ל"ג בעומר תשע"ח

אז אספר לכם הסוד אבל בשקט.
 
יש שם אלהים. אבל הוא דינים. אלהים זה התרגום של God. כלומר המחשבה הזו של אלוהות כלפי אדם הוא תמיד דינים. כמו שקהלת אומר אלהים על שמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מועטים. תדבר מעט אתה לא יודע ואין לך תאלוגיה ולא תאודציה אבל אתה יודע את שם אלהים אז תירתע לאחוריך ותפחד ותנסה בעיקר לעשות פחות ולדבר פחות ולהיות פחות.
 
הדין הזה הוא לא איזה בעיה קטנה, הרב לימד אותנו שכל הבעיה של פרעה ומצרים הוא שהכירו רק את שם אלהים. אלהים הוא גם המקור של כל אלהים אחרים. ובאמת כתוב מלך אלהים על גוים. כל הגוים כלומר כל שכל טבעי מבין את המושג הזה שנקרא אלוהות והוא גם מבין שזה ממעט את דבריו ועל כן הוא חי תמיד בעבדות ודינים ואינו מסוגל להשתחרר משום פחד שיש לו כי כך הוא האדם לא יודע הרבה והוא תמיד בספק איזה יוכשר ועדיף להיות לא.
 
אז יש דבר שנקרא שמי הויה נודעתי להם, שהוא להכיר דבר שהוא נעלה מכל המושג הזה של אלוהות, ונקרא שם העצם. פירושו פשוט להכיר את האל כמו שאני מכיר אותך כיעקב ולא כ'אדם פרטי'. להכיר את כל הזולת כשם הגדרתי, כ'עצם', זה אותו זרות שיש לי כלפיך כמו כלפי כל העולם. אבל להכיר את האדם כשם פרטי זה אומר להכיר אותך כיצחק, שזה שלא בערך כלל להכרתו כ'אדם זה', זה קירבה של נפש בנפש פנים בפנים, כך הגאול מכיר את האלהים בשמו הפרטי י – ה – ו – ה.
 
אבל זה ענין לגאולים, לצדיקים גמורים, למשיח וזה שמו אשר יקרא לו הויה צדקי, נגענו בו בפסח אבל נגיע בו שוב רק בשבועות, או בהרחבה בגאולה. בתכלית אנו לא יכולים לחיות בו כעת ואין השם שלם ואין אנו אפילו מבטאים את השם הזה ובקושי יודעים להרהר בו לעתים. בקיצור זה לא בדיוק ענין ליום יום. יש עוד בעיה שזה לא בעצם עוזר להכרת האלוהות עצמו, זה פשוט עולם אחר שבכלל לא מתייחס לעולם של אלהים, אבל הרי בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ וכל העולם קיים על זה אי אפשר למחוק את כל השם אלהים ולכתוב הויה.
 
לכן צריך להתחקות אחרי תיקון השם אלהים בעצמו. וכיצד עושים זאת. כתוב ישב עולם לפני אלהים חסד ואמת מן ינצרוהו. אם מגיע אדם לפני השם אלהים, הוא יודע מאיפה הוא מגיע מה עושה אותו לשם ומה עושה את התפיסה הזו לתפיסה, הוא יכול לא רק להכיר בשם הויה אבל גם לשלוט בשם אלהים. על זה נאמר ותגזור אומר ויקם לך. הרב בדרך קריאת האותיות שלו אמר פשוט, מה לפני אלהים, לפני אלהים זה אכדט"מ. כי אותיות שלפני אל"ה הם כד"ט ואותיות א"ם אינם מתחלפים מאיזה טעם. להכיר את הדבר הזה שנקרא אכדט"מ היינו להכיר מהו הכוח או הדבר או הרעיון שעושה בכלל את התפיסה הזו של God. האם הוא שכל, האם הוא תחושה, האם הוא הוכחה, האם הוא כיוון, האם הוא קריאה, האם הוא השלכה של דמות אב, וכו'.. זה ההתבוננות הנקרא לפעמים בטעות חקירה, כלומר לדעת מאיזה מילה או מאיזה מחשבה או מאיזה אות יוצא המושג אלהים.
 
והשם הזה בגימטריא ע"ד, אמר הרב שעליו כתוב בטחו בהויה עדי עד. כלומר כמו פשט הפסוק, עדי שמגיעים – ואז לא נצטרך לבטוח כי יהיה גאולה ברורה – צריך לבטוח בע"ד, וכאילו אמר עדי הויה תבטחו בע"ד. תהיו עדים על העד. ואותיות העיקריות שלו הם בגימטריא ג"ל שהוא ל"ג בעומר. ועל זה אמר לבן ע"ד הג"ל הזה, כלומר הג"ל הוא לע"ד. וזה הענין של לימדו תורת האלוהות שהוא לעמוד על מה שעושה את האלהים לאלהים והוא דבר שנמצא עוד טרם התורה בעצמה כי לפני ונשובה צריך נחפשה ודרכינו ונחקורה, ואם עומדים על החקר הזה אז נמתק המושג הזה שנקרא אלהים גם אם טרם יקרא הויה ועל זה נאמר והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע.

הבנה ללבו של הוי"ה- "ויאמר ה' אל לבו" (פרשת נח)

ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם וגו'[1].

כתב במי השילוח[2]:

הנה זאת מחשבת הש"י נודע לנח, מאחר שנטבע בלבו גודל יראה אשר המבול שלא נכון לפני האדם להתפשט א"ע כפי רצונו ורק צריך לעצור את רוחו, מזה הבין כי כן הוא ג"כ רצון הש"י שלא יקלל עוד את האדמה.

נרחיב מעט לפי דרכנו.

אל כל סיפור וענין הזה ניתן לגשת מכמה בחינות וכמה צדדים, שני אנשים יראו סיפור אחד, וכל אחד מהם יראה סיפור אחר לגמרי, כי כל אחד מהם מקבל את הסיפור כפי העולם שהוא נמצא בו, והסיפור עושה רושם על כל אחד לפי מקומו ולפי זווית מבטו.

אחד מצורות הלימוד והקריאה המעשירים ביותר, היא זו שמנסה להתחקות אחר זווית מבטו של הכותב, ומנסה על ידי הקריאה והלימוד להיפגש עם זווית מבט חדשה על העולם, למצוא צורה חדשה לקרוא דברים, להסתכל על דברים.

יותר מזה, אם נצליח למצוא את המשותף בין כל זוויות הראייה, את המקום שבו הם נפגשים, להבין איך אור פשוט אחד, הדבר כשהוא לעצמו, יוצר קשת שלימה של גוונים, ולראות איך כולם נובעים ממקום אחד ומתפשטים ממקור אחד, ללא קונפליקט ביניהם, אלא כל הצדדים מצטרפים להבנה אחת שלימה של העולם ושל המציאות בכללו.

כאשר אנחנו קוראים את המקרא, יותר מאשר נחפש שם את העובדות ואת הסיפורים, שבסופו של דבר אינם אלא פריטים היסטוריים יבשים. הרבה יותר חשוב שנבחין בזווית המבט של המקרא על העולם. מאיזה צד היא באה ומאין נובע שיפוטיה, דבריה ושיחותיה, איך היא מקבלת את המציאות ומה היא מנסה ללמד אותנו עליו ועל צורת התייחסותנו אליו.

כשאר נדקדק היטב בלשון המקרא, נמצא שאין קולו מונוליטי בלבד, ואין בו מסר אחד  הולך תמיד מצד אחד לצד השני. תמיד הוא מנהל דיאלוג בין זוויות שונות, בין אופנים שונים להבין את הדברים. וראוי מאד שנשים לב אל הניגודים והמפגשים בין הקווים השונים הנמצאים בה.

הדוגמא הראשונה, ואולי העיקרית, של העניין הזה, עומד על ציר שני הצדדים הדומיננטיים ביותר במקרא, ואשר במתח, ביחס, ובהשלמה ביניהם, עוסק בעצם כל עלילות המקרא והעולם הדתי כולו. שני הצדדים האלה הם האל והעולם. הבורא מול בריאתו, ואשר מרכז הבריאה הזאת, הוא האדם.

אילו היינו אנחנו מתבקשים להגדיר את התורה, את דבר ה', מן הסתם היינו מגדירים אותו כמונולוג שבו ה' מדבר ואנחנו שומעים. אילו היתה התורה כתובה כך, היא הייתה מתחילה מיד "ויאמר ה' אל האדם, עליך לעשות כך וכך", ועל הדרך הזה היתה ממשיכה מבראשית ועד לעיני כל ישראל. אבל התורה לא כתובה באופן זה בכלל, היא לא מתחילה באמירה ההולכת מן הבורא אל האדם ולא כל מילותיה הולכים בצורה זו כלל. היא שזורה כעלילה מרתקת, הבוחרת לספר את העניינים כל פעם מזווית אחרת. פעם היא מדברת מצדו של האל ביחסו אל האדם ואל העולם, מה הוא ומה הוא דורש מאתה. פעם היא מספרת מנקודת ראייתו של היצור והאדם. ופעם מדברת כעומד מן הצד המדווח על הקורה בין שניהם.

בסיפור המבול אנחנו מוצאים סיפור העוסק בשיח מעניין מאד. כביכול האל אל עצמו. לפני המבול[3] "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו", ואחריו "ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף עוד לקלל את האדמה עבור האדם וגו'". לא מדובר כאן בדברי נבואה או בדברי תוכחה המופנים מה' אל האדם, אלא בדיבור ה' אל עצמו, אל לבו, והערכתו על מידת הצלחת בריאתו והנאתו ממנה, הכל אצלו בעצמו.[4]

הסיפור הזה מכניס אותנו אל סוג יחס אחר בינינו לבין האלוהות. יחס שאין בה שום דיבורים המוחצנים מצד אחד ומופנים לצד שני. לא ה' מדבר אל האדם ולא האדם מדבר אליו, להתפלל או להתחנן על נפשו. אין כאן בכלל דין וחשבון ומו"מ משפטי כביכול בין האדם לקונו. הבריאה כולה היא ענינו של הוי"ה, המהווה את קיומו. ופעולתו ביחס אליו אינו דיבורו אל זולתו אלא אמירתו אל לבו. אל עצמו, אל הבריאה שהוא הווייתו.

נח, מלשון נייחא, מנוחה, מסמל את האדם שנכלל ביחס זה. "ונח מצא חן בעיני ה'". לא נאמר שעשה משהו בשביל זה. לא נאמר שהיה צדיק או חכם או חסיד. אלא שמצא חן בעיני ה'. בעיני ה', לא בדבר ה' ולא במאמר ה'. הוא ידע להשתלב בתוך ההוויה שכולו חלק מיצירת ה'.

[הערה: כל זה אינו אלא צד אחד שמסופר בפרשתנו, הצד שבו מכונה ה' הוי"ה, על שם שמהווה כל הוויה. [באותו צד יש אנשים שמכונים בני אלהים]. יש עוד רבדים בסיפור שבו ה' מכונה בשם אלהים. ברובד הזה מסופר על יחס מורגל של בורא- אלהים- שופט, ואדם. שם נאמר נח איש צדיק, את האלהים התהלך נח, ותשחת הארץ לפני אלהים, ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר, וגו']

נח הרגיש את לבו של האל בהתנהלות הבריאה עצמה. ועבודת האל שלו, נבעה מאותה תחושה. מה שהוא חש בתחושת העבודה, הוא מה שה' אומר אל לבו. דור המבול, היה דור של פריקת כל גבולות. מדה כנגד מדה באה המבול שהוא שטף מים רבים ללא שיעור וגבול, הפורצים את הגבול ששם ה' להם בשלישי לבריאה. אחרי המבול נפל פחד ורעדה על העולם, התחילו להרגיש שהכל צריך להיות לו גבול, כל דבר יש לו מקומו, אין דבר אחד נוטל את מקומו של השני, הכל בסדר ובמשטר. את זה הרגיש נח, וזהו אמירת ה' אל לבו שמעתה לא ישחית כל בשר בשטף אחד, אלא הכל במידה ובגבול. [הפסולת של גישה זו הוא ענין חטא דור הפלגה, אך אכמ"ל כעת]

[נתארכו הדברים מכדי להרחיב ביאור ענין ההתפשטות  מול הצמצום, ועוד נכתוב בזה.]


[1] בראשית ח, כא

[2] לפרשת נח, חלק א'

[3] בראשית ו, ו

[4] עי' מו"נ א, כ"ט שביאר שמליצת ויאמר אל לבו הוא דבר שאין האדם מוציא מפיו לזולתו, וכן כאן לא שלח שליח או נביא להזהיר אותם.