האל של ההווה

להלן ליקוט נקודות מתוך האשכול מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא, העוסקים בנקודה שאין טעם לעבוד לאלקים כפי שהוא התגלה פעם, אלא לאלקים כפי שהוא מתגלה כאן עכשיו והיום- היום אם בקולו תשמעו. גם אם יש בזה שינוים הנראים מרחיקי לכת לגבי השפה הדתית של פעם. 

***
אסכם את הנקודה כפי שאני מבין אותו. מתוך ההבנה שלהקב”ה בעצמו אין שום הגדרה, ואין לו שום חפץ ורצון בשום דבר. עולה התובנה הפשוטה שכל מה שאנו מדברים אודותיו היינו בדימוייו כלפינו ואין בו שום דבר מוחלט מצדו. ממילא כל משל והגדרה שנובע ממנו משהו על תיאורו ועל חובת התנהגותינו כלפיו, אפילו יאמרנו נביא ואפילו יהיה כתוב בעשרת הדברות, אינו אמתי אלא עד כמה שאנשים תופסים את הדימוי הזה כדימוי מתאים. ברגע ששפת האנשים משתנה, גם הדימוי שבו תופסים אותו ישתנה. ואם ממשיכים לדבר על דימויים לא רלוונטיים, פשוט מדברים מאלהים אחרים , כי האל האמיתי אינו תלוי בשום מילה שנאמרת עליו ואינו מוגבל וקבוע לשום דימוי. וגם כל מה שנאמר אודותיו הנהגותיו בתורה, אפילו ההנהגות שמחייבות את קיום התורה גופא, חייבים להשתנות ולהתבטא מחדש לפי הדימויים שלנו.
[המקובלים הכניסו בתמונה הזאת פצצה במה שהבהירו כי הדימוי שלנו על אלקים איננו מנותק ממנו לגמרי אלא מתקיים איתו בקשרי זהות, כלומר שהם דימויים נבחרים ונבראים מאתו ברצון. ובזה מובן שכל הדימויים הם אמת ולא רק שקר מוחלט שאינם קשורים כלל לאלקים. אבל זה לא משנה לגבי נידון דידן] 

***
למעשה חייבים [בתרגום ללשוננו = זה כיף] להידבק ולהתקשר לה’ כפי הצורה בה הוא בוחר להתגלות ולהידמות בימים אלו ובמקומות שלנו.

יותר פרטים איני יכול לספק מכיון שאין לי היכולת [שהיתה כנראה למשה רבינו ולעוד כמה אנשים בהיסטוריה] להגיד משהו שיהיה מספיק כללי לכולם, ונשאר הדבר לכל פרט ופרט לפי תפיסתו את האלקים ולפי הבנתו מה הוא דורש מאתו. 

***

בוודאי שה’ שינה את הדימוי [או בלשון קבלי את הלבוש, הספירות] שלו. מי אחר עשה זאת? האם אתה לא מאמין שה’ עושה את הכל? וכל שכן במה שהוא הכי קרוב ונוגע אליו, כלומר דימויו בעצמו. [אני חושב שזה היסוד של הקבלה, שדימויי ה’ אינם מקריים אלא הוא בחר ורצה בהם וממילא נוגעים אליו כביכול.]
האם זה התעלות או ירידה? אני נוטה לומר שהתעלות, כלומר לבושי האלהות כיום קרובים יותר למה שאנחנו יכולים לחשוב עליו בעצמו, הם יותר מופשטים ומושללים מתארים ארצים. וכו’. [גם זה מפורש בקבלת האר”י שיש עליית הדורות]

לא צריך נביא בשביל לדמות את ה’ ולדבר לו ועליו בנוסח שלי. או, בנוסח יותר נכון, כל אחד הוא נביא בתפיסת האלהות שלו. “כל עם ה’ נביאים”.
מה שכתבתי זה שכדי ליצור למשל מערכת מצוות מחייבות שידברו אל כולם, ואפילו לנסח נוסח חדש לתפלה למשל שיספיק לא רק לי ואולי לשלשה חברי, אלא לכלל העם והעולם,  צריך כח מיוחד ישכול לנסח את הדברים ברובד הכללי ביותר באופן שיהיה שייך לכולם. כח זה אין לי עד כמה שאני יודע, ואני חושב שהוא כן היה במובן מסוים למשה רבינו ועוד כמה אנשים, ולכן עד שלא יהיה לנו מישהו שבכחו לעשות זאת, נשאר הכל בתחומו של הפרט. [ואולי גם זה חלק מהשינוי שיש כיום, כלומר ההתפרטות וההפנמה של הסמלים והכל, אינדבידואליות.] 


***


ברור שלפי דרכי גם רעיון החובה ההטרונומית חייבת להשתנות, ואני חושב שברית מרצון מופיע במפורש בחומש. כך שזה לא מהפכה כ”כ כלל. את דברי החוקרים שהזכרת איני מכיר [אם תציין לינק אקרא ונדון] כך שאני יודע איך להשוות אליהם.

אם כי המושג חובה עדיין ישנו בתודעת בני אדם, רק חובה אוטונומית ולא הטרונומית. [החובה של קאנט, שנובע מחופש]. וגם בזה יש אנשים שונים עם הכרות שונות. ויל”ע. 


***
מי שבאמת רואה עבודת אלהים בנסיעה לים ומוצא שם את האלהים איני יכול למונעו מכך,  מבחינתו הוא עושה בדיוק את מה שהוא צריך לעשות. רק כנ”ל אי אפשר לעשות מזה כלל כל זמן שאין לנו כח כזה, וננשאר תלוי בדעת הפרט ובהבנתו.
השימוש בפסוק וינח לא נכון כאן, כי לא מדובר כאן בשאלת פרשנויות שונות לתורה. אני מדבר על משהו קודם לזה, על הכרת האל וההבנה מה זה אומר בשבילי. 

***
 אני יכול לעבוד רק לאל כפי שהוא מתגלה בתודעתי. ולא לשום אל אחר. [הבעיות הפילוסופיות שיש בזה ניתנים לפתרון קל]  למעשה אני כפוי לעבוד לאל הזה, גם אילו היו קושיות עליו.

***
התחלתי עם היסוד שברור לי שהחיוב היסודי והבסיסי ביותר של האדם הוא לעשות את הטוב בעיניו. וכל התורה והמצוות אינם יכולים להיבנות אלא על סמך זה. לדעתי מי שסובר שיש בתומ”צ משהו מנוגד לטוב נכון  ואמת כפי שהוא מבין וכופה את עצמו לשומרם חוטא לחיוב האנושי הכי בסיסי.
החיוב הזה הוא חיובו של האדם כלפי האלקים. שמוסכם לכו”ע שקודם לתומ”צ.

הנפק”מ מזה מעוגן כבר בגמרא כעבירה לשמה. כשאדם רואה שעבירה על חוקי התורה הוא רצון האלקים הוא חייב לעשות את העבירה, גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה. [נראה שהמאמר הזה הוא “פונקט פארקערט” לכל תורתו של לייבוביץ, הטוען שלשמה=קיום המצוות.]

האם אני באמת מקבל את מי שבוחר לעבוד אלקים לפי דרכו?
תשובתי במילה אחת היא כן, אלא שבהסתייגות מסויימת. מי שיגיד, אני הגעתי לצומת בחיים שבצד אחד היה חץ שמצביע לכיוון העולם הדתי, ולצד השני היה צד שמצביע לכיוון הקב”ה, והלכתי בשני. בחרתי בקרבת אלהים על פני להיות “בסדר” מבחינת העולם הדתי. האם הוא לא צודק?

התשובה האורתודוכסית היחידה שאני יכול לחשוב לאדם כזה הוא חשדנות האם הוא באמת נמשך לאלקים או שזה יצה”ר בלבוש חדש. בהחלט יכול להיות לפעמים החשדנות הזאת מוצדקת, אבל אין לי שום כלי לבדוק אותה. רק בוחן לבות וכליות יודע מה האדם רוצה באמת, ולאדם עצמו אין ברירה אלא לברר זאת עם עצמו עד מקום שידו מגעת, וללכת אחרי המתברר לו, אמנם יש בזה סיכון מסוים. אבל חיי האדם מלאים בלקיחת סיכונים. ההיצמדות תמיד לחוק הכתוב והיבש ולחשוד כל חריגה גם היא סיכון.

האם זה חריגה מן האורתודוכסיה? איני יודע. זו תורת האלקים כפי שאני מבין אותה. לא מצאתי בתורה החיוב “תהיה אורתודוכסי”, אז איני יודע מה טענה הוא זו אם זה מתאים לאור’ או לא. זה  מתאים להבנתי, המוכרחת לענ”ד, בתורה ובאלהות.
 

נצחון המאגיה על הפילוסופיה

[disclaimer: הרעיונות דלקמן עיקרם גנובים הם עמדי, ראיתים באיזשהו מקום בשבוע שעבר ונעלם ממני מקורם, אם מישהו ישיב לי אבידתי אשמח, בכל אופן הרחבתי ופיתחתי אותם לפי הרעיונות שלי]
א
כידוע לכולם נמצא העולם בויכוח מזה כמה מאות שנה, ואולי יותר מכך, בין מאמיני הדתות, המגיות, ושאר מיתוסים, ובין התחום הקורא לעצמו מדע. בהקשר היהודי, אפשר לראות בצד המדע למשל את עמדתו של הרמבם ודעימיה,  השוללים השפעות דמוניות של שדים ומגיה וכישוף וכדועל העולם שלנו, וטוענים שהעולם מתנהל [לפחות על פי רוב] לפי כללים טבעיים נוקשים וברורין. לא נתעכב כאן על מידת הצלחתו לעגן זאת בתורה וביהדות, אך נתייחס לה כשיטה מסויימת בתוך היהדות. ולעומותו השיטה השנייה, המיסטית, הטוענת לכל מיני השפעות לא מובנות ולא מסווגות בתוך העולם המדעי, על העולם שלנו.
במבט ראשון נדמה כי בזמנינו, לאור התקדמותו העצומה של המדע על כל תחומיו, מתבקש ביותר להכריע כדעת רבינו המיימוני, ולנקוט את הצד שלו, ואולי גם להרחיק לכת יותר ממנו, בוויכוח הזה. נראה כי גם אלו המתעקשים לטעון בעד השיטה השנייה אינם מאמינים בה באמת אלא מתוך נאמנותם למקורות וכדו‘, אך גם הם בפועל מתייחסים לעולם פחות או יותר כמתנהל לפי חוקים מדעיים, [הגם שיש להם בעיות עם אי אלו מסקנות של המדע וכו‘][ ולכאורה, הרמבם ניצח בוויכוח הזה בגדול.
ברצוני כאן לטעון את ההיפך הגמור, דהיינו, אמנם נכון שהמדע התקדם בצעדי ענק במאות השנים האחרונות [אגב, האם רק לי נדמה או שזה באמת כך?-, הוא לא מתקדם באמת בקצב שמדמים לנו מהתקשורת, למתבונן נראה ההתקדמות האמיתית איטית הרבה יותר, הרי מה שאנו מכנים יסודותהדוגמטיים כמעט של המדע המודרני, גם הם כבר ישנם מאות בשנים, עם מעט מאד התקדמות לעומתם] אבל זה נעשה בעצם תוך הפיכת העקרונות השכליים המונחים בתוככי השקפת הרמבם וכלל הדיסצפלינה המדעיתפילוסופית שלו ושל זמנו, תוך הכרעה במידה רבה מאד לעבר הצד השני של המתרס, זו שהחזיקו בו המיסטיקנים המכשפים האסטרולוגים וכולמיניהם.
נדגים זאת בכמה נקודות המדגימות את המהפכה הזאת.
ב
המדע העתיק בנוי למופת על אדני השכל הישר, תוך הנחה פשוטה כי העולם חייב להתנהג במונחים ראציונליים ושכליים לגמרי. לעומת זאת המאגיה העתיקה, טענה שלא הכל מובן הוא על פי השכל האנושי, והנהגת העולם הבטעי מלא בסגולות“, חוקים והתנהגויות הטבע אשר אינם מובנים ומוסברים במהלכים שכליים [כנטען בתשובת הרשבא בכמה מקומות], לא הכל חייב להתנהג בהסבר, ולא כל ההסברים הם רציונליים. זו אחת מנקודות הוויכוח הגדולות בימי הביניים בין הראשונים הראציונליים ובין מתנגדיהם. המדע המודרני הכריע במוחלט כצד השני, והיא אף התייאשה כמעט מהנסיון להבין את העולם במונחים שכליים, תוך הכרה כי הנסיון להעמיד את העולם על אדנים שכליים רק מרחיק אותנו מידיעת העולם על האמת. זהו המהפכה הגדולה של המדע החדש הבנוי כולו על הצפייה האמפירית. [אמנם נכון כי גם מיסטיקנים הראשונים לא היו אמפיריסטיים מדוייקים כמו המדע המודרני, אבל בוויכוח השרשי האידיאלוגי הם ניצחו.]
דוגמא יותר פרטית לויכוח זה נראה במשל האסטרולוגיה והפיזיקה. מאז ומעולם טענו אסטרולוגים, חוזים [והוזים] למיניהם, כי למתרחש בכוכבים השונים יש השפעה על הקורה בעולם שלנו. הראציונליים דחו אותם בבוז, באשר אין שום מנגנון שכלי שיסביר מה יש למקומו של כוכבים במערכת השמש על העולם הפיזי שלנו, והשפעה שאינה ישירה הרי לא קיימת בכלל.
הפיזיקה האריסטוטלית בנוי כולו על השפעה ישיריה של עצמים על חבריהם, עצם זז מפני שיש עצם אחר שמזיז אותו וכו‘.
הפיזיקה החדשה של ניוטון, בעצם כולו מאגיה, שכן הוא מדבר כולו על השפעה מופשטת של עצם אחד על חברו מרחוק, ללא כל מגע ודחיפה שהשכל הישר יאשר שזה נכון. כח המשיכה למשל כולו השפעה מרחוק של עצם בעל מסה על עצם שני, ללא כל מנגנון שכלי שיסביר זאת, האין זו מאגיה צרופה? לולי העובדא שזה נכון, ומתאר נכון את העובדות, לא היינו מאמינים לה כלל. אילו הסביר לנו אסטרולוג כי ללבנה יש השפעה על המים בכדור הארץ היינו צוחקים ממנו, ועכשיו שהפיזיקה הניוטנית הסביר זאת זה מתקבל, ועוד הוא מדעי.
כדאי לציין בהקשר זה, כי ניוטון, ועוד כמה ממובילי המהפכה המדעית, היו מכשפים במקצועם, ניוטון עסק באלכימיה ועוד מדעים כאלו כמפורסם. בדכ רואים זאת כצירוף מקרים, אפילו כהנגדה לדמותם המדעית. אבל מכאן נראה כי אדרבה, דרך גישתם אל המדע נבעה מהסתכלותם המאגי על העולם. ואילו השתייכו למסורות המדעיותלא היו מגיעים למסקנותיהם כלל.
חשוב לציין, כי אינני מאשר בזה את התיאוריות האסטרולוגיות ודומיהם. אני רק מראה כי בתזה ובמתודה הבסיסית שלהם הם צדקו, ולא הרציונליסטים שהרמבם כה השתכנע בהם, בתיאוריות ובהסברים הפרטיים, ייתכן שהם טעו כי לא אספו את התצפיות הנכונות כראוי, ולא בדקו את התיאוריות שלהם מספיק במדוייק מול המציאות.[אולי יותר, טעותם נבעה מהרכיב האפלטוני שבהם ולא מהרכיב העיקרי המיסטימדעי שבהם, כי הסתמכו יתר מדי על הסברות שלהם, וזהו טעותם של הרציונליסטים שדבקה גם בהם, ולא בנקודת הייחודיות שלהם]
ג
מכאן אנו מגיעים למה שהוא אולי הטעות היסודית ביותר של הרמבם, והנוגעת ביותר לתורת האלהות ואופי עבודת האלקים שלו. ההשקפה היסודית של המדע האריסטוטלי רואה את היקום, ובעצם הכל, כסטטי לגמרי, תורתו הוא הביטוי הקיצוני ביותר של הפסוק מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שייעשה ואין כל חדש תחת השמש” [עד כדי כך שאריסטו סבר שהעולם בדיוק כמו שהוא לעינינו היה ויהיה לנצח] מתוך ההכרה שהכל שכלי, נובע ההשקפה שהכל הוא בדיוק כמו שהיה צריך להיות, שהרי מה שהוא שכלי הוא מה שאין להעלות בדעת אפשרות היפכו, וממילא אין אפשרות שהעולם יהיה שונה ממה שהוא בפנינו.
שאיפת המאגיקנים בכל הדורות היתה לשלוט על הטבע ולשנות אותו [לצרכםהאגואיסטי יותר או פחות] כנגדם טוען אריסטו, והרמבם בעקבותיו, שאין כל צורך ואפשרות לזה, הטבע הוא המוכרח, הנובע מעצם מהותו וקיומו של העולם, ומעצם מהותו וקיומו [חכמתו, השכל שמשכיל את עצמו וכו‘] של האלקים. מכאן גם עבודת השל הרמבם, שאינו אלא נסיון של האדם להתאים עצמו לאותו אמת אובייקטיבי ושכלי , האלקי, הקיים לנצח. אין לדבר כלל על קשר אמיתי בין האדם לאלקות, שכן קשר כזה מהווה שינוי על האלקות, ושינוי ואלקות הם הסתירה היותר קוטבית, שהרי אלקים הוא שיא השלימות, ושלימות הלא היא שכלית, ושכלית הלא היא קביעות, שאינו ניתן לשינוי.
התקדמות המדע, שהולכת שלובת זרוע [ובימינו, אפילו נעשה משני במידת מה] להתקדמות הטכנולוגיה, הוכיחה את מה שאריסטו חשב לבלתי אפשרי. האדם נעשה [אמנם עדיין לא בשלימות, אבל במידה רבה יותר בלי שיעור ממה שאריסטו היה יכול לדמיין] יותר ויותר לשולט בעולם הטבע, ולשולט על גורלו הוא. המיתוס של אריסטו התנפצה. לימוד הטבע נעשה יותר ויותר כאמצעי ומטרה לשלוט בו, לא רק כאקט של התאמה לחוקי הטבע הנצחיים.
שוב, אולי בפרטי הדרך להגשמת יעדם טעו המאגיקנים, אבל לכללות שאיפתם, נראה כי הטכנולוגיה המודרנית כוללת יותר ממה שהיה יכול לחלום אליו כל מכשף עתיק אליו בחלומו היותר וורוד. חלום הכישוף התגשמה. קוראים לה טכנולוגיה.
מכאן לגבי האלהות, רק נרמז, הגיע העת [בעצם היא הגיעה כבר מזמן, בפרסום הזוהר וכתבי הארי, אך אני מדבר בהקשר שלנו] שנוכל לראות את האלהות ביתר שלימות מאשר בקיבעון האריסטוטלי. ואת עבודת האלקים שלנו, כיתר מאשר אקט יבש של התאמתות, או קבלת עול, של אותו קבוע בלתי משתנה. יש לראותו יותר כמציאות חייה, חיה לפחות כמו העולם הטבעי והטכנולוגי, שבו מתקיימים יחסי בוראנברא. ודי בזה.
[לא אוכל להמנע מלהשחיל כאן הערה נגד התיאולוגיה של אי תיאולוגיה, מנלן שהקביעות היא המודד למעלת האלהות, ואלקים הוא זה הבלתי משתנה ביותר, אולי נחשוב להיפך, שההשתנות היא המעלה האלקית, ואלקים הוא בעצם זה שיכול להשתנות ביותר? טוב, נכנסתי כאן לפרדוקסים עצומים ואכמל]