הסולם והבית

ויחלום והנה סלם וגו’ ויאמר אין זה כי אם בית אלהים וגו’. בהרבה מקומות התגלה ה’ לאבות, ובכולם נתקדשה האדמה במקום שנגעה שם התגלות ה’[1]. יש שהיה באותו המקום מזבח או מצבה או באר או ציון אחר. אך בשום מקום מהם לא נעשה ‘בית’ אלהים. היו הם למקומות התבודדות תפלה עבודה והקרבת קרבנות בשעת היתר הבמות, אך לא היו לבית. וכבר שמו חז”ל לב לכך באמרם ‘יעקב קראו בית’. ואין זה שם שקרא למקום המקדש בלבד אלא הוא חידש את המושג של בית. ויש לנו לשים לב לחידושו זה של יעקב אבינו, במה נתעלה קביעות המקום שלו על הקביעות שקדמו לו שהיו הם רושם השראת השכינה באותו המקום.

ההבדל בין בית לבין הר או שדה או באר מקודש הוא ההבדל ההלכתי בין הבמות לבין בית המקדש. כאשר היו עובדים את ה’ בקרבנות בכל מקום קדוש, אך כאשר באו אל המנוחה ואל הנחלה נאסרה הקרבת הקרבנות בבמות (אע”פ שנשאר בוודאי עבודת ה’ באותם המקומות, בעבודת התפלה והמחשבה). והיינו שיש בבית הזה משהו שהוא מבטל את שאר מקומות המקדש, או במילים אחרות הבית הוא מקום שעולים אליו לרגל כי העבודה מיוחדת בו שאין להשיגו במקום אחר. והיינו בית המקדש ששם עלו שבטים[2].

ולפיכך ‘ויפגע במקום’, ופירש רש”י[3] שנתן לבו לחזור להתפלל במקום שהתפללו בו אבותיו, כי מקום המקדש טעון עליה והליכה אליו ואינו מקום שפוגעים בו במקרה בדרכך דרך הרשות, כשאר מקומות הקדושים. קדושת בית אלהי יעקב אינו מקרי לפי ששם נגעה שכינה, אדרבה שם נגעה שכינה לפי שהמקום קדוש עצמית בקדושת אבות.

נראה שזהו סמל הסולם שהתייחד למקום זה. כי הסולם מרמזת על עבודת העלייה. שהוא הדבר שנתחדש במקום זה על שאר המקומות הקדושים. או כלך לדרך זה: בכל המקומות הקדושים יש ירידה, שירדה שם שכינה. במקום המקדש ישנו גם עליה, ומיהו העולה, הוא האדם העולה לרגל, ועלייתו הוא שפועלת את ירידת השכינה עליה, ‘מלאכי אלהים עולים ויורדים בו’.

ולהסביר יותר[4]. המקדש הוא מכון לשבתו. או תאמר מקום הודעת מציאותו. אך יסוד זה של מציאותו איננה מספקת. צריכים להוסיף אל יסוד המציאות עוד יסוד שהוא הנבואה. או תאמר צריכים להכיר לא את מציאותו בלבד אלא גם את הסולם המלאכי הנבואי שדרכו עולים אליו ומקבלים ממנו את הדיבור. היסוד השני הזה איננו המקדש עצמו, או תאמר מקום הכבוד, מקום ארון שאינו מן המידה. אבל הוא נמצא בכלי המקדש. כלי המקדש כולם אינם דוגמאות לעליון חלילה, אבל הם דוגמאות אל סולם העלייה שדרכו חוזים נביאים וחוזים.

הסולם שנוסף לחזיון יעקב על ההיראות לאבות הוא הוא כלי המקדש שנוסף על הענן ששרה בו. כלי הראשון שבו סולם עליית הנבואה הם הכרובים, ככתוב ודברתי אתך מבין שני הכרובים. הם הם המלאכים שחזה יעקב אבינו בסולם. מול הכרובים בבית החיצון הוא המנורה. שממנו חזו נביאי בית שני את נבואתם כאשר נעלמה ארון וכרובים[5]. קני המנורה ופרקיה  הם כשליבות הסולם שעליה עולים הנביאים המלאכיים. ששה קנים כמו שש כנפים לשרפים העומדים ממעל לו ככרובים העומדים ממעל למקום ארון. ולפני המנורה סולם ממש שעליו עומד אהרן ומדליק את הנרות.

[1] כאשר ביארנו בפרשת וירא בענין באר לחי ראי. וגדולה מכולם מאמר ה’ למשה של נעליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא, ואיכות קדושת מקום של הר סיני נתבאר במקומו.

[2] ואע”פ שלפי הפשט היה מקומו של יעקב בבית אל ולא ירושלים, עכ”פ גם מקום המזבח בבית אל היה במהותו מקום של עליה לרגל שהרי קבעו ירבעם לאפוקי העליה לרגל לירושלים ולא היה דומה לשאר הבמות.

[3] בפסוק י”ז

[4] ראה מו”נ ח”ג פמ”ה בביאור ארון וכרובים.

[5] ראה באריכות בהקדמה למאמרי בכל דור ודור בספר אור לי לחנוכה.