ל"ג בעומר תשע"ח

אז אספר לכם הסוד אבל בשקט.
 
יש שם אלהים. אבל הוא דינים. אלהים זה התרגום של God. כלומר המחשבה הזו של אלוהות כלפי אדם הוא תמיד דינים. כמו שקהלת אומר אלהים על שמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מועטים. תדבר מעט אתה לא יודע ואין לך תאלוגיה ולא תאודציה אבל אתה יודע את שם אלהים אז תירתע לאחוריך ותפחד ותנסה בעיקר לעשות פחות ולדבר פחות ולהיות פחות.
 
הדין הזה הוא לא איזה בעיה קטנה, הרב לימד אותנו שכל הבעיה של פרעה ומצרים הוא שהכירו רק את שם אלהים. אלהים הוא גם המקור של כל אלהים אחרים. ובאמת כתוב מלך אלהים על גוים. כל הגוים כלומר כל שכל טבעי מבין את המושג הזה שנקרא אלוהות והוא גם מבין שזה ממעט את דבריו ועל כן הוא חי תמיד בעבדות ודינים ואינו מסוגל להשתחרר משום פחד שיש לו כי כך הוא האדם לא יודע הרבה והוא תמיד בספק איזה יוכשר ועדיף להיות לא.
 
אז יש דבר שנקרא שמי הויה נודעתי להם, שהוא להכיר דבר שהוא נעלה מכל המושג הזה של אלוהות, ונקרא שם העצם. פירושו פשוט להכיר את האל כמו שאני מכיר אותך כיעקב ולא כ'אדם פרטי'. להכיר את כל הזולת כשם הגדרתי, כ'עצם', זה אותו זרות שיש לי כלפיך כמו כלפי כל העולם. אבל להכיר את האדם כשם פרטי זה אומר להכיר אותך כיצחק, שזה שלא בערך כלל להכרתו כ'אדם זה', זה קירבה של נפש בנפש פנים בפנים, כך הגאול מכיר את האלהים בשמו הפרטי י – ה – ו – ה.
 
אבל זה ענין לגאולים, לצדיקים גמורים, למשיח וזה שמו אשר יקרא לו הויה צדקי, נגענו בו בפסח אבל נגיע בו שוב רק בשבועות, או בהרחבה בגאולה. בתכלית אנו לא יכולים לחיות בו כעת ואין השם שלם ואין אנו אפילו מבטאים את השם הזה ובקושי יודעים להרהר בו לעתים. בקיצור זה לא בדיוק ענין ליום יום. יש עוד בעיה שזה לא בעצם עוזר להכרת האלוהות עצמו, זה פשוט עולם אחר שבכלל לא מתייחס לעולם של אלהים, אבל הרי בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ וכל העולם קיים על זה אי אפשר למחוק את כל השם אלהים ולכתוב הויה.
 
לכן צריך להתחקות אחרי תיקון השם אלהים בעצמו. וכיצד עושים זאת. כתוב ישב עולם לפני אלהים חסד ואמת מן ינצרוהו. אם מגיע אדם לפני השם אלהים, הוא יודע מאיפה הוא מגיע מה עושה אותו לשם ומה עושה את התפיסה הזו לתפיסה, הוא יכול לא רק להכיר בשם הויה אבל גם לשלוט בשם אלהים. על זה נאמר ותגזור אומר ויקם לך. הרב בדרך קריאת האותיות שלו אמר פשוט, מה לפני אלהים, לפני אלהים זה אכדט"מ. כי אותיות שלפני אל"ה הם כד"ט ואותיות א"ם אינם מתחלפים מאיזה טעם. להכיר את הדבר הזה שנקרא אכדט"מ היינו להכיר מהו הכוח או הדבר או הרעיון שעושה בכלל את התפיסה הזו של God. האם הוא שכל, האם הוא תחושה, האם הוא הוכחה, האם הוא כיוון, האם הוא קריאה, האם הוא השלכה של דמות אב, וכו'.. זה ההתבוננות הנקרא לפעמים בטעות חקירה, כלומר לדעת מאיזה מילה או מאיזה מחשבה או מאיזה אות יוצא המושג אלהים.
 
והשם הזה בגימטריא ע"ד, אמר הרב שעליו כתוב בטחו בהויה עדי עד. כלומר כמו פשט הפסוק, עדי שמגיעים – ואז לא נצטרך לבטוח כי יהיה גאולה ברורה – צריך לבטוח בע"ד, וכאילו אמר עדי הויה תבטחו בע"ד. תהיו עדים על העד. ואותיות העיקריות שלו הם בגימטריא ג"ל שהוא ל"ג בעומר. ועל זה אמר לבן ע"ד הג"ל הזה, כלומר הג"ל הוא לע"ד. וזה הענין של לימדו תורת האלוהות שהוא לעמוד על מה שעושה את האלהים לאלהים והוא דבר שנמצא עוד טרם התורה בעצמה כי לפני ונשובה צריך נחפשה ודרכינו ונחקורה, ואם עומדים על החקר הזה אז נמתק המושג הזה שנקרא אלהים גם אם טרם יקרא הויה ועל זה נאמר והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע.

ויקח קרח –בירור רצון העלייה

א] קרח ביקש את המדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר שהוא הכיר, "ובקשתם גם כהונה", ורש"י פירש שביקש אף כהונה גדולה. או ביקש להיות כמשה רבינו. ולא הסתפק בחלקו ובמועט. והרצון הזה בשורשו בוודאי קדוש ונעלה, שהוא הבקשה אחרי עבודת הוי"ה והתגלות הוי"ה באופן הכי נעלה, ואף כי נתערב בכמה עירובי רצון לעצמו ורצונות של כבוד ושררה, סוף כל סוף נמצא בתוך תוכו ובשורשו את הרצון הגבוה ביותר. ולפי הכלל "לית רעותא טבא דיתאביד" (זוהר חלק ב קנ, ב), לכן גם מן הרצון הזה בסופו של דבר נעשה מה שנעשה, וכפי המובא בספרים בשם האריז"ל שלעתיד לבוא עתיד קרח לקחת את הכהונה.

ב] וזהו שאמר משה (רש"י ד"ה זאת עשו) "ואתם ר"נ איש מבקשים כהונה גדולה, אף אני רוצה בכך", וניסה אותם בקטורת. הרי שאישר להם משה את רצונם, ואמר להם דעו רצון זה שנתעורר בכולכם לבקש כהונה גדולה, וודאי משורש הרצון הטוב הוא, אף אני משה שבוודאי רצונותיי טובים וטהורים, ואני קשור בשורש הרצון העליון (מש"ה בגימטריא רצו"ן, ובהאי רעוא אסתלק משה), אף אני רוצה בכך. ולא זו בלבד אלא גם רצונכם להיות כהנים בוודאי מושרש באותו רצון טוב וטהור הגולמי שאני מהווה ציור אליו.

ג] וסוף כל הפרשה, נצטווה משה "אמור אל אלעזר.. וירם את המחתות מבין השריפה ואת האש זרה הלאה כי קדשו.. ועשו אותם רקעי פחים צפוי למזבח כי הקריבם לפני הויה ויקדשו והיו לאות". פירוש, אף כי לכאורה שריפת המחתות האלה הוא שהבחין שאינם קדושים, ושאינם ראויים לאותה עבודה נעלית השייכת למדרגת הכהונה, אין הדבר כן אלא לפי שהקדישום לשמים נקדשו, כלומר אותו רצון שביקשו להקריב אליו נשאר קדוש לנצח, והא שנשרפו אינו דומה אלא למי שנוגע במקום שאסור לו לגעת, כאותו תינוק שדרש בחשמל ויצא אש ממנו ושרף אותו (חגיגה טז), וכנדב ואביהו שיצא אש מאת הוי"ה ושרף אותם. אין זו אש של עונש ושל טומאה אלא אש של קירבה יתירה ששרף אותם, ואם כי בזה הוברר הדבר שאינם מסוגלים למעלת הכהונה בהיותם חיים כאהרן ובניו, נצטווה אהרן ובניו להרים את המחתות כלומר את הרצונות שלהם להקריב להוי"ה, ולא עוד אלא שעשו מהם ציפוי קבוע למזבח להיות לאות, והאות הזה מתפרש כאן כסימן שיצר את כל ההקרבה של בני ישראל, ומכאן ואילך כל אדם מישראל שיביא קרבן על גבי אותו ציפוי שעשו ר"נ איש של קרח הוא מקריב אותם, וכשם שהוא כך בגשמיות ממש כך הוא בוודאי בסימן הרוחני, שמן אותו רצון שלהם נשאר ציפוי למזבח ונשתרש מדרגה מסוימת בדרך ההקרבה שמן הקרבתם נעשה דרך ואות לכל בני ישראל לדורות. ולזה נקראו כאן "החטאים האלה בנפשותם", לא חטאים בגופם וביצרם היו אלא בנפשותם, ומן החטא הנפשי נשאר תמיד הרצון הטוב שבשורשו ציפוי למזבח לאות.

ד] אם כן יש לנו להבין מה חטאו ובמה טעו. ונאמר בזה כמה הבחנות. הראשונה, כי הרצון מתערב ברצונות רבים אחרים. דברים הרבה שיש שנובעים בשורש התחלתם מרצון טוב ונעלה מאד, אבל בהיות האדם קיים בעולם וקיים בחברה וקיים בהקשריו, הרי כל רצון שמתחיל דבר מצטרפים אליו עוד רצונות רבים לסייע לו ולהצטרף אליו. על דרך הנאמר הבא לטהר מסייעים אותו, (ופירשו בזוהר מסייעים אותו נשמות ומלאכים ויצרים) שהמתחיל ברצון טוב מצטרפים אליו רצונות ודברים רבים נוספים לסייע אותו. וצריך להיזהר בכל אותם סיועים שלא יהיה בהם מי שאינו ראוי לסיוע, ומי שבכחו להטות את התנועה שהתחילה ברצון טהור ונעלה אל מקומות אחרים. כמו במציאות החיצונית בא אדם להתחיל להיות רבי ולעורר תנועה רוחנית בכיוון הטוב והנעלה ביותר, מיד מצטרפים אליו מעצם מהות הפרוייקט שלקח לעצמו גבאים ומשרתים וחסידים ובניינים וחשבונות בנק ומאבקי כח ופוליטיקה. וכך בתוך הנפש מיד שמתחיל אדם מרצון טוב מצטרפים אליו כל אלה המשרתים של הנפש, ואלה המשרתים מסוגלים לפעמים מיד לגנוב את כל הנקודה הפנימית ומכאן ואילך מתנהל הכל בכאילו בלי רצון אמת ובלי נשמה. וזהו ביאור ויקח קרח, שהוא כלל כל נפילתו, ומה לקח, לקח לעצמו יצרים וגבאים. ומן הפגמים שנפלו באותו לקיחה משכו אותו עד שנפל חיים שאולה.

ה] ואם נעמיק כאן יותר נראה שצריך פה הבחנה במהות הרצון ודרך פעולתו ואיך מתנהג האדם עם רצון עז ובוער לעבוד את הויה ולעשות את הטוב בצורה הנכונה והעמוקה והטובה והגבוהה ביותר. כי צריך לשאול את השאלה אם נכונה היא הכלל שאין רצון טוב נאבד וכי כל רצון טוב שתהיה לאדם מוכרחת הוא להתקיים, על מה באמת לא היה קרח ור"נ איש שאיתו ודתן ואבירם כמשה רבינו וכאהרן הכהן. ולא זו בלבד אלא שהואשם קרח כחולק על משה ואהרן ומכללא על הויה. ופירשנוהו למעלה שמשה הוא הרצון, אם כן איך נאמר שחלק קרח על הרצון בעצמו שהביא אותו לדרוש את הכהונה. וקרח שפיקח היה, כלומר ראה נכוחה והושרש דרכו בשכל עליון מאד התלוי בנבואה עליונה, כמשה שהיה נביא עליון, מה ראה לשטות זה לחלוק על אותו רצון גופא, ואיך מתפרש הבקשה הזו כשטות ומה יש ברצון הנכון של משה שלא התחבר קרח אליו.

ו] והנה משה כאשר נצטווה לילך למצרים ולגאול את העם סירב, עד שהוכרח לכך מאת הויה. ויש על זה קושיא גדולה סרבנות זו מהו, וכי כך היא המידה להתנהג במצוותו המפורשת של הבורא, וכי כך מתנהג יצור הנבראים לנסות להתחמק מן השליחות שהוטלה עליו, ואיך נקרא הדבר הזה אות לדורות כמנהיג האולטימטיבי. אבל הסוד הוא שבוודאי קבלת השראת הנבואה מעוררת בעצמו את רצון הנביא ללכת ולעשות שליחותו, ובוודאי אין הדבר כפשוטו שהנביא מסרב ואינו יכול לסרב כלל, כי הנביא העובר על דברי עצמו במיתה כלומר עוצמת נבואתו בעצמו ממיתה אותו. אבל את הרצון הזה חייב המקבל לברר בתוכו עד אין סוף. וכמו מצווה הוא להיות קצת רשע ולסרב לאותו רצון. וזה סוד שבירת הכלים, שאמרו כולם אנא אמלוך כלומר אמלוך בעולמי להשליט בה סדר אלוהי ולהמשיך אליו אור אלןהי הנעלה ביותר. מכל מקום חייבים הם להישבר כי הטבע שברצון זה מתערב תיכף האני התחתון ולוקח אותו לעצמו (ויקח קרח), וכאשר יהיה בתכונה זו ממילא יישבר ויצא לכלל חורבן יתר, וממילא העצה הנכונה לזה הוא לעשות את העבירה מלכתחילה, ולסרב למלא את פקודת הויה כאשר מצוה עליך דבר של שררה. ועל ידי החטא הזה נשבר הכלי המעורער של אנא אמלוך, ומחכה הנביא הנכון עד שיכריח אותו הויה ממש לרצות ברצון חדש הנובע ממצח הרצון, ואז הוא יודע שלא הוא קשור בכלל לרצון זה שבתוכו, ולא הוא ראוי בכלל לכתר זה של שליחות הויה שהרי חטא בחטא האולטימיבי לנביא וסירב לדבר הבא אליו במפורש בנבואה, והכלי שנשאר ממנו אחרי כן הוא מוכרח בדבר הויה שנית. וזה סוד אהרן אחיך יהיה נביאך. כלומר יהפוך אותך לנביא כנכון, שהרי אתה נפסלת מלהיות נביא כצדיק גמור. והוא כי הבקשה הזאת השנית קשורה לרצון המציאות הסובבת את המנהיג הנכון ומכריחה אותו להמשיך מרצונו הנעלה אל המציאות של העם. והיינו כמו שנאמר שהחסידים צריכים לחלום. ועל ידי שהתלמידים מושכים לו אותו הרצון והוא אין לו רצון זה כלל אדרבה מסרב לשליחות, על ידי כן חוזר הויה ומכריח אותו להשפיע מבלי רצונו כלל. והבן מאד שיש כאן שתי בחינות, סירוב ייחוס הרצון אל הנביא, והכרחתו שנית מאת המציאות. והחטא שחייב הנביא לחטוא בסירובו שלא יהיה צדיק הרבה.

ז] וכאשר נאמר לעתיד לבוא יהיה קרח הכהן, צריך להבין זאת נכונה. שאין לעתיד לבוא איזה מקום בזמן אבל הוא מדרגה במציאות. והמדרגה הזו קיימת תדיר והוא שראה בה קרח. אבל קרח לא ידע להעריך את המדרגה הזו על מקומה שהוא לעתיד לבוא. כלומר כי בוודאי אין רצון טוב נאבד וכל רצון טוב גם אם הוא מסובב שמרים רבים מוכרח הוא להתקיים. אבל הוא בסוד עולם הרצון עצמו. כי בשיעור קומת הרצון ברגע שעולה במחשבה רצון טוב אחד מיד הוא קיים ועומד שם. ובאותו רצון ומחשבה המכונה לעתיד לבוא סוף כל התיקונים, הרי קרח עומד ומשמש בכהונה גדולה. והוא כן מן הרגע שעלה ברצונו את הרצון לכהונה. אבל כאשר לקח קרח את זה הרצון והלך איתו וביקש להשלימו בעולם המעשה, נפגש עם מחיצות עולם המעשה שאין בהם אפשרות לשתי מלכים בכתר אחד. וביקש להשלים את שהיה לו כבר במה שאין לו. ולכן איבד גם מה שהיה לו באותו עולם. אבל לעתיד לבוא כלומר בעולם המתחשב ברצון ומחשבה בלבד, הרי קרח כהן גדול, ואין בכך סתירה לאהרן ובניו כי מקום יש בעולם הרצון לכל הרצונות כולם.

ח] ובזה תבין ביאורי הזוהר והאריז"ל איך היה קרח משרש קין והיה בו גבורות יותר מדי, כלומר התגבר בצדקותו והיה צדיק גמור דמעיקרא עד סוף מידת הדין, ולא היה בו מקום לשום פשרה ולשום חטא ותשובה, וביקש את הטוב והנכון ביותר בקיצוניות דקיצוניות. אבל הגבורות האלה אינם חילונים הם השאיפה הכי נעלה של הקדושה. וכמו קין שנתקנא בקרבן שהביא הבל שעשה נחת רוח יותר מקרבנו. והרי זו קנאת סופרים, אבל כאשר נפגש הדבר במציאות מוכרחת היא להישבר, כי בעולם המוגבל אל קין ואל מנחתו לא שעה, שהרי אין זו השעה המוכשרת לכך, ואין שתי דברים בשעה אחת, ואילו היה קין עומד על שורש אותו המחשבה של מידת הדין, היה מבין שבקנאתו את אחיו הוא נכלל גם באותו הקרבן ואין צריך לה יותר מן המחשבה. אבל חטא בכך שלא דבק במחשבתו ולא ראה את השלימות הקיים במחשבה ונתקנא באחיו עד שהרגו. ולעולם העתיד הרי שבירה זו עצמו של קרח בשאול מכשירה אותו לקבל את הכל בצפיית הלב במקום שיש מקום לכל צדיק וצדיק לקבל ש"י עולמות ואין עולם זה נוגע בעולם חבירו שהרי בקנאה נכללו שניהם ובאותו קנאה כבר מונחת השלמת חפץ הקנאה. וזה סוד שכל אחד ואחד נכווה מחופתו של חבירו, שאין הפירוש שבעולם הבא יש קנאה, שהרי נאמר אין בו לא קנאה ולא תחרות, ואיך תהיה קנאה בגן עדן, אבל הכוונה ששם קנאת סופרים על מכונה שבכך שכל אחד מתקנא ונכווה בחופת חבירו ממילא נשרף ונשתתף בלהב מדרגת חבירו, שאין אחד יכול לנגוע בו כי לכל אחד חלק פרטי שלו לבד, אבל בקנאתם נכללים זה מזה וטועם כל אחד ואחד מאורו ואשו של חבירו. וזה האש הוא נשאר "זרה הלאה" לדורות שנדע איך להתקנא כנכון בדורות הראשונים ובמשה רבינו ולהתכלל במדרגתו מבלי לעבור בינתיים בשאול של קרח המיצר על חוסר השלמתו של מושא קנאתו, אבל ברצון וקנאה גרידא נראה את השלמתו בעולם הבא עולם המחשבה עלמא דכסופא אכי"ר.

נחל אשכול

לכל פרשה ולכל סיפור יש תמונה שנשארת איתנו אחרי הסיפור, והוא כמו הריווח של אותו סיפור. כמו מי שמתחתן פעם אחת ויש בזה סיפור ותנועה, ונשאר ממנו טבעת נישואין שהוא החותם של התנועה, או הרושם של התנועה ההולכת ונעלמת לתוך החפץ הרשום, שנשאר גם אחרי שהתהליך חלף הלך לו. כמו שיש לילדים ספרים שהם מביאים מבית ספר ובכל פרשה נבחר משהו אחד שיש לו תמונה וחפץ ממשי שמציירים ועושים.
 
כאשר מדובר בתהליכים שקרו, או ביותר בנסיגות או חטאים, הרי למה נרצה לזכור את התהליך ואת התנועה, אבל גם מן החטא נוצרת תמונה, או רושם. ואותו רושם שהוא קבוע ונצחי לעומת התנועה החולפת, בהכרח יש בה את גאולת החטא ואת צורת ההסתכלות המתוקנת של אותו הסיפור, שכאשר עוברים על הסיפור בתהליך הזמן ונשקע התנועה כרוחות העוברות לרגעים ולא נשאר אלא הרושם הקבוע או המבט שצולמה בתמונה ואותו מבט הוא נחמד למראה ומראה דרך לאותו מקום נאצל שאליו אנו מתכוונים תמיד.
 
במילים אחרות נאמר בספרי קבלה כי כל דבר שבקדושה משאיר רושם נצחי בכל מקום שהיה, וגם אחרי שיש שבירה וחטא עדיין נשאר באותו מקום רושם, כמו קדושת ירושלים לשעתה ולעתיד לבוא, גם אחרי שנחרב וגלתה שכינה. לעומת זאת דבר שבטומאה אינו משאיר רושם נצחי ואדרבה גם כאשר הוא קייים אינו נוגע למקום הרושם כי הוא רק כשמה קליפה או לבוש אל החפץ העצמי, והרושם טהור מלכתחילה. אלא שהרושם הנשאר מן החטא הוא אותיות הטוב הנמצאים בו שהצטרפו באותו צירוף וכאשר מסתלק צורת החטא נשאר הרושם החותם הטוב.
 
 
והנה זהו צורת המופיעה בתורה בסיפורי אבות כמה וכמה פעמים, איך מן מאורע שחלף הלך לו, נשאר שם של מקום על שמו, ובהתבוננות הזו אנו רואים איך ממירים אירועים חולפים בציר הזמן אל ציונים קבועים בציר המקום (כמו קביעת מקום המקדש בעקידה) ולעתים בצור הנפש (כמו סיפור גיד הנשה וסיפור בחירת הכהונה). ובכולם אנו רואים איך גם החלקים השליליים כמו נמחקים מן הזכר הנצחי ומומרים בצורה הולמת לעמוד בצורה נצחית.
 
וזה סוד "על כן יאמר היום בהר השם יראה" – ופירש רש"י "שאפרו של יצחק צבור ועומד לכפרה". ואיה האפר הלא נשרף איל במקומו. אלא שזה ממש פירוש על כן יאמר היום, כלומר מן אותו סיפור שהתרחש בהליך הזמן והזמני, לא היה מטרתו להקריב את יצחק, אך היתה מטרתו כמו מטרת כל הסיפורים לשכלל מזה תמונה ומראה קיימת, הויה יראה, ואותו מראה של עקידת יצחק איך הוא נראה כמו עפרו של יצחק הצבור ועומד, והוא הרושם העומד לנצח כמקום הנבחר למזבח ולהתגלות בהר ה' יראה. וזה בנין אב לשאר המקומות שנאמר בהם כסגנון הזה. שאין מטרת הסיפורים אלא ליצור מהם מראות, חקוקות באבני המקום וחקוקות בציורי הסיפור הנמסר לדורות וחקוקות בשמות המקומות הנשארים קיימים, שישמשו מראה הויה יראה לראות וליראות.
 
וזה ביאור השם ציון, שמשמש בתנ"ך כשם לירושלים או מקום בתוכו ולעתים לכלל ארץ ישראל ולכלל המקום הנבחר לשכן שכינת עליון. כי ציון משמעותו רושם או חותם, וקביעת קדושת המקום פירושו החזקת הרושם או הציור. כלומר תחזוק הרושם שנשאר מן מאורע שחלף לו כמו הרוח, זהו הגדרת המקום הנבחר, וציון בעי דרישה שהוא חיזוק אותו ציור ותמונה קיימת בלב כדי שתישאר קדושת המקום מקום שקובע השראה לדורות שנזכר בו הכוח של המאורע.
 
[למי שרוצה, זה כמו object oriented programming. הרעיון של זכרון ושל ציון וקביעת מקום הוא שתחת להגדיר כל פעם את הפעולה, מה שדורש משאבים חדשים כל פעם, אנו מגדירים פעם אחת את הfunction, כמו בפעולת האבות או בסיפור מאורע שאירע פעם אחת, וכך אין אנו צריכים להתכוון כל פעם אל הפעולה אלא די להזכיר את האובייקט שנוצר בזכרון כמו חפץ קבוע ועומד וכך מקצרים את המאמץ הנדרש כל פעם ונוצר דבר קבוע שאפשר להשתמש בו כל זמן שהתוכנה חיה].
 
 
אם כן נחזור לפרשה זו, מפרשת המרגלים שהוא לכאורה המכשול הכי משמעותי בדרך אל ארץ ישראל שיכולה לשמש כמו ציור כללי של התכלית או המטרה של התורה בכלל, כל אחד כפי מדרגת אחיזתו או פירושו בו, שהוא העולם הבא או המבט הרוחני או הארץ ישראל כפשוטו, נשאר לנו ציור אחד לזכרון, ואת הציור הזה אנו יכולים לראות גם בציורי הילדים שחוזרם מבית הספר עם תמונת שמונת המרגלים נושאים אשכול אחד "וישאוהו במוט בשנים", ובספר התורה עצמה, המספר את הרושם הנשאר מפרשת מרגלים "למקום ההוא קרא נחל אשכול על אודות האשכול אשר כרתו משם בני ישראל". יש לנו להסתכל בתמונה זו ולעיין בה מהו נחל אשכול ומה יש בתוכה שנשאר התמונה לדורות.
 
מה שצריך חיזוק הוא מן הסתם החלק היותר חשוב בכל דבר, ונאמר בציווי משה למרגלים והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ משמע הדבר צריך חיזוק ומשמע יש בכאן משהו מיוחד שעליו תלוים כל הסיפור. ואכן התחזקו והביאו מפרי הארץ והפסוק מציין והימים ימי ביכורי ענבים, מה שמכניס אותנו אל רוח מסוימת של פריחה והתחדשות האדמה, כמו ששר בשיר השירים "הניצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך". ומתפרש הדבר על זמן המרגלים. אשר מזה נתהווה אחרי זה בעיה שועלים קטנים מחבלים כרמים עד שיפוח היום ונסו הצללים.
 
והענין בפשטות הוא כמו שכתבנו שיש מקום ההווה ויש מקום העתיד, מקום ההווה כמו המדבר כמו ששת ימי המעשה, ומקום העתיד כמו שבת העולם הבא, ארץ עליונה הקיימת בצפיית הלב לזוכים לה. אבל צריך להיזהר שלא להבדיל ביניהם יותר מדי. כי חלוקה מוחלטת ביניהם משמעותו שאין קיום לעולם הבא. ודרך משל נאמר היום לעשותם ומחר לקבל שכרם. אמנם הלא הקב"ה מקיים את כל התורה, ומפורש נאמר בתורה ביומו תתן שכרו. ואיך יאחר הקב"ה שכר מצווה ליום מחר. מוכרח מזה שאין הדבר כפשוטו אבל שכר מצווה ניתנת ביום עצמו, ומה שנאמר מחר לקבל שכרם הכוונה על הפלגת השכר שהוא באות רוחני לעומת המעשה שהוא בגשמי, אבל בוודאי הוא היום כלומר באותו קיום שאנו קיימים עכשיו. כי אחרת מה מקשר בין הגוף לנשמה או בין המעשה לשכר.
 
ואמר האריז"ל (שער הפסוקים כי תצא) ב'יומו 'ת'תן ש'כרו ראשי תיבות שב"ת. ואומר כי לכל מצוה סגולה מיוחדת וסגולת קיום המצוה ביומו תתן שכרו שיזכה לתוספת נפש של שבת. אבל לפי הסברת הדברים הרי זה פשוט ממש, כי ביומו תתן שכרו הוא ממש הגדרת קיום תוספת נפש של שבת, שהוא מעין עולם הבא, ובה מתקיים שכר מצוה כלומר עליית השכר הרוחני בנשמת המקיים שעשה מצות בימות החול, והוא קיום השבת בתוך העולם הזה. ולא עוד אלא שגם השבת עצמו לא די בו שהרי הוא יום נפרד מששת ימי המעשה ועל כן מצות השבת זכור את יום השבת מחד בשבת לשבת, ונאמר טועמיה חיים זכו ופירשוה לטעום את תענוגי השבת בערב שבת, כי יש זליגה וטעימה וריגול של חיי עולם הבא לתוך חיי העולם הזה. ובוודאי הוא קשור לקיום ביומו תתן שכרו כפשוטו כי האדם צריך לאחד את העבודה ואת שכרה במובן הכי פשוט והלן שכר שכיר הוא גורם קלקול עיקרי בסדר הזה כמו ההזרה הקיימת בסדר שאין בה חיבור זה.
 
 
והנה זהו ימי ביכורי ענבים כלומר הבכרת היין, כי איתא מהו עין לא ראתה אלהים זולתך זה יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית. וענין זה שהיין העתידי הוא תענוג זיו השכינה הגמור, כיין ישן שמביא התרוממות נפש עמוקה. אבל יש ליין זה ביכורים כלומר הוא מתחיל טרם התחלתו, כאשר רק הניצנים נראו בארץ, וזה כמו בששת ימי בראשית עצמה כלומר תחילת סיפור העבודה, כבר מאז משומר היין הזה בענביו. ופירוש משומר כלומר שאין בו באמת את אותו תהליך יגיעה שאנו רואים אחרי המבול של נטיעת כרם ושמירת היין עד שיזקין ויהיה יין, אבל הוא משומר בענביו מן ששת ימי בראשית, שהיין מאוחד בענביו בביכוריו, ואין זקנתו פרודה מינקותו.
 
והוא נחל אשכול כלומר מעיין שנובע מאותו אשכול ענבים אחד המיוחד האחוד באחדותו, משם נובע נחל שמתפשט לכל ששת ימי המעשה, כמו נהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד, מתפשט משם אשכול הנסחט ליין זה הארץ וזה פריה, כלומר פרי הארץ המראה אותנו את הארץ במקום שאנו בו.
 
וכאשר חטאו המרגלים ואמרו למה ה' מביא אותנו וכו' ענו יהושע וכלב ואמרו אם חפץ בנו הויה, אם נעשה מחפצו חפץ קבוע והביא אותנו אל הארץ הזאת הנוכחת. אשר היא זבת חלב ודבש נובעת ממנה פרי אל החיים. וכאשר כל זה לא הועיל והיה מה שהיה ניתן להם אחרי כן מצות נסכים לנסך מן אותו אשכול ענבים על המזבח שעל זה נדרש לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה האלהים את מעשיך ויאמר הויה סלחתי כדבריך, ואמר ר נחמן ויאמר הויה סלחתי כדבריך ראשי תיבות כוס"י, כוס יין שעליו נאמר סלחתי, כי באותו נחל אשכול נובע מעיין חי שהוא סליחה ונשאר לנו תמונת אשכול ענבים כוס יין שמשקה מן הארץ את החיים שממלא כבוד השם את כל הארץ.
 
 
ויש כאן עוד הרבה לדייק ולהתבונן בפרטי הדברים, והמשווה את סיפור המרגלים להאשמת יוסף את אחיו מרגלים אתם וגניבת הגביע אשר נחש ינחש בו ימצא דרכים נפלאים הרבה לפתוח בו את העסק הזה בהקדמות אלה, ונאמר בפרשה ההיא כנים אנחנו לא היינו מרגלים, הרי היפך המרגלים הוא הכנות, אמתיים אנחנו לא באנו לראות ערות הארץ אלא לשבור אוכל, לקחת מפרי הארץ, ואחינו הקטן בנימין הוא העדות על כנות זו ובאמתחתו נמצא הגביע ודרכו נגלה יוסף לאחיו וישתו וישכרו עמו.
 
והנה מגיעה השבת וכאשר נקדש על היין בליל שבת ככניסה לקדש את השבת שהיא הארץ העליונה בכוס יין נישא נחל אשכול מאותו אשכול ענבים אחד ונישאוהו במוט ונביט בו בעין טובה ונאמר עליו דיבורים טובים ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו, חפץ בנו הוי"ה והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו.