חטא ויצר ביום הכיפורים

במסכת יומא יט, ב – כ, א:

מיקירי ירושלים לא היו ישנין כל הלילה, כדי שישמע כהן גדול קול הברה, ולא תהא שינה חוטפתו.

תניא, אבא שאול אמר: אף בגבולין היו עושין כן זכר למקדש, אלא שהיו חוטאין.

אמר אביי ואיתימא רב נחמן בר יצחק: תרגומא – נהרדעא.

דאמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא: אמריתו, אמאי לא אתי משיח, והא האידנא, יומא דכיפורי הוא, ואבעול כמה בתולתא בנהרדעא. –

אמר ליה: הקדוש ברוך הוא מאי אמר? – אמר ליה: לפתח חטאת רבץ. –

ושטן מאי אמר? – אמר ליה: שטן ביומא דכיפורי לית ליה רשותא לאסטוני.

ממאי? – אמר רמי בר חמא: השטן – בגמטריא תלת מאה ושיתין וארבעה הוי, תלת מאה ושיתין וארבעה יומי – אית ליה רשותא לאסטוני, ביומא דכיפורי – לית ליה רשותא לאסטוני.

ופירש רש"י:  לפתח חטאת רובץ: יצר הרע מחטיאו בעל כרחו.

מבואר כאן שעיקר הענין אינו שביום הכיפורים אנו פורשים מן היצר הרע, אלא אדרבה, לחטא יש דווקא קשר מהותי עם ליל כיפור, שהיו נוהגים להיות בו ערים להשתתף בעבודת הכהן גדול. ולא תימא לית רשות לאשטוני כלומר אין יצר הרע למטה, מאחר וכולם צמים ומתענים ופורשים מן החטא, אדרבה יש יצר הרע. אמנם הקב"ה מהו אומר, לפתח חטאת רובץ. כלומר מאשים את היצר בחטא ואומר אין האדם אשם בכך אלא יצרו אונסו. (ואם כן למה באמת לא בא משיח? כי אליהו עוד לא הסכים להקב"ה)

כלומר כי בשאר ימות השנה דרכו של שטן "הוא שטן הוא יצר הרע, יורד ומשטין עולה ומקטרג", מקודם עושה שאדם יחטא ושוב טוען שאדם אשם בזה, וביום הכיפורים מתגבר שליטת הקב"ה בעצמו והוא אומר אל השטן שאין לו רשות לקטרג על מה שעשה בעצמו, ונמצא קולו של הקב"ה בלבד נשמע והוא יודע שלפתח חטאת רובץ.

וזהו עיקר נקודת שעיר המשתלח שנושא את כל עוונתם אל ארץ גזירה, כי השעיר מרמז לשטן וליצר, והכהן גדול כאשר מתוודה על השעיר את כל העוונות בית ישראל היינו שאומר לא עליהם תשים אשמתם כי על היצר, והוא מבדיל את החטא שילך למקום שהשעיר הולך והוא אל עזאזל, ושם את החטא על ראשו של השטן במקום הראוי לו.

והנה לפתח חטאת רובץ הוא מענה הקב"ה לטרונית קין, שטען בפניו גדול עוני מנשוא (ואמנם זה נאמר אחרי שנתגרש ובמפורש לפתח חטאת רובץ הוא מענה לנפילת פניו של קין על שלא קיבל את מנחתו, אבל הוא הקדמת התשובה לשאלה כי בטענת קין אחרי זה אנו רואים מה העיק לו), ופירושו "כל העולם כולו אתה נושא ועוני אין אתה יכול לשאת" אמר קין אין בכח נפשי לסבול את משא העוון, כלומר האשמה שתטיל את העוון עלי, כי לשאת תחושת אשמה זהו משא כבד ממש על הנפש, כפי שידוע לכל מי שהתנסה בו, והנפש קלה ונקיה דקה וטהורה אין בכחה לסבול את זה, ומי שנושא עליו אשמה זה דוחק את נפשו עד שהורגתו "והיה כל מוצאי יהרגני", על כן צדק קין באמרו גדול עוני מנשוא, הוא גדול משאוכל לשאת אותו. ועל כך נענה "הלא אם תיטיב – שאת", אילו לא תחטא, הרי תוכל לשאת את נפשך, ואם לא תיטיב – אין האשמה עליך, כי לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו. וכפי פירושו בגמרא זו חטאת היינו היצר, עליו רובץ החטא ולא עליך, ועל ידי שתדע זאת ואתה תמשול בו תשלח אותו לעזאזל המדברה.

ובבחינה פסיכולוגית מוסברת יותר, זהו עיקר המצאת רעיון ה'יצר הרע'. שלוקח אחריות על מעשי בני אדם. כי בוודאי לא ממש יש מלאכים קטנים בלב האדם שאומרים לו מה לעשות, ונפש האדם אחת היא. אבל אילו יוטל על נפש האחת כל משא העון לא יוכל לסבול, ולכן "שובה ישראל.. אמרו אליו כל תשא עון", הקב"ה נושא עון, בציור שלו ממש לוקח העון מעל כתפי האדם ונושא אותו למעלה, וכיצד נושא אותו הציור שאנו אומרים "על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע", הוא הבנת האדם שאפשר כמו לפצל את נפשו, ולידע זה אני וזה לא אני. או בשפה אחרת להזדהות עם הסופר-אגו שלו ולא עם האיד שלו. שאדם אומר האני העיקרי שלי הוא טוב והוא מה שרצוני לטוב. וזה שאיני מצליח הוא כפשוטו כשלון – "כי כשלת בעונך", מחמת חולשת הרצון שאיני מצליח להוציא לפועל מה שאני רוצה. ובבחינה זו עיקר נקודת יום הכיפורים הוא ההכרה שנעשה בתודעת האני של האדם שהוא מבין שאני העיקרי שלו הוא הרצון הטוב ומעשיו או תשוקותיו שאינם רצויים הם "לפתח חטאת רובץ", כמו משהו שבא אליו מבחוץ ומכריח אותו להיכשל.

ובאמת אם יש עבודה ביום הכיפורים הוא רק איך האדם מפנה יום אחד בלוח השנה שלו לרצות בטוב. בציורו של ר' נחמן במעשה מאבידת בת מלך "וְאָמְרָה לוֹ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְךָ לְהוֹצִיא אוֹתִי כִּי אִם כְּשֶׁתִּהְיֶה בּוֹחֵר לְךָ מָקוֹם וְתִהְיֶה יוֹשֵׁב שָׁם שָׁנָה אַחַת וְכָל הַשָּׁנָה תִּתְגַּעְגַּע אַחֲרַי לְהוֹצִיא אוֹתִ וּבְכָל זְמַן שֶׁיִּהְיֶה לְךָ פְּנַאי תִּהְיֶה רַק מִתְגַּעְגֵּעַ וּמְבַקֵּשׁ וּמְצַפֶּה לְהוֹצִיא אוֹתִי וְתִהְיֶה מִתְעַנֶּה וּבַיּוֹם הָאַחֲרוֹן מֵהַשָּׁנָה תִּהְיֶה מִתְעַנֶּה וְלא תִּישַׁן כָּל הַמֵּעֵת לְעֵת". אין לי ציור יותר ברור למעשה עבודת יום הכיפורים מזה. לבחור לך מקום לשבת שם ולהתגעגע לטוב. ומה שזה עושה הוא הזדהות האדם עם חלק הטוב שבו. עם נקודת היחידה שרוצה אך טוב.

***

ונמצא דווקא מתוך הארה זו היה יותר פיתוי לחטוא ביום הכיפורים, שאין עיקר נקודת יום הכיפורים הפרישה מן החטא אלא ההכרה שאין החטא נחשב לאדם אלא ליצר. כי יאמר האדם לא אני חוטא אלא יצרי, ומסיר מעליו אחריות החטא. ובאמת זהו הבעיה ברעיון היצר טוב ויצר הרע. כי אמנם בוודאי להזדהות כראוי עם הרצון הטוב שבאדם, עם החלק המואר שבנפשו, הוא הישג אדיר, ובאמת מי שמצליח להזדהות איתה כראוי הוא צדיק גמור. כי הצדיק גמור או האדם המואר אינו נעשה צדיק גמור על ידי שדוחף את עצמו הלאה והלאה בהתגברות על התשוקות כעבודת הבינונים, אבל יש סדר עבודה מיוחדת שהוא נגיעה בצדיק גמור עצמו, ומה שהצדיק עושה הוא הגברת כח טוב נשמתו עד שהוא מזדהה לחלוטין עם הרצון הטוב שבו עד שיודע בלי שום ספק שהוא רוצה בטוב, וממילא מי שיודע בעצמו כך מסתמא אינו חוטא ונכשל כך כך, כי הרבה כשלונות של הבינוני נובעים משכחת ההזדהות הזאת לא מצד שמאשים את יצרו.

אבל סוף סוף "בגבולים היו חוטאים", ועל זה אמר הקב"ה שכתיב לפתח חטאת רובץ. כי יותר מכך קשור חטא העריות ליום הכיפורים. שכן אמרו סוף תענית לא היו ימים טובים לישראל ליום הכיפורים שבהם בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים וכו'. וראה שמחול זה לשון מחילה הוא, שכן המחילה פועלת היציאה במחול ריקוד המעגל של הקיום. ובאמרי פנחס ביאר שכן מתאים הדבר בפשטות שכן יום שמחת ליבו שבו ניתנו לוחות שניות ולמדנו שביום הכיפורים מתחילים הזו"נ דאצילות לחזור פנים בפנים אם כן אין יום מתאים ממנו להזדווג. והנה נראה מזה שענין החטא שהיה דווקא בהיות ערים בליל כיפורים מקושר נמי לייחוד זה שכן מסתמא  מתעורר רצון הזיווג בזמן הזה כאשר נמחלים העוונות, וראה אשר חתן מוחלים לו עוונותיו, כלומר הזיווג ומחילת העוונות הם הולכים ביחד תמיד, והם נמצאים באותו מחול. כי פתיחות הלב וקישוט הנפש לאהבה ואחוה הוא גוף הסליחה.

ובמסכת מגילה דף לא במנחה ביום הכיפורים קוראים בעריות. ופירשו התוספות מכיון שבנות ישראל מגיעות מקושטות לבית הכנסת יש להזהיר אותם שלא יחטאו. ורש"י פירש שהוא להזכיר לשוב בתשובה על חטא העריות המצוי. אבל אלו שתי צדדים של דבר אחד. ועוד דבר שלישי הביאו התוספות שהוא רמז להקב"ה כשם שציוותנו לא לגלות ערווה כך אל תגלה ערוותנו בדיננו. ובאמת כבר במקרא אנו מוצאים שנסמך פרשת עריות לפרשת יום הכיפורים באחרי מות. כי יש בעריות סוד שאין דורשין אותה בשלשה. כלומר סוד שנמצא דווקא בייחוד עצמו בין שנים  המתייחדים ואין שלישי עמם. ופירוש דבר זה הוא כל פרשת עריות שעיקרו אזהרה על הקרובים. כי בקרובים נמצא תמיד דבר שלישי בנוסף לרצונם המתייחד שהוא הקירבה ביניהם, ולכן הדבר פסול וכן אנו מרמזים להקב"ה כי בייחוד שהוא מתייחד עליו ביום הכיפורים לא ייכנס צד שלישי כמו אובייקטיבי שהוא השטן, אבל ידון אותנו בנעילת חותמו בינינו בלבד, ובין ארבע עינים אפשר לנו לבוא להבנה, אבל גילוי ערווה הוא עיקר שורש החטא כאשר מנסים לגלות הכל כמו לעיניים שלישיות לצד שלישי אובייקטיבי כאילו.

ונמצא מובן מכל זה אשר בנות ישראל יוצאות וחולת בכרמים או מתקשטות בבית הכנסת ביום הכיפורים, ראוי לבחור לשאת עיניו (היינו אם תיטיב – שאת) ולראות מה הוא בורר לו באותו הזמן, אך בכדי להעמיד זאת כראוי אנו מלמדים סוד עריות שלא יקרבו לגלות בשר קרובים ולא יחטאו בהכנסת מבט אובייקטיבי במחול האהבה אך יאירו באור האהבה כראוי בייחוד צנוע ונסתר.

ואם נחזיר את הסוד הזה לבחינה הפסיכולוגית הנ"ל הוא שצריך לעמוד על כך שכל הסליחה הזו וכל שעיר לעזאזל נעשה במקום נסתר כלומר בתוך הנפש עצמה, כאשר הלך איש עתי המדברה ועוזב את מלוויו מאחורה ושילח את השעיר במדבר, אבל במקום הקהל צריך להשאיר את אחריות החטא ולא יגלו בשר ערוות קרובים. לא יגלה אדם בשר הקרוב אצל עצמו יצרו הרע שהוא יודע אשמתו בחטאיו בגילוי. כי אם יטען מישהו עלי שחטאתי לו ואענה לו ומה אעשה ויצרי אנסני אין זו תשובה, וכענין חטאים שבאין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר, אלא הקשר הזה ביני לבין יצרי צריך להישאר ביני לבין עצמי, ואם ידע אדם לקיים הבדלת האני שלו מן היצר בתוכו ממילא יהיו קשריו עם החוץ כנכון ולא יחטא להם, אבל בתוך ליבו יחזיק את הסוד ויפרוש עליו סוכת שלם להגן על הייחוד שתישאר בתוך החופה ולא תינבל בגילוי לחוץ.

(וראה רסיסי לילה סוף אות נד שמדבר בכל זה )

 

אויס געפויעלט אלעס גוטס

מוצאי יום הכיפורים

ממורי הרימ"מ שמעתי שביום כיפור צריכים לקבל השגות חדשות וחידושים שזה כל עניין התענית ולוחות שניות.

אמנם כבר כתב באמרי פנחס שבשעת התפלה בא לו בכל פעם חידושים אך אחר התפלה נשכח מאיתו, כי התפלה היא עולם אחר ואחר התפלה נמצא במקום אחר. כך קשה לשחזר תובנות וחידושים של שעת התפלה שכן הם קיימים כמו ברובד אחר. וכדי לרשום אותם צריך לתרגם אותם לשפה רגילה או להימצא בשעת הרישום במצב דומה לשעת התפלה עצמה.

על הקליר כתבו שבשעה שפייט וחיות אשר הנה מרובעות ליהטה אש סביבו. כלומר כאשר פייט את קדושת ראש השנה ובוודאי היה זה באמצע הזה שכן היה צריך לכתוב וכו', היה נמצא באותו מצב נפשי של אש להבת שלהבת כמו בשעת הקדושה עצמה ויותר. כי באמת הכל תלוי במחשבה, ובכל יום יש מחשבת יום הכיפורים למי שרוצה כמפורש במסכת ברכות שלפני יהי לרצון "אפילו רוצה לומר כסדר וידוי של יום הכיפורים אומר". וכל יום בקטורת אנו מזכירים ומחזירן למכשתשת בערב יום הכיפורים כדי לקיים מצוות דקה מן הדקה.

ועוד מעולה יותר נמצא הדבר במחשבה מאשר במעשה, כידוע דברי עבודת ישראל על עבדין עובדא דאהרן, שהחכם עושה עובדא דאהרן ממש במחשבתו יותר מכהן גדול שאינו יודע מה עושה. ועל זה אנו אומרים אשרי עין ראתה קהל קדושים רוגשים בית קדש הקדשים. וכי בקדש הקדשים היו כל הקהל אלא מי שהרגיש נפשו שם ובמחשבתו כיון במקום.

וכל הפיוט שמפייטים אשרי עין ראתה.. הלא למשמע אזן דאבה משמעותו שיש מדרגת ראיה ומדרגת שמיעה שמיעה הוא הבנה וראיה הוא השגה ומי שנמצא באוזן בלבד הגם שזו מעלה עליונה מאד עדיין דאבה נפשנו אבל אשרי עין ראתה בצפיית הלב ממש ועל ידי דמעות העין שמשתוקקים על דאבה נפשנו זוכים ונהיה אשרי עין.

במוצאי יום כיפור נהגו לאחל "זאלסט האבן געפוילט אלעס גוטס". וכבר שאלו השואלים איזה מין ברכה לשעבר זה או שפעל או שלא. אבל זה קושיא למי שלא ידע טבע מקום התפלה בדקות המחשבה למעלה ממקום הזמן. כי כל איחול כזו יש בתוכו תפלה שלימה. וכשם שהסדר הטבעי כאילו שפועל ביום ואז מרגיש שנפעל ולך אכול בשמחה לחמך. כך מי שנמצא באשרי עין הרי תחושת הפעולה והשגת מבוקשו בתפלה ושפעל ומעתה יש לו לשמוח גם זה עולם בפני עצמו ומחשבת תפלה בפני עצמו. ואינו תלוי וצריך לבוא בסיבת משהו שקדם לו.

קץ סליחה ומחילה

"יום הכיפורים הוא קץ מחילה וסליחה לישראל" (לשון הרמב"ם תשובה ב, ז, וכך נוסח התפלה שלו בנעילה).

פירוש מילת קץ בעברית הוא מה שאנו קוראים דדליין. כלומר כי הרבה דברים חשובים נמצאים על רשימת המטלות שלנו כל הזמן, ואין אדם מספיק ביום לגמור את כל צרכי אותו היום בגופו ובנפשו. תמיד יש עוד זמן ותמיד אפשר לדחות דברים למחר. אבל לפעמים יש קביעת זמן למשהו שאומר אם לא תעשו את זה היום זה לא יקרה אף פעם. כי כבר יעבור הזמן. אז אנו קוראים לזה דד-ליין. הזמן שנגמר. וכפי שכולם יודעים אם אין לדבר דדליין הוא יחכה לנצח כי תמיד אפשר לדחות בעוד כמה ימים.

כך ביותר כל הצטרכויות נפשותינו והתנהגותינו סובלים מחוסר קץ, ובפרט בדברים שאין קיצם ידוע, כמו זמן המיתה, שכתוב בה הודיעני ה' קיצי ומדת ימי מה הוא, אין אדם יודע את קיצו, ולכן תמיד נדחה התשובה ליום מחר. ובאמת כך הוא כי באמת תמיד אפשר לעשות תשובה מחר ולהגיע אל הסליחה מחר ואין אדם נעצר בזמן מסוים לומר סליחה. וכאשר אמרו על הקץ יום נקם בליבי כך הוא באמת כי הסליחה לא נמצא בזמן אלא מעליו ותמיד יש עוד זמן עד יום מותו תחכה לו.

ביום הכיפורים עשו דדליין לסליחה ומחילה. באיום כאילו שאם לא יהיה מחילה וסליחה עכשיו לא יהיה אף פעם כבר לשנה הזאת. עכשיו גמר החתימה גזר הדין וזהו לא נשאר עוד זמן צריך לסלוח עכשיו. זה כמו הודעת יום המיתה, או זמן הקץ. כמו פשט המילה דד-ליין זמן המוות. הזמן שבו הזמן הניתן לשנה זו אוזל ומת, וזהו אם לא עכשיו לא יקרה. זה עוזר אפילו בפשיטות כמו בני אדם שיש להם מריבה ורוצים להתפייס אבל חוסר הקץ אינו נותן להם כי מי אומר שהיום יתפייסו אולי מחר, וכאשר מגיע קץ הסליחה ביום הכיפורים הוא אומר עכשיו כבר לא נשאר זמן חייבים לסלוח כבר.

במילים אחרות, יום הכיפורים זה התירוץ של אתה התחלת. אדם מבקש תמיד את הסליחה ואין לו כח להתחיל אותה כי אולי הוא לא צודק, ואולי האל בכלל צריך להתחיל את הסליחה, יאמר חזקיה שישעיה יבוא אליו יאמר ישעיה שחזקיה יבא אליו. למצוא סיבה להתחיל את הסליחה זה דבר קשה מאד מאופי הדבר הזה ומצד הבלבול הכללי שאדם נתון בתוכו תמיד, הקושי שלו אינו כ"כ מה לומר אלא יותר איך להתחיל, מאיזה מקום לפתוח את הפה שלו ואיפה למצוא את הקול שלו.

אז ניתן כמו תירוץ את היום. אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך. אומר המתפלל רבונו של עולם זה לא אני שמוצא עוז להתחיל לבקש כאן סליחה זה אתה התחלת. וקבעת את היום הזה קץ סליחה. כל הזמן התחמקתי ממך חשבתי נו יישאר עוד זמן אבל זהו עכשיו הקץ פשוט אין לי ברירה אלא לומר לפניך וכו'. ונתינת החוט הזה של התחלה שנותן פתחון פה לאדם לפתוח ולומר סליחה זה כל החידוש של קץ סליחה ומחילה.

אמר רבי אליעזר שוב יום אחד לפני מיתתך, אמרו לו הא אין אדם יודע מתי ימות, ענה זה הפואנטה, יהיו כל ימיו בתשובה. ומה זה הטריק הזה. שבאמת צריך לעשות תשובה יום לפני המיתה. כי עד אז לא ימצא אדם איך לעשות תשובה. וכל התשובה הזו על הספק איזה מין תשובה הוא, פשוט מחוסר הידיעה מתי ימות, הפשט הוא שיש לפעמים היוודעות של יום אחד לפני המיתה. שהוא זמן קץ סליחה ומחילה. ובאותו יום יש לו לעשות תשובה. ואולי יש קצת היוודעות של זה כל יום, אבל לאמיתו אין אדם שב אלא ברגע האחרון, על פתחו של גיהנום, כי עד אז יש זמן. ובקץ הסליחה אז נגלה לו הדעת שיודע קיצו ואז הוא שב. כמו שכתוב כי אחרי שובי ניחמתי ואחרי הודעי ספקתי על ירך. התשובה תלויה בדעת של אחרי הודעי, ומה נודע לו, אותו הדבר שהוא נעלם מבני אדם שהוא מי יודע כמה יחיה, וכאשר יודעים את זה כנאמר מי יחיה וכו', אז ישוב יום אחד שהוא יום הכיפורים קץ מחילה וסליחה.

שעיר לעזאזל

איתא מהרוזינער ומר פנחס'ל קאריצער שהרבה צדיקים נכשלו בגלל שלא ידעו את סוד השעיר לעזאזל. כנראה שזה היה טעות נדב ואביהו שלא נשאו נשים.

שהסוד מבואר שיש לתת חלק לס"מ. והלא כל הצדיקים מתפלאים על כך זובח לאלהים יחרם בלתי להויה לבדו. אבל זה מצווה שביום כיפור יש לתת קרבן לעזאזל. ואותו הקרבן נושא אלע עוונתם.

ובפשט הכי פשוט שאסור להיות צדיק מדי. וכל מי שמנסה להיות צדיק הרבה מבלי לתת חלק למציאות הפשוטה לגוף וליצר בסוף היצר יתגבר עליו. והתיאור של השעיר לפעמים שהוא כמו טריק שמרמים את הס"מ שנותנים לו מה שרוצה וכשהוא נפנה להתעסק בזה אז עושים היחוד הכי עמוק. היינו שאם רוצים להתבונן בדבר עמוק צריך להכין כוס גלידה אן בירה, לא ללבוש גרטל ולבוא עם רצינות גדולה, וכשבאים בצורה כזו מפרקים את ההתנגדות מנשקו וניגשים בנחת אל הקודש.

הרבי מלובלין אמר שאחרי תפילה טובה צריך לשבת לשתות לחיים ושם עושים את השעיר לעזאזל ובלי כן יהיה קטרוג . הקטרוג הזה אינו מיסטי הוא פשוט שאם באים לנצח הכל בכבדות כזו לא מצליחים. צריך לעשות בדיחה לפני הלימוד.

ובמנחת יום הכיפורים הדין שמותר להכין את הירק לשבירת הצום. פירוש המשנה אומרת שלא תחשוב כמו שהמשגיחים אומרים מה אתה חושב על האוכל של שבירת הצום עכשיו נעילה. כי לא ידעו סוד השעיר. אלא כמו שתיאר לי חסיד אחד על רבו ז"ל איך כל שעת הנעילה מסדרים את הכיסאות והשולחנות וחותכים את העוגה לשבירת הצום ובתוך כל זה מתפללים בדבקות יחוד נעילה.

וכאשר מדברים על גאולה שלימה מסתמא צריך לזה שעיר חשוב , הרבה אומרים חמורו של משיח אבל מסתמא הוא השעיר לעזאזל של משיח.

שינוי מחשבה ושינוי מעשה -שבת עקב מברכים אלול תשע"ו

והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה.

א) אין אדם שליט ברוחו לכלוא את הרוח. את דרכי הרוח לא אפשר לתחום בגבול וגדר מסוים. אי אפשר לומר הריטואל הזה או היום הזה הוא מגדיר את האהבה. הזוי לחשוב הפעולה הזו של שימת טבעת באצבע היא הופכת שתי נפשות לאחת. אי אפשר שיום אחד קבוע הוא שיהפוך את האדם מרשע לצדיק. אין שכל שאומר שיום אחד בדיוק או פעולה אחת של תענית הוא שיפעל סליחת עוונות. הרי האהבה עמוקה וסבוכה עד אין קץ, מתקיימת הוא ברזי הנשמה הולכת בדרכיה אוספת תוקף עד שבמשך זמן וזמנים אפשר לראות את פעולתה. וגם זה בהסתכלות בלבד, לא פעולה מסוימת היא הקובעת אותה ולא במעשה אחד אפשר לומר הריני מעכשיו אוהב אותך ומקושר בך. "היוחל ארץ ביום אחד אם יוולד גוי פעם אחת?". אם כן, מה זהו שאנו אומרים "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל". דובר שקרים לא יכון, וודאי לא בטבעת זו אפשר שתיעשה מקודשת ומה יעזור פה דת משה וישראל לקיים את הנמנע. ומהו זה שכתוב "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם", היהפוך טמא לטהור ביום אחד מסוים קבוע מראש? אם מבקשים אנחנו מקודשת לי שתתקיים בדעת, סליחת עוונות שיתקיים באופן שאנו יודעים אותה כאמת ורואים אותה במציאות, חייבים אנחנו להבין שאינם נפעלים בדרך נס בריטואל אחד אלא הם מציאות נבנית במשך זמן רב ובמשך מחשבה מרובה ועיון עמוק.

כל הנושא אשה מוחלין לו על כל עוונותיו, כך לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב ויום הכיפורים, שבשניהם דבר אחד. וודאי אין נשיאת אשה דבר המתהווה ברגע אחד, וודאי אין כפרת יום הכיפורים דבר המתהווה ברגע אחד או בריטואל קבוע. לכן ראו חכמים והרחיבו את רחמי כפרת יום הכיפורים לארבעים יום. שהם כבר תקופה בחיים. גם זה רק קביעת זמן שרירותית. אבל הוא כבר מבטא את המציאות שאין כפרה ברגע אחד, אלא אולי בתקופה שלימה. כך אהבת כלה תקופה שלימה, ארבעים יום קודם יצירת הוולד מכריזים לזיווג ראשון, ולפי מעשיו מכריזים לזיווג שני, כל אחד כפי זמנו ודרכי נפשו מתהווים האהבה והסליחה.

ב) באינספור חיפושים אחרי הרוח הלכו בני אדם וחיפשו בדרכים רבות. אבל היא מאד נעלמה מעיני כל חי. היא אינה מראה פניה בגסות ואין לוקחים את בת המלך בידיים. אלא בשירים, במחשבות שקטות, ברצוא ושוב של חיזור וחיפוש, בניסוי וטעיה, סובב סובב הולך הרוח. לפעמים בעתים מיוחדות, ללא הודעה מוקדמת וללא אפשרות תכנון כראוי, לפעמים מתוך עשיית ריטואל או מצווה או מתוך פעולה כלשהו, מופיעה הרוח פתאום בכל הדרה. זהו סיפור ייחודי. "המסות הגדולות אשר ראו עיניך". פעם אחת, "פנים בפנים דיבר הויה עמכם". ומיד אחרי כן נעלמה שוב, וחזר משה לתוך הענן וחזרה שכינה למקומה. ובני אדם נשארו תוהים, הרי כה קשה היא למצוא את הרוח, והנה נדמה להם שנמצא בידם האבידה אשר כל ימות עולם מחפשים אחריה, חושבים הם וודאי מצווה זו או פעולה זו או לימוד זה או עבודה זו היא המביאה את הרוח, ומיד הם טועים להחליף את הרוח בפעולה מסוימת זו. דבר זה אנו רואים קורה כל כך הרבה פעמים שוב ושוב, כאשר בדרך מופלא מוצא אדם את הרוח על ידי פעולה כלשהו, ושוב הוא מבלה את שארית חייו בנסיון לשחזר את אותו פעולה שעל ידה שרתה עליו הרוח. ללא הצלחה. כי הרוח אינה תלויה בפעולה אך מקרה היה שמצאה בדרך זה.

זוהי חטא עבודה זרה, סיפור העגל. שכן רבים תמהים כיצד נעשה עגל אחרי מעמד הר סיני, אבל הדבר בעומקו להיפך. העגל היה הנסיון של ישראל להחזיק את מעמד הר סיני אצלם בידיים. כאשר ראו כי הכבוד שהיה בהר נעלם, ומשה עלה אל הערפל ארבעים יום – שהיינו תקופת החיים הנדרשת למצוא את הרוח כנ"ל, ולא יום אחד או מצווה אחת או סגולה אחת – ביקשו נואשות אחרי הדרך שישאיר אצלם את אותו פנים בפנים. נתפסו לעגל הזהב – אשר אותו ראו בחזיון הר סיני כמבואר בדברי רז"ל ובמרכבה, ביקשו לקבוע את אותו מצווה שהביא אותם אל ההתגלות וחיזרו אחריו בכח. ואת חטא הזה אנחנו סובלים ממנו עד היום כאשר אמרו, כמי שיבקש את טבעת הזהב שקידש בה את ארוסתו ויעבדנה כאשר יהיה ביניהם מחלוקת, וישכח את רוח האהבה שהיא המביאה את הטבעת. אמנם וודאי הטבעת בכוחה לפעמים להביא את הרוח, אך דרך מקרה הוא אחרי רוב הכנות הרוח ואחרי שתמצא מקום זמן ונפש ראוי לחול בה, אבל לא היא הרוח. כמה זהירות נדרשת לא להחליף את זה בזה.

ג) ועוד צריך להבין את כוח טבעת הזהב עצמו. כל ריטואל הוא סוג של הצגה. וודאי אין משה וישראל שעשו את דת טבעת הזהב טיפשים לחשוב שהיא עצמה הפועל את הקידושין בשלימות. הטעויות שסילקנו בקטעים הקודמים הם טעויות פשוטות ואין לייחס אותם לריטואל עצמו. אבל הריטואל הוא תמיד סוג של הצגה, ויש שיגידו סוג של שקר. "כיצד מרקדין לפני הכלה בית הלל אומרים כלה נאה וחסודה ובית שמאי אומרים כלה כמות שהיא". הרי לנו היתר השקר לבית הלל לרקד את הכלה ולשבחה במעלות שאין בידה. אבל גם לבית שמאי עדיין יש שקר, כי אם היא כמות שהיא למה לרקד לפניה. גם אם מיעטו את השקר בדיבור הרי השקר מתקיים במעשה. ובאמת בני אדם העומדים על העומק כבית שמאי יש להם הרבה פעמים חוסר נוחות באירועים כמו חתונה, או כל אירוע פומבי וקבוע אחר, וכי אפשר שדווקא בשעה זו יהיה הרגש הנכון או המחשבה הנכונה, הרי אין הפנימיות עובדת ככה. אבל הוא תמיד הצגה, כמו ליל הסדר שאנו עושים עצמנו כאילו עכשיו יצאנו ממצרים, כמו ליל תשעה באב שאנו עושים עצמנו כאילו עכשיו נחרב הבית, כמו חתונה שאנו עושים עצמנו כאילו עכשיו נעשה האהבה, כמו יום הכיפורים שאנו עושים עצמנו כמלאכים כאילו עתה נסלחו העוונות.

אבל הצגה אינו שקר, הוא פשוט הבאת כל הפרטים הקטנים שנתהוו בזמנים ומקומות רבים לכדי זמן ומקום אחד. הוא סיפור הסיפור שמצטרף מזמנים ומקומות רבים בפעם אחת. הקידושין חלה על כל מעשי האהבה שהיו קודם לה ושיהיו אחריה. היא אוספת את כולם לכדי סיפור אחד ומכריזה אותה בפומבי. שהרי בלתי אפשרי לעשות פרסום וטקס בכל פעם שבאמת קורה האהבה בלב או הסליחה בנשמה, אין זה מעשי. אבל עושים בפעם אחת בדרכים קבועות ובזה מכניסים את כל הסליחות וכל הרגשות וכל האהבות. במובן מסוים הרי את מקודשת לי הוא מעל הזמן, הוא חל על מה שהיה קודם לה ועל מה שיהיה אחריה. כך יום הכיפורים הוא מעל הזמן. ויאמר סלחתי על שהיה ושיהיה ושנמצא במקום אחר.

ד) הצורך בטבעת זו הוא כדלהלן: לכל דבר בעולם יש שתי רמות, החלק המעשי (הארצי) והחלק הרעיוני (השמימי). אם אדם רוצה לעשות תשובה, הוא צריך שינוי מחשבה ושינוי מעשה. אם אדם רוצה להתחתן, או לעשות שום שינוי או בנין בעולם, הוא צריך שינוי מחשבה ושינוי מעשה. ויש ללמוד את דרכי ההשתנות בשתי הרמות כי לכל אחד מהם חוקים וכללים משלו ואיך הם עובדים ביחד. ואחד מן ההבדלים שיש ביניהם הוא שהשינוי המעשי הוא תמיד איטי שלב אחד שלב, ואילו השינוי המחשבתי הוא תמיד פתאומי, לא המשכי. בפרשה שלנו, על השינוי המחשבתי נאמר והיה עקב תשמעון, וכל הבטחות הגאולה כפתאומיים ואילו על המעשי נאמר ונשל את הגוים האל מפניך מעט מעט.  הבחנה זו תפתור סתירות ובעיות רבות בענין הגאולה אשר הוא חיינו בעולם הזה כאשר נבין כי המעשי הוא בהכרח גאולתם של ישראל קמעה קמעה, ואילו על המחשבה תמיד פתאום יבוא אל היכלו האדון, ואין המקום כאן להרחיב על זה ישמח חכם ויוסיף לקח.

הסיבה אשר השינוי המחשבתי הוא תמיד פתאומי הוא כי אם לא אינו שינוי מחשבתי. כי לשנות את המחשבה אינו להוסיף פירוש אחד אלא לשנות את כל הפרדיגמה. כי זה בלבד ייקרא שינוי בעולם האידיאות. ושינוי פרדיגמה בהכרח הוא אירוע טראומתי, כלומר אין בו המשכיות אל המחשבה הקודמת. אלא להפיך היא שוברת את הקודם ומביאה במקומה הסתכלות חדשה עולם חדש. מה שמרכך את השינוי הזה הוא שהוא לא שינוי מעשי. אתה קם מחר בבוקר באותו מיטה והכל אותו דבר, רק כל העולם השתנה. מאידך השינוי המעשי אינו יכול להיות רדיקלי, כי זה הרס וחורבן באמת. השינוי המעשי הוא תמיד מעט מעט שלב אחר שלב, עד שמיישם את המחשבה.

ממילא מובן, אשר הריטואל העומד מעל הזמן ומעל המקום, הוא מתייחס אל שינוי המחשבה. אל שינוי התפיסה אל העיניים החדשות שאנו מקבלים כאשר אנחנו עולים שלב בחיים עושים תשובה מתחתנים. אמנם גם שינוי המחשבה אינו קורה דווקא באותו טבעת, אבל הגדרתו הוא כך ברגע אחד כמו אילו היה בניתנת טבעת, כי הוא שובר את הקודם ובונה חדש ברגע אחד שאינו אפילו רגע כי נמצא רק במחשבה. וזהו כוח טבעת זו כוח יום הכיפורים שהוא שינוי המחשבה, מהפכה אשר מייצרת עולם חדש מבלי לשנות בעולם עצמו דבר. לקבל עיניים חדשות.

יש אנשים אשר מסוגלים ליישם את המעשה, מעט מעט, ויש אנשים אשר סגולתם לשנות את המחשבה. בפתאומיות אחד אתה רואה עולם חדש, וכלום לא השתנה. זוהי תשובה עלאה אשר אותה אנחנו מבקשים בשבת זו.