מה בין שאלה לתפלה

הרבה שאלות גדולות טורדות את האנושות, כבר מאז הותחל האדם לדעת ולנסח את שאלותיו ועוד עתה.
האם יש אלקים. ? מה משמעות הקיום הזה לגבינו? האמנם הוא מנהל את העולם? האמנם הוא מנהל אותו בטובו, ביושר?
הבעיה הגדולה היא שאין לנו כתובת נכונה להפנות אליה את השאלות האלה. החשיבה האנושית כבר הוכיח קנט שאיננה יכולה לספק לנו מידע אמין על שום דבר שמעבר לה. המסורה הנאמנה איך תשוב על שאלה שאין לה בכלל והיא לא מתייחסת אליה כשאלה בכלל.
אז מה עושים? מתפללים…
אביא כאן תפלה שכתבתי לאחרונה, לפי התובנה הזאת.
רבונו של עולם. אני לא יודע מי אתה. אני לא יודע אפילו אם אתה נמצא. ולא יודע אם יש דרך שאני יכול לדעת זאת.
תן לי את הדעת להכיר מה אני יכול לדעת, ובאיזה דרך אתנהג בדעתי בכל תהלוכות חיי. מהו הדעת, ולשם מה משתמשים בו.
רבונו של עולם. וגם במצבים שאני לא יודע מי אני ומה אני. כל שכן לא מי אתה ומה אתה . למדנו למצוא את נקודת המגע שלי אליך. המגע שלי במציאות ומהות אמתי.

צנזורה במהדורת שבתי פרנקל

צנזורה במהדורת שבתי פרנקל

ב"ספר המפתח" הלכות יסודי התורה פ"א מופיע הערה: בארבע פרקים הראשונים של הלכות אלו יש מקומות שהשמטנו את הנושאים בספר המפתח והשארנו את הציטוט ואת שמות הספרים"

למעשה כשנסיתי ללמוד כמה נושאים שבהלכות אלו לפי ספר המפתח, משהו שמועיל מאד בהלכות אחרות, מצאתי שלא רק שמות נושאים הושמטו, אלא סוגיות שלמות בענינים אלו זכו להתעלמות כמעט מוחלטת מצד העורכים, והשמיטו מראי מקומות מפורסמים -שגם אני ידעתי [וא"א לומר שהם לא ידעו]
ולא רק בהלכות יסודי התורה אלא בכל מקום שהרמב"ם מתייחס לעניני אמונה ומחשבה.
דבר אחד שלא שכחו הוא לציין כמעט על כל הלכה את אלו [מועט] האחרונים שאומרים שבדברי הרמב"ם מנוגדים לדעת חז"ל. [בעיקר ר"מ גבאי בעבודת הקדש] 
ולמשל בהל' ע"ז פ"ב בענין ולא תתורו השמיטו בכלל כל אלו הסוברים שדעת הרמב"ם הוא שמותר לחקור וללמוד ספרים חיצוניים [הובא רק הקושיא על הכאילו סתירה שיש בין דבריו שם ובמו"נ]
וכך עוד משלים רבים מלספור. 
האמנם זו דרכה של תורה? האם זה תואם את דעת הרמב"ם? והאם זה יפה מבחינה אנושית כשאנשים רגילים להסתמך על המפתח שממצה את הנושא בדעת הרמב"ם.?

המושג פוסק הדור

המושג פוסק הדור

בעקבות מכתב הרב אלישיב שליט"א בענין תולעי האניסקיס בדגים שמחייב את כולם לקבל דעתו בלי שום נימוק. ושמכנה את הרבנים החולקים עליו בשמות לא יפים בעליל כאילו הם עוקרי הדת ומבזים "כבוד ההוראה". והעובדא שרוב הציבור מקבל את דעתו זו ברצינות. נתעוררתי לחקור בענין המושג הרווח "פוסק הדור". שפסיקותיו מחייבים או מקובלים על כלל הציבור שבדור. שמוחלים כלםפי הרב הזה,  האם זו מושג הלכתי בכלל?  מהם התולדות של מושג זה.? איך התייחסו הפסקים למושג הזה?

חיפוש פשוט בפרוייקט השו"ת העלה שהשם הזה אינו מופיע בכלל עד לשותי"ם של דורנו. האזכורים הראשונים של המושג הזה הם בשו"ת משנה הלכות, ציץ אליעזר, תשובות והנהגות, ופסקי דין של הרבנות.
אז אחזור על שאלותי.
מה המושג הזה אמור לבטאות? האם יש לו איזה תוקף בכלל? איך נבחר "פוסק הדור".?

מימרות מקוריות של החזון איש

ספר זכרון שאול-מימרות מקוריות של החזון איש


לאחרונה הועלה בהיברובוקס המהדורה החדשה של ספר זכרון שאול -לר' שאול ברזם חתנו של הסטייפלר. בתחילתו יש קונטרס זכרון איש ובו מימרות שרשם המחבר מפי החזו"א. יש שמה דברים מקוריים ומדוייקים שאינם נמצאים –עד כמה שאני יודע- בשום מקום אחר. ואולי גם הפכיים מהרושם שהיה לנו מתחילה בדעת החזון איש. כנראה שעם ר' שאול- שהיה צרפתי עם חינוך כללי, היה יכול החזון איש לדבר בפתיחות יותר בנושאים כאלה. כדאי מאד לקרוא.
אני מעתיק כאן כמה קטעים שעוררו לי ענין. וכותב את המחשבות שהם מעוררים, בתקווה לדיון מתפתח על דעת החזון איש ועל הנושאים בעצמם.

עמ' מ"ט-עניני אמונה
העולם והטבע הם בעיא גדולה האדם עומד ומשתומם את החידה הגדולההאמונה היאתשובה על השאלהובעצם אינה תשובה שפותרת.
ההתחלה כאן הוא בסיס הפרק הראשון באמונה ובטחון, שמבסס את האמונה על הבעיה של הטבע. החידוש הגדול נמצא כאן בסוף, בו הוא מודה שהאמונה אינה תשובה שפותרת את השאלה. השאלה שאם כן מה עוזרת לנו האמונה? כנראה שהאמונה הא משהו שנותן תוכן לשאלה ולאפשרות שקיימת תשובה גם בשעה שהאדם מכיר שאין בידו התשובה המושלמת לשאלת היקום.
[בהערה שם למטה מנסים העורכים לומר שכוונתו שלמי שאינו מאמין זו לא פתרון, כך או כך, הכוונה אחד הוא ודוק]
אצל המון העם נדמה כשמדברים על אמונה שרוצים משהו מהםואינם יודעים שיש הכרחלאמונה.
כאן הוא סותר בעצם את התפיסה החרדית של האמונה הפשוטה. האמונה אינה חיוב המוטל עלינו, אלא הכרח מתוך החיפוש של האדם אחרי המשמעות של היקום.
גם אצל האנשים הפרימיטיביים עובדי ע״ז אנו רואים חיפוש אחרי תשובה על הפלא.
מביא ראיה שהחיפוש אחרי משמעות של העולם והטבע מעסיקה את האנושות מתחילתו. והוא מציאות בסיסות בקיום האדם. וגם אם אנחנו רואים אותם כפרימיטיבים לפי התשובות הטפשיות שמצאו לשאלה הזאת, אין זה לוקח מהם את החיפוש הרציני אחרי האמת.
ובזמן האחרון בהתפתחות המדע חשבו כאילו מצאו את הפתרוןוהכל אינו כיאם דמיון שוא.
כפירה בשלילה אינה פתרוןהיא כופרת בשאלהוממילא יש בזה אפשרות גדולה לתשובה.
כאן הוא מעמיד את הכופרים המודרניים, למעלה מעובדי עבודה זרה הקדמונים. שכן הקדמונים כפרו עם תשבה, כלומר שהעמידו תשובה שקרית לשאלת וחיפוש האדם. ובזה עצרו את החיפוש. משא"כ הכפורים המודרניים שכופרים עם שאלה, וממילא נשארים עם השאלה והחיפוש. ובזה יש אפשרות שימשיכו לחפש ולגלות בסוף את האמת.
כמדומה שההתייחסות הזאת הפכית לגמרי לגישה החרדית הרגילה שהיתה בוודאי מעמידה את העובדי ע"ז למעלה מהכופרים המודרניים.
[כאן עלינו לשאול את עצמינו לפי ההגיון הזה ייתכן שגם מי ש"נעול" על היהדות, או על דרך מסויים בתוכה, האם אינו כמו כן נועל את עצמו ממציאת פתרון אמיתי יותר]
עמ' נ"א-תיקון הדור
לו היה אדם גדול שהיה יודע מה שחסר בדיוק בדור זהוגם היה יודע את התרופההיה יכוללהפוך המונים.
כאן כנראה החזון איש מודה שהוא לא יודע בדיוק מה שחסר בדור, וגם לא יודע את התרופה. אילו היה מנהיג עם הידע הזאת היה יכול בקלות לעשות מהפיכה.
יש כאן סתירה קוטבית עם ההשקפה החרדית שהגדולים ברוחב דעתם יודעים את הכל ומנהיגים את הכל באמת וביושר, עם ההוכחה הנצחית נגד ההשקפה הזאת, שכן אילו היו באמת יודעים, היו כבר עושים את המהפכה
אנשים אינם שלמיםוכשרוצים לתקן את המעוותאינם רואים כיאם קצה אחדוכשמתקניםאותו מזניחים הקצה הב׳ובגלל זה יוצאים קלקולים.
כאן יש אבחון מדוייק למדי של סיבת הבעיות שיוצאים מכל המנהיגים. וככל הנראה החזון איש בעצמו לא נמלט מזה. ראו באשכול "ספרו החדש של בנימין בראון על החזון איש" ותבינו. 

ספר זכרון שאול-מימרות מקוריות של החזון איש

האם אנחנו צריכים את המשיח

ציטטתי את לשון החתם סופר בשו"ת יו"ד סי' שנ"ו
אך א"א לי בשום אופן להאמין שיהיה גאולתנו אחד מעקרי הדת, ושאם תיפול היסוד תיפול החומה חלילה, ושנאמר אילו היו ח"ו חטאינו גורמים שיגרש אותנו ח"ו גירוש עולם , וכדס"ל לר"ע [סנהדרין ק"י ע"ב] בעשרת השבטים שהם נדחים לעולם, המפני זה רשאים הם לפרוק עול מלכות שמים או לשנות קוצו של יו"ד אפילו מדברי רבנן חלילה, אנחנו לא נעבוד ה' לאכול מפרי הארץ ולשבוע מטובה, לעשות רצונך אלקי חפצתי, ועכ"פ ועל כל אופן עבדי ה' אנחנו יעשה עמנו כרצונו וכחפצו.
ויותר חשוב, את לשון הרמב"ן בספר הגאולה סוף שער ב' [כתבי הרמב"ן מוה"ק עמ' רפ"א] 
ודע יעזרך אלקים כי אם נסכים בלבנו שפשענו ועונות אבותינו אבדו ממנו כל הנחמות ושיאריך ויתמיד עלינו הגלות מאין קץ וסוף, ..כל זה לא יזיק בעיקר התורה, כי אנחנו אין תכלית גמולנו ימות המשיח ואכול פירות הארץ ההיא, והתרחץ בחמי טבריה וכיוצא בהן מן התענוגים, גם לא הקרבנות ועבודת בית המקדש תכלית רצוננו, רק גמולנו ומבטנו העולם הבא, והתענג הנפש בתענוג הנקרא גן עדן, והנצל מענש הגיהנום, אבל אנחנו עם זאת מחזיקים דבר הגאולה מפני שהיא אמת מפורסם אצל בעלי התורה והנבואה.
ואנחנו מעידים [אולי צ"ל מעירים] בה ישני הצרות, וחוסמים פי האפיקורסים, בראיותיה ומשתעשעים בדבריה, מפני שאנחנו מצפים לה מתקוותנו שנשיג מן הקרבה אל האלקים….
ואמנם נפשנו המתאווה מתעוררת גם כן לימים ההם ….   ונכלל לנו ברצון הזה שרש מצוה גדולה כי אנחנו חפצים בקדוש ה' לעיני העמים
ואמנם חשבו חכמינו ז"ל הכופר בראשית הגמול הזה, רצוני לומר ימות המשיח, כופר ואין לו חלק לעולם הבא, מפני שלא הביאו לזה רק כפירתו בשכר תורתנו, והוא משוגע, חולק על הכתובים המבוארים, ואפיקורס בדברי רבותינו ז"ל.
ובניסוח אף יותר חריף בכמה נקודות בספר הוויכוח שלו אות מ"ז 
..אין הדין והאמת והמשפט שלנו עיקרו במשיח, כי אתה שווה לי יותר ממשיח, אתה מלך והוא מלך, אתה מלך גוי והוא מלך ישראל, כי משיח אינו אלא מלך בשר ודם כמוך, וכשאני עובד את בוראי ברשותך בגלות ובעינוי ובשיעבוד וחרפת העמים אשר יחרפוני תמיד, שכרי מרובה, כי אני עושה עולה לאלקים מגופי, ובזה אזכה לעולם הבא יותר ויותר. אבל כשיהיה מלך ישראל מתורתי מושל בכל העמים ועל כרחי יש לי לעמוד בתורת היהודים אין שכרי מרובה כל כך
ואני מסכם את עקרי החידושים שיוצאים מדבריהם.
א.      אנחנו בעצם לא צריכים את המשיח כלל, בוודאי שלא בשביל שכר עולם הבא שהוא עיקר השכר, שהרי אולי נקבל יותר שכר מעבודה בגלות מאשר בגאולה. אין המשיח צנטרלי לאמונתנו כלל. [בזאת כמעט חולק על הרמב"ם שעשאו מעקרי הדת]
ב.      הצרכים שהתקווה למשיח כן משמש בגלות, והסיבה שהוא משמש בתפקיד מרכזי בתודעתנו הן-א'- פסיכולוגי, לחזק בה ישני הצרות שלא יאבדו תקוותם ולבל ירגישו מנוצחים לגמרי כנגד הגויים והאפיקורסים.  ב'-צורך אמוני, שאנחנו חסים על חילול ה' בין העמים ומצפים לזמן שיתגדל שמו לעיניהם [מה שנקרא גלות השכינה]
ג.       הטוב שאנו מצפים לה בימות המשיח היא א'-בעבודת ה', שנוכל לעבדו בטהרה ובלי מניעות מצד הגלות. ב'- גשמית, שננצח את שונאינו. [ובזה חולק על הרמב"ם ששולל שום תקווה גשמית לימות המשיח ולא נתאוו החכמים וכו']
ד.      מה שחשבו חכמים [אגב, לא מצאנו זאת בדברי רז"ל, אלא ברמב"ם הל' תשובה, וכבר העיר שם הכ"מ שאינו יודע מנין לו זאת] את הכופר במשיח לכופר, אינו אלא שאנחנו דנים שמה שהביאתו לזאת היא כפירתו בשכר ועונש ובדברי הנביאים
למדנו מזה, הא אם ברור שהוא כופר מסיבה אחרת, אינו לא כופר ולא משוגע.
עיקר השאלה שנשאר כאן הוא, אם באמת ענין המשיח אינו נצרך ואינו עקרי, למה אנו מתעקשים להכניס בו כל מיני תכנים שיהפכו אותו לעיקר, ולמה אין יכולים ליישם את התכנים האלו גם בדרך אחרת לגמרי?


האם אנחנו צריכים את המשיח