עיצומו של יום הכיפורים מכפר

א – דעת המאירי
כתב המאירי יומא דף פ"ה (ובאריכות בחיבור התשובה)

מיתה ויום הכפורים מכפרין עם התשובה שזהו כלל גדול שאין שום דבר מכפר אלא בתשובה התשובה ר"ל לבד בלא מיתה ובלא יום הכפרים מכפרת על עבירות קלות על עשה ועל לא תעשה אבל על החמורות כגון כריתות ומיתות בית דין תשובה [תולה] עד שיבוא יום הכפורים ויכפר כלומר שתכלית התשובה נמצאת בו ומ"מ הוא הדין שהתשובה הגמורה מכפרת בכל עת שאין הפרגוד ננעל בפני התשובה אלא שסתם הדברים שהיא נמצאת שלימה יותר בזמן הזה משאר הזמנים.

דעת המאירי (וכך בוודאי שיטת הרמב"ם אע"פ שהרמב"ם מעתיק את מאמרי חז"ל) שכל מה שכתוב על יום הכיפורים אין הכוונה שיש איזה סגולה ביום הכיפורים שהוא מכפר. אלא בכל מקום פירושו מדרגה מסוימת של תשובה השכיחה ביום הכיפורים. ותשובה זו היא המכפרת.
וכך מפרש המאירי שם בהמשך את חילוקי הכפרה שאינם באים אלא לומר שעל עבירות חמורות צריך תשובה יותר גדולה. וכל המדרגות שיש שם אינם אלא מדרגות בתשובה.
מתוך תפיסה מופשטת זו יוצא חידוש נפלא שגם אם יעשה תשובה כמו ביום הכיפורים בכל ימות השנה הוא הדין שיתכפר לו.
תפיסה זו מתאימה לפשוטו של מקרא בתחילת פרשת אחרי שאף בכל ימות השנה אם יעשה עבודות הללו יבוא אל הקדש ויכפר על המקדש.
וכן אמרו במסכת ברכות אחר תפלתו אפילו רצה לומר כסדר וידוי של יום הכיפורים אומר. הרי שיש אדם שרוצה לעשות תשובה וידוי כמו יום הכיפורים באמצע השנה, ולפי המאירי תהיה לו סליחה כמו ביום הכיפורים.
ב- דעת החינוך
לעומת זאת פשט המילים וכל דיוני הגמרא וודאי שהתשובה והכפרה שני דברים שונים. ואע"פ שהתשובה צריכה לכפרת יום הכיפורים אין היא עצמה כפרת יום הכיפורים.
אף הרמב"ם מודה בכך שהוא פוסק לפי העולה מפורש ממסכת שבועות פרק א ששעיר המשתלח מכפר על עבירות קלות גם ללא התשובה. אלא שהרמבם מחלק שזה דווקא בהיות השעיר אבל יום הכיפורים בזמננו אינו מכפר על עבירות קלות אלא עם התשובה. אבל חידוש זה צ"ע שלכאורה כל עיקר כפרת עיצומו של יום נלמד מכפרת השעיר ומדרש שאף בזמן שאין שעיר היום עצמו מכפר ולמה לנו לחלק ביניהם.
וכך לשון ספר החינוך מצוה קפה

ראה בחכמתו ברוך הוא לקיום העולם לקבע יום אחד בשנה לכפרת חטאים לשבים. ומתחלת בריאת העולם ‏[1] יעדו וקדשו לכך, ואחר שיעדו האל ברוך הוא אותו היום לכפרה נתקדש היום וקבל כח הזכות מאתו יתעלה עד שהוא מסיע בכפרה, וזהו אמרם זכרונם לברכה בהרבה מקומות (יומא פה ב) ויום הכפורים מכפר, כלומר שיש כח ליום הכפורים בעצמו לכפר בעברות קלות

הרי דעתו שהיום עצמו יש בו כח זה כמו שהיה כח בשעיר המשתלח והוא אכן מכפר על עבירות קלות גם ללא התשובה.
ובספר אור ה' לרבי חסדאי מאמר ב כלל ב פרק ו האריך (ולכאורה הוא לסתור דעת הרמב"ם שכנגד שיטתו מכוונת כל ספרו, אע"פ שאין מפורש ברמב"ם שאין קדושת זמנים ומקומות כך עולה מתפיסתו בבירור) להוכיח שישנם מדרגות שונות של השגחה באדם ובמקום ובזמן, והוכחתו לגבי הזמן מעיצומו של יום הכיפורים ודרשו ה בהמצאו בעשרת ימי תשובה. ושם מאמר ג חלק ב כלל ב פירט לגבי התשובה בעשרת ימי תשובה ויום הכיפורים, ובכל דבריו מפרש שיש שני בחינות בעילוי זה של הזמן מצד עצם הזמן וגם מצד העבודות שנעשים באותו הזמן.
ג – דעת המקובלים.

ולפי דרך הקבלה אפשר ליישב כל הדברים בקנה אחד. הכלל שכל הדברים שבעולם נובעים מעולמות וספירות עליונות. כלומר שמציאות הדברים כולם משתלשלת מספירות שונות ומקבלת אופי שלהם. ויש להם ביטוי בשלשה דרכים עיקריים הנמנים בספר יצירה והם עולם שנה נפש.

שורש התשובה בלשון הקבלה ספירת הבינה שאליה שבים כל הדברים תמיד. ושיבה זו הוא טהרתם וסליחתם. ובינה זו יש לה הופעות בזמן, דהיינו בזמן עשרת ימי תשובה (כמו שכל הזמנים השונים נובעים מספירות שונות דרך משל יום ראשון מחסד יום שני מגבורה וכו' כך בכללות עשרת ימי תשובה מבינה). וכן יש לה הופעות בנפש דהיינו כשאדם עושה עבודת התשובה בקבלה וחרטה וידוי והתקרבות. וכן יש לה הופעות במקום דהיינו במקום בית המקדש ששם מקום הכפרה.

ולכן אפשר למצוא לשונות בזוהר שאומרים שהזמן של יום הכיפורים הוא עצמו תשובה. וכשחושבים ככה ממילא להגיע לעיצומו של יום הוא אותו דבר כמו להגיד לעשות תשובה. אלא שזה מצד הזמן וזה מצד הנפש. וודאי עדיף שיופיע התשובה בכל הרבדים ולכן מצוה לעשות תשובה נפשית ביום הכיפורים כדי שיהיה גם הנפש וגם הזמן בתשובה אבל גם מי שאינו שב בנפשו עכ"פ יש לו את הארת התשובה של עיצומו של יום והוא שב מבחינת הזמן.

צום השביעי ויום הכיפורים

שלשת הפסוקים בזכריה

בספר זכריה פרק ז שאלת שראצר ורגם מלך ואנשיו אל הכהנים ואל הנביאים 'האבכה בחודש החמישי הנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים'. הזכירו בשאלתם את הבכי ואת ההינזרות בחודש החמישי בלבד, ולא הזכירו שאר צומות (ואפשר לפי שעיקר שאלתם היתה על הבכי והינזרות וצ"ע אם הינזרות היינו צום ודיברנו במקומו אם עיקר תשעה באב לבכי או לצום).

ובתשובת ה' באותו פרק נאמר "אמר אל כל עם הארץ ואל הכהנים לאמר כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי זה שבעים שנה הצום צמתני אני". הוסיף להזכיר את הצום השביעי, ושהיו נוהגים בשניהם צום והספד זה שבעים שנה (ולכאורה הספד היינו הבכי שהספד מעורר לבכי וצום היינו ההינזרות).

ובהמשך הנבואה בפרק ח' נאמר "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמשי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו". נתפרש כאן שיהיו הצומות כולם לששון ולשמחה, וגם למועדים טובים. ונוספו כאן עוד שתי צומות שהם צום הרביעי וצום העשירי. בביאור צום הרביעי פירשו המפרשים דהיינו י"ז או ט' בתמוז שבו נשברה העיר. ובביאור הצום העשירי נחלקו ר' שמעון ור' עקיבא במסכת ראש השנה דף י"ח עמוד ב אם הוא עשרה בטבת שבו עלה מלך בבל או רביעי בטבת שבו באה שמועה לגולה.

מהו הצום השביעי

כל המפרשים הבינו שצום השביעי הזה היינו יום שמת בו גדליה בן אחיקם, וכמפורש בספר ירמיה פרק מ"א שנהרג בחדש השביעי. ואע"פ שלא נזכר שם באיזה יום היה זה עכ"פ היה בחודש השביעי ומסתבר שעליו היו צמים וסופדים בחודש השביעי. ובגמרא ראש השנה דף י"ח עמוד ב' פירשו דהיינו בג' בתשרי והוא שאנו קוראים אותו צום גדליה. ומפרשים אחרים פירשו שהיתה הריגתו ביום ראש השנה עצמו, שלומדים מסתמא דפסוק שנזכר חודש השביעי ולא נזכר יום שהיה זה בראש השנה. ולפי זה מובן שהסעודה שהיה אוכל בה עם ישמעאל בן נתניה היתה סעודת החג של ראש השנה ולכן אכל עמו אע"פ שנאמרה לו החשד שלא שיער שבסעודת החג הקדוש יקום עליו.

אך קשה אם נתקנו כל הצומות האלה כאחד על החורבן למה לא שאלו גם על הצומות הללו ולא נזכרו אלא בדברי הנבואה שבתשובה. ואם נאמר שלא שאלו אלא על עיקר הצום שבזמן חורבן הבית שהוא תשעה באב, אלא שבתשובה נפרטו דיני כל הצומות, וכביאור הגמרא בראש השנה בזמן שיש שלום ששון ושמחה בזמן שאין שלום צום, מכל מקום קשה למה נזכרו במיוחד החמישי והשביעי בפסוק השני. (ואפשר שעל זה דרשת הגמרא בראש השנה ששקול מיתת צדיקים כשריפת בית אלהינו). כמו כן קשה על מה נקבע צום מיוחד ליום מיתת זכריה, ואם אכן נקבע למה לא נרמז בפסוק באופן יותר מפורש. ואכן נראה מדברי הגמרא שהתקשתה בכך וביארה ששקולה מיתת צדיקים. אך טעם זה קשה מה נשתנה מיתת זכריה מהרבה צדיקים אחרים שנהרגו ואף בזמן החורבן עצמו נהרגו וודאי הרבה צדיקים כמו יאשיהו שקונן עליו ירמיהו קינה מיוחדת ולא מצינו שנקבע תענית ביום מיתתו. (והרמב"ם כתב בהלכות תענית פרק ה' הלכה ב' "שבו נהרג גדליה בן אחיקם ונכבת גחלת ישראל הנשארת וסיבב להתם גלותן", פירש שצער מיתת גדליה אינו על מיתתו בלבד אלא על כיבוי הגחלת כאשר נהרג. אך אין זה פשט הגמרא. וראה ב"ח סימן תקמ"ט).

ואם נפרש את כל הפרשה על דרך פירוש הראשונים שהעתקנו במקום אחר נוכל לפרש שצום השביעי כאן אינו צום גדליה, אלא הוא הצום הידוע של החודש השביעי שהוא יום הכיפורים, שהוא צום החודש השביעי וודאי ככתוב (ויקרא טז, כט) "בחודש השביעי בעשור לחודש תענו את נפשותיכם". ולפי דבריהם יבוארו השאלה והתשובה שבדברי זכריה כמין חומר. כי שאלו על מצוות הצום והמספד כאילו יש לה' תועלת בתעניתם והספדם. ועל כך באה התשובה, וכי צמתם זה שבעים שנה הצום צמתוני אני, וכי אני צריך שתענו את נפשותיכם. ומה ששאלתם על צום החודש החמישי שקבלתם על עצמכם זה כמה שנים, יותר יש לכם לדעת, כי אפילו הצום הידוע שהוא מדאורייתא ואינו חידוש שלכם זה שבעים שנה, גם הצום ההוא איני צריך לעצמו, וכדברי ישעיה שאנחנו קוראים בהפטרת יום הכיפורים "הכזה יהיה צום אבחרהו יום ענות אדם נפשו וגו', ואותם הנביאים מציין זכריה בעצמו (בפרק ז' פסוק ז') "הלא את הדברים אשר קרא ה' ביד הנביאים הראשונים" שאיני מבקש אלא (פסוק ט') "משפט אמת שפטו וחסד ורחמים עשו". (ולפי זה צום החמישי וצום השביעי מציין אל שני הצומות הכי עיקריים שהם תשעה באב ויום הכיפורים)

ולפי פירוש זה אין כוונת הנביא לבטל את הצומות כלל, אולי יתבטלו צומות החורבן בבניין המקדש ואולי לא הכל לפי הענין, אבל עיקר כוונתו להוכיח שאין ה' צריך את התענית אלא את המשפט וצדקה. ולפיכך שפיר יאמר אותו דבר גם על צום השביעי שמדאורייתא והוא יום הכיפורים. (אכן בתיקוני זוהר דף נז עמוד ב כתב גם על יום הכיפורים דעתידין לאתענגא ביה ולאפכא ליה מעינוי לעונג, ואולי הבין מכאן שאף צום יום הכיפורים עתיד להתבטל בביטול היצר הרע ולא יצטרכו לענות את הנפש לתשובה ויהיה הכל בעונג כיום הפורים. וראה במפרשים שם ובפרי צדיק למוצאי יום הכיפורים אות ב' שפירש שאכן לעתיד יתבטלו עינויי תשמיש המיטה ונעילת הסנדל אך לא האכילה ושתיה).

החודש השביעי למועדים טובים

החודש השביעי עניינו ידוע בכל מקום שהוא חודש החג, ככתוב אצל שלמה (מלכים א פרק ח פסוק ב) "בירח האתנים בחג הוא החודש השביעי". ועיקר שמחת החג שבו הוא ביום תוקף החודש שהוא ביום ט"ו שבחודש. כשם שבחודש הראשון הוא חודש ניסן חוגגים את יציאת מצרים ועיקר תוקף שמחתו באמצעיתו. אע"פ כן כמו כן ישנם חגיגות מיוחדות ליום הראשון בחודש שהוא ראש חדש, והוא עצמו נקרא "חדש" כענין 'מחר חודש', 'לא חודש ולא שבת'. שראש חדש הוא חגיגת תחילת החודש. ולכן נחגג כבר ראש החדש השביעי בראש השנה, ככתוב "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו", וכן בראש חדש ניסן היו כמה חגיגות. כמו כן היום העשירי בחודש יש לו תוקף מיוחד של החודש, שבו כבר עברו עשרה ימים שלמים של החודש ונכנסו לתוקפו. ולכן נחשב העשור לחודש תוקף מיוחד כאשר מצינו בניסן "בעשור לחודש הזה ויקחו לכם איש שה לבית אבות", וכן בתשרי הוא יום הכיפורים, שהוא ראש השנה ליובל, שהוא בעשור לחודש השביעי. (ופירוש עשור תמיד חטיבה שלימה של עשר כמו שבוע לעומת שביעי, כלומר הדגש הוא שכבר יש לנו עשירייה של החודש, ולא שהוא ביום העשירי בלבד).

כאשר גלו ישראל נהפך חגם לאבל וכל מועדם למספד, ומה נהפך לאבל, וודאי עיקר החג הידוע שהוא חודש השביעי. וכאשר אמרו איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר וודאי חשבו על השירים שהיו משוררים בימי ראש השנה ויום הכיפורים וחג הסוכות בבית המקדש, ובכל שנה ושנה שהיו יושבים בגלותם ולא היו יכולים לשיר את שיר השם היה מגיע החודש השביעי והיו אומרים בתפלתם ואין אנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחוות והיו בוכים מאין הפוגות. וכמה הוכפל צערם כאשר בחודש השביעי הראשון לגלות ישראל וחורבן הבית, ונאספו דלת הארץ תחת גדליה בן אחיקם. ואהה איך נכפל שברם, ואולי באמצע סעודת ראש השנה בא ישמעאל הרשע והרג את מנהיגם ולא נשאר להם דבר. ויהי הדבר הזה בהם לאות ולמופת על עומק חורבנם, עד שכאשר צמו בחודש השביעי, אם ביום הכיפורים, אם בעשרת ימי תשובה ביום מיוחד שקבעו לצום לזכר הריגת זכריה, התערבב צום הכיפורים שלהם בצום תשעה באב, כפי שאנחנו קוראים ביום הכיפורים קינות ובכיות על חוסר כהן ובית וקרבן, נהפך מועדם לאבל ובכו בחודש השביעי.

ולפיכך כאשר חזרו ועלו בימי עזרא היה זה התרגשות גדולה, שאפשר לחוש אותה ממש כאשר קוראים את הפסוק (נחמיה פרק ז פסוק עב) "ויגע החדש השביעי ובני ישראל בעריהם" הרי בפעם הראשונה זה שבעים שנה הגיע החודש השביעי, ולא ישבו בני ישראל על נהרות בבל ובכו, אלא ישבו בעריהם ובארצם, ומיד התעוררו בחפץ גדול לעלות ירושלימה לעשות שם את חודש החג, והקדימו לעלות כבר לראש השנה, כפי שהיו נוהגים מבחריהם בזמן הקדום, ובשמעם שם את דברי התורה התחילו לבכות עוד, יען לא ידעו כלל מה הם הפסידו כל הזמן הזה, והיה התרגשותם עד לשמים. אז הרגיעם נחמיה ואמר להם "היום קדוש הוא לה' אלקיהם אל תתאבלו ואל תבכו", לא היום זמן לבכות, בכינו כבר שבעים שנה בימים כאלה ועשינו את ראש השנה ויום הכיפורים במגמת תשובה ובכי. אבל היום קדוש לאדוננו והנה חזרנו, "לכו אכלו משמנים וגו'" "וילכו העם לאכול ולשתות ולשלח מנות ולעשות שמחה גדולה", ואת התשובה והתענית דחו ליום שאחרי חג הסוכות שאז תיקנו את הטעון תיקון וכו'.

כאשר מתבוננים בכך רואים שרגע זה שבו נחמיה אומר אל תתאבלו לכו לשמוח, הוא ממש הפיכת הצום השביעי למועדים טובים. כבר היו מועדים מתחילה. אך כל ימות הגלות היו מועדים עצובים. והנה חזרו להיות לששון ולשמחה ולמועדים טובים. וכך מקווים אנחנו להפוך את צער ימי התשובה אל ימי שמחה וששון ומועדים טובים, בין אם נצום ביום הכיפורים וצום גדליה בין לא נצום, יהיה עיקר הזמן שמחת החודש השביעי ולא הינזרות ומספד שנעשה כל זמן הגלות ויצר הרע. (ולפיכך הרי זה מתאים ממש לדברי התיקונים על חג הפורים שכן הפורים בישרה עליית עזרא ובאותו הזמן אכן נהפכו ראש השנה ויום הכיפורים למועדים טובים ולכן הושוו גם במשלוח מנות, שכנראה כן היה מנהג החגיגה באותו הזמן, והוא גם רומז אל שילוח מנות ממי שנכון לו לאין נכון לו, כלומר שאין הכל תלוי בהכנה ובתשובה אלא בחסד עליון והארת פנים, וכבר כתב רמב"ן שהדר קבלוה הכוונה בימי עזרא ושם נתחדש תורה זו).

חטא ויצר ביום הכיפורים

במסכת יומא יט, ב – כ, א:

מיקירי ירושלים לא היו ישנין כל הלילה, כדי שישמע כהן גדול קול הברה, ולא תהא שינה חוטפתו.

תניא, אבא שאול אמר: אף בגבולין היו עושין כן זכר למקדש, אלא שהיו חוטאין.

אמר אביי ואיתימא רב נחמן בר יצחק: תרגומא – נהרדעא.

דאמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא: אמריתו, אמאי לא אתי משיח, והא האידנא, יומא דכיפורי הוא, ואבעול כמה בתולתא בנהרדעא. –

אמר ליה: הקדוש ברוך הוא מאי אמר? – אמר ליה: לפתח חטאת רבץ. –

ושטן מאי אמר? – אמר ליה: שטן ביומא דכיפורי לית ליה רשותא לאסטוני.

ממאי? – אמר רמי בר חמא: השטן – בגמטריא תלת מאה ושיתין וארבעה הוי, תלת מאה ושיתין וארבעה יומי – אית ליה רשותא לאסטוני, ביומא דכיפורי – לית ליה רשותא לאסטוני.

ופירש רש"י:  לפתח חטאת רובץ: יצר הרע מחטיאו בעל כרחו.

מבואר כאן שעיקר הענין אינו שביום הכיפורים אנו פורשים מן היצר הרע, אלא אדרבה, לחטא יש דווקא קשר מהותי עם ליל כיפור, שהיו נוהגים להיות בו ערים להשתתף בעבודת הכהן גדול. ולא תימא לית רשות לאשטוני כלומר אין יצר הרע למטה, מאחר וכולם צמים ומתענים ופורשים מן החטא, אדרבה יש יצר הרע. אמנם הקב"ה מהו אומר, לפתח חטאת רובץ. כלומר מאשים את היצר בחטא ואומר אין האדם אשם בכך אלא יצרו אונסו. (ואם כן למה באמת לא בא משיח? כי אליהו עוד לא הסכים להקב"ה)

כלומר כי בשאר ימות השנה דרכו של שטן "הוא שטן הוא יצר הרע, יורד ומשטין עולה ומקטרג", מקודם עושה שאדם יחטא ושוב טוען שאדם אשם בזה, וביום הכיפורים מתגבר שליטת הקב"ה בעצמו והוא אומר אל השטן שאין לו רשות לקטרג על מה שעשה בעצמו, ונמצא קולו של הקב"ה בלבד נשמע והוא יודע שלפתח חטאת רובץ.

וזהו עיקר נקודת שעיר המשתלח שנושא את כל עוונתם אל ארץ גזירה, כי השעיר מרמז לשטן וליצר, והכהן גדול כאשר מתוודה על השעיר את כל העוונות בית ישראל היינו שאומר לא עליהם תשים אשמתם כי על היצר, והוא מבדיל את החטא שילך למקום שהשעיר הולך והוא אל עזאזל, ושם את החטא על ראשו של השטן במקום הראוי לו.

והנה לפתח חטאת רובץ הוא מענה הקב"ה לטרונית קין, שטען בפניו גדול עוני מנשוא (ואמנם זה נאמר אחרי שנתגרש ובמפורש לפתח חטאת רובץ הוא מענה לנפילת פניו של קין על שלא קיבל את מנחתו, אבל הוא הקדמת התשובה לשאלה כי בטענת קין אחרי זה אנו רואים מה העיק לו), ופירושו "כל העולם כולו אתה נושא ועוני אין אתה יכול לשאת" אמר קין אין בכח נפשי לסבול את משא העוון, כלומר האשמה שתטיל את העוון עלי, כי לשאת תחושת אשמה זהו משא כבד ממש על הנפש, כפי שידוע לכל מי שהתנסה בו, והנפש קלה ונקיה דקה וטהורה אין בכחה לסבול את זה, ומי שנושא עליו אשמה זה דוחק את נפשו עד שהורגתו "והיה כל מוצאי יהרגני", על כן צדק קין באמרו גדול עוני מנשוא, הוא גדול משאוכל לשאת אותו. ועל כך נענה "הלא אם תיטיב – שאת", אילו לא תחטא, הרי תוכל לשאת את נפשך, ואם לא תיטיב – אין האשמה עליך, כי לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו. וכפי פירושו בגמרא זו חטאת היינו היצר, עליו רובץ החטא ולא עליך, ועל ידי שתדע זאת ואתה תמשול בו תשלח אותו לעזאזל המדברה.

ובבחינה פסיכולוגית מוסברת יותר, זהו עיקר המצאת רעיון ה'יצר הרע'. שלוקח אחריות על מעשי בני אדם. כי בוודאי לא ממש יש מלאכים קטנים בלב האדם שאומרים לו מה לעשות, ונפש האדם אחת היא. אבל אילו יוטל על נפש האחת כל משא העון לא יוכל לסבול, ולכן "שובה ישראל.. אמרו אליו כל תשא עון", הקב"ה נושא עון, בציור שלו ממש לוקח העון מעל כתפי האדם ונושא אותו למעלה, וכיצד נושא אותו הציור שאנו אומרים "על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע", הוא הבנת האדם שאפשר כמו לפצל את נפשו, ולידע זה אני וזה לא אני. או בשפה אחרת להזדהות עם הסופר-אגו שלו ולא עם האיד שלו. שאדם אומר האני העיקרי שלי הוא טוב והוא מה שרצוני לטוב. וזה שאיני מצליח הוא כפשוטו כשלון – "כי כשלת בעונך", מחמת חולשת הרצון שאיני מצליח להוציא לפועל מה שאני רוצה. ובבחינה זו עיקר נקודת יום הכיפורים הוא ההכרה שנעשה בתודעת האני של האדם שהוא מבין שאני העיקרי שלו הוא הרצון הטוב ומעשיו או תשוקותיו שאינם רצויים הם "לפתח חטאת רובץ", כמו משהו שבא אליו מבחוץ ומכריח אותו להיכשל.

ובאמת אם יש עבודה ביום הכיפורים הוא רק איך האדם מפנה יום אחד בלוח השנה שלו לרצות בטוב. בציורו של ר' נחמן במעשה מאבידת בת מלך "וְאָמְרָה לוֹ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְךָ לְהוֹצִיא אוֹתִי כִּי אִם כְּשֶׁתִּהְיֶה בּוֹחֵר לְךָ מָקוֹם וְתִהְיֶה יוֹשֵׁב שָׁם שָׁנָה אַחַת וְכָל הַשָּׁנָה תִּתְגַּעְגַּע אַחֲרַי לְהוֹצִיא אוֹתִ וּבְכָל זְמַן שֶׁיִּהְיֶה לְךָ פְּנַאי תִּהְיֶה רַק מִתְגַּעְגֵּעַ וּמְבַקֵּשׁ וּמְצַפֶּה לְהוֹצִיא אוֹתִי וְתִהְיֶה מִתְעַנֶּה וּבַיּוֹם הָאַחֲרוֹן מֵהַשָּׁנָה תִּהְיֶה מִתְעַנֶּה וְלא תִּישַׁן כָּל הַמֵּעֵת לְעֵת". אין לי ציור יותר ברור למעשה עבודת יום הכיפורים מזה. לבחור לך מקום לשבת שם ולהתגעגע לטוב. ומה שזה עושה הוא הזדהות האדם עם חלק הטוב שבו. עם נקודת היחידה שרוצה אך טוב.

***

ונמצא דווקא מתוך הארה זו היה יותר פיתוי לחטוא ביום הכיפורים, שאין עיקר נקודת יום הכיפורים הפרישה מן החטא אלא ההכרה שאין החטא נחשב לאדם אלא ליצר. כי יאמר האדם לא אני חוטא אלא יצרי, ומסיר מעליו אחריות החטא. ובאמת זהו הבעיה ברעיון היצר טוב ויצר הרע. כי אמנם בוודאי להזדהות כראוי עם הרצון הטוב שבאדם, עם החלק המואר שבנפשו, הוא הישג אדיר, ובאמת מי שמצליח להזדהות איתה כראוי הוא צדיק גמור. כי הצדיק גמור או האדם המואר אינו נעשה צדיק גמור על ידי שדוחף את עצמו הלאה והלאה בהתגברות על התשוקות כעבודת הבינונים, אבל יש סדר עבודה מיוחדת שהוא נגיעה בצדיק גמור עצמו, ומה שהצדיק עושה הוא הגברת כח טוב נשמתו עד שהוא מזדהה לחלוטין עם הרצון הטוב שבו עד שיודע בלי שום ספק שהוא רוצה בטוב, וממילא מי שיודע בעצמו כך מסתמא אינו חוטא ונכשל כך כך, כי הרבה כשלונות של הבינוני נובעים משכחת ההזדהות הזאת לא מצד שמאשים את יצרו.

אבל סוף סוף "בגבולים היו חוטאים", ועל זה אמר הקב"ה שכתיב לפתח חטאת רובץ. כי יותר מכך קשור חטא העריות ליום הכיפורים. שכן אמרו סוף תענית לא היו ימים טובים לישראל ליום הכיפורים שבהם בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים וכו'. וראה שמחול זה לשון מחילה הוא, שכן המחילה פועלת היציאה במחול ריקוד המעגל של הקיום. ובאמרי פנחס ביאר שכן מתאים הדבר בפשטות שכן יום שמחת ליבו שבו ניתנו לוחות שניות ולמדנו שביום הכיפורים מתחילים הזו"נ דאצילות לחזור פנים בפנים אם כן אין יום מתאים ממנו להזדווג. והנה נראה מזה שענין החטא שהיה דווקא בהיות ערים בליל כיפורים מקושר נמי לייחוד זה שכן מסתמא  מתעורר רצון הזיווג בזמן הזה כאשר נמחלים העוונות, וראה אשר חתן מוחלים לו עוונותיו, כלומר הזיווג ומחילת העוונות הם הולכים ביחד תמיד, והם נמצאים באותו מחול. כי פתיחות הלב וקישוט הנפש לאהבה ואחוה הוא גוף הסליחה.

ובמסכת מגילה דף לא במנחה ביום הכיפורים קוראים בעריות. ופירשו התוספות מכיון שבנות ישראל מגיעות מקושטות לבית הכנסת יש להזהיר אותם שלא יחטאו. ורש"י פירש שהוא להזכיר לשוב בתשובה על חטא העריות המצוי. אבל אלו שתי צדדים של דבר אחד. ועוד דבר שלישי הביאו התוספות שהוא רמז להקב"ה כשם שציוותנו לא לגלות ערווה כך אל תגלה ערוותנו בדיננו. ובאמת כבר במקרא אנו מוצאים שנסמך פרשת עריות לפרשת יום הכיפורים באחרי מות. כי יש בעריות סוד שאין דורשין אותה בשלשה. כלומר סוד שנמצא דווקא בייחוד עצמו בין שנים  המתייחדים ואין שלישי עמם. ופירוש דבר זה הוא כל פרשת עריות שעיקרו אזהרה על הקרובים. כי בקרובים נמצא תמיד דבר שלישי בנוסף לרצונם המתייחד שהוא הקירבה ביניהם, ולכן הדבר פסול וכן אנו מרמזים להקב"ה כי בייחוד שהוא מתייחד עליו ביום הכיפורים לא ייכנס צד שלישי כמו אובייקטיבי שהוא השטן, אבל ידון אותנו בנעילת חותמו בינינו בלבד, ובין ארבע עינים אפשר לנו לבוא להבנה, אבל גילוי ערווה הוא עיקר שורש החטא כאשר מנסים לגלות הכל כמו לעיניים שלישיות לצד שלישי אובייקטיבי כאילו.

ונמצא מובן מכל זה אשר בנות ישראל יוצאות וחולת בכרמים או מתקשטות בבית הכנסת ביום הכיפורים, ראוי לבחור לשאת עיניו (היינו אם תיטיב – שאת) ולראות מה הוא בורר לו באותו הזמן, אך בכדי להעמיד זאת כראוי אנו מלמדים סוד עריות שלא יקרבו לגלות בשר קרובים ולא יחטאו בהכנסת מבט אובייקטיבי במחול האהבה אך יאירו באור האהבה כראוי בייחוד צנוע ונסתר.

ואם נחזיר את הסוד הזה לבחינה הפסיכולוגית הנ"ל הוא שצריך לעמוד על כך שכל הסליחה הזו וכל שעיר לעזאזל נעשה במקום נסתר כלומר בתוך הנפש עצמה, כאשר הלך איש עתי המדברה ועוזב את מלוויו מאחורה ושילח את השעיר במדבר, אבל במקום הקהל צריך להשאיר את אחריות החטא ולא יגלו בשר ערוות קרובים. לא יגלה אדם בשר הקרוב אצל עצמו יצרו הרע שהוא יודע אשמתו בחטאיו בגילוי. כי אם יטען מישהו עלי שחטאתי לו ואענה לו ומה אעשה ויצרי אנסני אין זו תשובה, וכענין חטאים שבאין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר, אלא הקשר הזה ביני לבין יצרי צריך להישאר ביני לבין עצמי, ואם ידע אדם לקיים הבדלת האני שלו מן היצר בתוכו ממילא יהיו קשריו עם החוץ כנכון ולא יחטא להם, אבל בתוך ליבו יחזיק את הסוד ויפרוש עליו סוכת שלם להגן על הייחוד שתישאר בתוך החופה ולא תינבל בגילוי לחוץ.

(וראה רסיסי לילה סוף אות נד שמדבר בכל זה )

 

אויס געפויעלט אלעס גוטס

מוצאי יום הכיפורים

ממורי הרימ"מ שמעתי שביום כיפור צריכים לקבל השגות חדשות וחידושים שזה כל עניין התענית ולוחות שניות.

אמנם כבר כתב באמרי פנחס שבשעת התפלה בא לו בכל פעם חידושים אך אחר התפלה נשכח מאיתו, כי התפלה היא עולם אחר ואחר התפלה נמצא במקום אחר. כך קשה לשחזר תובנות וחידושים של שעת התפלה שכן הם קיימים כמו ברובד אחר. וכדי לרשום אותם צריך לתרגם אותם לשפה רגילה או להימצא בשעת הרישום במצב דומה לשעת התפלה עצמה.

על הקליר כתבו שבשעה שפייט וחיות אשר הנה מרובעות ליהטה אש סביבו. כלומר כאשר פייט את קדושת ראש השנה ובוודאי היה זה באמצע הזה שכן היה צריך לכתוב וכו', היה נמצא באותו מצב נפשי של אש להבת שלהבת כמו בשעת הקדושה עצמה ויותר. כי באמת הכל תלוי במחשבה, ובכל יום יש מחשבת יום הכיפורים למי שרוצה כמפורש במסכת ברכות שלפני יהי לרצון "אפילו רוצה לומר כסדר וידוי של יום הכיפורים אומר". וכל יום בקטורת אנו מזכירים ומחזירן למכשתשת בערב יום הכיפורים כדי לקיים מצוות דקה מן הדקה.

ועוד מעולה יותר נמצא הדבר במחשבה מאשר במעשה, כידוע דברי עבודת ישראל על עבדין עובדא דאהרן, שהחכם עושה עובדא דאהרן ממש במחשבתו יותר מכהן גדול שאינו יודע מה עושה. ועל זה אנו אומרים אשרי עין ראתה קהל קדושים רוגשים בית קדש הקדשים. וכי בקדש הקדשים היו כל הקהל אלא מי שהרגיש נפשו שם ובמחשבתו כיון במקום.

וכל הפיוט שמפייטים אשרי עין ראתה.. הלא למשמע אזן דאבה משמעותו שיש מדרגת ראיה ומדרגת שמיעה שמיעה הוא הבנה וראיה הוא השגה ומי שנמצא באוזן בלבד הגם שזו מעלה עליונה מאד עדיין דאבה נפשנו אבל אשרי עין ראתה בצפיית הלב ממש ועל ידי דמעות העין שמשתוקקים על דאבה נפשנו זוכים ונהיה אשרי עין.

במוצאי יום כיפור נהגו לאחל "זאלסט האבן געפוילט אלעס גוטס". וכבר שאלו השואלים איזה מין ברכה לשעבר זה או שפעל או שלא. אבל זה קושיא למי שלא ידע טבע מקום התפלה בדקות המחשבה למעלה ממקום הזמן. כי כל איחול כזו יש בתוכו תפלה שלימה. וכשם שהסדר הטבעי כאילו שפועל ביום ואז מרגיש שנפעל ולך אכול בשמחה לחמך. כך מי שנמצא באשרי עין הרי תחושת הפעולה והשגת מבוקשו בתפלה ושפעל ומעתה יש לו לשמוח גם זה עולם בפני עצמו ומחשבת תפלה בפני עצמו. ואינו תלוי וצריך לבוא בסיבת משהו שקדם לו.