סוד אין מוקדם ומאוחר בתורה

משה רבינו: להתחיל מהאמצע.

אמרו רז"ל: "אין מוקדם ומאוחר בתורה". והבנו את זה תמיד כאומר שאין התורה כתובה דווקא על הסדר כהמשך אחד והיא מצורפת מזמנים וסדרים שונים לפי הענין. למדנו אתמול תוספת עומק רז בזה מספר שושן סודות וז"ל (אות שנט בביאור סוד ז' דברים שקדמו לעולם) א"ת ואיך לא כתבם כסדר מלמטה. ואם תבין סוד מאמרם ז"ל אין מוקדם ומאוחר בתורה תבן זה הסוד, וזה כי הספירות הם כלולים זה בזה כשלהבת הקשורה בגחלת ואין כאן מוקדם ומאוחר באיזה צד שתקח שם השלהבת מצויה ודע זה והבינהו ויותרו לך כל ספיקות וגדולות בתורת האל יתברך. עכ"ל.

נפרט כמה הבחנות זה לפנים מזה שלמדנו כאן. האחד. והוא דומה לפשט הפשוט ביתר עומק. והוא שאין התורה עומדת על הסדר הכרונולוגי של הדברים. כמו שהספר הזה מפרש שאפשר לקרוא מאמר על סדר הספירות הגם שאין זה סדר הספירות הנכון, כי הכל קשור בהכל נעוץ סופם בתחילתם ותחילם בסופם כשלהבת הקשורה בגחלת. ומושג הזמן הוא מושג של הגבלה החל על חפצי העולם אבל אינו חל על חפצי האצילות. ולכן אפשר למצוא ספירה או מושג כלשהו במקום שאינו ראוי לו לפי סדר הזמנים החיצוני, כי אינו תלוי בזמן או בסדר המספרי כלל במהותו. וכמו דרך משל אפשר למצוא את אור חג הסוכות באמצע הפורים או אור הפסח באמצע החורף. כי אין צורך ללכת דווקא על הסדר.

ואם תעמוד על זה תבין איך גם כל מושגי סדר הדורות אינם חייבים להיות לפי סדר הכרונולוגי כי יש לרוחניות סדר בפני עצמו וממהותי הסדר שלו הוא שהכל קשור בהכל כשלהבת הקשורה בגחלת ומכל צד שתביט עליו משם אפשר להיכנס אל הסוד. ולכן למשל יכול משה להיות מאוחר מן האבות ועדיין נעלה עליהם בבחינת נבואותו ובכמה בחינות. וכן נראה לכל סדר האושפיזין שיש שחשבו שהוא צריך ללכת לפי סדר הדורות ולפי זה הרביעי יוסף אבל הסדר הפנימי אינו צריך להתחשב בסדר זה כלל כי לפי מהות אורם משה בנצח ויוסף מאוחר לו ביסוד. וכך תבין שיכול רשב"י בבחינת אור ומדרגת תנא לכתוב ספר הזוהר בזמן שלפי החיצוניות הוא נראה ימי הביניים כי אין הסדר הרוחני צריך להתחשב בנסיבות הזמן החיצוניים וכל שהוא נכתב במדרגת נשמת תנא הרי הוא תנא. וכן כל שאר סדר הדורות שאמרו שהדורות מתמעטים והולכים וכו' אין זה נוגע כלל לגבי הנשמה עצמה כי הנשמה איפה שהיא מוצאת את מדרגת אורה באותו דור היא נמצאת והיא לא מחוייבת לסדר הדורות הגופני כלל.

***

מדרגה עמוקה יותר בחידוש זה הוא להבין שגם כאשר אנו מדברים על מוקדם ומאוחר בתורה וודאי אין הכוונה על הזמן הכרונולוגי, כי בוודאי זה פשוט שאין הספירות צריכות לסדר כרונולוגי כי הם למעלה מן הזמן העולמי. אבל הכוונה על מה שכינו רז"ל סדר זמנים שהיה קודם לכן. והיינו מה שנקרא על דרך ההשאלה זמן שהוא סדר עילה ועלול או סיבה ומסובב. ושזה בעצמם הגדרת הזמן הגשמי גופו כנודע. וכך כשאנו מדברים על סדר הספירות קודם כתר ואח"כ חכמה וכו' אין אנו אומרים שהכתר נולד שנה לפני החכמה אלא שהוא קודם לו בסדר הסיבתי כי העלמת הכתר נתנה לידה לנקודת החכמה והוא התרחב והוליד את הבינה וכו'. אבל כאן גילה לנו ספר יצירה שבאמתת הרוחניות אין כל זה מוכרח כלל. כי נעוץ סופם בתחלתם ותחלתם בסופם ואין מוקדם ומאוחר בתורה. היינו יכול הוא אור הנצח להופיע דרך משל גם כשלא עבר האור כלל דרך כל הסיבות שקדמו לו.

וסיבת זה הוא עיקר עומק רז אין מוקדם ומאוחר בתורה כלומר שאין הרוחניות האמתית צריכה להתחשב בסדר סיבה ומסובב כלל. דרך משל הסדר ההגיוני אומר בגלל שאדם עשה תשובה לכן קיבל בשכרו אור מסויים. או המשיח בא מאחר ועשו תשובה. בהסתכלות הרוחנית יכול זה להיות גם הפוך. שעשו תשובה בגלל שמשיח כבר בא. או שעשה עבודה או תשובה בגלל שכבר קיבל שכר. ואין הסדר ההגיוני מעכב בה כלל. ומכאן תבין כמה וכמה דרשות רז"ל שנראה שהם מהפכים את סדר הסיבה והמסובב, ועושים את מה שנראה כסיבה למסובב ולהיפך. כי אין צורך בכל הסדר הזה מבחינת הראות העליונה.

וזהו סוד עולם התשובה, שהוא עולם הפוך ראיתי, כלומר שהבעל תשובה אינו הולך לפי הסדר ההגיוני. שצריך קודם ללמוד נגלה ואח"כ נסתר או קודם להיות צדיק על פי פשט ואח"כ לעשות עבודות יותר עמוקות וכו'. הוא הולך לפי הסדר המזדמן לו באותו רגע ובאותו שעה ואינו הולך בסדר המדרגות כלל. הוא תופס כל ספירה שבאה לידו ואם עכשיו האיר לו ספירת הנצח אינו שואל כלל אם כבר הגיע האור מן הכתר דרך החכמה וכו עד למקום זה, אלא נמצא שם, וכל הסדר של סיבה ומסובב שצריך להיות יכול גם לעבוד להיפך או מן הצד באותו מידה. וכך הוא חי באותו מקום שהוא מוצא את עצמו 'באשר הוא שם' ואוחז באותו אור שמסוגל לנפשו באותו שעה ואינו חייב להתחשב בשום סדר לא כרונולוגי ולא סיבתי לנפשו.

***

[ומכאן תבין טעותם של מקובלים מסויימים שלפי שהבינו סדר הדברים בעבודת התפילה דרך משל חלקו על הפשט ואמרו שאין לאדם לדלג בתפילתו אע"פ ששורת ההלכה שיש לו לדלג למשל פסוקי דזמרה כדי להגיע לשמונה עשרה עם הציבור, כי טענו הרי זה עולמות ותיקונים שצריכים לילך כסדר ואיך יעשה להיפך הרי 'מהפך הצינורות'. אבל כל זה לפי שחשבו שיש מוקדם ומאוחר בתורה, אבל לפי האמת ההלכה צודקת כי בוודאי יש מקום שיכול אדם להימצא בעמידה בעולם האצילות מבלי לעברו כלל דרך כל הבי"ע, וזהו בחינת מקום שבעלי תשובה עומדים, כלומר בגלל שעבר עבירה ואיחר לבית הכנסת והוא שב על כך הרי בסגולתו גם ללכת בדרך אחרת מדרך התורה הרגילה שאומרת שצריך לסדר שבחו של מקום ואח"כ יתפלל וכו', והוא פועל כל התיקונים בסדר אחר שאינו תלוי בזמן כלל. וכך קיבלתי ממו"ר הרימ"מ והיא מבוארת בספרו]

***

ומעכשיו נבין צד נוסף למבוכה שדיברנו בה בר"ה ויוה"כ והוא מאיפה מתחילים, כי האדם תמיד מחפש אמצעי או תירוץ שיתחיל בה, כי אחרת אינו יכול למצוא בעצמו את האני או את הקול או את האומץ להתחיל להתפלל או לעשות תשובה או כל דבר אחר. ויש כמה וכמה סדרים שעוזרים לאדם למצוא התחלה. כמו זה שיש התחלת שנים וימים ושבועות, שהם נותנים לאדם מין נקודה טבעית של התחלה שהוא מרגיש הנה התחילה יום חדש או שנה חדשה מתאים לי להתחיל משהו. וכך יש כמה וכמה סדרים מי מתחיל ואיך באתעדל"ת או באתעדל"ע וכו'. אמנם בכל הדרכים האלה נמצא חסרון ומה יעשה מי שאינו נמצא בזמן ובמקום הראוי להתחיל. והרבה פעמים אדם מוצא את עצמו באמצע היום וכבר עבר רוב היום ולא התחיל והוא חושב נדחה את הדבר אל הבוקר כי זה מתאים להתחלה.

באה סוד אין מוקדם ומאוחר בתורה ופותחת לנו פתח לומר שאין צורך לחפש התחלה אחרת בכלל. ההתחלה הוא המקום הזה בדיוק זה המקום שאתה מתחיל בו, מאפס משום מקום, משם בדיוק טוב להתחיל. ואין צורך לשום ירושה או שום התחלה מאבותינו או מזמן מסוים או משום דבר. ואת זה לימד אותנו משה רבינו בתורתו שהוא חיי עולם (לעומת התפלה שנקרא חיי שעה) כלומר בכל מקום ובכל זמן היא מוכשרת להתחיל בה, ואין צורך גם להתחיל בתחילת מסכת או פרק או שום דבר, בדיוק איפה שאתה שם ראוי להתחיל.

על כך אמר רבינו נחמן שהילולא שלו ביום של משה שמתחילה היו כל התחלות מפסח ועכשיו וכו' ולא סיים. הרי התלבט באותו בעיה של ההתחלה מאיפה הוא מתחיל. ומקודם היו כולם מפסח כלומר מזה שהוציאנו ממצרים והתחיל הסיפור מאיזשהו מקום. ועכשיו ההתחלה יכולה להיות בדיוק ממנו כלומר מן האמצע משום מקום בלי שום סדר (שזה בעצמו בחי' פורים), משם הוא מתחיל. ועכשיו יכולה להיות ההתחלה עכשיו בלי תירוץ אלא 'כלה כמות שהיא' בעכשיו. והעכשיו הזה כבר יגרום לכל הסדרים להסתובב סביבו, כאשר תיאר שיש ציור שספירת הנצח נמצא בנקודת המרכז של כל הספירות וכולם מסתובבים סביבו (ולא מצאתי כציור הזה בספרי קבלה אבל זה גם סדר שהתחיל משום מקום), כלומר מאיזה נקודה שתחליט בה להתחיל משם יתחיל הסיפור. ואפשר להתחיל לספר את הסיפור in media res משום מקום, ומשם כבר יסתובב הכל להתתקן כמו שצריך אחרי ההתחלה מעכשיו.

לחיים!

בקורת המקרא בחז"ל

נתעוררתי להערה חדשה, וכי חז"ל בפרשנותם לא מחלקים את הטקסט בצורה ברוטאלית פחות או יותר בדומה לבקורת.
אמנם לעתים אפשר לתרץ שלא התכוונו אלא לדרש, אבל יש מקרים בהם ברור בכוונתם לפשט ממש. אם כן ניתן לראות שחז"ל לא הרגישו שהטקסט חייב להיות נקרא כיחידה אחת, גם במקום שהפשט הפשוט ברור כך לכאורה, מכח שיקולים של קושיות וחשבונות וסתירות.

דוגמא:

בראשית פרק טו

(א) אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר יְקֹוָק אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד:
(ב) וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדֹנָי יֱקֹוִק מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר:
(ג) וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי:
(ד) וְהִנֵּה דְבַר יְקֹוָק אֵלָיו לֵאמֹר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ:
(ה) וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ:
(ו) וְהֶאֱמִן בַּיקֹוָק וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה:
(ז) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְקֹוָק אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ:
(ח) וַיֹּאמַר אֲדֹנָי יֱקֹוִק בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה:

הפסוקים האלו נקראים ללא ספק כהמשך אחד, יש כאן דו שיח בין אברהם לה', המילה ויאמר אליו בפסוק ז' אינו משאיר ספק שיש כאן המשך של התייחסות לאברהם שהוא הנזכר למעלה בפרשה.
והנה חז"ל בסדר עולם, וככל הנראה גם בתלמוד , מכח חשבון שלם שהיה להם בענין הד' מאות ול' שנה, החליט פשוט לקצץ את הפרשה הזו לחלקים, ולהחליט שמפסוק ז' הוא פרשה אחרת לגמרי, אשר קרתה בעצם עוד לפני התחלת לך לך. ואין  מוקדם ומאוחר בתורה. ברור שמדובר בפשט האמיתי בפסוקים לפי דעתם. ואיך עשו דבר כזה פשוט לחלק פרשה אחת לשנים, ולטעון שהיא שייכת בעצם במקום אחר לפי הסדר הכרנולוגי?

איני יודע אם הכלל הזה של אין מוקדם ומאוחר בתורה בעצמו מרמז שהתורה לא נערכה בהמשך אחד על הסדר הראוי, אבל הא מיהת וודאי שהם לא ראו צורך לאחד את הטקסט כ"כ, ומכח שיקולים היו מוכנים ללא בעיה להפריד המשך אחד לשנים. 

בינתיים אין לי גישה ברורה הנובעת מזה. אני  מעלה הערה ותוהה מה ניתן להסיק מזה.
[הרי החשבון של 430 שנה המחייב את כל החלוקה הזו עצמו הוא פשעטל של חז"ל ליישב את הסתירה ההיא, הם היו עקביים וגזרו מזה את כל היוצא מזה, כדרכם בד"כ עם כל הפשעטלך שלהם שלקחו אותם ברצינות גמורה. תוס' ברכות ז ע"ב לוקח את זה עוד שלב יותר רחוק כדרכם ומחלק את לך לך לשלשה זמנים נפרדים שלא על הסדר לפי עוד חשבון של סדר עולם שהוא בלתי סביר ביותר.]

יש כאן שתי נקודות. 1- אין מוקדם ומאוחר בתורה, מה זה מבטא בעצם? אליבי? הסתרה לסוד כלשהו? סתם תירוץ דחוק מאד? [שמאוחר יותר הוסבר ע"פ שאילו היה כסדרו היו יכולים להחיות מתים כו'. כמדומה שזה כבר ברז"ל-?]

2- האין הצורה שהם מחלקים פרשיות מפני הקושיות שלהם קרובה למתודת הבקורת, כלומר שלא נרתעו מלחלק גם במקום שזה לא סביר מקריאה פשוטה של הטקסט. ואולי גם מכאן נוכל לגזור את ההנחה היותר כוללת שמונח בבסיס של זה , שהם היו מוכנים להניח מלכתחילה חלוקה של הטקסט ועריכה לא מושלמת כרונולוגית, גם על מחיר האחידות שהטקסט משדר. למשל המילה אליו בהכרח שיפרשו שזה נשתנה ע"י עורך, אולי משה עצמו, אולי יותר מאוחר.

[טעות- בפשטות לפי חז"ל משה רבינו עצמו כתב את התורה בהמשך אחד, אלא שההמשך הזה אינו מחויב לסדר הכרונולוגי. רק אם נניח  שיש כן בבסיס הנחה יותר כוללת צ"ל כך, ויל"ע.]

ברור שההנחה הוא שצריכים ליישב את הקושיות. זה הרי גם המחקר עושה. השאלה הוא רק איזה מחיר מוכנים לשלם עבור  התירוץ. שהמחקר מוכן בגלל הקושיא לחלק וכו' והמסורת בד"כ לא. וכאן אנו רואים שחז"ל היו מוכנים לשלם את המחיר של חלוקת פרשה בצורה לא סבירה בשביל קושיא חשבונית. [שניתן ליישב בדרכים אחרות מלכחילה]

ולא באתי אלא לעורר.

 
—-
ולמי שרתצה לטעון שזו הפשט מאחר שאין מוקדם ומאוחר בתורה-ספר שמלקט סיפורים אין לצפות שיהיה כתוב על הסדר [לכן למשל הדרשות של חז"ל בענין זה לגבי ספר תהלים לכאו' אינם על דרך הפשט]
אבל ספר כמו בראשית, איני יודע איך ניתן לטעון ביושר שאין הכוונה הפשוטה שבו שהוא כתוב על הסדר. לא לחינם הרמב"ן טוען שכל התורה על הסדר אלא במקום שיש הכרח מפורש בפסוק אחרת. אם היית רואה סיפור של יצחק לפני שיצחק נולד גם לא היית מקשה? הרי לכן באמת אין סיפורים כאלה, וממילא שפשוטו של ספר בראשית הוא שכן נכתב על הסדר.
אתה מקשה שהרי מדובר בפרשה אחת, על זה גופא אני מדבר, על שחז"ל בשמו של הכלל של אין מוקדם היו יכולים לחתוך פרשה אחת לכאו' לשנים בגלל אילוצים שונים. [ואני חושב שזה לא המקרה היחיד בו הם עושים דברים כאלה, אבל לא בדקתי כרגע].
א"א לטעון שזה לא ע"ד הפשט שהרי כל הכרונולוגיה של הסדר עולם בנוי על חשבונות אלו. אלא א"כ תטען שכל הסד"ע לא התכוון ע"ד הפשט וזה רחוק מאד.