חירות מלחם

 אחד התחביבים היהודיים זה להתלונן על הפסח, על השינוי שהוא מביא בסדר האוכל, בקיבה, ועל מיליוני חומרות והוספות שיהודים במשך הדורות המציאו להוסיף על האיסור הפשוט לאכול חמץ. רבים שהיו רוצים לצאת לחירות מהחיובים האלה, להיות יום ככל הימים עם ככל העמים. יש שמסכימים להישאר עם המצה, אבל למה הקטניות, ולמה זה, ולמה זה. ולמה אי אפשר להמציא אוכל כשר לפסח שכשר גם לקיבה. אני לא חושב שיש להצדיק הלכתית או מאיזה סיבה אחרת את כל הדברים האלה, או שאסור להתלונן. אבל אני רוצה למסור זווית אחרת של הסתכלות על החג הזה ועל כל פרטיו. האדם בעולם הזה, לפחות אחרי חטא עץ הדעת, הוא משועבד. יותר מכל הדברים הוא משועבד ללחמו. בנפשו יביא לחמו זו הטרגדיה של הקיום האנושי. את כל סדר יומו הוא צריך לשעבד ללחם אשר הוא אוכל. הוא עבד לאדוניו, לעבודה, לחברה, לסביבה, והכל בעד פת לחם. הגמרא אומרת שעבד שנמכר בעד פת לחם זה הבזיון הכי גדול שיש. וזה כל האדם.

הפסח מסמל את היציאה לחירות. שאפשר להיות בעולם הזה בן חורין. אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. אמנם קשה להיפטר לגמרי מהמציאות הכלכלית והאנושית. אבל אילו יהיה אדם אך עבד לחמו, אין גם העסק הזה משתלם כלל. כי בעד מי הוא מרוויח את לחמו, בעד העבד שמרוויח את הלחם? החירות נמצאת בזה שהאדם מוצא לו מקום שבו הוא איננו משועבד, שבו הוא עושה את שלו ואין עול אחרים עליו. והחגים והמועדים הם יותר מסמלי החירות, הם החירות עצמו. כל אדם חייב שיהיה לו שבת, שבו כל מלאכה לא תעשה, והוא עושה בו דבר שאין לו טעם, שהוא משוחרר מהסיבתיות הכלכלית של בעולם, שאין צריך הסבר רציונלי ותועלתני למעשיו. שזה פשוט שביתה. קביעת זמן לשביתה וחירות קובעת את האדם כבן חורין, גם אם בראשון חוזר לעבודתו.

בפסח אנחנו לא אוכלים לחם, מחליפים אותו במצה, אנחנו מורדים בעבדות לפת לחם, לא צריך לטרוח ולהשתעבד בעד הלחם, די לקחת קמח ומים לאפות אותו ולאכלו. אמנם על הלחם לבדו יחיה האדם, האדם אוכל הרבה דברים אחרים חוץ מלחם, וכדי למצוא גם בהם את החירות, הבינו בני ישראל, אשר האינטואיציות שלהם מבינים את כוונת החג יותר מכל דיוק הלכתי והיסטורי, והם מחפשים לשנות בכל מאכל אפשרי בפסח, ששום דבר שאוכלים בכל השנה לא יהיה בפסח. אז ישאלו החכמים, איך בדיוק ייכנס חמץ בתרנגולים שאתם צריכים תרנגולים כשרים לפסח, ולא מחכמה שאל על זאת, כי מאותו סיבה שמחליפים את הלחם מחמץ למצה מאותו סיבה מחליפים את התרנגולות.

שהכל יהיה בסדר

האדמו"ר מוויזני'ץ בעל 'אמרי חיים' נהג לומר שאוהב הוא את השפה העברית, שבה נהוג להתבטא, "הכל בסדר", כי באמת הכל נמצא בליל הסדר. אבל יודעים אנחנו עד כמה הכל לא בסדר, כמה טירוף בלבול אובדן ושגעון מסתתרים לעתים מאחורי המענה המדוקלם "שלומך? – הכל בסדר". חברים טובים יודעים לזהות בטון הדיבור של השקר את מצב הסדר האמיתי של העונה. הקול מגלה יותר מהדיבור. מאחלים אנחנו לעצמנו שיצא הדיבור מהגלות, ושלא יגלה הקול שקרו של הדיבור, שיהיה לנו בסדר בפנים כמו באמירה. "ארץ עיפתה כמו אפל צלמות ולא סדרים" (איוב י, כב). הסדר הוא היפכו של הצלמות והאופל. תפילתנו בחג הזה שיופיע עלינו אור החיים המנהיר כל אופל והמסדר כל צלמות.

פרשת ויקרא תשע"ד

פרשת ויקרא ויקרא אל משה, ולא פירש ויקרא ה' אל משה. כי הקריאה עניינה התשוקה והקיווי לשמוע את דבר ה'. והקריאה הזאת היא כל ההבדל בין משה לכל ישראל, ובין כל ישראל לאומות העולם. כי מה שמתייחד בו הנביא אינו שה' מדבר איתו, אלא בזה שחסר לו דיבור ה' והוא משתוקק לו. ואמנם גם התשוקה הזאת היא מה', אלא שהיא נסתרת, ויקרא. וכל המתייחד בקיווי זה זוכה לוידבר ה' אליו.

פרשת פקודי / שקלים

מפרשים רבים עמדו ודרשו על הדגשת וחזרת הנוסח 'כאשר צוה ה' את משה', על כל פרט ופרט ממעשי הקמת המשכן, רגילים לגשת לזה מנקודת מבט תאלוגית, או מוסרית, או הלכתית. אני רוצה לדבר מעט על זה ממבט קיומי, על יסוד דברי 'מי השילוח'.

הקמת המשכן הוא האקט המרכזי ביותר בסיפור יצירת עם ישראל שספר שמות סובב עליו (כדברי רמב"ן, בראשית הוא ספר היצירה, שמות ספר הגאולה, ובניסוח יותר מדוייק, בראשית הוא בנין העולם, המצב שבו האדם נתון, שמות הוא בנין האדם עצמו, העם, המשפחה), ובתרגום למינוח שלנו, הוא הפעולה היותר משמעותית שתיתכן לבן אדם, בתור איש פרטי וכפועל בתוך החברה. משמעותו הוא לקחת את הרעיונות, את היסודות הנעלמים שמתגלים לו, ולבנות מהם בנין בר קיימא בעולם הזה.

טבעו של העולם הזה שהוא מתמטי, שהוא בנוי ממידות ומספרים, ממיליוני פרטים קטנים. הוא לא מופשט הוא לא אפלטוני. ובשביל לפעול בו, כל שכן בשביל לפעול בו את הדבר ששורשו מופשט, חייבים ללמוד את המידות ואת המספרים בעולם הזה. הקושי והפרדוקס העצום בפרוייקט הזה הוא תירגום התוקף הרוחני, התוקף שאין לו מידה ומנין, ולא רק להלביש אותו במילים ומספרים, אלא דווקא לתרגם אותו לתוקף של מילים ומספרים, לתוקף הייחודי הזה של העולם הזה.

לתוך הבעיה הזאת נכנס מושג המצווה כנסיון לפתרון. בתפיסת עולם הדתית, ההלכתית, מחולק העולם בין דברי מצווה לדברי רשות. אף הפעולות הרוחניות, הטובות, מחולקים לפעולות שהם מצווה ועושה ופעולות שהם רצוניות, מידת חסידות. מי השילוח מתרגם את זה ככה:  מצוות הם פעולות אשר ברור, בולט, ומפורש, לעושה אותם, שהם רצון ה', שהם הדבר הנכון והאמיתי לעשות. מידות חסידות הם דברים אשר הכוונה בהם טובה, אבל הם נעשים מתוך ערפול, אנחנו יודעים שאנחנו מתכוונים בהם לטוב, אבל אנחנו לא בטוחים שמה שאנחנו עושים הוא הדבר הנכון, שהוא יביא את המטרה שלהם אנחנו מתכוונים.

אין לך דבר יותר מעצים לאדם מעשיית מצווה, זה הדבר הכי תקיף בעולם, התוקף של הוודאות, האפיסטמולוגית והמוסרית, שמה שאתה עושה הוא הדבר הכי טוב ונכון ואמיתי לך לעשות. כאשר צוה ה' את משה. (דווקא, לא כאשר צוה ה' סתם, כי אין דבר כזה, אלא כאשר צוה את משה, כלומר למשה התגלה הברירות הזאת), זהו לאחוז את האלוהים בידיים.

אמנם, מעטים מאד הפעולות והדברים שאפשר להגיד עליהם בלי ספק שהם מצווה. גם בפרויקט המצווה הכי גדולה ומרכזית, קיים בסופה ספק, רתיעה, בפרט כאשר אנחנו גודרים את תחום המצווה, כאשר קובעים זה כן וזה לא, ולזה כן ולזה לא, זהו הפתח הפתוח בכל פעולה מצוותית, המקום שבה התוקף שבה מגיעה אל סופה, פותחת את הפתח לערפול וספקות, לענווה, ומשם, להשראת השכינה, לירידה של האלוהים שאי אפשר לתפוס בידיים, ולהרמת עיניים אליו, לקצה גבול התוקף האנושי.

מי השילוח מעיר, כי בפעולה האחרונה, הגומרת את עבודת המשכן, נשמטה האמירה כאשר ציווה ה' את משה (מ, לג)  "ויקם את החצר סביב למשכן.. ויכל משה את המלאכה". כאן באה מלאכת משה, עם הציווי שעליו, אל כלותה. והוא מסביר, כי הקמת החצר מסמלת תיחום גבול המשכן, לומר עד כאן המשכן, ובכך נשללה שאר העולם מלהיות משכן. על הגדרה הזו אין מצווה. היא פשוט גמר יכולת משה, לא גמר יכולת ה'.

ומיד, ויכס הענן את אהל מועד, הענן, הערפל, המסמלת כבוד ה, ירדה על האהל, ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד. הוא כבר הופקע מתחומו של כאשר ציוה ה' את משה.

( את הקישור לשקלים, מצוות השקלים הקשורה למספר ישראל, והיותה מחצית דווקא, ובכך ניצחון צד הספק של חצי שקל של ישראל על שקלים שלמים של המן עמלק, תעשו כבר לבד, הדרוש לא חשוב)