אחד השאלות הבסיסיות על מסורת התורה הוא שאלת נאמנות הפירושים המאוחרים יותר אל הפירוש ההיסטורי המקורי. ההופעה הראשונה של קושיא ממין זה הוא בשאלות פשוטו-של-מקרא מול פירושי והלכות המקובלות. שכבר רמזו בהם חכמים בדבריהם על הלכה עוקרת מקרא וכדומה, והוחרף יותר בזמן הראשונים ובמאבק עם הקראים. בהמשך אנחנו מקבלים את אותו השאלה על נאמנות פירושי הפילוסופיה או הקבלה או החסידות או המוסר לדברי התורה, וכל שאלות הללו צורה אחת להם.
וכאשר מפשיטים מעט את הצורה מיד רואים שזו לא בעיה יהודית פרטיקולרית, כי אותו בעיה בפירוש לשונות החוק מול מסורת הפסיקה שבו נמצא בכל העמים והלשונות שיש להם מסורת חוקתית. ואותו בעיה של השתלשלות המחשבה נמצא בכל מקום שיש בו מסורת חשיבה, ותוכל לקרוא פלפולים גרמנים באותו שעה שחבריהם מתפלפלים בפירוש האמיתי המקורי של המקרא ועושים עליו חלוקה לרבדים וכו’, שאחרים עושים זאת לפירוש האמיתי המקורי של אפלטון ועושים בו חלוקה לרבדים, ושניהם צורה אחת של ביקורת היסטוריציסית מול מסורת של קריאה.
בצורתו המופשטת ניתן לכנות זאת פרדוקס היש והאין. הצורה הכי קלה לבטא את הפרדוקס הזה בהקשר של מסורות החכמה הוא לדבר על המילה ‘חידושי תורה’. (ידעתם שיש גם למושג הזה היסטוריה.. עכ”פ הוא ביטוי חזל”י כבר שהוחרף בימי הראשונים לשם דבר). ויש לשאול ממה נפשך, אם הוא חידוש אם כן איננו תורה ואם הוא תורה איננו חידוש. ובכל פרט שתנקוט אם אתה סובר שיש כאן חידוש אם כן אתה אומר שאינך אומר את הכתוב ואם אתה סובר שאין כאן חידוש (אלא גילוי כפי שרוצים לנקוט לפעמים) אם כן מה אתה אומר, והאם באמת אין צורך במה שאתה אומר והיה הדבר מובן בלי החידוש שלך.
כאשר ממשיגים את הבעיה כך, בולט שזו לא בעיה פרטית להיסטוריה של המחשבות. זו בעיית הבעיות של הפילוסופיה מאז שנותיה הראשונית אי שם בין איי יוון. זה הפרדוקס ש(כפי הצגת אריסטו בכל מקום) הוביל את פרמנדיס לומר שאין חידוש ושינוי בעולם כלל, כי ‘היש ישנו והאין איננו והיש לא יבוא מן האין’. (ובהקשרנו, זה די דומה להקצנה החרדית שתגיד כל מה שתלמיד וותיק עתיד לחדש נמצא בתורה כפשוטו ולא יש שינוי והתחדשות באמת כלל) ואת הרקליטוס לומר להיפך שאין קביעות בעולם כלל (ובהקשרנו, זה די דומה להקצנה האקדמית שתאמר אין המשכיות ואין מהות מחשבה בעולם כלל אלא הכל קטעים קטעים). שני הקצוות אינם הגיוניים והם דורשים מאתנו לוותר על רכיב בסיסי במובן של כל העולם.
אריסטו הכניס לעולם המושגים שלנו כמה מושגים שאמורים להוציא אותנו מהפרדוקס הזה, אשר הצד השווה שביניהם הוא האמירה שלו ‘היש נאמר בכמה אופנים’. הוא טוען שכל הקודמים סבלו מדיכוטמיה יתירה כאשר הניחו שיש רק אופן אחד שבו דבר יכול להיות או לא להיות. וכאשר מתבוננים בעולם ומניחים את ההשתנות כעובדה מוגמרת רואים שיש לפחות שלשה דרכים. הוא יכול להיות ‘בכח’. והוא יכול להיות ‘בפועל’, והוא יכול להיות בשינוי שהוא המעבר בין כח לפועל, שהוא בעצם שלב ביניים שבו הוא יהיה קצת בכח וקצת בפועל. בעולם הטבעי מכנה אריסטו את ה’בכח’ של הדברים ‘חומר’ ואת ה’בפועל’ שלהם ‘צורה’. אם המושג הזה מוצלח ועד כמה הוא מדויק וכו’ צריך עיון רב, אבל לענייננו די לנקוט את הפתרון הבסיסי שלו לבעיה ולקשרו לענייננו.
הבעיה הוא בעצם שלא די לומר שיש יש ויש אין ויש משהו אמצעי שהוא קצת יש וקצת אין, אלה סתם מילים. הבעיה הוא שאנחנו צריכים להסביר מצד אחד קביעות, או בהקשרנו, המשכיות. הקביעות הזו מתבטאת בכך שאנחנו רואים שיש בעולם איזה סדר. למרות ריבוי השינוי שהרקליטוס שם לב אליהם, שהנהר מחליף את מימיו כל העת, מכל מקום הוא איננו מחליף את מימיו לדם באותו תדירות שהוא מחליפם ממים למים, משמע יש איזשהו תכונה (‘כח’) במים שמאפשר להם להיות נובעים, אבל איננו מאפשר להם להיות משהו אחר. ההמשגה הבסיסית לזה הוא שאפשר לחלק בין ‘החומר’ של המים ל’צורה’ שלהם, המשגה שדי מובנת לנו אינטואיטיבית, אריסטו עונה זה אולי לא בדיוק ‘אותו הנהר’, אבל אלו ‘אותם המים’, החומר של המים יותר בסיסי פה מן הנהר, והוא זה שאכן משתנה להיות נהר. שהוא יציאה אל הפועל של האפשרות שהמים יהיו נהר. כך החומר הוא המסביר את הקביעות של הדברים. והאפשרות הנמצאת בו (המכונה במו”נ ‘ההעדר’), כלומר זה שהוא לא תמיד נהר, הוא המסביר את אפשרות ההשתנות שלו. ו’אל מה הוא משתנה’ – אל הצורה שהוא נהר. שגם צורה זו הוא בהכרח בתוך האפשרות של החומר להיות בצורה זו, כי מים נהיים נהר ולא עצים. (נשאר פה קצת שאלה על מידת הקביעות של הצורה או של החומר-וצורה וזה כבר מגיע למחלוקות)
עכשיו נחזור, הדילמה המוצגת ‘או שחז”ל נאמנים למקרא או שלא נאמנים’ הוא בדיוק מאותו הצורה של הדילמה של פרמנדיס. ‘או שהעץ נהיה מכלום או שהוא תמיד היה’. בעוד שהתבוננות פשוטה במציאות אומרת לנו שבהכרח צריכה להיות תאוריה שמסבירה את שניהם. העץ גם ‘נהיה’, ובמובן אמיתי השתנה מלהיות גרעין אל להיות עץ. והוא גם לא היה ‘כלום’ לפני שהוא היה עץ בוגר. אריסטו קורא ל’לא כלום’ הזה, חומר, המשתנה אל הצורות הגלומות בו בפוטנציאל.
בדיוק כך אומרים אנחנו לגבי השתלשלות המחשבה. חכמים אינם ממציאים יש מאין אלא מחדשים חידושי תורה. כלומר מוציאים לידי פועל את אחת הצורות האפשריות הגלומות במקרא. התכונה הבסיסית של החומר הוא שהוא איננו מכריח צורה מסוימת אלא מאפשר אותו, ומגביל את האפשרות הזו לפי מידתו. כך הוא התשובה לבעיה שדביר מכנה ‘בעית האינפורמציה’. יש בכח המקרא אפשרות, שניתן להוציא אותו אל הפועל בהרבה אופנים אבל לא בכל האופנים, הרי לכל הפחות נצטרך לעוות את המקרא בכדי להתאימו לפירוש שלנו, לפעמים נוכל לומר אולי ‘זה צורה מלאכותית ולא טבעית’, אבל גם להיות צורה מלאכותית הוא לפחות חלק מן האפשרות שבחומר.
יש משפט של הגר”א שאומר לגבי פסוקים שחכמים מוציאים מפשוטם שעל זה נאמר ‘תתהפך כחומר חותם’, שהחותם מטביע בחותם תמונת מראה שלו. בימינו מתקיימים כל מיני דיונים לפרש את המשפט הסתום הזה, שכאילו מראה שהגר”א הבין את הבעיה, אבל מה תשובה הוא נותן כולם מתפלאים. למי שמכיר את מסורת המחשבה כמדומה שהוא אומר דבר גלוי. הפסוק הזה ‘תתהפך כחומר חותם’ הובא כבר על ידי הפילוסופים והמקובלים הראשונים כראיה או המחשה במקרא של אותו עיקרון של החומר המתהפך לכמה צורות. (הדימוי של חותם מוטבע בטיט מגיע כבר מאריסטו בעצמו). ואם כן הגר”א אומר בגלוי את מה שאני אומר, שחכמים לוקחים את החומר של הפסוק ומבטאים אפשרות הנמצאת בתוכו על ידי חידוש צורה. ולכן אי אפשר להבין דברי חכמים בלי הבנת הפשט כפי שאין שום קיום לצורה בעולם הזה בלי חומר ואי אפשר לבנות בנין לפני שאוספים עצים.
לשון הגר”א: אדרת אליהו על שמות פרק כא פסוק ו
והגישו אדוניו אל הדלת או אל המזוזה. שהם בשער, ועיין רשב”ם. “או אל המזוזה”. פשטא דקרא גם המזוזה כשרה, אבל הלכה עוקרת את המקרא, וכן ברובה של פרשה זו, וכן בכמה פרשיות שבתורה. והן מגדולת תורתנו שבעל פה שהיא הלכה למשה מסיני, והיא מתהפכת כחומר חותם, חוץ המצות שבאו במנצפ”ך שהם מישרים. וכמו שאמרו (מכות כב, ב). כמה טפשאי אינשי דקיימי מקמי ספר תורה [ולא קיימי מקמי גברא רבה דאילו בספר תורה כתיב ‘ארבעים’ ואתו רבנן בצרו חדא]. וכן בפיגול ורוב התורה. על כן צריך שידע פשוטו של תורה, שידע החותם. וכן “במרצע”, ואמרו דהוא הדין לכל דבר כמו שאמר ר’ יוסי (בקידושין כא, ב). ורצע אדוניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם. “לעולם” משמע לעולם ממש, רק שבפרשת היובל (ויקרא כה, מ) אמרה תורה שהיא מוציאה כל הנמכר לעולם, וביארה תורה פרשת היובל בפרשה מיוחדת על הכל:
תוספות חברים
אריה שטרן שואל: האם בשבילנו גם חז”ל הם חומר? והאם ה’חומר’ מודע לצורה שתשרה עליו, או שהוא כמו עץ פסיבי שהנגר נותן לו את הצורה?
תשובה: כן. זה הכל מדרגות-מדרגות, כמו שהחומר-צורה של מים נעשה לחומר של הנהר, וכו’. כך החומר-צורה שהוא מקרא-חז”ל הוא אצלנו חומר ל(מקראחז”ל)-קבלה, וכדומה.
ההבדל שאתה מדבר עליו (בין אפשרות פסיבית לאקטיבית) הוא ההבדל בין צורה טבעית למלאכותית. לעץ יש ‘בתוך עצמו’ פוטנציאל להיות עץ גדול. אבל יש לו אפשרות פסיבית לקבל צורת שולחן, ולזה הוא צריך נגר שיוציאו. (כמובן יש שאלה מי הנגר של הטבע אז בסוף אולי זה לא הבדל אמיתי..) ולכן אמרתי שיש פיתוחים ‘מלאכותיים’ של התורה ופיתוחים ‘אורגניים/טבעיים’..
נדב כהן מוסיף : לרבי אליהו בכור חזן יש משפט יפה שמתחבר למה שאתה כותב: “על כן כל דברי התורה באו סתומים בחכמה נפלאה, *ומקבלים כל פירוש אמיתי* בכל עת ובכל זמן”. כלומר מצד אחד יש כאן חופש פרשני גדול (“מקבלים כל פירוש”) ומצד שני לא כל פירוש עשוי להיות גלום בדברי התורה (רק “פירוש אמיתי”). כלומר ב”חומר” של התורה, כלשונך, מגולמים הרבה צורות אפשריות, אך לא כל הצורות האפשריות