The Real Amalek

The Rebbe Reb Bunim of Peshischa Said: In the period when there was a Jewish king and Jewish warriors, the simple interpretation of the wars we read about in the Torah was the physical war, while the esoteric meaning was that it is referring to the inner wars and struggles man has to fight. Nowadays, with no Jewish army, and no physical wars to speak of, the simple reading is each person’s inner struggle with himself, while the material war is relegated to a historical anecdote, metaphor for the inner struggle.

We can trace this transformation of meaning back to Chazal themselves. The original intent of the Mitzvah to remember what Amalek did and eradicate them was referring to a certain physical nation, enemies of the ancient Jews, who the Jews waged a physical war on. By the time of Chazal, the original Amalekite nation had already disappeared, and with them the animosity between them and us, and thus the Mitzvah was left with no real meaning.

Chazal then connected the Mitzvah to the Purim story.  The Megillah describes Haman as an Agagi, which was explained to mean a descendant of Agag, the Amalekite king of Amalek of King Shaul’s time. Thus the link was made between the contemporary Haman, and the Celabration inspired by the story of victory over him, to the old Amalek story and mitzvah. Chazal transformed the Mitzvah to remember Amalek into a mitzvah to read the Parsha on the Shabbos before Purim and to read the Megillah on Purim, so that by these readings and celebrations we perform the mitzvah to remember and annihilate Amalek.  (See  Megilla 7a , Daat Mikra Esther 3, 1)

Consequently, the question we ask ourselves about Zachor and Purim is not who was against who, or what happened in ancient Persia or Israel, let historians deal with that. The living Torah we have demands the question be what the contemporary Amalek is in our lives and time,  Who or what is it that we are against, what are the pitfalls we need to remember to avoid and what evils do we need to eradicate.

This question has no right answer. Each person must face his own personal Amalek. As the Passuk says, in the singular: Remember what Amalek did to you.  Don’t obsess over what he did once upon a time, or to other people. Remember what he did to you. Fight your own demons, and overcome them. Don’t waste your time fighting other people’s demons. Let everyone dress up in his own costume, Celebrate Purim on their own day, in their particular fashion, and depict Haman and Amalek in his own way. As the Megillah says, each family for its family, each country for its country, each city for its city. Just as our forefathers applied the ancient Amalek story to their modern day Haman, we apply the ancient Haman story to our modern day struggles, Bayamim hahem Bazman Haze.

This is the power of Purim that lasts forever. Anything based on the past will inevitably degrade in relevance as time passes and situations change. On Purim we celebrate the present, our own lives, our own struggles, our own victories. And the present – it is always the present. It never goes away. So too Purim will never go away.

war-with-amalek[1]
Moshe's War with Amalek

שבעים אותיות – פורים

עוד יצא לאור פעם הספר המושלם שיקבץ את כל זה ועוד הוספות רבות בהתחדשות, אבל ספק גדול אם יצא לאור לפני פורים השנה, מטרדת הזמן ועצת היצר, אז לפחות בינתיים הנה הלינקים להורדת שני החלקים של שבעים אותיות לפורים.

שבעים אותיות

שבעים אותיות חלק שני

את שאר המאמרים שנמצאים כאן וכן אלו שיתווספו בהמשך ניתן למצוא כאן בתגית פורים.

שבעים אותיות
שבעים אותיות

 

שבעים אותיות חלק שני
שבעים אותיות חלק שני

פורים: דער אנטי סיסטעם יום טוב

פורים פורים פורים לנו לא לא לאלא.. היינט איז פורים מארגען איז אויס לאלאלא ליהודים ליהודים היתה היתה אורה חייב איניש לבסומי לבסומי לבסומי באמבמאבאמבאמ שושנת יעקב לחיים.. אה וואס זינגט מען יעצט עצו עצה טראלילאליליי ותוסף אסתר ותדבר אויאוי למה עזבתני מישע מישע מישע מישע.. יא איר הערט גוט, אזוי הערט זיך די פורים טעיפ, דער ניגון הייבט זיך נישט אן עס ענדיגט זיך נישט עס פארט אריין א ווארט אין א צווייטער דער ניגון פארשטעלט זיך פאר א צווייטער ניגון וואס איז בכלל א דריטער.

פארהאן אידען וואס לעבן נעבאך אין אזא מין אנגעזעצטע שטרענגע סיסטעם אגאנץ יאר, יעצט לערנט מען יעצט דאווענט מען דער איז דער רב דער איז א רעביש קינד א צווייטער איז א ראש ישיבה א דריטער איז א בעל הבית, אלץ קלאפט אלץ שטייט אויפ'ן פלאץ, ווי כאילו ביי ששת ימי בראשית האט מען שוין קובע געווען א הלכה: עד שני טפחים זהו הוטו של בעל הבית, משני טפחים עד שלש טפחים זהו הוטו של דיין, משלש ועד אין סוף זהו קאפעלייטשו של רבי. גיט מען נאר א קוק אויף די ברייטקייט פון דער ברום פון הוט קען מען שוין וויסען וויפיל שטעט זיין עלטער זיידע האט געוועלטיגט אין אונגארין.

בכלל יעדער זאך האט פעסטע כללים, מען טאר נישט אויסמישען מען טאר נישט ארויסטרעטן פון ליניע. וואס ביסטו אן אויבער חכם דו פרעגסט קשיות, דו ווייסט נישט וואס דער האצענפלאצע רבי סעכיסעיאגענעליינע האט געזאגט אויף דעם, נו נו פוי המן פארשאלטן זאל ער זיין.

קומט פורים ווערט אלץ צומישט. דו האסט געמיינט עס איז א שיין מיידל מיט לאנגע האר און א קלייד, נעה דאס איז בכלל א חסידישע בחור וואס איז מקפיד מקיים זיין דער רמ"א אז פורים איז נישט נוהג דער לא ילבש, די האר איז סתם זיינע לאנגע פאות פארדרייט ווי א פאני, און דער וואס זעהט אויס בכלל ווי אן אל קאידע טעראריסט, ער איז אפילו נישט קיין נטורי קרתא, גאר א ציוני וואס האט זיך פארגלוסט זיך פארשטעלן ווי אן אראבער. און דער סאלדאט מיט דער גרויסער גאן, ניטאמאל א וויץ קען ער שיסען גלייך. דער רב? א פורים רב, קיין עברי קען ער נישט.

דער שלעכטער המן, אה איך ווייס נישט, אפשר דווקא ברוך המן, וואס עפעס ער האט אונז געמאכט אזא דערהויבענע יום טוב, און דער מרדכי וואס דו בענטשסט אזוי, מהיכי תיתי, סתם א פרומער געווען, וואס האט עם געשטערט די סעודה פון אחשורש, דער זיך בוקען פאר המן איבער וואס ער האט געמאכט די אלע קול קורא'ס מיט אסיפות, נעה אפילו נישט קיין איסור דרבנן, סתם פאר זיין אכשר דרא משוגעת האט ער מסכן געווען גאנץ כלל ישראל. המן האט זיך געהאלטען אן עבודה זרה? חא חא, אפילו די רויבער האבען זיך נישט צולאכט אויף דער וויץ, פרעג נאר זיין טאכטער, שוין אפשר די עבודה זרה פון פעור איז ער. לאל.

וואס זאגסטו שלא שינו את לבושם? מען מוז גיין אנגעטוהן אידיש, בארד בארד ווי דיין איד שרייט דאך דער רבי פון עירמאנט, גיב א קוק, גיי איך צו צו דער שכן וואס טאנצט לעבן מיר און שלעפ אראפ דער שיינער ווייסע בארד, זעהט מען דאס איז גאר דער דזשעניטער וואס האט זיך פארגלוסט בחינם'דיגע באז האט ער זיך אויך פאשטעלט.. זאגט דער הייליגער איזביצער פורים ווייזט אז א איד איז נישט תלוי אין דער חיצוניות פון דער אידישער לבוש, אפילו ווען ער זעהט אויס ווי א גוישע פרינץ ומרדכי יצא בלבוש מלכות איז צהלה ושמחה.

סדר? יא טאקע זייער וויכטיג, יעצט ליינט מען יעצט איז נישט די צייט פאר נארישקייטן. אין שוהל פירט מען זיך מיט דרך ארץ. הא לאמיר זעהן, א גאנצע פאק באמבעס האב איך זיך מיטגעברענגט אין טאש לכבוד די וויכטיגע מצוות קריאת המגילה. יעדער המן, און אמאל סתם אזוי אויך, פלאצט אויף די גאנצע שול מיט אזוינע קולות עס דאכט זיך באלד פקע איגרא.

לערנען? יא זייער חשוב, ביטול טעירע האט דער ראשישיבע געוויינט. ווייסטו טאקע וואס איז די פשט אין די סתירה ווער איז געווען די שוויגער פון אחשרורש? א באמבע קשיא, דא שטייט שככה און דארט שטייט עפעס אנדערש? עס איז נישט קיין גוטע קשיא? דיין תורה איז פורים תורה וואס איך זאג איז לאמתה של תורה. עס איז על פי קבלה.

אה געלט, יא טאקע זייער וויכטיג, יעדער דארף געלט, און יעדער היט אויף זיין געלט. צדקה, יא גאנצע הלכות, ווילסטו גיין נאך געלט אין די עיר הטעירע, ברענג א צעטל פון די וועד סדום לעניני צדקה אז דו מעגסט טאקע גיין נאך געלט, מיר וועיסען נישט אפשר ביסטו א גנב, ווער זאגט מען מעג דיר געבן געלט. פורים, שטותים, כל הפושט יד, ווער האט דיר געפרעגט צו איך בין ראוי. אז איך בעט איז שוין גענוג, געב שוין נאר אהער דארט די טשעק. עס איז דיין שענדעליר? טאקע זייער פיין און חשוב, ממש ווי אינדערהיים . גיב א קוק עס קומט א שיכור ער וויל טאנצן אויפ'ן טיש, אה אבער ווי קומט מען אן אזוי הויך, גיט מען זיך א כאפ אן אויף די שענדעליר און נוצט דאס אלץ א סווינג ארויף אויפ'ן טיש. כ'בין א מזיק? יא רוף מיר אין בית דין נאך פורים, דער רמ"א פסקנט איך דארף נישט צאלן. הענג זיך דו מיט די פענסי לייכטער.

Purim Tish
א פורים טיש אין ירושלים – Boston.com

איז דא נעבאך אזוינע רבנים ראשי ישיבות און מנהיגים, וואס שרעקן זיך פחד מוות פון דער פורים. פונקט ווי המן האט זיך דערשראקען פון מרדכי, וכל זה איננו שווה לי שרייען זיי, אוי וויי וואס וועט זיין איין טאג אין יאר וועט מען ברבים מאכען א וויץ אויף מיין חשבון, מ'וועט מיר נישט נעמען ערנסט, דער ליטווישער משגיח, וואס זיין גאנצער חיות איז טעראריזירען די מענטשהייט זאלן זיין אין צייט ביים סדר איז אינגאנצן פארלארען, וואס וועט דא זיין, איז ער געפארען קיין שושן הבירה און פון די טעראר פון המן געברענגט א מתנה, ישיבת מרדכי הצדיק. בעסער דאס צו רופען ישיבת המן הרשע. איין טאג אין יאר האבען קינדער און עלטערן אביסעל פאן איז דיר געווען וויכטיג דאס קאליע מאכען? זאג נאר אזא שמויגער ביסטו? און די מתנות קומען בכלל נישט אן ביז חמשה עשר בשבט די אנדערע יאר, אגב אויב דו הערסט דארט ביסט מיר נאך שולדיג א מרדכי ואסתר טייסטער פון אלץ יונגעל, ביסטו א שקרן א גנב אויך, פאסט טאקע.

יעדער יאר זעה איך קומען די מאדערנע רבנים, די וואס דארפען זיך שיין מאכען פאר'ן גוי, און גיבען ארויס קול קורא'ס מיט ליסטעס פון איסורים מאיסורים שונים. מען טאר זיך נישט שיכור'ן מען טאר זיך נישט פארשטעלן מען טאר נישט קלאפן המן דאס איז מסוכן יענס איז נישט אויסגהאלטן. מען צוברעכט חפצים מען איז מזיק אהער. זאג נאר ווען דיינע בחורים גיין ביינאכט נאך סדר שלישי אין קלאב און טרינקען זיך אן ביסטו אויך אזוי מוחה? אדער נאר ווען עס איז א אידישע יום טוב וואס הייסט האבען פאן שטערט עס דיר? אינטרעסאנט ווי מער מאדערן א רב איז אלץ מער שרייבט ער אזוינע איסורים. ביי די תלמידי בעל שם האט מען נישט געהערט פון אזוינע איסורים. עס שטערט דיר טאקע אזוי די קולות ביי המן? זאג נאר ביסט אפשר א קרוב זיינס? אפשר טאקע פון די בני בניו פון בני ברק?

האט דער רבי געזאגט: היינט איז טאקע דא נאר איין טאג פורים א יאר, לעתיד לבוא וועט זיין א גאנץ יאר פורים, טאקע בפועל ממש למטה מעשרה טפחים בעגלא דידן אמן.

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם

(כה, ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם

פסוק זה מסכם את הפרויקט של בנין המקדש, שהוא מרכז כללות העבודה של ישראל. וכשם שהוא במצווה המעשית לבנות מקדש, כך פירשוהו שהוא מרכז העבודה הפנימית, שהוא לעשות משכן לשכינה בחיינו.  והנה פסוק זה מתאר שני שלבים, מקודם ועשו לי מקדש, ואחרי כן ושכנתי בתוכם. ולפי פשוטו החצי הראשון הוא חלקו של האדם, הוא בונה מקדש, וחציו השני הוא תשובת האל לזה, שעל ידי כן ושכנתי בתוכם. חציו הראשון עבודה וחציו השני שכר, חציו הראשון הדרך וחציו השני המטרה. וכן הדבר במעשה בנין המקדש, אשר מקודם עושים פעולת בניית המקדש, ואחרי זה השלב של ושכנתי בתוכם, שהם כל העבודות והעניינים הקשורים להשראת השכינה המתמשכת בתוך המקדש שנבנה לשמו.

ואמנם יש להבין כאשר אנחנו מתרגמים את זה לעבודה הפנימית, מה פשר שני השלבים האלה, כי לכאורה עבודה אחת יש והיא להשרות עלינו את השכינה, ואיה המקביל לפעולת בניית המקדש בנפש, ומהו עבודת בניית המקדש.

כי לשם אותו השראה, עושים אנחנו הרבה פעולות, משתתפים בהרבה ריטואלים, עושים הרבה מצוות ומעשים טובים. אבל לעתים לא רחוקות, מוצאים אנחנו את עצמנו עושים מעשים מקודשים משתתפים בריטואלים מקודשים, אבל הם מרוקנים מתוכן. אמנם מגיעים אנחנו אל הריטואל בכוונת 'ושכנתי בתוכם', אבל אותו ריטואל גופא אינו מקדש. לומדים אנחנו תורה והיא נדמית תורה ריקה, אין השם שורה בתוכה. לזה יש גדר מיוחד שלפני שאפשר להשרות עלינו את השכינה, צריך לבנות את המקדש. ובנין המקדש הזה איננו דבר פשוט, צריך הוא לאמנים למומחים לכוונה מיוחדת לחכמי לב מבינים באמנות לחשוב מחשבות לעשות בזהב בכסף ובנחושת, וכך צריך כל אדם בפעולות שהוא בוחר לעצמו לתת דרכם מקום לשכינה, לדאוג שאותם פעולות עצמם יהיו מקדש, ולא יהא עוסק בלימודים באמירות ובמצוות שאין בהם עצמם שום תוכן. לפני שאתה משתמש בכלי קודש, אתה צריך להמשיך את הרוח לתוך אותו הכלי.

וכך, באופן כללי, יכול מנהיג אחד ליצור כלים, לבנות מקדשים, להמציא מצוות, לבנות ריטואלים, ויהיה בו אותו סגולה שיהיו הם מקדש. ואחרי זה יכולים הבאים אחריו להשתמש בהם, להתחבר אל אותו רוח שנסך הוא אל תוך הכלי. ועדיין אין אדם יכול להיפטר מעבודת בניית המקדש, כי לעולם נשאר גם לו הציווי ועשו לי מקדש, שאם לא כן נמצא הדברים מתיישנים ומאבדים את סגולתם. בכל דור ועל כל אדם החיוב גם לעשות את המצוות, להיות המחוקק של הכלים של המצוות שיכשיר אותם לקבל את הרוח, וגם לקיים את המצוות. בניית מקדש הוא חקיקת המצוות, השכינה בתוכם הוא קיומם.

(שרש הדברים בשפת הקבלה נמצא במה שכתבתי כאן )

ולוואי נזכה ליצור לעצמנו את המקדשים שאנחנו צריכים אליהם בהקשרים שלנו, ולגרום לשכינה להתיישב בתוכם אמן.

דו שיח על החולשה ועל הכתיבה

עוקבת אני אחרי כתיבותיך והם מרשימות למדי, מגלים רגישות, עדינות של השכלה, עושר פנימי. אבל שאלה לי עליך, מתוך כתיבותיך אפשר לדמות שהנך מלאך, או לפחות אדם שאינו נתון לשברירות, לפציעות הלב, לכל המאבקים המעייפים של החיים האלה. תגיד לי, נדמה לי שאני מכירה אותך, למה ככה.

למה אתה לא כותב על החולשה, על המאבקים, על חוסר האונים, על הלילות שאתה נשכב בדמעות, על הימים שאין לך בהם כח לקום מהמיטה, על שבעה מדורי גיהנום שאתה רואה בחיי הרוח שלך כל שבועיים, על זה שאין תקווה, לא ככה, אין שום תקווה, הכל הולך ונגמר כמו שזה, על הימים שאתה שואל את נפשך למות, על הבלבול, על התסכול, על האבדון. האם הנך מנסה להציג מציג שווא על מציאות חייך, כזה המעודן ושנחתכו ממנה כל המרכיבים האנושיים, הלא יפים ושלמים?

אינך מבינה, מאדאם, הצער, הכאב, חוסר האונים שלי, הם מוחלטים, הם סופיים, הם טוטאליים כוללים הכל ובולעים הכל. כאשר אני הולך למיטתי בוכה, הדבר האחרון שמעניין אותי זה לעשות מזה שיר יפה או מאמר חמוד. כל העולם לא מתקיים, לא שילכו לעזאזל הקוראים שלי, פשוט הם לא מתחילים להתקיים. כשאני מתאבד אני לא משאיר פתק, לא מנסה כן להגיד משהו לדבר אתכם מאחורי קברי. זו קברי והוא שלי בלבד. לב יודע מרת נפשו וזהו. אין מילים אין מחשבות אין שירים אין כתיבות אין שום דבר.

ואילו כאשר אני כבר חי מספיק שאוכל לתת אותיות לחיים, היינו מצאתי מספיק חיים שאדע שיש עולם, שיש שפה אותיות ומילים יש מדבר ויש שומע יש כותב ויש קורא, הרי די הניצוץ החיים הזה להחיות את הכל. זה לא שאיני כותב על החדלון, אני כותב רק עליו. אלא שחדלון פלוס אותו ניצוץ של חיים שווה אותו עולם רומנטי מושלם ומסודר שאת קוראת אצלי.