הרמב”ם הפך את המדרשים אודות המצוות שאין להם טעם לחיוב לחפש אחרי טעמם.
דרכו של הרמב”ם לסיים הרבה הלכות בדברי אגדה אודות מעלת וטעמי המצווה שאותה הלכה עוסקת בו,
וכך כתב בסוף ספר עבודה.
ובסוף ספר קרבנות למד ממדרש אמרתי אחכמה ששלמה המלך הבין את רוב טעמי המצוות ואם כן יש לפחות לרוב המצוות טעם ויש לחפש אחריהם.
ואילו פשט כוונת המדרש לכאורה הפוכה לבאר סוף חכמת האדם ולומר שאין לתת טעמים משכל אנושי למצוות שהרי אפילו שלמה החכם מכל אדם לא ידע סוף עניינם. (ראה המלוקט כאן.
וז”ל תמורה פ”ד הי”ג:
אף על פי שכל חוקי התורה גזירות הם כמו שביארנו בסוף מעילה ראוי להתבונן בהן וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם תן לו טעם. הרי אמרו חכמים הראשונים שהמלך שלמה הבין רוב הטעמים של כל חוקי התורה
ובהמשך דבריו שם.
ורוב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק מגדול העצה לתקן הדעות וליישר כל המעשים.
זוהי גישה מעניינת לומר שרוב המצוות יש להם טעמים מובנים, ואם יש יוצא מהכלל אין אתה בן חורין מלבקש אחר טעמו. זה אינו גישת חז”ל אע”פ שהם מדברים על חוקים ומשפטים אין כוונתם בכך לומר שיש לחפש טעמים לרוב המצוות אלא אומרים הם את הפשוט שיש מצוות שאלמלא ניתנו היה השכל גוזר אותם ויש שאינם מובנות.
ולכאורה גם אין זה ממש גישת המו”נ ששם העמיד מחלוקת דיכוטומית אם יש למצוות טעם או לא, אם יש טעם יש טעם לכולם כי אין הקב”ה עושה דבר בטל, ואם אין טעם אלא המצוות תלויות ברצון אין צורך בטעם לאף אחד מהם.
אך נראה שהרמב”ם רוצה לקרב את החלוקה של חז”ל לגישתו ולומר שאע”פ שאין אנו יודעים את טעם חלק מהמצוות אין זה אומר שאין לכולם טעם ומה שאומר שרוב התורה אינו אלא עצות וכו’ אין כוונתו שיש מועט שאינו כך אלא כוונתו שברוב התורה זה מובן כיצד הם עצות ובמצוות שהם חוקים – ובזה כלול כל מצוות הקרבנות כדבריו סוף הלכות מעילה- אין זה שאין להם טעם אלא שאינו נודע לנו ולכן יש לחפש אחריהם עד מקום שידינו מגעת ולמצוא מהם מוסרים מועילים.
הרמב”ם