יום שכלו בו מתי מדבר

ט”ו כיום הכיפורים שהוא יום שכלו בו מתי מדבר

זה לכאורה הפשט הפשוט אבל רק עכשיו הבנתי.

כל הגלויות והצרות משתרשרים אל הדור הפרדיגמטי במדבר, והחטאים השונים שגרמו שלא ייכנסו לארץ. וכל המשכי ההיסטוריה במובנים של חטא ותיקון או גלות וגאולה משתרשים לשם (ויש שורשים יותר קדומים במעשה אבות אבל אינם נחשבים חטא באופן פשוט).

כך סוגיית יום הכיפורים לפי משתרשר כולו אל הסליחה על החטא הראשון והגדול שהוא חטא העגל ושבירת הלוחות, אשר משה רבנו ריצה עליו במשך ארבעים יום ועד שהוריד לוחות שניות ביום הכיפורים, וכדברי הגמרא כאן שזה הטעם הפשוט של שמחת יום הכיפורים שאינו צריך הסבר. ולא נקטו את עצם סליחתו שהוא שמחה וודאי כי חזרו אל מקורו בהיסטוריה שהוא כל עסק משניות אחרונות בפרק זה להסביר כיצד הכל תלוי בהיסטוריה ובסוגיות של חטא וריצוי שהוא יסוד מסכת תענית. ומזה הכל נובע בהסתכלות זו.

והנה החטא הזה נחשב גם שורש תענית יז בתמוז כנאמר שם, שהוא היה החטא המתנגד לקבלת התורה כראוי סרו מהר מן הדרך אשר צויתם וראה שכל ה’ הדברים שאירעו ביז בתמוז הם קשורים אל ביטול התורה, או התגלות השכינה הראויה שהוא יסוד מעמד הר סיני. נשתברו הלוחות ובוטל התמיד (והובקעה העיר יוצא מכלל זה בפשט) ושרף את התורה והעמיד צלם בהיכל, שהוא עגל ממש. ואם כן הימים טובים לישראל שהם המשנה הבאה הם בוודאי אלה הימים שהיו ‘לבית ישראל’ ולבית יהודה למועדים טובים, (ועי’ תוספתא שבמקום משנה זו מובא הענין של למועדים טובים זה מקביל לזה), ונגד יז בתמוז הוא יום הכיפורים שבו לוחות שניות וטיהור המקדש.

אך כאשר נעיין בספר משנה תורה בפרשת דברים נראה כי עיקר החטא הגדול של המדבר לא היה ענין העגל (וזה מובא רק בהמשך בפרשת עקב כזכרון עקשות לבם ולא כסיפור העיקרי). אלא ענין המרגלים, שהוא שדחה את הדור הראשון מלבוא אל הארץ. והמתבונן היטב בנאום הגדול הראשון של משה שהוא כל פרשת דברים ומקצת פרשת ואתחנן יראה שהוא מתחלק לשני תקופות, תקופת הדור הראשון ותקופת הדור השני. (ואין להתבלבל שהפרשה מתחלקת ‘אצל ‘רב לכם סב את ההר הזה’, כי ברור שזה שלא יכלו לכבוש את בני עשו ואת מואב הוא שייך למחלקת הכשלון ולא למחלקת ההצלחה. ויש אריכות מפורשת בפסוקים אחריהם ‘והימים אשר הלכנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד וגו’, שתוחמים את הגבול) ואז מתחיל הסדרה השמחה שהוא ‘ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם וידבר ה’ אלי לאמר.. ראה נתתי בידך את סיחון.. היום הזה אחל תת פחדך.. (ומה שיש באמצע שלא לצור את עמון הוא גדר אחר ממה שהיה עם אדום). ובגלל שזו התחלת התקוה כבר חשב משה שיתבטל גם ממנו הגזרה ואתחנן אל ה’ וכו’ אתה החלות כנאמר אחל תת פחדך וכו’.

נמצא שיש רגע של ביטול הגזירה על אנשי המלחמה, ‘וידבר ה’ אלי לאמר’. וקיבלו או שיערו חכמים שהרגע הזה היה ביום ט”ו באב, וכפי שביארו במדרש איכה המובא בתוספות, שזה נובע מן הרעיון של יום לשנה שהתחיל מיום ט’ באב מידי שנה כפי העולה מחשבון ארבעים יום. , אלא שלקח להם כמה ימים עד שווידאו שאכן עבר היום הט’ באב וכבר יצאו מכלל גזירה. (ויש גם טעם פשוט להיות השמחה בטו אע”פ שהתענית בט שכך סדר כל המועדים להיות נחגגים ביום טו לחודש, ואף זה הסדר בכל המועדים שיהיה להם יום תענית וכפרה בי וחג בטו שכך הסדר ביום הכיפורים והחג ובפסח ויום לקיחת השה ואף בשבועות במידת מה שיש לו שבוע מיום ו או ז ועד יג, וכך מתאים שיהיה הסדר כאן וכבר ראיתי מעירים בזה)

ועל זה דרשו שאז ‘וידבר הא אלי לאמר’, אלי היה הדיבור, שכל לח שנה לא היה הדיבור עם משה. (וראה ברשבם ב”ב שפירש שזה פסוק מיותר ומזה דרש אבל לטעמי אינו מיותר אלא הוא מדגיש את החלוקה בין הזמן שנפל בחטא ובין סיום הגזירה ואכן זה טעם המדרש הזה).

(ועי’ בתוס’ שהקשו דיבר עם משה בקרח וכו’, אבל בוודאי הדיוק הוא מסדר הרצאת הדברים בפרשת דברים ולאו דווקא מן החשבון העולה ביחס למציאות, ולא ברור לנו מתי היה מחלוקת קרח, ומאד ברור הן בפרשת חקת והן בפרשת דברים שהתורה רוצה להראות לנו חור של ל”ח שנה שבו לא קרה כלום והיו כמנודים מן השכינה, גם אם טכנית אם עושים חשבון אולי היה בזה איזה דיבור)

ולפיכך שפיר אמרו שהשמחה של טו בניסן הוא שמחה עצומה שהוא בעצם שמחת הארץ כלומר שעברו כבר ארבעים יום לשנה יום לשנה (וראה כי בעגל התחנן משה ארבעים יום וכאן ארבעים יום נשאו את תנואתם ובשניהם בסופם הוא יום טוב זה) והתבונן כיצד ציירו את הענין במדרש זה כיצד ממש נפתחו הקברים ויצאו מהם, וזה הוא נגד הבכי של תשעה באב וכן כל ה’ דברים של ט’ באב קשורים לכניסה לארץ שהם גזירת המדבר וב’ חורבנות וביתר ונחרשה העיר.

ויש הקבלות בין כל זה לחמשת הטעמים שנתנו בגמרא לטו באב (ולא כפי שראיתי מונים ו טעמים כי יום תבר מגל הלא אינו מאורע היסטורי אלא אדרבה אולי נקבע באותו הזמן לפי אותם הטעמים, אך הוא מקביל לסדר כל המועדים שיש בהם ענין תקופתי והיסטורי כדביארו הרבה). והם זה לעומת זה תמו מתי מדבר נגד גזירת המרגלים בט באב ונגד שבירת הלוחות שהוא בדור המדבר. וענייני בית ראשון ובית שני. וענייני המשכיות העבודה.

ויש חידוש גדול במאורעות טו באב שנמנו בהם מאורעות ממלכות ישראל, שהם היתר שבטים והיתר שבט בנימין וביטול פרודסאות, וזה כפי הקיווי העתידי להיות המועדים ‘לבית יהודה ולבית ישראל’ היינו לעץ יוסף ולעץ יהודה, וכמאמר רשב”ג ימים טובים לישראל ולא ליהודה בלבד, ואילו האבל אין אנחנו מתאבלים על יום גלות עשרת השבטים כלל (אם כי נזכרו בקינות וראיתי מדייקים בזה). ואיני מקביל ממש ה לעומת ה’ אך עכפ ברור כי הראשון ממש מקביל וכן הסוף נתינת הרוגי ביתר לקבורה הוא ממש נגד מה שבט”ב נחרבה ביתר.

ועיקר השמחה כאן מבואר שהוא חזרת הדיבור למשה היינו הדיבור העיקרי שהיה למשה שיעלה אותם לארץ ישראל והוא החזרת השראת השכינה בארץ שלא היתה כראוי בסוף בימי בית שני ולפיכך ערבה שמחה זו ונזכה אליו בב”א.