אע”פ שחג שמחת תורה אינו חזל”י, מעניין שמצאנו ביטוי ‘שמחת תורה’ פעמיים במדרש דווקא על מתן תורה בחג השבועות.
הראשון הוא בענין דחיית מיתת נדב ואביהו ממתן תורה ליום הקמת המשכן (פסיקתא דר”כ ליום הכיפורים פסקא כו. וכן תנחומא אחרי בובר סימן ח, תנחומא הרגיל שם סימן ו’, במדבר רבה ב, כה. ומובא ברש”י משפטים כד, י)
“במדבר סיני, וכי במדבר סיני מתו, אלא מלמד שמהר סיני נטלו איפופסים שלהם למיתה. משל למלך שהיה משיא את בתו ונמצא בשושבינים שלו דבר של זינו מייא. א’ המלך אם הורגן אני עכשיו הרי אני מערבב שמחת בתי, למחר באה שמחתי ומוטב בשמחתי ולא בשמחת בתי. כך א’ הקדוש ברוך הוא אם אני הורג נדב ואביהוא עכשיו הרי אני מערבב שמחת תורה, למחר שמחתי באה, מוטב בשמחתי ולא בשמחת תורה, הד”ה דכת’ ביום חתונתו , זה סיני, וביום שמחת לבו , זה אהל מועד. “
והשני במדרש (שמקורו לא נודע אבל מובא בראשונים החל מן העיטור ומפורסם בר”ן סוף פסחים)
“ובהגדה גם כן אמרו בשעה שאמר להם משה תעבדון את האלהים על ההר הזה אמרו לו ישראל משה רבינו אימתי עבודה זו אמר להם לסוף חמשים יום והיו מונין כל אחד ואחד לעצמו מכאן קבעו חכמים לספירת העומר כלומר בזמן הזה שאין אנו מביאין קרבן ולא עומר אלא מחשבין נ’ יום לשמחת התורה כמו שמנו ישראל באותו זמן.”
[ולגבי חג שמחת תורה על סיום התורה מצינו ביטוי זה לראשונה בספר החילוקים שבין בני מזרח לבני מערב סימן מח:
א”מ עושין שמחת תורה בכל שנה, ובני א”י לג’ שנים ומחצה.
ובספר רעיא מהימנא פנחס רנו, א. וכן בספר תיקוני זוהר תיקון כא נו, א.