שמואל א פרק ד – נלקח ארון האלהים

שמואל א פרק ד

ויהי דבר שמואל לכל ישראל

זה כמו כותרת לפרשה זו, והפירוש שלה לפי רש"י הוא כאילו אמר ויבא הדבר שניבא שמואל לעיני כל ישראל. או אפשר גם ששמואל ציווה אותם לצאת למלחמה זו, כך מפרש רד"ק, אם כי זה יהיה קשה כי הפסידו את המלחמה, לכן יותר נוח כמו רש"י שבא הדבר שאמר שמואל.

ור' חיים מפרש שאולי הכוונה היא כולם ידעו שדבר השם כבר עבר לשמואל ועם כל זה לא שאלו אותו אם ללכת למלחמה או לקחת את הארון.

אבל זה נראה שהפסוק דווקא מנסה לתאר תחילת הנהגת שמואל, ולפי הטענה שלך הוא בעצם לא רלבנטי.. אבל זה באמת קשה שנראה שלא שאלו אף אחד מה לעשות. ועלי היה יושב ודואג עד שמת אבל כנראה גם אותו לא שאלו. כנראה החברה-לייט חפני ופנחס עשו מה שרצו ולאבא הצדיק לא נשאר אלא לדאוג. וזה אכן הוביל למיתת בני עלי ולקיחת הארון לשבי, כמו שניבא שמואל. ולכן נראה שרשי צודק, אפילו שהלשון קצת לא זורם.

ויאמרו זקני ישראל

רואים כל הזמן שהיה כאן איזה הנהגה שהיו זקני ישראל. גם בפלגש בגבעה ובכלל. וכבר מספר יהושע הזקנים שהאריכו ימים אחר יהושע. וכבר בפרשת יתרו שמשה הביא את התורה אל הזקנים. וקודם לזה כבר במצרים בסוף פרשת שמות הלך אל הזקנים. וכך במשנה ויהושע לזקנים. אבל נשמע שתמיד היו זקנים שהם היו בפועל המנהיגים, וגם כשהיו שופטים הם שמינו אותם. והמהלך הזה החזיק עד סוף ימי שמואל שאז נעשה המלוכה, אבל אולי גם אחרי זה. גם חכמים נקראים זקנים לפעמים. זה מתאים לחברה שבטית שהזקנים הם שמנהיגים אותו -elders   ולאו דווקא תמיד שאלה הם האנשים הכי מבוגרים. יכול להיות זקן שקנה חכמה. אבל עכפ זה מין שכבת הנהגה לא רשמית אבל מקובלת על העם בגלל הנסיון שלהם. בספר של בני בראון על קרלין הוא מדבר על המוסד של 'זקני החסידים' שיש בכל חסידות שהם בפועל קובעים מי יהיה הרבי הבא הרבה פעמים..

ולכן הפשט של ולא יהיה זקן בביתך הוא שלא יהיה בבית עלי מי שיהיה חלק מההנהגה הזאת

שני בני עלי חפני ופנחס

הכרנו אותם כבר בפסוק השלישי שבספר, ושם שני בני עלי. ובהמשך בפרק ב עם המזלג בידם, ושם בתוכחת איש אלהים, ובפרק ג בנבואת שמואל, וכאן בפרק ד הם מתים על ידי פלשתים, בקיום הנבואות שקדמו להם.

יש מקבילה מעניינת כאן שיש כהן גדול ולו שני בנים העוסקים בכהונה, ואותם שני בנים חוטאים ונענשים. כך אצל אהרן שני בני אהרן נדב ואביהו מתים. כך עלי. לא יודע מה זה אומר. גם חטאם דומה לחטא נדב ואביהו שלא כיבדו כראוי את המשכן ונראה קצת שגם מה שהוציאו את הארון למלחמה לא היה כראוי כאן והיה דומה לחטא נדב שעשו אשר לא ציוה והביאו קדש קדשים בחוץ.

גם לשני קראו פנחס כמו פנחס בן אלעזר, כנראה נקרא על שמו. ואיתא שגם פנחס יש לו קשר לנדב ואביהו.

 

חורבן שילה וחשיבות הארון

הפרק הזה מתאר את הפסד המלחמה ולקיחת הארון על ידי פלשתים. והכתוב אינו מפרט יותר מזה. אך בספר תהלים אומר אסף ויטש משכן שילה אהל שיכן באדם. וכן משמע מהמשך ההיסטוריה שמן הזמן הזה כבר לא תפקד המשכן בשילה, ואף לא החזירו את הארון לשילה, ולפי דברי חז"ל הותרו הבמות שוב מכאן.

וכבר היה דברינו שלפי הנראה בכל סדר הסיפורים הללו היה עיקר המקדש הארון, כי בספר דברים לא נזכר כלל מענין המשכן אלא הארון שבנה משה. ובכל ספר יהושע הוזכר הארון במעבר הירדן, ובכיבוש יריחו, ובמעשה עכן, ובברית הר עיבל, ובכולם היה הארון העיקר, אע"פ שלכאורה היה הוא בתוך אהל מועד, וכאשר שם יהושע את אהל מועד בשילה עדיין היה הארון עיקר, ובסיפור פלגש בגבעה כתוב שהיה הארון בימים ההם בבית אל, אולי הובא שם לצורך המלחמה או היה שם לפי שעה, אבל עכ"פ אנחנו רואים כל הזמן שהשראת השכינה העיקרית תלויה בארון, וגם המשכן לא נחשב אלא האהל סביבו. וכן להלן באהל שבנה דוד ובמקדש שבנה לו שלמה נראה כך.

(ובאמת כך כתב רמב"ן שעיקר המשכן הוא הארון. אלא שנגד זה הוא מה שבבית שני לא היה ארון כלל ואם כן בהכרח נשתנה ענין המקדש. וכן הרמב"ם עשה עיקר המקדש מקום המזבח והקרבנות. אבל אין זה מתאים אלא אחר איסור הבמות, וכאן אע"פ שמשמע איסור הבמות בימי שילה מסיפור מזבח שבטי עבר הירדן בסוף ספר יהושע, עדיין הקריבו אחרי זה בבמות הרבה פעמים . ואע"פ שהיה אלקנה עושה זבח בשילה כנראה לא היה זה עיקר שילה אלא הארון כי זבח היו עושים גם במקומות אחרים)

ועכ"פ לפיכך כאשר סיפר הכתוב לקיחת הארון בידי פלשתים כבר אינו צריך לפרט מה נעשה עם שאר הבנין, ומה עם שאר הכלים המנורה והשולחן והמזבח וכו'. כי ברגע שעיקר חסר מן הספר הרי זה חורבן שילה. וייתכן שגם נחרב השאר אבל עדיין עיקר הסיפור הוא הארון.

ולמה לא החזירו את הארון לשילה כאשר פלשתים החזירו אותו? מזה משמע שנחרב גם המשכן. אבל גם משמע יותר שזה בגלל הקללה על בני עלי ולפיכך עבר מהם הכהונה והמשכן לשאר הדברים, או מסיבה אחרת.

גלה כבוד מישראל

כל הסיפור פה הוא פלא שצריך התבוננות. זה קצת חורבן מהופך. החורבן בית המקדש והגלות היה שאנחנו גלינו ממקום השכינה. פה זה הארון עצמו שהוא כבוד ישראל, שבו ממש שורה השם, גלה מאתנו ונשבה בידי פלשתים. וזה נראה שהפלשתים חשבו שבאמת אם הם יקחו אותו אז הארון יעזור להם כמו שזה עזר לנו. וזה נראה שלא לגמרי טעו. כאילו אפשר לגנוב את האלהים. אבל באמת היה בארון קדושה והארון עצמו כביכול פגע בפלשתים שזלזלו בו. וגם בכל המשך הסיפור אנחנו רואים את זה שהארון עצמו היה לו כח והיה הורג מי שלא כיבד אותו

והנה עלי יושב על הכסא

עלי יש לו תמיד אותו תנוחה בכל הסיפורים. הוא יושב על כסאו בפתח המשכן. הרושם הוא ממש כמו אדמור זקן כזה הוא עובד השם על כסאו אבל לא באמת שולט בכל מה שהולך סביבו. תמיד הוא על הכסא הגדול שלו. וכשהוא שמע מה קרה לארון נפל מהכסא ומת. הוא מת כמו שהוא חי בתוך דאגה על מקדש ה' והארון. אבל זה בעצמו הוא העונש שלו, שהיה עליו להיות מנהיג יותר אקטיבי ולמחות בבניו ולדאוג שלא יעשו מלחמה שלא כראוי וכו'.

וכלתו אשת פנחס וכו'

מה הכתוב רוצה מהסיפור של אשת פנחס? זה כמו דומה לסיפור של מיתת רחל. אצל רחל ילדה בן ולפחות היה לה נחמה שהשאירה בן ועדיין קראה לו על שם צערה בן אוני. פה לא ענתה ולא שתה לבה. היא כזאת ממוררת כל העולם חרב עליה ומה אכפת לה שיש לה בן. וקראה שמו אי-כבוד.

וזה, חלק מדרך הסיפור של הכתובים, שהוא אוהב לספר דברים כלליים מאד דרך סיפור אישי מאד. היה איזה אשה הכלה של עלי שקרה שם כזה לבנה. וזה הדרך של הכתוב לסכם את כל הטרגדיה שהיה פה חורבן שילה. יכול להיות שזה גם דרך ספרותי של התעוררות, תמיד אנחנו יותר מזדהים עם סיפור אחד פרטי. אנה פרנק אחת עשתה סיפור יותר מפורסם מהרבה אנשים שסבלו יותר.

וגם שייך למדרשי השמות של הכתובים, כיצד השם הזה של הבן של פנחס אי-כבוד מסמל את כל המצב של ישראל והשכינה באותו זמן.

אל הלקח ארון האלהים

והיא אומרת קודם גלה כבוד מישראל אל הלקח ארון האלהים ואל חמיה ואל אישה. ושוב פעם ותאמר גלה כבוד מישראל כי נלקח ארון האלהים. מקודם השוותה את הטרגדיה כאחד, גם מת עלי גדול הדור גם מתו בניו גם נלקח הארון. ואז סיימה וחזרה שאסון לקיחת הארון גדול הרבה יותר ואין להשוות ביניהם, גלה כבוד מישראל כי נלקח ארון האלהים

שמואל א פרק ג – שמואל מייסד את הנבואה

דבר ה' יקר

הפסוק מתאר את הופעת נבואת שמואל כחלק מן הסיפור שלו שטרם שמואל היה כל המצב באדמה והוא מרומם אותו. גם אין מלך. גם הכהן שיש שהיה כנראה המנהיג אז בניו לא הולכים בדרכיו. ולא עוד אלא שגם נבואה לא היתה נפוצה באותם הימים. באמת בכל ימי השופטים אנחנו כמעט לא מוצאים נבואות, ואפילו בימות יהושע כמעט שאין נבואה. ומשמואל ואילך יש נבואה רצופה. גם אם לא שומעים לנביאים לפחות יש. אז נבואת שמואל אינו רק עוד נביא, כמו ששמואל חידש את מוסד המלוכה בישראל כך לפני זה הוא חידש את מוסד הנבואה בישראל. ובלשון הארי פתח שערי הנבואה, וממנו התאפשר לשאר הנביאים. וכנראה שמואל פתח בית מדרש גדול לנביאים ולימד את זה, שהרי כשהוא ממליך את שאול הוא שולח אותו לפגוש חבל נביאים, ולהתנבא עמהם. וזה לא היה בנמצא טרם ימי שמואל שהיה דבר השם יקר.

תרגום יקר פה נדיר, לא 'טייער'.

ונר אלהים טרם יכבה

לכאורה מדבר על נר המנורה, וקשה לי שהרי היו צריכים להדליק אותה מערב עד בוקר ולמה יכבה בכלל, הפסוק נראה מתאר שלא היה מאוחר בלילה עוד היו הנרות דולקות, אבל כמעט כבו, כזה מצד דמדומים הלכו כבר לישון אבל הנרות עוד היו מצקצקים.

וטעם הזכרת שעוד לא כבה נר אלהים ייתכן לפי דברי אבן עזרא בתחילת פרשת בהעלותך שביאר סמיכות דיבור השם לפרשת המנורה, וז"ל (במדבר פרק ח פסוק א) ונסמכה זאת הפרשה להורות, כי הדבור יהיה גם בלילה, כי שם יהיה הנר דלוק ולא יכבה עכ"ל. אם כן ייתכן שהפסוק מורה שלא היתה הדיבור אלא באור המנורה שלא כבה ואילו היה כבה לא היה הדיבור. וייתכן עוד שנר אלהים עצמה היה אופן של התבוננות וקבלת הנבואה, כפי שלמדנו שהיא יצוג הארון ונועדתי לך שמה מחוץ לפרוכת העדות יערוך אותו.

תחילת קול ה' לשמואל

הסיפור עם שמואל ועלי בתחילת הנבואה נראה שאכן היה סדר מקובל לנבואה, כלומר היו בה כללים שאפשר היה להעביר הלאה כיצד לזהות שזה נבואה וכיצד להתנהג שזה הופיע, רק שמואל לא הכיר בקול שהוא קול השם וחשב שהוא קולו של עלי. ועלי שהיה נביא בעצמו או עכ"פ קיבל כיצד הנבואה עובדת, הבחין אחרי שלשה פעמים שזה הנבואה, ככתוב ויבן עלי כי השם קורא לנער, ולימד לשמואל הנוסח מה עושים במצב כזה.

ולכן יותר מסתבר לי לפי הסיפור הזה שאכן שמואל ועלי התכוננו לנבואה. צריך לדעת שכל עיקר מטרת המשכן לא היה אלא להתנבאות ככתוב ונועדתי לך שמה. לשם זה הרי יש משכן בכלל שיגור בו השם וידבר משם אל בני ישראל. וכך היו באמת נוהגים כל הזמן, אם על ידי האפוד או על ידי הארון או על ידי דרכים אחרות. וכששמואל הוקדש להשם היה עושה שם איזה משרתות שהיה צריך אבל בעיקר היה מתבודד במשכן עם עלי ולומד ממנו מה עושים כדי לפגוש את השם במשכנו. אז זה לא דוגמא טובה של נבואה פתאומית, אם כי יש סיפורים כאלה כמו גדעון, אפשר לומר שאותם סיפורים באמת אינם הדוגמא העיקרית של הנבואה ועליהם נאמר גם אין חזון נפרץ. שזה לא כסדר הרגיל, כעין השופטים עצמם שלא היה בסדר הרגיל על ידי הכנה בן אחר בן וכו' אלא פתאומי, וכן הנבואה באותם הימים היתה כך, ומשמואל חזר הנבאוה להיות כסדר בבית המקדש ועל ידי קבלה רב מרב וכו'

וכך אומר רש"י בתחילת הספר שפה מתחיל מה שמתואר בפרקי אבות וזקנים לנביאים. כלומר הנביאים שנחשבו במסורת התורה הם שרשרת של נביאים שקיבלו תורה וסדר נבואה איש מפי איש.

צורת קול הנבואה

אך מה שאפשר ללמוד מכאן לגבי אופי הנבואה הוא שאכן הנבואה נשמע לנביא כמו קול גשמי כפשוטו. ואינו קול פנימי או צורה אחרת של קול. ששמואל היה יכול לטעות שזה קולו של עלי. וכך כתוב במדרש לגבי תחילת נבואת משה שכאשר שמה הקול מתוך הסנה חשב שזה קולו של עמרם אביו. כי בתחילה הנביא היה שומע קול פשוט, אך על ידי זה שראה שהקול לא מגיע משום מקום ואי אפשר לייחס אותו לאדם, הבין שזה הקול של השם והתבטל אליו באופן הראוי לקול זה. כלומר הידיעה שקול הנבואה הוא קול השם הוא באמת לא מפורש בגופו צריך להבין אותו מסימנים כמו חיצוניים. כמו שיש לנו סימנים בספר דברים אם הנבואה מתקיימת. ולנביא עצמו הסימן הוא שהוא שומע למשל קול עלי אבל עלי אומר שהוא לא קרא לו. ועל דרך זה הוא גם במראות הנבואה כמבואר כמה פעמים במקרא שמזה שראו שהוא נעלם פתאום ואין סיבה גשמית להבין כיצד הופיע והלך הדמות מזה ידעו כי השם הוא.

ומה שזה קולו של עלי דווקא, בפשט זה כי הוא היה שם והיה רגיל לקרוא אותו כנראה בלילה כשהיה צריך אותו. ויש כאן סוד שבאמת הנבואה מתלבשת לאדם בתוך הקול של רבו המלמדו תורה, ולפעמים בתוך הקול של עצמו. ראה בתחילת שער רוח הקודש לאריז"ל. כי הנבואה צריכה קול גשמי להתלבש בתוכו ואיפה יש כזה קול, הלא אין גשמיות בשמים. אלא שהקול של האדם עצמו או של רבו בעסק התורה והמצוות הוא מתברר ועולה ויורד שוב בתור קול הויה. וראו שם כיצד אפשר לעשות את זה.

שמואל מקבל הסכמה מעלי על נבואתו

נבואת שמואל עצמו חוזר בעצם על נבואת איש אלהים שבא לעלי למעלה. אפשר איש האלהים היה שמואל בעצמו אך שם היה צעיר ולא קיבל רשות מעלי הסתתר בתור איש אלהים אנונימי.. בעצם הסיפור עם קול עלי אפשר יותר משהוא הכניסה של שמואל לנבואה הוא גם סיפור על קבלת האישור שלו מעלי שהוא נביא. שזה דבר חשוב, במיוחד לפי חז"ל שמקודם כבר נכווה בזה והורה הלכה בפני רבו. ויש כדוגמת זה גם בנבואה. כמו שרואים בפרשת בהעלותך לגבי אלדד ומידד. (ויש באותו פרשה שורש גדול לענין שמואל). שכל זמן שהתלמיד אין לו אישור מהרב שלו שהוא אכן נביא אינו יכול להתנבאות. כל שכן שהנבואה שלו לרוב יכולה לסתור את לימודי הרב. כמו נבואת אלדד ומידד שם משה מת ויהושע מכניס. כך ממש נבואת שמואל עלי מת ונענש, ואני מחליף אותו.. זה לא מקרה שהנבואות הראשונות של הנביאים הם השלילה של רבם כי כך זה באמת עובד כשהוא מקבל אומץ וכח להיות נביא בעצמו זה מנתק אותו מרבו, הרי נביא לא צריך רבי..

ולפיכך כל הסיפור של הקול ושמואל הוא מסובב שבעצם שמואל כביכול מביא את הקול שלו אל עלי, ואכן אפשר תמיד לפקפק על כל נביא מי אומר שזה קול השם אולי אתה שומע את עצמך, אז שמואל ממש בא לעלי עם הספק הזה ואומר לו הנה קראת לי הנני, ואחרי כמה פעמים עלי מבין שבאמת יש לשמואל קול השם. וכך בהמשך הסיפור אחרי נבואתו שמואל ירא מהגיד את המראה אל עלי, כי באמת אשר יגורנו בא.. ועלי היה באמת צדיק והוא לימד לשמואל את האמת שנביא אין לו לכבוש נבואתו אפילו לא מיראת רבו ונותן לו רשות אל תכחד ממני.

ולמתבונן כל הסיפור הזה של קול עלי וקול השם וכיצד שמואל עובר את רבו ונהיה נביא בעצמו הוא מהלך נפלא של התבגרות התלמיד. כי באמת התלמיד אינו מקבל רוח השם אלא דרך רבו. אבל צריך להתאמץ לשמוע את קול השם שבתוך קול הרב לא שקול הרב עצמו יהיה עבודה זרה. ואז כשאתה מחלץ בשלימות את האור המקורי שמתוך קול הרב אתה כבר לא צריך אותו. אבל במילים אחרות השגת כל מה שהוא יכול ללמד אותך לנצח. ואם הרב הוא צדיק כמו עלי ולא מקנא בבנו ובתלמידו (יש מאמר כזה אדם אינו מקנא, אבל כבר אמרו שכנראה צריך להיות אדם, הרבה מורים מקנאים בתלמידים ולא מרשים להם להיות מה שהם, ויש לזה שורש כי באמת לפעמים התלמיד יש לו עוד מה לקבל מהרב ולא ראוי לו להיות עצמאי עדיין, אבל הרב נוגע בדבר..) אז הוא אומר לתלמיד שאכן כך צריך להיות ומרגיע את החשש שלו מזה

כה יעשה לך אלהים וכה יוסיף אם תכחד ממני- הוא אומר כמה שאתה מפחד עכשיו מלגלות, העונש על זה שלא תגלה יהיה יותר גדול. נביא הכובש נבואתו מיתתו בידי שמים ונביא שאומר נבואתו ומקבל עונש על זה כי הרגיז את המלך נבואתו בידי אדם. עדיף להיות בקטגוריה השניה.

אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה

הפירוש על לא יתכפר בזבח ומנחה שלפי שחטאו בזבח ומנחה לא יתכפר להם יפה. בזה אפשר להבין מה שאמרו חז"ל בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה וגמילות חסדים. וזה נאמר על חכמים שהיו מנהיגים והיו מבית עלי. כלומר לפי פירושי שעיקר הקללה היה שבית עלי לא היו מנהיגים ולא יהיו הם מקריבים זבח ומנחה, כי בזה הם לא הבינו נכון וקלקלו. אבל סוג מנהיגות אחרת חזלית של תורה וגמילות חסדים דווקא כן אפשר וזה יכפר על החטא של בני עלי.

אבל באמת ייתכן שלא יתכפר בזבח הוא יותר כללי. שמואל כמו כל הנביאים לא אחז שאפשר לכפר בכלל על עוונות עם זבחים. אולי זה מועיל לכפר ולרצות אחרי התשובה אבל קודם צריך לעשות תיקון המעשים. שמואל אומר לשאול הנה שמוע מזבח טוב וכו'. אם כן אפשר שהוא אומר לא יעזור לבית עלי זה שהם עושים כל הזמן זבח ומנחה אם לא יתקנו מעשיהם.

הכרת כל ישראל בנבואת שמואל

סיום הפרק הוא כמו סיכום ומבט אל המשך הסיפור. שאכן גדל שמואל והיה לנביא על כל ישראל ובית עלי נדחו. וידעו כל ישראל כי נאמן שמואל לנביא להשם. כמו שעלי הכיר והודה בזה כך בהמשך הכירו בזה כל ישראל. והשם הוסיף להראות בשילה מאז כי שמואל החזיר את הנבואה לשילה שהוא מקום הנבואה כנ"ל והיה השם מדבר איתו שם.

ואנחנו יכולים ללמוד מזה שאכן יש נביא שאינו נאמן וצריך לפרש ששמואל נתקבל כנביא נאמן. זה לא שבאותם הימים סתם האמינו לכל מי שאמר שהוא נביא.. היה איזה דבר ששיכנע אותם ששמואל הוא נאמן.

אלקנה וחנה – שמואל א פרק א

יצירת שמואל מבטן – על ידי פעולת חנה

כל הסיפור הזה הוא לספר את לידת שמואל ועניינו, כמו שסיפר על האבות שהיו עקרות ונולדו, כמו שסיפר על משה שהיה פחד בלידתו וכל סיפור הצלתו, כמו שסיפר על שמשון שהובטח לאמו ושיהיה נזיר. כך חנה נודרת שבנה יהיה נזיר מקודש לה'.

זה חלק מהדפוס של התנך שמספר על הגיבורים שלו. כמו שסיפורי צדיקים שלנו מתחילים שכבר כשהיה ילד היה עילוי… התנך מקדים עוד יותר ומספר עוד לפני שנולד הובטח מהשם שיהיה משהו חשוב.

וזה תפיסה יותר השגחתית, כאומר זה לא ששמואל היה הבחור הכי טוב בישיבה ולכן נהיה המנהיג. הוא כבר נבחר לפני שנולד להיות משהו חשוב.

אבל באמת שמואל שונה מכל הסיפורים האחרים (אולי גם יצחק ויעקב שנולדו מתפלה, אבל לא נזכר אצלם הבטחה על הילד) שחנה עשתה בצורה אקטיבית את הנדר שעשה את שמואל. אף אחד לא ביקש ממנה, והכתוב מאריך לתאר שזה היה יוזמה שלה ואפילו עלי הכהן לא היה מרוצה, כל שכן לא בעלה, היא עושה הכל לבד. וזה חידוש פה שאכן זה בהשגחה טרם הלידה אבל זה לא קרה לבד מהשם, כמו שמששון מהשם יצא הדבר, זה קרה מהתאמצות בתפלה ונדר של חנה.

שירת חנה חלק מן הסידור

ויש פה תפלה מיוחסת לחנה.  יש הרבה סימנים שכבר היה סידור בזמן מוקדם מאד, רק שזה השתנה כל הזמן. כבר הבאתי פה כמה פעמים שכל פעם שיש שיר בתנך זה שיר שהיו משוררים, בחגים או במקדש. ספר תהלים הוא אוסף גדול של שירים מזמן הבית, שחלקם כתוב עליהם על מה נתחברו או נועדו לשיר. וכן תפלת חנה כנראה היו נוהגים להתפלל או לשיר מי שהיה לו הצלה וכדומה.

זה שכתוב תפלה במקום קרבנות אין הכוונה שבזמן שהיו קרבנות לא היו תפלות בכלל, אולי היה פחות דגש על התפלות, אבל תמיד היו תפילות. אולי בעיקר על המאורע ולא קבוע כמו קרבן תמיד. ואנחנו מוצאים גם נוסחאות תפלה של אברהם אבינו ושל יעקב אבינו. ושל משה רבינו.

ועכפ הסיפור הזה חשוב גם לפי שאז נולדה התפלה הזו, ולכן התפלה שלה הוא חצי הסיפור גם כאן, וכמו שהגמרא אומרת אנחנו לומדים הרבה הלכות תפלה מחנה, ובטח כבר לפני שהגמרא דרשה הלכות אלה, באמת חנה לימדה דרכי תפלה. וכנראה באמת עד אז לא נהגו בתפלת לחש והיא חדשה את זה. אפשר מתוך מצוקה ועומק כמו שכתוב וכמו שחיים מפרש, אבל בפועל כנראה היא התחילה עם הרעיון של תפלת לחש.

 וזה שיר השלישי ששייך לאשה מרים דבורה חנה. הנשים היו משוררות פעם..

חידוש תפלת לחש על ידי חנה

נראה שעד אז היו תפלות מאורע ציבורי. כמו שאנו רואים רוב השירים והתפלות מחוברים באופן של קריאה בציבור. וגם כשיש תפלות פרטיות של משה ויעקב ויהושע הם תפלות שיש להם צורה פומבית, וכנראה נאמרו בקול. אם רוצים לצייר אותם כפרימטיביים אפשר להגיד שחשבו שהשם לא שומע בלחש.. אבל זה מסתמא שטות. אבל בפועל התפיסה של עבודת השם היתה מאד מוחצנת. כאילו השם הוא מבחוץ והוא צריך לשמוע. וכמה פעמים הסברתי המעלה בתנועה הזאת.

מי שמתפלל בלחש היה נראה שמדבר לעצמו כשיכור. תפלה הוא תנועה של לדבר אל משהו מחוצה לך שהשם הוא הכי חוץ, וזה מבטא הקול.

ויש תהליך הפנמה ארוך של הדת והתודעה, סיפרתי שאני קורא עכשיו קוגל הוא מדבר על זה, לא בטוח כמה פרטים נכונים עכ"פ יש סיפור כזה. פעם היו שומעים קול ה' מתהלך בגן. היום שומעים קול ה' בתוך הלב. לפי זה חנה הוא הנצנוץ הראשון של הפנמה של הדיבור עם השם. תפלה הוא הרי הצד השני של נבואה ופעם האמינו שמי שלא נביא אין לו מה להתפלל. ככתוב השב אשת האיש כי נביא הוא והתפלל בעדך. וחנה התחילה משהו חדש שהוא שפיכת הנפש לפני השם. לא משהו פומבי כמו משה ואברהם  ויהושע מדברים להשם כמו דרישה, כמו דין תורה ציבורי כזה ואתה אמרת ואתה צריך ככה ומה תעשה וכו'. אלא משהו הרבה יותר מופנם, מה שאנו רגילים שאתה מדבר להשם בצניעות, מתוך הלב שלך ובתוך הלב שלך.

וזה אכן מעניין שאנו קוראים הפטרה זו בראש השנה, על שם הגמרא שהסיפור היה בראש השנה. ובאמת בראש השנה כולם צועקים מאד… הסברתי פעם שהפשט של מצות שופר זה כביכול לקרוא להשם שיבוא, כמו שכתוב בהרבה פסוקים, צריך לצעוק חזק שיבוא כביכול ממקום רחוק. אז לעומת זאת קוראים הסיפור של תפלת חנה, שיש גם תפלה בלחש היפך מהשופר.

וכעסתה צרתה

אפשר ללמד זכות שלא כתוב מפורש שפנינה היתה בכוונה מכעיסה את חנה, אפשר שזה שהיא הגיעה עם כל הילדים שלה וכולם קיבלו מנות וכו' זה היה מכעיס אותה, לא חייב להיות אקטיבי.

גם חזל מתארים מה היתה אומרת לה היום קניתי בגד חדש לילד שלי מה אתך. באמת המצב הזה כזה רגיש לא צריך להתכוון יותר מדי שיצא כעס וכאב גדול. פנינה כל היום הרי עסוקה עם הילדים, אולי היו לה עשרה כמו שאלקנה מזכיר, וכל מה שיש לה לדבר זה הזה כואב לו הראש והזה רב עם חבירו בבית הספר, והזה צריך להחליף לו טיטול, ואם חנה כבר מחפשת קצת אחווה נשית מתי יש לפנינה זמן בכלל לשוחח היא אימא.. אז זה בוודאי מאד מכעיס את חנה אבל לא חושב שצריך לקרוא שפנינה בכוונה. היתה צריכה להיות צדקת נפלאה ולצאת מדרכה כל היום כדי לא להכעיס את חנה ואת זה ל אעשתה.

והסיפור פה הוא ממש כמו שמתארים אנשים שאין להם ילדים. מגיע פסח וכולם עסוקים עם המה נשתנה וכבר קנו לילד נעליים חדשות וכיצד יביאו אותם לסבתא, ולהם אין מה לעשות חוץ מלקנא ולכעוס. וכך מידי שנה בשנה. כל פעם מגיע עונת החגים מגיע הדכאון והכעס הזה. כך הפסוק מתאר. קשה לי להאמין שפנינה היתה כזו רשעית דווקא מידי שנה בשנה חזרה על אותו משחק. אבל זה טבעי ככה.

המשכן היה מקום הוועד של עלי

ועלי הכהן יושב על הכסא על מזוזת היכל ה' – גם בסיפור של תחילת נבואת שמואל רואים שהמשכן לא היה מיוחד אז לעבודת הסדר של הקרבנות וההלכות ככתוב, אלא כנראה היה שם סוג של בית מדרש, שעלי ושמואל היו יושבים שם ולומדים או מתבודדים או עושים מה שאנשים כאלה עושים.

 גם בלילה אחרי הסעודה שחנה הלכה לשם מצאה שם את עלי, שכנראה גם הוא סיים סעודתו ובא ללמוד בבית המדרש.. כנראה זה ההסבר שהיה לשמואל מה לעשות שם בתור ילד, היה שם ישיבה שחינכו שם גם צעירים.

דמיון סיפור תפלת חנה

יש לדמיין את המצב כזה שהפסוק מתאר, ראש השנה בלילה כולם הלכו הביתה סיימו הסעודה יש שגם סיימו תהלים בביתם. הרב נכנס לבית המדרש להכין את הדרשה שלו למחר. הבית מדרש ריק. ופתאום נכנסת איזה אשה ופותחת את הארון קודש ומתחילה לבכות באופן מוזר. הרב מתעצבן היא מפריע לו הוא חשב שיהיה לו פה שקט מה היא מצאה לה לשגע פה את האלהים, אבל נו מה הוא יודע יש כל מיני אנשים בעולם הוא משתדל להמשיך ללמוד את הגמרא, אבל היא לא מפסיקה היא בוכה וממשיכה להתפללת עוד ועוד, ויהי כי הרבתה להתפלל ועלי כבר אומר זהו, יש לי אפילו גם סיבה הלכתית לצעוק עליה עכשיו, לא ככה מתפללים הרי. והוא ניגש אליה ואומר לה מה לך פה, יש סדר תבואו מחר בשעות הקבלה של האל, לפני מוסף כתוב בסידור פה מתפללים על בנים, מה את שכורה או מה? ובתגובה הוא מקבל מספר מילים של כניעה ותחנונים, לא, פשוט אין לי ילדים כבר עשרים שנה ומה יש לי לעשות בבית אין לי ילדים להשכיב לישון אז באתי לבכות לה'. והיא מסיימת עם התחנה אל תתן את אמתך לפני בת בליעל כי מרוב שיחי וכעסי. אולי אכן זה לא נכון סליחה לא התכוונתי כלום אני פשוט שבורה וקשת רוח. אני אפילו לא יכולה לשתות יין, בעלי נותן לי בסעודה ואני אומר לא אני בדכאון. זה כזה תגובה של אשה. ועלי מבין שהוא טעה פה ואין לו יכולת להאשים אותה, נו הוא מפטיר לכי לשלום, ואלהי ישראל יתן את שאלתך.

הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים

ואלקנה, הוא באמת משתדל להיות בעל טוב, הוא לא כמו יעקב שאומר מה אכפת לי יש לי בנים אם לך אין אולי תתפללי.. הוא מנחם אותה ומדבר על ליבה ונותן לה מנה יותר יפה מכולם ואומר שהוא אוהב אותה ככה והיא צריכה לשמוח שלפחות יש להם זו את זה והוא אוהב אותה יותר בגלל שיש להם זמן להיות ביחד לא כמו פנינה שכל היום מחליפה טיטולים.

ובימים ההם לומר אנכי טוב לך מעשרה בנים זה באמת חידוש גדול. הרי אין אשה אלא לבנים. אשה שאין לה ילדים היא מרגישה כשלון כלפי הבעל, הוא לקח אותה כדי שתביא לו ילדים ובלי זה מה היא שווה. ואלקנה אומר לא, האהבה שלנו טובה לי ולך מזה שהיית מביאה לי עשרה ילדים.

אבל מסכן, הוא לא באמת יכול לפצות אותה, בפרט כשהיא רואה כל יום את פנינה, והנחמה הזו לא באמת עוזרת לה, והוא גם הולך לישון עצוב, כבר חשב לפחות ילך לישון עם חנה אבל היא ברחה לו הלכה למשכן להתפלל.

בת בליעל ובני בליעל

אל תתן את אמתך לפני בת בליעל  – בני בליעל נזכר כמה פעמים, גם למעלה בסיפור הפלגה אנשי העיר אנשי בליעל, גם בפרשת עיר הנדחת יצאו אנשים בני בליעל. גם פה עצמו למטה חפני ופנחס היו בני בליעל. זה כנראה מסמל סוג של אנרכיסטים כאלה, אנשים שלא אכפת להם מהסדר הרגיל, לא משתתפים בקרבנות או בצדק עושים מה שבא להם. חנה בעצם אומרת אני לא מהננחים האלה שרוקדים ברחובות יש להם איזה דרך עצמאית בעבודת השם.. אני הולכת בדרך הרגילה, אני לא משתכרת ובאה למשכן כמו איזה בליעלניקית, פשוט אני קשת רוח וכו'

ייתכן גם שהיא פשוט מתכוונת לבני עלי, שהיו שוכבים את הנשים הבאות בית השם, וחנה פחדה מזה אז אמרה אל תקרא להם לעשות פה סדר כי..

וחנה לא עלתה

למה הוא צריך לספר שבשנה הבאה חנה לא עלתה ? כנראה חנה לא רצתה להביא את שמואל אף פעם לבית השם כתייר. ברגע שהוא שם הוא כבר לא יצא משם. בינתיים הוא עוד בייבי אז נשארה איתו. כאילו שמואל צריך שיהיה לו יחס אחר למקום המקדש מסתם עולי רגל, הוא לא שייך לעולי רגלים הוא מה'יושבים' הקבועים.

אולי יש גם שהיא רצתה להביא אותו בפני עלי כאשר היא מקיימת את נדרה, אחרת לא יהיה כל האפקט שתיארתי. חנה מבינה בדרמה היא לא רוצה לקלקל. היא רוצה לבוא עם קיום הנדר לא סתם כמו עוד אישה עם תינוק. היא גם זוכרת איך זה נראה אצל פנינה כשהיא עולה לרגל עם כל עשרת הבנים שלה וזה לא מושך אותה, היא לא רוצה להיות אותה אשה עם הטיטולים מאחורי עזרת הנשים שהיא שנאה שנה שעברה. אומרת אם אני צריכה להיטפל בילדם אישאר פה. כשאהיה מוכן לבא ולעשות את ההקדשה הגדולה שלי אני כבר אעשה את הכך.

ואלקנה הוא שוב הבעל הטוב שעושה רצון אשתו. זה קשה לו. הוא הרי באמת הרגיש כל הזמן קשה הוא מגיע עם עקרה למשכן. כל החברים שואלים אותו נו היה כבר מזל טוב השנה והוא לא עונה.. הם הרי יודעים שאותה הוא אוהב ושכואב לו שאין לו ילדים ממנה. הוא אפילו כזה יפה אליה ואומר לה לא צריך אנכי טוב לך וכו' אבל אנחנו יודעים מה הוא עצמו מרגיש. וכבר חלם הנה שנה הזו אני מגיע עם אשתי האהובה ועם הבייבי שלנו ונסתובב בפני הבית מקדש אחרי תפלת מוסף כשהיא באה לברכת כהנים ויהיה לי פנים. אבל אשתו אומרת לא, השנה אני נשארת בבית. והוא לא אומר כלום, אלא טוב עשי הטוב בעיניך, אך יקם השם את דברו. מה אני יכול לעשות. אני לא פעלתי את הילד הזה את יש לך איזה קשר עם השם עשית את זה. אני לא מתערב. יקם השם את דברו.

פירוש שם שמואל

אפשר שמואל = שמו-אל. הוא נקרא על שם השם. וזהו מהשם שאלתיו השם שלו שאול משמו של השם.

יש שלשה פירושים בשם שמואל שחנה עצמה דורשת. (אכן כולם מתאימים יותר לשם שאול כהערה, אבל עכ"פ חשוב לראות שכבר בסיפור של האם שלו עצמה היא מפרשת בזה שלשה פירושים)

הראשון מלשון שאלה ותפלה, כי מהשם שאלתיו, היא ביקשה אותו מהשם, ואלהי ישראל נתן שאלתה, אז נקרא שמואל.

שנית כשהיא מביאה אותו לבית השם היא אומרת אני משאילה אותו להשם, מלשון שאלה והלוואה, הוא שלי ואני משאיל אותו להשם שישתמש בו

פירוש שלישי זה כל הימים אשר היה הוא שאול להשם, שלא נראה שהיא חוזרת על עצמה, אלא זה פירוש שלישי מלשון מתבקש, הוא יהיה שם כל זמן שיש לו מה לעשות, כל זמן שישאלו ממנו דברים לעשות.