הוארו כל האורות, הודלקו כל הנשמות, נשרפו כל הנרות, זאת חנוכת הנרות. התפוצצו זיקוקין, קול רעש ואש, ושמחה. אשר שם ליבו הביט והקשיב לריקודם של

“שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה” – שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה” קודם כל לחיות. לחיות היום. לחיות כאן. לחיות ככה. כל העת אנחנו

“כי את חנה אהב והוי”ה סגר רחמה”. איתא בפרע”ח חנוכה הוא חנה כ”ו. סימן לנו בזאת להתבונן בתמונת סיפור חנה והולדת בנה שמואל. ואיך מתקשרת

איתא בזוהר (ח”א רלב, א) שכל ביתה לבוש שנים שכל מצוות התורה כפולות כגון מילה ופריעה, ציצית ותפילין, מזוזה ונר חנוכה. כי מזוזה בימין ונר

והמהדרין מן המהדרין בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמונה מכאן ואילך פוחת והולך, בית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך.

כתיב (דניאל י, ח) “ואני נשארתי לבדי ואראה את המראה הגדלה הזאת ולא נשאר בי כח והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח” ובביאור פסוק

“המראה כמראה אשר ראיתי”. בכל מצווה ומועד יש לראות את המראה הפרטי כפי המראה הכללי. “בימים ההם בזמן הזה”, כפי שיש קומה שלימה של מראה

יכוון בהדלקתו שהוא מדליק נר נשמה לאמת שנגנזה ונעלמה מן העולם בבריאתה, כדאמרינן “אמת אמר אל יברא שכולו שקר”, הרי מתה האמת ברגע הראשון של