נחמו נחמו

נחמו נחמו
נחמו, נחמו,
נחמו? נחמו!
נחמו, נחמו.

האסון של הפייסבוק הוא שכתיבה הפכה לרבים ממדיום רפלקטיבי אל מדיום אקסהיביציוני. בעצם זה לא החטא של הפייסבוק, זה החטא הקדמון. כאשר המלכות או הדיבור הפכה פניה מבעלה. כלומר המילה הפך מתלוי אמת פנימית לתלוי אינטרס חיצוני. זהו העומק שאמרו החורבן תלוי בלשון הרע. כלומר מילים שיש להם יותר מדי מטרה.

לכן, כאשר בא נביא בעל שפה מנחמת ועמוקה ואומר נחמו, מיד הוא נשאל ומה, מה הנך רוצה בזה, את האינטרס של מי הנחמה הזאת משרתת, עבור איזה מלך העיתון הזה עובד. וכאשר הוא ממשיך שוב, לא, זה הכל דרך החשיבה של הגלות, הוא כופל כאילו עונה, אני אומר נחמו פשוט כי נחמו. למילה שלי אין מחויבות היא פשוט חוזרת אל עצמה. המטרה של הנחמה שלי הוא נחמה. היא אחודה עם עצמה ומראה את עצמה.

שבת שלום, ושלום.

אמירה של נחמה – שבת נחמו תשע"ו

נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם.

שאמר הפילוסוף (שכחתי איזה, שמעתי באיזה קורס על פילוסופיה הודית, ויש קירבה גם ברעיונות הוסרלנים): אין בעולם משפטים דסקריטפיביים. כולם פרספריקטיביים. היינו, גם אם אני אומר "העץ הזה ירוק", הרי איני אומר את המשפט באוויר, לספר שהעץ ירוק, כי זה הרי כבר העובדה. בעצם האמירה שלי יש כאן תביעה נסתרת, אני מדבר אתך ותובע ממך להאמין שהעץ הזה ירוק.

כל יום אנחנו מקבלים מאות או אלפי הודעות. הטלפון שלי מאיית : "יש לך שלש עשרה הודעות חדשות". הפייסבוק מדליק אור אדום בפינה: יש לך נוטיפיקציה חדשה. כל האמירות האלה הנראות תמימות, ובאות לעזור לך להודיע לך משהו מעניין על העולם, אבל מסתתרת מאחוריהם דרישה, לפעמים דרישה בלתי אפשרית. הוא מצווה לך : תקרא את ההודעה הזו! תענה להודעה הזו! תעשה את העבודה שההודעה הזו מספרת לך עליה! כאשר מתברבים עלינו הדרישות האלה אנו מאבדים יכולת להתמודד. יש גבול למידת ההטרונומיה שאדם יכול לקבל על עצמו..

בסוף, כל האמירות אינם אלא שליחים. טיפשי להרוג את השליח, לזרוק את הטלפון ולומר הנה אני פטור מכל שיעבודי העולם. צריך גם לזרוק את החבר או הבוס השולח את ההודעות.. ואם עוקבים קצת יותר אחרי העולם, גם החבר אינו אלא שליח, ובסוף הכל שליחים של המפץ הגדול או האלהים, והוא בא כל יום וכל רגע באינספור דרישות מן האדם. שהרי אמרנו, כל חויה כל ידע על המציאות מסתירה בתוכה דרישה. והאדם הרגיש למה שמאחורי הדברים מרגיש ומתאיים מכל הדרישות האלה. ומי יעמוד בפניו.

נחמו נחמו הוא תשובה על המילים האלה הנשלחות מאת האלהים בפי הנביאים הקודמים אליו, תשובה על בניית העולם בצורה שהיא כולה מסתיימת בתביעות מן האדם עליה. נחמו הוא נחמה כמו וינחם השם אשר עשה. ומזה בא הנחמה על הצער. הוא מהפך בסדרת ה"יאמר אלהיכם", בסדרת ה"ויאמר אלהים" שהתחילה את העולם והמשיכה עד וידבר השם של כל המצוות ועד הנוטיפיקיישינים שלנו. הוא מתנחם על כל זה ומתחיל לדבר בצורה אחרת. דברו על הלב וקראו עליה, תגידו לה דיבורים של שבת דיבורים של מנוחה דיבורים של נחמה.

גם דיבורים אלה הם פרקספריקטיביים, היינו הם פועלים את פעולת בדיבור לבד (כאשר ביארנו בפרשת מטות), אבל הם דיבורים שאינם מנותקים מן האדם המקבלם. הם אינם אומרים אני מפקד עליך לעשות כך וכך, ונשארים שם באוויר שבינם לבין האדם מחכים שהאדם ייענה להם ויעשה. הם מגיעים ישר עד ללב של האדם, אומרים אני אוהב אותך אני מנחם אותך, אינם נשארים בחוץ, וכך נמלטים מן הטורח שמטילים כל ההנחות ההטרונומיות על האדם, מנחמים אותו בדיבור מחבר, בדיבור של דבקות.

התקבלה הודעה חדשה: אהבה.

נחמו – קול אומר קרא

(ישעיה מ, א) נַחֲמוּ נַחֲמוּ, עַמִּי–יֹאמַר, אֱלֹהֵיכֶם.

היה פעם נביא ישעיה, כתב ספר שלם, שלשים ותשע פרקים, מלא נבואות זעם, אמת מרה, הטיח את האמת בפני המעמד השליט, מכל מיני מגזרים ומדינות, איך מזניחים את הצדק איך לא שמים לב לעני וחלש, איך זה יביא עליהם חורבן. לא נתן שום מקום לצד אחר, תעשו את הצדק ואת האמת או מרה תהיה אחריתכם.

פתאום בוקר בהיר אחד קם ישעיה הנביא ונחה עליו רוח אחרת, הוא מתחיל לדבר דיבורים שונים לגמרי. כל כך שונים, שחכמים וחוקרים שבאו אחריו וקראו את ספרו ממאנים להאמין שמדובר באותו ישעיה. אין ספק שזה ישעיה שני הם אומרים, כל כך לא צפויה היא המהפכה הזו.

והוא מספר על הטרנספורמציה הזו, (פסוק ו) קוֹל אֹמֵר קְרָא, וְאָמַר מָה אֶקְרָא; פתאום שומע אני קול אחר, לא הקול שהייתי רגיל אליו, הקול אומר לי קרא ואני אומר מה אקרא, וכי שכח הקול את שהיה חוזר לי תדיר, כָּל-הַבָּשָׂר חָצִיר, וְכָל-חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה. אין למי לדבר, כולם חציר נבל, גם חסדם וטובתם קמל כציץ השדה.

אבל לקול רוח אחרת פעם, יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ, כִּי רוּחַ יְהוָה נָשְׁבָה בּוֹ; אָכֵן חָצִיר, הָעָם. אכן, צודק אתה, האנושות זבל, אכן חציר העם, אבל בתוך קמילת האנושי נושבת רוח הויה, ולא זו בלבד, אלא שאותו רוח הוא עצמו הסיבה לקמילה, האנושות מתפוררת מפני רוח השם הנושבת בו, היא חזקה מכל טוב אנושי ושמה אותה ללעג.

יָבֵשׁ חָצִיר, נָבֵל צִיץ; וּדְבַר-אֱלֹהֵינוּ, יָקוּם לְעוֹלָם. אכן, סופו של דבר הכל פורח ונעלם, אבל יש דבר אחר, דבר אלוהינו יקום לעולם. אני לא לי בהכחשה. לא בוקר אחד אמרתי נעזוב עם נבואות החורבן זה בכלל לא קרה או יקרה. אני יודע היטב כי ישב חציר ונבל ציץ, גם העשבים שגדלו מעל הר ציון ששמם כבר נבלו, אבל בתוך כל זה דבר אלהינו יקום לעולם. יש דברים נסתרים יש סדר אחר, עליון, אופטימי, בתוך העשבים השוטים, והוא יישר דרך למשהו אחר.

יהי רצון שנלמד לפנות דרך השם, לפנות לנו פינה בלב אל הקול הזה ואל הרוח הזאת, לא רוח מתכחשת לחורבן, רוח אומרת בתוך כל זאת דייקא דבר אלהינו יקום לעולם.

שבת נחמה ושלום.