נח מצא חן – נח תשע"ה

סיפורו של נח מתחילה כבר בפרשה הקודמת, אבל מקבלת את הכותרת שלה רק בפרשה הזו. עדיין, כשאני קורא 'אלה תולדות נח' המקרא כמו רומז לי לדפדף אחורה ולקרוא, 'ונח מצא חן בעיני השם'. מהו אותה מציאות חן, ואיך הגיע נוח לכך שהייחוס שלו מתמצה בכך שמצא חן בעיני השם, תואר שאינו מופיע על שום דמות אחרת בתנ"ך.

אני רוצה לדבר לא על נח, זה ששמע שיגיע מבול, בנה תיבה, הכניס בה את כל החיות, נטע כרם, עשה אהממ אהממ, הקריב קרבנות, מת, השאיר שבעים צאצאים, הנח של פרשת נח, הסיפור שהוא הגיבור הראשי שלו. קודם אני צריך לפענח את הנח שמגיע בסוף פרשת בראשית, הסיפור שבו בראנו עולם בששה ימים, חטאנו ביום הראשון, גורשנו מן הגן, נידונו לעבודה וקללות האדמה, התרבינו יותר, חטאנו יותר, גם בני אלוהים נכנסו איכשהו לסיפור, כבר מתחילים להתחרט על כל העסק פה, ואז מופיע נח. אשר בלידתו התפלל אביו זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו, ונח מצא חן בעיני השם.

זה אומר ככה, ישנם סדרים רבים הקורים בעולם, סדרים של יצירה מתמשכת, אבולוציה, סדרים של החטא ועונשו, סדרים של סדרי ייחוס והמצאות, סדרים של מחזורי טבע, ועוד סדרים רבים. חוקרי המקרא הצביעו על כפיליות רבות של סדרים כאלה בבראשית, אבל כשם שהם כך בטקסט כך הם במציאות. כאשר האדם ניגש לראות את היותו נתון בתוך עולם, כשהוא מוצא את עצמו נח בבראשית, הוא כבר מבולבל מרוב הסדרים שהוא צריך להעריך את עצמו לפיהם. ישנו סדר טבעי שבו הוא נולד ומתפתח ביולוגית, ישנו סדר משפחתי וחברתי שיש לו מקום בתוכה, ישנו סדר מוסרי או דתי של מצוות ועבירות עשה ולא תעשה, ישנו סדר כלכלי פיננסי שהוא נמצא בתוכו על דרג מסוים, ועוד סדרים לאין תכלית. האדם המודע להיותו ומקומו, מתקשה למצוא את עצמו מרוב המודדים אותו. כאשר אנחנו אומרים על אדם שהוא מחפש את עצמו ודרכו, בדרך כלל הכוונה הוא שהוא אינו יודע לפי איזה סדר למקם את עצמו.

אז יש כאלה שכבר מצאו את עצמם, הם צמצמו מאד את הסדרים שאליהם הם נותנים דין וחשבון, זה החליט שמה שחשוב הוא רק כסף, והוא יודע בדיוק איפה הוא ומה הוא עושה בעולם לפי מאזן חשבון הבנק שלו. שני החליט שמה שחשוב הוא רק דת, והוא מוצא את עצמו בעולם כפי מאזן המצוות והעבירות שלו. כך כל אחד מצמצם את עולמו לכדי סדר אחד, וכך דן את עצמו ומנסה להתקדם בתוך אותו חלק זעיר מתוך העולם שהוא החליט לעולמו שלו.

כאשר אנחנו משבחים אדם, דנים אותו כצדיק, אנחנו תמיד מתכוונים לפי אותו עולם שבתוכו אנחנו פועלים. כמשל ספרי הנביאים מלאים בחלוקת ציונים לדמיויות על סקאלת עשה הרע בעיני השם לעשה הטוב בעיני השם, כאשר המרכיב העיקרי בציון זה הוא 'עבד עבודה זרה ' או לא עבד עבודה זרה. אבל בבראשית, אנחנו בכלל לא שם. העבודה זרה עוד לא הומצאה בכלל, עם עבודת אלוהים בכלל, רק בסוף פרשת נח 'הוחל לקרוא בשם השם'. ונח הוא הדמות הראשונה שנשפט פה בתוך העולם החדש של בראשית אם צדיק הוא אם רשע (אם נתעלם מאדם שהוא שרש, וחנוך שהוא צדיק בשמים ולא בארץ) . ועוד אין לנו בכלל תורה או עולם לשפוט אותו לפיו.

כאן הוא המקום המצביע אל השלימות אשר אנחנו מבקשים תמיד, כאשר אנחנו מרגישים ברור שלהיות התלמיד הכי טוב בכיתה, או העובד הכי טוב בחברה, או הצדיק הכי גדול בעיר, הם ציונים נמוכים ומצומצמים מאד שהאדם ישים בהם את עצמו בעולם. וכי אנחנו מבקשים חברות, מבקשים ידידות עולם, מבקשים קשר עם היקום מקום בעולם שאינו נתון לצמצומי מודד אחד, אנחנו רוצים מה שיחבק את כולנו שיהיה אתנו מעבר לכל הסדרים לכל החשבונות שיהיה חסין לכל הדיבורים של סדר אחד מאחורי הגב של סדר שני. לדבר הזה קוראים מציאת חן. לפני שאנחנו צריכים להיות צדיקים, שברגע שאתה אומר צדיק מתחיל דיון לפי מה, לפי דורו של אברהם או לפי דורו של נח, מה זה הצדיק הזה, אנחנו צריכים את מציאת החן. נוסיף לזה מעט הסבר.

פשוטם של דברים ונח מצא חן כך הוא. על כל יצירה בפרשה ראשונה של בראשית נאמר בסוף וירא אלוהים כי טוב, פירושו של הראיה הזו הוא שהיה הבורא מרוצה מיצירתו, ובשפה של עבודה, היינו התשלום שהיצירה מחזירה ליוצרו בזה שהיא טובה בעיניו. זהו שלימות הבריאה ושלימות פעולת היצירה. מכאן, שמשנוצר אדם וניתנה בידו עץ הדעת טוב ורע, איבד העולם משהו מן הקסם הזה, הוא כבר אינו בטוח שאלוהים אומר עליו כי טוב. ומכאן הוא מתחיל לעבוד את השם לנסות בכל מיני דרכים להשלים את יצירתו שיהיה טוב בראיית היוצר. כאשר נולד נח ונאמר עליו זה ינחמנו, כלומר יוציאנו מקללת אדם, מרוב היגיעות שאדם צריך מעתה להתייגע בעולם כדי שיווצר בה, היינו שביקשו ממנו להחזיר את אמירת כי טוב על היצירה. ונח מצא חן בעיני השם היינו שתחת אשר כלפי הדור נאמר וינחם כי עשה את האדם, שהוא היפך וירא כי טוב, נאמר על נח שמצא חן.

מציאת חן הוא שהוא כמו שהוא מוצא חן, אין לזה טעם או הסבר וזה לא לפי איזה דור או תורה. זה כמו שיש חבר אמיתי שהוא אתך הכל ואינו מבקש שתהיה לו בסדר לפי שום סדר. לא נאמר ונח היה בסדר, היה צדיק, קודם מצא חן.

מי יתן ונזכה למצוא חן בעינינו, שיהיה היצירה מעלה לנו חן, ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם. שבת שלום.

מעשה בחסיד כופר

פעם אחת היה כופר שהיה תקוע בקהילתו ותמיד פחד שמא יגלו כפירתו ויצטרך לגלות ממקומו, אבל היה מקפיד מאד על כפירתו שהרי שנא את התורה ולא יכל לסבול את החגים ואת המצוות, והיה מסתיר את הטלפון שלו מתחת לשטריימל שכאשר ינענע בפאות שלו זה ידליק ויעבור על השבת בהחבא, וישב בדווקא בסוכה שאינה מחזקת ראשו ורובו ושולחנו, ושילם יותר על אתרוג שהיה חסר ולא ניכר חסרו, והקנה את לולבו לחברו קודם החג שיהיה לולב הגזול, ובשמחת תורה רקד רק שש הקפות, ומלווה מלכה אף פעם לא אכל חס ושלום, וכך עברו ימים ושנים.

ופעם אחת ראו חבריו בהחבא, כי בציצית שלו הוא מטיל תכלת, ומיד חשדוהו שהוא ברסלבער או מתנחל, והלכו וחיפשו בכליו וראו שהוא קורא בספרי הרב קוק לפעמים ולפעמים אפילו בספרי הרב ברלנד רחמנא ליצלן. הלכו וסיפרו לכל העיר שראו אותו מנשק את קברו של רבי נחמן באומן, ואינו אלא מן המתחדשים שחושבים את עצמם חכמים מהורים ומורים את מוריהם, ומיד דברו עליו בכל העיר, ולא היה מקווה שלא היו עסוקים בסיפור על הפורק עול הנורא שהתגלה, והגדילו יותר וסיפרו שמעיז לפעמים לתת קוויטל לאחיו של האדמו"ר האמיתי, והוא התבייש ופחד לצאת מביתו.

והוא שידע כל אשר נעשה ושמע איך מספרים עליו שהוא כופר ופורק עול החליט לא עוד מכאן ואילך ירקוד שבע הקפות ויקפיד על כפרות עם תרנגול אמיתי וישתה תה עם סוכר לכבוד מלווה מלכה. אבל את התכלת ואת הליקוטי מוהר"ן לא עלה בדעתו להסתיר, ונשארו הם לסימן אצל אנשי העיר כי אכן הוא פורק עול מסוכן והקפידו כולם לשמור מרחק ממנו והוא לא הבין מה רוצים ממנו.

ממעשים שהיו.

לך לך II (פרשת ויצא)

פעמיים בתורה עזבנו את משפחתינו בחרן, והלכנו אחרי משיכת לבנו באלוהים אל ארץ כנען. אברהם בפרשת לך לך ויעקב בפרשת ויצא,  אני רוצה לתאר את ההבדל ביניהם ואיך אני רואה את זה בשני שלבים שקורים בחיים הישראליים ההולכים מנעימת משפחתם אחרי האלוהים.

אברהם אבינו הוא הצעיר האידיאליסט, הגיבור העוזב את ארצו מולדתו ובית אביו ללכת אחרי האידיאל הגדול. הוא אינו יודע בכלל על תחושות אביו, אחיו, אחיותיו, או מי שהוא. גם תחושותיו בעצמו לא קיימים. כל שהוא רואה הוא האידיאל, ואם מישהו רואה עצמו נפגע מזה, שיהיה, מה זה שייך אלי, בעיה שלו, אני הולך אחרי האלוהים.

אצל יעקב אבינו יש לנו סיפור שונה לגמרי. כאן הענין האלוהי הזה כבר התפתח והתיישב, היא איש העולם אוהב את נשותיו אוהב את משפחתו עובד בפרך להשיג אותם ולפרנס אותם. והם גרים בבית לבן חמיו, מסתדרים כל אחד עם החשבונות שלו. הוא לא הצעיר האידיאליסט הוא מבוגר מיושב מבין את הצורך במשפחה באהבה ביציבות, הענין שהתחיל עם המרד של לך לך התבגר והתפייס עם מציאות המשפחה השכונה והארץ.

אבל, וירא יעקב את פני לבן והנה איננו עמו כתמול שלשום. אכן לכאורה הוא מסתדר עמו, יש להם עסק משגשג ביחד והכל עובד, אבל הוא מבין שזה כבר לא. השאיפה של יעקב הוא כבר לא השאיפה של לבן. הרצונות שלהם לא מסתדרים. הוא מבין שזהו אלוהי אביו הקורא אליו שוב אל ארץ אבותיך, אתה צריך לחזור אל לך לך של אבותיך, כאן הוא לא המקום שלך.

אבל גם אחרי הקריאה הזאת הוא אינו הולך בהתעלמות מן החיים. הוא קןרא לרחל ולאה נשותיו אל הצאן, מספר להם את תחושותיו, ושואל אותם לדעתם. הם מצדם עונים לו כי אכן, מה נזכרת עכשיו, הלא נכריות נחשבנו לאבינו. הוא משחק את זה החותן היפה אבל אינך רואה איך אנחנו נכריים אצלו, גם אנחנו בנותיו, הרי מכרנו וגם אכל את כספנו. כך, מתוך הדחייה מבית אביהם, הם מבינים כל אשר יאמר אלהים אליך עשה.

כי תצא

בסבך מלחמה,

הנה אישה.

באבק לוחמים,

היא יפה.

בכבלי שבויים,

חשק נעורים.

באור ירח,

הינה בוכייה.

אביה שלחה,

אימה שכחה.

היו ימים.

הסרתי שמלה,

מצאתי נשמה

בעד ציפורניים,

ידיים מלטפות.

בכתר ראשה,

מלכות עולמים.

כסף עולם,

לא ישווה בה.

הן הכרתיה,

ואיננה שלי.

בעונתה,

תעוף למקומה.