ראש השנה לאילן

ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עושה פרי למינו אשר זרעו בו על הארץ ויהי כן.

כל הדברים תלויים במעשה בראשית והיודע סוד מעשה בראשית יודע גם סדר כל המציאות כולה. זה סוד הראה הקב"ה לאדם הראשון דור דור דורשיו וכו'. כלומר אשר היודע דבר אדם הראשון שהוא ששת ימי בראשית ממילא מבין את הסדר של כל הדברים איך נובעים זה מזה ואיך משתרשים זה מזה ואיך נאצלים זה מזה.

כמה דוגמאות ותמונות ניתנו בפרשת ששת ימי בראשית שהם בנייני הכללות של היצירה. הדוגמא אשר כולנו יודעים אותו הוא מאמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. ובשפה הזו רוב דרושי הפנימיות אודות יצירת האדם זיווגו ולידתו ואיך משתקף בו סדר בראשית. זהו הסדר האחרון של מעשה בראשית שנברא ביום השישי והוא הקרוב אלינו על כן אנחנו מתחילים לדבר ולהבין ממנו. אבל כמו כן יש לשים את הלב אל הסדרים והתמונות הקודמות, אשר בהם דוגמא קודמת לאדם ובהם תמונה שאפשר לנו להשיג בו היחוד גם במקום שאין בו מגע יד אדם. כלומר התמונה שלהם אינו מראה אדם והמתבונן דרך התמונה הזו יכול לראות דברים בצורה עמוקה יותר ויותר כללית-אובייקטיבית והאדם נבלע או מתבטל בהם.

כך היום הראשון של ששת ימי בראשית הוא סיפור האור והחושך. איך נאצל החושך מן האור והאור מן החושך ונפרדו זה מזה והושם כל אחד במקומו. ועל ידי ההתבוננות בציור זה אנו למדים להכיר את האור שהיה קודם לכן ואת החושך שהיה קודם לכן והוא הנקרא בשם סוגיית אור הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא. ואנו מדברים בה בחנוכה הרבה. בתמונה זו הא"ס הוא אור .

היום השני של מעשה בראשית הוא סיפור המים העליונים והתחתונים. וזהו תמונה עומדת לעצמו של המציאות כנובעת ממים עליונים ונפרדת להיות רקיע בין העליון לתחתון ואנו דורשים בה בחג הסוכות בשאיבת המים והנלוה לזה. בתמונה זו היחוד הוא התמוססות הרקיע והכללת הקיום במים שקדמו לו כמו טיפה בים כמו, או במילים אחרות הא"ס הוא מים הכל מים ואנו נפרדנו ממנו להתקיים תחת הרדיע ועדיין אנו מים ובזה צפה בן זומא וכו’.

היום השלישי של מעשה בראשית בחציו הראשון הוא סיפור המים מן הצד האופקי שלו, נפרדו היבשה מן הימים. זהו אותו ציור של היום השני בכיוון אחר. והסוד שלו נתגלה בקריעת ים סוף שהושם ים ליבשה ושם יש חזיון נבואה בציור הזה.

חציו השני של היום השלישי שנכפל בו שני דברים הוא צמיחת האדמה. ובציור הזה עוסק ראש השנה לאילנות. וכללות הציור הזה הוא נחלק לשתיים כלומר דשאים ואילנות. ביארו בזוהר דשאים מקבילים למלאכים שנבראו ביום השני ואילנות מקבילים לבני אדם שנבראו ביום השישי. ותיארו את המלאכים כנולדים כל יום ונשרפים באותו יום באש השכינה. כלומר תמונת הדשא הוא הדבר הצומח בלבדו כמו ספיחים מבלי התערבות כח האדם הזורע אותם. זהו הדבר הנובע מן הארץ בעצמו תדשא הארץ דשא. ומתוך שהנהגתו כך ממילא גם המשכו כך והוא נובל כמו שנולד בציור של דשא עשבים שוטים שעולים מאליהם ונובלים מאליהם ומחר צומחים עשבים חדשים מאליהם. זהו ציור מסוים של חיות כלומר של היצירה של המציאות שהוא תדשא הארץ דשא.

הצד השני של אותו היום הוא עץ פרי עושה פרי. כאן התחלת ענין ההולדה שאנו רואים אחריה גם באדם. והוא מה שבתוך העץ הראשון כבר יש כשרון של ההולדה שהוא עושה פרי. ואין זה דומה לדשא שעולה כמו מהארץ מאליו אבל כאן יש כח האב הראשון בכל תולדותיו. וזהו השורש שיש במעשה בראשית להמשכיות העולם. כלומר כאשר אנחנו מעריכים את הסיפור כששת ימי בראשית ושוב המשכיות העולם אחרי ששת ימי בראשית שנולד כל דור מדור הקודם, הרי יש כאן כמו ניתוק ביום השביעי. אבל סיפור מעשה בראשית כוללת בתוכו את הכשרון הזה של ההולדה. והוא ביצירת האדם במאמר ויאמר להם אלהים פרו ורבו, שהוא גם כמאמר מעשרה מאמרות וגם כמצוה מן המצוות המוטלות על האדם. והמעבר הזה הוא בעצמו הולדה כלומר מתוך הכשרון שניתן בעץ פרי שיהיה עושה פרי ויהיה זרעו בו נקרא ההולדה שאחרי ששת ימי בראשית כוח ששת ימי בראשית.

וכאן נצרכת אמונה לעבור את המעבר הזה בשלום כלומר לראות את ההולדה המתמשכת כנובע ישירות באותו תמונה כמו ההולדה הראשונה שהוציאה הארץ עץ פרי עושה פרי. ויש בכאן קושי שהוא בגידת האמונה כמו בגידת הבן באב או חוסר הבנת עומק היחוד שנקרא קיצוץ בנטיעות. כלומר הוא חוסר הבנה בפרדס הזה הנטוע בששת ימי בראשית שהעושה פרי הוא זרעו בו בתוך עץ פרי. ורז"ל העירו לנו בזה במוצאם את החטא הראשון באילנות שלא הוציאו עץ פרי עושה פרי אלא עץ פרי וביארו שאין טעם העץ והפרי שווה. כלומר אין אתה מוצא כשרון הבן ניכר בתוך העץ האב. וזהו אותו שורש של חטא הידיעה שהוא מצוות פריה ורביה כשהוא נעשה שלא באותו תמונה של האילנות הפורחים אשר זרעו בו והוא החטא הראשון.

ועל כן נאמר כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור, פשט המקרא להבדיל בין האדם לעץ השדה, זה המקום שאחרי החטא שבו אין עץ פרי עושה פרי, ולכן אין לעץ השדה ניידות כמו שיש לאדם, כי העץ נמצא במקומו ותמיד קשור לארץ שהוציא אותו אבל האדם יכול לברוח לתוך העיר מפני המצור. ובגלל שאין ניכר באדם חיבור זה לכן נצטווה אדם לא לעקור עץ פרי כלומר לא לקצץ בנטיעות שיש במה שאין בו מגע יד אדם משהו שנאמן יותר ממעשי האדם. אבל העומק אומר כי האדם עץ השדה והיינו בעולם מתוקן שבו אכן האדם אינו נד ממקומו אע"פ שיש לו ניידות מעשית כלומר עצמאות נפשית בחירית עדיין הוא צרור בצרור החיים כמו עץ החיים ניכר בו שורשו וניכר שורשו בו. וזה ניכר במקום השלום שאין בו מלחמה שהאדם כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו.

וסביב העץ הזה דשאים רבים שגם הם תמונה בפני עצמה ובערך האדם הם כמו טיפות זרע שיוצאים לארץ כנאמר ושיחת ארצה והם הדברים הנולדים כמו ספיחים מבלי מחשבה תחילה וכמו מלאכים וכשהוא במקום שאינו נאמן נקרא שדים והם החידושים הנולדים לבוקר ופורחים בערב שלא נתיישב בהם אדם בארצו אבל הם תדשא הארץ דשא ונקרא ירקות מוחין דקטנות ר יהודה אומר בורא מיני דשאים שר' יהודה היה נוהג לגלות השורש בכל מקום וגם אלה נמצאים על הארץ וקיימים בו אבל אינם מיוחדים לאדם כעץ.

ועל כל אלה מופקד האדם להתבונן ובראש השנה שלו הוא גם ראש השנה לירקות שיש לו לשים לב אליהם, ועוד ניתן לאדם להתבונן בראש השנה לאילן שידע מה בין דשא לאילן ומה בין עץ פרי עושה פרי לעץ עושה פרי, ונוהגים להתפלל בו על האתרוג שטעם עצו ופריו שווה כלומר הוא כניסה לפרדס כאשר האדם יכול להשתוות לאילן ועל כן יש באתרוג יחוד שכן שנינו אתרוג שווה לאילן בשלש דרכים ולירק בדרך אחד שיש בו יכולת להכיל את הירק ואת האילן והוא גדל על כל מים שיכול להיכנס לפרדס ולא לטעות ולומר מים מים וראה איך נובע כאן צמיחת העץ מן המים וחיבור כל התמונות הראשונות שהצומח לוקח את האור ואת המים ומהם צומח והבן בהם וחקור בהם והעמד דבר על בוריו והשב יוצר על מכונו.

שכינתא בגלותא

ובכן, מהי השכינה. הוא כאשר מציאות האלוהות יוצאת מכלל עצמה לכלל בריאה, כאשר 'ויאמר אלהים יהי', ואותו דיבור נפרד מכלל האלוהות ויוצא להיות נברא. זהו גלות השכינה הראשונה ממקומה. כאדם שיוצא למלאכתו בששת ימי המעשה, והמראה שלו הדיבור שלו הדין שלו מתקיים למול האחר שאינו עצמותו, והוא אינו מאוחד אצל עצמו. וביום השביעי שבת וינפש אחרי שהדיבור יוצא לכל צד בבריאת עולמות נפרדים היא חוזרת ועולה לנפשה, ככלה כלולה אחרי שיצאה לבקש טרף לביתה, כאדם ששובת ממלאכתו ונזכר במחשבת מלאכתו ומאחד שוב את היצירות הנפרדות אשר עשה אל קיומו העצמותי.

והנה כל זה הוא סדר אחד של הבריאה ושבתה, הידוע בכללי לאשר שם ליבו אל קול דממה דקה של עליית וירידת השכינה בששת ימי המעשה ושבת. אך עוד השכינה נמצאת בקול גלוי במקומות רבים. והלא השכינה דבר העוצמתי ביותר בעולם. זו סוד העולם זו נקודת האמצע זו הר המקדש, כאשר כל מקום אשר הרגישו שם בני אדם מציאות לחישת האלוהות באש שלהבתיה נתקבע להם מקום לשכינה. השכינה אינה מין מציאות שאפשר לה לברוח או להיעלם. והיא אינה דבר שאפשר לבני אדם להתנהג כאילו איננה, גם אחרי שאותו ציון אל נקודת תחושת להב אלוהית עוברת תמורות רבות וחילופי ידיים והתלבשויות זרות. כי זה נקודת גלות השכינה שבכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך. השכינה היא אותו מציאות כאשר עוצמת אלוהות נוגעת בלב בני אדם. ובכל מקום ובכל שם ובכל תמורה אשר היא נחשבת שם שם היא.

ווי לשכינתא בגלותא, אשר היא שבויה ונמצאת בפי כל מיני עיוותים כאשר כולם קוראים בשם האל, זה הולך וצם ומשרה עליו שכינה ויוצא לעשות מלחמה בשכינו הצם ומתפלל הוא ויוצא להרוג וליהרג. ושכינה נקרעת לחתיכות וגזרים רבים כפילגש בגבעה שנשלח בתרי גופתה לכל עבר ולכל צד. וי מי יתאר את צערה מי יפנה מעט מקום מהיות שובה אותה בגלותו הפרטי ויקשיב אל קולה הבוכיה בלילות, בכה תבכה בלילה אין מנחם לה, כל אחד מנכס לו חלק בתרי גופתה ונפשה לעצמו, קורא בשמה והיא נמצאת בפי כל מקנא וכל מרצח וכל מאהב.

וי לבני נשא אשר תחת שימת לב אליה בהרגשתם אותה, ותחת אשר יתחילו ללקט נפזריה ולהכיל איך כולם חלקיה ואיך כל תחושות אלוהות בכל העולמות שייכים אליה יחידה בעצמה, הולכים באותו תחושת אלוהות ושובים עוד יותר את השכינה. עד אשר המקטרגים אומרים ראו איך כל רשעה נעשית בשם האל, והקנאים אומרים ראו כי חלק השכינה אשר שביתי גוברת על חלק השכינה ששבית, ומי יהנה מזה כאשר מכריחים את אותיות הויה להילחם זו בזו. כאותם שני יהודים שצעק האחד שמע ישראל מצד אחד של החזית וענהו מצד השני הויה אלוהינו הויה אחד. וכך ממש אותיות השם הקדוש שם השם מתגלגלים בפיהם ובנפשם של כל צדדי הקרב בכל העולמות מוכרחים על ידי הגלות להרוג את עצמם חלילה.

אשרי מי שיתן מילה אחת דמעה אחת שניה אחת לא לנצח עם חלק השכינה אשר בידו, ולא להתקבע בפיזור אות אחת של השם אשר בנפשו, אבל פשוט לשבת לארץ ולבכות את צער השכינה כולה, בשניה זו עצמה הוא מכיר בכללות השכינה ובהיותה כולה אחדות אחת אחודה בשורשה. ומאותו רגע זוכה ורואה התנוצצות נחמתה כאשר הבנה זו תתחיל להופיע בעולם וידעו כולם כי אלוהות אחת בפי כולם, ולא ישאלו עוד 'כמה שכינתא אית לכו', ויתפייסו חלקי השכינה עם עצמו ויפילו את לבושי קטרוגא דהוות לבישא בגלותא ויהפכם אל אותו החלק המפריד בעצמו, וישמעו ישראל הויה אלוהינו הוא הויה אחד בכל העולם כפירוש רשי כי אז אהפוך אל כל העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם הויה ולעבדו שכם אחד.