והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה.
א) אין אדם שליט ברוחו לכלוא את הרוח. את דרכי הרוח לא אפשר לתחום בגבול וגדר מסוים. אי אפשר לומר הריטואל הזה או היום הזה הוא מגדיר את האהבה. הזוי לחשוב הפעולה הזו של שימת טבעת באצבע היא הופכת שתי נפשות לאחת. אי אפשר שיום אחד קבוע הוא שיהפוך את האדם מרשע לצדיק. אין שכל שאומר שיום אחד בדיוק או פעולה אחת של תענית הוא שיפעל סליחת עוונות. הרי האהבה עמוקה וסבוכה עד אין קץ, מתקיימת הוא ברזי הנשמה הולכת בדרכיה אוספת תוקף עד שבמשך זמן וזמנים אפשר לראות את פעולתה. וגם זה בהסתכלות בלבד, לא פעולה מסוימת היא הקובעת אותה ולא במעשה אחד אפשר לומר הריני מעכשיו אוהב אותך ומקושר בך. "היוחל ארץ ביום אחד אם יוולד גוי פעם אחת?". אם כן, מה זהו שאנו אומרים "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל". דובר שקרים לא יכון, וודאי לא בטבעת זו אפשר שתיעשה מקודשת ומה יעזור פה דת משה וישראל לקיים את הנמנע. ומהו זה שכתוב "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם", היהפוך טמא לטהור ביום אחד מסוים קבוע מראש? אם מבקשים אנחנו מקודשת לי שתתקיים בדעת, סליחת עוונות שיתקיים באופן שאנו יודעים אותה כאמת ורואים אותה במציאות, חייבים אנחנו להבין שאינם נפעלים בדרך נס בריטואל אחד אלא הם מציאות נבנית במשך זמן רב ובמשך מחשבה מרובה ועיון עמוק.
כל הנושא אשה מוחלין לו על כל עוונותיו, כך לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב ויום הכיפורים, שבשניהם דבר אחד. וודאי אין נשיאת אשה דבר המתהווה ברגע אחד, וודאי אין כפרת יום הכיפורים דבר המתהווה ברגע אחד או בריטואל קבוע. לכן ראו חכמים והרחיבו את רחמי כפרת יום הכיפורים לארבעים יום. שהם כבר תקופה בחיים. גם זה רק קביעת זמן שרירותית. אבל הוא כבר מבטא את המציאות שאין כפרה ברגע אחד, אלא אולי בתקופה שלימה. כך אהבת כלה תקופה שלימה, ארבעים יום קודם יצירת הוולד מכריזים לזיווג ראשון, ולפי מעשיו מכריזים לזיווג שני, כל אחד כפי זמנו ודרכי נפשו מתהווים האהבה והסליחה.
ב) באינספור חיפושים אחרי הרוח הלכו בני אדם וחיפשו בדרכים רבות. אבל היא מאד נעלמה מעיני כל חי. היא אינה מראה פניה בגסות ואין לוקחים את בת המלך בידיים. אלא בשירים, במחשבות שקטות, ברצוא ושוב של חיזור וחיפוש, בניסוי וטעיה, סובב סובב הולך הרוח. לפעמים בעתים מיוחדות, ללא הודעה מוקדמת וללא אפשרות תכנון כראוי, לפעמים מתוך עשיית ריטואל או מצווה או מתוך פעולה כלשהו, מופיעה הרוח פתאום בכל הדרה. זהו סיפור ייחודי. "המסות הגדולות אשר ראו עיניך". פעם אחת, "פנים בפנים דיבר הויה עמכם". ומיד אחרי כן נעלמה שוב, וחזר משה לתוך הענן וחזרה שכינה למקומה. ובני אדם נשארו תוהים, הרי כה קשה היא למצוא את הרוח, והנה נדמה להם שנמצא בידם האבידה אשר כל ימות עולם מחפשים אחריה, חושבים הם וודאי מצווה זו או פעולה זו או לימוד זה או עבודה זו היא המביאה את הרוח, ומיד הם טועים להחליף את הרוח בפעולה מסוימת זו. דבר זה אנו רואים קורה כל כך הרבה פעמים שוב ושוב, כאשר בדרך מופלא מוצא אדם את הרוח על ידי פעולה כלשהו, ושוב הוא מבלה את שארית חייו בנסיון לשחזר את אותו פעולה שעל ידה שרתה עליו הרוח. ללא הצלחה. כי הרוח אינה תלויה בפעולה אך מקרה היה שמצאה בדרך זה.
זוהי חטא עבודה זרה, סיפור העגל. שכן רבים תמהים כיצד נעשה עגל אחרי מעמד הר סיני, אבל הדבר בעומקו להיפך. העגל היה הנסיון של ישראל להחזיק את מעמד הר סיני אצלם בידיים. כאשר ראו כי הכבוד שהיה בהר נעלם, ומשה עלה אל הערפל ארבעים יום – שהיינו תקופת החיים הנדרשת למצוא את הרוח כנ"ל, ולא יום אחד או מצווה אחת או סגולה אחת – ביקשו נואשות אחרי הדרך שישאיר אצלם את אותו פנים בפנים. נתפסו לעגל הזהב – אשר אותו ראו בחזיון הר סיני כמבואר בדברי רז"ל ובמרכבה, ביקשו לקבוע את אותו מצווה שהביא אותם אל ההתגלות וחיזרו אחריו בכח. ואת חטא הזה אנחנו סובלים ממנו עד היום כאשר אמרו, כמי שיבקש את טבעת הזהב שקידש בה את ארוסתו ויעבדנה כאשר יהיה ביניהם מחלוקת, וישכח את רוח האהבה שהיא המביאה את הטבעת. אמנם וודאי הטבעת בכוחה לפעמים להביא את הרוח, אך דרך מקרה הוא אחרי רוב הכנות הרוח ואחרי שתמצא מקום זמן ונפש ראוי לחול בה, אבל לא היא הרוח. כמה זהירות נדרשת לא להחליף את זה בזה.
ג) ועוד צריך להבין את כוח טבעת הזהב עצמו. כל ריטואל הוא סוג של הצגה. וודאי אין משה וישראל שעשו את דת טבעת הזהב טיפשים לחשוב שהיא עצמה הפועל את הקידושין בשלימות. הטעויות שסילקנו בקטעים הקודמים הם טעויות פשוטות ואין לייחס אותם לריטואל עצמו. אבל הריטואל הוא תמיד סוג של הצגה, ויש שיגידו סוג של שקר. "כיצד מרקדין לפני הכלה בית הלל אומרים כלה נאה וחסודה ובית שמאי אומרים כלה כמות שהיא". הרי לנו היתר השקר לבית הלל לרקד את הכלה ולשבחה במעלות שאין בידה. אבל גם לבית שמאי עדיין יש שקר, כי אם היא כמות שהיא למה לרקד לפניה. גם אם מיעטו את השקר בדיבור הרי השקר מתקיים במעשה. ובאמת בני אדם העומדים על העומק כבית שמאי יש להם הרבה פעמים חוסר נוחות באירועים כמו חתונה, או כל אירוע פומבי וקבוע אחר, וכי אפשר שדווקא בשעה זו יהיה הרגש הנכון או המחשבה הנכונה, הרי אין הפנימיות עובדת ככה. אבל הוא תמיד הצגה, כמו ליל הסדר שאנו עושים עצמנו כאילו עכשיו יצאנו ממצרים, כמו ליל תשעה באב שאנו עושים עצמנו כאילו עכשיו נחרב הבית, כמו חתונה שאנו עושים עצמנו כאילו עכשיו נעשה האהבה, כמו יום הכיפורים שאנו עושים עצמנו כמלאכים כאילו עתה נסלחו העוונות.
אבל הצגה אינו שקר, הוא פשוט הבאת כל הפרטים הקטנים שנתהוו בזמנים ומקומות רבים לכדי זמן ומקום אחד. הוא סיפור הסיפור שמצטרף מזמנים ומקומות רבים בפעם אחת. הקידושין חלה על כל מעשי האהבה שהיו קודם לה ושיהיו אחריה. היא אוספת את כולם לכדי סיפור אחד ומכריזה אותה בפומבי. שהרי בלתי אפשרי לעשות פרסום וטקס בכל פעם שבאמת קורה האהבה בלב או הסליחה בנשמה, אין זה מעשי. אבל עושים בפעם אחת בדרכים קבועות ובזה מכניסים את כל הסליחות וכל הרגשות וכל האהבות. במובן מסוים הרי את מקודשת לי הוא מעל הזמן, הוא חל על מה שהיה קודם לה ועל מה שיהיה אחריה. כך יום הכיפורים הוא מעל הזמן. ויאמר סלחתי על שהיה ושיהיה ושנמצא במקום אחר.
ד) הצורך בטבעת זו הוא כדלהלן: לכל דבר בעולם יש שתי רמות, החלק המעשי (הארצי) והחלק הרעיוני (השמימי). אם אדם רוצה לעשות תשובה, הוא צריך שינוי מחשבה ושינוי מעשה. אם אדם רוצה להתחתן, או לעשות שום שינוי או בנין בעולם, הוא צריך שינוי מחשבה ושינוי מעשה. ויש ללמוד את דרכי ההשתנות בשתי הרמות כי לכל אחד מהם חוקים וכללים משלו ואיך הם עובדים ביחד. ואחד מן ההבדלים שיש ביניהם הוא שהשינוי המעשי הוא תמיד איטי שלב אחד שלב, ואילו השינוי המחשבתי הוא תמיד פתאומי, לא המשכי. בפרשה שלנו, על השינוי המחשבתי נאמר והיה עקב תשמעון, וכל הבטחות הגאולה כפתאומיים ואילו על המעשי נאמר ונשל את הגוים האל מפניך מעט מעט. הבחנה זו תפתור סתירות ובעיות רבות בענין הגאולה אשר הוא חיינו בעולם הזה כאשר נבין כי המעשי הוא בהכרח גאולתם של ישראל קמעה קמעה, ואילו על המחשבה תמיד פתאום יבוא אל היכלו האדון, ואין המקום כאן להרחיב על זה ישמח חכם ויוסיף לקח.
הסיבה אשר השינוי המחשבתי הוא תמיד פתאומי הוא כי אם לא אינו שינוי מחשבתי. כי לשנות את המחשבה אינו להוסיף פירוש אחד אלא לשנות את כל הפרדיגמה. כי זה בלבד ייקרא שינוי בעולם האידיאות. ושינוי פרדיגמה בהכרח הוא אירוע טראומתי, כלומר אין בו המשכיות אל המחשבה הקודמת. אלא להפיך היא שוברת את הקודם ומביאה במקומה הסתכלות חדשה עולם חדש. מה שמרכך את השינוי הזה הוא שהוא לא שינוי מעשי. אתה קם מחר בבוקר באותו מיטה והכל אותו דבר, רק כל העולם השתנה. מאידך השינוי המעשי אינו יכול להיות רדיקלי, כי זה הרס וחורבן באמת. השינוי המעשי הוא תמיד מעט מעט שלב אחר שלב, עד שמיישם את המחשבה.
ממילא מובן, אשר הריטואל העומד מעל הזמן ומעל המקום, הוא מתייחס אל שינוי המחשבה. אל שינוי התפיסה אל העיניים החדשות שאנו מקבלים כאשר אנחנו עולים שלב בחיים עושים תשובה מתחתנים. אמנם גם שינוי המחשבה אינו קורה דווקא באותו טבעת, אבל הגדרתו הוא כך ברגע אחד כמו אילו היה בניתנת טבעת, כי הוא שובר את הקודם ובונה חדש ברגע אחד שאינו אפילו רגע כי נמצא רק במחשבה. וזהו כוח טבעת זו כוח יום הכיפורים שהוא שינוי המחשבה, מהפכה אשר מייצרת עולם חדש מבלי לשנות בעולם עצמו דבר. לקבל עיניים חדשות.
יש אנשים אשר מסוגלים ליישם את המעשה, מעט מעט, ויש אנשים אשר סגולתם לשנות את המחשבה. בפתאומיות אחד אתה רואה עולם חדש, וכלום לא השתנה. זוהי תשובה עלאה אשר אותה אנחנו מבקשים בשבת זו.