קינה על השואה

כאשר חרב הבית בראשונה, נכתב לנו איכה ברוח הקודש.
כאשר חרב הבית בשניה, פתחנו את הכתובים במדרשות על חורבננו.
כאשר עמדה חורבננו, פייטנו קינות, על המדרשים ועל הכתובים.
ומאז היה לנו מחזור קבוע. וכמו קהל-וחזן-וקהל התחלקנו בתפקידי המחזור.
הוא הכה ואנחנו כתבנו, הוא הכה ואנחנו דרשנו, הוא הכה ואנחנו פייטנו.
ואל תרמיל-הגלות שלנו אספנו מנהגי אבל.
מליצה מפה מנהג משם, ישיבה לארץ מארץ זרה כלשהו, והעלאת אפר מעפר ארץ טמאה.
וכמו פסיפס נארגה ספר-הקינות שלנו מכל גלות, וכמו ספר ישן כרוך וכרוך שוב נכרכה מסכת-הגיטין שלנו בקישורי דמעות הדורות.

בבוא עלינו צרה בקום עלינו אדם, קמנו ואספנו את שברנו,
והפכנו בכל המילים, ודרשנו בכל הלשונות, וחזרנו על כל הכתובים,
וכמו בבדיקת חמץ הפכנו את שקיות-הגלות שלנו ממעלה למטה,
ולא מצאנו מילה שלא נדושה לכדי קלישאה,
ולא פסוק שלא הופשטה מלבושיה פעמים רבות,
ולא נייר חלק בסופי הספרים למלא ברעיון-לב,
ולא מנהג מכל פזורנו שנחזיק בה כאבותינו.
עזבנו את המחזור ואמרנו אין כאן לא חזן ולא קהל ולא קבלה בלב.
מעתה – עשה אתה. השיבנו.