את מי אשלח ומי ילך לנו

וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל אֲדֹנָי אֹמֵר אֶת מִי אֶשְׁלַח וּמִי יֵלֶךְ לָנוּ וָאֹמַר הִנְנִי (ישעיה ו, ח).

את זה לא יודעים רוב בני אדם. כולם חושבים שהנביאים והשליחים מקבלים את תפקידם ואת שליחותם בקריאה מלמעלה. מעולם לא קיבל נביא את שליחותו כמצווה עליו מן השמים לך ועשה כך וכך. כאשר הנביא נכנס לפני ולפנים אינו שומע אלא את אדני מדבר כמו אל עצמו תוהה את מי אשלח ומי ילך לנו. הרעיון הזה ללכת אחרי הקריאה כלומר להיענות לבקשה הזו ולומר הנני היא וולונטרית לגמרי. הנביא תמיד מתנדב אל תפקידו ומשלם את המחיר בעצמו על כך. אם תמצא פסוק או סיפור האומר ויאמר ה' אל אברם לך. אינך קורא את הפירוט של מענה אברם העונה הנני לתהיית האל. הוא הפירוט שמפורט לך במקום אחר ויאמר הנני. הנני הזה הוא מה שאנו מכנים הבחירה של האל לקרוא לבן אדם מסוים.

אנחנו קוראים את הסיפור של יונה, הנביא שברח מן השליחות שלו. וחושבים שהמיוחד ביונה הוא ששאר הנביאים לא ברחו והוא הנביא היחיד שברח. אבל זה לא הסיפור של יונה זה הסיפור של כל מי שאינו נביא. אין בכלל בחירה מצד השם שבוחר באדם או בשליח ואומר לו לך. הקול קורא תדיר בכל עת ובכל שעה, ורוב בני האדם פשוט מתחמקים מלענות. עתים הקול חלש עתים הקול חזק. הסיפור של יונה הוא שהקול שמשך אותו היה כל כך עוצמתי שהוכרח לברוח עד תרשיש להתחמק ממנו. וגם זה אינו מה שמיוחד בו. היו עוד מיליוני בני אדם ששמעו קול כמו שהוא שמע וברחו תרשישה ולא נשמע מהם דבר עד היום. או ברחו לאכול ולשתות ולשמוח או לכל סוג חיים של מילוי חובותיהם ושוב לא נשמע מהם דבר. הבעיה של יונה היה שהוא לא הצליח לברוח כמו המיליונים האחרים. ופתאום כשהוא מוצא את עצמו במעי הדגה בוקע מפיו תפלה מבטן שאול קראתי.

ואת זה לא יודעים בני אדם. אבל כל הניסיונות של הנביאים והשליחים אינם ניסויים שהאל משחק איתם אלא ניסויים שהם מנסים לברוח משליחותם. כמו מנסים לוודא על עצמם שהם נשלחו. כל יום ויום קם הנביא ואומר לשם מה לי לכל הצרה הזאת לגאול את עצמי ואת העולם. אלך ואחפש לי עבודה בטוחה מתשע ועד חמש ובערב אוכל ואשוחח עם אשתי ויהיו לי חיים נוחים כמו לשאר בני האדם. והוא הולך להתפלל שחרית ובטוח שאחרי כן ילך ישר ללשכת העבודה ויהיה סוף סוף בן אדם נורמלי. ופתאום באמצע התפלה הוא שומע שוב את קול אדני אומר את מי אשלח והוא מוצא את עצמו קורא הנני שלחני. והוא לא יכול להאשים אלא את עצמו שהוא בחר לעצמו חיים שכאלה ההולכים אחר הלא בטוח והלא ידוע.

***

לשון אחר: והוא הולך לעבודה. ובאמצע תקתוק האקסל פתאום הוא נזכר שהשמים מחפשים שליחים, והוא נאנח ומתחיל להיות בדכאון ומתבלבל עם כל החשבונות והבוס צועק עליו מה אתה חולם שם. והוא אומר צודק נכון אתגבר ומחר הוא מגיע שוב ומחליט היום כבר אשכח מכל הדמיונות ופשוט אעבוד ובאמצע העבודה בטעות הוא רואה משהו באינטרנט והוא מתחיל לבכות למה נולדתי לסדר מסמכים מבטן שאול שוועתי וכך מאה ואחד פעמים עד שהלוויתן הגדול של הקפיטליזם אומר די מפטר אותו ומקיא אותו ואומר די אתה פועל רווחי כבר לא תהיה לך תתנבא בנינוה אולי בזה אתה טוב.
***
והוא הולך ומתנבא ובסוף אין לו פרנסה מזה והוא הומלס תחת איזה קקיון ובסוף גם הקקיון מת ואז הוא רואה אלהים ואין לו שום שאלות.
***
הליובאוויטשער רבי אמר פעם שהוא לא יודע אם הוא המשיח כי המשיח צריך לקבל על כך הודעה מן השמים והוא טרם קיבל. אבל המשיח האמיתי גם לא מקבל שום הודעה על כך ובכל זאת הוא לא יכול להתגבר על הדחף שלו להיות השליח והוא הולך ועושה הכל לגאול ובשום רגע אינו בטוח אם אינו משיח שקר.
***
תרשיש בזמן העתיק היה המנהטן המסחרי של הים התיכון. כלומר לפעמים אתה מוצא איזה ג'ף ביזס כזה שהוא חייב לבנות ביזנס כזה אדיר שירוויח מאה מיליארד דולר ויהפוך את כל העולם ואתה מבין איזה מין נבואה היה לו שהוא צריך לברוח כזה רחוק כדי להתחמק ממנו.

נחמו – קול אומר קרא

(ישעיה מ, א) נַחֲמוּ נַחֲמוּ, עַמִּי–יֹאמַר, אֱלֹהֵיכֶם.

היה פעם נביא ישעיה, כתב ספר שלם, שלשים ותשע פרקים, מלא נבואות זעם, אמת מרה, הטיח את האמת בפני המעמד השליט, מכל מיני מגזרים ומדינות, איך מזניחים את הצדק איך לא שמים לב לעני וחלש, איך זה יביא עליהם חורבן. לא נתן שום מקום לצד אחר, תעשו את הצדק ואת האמת או מרה תהיה אחריתכם.

פתאום בוקר בהיר אחד קם ישעיה הנביא ונחה עליו רוח אחרת, הוא מתחיל לדבר דיבורים שונים לגמרי. כל כך שונים, שחכמים וחוקרים שבאו אחריו וקראו את ספרו ממאנים להאמין שמדובר באותו ישעיה. אין ספק שזה ישעיה שני הם אומרים, כל כך לא צפויה היא המהפכה הזו.

והוא מספר על הטרנספורמציה הזו, (פסוק ו) קוֹל אֹמֵר קְרָא, וְאָמַר מָה אֶקְרָא; פתאום שומע אני קול אחר, לא הקול שהייתי רגיל אליו, הקול אומר לי קרא ואני אומר מה אקרא, וכי שכח הקול את שהיה חוזר לי תדיר, כָּל-הַבָּשָׂר חָצִיר, וְכָל-חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה. אין למי לדבר, כולם חציר נבל, גם חסדם וטובתם קמל כציץ השדה.

אבל לקול רוח אחרת פעם, יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ, כִּי רוּחַ יְהוָה נָשְׁבָה בּוֹ; אָכֵן חָצִיר, הָעָם. אכן, צודק אתה, האנושות זבל, אכן חציר העם, אבל בתוך קמילת האנושי נושבת רוח הויה, ולא זו בלבד, אלא שאותו רוח הוא עצמו הסיבה לקמילה, האנושות מתפוררת מפני רוח השם הנושבת בו, היא חזקה מכל טוב אנושי ושמה אותה ללעג.

יָבֵשׁ חָצִיר, נָבֵל צִיץ; וּדְבַר-אֱלֹהֵינוּ, יָקוּם לְעוֹלָם. אכן, סופו של דבר הכל פורח ונעלם, אבל יש דבר אחר, דבר אלוהינו יקום לעולם. אני לא לי בהכחשה. לא בוקר אחד אמרתי נעזוב עם נבואות החורבן זה בכלל לא קרה או יקרה. אני יודע היטב כי ישב חציר ונבל ציץ, גם העשבים שגדלו מעל הר ציון ששמם כבר נבלו, אבל בתוך כל זה דבר אלהינו יקום לעולם. יש דברים נסתרים יש סדר אחר, עליון, אופטימי, בתוך העשבים השוטים, והוא יישר דרך למשהו אחר.

יהי רצון שנלמד לפנות דרך השם, לפנות לנו פינה בלב אל הקול הזה ואל הרוח הזאת, לא רוח מתכחשת לחורבן, רוח אומרת בתוך כל זאת דייקא דבר אלהינו יקום לעולם.

שבת נחמה ושלום.