סוד אין מוקדם ומאוחר בתורה

משה רבינו: להתחיל מהאמצע.

אמרו רז”ל: “אין מוקדם ומאוחר בתורה”. והבנו את זה תמיד כאומר שאין התורה כתובה דווקא על הסדר כהמשך אחד והיא מצורפת מזמנים וסדרים שונים לפי הענין. למדנו אתמול תוספת עומק רז בזה מספר שושן סודות וז”ל (אות שנט בביאור סוד ז’ דברים שקדמו לעולם) א”ת ואיך לא כתבם כסדר מלמטה. ואם תבין סוד מאמרם ז”ל אין מוקדם ומאוחר בתורה תבן זה הסוד, וזה כי הספירות הם כלולים זה בזה כשלהבת הקשורה בגחלת ואין כאן מוקדם ומאוחר באיזה צד שתקח שם השלהבת מצויה ודע זה והבינהו ויותרו לך כל ספיקות וגדולות בתורת האל יתברך. עכ”ל.

נפרט כמה הבחנות זה לפנים מזה שלמדנו כאן. האחד. והוא דומה לפשט הפשוט ביתר עומק. והוא שאין התורה עומדת על הסדר הכרונולוגי של הדברים. כמו שהספר הזה מפרש שאפשר לקרוא מאמר על סדר הספירות הגם שאין זה סדר הספירות הנכון, כי הכל קשור בהכל נעוץ סופם בתחילתם ותחילם בסופם כשלהבת הקשורה בגחלת. ומושג הזמן הוא מושג של הגבלה החל על חפצי העולם אבל אינו חל על חפצי האצילות. ולכן אפשר למצוא ספירה או מושג כלשהו במקום שאינו ראוי לו לפי סדר הזמנים החיצוני, כי אינו תלוי בזמן או בסדר המספרי כלל במהותו. וכמו דרך משל אפשר למצוא את אור חג הסוכות באמצע הפורים או אור הפסח באמצע החורף. כי אין צורך ללכת דווקא על הסדר.

ואם תעמוד על זה תבין איך גם כל מושגי סדר הדורות אינם חייבים להיות לפי סדר הכרונולוגי כי יש לרוחניות סדר בפני עצמו וממהותי הסדר שלו הוא שהכל קשור בהכל כשלהבת הקשורה בגחלת ומכל צד שתביט עליו משם אפשר להיכנס אל הסוד. ולכן למשל יכול משה להיות מאוחר מן האבות ועדיין נעלה עליהם בבחינת נבואותו ובכמה בחינות. וכן נראה לכל סדר האושפיזין שיש שחשבו שהוא צריך ללכת לפי סדר הדורות ולפי זה הרביעי יוסף אבל הסדר הפנימי אינו צריך להתחשב בסדר זה כלל כי לפי מהות אורם משה בנצח ויוסף מאוחר לו ביסוד. וכך תבין שיכול רשב”י בבחינת אור ומדרגת תנא לכתוב ספר הזוהר בזמן שלפי החיצוניות הוא נראה ימי הביניים כי אין הסדר הרוחני צריך להתחשב בנסיבות הזמן החיצוניים וכל שהוא נכתב במדרגת נשמת תנא הרי הוא תנא. וכן כל שאר סדר הדורות שאמרו שהדורות מתמעטים והולכים וכו’ אין זה נוגע כלל לגבי הנשמה עצמה כי הנשמה איפה שהיא מוצאת את מדרגת אורה באותו דור היא נמצאת והיא לא מחוייבת לסדר הדורות הגופני כלל.

***

מדרגה עמוקה יותר בחידוש זה הוא להבין שגם כאשר אנו מדברים על מוקדם ומאוחר בתורה וודאי אין הכוונה על הזמן הכרונולוגי, כי בוודאי זה פשוט שאין הספירות צריכות לסדר כרונולוגי כי הם למעלה מן הזמן העולמי. אבל הכוונה על מה שכינו רז”ל סדר זמנים שהיה קודם לכן. והיינו מה שנקרא על דרך ההשאלה זמן שהוא סדר עילה ועלול או סיבה ומסובב. ושזה בעצמם הגדרת הזמן הגשמי גופו כנודע. וכך כשאנו מדברים על סדר הספירות קודם כתר ואח”כ חכמה וכו’ אין אנו אומרים שהכתר נולד שנה לפני החכמה אלא שהוא קודם לו בסדר הסיבתי כי העלמת הכתר נתנה לידה לנקודת החכמה והוא התרחב והוליד את הבינה וכו’. אבל כאן גילה לנו ספר יצירה שבאמתת הרוחניות אין כל זה מוכרח כלל. כי נעוץ סופם בתחלתם ותחלתם בסופם ואין מוקדם ומאוחר בתורה. היינו יכול הוא אור הנצח להופיע דרך משל גם כשלא עבר האור כלל דרך כל הסיבות שקדמו לו.

וסיבת זה הוא עיקר עומק רז אין מוקדם ומאוחר בתורה כלומר שאין הרוחניות האמתית צריכה להתחשב בסדר סיבה ומסובב כלל. דרך משל הסדר ההגיוני אומר בגלל שאדם עשה תשובה לכן קיבל בשכרו אור מסויים. או המשיח בא מאחר ועשו תשובה. בהסתכלות הרוחנית יכול זה להיות גם הפוך. שעשו תשובה בגלל שמשיח כבר בא. או שעשה עבודה או תשובה בגלל שכבר קיבל שכר. ואין הסדר ההגיוני מעכב בה כלל. ומכאן תבין כמה וכמה דרשות רז”ל שנראה שהם מהפכים את סדר הסיבה והמסובב, ועושים את מה שנראה כסיבה למסובב ולהיפך. כי אין צורך בכל הסדר הזה מבחינת הראות העליונה.

וזהו סוד עולם התשובה, שהוא עולם הפוך ראיתי, כלומר שהבעל תשובה אינו הולך לפי הסדר ההגיוני. שצריך קודם ללמוד נגלה ואח”כ נסתר או קודם להיות צדיק על פי פשט ואח”כ לעשות עבודות יותר עמוקות וכו’. הוא הולך לפי הסדר המזדמן לו באותו רגע ובאותו שעה ואינו הולך בסדר המדרגות כלל. הוא תופס כל ספירה שבאה לידו ואם עכשיו האיר לו ספירת הנצח אינו שואל כלל אם כבר הגיע האור מן הכתר דרך החכמה וכו עד למקום זה, אלא נמצא שם, וכל הסדר של סיבה ומסובב שצריך להיות יכול גם לעבוד להיפך או מן הצד באותו מידה. וכך הוא חי באותו מקום שהוא מוצא את עצמו ‘באשר הוא שם’ ואוחז באותו אור שמסוגל לנפשו באותו שעה ואינו חייב להתחשב בשום סדר לא כרונולוגי ולא סיבתי לנפשו.

***

[ומכאן תבין טעותם של מקובלים מסויימים שלפי שהבינו סדר הדברים בעבודת התפילה דרך משל חלקו על הפשט ואמרו שאין לאדם לדלג בתפילתו אע”פ ששורת ההלכה שיש לו לדלג למשל פסוקי דזמרה כדי להגיע לשמונה עשרה עם הציבור, כי טענו הרי זה עולמות ותיקונים שצריכים לילך כסדר ואיך יעשה להיפך הרי ‘מהפך הצינורות’. אבל כל זה לפי שחשבו שיש מוקדם ומאוחר בתורה, אבל לפי האמת ההלכה צודקת כי בוודאי יש מקום שיכול אדם להימצא בעמידה בעולם האצילות מבלי לעברו כלל דרך כל הבי”ע, וזהו בחינת מקום שבעלי תשובה עומדים, כלומר בגלל שעבר עבירה ואיחר לבית הכנסת והוא שב על כך הרי בסגולתו גם ללכת בדרך אחרת מדרך התורה הרגילה שאומרת שצריך לסדר שבחו של מקום ואח”כ יתפלל וכו’, והוא פועל כל התיקונים בסדר אחר שאינו תלוי בזמן כלל. וכך קיבלתי ממו”ר הרימ”מ והיא מבוארת בספרו]

***

ומעכשיו נבין צד נוסף למבוכה שדיברנו בה בר”ה ויוה”כ והוא מאיפה מתחילים, כי האדם תמיד מחפש אמצעי או תירוץ שיתחיל בה, כי אחרת אינו יכול למצוא בעצמו את האני או את הקול או את האומץ להתחיל להתפלל או לעשות תשובה או כל דבר אחר. ויש כמה וכמה סדרים שעוזרים לאדם למצוא התחלה. כמו זה שיש התחלת שנים וימים ושבועות, שהם נותנים לאדם מין נקודה טבעית של התחלה שהוא מרגיש הנה התחילה יום חדש או שנה חדשה מתאים לי להתחיל משהו. וכך יש כמה וכמה סדרים מי מתחיל ואיך באתעדל”ת או באתעדל”ע וכו’. אמנם בכל הדרכים האלה נמצא חסרון ומה יעשה מי שאינו נמצא בזמן ובמקום הראוי להתחיל. והרבה פעמים אדם מוצא את עצמו באמצע היום וכבר עבר רוב היום ולא התחיל והוא חושב נדחה את הדבר אל הבוקר כי זה מתאים להתחלה.

באה סוד אין מוקדם ומאוחר בתורה ופותחת לנו פתח לומר שאין צורך לחפש התחלה אחרת בכלל. ההתחלה הוא המקום הזה בדיוק זה המקום שאתה מתחיל בו, מאפס משום מקום, משם בדיוק טוב להתחיל. ואין צורך לשום ירושה או שום התחלה מאבותינו או מזמן מסוים או משום דבר. ואת זה לימד אותנו משה רבינו בתורתו שהוא חיי עולם (לעומת התפלה שנקרא חיי שעה) כלומר בכל מקום ובכל זמן היא מוכשרת להתחיל בה, ואין צורך גם להתחיל בתחילת מסכת או פרק או שום דבר, בדיוק איפה שאתה שם ראוי להתחיל.

על כך אמר רבינו נחמן שהילולא שלו ביום של משה שמתחילה היו כל התחלות מפסח ועכשיו וכו’ ולא סיים. הרי התלבט באותו בעיה של ההתחלה מאיפה הוא מתחיל. ומקודם היו כולם מפסח כלומר מזה שהוציאנו ממצרים והתחיל הסיפור מאיזשהו מקום. ועכשיו ההתחלה יכולה להיות בדיוק ממנו כלומר מן האמצע משום מקום בלי שום סדר (שזה בעצמו בחי’ פורים), משם הוא מתחיל. ועכשיו יכולה להיות ההתחלה עכשיו בלי תירוץ אלא ‘כלה כמות שהיא’ בעכשיו. והעכשיו הזה כבר יגרום לכל הסדרים להסתובב סביבו, כאשר תיאר שיש ציור שספירת הנצח נמצא בנקודת המרכז של כל הספירות וכולם מסתובבים סביבו (ולא מצאתי כציור הזה בספרי קבלה אבל זה גם סדר שהתחיל משום מקום), כלומר מאיזה נקודה שתחליט בה להתחיל משם יתחיל הסיפור. ואפשר להתחיל לספר את הסיפור in media res משום מקום, ומשם כבר יסתובב הכל להתתקן כמו שצריך אחרי ההתחלה מעכשיו.

לחיים!

אויס געפויעלט אלעס גוטס

מוצאי יום הכיפורים

ממורי הרימ”מ שמעתי שביום כיפור צריכים לקבל השגות חדשות וחידושים שזה כל עניין התענית ולוחות שניות.

אמנם כבר כתב באמרי פנחס שבשעת התפלה בא לו בכל פעם חידושים אך אחר התפלה נשכח מאיתו, כי התפלה היא עולם אחר ואחר התפלה נמצא במקום אחר. כך קשה לשחזר תובנות וחידושים של שעת התפלה שכן הם קיימים כמו ברובד אחר. וכדי לרשום אותם צריך לתרגם אותם לשפה רגילה או להימצא בשעת הרישום במצב דומה לשעת התפלה עצמה.

על הקליר כתבו שבשעה שפייט וחיות אשר הנה מרובעות ליהטה אש סביבו. כלומר כאשר פייט את קדושת ראש השנה ובוודאי היה זה באמצע הזה שכן היה צריך לכתוב וכו’, היה נמצא באותו מצב נפשי של אש להבת שלהבת כמו בשעת הקדושה עצמה ויותר. כי באמת הכל תלוי במחשבה, ובכל יום יש מחשבת יום הכיפורים למי שרוצה כמפורש במסכת ברכות שלפני יהי לרצון “אפילו רוצה לומר כסדר וידוי של יום הכיפורים אומר”. וכל יום בקטורת אנו מזכירים ומחזירן למכשתשת בערב יום הכיפורים כדי לקיים מצוות דקה מן הדקה.

ועוד מעולה יותר נמצא הדבר במחשבה מאשר במעשה, כידוע דברי עבודת ישראל על עבדין עובדא דאהרן, שהחכם עושה עובדא דאהרן ממש במחשבתו יותר מכהן גדול שאינו יודע מה עושה. ועל זה אנו אומרים אשרי עין ראתה קהל קדושים רוגשים בית קדש הקדשים. וכי בקדש הקדשים היו כל הקהל אלא מי שהרגיש נפשו שם ובמחשבתו כיון במקום.

וכל הפיוט שמפייטים אשרי עין ראתה.. הלא למשמע אזן דאבה משמעותו שיש מדרגת ראיה ומדרגת שמיעה שמיעה הוא הבנה וראיה הוא השגה ומי שנמצא באוזן בלבד הגם שזו מעלה עליונה מאד עדיין דאבה נפשנו אבל אשרי עין ראתה בצפיית הלב ממש ועל ידי דמעות העין שמשתוקקים על דאבה נפשנו זוכים ונהיה אשרי עין.

במוצאי יום כיפור נהגו לאחל “זאלסט האבן געפוילט אלעס גוטס”. וכבר שאלו השואלים איזה מין ברכה לשעבר זה או שפעל או שלא. אבל זה קושיא למי שלא ידע טבע מקום התפלה בדקות המחשבה למעלה ממקום הזמן. כי כל איחול כזו יש בתוכו תפלה שלימה. וכשם שהסדר הטבעי כאילו שפועל ביום ואז מרגיש שנפעל ולך אכול בשמחה לחמך. כך מי שנמצא באשרי עין הרי תחושת הפעולה והשגת מבוקשו בתפלה ושפעל ומעתה יש לו לשמוח גם זה עולם בפני עצמו ומחשבת תפלה בפני עצמו. ואינו תלוי וצריך לבוא בסיבת משהו שקדם לו.