פעמיים בשנה עוברים בני ישראל דרך שלט גדול מהבהב. על השלט חקוקים באותיות אדומות גדולות, ‘זאת חוקת התורה’. מתחתם אותיות הסבר קטנים מפרשים, ‘גזירה הוא מלפני ואין לך רשות להרהר’. העוברים מהם מושכים בכתפיהם ואומרים ‘נו, אם לא אז לא’, נלמד את שנוכל להבין ואת שלא נוכל לא נטרח בו יותר מדי. אחרים מהם כועסים, ‘וכי למה לא יכלו לספר לנו טעם החוקה’, מהם מפנים את כעסם כלפי בעל השלט ועוזבים בכעס, ומהם מפנים את כעסם כלפי הנתונים להם ומחנכים אותם ‘תעשו את הנאמר לכם בלא טעם ודעת’.
חברי החכמה יודעים ומאמינים כי המציאות טובה, ואם טרחה החכמה לרשום את אותותיה בדרכים, הלא לא טרחה בכדי להכעיס אותנו אלא בכדי להיטיב. יודעים הם כי האות חייב להיות הזמנה ולא דחייה. כבר הורגלו הם בדרכי עורמת החסד של החכמה. הסימן ‘כאן נמצא דבר לא מובן’ איננו יכול להיות להם כי אם הזמנה מעוררת את סקרנותם ומדליקה בהם את אש התשוקה לדעת את הדבר שהעלמתו הוכרזה להם בזאת.
חכמה מחייכת מבעד ללוט שכיסתה בה את פניה וכל גופה מתרחב בשמחה מבעד כנפי בגדיה. חוק הוא לחכמה מאת מקורה שלא תיכנס לשום מקום שלא הוזמנה אליה. וחוק הוא לה שלא תוכל להיכנס כי אם חפץ בה ונקראה בשם. אך את שמה הפרטי הושבעה שלא לגלות, כדי שנדע אם המבקש ביקש אותה או לעשות את שנאמר לו בטוב הכללי. הלא הכל חפצים את הטוב ואת החכמה בגוונים כלליים, ולפי שכל בקשתם ‘להיות טובים’, נושאים הם את גווני לבושיה החיצוניים לבד ומסתפקים בהם. את השלט האדום צבעה בדם נדתה בערמה, לסקרן את החברים שאין ‘לא’ מתקבל אצלם אלא כהדלקת תבערת אש התשוקה, ובאש תשוקתם ישרפו את הדם עד ייעשה עפר ויישפכו עליו מים חיים ותתוודע.
(סוד פרה אדומה מן הזוהר)