נר חמישי של חנוכה תשע"ט

מעוז צור ישועתי וגו'. כאשר ביקשו להשוות את הייחוד כפי שהוא, נפגשנו כל פעם בבעיה אחרת. אין ברירה וצריך לדבר על המובן הפשוט של הייחוד התחתון ומזה יובן. הייחוד הוא לא דבר רגיל, הוא צריך מצב מוחי אחר מזה של החיים הרגילים. בני אדם מסתכלים על בני אדם אחרים ואומרים איני יכול לתאר שהרבי או ההורים שלי עושים את זה. ואין זה שגעון בעלמא. באמת הרבי שאתה רואה בחוץ מנהל את הטיש לא האישיות הזאת עושה את הייחוד. באמת ההורים שלך כפי שהם מוצגים לך, באותו אישיות באותו תואר, אינם עושים ייחוד כלל. האדם הרגיל שדואג לפרנסתו ושמסדר את השולחן ושחותך את החלה לחתיכות יפות לכל הילדים, לא האיש הזה מתייחד כלל. לא רק כפי שהוא אצל הילדים שלו גם אצל עצמו כשהוא נמצא בתפקיד הזה של לחלק חתיכות החלה הרי הייחוד אינו דבר שעולה על דעתו כלל, כי הוא פשוט לא אותו האדם.

האלהים שמנהל את העולם כל יום ויום בסדר טבעי נותן לכל אחד די פרנסתו ודי מחסורו, שדואג שהגשם ירד וכח הכבידה תמשיך למשוך חפצים והאור ימשיך להאיר והחושך להחשיך. אותו האלהים אי אפשר לתאר אותו בכלל עושה יחוד, מייחד שמו על האדם ונמצא אליו בנס. זה התואר של הדאגה לבית, של הבאת פרנסה, של הסדר הטבעי כולו, אי אפשר לתאר אותו מתייחד כלל, וכך בני אדם אומרים את האלוהים שהכרתי מתוך הטבעי אי אפשר לי לדמיין בכלל עושה נס או מתייחד על האדם ומראה עצמו איתו. בדיוק כפי שבני אדם אינם יכולים לדמיין את ההורים שלהם עושים ייחוד.

פעמים נדירות בחיים בלבד מרשים אנחנו שהאישיות של הייחוד תתגלה כפי שהוא גם בתואר החיצוני. בעיקרו זהו המצב של חתן וכלה 'חסד הניתן על פני חתן' , 'תואר כלה'. החן והיופי המיוחד של חתן כלה אינו אלא לפי שזהו המצב היחיד שהחברה מרשה לך להופיע בציבור עם פנים של ייחוד. והפנים האלה באמת נדירות כל כך משמחות כל כך ושונות כל כך מהפנים הרגילות, שכל הרואה חתן וכלה מתעורר לרקוד בפניהם ולשמוח ולבטל את כל סדר המעמד הטבעי והפנים והתוארים שכולנו עוטים על עצמנו כל הזמן. ואין הכוונה דווקא למעמד של חתונה אלא כל המציאות הזאת של אהבה צעירה, של חסד נעוריך. זהו מצב שעוד לא נכנס האדם אל השגרה של חובות החיים, הראש שלו וכל האישיות שלו פנויה יותר להתמקדות פשוטה באהבה, ביחוד.

כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך. זהו המשל וזהו הנמשל. ה' בא אל עמו ומדבר איתם כמו זוג מבוגר שטירדות הכביסה כמעט שיכחו מהם את אהבתם, וכבר עשרים שנה שלא חייכו זה לזה כמו שחייכו בהיותם חתן וכלה, והוא אומר לה אל תחשבי ששכחתי את הפנים שלך בעת שהצעתי לך. זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כללותיך. אבל כך באמת בתחילת כל הרומן הזה, כשאנחנו חוזרים לתחילת ההיסטוריה העולמית והלאומית, אנחנו רואים שם גילוי של הייחוד כמו בתחילת כל רומן. הויה אוהב את העם, 'נער ישראל ואהבהו', הוא מנהיג אותם בדרך ייחוד בדרך ניסית, מדבר בגלוי עם אדם ונח והאבות ומשה, והם מצידם מראים לו אהבתם בגלוי, כמו חתן וכלה שאינם מודעים לכך שהם מראים את הסוד העצום שכל העולם מתבייש בו על פרצופם, 'הכל יודעים כלה למה נכנסה לחופה', וכי איך אינה מתביישת להופיע כך, כי שכרות האהבה משכחת ממנה את הכללים שבחוץ צריך להתנהג כאילו אין ייחוד, היא מראה את כל חן הייחוד על פניה כפי שהוא. וכך השם מנהיג את העולם שלו ואת עמו באהבה גלויה בפנים גלויות והכל מאיר ושמח.

***

עוברים להם דורות ותקופות, והסדר הזה נכנס לשגרה, העם מביאים לו קרבנות כל יום ומבשלים לו אוכל כל יום והוא מצידו מוריד את הזבל הורג את אויביהם ודואג לפרנסת ביתם. מדי פעם הם מנדנדים זה לזה, שמא נעשה אהבה, אולי נאהב זה את זו כמו שאהבנו פעם. ורוב הפעמים הם לא באותו המצב. פעם הוא נמצא באישיות של ייחוד, פתאום הוא נכנס לביתו ומסתכל עליה באישיות של היחוד, ובדיוק באותו היום היה לה סיפור עם התינוקת שלכלכה את כל הבית, והוא אומר 'מדוע באתי ואין איש', באתי לבית המקדש ואין שם איש, ואין זה אשמתה באמת היא צריכה להיות אמא ולא מאוהבת עכשיו. ולפעמים היא מצפה לו מציעה את מיטתה ומקשטת את עצמה ומתנועעת בתנועות של תשוקה, ובדיוק באותו היום הוא חוזר עם כאב ראש מאיזה וויכוח שהיה לו בעבודה, וזה לא הולך. כמעט אין דבר כזה ששניהם באותו אישיות באותו זמן, וכך נוצרת הטרגדיה הקומית של 'כשרציתי לא רצית עכשיו שאתה רוצה איני רוצה'.

בלית ברירה קובעים הם לעצמם זמני עונה. מסתכלים הם בלוח השנה או בשולחן ערוך ומחליטים לעצמם כל יום שישי ויום שלישי נעשה אהבה. ולא יבוא בכל עת אל הקודש כי אם בזאת. זה אמנם הורג את כל הספונטניות של החשק. או כמו שיגיד למדן, זה לא עונה דאורייתא שהוא כשהיא מתקשטת לפניו. אבל זה עונה דרבנן. וזה הכרח כי אם לא תהיה זמן קבוע לכך שיפנו בלוח הזמנים שלהם עת לאהוב לא יאהבו עוד לעולם. וכך מתנהל העולם רוב הזמן מאז הוסר החשק הראשון, ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות. רוב השנה השם דואג בסדר הטבעי ואנחנו עושים את המוטל עלינו, ופעם בשנה ביום הכיפורים או בפורים אנו נפגשים ועושים מה שעושים אוהבים כשאין איש רואה וכשהם אהוב ואהובה לא אבא ואימא או סבא וסבתא או פועל ועובד.

***

לפעמים קורה נס. לרוב הנס הזה מגיע מתוך משבר. מה שקורה הוא שהאדם האמיתי, זה של הייחוד, מתחיל להיות מאד מתוסכל. הוא לא יודע מזה ולא יודע לדבר על זה. אבל הוא באמת לא התחתן עבור להוריד את הזבל. הוא בעצמו לא יודע למה אבל מדי פעם הוא משתולל והורס כמה כלים בבית. הוא זועק עליה 'וכי צויתי עליך להקריב קרבנות', 'וכי התחתנתי אתך עבור ארוחת ערב, אני יכול לקנות במסעדה'. הוא אומר 'חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטורח'. אפילו העונה שקבענו לעצמנו נהיה לנו למין מעמסה של טרחה וחובה. 'מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי'. לא צריך את זה בכלל. מה שהוא בעצם אומר הוא 'אני רוצה אותך באהבה מטורפת משגעת'. 'אני רוצה להתנהג אתך כמנהג הראשון, כחתן אל כלה, פה אל פה'. לא צריך כל השגרה הטבעית הזאת. צריך אש בוערת אש אוכלה אש. לא אכפת לי מכל הסדר. ובכעסו הוא זונח מקדשו הורס מזבחו קורע את הפרוכת ובגדי הכהנים, והוא לא אומר את זה אבל הכעס הזה עצמו הוא האש הבוערת של הייחוד שמדבר פה בשפה של הכעס. באמת לא צריך כל השגרה והיומיומיות צריך אש אוכלת אש.

ולפעמים בעמדם בין הכלים האלה ששבר בחמתו קורה נס. והיא שיש לה בינה יתירה מבינה בדיוק מה שהולך פה. היא גם לא יודעת לדבר את זה, לא יודעת לכתוב ספר בתנ"ך על זה. אבל יודעת כיצד עונים באמת על הכעס הזה. היא קורעת מעצמה את בגדיה ומתחבקת עליו במין תשוקה כועסת ואומרת באמת מגיע לך את זה, שם בתוך המטבח בין הכלים השבורים היא לופפת אותו בכל הכוח נוגעת בו בכל מיני נגיעות של חיבה שיש להם הגיון ושאין להם הגיון, עד ששניהם נופלים שם מחובקים כמער איש ולוית וחווים אהבה בוערת כפי שלא חוו מעולם גם לא בפעם הראשונה. מדליקה היא את המנורה השבורה בתוך המקדש החצי שבור בשפודים של ברזל. וכשהם קמים מן הארץ הם כבר לא יודעים אם הם כועסים או אוהבים, לא יודעים אם הם בגלות או בגאולה, אם הם בטבע או בנס, ושמונה ימים הם מסתובבים בתדהמה הזאת של אישיות הייחוד שנגלה להם שכבר שכחו שהיא בכלל קיימת בתוכם. קבעום ועשאום שמונה ימים טובים בהלל והודאה.

נר רביעי של חנוכה תשע"ט

בחנוכה הנוק' מקבלת חלקה מן ההוד על ידי עצמה ולא על ידי ז"א. בחנוכה כל הג' ייחודים מאירים בנוק' אע"פ שאין גדלותה אלא כנגד הנה"י (כוונות האר"י).

***

ממשיכים אנחנו את הסיפור שלנו. כעבור כמה וכמה דורות היו חכמים מבקשים דרך לספר לעצמם את הנס המסתורי הזה. הבעיה הגדולה היא שכל השפה שלנו בנויה על אדני הטבע. חוקי סיבה ומסובב ושאר הציפיות הטבעיות אינם חוקים תאורטיים בלבד הם עומדים ביסוד מבני השפה שלנו. מי שמחפש לדבר על דב בלתי צפוי לחלוטין, כלומר על הנס. אבל לא על הנס בלבד, על כל דבר פנימי ועליון לגמרי, לא זו בלבד שקשה לבני אדם לקבל אותו כי יאמרו לא היו הדברים, אלא כלל אין לו את הדרך לספר את מה שקרה לבני אדם, מאחר והשפה כולה בנויה על ציפיות טבעיות שבו יש סדר זמנים ויש סדר סיבתי ומילה אחת מתפרשת במילה אחרת קודמת לה ויש חוקים בשפה כיצד לבנות משפט תקין, והחוקים הללו בנוים על הנחות טבעיות שיש מושא ומשהו קורה לאותו המושא וזה קורה על ידי משהו באיזשהו זמן על ידי איזשהו דרך. וברגע שמנסים לדבר על משהו שקורה מבלי הדרכים הרגילים הללו, הרי השפה אובדת דרך.

דרך משל כיצד אפשר לומר 'הנר דלק שמונה ימים מבלי שמן'. לא זו בלבד שקשה להאמין שקרה כזה דבר, אפילו אין דרך להגיד שזה קרה. הרי לדלוק משמעותו לבעור שמן, אז מה אתה אומר שזה דולק מבלי שמן, מה דולק? וברגע שאינך אומר שזה דולק אם כן מה אתה כן אומר? וכיצד תאמר ראיתי אלוהות מופיעה ממש לעיני בתוך האור, והלא האלוהות אינה נראית כמו שאר החפצים, אבל אתה כן רוצה לומר שראית אותה, וכיצד ראית, או מה משמעות המילים הללו כלל. השפה הרגילה משתמשת במקרים כאלה במילים מיוחדות שמסמנות דילוג מן השפה עצמה. היא אומרת 'ונעשה בו נס'. מהו הפעולה הזו של נס, מי עושה אותו וכיצד הוא נעשה לחפץ של הדיבור?. אין תשובות לכל השאלות הללו. משמעות המילים 'ונעשה בו נס' הוא בעצם רמז, כאן תפסיק לחשב את מונחי השפה ותדע שהיה כאן משהו אחר. כן כשאדם אומר 'היה לי התגלות', גם זהו מילת קוד שאומר בעצם תפסיקו לחשוב על זה בשפה הרגילה, ויש כל מיני מילות קפיצה כאלה כמו 'נבואה', 'נס', ודומיהם.

זה לא שהמילים המוזרות האלה אינם מסמנות כלום. אפשר להשתמש בהם בדיוק כפי שמשתמשים בשפה הרגילה. ובתנאי שזוכרים שהם אינם אמורים לפעול כמו השפה הרגילה. אבל הם משמשים את קהילת המאמינים, כלומר כל אדם שחווה פעם התגלות או נס, ונקבע במוחו סוג הפעילות הזאת שאינה מתחשבת כלל בסיבה ומסובב וכל הסדר הטבעי של הזמן והדברים, הוא מבין לגמרי מה שאדם אחר אומר לו כשמדבר בשפה של הניסים. כך קורה שכל בן אדם שידע פעם אחת מהו יחוד זו"נ ומהו יחוד או"א, הוא מבין לגמרי את השפה הזו כשהיא מסופרת לו, ומבין אפילו את כל החילוקים ואת כל הדיוקים שיש בזה, לא שהוא יכול לתרגם את זה לשפה אחרת, כי התרגום הזה תמיד ישקר, שהרי אין כאן בעצם משהו שאפשר לו להתקיים בסדר הטבעי כלל. אבל הוא מבין לגמרי ויכול לשאת ולתן באותו השפה הנסתרת עם מי שהוא שותף לסודו.

***

האמונה הדתית-היסטורית היא תודעה של זיכרון. בזיכרון שאנחנו עושים אנחנו זוכרים את הניסים. הפירוש של המושג הזה אינו כפי שרגילים לפרש אותו. כאילו עומד האדם במקום מאוחר בציר הזמן והזיכרון הוא מין חץ המפנה את מחשבתו לאירוע שקרה במצב קודם בציר הזמן. זה לא זיכרון זה שכחה. שכן אותו אירוע שקרה בעבר איננו פה. הזיכרון הקדוש הוא זה שמבטל לגמרי את סדר הזמנים. כשהוא מבטא את עצמו הוא אומר מילה פרדוקסלית ממש: בימים ההם בזמן הזה. תחליט בימים ההם או בזמן הזה. לא. אני  זוכר את הנס. משמע אני יודע להיות בדעת שאינה מתחשבת בסדרי סיבה ומסובב של הטבע. משמע אני גם יודע לא להתחשב בציר הזמן של ההיסטוריה. מה שקרה אז קרה עכשיו. מה שקרה עכשיו קרה אז. זה לא דברים נפרדים. אין מוקדם ומאוחר בתורה.

כאשר אנחנו אומרים אותו ההארה של הנס שהיה חוזר גם עכשיו, אין אנחנו אומרים שחקרנו על מי שהיה בימים ההם ונדמה לנו שהיה לו תחושה כזו וכזו ואותו תחושה אנחנו מנסים לשחזר כעת. או אותו תובנה שהוא השיג אנחנו מנסים ללמוד כעת ולהפוך רלבנטי לנו. אנחנו אומרים אותו דבר, הוא קורה עכשיו כמו שהוא קרה אז. הנס שהוא הדלקת המנורה בבית המקדש שמונה ימים הוא בעצמו הנס שאני עומד ומדליק מנורה שמונה ימים. וכשאני רואה את המנורה שלי אני רואה ממש את הנס ומברך עליו שעשה ניסים בימים ההם בזמן הזה. וכשאני מפרש במילים של גשמיות או במילים של רוחניות מהו הנס, ואומר 'הנס הוא שניצחנו רבים ביד מעטים'. או 'הנס הוא שפך אחד דלק שמונה ימים', או 'הנס הוא שהתחדשה עבודת המקדש' או 'הנס הוא שחזרה המלכות לישראל'. איני מפרש בכל זה איזה אירוע שהיה פעם. הפירוש שלי הוא בעצמו ההוויה של הנס עצמו. כשאני מהלל ומודה על הנס איני מתחשב בציר הזמן ההיסטורי כלל. אני נמצא במקום של מחשבה שהוא לא זמני. וכל הודאה שאני מודה על הנס הוא הודאה אמיתית, וכל הוספה שאני מוסיף בסיפור הנס הוא ממש כך, ואין חוקר יכול לבוא ולומר אבל לא היה הפרט הזה ואתה מודה על ריק.

אם יש דבר אחד שהזיכרון הקדוש מנסה לשמר הוא האמונה של הנס. זה הדבר שבלתי אפשרי להגיד אותו במילים. לפעמים עושים אותו במעשים, לפעמים מדליקים אותו בנרות, לפעמים חורזים אותו בשירים שאין להם פשר, לפעמים מראים אותו בשכרות עד דלא ידע. אבל הוא הדבר שכל תבניות המחשבה הטבעיים שלנו אינם מוכרחים. שיש אפשרויות אחרות. שלא כל העולם עובד לפי תבנית המוח שלך. שיש אלוהים.

***

הגיעו הנרות של חנוכה, הסיפור של חנוכה, עד לדור מסוים. התבונן בו מי שהתבונן, וראה כיצד בהדלקת הנר שלו, כיצד בימים האלה של חנוכה עצמם, הוא עושה משהו נפלא. משהו שאינו קורה בשאר ימות השנה. וכיצד אומרים את זה, מעריכים את הדבר של חנוכה מול הדבר של כל ימות השנה ומתארים את ההבדל. הדבר הנעלם הזה שהוא מה שנולדנו לו, שהוא כל פרי היעוד והמחשבה שלנו, שהוא הסוד של הכל, הוא יחוד קוב"ה ושכינתיה. אומרים לי הזיווג הזה משל, שפת הקבלה משל, צריך לחלץ ממנו איזה נמשל בשכל טבעי. הוא לא משל. הוא העולם האמתי. השפה האחרת היא לפעמים משל חיוור אליו. הוא פשוט התיאור של כל המעלות והמורדות, התקוות התסכולים ההצלחות והמניעות של הדבר כפי שהיא, בתיאור מושלם בכל פרטיו, מבלי להזדקק אפילו פעם אחת לתרגם הכל למציאות אחרת.

למי שאינו מכיר דבר על בוריו, כל הפרטים שלו נראים שווים. כל השחורים נראים שווה ללבנים וכל הלבנים נראים שווה לשחורים. כי אין להם היכרות קרובה ומכירים אותם רק בכלליותו. כך כל הרוחניות כל הייחודים נראים שווים למי שעומד מבחוץ. ורוב המאמץ של הסברת ותרגום הייחוד אינו על פרטיו אלא על כלליו, מנסים להכניס לך לראש בשבעה משיבי טעם שיש עולם שאינו טבעי שיש מחשבה שאינה כבולה לחוקים הטבעיים שלך שהעולם הזה הוא לא שלך. אבל מרוב המאמץ להנגיד לך משהו כללי שאינו העולם המוכר שלך, שוכחים להיכנס סוף סוף לאותו עולם חמוד ולהתחיל לתאר אותו בפרוטרוט. ברגע שאדם מתייאש מלתרגם הכל לעולם אחר, הוא מתייאש מלדבר כל דבר בשתי לשונות. הוא מתחיל פשוט להאמין אכן יש אלוהים, באותו רגע נפתחת לפניו שם האלוהים והוא רואה שזה לא דבר אחד בלתי מובחן, יש בזה עולמות שלמים פרטים רבים לפחות כמו פרטי העולם החיצוני והרבה יותר.

ובתוך עולם האמת גופא יש דרכים הנבחנים כטבע אל מול הדרכים הנבחנים בו עצמו כנס, שהערך שביניהם הוא ממש כערך הטבע של עולם החיצון אל כלל עולם הניסי. באותו עולם זה קצת הפוך. מה שנקרא אצלינו הניסים הגדולים הם שם הסדר הטבעי. חוק קבוע יש שבשבת יש יותר ייחוד מבימות החול. שהמקום של היחוד הוא גבוה יותר מאשר בימות החול. שהנוק' יש לה יותר גדלות בעצמה מאשר בימות החול. כל זה הוא סדר רגיל, הדרך הטבעי. אבל גם שם יש דברים בלתי רגילים. אם דרך כלל כדי שהאדם יגיע אל הייחוד צריך להכין לכך כל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, וצריך לשים את עצמו במרחב הנכון. לפעמים קורה נס. לפעמים יש משהו עוד יותר נעלם שמשנה את הסדרים ואומר לא צריך את זה, מי אמר שצריך להכין את כל הגוף והמוח והלב כדי שתזדעזע מאימת השכינה. לא צריך. אפשר להדליק מנורה גם בשפודים של ברזל לבוש מכנסיים קצרים וייעשה הייחוד העליון כולו.

נר שלישי של חנוכה תשע"ט

ולמה מדליק נרות בחנוכה אלא בשעה שנצחו בניו של חשמונאי הכהן הגדול למלכות יון שנאמר ועוררת בניך ציון על בניך יון (זכריה ט' י"ג) נכנסו לבית המקדש מצאו שם שמונה שפודין של ברזל וקבעו אותם והדליקו בתוכם נרות (פסיקתא רבתי, וכעין זה במגילת תענית. וראה פרי צדיק לחנוכה אות ז').

עוד נשוב להתבונן במראה הזה. יהודה המכבי מגיע אל שער בית המקדש, והוא עייף מן מאמץ המלחמה, הוא רואה בפניו את המקדש מחולל, אשר זה שלש שנים לא הקריבו בו תמידים לה', זה שלש שנים לא נשמעו בו לויים שרים מזמורי תהילים, על מזבח העולה הוקרבו חזירים לעבודת אלילים, כל כלי זהב וכסף הנחמדים שבו נבוזו על ידי חיילי יוונים, נפרצו פירצות בחומת העזרה, שוד ושבר. אך אין זו העת לבכות על החורבן כאשר בכו יהודים בחורבן בית ראשון וכאשר יבכו שוב בחורבן הבית הזה על ידי טיטוס. זו עת ניצחון. הנה נוצחו מחללי המקדש ומחריביו ועומדים אנחנו לבנותו שוב. מכל מקום קשה להיפטר מן הזעזוע והכאב שאחזה בו באותו הרגע, כאשר בפעם הראשונה הוא רואה בפניו בית אלהים במצבו האומלל ריקן מכל. הוא קורע את בגדיו ומקונן על מראה החורבן הזה. כאב הקינה הזאת משאירה את החותם שלה על כל הפעולות הבאות ועל כל החג הנקבע בעקבותיו.

כמצביא ממולח הוא מסדר לו מיד סדרי עדיפות. אין כעת זמן לצאת למסע תרומה ולפאר את המקדש בהדרו הראוי לו. אין כעת זמן להקפיד על כל הפרטים והדקדוקים הראויים למקדש ולעבודתו. זו סוג של עת חירום. לא חירום של מלחמה, אלא חירום של טהרת המקדש. הלא המקדש הוא כל מגמתם כל ימות המלחמה, ועל עבודתו והאהבה שהוא מראה בין ישראל לאלוהיהם תלוי כל העולם כולו. צריך לוודא שהמקדש יחזור לפעילות בטהרה מהר ככל האפשר. הם לוקחים את אבני המזבח שעליו הקריבו יוונים חזיר לזאוס, נותצים את המזבח וגונזים את האבנים. קשה לתאר את התחושה במעמד הזה של נתיצת המזבח. זו מזבח העולה שעליה הקריבו ישראל תמידים מוספים נדרים ונדבות מימות זרובבל. ועכשיו הם נותצים אותו כדין מזבח של עבודה זרה. הלב כמעט מתפוצץ מרוב תחושות סותרות שיש כאן. הרי הם מטהרים סוף סוף את המזבח משיקוץ שעליו. אבל זה המזבח שלנו. מאבדים פה את המזבח ששימש את ישראל, ושמים תחתיו מזבח אבנים חדש. אפילו אי אפשר להכריע את ההלכה, האם באמת אפשר למזבח אלהים להיטמא כעבודה זרה, והאם אפשר להרוס אותו, מה אפשר לעשות. בלית ברירה הם גוזנים את האבנים בכבוד ואומרים יישאר גנוז עד יבוא נביא ויורה לנו מה לעשות איתו.

וכך מתקדם לו טהרת המקדש ובנייתו מחדש, העבודה מתקדמת בקצב מהיר מכפי שראוי לו, אך גם נמשכת הרבה יותר זמן משראוי לו. הזמן הראוי לטהרת המקדש היה כבר לפני שלש שנים. כל רגע שהמקדש עומד בחורבנו ובטומאתו הוא בזיון ומעוות שאי אפשר לתקן. כך בלב הזה הם גומרים לנקות את המקדש משרידי אלילות שבו, שופכים את השמנים ושאר מצרכי ההקרבה שנטמאו בהקרבתם לעבודה זרה, מחפשים כהנים נאמנים לתורה שישרתו בה, מלמדים אותם מהר את מה שצריך לדעת. והנה הגיע הרגע. הכל מוכן, לא כמו שהוא צריך להיות, אבל קביל. המצב נראה קצת כמו אדמו"ר שבונה בית מדרש גדול כי כבר אין לו מקום לכל חסידיו, ועדיין לא מוסגרו החלונות ועוד לא נצבע הבנין, מכל מקום ממהרים מהר לשים בו כיורים וכסאות וכמה סידורים, והולכים להתפלל בו בראש השנה. בין העמודים הבלתי נגמרים מעמיד כל אחד את סידורו ופותח החזן 'אשרי יושבי ביתך', מנסה לפצות בנעימות קולו על החסר משלימות הבנין.

***

זהו, הרגע הגיע, הגיע העת לפתוח את המקדש מחדש, אפשר כבר להדליק בו את האור. ביום כ"ד בכסלו בערב הולך הכהן שזה עתה יצא מכולל ולא ציפה שבאמת ידליק פעם את המנורה בבית המקדש, ונקרא מהר על ידי המכבים לשמש בו. הוא ממלמל לעצמו את סדר ההדלקה שחזרו איתו הבוקר שלא ישכח, מחפש לו אש להדליק ממנו את המנורה. הוא ניגש אל מזבח העולה וקיסם בידו, דוחף אותו לכיוון האש שזה עתה הדליקו בו, והנה הולכים להדליק את המנורה. כבר חגר את אבנטו וכבר אמר לשם יחוד, והוא לא רואה את המנורה. הוא שואל את החברים שלו מהכולל שמשכו אותו לשם ומתגודדים סביבו בלחישה כזו נו מה עושים עכשיו. הם עונים לו נו נו אוהו, מה, אתה לא רואה. הוא מנענע בראשו אילך ואילך אבוד ונפעם. עד שלוחם אחד שעמד מהצד ובגדיו מאובקים עוד מהקרב ומטיהור המקדש נזעק ואומר להם נו מה אתם מחכים, הנה שם בפינה עומדת המנורה שהכנו לכם.

הכהן החדש מנענע בראשו, הלוחם שגם הוא קרא פסוק חומש מדבר עבורו את מה שהוא חושב. הא כן אתה למדת שהמנורה היא כיכר זהב, וכמה פעמים תיאר לך המלמד שלך את יופי המנורה שאין כהדרה בכל הכלים, מה אתה חושב רק חוזרים מן הקרב מקבלים מנורה עם גביעים ציצים ופרחים? הא, אנחנו אכלנו לחם צר ומים לחץ כבר חודשיים בשדה, את המנורה ההדורה נבנה כבר כשנתעשר, אולי אחרי שיהודה ישלם לנו את המשכורת שהבטיח לנו. בינתיים כן, זה המנורה שלך. מה, זה נראה לך סתם חבילת שפודים, כאלה שמשתמשים בהם להילחם? כן בדיוק. הבוקר אמר לנו המצביא שחייבים מנורה עבור בית המקדש. נו זהב לא היה לנו וגם לא כסף או נחושת. תרמו שבעה מאתנו שפודים מיותרים שהיו לנו שעוד לא השתמשנו בהם במלחמה, קשרנו אותם ביחד עם כמה שרוכים, הדבקנו למעלה כוסות, וזהו, זה המנורה שלך. נו תדליק כבר.

כל המילים והמחשבות של הכהן נעצרו, המציאות הכתה בו כמות שהיא, וכך כזה מבולבל וכזה נרגש, הוא ניגש אל המנורה, הוא שכח את כל הכוונות שהיה בטוח שיכוון בהדלקה ראשונה במקדש החדש, בירך להדליק מנורה בנוסח שלא היה נוסח כלל, ומתחיל להדליק את הנרות אחד אחד. והנה, השלהבת הראשונה כבר עולה מאליה. הוא וכל העם מביטים באותו שלהבת, וכל נפשם נעתקת. הם רואים פה מין אור שלא ראו בחייהם. כל כאבי המלחמה וחבריהם האבודים, כל קינות המקדש ההרוס וההיכל הטמא, נשכחו כאילו כבר קרו לפני מילארד שנה, וכל גופם התמלא זעזוע של עונג שגרם להם לאבד את נשימתם. והדבר לא פסק. הכהן הדליק עוד נר, וכמו עוד גוף שלם שהיה להם התמלא עונג. מעולם לא ידעו שקיים כזה עונג בעולם. וכי כיצד יתמלא כל הגוף ממש עונג אחרי שהוא כבר מלא. וכך שבעת הנרות דולקות. והעונג אינו פוסק. פונים הם לישון, ומול עיניהם אינם רואים אלא שבעה נרות דולקות על גבי שפודים של ברזל. קמים בבוקר, חושבים נו וודאי התרגשנו בפעם הראשונה, היינו עייפים ומבולבלים, כבר יעבור. ולא. ממש תוך עיניהם אינם רואים אלא שבעת הנרות. וכך נמשך הדבר עד לערב הבא. שוב מדליק הכהן את הנרות. ושוב נכפל העונג שבכל מהותם פעמיים. וכך שמונת ימים שלמים היו כולם כנמצאים בעולם אחר, באור שבעת הימים.

משעברו שמונה ימים ושמונה לילות, קמו בבוקר תשיעי ובפעם הראשונה ראו בעיני שכלם משהו שאינו נרות המנורה. הלכו לעבודתם, זה להמשיך ולבנות את המקדש בהדרו, זה לטחון עוד זיתים להביא למנורה, זה למלחמתו שנמשכה מאז. לשנה אחרת קבעום לשמונה ימים אלה ימים טובים בהלל והודיה. הם לא יכלו לספר את הנס שקרה להם. פשוט סיפרו לא היה לנו מנורה והדלקנו בשפודים של ברזל. אחרים סיפרו לא היה לנו שמן טהור ומצאנו פך אחד שדלק שמונה ימים. מי שלא היה שם לא הבין על מה הנס ומה החג. אבל כל שנה כאשר הדליקו את הנרות בליל הראשון נתמלאו גם עיניהם במחזה המנורה שהיתה זעיר אנפין של מה שהיה בשנה הראשונה. פתחו וברכו ברוך שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה.

לשנה אחרת – נר שני של חנוכה תשע"ט

לשנה אחרת קבעום ועשאום שמונה ימים טובים בהלל והודיה. לשון הגמרא ממגילת תענית. הוא לשון הפסוק (בראשית יז, כא) ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנה האחרת. כאשר אמרנו שעלינו לעשות את היום טוב הזה עם כל דור ודור, עלינו לחזור לדור ראשון שעשאה, לא כדי לחקור את ההיסטוריה ולהקשות ממנה על שינויים שנעשה בה בדור אחר, אלא בכדי להזדהות עם אותם האנשים באותו הדור שמצאו בנפשם כזו שמחה וכזו הכרה שלא מצאה את סיפוקה עד שנקבעה ביום טוב לדורות בהלל והודאה. ועלינו להזמין את אותם הנשמות שקבעו אז את החג הזה ולראות דרכם את שחשו בישועה גדולה ופורקן כהיום הזה.

שכן הרבה בני אדם חווים הצלה גדולה וישועה, אף במשך תולדות ישראל נענו מנהיגי ישראל רבים בניסים וישועות רבים מספור, ואך מעטים מהם הגיעו לכדי קביעת חג על הנס שנעשה להם. לא נקבע חג לשמש שעמד בפני יהושע ואף לא לגלית שנהדף מפני דוד ואף לא לעוד ישועות רבות מספור שעמדו לישראל מפני אויביהם. ובוודאי באותו שעה אמרו את ההלל והודו לה' על נפלאותיו. אך כעבור שנה היו עומדים שוב באותו הזמן ולא ראו אלא את הניסים והצרכים שבכל יום, ולא מצאו צורך לקבוע יום חג לדורות, אלא נשאר אותו המאורע כזמן פרטי שקרה לדור פרטי או לאדם פרטי.

צריכים אנחנו לחקור מה גורם לאדם לומר נס זה שקרה לדורי לא ישועה פרטית היא בלבד אבל היא צריכה להיקבע לדורות. צריכים אנחנו לעמוד איזה מין עוז נצרכת לכך, הרי  מסתמא היו עוד אנשים שחשבו שהישועה שלהם חשובה לדורות, אבל אף אחד לא הקשיב להם ושוב נשאר הדבר סיפור פרטי, וחכמים שאחריהם כבר מבינים לבד מה בצע לנו כי נקבע חג על ישועתנו, ומסתמא כעבור דור או שניים יישכח. צריכים אנחנו לעמוד על ההכרה הזו שגורמת לאדם לומר זה היום עשה השם נגילה ונשמחה בו לא ביום זה בלבד אלא כל שנה ושנה ביום הזה.

כבר חכמים אמרו (שבת יג,ב) מי כתב מגילת תענית חנניה בן חזקיה וסייעתו שהיו מחבבים את הצרות, אמר רשב"ג אף אנו מחבבים את הצרות אבל מה נעשה שאם באנו לכתוב אין אנו מספיקים, דבר אחר אין שוטה נפגע, דבר אחר אין בשר המת מרגיש באיזמל. הנה התלונן ר' שמעון בן גמליאל על כך שאף הוא היה רוצה לקבוע מועדים על כל יום שנעשה נס לישראל, אבל חסרה לו את אותו העוז ואת אותו התחושה החדה שהיה לראשונים בכל צרה והצלה שלהם שעמדה להם לקבוע לו חג לדורות. ובאמת כבר בטלה מגילת תענית חוץ מחנוכה ופורים, שכן באמת כבר נעשה הדבר לעומס יתר ומי יכול לחשב כל יום ביום זה ניצלנו מצרה זו וביום אחר מצרה אחרת, כבר אין לדבר כל משמעות כאשר ניתן לעשות כל יום רשימת 'היום הזה בהיסטוריה היהודית' ואין לך יום שאין בו כמה שמדות וכמה שמחות, ולא נדע כלל אם לבכות או לשמוח.

ואם נתבונן נמצא שרוב מאורעות מגילת תענית קשורים לסיפורי החשמונאים ושלבי מאבקיהם. הרי כי באותו הדור היה משהו מיוחד שגרמה להם לשים לב אל הצרות ולקבוע עליהם חגים לשנים האחרות. וגם אחרי שרוב המועדים הללו נשכחו מזכרון הדורות עדיין חנוכה עומדת בעינה מכל המועדים שבאותו תקופה, וכמו התנקזו כל המעלות והמורדות של ישראל בימי מלכות חשמונאי בבית שני אל חג אחד המציין את התקופה הזה בהיסטוריה והוא חנוכה.

***

אציע התבוננות אחת בזה. בני אדם מנהלים סוג של חשבון עם הקב"ה. הוא מטיב לנו ואנחנו מודים לו על כך. הוא מריע לנו ואנחנו זועקים אליו על כך. בסופו של דבר חייב החשבון להתאזן. במאורעות פרטיים האיזון נעשה מהר. חלה אדם והוא מתפלל והשם מרפא אותו, הוא מביא קרבן תודה ומהלל לה' על כך. והנה החשבון התאזן, לא הוא נשאר חייב לה' ולא ה' נשאר חייב לו. כל אחד מילא את תפקידו והחשבון הפרטי הזה נסגר. כך גם בחשבונות כלליים יותר, היו בני ישראל בגלות של מצרים, זעקו להשם והוא הושיעם משם ולקחם לו לעם, והם מצידם מודים לו על כך בכל דור ודור שהגאולה הזו נמשכת, עבדי ה' ולא עבדי פרעה. הרי החשבון העיקרי עומד באיזונו.

לפעמים מגיע סוג של מאורע, שמסיבות שונות אין החשבון מתאזן לעולם. הרי בני ישראל בגלותם זה אלפיים שנה זועקים ואינם נענים, נמצא צדו של הקב"ה בחשבון נמצא ביתרת חובה גדולה. ויש גם להיפך. לפעמים הקב"ה עוזר לאדם באופן שאינו קשור כלל לזעקתו ולזכויותיו. ואז צדו של האדם בחשבון נמצא ביתרת חובה. המצב הזה של חשבון שאינו מאוזן הוא בעצמו ההגדרה השורשית של הגלות. הוא קלקול החוק היסודי של הבריאה שבה נחקק שהאדם קורא והאל נענה, האל מצווה והאדם מקיים. החוק הכי שורשי של היצירה הוא האיזון הזה. ובזמן שנקרא חוסר השגחה מה שנעלם אינם חובות האל לאדם או חובות האדם לאל, מה שחסר הוא האיזון הזה. וזה מכל הצדדים, לפעמים מטיב האל וזה הכל נראה לא קשור לאדם, ולפעמים מטיב האדם לאל וזה נראה לא קשור לשום דבר ואינו נענה על כך.

ימי בית שני, אע"פ שהם זמנים שאין בהם גלות פיזית דווקא, הרי הם הימים הראשונים של הערבוב הזה. זה לא שאין בו הכרה דתית. אדרבה יש בו אפילו בית המקדש. וזה לא שאין בו ישועות גדולות, אדרבה יש בו מלחמות ונצחונות וכו'. אבל בכולם חסר האיזון הזה, כל המעשים של האל ושל אדם אינם נראים מאוזנים בחשבון אחד. האדם לעולם אינו מרגיש שהוא יכול לצאת ידי חובתו כלפי אלהיו, ואלהיו אינו מדבר איתו להגיד לו איפה החשבון עומד. במצב כזה האדם הדתי תמיד חש שהוא אינו ממלא חובתו ולעולם יש לו להחזיר יותר לאלהיו.

***

עומד מתתיהו ופתאום נופלת עליו כזו ישועה גדולה שלא ציפה לו, הנה נפלו חיל יונים בידיו רבים ביד מעטים בנצחונות מופלאים, והוא מוצא את עצמו עומד בפתח בית המקדש, אותו המקדש שכבר שלש שנים הוא מחולל ונהפך לבית יווני, מי ציפה לישועה כזאת ומי הכין את נפשו וליבו להחזרת עבודת בית אלהים בכל תפארתו. אפילו שמן למנורה לא הוכן להם ואפילו המנורה עצמה לא הכינו להם ולא יכלו להכין, לקחו כמה שפודים של ברזל ואמרו זה מנורה. והתחושה הממלאה את לב כולם הוא במה נוכל לאזן את החשבון הזה, כיצד אפשר לענות להשם על כך.

יודע מתתיהו כי גם אם יקריב אלף תודות לא יוכל לדעת שהוא השלים את חלקו. הוא אינו נביא ואינו משורר ואינו יודע למצוא בנפשו את המילים או את הפעולות שיבטאו כלל את גודל הישועה והזכות הזאת. הוא אינו יכול לראות את הסיפור שלו גמור עד שהוא מגייס לעזרתו את כל דורות ישראל העתידים להיות. את כל הדרשנים שיהיו ואת כל המשוררים שיכתבו עליו שירים ואת כל החכמים שיתקנו לו מצוות ומנהגים, מגיע לו התאריך כ"ה בכסלו בשנה הבאה והוא חש ריק גדול, החשבון שלו ביתרת חובה עצום, כל החג הגדול שעשה בשנה שעברה וכל המלחמות שלקח על עצמו מאז כולם אינם מספיקים בעיניו כלל להחזיר להשם את אשר עשה להם, הוא מקווה שצירוף כל הדורות הבאים יספיקו להלל את השם על הניסים שנעשו לדורו.

כך אומר יוסף בן מתתיהו, יהודי שראה את הבית על מכונו וחש בליבו את אותו התחושה המבלבלת , בהסבירו את שם ומהות החג הזה (קדמוניות היהודים ספר י"ב) "ונראה לי שנתנו את הכינוי הזה לחג ("חג האורים") משום שאותה הופיעה לנו בלי שקווינו לה".

וכה מתהלכים כל הדורות של היהודים הבאים לאחריו, החיים באותו הגלות, ומשמשת החנוכה להם לסמל לחובה שיש להם כלפי המקום אשר מעולם תישאר להם ביתרת חובה, מעמיסים הם עליו כל דור את מאבקיו הגשמיים והרוחניים, משתמשים הם כל אחד בו להודות ולהלל לה' על הטובות והנפלאות שעשה ושיעשה להם.

לדור ודור – נר ראשון של חנוכה תשע"ט

לדור ודור נודה לך ונספר תהילתך… ועל הניסים.. שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה. כמה וכמה פעמים נזכרים בפסוקי הודיה ותפלה שבמקרא ושבסדר התפלה את צירוף המילים לדור ודור. לדור ודור נגיד גדלך ולנצח נצחים קדושתך נקדיש. דור לדור ישבח מעשיך. וממשלתך בכל דור ודור. יש לעמוד על הגוון המיוחד של הכללת השבח בפירוט הדורות דווקא, ומה זה מוסיף לנו לדימוי על אמירה שהשבח הזה הוא לנצח או מכל בני אדם.

שבכל דור ודור מתחדשת כל התורה כולה וכל העולם כולו בגוון אחר. ומה שהוא שבח בדור אחד אינו שבח בדור אחר. והאופן שבו נראים תהילות ה' בדור אחד אינו האופן שהם נראים בדור אחר. כי כל דור חי בעולם אחר מן הדור הקודם לו. ולפעמים יש שינויים יותר גדולים אשר יצדק לומר עליהם באמת הבדל דור, שמשתנת תקופה שינוי פוליטי או היסטורי או חברתי, וכדרך שהיסטוריונים מחלקים את העולם לתקופות או לדורות. שבשינויי הדורות הללו וודאי ניתן לומר שאין הוא אותו השבח ואותו הסיפור של הדור אחר. ודרך משל שמחת חנוכה הרי בדור המקדש ומלכות חשמונאי היה חגיגת חנוכה באופן אחד הרי בדור שאחרי החורבן וודאי היה באופי אחר. ושוב בדור אחר שגם זה נשכח או לא היה בולט לבני אדם היה באופי אחר. ועל כך אנו אומרים לדור ודור נודה לך, שלפי השגת ותחושת כל דור ודור בפני עצמו נודה לך, ולפי השגת כל הדורות נספר תהלתך.

וכאשר מסתכלים על כל הדורות באספקלריה כוללת, וקוראים את כולם כמו פרקי ספר אחד, 'מי פעל ועשה קורא הדורות מראש', מבינים שלא זו בלבד שכל דור משבח מעשיך לפי השגת אותו הדור, אלא אף הדורות המאוחרים קוראים את הסיפור באספקלריית כל הדורות שלפניהם ובשילובם. שאינם חייבים לסתור או לשלול דור אחר אלא אדרבה לצרפם יחד לספר אחד.

***

כשם שיש דורות בהיסטוריה כך יש דורות באדם הפרטי, דהיינו שנות גדילה ולימוד. נולד אדם ילד ויש לו תחושה והשגה מסוימת בחג. ובשמחה זו של חגיגת הילדים יש משהו מיוחד לו שהוא התחדשות ורעננות נפלאה, וכן שעשוע של שמחה שאינו בולט אצל המבוגרים. כך יש בכל חג מצוות או הנהגות מיוחדות לילדים. הפסח של הילד הוא שאלת מה נשתנה וגניבת האפיקומן. החנוכה של הילד הוא משחק הדריידל וקבלת מתנות. והאדם מביט בספר הזכרונות הפרטי שלו ומתענג איזה שמחת החגים היה לו בחנוכה ופורים ופסח בעניינים של הילדים השייכים לאותו החג. חושב הוא האדם המבוגר כאילו ממנו נשללה שמחה רעננה זו, וכאילו יש בהזכרה זו מין עצב על הילדות שעברה ואיננה. נעשה זכר יציאת מצרים אצל אנשים מסוימים למין זכר כמו 'יזכור', זכרון השמחה שהיתה שעיקר עצב עכשיו.

אך אין זה אלא טעות של בחורים שמתבגרים וחושבים שכבר החג של הילדים אינו שייך אליהם. ברגע שהבור הזה מתחתן הואא מגיע לגדלות אמתית ונהיה אב בפני עצמו, הרי האב אינו חלק מתנגד לשמחת הילד אלא הוא דווקא חלק ממנו. ואם יש לאדם ילדים הרי הוא משתתף פעיל שוב בכל משחקי הילדים ושמח במשחקי הדריידל שלהם משחק עם גניבת והסתרת האפיקומן שלהם, והוא שמח בדריידל ולאטקעס של החנוכה בדיוק כמו ילדיו ומעביר גם אליהם את שראה הוא בדור הילדים שלו, הרי ממש לדור ודור נספר תהילתך.

וגם אם אין לאדם ילדים, הלכה פסוקה הוא בהלכות פסח אין לו בן שואל את עצמו. אין אהבת שעשוע הילדותיות של שאלות הפסח נשללת מן הרוצה לנהוג מנהגי מבוגר רציני, אדרבה חובה עליו לשעשע את עצמו במידת האפשר בשאלת שאלות ובכל המשחקים של הילדים. אפשר לומר אין לו בן גונב את האפיקומן של עצמו ומחלק קליות ואגוזים של עצמו. כי הקליות ואגוזים הקטנוניים האלה הם מצרכים נצרכים לשמחת החג, גם אחרי שכולנו חכמים כולנו יודעים את התורה ומבינים גם מדרגות יותר עמוקות בחג, הרי אנו נצרכים לקלילות ושעשוע של הילדים כדי לשמוח בו כראוי. וכך נהגו חכמי עולם ששיחקו בחנוכה ובל"ג בעומר בכל משחקי הילדים השייכים להם, ושיחקו בעצמם בדריידל בחנוכה וזרקו בעצמם חיצים בקשת, להורות שאם אמנם אלו הם חלקי הקטנות של החג השייכים לילדים, אין זה אומר שלמבוגרים אין החג צריך להיות כיף. אלא גם החג שלהם מתחיל מן השמחה החיונית של הילדים, ומוסיף עליו.

***

וודאי המבוגר הוסיף על היותו ילד, והוא מבין לא את שעשוע הדריידל בלבד אלא גם את הפרסומי ניסא של הדלקת הנרות. ואם התגדל עוד יותר הוא מבין לא את הפרסומי ניסא של הנירות בלבד אלא גם את סוד פעולתם בנפש, ואם התגדל עוד יותר מבין עוד יותר, בכל דרכי ההגדלה והעומק האפשריים. אבל לעולם אינו חייב לעזוב את התמימות ואת השמחה ואת הרעננות של הילדות. ואדרבה, מי שמתגדל על ידי זריקת הילדות אינו מתגדל אלא מוסיף טראומה על טראומה.

בשפת הקבלה נאמר כך. כל מדרגה יש בה קטנות וגדלות, וביתר פירוט עיבור יניקה מוחין, דהיינו נה"י חג"ת חב"ד. סדר הגדילה אינו קפיצה דרך משל ממדרגת נה"י למדרגת חג"ת, ומשם ואילך כיון שעברנו למדרגת חג"ת אין אנו מתעסקים כלל בפרצוף הנה"י. אבל כל מדרגה חדשה צריכה להוסיף גדלות גם לפרצוף התחתון לפי ערכו. דהיינו לפי דיוק הקבלה הקטנות הוא שיש בך רק נה"י דנה"י. כשאתה מקבל חג"ת אתה צריך לקבל גם חג"ת דחג"ת וגם נה"י דחג"ת, וכן להוסיף לפרצוף הנה"י חג"ת. וכשאתה גודל עוד יותר אתה צריך לקבל חב"ד חג"ת נה"י דחב"ד, להוסיף לפרצוף חג"ת חב"ד שחסרה לו, ולהוסיף לפרצוף נה"י חב"ד שחסרה לו. ואם המקבל גדלות רוצה לעסוק רק בפרצוף דגדלות ולא להוסיף מוחין גם לפרצופי הקטנות, גם גדלות לא יהיה לו כי הכל בא רק לפי הסדר, ואי אפשר לקבל נה"י דחב"ד אם החסרת חב"ד דנה"י.

ולפיכך, כאשר אדם מתבגר ומבין שהשמחה שהיתה לו בחנוכה בתור ילד היתה ילדותית, וצריך להוסיף בה העמקה רגשית והעמקה שכלית. אינו יכול מאז לזנוח את השמחה הפשוטה, שכך אינו מתגדל אלא קופץ לעולם מנותק ממנו. הוא צריך לקחת את ההעמקה הרגשית ולהוסיף אותו אל השמחה הפשוטה הילדותית, ולשמוח שמחה פשוטה שאינה פשוטה אלא מכירה גם בחלקים יותר עליונים של מוח ולב.

כל הדברים הללו אינם תאוריה בלבד אבל אפשר לצפות בהם באופן פשוט, אם ראיתם מקובל וחסיד חכם שמשחק עם ילדיו בחגים ושוב נפנה לדבר עם תלמידיו בהעמקת חכמת אותו החג, תוכלו להבחין בין מי שהדברים אינם מנותקים אצלו, וכאילו נאמר באותו משחק שהוא משחק עם ילדיו הוא מכוון את הכוונות שהוא מלמד במפורש לתלמידיו. ובין מי שחל אצלו ניתוק נפשי ואינו מסוגל כבר לשמוח עם ילדיו במשחקי החג מאחר ומוחו טרוד במה שהוא מלמד לתלמידיו.

***

אם כן נחזור גם אל הדורות הכלליים, בא אותו חכם בדור מאוחר ושואל מאי חנוכה, והוא שם לב שהתשובה שעונים לו בדורו אינו זהה כלל לתשובה שענו בדורות קודמים. רבו לימדו שחנוכה הוא הדגשת החכמה האלוהית או הופעת האור האלוהי למטה בנפשות. ואילו כשהוא קורא מה שאמרו בדורות ראשונים של החג הוא רואה שדיברו על ניצחונות אחרים גשמיים או על עניינים אחרים פשוטים יותר שנדמים לו אינם קשורים כלל למה שלמד. והוא נבוך כמו אותו המתבגר אם יכול מעתה לשמוח כלל בשמחת החג המקורי, וכיצד יביטו הדור הקודם שתיקנו את החג על נס אחד ובא דור שלאחריה והדגישו נס אחר לגמרי ובא דור שלישי והעמידו על רעיון אחר. הלא לכאורה לצחוק ייחשב להם ואין שום קשר בין הדורות כלל כמו שאין קשר בין שעשוע הילדים בקליות ואגוזים לבין עומק סיפור יציאת מצרים.

ואם יגיע לידי גדלות נכונה, ידע שאין הדורות צריכים לריב זה עם זה כלל כמו שאין הילדותיות צריכה לריב עם הבגרות. אדרבה כולם קומה אחת מהללים לדור ודור. אכן בדור ראשון נעמד החנוכה כך, והוא יודע ומבין אותם ומהלל איתם בהלל והודיה. ושוב בדור שני נעמד החנוכה בעוד מבט וגם איתם הוא מהלל ומדליק נרות ושמח איתם. ושוב בדור שלישי נעמד אור אחר בחנוכה וגם איתם הוא שמח ומעמיק מחשבותיו. אין הגדילה הדורית תהליך של שכחה וניתוק אלא תהליך של הוספה והרחבה. וכאשר יגיע במחשבתו לדור שהוא עומד בו יאמר אשרינו שאנו יכולים להלל לדור ודור עם עושר של פנים ודרכים שכולם משלימים זה את זה מכל הצדדים הפיזיים הגשמיים והרוחניים והלאומיים והמטאפוריים של החג. לדור ודור נגיד גדלך.

המשכיל בדור המדליק נרות חנוכה הרי בהדלקתו כלולים כמו בקומה אחת את השיטה ההיסטורית ואת השיטה הפילוסופית ואת השיטה הקבלית ואת השיטה החסידית, שמתוך כולם נבנו והצטרפו מנהגי ומחשבות החג. בדיוק כמו הילד הנושא בגנים שלו גנים של אביו ושל אימו ושל סבא וסבתא שלו עד לבני אדם רחוקים זה מזה מאד בדורות קודמים, והגנים הללו אינם רבים זה עם זה אלא כללות כולם בונה את הנכד הנובע מהם. כך מעשה המצוה שלו הוא בעצמו מעשה המורכב מצירוף של דורות רבים שכל אחד הוסיף לו מחשבה אחת או רעיון אחר או נוהג אחר. ומתוך כולם יוצא שבח אחד, 'ושמתיך לגאון עולם משוש דור ודור.'