תגית: קהלת

קריאת קהלת בחג הסוכות

לגבי קהלת בחג, אפשר לומר כך.

חיי היומיום מורכבים מעירוב של פחד ותקווה. אדם מפחד שמא לא יהיה לי במה לשלם את השכירות, אז הוא קם ממיטתו והולך לעבוד. אדם מפחד שמא יהיה לו תאונת דרכים, אז הוא שם חגורת בטיחות ונוהג לפי כללי הזהירות. אדם מפחד שימותו בניו, אז הוא מאכיל אותם אוכל בריא ושומר עליהם שלא ירוצו לרחוב. הוא גם מלא תקווה. תקוות ראליות ותקוות יותר רחוקות. הוא מקווה אולי ירוויח את הלוטו ולא יצטרך שוב לעבוד בחייו, וקונה כרטיס. הוא מקווה שיגיע למקום טוב וכיפי אז הוא נוסע לשם. הוא מקווה שבניו יגדלו להיות חכמים ומוצלחים ויתנו לו נחת והוא שולח אותם לבית הספר. הוא מקווה שבשבת יהיה לו רגע של מנוחה על הספה עם ספר טוב ושתיה טובה והוא מכין לעצמו את הספר ואת השתיה מערב שבת. כך החיים הבריאים הרגילים מתחיים בהוויה הפנימית שלהם מצדדי הפחד והתקווה שלהם, צדדים אלה הם לא דרמטיים ונוירוטיים הם פשוט הדלק של החיים. אדם מבלי פחד או מבלי תקווה הוא חולה.

מה קורה כאשר לאדם פתאום מתגשמים כל התקוות שלו. אחרי שהוא מרוויח את הלוטו ויש לו שלום בית נפלא וכל הילדים שלו התחתו עם שידוכים טובים ויש לו כבוד עולמי והרבה חברים וכל הזמן יש במוחו חידושים חדשים ויש לו אוכל טוב ומנוחה תמידית והוא יכול לעשות מה שהוא רוצה. קורה משהו פרדוקסלי מעט ואחרי קצת זמן פתאום מופר האיזון הרגיל של פחד ותקווה ויש לו הרבה יותר פחד או כמעט רק פחד ושום תקווה. הרי התקוות של האדם הם שדברים גרועים במצבו יוטבו, והפחדים שלו הם שדברים טובים במצבו יופסדו. ממילא במצב הרגיל שבו לאדם יש כמה דברים גרועים וכמה דברים טובים האיזון הבריא קיים. כאשר פתאום יש לו רק דברים טובים, כבר אין לו על מה שהתקווה תחול, ומאידך מתרבים לו יותר ויותר דברים שיכולים להיפסד. והרי אין שום דבר מבטיח לו שאם הרוויח את הלוטו שמחר לא תקרוס הכלכלה ויאבד את כל השקעותיו. ואין דבר מבטיח לו שאם כל ילדיו הצליחו שמחר לא ימות אחד מהם בתאונה או ירצח. וכך האדם שלו אך טוב נמצא בחוויה שלו אך פחד ושום תקוה.

החג הוא זמן שבו האדם מתרכז אך בטוב, במילוי התקוות והמשאלות של כל השנה. חג האסיף. הוא לא טורח כעת לזרוע ולשמור על השדה שלו או שום דבר. כבר נאסף הכל ושמור, והוא מרגיש מספיק בטוח בעצמו והולך לעלות לרגל, ולא יחמוד איש את ארצו בעלותו שם. שבעה ימים הוא יושב בבית המקדש ופשוט שמח כל הזמן. יום טוב כפשוטו, כמו שקהלת אומר ביום טוב היה בטוב. זה יום שאין בו רע ומאמץ, הכל טוב. הודו להשם כי טוב. לאט לאט מגיע האדם למצב כזה שבו אין בחוויתו שום תקוה אלא פחד בלבד. המצב הזה הוא לא טוב וגם לא משמח. לכן גם בכל שמחה וחג רגיל יש אלמנט של תקוה כלומר של הצבעה על חסרון שעוד קיים ובקשה עליו. לכן בסוף אמירת ההלל שכולו הודיה ותחושה שהכל טוב ושלם פתאום צועקים אנא השם הושיעה נא, ומה הקשר. אבל כי חיים מבלי צעקה כזאת הם לא מאוזנים. אז גם בזמן הכי שמח מצאו כבר חכמים לומר שנידונים על המים וצריך לבקש על שנה הבאה כבר, כי שלימות החיים או השמחה הם כך.

ספר קהלת משחרר את האדם מכל הפחד הזה. הוא מלמד אותו שכל הצדדים קיימים כי הם קיימים. לא הטוב השלם הוא באמת טוב גמור ולא הפחד שלך שתפסיד את הטוב כזה מפחיד. הכל בא והולך עובר ושב. על שום מצב לא כדאי להיתקע בפחד או בשמחה, הדבר הקבוע בעולם הוא לא השמחה או הפחד אלא השינוי, או כשתמצי לומר איזה נעלם שאפשר לקרוא לו הבל בלבד שבתוכו משתנים כל הדברים כל הזמן. קהלת אומר שהשמחה הקבועה הוא לא כאשר יתגשמו כל התקוות כי אז תישאר בפחד בלבד וזה משוגע. השמחה הקבועה הוא בהכרה שמעבר לכל זה, שהכל חולף ויחלוף, דוווקא אז תוכל לשמוח ביום טוב ולהצטער ביום צער, מבלי פחד שמחר יחלוף היום טוב. כי כן הוא יחלוף אז מה. גם הצער חלף ויחלוף וגם השמחה שיבוא אחרי זה וגם הצער שאחרי זה וזה מעגל אחד של הבל. אז תשמח עכשיו באופן בריא. תירא אלהים באופן בריא. ולא תשתגע משמחה או מפחד בלבד.

המסע מצדיק ועד חסיד (סוכות)

הפוסט הזה הוא המשך וביאור לפוסט הקודם, המרחיב על יסודי התפיסה שלו גם בתיאולוגיה, ומביא אותנו אל פרשת בראשית.

התחלנו עם מושג ההצדקה. והסברנו שזוהי יסוד עבודת השם. אפשר לראות את זה בכך שהכינוי שלנו למי שהצליח במה שהוא המטרה העיקרית בעולם הזה הוא התואר “צדיק”, ביטוי שמובנו מוצדק, מי שחייו מוצדקים על פי שורת הדין, ומצינו שגם הצודק בדין וויכוח כלשהו נקרא צדיק, “והצדיקו את הצדיק”, כך מי שצודק בדין הכללי שהאדם נשפט בו על קיומו, נקרא צדיק. לכן גם בראש השנה, שהוא היום שהעמדנו על הדין הזה, נידון האדם האם הוא צדיק או רשע, וצדיקים גמורים נכתבים ונחתמים בו. התפיסה הראשונה הבסיסית של האדם הוא שהוא חייב להיות צדיק, רק כך יש לחייו ערך, רק כך הוא יכול לחיות בדין.

זהו תיאור העובדה מבחינתנו. כאשר אנו מתארים את זה כרצונו של הבורא, הוא מתנסח שהבורא בא בדין עם יצוריו, האם הם צודקים מבחינתו, והאם עשו את העבודה שהטיל עליהם וחייב אותם לעשות.

המשכנו עם כך, שכאשר אנחנו מתחקים אחרי דחף הצדקת הקיום עד סופו, אנו מוצאים שאין כל פעולה או עשייה שתוכל להצדיק את הקיום עצמו, שכן כל הצדקה התלויה בצורת חיינו, איננו נקבע אלא על קיומו של חיים הקיים כבר, וממילא לא יוכל להצדיק אלא את הצורה המסוימת הזו, ולא את הקיום עצמו שקדם לו. לגודל הפרדוקס, דווקא הקיום הוא זה שתובע מאתנו את ההצדקה, לא הצורה. וכאשר אנחנו נוכחים בכך שכל יגיעתנו ליצור משהו נוסף על קיומנו שייתן לקיום הצדקה, לא הורדנו את ההצדקה מן הקיום אל הצורה, אבל נוכחנו שאין לנו הצדקה כלל. שכן הצורה- אינה תובעת הצדקה, והקיום- אין לה הצדקה.

בתיאור שמלמעלה, זהו בדיוק מה שקורה כאשר אנחנו מבינים שלאמיתו של דבר, אין לבורא עצמו שום תביעה כלפינו, ולעולם לא נוכל להיות צודקים מולו, אם צדקת מה תתן לו ורבו פשעיך מה תעשה לו, כי לא יצדק לפניך כל חי. זהו מה שהכירו ההוגים האמתיים, שאין לנו טעם מספיק ליצירת העולם כולו, ושכל הביאורים והתכליות שיימצאו לה לא יספיקו אלא לקטע צר מאד בתוך הכרה מאד מוגבלת, אבל כאשר  מסתכלים על התמונה במלואה, אין כל הטעמים האלו כדאיים.  והפתרון ביצירת תכלית חלקי למציאות חלקית איננה פתרון כלל, כי החלקיות איננה תובעת תכלית ומשמעות כלל.

זהו הבעיה שבה עוסק ספר קהלת [ורמוז הוא בשמו של קהלת, שהקהיל וכלל את הכל, דן את המציאות הכוללת ולא את פרטיו], שאחרי הכל, הכל הולך אל מקום אחד. נכון ויפה שהנחל הולך אל הים, ובקטע זה יש לו משמעות, יש לו יעד וטעם בהליכתו, אבל הים איננו מלא, ואל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת, גם הוא אינו תכלית סופית, אלא הכל מסתובב שוב ושוב, אם כן מה טעם בהליכתו אל הים בכלל.

הפתרון, נעוץ בהבנה זו עצמה, אם כל התכליות המקוטעות אינם תכליות כלל, אין סיבה לדאוג עליהם. הכלל קיים כי הוא קיים, אנחנו לא יכולים להצדיק אותו. נשאר לנו רק להשתוות אל חוסר ההצדקה הזו, אין צורך להיות צדיק, צריך להיות חסיד. אין צורך להיות צודק, כי בין כך לא נצטדק. אבל עולם חסד יבנה, כל הקיום הזה, קיים בלי סיבה, קיים בחסד, ברצון חופשי, לא בדין, לא מתוך הכרח, לא מתוך חיוב, מתוך רצון, מתוך חסד, בחנם.

יש שיבינו את זה כאמירה שלילית, אין טעם, אין הכרח, אין סיבה. ויש שיבינו את זה כאמירה חיובית, משמחת, מחייכת. אולי הטוב הוא טוב פשוט כי הוא קיים, פשוט כי הוא שם, לא כי משהו מכריח אותו להיות טוב ומגדיר למה הוא טוב ולמה הוא נצרך. אולי הקיום הוא פשוט קיים.

הנקודה הזו מבוארת במורה נבוכים בשני מקומות. אחד מהם בחלק ג פרק י, שם מבואר שהקיום והמציאות הוא טוב, וההעדר הוא רע. ומביא לראייה את הפסוק וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. והשני הוא שם פרק נג, שבו מבאר מילת חסד, שהוא הטבה בלא חיוב, ושהמציאות כולה הוא חסד, שכן אין לה הכרח.

וכאן אנחנו מגיעים שוב לבראשית, כי ההבנה הזו, אינה רק סוף הדרך, הבנתה השלילית, כייאוש והרמת ידיים ממציאת תכלית ומשמעות הכרחית והחלטית. היא תחילת הדרך. היא ההבנה היותר בסיסית והיותר קמאית בכל הסיפור הזה. פשוט כשהתחלנו התחלנו מן השלב השני, מן הצמצום, ממידת הדין, המידה השנייה, לא העמקנו די להתחיל מן ההתחלה האמתית, מן החסד, מן האינסוף, מן הקיום בעצמו. חפשנו סיבה והצדקה לקיום ושכחנו לשאול על הקיום בעצמו. משהגענו לשאול את השאלה הזו, נפתח בפנינו עולם חדש מבראשית. ומרשים אנו לעצמנו להתחיל לבנות את הכל מחדש בנביעה של חסד . להפסיק לנסות להיות צדיק וצודק, ולהתחיל נסות להיות חסיד, מי שמודע לאבסורד, לחינם, לחופשיות שבקיום, ליצירתיות שבו, לחסד אל כל היום.

הצדקת הקיום, והשחרור ממנו (קהלת)

נהגו לקרוא ספר קהלת בשבת חול המועד סוכות. נטעום בדבר טעם לאור הבנתו של המי השילוח באחד ממסריו היסודיים של הספר הזה.

ואלו דבריו:

“וגם מה שנאמר מה יתרון לאדם בכל עמלו גם כן הוא תקיפות מאד. כמשל לאחד שעשה עטרה למלך, וקבע בה אבנים טובות. והנה בעת שהיה צריך לבא לפני המלך להראות לו אם קבע אותם בסדר יפה, פחד מאד אולי לא יסכים המלך על סדרם. וכשהתחיל לפחד עלה במחשבתו גם על עצם האבנים טובות, אולי אינם אבנים טובות, וצריך שהמלך יסכים עליהם שהם אבנים טובות. ואז לא פחד כלל, כיון שגם על עצם הדבר צריך להסכם מהמלך, אז גם על הסדר יסכים” (מי השילוח חלק שני מגלת קהלת ד”ה מה יתרון)

נעמיד את הנקודה הזו על רקע מהלך ימי החודש הזה. ראש השנה הוא “היום הרת עולם”, היום הנחגג כיום הבריאה, זה היום תחילת מעשיך, בו נברא העולם, והאדם המוצא את עצמו נברא, מוצא עצמו מחויב להצדיק את קיומו. טבעו של האדם שהוא עומד בדין, הוא אינו יכול להיות בלי טעם מספיק להיותו, הוא מנסה לתת צידוק נכון להיותו, על ידי שיוכיח לעצמו שהוא שווה, ובניסוח הדתי הפשוט, לדעת שבריאתו משתלמת לבוראו, שהוא לא ברא אותו לחנם, יש לבוראו נחת רוח, רווח ותועלת מקיומו. לזה נטיית האדם תמיד מול דין ראש השנה, דין הקיום, הקיום שהאדם מוצא את עצמו בו ללא הכנה מצדו, הוא למהר לעשות עבודה בכדי להצדיק את קיומו. זהו הנקודה הראשונה הנעמדת בראש השנה ביחס האדם אל הווייתו ; הוא לא יכול להיות קיים לחנם, הוא חייב למצוא דרך להצדיק את קיומו.

כל מה שאנחנו קוראים לה עבודת השם, עבודה שיכשיר אותנו לזכות בדין ראש השנה ויום הכיפורים, כולו ניסיונות להצדיק את הקיום על ידי כל מיני עבודות פרטיות, מצוות ומעשים טובים, שעל ידם יהיו החיים שווים לחיות, ולא יהיו לחנם. כאן מתעורר אל האדם מצוקה חריפה, וכי מאיפה ידע אדם את אשר יוכל לעשות להצדיק את קיומו אשר על סודו איננו יכול לעמוד, וכל מעשה אשר יעשה לא יהא אלא בדיו הספק, שמא יוכשר בעיני אלקים, ושמא לא יוכשר. אין  לו אלא לבטוח ברחמי הבורא, שלא יעזוב אותו, וידון  אותו לכף זכות, יעביר לו על פשעיו וטעויותיו, ויצדיק לו את קיומו. זהו נקודת יום הכיפורים, שבו מתגלה רחמי הבורא, שיוותר ולא ידרוש את הצדקת הקיום בכל חומר הדים, יתפשר ויקבל את התשובה, ובין כך ובין כך נוכל להמשיך לחיות, חיים שאינם לחינם לגמרי.

עד כאן הגענו בכל עבודתנו ויגיעתנו בראש השנה ועשרת ימי תשובה, שהוא כלל העבודה והיגיעה שהאדם יכול לתת בחייו. אחרי כל זאת, ישנו שלב שלישי, הרבה יותר עמוק, הרבה יותר אמתי, והרבה יותר משחרר ומבטיח, מכל השלבים הקודמים. הלא ידע האדם, שגם אחרי כל מה שיעשה, ולו יחיה אלף שנים פעמיים ולא יבא לידו שום חטא ועוון, הלא לא הצדיק בכך אלא את חייו בעצמו. כלומר את פרטי בחירותיו ומהלכיו בחייו. אבל היוכל להביט נכוחה מול פני כל היקום, לומר הצדקתי אותו, הנה אני יודע על מה שווא בראת כל בני אדם. והיכול להצדיק את כל הקיים, את השמש את הירח ואת הכוכבים, את מיליארדי הגלאקסיות ואת כל הטוב והרע הנמצא בהם? ברור לי, שככל שינסה הוגה מסוים בהגותו להקיף כמה שיותר מכלל הקיום המוכר לו, לתת פשר והצדקה לכולם, כאשר אנחנו מודדים את מידת הצלחתו של ההוגה בכמה מכלל חלקי היצור יוכל לכלול ולהכניס בכלל הגותו, עדיין יישאר רוב הקיים לא מוסבר ולא מוצדק. הפתרון הקל, שרבים במחוזותינו יאמצו אותו, הוא לנסות להתעלם מכל מה שלא נכנס לתיאוריה, להסתגר ולהצטמצם בגבולות המוכר המוסבר והמוצדק, תוך כדי המצאת תיאוריה למה מזה יש להתעלם, וכל זה איננו שווה.

יתר על כן, מתגלה לנו בכאן שיש חסרון הרבה יותר עמוק והרבה יותר מהותי בכל ההצדקה שנסינו לתת לקיום. כל ההצדקה שלנו לא באה אלא אחרי שהוא קיים, נסינו לעצב ולתת צורה לחומר, לקיום, באופן שיצדיק אותו. אבל הלא איך יוכל הצורה, שבאה אחרי הקיום, לתת הסבר וצידוק לקיום שהיה לפניה? נמצא כאן ממש כשל לוגי, איך יוכל המעשים שאנו עושים להצדיק את שלא עשנו, כלומר את העובדא שיש בכלל משהו ולא כלום. הלא כל עבודת ההצדקה שלנו לא הגיעה אלא עד לנקודה שבו כבר יש משהו , שאותו משהו יהיה ראוי לשמו ולתוארו, אבל מה עם העצם, עם החומר, עם הקיום, עם מה שהוא הקיום בעצמו, אותו לא הצדקנו ולא נוכל להצדיקו במעשנו והגותנו בשום אופן.

זהו משל האבנים הטובות של מי השילוח, כל זמן ששאלת האמן הוא על סידור האבנים, על יופי ליטושם, על צבעם, ועל מכלול תכונותיהם, יכול הוא לנסות ככל יכולתו לקרב את הייצור אל השלמות, ועדיין הדבר בספק אם יוכשר. ברגע ששם לב שלא את תכונותיהם בלבד הוא צריך לסדר, כי אם על עצמם, הלא מי אמר שאלו אבנים טובות אם לא המלך, ומי נתן קיום לקיום אם לא השם בעצמו, נעשים כל מאמציו וחששותיו על תכונות יצירתו לחיוורים מול השאלה הזאת, השאלה שלא יוכל לענות עליה לעולם, ואין לו להגיד אלא שהקיים קיים, וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, כי היש הוא טוב והאפס איננו. ושוב משוחרר הוא מלדאוג על הפרטים, כי אינם חשובים, והכלל, הקיום עצמו, נושא וכולל בתוכו את כל הפרטים.

ויש לומר שזהו הבנת ועבודת חג הסוכות, המסתכם ביום דין ותפלה בפני עצמו, הושענא רבה, כאש אחרי כל עבודת הימים הנוראים יוצאים השדה, אל העולם, אלא המציאות החיצונה, אל חג האסיף, ונפגשים עם הכלל אשר כל מאמצינו בפרטים לא יתקרב להצדיקו, נוגעים באותו העומק שבו הוא איננו צריך הצדקה. מה שיש הוא הטוב.