“המראה כמראה אשר ראיתי”. בכל מצווה ומועד יש לראות את המראה הפרטי כפי המראה הכללי. “בימים ההם בזמן הזה”, כפי שיש קומה שלימה של מראה הספירות בכלל סדר המועדים כך יש בכל פרט. ומתוך חיכוך מראה הפרט בהכלל נוצרת ונולדת אש המנורה “ממתניו ולמעלה אש בית לה אש וממתניו ולמטה אש ונוגה לה סביב” נפרט את המראות הללו ובעירתם זה בזה (מתוך עיון בתיקוני זוהר חדש דף נח עמוד א -ב, ובפירוש אור יקר).
אלה מועדי הוי”ה: מ”י שהיא הבינה ברא אל”ה שהוא הו”ק, והיינו אל”ה – מתוך מועדי הוי”ה ר”ת מ”י. הם ששה מועדים עיקריים כפי שנפרט להלן, וכן אל”ה ו’ פעמים ו’ כמספר נרות חנוכה (1+2+3+4+5+6+7+8=36). הרי הכלל בפרט. ועניין המועדים בכללותם הארת הבינה: א’לה מ’ועדי הוי”ה ר”ת אמ”י. שכן בינה עולם הבא והם ימי מועד שבהם הארה שמעל החיים כרגילותם. וכמו שיש בבינה ששת ימי מועדים כך יש במלכות ששת ימי בראשית. למעלה מהם יום הכיפורים שהיא הבינה עצמה, למטה מהם השבת שהיא המלכות עצמה. והפרט: חנוכה שבה ששת ימי החול וודאי, ועוד שנים לשבת ויום הכיפורים.
וסדר עמידת המועדים, הנה שלשה רגלים הם חג”ת וודאי. פסח דרועא ימינא חסד, סוכות דרועא שמאלא גבורה, שבועות גופא תפארת תורה. הם שלשה מועדים עיקריים שמן התורה, כמו שחג”ת ימין שמאל אמצע הוא עיקר הסדר. אבל צריך לכפול גם הסדר הזה, כי התורה לא הגיעה עד למטה מבלי חידוש רבנן. ולכן ראש השנה, חנוכה, ופורים הם נצח הוד יסוד. עם היות ראש השנה מן התורה אין הדין שבה אלא מדרבנן. והנה ראש השנה מעמיד את הפסח, חנוכה מעמיד את הסוכות, ופורים מעמיד את השבועות.
סדר זה אינו התמונה השלימה כי יש עוד סדר שבו פסח ימין ראש השנה שמאל שבועות אמצע, חנוכה ופורים נצח והוד, סוכות יסוד, שמיני עצרת מלכות. נמצא הסוכות הוא הו”ק שבו נמשך הייחוד מן האימא ביום הכיפורים שקדם לה, דרך כל שבעת ימי החג, עד לשמיני עצרת רגל בפני עצמו שהיא גופא דנוקבא. וחילוק הסדרים האלה תלוי אם מתבוננים בהולדת המציאות זה מזה או בעמידתן אחרי היווצרם.
וכאן הוא עיקר הסוד, כי צריך להתבונן איך נולדו חנוכה ופורים מתוך החג”ת. ואיה היה כל הסדר עד שלא נתקנו מועדים חדשים. וכלל הענין תפלות אבות תיקנום, היינו יש שלשה דרכי תחושה עיקריים אל האלהות שחרית מנחה ערבית פסח שבועות סוכות. אבל כבר נפסקה הלכה שאין מכוונים בתפלות אלו, נמצא הדרך עומדת חסרה כי אין אפשרות ליגע באלהות, אלא למי שיודע סוד התפלות הנוספות על השלש. כמו תיקון חצות, או קבלת שבת, או קריאת שמע שעל המיטה, או תפלות התבודדות פרטיות שכל אחד עושה לעצמו. ותפלות אלו הם כנגד חנוכה ופורים.
דאיתא מם וסמך שבלוחות בנס היו עומדים. כלומר שיש תורה שלימה לוחות אבנים, אבל יש בה אותיות המעמידים אותם ואינם יכולים לעמוד אלא בנס, שצריך איזה דבר שעומד מחוץ ללוחות העדות וגורם להם עמידה. ואלו הם נצח והוד. שהם נביאים, כמו שהנביא יכול לבטל דבר מדברי תורה לשעה. כלומר הנצח והוד יוצאים לבר מגופא שהוא התורה, אבל “ביטולה זהו קיומה”. כי אילולי הנס לא היו הלוחות עומדים כלל.
וסדר הענין יש לפרש בלחישה בלבד, והוא מה שנצח עומד למעלה מן ההוד ונקראו שחקים שטוחנים מן לצדיקים, ועל זה אמרו ממראה מתניו ולמעלה נצח וממתניו למטה הוד. אפילו שלפי הנראה הם עומדים במדרגה אחת שווה, הנצח מעל ההוד דאיהו נצח עלה. כי ההלכה שיש לשכב על צד שמאל. וריחיים אלו כשמכים את העליון בתחתון או את העולם באלהות או את התורה בביטולה הם גורמים לאוויר שביניהם להתחמם ולהוליד מועדים חדשים. והם מתעברים בתוך המלכות שהיא פתח עיניים, מניחה בטפח הסמוך לפתח שכל עיניים מצפים לראותה, ומולידים שם סדר חדש.
מעל כולם יום הכיפורים, שהיא מציאות כל המועדים בהפשטתם הגמורה. עולם הבא שאין בו לא אכילה ולא שתיה ולא תשמיש אלא צדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה. כך חנוכה בעיקרה אין במצוותה אכילה או שתיה אלא יושבים ונהנים מזיו השכינה, לראותם בלבד. ואיתא כל המועדים יהיו בטלים ומצוות בטלות לעתיד לבא, לבד חנוכה ופורים שאינם במעשה המצווה אלא ביושבים ונהנים.