144 זוהר נח דף נ"ט ע"ב – נח איש צדיק שומר הברית

  • אלה תולדות נח – נח שם פרטי לעומת אדם שהוא שם המין, ויש לו סיפור שעליו עומד העולם.
  • ועמך כולם צדיקים שיכולים לרשת ארץ דהיינו לבסס עולם לפי צדקותם, והיינו אם לא בריתי שיש להם ברית, ואינו יכול להיות התורה שאינו שווה לכל נפש.
  • כניסת נח אל התיבה הוא כמו כניסת הנהר מן הגן אל העדן, והוא הקמת הברית ואז ביאתו אל התיבה. ומשם נפצו כל הארץ כמו משם יפרד והיה לארבעה ראשים.
  • דברי תורה קיימים הם שיש להם ברית וחיים בגוף באהבה, ומידות התיבה מראים בגימטריא את היחוד.
  • מפעלות אלהים שיש לו שמות בארץ ונקרא שמו נח זה ינחמנו זה הויה קוינו לו.

אנא תמכו בהמשכת השיעורים
https://cash.app/$yitzchoklowy
paypal.me/iyunlemachshava

144 זוהר נח דף נ"ט ע"ב – נח איש צדיק שומר הברית
Weekly Shiur

 
 
00:00 / 40:21
 
1X
 

ישעיה פרק ב

וְכִתְּת֨וּ חַרְבוֹתָ֜ם לְאִתִּ֗ים וַחֲנִיתֽוֹתֵיהֶם֙ לְמַזְמֵר֔וֹת (פסוק ד)

כפי שראינו הרבה מהדימויים של ישעיה חוזרים למעשה בראשית. ספרו מתחיל ומסתיים עם השמים והארץ. גם ההפטרה של פרשת בראשית הוא מסוף ספר ישעיה בענין בריאת העולם. אם כן צריך גם את ההבטחה הזו לשלשל אחורה.

בפרשת בראשית פרק ד פסוק כב תובל קין היה לוטש כל חרש נחושת וברזל. תובל קין המציא את אומנות הברזל. ומה עשה עם הברזל שלו? רוב המפרשים הבינו שהיה עושה כלי חרב וחניתות. עד שרמב"ן מפרש שעל כך התנצל למך לנשיו וכי איש הרגתי לפצעי, כי הוא לימד את בנו תובל קין ללטוש נחושת והיו מתלוננים עליו שהמציא את כלי הנשק להרוג בני אדם, ולמך טען לעומת זה guns don't kill people kill והוא לא אחראי על מה עושים עם הנשק שלו.

אבל באמת יש שפירשו חורש נחושת שעשה כלי מחרישה מנחושת. אלא שחז"ל אומרים נח תיקן כלי מחרישה וזה מה שכתוב זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו. וייתכן שעל זה כתוב ואחות תובל קין נעמה אמרו נעמה היתה אשת נח. אם כן נח למד את אומנות לטישת הברזל מהחותן שלו ותחת לעשות כלי נשק להרוג בני אדם כתכונת זרע קין, אמר למה שלא נתקן עם זה כלי מחרישה ויתוקנו שני הדברים בפעם אחת, שהרי האדמה נתקללה לזרע קין עבור רציחתו, אם כן הוא לא ירצח ובזה יתקן את האדמה ויקל על עבודתו.

ישעיהו הנביא הוא סוף נחמה כמו שנח תחילת נחמה, והוא מנבא שבאחרית הימים יחזרו כל הגוים משיטת תובל קין אל שיטת נח ויחזירו את לטישת הנחושת והברזל לתפקידו הראוי שהוא לעשות מזמרות ואתים.

***

שרש הענין במעשה בראשית שיש מעמד לחומרי הבריאה עצמם ביחס אל פעולות בני אדם. (ונראה את הענין בהרחבה במעשה בראשית בס"ד). כלומר למך לא צדק בטענתו שאין קשר בין היותו לוטש נחושת לרציחות שנעשים על ידי הנחושת הזאת. והוכיח סופו על תחילתו כפי פירוש רש"י שרצח את זקנו קין ואת בנו תובל קין בשגגה. וזה כל גדר פגם השגגה שיש בחומר הדברים כח מושך אל תכונה מסוימת גם מבלי כוונת בני אדם. כי יש דברים שטבעיהם נוטים שישתמשו בהם לרעה או לטובה. במילים אחרות מעשה השם בבראשית אינו נפרד ממה שבני אדם עושים עם הדברים שהוא ברא. וכאשר האדם משתמש בחומר הנבראים הוא צריך להמשיך בהם את הברכה ואת הראיה לטובה של השם במעשה בראשית, ואם אינו עושה כך אז נעשה פגם בחומר הנבראים עצמם שהם מצטיירים בצורה כזו שגורמת לרצח וכדומה.

ולכן לעתיד לבוא כאשר ישעיה מנבא שיבוא שלום בעולם, אין די לבטל את החרבות ואת המלחמה. צריכים גם לחזור ולתקן את חומרי הנחושת והברזל ולשים אותם אל מקומם שלא יהיו עוד חרבות בעולם אלא מחרישות. שהברזל תובע את מקומו שיחרשו בו ולא ירצחו בו.

בראשית פרק ג

וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־הָ֣אִשָּׁ֔ה אַ֚ף כִּֽי־אָמַ֣ר אֱלֹהִ֔ים לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל עֵ֥ץ הַגָּֽן (פסוק א)

לפי שבתחילה ניתן לאדם בלבד לאכול מפרי האילנות, ואל שאר החיות והבהמות ניתנו רק ירק עשב, (לעיל פרק א פסוקים כט – לא, כפירוש רמב"ן ודלא כפירוש רש"י). התקנא הנחש באדם על כך, ודיבר אל האשה כאילו גם לאדם ולאשתו נאסרה האכילה מכל האילנות שהם עצי הגן, שהוא נכון מבחינתו אך לא מבחינת בני האדם.  ענתה לו האשה (פסוק ב) "מִפְּרִ֥י עֵ֥ץ־הַגָּ֖ן נֹאכֵֽל" כלומר אכן לך נאסרה האכילה מכל עץ הגן, אבל אלינו אמר אלהים בפירוש מפרי עץ הגן נאכל. כאמור לעיל (פרק ב פסוק י"ז) "מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל". ועל הבדלי מעמדות אלה נתקנא הנחש.

ואם נעמוד על העניין נבין שכל נתינת משהו למאכל חיה או אדם זקוקה להיתר מיוחד, דהיינו למאמר מיוחד הפועל שיהיה אותו הדבר נאכל ומתעכל לבעל חי. ולפיכך כאשר שם את האדם בגן עדן שהיו בתוכו אילנות שאינם מאותו סוג אילנות שבכל האדמה, היה האדם צריך עוד למאמר מיוחד להתיר לו אכילה מכל עץ הגן. והנחש לא הגיע למידה זו לפיכך חשב שנאסרה עדיין גם לאדם האכילה מכל עץ הגן אע"פ שידע שהותרה לו האכילה מן האילנות שאינם בגן.

ויש לדייק עוד, שהנחש מדבר על האכילה מעץ הגן. והאשה עונה לו על אכילה מפרי עץ הגן. כתב רמב"ן (פרק א פסוק כט) שאע"פ שכתוב שם "וְאֶת־כָּל־הָעֵ֛ץ אֲשֶׁר־בּ֥וֹ פְרִי־עֵ֖ץ זֹרֵ֣עַ זָ֑רַע", אין הכתוב מתכוון שיאכל האדם את העץ אלא את פרי העץ. ומה שכתוב זורע זרע היינו שיש עצים שיאכל מהם הזרעים הראויים לאכילת אדם, אבל לא את העץ שאינו ראוי למאכל והוא לאדם כעשב. אבל הנחש שהוא בכלל הרומש על הארץ הרי מאכלו העשב, שדומה לו העץ עצמו. ולפיכך כאשר מדבר הנחש אל האשה הוא מדבר בשפתו, שאילו היה הוא אוכל מן האילנות היה אוכל מעץ הגן. אבל האשה עונה לה כפי מאכל אדם שבוודאי אינו אוכל אלא מפרי העץ.

[ואם כן יש להבין למה במאמר ה' לאדם (פרק ב פסוק יז) נאמר מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל ולא מפרי עץ הגן. וייתכן לפי שמצד מאמר ה' נאמר (פרק א פסוק יא) עֵ֣ץ פְּרִ֞י עֹ֤שֶׂה פְּרִי֙, והעתיק רש"י מן המדרש שיהא טעם עצו ופריו שווים, אבל האילנות לא עשו כן ועל כך נתקללו בקללת אדם. ולפיכך מאמר ה' מתייחס עדיין לכפי שהיה צריך להיות שטעם העץ והפרי שווים ואין צורך להבדיל ביניהם.]

וכאשר נתקללו, הורד כל אחד מדרגת מזונו מדרגה אחת. הנחש שהיה לו מתחילה העשב לאכלה, נתקלל עוד יותר ונאמר לו (להלן פסוק יז) וְעָפָ֥ר תֹּאכַ֖ל כָּל־ יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ, תחת אשר נתקנא באכילת העץ לא יאכל מעתה אפילו העשב שהיה לחלקו אלא את העפר. והאדם שהיה לו בתחילה העץ למאכל נתקלל (פסוק יח) וְאָכַלְתָּ֖ אֶת־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶֽה, שהוא מה שהיה ראוי לבהמה לפני החטא.

143. זוהר בראשית דף טו בריש הורמנותא דמלכא

  • כח מעשה בראשית למעלה מהשגת אנוש ובתורת חסד ניתן לנו הכל מבלי שומרי פתח מפחידים אלא בשומרים מחייכים שהם הלבושים שבהם היא מובנת לכל אחד לפי דרגתו.
  • תיאור התחלת המצאת מילת בראשית שהוא ספירת החכמה מחקיקת החקיקה בטהירו עילאה ועד להופעת נקודה אחת של החכמה.
  • אנא תמכו בהמשכת השיעורים
    https://cash.app/$yitzchoklowy
    paypal.me/iyunlemachshava

143. זוהר בראשית דף טו בריש הורמנותא דמלכא
Weekly Shiur

 
 
00:00 / 38:00
 
1X
 

לנעוץ סוף התורה לתחילתה

לנעוץ סוף התורה לתחילתה.
 
***
 
ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו הויה פנים אל פנים. לכל האתות והמופתים אשר שלחו הויה לעשות בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו. ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל. בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. והארץ היתה תהו ובהו וחושך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים. ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור.
 
הרי שלשה פסוקים מצד זה ושלשה פסוקים מצד זה וגלילת התורה מסופה לתחילתה באמצע. שלשה פסוקים אחרונים הם גניזת האור של ידעו הויה פנים אל פנים. שלשה פסוקים ראשונים הם פתיחתו מחדש מתוך תהו ובהו.
 
***
 
רבים קוראים את הפסוקים האחרונים בתנועת עוז, כקריאת שבח על משה רבינו בלבד, או כדוגמה על מעלת נבואת משה וקביעותו. אך עיקר תנועתם איננה תנועת עוז אלא קול ענות חלושה. הם הפסוקים העצובים ביותר בתורה. משה רבינו מת ומאז לא היה לנו נביא כמשה. וכמה הצטער משה עצמו על כך בטרם מותו ואמר מי יתן כל עם הויה נביאים כי יתן הויה את רוחו עליהם. ואף הבטיח בפירוש במשנה תורה נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך הויה אלהיך אליו תשמעון. ואחר כל הזמן הזה עוד לא מצאנו אותו. ביקשתיו ולא מצאתיו קראתיו ולא ענני.
 
כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקברו חיים. המספיד את החכם בתנועת עוז, ומתפעל בליבו איזה רבי גדול היה לנו. ועל עפרו מי יקום לעולם לא יהיה לנו כמותו. הרי הוא מרפה ידיהם של הכל וגורם לתורה שתשתכח. מוטב יקברוהו כבר עם החכם, שהלא הוא שם את מבטחו עם המתים. על כן מתכיפים התחלה להשלמה שלא יתעצלו ותישאר התורה שקר עם קבורתו של משה. אבל הקורא הספדו של חכם ואומר מעתה חזרנו להתחלה, מתהו ובהו יהי אור, יהיה לו אור.
 
***
שלש מול שלש. שלש אחרונות מורידות אותנו מידיעת הויה פנים אל פנים אל האותות והמופתים ועד המורא הגדול שנשאר לעיני כל ישראל. בראשית מחזירה אותנו שוב מבראשית שהוא זכרון שנשאר דרך הארץ היתה תהו ורוח אלהים מרחפת בו ועד ויהי אור ידעו הויה פנים אל פנים. מתוך חזק חזק שאנו מתחזקים בסיומו לפתוח את התחלתו ולנגוע בבראשית ולהאיר בויהי אור.