זוהר על התורה ומועדים – תשפ”ז
זוהר תשפ"ז
⏱️ Chapters
(00:00) הקדמה: די סטרוקטור פון די ערב שבת שיעור
(02:33) די חברים אלס חלק פון די יחוד
(03:26) די סטרוקטור פון לימוד התורה און די מציאות העולמות
(04:00) דער רמ"ק'ס פשט: אן אור מוז האבן א מקבל
(05:17) דער צורך פון א מקבל: פארוואס שרייבט מען א ספר?
(07:03) דער שרייבער און דער מקבל בסוף העולם
(07:34) רבי אבא יכתוב
(08:14) נגלה קעגן נסתר
(08:48) דער מלאך סופריאל און די כתיבה למעלה
(09:24) דיבור: ויאמר אלקים און די שבע קולות
(10:18) תורה שהיתה כתובה לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה
(12:09) זעקס און צוואנציג דורות ביז אברהם אבינו
(44:18) די כתיבה על שם העתיד
(45:29) סיום
⏱️ Chapters
(00:00) הקדמה: די סטרוקטור פון די ערב שבת שיעור
(02:33) די חברים אלס חלק פון די יחוד
(03:26) די סטרוקטור פון לימוד התורה און די מציאות העולמות
(04:00) דער רמ"ק'ס פשט: אן אור מוז האבן א מקבל
(05:17) דער צורך פון א מקבל: פארוואס שרייבט מען א ספר?
(07:03) דער שרייבער און דער מקבל בסוף העולם
(07:34) רבי אבא יכתוב
(08:14) נגלה קעגן נסתר
(08:48) דער מלאך סופריאל און די כתיבה למעלה
(09:24) דיבור: ויאמר אלקים און די שבע קולות
(10:18) תורה שהיתה כתובה לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה
(12:09) זעקס און צוואנציג דורות ביז אברהם אבינו
(44:18) די כתיבה על שם העתיד
(45:29) סיום
▶ לצפייה ללא יוטיוב / Watch without YouTube ✕ חזרה ליוטיוב / Back to YouTube
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
שיעור זוהר ערב שבת — ערב ראש השנה תשפ״ז
פתיחה: מבנה השיעור שלפני ערב שבת
אחים יקרים, היום הוא ערב ראש השנה תשפ״ז, וכמדומני שזוהי כבר לכל הפחות פעם עשירית שאנו לומדים את השיעור הזה מדי ערב שבת וערב יום טוב, וכה נקווה שנזכה להמשיך את השיעור הזה עוד עשרות שנים לפחות. שיעור זה שיעור מספר הזוהר הוא, ומגמתו לבטא מעט יותר באופן פנימי — כלומר באופן אמיתי יותר — ותוך שימוש בשפתם ובלשונותיהם של מקובלי הזוהר ושל הספרים החסידיים, המעלים חידוש, אור של חידוש. ולבאר את הדרך כיצד לדבר מהיותנו יהודי, וממילא כיצד להיות יהודי, שהרי נשמתנו נבנית מן הדיבורים הללו, מדברי התורה, מדברי התפילה שאנו מדברים ושאנו הוגים במחשבתנו.
וכך יש להכיר: מתחיל דבר, מתהפך דף, מתהפך סדר מעגל השנה ותקופת השנה, והכל לשונות של מעגלים הסובבים והולכים. עלינו לזכור ‘מאין באת ולאן אתה הולך׳ (משנה אבות פ״ג), ועם מי אנו הולכים ועם מי אנו באים. כל החברים, כל הרבנים שאנו לומדים מהם, שאנו לומדים עמהם, שהם לומדים מאיתנו — זהו החלק, זהו חלק מן המבנה, חלק מדברי התורה עצמם, מאור התורה עצמו: החברים, החברים המקשיבים, החברים המבקרים, החברים המאזינים עד הסוף, והחברים שאינם מאזינים עד הסוף, אולי אף הם.
אף שעד עתה — עם ישראל, בעזרת השם — נזכה לעשות חבורה שנלמד בה יחד כל יום שישי בבוקר, ותהיה בכך הרבה יותר חיות והרבה יותר טעם, ויהי רצון שיתקיים הדבר עוד השנה. אך לעת עתה אני לומד את השיעור באופן פרטי, והוא רק מוקלט, ויש טעם גדול מדוע כך הוא. על זה נתגבר ונמצא דרך לעשותו אף בחבורה.
החברים כחלק מן היחוד
אך אף על פי כן, החברים והשומעים הם חלק, כדין התורה עצמה, שכן תמיד יש בחינת יחוד זכר ונקבה, שהיא בחינת קודשא בריך הוא ושכינתיה. כל ‘שנים שיושבים ועוסקים בדברי תורה שכינה ביניהם׳ (משנה אבות פ״ג), ופירושו תמיד על פי קבלה: אחד מהם מרכבה לשכינה, ואחד מהם מרכבה לבחינת המשפיע לשכינה. ויתכנו מדרגות גבוהות יותר, שאם רב שלימד תורה הרי הוא בבחינת פנימיות אבא ואמא. וכשם שאב, ‘אב אביו שביעו לחיי עולם הזה׳, הרי זה בחינת חיצוניות אבא ואמא, או ישראל סבא ותבונה, שזו מדרגתו של אב גשמי.
מבנה לימוד התורה ומציאות העולמות
מבנה לימוד התורה הוא מבנה מציאות העולמות, מציאות הספירות, הדרך הפנימית כיצד העולם פועל באמת. וכל אחד יודע כי יסוד היסודות של המבנה שאנו לומדים מן הזוהר הוא, שאין שום דבר מתרחש בלא מקבל, והכל תלוי — ‘הכל תלוי בשכינה׳, ‘בזאת יבא אהרן אל הקדש׳ (ויקרא טז ג). זוהי השכינה שהיא הנרמזת באמת ביום ראש השנה, שהוא יום המלכות. הכל תלוי בשכינה, כשם שהכל תלוי בתחתונים.
פשט הרמ״ק: אור מוכרח לו מקבל
ואנו לומדים פעמים רבות בשם הרמ״ק, וכך הוא מבין את הזוהר הקדוש, שההשפעה העליונה — כלומר מבחינת מה שהיא לעצמה — אין נפקא מינה לה בתלמידים, אין נפקא מינה לה אם יש לה תלמידים כלל. נמשיל: אילו היה אדם שהוא צדיק לעצמו בלבד, לא היה נפקא מינה מי הם תלמידיו. לכאורה, מצד בחינתו אצל עצמו, שאותה אנו מכנים בחינת אין סוף בערך עצמו, בחינת המשפיע בערך עצמו.
אך כל עניינו של אור, כל עניינו של שכל, הוא שמוכרח הוא להוציא ולהשפיע מכוח ‘טבע הטוב להיטיב׳. ולהשפיע אין ביכולתו אלא אם יש מי שיקבל. אף שהוא מלא כל טוב, מלא הכל, אין הוא יכול להוציא את עצמו, אין הוא יכול להשפיע את שפעו אם אין מי שיקבלנו. זה אפוא הצעד הראשון בהבנה: התחתונים, השכינה — הכל תלוי במעשה השכינה, במעשה התחתונים, הנרמזים בשכינה, המביאים את הדבר אל השכינה, אל בחינת המשפיע ואל בחינת המקבל.
צורך המקבל: מדוע כותב אדם ספר?
וכך הוא, כמו שאני אומר, שאנו מבינים כי זו בחינת התלמידים היוצאים מכולם — אולי עדיין לא היוצאים מכולם באותה דרגה, אך הצורך: אם אין למי לדבר, אין כלום, האור לא נהיה, המציאות אינה מתרחשת.
ופעמים רבות, כמו שאמרתי כאן בשיעור, וכן הדבר בכלל: כאשר חכם או צדיק כותב דבר מה. דרך משל, פעמים שאדם מדבר במישרין, ובזה נאמר ‘אשרי אנשיך אשרי עבדיך אלה העמדים לפניך תמיד השמעים את חכמתך׳ (מלכים א׳ י ח), כמו שאמרה מלכת שבא לשלמה המלך. זו אשריות גדולה, כבוד גדול, אושר גדול, שיש לאדם — הן ליושבים והן לחכם עצמו — כי הם שומעים את חכמתו.
אך יש עוד דרכים נעלמים, דרכים נסתרים יותר, כמו ‘שלח לחמך על פני המים כי ברב הימים תמצאנו׳ (קהלת יא א). שכן יש בני אדם הכותבים, וכל כך הרבה מן הגילויים, כל כך הרבה מן החידושים החזקים — לא חידושים קטנים, שהרי תמיד יש למי לומר פירוש בפסוק או הלכה — אלא כל כך הרבה מן החידושים הגדולים. סבורני שאף הזוהר הקדוש, ואולי עוד מקובלים, והרמב״ם בוודאי במורה נבוכים, כן הוא. כלומר, הרבה מן הגילויים הגדולים של סודות התורה שיש לנו נכתבו בידי אנשים שלא היו להם תלמידים כראוי שישמעו מהם, אך מה היה בידם? היה בידם קולמוס, וכתבו ספרים.
מה פשר הדבר? מדוע צריך אדם לכתוב ספר, ואין די לו במה שהוא הוגה לעצמו? ועוד נאמר מיד את הבחינה השנייה, ומתוכה יובן הדבר טוב יותר. אלא שהתורה מוכרחה מקבל, מוכרח שיהיה למי לדבר. ופעמים המקבל ישיר, כמו שהוא בגלוי, ואז הדבר לפי ערך המקבל הנמצא שם. ופעמים יש אחד המשיג דברים עמוקים הרבה יותר, שאין לו בבני דורו חברים שיוכל לבארם להם בבירור, ואף אם יש לו — אין הוא יכול להוציא את עצמו במאה אחוזים, אין לו תלמידים שיוכל להשפיע להם כראוי, ואז הוא צופן את הדבר בכתב.
סוד הכתיבה: נגלה ונסתר
הכותב והמקבל בסוף העולם
פעמים כותב אדם דבר, והוא מגיע אל אחר בסוף העולם, שאליו הוא מכוון. וכי צריכים הדברים לעבור דרך אנשים שביניים? הרי הללו נעשים רק בבחינת מעבר, אין הם המקבלים האמיתיים, אין הם בחינת הנקבה האמיתית לדבר, אלא הם בחינות של תעלה שהדבר עובר דרכם. וכך תלמד ספרים כמו הזוהר, או ספרים אחרים הכתובים בדרך זו.
רבי אבא יכתוב
יש בחינה בזוהר הנקראת ‘רבי אבא יכתוב׳. רבי אבא הוא כותב הזוהר, ואבא הוא בוודאי אבא דאצילות באמת, ‘רבי אבא יכתוב׳. וזהו גם סוד ‘וכתבנו לחיים׳, ‘וכתבנו בספר החיים׳. הכותב — מבאר האריז״ל — הוא חכמה תחתונה, חסד וגבורה, אך מקור הכתיבה הוא חכמה. ופירוש ‘רבי אבא יכתוב׳ הוא שאנו מדברים אל מי שעתיד לקרוא את שאנו כותבים. זהו העניין, שכן בדרך זו אפשר להוציא דברים אף שאין המקבל לפניך, ועל כן זה בבחינת נסתר.
נגלה כנגד נסתר
נגלה פירושו מה שהאנשים הנמצאים כאן יכולים לקבלו במאה אחוזים. נסתר הוא מה שאדם מבין בינו לבין קונו, האמת שהוא הוגה באמת, אך אין לו תמיד למי לומרו, ועל כן הוא מוציאו בדרך כתב, או מוציאו בדרכים אחרים, או שפעמים אכן אומרו.
היו צדיקים חסידיים שאומרים עליהם שהיו אומרים דברים אף שידעו שהשומעים אינם מבינים אותם, כי מוכרח הדבר להיות בעולם. מה עניין ההיות בעולם? פירושו שהדבר מוכרח להגיע לאיזה מקום; אולי החכם השומע ואינו מבין, ישוב ויאמר את הדבר לאחר, ואותו אחר יבינו. אלו הם הדרכים הנסתרים.
כתבנו לחיים: פירוש חדש בדוגמא דלעילא
המלאך סופריאל והכתיבה למעלה
וסבורני שנאמר, כי כל דבר הוא דוגמא דלעילא. מה שאנו אומרים בראש השנה ‘כתבנו לחיים׳ הוא עניין גדול של הכתיבה בספר. ומובן שזהו משל, והיו לנו שיעורים לבאר מהו הנמשל. אך הנמשל לענייננו היום — מה החילוק? אומרים שהקדוש ברוך הוא מדבר, ושהקדוש ברוך הוא כותב. הקדוש ברוך הוא, המלאכים — יש מלאך סופריאל, ואי אפשר לנו להשיגו כלל וכלל. מלאך סופריאל, והוא כותב. ומהו אותו מלאך סופריאל? המלאך סופריאל הוא אותו רבי אבא שכתב את האדרא, שכתב את הזוהר.
דיבור: ויאמר אלקים ושבע הקולות
המלאך סופריאל פירושו הדברים שהקדוש ברוך הוא מדבר, והוא מה שנאמר במעשה בראשית בגלוי, ‘ויאמר אלקים׳ (בראשית א), שזה כביכול באופן כללי הז׳ תחתונות, שבעת ימי בראשית שהקדוש ברוך הוא אומר. שבעה קולות, כמו שנאמר ‘קול ה׳ בכח קול ה׳ בהדר׳ (תהלים כט ד) וכן הלאה. אלו דברים שהקדוש ברוך הוא אומר. כלומר, כאשר הקדוש ברוך הוא מדבר, שואלים תמיד קושיה במעשה בראשית: למי אמר? ‘כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמד׳ (תהלים לג ט), למי ציווה, והרי עדיין לא היה כלום?
תשובה טובה: היה בחינת מלכות שבגופו, היה על שם העתיד. אך דבר מה שאפשר להשיג, שיצייר לעצמו כביכול שיש מי שיוכל להבינו. ‘יהי אור׳ (בראשית א ג) הוא מאמר כזה שהעולם עדיין יכול להבינו, את הנגלה שבו. וכיוון שהעולם יכול להבינו — אמרו. זהו פירוש ‘ויאמר׳ הקדוש ברוך הוא: יש התגלות ברורה, דיבור ברור שהקדוש ברוך הוא אומר ‘יהי אור׳, ‘יהי רקיע׳ (בראשית א ו), וכן הלאה.
תורה שהיתה כתובה לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה
ומשום כך היתה בחינה של תורה שהיתה כתובה לפניו. עניין מעניין הוא. כמו שאנו לומדים במדרש ובזוהר, שהקדוש ברוך הוא הביט ‘הסתכל׳ בתורה שבכתב ‘הכתובה לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה׳ (עי׳ ירושלמי שקלים פ״ו), ומתוכה, לפיה, דיבר. כביכול כמי שקורא מתוך הכתב, כאדם, כשם שדוד המלך בנה את בית המקדש, ‘הכל בכתב מיד ה׳ עלי השכיל׳ (דברי הימים א׳ כח יט) — הוא כתב, נתן הנביא כתב תוכנית לבניית בית המקדש, והשומעים והבונים הביטו באותה תוכנית, ומן הסתם אמרו לבונים כיצד לבנות. או שאדם מביט בתורה וקורא, הוא קורא בתורה, ואחר כך עושה. שהרי זו תכלית קריאת התורה, ‘ללמוד על מנת לעשות׳ (עי׳ משנה אבות), אחר כך הוא עושה.
והמדרש אומר שכך כביכול ברא הקדוש ברוך הוא את העולם, שקודם למה שיצא ונאמר, היתה בחינת כתב, תורה שהיתה כתובה לפניו. ותקשה: אם אין עדיין עולם, כיצד יש כתב? על כן אומרים שהוא ‘באש שחורה׳, שכן האש באה לומר שלא תבין את הדבר. הרי אי אפשר לכתוב באש; אפשר לצייר לעצמנו שכותבים באש, אך זהו משל. ומשל האש מבטא בדיוק את זאת, שאין הדבר כתוב פשוטו כמשמעו.
אך מהו פירוש ‘כתוב׳? הפירוש הוא שקודם שהיה עולם, וכן אחריו באמת, יש כתב. וכתב הוא כביכול מה שהקדוש ברוך הוא רושם לעצמו. יש דיבור אצל אדם, וסבורים תמיד שהמדבר מדבר לזולתו; והרי כתב אף הוא לזולתו, וזה טעון ביאור. מחשבה בעלמא — כלומר קודם שיש ספר, שהרי הקדוש ברוך הוא חפץ לברוא את העולם ‘בספר וסופר וסיפור׳ (ספר יצירה), וקודם שיש ספר אין כלום. יש מחשבה, יש מה שהוא הוגה באמת, אך הדיבור הוא דרגה אחת לאחר מכן. יש דברים שהוא מדבר, ויש דברים שהוא מבין, ומבין שעליו לגלותם אף הם, אלא שעדיין לא הגיע זמנם.
עשרים ושישה דורות עד אברהם אבינו
כמו שהקדוש ברוך הוא המתין כביכול עשרים ושישה דורות עד שיבוא אברהם אבינו, כדי שיהיה לו עם מי לדבר. הקדוש ברוך הוא דיבר עם אדם, ודיבר עם קין, ולא היו מבינים אותו. באותם השבועות שלאחר החטא לא היה חברו; היה מוכרח לדבר עמם. להם אמר כביכול ‘יהי אור׳, ‘יהי רקיע׳, להם אמר. אך לא היה מבין עמם, לא היו דיבורים.
בא אברהם אבינו, ואמר לו הקדוש ברוך הוא, ונתן לו את התורה. ולאחר מכן נתן למשה רבנו את התורה, ‘והמכתב מכתב אלקים הוא׳ (שמות לב טז). והמשנה באבות אומרת שהמכתב הוא מן הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות. זהו פירוש אחד לכתב של הלוחות. שאברהם אבינו כבר דיבר מעט, ומכל מקום היה גם דבר כזה של כתב.
הכתיבה על שם העתיד
עתה, לבסוף, מצא מי שיאמר לו — משה, אברהם. וכל מה שדיבר עם כל אחד, הכל טוב ויפה. אך יש הדבר שכתבתי, וכתבתיו לפי שהבנתי שמוכרח אני להוציאו, שאלמלא היה אחד על שם העתיד — ‘מחשבתן של ישראל קדמה לכל׳ (עי׳ בראשית רבה) — לא היה כתב אף הוא כלל. אך עתה יש מי שיוכל לקרוא את כתבי. אתה יכול לקוראו, ותראה את הדברים שהם פנימיות הכוונה, תראה את משמעות העולם שהקדוש ברוך הוא היה מוכרח לכתוב.
וכך ‘כי ברב הימים תמצאנו׳ (קהלת יא א), מרחוק, מאוחר יותר יוכלו לקרוא כתב זה, לפתוח את המכתב, ולהבין שזהו סוד התורה, וזהו החילוק בין מעשה בראשית לתורה.
כתבנו לחיים: זכרנו בתורה
וכאשר אנו אומרים בראש השנה ‘כתבנו לחיים׳ — יש כתיבה, ואחריה ביום כיפור החתימה — פירוש ‘כתבנו לחיים׳ הוא זכרנו בתורה. ומשום כך אומרים על כל דבר בראש השנה, במלכיות זכרונות ושופרות, ‘כמו שכתוב ונאמר׳, כמו שכתוב בתורה, ‘ועל ידי עבדיך הנביאים כתוב׳, הכל ‘כתוב׳. שכן הכתב בא לומר: אכן אנו יכולים לדבר עמך, והדיבור הוא מה שכל אחד יכול להבינו. אך יש בחינות שמרחוק כביכול טובות יותר. אנו מבקשים לשמוע מה שהקדוש ברוך הוא כתב, אנו מבקשים לקרוא, לפקוח עינינו ולקרוא מה שהקדוש ברוך הוא כתב. זו דרגה אחרת לגמרי, דרגה עמוקה הרבה יותר בהבנת המציאות, בהבנת רצון הבריאה, כוונת הבריאה, כוונת המציאות. זו ה׳כתבנו לחיים׳.
כתבנו בספרך: היחוד הנעלם
פירוש חדש לגמרי: כתבנו בספרך. כאשר אנו אומרים ‘כתבנו׳, אין הכוונה סתם שיש לקדוש ברוך הוא ספר שהוא אומר בו ‘מי יחיה ומי ימות׳ (מוסף ראש השנה). הכוונה שנהיה נכתבים, לא בדיבור בלבד, לא כדבר פיו כפי שהוא לכל אחד. שהרי ‘משפט לאלקי יעקב׳ (תהלים פא ה), לכל אחד הוא עושה משפט, ומשפט אצל המלך הוא בדרך כלל בפה, ויש סופר הכותב. וכאשר אומרים ‘כתבנו׳, אומרים זאת לקדוש ברוך הוא, ולא לסופר. יתכן שהוא עושה זאת על ידי סופר, מלאך כלשהו, אינני יודע. אך הרעיון הוא שאומרים זאת לקדוש ברוך הוא. אומרים ‘כתבנו׳ בתורה הקדומה, בתורה הכתובה לפניו, אותה תוכל רק לכתבה.
ומשום כך צריכה להיות בחינת ריחוק, שכן מה שאדם כותב הוא דבר שעושהו לעצמו, ביחיד. הכותב כותב, ואחר כך הדבר מגיע לאחר. אין זה שאין כאן יחוד, אלא יחוד נעלם יותר. הוא כותב לאחד; אין כותבים לתוך העולם, ואין כותבים לעצמו, שהרי לעצמו אין צורך לכתוב, ויכול הוא להגות. אך זהו יחוד נעלם. וזהו היחוד הנעלם הקרוי כתיבה, שאותו אנו מכוונים בראש השנה. אף שנראה שהוא זמן של נסירה, זמן שאינו של יחוד אלא של פירוד — פירושו שמבקשים למצוא את הכתיבה. והכתיבה היא על גוף, כביכול על גוף הנוקבא, שזהו כביכול כאשר חותכים, ששם כותבים. וזהו כבר למי שמבין את הסודות.
חזרה אל היסוד: שני אופני הדיבור והכתיבה
נגלה ונעלם, דיבור וכתיבה
נשוב אל המקום שממנו התחלנו. אנו מבינים שתמיד המקובלים, השומעים, הם חלק מן הדבר, אלא שיש בו שני אופנים: יש האופן הנגלה, שאנו קוראים לו עתה דיבור; ויש האופן הנעלם יותר, שאנו קוראים לו כתיבה. ואם אני מקליט וידיאו, אף זו בחינה של כתיבה. ועבודת ראש השנה היא לגלות את שני הדברים. ויש להצניע מעט, וחשוב להצניע, כדבר שלא הגיע זמנו להתגלות, כמו שהזוהר כותבו ויודע שלא יקראוהו היום, ואולי ‘ברוב הימים תמצאנו׳, שבסוף הימים — כמו שכתוב בזוהר — יתגלה הספר. כלומר, מי שכתב את הזוהר הבין שאין הוא כותב לזמנו. ומדוע כתב דווקא? לפי שלא היה לו למי לדבר; ופעם כבר יהיה למי לדבר. פעם יבוא דור, פעם יבואו אנשים שיהיו מוכנים לשמוע את הדיבורים, לקרוא את הכתבים.
והופע בהדר גאון עזך: למדנו סודות התורה
וגילוי הסוד, הגילוי שאנו מבקשים על ראש השנה, ‘והופע בהדר גאון עזך׳ (מוסף ראש השנה) — פירושו: למדנו סודות התורה. שנבין כבר מה שכתבת בתוכניתך קודם שבראת את העולם, ולא רק נשמע מה שאמרת אחר כך. וזו פרשת י״ג מידות של רחמים, שלאחר שביקש משה רבנו ‘מחני נא מספרך אשר כתבת׳ (שמות לב לב), אמר לו הקדוש ברוך הוא: יש לי ספרים גדולים עוד יותר שאינך יודע. ‘ויעבר ה׳ על פניו ויקרא׳ (שמות לד ו) — אף הוא בעצם קרא, ויתכן ש׳ויקרא׳ פירושו שקרא לו מתוך ספרו. משה רבנו סבר שבספרו של הקדוש ברוך הוא כתוב רק ‘אל קנא ונקם׳ (עי׳ נחום א ב), ‘פקד עון אבות על בנים׳ (שמות לד ז). הראה לו הקדוש ברוך הוא ספר גדול יותר, ספר עמוק יותר, ספר י״ג מידות של רחמים.
המקבלים מעוררים את המשפיע
מטרת האור: לתת לתחתונים
יש עוד דרגה בכך שהמקבלים מעוררים את המשפיע. אולי היא מקושרת לדרגה העמוקה של יחוד שאנו מדברים בה עתה — מהי כתיבה? אולי לא, ויש להתבונן בכך. אך זהו מה שאנו אומרים, שכל אחד המשפיע, שהוא רב, הרי יש לרב אף הוא הנאה מכך. הוא יכול לדבר לאחר, או שלפחות יש לו למי לכתוב, ובוודאי למי לדבר.
כלומר, כיוון שמטרת האור, מטרת השפע שהעליונים מקבלים, שהרבנים והמדרגות העליונות מקבלים, היא כדי לתת לתחתונים, אם אין מי שיקבל נעשה אף הוא חשוך. זה כלל הדברים. וכשם שכאשר לרב אין תלמידים, מה יאמר? — כפי שאמרתי קודם, הוא צדיק, הוא חכם, הוא יודע לעצמו את מה שאנו קוראים לפי צורך עצמו, מה שדרוש לו לתיקון נפשו, זאת הוא יודע. אך הרי יש הרבה יותר לדעת. ובמובן מסוים אף זה לתיקון נפשו, שכן נפשו היא להיות רב, נפשו היא להיות משפיע. אך אם אין לו מי שיקבל, לא יהיה לו את זה, ולא יהיה לו אלא איזה משהו כפי שדי לו.
חשוב מצד הכלים והכשרונות
ודע כי בכלל חשוב הוא. פעמים יש אדם, ותסבור שחשוב לקדוש ברוך הוא, לשכינה, שיהיה חכם גדול? לא כל כך חשוב. חשוב הוא לפי שיש לו הכשרונות, יש לו הכלים, יכול הוא לדבר עם עוד אנשים רבים — משום כך חשוב, ונותנים לו את הכלים, נותנים לו את ההערות, נותנים לו את החכמה לדבר עם אחרים. אך אם לא יהיו אחרים, לא יהיה לו אף לעצמו.
את עצמו הוא נותן
ואי אפשר לומר שאף אם לא יהיה לו החלק שהוא נותן לזולתו, כביכול הוא אותו חלק. הרי אי אפשר לתת כך, ונבין. כאשר אני מחלק זאת, יש להבין שאי אפשר לחלק כה יפה ולומר שמה שהתחתונים משפיעים על העליונים, שהם קובעים כמה אור יקבלו העליונים — שאין זה נוגע לחלק, שאותו אנו קוראים היחוד. היחוד התדיר שהוא לצורך התחתונים.
יש אפוא להבין שאין זה כה פשוט, שכן כל אחד מבין ש׳דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב׳. דבר שאדם מדבר, ואין הוא שלו, אין הוא נוגע לו. הרב אינו דבר האומר סתם דברים, אין הוא בחינת מעביר, כמו שדיברנו. בחינת מעביר היא בחינה חלשה מאוד. אין הוא תעלה, שנאמר על הרבנים שהם רק תעלה. אלא הדרך שבה הוא תעלה היא עצמה שהוא מפנים לעצמו, מבין לעצמו את הדברים שהוא מלמד. אם אין אלו דברים הנוטלים את נשמתו, הנוטלים את נפשו ועושים אותו גדול יותר וברור יותר, לא יוכל ללמדם לזולתו; אין הוא משחק, אין הוא תיבת דואר, אדם הוא.
וכך, כאשר מחלקים בין בחינת יחוד לשפע לצורך עצמן ובין השפע לצורך ההשפעה, יש להבין ששני מיני השפע משנים את הדבר, משנים את העליון, משנים את המשפיע. ועל כן אם אין מקבל, אם אין המקבל מסוגל, אין זה רק שלעליון אין כביכול חלק נוסף, כאילו אפשר לחלקו לשני חלקים. הרי אי אפשר לחלק לשני חלקים. ‘את עצמו הוא נותן׳ — רב אמיתי, מידת החכמה האמיתית, התחלת העליונים, הספירות העליונות, נותנים את עצמם, אין הם נותנים דבר אחר. זו תכונת כל השפעת חכמה. רב המלמד את תלמידו, אין הוא שולח לו מידע שנטל ממקום אחר, אלא נותן לו את עצמו. את עצמו הוא נותן, כשם שהקדוש ברוך הוא נותן לנשמות ישראל — הקדוש ברוך הוא הוא הרב של כל ישראל, סוף כל דבר, והוא נותן את עצמו.
זו הידיעה. ועל כן כאשר לתחתונים אין, וכאשר אין להם כלי קבלה, ואינם מוכנים לקבל, אין לו את עצמו כביכול. ותשאל: מצד עצמו? מצד עצמו שבעצמו, אמן כן יהי רצון. אך אותו ‘עצמו׳ אולי אינו כה מעניין. כל עניינו יכול להיות בבירור אצל אנשים שתפקידם להיות רב. אם לא יהיה רב, לא יהיה רשע מרושע, אף לא יהיה אולי סתם כלי ריק — לא יהיה לעצמו. אך לפי שיש לו מי שישמע, ולפי שהוא ניגש בדרך גילוי או בדרך העלם, יש לו למי, והוא עושה לאחר, ואז נעשה הוא עצמו דבר אחר אף הוא.
תנו עז לאלקים: הכל תלוי במעשי התחתונים
זו תהיה הבנה עמוקה יותר של מה שאנו אומרים ‘הכל תלוי בשכינה׳, הכל תלוי במעשי התחתונים. ומשום כך אנו אומרים כביכול ‘תנו עז לאלקים׳ (תהלים סח לה), שמה שאנו עושים תלוי בו — שכביכול הספירות העליונות עצמן, שמות הקודש עצמם, תלויים במעשינו. לא רק אילו אפשר היה לחלק, אלא שכן מה שהם נותנים הוא בעצמם, ואם אין להם מי שיקבלנו, לא יהיה אף לעצמם.
לגדל לשם השם
יוצא אפוא, שמלבד בחינת הכתב, שבה אנו מבקשים להוציא את היחוד הקיים דווקא על ידי כתב, יש גם העניין שאנו אומרים שאנו מבקשים לגדל לשם השם, לגדל את שם המשפיע, את שם האב, את שם הרב. וכיצד מגדלים? לא מפני שחסר לו דבר, אלא מגדלים על ידי זה — שיש למי לדבר, ואז יהיה הוא עצמו מה שצריך להיות.
זו הכוונה כאן, הן לכל אחד כלפי מה שהוא משפיע, והן כלפי מה שהוא מקבל. אדם צריך להיות מקריב את מקומו, כל אחד, ובוודאי כל זכר, ‘יראה כל זכורך׳ (שמות כג יז). ובאמת אף לכל אשה יש בחינת השפעה. כל אדם בעולם, מלבד אולי תינוק קטן, ממש תינוק בן יומו, אך בכל גיל ובכל שלב שכבר בן חמש שש הוא, ויש לו אחים קטנים ממנו — בקיצור, כל אחד שאני מדבר עמו, אני וחברי, כולנו בחינת משפיעים ובחינת מקבלים.
וכדי למצוא את השידוך, למצוא את הקשר כראוי, שיהיה למי לדבר, ואם אין — שנוכל לזכור את סוד הכתיבה ולנסות לבטאו. וכן שלפי כמה שהוא משפיעי, נכוון כלפי הדבר. אף המשפיע צריך לכוון כלפי המקבל, אם אינו הוגה בכך.
הפרדוקס של שער ההקדמות
ומעניין מאוד שהדרך — זו כסתירה שלומדים בשער ההקדמות — שלפי כמה שהמשפיע מביט על עצמו, מביט על מה שלמעלה ממנו, מכיר את מקומו כלפי מה שמעליו, שזו בחינת יראה, אז הוא מקבל לעצמו, אך אינו נותן לזולתו, וכביכול חשוך צדו הפונה כלפי מטה. ואם הוא פונה כלפי מטה, יהיה כביכול חשוך אצל צד אחר. זהו כפרדוקס שיש להתמודד עמו, ולנהוג מעט כך ומעט כך.
אך אחד היסודות הוא כדי להתעלות מעל הפרדוקס: שהדרך שבה הוא מקבל מה שלמעלה ממנו היא על ידי התעוררות מה שלמטה ממנו. הדרך שבה השכינה מקבלת אור היא בכך שאנו מעוררים אליה, ובאמצעות זה היא מקבלת מן הז״א. הדרך שבה הז״א מקבל אור היא בכך שהשכינה פונה אליו, ואחר כך הוא מקבל מוחין מאבא ואמא, וכן הלאה, וכן למעלה ולמעלה. זו הדרך הנורמלית, הדרך הנכונה. ובדקות יש פעמים או זה או זה, והדקות נוגעת לזמנים שאנו מדברים בהם, שהם כפירוד, כי צריך הוא לנהוג כך או להיפך. אך התיקון של זה, העבודה, היא להראות שהוא אותו דבר.
כל דבר אינו לעצמו: הכלל והפרט
עד כאן תורה היוצאת מן הלב, לפי המציאות, לפי המצב שאנו בו בשיעור זה של ערב ראש השנה. ומוכרחים אנו להזכיר, וכ׳ערב ראש השנה׳ לא שכחנו זאת מעולם, כמו שאנו מדברים עתה — שמציאות כל דבר אינה לעצמה. אין דבר בעולם שהוא לעצמו בלבד, שהוא עומד לפני עצמו. לכל דבר יש דברים שלמעלה ממנו ודברים שלמטה ממנו. לכל דבר יש דברים שכלפיהם הוא בן, ודברים שכלפיהם הוא אב, כמו הביצה. אין דבר כזה באופן מוחלט, שדבר מנותק מזולתו.
המערכת האדירה: מעשה עולם
וכל מה שאנו עושים בראש השנה ובכל השנה הוא לתפוס היכן אנו במערכת האדירה, במערכת הקרויה מעשה עולם, ‘אתה זוכר מעשה עולם׳ (מוסף ראש השנה), והוא נותן לכל אחד את עניינו. אלא כמה אדם מבין בדיוק היכן הוא שייך, ויש לו למי לדבר, ויש לו ממי לקבל, ויש לו עם מי לקבל.
חברים: מקבלין דין מן דין
ויש בחינת חברים, שהם על אותה דרגה שלו. אך אף החברים — הדבר מעט מורכב. סבורים בני אדם שחברים פירושם שווה בשווה, אך שווה בשווה אינו מציאות; אילו היו שווים בשווה, היה זה אותו דבר. חבר אמיתי הוא ‘ואהבת לרעך כמוך׳ (ויקרא יט יח), הרי הוא כמותך. אך כמעט בגשמיות, בעולם הזה אין דבר כזה. תמיד החברים הם כמו שכתוב ‘ונותנים באהבה רשות זה לזה׳, והתרגום אומר ‘מקבלין דין מן דין׳. ‘וקרא זה אל זה׳ (ישעיה ו ג), אומר התרגום, ‘מקבלין דין מן דין׳. בתרגום מילולי חפוז: קיבלתי ממך ואתה מקבל ממני. מתחלפים אנו, רגע כך ורגע כך, ואולי באותו הרגע יתכנו שניהם. הדבר יכול להיות דק מאוד ומורכב מאוד, אך החברים באופן כללי הם אנשים שהם כמו על דרגתי.
בשבילי נברא העולם: חלק, לא מנותק
וזאת יש לזכור, את המציאות הגדולה יותר, את הדרגה הגדולה יותר שבה אנו מונחים, שכל אחד עושה את חלקו, את תפקידו. יש עולם שלם, וחלק מתפקיד כל יהודי הוא להיות משפיע על כל העולם, ‘חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם׳ (משנה סנהדרין פ״ד). ומה יהיה דמיוני — שאתפלל וכל העולם ישתנה? על זה יש להבין בבירור, מכיר את מקומו. במובן מסוים כן, ואף שאיני יודע באיזה אופן, ואף שהוא רק מעט, וצריכים עוד כל שאר האנשים שיתפללו, צריך שעוד כל שאר האנשים יעשו — טוב מאוד. אך אי אפשר שאדם ירגיש שהוא מנותק, אי אפשר. אין אף אדם אחד, אף יהודי אחד, שאינו משנה דבר מה כלפי כל העולם. יכול להיות שהוא חלק קטן מאוד, יכול להיות שהוא רק… יש ביליון בני אדם, והוא ביליונית האחוז, אתה אומר. טוב מאוד. אך הוא אחוז מן… לא אחוז המנותק מן הדבר.
עולם הוא מערכת, מערכת הבנויה לקבל שפע מלמעלה ולתתו הלאה. ומי שמתחת לעולם, לך דע. אי שם נמצאים החלקים הנשברים של העולם, חלקי השבירה שעדיין קיימים. כך הוא כל עולם שלם. ומשום כך יש כל כך הרבה בני אדם. ‘נברא אדם יחידי׳, שיאמר ‘בשבילי נברא עולם׳. אך מהו ‘נברא עולם׳? פירושו כל שאר בני האדם. ומדוע יש כל כך הרבה בני אדם? לפי שהעולם אינו יכול להיות מה שצריך להיות בלא כל אדם, בלא כל בני האדם. לא באופן מנותק. לכל אחד יש חלקו, אך לא כל אחד לחוד. זו הבחנה חשובה. מדברים פעמים רבות שיחות, שלכל אחד יש האינדיבידואליות שלו, וסובר הוא שיכול לפעול בנפרד מכל העולם. אך כל אחד יכול לפעול דווקא לפי שהוא אי שם בין אביו ובין בניו. זו המציאות של כל אדם, הן כלפי עצמו — כמו שאנו קוראים עבודת השם, ולהבין וללמוד ולהתפלל — והן כלפי שאר העולם, כלפי הכל.
כל מלאכה מקושרת בכל העולם
כמו שלאדם יש מלאכה, ופשוט הוא עושה — הוא נוטל איזה קלט שהוא מקבל, ונוטל איזה שכל שאף הוא קיבל ממקום מה, ועושה אותו מעט טוב יותר ונותנו הלאה. זהו חלק מכל העולם. אין מלאכה אחת בעולם שאינה מקושרת בשאר כל העולם.
בתוך עמי אנכי יושבת: בקשות פרטיות בראש השנה
הטעות של אי-התפילה על עצמו
עניין ראש השנה, כמו שאנו מדברים מן הזוהר, ‘בתוך עמי אנכי ישבת׳ (מלכים ב׳ ד יג). ‘בתוך עמי אנכי יושבת׳ אינו אומר שלא יהיו לאנשים בקשות פרטיות — טעות גמורה, טעות גמורה. אומרים בני אדם שלא יתפלל על עצמו. איזה דבר הוא זה? כיצד אתחיל? הרי אינני מעצמי. אי אפשר. טעות גמורה. ‘בתוך עמי אנכי יושבת׳ פירושו שאיש האלקים אומר לאלישע: אינני זקוק להגנה. הרי יש מלך או שר צבא, מלכות לעולם עם צבאותיה, ה׳ צבאות.
תפילת חנה: ה׳ צבאות ובקשה פרטית
מה אומרת חנה ‘ה׳ צבאות׳ (שמואל א׳ א יא)? הקדוש ברוך הוא הוא מלך על כל הצבאות, עליונים ותחתונים, על כל המלאכים, על כל השרים, על כל חלקי הטבע, על כל דבר בעולם. ומה אומרת, מה פירושו? הגמרא מתלבטת: היא הראשונה שאמרה ‘ה׳ צבאות׳, ומה עניינה כאן? מה שחנה אומרת הוא בקשה פרטית. כיצד אפשר לומר שאין לבקש בקשה פרטית בראש השנה, בשעה שחנה עומדת בראש השנה, ומזמרת את שיר התורה, ומבקשת? ‘ונתתה לאמתך זרע אנשים׳ (שמואל א׳ א יא), שיתן לה בן. ומובן, מי שלומד הלאה בספר רואה שאותו בן אינו בשבילה, שהרי אמרה בבירור ‘ונתתיו לה׳ כל ימי חייו׳ (שמואל א׳ א יא), נתנה אותו לקדוש ברוך הוא. ושמואל הנביא היה שקול כמשה ואהרן, הוא החיה את כלל ישראל כביכול, כשם שהגואל גאל את ישראל כביכול מן המצוקה של תקופת השופטים, מן השבר שהיה להם, והוא ייסד את המלוכה. שמואל הנביא — בלעדיו אין יהדות.
והכל התחיל מחנה, ורואים שתפילת חנה, שהיא נשוא ההפטרה שאומרים, מדברת מכל העולם, ‘וירם קרן משיחו׳ (שמואל א׳ ב י). ומהו ‘משיחו׳? משיחו הוא המלך, המנהיג, אין זה סתם.
אינך נולד מן האוויר
והפשט פשוט מאוד, וסבורני שאין להתבלבל. אין דבר כזה. בוודאי צריך אדם להתחיל מעצמו, אך הוא מבין שאינו לבדו, שאינו נולד מן האוויר, ואינו הולך אל האוויר. שייך הוא לאביו, שייך למשפחתו, שייך לעמו, שייך לכל העולם באופן הכי כללי. שייך הוא, נאמר, למשפחות אדם. יש הרי בהמות, ‘אדם ובהמה תושיע ה” (תהלים לו ז), יש הרי עצים, הכל יש. שייך הוא — שייכים אנו מעט לכל אלה, כל אחד שייך לכל הדברים האלה, ומעט הוא מקבל מהם, ומעט הוא משפיע עליהם. זו המערכת שבה פועל העולם.
ותתפלל על ה׳: עולם התיקון
וכאשר חנה רואה שחסר דבר בעולם, פירוש הדבר חיסרון. ‘והיא מרת נפש ותתפלל על ה” (שמואל א׳ א י). היא ראתה, כמו שהספרים החסידיים מבארים ‘ותתפלל על ה”, שהיתה צריכה לבקש על הקדוש ברוך הוא. מהו ‘והיא מרת נפש ותתפלל על ה”? הרי כתוב ‘והיא מרת נפש׳, היא שבורה, אין לה ילדים, ועוד יש לה ענייני שלום בית, ענייני צרות, ‘ותתפלל על ה”. פשוט מאוד: היא אומרת, בוא הלום ריבונו של עולם, ה׳ צבאות, הרי אתה האלקים העושה הכל. יש הרי סדר, אנו כביכול צבא, כלומר צבא. לכל אחד תפקידו. ואם לחייל אחד חסרה יד, חסרה רגל, הוא שבור באיזה אופן, אין הוא יכול להיות חייל, אין הוא יכול לתפקד. יש חיילים גדולים יותר, יש שרי צבאות, ולכל אחד מקומו, אין נפקא מינה. כל אחד נחוץ. ומצד היותך ה׳ צבאות, עליך לעזור לי.
אל תחצה את הקו
והזוהר אומר: אל תסבור שצריכים לדבר, ‘היש לדבר לך אל המלך או אל שר הצבא׳ (שמואל ב׳ ד יג), אל תסבור שצריכים לעשות לך הגנה מיוחדת, שתחצה את הקו. אינך צריך לחצות את הקו מן המקום שאתה בו, שהקדוש ברוך הוא כביכול ידבר עמך. כמו שאת, את אשה, את זקוקה לילדים, וקיבלת ילדים במישרין בדיוק כפי מקומך. אדרבה, זהו עולם התיקון. עולם התיקון הוא ה׳ צבאות, שכל אחד במקום שהוא בו, שם מקבל הוא את שפעו הנצרך לו והנצרך לתלויים בו, והנצרך שיוכל להיות מקבל אמיתי לאלה המשפיעים עליו.
זו הרי המציאות של העולם. מה שאדם מתפלל על צרכיו, הוא מתפלל על צרכי העולם, הוא מתפלל על כבוד השכינה — אין אלו שני דברים אחרים, אלא שני דברים שהם אחד. אדם שהוא קטן-מוח, זה חיסרון הדעת, חיסרון ידיעה. בוודאי צריך להבין את שם צבאות. זה חיסרון ידיעה, שאין יודעים את השם. עד חנה לא ידע איש את השם, והיתה בכך אכן בעיה. מי שלומד תקופת השופטים רואה שכל אחד אמר לעשות שבת לעצמו. אך אם מבינים את שם צבאות, אין בכך שום בעיה.
אלהי מערכות ישראל
וזה הדבר החשוב ביותר שיש להבין. הקדוש ברוך הוא הוא ‘אלהי מערכות ישראל׳ (שמואל א׳ יז מה), הקדוש ברוך הוא הוא שם צבאות, מכל צבאות העולם, צבא מרום על המרום ומלכי האדמה על האדמה. חלק אנו מכך. וכל אחד בדיוק לפי מקומו שהוא בו. פעמים צריך אדם לזוז, שהוא עצמו חלק מן הדבר, אך אינו במקום הנכון — כמו חייל שאינו במחלקה הנכונה, שאינו בחטיבה הנכונה של הצבא. אז תפילתו: הזז אותי אל מקומי, הרי אתה רואה שכאן אינני מתאים, כאן אינני משתלב, משנה מקום — עליו לשנות את מקומו. טוב מאוד.
אך יסוד הדבר: אל יסבור לרגע אחד שאנו דברים פרטיים. אין אנו דברים פרטיים, אלא פרט מכלל. אין דבר כזה, פרט בלא כלל אינו קיים. ומה שאנו מתפללים, מה שאנו עושים, אנו עושים בשם כל ישראל, עם כל היהודים, עם כל בני העולם, או בוודאי מעשה עולם, כל יצירי קדם, עם כל הדורות שהיו ושעתידים להיות. וכשאומרים דורות — כאשר לאדם יש ילדים, הוא הוגה בילדיו, בנכדיו, באביו, בסבו. וזה מקומו בתוך המערכת הגדולה יותר, של כל הדורות שהיו, עד אדם הראשון, עד נח, עד כל הדרכים, עד משיח, מכל הדרכים.
אדם הראשון: נשמות תלויות בכל אבר
ואנו נבראים שיש להם גוף כבהמה, ויש להם אף חלק הצומח כצמחים, ויש להם חלק הדומם ככל דומם, והוא בא באמת מהם. המינרלים שבגוף האדם הם חלק מן העולם, מסדר המחצבים שבעולם. וזה הכל יותר. להתפלל על כל העולם אינו שונה מלהתפלל על כל העצמי.
והחכמה הנכונה, התפילה הנכונה של ראש השנה, היא כמו אדם הראשון, שהוא ידע כביכול, כמו שכתוב במדרש, והאריז״ל מבאר זאת בחוזק רב בדרושיו ובשער הגלגולים, שאדם הראשון ידע שיש נשמות תלויות בכל שערה מאדם הראשון, בכל אבר. הוא ידע, שכן להיות אדם הראשון פירושו שאדם יודע — וזה כציור, כמשל: יש חלקים בעולם השייכים לידי, יש השייכים לציפורניי, יש השייכים לראשי, יש השייכים לרגלי. ועל ידי שכולם כלולים בו, על ידי שיהיה כלול מכולם, במקומו הוא מתפלל על כולם, פועל על כולם, מתקן את כל העולם. זו ההקדמה השנייה החשובה שמוכרחים לומר, שמחויבים לומר לפני ראש השנה.
הדבר השלישי: סדר העבודה והפרט הפרטי
הכלל והפרט בסדר התפילות
הדבר השלישי הוא דברים פשוטים שיש בסדר העבודה של ראש השנה, בסדר התפילות, בסדר המנהגים של ראש השנה ושל כל הימים הקדושים. כל כך הרבה פרטים, כל כך הרבה דברים העוברים, אין שיעור לדברים. ומעט כמו שדיברנו עתה על הכלל והפרט, מבלבל הדבר אנשים חזקים מאוד, לפחות אנשים שיש להם מעט שכל בענייניהם, ואינם רק בחינת עבד כמו שדיברנו. אין הוא רק עבד העושה הכל, ולא נוגע לו, ואין נפקא מינה לו מה כתוב במחזור, אלא אומר: מה הוא עושה? ומבקש איזה תבלין, איזו הבנה.
וכאן יש רשימה שלמה, סדר אדיר. כאן אומרים סליחות, וכאן אומרים התרת נדרים, וכאן אומרים אקדמות קטנה, וכאן אומרים שמונה עשרה, וכאן אומרים מלכיות זכרונות ושופרות, וכן הלאה כל פסוקי דזמרה. כל כך הרבה דברים, כאשר מתפללים בבית כנסת המאריך או המקצר, על כל פנים כל כך הרבה דברים שעושים.
אל תפרוש מן הציבור: שני דינים אחרים
ומה שצריך לעשות: אדם, כמו שאומרים ‘בתוך עמי אנכי יושבת׳, שאי אפשר להיות נפרד. אין דרך אחרת. יש איזה פירוד, יש איזה עולם השבירה, אין זו שלמות הנפש, שאדם אינו יכול להיות כלל בשום אופן נפרד מבית המדרש, מכלל ישראל ומה שהם עושים — שעושים כפרות, סליחות, תשובה ותשליך בראש השנה וכו׳ וכו׳. זה דבר בסיסי מאוד הנחוץ. אך אדם אינו יכול להיות מבולבל, אין הוא יכול להיות סתם אחד העושה כל מה שכתוב, או שהוא מחפש שיהיה לו טעם, חיות, התעוררות בדרך שלומדים — הקרויה על הכל, אף היא אינה נוגעת.
ומה שאנו אומרים תמיד הוא שפשוט מאוד ששני דינים אחרים הם. מה שצריכים להיות חלק, ‘אל תפרוש מן הציבור׳ (משנה אבות פ״ב), זו בחינת הציבור, כמה שהציבור דורש. אם אחד הוא הבעל תפילה, צריך הוא לעבור לפני התיבה בכל, ולזמר ולעשות. ואם אינו, צריך הוא להשתתף כמה שנחוץ, לא יותר מזה, אלא מצד השתתפות עם הציבור. ומה נוגע לאדם עצמו? מה נוגע לתיקון נפשו הפרטי, שדרכו יוכל לכלול עצמו בציבור באמת בדרכים האחרות?
אין ללכת לפי אותו סדר. ולא רק שאין ללכת, אלא אי אפשר ללכת לפי אותו סדר. הסדר, מה שהוא המחזור שלנו, הוא כהשלמה של עשרות ומאות דורות, שכל אחד הוסיף בו חידושו ועשה סדרו, ומתוך זה נהיה. מה שנוהגים בדרך כלל נהיה איזה מהלך השווה לכל נפש באיזה אופן. נכון, ואיני אומר שהוא מוקשה.
אך אדם שיש לו רגש מסוים, שיש לו בקשה מסוימת, דרך משל, הוא מבין מה עליו לעשות. עליו למצוא אחד מן הקטעים, אחת מן התפילות המדברות אליו. או שיש אופן שמשתמשים בכל דבר כדי להגיע. אדם מבקש להגיע לדרגה רוחנית מסוימת, לרגש מסוים, למחשבה מסוימת, לכוונה מסוימת, ואומר מחזור עד שהוא מגיע לשם. זו אחת העצות, שכתובה בבעל שם טוב — אין הוא אומר ממש כך, אך זו אחת הדרכים שאפשר לנקוט. או שהוא עושה לעצמו סדר לפי מה שהוא מבין: מה דאורייתא, מה דרבנן, מה מנהג. איני יודע אם דווקא את הדאורייתא צריך להדגיש יותר, אלא מה שהוא יותר עיקר, מה שהוא יותר מרכזי אצלו, אותו הוא עושה סדר ואותו הוא עושה. זו הדרך לעשות דברים.
המשל של הסליחות: ראש השנה אינו יום הסליחה
וסבורני שאפשר לראות זאת, ומעניין מאוד, ואני מבקש להדגישו: סבורני שכך צריך להשתמש בחלקים. אפשר לראות שזה בדיוק מה שכל היהודים בכל הדורות עשו. אמשול משל: היום ערב ראש השנה. ראש השנה הוא מצוה של תקיעת שופר, אומרים מלכיות זכרונות ושופרות, אומרים תפילות ראש השנה — הכל ברור מאוד מה ההלכה מדאורייתא ומדרבנן. ויודעים שעל פי ראש השנה הוא יום הדין, ‘בראש השנה יכתבון׳ (מוסף ראש השנה, ונתנה תוקף) וכו׳, כל אלה דברים ידועים.
אך עבודת ראש השנה היא כל אחד לפום דעתיה. ורואים בבירור, לפחות במנהגנו — איני יודע אם אולי יש מנהגים אחרים — שבראש השנה אין אומרים סליחות. ראש השנה אינו זמן לומר סליחות, ראש השנה אינו זמן לעשות תשובה ולהתפייס. יום כיפור הוא זמן של סליחה. חשבתי קודם, כאשר דיברו על כתיבה, מעניין מאוד שבסליחה אין אומרים ‘יכתב סליחתי׳, אלא אומרים תמיד ‘ויאמר ה׳ סלחתי כדברך׳ (במדבר יד כ). ויתכן שהדבר נוגע ל… אפשר להמשיכו עם השיחות שדיברנו, ויש להתבונן כיצד. אך על כל פנים, סליחות אינן דבר של ראש השנה.
מדוע אומרים סליחות בערב ראש השנה?
עם כל זה, כל היהודים אומרים היום סליחות לפני ראש השנה, כל היהודים כמעט. איני יודע אם היה כך מנהג מאז — הרמב״ם אומר סליחות רק בעשרת ימי תשובה — אך כל היהודים היום אומרים סליחות כבר לפני ראש השנה, מעט יותר או מעט פחות. ומה פשר הדבר? מה עניינו כאן? ראש השנה אינו יום הסליחה. ובטוח אני שהפירוש הוא — מי שמעיין בסליחות של ערב ראש השנה, דרך משל, יכול לראות זאת בבירור מאוד. ויש כל כך הרבה סליחות. סבורני שלא נעשו כדי שאחד יוכל לומר את כולן. יש, כמו שאמר הרבי מקוצק, שאי אפשר לומר תהלים: דוד המלך נטל שבעים שנה לומר תהלים, כיצד אפשר לומרו ביום אחד? ווארט עמוק מאוד, והוא אמת מאוד.
מנהג העולם כבר עשה דבר שהוא פחות או יותר שווה לכל נפש, המערכת פועלת, וטוב הוא לכל אחד. אך באמת לומר סליחה — כלומר, כל אחת מן הסליחות כתב אדם ששרוי היה מעט כך. חשב יהודי: אני חפץ לגשת אל ראש השנה, אני חפץ לעשות את עבודת ראש השנה בשמחה — וצריך לעשותה בשמחה, בהתרוממות המוחין, צריך לעשות ראש השנה. אך אין הוא יכול, יש לו בעיה, בעיה אישית, לא בעיה כללית. שיש מצוה לתקוע בשופר, ולומר מלכיות בשמחה — זאת הוא עושה, אין לו בעיה. אך אדם הוא, ויש לו נפשו שלו, אף הוא אדם. הוא מרגיש שחטא כל השנה. כך הוא מרגיש. לא כל אחד מוכרח להרגיש כך, אך כך הרגישו היהודים. איש אינו מחויב להרגיש כך, אך על פי רוב מרגיש אדם כך, שכן אדם הוא אדם, ובמשך השנה עושה הוא בקטן ובגדול. יש הרי סדר נורמלי. איני אומר שמוכרחים, אך רוב בני האדם מרגישים ש…
והוא חפץ בראש השנה, חפץ לעשות את עבודת ראש השנה. זה ממשי מאוד, זה הדבר הממשי ביותר. אך עתה אין הוא יכול. הוא מרגיש שעליו להיטהר מעט, שעליו להתפייס מעט עם הקדוש ברוך הוא, שעליו לפעול דבר מה כדי שיוכל לומר ראש השנה. מה שהוא עושה — כל הסליחות שבערב ראש השנה כתבו אנשים שניסו באופן אישי להתפייס עם עצמם, עם האלקים, עם התורה, עם היהדות לפני ראש השנה, כדי שבראש השנה יוכלו לעשות מה שעליהם לעשות.
כתוב את סליחתך שלך
ואחר כך כבר נהיה סדר נוסף, שכבר צריכים לומר סליחות. טוב מאוד, ואומר אני שיש אופן שנעשה איזה דבר של ווערטער, אך חשוב מאוד להוציא דבר זה בכל יהודי. הדבר האמיתי בעבודה הוא שאדם צריך לכתוב את סליחתו שלו, לא מאה. אדם אומר: אני עושה את שלי; וכי אעשה חמש מאות סליחות, איני יודע מה אמרתי בימים אחרים? לא! כל אחת מן הסליחות, פחות או יותר, כתב אדם אחד בשנה אחת, לפי שזה מה שהרגיש, זה מה שהוצרך כדי להתפייס כדי שיוכל לעשות את השנה.
מי שיכול לכתוב סליחה, כותב ועושה סליחה. מי שאומר תהלים, מוצא פסוק אחד בתהלים, פרק אחד שעושה מה שעליו לעשות. או שעושה התבודדות, או שאומר חידושי תורה. יש כאן דרכים רבות שבהן הוא עושה דברים.
שתי עבודות נוספות: אוצר עשיר
יש שתי עבודות נוספות, וסבורני שחלק גדול, אף במחזור של יום טוב יש חלקים כאלה, ואנו מדלגים על חלק, שכן נראה שהבינו שאין הוא נחוץ לכל אחד. אומרים את הסליחות, ויש מקומות שמדלגים על חלקים, לפי שמבינים ש… אך כל אחד צריך — או שהוא מוצא, אוצר עשיר מאוד הוא, הסליחות עם המחזור, אפשר למצוא מכל היבט, מכל נקודת מבט. אין מוכרחים את הכל. אפשר לומר תורה. מדוע צריך כאן זה וכאן זה? כל אחת כתב אדם שביקש פשוט — מלבד מה שצריך להגיע אל הכלל, לתקוע בשופר, לומר מלכיות זכרונות ושופרות, לעשות הכל — הוצרך למצוא דרך שבה הוא מבקש להכשיר עצמו כלפי הדבר. וזאת עשה, וזאת צריך כל אחד לעשות: או למצוא קטע, או למצוא זמן, או כל אחד לפי אופנו שהוא יודע שתיקונו פועל.
סיום
ובזה נסיים להיום. שילמדו בחוזק רב את הפקודים על ראש השנה ואת המצוה בזוהר, אך איני מאמין שיש לי עתה זמן. וכבר ארוך השיעור די, על כן נסיים כאן ונאחל זה לזה שנה טובה. לשנה טובה תכתבו ותחתמו לאלתר לחיים.
תמלול מלא 📝
ערב שבת שיעור אין ספר הזוהר — ערב ראש השנה תשפ״ז
הקדמה: די סטרוקטור פון די ערב שבת שיעור
טייערע אידן, היינט איז ערב ראש השנה תשפ״ז. איך מיין אז ס׳איז שוין לפחות די צענטע ראש השנה וואס אונז לערנען די שיעור פאר ערב שבת און ערב ימים טובים יעדע וואך. אזוי האפן אונז ווייטער ממשיך צו זיין די ערב שבת שיעור נאך פאר צענדליגער יארן. א שיעור פון ספר הזוהר, וואס מיר פרובירן ארויסצוגעבן אביסל מער באופן פנימי — מער אמת׳דיג — נוצנדיג די שפראך און די לשונות פון די מקובלים, פון די זוהר, פון די חסידישע ספרים, וואס געבן ארויס א חידוש אור. און דער וועג וויאזוי מ׳קען רעדן פון זיין א איד, און ממילא וויאזוי צו זיין א איד, ווייל אונזער נשמה בויעט זיך פון די דיבורים, פון די דברי תורה, פון די דברי תפלה וואס אונז רעדן און וואס אונז טראכטן.
ס׳דרייט זיך איבער א בלעטל, ס׳דרייט זיך איבער די סדר מעגל השנה, תקופת השנה, אלס לשונות פון סירקלס וואס דרייען זיך ארום. אונז געדענקען, מאין באת ולאן אתה הולך (משנה אבות פ״ג), און מיט וועמען קומען און גייען אונז — די אלע חברים, די אלע רבי׳ס וואס אונז לערנען פון און מיט, וואס זיי לערנען פון אונז. דאס איז א חלק פון די סטרוקטור, א חלק פון די אור התורה אליינס: די חברים מקשיבים, די חברים וואס קריטיקירן, די חברים וואס הערן יא אויס, און די חברים וואס הערן אפשר נישט אויס.
עז ישראל, דער אייבערשטער וועט העלפן וועט מען מאכן א חבורה וואס זאל לערנען יעדע פרייטאג אינדערפרי צוזאמען, ס׳זאל זיין אסאך מער לעבעדיג און מער געשמאק; יהי רצון אז ס׳זאל געשען נאך די יאר. אבער ביז דערווייל לערן איך עס פריוואט, ס׳ווערט נאר רעקארדעד, און ס׳איז דא א ריזען פאר דעם פארוואס ס׳איז אזוי. מ׳וועט זיך מתגבר זיין דערויף און טרעפן א וועג צו קענען מאכן דאס אויך בחבורה.
די חברים אלס חלק פון די יחוד
אבער אפילו אזוי, איז די חברים, די צוהערערס, א חלק אזויווי די דין פון תורה. ס׳איז אלעמאל דא בחינת יחוד זכר ונקבה, וואס הייסט בחינת קודשא בריך הוא ושכינתיה. יעדער שנים שיושבים ועוסקים בדברי תורה שכינה ביניהם (משנה אבות פ״ג), טייטש על פי קבלה, איינער פון זיי איז א מרכבה פאר די שכינה, און איינער איז מרכבה פאר די בחינת המשפיע לשכינה. ס׳קען זיין נאך העכערע מדריגות: אויב א רבי מובהק שלמדה תורה, איז דאס א מדריגה פון פנימיות אבא ואמא. און אזוי ווי א טאטע — אב אביו שביעו לחיי עולם הבא — דאס הייסט חיצוניות אבא ואמא, אדער ישראל סבא ותבונה, וואס דאס איז די מדרגה פון א גשמיות׳דיגע טאטע.
די סטרוקטור פון לימוד התורה און די מציאות העולמות
די סטרוקטור פון לימוד התורה איז די סטרוקטור פון די מציאות העולמות, פון די מציאות הספירות, פון די אינערליכע וועג וויאזוי די וועלט ארבעט אמת׳דיג. די יסוד היסודות וואס אונז לערנען פון די זוהר איז, אז גארנישט געשעט נישט אן א מקבל; אלעס איז תלוי — הכל תלוי בשכינה, בזאת יבא אהרן אל הקדש (ויקרא טז ג). דאס איז די שכינה, וואס איז אמת׳דיג דער מרומז אין די טאג פון ראש השנה, די יום המלכות. אלעס איז תלוי אין די שכינה, אזוי ווי אלעס איז תלוי בתחתונים.
דער רמ״ק׳ס פשט: אן אור מוז האבן א מקבל
אונז לערנען אסאך מאל בשם דער רמ״ק, און אזוי פארשטייט ער די זוהר הקדוש: אז די השפעה עליונה, מבחינת וואס ער איז אליינס, שטערט נישט קיין חילוק צו ער האט תלמידים. אויב ס׳וואלט געווען א צדיק פאר זיך אליינס, וואלט נישט געווען קיין חילוק ווער זיין תלמידים זענען — לצד די בחינתו אצל עצמו, וואס מיר רופן בחינת אין סוף בערך עצמו, די בחינת המשפיע בערך עצמו.
אבער די גאנצע ווארט פון אן אור, פון א שכל, איז אז ער מוז ארויסגעבן — טבע הטוב להיטיב. און ארויסגעבן קען מען נאר אויב ס׳איז דא ווער ס׳זאל מקבל זיין. הגם ער איז מלא כל טוב, קען ער זיך נישט ארויסגעבן אויב ס׳איז נישט דא ווער ס׳זאל עס נעמען. דאס איז די ערשטע סטעפ פון פארשטיין אז אלעס איז תלוי לפי מעשה השכינה, לפי מעשה התחתונים, וואס זענען מרומז אין די שכינה, וואס ברענגען עס צו די בחינה פון המשפיע און צו די בחינה פון המקבל.
דער צורך פון א מקבל: פארוואס שרייבט מען א ספר?
אויב ס׳איז נישט דא צו וועמען צו רעדן, איז נישט דא קיין שום אור; די מציאות געשעט נישט. אזוי אויך ווען א חכם אדער א צדיק שרייבט עפעס. סתם אמאל רעדט מען דירעקט, אזוי ווי דער מלכת שבא האט געזאגט פאר שלמה המלך: אשרי אנשיך אשרי עבדיך אלה העמדים לפניך תמיד השמעים את חכמתך (מלכים א׳ י ח). דאס איז א גרויסע אשרית, א גרויסע כבוד, סיי פאר די יושבים און סיי פאר די חכם אליינס, ווייל זיי זענען שומע את חכמתו.
אבער ס׳זענען דא נאך דרכים נסתרים, אזוי ווי שלח לחמך על פני המים כי ברב הימים תמצאנו (קהלת יא א). ס׳זענען דא מענטשן וואס שרייבן זייער אסאך גילויים, שטארקע חידושים. איך מיין אז אפילו די זוהר הקדוש, און דער רמב״ם זיכער אין די מורה נבוכים — אסאך פון די גרויסע גילויים פון סודות התורה האבן געשריבן מענטשן וואס האבן נישט געהעריג געהאט תלמידים זאלן הערן פון זיי. וואס האבן זיי געהאט? זיי האבן געהאט א פען, זיי האבן געשריבן ספרים.
פארוואס דארף א מענטש שרייבן א ספר, ס׳איז נישט גענוג אז ער טראכט אליינס? ווייל די תורה מוז האבן א מקבל, ס׳מוז האבן ווער ס׳זאל רעדן צו. אמאל איז דער מקבל דירעקט, בגלוי, און דעמאלטס איז עס לפי ערך דער מקבל וואס איז דארט. אמאל איז דא איינער וואס איז משיג זאכן אסאך טיפער, און פון די בני דורו האט ער נישט קיין חברים וואס ער קען עס מסביר זיין קלאר; אפילו ער האט תלמידים, קען ער זיך נישט הונדערט פראצענט ארויסגעבן פאר זיי.
די סוד הכתיבה: נגלה און נסתר
דער שרייבער און דער מקבל בסוף העולם
אמאל שרייבט א מענטש א פאוסט, און ס׳קומט אן צו עפעס א צווייטן בסוף העולם וואס איז ווירקליך פאר אים. די מענטשן אינצווישן ווערן ווי א בחינת מעבר; זיי זענען נישט די אמת׳דיגע מקבלים, נאר בחינות פון א פאנעל וואס קומט אדורך דורך זיי. אזוי לערנסטו ספרים ווי זוהר וואס זענען געשריבן געווארן.
רבי אבא יכתוב
ס׳איז דא א בחינה פון די זוהר וואס הייסט רבי אבא יכתוב. רבי אבא איז דער שרייבער פון די זוהר; אבא איז אוודאי דער אבא דאצילות אמת. “רבי אבא יכתוב” איז אויך דער סוד פון וכתבנו בספר החיים. דער אריז״ל טייטשט אז דער כותב איז נידריגע חכמה, איז חסד וגבורה, אבער דער מקור הכתיבה איז חכמה. און “רבי אבא יכתוב” איז די טייטש אז אונז רעדן צו ווער ס׳גייט ליינען וואס אונז שרייבן. אזוי קען מען ארויסגעבן זאכן וואס זענען נישט דא אין פראנט פון דיר; פארדעם איז עס נסתר.
נגלה קעגן נסתר
נגלה איז דאס וואס די מענטשן וואס זענען דא קענען מקבל זיין הונדערט פראצענט. נסתר איז דאס וואס א מענטש פארשטייט צווישן בינו לבין קונו, וואס ער טראכט אמת׳דיג, אבער ער האט נישט וועם צו זאגן; געבט ער עס ארויס בדרך כתב, אדער אין אנדערע וועגן, אדער אמאל רעדט ער עס יא.
ס׳איז געווען חסידישע צדיקים וואס האבן גערעדט זאכן אפילו זיי ווייסן אז די צוהערער פארשטייען עס נישט — ס׳דארף זיין אין די וועלט. וואס איז דער ענין צו זיין אין די וועלט? ס׳מיינט אז ס׳דארף אנקומען צו ערגעץ. אפשר דער חכם וואס הערט עס און פארשטייט נישט, וועט עס נאכזאגן פאר א צווייטן, און יענער וועט עס פארשטיין. דאס איז די דרכים נסתרים.
כתבנו לחיים: א נייע טייטש אין דעם דוגמא לעילא
דער מלאך סופריאל און די כתיבה למעלה
יעדע זאך איז א דוגמא לעילא. דאס וואס אונז זאגן כתבנו לחיים ראש השנה איז א גרויסע נושא פון די כתיבה בספר. פארשטייט זיך ס׳איז א משל, אבער וואס איז דער חילוק? מ׳זאגט אז דער אייבערשטער רעדט און דער אייבערשטער שרייבט. ס׳איז דא א מלאך סופריאל, ער שרייבט. וואס איז דער מלאך סופריאל? דער מלאך סופריאל איז דער זעלבער רבי אבא וואס האט געשריבן די אדרא, וואס האט געשריבן די זוהר.
דיבור: ויאמר אלקים און די שבע קולות
דער מלאך סופריאל איז די טייטש אז די זאכן וואס דער אייבערשטער רעדט, איז וואס ס׳שטייט אין מעשה בראשית בגלוי — ויאמר אלקים (בראשית א) — דאס איז באופן כללי די ז׳ תחתונות, די זיבן ימי בראשית, די שבע קולות, ווי ס׳שטייט קול ה׳ בכח קול ה׳ בהדר (תהלים כט ד) און אזוי ווייטער. דאס זענען זאכן וואס דער אייבערשטער זאגט. אבער מ׳פרעגט אלעמאל אין מעשה בראשית: צו וועמען האט ער געזאגט? כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמד (תהלים לג ט) — פאר וועמען האט ער מצווה געווען, ס׳איז נאך נישט געווען?
מ׳האט זיך כביכול פארגעשטעלט אז ס׳איז דא איינער וואס קען פארשטיין. די יהי אור (בראשית א ג) איז אזא מאמר וואס די וועלט קען נאך פארשטיין די נגלה דערפון; פארדעם האט ער עס געזאגט. ס׳איז דא א קלארע דיבור וואס דער אייבערשטער זאגט “יהי אור”, יהי רקיע (בראשית א ו), און אזוי ווייטער.
תורה שהיתה כתובה לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה
פארדעם איז געווען א בחינה פון תורה שהיתה כתובה לפניו. אזוי ווי מיר לערנען אין מדרש און אין זוהר, האט דער אייבערשטער הסתכל אין די תורה הכתובה לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה (עי׳ ירושלמי שקלים פ״ו), און לפי דעם האט ער גערעדט — כביכול אזוי ווי איינער איז קורא מתוך הכתב. אזוי ווי דוד המלך האט געבויט די בית המקדש, הכל בכתב מיד ה׳ עלי השכיל (דברי הימים א׳ כח יט): דער נתן הנביא האט געשריבן א פלאן פון בויען די בית המקדש, און די בויערס האבן געקוקט אויף דעם פלאן. אדער א מענטש איז קורא בתורה און נאכדעם טוט ער — דאס איז די תכלית פון קריאת התורה, ללמוד על מנת לעשות (עי׳ משנה אבות).
דו פארשטייסט א קשיא: אויב ס׳איז נישט דא קיין וועלט, וויאזוי איז דא א כתב? פאר דעם זאגט מען “באש שחורה”. אש מיינט אז דו וועסט נישט פארשטיין; מ׳קען זיך פארשטעלן אז מ׳שרייבט מיט פייער, אבער דער משל פון אש געבט עקזעקטלי ארויס אז ס׳איז נישט ליטעראלי געשריבן. וואס טייטש עס אז ס׳איז געשריבן? אז פאר ס׳איז געווען א וועלט, און אויך נאכדעם אמת׳דיג, איז דא א כתב. כתב איז כביכול וואס דער אייבערשטער פארשרייבט פאר זיך אליין. מחשבה בעלמא — פאר ס׳איז דא א ספר. דער אייבערשטער האט געוואלט שאפן די וועלט בספר וסופר וסיפור (ספר יצירה). ס׳איז דא זאכן וואס ער פארשטייט, און ער פארשטייט אז ער דארף עס אויכעט מגלה זיין, אבער ס׳איז נאכנישט געקומען די צייט.
זעקס און צוואנציג דורות ביז אברהם אבינו
כביכול האט דער אייבערשטער געווארט זעקס און צוואנציג דורות ביז ס׳זאל קומען אברהם אבינו, ער זאל האבן איינער צו רעדן מיט. ער האט גערעדט מיט אדם, מיט קין, האבן זיי זיך נישט פארשטאנען מיט אים; ס׳איז נישט געווען קיין דברות. פאר זיי האט ער געזאגט יהי אור, יהי רקיע, אבער ער האט זיך נישט פארשטאנען מיט זיי.
קומט אברהם אבינו, האט אים דער אייבערשטער געגעבן די תורה, און שפעטער פאר משה רבינו, והמכתב מכתב אלקים הוא (שמות לב טז). און די משנה אין אבות זאגט אז דער מכתב איז די דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות. אזוי איז איין טייטש כתב של לוחות.
די כתיבה על שם העתיד
פיינעלי האט ער געטראפן איינער, משה, אברהם. דאס וואס ער האט גערעדט מיט יעדער איז אלץ פיין און וואויל. אבער ס׳איז דא די זאך: דאס וואס איך האב געשריבן, און איך האב עס געשריבן ווייל איך האב פארשטאנען אז איך האב עס געמוזט ארויסגעבן על שם העתיד — מחשבתן של ישראל קדמה לכל (עי׳ בראשית רבה); אן דעם וואלט נישט געווען קיין כתב אויכעט. אבער יעצט איז דא ווער ס׳זאל קענען ליינען מיין כתב, ווער ס׳זאל זען די זאכן וואס זענען די פנימיות הכוונה, די מינינג פון די וועלט וואס דער אייבערשטער האט געמוזט שרייבן.
און אזוי כי ברב הימים תמצאנו (קהלת יא א): שפעטער, פון דערווייטנס, וועט מען קענען ליינען דעם כתב, עפענען דעם בריוו, פארשטיין אז דאס איז דער סוד התורה, דער חילוק פון מעשה בראשית און תורה.
כתבנו לחיים: געדענק אונז אין די תורה
ווען מיר זאגן ראש השנה כתבנו לחיים — ס׳איז דא כתיבה, נאכדעם איז יום כפור חתימה — איז דער טייטש: געדענק אונז אין די תורה. פארדעם זאגט מען אויף יעדע זאך אין מלכיות, זכרונות, שופרות, כמו שכתוב ונאמר, אזוי ווי ס׳שטייט בתורה, ועל ידי עבדיך הנביאים כתוב — אלעס איז “כתוב”. ווייל דער כתב מיינט: יא, אונז קענען רעדן מיט דיר. רעדן איז וואס יעדער איינער קען פארשטיין. אבער ס׳איז דא בחינות וואס כביכול מרחוק איז עס בעסער; אונז ווילן ליינען, עפענען די אויגן און ליינען וואס דער אייבערשטער האט געשריבן. דאס איז א גאנצע אנדערע, טיפערע לעוועל פון הבנת המציאות, פון הבנת רצון הבריאה, די כוונת הבריאה. דאס איז די “כתבנו לחיים”.
שרייב אונז איין אין דיין בוך: דער יחוד נעלם
א גאנצע נייע טייטש: שרייב אונז איין אין דיין בוך. ווען אונז זאגן כתבנו, ס׳איז נישט סתם אז דער אייבערשטער האט א בוך וואס ער זאגט מי יחיה ומי ימות (מוסף ראש השנה). ס׳מיינט אז אונז זאלן זיין פארשריבן — נישט נאר גערעדט, נישט נאר בדבר פיו, וואס איז אזוי ווי יעדער איינער. משפט לאלקי יעקב (תהלים פא ה): משפט איז געווענליך ביי די מלך בפה, און ס׳איז דא א סופר וואס שרייבט. ווען מ׳זאגט “כתבנו”, זאגט מען פאר׳ן אייבערשטן, נישט פאר די סופר — קען זיין ער מאכט עס על ידי א סופר, עפעס א מלאך — אבער די איידיע איז אז מ׳זאגט עס פאר׳ן אייבערשטן, אין דעם תורה הקדומה, אין די תורה כתובה לפניו, דאס וואס דו קענסט נאר שרייבן.
פארדעם דארף זיין א בחינת ריחוק, ווייל וואס א מענטש שרייבט טוט ער ביחיד. דער שרייבער שרייבט, און נאכדעם קומט עס אן צו איינער. ס׳קען נישט זיין א יחוד גלוי, נאר א יחוד נעלם יותר: ער שרייבט פאר איינעם, נישט פאר די וועלט אריין, און נישט פאר זיך אליינס (ווייל פאר זיך דארף מען זיך נישט שרייבן, קען ער טראכטן). דאס איז דער יחוד נעלם וואס הייסט כתיבה, וואס אונז זענען מכוון ראש השנה — וואס ס׳זעט אויס אז ס׳איז א זמן של נסירה, א זמן שאינו של יחוד, ווערט א פירוד — מיינט אז מ׳וויל טרעפן די כתיבה. און די כתיבה איז כביכול על גוף הנוק׳, וואס דאס איז ווען מ׳שניידט, דארט שרייבט מען. דאס איז שוין פאר ווער ס׳פארשטייט די סודות.
צוריק צו די יסוד: די צוויי אופנים פון דיבור און כתיבה
נגלה און נעלם, דיבור און כתיבה
לאמיר צוריקגיין צו וואו אונז זענען אנגעהויבן. אלעמאל זענען די מקובלים, די שומעים, א חלק פון דעם, נאר ס׳איז דא צוויי אופנים: די אופן הנגלה, וואס אונז רופן דיבור; און די אופן הנעלם יותר, וואס אונז רופן כתיבה (רעקארד איך א ווידעא איז אויך א בחינה פון כתיבה). און די עבודה פון ראש השנה איז צו מגלה זיין די צוויי זאכן. מ׳דארף עס באהאלטן אביסל, אזוי ווי א זאך וואס לא הגיע זמנה להתגלות, אזוי ווי דער זוהר שרייבט און ווייסט אז מ׳גייט עס נישט היינט ליינען. בסוף הימים, שטייט אין די זוהר, נתגלה ווערן די ספר. דער וואס האט געשריבן די זוהר האט פארשטאנען אז ער שרייבט דווקא ווייל ער האט נישט וועם צו רעדן. אמאל וועט קומען א דור, מענטשן וואס זאלן זיין גרייט צו הערן די דיבורים, צו ליינען די כתבים.
והופע בהדר גאון עוזך: לערן אונז אויס סודות התורה
די גילוי הסוד וואס מיר בעטן אויף דעם ראש השנה, והופע בהדר גאון עוזך (מוסף ראש השנה), איז די טייטש: לערן אונז אויס סודות התורה. לאמיר פארשטיין וואס דו האסט געשריבן אויף דיין פלאן פאר דו האסט געמאכט די וועלט, נישט נאר הערן וואס דו האסט געזאגט נאכדעם. דאס איז די פרשת י״ג מדות של רחמים: נאכדעם וואס משה רבינו האט געבעטן מחני נא מספרך אשר כתבת (שמות לב לב), האט אים דער אייבערשטער געזאגט, איך האב נאך גרעסערע ספרים וואס דו ווייסט נישט. ויעבור ה׳ על פניו ויקרא (שמות לד ו) — ער האט אים פארגעליינט פון זיין ספר. משה רבינו האט געמיינט אז דער אייבערשטער׳ס ספר שטייט נאר אל קנא ונקם (עי׳ נחום א ב), פקד עון אבות על בנים (שמות לד ז); האט אים דער אייבערשטער געוויזן א טיפערע ספר, די ספר פון י״ג מדות של רחמים.
די מקבלים זענען מעורר דעם משפיע
מטרת האור: געבן די תחתונים
ס׳איז דא נאך א לעוועל וואס די מקבלים זענען מעורר דעם משפיע. דער רבי האט הנאה פון דעם וואס ער קען רעדן צו א צווייטן, אדער כאטש צו וועמען צו שרייבן. וויבאלד די מטרת האור, מטרת השפע וואס די עליונים באקומען, איז כדי צו געבן די תחתונים — אויב איז נישט דא ווער ס׳זאל מקבל זיין, ווערט ער אויך טונקל. ווען א רבי האט נישט קיין תלמידים, ווייסט ער אליינס וואס ער דארף לפי צורך עצמו, לתיקון נפשו. אבער ס׳איז דאך אסאך מער וואס צו וויסן. אין א געוויסע זין איז אויך צו זיין א רבי לתיקון נפשו, ווייל זיין נפש איז צו זיין א משפיע; אבער אויב ער האט נישט ווער ס׳זאל מקבל זיין, וועט ער האבן נאר א משהו וויפיל ס׳איז אים גענוג.
וויכטיג מצד די כלים און כשרונות
ס׳איז נישט וויכטיג פאר די שכינה אז ער זאל זיין א גרויסער חכם לשם עצמו. ס׳איז וויכטיג ווייל ער האט די כלים און כשרונות, ער קען רעדן מיט נאך אסאך מענטשן; פארדעם געבט מען אים די הערות, די חכמה צו רעדן מיט אנדערע. אבער טאמער ס׳וועט נישט זיין קיין אנדערע, וועט ער נישט האבן פאר זיך אויכעט נישט.
את עצמו הוא נותן
מ׳קען אבער נישט אזוי גוט טיילן און זאגן אז דאס וואס די תחתונים זענען משפיע אויף די עליונים איז נאר לגבי די חלק וואס זיי געבן ווייטער. די יחוד התדירה איז לצורך התחתונים. יעדער איינער פארשטייט אז דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב. א רבי איז נישט קיין בחינת מעביר — א שוואכע בחינה — ער איז נישט קיין פונעל וואס זאגט סתם זאכן. אפילו אויב מ׳רופט אים א פונעל, איז די וועג וואס ער איז א פונעל דורך אינטערנעלייזן, דורך אליינס פארשטיין די זאכן וואס ער לערנט אויס. אויב ס׳זענען נישט קיין זאכן וואס נעמען זיין נשמה און מאכן אים גרעסער און קלארער, וועט ער עס נישט קענען לערנען פאר א צווייטן — ער איז נישט קיין אימעיל באקס, ער איז א מענטש.
סאו ווען מ׳טיילט אפ צווישן די יחוד לצורך עצמו און די שפע לצורך השפעה, זענען ביידע שפע טוישן דעם עליון, דעם משפיע. אויב ס׳איז נישט דא קיין מקבל, אויב דער מקבל איז נישט מוכשר, האט נישט נאר דער עליון נישט אן עקסטערע חלק — ווייל מ׳קען עס נישט צוטיילן אויף צוויי חלקים. את עצמו הוא נותן: אן אמת׳דיגע רבי, אן אמת׳דיגע מדת החכמה, זיי געבן זיך אליינס, נישט עפעס אנדערש. דאס איז די תכונה פון יעדע השפעת חכמה. א רבי וואס לערנט מיט זיין תלמיד שיקט אים נישט אינפארמאציע וואס ער האט גענומען פון ערגעץ אנדערש, ער געבט אים זיך אליינס — אזוי ווי דער אייבערשטער, דער רבי פון אלע אידן, געבט זיך אליינס פאר די נשמות ישראל.
סאו ווען די תחתונים האבן נישט קיין כלי קבלה, זענען נישט גרייט לקבל, האט ער נישט זיך אליינס, כביכול. מצד עצמו שבעצמו איז אמן כן יהי רצון, אבער דער עצמו איז אפשר נישט אזוי אינטערעסאנט. ביי מענטשן וואס זייער תפקיד איז צו זיין א רבי — אויב ער וועט נישט זיין קיין רבי, וועט ער נישט זיין א רשע מרושע, אבער ער וועט נישט זיין פאר זיך אליינס. וויבאלד ער האט ווער ס׳זאל הערן, און ער גייט צו בדרך גילוי אדער בדרך העלם, ווערט ער אליינס עפעס אנדערש אויך.
תנו עוז לאלקים: הכל תלוי במעשי התחתונים
דאס זאל זיין א טיפערע פארשטאנד פון דעם וואס אונז זאגן הכל תלוי בשכינה, הכל תלוי במעשי התחתונים. וועגן דעם זאגן אונז תנו עז לאלקים (תהלים סח לה): די ספירות העליונות אליינס, די שמות הקודש אליינס, זענען תלוי במעשינו. נישט נאר די חלק וואס זיי געבן ווייטער — ווייל וואס זיי געבן איז אין זיך אליינס, און אויב זיי האבן נישט ווער ס׳זאל עס נעמען, וועט נישט זיין פאר זיך אליינס אויכעט.
מגדל זיין לשם השם
קומט אויס, חוץ פון די בחינת כתב וואס אונז ווילן ארויסגעבן די יחוד וואס עקזיסטירט דוקא על ידי כתב, איז דא אויך די נושא אז אונז ווילן מגדל זיין לשם השם — מגדל זיין די שם המשפיע, די שם האב, די שם הרב. וויאזוי איז מען דאס מגדל? נישט ווייל ס׳פעלט אים עפעס, נאר דורך דעם וואס ס׳איז דא צו וועם צו רעדן, און דעמאלטס וועט ער אליין זיין וואס ס׳דארף זיין.
יעדער איינער, כלפי וואס ער איז א משפיע און כלפי וואס ער איז א מקבל, דארף זיין מקריב את מקומו — זיכער יעדער זכר, יראה כל זכורך (שמות כג יז). און אמת׳דיג האט יעדע אשה אויך א בחינה פון השפעה. יעדער מענטש אויף דער וועלט, חוץ אפשר א תינוק בן יומו, אן אינפענט — אבער יעדער וואס איז שוין פינף זעקס און האט קלענערע ברידערס — איז בחינת משפיע און בחינת מקבל. און מ׳דארף טרעפן די קאנעקשאן ריכטיג, אז ס׳זאל זיין צו וועמען צו רעדן; און אויב ס׳איז נישט דא, זאל מען געדענקען די סוד הכתיבה און פרובירן עס ארויסצוברענגען. און וויפיל איך בין א מקבל, זאל מען מכוון זיין כלפי דעם.
דער פאראדאקס פון שער ההקדמות
ס׳איז אזוי ווי א סתירה וואס מ׳לערנט אין שער ההקדמות: אויב דער משפיע קוקט אויף וואס איז העכער זיך, ער איז מכיר את מקומו כלפי מה שמעליו — דאס הייסט בחינת יראה — דעמאלטס איז ער מקבל פאר זיך, אבער ער געבט נישט פאר יענעם, איז כביכול חשוך זיין צד וואס איז פונה כלפי מטה. און טאמער ער איז פונה כלפי מטה, וועט ער כביכול חשוך זיין פאר אן אנדערע צד. דאס איז א פאראדאקס וואס מ׳דארף זיך שפילן מיט, אביסל אזוי און אביסל אזוי.
איינע פון די יסודות צו התהאלן פון דעם פאראדאקס: אז די וועג וויאזוי ער איז מקבל מה שלמעלה עליו איז על ידי התעוררות מה שלמטה ממנו. די וועג וואס די שכינה באקומט אור איז דורך אונז זענען מעורר צו איר, און דורך דעם באקומט זי פון די ז״א. די וועג וואס די ז״א באקומט אור איז דורך דעם וואס די שכינה איז פונה צו אים, און נאכדעם באקומט ער מוחין פון אבא ואמא, וכן למעלה ולמעלה. דאס איז די נארמאלע, ריכטיגע וועג. בדיוק בדקות איז דא אמאל וואס איז אדער איינס אדער די אנדערע — די דקות האט צוטון מיט די זמנים וואס זענען ווי א פירוד. אבער די תיקון, די עבודה, איז צו ווייזן אז ס׳איז די זעלבע.
יעדע זאך איז נישט צו זיך אליינס: דער כלל און פרט
עד כאן איז תורה היוצא מן הלב, לפי המצב פון ווי אונז זענען אין דעם שיעור אין ערב ראש השנה. און מ׳מוז מזכיר זיין, אלס ערב ראש השנה: די מציאות פון יעדע זאך איז נישט צו זיך אליינס. ס׳איז נישטא אזא זאך א דבר בעולם וואס איז נאר פאר זיך, וואס איז עומד לפני עצמו. יעדע זאך האט דברים שלמעלה ממנו און דברים שלמטה ממנו; כלפי זה איז ער א בן, און כלפי זה איז ער אן אב, אזוי ווי די איברים. ס׳איז נישטא אזא זאך באופן מוחלט אז עפעס איז אפגעהאקט פון עפעס אנדערש.
די ריזיגע מערכת: מעשה עולם
די גאנצע זאך וואס אונז טוען ראש השנה און א גאנץ יאר איז צו כאפן וואו אונז זענען אין די ריזיגע מערכת, די סיסטעם וואס הייסט מעשה עולם — אתה זוכר מעשה עולם (מוסף ראש השנה) — און ער געט פאר יעדן איינעם זיין זאך. וויפיל א מענטש פארשטייט פונקטליך וואו ער באלאנגט, און ער האט צו וועמען צו רעדן, און פון וועמען צו מקבל זיין, און מיט וועמען צו מקבל זיין.
חברים: מקבלין דין מן דין
ס׳איז דא א בחינה פון חברים, אויף די זעלבע לעוועל פון אים, נאר ס׳איז אביסל קאמפליצירט. מענטשן מיינען אז חברים מיינט שוה בשוה, אבער שוה בשוה איז נישט קיין מציאות — אויב מ׳וואלט געווען שוה בשוה וואלט עס געווען די זעלבע זאך. אן אמת׳דיגער חבר איז ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט יח), ער איז די זעלבע ווי דיר; אבער בגשמיות, אין עולם הזה, איז נישט דא אזא זאך. אלעמאל, ונותנים באהבה רשות זה לזה, און דער תרגום זאגט מקבלין דין מן דין. וקרא זה אל זה (ישעיה ו ג), זאגט דער תרגום, מקבלין דין מן דין: איך האב באקומען פון דיר און דו באקומסט פון מיר, מ׳טוישט זיך, א מינוט אזוי, א מינוט אזוי, אפשר אין די זעלבע מינוט ביידע. ס׳קען זיין זייער איידל און קאמפליצירט, אבער חברים זענען באופן כללי מענטשן וואס זענען אויף מיין לעוועל.
בשבילי נברא העולם: א חלק, נישט אפגעהאקט
יעדער איינער טוט זיין חלק אין די גרעסערע מציאות. ס׳איז דא א גאנצע וועלט, און א חלק פון די תפקיד פון יעדער איד איז צו זיין א משפיע אויף די גאנצע וועלט. חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם (משנה סנהדרין פ״ד). און וואס זאל זיין מיין דמיון — איך וועל דאווענען און די גאנצע וועלט וועט זיך טוישן? דאס דארף מען פארשטיין מכיר את מקומו: יא, נאר אביסל, דארפן נאך אלע אנדערע מענטשן זאלן דאווענען און טון. אבער ס׳קען נישט זיין אז א מענטש זאל פילן אז ער איז מנותק. ס׳איז נישט דא קיין איין איד וואס ער טוישט נישט עפעס לגבי די גאנצע וועלט. ס׳קען זיין גאר א קליינע חלק, א ביליאנסטל פראצענט — אבער א פראצענט וואס איז נישט אפגעהאקט פון דעם.
די וועלט איז א מערכת, א סיסטעם וואס איז געבויט צו קבל שפע מלמעלה און עס געבן ווייטער. פארדעם איז דא אזויפיל מענטשן: אויב אדם נברא יחידי, זאגט ער בשבילי נברא עולם — אבער וואס איז “נברא עולם”? די אלע אנדערע מענטשן. פארדעם איז דא אזויפיל מענטשן, ווייל די וועלט קען נישט ווערן וואס ס׳דארף זיין אן יעדן מענטש — אבער נישט באופן מנותק. יעדער איינער האט זיין חלק, אבער נישט יעדער איינער איז עקסטער. דאס איז א וויכטיגע הבחנה: מ׳רעדט אסאך מאל אז יעדער האט זיין אינדווידזשועל, און ער מיינט ער קען טון עקסטער פון די גאנצע וועלט. אבער יעדער קען טון בדיוק ווייל ער איז ערגעץ אינצווישן זיין טאטע און זיינע קינדער — סיי כלפי זיין אייגענע עבודת השם, פארשטיין און לערנען און דאווענען, און סיי כלפי די רעסט פון די וועלט.
יעדע דזשאב איז קאנעקטעד מיט די גאנצע וועלט
אזוי ווי א מענטש האט א דזשאב: ער נעמט אן אינפוט וואס ער באקומט, און א שכל וואס ער האט אויך באקומען פון ערגעץ, און ער מאכט עס אביסל בעסער און געט עס ווייטער. ס׳איז נישט דא קיין איין דזשאב אויף די וועלט וואס איז נישט קאנעקטעד מיט די רעסט פון די גאנצע וועלט.
בתוך עמי אנכי יושבת: בקשות פרטיות אין ראש השנה
דער טעות פון נישט דאווענען פאר זיך
בתוך עמי אנכי ישבת (מלכים ב׳ ד יג) מיינט נישט אז מענטשן זאלן נישט האבן קיין בקשות פרטיות — א טעות גמור. מ׳זאגט מ׳זאל נישט דאווענען פאר זיך; ווי אזוי הייב איך אן, איך בין נישט פון זיך? קען דאך נישט זיין. “בתוך עמי אנכי יושבת” מיינט אז דער איש ה׳ זאגט פאר אלישע: איך דארף נישט פראטעקציע. ס׳איז דאך דא א מלך און א שר צבא — מלכות לעולם מיט זיינע צבאות, השם צבאות.
חנה׳ס תפילה: ה׳ צבאות און א בקשה פרטית
חנה זאגט ה׳ צבאות (שמואל א׳ א יא): דער אייבערשטער איז מלך על כל צבאות עליונים ותחתונים, אויף אלע מלאכים, שרים, חלקי הטבע, אלע זאכן. די גמרא מוטשעט זיך, חנה איז די ערשטע וואס זאגט די ה׳ צבאות — וואס קומט עס דא אריין? חנה בעט א בקשה פרטית. וויאזוי קען מען זאגן אז מען זאל נישט בעטן קיין בקשה פרטית ראש השנה? שטייט חנה אין ראש השנה און זי בעט: ונתתה לאמתך זרע אנשים (שמואל א׳ א יא), וועסטו איר געבן א זון. פארשטייט זיך, דער זון איז נישט פאר איר, ווי ס׳שטייט קלאר ונתתיו לה׳ כל ימי חייו (שמואל א׳ א יא). דער שמואל הנביא איז געווען שקול כמשה ואהרן, ער האט מחיה געווען כלל ישראל, אויסגעלייזט די אידן פון די בראך פון תקופת השופטים, ער האט מיסד געווען די מלוכה. שמואל הנביא — אן אים איז נישטא קיין אידישקייט.
און ס׳האט זיך אנגעהויבן פון חנה. חנה׳ס תפילה, וואס איז די הפטורה וואס מ׳זאגט, רעדט פון די גאנצע וועלט: וירם קרן משיחו (שמואל א׳ ב י) — משיחו מיינט דער מלך, דער וואס פירט; ס׳איז נישט סתם.
דו ביסט נישט געבוירן פון די לופט
דער פשט איז זייער פשוט. ס׳איז נישטא אזא זאך, אוודאי דארף א מענטש אנהייבן פון זיך, אבער ער פארשטייט אז ער איז נישט אליינס, ער איז נישט געבוירן פון די לופט און ער גייט נישט אין די לופט. ער געהערט צו זיין טאטע, צו זיין משפחה, צו זיין פאלק, צו די גאנצע וועלט באופן הכי כללי — צו די משפחות פון אדם, צו די בהמות, אדם ובהמה תושיע ה׳ (תהלים לו ז), צו די ביימער, אלעס. אביסל איז ער מקבל פון זיי, און אביסל איז ער משפיע אויף זיי. דאס איז דער סיסטעם וויאזוי די וועלט ארבעט.
ותתפלל על ה׳: דער עולם התיקון
ווען חנה זעט אז ס׳פעלט עפעס אויף די וועלט, איז דאס א חסרון. והיא מרת נפש ותתפלל על ה׳ (שמואל א׳ א י): אזוי ווי די חסידישע ספרים טייטשן, זי האט געדארפט בעטן אויף דעם אייבערשטן. זי איז צעבראכן, זי האט נישט קיין קינדער, זי האט נאך צרות אישות. זי זאגט: רבונו של עולם, ה׳ צבאות, דו ביסט דער גאט וואס מאכט אלעס, ס׳איז דא א סדר, אונז זענען כביכול א צבא, אן ארמיי. יעדער איינער האט זיין תפקיד; און אויב איין סאלדאט פעלט א האנט, א פוס, ער איז צעבראכן, קען ער נישט זיין קיין סאלדאט. יעדער איינער פעלט אויס. איז מצד ה׳ צבאות דארפסטו מיר העלפן.
זאלסט נישט קרוסן די ליין
דער זוהר זאגט: זאלסט נישט מיינען אז מ׳דארף דיר ספעציעל מאכן פראטעקציע, היש לדבר לך אל המלך או אל שר הצבא (שמואל ב׳ ד יג), זאלסט נישט קרוסן די ליין פון וואו דו ביסט. אזוי ווי דו ביסט — א פרוי וואס דארף קינדער — האסטו באקומען קינדער דירעקט פונקטליך פאר וואו דו ביסט. פארקערט, דאס איז דער עולם התיקון: ה׳ צבאות, אז יעדער איינער דארט וואו ער איז, דארט באקומט ער זיין שפע הנצרך לו והנצרך לתלויים בו, אז ער זאל קענען זיין א ריכטיגער מקבל פאר די וואס זענען משפיע עליו.
דאס איז די ריאליטי פון די וועלט. דאס וואס א מענטש דאוונט פאר זיינע צרכים, ער דאוונט פאר צרכי העולם, ער דאוונט פאר כבוד השכינה — ס׳איז נישט צוויי אנדערע זאכן. א מענטש איז קליינקעפיג, ס׳איז א חסרון הדעת, א חסרון ידיעה: מ׳קען נישט די שם צבאות. ביז חנה האט קיינער נישט געוואוסט די שם, איז טאקע געווען א פראבלעם — ווער ס׳לערנט תקופת השופטים, יעדער האט געזאגט מאכן שבת פאר זיך. אויב מ׳פארשטייט די שם צבאות, איז בכלל נישט קיין פראבלעם.
אלהי מערכות ישראל
דער אייבערשטער איז אלהי מערכות ישראל (שמואל א׳ יז מה), א שם צבאות פון אלע צבאות העולם, צבא מרום על המרום ומלכי האדמה על האדמה, און אונז זענען פארט פון דעם. אמאל דארף זיך א מענטש רוקן — ער איז נישט אין די ריכטיגע מחלקה, נישט אין די ריכטיגע דיוויזשאן פון די ארמיע. זיין תפלה איז: רוק מיך צו וואו איך באלאנג, דו זעסט אז דא פיט איך נישט, משנה מקום. אבער דער יסוד הדבר איז, מען זאל נישט מיינען פאר קיין איין רגע אז אונז זענען דברים פרטיים — אונז זענען א פרט פון א כלל. ס׳איז נישט דא אזא זאך, א פרט אן א כלל עקזיסטירט נישט. און וואס אונז זענען מתפלל, טוען אונז בשם כל ישראל, מיט אלע בני עולם, מעשה עולם, כל יצירי קדם, מיט אלע דורות וואס זענען געווען און וואס גייען זיין — ביז אדם הראשון, ביז נח, ביז משיח.
אדם הראשון: נשמות תלויים אין יעדע איבר
אונז זענען נבראים וואס האבן א גוף אזוי ווי א בהמה, א חלק הצומח אזוי ווי צמחים, און א חלק הדומם אזוי ווי אלע דומם — די מינעראלס אין א מענטש׳ס גוף איז פארט פון די סדר המחצבים אויף די וועלט. דאווענען אויף די גאנצע וועלט איז נישט אנדערש פון דאווענען פאר די גאנצע זיך.
די ריכטיגע תפילה פון ראש השנה איז אזוי ווי אדם הראשון, וואס דער אריז״ל איז עס מבאר אין זיינע דרושים און אין שערי גלגולים: אז אדם הראשון האט געוואוסט אז ס׳איז דא נשמות תלויים אין יעדע האר, אין יעדע איבר. צו זיין אדם הראשון מיינט אז א מענטש ווייסט: ס׳איז דא חלקים פון די וועלט וואס באלאנגען פאר מיינע הענט, פאר מיינע נעגל, פאר מיין קאפ, פאר מיין פוס. און על ידי שכולם כלולים בו, על ידי שיהיה כלול מכולם — אין זיין פלאץ דאוונט ער פאר אלע, טוט ער אויף פאר אלע, ער איז מתקן די גאנצע וועלט. דאס איז די צווייטע וויכטיגע הקדמה וואס מ׳איז מחויב צו זאגן פאר ראש השנה.
די דריטע זאך: דער סדר העבודה און דער פרט הפרטי
דער כלל און פרט אין די סדר התפלות
די דריטע זאך איז דברים פשוטים אין די סדר העבודה, סדר התפלות, סדר המנהגים פון ראש השנה און די גאנצע הייליגע טעג. זייער אסאך פרטים, אן א שיעור זאכן וואס גייען פאר. אביסל אזוי ווי מיר האבן גערעדט וועגן די כלל און די פרט, צומישט עס זייער שטארקע מענטשן — לפחות מענטשן וואס האבן אביסל שכל אויף זייערע זאכן, וואס זענען נישט נאר א בחינת עבד וואס טוט אלעס און עס גייט אים נישט אן.
דא זאגט מען סליחות, און התרת נדרים, און אחות קטנה, און שמונה עשרה, און מלכיות זכרונות שופרות, און די אלע פסוקי דזמרה — זייער אסאך זאכן וואס מ׳טוט.
אל תפרוש מן הציבור: צוויי אנדערע דינים
“בתוך עמי אנכי יושבת” האט טייטש אז מ׳קען נישט זיין נפרד. ס׳איז נישט קיין שלימות הנפש אז א מענטש קען זיין אינגאנצן אפארט פון די בית המדרש, פון כלל ישראל וואס זיי מאכן כפרות און סליחות און תשובה און תשליך אין ראש השנה. אבער א מענטש קען נישט זיין מבולבל, סתם איינער וואס טוט אלעס וואס שטייט; אדער ער זוכט צו האבן א געשמאק, א חיות, א התעוררות אין יעדע זאך — אויך נישט נוגע.
ס׳איז זייער פשוט אז ס׳איז צוויי אנדערע דינים. דאס וואס מ׳דארף זיין פארט — אל תפרוש מן הציבור (משנה אבות פ״ב) — איז בחינת הציבור, וויפיל דער ציבור פאדערט. אויב איינער איז דער בעל תפילה, דארף ער פארדאווענען אלעס און זינגען. און אויב נישט, דארף ער זיך צושטעלן וויפיל ס׳פעלט אויס, נישט מער, נאר מצד השתתפות מן הציבור. אבער וואס איז נוגע פאר א מענטש אליינס, פאר תיקון נפשו הפרטי — דורך דעם וועט ער קענען זיך כולל זיין אינעם ציבור אמת׳דיג אין די אנדערע וועגן?
דער סדר פון אונזער מחזור איז א קאמפלעישאן פון צענדליגע הונדערטער דורות, וואס יעדער האט צוגעלייגט זיין חידוש און געמאכט זיין סדר. דאס וואס מ׳פירט זיך בדרך כלל איז געווארן א מהלך וואס איז שוה לכל נפש — ס׳שטימט, איך מיין נישט אז ס׳איז אפגעפרעגט. אבער א מענטש וואס האט א געוויסע געפיל, א געוויסע בקשה, דארף אדער טרעפן איינע פון די תפילות וואס רעדן צו אים, אדער נוצן עניטינג כדי אנצוקומען צו א געוויסע מדריגה רוחנית, א געוויסע כוונה — מ׳זאגט מחזור ביז מ׳קומט דארט אן. דאס שטייט אין בעל שם טוב, איינע פון די עצות. אדער מאכט ער זיך א סדר לויט וואס ער פארשטייט: וואס איז דאורייתא, וואס איז דרבנן, וואס איז א מנהג; וואס איז מער עיקר, מער מרכזי ביי אים — דאס מאכט ער א סדר און דאס טוט ער.
דער משל פון סליחות: ראש השנה איז נישט קיין יום הסליחה
איך וויל דאס מדגיש זיין, מ׳קען זען אז דאס איז עקזעקטלי וואס אלע אידן אין אלע דורות האבן געטון. היינט איז ערב ראש השנה. ראש השנה איז א מצוה פון בלאזן שופר, מ׳זאגט מלכיות זכרונות שופרות, אלץ קלאר וואס די הלכה איז מדאורייתא און מדרבנן, און ס׳איז א יום הדין, בראש השנה יכתבון (מוסף ראש השנה, ונתנה תוקף). אבער די עבודה פון ראש השנה איז כל אחד לפי דעתיה. און מ׳זעט קלאר, לפחות אין אונזער מנהג: ראש השנה זאגט מען נישט קיין סליחות. ראש השנה איז נישט קיין זמן פון זאגן סליחות, נישט קיין זמן פון תשובה טון און זיך איבערבעטן — יום כיפור איז דער זמן פון סליחה. ס׳איז אינטערעסאנט אז די סליחה זאגט מען נישט “יכתב סליחתי”, מ׳זאגט אלעמאל ויאמר ה׳ סלחתי כדברך (במדבר יד כ). קען זיין אז ס׳האט צוטון מיט די שמועסן וואס מ׳האט גערעדט; מ׳דארף טראכטן וויאזוי. אבער על כל פנים, סליחות איז נישט קיין זאך פון ראש השנה.
פארוואס זאגט מען סליחות ערב ראש השנה?
עם כל זה, אלע אידן זאגן היינט סליחות פאר ראש השנה. דער רמב״ם זאגט נאר סליחות עשרת ימי תשובה, אבער אלע אידן היינט זאגן שוין פאר ראש השנה, אביסל מער אביסל ווייניגער. וואס איז דער פשט? ווער ס׳קוקט אין די סליחות פון ערב ראש השנה קען עס זייער קלאר זען. ס׳איז דא זייער אסאך סליחות; איך מיין אז ס׳איז נישט געמאכט אז איינער זאל קענען אלעם זאגן. אזוי ווי דער קאצקער רבי האט געזאגט, מ׳קען נישט זאגן תהלים — דוד המלך האט גענומען זיבעציג יאר צו זאגן תהלים, וויאזוי קען מען עס זאגן אין איין טאג? זייער א טיפע ווארט, און זייער אמת.
דער מנהג העולם האט שוין געמאכט עפעס וואס איז מער ווייניגער שוה לכל נפש. אבער אמת׳דיג צו זאגן א סליחה — יעדער איינע פון די סליחות האט געשריבן א איד וואס איז געווען אזוי בקלעם: ער האט געטראכט, איך וויל גיין צו ראש השנה און טון די עבודה בשמחה, בהתרוממות המוחין. אבער ער האט א פערסאנעל פראבלעם, נישט א כללות׳דיגע פראבלעם. די מצוה פון שופר, און זאגן מלכות זכרונות שופרות בשמחה, טוט ער — ער האט נישט קיין פראבלעם. אבער ער איז אויך א מענטש, ער האט זיין אייגענע נפש, ער פילט אז ער האט פארזינדיגט א גאנץ יאר. נישט יעדער איינער מוז אזוי פילן, אבער רוב מאל פילט א מענטש אזוי, ווייל א מענטש איז דאך א מענטש און דורכאויס די יאר טוט ער נישט צו קליין און צו גרויס.
ער וויל טון די עבודה פון ראש השנה — It’s the most real thing — אבער ער קען נישט. ער פילט אז ער מוז זיך רייניגן, זיך דורכקומען מיט׳ן אייבערשטן, אויפטון עפעס כדי אז ער זאל קענען זאגן ראש השנה. אלע סליחות אין ערב ראש השנה האבן געשריבן מענטשן וואס האבן זיך פערסאנעלי געפרובירט דורכצוקומען מיט זיך אליינס, מיט גאט, מיט די תורה, פאר ראש השנה, כדי ראש השנה זאל ער קענען טון וואס ער דארף.
שרייב דיין אייגענע סליחה
נאכדעם איז שוין געווארן א סדר, מ׳דארף שוין זאגן סליחות. איך זאג אז ס׳איז אן אופן וואס מ׳קען ווערן ווערטער זאכן, אבער מ׳דארף עס זייער וויכטיג ארויסהאבן: די אמת׳דיגע עבודה איז אז א מענטש דארף שרייבן זיין אייגענע סליחה — נישט הונדערט, נישט פינף הונדערט. יעדער איינע פון די סליחות האט איין מענטש געשריבן איין יאר, ווייל דאס איז וואס ער האט געפילט, דאס האט ער געדארפט כדי זיך דורכצוקומען. איינער וואס קען שרייבן א סליחה, שרייבט. איינער זאגט תהלים, ער טרעפט איין פסוק, איין קאפיטל וואס טוט וואס ער דארף; אדער ער מאכט התבודדות; אדער ער זאגט חידושי תורה. ס׳איז דא אסאך וועגן.
צוויי עקסטערע עבודות: א רייכע אוצר
ס׳איז דא צוויי עקסטערע עבודות, און איך מיין אז אפילו אין די מחזור פון יום טוב איז דא חלקים וואס זענען אזוי, און אונז לאזן אויס א חלק, ווייל מ׳האט פארשטאנען אז ס׳פעלט נישט אויס פאר יעדן. אזוי אויך אין די סליחות זענען דא פלעצער וואס מ׳לאזט אויס. אבער יעדער איינער דארף אדער עס טרעפן — ס׳איז א זייער רייכע אוצר, מען קען טרעפן פון יעדע עספעקט, פון יעדע פערספעקטיוו. מען מוז נישט אלעם. יעדער איינער האט געשריבן א מענטש וואס האט פשוט געוואלט, חוץ פון דעם וואס ער דארף אנקומען צו די כלל — מ׳דארף בלאזן שופר, מ׳דארף זאגן מלכיות זכרונות שופרות — האט ער געדארפט טרעפן א וועג צו מכשיר זיין כלפי דעם זאך. דאס דארף יעדער טון: אדער טרעפן א שטיקל, אדער טרעפן א צייט, יעדער לויט זיין אופן וואס ער ווייסט אז זיין תיקון ארבעט.
סיום
און מיט דעם וועלן מיר ענדיגן פאר היינט. מ׳זאל זייער שטארק לערנען די פקודים אויף ראש השנה און די מצוה בזוהר, אבער איך גלייב נישט אז איך האב צייט יעצט, און ס׳איז שוין גענוג לאנג די שיעור. מיר ווינטשן זיך א גוט יאר. לשנה טובה תכתבו ותחתמו לאלתר לחיים.
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
שיעור זוהר ערב שבת — ערב ראש השנה תשפ״ז
פתיחה: מבנה השיעור שלפני ערב שבת
אחים יקרים, היום הוא ערב ראש השנה תשפ״ז, וכמדומני שזוהי כבר לכל הפחות פעם עשירית שאנו לומדים את השיעור הזה מדי ערב שבת וערב יום טוב, וכה נקווה שנזכה להמשיך את השיעור הזה עוד עשרות שנים לפחות. שיעור זה שיעור מספר הזוהר הוא, ומגמתו לבטא מעט יותר באופן פנימי — כלומר באופן אמיתי יותר — ותוך שימוש בשפתם ובלשונותיהם של מקובלי הזוהר ושל הספרים החסידיים, המעלים חידוש, אור של חידוש. ולבאר את הדרך כיצד לדבר מהיותנו יהודי, וממילא כיצד להיות יהודי, שהרי נשמתנו נבנית מן הדיבורים הללו, מדברי התורה, מדברי התפילה שאנו מדברים ושאנו הוגים במחשבתנו.
וכך יש להכיר: מתחיל דבר, מתהפך דף, מתהפך סדר מעגל השנה ותקופת השנה, והכל לשונות של מעגלים הסובבים והולכים. עלינו לזכור ‘מאין באת ולאן אתה הולך׳ (משנה אבות פ״ג), ועם מי אנו הולכים ועם מי אנו באים. כל החברים, כל הרבנים שאנו לומדים מהם, שאנו לומדים עמהם, שהם לומדים מאיתנו — זהו החלק, זהו חלק מן המבנה, חלק מדברי התורה עצמם, מאור התורה עצמו: החברים, החברים המקשיבים, החברים המבקרים, החברים המאזינים עד הסוף, והחברים שאינם מאזינים עד הסוף, אולי אף הם.
אף שעד עתה — עם ישראל, בעזרת השם — נזכה לעשות חבורה שנלמד בה יחד כל יום שישי בבוקר, ותהיה בכך הרבה יותר חיות והרבה יותר טעם, ויהי רצון שיתקיים הדבר עוד השנה. אך לעת עתה אני לומד את השיעור באופן פרטי, והוא רק מוקלט, ויש טעם גדול מדוע כך הוא. על זה נתגבר ונמצא דרך לעשותו אף בחבורה.
החברים כחלק מן היחוד
אך אף על פי כן, החברים והשומעים הם חלק, כדין התורה עצמה, שכן תמיד יש בחינת יחוד זכר ונקבה, שהיא בחינת קודשא בריך הוא ושכינתיה. כל ‘שנים שיושבים ועוסקים בדברי תורה שכינה ביניהם׳ (משנה אבות פ״ג), ופירושו תמיד על פי קבלה: אחד מהם מרכבה לשכינה, ואחד מהם מרכבה לבחינת המשפיע לשכינה. ויתכנו מדרגות גבוהות יותר, שאם רב שלימד תורה הרי הוא בבחינת פנימיות אבא ואמא. וכשם שאב, ‘אב אביו שביעו לחיי עולם הזה׳, הרי זה בחינת חיצוניות אבא ואמא, או ישראל סבא ותבונה, שזו מדרגתו של אב גשמי.
מבנה לימוד התורה ומציאות העולמות
מבנה לימוד התורה הוא מבנה מציאות העולמות, מציאות הספירות, הדרך הפנימית כיצד העולם פועל באמת. וכל אחד יודע כי יסוד היסודות של המבנה שאנו לומדים מן הזוהר הוא, שאין שום דבר מתרחש בלא מקבל, והכל תלוי — ‘הכל תלוי בשכינה׳, ‘בזאת יבא אהרן אל הקדש׳ (ויקרא טז ג). זוהי השכינה שהיא הנרמזת באמת ביום ראש השנה, שהוא יום המלכות. הכל תלוי בשכינה, כשם שהכל תלוי בתחתונים.
פשט הרמ״ק: אור מוכרח לו מקבל
ואנו לומדים פעמים רבות בשם הרמ״ק, וכך הוא מבין את הזוהר הקדוש, שההשפעה העליונה — כלומר מבחינת מה שהיא לעצמה — אין נפקא מינה לה בתלמידים, אין נפקא מינה לה אם יש לה תלמידים כלל. נמשיל: אילו היה אדם שהוא צדיק לעצמו בלבד, לא היה נפקא מינה מי הם תלמידיו. לכאורה, מצד בחינתו אצל עצמו, שאותה אנו מכנים בחינת אין סוף בערך עצמו, בחינת המשפיע בערך עצמו.
אך כל עניינו של אור, כל עניינו של שכל, הוא שמוכרח הוא להוציא ולהשפיע מכוח ‘טבע הטוב להיטיב׳. ולהשפיע אין ביכולתו אלא אם יש מי שיקבל. אף שהוא מלא כל טוב, מלא הכל, אין הוא יכול להוציא את עצמו, אין הוא יכול להשפיע את שפעו אם אין מי שיקבלנו. זה אפוא הצעד הראשון בהבנה: התחתונים, השכינה — הכל תלוי במעשה השכינה, במעשה התחתונים, הנרמזים בשכינה, המביאים את הדבר אל השכינה, אל בחינת המשפיע ואל בחינת המקבל.
צורך המקבל: מדוע כותב אדם ספר?
וכך הוא, כמו שאני אומר, שאנו מבינים כי זו בחינת התלמידים היוצאים מכולם — אולי עדיין לא היוצאים מכולם באותה דרגה, אך הצורך: אם אין למי לדבר, אין כלום, האור לא נהיה, המציאות אינה מתרחשת.
ופעמים רבות, כמו שאמרתי כאן בשיעור, וכן הדבר בכלל: כאשר חכם או צדיק כותב דבר מה. דרך משל, פעמים שאדם מדבר במישרין, ובזה נאמר ‘אשרי אנשיך אשרי עבדיך אלה העמדים לפניך תמיד השמעים את חכמתך׳ (מלכים א׳ י ח), כמו שאמרה מלכת שבא לשלמה המלך. זו אשריות גדולה, כבוד גדול, אושר גדול, שיש לאדם — הן ליושבים והן לחכם עצמו — כי הם שומעים את חכמתו.
אך יש עוד דרכים נעלמים, דרכים נסתרים יותר, כמו ‘שלח לחמך על פני המים כי ברב הימים תמצאנו׳ (קהלת יא א). שכן יש בני אדם הכותבים, וכל כך הרבה מן הגילויים, כל כך הרבה מן החידושים החזקים — לא חידושים קטנים, שהרי תמיד יש למי לומר פירוש בפסוק או הלכה — אלא כל כך הרבה מן החידושים הגדולים. סבורני שאף הזוהר הקדוש, ואולי עוד מקובלים, והרמב״ם בוודאי במורה נבוכים, כן הוא. כלומר, הרבה מן הגילויים הגדולים של סודות התורה שיש לנו נכתבו בידי אנשים שלא היו להם תלמידים כראוי שישמעו מהם, אך מה היה בידם? היה בידם קולמוס, וכתבו ספרים.
מה פשר הדבר? מדוע צריך אדם לכתוב ספר, ואין די לו במה שהוא הוגה לעצמו? ועוד נאמר מיד את הבחינה השנייה, ומתוכה יובן הדבר טוב יותר. אלא שהתורה מוכרחה מקבל, מוכרח שיהיה למי לדבר. ופעמים המקבל ישיר, כמו שהוא בגלוי, ואז הדבר לפי ערך המקבל הנמצא שם. ופעמים יש אחד המשיג דברים עמוקים הרבה יותר, שאין לו בבני דורו חברים שיוכל לבארם להם בבירור, ואף אם יש לו — אין הוא יכול להוציא את עצמו במאה אחוזים, אין לו תלמידים שיוכל להשפיע להם כראוי, ואז הוא צופן את הדבר בכתב.
סוד הכתיבה: נגלה ונסתר
הכותב והמקבל בסוף העולם
פעמים כותב אדם דבר, והוא מגיע אל אחר בסוף העולם, שאליו הוא מכוון. וכי צריכים הדברים לעבור דרך אנשים שביניים? הרי הללו נעשים רק בבחינת מעבר, אין הם המקבלים האמיתיים, אין הם בחינת הנקבה האמיתית לדבר, אלא הם בחינות של תעלה שהדבר עובר דרכם. וכך תלמד ספרים כמו הזוהר, או ספרים אחרים הכתובים בדרך זו.
רבי אבא יכתוב
יש בחינה בזוהר הנקראת ‘רבי אבא יכתוב׳. רבי אבא הוא כותב הזוהר, ואבא הוא בוודאי אבא דאצילות באמת, ‘רבי אבא יכתוב׳. וזהו גם סוד ‘וכתבנו לחיים׳, ‘וכתבנו בספר החיים׳. הכותב — מבאר האריז״ל — הוא חכמה תחתונה, חסד וגבורה, אך מקור הכתיבה הוא חכמה. ופירוש ‘רבי אבא יכתוב׳ הוא שאנו מדברים אל מי שעתיד לקרוא את שאנו כותבים. זהו העניין, שכן בדרך זו אפשר להוציא דברים אף שאין המקבל לפניך, ועל כן זה בבחינת נסתר.
נגלה כנגד נסתר
נגלה פירושו מה שהאנשים הנמצאים כאן יכולים לקבלו במאה אחוזים. נסתר הוא מה שאדם מבין בינו לבין קונו, האמת שהוא הוגה באמת, אך אין לו תמיד למי לומרו, ועל כן הוא מוציאו בדרך כתב, או מוציאו בדרכים אחרים, או שפעמים אכן אומרו.
היו צדיקים חסידיים שאומרים עליהם שהיו אומרים דברים אף שידעו שהשומעים אינם מבינים אותם, כי מוכרח הדבר להיות בעולם. מה עניין ההיות בעולם? פירושו שהדבר מוכרח להגיע לאיזה מקום; אולי החכם השומע ואינו מבין, ישוב ויאמר את הדבר לאחר, ואותו אחר יבינו. אלו הם הדרכים הנסתרים.
כתבנו לחיים: פירוש חדש בדוגמא דלעילא
המלאך סופריאל והכתיבה למעלה
וסבורני שנאמר, כי כל דבר הוא דוגמא דלעילא. מה שאנו אומרים בראש השנה ‘כתבנו לחיים׳ הוא עניין גדול של הכתיבה בספר. ומובן שזהו משל, והיו לנו שיעורים לבאר מהו הנמשל. אך הנמשל לענייננו היום — מה החילוק? אומרים שהקדוש ברוך הוא מדבר, ושהקדוש ברוך הוא כותב. הקדוש ברוך הוא, המלאכים — יש מלאך סופריאל, ואי אפשר לנו להשיגו כלל וכלל. מלאך סופריאל, והוא כותב. ומהו אותו מלאך סופריאל? המלאך סופריאל הוא אותו רבי אבא שכתב את האדרא, שכתב את הזוהר.
דיבור: ויאמר אלקים ושבע הקולות
המלאך סופריאל פירושו הדברים שהקדוש ברוך הוא מדבר, והוא מה שנאמר במעשה בראשית בגלוי, ‘ויאמר אלקים׳ (בראשית א), שזה כביכול באופן כללי הז׳ תחתונות, שבעת ימי בראשית שהקדוש ברוך הוא אומר. שבעה קולות, כמו שנאמר ‘קול ה׳ בכח קול ה׳ בהדר׳ (תהלים כט ד) וכן הלאה. אלו דברים שהקדוש ברוך הוא אומר. כלומר, כאשר הקדוש ברוך הוא מדבר, שואלים תמיד קושיה במעשה בראשית: למי אמר? ‘כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמד׳ (תהלים לג ט), למי ציווה, והרי עדיין לא היה כלום?
תשובה טובה: היה בחינת מלכות שבגופו, היה על שם העתיד. אך דבר מה שאפשר להשיג, שיצייר לעצמו כביכול שיש מי שיוכל להבינו. ‘יהי אור׳ (בראשית א ג) הוא מאמר כזה שהעולם עדיין יכול להבינו, את הנגלה שבו. וכיוון שהעולם יכול להבינו — אמרו. זהו פירוש ‘ויאמר׳ הקדוש ברוך הוא: יש התגלות ברורה, דיבור ברור שהקדוש ברוך הוא אומר ‘יהי אור׳, ‘יהי רקיע׳ (בראשית א ו), וכן הלאה.
תורה שהיתה כתובה לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה
ומשום כך היתה בחינה של תורה שהיתה כתובה לפניו. עניין מעניין הוא. כמו שאנו לומדים במדרש ובזוהר, שהקדוש ברוך הוא הביט ‘הסתכל׳ בתורה שבכתב ‘הכתובה לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה׳ (עי׳ ירושלמי שקלים פ״ו), ומתוכה, לפיה, דיבר. כביכול כמי שקורא מתוך הכתב, כאדם, כשם שדוד המלך בנה את בית המקדש, ‘הכל בכתב מיד ה׳ עלי השכיל׳ (דברי הימים א׳ כח יט) — הוא כתב, נתן הנביא כתב תוכנית לבניית בית המקדש, והשומעים והבונים הביטו באותה תוכנית, ומן הסתם אמרו לבונים כיצד לבנות. או שאדם מביט בתורה וקורא, הוא קורא בתורה, ואחר כך עושה. שהרי זו תכלית קריאת התורה, ‘ללמוד על מנת לעשות׳ (עי׳ משנה אבות), אחר כך הוא עושה.
והמדרש אומר שכך כביכול ברא הקדוש ברוך הוא את העולם, שקודם למה שיצא ונאמר, היתה בחינת כתב, תורה שהיתה כתובה לפניו. ותקשה: אם אין עדיין עולם, כיצד יש כתב? על כן אומרים שהוא ‘באש שחורה׳, שכן האש באה לומר שלא תבין את הדבר. הרי אי אפשר לכתוב באש; אפשר לצייר לעצמנו שכותבים באש, אך זהו משל. ומשל האש מבטא בדיוק את זאת, שאין הדבר כתוב פשוטו כמשמעו.
אך מהו פירוש ‘כתוב׳? הפירוש הוא שקודם שהיה עולם, וכן אחריו באמת, יש כתב. וכתב הוא כביכול מה שהקדוש ברוך הוא רושם לעצמו. יש דיבור אצל אדם, וסבורים תמיד שהמדבר מדבר לזולתו; והרי כתב אף הוא לזולתו, וזה טעון ביאור. מחשבה בעלמא — כלומר קודם שיש ספר, שהרי הקדוש ברוך הוא חפץ לברוא את העולם ‘בספר וסופר וסיפור׳ (ספר יצירה), וקודם שיש ספר אין כלום. יש מחשבה, יש מה שהוא הוגה באמת, אך הדיבור הוא דרגה אחת לאחר מכן. יש דברים שהוא מדבר, ויש דברים שהוא מבין, ומבין שעליו לגלותם אף הם, אלא שעדיין לא הגיע זמנם.
עשרים ושישה דורות עד אברהם אבינו
כמו שהקדוש ברוך הוא המתין כביכול עשרים ושישה דורות עד שיבוא אברהם אבינו, כדי שיהיה לו עם מי לדבר. הקדוש ברוך הוא דיבר עם אדם, ודיבר עם קין, ולא היו מבינים אותו. באותם השבועות שלאחר החטא לא היה חברו; היה מוכרח לדבר עמם. להם אמר כביכול ‘יהי אור׳, ‘יהי רקיע׳, להם אמר. אך לא היה מבין עמם, לא היו דיבורים.
בא אברהם אבינו, ואמר לו הקדוש ברוך הוא, ונתן לו את התורה. ולאחר מכן נתן למשה רבנו את התורה, ‘והמכתב מכתב אלקים הוא׳ (שמות לב טז). והמשנה באבות אומרת שהמכתב הוא מן הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות. זהו פירוש אחד לכתב של הלוחות. שאברהם אבינו כבר דיבר מעט, ומכל מקום היה גם דבר כזה של כתב.
הכתיבה על שם העתיד
עתה, לבסוף, מצא מי שיאמר לו — משה, אברהם. וכל מה שדיבר עם כל אחד, הכל טוב ויפה. אך יש הדבר שכתבתי, וכתבתיו לפי שהבנתי שמוכרח אני להוציאו, שאלמלא היה אחד על שם העתיד — ‘מחשבתן של ישראל קדמה לכל׳ (עי׳ בראשית רבה) — לא היה כתב אף הוא כלל. אך עתה יש מי שיוכל לקרוא את כתבי. אתה יכול לקוראו, ותראה את הדברים שהם פנימיות הכוונה, תראה את משמעות העולם שהקדוש ברוך הוא היה מוכרח לכתוב.
וכך ‘כי ברב הימים תמצאנו׳ (קהלת יא א), מרחוק, מאוחר יותר יוכלו לקרוא כתב זה, לפתוח את המכתב, ולהבין שזהו סוד התורה, וזהו החילוק בין מעשה בראשית לתורה.
כתבנו לחיים: זכרנו בתורה
וכאשר אנו אומרים בראש השנה ‘כתבנו לחיים׳ — יש כתיבה, ואחריה ביום כיפור החתימה — פירוש ‘כתבנו לחיים׳ הוא זכרנו בתורה. ומשום כך אומרים על כל דבר בראש השנה, במלכיות זכרונות ושופרות, ‘כמו שכתוב ונאמר׳, כמו שכתוב בתורה, ‘ועל ידי עבדיך הנביאים כתוב׳, הכל ‘כתוב׳. שכן הכתב בא לומר: אכן אנו יכולים לדבר עמך, והדיבור הוא מה שכל אחד יכול להבינו. אך יש בחינות שמרחוק כביכול טובות יותר. אנו מבקשים לשמוע מה שהקדוש ברוך הוא כתב, אנו מבקשים לקרוא, לפקוח עינינו ולקרוא מה שהקדוש ברוך הוא כתב. זו דרגה אחרת לגמרי, דרגה עמוקה הרבה יותר בהבנת המציאות, בהבנת רצון הבריאה, כוונת הבריאה, כוונת המציאות. זו ה׳כתבנו לחיים׳.
כתבנו בספרך: היחוד הנעלם
פירוש חדש לגמרי: כתבנו בספרך. כאשר אנו אומרים ‘כתבנו׳, אין הכוונה סתם שיש לקדוש ברוך הוא ספר שהוא אומר בו ‘מי יחיה ומי ימות׳ (מוסף ראש השנה). הכוונה שנהיה נכתבים, לא בדיבור בלבד, לא כדבר פיו כפי שהוא לכל אחד. שהרי ‘משפט לאלקי יעקב׳ (תהלים פא ה), לכל אחד הוא עושה משפט, ומשפט אצל המלך הוא בדרך כלל בפה, ויש סופר הכותב. וכאשר אומרים ‘כתבנו׳, אומרים זאת לקדוש ברוך הוא, ולא לסופר. יתכן שהוא עושה זאת על ידי סופר, מלאך כלשהו, אינני יודע. אך הרעיון הוא שאומרים זאת לקדוש ברוך הוא. אומרים ‘כתבנו׳ בתורה הקדומה, בתורה הכתובה לפניו, אותה תוכל רק לכתבה.
ומשום כך צריכה להיות בחינת ריחוק, שכן מה שאדם כותב הוא דבר שעושהו לעצמו, ביחיד. הכותב כותב, ואחר כך הדבר מגיע לאחר. אין זה שאין כאן יחוד, אלא יחוד נעלם יותר. הוא כותב לאחד; אין כותבים לתוך העולם, ואין כותבים לעצמו, שהרי לעצמו אין צורך לכתוב, ויכול הוא להגות. אך זהו יחוד נעלם. וזהו היחוד הנעלם הקרוי כתי
בה, שאותו אנו מכוונים בראש השנה. אף שנראה שהוא זמן של נסירה, זמן שאינו של יחוד אלא של פירוד — פירושו שמבקשים למצוא את הכתיבה. והכתיבה היא על גוף, כביכול על גוף הנוקבא, שזהו כביכול כאשר חותכים, ששם כותבים. וזהו כבר למי שמבין את הסודות.
חזרה אל היסוד: שני אופני הדיבור והכתיבה
נגלה ונעלם, דיבור וכתיבה
נשוב אל המקום שממנו התחלנו. אנו מבינים שתמיד המקובלים, השומעים, הם חלק מן הדבר, אלא שיש בו שני אופנים: יש האופן הנגלה, שאנו קוראים לו עתה דיבור; ויש האופן הנעלם יותר, שאנו קוראים לו כתיבה. ואם אני מקליט וידיאו, אף זו בחינה של כתיבה. ועבודת ראש השנה היא לגלות את שני הדברים. ויש להצניע מעט, וחשוב להצניע, כדבר שלא הגיע זמנו להתגלות, כמו שהזוהר כותבו ויודע שלא יקראוהו היום, ואולי ‘ברוב הימים תמצאנו׳, שבסוף הימים — כמו שכתוב בזוהר — יתגלה הספר. כלומר, מי שכתב את הזוהר הבין שאין הוא כותב לזמנו. ומדוע כתב דווקא? לפי שלא היה לו למי לדבר; ופעם כבר יהיה למי לדבר. פעם יבוא דור, פעם יבואו אנשים שיהיו מוכנים לשמוע את הדיבורים, לקרוא את הכתבים.
והופע בהדר גאון עזך: למדנו סודות התורה
וגילוי הסוד, הגילוי שאנו מבקשים על ראש השנה, ‘והופע בהדר גאון עזך׳ (מוסף ראש השנה) — פירושו: למדנו סודות התורה. שנבין כבר מה שכתבת בתוכניתך קודם שבראת את העולם, ולא רק נשמע מה שאמרת אחר כך. וזו פרשת י״ג מידות של רחמים, שלאחר שביקש משה רבנו ‘מחני נא מספרך אשר כתבת׳ (שמות לב לב), אמר לו הקדוש ברוך הוא: יש לי ספרים גדולים עוד יותר שאינך יודע. ‘ויעבר ה׳ על פניו ויקרא׳ (שמות לד ו) — אף הוא בעצם קרא, ויתכן ש׳ויקרא׳ פירושו שקרא לו מתוך ספרו. משה רבנו סבר שבספרו של הקדוש ברוך הוא כתוב רק ‘אל קנא ונקם׳ (עי׳ נחום א ב), ‘פקד עון אבות על בנים׳ (שמות לד ז). הראה לו הקדוש ברוך הוא ספר גדול יותר, ספר עמוק יותר, ספר י״ג מידות של רחמים.
המקבלים מעוררים את המשפיע
מטרת האור: לתת לתחתונים
יש עוד דרגה בכך שהמקבלים מעוררים את המשפיע. אולי היא מקושרת לדרגה העמוקה של יחוד שאנו מדברים בה עתה — מהי כתיבה? אולי לא, ויש להתבונן בכך. אך זהו מה שאנו אומרים, שכל אחד המשפיע, שהוא רב, הרי יש לרב אף הוא הנאה מכך. הוא יכול לדבר לאחר, או שלפחות יש לו למי לכתוב, ובוודאי למי לדבר.
כלומר, כיוון שמטרת האור, מטרת השפע שהעליונים מקבלים, שהרבנים והמדרגות העליונות מקבלים, היא כדי לתת לתחתונים, אם אין מי שיקבל נעשה אף הוא חשוך. זה כלל הדברים. וכשם שכאשר לרב אין תלמידים, מה יאמר? — כפי שאמרתי קודם, הוא צדיק, הוא חכם, הוא יודע לעצמו את מה שאנו קוראים לפי צורך עצמו, מה שדרוש לו לתיקון נפשו, זאת הוא יודע. אך הרי יש הרבה יותר לדעת. ובמובן מסוים אף זה לתיקון נפשו, שכן נפשו היא להיות רב, נפשו היא להיות משפיע. אך אם אין לו מי שיקבל, לא יהיה לו את זה, ולא יהיה לו אלא איזה משהו כפי שדי לו.
חשוב מצד הכלים והכשרונות
ודע כי בכלל חשוב הוא. פעמים יש אדם, ותסבור שחשוב לקדוש ברוך הוא, לשכינה, שיהיה חכם גדול? לא כל כך חשוב. חשוב הוא לפי שיש לו הכשרונות, יש לו הכלים, יכול הוא לדבר עם עוד אנשים רבים — משום כך חשוב, ונותנים לו את הכלים, נותנים לו את ההערות, נותנים לו את החכמה לדבר עם אחרים. אך אם לא יהיו אחרים, לא יהיה לו אף לעצמו.
את עצמו הוא נותן
ואי אפשר לומר שאף אם לא יהיה לו החלק שהוא נותן לזולתו, כביכול הוא אותו חלק. הרי אי אפשר לתת כך, ונבין. כאשר אני מחלק זאת, יש להבין שאי אפשר לחלק כה יפה ולומר שמה שהתחתונים משפיעים על העליונים, שהם קובעים כמה אור יקבלו העליונים — שאין זה נוגע לחלק, שאותו אנו קוראים היחוד. היחוד התדיר שהוא לצורך התחתונים.
יש אפוא להבין שאין זה כה פשוט, שכן כל אחד מבין ש׳דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב׳. דבר שאדם מדבר, ואין הוא שלו, אין הוא נוגע לו. הרב אינו דבר האומר סתם דברים, אין הוא בחינת מעביר, כמו שדיברנו. בחינת מעביר היא בחינה חלשה מאוד. אין הוא תעלה, שנאמר על הרבנים שהם רק תעלה. אלא הדרך שבה הוא תעלה היא עצמה שהוא מפנים לעצמו, מבין לעצמו את הדברים שהוא מלמד. אם אין אלו דברים הנוטלים את נשמתו, הנוטלים את נפשו ועושים אותו גדול יותר וברור יותר, לא יוכל ללמדם לזולתו; אין הוא משחק, אין הוא תיבת דואר, אדם הוא.
וכך, כאשר מחלקים בין בחינת יחוד לשפע לצורך עצמן ובין השפע לצורך ההשפעה, יש להבין ששני מיני השפע משנים את הדבר, משנים את העליון, משנים את המשפיע. ועל כן אם אין מקבל, אם אין המקבל מסוגל, אין זה רק שלעליון אין כביכול חלק נוסף, כאילו אפשר לחלקו לשני חלקים. הרי אי אפשר לחלק לשני חלקים. ‘את עצמו הוא נותן׳ — רב אמיתי, מידת החכמה האמיתית, התחלת העליונים, הספירות העליונות, נותנים את עצמם, אין הם נותנים דבר אחר. זו תכונת כל השפעת חכמה. רב המלמד את תלמידו, אין הוא שולח לו מידע שנטל ממקום אחר, אלא נותן לו את עצמו. את עצמו הוא נותן, כשם שהקדוש ברוך הוא נותן לנשמות ישראל — הקדוש ברוך הוא הוא הרב של כל ישראל, סוף כל דבר, והוא נותן את עצמו.
זו הידיעה. ועל כן כאשר לתחתונים אין, וכאשר אין להם כלי קבלה, ואינם מוכנים לקבל, אין לו את עצמו כביכול. ותשאל: מצד עצמו? מצד עצמו שבעצמו, אמן כן יהי רצון. אך אותו ‘עצמו׳ אולי אינו כה מעניין. כל עניינו יכול להיות בבירור אצל אנשים שתפקידם להיות רב. אם לא יהיה רב, לא יהיה רשע מרושע, אף לא יהיה אולי סתם כלי ריק — לא יהיה לעצמו. אך לפי שיש לו מי שישמע, ולפי שהוא ניגש בדרך גילוי או בדרך העלם, יש לו למי, והוא עושה לאחר, ואז נעשה הוא עצמו דבר אחר אף הוא.
תנו עז לאלקים: הכל תלוי במעשי התחתונים
זו תהיה הבנה עמוקה יותר של מה שאנו אומרים ‘הכל תלוי בשכינה׳, הכל תלוי במעשי התחתונים. ומשום כך אנו אומרים כביכול ‘תנו עז לאלקים׳ (תהלים סח לה), שמה שאנו עושים תלוי בו — שכביכול הספירות העליונות עצמן, שמות הקודש עצמם, תלויים במעשינו. לא רק אילו אפשר היה לחלק, אלא שכן מה שהם נותנים הוא בעצמם, ואם אין להם מי שיקבלנו, לא יהיה אף לעצמם.
לגדל לשם השם
יוצא אפוא, שמלבד בחינת הכתב, שבה אנו מבקשים להוציא את היחוד הקיים דווקא על ידי כתב, יש גם העניין שאנו אומרים שאנו מבקשים לגדל לשם השם, לגדל את שם המשפיע, את שם האב, את שם הרב. וכיצד מגדלים? לא מפני שחסר לו דבר, אלא מגדלים על ידי זה — שיש למי לדבר, ואז יהיה הוא עצמו מה שצריך להיות.
זו הכוונה כאן, הן לכל אחד כלפי מה שהוא משפיע, והן כלפי מה שהוא מקבל. אדם צריך להיות מקריב את מקומו, כל אחד, ובוודאי כל זכר, ‘יראה כל זכורך׳ (שמות כג יז). ובאמת אף לכל אשה יש בחינת השפעה. כל אדם בעולם, מלבד אולי תינוק קטן, ממש תינוק בן יומו, אך בכל גיל ובכל שלב שכבר בן חמש שש הוא, ויש לו אחים קטנים ממנו — בקיצור, כל אחד שאני מדבר עמו, אני וחברי, כולנו בחינת משפיעים ובחינת מקבלים.
וכדי למצוא את השידוך, למצוא את הקשר כראוי, שיהיה למי לדבר, ואם אין — שנוכל לזכור את סוד הכתיבה ולנסות לבטאו. וכן שלפי כמה שהוא משפיעי, נכוון כלפי הדבר. אף המשפיע צריך לכוון כלפי המקבל, אם אינו הוגה בכך.
הפרדוקס של שער ההקדמות
ומעניין מאוד שהדרך — זו כסתירה שלומדים בשער ההקדמות — שלפי כמה שהמשפיע מביט על עצמו, מביט על מה שלמעלה ממנו, מכיר את מקומו כלפי מה שמעליו, שזו בחינת יראה, אז הוא מקבל לעצמו, אך אינו נותן לזולתו, וכביכול חשוך צדו הפונה כלפי מטה. ואם הוא פונה כלפי מטה, יהיה כביכול חשוך אצל צד אחר. זהו כפרדוקס שיש להתמודד עמו, ולנהוג מעט כך ומעט כך.
אך אחד היסודות הוא כדי להתעלות מעל הפרדוקס: שהדרך שבה הוא מקבל מה שלמעלה ממנו היא על ידי התעוררות מה שלמטה ממנו. הדרך שבה השכינה מקבלת אור היא בכך שאנו מעוררים אליה, ובאמצעות זה היא מקבלת מן הז״א. הדרך שבה הז״א מקבל אור היא בכך שהשכינה פונה אליו, ואחר כך הוא מקבל מוחין מאבא ואמא, וכן הלאה, וכן למעלה ולמעלה. זו הדרך הנורמלית, הדרך הנכונה. ובדקות יש פעמים או זה או זה, והדקות נוגעת לזמנים שאנו מדברים בהם, שהם כפירוד, כי צריך הוא לנהוג כך או להיפך. אך התיקון של זה, העבודה, היא להראות שהוא אותו דבר.
כל דבר אינו לעצמו: הכלל והפרט
עד כאן תורה היוצאת מן הלב, לפי המציאות, לפי המצב שאנו בו בשיעור זה של ערב ראש השנה. ומוכרחים אנו להזכיר, וכ׳ערב ראש השנה׳ לא שכחנו זאת מעולם, כמו שאנו מדברים עתה — שמציאות כל דבר אינה לעצמה. אין דבר בעולם שהוא לעצמו בלבד, שהוא עומד לפני עצמו. לכל דבר יש דברים שלמעלה ממנו ודברים שלמטה ממנו. לכל דבר יש דברים שכלפיהם הוא בן, ודברים שכלפיהם הוא אב, כמו הביצה. אין דבר כזה באופן מוחלט, שדבר מנותק מזולתו.
המערכת האדירה: מעשה עולם
וכל מה שאנו עושים בראש השנה ובכל השנה הוא לתפוס היכן אנו במערכת האדירה, במערכת הקרויה מעשה עולם, ‘אתה זוכר מעשה עולם׳ (מוסף ראש השנה), והוא נותן לכל אחד את עניינו. אלא כמה אדם מבין בדיוק היכן הוא שייך, ויש לו למי לדבר, ויש לו ממי לקבל, ויש לו עם מי לקבל.
חברים: מקבלין דין מן דין
ויש בחינת חברים, שהם על אותה דרגה שלו. אך אף החברים — הדבר מעט מורכב. סבורים בני אדם שחברים פירושם שווה בשווה, אך שווה בשווה אינו מציאות; אילו היו שווים בשווה, היה זה אותו דבר. חבר אמיתי הוא ‘ואהבת לרעך כמוך׳ (ויקרא יט יח), הרי הוא כמותך. אך כמעט בגשמיות, בעולם הזה אין דבר כזה. תמיד החברים הם כמו שכתוב ‘ונותנים באהבה רשות זה לזה׳, והתרגום אומר ‘מקבלין דין מן דין׳. ‘וקרא זה אל זה׳ (ישעיה ו ג), אומר התרגום, ‘מקבלין דין מן דין׳. בתרגום מילולי חפוז: קיבלתי ממך ואתה מקבל ממני. מתחלפים אנו, רגע כך ורגע כך, ואולי באותו הרגע יתכנו שניהם. הדבר יכול להיות דק מאוד ומורכב מאוד, אך החברים באופן כללי הם אנשים שהם כמו על דרגתי.
בשבילי נברא העולם: חלק, לא מנותק
וזאת יש לזכור, את המציאות הגדולה יותר, את הדרגה הגדולה יותר שבה אנו מונחים, שכל אחד עושה את חלקו, את תפקידו. יש עולם שלם, וחלק מתפקיד כל יהודי הוא להיות משפיע על כל העולם, ‘חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם׳ (משנה סנהדרין פ״ד). ומה יהיה דמיוני — שאתפלל וכל העולם ישתנה? על זה יש להבין בבירור, מכיר את מקומו. במובן מסוים כן, ואף שאיני יודע באיזה אופן, ואף שהוא רק מעט, וצריכים עוד כל שאר האנשים שיתפללו, צריך שעוד כל שאר האנשים יעשו — טוב מאוד. אך אי אפשר שאדם ירגיש שהוא מנותק, אי אפשר. אין אף אדם אחד, אף יהודי אחד, שאינו משנה דבר מה כלפי כל העולם. יכול להיות שהוא חלק קטן מאוד, יכול להיות שהוא רק… יש ביליון בני אדם, והוא ביליונית האחוז, אתה אומר. טוב מאוד. אך הוא אחוז מן… לא אחוז המנותק מן הדבר.
עולם הוא מערכת, מערכת הבנויה לקבל שפע מלמעלה ולתתו הלאה. ומי שמתחת לעולם, לך דע. אי שם נמצאים החלקים הנשברים של העולם, חלקי השבירה שעדיין קיימים. כך הוא כל עולם שלם. ומשום כך יש כל כך הרבה בני אדם. ‘נברא אדם יחידי׳, שיאמר ‘בשבילי נברא עולם׳. אך מהו ‘נברא עולם׳? פירושו כל שאר בני האדם. ומדוע יש כל כך הרבה בני אדם? לפי שהעולם אינו יכול להיות מה שצריך להיות בלא כל אדם, בלא כל בני האדם. לא באופן מנותק. לכל אחד יש חלקו, אך לא כל אחד לחוד. זו הבחנה חשובה. מדברים פעמים רבות שיחות, שלכל אחד יש האינדיבידואליות שלו, וסובר הוא שיכול לפעול בנפרד מכל העולם. אך כל אחד יכול לפעול דווקא לפי שהוא אי שם בין אביו ובין בניו. זו המציאות של כל אדם, הן כלפי עצמו — כמו שאנו קוראים עבודת השם, ולהבין וללמוד ולהתפלל — והן כלפי שאר העולם, כלפי הכל.
כל מלאכה מקושרת בכל העולם
כמו שלאדם יש מלאכה, ופשוט הוא עושה — הוא נוטל איזה קלט שהוא מקבל, ונוטל איזה שכל שאף הוא קיבל ממקום מה, ועושה אותו מעט טוב יותר ונותנו הלאה. זהו חלק מכל העולם. אין מלאכה אחת בעולם שאינה מקושרת בשאר כל העולם.
בתוך עמי אנכי יושבת: בקשות פרטיות בראש השנה
הטעות של אי-התפילה על עצמו
עניין ראש השנה, כמו שאנו מדברים מן הזוהר, ‘בתוך עמי אנכי ישבת׳ (מלכים ב׳ ד יג). ‘בתוך עמי אנכי יושבת׳ אינו אומר שלא יהיו לאנשים בקשות פרטיות — טעות גמורה, טעות גמורה. אומרים בני אדם שלא יתפלל על עצמו. איזה דבר הוא זה? כיצד אתחיל? הרי אינני מעצמי. אי אפשר. טעות גמורה. ‘בתוך עמי אנכי יושבת׳ פירושו שאיש האלקים אומר לאלישע: אינני זקוק להגנה. הרי יש מלך או שר צבא, מלכות לעולם עם צבאותיה, ה׳ צבאות.
תפילת חנה: ה׳ צבאות ובקשה פרטית
מה אומרת חנה ‘ה׳ צבאות׳ (שמואל א׳ א יא)? הקדוש ברוך הוא הוא מלך על כל הצבאות, עליונים ותחתונים, על כל המלאכים, על כל השרים, על כל חלקי הטבע, על כל דבר בעולם. ומה אומרת, מה פירושו? הגמרא מתלבטת: היא הראשונה שאמרה ‘ה׳ צבאות׳, ומה עניינה כאן? מה שחנה אומרת הוא בקשה פרטית. כיצד אפשר לומר שאין לבקש בקשה פרטית בראש השנה, בשעה שחנה עומדת בראש השנה, ומזמרת את שיר התורה, ומבקשת? ‘ונתתה לאמתך זרע אנשים׳ (שמואל א׳ א יא), שיתן לה בן. ומובן, מי שלומד הלאה בספר רואה שאותו בן אינו בשבילה, שהרי אמרה בבירור ‘ונתתיו לה׳ כל ימי חייו׳ (שמואל א׳ א יא), נתנה אותו לקדוש ברוך הוא. ושמואל הנביא היה שקול כמשה ואהרן, הוא החיה את כלל ישראל כביכול, כשם שהגואל גאל את ישראל כביכול מן המצוקה של תקופת השופטים, מן השבר שהיה להם, והוא ייסד את המלוכה. שמואל הנביא — בלעדיו אין יהדות.
והכל התחיל מחנה, ורואים שתפילת חנה, שהיא נשוא ההפטרה שאומרים, מדברת מכל העולם, ‘וירם קרן משיחו׳ (שמואל א׳ ב י). ומהו ‘משיחו׳? משיחו הוא המלך, המנהיג, אין זה סתם.
אינך נולד מן האוויר
והפשט פשוט מאוד, וסבורני שאין להתבלבל. אין דבר כזה. בוודאי צריך אדם להתחיל מעצמו, אך הו
א מבין שאינו לבדו, שאינו נולד מן האוויר, ואינו הולך אל האוויר. שייך הוא לאביו, שייך למשפחתו, שייך לעמו, שייך לכל העולם באופן הכי כללי. שייך הוא, נאמר, למשפחות אדם. יש הרי בהמות, ‘אדם ובהמה תושיע ה” (תהלים לו ז), יש הרי עצים, הכל יש. שייך הוא — שייכים אנו מעט לכל אלה, כל אחד שייך לכל הדברים האלה, ומעט הוא מקבל מהם, ומעט הוא משפיע עליהם. זו המערכת שבה פועל העולם.
ותתפלל על ה׳: עולם התיקון
וכאשר חנה רואה שחסר דבר בעולם, פירוש הדבר חיסרון. ‘והיא מרת נפש ותתפלל על ה” (שמואל א׳ א י). היא ראתה, כמו שהספרים החסידיים מבארים ‘ותתפלל על ה”, שהיתה צריכה לבקש על הקדוש ברוך הוא. מהו ‘והיא מרת נפש ותתפלל על ה”? הרי כתוב ‘והיא מרת נפש׳, היא שבורה, אין לה ילדים, ועוד יש לה ענייני שלום בית, ענייני צרות, ‘ותתפלל על ה”. פשוט מאוד: היא אומרת, בוא הלום ריבונו של עולם, ה׳ צבאות, הרי אתה האלקים העושה הכל. יש הרי סדר, אנו כביכול צבא, כלומר צבא. לכל אחד תפקידו. ואם לחייל אחד חסרה יד, חסרה רגל, הוא שבור באיזה אופן, אין הוא יכול להיות חייל, אין הוא יכול לתפקד. יש חיילים גדולים יותר, יש שרי צבאות, ולכל אחד מקומו, אין נפקא מינה. כל אחד נחוץ. ומצד היותך ה׳ צבאות, עליך לעזור לי.
אל תחצה את הקו
והזוהר אומר: אל תסבור שצריכים לדבר, ‘היש לדבר לך אל המלך או אל שר הצבא׳ (מלכים ב׳ ד יג), אל תסבור שצריכים לעשות לך הגנה מיוחדת, שתחצה את הקו. אינך צריך לחצות את הקו מן המקום שאתה בו, שהקדוש ברוך הוא כביכול ידבר עמך. כמו שאת, את אשה, את זקוקה לילדים, וקיבלת ילדים במישרין בדיוק כפי מקומך. אדרבה, זהו עולם התיקון. עולם התיקון הוא ה׳ צבאות, שכל אחד במקום שהוא בו, שם מקבל הוא את שפעו הנצרך לו והנצרך לתלויים בו, והנצרך שיוכל להיות מקבל אמיתי לאלה המשפיעים עליו.
זו הרי המציאות של העולם. מה שאדם מתפלל על צרכיו, הוא מתפלל על צרכי העולם, הוא מתפלל על כבוד השכינה — אין אלו שני דברים אחרים, אלא שני דברים שהם אחד. אדם שהוא קטן-מוח, זה חיסרון הדעת, חיסרון ידיעה. בוודאי צריך להבין את שם צבאות. זה חיסרון ידיעה, שאין יודעים את השם. עד חנה לא ידע איש את השם, והיתה בכך אכן בעיה. מי שלומד תקופת השופטים רואה שכל אחד אמר לעשות שבת לעצמו. אך אם מבינים את שם צבאות, אין בכך שום בעיה.
אלהי מערכות ישראל
וזה הדבר החשוב ביותר שיש להבין. הקדוש ברוך הוא הוא ‘אלהי מערכות ישראל׳ (שמואל א׳ יז מה), הקדוש ברוך הוא הוא שם צבאות, מכל צבאות העולם, צבא מרום על המרום ומלכי האדמה על האדמה. חלק אנו מכך. וכל אחד בדיוק לפי מקומו שהוא בו. פעמים צריך אדם לזוז, שהוא עצמו חלק מן הדבר, אך אינו במקום הנכון — כמו חייל שאינו במחלקה הנכונה, שאינו בחטיבה הנכונה של הצבא. אז תפילתו: הזז אותי אל מקומי, הרי אתה רואה שכאן אינני מתאים, כאן אינני משתלב, משנה מקום — עליו לשנות את מקומו. טוב מאוד.
אך יסוד הדבר: אל יסבור לרגע אחד שאנו דברים פרטיים. אין אנו דברים פרטיים, אלא פרט מכלל. אין דבר כזה, פרט בלא כלל אינו קיים. ומה שאנו מתפללים, מה שאנו עושים, אנו עושים בשם כל ישראל, עם כל היהודים, עם כל בני העולם, או בוודאי מעשה עולם, כל יצירי קדם, עם כל הדורות שהיו ושעתידים להיות. וכשאומרים דורות — כאשר לאדם יש ילדים, הוא הוגה בילדיו, בנכדיו, באביו, בסבו. וזה מקומו בתוך המערכת הגדולה יותר, של כל הדורות שהיו, עד אדם הראשון, עד נח, עד כל הדרכים, עד משיח, מכל הדרכים.
אדם הראשון: נשמות תלויות בכל אבר
ואנו נבראים שיש להם גוף כבהמה, ויש להם אף חלק הצומח כצמחים, ויש להם חלק הדומם ככל דומם, והוא בא באמת מהם. המינרלים שבגוף האדם הם חלק מן העולם, מסדר המחצבים שבעולם. וזה הכל יותר. להתפלל על כל העולם אינו שונה מלהתפלל על כל העצמי.
והחכמה הנכונה, התפילה הנכונה של ראש השנה, היא כמו אדם הראשון, שהוא ידע כביכול, כמו שכתוב במדרש, והאריז״ל מבאר זאת בחוזק רב בדרושיו ובשער הגלגולים, שאדם הראשון ידע שיש נשמות תלויות בכל שערה מאדם הראשון, בכל אבר. הוא ידע, שכן להיות אדם הראשון פירושו שאדם יודע — וזה כציור, כמשל: יש חלקים בעולם השייכים לידי, יש השייכים לציפורניי, יש השייכים לראשי, יש השייכים לרגלי. ועל ידי שכולם כלולים בו, על ידי שיהיה כלול מכולם, במקומו הוא מתפלל על כולם, פועל על כולם, מתקן את כל העולם. זו ההקדמה השנייה החשובה שמוכרחים לומר, שמחויבים לומר לפני ראש השנה.
הדבר השלישי: סדר העבודה והפרט הפרטי
הכלל והפרט בסדר התפילות
הדבר השלישי הוא דברים פשוטים שיש בסדר העבודה של ראש השנה, בסדר התפילות, בסדר המנהגים של ראש השנה ושל כל הימים הקדושים. כל כך הרבה פרטים, כל כך הרבה דברים העוברים, אין שיעור לדברים. ומעט כמו שדיברנו עתה על הכלל והפרט, מבלבל הדבר אנשים חזקים מאוד, לפחות אנשים שיש להם מעט שכל בענייניהם, ואינם רק בחינת עבד כמו שדיברנו. אין הוא רק עבד העושה הכל, ולא נוגע לו, ואין נפקא מינה לו מה כתוב במחזור, אלא אומר: מה הוא עושה? ומבקש איזה תבלין, איזו הבנה.
וכאן יש רשימה שלמה, סדר אדיר. כאן אומרים סליחות, וכאן אומרים התרת נדרים, וכאן אומרים אקדמות קטנה, וכאן אומרים שמונה עשרה, וכאן אומרים מלכיות זכרונות ושופרות, וכן הלאה כל פסוקי דזמרה. כל כך הרבה דברים, כאשר מתפללים בבית כנסת המאריך או המקצר, על כל פנים כל כך הרבה דברים שעושים.
אל תפרוש מן הציבור: שני דינים אחרים
ומה שצריך לעשות: אדם, כמו שאומרים ‘בתוך עמי אנכי יושבת׳, שאי אפשר להיות נפרד. אין דרך אחרת. יש איזה פירוד, יש איזה עולם השבירה, אין זו שלמות הנפש, שאדם אינו יכול להיות כלל בשום אופן נפרד מבית המדרש, מכלל ישראל ומה שהם עושים — שעושים כפרות, סליחות, תשובה ותשליך בראש השנה וכו׳ וכו׳. זה דבר בסיסי מאוד הנחוץ. אך אדם אינו יכול להיות מבולבל, אין הוא יכול להיות סתם אחד העושה כל מה שכתוב, או שהוא מחפש שיהיה לו טעם, חיות, התעוררות בדרך שלומדים — הקרויה על הכל, אף היא אינה נוגעת.
ומה שאנו אומרים תמיד הוא שפשוט מאוד ששני דינים אחרים הם. מה שצריכים להיות חלק, ‘אל תפרוש מן הציבור׳ (משנה אבות פ״ב), זו בחינת הציבור, כמה שהציבור דורש. אם אחד הוא הבעל תפילה, צריך הוא לעבור לפני התיבה בכל, ולזמר ולעשות. ואם אינו, צריך הוא להשתתף כמה שנחוץ, לא יותר מזה, אלא מצד השתתפות עם הציבור. ומה נוגע לאדם עצמו? מה נוגע לתיקון נפשו הפרטי, שדרכו יוכל לכלול עצמו בציבור באמת בדרכים האחרות?
אין ללכת לפי אותו סדר. ולא רק שאין ללכת, אלא אי אפשר ללכת לפי אותו סדר. הסדר, מה שהוא המחזור שלנו, הוא כהשלמה של עשרות ומאות דורות, שכל אחד הוסיף בו חידושו ועשה סדרו, ומתוך זה נהיה. מה שנוהגים בדרך כלל נהיה איזה מהלך השווה לכל נפש באיזה אופן. נכון, ואיני אומר שהוא מוקשה.
אך אדם שיש לו רגש מסוים, שיש לו בקשה מסוימת, דרך משל, הוא מבין מה עליו לעשות. עליו למצוא אחד מן הקטעים, אחת מן התפילות המדברות אליו. או שיש אופן שמשתמשים בכל דבר כדי להגיע. אדם מבקש להגיע לדרגה רוחנית מסוימת, לרגש מסוים, למחשבה מסוימת, לכוונה מסוימת, ואומר מחזור עד שהוא מגיע לשם. זו אחת העצות, שכתובה בבעל שם טוב — אין הוא אומר ממש כך, אך זו אחת הדרכים שאפשר לנקוט. או שהוא עושה לעצמו סדר לפי מה שהוא מבין: מה דאורייתא, מה דרבנן, מה מנהג. איני יודע אם דווקא את הדאורייתא צריך להדגיש יותר, אלא מה שהוא יותר עיקר, מה שהוא יותר מרכזי אצלו, אותו הוא עושה סדר ואותו הוא עושה. זו הדרך לעשות דברים.
המשל של הסליחות: ראש השנה אינו יום הסליחה
וסבורני שאפשר לראות זאת, ומעניין מאוד, ואני מבקש להדגישו: סבורני שכך צריך להשתמש בחלקים. אפשר לראות שזה בדיוק מה שכל היהודים בכל הדורות עשו. אמשול משל: היום ערב ראש השנה. ראש השנה הוא מצוה של תקיעת שופר, אומרים מלכיות זכרונות ושופרות, אומרים תפילות ראש השנה — הכל ברור מאוד מה ההלכה מדאורייתא ומדרבנן. ויודעים שעל פי ראש השנה הוא יום הדין, ‘בראש השנה יכתבון׳ (מוסף ראש השנה, ונתנה תוקף) וכו׳, כל אלה דברים ידועים.
אך עבודת ראש השנה היא כל אחד לפום דעתיה. ורואים בבירור, לפחות במנהגנו — איני יודע אם אולי יש מנהגים אחרים — שבראש השנה אין אומרים סליחות. ראש השנה אינו זמן לומר סליחות, ראש השנה אינו זמן לעשות תשובה ולהתפייס. יום כיפור הוא זמן של סליחה. חשבתי קודם, כאשר דיברו על כתיבה, מעניין מאוד שבסליחה אין אומרים ‘יכתב סליחתי׳, אלא אומרים תמיד ‘ויאמר ה׳ סלחתי כדברך׳ (במדבר יד כ). ויתכן שהדבר נוגע ל… אפשר להמשיכו עם השיחות שדיברנו, ויש להתבונן כיצד. אך על כל פנים, סליחות אינן דבר של ראש השנה.
מדוע אומרים סליחות בערב ראש השנה?
עם כל זה, כל היהודים אומרים היום סליחות לפני ראש השנה, כל היהודים כמעט. איני יודע אם היה כך מנהג מאז — הרמב״ם אומר סליחות רק בעשרת ימי תשובה — אך כל היהודים היום אומרים סליחות כבר לפני ראש השנה, מעט יותר או מעט פחות. ומה פשר הדבר? מה עניינו כאן? ראש השנה אינו יום הסליחה. ובטוח אני שהפירוש הוא — מי שמעיין בסליחות של ערב ראש השנה, דרך משל, יכול לראות זאת בבירור מאוד. ויש כל כך הרבה סליחות. סבורני שלא נעשו כדי שאחד יוכל לומר את כולן. יש, כמו שאמר הרבי מקוצק, שאי אפשר לומר תהלים: דוד המלך נטל שבעים שנה לומר תהלים, כיצד אפשר לומרו ביום אחד? ווארט עמוק מאוד, והוא אמת מאוד.
מנהג העולם כבר עשה דבר שהוא פחות או יותר שווה לכל נפש, המערכת פועלת, וטוב הוא לכל אחד. אך באמת לומר סליחה — כלומר, כל אחת מן הסליחות כתב אדם ששרוי היה מעט כך. חשב יהודי: אני חפץ לגשת אל ראש השנה, אני חפץ לעשות את עבודת ראש השנה בשמחה — וצריך לעשותה בשמחה, בהתרוממות המוחין, צריך לעשות ראש השנה. אך אין הוא יכול, יש לו בעיה, בעיה אישית, לא בעיה כללית. שיש מצוה לתקוע בשופר, ולומר מלכיות בשמחה — זאת הוא עושה, אין לו בעיה. אך אדם הוא, ויש לו נפשו שלו, אף הוא אדם. הוא מרגיש שחטא כל השנה. כך הוא מרגיש. לא כל אחד מוכרח להרגיש כך, אך כך הרגישו היהודים. איש אינו מחויב להרגיש כך, אך על פי רוב מרגיש אדם כך, שכן אדם הוא אדם, ובמשך השנה עושה הוא בקטן ובגדול. יש הרי סדר נורמלי. איני אומר שמוכרחים, אך רוב בני האדם מרגישים ש…
והוא חפץ בראש השנה, חפץ לעשות את עבודת ראש השנה. זה ממשי מאוד, זה הדבר הממשי ביותר. אך עתה אין הוא יכול. הוא מרגיש שעליו להיטהר מעט, שעליו להתפייס מעט עם הקדוש ברוך הוא, שעליו לפעול דבר מה כדי שיוכל לומר ראש השנה. מה שהוא עושה — כל הסליחות שבערב ראש השנה כתבו אנשים שניסו באופן אישי להתפייס עם עצמם, עם האלקים, עם התורה, עם היהדות לפני ראש השנה, כדי שבראש השנה יוכלו לעשות מה שעליהם לעשות.
כתוב את סליחתך שלך
ואחר כך כבר נהיה סדר נוסף, שכבר צריכים לומר סליחות. טוב מאוד, ואומר אני שיש אופן שנעשה איזה דבר של ווערטער, אך חשוב מאוד להוציא דבר זה בכל יהודי. הדבר האמיתי בעבודה הוא שאדם צריך לכתוב את סליחתו שלו, לא מאה. אדם אומר: אני עושה את שלי; וכי אעשה חמש מאות סליחות, איני יודע מה אמרתי בימים אחרים? לא! כל אחת מן הסליחות, פחות או יותר, כתב אדם אחד בשנה אחת, לפי שזה מה שהרגיש, זה מה שהוצרך כדי להתפייס כדי שיוכל לעשות את השנה.
מי שיכול לכתוב סליחה, כותב ועושה סליחה. מי שאומר תהלים, מוצא פסוק אחד בתהלים, פרק אחד שעושה מה שעליו לעשות. או שעושה התבודדות, או שאומר חידושי תורה. יש כאן דרכים רבות שבהן הוא עושה דברים.
שתי עבודות נוספות: אוצר עשיר
יש שתי עבודות נוספות, וסבורני שחלק גדול, אף במחזור של יום טוב יש חלקים כאלה, ואנו מדלגים על חלק, שכן נראה שהבינו שאין הוא נחוץ לכל אחד. אומרים את הסליחות, ויש מקומות שמדלגים על חלקים, לפי שמבינים ש… אך כל אחד צריך — או שהוא מוצא, אוצר עשיר מאוד הוא, הסליחות עם המחזור, אפשר למצוא מכל היבט, מכל נקודת מבט. אין מוכרחים את הכל. אפשר לומר תורה. מדוע צריך כאן זה וכאן זה? כל אחת כתב אדם שביקש פשוט — מלבד מה שצריך להגיע אל הכלל, לתקוע בשופר, לומר מלכיות זכרונות ושופרות, לעשות הכל — הוצרך למצוא דרך שבה הוא מבקש להכשיר עצמו כלפי הדבר. וזאת עשה, וזאת צריך כל אחד לעשות: או למצוא קטע, או למצוא זמן, או כל אחד לפי אופנו שהוא יודע שתיקונו פועל.
סיום
ובזה נסיים להיום. שילמדו בחוזק רב את הפקודים על ראש השנה ואת המצוה בזוהר, אך איני מאמין שיש לי עתה זמן. וכבר ארוך השיעור די, על כן נסיים כאן ונאחל זה לזה שנה טובה. לשנה טובה תכתבו ותחתמו לאלתר לחיים.
תמלול מלא 📝
ערב שבת קודש שיעור בספר הזוהר — ערב ראש השנה תשפ״ז
הקדמה: המבנה של שיעור ערב שבת
יהודים יקרים, היום הוא ערב ראש השנה תשפ״ז. אני חושב שזה כבר לפחות ראש השנה העשירי שאנחנו לומדים את השיעור לפני שבת ולפני ימים טובים בכל שבוע. כך אנו מקווים להמשיך את שיעור ערב שבת גם לעוד עשרות שנים. שיעור בספר הזוהר, שאנו מנסים להעביר בצורה יותר פנימית — יותר אמיתית — תוך שימוש בשפה ובלשונות של המקובלים, של הזוהר, של הספרים החסידיים, המגלים חידוש אור. והדרך איך אפשר לדבר על להיות יהודי, וממילא איך להיות יהודי, כי נשמתנו נבנית מהדיבורים, מדברי התורה, מדברי התפילה שאנו מדברים ושאנו חושבים.
מדובר בגלגל, מדובר בסדר מעגל השנה, תקופת השנה, כולם לשונות של מעגלים שמסתובבים. אנו זוכרים, מאין באת ולאן אתה הולך (משנה אבות פ״ג), ועם מי אנו באים והולכים — כל החברים, כל הרבנים שאנו לומדים מהם ואיתם, שהם לומדים מאיתנו. זה חלק מהמבנה, חלק מאור התורה עצמה: החברים המקשיבים, החברים שמבקרים, החברים ששומעים כן, והחברים שאולי לא שומעים.
בעזרת ה׳, ה׳ יעזור שיעשו חבורה שתלמד בכל יום שישי בבוקר ביחד, שיהיה הרבה יותר חי ויותר מעניין; יהי רצון שזה יקרה עוד השנה. אבל בינתיים אני לומד את זה באופן פרטי, זה רק מוקלט, ויש סיבה גדולה למה זה כך. נתגבר על זה ונמצא דרך לעשות את זה גם בחבורה.
החברים כחלק מהיחוד
אבל אפילו כך, החברים, המאזינים, הם חלק כמו הדין של תורה. תמיד יש בחינת יחוד זכר ונקבה, שזה אומר בחינת קודשא בריך הוא ושכינתיה. כל שנים שיושבים ועוסקים בדברי תורה שכינה ביניהם (משנה אבות פ״ג), פירוש על פי קבלה, אחד מהם הוא מרכבה לשכינה, ואחד הוא מרכבה לבחינת המשפיע לשכינה. יכולות להיות מדרגות גבוהות יותר: אם רב מובהק שלימדה תורה, זו מדרגה של פנימיות אבא ואמא. וכמו אב — אב אביו שביעו לחיי עולם הבא — זה חיצוניות אבא ואמא, או ישראל סבא ותבונה, שזו המדרגה של אב גשמי.
המבנה של לימוד התורה ומציאות העולמות
המבנה של לימוד התורה הוא המבנה של מציאות העולמות, של מציאות הספירות, של הדרך הפנימית איך העולם עובד באמת. יסוד היסודות שאנו לומדים מהזוהר הוא, ששום דבר לא קורה בלי מקבל; הכל תלוי — הכל תלוי בשכינה, בזאת יבא אהרן אל הקדש (ויקרא טז ג). זו השכינה, שהיא באמת הרמוזה ביום של ראש השנה, יום המלכות. הכל תלוי בשכינה, כמו שהכל תלוי בתחתונים.
הפירוש של הרמ״ק: אור חייב להיות לו מקבל
אנו לומדים הרבה פעמים בשם הרמ״ק, וכך הוא מבין את הזוהר הקדוש: שההשפעה העליונה, מבחינת מה שהוא בעצמו, לא משנה לו אם יש לו תלמידים. אם היה צדיק לבדו, לא היה שום הבדל מי התלמידים שלו — מצד הבחינה שלו אצל עצמו, שאנו קוראים בחינת אין סוף בערך עצמו, בחינת המשפיע בערך עצמו.
אבל כל המושג של אור, של שכל, הוא שהוא חייב לתת — טבע הטוב להיטיב. ולתת אפשר רק אם יש מי שיקבל. אף על פי שהוא מלא כל טוב, הוא לא יכול לתת אם אין מי שייקח את זה. זה השלב הראשון של הבנה שהכל תלוי לפי מעשה השכינה, לפי מעשה התחתונים, שרמוזים בשכינה, שמביאים את זה לבחינה של המשפיע ולבחינה של המקבל.
הצורך במקבל: למה כותבים ספר?
אם אין למי לדבר, אין שום אור; המציאות לא קורית. כך גם כשחכם או צדיק כותב משהו. לפעמים מדברים ישירות, כמו שמלכת שבא אמרה לשלמה המלך: אשרי אנשיך אשרי עבדיך אלה העמדים לפניך תמיד השמעים את חכמתך (מלכים א׳ י ח). זו אשרי גדולה, כבוד גדול, גם ליושבים וגם לחכם עצמו, כי הם שומעים את חכמתו.
אבל יש עוד דרכים נסתרות, כמו שלח לחמך על פני המים כי ברב הימים תמצאנו (קהלת יא א). יש אנשים שכותבים הרבה גילויים, חידושים חזקים. אני חושב שאפילו הזוהר הקדוש, והרמב״ם בוודאי במורה נבוכים — הרבה מהגילויים הגדולים של סודות התורה נכתבו על ידי אנשים שלא היו להם כראוי תלמידים שישמעו מהם. מה היה להם? היה להם עט, הם כתבו ספרים.
למה אדם צריך לכתוב ספר, לא מספיק שהוא חושב לבדו? כי התורה חייבת להיות לה מקבל, חייב להיות למי לדבר. לפעמים המקבל הוא ישיר, בגלוי, ואז זה לפי ערך המקבל שנמצא שם. לפעמים יש מישהו שמשיג דברים הרבה יותר עמוק, ומבני דורו אין לו חברים שהוא יכול להסביר להם בבירור; אפילו יש לו תלמידים, הוא לא יכול להתבטא מאה אחוז בפניהם.
סוד הכתיבה: נגלה ונסתר
הכותב והמקבל בסוף העולם
לפעמים אדם כותב טקסט, וזה מגיע למישהו אחר בסוף העולם שזה באמת בשבילו. האנשים בינתיים נעשים כמו בחינת מעבר; הם לא המקבלים האמיתיים, אלא בחינות של ערוץ שעובר דרכם. כך לומדים ספרים כמו הזוהר שנכתבו.
רבי אבא יכתוב
יש בחינה של הזוהר שנקראת רבי אבא יכתוב. רבי אבא הוא הכותב של הזוהר; אבא הוא בוודאי אבא דאצילות אמת. “רבי אבא יכתוב” הוא גם הסוד של וכתבנו בספר החיים. האריז״ל מפרש שהכותב הוא חכמה תחתונה, הוא חסד וגבורה, אבל מקור הכתיבה הוא חכמה. ו״רבי אבא יכתוב” הפירוש הוא שאנו מדברים למי שהולך לקרוא את מה שאנו כותבים. כך אפשר לתת דברים שאינם נמצאים מולך; לכן זה נסתר.
נגלה מול נסתר
נגלה הוא מה שהאנשים שנמצאים כאן יכולים לקבל מאה אחוז. נסתר הוא מה שאדם מבין בינו לבין קונו, מה שהוא חושב באמת, אבל אין לו למי לומר; הוא נותן את זה בדרך כתב, או בדרכים אחרות, או לפעמים הוא כן מדבר את זה.
היו צדיקים חסידיים שדיברו דברים אפילו הם יודעים שהמאזינים לא מבינים את זה — זה צריך להיות בעולם. מה הענין להיות בעולם? זה אומר שזה צריך להגיע לאיזשהו מקום. אולי החכם ששומע את זה ולא מבין, יחזור על זה לאחר, והוא יבין את זה. אלו הדרכים הנסתרות.
כתבנו לחיים: פירוש חדש בדוגמא לעילא
המלאך סופריאל והכתיבה למעלה
כל דבר הוא דוגמא לעילא. מה שאנו אומרים כתבנו לחיים בראש השנה הוא נושא גדול של הכתיבה בספר. מובן שזה משל, אבל מה ההבדל? אומרים שהקב״ה מדבר והקב״ה כותב. יש מלאך סופריאל, הוא כותב. מי הוא המלאך סופריאל? המלאך סופריאל הוא אותו רבי אבא שכתב את האדרא, שכתב את הזוהר.
דיבור: ויאמר אלקים והשבעה קולות
המלאך סופריאל הוא הפירוש שהדברים שהקב״ה מדבר, הוא מה שכתוב במעשה בראשית בגלוי — ויאמר אלקים (בראשית א) — זה באופן כללי הז׳ תחתונות, שבעת ימי בראשית, השבעה קולות, כמו שכתוב קול ה׳ בכח קול ה׳ בהדר (תהלים כט ד) וכן הלאה. אלו דברים שהקב״ה אומר. אבל שואלים תמיד במעשה בראשית: למי הוא אמר? כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמד (תהלים לג ט) — למי הוא ציווה, עדיין לא היה?
כביכול דמיינו שיש מישהו שיכול להבין. היהי אור (בראשית א ג) הוא מאמר כזה שהעולם עדיין יכול להבין את הנגלה שלו; לכן הוא אמר את זה. יש דיבור ברור שהקב״ה אומר “יהי אור”, יהי רקיע (בראשית א ו), וכן הלאה.
תורה שהיתה כתובה לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה
לפני כן הייתה בחינה של תורה שהיתה כתובה לפניו. כמו שאנו לומדים במדרש ובזוהר, הקב״ה הסתכל בתורה הכתובה לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה (עי׳ ירושלמי שקלים פ״ו), ולפי זה הוא דיבר — כביכול כמו מישהו שקורא מתוך הכתב. כמו שדוד המלך בנה את בית המקדש, הכל בכתב מיד ה׳ עלי השכיל (דברי הימים א׳ כח יט): נתן הנביא כתב תוכנית של בניית בית המקדש, והבונים הסתכלו על התוכנית. או אדם קורא בתורה ואחר כך עושה — זו התכלית של קריאת התורה, ללמוד על מנת לעשות (עי׳ משנה אבות).
אתה מבין קושיה: אם אין עולם, איך יש כתב? לכן אומרים “באש שחורה”. אש אומר שלא תבין; אפשר לדמיין שכותבים באש, אבל המשל של אש נותן בדיוק שזה לא כתוב ממש. מה זה אומר שזה כתוב? שלפני שהיה עולם, וגם אחר כך באמת, יש כתב. כתב הוא כביכול מה שהקב״ה כותב לעצמו. מחשבה בעלמא — לפני שיש ספר. הקב״ה רצה לברוא את העולם בספר וסופר וסיפור (ספר יצירה). יש דברים שהוא מבין, והוא מבין שהוא צריך גם לגלות את זה, אבל עדיין לא הגיע הזמן.
עשרים וששה דורות עד אברהם אבינו
כביכול הקב״ה חיכה עשרים וששה דורות עד שיבוא אברהם אבינו, שיהיה לו עם מי לדבר. הוא דיבר עם אדם, עם קין, הם לא הבינו אותו; לא היו דיבורים. להם הוא אמר יהי אור, יהי רקיע, אבל הוא לא הבין עמהם.
בא אברהם אבינו, הקב״ה נתן לו את התורה, ואחר כך למשה רבינו, והמכתב מכתב אלקים הוא (שמות לב טז). והמשנה באבות אומרת שהמכתב הוא הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות. כך הוא פירוש אחד של כתב של לוחות.
הכתיבה על שם העתיד
בסופו של דבר הוא מצא מישהו, משה, אברהם. מה שהוא דיבר עם כל אחד הכל יפה ונאה. אבל יש את הדבר הזה: מה שכתבתי, וכתבתי את זה כי הבנתי שהייתי חייב לתת את זה על שם העתיד — מחשבתן של ישראל קדמה לכל (עי׳ בראשית רבה); בלי זה לא היה כתב גם כן. אבל עכשיו יש מי שיוכל לקרוא את הכתב שלי, מי שיראה את הדברים שהם הפנימיות הכוונה, המשמעות של העולם שהקב״ה היה חייב לכתוב.
וכך כי ברב הימים תמצאנו (קהלת יא א): אחר כך, מרחוק, יוכלו לקרוא את הכתב, לפתוח את המכתב, להבין שזה סוד התורה, ההבדל בין מעשה בראשית ותורה.
כתבנו לחיים: זכור אותנו בתורה
כשאנו אומרים בראש השנה כתבנו לחיים — יש כתיבה, אחר כך ביום כיפור חתימה — הפירוש הוא: זכור אותנו בתורה. לכן אומרים על כל דבר במלכיות, זכרונות, שופרות, כמו שכתוב ונאמר, כמו שכתוב בתורה, ועל ידי עבדיך הנביאים כתוב — הכל “כתוב”. כי הכתב אומר: כן, אנחנו יכולים לדבר איתך. דיבור הוא מה שכל אחד יכול להבין. אבל יש בחינות שכביכול מרחוק זה יותר טוב; אנחנו רוצים לקרוא, לפתוח את העיניים ולקרוא מה הקב״ה כתב. זו רמה אחרת לגמרי, עמוקה יותר של הבנת המציאות, של הבנת רצון הבריאה, כוונת הבריאה. זה ה״כתבנו לחיים”.
כתוב אותנו בספרך: היחוד הנעלם
פירוש חדש לגמרי: כתוב אותנו בספרך. כשאנו אומרים כתבנו, זה לא סתם שלקב״ה יש ספר שהוא אומר מי יחיה ומי ימות (מוסף ראש השנה). זה אומר שאנחנו צריכים להיות כתובים — לא רק מדוברים, לא רק בדבר פיו, שזה כמו כל אחד. משפט לאלקי יעקב (תהלים פא ה): משפט הוא בדרך כלל אצל המלך בפה, ויש סופר שכותב. כשאומרים “כתבנו”, אומרים לקב״ה, לא לסופר — יכול להיות שהוא עושה את זה על ידי סופר, איזה מלאך — אבל הרעיון הוא שאומרים את זה לקב״ה, בתורה הקדומה, בתורה כתובה לפניו, מה שאתה יכול רק לכתוב.
לכן צריך להיות בחינת ריחוק, כי מה שאדם כותב הוא עושה ביחיד. הכותב כותב, ואחר כך זה מגיע למישהו. לא יכול להיות יחוד גלוי, אלא יחוד נעלם יותר: הוא כותב למישהו, לא לכל העולם, ולא לעצמו (כי לעצמו לא צריך לכתוב, הוא יכול לחשוב). זה היחוד הנעלם שנקרא כתיבה, שאנחנו מכוונים בראש השנה — שנראה שזה זמן של נתק, זמן שאינו של יחוד, נעשה פירוד — אומר שרוצים למצוא את הכתיבה. והכתיבה היא כביכול על גוף הנוק׳, שזה כשחותכים, שם כותבים. זה כבר למי שמבין את הסודות.
חזרה ליסוד: שני האופנים של דיבור וכתיבה
נגלה ונעלם, דיבור וכתיבה
בואו נחזור למקום שהתחלנו. תמיד המקובלים, השומעים, הם חלק מזה, אבל יש שני אופנים: האופן הנגלה, שאנו קוראים דיבור; והאופן הנעלם יותר, שאנו קוראים כתיבה (להקליט וידאו זה גם בחינה של כתיבה). והעבודה של ראש השנה היא לגלות את שני הדברים. צריך לשמור את זה קצת, כמו דבר שלא הגיע זמנה להתגלות, כמו שהזוהר כותב ויודע שלא הולכים לקרוא את זה היום. בסוף הימים, כתוב בזוהר, יתגלה הספר. מי שכתב את הזוהר הבין שהוא כותב דווקא כי אין לו עם מי לדבר. פעם יבוא דור, אנשים שיהיו מוכנים לשמוע את הדיבורים, לקרוא את הכתבים.
והופע בהדר גאון עוזך: למד אותנו סודות התורה
גילוי הסוד שאנו מבקשים בראש השנה, והופע בהדר גאון עוזך (מוסף ראש השנה), הפירוש הוא: למד אותנו סודות התורה. תן לנו להבין מה כתבת בתוכנית שלך לפני שעשית את העולם, לא רק לשמוע מה אמרת אחר כך. זו פרשת י״ג מדות של רחמים: אחרי שמשה רבינו ביקש מחני נא מספרך אשר כתבת (שמות לב לב), הקב״ה אמר לו, יש לי עוד ספרים גדולים יותר שאתה לא יודע. ויעבור ה׳ על פניו ויקרא (שמות לד ו) — הוא קרא לו מספרו. משה רבינו חשב שספר הקב״ה כתוב רק אל קנא ונקם (עי׳ נחום א ב), פקד עון אבות על בנים (שמות לד ז); הקב״ה הראה לו ספר עמוק יותר, הספר של י״ג מדות של רחמים.
המקבלים מעוררים את המשפיע
מטרת האור: לתת לתחתונים
יש עוד רמה שהמקבלים מעוררים את המשפיע. לרב יש הנאה מכך שהוא יכול לדבר לאחר, או לפחות למי לכתוב. מאחר שמטרת האור, מטרת השפע שהעליונים מקבלים, היא כדי לתת לתחתונים — אם אין מי שיקבל, הוא גם נעשה אפל. כשלרב אין תלמידים, הוא יודע בעצמו מה שהוא צריך לצורך עצמו, לתיקון נפשו. אבל יש הרבה יותר מה לדעת. במובן מסוים גם להיות רב זה לתיקון נפשו, כי נפשו היא להיות משפיע; אבל אם אין לו מי שיקבל, יהיה לו רק מעט כמה שמספיק לו.
חשוב מצד הכלים והכישרונות
זה לא חשוב לשכינה שהוא יהיה חכם גדול לשם עצמו. זה חשוב כי יש לו את הכלים והכישרונות, הוא יכול לדבר עם עוד הרבה אנשים; לכן נותנים לו את ההבנות, את החכמה לדבר עם אחרים. אבל אם לא יהיו אחרים, לא יהיה לו לעצמו גם כן.
את עצמו הוא נותן
אבל לא אפשר לחלק כל כך טוב ולומר שמה שהתחתונים משפיעים על העליונים זה רק לגבי החלק שהם נותנים הלאה. היחוד התדיר הוא לצורך התחתונים. כל אחד מבין שדברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב. רב הוא לא בחינת מעביר — בחינה חלשה — הוא לא משפך שאומר סתם דברים. אפילו אם קוראים לו משפך, הדרך שהוא משפך היא דרך הפנמה, דרך הבנה בעצמו של הדברים שהוא מלמד. אם אין דברים שלוקחים את נשמתו ועושים אותו גדול יותר ובהיר יותר, הוא לא יוכל ללמד את זה לאחר — הוא לא תיבת דואר, הוא אדם.
אז כאשר מחלקים בין היחוד לצורך עצמו ובין השפע לצורך השפעה, שניהם שפע משנים את העליון, את המשפיע. אם אין מקבל, אם המקבל אינו מוכשר, אין לעליון רק חלק נוסף – כי אי אפשר לחלק לשני חלקים. את עצמו הוא נותן: רבי אמיתי, מידת החכמה האמיתית, הם נותנים את עצמם, לא משהו אחר. זו התכונה של כל השפעת חכמה. רבי שמלמד את תלמידו אינו שולח לו מידע שלקח ממקום אחר, הוא נותן לו את עצמו – כמו הקב״ה, רבו של כל ישראל, נותן את עצמו לנשמות ישראל.
אז כאשר התחתונים אין להם כלי קבלה, אינם מוכנים לקבל, אין לו את עצמו, כביכול. מצד עצמו שבעצמו זה אמן כן יהי רצון, אבל העצמו אולי אינו כל כך מעניין. אצל אנשים שתפקידם להיות רבי – אם לא יהיה רבי, לא יהיה רשע מרושע, אבל לא יהיה לעצמו. מאחר שיש לו מי שישמע, והוא הולך בדרך גילוי או בדרך העלם, הוא עצמו נעשה גם משהו אחר.
תנו עוז לאלקים: הכל תלוי במעשי התחתונים
זה יהיה הבנה עמוקה יותר של מה שאומרים לנו הכל תלוי בשכינה, הכל תלוי במעשי התחתונים. על כך אומרים לנו תנו עז לאלקים (תהלים סח לה): הספירות העליונות עצמן, השמות הקודש עצמם, תלויים במעשינו. לא רק החלק שהם נותנים הלאה – כי מה שהם נותנים הוא בעצמו, ואם אין להם למי לתת, לא יהיה לעצמו גם כן.
מגדל להיות לשם השם
יוצא, מלבד בחינת כתב שאנו רוצים להוציא את היחוד שקיים דווקא על ידי כתב, יש גם את הנושא שאנו רוצים להיות מגדל לשם השם – מגדל את שם המשפיע, שם האב, שם הרב. איך מגדלים? לא כי חסר לו משהו, אלא דרך זה שיש למי לדבר, ואז הוא עצמו יהיה מה שצריך להיות.
כל אחד, כלפי מה שהוא משפיע וכלפי מה שהוא מקבל, צריך להיות מקריב את מקומו – בוודאי כל זכר, יראה כל זכורך (שמות כג יז). ובאמת יש לכל אשה גם בחינה של השפעה. כל אדם בעולם, מלבד אולי תינוק בן יומו, תינוק – אבל כל מי שכבר בן חמש שש ויש לו אחים קטנים – הוא בחינת משפיע ובחינת מקבל. וצריך למצוא את הקשר נכון, שיהיה למי לדבר; ואם אין, יש לזכור את סוד הכתיבה ולנסות להוציא זאת. וכמה שאני מקבל, יש לכוון כלפי זה.
הפרדוקס של שער ההקדמות
זה כמו סתירה שלומדים בשער ההקדמות: אם המשפיע מסתכל על מה שגבוה ממנו, הוא מכיר את מקומו כלפי מה שמעליו – זו בחינת יראה – אז הוא מקבל לעצמו, אבל הוא לא נותן לזולת, הוא כביכול חשוך בצד שפונה כלפי מטה. ואם הוא פונה כלפי מטה, יהיה כביכול חשוך לצד אחר. זה פרדוקס שצריך להתמודד איתו, קצת כך וקצת כך.
אחד מהיסודות להתמודד עם הפרדוקס: שהדרך שבה הוא מקבל מה שלמעלה ממנו היא על ידי התעוררות מה שלמטה ממנו. הדרך שהשכינה מקבלת אור היא דרך זה שאנו מעוררים אליה, ודרך זה היא מקבלת מז״א. הדרך שז״א מקבל אור היא דרך זה שהשכינה פונה אליו, ואחר כך הוא מקבל מוחין מאבא ואמא, וכן למעלה ולמעלה. זו הדרך הנורמלית, הנכונה. בדיוק בדקות יש לפעמים מה שהוא או אחד או השני – הדקות קשורה לזמנים שהם כמו פירוד. אבל התיקון, העבודה, היא להראות שזה אותו הדבר.
כל דבר אינו לעצמו: הכלל והפרט
עד כאן תורה היוצאת מן הלב, לפי המצב של איך שאנו בשיעור בערב ראש השנה. וצריך להזכיר, כערב ראש השנה: המציאות של כל דבר אינה לעצמה. אין דבר בעולם שהוא רק לעצמו, שעומד לפני עצמו. לכל דבר יש דברים שלמעלה ממנו ודברים שלמטה ממנו; כלפי זה הוא בן, וכלפי זה הוא אב, כמו האיברים. אין דבר באופן מוחלט שמשהו מנותק ממשהו אחר.
המערכת העצומה: מעשה עולם
כל מה שאנו עושים בראש השנה ובכל השנה הוא לתפוס איפה אנו במערכת העצומה, המערכת שנקראת מעשה עולם – אתה זוכר מעשה עולם (מוסף ראש השנה) – והוא נותן לכל אחד את שלו. כמה שאדם מבין בדיוק איפה הוא שייך, ויש לו למי לדבר, וממי לקבל, ועם מי לקבל.
חברים: מקבלין דין מן דין
יש בחינה של חברים, באותה רמה שלו, אבל זה קצת מסובך. אנשים חושבים שחברים פירושו שווה בשווה, אבל שווה בשווה אינו מציאות – אם היינו שווה בשווה היה זה אותו הדבר. חבר אמיתי הוא ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט יח), הוא אותו הדבר כמוך; אבל בגשמיות, בעולם הזה, אין דבר כזה. תמיד, ונותנים באהבה רשות זה לזה, והתרגום אומר מקבלין דין מן דין. וקרא זה אל זה (ישעיה ו ג), אומר התרגום, מקבלין דין מן דין: קיבלתי ממך ואתה מקבל ממני, מתחלפים, רגע כך, רגע כך, אולי באותו רגע שניהם. זה יכול להיות עדין ומסובך מאוד, אבל חברים הם באופן כללי אנשים שנמצאים ברמה שלי.
בשבילי נברא העולם: חלק, לא מנותק
כל אחד עושה את חלקו במציאות הגדולה יותר. יש עולם שלם, וחלק מתפקידו של כל יהודי הוא להיות משפיע על כל העולם. חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם (משנה סנהדרין פ״ד). ומה יהיה הדמיון שלי – אתפלל וכל העולם ישתנה? זאת צריך להבין מכיר את מקומו: כן, אבל קצת, צריכים עוד כל שאר האנשים שיתפללו ויעשו. אבל לא יכול להיות שאדם ירגיש שהוא מנותק. אין אף יהודי אחד שהוא לא משנה משהו ביחס לכל העולם. זה יכול להיות חלק קטן מאוד, מיליארדית אחוז – אבל אחוז שאינו מנותק מזה.
העולם הוא מערכת, מערכת שבנויה לקבל שפע מלמעלה ולתת הלאה. לכן יש כל כך הרבה אנשים: אם אדם נברא יחידי, הוא אומר בשבילי נברא עולם – אבל מה זה “נברא עולם”? כל שאר האנשים. לכן יש כל כך הרבה אנשים, כי העולם לא יכול להיות מה שצריך להיות בלי כל אדם – אבל לא באופן מנותק. לכל אחד יש את חלקו, אבל לא כל אחד הוא חיצוני. זו הבחנה חשובה: מדברים הרבה פעמים שלכל אחד יש את האינדיבידואל שלו, והוא חושב שהוא יכול לעשות חיצוני לכל העולם. אבל כל אחד יכול לעשות בדיוק כי הוא נמצא איפשהו בין אביו לבין ילדיו – הן כלפי עבודת ה׳ שלו עצמו, להבין וללמוד ולהתפלל, והן כלפי שאר העולם.
כל עבודה מחוברת לכל העולם
כמו שלאדם יש עבודה: הוא לוקח קלט שהוא מקבל, ושכל שגם הוא קיבל מאיפשהו, והוא עושה אותו קצת יותר טוב ונותן הלאה. אין אף עבודה אחת בעולם שאינה מחוברת לשאר כל העולם.
בתוך עמי אנכי יושבת: בקשות פרטיות בראש השנה
הטעות של לא להתפלל לעצמו
בתוך עמי אנכי יושבת (מלכים ב ד יג) לא אומר שאנשים לא צריכים להיות להם בקשות פרטיות – טעות גמורה. אומרים שלא להתפלל לעצמו; איך אתחיל, אני לא מעצמי? לא יכול להיות. “בתוך עמי אנכי יושבת” אומר שאיש האלוקים אומר לאלישע: אני לא צריך פרוטקציה. הרי יש מלך ושר צבא – מלכות לעולם עם צבאותיו, ה׳ צבאות.
תפילת חנה: ה׳ צבאות ובקשה פרטית
חנה אומרת ה׳ צבאות (שמואל א א יא): הקב״ה הוא מלך על כל צבאות עליונים ותחתונים, על כל המלאכים, השרים, חלקי הטבע, כל הדברים. הגמרא מתקשה, חנה היא הראשונה שאומרת ה׳ צבאות – מה זה קשור לכאן? חנה מבקשת בקשה פרטית. איך אפשר לומר שלא לבקש שום בקשה פרטית בראש השנה? חנה עומדת בראש השנה והיא מבקשת: ונתתה לאמתך זרע אנשים (שמואל א א יא), תתן לה בן. מובן, הבן לא בשבילה, כמו שכתוב בפירוש ונתתיו לה׳ כל ימי חייו (שמואל א א יא). שמואל הנביא היה שקול כמשה ואהרן, הוא החיה את כלל ישראל, פדה את היהודים מהשבר של תקופת השופטים, הוא ייסד את המלוכה. שמואל הנביא – בלעדיו אין יהדות.
וזה התחיל מחנה. תפילת חנה, שהיא ההפטרה שאומרים, מדברת על כל העולם: וירם קרן משיחו (שמואל א ב י) – משיחו פירושו המלך, מי שמנהיג; זה לא סתם.
אתה לא נולדת מהאוויר
הפשט פשוט מאוד. אין דבר כזה, בוודאי אדם צריך להתחיל מעצמו, אבל הוא מבין שהוא לא לבד, הוא לא נולד מהאוויר והוא לא הולך לאוויר. הוא שייך לאביו, למשפחתו, לעמו, לכל העולם באופן הכי כללי – למשפחות אדם, לבהמות, אדם ובהמה תושיע ה׳ (תהלים לו ז), לעצים, הכל. קצת הוא מקבל מהם, וקצת הוא משפיע עליהם. זו המערכת איך שהעולם עובד.
ותתפלל על ה׳: עולם התיקון
כשחנה רואה שחסר משהו בעולם, זה חסרון. והיא מרת נפש ותתפלל על ה׳ (שמואל א א י): כמו שהספרים החסידיים מפרשים, היא הייתה צריכה להתפלל על הקב״ה. היא שבורה, אין לה ילדים, יש לה עוד צרות אישות. היא אומרת: רבונו של עולם, ה׳ צבאות, אתה האלוקים שעושה הכל, יש סדר, אנחנו כביכול צבא, צבא. לכל אחד יש את תפקידו; ואם חייל אחד חסר יד, רגל, הוא שבור, הוא לא יכול להיות חייל. כל אחד חסר. אז מצד ה׳ צבאות אתה צריך לעזור לי.
לא לחצות את הקו
הזוהר אומר: לא תחשוב שצריך לעשות לך פרוטקציה מיוחדת, היש לדבר לך אל המלך או אל שר הצבא (מלכים ב ד יג), לא לחצות את הקו מאיפה שאת. כמו שאת – אשה שצריכה ילדים – קיבלת ילדים ישירות בדיוק מאיפה שאת. להיפך, זה עולם התיקון: ה׳ צבאות, שכל אחד איפה שהוא, שם הוא מקבל את השפע הנצרך לו והנצרך לתלויים בו, שיוכל להיות מקבל נכון למי שמשפיעים עליו.
זו המציאות של העולם. מה שאדם מתפלל לצרכיו, הוא מתפלל לצרכי העולם, הוא מתפלל לכבוד השכינה – זה לא שני דברים שונים. אדם קטן דעת, זה חסרון הדעת, חסרון ידיעה: לא יכולים את שם צבאות. עד חנה אף אחד לא ידע את השם, אז באמת היה בעיה – מי שלומד תקופת השופטים, כל אחד אמר לעשות שבת לעצמו. אם מבינים את שם צבאות, בכלל אין בעיה.
אלוהי מערכות ישראל
הקב״ה הוא אלוהי מערכות ישראל (שמואל א יז מה), שם צבאות של כל צבאות העולם, צבא מרום על המרום ומלכי האדמה על האדמה, ואנחנו חלק מזה. לפעמים אדם צריך לזוז – הוא לא במחלקה הנכונה, לא בדיוויזיה הנכונה של הצבא. תפילתו היא: הזז אותי לאן שאני שייך, אתה רואה שכאן אני לא מתאים, משנה מקום. אבל יסוד הדבר הוא, שלא יחשבו אף רגע שאנחנו דברים פרטיים – אנחנו פרט של כלל. אין דבר כזה, פרט בלי כלל לא קיים. ומה שאנחנו מתפללים, עושים אנחנו בשם כל ישראל, עם כל בני עולם, מעשה עולם, כל יצירי קדם, עם כל הדורות שהיו ושיהיו – עד אדם הראשון, עד נח, עד משיח.
אדם הראשון: נשמות תלויות בכל איבר
אנחנו נבראים שיש להם גוף כמו בהמה, חלק צומח כמו צמחים, וחלק דומם כמו כל דומם – המינרלים בגוף האדם הם חלק מסדר המחצבים בעולם. להתפלל על כל העולם לא שונה מלהתפלל על כל עצמך.
התפילה הנכונה של ראש השנה היא כמו אדם הראשון, שהאריז״ל מבאר בדרושיו ובשערי גלגולים: שאדם הראשון ידע שיש נשמות תלויות בכל שערה, בכל איבר. להיות אדם הראשון פירושו שאדם יודע: יש חלקים מהעולם ששייכים לידיי, לציפורניי, לראשי, לרגלי. ועל ידי שכולם כלולים בו, על ידי שיהיה כלול מכולם – במקומו הוא מתפלל על כולם, פותח לכולם, הוא מתקן את כל העולם. זו ההקדמה השנייה החשובה שחייבים לומר לפני ראש השנה.
הדבר השלישי: סדר העבודה והפרט הפרטי
הכלל והפרט בסדר התפילות
הדבר השלישי הוא דברים פשוטים בסדר העבודה, סדר התפילות, סדר המנהגים של ראש השנה וכל הימים הנוראים. הרבה מאוד פרטים, אין שיעור דברים שקורים. קצת כמו שדיברנו על הכלל והפרט, זה מבלבל מאוד אנשים חזקים – לפחות אנשים שיש להם קצת שכל על הדברים שלהם, שאינם רק בחינת עבד שעושה הכל וזה לא נוגע לו.
כאן אומרים סליחות, והתרת נדרים, ואחות קטנה, ושמונה עשרה, ומלכיות זכרונות שופרות, וכל פסוקי דזמרה – הרבה מאוד דברים שעושים.
אל תפרוש מן הציבור: שני דינים שונים
“בתוך עמי אנכי יושבת” פירושו שאי אפשר להיות נפרד. אין זו שלמות הנפש שאדם יכול להיות לגמרי מנותק מבית המדרש, מכלל ישראל שעושים כפרות וסליחות ותשובה ותשליך בראש השנה. אבל אדם לא יכול להיות מבולבל, סתם אחד שעושה כל מה שכתוב; או שהוא מחפש להיות לו טעם, חיות, התעוררות בכל דבר – גם לא נוגע.
פשוט מאוד שיש שני דינים שונים. מה שצריך להיות חלק – אל תפרוש מן הציבור (משנה אבות פ״ב) – זו בחינת הציבור, כמה שהציבור דורש. אם אחד הוא שליח ציבור, הוא צריך להתפלל הכל ולשיר. ואם לא, הוא צריך להשתתף כמה שחסר, לא יותר, רק מצד השתתפות מן הציבור. אבל מה נוגע לאדם עצמו, לתיקון נפשו הפרטי – דרך זה הוא יוכל להיכלל בציבור באמת בדרכים האחרות?
הסדר של המחזור שלנו הוא קומפילציה של עשרות מאות דורות, שכל אחד הוסיף את חידושו ועשה את הסדר שלו. מה שמתנהגים בדרך כלל נעשה מהלך ששווה לכל נפש – זה נכון, אני לא אומר שזה מופרך. אבל אדם שיש לו הרגשה מסוימת, בקשה מסוימת, צריך או למצוא אחת מהתפילות שמדברות אליו, או להשתמש בכל דבר כדי להגיע למדרגה רוחנית מסוימת, כוונה מסוימת – אומרים מחזור עד שמגיעים לשם. זה כתוב בבעל שם טוב, אחת מהעצות. או שהוא עושה לעצמו סדר לפי מה שהוא מבין: מה דאורייתא, מה דרבנן, מה מנהג; מה יותר עיקר, יותר מרכזי אצלו – זה הוא עושה סדר וזה הוא עושה.
המשל של סליחות: ראש השנה אינו יום הסליחה
אני רוצה להדגיש זאת, אפשר לראות שזה בדיוק מה שכל היהודים בכל הדורות עשו. היום ערב ראש השנה. ראש השנה היא מצווה של תקיעת שופר, אומרים מלכיות זכרונות שופרות, הכל ברור מה ההלכה מדאורייתא ומדרבנן, וזה יום הדין, בראש השנה יכתבון (מוסף ראש השנה, ונתנה תוקף). אבל העבודה של ראש השנה היא כל אחד לפי דעתו. ורואים בבירור, לפחות במנהג שלנו: בראש השנה לא אומרים סליחות. ראש השנה אינו זמן של אמירת סליחות, לא זמן של עשיית תשובה והתחננות – יום כיפור הוא זמן הסליחה. מעניין שהסליחה לא אומרים “יכתב סליחתי”, אומרים תמיד ויאמר ה׳ סלחתי כדברך (במדבר יד כ). יכול להיות שזה קשור לשיחות שדיברנו; צריך לחשוב איך. אבל על כל פנים, סליחות אינן עניין של ראש השנה.
למה אומרים סליחות בערב ראש השנה?
עם כל זה, כל היהודים אומרים היום סליחות לקראת ראש השנה. הרמב״ם אומר רק סליחות בעשרת ימי תשובה, אבל כל היהודים היום אומרים כבר לפני ראש השנה, קצת יותר קצת פחות. מה הפשט? מי שמסתכל בסליחות של ערב ראש השנה יכול לראות זאת בבירור רב. יש שם הרבה מאוד סליחות; אני מניח שזה לא נעשה כדי שאחד יוכל לומר הכל. כמו שהרבי מקוצק אמר, אי אפשר לומר תהלים — דוד המלך לקח שבעים שנה לומר תהלים, איך אפשר לומר את זה ביום אחד? דבר עמוק מאוד, ואמת מאוד.
מנהג העולם כבר עשה משהו שהוא פחות או יותר שווה לכל נפש. אבל באמת לומר סליחה — כל אחת מהסליחות כתב יהודי שהיה במצוקה כזו: הוא חשב, אני רוצה ללכת לראש השנה ולעשות את העבודה בשמחה, בהתרוממות המוחין. אבל יש לו בעיה אישית, לא בעיה כללית. את המצווה של שופר, ולומר מלכיות זכרונות שופרות בשמחה, הוא עושה — אין לו בעיה. אבל הוא גם אדם, יש לו את נפשו שלו, הוא מרגיש שהוא חטא שנה שלמה. לא כל אחד חייב להרגיש כך, אבל לרוב אדם מרגיש כך, כי אדם הוא בסך הכל אדם ולאורך השנה הוא עושה לא מעט דברים קטנים וגדולים.
הוא רוצה לעשות את העבודה של ראש השנה — זה הדבר הכי אמיתי — אבל הוא לא יכול. הוא מרגיש שהוא צריך להיטהר, להתחשבן עם הקב״ה, לעשות משהו כדי שיוכל לומר ראש השנה. כל הסליחות בערב ראש השנה כתבו אנשים שניסו באופן אישי להתחשבן עם עצמם, עם ה׳, עם התורה, לקראת ראש השנה, כדי שבראש השנה יוכל לעשות מה שהוא צריך.
כתוב את הסליחה שלך
אחר כך זה כבר נעשה סדר, צריכים כבר לומר סליחות. אני אומר שזה אופן שבו אפשר להיעשות דברים מילוליים, אבל צריך להדגיש זאת בחשיבות רבה: העבודה האמיתית היא שאדם צריך לכתוב את הסליחה שלו — לא מאה, לא חמש מאות. כל אחת מהסליחות כתב אדם אחד בשנה אחת, כי זה מה שהוא הרגיש, זה מה שהוא היה צריך כדי להתחשבן. מי שיכול לכתוב סליחה, יכתוב. אחד אומר תהלים, הוא מוצא פסוק אחד, פרק אחד שעושה מה שהוא צריך; או שהוא עושה הִתְבּוֹדְדוּת; או שהוא אומר חידושי תורה. יש הרבה דרכים.
שתי עבודות קיצוניות: אוצר עשיר
יש שתי עבודות קיצוניות, ואני מניח שאפילו במחזור של יום טוב יש חלקים שהם כאלה, ואנחנו משאירים חלק, כי הבינו שזה לא חסר לכל אחד. כך גם בסליחות יש מקומות שמשאירים. אבל כל אחד צריך למצוא את זה — זה אוצר עשיר מאוד, אפשר למצוא מכל היבט, מכל פרספקטיבה. לא צריך הכל. כל אחת כתב אדם שפשוט רצה, מלבד מה שהוא צריך להגיע לכלל — צריך לתקוע בשופר, צריך לומר מלכיות זכרונות שופרות — הוא היה צריך למצוא דרך להכשיר את עצמו כלפי הדבר הזה. זה כל אחד צריך לעשות: למצוא קטע, למצוא זמן, כל אחד לפי האופן שלו שהוא יודע שהתיקון שלו עובד.
סיום
ובזה נסיים להיום. צריך ללמוד מאוד את הפקודים על ראש השנה ואת המצווה בזוהר, אבל אני לא מאמין שיש לי זמן עכשיו, וזה כבר ארוך מספיק השיעור. אנו מאחלים לעצמנו שנה טובה. לשנה טובה תכתבו ותחתמו לאלתר לחיים.
EN English ›
📋 Shiur Overview
Zohar Shiur Erev Shabbos — Erev Rosh Hashanah 5787
Opening: The Structure of the Erev Shabbos Shiur
Dear brothers, today is Erev Rosh Hashanah 5787, and I believe this is already at least the tenth time that we are learning this shiur every Erev Shabbos and Erev Yom Tov, and so we hope that we will merit to continue this shiur for at least many more decades. This shiur is a shiur from Sefer HaZohar, and its purpose is to express somewhat more internally — that is, in a more truthful manner — and using the language and expressions of the mekubalim of the Zohar and of the Chassidic sefarim, which reveal chiddush, a light of renewal. And to explain the way how to speak from our being Jewish, and consequently how to be Jewish, for our neshamah is built from these words, from divrei Torah, from divrei tefillah that we speak and that we contemplate in our thoughts.
And thus one must recognize: a new thing begins, a page turns, the order of the cycle of the year and the period of the year turns, and all are expressions of circles that revolve and go. We must remember "from where you came and where you are going" (Mishnah Avos 3), and with whom we are going and with whom we are coming. All the chaveirim, all the rabbanim that we learn from, that we learn with, that they learn from us — this is the part, this is part of the structure, part of divrei Torah themselves, from the light of Torah itself: the chaveirim, the chaveirim who listen, the chaveirim who critique, the chaveirim who listen until the end, and the chaveirim who don't listen until the end, perhaps even them.
Although until now — Am Yisrael, with Hashem's help — we will merit to make a chaburah where we will learn together every Friday morning, and there will be much more vitality and much more taste in it, and may it be His will that this will be fulfilled this year as well. But for now I am learning the shiur privately, and it is only recorded, and there is great reason why it is so. We will overcome this and find a way to do it even in a chaburah.
The Chaveirim as Part of the Yichud
But nevertheless, the chaveirim and the listeners are part, according to the din of Torah itself, for there is always the aspect of yichud zachar u'nekevah, which is the aspect of Kudsha Brich Hu and His Shechinah. Every "two who sit and engage in divrei Torah, the Shechinah is between them" (Mishnah Avos 3), and its explanation is always according to Kabbalah: one of them is a merkavah for the Shechinah, and one of them is a merkavah for the aspect of the one who gives shefa to the Shechinah. And there can be higher levels, that if a rav taught Torah, he is in the aspect of pnimiyus Abba and Imma. And just as a father, "a father of his father who sustained him for the life of this world," this is the aspect of chitzoniyus Abba and Imma, or Yisrael Saba and Tevunah, which is the level of a physical father.
The Structure of Torah Learning and the Reality of the Worlds
The structure of Torah learning is the structure of the reality of the worlds, the reality of the Sefiros, the inner way how the world truly functions. And everyone knows that the foundation of foundations of the structure that we learn from the Zohar is that nothing happens without a mekabel, and everything depends — "everything depends on the Shechinah," "with this shall Aharon come into the holy place" (Vayikra 16:3). This is the Shechinah that is truly hinted at on Rosh Hashanah, which is the day of Malchus. Everything depends on the Shechinah, just as everything depends on the lower ones.
The Pshat of the Ramak: Light Requires a Receiver
And we learn many times in the name of the Ramak, and this is how he understands the holy Zohar, that the upper shefa — that is, from the aspect of what it is in itself — it makes no difference to it regarding students, it makes no difference to it whether it has students at all. Let us illustrate: if there were a person who is a tzaddik for himself alone, it would make no difference who his students are. Seemingly, from the aspect of his state in himself, which we call the aspect of Ein Sof in relation to itself, the aspect of the mashpia in relation to itself.
But the entire essence of light, the entire essence of intellect, is that it is compelled to bring forth and give shefa from the power of "the nature of the Good to do good." And it cannot give shefa unless there is someone who will receive. Even though it is full of all good, full of everything, it cannot bring itself forth, it cannot give its shefa if there is no one who will receive it. This then is the first step in understanding: the lower ones, the Shechinah — everything depends on the action of the Shechinah, on the action of the lower ones, who are hinted at in the Shechinah, who bring the thing to the Shechinah, to the aspect of the mashpia and to the aspect of the mekabel.
The Need of the Receiver: Why Does a Person Write a Book?
And so it is, as I say, that we understand that this is the aspect of the students that emerge from everyone — perhaps not yet emerging from everyone at that level, but the need: if there is no one to speak to, there is nothing, the light does not come into being, the reality does not occur.
And many times, as I said here in the shiur, and so it is in general: when a chacham or tzaddik writes something. For example, sometimes a person speaks directly, and about this it is said "happy are your men, happy are your servants who stand before you always and hear your wisdom" (Melachim I 10:8), as the Queen of Sheba said to King Solomon. This is great happiness, great honor, great joy, that a person has — both for those sitting and for the chacham himself — that they hear his wisdom.
But there are even more hidden ways, more concealed ways, like "send your bread upon the waters, for after many days you will find it" (Koheles 11:1). For there are people who write, and so many of the revelations, so many of the powerful chiddushim — not small chiddushim, for there is always someone to say an explanation on a pasuk or a halachah — but so many of the great chiddushim. I believe that even the holy Zohar, and perhaps other mekubalim, and the Rambam certainly in the Moreh Nevuchim, it is so. That is, many of the great revelations of the secrets of Torah that we have were written by people who did not have students properly who would hear from them, but what did they have? They had a pen, and they wrote sefarim.
What is the meaning of this? Why does a person need to write a sefer, and it is not enough for him what he contemplates for himself? And we will immediately say the second aspect, and from it the matter will be better understood. Rather, the Torah requires a receiver, there must be someone to speak to. And sometimes the receiver is direct, as it is revealed, and then the matter is according to the level of the receiver who is there. And sometimes there is one who grasps things much deeper, who does not have among his generation chaveirim to whom he can explain them clearly, and even if he has — he cannot bring himself out one hundred percent, he does not have students to whom he can properly give shefa, and then he conceals the matter in writing.
The Secret of Writing: Revealed and Concealed
The Writer and the Receiver at the End of the World
Sometimes a person writes something, and it reaches another at the end of the world, to whom he is directing it. And do the matters need to pass through people in between? These become only in the aspect of a conduit, they are not the true receivers, they are not the aspect of the true nekevah for the thing, but they are aspects of a channel through which the thing passes. And thus you will learn sefarim like the Zohar, or other sefarim written in this way.
Rebbi Abba Will Write
There is an aspect in the Zohar called "Rebbi Abba will write." Rebbi Abba is the writer of the Zohar, and Abba is certainly Abba of Atzilus in truth, "Rebbi Abba will write." And this is also the secret of "and write us for life," "and write us in the Book of Life." The writer — the Arizal explains — is lower Chochmah, Chesed and Gevurah, but the source of writing is Chochmah. And the explanation of "Rebbi Abba will write" is that we are speaking to one who will in the future read what we are writing. This is the matter, for in this way it is possible to bring forth things even though the receiver is not before you, and therefore this is in the aspect of concealed.
Revealed Versus Concealed
Revealed means what the people who are here can receive one hundred percent. Concealed is what a person understands between himself and his Creator, the truth that he truly contemplates, but he does not always have to whom to say it, and therefore he brings it out through writing, or brings it out in other ways, or sometimes indeed says it.
There were Chassidic tzaddikim about whom they say that they would say things even though they knew that the listeners did not understand them, because the thing must be in the world. What is the meaning of being in the world? It means that the thing must reach some place; perhaps the chacham who hears and does not understand will return and say the thing to another, and that other will understand it. These are the hidden ways.
Kosveinu L'Chaim: A New Explanation in Dugma D'Le'eila
The Angel Sofriel and Writing Above
And I believe we should say, for everything is dugma d'le'eila. What we say on Rosh Hashanah "kosveinu l'chaim" is a great matter of writing in a sefer. And it is understood that this is a mashal, and we have had shiurim to explain what the nimshal is. But the nimshal for our matter today — what is the difference? They say that Hakadosh Baruch Hu speaks, and that Hakadosh Baruch Hu writes. Hakadosh Baruch Hu, the malachim — there is a malach Sofriel, and we cannot grasp him at all. Malach Sofriel, and he writes. And what is that malach Sofriel? Malach Sofriel is that Rebbi Abba who wrote the Idra, who wrote the Zohar.
Speech: Vayomer Elokim and the Seven Voices
Malach Sofriel means the things that Hakadosh Baruch Hu speaks, and this is what is said in Ma'aseh Bereishis revealed, "Vayomer Elokim" (Bereishis 1), which is as it were generally the seven lower ones, the seven days of Bereishis that Hakadosh Baruch Hu says. Seven voices, as it is said "the voice of Hashem in power, the voice of Hashem in glory" (Tehillim 29:4) and so on. These are things that Hakadosh Baruch Hu says. That is, when Hakadosh Baruch Hu speaks, they always ask a question in Ma'aseh Bereishis: to whom did He say? "For He spoke and it was, He commanded and it stood" (Tehillim 33:9), to whom did He command, and there was nothing yet?
A good answer: there was the aspect of Malchus within Him, it was for the sake of the future. But something that is possible to grasp, that one can picture to himself as it were that there is someone who can understand Him. "Let there be light" (Bereishis 1:3) is such a statement that the world can still understand, the revealed part of it. And since the world can understand it — He said it. This is the explanation of "Vayomer" of Hakadosh Baruch Hu: there is clear revelation, clear speech that Hakadosh Baruch Hu says "let there be light," "let there be a firmament" (Bereishis 1:6), and so on.
Torah That Was Written Before Him in Black Fire on White Fire
And therefore there was an aspect of Torah that was written before Him. This is an interesting matter. As we learn in the Midrash and in the Zohar, that Hakadosh Baruch Hu looked "gazed" at the written Torah "written before Him in black fire on white fire" (see Yerushalmi Shekalim 6), and from it, according to it, He spoke. As it were like one who reads from writing, like a person, just as King David built the Beis HaMikdash, "all in writing from the hand of Hashem upon me He gave understanding" (Divrei HaYamim I 28:19) — he wrote, the prophet gave a written plan for building the Beis HaMikdash, and the listeners and builders looked at that plan, and presumably told the builders how to build. Or a person looks at the Torah and reads, he reads in the Torah, and afterward does. For this is the purpose of reading the Torah, "to learn in order to do" (see Mishnah Avos), afterward he does.
And the Midrash says that so as it were Hakadosh Baruch Hu created the world, that before what went out and was said, there was the aspect of writing, Torah that was written before Him. And you will ask: if there is no world yet, how is there writing? Therefore they say that it is "in black fire," for the fire comes to say that you should not understand the thing. For it is impossible to write in fire; one can picture to oneself that one writes in fire, but this is a mashal. And the mashal of fire expresses exactly this, that the thing is not written literally as it appears.
But what is the explanation of "written"? The explanation is that before there was a world, and also afterward in truth, there is writing. And writing is as it were what Hakadosh Baruch Hu records for Himself. There is speech in a person, and they always think that the speaker speaks to another; and writing is also to another, and this requires explanation. Thought alone — that is, before there is a sefer, for Hakadosh Baruch Hu desired to create the world "with sefer and sofer and sippur" (Sefer Yetzirah), and before there is a sefer there is nothing. There is thought, there is what He truly contemplates, but speech is one level after that. There are things that He speaks, and there are things that He understands, and understands that He must reveal them as well, but their time has not yet arrived.
Twenty-Six Generations Until Avraham Avinu
As Hakadosh Baruch Hu waited as it were twenty-six generations until Avraham Avinu would come, so that He would have someone to speak with. Hakadosh Baruch Hu spoke with Adam, and spoke with Kayin, and they did not understand Him. In those weeks after the sin there was not His friend; He had to speak with them. To them He said as it were "let there be light," "let there be a firmament," to them He said. But He did not understand with them, there were no conversations.
Avraham Avinu came, and Hakadosh Baruch Hu said to him, and gave him the Torah. And afterward He gave Moshe Rabbeinu the Torah, "and the writing was the writing of God" (Shemos 32:16). And the Mishnah in Avos says that the writing is among the things that were created on Erev Shabbos at twilight. This is one explanation of the writing of the Luchos. That Avraham Avinu already spoke a little, and in any case there was also such a thing as writing.
Writing for the Sake of the Future
Now, finally, He found someone to say to him — Moshe, Avraham. And everything that He spoke with each one, all is good and beautiful. But there is the thing that I wrote, and I wrote it because I understood that I must bring it out, that if there were not one for the sake of the future — "the thought of Israel preceded everything" (see Bereishis Rabbah) — there would not be writing either at all. But now there is someone who can read my writings. You can read it, and you will see the things that are the inner intention, you will see the meaning of the world that Hakadosh Baruch Hu had to write.
And thus "for after many days you will find it" (Koheles 11:1), from afar, later they will be able to read this writing, to open the letter, and to understand that this is the secret of Torah, and this is the difference between Ma'aseh Bereishis and Torah.
Kosveinu L'Chaim: Remember Us in Torah
And when we say on Rosh Hashanah "kosveinu l'chaim" — there is writing, and after it on Yom Kippur the sealing — the explanation of "kosveinu l'chaim" is remember us in Torah. And therefore they say about everything on Rosh Hashanah, in Malchiyos Zichronos and Shofros, "as it is written and said," as it is written in the Torah, "and through Your servants the prophets it is written," everything is "written." For the writing comes to say: indeed we can speak with You, and speech is what everyone can understand. But there are aspects that from afar as it were are better. We ask to hear what Hakadosh Baruch Hu wrote, we ask to read, to open our eyes and read what Hakadosh Baruch Hu wrote. This is an entirely different level, a much deeper level in understanding reality, in understanding the will of creation, the intention of creation, the intention of existence. This is the "kosveinu l'chaim."
Kosveinu B'Sifrecha: The Hidden Yichud
An entirely new explanation: write us in Your book. When we say "kosveinu," the intention is not simply that Hakadosh Baruch Hu has a book in which He says "who will live and who will die" (Musaf Rosh Hashanah). The intention is that we should be written, not in speech alone, not as His spoken word as it is for everyone. For "judgment for the God of Yaakov" (Tehillim 81:5), for everyone He makes judgment, and judgment before the King is generally by mouth, and there is a scribe who writes. And when they say "kosveinu," they say this to Hakadosh Baruch Hu, and not to the scribe. It is possible that He does this through a scribe, some angel, I don't know. But the idea is that they say this to Hakadosh Baruch Hu. They say "kosveinu" in the primordial Torah, in the Torah written before Him, which You can only write.
And therefore there must be the aspect of distance, for what a person writes is something he does for himself, alone. The writer writes, and afterward the thing reaches another. It is not that there is no yichud here, but rather a more hidden yichud. He writes to one; one does not write into the world, and one does not write to oneself, for to oneself there is no need to write, and he can contemplate. But this is a hidden yichud. And this is the hidden yichud called writing, which we intend on Rosh Hashanah. Even though it appears that it is a time of separation, a time that is not of yichud but of separation — its meaning is that they seek to find the writing. And the writing is on a body, as it were on the body of the nukva, which is as it were when they cut, where they write. And this is already for one who understands the secrets.
Return to the Foundation: Two Modes of Speech and Writing
Revealed and Hidden, Speech and Writing
Let us return to the place from which we began. We understand that always the mekubalim, the listeners, are part of the thing, but there are two modes in it: there is the revealed mode, which we now call speech; and there is the more hidden mode, which we call writing. And if I record a video, this too is an aspect of writing. And the avodah of Rosh Hashanah is to reveal both things. And one must conceal a little, and it is important to conceal, as something whose time has not arrived for revelation, as the Zohar writes it and knows that they will not read it today, and perhaps "after many days you will find it," that at the end of days — as it is written in the Zohar — the sefer will be revealed. That is, the one who wrote the Zohar understood that he is not writing for his time. And why did he write specifically? Because he did not have to whom to speak; and once there will be to whom to speak. Once a generation will come, once people will come who will be ready to hear the words, to read the writings.
V'Hofa B'Hadar Gaon Uzecha: We Have Learned the Secrets of Torah
And the revelation of the secret, the revelation that we request on Rosh Hashanah, "v'hofa b'hadar gaon uzecha" (Musaf Rosh Hashanah) — its meaning is: teach us the secrets of Torah. That we should already understand what You wrote in Your plan before You created the world, and not only hear what You said afterward. And this is the parshah of the thirteen attributes of mercy, that after Moshe Rabbeinu requested "erase me now from Your book that You have written" (Shemos 32:32), Hakadosh Baruch Hu said to him: I have even greater books that you do not know. "And Hashem passed before him and called" (Shemos 34:6) — He also essentially read, and it is possible that "vayikra" means that He read to him from His book. Moshe Rabbeinu thought that in Hakadosh Baruch Hu's book is written only "a jealous and vengeful God" (see Nachum 1:2), "visiting the iniquity of fathers upon children" (Shemos 34:7). Hakadosh Baruch Hu showed him a greater book, a deeper book, the book of the thirteen attributes of mercy.
The Receivers Awaken the Giver
The Purpose of Light: To Give to the Lower Ones
There is another level in that the receivers awaken the mashpia. Perhaps it is connected to the deep level of yichud that we are now speaking about — what is writing? Perhaps not, and one must contemplate this. But this is what we say, that everyone who gives shefa, who is a rav, the rav also has pleasure from this. He can speak to another, or at least he has to whom to write, and certainly to whom to speak.
That is, since the purpose of the light, the purpose of the shefa that the upper ones receive, that the rabbanim and the upper levels receive, is in order to give to the lower ones, if there is no one who will receive, he too becomes dark. This is the principle of the matter. And just as when a rav has no students, what will he say? — as I said before, he is a tzaddik, he is a chacham, he knows for himself what we call according to his own need, what is necessary for him for the tikkun of his neshamah, this he knows. But there is much more to know. And in a certain sense even this is for the tikkun of his neshamah, for his neshamah is to be a rav, his neshamah is to be a mashpia. But if he has no one who will receive, he will not have this, and he will have only some little bit as is sufficient for him.
Important from the Side of Vessels and Talents
And know that in general it is important. Sometimes there is a person, and you would think it is important to Hakadosh Baruch Hu, to the Shechinah, that there should be a great chacham? Not so important. It is important because he has the talents, he has the vessels, he can speak with many more people — therefore it is important, and they give him the vessels, they give him the insights, they give him the wisdom to speak with others. But if there will not be others, he will not have even for himself.
He Gives Himself
And one cannot say that even if he will not have the part that he gives to another, as it were he is that part. For one cannot give in this way, and we will understand. When I divide this, one must understand that one cannot divide so nicely and say that what the lower ones influence upon the upper ones, that they determine how much light the upper ones will receive — that this does not touch the part, which we call the yichud. The constant yichud that is for the sake of the lower ones.
One must therefore understand that it is not so simple, for everyone understands that "words that come from the heart enter the heart." Something that a person speaks, and it is not his, it does not touch him. The rav is not something that just says things, he is not in the aspect of a transmitter, as we spoke. The aspect of a transmitter is a very weak aspect. He is not a channel, that it is said about rabbanim that they are only a channel. Rather the way in which he is a channel is itself that he internalizes for himself, understands for himself the things that he teaches. If these are not things that take his neshamah, that take his nefesh and make him greater and clearer, he will not be able to teach them to another; he is not playing, he is not a mailbox, he is a person.
And thus, when one divides between the aspect of yichud and shefa for their own sake and the shefa for the sake of giving shefa, one must understand that the two types of shefa change the thing, change the upper one, change the mashpia. And therefore if there is no mekabel, if the mekabel is not capable, it is not only that the upper one does not have as it were an additional part, as if one could divide it into two parts. For one cannot divide into two parts. "He gives himself" — a true rav, the true measure of Chochmah, the beginning of the upper ones, the upper Sefiros, give themselves, they do not give something else. This is the characteristic of all shefa of Chochmah. A rav who teaches his student, he does not send him information that he took from another place, but gives him himself. He gives himself, just as Hakadosh Baruch Hu gives to the neshamos of Israel — Hakadosh Baruch Hu is the rav of all Israel, ultimately, and He gives Himself.
This is the knowledge. And therefore when the lower ones do not have, and when they do not have a vessel of reception, and they are not ready to receive, he does not have himself as it were. And you will ask: from his own side? From his own side that is in himself, amen may it be His will. But that "himself" may not be so interesting. His entire essence can be in clarification among people whose function is to be a rav. If he will not be a rav, he will not be a wicked evildoer, he will not even be perhaps just an empty vessel — he will not be himself. But because he has someone who will hear, and because he approaches in the way of revelation or in the way of concealment, he has to whom, and he does for another, and then he himself becomes something else as well.
Tenu Oz L'Elokim: Everything Depends on the Actions of the Lower Ones
This will be a deeper understanding of what we say "everything depends on the Shechinah," everything depends on the actions of the lower ones. And therefore we say as it were "give strength to God" (Tehillim 68:35), that what we do depends on Him — that as it were the upper Sefiros themselves, the holy Names themselves, depend on our actions. Not only if one could divide, but rather that what they give is in themselves, and if they do not have someone who will receive it, they will not have even for themselves.
To Magnify the Name
It emerges therefore, that besides the aspect of writing, in which we seek to bring out the yichud that exists specifically through writing, there is also the matter that we say that we seek to magnify the Name, to magnify the name of the mashpia, the name of the father, the name of the rav. And how do we magnify? Not because something is lacking to him, but we magnify through this — that there is to whom to speak, and then he himself will be what he needs to be.
This is the intention here, both for everyone toward what he gives shefa, and toward what he receives. A person needs to be sacrificing his place, everyone, and certainly every male, "every male shall appear" (Shemos 23:17). And in truth even every woman has an aspect of giving shefa. Every person in the world, except perhaps a small infant, literally a day-old infant, but at every age and every stage that he is already five or six years old, and he has younger siblings than him — in short, everyone that I speak with, I and my chaveirim, we are all in the aspect of givers of shefa and in the aspect of receivers.
And in order to find the shidduch, to find the proper connection, that there will be to whom to speak, and if not — that we can remember the secret of writing and try to express it. And also that according to how much he is my giver of shefa, I will direct toward the thing. Even the mashpia needs to direct toward the mekabel, if he is not contemplating this.
The Paradox of Shaar HaHakdamos
And it is very interesting that the way — this is like a contradiction that they learn in Shaar HaHakdamos — that according to how much the mashpia looks at himself, looks at what is above him, recognizes his place toward what is above him, which is the aspect of yirah, then he receives for himself, but he does not give to another, and as it were his side facing downward is dark. And if he faces downward, it will be as it were dark on the other side. This is like a paradox that one must deal with, and conduct a little this way and a little that way.
But one of the foundations is in order to rise above the paradox: that the way in which he receives what is above him is through the arousal of what is below him. The way in which the Shechinah receives light is that we arouse to her, and through this she receives from Z"A. The way in which Z"A receives light is that the Shechinah turns to him, and afterward he receives mochin from Abba and Imma, and so on, and so upward and upward. This is the normal way, the correct way. And in subtlety there are times either this or that, and the subtlety relates to the times that we speak about, which are like separation, because he needs to conduct this way or the opposite. But the tikkun of this, the avodah, is to show that it is the same thing.
Everything Is Not for Itself: The General and the Particular
Until here is Torah that comes from the heart, according to the reality, according to the situation that we are in in this shiur of Erev Rosh Hashanah. And we must mention, and as "Erev Rosh Hashanah" we have never forgotten this, as we are speaking now — that the reality of everything is not for itself. There is nothing in the world that is for itself alone, that stands before itself. Everything has things above it and things below it. Everything has things toward which it is a son, and things toward which it is a father, like the egg. There is no such thing absolutely, that something is disconnected from another.
The Mighty System: Ma'aseh Olam
And all that we do on Rosh Hashanah and throughout the year is to grasp where we are in the mighty system, in the system called ma'aseh olam, "You remember the work of the world" (Musaf Rosh Hashanah), and He gives each one his matter. But how much does a person understand exactly where he belongs, and he has to whom to speak, and he has from whom to receive, and he has with whom to receive.
Chaveirim: Mekablin Din Min Din
And there is the aspect of chaveirim, who are on the same level as him. But even the chaveirim — the matter is somewhat complex. People think that chaveirim means equal to equal, but equal to equal is not reality; if they were equal to equal, it would be the same thing. A true chaver is "and you shall love your neighbor as yourself" (Vayikra 19:18), he is like you. But almost in physicality, in this world there is no such thing. Always the chaveirim are as it is written "and they give permission to each other with love," and the Targum says "mekablin din min din." "And one calls to another" (Yeshayahu 6:3), the Targum says, "mekablin din min din." In a hasty literal translation: I received from you and you receive
from me. We alternate, one moment this way and one moment that way, and perhaps at the same moment both can be. The thing can be very subtle and very complex, but the chaveirim in a general way are people who are like on my level.
Bishvili Nivra HaOlam: A Part, Not Disconnected
And one must remember this, the greater reality, the greater level in which we are placed, that everyone does his part, his function. There is an entire world, and part of the function of every Jew is to be a giver of shefa to the entire world, "a person is obligated to say for my sake the world was created" (Mishnah Sanhedrin 4). And what will be imaginary — that I will pray and the entire world will change? About this one must understand clearly, recognize his place. In a certain sense yes, and even though I don't know in what manner, and even though it is only a little, and all the other people need to pray as well, all the other people need to do — very good. But it is impossible that a person should feel that he is disconnected, impossible. There is not even one person, not even one Jew, who does not change something toward the entire world. It can be that he is a very small part, it can be that he is only... there are a billion people, and he is a billionth of a percent, you say. Very good. But he is a percent of the... not a percent disconnected from the thing.
The world is a system, a system built to receive shefa from above and to give it onward. And whoever is beneath the world, you should know. Somewhere are found the broken parts of the world, the parts of the breaking that still exist. So it is with every complete world. And therefore there are so many people. "A single person was created," that he should say "for my sake the world was created." But what is "the world was created"? It means all the other people. And why are there so many people? Because the world cannot be what it needs to be without every person, without all the people. Not in a disconnected way. Everyone has his part, but not everyone separately. This is an important distinction. They speak many times conversations, that everyone has his individuality, and he thinks that he can act separately from the entire world. But everyone can act specifically because he is somewhere between his father and his children. This is the reality of every person, both toward himself — as we call avodas Hashem, and to understand and to learn and to pray — and toward the rest of the world, toward everything.
Every Occupation Is Connected to the Entire World
Just as a person has an occupation, and simply he does — he takes some input that he receives, and takes some intellect that he also received from somewhere, and makes it a little better and gives it onward. This is part of the entire world. There is not one occupation in the world that is not connected to all the rest of the world.
B'Soch Ami Anochi Yosheves: Private Requests on Rosh Hashanah
The Mistake of Not Praying for Oneself
The matter of Rosh Hashanah, as we speak from the Zohar, "b'soch ami anochi yosheves" (Melachim II 4:13). "B'soch ami anochi yosheves" does not mean that people should not have private requests — a complete mistake, a complete mistake. People say that one should not pray for oneself. What kind of thing is this? How will I begin? I am not from myself. Impossible. A complete mistake. "B'soch ami anochi yosheves" means that the man of God says to Elisha: I do not need protection. For there is a king or a minister of the army, a kingdom forever with its hosts, Hashem Tzevakos.
The Prayer of Chanah: Hashem Tzevakos and a Private Request
What does Chanah say "Hashem Tzevakos" (Shmuel I 1:11)? Hakadosh Baruch Hu is King over all the hosts, upper and lower, over all the angels, over all the ministers, over all parts of nature, over everything in the world. And what does she say, what is its meaning? The Gemara deliberates: she is the first who said "Hashem Tzevakos," and what is its relevance here? What Chanah says is a private request. How can one say that one should not request a private request on Rosh Hashanah, when Chanah stands on Rosh Hashanah, and sings the song of Torah, and requests? "And give to Your maidservant seed of men" (Shmuel I 1:11), that He should give her a son. And it is understood, whoever learns further in the sefer sees that that son is not for her, for she said clearly "and I will give him to Hashem all the days of his life" (Shmuel I 1:11), she gave him to Hakadosh Baruch Hu. And Shmuel HaNavi was equal to Moshe and Aharon, he revived all of Israel as it were, just as the redeemer redeemed Israel as it were from the distress of the period of the Judges, from the brokenness that they had, and he established the monarchy. Shmuel HaNavi — without him there is no Judaism.
And it all began with Chanah, and we see that the prayer of Chanah, which is the subject of the Haftarah that they say, speaks of the entire world, "and He will raise the horn of His anointed" (Shmuel I 2:10). And what is "His anointed"? His anointed is the king, the leader, this is not simple.
You Are Not Born from the Air
And the simple meaning is very simple, and I believe there is no confusion. There is no such thing. Certainly a person needs to begin from himself, but he understands that he is not alone, that he is not born from the air, and he is not going to the air. He belongs to his father, belongs to his family, belongs to his people, belongs to the entire world in the most general way. He belongs, we say, to the families of man. For there are animals, "man and beast You save, Hashem" (Tehillim 36:7), for there are trees, everything exists. He belongs — we belong a little to all these, everyone belongs to all these things, and a little he receives from them, and a little he gives shefa to them. This is the system in which the world operates.
Vatispalel Al Hashem: Olam HaTikkun
And when Chanah sees that something is lacking in the world, the meaning of the thing is a lack. "And she was bitter of soul and she prayed to Hashem" (Shmuel I 1:10). She saw, as the Chassidic sefarim explain "and she prayed to Hashem," that she needed to request for Hakadosh Baruch Hu. What is "and she was bitter of soul and she prayed to Hashem"? For it is written "and she was bitter of soul," she is broken, she has no children, and she also has matters of shalom bayis, matters of troubles, "and she prayed to Hashem." Very simple: she says, come here Master of the Universe, Hashem Tzevakos, You are the God who does everything. There is an order, we are as it were an army, that is an army. Everyone has his function. And if one soldier is missing a hand, missing a leg, he is broken in some way, he cannot be a soldier, he cannot function. There are greater soldiers, there are ministers of armies, and everyone has his place, it makes no difference. Everyone is necessary. And from the side of Your being Hashem Tzevakos, You must help me.
Do Not Cross the Line
And the Zohar says: do not think that they need to speak, "is there anything to speak for you to the king or to the minister of the army" (Shmuel II 4:13), do not think that they need to make special protection for you, that you should cross the line. You do not need to cross the line from the place where you are, that Hakadosh Baruch Hu as it were will speak with you. Just as you, you are a woman, you need children, and you received children directly exactly according to your place. On the contrary, this is Olam HaTikkun. Olam HaTikkun is Hashem Tzevakos, that everyone in the place where he is, there he receives his shefa that is necessary for him and necessary for those dependent on him, and necessary that he can be a true receiver for those who give shefa to him.
This is the reality of the world. What a person prays for his needs, he prays for the needs of the world, he prays for the honor of the Shechinah — these are not two other things, but two things that are one. A person who is small-minded, this is a lack of da'as, a lack of knowledge. Certainly one needs to understand the Name Tzevakos. This is a lack of knowledge, that they do not know the Name. Until Chanah no one knew the Name, and there was indeed a problem with this. Whoever learns the period of the Judges sees that everyone said to make Shabbos for himself. But if one understands the Name Tzevakos, there is no problem with this.
Elokei Ma'arachos Yisrael
And this is the most important thing to understand. Hakadosh Baruch Hu is "God of the armies of Israel" (Shmuel I 17:45), Hakadosh Baruch Hu is the Name Tzevakos, of all the armies of the world, the host of heaven in the heights and the kings of the earth on the earth. We are part of this. And everyone exactly according to his place where he is. Sometimes a person needs to move, that he himself is part of the thing, but he is not in the right place — like a soldier who is not in the right unit, who is not in the right brigade of the army. Then his prayer is: move me to my place, for You see that here I am not fitting, here I am not integrating, change place — he must change his place. Very good.
But the foundation of the matter: let him not think for one moment that we are private things. We are not private things, but rather a particular from a general. There is no such thing, a particular without a general does not exist. And what we pray, what we do, we do in the name of all Israel, with all the Jews, with all the people of the world, or certainly ma'aseh olam, all the creatures of old, with all the generations that were and that will be. And when we say generations — when a person has children, he contemplates his children, his grandchildren, his father, his grandfather. And this is his place within the greater system, of all the generations that were, until Adam HaRishon, until Noach, until all the ways, until Mashiach, from all the ways.
Adam HaRishon: Neshamos Dependent on Every Limb
And we are created that they have a body like an animal, and they also have the part of the plant like plants, and they have the part of the inanimate like all inanimate, and it truly comes from them. The minerals in the body of man are part of the world, from the order of the quarries in the world. And this is all the more. To pray for the entire world is not different from praying for all of oneself.
And the correct wisdom, the correct prayer of Rosh Hashanah, is like Adam HaRishon, who knew as it were, as it is written in the Midrash, and the Arizal explains this with great strength in his derashos and in Shaar HaGilgulim, that Adam HaRishon knew that there are neshamos dependent on every hair of Adam HaRishon, on every limb. He knew, for to be Adam HaRishon means that a person knows — and this is as a picture, as a mashal: there are parts in the world that belong to my hand, there are those that belong to my fingernail, there are those that belong to my head, there are those that belong to my foot. And through all being included in him, through being included from all, in his place he prays for all, acts upon all, repairs the entire world. This is the second important introduction that we must say, that we are obligated to say before Rosh Hashanah.
The Third Thing: The Order of Avodah and the Private Detail
The General and the Particular in the Order of Tefillos
The third thing is simple matters that exist in the order of avodah of Rosh Hashanah, in the order of tefillos, in the order of customs of Rosh Hashanah and of all the holy days. So many details, so many things that pass, there is no measure to the things. And somewhat as we spoke now about the general and the particular, the thing confuses people very strongly, at least people who have a little intellect in their matters, and they are not only in the aspect of a servant as we spoke. He is not only a servant who does everything, and it does not touch him, and it makes no difference to him what is written in the machzor, but he says: what is he doing? And he seeks some flavor, some understanding.
And here there is an entire list, a mighty order. Here they say Selichos, and here they say Hataras Nedarim, and here they say a small Akdamus, and here they say Shemoneh Esrei, and here they say Malchiyos Zichronos and Shofros, and so on all Pesukei D'Zimra. So many things, when they pray in a shul that lengthens or shortens, in any case so many things that they do.
Al Tifrosh Min HaTzibbur: Two Other Dinim
And what one needs to do: a person, as they say "b'soch ami anochi yosheves," that it is impossible to be separate. There is no other way. There is some separation, there is some Olam HaShevira, this is not the completeness of the nefesh, that a person cannot be at all in any way separate from the beis midrash, from Klal Yisrael and what they do — that they do Kapparos, Selichos, teshuvah and Tashlich on Rosh Hashanah etc. etc. This is a very basic thing that is necessary. But a person cannot be confused, he cannot be just one who does everything that is written, or he seeks that he should have taste, vitality, awakening in the way that they learn — which is called about everything, it too is not relevant.
And what we always say is that it is very simple that there are two other dinim. What they need to be a part, "do not separate from the community" (Mishnah Avos 2), this is the aspect of the community, as much as the community requires. If one is the baal tefillah, he needs to pass before the ark in everything, and to sing and to do. And if he is not, he needs to participate as much as is necessary, not more than this, but from the side of participation with the community. And what relates to the person himself? What relates to the tikkun of his private nefesh, through which he can include himself in the community truly in the other ways?
One should not go according to that order. And not only should one not go, but it is impossible to go according to that order. The order, what is our machzor, is like the completion of tens and hundreds of generations, that each one added his chiddush in it and made his order, and from this it became. What they customarily practice generally became some process equal for every nefesh in some way. Correct, and I am not saying that it is difficult.
But a person who has a certain feeling, who has a certain request, for example, he understands what he must do. He must find one of the sections, one of the tefillos that speak to him. Or there is a way that they use everything in order to arrive. A person seeks to arrive at a certain spiritual level, at a certain feeling, at a certain thought, at a certain kavanah, and he says the machzor until he arrives there. This is one of the pieces of advice, which is written in the Baal Shem Tov — he does not say exactly this, but this is one of the ways that one can take. Or he makes for himself an order according to what he understands: what is d'Oraisa, what is d'Rabbanan, what is custom. I don't know if specifically the d'Oraisa one needs to emphasize more, but what is more essential, what is more central for him, that he makes an order and that he does. This is the way to do things.
The Mashal of Selichos: Rosh Hashanah Is Not the Day of Selichah
And I believe that one can see this, and it is very interesting, and I ask to emphasize it: I believe that this is exactly what all the Jews in all the generations did. I will give a mashal: today is Erev Rosh Hashanah. Rosh Hashanah is a mitzvah of tekias shofar, they say Malchiyos Zichronos and Shofros, they say the tefillos of Rosh Hashanah — everything is very clear what is the halachah d'Oraisa and d'Rabbanan. And they know that according to Rosh Hashanah it is the day of judgment, "on Rosh Hashanah they will be written" (Musaf Rosh Hashanah, U'Nesaneh Tokef) etc., all these are known things.
But the avodah of Rosh Hashanah is everyone according to his understanding. And we see clearly, at least in our custom — I don't know if perhaps there are other customs — that on Rosh Hashanah they do not say Selichos. Rosh Hashanah is not a time to say Selichos, Rosh Hashanah is not a time to do teshuvah and to be reconciled. Yom Kippur is the time of selichah. I thought before, when they spoke about writing, it is very interesting that in selichah they do not say "may my selichah be written," but they always say "and Hashem said I have forgiven according to your word" (Bamidbar 14:20). And it is possible that the thing relates to... one can continue it with the conversations that we spoke, and one must contemplate how. But in any case, Selichos are not a thing of Rosh Hashanah.
Why Do We Say Selichos on Erev Rosh Hashanah?
With all this, all the Jews say Selichos today before Rosh Hashanah, almost all the Jews. I don't know if this was the custom from always — the Rambam says Selichos only in the Ten Days of Teshuvah — but all the Jews today say Selichos already before Rosh Hashanah, a little more or a little less. And what is the meaning of this? What is its relevance here? Rosh Hashanah is not the day of selichah. And I am certain that the explanation is — whoever examines the Selichos of Erev Rosh Hashanah, for example, can see this very clearly. And there are so many Selichos. I believe that they were not made so that one could say all of them. There is, as the Kotzker Rebbe said, that it is impossible to say Tehillim: King David took seventy years to say Tehillim, how can one say it in one day? A very deep vort, and it is very true.
The custom of the world already made something that is more or less equal for every nefesh, the system operates, and it is good for everyone. But in truth to say selichah — that is, each one of the Selichos was written by a person who was situated somewhat this way. A Jew thought: I desire to approach Rosh Hashanah, I desire to do the avodah of Rosh Hashanah with joy — and one needs to do it with joy, with elevation of mochin, one needs to do Rosh Hashanah. But he cannot, he has a problem, a personal problem, not a general problem. That there is a mitzvah to blow the shofar, and to say Malchiyos with joy — this he does, he has no problem. But he is a person, and he has his own nefesh, he too is a person. He feels that he sinned all year. So he feels. Not everyone is obligated to feel this way, but this is how the Jews felt. No one is obligated to feel this way, but generally a person feels this way, for a person is a person, and during the year he does in small and in large. There is a normal order. I am not saying that they are obligated, but most people feel that...
And he desires on Rosh Hashanah, desires to do the avodah of Rosh Hashanah. This is very real, this is the most real thing. But now he cannot. He feels that he must purify himself a little, that he must be reconciled a little with Hakadosh Baruch Hu, that he must do something so that he can say Rosh Hashanah. What he does — all the Selichos of Erev Rosh Hashanah were written by people who tried in a personal way to be reconciled with themselves, with God, with Torah, with Judaism before Rosh Hashanah, so that on Rosh Hashanah they can do what they must do.
Write Your Own Selichah
And afterward it already became another order, that they already need to say Selichos. Very good, and I say that there is a way that some thing of verter is made, but it is very important to bring out this thing in every Jew. The true thing in avodah is that a person needs to write his own selichah, not a hundred. A person says: I do mine; and will I do five hundred Selichos, I don't know what I said on other days? No! Each one of the Selichos, more or less, was written by one person in one year, because this is what he felt, this is what he needed in order to be reconciled so that he could do the year.
Whoever can write a selichah, writes and does a selichah. Whoever says Tehillim, finds one pasuk in Tehillim, one chapter that does what he must do. Or he does hisbodedus, or he says chiddushei Torah. There are many ways here in which he does things.
Two Additional Avodahs: A Rich Treasure
There are two additional avodahs, and I believe that a large part, even in the machzor of Yom Tov there are such parts, and we skip over a part, for it seems that they understood that it is not necessary for everyone. They say the Selichos, and there are places that skip over parts, because they understand that... But everyone needs — or he finds, it is a very rich treasure, the Selichos with the machzor, one can find from every aspect, from every point of view. One is not obligated to everything. One can say Torah. Why does one need here this and here this? Each one was written by a person who sought simply — besides what one needs to arrive at the general, to blow the shofar, to say Malchiyos Zichronos and Shofros, to do everything — he needed to find a way in which he seeks to prepare himself toward the thing. And this he did, and this everyone needs to do: either to find a section, or to find a time, or everyone according to his way that he knows that his tikkun operates.
Conclusion
And with this we will finish for today. May they learn with great strength the commandments about Rosh Hashanah and the mitzvah in the Zohar, but I do not believe that I have time now. And the shiur is already long enough, therefore we will finish here and wish each other a good year. For a good year may you be written and sealed immediately for life.
📝 Full Transcript
Erev Shabbos Shiur in Sefer HaZohar — Erev Rosh Hashanah 5787
Introduction: The Structure of the Erev Shabbos Shiur
Dear Jews, today is Erev Rosh Hashanah 5787. I believe this is already at least the tenth Rosh Hashanah that we are learning the shiur before Shabbos and before Yomim Tovim every week. So we hope to continue the Erev Shabbos shiur for many more decades. A shiur in Sefer HaZohar, where we try to present things a bit more in a pnimiyus way — more truthfully — using the language and expressions of the mekubalim, of the Zohar, of the Chassidic sefarim, which reveal a chiddush of light. And the way how one can speak about being a Jew, and consequently how to be a Jew, because our neshamah is built from the dibburim, from the divrei Torah, from the divrei tefillah that we speak and that we think.
It revolves around a page, it revolves around the seder megal hashanah, tekufas hashanah, all expressions of circles that revolve around. We remember, me'ayin basa ul'an atah holech (Mishnah Avos 3), and with whom we come and go — all the cheveirim, all the rebbes that we learn from and with, who learn from us. This is part of the structure, part of the ohr haTorah itself: the cheveirim who listen, the cheveirim who criticize, the cheveirim who do listen, and the cheveirim who perhaps don't listen.
Ez Yisrael, the Ribbono Shel Olam will help that one will make a chaburah that should learn together every Friday morning, it should be much more lively and more geshmak; yehi ratzon that it should happen this year. But until then I learn it privately, it just gets recorded, and there is a great reason why it is this way. One will overcome this and find a way to be able to do this also b'chaburah.
The Cheveirim as Part of the Yichud
But even so, the cheveirim, the listeners, are part like the din of Torah. There is always bechinas yichud zachar u'nekevah, which means bechinas Kudsha Brich Hu u'Shechinteih. Every shnayim she'yoshvim v'oskin b'divrei Torah Shechinah beineihem (Mishnah Avos 3), means according to Kabbalah, one of them is a merkavah for the Shechinah, and one is a merkavah for the bechinas hamashpia l'Shechinah. There can be even higher levels: if a rebbi muvhak shelimdah Torah, this is a madreigah of pnimiyus Abba v'Imma. And just as a father — av aviv shebio l'chayei olam haba — this means chitzoniyus Abba v'Imma, or Yisrael Saba u'Tevunah, which is the madreigah of a physical father.
The Structure of Limud HaTorah and the Metzius HaOlamos
The structure of limud haTorah is the structure of the metzius ha'olamos, of the metzius ha'sefiros, of the inner way how the world truly works. The yesod hayesodos that we learn from the Zohar is that nothing happens without a mekabel; everything is dependent — hakol talui b'Shechinah, b'zos yavo Aharon el hakodesh (Vayikra 16:3). This is the Shechinah, which is truly alluded to in the day of Rosh Hashanah, the yom haMalchus. Everything is dependent on the Shechinah, just as everything is dependent on the tachtonim.
The Ramak's Explanation: A Light Must Have a Recipient
We learn many times in the name of the Ramak, and this is how he understands the Zohar HaKadosh: that the hashpa'ah elyonah, from the aspect of what he is himself, makes no difference whether he has talmidim. If there would be a tzaddik by himself alone, it would make no difference who his talmidim are — from the side of his bechinas eitzel atzmo, which we call bechinas Ein Sof b'erech atzmo, the bechinas hamashpia b'erech atzmo.
But the entire concept of a light, of a seichel, is that it must give over — teva hatov l'heitiv. And one can only give over if there is someone who should be mekabel. Even though he is filled with all good, he cannot give over if there isn't someone who should take it. This is the first step of understanding that everything is dependent according to the ma'aseh haShechinah, according to the ma'aseh hatachtonim, which are alluded to in the Shechinah, which bring it to the bechinas hamashpia and to the bechinas hamekabel.
The Need for a Recipient: Why Does One Write a Sefer?
If there isn't someone to speak to, there is no light at all; the existence doesn't happen. So too when a chacham or a tzaddik writes something. Sometimes one speaks directly, as Malkas Sheva said to Shlomo HaMelech: ashrei anashecha ashrei avadecha eileh ha'omdim lefanecha tamid hashom'im es chochmosecha (Melachim I 10:8). This is a great ashrei, a great kavod, both for those sitting and for the chacham himself, because they are shomei'a es chochmaso.
But there are also hidden ways, as it says shlach lachmecha al pnei hamayim ki b'rov hayamim timtza'enu (Koheles 11:1). There are people who write very many revelations, powerful chiddushim. I believe that even the Zohar HaKadosh, and the Rambam certainly in the Moreh Nevuchim — many of the great revelations of sodos haTorah were written by people who didn't properly have talmidim who should hear from them. What did they have? They had a pen, they wrote sefarim.
Why must a person write a sefer, isn't it enough that he thinks by himself? Because the Torah must have a mekabel, there must be someone to speak to. Sometimes the mekabel is direct, openly, and then it is according to the level of the mekabel who is there. Sometimes there is someone who grasps things much deeper, and from his bnei doro he doesn't have any cheveirim to whom he can explain it clearly; even if he has talmidim, he cannot give himself over one hundred percent to them.
The Sod HaKesivah: Nigleh and Nistar
The Writer and the Recipient at the End of the World
Sometimes a person writes something, and it comes to someone else at the end of the world who it is truly for. The people in between become like a bechinas ma'avar; they are not the true mekablim, but rather bechinos of a channel that comes through them. This is how you learn sefarim like the Zohar that were written.
Rebbi Abba Yichtov
There is a bechinas Zohar called Rebbi Abba yichtov. Rebbi Abba is the writer of the Zohar; Abba is certainly the Abba of Atzilus truly. "Rebbi Abba yichtov" is also the sod of v'chosvenu b'sefer hachayim. The Arizal explains that the kosev is lower Chochmah, is Chesed u'Gevurah, but the mekor hakesivah is Chochmah. And "Rebbi Abba yichtov" means that we are speaking to whoever will read what we write. This way one can give over things that are not present before you; therefore it is nistar.
Nigleh Versus Nistar
Nigleh is what the people who are present can receive one hundred percent. Nistar is what a person understands between himself and his Creator, what he truly thinks, but he doesn't have whom to tell; so he gives it over through writing, or in other ways, or sometimes he does speak it.
There were Chassidic tzaddikim who spoke things even though they knew that the listeners didn't understand it — it needs to be in the world. What does it mean to be in the world? It means that it needs to arrive somewhere. Perhaps the chacham who hears it and doesn't understand will repeat it to another, and that one will understand it. These are the hidden ways.
Kosvenu L'Chayim: A New Explanation in This Dugma L'Eila
The Malach Sofriel and the Kesivah Above
Everything is a dugma l'eila. What we say kosvenu l'chayim on Rosh Hashanah is a great topic of the kesivah b'sefer. Of course it's a mashal, but what is the difference? We say that the Ribbono Shel Olam speaks and the Ribbono Shel Olam writes. There is a malach Sofriel, he writes. What is the malach Sofriel? The malach Sofriel is the same Rebbi Abba who wrote the Idra, who wrote the Zohar.
Dibbur: Vayomer Elokim and the Seven Voices
The malach Sofriel means that the things that the Ribbono Shel Olam speaks, is what it says in Ma'aseh Bereishis openly — vayomer Elokim (Bereishis 1) — this is generally the seven lower ones, the seven days of creation, the seven voices, as it says kol Hashem b'koach kol Hashem b'hadar (Tehillim 29:4) and so on. These are things that the Ribbono Shel Olam says. But one always asks in Ma'aseh Bereishis: to whom did He say it? Ki hu amar vayehi hu tzivah vaya'amod (Tehillim 33:9) — to whom did He command, there wasn't anything yet?
One imagined as if there is someone who can understand. The yehi or (Bereishis 1:3) is such a statement that the world can still understand the nigleh of it; therefore He said it. There is a clear dibbur that the Ribbono Shel Olam says "yehi or", yehi rakia (Bereishis 1:6), and so on.
Torah She'haysah Kesuvah Lefanav B'Eish Shechorah Al Gabei Eish Levanah
Before that there was a bechinas Torah she'haysah kesuvah lefanav. As we learn in the Midrash and in the Zohar, the Ribbono Shel Olam histakel in the Torah hakesuvah lefanav b'eish shechorah al gabei eish levanah (see Yerushalmi Shekalim 6), and according to that He spoke — as if like someone is reading from a text. Just as Dovid HaMelech built the Beis HaMikdash, hakol b'chsav miyad Hashem alai hiskil (Divrei HaYamim I 28:19): Nasan HaNavi wrote a plan for building the Beis HaMikdash, and the builders looked at that plan. Or a person reads in the Torah and then does — this is the tachlis of krias haTorah, lilmod al menas la'asos (see Mishnah Avos).
You understand a question: if there is no world, how is there a text? For this we say "b'eish shechorah". Eish means that you won't understand; one can imagine that one writes with fire, but the mashal of eish conveys exactly that it's not literally written. What does it mean that it's written? That before there was a world, and also afterwards truly, there is a text. Text is as if what the Ribbono Shel Olam prescribes for Himself alone. Thought alone — before there is a sefer. The Ribbono Shel Olam wanted to create the world b'sefer v'sofer v'sippur (Sefer Yetzirah). There are things that He understands, and He understands that He needs to reveal it also, but the time hasn't yet come.
Twenty-Six Generations Until Avraham Avinu
As if the Ribbono Shel Olam waited twenty-six generations until Avraham Avinu should come, He should have someone to speak with. He spoke with Adam, with Kayin, they didn't understand with Him; there was no dibros. For them He said yehi or, yehi rakia, but He didn't understand with them.
Avraham Avinu came, the Ribbono Shel Olam gave him the Torah, and later to Moshe Rabbeinu, v'hamichtav michtav Elokim hu (Shemos 32:16). And the Mishnah in Avos says that the michtav is among the things created on Erev Shabbos bein hashmashos. This is one explanation of the text of the Luchos.
The Kesivah Al Shem He'Asid
Finally He found someone, Moshe, Avraham. What He spoke with each one is all fine and well. But there is this thing: what I wrote, and I wrote it because I understood that I had to give it over al shem he'asid — machshavtan shel Yisrael kadmah l'chol (see Bereishis Rabbah); without this there wouldn't have been any text either. But now there is someone who can read my text, who can see the things that are the pnimiyus hakavanah, the meaning of the world that the Ribbono Shel Olam had to write.
And so ki b'rov hayamim timtza'enu (Koheles 11:1): later, from afar, one will be able to read the text, open the letter, understand that this is the sod haTorah, the difference between Ma'aseh Bereishis and Torah.
Kosvenu L'Chayim: Remember Us in the Torah
When we say on Rosh Hashanah kosvenu l'chayim — there is kesivah, afterwards on Yom Kippur there is chasimah — the meaning is: remember us in the Torah. Therefore we say on everything in Malchiyos, Zichronos, Shofros, k'mo shekastuv v'ne'emar, as it is written in the Torah, v'al yedei avadecha hanevi'im kasuv — everything is "kasuv". Because the text means: yes, we can speak with You. Speaking is what everyone can understand. But there are bechinos that as if from a distance it is better; we want to read, open our eyes and read what the Ribbono Shel Olam wrote. This is a completely different, deeper level of understanding existence, of understanding the will of creation, the intent of creation. This is the "kosvenu l'chayim".
Write Us Into Your Book: The Yichud Ne'elam
A completely new explanation: write us into Your book. When we say kosvenu, it's not simply that the Ribbono Shel Olam has a book where He says mi yichyeh u'mi yamus (Musaf Rosh Hashanah). It means that we should be inscribed — not just spoken, not just b'divar piv, which is like everyone. Mishpat l'Elokei Yaakov (Tehillim 81:5): judgment is usually by the king orally, and there is a sofer who writes. When we say "kosvenu", we say it to the Ribbono Shel Olam, not to the sofer — maybe He does it through a sofer, some malach — but the idea is that we say it to the Ribbono Shel Olam, in that Torah hakdumah, in the Torah kesuvah lefanav, that which You can only write.
Therefore there must be a bechinas richuk, because what a person writes he does alone. The writer writes, and afterwards it comes to someone. There cannot be a yichud galui, but rather a yichud ne'elam yoser: he writes for someone, not for the whole world, and not for himself alone (because for himself one doesn't need to write, he can think). This is the yichud ne'elam which is called kesivah, which we are mekaven on Rosh Hashanah — which appears to be a time of separation, a time that is not of yichud, there is a separation — means that we want to find the kesivah. And the kesivah is as if al guf hanukva, which is when one cuts, there one writes. This is already for those who understand the sodos.
Back to the Foundation: The Two Ways of Dibbur and Kesivah
Nigleh and Ne'elam, Dibbur and Kesivah
Let us return to where we began. Always the mekubalim, the shome'im, are part of this, but there are two ways: the ofen hanigleh, which we call dibbur; and the ofen hane'elam yoser, which we call kesivah (recording a video is also a bechinas kesivah). And the avodah of Rosh Hashanah is to reveal the two things. One must hold it back a bit, like something that lo higia zemanah l'hisgalus, as the Zohar writes and knows that one won't read it today. At the end of days, it says in the Zohar, the sefer will be revealed. The one who wrote the Zohar understood that he writes specifically because he didn't have whom to speak to. Someday will come a generation, people who should be ready to hear the dibburim, to read the kesavim.
V'Hofa B'Hadar Gaon Uzecha: Teach Us the Sodos HaTorah
The gilui hasod that we request on this Rosh Hashanah, v'hofa b'hadar gaon uzecha (Musaf Rosh Hashanah), means: teach us the sodos haTorah. Let us understand what You wrote on Your plan before You made the world, not just hear what You said afterwards. This is the parshas thirteen midos shel rachamim: after Moshe Rabbeinu requested mecheni na misifr'cha asher kasavta (Shemos 32:32), the Ribbono Shel Olam told him, I have even greater sefarim that you don't know. Vaya'avor Hashem al panav vayikra (Shemos 34:6) — He read to him from His sefer. Moshe Rabbeinu thought that the Ribbono Shel Olam's sefer only says Kel kana v'nokem (see Nachum 1:2), poked avon avos al banim (Shemos 34:7); so the Ribbono Shel Olam showed him a deeper sefer, the sefer of the thirteen midos shel rachamim.
The Mekablim Arouse the Mashpia
The Purpose of Light: To Give to the Tachtonim
There is another level where the mekablim arouse the mashpia. The rebbi has pleasure from the fact that he can speak to another, or at least to someone to write to. Since the purpose of light, the purpose of shefa that the elyonim receive, is in order to give to the tachtonim — if there isn't someone who should be mekabel, he also becomes dark. When a rebbi doesn't have any talmidim, he knows by himself what he needs for his own needs, for tikkun nafsho. But there is so much more to know. In a certain sense, to be a rebbi is also for tikkun nafsho, because his nefesh is to be a mashpia; but if he doesn't have someone who should be mekabel, he will have only a little bit as much as is enough for him.
Important From the Side of the Keilim and Kishronos
It's not important for the Shechinah that he should be a great chacham for his own sake. It's important because he has the keilim and kishronos, he can speak with many more people; therefore one gives him the understanding, the chochmah to speak with others. But if there won't be any others, he won't have for himself either.
Es Atzmo Hu Nosein
However, one cannot divide so well and say that what the tachtonim influence on the elyonim is only regarding the part that they give further. The yichud hatedirah is for the need of the tachtonim. Everyone understands that devarim hayotz'im min halev nichnasim el halev. A rebbi is not a bechinas ma'avir — a weak bechinas — he is not a funnel that just says things. Even if we call him a funnel, the way that he is a funnel is through internalizing, through himself understanding the things that he teaches. If there aren't things that take his neshamah and make him greater and clearer, he won't be able to teach it to another — he's not an email box, he's a person.
So when we divide between the yichud (unification) for its own sake and the shefa (abundance) for the purpose of giving, both types of shefa change the Elyon (Higher One), the Mashpia (Giver). If there is no Mekabel (Receiver), if the Mekabel is not prepared, then not only does the Elyon not have an external part — because it cannot be divided into two parts. "Et atzmo hu noten" (He gives Himself): A true rebbe, a true middat hachochma (attribute of wisdom), they give themselves, not something else. This is the nature of every hashpa'at chochma (transmission of wisdom). A rebbe who learns with his student doesn't send him information that he took from somewhere else, he gives him himself — just as the Almighty, the Rebbe of all Jews, gives Himself to the neshamot Yisrael (souls of Israel).
So when the tachtonim (lower ones) don't have any kli kabbalah (vessel of reception), are not ready to receive, He doesn't have Himself, kivyachol (so to speak). From the aspect of atzmo she'be'atzmo (His essence in itself) it is amen kein yehi ratzon (amen, may it be His will), but the atzmo (essence) itself is perhaps not so interesting. By people whose tafkid (role) is to be a rebbe — if he won't be a rebbe, he won't be a rasha merushá (complete wicked person), but he won't be for himself either. Because he has someone to listen, and he goes either b'derech giluy (in a revealed way) or b'derech he'elem (in a concealed way), he himself becomes something else as well.
Tenu Oz L'Elokim: Everything Depends on the Actions of the Lower Ones
This should be a deeper understanding of what we say hakol taluy b'Shechina (everything depends on the Divine Presence), hakol taluy b'ma'asei hatachtonim (everything depends on the actions of the lower ones). About this we say "tenu oz l'Elokim" (Psalms 68:35): The sefirot ha'elyonot (higher emanations) themselves, the shem hakodesh (holy names) themselves, are dependent on our actions. Not only the part that they give further — because what they give is in itself, and if they don't have someone to take it, there won't be for itself either.
Being Megadel L'Shem HaShem
It comes out that, aside from the aspect of ketav (writing) that we want to bring out the yichud that exists specifically through ketav, there is also the subject that we want to be megadel l'shem HaShem (magnify for the sake of the Name) — to magnify the shem hamashpia (name of the giver), the shem ha'av (name of the father), the shem harav (name of the teacher). How is one megadel? Not because something is lacking for him, but through the fact that there is someone to speak to, and then he himself will be what needs to be.
Every single person, in relation to what he is a mashpia and in relation to what he is a mekabel, must be makriv et mekomo (bring his place near) — certainly every male, "yera'eh kol zechurcha" (Exodus 23:17). And truly every woman also has an aspect of hashpa'ah (giving). Every person in the world, except perhaps a tinok ben yomo (newborn infant), an infant — but everyone who is already five or six and has younger siblings — is in the aspect of mashpia and in the aspect of mekabel. And one must find the connection correctly, so that there will be someone to speak to; and if there isn't, one should remember the sod haketivah (secret of writing) and try to bring it out. And as much as I am a mekabel, one should have kavana (intention) toward that.
The Paradox of Sha'ar HaHakdamot
It's like a contradiction that one learns in Sha'ar HaHakdamot: If the mashpia looks at what is higher than himself, he recognizes his place in relation to what is above him — that is the aspect of yirah (awe) — then he is a mekabel for himself, but he doesn't give to the other, and his side that faces downward is kivyachol dark. And if he faces downward, he will kivyachol be dark on another side. This is a paradox that one must play with, a little this way and a little that way.
One of the foundations to escape from this paradox: that the way he receives from what is above him is through the arousal of what is below him. The way the Shechina receives light is through us arousing to her, and through this she receives from the Z"A (Ze'ir Anpin). The way the Z"A receives light is through the Shechina turning to him, and afterward he receives mochin (consciousness) from Abba v'Ima (Father and Mother), and so on higher and higher. This is the normal, correct way. Exactly in detail there are times when it is either one or the other — the detail has to do with the times which are like a separation. But the tikkun (rectification), the avodah (service), is to show that it is the same.
Everything Is Not For Itself: The Klal and Prat
Until here is Torah hayotzet min halev (Torah that comes from the heart), according to the situation of how we are in this shiur on erev Rosh Hashanah. And one must be mazkir (mention), as erev Rosh Hashanah: The existence of everything is not for itself. There is no such thing as a davar ba'olam (thing in the world) that is only for itself, that stands before itself. Everything has things above it and things below it; in relation to this it is a son, and in relation to this it is a father, like the limbs. There is no such thing absolutely that something is cut off from something else.
The Huge System: Ma'aseh Olam
The whole thing that we do on Rosh Hashanah and a whole year is to grasp where we are in the huge system, the system called ma'aseh olam (the work of the world) — "atah zocher ma'aseh olam" (Musaf of Rosh Hashanah) — and He gives each one his thing. How much a person understands precisely where he belongs, and he has to whom to speak, and from whom to receive, and with whom to receive.
Chaverim: Mekablin Din Min Din
There is an aspect of chaverim (friends), on the same level as him, but it's a bit complicated. People think that chaverim means equal, but equal is not a reality — if they were equal it would be the same thing. A true chaver is "v'ahavta l'rei'acha kamocha" (Leviticus 19:18), he is the same as you; but in physicality, in olam hazeh (this world), there is no such thing. Always, they give each other permission with love, and the Targum says mekablin din min din (they receive from one another). "V'kara zeh el zeh" (Isaiah 6:3), says the Targum, mekablin din min din: I received from you and you receive from me, we exchange, one minute this way, one minute that way, perhaps in the same minute both. It can be very delicate and complicated, but chaverim are generally people who are on my level.
Bishvili Nivra Ha'olam: A Part, Not Cut Off
Each person does his part in the greater reality. There is a whole world, and part of the tafkid of every Jew is to be a mashpia on the whole world. "Chayav adam lomar bishvili nivra ha'olam" (Mishnah Sanhedrin 4). And what should be my imagination — I will daven and the whole world will change? This must be understood as recognizing one's place: Yes, but a little, all other people still need to daven and do. But it cannot be that a person should feel that he is disconnected. There is no single Jew who doesn't change something in relation to the whole world. It can be a very small part, a billionth of a percent — but a percent that is not cut off from it.
The world is a system, a system that is built to receive shefa from above and give it further. That's why there are so many people: If adam nivra yechidi (man was created alone), he says bishvili nivra olam — but what is "nivra olam"? All the other people. That's why there are so many people, because the world cannot become what it needs to be without each person — but not in a disconnected way. Each one has his part, but not everyone is separate. This is an important distinction: We often speak that everyone has his individual, and he thinks he can do separate from the whole world. But everyone can do precisely because he is somewhere between his father and his children — both in relation to his own avodat Hashem (service of God), understanding and learning and davening, and in relation to the rest of the world.
Every Job Is Connected to the Whole World
Just as a person has a job: He takes an input that he receives, and a mind that he also received from somewhere, and he makes it a little better and gives it further. There is no single job in the world that is not connected to the rest of the whole world.
B'toch Ami Anochi Yoshevet: Private Requests on Rosh Hashanah
The Error of Not Davening for Oneself
"B'toch ami anochi yoshevet" (II Kings 4:13) doesn't mean that people shouldn't have any private requests — a complete error. They say one shouldn't daven for oneself; how do I start, I'm not from myself? It can't be. "B'toch ami anochi yoshevet" means that the ish ha'Elokim (man of God) says to Elisha: I don't need protection. There is a king and a sar tzava (army commander) — eternal kingship with its hosts, Hashem Tzeva'ot (Lord of Hosts).
Chana's Prayer: Hashem Tzeva'ot and a Private Request
Chana says "Hashem Tzeva'ot" (I Samuel 1:11): The Almighty is King over all hosts, upper and lower, over all angels, princes, parts of nature, all things. The Gemara struggles, Chana is the first who says this Hashem Tzeva'ot — what does it come in here? Chana asks a private request. How can one say that one shouldn't ask any private request on Rosh Hashanah? Chana stands on Rosh Hashanah and she asks: "V'natata la'amatcha zera anashim" (I Samuel 1:11), You will give her a son. Of course, the son is not for her, as it clearly states "u'netativo l'Hashem kol yemei chayav" (I Samuel 1:11). Shmuel HaNavi was equal to Moshe and Aharon, he sustained Klal Yisrael, redeemed the Jews from the curse of the period of the Judges, he founded the monarchy. Shmuel HaNavi — without him there is no Judaism.
And it started from Chana. Chana's prayer, which is the haftarah that we say, speaks of the whole world: "V'yarem keren meshicho" (I Samuel 2:10) — meshicho means the king, the one who leads; it's not simple.
You Weren't Born From the Air
The simple meaning is very simple. There is no such thing, certainly a person must start from himself, but he understands that he is not alone, he wasn't born from the air and he doesn't go into the air. He belongs to his father, to his family, to his people, to the whole world in the most general way — to the families of man, to the animals, "adam u'vehema toshia Hashem" (Psalms 36:7), to the trees, everything. A little he receives from them, and a little he gives to them. This is the system of how the world works.
Vatitpalel Al Hashem: The Olam HaTikkun
When Chana sees that something is lacking in the world, this is a chesaron (deficiency). "V'hi marat nefesh vatitpalel al Hashem" (I Samuel 1:10): As the Chassidic books interpret, she had to pray upon the Almighty. She is broken, she has no children, she has other marital troubles. She says: Ribono Shel Olam (Master of the Universe), Hashem Tzeva'ot, You are the God who makes everything, there is an order, we are kivyachol an army. Each one has his tafkid; and if one soldier is missing a hand, a foot, he is broken, he cannot be a soldier. Each one is missing. So from the aspect of Hashem Tzeva'ot You must help me.
Don't Cross the Line
The Zohar says: Don't think that they need to make special protection for you, "hayesh l'daber lach el hamelech o el sar hatzava" (II Kings 4:13), don't cross the line from where you are. As you are — a woman who needs children — you received children directly precisely for where you are. On the contrary, this is the olam hatikkun (world of rectification): Hashem Tzeva'ot, that each one where he is, there he receives his shefa necessary for him and necessary for those dependent on him, so that he can be a proper mekabel for those who are mashpia upon him.
This is the reality of the world. What a person davens for his needs, he davens for the needs of the world, he davens for the honor of the Shechina — it's not two different things. A person is small-minded, it's a chesaron hada'at (lack of knowledge), a lack of knowledge: One cannot know the shem Tzeva'ot. Until Chana no one knew this name, so there really was a problem — whoever learns the period of the Judges, everyone said to make Shabbat for themselves. If one understands the shem Tzeva'ot, there is no problem at all.
Elokei Ma'arachot Yisrael
The Almighty is "Elokei ma'arachot Yisrael" (I Samuel 17:45), a shem Tzeva'ot of all the hosts of the world, the heavenly host on high and the kings of the earth below, and we are part of that. Sometimes a person needs to move — he is not in the right division, not in the right division of the army. His prayer is: Move me to where I belong, You see that here I don't fit, change my place. But the foundation of the matter is, one should not think for a single moment that we are private things — we are a part of a whole. There is no such thing, a part without a whole doesn't exist. And what we pray, we do in the name of all Israel, with all the children of the world, ma'aseh olam, all ancient creations, with all generations that were and will be — until Adam HaRishon, until Noach, until Mashiach.
Adam HaRishon: Souls Dependent on Every Limb
We are creations that have a body like an animal, a plant part like plants, and an inanimate part like all inanimate — the minerals in a person's body are part of the order of quarries in the world. Davening for the whole world is not different from davening for one's whole self.
The proper prayer of Rosh Hashanah is like Adam HaRishon, which the Arizal explains in his discourses and in Sha'ar HaGilgulim: that Adam HaRishon knew that there are souls dependent on every hair, on every limb. To be Adam HaRishon means that a person knows: There are parts of the world that belong to my hands, to my nails, to my head, to my foot. And through all being included in him, through him being included from all — in his place he davens for all, he opens for all, he rectifies the whole world. This is the second important introduction that one is obligated to say before Rosh Hashanah.
The Third Thing: The Order of Service and the Particular Detail
The Klal and Prat in the Order of Prayers
The third thing is simple matters in the order of service, the order of prayers, the order of customs of Rosh Hashanah and all the holy days. Very many details, countless things that go on. A bit like we spoke about the klal and the prat, it confuses very strong people — at least people who have a bit of understanding about their things, who are not just an aspect of a servant who does everything and it doesn't concern him.
Here we say selichot, and hatarat nedarim (annulment of vows), and achot ketana, and Shemoneh Esrei, and Malchuyot Zichronot Shofarot, and all the pesukei d'zimra — very many things that one does.
Al Tifrosh Min HaTzibbur: Two Different Laws
"B'toch ami anochi yoshevet" means that one cannot be separate. It is not a perfection of the soul that a person can be completely apart from the beit midrash, from Klal Yisrael who do kapparot and selichot and teshuvah and tashlich on Rosh Hashanah. But a person cannot be confused, just someone who does everything that is written; or he seeks to have a taste, a vitality, an awakening in everything — also not relevant.
It's very simple that there are two different laws. What one must be part of — "al tifrosh min hatzibbur" (Mishnah Avot 2) — is the aspect of the tzibbur (community), how much the tzibbur demands. If one is the ba'al tefillah (prayer leader), he must daven everything and sing. And if not, he must present himself as much as is missing, not more, only from the aspect of participation with the tzibbur. But what is relevant for a person himself, for tikkun nafsho haprati (rectification of his private soul) — through this will he be able to be included in the tzibbur truly in other ways?
The order of our machzor is a compilation of tens of hundreds of generations, where each added his innovation and made his order. What is generally conducted has become a process that is equal for every soul — it's correct, I don't mean it's questioned. But a person who has a certain feeling, a certain request, must either find one of the prayers that speak to him, or use anything to reach a certain spiritual level, a certain kavana — one says machzor until one gets there. This is stated in the Baal Shem Tov, one of the counsels. Or he makes himself an order according to what he understands: what is d'oraita (Torah law), what is d'rabanan (rabbinic law), what is a custom; what is more essential, more central for him — this he makes an order and this he does.
The Parable of Selichot: Rosh Hashanah Is Not a Day of Forgiveness
I want to emphasize this, one can see that this is exactly what all Jews in all generations have done. Today is erev Rosh Hashanah. Rosh Hashanah is a mitzvah of blowing shofar, we say Malchuyot Zichronot Shofarot, everything is clear what the halacha is from the Torah and from the rabbis, and it's a yom hadin (day of judgment), "b'Rosh Hashanah yikateivun" (Musaf of Rosh Hashanah, U'netaneh Tokef). But the avodah of Rosh Hashanah is each according to his understanding. And one sees clearly, at least in our custom: On Rosh Hashanah we don't say any selichot. Rosh Hashanah is not a time of saying selichot, not a time of doing teshuvah and apologizing — Yom Kippur is the time of forgiveness. It's interesting that in selichot we don't say "may my forgiveness be written," we always say "vayomer Hashem salachti kidvarecha" (Numbers 14:20). It could be that it has to do with the conversations we spoke about; one must think how. But in any case, selichot is not a thing of Rosh Hashanah.
Why Do We Say Selichot on Erev Rosh Hashanah?
Despite all this, all Jews today say selichos (penitential prayers) before Rosh Hashanah. The Rambam says selichos only during the Aseres Yemei Teshuva (Ten Days of Repentance), but all Jews today already say them before Rosh Hashanah, a bit more or a bit less. What is the meaning of this? Whoever looks into the selichos of Erev Rosh Hashanah can see it very clearly. There are very many selichos; I think it's not made so that one person should be able to say everything. As the Kotzker Rebbe said, one cannot say Tehillim (Psalms) — Dovid HaMelech (King David) took seventy years to say Tehillim, how can one say it in one day? A very deep statement, and very true.
The minhag ha'olam (universal custom) has already made something that is more or less shaveh l'chol nefesh (suitable for everyone). But to truly say a selichah — each one of the selichos was written by a Jew who was in such a situation: he thought, I want to go to Rosh Hashanah and do the avodah (service) b'simchah (with joy), b'hisrommemus hamoichin (with elevation of mind). But he has a personal problem, not a general problem. The mitzvah of shofar, and saying Malchiyos Zichronos Shofros b'simchah, he does — he has no problem. But he is also a person, he has his own nefesh (soul), he feels that he has sinned a whole year. Not everyone must feel this way, but most of the time a person feels this way, because a person is indeed a person and throughout the year he does things not too small and not too large.
He wants to do the avodah of Rosh Hashanah — It's the most real thing — but he cannot. He feels that he must purify himself, work things through with the Ribbono Shel Olam (Master of the Universe), do something so that he will be able to say Rosh Hashanah. All the selichos on Erev Rosh Hashanah were written by people who personally tried to work things through with themselves, with God, with the Torah, before Rosh Hashanah, so that on Rosh Hashanah he will be able to do what he must.
Write Your Own Selichah
Afterwards it became a seder (order), one must already say selichos. I say that it's a way that one can become words-things, but one must bring out very importantly: the true avodah is that a person must write his own selichah — not a hundred, not five hundred. Each one of the selichos was written by one person in one year, because that is what he felt, that is what he needed in order to work things through. Someone who can write a selichah, writes. Someone says Tehillim, he finds one pasuk (verse), one chapter that does what he needs; or he does hisbodedus (personal meditation); or he says chiddushei Torah (Torah insights). There are many ways.
Two Extreme Avodahs: A Rich Treasury
There are two extreme avodahs, and I think that even in the machzor of Yom Tov there are sections that are like this, and we leave out a section, because one understood that it's not lacking for everyone. So too in the selichos there are places that one leaves out. But each person must either find it — it's a very rich otzar (treasury), one can find from every aspect, from every perspective. One doesn't need everything. Each one was written by a person who simply wanted, besides what he must arrive at the klal (general) — one must blow shofar, one must say Malchiyos Zichronos Shofros — he needed to find a way to be machshir (prepare) himself toward this thing. This each person must do: either find a piece, or find a time, each according to his way that he knows that his tikkun (rectification) works.
Conclusion
And with this we will finish for today. One should learn very strongly the pesukim on Rosh Hashanah and the mitzvah in the Zohar, but I don't believe that I have time now, and the shiur is already long enough. We wish each other a good year. L'shanah tovah tikasevu v'seichasemu l'alter l'chaim (May you be inscribed and sealed immediately for life for a good year).
⏱️ Chapters
(00:00) די קריטיקירער קעגן דעם דין היום
(00:45) די דין המלכות און די רדיפה פון דוד המלך
(01:40) די שטעקן פון דער אייבערשטער
(09:24) "והאלהים עשה שייראו מלפניו" — דער פערדער לעוועל
(20:45) עשו — דער נאכמאכער פון יצחק
(22:31) דער אייבערשטער איז אן אוהב
(23:35) מ'איז בוחר די ריכטיגע מדת המלכות
(28:13) מדת המלכות דקדושה קעגן מדת הדין דסטרא אחרא
(32:59) פארוואס ווערט מכסה די מלכות
⏱️ Chapters
(00:00) די קריטיקירער קעגן דעם דין היום
(00:45) די דין המלכות און די רדיפה פון דוד המלך
(01:40) די שטעקן פון דער אייבערשטער
(09:24) "והאלהים עשה שייראו מלפניו" — דער פערדער לעוועל
(20:45) עשו — דער נאכמאכער פון יצחק
(22:31) דער אייבערשטער איז אן אוהב
(23:35) מ'איז בוחר די ריכטיגע מדת המלכות
(28:13) מדת המלכות דקדושה קעגן מדת הדין דסטרא אחרא
(32:59) פארוואס ווערט מכסה די מלכות
▶ לצפייה ללא יוטיוב / Watch without YouTube ✕ חזרה ליוטיוב / Back to YouTube
YI אידיש ›
⚠️ הערה: דער אנהייב פונעם שיעור פעלט אין דער רעקארדירונג.
Note: the beginning of this shiur is missing from the recording.
סיכום השיעור 📋
סוד מידת הדין: פחד יצחק כנגד דין הקליפה
שתי דרכי הסתכלות בעולם
יש אדם המסתכל בעולם ורואה שאין הוא כפי שראוי לו להיות, ואין העולם כפי שראוי לו להיות, וממילא נעשה מבקר ומקטרג, נעשה איש ‘קאצק׳ העומד כנגד הכל. זו דרך הסתכלות אחת.
אך עלינו לזכור שיש עוד דין, יש ‘יום׳ של דין, כמאמר הזוהר שיש עוד יום. וכיצד לשונו? כאן איננו מזכיר שם זה, אך במקומות אחרים מזכיר, שנאמר ‘ואם אתו שירה לפניו׳. יש עוד מדרגה, יש עוד צד. כאן אין הוא קורא לו יום, אבל במקומות אחרים הוא קורא לו עדיין יום, יום התחתון, התחתון שבכולם. וזהו ‘יום בוקה ומבולקה׳ כלשון ישעיה הנביא, כמו שדורש הזוהר בדרושי תשעה באב. יש יום הנקרא ‘יום בוקה ומבולקה׳ כמאמר הנביא, ואין זה יום הדין. ומהו זה? זהו יום הקליפה.
דין המלכות ורדיפת דוד המלך
בלשון אחרת, יש דין המלכות. דין המלכות אומר שמי שצדיק יהיה צדיק, ומי שאינו צדיק יהיה שאינו צדיק. דוד המלך חש תמיד שרודפים אחריו. ומי רודף אחריו? גם זו מידת הדין. הן מובן שהרודף אינו מידת חסד אלא מידת דין. ואמנם יש שם שאול ויש דואג, ואין זה מקום להיכנס אל המעשה שם, אך אותם אנשים שאינם צדיקים הם בחינת קליפות, בחינת רע גמור, והקליפות רודפות אחריו, הגויים, ונאמר הפלשתים רודפים את דוד המלך.
ומה פירוש שהם רודפים את דוד המלך? על פי סוד פירוש הדבר, שמידת המלכות נעשית נרדפת על ידי הדין התחתון, דין הקליפות, דין העולם הזה. ותוכל לקרוא לו השטן. השטן עצמו הרי כבר מדרגה הוא בפשטות, ולשטן שלוחים רבים: הגויים, והמחלות, והקטרוגים, והקשיים, והדיכאון, כל מיני שלוחים שיש לשטן, והשטן הוא כשר עליהם, אם נקרא לו כך. הרי שאף בזה עצמו יש שני מדרגים.
יראת העונש היא יראת הסטרא אחרא
על כל פנים, כל זה אינו דין המלכות, ואל לנו להתבלבל ולערבב הדברים. הזוהר אומר פעמים רבות בהקדמה, וזהו דבר המקושר לכאן, שיראת העונש היא דבר רע מאוד, שכן יראת העונש פירושה שאתה ירא מן השבט. ומביא הזוהר משל למלמד הבא אל החדר ומניח שבט על הכותל. ודאי המלמד אוחז בשבט, והמלמד אומר: אם יבוא מצדך שיהיה דין המלכות, והדין יאמר שראוי להכות את פלוני, אקח את השבט ואכה אותו, כמו שנאמר ‘אשור שבט אפי׳ (ישעיה י) — הקליפות ממש, רשעי העולם הזה, הם השבט של הקב״ה.
אבל אסור לירא מן השבט. אם אתה ירא מן השבט, הרי זו ממש עבודה זרה. יהודי אינו ירא מפני שום בריה. יש ניגון, ואביו של הבעל שם טוב הניח לו צוואה: שאין לירא מפני שום בריה כי אם מפני הקב״ה. ומה פירוש שאין לירא כי אם מפני הקב״ה, והרי הבעל שם טוב אומר שהכל הוא הקב״ה, וכשאני ירא מן השבט הריני ירא גם מן הקב״ה? אלא זה הקב״ה על ידי שליח, ואסור לירא מפני השליח. אם ירא אתה, ירא מפני הקב״ה עצמו ולא מפני השליח, לא מפני השבט. הרי שיראת העונש, אומר הזוהר, היא ממש יראת הסטרא אחרא, וזה דבר רע מאוד, שכן שליח הוא.
‘והאלהים עשה שייראו מלפניו׳ — המדרג הרביעי
והקב״ה, ‘והאלהים עשה שייראו מלפניו׳ (קהלת ג) כתיב כאן. הקב״ה נתן רשות, לפי שהקב״ה יודע — ואנו עוד נלמד את הדברים בפנים, אך אני מקדים לומר זאת בעודי מבאר את סוד היראה עם הדין וכל העניינים הללו — לפי שהקב״ה יודע שאין בני אדם מבינים את עומק התביעות, ואינם מבינים את מידת הדין הבסיסית של המלכות, שאין בה עומק תביעות כזה אלא מידת דין פשוטה של המלכות, לכן עשה מקטרג היימיש, מקטרג של בית.
‘והאלהים׳ — שם אלהים, מידת המלכות — ‘עשה שייראו מלפניו׳. מה עשה? עשה עוד דבר. עשה עוד מדרג נמוך, מדרג רביעי: בינה, גבורה, מלכות, שטן. עשה מדרג רביעי גם מצד שמאל, מצד מידת הדין, מצד המסמאלין, כדי שייראו מלפניו. ולא עשה זאת כדי שייראו מן המקטרג חלילה, אלא עשה כדי שייראו ממנו. אלא שעשה עוד שליח, ‘עשה׳, בחינת עולם העשיה, עשה כדי שייראו מלפניו. וזהו לשון הזוהר המבאר כאן את פשר המדרג.
בוחן להיות בדין — לא בדין השטן
הרי שצריך לדעת, וזה חשוב מאוד, להיות בוחן בדין, ולכל הפחות בדין המלכות ולא בדין השטן. דין השטן הוא שהוא משכנע את עצמו שהוא משורש המלאכים. הוא אומר: כן, גם אני סובר שאין איש ראוי, כולם רעים, כל אחד מכוון לטובת עצמו. הוא מחזיק בכל מיני דרכים לקטרג על העולם כולו. אך אין זו דרך כלל.
ואז, כשאדם בא לדון, לעיתים קרובות אל לו להתבלבל בין דין יצחק אבינו, דין עליון, ובין דין השטן, שזה בלבול גדול. דין יצחק אבינו, זהו מה שנתן רשות לְהסתכלות של יצחק אבינו, ‘ופחד יצחק היה לי׳ (בראשית לא). יצחק אבינו יכול היה להסתכל על הקב״ה ולהבין כיצד אין שום דבר שווה כלפי מעלה. זו התבוננות המתקבלת בשמחה.
הן יצחק נקרא ‘צחוק עשה לי אלהים׳ (בראשית כא), הוא צוחק על כל העולם. אין הוא שבור, אין הוא ברוגז — הוא צוחק, צוחק על העולם כולו. ‘צחוק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי׳ (בראשית כא). יצחק לשון צחוק, יצחק לשון שמחה. מיצחק באה שמחת בית השואבה, מיצחק באים הזמירות והתשבחות של הלויים, מצד שמאל של הקדושה, שיש בו שמחה נוראה. זו התבוננות אלוקות, דבר מופשט לגמרי, דבר השייך כל עיקר לנשמה ולא לגוף, שהרי הגוף כלל אינו מבין את הדבר. הגוף מבין משהו שמשמעו שלמות אלוקות, ששום בריה, לא המלאך מיכאל, לא ספירת הכתר עצמה, שום דבר אינו יכול להשתוות לזה, ושום בריה אינה מבינה זאת. זו מדרגה עליונה.
עשו — המחקה של יצחק
אלא מאי? יש דין אחר, דין שהוא כמין זיוף של יצחק, והוא עשו. כך יוצא הדבר — הוא עשו, בנו של יצחק. הוא סבור שאף הוא אב, הוא מחקה את יצחק, מחקה גמור הוא. גם הוא אומר שאין איש טוב, אלא שאין הוא אומר זאת מן הטעם שיצחק אומר.
מדוע אין איש טוב? מפני ששלמות האלוקות גדולה כל כך עד שאי אפשר להשתוות לה, ‘מי ישוה לך ומי יערוך לך׳. זו מידת פחד יצחק. אבל פחד עשו, מידת הדין, השטן, אומר: אין איש טוב. ומדוע? הרי אתה רואה מה הם עושים, ראה כיצד הם מתנהגים, ראה מה נעשה עמם. זו מידת הדין, ולפי דעתי אין ראוי כלל להחזיק במידת דין זו. אין זה עניין כלל, אלא קליפה גמורה. וזו עבודתנו, להעביר אותה קליפה מן העולם. ואל לנו להתבלבל.
כל אדם לפי מדרגתו — דוד המלך ובירור המלכות
ולפיכך צריך לדעת כי כל אדם, לפי מקום עמידתו, יש לו מדרגה אחרת ועבודה אחרת. דוד המלך, שהוא במידת המלכות, וכוונתי לכל יהודי, נפש דוד — דוד המלך כתב תהילים בעד כל יהודי — דוד המלך שהוא עומד כנגד מידת המלכות. יש אנשים שיש להם עניינים עמוקים יותר. רבי שמעון בר יוחאי לא היה עומד רק כנגד מידת המלכות. הבעל שם טוב אומר תמיד שאין להניח את מידת המלכות לבדה, וזו הדאגה העיקרית שהזכיר רבי שמעון בר יוחאי בצוואתו, שלא להניח את מידת המלכות לבדה. אבל דוד המלך היה עומד כנגד מידת המלכות, ועמידתו כנגד מידת המלכות פירושה שהיה עליו עוד לטפל בהבחנה. הוא ידע שיש אנשים הרודפים אחריו.
‘רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים סלה׳ (תהלים ג). יש רבים, קליפות רבות שהן רבים, שאינן מיוחדות, יש מהן תמיד לרוב, קליפות של רשות הרבים.
ומדוע אומרים ‘אין ישועתה לו באלהים׳? האלהים לא יעזור לו. ומדוע אומרים שאלהים לא יעזור לו? מפני שהם אומרים: ראה, הרי אנו הגבורה, ואנו יודעים כיצד חטא דוד, יודעים אנו את הרעה שעשה דוד, יודעים אנו שאין הדבר מגיע לו, ואנו אך ורק שלוחי ההשגחה. כמו שאמר אותו אחד: הריני זה שהמיט את הפגע, פשוט אני שליח ההשגחה, אינני מתכוון לכלום.
לערבב את השטן — מבטל ומבלבל
וכל עבודתו של דוד המלך היתה להעלות ולבלבל, וזהו לערבב את השטן, לבלבלו. וכיצד מערבבים את השטן? על ידי הדין עצמו. וזהו דרש, אך מדוע נראה מבולבל? מפני שהוא מבטלו. וכוונתי בפשטות ובממש שהוא מבטלו. ‘לערבב טענותיו׳, אומר הזוהר, וטענותיו נמסות. והפירוש בזה, כמו שמבאר האריז״ל בדרוש של ראש השנה, שמבטלים אותו מיניה וביה, בתקיפות חמורה.
וכשבא מישהו, צריך לשמוע זאת, שכן הדבר נוגע גם להלכה למעשה. הכל יודעים, ורבים מידידינו טרודים לומר, שיש ראש השנה שהוא יום הדין, שהוא האל הנוקם. אך צריך לדעת שהקב״ה אוהב הוא, כמו שאומר הזוהר בפרשה השבועית, שמשה רבינו, עם כל שהוכיח את ישראל, ברחימו הוו כל מילי, כל דברי התוכחה של משה רבינו היו מתוך אהבה יתירה, ‘אהבה רבה אהבתנו ה׳ אלוקינו׳. וזהו מה שהיה צריך: באיזמיר היו נוהגים לומר ‘אהבה רבה׳ שלוש פעמים לפני התקיעות, נאמר מן ‘למנצח לבני קרח׳, ובנוסף אומרים ‘אהבה רבה׳. זהו פחד יצחק, זו האהבה האמיתית.
ראש השנה — ממתיק דין על ידי הדין
אבל שמא תסבור שזהו התיקון, שדרך המתקת הדין היא על ידי החסד. אמנם ודאי דבר טוב הוא, שיש מן הדין חסד, אך אין זה מה שעושים בראש השנה. אומר האריז״ל, שבראש השנה ממתיקים דין על ידי הדין, על ידי הדין העליון ממנו. והאריז״ל בכוונות כותב ממש, שהעניין הוא להמשיך גבורות חדשות. אחרי תקיעת שופר אין באים חסדים — בחסדים נדבר בסוכות — אלא באים גבורות חדשות, ואף ביום כיפור אותו דבר, אחרי כיפור באות גבורות גבוהות יותר. הרי שבאות גבורות גבוהות יותר, וזהו לערבב את השטן.
והכוונה בזה, שאין אנו אומרים: לפי שאני סובר שהקב״ה אוהב את כל אחד ואחד ושהכל טוב מצד הקב״ה, לכן אני כנגד השטן. לא כן, אין צורך להגיע לזה. שכן מה שנקרא מידת הדין הוא שבוחרים במידת המלכות הנכונה, ועלינו לבחור בטוב. ומידת המלכות, אומר הזוהר, היא מידה שסם המוות מעורב בה, ותפקידם של הלויים, של אנשי קו שמאל, של אנשי דוד המלך, היה לברר את מידת המלכות הנכונה. וזהו בירור המלכות.
ומה פירוש שמבררים את מידת המלכות הנכונה? שהוא אומר: כן, ודאי, יש יום הדין, העולם צריך לדין, ויש אכן דין שאין העולם יכול לעמוד בו, ובאותו דין אין לנו השגה כלל, ואין אנו מדברים בו כל עיקר. אך יש דין הנצרך, ‘מלך במשפט יעמיד ארץ׳ (משלי כט), שבלא דין העולם חרב. שכן הדין הוא אחד מן הדברים שהעולם עומד עליהם, על הדין ועל האמת ועל השלום — הדין הוא אחד מן השלושה שהעולם עומד עליהם.
הנני תובע דין — לא חסד
אך הוא אומר: זכור, צדיק, אתה הרשע הרודף אחרי, אתה סבור שהדין פירושו שהקב״ה לא יעזור לי? הדין פירושו שהקב״ה כן יעזור לי, אתה חכם! אתה שוטה שכמותך, אתה מתבלבל כליל. היכן? הריני תובע דין! אינני תובע חסד! הריני ראש השנה! הריני דוד המלך! אינני תובע שום חסד! שלא ירחם עלי הקב״ה!
וכיצד אומר דוד המלך? אם אנו צדיקים — ‘ירדוף אויב נפשי וישג וירמס לארץ חיי וכבודי לעפר ישכן סלה׳ (תהלים ז). ‘אם עשיתי זאת׳ (תהלים ז)? אם אכן כדבריכם? כמו שאומר השטן? מאה אחוזים! צודק אתה מאה אחוזים, מיסטר שטן! ואם ישראל היו כדבריך, בארץ נשקע.
וכיצד נטל דוד המלך את הרשות לומר דבר כזה? מפני שידע שמידת הדין של הקב״ה אינה מידת הדין של השטן. יש מידת דין של אלוקות, ואף יש מדרגים רבים במידת הדין של אלוקות. ואפילו המדרג הנמוך שבכולם, שהוא מידת המלך, אינו הגבורה ואינו הבינה, אלא יש עוד מדרגים, יש גם דברים שלמעלה מן הבינה. אלא שאף המדרג הקטן שבמידת הדין האלוקית אומר: הריני צודק.
אני מתכוון לטוב והוא לרע — יסוד גדול בתורה
ומה פירוש שהריני צודק? הסתכל עלי והסתכל עליו. אני מתכוון לטוב, ולעיתים אני טועה, אבל מחר יהיה טוב, שהרי אדם אני. אני מתכוון לטוב, והוא מתכוון לרע. פשוט מאוד, פשוט ככל שאפשר. אין צורך בשום תורות חסידיות. ברצוני לומר יסוד גדול בתורה, וזו ברירת דוד המלך, שקיבלתי מחברי ר׳ דביר, ואני מזכירו כאן לטובה.
כדי לומר שאנו צודקים, כדי שאדם ירגיש שהוא טוב עם ה׳ — צריך אדם לדעת שהקב״ה אוהבו, וטוב הדבר. אך צריך אדם לדעת הרבה יותר מזה: שהוא טוב עם ה׳, שהקב״ה מחזיק ממנו מצד מידת הדין ולא מצד מידת החסד. הן הקב״ה אוהב אותי, אוהב הוא כל בריה, אוהב הקב״ה אף נמלה. אך מה הבדל אצל הקב״ה בין נמלה לאדם, בין אדם לצדיק? הכל דבר אחד? זה טוב מאוד, אך עדיין לא בלבלת את השטן. ביטלת את השטן, אך עדיין לא בלבלת אותו, והראשונים צריכים לבלבל את השטן.
אובייקטיבית — יהודי צודק מפני שהוא צודק יותר מן האחר
וצריך לדעת שאפילו אובייקטיבית — אין צורך בתורות חסידיות. הספרים החסידיים מחזקים יהודים: כיצד אפשר לעשות תשובה? אה, מפני שיהודי הוא באמת מאה אחוזים טוב, יהודי הוא באמת כולו למעלה למעלה, נשמתו טהורה לגמרי, וגופו — נו, יצר הרע, מצד היצר הרע — כל מיני תירוצים. לא כן, אין זה תירוץ טוב, אין זה כלל תירוץ טוב, אין זה נכון כלל, ואין זה מספיק.
צריך אדם לדעת, צריך יהודי לדעת שהקב״ה מחזיק ממנו מפני שהוא צודק. פשוט מאוד. הסתכל כיצד אתה מתנהג, הסתכל כיצד מתנהגים אויביך, ותראה שאתה צודק. אין צורך בשום תורות חסידיות מיוחדות, אין צורך בשום עניינים שלמעלה מן הדעת. שהאמת היא שאף על פי שאין רואים — כן רואים, רואים. כלומר, כן רואים, ודאי. וכשרואים אין הכוונה שרואים בשלמות גמורה, שאילו ראינו בשלמות גמורה כבר היתה ביאת המשיח, ואנו עדיין איננו עומדים שם, ומה שאנו רואים הוא לפי ערך, באופן כללי.
הסתכל — צודק, כמו שנקרא צדיק, כמו שכתוב בתנ״ך, שיש צדיק מוחלט ויש צדיק בדינו, כשישראל יוצאים בצדק ובמשפט. וראש השנה אינו מתכוון לצדיק גמור — על צדיק גמור עמלים; אלא צדיק בדינו, בינינו לבין השטן, מי צודק? ודאי אנו צודקים, שהרי השטן כולו רע, ואינו מתכוון אלא שיהיה רע, ורוצה שעולמו של הקב״ה יתפוצץ, ואילו אנו רוצים שיצלח. ובלא שום תורות עמוקות, בלא כלום, בלא שום אמונות חסידיות, בפשטות ממש ישראל צודקים. צודק פירושו רק צודק יותר מן האחר, וזה מספיק והותר.
‘שפטני אלהים׳ — גוי לא חסיד
על זה אומר דוד המלך: ‘שָׁפְטֵנִי אֱלֹהִים וְרִיבָה רִיבִי מִגּוֹי לֹא חָסִיד מֵאִישׁ מִרְמָה וְעַוְלָה תְפַלְּטֵנִי׳ (תהלים מג). הספרים אומרים ש׳גוי׳ אינו לא חסיד ולא ליטוואק, כלום. ‘גוי לא חסיד׳ — הוא גוי ואף לא חסיד, הוא ‘איש מרמה ועולה׳, וכל מה שהוא אומר הפוך הוא.
אין זו תורה עמוקה, אלא כפשוטו ממש, למד ספר שמואל ותראה. זהו ‘איש מרמה ועולה׳, והוא צודק? וכי פירושו של דבר שדוד היה מושלם? וכי דוד המלך שכנע את עצמו שהוא מושלם? וכי שכנע את עצמו איזה שכנוע שהוא מושלם? וכי יכול יהודי לומר שהוא מושלם? ודאי לא. כשדוד המלך התייחס כלפי הקב״ה, אמר: אין בעיה, ודאי הקב״ה תמיד צודק, ‘למען תצדק בדברך תזכה בשפטך׳ (תהלים נא), אתה תמיד צודק, אתה תשפוט אותי ותהיה צודק. אבל כשהם שופטים אותי, אני צודק.
מידת המלכות דקדושה כנגד מידת הדין דסטרא אחרא
זו מידת המלכות דקדושה, הנפרדת והנבחנת ממידת המלכות דסטרא אחרא, מידת הדין דסטרא אחרא. מידת הדין דסטרא אחרא אומרת, כשדוד המלך נלחם באויביו, בפלשתים, אולי הם צודקים ואולי לא. מידת הדין דקדושה אומרת: דוד המלך צודק. אה, אתה רוצה לדבר על פחד יצחק? אתה רוצה לדבר על דוד המלך בעומדו כלפי הקב״ה? אין בעיה, אבל אין זה שלך, אין זה נוגע לך, אין זה עניינך כלל, יאריך ימים רבך, אתה שטן, אתה אינך נכנס לכאן כלל. כשאני מדבר עם הקב״ה, אני אומר וידוי.
לשון הרע הגדולה — להוציא מן ההקשר
שכן זו אחת מלשונות הרע הגדולות שנעשו. המן דיבר לשון הרע על ישראל, ובכלל, כל שונאי ישראל מדברים לשון הרע על ישראל. ומה הם אומרים? הם לומדים נביאים. זו שיטה נוצרית ישנה, וכולם עושים את התכסיס הזה: הם מסתכלים בנביאים, הם מסתכלים במשה רבינו. משה רבינו אמר: ‘ממרים הייתם עם ה׳ מיום דעתי אתכם׳ (דברים ט). משה וכל הנביאים מוכיחים את ישראל, ולך אל הקליפות, אל הדין, וזה חושב שיש בזה ממש, והוא אומר: אה, אם כן יוצא, ראה שאתם בעצמכם מודים שאינכם כשרים. המן עשה זאת, וכל אחד תפס את התכסיס — תכסיסים ישנים הם.
ומה פירוש לשון הרע? לשון הרע פירושו שנוטלים דבר מהקשרו, זהו פירוש לשון הרע. יש דברים שהם פרטיים, ועיקר לשון הרע הוא שמספר דברים פרטיים, סודות. ומה פירוש סודות? הדבר פשוט מאוד: מה שהנביאים תובעים מישראל, מה שהנביאים צועקים על ישראל, אין זה מתקבל על הדעת שהם הגרועים ביותר שהיו מעולם — זה של ישראל כלפי הקב״ה, ועוד מעט נדבר אף בעמקות יתירה, אף כלפי מה שישראל צריכים באמת להיות מצד עצמם. וטוב הדבר, אך אסור לו לצאת החוצה. אין לתרגם את התורה ליוונית בדרך זו. אסור לזה לצאת החוצה, שכן זה בין ישראל לקב״ה.
אבל בין ישראל לגויים? בין ישראל לסטרא אחרא? הגויים הרעים — אינני יודע אם יש גוי טוב, אדרבה, אשרי חלקו — או ישראל והגויים הרעים? בין ישראל לאויביהם? וכי יש ספק שישראל צודקים? וכי יש ספק שישראל טובים? אך כשמדברים לשון הרע, מוציאים ומפקיעים את הדבר. אסור לדבר לשון הרע, ועבודת יום הכיפורים מכפרת על לשון הרע. נורא. ואין אנו רוצים להתבלבל בין שני הדברים.
וידוי רק בפני ה׳ — לא בפני בשר ודם
וידוי אין לומר אלא בפני ה׳, ואין לומר וידוי בפני בשר ודם. כי זה האמת שבין בני אדם: יש אנשים המסתובבים אל אברכים ואל בחורים ואומרים: הרי יודעים אנו שחטאת. אני כלפיך? הריני צדיק גמור. אני כלפי כל העולם צדיק גמור אני. ומה יכול להיות אחרת? אה, אתה רוצה לומר… אתה רוצה להיכנס ולהתערב ביני לבין הקב״ה? לבוא ולהזדקק ביניהם? אדם רגיל אתה, אתה רוצה להתערב? אתה רוצה לשמוע את מה שאני צריך לומר בפני ה׳, לפני ולפנים? ‘חטאתי ובביתי פשעתי׳, וכי אתה רוצה לשמוע מזה? לך לך לכל אריכות, לך לעזאזל בבקשה, אולי שם מקומך. כשאני אומר את דברי בפני הקב״ה, לך אתה לעזאזל, אינך נכנס לכאן כלל.
וזה עשינו ביום כיפור ממש, שילחנו את השעיר לעזאזל. שם יהיה, שם יאמר את מה שיש לו לומר, לא הגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים. ‘חטאתי ובביתי פשעתי׳ הוא הדבר הקדוש ביותר שיהודי אומר בפני ה׳. וכוונת הדבר, שלא כלפי ראשונה, כמו שאמר עבד המלך: ‘לך ולבדך חטאתי׳ (תהלים נא), רק לך חטאתי. ומה פירוש שחטאת לאוריה החתי? כאן צריך לעסוק בתורה בפני עצמה. אני כלפי אויבי, כלפי אלה המדברים עלי לשון הרע — רק בדבר אוריה החתי. אבל אלה המדברים עלי לשון הרע, אלה האומרים: אה, דוד הוא כזה, דוד הוא כזה — הם לשון הרע. הם נוטלים את הדבר השייך ביני לבינך, ואומרים שכלפי זה הריני צדיק, בארץ ישקעו. מה עניינם לדבר בין ביני לבינך? לך חטאתי, לא לזולתך.
זהו החילוק, וזהו החילוק החשוב ביותר בין מידת הדין של הקליפה למידת הדין העליון. מידת הדין שאינה עליון, מידת הדין של העולם הזה. וכשעלינו ללמוד הרבה כדי לקרוא, כדי לעורר את מידת הדין — והם יראים מאוד ממנה — לימדונו לעורר מידת הדין, מפני הבלבול שבין מידת הדין העליון, העליון שבכולם מן הגבורה, ואולי אפילו מן הבינה, לבין מידת הדין התחתונה של השטן. שני דברים שונים הם לגמרי. השטן חקיין הוא, סבור הוא ומחקה את הכל. רואה הוא שהאב כה חסיד וכה ישר, ומקטרג על כל אחד — מחקה גם הוא ומקטרג על כל אחד. לא כן, אין לך על מה לקטרג.
מעשה ברב בתל אביב
ראיתי מעשה שהיה, ברב באזור מגוריו בתל אביב שגדל שם, שלא החזיק מן החסידות והיה מקטרג על החסידות. אך הבחורים החסידיים אמרו שם שהוא עשה קירוב, וקירב הרבה מאוד. בא אליו אחד המתפללים ואמר: מה זה? הרי הליובאוויטשער שלנו אינו מחזיק מן החסידות. אמר לו: לא, לא, אין לך זכות לזה. אני אדם גדול בתורה, אני מבין דבר מה, מותר לי להיות כנגד החסידות. אבל אתה? בשבילך הדבר טוב, ולא זו בלבד שבשבילך הדבר טוב, אלא שאין לך זכות להתערב.
הדיכאון הוא דין השטן
הדיכאון, האומר שכולנו רעים ושכל אחד מתכוון לרע — אין זה עניינו של איש לומר, ואין לומר זאת אלא ביום כיפור לפני ולפנים. זה אומרים בין האדם לקב״ה. אז יעלה אל הבינה, אז יעלה אל הגבורה, אל הבינה — הכל מדרגות גבוהות. אבל השטן? מכה ישחור יקבל. לא אחד — אנו צודקים. אדרבה, כלפי אלה, אנו מעוררים לדין עליהם, ואדרבה, יראה הקב״ה מי צודק בינינו לבינם, יראה. ‘שפטני אלהים׳ (תהלים מג), שפוט אותי. לא זו בלבד שאין זו בעיה מה שאנו נובחים, אלא שהתבלבלנו כל כך בזה, שאל לך להתבלבל בין דין השטן לדין הקדושה, לדין של מידת המלכות, דין השכינה.
שורש הדין — מדוע יש דין
זו המדרגה הראשונה. ומאחר שכבר למדתי שורה אחת של זוהר, מותר לי כבר לומר הלאה. יש עוד דברים רבים בפנים שצריך ללמוד בגוף הדברים, אך אומר הלאה כך, שצריך להבין מהו כן שורש הדין. שורש הדין — מדוע אכן יש דין? רק מפני שהשטן אומר שיש דין? לא כן. כתוב, ואומר אני עתה בערך לפי הסדר הכתוב, ‘תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו׳ (תהלים פא), שהשטן נעשה מתכסה. ומה פירוש שנעשית מידת הדין במלכות? בעד מי מכסים את השטן? מי מכסה את השטן? מי מכסה את המלכות? השטן. ומדוע הוא מכסה את המלכות? מפני שנאמר ‘אלהים עשה שייראו מלפניו׳ (קהלת ג).
‘ויקרא יצחק אל עשו׳ — הבלבול של דין וקליפה
ואומר הזוהר, זהו מעשה יצחק אבינו, שהקישור והבלבול של הקליפה, קליפת הדין, עם הדין עצמו — זהו סוד ‘ויקרא יצחק אל עשו׳ (בראשית כז). יצחק קרא לעשו ואמר ‘צודה לי ציד׳ (בראשית כז). כלומר, כביכול הוא אומר לקליפה, ‘ויקרא את עשו בנו הגדול׳ (בראשית כז). שהרי עשו הוא בנו הגדול של יצחק, ומתאים לו, שכן הוא מידת הדין. קורא לו ואומר: נו, נשמע איזו לשון הרע יש לך לספר על העולם.
וכתוב בזוהר כך, ‘ורבקה אמרה אל יעקב בנה׳ (בראשית כז). באה רבקה, ורבקה, לכאורה, מורה כאן על הבינה. יש עצה. אומר הזוהר, זו עצה עליונה. הקב״ה נתן עצה לישראל. אמרה רבקה: חטוף בעד יעקב, חטוף את עשו, לבש את בגדיו. בלשון אחרת, לך אף אתה עם מידת הגבורה. אין אתה הולך היום עם מידת החסד, אלא עם בגדי רבקה, עם בגדי עשו, עם מידת החסד. הבא יין, הבא יין מעולם הבינה, ‘יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית׳ (ברכות לד). היין תמיד דבר המורה על בינה עליונה.
והבא זאת ‘בטרם׳, בטרם יבוא עשו. ומהי מילת ‘טרם׳? ‘טרם׳ פירושו תמיד מדרגה עליונה עליו. ולכאורה, כך אני מפרש עתה, שתבין טוב יותר את הפירוש.
רבקה הולכת מאחורי גבו של יצחק
רבקה, כביכול, הולכת מאחורי גבו של יצחק, וזה אחד ממעשי הפלא של התורה. היא הולכת כנגד יצחק, הולכת מאחורי גבו, מבלבלת את ראשו ונותנת את הברכות ליעקב. וסוד הדבר, שיש מקום, יש טעם ושורש מדוע יש גבורת יצחק, אש יצחק, עקידת יצחק, יש שורש מדוע היא ישנה. אבל רבקה — רבקה אולי אינה כל עיקר מקום הבינה, אך היא מקושרת בה. רבקה מבינה, רבקה יודעת שאין זה לשם עצמו, אין זה לשם עצמו, אלא לשם דבר אחר, לשם טעם עליון יותר. כלומר, סיבה קדמה לו, יש סיבה מדוע יש בו את הדין של יצחק. ונבין נא, דברים פשוטים ביותר, ונאמר נא את הפירושים, שאת הדרוש כל אחד משלים לעצמו מתוך מעשה יעקב ועשו.
השאלה — מדוע קיימת מידת הגבורה?
אנו אומרים שיש דין עליון הנקרא ‘כי לא יצדק לפניך כל חי׳ (תהלים קמג), ‘הן בקדשיו לא יאמין ושמים לא זכו בעיניו׳ (איוב טו), ‘הן במלאכיו ישים תהלה׳ (איוב ד). ומתעוררת שאלה, שצריך להבין: כל מה שעשה הקב״ה, עשה הקב״ה בחכמה, לרבות המידות עצמן. הן אנו אומרים, כמאמר רבי חיים בריסקר, שכתוב ‘לפועל רחמיו בדין׳ — הקב״ה אינו רחמים מצד עצמו, שהרי הקב״ה אין סוף, למעלה מכל דבר, אלא שהוא פועל, הוא עושה רחמים, כמו שאומר הרמב״ם שהכל פעולות.
והמקובלים לומדים זאת בעומק יותר, אך הם מסכימים שמה שיש מידות אלוקות, מה שהקב״ה מתגלה לבני אדם בדרך מסוימת, כל זה בכוונה הוא. שהרי הקב״ה עצמו אינו במידה כלל, והקב״ה אינו כנגד העולם ואינו בעד העולם, וכל המושגים הללו קטנים הם, מדרגי אלף בית קטנטנים שאומרים כדי שאדם יבין אותו, אך הקב״ה אין לו אף אחד מן הדברים הללו.
אם אנו אומרים — ונבין שאלה בסיסית — אם אנו אומרים שיש דבר כזה, שיש הסתכלות כזו, שאפשר להסתכל, והיא מידת פחד יצחק, שאפשר להסתכל ולראות שהוא רבונו של עולם כולו, שיש שלמות אלוקות, שיש מה שהקב״ה הוא, וכלפי מה שהקב״ה הוא אפילו מלאך, שמים לא זכו בעיניו — הרי מתעוררת שאלה: מדוע? מדוע יש בחינה כזו? מדוע קיימת בחינה כזו בכלל? מה נעשה כאן?
הקב״ה הוא אלוה של העולם
ממילא, יש לקב״ה מידת רחמים למשל, כמו שאומר בעל התניא, ‘להאי עולם ברחמיך הרבים רחם עלינו׳. ממילא, כשאינך אלוה של העולם, מה לנו ולרחמיך? אלא מפני שאתה אלוה של העולם, אתה ‘להאי עולם׳, ולמדת ‘אם חסד אם דין אתה מבקש בעולם׳, מוכרח אתה לרחם עלינו, שכן אלוה של העולם אתה, ואינך אלוה כנגד העולם, ואינך מתנשא כנגד העולם חלילה.
הרי אנו מבינים מדוע יש מידת החסד, ומדוע יש מידת המשפט התחתון, נאמר — מבינים אנו מה שצריך להיות ‘מלך במשפט יעמיד ארץ׳ (משלי כט), שצריך להעניש את הראוי לעונש, להגביל את כל מיני הדברים הגורמים לרע, הדברים הרעים שצריך להגביל, כל אלה דברים פשוטים. אבל מידת הגבורה, מדוע היא קיימת בכלל? לשם מה נבראה? ומהו פשר הדבר? הרי אין אפשר לעשות בה כלום. כן, יש מידה, ואם מסתכלים מן הערך של גדולת הקב״ה, איי, הרי זו המציאות. לא כן, אין זו המציאות. המציאות היא למעלה מכל זה.
ונאמר, לא מפני שזו האמת. האמת לאמיתו היא מציאות, ואינה האמת לאמיתו הזו. האמת לאמיתו כלל אינה דין. כל המילים הללו הן של בני אדם קטנים, אפילו מלאכים. ונאמר, אפילו המלאכים מבינים מהו דין וחסד, ואולי אף לא רק בני אדם. אבל הקב״ה למעלה מן המלאכים הוא, ואפילו מן הספירות העליונות הקב״ה למעלה מהן. ומה פירוש שיש דין וחסד, ושצריך להמתיק את הדין בחסד? מדוע יש הדין אם אין העולם יכול להבין בו?
וכל המטרה, כמו שאומר הרמ״ק בהקדמה: מדוע עשה הקב״ה את העולם? כלומר, מדוע גילה הקב״ה את עצמו באופן כזה שהוא אלוה של העולם, שהוא מנהיג, שהוא בעל חסד, שהוא בעל דין, שהוא בעל סדר? כל אלה מדוע? ‘בגין דאשתמודעין ליה׳, ‘דלא יתפשט נהורא על כל בריה ואיך יודעין ליה׳ (זוהר הקדמה, פתח אליהו). אם לא יהיו המילים, לא יוכלו להבין את הקב״ה. את הקב״ה כפי שהוא מצד עצמו אי אפשר להבין, ולכן עשה עמנו טובה, ‘טוב וטוב להיטיב׳, והתלבש בכל הלבושים הללו. וכל זה לבושים וציורים ודמיונות, ‘וביד הנביאים אדמה׳ (הושע יב).
ממילא, הדברים שאנו מבינים, המסייעים לנו, המסייעים לעולם — הריני מבין. אבל המידה שהיא כנגד העולם, שהרי לכאורה כנגד העולם היא — מדוע היא קיימת בכלל? מהו תפקידה? ואינני מדבר עתה על הסטרא אחרא, ‘אלא עשה עשה להאי מקטרג׳. אמנם, מבינים מדוע צריך מקטרג, אבל שורש המקטרג — מדוע הוא קיים? מה נעשה כאן? מהו פשר הדבר? מדוע אומרים בכלל דברים כאלה?
קושיית רבקה — מה ליצחק ולעשו?
וזו קושיית רבקה. זו היתה קושיית רבקה: מדוע קורא יצחק לעשו בכלל? מה ליצחק ולעשו? מה למידת הגבורה העליונה בכלל, מה לה לגמרי, עם השטן, עם עשו? מדוע? מה עניינו לכאן? ותאמר: כן, מפני שהוא מידת הגבורה. אך מדוע יש מידת גבורה שיכולה בכלל להיות דבר כזה?
והתירוץ אומרת רבקה כך: התירוץ הוא רק על ידי שיעקב בא קודם. צריך ללכת אל מה שקודם לזה, צריך להביא את מה שיעקב יודע כיצד להביא, צריך לתקוע שופר, אומר הזוהר. תקיעת שופר, זו מעלה אותנו אל המדרגה. צריך לבוא בטרם יבוא עשו. ‘בטרם עשו׳ פירושו להבין מדוע יש בכלל דבר כזה שיכול לגרום שיהיה עשו.
משל המחותנת — ‘שמים לא זכו בעיני הבינה׳
עתה באים ואומרים כך. ומה עושים עתה? עתה אומרים כך, וזה אינו כתוב כאן בזוהר, אבל כתוב במקומות אחרים בזוהר בפירוש, והאריז״ל מביאו באריכות. מהו? מדוע ‘שמים לא זכו בעיניו׳ (איוב טו)? אומר הוא: ‘בעיניו׳ של מי? ‘שמים׳ מורה על מידת התפארת, על הזעיר אנפין עצמו, ו׳לא זכו בעיניו׳ פירושו ‘לא זכו בעיני הבינה׳.
והפירוש כך: צריך לשמוע את המשל אחרת לגמרי, וזהו סוד דין השנה, ואפשר לומר זאת ביום כיפור כדי להבין שלכך התכוונו. ורגילים לבאר משל באדם פרפקציוניסט, שדבר לעולם אינו טוב דיו בעיניו, ותמיד צריך שיהיה טוב יותר. ולא כן, ואף זו דרך טובה יותר לומר, שדבר אינו טוב בעיניו, שהוא רואה תמיד את החיסרון בכל דבר. אין זה שום עניין. צריך להבין את כל הדבר אחרת לגמרי. וכיצד צריך להבינו? אומַר לך כיצד צריך להבינו.
תאר לעצמך שיש כלה, ולעיתים רואים דבר כזה. ולכלה יש אם, המחותנת. והמחותנת הולכת וקונה, קונה שטאפיר, קונה איני יודע מה, בגדים ולבושים ופאות וכל מה שצריך, קונה בעד בתה הכלה, בעד בנה החתן, בעד הבת הכלה, מי שנרצה. וכבר קנו הכל בשלמות, כבר היה מושלם, כבר בדקו שלוש פעמים כל דבר, אם תפור היטב, ואם עשוי היטב, ואם הוא מן הסחורה החשובה, ויפה, ומתאים, והכל.
וטבע האם הטובה, האם עילאה האמיתית, האם הדואגת באמת שהכלה תהיה כמיטב האפשר — עומדת יום אחד בבוקר ואומרת: בני חביבי, למעשה עדיין אין זה טוב. ומה פירוש שאין זה עדיין טוב? אני סבורה שיכול להיות עוד טוב יותר, כך אני סבורה, סבורה אני שיכול להיות עוד טוב יותר. אפשר עוד ללכת לחנות נוספת. שמעתי שיש היכן שהוא, אי שם במרחק, עוד חנות, שבה מוכרים עוד טוב יותר, קצת טוב יותר, מושלם יותר, אותו סוג של פריט שילבשו, אותו סוג בגד שילבשו לחתונה, אפשר לעשות טוב יותר.
וזה יכול להימשך פעמים אחדות, חוזר חלילה. בכל שנה זה יכול להימשך, חוזר חלילה. תפסתי שאפשר עוד להיות עוד טוב יותר, ובעד בתי צריך שיהיה המיטב, אין די ביופי, צריך שיהיה המיטב. ואת זה תוכל לקרוא מידת הדין. ולעיתים מזה נולדת אכן מידת הדין, נעשה ברוגז ומתוסכל וקורע, ובא אחר ואומר: אלא, כבר היה טוב אתמול, מה לך? אבל אין זה שורש מידת הדין, זה שורש מידת הרחמים. זה שורש המידה האומרת: יודעת אני שאת יכולה לקבל טוב יותר, יודעת אני שאת יכולה להיות הדבר כולו.
‘שמים לא זכו בעיניו׳ — בכל שנה יכול להיות טוב יותר
‘לא זכו בעיניו׳, אומר הזוהר פירושו, שבכל יום עומדת המעלה ואומרת שהשמים עדיין אינם מושלמים. ומה פירוש שאין זה עדיין מושלם? נפלה בדעתי דרך חדשה כיצד יכול להיות טוב יותר. קרעי את של אתמול, אין נשתמש בשל אתמול. של אתמול היה טוב מאוד לפני אתמול, ואכן, אילו היתה החתונה היום, כבר היה מוכרח להשתמש בו. אבל הרי יש עוד שבוע עד החתונה, ניקנה חדש לגמרי, נלך אל פרופסיונל גדול יותר, בגדים חדשים לגמרי.
זהו פירוש ‘שמים לא זכו בעיניו׳, וזה פירוש שבכל שנה, כשבאה שנה חדשה, באה הבינה עליונה ומתעוררת על העולם, ואומרת — ומי שמסתכל על העיתון החדש יכול לראות זאת: מה לא היה טוב באייפון 17 שצריך את האייפון 18? באה ההודעה ואומרת: אכן היה מושלם, לא חסר כלום, אבל אני סבור שיכול להיות עוד טוב יותר.
עשו השוטה — לשבור בעד שיש חדש
עתה, מזה בא עשו השוטה, כשהוא סבור שמתכוונים אליו. כשיש אכן יצחק, כשיש עת כזו, מתכוונים אליו. כלומר, יהיה עוד טוב יותר, נשבור את הישן. צריך פילטר טוב יותר, צריך רק לשבור את הישן. אין צריך לשבור כלום, אלא צריך לשברו לאחר שיש חדש, אבל צריך לעשות חדש. יש פעם אחת שבו שוברים את הישן בטרם יש חדש — אז נעשה חורבן עולם, כמו המבול, ‘ה׳ למבול ישב׳ (תהלים כט), וזאת לעולם לא נעשה. תחילה יש לעשות חדש.
כלומר, יעקב ילך תחילה לעשות חדש, ותחילה יתחיל להבין, ילך אל אמו, ואמו תסביר לו: צריך הרבה יותר טוב. אביך אומר ‘מטעמים כאשר אהב׳ (בראשית כז). ומה פירוש ‘מטעמים אשר אהב׳? מה היה רע בארוחת הערב שעשיתי? מבין הוא שיכול להיות טוב יותר. עשו אומר: אה, גם אני יודע שארוחת הערב של אמא לא היתה טובה, נעשה טוב יותר. אומרת רבקה: אתה סבור, אני יודעת זאת, אני יודעת עוד יותר ממך, יודעת אני שאפשר עוד טוב יותר. הבא שני גדיי עזים, ‘ברענג צוויי גדיי עזים׳ (בראשית כז), נעשה עוד טוב יותר.
‘ויבא לו יין וישת׳ — עולם אחר לגמרי
‘ויהי אך יצא יצא יעקב ועשו אחיו בא מצידו׳ (בראשית כז). ברגע שיעקב כבר בא, כבר הראה ליצחק, ‘ויבא לו יין וישת׳ (בראשית כז). כתוב שם מארך כפול, ‘ויבא לו׳, דרייה שלמה. אומר הזוהר, זה פירושו ‘מה שצריך יקריב לפניו׳. לא סתם הביא ‘לו יין׳, אלא הביא איזה ‘לו יין׳, איזה דבר שלם הביא. התחיל להבין, כן, יכול להיות עולם אחר לגמרי.
אלא ודאי, אילולא עשינו תשובה — מה פירוש? אילולא הסכמנו, אילולא השתווינו אל המדרגה, אילולא אמרנו, כן, אני סובר אכן אף אני שיכול המשיח לבוא בשנה הזאת. כלומר, יכול להיות עולם אחר לגמרי, אין מוכרח להיות כלום ממה שיש. כל דבר שיש הוא אכן מושלם, ויכול להיות פעמיים מושלם. וזה צריך לעשות. זה מעשה התשובה שעושים בתקיעת השופר, שחוטפים עוד את עשו בכך.
עשרת ימי תשובה — עושים תכניות וחלומות
ואומר הזוהר, בזה הולכים… יעקב בורח, כמו שיעקב ברח מעשו עשרים ושתיים שנה. על כל פנים, הולך בין ראש השנה ליום כיפור, אומר הזוהר, עשרת ימי תשובה. ומה עושים בעשרת ימי תשובה? אומרים לעשו: צודק אתה, יכול להיות טוב יותר, הרבה יותר טוב, ומכינים את הטוב יותר. עושים תכניות, אי אפשר עדיין לעשות, שנה שלמה יעשו, אבל עושים תכניות, עושים רעיונות, עושים חלומות, יהיה הכל טוב יותר. יש לי אלפי חלומות, על העבודה שאני מחזיק. באמת, זו אכן עבודה אמיתית.
אי אפשר לעשות, ושמא תסבור שאפשר לעשות תשובה בעשרת ימי תשובה בכל מיני שטויות, שמקבלים קבלות, שאין מרגישים רע, וחוזר חלילה במוצאי יום טוב — אין זו דרך. דבר שהוא עבודה אמיתית, הוא שאפשר לשכנע את עצמנו, אפשר לדמות ולצייר לעצמנו תכניות. ‘ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי׳ (בראשית כז) — אתה סבור, אתה רואה שהנושא אינו טוב אצלך, שהנושא אינו טוב אצל העולם, כתוב לך תכנית, חלום כיצד ייראה הדבר כשיבוא המשיח. מה צריך לעשות? עשרת ימי תשובה.
עשו נעשה ברוגז — קח, אנו עושים טוב יותר
וזאת הוא עושה. ‘כשמוע עשו את דברי אביו ויצעק צעקה גדולה ומרה עד מאד׳ (בראשית כז). עשו נעשה ברוגז מאוד. אומרים לעשו ביום כיפור: אתה ברוגז? אתה הולך אל השגה שתהיה שם ברוגז? אם נתתי לך השגה, נתתי מנחה לעשו אחיו, יעקב אבינו נתן ארבע מאות עזים, מאתיים, תיישים עשרים, כל מה שתרצה. ואתה יודע מדוע נתתי לך כל מה שתרצה? מפני שאני עוד אעשה טוב יותר. הרי יש לי מלאכי ארץ ישראל, ‘ויקרא שם המקום ההוא מחנים׳ (בראשית לב). הרי תבוא שנה חדשה לגמרי.
כל השפע שהיה — אתה סבור שאין הוא מגיע לנו? צודק אתה. ואתה יודע מדוע אין הוא מגיע לנו? מפני שלנו מגיע הרבה יותר טוב. תהיה השנה הזאת אלפי פעמים טובה יותר ממה שהיה. כל מה שיש לי, כל מה שקניתי ‘עם לבן גרתי׳, איני כדאי, כמו שכתוב במדרש, ‘ואיני כדאי בנכסי חוץ לארץ׳. כל מה שקניתי אצל לבן, כל מה שיגעתי שם, ‘גנבתי יום וגנבתי לילה׳, קח זאת, עשו. ואתה יודע מה אעשה? אעשה כאן פי עשרה טוב יותר. אל תדאג. אתה יכול לקחת את הדבר כולו, צודק אתה, יכול להיות טוב יותר. כבר מזמן חטפתי אותך. קח זאת, עשו, מזה שמח. אין בעיה.
יעקב בונה סוכה — אהבת הקב״ה לישראל
הולך יעקב ובונה סוכה, ואומר: אנו הולכים לְרַצות בסוכה. עשו יכול ללכת לדרכו, אל השדה, עם כל שהיה בשנה שעברה. כל החטאים יכול הוא לקחת עמו אף הם. כמו שאמר רבי יצחק מברדיטשוב: אתה יכול לקחת את החטאים אף הם, אין בעיה, ‘ושילח אותם על ראש השעיר׳. אתה יכול לקחת את החטאים אף הם, אנו הולכים לעשות מצוות חדשות, עבירות חדשות, הכל יהיה מדרגה חדשה לגמרי.
זו האהבה, אהבת העם, אהבת הקב״ה לישראל, אהבת עמו עילאה. לא סתם. וזה הטעם שיש בכלל מידת גבורה. עתה תבינו את מידת הגבורה, שכן זה מבטאת: לא מפני שאי אפשר שיחרב העולם, אלא שהעולם יהיה טוב פי שניים. כלומר, ממתיקים את הגבורה בהעלאת המלכות אל הבינה. וזה עושים ביום כיפור, וזה גם סוד פרשת האזינו, שכל אחד יוכל להבין לעצמו, ובזה יהיה לנו שבת שמח, ונפעל כל טוב, ונעשה תכניות טובות, חלומות טובים.
תמלול מלא 📝
די סוד פון מדת הדין: פחד יצחק קעגן די דין פון די קליפה
די צוויי סארטן הסתכלות אויף די וועלט
די קריטיקירער קעגן דעם דין היום
ווען מ׳האט נישט וואס מ׳וויל, און די וועלט איז נישט אזוי ווי מ׳וויל, ווערט מען א קריטיקירער, א קאצקער, קעגן אלעס. דאס איז איין סארט הסתכלות.
אבער מ׳דארף געדענקען אז ס׳איז דא נאך א דין, א דין היום, אזוי ווי דער זוהר זאגט אז ס׳איז דא נאך א יום. ווי איז די לשון? נישט דא, אבער אין אנדערע פלעצער איז דא, “ואם אתו שירה לפניו”. ס׳איז דא נאך א לעוועל, נאך א זייט. דא רופט ער עס נישט קיין יום, אבער אין אנדערע פלעצער רופט ער עס א יום התחתון, הכי תחתון — “יום בוקה ומבולקה” (ישעיה), אזוי ווי דער זוהר זאגט אין די דרושים פון תשעה באב. דאס איז נישט די יום הדין, נאר די יום הקליפה.
די דין המלכות און די רדיפה פון דוד המלך
אין אנדערע ווערטער, ס׳איז דא די דין המלכות, וואס זאגט אז ווער ס׳איז גערעכט זאל זיין גערעכט, און ווער ס׳איז נישט גערעכט זאל זיין נישט גערעכט. דוד המלך האט אלעמאל געפילט אז מ׳רודפ׳ט אים — אויך פון די מדת הדין, ווייל א רודף איז נישט קיין מדת החסד, נאר א מדת הדין. אפילו ס׳איז דא שאול, ס׳איז דא דואג, אבער די מענטשן וואס זענען נישט גערעכט זענען בחינת קליפות, בחינת רע גמור, און זיי רודפ׳ן אים. די פלשתים רודפ׳ן דוד המלך.
וואס איז די סוד אז די פלשתים רודפ׳ן דוד המלך? על פי סוד איז די טייטש אז די מדת המלכות ווערט נרדף דורך די דין התחתון, די דין הקליפות, די דין העולם הזה. דו קענסט עס רופן דער שטן. דער שטן אליין איז שוין א מדרגה, און דער שטן האט אסאך שלוחים: די גוים, די מחלות, די קטרוגים, די שוועריגקייטן, די דעפרעשן — אלע מיני שלוחים וואס דער שטן איז דער שר אויף זיי. סאו אין דעם אליין זענען דא צוויי לעוועלס.
יראת העונש איז יראת הסטרא אחרא
די שטעקן פון דער אייבערשטער
דאס אלעס איז נישט די דין המלכות; מ׳טאר זיך נישט צעמישן. דער זוהר זאגט אסאך מאל אין די הקדמה אז יראת העונש איז א זייער שלעכטע זאך, ווייל יראת העונש מיינט אז דו האסט מורא פון די שטעקן. דער זוהר זאגט א משל אז א מלמד קומט אין חדר און לייגט א שטעקן אויפ׳ן וואנט, און דער מלמד זאגט: “אויב וועט זיך קומען פון דיר א דין וואס זאגט אז ס׳איז ראוי אז מ׳זאל שלאגן יענעם, וועל איך נעמען די שטעקן און אים שלאגן” — אזוי ווי “אשור שבט אפי” (ישעיה י). די קליפות ממש, די רשעים פון עולם הזה, זיי זענען די שטעקן פון דער אייבערשטער.
מ׳טאר נישט מורא האבן פון דעם שליח
אבער מ׳טאר נישט מורא האבן פון די שטעקן; אויב מ׳האט מורא פון די שטעקן, איז דאס ממש עבודה זרה. א איד האט נישט מורא פון קיינעם. דער בעל שם טוב׳ס טאטע האט אים געמאכט א צוואה: מ׳טאר נישט מורא האבן פון קיינעם נאר פון דער אייבערשטער. דער בעל שם טוב זאגט דאך אז אלעס איז דער אייבערשטער, סאו אז איך האב מורא פון די שטעקן, האב איך אויך מורא פון דער אייבערשטער? יא, אבער דאס איז דער אייבערשטער על ידי שליח, און מ׳טאר נישט מורא האבן פון דעם שליח, נאר פון דעם אייבערשטן אליין. סאו יראת העונש, זאגט דער זוהר, איז ממש יראת הסטרא אחרא, א זייער שלעכטע זאך.
“והאלהים עשה שייראו מלפניו” — דער פערדער לעוועל
“והאלהים עשה שייראו מלפניו” (קהלת ג). וויבאלד דער אייבערשטער ווייסט אז מענטשן פארשטייען נישט די עומק התביעות פון די מלכות — נישט אזא עומק, נאר די בעיסיק מדת הדין — האט ער געמאכט א היימישן מקטרג. “והאלהים” — די שם אלהים, די מדת המלכות — האט געמאכט נאך א לעוועל, א פערדער לעוועל: בינה, גבורה, מלכות, שטן. ער האט געמאכט א פערדער לעוועל אויך פון צד שמאל, פון מדת הדין, פון מסמילין, כדי שייראו מלפניו. ער האט עס נישט געמאכט אז מ׳זאל מורא האבן פון דעם מקטרג חלילה, נאר אז מ׳זאל מורא האבן פון אים — דורך א שליח, “עשה”, בחינת עולם העשיה.
בוחן צו זיין אין די דין — נישט די דין השטן
די דין פון יצחק אבינו קעגן די דין פון שטן
מ׳דארף וויסן, ס׳איז זייער וויכטיג, בוחן צו זיין אין די דין, לפחות אין די דין המלכות, נישט די דין השטן. די דין השטן רעדט זיך איין אז ער איז משורש פון די מלאכים: “איך האלט אויך אז קיינער איז נישט ראוי, אלע זענען שלעכט, יעדער איינער מיינט זיך.” ער האלט אלע מיני וועגן פון מקטרג זיין אויף די גאנצע וועלט. אבער דאס איז נישט קיין וועג.
מ׳טאר זיך נישט צעמישן פון די דין פון יצחק אבינו, פון דין העליון, מיט די דין פון די שטן. די דין פון יצחק אבינו איז וואס די הסתכלות פון יצחק אבינו האט געהאט די רשות — “ופחד יצחק היה לי” (בראשית לא). יצחק אבינו האט געקענט קוקן אויף גאט און פארשטיין אז גארנישט איז נישט שווה כלפי אויבן. דאס איז א התבוננות אנגענומען מיט שמחה.
יצחק — לשון צחוק ושמחה
יצחק הייסט “צחוק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי” (בראשית כא) — ער לאכט פון די גאנצע וועלט, ער איז נישט צובראכן און נישט ברוגז. פון יצחק קומט שמחת בית השואבה, פון יצחק קומט זמירות ותשבחות פון די לוים, פון די צד שמאל פון די קדושה, וואס האט א מורא׳דיגע שמחה. ס׳איז א התבוננות אלוקות, א דבר מופשט, א זאך וואס איז שייך צו די נשמה, נישט צו די גוף. די גוף פארשטייט עפעס וואס מיינט שלימות אלוקות, וואס קיין שום בריאה — נישט דער מלאך מיכאל, נישט די ספירת הכתר — קען זיך נישט צושטעלן צו דעם.
עשו — דער נאכמאכער פון יצחק
נאר ס׳איז דא אן אנדערע דין, א פעיק יצחק, און דאס איז עשו, יצחק׳ס זון. ער מאכט נאך יצחק, ער איז א גאנצער נאכמאכער. ער זאגט אויך אז קיינער איז נישט גוט, אבער אנדערש. פחד יצחק זאגט אז קיינער איז נישט גוט ווייל די שלימות אלוקות איז אזוי גרויס אז מ׳קען זיך נישט צושטעלן צו דעם — “מי ישוה לך ומי יערוך לך”. אבער די פחד עשו, די מדת הדין, דער שטן, זאגט: קיינער איז נישט גוט, קוק ווי זיי פירן זיך אויף, קוק וואס גייט פאר מיט זיי. די מדת הדין טאר מען בכלל נישט האבן — דאס איז א קליפה גמורה, און די דזשאב פון אונז איז מעביר צו זיין יענע קליפה.
יעדער מענטש לויט זיין מדרגה
דוד המלך און די בירור המלכות
יעדער מענטש, לויט וואו ער שטייט, האט אן אנדערע מדרגה און אן אנדערע עבודה. דוד המלך איז אין מדת המלכות, און ס׳מיינט יעדער איד — נפש דוד; דוד המלך האט געשריבן תהלים פאר יעדער איד. ס׳איז דא מענטשן וואס האבן טיפערע ענינים: רבי שמעון בר יוחאי איז נישט געווען נאר עומד כנגד צו מדת המלכות. די עיקר דאגה אין זיין צוואה איז געווען, מ׳זאל נישט לאזן די מדת המלכות אליינס. אבער דוד המלך איז געווען עומד כנגד צו מדת המלכות, און דאס מיינט אז ער האט געדארפט מטפל זיין מיט די הבחנה, ווייל ער האט געוואוסט אז ס׳זענען דא מענטשן וואס זענען רודף אים.
“רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים סלה” (תהלים ג). ס׳זענען דא רבים, אסאך קליפות וואס זענען נישט מיוחדים, רשות הרבים. פארוואס זאגן זיי “אין ישועתה לו באלהים”? ווייל זיי זאגן: אונז זענען גבורה, אונז ווייסן ווי דוד האט געזינדיגט, אונז ווייסן אז ס׳קומט זיך אים נישט, און אונז זענען פשוט די שליחים פון די השגחה.
לערבב את השטן — מבטל און מבלבל
דוד המלך׳ס גאנצע עבודה איז געווען צו מבלבל זיין דעם שטן — לערבב את השטן. וויאזוי מערבב מען דעם שטן? על ידי דין עצמו, ער איז אים מבטל מיט מיניה וביה, מיט תקפות חמור, אזוי ווי דער אריז״ל איז מסביר אין די דרושה פון ראש השנה — לערבב טענותיו, זאגט דער זוהר.
ראש השנה — ממתיק דין על ידי הדין
דער אייבערשטער איז אן אוהב
מ׳דארף וויסן אז דער אייבערשטער איז אן אוהב, אזוי ווי דער זוהר זאגט אין די וואכעדיגע סדרה, אז משה רבינו — עם כל דא משה אוכח לישראל ברחימו — אלע ווערטער פון משה רבינו׳ס תוכחה זענען געווען בתוך אהבה יתירה, אהבה רבה אהבתנו ה׳ אלוקינו. דעריבער האט מען אין איש מצליח געזאגט פאר די תקיעות דריי מאל “אהבה רבה” — פון למנצח לבני קרח — דאס איז די פחד יצחק, די אמת׳דיגע אהבה.
נישט דורך חסד נאר על ידי הדין העליון
אבער מ׳זאל נישט מיינען אז דער וועג ווי מ׳איז ממתיק דין איז דורך חסד. ס׳איז אוודאי א גוטע זאך, ס׳איז דא פון דין חסד, אבער דאס איז נישט וואס מ׳טוט ראש השנה. זאגט דער אריז״ל, ראש השנה איז מען ממתיק דין על ידי הדין, על ידי הדין העליון עליו. דער אריז״ל אין די כוונות זאגט ממש אז די זאך איז ממשיך נייע גבורות. נאך די תקיעת שופר קומט נישט חסדים — חסדים רעדן מיר סוכות — ס׳קומען נייע, העכערע גבורות; יום כיפור אויך די זעלבע זאך. דאס איז מערבב דעם שטן.
מ׳איז בוחר די ריכטיגע מדת המלכות
ס׳מיינט צו זאגן, נישט ווייל איך האלט אז אלעס איז גוט מצד דער אייבערשטער בין איך קעגן דעם — מ׳דארף נישט אנקומען צו דעם. ווייל מדת הדין מיינט אז מ׳איז בוחר די ריכטיגע מדת המלכות, מ׳דארף בוחר זיין בטוב. די מדת המלכות, זאגט דער זוהר, איז א מדה וואס סם המות מעורב בה, און דער תפקיד פון די לוים, פון די מענטשן פון קו שמאל, פון דוד המלך, איז געווען מברר צו זיין די ריכטיגע מדת המלכות — דאס איז דער בירור המלכות.
וואס הייסט מ׳איז מברר די ריכטיגע מדת המלכות? מ׳זאגט: אוודאי, ס׳איז דא א יום הדין, די וועלט צריכה לדין. ס׳איז דא א דין וואס די וועלט קען נישט שטיין אויף אים, וואס אין דעם האבן מיר בכלל קיין השגה נישט. אבער ס׳איז דא א דין וואס פעלט אויס — מלך במשפט יעמיד ארץ (משלי כט) — אן קיין דין איז אויס וועלט. דין איז איינע פון די דברים שהעולם עומד עליהם: על הדין ועל האמת ועל השלום.
איך בין תובע דין — נישט חסד
דוד המלך פאדערט דין
זאגט דוד המלך: צדיק, רשע, דו וואס דו רודפ׳סט מיר, דו מיינסט אז דער דין מיינט אז דער אייבערשטער גייט מיר נישט העלפן? דער דין מיינט אז דער אייבערשטער גייט מיר יא העלפן! דו ווערסט אינגאנצן מבולבל. איך בין תובע דין, איך בין נישט תובע חסד! איך בין ראש השנה, איך בין דוד המלך — דער אייבערשטער זאל נישט רחמנות האבן!
וויאזוי זאגט דוד המלך? ירדוף אויב נפשי וישג וירמס לארץ חיי וכבודי לעפר ישכן סלה (תהלים ז), אם עשיתי זאת (תהלים ז) — אויב איך בין טאקע אזוי ווי דו זאגסט, מיסטער שטן, ביסטו הונדערט פראצענט גערעכט, און אויב די אידן וואלטן געווען אזוי ווי דו זאגסט, אין דער ערד זאלן מיר גיין.
די מדת הדין של אלוקות קעגן די מדת הדין פון שטן
ווי האט דוד המלך גענומען די העזה צו זאגן אזא זאך? ווייל ער האט געוואוסט אז דער אייבערשטער׳ס מדת הדין איז נישט די שטן׳ס מדת הדין. ס׳איז דא א מדת הדין של אלוקות, און ס׳זענען דא אסאך לעוועלס דערפון. אפילו די לאועסט לעוועל, וואס איז די מדת המלך — נישט די גבורה, נישט די בינה, ס׳זענען דא נאך העכערע לעוועלס למעלה מהבינה — אפילו די קלענסטע לעוועל פון מדת הדין האלוקי זאגט אז איך בין גערעכט.
איך מיין גוט און ער מיינט שלעכט — א יסוד גדול בתורה
וואס הייסט איך בין גערעכט? קוק אויף מיר און קוק אויף אים: איך מיין גוט, אמאל מאך איך א טעות — נו, איך בין דאך א מענטש — אבער איך מיין גוט, און ער מיינט שלעכט. זייער סימפל, מ׳דארף נישט קיין חסידישע תורות. איך וויל זאגן א יסוד גדול בתורה, די ברירה פון דוד המלך, וואס איך האב מקבל געווען פון מיין חבר ר׳ דביר, איך דערמאן אים דא לטובה.
א מענטש דארף וויסן אז ער איז גוט מיט גאט — נישט נאר אז דער אייבערשטער האט אים ליב, נאר אז דער אייבערשטער האלט פון אים מצד מדת הדין, נישט מצד מדת החסד. יא, דער אייבערשטער האט ליב יעדע בריאה, אפילו א מוראשקע. וואס איז דער חילוק ביים אייבערשטן צווישן א מוראשקע און א צדיק? דאס איז זייער גוט, אבער דערמיט האסטו נאר מבטל געווען דעם שטן, נישט מבלבל. מ׳דארף מבלבל זיין דעם שטן.
אבדזשעקטיוו — א איד איז גערעכט ווייל ער איז מער גערעכט פון יענעם
מ׳דארף וויסן אז אפילו אבדזשעקטיוו איז א איד גערעכט. חסידישע ספרים זענען מחזק אידן: ווי אזוי קען מען תשובה טון? ווייל א איד איז אמת׳דיג הונדערט פראצענט גוט, זיין נשמה איז אינגאנצן ריין, נאר זיין גוף, זיין יצר הרע… ניין, דאס איז נישט קיין גוטע תירוץ, ס׳איז נישט גענוג. א איד דארף וויסן אז דער אייבערשטער האלט פון אים ווייל ער איז גערעכט. קוק ווי אזוי דו פירסט זיך, און קוק ווי אזוי דיינע שונאים פירן זיך, צו זען אז דו ביסט גערעכט. מ׳דארף נישט קיין ענינים למעלה מן הדעת אז הגם מ׳זעט נישט — מ׳זעט יא. נישט בשלימות הגמור, ווייל ווען ס׳וואלט געווען בשלימות הגמור וואלט געווען ביאת המשיח; מ׳זעט לפי ערך, באופן כללי.
צדיק, אזוי ווי ס׳שטייט אין תנ״ך — ס׳איז דא א צדיק מוחלט, ס׳איז דא א צדיק בדינו. ראש השנה מיינט נישט צדיק גמור; אויף צדיק גמור ארבעט מען. צדיק בדינו: צווישן אונז און דעם שטן, ווער איז גערעכט? אוודאי אונז. דער שטן איז כולו רע, ער וויל אז דער אייבערשטער׳ס וועלט זאל פלאצן; אונז ווילן אז ס׳זאל געלינגען. אן קיין שום טיפע תורות, פלעין כפשוטו, זענען די אידן גערעכט — גערעכט מיינט נאר מער גערעכט פון יענעם, און ס׳איז גענוג און נאך.
“שפטני אלהים” — גוי לא חסיד
אויף דעם זאגט דוד המלך: “שָׁפְטֵנִי אֱלֹהִים וְרִיבָה רִיבִי מִגּוֹי לֹא חָסִיד מֵאִישׁ מִרְמָה וְעַוְלָה תְפַלְּטֵנִי” (תהלים מג). “גוי לא חסיד” — ער איז א גוי און נישט קיין חסיד אויך, ער איז “איש מרמה ועולה”, אלעס וואס ער זאגט איז פארקערט. ס׳איז נישט קיין טיפע תורות — לערן ספר שמואל וועסטו זען.
ס׳מיינט אז דוד המלך איז פערפעקט? קען דען א איד זאגן אז ער איז פערפעקט? אוודאי נישט. ווען דוד המלך האט זיך מתייחס געווען כלפי גאט, האט ער געזאגט: “אוודאי דער אייבערשטער איז אלעמאל גערעכט, ‘למען תצדק בדברך תזכה בשפטך׳ (תהלים נא), דו וועסט מיך שופט זיין און זיין גערעכט.” אבער ווען זיי שופט׳ן מיך, בין איך גערעכט.
מדת המלכות דקדושה קעגן מדת הדין דסטרא אחרא
דאס איז די מדת המלכות דקדושה, וואס איז נבחן פון די מדת הדין דסטרא אחרא. די מדת הדין דסטרא אחרא זאגט, ווען דוד שלאגט זיך מיט די פלשתים, אפשר זענען זיי גערעכט. די מדת הדין דקדושה זאגט, דוד המלך איז גערעכט. אה, דו ווילסט רעדן פון דוד המלך ווען ער שטייט כלפי דעם אייבערשטן? דאס האט נישט מיט דיר, דו שטן, דו קומסט דא בכלל נישט אריין. ווען איך רעד מיטן אייבערשטן, זאג איך וידוי.
די גרויסע לשון הרע — ארויסנעמען פון קאנטעקסט
די טריק פון שונאי ישראל
דאס איז איינע פון די גרויסע לשון הרע׳ס וואס איז געשען. המן האט געזאגט לשון הרע אויף די אידן, און אלע שונאי ישראל טוען די זעלבע טריק — זיי לערנען נביאים. די אלטע קריסטשענער האבן דאס געטון: זיי קוקן אין די נביאים, אין משה רבינו, וואס האט געזאגט “ממרים הייתם עם ה׳ מיום דעתי אתכם” (דברים ט). אלע נביאים זענען מוכיח די אידן, און זיי זאגן: “זעסטו, איר זענט אליינס מודה אז איר זענט נישט קיין לעבן.”
וואס איז לשון הרע
לשון הרע הייסט מ׳נעמט ארויס א זאך פון איר קאנטעקסט; דער עיקר איז מ׳זאל פארציילן פריוואטע זאכן, סודות. וואס מיינט סודות? דאס וואס די נביאים פאדערן פון די אידן און שרייען אויף זיי — ס׳מאכט נישט קיין סענס אז זיי זענען די ערגסטע וואס זיי האבן אמאל געווען. דאס איז די אידן כלפי גאט, און דאס טאר נישט ארויסגיין; מ׳טאר נישט מתרגם זיין את התורה להיוונית אין דעם וועג. דאס איז צווישן די אידן און דער אייבערשטער.
אבער צווישן די אידן און זייערע שונאים — ס׳איז עפעס א ספק אז די אידן זענען גערעכט, אז די אידן זענען גוט? מ׳איז מפקיע דאס דורך לשון הרע. די תורה, די עבודה פון יום כיפור, איז מכפר על לשון הרע. מ׳וויל זיך נישט צעמישן פון די צוויי זאכן.
וידוי נאר בפני ה׳ — נישט פאר בשר ודם
וידוי טאר מען נאר זאגן בפני ה׳, נישט לפני בשר ודם. ס׳זענען דא מענטשן וואס גייען ארום צו יונגעלייט און בחורים און זאגן: “מיר ווייסן דאך אז דו האסט געזינדיגט.” מיך לגבי דיר? איך בין א צדיק גמור. מיך לגבי די גאנצע וועלט בין איך א צדיק גמור. דו ווילסט זיך אריינמישן צווישן מיך און דעם אייבערשטן? דו ווילסט הערן חטאתי ובגדתי, וואס איך דארף זאגן פאר גאט לפני ולפנים? גיי צו עזאזל, אפשר דארט באלאנגסטו.
דאס האבן מיר געטון יום כיפור ליטערעלי — געשיקט די שעיר פאר עזאזל. חטאתי ובגדתי איז די הייליגסטע זאך וואס א איד זאגט פאר גאט. אזוי האט דוד המלך געזאגט: “לך ולבדך חטאתי” (תהלים נא), איך האב נאר געזינדיגט פאר דיר, רק בדבר אוריה החיתי. אבער די וואס זאגן לשון הרע אויף מיר, וואס נעמען די זאך וואס געהערט צווישן מיר און דיר — אין דער ערד זאלן זיי גיין. פאר דיר האב איך געזינדיגט, נישט פאר קיינעם אנדערש.
די דעפרעשן איז די דין השטן
דאס איז דער וויכטיגסטער חילוק צווישן די מדת הדין פון די קליפה און די מדת הדין העליון — הכי עליון פון די גבורה, אדער אפילו פון די בינה — קעגן די מדת הדין פון די תחתון, פון די שטן. ס׳זענען צוויי אנדערע זאכן בכלל. דער שטן איז א קאפי-קייט: ער זעט אז דער טאטע איז אזוי פרום און האקט אויף יעדן, האקט ער אויך אויף יעדן. ניין, דו האסט נישט וואס צו האקן.
א מעשה מיט א רב אין תל אביב
איך האב געזען א מעשה מיט א רב אין תל אביב וואו ער איז אויפגעוואקסן; ער האט נישט געהאלטן פון די חסידות, ער פלעגט האקן אויף חסידות. אבער ווען די חסידישע בחורים האבן דארט געמאכט קירוב, האט ער זיי זייער שטארק מקרב געווען. ס׳איז געקומען איינער פון די מתפללים און געזאגט: “וואס הייסט? דער אונזער ליובאוויטשער האלט נישט פון חסידות.” זאגט ער: “ניין, דו האסט נישט קיין רעכט. איך בין אן אדם גדול בתורה, איך מעג זיין קעגן חסידות. אבער דו? פאר דיר איז עס גוט, און דו האסט נישט קיין רעכט אריינצורעדן.”
די דעפרעשן זאגט אז אונז זענען אלע שלעכט און יעדער איינער מיינט שלעכט. דאס האט קיינער נישט צו זאגן; דאס זאגט מען נאר יום כיפור לפני ולפנים, צווישן דעם אייבערשטן. דעמאלטס וועט מען גיין צו די גבורה, צו די בינה, אלעס העכערע מדרגות. אבער דעם שטן? קיין איין — אונז זענען גערעכט. פארקערט, לגבי אים זענען מיר מעורר מדת הדין: זאל דער אייבערשטער זען ווער ס׳איז גערעכט צווישן אונז און אים. “שפטני אלקים” (תהלים מג), זיי מיך שופט. אבער זאלסטו נישט ווערן צומישט פון די דין השטן מיט די דין הקדושה, די דין השכינה.
די שורש הדין — פארוואס איז דא א דין
פארוואס ווערט מכסה די מלכות
מ׳דארף פארשטיין וואס איז יא די שורש הדין: פארוואס איז טאקע דא א דין? סתם ווייל דער שטן זאגט אז ס׳איז דא א דין? ניין. ס׳שטייט “תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו” (תהלים פא), אז דער שטן ווערט מתכסה. ווער איז מכסה דעם שטן, ווער איז מכסה די מלכות? דער שטן. פארוואס איז ער מכסה די מלכות? ווייל “אלקים עשה שייראו מלפניו” (קהלת ג).
“ויקרא יצחק אל עשו” — די צומישעניש פון דין און קליפה
זאגט דער זוהר, דאס איז די מעשה פון יצחק אבינו — די צומישעניש פון די קליפת הדין און די דין עצמו. דאס איז די סוד פון “ויקרא יצחק אל עשו” (בראשית כז), “ויקרא את עשו בנו הגדול” (בראשית כז), און ער זאגט “צודה לי ציד” (בראשית כז). עשו איז דער בן הגדול פון יצחק, ער האט זיך פארשטאנען מיט אים, ער איז מדת הדין. רופט ער אים: לאמיר הערן וואס פאר א לשון הרע דו דארפסט פארציילן אויף די וועלט.
די עצה עליונה פון רבקה
ס׳שטייט: “ורבקה אמרה אל יעקב בנה” (בראשית כז). רבקה ווייזט אויף די בינה, ס׳איז אן עצה עליונה וואס דער אייבערשטער האט געגעבן פאר די אידן. רבקה האט געזאגט: כאפ אויס עשו, טו זיך אן מיט זיינע בגדים — גיי אויך מיט מדת הגבורה, נישט מיט מדת החסד, נאר מיט בגדי עשו. ברענג וויין פון עולם הבינה, “יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית” (ברכות לד) — וויין ווייזט אלעמאל אויף בינה עליונה. און ברענג עס “בטרם”, פאר עס וועט קומען עשו; “פאר” מיינט אלעמאל א מדרגה עליונה עליו.
רבקה גייט behind יצחק׳ס back
רבקה, כביכול, גייט behind יצחק׳ס back — איינע פון די מעשים פלאים פון די תורה. זי גייט קעגן יצחק און געבן די ברכות פאר יעקב. די סוד הדבר איז אז ס׳איז דא א ריזן פארוואס ס׳איז דא די גבורה פון יצחק, די אש, די עקידת יצחק. רבקה איז אפשר נישט אינגאנצן א מקום פאר די בינה, אבער ס׳איז קאנעקטעד דערמיט; רבקה ווייסט אז דאס איז נישט לשם עצמו, נאר לשם עפעס אן העכערע ריזן — א סיבה קדמת לו, ס׳איז דא א סיבה פארוואס ס׳איז דא די דין פון יצחק.
פארוואס עקזיסטירט מדת הגבורה?
די שאלה
אונז זאגן אז ס׳איז דא א דין עליון: “כי לא יצדק לפניך כל חי” (תהלים קמג), “הן בקדשיו לא יאמין ושמים לא זכו בעיניו” (איוב טו), “הן במלאכיו ישים תהלה” (איוב ד). שטעלט זיך א שאלה: אלעס וואס דער אייבערשטער האט געמאכט, האט ער געמאכט בחכמה, אינקלודינג די מדות עצמו. רבי חיים בריסקער זאגט, ס׳שטייט “לפועל רחמיו בדין” — דער אייבערשטער איז נישט קיין רחמים מצד עצמו, ער איז אין סוף, למעלה מכל הדבר, אבער ער טוט רחמים, ס׳איז אלעס פעולות, אזוי ווי דער רמב״ם זאגט.
די מקובלים לערנען דאס טיפער, אבער זיי זענען מסכים אז דאס וואס גאט באווייזט זיך פאר מענטשן אין א געוויסע וועג איז אלעס מיט א כוונה. דער אייבערשטער אליין איז לאו מכל עלי מדה כלל, נישט קעגן די וועלט און נישט פאר די וועלט. די אלע מושגים זענען קליינע לעוועלס פון אלף בית וואס מ׳זאגט אז א מענטש זאל אים פארשטיין.
אויב ס׳איז דא אזא הסתכלות פון מדת פחד יצחק, אז מ׳קען קוקן און זען אז לגבי וואס דער אייבערשטער איז, אפילו א מלאך שמים לא זכה בעיניו — פארוואס עקזיסטירט אזא בחינה בכלל?
דער אייבערשטער איז א גאט פון די וועלט
דער אייבערשטער האט מדת רחמים, אזוי ווי דער בעל התניא זאגט: להאי עולם ברחמיך הרבים רחם עלינו. ווען דו ביסט נישט קיין גאט פון די וועלט, וואס האבן אונז מיט דיינע רחמנות? אבער וויבאלד דו ביסט א גאט פון די וועלט — “להאי עולם” — מוזסטו מרחם זיין אויף אונז, ווייל דו הייבסט זיך נישט קעגן די וועלט.
ממילא פארשטייען מיר פארוואס ס׳איז דא מדת החסד, און פארוואס ס׳איז דא מדת המשפט התחתון: מלך במשפט יעמיד ארץ (משלי כט) — מ׳דארף מעניש זיין דעם וואס איז ראוי לעונש, מגביל זיין די זאכן וואס זענען גורם צו רע. אבער די מדת הגבורה — פארוואס עקזיסטירט זי בכלל? לשם מה נברא? מ׳קען דאך גארנישט טון מיט דעם. יא, אויב מ׳קוקט פון די ערך פון ווי גרויס דער אייבערשטער איז — נאר דאס איז נישט די מציאות; די מציאות איז למעלה מכל זה. די אמת לאמיתו איז בכלל נישט דין.
וואס הייסט אז ס׳איז דא דין און חסד, און מ׳דארף ממתיק זיין די דין מיט די חסד — פארוואס איז דא די דין אויב די וועלט קען נישט פארשטיין דערין? דער רמ״ק זאגט אין די הקדמה: פארוואס האט דער אייבערשטער זיך אליינס באוויזן אויף אזא אופן וואס ער איז א גאט פון די וועלט, א מנהיג, א בעל חסד, א בעל דין, א בעל סדר? די אלע זאכן נאר פארוואס? “בגין דאשתמודעין ליה”, “דלא יתפשט נהורא על כל בריה ואיך יודעין ליה” (זוהר הקדמה, פתח אליהו). דער אייבערשטער אזוי ווי ער איז מצד עצמו קען מען נישט פארשטיין; האט ער אונז א טובה געטון, “טוב וטוב להיטיב”, און זיך מלביש געווען אין אלע לבושים, ציורים און דמיונות — “וביד הנביאים אדמה” (הושע יב).
ממילא די זאכן וואס העלפן די וועלט פארשטיי איך; אבער די מדה וואס איז קעגן די וועלט, פארוואס עקזיסטירט זי בכלל? איך רעד נישט פון די סטרא אחרא — “אלא עשה עשה להאי מקטרג” — מ׳פארשטייט פארוואס מ׳דארף האבן א מקטרג. אבער די שורש המקטרג, פארוואס עקזיסטירט ער?
רבקה׳ס קשיא — וואס האט יצחק מיט עשו?
דאס איז רבקה׳ס קשיא: פארוואס רופט יצחק עשו בכלל? וואס האט די מדת הגבורה העליונה מיט דעם שטן, מיט עשו? זאגסטו, ווייל ער איז די מדת הגבורה — נו, פארוואס איז דא א מדת הגבורה וואס קען בכלל זיין אזא זאך?
דער תירוץ, זאגט רבקה, איז נאר דורך דעם וואס יעקב גייט קודם קומען. מ׳דארף גיין וואס איז קודם לזה, מ׳דארף ברענגען דאס וואס יעקב ווייסט וויאזוי צו ברענגען — מ׳דארף בלאזן שופר, זאגט דער זוהר. דאס ברענגט אונז ארויף צו די מדרגה, מ׳דארף קומען פאר עשו. “פאר עשו” מיינט פארשטיין פארוואס איז בכלל דא אזא זאך וואס קען מאכן אז ס׳זאל זיין עשו.
דער משל פון די מחותנת׳טע
שמים לא זכו בעיני הבינה
דאס שטייט נישט דא אין דעם זוהר, אבער ס׳שטייט אין אנדערע פלעצער בפירוש, און דער אריז״ל ברענגט עס באריכות. פארוואס “שמים לא זכו בעיניו” (איוב טו)? “בעיניו” פון וועם? “שמים” ווייזט אויף די מדת התפארת, די זעיר אנפין; “לא זכו בעיניו” מיינט “לא זכו בעיני הבינה”. דאס איז דער סוד פון ראש השנה, און מ׳קען עס זאגן יום כיפור.
די כלה און איר מאמע
שטעל דיך פאר, ס׳איז דא א כלה, און זי האט א מאמע, די מחותנת׳טע. די מחותנת׳טע גייט און קויפט איין א גאנצע שטאפיר — קליידער, שייטלעך און אלע זאכן וואס מ׳דארף — פאר איר טאכטער, פאר די כלה. אלעס איז שוין געקויפט פערפעקט, מ׳האט שוין געקוקט דריי מאל יעדע זאך: צו ס׳איז גענייט גוט, צו ס׳איז די חשוב׳ע סארט סחורה, צו ס׳איז שיין און פיט.
און די טבע פון אן אמת׳דיגע אמא עילאה, א מאמע וואס וויל אז די כלה זאל האבן אלעס ווי ס׳קען זיין, איז אז זי שטייט אויף איין טאג אינדערפרי און זאגט: קינד לעבן, ס׳איז נאך נישט גוט גענוג. איך האלט אז ס׳קען נאך זיין בעסער. מ׳קען נאך גיין צו נאך איין סטאר; איך האב געהערט אז ערגעץ אינדערווייטנס איז דא נאך א געשעפט וואס פארקויפט אביסל מער פערפעקט — די סארט סיטינג, די סארט קלייד וואס מ׳גייט אנטון פאר די חתונה.
און דאס קען אנגיין א פאר מאל, חוזר חלילה, יעדע יאר: איך האב געכאפט אז ס׳קען זיין נאך בעסער, און פאר מיין טאכטער דארף זיין די בעסטע. דאס קענסטו רופן מדת הדין. אמאל ווערט דערפון נולד טאקע מדת הדין — מ׳ווערט ברוגז און פראסטרעטעד און מ׳צערייסט, און קומט איינער אנדערש און זאגט: ס׳איז שוין געווען גוט נעכטן, וואס דארפסטו? אבער דאס איז נישט די שורש מדת הדין; דאס איז די שורש מדת הרחמים — די מדה וואס זאגט, איך ווייס אז דו קענסט האבן בעסער, איך ווייס אז דו קענסט זיין די גאנצע זאך.
שמים לא זכו בעיניו — יעדע יאר קען זיין בעסער
“לא זכו בעיניו”, זאגט דער זוהר די טייטש, אז יעדן טאג שטייט די מעלה אויף און זאגט אז די שמים איז נאך נישט פערפעקט: ס׳איז מיר איינגעפאלן א נייע וועג וויאזוי ס׳קען זיין בעסער. צורייסט די נעכטיגע, מ׳גייט זי נישט נוצן. די נעכטיגע איז געווען זייער גוט פארנעכטן — טאקע, ווען ס׳וואלט געווען היינט די חתונה, וואלט מען שוין געמוזט נוצן יענע — אבער ס׳איז דאך דא נאך א וואך פאר די חתונה, מ׳גייט קויפן א גאנצע נייע ביי א גרעסערן פראפעשענעל.
דאס איז די טייטש אז יעדע יאר וואס קומט, קומט די בינה עליונה זיך מתעורר על העולם און זאגט אז ס׳קען זיין נאך בעסער. ווער ס׳קוקט אויף די נייע צייטונג קען דאס זען: וואס איז געווען שלעכט די אייפאון 17 אז מ׳דארף די אייפאון 18? די אימעיל זאגט, ס׳איז טאקע געווען פערפעקט, גארנישט האט געפעלט, אבער איך האלט אז ס׳קען זיין נאך בעסער.
דער נארישער עשו — צוברעכן פאר די נייע איז דא
פון דעם קומט דער נארישער עשו, ווען ער מיינט אז מ׳מיינט אים. ס׳גייט זיין נאך בעסער, האלט ער אז מ׳גייט צוברעכן די אלטע, מ׳דארף נאר צוברעכן. ניין, מ׳דארף גארנישט צוברעכן פאר מ׳האט די נייע. ס׳איז דא איינער וואס וויל צוברעכן די אלטע פאר ער האט די נייע — דעמאלטס איז דאס א חורבן עולם, אזוי ווי די מבול, ה׳ למבול ישב (תהלים כט), און דאס וועט מען קיינמאל נישט טון. קודם זאל מען מאכן א נייע.
דאס הייסט, יעקב זאל קודם גיין מאכן א נייע, און אנהייבן צו פארשטיין. ער גייט צו זיין מאמע, וואס איז אים מסביר: מ׳דארף אסאך בעסער. דיין טאטע האט “מטעמים כאשר אהב” (בראשית כז) — וואס איז געווען שלעכט מיט מיין סאפער? ס׳קען זיין בעסער. זאגט רבקה: איך ווייס אויך אז ס׳קען זיין נאך בעסער, גיי ברענג צוויי גדיי עזים (בראשית כז), מ׳וועט מאכן נאך בעסער.
“ויבא לו יין וישת” — א גאנצע אנדערע וועלט
“ויהי אך יצא יצא יעקב ועשו אחיו בא מצידו” (בראשית כז). די רגע אז יעקב איז שוין געקומען, “ויבא לו יין וישת” (בראשית כז) — דארט שטייט א טעם כפול, “ויבא לו”. זאגט דער זוהר, דאס מיינט “מה שצריך יקריב לפניו”. ער האט נישט סתם געברענגט “לו יין”, ער האט אנגעהויבן צו פארשטיין אז ס׳קען זיין א גאנצע אנדערע וועלט.
ווען מ׳וואלט נישט מסכים געווען, וואלט מען זיך נישט צוגעשטעלט צו די מדרגה, וואלט מען נישט געזאגט: יא, איך האלט אויך אז משיח קען קומען דאס יאר. ס׳מוז נישט זיין גארנישט וואס איז דא — יעדע זאך וואס איז דא איז טאקע פערפעקט, אבער ס׳קען זיין צוויי מאל פערפעקט. דאס איז דער טאט פון תשובה וואס מ׳טוט ביי די שופר, מיט וואס מ׳כאפט אויס עשו.
עשרת ימי תשובה — מען מאכט פלענער און חלומות
זאגט דער זוהר, מיט דעם לויפט יעקב אוועק, אזוי ווי ער איז אוועקגעלויפן פון עשו פאר צוויי און צוואנציג יאר. ער גייט צווישן ראש השנה און יום כיפור — עשרת ימי תשובה. וואס טוט מען אין עשרת ימי תשובה? מ׳זאגט: דו ביסט גערעכט, עשו, ס׳קען זיין אסאך בעסער, און מ׳גרייט זיך צו דעם בעסערן. מ׳מאכט פלענער, איידיעס, חלומות — מ׳קען נאך נישט טון, א גאנץ יאר גייט מען טון. דאס איז אן אמת׳דיגע עבודה.
מ׳זאל נישט מיינען אז מ׳קען תשובה טון אין עשרת ימי תשובה מיט שטותים, מיט מקבל זיין קבלות און נישט פילן שלעכט, און חוזר חלילה מוצאי יום טוב. א זאך וואס עכט ארבעט איז אז מ׳קען זיך דמיונ׳ען, מ׳קען זיך מצייר זיין פלענער. “ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי” (בראשית כז) — דו זעסט אז די וועלט איז נישט גוט גענוג, שרייב דיר אפ א פלאן, א חלום וויאזוי ס׳גייט אויסזען ווען משיח וועט קומען.
עשו ווערט ברוגז — נעם עס, אונז מאכן בעסער
“כשמוע עשו את דברי אביו ויצעק צעקה גדולה ומרה עד מאד” (בראשית כז). עשו ווערט זייער ברוגז. זאגט מען פאר עשו: דו ביסט ברוגז? אויב איך האב דיר געגעבן א מנחה — יעקב אבינו האט געגעבן פיר הונדערט עוזים, מאתיים תיישים עשרים — ווייסטו פארוואס? ווייל איך גיי נאך מאכן בעסערע. איך האב דאך מלאכי ארץ ישראל, “ויקרא שם המקום ההוא מחנים” (בראשית לב); ס׳גייט קומען א גאנצע נייע יאר.
אלע שפע וואס איז געווען — דו האלטסט אז ס׳קומט זיך אונז נישט? ביסט גערעכט, ווייל אונז קומט זיך אסאך בעסער. אלעס וואס איך האב געקויפט ביי לבן, גנובתי יום וגנובתי לילה — נעם עס, עשו. איך גיי מאכן צען מאל בעסער דא. ביסט גערעכט, ס׳קען זיין בעסער; איך האב דיך לאנג אויסגעכאפט. נעם עס, עשו, פון דעם איז פרייליך.
יעקב בויט א סוכה — די אהבת קודשא בריך הוא לישראל
גייט יעקב בויען א סוכה: אונז גייען זיך דערפרייען אין סוכה, און עשו קען זיך גיין לדרכו שעירה מיט אלעס וואס איז געווען לעצטע יאר. אלע חטאים קען ער אויך מיטנעמען, אזוי ווי רבי יצחק בארדיטשעווער האט געזאגט — “ושלח אותם על ראש השעיר”. אונז גייען מאכן נייע מצוות, אלעס גייט זיין א גאנצע נייע לעוועל.
דאס איז די אהבת קודשא בריך הוא לישראל, אהבת עמו עילאה. און דאס איז די ריזן פארוואס ס׳איז בכלל דא א מדת הגבורה — נישט ווייל ס׳קען נישט זיין אז די וועלט זאל חרוב ווערן, נאר ווייל ס׳געבט ארויס אז די וועלט זאל זיין צוויי מאל אזוי גוט. דאס הייסט מ׳איז ממתיק די גבורה מיט די עליית המלכות לבינה. דאס טוט מען יום כיפור, און דאס איז אויך די סוד פון פרשת האזינו. מיט דעם זאל מען האבן א פרייליכן שבת, אויספועל׳ן אלעס גוטס, און מאכן גוטע פלענער און גוטע חלומות.
HE עברית ›
⚠️ הערה: דער אנהייב פונעם שיעור פעלט אין דער רעקארדירונג.
Note: the beginning of this shiur is missing from the recording.
סיכום השיעור 📋
סוד מידת הדין: פחד יצחק כנגד דין הקליפה
שתי דרכי הסתכלות בעולם
יש אדם המסתכל בעולם ורואה שאין הוא כפי שראוי לו להיות, ואין העולם כפי שראוי לו להיות, וממילא נעשה מבקר ומקטרג, נעשה איש ‘קאצק׳ העומד כנגד הכל. זו דרך הסתכלות אחת.
אך עלינו לזכור שיש עוד דין, יש ‘יום׳ של דין, כמאמר הזוהר שיש עוד יום. וכיצד לשונו? כאן איננו מזכיר שם זה, אך במקומות אחרים מזכיר, שנאמר ‘ואם אתו שירה לפניו׳. יש עוד מדרגה, יש עוד צד. כאן אין הוא קורא לו יום, אבל במקומות אחרים הוא קורא לו עדיין יום, יום התחתון, התחתון שבכולם. וזהו ‘יום בוקה ומבולקה׳ כלשון ישעיה הנביא, כמו שדורש הזוהר בדרושי תשעה באב. יש יום הנקרא ‘יום בוקה ומבולקה׳ כמאמר הנביא, ואין זה יום הדין. ומהו זה? זהו יום הקליפה.
דין המלכות ורדיפת דוד המלך
בלשון אחרת, יש דין המלכות. דין המלכות אומר שמי שצדיק יהיה צדיק, ומי שאינו צדיק יהיה שאינו צדיק. דוד המלך חש תמיד שרודפים אחריו. ומי רודף אחריו? גם זו מידת הדין. הן מובן שהרודף אינו מידת חסד אלא מידת דין. ואמנם יש שם שאול ויש דואג, ואין זה מקום להיכנס אל המעשה שם, אך אותם אנשים שאינם צדיקים הם בחינת קליפות, בחינת רע גמור, והקליפות רודפות אחריו, הגויים, ונאמר הפלשתים רודפים את דוד המלך.
ומה פירוש שהם רודפים את דוד המלך? על פי סוד פירוש הדבר, שמידת המלכות נעשית נרדפת על ידי הדין התחתון, דין הקליפות, דין העולם הזה. ותוכל לקרוא לו השטן. השטן עצמו הרי כבר מדרגה הוא בפשטות, ולשטן שלוחים רבים: הגויים, והמחלות, והקטרוגים, והקשיים, והדיכאון, כל מיני שלוחים שיש לשטן, והשטן הוא כשר עליהם, אם נקרא לו כך. הרי שאף בזה עצמו יש שני מדרגים.
יראת העונש היא יראת הסטרא אחרא
על כל פנים, כל זה אינו דין המלכות, ואל לנו להתבלבל ולערבב הדברים. הזוהר אומר פעמים רבות בהקדמה, וזהו דבר המקושר לכאן, שיראת העונש היא דבר רע מאוד, שכן יראת העונש פירושה שאתה ירא מן השבט. ומביא הזוהר משל למלמד הבא אל החדר ומניח שבט על הכותל. ודאי המלמד אוחז בשבט, והמלמד אומר: אם יבוא מצדך שיהיה דין המלכות, והדין יאמר שראוי להכות את פלוני, אקח את השבט ואכה אותו, כמו שנאמר ‘אשור שבט אפי׳ (ישעיה י) — הקליפות ממש, רשעי העולם הזה, הם השבט של הקב״ה.
אבל אסור לירא מן השבט. אם אתה ירא מן השבט, הרי זו ממש עבודה זרה. יהודי אינו ירא מפני שום בריה. יש ניגון, ואביו של הבעל שם טוב הניח לו צוואה: שאין לירא מפני שום בריה כי אם מפני הקב״ה. ומה פירוש שאין לירא כי אם מפני הקב״ה, והרי הבעל שם טוב אומר שהכל הוא הקב״ה, וכשאני ירא מן השבט הריני ירא גם מן הקב״ה? אלא זה הקב״ה על ידי שליח, ואסור לירא מפני השליח. אם ירא אתה, ירא מפני הקב״ה עצמו ולא מפני השליח, לא מפני השבט. הרי שיראת העונש, אומר הזוהר, היא ממש יראת הסטרא אחרא, וזה דבר רע מאוד, שכן שליח הוא.
‘והאלהים עשה שייראו מלפניו׳ — המדרג הרביעי
והקב״ה, ‘והאלהים עשה שייראו מלפניו׳ (קהלת ג) כתיב כאן. הקב״ה נתן רשות, לפי שהקב״ה יודע — ואנו עוד נלמד את הדברים בפנים, אך אני מקדים לומר זאת בעודי מבאר את סוד היראה עם הדין וכל העניינים הללו — לפי שהקב״ה יודע שאין בני אדם מבינים את עומק התביעות, ואינם מבינים את מידת הדין הבסיסית של המלכות, שאין בה עומק תביעות כזה אלא מידת דין פשוטה של המלכות, לכן עשה מקטרג היימיש, מקטרג של בית.
‘והאלהים׳ — שם אלהים, מידת המלכות — ‘עשה שייראו מלפניו׳. מה עשה? עשה עוד דבר. עשה עוד מדרג נמוך, מדרג רביעי: בינה, גבורה, מלכות, שטן. עשה מדרג רביעי גם מצד שמאל, מצד מידת הדין, מצד המסמאלין, כדי שייראו מלפניו. ולא עשה זאת כדי שייראו מן המקטרג חלילה, אלא עשה כדי שייראו ממנו. אלא שעשה עוד שליח, ‘עשה׳, בחינת עולם העשיה, עשה כדי שייראו מלפניו. וזהו לשון הזוהר המבאר כאן את פשר המדרג.
בוחן להיות בדין — לא בדין השטן
הרי שצריך לדעת, וזה חשוב מאוד, להיות בוחן בדין, ולכל הפחות בדין המלכות ולא בדין השטן. דין השטן הוא שהוא משכנע את עצמו שהוא משורש המלאכים. הוא אומר: כן, גם אני סובר שאין איש ראוי, כולם רעים, כל אחד מכוון לטובת עצמו. הוא מחזיק בכל מיני דרכים לקטרג על העולם כולו. אך אין זו דרך כלל.
ואז, כשאדם בא לדון, לעיתים קרובות אל לו להתבלבל בין דין יצחק אבינו, דין עליון, ובין דין השטן, שזה בלבול גדול. דין יצחק אבינו, זהו מה שנתן רשות לְהסתכלות של יצחק אבינו, ‘ופחד יצחק היה לי׳ (בראשית לא). יצחק אבינו יכול היה להסתכל על הקב״ה ולהבין כיצד אין שום דבר שווה כלפי מעלה. זו התבוננות המתקבלת בשמחה.
הן יצחק נקרא ‘צחוק עשה לי אלהים׳ (בראשית כא), הוא צוחק על כל העולם. אין הוא שבור, אין הוא ברוגז — הוא צוחק, צוחק על העולם כולו. ‘צחוק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי׳ (בראשית כא). יצחק לשון צחוק, יצחק לשון שמחה. מיצחק באה שמחת בית השואבה, מיצחק באים הזמירות והתשבחות של הלויים, מצד שמאל של הקדושה, שיש בו שמחה נוראה. זו התבוננות אלוקות, דבר מופשט לגמרי, דבר השייך כל עיקר לנשמה ולא לגוף, שהרי הגוף כלל אינו מבין את הדבר. הגוף מבין משהו שמשמעו שלמות אלוקות, ששום בריה, לא המלאך מיכאל, לא ספירת הכתר עצמה, שום דבר אינו יכול להשתוות לזה, ושום בריה אינה מבינה זאת. זו מדרגה עליונה.
עשו — המחקה של יצחק
אלא מאי? יש דין אחר, דין שהוא כמין זיוף של יצחק, והוא עשו. כך יוצא הדבר — הוא עשו, בנו של יצחק. הוא סבור שאף הוא אב, הוא מחקה את יצחק, מחקה גמור הוא. גם הוא אומר שאין איש טוב, אלא שאין הוא אומר זאת מן הטעם שיצחק אומר.
מדוע אין איש טוב? מפני ששלמות האלוקות גדולה כל כך עד שאי אפשר להשתוות לה, ‘מי ישוה לך ומי יערוך לך׳. זו מידת פחד יצחק. אבל פחד עשו, מידת הדין, השטן, אומר: אין איש טוב. ומדוע? הרי אתה רואה מה הם עושים, ראה כיצד הם מתנהגים, ראה מה נעשה עמם. זו מידת הדין, ולפי דעתי אין ראוי כלל להחזיק במידת דין זו. אין זה עניין כלל, אלא קליפה גמורה. וזו עבודתנו, להעביר אותה קליפה מן העולם. ואל לנו להתבלבל.
כל אדם לפי מדרגתו — דוד המלך ובירור המלכות
ולפיכך צריך לדעת כי כל אדם, לפי מקום עמידתו, יש לו מדרגה אחרת ועבודה אחרת. דוד המלך, שהוא במידת המלכות, וכוונתי לכל יהודי, נפש דוד — דוד המלך כתב תהילים בעד כל יהודי — דוד המלך שהוא עומד כנגד מידת המלכות. יש אנשים שיש להם עניינים עמוקים יותר. רבי שמעון בר יוחאי לא היה עומד רק כנגד מידת המלכות. הבעל שם טוב אומר תמיד שאין להניח את מידת המלכות לבדה, וזו הדאגה העיקרית שהזכיר רבי שמעון בר יוחאי בצוואתו, שלא להניח את מידת המלכות לבדה. אבל דוד המלך היה עומד כנגד מידת המלכות, ועמידתו כנגד מידת המלכות פירושה שהיה עליו עוד לטפל בהבחנה. הוא ידע שיש אנשים הרודפים אחריו.
‘רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים סלה׳ (תהלים ג). יש רבים, קליפות רבות שהן רבים, שאינן מיוחדות, יש מהן תמיד לרוב, קליפות של רשות הרבים.
ומדוע אומרים ‘אין ישועתה לו באלהים׳? האלהים לא יעזור לו. ומדוע אומרים שאלהים לא יעזור לו? מפני שהם אומרים: ראה, הרי אנו הגבורה, ואנו יודעים כיצד חטא דוד, יודעים אנו את הרעה שעשה דוד, יודעים אנו שאין הדבר מגיע לו, ואנו אך ורק שלוחי ההשגחה. כמו שאמר אותו אחד: הריני זה שהמיט את הפגע, פשוט אני שליח ההשגחה, אינני מתכוון לכלום.
לערבב את השטן — מבטל ומבלבל
וכל עבודתו של דוד המלך היתה להעלות ולבלבל, וזהו לערבב את השטן, לבלבלו. וכיצד מערבבים את השטן? על ידי הדין עצמו. וזהו דרש, אך מדוע נראה מבולבל? מפני שהוא מבטלו. וכוונתי בפשטות ובממש שהוא מבטלו. ‘לערבב טענותיו׳, אומר הזוהר, וטענותיו נמסות. והפירוש בזה, כמו שמבאר האריז״ל בדרוש של ראש השנה, שמבטלים אותו מיניה וביה, בתקיפות חמורה.
וכשבא מישהו, צריך לשמוע זאת, שכן הדבר נוגע גם להלכה למעשה. הכל יודעים, ורבים מידידינו טרודים לומר, שיש ראש השנה שהוא יום הדין, שהוא האל הנוקם. אך צריך לדעת שהקב״ה אוהב הוא, כמו שאומר הזוהר בפרשה השבועית, שמשה רבינו, עם כל שהוכיח את ישראל, ברחימו הוו כל מילי, כל דברי התוכחה של משה רבינו היו מתוך אהבה יתירה, ‘אהבה רבה אהבתנו ה׳ אלוקינו׳. וזהו מה שהיה צריך: באיזמיר היו נוהגים לומר ‘אהבה רבה׳ שלוש פעמים לפני התקיעות, נאמר מן ‘למנצח לבני קרח׳, ובנוסף אומרים ‘אהבה רבה׳. זהו פחד יצחק, זו האהבה האמיתית.
ראש השנה — ממתיק דין על ידי הדין
אבל שמא תסבור שזהו התיקון, שדרך המתקת הדין היא על ידי החסד. אמנם ודאי דבר טוב הוא, שיש מן הדין חסד, אך אין זה מה שעושים בראש השנה. אומר האריז״ל, שבראש השנה ממתיקים דין על ידי הדין, על ידי הדין העליון ממנו. והאריז״ל בכוונות כותב ממש, שהעניין הוא להמשיך גבורות חדשות. אחרי תקיעת שופר אין באים חסדים — בחסדים נדבר בסוכות — אלא באים גבורות חדשות, ואף ביום כיפור אותו דבר, אחרי כיפור באות גבורות גבוהות יותר. הרי שבאות גבורות גבוהות יותר, וזהו לערבב את השטן.
והכוונה בזה, שאין אנו אומרים: לפי שאני סובר שהקב״ה אוהב את כל אחד ואחד ושהכל טוב מצד הקב״ה, לכן אני כנגד השטן. לא כן, אין צורך להגיע לזה. שכן מה שנקרא מידת הדין הוא שבוחרים במידת המלכות הנכונה, ועלינו לבחור בטוב. ומידת המלכות, אומר הזוהר, היא מידה שסם המוות מעורב בה, ותפקידם של הלויים, של אנשי קו שמאל, של אנשי דוד המלך, היה לברר את מידת המלכות הנכונה. וזהו בירור המלכות.
ומה פירוש שמבררים את מידת המלכות הנכונה? שהוא אומר: כן, ודאי, יש יום הדין, העולם צריך לדין, ויש אכן דין שאין העולם יכול לעמוד בו, ובאותו דין אין לנו השגה כלל, ואין אנו מדברים בו כל עיקר. אך יש דין הנצרך, ‘מלך במשפט יעמיד ארץ׳ (משלי כט), שבלא דין העולם חרב. שכן הדין הוא אחד מן הדברים שהעולם עומד עליהם, על הדין ועל האמת ועל השלום — הדין הוא אחד מן השלושה שהעולם עומד עליהם.
הנני תובע דין — לא חסד
אך הוא אומר: זכור, צדיק, אתה הרשע הרודף אחרי, אתה סבור שהדין פירושו שהקב״ה לא יעזור לי? הדין פירושו שהקב״ה כן יעזור לי, אתה חכם! אתה שוטה שכמותך, אתה מתבלבל כליל. היכן? הריני תובע דין! אינני תובע חסד! הריני ראש השנה! הריני דוד המלך! אינני תובע שום חסד! שלא ירחם עלי הקב״ה!
וכיצד אומר דוד המלך? אם אנו צדיקים — ‘ירדוף אויב נפשי וישג וירמס לארץ חיי וכבודי לעפר ישכן סלה׳ (תהלים ז). ‘אם עשיתי זאת׳ (תהלים ז)? אם אכן כדבריכם? כמו שאומר השטן? מאה אחוזים! צודק אתה מאה אחוזים, מיסטר שטן! ואם ישראל היו כדבריך, בארץ נשקע.
וכיצד נטל דוד המלך את הרשות לומר דבר כזה? מפני שידע שמידת הדין של הקב״ה אינה מידת הדין של השטן. יש מידת דין של אלוקות, ואף יש מדרגים רבים במידת הדין של אלוקות. ואפילו המדרג הנמוך שבכולם, שהוא מידת המלך, אינו הגבורה ואינו הבינה, אלא יש עוד מדרגים, יש גם דברים שלמעלה מן הבינה. אלא שאף המדרג הקטן שבמידת הדין האלוקית אומר: הריני צודק.
אני מתכוון לטוב והוא לרע — יסוד גדול בתורה
ומה פירוש שהריני צודק? הסתכל עלי והסתכל עליו. אני מתכוון לטוב, ולעיתים אני טועה, אבל מחר יהיה טוב, שהרי אדם אני. אני מתכוון לטוב, והוא מתכוון לרע. פשוט מאוד, פשוט ככל שאפשר. אין צורך בשום תורות חסידיות. ברצוני לומר יסוד גדול בתורה, וזו ברירת דוד המלך, שקיבלתי מחברי ר׳ דביר, ואני מזכירו כאן לטובה.
כדי לומר שאנו צודקים, כדי שאדם ירגיש שהוא טוב עם ה׳ — צריך אדם לדעת שהקב״ה אוהבו, וטוב הדבר. אך צריך אדם לדעת הרבה יותר מזה: שהוא טוב עם ה׳, שהקב״ה מחזיק ממנו מצד מידת הדין ולא מצד מידת החסד. הן הקב״ה אוהב אותי, אוהב הוא כל בריה, אוהב הקב״ה אף נמלה. אך מה הבדל אצל הקב״ה בין נמלה לאדם, בין אדם לצדיק? הכל דבר אחד? זה טוב מאוד, אך עדיין לא בלבלת את השטן. ביטלת את השטן, אך עדיין לא בלבלת אותו, והראשונים צריכים לבלבל את השטן.
אובייקטיבית — יהודי צודק מפני שהוא צודק יותר מן האחר
וצריך לדעת שאפילו אובייקטיבית — אין צורך בתורות חסידיות. הספרים החסידיים מחזקים יהודים: כיצד אפשר לעשות תשובה? אה, מפני שיהודי הוא באמת מאה אחוזים טוב, יהודי הוא באמת כולו למעלה למעלה, נשמתו טהורה לגמרי, וגופו — נו, יצר הרע, מצד היצר הרע — כל מיני תירוצים. לא כן, אין זה תירוץ טוב, אין זה כלל תירוץ טוב, אין זה נכון כלל, ואין זה מספיק.
צריך אדם לדעת, צריך יהודי לדעת שהקב״ה מחזיק ממנו מפני שהוא צודק. פשוט מאוד. הסתכל כיצד אתה מתנהג, הסתכל כיצד מתנהגים אויביך, ותראה שאתה צודק. אין צורך בשום תורות חסידיות מיוחדות, אין צורך בשום עניינים שלמעלה מן הדעת. שהאמת היא שאף על פי שאין רואים — כן רואים, רואים. כלומר, כן רואים, ודאי. וכשרואים אין הכוונה שרואים בשלמות גמורה, שאילו ראינו בשלמות גמורה כבר היתה ביאת המשיח, ואנו עדיין איננו עומדים שם, ומה שאנו רואים הוא לפי ערך, באופן כללי.
הסתכל — צודק, כמו שנקרא צדיק, כמו שכתוב בתנ״ך, שיש צדיק מוחלט ויש צדיק בדינו, כשישראל יוצאים בצדק ובמשפט. וראש השנה אינו מתכוון לצדיק גמור — על צדיק גמור עמלים; אלא צדיק בדינו, בינינו לבין השטן, מי צודק? ודאי אנו צודקים, שהרי השטן כולו רע, ואינו מתכוון אלא שיהיה רע, ורוצה שעולמו של הקב״ה יתפוצץ, ואילו אנו רוצים שיצלח. ובלא שום תורות עמוקות, בלא כלום, בלא שום אמונות חסידיות, בפשטות ממש ישראל צודקים. צודק פירושו רק צודק יותר מן האחר, וזה מספיק והותר.
‘שפטני אלהים׳ — גוי לא חסיד
על זה אומר דוד המלך: ‘שָׁפְטֵנִי אֱלֹהִים וְרִיבָה רִיבִי מִגּוֹי לֹא חָסִיד מֵאִישׁ מִרְמָה וְעַוְלָה תְפַלְּטֵנִי׳ (תהלים מג). הספרים אומרים ש׳גוי׳ אינו לא חסיד ולא ליטוואק, כלום. ‘גוי לא חסיד׳ — הוא גוי ואף לא חסיד, הוא ‘איש מרמה ועולה׳, וכל מה שהוא אומר
הפוך הוא.
אין זו תורה עמוקה, אלא כפשוטו ממש, למד ספר שמואל ותראה. זהו ‘איש מרמה ועולה׳, והוא צודק? וכי פירושו של דבר שדוד היה מושלם? וכי דוד המלך שכנע את עצמו שהוא מושלם? וכי שכנע את עצמו איזה שכנוע שהוא מושלם? וכי יכול יהודי לומר שהוא מושלם? ודאי לא. כשדוד המלך התייחס כלפי הקב״ה, אמר: אין בעיה, ודאי הקב״ה תמיד צודק, ‘למען תצדק בדברך תזכה בשפטך׳ (תהלים נא), אתה תמיד צודק, אתה תשפוט אותי ותהיה צודק. אבל כשהם שופטים אותי, אני צודק.
מידת המלכות דקדושה כנגד מידת הדין דסטרא אחרא
זו מידת המלכות דקדושה, הנפרדת והנבחנת ממידת המלכות דסטרא אחרא, מידת הדין דסטרא אחרא. מידת הדין דסטרא אחרא אומרת, כשדוד המלך נלחם באויביו, בפלשתים, אולי הם צודקים ואולי לא. מידת הדין דקדושה אומרת: דוד המלך צודק. אה, אתה רוצה לדבר על פחד יצחק? אתה רוצה לדבר על דוד המלך בעומדו כלפי הקב״ה? אין בעיה, אבל אין זה שלך, אין זה נוגע לך, אין זה עניינך כלל, יאריך ימים רבך, אתה שטן, אתה אינך נכנס לכאן כלל. כשאני מדבר עם הקב״ה, אני אומר וידוי.
לשון הרע הגדולה — להוציא מן ההקשר
שכן זו אחת מלשונות הרע הגדולות שנעשו. המן דיבר לשון הרע על ישראל, ובכלל, כל שונאי ישראל מדברים לשון הרע על ישראל. ומה הם אומרים? הם לומדים נביאים. זו שיטה נוצרית ישנה, וכולם עושים את התכסיס הזה: הם מסתכלים בנביאים, הם מסתכלים במשה רבינו. משה רבינו אמר: ‘ממרים הייתם עם ה׳ מיום דעתי אתכם׳ (דברים ט). משה וכל הנביאים מוכיחים את ישראל, ולך אל הקליפות, אל הדין, וזה חושב שיש בזה ממש, והוא אומר: אה, אם כן יוצא, ראה שאתם בעצמכם מודים שאינכם כשרים. המן עשה זאת, וכל אחד תפס את התכסיס — תכסיסים ישנים הם.
ומה פירוש לשון הרע? לשון הרע פירושו שנוטלים דבר מהקשרו, זהו פירוש לשון הרע. יש דברים שהם פרטיים, ועיקר לשון הרע הוא שמספר דברים פרטיים, סודות. ומה פירוש סודות? הדבר פשוט מאוד: מה שהנביאים תובעים מישראל, מה שהנביאים צועקים על ישראל, אין זה מתקבל על הדעת שהם הגרועים ביותר שהיו מעולם — זה של ישראל כלפי הקב״ה, ועוד מעט נדבר אף בעמקות יתירה, אף כלפי מה שישראל צריכים באמת להיות מצד עצמם. וטוב הדבר, אך אסור לו לצאת החוצה. אין לתרגם את התורה ליוונית בדרך זו. אסור לזה לצאת החוצה, שכן זה בין ישראל לקב״ה.
אבל בין ישראל לגויים? בין ישראל לסטרא אחרא? הגויים הרעים — אינני יודע אם יש גוי טוב, אדרבה, אשרי חלקו — או ישראל והגויים הרעים? בין ישראל לאויביהם? וכי יש ספק שישראל צודקים? וכי יש ספק שישראל טובים? אך כשמדברים לשון הרע, מוציאים ומפקיעים את הדבר. אסור לדבר לשון הרע, ועבודת יום הכיפורים מכפרת על לשון הרע. נורא. ואין אנו רוצים להתבלבל בין שני הדברים.
וידוי רק בפני ה׳ — לא בפני בשר ודם
וידוי אין לומר אלא בפני ה׳, ואין לומר וידוי בפני בשר ודם. כי זה האמת שבין בני אדם: יש אנשים המסתובבים אל אברכים ואל בחורים ואומרים: הרי יודעים אנו שחטאת. אני כלפיך? הריני צדיק גמור. אני כלפי כל העולם צדיק גמור אני. ומה יכול להיות אחרת? אה, אתה רוצה לומר… אתה רוצה להיכנס ולהתערב ביני לבין הקב״ה? לבוא ולהזדקק ביניהם? אדם רגיל אתה, אתה רוצה להתערב? אתה רוצה לשמוע את מה שאני צריך לומר בפני ה׳, לפני ולפנים? ‘חטאתי ובביתי פשעתי׳, וכי אתה רוצה לשמוע מזה? לך לך לכל אריכות, לך לעזאזל בבקשה, אולי שם מקומך. כשאני אומר את דברי בפני הקב״ה, לך אתה לעזאזל, אינך נכנס לכאן כלל.
וזה עשינו ביום כיפור ממש, שילחנו את השעיר לעזאזל. שם יהיה, שם יאמר את מה שיש לו לומר, לא הגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים. ‘חטאתי ובביתי פשעתי׳ הוא הדבר הקדוש ביותר שיהודי אומר בפני ה׳. וכוונת הדבר, שלא כלפי ראשונה, כמו שאמר עבד המלך: ‘לך ולבדך חטאתי׳ (תהלים נא), רק לך חטאתי. ומה פירוש שחטאת לאוריה החתי? כאן צריך לעסוק בתורה בפני עצמה. אני כלפי אויבי, כלפי אלה המדברים עלי לשון הרע — רק בדבר אוריה החתי. אבל אלה המדברים עלי לשון הרע, אלה האומרים: אה, דוד הוא כזה, דוד הוא כזה — הם לשון הרע. הם נוטלים את הדבר השייך ביני לבינך, ואומרים שכלפי זה הריני צדיק, בארץ ישקעו. מה עניינם לדבר בין ביני לבינך? לך חטאתי, לא לזולתך.
זהו החילוק, וזהו החילוק החשוב ביותר בין מידת הדין של הקליפה למידת הדין העליון. מידת הדין שאינה עליון, מידת הדין של העולם הזה. וכשעלינו ללמוד הרבה כדי לקרוא, כדי לעורר את מידת הדין — והם יראים מאוד ממנה — לימדונו לעורר מידת הדין, מפני הבלבול שבין מידת הדין העליון, העליון שבכולם מן הגבורה, ואולי אפילו מן הבינה, לבין מידת הדין התחתונה של השטן. שני דברים שונים הם לגמרי. השטן חקיין הוא, סבור הוא ומחקה את הכל. רואה הוא שהאב כה חסיד וכה ישר, ומקטרג על כל אחד — מחקה גם הוא ומקטרג על כל אחד. לא כן, אין לך על מה לקטרג.
מעשה ברב בתל אביב
ראיתי מעשה שהיה, ברב באזור מגוריו בתל אביב שגדל שם, שלא החזיק מן החסידות והיה מקטרג על החסידות. אך הבחורים החסידיים אמרו שם שהוא עשה קירוב, וקירב הרבה מאוד. בא אליו אחד המתפללים ואמר: מה זה? הרי הליובאוויטשער שלנו אינו מחזיק מן החסידות. אמר לו: לא, לא, אין לך זכות לזה. אני אדם גדול בתורה, אני מבין דבר מה, מותר לי להיות כנגד החסידות. אבל אתה? בשבילך הדבר טוב, ולא זו בלבד שבשבילך הדבר טוב, אלא שאין לך זכות להתערב.
הדיכאון הוא דין השטן
הדיכאון, האומר שכולנו רעים ושכל אחד מתכוון לרע — אין זה עניינו של איש לומר, ואין לומר זאת אלא ביום כיפור לפני ולפנים. זה אומרים בין האדם לקב״ה. אז יעלה אל הבינה, אז יעלה אל הגבורה, אל הבינה — הכל מדרגות גבוהות. אבל השטן? מכה ישחור יקבל. לא אחד — אנו צודקים. אדרבה, כלפי אלה, אנו מעוררים לדין עליהם, ואדרבה, יראה הקב״ה מי צודק בינינו לבינם, יראה. ‘שפטני אלהים׳ (תהלים מג), שפוט אותי. לא זו בלבד שאין זו בעיה מה שאנו נובחים, אלא שהתבלבלנו כל כך בזה, שאל לך להתבלבל בין דין השטן לדין הקדושה, לדין של מידת המלכות, דין השכינה.
שורש הדין — מדוע יש דין
זו המדרגה הראשונה. ומאחר שכבר למדתי שורה אחת של זוהר, מותר לי כבר לומר הלאה. יש עוד דברים רבים בפנים שצריך ללמוד בגוף הדברים, אך אומר הלאה כך, שצריך להבין מהו כן שורש הדין. שורש הדין — מדוע אכן יש דין? רק מפני שהשטן אומר שיש דין? לא כן. כתוב, ואומר אני עתה בערך לפי הסדר הכתוב, ‘תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו׳ (תהלים פא), שהשטן נעשה מתכסה. ומה פירוש שנעשית מידת הדין במלכות? בעד מי מכסים את השטן? מי מכסה את השטן? מי מכסה את המלכות? השטן. ומדוע הוא מכסה את המלכות? מפני שנאמר ‘אלהים עשה שייראו מלפניו׳ (קהלת ג).
‘ויקרא יצחק אל עשו׳ — הבלבול של דין וקליפה
ואומר הזוהר, זהו מעשה יצחק אבינו, שהקישור והבלבול של הקליפה, קליפת הדין, עם הדין עצמו — זהו סוד ‘ויקרא יצחק אל עשו׳ (בראשית כז). יצחק קרא לעשו ואמר ‘צודה לי ציד׳ (בראשית כז). כלומר, כביכול הוא אומר לקליפה, ‘ויקרא את עשו בנו הגדול׳ (בראשית כז). שהרי עשו הוא בנו הגדול של יצחק, ומתאים לו, שכן הוא מידת הדין. קורא לו ואומר: נו, נשמע איזו לשון הרע יש לך לספר על העולם.
וכתוב בזוהר כך, ‘ורבקה אמרה אל יעקב בנה׳ (בראשית כז). באה רבקה, ורבקה, לכאורה, מורה כאן על הבינה. יש עצה. אומר הזוהר, זו עצה עליונה. הקב״ה נתן עצה לישראל. אמרה רבקה: חטוף בעד יעקב, חטוף את עשו, לבש את בגדיו. בלשון אחרת, לך אף אתה עם מידת הגבורה. אין אתה הולך היום עם מידת החסד, אלא עם בגדי רבקה, עם בגדי עשו, עם מידת החסד. הבא יין, הבא יין מעולם הבינה, ‘יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית׳ (ברכות לד). היין תמיד דבר המורה על בינה עליונה.
והבא זאת ‘בטרם׳, בטרם יבוא עשו. ומהי מילת ‘טרם׳? ‘טרם׳ פירושו תמיד מדרגה עליונה עליו. ולכאורה, כך אני מפרש עתה, שתבין טוב יותר את הפירוש.
רבקה הולכת מאחורי גבו של יצחק
רבקה, כביכול, הולכת מאחורי גבו של יצחק, וזה אחד ממעשי הפלא של התורה. היא הולכת כנגד יצחק, הולכת מאחורי גבו, מבלבלת את ראשו ונותנת את הברכות ליעקב. וסוד הדבר, שיש מקום, יש טעם ושורש מדוע יש גבורת יצחק, אש יצחק, עקידת יצחק, יש שורש מדוע היא ישנה. אבל רבקה — רבקה אולי אינה כל עיקר מקום הבינה, אך היא מקושרת בה. רבקה מבינה, רבקה יודעת שאין זה לשם עצמו, אין זה לשם עצמו, אלא לשם דבר אחר, לשם טעם עליון יותר. כלומר, סיבה קדמה לו, יש סיבה מדוע יש בו את הדין של יצחק. ונבין נא, דברים פשוטים ביותר, ונאמר נא את הפירושים, שאת הדרוש כל אחד משלים לעצמו מתוך מעשה יעקב ועשו.
השאלה — מדוע קיימת מידת הגבורה?
אנו אומרים שיש דין עליון הנקרא ‘כי לא יצדק לפניך כל חי׳ (תהלים קמג), ‘הן בקדשיו לא יאמין ושמים לא זכו בעיניו׳ (איוב טו), ‘הן במלאכיו ישים תהלה׳ (איוב ד). ומתעוררת שאלה, שצריך להבין: כל מה שעשה הקב״ה, עשה הקב״ה בחכמה, לרבות המידות עצמן. הן אנו אומרים, כמאמר רבי חיים בריסקר, שכתוב ‘לפועל רחמיו בדין׳ — הקב״ה אינו רחמים מצד עצמו, שהרי הקב״ה אין סוף, למעלה מכל דבר, אלא שהוא פועל, הוא עושה רחמים, כמו שאומר הרמב״ם שהכל פעולות.
והמקובלים לומדים זאת בעומק יותר, אך הם מסכימים שמה שיש מידות אלוקות, מה שהקב״ה מתגלה לבני אדם בדרך מסוימת, כל זה בכוונה הוא. שהרי הקב״ה עצמו אינו במידה כלל, והקב״ה אינו כנגד העולם ואינו בעד העולם, וכל המושגים הללו קטנים הם, מדרגי אלף בית קטנטנים שאומרים כדי שאדם יבין אותו, אך הקב״ה אין לו אף אחד מן הדברים הללו.
אם אנו אומרים — ונבין שאלה בסיסית — אם אנו אומרים שיש דבר כזה, שיש הסתכלות כזו, שאפשר להסתכל, והיא מידת פחד יצחק, שאפשר להסתכל ולראות שהוא רבונו של עולם כולו, שיש שלמות אלוקות, שיש מה שהקב״ה הוא, וכלפי מה שהקב״ה הוא אפילו מלאך, שמים לא זכו בעיניו — הרי מתעוררת שאלה: מדוע? מדוע יש בחינה כזו? מדוע קיימת בחינה כזו בכלל? מה נעשה כאן?
הקב״ה הוא אלוה של העולם
ממילא, יש לקב״ה מידת רחמים למשל, כמו שאומר בעל התניא, ‘להאי עולם ברחמיך הרבים רחם עלינו׳. ממילא, כשאינך אלוה של העולם, מה לנו ולרחמיך? אלא מפני שאתה אלוה של העולם, אתה ‘להאי עולם׳, ולמדת ‘אם חסד אם דין אתה מבקש בעולם׳, מוכרח אתה לרחם עלינו, שכן אלוה של העולם אתה, ואינך אלוה כנגד העולם, ואינך מתנשא כנגד העולם חלילה.
הרי אנו מבינים מדוע יש מידת החסד, ומדוע יש מידת המשפט התחתון, נאמר — מבינים אנו מה שצריך להיות ‘מלך במשפט יעמיד ארץ׳ (משלי כט), שצריך להעניש את הראוי לעונש, להגביל את כל מיני הדברים הגורמים לרע, הדברים הרעים שצריך להגביל, כל אלה דברים פשוטים. אבל מידת הגבורה, מדוע היא קיימת בכלל? לשם מה נבראה? ומהו פשר הדבר? הרי אין אפשר לעשות בה כלום. כן, יש מידה, ואם מסתכלים מן הערך של גדולת הקב״ה, איי, הרי זו המציאות. לא כן, אין זו המציאות. המציאות היא למעלה מכל זה.
ונאמר, לא מפני שזו האמת. האמת לאמיתו היא מציאות, ואינה האמת לאמיתו הזו. האמת לאמיתו כלל אינה דין. כל המילים הללו הן של בני אדם קטנים, אפילו מלאכים. ונאמר, אפילו המלאכים מבינים מהו דין וחסד, ואולי אף לא רק בני אדם. אבל הקב״ה למעלה מן המלאכים הוא, ואפילו מן הספירות העליונות הקב״ה למעלה מהן. ומה פירוש שיש דין וחסד, ושצריך להמתיק את הדין בחסד? מדוע יש הדין אם אין העולם יכול להבין בו?
וכל המטרה, כמו שאומר הרמ״ק בהקדמה: מדוע עשה הקב״ה את העולם? כלומר, מדוע גילה הקב״ה את עצמו באופן כזה שהוא אלוה של העולם, שהוא מנהיג, שהוא בעל חסד, שהוא בעל דין, שהוא בעל סדר? כל אלה מדוע? ‘בגין דאשתמודעין ליה׳, ‘דלא יתפשט נהורא על כל בריה ואיך יודעין ליה׳ (זוהר הקדמה, פתח אליהו). אם לא יהיו המילים, לא יוכלו להבין את הקב״ה. את הקב״ה כפי שהוא מצד עצמו אי אפשר להבין, ולכן עשה עמנו טובה, ‘טוב וטוב להיטיב׳, והתלבש בכל הלבושים הללו. וכל זה לבושים וציורים ודמיונות, ‘וביד הנביאים אדמה׳ (הושע יב).
ממילא, הדברים שאנו מבינים, המסייעים לנו, המסייעים לעולם — הריני מבין. אבל המידה שהיא כנגד העולם, שהרי לכאורה כנגד העולם היא — מדוע היא קיימת בכלל? מהו תפקידה? ואינני מדבר עתה על הסטרא אחרא, ‘אלא עשה עשה להאי מקטרג׳. אמנם, מבינים מדוע צריך מקטרג, אבל שורש המקטרג — מדוע הוא קיים? מה נעשה כאן? מהו פשר הדבר? מדוע אומרים בכלל דברים כאלה?
קושיית רבקה — מה ליצחק ולעשו?
וזו קושיית רבקה. זו היתה קושיית רבקה: מדוע קורא יצחק לעשו בכלל? מה ליצחק ולעשו? מה למידת הגבורה העליונה בכלל, מה לה לגמרי, עם השטן, עם עשו? מדוע? מה עניינו לכאן? ותאמר: כן, מפני שהוא מידת הגבורה. אך מדוע יש מידת גבורה שיכולה בכלל להיות דבר כזה?
והתירוץ אומרת רבקה כך: התירוץ הוא רק על ידי שיעקב בא קודם. צריך ללכת אל מה שקודם לזה, צריך להביא את מה שיעקב יודע כיצד להביא, צריך לתקוע שופר, אומר הזוהר. תקיעת שופר, זו מעלה אותנו אל המדרגה. צריך לבוא בטרם יבוא עשו. ‘בטרם עשו׳ פירושו להבין מדוע יש בכלל דבר כזה שיכול לגרום שיהיה עשו.
משל המחותנת — ‘שמים לא זכו בעיני הבינה׳
עתה באים ואומרים כך. ומה עושים עתה? עתה אומרים כך, וזה אינו כתוב כאן בזוהר, אבל כתוב במקומות אחרים בזוהר בפירוש, והאריז״ל מביאו באריכות. מהו? מדוע ‘שמים לא זכו בעיניו׳ (איוב טו)? אומר הוא: ‘בעיניו׳ של מי? ‘שמים׳ מורה על מידת התפארת, על הזעיר אנפין עצמו, ו׳לא זכו בעיניו׳ פירושו ‘לא זכו בעיני הבינה׳.
והפירוש כך: צריך לשמוע את המשל אחרת לגמרי, וזהו סוד דין השנה, ואפשר לומר זאת ביום כיפור כדי להבין שלכך התכוונו. ורגילים לבאר משל באדם פרפקציוניסט, שדבר לעולם אינו טוב דיו בעיניו, ותמיד צריך שיהיה טוב יותר. ולא כן, ואף זו ד
רך טובה יותר לומר, שדבר אינו טוב בעיניו, שהוא רואה תמיד את החיסרון בכל דבר. אין זה שום עניין. צריך להבין את כל הדבר אחרת לגמרי. וכיצד צריך להבינו? אומַר לך כיצד צריך להבינו.
תאר לעצמך שיש כלה, ולעיתים רואים דבר כזה. ולכלה יש אם, המחותנת. והמחותנת הולכת וקונה, קונה בדים, קונה איני יודע מה, בגדים ולבושים ופאות וכל מה שצריך, קונה בעד בתה הכלה, בעד בנה החתן, בעד הבת הכלה, מי שנרצה. וכבר קנו הכל בשלמות, כבר היה מושלם, כבר בדקו שלוש פעמים כל דבר, אם תפור היטב, ואם עשוי היטב, ואם הוא מן הסחורה החשובה, ויפה, ומתאים, והכל.
וטבע האם הטובה, האם עילאה האמיתית, האם הדואגת באמת שהכלה תהיה כמיטב האפשר — עומדת יום אחד בבוקר ואומרת: בני חביבי, למעשה עדיין אין זה טוב. ומה פירוש שאין זה עדיין טוב? אני סבורה שיכול להיות עוד טוב יותר, כך אני סבורה, סבורה אני שיכול להיות עוד טוב יותר. אפשר עוד ללכת לחנות נוספת. שמעתי שיש היכן שהוא, אי שם במרחק, עוד חנות, שבה מוכרים עוד טוב יותר, קצת טוב יותר, מושלם יותר, אותו סוג של פריט שילבשו, אותו סוג בגד שילבשו לחתונה, אפשר לעשות טוב יותר.
וזה יכול להימשך פעמים אחדות, חוזר חלילה. בכל שנה זה יכול להימשך, חוזר חלילה. תפסתי שאפשר עוד להיות עוד טוב יותר, ובעד בתי צריך שיהיה המיטב, אין די ביופי, צריך שיהיה המיטב. ואת זה תוכל לקרוא מידת הדין. ולעיתים מזה נולדת אכן מידת הדין, נעשה ברוגז ומתוסכל וקורע, ובא אחר ואומר: אלא, כבר היה טוב אתמול, מה לך? אבל אין זה שורש מידת הדין, זה שורש מידת הרחמים. זה שורש המידה האומרת: יודעת אני שאת יכולה לקבל טוב יותר, יודעת אני שאת יכולה להיות הדבר כולו.
‘שמים לא זכו בעיניו׳ — בכל שנה יכול להיות טוב יותר
‘לא זכו בעיניו׳, אומר הזוהר פירושו, שבכל יום עומדת המעלה ואומרת שהשמים עדיין אינם מושלמים. ומה פירוש שאין זה עדיין מושלם? נפלה בדעתי דרך חדשה כיצד יכול להיות טוב יותר. קרעי את של אתמול, אין נשתמש בשל אתמול. של אתמול היה טוב מאוד לפני אתמול, ואכן, אילו היתה החתונה היום, כבר היה מוכרח להשתמש בו. אבל הרי יש עוד שבוע עד החתונה, ניקנה חדש לגמרי, נלך אל מומחה גדול יותר, בגדים חדשים לגמרי.
זהו פירוש ‘שמים לא זכו בעיניו׳, וזה פירוש שבכל שנה, כשבאה שנה חדשה, באה הבינה עליונה ומתעוררת על העולם, ואומרת — ומי שמסתכל על העיתון החדש יכול לראות זאת: מה לא היה טוב באייפון 17 שצריך את האייפון 18? באה ההודעה ואומרת: אכן היה מושלם, לא חסר כלום, אבל אני סבור שיכול להיות עוד טוב יותר.
עשו השוטה — לשבור בעד שיש חדש
עתה, מזה בא עשו השוטה, כשהוא סבור שמתכוונים אליו. כשיש אכן יצחק, כשיש עת כזו, מתכוונים אליו. כלומר, יהיה עוד טוב יותר, נשבור את הישן. צריך מסנן טוב יותר, צריך רק לשבור את הישן. אין צריך לשבור כלום, אלא צריך לשברו לאחר שיש חדש, אבל צריך לעשות חדש. יש פעם אחת שבו שוברים את הישן בטרם יש חדש — אז נעשה חורבן עולם, כמו המבול, ‘ה׳ למבול ישב׳ (תהלים כט), וזאת לעולם לא נעשה. תחילה יש לעשות חדש.
כלומר, יעקב ילך תחילה לעשות חדש, ותחילה יתחיל להבין, ילך אל אמו, ואמו תסביר לו: צריך הרבה יותר טוב. אביך אומר ‘מטעמים כאשר אהב׳ (בראשית כז). ומה פירוש ‘מטעמים אשר אהב׳? מה היה רע בארוחת הערב שעשיתי? מבין הוא שיכול להיות טוב יותר. עשו אומר: אה, גם אני יודע שארוחת הערב של אמא לא היתה טובה, נעשה טוב יותר. אומרת רבקה: אתה סבור, אני יודעת זאת, אני יודעת עוד יותר ממך, יודעת אני שאפשר עוד טוב יותר. הבא שני גדיי עזים, ‘הבא שני גדיי עזים׳ (בראשית כז), נעשה עוד טוב יותר.
‘ויבא לו יין וישת׳ — עולם אחר לגמרי
‘ויהי אך יצא יצא יעקב ועשו אחיו בא מצידו׳ (בראשית כז). ברגע שיעקב כבר בא, כבר הראה ליצחק, ‘ויבא לו יין וישת׳ (בראשית כז). כתוב שם מארך כפול, ‘ויבא לו׳, דרייה שלמה. אומר הזוהר, זה פירושו ‘מה שצריך יקריב לפניו׳. לא סתם הביא ‘לו יין׳, אלא הביא איזה ‘לו יין׳, איזה דבר שלם הביא. התחיל להבין, כן, יכול להיות עולם אחר לגמרי.
אלא ודאי, אילולא עשינו תשובה — מה פירוש? אילולא הסכמנו, אילולא השתווינו אל המדרגה, אילולא אמרנו, כן, אני סובר אכן אף אני שיכול המשיח לבוא בשנה הזאת. כלומר, יכול להיות עולם אחר לגמרי, אין מוכרח להיות כלום ממה שיש. כל דבר שיש הוא אכן מושלם, ויכול להיות פעמיים מושלם. וזה צריך לעשות. זה מעשה התשובה שעושים בתקיעת השופר, שחוטפים עוד את עשו בכך.
עשרת ימי תשובה — עושים תכניות וחלומות
ואומר הזוהר, בזה הולכים… יעקב בורח, כמו שיעקב ברח מעשו עשרים ושתיים שנה. על כל פנים, הולך בין ראש השנה ליום כיפור, אומר הזוהר, עשרת ימי תשובה. ומה עושים בעשרת ימי תשובה? אומרים לעשו: צודק אתה, יכול להיות טוב יותר, הרבה יותר טוב, ומכינים את הטוב יותר. עושים תכניות, אי אפשר עדיין לעשות, שנה שלמה יעשו, אבל עושים תכניות, עושים רעיונות, עושים חלומות, יהיה הכל טוב יותר. יש לי אלפי חלומות, על העבודה שאני מחזיק. באמת, זו אכן עבודה אמיתית.
אי אפשר לעשות, ושמא תסבור שאפשר לעשות תשובה בעשרת ימי תשובה בכל מיני שטויות, שמקבלים קבלות, שאין מרגישים רע, וחוזר חלילה במוצאי יום טוב — אין זו דרך. דבר שהוא עבודה אמיתית, הוא שאפשר לשכנע את עצמנו, אפשר לדמות ולצייר לעצמנו תכניות. ‘ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי׳ (בראשית כז) — אתה סבור, אתה רואה שהנושא אינו טוב אצלך, שהנושא אינו טוב אצל העולם, כתוב לך תכנית, חלום כיצד ייראה הדבר כשיבוא המשיח. מה צריך לעשות? עשרת ימי תשובה.
עשו נעשה ברוגז — קח, אנו עושים טוב יותר
וזאת הוא עושה. ‘כשמוע עשו את דברי אביו ויצעק צעקה גדולה ומרה עד מאד׳ (בראשית כז). עשו נעשה ברוגז מאוד. אומרים לעשו ביום כיפור: אתה ברוגז? אתה הולך אל ההשגה שתהיה שם ברוגז? אם נתתי לך השגה, נתתי מנחה לעשו אחיו, יעקב אבינו נתן ארבע מאות עזים, מאתיים, תיישים עשרים, כל מה שתרצה. ואתה יודע מדוע נתתי לך כל מה שתרצה? מפני שאני עוד אעשה טוב יותר. הרי יש לי מלאכי ארץ ישראל, ‘ויקרא שם המקום ההוא מחנים׳ (בראשית לב). הרי תבוא שנה חדשה לגמרי.
כל השפע שהיה — אתה סבור שאין הוא מגיע לנו? צודק אתה. ואתה יודע מדוע אין הוא מגיע לנו? מפני שלנו מגיע הרבה יותר טוב. תהיה השנה הזאת אלפי פעמים טובה יותר ממה שהיה. כל מה שיש לי, כל מה שקניתי ‘עם לבן גרתי׳, איני כדאי, כמו שכתוב במדרש, ‘ואיני כדאי בנכסי חוץ לארץ׳. כל מה שקניתי אצל לבן, כל מה שיגעתי שם, ‘גנבתי יום וגנבתי לילה׳, קח זאת, עשו. ואתה יודע מה אעשה? אעשה כאן פי עשרה טוב יותר. אל תדאג. אתה יכול לקחת את הדבר כולו, צודק אתה, יכול להיות טוב יותר. כבר מזמן חטפתי אותך. קח זאת, עשו, מזה שמח. אין בעיה.
יעקב בונה סוכה — אהבת הקב״ה לישראל
הולך יעקב ובונה סוכה, ואומר: אנו הולכים לְרַצות בסוכה. עשו יכול ללכת לדרכו, אל השדה, עם כל שהיה בשנה שעברה. כל החטאים יכול הוא לקחת עמו אף הם. כמו שאמר רבי יצחק מברדיטשוב: אתה יכול לקחת את החטאים אף הם, אין בעיה, ‘ושילח אותם על ראש השעיר׳. אתה יכול לקחת את החטאים אף הם, אנו הולכים לעשות מצוות חדשות, עבירות חדשות, הכל יהיה מדרגה חדשה לגמרי.
זו האהבה, אהבת העם, אהבת הקב״ה לישראל, אהבת עמו עילאה. לא סתם. וזה הטעם שיש בכלל מידת גבורה. עתה תבינו את מידת הגבורה, שכן זה מבטאת: לא מפני שאי אפשר שיחרב העולם, אלא שהעולם יהיה טוב פי שניים. כלומר, ממתיקים את הגבורה בהעלאת המלכות אל הבינה. וזה עושים ביום כיפור, וזה גם סוד פרשת האזינו, שכל אחד יוכל להבין לעצמו, ובזה יהיה לנו שבת שמח, ונפעל כל טוב, ונעשה תכניות טובות, חלומות טובים.
תמלול מלא 📝
סוד מידת הדין: פחד יצחק נגד הדין של הקליפה
שני סוגי ההסתכלות על העולם
המבקרים נגד הדין היום
כשאין לאדם מה שהוא רוצה, והעולם אינו כפי שהוא רוצה, הוא הופך למבקר, לקוצקער, נגד הכל. זה סוג אחד של הסתכלות.
אבל צריך לזכור שיש עוד דין, דין היום, כמו שהזוהר אומר שיש עוד יום. מה הלשון? לא כאן, אבל במקומות אחרים יש, “ואם אתו שירה לפניו”. יש עוד רמה, עוד צד. כאן הוא לא קורא לזה יום, אבל במקומות אחרים הוא קורא לזה יום התחתון, הכי תחתון — “יום בוקה ומבולקה” (ישעיהו), כמו שהזוהר אומר בדרושים של תשעה באב. זה לא יום הדין, אלא יום הקליפה.
דין המלכות והרדיפה של דוד המלך
במילים אחרות, יש את דין המלכות, שאומר שמי שצדיק יהיה צדיק, ומי שאינו צדיק יהיה לא צדיק. דוד המלך תמיד הרגיש שרודפים אותו — גם ממידת הדין, כי רודף אינו מידת החסד, אלא מידת הדין. אפילו יש את שאול, יש את דואג, אבל האנשים שאינם צדיקים הם בחינת קליפות, בחינת רע גמור, והם רודפים אותו. הפלשתים רודפים את דוד המלך.
מה הסוד שהפלשתים רודפים את דוד המלך? על פי סוד הפירוש הוא שמידת המלכות נרדפת על ידי הדין התחתון, דין הקליפות, דין העולם הזה. אפשר לקרוא לזה השטן. השטן עצמו הוא כבר מדרגה, ולשטן יש הרבה שלוחים: הגויים, המחלות, הקטרוגים, הקשיים, הדיכאון — כל מיני שלוחים שהשטן הוא השר עליהם. אז בזה עצמו יש שתי רמות.
יראת העונש היא יראת הסטרא אחרא
המקלות של הקב״ה
כל זה אינו דין המלכות; אסור להתבלבל. הזוהר אומר הרבה פעמים בהקדמה שיראת העונש היא דבר רע מאוד, כי יראת העונש פירושה שאתה מפחד מהמקלות. הזוהר אומר משל שמלמד בא לחדר ומניח מקל על הקיר, והמלמד אומר: “אם יבוא ממך דין שאומר שראוי להכות את פלוני, אקח את המקל ואכה אותו” — כמו “אשור שבט אפי” (ישעיהו י). הקליפות ממש, הרשעים של עולם הזה, הם המקלות של הקב״ה.
אסור לפחד מהשליח
אבל אסור לפחד מהמקלות; אם פוחדים מהמקלות, זה ממש עבודה זרה. יהודי לא מפחד מאף אחד. אביו של הבעל שם טוב עשה לו צוואה: אסור לפחד מאף אחד אלא מהקב״ה. הבעל שם טוב אומר שהכל הוא הקב״ה, אז אם אני מפחד מהמקלות, האם אני גם מפחד מהקב״ה? כן, אבל זה הקב״ה על ידי שליח, ואסור לפחד מהשליח, אלא מהקב״ה עצמו. אז יראת העונש, אומר הזוהר, היא ממש יראת הסטרא אחרא, דבר רע מאוד.
“והאלהים עשה שייראו מלפניו” — הרמה הנמוכה יותר
“והאלהים עשה שייראו מלפניו” (קהלת ג). מכיוון שהקב״ה יודע שאנשים לא מבינים את עומק התביעות של המלכות — לא עומק כזה, אלא מידת הדין הבסיסית — הוא עשה מקטרג ביתי. “והאלהים” — שם אלהים, מידת המלכות — עשה עוד רמה, רמה נמוכה יותר: בינה, גבורה, מלכות, שטן. הוא עשה רמה נמוכה יותר גם מצד שמאל, ממידת הדין, מהמסמילין, כדי שייראו מלפניו. הוא לא עשה את זה כדי שיפחדו מהמקטרג חלילה, אלא כדי שיפחדו ממנו — דרך שליח, “עשה”, בחינת עולם העשייה.
להיבחן בדין — לא בדין השטן
הדין של יצחק אבינו נגד הדין של שטן
צריך לדעת, זה מאוד חשוב, להיבחן בדין, לפחות בדין המלכות, לא בדין השטן. דין השטן משכנע את עצמו שהוא משורש מהמלאכים: “אני גם חושב שאף אחד לא ראוי, כולם רעים, כל אחד חושב על עצמו.” הוא מחזיק בכל מיני דרכים של קטרוג על כל העולם. אבל זו לא דרך.
אסור להתבלבל בין הדין של יצחק אבינו, מדין העליון, לבין הדין של השטן. הדין של יצחק אבינו הוא שההסתכלות של יצחק אבינו קיבלה את הרשות — “ופחד יצחק היה לי” (בראשית לא). יצחק אבינו יכול היה להסתכל על ה׳ ולהבין שכלום לא שווה כלפי מעלה. זו התבוננות המתקבלת בשמחה.
יצחק — לשון צחוק ושמחה
יצחק פירושו “צחוק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי” (בראשית כא) — הוא צוחק על כל העולם, הוא לא שבור ולא כועס. מיצחק באה שמחת בית השואבה, מיצחק באות זמירות ותשבחות של הלוים, מצד שמאל של הקדושה, שיש בה שמחה נוראה. זו התבוננות אלוקית, דבר מופשט, דבר ששייך לנשמה, לא לגוף. הגוף מבין משהו שמשמעותו שלמות אלוקית, ששום בריאה — לא המלאך מיכאל, לא ספירת הכתר — לא יכולה להתקרב לזה.
עשו — המחקה של יצחק
אבל יש דין אחר, יצחק מזויף, וזה עשו, בנו של יצחק. הוא מחקה את יצחק, הוא מחקה גמור. הוא גם אומר שאף אחד לא טוב, אבל אחרת. פחד יצחק אומר שאף אחד לא טוב כי שלמות האלוקות כל כך גדולה שאי אפשר להתקרב לזה — “מי ישוה לך ומי יערוך לך”. אבל פחד עשו, מידת הדין, השטן, אומר: אף אחד לא טוב, תראה איך הם מתנהגים, תראה מה קורה איתם. את מידת הדין אסור בכלל להחזיק — זו קליפה גמורה, והתפקיד שלנו הוא להעביר את אותה קליפה.
כל אדם לפי מדרגתו
דוד המלך וברור המלכות
כל אדם, לפי היכן שהוא עומד, יש לו מדרגה אחרת ועבודה אחרת. דוד המלך הוא במידת המלכות, וזה אומר כל יהודי — נפש דוד; דוד המלך כתב תהילים לכל יהודי. יש אנשים שיש להם ענינים עמוקים יותר: רבי שמעון בר יוחאי לא היה רק עומד כנגד מידת המלכות. הדאגה העיקרית בצוואתו הייתה, שלא יעזבו את מידת המלכות לבדה. אבל דוד המלך היה עומד כנגד מידת המלכות, וזה אומר שהוא היה צריך לטפל בהבחנה, כי הוא ידע שיש אנשים שרודפים אותו.
“רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים סלה” (תהילים ג). יש רבים, הרבה קליפות שאינן מיוחדות, רשות הרבים. למה הם אומרים “אין ישועתה לו באלהים”? כי הם אומרים: אנחנו גבורה, אנחנו יודעים איך דוד חטא, אנחנו יודעים שלא מגיע לו, ואנחנו פשוט השלוחים של ההשגחה.
לבלבל את השטן — מבטל ומבלבל
כל עבודתו של דוד המלך הייתה לבלבל את השטן — לערבב את השטן. איך מבלבלים את השטן? על ידי דין עצמו, הוא מבטל אותו מיניה וביה, בתוקף חמור, כמו שהאריז״ל מסביר בדרושה של ראש השנה — לערבב טענותיו, אומר הזוהר.
ראש השנה — ממתיק דין על ידי הדין
הקב״ה הוא אוהב
צריך לדעת שהקב״ה הוא אוהב, כמו שהזוהר אומר בסדרה השבועית, שמשה רבינו — עם כל זה משה הוכיח לישראל ברחמיו — כל דברי התוכחה של משה רבינו היו בתוך אהבה יתירה, אהבה רבה אהבתנו ה׳ אלוקינו. לכן אמרו באש מצליח לפני התקיעות שלוש פעמים “אהבה רבה” — מלמנצח לבני קרח — זה פחד יצחק, האהבה האמיתית.
לא דרך חסד אלא על ידי הדין העליון
אבל לא לחשוב שהדרך שבה ממתיקים דין היא דרך חסד. זה בוודאי דבר טוב, יש מדין חסד, אבל זה לא מה שעושים בראש השנה. אומר האריז״ל, בראש השנה ממתיקים דין על ידי הדין, על ידי הדין העליון עליו. האריז״ל בכוונות אומר ממש שהדבר הוא להמשיך גבורות חדשות. אחרי תקיעת שופר לא באים חסדים — חסדים אנחנו מדברים סוכות — באות גבורות חדשות, גבוהות יותר; יום כיפור גם אותו דבר. זה מבלבל את השטן.
בוחרים את מידת המלכות הנכונה
זה אומר, לא בגלל שאני חושב שהכל טוב מצד הקב״ה אני נגד זה — לא צריך להגיע לזה. כי מידת הדין פירושה שבוחרים את מידת המלכות הנכונה, צריך לבחור בטוב. מידת המלכות, אומר הזוהר, היא מידה שסם המוות מעורב בה, והתפקיד של הלוים, של אנשי קו שמאל, של דוד המלך, היה לברר את מידת המלכות הנכונה — זה ברור המלכות.
מה פירוש מבררים את מידת המלכות הנכונה? אומרים: בוודאי, יש יום הדין, העולם צריכה לדין. יש דין שהעולם לא יכול לעמוד עליו, שבזה אין לנו בכלל השגה. אבל יש דין שחסר — מלך במשפט יעמיד ארץ (משלי כט) — בלי דין אין עולם. דין הוא אחד מהדברים שהעולם עומד עליהם: על הדין ועל האמת ועל השלום.
אני תובע דין — לא חסד
דוד המלך תובע דין
אומר דוד המלך: צדיק, רשע, אתה שרודף אותי, אתה חושב שהדין אומר שהקב״ה לא יעזור לי? הדין אומר שהקב״ה כן יעזור לי! אתה נהיה לגמרי מבולבל. אני תובע דין, אני לא תובע חסד! אני ראש השנה, אני דוד המלך — שהקב״ה לא ירחם!
איך אומר דוד המלך? ירדוף אויב נפשי וישג וירמס לארץ חיי וכבודי לעפר ישכן סלה (תהילים ז), אם עשיתי זאת (תהילים ז) — אם אני באמת כמו שאתה אומר, מר שטן, אתה מאה אחוז צודק, ואם היהודים היו כמו שאתה אומר, לארץ נלך.
מידת הדין של אלוקות נגד מידת הדין של שטן
איך דוד המלך לקח את החוצפה לומר דבר כזה? כי הוא ידע שמידת הדין של הקב״ה אינה מידת הדין של השטן. יש מידת הדין של אלוקות, ויש הרבה רמות ממנה. אפילו הרמה הנמוכה ביותר, שהיא מידת המלך — לא הגבורה, לא הבינה, יש עוד רמות גבוהות יותר למעלה מהבינה — אפילו הרמה הקטנה ביותר של מידת הדין האלוקי אומרת שאני צדיק.
אני מתכוון לטוב והוא מתכוון לרע — יסוד גדול בתורה
מה פירוש אני צדיק? תסתכל עלי ותסתכל עליו: אני מתכוון לטוב, לפעמים אני טועה — נו, אני בן אדם — אבל אני מתכוון לטוב, והוא מתכוון לרע. מאוד פשוט, לא צריך תורות חסידיות. אני רוצה לומר יסוד גדול בתורה, הבחירה של דוד המלך, שקיבלתי מחברי ר׳ דביר, אני מזכיר אותו כאן לטובה.
אדם צריך לדעת שהוא טוב עם ה׳ — לא רק שהקב״ה אוהב אותו, אלא שהקב״ה מחזיק ממנו מצד מידת הדין, לא מצד מידת החסד. כן, הקב״ה אוהב כל בריאה, אפילו נמלה. מה ההבדל אצל הקב״ה בין נמלה לצדיק? זה מאוד טוב, אבל בזה רק ביטלת את השטן, לא בלבלת. צריך לבלבל את השטן.
אובייקטיבית — יהודי צדיק כי הוא יותר צדיק מהאחר
צריך לדעת שאפילו אובייקטיבית יהודי צדיק. ספרים חסידיים מחזקים יהודים: איך אפשר לעשות תשובה? כי יהודי אמיתי מאה אחוז טוב, נשמתו לגמרי טהורה, רק גופו, יצרו הרע… לא, זה לא תירוץ טוב, זה לא מספיק. יהודי צריך לדעת שהקב״ה מחזיק ממנו כי הוא צדיק. תראה איך אתה מתנהג, ותראה איך שונאיך מתנהגים, לראות שאתה צדיק. לא צריך ענינים למעלה מן הדעת שאף על פי שלא רואים — כן רואים. לא בשלמות הגמורה, כי אם היה בשלמות הגמורה היה ביאת המשיח; רואים לפי ערך, באופן כללי.
צדיק, כמו שכתוב בתנ״ך — יש צדיק מוחלט, יש צדיק בדינו. ראש השנה לא פירושו צדיק גמור; על צדיק גמור עובדים. צדיק בדינו: בינינו לבין השטן, מי צדיק? בוודאי אנחנו. השטן כולו רע, הוא רוצה שעולמו של הקב״ה יתפוצץ; אנחנו רוצים שיצליח. בלי שום תורות עמוקות, פשוט כפשוטו, היהודים צדיקים — צדיק פירושו רק יותר צדיק מהאחר, וזה מספיק ועוד.
“שפטני אלהים” — גוי לא חסיד
על זה אומר דוד המלך: “שָׁפְטֵנִי אֱלֹהִים וְרִיבָה רִיבִי מִגּוֹי לֹא חָסִיד מֵאִישׁ מִרְמָה וְעַוְלָה תְפַלְּטֵנִי” (תהילים מג). “גוי לא חסיד” — הוא גוי וגם לא חסיד, הוא “איש מרמה ועולה”, כל מה שהוא אומר הפוך. אין כאן תורות עמוקות — תלמד ספר שמואל תראה.
זה אומר שדוד המלך מושלם? האם יהודי יכול לומר שהוא מושלם? בוודאי לא. כשדוד המלך התייחס כלפי ה׳, הוא אמר: “בוודאי הקב״ה תמיד צדיק, ‘למען תצדק בדברך תזכה בשפטך׳ (תהילים נא), אתה תשפוט אותי ותהיה צדיק.” אבל כשהם שופטים אותי, אני צדיק.
מידת המלכות דקדושה נגד מידת הדין דסטרא אחרא
זו מידת המלכות דקדושה, שנבחנת ממידת הדין דסטרא אחרא. מידת הדין דסטרא אחרא אומרת, כשדוד נלחם עם הפלשתים, אולי הם צדיקים. מידת הדין דקדושה אומרת, דוד המלך צדיק. אה, אתה רוצה לדבר על דוד המלך כשהוא עומד כלפי הקב״ה? זה לא קשור אליך, אתה שטן, אתה בכלל לא נכנס כאן. כשאני מדבר עם הקב״ה, אני אומר וידוי.
לשון הרע הגדול — הוצאה מהקשר
הטריק של שונאי ישראל
זה אחד מלשון הרע הגדולים שקרו. המן אמר לשון הרע על היהודים, וכל שונאי ישראל עושים את אותו טריק — הם לומדים נביאים. הנוצרים הישנים עשו את זה: הם מסתכלים בנביאים, במשה רבינו, שאמר “ממרים הייתם עם ה׳ מיום דעתי אתכם” (דברים ט). כל הנביאים מוכיחים את היהודים, והם אומרים: “אתה רואה, אתם בעצמכם מודים שאתם לא חיים.”
מה זה לשון הרע
לשון הרע פירושו מוציאים דבר מהקשרו; העיקר לספר דברים פרטיים, סודות. מה פירוש סודות? מה שהנביאים תובעים מהיהודים וצועקים עליהם — אין זה הגיוני שהם הגרועים ביותר שהיו אי פעם. זה היהודים כלפי ה׳, וזה לא צריך לצאת; אסור לתרגם את התורה ליוונית בדרך הזו. זה בין היהודים לבין הקב״ה.
אבל בין היהודים לבין שונאיהם — יש ספק שהיהודים צדיקים, שהיהודים טובים? מפקיעים את זה דרך לשון הרע. התורה, עבודת יום כיפור, מכפרת על לשון הרע. לא רוצים להתבלבל בין שני הדברים.
וידוי רק בפני ה׳ — לא לפני בשר ודם
וידוי מותר לומר רק בפני ה׳, לא לפני בשר ודם. יש אנשים שהולכים לבחורים ואומרים: “אנחנו יודעים שחטאת.” אני לגביך? אני צדיק גמור. אני לגבי כל העולם אני צדיק גמור. אתה רוצה להתערב ביני לבין הקב״ה? אתה רוצה לשמוע חטאתי ובגדתי, שאני צריך לומר לפני ה׳ לפני ולפנים? לך לעזאזל, אולי שם אתה שייך.
זה עשינו ביום כיפור ממש — שלחנו את השעיר לעזאזל. חטאתי ובגדתי הוא הדבר הכי קדוש שיהודי אומר לפני ה׳. כך אמר דוד המלך: “לך ולבדך חטאתי” (תהילים נא), חטאתי רק לפניך, רק בדבר אוריה החיתי. אבל אלה שאומרים לשון הרע עלי, שלוקחים את הדבר ששייך ביני לבינך — לארץ ילכו. לפניך חטאתי, לא לפני אף אחד אחר.
הדיכאון הוא דין השטן
זה ההבדל החשוב ביותר בין מידת הדין של הקליפה לבין מידת הדין העליון — הכי עליון של הגבורה, או אפילו של הבינה — נגד מידת הדין של התחתון, של השטן. הם שני דברים אחרים לגמרי. השטן הוא מחקה: הוא רואה שהאבא כל כך צדיק ומבקר את כולם, הוא גם מבקר את כולם. לא, אין לך מה לבקר.
מעשה עם רב בתל אביב
ראיתי מעשה עם רב בתל אביב שבו הוא גדל; הוא לא החזיק מהחסידות, הוא נהג לבקר את החסידות. אבל כשהבחורים החסידיים עשו שם קירוב, הוא קירב אותם מאוד. בא אחד מהמתפללים ואמר: “מה זה? הליובאוויטשר שלנו לא מחזיק מהחסידות.” אומר הוא: “לא, אין לך זכות. אני אדם גדול בתורה, אני יכול להיות נגד החסידות. אבל אתה? בשבילך זה טוב, ואין לך זכות להתערב.”
הדיכאון אומר שכולנו רעים וכל אחד מתכוון לרע. זאת אין לאיש לומר; זאת אומרים רק ביום כיפור לפני ולפנים, בינו לבין הקב״ה. אז ילכו אל הגבורה, אל הבינה, כל המדרגות העליונות. אבל את השטן? אף אחד — אנחנו צדיקים. להיפך, לגביו אנו מעוררים מדת הדין: שהקב״ה יראה מי צודק בינינו לבינו. “שפטני אלקים” (תהלים מג), שפטני. אבל לא תתבלבל בין דין השטן לבין דין הקדושה, דין השכינה.
שורש הדין — מדוע יש דין
מדוע מתכסה המלכות
צריך להבין מהו שורש הדין: מדוע יש בכלל דין? סתם כי השטן אומר שיש דין? לא. כתוב “תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו” (תהלים פא), שהשטן מתכסה. מי מכסה את השטן, מי מכסה את המלכות? השטן. מדוע הוא מכסה את המלכות? כי “אלקים עשה שייראו מלפניו” (קהלת ג).
“ויקרא יצחק אל עשו” — התערובת של דין וקליפה
אומר הזוהר, זהו המעשה של יצחק אבינו — התערובת של קליפת הדין והדין עצמו. זהו הסוד של “ויקרא יצחק אל עשו” (בראשית כז), “ויקרא את עשו בנו הגדול” (בראשית כז), והוא אומר “צודה לי ציד” (בראשית כז). עשו הוא הבן הגדול של יצחק, הוא התבונן עמו, הוא מדת הדין. קורא לו: בוא נשמע איזו לשון הרע אתה צריך לספר על העולם.
העצה העליונה של רבקה
כתוב: “ורבקה אמרה אל יעקב בנה” (בראשית כז). רבקה מורה על הבינה, זו עצה עליונה שהקב״ה נתן לישראל. רבקה אמרה: קדום את עשו, התלבש בבגדיו — לך גם במדת הגבורה, לא במדת החסד, אלא בבגדי עשו. הבא יין מעולם הבינה, “יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית” (ברכות לד) — יין מורה תמיד על בינה עליונה. והבא אותו “בטרם”, לפני שיבוא עשו; “לפני” פירושו תמיד מדרגה עליונה ממנו.
רבקה הולכת מאחורי גבו של יצחק
רבקה, כביכול, הולכת מאחורי גבו של יצחק — אחד המעשים הפלאים של התורה. היא הולכת נגד יצחק ונותנת את הברכות ליעקב. סוד הדבר הוא שיש סיבה גדולה מדוע יש את הגבורה של יצחק, האש, עקידת יצחק. רבקה אולי אינה לגמרי מקום לבינה, אבל זה קשור לכך; רבקה יודעת שזה לא לשם עצמו, אלא לשם משהו סיבה עליונה יותר — סיבה קדמה לו, יש סיבה מדוע יש את הדין של יצחק.
מדוע קיימת מדת הגבורה?
השאלה
אנו אומרים שיש דין עליון: “כי לא יצדק לפניך כל חי” (תהלים קמג), “הן בקדשיו לא יאמין ושמים לא זכו בעיניו” (איוב טו), “הן במלאכיו ישים תהלה” (איוב ד). מתעוררת שאלה: כל מה שהקב״ה עשה, עשה בחכמה, כולל המדות עצמן. רבי חיים בריסקר אומר, כתוב “לפועל רחמיו בדין” — הקב״ה אינו רחמים מצד עצמו, הוא אין סוף, למעלה מכל דבר, אבל הוא עושה רחמים, הכל פעולות, כמו שהרמב״ם אומר.
המקובלים לומדים זאת עמוק יותר, אבל הם מסכימים שמה שה׳ מראה עצמו לבני אדם בדרך מסוימת הכל בכוונה. הקב״ה עצמו הוא לאו מכל עלי מדה כלל, לא כלפי העולם ולא בשביל העולם. כל המושגים הללו הם רמות קטנות של אלף בית שאומרים כדי שאדם יבין אותו.
אם יש השקפה כזו של מדת פחד יצחק, שאפשר להסתכל ולראות שלגבי מה שהקב״ה הוא, אפילו מלאך שמים לא זכה בעיניו — מדוע קיימת בחינה כזו בכלל?
הקב״ה הוא אלוקי העולם
לקב״ה יש מדת רחמים, כמו שבעל התניא אומר: להאי עולם ברחמיך הרבים רחם עלינו. כשאתה לא אלוקי העולם, מה לנו לרחמיך? אבל מאחר שאתה אלוקי העולם — “להאי עולם” — אתה חייב לרחם עלינו, כי אתה לא מתנשא מעל העולם.
ממילא אנו מבינים מדוע יש מדת החסד, ומדוע יש מדת המשפט התחתון: מלך במשפט יעמיד ארץ (משלי כט) — צריך להעניש את מי שראוי לעונש, להגביל את הדברים שגורמים לרע. אבל מדת הגבורה — מדוע היא קיימת בכלל? לשם מה נבראה? הרי אי אפשר לעשות דבר עם זה. כן, אם מסתכלים מהערך של כמה גדול הקב״ה — אבל זו לא המציאות; המציאות היא למעלה מכל זה. האמת לאמיתה היא בכלל לא דין.
מה פירוש שיש דין וחסד, וצריך להמתיק את הדין עם החסד — מדוע יש את הדין אם העולם לא יכול להבין בו? הרמ״ק אומר בהקדמה: מדוע הקב״ה הראה עצמו באופן כזה שהוא אלוקי העולם, מנהיג, בעל חסד, בעל דין, בעל סדר? כל הדברים הללו רק למה? “בגין דאשתמודעין ליה”, “דלא יתפשט נהורא על כל בריה ואיך יודעין ליה” (זוהר הקדמה, פתח אליהו). הקב״ה כמו שהוא מצד עצמו אי אפשר להבין; עשה לנו טובה, “טוב וטוב להיטיב”, והתלבש בכל הלבושים, הצורות והדמיונות — “וביד הנביאים אדמה” (הושע יב).
ממילא את הדברים שעוזרים לעולם אני מבין; אבל המדה שהיא כנגד העולם, מדוע היא קיימת בכלל? אני לא מדבר על הסטרא אחרא — “אלא עשה עשה להאי מקטרג” — מבינים מדוע צריך להיות מקטרג. אבל שורש המקטרג, מדוע הוא קיים?
קושיית רבקה — מה ליצחק עם עשו?
זו קושיית רבקה: מדוע יצחק קורא לעשו בכלל? מה למדת הגבורה העליונה עם השטן, עם עשו? תאמר, כי הוא מדת הגבורה — נו, מדוע יש מדת גבורה שיכולה בכלל להיות דבר כזה?
התירוץ, אומרת רבקה, הוא רק דרך זה שיעקב בא קודם. צריך ללכת למה שקודם לזה, צריך להביא את מה שיעקב יודע איך להביא — צריך לתקוע שופר, אומר הזוהר. זה מביא אותנו למדרגה, צריך לבוא לפני עשו. “לפני עשו” פירושו להבין מדוע יש בכלל דבר כזה שיכול לגרום לכך שיהיה עשו.
המשל של המחותנת
שמים לא זכו בעיני הבינה
זה לא כתוב כאן בזוהר, אבל כתוב במקומות אחרים בפירוש, והאריז״ל מביא זאת באריכות. מדוע “שמים לא זכו בעיניו” (איוב טו)? “בעיניו” של מי? “שמים” מורה על מדת התפארת, זעיר אנפין; “לא זכו בעיניו” פירושו “לא זכו בעיני הבינה”. זהו הסוד של ראש השנה, ואפשר לומר זאת ביום כיפור.
הכלה ואמה
דמיין, יש כלה, ויש לה אם, המחותנת. המחותנת הולכת וקונה מלאי שלם — בגדים, פאות וכל הדברים שצריך — לבתה, לכלה. הכל כבר קנוי בצורה מושלמת, כבר בדקו שלוש פעמים כל דבר: האם זה תפור טוב, האם זה הסוג החשוב של סחורה, האם זה יפה ומתאים.
והטבע של אם עילאה אמיתית, אם שרוצה שהכלה תקבל הכל כמו שצריך להיות, הוא שהיא קמה יום אחד בבוקר מוקדם ואומרת: ילדה יקרה, זה עדיין לא מספיק טוב. אני חושבת שיכול להיות עדיין יותר טוב. אפשר עדיין ללכת לחנות נוספת; שמעתי שאיפשהו רחוק יש עוד חנות שמוכרת קצת יותר מושלם — הסוג של התפירה, הסוג של השמלה שלובשים לחתונה.
וזה יכול להימשך כמה פעמים, חוזר חלילה, כל שנה: תפסתי שיכול להיות עוד יותר טוב, ולבתי צריך להיות הכי טוב. זאת אפשר לקרוא מדת הדין. לפעמים נולד מזה ממש מדת הדין — כועסים ומתוסכלים וקורעים, ובא מישהו אחר ואומר: זה כבר היה טוב אתמול, מה אתה צריך? אבל זה לא שורש מדת הדין; זה שורש מדת הרחמים — המדה שאומרת, אני יודעת שאת יכולה לקבל יותר טוב, אני יודעת שאת יכולה להיות כל הדבר.
שמים לא זכו בעיניו — כל שנה יכול להיות יותר טוב
“לא זכו בעיניו”, אומר הזוהר הפירוש, שבכל יום המעלה קמה ואומרת שהשמים עדיין לא מושלמים: נפל לי דרך חדשה איך יכול להיות יותר טוב. קרעו את של אתמול, לא נשתמש בזה. של אתמול היה טוב מאוד שלשום — אכן, אם היתה החתונה היום, היינו כבר צריכים להשתמש בזה — אבל יש עוד שבוע לחתונה, נלך לקנות חדש לגמרי אצל מקצוען גדול יותר.
זה הפירוש שבכל שנה שבאה, באה הבינה העליונה ומתעוררת על העולם ואומרת שיכול להיות עוד יותר טוב. מי שמסתכל על העיתון החדש יכול לראות זאת: מה היה רע באייפון 17 שצריך את האייפון 18? האם אומרת, זה אכן היה מושלם, שום דבר לא חסר, אבל אני חושבת שיכול להיות עוד יותר טוב.
עשו הטיפש — לשבור בשביל החדש כבר קיים
מזה בא עשו הטיפש, כשהוא חושב שמתכוונים אליו. יהיה עוד יותר טוב, הוא חושב שהולכים לשבור את הישן, רק צריך לשבור. לא, לא צריך לשבור כלום לפני שיש את החדש. יש מי שרוצה לשבור את הישן לפני שיש לו את החדש — אז זה חורבן עולם, כמו המבול, ה׳ למבול ישב (תהלים כט), וזה לעולם לא יעשו. קודם יעשו חדש.
זאת אומרת, יעקב יקדים וילך לעשות חדש, ויתחיל להבין. הוא הולך לאמו, שמסבירה לו: צריך הרבה יותר טוב. אביך אוהב “מטעמים כאשר אהב” (בראשית כז) — מה היה רע במאכל שלי? יכול להיות יותר טוב. אומרת רבקה: גם אני יודעת שיכול להיות עוד יותר טוב, לך הבא שני גדיי עזים (בראשית כז), נעשה עוד יותר טוב.
“ויבא לו יין וישת” — עולם אחר לגמרי
“ויהי אך יצא יצא יעקב ועשו אחיו בא מצידו” (בראשית כז). ברגע שיעקב כבר בא, “ויבא לו יין וישת” (בראשית כז) — שם כתוב טעם כפול, “ויבא לו”. אומר הזוהר, זה פירושו “מה שצריך יקריב לפניו”. הוא לא סתם הביא “לו יין”, הוא התחיל להבין שיכול להיות עולם אחר לגמרי.
אם לא היו מסכימים, לא היו מתקרבים למדרגה, לא היו אומרים: כן, גם אני חושב שמשיח יכול לבוא השנה. לא חייב להיות שום דבר ממה שיש — כל דבר שיש הוא אכן מושלם, אבל יכול להיות פי שניים מושלם. זו עבודת התשובה שעושים בשופר, שבה קודמים את עשו.
עשרת ימי תשובה — עושים תוכניות וחלומות
אומר הזוהר, עם זה יעקב בורח, כמו שברח מעשו לעשרים ושתיים שנה. הוא הולך בין ראש השנה ליום כיפור — עשרת ימי תשובה. מה עושים בעשרת ימי תשובה? אומרים: אתה צודק, עשו, יכול להיות הרבה יותר טוב, ומתכוננים לטוב יותר. עושים תוכניות, רעיונות, חלומות — עדיין לא יכולים לעשות, שנה שלמה יעשו. זו עבודה אמיתית.
לא יחשבו שאפשר לעשות תשובה בעשרת ימי תשובה בשטויות, במקבלים קבלות ולא מרגישים רע, וחוזרים חלילה מוצאי יום טוב. דבר שעובד באמת הוא שאפשר לדמיין, אפשר לצייר תוכניות. “ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי” (בראשית כז) — אתה רואה שהעולם לא מספיק טוב, כתוב לך תוכנית, חלום איך זה ייראה כשמשיח יבוא.
עשו כועס — קח את זה, אנחנו עושים יותר טוב
“כשמוע עשו את דברי אביו ויצעק צעקה גדולה ומרה עד מאד” (בראשית כז). עשו כועס מאוד. אומרים לעשו: אתה כועס? אם נתתי לך מנחה — יעקב אבינו נתן ארבע מאות עזים, מאתיים תיישים עשרים — יודע אתה למה? כי אני הולך עוד לעשות טובים יותר. יש לי מלאכי ארץ ישראל, “ויקרא שם המקום ההוא מחנים” (בראשית לב); הולכת לבוא שנה חדשה לגמרי.
כל השפע שהיה — אתה חושב שלא מגיע לנו? אתה צודק, כי מגיע לנו הרבה יותר טוב. כל מה שקניתי אצל לבן, גנובתי יום וגנובתי לילה — קח את זה, עשו. אני הולך לעשות פי עשרה טוב יותר כאן. אתה צודק, יכול להיות יותר טוב; קדמתי אותך זמן רב. קח את זה, עשו, מזה תשמח.
יעקב בונה סוכה — אהבת הקב״ה לישראל
הולך יעקב לבנות סוכה: אנחנו הולכים להשתעשע בסוכה, ועשו יכול ללכת לדרכו שעירה עם כל מה שהיה בשנה שעברה. גם את כל החטאים הוא יכול לקחת, כמו שרבי יצחק מברדיטשוב אמר — “ושלח אותם על ראש השעיר”. אנחנו הולכים לעשות מצוות חדשות, הכל יהיה רמה חדשה לגמרי.
זו אהבת הקב״ה לישראל, אהבת עמו עילאה. וזו הסיבה מדוע יש בכלל מדת הגבורה — לא כי אי אפשר שהעולם יחרב, אלא כי זה מוציא שהעולם יהיה פי שניים טוב. זה נקרא ממתיקים את הגבורה עם עליית המלכות לבינה. זה עושים ביום כיפור, וזה גם סוד פרשת האזינו. בזה יהיה שבת שמח, לפעול כל טוב, ולעשות תוכניות טובות וחלומות טובים.
EN English ›
⚠️ הערה: דער אנהייב פונעם שיעור פעלט אין דער רעקארדירונג.
Note: the beginning of this shiur is missing from the recording.
📋 Shiur Overview
The Secret of the Attribute of Judgment: The Fear of Isaac Against the Judgment of the Kelipah
Two Ways of Looking at the World
There is a person who looks at the world and sees that he is not as he should be, and the world is not as it should be, and consequently becomes a critic and accuser, becomes a ‘kvetcher’ who stands against everything. This is one way of looking.
But we must remember that there is another din (judgment), there is a ‘day’ of din, as the Zohar says that there is another day. And what is its language? Here it doesn’t mention this name, but in other places it mentions, as it says ‘and if with it song before Him’. There is another level, there is another side. Here it doesn’t call it day, but in other places it still calls it day, the lower day, the lowest of all. And this is ‘yom bukah umvulakah’ (a day of emptiness and void) in the language of Isaiah the prophet, as the Zohar expounds in the discourses of Tisha B’Av. There is a day called ‘yom bukah umvulakah’ as the prophet says, and this is not the day of judgment. And what is this? This is the day of the kelipah (husk).
The Judgment of Malchut and the Pursuit of King David
In other words, there is the din of Malchut (Kingship). The din of Malchut says that whoever is righteous will be righteous, and whoever is not righteous will be not righteous. King David always felt that they were pursuing him. And who pursues him? This too is the attribute of din. It is certainly understood that the pursuer is not the attribute of chesed (kindness) but the attribute of din. And indeed there is Saul and there is Doeg, and this is not the place to enter into that matter there, but those people who are not righteous are the aspect of kelipot, the aspect of complete evil, and the kelipot pursue him, the nations, and it says the Philistines pursue King David.
And what does it mean that they pursue King David? According to the secret interpretation of the matter, that the attribute of Malchut becomes pursued by the lower judgment, the judgment of the kelipot, the judgment of this world. And you can call it the Satan. The Satan himself is already a level in simplicity, and the Satan has many agents: the nations, and the illnesses, and the accusations, and the difficulties, and the depression, all kinds of agents that the Satan has, and the Satan is the supervisor over them, if we call it that. So even in this itself there are two levels.
Fear of Punishment is Fear of the Sitra Achra
In any case, all this is not the din of Malchut, and we must not confuse and mix up the matters. The Zohar says many times in the introduction, and this is something connected here, that fear of punishment is a very bad thing, for fear of punishment means that you are afraid of the rod. And the Zohar brings a parable of a teacher who comes to the classroom and places a rod on the wall. Certainly the teacher holds the rod, and the teacher says: if it comes from your side that there should be the din of Malchut, and the din says that it is fitting to strike so-and-so, I will take the rod and strike him, as it says ‘Assyria the rod of My anger’ (Isaiah 10) — the kelipot themselves, the wicked of this world, they are the rod of the Holy One, blessed be He.
But it is forbidden to fear the rod. If you fear the rod, this is literally idolatry. A Jew does not fear any creature. There is a melody, and the father of the Baal Shem Tov left him a will: that one should not fear any creature except the Holy One, blessed be He. And what does it mean that one should not fear except the Holy One, blessed be He, when the Baal Shem Tov says that everything is the Holy One, blessed be He, and when I fear the rod am I not also fearing the Holy One, blessed be He? Rather this is the Holy One, blessed be He through an agent, and it is forbidden to fear the agent. If you fear, fear the Holy One, blessed be He Himself and not the agent, not the rod. So fear of punishment, says the Zohar, is literally fear of the Sitra Achra (Other Side), and this is a very bad thing, for it is an agent.
‘And God Made That They Should Fear Before Him’ — The Fourth Level
And the Holy One, blessed be He, ‘and God made that they should fear before Him’ (Ecclesiastes 3) is written here. The Holy One, blessed be He gave permission, because the Holy One, blessed be He knows — and we will still learn these matters inside, but I am saying this in advance while I am explaining the secret of fear with judgment and all these matters — because the Holy One, blessed be He knows that people do not understand the depth of the demands, and they do not understand the basic attribute of judgment of Malchut, that it does not have such depth of demands but rather a simple attribute of judgment of Malchut, therefore He made a heimish (homey) accuser, a household accuser.
‘And God’ — the name Elokim, the attribute of Malchut — ‘made that they should fear before Him’. What did He make? He made another thing. He made another lower level, a fourth level: Binah, Gevurah, Malchut, Satan. He made a fourth level also from the left side, from the side of the attribute of judgment, from the side of the left-leaners, so that they should fear before Him. And He did not make this so that they should fear the accuser, God forbid, but rather He made it so that they should fear Him. But He made another agent, ‘made’, the aspect of the World of Asiyah (Action), He made so that they should fear before Him. And this is the language of the Zohar explaining here the meaning of the level.
Choosing to Be in Judgment — Not in the Judgment of the Satan
So one must know, and this is very important, to be choosing in judgment, and at the very least in the judgment of Malchut and not in the judgment of the Satan. The judgment of the Satan is that he convinces himself that he is from the root of the angels. He says: yes, I also think that no person is worthy, everyone is evil, each one intends for his own benefit. He holds all kinds of ways to accuse the entire world. But this is not the way at all.
And then, when a person comes to judge, often he should not confuse between the judgment of Isaac our father, the supernal judgment, and the judgment of the Satan, which is a great confusion. The judgment of Isaac our father, this is what gave permission for the perspective of Isaac our father, ‘and the fear of Isaac was with me’ (Genesis 31). Isaac our father could look at the Holy One, blessed be He and understand how nothing is equal before Above. This is a contemplation that is received with joy.
For Isaac is called ‘God has made laughter for me’ (Genesis 21), he laughs at the entire world. He is not broken, he is not angry — he laughs, laughs at the entire world. ‘God has made laughter for me, all who hear will laugh with me’ (Genesis 21). Yitzchak (Isaac) is the language of laughter, Yitzchak is the language of joy. From Yitzchak comes the joy of Simchat Beit HaShoevah, from Yitzchak come the songs and praises of the Levites, from the left side of holiness, which has tremendous joy. This is divine contemplation, something completely abstract, something that belongs entirely to the soul and not to the body, for the body does not understand the matter at all. The body understands something that means divine perfection, that no creature, not the angel Michael, not the sefirah of Keter itself, nothing can be equal to this, and no creature understands this. This is a supernal level.
Esau — The Imitation of Isaac
But what? There is another judgment, a judgment that is like a forgery of Isaac, and it is Esau. So it comes out — it is Esau, the son of Isaac. He thinks that he too is a father, he imitates Isaac, he is a complete imitation. He too says that no person is good, but he does not say this for the reason that Isaac says.
Why is no person good? Because the divine perfection is so great that it is impossible to be equal to it, ‘who can be compared to You and who can be arranged to You’. This is the attribute of the fear of Isaac. But the fear of Esau, the attribute of judgment, the Satan, says: no person is good. And why? You see what they do, see how they behave, see what happens with them. This is the attribute of judgment, and in my opinion it is not fitting at all to hold this attribute of judgment. This is not a matter at all, but rather complete kelipah. And this is our work, to remove this kelipah from the world. And we must not confuse.
Each Person According to His Level — King David and the Clarification of Malchut
And therefore one must know that each person, according to where he stands, has a different level and different work. King David, who is in the attribute of Malchut, and I mean every Jew, the soul of David — King David wrote Psalms for every Jew — King David who stands opposite the attribute of Malchut. There are people who have deeper matters. Rabbi Shimon bar Yochai was not standing only opposite the attribute of Malchut. The Baal Shem Tov always says that one should not leave the attribute of Malchut alone, and this is the main concern that Rabbi Shimon bar Yochai mentioned in his will, not to leave the attribute of Malchut alone. But King David was standing opposite the attribute of Malchut, and his standing opposite the attribute of Malchut means that he still had to deal with discernment. He knew that there are people pursuing him.
‘Many say to my soul there is no salvation for him in God, Selah’ (Psalms 3). There are many, many kelipot that are many, that are not unified, there are always many of them, kelipot of the public domain.
And why do they say ‘there is no salvation for him in God’? God will not help him. And why do they say that God will not help him? Because they say: see, we are the Gevurah, and we know how David sinned, we know the evil that David did, we know that it is not coming to him, and we are only agents of Providence. As that one said: I am the one who brought the calamity, I am simply an agent of Providence, I don’t intend anything.
To Confuse the Satan — Nullifying and Confusing
And all the work of King David was to elevate and confuse, and this is to confuse the Satan, to confuse him. And how does one confuse the Satan? Through the judgment itself. And this is a teaching, but why does it seem confused? Because he nullifies it. And I mean simply and literally that he nullifies it. ‘To confuse his claims’, says the Zohar, and his claims melt. And the explanation in this, as the Arizal explains in the discourse of Rosh Hashanah, that they nullify it from its essence and being, with severe strength.
And when someone comes, one needs to hear this, for the matter also relates to practical halachah. Everyone knows, and many of our friends are busy saying, that there is Rosh Hashanah which is the day of judgment, which is the avenging God. But one must know that the Holy One, blessed be He is loving, as the Zohar says in the weekly portion, that Moses our teacher, with all that he rebuked Israel, b’rachimu havu kol milei (all the words were in love), all the words of rebuke of Moses our teacher were from excessive love, ‘with great love You have loved us, Hashem our God’. And this is what was needed: in Izmir they were accustomed to say ‘Ahavah Rabbah’ three times before the shofar blasts, they say from ‘For the conductor, for the sons of Korach’, and in addition they say ‘Ahavah Rabbah’. This is the fear of Isaac, this is the true love.
Rosh Hashanah — Sweetening Judgment Through Judgment
But lest you think that this is the rectification, that the way of sweetening judgment is through chesed. Indeed it is certainly a good thing, that there is chesed from judgment, but this is not what we do on Rosh Hashanah. Says the Arizal, that on Rosh Hashanah we sweeten judgment through judgment, through the supernal judgment from it. And the Arizal in Kavanot writes literally, that the matter is to draw down new gevurot (severities). After the shofar blast, chesed does not come — with chesed we will speak on Sukkot — but rather new gevurot come, and even on Yom Kippur the same thing, after Kippur come higher gevurot. So higher gevurot come, and this is to confuse the Satan.
And the intention in this, that we do not say: because I think that the Holy One, blessed be He loves each and every one and that everything is good from the side of the Holy One, blessed be He, therefore I am against the Satan. Not so, there is no need to reach this. For what is called the attribute of judgment is that one chooses the correct attribute of Malchut, and we must choose the good. And the attribute of Malchut, says the Zohar, is an attribute in which the poison of death is mixed, and the task of the Levites, of the people of the left line, of the people of King David, was to clarify the correct attribute of Malchut. And this is the clarification of Malchut.
And what does it mean that one clarifies the correct attribute of Malchut? That he says: yes, certainly, there is the day of judgment, the world needs judgment, and there is indeed a judgment that the world cannot withstand, and in that judgment we have no comprehension at all, and we do not speak of it at all. But there is a judgment that is necessary, ‘a king through justice establishes the land’ (Proverbs 29), that without judgment the world is destroyed. For judgment is one of the things that the world stands upon, upon judgment and upon truth and upon peace — judgment is one of the three that the world stands upon.
I Demand Judgment — Not Chesed
But he says: remember, righteous one, you wicked one pursuing me, you think that judgment means that the Holy One, blessed be He will not help me? Judgment means that the Holy One, blessed be He will help me, you wise one! You fool like yourself, you are completely confused. Where? I demand judgment! I do not demand chesed! I am Rosh Hashanah! I am King David! I do not demand any chesed! That the Holy One, blessed be He should not have mercy on me!
And how does King David say? If we are righteous — ‘let the enemy pursue my soul and overtake it and trample my life to the earth and lay my honor in the dust, Selah’ (Psalms 7). ‘If I have done this’ (Psalms 7)? If indeed according to your words? As the Satan says? One hundred percent! You are one hundred percent right, Mr. Satan! And if Israel were according to your words, we would sink into the earth.
And how did King David take the permission to say such a thing? Because he knew that the attribute of judgment of the Holy One, blessed be He is not the attribute of judgment of the Satan. There is an attribute of judgment of divinity, and there are even many levels in the attribute of judgment of divinity. And even the lowest level of all, which is the attribute of the King, is not the Gevurah and is not the Binah, but there are more levels, there are also things above the Binah. But even the small level of the divine attribute of judgment says: I am right.
I Intend for Good and He for Evil — A Great Foundation in Torah
And what does it mean that I am right? Look at me and look at him. I intend for good, and sometimes I err, but tomorrow will be good, for I am human. I intend for good, and he intends for evil. Very simple, as simple as possible. There is no need for any Chassidic teachings. I want to say a great foundation in Torah, and this is the choice of King David, which I received from my friend R’ Dvir, and I mention him here for good.
In order to say that we are right, in order that a person should feel that he is good with Hashem — a person needs to know that the Holy One, blessed be He loves him, and this is good. But a person needs to know much more than this: that he is good with Hashem, that the Holy One, blessed be He holds from him from the side of the attribute of judgment and not from the side of the attribute of chesed. For the Holy One, blessed be He loves me, He loves every creature, the Holy One, blessed be He even loves an ant. But what difference is there to the Holy One, blessed be He between an ant and a person, between a person and a righteous person? Everything is one thing? This is very good, but you still have not confused the Satan. You nullified the Satan, but you still have not confused him, and the first ones need to confuse the Satan.
Objectively — A Jew is Right Because He is More Right Than the Other
And one must know that even objectively — there is no need for Chassidic teachings. The Chassidic books strengthen Jews: how is it possible to do teshuvah? Ah, because a Jew is really one hundred percent good, a Jew is really entirely above above, his soul is completely pure, and his body — well, the evil inclination, from the side of the evil inclination — all kinds of excuses. Not so, this is not a good excuse, this is not a good excuse at all, this is not correct at all, and this is not enough.
A person needs to know, a Jew needs to know that the Holy One, blessed be He holds from him because he is right. Very simple. Look how you behave, look how your enemies behave, and you will see that you are right. There is no need for any special Chassidic teachings, there is no need for any matters above understanding. That the truth is that even though we do not see — yes we see, we see. That is, yes we see, certainly. And when we see, the intention is not that we see in complete perfection, for if we saw in complete perfection the Messiah would already have come, and we are not yet standing there, and what we see is proportionally, in a general way.
Look — right, as one is called righteous, as it is written in Tanach, that there is an absolute righteous person and there is a righteous person in his judgment, when Israel goes out in righteousness and in justice. And Rosh Hashanah does not mean an absolute righteous person — on an absolute righteous person we labor; but rather a righteous person in his judgment, between us and the Satan, who is right? Certainly we are right, for the Satan is entirely evil, and he intends only that there should be evil, and wants that the world of the Holy One, blessed be He should explode, whereas we want it to succeed. And without any deep teachings, without anything, without any Chassidic beliefs, in simple terms Israel are right. Right means only more right than the other, and this is sufficient and more.
‘Judge Me, O God’ — A Nation Not Pious
On this King David says: ‘Judge me, O God, and plead my cause against an ungodly nation; from the deceitful and unjust man deliver me’ (Psalms 43). The books say that ‘nation’ is not pious and not a Litvak, nothing. ‘An ungodly nation’ — he is a nation and also not pious, he is ‘a man of deceit and injustice’, and everything he says is the opposite.
This is not a deep teaching, but literally as it is, learn the book of Samuel and you will see. This is ‘a man of deceit and injustice’, and he is right? Does it mean that David was perfect? Did King David convince himself that he is perfect? Did he convince himself some conviction that he is perfect? Can a Jew say that he is perfect? Certainly not. When King David related to the Holy One, blessed be He, he said: no problem, certainly the Holy One, blessed be He is always right, ‘that You may be justified in Your words and be clear in Your judgment’ (Psalms 51), You are always right, You will judge me and You will be right. But when they judge me, I am right.
The Attribute of Malchut of Holiness Against the Attribute of Judgment of Sitra Achra
This is the attribute of Malchut of holiness, separated and distinguished from the attribute of Malchut of Sitra Achra, the attribute of judgment of Sitra Achra. The attribute of judgment of Sitra Achra says, when King David fights his enemies, the Philistines, perhaps they are right and perhaps not. The attribute of judgment of holiness says: King David is right. Ah, you want to speak about the fear of Isaac? You want to speak about King David when he stands before the Holy One, blessed be He? No problem, but this is not yours, this does not concern you, this is not your matter at all, may your master live long, you Satan, you do not enter here at all. When I speak with the Holy One, blessed be He, I say confession.
The Great Lashon Hara — Taking Out of Context
For this is one of the great lashon hara (evil speech) that was done. Haman spoke lashon hara about Israel, and in general, all the enemies of Israel speak lashon hara about Israel. And what do they say? They learn the prophets. This is an old Christian method, and everyone does this trick: they look at the prophets, they look at Moses our teacher. Moses our teacher said: ‘You have been rebellious against Hashem from the day I knew you’ (Deuteronomy 9). Moses and all the prophets rebuke Israel, and you go to the kelipot, to the judgment, and this one thinks there is substance in this, and he says: ah, so it comes out, see that you yourselves admit that you are not proper. Haman did this, and everyone caught the trick — these are old tricks.
And what does lashon hara mean? Lashon hara means that one takes something out of its context, this is the meaning of lashon hara. There are things that are private, and the essence of lashon hara is that one tells private things, secrets. And what does secrets mean? The matter is very simple: what the prophets demand from Israel, what the prophets cry out about Israel, it is not acceptable to the mind that they are the worst that ever were — this is of Israel toward the Holy One, blessed be He, and soon we will speak even in greater depth, even toward what Israel truly need to be from their own side. And this is good, but it is forbidden for it to go outside. One should not translate the Torah into Greek in this way. It is forbidden for this to go outside, for this is between Israel and the Holy One, blessed be He.
But between Israel and the nations? Between Israel and the Sitra Achra? The evil nations — I do not know if there is a good gentile, on the contrary, fortunate is his portion — or Israel and the evil nations? Between Israel and their enemies? Is there any doubt that Israel are right? Is there any doubt that Israel are good? But when one speaks lashon hara, one takes out and removes the matter. It is forbidden to speak lashon hara, and the work of Yom Kippur atones for lashon hara. Awesome. And we do not want to confuse between the two things.
Confession Only Before Hashem — Not Before Flesh and Blood
Confession should only be said before Hashem, and one should not say confession before flesh and blood. For this is the truth between people: there are people who go around to married scholars and to young men and say: we know that you sinned. Me toward you? I am a complete righteous person. I toward the entire world am a complete righteous person. And what could be otherwise? Ah, you want to say… you want to enter and interfere between me and the Holy One, blessed be He? To come and be appointed between them? You are a regular person, you want to interfere? You want to hear what I need to say before Hashem, before and within? ‘I have sinned and in my house I have transgressed’, do you want to hear from this? Go go for all length, go to Azazel please, perhaps there is your place. When I say my words before the Holy One, blessed be He, you go to Azazel, you do not enter here at all.
And this we did on Yom Kippur literally, we sent the goat to Azazel. There it will be, there it will say what it has to say, it did not reach half the mountain until it became limbs limbs. ‘I have sinned and in my house I have transgressed’ is the holiest thing that a Jew says before Hashem. And the intention of the matter, that not toward the first, as the servant of the king said: ‘To You, to You alone have I sinned’ (Psalms 51), only to You have I sinned. And what does it mean that you sinned to Uriah the Hittite? Here one needs to engage in Torah by itself. I toward my enemies, toward those who speak lashon hara about me — only regarding the matter of Uriah the Hittite. But those who speak lashon hara about me, those who say: ah, David is like this, David is like this — they are lashon hara. They take the matter that belongs between me and You, and say that toward this I am righteous, let them sink into the earth. What is their business to speak between me and You? To You have I sinned, not to another.
This is the distinction, and this is the most important distinction between the attribute of judgment of the kelipah and the supernal attribute of judgment. The attribute of judgment that is not supernal, the attribute of judgment of this world. And when we must learn much in order to call, in order to arouse the attribute of judgment — and they are very afraid of it — they taught us to arouse the attribute of judgment, because of the confusion between the supernal attribute of judgment, the most supernal of all from the Gevurah, and perhaps even from the Binah, and the lower attribute of judgment of the Satan. They are two completely different things. The Satan is an imitator, he thinks and imitates everything. He sees that the father is so pious and so upright, and accuses everyone — he also imitates and accuses everyone. Not so, you have nothing to accuse about.
A Story About a Rabbi in Tel Aviv
I saw a story that happened, with a rabbi in his residential area in Tel Aviv where he grew up, who did not hold from Chassidut and was an accuser against Chassidut. But the Chassidic young men said there that he did outreach, and brought many close. One of the congregants came to him and said: what is this? Our Lubavitcher does not hold from Chassidut. He said to him: no, no, you have no right to this. I am a great person in Torah, I understand something, I am permitted to be against Chassidut. But you? For you the thing is good, and not only that for you the thing is good, but you have no right to interfere.
Depression is the Judgment of the Satan
Depression, which says that we are all evil and that each one intends for evil — this is not the matter of any person to say, and one should not say this except on Yom Kippur before and within. This is said between man and the Holy One, blessed be He. Then it will rise to the Binah, then it will rise to the Gevurah, to the Binah — all high levels. But the Satan? He will receive a black blow. Not one — we are right. On the contrary, toward them, we arouse judgment upon them, and on the contrary, let the Holy One, blessed be He see who is right between us and them, let Him see. ‘Judge me, O God’ (Psalms 43), judge me. Not only is it not a problem what we are barking, but we have become so confused in this, that you should not confuse between the judgment of the Satan and the judgment of holiness, the judgment of the attribute of Malchut, the judgment of the Shechinah.
The Root of Judgment — Why There is Judgment
This is the first level. And since I have already learned one line of Zohar, I am already permitted to say further. There are many more things inside that need to be learned in the body of the matters, but I say further thus, that one needs to understand what indeed is the root of judgment. The root of judgment — why indeed is there judgment? Only because the Satan says there is judgment? Not so. It is written, and I now say approximately according to the written order, ‘Blow the shofar at the new moon, at the covering for our festive day’ (Psalms 81), that the Satan becomes covered. And what does it mean that the attribute of judgment becomes in Malchut? For whom do they cover the Satan? Who covers the Satan? Who covers the Malchut? The Satan. And why does he cover the Malchut? Because it says ‘God made that they should fear before Him’ (Ecclesiastes 3).
‘And Isaac Called to Esau’ — The Confusion of Judgment and Kelipah
And the Zohar says, this is the deed of Isaac our father, that the connection and confusion of the kelipah, the kelipah of judgment, with the judgment itself — this is the secret of ‘and Isaac called to Esau’ (Genesis 27). Isaac called to Esau and said ‘hunt game for me’ (Genesis 27). That is, as if he says to the kelipah, ‘and he called Esau his elder son’ (Genesis 27). For Esau is the elder son of Isaac, and is fitting for him, for he is the attribute of judgment. He calls him and says: well, let us hear what lashon hara you have to tell about the world.
And it is written in the Zohar thus, ‘and Rebecca said to Jacob her son’ (Genesis 27). Rebecca came, and Rebecca, apparently, here indicates the Binah. There is counsel. Says the Zohar, this is supernal counsel. The Holy One, blessed be He gave counsel to Israel. Rebecca said: snatch for Jacob, snatch Esau, wear his garments. In other words, you too go with the attribute of Gevurah. You do not go today with the attribute of chesed, but with the garments of Rebecca, with the garments of Esau, with the attribute of chesed. Bring wine, bring wine from the world of Binah, ‘wine that has been preserved in its grapes from the six days of creation’ (Berachot 34). Wine always indicates supernal Binah.
And bring this ‘before’, before Esau comes. And what is the word ‘terem’ (before)? ‘Terem’ always means a supernal level above it. And apparently, so I now interpret, that you should understand the interpretation better.
Rebecca Goes Behind Isaac’s Back
Rebecca, as it were, goes behind Isaac’s back, and this is one of the wondrous deeds of the Torah. She goes against Isaac, goes behind his back, confuses his head and gives the blessings to Jacob. And the secret of the matter, that there is a place, there is a reason and root why there is the Gevurah of Isaac, the fire of Isaac, the binding of Isaac, there is a root why it exists. But Rebecca — Rebecca is perhaps not at all the place of Binah, but she is connected to it. Rebecca understands, Rebecca knows that this is not for its own sake, this is not for its own sake, but for the sake of another thing, for the sake of a higher reason. That is, a cause preceded it, there is a reason why there is in it the judgment of Isaac. And let us understand, the simplest things, and let us say the interpretations, that each one completes the teaching for himself from the deed of Jacob and Esau.
The Question — Why Does the Attribute of Gevurah Exist?
We say that there is a supernal judgment called ‘for no living being will be justified before You’ (Psalms 143), ‘behold, He puts no trust in His holy ones, and the heavens are not pure in His eyes’ (Job 15), ‘behold, He puts error in His angels’ (Job 4). And a question arises, that one needs to understand: everything that the Holy One, blessed be He made, the Holy One, blessed be He made with wisdom, including the attributes themselves. For we say, as Rabbi Chaim Brisker said, that it is written ‘to act His mercies in judgment’ — the Holy One, blessed be He is not mercy from His own side, for the Holy One, blessed be He is Ein Sof (Infinite), above everything, but rather He acts, He makes mercy, as the Rambam says that everything is actions.
And the Kabbalists learn this in greater depth, but they agree that what there are divine attributes, what the Holy One, blessed be He reveals Himself to people in a certain way, all this is intentional. For the Holy One, blessed be He Himself is not in an attribute at all, and the Holy
The Question — Why Does the Attribute of Gevurah Exist? (continued)
One, blessed be He is not against the world and is not for the world, and all these concepts are small, tiny aleph-bet levels that are said so that a person should understand Him, but the Holy One, blessed be He does not have any of these things.
If we say — and let us understand a basic question — if we say that there is such a thing, that there is such a perspective, that it is possible to look, and it is the attribute of the fear of Isaac, that it is possible to look and see that He is Master of the entire world, that there is divine perfection, that there is what the Holy One, blessed be He is, and toward what the Holy One, blessed be He is even an angel, the heavens are not pure in His eyes — a question arises: why? Why is there such an aspect? Why does such an aspect exist at all? What is happening here?
The Holy One, Blessed Be He, is God of the World
Consequently, the Holy One, blessed be He has the attribute of mercy for example, as the author of the Tanya says, ‘for this world in Your great mercy have mercy upon us’. Consequently, when You are not God of the world, what do we care about Your mercy? But because You are God of the world, You are ‘for this world’, and You learned ‘whether chesed whether din You seek in the world’, You must have mercy on us, for You are God of the world, and You are not God against the world, and You do not rise up against the world, God forbid.
So we understand why there is the attribute of chesed, and why there is the lower attribute of justice, let us say — we understand what needs to be ‘a king through justice establishes the land’ (Proverbs 29), that one needs to punish the one worthy of punishment, to limit all kinds of things that cause evil, the evil things that need to be limited, all these are simple things. But the attribute of Gevurah, why does it exist at all? For what purpose was it created? And what is the meaning of the matter? For it is impossible to do anything with it. Yes, there is an attribute, and if one looks from the perspective of the greatness of the Holy One, blessed be He, ah, this is the reality. Not so, this is not the reality. The reality is above all this.
And let us say, not because this is the truth. The absolute truth is reality, and it is not this absolute truth. The absolute truth is not judgment at all. All these words are of small people, even angels. And let us say, even the angels understand what is judgment and chesed, and perhaps not only people. But the Holy One, blessed be He is above the angels, and even from the supernal sefirot the Holy One, blessed be He is above them. And what does it mean that there is judgment and chesed, and that one needs to sweeten the judgment with chesed? Why is there judgment if the world cannot understand it?
And the entire purpose, as the Ramak says in the introduction: why did the Holy One, blessed be He make the world? That is, why did the Holy One, blessed be He reveal Himself in such a way that He is God of the world, that He is a leader, that He is a master of chesed, that He is a master of judgment, that He is a master of order? All these why? ‘In order that they should know Him’, ‘that the light should not spread over every creature and how will they know Him’ (Zohar introduction, Petach Eliyahu). If there will not be the words, they will not be able to understand the Holy One, blessed be He. The Holy One, blessed be He as He is from His own side it is impossible to understand, and therefore He did us a favor, ‘good and good to do good’, and clothed Himself in all these garments. And all this is garments and images and imaginations, ‘and by the hand of the prophets I use similitudes’ (Hosea 12).
Consequently, the things that we understand, that help us, that help the world — I understand. But the attribute that is against the world, for apparently it is against the world — why does it exist at all? What is its function? And I am not now speaking about the Sitra Achra, ‘but He made, He made for this accuser’. Indeed, we understand why an accuser is needed, but the root of the accuser — why does it exist? What is happening here? What is the meaning of the matter? Why do we say such things at all?
Rebecca’s Question — What Does Isaac Have to Do with Esau?
And this is Rebecca’s question. This was Rebecca’s question: why does Isaac call to Esau at all? What does Isaac have to do with Esau? What does the supernal attribute of Gevurah have to do at all, what does it have to do at all, with the Satan, with Esau? Why? What is his business here? And you will say: yes, because he is the attribute of Gevurah. But why is there an attribute of Gevurah that can be such a thing at all?
And the answer Rebecca says thus: the answer is only through Jacob coming first. One needs to go to what precedes this, one needs to bring what Jacob knows how to bring, one needs to blow the shofar, says the Zohar. The blowing of the shofar, this elevates us to the level. One needs to come before Esau comes. ‘Before Esau’ means to understand why there is at all such a thing that can cause there to be Esau.
The Parable of the Mother-in-Law — ‘The Heavens Are Not Pure in the Eyes of Binah’
Now we come and say thus. And what do we do now? Now we say thus, and this is not written here in the Zohar, but it is written in other places in the Zohar explicitly, and the Arizal brings it at length. What is it? Why ‘the heavens are not pure in His eyes’ (Job 15)? He says: ‘in His eyes’ of whom? ‘Heavens’ indicates the attribute of Tiferet, the Zeir Anpin itself, and ‘not pure in His eyes’ means ‘not pure in the eyes of Binah’.
And the explanation is thus: one needs to hear the parable completely differently, and this is the secret of the judgment of the year, and it is possible to say this on Yom Kippur in order to understand that this is what was intended. And they are accustomed to explain a parable of a perfectionist person, that nothing is ever good enough in his eyes, and it always needs to be better. And not so, and this too is a better way to say, that nothing is good in his eyes, that he always sees the deficiency in everything. This is not any matter. One needs to understand the entire thing completely differently. And how does one need to understand it? I will tell you how one needs to understand it.
Imagine that there is a bride, and sometimes we see such a thing. And the bride has a mother, the mother-in-law. And the mother-in-law goes and buys, buys fabric, buys I don’t know what, clothes and garments and wigs and everything that is needed, buys for her daughter the bride, for her son the groom, for the daughter the bride, whoever we want. And they already bought everything in perfection, it was already perfect, they already checked three times everything, if it is sewn well, and if it is made well, and if it is from the important merchandise, and beautiful, and fitting, and everything.
And the nature of the good mother, the true supernal mother, the mother who truly cares that the bride should be as best as possible — stands one day in the morning and says: my dear child, actually this is still not good. And what does it mean that this is still not good? I think that it can be even better, so I think, I think that it can be even better. It is possible to go to another store. I heard that there is somewhere, somewhere in the distance, another store, where they sell even better, a little better, more perfect, the same type of item that they will wear, the same type of garment that they will wear for the wedding, it is possible to make it better.
And this can continue several times, God forbid it repeats. Every year this can continue, God forbid it repeats. I grasped that it is possible to be even better, and for my daughter it needs to be the best, beauty is not enough, it needs to be the best. And this you can call the attribute of judgment. And sometimes from this is indeed born the attribute of judgment, one becomes angry and frustrated and tears, and another comes and says: but, it was already good yesterday, what is with you? But this is not the root of the attribute of judgment, this is the root of the attribute of mercy. This is the root of the attribute that says: I know that you can receive better, I know that you can be the entire thing.
‘The Heavens Are Not Pure in His Eyes’ — Every Year Can Be Better
‘Not pure in His eyes’, says the Zohar means, that every day the supernal one stands and says that the heavens are still not perfect. And what does it mean that this is still not perfect? A new way has occurred to me how it can be better. Tear yesterday’s, we will not use yesterday’s. Yesterday’s was very good before yesterday, and indeed, if the wedding were today, we would already have to use it. But there is still a week until the wedding, let us buy completely new, let us go to a greater professional, completely new clothes.
This is the meaning of ‘the heavens are not pure in His eyes’, and this is the meaning that every year, when a new year comes, the supernal Binah comes and is aroused over the world, and says — and whoever looks at the new newspaper can see this: what was not good about iPhone 17 that we need iPhone 18? The announcement comes and says: indeed it was perfect, nothing was lacking, but I think that it can be even better.
Esau the Fool — To Break Because There is New
Now, from this comes Esau the fool, when he thinks they mean him. When there is indeed Isaac, when there is such a time, they mean him. That is, it will be even better, let us break the old. A better filter is needed, we only need to break the old. There is no need to break anything, but rather one needs to break it after there is new, but one needs to make new. There is one time when they break the old before there is new — then a destruction of the world is made, like the flood, ‘Hashem sat at the flood’ (Psalms 29), and this is never done. First one must make new.
That is, Jacob will go first to make new, and first he will begin to understand, he will go to his mother, and his mother will explain to him: much better is needed. Your father says ‘savory food as I love’ (Genesis 27). And what does ‘savory food as I love’ mean? What was wrong with the dinner I made? He understands that it can be better. Esau says: ah, I also know that mother’s dinner was not good, let us make better. Rebecca says: you think, I know this, I know even more than you, I know that it is possible even better. Bring two kids of goats, ‘bring two kids of goats’ (Genesis 27), we will make even better.
‘And He Brought Him Wine and He Drank’ — A Completely Different World
‘And it was, as soon as Jacob had gone out and Esau his brother came from his hunting’ (Genesis 27). The moment that Jacob already came, already showed Isaac, ‘and he brought him wine and he drank’ (Genesis 27). It is written there with double language, ‘and he brought him’, a complete triple. Says the Zohar, this means ‘what is needed he will bring before Him’. Not just he brought ‘him wine’, but he brought some ‘him wine’, some complete thing he brought. He began to understand, yes, there can be a completely different world.
But certainly, if we had not done teshuvah — what does it mean? If we had not agreed, if we had not equaled ourselves to the level, if we had not said, yes, I also think indeed that the Messiah can come this year. That is, there can be a completely different world, nothing is necessary from what exists. Everything that exists is indeed perfect, and it can be twice as perfect. And this needs to be done. This is the deed of teshuvah that we do with the blowing of the shofar, that we snatch Esau again with this.
The Ten Days of Teshuvah — Making Plans and Dreams
And says the Zohar, with this we go… Jacob flees, as Jacob fled from Esau twenty-two years. In any case, between Rosh Hashanah and Yom Kippur, says the Zohar, the ten days of teshuvah. And what do we do in the ten days of teshuvah? We say to Esau: you are right, it can be better, much better, and we prepare the better. We make plans, it is not yet possible to do, a whole year we will do, but we make plans, we make ideas, we make dreams, everything will be better. I have thousands of dreams, about the work that I hold. Indeed, this is indeed real work.
It is impossible to do, and lest you think that it is possible to do teshuvah in the ten days of teshuvah with all kinds of nonsense, that we accept resolutions, that we do not feel bad, and God forbid it repeats after the holiday — this is not the way. Something that is real work, is that it is possible to convince ourselves, it is possible to imagine and picture plans for ourselves. ‘And make me savory food as I love’ (Genesis 27) — you think, you see that the matter is not good with you, that the matter is not good with the world, write yourself a plan, a dream how the thing will look when the Messiah comes. What needs to be done? The ten days of teshuvah.
Esau Becomes Angry — Take, We Are Making Better
And this he does. ‘When Esau heard the words of his father, he cried out with a great and very bitter cry’ (Genesis 27). Esau becomes very angry. We say to Esau on Yom Kippur: you are angry? You go to a comprehension that you will be angry there? If I gave you comprehension, I gave a gift to Esau his brother, Jacob our father gave four hundred goats, two hundred, twenty he-goats, whatever you want. And you know why I gave you whatever you want? Because I will still make better. For I have the angels of the Land of Israel, ‘and he called the name of that place Machanayim’ (Genesis 32). For a completely new year will come.
All the abundance that was — you think it is not coming to us? You are right. And you know why it is not coming to us? Because to us is coming much better. This year will be a thousand times better than what was. Everything I have, everything I bought ‘with Laban I sojourned’, I am not worthy, as it is written in the Midrash, ‘and I am not worthy of the possessions outside the Land’. Everything I bought at Laban’s, everything I labored there, ‘I was stolen by day and stolen by night’, take it, Esau. And you know what I will do? I will make here ten times better. Do not worry. You can take the entire thing, you are right, it can be better. I already snatched you long ago. Take it, Esau, be happy from this. No problem.
Jacob Builds a Sukkah — The Love of the Holy One, Blessed Be He, for Israel
Jacob goes and builds a sukkah, and says: we are going to be pleased in the sukkah. Esau can go on his way, to the field, with everything that was in the past year. All the sins he can take with him too. As Rabbi Yitzchak of Berditchev said: you can take the sins too, no problem, ‘and he shall send them on the head of the goat’. You can take the sins too, we are going to make new mitzvot, new transgressions, everything will be a completely new level.
This is the love, the love of the people, the love of the Holy One, blessed be He for Israel, the supernal love of His people. Not just. And this is the reason that there is at all an attribute of Gevurah. Now you will understand the attribute of Gevurah, for this expresses: not because it is impossible that the world should be destroyed, but that the world should be twice as good. That is, we sweeten the Gevurah by elevating the Malchut to the Binah. And this we do on Yom Kippur, and this is also the secret of Parashat Haazinu, that each one will be able to understand for himself, and with this may we have a joyous Shabbat, and may we effect all good, and may we make good plans, good dreams.
📝 Full Transcript
The Secret of Middat HaDin: Pachad Yitzchak Against the Din of the Kelipah
The Two Types of Perspectives on the World
The Critics Against the Din of Today
When one doesn’t have what one wants, and the world isn’t as one wants it, one becomes a critic, a complainer, against everything. This is one type of perspective.
But one must remember that there is another din, a din of today, as the Zohar says that there is another yom (day). What is the language? Not here, but in other places it exists, “v’im ito shirah lefanav”. There is another level, another side. Here he doesn’t call it a yom, but in other places he calls it a yom hatachton, the lowest – “yom bukah umevulakah” (Isaiah), as the Zohar says in the discourses of Tisha B’Av. This is not the yom hadin, but the yom hakelipah.
The Din HaMalchut and the Persecution of King David
In other words, there is the din hamalchut, which says that whoever is righteous should be righteous, and whoever is not righteous should not be righteous. King David always felt that he was being pursued – also by the middat hadin, because a pursuer is not middat hachesed, but middat hadin. Even if there is Shaul, there is Doeg, but the people who are not righteous are in the category of kelipot, in the category of complete evil, and they pursue him. The Philistines pursue King David.
What is the secret that the Philistines pursue King David? According to the secret, the meaning is that the middat hamalchut is pursued by the din hatachton, the din hakelipot, the din of this world. You can call it the Satan. The Satan itself is already a level, and the Satan has many agents: the nations, illnesses, accusations, difficulties, depression – all kinds of agents over which the Satan is the minister. So in this itself there are two levels.
Yirat HaOnesh is Yirat HaSitra Achra
The Stick of the Almighty
All this is not the din hamalchut; one must not confuse them. The Zohar says many times in the introduction that yirat haonesh (fear of punishment) is a very bad thing, because yirat haonesh means that you are afraid of the stick. The Zohar gives a parable that a teacher comes into the cheder and puts a stick on the wall, and the teacher says: “If there will come from you a din that says it is fitting to hit that one, I will take the stick and hit him” – like “Ashur shevet api” (Isaiah 10). The kelipot themselves, the wicked of this world, they are the stick of the Almighty.
One Must Not Fear the Agent
But one must not fear the stick; if one fears the stick, this is literally idolatry. A Jew is not afraid of anyone. The Baal Shem Tov’s father made him a will: one must not fear anyone except the Almighty. The Baal Shem Tov says that everything is the Almighty, so if I fear the stick, do I also fear the Almighty? Yes, but this is the Almighty through an agent, and one must not fear the agent, only the Almighty Himself. So yirat haonesh, says the Zohar, is literally yirat hasitra achra, a very bad thing.
“VeHaElokim Asah Sheyir’u Milfanav” – The Lower Level
“VeHaElokim asah sheyir’u milfanav” (Kohelet 3). Because the Almighty knows that people don’t understand the depth of the demands of the malchut – not such a depth, but the basic middat hadin – He made a familiar prosecutor. “VeHaElokim” – the name Elokim, the middat hamalchut – made another level, a lower level: Binah, Gevurah, Malchut, Satan. He made a lower level also from the left side, from middat hadin, from the prosecuting angels, in order that they should fear before Him. He didn’t make it so that one should fear the prosecutor, God forbid, but that one should fear Him – through an agent, “asah”, in the category of Olam HaAsiyah.
To Be Discerning in Din – Not the Din of Satan
The Din of Yitzchak Avinu Against the Din of Satan
One must know, it is very important, to be discerning in din, at least in the din hamalchut, not the din of Satan. The din of Satan convinces itself that it is rooted in the angels: “I also hold that no one is worthy, everyone is bad, everyone thinks of themselves.” He holds all kinds of ways of prosecuting the entire world. But this is not a way.
One must not confuse the din of Yitzchak Avinu, of din ha’elyon, with the din of the Satan. The din of Yitzchak Avinu is what the perspective of Yitzchak Avinu had permission – “u’fachad Yitzchak hayah li” (Bereishit 31). Yitzchak Avinu could look at God and understand that nothing is worth anything compared to Above. This is a contemplation accepted with joy.
Yitzchak – Language of Laughter and Joy
Yitzchak means “tzchok asah li Elokim kol hashomea yitzchak li” (Bereishit 21) – he laughs at the entire world, he is not broken and not angry. From Yitzchak comes Simchat Beit HaShoevah, from Yitzchak come songs and praises from the Levites, from the left side of holiness, which has a tremendous joy. It is a contemplation of Godliness, an abstract thing, something that belongs to the soul, not to the body. The body understands something that means complete Godliness, which no creation – not the angel Michael, not the sefirah of Keter – can imagine.
Esav – The Imitator of Yitzchak
But there is another din, a fake Yitzchak, and that is Esav, Yitzchak’s son. He imitates Yitzchak, he is a complete imitator. He also says that no one is good, but differently. Pachad Yitzchak says that no one is good because the completeness of Godliness is so great that one cannot imagine it – “mi yishveh lach umi ya’aroch lach”. But the pachad Esav, the middat hadin, the Satan, says: no one is good, look how they behave, look what’s going on with them. One should not have middat hadin at all – this is a complete kelipah, and our job is to remove that kelipah.
Each Person According to His Level
King David and the Birur HaMalchut
Each person, according to where he stands, has a different level and a different service. King David is in middat hamalchut, and this means every Jew – nefesh David; King David wrote Tehillim for every Jew. There are people who have deeper matters: Rabbi Shimon bar Yochai was not only corresponding to middat hamalchut. The main concern in his will was that one should not leave middat hamalchut alone. But King David was corresponding to middat hamalchut, and this means that he had to deal with the distinction, because he knew that there are people who are pursuing him.
“Rabim omrim lenafshi ein yeshuatah lo BeiLokim selah” (Tehillim 3). There are many, many kelipot that are not unified, reshut harabim. Why do they say “ein yeshuatah lo BeiLokim”? Because they say: we are gevurah, we know how David sinned, we know that he doesn’t deserve it, and we are simply the agents of Divine Providence.
Le’arbev Et HaSatan – Nullifying and Confusing
King David’s entire service was to confuse the Satan – le’arbev et hasatan. How does one confuse the Satan? Through din itself, he nullifies him with his own strength, with powerful force, as the Arizal explains in the discourse on Rosh Hashanah – le’arbev te’anotav, says the Zohar.
Rosh Hashanah – Sweetening Din Through HaDin
The Almighty is a Lover
One must know that the Almighty is a lover, as the Zohar says in this week’s portion, that Moshe Rabbeinu – even though Moshe rebuked Israel with his love – all the words of Moshe Rabbeinu’s rebuke were within tremendous love, ahavah rabbah ahavtanu Hashem Elokeinu. Therefore, in Eish Matzliach they said before the shofar blasts three times “ahavah rabbah” – from lamenatze’ach livnei Korach – this is the pachad Yitzchak, the true love.
Not Through Chesed But Through HaDin HaElyon
But one should not think that the way one sweetens din is through chesed. It is certainly a good thing, there is from din chesed, but this is not what we do on Rosh Hashanah. Says the Arizal, on Rosh Hashanah one sweetens din through hadin, through the din ha’elyon above it. The Arizal in the Kavanot says literally that the thing is to draw down new gevurot. After the tekiat shofar doesn’t come chasadim – chasadim we speak of on Sukkot – there come new, higher gevurot; Yom Kippur also the same thing. This confuses the Satan.
One Chooses the Correct Middat HaMalchut
This means to say, not because I hold that everything is good from the Almighty’s side am I against this – one doesn’t need to come to this. Because middat hadin means that one chooses the correct middat hamalchut, one must choose good. The middat hamalchut, says the Zohar, is a measure in which poison is mixed, and the task of the Levites, of the people of the left line, of King David, was to clarify the correct middat hamalchut – this is the birur hamalchut.
What does it mean one clarifies the correct middat hamalchut? One says: certainly, there is a yom hadin, the world needs din. There is a din that the world cannot stand on it, in which we have no comprehension at all. But there is a din that is missing – “melech bamishpat ya’amid aretz” (Mishlei 29) – without din there is no world. Din is one of the things upon which the world stands: on din and on truth and on peace.
I Demand Din – Not Chesed
King David Demands Din
Says King David: Righteous one, wicked one, you who pursue me, you think that din means that the Almighty will not help me? Din means that the Almighty will help me! You become completely confused. I demand din, I don’t demand chesed! I am Rosh Hashanah, I am King David – the Almighty should not have mercy!
How does King David say? “Yirdof oyev nafshi veyaseg veyirmos la’aretz chayai uchvodi la’afar yishkon selah” (Tehillim 7), “im asiti zot” (Tehillim 7) – if I am indeed as you say, Mister Satan, you are one hundred percent right, and if the Jews were as you say, into the ground we should go.
The Middat HaDin of Godliness Against the Middat HaDin of Satan
How did King David take the audacity to say such a thing? Because he knew that the Almighty’s middat hadin is not the Satan’s middat hadin. There is a middat hadin of Godliness, and there are many levels of it. Even the lowest level, which is the middat hamelech – not the gevurah, not the binah, there are even higher levels above binah – even the smallest level of middat hadin ha’eloki says that I am righteous.
I Mean Good and He Means Bad – A Great Principle in Torah
What does it mean I am righteous? Look at me and look at him: I mean good, sometimes I make a mistake – well, I am a person – but I mean good, and he means bad. Very simple, one doesn’t need any Chassidic teachings. I want to say a great principle in Torah, the choice of King David, which I received from my friend R’ Dvir, I mention him here for good.
A person must know that he is good with God – not only that the Almighty loves him, but that the Almighty holds of him from the side of middat hadin, not from the side of middat hachesed. Yes, the Almighty loves every creation, even an ant. What is the difference to the Almighty between an ant and a tzaddik? This is very good, but with this you have only nullified the Satan, not confused him. One must confuse the Satan.
Objectively – A Jew is Righteous Because He is More Righteous Than That One
One must know that even objectively a Jew is righteous. Chassidic books strengthen Jews: how can one do teshuvah? Because a Jew is truly one hundred percent good, his soul is completely pure, only his body, his yetzer hara… No, this is not a good answer, it’s not enough. A Jew must know that the Almighty holds of him because he is righteous. Look how you conduct yourself, and look how your enemies conduct themselves, to see that you are righteous. One doesn’t need matters beyond understanding that even though one doesn’t see – one does see. Not in complete perfection, because if it were in complete perfection it would be the coming of Mashiach; one sees proportionally, in a general way.
Tzaddik, as it says in Tanach – there is an absolute tzaddik, there is a tzaddik in his judgment. Rosh Hashanah doesn’t mean a complete tzaddik; on complete tzaddik one works. Tzaddik in his judgment: between us and the Satan, who is righteous? Certainly us. The Satan is completely evil, he wants the Almighty’s world to explode; we want it to succeed. Without any deep teachings, plain and simple, the Jews are righteous – righteous means only more righteous than that one, and it’s enough and more.
“Shofteni Elokim” – A Nation Not Pious
On this King David says: “Shofteni Elokim verivah rivi migoy lo chasid me’ish mirmah ve’avlah tefalteini” (Tehillim 43). “Goy lo chasid” – he is a nation and not pious either, he is “ish mirmah ve’avlah”, everything he says is backwards. It’s not deep teachings – learn Sefer Shmuel and you’ll see.
Does this mean that King David is perfect? Can a Jew say that he is perfect? Certainly not. When King David related to God, he said: “Certainly the Almighty is always righteous, ‘lema’an titzdak bedavrecha tizkeh beshoftecha’ (Tehillim 51), You will judge me and be righteous.” But when they judge me, I am righteous.
Middat HaMalchut of Holiness Against Middat HaDin of Sitra Achra
This is the middat hamalchut of holiness, which is distinguished from the middat hadin of sitra achra. The middat hadin of sitra achra says, when David fights with the Philistines, perhaps they are righteous. The middat hadin of holiness says, King David is righteous. Ah, you want to speak of King David when he stands before the Almighty? This has nothing to do with you, you Satan, you don’t come in here at all. When I speak with the Almighty, I say vidui.
The Great Lashon Hara – Taking Out of Context
The Trick of the Enemies of Israel
This is one of the great lashon hara that has happened. Haman spoke lashon hara about the Jews, and all enemies of Israel do the same trick – they learn Nevi’im. The old Christians did this: they look in the Nevi’im, in Moshe Rabbeinu, who said “mamrim heyitem im Hashem miyom da’ati etchem” (Devarim 9). All the prophets rebuke the Jews, and they say: “See, you yourselves admit that you are not alive.”
What is Lashon Hara
Lashon hara means one takes something out of its context; the main thing is that one tells private things, secrets. What does secrets mean? What the prophets demand from the Jews and shout at them – it doesn’t make sense that they are the worst they have ever been. This is the Jews before God, and this must not go out; one must not translate the Torah into Greek in this way. This is between the Jews and the Almighty.
But between the Jews and their enemies – is there any doubt that the Jews are righteous, that the Jews are good? One dismisses this through lashon hara. The Torah, the service of Yom Kippur, atones for lashon hara. One doesn’t want to confuse the two things.
Vidui Only Before Hashem – Not Before Flesh and Blood
Vidui one may only say before Hashem, not before flesh and blood. There are people who go around to young men and boys and say: “We know that you have sinned.” Me compared to you? I am a complete tzaddik. Me compared to the entire world I am a complete tzaddik. You want to interfere between me and the Almighty? You want to hear chatati uvagadti, what I must say before God in the innermost chamber? Go to Azazel, perhaps that’s where you belong.
This we did on Yom Kippur literally – sent the goat to Azazel. Chatati uvagadti is the holiest thing that a Jew says before God. So King David said: “lecha ulevadcha chatati” (Tehillim 51), I only sinned before You, only in the matter of Uriah the Hittite. But those who speak lashon hara about me, who take the thing that belongs between me and You – into the ground they should go. Before You I sinned, not before anyone else.
The Depression is the Din of Satan
This is the most important difference between the middat hadin of the kelipah and the middat hadin ha’elyon – the highest of gevurah, or even of binah – against the middat hadin of the lower, of the Satan. They are two different things entirely. The Satan is a copycat: he sees that the father is so pious and criticizes everyone, so he also criticizes everyone. No, you have nothing to criticize.
A Story with a Rabbi in Tel Aviv
I saw a story with a rabbi in Tel Aviv where he grew up; he didn’t hold of Chassidut, he used to criticize Chassidut. But when the Chassidic boys made kiruv there, he was very strongly mekarev them. One of the congregants came and said: “What does this mean? Our Lubavitcher doesn’t hold of Chassidut.” He says: “No, you have no right. I am a great Torah scholar, I may be against Chassidut. But you? For you it is good, and you have no right to interfere.”
Depression says that we are all bad and everyone means badly. No one has to say this; this is only said on Yom Kippur lifnei v’lifnim (in the innermost chamber), between us and the Almighty. Then we go to the gevurah, to the binah, all higher levels. But to the Satan? Not at all — we are righteous. On the contrary, in relation to him we arouse middat hadin (the attribute of judgment): let the Almighty see who is righteous between us and him. “Shofteni Elokim” (Psalms 43), judge me. But you should not become confused between the din of the Satan and the din of holiness, the din of the Shechinah.
The Root of Din — Why Is There Judgment
Why Is the Malchut Concealed
We must understand what is indeed the root of din: why is there actually judgment? Simply because the Satan says there is judgment? No. It says “Tik’u bachodesh shofar bakeseh l’yom chageinu” (Psalms 81), that the Satan becomes concealed. Who conceals the Satan, who conceals the malchut? The Satan. Why does he conceal the malchut? Because “Elokim asah sheyir’u milfanav” (Ecclesiastes 3).
“Vayikra Yitzchak el Eisav” — The Mixture of Din and Kelipah
The Zohar says, this is the story of Yitzchak Avinu — the mixture of the kelipat hadin and the din itself. This is the secret of “Vayikra Yitzchak el Eisav” (Genesis 27), “Vayikra et Eisav bno hagadol” (Genesis 27), and he says “Tzudah li tzayid” (Genesis 27). Eisav is the elder son of Yitzchak, he understood him, he is middat hadin. He calls him: let me hear what kind of lashon hara (evil speech) you have to tell about the world.
The Supreme Counsel of Rivkah
It says: “V’Rivkah amrah el Ya’akov b’nah” (Genesis 27). Rivkah points to the binah, it is a supreme counsel that the Almighty gave for the Jews. Rivkah said: catch Eisav off guard, dress yourself in his garments — go also with middat hagevurah, not with middat hachesed, but with bigdei Eisav (Eisav’s garments). Bring wine from olam habinah, “Yayin hameshumar ba’anavav mi’sheshet yemei bereishit” (Berachot 34) — wine always points to binah elyonah (supernal understanding). And bring it “b’terem,” before Eisav comes; “before” always means a higher level than him.
Rivkah Goes Behind Yitzchak’s Back
Rivkah, as it were, goes behind Yitzchak’s back — one of the wondrous deeds of the Torah. She goes against Yitzchak and gives the blessings to Ya’akov. The secret of the matter is that there is a great reason why there is the gevurah of Yitzchak, the fire, the Akeidat Yitzchak (binding of Isaac). Rivkah is perhaps not entirely a place for the binah, but it is connected to it; Rivkah knows that this is not for its own sake, but for the sake of something higher — a reason that preceded it, there is a reason why there is the din of Yitzchak.
Why Does Middat HaGevurah Exist?
The Question
We say that there is a din elyon (supernal judgment): “Ki lo yitzdak lefanecha kol chai” (Psalms 143), “Hen bikdoshav lo ya’amin v’shamayim lo zachu b’einav” (Job 15), “Hen b’mal’achav yasim t’hilah” (Job 4). A question arises: everything that the Almighty created, He created with wisdom, including the attributes themselves. Rabbi Chaim Brisker says, it says “lifo’el rachamav b’din” — the Almighty is not merciful from His own essence, He is Ein Sof, above all things, but He does mercy, it is all actions, as the Rambam says.
The mekubalim (kabbalists) learn this more deeply, but they agree that what God shows Himself to people in a certain way is all with intention. The Almighty Himself is lav mikol alei midah klal (not subject to any attribute at all), not against the world and not for the world. All these concepts are small levels of alef-bet that are said so that a person should understand Him.
If there is such a perspective of middat pachad Yitzchak (the attribute of fear of Isaac), that one can look and see that in relation to what the Almighty is, even an angel “shamayim lo zachah b’einav” (the heavens are not pure in His eyes) — why does such an aspect exist at all?
The Almighty Is a God of the World
The Almighty has middat rachamim (the attribute of mercy), as the Baal HaTanya says: L’hai alma b’rachamecha harabim rachem aleinu (for this world, in Your great mercy, have mercy on us). When You are not a God of the world, what do we have to do with Your mercy? But since You are a God of the world — “l’hai alma” — You must have mercy on us, because You do not stand apart from the world.
Therefore we understand why there is middat hachesed, and why there is middat hamishpat hatachton (the lower attribute of justice): Melech b’mishpat ya’amid aretz (Proverbs 29) — one must punish what is deserving of punishment, limit the things that cause evil. But middat hagevurah — why does it exist at all? For what purpose was it created? One cannot do anything with it. Yes, if one looks from the perspective of how great the Almighty is — but that is not the reality; the reality is above all this. The absolute truth is not din at all.
What does it mean that there is din and chesed, and one must sweeten the din with the chesed — why is there din if the world cannot understand it? The Ramak says in the introduction: why did the Almighty Himself reveal Himself in such a way that He is a God of the world, a leader, a master of kindness, a master of judgment, a master of order? All these things but why? “Bigin d’ishtamoda’in leih”, “D’lo yitpashet nehora al kol briyah v’eich yod’in leih” (Zohar, Introduction, Petach Eliyahu). The Almighty as He is in Himself cannot be understood; so He did us a favor, “tov v’tov l’heitiv,” and clothed Himself in all garments, forms and images — “U’v’yad hanevi’im adameh” (Hosea 12).
Therefore the things that help the world I understand; but the attribute that is against the world, why does it exist at all? I am not speaking of the sitra achra (the other side) — “ela asah asah l’hai mekateig” — we understand why we need to have a prosecutor. But the root of the prosecutor, why does he exist?
Rivkah’s Question — What Does Yitzchak Have with Eisav?
This is Rivkah’s question: why does Yitzchak call Eisav at all? What does the supernal middat hagevurah have with the Satan, with Eisav? You say, because he is the middat hagevurah — well, why is there a middat hagevurah that can be such a thing at all?
The answer, says Rivkah, is only through Ya’akov coming first. One must go to what is before this, one must bring what Ya’akov knows how to bring — one must blow the shofar, says the Zohar. This brings us up to the level, one must come before Eisav. “Before Eisav” means to understand why there is such a thing at all that can make there be Eisav.
The Parable of the Mother-in-Law
Shamayim Lo Zachu in the Eyes of Binah
This is not stated here in this Zohar, but it is stated explicitly in other places, and the Arizal brings it at length. Why “Shamayim lo zachu b’einav” (Job 15)? “In his eyes” — whose eyes? “Shamayim” points to middat hatiferet, the Ze’ir Anpin; “lo zachu b’einav” means “lo zachu b’einei habinah” (not pure in the eyes of binah). This is the secret of Rosh Hashanah, and one can say it on Yom Kippur.
The Bride and Her Mother
Imagine, there is a bride, and she has a mother, the mother-in-law. The mother-in-law goes and buys a whole wardrobe — clothes, wigs and all the things that are needed — for her daughter, for the bride. Everything is already bought perfectly, each thing has already been checked three times: whether it is sewn well, whether it is the finest quality merchandise, whether it is beautiful and fits.
And the nature of a true ima ila’ah (supernal mother), a mother who wants the bride to have everything as it can be, is that she gets up one day early in the morning and says: dear child, it is still not good enough. I hold that it can still be better. One can still go to another store; I heard that somewhere far away there is another shop that sells a bit more perfectly — the kind of setting, the kind of dress that one will wear for the wedding.
And this can go on several times, repeated God forbid, every year: I realized that it can be even better, and for my daughter there must be the best. This you can call middat hadin. Sometimes from this is actually born middat hadin — one becomes angry and frustrated and tears things up, and someone else comes and says: it was already good yesterday, what do you need? But this is not the root of middat hadin; this is the root of middat harachamim — the attribute that says, I know you can have better, I know you can be the whole thing.
Shamayim Lo Zachu B’einav — Every Year Can Be Better
“Lo zachu b’einav,” says the Zohar in explanation, that every day the supernal realm gets up and says that the heavens are still not perfect: I thought of a new way how it can be better. Tear up yesterday’s, we will not use it. Yesterday’s was very good the day before — indeed, if today were the wedding, we would already have to use that one — but there is still a week before the wedding, we will go buy a completely new one from a greater professional.
This is the meaning that every year that comes, the supernal binah awakens over the world and says that it can be even better. Whoever looks at the new advertisements can see this: what was wrong with the iPhone 17 that we need the iPhone 18? The email says, it was indeed perfect, nothing was missing, but I hold that it can be even better.
The Foolish Eisav — Breaking the Old Before the New Exists
From this comes the foolish Eisav, when he thinks it means him. It will be even better, he thinks that we will break the old, we just need to break. No, we do not need to break anything before we have the new. There is one who wants to break the old before he has the new — then this is a destruction of the world, like the flood, Hashem lamabul yashav (Psalms 29), and this will never be done. First one should make a new one.
This means, Ya’akov should first go make a new one, and begin to understand. He goes to his mother, who explains to him: it must be much better. Your father has “Mat’amim ka’asher ahav” (Genesis 27) — what was wrong with my dinner? It can be better. Says Rivkah: I also know that it can be even better, go bring shnei gedayei izim (two young goats) (Genesis 27), we will make even better.
“Vayavei Lo Yayin Vayesht” — A Completely Different World
“Vayehi ach yatza yatza Ya’akov v’Eisav achiv ba mitzaydo” (Genesis 27). The moment that Ya’akov has already come, “Vayavei lo yayin vayesht” (Genesis 27) — there it says a double expression, “vayavei lo.” Says the Zohar, this means “what is needed he brought before him.” He did not simply bring “lo yayin,” he began to understand that there can be a completely different world.
If one would not have agreed, one would not have approached the level, one would not have said: yes, I also hold that Mashiach can come this year. There does not have to be anything that exists — everything that exists is indeed perfect, but it can be twice as perfect. This is the act of teshuvah that one does with the shofar, with which one catches Eisav off guard.
Aseret Yemei Teshuvah — One Makes Plans and Dreams
Says the Zohar, with this Ya’akov runs away, just as he ran away from Eisav for twenty-two years. He goes between Rosh Hashanah and Yom Kippur — aseret yemei teshuvah (the ten days of repentance). What does one do in aseret yemei teshuvah? One says: you are right, Eisav, it can be much better, and one prepares for the better. One makes plans, ideas, dreams — one cannot yet do it, a whole year one will do it. This is true service.
One should not think that one can do teshuvah in aseret yemei teshuvah with foolishness, with accepting resolutions and not feeling bad, and repeating God forbid right after the holiday. A thing that truly works is that one can imagine, one can envision plans. “V’aseh li mat’amim ka’asher ahavti” (Genesis 27) — you see that the world is not good enough, write yourself a plan, a dream of how it will look when Mashiach comes.
Eisav Becomes Angry — Take It, We Are Making Better
“Kishmo’a Eisav et divrei aviv vayitz’ak tze’akah gedolah u’marah ad me’od” (Genesis 27). Eisav becomes very angry. One says to Eisav: you are angry? If I gave you a gift — Ya’akov Avinu gave four hundred goats, two hundred rams, twenty — do you know why? Because I am going to make better ones. I have the angels of Eretz Yisrael, “Vayikra shem hamakom hahu Machanayim” (Genesis 32); a completely new year is coming.
All the abundance that was — you think it is not coming to us? You are right, because we deserve much better. Everything that I bought from Lavan, genavti yom u’genavti laylah (stolen by day and stolen by night) — take it, Eisav. I am going to make ten times better here. You are right, it can be better; I have long caught you out. Take it, Eisav, be happy with that.
Ya’akov Builds a Sukkah — The Love of the Holy One Blessed Be He for Israel
Ya’akov goes to build a sukkah: we will rejoice in the sukkah, and Eisav can go on his way to Se’ir with everything that was last year. All the sins he can also take along, as Rabbi Yitzchak of Berditchev said — “v’shilach otam al rosh hasa’ir” (and send them on the head of the goat). We will make new mitzvot, everything will be a completely new level.
This is the love of the Holy One Blessed Be He for Israel, the love of His supernal people. And this is the reason why there is at all a middat hagevurah — not because it cannot be that the world should be destroyed, but because it brings out that the world should be twice as good. This means one sweetens the gevurah with the elevation of malchut to binah. This is done on Yom Kippur, and this is also the secret of Parashat Ha’azinu. With this may one have a joyous Shabbat, accomplish all good things, and make good plans and good dreams.
הקב"ה לוקח ושמח בנו ואנחנו לוקחים ושמחים בו | זוהר פקודין מצוות לולב ערב סוכות תשפ"ז
הקב"ה לוקח ושמח בנו ואנחנו לוקחים ושמחים בו | זוהר פקודין מצוות לולב ערב סוכות תשפ"ז
▶ לצפייה ללא יוטיוב / Watch without YouTube ✕ חזרה ליוטיוב / Back to YouTube
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
סוד “ולקחתם לכם” — המצוה האחרונה בספר הפקודים
הקדמה: שיעור קצר ערב יום טוב
הואיל ומדובר בערב יום טוב, ואין הזמן מצוי בשופי, נסתפק בשיעור קצר. שיעור זה נערך ערב סוכות על סוד הפסוק והמצוה ‘ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר׳ (ויקרא כג, מ). כבר למדנו שני שיעורים בענין זה יותר קרוב לפשט, שלא על דרך הזוהר, ועתה מבקש אני פשוט להעמידכם על דברי הזוהר הקדוש בפקודין.
למדנו שזוהי המצוה האחרונה. אמנם היה חלק שנשמט בשיעור הקודם, כמדומני, אך על כל פנים זוהי המצוה האחרונה בזוהר, מתוך ספר המצוות שכתב הזוהר בספר הפקודים דמרא עלמא. המצוה האחרונה היא מצות לולב, פקודא מ״ז, שהרי לא מנה אלא ארבעים ושבע מצוות, כפי שלמדנו.
סדר המצוות בספר הפקודים
הסדר הוא כך: מתחילה מדבר הזוהר במצוות העיקריות שבכל יום — מצות יחוד ה׳, מציאות ה׳, מצות אמונה, מצות קריאת שמע, תפילה, תפילין, ציצית, מזוזה, כל המצוות שבכל יום ויום, וברכת כהנים אף היא מצוה חשובה אצלו. לאחר מכן הוא מתחיל בסדר של שבת, של ימים טובים, וכך מתגלגל הסדר של הימים הטובים מפסח ועד תשרי, עד סוכות.
נמצא שהמצוה האחרונה שהוא מונה בכלל — אחר שכבר אמר אולי את מצות ישיבה בסוכה — היא מבין שלוש המצוות האחרונות: מצות ישיבה בסוכה, ומצוה מ״ו היא מצות קרבנות של סוכות, ולאחריה מדבר הוא מעט אודות שמיני עצרת, אך אינו מונה עליו מצוה בפני עצמה כאן. ואחרונה היא מצות נענוע לולב, נטילת לולב, ‘ולקחתם לכם׳ (ויקרא כג, מ), נטילת לולב בסוכות.
החידוש שבנוסח הקצר של הזוהר
והזוהר, כדרך הפקודין, חוזר ומזכיר דברים שכבר האריך בהם במקום אחר, אלא שהוא כוללם במילה אחת, ופעמים רבות באותה מילה אחת גנוז חידוש. אמנם עדיין לא בדקתי היטב, אך נראה לי כי בנוסח שהוא אומר, ואפילו במילה אחת, יש חידוש גדול, יש בהירות גדולה שלא נאמרה קודם לכן, על כל פנים לא באותה בהירות. משום כך ראוי ללומדו כאן, ולחדד מעט את הנקודה.
לשון הזוהר: לנטלא לולב בההוא יומא
המצוה והמינים
כך אומר הזוהר: המצוה היא ליטול לולב באותו יום, ביום הראשון, בההוא יומא. אומר הוא, ‘לנטלא לולב בההוא יומא׳, באותו יום, היינו ביום הראשון, שנאמר ‘ולקחתם לכם ביום הראשון׳ (ויקרא כג, מ), ‘ואינון זינין דליין׳, המינים, מיני הלולב, כלומר שיש ליטול את הלולב עם מיניו.
והרי בפסוק נאמרו סתם המינים, נאמר ‘פרי עץ הדר כפת תמרים׳ (ויקרא כג, מ) וכן הלאה, אך בגמרא נקראת המצוה תדיר בשם מצות נטילת לולב. ואף שהמילה לולב אינה כתובה כלל בפסוק — אמנם מילה זו נזכרת בחומש — במשנה קורא לה כולה בשם לולב, וכל שאר החלקים נקראים מיני הלולב, כאילו שייכים הם אליו. וכן הוא לשון המשנה במנחות, ארבעה מינים שבלולב, המינים שבלולב. הרי כל הקבוצה, כל החבורה, כל הענין — האגודה כולה נקראת לולב, ומנענעים לולב, כלשון הברכה ‘על נטילת לולב׳. ואחר המינים, הלולב, מתווספים אליו עוד דברים. ויש בזה ביאורים עמוקים יותר, והזוהר אכן עומד על הטעם שכולם נקראים בשם לולב, ונגע בזה מעט. אך זהו שם המצוה: ליטול את הלולב ומיניו באותו יום, בעיר סוכות.
הפסוק עצמו הוא סוד
אומר הזוהר בלשון קצרה ביותר, ואקרא את הדברים כולם: אומר הוא, ‘והאי רזא׳, זהו הסוד — לא סוד הענין שיש ליטול את הלולב באותו יום, אלא שהפסוק עצמו הוא סוד.
ומהו שהפסוק עצמו הוא סוד? הרי האריכו בזה במאמרים שכתבו. אין הפסוק מפורש בבירור מה יש לעשות בלולב. ובאמת הרי הפסוק כמדרש פליאה ממש: ‘ולקחתם לכם׳ ו׳ושמחתם׳ (ויקרא כג, מ). מה, מתי, כיצד, באיזה אופן יוצא מזה ‘ושמחתם לפני ה׳ אלקיכם׳ (ויקרא כג, מ)? מהו פשרו של הלולב? הוא סוד.
וקמיה חבריא: כולנו חברים
חברי הזוהר וחכמי התלמוד
אומר הזוהר, את הסוד כבר העמדנו, כאשר כבר ביארנו, ‘וקמיה חבריא׳. כוונתו שהזוהר עצמו כבר ביארו. ‘וקמיה חבריא׳ — פעמים יכולה לשון זו לרמז על חברי הזוהר עצמם. אך נראה לי שכאשר מדגיש הזוהר שאף אנו דיברנו בזה ואף החברים דיברו בזה, כוונתו שכן דרכו של הזוהר לדבר כאילו הכל הוא מרבי שמעון בר יוחאי וחביריו.
הזוהר מדבר כאילו החברים — הם בכלל שאר התנאים, שאר האמוראים אף הם, שאר חכמי התלמוד שאנו קוראים להם חכמינו זכרונם לברכה, וכל שאר חכמינו — שכולם מבארים בספריהם, כל אחד במקומו, ענייני המצוות, ההלכות, הטעמים.
כיצד צריך יהודי לחשוב: כולנו תלמידיו של הקדוש ברוך הוא
אומר הזוהר, אנו כבר דיברנו בזה די הצורך, ואף החברים שלנו. וכך צריך יהודי לחשוב: כולנו חברים של הגמרא, כולנו חברים של התנאים. כלומר, אנו חברים, שנינו יחד, מקבלים באותו מקום עצמו.
ומה החילוק בין רב לתלמיד לבין חבר? כשאנו אומרים ‘רבותינו זכרונם לברכה׳, אנו אומרים שהם למעלה מאיתנו, הם מקבלי התורה, ומהם אנו מקבלים. אך הזוהר עומד במקום שבו הוא מבין שהם חברינו. והיכן מוצאים דבר כזה? שמעון בר יוחאי וחבריו — חברינו.
הרי כולנו אחד. חבר הוא אחד. שני אנשים שהלכו אצל רב אחד, שניהם חברים, כלומר על אותה דרגה, שניהם מקבלים. וכך חושב הזוהר: כולנו חברים. ומדוע? לפי שכולנו תלמידיו של הקדוש ברוך הוא, ‘כל בניך למודי ה” (ישעיה נד, יג). כולם תלמידיו של הקדוש ברוך הוא, כולם תלמידיו של משה רבינו, שאף הוא תלמיד היה של הקדוש ברוך הוא. משה היה התלמיד הראשון, והקדוש ברוך הוא היה הרב הראשון.
ואף מה שאנו לומדים תורה, כולנו תלמידיו של משה רבינו. כולנו חברים — אנו, התנאים, האמוראים, ומה שהיה לפני התנאים, הנביאים — כולנו חברים באותו בית המדרש, באותה ישיבה שנקראת ישיבת משה רבינו, מפי הקדוש ברוך הוא, ואת אותה תורה עצמה אנו לומדים. ומה שהם מבארים, הרי כולנו התקשינו באותה קושיא עצמה, שהרי אף לתנאים הוקשה: מהו סוד הלולב? לכולנו הוקשתה אותה קושיא. אהה, אומרים לנו כאן פשט, אומרים לנו שהתנאים כבר אמרו פשט, אהה, חברינו כבר ביארו מעט. אומר הזוהר, אנו כבר ביארנו בעצמנו בספרנו, וחברינו כבר ביארו אף הם.
המדרשים הם סודות
וכוונת הזוהר כאן לומר עוד דבר עמוק. שהמדרשים על הלולב כבר ביארו ממש את סודות הזוהר. אומר הוא, כל אחד יודע שכל סודות הזוהר בנויים ומחוברים עם הדרכים שבמדרשים, אלא שהמדרש מדבר בנוסחו יותר על דרך הנגלה, כלומר, לעולם לא נזכרת בו ספירה, לעולם לא נזכרים בו ענייני אלוקות ממש, שהרי כידוע המדרש כתוב בהעלם.
כך למד הרמב״ם, וכך קיבלו כל החכמים, שהמדרשים אינם תמיד כפשוטם, אינם ליטרליים, והרמב״ן ביאר זאת פעמים רבות. הרמב״ן מתפלמס פעמים הרבה עם רש״י, שכשמביא רש״י מדרש, אומר הרמב״ן, אין הפשט בפסוק כדבריך; ומלבד זאת, אף את המדרש אין אתה מבין, שהרי אין כוונת המדרש לומר פשט פשוט, אלא כוונתו לסוד. והזוהר הולך תמיד בדרך זו: המדרשים הם סודות.
ופעמים הסוד גנוז יותר, וקשה להבין את המדרש, ופעמים המדרש בהיר יותר, ואפשר להבין מיד מתוכו מהו הפשט — וזהו הסוד. אומר הזוהר, את הסוד, סוד הלולב. הלולב הוא סוד, ואין איש מבין. אתה יכול לשאול יהודי פשוט, ואף שיש טעמים פשוטים, אך במחילה הם קלושים, בקצרה, מעשיות רפויות.
הסוד — ללולב בוודאי יש סוד. שהרי נאמר בו ‘ושמחתם לפני ה׳ אלקיכם שבעת ימים׳ (ויקרא כג, מ). בוודאי יש בזה משמעות, שבלולב זה משמחים אנו את הקדוש ברוך הוא, והוא שמח עמנו ואנו שמחים עמו. עוד נראה בזוהר כיצד מעמיד הוא את הדבר. על כל פנים, ללולב בוודאי יש סוד, והמדרשים כבר גילו את הסוד כמעט קרוב לדרך הזוהר. אין נזכרת במדרש המילה ספירות, אך כבר ביארו החברים, ומי שלומד מדרש כבר יודע כמעט מה עתיד הזוהר לומר.
הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל: מראה הראי של “ולקחתם לכם”
נשיאות המצוות: מה שנעשה למעלה עושים בנו
ומה אמרו? אומר הזוהר בקיצור, כך: ‘כמה דקודשא בריך הוא נטיל להון לישראל בהני יומין וחדו בהון׳ — כשם שהקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל.
‘ולקחתם לכם׳ (ויקרא כג, מ) — נאמר שאנו ניטול. אך כך אומר הזוהר, כל אחד יודע, שכל פסוק בתורה האומר לנו לעשות אינו אלא שיקוף, אינו אלא צל, של דבר שכבר נעשה למעלה. ולמדנו שם את סוד כל המצוות הנקרא נשיאות, נשיאות המצוות. שם נאמר להיפך, שמה שאנו עושים נעשה למעלה, כפי שכבר ביארנו. אך זה מתחיל בכך שמה שנעשה למעלה עושים בנו, ואנו עושים אחר כך. ‘מה הוא אף אתה׳ (שבת קלג ע״ב) — מה הקדוש ברוך הוא עשה מעשה בראשית, הוא עושה אותנו שותפים למעשה בראשית; הקדוש ברוך הוא עושה מעשה מרכבה, הוא עושה אותנו מעשה מרכבה.
פסוקי הלקיחה
הרי ‘ולקחתם לכם׳ פירושו שאנו ניטול. אך יש להבין שהדבר החל ממשהו שהקדוש ברוך הוא כבר נטל. וכך בוודאי מתחברים המדרשים כאן מיד בתחילת ‘ולקחתם לכם׳ עם כל מיני מקומות שנאמרה בהם לקיחה. המדרש מדבר אף בפסוקים אחרים שנאמר בהם שאנו ניטול, אך יש גם מקומות שנאמר בהם שהקדוש ברוך הוא נטל.
הקדוש ברוך הוא אומר ‘ויקחו לי תרומה׳ (שמות כה, ב), ואומר המדרש, קחו אותי עצמי. והקדוש ברוך הוא נטל, ‘ולקחתי אתכם לי לעם׳ (שמות ו, ז). ו׳ולקחתי אתכם לי לעם׳ הוא השיקוף, מראה הראי של ‘ולקחתם לכם׳. וכך אכן דורש הזוהר. אינו מביא את הפסוק, אך הוא חושב על פסוק זה, או על פסוק אחר שהוא ענין דומה.
‘ולקחתם לכם׳ פירושו קחו לכם. ומהו קחו לכם? מדוע יהא אדם נוטל? כיצד יבוא פסוק שהקדוש ברוך הוא אומר לאדם קחו לכם? הפשט הוא שהקדוש ברוך הוא כבר נטל. ומה נטל הקדוש ברוך הוא? אומר הזוהר, ונאמר לאחר מכן ‘וסמכתם׳. אומר הזוהר, הקדוש ברוך הוא נטל את ישראל, ‘ולקחתי אתכם לי לעם׳.
הקדוש ברוך הוא שמח בישראל
הקדוש ברוך הוא נטל את ישראל, ושמח בהם, כמו שנאמר ‘כי ישוב ה׳ לשוש עליך לטוב׳ (דברים ל, ט). הקדוש ברוך הוא שמח בישראל, הוא נטל את ישראל. ואלו פסוקים מפורשים, שבשעה שטוב לישראל — היינו יום טוב, לאחר שהיו ראש השנה ויום כיפור, ועמדו בהם, וישראל ניצחו — הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל.
כלומר, הוא בוחר, ‘ובחר בעמו ישראל באהבה׳, ‘ובחר בעמו ישראל בשמחה׳. הקדוש ברוך הוא שמח בישראל, הוא נוטל אותם. הרי ‘ולקחתם לכם׳ מתחיל בכך שהקדוש ברוך הוא נוטל בימים אלו את ישראל ושמח בהם.
סוד יום כיפור: שהקדוש ברוך הוא יוכל ליטול אותנו
ודבר מעניין ביותר ביאר הזוהר. זה אינו כתוב במדרש כפי שידוע לי, ואומר אני שהחצי השני כתוב במדרש, והזוהר רק מבאר שהמדרש בא מזה. הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל, לפי שהוא מבין שזהו פירושו של יום כיפור, שהקריבו עצמם, ‘כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם׳ (ויקרא טז, ל).
ומדוע צריך להיטהר? לפני ה׳. כדי שנוכל לבוא לפני ה׳, כדי שהקדוש ברוך הוא יוכל ליטול אותנו, יש להיטהר, ויש שהקדוש ברוך הוא ימחל על כל העוונות. וזה בשבילו. וזהו פירוש ‘למען שמי אאריך אפי׳ (ישעיה מח, ט). הקדוש ברוך הוא צריך למחול על כל העוונות בעדנו, לפי שהוא צריך שיוכל ליטול אותנו, לכן הוא צריך שיוכל למחול על כל העוונות, שיוכל לכלול את כל העוונות.
הקדוש ברוך הוא מוחל על כל העוונות, ונוטל אותנו בשמחה. הקדוש ברוך הוא מנענע ענינים עם ישראל. זהו הדבר הראשון. הקדוש ברוך הוא אוחז בישראל, מחבקם, נוטל אותם, ‘ולקחתי אתכם לי לעם׳, זהו ‘ולקחתי לי׳, ‘ולקחתי אתכם לי׳. הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל לעצמו.
וחוזר חלילה: מה שיהודי עושה משקף מה שהקדוש ברוך הוא עושה
ומעתה, כשיודע אדם שמה שיהודי עושה משקף מה שהקדוש ברוך הוא עושה, שוב הדבר נוח, וחוזר חלילה. לאחר שיהודי עושה, הוא כבר מעורר את המידה שהקדוש ברוך הוא כבר עשה, כבר העמיד, שכן הקדוש ברוך הוא העמיד את הדבר כך שיתנהג הלאה.
אומר הזוהר, כשם שהקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל בימים אלו ושמח בהם, אף הכי, אף ישראל, ‘ישראל נטלו ליה לקודשא בריך הוא לחלקא׳, נוטלים את הקדוש ברוך הוא לחלקם, ועל דא ‘ולקחתם לכם ביום הראשון׳ — כלומר, קחו אותי. כשם שאני נוטל אתכם, זו העת, זהו הזמן שבו הקדוש ברוך הוא נוטל אותי. וזאת הזכיר, מה שנתגלה, ולחשוב על זה, שהרי הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל, וישראל נוטלים את הקדוש ברוך הוא.
המדרש: פרי עץ הדר זה הקדוש ברוך הוא
דרשת רבי עקיבא
וזה כתוב במדרש, מדרש מפורש. ובכל המדרשים על הפסוק ‘ולקחתם לכם׳, אומר רבי עקיבא — ומובא ברמב״ן כאן על הפסוק, והרמב״ן מבארו על פי קבלה, ובוודאי הזוהר מתחבר עם הסוד שביאר הרמב״ן על פי קבלה.
אומר המדרש, ‘ולקחתם לכם פרי עץ הדר׳, אומר רבי עקיבא, פרי עץ הדר זה הקדוש ברוך הוא, כמו שנאמר ‘הוד והדר לבשת׳ (תהלים קד, א). כפות תמרים זה הקדוש ברוך הוא, כמו שנאמר ‘צדיק כתמר יפרח׳ (תהלים צב, יג). וענף עץ עבות זה הקדוש ברוך הוא, כמו שנאמר ‘והוא עומד בין ההדסים׳ (זכריה א, ח). וערבי נחל זה הקדוש ברוך הוא, כמו שנאמר ‘סולו לרוכב בערבות׳ (תהלים סח, ה).
כל אחד מן הפסוקים מגלה סוד, מדוע נקרא הקדוש ברוך הוא באותם שמות. והרמב״ן מבאר באריכות שזה מרמז על המידות השונות, הספירות השונות של הקדוש ברוך הוא, שכל אחת מהן מרומזת בעץ הדר, כפות תמרים, וענף עץ עבות, וערבי נחל. הזוהר במקום זה אינו נכנס לפרטים — במקומות אחרים הוא נכנס לזה — ואף אנו לא ניכנס לזה.
לולבו של הקדוש ברוך הוא ולולבם של ישראל
אך מה שהזוהר מבהיר כאן הוא, שזה כבר שיקוף. הואיל וזו העת שבה הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל, וזאת יודע כל אחד. והמדרש כאן, עוד מדרש — אף זה מדרש שאותו יודעים פחות אנשים, מדרש קבלי עמוק יותר, אך את המדרש הנגלה יודע כל אחד. המדרש דורש שפרי עץ הדר וחבריו הם כנגד האבות, או כנגד ארבעת סוגי היהודים, וזה מדרש רעיוני מאוד.
הרי יש כאן שני צדדים: מהו כנגד ישראל ומהו כנגד הקדוש ברוך הוא. הקדוש ברוך הוא נוטל לולב, כשם שלקדוש ברוך הוא יש תפילין המדברות בישראל, ולישראל יש תפילין המדברות בקדוש ברוך הוא. אותו דבר — לקדוש ברוך הוא יש לולב, שבלולבו של הקדוש ברוך הוא מדובר בישראל. לולבו של הקדוש ברוך הוא הם ישראל, ארבעת סוגי היהודים, או ארבעת האברים של כל יהודי, גופו של היהודי שעליו נדבר, או שלושת האבות, כל מיני דברים. זהו הלולב, ‘ולקחתי לי׳, מה שהקדוש ברוך הוא נוטל.
לשון קיחה כמו קידושין
אומר הקדוש ברוך הוא, כך יטלו ישראל ‘לכם׳. ומה יטלו? יטלו את הקדוש ברוך הוא. וה׳ולקחתי׳, נראה לי שזו לשון קיחה כמו קידושין, ‘כי יקח איש אשה׳ (דברים כד, א), כלשון קיחה זו יש כאן פשט. ‘ולקחתם לכם׳ כמו ‘כי יקח איש אשה׳. כטבעת קידושין, כטבעות שעושים על הלולב, כידוע.
הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל, וישראל נוטלים בעצם באותו ענין עצמו. ואפשר לשאול את הזוהר במקום אחר, שהוא אומר שיש חקירה בפסוק ‘כי יעקב בחר לו י-ה׳ (תהלים קלה, ד): אפשר לקרוא את הפסוק שהקדוש ברוך הוא, י-ה, בוחר ביעקב, או שיעקב בוחר בי-ה. איזה מהם? זה שניהם. כלומר, אותו דבר עצמו — באותה פעולה שבה הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל, נוטלים ישראל אותנו. וזהו סוד כל הזוהר, שהזוהר אומר ‘באתערותא דלתתא אתער לעילא׳, שכאשר אנו נוטלים את הקדוש ברוך הוא, נוטל הקדוש ברוך הוא אותנו. זה אותו דבר עצמו, ואיננו מבארים זאת עתה באריכות, אך הם דברים ידועים.
רזא דקומתא דאדם: סוד דמות האדם
ישראל נוטלים את הקדוש ברוך הוא לחלקם
והלאה אומר הזוהר, שבימים אלו נוטל אותנו הקדוש ברוך הוא, וזו כוונת ההילולא: כשם שהקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל ושמח בהם, כך נוטלים ישראל את הקדוש ברוך הוא ושמחים בו. כלומר, הם נוטלים אותו ובוחרים בו לחלקם, כשם שהקדוש ברוך הוא נטל את ישראל שיהיו כביכול שלו, לא רק כפי כל האמיתות, כל האריכות שהדבר מכיל.
וזהו הדבר, ישראל נוטלים את הקדוש ברוך הוא שיהיה שלהם, בכל האריכות שהדבר מכיל. ‘ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה׳ (שמות לג, טז), ישראל מבקשים מן הקדוש ברוך הוא ברית שיהיה שלהם. אומר הזוהר: ‘ודאי רזא׳, ומסיים, ‘דא רזא, לולב וזנוהי דא רזא דקומתא דאדם׳. זהו סוד הלולב.
קומת האדם ואברי הספירות
ועתה נבוא מעט מן הכלל אל הפרטים. הלולב הם מינים שהם סוד דמות האדם. וזה עוד, כפי שכל אחד יודע, שהמדרש אומר שהלולב הוא כנגד הדומה לפה, דומה לעין, וכן הלאה, דומה לחוט השדרה. ומשום כך הלולב הוא העיקר, שהרי על חוט השדרה עומד כל האדם. זה כקומת האדם. ‘זאת קומתך דמתה לתמר׳ (שיר השירים ז, ח).
ומה מראה זאת הלולב? שכשרואים אדם, רואים את קומתו. אמנם בקומה יש עיניים ויש כל דבר, אך הכל הם אברי האדם, ואת מה שרואים אפשר לקרוא קומת האדם, הלולב. ומזה נקרא לולב. וזו בוודאי כוונת מה שאנו אומרים שהקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל עם כל אבריהם, אך בוודאי כוונת הזוהר לדבר עמוק יותר.
כידוע, כל אחד יודע שסוד הזוהר הוא להבין שאברי האדם הם אף אברי השכינה, כאברי הספירות כביכול. הקדוש ברוך הוא אינו גוף, ‘אין לו דמות הגוף׳ (יגדל), ואין כאן מקומנו לבאר. אך לקדוש ברוך הוא יש אף כביכול גוף, קומה שבה הוא מתגלה בעולם, ובמעשיו ובאופני התגלותו הקודמים למעשים, יש כביכול גוף.
המשמעות הכפולה של האברים
וכשנאמר שהלולב דומה לפה ודומה לעין, שוב יש כאן משמעות כפולה. הכוונה לפה ולעין של ישראל, שזה מראה שהקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל. זהו הפירוש, הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל עם פיהם, עם עיניהם, עם שפתותיהם, וכן הלאה. וזה מראה אף על דמות דיוקנו של יוצר בראשית כביכול, על צלם אלקים, הצלם, דמותו של הקדוש ברוך הוא.
כשנוטלים את העיניים, זהו הדומה לעין, ההדסים הדומים לעין, מראה שהקדוש ברוך הוא מסתכל בישראל. ומה שהערבות דומות לפה מראה שהקדוש ברוך הוא מדבר עם ישראל, ‘קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות׳ (שיר השירים ב, ח). ומה שכפות תמרים דומות לחוט השדרה מראה שהקדוש ברוך הוא מחזיק את ישראל, כביכול חוט השדרה. הקדוש ברוך הוא הוא חוט השדרה של ישראל. זהו ‘עוז וחדוה במקומו׳ (דברי הימים א טז, כז), ‘ה׳ עוזי ומעוזי׳ (ירמיה טז, יט). הקדוש ברוך הוא הוא התוקף, חוט השדרה. כשאומרים על אדם את חוזקו, אומרים שיש לו גב, עמוד שדרה. חוזקם של ישראל, זהו הקדוש ברוך הוא. זאת מראה חוט השדרה, הלולב.
והאתרוג מראה שהקדוש ברוך הוא הוא לבן של ישראל, הקדוש ברוך הוא הוא ליבנו. אלו כל הדברים שהוא מראה, וזה פשט הזוהר על מה שאנו נוטלים את כל המינים.
נקודת ההזמנה: כיצד הלולב מחבר את השמחה
השאלה: כיצד מתחבר הלולב עם שמחת יום טוב
ומבקש אני להוסיף אך את הנקודה שלמדנו, שלמדנו וכתבנו, ונראה לי שהיא נקודה של אמת: שעל כל דבר צריך הזמנה, יש להבין את השמחה. נאמר ‘ושמחתם לפני ה׳ אלקיכם שבעת ימים׳ (ויקרא כג, מ). אין עומדים שבעה ימים תמימים עם הלולב. אמנם היו אנשי ירושלים שעמדו יום שלם עם הלולב, אך אנו איננו נוהגים כך, ואף אין זה החיוב.
כלומר, בפשטות הסדר הוא שבהלל נוטלים את הלולב, בבוקר, ובשבת אין נוטלים כלל. על כל פנים, נוטלים לולב בבוקר, או כל היום, שכל היום כשר לקריאת ההלל, אך למעשה אין נוטלים אותו יום שלם אלא חלק מן היום.
והשמחה בוודאי שמחה. שמחה בפשטות פירושה שלמים. שמחה עושים אחר כך, עורכים סעודה גדולה, רוקדים. אף הריקוד הוא סעודה גדולה. ואפשר לומר שיש חיוב מפורש לרקוד ביום טוב. נאמר חג, וחג מלשון חגיגה, חג מלשון ריקוד, להקיף ולעשות הקפות עם הלולב, או בלא הלולב, לאחר מכן, בלילה, בבוקר. אלו כל הדברים שאנו עושים.
והנה, כל הדברים הללו טובים, טובים עד מאוד. אך כיצד מתחברים הם עם הלולב? נראה לי שזו שאלה שיש לאנשים למעשה, ולכן אני אומר כוונה, אומר כוונה, יש לי כוונה, בבוקר היה לי לולב, כל אחד בדרכו ובכוונתו, טוב מאוד. אחר כך הולכים הביתה, מתפללים הלאה, אוכלים סעודה, מתוועדים, עושים כל שמחות יום טוב. כיצד מתחברים כל הדברים הללו עם הלולב?
הלולב הוא החיבור של שתי השמחות
חושב אני כוונה, וכבר יזכרו את הכוונה בעת נטילת הלולב. נראה לי שזה פשט, ובניתי מעט את הפשט מדוע אני חושב כך. שהרי הפשט הוא, כמו שאומר הזוהר, שהלולב הוא החיבור של שתי השמחות. הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל ושמח בהם, וישראל נוטלים את הקדוש ברוך הוא, ‘ולקחתי אתכם לי׳, ישראל אומרים ‘ולקחתי אתכם לי׳, ופרי הצד מראה על הקדוש ברוך הוא, ומראה על ישראל, מראה על צלם אלקים, שהם צלם אלקים זה.
ופשט הכוונה המיוחדת בלולב הוא, שעל ידי הלולב נעשים הימים חשובים. כלומר, למדנו בזוהר שכל דבר צריך הזמנה. אין שום דבר, בין שאומרים ‘הנני מוכן ומזומן׳ — למי שנוהג כך — ובין שצריך לאומרו, בין שצריך לחושבו, בין שצריך לעשותו: כל דבר צריך הזמנה.
משל החתונה
כלומר, כמו כביכול, אדם עושה חתונה, צריך להזמין. ואפשר לשאול קושיא: וכי סבו לא יבוא בלא הזמנה? הרי הוא יודע שיש חתונה, אך ראוי שישלח לו הזמנה. וההזמנה, כמו שהוא אומר, הגשמיות אולי תבוא בלעדיה. אך הרגש שיש לאדם חבר חשוב או קרוב חשוב או רבו, שהוא רוצה לקרוא לו לשמחתו — צריך לקרוא לו.
ואפילו יבוא בלא שקראוהו, כשהוא בא בלא שקראוהו, הוא בא באופן כזה שאינו בא עם לבו, אינו בא עם רצונו, אינו בא — אפשר לקרוא לזה — עם פנימיותו, עם דרגתו הרוחנית; אינו בא, בא הוא בחיצוניות, בא עם עורו, אינו בא עם פנימיותו. וכדי שיבוא בפנימיות נדרשת בקשה. זהו טבע בני אדם.
הטבע הרוחני: הזמנה מילתא
וזה אף הטבע הרוחני. הטבע הרוחני הוא שכשעושים הזמנה בא אף הקדוש ברוך הוא. הקדוש ברוך הוא בא מעצמו. וכמו שאומרים, אף חבר קטן שבא בלא הזמנה, הקדוש ברוך הוא בא. לשמחות של ישראל בא הקדוש ברוך הוא, באים הסבים, בא הכל, באים האושפיזין.
אך מדוע אנו מזמינים? הן הזוהר אומר שרבי אבא היה נוהג להזמין את האושפיזין. ומדוע צריך להזמינם? הרי הם באים, בין כך ובין כך. הפשט הוא שהם באים, אך צריך להזמין. דבר שבקדושה טעון הזמנה. יש הלכה, הזמנה מילתא לדבר שבקדושה, נדרשת הזמנה. בעבודה זרה אין הזמנה, אך לדברים שבקדושה נדרשת הזמנה, וההזמנה מועילה.
ומה מועילה ההזמנה? מועילה היא שכשיורדת הקדושה, כשבא הקדוש ברוך הוא עמנו, הוא בא בהזמנה. כלומר, ברצון, ברצון שניהם, והדבר מוציא את רצון שניהם, פנים בפנים מוציא זאת.
השמחה צריכה להיות שמחה לפני ה׳
אי אפשר סתם לשבת אל צלחת בשר
הואיל ואנו רוצים לעשות שמחה, אנו רוצים לשמוח, אנו רוצים ששמחתנו תהיה שמחה לפני ה׳, ואנו רוצים להבין מה פשר הדבר — צריך לקרוא לו. אי אפשר סתם לשבת אל צלחת בשר ויין ולומר, זו שמחת השם. זו שמחת כרסו.
וכיצד נעשית שמחת הכרס לשמחת השם? בוודאי על ידי נתינת צדקה, זה בוודאי חלק מכל המינים. זהו רמז כל ישראל, אך אולי צריך עוד דרך לרמז מדוע כל המינים כך מובנים, שנאמר ‘ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך׳ (דברים טז, יד). זה חלק מן השמחה, וזה עושה, כמו שאומר רש״י, ‘אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך׳.
וזה אף העיקר, זו דרך העיקר לבאר את האושפיזין, כפי שמפורש, שצריך להזמין אורחים ממש. ואם אין לו אורחים, ישלח כסף למי שיהיו לו אורחים, וכיוצא בזה — לתת צדקה ערב סוכות, ערב יום טוב, לאדם, שיהיה לישראל ליום טוב. זו הדרך העיקרית האחת כיצד מזמינים את השכינה.
כיצד קוראים לשכינה: בדל לולב
אך מלבד זאת, צריך כפשוטו להזמין את השכינה. וכיצד קוראים לשכינה לשמחת יום טוב שלנו? בדל לולב. ומדוע בלולב? כבר דיברנו, לפי שהלולב מראה כביכול על גוף הספירות, מראה על הדרך שבה הקדוש ברוך הוא מראה עצמו בעולם. כך הוא החוק, כך היא גזירת הכתוב.
ומדוע דווקא הלולב? אין זה עתה עניננו. כשנוטלים לולב, ניגשים אל הקדוש ברוך הוא, הולכים לבית המדרש, אומרים הלל, עומדים עם הלולב לפני ה׳, אומרים לו ‘אודך כי עניתני׳ (תהלים קיח, כא), אומרים לו ‘הודו לה׳ כי טוב׳ (תהלים קיח, א), אומרים לו ‘אנא ה” (תהלים קיח, כה), מקיפים את המזבח, מקיפים את הבימה שלנו, מקיפים כביכול את מקומו של הקדוש ברוך הוא, שם שקוראים בתורתו, שם שלומדים אותו ומתפללים אליו, מקיפים — ובזה קוראים לקדוש ברוך הוא.
ומתוך שהולכים עם הלולב בבוקר, הקדוש ברוך הוא עם שמחתנו בלילה, הקדוש ברוך הוא עם שמחתנו כל היום, הקדוש ברוך הוא עם שמחתנו כל השנה.
תמלול מלא 📝
דער סוד פון “ולקחתם לכם” — די לעצטע מצוה אין ספר הפקודים
הקדמה: א קורצע שיעור ערב יום טוב
זייענדיג אז ס׳איז ערב יום טוב און נישטא אזויפיל צייט, מאכן מיר א קורצע שיעור ערב סוכות אויף די סוד פון די פסוק און די מצוה “ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר” (ויקרא כג, מ). מיר האבן געלערנט צוויי שיעורים וועגן דעם מער קרוב לפשט, און איצט גיי איך פארליינען וואס דער זוהר הקדוש זאגט אין די פקודין.
דאס איז די לעצטע מצוה פון די ספר המצוות וואס דער זוהר האט געשריבן אין ספר פקודים דמרא עלמא. די לעצטע מצוה, דאס איז די מצוה פון לולב, פקודא מ״ז. ער האט נאר געשריבן 47 מצוות.
די סדר פון די מצוות אין ספר הפקודים
ס׳גייט די סדר: קודם רעדט דער זוהר די מצוות עיקריות שבכל יום — מצוות יחוד ה׳, מציאות ה׳, מצוות אמונה, קריאת שמע, תפילה, תפילין, ציצית, מזוזה, ברכת כהנים, אלע מצוות פון יעדן טאג. נאכדעם הייבט אן די סדר פון שבת, פון ימים טובים, און אזוי גייט די סדר פון פסח ביז סוכות.
די לעצטע דריי מצוות זענען: די מצוה פון זיצן אין סוכה, מצוה מ״ו איז די מצוה פון די קרבנות פון סוכות, און ער רעדט אביסל וועגן שמיני עצרת, אבער ער האט נישט קיין עקסטערע מצוה אויף דעם דא. נאכדעם איז די מצוה פון נעמען א לולב, “ולקחתם לכם” (ויקרא כג, מ).
דער חידוש אין דעם קורצן נוסח פון זוהר
דער זוהר, כדרך הפקודין, זאגט נאך זאכן וואס ער האט שוין מאריך געווען באריכות, אבער ער לייגט עס אריין אין איין ווארט, און אסאך מאל אין דעם איין ווארט איז דא א גרויסע חידוש. איך מיין אז אין דעם נוסח וואס ער זאגט דא איז דא א גרויסע קלארקייט וואס ס׳שטייט נישט פריער אין די זעלבע קלארקייט. ממילא דארף מען עס לערנען דא, און אביסל מחדד זיין די נקודה.
די לשון פון זוהר: לנטלא לולב בההוא יומא
די מצוה און די מיני הלולב
דער זוהר זאגט אזוי: די מצוה איז “לנטלא לולב בההוא יומא”, אין דעם טאג, ס׳הייסט ביום הראשון, “ואינון זינין דליין” — מ׳דארף נעמען די לולב מיט די מינים.
אין די פסוק שטייט “פרי עץ הדר כפת תמרים” (ויקרא כג, מ) און אזוי ווייטער, אבער אין די גמרא הייסט עס אלעמאל די מצוה פון נטילת לולב. לולב איז אפילו נישט קיין ווארט וואס שטייט אין דעם לולב, אבער אין די משנה רופט מען מיט דעם נאמען די גאנצע מצוה, און די אנדערע חלקים הייסן די מיני הלולב, כאילו זיי באלאנגען פאר אים. ס׳שטייט אין לשון המשנה אין מנחות “ד׳ מינים שבלולב”, די מינים וואס זענען אין די לולב. די גאנצע אגודה הייסט א לולב, אזוי ווי מ׳זאגט די ברכה על נטילת לולב. דער זוהר טוט זען פארוואס טאקע הייסן אלע א שם הלולב, מ׳וועט אנרירן א משהו דא. דער שם המצוה איז צו נעמען דעם לולב און זיינע מינים אין דעם טאג, אין דער שטאט סוכות.
דער פסוק אליינס איז א סוד
זאגט דער זוהר: “והאי רזא” — דער סוד. נישט דער סוד פון דער זאך, נאר דער פסוק אליינס איז א סוד. ס׳איז נישט דייטש אין די פסוק וואס מ׳זאל טון מיט דעם לולב. ס׳איז ממש א מדרש פליאה. “לקחתם לכם” און “ושמחתם” (ויקרא כג, מ) — וויאזוי קומט פון דעם ארויס “ושמחתם לפני ה׳ אלקיכם” (ויקרא כג, מ)? וואס איז דער טייטש פון די לולב? ס׳איז א סוד.
וקמיה חבריא: אונז זענען אלע חברים
די חברים שבזוהר און די חכמי התלמוד
זאגט דער זוהר, דער סוד האבן מיר שוין מעמיד געווען, “וקמיה חבריא”. אמאל קען עס מיינען די חבריא שבזוהר אליינס. אבער ווען דער זוהר איז מדגיש אז סיי אונז האבן גערעדט דערפון און סיי די חבריא, מיינט ער אז חבריא זענען די אנדערע תנאים, די אנדערע אמוראים, אלע אנדערע חכמי התלמוד וואס אונז רופן חכמינו זכרונם לברכה, וואס זיי זענען מסביר אין זייערע ספרים ענינים פון די מצוות, די הלכות, די טעמים.
וויאזוי א איד דארף טראכטן: אונז זענען אלע תלמידים פון דער אייבערשטן
אזוי דארף א איד טראכטן: אונז זענען אלע חברים פון די גמרא, פון די תנאים. וואס איז די חילוק פון א רבי מיט א תלמיד און א חבר? ווען אונז זאגן “רבותינו זכרונם לברכה”, זענען זיי העכער פון אונז, זיי זענען די מקבלי התורה, און פון זיי זענען אונז מקבל. דער זוהר אבער פארשטייט אז ס׳זענען אונזערע חברים. אז צוויי מענטשן זענען געגאנגען צו איין רבי, זענען זיי ביידע חברים, ביידע אויף די זעלבע לעוועל, ביידע מקבלים. פארוואס זענען אונז אלע חברים? ווייל אונז זענען אלע תלמידים פון דער אייבערשטער, “כל בניך למודי ה'” (ישעיה נד, יג). אונז זענען אלע תלמידים פון משה רבינו, וואס איז אויך געווען א תלמיד פון דער אייבערשטער — משה איז געווען דער ערשטער תלמיד, און דער אייבערשטער דער ערשטער רבי.
אונז — די תנאים, די אמוראים, און פאר די תנאים די נביאים — זענען אלע חברים אין דעם בית המדרש, אין ישיבת משה רבינו, מפי הקדוש ברוך הוא, אונז לערנען די זעלבע תורה. די זעלבע קשיא וואס איז שווער געווען די תנאים איז אונז אויך שווער: וואס איז די סוד פון די לולב? זאגט דער זוהר, אונז האבן שוין אליינס אין אונזער ספר מסביר געווען, און אונזערע חברים האבן שוין אויך מסביר געווען.
מדרשים זענען סודות
דער זוהר מיינט דא נאך א טיפערע זאך: אז אין די מדרשים אויף די לולב האבן זיי שוין מסביר געווען ממש די סודות פון די זוהר. אלע סודות פון די זוהר זענען געבויט און קאנעקטעד מיט די דרכים פון די מדרשים, נאר דער מדרש רעדט אין זיין נוסח מער בדרך נגלה — ס׳שטייט נישט קיינמאל קיין ספירה, קיין ענינים פון עכטע אלוקות. די מדרש איז געשריבן באהאלטענערהייט.
אזוי האט דער רמב״ם אויסגעלערנט, אז מדרשים איז נישט אלעמאל כפשוטו, נישט ליטעראל. און דער רמב״ן דינגט זיך אסאך מאל אויף רש״י: אז רש״י ברענגט א מדרש, זאגט דער רמב״ן, פשט אין פסוק איז נישט אזוי, און חוץ פון דעם, דער מדרש אליינס מיינט נישט פשוט פשט, דער מדרש מיינט א סוד. מדרשים זענען סודות.
אמאל איז דער סוד מער באהאלטן און ס׳איז שווערער צו פארשטיין דעם מדרש, און אמאל איז דער מדרש קלארער. לולב האט זיכער א סוד, שטייט דאך “ושמחתם לפני ה׳ אלקיכם שבעת ימים” (ויקרא כג, מ) — ס׳איז זיכער עפעס א מינינג, וואס מיט דעם לולב איז מען זיך משמח פאר׳ן אייבערשטן, און דער אייבערשטער איז זיך משמח מיט אונז. די מדרשים האבן שוין ארויסגעגעבן די סוד כמעט נאנט צו די דרך הזוהר. שטייט נישט די ווארט ספירות אין מדרש, אבער ווער ס׳לערנט מדרש ווייסט שוין כמעט וואס דער זוהר גייט זאגן.
דער אייבערשטער נעמט די אידן: די מיראר אימעדזש פון “ולקחתם לכם”
נשיאות המצוות: וואס מ׳טוט אויבן טוען אונז
זאגט דער זוהר: “כמה דקודשא בריך הוא נטיל להון לישראל בהני יומין וחדו בהון” — אזוי ווי דער אייבערשטער נעמט די אידן. “ולקחתם לכם” (ויקרא כג, מ) שטייט אז אונז זאלן נעמען, אבער יעדער פסוק אין די תורה וואס זאגט אונז זאלן טון איז נאר א שפיגל, א צל, פון א זאך וואס איז שוין געווען אויבן. מיר האבן געלערנט די סוד פון נשיאות המצוות, אז וואס מ׳טוט אויבן טוען אונז נאך. “מה הוא אף אתה” (שבת קלג ע״ב) — וואס דער אייבערשטער האט געטון מעשה בראשית, מאכן אונז זיך שותפים למעשה בראשית; דער אייבערשטער מאכט מעשה מרכבה, מאכן אונז מעשה מרכבה.
די פסוקים פון לקיחה
“ולקחתם לכם” האט זיך אנגעהויבן פון עפעס וואס דער אייבערשטער האט שוין גענומען. די מדרשים קאנעקטן זיך גלייך מיט אלע מיני פלעצער וואס ס׳שטייט לקיחה — סיי וואו אונז זאלן נעמען, און סיי וואו דער אייבערשטער האט גענומען. דער אייבערשטער זאגט “ויקחו לי תרומה” (שמות כה, ב), נעמטס מיך אליינס, און דער אייבערשטער האט גענומען “ולקחתי אתכם לי לעם” (שמות ו, ז). דאס איז די מיראר אימעדזש פון “ולקחתם לכם”. דער זוהר ברענגט נישט דעם פסוק, אבער ער טראכט פון אן אנדערע פסוק וואס איז אן ענליכע זאך.
“ולקחתם לכם” איז טייטש נעמטס ענק. ווי קומט א פסוק וואס דער אייבערשטער זאגט פאר א מענטש נעמטס ענק? דער פשט איז אז דער אייבערשטער האט שוין גענומען — ער האט גענומען די אידן, “ולקחתי אתכם לי לעם”.
דער אייבערשטער פרייט זיך מיט די אידן
דער אייבערשטער האט גענומען די אידן און זיך משמח געווען מיט זיי, אזוי ווי ס׳שטייט “כי ישוב ה׳ לשוש עליך לטוב” (דברים ל, ט). דאס זענען די מפורש׳ע פסוקים, אז בשעת ס׳גייט גוט פאר די אידן — א יום טוב, נאכדעם וואס ס׳איז געווען ראש השנה און יום כיפור און די אידן האבן מנצח געווען — דער אייבערשטער נעמט די אידן, ער איז בוחר: “ובחר בעמו ישראל בשמחה”. “ולקחתם לכם” הייבט זיך אן מיט דעם וואס דער אייבערשטער נעמט אין די טעג די אידן און איז זיך משמח מיט זיי.
דער סוד פון יום כיפור: דער אייבערשטער דארף אונז קענען נעמען
דא איז דער זוהר מסביר אן אינטערעסאנטע זאך: דער אייבערשטער נעמט די אידן, און דאס איז דער טייטש פון יום כיפור, וואס זיי האבן זיך מקריב געווען, “כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם” (ויקרא טז, ל). פארוואס דארף מען זיך מטהר זיין? כדי אז מ׳זאל קענען אנקומען לפני ה׳, אז דער אייבערשטער זאל אונז קענען נעמען, דארף מען זיך רייניגן און דארף דער אייבערשטער מוחל זיין אלע עבירות. דאס איז פאר אים — “למען שמי אאריך אפי” (ישעיה מח, ט). דער אייבערשטער דארף מוחל זיין אלע עבירות ווייל ער דארף אונז קענען נעמען. דער אייבערשטער כאפט אן די אידן, ער האלט זיי ארום, “ולקחתי אתכם לי לעם” — דער אייבערשטער נעמט די אידן פאר זיך.
וחוזר חלילה: וואס א איד טוט שפיגלט אפ וואס דער אייבערשטער טוט
אויב איינער ווייסט אז וואס א איד טוט שפיגלט ער אפ וואס דער אייבערשטער טוט, גייט עס שוין באקוועם, וחוזר חלילה. נאכדעם וואס א איד טוט, איז ער שוין מעורר די מדה וואס דער אייבערשטער האט אים אזוי אוועקגעשטעלט אז ס׳זאל זיך פירן ווייטער.
זאגט ער: אזוי ווי דער אייבערשטער נעמט די אידן און פרייט זיך מיט זיי, אף הכי “ישראל נטלו ליה לקודשא בריך הוא לחלקא” — נעמען זיי דעם אייבערשטן פאר זייער חלק, ועל דא “ולקחתם לכם ביום הראשון”: עטס זאלטס מיך נעמען, אזוי ווי איך נעם אייך. דאס איז די זמן וואס דער אייבערשטער נעמט אונז, און דעריבער נעמען די אידן דעם אייבערשטן.
דער מדרש: פרי עץ הדר זה הקדוש ברוך הוא
רבי עקיבא׳ס דרשה
דאס שטייט אין א מפורש׳ע מדרש, וואס ווערט געברענגט אין רמב״ן אויפ׳ן פלאץ, און דער רמב״ן איז עס מסביר על פי קבלה, און דער זוהר קאנעקט זיך מיט דעם סוד.
דער מדרש זאגט: “ולקחתם לכם פרי עץ הדר”, זאגט רבי עקיבא, פרי עץ הדר זה הקדוש ברוך הוא, אזוי ווי ס׳שטייט “הוד והדר לבשת” (תהלים קד, א). כפות תמרים זה הקדוש ברוך הוא, אזוי ווי ס׳שטייט “צדיק כתמר יפרח” (תהלים צב, יג). וענף עץ עבות זה הקדוש ברוך הוא, אזוי ווי ס׳שטייט “והוא עומד בין ההדסים” (זכריה א, ח). וערבי נחל זה הקדוש ברוך הוא, אזוי ווי ס׳שטייט “סולו לרוכב בערבות” (תהלים סח, ה).
יעדער איינער פון די פסוקים ווייזט א סוד פארוואס דער אייבערשטער הייסט אין די נעמען. דער רמב״ן איז עס מסביר באריכות אז דאס מיינט די פארשידענע מדות, די פארשידענע ספירות פון דער אייבערשטער, וואס יעדער איינער איז מרומז מיט די עץ הדר, כפות תמרים, וענף עץ עבות, וערבי נחל. דער זוהר אין דעם פלאץ גייט נישט אריין אין די פרטים, און מיר וועלן אויך נישט.
דער אייבערשטער׳ס לולב און די אידנ׳ס לולב
וואס דער זוהר מאכט דא קלאר איז, אז דאס איז שוין א שפיגל, וויבאלד דאס איז די צייט וואס דער אייבערשטער נעמט די אידן. ס׳איז דא נאך א מדרש — א טיפע קבלה׳דיגע מדרש וואס ווייסן ווייניגער מענטשן — אבער די נגלה׳דיגע מדרש ווייסט יעדער איינער: אז פרי עץ הדר זענען קעגן די אבות, אדער קעגן די פיר סארטן אידן.
ס׳איז דא צוויי לולבים. דער אייבערשטער נעמט א לולב, אזוי ווי דער אייבערשטער האט תפילין וואס רעדט וועגן די אידן, און די אידן האבן א תפילין וואס רעדט וועגן דעם אייבערשטן. די זעלבע זאך: אין דער אייבערשטער׳ס לולב רעדט זיך וועגן די אידן — די פיר סארטן אידן, אדער די פיר אברים פון יעדן איד, אדער די דריי אבות. דאס איז “ולקחתי לי”, וואס דער אייבערשטער נעמט.
לשון קיחה כמו קידושין
זאגט דער אייבערשטער, אזוי זאלן די אידן נעמען “לכם” — זיי זאלן נעמען דעם אייבערשטן. “ולקחתי” איז א לשון קיחה אזוי ווי קידושין, “כי יקח איש אשה” (דברים כד, א), אזוי ווי א קידושין רינגל, אזוי ווי די רינגלעך וואס מ׳מאכט אויף די לולב, כידוע.
דער אייבערשטער נעמט די אידן, און די אידן נעמען בעצם אין די זעלבע זאך. אין אן אנדערע פלאץ זאגט דער זוהר אז ס׳איז דא א חקירה אין די פסוק “כי יעקב בחר לו י-ה” (תהלים קלה, ד) — מ׳קען ליינען אז דער אייבערשטער איז בוחר יעקב, אדער אז יעקב איז בוחר י-ה. דאס איז ביידע. אין דעם פעולה וואס דער אייבערשטער נעמט די אידן, נעמען די אידן אים. דאס איז דער סוד פון די גאנצע זוהר, “באתערותא דלתתא אתער לעילא” — ווען אונז נעמען דעם אייבערשטער, נעמט דער אייבערשטער אונז.
רזא דקומתא דאדם: דער סוד פון די דמות אדם
די אידן נעמען דעם אייבערשטן פאר זייער חלק
ווייטער זאגט דער זוהר, אז אין די טעג נעמט דער אייבערשטער די אידן און פרייט זיך מיט זיי, און אזוי נעמען די אידן דעם אייבערשטן און פרייען זיך מיט אים, און זיי זענען בוחר לחלקו. אזוי ווי דער אייבערשטער האט גענומען די אידן זאלן זיין כביכול זיינס, אזוי נעמען די אידן דעם אייבערשטן ער זאל זיין זייערס, “ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה” (שמות לג, טז). זאגט דער זוהר: “דא רזא, לולב וזנוהי דא רזא דקומתא דאדם”.
די קומת אדם און די אברי הספירות
די לולב זענען מינים וואס זיי זענען דער סוד פון די דמות אדם. דער מדרש זאגט אז א לולב איז דומה לחוט השדרה, די הדסים דומה לעין, און אזוי ווייטער. פארדעם איז די לולב דער עיקר, ווייל אויף די חוט השדרה שטייט דער גאנצער מענטש. דאס איז די קומת אדם, “זאת קומתך דמתה לתמר” (שיר השירים ז, ח). אז מ׳זעט א מענטש, זעט מען זיין קומה, און דאס איז די לולב. פון דעם הייסט עס די לולב.
יעדער איינער ווייסט אז דער סוד הזוהר איז צו פארשטיין אז די אברי האדם זענען אויך די אברי השכינה, אזוי ווי די אברי הספירות כביכול. דער אייבערשטער איז נישט קיין גוף, “אין לו דמות הגוף” (יגדל), נאר ער האט כביכול א קומה וואס ער איז זיך מתגלה אין די וועלט, אין זיינע מעשים און אין זיינע אופנים פון התגלות.
די דאבל מינינג פון די אברים
ווען ס׳שטייט אז די לולב איז דומה לפה און דומה לעין, מיינט עס א דאבל מינינג: ס׳מיינט די פה און די עין פון די אידן, וואס דאס ווייזט אז דער אייבערשטער נעמט די אידן מיט זייער מויל, מיט זייערע אויגן, מיט זייערע שפתיים; און ס׳ווייזט אויך אויף די כביכול דמות דיוקנו של יוצר בראשית, די צלם אלקים.
די הדסים וואס איז דומה לעין ווייזט אז דער אייבערשטער קוקט אויף די אידן. די ערבות וואס איז דומה לפה ווייזט אז דער אייבערשטער רעדט מיט די אידן, “קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות” (שיר השירים ב, ח). די כפות תמרים וואס איז אזוי ווי א חוט השדרה ווייזט אז דער אייבערשטער האלט די אידן — דער אייבערשטער איז די אידנ׳ס חוט השדרה, “עוז וחדוה במקומו” (דברי הימים א טז, כז), “ה׳ עוזי ומעוזי” (ירמיה טז, יט). די שטארקייט פון די אידן, דער בעקבאון, דאס איז דער אייבערשטער. און די אתרוג ווייזט אז דער אייבערשטער איז די לבן של ישראל, אונזער הארץ. דאס איז דער פשט פון די זוהר אויף וואס מיר נעמען די אלע מינים.
די נקודה פון הזמנה: וויאזוי די לולב קאנעקט די שמחה
די שאלה: וויאזוי קאנעקט זיך די לולב מיט די שמחת יום טוב
איך וויל צולייגן א נקודה וואס אונז האבן געלערנט און געשריבן, אז אויף יעדע זאך דארף מען א הזמנה. שטייט “ושמחתם לפני ה׳ אלקיכם שבעת ימים” (ויקרא כג, מ). מען שטייט דאך נישט א גאנצע זיבן טעג מיט די לולב — ס׳זענען טאקע געווען אנשי ירושלים וואס זענען געשטאנען א גאנצן טאג מיט די לולב, אבער אונז פירן זיך נישט אזוי, ס׳איז אויך נישט די חיוב. בפשטות נעמט מען א לולב אינדערפרי ביי הלל (שבת נעמט מען עס בכלל נישט), מ׳נעמט עס א חלק פון די טאג.
און שמחה בפשטות מיינט שלמים — מ׳מאכט א גרויסע סעודה, מ׳טאנצט. ס׳שטייט חג, מלשון חגיגה, מלשון טאנצן און ארומגיין, מאכן הקפות מיט די לולב אדער אן די לולב, ביינאכט און אינדערפרי. אבער וויאזוי קאנעקט זיך דאס אלעס מיט די לולב? ס׳איז א שאלה וואס מענטשן האבן פראקטיש: מ׳האט אין די פרי געהאט א לולב מיט א כוונה, און נאכדעם גייט מען אהיים, מען דאווענט, מען עסט א סעודה, מען פארברענגט — ווי קאנעקט זיך דאס אלעס מיט די לולב?
די לולב איז די קאנעקשאן פון די צוויי שמחות
דער פשט איז, אזוי ווי דער זוהר זאגט, אז די לולב איז די קאנעקשאן פון די צוויי שמחות: דער אייבערשטער נעמט די אידן און פרייט זיך מיט זיי, און די אידן נעמען דעם אייבערשטן, “ולקחתי אתכם לי”. די פרי הצדה ווייזט אויף דעם אייבערשטן און אויף די אידן, אויף די צלם אלקים.
די כוונה מיוחדת אין די לולב איז, אז דורך די לולב ווערן די ימים חשוב. מיר לערנען אין זוהר אז יעדע זאך דארף אן הזמנה. סיי מ׳זאגט “הנני מוכן ומזומן”, סיי מ׳טראכט עס, סיי מ׳טוט עס — יעדע זאך דארף אן הזמנה.
דער משל פון א חתונה
אזוי ווי א מענטש מאכט חתונה, דארף ער איינלאדן. דו קענסט פרעגן, זיין זיידע וועט נישט קומען אן הזמנה? ער ווייסט דאך אז ס׳איז דא א חתונה. אבער ס׳פאסט אז ער זאל שיקן א הזמנה. די גשמיות וועט אפשר קומען אן דעם, אבער דער געפיל אז א מענטש האט א חשוב׳ע קרוב אדער זיין רבי, ער וויל אים רופן צו זיין שמחה. אפילו ער וועט קומען אן רופן, קומט ער אזוי ווי בחיצוניות, מיט זיין עור, נישט מיט זיין פנימיות. כדי ס׳זאל זיין בפנימיות פעלט אויס א בקשה. דאס איז די טבע פון בני אדם.
די טבע רוחני: הזמנה מילתא
און ס׳איז אויך די טבע רוחני. ווען מ׳מאכט אן הזמנה קומט אויך דער אייבערשטער — דער אייבערשטער קומט שוין אליינס, אזוי ווי א קרוב וואס קומט אן הזמנה. צו די אידישע שמחות קומט דער אייבערשטער, קומען די זיידעס, קומען די אושפיזין.
אבער פארוואס לאדן מיר? דער זוהר זאגט אז ר׳ אבא פלעגט איינלאדן די אושפיזין. פארוואס דארף מען זיי איינלאדן, זיי קומען דאך? ווייל א דבר שבקדושה פאדערט הזמנה. ס׳איז דא א הלכה, הזמנה מילתא — פאר עבודה זרה איז נישטא קיין הזמנה, אבער פאר דברים שבקדושה העלפט די הזמנה. ווען ס׳קומט אראפ די קדושה, אז דער אייבערשטער קומט מיט אונז מיט א הזמנה, איז ער געקומען ברצון, ברצון שנים, פנים בפנים.
די שמחה דארף זיין שמחה לפני ה׳
מ׳קען נישט סתם זיך זעצן צו א טעלער פלייש
וויבאלד אונז ווילן אז אונזער שמחה זאל זיין שמחה לפני ה׳, דארף מען אים רופן. מ׳קען נישט סתם זיך זעצן צו א טעלער פלייש און וויין און זאגן, דאס איז א שמחת השם — דאס איז א שמחת כריסו.
וויאזוי ווערט עס א שמחת השם? אוודאי דורך געבן צדקה, ס׳איז זיכער א פארט פון די אלע מינים, דער רמז פון אלע אידן. אזוי פארשטייט “ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך” (דברים טז, יד) — דאס מאכט, אזוי ווי רש״י זאגט, אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך. דאס איז אויך דער עיקר וועג פון מסביר זיין אין אושפיזן: מ׳דארף איינליידן פראקטישע געסט, און אויב מ׳האט נישט קיין געסט, דארף מען שיקן געלט פאר איינער וואס זאל האבן געסט, געבן צדקה ערב יום טוב אז אידן זאלן האבן פאר יום טוב.
וויאזוי רופט מען די שכינה: בדל לולב
חוץ פון דעם דארף מען כפשוטו מסביר זיין די שכינה. וויאזוי רופט מען די שכינה צו אונזער שמחה פון יום טוב? בדל לולב. פארוואס מיט א לולב? ווייל די לולב ווייזט אויף כביכול די גוף הספירות, אויף די וועג וויאזוי דער אייבערשטער ווייזט זיך אין די וועלט. אזוי איז די גזירת הכתוב.
ווען מ׳נעמט א לולב, מ׳גייט אין בית המדרש, מ׳זאגט הלל, מ׳שטייט מיט די לולב לפני ה׳, מ׳זאגט אים “אודך כי עניתני” (תהלים קיח, כא), “הודו לה׳ כי טוב” (תהלים קיח, א), “אנא ה'” (תהלים קיח, כה), מ׳גייט ארום די בימה, כביכול דער אייבערשטער׳ס פלאץ ווי מ׳ליינט זיין תורה און מ׳דאווענט צו אים — מיט דעם רופט מען דעם אייבערשטן. און דורכדעם וואס מ׳גייט מיט די לולב אינדערפרי, איז דער אייבערשטער מיט אונזער שמחה ביינאכט, מיט אונזער שמחה א גאנצן טאג, מיט אונזער שמחה א גאנצן יאר.
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
סוד "ולקחתם לכם" — המצוה האחרונה בספר הפקודים
הקדמה: שיעור קצר ערב יום טוב
הואיל ומדובר בערב יום טוב, ואין הזמן מצוי בשופי, נסתפק בשיעור קצר. שיעור זה נערך ערב סוכות על סוד הפסוק והמצוה 'ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר' (ויקרא כג, מ). כבר למדנו שני שיעורים בענין זה יותר קרוב לפשט, שלא על דרך הזוהר, ועתה מבקש אני פשוט להעמידכם על דברי הזוהר הקדוש בפקודין.
למדנו שזוהי המצוה האחרונה. אמנם היה חלק שנשמט בשיעור הקודם, כמדומני, אך על כל פנים זוהי המצוה האחרונה בזוהר, מתוך ספר המצוות שכתב הזוהר בספר הפקודים דמרא עלמא. המצוה האחרונה היא מצות לולב, פקודא מ"ז, שהרי לא מנה אלא ארבעים ושבע מצוות, כפי שלמדנו.
סדר המצוות בספר הפקודים
הסדר הוא כך: מתחילה מדבר הזוהר במצוות העיקריות שבכל יום — מצות יחוד ה', מציאות ה', מצות אמונה, מצות קריאת שמע, תפילה, תפילין, ציצית, מזוזה, כל המצוות שבכל יום ויום, וברכת כהנים אף היא מצוה חשובה אצלו. לאחר מכן הוא מתחיל בסדר של שבת, של ימים טובים, וכך מתגלגל הסדר של הימים הטובים מפסח ועד תשרי, עד סוכות.
נמצא שהמצוה האחרונה שהוא מונה בכלל — אחר שכבר אמר אולי את מצות ישיבה בסוכה — היא מבין שלוש המצוות האחרונות: מצות ישיבה בסוכה, ומצוה מ"ו היא מצות קרבנות של סוכות, ולאחריה מדבר הוא מעט אודות שמיני עצרת, אך אינו מונה עליו מצוה בפני עצמה כאן. ואחרונה היא מצות נענוע לולב, נטילת לולב, 'ולקחתם לכם' (ויקרא כג, מ), נטילת לולב בסוכות.
החידוש שבנוסח הקצר של הזוהר
והזוהר, כדרך הפקודין, חוזר ומזכיר דברים שכבר האריך בהם במקום אחר, אלא שהוא כוללם במילה אחת, ופעמים רבות באותה מילה אחת גנוז חידוש. אמנם עדיין לא בדקתי היטב, אך נראה לי כי בנוסח שהוא אומר, ואפילו במילה אחת, יש חידוש גדול, יש בהירות גדולה שלא נאמרה קודם לכן, על כל פנים לא באותה בהירות. משום כך ראוי ללומדו כאן, ולחדד מעט את הנקודה.
לשון הזוהר: לנטלא לולב בההוא יומא
המצוה והמינים
כך אומר הזוהר: המצוה היא ליטול לולב באותו יום, ביום הראשון, בההוא יומא. אומר הוא, 'לנטלא לולב בההוא יומא', באותו יום, היינו ביום הראשון, שנאמר 'ולקחתם לכם ביום הראשון' (ויקרא כג, מ), 'ואינון זינין דליין', המינים, מיני הלולב, כלומר שיש ליטול את הלולב עם מיניו.
והרי בפסוק נאמרו סתם המינים, נאמר 'פרי עץ הדר כפת תמרים' (ויקרא כג, מ) וכן הלאה, אך בגמרא נקראת המצוה תדיר בשם מצות נטילת לולב. ואף שהמילה לולב אינה כתובה כלל בפסוק — אמנם מילה זו נזכרת בחומש — במשנה קורא לה כולה בשם לולב, וכל שאר החלקים נקראים מיני הלולב, כאילו שייכים הם אליו. וכן הוא לשון המשנה במנחות, ארבעה מינים שבלולב, המינים שבלולב. הרי כל הקבוצה, כל החבורה, כל הענין — האגודה כולה נקראת לולב, ומנענעים לולב, כלשון הברכה 'על נטילת לולב'. ואחר המינים, הלולב, מתווספים אליו עוד דברים. ויש בזה ביאורים עמוקים יותר, והזוהר אכן עומד על הטעם שכולם נקראים בשם לולב, ונגע בזה מעט. אך זהו שם המצוה: ליטול את הלולב ומיניו באותו יום, בעיר סוכות.
הפסוק עצמו הוא סוד
אומר הזוהר בלשון קצרה ביותר, ואקרא את הדברים כולם: אומר הוא, 'והאי רזא', זהו הסוד — לא סוד הענין שיש ליטול את הלולב באותו יום, אלא שהפסוק עצמו הוא סוד.
ומהו שהפסוק עצמו הוא סוד? הרי האריכו בזה במאמרים שכתבו. אין הפסוק מפורש בבירור מה יש לעשות בלולב. ובאמת הרי הפסוק כמדרש פליאה ממש: 'ולקחתם לכם' ו'ושמחתם' (ויקרא כג, מ). מה, מתי, כיצד, באיזה אופן יוצא מזה 'ושמחתם לפני ה' אלקיכם' (ויקרא כג, מ)? מהו פשרו של הלולב? הוא סוד.
וקמיה חבריא: כולנו חברים
חברי הזוהר וחכמי התלמוד
אומר הזוהר, את הסוד כבר העמדנו, כאשר כבר ביארנו, 'וקמיה חבריא'. כוונתו שהזוהר עצמו כבר ביארו. 'וקמיה חבריא' — פעמים יכולה לשון זו לרמז על חברי הזוהר עצמם. אך נראה לי שכאשר מדגיש הזוהר שאף אנו דיברנו בזה ואף החברים דיברו בזה, כוונתו שכן דרכו של הזוהר לדבר כאילו הכל הוא מרבי שמעון בר יוחאי וחביריו.
הזוהר מדבר כאילו החברים — הם בכלל שאר התנאים, שאר האמוראים אף הם, שאר חכמי התלמוד שאנו קוראים להם חכמינו זכרונם לברכה, וכל שאר חכמינו — שכולם מבארים בספריהם, כל אחד במקומו, ענייני המצוות, ההלכות, הטעמים.
כיצד צריך יהודי לחשוב: כולנו תלמידיו של הקדוש ברוך הוא
אומר הזוהר, אנו כבר דיברנו בזה די הצורך, ואף החברים שלנו. וכך צריך יהודי לחשוב: כולנו חברים של הגמרא, כולנו חברים של התנאים. כלומר, אנו חברים, שנינו יחד, מקבלים באותו מקום עצמו.
ומה החילוק בין רב לתלמיד לבין חבר? כשאנו אומרים 'רבותינו זכרונם לברכה', אנו אומרים שהם למעלה מאיתנו, הם מקבלי התורה, ומהם אנו מקבלים. אך הזוהר עומד במקום שבו הוא מבין שהם חברינו. והיכן מוצאים דבר כזה? שמעון בר יוחאי וחבריו — חברינו.
הרי כולנו אחד. חבר הוא אחד. שני אנשים שהלכו אצל רב אחד, שניהם חברים, כלומר על אותה דרגה, שניהם מקבלים. וכך חושב הזוהר: כולנו חברים. ומדוע? לפי שכולנו תלמידיו של הקדוש ברוך הוא, 'כל בניך למודי ה'' (ישעיה נד, יג). כולם תלמידיו של הקדוש ברוך הוא, כולם תלמידיו של משה רבינו, שאף הוא תלמיד היה של הקדוש ברוך הוא. משה היה התלמיד הראשון, והקדוש ברוך הוא היה הרב הראשון.
ואף מה שאנו לומדים תורה, כולנו תלמידיו של משה רבינו. כולנו חברים — אנו, התנאים, האמוראים, ומה שהיה לפני התנאים, הנביאים — כולנו חברים באותו בית המדרש, באותה ישיבה שנקראת ישיבת משה רבינו, מפי הקדוש ברוך הוא, ואת אותה תורה עצמה אנו לומדים. ומה שהם מבארים, הרי כולנו התקשינו באותה קושיא עצמה, שהרי אף לתנאים הוקשה: מהו סוד הלולב? לכולנו הוקשתה אותה קושיא. אהה, אומרים לנו כאן פשט, אומרים לנו שהתנאים כבר אמרו פשט, אהה, חברינו כבר ביארו מעט. אומר הזוהר, אנו כבר ביארנו בעצמנו בספרנו, וחברינו כבר ביארו אף הם.
המדרשים הם סודות
וכוונת הזוהר כאן לומר עוד דבר עמוק. שהמדרשים על הלולב כבר ביארו ממש את סודות הזוהר. אומר הוא, כל אחד יודע שכל סודות הזוהר בנויים ומחוברים עם הדרכים שבמדרשים, אלא שהמדרש מדבר בנוסחו יותר על דרך הנגלה, כלומר, לעולם לא נזכרת בו ספירה, לעולם לא נזכרים בו ענייני אלוקות ממש, שהרי כידוע המדרש כתוב בהעלם.
כך למד הרמב"ם, וכך קיבלו כל החכמים, שהמדרשים אינם תמיד כפשוטם, אינם ליטרליים, והרמב"ן ביאר זאת פעמים רבות. הרמב"ן מתפלמס פעמים הרבה עם רש"י, שכשמביא רש"י מדרש, אומר הרמב"ן, אין הפשט בפסוק כדבריך; ומלבד זאת, אף את המדרש אין אתה מבין, שהרי אין כוונת המדרש לומר פשט פשוט, אלא כוונתו לסוד. והזוהר הולך תמיד בדרך זו: המדרשים הם סודות.
ופעמים הסוד גנוז יותר, וקשה להבין את המדרש, ופעמים המדרש בהיר יותר, ואפשר להבין מיד מתוכו מהו הפשט — וזהו הסוד. אומר הזוהר, את הסוד, סוד הלולב. הלולב הוא סוד, ואין איש מבין. אתה יכול לשאול יהודי פשוט, ואף שיש טעמים פשוטים, אך במחילה הם קלושים, בקצרה, מעשיות רפויות.
הסוד — ללולב בוודאי יש סוד. שהרי נאמר בו 'ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים' (ויקרא כג, מ). בוודאי יש בזה משמעות, שבלולב זה משמחים אנו את הקדוש ברוך הוא, והוא שמח עמנו ואנו שמחים עמו. עוד נראה בזוהר כיצד מעמיד הוא את הדבר. על כל פנים, ללולב בוודאי יש סוד, והמדרשים כבר גילו את הסוד כמעט קרוב לדרך הזוהר. אין נזכרת במדרש המילה ספירות, אך כבר ביארו החברים, ומי שלומד מדרש כבר יודע כמעט מה עתיד הזוהר לומר.
הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל: מראה הראי של "ולקחתם לכם"
נשיאות המצוות: מה שנעשה למעלה עושים בנו
ומה אמרו? אומר הזוהר בקיצור, כך: 'כמה דקודשא בריך הוא נטיל להון לישראל בהני יומין וחדו בהון' — כשם שהקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל.
'ולקחתם לכם' (ויקרא כג, מ) — נאמר שאנו ניטול. אך כך אומר הזוהר, כל אחד יודע, שכל פסוק בתורה האומר לנו לעשות אינו אלא שיקוף, אינו אלא צל, של דבר שכבר נעשה למעלה. ולמדנו שם את סוד כל המצוות הנקרא נשיאות, נשיאות המצוות. שם נאמר להיפך, שמה שאנו עושים נעשה למעלה, כפי שכבר ביארנו. אך זה מתחיל בכך שמה שנעשה למעלה עושים בנו, ואנו עושים אחר כך. 'מה הוא אף אתה' (שבת קלג ע"ב) — מה הקדוש ברוך הוא עשה מעשה בראשית, הוא עושה אותנו שותפים למעשה בראשית; הקדוש ברוך הוא עושה מעשה מרכבה, הוא עושה אותנו מעשה מרכבה.
פסוקי הלקיחה
הרי 'ולקחתם לכם' פירושו שאנו ניטול. אך יש להבין שהדבר החל ממשהו שהקדוש ברוך הוא כבר נטל. וכך בוודאי מתחברים המדרשים כאן מיד בתחילת 'ולקחתם לכם' עם כל מיני מקומות שנאמרה בהם לקיחה. המדרש מדבר אף בפסוקים אחרים שנאמר בהם שאנו ניטול, אך יש גם מקומות שנאמר בהם שהקדוש ברוך הוא נטל.
הקדוש ברוך הוא אומר 'ויקחו לי תרומה' (שמות כה, ב), ואומר המדרש, קחו אותי עצמי. והקדוש ברוך הוא נטל, 'ולקחתי אתכם לי לעם' (שמות ו, ז). ו'ולקחתי אתכם לי לעם' הוא השיקוף, מראה הראי של 'ולקחתם לכם'. וכך אכן דורש הזוהר. אינו מביא את הפסוק, אך הוא חושב על פסוק זה, או על פסוק אחר שהוא ענין דומה.
'ולקחתם לכם' פירושו קחו לכם. ומהו קחו לכם? מדוע יהא אדם נוטל? כיצד יבוא פסוק שהקדוש ברוך הוא אומר לאדם קחו לכם? הפשט הוא שהקדוש ברוך הוא כבר נטל. ומה נטל הקדוש ברוך הוא? אומר הזוהר, ונאמר לאחר מכן 'וסמכתם'. אומר הזוהר, הקדוש ברוך הוא נטל את ישראל, 'ולקחתי אתכם לי לעם'.
הקדוש ברוך הוא שמח בישראל
הקדוש ברוך הוא נטל את ישראל, ושמח בהם, כמו שנאמר 'כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב' (דברים ל, ט). הקדוש ברוך הוא שמח בישראל, הוא נטל את ישראל. ואלו פסוקים מפורשים, שבשעה שטוב לישראל — היינו יום טוב, לאחר שהיו ראש השנה ויום כיפור, ועמדו בהם, וישראל ניצחו — הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל.
כלומר, הוא בוחר, 'ובחר בעמו ישראל באהבה', 'ובחר בעמו ישראל בשמחה'. הקדוש ברוך הוא שמח בישראל, הוא נוטל אותם. הרי 'ולקחתם לכם' מתחיל בכך שהקדוש ברוך הוא נוטל בימים אלו את ישראל ושמח בהם.
סוד יום כיפור: שהקדוש ברוך הוא יוכל ליטול אותנו
ודבר מעניין ביותר ביאר הזוהר. זה אינו כתוב במדרש כפי שידוע לי, ואומר אני שהחצי השני כתוב במדרש, והזוהר רק מבאר שהמדרש בא מזה. הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל, לפי שהוא מבין שזהו פירושו של יום כיפור, שהקריבו עצמם, 'כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם' (ויקרא טז, ל).
ומדוע צריך להיטהר? לפני ה'. כדי שנוכל לבוא לפני ה', כדי שהקדוש ברוך הוא יוכל ליטול אותנו, יש להיטהר, ויש שהקדוש ברוך הוא ימחל על כל העוונות. וזה בשבילו. וזהו פירוש 'למען שמי אאריך אפי' (ישעיה מח, ט). הקדוש ברוך הוא צריך למחול על כל העוונות בעדנו, לפי שהוא צריך שיוכל ליטול אותנו, לכן הוא צריך שיוכל למחול על כל העוונות, שיוכל לכלול את כל העוונות.
הקדוש ברוך הוא מוחל על כל העוונות, ונוטל אותנו בשמחה. הקדוש ברוך הוא מנענע ענינים עם ישראל. זהו הדבר הראשון. הקדוש ברוך הוא אוחז בישראל, מחבקם, נוטל אותם, 'ולקחתי אתכם לי לעם', זהו 'ולקחתי לי', 'ולקחתי אתכם לי'. הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל לעצמו.
וחוזר חלילה: מה שיהודי עושה משקף מה שהקדוש ברוך הוא עושה
ומעתה, כשיודע אדם שמה שיהודי עושה משקף מה שהקדוש ברוך הוא עושה, שוב הדבר נוח, וחוזר חלילה. לאחר שיהודי עושה, הוא כבר מעורר את המידה שהקדוש ברוך הוא כבר עשה, כבר העמיד, שכן הקדוש ברוך הוא העמיד את הדבר כך שיתנהג הלאה.
אומר הזוהר, כשם שהקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל בימים אלו ושמח בהם, אף הכי, אף ישראל, 'ישראל נטלו ליה לקודשא בריך הוא לחלקא', נוטלים את הקדוש ברוך הוא לחלקם, ועל דא 'ולקחתם לכם ביום הראשון' — כלומר, קחו אותי. כשם שאני נוטל אתכם, זו העת, זהו הזמן שבו הקדוש ברוך הוא נוטל אותי. וזאת הזכיר, מה שנתגלה, ולחשוב על זה, שהרי הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל, וישראל נוטלים את הקדוש ברוך הוא.
המדרש: פרי עץ הדר זה הקדוש ברוך הוא
דרשת רבי עקיבא
וזה כתוב במדרש, מדרש מפורש. ובכל המדרשים על הפסוק 'ולקחתם לכם', אומר רבי עקיבא — ומובא ברמב"ן כאן על הפסוק, והרמב"ן מבארו על פי קבלה, ובוודאי הזוהר מתחבר עם הסוד שביאר הרמב"ן על פי קבלה.
אומר המדרש, 'ולקחתם לכם פרי עץ הדר', אומר רבי עקיבא, פרי עץ הדר זה הקדוש ברוך הוא, כמו שנאמר 'הוד והדר לבשת' (תהלים קד, א). כפות תמרים זה הקדוש ברוך הוא, כמו שנאמר 'צדיק כתמר יפרח' (תהלים צב, יג). וענף עץ עבות זה הקדוש ברוך הוא, כמו שנאמר 'והוא עומד בין ההדסים' (זכריה א, ח). וערבי נחל זה הקדוש ברוך הוא, כמו שנאמר 'סולו לרוכב בערבות' (תהלים סח, ה).
כל אחד מן הפסוקים מגלה סוד, מדוע נקרא הקדוש ברוך הוא באותם שמות. והרמב"ן מבאר באריכות שזה מרמז על המידות השונות, הספירות השונות של הקדוש ברוך הוא, שכל אחת מהן מרומזת בעץ הדר, כפות תמרים, וענף עץ עבות, וערבי נחל. הזוהר במקום זה אינו נכנס לפרטים — במקומות אחרים הוא נכנס לזה — ואף אנו לא ניכנס לזה.
לולבו של הקדוש ברוך הוא ולולבם של ישראל
אך מה שהזוהר מבהיר כאן הוא, שזה כבר שיקוף. הואיל וזו העת שבה הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל, וזאת יודע כל אחד. והמדרש כאן, עוד מדרש — אף זה מדרש שאותו יודעים פחות אנשים, מדרש קבלי עמוק יותר, אך את המדרש הנגלה יודע כל אחד. המדרש דורש שפרי עץ הדר וחבריו הם כנגד האבות, או כנגד ארבעת סוגי היהודים, וזה מ
דרש רעיוני מאוד.
הרי יש כאן שני צדדים: מהו כנגד ישראל ומהו כנגד הקדוש ברוך הוא. הקדוש ברוך הוא נוטל לולב, כשם שלקדוש ברוך הוא יש תפילין המדברות בישראל, ולישראל יש תפילין המדברות בקדוש ברוך הוא. אותו דבר — לקדוש ברוך הוא יש לולב, שבלולבו של הקדוש ברוך הוא מדובר בישראל. לולבו של הקדוש ברוך הוא הם ישראל, ארבעת סוגי היהודים, או ארבעת האברים של כל יהודי, גופו של היהודי שעליו נדבר, או שלושת האבות, כל מיני דברים. זהו הלולב, 'ולקחתי לי', מה שהקדוש ברוך הוא נוטל.
לשון קיחה כמו קידושין
אומר הקדוש ברוך הוא, כך יטלו ישראל 'לכם'. ומה יטלו? יטלו את הקדוש ברוך הוא. וה'ולקחתי', נראה לי שזו לשון קיחה כמו קידושין, 'כי יקח איש אשה' (דברים כד, א), כלשון קיחה זו יש כאן פשט. 'ולקחתם לכם' כמו 'כי יקח איש אשה'. כטבעת קידושין, כטבעות שעושים על הלולב, כידוע.
הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל, וישראל נוטלים בעצם באותו ענין עצמו. ואפשר לשאול את הזוהר במקום אחר, שהוא אומר שיש חקירה בפסוק 'כי יעקב בחר לו י-ה' (תהלים קלה, ד): אפשר לקרוא את הפסוק שהקדוש ברוך הוא, י-ה, בוחר ביעקב, או שיעקב בוחר בי-ה. איזה מהם? זה שניהם. כלומר, אותו דבר עצמו — באותה פעולה שבה הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל, נוטלים ישראל אותנו. וזהו סוד כל הזוהר, שהזוהר אומר 'באתערותא דלתתא אתער לעילא', שכאשר אנו נוטלים את הקדוש ברוך הוא, נוטל הקדוש ברוך הוא אותנו. זה אותו דבר עצמו, ואיננו מבארים זאת עתה באריכות, אך הם דברים ידועים.
רזא דקומתא דאדם: סוד דמות האדם
ישראל נוטלים את הקדוש ברוך הוא לחלקם
והלאה אומר הזוהר, שבימים אלו נוטל אותנו הקדוש ברוך הוא, וזו כוונת ההילולא: כשם שהקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל ושמח בהם, כך נוטלים ישראל את הקדוש ברוך הוא ושמחים בו. כלומר, הם נוטלים אותו ובוחרים בו לחלקם, כשם שהקדוש ברוך הוא נטל את ישראל שיהיו כביכול שלו, לא רק כפי כל האמיתות, כל האריכות שהדבר מכיל.
וזהו הדבר, ישראל נוטלים את הקדוש ברוך הוא שיהיה שלהם, בכל האריכות שהדבר מכיל. 'ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה' (שמות לג, טז), ישראל מבקשים מן הקדוש ברוך הוא ברית שיהיה שלהם. אומר הזוהר: 'ודאי רזא', ומסיים, 'דא רזא, לולב וזנוהי דא רזא דקומתא דאדם'. זהו סוד הלולב.
קומת האדם ואברי הספירות
ועתה נבוא מעט מן הכלל אל הפרטים. הלולב הם מינים שהם סוד דמות האדם. וזה עוד, כפי שכל אחד יודע, שהמדרש אומר שהלולב הוא כנגד הדומה לפה, דומה לעין, וכן הלאה, דומה לחוט השדרה. ומשום כך הלולב הוא העיקר, שהרי על חוט השדרה עומד כל האדם. זה כקומת האדם. 'זאת קומתך דמתה לתמר' (שיר השירים ז, ח).
ומה מראה זאת הלולב? שכשרואים אדם, רואים את קומתו. אמנם בקומה יש עיניים ויש כל דבר, אך הכל הם אברי האדם, ואת מה שרואים אפשר לקרוא קומת האדם, הלולב. ומזה נקרא לולב. וזו בוודאי כוונת מה שאנו אומרים שהקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל עם כל אבריהם, אך בוודאי כוונת הזוהר לדבר עמוק יותר.
כידוע, כל אחד יודע שסוד הזוהר הוא להבין שאברי האדם הם אף אברי השכינה, כאברי הספירות כביכול. הקדוש ברוך הוא אינו גוף, 'אין לו דמות הגוף' (יגדל), ואין כאן מקומנו לבאר. אך לקדוש ברוך הוא יש אף כביכול גוף, קומה שבה הוא מתגלה בעולם, ובמעשיו ובאופני התגלותו הקודמים למעשים, יש כביכול גוף.
המשמעות הכפולה של האברים
וכשנאמר שהלולב דומה לפה ודומה לעין, שוב יש כאן משמעות כפולה. הכוונה לפה ולעין של ישראל, שזה מראה שהקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל. זהו הפירוש, הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל עם פיהם, עם עיניהם, עם שפתותיהם, וכן הלאה. וזה מראה אף על דמות דיוקנו של יוצר בראשית כביכול, על צלם אלקים, הצלם, דמותו של הקדוש ברוך הוא.
כשנוטלים את העיניים, זהו הדומה לעין, ההדסים הדומים לעין, מראה שהקדוש ברוך הוא מסתכל בישראל. ומה שהערבות דומות לפה מראה שהקדוש ברוך הוא מדבר עם ישראל, 'קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות' (שיר השירים ב, ח). ומה שכפות תמרים דומות לחוט השדרה מראה שהקדוש ברוך הוא מחזיק את ישראל, כביכול חוט השדרה. הקדוש ברוך הוא הוא חוט השדרה של ישראל. זהו 'עוז וחדוה במקומו' (דברי הימים א טז, כז), 'ה' עוזי ומעוזי' (ירמיה טז, יט). הקדוש ברוך הוא הוא התוקף, חוט השדרה. כשאומרים על אדם את חוזקו, אומרים שיש לו גב, עמוד שדרה. חוזקם של ישראל, זהו הקדוש ברוך הוא. זאת מראה חוט השדרה, הלולב.
והאתרוג מראה שהקדוש ברוך הוא הוא לבן של ישראל, הקדוש ברוך הוא הוא ליבנו. אלו כל הדברים שהוא מראה, וזה פשט הזוהר על מה שאנו נוטלים את כל המינים.
נקודת ההזמנה: כיצד הלולב מחבר את השמחה
השאלה: כיצד מתחבר הלולב עם שמחת יום טוב
ומבקש אני להוסיף אך את הנקודה שלמדנו, שלמדנו וכתבנו, ונראה לי שהיא נקודה של אמת: שעל כל דבר צריך הזמנה, יש להבין את השמחה. נאמר 'ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים' (ויקרא כג, מ). אין עומדים שבעה ימים תמימים עם הלולב. אמנם היו אנשי ירושלים שעמדו יום שלם עם הלולב, אך אנו איננו נוהגים כך, ואף אין זה החיוב.
כלומר, בפשטות הסדר הוא שבהלל נוטלים את הלולב, בבוקר, ובשבת אין נוטלים כלל. על כל פנים, נוטלים לולב בבוקר, או כל היום, שכל היום כשר לקריאת ההלל, אך למעשה אין נוטלים אותו יום שלם אלא חלק מן היום.
והשמחה בוודאי שמחה. שמחה בפשטות פירושה שלמים. שמחה עושים אחר כך, עורכים סעודה גדולה, רוקדים. אף הריקוד הוא סעודה גדולה. ואפשר לומר שיש חיוב מפורש לרקוד ביום טוב. נאמר חג, וחג מלשון חגיגה, חג מלשון ריקוד, להקיף ולעשות הקפות עם הלולב, או בלא הלולב, לאחר מכן, בלילה, בבוקר. אלו כל הדברים שאנו עושים.
והנה, כל הדברים הללו טובים, טובים עד מאוד. אך כיצד מתחברים הם עם הלולב? נראה לי שזו שאלה שיש לאנשים למעשה, ולכן אני אומר כוונה, אומר כוונה, יש לי כוונה, בבוקר היה לי לולב, כל אחד בדרכו ובכוונתו, טוב מאוד. אחר כך הולכים הביתה, מתפללים הלאה, אוכלים סעודה, מתוועדים, עושים כל שמחות יום טוב. כיצד מתחברים כל הדברים הללו עם הלולב?
הלולב הוא החיבור של שתי השמחות
חושב אני כוונה, וכבר יזכרו את הכוונה בעת נטילת הלולב. נראה לי שזה פשט, ובניתי מעט את הפשט מדוע אני חושב כך. שהרי הפשט הוא, כמו שאומר הזוהר, שהלולב הוא החיבור של שתי השמחות. הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל ושמח בהם, וישראל נוטלים את הקדוש ברוך הוא, 'ולקחתי אתכם לי', ישראל אומרים 'ולקחתי אתכם לי', ופרי הצד מראה על הקדוש ברוך הוא, ומראה על ישראל, מראה על צלם אלקים, שהם צלם אלקים זה.
ופשט הכוונה המיוחדת בלולב הוא, שעל ידי הלולב נעשים הימים חשובים. כלומר, למדנו בזוהר שכל דבר צריך הזמנה. אין שום דבר, בין שאומרים 'הנני מוכן ומזומן' — למי שנוהג כך — ובין שצריך לאומרו, בין שצריך לחושבו, בין שצריך לעשותו: כל דבר צריך הזמנה.
משל החתונה
כלומר, כמו כביכול, אדם עושה חתונה, צריך להזמין. ואפשר לשאול קושיא: וכי סבו לא יבוא בלא הזמנה? הרי הוא יודע שיש חתונה, אך ראוי שישלח לו הזמנה. וההזמנה, כמו שהוא אומר, הגשמיות אולי תבוא בלעדיה. אך הרגש שיש לאדם חבר חשוב או קרוב חשוב או רבו, שהוא רוצה לקרוא לו לשמחתו — צריך לקרוא לו.
ואפילו יבוא בלא שקראוהו, כשהוא בא בלא שקראוהו, הוא בא באופן כזה שאינו בא עם לבו, אינו בא עם רצונו, אינו בא — אפשר לקרוא לזה — עם פנימיותו, עם דרגתו הרוחנית; אינו בא, בא הוא בחיצוניות, בא עם עורו, אינו בא עם פנימיותו. וכדי שיבוא בפנימיות נדרשת בקשה. זהו טבע בני אדם.
הטבע הרוחני: הזמנה מילתא
וזה אף הטבע הרוחני. הטבע הרוחני הוא שכשעושים הזמנה בא אף הקדוש ברוך הוא. הקדוש ברוך הוא בא מעצמו. וכמו שאומרים, אף חבר קטן שבא בלא הזמנה, הקדוש ברוך הוא בא. לשמחות של ישראל בא הקדוש ברוך הוא, באים הסבים, בא הכל, באים האושפיזין.
אך מדוע אנו מזמינים? הן הזוהר אומר שרבי אבא היה נוהג להזמין את האושפיזין. ומדוע צריך להזמינם? הרי הם באים, בין כך ובין כך. הפשט הוא שהם באים, אך צריך להזמין. דבר שבקדושה טעון הזמנה. יש הלכה, הזמנה מילתא לדבר שבקדושה, נדרשת הזמנה. בעבודה זרה אין הזמנה, אך לדברים שבקדושה נדרשת הזמנה, וההזמנה מועילה.
ומה מועילה ההזמנה? מועילה היא שכשיורדת הקדושה, כשבא הקדוש ברוך הוא עמנו, הוא בא בהזמנה. כלומר, ברצון, ברצון שניהם, והדבר מוציא את רצון שניהם, פנים בפנים מוציא זאת.
השמחה צריכה להיות שמחה לפני ה'
אי אפשר סתם לשבת אל צלחת בשר
הואיל ואנו רוצים לעשות שמחה, אנו רוצים לשמוח, אנו רוצים ששמחתנו תהיה שמחה לפני ה', ואנו רוצים להבין מה פשר הדבר — צריך לקרוא לו. אי אפשר סתם לשבת אל צלחת בשר ויין ולומר, זו שמחת השם. זו שמחת כרסו.
וכיצד נעשית שמחת הכרס לשמחת השם? בוודאי על ידי נתינת צדקה, זה בוודאי חלק מכל המינים. זהו רמז כל ישראל, אך אולי צריך עוד דרך לרמז מדוע כל המינים כך מובנים, שנאמר 'ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך' (דברים טז, יד). זה חלק מן השמחה, וזה עושה, כמו שאומר רש"י, 'אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך'.
וזה אף העיקר, זו דרך העיקר לבאר את האושפיזין, כפי שמפורש, שצריך להזמין אורחים ממש. ואם אין לו אורחים, ישלח כסף למי שיהיו לו אורחים, וכיוצא בזה — לתת צדקה ערב סוכות, ערב יום טוב, לאדם, שיהיה לישראל ליום טוב. זו הדרך העיקרית האחת כיצד מזמינים את השכינה.
כיצד קוראים לשכינה: בדל לולב
אך מלבד זאת, צריך כפשוטו להזמין את השכינה. וכיצד קוראים לשכינה לשמחת יום טוב שלנו? בדל לולב. ומדוע בלולב? כבר דיברנו, לפי שהלולב מראה כביכול על גוף הספירות, מראה על הדרך שבה הקדוש ברוך הוא מראה עצמו בעולם. כך הוא החוק, כך היא גזירת הכתוב.
ומדוע דווקא הלולב? אין זה עתה עניננו. כשנוטלים לולב, ניגשים אל הקדוש ברוך הוא, הולכים לבית המדרש, אומרים הלל, עומדים עם הלולב לפני ה', אומרים לו 'אודך כי עניתני' (תהלים קיח, כא), אומרים לו 'הודו לה' כי טוב' (תהלים קיח, א), אומרים לו 'אנא ה'' (תהלים קיח, כה), מקיפים את המזבח, מקיפים את הבימה שלנו, מקיפים כביכול את מקומו של הקדוש ברוך הוא, שם שקוראים בתורתו, שם שלומדים אותו ומתפללים אליו, מקיפים — ובזה קוראים לקדוש ברוך הוא.
ומתוך שהולכים עם הלולב בבוקר, הקדוש ברוך הוא עם שמחתנו בלילה, הקדוש ברוך הוא עם שמחתנו כל היום, הקדוש ברוך הוא עם שמחתנו כל השנה.
תמלול מלא 📝
הסוד של "ולקחתם לכם" — המצווה האחרונה בספר הפקודים
הקדמה: שיעור קצר בערב יום טוב
מאחר שזה ערב יום טוב ואין כל כך זמן, נעשה שיעור קצר בערב סוכות על הסוד של הפסוק והמצווה "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר" (ויקרא כג, מ). למדנו שני שיעורים על זה יותר קרוב לפשט, ועכשיו אני הולך להקריא מה שהזוהר הקדוש אומר בפקודין.
זוהי המצווה האחרונה מספר המצוות שהזוהר כתב בספר פקודי דמרא עלמא. המצווה האחרונה, זוהי מצוות לולב, פקודא מ"ז. הוא כתב רק 47 מצוות.
הסדר של המצוות בספר הפקודים
הולך הסדר: קודם מדבר הזוהר על המצוות העיקריות שבכל יום — מצוות יחוד ה', מציאות ה', מצוות אמונה, קריאת שמע, תפילה, תפילין, ציצית, מזוזה, ברכת כהנים, כל המצוות של כל יום. אחר כך מתחיל הסדר של שבת, של ימים טובים, וכך הולך הסדר מפסח עד סוכות.
שלוש המצוות האחרונות הן: מצוות ישיבה בסוכה, מצווה מ"ו היא מצוות הקרבנות של סוכות, והוא מדבר מעט על שמיני עצרת, אבל אין לו מצווה נפרדת על זה כאן. אחר כך היא מצוות נטילת לולב, "ולקחתם לכם" (ויקרא כג, מ).
החידוש בנוסח הקצר של הזוהר
הזוהר, כדרך הפקודין, אומר דברים שכבר האריך בהם באריכות, אבל הוא מכניס את זה במילה אחת, והרבה פעמים במילה האחת הזאת יש חידוש גדול. אני סבור שבנוסח שהוא אומר כאן יש בהירות גדולה שלא עומדת קודם באותה בהירות. ממילא צריך ללמוד את זה כאן, ולחדד מעט את הנקודה.
לשון הזוהר: לנטלא לולב בההוא יומא
המצווה ומיני הלולב
הזוהר אומר כך: המצווה היא "לנטלא לולב בההוא יומא", באותו יום, כלומר ביום הראשון, "ואינון זינין דליין" — צריך ליטול את הלולב עם המינים.
בפסוק כתוב "פרי עץ הדר כפת תמרים" (ויקרא כג, מ) וכן הלאה, אבל בגמרא נקראת תמיד מצוות נטילת לולב. לולב אינו אפילו מילה שכתובה בלולב, אבל במשנה קוראים בשם הזה את כל המצווה, והחלקים האחרים נקראים מיני הלולב, כאילו הם שייכים לו. כתוב בלשון המשנה במנחות "ד' מינים שבלולב", המינים שיש בלולב. כל האגודה נקראת לולב, כמו שאומרים את הברכה על נטילת לולב. הזוהר בא לראות מדוע דווקא נקראים כולם בשם הלולב, נגע במשהו כאן. שם המצווה הוא ליטול את הלולב ומיניו באותו יום, בחג הסוכות.
הפסוק עצמו הוא סוד
אומר הזוהר: "והאי רזא" — הסוד. לא הסוד של הדבר, אלא הפסוק עצמו הוא סוד. אין זה ברור בפסוק מה לעשות עם הלולב. זה ממש מדרש פלא. "לקחתם לכם" ו"ושמחתם" (ויקרא כג, מ) — איך יוצא מזה "ושמחתם לפני ה' אלקיכם" (ויקרא כג, מ)? מה הפירוש של הלולב? זה סוד.
וקמיה חבריא: כולנו חברים
החברים שבזוהר וחכמי התלמוד
אומר הזוהר, הסוד כבר העמדנו, "וקמיה חבריא". לפעמים זה יכול לכוון לחבריא שבזוהר עצמו. אבל כשהזוהר מדגיש שגם אנחנו דיברנו על זה וגם החבריא, הוא מתכוון שחבריא הם התנאים האחרים, האמוראים האחרים, כל חכמי התלמוד האחרים שאנו קוראים להם חכמינו זכרונם לברכה, שהם מבארים בספריהם ענייני המצוות, ההלכות, הטעמים.
איך יהודי צריך לחשוב: כולנו תלמידים של הקב"ה
כך צריך יהודי לחשוב: כולנו חברים של הגמרא, של התנאים. מה ההבדל בין רבי לתלמיד לחבר? כשאנו אומרים "רבותינו זכרונם לברכה", הם גבוהים מאיתנו, הם מקבלי התורה, ומהם אנו מקבלים. אבל הזוהר מבין שהם חברינו. אם שני אנשים הלכו לאותו רבי, הם שניהם חברים, שניהם באותה רמה, שניהם מקבלים. למה כולנו חברים? כי כולנו תלמידים של הקב"ה, "כל בניך למודי ה'" (ישעיה נד, יג). כולנו תלמידים של משה רבינו, שגם הוא היה תלמיד של הקב"ה — משה היה התלמיד הראשון, והקב"ה הרבי הראשון.
אנחנו — התנאים, האמוראים, ולפני התנאים הנביאים — כולנו חברים בבית המדרש הזה, בישיבת משה רבינו, מפי הקדוש ברוך הוא, אנחנו לומדים את אותה תורה. אותה קושיה שהייתה קשה לתנאים גם לנו קשה: מה הסוד של הלולב? אומר הזוהר, אנחנו כבר בעצמנו בספרנו ביארנו, וחברינו גם כבר ביארו.
מדרשים הם סודות
הזוהר מתכוון כאן לדבר עמוק יותר: שבמדרשים על הלולב כבר ביארו ממש את סודות הזוהר. כל סודות הזוהר בנויים ומחוברים לדרכי המדרשים, רק שהמדרש מדבר בנוסחו יותר בדרך נגלה — לעולם לא כתוב ספירה, ענייני אלוהות אמיתית. המדרש כתוב בצורה סמויה.
כך למד הרמב"ם, שמדרשים לא תמיד כפשוטם, לא מילולי. והרמב"ן חולק הרבה פעמים על רש"י: כשרש"י מביא מדרש, אומר הרמב"ן, פשט בפסוק לא כך, וחוץ מזה, המדרש עצמו לא מתכוון פשוט פשט, המדרש מתכוון לסוד. מדרשים הם סודות.
לפעמים הסוד יותר סמוי וקשה יותר להבין את המדרש, ולפעמים המדרש יותר ברור. ללולב בוודאי יש סוד, הרי כתוב "ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים" (ויקרא כג, מ) — בוודאי יש משמעות מסוימת, שעם הלולב משתמחים לפני הקב"ה, והקב"ה משתמח עמנו. המדרשים כבר הוציאו את הסוד כמעט קרוב לדרך הזוהר. לא כתוב המילה ספירות במדרש, אבל מי שלומד מדרש יודע כמעט מה הזוהר הולך לומר.
הקב"ה נוטל את היהודים: תמונת המראה של "ולקחתם לכם"
נשיאות המצוות: מה שעושים למעלה עושים אנחנו
אומר הזוהר: "כמה דקודשא בריך הוא נטיל להון לישראל בהני יומין וחדו בהון" — כמו שהקב"ה נוטל את היהודים. "ולקחתם לכם" (ויקרא כג, מ) כתוב שאנחנו צריכים ליטול, אבל כל פסוק בתורה שאומר לנו לעשות הוא רק מראה, צל, של דבר שכבר היה למעלה. למדנו את הסוד של נשיאות המצוות, שמה שעושים למעלה עושים אנחנו אחר כך. "מה הוא אף אתה" (שבת קלג ע"ב) — מה שהקב"ה עשה מעשה בראשית, אנחנו נעשים שותפים למעשה בראשית; הקב"ה עושה מעשה מרכבה, אנחנו עושים מעשה מרכבה.
הפסוקים של לקיחה
"ולקחתם לכם" התחיל ממשהו שהקב"ה כבר לקח. המדרשים מתחברים מיד עם כל מיני מקומות שכתוב לקיחה — בין היכן שאנחנו צריכים ליטול, ובין היכן שהקב"ה לקח. הקב"ה אומר "ויקחו לי תרומה" (שמות כה, ב), קחו אותי עצמי, והקב"ה לקח "ולקחתי אתכם לי לעם" (שמות ו, ז). זוהי תמונת המראה של "ולקחתם לכם". הזוהר לא מביא את הפסוק הזה, אבל הוא חושב על פסוק אחר שהוא דבר דומה.
"ולקחתם לכם" פירושו קחו אתכם. איך בא פסוק שהקב"ה אומר לאדם קח אתך? הפשט הוא שהקב"ה כבר לקח — הוא לקח את היהודים, "ולקחתי אתכם לי לעם".
הקב"ה שמח עם היהודים
הקב"ה לקח את היהודים והשתמח עמהם, כמו שכתוב "כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב" (דברים ל, ט). אלו הפסוקים המפורשים, שבזמן שטוב ליהודים — יום טוב, אחרי שהיה ראש השנה ויום כיפור והיהודים ניצחו — הקב"ה נוטל את היהודים, הוא בוחר: "ובחר בעמו ישראל בשמחה". "ולקחתם לכם" מתחיל עם זה שהקב"ה נוטל בימים האלה את היהודים ומשתמח עמהם.
הסוד של יום כיפור: הקב"ה צריך לוכל ליטול אותנו
כאן הזוהר מבאר דבר מעניין: הקב"ה נוטל את היהודים, וזה הפירוש של יום כיפור, שהם התקרבו, "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם" (ויקרא טז, ל). למה צריך להיטהר? כדי שיוכלו להגיע לפני ה', שהקב"ה יוכל ליטול אותנו, צריך להיטהר וצריך שהקב"ה ימחל על כל העבירות. זה בשבילו — "למען שמי אאריך אפי" (ישעיה מח, ט). הקב"ה צריך למחול על כל העבירות כי הוא צריך לוכל ליטול אותנו. הקב"ה תופס את היהודים, הוא מחזיק אותם, "ולקחתי אתכם לי לעם" — הקב"ה נוטל את היהודים לעצמו.
וחוזר חלילה: מה שיהודי עושה משקף מה שהקב"ה עושה
אם מישהו יודע שמה שיהודי עושה משקף את מה שהקב"ה עושה, זה הולך בנוחות, וחוזר חלילה. אחרי שיהודי עושה, הוא כבר מעורר את המידה שהקב"ה הציב אותו שיתנהג כך הלאה.
אומר הוא: כמו שהקב"ה נוטל את היהודים ושמח עמהם, אף הכי "ישראל נטלו ליה לקודשא בריך הוא לחלקא" — הם נוטלים את הקב"ה לחלקם, ועל דא "ולקחתם לכם ביום הראשון": אתם צריכים ליטול אותי, כמו שאני נוטל אתכם. זה הזמן שהקב"ה נוטל אותנו, ולכן היהודים נוטלים את הקב"ה.
המדרש: פרי עץ הדר זה הקדוש ברוך הוא
דרשת רבי עקיבא
זה כתוב במדרש מפורש, שמובא ברמב"ן על המקום, והרמב"ן מבאר אותו על פי קבלה, והזוהר מתחבר לסוד הזה.
המדרש אומר: "ולקחתם לכם פרי עץ הדר", אומר רבי עקיבא, פרי עץ הדר זה הקדוש ברוך הוא, כמו שכתוב "הוד והדר לבשת" (תהלים קד, א). כפות תמרים זה הקדוש ברוך הוא, כמו שכתוב "צדיק כתמר יפרח" (תהלים צב, יג). וענף עץ עבות זה הקדוש ברוך הוא, כמו שכתוב "והוא עומד בין ההדסים" (זכריה א, ח). וערבי נחל זה הקדוש ברוך הוא, כמו שכתוב "סולו לרוכב בערבות" (תהלים סח, ה).
כל אחד מהפסוקים מראה סוד למה הקב"ה נקרא בשמות האלה. הרמב"ן מבאר באריכות שזה מכוון למידות השונות, לספירות השונות של הקב"ה, שכל אחד מרומז עם העץ הדר, כפות תמרים, וענף עץ עבות, וערבי נחל. הזוהר במקום הזה לא נכנס לפרטים, וגם אנחנו לא.
הלולב של הקב"ה והלולב של היהודים
מה שהזוהר מבהיר כאן הוא, שזה כבר מראה, מאחר שזה הזמן שהקב"ה נוטל את היהודים. יש עוד מדרש — מדרש קבלי עמוק שפחות אנשים יודעים — אבל המדרש הנגלה יודע כל אחד: שפרי עץ הדר הם כנגד האבות, או כנגד ארבעת סוגי היהודים.
יש שני לולבים. הקב"ה נוטל לולב, כמו שלקב"ה יש תפילין שמדברות על היהודים, והיהודים יש להם תפילין שמדברות על הקב"ה. אותו דבר: בלולב של הקב"ה מדובר על היהודים — ארבעת סוגי היהודים, או ארבעת האיברים של כל יהודי, או שלושת האבות. זה "ולקחתי לי", שהקב"ה נוטל.
לשון קיחה כמו קידושין
אומר הקב"ה, כך היהודים צריכים ליטול "לכם" — הם צריכים ליטול את הקב"ה. "ולקחתי" הוא לשון קיחה כמו קידושין, "כי יקח איש אשה" (דברים כד, א), כמו טבעת קידושין, כמו הטבעות שעושים על הלולב, כידוע.
הקב"ה נוטל את היהודים, והיהודים נוטלים בעצם את אותו דבר. במקום אחר אומר הזוהר שיש חקירה בפסוק "כי יעקב בחר לו י-ה" (תהלים קלה, ד) — אפשר לקרוא שהקב"ה בוחר ביעקב, או שיעקב בוחר בי-ה. זה שניהם. בפעולה שהקב"ה נוטל את היהודים, היהודים נוטלים אותו. זה הסוד של כל הזוהר, "באתערותא דלתתא אתער לעילא" — כשאנחנו נוטלים את הקב"ה, הקב"ה נוטל אותנו.
רזא דקומתא דאדם: הסוד של דמות אדם
היהודים נוטלים את הקב"ה לחלקם
הלאה אומר הזוהר, שבימים האלה הקב"ה נוטל את היהודים ושמח עמהם, וכך היהודים נוטלים את הקב"ה ושמחים עמו, והם בוחרים לחלקו. כמו שהקב"ה לקח את היהודים שיהיו כביכול שלו, כך היהודים נוטלים את הקב"ה שיהיה שלהם, "ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה" (שמות לג, טז). אומר הזוהר: "דא רזא, לולב וזנוהי דא רזא דקומתא דאדם".
קומת אדם ואברי הספירות
הלולב הם מינים שהם הסוד של דמות אדם. המדרש אומר שלולב דומה לחוט השדרה, ההדסים דומים לעין, וכן הלאה. לכן הלולב הוא העיקר, כי על חוט השדרה עומד כל האדם. זוהי קומת אדם, "זאת קומתך דמתה לתמר" (שיר השירים ז, ח). כשרואים אדם, רואים את קומתו, וזה הלולב. מזה נקרא הלולב.
כל אחד יודע שסוד הזוהר הוא להבין שאברי האדם הם גם אברי השכינה, כמו אברי הספירות כביכול. הקב"ה אינו גוף, "אין לו דמות הגוף" (יגדל), אלא יש לו כביכול קומה שהוא מתגלה בה בעולם, במעשיו ובאופני התגלותו.
המשמעות הכפולה של האיברים
כשכתוב שהלולב דומה לפה ודומה לעין, זה משמעות כפולה: זה מכוון לפה ולעין של היהודים, וזה מראה שהקב"ה נוטל את היהודים עם פיהם, עם עיניהם, עם שפתותיהם; וזה מראה גם על הכביכול דמות דיוקנו של יוצר בראשית, הצלם אלקים.
ההדסים שדומים לעין מראים שהקב"ה מסתכל על היהודים. הערבות שדומות לפה מראות שהקב"ה מדבר עם היהודים, "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות" (שיר השירים ב, ח). הכפות תמרים שהם כמו חוט השדרה מראים שהקב"ה מחזיק את היהודים — הקב"ה הוא חוט השדרה של היהודים, "עוז וחדוה במקומו" (דברי הימים א טז, כז), "ה' עוזי ומעוזי" (ירמיה טז, יט). החוזק של היהודים, עמוד השדרה, זה הקב"ה. והאתרוג מראה שהקב"ה הוא לבן של ישראל, הלב שלנו. זה הפשט של הזוהר על מה שאנחנו נוטלים את כל המינים האלה.
הנקודה של הזמנה: איך הלולב מחבר את השמחה
השאלה: איך הלולב מתחבר לשמחת יום טוב
אני רוצה להוסיף נקודה שלמדנו וכתבנו, שעל כל דבר צריך הזמנה. כתוב "ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים" (ויקרא כג, מ). הרי לא עומדים שבעה ימים שלמים עם הלולב — היו אמנם אנשי ירושלים שעמדו כל היום עם הלולב, אבל אנחנו לא נוהגים כך, זה גם לא החיוב. בפשטות נוטלים לולב בבוקר בהלל (בשבת לא נוטלים כלל), נוטלים אותו חלק מהיום.
ושמחה בפשטות פירושה שלמים — עושים סעודה גדולה, רוקדים. כתוב חג, מלשון חגיגה, מלשון ריקוד והקפה, עושים הקפות עם הלולב או בלי הלולב, בלילה ובבוקר. אבל איך מתחבר כל זה ללולב? זו שאלה שאנשים שואלים מעשית: היה בבוקר לולב עם כוונה, ואחר כך הולכים הביתה, מתפללים, אוכלים סעודה, מתוועדים — איך מתחבר כל זה ללולב?
הלולב הוא החיבור של שתי השמחות
הפשט הוא, כמו שהזוהר אומר, שהלולב הוא החיבור של שתי השמחות: הקב"ה נוטל את היהודים ושמח עמהם, והיהודים נוטלים את הקב"ה, "ולקחתי אתכם לי". פרי הצדה מראה על הקב"ה ועל היהודים, על הצלם אלקים.
הכוונה המיוחדת בלולב היא, שדרך הלולב הימים נעשים חשובים. אנחנו לומדים בזוהר שכל דבר צריך הזמנה. בין שאומרים "הנני מוכן ומזומן", בין שחושבים את זה, בין שעושים את זה — כל דבר צריך הזמנה.
המשל של חתונה
כמו שאדם עושה חתונה, הוא צריך להזמין. אתה יכול לשאול, הסבא שלו לא יבוא בלי הזמנה? הוא יודע שיש חתונה. אבל ראוי שישלח הזמנה. הגשמיות אולי תבוא בלי זה, אבל ההרגשה שלאדם יש קרוב חשוב או הרבי שלו, הוא רוצה לקרוא לו לשמחתו. אפילו הוא יבוא בלי קריאה, הוא בא כמו בחיצוניות, עם העור שלו, לא עם הפנימיות שלו. כדי שיהיה בפנימיות חסר בקשה. זה הטבע של בני אדם.
הטבע הרוחני: הזמנה מילתא
וזה גם הטבע הרוחני. כשעושים הזמנה בא גם הקב"ה — הקב"ה בא כבר בעצמו, כמו קרוב שבא בלי הזמנה. לשמחות היהודיות בא הקב"ה, באים הסבים, באים האושפיזין.
אבל למה אנחנו מזמינים? הזוהר אומר שר' אבא היה נוהג להזמין את האושפיזין. למה צריך להזמין אותם, הרי הם באים? כי דבר שבקדושה דורש הזמנה. יש הלכה, הזמנה מילתא — לעבודה זרה אין הזמנה, אבל לדברים שבקדושה ההזמנה מועילה. כשיורדת הקדושה, כשהקב"ה בא אלינו עם הזמנה, הוא בא ברצון, ברצון שניים, פנים בפנים.
השמחה צריכה להיות שמחה לפני ה'
אי אפשר סתם לשבת ליד צלחת בשר
מאחר ואנחנו רוצים שהשמחה שלנו תהיה שמחה לפני ה', צריך לקרוא לו. אי אפשר סתם לשבת ליד צלחת בשר ויין ולומר, זו שמחת ה' — זו שמחת כריסו.
איך זה הופך לשמחת ה'? בוודאי על ידי נתינת צדקה, זה בוודאי חלק מכל המינים, הרמז לכל היהודים. כך מובן "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך" (דברים טז, יד) — זה גורם, כמו שרש"י אומר, אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך. זה גם הדרך העיקרית להסביר את האושפיזין: צריך להזמין אורחים ממשיים, ואם אין אורחים, צריך לשלוח כסף למישהו שיהיו לו אורחים, לתת צדקה ערב יום טוב שיהיה ליהודים ליום טוב.
איך קוראים לשכינה: בדל לולב
מלבד זה צריך כפשוטו להזמין את השכינה. איך קוראים לשכינה לשמחה שלנו של יום טוב? בדל לולב. למה בלולב? כי הלולב מצביע כביכול על גוף הספירות, על הדרך שבה הקב"ה מתגלה בעולם. כך היא גזירת הכתוב.
כשלוקחים לולב, הולכים לבית המדרש, אומרים הלל, עומדים עם הלולב לפני ה', אומרים לו "אודך כי עניתני" (תהלים קיח, כא), "הודו לה' כי טוב" (תהלים קיח, א), "אנא ה'" (תהלים קיח, כה), הולכים סביב הבימה, כביכול מקומו של הקב"ה שבו קוראים את תורתו ומתפללים אליו — בזה קוראים לקב"ה. ועל ידי שהולכים עם הלולב בבוקר, הקב"ה עם השמחה שלנו בלילה, עם השמחה שלנו כל היום, עם השמחה שלנו כל השנה.
EN English ›
📋 Shiur Overview
The Secret of “And You Shall Take” — The Final Commandment in Parashat Pekudei
Introduction: A Brief Pre-Holiday Lecture
Since this is the eve of a holiday, and time is not abundant, we will suffice with a brief lecture. This lecture is being given on the eve of Sukkot concerning the secret of the verse and commandment ‘and you shall take for yourselves on the first day the fruit of a beautiful tree’ (Leviticus 23:40). We have already studied two lectures on this topic more closely aligned with the plain meaning, not according to the way of the Zohar, and now I simply wish to present to you the words of the holy Zohar in Pekudei.
We learned that this is the final commandment. Indeed, there was a section that was omitted in the previous lecture, it seems to me, but in any case this is the final commandment in the Zohar, from among the book of commandments that the Zohar wrote in Parashat Pekudei of the Master of the Universe. The final commandment is the mitzvah of lulav, commandment number 47, for it only counted forty-seven commandments, as we learned.
The Order of Commandments in Parashat Pekudei
The order is as follows: First the Zohar speaks of the primary commandments of each day — the commandment of the unity of God, the existence of God, the commandment of faith, the commandment of reciting the Shema, prayer, tefillin, tzitzit, mezuzah, all the commandments of each and every day, and the priestly blessing is also an important commandment for it. After that it begins with the order of Shabbat, of holidays, and thus the order of the holidays unfolds from Pesach until Tishrei, until Sukkot.
It turns out that the final commandment that it counts in total — after it already mentioned perhaps the commandment of dwelling in the sukkah — is among the last three commandments: the commandment of dwelling in the sukkah, and commandment 46 is the commandment of the sacrifices of Sukkot, and after that it speaks a bit about Shemini Atzeret, but it does not count a separate commandment for it here. And the last is the commandment of waving the lulav, taking the lulav, ‘and you shall take for yourselves’ (Leviticus 23:40), taking the lulav on Sukkot.
The Innovation in the Brief Language of the Zohar
And the Zohar, in the manner of Pekudei, repeats and mentions things that it already elaborated upon elsewhere, except that it includes them in one word, and often in that one word a novel insight is hidden. Indeed, I have not yet examined this thoroughly, but it seems to me that in the formulation it states, and even in one word, there is a great innovation, there is great clarity that was not stated before, at least not with that clarity. Therefore it is worthy to study it here, and to sharpen the point somewhat.
The Language of the Zohar: To Take the Lulav on That Day
The Commandment and the Species
Thus says the Zohar: The commandment is to take the lulav on that day, on the first day, on that day. It says, ‘to take the lulav on that day’, on that day, meaning on the first day, as it is stated ‘and you shall take for yourselves on the first day’ (Leviticus 23:40), ‘and these are the species’, the species, the species of the lulav, meaning that one should take the lulav with its species.
And behold, in the verse the species are mentioned simply, it states ‘fruit of a beautiful tree, branches of palm trees’ (Leviticus 23:40) and so forth, but in the Gemara the commandment is regularly called by the name of the commandment of taking the lulav. And although the word lulav is not written at all in the verse — though this word is mentioned in the Chumash — in the Mishnah it calls the whole thing by the name lulav, and all the other parts are called the species of the lulav, as if they belong to it. And so is the language of the Mishnah in Menachot, the four species that are in the lulav, the species that are in the lulav. Thus the entire group, the entire collection, the entire matter — the entire bundle is called lulav, and we wave the lulav, as in the language of the blessing ‘on taking the lulav’. And after the species, the lulav, additional things are added to it. And there are deeper explanations in this, and the Zohar indeed addresses the reason that they are all called by the name lulav, and touched upon this somewhat. But this is the name of the commandment: to take the lulav and its species on that day, on the holiday of Sukkot.
The Verse Itself Is a Secret
The Zohar says in very brief language, and I will read all the words: It says, ‘and this is the secret’, this is the secret — not the secret of the matter that one should take the lulav on that day, but that the verse itself is a secret.
And what does it mean that the verse itself is a secret? Behold, they elaborated on this in the articles they wrote. The verse does not explicitly clarify what one should do with the lulav. And indeed, the verse is like a wondrous midrash: ‘and you shall take for yourselves’ and ‘and you shall rejoice’ (Leviticus 23:40). What, when, how, in what manner does this result in ‘and you shall rejoice before the Lord your God’ (Leviticus 23:40)? What is the meaning of the lulav? It is a secret.
And Before the Companions: We Are All Companions
The Companions of the Zohar and the Sages of the Talmud
The Zohar says, we have already established the secret, as we have already explained, ‘and before the companions’. Its intention is that the Zohar itself already explained it. ‘And before the companions’ — sometimes this language can hint at the companions of the Zohar themselves. But it seems to me that when the Zohar emphasizes that we too spoke of this and the companions also spoke of this, its intention is that this is the way of the Zohar to speak as if everything is from Rabbi Shimon bar Yochai and his companions.
The Zohar speaks as if the companions — they include the other Tannaim, the other Amoraim as well, the other sages of the Talmud whom we call our sages of blessed memory, and all our other sages — that all of them explain in their books, each in his place, the matters of the commandments, the laws, the reasons.
How a Jew Should Think: We Are All Students of the Holy One, Blessed Be He
The Zohar says, we have already spoken of this sufficiently, and our companions as well. And this is how a Jew should think: we are all companions of the Gemara, we are all companions of the Tannaim. That is, we are companions, both of us together, receiving at the very same place.
And what is the difference between a teacher and a student and between a companion? When we say ‘our rabbis of blessed memory’, we are saying that they are above us, they are the receivers of the Torah, and from them we receive. But the Zohar stands at a place where it understands that they are our companions. And where do we find such a thing? Shimon bar Yochai and his companions — our companions.
For we are all one. A companion is one. Two people who went to one teacher, both of them are companions, meaning on the same level, both receive. And thus the Zohar thinks: we are all companions. And why? Because we are all students of the Holy One, Blessed Be He, ‘all your children are students of God’ (Isaiah 54:13). All are students of the Holy One, Blessed Be He, all are students of Moses our teacher, who was also a student of the Holy One, Blessed Be He. Moses was the first student, and the Holy One, Blessed Be He, was the first teacher.
And even what we study Torah, we are all students of Moses our teacher. We are all companions — we, the Tannaim, the Amoraim, and what was before the Tannaim, the prophets — we are all companions in the same study hall, in the same yeshiva that is called the yeshiva of Moses our teacher, from the mouth of the Holy One, Blessed Be He, and that same Torah we study. And what they explain, we all struggled with that same difficulty, for even the Tannaim found it difficult: What is the secret of the lulav? We all struggled with that difficulty. Ah, they tell us here the plain meaning, they tell us that the Tannaim already stated the plain meaning, ah, our companions already explained somewhat. The Zohar says, we have already explained ourselves in our book, and our companions have also already explained.
The Midrashim Are Secrets
And the intention of the Zohar here is to say another deep thing. That the midrashim on the lulav have already explained precisely the secrets of the Zohar. It says, everyone knows that all the secrets of the Zohar are built and connected with the ways of the midrashim, except that the midrash speaks in its formulation more in the way of the revealed, meaning, a sefirah is never mentioned in it, matters of divinity itself are never mentioned in it, for as is known the midrash is written in concealment.
Thus the Rambam learned, and thus all the sages received, that the midrashim are not always according to their plain meaning, they are not literal, and the Ramban explained this many times. The Ramban argues many times with Rashi, that when Rashi brings a midrash, the Ramban says, the plain meaning of the verse is not according to your words; and moreover, you do not even understand the midrash, for the intention of the midrash is not to state a simple plain meaning, but its intention is the secret. And the Zohar always goes in this way: the midrashim are secrets.
And sometimes the secret is more hidden, and it is difficult to understand the midrash, and sometimes the midrash is clearer, and one can immediately understand from it what the plain meaning is — and this is the secret. The Zohar says, the secret, the secret of the lulav. The lulav is a secret, and no one understands. You can ask a simple Jew, and although there are simple reasons, but with all due respect they are weak, briefly, feeble stories.
The secret — the lulav certainly has a secret. For it states ‘and you shall rejoice before the Lord your God seven days’ (Leviticus 23:40). Certainly there is meaning in this, that with this lulav we gladden the Holy One, Blessed Be He, and He rejoices with us and we rejoice with Him. We will see further in the Zohar how it establishes this matter. In any case, the lulav certainly has a secret, and the midrashim have already revealed the secret almost close to the way of the Zohar. The word sefirot is not mentioned in the midrash, but the companions have already explained, and one who studies midrash already knows almost what the Zohar is going to say.
The Holy One, Blessed Be He, Takes Israel: The Mirror Image of “And You Shall Take for Yourselves”
The Elevation of the Commandments: What Is Done Above They Do With Us
And what did they say? The Zohar says briefly, thus: ‘Just as the Holy One, Blessed Be He, takes Israel on these days and rejoices with them’ — just as the Holy One, Blessed Be He, takes Israel.
‘And you shall take for yourselves’ (Leviticus 23:40) — it is stated that we shall take. But thus says the Zohar, everyone knows, that every verse in the Torah that tells us to do something is only a reflection, is only a shadow, of something that has already been done above. And we learned there the secret of all the commandments called elevation, the elevation of the commandments. There it is stated the opposite, that what we do is done above, as we have already explained. But this begins with the fact that what is done above they do with us, and we do afterward. ‘What He is, you too’ (Shabbat 133b) — what the Holy One, Blessed Be He, did in the act of creation, He makes us partners in the act of creation; the Holy One, Blessed Be He, does the act of the chariot, He makes us the act of the chariot.
Verses of Taking
Behold, ‘and you shall take for yourselves’ means that we shall take. But one must understand that the matter began from something that the Holy One, Blessed Be He, already took. And thus certainly the midrashim connect here immediately at the beginning of ‘and you shall take for yourselves’ with all kinds of places where taking is mentioned. The midrash also speaks of other verses where it is stated that we shall take, but there are also places where it is stated that the Holy One, Blessed Be He, took.
The Holy One, Blessed Be He, says ‘and they shall take for Me an offering’ (Exodus 25:2), and the midrash says, take Me Myself. And the Holy One, Blessed Be He, took, ‘and I will take you to Me as a people’ (Exodus 6:7). And ‘and I will take you to Me as a people’ is the reflection, the mirror image of ‘and you shall take for yourselves’. And thus indeed the Zohar expounds. It does not bring the verse, but it is thinking of this verse, or of another verse that is a similar matter.
‘And you shall take for yourselves’ means take for yourselves. And what is take for yourselves? Why should a person take? How can a verse come where the Holy One, Blessed Be He, says to a person take for yourselves? The plain meaning is that the Holy One, Blessed Be He, has already taken. And what did the Holy One, Blessed Be He, take? The Zohar says, and it will be stated afterward ‘and you shall rely’. The Zohar says, the Holy One, Blessed Be He, took Israel, ‘and I will take you to Me as a people’.
The Holy One, Blessed Be He, Rejoices in Israel
The Holy One, Blessed Be He, took Israel, and rejoiced with them, as it is stated ‘for the Lord will again rejoice over you for good’ (Deuteronomy 30:9). The Holy One, Blessed Be He, rejoices in Israel, He took Israel. And these are explicit verses, that at the time when it is good for Israel — meaning a holiday, after there were Rosh Hashanah and Yom Kippur, and they stood in them, and Israel prevailed — the Holy One, Blessed Be He, takes Israel.
That is, He chooses, ‘and chose His people Israel with love’, ‘and chose His people Israel with joy’. The Holy One, Blessed Be He, rejoices in Israel, He takes them. Behold, ‘and you shall take for yourselves’ begins with the fact that the Holy One, Blessed Be He, takes Israel on these days and rejoices with them.
The Secret of Yom Kippur: That the Holy One, Blessed Be He, Can Take Us
And a very interesting thing the Zohar explained. This is not written in the midrash as far as I know, and I say that the second half is written in the midrash, and the Zohar only explains that the midrash comes from this. The Holy One, Blessed Be He, takes Israel, because He understands that this is the meaning of Yom Kippur, that they offered themselves, ‘for on this day He will atone for you to purify you’ (Leviticus 16:30).
And why must one be purified? Before God. So that we can come before God, so that the Holy One, Blessed Be He, can take us, one must be purified, and the Holy One, Blessed Be He, must forgive all the sins. And this is for Him. And this is the meaning of ‘for My sake I will delay My anger’ (Isaiah 48:9). The Holy One, Blessed Be He, must forgive all the sins for our sake, because He needs to be able to take us, therefore He needs to be able to forgive all the sins, to be able to include all the sins.
The Holy One, Blessed Be He, forgives all the sins, and takes us with joy. The Holy One, Blessed Be He, waves matters with Israel. This is the first thing. The Holy One, Blessed Be He, holds Israel, embraces them, takes them, ‘and I will take you to Me as a people’, this is ‘and I will take for Me’, ‘and I will take you to Me’. The Holy One, Blessed Be He, takes Israel for Himself.
And It Returns in Turn: What a Jew Does Reflects What the Holy One, Blessed Be He, Does
And now, when a person knows that what a Jew does reflects what the Holy One, Blessed Be He, does, again the matter is pleasant, and it returns in turn. After a Jew does, he already arouses the measure that the Holy One, Blessed Be He, already did, already established, for the Holy One, Blessed Be He, established the matter so that it would continue onward.
The Zohar says, just as the Holy One, Blessed Be He, takes Israel on these days and rejoices with them, so too, Israel, ‘Israel take the Holy One, Blessed Be He, as their portion’, take the Holy One, Blessed Be He, as their portion, and therefore ‘and you shall take for yourselves on the first day’ — meaning, take Me. Just as I take you, this is the time, this is the time when the Holy One, Blessed Be He, takes me. And this He mentioned, what was revealed, and to think about this, for the Holy One, Blessed Be He, takes Israel, and Israel take the Holy One, Blessed Be He.
The Midrash: The Fruit of a Beautiful Tree Is the Holy One, Blessed Be He
The Exposition of Rabbi Akiva
And this is written in the midrash, an explicit midrash. And in all the midrashim on the verse ‘and you shall take for yourselves’, Rabbi Akiva says — and it is brought in the Ramban here on the verse, and the Ramban explains it according to Kabbalah, and certainly the Zohar connects with the secret that the Ramban explained according to Kabbalah.
The midrash says, ‘and you shall take for yourselves the fruit of a beautiful tree’, Rabbi Akiva says, the fruit of a beautiful tree is the Holy One, Blessed Be He, as it is stated ‘You are clothed in majesty and splendor’ (Psalms 104:1). Branches of palm trees is the Holy One, Blessed Be He, as it is stated ‘the righteous will flourish like a palm tree’ (Psalms 92:13). And boughs of thick trees is the Holy One, Blessed Be He, as it is stated ‘and He was standing among the myrtle trees’ (Zechariah 1:8). And willows of the brook is the Holy One, Blessed Be He, as it is stated ‘extol Him who rides upon the plains’ (Psalms 68:5).
Each of the verses reveals a secret, why the Holy One, Blessed Be He, is called by those names. And the Ramban explains at length that this hints at the different attributes, the different sefirot of the Holy One, Blessed Be He, that each of them is hinted at in the beautiful tree, branches of palm trees, and boughs of thick trees, and willows of the brook. The Zohar in this place does not enter into the details — in other places it enters into this — and we too will not enter into this.
The Lulav of the Holy One, Blessed Be He, and the Lulav of Israel
But what the Zohar clarifies here is, that this is already a reflection. Since this is the time when the Holy One, Blessed Be He, takes Israel, and everyone knows this. And the midrash here, another midrash — this too is a midrash that fewer people know, a deeper kabbalistic midrash, but everyone knows the revealed midrash. The midrash expounds that the fruit of a beautiful tree and its companions are corresponding to the patriarchs, or corresponding to the four types of Jews, and this is a very conceptual midrash.
Thus there are two sides here: what corresponds to Israel and what corresponds to the Holy One, Blessed Be He. The Holy One, Blessed Be He, takes a lulav, just as the Holy One, Blessed Be He, has tefillin that speak of Israel, and Israel have tefillin that speak of the Holy One, Blessed Be He. The same thing — the Holy One, Blessed Be He, has a lulav, in the lulav of the Holy One, Blessed Be He, Israel is spoken of. The lulav of the Holy One, Blessed Be He, is Israel, the four types of Jews, or the four limbs of every Jew, the body of the Jew that we will speak of, or the three patriarchs, all kinds of things. This is the lulav, ‘and I will take for Me’, what the Holy One, Blessed Be He, takes.
The Language of Taking Like Betrothal
The Holy One, Blessed Be He, says, thus Israel shall take ‘for yourselves’. And what shall they take? They shall take the Holy One, Blessed Be He. And the ‘and I will take’, it seems to me that this is a language of taking like betrothal, ‘when a man takes a wife’ (Deuteronomy 24:1), in this language of taking there is a plain meaning here. ‘And you shall take for yourselves’ like ‘when a man takes a wife’. Like a betrothal ring, like the rings that are made on the lulav, as is known.
The Holy One, Blessed Be He, takes Israel, and Israel take essentially in that same very matter. And one can ask the Zohar in another place, where it says that there is an inquiry in the verse ‘for Jacob chose for himself the Lord’ (Psalms 135:4): it is possible to read the verse that the Holy One, Blessed Be He, the Lord, chooses Jacob, or that Jacob chooses the Lord. Which of them? It is both. That is, the same very thing — in the same action in which the Holy One, Blessed Be He, takes Israel, Israel take us. And this is the secret of all the Zohar, that the Zohar says ‘with the arousal from below there is arousal above’, that when we take the Holy One, Blessed Be He, the Holy One, Blessed Be He, takes us. This is the same very thing, and we are not explaining this now at length, but these are known matters.
The Secret of the Stature of Man: The Secret of the Form of Man
Israel Take the Holy One, Blessed Be He, as Their Portion
And further the Zohar says, that on these days the Holy One, Blessed Be He, takes us, and this is the intention of the celebration: just as the Holy One, Blessed Be He, takes Israel and rejoices with them, so Israel take the Holy One, Blessed Be He, and rejoice with Him. That is, they take Him and choose Him as their portion, just as the Holy One, Blessed Be He, took Israel that they should be as it were His, not only according to all the truth, all the length that the matter contains.
And this is the matter, Israel take the Holy One, Blessed Be He, that He should be theirs, in all the length that the matter contains. ‘And we will be distinguished, I and Your people, from all the people that are on the face of the earth’ (Exodus 33:16), Israel request from the Holy One, Blessed Be He, a covenant that He should be theirs. The Zohar says: ‘Certainly a secret’, and concludes, ‘this is a secret, the lulav and its species, this is the secret of the stature of man’. This is the secret of the lulav.
The Stature of Man and the Limbs of the Sefirot
And now we will come somewhat from the general to the particulars. The lulav is species that are the secret of the form of man. And this is further, as everyone knows, that the midrash says that the lulav corresponds to what resembles the mouth, resembles the eye, and so forth, resembles the spine. And therefore the lulav is the main thing, for upon the spine stands the entire person. This is like the stature of man. ‘Your stature is like a palm tree’ (Song of Songs 7:8).
And what does the lulav show? That when one sees a person, one sees his stature. Indeed in the stature there are eyes and there is everything, but everything is the limbs of the person, and what one sees can be called the stature of the person, the lulav. And from this it is called lulav. And this is certainly the intention of what we say that the Holy One, Blessed Be He, takes Israel with all their limbs, but certainly the intention of the Zohar is for something deeper.
As is known, everyone knows that the secret of the Zohar is to understand that the limbs of man are also the limbs of the Shekhinah, like the limbs of the sefirot as it were. The Holy One, Blessed Be He, is not a body, ‘He has no bodily form’ (Yigdal), and this is not our place to explain. But the Holy One, Blessed Be He, also has as it were a body, a stature in which He is revealed in the world, and in His actions and in the modes of His revelation prior to actions, there is as it were a body.
The Double Meaning of the Limbs
And when it is stated that the lulav resembles the mouth and resembles the eye, again there is a double meaning here. The intention is for the mouth and eye of Israel, which shows that the Holy One, Blessed Be He, takes Israel. This is the explanation, the Holy One, Blessed Be He, takes Israel with their mouth, with their eyes, with their lips, and so forth. And this also shows the form of the image of the Creator as it were, the image of God, the image, the form of the Holy One, Blessed Be He.
When one takes the eyes, this resembles the eye, the myrtles that resemble the eye, it shows that the Holy One, Blessed Be He, looks at Israel. And that the willows resemble the mouth shows that the Holy One, Blessed Be He, speaks with Israel, ‘the voice of my beloved, behold he comes, leaping over the mountains, skipping over the hills’ (Song of Songs 2:8). And that the branches of palm trees resemble the spine shows that the Holy One, Blessed Be He, upholds Israel, as it were the spine. The Holy One, Blessed Be He, is the spine of Israel. This is ‘strength and joy are in His place’ (1 Chronicles 16:27), ‘the Lord is my strength and my stronghold’ (Jeremiah 16:19). The Holy One, Blessed Be He, is the strength, the spine. When one speaks of a person’s strength, one says that he has a back, a spine. The strength of Israel, this is the Holy One, Blessed Be He. This is what the spine shows, the lulav.
And the etrog shows that the Holy One, Blessed Be He, is the heart of Israel, the Holy One, Blessed Be He, is our heart. These are all the things that it shows, and this is the plain meaning of the Zohar regarding what we take all the species.
The Point of the Invitation: How the Lulav Connects the Joy
The Question: How Does the Lulav Connect with the Joy of the Holiday
And I wish to add only the point that we learned, that we learned and wrote, and it seems to me that it is a point of truth: that for everything an invitation is needed, one must understand the joy. It is stated ‘and you shall rejoice before the Lord your God seven days’ (Leviticus 23:40). One does not stand seven complete days with the lulav. Indeed there were the people of Jerusalem who stood all day with the lulav, but we do not practice this way, and this is also not the obligation.
That is, in plain terms the order is that during Hallel one takes the lulav, in the morning, and on Shabbat one does not take it at all. In any case, one takes the lulav in the morning, or all day, for all day is fit for reciting Hallel, but in practice one does not take it all day but part of the day.
And the joy is certainly joy. Joy in plain terms means complete. Joy one makes afterward, one arranges a great feast, one dances. Even the dancing is a great feast. And one can say that there is an explicit obligation to dance on the holiday. It is stated chag, and chag is from the language of chagigah, chag is from the language of dancing, to circle and make circuits with the lulav, or without the lulav, afterward, at night, in the morning. These are all the things that we do.
And behold, all these things are good, very good. But how do they connect with the lulav? It seems to me that this is a question that people have in practice, and therefore I say an intention, I say an intention, I have an intention, in the morning I had a lulav, each person in his way and with his intention, very good. Afterward one goes home, one prays further, one eats a feast, one gathers, one does all the joys of the holiday. How do all these things connect with the lulav?
The Lulav Is the Connection of the Two Joys
I think an intention, and they will already remember the intention at the time of taking the lulav. It seems to me that this is the plain meaning, and I have built the plain meaning somewhat as to why I think so. For the plain meaning is, as the Zohar says, that the lulav is the connection of the two joys. The Holy One, Blessed Be He, takes Israel and rejoices with them, and Israel take the Holy One, Blessed Be He, ‘and I will take you to Me’, Israel say ‘and I will take you to Me’, and the fruit of the side shows the Holy One, Blessed Be He, and shows Israel, shows the image of God, that they are this image of God.
And the plain meaning of the special intention in the lulav is, that through the lulav the days become important. That is, we learned in the Zohar that everything needs an invitation. There is nothing, whether one says ‘behold I am prepared and ready’ — for one who practices this way — and whether one must say it, whether one must think it, whether one must do it: everything needs an invitation.
The Parable of the Wedding
That is, as it were, a person makes a wedding, one must invite. And one can ask a question: will not his grandfather come without an invitation? For he knows that there is a wedding, but it is proper that one send him an invitation. And the invitation, as he says, the physicality may come without it. But the feeling that a person has an important friend or important relative or his teacher, that he wants to call him to his joy — one must call him.
And even if he will come without being called, when he comes without being called, he comes in such a way that he does not come with his heart, he does not come with his will, he does not come — one can call this — with his inwardness, with his spiritual level; he does not come, he comes in externality, he comes with his skin, he does not come with his inwardness. And in order that he come in inwardness a request is required. This is the nature of people.
The Spiritual Nature: An Invitation Is a Matter
And this is also the spiritual nature. The spiritual nature is that when one makes an invitation the Holy One, Blessed Be He, also comes. The Holy One, Blessed Be He, comes of His own accord. And as they say, even a small friend who comes without an invitation, the Holy One, Blessed Be He, comes. To the joys of Israel the Holy One, Blessed Be He, comes, the grandfathers come, everything comes, the ushpizin come.
But why do we invite? For the Zohar says that Rabbi Abba used to invite the ushpizin. And why must one invite them? For they come, in any case. The plain meaning is that they come, but one must invite. A matter of holiness requires an invitation. There is a law, an invitation is a matter for something of holiness, an invitation is required. In idolatry there is no invitation, but for matters of holiness an invitation is required, and the invitation is effective.
And what does the invitation accomplish? It accomplishes that when the holiness descends, when the Holy One, Blessed Be He, comes with us, He comes by invitation. That is, with will, with the will of both, and the matter brings out the will of both, face to face brings this out.
The Joy Must Be Joy Before God
One Cannot Simply Sit Down to a Plate of Meat
Since we want to make joy, we want to rejoice, we want our joy to be joy before God, and we want to understand what the matter means — one must call Him. One cannot simply sit down to a plate of meat and wine and say, this is the joy of God. This is the joy of one’s belly.
And how does the joy of the belly become
The Joy Must Be Joy Before God
One Cannot Simply Sit Down to a Plate of Meat
Since we want to make joy, we want to rejoice, we want our joy to be joy before God, and we want to understand what the matter means — one must call Him. One cannot simply sit down to a plate of meat and wine and say, this is the joy of God. This is the joy of one’s belly.
And how does the joy of the belly become the joy of God? Certainly through giving charity, this is certainly part of all the species. This hints at all of Israel, but perhaps another way is needed to hint at why all the species are thus understood, for it is stated ‘and you shall rejoice in your festival, you and your son and your daughter and your servant and your maidservant and the Levite who is in your gates’ (Deuteronomy 16:14). This is part of the joy, and this accomplishes, as Rashi says, ‘if you gladden Mine I will gladden yours’.
And this is also the main thing, this is the main way to explain the ushpizin, as is explicit, that one must invite actual guests. And if one has no guests, let him send money to one who will have guests, and the like — to give charity on the eve of Sukkot, on the eve of the holiday, to a person, so that Israel will have for the holiday. This is the one main way how one invites the Shekhinah.
How One Calls the Shekhinah: Through the Lulav
But besides this, one must literally invite the Shekhinah. And how does one call the Shekhinah to our holiday joy? Through the lulav. And why through the lulav? We have already spoken, because the lulav shows as it were the body of the sefirot, it shows the way in which the Holy One, Blessed Be He, shows Himself in the world. This is the decree, this is the decree of Scripture.
And why specifically the lulav? This is not our concern now. When one takes the lulav, one approaches the Holy One, Blessed Be He, one goes to the study hall, one says Hallel, one stands with the lulav before God, one says to Him ‘I will thank You for You have answered me’ (Psalms 118:21), one says to Him ‘Give thanks to the Lord for He is good’ (Psalms 118:1), one says to Him ‘Please, O Lord’ (Psalms 118:25), one circles the altar, one circles our platform, one circles as it were the place of the Holy One, Blessed Be He, the place where one reads His Torah, the place where one studies it and prays to Him, one circles — and with this one calls the Holy One, Blessed Be He.
And from the fact that one goes with the lulav in the morning, the Holy One, Blessed Be He, is with our joy at night, the Holy One, Blessed Be He, is with our joy all day, the Holy One, Blessed Be He, is with our joy all year.
📝 Full Transcript
The Secret of “Ulekachtem Lachem” — The Last Mitzvah in Sefer HaPekudim
Introduction: A Brief Pre-Holiday Shiur
Since it is erev yom tov and there isn’t so much time, we’re making a brief shiur erev Sukkos on the secret of the verse and the mitzvah “ulekachtem lachem bayom harishon pri etz hadar” (Vayikra 23:40). We’ve learned two shiurim about this more according to the simple meaning, and now I’m going to present what the holy Zohar says in the Pekudin.
This is the last mitzvah from the Sefer HaMitzvos that the Zohar wrote in Sefer Pekudim DeMara Alma. The last mitzvah, this is the mitzvah of lulav, pekuda 47. He only wrote 47 mitzvos.
The Order of the Mitzvos in Sefer HaPekudim
The order goes: First the Zohar discusses the essential mitzvos of every day — mitzvos of yichud Hashem, existence of Hashem, mitzvos of emunah, Krias Shema, tefillah, tefillin, tzitzis, mezuzah, Birchas Kohanim, all the mitzvos of every day. Afterwards begins the order of Shabbos, of yamim tovim, and so goes the order from Pesach until Sukkos.
The last three mitzvos are: the mitzvah of sitting in the sukkah, mitzvah 46 is the mitzvah of the korbanos of Sukkos, and he speaks a bit about Shemini Atzeres, but he doesn’t have a separate mitzvah on that here. Afterwards is the mitzvah of taking a lulav, “ulekachtem lachem” (Vayikra 23:40).
The Innovation in the Brief Text of the Zohar
The Zohar, in the manner of the Pekudin, says things that he has already elaborated at length, but he puts it into one word, and very often in that one word there is a great innovation. I believe that in the text that he says here there is a great clarity that doesn’t appear earlier with the same clarity. Therefore one must learn it here, and sharpen the point a bit.
The Language of the Zohar: Linetla Lulav Beha’hu Yoma
The Mitzvah and the Minim of the Lulav
The Zohar says thus: The mitzvah is “linetla lulav beha’hu yoma”, on that day, meaning bayom harishon, “ve’inun zinin dilin” — one must take the lulav with the minim.
In the verse it says “pri etz hadar kapos temarim” (Vayikra 23:40) and so on, but in the Gemara it’s always called the mitzvah of netilas lulav. Lulav isn’t even a word that appears in that lulav, but in the Mishnah one calls the entire mitzvah by that name, and the other parts are called the minim of the lulav, as if they belong to it. It says in the language of the Mishnah in Menachos “four minim shebalulav,” the minim that are in the lulav. The entire bundle is called a lulav, just as one says the blessing al netilas lulav. The Zohar sees why specifically everything is called by the name of the lulav, we’ll touch on something here. The name of the mitzvah is to take the lulav and its minim on that day, in the city of Sukkos.
The Verse Itself is a Secret
Says the Zohar: “veha’i raza” — the secret. Not the secret of the thing, but the verse itself is a secret. It’s not clear in the verse what one should do with the lulav. It’s literally a wondrous midrash. “Lekachtem lachem” and “usmachtem” (Vayikra 23:40) — how does from this come out “usmachtem lifnei Hashem Elokeichem” (Vayikra 23:40)? What is the meaning of the lulav? It’s a secret.
Vekamei Chavraya: We Are All Chaverim
The Chaverim of the Zohar and the Sages of the Talmud
Says the Zohar, the secret we have already established, “vekamei chavraya”. Sometimes it can mean the chaverim of the Zohar itself. But when the Zohar emphasizes that both we have spoken of it and the chaverim, he means that chaverim are the other Tannaim, the other Amoraim, all the other sages of the Talmud whom we call chachameinu zichronam livracha, who explain in their books matters of the mitzvos, the halachos, the reasons.
How a Jew Should Think: We Are All Students of the Almighty
This is how a Jew should think: We are all chaverim of the Gemara, of the Tannaim. What is the difference between a rebbe and a student and a chaver? When we say “rabboseinu zichronam livracha,” they are higher than us, they are the receivers of the Torah, and from them we receive. But the Zohar understands that they are our chaverim. If two people went to one rebbe, they are both chaverim, both on the same level, both receivers. Why are we all chaverim? Because we are all students of the Almighty, “kol banayich limudei Hashem” (Yeshayahu 54:13). We are all students of Moshe Rabbeinu, who was also a student of the Almighty — Moshe was the first student, and the Almighty the first rebbe.
We — the Tannaim, the Amoraim, and before the Tannaim the prophets — are all chaverim in that beis midrash, in the yeshiva of Moshe Rabbeinu, from the mouth of the Holy One Blessed be He, we learn the same Torah. The same question that was difficult for the Tannaim is also difficult for us: What is the secret of the lulav? Says the Zohar, we have already explained ourselves in our book, and our chaverim have also already explained.
Midrashim Are Secrets
The Zohar means here an even deeper thing: that in the midrashim on the lulav they have already explained literally the secrets of the Zohar. All the secrets of the Zohar are built and connected with the ways of the midrashim, only the midrash speaks in its text more in the revealed way — there never appears any sefirah, any matters of true divinity. The midrash is written in a concealed manner.
This is how the Rambam explained, that midrashim are not always literal, not literal. And the Ramban argues many times with Rashi: when Rashi brings a midrash, says the Ramban, the simple meaning in the verse is not so, and besides that, the midrash itself doesn’t mean simply the simple meaning, the midrash means a secret. Midrashim are secrets.
Sometimes the secret is more concealed and it’s harder to understand the midrash, and sometimes the midrash is clearer. Lulav certainly has a secret, for it says “usmachtem lifnei Hashem Elokeichem shivas yamim” (Vayikra 23:40) — there’s certainly some meaning, that with the lulav one rejoices before the Almighty, and the Almighty rejoices with us. The midrashim have already revealed the secret almost close to the way of the Zohar. The word sefiros doesn’t appear in the midrash, but whoever learns midrash already knows almost what the Zohar is going to say.
The Almighty Takes the Jews: The Mirror Image of “Ulekachtem Lachem”
Nesias HaMitzvos: What is Done Above We Do
Says the Zohar: “kema dekudsha brich hu natil lehon leyisrael behanei yomin vechadu behon” — just as the Almighty takes the Jews. “Ulekachtem lachem” (Vayikra 23:40) says that we should take, but every verse in the Torah that tells us to do is only a mirror, a shadow, of something that has already been above. We learned the secret of nesias hamitzvos, that what is done above we do afterwards. “Mah hu af atah” (Shabbos 133b) — what the Almighty did in maaseh bereishis, we make ourselves partners in maaseh bereishis; the Almighty makes maaseh merkavah, we make maaseh merkavah.
The Verses of Taking
“Ulekachtem lachem” began from something that the Almighty has already taken. The midrashim connect immediately with all kinds of places where it says taking — both where we should take, and where the Almighty has taken. The Almighty says “veyikchu li terumah” (Shemos 25:2), take Me Myself, and the Almighty has taken “velakachti eschem li le’am” (Shemos 6:7). This is the mirror image of “ulekachtem lachem”. The Zohar doesn’t bring that verse, but he thinks of another verse that is a similar thing.
“Ulekachtem lachem” means take yourselves. How does a verse come where the Almighty tells a person take yourselves? The simple meaning is that the Almighty has already taken — He has taken the Jews, “velakachti eschem li le’am”.
The Almighty Rejoices with the Jews
The Almighty has taken the Jews and rejoiced with them, as it says “ki yashuv Hashem lasus alecha letov” (Devarim 30:9). These are the explicit verses, that when things go well for the Jews — a yom tov, after there was Rosh Hashanah and Yom Kippur and the Jews were victorious — the Almighty takes the Jews, He chooses: “uvachar be’amo Yisrael besimchah”. “Ulekachtem lachem” begins with the fact that the Almighty takes in these days the Jews and rejoices with them.
The Secret of Yom Kippur: The Almighty Must Be Able to Take Us
Here the Zohar explains an interesting thing: The Almighty takes the Jews, and this is the meaning of Yom Kippur, that they offered themselves, “ki bayom hazeh yechaper aleichem letaher eschem” (Vayikra 16:30). Why must one purify oneself? So that one can come before Hashem, so that the Almighty can take us, one must cleanse oneself and the Almighty must forgive all sins. This is for Him — “lema’an shemi a’arich api” (Yeshayahu 48:9). The Almighty must forgive all sins because He must be able to take us. The Almighty grabs the Jews, He holds them around, “velakachti eschem li le’am” — the Almighty takes the Jews for Himself.
Vechozer Chalilah: What a Jew Does Mirrors What the Almighty Does
If one knows that what a Jew does mirrors what the Almighty does, it goes smoothly, vechozer chalilah. After a Jew does, he already awakens the attribute that the Almighty has set up for him so that it should continue further.
He says: Just as the Almighty takes the Jews and rejoices with them, af hachi “Yisrael natlu lei lekudsha brich hu lechalka” — they take the Almighty for their portion, ve’al da “ulekachtem lachem bayom harishon”: You should take Me, just as I take you. This is the time that the Almighty takes us, and therefore the Jews take the Almighty.
The Midrash: Pri Etz Hadar Zeh HaKadosh Baruch Hu
Rabbi Akiva’s Derasha
This appears in an explicit midrash, which is brought in the Ramban on the spot, and the Ramban explains it according to kabbalah, and the Zohar connects with that secret.
The midrash says: “Ulekachtem lachem pri etz hadar”, says Rabbi Akiva, pri etz hadar zeh HaKadosh Baruch Hu, as it says “hod vehadar lavashta” (Tehillim 104:1). Kapos temarim zeh HaKadosh Baruch Hu, as it says “tzaddik katamar yifrach” (Tehillim 92:13). Va’anaf etz avos zeh HaKadosh Baruch Hu, as it says “vehu omed bein hahadasim” (Zechariah 1:8). Ve’arvei nachal zeh HaKadosh Baruch Hu, as it says “solu larocheiv ba’aravos” (Tehillim 68:5).
Each one of the verses shows a secret why the Almighty is called by these names. The Ramban explains at length that this means the different attributes, the different sefiros of the Almighty, that each one is hinted at with the etz hadar, kapos temarim, va’anaf etz avos, ve’arvei nachal. The Zohar in that place doesn’t go into the details, and we won’t either.
The Almighty’s Lulav and the Jews’ Lulav
What the Zohar makes clear here is, that this is already a mirror, because this is the time that the Almighty takes the Jews. There is another midrash — a deep kabbalistic midrash that fewer people know — but the revealed midrash everyone knows: that pri etz hadar corresponds to the avos, or corresponds to the four types of Jews.
There are two lulavim. The Almighty takes a lulav, just as the Almighty has tefillin that speak about the Jews, and the Jews have tefillin that speak about the Almighty. The same thing: In the Almighty’s lulav it speaks about the Jews — the four types of Jews, or the four limbs of every Jew, or the three avos. This is “velakachti li”, that the Almighty takes.
The Language of Taking Like Kiddushin
Says the Almighty, so should the Jews take “lachem” — they should take the Almighty. “Velakachti” is a language of taking like kiddushin, “ki yikach ish ishah” (Devarim 24:1), like a kiddushin ring, like the rings that one makes on the lulav, as is known.
The Almighty takes the Jews, and the Jews take essentially the same thing. In another place the Zohar says that there is a question in the verse “ki Ya’akov bachar lo Y-ah” (Tehillim 135:4) — one can read that the Almighty chooses Ya’akov, or that Ya’akov chooses Y-ah. This is both. In the action that the Almighty takes the Jews, the Jews take Him. This is the secret of the entire Zohar, “be’isarusa delata isa’ar le’eila” — when we take the Almighty, the Almighty takes us.
Raza DeKumsa De’adam: The Secret of the Stature of Man
The Jews Take the Almighty for Their Portion
Further says the Zohar, that in these days the Almighty takes the Jews and rejoices with them, and so the Jews take the Almighty and rejoice with Him, and they choose Him for their portion. Just as the Almighty has taken the Jews to be, as it were, His, so the Jews take the Almighty that He should be theirs, “venifleinu ani ve’amcha mikol ha’am asher al penei ha’adamah” (Shemos 33:16). Says the Zohar: “da raza, lulav vezinohi da raza dekumsa de’adam”.
The Stature of Man and the Limbs of the Sefiros
The lulav are minim that they are the secret of the form of man. The midrash says that a lulav is similar to the spine, the hadasim similar to the eye, and so on. Therefore the lulav is the essence, because on the spine stands the entire person. This is the stature of man, “zos komasech damsa letamar” (Shir HaShirim 7:8). When one sees a person, one sees his stature, and this is the lulav. From this it is called the lulav.
Everyone knows that the secret of the Zohar is to understand that the limbs of man are also the limbs of the Shechinah, just as the limbs of the sefiros, as it were. The Almighty is not a body, “ein lo demus haguf” (Yigdal), but He has, as it were, a stature through which He reveals Himself in the world, in His actions and in His ways of revelation.
The Double Meaning of the Limbs
When it says that the lulav is similar to the mouth and similar to the eye, it means a double meaning: It means the mouth and the eye of the Jews, which shows that the Almighty takes the Jews with their mouth, with their eyes, with their lips; and it also shows the, as it were, form of the image of the Creator of the world, the divine image.
The hadasim which is similar to the eye shows that the Almighty looks at the Jews. The aravos which is similar to the mouth shows that the Almighty speaks with the Jews, “kol dodi hineh zeh ba medaleg al heharim mekafetz al hagevaos” (Shir HaShirim 2:8). The kapos temarim which is like a spine shows that the Almighty holds the Jews — the Almighty is the Jews’ spine, “oz vechedvah bimkomo” (Divrei HaYamim I 16:27), “Hashem uzi uma’uzi” (Yirmiyahu 16:19). The strength of the Jews, the backbone, this is the Almighty. And the esrog shows that the Almighty is the heart of Israel, our heart. This is the simple meaning of the Zohar on why we take all these minim.
The Point of Invitation: How the Lulav Connects the Joy
The Question: How Does the Lulav Connect with the Joy of Yom Tov
I want to add a point that we have learned and written, that for everything one needs an invitation. It says “usmachtem lifnei Hashem Elokeichem shivas yamim” (Vayikra 23:40). One doesn’t stand the entire seven days with the lulav — there were indeed people of Jerusalem who stood the entire day with the lulav, but we don’t conduct ourselves so, it’s also not the obligation. Simply one takes a lulav in the morning by Hallel (on Shabbos one doesn’t take it at all), one takes it part of the day.
And simchah simply means shelamim — one makes a great meal, one dances. It says chag, from the language of chagigah, from the language of dancing and going around, making hakafos with the lulav or without the lulav, at night and in the morning. But how does all this connect with the lulav? It’s a question that people have practically: One had in the morning a lulav with intention, and afterwards one goes home, one davens, one eats a meal, one farbrengs — how does all this connect with the lulav?
The Lulav is the Connection of the Two Joys
The simple meaning is, as the Zohar says, that the lulav is the connection of the two joys: The Almighty takes the Jews and rejoices with them, and the Jews take the Almighty, “velakachti eschem li”. The pri etz hadar points to the Almighty and to the Jews, to the divine image.
The special intention in the lulav is, that through the lulav the days become significant. We learn in the Zohar that everything needs an invitation. Whether one says “hineni muchan umezuman”, whether one thinks it, whether one does it — everything needs an invitation.
The Parable of a Wedding
Just as a person makes a wedding, he must invite. You can ask, won’t his grandfather come without an invitation? He knows that there’s a wedding. But it’s fitting that he should send an invitation. The physicality will perhaps come without it, but the feeling that a person has an important relative or his rebbe, he wants to call him to his joy. Even if he will come without calling, he comes as if externally, with his skin, not with his inner self. For it to be with inner self, a request is needed. This is the nature of human beings.
The Spiritual Nature: Invitation is a Thing
And it’s also the spiritual nature. When one makes an invitation the Almighty also comes — the Almighty comes already by Himself, like a relative who comes without an invitation. To Jewish joys the Almighty comes, the grandfathers come, the ushpizin come.
But why do we invite them? The Zohar says that Rabbi Abba would invite the ushpizin (guests). Why must one invite them, they come anyway? Because a davar shebekedusha (matter of holiness) requires an invitation. There is a halacha (law), hazmana milta — for avodah zarah (idolatry) there is no invitation, but for devarim shebekedusha (matters of holiness) the invitation helps. When the kedusha (holiness) comes down, when the Ribbono Shel Olam (Master of the Universe) comes to us with an invitation, He has come beratzon (willingly), beratzon shnayim (by mutual will), panim b’panim (face to face).
The simcha (joy) must be simcha lifnei Hashem (joy before God)
One cannot simply sit down to a plate of meat
Since we want our simcha to be simcha lifnei Hashem, one must call Him. One cannot simply sit down to a plate of meat and wine and say, this is a simchas Hashem (joy of God) — that is a simchas kriso (joy of the belly).
How does it become a simchas Hashem? Certainly through giving tzedakah (charity), it is surely a part of all the species, the remez (hint) of all Jews. This is how we understand “v’samachta b’chagecha atah u’vincha u’vitecha v’avdecha va’amasecha v’haLevi asher bish’arecha” (Deuteronomy 16:14) — this means, as Rashi says, if you gladden Mine, I will gladden yours. This is also the essential way of explaining the ushpizin: one must invite practical guests, and if one has no guests, one must send money to someone who will have guests, give tzedakah erev Yom Tov (the eve of the holiday) so that Jews will have for Yom Tov.
How does one call the Shechina (Divine Presence): through the lulav
Besides this, one must literally invite the Shechina. How does one call the Shechina to our simcha of Yom Tov? Through the lulav. Why with a lulav? Because the lulav points to, kivyachol (so to speak), the guf hasefirot (body of the sefirot), to the way in which the Ribbono Shel Olam reveals Himself in the world. This is the gezeiras hakasuv (decree of Scripture).
When one takes a lulav, one goes to the beis hamidrash (study hall), one says Hallel, one stands with the lulav lifnei Hashem (before God), one says to Him “odecha ki anisani” (Psalms 118:21), “hodu l’Hashem ki tov” (Psalms 118:1), “ana Hashem” (Psalms 118:25), one walks around the bimah (platform), kivyachol the Ribbono Shel Olam’s place where we read His Torah and we daven (pray) to Him — with this one calls the Ribbono Shel Olam. And through the fact that one goes with the lulav in the morning, the Ribbono Shel Olam is with our simcha at night, with our simcha the entire day, with our simcha the entire year.
⏱️ Chapters
(00:00) וואו רעדט די זוהר פון שמיני עצרת
(02:10) די קאנעקשאן פון עצרת צו תורה
(02:51) די צוויי מהלכים: סיום פון פסח און עצרת של מלכות
(06:57) דער חידוש: קיינער קומט נישט אן שמחת תורה
(08:16) דער יום הדין אין א זמן שמחה
(09:57) די אייגענע נקודה פון יעדן איינעם
(10:38) שמיני עצרת איז הוספה
(11:53) די מעשה פון די גוי אין ראדין
(14:30) דער משל פון דעם מלך
(15:43) די שבעים פרים כנגד שבעים אומות
(17:43) א צווייטע נוסחא: דו האסט פארגעסן צו דאווענען פאר דיר
(19:01) פארוואס דאווענט מען פאר די גוים
(20:39) די טיפערע לעוועלס אין חסידישע ספרים
(21:15) ערשטער לעוועל: סור מרע ועשה טוב
(24:36) צווייטער לעוועל: ס'איז גוט ווייל ס'איז גוט
(25:40) דריטער לעוועל: בתוך חלק הטוב — די לבושים טוט מען אויס
⏱️ Chapters
(00:00) וואו רעדט די זוהר פון שמיני עצרת
(02:10) די קאנעקשאן פון עצרת צו תורה
(02:51) די צוויי מהלכים: סיום פון פסח און עצרת של מלכות
(06:57) דער חידוש: קיינער קומט נישט אן שמחת תורה
(08:16) דער יום הדין אין א זמן שמחה
(09:57) די אייגענע נקודה פון יעדן איינעם
(10:38) שמיני עצרת איז הוספה
(11:53) די מעשה פון די גוי אין ראדין
(14:30) דער משל פון דעם מלך
(15:43) די שבעים פרים כנגד שבעים אומות
(17:43) א צווייטע נוסחא: דו האסט פארגעסן צו דאווענען פאר דיר
(19:01) פארוואס דאווענט מען פאר די גוים
(20:39) די טיפערע לעוועלס אין חסידישע ספרים
(21:15) ערשטער לעוועל: סור מרע ועשה טוב
(24:36) צווייטער לעוועל: ס'איז גוט ווייל ס'איז גוט
(25:40) דריטער לעוועל: בתוך חלק הטוב — די לבושים טוט מען אויס
▶ לצפייה ללא יוטיוב / Watch without YouTube ✕ חזרה ליוטיוב / Back to YouTube
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
שמיני עצרת ושמחת תורה בזוהר הקדוש: סוד שבעים הפרים והפר האחד
פתיחה: סדר השיעור
רבותי, ערב טוב. היום ערב שמיני עצרת, אחר הצהריים של הושענא רבה, ועת עמוסה היא לכל אחד ואחד. אף אני עסוק כעת, ובין שאר עיסוקיי אני עסוק בלימוד השיעור הזה. יש לנו קביעות קבועה בכל ערב שבת, והיום אף הוא ערב שבת, ערב יום טוב, אך עיקר קביעותו של שיעורנו הוא בערב שבת, ואף כאשר חל יום טוב — ובחג כסוכות יש תמיד שני ערבי שבת באיזשהו מקום — אנו ממשיכים בסדרנו בזוהר הקדוש, בסדר המצוות ובסדר המועדים, לכבוד היום.
ומה שאני מבקש לבאר הם כשלושה מהלכים העומדים בזוהר, או הבנויים על יסוד הזוהר, כדי להבין את סוגיית שמיני עצרת ושמחת תורה. אליבא דאמת אחת היא הסוגיא, ואף שישנם חידושים ונקודות מיוחדות בהושענא רבה שאינם של שמיני עצרת ושמחת תורה, מכל מקום בכללות הכול נושא אחד. אלו הם מה שקוראים ‘הימים האחרונים של חג׳, הימים האחרונים, שבהם אנו עושים שני ימים טובים. הושענא רבה עצמה היא גם היום האחרון של כל סדרת ימי החג הראשונים, יום השביעי, יום הערבה, וכל הדברים הללו קשורים זה בזה.
מבט הזוהר על שמיני עצרת
כעת ברצוני להרחיב מעט את המבט בעניין זה, ומדוע — לפי שבזוהר הקדוש אין מקום אחד שבו רוכז כל העניין. אני עצמי עשיתי בזמנו ליקוט על הזוהר בעניין שמיני עצרת ושמחת תורה, והיום שלחו הצדיקים, הרב פאגעל וחבריו, שהם שולחים בכל שבוע מן הרמ״ק, ואף שלחו את הליקוט מן המקומות השונים שבהם מדבר הזוהר אודות שמיני עצרת. את כל אותם קטעי זוהר העוסקים בשמיני עצרת מוצאים אנו כמין זנב, כסופם של דרושים אחרים, ובדרך כלל אלו הם דרושי סוכות. לעתים ישנם דרושים שהם באופן כללי על כל ראש השנה, על כל החודש השביעי, על כל חודש תשרי.
ישנו אף דרוש אחד שהוא המשך לדרוש של פסח, שמזכיר בו שמיני עצרת, שהרי יש קשר מסוים וגזירה שווה של ‘עצרת׳. שכן מהו ‘עצרת׳? זהו עצרת של פסח, היינו שביעי של פסח, ומלבד זה יש עצרת שבועות, שאף הוא נקרא ‘עצרת׳. ויש קשר אל התורה, ששניהם כעין שמחת תורה הם: בשבועות שמחים בתורה שנתן לנו הקדוש ברוך הוא, ובשמחת תורה שמחים בתורה שסיימנו. דיברו בשנה שעברה אם אלו שתי תורות הן ומה החילוק ביניהן, אך על כל פנים יש קשר, ודרוש הזוהר של שמיני עצרת סובב תמיד סביב שיח זה.
שני המהלכים: סיום פסח ועצרת של מלכות
בסיומו של מהלך מסוים שהזוהר מבאר — נאמר, מהלך אחד שהוא בעיקר מהלך של החודש השביעי, של חודש תשרי — יש לזוהר מהלך קבוע שהוא מוליך תמיד אל שיאו, אל תכליתו, אל גמר הדבר, והוא שמיני עצרת. ובמקום אחר ישנו אף מהלך של חודש הראשון, של חודש ניסן, וגם שם הדבר מסתיים ב׳עצרת׳, שאף בו יש מהלך של שמיני עצרת.
באופן כללי, שני המהלכים הללו מכוונים כנגד שתי בחינות שיש בשמיני עצרת. הבחינה האחת היא מצד היותו כסיום של פסח, שאומרים בו כעין סיום עם כל המועדים; שהרי ניסן הוא ראש לרגלים, ונמצא שסוף הרגלים, הזנב של כל הרגלים, הוא שמיני עצרת. ולגבי זה, שמיני עצרת נקרא ‘תפארת׳. וכך איתא בזוהר בפרשת אמור, שהמאכל של שמיני עצרת הוא יעקב, היינו שכל שבעת הימים הם שבע הספירות היוצאות מן הבינה, וסוכה היא הבינה — שסוכה היא בחינת ‘ושבעת ימים׳, האם עם שבעת בניה, ‘אם הבנים שמחה׳ (תהלים קיג, ט). ושמיני עצרת הוא בחינת יעקב, שהוא שמחת התפארת עצמה, השמח עם בת זוגו, עם השכינה.
וזו הנקודה השנייה שעליה מדברים בדרך כלל בזוהר לגבי החודש השביעי, לגבי שמיני עצרת, שהוא יום העצרת. ‘עצרת׳ לשון מלכות, כמו שנאמר ‘זה יעצר בעמי׳ (שמואל א ט, יז) — המלך הוא כעין אוצר; וכן ‘ואפס עצר׳ (דברים לב, לו), שעֶצֶר או אוצר, שהוא אותו דבר עם האות עי״ן, הוא מלך. ושמיני עצרת לשון מלכות הוא, יום המלכות, יום כנסת ישראל.
שמחת תורה: המשתה הגדול של השנה
כעת, כמעט כל הדרושים — וכבר הזכרתי שיש בהם נקודה שנייה בעניין העצרת לגבי שמחת התורה שבו — כולם קשורים זה בזה. אין הם דברים נפרדים בפני עצמם, נקודה אחת, אלא תמיד המשך אחד. היינו שאי אפשר להתחיל בשמיעת התורה בכך שאדם בא לבית הכנסת בשמחת תורה; שכן איש איננו בא לבית הכנסת בשמחת תורה, וזאת אפשר לראות בחוש — איש איננו מתחיל מכאן.
ואף שאכן שמחת תורה היא היום טוב הגדול, השמחה הגדולה ביותר של כל השנה, כידוע וכמנהג ישראל. היום נחלש מנהג זה מעט, וצריך לחזקו בחוזקה; אך מנהג ישראל בכל הדורות היה להשתכר פעמיים בשנה, בפורים ובשמחת תורה, וברוב המקומות היה המנהג בשמחת תורה אף יותר מבפורים. שמחת תורה היה בה זמן משתה ושמחה, ויש דרשה שלמה על כך בערוך לנר, שבה הוא אומר שיש מקומות שבהם אנשים מודרניים, שלא היה הדבר לרוחם, ביטלו את השכרות של שמחת תורה, והערוך לנר מוכיח על כך בחריפות רבה, והדבר מובא במשנה ברורה.
היינו, המשנה ברורה מדבר בשולחן ערוך, בעניין נשיאת כפיים של קריאת התורה של שמחת תורה, ואיתא שם שהמנהג הוא שאין נושאים כפיים במוסף, לפי שהציבור כבר שיכור זה מכבר. וברור שאפילו כל כהן — לא תמצא כהן אחד שאיננו שיכור, ושיכור אינו רשאי לישא כפיו, ולכן המנהג לישא כפיים בשחרית. וכן המנהג ברוב תפוצות ישראל שאני יודע, שנושאים כפיים בשחרית של שמחת תורה, ומדוע — לפי שבמוסף כבר שיכורים הם.
ומן הפוסקים יש מצד אחד שאומרים שוודאי ישנה שמחה, השמחה הגדולה, אך אין הכוונה לפרוע כל גדר; ואכן היו מקומות רבים שבשמחת תורה לא היו מכים כל כך. יודע כל אחד שבזמן שמחה, במסיבה, פעמים רבות כאשר אין מתנהגים כראוי נעשה מכך מריבה. ראיתי אף אצל אחד שתיאר שבאיזו עיר, באיזו עיירה רחוקה, אצל היהודים שבהרים ברוסיה באיזה מקום, אמר שהיתה שם עיירה שהיו אומרים עליה שבזמן מן הזמנים גרו בה מאתיים יהודים, אך כה רבו המכות בשמחת תורה, עד שזה הרג את זה, ולא נותרו אלא מאה יהודים בעיר. מקווה אני שלא כך היה ממש. היו נוטים להכות, כלשון המשנה ברורה בשם הפוסקים הקודמים, ש׳נהפכה שמחה לתוגה׳, ואת זאת אין לעשות.
אך מצד שני באו אחר כך אנשים מודרניים, וכמדומני שרוב בתי הכנסת שישנם היום הם מעט כאלה — וצריך להפסיק מכך — ואמרו: אם כן, נעשה הקפות ותו לא, ושוב אין עושים כראוי, ויצאו ידי חובה באיזה אופן. המשנה ברורה מביא בשם הכלי יקר שאין זו דרך, אלא צריך לקיים את המשתה, כלשון ‘משתה ושמחה׳ של שמחת תורה. מנהג ישראל הוא מדורות רבים, שצריך לשתות ולעשות משתה גדול, ששמחת תורה היא המסיבה הגדולה של השנה. זה ברור.
החידוש: איש איננו בא אל שמחת תורה
ומצד שני — וזהו החידוש — אל שמחת תורה איש איננו בא. ישנם זמנים שבהם באים יהודים אל בית הכנסת, וזה דבר מעניין מאוד. הספרים החסידיים מדברים על כך, שכן הספרים החסידיים מאמינים שמה שעושים ישראל הוא בכוונה. יודע כל אחד שישנם זמנים בשנה שבהם יהודי בא לבית הכנסת: ביום כזה הוא בא. למשל כל נדרי, נעילה, ראש השנה, ואולי זמנים אחרים בשנה. בליל הסדר אין באים לבית הכנסת, אלא באים הביתה, ששם יכול יהודי לבוא, ‘מעשה רחיקה קרוב ליה׳. מן המקום הרחוק באים יהודים, וזהו זמן שבו אפשר להתחיל, אפשר בתשובה, אפשר שיהודי יתחיל משם.
אבל שמחת תורה — כמעט מכל שאני רואה, אנשים נוסעים אל הרבי שלהם בשמחת תורה, אך מובן שהעבודה איננה מתחילה אז אצל איש. אל שמחת תורה איש איננו בא לבית הכנסת, יהודי חדש. יהודים חדשים אינם באים בשמחת תורה. שמחת תורה היא היום טוב השני, ובתוך היום טוב השני, כמנהג האמיתי והמקורי, על כל פנים בחוץ לארץ — היום השני שבתוך היום השני הוא ‘וזאת הברכה׳, שמחת תורה. הימים האחרונים שבתוך הימים האחרונים. היינו ששמחת תורה איננה דבר שאפשר להגיע אליו; אין מאמר אחד שאפשר לומר. וזהו הביאור בשמיני עצרת ובשמחת תורה: הרי יהודי אתה כל השנה, ובכן הגעת אל כלל ישראל, ירדת אל בית המדרש והגעת; בהושענא רבה, על ידי כך ועל ידי כך, הגעת. כעת אתה יכול לעשות סיום התורה.
הושענא רבה: ‘יום כיפור מאוחר׳ מיוחד
יש בזה פשט חדש מדוע מתייגע הציבור בהושענא רבה. עושים שם מעין מצב של ימים נוראים, לובשים את הקיטל, צועקים מעט ‘הושענא׳, ואומרים מעט נוסח של ימים נוראים, בניגון שלהם. ואנשים אומרים: מה זאת? הלא זהו זמן שמחה, ואין הדבר מובדל כלל מכל ספר הושענא רבה. לא ייתכן! אך איתא שזהו יום הדין, חיתום הדין. היכי מתקיימין שניהם?
ויש לי תירוץ חדש, ואחד התירוצים — ונראה לי שכך הוא במדרש תהלים, שהוא אחד המקורות הקדומים בעניין הושענא רבה — אומר כך: היהודים, המטרה היא שיגיעו אל שמיני עצרת, ואי אפשר להגיע אל שמיני עצרת. בשמיני עצרת רוקדים עם התורה; אין זה דבר שבאים אליו, אלא זהו הסוף של משהו — מתוך משהו מגיעים אליו. ובכן רוב היהודים כבר הגיעו כבר באלול, בסליחות, כאותו מדרש. גדולי ישראל, החשובים שכבר יצאו לקראת המלך, לקראת השליח, כבר מאלול עשו תשובה בסליחות; זה היהודי הטוב.
אחר כך ישנם יהודים אחרים שהגיעו בערב ראש השנה. ויש יהודים שבאו רק ביום הקדוש, ביום כיפור, לבית הכנסת. ולאלו שלא רצו — אחרי יום כיפור בא שמחת תורה; ויש יהודים שאף אז אינם באים. חשבו אפוא היהודים עצה ואמרו כך: בערב שמיני עצרת נעשה ‘יום כיפור מאוחר׳ מיוחד לכל אותם יהודים שעדיין נותר להם איזה שיעור ביום כיפור, או שכלל לא הגיעו אל יום כיפור — שהרי יום כיפור חמור מדי. בלולב, בהושענא, אמנם יש כאן איזה קיטל לבן, אך אין זו אותה דרגה של יום כיפור, ואי אפשר לכל אחד לשכנע עצמו. ואז הוא כן בא לבית הכנסת, בא בערב שמיני עצרת, ובוכה את בכיו, ואומר ‘הושענא למענך אלקינו הושענא׳. וכעת מזה נעשית שמחת תורה, היא נעשית מאליה. שמחת תורה נעשית מאליה.
ואם צריך לומר דרשה — מדוע שמחים? הלא את הדרשות אפשר לומר אף בתשעה באב; מדוע בוכים? איני יודע, ואף אז אני אומר דרשה שאין בה טעם. אך מדוע שמחים? אין בזה היגיון. וכך היא המציאות, הכול דרוש הוא.
ומה אפוא? לכל אחד בחינתו שלו, נקודתו שלו, מה שהתלבט ועמל בו בראש השנה, מה שעמל בו כל השנה, מה שלמד בתורתו כל השנה — מזה נעשית שמחת תורה שלו, סיום התורה, הסוף, השונה אצל כל אחד ואחד.
מדרש הפסיקתא: ‘יספת לגוי נכבדת׳
הנקודה האחת שעליה מדברים דרושים רבים מאוד, רבים כבר במדרש, וברצוני להרחיב בה מעט — היינו המדרש, הפסיקתא, שעליו בנוי הכול ביום טוב זה. הפסיקתא של שמיני עצרת פותח בפסוק ‘יספת לגוי ה׳ יספת לגוי נכבדת׳ (ישעיה כו, טו). הקדוש ברוך הוא הוסיף לעם, הוסיף לו דבר מה, ‘נכבדת׳ — נתכבד. והמדרש מאריך באופנים שונים.
והנקודה שבראש כל האופנים היא שהמדרש מבין ששמיני עצרת הוא הוספה. כבר שמחו שבעה ימים, כבר הכול שם; כבר הביאו לולב, כבר הקריבו שבעים פרים, כבר עשו — היינו כבר עשו שאפשר לתאר את המסיבה הגדולה ביותר שיכולה להיות, השמחה הגדולה ביותר שיכולה להיות, החגיגה הגדולה ביותר, כל מה שרק יכול להיות כבר עשו. ואחר כך, ‘והוספתי על כל תהלתך׳ (תהלים עא, יד), באה התורה ואמרה ‘ביום השמיני עצרת תהיה לכם׳ (במדבר כט, לה), עוד חתיכה אחת.
זהו העיקר: כל אותן תורות הבנויות על הדינמיקה היסודית, על המהלך היסודי — מדוע שמיני עצרת הוא דבר בפני עצמו? לפי ששמיני עצרת הוא שעוד הוסיף אחד, ‘עוד יום אחד׳, עוד הוסיף דבר אחד. ומהו הפשט? אומר המדרש, קודם כול — זו הנקודה הראשונה — צריך להבין דבר פשוט: צריך להיות אדם מסוג כזה, שכאשר נותנים לך עוד זמן אחד של שמחה, תדע מה אתה רוצה לעשות בו, ותשמח בדבר טוב.
מעשה הנכרי בראדין
המדרש מאריך: הקדוש ברוך הוא נתן טובות לפרעה — מה עשה פרעה? כלום אמר דבר מה, או רקד בהקפות? כאשר הקדוש ברוך הוא נותן יום טוב, ואומרים שהיום תהיה המסיבה הגדולה של השנה — אצל אדם אחר, ואפילו אצל אותם יהודים שכן רבים, אין זו אותה דרגה.
סיפרתי את המעשה: בראדין, בישיבה, היה נכרי שעבד שם באחזקה, במלאכות שבישיבה. בערב שמחת תורה כך היה המנהג, אגב, גם בכל הישיבות — אף הוא נחלש הרבה עד ימינו, ולא כל כך נשאר עד ימינו — שמחלקים יי״ש, הקפות שלמות, איני יודע אם ממש משתכרים, אך מקיימים את מנהג השתייה בהקפות. וכך היה המנהג בכל ליטא ואצל החסידים, שהרבי ר׳ אלימלך רצה לבטלו מצד הפרישות, אך ברוב המקומות כך היה המנהג.
וראו — הנכרי של ראדין, של הישיבה שם, ראה מה קנו לשמחת תורה, מיני קופסאות של מזון ומשקה כאלה. וכשבאו בבוקר אל שמחת תורה, בא הציבור לבית הכנסת, והנכרי היה צריך להדליק, והנה הנכרי איננו, ‘והילד איננו׳ (בראשית לז, ל). איננו, והוצרכתי להדליק בעצמי, איני יודע. במוצאי יום טוב חזר הנכרי. שאלו אותו: מה אירע? הלא אתה עובד כאן, פשוט הלכת ממקום עבודתך? אמר הנכרי שאינו יודע: הוא ראה בערב יום טוב מה שקנו שם, והוא יודע שאצלם, מאותו סוג חבילה, מאותה הזמנה מחנות המשקאות, אין יוצאים חיים ממסיבה כזאת. חלק כחצי מן המסיבה יוצא מת. הוא לא רצה ליטול סיכון, ועל כן הלך לו.
ומובן שבמסיבה היהודית לא זו בלבד שלא אירע לאיש דבר, אלא אדרבה — רקדו עם התורה, עשו את כל ההתעוררות שעושים יהודים בשמחת תורה. קשה מאוד לתפוס אפילו את קצות הדברים, ויש בזה דרגות רבות. יהודי הוא מסוג כזה, אומר המדרש, ‘יספת לגוי נכבדת׳ (ישעיה כו, טו). כאשר הקדוש ברוך הוא מוסיף — תלוי לאיזה גוי. לגוי, לזה שאיננו מבין. ואין הכוונה דווקא לנכרי, אלא זה שאיננו מבין, שהרי זה העיקר — מי שאיננו מבין מה עושים בשמחה כזאת.
ולכן ישנם שכל שמחתם זרה אצל אנשים מסוימים, שאינם יודעים מה עושים ביום כזה שבו משתכרים כל היום; אין הם יודעים מה לעשות. ‘יספת לגוי נכבדת׳. ומה עושה יהודי? בוולוז׳ין היה המנהג — מה עושים בשמחת תורה? נופלים כורעים. איני יודע מדוע לא; שיהיה היום הטוב ביותר, שלא יהיה לי עוד זכרון. כמו שאפשר לראות אצלנו בפורים: כך עושה יהודי בפורים אחר הצהריים, מתחיל לומר יום כיפור. אמנם אני הקשיתי על כך בהתוועדות לפני לילה, אך זה מראה שצריך להיות מסוג אדם שיודע מה עושים ביום אחד נוסף. זה העיקר: עוד יום אחד, עוד יום אחד, לא לפי שצריך משהו, אלא עוד יום אחד. זה בא מכוח זה. זו הדינמיקה היסודית של שמיני עצרת.
דבר אחד של הזוהר בשלוש דרכים
כעת, מלובש על הדינמיקה הזו, על היסוד, על השלד הזה, ישנם כמה וכמה דרושים במדרשים, וכמה וכמה דרכים בזוהר. הזוהר בדרך כלל נוקט דבר אחד מתוכם — כמעט בכל המקומות נוקט הזוהר את הדבר האחד, ואני אומר את הדבר האחד הזה בשלוש דרכים. ובאמת ראוי היה לדבר בעוד דרכים, אך כמדומני שכבר נתתי מעט דברים מורחבים.
הדבר האחד שמביא הזוהר הוא המדרש שמביא רש״י. רש״י מביאו בנוסחו, והציבור מכיר אותו בנוסח רש״י: שהוא משל למלך שהזמין מיני אורחים כולם, וכבר סיים עם אורחיו, אמר הקדוש ברוך הוא, או המלך, או המזמין שבמשל, לבניו: עשו לי מסיבה קטנה, ‘ונשמחה אני ואתה׳, ‘קשה עלי פרידתכם׳ (רש״י במדבר כט, לו) — עדיין איננו הולכים, צריכים אנו עוד לשמוח מעט. זהו הפשט שמביא רש״י.
והזוהר הבין את הלשון. כך הוא המדרש — מדרש אחד הוא, ויש שבעה, שמונה, עשרה מדרשים על אותו רעיון, אך לא על אותו רעיון ממש, אלא על אותה דינמיקה בתורות אחרות. אך הזוהר נקט מאוד את הדבר הזה. זהו העברי טייטש, הפשט הפשוט של הזוהר בזה.
שבעים הפרים כנגד שבעים האומות
וצריך להבין את שני צדדי הדבר, אין הדבר כה פשוט. אני סבור שהזוהר מדגיש צד אחד בלבד, אך צריך להבין. ישראל מקריבים שבעים פרים. בסוכות שבו אין אנו מקריבים שבעים פרים, קיבלתי מצדיק גדול שצריך לכוון זאת בנענועים, שצריך להיות בחינת פוחת והולך. ולכן מי שיודע שהיום הראשון שבו מנענעים לולב הוא שמח מאוד, ואחר כך פוחת והולך — ואנשים חושבים: “אילו הייתי יהודי כשר, היה הכול שווה” — מה זאת? אף בבית המקדש כך היה: ביום הראשון הקריבו שלושה עשר פרים, וכבר עומדים בשבעה. אין זה נשאר אותו דבר, ואי אפשר שיישאר, שכן כך הוא הסדר.
ומהו הפשט בזה? אומרת הגמרא דבר נפלא. אכן מפריע לאדם: כיצד ייתכן שהתעוררותו בנענועים יורדת מעט בכל יום? אומרים לו: בוא הנה, את ההתעוררות הזאת עליך להבין — למען מי מקריבים שבעים פרים? לא כנגד ישראל, אלא כנגד שבעים האומות. ומה פירוש כנגד שבעים האומות? על כך אומר המדרש, ‘תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה׳ (תהלים קט, ד). אנו אוהבים את האומות, אנו מתפללים עליהן.
אדם — וכבר דיברנו על כך בראש השנה — הוא חלק מכל העולם כולו, וכל שבעים האומות מונחות בתוך אדם. הזוהר, והתיקוני זוהר, והשער האורות מבארים שעלי הלולב — ללולב יש שדרה, חוט השדרה, שהוא הנשמה המרכזית, אך מה שיש בו עלים, ויש בו עוד דברים שאין נוטלים בלולב, עלים ופירות — זה מורה על שבעים האומות. ענפי הלולב מורים על כל שבעים האומות, כל המלאכים, כל השרים. ויהודי צריך ליטול אחריות על כולם.
מה עושה יהודי כאשר הוא במצב טוב? הוא הולך אל בית מקדשו, הולך בסוכות אל בית המדרש, מתפלל על כל שבעים האומות, שתהיה לכולן שנה טובה. והאומות, מאיזו סיבה שהיא — מעט אנו חייבים להן, מעט הן חייבות לנו — אינן מסתדרות עם זה. אין הן מרוצות, אין דבר כזה, כעוסות הן. ‘תחת אהבתי ישטנוני׳, כך אומר המדרש. ולכן אומר הקדוש ברוך הוא, ‘וביום השמיני עצרת תהיה לכם׳. ‘תהיה לכם׳ — עצרת תהיה לכם. ביום השמיני לא תביא פרים, אלפי פרים, אלא נשאר ‘פר אחד איל אחד׳ (במדבר כט, לו) כנגדכם.
נוסחה שנייה: שכחת להתפלל על עצמך
אך ישנן עוד נוסחאות. נוסחה אחרת של המדרש היא שישראל אומרים, או הקדוש ברוך הוא אומר לישראל: “כבר התפללת על כל אחד, ושכחת להתפלל על עצמך.” יש בחינה כזאת, וצריך להיות אף מבט כזה. בא אדם אל מצב גדול, ומתפלל על הכול, ולבסוף צריך להזכיר לו: “אהה, שים אל לבך גם אותך, גם את בניך”, לפי שהוא בגדלות המוחין ואיננו חושב עוד על עצמו. וזהו ‘עצרת תהיה לכם׳.
מציאותם של ישראל בגלות
הזוהר הדגיש מאוד ברוב הדרושים את הנקודה הזאת, שהיא כל הסובב אותה. הפשט הפשוט הוא שהזוהר הבין — וודאי שזהו מצבם של ישראל בגלות, ואין צורך להתנצל על כך. אנו רוצים — ויש תמיד את השיח, כמה צריך לדבר ולהוכיח את האומות, ולומר שהבחירה, ‘אתה בחרתנו מכל העמים׳, היא חקירה שצריך לקחת ברצינות. ואין צריך להתבייש, ואין צריך להצטדק על כך שמציאותם של ישראל כ׳שה פזורה׳ (ירמיה נ, יז) בין שבעים האומות, שהיא כבר זה זמן רב, ועדיין כך היא בדרכים שונות — זו המציאות.
וישראל מרגישים ממילא, וכך מפרשים במדרשים, והזוהר מפרש כמעט כל דבר: כביכול בראש השנה ישנו דין תורה, ‘לעשות משפט עמו׳ (מלכים א ח, נט). ומהו דין התורה? ישנם ישראל וישנם האומות; מי ינצח? האם ינצחו ישראל השנה את המלחמה, או שינצחו האומות. זה הפשט. ‘נצחון קרבא׳ — כל זה, כביכול יוצאים זכאים בדין, מה שגלוי, מנצחים בדין, שינצחו ישראל השנה.
ועם כל זה מקריבים — ולזוהר מהלכים שונים להבין מדוע, אם כן, מקריבים שבעים פרים למען שבעים האומות. אך העיקר כבר אמרתי, ויש בזה עוד עניינים, כמו השעיר לעזאזל, אדרבה — שיהיה להן שפע, כמו שאיתא במדרש, שישחקו האומות בכדור כל היום, שכל זמן שהוא משחק בכדור אין הוא רב עם יהודים. אין לו מה לעשות, מתחילות בעיות. וזה דבר אחד, שתמיד טוב יותר כך.
אנשים חושבים שצריך להתפלל שלא יהיה לאומות ממון. אך כאשר האומות עשירות, כאשר טוב להן — טוב יותר לכל אחד, וטוב יותר כאשר אנו שוכנים באמריקה, וצריך להתפלל על כך; שכן כאשר באמריקה יש מיתון, וכאשר יש פחות ממון, כאשר מפסידים מלחמה, בכל דבר — ישראל הם תמיד הקרבן. זו המציאות.
ובכן, אחד הנימוקים — ואולי זהו כבר נימוק אנוכי, לא דרגה כה גדולה כמו שאמרנו קודם — אך אצל יהודי אין זו הדרך שיתפלל שלישראל ייטיב ולאומות יורע. כאשר לאומות מורע, מורע אף לישראל, לפי שחלק הם מאותו עולם. ואדרבה, מורע לישראל יותר כאשר מורע לאומות, לפי שהן מוציאות זאת עלינו. צריך להתפלל על כך.
ואחרי כל הדבר — שמתפללים עליהן מן הנימוקים הללו ומנימוקים נוספים — אומרים: בסדר, אך נותר עדיין ‘מתי אעשה גם אנכי לביתי׳ (בראשית ל, ל), כמו שאמר יעקב אבינו, נוטל הוא מעט גם לעצמו. זהו סוד שמיני עצרת, ‘ביום השמיני עצרת תהיה לכם׳, ואז זה כעין גמר הניצחון. כמו שהזוהר מדבר על השמחה, שהוא זמן שמחה. ‘זמן שמחה׳ משמעו סך הכול עת מרוממת, וזו הנקודה — עת מרוממת שבה שמחים, שמחים, משפיעים לכל העולם. אך צריך לשמוח גם עם הקדוש ברוך הוא, ישראל עצמם. זהו ישראל לנו. כבר נטלנו אחריות על כל הסובב אותנו. זהו הפשט הפשוט של הזוהר, פשט אחד, הפשוט ביותר, הדבר האחד.
הדרגות העמוקות שבספרי החסידות
ומובן שהספרים החסידיים, שתמיד מעלים דבר עמוק יותר באותו עניין, מגלים בו עוד שתי דרגות. ואומַר את שתי הדרגות — וזה יהיה שיעורי של היום — עוד שתי דרגות בנקודה, בנקודה של שבעים האומות ואומה יחידה, בשבעים הפרים ובפר האחד. יש בזה עוד שני רמזים, עוד שני ביאורים שאיתא בספרים החסידיים, שניהם מבנים עמוקים יותר של אותו דבר עצמו.
דרגה ראשונה: סור מרע ועשה טוב
הדבר הראשון, ואומַר אותו בדרך המעשית — ואיני זוכר היכן הדבר כתוב, אני סובר כך מעצמי שכך מתיישב, אך אין לי מראה מקום ברור לומר לציבור היכן לעיין במהלך — הפשט הראשון על פי חסידות הוא שישנן עבודות רבות. דיברנו מעט בערב ראש השנה, שיש ‘סור מרע ועשה טוב׳. ‘סור מרע׳ הוא שדוחים את הקליפות, ‘עשה טוב׳ הוא שממשיכים את אור הקדושה, אור הטוב. וכפי שאדם מתחיל, כך הוא הסדר, שנאמר ‘סור מרע׳ קודם ל׳ועשה טוב׳ (תהלים לד, טו). ואין זה דווקא לפי שכך הוא הסדר, אלא שכך טוב יותר, וזו המציאות.
כאשר בני אדם מתחילים, יש סדר. יש את המלך, ‘מלך זקן וכסיל׳ (קהלת ד, יג) של היצר הרע, ואדם הוא ‘עיר פרא אדם יולד׳ (איוב יא, יב), ובדרך כלל מתחילים עם הרבה קליפות. אדם מתחיל להכיר את עצמו, ותופס כמה יצרי הרע, כמה שטותים מונחים בראשו, ומנסה לנער עצמו מהם. וזהו חלק גדול מאוד מן העבודה, וזו עבודת תקיעת שופר שדיברנו עליה מעט בערב ראש השנה — עבודה אחת, ‘לבלבל את השטן׳. נלחמים, צועקים עליו, מרגיזים את היצר הרע, לומדים תורה, מושכים אותו לבית המדרש, בכל מיני אופנים. אך נלחמים, מתמודדים עם הרע, עם השליליות, עם הגבורות שבעולם. וכך הוא בתחילת העבודה, וזה חלק גדול מאוד מן העבודה.
ומשמעות הדבר על פי פנימיות היא שנלחמים עם שבעים האומות. שבעים האומות הן שבעים מיני יצר הרע. אין אלו שבעים האומות של עכשיו שמדברים עליהן בפוליטיקה שבעולם, אך בפנימיות — וודאי שיש לדבר קשר, שלכל אחד יצר הרע שלו — בפנימיות ישנם שבעים מיני יצרי הרע, אותם אנו מקווים שילכו ויקטנו וילכו ויקטנו. וכיצד הולכים יצרי הרע ונעשים קטנים וקטנים? בתחילה נלחמים עמם ישירות: תוקעים עליהם בשופר, צמים ומכניעים את הגוף, מכניעים את הגוף ביום כיפור, ויורד מעט היצר הרע. אך סוכות — זו הדרך האמיתית של הורדת היצר הרע — היא להקריב את עצמו ולשמוח. וסוף הדבר הזה הוא שמיני עצרת.
היינו שבמקום ללכת ולדבר כמה רע הדבר, קליפה זו וקליפה אחרת, שיגעון זה ושיגעון אחר — מדברים כמה טוב הדבר, וכמה טוב לנו, ואפילו בקליפות שעליהן דיברנו. במקום לומר כמה דברים רעים יש באינטרנט, צריך לומר כמה טוב האינטרנט עצמו, וכיצד עשה הקדוש ברוך הוא שאפשר ללמוד כה הרבה תורה, ובינה מלאכותית, ובכל האופנים שישנם עוד, הטכנולוגיה, והמכוניות, והאוטובוסים, והמטוסים, והרקטות. כל זה מיטיב כל כך את החיים, ‘ביום טובה היה בטוב׳ (קהלת ז, יד), כה טוב הדבר.
וככל שאדם שמח בזה יותר, נופל הרע — הרשב״א, שטבע הרע הוא עצבות, ‘בכל עצב יהיה מותר׳ (משלי יד, כג), הרי הרע הוא עצבות, ‘עצביהם כסף וזהב׳ (תהלים קטו, ד), עצבותם; מציאות הרע היא מציאות של עצבות, ומציאות הרע היא היפוך, כפיות טובה, היפוך של הכרת הטוב. וכאשר שמחים, שמחים במתנת ה׳, ‘איש כמתנת ידו כברכת ה׳ אלקיך אשר נתן לך׳ (דברים טז, יז), שמחים בברכת ה׳. ברכת ה׳ היא האינטרנט, והטכנולוגיה, והממון, והבנים, כל מה שיש לאדם — זו ברכת ה׳.
זה הדבר הראשון. ומי שיש לו השגה פנימית, מי שיודע מעט דבר מה ויש לו דעת, קל וחומר ששמח בזה. וככל ששמחים יותר, הדבר יורד, וזהו הסיום. היינו שבתחילה הולכים ישירות — בעשרת ימי תשובה מתמודדים ישירות עם הגבורות, ואחר כך, ככל שאתה תופס דבר, מתמודדים עם זה על ידי שבכל יום מגבירים את השמחה, וככל שמגבירים את השמחה, יורדת מעט הקליפה.
דרגה שנייה: טוב לפי שטוב
עד שמגיעים אל שמיני עצרת, שזו דרך העבודה האמיתית והשלמה. אמנם כבר סוכות היא דרך העבודה באמת, אך גמרו של הדבר הוא דרך העבודה האחרת, שבה אומר אדם — כעת, כאשר הוא מתפלל בשמיני עצרת, כאשר הוא רוקד עם התורה בשמיני עצרת, כאשר הוא אוכל סעודה בשמיני עצרת, כאשר הוא משוחח עם חבריו, כאשר הוא נוטל אחריות על בניו בשמיני עצרת, כל מצווה שהוא עושה — אין הוא עושה אותה לפי שבכך ילך מקליפה, לפי שילך מאיזו עקמימות, איזה ‘ליישר העקמומיות שבלב׳. הוא עושה זאת פשוט לפי שטוב.
זו שמחה מסוג כזה שקשה מאוד לבארה, לפי שכדי לבאר מעשה צריך תמיד התנגדות. יודע כל אחד שמעשה בא עם קונפליקט — היה דבר רע, ועכשיו הוא טוב. לא כן: אין זה טוב לפי שהיה פעם רע, אלא זה טוב לפי שהוא טוב. מה שטוב לפי שהוא טוב — זה פירוש ‘יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה׳. בדרך כלל היחוד שאנו עושים הוא כעין יציאה מן הגלות, השכינה יוצאת מן הגלות — טוב לפי שהיה פעם רע. זהו פסח, ואף מעט הימים הראשונים של סוכות. אך שמיני עצרת פירושו שטוב לפי שהוא טוב. אומר המדרש, ‘ביום טובה היה בטוב׳ (קהלת ז, יד) — כאשר טוב, הרי זה טוב. אין צריך להוסיף לזה דבר. זו הבחינה השנייה.
דרגה שלישית: בתוך חלק הטוב — פושטים את הלבושים
הבחינה השלישית, עמוקה עוד יותר — וזה כתוב בבני יששכר באריכות, ובספרים חסידיים אחרים, אך הבני יששכר הוא המאריך ביותר בדרך זו — היא בחינה עמוקה עוד יותר. מדברים כבר בתוך חלק הטוב, אין מדברים כלל מן הרע, אלא מדברים בתוך חלק הטוב: שכל מה שאנו משיגים, כל מה שבו אנו כן שמחים — אנו שמחים בתורה, אנו שמחים בשכינה, אנו שמחים במצוות, אנו שמחים בהשגותינו, אנו שמחים בשפע הגשמי שלנו — כל זה אינו אלא כמשלים, אין אנו אוחזים אלא בלבושים.
ומשל הבני יששכר הוא כעין ‘סעודה אחת קטנה׳, כמשל כלה: שלפני החופה, סביב החופה, כאשר החברות, השושבינים, מלבישים אותה בגדים נאים עם תכשיטים, ועושים מצב שלם, ורוקדים סביבה, וכל מיני דברים חיצוניים מביאים את השמחה. אך בשעת היחוד, בשעת נקודת היחוד, ש׳הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה׳ (כתובות ח ע״ב), בשעת היחוד היא פושטת, אין נכנסת חברה, אין נכנס איש, איש איננו בא לרקוד שם, פושטת היא אפילו את הבגדים, פושטת אפילו את התכשיטים, לא נשאר דבר, אלא ‘נשמחה אני ואתה׳.
והנמשל של זה — וצריך לפרטו בעבודתנו בפועל ממש, וצריך לחשוב על כך, ויש פסוקים האומרים זאת — הנמשל של זה הוא שאין צריך פירושים, פשט פשוט. כאשר אומר אחד, “מה אתה שמח כל כך בחתונה?” אומר הוא דבר חסידי, “זה לבוש, זה תכשיט נאה”. ‘קישוטי הכלה׳, ‘שבירת הלוחות קישוטי כלה׳, כאשר עשרים וארבעה הספרים הם קישוטי כלה — יפה הדבר. אך הדבר עצמו הוא הדבר שהקישוטים הם בעבורו, הדבר שההסברים הם בעבורו, הדבר שכל אותה התעוררות היא בעבורו. אין זו התעוררות, אין זו שמחה, אין זו תורה, אין אלו כוונות — זה פשוט. נקרא ערום, נקרא נקי, מופשט הוא. זה הפשט העמוק שבספרים החסידיים ביום השמיני עצרת.
תמלול מלא 📝
שמיני עצרת און שמחת תורה אין זוהר הקדוש: די סוד פון די שבעים פרים און די איין פאר
הקדמה: די סדר פון די שיעור
רבותי, א גוטן. היינט איז ערב שמיני עצרת, הושענא רבה נאכמיטאג. ס׳איז א ביזי צייט פאר יעדער איינער, און איינע פון די זאכן וואס איך בין יעצט ביזי איז מיט לערנען די שיעור. ס׳איז דא א קביעות׳דיגע סדר יעדע ערב שבת, און הגם היינט איז אויך ערב יום טוב, איז די עיקר סדר פון אונזער שיעור ערב שבת. א יום טוב אזויווי סוכות האט אלעמאל צוויי ערב שבת׳עס ערגעץ ווי. לאמיר יעצט לערנען אונזער סדר אין זוהר הקדוש, סדר המצות, סדר המועדים, לכבוד די היינטיגע טאג.
וואס איך וויל רעדן איז בערך צוויי אדער דריי מהלכים וואס שטייען אין די זוהר, אדער וואס זענען געבויט אויף די זוהר, צו פארשטיין די סוגיא. ס׳איז דא חידושים, ספעציפישע נקודות אין הושענא רבה וואס זענען נישט שמיני עצרת און שמחת תורה, אבער בכלליות איז אלעס איין נושא — די צווייטע טעג, די ימים האחרונים של חג. ס׳איז דא יום האחרון של חג, אונז מאכן צוויי קדושי יומא, ס׳איז דא צוויי טעג. און הושענא רבה איז אויך די לעצטע טאג פון די ערשטע סעט יום טוב, יום השביעי, יום הערבה. די אלע זאכן זענען קאנעקטעד.
די בליק פון די זוהר אויף שמיני עצרת
וואו רעדט די זוהר פון שמיני עצרת
איך וויל אביסל מרחיב זיין די בליק וועגן דעם. אין זוהר הקדוש איז נישט דא קיין איין פלאץ וואס רעדט ספעציפיש פון שמיני עצרת. איך האב אליינס אמאל געמאכט א ליקוט אויף זוהר אויף שמיני עצרת און שמחת תורה, און די צדיקים, הרב פאגעל און זיינע חברים, שיקן יעדע וואך די רמ״ק און אויך א ליקוט פון פארשידענע פלעצער וואו דער זוהר רעדט פון שמיני עצרת. די אלע שטיקלעך זוהר וואס רעדן וועגן שמיני עצרת זענען אזויווי די זנב, די ענד פון די זוהר וואס רעדט אנדערע דרושים — געווענליך דרושים פון סוכות, אמאל דרושים וואס זענען באופן כללי פון גאנץ ראש השנה, פון גאנץ החודש השביעי, גאנץ חודש תשרי.
די קאנעקשאן פון עצרת צו תורה
ס׳איז אפילו דא א דרוש וואס איז א המשך צו די דרוש פון פסח, וואס דערמאנט שמיני עצרת. ס׳איז דא א גזירה שוה פון עצרת. וואס הייסט עצרת? ס׳איז דא עצרת של פסח — שביעי של פסח — און ס׳איז דא עצרת שבועות, וואס הייסט אויך עצרת. ס׳איז דא א קאנעקשאן צו תורה, ווייל ביידע זענען אזוי ווי שמחת תורה: שבועות פרייט מען זיך מיט תורה וואס דער אייבערשטער האט געגעבן, און שמחת תורה פרייט מען זיך מיט די תורה וואס אונז האבן געענדיגט. דער זוהר פון שמיני עצרת איז אלעמאל ארום דעם שמועס.
די צוויי מהלכים: סיום פון פסח און עצרת של מלכות
דער זוהר האט א געוויסע מהלך פון חודש השביעי, פון חודש תשרי, און ער פירט אלעמאל אויס אז דער שיא, דער תכלית, דער גמר דערפון איז שמיני עצרת. אין אן אנדערע פלאץ איז דא א מהלך פון חודש הראשון, פון חודש ניסן, וואס אויך ענדיגט זיך מיט אן עצרת.
די צוויי מהלכים שטימען מיט צוויי בחינות אין שמיני עצרת. מצד איינס איז שמיני עצרת די סיום פון פסח — מ׳זאגט א סיום מיט אלע מועדים. ניסן איז ראש של הרגלים, קומט אויס אז די סוף הרגלים, די זנב פון אלע רגלים, איז שמיני עצרת, וואס הייסט תפארת. אזוי שטייט אין זוהר פרשת אמור, אז די שפיזה פון שמיני עצרת איז יעקב: אלע זיבן טעג זענען די זיבן ספירות וואס קומען ארויס פון בינה, און סוכה איז די בינה — וישבעת ימים מיט די מאמע וואס האט זיבן קינדער, אם הבנים שמחה (תהלים קיג, ט). שמיני עצרת איז יעקב, די שמחת התפארת אליינס, וואס איז זיך שמח מיט בת זוגו, מיט די שכינה.
די צווייטע נקודה וואס מ׳רעדט געווענליך אין זוהר לגבי שמיני עצרת איז די יום העצרת. עצרת איז לשון מלכות — זה יעצר בעמי (שמואל א ט, יז), דער מלך איז אן אוצר; ואפס עצר (דברים לב, לו), אן עצר אדער אן אוצר איז א מלך. שמיני עצרת איז די יום המלכות, די יום פון כנסת ישראל.
שמחת תורה: די גרעסטע פארטי פון די יאר
די מנהג פון משתה ושמחה
אלע די דרושים זענען קאנעקטעד; קיינער פון זיי איז נישט קיין דבר בפני עצמו, ס׳איז אלעמאל א המשך. מ׳קען נישט אנהייבן שמחת תורה אין א וואקום. קיינער הייבט נישט אן ביי שמחת תורה.
הגם אז שמחת תורה איז די גרעסטע יום טוב, די גרעסטע שמחה פון א גאנצע יאר, איז היינט די מנהג אביסל שוואכער געווארן, און מ׳דארף עס שטארק מחזק זיין. די מנהג ישראל אלע דורות איז געווען זיך צו שיכור׳ן צוויי מאל א יאר, פורים און שמחת תורה, און אין רוב פלעצער איז געווען מער שמחת תורה ווי פורים. שמחת תורה איז געווען א זמן משתה ושמחה. ס׳איז דא א גאנצע דרשה אין ערוך לנר אז ס׳איז דא פלעצער פון מאדערנע מענטשן וואס האבן מבטל געווען די שכרות פון שמחת תורה, און דער ערוך לנר האקט אויף דעם זייער שטארק, און ס׳ווערט געברענגט אין משנה ברורה.
די משנה ברורה רעדט אין שלחן ערוך, אין די קריאת התורה פון שמחת תורה, אז דער מנהג איז אז מ׳דוכנ׳ט נישט ביי מוסף ווייל דער עולם איז שוין לאנג שיכור. מ׳וועט נישט טרעפן קיין איין כהן וואס איז נישט שיכור, און שיכור קען מען נישט דוכנ׳ען, איז דער מנהג אז מ׳דוכנ׳ט ביי שחרית. אזוי איז דער מנהג אין רוב תפוצות ישראל.
מצד אחד זאגן די פוסקים אז ס׳מיינט נישט אז מ׳זאל איבעררייסן די שטריקלס — אין פילע פלעצער פלעגט מען זיך נישט פיל שלאגן. ווען מען פירט זיך נישט אויף ווי ס׳דארף צו זיין, ווערט פון א שמחה א פיין. איך האב געזען א שרייבער באשרייבט אז אין עפעס א ווייטע שטעטל אין רוסלאנד האבן אמאל געוואוינט צוויי הונדערט אידן, אבער מ׳האט זיך אזוי פיל געשלאגן אין שמחת תורה אז ס׳איז געבליבן נאר הונדערט אידן. איך האף אז ס׳איז נישט ממש אזוי געווען. אזוי ווי די משנה ברורה ברענגט פון די פריערדיגע פוסקים, אז א שמחה נהפכה לתוגה — דאס זאל מען נישט טון.
מצד שני ברענגט דער משנה ברורה בשם דער כלי יקר אז מ׳דארף האלטן די משתה, אזוי שטייט די לשון משתה ושמחה פון שמחת תורה. ס׳איז א מנהג ישראל פון סאך דורות; מ׳דארף זיך אנטרינקען, מ׳דארף מאכן א גרויסע פארטי. שמחת תורה איז די גרעסטע פארטי פון די יאר.
דער חידוש: קיינער קומט נישט אן שמחת תורה
מצד שני, דאס איז דער חידוש: שמחת תורה קומט קיינער נישט אן. ס׳איז דא צייטן וואס אידן קומען אן אין שול, און די חסידישע ספרים גלייבן אז וואס אידן טוען איז בכיוון. ס׳איז דא צייטן אין די יאר ווען א איד קומט יא אין שול — כל נדרי, נעילה, ראש השנה. די ליל הסדר קומט מען אינדערהיים — מעשה רחוקה קרוב ליה — פון א ווייטע פלאץ קומען אידן, און דאס איז א זמן וואס מ׳קען אנהייבן מיט תשובה.
אבער שמחת תורה קומט קיינער נישט אן אין שול. פרישע אידן קומען נישט צו שמחת תורה. שמחת תורה איז דער צווייטער טאג יום טוב, און דער אריגינעלער מנהג, על כל פנים אין חוץ לארץ, איז אז דער צווייטער טאג איז בזאת הברכה שמחת תורה — דער צווייטער טאג שבתוך די צווייטע טעג. דאס הייסט, שמחת תורה איז נישט קיין זאך וואס מ׳קען אנקומען דערצו; ס׳איז נישט דא קיין איין מאמר וואס מ׳קען זאגן. ס׳איז די ענד פון עפעס. ביסטו א איד א גאנץ יאר, ביסטו אנגעקומען אין בית המדרש, אנגעקומען על ידי הושענא רבה — יעצט קענסטו מאכן סיום התורה.
הושענא רבה: א ספעשל לעיט יום כיפור
דער יום הדין אין א זמן שמחה
דא מאכט מען אביסל א מצב ימים נוראים: מען טוט זיך אן די קיטל, מען שרייט אביסל הושענא, און מען זאגט אביסל ימים נוראים, די געניסטע נוסח. און מענטשן פרעגן, דאס איז דאך די זמן שמחה, ווי קומט דער דין? שטייט אבער אז ס׳איז א יום הדין, ס׳איז די חיתום הדין. היכי תקיימו שנים?
דער תירוץ פון מדרש תהלים
איך האב איינע פון די תירוצים, און איך מיין אזוי שטייט אין מדרש תהלים, וואס איז איינע פון די פריערדיגע מקורות אויף דעם ענין פון הושענא רבה: די מטרה איז אז אידן זאלן אנקומען צו שמיני עצרת, ווען מ׳טאנצט מיט די תורה. מ׳קען נישט אנקומען צו שמיני עצרת גלאט אזוי — מתוך עפעס קומט מען דארט אן.
רוב אידן האבן שוין אנגעקומען אלף סליחות. די גדולי ישראל, די חשובים וואס זענען שוין ארויסגעגאנגען לקראת המלך פון אלף סליחות, האבן שוין תשובה געטון. יענער איד איז גוט. נאכדעם זענען דא אנדערע אידן וואס זענען אנגעקומען נאר יום כיפור אין שול. האבן די אידן געטראכט אן עצה: ערב שמיני עצרת וועט מען מאכן א ספעשל לעיט יום כיפור פאר די אלע אידן וואס האבן נאך א שיעור צו יום כיפור, אדער ס׳איז בכלל נישט געקומען צו יום כיפור. יום כיפור איז צו ערנסט; מיט א לולב, מיט א הושענא, מיט א ווייסן קיטל, איז נישט די זעלבע לעוועל, און דעמאלטס קומט ער יא אין שול. ער וויינט זיך אויס און זאגט הושענא למענך אלהינו הושענא. פון דעם ווערט א שמחת תורה — ס׳ווערט פון זיך אליינס.
די אייגענע נקודה פון יעדן איינעם
אויב מ׳דארף זאגן א דרשה, פארוואס פרייט מען זיך? די דרשות קען מען זאגן מיט תשעה באב. אבער די מציאות איז אז ס׳איז אלעס דרושה, און יעדער איינער האט זיך זיין אייגענע בחינה, זיין אייגענע נקודה: אין וואס האט ער זיך געקאכט ראש השנה, וואס האט ער זיך געקאכט א גאנץ יאר, וואס פאר א תורה האט ער געלערנט. פון דעם ווערט זיין שמחת תורה; די סיום התורה איז אנדערש ביי יעדן איינעם.
דער מדרש פסיקתא: יוספת לגוי נכבדת
שמיני עצרת איז הוספה
דער פסיקתא פון שמיני עצרת, וואס אויף דעם בויט זיך אלעס אין יום טוב, הייבט אן מיט דעם פסוק יספת לגוי ה׳ יספת לגוי נכבדת (ישעיה כו, טו) — דער אייבערשטער האט מוסיף געווען פאר א פאלק, “נכבדת”, ער האט באקומען כבוד.
די עיקר נקודה שבאלו די אופנים איז אז דער מדרש פארשטייט אז שמיני עצרת איז הוספה. מ׳האט זיך שוין געפרייט זיבן טעג, מ׳האט שוין געברענגט לולב, מ׳האט שוין געברענגט זיבעציג פרים — די גרעסטע פארטי און גרעסטע חגיגה וואס קען נאר זיין. נאכדעם — והוספתי על כל תהלתך (תהלים עא, יד) — איז געקומען די תורה און געזאגט ביום השמיני עצרת תהיה לכם (במדבר כט, לה), נאך איין שטיקל, עוד יום אחד.
וואס איז דער פשט? זאגט דער מדרש, מ׳דארף פארשטיין א פשוט׳ע זאך: מ׳דארף זיין אזא סארט מענטש אז ווען מ׳געבט דיר נאך איין זמן פון שמחה, ווייסטו וואס דו ווילסט צו טון מיט א גוטע זאך.
די מעשה פון די גוי אין ראדין
דער אייבערשטער געבט טובות אפילו פאר פרעה — אבער ווען דער אייבערשטער געבט א יום טוב, די גרעסטע פארטי פון די יאר, ביי עפעס אן אנדערע מענטש, אפילו די אידן וואס פייערן יא, איז נישט די זעלבע לעוועל.
אין ראדין, אין די ישיבה, איז געווען א גוי וואס האט געארבעט דארט אין מעינטענענס. ערב שמחת תורה איז געווען דער מנהג — אויך אין אלע ישיבות, הגם עד עמי זה איז עס סאך שוואכער געווארן — מ׳טיילט וואדקע, א גאנצע הקפות, מ׳איז מקיים דעם מנהג פון טרינקען ביי די הקפות. אזוי איז געווען אין ליטע; ביי די חסידים האט דער רבי אלימלך עס געשטעלט מבטל צו זיין פאר די פרומקייט, אבער דער מנהג אין רוב פלעצער איז אזוי געווען.
דער גוי פון ראדין האט געזען וואס מ׳האט איינגעקויפט פאר שמחת תורה — אזעלכע באקסעס פון נאשקע. שמחת תורה אינדערפרי, ווען דער עולם איז געקומען אין שול, איז דער גוי נישט געווען — והילד איננו (בראשית לז, ל). מוצאי יום טוב קומט ער צוריק, פרעגט מען אים: וואס איז געשען? ער ווייסט נישט וואס צו ענטפערן. ער האט געזען וואס מ׳האט איינגעקויפט, און ער ווייסט אז ביי זיי, פון אזא ארדער פון די ליקער סטאר, גייט מען נישט ארויס לעבעדיג פון אזא פארטי — א חלק קומט ארויס טויט. ער האט נישט געוואלט נעמען קיין ריסק, איז ער אוועקגעגאנגען.
אין די אידישע פארטי איז נישט נאר קיינער נישט געשען גארנישט, נאר פארקערט — מ׳האט געטאנצט מיט די תורה, מ׳האט געמאכט אלע התעוררות וואס אידן האבן בשמחת תורה. יספת לגוי נכבדת (ישעיה כו, טו): ווען דער אייבערשטער איז מוסיף, ווענדט זיך פאר וועלכע גוי — פאר איינער וואס פארשטייט נישט וואס מ׳טוט מיט אזא שמחה. פאר אזעלכע מענטשן איז א שמחה ווי א שרעק, ווייל ער ווייסט נישט וואס צו טון מיט אזא טאג וואס מ׳שיכור׳ט זיך א גאנצן טאג.
וואס טוט א איד? אין וואלאזשין פלעגט זיין דער מנהג מיט שמחת תורה אז מ׳פאלט כורעים — ס׳זאל זיין די בעסטע טאג און מ׳זאל שוין נישט זיכור. אזוי ווי מ׳זעט ביי אונז פורים נאכמיטאג, ווען א איד גייט אן צו זאגן יום כיפור (איך האב דאס אבער געהאקט אויף דעם אין א פארברענגען). עס ווייזט נאר אז מ׳דארף זיין א סארט מענטש וואס ווייסט וואס צו טון מיט נאך איין טאג. דאס איז די זאך — נאך איין טאג, נישט ווייל מען דארף עפעס. דאס איז די בעיסיק דינעמיק פון שמיני עצרת.
דער זוהר׳ס איין זאך אין דריי וועגן
דער משל פון דעם מלך
אויף די סקעלעטאן, אויף די יסוד, זענען דא כמה וכמה דרשות אין די מדרשים און כמה וכמה דרכים אין די זוהר. די זוהר נעמט געווענליך איין זאך, און איך וועל זאגן די איין זאך אין דריי וועגן.
די איין זאך וואס דער זוהר ברענגט איז דער מדרש וואס רש״י ברענגט, אז ס׳איז א משל צו דער מלך וואס האט איינגעלאדנט אלע מיני געסט. ווען ער האט שוין געענדיגט מיט זיינע געסט, האט ער געזאגט פאר זיינע קינדער: מאכט מיר עפעס א קליינע פארטי, ונשמח אני ואתה, קשה עלי פרידתכם (רש״י במדבר כט, לו) — מיר גייען נאכנישט אוועק, מיר דארפן זיך נאך פרייען אביסל. דער זוהר האט זייער גענומען די זאך; דאס איז די פשוט׳ע טייטש פון דעם זוהר.
די שבעים פרים כנגד שבעים אומות
מ׳דארף פארשטיין ביידע זייטן פון דעם. די אידן זענען מקריב שבעים פרים. היינט וואס מ׳איז נישט מקריב שבעים פרים, האב איך מקבל געווען פון א גרויסן צדיק אז מ׳דארף עס מכוון זיין ביי די נענועים, מ׳דארף זיין א פוחת והולך: דער ערשטער טאג וואס מ׳שאקלט לולב איז זייער פרייליך, שפעטער איז פוחת והולך. מענטשן מיינען, “ווען איך וואלט געווען אן ערליכער איד, וואלט געווען דאס זעלבע.” אבער אין בית המקדש איז אויך געווען אזוי — דער ערשטער טאג איז מען מקריב געווען דרייצן פרים, און מ׳האלט שוין ביי זיבן. ס׳קען נישט בלייבן דאס זעלבע; אזוי איז די סדר.
וואס איז דער פשט? פאר וועמען איז מען מקריב זיבעציג פרים? נישט כנגד ישראל, נאר כנגד שבעים אומות. אויף דעם זאגט דער מדרש, תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה (תהלים קט, ד) — אונז האבן ליב די גוים, אונז זענען מתפלל אויף זיי. א מענטש איז א פארט פון די גאנצע וועלט; אלע שבעים אומות ליגן אין א מענטש. די תיקוני זוהר און די שער האורות זענען מסביר אז די לולב האט א שדרה, דער חוט השדרה, דאס איז די נשמה המרכזית, און די בלעטער ווייזן אויף די שבעים אומות, אלע מלאכים, אלע שרים. א איד דארף נעמען קעיר פון אלע פון זיי: ער גייט אין בית המדרש אין סוכות, ער דאוונט אויף אלע שבעים אומות זיי זאלן האבן א גוטע יאר.
די אומות, באיזה שהיא סיבה, פארשטייען זיך נישט מיט דעם; זיי זענען ברוגז — תחת אהבתי ישטנוני. וועגן דעם זאגט דער אייבערשטער, וביום השמיני עצרת תהיה לכם — דער אכטער טאג וועסטו נישט ברענגען טויזנטער פרים, ס׳בלייבט פר אחד איל אחד (במדבר כט, לו) קעגן ענק.
א צווייטע נוסחא: דו האסט פארגעסן צו דאווענען פאר דיר
אן אנדערע נוסחא פון די מדרש איז אז דער אייבערשטער זאגט פאר די אידן: “דו האסט שוין געדאוונט פאר יעדעם, דו האסט פארגעסן צו דאווענען פאר דיר.” ס׳איז דא אזא בחינה — א מענטש קומט צו א גרויסע מצב, דאוונט ער פאר אלעס, און צום סוף דארף מען אים דערמאנען, “האב אין זינען אויך דיך, אויך דיינע קינדער,” ווייל ער איז אין א גדלות המוחין און ער טראכט שוין נישט פון זיך. און דאס איז עצרת תהיה לכם.
די מציאות פון אידן אין גלות
די ריאליטי פון די שה פזורה
דער זוהר האט זייער שטארק מדגיש געווען די נקודה. דער פשוט׳ער פשט איז אז דאס איז די מצב פון אידן אין גלות, און מ׳דארף זיך נישט מתנצל זיין אויף דעם. די בחירה, אתה בחרתנו מכל העמים, איז אלעמאל א חקירה וואס מ׳דארף נעמען ערנסט, און מ׳דארף זיך נישט שעמען פאר דעם וואס די ריאליטי פון די שה פזורה (ירמיה נ, יז) בין שבעים אומות איז שוין פאר א לאנגע צייט אזוי.
ראש השנה איז דא א דין תורה, לעשות משפט עמו (מלכים א ח, נט): ס׳איז דא די אידן און די גוים — ווער זאל געווינען דאס יאר די מלחמה? די וואס איז מנצח בדין איז אז די אידן זאלן געווינען דאס יאר.
פארוואס דאווענט מען פאר די גוים
עם כל זה איז מען מקריב שבעים פרים פאר די שבעים אומות. ס׳איז דא נאך ענינים אין דעם, אזוי ווי דער שעיר לעזאזל — פארקערט, זאלן זיי האבן שפע. אזוי ווי ס׳שטייט אין מדרש, זאלן די גוים שפילן באל א גאנצן טאג; ווילאנג ער שפילט באל שלאגט ער זיך נישט מיט קיין אידן. ווען ער האט נישט וואס צו טון, הייבן זיך אן פראבלעמען.
מענטשן מיינען אז מ׳דארף מתפלל זיין אז די גוים זאלן נישט האבן קיין געלט. פארקערט: ווען די גוים זענען רייך, ווען ס׳גייט זיי גוט, איז בעסער פאר יעדער איינער. ווען אין אמעריקע איז דא א ריסעשן, ס׳איז דא ווייניגער געלט, מ׳פארלירט א מלחמה — די אידן זענען נאך אלעמאל דער קרבן. ס׳גייט פאר די אידן מער שלעכט ווען ס׳גייט צו די גוים שלעכט, ווייל זיי נעמען עס ארויס אויף אונז. ביי א איד איז נישט קיין וועג אז מ׳זאל דאווענען אז די גוים זאלן גיין שלעכט.
נאך די גאנצע זאך, נאכדעם וואס מען דאוונט פאר זיי, זאגט מען אבער: מתי אעשה גם אנכי לביתי (בראשית ל, ל), האט יעקב אבינו געזאגט, נעמט ער אביסל פאר אים אויך. דאס איז די סוד פון שמיני עצרת, ביום השמיני עצרת תהיה לכם, און דעמאלטס איז אזוי ווי דער גמר הנצחון. ס׳איז א זמן שמחה — א דערהויבענע צייט, מ׳איז משפיע פאר די גאנצע וועלט, אבער מ׳דארף זיך אויך פרייען מיט דעם אייבערשטן, די אידן אליינס. דאס איז דער פשוט׳ער פשט פון דער זוהר, די איין זאך, הכי פשוט.
די טיפערע לעוועלס אין חסידישע ספרים
די חסידישע ספרים ברענגען אלעמאל ארויס א טיפערע זאך אין די זעלבע ענין. אין די נקודה פון די שבעים אומות און אומה יחידה, פון די זיבעציג פרים מיט די איין פאר, זענען דא נאך צוויי ביאורים, טיפערע מבנים פון די זעלבע זאך.
ערשטער לעוועל: סור מרע ועשה טוב
די ערשטע זאך — איך זאג עס אין די פראקטישע וועג, הגם איך האב נישט קיין קלארן מראה מקום. ס׳איז דא אסאך עבודות: ס׳איז דא סור מרע ועשה טוב. סור מרע איז מ׳איז דוחה די קליפות, עשה טוב איז ממשיך זיין די אור הקדושה. און אזוי איז די סדר — סור מרע קודם ועשה טוב (תהלים לד, טו). ס׳איז נישט דוקא ווייל ס׳איז אזוי בעסער, נאר דאס איז די ריאליטי.
ווען מענטשן הייבן אן, איז דא דער יצר הרע׳ס מלך זקן וכסיל (קהלת ד, יג); א מענטש איז אן עיר פרא אדם יולד (איוב יא, יב), און געווענליך הייבט מען אן מיט אסאך קליפות. א מענטש הייבט אן זיך אליינס צו קענען, כאפט ער וויפיל יצר הרע׳ס און שטותים ליגן אים אין קאפ, און ער טרייט זיך ארויסצודראפן דערפון. דאס איז די עבודה פון תקיעת שופר, לבלבל את השטן: מ׳שלאגט זיך מיט די רע, מיט די גבורות וואס זענען דא אויף די וועלט, און דאס איז א גרויסע חלק פון די עבודה בתחילת העבודה.
על פי פנימיות הייסט דאס אז מ׳שלאגט זיך מיט די שבעים אומות — די זיבעציג סארט יצר הרע׳ס. בפנימיות איז דא זיבעציג סארט יצר הרע׳ס, און מ׳האפט אז זיי גייען ווייטער קלענער און קלענער. בתחילה שלאגט מען זיך מיט זיי דירעקט: מ׳בלאזט שופר אויף זיי, מ׳פאסט לכניע את הגוף יום כיפור, ס׳גייט אראפ אביסל יצר הרע. אבער די אמת׳דיגע וועג פון אראפגיין די יצר הרע איז סוכות — מקריב זיין זיך און זיין פרייליך. און די סוף דערפון איז שמיני עצרת.
דאס הייסט, אנשטאט צו רעדן ווי שלעכט ס׳איז, די קליפה און יענע קליפה, רעדט מען ווי גוט ס׳איז, און ווי גוט ס׳גייט אונז. אנשטאט צו זאגן ווי שלעכטע זאכן ס׳איז דא אויף די אינטערנעט, דארף מען זאגן ווי גוט די אינטערנעט אליינס איז, און וויאזוי דער אייבערשטער האט עס געמאכט אז מ׳זאל קענען לערנען אזויפיל תורה, און AI, און טעכנאלאגיע, און קארס, און באסעס, און פלעינס, און ראקעטס. ס׳מאכט אזוי גוט די לעבן — ביום טובה היה בטוב (קהלת ז, יד).
ווי מער מ׳פרייט זיך דערין, פאלט אראפ די קליפה. די טבע פון די רע איז עצבות — בכל עצב יהיה מותר (משלי יד, כג), עצביהם כסף וזהב (תהלים קטו, ד) — די מציאות פון די רע איז א מציאות פון עצבות, א כפיות טובה, א היפוך פון הכרת הטוב. און ווען מ׳פרייט זיך מיט די מתנת ה׳, איש כמתנת ידו כברכת ה׳ אלקיך אשר נתן לך (דברים טז, יז), מ׳פרייט זיך מיט די ברכת ה׳ — די אינטערנעט, די טעכנאלאגיע, די געלט, די קינדער, אלעס וואס מ׳האט איז דאס די ברכת ה׳. קודם גייט מען דירעקט אין עשרת ימי תשובה מיט די גבורות, און נאכדעם דיעלט מען מיט דעם דורכדעם וואס יעדן טאג איז מען מגביר די שמחה, און ווי מער מ׳איז מגביר די שמחה, גייט אראפ די קליפה.
צווייטער לעוועל: ס׳איז גוט ווייל ס׳איז גוט
ביז מ׳קומט אן צו שמיני עצרת, דאס איז די אנדערע דרך עבודה: ווען ער דאוונט שמיני עצרת, ווען ער טאנצט מיט די תורה, ווען ער עסט די סעודה, ווען ער נעמט קעיר פון זיינע קינדער — וועלכע מצוות ער טוט, טוט ער עס נישט ווייל ער וועט אוועקגיין פון א קליפה אדער פון עפעס א קרומקייט, לישר העקמומיות שבלב. ער טוט עס פלעין ווייל ס׳איז גוט.
דאס איז אזא מין שמחה וואס איז זייער שווער צו מפרש זיין, ווייל צו מפרש זיין א מעשה דארף מען אלעמאל א התנגדות, א קאנפליקט: ס׳איז עפעס געווען שלעכט, און יעצט איז עס גוט. ניין — ס׳איז נישט גוט ווייל ס׳איז אמאל געווען שלעכט, ס׳איז גוט ווייל ס׳איז גוט. דאס וואס איז גוט ווייל ס׳איז גוט, דאס איז טייטש יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. געווענליך איז דער יחוד וואס אונז מאכן אזוי ווי א יציאה מן הגלות — די שכינה גייט ארויס פון גלות, ס׳איז גוט ווייל ס׳איז אמאל געווען שלעכט. דאס איז פסח, און אפילו די ערשטע טעג סוכות אביסל. שמיני עצרת מיינט אז ס׳איז גוט ווייל ס׳איז גוט — ביום טובה היה בטוב (קהלת ז, יד). מ׳דארף גארנישט צולייגן.
דריטער לעוועל: בתוך חלק הטוב — די לבושים טוט מען אויס
די דריטע בחינה, נאך טיפער, שטייט אין בני יששכר באריכות. ער רעדט שוין בכלל נישט פון די רע, נאר בתוך חלק הטוב: אז אלעס וואס אונז זענען משיג, אלעס וואס אונז פרייען זיך מיט — מיט די תורה, מיט די שכינה, מיט די מצוות, מיט אונזערע השגות, מיט אונזער שפע גשמי — איז אלעס נאר משלים, אונז האלטן נאר לבושים.
די בני יששכר׳ס משל איז אזוי ווי א כלה: בעפאר די חופה, ארום און ארום, טוען די שושבינים איר אן שיינע בגדים מיט תכשיטים, מ׳מאכט א גאנצע מצב, מ׳טאנצט ארום — אלע מיני זאכן חיצוניות וואס ברענגען ארויס די שמחה. אבער בשעת די נקודת היחוד, וואס הכל יודעים כלה למה נכנסת לחופה (כתובות ח ע״ב), טוט זי זיך אויס די בגדים און די תכשיטים, ס׳קומט נישט אריין קיין חבר׳טע קיינער קומט נישט דארט אריין טאנצן, ס׳בלייבט נישט גארנישט נאר נשמח אני ואתה.
דער נמשל דארף נישט קיין פירושים, פשוט פשט. ווען איינער פרעגט, “פארוואס פרייסטו זיך אזוי מיט די חתונה?”, זאגט ער א חסידישע ווארט, “ס׳איז א לבוש, ס׳איז א ביוטיפול תכשיט.” קישוטי הכלה — שבירת הלוחות קישוטי כלה, ווען די כ״ד ספרים זענען קישוטי כלה, ס׳איז ביוטיפול. אבער די זאך אליינס, די זאך וואס די קישוטים זענען וועגן, די זאך וואס די הסברים און די אלע התעוררות זענען וועגן — דאס איז נישט קיין התעוררות, נישט קיין שמחה, נישט קיין תורה, נישט קיין כוונות, ס׳איז פלעין. ס׳הייסט ערום, ס׳הייסט נקי, ס׳איז מופשט. דאס איז דער טיפערער פשט פון חסידישע ספרים אין יום השמיני עצרת.
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
שמיני עצרת ושמחת תורה בזוהר הקדוש: סוד שבעים הפרים והפר האחד
פתיחה: סדר השיעור
רבותי, ערב טוב. היום ערב שמיני עצרת, אחר הצהריים של הושענא רבה, ועת עמוסה היא לכל אחד ואחד. אף אני עסוק כעת, ובין שאר עיסוקיי אני עסוק בלימוד השיעור הזה. יש לנו קביעות קבועה בכל ערב שבת, והיום אף הוא ערב שבת, ערב יום טוב, אך עיקר קביעותו של שיעורנו הוא בערב שבת, ואף כאשר חל יום טוב — ובחג כסוכות יש תמיד שני ערבי שבת באיזשהו מקום — אנו ממשיכים בסדרנו בזוהר הקדוש, בסדר המצוות ובסדר המועדים, לכבוד היום.
ומה שאני מבקש לבאר הם כשלושה מהלכים העומדים בזוהר, או הבנויים על יסוד הזוהר, כדי להבין את סוגיית שמיני עצרת ושמחת תורה. אליבא דאמת אחת היא הסוגיא, ואף שישנם חידושים ונקודות מיוחדות בהושענא רבה שאינם של שמיני עצרת ושמחת תורה, מכל מקום בכללות הכול נושא אחד. אלו הם מה שקוראים ‘הימים האחרונים של חג׳, הימים האחרונים, שבהם אנו עושים שני ימים טובים. הושענא רבה עצמה היא גם היום האחרון של כל סדרת ימי החג הראשונים, יום השביעי, יום הערבה, וכל הדברים הללו קשורים זה בזה.
מבט הזוהר על שמיני עצרת
כעת ברצוני להרחיב מעט את המבט בעניין זה, ומדוע — לפי שבזוהר הקדוש אין מקום אחד שבו רוכז כל העניין. אני עצמי עשיתי בזמנו ליקוט על הזוהר בעניין שמיני עצרת ושמחת תורה, והיום שלחו הצדיקים, הרב פאגעל וחבריו, שהם שולחים בכל שבוע מן הרמ״ק, ואף שלחו את הליקוט מן המקומות השונים שבהם מדבר הזוהר אודות שמיני עצרת. את כל אותם קטעי זוהר העוסקים בשמיני עצרת מוצאים אנו כמין זנב, כסופם של דרושים אחרים, ובדרך כלל אלו הם דרושי סוכות. לעתים ישנם דרושים שהם באופן כללי על כל ראש השנה, על כל החודש השביעי, על כל חודש תשרי.
ישנו אף דרוש אחד שהוא המשך לדרוש של פסח, שמזכיר בו שמיני עצרת, שהרי יש קשר מסוים וגזירה שווה של ‘עצרת׳. שכן מהו ‘עצרת׳? זהו עצרת של פסח, היינו שביעי של פסח, ומלבד זה יש עצרת שבועות, שאף הוא נקרא ‘עצרת׳. ויש קשר אל התורה, ששניהם כעין שמחת תורה הם: בשבועות שמחים בתורה שנתן לנו הקדוש ברוך הוא, ובשמחת תורה שמחים בתורה שסיימנו. דיברו בשנה שעברה אם אלו שתי תורות הן ומה החילוק ביניהן, אך על כל פנים יש קשר, ודרוש הזוהר של שמיני עצרת סובב תמיד סביב שיח זה.
שני המהלכים: סיום פסח ועצרת של מלכות
בסיומו של מהלך מסוים שהזוהר מבאר — נאמר, מהלך אחד שהוא בעיקר מהלך של החודש השביעי, של חודש תשרי — יש לזוהר מהלך קבוע שהוא מוליך תמיד אל שיאו, אל תכליתו, אל גמר הדבר, והוא שמיני עצרת. ובמקום אחר ישנו אף מהלך של חודש הראשון, של חודש ניסן, וגם שם הדבר מסתיים ב׳עצרת׳, שאף בו יש מהלך של שמיני עצרת.
באופן כללי, שני המהלכים הללו מכוונים כנגד שתי בחינות שיש בשמיני עצרת. הבחינה האחת היא מצד היותו כסיום של פסח, שאומרים בו כעין סיום עם כל המועדים; שהרי ניסן הוא ראש לרגלים, ונמצא שסוף הרגלים, הזנב של כל הרגלים, הוא שמיני עצרת. ולגבי זה, שמיני עצרת נקרא ‘תפארת׳. וכך איתא בזוהר בפרשת אמור, שהמאכל של שמיני עצרת הוא יעקב, היינו שכל שבעת הימים הם שבע הספירות היוצאות מן הבינה, וסוכה היא הבינה — שסוכה היא בחינת ‘ושבעת ימים׳, האם עם שבעת בניה, ‘אם הבנים שמחה׳ (תהלים קיג, ט). ושמיני עצרת הוא בחינת יעקב, שהוא שמחת התפארת עצמה, השמח עם בת זוגו, עם השכינה.
וזו הנקודה השנייה שעליה מדברים בדרך כלל בזוהר לגבי החודש השביעי, לגבי שמיני עצרת, שהוא יום העצרת. ‘עצרת׳ לשון מלכות, כמו שנאמר ‘זה יעצר בעמי׳ (שמואל א ט, יז) — המלך הוא כעין אוצר; וכן ‘ואפס עצר׳ (דברים לב, לו), שעֶצֶר או אוצר, שהוא אותו דבר עם האות עי״ן, הוא מלך. ושמיני עצרת לשון מלכות הוא, יום המלכות, יום כנסת ישראל.
שמחת תורה: המשתה הגדול של השנה
כעת, כמעט כל הדרושים — וכבר הזכרתי שיש בהם נקודה שנייה בעניין העצרת לגבי שמחת התורה שבו — כולם קשורים זה בזה. אין הם דברים נפרדים בפני עצמם, נקודה אחת, אלא תמיד המשך אחד. היינו שאי אפשר להתחיל בשמיעת התורה בכך שאדם בא לבית הכנסת בשמחת תורה; שכן איש איננו בא לבית הכנסת בשמחת תורה, וזאת אפשר לראות בחוש — איש איננו מתחיל מכאן.
ואף שאכן שמחת תורה היא היום טוב הגדול, השמחה הגדולה ביותר של כל השנה, כידוע וכמנהג ישראל. היום נחלש מנהג זה מעט, וצריך לחזקו בחוזקה; אך מנהג ישראל בכל הדורות היה להשתכר פעמיים בשנה, בפורים ובשמחת תורה, וברוב המקומות היה המנהג בשמחת תורה אף יותר מבפורים. שמחת תורה היה בה זמן משתה ושמחה, ויש דרשה שלמה על כך בערוך לנר, שבה הוא אומר שיש מקומות שבהם אנשים מודרניים, שלא היה הדבר לרוחם, ביטלו את השכרות של שמחת תורה, והערוך לנר מוכיח על כך בחריפות רבה, והדבר מובא במשנה ברורה.
היינו, המשנה ברורה מדבר בשולחן ערוך, בעניין נשיאת כפיים של קריאת התורה של שמחת תורה, ואיתא שם שהמנהג הוא שאין נושאים כפיים במוסף, לפי שהציבור כבר שיכור זה מכבר. וברור שאפילו כל כהן — לא תמצא כהן אחד שאיננו שיכור, ושיכור אינו רשאי לישא כפיו, ולכן המנהג לישא כפיים בשחרית. וכן המנהג ברוב תפוצות ישראל שאני יודע, שנושאים כפיים בשחרית של שמחת תורה, ומדוע — לפי שבמוסף כבר שיכורים הם.
ומן הפוסקים יש מצד אחד שאומרים שוודאי ישנה שמחה, השמחה הגדולה, אך אין הכוונה לפרוע כל גדר; ואכן היו מקומות רבים שבשמחת תורה לא היו מכים כל כך. יודע כל אחד שבזמן שמחה, במסיבה, פעמים רבות כאשר אין מתנהגים כראוי נעשה מכך מריבה. ראיתי אף אצל אחד שתיאר שבאיזו עיר, באיזו עיירה רחוקה, אצל היהודים שבהרים ברוסיה באיזה מקום, אמר שהיתה שם עיירה שהיו אומרים עליה שבזמן מן הזמנים גרו בה מאתיים יהודים, אך כה רבו המכות בשמחת תורה, עד שזה הרג את זה, ולא נותרו אלא מאה יהודים בעיר. מקווה אני שלא כך היה ממש. היו נוטים להכות, כלשון המשנה ברורה בשם הפוסקים הקודמים, ש׳נהפכה שמחה לתוגה׳, ואת זאת אין לעשות.
אך מצד שני באו אחר כך אנשים מודרניים, וכמדומני שרוב בתי הכנסת שישנם היום הם מעט כאלה — וצריך להפסיק מכך — ואמרו: אם כן, נעשה הקפות ותו לא, ושוב אין עושים כראוי, ויצאו ידי חובה באיזה אופן. המשנה ברורה מביא בשם הכלי יקר שאין זו דרך, אלא צריך לקיים את המשתה, כלשון ‘משתה ושמחה׳ של שמחת תורה. מנהג ישראל הוא מדורות רבים, שצריך לשתות ולעשות משתה גדול, ששמחת תורה היא המסיבה הגדולה של השנה. זה ברור.
החידוש: איש איננו בא אל שמחת תורה
ומצד שני — וזהו החידוש — אל שמחת תורה איש איננו בא. ישנם זמנים שבהם באים יהודים אל בית הכנסת, וזה דבר מעניין מאוד. הספרים החסידיים מדברים על כך, שכן הספרים החסידיים מאמינים שמה שעושים ישראל הוא בכוונה. יודע כל אחד שישנם זמנים בשנה שבהם יהודי בא לבית הכנסת: ביום כזה הוא בא. למשל כל נדרי, נעילה, ראש השנה, ואולי זמנים אחרים בשנה. בליל הסדר אין באים לבית הכנסת, אלא באים הביתה, ששם יכול יהודי לבוא, ‘מעשה רחיקה קרוב ליה׳. מן המקום הרחוק באים יהודים, וזהו זמן שבו אפשר להתחיל, אפשר בתשובה, אפשר שיהודי יתחיל משם.
אבל שמחת תורה — כמעט מכל שאני רואה, אנשים נוסעים אל הרבי שלהם בשמחת תורה, אך מובן שהעבודה איננה מתחילה אז אצל איש. אל שמחת תורה איש איננו בא לבית הכנסת, יהודי חדש. יהודים חדשים אינם באים בשמחת תורה. שמחת תורה היא היום טוב השני, ובתוך היום טוב השני, כמנהג האמיתי והמקורי, על כל פנים בחוץ לארץ — היום השני שבתוך היום השני הוא ‘וזאת הברכה׳, שמחת תורה. הימים האחרונים שבתוך הימים האחרונים. היינו ששמחת תורה איננה דבר שאפשר להגיע אליו; אין מאמר אחד שאפשר לומר. וזהו הביאור בשמיני עצרת ובשמחת תורה: הרי יהודי אתה כל השנה, ובכן הגעת אל כלל ישראל, ירדת אל בית המדרש והגעת; בהושענא רבה, על ידי כך ועל ידי כך, הגעת. כעת אתה יכול לעשות סיום התורה.
הושענא רבה: ‘יום כיפור מאוחר׳ מיוחד
יש בזה פשט חדש מדוע מתייגע הציבור בהושענא רבה. עושים שם מעין מצב של ימים נוראים, לובשים את הקיטל, צועקים מעט ‘הושענא׳, ואומרים מעט נוסח של ימים נוראים, בניגון שלהם. ואנשים אומרים: מה זאת? הלא זהו זמן שמחה, ואין הדבר מובדל כלל מכל ספר הושענא רבה. לא ייתכן! אך איתא שזהו יום הדין, חיתום הדין. היכי מתקיימין שניהם?
ויש לי תירוץ חדש, ואחד התירוצים — ונראה לי שכך הוא במדרש תהלים, שהוא אחד המקורות הקדומים בעניין הושענא רבה — אומר כך: היהודים, המטרה היא שיגיעו אל שמיני עצרת, ואי אפשר להגיע אל שמיני עצרת. בשמיני עצרת רוקדים עם התורה; אין זה דבר שבאים אליו, אלא זהו הסוף של משהו — מתוך משהו מגיעים אליו. ובכן רוב היהודים כבר הגיעו כבר באלול, בסליחות, כאותו מדרש. גדולי ישראל, החשובים שכבר יצאו לקראת המלך, לקראת השליח, כבר מאלול עשו תשובה בסליחות; זה היהודי הטוב.
אחר כך ישנם יהודים אחרים שהגיעו בערב ראש השנה. ויש יהודים שבאו רק ביום הקדוש, ביום כיפור, לבית הכנסת. ולאלו שלא רצו — אחרי יום כיפור בא שמחת תורה; ויש יהודים שאף אז אינם באים. חשבו אפוא היהודים עצה ואמרו כך: בערב שמיני עצרת נעשה ‘יום כיפור מאוחר׳ מיוחד לכל אותם יהודים שעדיין נותר להם איזה שיעור ביום כיפור, או שכלל לא הגיעו אל יום כיפור — שהרי יום כיפור חמור מדי. בלולב, בהושענא, אמנם יש כאן איזה קיטל לבן, אך אין זו אותה דרגה של יום כיפור, ואי אפשר לכל אחד לשכנע עצמו. ואז הוא כן בא לבית הכנסת, בא בערב שמיני עצרת, ובוכה את בכיו, ואומר ‘הושענא למענך אלקינו הושענא׳. וכעת מזה נעשית שמחת תורה, היא נעשית מאליה. שמחת תורה נעשית מאליה.
ואם צריך לומר דרשה — מדוע שמחים? הלא את הדרשות אפשר לומר אף בתשעה באב; מדוע בוכים? איני יודע, ואף אז אני אומר דרשה שאין בה טעם. אך מדוע שמחים? אין בזה היגיון. וכך היא המציאות, הכול דרוש הוא.
ומה אפוא? לכל אחד בחינתו שלו, נקודתו שלו, מה שהתלבט ועמל בו בראש השנה, מה שעמל בו כל השנה, מה שלמד בתורתו כל השנה — מזה נעשית שמחת תורה שלו, סיום התורה, הסוף, השונה אצל כל אחד ואחד.
מדרש הפסיקתא: ‘יספת לגוי נכבדת׳
הנקודה האחת שעליה מדברים דרושים רבים מאוד, רבים כבר במדרש, וברצוני להרחיב בה מעט — היינו המדרש, הפסיקתא, שעליו בנוי הכול ביום טוב זה. הפסיקתא של שמיני עצרת פותח בפסוק ‘יספת לגוי ה׳ יספת לגוי נכבדת׳ (ישעיה כו, טו). הקדוש ברוך הוא הוסיף לעם, הוסיף לו דבר מה, ‘נכבדת׳ — נתכבד. והמדרש מאריך באופנים שונים.
והנקודה שבראש כל האופנים היא שהמדרש מבין ששמיני עצרת הוא הוספה. כבר שמחו שבעה ימים, כבר הכול שם; כבר הביאו לולב, כבר הקריבו שבעים פרים, כבר עשו — היינו כבר עשו שאפשר לתאר את המסיבה הגדולה ביותר שיכולה להיות, השמחה הגדולה ביותר שיכולה להיות, החגיגה הגדולה ביותר, כל מה שרק יכול להיות כבר עשו. ואחר כך, ‘והוספתי על כל תהלתך׳ (תהלים עא, יד), באה התורה ואמרה ‘ביום השמיני עצרת תהיה לכם׳ (במדבר כט, לה), עוד חתיכה אחת.
זהו העיקר: כל אותן תורות הבנויות על הדינמיקה היסודית, על המהלך היסודי — מדוע שמיני עצרת הוא דבר בפני עצמו? לפי ששמיני עצרת הוא שעוד הוסיף אחד, ‘עוד יום אחד׳, עוד הוסיף דבר אחד. ומהו הפשט? אומר המדרש, קודם כול — זו הנקודה הראשונה — צריך להבין דבר פשוט: צריך להיות אדם מסוג כזה, שכאשר נותנים לך עוד זמן אחד של שמחה, תדע מה אתה רוצה לעשות בו, ותשמח בדבר טוב.
מעשה הנכרי בראדין
המדרש מאריך: הקדוש ברוך הוא נתן טובות לפרעה — מה עשה פרעה? כלום אמר דבר מה, או רקד בהקפות? כאשר הקדוש ברוך הוא נותן יום טוב, ואומרים שהיום תהיה המסיבה הגדולה של השנה — אצל אדם אחר, ואפילו אצל אותם יהודים שכן רבים, אין זו אותה דרגה.
סיפרתי את המעשה: בראדין, בישיבה, היה נכרי שעבד שם באחזקה, במלאכות שבישיבה. בערב שמחת תורה כך היה המנהג, אגב, גם בכל הישיבות — אף הוא נחלש הרבה עד ימינו, ולא כל כך נשאר עד ימינו — שמחלקים יי״ש, הקפות שלמות, איני יודע אם ממש משתכרים, אך מקיימים את מנהג השתייה בהקפות. וכך היה המנהג בכל ליטא ואצל החסידים, שהרבי ר׳ אלימלך רצה לבטלו מצד הפרישות, אך ברוב המקומות כך היה המנהג.
וראו — הנכרי של ראדין, של הישיבה שם, ראה מה קנו לשמחת תורה, מיני קופסאות של מזון ומשקה כאלה. וכשבאו בבוקר אל שמחת תורה, בא הציבור לבית הכנסת, והנכרי היה צריך להדליק, והנה הנכרי איננו, ‘והילד איננו׳ (בראשית לז, ל). איננו, והוצרכתי להדליק בעצמי, איני יודע. במוצאי יום טוב חזר הנכרי. שאלו אותו: מה אירע? הלא אתה עובד כאן, פשוט הלכת ממקום עבודתך? אמר הנכרי שאינו יודע: הוא ראה בערב יום טוב מה שקנו שם, והוא יודע שאצלם, מאותו סוג חבילה, מאותה הזמנה מחנות המשקאות, אין יוצאים חיים ממסיבה כזאת. חלק כחצי מן המסיבה יוצא מת. הוא לא רצה ליטול סיכון, ועל כן הלך לו.
ומובן שבמסיבה היהודית לא זו בלבד שלא אירע לאיש דבר, אלא אדרבה — רקדו עם התורה, עשו את כל ההתעוררות שעושים יהודים בשמחת תורה. קשה מאוד לתפוס אפילו את קצות הדברים, ויש בזה דרגות רבות. יהודי הוא מסוג כזה, אומר המדרש, ‘יספת לגוי נכבדת׳ (ישעיה כו, טו). כאשר הקדוש ברוך הוא מוסיף — תלוי לאיזה גוי. לגוי, לזה שאיננו מבין. ואין הכוונה דווקא לנכרי, אלא זה שאיננו מבין, שהרי זה העיקר — מי שאיננו מבין מה עושים בשמחה כזאת.
ולכן ישנם שכל שמחתם זרה אצל אנשים מסוימים, שאינם יודעים מה עושים ביום כזה שבו משתכרים כל היום; אין הם יודעים מה לעשות. ‘יספת לגוי נכבדת׳. ומה עושה יהודי? בוולוז׳ין היה המנהג — מה עושים בשמחת תורה? נופלים כורעים. איני יודע מדוע לא; שיהיה היום הטוב ביותר, שלא יהיה לי עוד זכרון. כמו שאפשר לראות אצלנו בפורים: כך עושה יהודי בפורים אחר הצהריים, מתחיל לומר יום כיפור. אמנם אני הקשיתי על כך בהתוועדות לפני לילה, אך זה מראה שצריך להיות מסוג אדם שיודע מה עושים ביום אחד נוסף. זה
העיקר: עוד יום אחד, עוד יום אחד, לא לפי שצריך משהו, אלא עוד יום אחד. זה בא מכוח זה. זו הדינמיקה היסודית של שמיני עצרת.
דבר אחד של הזוהר בשלוש דרכים
כעת, מלובש על הדינמיקה הזו, על היסוד, על השלד הזה, ישנם כמה וכמה דרושים במדרשים, וכמה וכמה דרכים בזוהר. הזוהר בדרך כלל נוקט דבר אחד מתוכם — כמעט בכל המקומות נוקט הזוהר את הדבר האחד, ואני אומר את הדבר האחד הזה בשלוש דרכים. ובאמת ראוי היה לדבר בעוד דרכים, אך כמדומני שכבר נתתי מעט דברים מורחבים.
הדבר האחד שמביא הזוהר הוא המדרש שמביא רש״י. רש״י מביאו בנוסחו, והציבור מכיר אותו בנוסח רש״י: שהוא משל למלך שהזמין מיני אורחים כולם, וכבר סיים עם אורחיו, אמר הקדוש ברוך הוא, או המלך, או המזמין שבמשל, לבניו: עשו לי מסיבה קטנה, ‘ונשמחה אני ואתה׳, ‘קשה עלי פרידתכם׳ (רש״י במדבר כט, לו) — עדיין איננו הולכים, צריכים אנו עוד לשמוח מעט. זהו הפשט שמביא רש״י.
והזוהר הבין את הלשון. כך הוא המדרש — מדרש אחד הוא, ויש שבעה, שמונה, עשרה מדרשים על אותו רעיון, אך לא על אותו רעיון ממש, אלא על אותה דינמיקה בתורות אחרות. אך הזוהר נקט מאוד את הדבר הזה. זהו העברי טייטש, הפשט הפשוט של הזוהר בזה.
שבעים הפרים כנגד שבעים האומות
וצריך להבין את שני צדדי הדבר, אין הדבר כה פשוט. אני סבור שהזוהר מדגיש צד אחד בלבד, אך צריך להבין. ישראל מקריבים שבעים פרים. בסוכות שבו אין אנו מקריבים שבעים פרים, קיבלתי מצדיק גדול שצריך לכוון זאת בנענועים, שצריך להיות בחינת פוחת והולך. ולכן מי שיודע שהיום הראשון שבו מנענעים לולב הוא שמח מאוד, ואחר כך פוחת והולך — ואנשים חושבים: “אילו הייתי יהודי כשר, היה הכול שווה” — מה זאת? אף בבית המקדש כך היה: ביום הראשון הקריבו שלושה עשר פרים, וכבר עומדים בשבעה. אין זה נשאר אותו דבר, ואי אפשר שיישאר, שכן כך הוא הסדר.
ומהו הפשט בזה? אומרת הגמרא דבר נפלא. אכן מפריע לאדם: כיצד ייתכן שהתעוררותו בנענועים יורדת מעט בכל יום? אומרים לו: בוא הנה, את ההתעוררות הזאת עליך להבין — למען מי מקריבים שבעים פרים? לא כנגד ישראל, אלא כנגד שבעים האומות. ומה פירוש כנגד שבעים האומות? על כך אומר המדרש, ‘תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה׳ (תהלים קט, ד). אנו אוהבים את האומות, אנו מתפללים עליהן.
אדם — וכבר דיברנו על כך בראש השנה — הוא חלק מכל העולם כולו, וכל שבעים האומות מונחות בתוך אדם. הזוהר, והתיקוני זוהר, והשער האורות מבארים שעלי הלולב — ללולב יש שדרה, חוט השדרה, שהוא הנשמה המרכזית, אך מה שיש בו עלים, ויש בו עוד דברים שאין נוטלים בלולב, עלים ופירות — זה מורה על שבעים האומות. ענפי הלולב מורים על כל שבעים האומות, כל המלאכים, כל השרים. ויהודי צריך ליטול אחריות על כולם.
מה עושה יהודי כאשר הוא במצב טוב? הוא הולך אל בית מקדשו, הולך בסוכות אל בית המדרש, מתפלל על כל שבעים האומות, שתהיה לכולן שנה טובה. והאומות, מאיזו סיבה שהיא — מעט אנו חייבים להן, מעט הן חייבות לנו — אינן מסתדרות עם זה. אין הן מרוצות, אין דבר כזה, כעוסות הן. ‘תחת אהבתי ישטנוני׳, כך אומר המדרש. ולכן אומר הקדוש ברוך הוא, ‘וביום השמיני עצרת תהיה לכם׳. ‘תהיה לכם׳ — עצרת תהיה לכם. ביום השמיני לא תביא פרים, אלפי פרים, אלא נשאר ‘פר אחד איל אחד׳ (במדבר כט, לו) כנגדכם.
נוסחה שנייה: שכחת להתפלל על עצמך
אך ישנן עוד נוסחאות. נוסחה אחרת של המדרש היא שישראל אומרים, או הקדוש ברוך הוא אומר לישראל: “כבר התפללת על כל אחד, ושכחת להתפלל על עצמך.” יש בחינה כזאת, וצריך להיות אף מבט כזה. בא אדם אל מצב גדול, ומתפלל על הכול, ולבסוף צריך להזכיר לו: “אהה, שים אל לבך גם אותך, גם את בניך”, לפי שהוא בגדלות המוחין ואיננו חושב עוד על עצמו. וזהו ‘עצרת תהיה לכם׳.
מציאותם של ישראל בגלות
הזוהר הדגיש מאוד ברוב הדרושים את הנקודה הזאת, שהיא כל הסובב אותה. הפשט הפשוט הוא שהזוהר הבין — וודאי שזהו מצבם של ישראל בגלות, ואין צורך להתנצל על כך. אנו רוצים — ויש תמיד את השיח, כמה צריך לדבר ולהוכיח את האומות, ולומר שהבחירה, ‘אתה בחרתנו מכל העמים׳, היא חקירה שצריך לקחת ברצינות. ואין צריך להתבייש, ואין צריך להצטדק על כך שמציאותם של ישראל כ׳שה פזורה׳ (ירמיה נ, יז) בין שבעים האומות, שהיא כבר זה זמן רב, ועדיין כך היא בדרכים שונות — זו המציאות.
וישראל מרגישים ממילא, וכך מפרשים במדרשים, והזוהר מפרש כמעט כל דבר: כביכול בראש השנה ישנו דין תורה, ‘לעשות משפט עמו׳ (מלכים א ח, נט). ומהו דין התורה? ישנם ישראל וישנם האומות; מי ינצח? האם ינצחו ישראל השנה את המלחמה, או שינצחו האומות. זה הפשט. ‘נצחון קרבא׳ — כל זה, כביכול יוצאים זכאים בדין, מה שגלוי, מנצחים בדין, שינצחו ישראל השנה.
ועם כל זה מקריבים — ולזוהר מהלכים שונים להבין מדוע, אם כן, מקריבים שבעים פרים למען שבעים האומות. אך העיקר כבר אמרתי, ויש בזה עוד עניינים, כמו השעיר לעזאזל, אדרבה — שיהיה להן שפע, כמו שאיתא במדרש, שישחקו האומות בכדור כל היום, שכל זמן שהוא משחק בכדור אין הוא רב עם יהודים. אין לו מה לעשות, מתחילות בעיות. וזה דבר אחד, שתמיד טוב יותר כך.
אנשים חושבים שצריך להתפלל שלא יהיה לאומות ממון. אך כאשר האומות עשירות, כאשר טוב להן — טוב יותר לכל אחד, וטוב יותר כאשר אנו שוכנים באמריקה, וצריך להתפלל על כך; שכן כאשר באמריקה יש מיתון, וכאשר יש פחות ממון, כאשר מפסידים מלחמה, בכל דבר — ישראל הם תמיד הקרבן. זו המציאות.
ובכן, אחד הנימוקים — ואולי זהו כבר נימוק אנוכי, לא דרגה כה גדולה כמו שאמרנו קודם — אך אצל יהודי אין זו הדרך שיתפלל שלישראל ייטיב ולאומות יורע. כאשר לאומות מורע, מורע אף לישראל, לפי שחלק הם מאותו עולם. ואדרבה, מורע לישראל יותר כאשר מורע לאומות, לפי שהן מוציאות זאת עלינו. צריך להתפלל על כך.
ואחרי כל הדבר — שמתפללים עליהן מן הנימוקים הללו ומנימוקים נוספים — אומרים: בסדר, אך נותר עדיין ‘מתי אעשה גם אנכי לביתי׳ (בראשית ל, ל), כמו שאמר יעקב אבינו, נוטל הוא מעט גם לעצמו. זהו סוד שמיני עצרת, ‘ביום השמיני עצרת תהיה לכם׳, ואז זה כעין גמר הניצחון. כמו שהזוהר מדבר על השמחה, שהוא זמן שמחה. ‘זמן שמחה׳ משמעו סך הכול עת מרוממת, וזו הנקודה — עת מרוממת שבה שמחים, שמחים, משפיעים לכל העולם. אך צריך לשמוח גם עם הקדוש ברוך הוא, ישראל עצמם. זהו ישראל לנו. כבר נטלנו אחריות על כל הסובב אותנו. זהו הפשט הפשוט של הזוהר, פשט אחד, הפשוט ביותר, הדבר האחד.
הדרגות העמוקות שבספרי החסידות
ומובן שהספרים החסידיים, שתמיד מעלים דבר עמוק יותר באותו עניין, מגלים בו עוד שתי דרגות. ואומַר את שתי הדרגות — וזה יהיה שיעורי של היום — עוד שתי דרגות בנקודה, בנקודה של שבעים האומות ואומה יחידה, בשבעים הפרים ובפר האחד. יש בזה עוד שני רמזים, עוד שני ביאורים שאיתא בספרים החסידיים, שניהם מבנים עמוקים יותר של אותו דבר עצמו.
דרגה ראשונה: סור מרע ועשה טוב
הדבר הראשון, ואומַר אותו בדרך המעשית — ואיני זוכר היכן הדבר כתוב, אני סובר כך מעצמי שכך מתיישב, אך אין לי מראה מקום ברור לומר לציבור היכן לעיין במהלך — הפשט הראשון על פי חסידות הוא שישנן עבודות רבות. דיברנו מעט בערב ראש השנה, שיש ‘סור מרע ועשה טוב׳. ‘סור מרע׳ הוא שדוחים את הקליפות, ‘עשה טוב׳ הוא שממשיכים את אור הקדושה, אור הטוב. וכפי שאדם מתחיל, כך הוא הסדר, שנאמר ‘סור מרע׳ קודם ל׳ועשה טוב׳ (תהלים לד, טו). ואין זה דווקא לפי שכך הוא הסדר, אלא שכך טוב יותר, וזו המציאות.
כאשר בני אדם מתחילים, יש סדר. יש את המלך, ‘מלך זקן וכסיל׳ (קהלת ד, יג) של היצר הרע, ואדם הוא ‘עיר פרא אדם יולד׳ (איוב יא, יב), ובדרך כלל מתחילים עם הרבה קליפות. אדם מתחיל להכיר את עצמו, ותופס כמה יצרי הרע, כמה שטותים מונחים בראשו, ומנסה לנער עצמו מהם. וזהו חלק גדול מאוד מן העבודה, וזו עבודת תקיעת שופר שדיברנו עליה מעט בערב ראש השנה — עבודה אחת, ‘לבלבל את השטן׳. נלחמים, צועקים עליו, מרגיזים את היצר הרע, לומדים תורה, מושכים אותו לבית המדרש, בכל מיני אופנים. אך נלחמים, מתמודדים עם הרע, עם השליליות, עם הגבורות שבעולם. וכך הוא בתחילת העבודה, וזה חלק גדול מאוד מן העבודה.
ומשמעות הדבר על פי פנימיות היא שנלחמים עם שבעים האומות. שבעים האומות הן שבעים מיני יצר הרע. אין אלו שבעים האומות של עכשיו שמדברים עליהן בפוליטיקה שבעולם, אך בפנימיות — וודאי שיש לדבר קשר, שלכל אחד יצר הרע שלו — בפנימיות ישנם שבעים מיני יצרי הרע, אותם אנו מקווים שילכו ויקטנו וילכו ויקטנו. וכיצד הולכים יצרי הרע ונעשים קטנים וקטנים? בתחילה נלחמים עמם ישירות: תוקעים עליהם בשופר, צמים ומכניעים את הגוף, מכניעים את הגוף ביום כיפור, ויורד מעט היצר הרע. אך סוכות — זו הדרך האמיתית של הורדת היצר הרע — היא להקריב את עצמו ולשמוח. וסוף הדבר הזה הוא שמיני עצרת.
היינו שבמקום ללכת ולדבר כמה רע הדבר, קליפה זו וקליפה אחרת, שיגעון זה ושיגעון אחר — מדברים כמה טוב הדבר, וכמה טוב לנו, ואפילו בקליפות שעליהן דיברנו. במקום לומר כמה דברים רעים יש באינטרנט, צריך לומר כמה טוב האינטרנט עצמו, וכיצד עשה הקדוש ברוך הוא שאפשר ללמוד כה הרבה תורה, ובינה מלאכותית, ובכל האופנים שישנם עוד, הטכנולוגיה, והמכוניות, והאוטובוסים, והמטוסים, והרקטות. כל זה מיטיב כל כך את החיים, ‘ביום טובה היה בטוב׳ (קהלת ז, יד), כה טוב הדבר.
וככל שאדם שמח בזה יותר, נופל הרע — הרשב״א, שטבע הרע הוא עצבות, ‘בכל עצב יהיה מותר׳ (משלי יד, כג), הרי הרע הוא עצבות, ‘עצביהם כסף וזהב׳ (תהלים קטו, ד), עצבותם; מציאות הרע היא מציאות של עצבות, ומציאות הרע היא היפוך, כפיות טובה, היפוך של הכרת הטוב. וכאשר שמחים, שמחים במתנת ה׳, ‘איש כמתנת ידו כברכת ה׳ אלקיך אשר נתן לך׳ (דברים טז, יז), שמחים בברכת ה׳. ברכת ה׳ היא האינטרנט, והטכנולוגיה, והממון, והבנים, כל מה שיש לאדם — זו ברכת ה׳.
זה הדבר הראשון. ומי שיש לו השגה פנימית, מי שיודע מעט דבר מה ויש לו דעת, קל וחומר ששמח בזה. וככל ששמחים יותר, הדבר יורד, וזהו הסיום. היינו שבתחילה הולכים ישירות — בעשרת ימי תשובה מתמודדים ישירות עם הגבורות, ואחר כך, ככל שאתה תופס דבר, מתמודדים עם זה על ידי שבכל יום מגבירים את השמחה, וככל שמגבירים את השמחה, יורדת מעט הקליפה.
דרגה שנייה: טוב לפי שטוב
עד שמגיעים אל שמיני עצרת, שזו דרך העבודה האמיתית והשלמה. אמנם כבר סוכות היא דרך העבודה באמת, אך גמרו של הדבר הוא דרך העבודה האחרת, שבה אומר אדם — כעת, כאשר הוא מתפלל בשמיני עצרת, כאשר הוא רוקד עם התורה בשמיני עצרת, כאשר הוא אוכל סעודה בשמיני עצרת, כאשר הוא משוחח עם חבריו, כאשר הוא נוטל אחריות על בניו בשמיני עצרת, כל מצווה שהוא עושה — אין הוא עושה אותה לפי שבכך ילך מקליפה, לפי שילך מאיזו עקמימות, איזה ‘ליישר העקמומיות שבלב׳. הוא עושה זאת פשוט לפי שטוב.
זו שמחה מסוג כזה שקשה מאוד לבארה, לפי שכדי לבאר מעשה צריך תמיד התנגדות. יודע כל אחד שמעשה בא עם קונפליקט — היה דבר רע, ועכשיו הוא טוב. לא כן: אין זה טוב לפי שהיה פעם רע, אלא זה טוב לפי שהוא טוב. מה שטוב לפי שהוא טוב — זה פירוש ‘יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה׳. בדרך כלל היחוד שאנו עושים הוא כעין יציאה מן הגלות, השכינה יוצאת מן הגלות — טוב לפי שהיה פעם רע. זהו פסח, ואף מעט הימים הראשונים של סוכות. אך שמיני עצרת פירושו שטוב לפי שהוא טוב. אומר המדרש, ‘ביום טובה היה בטוב׳ (קהלת ז, יד) — כאשר טוב, הרי זה טוב. אין צריך להוסיף לזה דבר. זו הבחינה השנייה.
דרגה שלישית: בתוך חלק הטוב — פושטים את הלבושים
הבחינה השלישית, עמוקה עוד יותר — וזה כתוב בבני יששכר באריכות, ובספרים חסידיים אחרים, אך הבני יששכר הוא המאריך ביותר בדרך זו — היא בחינה עמוקה עוד יותר. מדברים כבר בתוך חלק הטוב, אין מדברים כלל מן הרע, אלא מדברים בתוך חלק הטוב: שכל מה שאנו משיגים, כל מה שבו אנו כן שמחים — אנו שמחים בתורה, אנו שמחים בשכינה, אנו שמחים במצוות, אנו שמחים בהשגותינו, אנו שמחים בשפע הגשמי שלנו — כל זה אינו אלא כמשלים, אין אנו אוחזים אלא בלבושים.
ומשל הבני יששכר הוא כעין ‘סעודה אחת קטנה׳, כמשל כלה: שלפני החופה, סביב החופה, כאשר החברות, השושבינים, מלבישים אותה בגדים נאים עם תכשיטים, ועושים מצב שלם, ורוקדים סביבה, וכל מיני דברים חיצוניים מביאים את השמחה. אך בשעת היחוד, בשעת נקודת היחוד, ש׳הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה׳ (כתובות ח ע״ב), בשעת היחוד היא פושטת, אין נכנסת חברה, אין נכנס איש, איש איננו בא לרקוד שם, פושטת היא אפילו את הבגדים, פושטת אפילו את התכשיטים, לא נשאר דבר, אלא ‘נשמחה אני ואתה׳.
והנמשל של זה — וצריך לפרטו בעבודתנו בפועל ממש, וצריך לחשוב על כך, ויש פסוקים האומרים זאת — הנמשל של זה הוא שאין צריך פירושים, פשט פשוט. כאשר אומר אחד, “מה אתה שמח כל כך בחתונה?” אומר הוא דבר חסידי, “זה לבוש, זה תכשיט נאה”. ‘קישוטי הכלה׳, ‘שבירת הלוחות קישוטי כלה׳, כאשר עשרים וארבעה הספרים הם קישוטי כלה — יפה הדבר. אך הדבר עצמו הוא הדבר שהקישוטים הם בעבורו, הדבר שההסברים הם בעבורו, הדבר שכל אותה התעוררות היא בעבורו. אין זו התעוררות, אין זו שמחה, אין זו תורה, אין אלו כוונות — זה פשוט. נקרא ערום, נקרא נקי, מופשט הוא. זה הפשט העמוק שבספרים החסידיים ביום השמיני עצרת.
תמלול מלא 📝
שמיני עצרת ושמחת תורה בזוהר הקדוש: סוד שבעים הפרים והאחד
הקדמה: סדר השיעור
רבותי, שלום וברכה. היום הוא ערב שמיני עצרת, הושענא רבה אחר הצהריים. זהו זמן עמוס לכל אחד ואחד, ואחד הדברים שאני עסוק בהם כעת הוא בלימוד השיעור. יש סדר קבוע בכל ערב שבת, ואף על פי שהיום הוא גם ערב יום טוב, עיקר סדר השיעור שלנו הוא ערב שבת. יום טוב כמו סוכות יש בו תמיד שני ערבי שבת איפשהו. בואו נלמד כעת את סדרנו בזוהר הקדוש, סדר המצוות, סדר המועדים, לכבוד היום.
מה שאני רוצה לדבר הוא בערך שתיים או שלוש דרכים העומדות בזוהר, או שבנויות על הזוהר, כדי להבין את הסוגיא. יש חידושים, נקודות ספציפיות בהושענא רבה שאינן שמיני עצרת ושמחת תורה, אבל בכלליות הכל נושא אחד – הימים האחרונים, הימים האחרונים של החג. יש יום אחרון של חג, אנו עושים שני קדושי יומא, יש שני ימים. והושענא רבה הוא גם היום האחרון של הסט הראשון של יום טוב, יום השביעי, יום הערבה. כל הדברים הללו קשורים.
המבט של הזוהר על שמיני עצרת
היכן מדבר הזוהר על שמיני עצרת
אני רוצה להרחיב מעט את המבט על כך. בזוהר הקדוש אין מקום אחד המדבר ספציפית על שמיני עצרת. אני בעצמי עשיתי פעם ליקוט על זוהר על שמיני עצרת ושמחת תורה, והצדיקים, הרב פאגעל וחבריו, שולחים בכל שבוע את הרמ״ק וגם ליקוט ממקומות שונים שבהם הזוהר מדבר על שמיני עצרת. כל חלקי הזוהר המדברים על שמיני עצרת הם כמו הזנב, הסוף של הזוהר המדבר דרושים אחרים – בדרך כלל דרושים של סוכות, לפעמים דרושים שהם באופן כללי על כל ראש השנה, על כל החודש השביעי, כל חודש תשרי.
הקשר של עצרת לתורה
יש אפילו דרוש שהוא המשך לדרוש של פסח, המזכיר את שמיני עצרת. יש גזירה שווה של עצרת. מה זה עצרת? יש עצרת של פסח – שביעי של פסח – ויש עצרת שבועות, שנקרא גם עצרת. יש קשר לתורה, כי שניהם הם כמו שמחת תורה: בשבועות שמחים עם התורה שהקב״ה נתן, ובשמחת תורה שמחים עם התורה שסיימנו. הזוהר של שמיני עצרת הוא תמיד סביב השיחה הזו.
שתי הדרכים: סיום של פסח ועצרת של מלכות
לזוהר יש דרך מסוימת של חודש השביעי, של חודש תשרי, והוא תמיד מוציא שהשיא, התכלית, הגמר שלו הוא שמיני עצרת. במקום אחר יש דרך של חודש הראשון, של חודש ניסן, שגם מסתיים בעצרת.
שתי הדרכים מתאימות לשתי בחינות בשמיני עצרת. מצד אחד שמיני עצרת הוא הסיום של פסח – אומרים סיום עם כל המועדים. ניסן הוא ראש של הרגלים, יצא שסוף הרגלים, הזנב של כל הרגלים, הוא שמיני עצרת, שנקרא תפארת. כך עומד בזוהר פרשת אמור, שהאושפיזא של שמיני עצרת הוא יעקב: כל שבעת הימים הם שבע הספירות היוצאות מבינה, וסוכה היא הבינה – וישבת שבעת ימים עם האם שיש לה שבעה ילדים, אם הבנים שמחה (תהלים קיג, ט). שמיני עצרת הוא יעקב, שמחת התפארת עצמו, ששמח עם בת זוגו, עם השכינה.
הנקודה השנייה שמדברים בדרך כלל בזוהר לגבי שמיני עצרת היא יום העצרת. עצרת הוא לשון מלכות – זה יעצר בעמי (שמואל א ט, יז), המלך הוא עוצר; ואפס עצור (דברים לב, לו), עצור או עוצר הוא מלך. שמיני עצרת הוא יום המלכות, יום של כנסת ישראל.
שמחת תורה: המסיבה הגדולה ביותר של השנה
המנהג של משתה ושמחה
כל הדרושים הללו קשורים; אף אחד מהם אינו דבר בפני עצמו, זה תמיד המשך. אי אפשר להתחיל שמחת תורה בוואקום. אף אחד לא מתחיל בשמחת תורה.
אף על פי ששמחת תורה הוא יום הטוב הגדול ביותר, השמחה הגדולה ביותר של כל השנה, היום המנהג נחלש מעט, וצריך לחזק אותו מאוד. מנהג ישראל בכל הדורות היה להשתכר פעמיים בשנה, פורים ושמחת תורה, וברוב המקומות היה יותר בשמחת תורה מאשר בפורים. שמחת תורה היה זמן משתה ושמחה. יש דרשה שלמה בערוך לנר שיש מקומות של אנשים מודרניים שביטלו את השכרות של שמחת תורה, והערוך לנר מתנגד לזה מאוד, וזה מובא במשנה ברורה.
המשנה ברורה מדבר בשולחן ערוך, בקריאת התורה של שמחת תורה, שהמנהג הוא שלא דוכנים במוסף כי הציבור כבר שיכור זמן רב. לא ימצאו אף כהן אחד שאינו שיכור, ושיכור אינו יכול לדכן, לכן המנהג שדוכנים בשחרית. כך הוא המנהג ברוב תפוצות ישראל.
מצד אחד אומרים הפוסקים שזה לא אומר שצריך לקרוע את החבלים – בהרבה מקומות לא היו מכים הרבה. כשלא מתנהגים כמו שצריך, הופכת שמחה לצער. ראיתי כותב שמתאר שבעיירה רחוקה כלשהי ברוסיה גרו פעם מאתיים יהודים, אבל היכו כל כך הרבה בשמחת תורה שנשארו רק מאה יהודים. אני מקווה שזה לא היה ממש כך. כמו שהמשנה ברורה מביא מהפוסקים הקודמים, ששמחה נהפכה לתוגה – זה לא צריך לעשות.
מצד שני מביא המשנה ברורה בשם הכלי יקר שצריך לשמור על המשתה, כך עומד הלשון משתה ושמחה של שמחת תורה. זה מנהג ישראל מהרבה דורות; צריך להשתכר, צריך לעשות מסיבה גדולה. שמחת תורה היא המסיבה הגדולה ביותר של השנה.
החידוש: אף אחד לא מגיע לשמחת תורה
מצד שני, זה החידוש: לשמחת תורה אף אחד לא מגיע. יש זמנים שיהודים מגיעים לבית הכנסת, והספרים החסידיים מאמינים שמה שיהודים עושים הוא בכיוון. יש זמנים בשנה שיהודי כן מגיע לבית הכנסת – כל נדרי, נעילה, ראש השנה. בליל הסדר מגיעים הביתה – מעשה רחוקה קרוב ליה – ממקום רחוק מגיעים יהודים, וזה זמן שאפשר להתחיל בתשובה.
אבל לשמחת תורה אף אחד לא מגיע לבית הכנסת. יהודים חדשים לא מגיעים לשמחת תורה. שמחת תורה הוא היום השני של יום טוב, והמנהג המקורי, לכל הפחות בחוץ לארץ, הוא שהיום השני הוא וזאת הברכה שמחת תורה – היום השני שבתוך הימים השניים. כלומר, שמחת תורה אינו דבר שאפשר להגיע אליו; אין שום מאמר שאפשר לומר. זה הסוף של משהו. אם אתה יהודי כל השנה, הגעת לבית המדרש, הגעת עד הושענא רבה – עכשיו אתה יכול לעשות סיום התורה.
הושענא רבה: יום כיפור מיוחד מאוחר
יום הדין בזמן שמחה
כאן עושים מעט מצב של ימים נוראים: לובשים את הקיטל, צועקים קצת הושענא, ואומרים קצת ימים נוראים, הנוסח המתאים. ואנשים שואלים, הרי זה זמן שמחה, איך מגיע הדין? אבל עומד שזה יום הדין, זה חתימת הדין. היכי תקיימו שניהם?
התירוץ ממדרש תהלים
יש לי אחד התירוצים, ואני חושב שכך עומד במדרש תהלים, שהוא אחד המקורות המוקדמים על הענין של הושענא רבה: המטרה היא שיהודים יגיעו לשמיני עצרת, כשרוקדים עם התורה. אי אפשר להגיע לשמיני עצרת סתם כך – דרך משהו מגיעים לשם.
רוב היהודים כבר הגיעו מאלף סליחות. גדולי ישראל, החשובים שכבר יצאו לקראת המלך מאלף סליחות, כבר עשו תשובה. אותו יהודי הוא טוב. אחר כך יש יהודים אחרים שהגיעו רק ביום כיפור לבית הכנסת. חשבו היהודים עצה: ערב שמיני עצרת יעשו יום כיפור מיוחד מאוחר לכל אותם יהודים שיש להם עדיין שיעור ליום כיפור, או שבכלל לא הגיעו ליום כיפור. יום כיפור הוא רציני מדי; עם לולב, עם הושענא, עם קיטל לבן, זה לא אותה רמה, ואז הוא כן מגיע לבית הכנסת. הוא בוכה ואומר הושענא למענך אלהינו הושענא. מזה נעשית שמחת תורה – זה נעשה מעצמו.
הנקודה המיוחדת של כל אחד
אם צריך לומר דרשה, למה שמחים? הדרשות אפשר לומר בתשעה באב. אבל המציאות היא שהכל דרשה, ולכל אחד יש את הבחינה שלו, את הנקודה שלו: במה הוא התבשל בראש השנה, במה הוא התבשל כל השנה, איזו תורה הוא למד. מזה נעשית שמחת התורה שלו; סיום התורה הוא שונה אצל כל אחד.
המדרש פסיקתא: יספת לגוי נכבדת
שמיני עצרת הוא הוספה
הפסיקתא של שמיני עצרת, שעליו נבנה הכל ביום טוב, מתחיל עם הפסוק יספת לגוי ה׳ יספת לגוי נכבדת (ישעיה כו, טו) – הקב״ה הוסיף לעם, “נכבדת”, הוא קיבל כבוד.
עיקר הנקודה בכל האופנים היא שהמדרש מבין ששמיני עצרת הוא הוספה. כבר שמחו שבעה ימים, כבר הביאו לולב, כבר הביאו שבעים פרים – המסיבה והחגיגה הגדולה ביותר שיכולה להיות. אחר כך – והוספתי על כל תהלתך (תהלים עא, יד) – באה התורה ואמרה ביום השמיני עצרת תהיה לכם (במדבר כט, לה), עוד חלק אחד, עוד יום אחד.
מה הפשט? אומר המדרש, צריך להבין דבר פשוט: צריך להיות כזה סוג של אדם שכשנותנים לך עוד זמן של שמחה, אתה יודע מה אתה רוצה לעשות עם דבר טוב.
המעשה של הגוי בראדין
הקב״ה נותן טובות אפילו לפרעה – אבל כשהקב״ה נותן יום טוב, המסיבה הגדולה ביותר של השנה, אצל אדם אחר כלשהו, אפילו היהודים שכן חוגגים, זה לא אותה רמה.
בראדין, בישיבה, היה גוי שעבד שם בתחזוקה. ערב שמחת תורה היה המנהג – גם בכל הישיבות, אף על פי שעד עמי זה זה הרבה יותר חלש – מחלקים וודקה, הקפות שלמות, מקיימים את המנהג של שתייה בהקפות. כך היה בליטא; אצל החסידים הרבי אלימלך ביטל זאת למען הדתיות, אבל המנהג ברוב המקומות היה כך.
הגוי מראדין ראה מה קנו לשמחת תורה – כאלה קופסאות של משקאות. שמחת תורה בבוקר, כשהציבור הגיע לבית הכנסת, הגוי לא היה – והילד איננו (בראשית לז, ל). במוצאי יום טוב הוא חזר, שואלים אותו: מה קרה? הוא לא יודע מה לענות. הוא ראה מה קנו, והוא יודע שאצלם, מהזמנה כזו מחנות המשקאות, לא יוצאים חיים מהמסיבה הזו – חלק יוצא מת. הוא לא רצה לקחת סיכון, אז הוא הלך.
במסיבה היהודית לא רק שלא קרה לאף אחד כלום, אלא להיפך – רקדו עם התורה, עשו את כל ההתעוררות שיהודים עושים בשמחת תורה. יספת לגוי נכבדת (ישעיה כו, טו): כשהקב״ה מוסיף, מדובר באיזה גוי – באחד שלא מבין מה עושים עם שמחה כזו. לאנשים כאלה שמחה היא כמו פחד, כי הוא לא יודע מה לעשות עם יום שבו משתכרים כל היום.
מה עושה יהודי? בוולוז׳ין היה המנהג בשמחת תורה שנופלים כורעים – שיהיה היום הטוב ביותר ושכבר לא יזכרו. כמו שרואים אצלנו בפורים אחר הצהריים, כשיהודי הולך לומר יום כיפור (אבל התנגדתי לזה בפרברנגן). זה רק מראה שצריך להיות סוג של אדם שיודע מה לעשות עם עוד יום אחד. זה הדבר – עוד יום אחד, לא כי צריך משהו. זו הדינמיקה הבסיסית של שמיני עצרת.
הדבר האחד של הזוהר בשלוש דרכים
המשל של המלך
על השלד הזה, על היסוד הזה, יש כמה וכמה דרשות במדרשים וכמה וכמה דרכים בזוהר. הזוהר לוקח בדרך כלל דבר אחד, ואני אומר את הדבר האחד בשלוש דרכים.
הדבר האחד שהזוהר מביא הוא המדרש שרש״י מביא, שיש משל למלך שהזמין כל מיני אורחים. כשכבר סיים עם האורחים שלו, אמר לילדיו: עשו לי איזו מסיבה קטנה, ונשמח אני ואתה, קשה עלי פרידתכם (רש״י במדבר כט, לו) – אנחנו עדיין לא הולכים, אנחנו צריכים עוד לשמוח קצת. הזוהר לקח את הדבר הזה מאוד; זה הפירוש הפשוט של הזוהר.
שבעים הפרים כנגד שבעים אומות
צריך להבין את שני הצדדים של זה. היהודים מקריבים שבעים פרים. היום כשלא מקריבים שבעים פרים, קיבלתי מצדיק גדול שצריך לכוון זאת בנענועים, צריך להיות פוחת והולך: היום הראשון שמנענעים לולב הוא מאוד שמח, אחר כך פוחת והולך. אנשים חושבים, “אם הייתי יהודי ישר, היה זה אותו דבר.” אבל בבית המקדש גם היה כך – ביום הראשון היו מקריבים שלושה עשר פרים, ועומדים כבר על שבעה. זה לא יכול להישאר אותו דבר; כך הוא הסדר.
מה הפשט? למי מקריבים שבעים פרים? לא כנגד ישראל, אלא כנגד שבעים אומות. על זה אומר המדרש, תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה (תהלים קט, ד) – אנחנו אוהבים את הגויים, אנחנו מתפללים עליהם. אדם הוא חלק מכל העולם; כל שבעים האומות נמצאות באדם. התיקוני זוהר והשער האורות מסבירים שללולב יש שדרה, חוט השדרה, זו הנשמה המרכזית, והעלים מראים על שבעים האומות, כל המלאכים, כל השרים. יהודי צריך לדאוג לכולם: הוא הולך לבית המדרש בסוכות, הוא מתפלל על כל שבעים האומות שיהיה להם שנה טובה.
האומות, מסיבה כלשהי, לא מבינות את זה; הם כועסים – תחת אהבתי ישטנוני. על זה אומר הקב״ה, וביום השמיני עצרת תהיה לכם – ביום השמיני לא תביא אלפי פרים, נשאר פר אחד איל אחד (במדבר כט, לו) כנגדך.
נוסחא שנייה: שכחת להתפלל לעצמך
נוסחא אחרת של המדרש היא שהקב״ה אומר ליהודים: “כבר התפללת לכולם, שכחת להתפלל לעצמך.” יש בחינה כזו – אדם מגיע למצב גדול, מתפלל על הכל, ובסוף צריך להזכיר לו, “זכור גם את עצמך, גם את ילדיך,” כי הוא בגדלות המוחין והוא כבר לא חושב על עצמו. וזה עצרת תהיה לכם.
המציאות של יהודים בגלות
המציאות של השה הפזורה
הזוהר הדגיש מאוד את הנקודה הזו. הפשט הפשוט הוא שזה המצב של יהודים בגלות, ולא צריך להתנצל על זה. הבחירה, אתה בחרתנו מכל העמים, היא תמיד שאלה שצריך לקחת ברצינות, ולא צריך להתבייש מהמציאות ששה פזורה (ירמיה נ, יז) בין שבעים אומות היא כבר זמן רב כך.
בראש השנה יש דין תורה, לעשות משפט עמו (מלכים א ח, נט): יש את היהודים ואת הגויים – מי ינצח השנה במלחמה? מי שמנצח בדין הוא שהיהודים ינצחו השנה.
למה מתפללים על הגויים
עם כל זה מקריבים שבעים פרים על שבעים האומות. יש עוד עניינים בזה, כמו השעיר לעזאזל – להיפך, שיהיה להם שפע. כמו שעומד במדרש, שהגויים ישחקו כדור כל היום; כל עוד הוא משחק כדור הוא לא נלחם עם יהודים. כשאין לו מה לעשות, מתחילות בעיות.
אנשים חושבים שצריך להתפלל שלגויים לא יהיה כסף. להיפך: כשהגויים עשירים, כשטוב להם, זה טוב יותר לכולם. כשבאמריקה יש מיתון, יש פחות כסף, מפסידים מלחמה – היהודים הם תמיד הקורבן. זה הולך ליהודים יותר רע כשהולך לגויים רע, כי הם מוציאים את זה עלינו. אצל יהודי אין דרך להתפלל שלגויים ילך רע.
אחרי כל הדבר הזה, אחרי שמתפללים עליהם, אומרים אבל: מתי אעשה גם אנכי לביתי (בראשית ל, ל), אמר יעקב אבינו, הוא לוקח קצת גם לעצמו. זה סוד שמיני עצרת, ביום השמיני עצרת תהיה לכם, ואז זה כמו גמר הניצחון. זה זמן שמחה – זמן מרומם, משפיעים לכל העולם, אבל צריך גם לשמוח עם הקב״ה, היהודים עצמם. זה הפשט הפשוט של הזוהר, הדבר האחד, הכי פשוט.
הרמות העמוקות יותר בספרים החסידיים
הספרים החסידיים מביאים תמיד דבר עמוק יותר באותו ענין. בנקודה של שבעים אומות ואומה יחידה, של שבעים פרים עם הפר האחד, ישנם עוד שני ביאורים, מבנים עמוקים יותר של אותו דבר.
רמה ראשונה: סור מרע ועשה טוב
הדבר הראשון — אני אומר זאת בדרך המעשית, אף על פי שאין לי מראה מקום ברור. ישנן הרבה עבודות: יש סור מרע ועשה טוב. סור מרע זה שדוחים את הקליפות, עשה טוב זה להמשיך את אור הקדושה. וכך הוא הסדר — סור מרע קודם ועשה טוב (תהלים לד, טו). זה לא דווקא משום שזה יותר טוב, אלא זו המציאות.
כשאנשים מתחילים, יש את מלך זקן וכסיל (קהלת ד, יג) של היצר הרע; אדם הוא עיר פרא אדם יולד (איוב יא, יב), ובדרך כלל מתחילים עם הרבה קליפות. אדם מתחיל להכיר את עצמו, תופס כמה יצרי הרע ושטויות מונחים לו בראש, והוא מנסה להשתחרר מזה. זו העבודה של תקיעת שופר, לבלבל את השטן: נלחמים עם הרע, עם הגבורות שישנן בעולם, וזה חלק גדול מהעבודה בתחילת העבודה.
על פי פנימיות פירוש הדבר שנלחמים עם שבעים האומות — שבעים מיני יצרי הרע. בפנימיות ישנם שבעים מיני יצרי הרע, ומקווים שהם הולכים ונעשים קטנים יותר ויותר. בתחילה נלחמים איתם ישירות: תוקעים עליהם שופר, מתענים לכניעת הגוף ביום כיפור, יורד מעט היצר הרע. אבל הדרך האמיתית להורדת היצר הרע היא סוכות — להקריב את עצמו ולהיות שמח. והסוף של זה הוא שמיני עצרת.
כלומר, במקום לדבר כמה רע זה, הקליפה הזו והקליפה ההיא, מדברים כמה טוב זה, וכמה טוב לנו. במקום לומר כמה דברים רעים יש באינטרנט, צריך לומר כמה טוב האינטרנט עצמו, ואיך הקדוש ברוך הוא עשה זאת כדי שנוכל ללמוד כל כך הרבה תורה, ו-AI, וטכנולוגיה, ומכוניות, ואוטובוסים, ומטוסים, וטילים. זה עושה כל כך טוב את החיים — ביום טובה היה בטוב (קהלת ז, יד).
ככל שמשמחים יותר בזה, נופלת הקליפה. הטבע של הרע הוא עצבות — בכל עצב יהיה מותר (משלי יד, כג), עצביהם כסף וזהב (תהלים קטו, ד) — המציאות של הרע היא מציאות של עצבות, כפיות טובה, היפך של הכרת הטוב. וכששמחים במתנת ה׳, איש כמתנת ידו כברכת ה׳ אלקיך אשר נתן לך (דברים טז, יז), שמחים בברכת ה׳ — האינטרנט, הטכנולוגיה, הכסף, הילדים, כל מה שיש זו ברכת ה׳. קודם הולכים ישירות בעשרת ימי תשובה עם הגבורות, ואחר כך מתמודדים עם זה באמצעות שבכל יום מגבירים את השמחה, וככל שמגבירים את השמחה, יורדת הקליפה.
רמה שנייה: זה טוב כי זה טוב
עד שמגיעים לשמיני עצרת, זו דרך עבודה אחרת: כשהוא מתפלל שמיני עצרת, כשהוא רוקד עם התורה, כשהוא אוכל את הסעודה, כשהוא דואג לילדיו — איזו מצווה שהוא עושה, הוא עושה אותה לא כי הוא יתרחק מקליפה או מאיזו עקמומיות, לישר העקמומיות שבלב. הוא עושה זאת פשוט כי זה טוב.
זו שמחה שקשה מאוד לפרש, כי לפרש מעשה צריך תמיד התנגדות, קונפליקט: משהו היה רע, ועכשיו זה טוב. לא — זה לא טוב כי פעם היה רע, זה טוב כי זה טוב. מה שטוב כי זה טוב, זה פירושו יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. בדרך כלל היחוד שאנו עושים הוא כמו יציאה מהגלות — השכינה יוצאת מהגלות, זה טוב כי פעם היה רע. זה פסח, ואפילו הימים הראשונים של סוכות קצת. שמיני עצרת פירושו שזה טוב כי זה טוב — ביום טובה היה בטוב (קהלת ז, יד). אין צורך להוסיף כלום.
רמה שלישית: בתוך חלק הטוב — הלבושים מורידים
הבחינה השלישית, עוד יותר עמוקה, עומדת בבני יששכר באריכות. הוא כבר בכלל לא מדבר על הרע, אלא בתוך חלק הטוב: שכל מה שאנו משיגים, כל מה שאנו שמחים בו — בתורה, בשכינה, במצוות, בהשגותינו, בשפע הגשמי שלנו — הכל רק משלים, אנו מחזיקים רק לבושים.
המשל של הבני יששכר הוא כמו כלה: לפני החופה, מסביב, השושבינים מלבישים אותה בגדים יפים עם תכשיטים, עושים מצב שלם, רוקדים מסביב — כל מיני דברים חיצוניים שמביאים את השמחה. אבל בשעת נקודת היחוד, שהכל יודעים כלה למה נכנסת לחופה (כתובות ח ע״ב), היא מורידה את הבגדים ואת התכשיטים, לא נכנס שום חבר, אף אחד לא נכנס לשם לרקוד, לא נשאר כלום אלא נשמח אני ואתה.
הנמשל אינו צריך פירושים, פשוט פשט. כשמישהו שואל, “למה אתה כל כך שמח בחתונה?”, הוא אומר דבר חסידי, “זה לבוש, זה תכשיט יפה.” קישוטי הכלה — שבירת הלוחות קישוטי כלה, כשכ״ד הספרים הם קישוטי כלה, זה יפה. אבל הדבר עצמו, הדבר שהקישוטים עליו, הדבר שההסברים וכל ההתעוררויות עליו — זה לא התעוררות, לא שמחה, לא תורה, לא כוונות, זה פשוט. זה נקרא ערום, זה נקרא נקי, זה מופשט. זה הפשט העמוק יותר של ספרים חסידיים ביום השמיני עצרת.
EN English ›
📋 Shiur Overview
Shemini Atzeret and Simchat Torah in the Holy Zohar: The Secret of the Seventy Bulls and the One Bull
Introduction: The Order of the Shiur
Rabbosai, good evening. Today is the eve of Shemini Atzeret, the afternoon of Hoshana Rabbah, and it’s a busy time for everyone. I too am occupied now, and among my other occupations I am occupied with learning this shiur. We have a fixed schedule every erev Shabbos, and today is also erev Shabbos, erev yom tov, but the main fixture of our shiur is on erev Shabbos, and even when yom tov falls out — and on Sukkos there are always two erev Shabboses somewhere — we continue our order in the holy Zohar, in the order of mitzvos and the order of the moadim, in honor of the day.
And what I wish to explain are about three approaches that stand in the Zohar, or are built upon the foundation of the Zohar, in order to understand the sugya of Shemini Atzeret and Simchat Torah. In truth it is one sugya, and although there are chiddushim and special points in Hoshana Rabbah that are not of Shemini Atzeret and Simchat Torah, nevertheless in general it’s all one topic. These are what are called ‘the last days of the chag’, the last days, in which we make two yamim tovim. Hoshana Rabbah itself is also the last day of the entire series of the first days of the chag, the seventh day, the day of the aravah, and all these things are connected to each other.
The Zohar’s View on Shemini Atzeret
Now I wish to expand somewhat on the view of this matter, and why — because in the holy Zohar there is no one place where the entire matter is concentrated. I myself made a collection at one time on the Zohar regarding Shemini Atzeret and Simchat Torah, and today the tzaddikim sent, Rav Fogel and his colleagues, who send every week from the Ramak, and they also sent the collection from the various places where the Zohar speaks about Shemini Atzeret. All those passages of Zohar that deal with Shemini Atzeret we find like a tail, like the end of other derashos, and generally these are derashos on Sukkos. Sometimes there are derashos that are in a general way about all of Rosh Hashanah, about all of the seventh month, about all of Tishrei.
There is also one derasha that is a continuation of a derasha on Pesach, which mentions Shemini Atzeret, for there is a certain connection and gezeirah shavah of ‘atzeret’. For what is ‘atzeret’? It is the atzeret of Pesach, meaning the seventh day of Pesach, and besides this there is the atzeret of Shavuos, which is also called ‘atzeret’. And there is a connection to the Torah, that both are like Simchat Torah: on Shavuos we rejoice in the Torah that the Holy One, blessed be He, gave us, and on Simchat Torah we rejoice in the Torah that we completed. We spoke last year whether these are two Torahs and what the difference is between them, but in any case there is a connection, and the derasha of the Zohar on Shemini Atzeret always revolves around this conversation.
Two Approaches: The Conclusion of Pesach and the Atzeret of Malchus
At the conclusion of a certain approach that the Zohar explains — let’s say, one approach that is mainly an approach of the seventh month, of the month of Tishrei — the Zohar has a fixed approach that always leads to its climax, to its purpose, to the completion of the matter, and that is Shemini Atzeret. And in another place there is also an approach of the first month, of the month of Nissan, and there too the matter concludes with ‘atzeret’, where there is also an approach of Shemini Atzeret.
In general, these two approaches are directed toward two aspects that exist in Shemini Atzeret. One aspect is from the perspective of it being like the conclusion of Pesach, where we say in it a kind of conclusion with all the moadim; for Nissan is the head of the regalim, and thus the end of the regalim, the tail of all the regalim, is Shemini Atzeret. And regarding this, Shemini Atzeret is called ‘Tiferet’. And so it says in the Zohar in Parshas Emor, that the food of Shemini Atzeret is Yaakov, meaning that all seven days are the seven sefiros that emerge from Binah, and sukkah is Binah — for sukkah is the aspect of ‘and seven days’, the mother with her seven children, ‘the mother of children rejoices’ (Psalms 113:9). And Shemini Atzeret is the aspect of Yaakov, which is the joy of Tiferet itself, rejoicing with his mate, with the Shechinah.
And this is the second point that is generally spoken of in the Zohar regarding the seventh month, regarding Shemini Atzeret, that it is the day of atzeret. ‘Atzeret’ has the connotation of malchus, as it says ‘this one shall rule over my people’ (I Samuel 9:17) — the king is like a ruler; and likewise ‘and there is no ruler’ (Deuteronomy 32:36), for ‘ruler’ or ‘treasure’, which is the same thing with the letter ayin, is a king. And Shemini Atzeret has the connotation of malchus, the day of malchus, the day of Knesses Yisrael.
Simchat Torah: The Great Feast of the Year
Now, almost all the derashos — and I already mentioned that there is a second point in them regarding the atzeret concerning the Simchas Torah in it — are all connected to each other. They are not separate things by themselves, one point, but always one continuation. Meaning that it’s impossible to begin hearing the Torah by a person coming to shul on Simchat Torah; for no one comes to shul on Simchat Torah, and this can be seen with one’s own eyes — no one starts from there.
And although indeed Simchat Torah is the great yom tov, the greatest joy of the entire year, as is known and as is the custom of Israel. Today this custom has weakened somewhat, and it needs to be strengthened with strength; but the custom of Israel throughout all generations was to get drunk twice a year, on Purim and on Simchat Torah, and in most places the custom on Simchat Torah was even more than on Purim. Simchat Torah was a time of feasting and joy, and there is a complete derasha on this in the Aruch LaNer, where he says that there are places where modern people, who didn’t like this, cancelled the drunkenness of Simchat Torah, and the Aruch LaNer proves against this with great sharpness, and the matter is brought in the Mishnah Berurah.
That is, the Mishnah Berurah speaks in the Shulchan Aruch, regarding the matter of birkas kohanim of the Torah reading of Simchat Torah, and it says there that the custom is that they don’t do birkas kohanim at Musaf, because the congregation is already drunk by then. And it’s clear that even every kohen — you won’t find one kohen who isn’t drunk, and a drunk person is not permitted to do birkas kohanim, and therefore the custom is to do birkas kohanim at Shacharis. And so is the custom in most Jewish communities that I know, that they do birkas kohanim at Shacharis of Simchat Torah, and why — because at Musaf they are already drunk.
And from the poskim there are those on one hand who say that certainly there is joy, great joy, but the intention is not to break all boundaries; and indeed there were many places where on Simchat Torah they didn’t hit so much. Everyone knows that at a time of joy, at a party, many times when people don’t behave properly it turns into a fight. I also saw in one person who described that in some city, in some distant town, among the Jews in the mountains of Russia somewhere, he said that there was a town there about which they said that at one time two hundred Jews lived there, but the beatings on Simchat Torah were so numerous, until one killed another, and only one hundred Jews remained in the city. I hope it wasn’t really so. They tended to hit, in the language of the Mishnah Berurah in the name of the earlier poskim, that ‘joy was turned to mourning’, and this should not be done.
But on the other hand, afterward modern people came, and it seems to me that most shuls that exist today are a bit like this — and one needs to stop from this — and they said: if so, we’ll make hakafos and that’s it, and they no longer do it properly, and they fulfilled their obligation in some way. The Mishnah Berurah brings in the name of the Kli Yakar that this is not the way, but rather one must fulfill the feast, in the language of ‘feasting and joy’ of Simchat Torah. The custom of Israel is from many generations, that one must drink and make a great feast, that Simchat Torah is the great party of the year. This is clear.
The Innovation: No One Comes to Simchat Torah
And on the other hand — and this is the innovation — to Simchat Torah no one comes. There are times when Jews come to shul, and this is a very interesting thing. The Chassidic sefarim speak about this, for the Chassidic sefarim believe that what Israel does is with intention. Everyone knows that there are times in the year when a Jew comes to shul: on such a day he comes. For example Kol Nidrei, Ne’ilah, Rosh Hashanah, and perhaps other times in the year. On the night of the Seder they don’t come to shul, but come home, for there a Jew can come, ‘a distant deed is close to him’. From a distant place Jews come, and this is a time when it’s possible to start, possible with teshuvah, possible that a Jew will start from there.
But Simchat Torah — from almost all I see, people travel to their Rebbe on Simchat Torah, but it’s understood that the avodah doesn’t begin then for anyone. To Simchat Torah no one comes to shul, a new Jew. New Jews don’t come on Simchat Torah. Simchat Torah is the second yom tov, and within the second yom tov, according to the true and original custom, in any case in chutz la’aretz — the second day within the second day is ‘V’zos HaBerachah’, Simchat Torah. The last days within the last days. Meaning that Simchat Torah is not something that one can arrive at; there is no one maamar that can be said. And this is the explanation of Shemini Atzeret and Simchat Torah: you are a Jew all year, and so you arrived at Klal Yisrael, you went down to the beis medrash and arrived; on Hoshana Rabbah, through this and through that, you arrived. Now you can make the siyum of the Torah.
Hoshana Rabbah: A Special ‘Late Yom Kippur’
There is a new pshat in this as to why the congregation exerts itself on Hoshana Rabbah. They make there a kind of state of Yamim Noraim, they wear the kittel, they cry out a bit ‘Hoshana’, and they say a bit of the nusach of Yamim Noraim, in their melody. And people say: what is this? This is a time of joy, and it’s not separated at all from the entire sefer of Hoshana Rabbah. It’s impossible! But it says that this is the day of judgment, the sealing of judgment. How can both be maintained?
And I have a new answer, and one of the answers — and it seems to me that this is in Midrash Tehillim, which is one of the early sources regarding Hoshana Rabbah — says thus: The Jews, the goal is that they should arrive at Shemini Atzeret, and it’s impossible to arrive at Shemini Atzeret. On Shemini Atzeret they dance with the Torah; this is not something one comes to, but rather it’s the end of something — from within something one arrives at it. And so most Jews already arrived already in Elul, at Selichos, like that midrash. The great ones of Israel, the important ones who already went out to greet the King, to greet the messenger, already from Elul they did teshuvah at Selichos; this is the good Jew.
Afterward there are other Jews who arrived on erev Rosh Hashanah. And there are Jews who came only on the holy day, on Yom Kippur, to shul. And for those who didn’t want to — after Yom Kippur comes Simchas Torah; and there are Jews who even then don’t come. So the Jews thought of a plan and said thus: On erev Shemini Atzeret we’ll make a special ‘late Yom Kippur’ for all those Jews who still have some measure left in Yom Kippur, or who didn’t arrive at Yom Kippur at all — for Yom Kippur is too severe. With lulav, with hoshanos, indeed there is some white kittel here, but it’s not that same level of Yom Kippur, and it’s impossible for everyone to convince himself. And then he does come to shul, comes on erev Shemini Atzeret, and cries his cry, and says ‘Hoshana for Your sake our God hoshana’. And now from this Simchas Torah is made, it makes itself. Simchas Torah makes itself.
And if one needs to say a derasha — why do we rejoice? One can say derashos even on Tishah B’Av; why do we cry? I don’t know, and even then I say a derasha that has no reason. But why do we rejoice? There is no logic in it. And so is the reality, everything is a derasha.
And so what? For each person his own aspect, his own point, what he struggled and toiled with on Rosh Hashanah, what he toiled with all year, what he learned in his Torah all year — from this his Simchas Torah is made, the siyum of the Torah, the end, which is different for each and every person.
The Midrash of the Pesikta: ‘You Have Increased the Nation, You Have Made it Honorable’
One point that many derashos speak about, many already in the midrash, and I wish to expand on it somewhat — namely the midrash, the Pesikta, upon which everything is built on this yom tov. The Pesikta of Shemini Atzeret opens with the verse ‘You have increased the nation, Hashem, You have increased the nation, You have made it honorable’ (Isaiah 26:15). The Holy One, blessed be He, added to the nation, He added something to it, ‘You have made it honorable’ — He honored it. And the midrash elaborates in various ways.
And the point that is at the head of all the ways is that the midrash understands that Shemini Atzeret is an addition. They already rejoiced seven days, everything is already there; they already brought lulav, they already offered seventy bulls, they already did — meaning they already did what one can describe as the greatest party that can be, the greatest joy that can be, the greatest celebration, everything that could possibly be they already did. And afterward, ‘and I will add to all Your praise’ (Psalms 71:14), the Torah came and said ‘on the eighth day it shall be an atzeret for you’ (Numbers 29:35), one more piece.
This is the essence: all those Torahs that are built on the basic dynamic, on the basic approach — why is Shemini Atzeret a thing in itself? Because Shemini Atzeret is that He added one more, ‘one more day’, He added one more thing. And what is the pshat? The midrash says, first of all — this is the first point — one needs to understand a simple thing: one needs to be a person of such a type, that when you are given one more time of joy, you know what you want to do with it, and you rejoice in a good thing.
The Story of the Gentile in Radin
The midrash elaborates: The Holy One, blessed be He, gave good things to Pharaoh — what did Pharaoh do? Did he say anything, or dance in hakafos? When the Holy One, blessed be He, gives a yom tov, and they say that today will be the great party of the year — by another person, and even by those Jews who are so many, it’s not that same level.
I told the story: In Radin, in the yeshiva, there was a gentile who worked there in maintenance, in the labors of the yeshiva. On erev Simchas Torah this was the custom, by the way, also in all the yeshivos — it too has weakened greatly until our days, and not so much remained until our days — that they distribute whiskey, complete hakafos, I don’t know if they actually get drunk, but they fulfill the custom of drinking at hakafos. And so was the custom in all of Lithuania and among the Chassidim, that the Rebbe Reb Elimelech wanted to cancel it from the side of abstinence, but in most places this was the custom.
And see — the gentile of Radin, of the yeshiva there, saw what they bought for Simchas Torah, kinds of boxes of food and drink like these. And when they came in the morning to Simchas Torah, the congregation came to shul, and the gentile was supposed to light, and behold the gentile is not there, ‘and the child is not’ (Genesis 37:30). He’s not there, and I had to light myself, I don’t know. After yom tov the gentile returned. They asked him: what happened? You work here, you simply left from your place of work? The gentile said that he doesn’t know: he saw on erev yom tov what they bought there, and he knows that by them, from that type of package, from that order from the liquor stores, people don’t come out alive from such a party. About half of the party comes out dead. He didn’t want to take a risk, and therefore he left.
And it’s understood that at the Jewish party not only did nothing happen to anyone, but on the contrary — they danced with the Torah, they made all the awakening that Jews make on Simchas Torah. It’s very difficult to grasp even the edges of the matters, and there are many levels in this. A Jew is of such a type, the midrash says, ‘You have increased the nation, You have made it honorable’ (Isaiah 26:15). When the Holy One, blessed be He, adds — it depends on which nation. To a nation, to one who doesn’t understand. And the intention is not specifically to a gentile, but rather to one who doesn’t understand, for this is the essence — one who doesn’t understand what is done at such a joy.
And therefore there are those whose entire joy is strange to certain people, who don’t know what to do on such a day when they get drunk all day; they don’t know what to do. ‘You have increased the nation, You have made it honorable’. And what does a Jew do? In Volozhin the custom was — what do they do on Simchas Torah? They fall prostrate. I don’t know why not; let it be the best day, let me have no more memory. As one can see by us on Purim: this is what a Jew does on Purim in the afternoon, he begins to say Yom Kippur. Indeed I questioned this at a farbrengen the night before, but this shows that one needs to be the type of person who knows what to do with one more day. This is the essence: one more day, one more day, not because something is needed, but one more day. This comes from the power of this. This is the basic dynamic of Shemini Atzeret.
One Thing of the Zohar in Three Ways
Now, clothed upon this dynamic, upon this foundation, upon this skeleton, there are several derashos in the midrashim, and several ways in the Zohar. The Zohar generally takes one thing from among them — in almost all places the Zohar takes this one thing, and I am saying this one thing in three ways. And in truth it would be proper to speak in more ways, but it seems to me that I have already given somewhat expanded matters.
The one thing that the Zohar brings is the midrash that Rashi brings. Rashi brings it in his version, and the congregation knows it in Rashi’s version: that it is a parable of a king who invited all kinds of guests, and he already finished with his guests, the Holy One, blessed be He, or the king, or the host in the parable, said to his children: make me a small party, ‘and let us rejoice, I and you’, ‘your departure is difficult for me’ (Rashi on Numbers 29:36) — we’re still not going, we still need to rejoice a bit. This is the simple pshat that Rashi brings.
And the Zohar understood the language. So is the midrash — it is one midrash, and there are seven, eight, ten midrashim on the same idea, but not on exactly the same idea, but rather on the same dynamic in other Torahs. But the Zohar took this thing very much. This is the Yiddish translation, the simple pshat of the Zohar in this.
The Seventy Bulls Corresponding to the Seventy Nations
And one needs to understand both sides of the matter, the matter is not so simple. I think that the Zohar emphasizes only one side, but one needs to understand. Israel offers seventy bulls. On Sukkos where we don’t offer seventy bulls, I received from a great tzaddik that one needs to have this intention in the wavings, that there needs to be the aspect of decreasing and going. And therefore one who knows that the first day when one waves lulav is very joyful, and afterward it decreases and goes — and people think: “if I were a proper Jew, everything would be equal” — what is this? Even in the Beis HaMikdash it was so: on the first day they offered thirteen bulls, and already they stand at seven. It doesn’t remain the same, and it cannot remain, for this is the order.
And what is the pshat in this? The Gemara says a wonderful thing. Indeed it bothers a person: how is it possible that his awakening in the wavings goes down a bit each day? They say to him: come here, you need to understand this awakening — for whom do they offer seventy bulls? Not corresponding to Israel, but corresponding to the seventy nations. And what does it mean corresponding to the seventy nations? On this the midrash says, ‘in return for my love they oppose me, but I am prayer’ (Psalms 109:4). We love the nations, we pray for them.
A person — and we already spoke about this on Rosh Hashanah — is part of the entire world, and all seventy nations are placed within a person. The Zohar, and the Tikkunei Zohar, and the Shaar HaOros explain that the leaves of the lulav — the lulav has a spine, the spinal column, which is the central soul, but what it has in leaves, and it has other things that are not taken with the lulav, leaves and fruits — this indicates the seventy nations. The branches of the lulav indicate all seventy nations, all the angels, all the princes. And a Jew needs to take responsibility for all of them.
What does a Jew do when he is in a good state? He goes to his Beis HaMikdash, goes on Sukkos to the beis medrash, prays for all seventy nations, that they should all have a good year. And the nations, for some reason — a bit we owe them, a bit they owe us — don’t get along with this. They are not pleased, there is no such thing, they are angry. ‘In return for my love they oppose me’, so says the midrash. And therefore the Holy One, blessed be He, says, ‘and on the eighth day it shall be an atzeret for you’. ‘For you’ — an atzeret shall be for you. On the eighth day you will not bring bulls, thousands of bulls, but rather there remains ‘one bull, one ram’ (Numbers 29:36) corresponding to you.
Second Version: You Forgot to Pray for Yourself
But there are more versions. Another version of the midrash is that Israel says, or the Holy One, blessed be He, says to Israel: “You already prayed for everyone, and you forgot to pray for yourself.” There is such an aspect, and there also needs to be such a perspective. A person comes to a great state, and prays for everything, and in the end one needs to remind him: “Ahh, put to your heart also yourself, also your children”, because he is in the greatness of the mind and is no longer thinking about himself. And this is ‘an atzeret shall be for you’.
The Reality of Israel in Exile
The Zohar emphasized very much in most of the derashos this point, which is everything surrounding it. The simple pshat is that the Zohar understood — and certainly this is the state of Israel in exile, and there is no need to apologize for this. We want — and there is always the conversation, how much one needs to speak and prove to the nations, and to say that the chosenness, ‘You have chosen us from all the nations’, is an investigation that needs to be taken seriously. And one doesn’t need to be ashamed, and one doesn’t need to justify that the reality of Israel as ‘a scattered sheep’ (Jeremiah 50:17) among the seventy nations, which has already been for a long time, and is still so in various ways — this is the reality.
And Israel feel automatically, and so they explain in the midrashim, and the Zohar explains almost everything: As if on Rosh Hashanah there is a din Torah, ‘to do justice with His people’ (I Kings 8:59). And what is the din Torah? There are Israel and there are the nations; who will win? Will Israel win the war this year, or will the nations win. This is the pshat. ‘Victory in battle’ — all this, as if they emerge meritorious in judgment, what is revealed, they win in judgment, that Israel should win this year.
And with all this they offer — and the Zohar has various approaches to understand why, if so, they offer seventy bulls for the seventy nations. But the essence I already said, and there are more matters in this, like the goat to Azazel, on the contrary — that they should have abundance, as it says in the midrash, that the nations should play ball all day, for as long as he plays ball he doesn’t quarrel with Jews. He has nothing to do, problems begin. And this is one thing, that it’s always better this way.
People think that one needs to pray that the nations shouldn’t have money. But when the nations are wealthy, when it’s good for them — it’s better for everyone, and it’s better when we dwell in America, and one needs to pray for this; for when there is a recession in America, and when there is less money, when they lose a war, in everything — Israel are always the victim. This is the reality.
And so, one of the reasons — and perhaps this is already a selfish reason, not as great a level as we said before — but by a Jew this is not the way to pray that it should be good for Israel and bad for the nations. When it’s bad for the nations, it’s also bad for Israel, because they are part of the same world. And on the contrary, it’s worse for Israel when it’s bad for the nations, because they take it out on us. One needs to pray for this.
And after the whole thing — that we pray for them from these reasons and from additional reasons — they say: fine, but there still remains ‘when shall I also make for my own house’ (Genesis 30:30), as Yaakov Avinu said, he takes a bit also for himself. This is the secret of Shemini Atzeret, ‘on the eighth day an atzeret shall be for you’, and then this is like the completion of the victory. As the Zohar speaks about the joy, that it is a time of joy. ‘Time of joy’ means altogether an elevated time, and this is the point — an elevated time in which we rejoice, rejoice, give abundance to the entire world. But one needs to also rejoice with the Holy One, blessed be He, Israel themselves. This is Israel for us. We already took responsibility for everything surrounding us. This is the simple pshat of the Zohar, one pshat, the simplest, the one thing.
The Deep Levels in the Chassidic Sefarim
And it’s understood that the Chassidic sefarim, which always elevate something deeper in the same matter, reveal in it two more levels. And I will say the two levels — and this will be my shiur for today — two more levels in the point, in the point of the seventy nations and one nation, in the seventy bulls and the one bull. There are in this two more hints, two more explanations that are in the Chassidic sefarim, both of them deeper structures of the same thing itself.
First Level: Turn from Evil and Do Good
The first thing, and I’ll say it in the practical way — and I don’t remember where the thing is written, I think this way myself that this is how it fits, but I don’t have a clear source to tell the congregation where to look into the approach — the first pshat according to Chassidus is that there are many avodahs. We spoke a bit on erev Rosh Hashanah, that there is ‘turn from evil and do good’. ‘Turn from evil’ is that we push away the kelippos, ‘do good’ is that we draw down the light of holiness, the light of good. And as a person begins, so is the order, that ‘turn from evil’ is said before ‘and do good’ (Psalms 34:15). And it’s not specifically because this is the order, but rather that this is better, and this is the reality.
When people begin, there is an order. There is the king, ‘an old and foolish king’ (Ecclesiastes 4:13) of the yetzer hara, and a person is ‘a wild donkey of a man is born’ (Job 11:12), and generally they begin with many kelippos. A person begins to know himself, and grasps how many yetzer haras, how many foolishnesses are placed in his head, and tries to shake himself from them. And this is a very large part of the avodah, and this is the avodah of tekias shofar that we spoke about a bit on erev Rosh Hashanah — one avodah, ‘to confuse the Satan’. We fight, we shout at him, we anger the yetzer hara, we learn Torah, we draw him to the beis medrash, in all kinds of ways. But we fight, we deal with the evil, with the negativity, with the gevuros in the world. And so it is at the beginning of the avodah, and this is a very large part of the avodah.
And the meaning of this according to pnimiyus is that we fight with the seventy nations. The seventy nations are seventy types of yetzer hara. These are not the seventy nations of now that are spoken about in the politics of the world, but in pnimiyus — and certainly the thing has a connection, that each one has his own yetzer hara — in pnimiyus there are seventy types of yetzer hara, which we hope will go and become smaller and go and become smaller. And how do the yetzer haras go and become small and small? At first we fight with them directly: we blow shofar at them, we fast and subjugate the body, we subjugate the body on Yom Kippur, and the yetzer hara goes down a bit. But Sukkos — this is the true way of bringing down the yetzer hara — is to offer oneself and to rejoice. And the end of this thing is Shemini Atzeret.
Meaning that instead of going and speaking how bad the thing is, this kelipah and another kelipah, this madness and another madness — we speak how good the thing is, and how good it is for us, and even in the kelippos that we spoke about. Instead of saying how many bad things there are on the internet, one needs to say how good the internet itself is, and how the Holy One, blessed be He, made it possible to learn so much Torah, and artificial intelligence, and in all the ways that there are
and artificial intelligence, and in all the ways that there are more, the technology, and the cars, and the buses, and the airplanes, and the rockets. All this improves life so much, ‘on a good day be in good’ (Ecclesiastes 7:14), how good the thing is.
And the more a person rejoices in this, the evil falls — the Rashba, that the nature of evil is sadness, ‘in all sadness there will be profit’ (Proverbs 14:23), for evil is sadness, ‘their idols are silver and gold’ (Psalms 115:4), their sadness; the reality of evil is a reality of sadness, and the reality of evil is the opposite, ingratitude, the opposite of recognizing the good. And when we rejoice, we rejoice in the gift of Hashem, ‘each man according to the gift of his hand, according to the blessing of Hashem your God which He gave you’ (Deuteronomy 16:17), we rejoice in the blessing of Hashem. The blessing of Hashem is the internet, and the technology, and the money, and the children, everything that a person has — this is the blessing of Hashem.
This is the first thing. And one who has inner comprehension, one who knows a bit something and has understanding, how much more so that he rejoices in this. And the more we rejoice, the thing goes down, and this is the conclusion. Meaning that at first we go directly — in the ten days of teshuvah we deal directly with the gevuros, and afterward, as you grasp a thing, we deal with it by increasing the joy each day, and the more we increase the joy, the kelipah goes down a bit.
Second Level: Good Because It’s Good
Until we arrive at Shemini Atzeret, which is the true and complete way of avodah. Indeed Sukkos is already the way of avodah in truth, but the completion of the matter is the other way of avodah, in which a person says — now, when he prays on Shemini Atzeret, when he dances with the Torah on Shemini Atzeret, when he eats a meal on Shemini Atzeret, when he converses with his friends, when he takes responsibility for his children on Shemini Atzeret, every mitzvah that he does — he doesn’t do it because thereby he will go from a kelipah, because he will go from some crookedness, some ‘to straighten the crookedness in the heart’. He does it simply because it’s good.
This is a joy of such a type that is very difficult to explain, because in order to explain an action one always needs opposition. Everyone knows that an action comes with conflict — there was a bad thing, and now it’s good. Not so: this is not good because it was once bad, but rather this is good because it is good. What is good because it is good — this is the meaning of ‘the unification of the Holy One, blessed be He, and His Shechinah’. Generally the unification that we make is like an exit from exile, the Shechinah exits from exile — good because it was once bad. This is Pesach, and also a bit the first days of Sukkos. But Shemini Atzeret means that it’s good because it is good. The midrash says, ‘on a good day be in good’ (Ecclesiastes 7:14) — when it’s good, it is good. One doesn’t need to add anything to this. This is the second aspect.
Third Level: Within the Good Part — Removing the Garments
The third aspect, even deeper — and this is written in the Bnei Yissaschar at length, and in other Chassidic sefarim, but the Bnei Yissaschar is the one who elaborates most in this way — is an even deeper aspect. We are already speaking within the good part, we are not speaking at all from the evil, but rather we are speaking within the good part: that everything we comprehend, everything in which we do rejoice — we rejoice in Torah, we rejoice in the Shechinah, we rejoice in mitzvos, we rejoice in our comprehensions, we rejoice in our physical abundance — all this is only like parables, we are only grasping garments.
And the parable of the Bnei Yissaschar is like ‘one small meal’, like the parable of a bride: that before the chuppah, around the chuppah, when the friends, the bridesmaids, dress her in beautiful clothes with jewelry, and make a whole situation, and dance around her, and all kinds of external things bring the joy. But at the time of yichud, at the time of the point of yichud, that ‘everyone knows why the bride enters the chuppah’ (Kesubos 8b), at the time of yichud she removes, no friend enters, no person enters, no one comes to dance there, she removes even the clothes, she removes even the jewelry, nothing remains, but rather ‘let us rejoice, I and you’.
And the nimshal of this — and one needs to detail it in our actual avodah, and one needs to think about this, and there are pesukim that say this — the nimshal of this is that one doesn’t need explanations, simple pshat. When one says, “Why are you so happy at the wedding?” he says a Chassidic thing, “This is a garment, this is beautiful jewelry.” ‘The adornments of the bride’, ‘the breaking of the tablets are the adornments of the bride’, when the twenty-four books are the adornments of the bride — the thing is beautiful. But the thing itself is the thing that the adornments are for it, the thing that the explanations are for it, the thing that all that awakening is for it. This is not awakening, this is not joy, this is not Torah, these are not kavanos — this is simple. It’s called naked, it’s called pure, it is stripped. This is the deep pshat in the Chassidic sefarim on the eighth day of atzeret.
📝 Full Transcript
Shemini Atzeret and Simchat Torah in the Holy Zohar: The Secret of the Seventy Bulls and the One Bull
Introduction: The Order of the Shiur
Rabbosai, a gutn. Today is erev Shemini Atzeret, Hoshana Rabbah afternoon. It’s a busy time for everyone, and one of the things I’m busy with now is learning the shiur. There’s a fixed order every erev Shabbos, and although today is also erev Yom Tov, the main order of our shiur is erev Shabbos. A Yom Tov like Sukkos always has two erev Shabboses somewhere. Let us now learn our order in the holy Zohar, the order of mitzvos, the order of moadim, in honor of today.
What I want to speak about is approximately two or three approaches that stand in the Zohar, or that are built upon the Zohar, to understand the sugya. There are chiddushim, specific points in Hoshana Rabbah that are not Shemini Atzeret and Simchat Torah, but in general it’s all one topic — the second days, the final days of the chag. There is the final day of the chag, we make two kedushas hayom, there are two days. And Hoshana Rabbah is also the last day of the first set of Yom Tov, the seventh day, the day of the aravah. All these things are connected.
The Zohar’s View on Shemini Atzeret
Where Does the Zohar Speak of Shemini Atzeret
I want to expand a bit on the view about this. In the holy Zohar there isn’t any one place that speaks specifically of Shemini Atzeret. I myself once made a collection on the Zohar on Shemini Atzeret and Simchat Torah, and the tzaddikim, Rav Fogel and his chevra, send out every week the Ramak and also a collection from various places where the Zohar speaks of Shemini Atzeret. All these pieces of Zohar that speak about Shemini Atzeret are like the tail, the end of the Zohar that speaks of other derashos — usually derashos of Sukkos, sometimes derashos that are generally about all of Rosh Hashanah, about all of the seventh month, all of Tishrei.
The Connection of Atzeret to Torah
There’s even a derash that is a continuation of the derash on Pesach, which mentions Shemini Atzeret. There’s a gezeirah shavah of atzeret. What does atzeret mean? There’s atzeret of Pesach — the seventh day of Pesach — and there’s atzeret Shavuos, which is also called atzeret. There’s a connection to Torah, because both are like Simchat Torah: on Shavuos we rejoice with the Torah that the Ribbono Shel Olam gave, and on Simchat Torah we rejoice with the Torah that we have completed. The Zohar on Shemini Atzeret is always around this discussion.
The Two Approaches: Completion of Pesach and Atzeret of Malchus
The Zohar has a certain approach to the seventh month, to Tishrei, and it always brings out that the peak, the purpose, the completion of it is Shemini Atzeret. In another place there’s an approach to the first month, to Nissan, which also ends with an atzeret.
The two approaches correspond to two aspects in Shemini Atzeret. On one hand, Shemini Atzeret is the completion of Pesach — we make a siyum with all the moadim. Nissan is the head of the regalim, so it comes out that the end of the regalim, the tail of all the regalim, is Shemini Atzeret, which is called Tiferes. So it says in Zohar Parshas Emor, that the guest of Shemini Atzeret is Yaakov: all seven days are the seven sefiros that come out from Binah, and the sukkah is the Binah — veyashavta shivas yamim with the mother who has seven children, eim habanim semeicha (Tehillim 113:9). Shemini Atzeret is Yaakov, the joy of Tiferes itself, which rejoices with its mate, with the Shechinah.
The second point that is usually spoken of in the Zohar regarding Shemini Atzeret is the day of atzeret. Atzeret is the language of malchus — zeh ya’atzor be’ami (Shmuel I 9:17), the king is an otzar; ve’efes atzur (Devarim 32:36), an atzur or an otzar is a king. Shemini Atzeret is the day of malchus, the day of Knesses Yisrael.
Simchat Torah: The Greatest Party of the Year
The Custom of Mishteh and Simchah
All these derashos are connected; none of them is a thing unto itself, it’s always a continuation. One cannot begin Simchat Torah in a vacuum. No one starts at Simchat Torah.
Although Simchat Torah is the greatest Yom Tov, the greatest simchah of the entire year, today the custom has become somewhat weaker, and we must strengthen it greatly. The custom of Yisrael throughout all generations was to get drunk twice a year, Purim and Simchat Torah, and in most places Simchat Torah was more than Purim. Simchat Torah was a time of mishteh and simchah. There’s an entire derasha in Aruch LaNer that there are places of modern people who abolished the drunkenness of Simchat Torah, and the Aruch LaNer attacks this very strongly, and it’s brought in Mishnah Berurah.
The Mishnah Berurah speaks in Shulchan Aruch, in the Torah reading of Simchat Torah, that the custom is that they don’t duchen at Musaf because the people are already long drunk. You won’t find a single Kohen who isn’t drunk, and a drunk person cannot duchen, so the custom is that they duchen at Shacharis. This is the custom in most Jewish communities.
On one hand, the poskim say that this doesn’t mean one should tear down the boundaries — in many places they didn’t hit each other much. When one doesn’t conduct oneself as one should, a simchah becomes a fight. I saw a writer describe that in some distant town in Russia two hundred Jews once lived, but they hit each other so much on Simchat Torah that only one hundred Jews remained. I hope it wasn’t really like that. As the Mishnah Berurah brings from earlier poskim, that a simchah nehepcha le’tugah — this one should not do.
On the other hand, the Mishnah Berurah brings in the name of the Kli Yakar that one must maintain the mishteh, as it says the language of mishteh and simchah of Simchat Torah. It’s a custom of Yisrael from many generations; one must get drunk, one must make a great party. Simchat Torah is the greatest party of the year.
The Chiddush: No One Comes to Simchat Torah
On the other hand, this is the chiddush: no one comes to Simchat Torah. There are times when Jews come to shul, and the Chassidic sefarim believe that what Jews do is directed. There are times in the year when a Jew does come to shul — Kol Nidrei, Neilah, Rosh Hashanah. On Leil HaSeder one comes home — ma’aseh rechokah karov lei — from a distant place Jews come, and this is a time when one can begin with teshuvah.
But no one comes to shul for Simchat Torah. Fresh Jews don’t come to Simchat Torah. Simchat Torah is the second day of Yom Tov, and the original custom, at least in chutz la’aretz, is that the second day is V’Zos HaBerachah Simchat Torah — the second day within the second days. That is, Simchat Torah is not something one can arrive at; there’s no one statement that can be said. It’s the end of something. If you’re a Jew all year, you’ve come to the beis medrash, you’ve arrived by Hoshana Rabbah — now you can make a siyum haTorah.
Hoshana Rabbah: A Special Late Yom Kippur
The Day of Judgment in a Time of Joy
Here we make a bit of a situation of Yamim Noraim: we put on the kittel, we cry out a bit hoshana, and we say a bit of Yamim Noraim, the same nusach. And people ask, this is the time of simchah, how does judgment come? But it says that it’s a day of judgment, it’s the sealing of judgment. How can both exist?
The Answer from Midrash Tehillim
I have one of the answers, and I think it says so in Midrash Tehillim, which is one of the earlier sources on this matter of Hoshana Rabbah: the goal is that Jews should arrive at Shemini Atzeret, when we dance with the Torah. One cannot arrive at Shemini Atzeret just like that — one comes there from something.
Most Jews have already come through a thousand selichos. The gedolei Yisrael, the distinguished ones who already went out to greet the King from a thousand selichos, have already done teshuvah. That Jew is good. Then there are other Jews who only came to shul on Yom Kippur. So the Jews thought of an idea: erev Shemini Atzeret we’ll make a special late Yom Kippur for all those Jews who still owe a lesson to Yom Kippur, or didn’t come to Yom Kippur at all. Yom Kippur is too serious; with a lulav, with a hoshana, with a white kittel, it’s not the same level, and then he does come to shul. He cries out and says hoshana lema’ancha Elokeinu hoshana. From this comes a Simchat Torah — it becomes by itself.
The Individual Point of Each Person
If one must give a derasha, why does one rejoice? The derashos can be said on Tishah B’Av. But the reality is that everything is derasha, and each person has his own aspect, his own point: what did he cook up on Rosh Hashanah, what did he cook up all year, what Torah did he learn. From this comes his Simchat Torah; the siyum haTorah is different for each person.
The Midrash Pesikta: Yosafta LaGoy Nichbadta
Shemini Atzeret Is Addition
The Pesikta on Shemini Atzeret, upon which everything on Yom Tov is built, begins with the verse yosafta lagoy Hashem yosafta lagoy nichbadta (Yeshayahu 26:15) — the Ribbono Shel Olam added for a nation, “nichbadta,” He received honor.
The main point in all these ways is that the Midrash understands that Shemini Atzeret is addition. We’ve already rejoiced seven days, we’ve already brought lulav, we’ve already brought seventy bulls — the greatest party and greatest celebration that can possibly be. Afterwards — ve’hosafti al kol tehilasecha (Tehillim 71:14) — the Torah came and said bayom hashemini atzeres tihyeh lachem (Bamidbar 29:35), another piece, od yom echad.
What’s the meaning? Says the Midrash, one must understand a simple thing: one must be such a kind of person that when you’re given another time of simchah, you know what you want to do with a good thing.
The Story of the Non-Jew in Radin
The Ribbono Shel Olam gives good things even to Pharaoh — but when the Ribbono Shel Olam gives a Yom Tov, the greatest party of the year, to some other person, even the Jews who do celebrate, it’s not the same level.
In Radin, in the yeshiva, there was a non-Jew who worked there in maintenance. Erev Simchat Torah the custom was — also in all yeshivos, although until now it has become much weaker — they distribute vodka, a whole hakafos, they fulfill the custom of drinking at the hakafos. So it was in Lithuania; among the Chassidim the Rebbe Elimelech abolished it for piety, but the custom in most places was like this.
The non-Jew of Radin saw what was purchased for Simchat Torah — such boxes of liquor. Simchat Torah morning, when the people came to shul, the non-Jew wasn’t there — vehayeled einenu (Bereishis 37:30). Motzaei Yom Tov he comes back, they ask him: what happened? He doesn’t know what to answer. He saw what was purchased, and he knows that by them, from such an order from the liquor store, one doesn’t come out alive from such a party — some come out dead. He didn’t want to take any risk, so he left.
At the Jewish party not only did nothing happen to anyone, but on the contrary — they danced with the Torah, they made all the awakenings that Jews have on Simchat Torah. Yosafta lagoy nichbadta (Yeshayahu 26:15): when the Ribbono Shel Olam adds, it applies to which nation — to one who doesn’t understand what to do with such a simchah. For such people a simchah is like a terror, because he doesn’t know what to do with such a day when one gets drunk all day.
What does a Jew do? In Volozhin the custom was on Simchat Torah that they fall on their faces — it should be the best day and one should no longer remember. As we see by us Purim afternoon, when a Jew goes to say Yom Kippur (but I attacked this in a farbrengen). It only shows that one must be a kind of person who knows what to do with another day. That’s the thing — another day, not because one needs something. This is the basic dynamic of Shemini Atzeret.
The Zohar’s One Thing in Three Ways
The Parable of the King
On this skeleton, on this foundation, there are many derashos in the Midrashim and many ways in the Zohar. The Zohar usually takes one thing, and I will say the one thing in three ways.
The one thing that the Zohar brings is the Midrash that Rashi brings, that it’s a parable to the king who invited all kinds of guests. When he finished with his guests, he said to his children: make me some small party, venismecha ani ve’atah, kashah alai peridaschem (Rashi Bamidbar 29:36) — we’re not leaving yet, we need to rejoice a bit more. The Zohar took this thing very much; this is the simple meaning of the Zohar.
The Seventy Bulls Corresponding to Seventy Nations
One must understand both sides of this. The Jews bring seventy bulls. Today when we don’t bring seventy bulls, I received from a great tzaddik that one must have intention at the ne’anuim, one must be decreasing: the first day when one shakes lulav is very joyful, later it decreases. People think, “if I were an honest Jew, it would be the same.” But in the Beis HaMikdash it was also so — the first day they brought thirteen bulls, and we’re already at seven. It can’t remain the same; this is the order.
What’s the meaning? For whom does one bring seventy bulls? Not for Yisrael, but for the seventy nations. On this the Midrash says, tachas ahavasi yistenuni va’ani tefillah (Tehillim 109:4) — we love the nations, we pray for them. A person is a part of the entire world; all seventy nations lie within a person. The Tikkunei Zohar and the Sha’ar HaOros explain that the lulav has a spine, the spinal column, this is the central soul, and the leaves point to the seventy nations, all the angels, all the princes. A Jew must take care of all of them: he goes to the beis medrash on Sukkos, he prays for all seventy nations that they should have a good year.
The nations, for whatever reason, don’t understand this; they’re angry — tachas ahavasi yistenuni. About this the Ribbono Shel Olam says, uvayom hashemini atzeres tihyeh lachem — on the eighth day you won’t bring thousands of bulls, it remains par echad ayil echad (Bamidbar 29:36) for you.
A Second Version: You Forgot to Pray for Yourself
Another version of the Midrash is that the Ribbono Shel Olam says to the Jews: “You’ve already prayed for everyone, you forgot to pray for yourself.” There’s such an aspect — a person comes to a great situation, he prays for everything, and in the end one must remind him, “keep in mind also yourself, also your children,” because he’s in a greatness of mind and he no longer thinks of himself. And this is atzeres tihyeh lachem.
The Reality of Jews in Exile
The Reality of the Scattered Sheep
The Zohar very strongly emphasized this point. The simple meaning is that this is the situation of Jews in exile, and one need not apologize for this. The choice, atah vechartanu mikol ha’amim, is always a question that must be taken seriously, and one need not be ashamed of the fact that the reality of the seh fezurah (Yirmiyahu 50:17) among seventy nations has been so for a long time.
On Rosh Hashanah there’s a din Torah, la’asos mishpat imo (Melachim I 8:59): there are the Jews and the nations — who should win the war this year? The one who is victorious in judgment is that the Jews should win the year.
Why Do We Pray for the Nations
Nevertheless, we bring seventy bulls for the seventy nations. There are other matters in this, like the se’ir la’Azazel — on the contrary, they should have abundance. As it says in the Midrash, let the nations play ball all day; as long as he plays ball he doesn’t fight with any Jews. When he has nothing to do, problems begin.
People think one must pray that the nations shouldn’t have any money. On the contrary: when the nations are rich, when things go well for them, it’s better for everyone. When in America there’s a recession, there’s less money, a war is lost — the Jews are still always the victim. It goes worse for the Jews when it goes badly for the nations, because they take it out on us. For a Jew there’s no way to pray that the nations should go badly.
After the whole thing, after praying for them, one says however: masai e’eseh gam anochi leveisi (Bereishis 30:30), Yaakov Avinu said, he takes a bit for himself too. This is the secret of Shemini Atzeret, bayom hashemini atzeres tihyeh lachem, and then it’s like the final victory. It’s a time of simchah — an elevated time, we give to the entire world, but one must also rejoice with the Ribbono Shel Olam, the Jews themselves. This is the simple meaning of the Zohar, the one thing, most simply.
The Deeper Levels in Chassidic Sefarim
The Chassidic works always bring out a deeper dimension in the same matter. In the point of the seventy nations and the unique nation, of the seventy bulls with the one bull, there are two more explanations, deeper structures of the same thing.
First Level: Sur Mera V’aseh Tov (Turn from Evil and Do Good)
The first thing — I’ll say it in a practical way, although I don’t have a clear source. There are many types of service: there is sur mera v’aseh tov (turn from evil and do good). Sur mera (turning from evil) is repelling the kelipot (forces of impurity), aseh tov (doing good) is drawing down the ohr hakedusha (light of holiness). And this is the order — sur mera comes before v’aseh tov (Psalms 34:15). It’s not necessarily because it’s better that way, but that’s the reality.
When people begin, there is the yetzer hara’s (evil inclination’s) melech zaken u’chesil (old and foolish king) (Ecclesiastes 4:13); a person is an ir pera adam yivaled (wild donkey of a man is born) (Job 11:12), and usually one begins with many kelipot. A person begins to know himself, he grasps how much yetzer hara and foolishness lies in his head, and he tries to rid himself of it. This is the service of tekiat shofar (blowing the shofar), levalbel et hasatan (to confuse the Satan): one battles with the evil, with the gevurot (harsh judgments) that exist in the world, and this is a great part of the service at the beginning of the service.
According to the inner dimension, this means that one battles with the seventy nations — the seventy types of yetzer hara. In the inner dimension there are seventy types of yetzer hara, and one hopes that they become smaller and smaller. At first one battles with them directly: one blows shofar at them, one fasts lechani’a et haguf (to subdue the body) on Yom Kippur, the yetzer hara goes down a bit. But the true way of diminishing the yetzer hara is Sukkot — to bring sacrifices and be joyful. And the culmination of this is Shemini Atzeret.
That is, instead of talking about how bad it is, this kelipah and that kelipah, one talks about how good it is, and how well things are going for us. Instead of saying how bad things there are on the internet, one must say how good the internet itself is, and how the Almighty made it so that one can learn so much Torah, and AI, and technology, and cars, and buses, and planes, and rockets. It makes life so good — beyom tovah heyeh betov (on a good day, be in good spirits) (Ecclesiastes 7:14).
The more one rejoices in this, the more the kelipah falls away. The nature of evil is atzavut (sadness) — bechol etzev yiheyeh motar (in all sadness there is profit) (Proverbs 14:23), atzabeihem kesef vezahav (their idols are silver and gold) (Psalms 115:4) — the existence of evil is an existence of sadness, an ingratitude, a reversal of hakarat hatov (recognizing the good). And when one rejoices with the gift of Hashem, ish kematnat yado kevirkat Hashem Elokecha asher natan lach (each man according to the gift of his hand, according to the blessing of Hashem your God which He gave you) (Deuteronomy 16:17), one rejoices with the blessing of Hashem — the internet, the technology, the money, the children, everything one has is the blessing of Hashem. First one goes directly in the Aseret Yemei Teshuvah (Ten Days of Repentance) with the gevurot, and afterwards one deals with it through the fact that each day one increases the simcha (joy), and the more one increases the simcha, the more the kelipah descends.
Second Level: It’s Good Because It’s Good
Until one arrives at Shemini Atzeret, this is the other way of service: when he davens (prays) on Shemini Atzeret, when he dances with the Torah, when he eats the meal, when he takes care of his children — whatever mitzvah he does, he doesn’t do it because he will get away from a kelipah or from some crookedness, leyasher ha’akamumiyot shebalev (to straighten the crookedness in the heart). He does it plainly because it’s good.
This is a kind of simcha that is very difficult to explain, because to explain an action one always needs an opposition, a conflict: something was bad, and now it’s good. No — it’s not good because it was once bad, it’s good because it’s good. That which is good because it’s good, that is the meaning of yichud Kudsha Brich Hu u’Shechintei (the unification of the Holy One, Blessed be He, and His Shechinah). Usually the yichud that we make is like a yetziat min hagalut (exodus from exile) — the Shechinah goes out from exile, it’s good because it was once bad. This is Pesach, and even the first days of Sukkot a bit. Shemini Atzeret means that it’s good because it’s good — beyom tovah heyeh betov (on a good day, be in good spirits) (Ecclesiastes 7:14). One doesn’t need to add anything.
Third Level: Within the Good Portion — One Removes the Garments
The third aspect, even deeper, is stated at length in Bnei Yissaschar. He doesn’t speak at all about the evil, but rather within the good portion: that everything we comprehend, everything we rejoice with — with the Torah, with the Shechinah, with the mitzvot, with our comprehensions, with our material abundance — is all only accessories, we are only holding garments.
The Bnei Yissaschar’s parable is like a bride: before the chuppah (wedding canopy), all around, the bridesmaids dress her in beautiful garments with jewelry, one creates a whole situation, one dances around — all kinds of external things that bring out the simcha. But at the moment of the point of yichud (union), when hakol yod’im kalah lamah nichnesat lechuppah (everyone knows why a bride enters the chuppah) (Ketubot 8b), she removes the garments and the jewelry, no friend comes in, no one comes in there to dance, nothing remains except nismach ani v’atah (we will rejoice, I and you).
The application needs no explanations, simply the plain meaning. When someone asks, “Why are you so happy about the wedding?”, he says a Chassidic teaching, “It’s a garment, it’s a beautiful ornament.” Kishutei hakalah (the bride’s ornaments) — shevirat haluchot kishutei kalah (the breaking of the tablets is the bride’s ornaments), when the twenty-four books are kishutei kalah, it’s beautiful. But the thing itself, the thing that the ornaments are about, the thing that the explanations and all the inspirations are about — that is not an inspiration, not a simcha, not Torah, not kavanot (intentions), it’s plain. It’s called naked, it’s called pure, it’s stripped bare. This is the deeper meaning of Chassidic works on Yom Shemini Atzeret.
⏱️ Chapters
(00:00) הקדמה: ערב שבת בראשית און די מדת הדין
(01:26) די קשיא: אהבה ויראה איז נישט די זעלבע נושא פון דין ורחמים
(02:00) וואס מיינט אהבה ווערסעס יראה
(02:55) דער רמב"ן אויף מצוות עשה ולא תעשה
(03:37) אהבת השם ווערסעס אהבת המצוה
(06:03) רחמים איז נישט חסד און נישט אהבה
(07:05) מדת הדין איז א גוטע זאך וואס מ'דארף ליב האבן
(08:50) מדת הדין מיינט נישט עונש: די ברכה הגומל לחייבים טובות
(10:10) שאלה פון די פלאר: פארוואס נעמט מען אן בדין ביי א שלעכטע זאך
(11:50) יראה ווערסעס שנאה
(15:05) דער רמב"ם'ס מהלך: מאהבה און מיראה
(17:04) מאהבה: כפי הדעת, מתוך הכרת הטוב
(17:35) מיראה: מיראת שכר ועונש
(19:06) די ערשטע מצוה ביי אדם: עשה און לא תעשה
(20:33) דער נחש און די אשה
(21:13) דער פלא: צו ס'איז מעגליך מצות לא תעשה לשמה
(22:14) א שאלה אויף דעם פשט
(23:42) א געוואגטער חידוש: אין לאמיתו של דבר איז נישטא קיין רע
(24:24) ווען די וועלט וואלט געווען גלייך
(25:14) די אויפלעזונג: מצות לא תעשה שייך צו מדת היראה
(26:28) אל יאמר אדם אי אפשר: די מציאות פון מצוות לא תעשה
(27:47) דער וואס האט ליב דעם מלך: די סברא פון יראה מתוך אהבה
⏱️ Chapters
(00:00) הקדמה: ערב שבת בראשית און די מדת הדין
(01:26) די קשיא: אהבה ויראה איז נישט די זעלבע נושא פון דין ורחמים
(02:00) וואס מיינט אהבה ווערסעס יראה
(02:55) דער רמב"ן אויף מצוות עשה ולא תעשה
(03:37) אהבת השם ווערסעס אהבת המצוה
(06:03) רחמים איז נישט חסד און נישט אהבה
(07:05) מדת הדין איז א גוטע זאך וואס מ'דארף ליב האבן
(08:50) מדת הדין מיינט נישט עונש: די ברכה הגומל לחייבים טובות
(10:10) שאלה פון די פלאר: פארוואס נעמט מען אן בדין ביי א שלעכטע זאך
(11:50) יראה ווערסעס שנאה
(15:05) דער רמב"ם'ס מהלך: מאהבה און מיראה
(17:04) מאהבה: כפי הדעת, מתוך הכרת הטוב
(17:35) מיראה: מיראת שכר ועונש
(19:06) די ערשטע מצוה ביי אדם: עשה און לא תעשה
(20:33) דער נחש און די אשה
(21:13) דער פלא: צו ס'איז מעגליך מצות לא תעשה לשמה
(22:14) א שאלה אויף דעם פשט
(23:42) א געוואגטער חידוש: אין לאמיתו של דבר איז נישטא קיין רע
(24:24) ווען די וועלט וואלט געווען גלייך
(25:14) די אויפלעזונג: מצות לא תעשה שייך צו מדת היראה
(26:28) אל יאמר אדם אי אפשר: די מציאות פון מצוות לא תעשה
(27:47) דער וואס האט ליב דעם מלך: די סברא פון יראה מתוך אהבה
▶ לצפייה ללא יוטיוב / Watch without YouTube ✕ חזרה ליוטיוב / Back to YouTube
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
מדת הדין ומדת הרחמים, אהבה ויראה — האם נושא אחד הם
הקדמה: ערב שבת בראשית ומדת הדין
מורי ורבותי, הנה היום ערב שבת בראשית. ‘בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ׳ (בראשית א, א), ולאחר מכן נאמר ‘ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים׳ (בראשית ב, ד). ידוע לכל מה שמביא רש״י, שהקב״ה רצה לברוא את העולם במדת הדין, ‘עלה במחשבה לבראו במדת הדין׳ (רש״י בראשית א, א), ולאחר מכן שיתף עמו מדת הרחמים.
דרך כלל מלמדים אותנו — ועל כך דיברנו, אפשר, בזמן ראש השנה — שמדת הדין היא המדה שאצלנו נקראת מדת היראה. כלומר, כאשר הקב״ה מתנהג במדת הדין, כאשר הוא פועל את פעולותיו בדרך של דין, אזי מפני זה מפחדים בני אדם, והאדם חרד ומתיירא. ולעומת זה, כאשר הקב״ה מתנהג במדת הרחמים, יש לבני אדם יותר אהבה.
ואכן דרך הספרים החסידיים היא, שכאשר בא לפניהם המושג של מדת הדין ומדת הרחמים, הם מתרגמים אותו: מצד הקב״ה נקרא הדבר מדת הדין ומדת הרחמים, או חסד וגבורה בלשון הקבלה, ומצדנו נקראות מדות אלו אהבה ויראה. זו הסגנון הרווח בספרי החסידות, לתרגם כך את המושגים הללו.
הקושיה: אהבה ויראה אינם אותו נושא כדין ורחמים
אך יש להתעמק בדבר ולהקשות עליו קושיה. אין הקשר שבין שני הדברים ברור אצלי כל צרכו, ומוכרחים לשאול — אפשר שהציבור יודע, אפשר שאחד מהרהר בכך — שהרי נושא הדין והרחמים אינו אותו נושא של אהבה ויראה. כי יש לתת אל הלב שישנן מדרגות רבות אחרות ומבנים רבים אחרים למושגי האהבה והיראה.
מה פירושו של דבר בכלל, אהבה כנגד יראה? יודע כל אחד שיש אהבה עליונה ואהבה תחתונה, יראה עליונה ויראה תחתונה, שאנו קוראים להן יראת הרוממות כנגד יראת העונש, וכיוצא בזה. אבל אני סבור שבכל דרך — בדרך הרגילה, נאמר בדרך ה׳ברירת מחדל׳ של תפיסת האהבה והיראה — אהבה היא כרגש חיובי. אהבה פירושה שאני סובר שהדבר טוב. אהבה היא יחס אל דבר שאני מחשיבו לטוב.
יראה, דרך כלל פירושה שאני מתיירא מפני דבר שהוא רע. והרי אי אפשר לומר יראה כלפי הקב״ה — שאדם ירא מפני הקב״ה שהוא רע — אלא יראה מפני תוצאות רעות המתרחשות, מעשים רעים. ומן המעשה עצמו באה יראת החטא, ואין זו יראת השם, שיראת השם ענין אחר הוא. ואפשר שאותה פעולה, שהקב״ה עשוי להעניש עליה, נקראת יראת העונש — ועל כך כבר דיברו, ואין הדבר ברור, שהרי הקב״ה אינו מעניש. ועל כל פנים, יראה היא פחד מפני דבר רע. זה פירושה. אהבה נוגעת למה שטוב, ויראה למה שרע.
הרמב״ן על מצוות עשה ולא תעשה
כפי שכבר למדנו, וכאן אני בא לדבר, אז לגבי נושא מצוות עשה ומצוות לא תעשה ביאר הרמב״ן שמצוות עשה שייכות לאהבה. כלומר, אני רוצה את הטוב, ואת מה שטוב לפני האדון, לפני המלך, היינו מה שהוא טוב באמת.
ובני אדם רבים נבוכים בזה: אומרים ‘מצוות׳, ובדעתם שמצוות פירושן שאני מוכרח לקיים משום שנצטוויתי. ואפשר אמנם שאדם חייב לקיים משום שהקב״ה ציווה, אבל מה שהקב״ה ציווה אינו אלא דרך להראות שהדבר טוב. אם הדבר טוב משום שציווה, או שכבר היה טוב קודם שציווה — איני יודע. אבל לכל הדעות, אפילו כשאומרים שאדם אינו מבין ועושה רק מחמת שזו מצוה, הפשט הוא שהוא יודע: הקב״ה הוא המציאות האמיתית, הקב״ה הוא היודע האמיתי של כל הבריאה, והוא יודע שהמצוות הללו טובות הן. וזהו שהרמב״ן קורא מדת אהבה.
וכאשר אומר הרמב״ן שמצוות עשה הן במדת האהבה, לפי שמי שאוהב את האדון עושה את מה שהאדון אוהב — אין זה שונה ממי שיאמר שמצוות עשה הן במדת האהבה לפי שמצוות עשה פירושן שאני עושה דברים שהם טובים, שאני מחשיבם לטובים, ומקיימם מתוך אהבה. שהרי מצוות עשה הן נושא של עשיית דברים טובים, שהאדם אוהב את מה שטוב.
אהבת השם כנגד אהבת המצוה
ואם נאמר, לא כן: הרמב״ן אומר שחייבים לאהוב את הקב״ה. החילוק שבין אהבת הקב״ה — שהרי מדברים על אהבת אל, וכמו שמובא ברמב״ם לשון אהבת המצוה — נראה כסתירה בזה. אך אין זו סתירה אמיתית. החילוק יכול להיות רק בשאלה אם אנו עומדים במדרגה המבינה את דעתו של מקום כביכול, או שאיננו מבינים.
אם איננו מבינים, אזי — איה, הם אינם מבינים אותנו — אזי אפשר שהדבר נראה לנו שאינו טוב, ומתוך שאנו בוטחים בקב״ה יש בנו אמונה, ואנו אומרים שהקב״ה אומר שהדבר טוב, ועל כן אני אוהבו משום שהקב״ה אומר שהוא טוב, וכאן נכנס הקב״ה. אבל כאשר אני מבין בעצמי, אפשר שאני אוהב את הדבר עצמו, לפי שאני אוהבו מחמת שהוא טוב לי, אני אוהב את המצוות משום שהן טובות.
ובוודאי אפשר שאף אז אמת הדבר שיש עוד מדרגות של הטבה, עוד מדרגות של טובה, שעל האדם לאהוב את המצוות המסוגלות להתייחד אל הקב״ה. פעמים רבות באים החסידים בטענה כנגד מי שאומר כן ושואלים: האם אתה אוהב את העולם? האם אתה אוהב את הקב״ה? דע לך, שהרי כל העולם כולו הוא מעשה ה׳, ואין בזה חילוק. אי אפשר לאהוב דבר טוב שבעולם בלי לאהוב בתוכו עצמו את האל שציווה בהם. ואין לומר בזה אלא מדרגות.
וזהו שהבעש״ט מלמדנו תמיד, שכאשר אוהב אדם דבר נברא, יעשה ממנו קל וחומר אל הבורא. הרי זו כמין מסתורין: יש כאן קל וחומר, והוא בתוך הדבר עצמו, שהרי הדבר הנברא הוא החיות שבו, המציאות שבו, מקור המציאות שבו. אלא שכוונת הבעש״ט היא — אל תטעה, אל תפריד, אל תאהב את הדבר, אלא עמוד בו במדרגה הגבוהה יותר, לפי שבכל דבר נמצאת באמת המציאות האמיתית שבו, והמקור שבו הוא המציאות האמיתית יותר של כל דבר עצמו.
ועל כל פנים, וזאת גם הוא יודע, על פי חסידות אפשר שהדבר ייקרא אהבה — אבל לא אהבת המצוה, אלא אהבת האלקות שבמצוה, רצון ה׳ שבמצוה. אך יהיה כך או כך, כל אלה אינם אלא מדרגות בתוך אותו דבר עצמו. אהבה פירושה שאני יודע שהדבר טוב, ויראה פירושה שאני ירא מפני דבר שאינו טוב. זהו הפירוש הפשוט, ואני סבור שהדבר מתיישב, שהרי לכן אהבה היא מצות עשה ויראה מצות לא תעשה, וזהו מה שאומר הרמב״ן. ומה שהוא אומר שהוא אהבת אדון ויראת אדון, אין הדבר סותר לזה; ולא זו בלבד שאינו סותר, אלא שאלו הן המדרגות הקדומות שאתה מבקש לבאר.
רחמים אינם חסד ואינם אהבה
ואם כן, יצחק, איני מבין: מה ראו לערב עם זה את מדת הדין ומדת הרחמים? מלבד מה שמדת הרחמים אינה אותו דבר של מדת החסד ומדת האהבה — כפי שכל אחד יודע. הרי רחמים הם תפארת, רחמים הם המדה השלישית. רחמים הם כבר הכרעה מסוימת, והרחמנות היא כבר הכרעה מסוימת שלאחר מדת הדין.
כך אומרים על פי קבלה, אבל אני סבור שאף הפשט כן: רחמנות פירושה שאני מרחם על מישהו, ואף על פי — זהו פירושו של המדרש — ואף על פי שאין הדבר מגיע לו, מכל מקום יש רחמנות. ומה פשרה של הרחמנות? דיברנו בכך פעמים אחדות, שאין זה דבר שלא מדעת, ואין זה סתם רגש, אלא יש בו שכל, והוא בנוי — כמו שהמגיד ממעזריטש מבאר תמיד — שההכרעה בנויה על מדרגה גבוהה יותר, בנויה על דעת. אין זו טעות, ואין הפשט שבלית ברירה חייבים לרחם; אלא נכון הוא לרחם. וכל זה המבנה והמסגרת של הרחמנות הם, שחייבים לרחם אף שאין זה במדת הדין הזאת. וזה הרי אינו אהבה כלל.
מדת הדין היא דבר טוב שחייבים לאהבו
יאמר האומר, שמדת הדין, אותה ‘עלה במחשבה׳ מקורית של מדת הדין, היא הגורמת שיהיו החלקים הרעים שצריך לפרוש מהם? מדוע? אדרבה, ממש להיפך, איני מבין. מדת הדין מורה כיצד צריך להיות. הקב״ה הוא מדת הדין, ואין מדת הדין פירושה שהקב״ה כועס. אין נאמר אפילו מדת הכעס. אמנם לפעמים נאמר שהקב״ה כועס, ויש לבאר זאת, אבל מדת הדין הנאמרת כאן אינה מדת הכעס. מדת הדין מורה על חומרה — תוכל לומר חומרה, או צדק. צריך שיהיו הדברים כפי שראוי שיהיו. וזוהי מדת הדין, והיא דבר טוב, וחייב אדם לאהוב את מדת הדין.
הקב״ה בעצמו נאמר עליו ‘אֹהב צדקה ומשפט׳ (על פי תהלים לג, ה). הקב״ה אוהב את מדת הדין, שנמצא שמדת הדין היא דבר טוב, וחייבים לאהבה. ובלשון אחר, אותו דבר עצמו: כשם שהקב״ה בעצמו אוהב את מדת הדין — והרי זה משל, שאין לקב״ה אהבה, אלא הכוונה שטוב בעיניו מדת הדין — כך אותו דבר, אדם כשהוא נפגש עם מדת הדין של הקב״ה, צריכה היא גם להיות טובה בעיניו, וחייב הוא לאהוב את הקב״ה על אותה הטובה.
וכאן מתהווה החזית: לפעמים יש אדם שאליו פוגעת מדת הדין. הפשט הוא שהקב״ה אמר שזה טוב, שאמת היא שטוב לו שיהיה לו חסרון, שיהיה לו עונש, ולו כואב הדבר. אלא שאם כואב לו, לא מדת הדין היא המכאיבה לו. אדרבה, ככל שאדם מבין שהדבר נכון ושכך ראוי שיבוא, הרי הוא שמח. ולכן מברכים ברכת ‘דיין האמת׳, ואף על סתם צער יש לברך בשמחה ולקבלו בשמחה. ואין הכוונה שהאדם חפץ בכך — אינו מתפלל על זה, והיה רוצה שיהיה טוב לו, שיהיו לו דברים טובים — אבל מדת הדין מצד הקב״ה מורה שהדבר טוב לך.
מדת הדין אינה עונש: ברכת הגומל לחייבים טובות
נאמר מדת הדין — אבל קודם כל, מדת הדין אינה עונש. ונקדים ונבהיר זאת. כאשר מקבלים שכר במדת הדין, כאשר אדם אומר הטוב והמטיב, אין אומרים הגומל לחייבים טובות. יש לדעת שישנה ברכה שבה אומרים ‘הגומל לחייבים טובות׳ (ברכות נד:), ואותה אומרים ארבעה שצריכים להודות — יורדי הים וכיוצא בהם, אותם ארבעה הנזכרים במזמור ‘הודו׳ (תהלים קז) — הם מברכים ‘הגומל לחייבים טובות׳.
ומכאן רואים שאיני ראוי לכך, ואף על פי כן הקב״ה נותן טובה אפילו למי שחייב. ומה פשרו של דבר? פשוט הוא, וכפי שראיתי השבוע מפורש — איני זוכר היכן, ואומר זאת כדי להבהיר — שאירע שאדם היה בצרה וניצל ממנה, והצרה היא מדת הדין. הצרה עצמה מראה שהאדם היה חייב, שהרי לאדם שאינו חייב אין באות צרות כלל.
יכול אדם להיות שמח מאד, ובוודאי שמח אדם שנעשה לו נס, שהיתה צרה וניצל ממנה. אבל יותר מכך צריך אדם לשמוח כאשר אין באה כלל צרה, ומורה הדבר שאפשר שהיא מדת הדין, אפשר שהיא מדת הרחמים, אפשר שהוא הקב״ה… ואפשר שאין אדם יכול לדעת תמיד אם מדת הדין היא או מדת הרחמים, אבל אנו מניחים, וצריך להניח, שכל מעשיו בדין.
שאלה מן הקהל: מדוע מניחים שבדין הוא כאשר בא דבר רע
איני מבין מדוע כשבא דבר רע מניחים מיד שבדין הוא? והרי אני מבין שהקב״ה לעולם אינו כועס. אם כן אין להניח שבדין הוא, אלא יש להניח שבחסד הוא. מדוע לא נניח שבדין הוא? מסתמא על פי רוב, רוב העולם בדין הוא. כלומר, אני יודע שאיני ראוי לכך, אנו יכולים להבין משהו, יש לאדם איזו השגה.
דין עם טוב אינם סתירה
כלומר, יודע אני שראוי אדם להיענש על עבירה אחת. אני יודע, אנו יכולים להבין משהו, יש לאדם איזו השגה כמה שכר ראוי על עבירה אחת. כשבא עונש גדול, מיד אומרים: איני יכול להעלות על דעתי שהוא רשע. אומר לו: ומנין לך מה בא העונש על עבירה אחת? וכן כשבא שכר גדול, כשאדם זוכה פתאום בהגרלה, איני יודע, או שבא לו הצלחה עצומה בעסקיו ועולה הדבר יותר ממה שתכנן — מסתמא עליו להניח כדרך הטבע שעשה משהו טוב. ומנין לך? יש לו השגה בשכר של אמירת אמן אחת, ‘יש מרבה׳? מה רע בזה?
אמת שיש כאן דבר טכני: החסד יכול לבוא יותר שלא בזכות, ואף אותו דבר יכול להיות. אמת שיש אופנים שונים שאף הדין בא שלא בזכות, שהרי ישנם כל אותם ענינים של… ובקיצור, ‘אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא׳ (על פי קהלת ז, כ) ואין דור, והכלל גובר על הפרט, וכל מיני אופנים. אין הדבר מוכרח, יש עוד, אין הדבר מוכרח.
על כל פנים הסדר הרגיל, וזה מה שאני מבקש להבהיר — דין עם טוב אינם סתירה; ולא זו בלבד שדין עם טוב אינם סתירה, אלא שהדין עצמו אינו רע. דין עם דין פירושו שטוב הוא שתהיה מדת הדין. לשם כך נבראה מדת הדין, וחייבים לאהבה. וכאשר מקבל אדם דברים טובים בדין, בוודאי חייב הוא לאהבם. ולפעמים כשהדין אומר לאדם שטוב הוא לו — כן, זה פירוש דין — טוב לך שיארע לך דבר רע. אינך שמח, הדבר רע, אבל הוא טוב. ולכן אומר הוא ברכה, ‘ברוך אתה ה” בשמחה, דיין האמת: טוב הוא לי, שלך אני, הדבר עולה לי, מכאיב לי, אבל טוב הוא לי.
יראה כנגד שנאה
ולהיפך, כאשר אין זה כן — פשוט, שלעתים קרובות מרגיש אדם שהדבר אינו נכון, אינו טוב, ואזי נעשית שנאה. כן, יש להבין את המציאות הזאת: אז יקרא לזה יראה, אבל בעצם שנאה היא, ואזי נעשית תגובת האדם שנאה, לפי שאין זה טוב לו. ישנא את הדבר, ויברח מאותה יראה בשנאה. היראה אפשר שתגובתה שנאה, וצריך הוא לתת אל הלב שכאשר יש לאדם שונא, הרי הוא ירא ממנו ואף שונא אותו.
ולעומת זה יש דבר אחר שיש בו יראה שאין בה שנאה. וצריך הוא להבין מתי יש זה ומתי יש זה.
סיכום: הקשר אינו ברור
מכל מקום, איני רואה היכן הקשר, מדוע מדת הדין נוגעת כלל לנושא היראה. מדת הדין נוגעת בדיוק באותה מידה גם לנושא האהבה. ומדת הדין אפשר לומר שטוב כך, ואת אותו דבר אפשר לומר במדת האהבה. ומדת החסד הרי היא המדה היותר יסודית, תוכל לומר, לפי שכל הדבר הוא למען הטוב, למען החסד, ‘עולם חסד יבנה׳ (תהלים פט, ג).
ובוודאי, מהי מדת הרחמים אם לא מדת החסד? הרי מדת הרחמים אינה מדת החסד. מדת החסד ודאי קודמת למדת הדין, כפי שכל אחד יודע את הסדר, ומדת הרחמים היא שלאחר מדת הדין. ומדת החסד ודאי טובה היא, בלא ספק. ומצד שני, אף מצד החסד יש דברים שחייבים להתיירא מהם, שראוי להתיירא מהם. ובוודאי לא להתיירא משום שהוא רע, אלא אם יאמר שישנה יראה שהיא יותר יראת הכבוד, הכנעה מסוימת שנקראת דרך כלל יראת הרוממות, ההכנעה שיש לאדם לפני דבר הגדול ממנו, כמו שאמרתי.
יש אדם שירא מפני שונא, הרי הוא ירא ושונא. ולעומת זה מפני אב או מלך העומד לצדו, הרי הוא ירא — ירא במובן שיודע שהלה חזק ממנו הרבה, יודע שחייב הוא לכבדו, ואם יעבור ייפגע, יהיו לו צרות, לרבות שמירת פיו, יהיו לו צרות. אבל אין בו שנאה, אדרבה, יש בו הערכה, ומביט למעלה אל הגדלות, וזה אף הוא נקרא יראה. ואפשר שזוהי היראה הרגילה — איני יודע מה נקרא יראת הרע — אפשר שזה הדבר הרגיל שראוי לקרוא לו יראה. וזה בוודאי יכול לבוא אף ממדת החסד, ולא זו בלבד שיכול, אלא שכך הוא הדבר הרגיל. כן, אדם רואה כמה גדול חסד, כמה החסד האנושי, חסד בשר ודם, קטן הוא כלפי חסד השם, כלפי חסד של כל המציאות, ויגיב ביראה, ביראת הרוממות, בהכנעה, ואף בפחד ומורא.
ולכן אין לי כל מושג מדוע הספרים החסידיים אומרים תמיד שחסד ודין הם אותו דבר כאהבה ויראה. נראה לי שאין הדבר קשור כלל. אפשר שעל שניהם יהיה חסד, ועל שניהם יהיה דין, ואין שום שייכות בין שני הדברים. לא כשאתה אומר שהקב״ה, לפי שהוא אוהב אותנו, נותן לנו אהבה, ולפי שאינו אוהב אותנו נותן דין — אף זה אינו אמת. ולא כשאתה אומר שכאשר נותן לנו הקב״ה במדת חסדו צריך להיות אהבה, וכאשר נותן לנו עונש צריך להיות יראה. שני הדברים האלה נראה לנו שאינם נכונים. אפשר שאין זה אלא על פי דרשה — האם הדבר מתיישב?
מי שיתרץ לי את הקושיה, אשמח מאד. קושיה גדולה היא. ואני סבור שיש כאן דבר שאפשר ללמוד ממנו, חזק מאד, ומסתמא יש כאן סודות עמוקים שאפשר ללמוד מכאן, שכן איני מבין.
מהלך הרמב״ם: מאהבה ומיראה
עתה נמשיך הלאה. מה שאני מבקש להגיע אליו, ומה שאני רוצה לדבר עוד דבר, הוא שאנו עמדנו כאן באמצע לימוד הזוהר, ההקדמה, ראשית ה׳פקודין׳, המדברת מזה שיש מצות עשה ומצות לא תעשה הנוגעות לתפארת ולמלכות, הנקראות עצמן מדת אהבה ומדת יראה, מדת זכור ומדת שמור, יום ולילה, וכיוצא בזה. בכל מצוה ומצוה יש בפרטות שני הדברים האלה, ובכללות יש מצות עשה ומצות לא תעשה, שמצות עשה שייכות לזו ומצות לא תעשה שייכות לזו.
ואני מבקש לומר מהלך אחר, שהבחנתי שראוי ללמוד בזה מהלך אחר. המהלך היה כך: כל הזמן למדו את הזוהר על פי הרמב״ן, שלמדו בו על זכור ושמור. ואני הבחנתי שלרמב״ם יש מהלך משלו, שהוא מבאר שמצות עשה שייכות לאהבה ומצות לא תעשה שייכות ליראה. ואפשר שהדבר מתיישב יותר, ואפשר שצריך להרכיב את שני המהלכים. שהרי לפחות לגבי הנושא שאנו שואלים עתה, נראה שהדבר מתיישב אף יותר אם נאמר את מהלכו של הרמב״ם, ונתרץ בזה מעט את הקושיה הקודמת.
ואנו זוכרים שהרמב״ם בהלכות תשובה, ובפירוש המשניות בסנהדרין, ובמקומות רבים — אפשר עוד שני מקומות, איני יודע — מבאר את המדה שבעבורה נקרא אברהם אבינו ‘אוהבי׳ (ישעיה מא, ח). והרמב״ם מבאר ש׳אוהבי׳ פירושו עובד מאהבה. והדבר בנוי על לשון חכמים במקומות רבים, שיש עובד מאהבה, ויש חילוק בין העובד את המקום מאהבה לבין העובד מיראה. וברור בלשון הגמרא במקומות רבים שבהם משתמשים בזה, שאהבה ויראה שם אינן, כמו שאומרים, שאהב יותר את מצוות עשה או שירא יותר ממצוות לא תעשה. אלא מאהבה ומיראה פירושן כאן אותו דבר הנקרא במקומות אחרים לשמה ושלא לשמה.
מאהבה: כפי הדעת, מתוך הכרת הטוב
פירוש, מאהבה היינו מי שיש לו השגה. אהבה היא כפי הדעת. אהבה פירושה מי שיש לו השגה, שהוא מבין. כאברהם אבינו — ומדוע נקרא אברהם אבינו הגדול שבכולם, ‘אברהם אוהבי׳? לפי שלא היה לאברהם אבינו רב, ולא היה לו מי שיאמר לו מה לעשות. והוא התחיל, והקב״ה לא אמר לו איזו מצוה לעשות, ולא הבטיח לו שכר ולא עונש אלא לאחר מכן. ועבד את הקב״ה שלא על מנת לקבל פרס. ומהו שלא על מנת לקבל פרס? מתוך הכרת טובו, מתוך ההכרה של מה שטוב ומה שנכון, עשה מצוות ועשה את מה שצריך לעשות. זה פירושו מאהבה.
מיראה: מיראת שכר ועונש
מיראה פירושו מיראת שכר ועונש. יראה כוללת גם שכר וגם עונש, ואין היראה מן העונש והאהבה מן השכר, כמו שאומרים — אין הדבר מתיישב. יראה פירושה כאשר אין אדם יודע, גוערים בו ואומרים לו, ‘כך צריך אתה לעשות׳. זה נקרא דרך כלל יראה, דרך כלל מחמת העונש, או מחמת שכר ועונש, שהוא אותו דבר. היינו שאני רוצה שיהיה לי טוב ואיני רוצה שיהיה לי רע, ועושה הוא מיראת העונש. זה פירושו מיראה.
הרמב״ם: יראה תלויה במצוות לא תעשה
והנה הדבר המעניין, שהרמב״ם בעצמו אומר אף שהדבר תלוי במצוות עשה ובמצוות לא תעשה. בפירוש המשניות באבות, במקום שבו אמר אנטיגנוס איש סוכו, אמר כך: ‘אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס׳ (אבות א, ג), ומסיים את המשנה ‘ויהי מורא שמים עליכם׳ (אבות א, ג).
ומקשה הרמב״ם, מה ענין ‘ויהי מורא שמים עליכם׳ כאן? היית סבור שתלך מאהבה? מהו ‘אל תסלק׳? ‘שלא תסלק בבת אחת׳ פירוש מאהבה, האם אתה סבור שאתה פטור לגמרי מן היראה? אומר הרמב״ם, לא, אל תניח את היראה. עדיין תלך, עדיין תהיה בך יראה מסוימת. ומדוע? לפי שהיראה היא דבר חשוב כל כך.
ומביא הרמב״ם מדרש או מקור, שאין יודעים אותו כראוי, ומביא שנאמר כך: ‘האוהב לא יחמיץ מצוה, והירא לא יעבור עבירה׳ (פירוש המשניות לרמב״ם אבות א, ג). לשון זה מביא הרמב״ם. וכך הוא אומר, זה פירושו: שאתה צריך גם אהבה שלא להחמיץ מצוות, וגם יראה שלא לעשות עבירות. ועל כן הוא אומר, שהיראה חשובה מאד ובפרט למצוות לא תעשה.
המצוה הראשונה לאדם: עשה ולא תעשה
עתה יש להבין את הדבר מעט יותר טוב. אין לי מהלך ברור, אוכל לומר פירוש מסוים, הארה מסוימת בזה. אני מבקש לומר פשט מעניין מאד שלומדים בפרשת השבוע, ויש לתת אל הלב בזה. ואומר תחילה את הפירוש, את ההארה, שכל מה שאני אומר אינו אלא הארות, לעורר את הלב, לעורר את השכל, לעורר את המעיין.
ידוע, המצוה הראשונה, ‘ויצו ה׳ אלהים על האדם׳ (בראשית ב, טז), הקב״ה ציווה את אדם מצוה. ויש לשאול אם היתה מצות עשה או מצות לא תעשה. מסתמא כל אחד מניח שהיתה מצות לא תעשה, שלא לאכול מעץ הדעת. ולמעשה, המעיין בפסוק רואה שהוא בנוי בבירור, שלשון הכתוב בנוי בבירור על אופן של עשה ולא תעשה. כלומר, הקב״ה אומר לו ‘מכל עץ הגן אכל תאכל׳ (בראשית ב, טז) — מצות עשה, ‘ומפרי העץ אשר בתוך הגן לא תאכלו׳ (על פי בראשית ג, ג) — מצות לא תעשה.
נמצא הפירוש, שגם יש מצות עשה וגם מצות לא תעשה בלשון הציווי לאדם הראשון. אף על פי שדרך כלל לומדים ש׳מכל עץ הגן אכל תאכל׳ הוא רשות, כמו שסבורים ש׳ששת ימים תעבוד׳ (שמות כ, ט) הוא רשות — ואפילו אז אין הדבר ברור כל כך, ואפשר שהוא ‘לאו הבא מכלל עשה׳. אבל מורה הדבר שיש כוונה, לפחות ללשון הכתוב, יש כוונה שאין מתחילים מן הכבל השלילי, אין מתחילים מכבל היראה, אלא מתחילים ממצות העשה, ממה שעושים בפועל, ועשייה זו היא ההגבלה למה שאין עושים.
הנחש והאשה
ועוד הבחנתי, מה אומר הנחש? ‘ויאמר הנחש אל האשה אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן׳ (בראשית ג, א). הנחש פתח מיד בלאו, ‘לא תאכלו מכל עץ הגן׳. ומשיבה לו חוה — מה אומרת חוה? לא, לא כך אמר. היא אומרת לו מיד לא, הקב״ה אמר ‘מפרי עץ הגן נאכל ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו׳ (על פי בראשית ג, ב-ג). ואף שהיא מוסיפה כבר ‘ולא תגעו׳, נראה שהיא הבינה היטב שהנחש ביקש להתחיל ממצות לא תעשה, והאשה אומרת לא, צריך להתחיל ממצות העשה, ולאחר מצות העשה יש גם מצות לא תעשה.
הפלא: האם אפשר מצות לא תעשה לשמה
ואנו לומדים כאן שיש כמין חסרון, שאדם עשוי לרצות לעשות רק מצות עשה ולשכוח את מצות לא תעשה הנוגעת למדת היראה. ואמרנו שיראה פירושה שלא לשמה, שיראה פירושה שכר ועונש. וזה פלא ממש.
יכול אדם להקשות קושיה כזאת, ואני סבור שצריך להקשותה: וכי יש דבר כזה שאי אפשר לעשות מצות לא תעשה לשמה? ומצות לא תעשה צריכה להיות שלא לשמה? כלומר, פעמים רבות אומרים דבר פשוט — ואני סבור שצריך להפסיק מלהתרגל ולומר את הדברים הפשוטים הללו — שמי שהולך רק מאהבה, היינו שעושה לפי שיש לו טעם וחשק בדבר, הנה לפעמים אין לו טעם, יש לו יצר הרע גדול, היינו שאין לו טעם, וזה נקרא מצות לא תעשה, בא אליו נחש ואומר לו, ‘תהיה מצות לא תעשה׳, ואזי אין מועילה לו השגת האהבה הגדולה שלו, ואזי תועיל רק יראת העונש הפשוטה.
וזה עוד דבר ששכיח מאד לאמרו, ספרי מוסר וספרים חסידיים אוהבים לאמרו, שמפרשים כך את המדרש, שהמדרש האחר מורה כדברי חובות הלבבות, שתהא ירא, כדי שכאשר תעשה את המצוה תעשה אותה מאהבה.
שאלה על פשט זה
ואני מוכרח לומר שזה עוד דבר שאיני מבין. איני מבין על מה הדבר מיוסד. וכי זו המציאות, שכך הדבר פועל? איני יודע. איני רואה שדווקא בני אדם שיש להם טעם — וטעם הרי אינו אלא מילה — מי שיש לו השגה אמיתית בטוב, ‘טוב ה” (תהלים לד, ט), ‘טעמו וראו כי טוב ה” (שם), שלו קשה יותר להתגבר על יצר הרע? צריך שיהיה לו קל יותר. ואם תאמר, שבשעת יצר הרע אינו שוכח, שבשעת יצר הרע אין שוכחים את העונש — איני יודע איזה חילוק הדבר עושה.
ומה שאני יכול להבין הוא דבר יסודי יותר, שיש מין אדם כזה, אפשר בני אדם רבים שאינם במדרגה, או שאינו מבין כלל את הטובה. אם את העונש הוא מבין, כן, יראת עונש. זהו פירוש יראת העונש. יראת העונש נאמרה למי שאינו מבין, כאב האומר לבנו, אל תלך לרחוב, אתן לך סטירה. הטעם האמיתי שלא לצאת לרחוב אינו משום הסטירה, אבל הילד אינו מבין זאת, ואומרים לו, פחד מסטירת האב. וכן אמרתי, בוא פנימה ללמוד, אף שהלימוד טוב יותר מאותו ילד. את זה אני מבין. אבל כך איני מבין.
ומה זה שייך דווקא למצוות לא תעשה? אותה אמת עצמה שייכת אף למצוות עשה. מצות עשה אף היא כן: מי שאינו מבין הרי אינו במדרגת מצות עשה, אינו במדרגה, וצריך אף הוא יראת עונש. וכן אם אני מבין, אני עומד בלשמה. מדוע דווקא במצות לא תעשה שייכת יותר יראה מאשר במצות עשה? מלבד מה שיאמרו שמצות לא תעשה היא דרך כלל במקום שיש פיתוי. איני יודע, אפשר שיש יצר הרע אף שלא במצות לא תעשה, אלא שבמצות לא תעשה שכיחים יצרי הרע. כל הדבר הזה אני מבין כיצד מתיישבים שני הדברים.
חידוש נועז: לאמיתו של דבר אין רע כלל
אלא אם נאמר חידוש גדול, ואני סבור שאפשר לחשוב חידוש כזה, המיוסד על מה שרמזתי עתה בפרשת עץ הדעת: שלעולם, לאמיתו של דבר, אין דבר כזה רע. עץ הדעת טוב ורע סיפר לאדם שיש טוב ורע, ומה סבר קודם לכן? שאין דבר כזה רע. שהרי נאמר ‘טוב מאד׳ (בראשית א, לא), ודרשו ‘טוב מות׳, ‘טוב רע׳. אין דבר כזה רע. ועל כן, לאמיתו של דבר, המבין נכון את העולם, מבין שאת כל העולם עשה הקב״ה בטובו, ‘בטובו הגדול… לא יחסר לנו ואל יחסר לנו… לעולם ועד׳, ‘הוא טוב והוא מטיב… והוא ייטיב׳. כל העולם טוב הוא.
אילו היה העולם מתוקן
ואילו היה העולם מתוקן, לא היה דבר כזה מצות לא תעשה, לא היו דברים רעים. ואם תקשה, כיצד יכול היות שקודם החטא כבר היתה מצות לא תעשה? התשובה, שצריך היה להבין שבעיקרה מצות עשה היא, ‘מכל עץ הגן אכל תאכל׳.
ויש דרושים נועזים כאלה שאומרים, שאילו היה אדם עושה עתה, מקיים ‘מכל עץ הגן אכל תאכל׳, לא היתה עוד שאלה מעץ הדעת. וכיצד יכול היות? הרי נאמר בפסוק ‘ומפרי העץ אשר בתוך הגן׳. ויש להבין, במה נשתנה אותו עץ? מה החילוק? אפשר שיש בזה איזה מהיכי תיתי: שכאשר מקיימים את ששת הימים בתאוה כראוי, נעשית ממילא השבת, ‘וביום השביעי תשבות׳ (שמות כג, יב), ואין זה חיוב, ואין צריך לירא, כמו שאומרים הספרים החסידיים — אדם החי שבוע כראוי, שומר ממילא שבת. לא שצריך להפחיד ‘מחלליה מות יומת׳ (שמות לא, יד), אין זו שבת של ‘מחלליה מות יומת׳, אלא שבת של ‘וביום השביעי תשבות׳, מתוך טעם, מתוך מנוחה. אך אם אתה מתחיל ממצות לא תעשה, אזי אתה נשאר תמיד שם.
ההתרה: מצות לא תעשה שייכת למדת היראה
אפשר שמה שאומרים שמצות לא תעשה שייכת למדת היראה, פירושו שלעומק הדבר, אילו היה העולם מתוקן, אילו לא אכל אדם הראשון מעץ הדעת — מובן שהיה צריך לאכול, ולא היה הדבר נוגע בו. אבל כשהוא מבין נכון, שמצד ההסתכלות של לשמה, מצד ההסתכלות של אהבה, שהיא באמת הסתכלות כמו לפני החטא, ההסתכלות האמיתית של מהות העולם, אזי באמת אין איסור של מצות לא תעשה. מותר לעשות כביכול, כמו שלעתיד לבוא חזר להיתרו וכדומה. אין מצות לא תעשה, אין דברים רעים בעולם.
ונמצא ממילא, שמי שיהיה דבוק כולו רק במדת האהבה ובטובה, אפשר שממילא לא יעשה מצות לא תעשה, אבל מציאות של מצות לא תעשה, הנאמרת על מציאות שאיננה, כך לא תהיה.
ומדוע אומר הרמב״ם, ומביא את המדרש ההוא, הרמב״ם מצטט, שלמצוות לא תעשה צריך דווקא את ה׳ושמרתם׳, את ה׳שמור׳, את יראת העונש, לפי שאין טעם אחר? באמת, מצד הטוב אין זה מפריע, מצד הטוב אין מצוות לא תעשה מפריעות. אלא מצד יראת העונש, לפי שיראת העונש אומרת שהעולם, אפשר שכל העולם, עדיין במדרגת שלא לשמה, ואזי צריך לעשות מתוך יראת העונש.
אל יאמר אדם אי אפשר: מציאות מצוות לא תעשה
ואפשר שאף לגבי אותו צד ברמב״ם, בענין ‘אל יאמר אדם אי אפשר לי בבשר חזיר׳ (ספרא קדושים), אפשר שיש מצוות לא תעשה מסוימות, ואפשר שלא הכל שווה. שמה שאנו מדברים כאן במצוות לא תעשה, היינו אותן שאין מבינים, שהן פחות מובנות. ואפשר שיש מצוות לא תעשה שאסור לעשותן לשמה, לפי שלעשותן לשמה פירושו לומר שהוא אמת.
כמו שאני מבאר על פי חסידות, ואפשר שמרומז אף ברמב״ם, ‘אל יאמר אדם אי אפשר לי בבשר חזיר׳. מדוע נאמר ‘אל יאמר אדם אי אפשר לי בבשר חזיר׳? לפי שהקב״ה עשה אף את בשר החזיר, ולעתיד לבוא בשר חזיר נטהר. מי שאומר ‘אי אפשר׳, הרי הוא אומר כנגד מעשה השם. במעשה בראשית נאמר ‘וירא אלהים כי טוב׳ (בראשית א), ואף על החזיר. אין אדם רשאי לאכול היום חזיר, איננו יכולים היום לאכול חזיר כראוי, מכל טעם שיהיה, מחמת הנפילה, מחמת החטא, מחמת האראפגעפאלנקייט — ירידת העולם ממדרגתו. אבל אסור להתעלם מן הטוב שבו באמת, אלא שאסור לעשותו כראוי.
יש דברים שצריך לעשות כל דבר לפי מה שהוא באמת. מצוה שהיא אמיתית, שבאה לפי שכך היא העולם במקורה, שהיא טובה, צריך לעשותה בשמחה, לעשותה מאהבה. אבל שלא לעשות עבירה, שהטעם שהדבר הוא עבירה אינו אלא משום שנפל העולם, אינו אלא משום שיש בחינת שלא לשמה בעולם — זו מציאות, שלאחר החטא, בעולם העשייה, אסור לעשות מאהבה. צריך לעשותה מתוך יראה. ומדוע צריך לעשותה מתוך יראה? לפי שההבנה האמיתית אומרת שאין זה דבר, אין זו בעיה על פי אהבה, אלא בעיה על פי יראה בלבד.
מי שאוהב את המלך: סברת יראה מתוך אהבה
ואם כן, יש לתרץ אף זאת: שמי שאוהב את המלך, אף הוא אינו עוזב, אינו הולך. מדוע אומר הרמב״ם שמי שאוהב את המלך עושה מצוות שהמלך אוהב? אפשר לומר בדיוק כך את הסברא, שמי שאוהב את המלך אינו עושה דברים שהמלך אינו אוהב. והרי זו כמין יראה מתוך אהבה, ואפילו אהבה גמורה.
והתירוץ הוא לא: לפי שמי שאוהב את המלך באמת, מבין שאין דברים שהמלך אינו אוהב. המלך אוהב הכל. אם כן, כך ינהג. ושם במקום שהוא בעולם הזה, במקום שחסרה בו יראת העונש, על זה אומרים שצריך להוסיף את מדת היראה, צריך להוסיף אף את מדת הדין. לא את מדת הדין ממש, לפי שאין יודעים אם זו מדת הדין, אבל את מדת היראה, יראת העונש.
זה מה שאני יכול להבין, אבל כל אלה דברים שצריך להתעמק בהם הרבה אם הם נכונים, וזה הדבר לשיעור של היום.
תמלול מלא 📝
מדת הדין און מדת הרחמים, אהבה און יראה — צו זענען זיי די זעלבע נושא
הקדמה: ערב שבת בראשית און די מדת הדין
מורי ורבותי, ס׳איז היינט ערב שבת בראשית. “בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ” (בראשית א, א), און שפעטער שטייט “ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים” (בראשית ב, ד). יעדער ווייסט וואס רש״י זאגט, אז דער אייבערשטער האט געוואלט מאכן די וועלט במדת הדין — עלה במחשבה לבראו במדת הדין (רש״י בראשית א, א) — און שפעטער שיתף עמו מדת הרחמים.
געווענליך לערנט מען אונז — מיר האבן דערפון גערעדט אין די צייט פון ראש השנה — אז מדת הדין איז די מדה וואס ביי אונז רופט זיך מדת היראה. דאס הייסט, ווען דער אייבערשטער פירט זיך אין זיינע פעולות בדרך של דין, דעמאלטס האט א מענטש א מורא, א פחד. און ווען דער אייבערשטער פירט זיך מיט מדת הרחמים, האבן מענטשן מער אן אהבה.
אין חסידישע ספרים איז דער סטייל, ווען ס׳קומט דער מושג מדת הדין און מדת הרחמים, אז זיי טייטשן עס איבער: מצד דער אייבערשטער הייסט עס מדת הדין און מדת הרחמים, אדער חסד און גבורה אין לשון הקבלה, און מצדנו הייסט עס די מדות פון אהבה ויראה.
די קשיא: אהבה ויראה איז נישט די זעלבע נושא פון דין ורחמים
מ׳דארף זיך אבער מתעמק זיין און פרעגן א שאלה, ווייל די קאנעקשאן פון די צוויי זאכן איז נישט אינגאנצן קלאר. די נושא פון דין און רחמים איז נישט די זעלבע נושא פון אהבה ויראה. ווייל ס׳איז דא אסאך אנדערע מדרגות און מבנים אין די מושגים פון אהבה ויראה.
וואס מיינט אהבה ווערסעס יראה
יעדער ווייסט אז ס׳איז דא אהבה עליונה און אהבה תחתונה, יראה עליונה און יראה תחתונה — יראת הרוממות ווערסעס יראת העונש, און אזוי ווייטער. אבער אין דעם נארמאלן “דיפאלט” וועג וואס מ׳טראכט פון אהבה ויראה: אהבה איז א פאזיטיווע עמאושן, אהבה הייסט אז איך האלט אז עפעס איז גוט. יראה הייסט אז איך האב מורא פון עפעס וואס איז שלעכט.
מ׳קען דאך נישט זאגן יראה כלפי דעם אייבערשטן, אז מ׳האט מורא פון אים ווייל ער איז שלעכט. נאר מ׳האט מורא פון שלעכטע תוצאות, פון שלעכטע מעשים — פון דעם מעשה איז יראת חטא, נישט יראת השם; יראת השם איז אן אנדערע זאך. און די פעולה וואס דער אייבערשטער קען מעניש זיין רופט מען יראת העונש (הגם ס׳איז נישט קלאר, ווייל דער אייבערשטער איז נישט מעניש). על כל פנים, יראה איז א פחד פון א שלעכטע זאך. אהבה האט מיט וואס איז גוט, און יראה האט מיט וואס איז שלעכט.
דער רמב״ן אויף מצוות עשה ולא תעשה
אזוי ווי מיר האבן געלערנט, האט דער רמב״ן מסביר געווען אז מצוות עשה האט צוטון מיט אהבה: איך וויל וואס איז גוט פאר די אדון, פאר די מלך, דאס הייסט וואס איז אמת׳דיג גוט.
מענטשן זענען אסאך מאל צעמישט — מ׳זאגט “מצוות” מיינט כאילו מ׳דארף פאלגן ווייל מ׳האט געהייסן. קען זיין אז מ׳דארף פאלגן ווייל דער אייבערשטער האט געהייסן, אבער דאס וואס ער האט געהייסן איז נאר א וועג פון ווייזן אז ס׳איז גוט. צו ס׳איז גוט ווייל ער האט געהייסן, צו ס׳איז שוין גוט פאר ער האט געהייסן — ווייס איך נישט. אבער לכל הדעות, אפילו ווען א מענטש פארשטייט נישט און ער טוט נאר ווייל ס׳איז א מצוה, ווייסט ער אז דער אייבערשטער איז די מציאות האמיתית, דער יודע האמיתי פון די גאנצע בריאה, און ער ווייסט אז די מצוות זענען גוט. דאס רופט דער רמב״ן מדת אהבה.
אהבת השם ווערסעס אהבת המצוה
ווען דער רמב״ן זאגט אז מצוות עשה איז מיט מדת האהבה, ווייל איינער וואס האט ליב דעם אדון טוט וואס דער אדון האט ליב — איז עס נישט אנדערש ווי צו זאגן אז מצוות עשה מיינט איך טו זאכן וואס איך האלט אז זיי זענען גוט, און איך טו עס בתוך אהבה.
די חלוקה צווישן ליב האבן דעם אייבערשטן (אהבת השם) און אהבת המצוה — וואס שטייט אין רמב״ם — איז כאילו א סתירה, אבער ס׳איז נישט קיין אמת׳דיגע סתירה. דער חילוק קען נאר זיין צו אונז האלטן ביי די מדרגה צו פארשטיין דעתו של מקום כביכול, אדער נישט. אויב אונז פארשטייען נישט, דעמאלטס זעט עס אונז אויס נישט גוט; האט מען אבער אן אמונה און מ׳טראסט דעם אייבערשטן, אז ער זאגט אז ס׳איז גוט, האב איך עס ליב ווייל דער אייבערשטער זאגט אז ס׳איז גוט — דא קומט אריין דער אייבערשטער. אבער ווען איך פארשטיי אליין, קען זיין אז איך האב ליב די זאך אליין, ווייל ס׳איז גוט פאר מיר.
אוודאי קען זיין אז אפילו דעמאלטס איז דא נאך מדרגות פון טובה וואס מ׳דארף ליב האבן אין די מצוות, וואס קענען זיך מתייחד זיין צום אייבערשטן. אסאך מאל האבן די חסידים א טענה: האסט ליב די וועלט? די גאנצע וועלט איז דאך מעשה ה׳, ס׳איז נישט מעגליך ליב צו האבן א דבר טוב שבעולם אן ליב צו האבן בתוך זה אליין האל שצוה בהם. מ׳קען אין דעם נאר זאגן מדרגות.
דאס איז וואס דער בעל שם טוב לערנט אלעמאל אויס: ווען מ׳האט ליב א דבר נברא, זאל מען מאכן א קל וחומר צו די בורא, ווייל די חיות שבו, די מקור המציאות, איז די מער אמת׳דיגע מציאות פון יעדע זאך אליין. דער בעל שם טוב מיינט אבער: דו זאלסט נישט מאכן דעם טעות, נישט מפריד זיין, נישט ליב האבן די דבר אליין, נאר אין דעם העכערן מדרגה.
על פי חסידות קען דאס הייסן ליב האבן נישט די מצוה, נאר די אלקות שבמצוה, דער רצון ה׳ שבמצוה. אבער דאס אלעס איז מדרגות בתוך די זעלבע זאך. אהבה מיינט איך ווייס אז ס׳איז גוט, יראה מיינט איך האב מורא פון עפעס וואס איז נישט גוט. דאס איז די פשוט׳ע טייטש, און דערפאר איז אהבה מצות עשה און יראה מצות לא תעשה, אזוי ווי דער רמב״ן זאגט. דאס וואס ער זאגט אהבת אדון, יראת אדון, שטערט נישט — נאר ס׳איז די פריערדיגע מדרגות וואס מ׳וויל מסביר זיין.
רחמים איז נישט חסד און נישט אהבה
איז אויב אזוי פארשטיי איך נישט: וואס האט דאס איינגעלייגט מיט מדת הדין און מדת הרחמים? חוץ פון דעם וואס מדת הרחמים איז בכלל נישט די זעלבע זאך ווי מדת החסד און מדת אהבה. רחמים איז תפארת, די דריטע מדה. רחמנות איז שוין א געוויסע הכרעה נאך די מדת הדין.
אזוי זאגט מען על פי קבלה, און אויך דער פשט איז אזוי: רחמנות מיינט איך האב רחמנות אויף איינעם, הגם — אזוי איז די טייטש פון די מדרש — הגם ס׳קומט זיך אים נישט. ס׳איז נישט קיין סתם געפיל אן א שכל; אזוי ווי דער מעזריטשער מגיד איז אלעמאל מסביר, די הכרעה איז געבויט אויף א העכערע מדריגה, אויף א דעת. ס׳איז נישט אז בלית ברירה דארף מען רחמנות האבן, נאר ס׳איז ריכטיג רחמנות האבן. די סטרוקטור פון רחמנות איז, אז מ׳דארף רחמנות האבן הגם אז ס׳איז נישט במדת הדין הזאת. און דאס איז בכלל נישט קיין אהבה.
מדת הדין איז א גוטע זאך וואס מ׳דארף ליב האבן
איינער וועט זאגן אז די אריגינעלע עלה במחשבה פון מדת הדין איז גורם אז ס׳זאל זיין חלקים רעים וואס מ׳דארף אוועקגיין פון זיי? פונקט פארקערט, איך פארשטיי נישט. מדת הדין טייטשט וויאזוי ס׳דארף זיין. מדת הדין מיינט נישט אז דער אייבערשטער איז ברוגז — ס׳שטייט נישט אפילו מדת הכעס. אמאל שטייט אז דער אייבערשטער איז כועס, דארף מען עס מסביר זיין, אבער מדת הדין וואס ס׳שטייט דא איז נישט מדת הכעס. מדת הדין מיינט שטרענגקייט, גערעכטיגקייט, אז זאכן זאלן זיין אזוי ווי ס׳דארף זיין. דאס איז א גוטע זאך, און א מענטש דארף עס ליב האבן.
דער אייבערשטער אליין שטייט אוהב צדק, אוהב משפט (תהלים לג, ה) — דער אייבערשטער האט ליב די מדת הדין. דאס מיינט צו זאגן ס׳איז טוב בעיניו מדת הדין. און די זעלבע זאך: א מענטש, ווען ער באגעגנט זיך מיט די מדת הדין פון דעם אייבערשטן, דארף אויך ליב האבן דעם אייבערשטן פאר די גוטסקייט.
אמאל איז דא א מענטש וואס צו אים טוט פוגע זיין מדת הדין. דער אייבערשטער זאגט אז ס׳איז אמת גוט אז ער זאל האבן עפעס א חסרון, עפעס אן עונש, און צו אים טוט עס וויי. אבער ס׳איז נישט די מדת הדין וואס טוט אים וויי. פארקערט, וויפיל א מענטש פארשטייט אז ס׳איז ריכטיג, אז ס׳קומט אים אזוי, איז ער העפי. פארדעם זאגט מען א ברכה דיין האמת, און מ׳דארף מקבל זיין בשמחה. ס׳מיינט נישט אז א מענטש וויל דאס — ער וואלט געוואלט אז ס׳זאל זיין גוט פאר אים — אבער די מדת הדין פאר דעם אייבערשטן מיינט אז ס׳איז גוט פאר דיר.
מדת הדין מיינט נישט עונש: די ברכה הגומל לחייבים טובות
קודם כל, מדת הדין מיינט נישט עונש. ווען א מענטש באקומט שכר, טובה, זאגט מען הטוב והמטיב, נישט הגומל לחייבים טובות. ס׳איז דא א ברכה הגומל לחייבים טובות (ברכות נד:) וואס מ׳זאגט אויף די ד׳ יורדי ים, די וואס זענען צריכים להודות, די פיר מענטשן וואס שטייען אין מזמור הודו (תהלים קז).
דעמאלטס זעט מען אז “איך קום זיך מיר נישט”, אבער דער אייבערשטער געבט אפילו ווער ס׳איז חייב א טובה. די פשט פון דעם איז פשוט, אזוי ווי איך האב די וואך געזען מפורש: ווען א מענטש איז געווען אין א צרה און ער איז ניצול געווארן — די צרה איז די מדת הדין, און זי ווייזט אז דער מענטש איז געווען חייב. א מענטש וואס איז נישט חייב, קומט בכלל נישט אין קיין צרות.
א מענטש איז אוודאי העפי אז ס׳איז געשען א נס און ער איז ניצול געווארן, אבער נאך מער העפי דארף ער זיין ווען ס׳געשעט בכלל נישט קיין צרה. אפשר קען א מענטש נישט אלעמאל וויסן צו ס׳איז מידת הדין צו מידת הרחמים, אבער אונז דארפן אננעמען אז כל מעשיו זענען בדין.
שאלה פון די פלאר: פארוואס נעמט מען אן בדין ביי א שלעכטע זאך
[שאלה:] פארוואס ווען ס׳קומט א שלעכטע זאך נעמט מען מיטאמאל אן אז ס׳איז בדין? דער אייבערשטער ווערט דאך קיינמאל נישט ברוגז — דארף מען נישט אננעמען אז ס׳איז בחסד?
[תשובה:] פארוואס זאל מען נישט אננעמען אז ס׳איז בדין? על פי רוב איז די רוב וועלט בדין. איך ווייס אז ס׳קומט זיך מיר נישט — א מענטש האט עפעס א השגה.
דין מיט טוב איז נישט קיין סתירה
איך ווייס אז ס׳קומט זיך מיט איין עבירה; א מענטש האט עפעס א השגה וויפיל שכר ס׳קומט זיך פאר איין עבירה. ווען ס׳קומט א גרויסע עונש, זאגט מען “איך קען זיך נישט פארשטעלן אז איך בין א רשע” — אבער ווייסטו וואס דא קומט די עונש אויף איין עבירה? און ווען ס׳קומט א גרויסע שכר, ווען א מענטש געווינט די לאטערי אדער האט א הצלחה עצומה אין זיין ביזנעס, דארף ער מסתמא אננעמען אז ער האט עפעס גוט געטון — ווייסטו די שכר פון איינמאל זאגן “אמן יהא שמיה רבה”?
אמת, ס׳איז דא א טעקניקל זאך: חסד קען זיין מער שלא בזכות, און אזוי אויך קען דין זיין שלא בזכות, מחמת די ענינים פון “צדיק ורע לו” און די כללות וואס גוברט אויף די פרט, און אלע מיני אופנים. ס׳איז נישט מוכרח.
אבער די נארמאלע סדר: דין מיט טוב זענען נישט קיין סתירה. דין מיינט אז ס׳איז טוב אז ס׳זאל זיין א מידת הדין, דערפאר דארף מען עס ליב האבן. און ווען א מענטש באקומט גוטע זאכן מיט דין, זיכער דארף ער עס ליב האבן. אמאל זאגט די דין אז ס׳איז גוט פאר דיר צו האבן א שלעכטע זאך — נישט העפי, ס׳איז שלעכט, אבער ס׳איז גוט. פארדעם זאגט ער א ברכה בשמחה, דיין אמת: ס׳קאסט מיר, ס׳טוט מיר וויי, אבער ס׳איז גוט פאר מיר.
יראה ווערסעס שנאה
אסאך מאל איז דער ווייטאג פון א מענטש וואס ער פילט אז ס׳איז נישט ריכטיג, נישט גוט, און דעמאלטס ווערט שנאה. מ׳וועט עס רופן יראה, אבער בעצם איז עס שנאה — ער האט עס פיינט, ער וויל אוועקלויפן פון דעם. ווען א מענטש האט א שונא האט ער מורא פון אים און אויך פיינט אים.
אבער ס׳איז דא אן אנדערע יראה וואס האט נישט אין זיך קיין שנאה, און מ׳דארף פארשטיין ווען איז דא דאס און ווען איז דא יענץ.
צוזאמפאסן: די קאנעקשאן איז נישט קלאר
אין קיין קעיס זע איך נישט פארוואס מדת הדין האט בכלל צו טון מיט די נושא פון יראה. מדת הדין האט פונקט אזוי פיל צו טון מיט אהבה, ווייל מ׳קען זאגן אז מדת הדין איז גוט אזוי. מדת החסד איז דאך נאך מער יסודות, ווייל די גאנצע זאך איז למען הטוב, עולם חסד יבנה (תהלים פט, ג).
מדת הרחמים איז נישט מדת החסד. מדת החסד איז זיכער פאר מדת הדין — יעדער ווייסט דעם סדר, מדת הרחמים איז נאך מדת הדין — און מדת החסד איז אוודאי גוט. מצד שני האט אויך מדת החסד אין זיך זאכן וואס מ׳דארף מורא האבן. נישט מורא ווייל ס׳איז שלעכט, נאר יראה וואס איז יראת הכבוד, א הכנעה וואס א מענטש האט פאר א גרעסערע זאך פון אים, יראת הרוממות.
ס׳איז דא א מענטש וואס האט מורא פון א שונא — האט ער מורא מיט שנאה. און פאר א טאטע אדער א מלך וואס איז אויף זיין זייט, האט ער מורא אין דעם סענס אז ער ווייסט אז יענער איז אסאך שטערקער, ער דארף אים רעספעקטן, און אויב ער וועט עובר זיין וועט ער האבן צרות, כולל שמירת פיו. אבער ער האט נישט קיין שנאה — פארקערט, ער האט א הערכה, ער קוקט ארויף אויף די גרויסקייט. אויך דאס רופט זיך יראה, און אפשר איז דאס די נארמאלע יראה. דאס קען אוודאי קומען פון מדת החסד: א מענטש זעט ווי גרויס דער חסד השם איז, ווי קליין דער חסד פון בשר ודם איז כלפי דעם, און ער ריעקט מיט יראת הרוממות, מיט הכנעה, מיט פחד.
סאו איך האב נישט קיין אנונג פארוואס די חסידישע ספרים האלטן אין איין זאגן אז חסד און דין איז די זעלבע זאך ווי אהבה און יראה. מיר זעט אויס אז עס איז לא קשור בכלל: אויף ביידע קען זיין חסד, אויף ביידע קען זיין דין. נישט אז ווען דער אייבערשטער געבט אונז במדת חסדו דארף מען האבן אהבה, און ווען ער געבט אונז עונש דארף מען האבן יראה — ביידע זעען נישט אויס ריכטיג. אפשר איז עס נאר על פי דרשה?
אויב איינער קען מיר פארענטפערן די קשיא, וועל איך זיין זייער העפי. די קשיא איז א גרויסע, און מסתמא זענען דא סודות עמוקים וואס מ׳קען אויספיגערן פון דא.
דער רמב״ם׳ס מהלך: מאהבה און מיראה
יעצט וועלן מיר גיין ווייטער. אונז האבן געהאלטן אינמיטן לערנען די זוהר, די הקדמה פון די פקודים, וואס רעדט אז ס׳איז דא מצות עשה און מצות לא תעשה וואס האבן צו טון מיט תפארת און מלכות, וואס הייסן מדת אהבה, מדת יראה, מדת זכור, מדת שמור, מדת יום, מדת לילה. אין יעדע מצוה איז דא בפרטיות די צוויי זאכן, און בכלליות באלאנגען מצות עשה צו דעם און מצות לא תעשה צו דעם.
איך וויל זאגן אן אנדערע מהלך. מיר האבן א גאנצע צייט געלערנט די זוהר געבויט אויף דעם רמב״ן אויף זכור ושמור. האב איך באמערקט אז דער רמב״ם האט זיין אייגענע מהלך, אז מצות עשה האט מיט אהבה און מצות לא תעשה האט מיט יראה. אפשר דארף מען מרכיב זיין די צוויי מהלכים, ווייל לגבי אונזער נושא זעט אויס אז עס שטימט בעסער אויב מ׳וועט זאגן דעם רמב״ם׳ס מהלך, און מיר וועלן אביסל פארענטפערן די פריערדיגע קשיא.
דער רמב״ם, אין הלכות תשובה, אין פירוש המשניות אין סנהדרין, און נאך אסאך פלעצער, איז מסביר פארוואס אברהם אבינו ווערט געהייסן “אוהבי” (ישעיה מא, ח): “אוהבי” מיינט א עובד מאהבה. דאס איז געבויט אויף די לשון פון חכמים, אז ס׳איז דא א חילוק צו מ׳איז עובד את המקום מאהבה אדער מיראה. און ס׳איז קלאר אין די לשון פון די גמרא אז אהבה און יראה מיינט דארט נישט ווי מ׳זאגט — צו ער האט מער ליב געהאט מצוות עשה אדער מער מורא געהאט פון מצוות לא תעשה — נאר מאהבה און מיראה מיינט דא די זעלבע זאך וואס ווערט אין אנדערע פלעצער גערופן לשמה און שלא לשמה.
מאהבה: כפי הדעת, מתוך הכרת הטוב
מאהבה איז די טייטש איינער וואס האט א השגה, ער פארשטייט. אהבה איז כפי הדעת. פארוואס ווערט אברהם אבינו געהייסן די גרעסטע, “אברהם אוהבי”? ווייל אברהם אבינו האט נישט געהאט קיין רבי, נישט געהאט קיינער וואס זאל אים זאגן וואס צו טון. דער אייבערשטער האט אים נישט געזאגט וועלכע מצוה צו טון, האט אים נישט צוגעזאגט קיין שכר אדער עונש — נאר שפעטער. האט ער געדינט דעם אייבערשטן שלא על מנת לקבל פרס, מתוך הכרת טובו, מתוך די הכרה פון וואס איז גוט און וואס איז ריכטיג. דאס איז די טייטש מאהבה.
מיראה: מיראת שכר ועונש
מיראה איז די טייטש מיראת שכר ועונש — סיי שכר און סיי עונש. ס׳איז נישט אז יראה איז פון די עונש און אהבה פון די שכר; דאס שטימט נישט. יראה מיינט ווען א מענטש ווייסט נישט, מ׳שרייט אים אן, מ׳זאגט אים “דו דארפסט אזוי טון”. דאס הייסט איך וויל ס׳זאל מיר גיין גוט און נישט שלעכט, טוט ער מיראת עונש.
דער רמב״ם: יראה איז תלוי אין מצוות לא תעשה
די אינטערעסאנטע זאך איז אז דער רמב״ם אליין זאגט אויך אז דאס איז תלוי אין מצות עשה און מצות לא תעשה. אין פירוש המשניות אין אבות, ווי אנטיגנוס איש סוכו האט געזאגט “אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס” (אבות א, ג), און ער פירט אויס “ויהי מורא שמים עליכם” (אבות א, ג) —
פרעגט דער רמב״ם, וואס קומט דא אריין “ויהי מורא שמים עליכם”? וואלסטו געמיינט אז דו גייסט אינגאנצן טון מאהבה און ביסט פטור פון יראה? זאגט דער רמב״ם ניין — “שלא תסלק בבת אחת”, דו זאלסט נישט אפלאזן די יראה, נאר נאך אלץ האבן א געוויסע יראה, ווייל די יראה איז אזא וויכטיגע זאך.
ער ברענגט א מקור: “האוהב לא יחמיץ מצוה והירא לא יעבור עבירה” (פירוש המשניות לרמב״ם אבות א, ג). דו דארפסט האבן סיי אהבה נישט צו אויפלאזן קיין מצוות, און סיי יראה נישט צו טון קיין עבירות. דערפאר זאגט ער אז יראה איז זייער וויכטיג בפרט פאר מצוות לא תעשה.
די ערשטע מצוה ביי אדם: עשה און לא תעשה
מ׳דארף דאס פארשטיין אביסל בעסער. איך האב נישט קיין קלארע מהלך, נאר א געוויסע הארה, לעורר את הלב, לעורר את השכל.
ידוע, די ערשטע מצוה, “ויצו ה׳ אלקים על האדם” (בראשית ב, טז), דער אייבערשטער האט געהייסן אדם א מצוה. דארף מען פרעגן צו ס׳איז געווען א מצות עשה אדער א מצות לא תעשה. מסתמא נעמט יעדער אן אז ס׳איז געווען א מצות לא תעשה, נישט עסן פון עץ הדעת. אבער ווער ס׳קוקט אריין אין דעם פסוק זעט אז דער לשון הפסוק איז זייער קלאר געבויט אויף אן אופן פון עשה ולא תעשה: “מכל עץ הגן אכל תאכל” (בראשית ב, טז) — מצות עשה, “ומפרי העץ אשר בתוך הגן לא תאכל” (בראשית ג, ג) — מצות לא תעשה.
הגם געווענליך לערנט מען אז “מכל עץ הגן אכל תאכל” איז א רשות, אזוי ווי מ׳טראכט “ששת ימים תעבוד” (שמות כ, ט) איז א רשות — אפילו דעמאלטס איז נישט אזוי קלאר. ס׳דערט זיך אז ס׳איז דא א כוונה, לפחות ללשון הכתוב, אז מ׳הייבט נישט אן מיט די נעגאטיווע כבל, מיט די יראה, נאר מ׳הייבט אן מיט די מצות עשה וואס מ׳טוט יא, און ערשט דערנאך איז דא א הגבלה פון וואס מ׳טוט נישט.
דער נחש און די אשה
וואס זאגט דער נחש? “ויאמר הנחש אל האשה אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן” (בראשית ג, א). דער נחש האט גלייך אנגעהויבן מיט די “לא”. ענטפערט אים חוה: “מפרי עץ הגן נאכל, ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו” (בראשית ג, ב-ג). זי לייגט שוין צו “ולא תגעו”, אבער זי האט זייער גוט פארשטאנען אז דער נחש האט געוואלט אנהייבן פון די מצות לא תעשה, און זי זאגט ניין: מ׳דארף אנהייבן פון די מצות עשה, און ערשט נאכדעם איז דא אויך מצות לא תעשה.
דער פלא: צו ס׳איז מעגליך מצות לא תעשה לשמה
אונז לערנען דא אז ס׳איז דא אזוי ווי א חסרון, אז א מענטש קען ווילן טון נאר מצות עשה און פארגעסן פון די מצות לא תעשה וואס האט מיט מדת היראה. און מיר האבן געזאגט אז יראה איז דער טייטש שלא לשמה, שכר ועונש. און דאס איז א שטיקל פלא.
מ׳דארף פרעגן: איז דא אזא זאך אז ס׳איז נישט מעגליך צו טון מצות לא תעשה לשמה, און מצות לא תעשה דארף זיין שלא לשמה? אסאך מאל זאגט מען א פשוט׳ע זאך — און איך מיין אז מ׳דארף זיך אויפהערן מנהג זיין צו זאגן אזעלכע פשוט׳ע זאכן — אז איינער גייט נאר מאהבה ווייל ער האט א געשמאק. ווען ער האט אבער נישט קיין געשמאק, ווען ער האט א גרויסע יצר הרע, דאס רופט מען מצות לא תעשה: ס׳קומט צו אים א נחש און זאגט אים, מאך דא א מצות לא תעשה. דעמאלטס העלפט נישט זיין גרויסע השגת אהבה, נאר די פשוט׳ע יראת העונש. אזוי טייטשן מוסר ספרים און חסידישע ספרים דעם מדרש, אז דער אנדערער מדרש מיינט ווי די חובת הלבבות, אז “מבוא לבו” זאלסטו מורא האבן, כדי ווען דו וועסט טון די מצוה זאלסטו טון מאהבה.
א שאלה אויף דעם פשט
דאס איז אויך א זאך וואס איך פארשטיי נישט. וואו איז דאס געבעיסד? ארבעט די ריאליטי טאקע אזוי? איך האב נישט קיין אנונג. איך זע נישט אז ביי מענטשן וואס האבן א געשמאק — וואס איז דאך סתם א ווארט — דער וואס האט אן אמת׳דיגע השגה אין די טוב, טוב ה׳ (תהלים לד, ט), טעמו וראו כי טוב ה׳ (תהלים לד, ט), איז אים שווערער צו מתגבר זיין אויף יצר הרע? ס׳דארף אים זיין גרינגער. און בשעת יצר הרע פארגעסט מען דאך אויך נישט די עונש. איך ווייס נישט וועלכע חילוק ס׳מאכט.
וואס איך קען פארשטיין איז מער א יסודות׳דיגע זאך: ס׳איז דא אזא סארט מענטש, אסאך מענטשן וואס זענען נישט אין מדריגה אדער וואס פארשטייען בכלל נישט די טובה. אויב דעם עונש פארשטייט ער — יא, יראת עונש. אזוי ווי א טאטע זאגט פאר זיין זון “גיי נישט אין די גאס, איך וועל דיר געבן א פאטש”: די ריזן פארוואס נישט צו גיין אין די גאס איז נישט ווייל מ׳געבט א פאטש, אבער דער קינד פארשטייט נישט, האב מורא פון די פאטש. דאס פארשטיי איך.
אבער פארוואס פונקט האט דאס צו טון מיט מצות לא תעשה? ס׳איז פונקט אזוי אמת אויף מצות עשה. ווער ס׳פארשטייט נישט, איז דאך נישט אויף די מדרגה פון לשמה, דארף יראת עונש. און ווער ס׳פארשטייט יא, האלט ביי לשמה. פארוואס זאגט מען אז פאר די לא תעשה איז שייך מער יראה ווי פאר די עשיה? חוץ וואס מ׳וועט זאגן אז לא תעשה איז געווענליך ווען ס׳איז דא א פתוי, א יצר הרע — אבער ס׳קען אויך זיין יצר הרע׳ס נישט צו טון מצות עשה.
א געוואגטער חידוש: אין לאמיתו של דבר איז נישטא קיין רע
חוץ ווען מ׳וועט זאגן א גרויסן חידוש, געבעיסד אויף דעם וואס איך האב יעצט מרמז געווען אין די פרשה פון עץ הדעת: אז לאמיתו של דבר איז נישטא אזא זאך ווי רע. דער עץ הדעת טוב ורע האט פארציילט פאר אדם אז ס׳איז דא טוב ורע; פאר דעם האט ער געטראכט אז ס׳איז נישטא אזא זאך ווי רע. ס׳שטייט דאך “טוב מאד” (בראשית א, לא) — “טוב מות”, “טוב רע”. דער וואס פארשטייט ריכטיג די וועלט, פארשטייט אז די גאנצע וועלט האט דער אייבערשטער געמאכט בטובו, “בטובו הגדול”, “הוא טוב והוא מטיב והוא ייטיב”. די גאנצע וועלט איז גוט.
ווען די וועלט וואלט געווען גלייך
ווען די וועלט וואלט געווען גלייך, וואלט נישט געווען אזא זאך ווי מצות לא תעשה, נישט קיין שלעכטע זאכן. איי, וויאזוי קען זיין אז פאר די חטא איז שוין געווען א מצות לא תעשה? מ׳דארף פארשטיין אז ס׳איז בעיקר געווען א מצות עשה, “מכל עץ הגן אכל תאכל”.
ס׳איז דא אזעלכע געוואגטע דרושים וואס זאגן, אז ווען מ׳וואלט מקיים געווען די “מכל עץ הגן אכל תאכל”, וואלט שוין נישט געווען קיין שאלה פון עץ הדעת. ווי קען זיין? ס׳שטייט דאך “ומפרי העץ אשר בתוך הגן”? אפשר אזא מהלך: ווען מ׳איז מקיים די ששת ימים מיט תאוה ריכטיג, ווערט ממילא די שבת, “וביום השביעי תשבת” (שמות כג, יב). אזוי ווי די חסידישע ספרים זאגן, אז ווער ס׳לעבט א וואך ריכטיג, היט ער ממילא שבת. ס׳איז נישט קיין “מחלליה מות יומת” (שמות לא, יד)’דיגע שבת, נאר א “וביום השביעי תשבת” שבת, מתוך געשמאק, מתוך מנוחה. אבער טאמער דו הייבסט אן פון די מצות לא תעשה, בלייבסטו אלעמאל דארט.
די אויפלעזונג: מצות לא תעשה שייך צו מדת היראה
ס׳קען זיין אז דאס וואס מ׳זאגט אז מצות לא תעשה האט מיט מדת היראה, מיינט: ווען לעומק של דבר, ווען די וועלט וואלט געווען גלייך, ווען אדם הראשון עסט נישט די עץ הדעת — פארשטיי זיך, ער האט יא געדארפט עסן; זאל עס נישט נוגע זיין — ווען ער פארשטייט ריכטיג, מצד די הסתכלות פון לשמה, מצד די הסתכלות פון אהבה, וואס איז אמת׳דיג א הסתכלות פון לפני החטא, פון וואס די וועלט איז — דעמאלטס איז אמת׳דיג נישטא קיין איסור פון מצות לא תעשה. ס׳טאר מען טון כביכול, אזוי ווי לעתיד לבוא חזר להיתרו. ס׳איז נישטא קיין מצות לא תעשה, נישטא קיין שלעכטע זאכן אויף דער וועלט.
ממילא, איינער וואס איז אינגאנצן דבוק אין די מדת האהבה און די טובה, וועט ממילא נישט טון קיין מצות לא תעשה, ווייל קיין מציאות פון מצות לא תעשה — וואס רעדט זיך פון די מציאות וואס איז נישט — וועט ביי אים נישט זיין.
און פארוואס זאגט דער רמב״ם אז פאר מצות לא תעשה דארף מען דוקא האבן די “ושמרתם”, די “שמור”, די יראת העונש? ווייל ס׳איז נישטא קיין אנדערע ריזן. מצד די טוב שטערט נישט די מצות לא תעשה; נאר מצד די יראת העונש — ווייל קען זיין אז די גאנצע וועלט איז נאך אויף די מדרגה פון שלא לשמה — דעמאלטס דארף מען טון יראת העונש.
אל יאמר אדם אי אפשר: די מציאות פון מצוות לא תעשה
ס׳קען זיין אז אויף דעם הצד איז מרומז דער רמב״ם וועגן “אל יאמר אדם אי אפשר יבוא אתי חזיר” (ספרא קדושים). דאס וואס מיר רעדן דא פון מצות לא תעשה מיינט די וואס מ׳פארשטייט נישט, די וואס זענען ווייניגער מובן. קען זיין אז ס׳איז דא מצות לא תעשה וואס מ׳טאר נישט טון לשמה, ווייל עס טון לשמה מיינט צו זאגן אז ס׳איז אמת.
אזוי טייטש איך על פי חסידות, און אפשר איז מרומז אין רמב״ם: פארוואס זאגט “אל יאמר אדם אי אפשר יבוא אתי חזיר”? ווייל דער אייבערשטער האט געמאכט בשר חזיר אויך, און לעתיד לבוא איז בשר חזיר לטהר. איינער וואס זאגט “אי אפשר”, זאגט קעגן מעשה השם — מעשה בראשית שטייט “וירא אלקים כי טוב” (בראשית א), אויף די חזיר אויך. איינער טאר נישט היינט עסן חזיר, מיר קענען נישט היינט ריכטיג עסן חזיר, מחמת די ריזן פון די נפילה, פון די חטא, פון די אראפגעפאלנקייט פון די וועלט. אבער מ׳טאר נישט אמת׳דיג פארנענטן דאס.
ס׳איז דא זאכן וואס מ׳דארף טון יעדע זאך לויט וואס איז אמת׳דיג. א מצוה וואס איז אמת׳דיג געקומען ווייל ס׳איז אריגינעל, די וועלט איז אזוי, ס׳איז גוט — דארף מען טון בשמחה, באהבה. אבער נישט טון אן עבירה, וואס די ריזן פארוואס ס׳איז אן עבירה איז נאר ווייל די וועלט איז געפאלן, ווייל ס׳איז דא בחינת שלא לשמה אויף די וועלט. דאס איז א ריאליטי: נאך די חטא, אין עולם העשיה, טאר מען עס נישט טון באהבה, נאר מתוך יראה. פארוואס? ווייל די הבנה אמתה זאגט אז דאס איז נישט קיין פראבלעם על פי אהבה, נאר א פראבלעם על פי יראה.
דער וואס האט ליב דעם מלך: די סברא פון יראה מתוך אהבה
מ׳וואלט געקענט פרעגן: פארוואס זאגט ער אז דער וואס האט ליב דעם מלך טוט מצוות וואס דער מלך האט ליב — מ׳קען דאך פונקט אזוי זאגן אז ווייל ער האט ליב דעם מלך טוט ער נישט זאכן וואס דער מלך האט נישט ליב, ווי א יראה מתוך אהבה?
דער תירוץ איז ניין: דער וואס האט ליב דעם מלך אמת׳דיג, פארשטייט אז ס׳איז נישטא קיין זאכן וואס דער מלך האט נישט ליב — דער מלך האט אלעס ליב. דערפאר וועט ער זיך פירן אזוי. דארט וואו ס׳איז בעולם הזה, וואו ס׳פעלט יא אויס יראת העונש, דארף מען צולייגן מדת היראה — נישט פונקטליך די מדת הדין, ווייל מ׳ווייסט נישט צו ס׳הייסט מדת הדין, אבער די מדת היראה, יראת העונש.
דאס איז וואס איך קען פארשטיין, אבער ס׳איז אלעס זאכן וואס מ׳דארף נאך אסאך אריינטראכטן צו זיי זענען ריכטיג. און דאס איז די זאך פאר היינט׳ס שיעור.
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
מדת הדין ומדת הרחמים, אהבה ויראה — האם נושא אחד הם
הקדמה: ערב שבת בראשית ומדת הדין
מורי ורבותי, הנה היום ערב שבת בראשית. ‘בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ׳ (בראשית א, א), ולאחר מכן נאמר ‘ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים׳ (בראשית ב, ד). ידוע לכל מה שמביא רש״י, שהקב״ה רצה לברוא את העולם במדת הדין, ‘עלה במחשבה לבראו במדת הדין׳ (רש״י בראשית א, א), ולאחר מכן שיתף עמו מדת הרחמים.
דרך כלל מלמדים אותנו — ועל כך דיברנו, אפשר, בזמן ראש השנה — שמדת הדין היא המדה שאצלנו נקראת מדת היראה. כלומר, כאשר הקב״ה מתנהג במדת הדין, כאשר הוא פועל את פעולותיו בדרך של דין, אזי מפני זה מפחדים בני אדם, והאדם חרד ומתיירא. ולעומת זה, כאשר הקב״ה מתנהג במדת הרחמים, יש לבני אדם יותר אהבה.
ואכן דרך הספרים החסידיים היא, שכאשר בא לפניהם המושג של מדת הדין ומדת הרחמים, הם מתרגמים אותו: מצד הקב״ה נקרא הדבר מדת הדין ומדת הרחמים, או חסד וגבורה בלשון הקבלה, ומצדנו נקראות מדות אלו אהבה ויראה. זו הסגנון הרווח בספרי החסידות, לתרגם כך את המושגים הללו.
הקושיה: אהבה ויראה אינם אותו נושא כדין ורחמים
אך יש להתעמק בדבר ולהקשות עליו קושיה. אין הקשר שבין שני הדברים ברור אצלי כל צרכו, ומוכרחים לשאול — אפשר שהציבור יודע, אפשר שאחד מהרהר בכך — שהרי נושא הדין והרחמים אינו אותו נושא של אהבה ויראה. כי יש לתת אל הלב שישנן מדרגות רבות אחרות ומבנים רבים אחרים למושגי האהבה והיראה.
מה פירושו של דבר בכלל, אהבה כנגד יראה? יודע כל אחד שיש אהבה עליונה ואהבה תחתונה, יראה עליונה ויראה תחתונה, שאנו קוראים להן יראת הרוממות כנגד יראת העונש, וכיוצא בזה. אבל אני סבור שבכל דרך — בדרך הרגילה, נאמר בדרך ה׳ברירת מחדל׳ של תפיסת האהבה והיראה — אהבה היא כרגש חיובי. אהבה פירושה שאני סובר שהדבר טוב. אהבה היא יחס אל דבר שאני מחשיבו לטוב.
יראה, דרך כלל פירושה שאני מתיירא מפני דבר שהוא רע. והרי אי אפשר לומר יראה כלפי הקב״ה — שאדם ירא מפני הקב״ה שהוא רע — אלא יראה מפני תוצאות רעות המתרחשות, מעשים רעים. ומן המעשה עצמו באה יראת החטא, ואין זו יראת השם, שיראת השם ענין אחר הוא. ואפשר שאותה פעולה, שהקב״ה עשוי להעניש עליה, נקראת יראת העונש — ועל כך כבר דיברו, ואין הדבר ברור, שהרי הקב״ה אינו מעניש. ועל כל פנים, יראה היא פחד מפני דבר רע. זה פירושה. אהבה נוגעת למה שטוב, ויראה למה שרע.
הרמב״ן על מצוות עשה ולא תעשה
כפי שכבר למדנו, וכאן אני בא לדבר, אז לגבי נושא מצוות עשה ומצוות לא תעשה ביאר הרמב״ן שמצוות עשה שייכות לאהבה. כלומר, אני רוצה את הטוב, ואת מה שטוב לפני האדון, לפני המלך, היינו מה שהוא טוב באמת.
ובני אדם רבים נבוכים בזה: אומרים ‘מצוות׳, ובדעתם שמצוות פירושן שאני מוכרח לקיים משום שנצטוויתי. ואפשר אמנם שאדם חייב לקיים משום שהקב״ה ציווה, אבל מה שהקב״ה ציווה אינו אלא דרך להראות שהדבר טוב. אם הדבר טוב משום שציווה, או שכבר היה טוב קודם שציווה — איני יודע. אבל לכל הדעות, אפילו כשאומרים שאדם אינו מבין ועושה רק מחמת שזו מצוה, הפשט הוא שהוא יודע: הקב״ה הוא המציאות האמיתית, הקב״ה הוא היודע האמיתי של כל הבריאה, והוא יודע שהמצוות הללו טובות הן. וזהו שהרמב״ן קורא מדת אהבה.
וכאשר אומר הרמב״ן שמצוות עשה הן במדת האהבה, לפי שמי שאוהב את האדון עושה את מה שהאדון אוהב — אין זה שונה ממי שיאמר שמצוות עשה הן במדת האהבה לפי שמצוות עשה פירושן שאני עושה דברים שהם טובים, שאני מחשיבם לטובים, ומקיימם מתוך אהבה. שהרי מצוות עשה הן נושא של עשיית דברים טובים, שהאדם אוהב את מה שטוב.
אהבת השם כנגד אהבת המצוה
ואם נאמר, לא כן: הרמב״ן אומר שחייבים לאהוב את הקב״ה. החילוק שבין אהבת הקב״ה — שהרי מדברים על אהבת אל, וכמו שמובא ברמב״ם לשון אהבת המצוה — נראה כסתירה בזה. אך אין זו סתירה אמיתית. החילוק יכול להיות רק בשאלה אם אנו עומדים במדרגה המבינה את דעתו של מקום כביכול, או שאיננו מבינים.
אם איננו מבינים, אזי — איה, הם אינם מבינים אותנו — אזי אפשר שהדבר נראה לנו שאינו טוב, ומתוך שאנו בוטחים בקב״ה יש בנו אמונה, ואנו אומרים שהקב״ה אומר שהדבר טוב, ועל כן אני אוהבו משום שהקב״ה אומר שהוא טוב, וכאן נכנס הקב״ה. אבל כאשר אני מבין בעצמי, אפשר שאני אוהב את הדבר עצמו, לפי שאני אוהבו מחמת שהוא טוב לי, אני אוהב את המצוות משום שהן טובות.
ובוודאי אפשר שאף אז אמת הדבר שיש עוד מדרגות של הטבה, עוד מדרגות של טובה, שעל האדם לאהוב את המצוות המסוגלות להתייחד אל הקב״ה. פעמים רבות באים החסידים בטענה כנגד מי שאומר כן ושואלים: האם אתה אוהב את העולם? האם אתה אוהב את הקב״ה? דע לך, שהרי כל העולם כולו הוא מעשה ה׳, ואין בזה חילוק. אי אפשר לאהוב דבר טוב שבעולם בלי לאהוב בתוכו עצמו את האל שציווה בהם. ואין לומר בזה אלא מדרגות.
וזהו שהבעש״ט מלמדנו תמיד, שכאשר אוהב אדם דבר נברא, יעשה ממנו קל וחומר אל הבורא. הרי זו כמין מסתורין: יש כאן קל וחומר, והוא בתוך הדבר עצמו, שהרי הדבר הנברא הוא החיות שבו, המציאות שבו, מקור המציאות שבו. אלא שכוונת הבעש״ט היא — אל תטעה, אל תפריד, אל תאהב את הדבר, אלא עמוד בו במדרגה הגבוהה יותר, לפי שבכל דבר נמצאת באמת המציאות האמיתית שבו, והמקור שבו הוא המציאות האמיתית יותר של כל דבר עצמו.
ועל כל פנים, וזאת גם הוא יודע, על פי חסידות אפשר שהדבר ייקרא אהבה — אבל לא אהבת המצוה, אלא אהבת האלקות שבמצוה, רצון ה׳ שבמצוה. אך יהיה כך או כך, כל אלה אינם אלא מדרגות בתוך אותו דבר עצמו. אהבה פירושה שאני יודע שהדבר טוב, ויראה פירושה שאני ירא מפני דבר שאינו טוב. זהו הפירוש הפשוט, ואני סבור שהדבר מתיישב, שהרי לכן אהבה היא מצות עשה ויראה מצות לא תעשה, וזהו מה שאומר הרמב״ן. ומה שהוא אומר שהוא אהבת אדון ויראת אדון, אין הדבר סותר לזה; ולא זו בלבד שאינו סותר, אלא שאלו הן המדרגות הקדומות שאתה מבקש לבאר.
רחמים אינם חסד ואינם אהבה
ואם כן, יצחק, איני מבין: מה ראו לערב עם זה את מדת הדין ומדת הרחמים? מלבד מה שמדת הרחמים אינה אותו דבר של מדת החסד ומדת האהבה — כפי שכל אחד יודע. הרי רחמים הם תפארת, רחמים הם המדה השלישית. רחמים הם כבר הכרעה מסוימת, והרחמנות היא כבר הכרעה מסוימת שלאחר מדת הדין.
כך אומרים על פי קבלה, אבל אני סבור שאף הפשט כן: רחמנות פירושה שאני מרחם על מישהו, ואף על פי — זהו פירושו של המדרש — ואף על פי שאין הדבר מגיע לו, מכל מקום יש רחמנות. ומה פשרה של הרחמנות? דיברנו בכך פעמים אחדות, שאין זה דבר שלא מדעת, ואין זה סתם רגש, אלא יש בו שכל, והוא בנוי — כמו שהמגיד ממעזריטש מבאר תמיד — שההכרעה בנויה על מדרגה גבוהה יותר, בנויה על דעת. אין זו טעות, ואין הפשט שבלית ברירה חייבים לרחם; אלא נכון הוא לרחם. וכל זה המבנה והמסגרת של הרחמנות הם, שחייבים לרחם אף שאין זה במדת הדין הזאת. וזה הרי אינו אהבה כלל.
מדת הדין היא דבר טוב שחייבים לאהבו
יאמר האומר, שמדת הדין, אותה ‘עלה במחשבה׳ מקורית של מדת הדין, היא הגורמת שיהיו החלקים הרעים שצריך לפרוש מהם? מדוע? אדרבה, ממש להיפך, איני מבין. מדת הדין מורה כיצד צריך להיות. הקב״ה הוא מדת הדין, ואין מדת הדין פירושה שהקב״ה כועס. אין נאמר אפילו מדת הכעס. אמנם לפעמים נאמר שהקב״ה כועס, ויש לבאר זאת, אבל מדת הדין הנאמרת כאן אינה מדת הכעס. מדת הדין מורה על חומרה — תוכל לומר חומרה, או צדק. צריך שיהיו הדברים כפי שראוי שיהיו. וזוהי מדת הדין, והיא דבר טוב, וחייב אדם לאהוב את מדת הדין.
הקב״ה בעצמו נאמר עליו ‘אֹהב צדקה ומשפט׳ (על פי תהלים לג, ה). הקב״ה אוהב את מדת הדין, שנמצא שמדת הדין היא דבר טוב, וחייבים לאהבה. ובלשון אחר, אותו דבר עצמו: כשם שהקב״ה בעצמו אוהב את מדת הדין — והרי זה משל, שאין לקב״ה אהבה, אלא הכוונה שטוב בעיניו מדת הדין — כך אותו דבר, אדם כשהוא נפגש עם מדת הדין של הקב״ה, צריכה היא גם להיות טובה בעיניו, וחייב הוא לאהוב את הקב״ה על אותה הטובה.
וכאן מתהווה החזית: לפעמים יש אדם שאליו פוגעת מדת הדין. הפשט הוא שהקב״ה אמר שזה טוב, שאמת היא שטוב לו שיהיה לו חסרון, שיהיה לו עונש, ולו כואב הדבר. אלא שאם כואב לו, לא מדת הדין היא המכאיבה לו. אדרבה, ככל שאדם מבין שהדבר נכון ושכך ראוי שיבוא, הרי הוא שמח. ולכן מברכים ברכת ‘דיין האמת׳, ואף על סתם צער יש לברך בשמחה ולקבלו בשמחה. ואין הכוונה שהאדם חפץ בכך — אינו מתפלל על זה, והיה רוצה שיהיה טוב לו, שיהיו לו דברים טובים — אבל מדת הדין מצד הקב״ה מורה שהדבר טוב לך.
מדת הדין אינה עונש: ברכת הגומל לחייבים טובות
נאמר מדת הדין — אבל קודם כל, מדת הדין אינה עונש. ונקדים ונבהיר זאת. כאשר מקבלים שכר במדת הדין, כאשר אדם אומר הטוב והמטיב, אין אומרים הגומל לחייבים טובות. יש לדעת שישנה ברכה שבה אומרים ‘הגומל לחייבים טובות׳ (ברכות נד:), ואותה אומרים ארבעה שצריכים להודות — יורדי הים וכיוצא בהם, אותם ארבעה הנזכרים במזמור ‘הודו׳ (תהלים קז) — הם מברכים ‘הגומל לחייבים טובות׳.
ומכאן רואים שאיני ראוי לכך, ואף על פי כן הקב״ה נותן טובה אפילו למי שחייב. ומה פשרו של דבר? פשוט הוא, וכפי שראיתי השבוע מפורש — איני זוכר היכן, ואומר זאת כדי להבהיר — שאירע שאדם היה בצרה וניצל ממנה, והצרה היא מדת הדין. הצרה עצמה מראה שהאדם היה חייב, שהרי לאדם שאינו חייב אין באות צרות כלל.
יכול אדם להיות שמח מאד, ובוודאי שמח אדם שנעשה לו נס, שהיתה צרה וניצל ממנה. אבל יותר מכך צריך אדם לשמוח כאשר אין באה כלל צרה, ומורה הדבר שאפשר שהיא מדת הדין, אפשר שהיא מדת הרחמים, אפשר שהוא הקב״ה… ואפשר שאין אדם יכול לדעת תמיד אם מדת הדין היא או מדת הרחמים, אבל אנו מניחים, וצריך להניח, שכל מעשיו בדין.
שאלה מן הקהל: מדוע מניחים שבדין הוא כאשר בא דבר רע
איני מבין מדוע כשבא דבר רע מניחים מיד שבדין הוא? והרי אני מבין שהקב״ה לעולם אינו כועס. אם כן אין להניח שבדין הוא, אלא יש להניח שבחסד הוא. מדוע לא נניח שבדין הוא? מסתמא על פי רוב, רוב העולם בדין הוא. כלומר, אני יודע שאיני ראוי לכך, אנו יכולים להבין משהו, יש לאדם איזו השגה.
דין עם טוב אינם סתירה
כלומר, יודע אני שראוי אדם להיענש על עבירה אחת. אני יודע, אנו יכולים להבין משהו, יש לאדם איזו השגה כמה שכר ראוי על עבירה אחת. כשבא עונש גדול, מיד אומרים: איני יכול להעלות על דעתי שהוא רשע. אומר לו: ומנין לך מה בא העונש על עבירה אחת? וכן כשבא שכר גדול, כשאדם זוכה פתאום בהגרלה, איני יודע, או שבא לו הצלחה עצומה בעסקיו ועולה הדבר יותר ממה שתכנן — מסתמא עליו להניח כדרך הטבע שעשה משהו טוב. ומנין לך? יש לו השגה בשכר של אמירת אמן אחת, ‘יש מרבה׳? מה רע בזה?
אמת שיש כאן דבר טכני: החסד יכול לבוא יותר שלא בזכות, ואף אותו דבר יכול להיות. אמת שיש אופנים שונים שאף הדין בא שלא בזכות, שהרי ישנם כל אותם ענינים של… ובקיצור, ‘אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא׳ (על פי קהלת ז, כ) ואין דור, והכלל גובר על הפרט, וכל מיני אופנים. אין הדבר מוכרח, יש עוד, אין הדבר מוכרח.
על כל פנים הסדר הרגיל, וזה מה שאני מבקש להבהיר — דין עם טוב אינם סתירה; ולא זו בלבד שדין עם טוב אינם סתירה, אלא שהדין עצמו אינו רע. דין עם דין פירושו שטוב הוא שתהיה מדת הדין. לשם כך נבראה מדת הדין, וחייבים לאהבה. וכאשר מקבל אדם דברים טובים בדין, בוודאי חייב הוא לאהבם. ולפעמים כשהדין אומר לאדם שטוב הוא לו — כן, זה פירוש דין — טוב לך שיארע לך דבר רע. אינך שמח, הדבר רע, אבל הוא טוב. ולכן אומר הוא ברכה, ‘ברוך אתה ה” בשמחה, דיין האמת: טוב הוא לי, שלך אני, הדבר עולה לי, מכאיב לי, אבל טוב הוא לי.
יראה כנגד שנאה
ולהיפך, כאשר אין זה כן — פשוט, שלעתים קרובות מרגיש אדם שהדבר אינו נכון, אינו טוב, ואזי נעשית שנאה. כן, יש להבין את המציאות הזאת: אז יקרא לזה יראה, אבל בעצם שנאה היא, ואזי נעשית תגובת האדם שנאה, לפי שאין זה טוב לו. ישנא את הדבר, ויברח מאותה יראה בשנאה. היראה אפשר שתגובתה שנאה, וצריך הוא לתת אל הלב שכאשר יש לאדם שונא, הרי הוא ירא ממנו ואף שונא אותו.
ולעומת זה יש דבר אחר שיש בו יראה שאין בה שנאה. וצריך הוא להבין מתי יש זה ומתי יש זה.
סיכום: הקשר אינו ברור
מכל מקום, איני רואה היכן הקשר, מדוע מדת הדין נוגעת כלל לנושא היראה. מדת הדין נוגעת בדיוק באותה מידה גם לנושא האהבה. ומדת הדין אפשר לומר שטוב כך, ואת אותו דבר אפשר לומר במדת האהבה. ומדת החסד הרי היא המדה היותר יסודית, תוכל לומר, לפי שכל הדבר הוא למען הטוב, למען החסד, ‘עולם חסד יבנה׳ (תהלים פט, ג).
ובוודאי, מהי מדת הרחמים אם לא מדת החסד? הרי מדת הרחמים אינה מדת החסד. מדת החסד ודאי קודמת למדת הדין, כפי שכל אחד יודע את הסדר, ומדת הרחמים היא שלאחר מדת הדין. ומדת החסד ודאי טובה היא, בלא ספק. ומצד שני, אף מצד החסד יש דברים שחייבים להתיירא מהם, שראוי להתיירא מהם. ובוודאי לא להתיירא משום שהוא רע, אלא אם יאמר שישנה יראה שהיא יותר יראת הכבוד, הכנעה מסוימת שנקראת דרך כלל יראת הרוממות, ההכנעה שיש לאדם לפני דבר הגדול ממנו, כמו שאמרתי.
יש אדם שירא מפני שונא, הרי הוא ירא ושונא. ולעומת זה מפני אב או מלך העומד לצדו, הרי הוא ירא — ירא במובן שיודע שהלה חזק ממנו הרבה, יודע שחייב הוא לכבדו, ואם יעבור ייפגע, יהיו לו צרות, לרבות שמירת פיו, יהיו לו צרות. אבל אין בו שנאה, אדרבה, יש בו הערכה, ומביט למעלה אל הגדלות, וזה אף הוא נקרא יראה. ואפשר שזוהי היראה הרגילה — איני יודע מה נקרא יראת הרע — אפשר שזה הדבר הרגיל שראוי לקרוא לו יראה. וזה בוודאי יכול לבוא אף ממדת החסד, ולא זו בלבד שיכ
ול, אלא שכך הוא הדבר הרגיל. כן, אדם רואה כמה גדול חסד, כמה החסד האנושי, חסד בשר ודם, קטן הוא כלפי חסד השם, כלפי חסד של כל המציאות, ויגיב ביראה, ביראת הרוממות, בהכנעה, ואף בפחד ומורא.
ולכן אין לי כל מושג מדוע הספרים החסידיים אומרים תמיד שחסד ודין הם אותו דבר כאהבה ויראה. נראה לי שאין הדבר קשור כלל. אפשר שעל שניהם יהיה חסד, ועל שניהם יהיה דין, ואין שום שייכות בין שני הדברים. לא כשאתה אומר שהקב״ה, לפי שהוא אוהב אותנו, נותן לנו אהבה, ולפי שאינו אוהב אותנו נותן דין — אף זה אינו אמת. ולא כשאתה אומר שכאשר נותן לנו הקב״ה במדת חסדו צריך להיות אהבה, וכאשר נותן לנו עונש צריך להיות יראה. שני הדברים האלה נראה לנו שאינם נכונים. אפשר שאין זה אלא על פי דרשה — האם הדבר מתיישב?
מי שיתרץ לי את הקושיה, אשמח מאד. קושיה גדולה היא. ואני סבור שיש כאן דבר שאפשר ללמוד ממנו, חזק מאד, ומסתמא יש כאן סודות עמוקים שאפשר ללמוד מכאן, שכן איני מבין.
מהלך הרמב״ם: מאהבה ומיראה
עתה נמשיך הלאה. מה שאני מבקש להגיע אליו, ומה שאני רוצה לדבר עוד דבר, הוא שאנו עמדנו כאן באמצע לימוד הזוהר, ההקדמה, ראשית ה׳פקודין׳, המדברת מזה שיש מצות עשה ומצות לא תעשה הנוגעות לתפארת ולמלכות, הנקראות עצמן מדת אהבה ומדת יראה, מדת זכור ומדת שמור, יום ולילה, וכיוצא בזה. בכל מצוה ומצוה יש בפרטות שני הדברים האלה, ובכללות יש מצות עשה ומצות לא תעשה, שמצות עשה שייכות לזו ומצות לא תעשה שייכות לזו.
ואני מבקש לומר מהלך אחר, שהבחנתי שראוי ללמוד בזה מהלך אחר. המהלך היה כך: כל הזמן למדו את הזוהר על פי הרמב״ן, שלמדו בו על זכור ושמור. ואני הבחנתי שלרמב״ם יש מהלך משלו, שהוא מבאר שמצות עשה שייכות לאהבה ומצות לא תעשה שייכות ליראה. ואפשר שהדבר מתיישב יותר, ואפשר שצריך להרכיב את שני המהלכים. שהרי לפחות לגבי הנושא שאנו שואלים עתה, נראה שהדבר מתיישב אף יותר אם נאמר את מהלכו של הרמב״ם, ונתרץ בזה מעט את הקושיה הקודמת.
ואנו זוכרים שהרמב״ם בהלכות תשובה, ובפירוש המשניות בסנהדרין, ובמקומות רבים — אפשר עוד שני מקומות, איני יודע — מבאר את המדה שבעבורה נקרא אברהם אבינו ‘אוהבי׳ (ישעיה מא, ח). והרמב״ם מבאר ש׳אוהבי׳ פירושו עובד מאהבה. והדבר בנוי על לשון חכמים במקומות רבים, שיש עובד מאהבה, ויש חילוק בין העובד את המקום מאהבה לבין העובד מיראה. וברור בלשון הגמרא במקומות רבים שבהם משתמשים בזה, שאהבה ויראה שם אינן, כמו שאומרים, שאהב יותר את מצוות עשה או שירא יותר ממצוות לא תעשה. אלא מאהבה ומיראה פירושן כאן אותו דבר הנקרא במקומות אחרים לשמה ושלא לשמה.
מאהבה: כפי הדעת, מתוך הכרת הטוב
פירוש, מאהבה היינו מי שיש לו השגה. אהבה היא כפי הדעת. אהבה פירושה מי שיש לו השגה, שהוא מבין. כאברהם אבינו — ומדוע נקרא אברהם אבינו הגדול שבכולם, ‘אברהם אוהבי׳? לפי שלא היה לאברהם אבינו רב, ולא היה לו מי שיאמר לו מה לעשות. והוא התחיל, והקב״ה לא אמר לו איזו מצוה לעשות, ולא הבטיח לו שכר ולא עונש אלא לאחר מכן. ועבד את הקב״ה שלא על מנת לקבל פרס. ומהו שלא על מנת לקבל פרס? מתוך הכרת טובו, מתוך ההכרה של מה שטוב ומה שנכון, עשה מצוות ועשה את מה שצריך לעשות. זה פירושו מאהבה.
מיראה: מיראת שכר ועונש
מיראה פירושו מיראת שכר ועונש. יראה כוללת גם שכר וגם עונש, ואין היראה מן העונש והאהבה מן השכר, כמו שאומרים — אין הדבר מתיישב. יראה פירושה כאשר אין אדם יודע, גוערים בו ואומרים לו, ‘כך צריך אתה לעשות׳. זה נקרא דרך כלל יראה, דרך כלל מחמת העונש, או מחמת שכר ועונש, שהוא אותו דבר. היינו שאני רוצה שיהיה לי טוב ואיני רוצה שיהיה לי רע, ועושה הוא מיראת העונש. זה פירושו מיראה.
הרמב״ם: יראה תלויה במצוות לא תעשה
והנה הדבר המעניין, שהרמב״ם בעצמו אומר אף שהדבר תלוי במצוות עשה ובמצוות לא תעשה. בפירוש המשניות באבות, במקום שבו אמר אנטיגנוס איש סוכו, אמר כך: ‘אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס׳ (אבות א, ג), ומסיים את המשנה ‘ויהי מורא שמים עליכם׳ (אבות א, ג).
ומקשה הרמב״ם, מה ענין ‘ויהי מורא שמים עליכם׳ כאן? היית סבור שתלך מאהבה? מהו ‘אל תסלק׳? ‘שלא תסלק בבת אחת׳ פירוש מאהבה, האם אתה סבור שאתה פטור לגמרי מן היראה? אומר הרמב״ם, לא, אל תניח את היראה. עדיין תלך, עדיין תהיה בך יראה מסוימת. ומדוע? לפי שהיראה היא דבר חשוב כל כך.
ומביא הרמב״ם מדרש או מקור, שאין יודעים אותו כראוי, ומביא שנאמר כך: ‘האוהב לא יחמיץ מצוה, והירא לא יעבור עבירה׳ (פירוש המשניות לרמב״ם אבות א, ג). לשון זה מביא הרמב״ם. וכך הוא אומר, זה פירושו: שאתה צריך גם אהבה שלא להחמיץ מצוות, וגם יראה שלא לעשות עבירות. ועל כן הוא אומר, שהיראה חשובה מאד ובפרט למצוות לא תעשה.
המצוה הראשונה לאדם: עשה ולא תעשה
עתה יש להבין את הדבר מעט יותר טוב. אין לי מהלך ברור, אוכל לומר פירוש מסוים, הארה מסוימת בזה. אני מבקש לומר פשט מעניין מאד שלומדים בפרשת השבוע, ויש לתת אל הלב בזה. ואומר תחילה את הפירוש, את ההארה, שכל מה שאני אומר אינו אלא הארות, לעורר את הלב, לעורר את השכל, לעורר את המעיין.
ידוע, המצוה הראשונה, ‘ויצו ה׳ אלהים על האדם׳ (בראשית ב, טז), הקב״ה ציווה את אדם מצוה. ויש לשאול אם היתה מצות עשה או מצות לא תעשה. מסתמא כל אחד מניח שהיתה מצות לא תעשה, שלא לאכול מעץ הדעת. ולמעשה, המעיין בפסוק רואה שהוא בנוי בבירור, שלשון הכתוב בנוי בבירור על אופן של עשה ולא תעשה. כלומר, הקב״ה אומר לו ‘מכל עץ הגן אכל תאכל׳ (בראשית ב, טז) — מצות עשה, ‘ומפרי העץ אשר בתוך הגן לא תאכלו׳ (על פי בראשית ג, ג) — מצות לא תעשה.
נמצא הפירוש, שגם יש מצות עשה וגם מצות לא תעשה בלשון הציווי לאדם הראשון. אף על פי שדרך כלל לומדים ש׳מכל עץ הגן אכל תאכל׳ הוא רשות, כמו שסבורים ש׳ששת ימים תעבוד׳ (שמות כ, ט) הוא רשות — ואפילו אז אין הדבר ברור כל כך, ואפשר שהוא ‘לאו הבא מכלל עשה׳. אבל מורה הדבר שיש כוונה, לפחות ללשון הכתוב, יש כוונה שאין מתחילים מן הכבל השלילי, אין מתחילים מכבל היראה, אלא מתחילים ממצות העשה, ממה שעושים בפועל, ועשייה זו היא ההגבלה למה שאין עושים.
הנחש והאשה
ועוד הבחנתי, מה אומר הנחש? ‘ויאמר הנחש אל האשה אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן׳ (בראשית ג, א). הנחש פתח מיד בלאו, ‘לא תאכלו מכל עץ הגן׳. ומשיבה לו חוה — מה אומרת חוה? לא, לא כך אמר. היא אומרת לו מיד לא, הקב״ה אמר ‘מפרי עץ הגן נאכל ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו׳ (על פי בראשית ג, ב-ג). ואף שהיא מוסיפה כבר ‘ולא תגעו׳, נראה שהיא הבינה היטב שהנחש ביקש להתחיל ממצות לא תעשה, והאשה אומרת לא, צריך להתחיל ממצות העשה, ולאחר מצות העשה יש גם מצות לא תעשה.
הפלא: האם אפשר מצות לא תעשה לשמה
ואנו לומדים כאן שיש כמין חסרון, שאדם עשוי לרצות לעשות רק מצות עשה ולשכוח את מצות לא תעשה הנוגעת למדת היראה. ואמרנו שיראה פירושה שלא לשמה, שיראה פירושה שכר ועונש. וזה פלא ממש.
יכול אדם להקשות קושיה כזאת, ואני סבור שצריך להקשותה: וכי יש דבר כזה שאי אפשר לעשות מצות לא תעשה לשמה? ומצות לא תעשה צריכה להיות שלא לשמה? כלומר, פעמים רבות אומרים דבר פשוט — ואני סבור שצריך להפסיק מלהתרגל ולומר את הדברים הפשוטים הללו — שמי שהולך רק מאהבה, היינו שעושה לפי שיש לו טעם וחשק בדבר, הנה לפעמים אין לו טעם, יש לו יצר הרע גדול, היינו שאין לו טעם, וזה נקרא מצות לא תעשה, בא אליו נחש ואומר לו, ‘תהיה מצות לא תעשה׳, ואזי אין מועילה לו השגת האהבה הגדולה שלו, ואזי תועיל רק יראת העונש הפשוטה.
וזה עוד דבר ששכיח מאד לאמרו, ספרי מוסר וספרים חסידיים אוהבים לאמרו, שמפרשים כך את המדרש, שהמדרש האחר מורה כדברי חובות הלבבות, שתהא ירא, כדי שכאשר תעשה את המצוה תעשה אותה מאהבה.
שאלה על פשט זה
ואני מוכרח לומר שזה עוד דבר שאיני מבין. איני מבין על מה הדבר מיוסד. וכי זו המציאות, שכך הדבר פועל? איני יודע. איני רואה שדווקא בני אדם שיש להם טעם — וטעם הרי אינו אלא מילה — מי שיש לו השגה אמיתית בטוב, ‘טוב ה” (תהלים לד, ט), ‘טעמו וראו כי טוב ה” (שם), שלו קשה יותר להתגבר על יצר הרע? צריך שיהיה לו קל יותר. ואם תאמר, שבשעת יצר הרע אינו שוכח, שבשעת יצר הרע אין שוכחים את העונש — איני יודע איזה חילוק הדבר עושה.
ומה שאני יכול להבין הוא דבר יסודי יותר, שיש מין אדם כזה, אפשר בני אדם רבים שאינם במדרגה, או שאינו מבין כלל את הטובה. אם את העונש הוא מבין, כן, יראת עונש. זהו פירוש יראת העונש. יראת העונש נאמרה למי שאינו מבין, כאב האומר לבנו, אל תלך לרחוב, אתן לך סטירה. הטעם האמיתי שלא לצאת לרחוב אינו משום הסטירה, אבל הילד אינו מבין זאת, ואומרים לו, פחד מסטירת האב. וכן אמרתי, בוא פנימה ללמוד, אף שהלימוד טוב יותר מאותו ילד. את זה אני מבין. אבל כך איני מבין.
ומה זה שייך דווקא למצוות לא תעשה? אותה אמת עצמה שייכת אף למצוות עשה. מצות עשה אף היא כן: מי שאינו מבין הרי אינו במדרגת מצות עשה, אינו במדרגה, וצריך אף הוא יראת עונש. וכן אם אני מבין, אני עומד בלשמה. מדוע דווקא במצות לא תעשה שייכת יותר יראה מאשר במצות עשה? מלבד מה שיאמרו שמצות לא תעשה היא דרך כלל במקום שיש פיתוי. איני יודע, אפשר שיש יצר הרע אף שלא במצות לא תעשה, אלא שבמצות לא תעשה שכיחים יצרי הרע. כל הדבר הזה אני מבין כיצד מתיישבים שני הדברים.
חידוש נועז: לאמיתו של דבר אין רע כלל
אלא אם נאמר חידוש גדול, ואני סבור שאפשר לחשוב חידוש כזה, המיוסד על מה שרמזתי עתה בפרשת עץ הדעת: שלעולם, לאמיתו של דבר, אין דבר כזה רע. עץ הדעת טוב ורע סיפר לאדם שיש טוב ורע, ומה סבר קודם לכן? שאין דבר כזה רע. שהרי נאמר ‘טוב מאד׳ (בראשית א, לא), ודרשו ‘טוב מות׳, ‘טוב רע׳. אין דבר כזה רע. ועל כן, לאמיתו של דבר, המבין נכון את העולם, מבין שאת כל העולם עשה הקב״ה בטובו, ‘בטובו הגדול… לא יחסר לנו ואל יחסר לנו… לעולם ועד׳, ‘הוא טוב והוא מטיב… והוא ייטיב׳. כל העולם טוב הוא.
אילו היה העולם מתוקן
ואילו היה העולם מתוקן, לא היה דבר כזה מצות לא תעשה, לא היו דברים רעים. ואם תקשה, כיצד יכול היות שקודם החטא כבר היתה מצות לא תעשה? התשובה, שצריך היה להבין שבעיקרה מצות עשה היא, ‘מכל עץ הגן אכל תאכל׳.
ויש דרושים נועזים כאלה שאומרים, שאילו היה אדם עושה עתה, מקיים ‘מכל עץ הגן אכל תאכל׳, לא היתה עוד שאלה מעץ הדעת. וכיצד יכול היות? הרי נאמר בפסוק ‘ומפרי העץ אשר בתוך הגן׳. ויש להבין, במה נשתנה אותו עץ? מה החילוק? אפשר שיש בזה איזה מהיכי תיתי: שכאשר מקיימים את ששת הימים בתאוה כראוי, נעשית ממילא השבת, ‘וביום השביעי תשבות׳ (שמות כג, יב), ואין זה חיוב, ואין צריך לירא, כמו שאומרים הספרים החסידיים — אדם החי שבוע כראוי, שומר ממילא שבת. לא שצריך להפחיד ‘מחלליה מות יומת׳ (שמות לא, יד), אין זו שבת של ‘מחלליה מות יומת׳, אלא שבת של ‘וביום השביעי תשבות׳, מתוך טעם, מתוך מנוחה. אך אם אתה מתחיל ממצות לא תעשה, אזי אתה נשאר תמיד שם.
ההתרה: מצות לא תעשה שייכת למדת היראה
אפשר שמה שאומרים שמצות לא תעשה שייכת למדת היראה, פירושו שלעומק הדבר, אילו היה העולם מתוקן, אילו לא אכל אדם הראשון מעץ הדעת — מובן שהיה צריך לאכול, ולא היה הדבר נוגע בו. אבל כשהוא מבין נכון, שמצד ההסתכלות של לשמה, מצד ההסתכלות של אהבה, שהיא באמת הסתכלות כמו לפני החטא, ההסתכלות האמיתית של מהות העולם, אזי באמת אין איסור של מצות לא תעשה. מותר לעשות כביכול, כמו שלעתיד לבוא חזר להיתרו וכדומה. אין מצות לא תעשה, אין דברים רעים בעולם.
ונמצא ממילא, שמי שיהיה דבוק כולו רק במדת האהבה ובטובה, אפשר שממילא לא יעשה מצות לא תעשה, אבל מציאות של מצות לא תעשה, הנאמרת על מציאות שאיננה, כך לא תהיה.
ומדוע אומר הרמב״ם, ומביא את המדרש ההוא, הרמב״ם מצטט, שלמצוות לא תעשה צריך דווקא את ה׳ושמרתם׳, את ה׳שמור׳, את יראת העונש, לפי שאין טעם אחר? באמת, מצד הטוב אין זה מפריע, מצד הטוב אין מצוות לא תעשה מפריעות. אלא מצד יראת העונש, לפי שיראת העונש אומרת שהעולם, אפשר שכל העולם, עדיין במדרגת שלא לשמה, ואזי צריך לעשות מתוך יראת העונש.
אל יאמר אדם אי אפשר: מציאות מצוות לא תעשה
ואפשר שאף לגבי אותו צד ברמב״ם, בענין ‘אל יאמר אדם אי אפשר לי בבשר חזיר׳ (ספרא קדושים), אפשר שיש מצוות לא תעשה מסוימות, ואפשר שלא הכל שווה. שמה שאנו מדברים כאן במצוות לא תעשה, היינו אותן שאין מבינים, שהן פחות מובנות. ואפשר שיש מצוות לא תעשה שאסור לעשותן לשמה, לפי שלעשותן לשמה פירושו לומר שהוא אמת.
כמו שאני מבאר על פי חסידות, ואפשר שמרומז אף ברמב״ם, ‘אל יאמר אדם אי אפשר לי בבשר חזיר׳. מדוע נאמר ‘אל יאמר אדם אי אפשר לי בבשר חזיר׳? לפי שהקב״ה עשה אף את בשר החזיר, ולעתיד לבוא בשר חזיר נטהר. מי שאומר ‘אי אפשר׳, הרי הוא אומר כנגד מעשה השם. במעשה בראשית נאמר ‘וירא אלהים כי טוב׳ (בראשית א), ואף על החזיר. אין אדם רשאי לאכול היום חזיר, איננו יכולים היום לאכול חזיר כראוי, מכל טעם שיהיה, מחמת הנפילה, מחמת החטא, מחמת הירידה — ירידת העולם ממדרגתו. אבל אסור להתעלם מן הטוב שבו באמת, אלא שאסור לעשותו כראוי.
יש דברים שצריך לעשות כל דבר לפי מה שהוא באמת. מצוה שהיא אמיתית, שבאה לפי שכך היא העולם במקורה, שהיא טובה, צריך לעשותה בשמחה, לעשותה מאהבה. אבל שלא לעשות עבירה, שהטעם שהדבר הוא עבירה אינו אלא משום שנפל העולם, אינו אלא משום שיש בחינת שלא לשמה בעולם — זו מציאות, שלאחר החטא, בעולם העשייה, אסור לעשות מ
אהבה. צריך לעשותה מתוך יראה. ומדוע צריך לעשותה מתוך יראה? לפי שההבנה האמיתית אומרת שאין זה דבר, אין זו בעיה על פי אהבה, אלא בעיה על פי יראה בלבד.
מי שאוהב את המלך: סברת יראה מתוך אהבה
ואם כן, יש לתרץ אף זאת: שמי שאוהב את המלך, אף הוא אינו עוזב, אינו הולך. מדוע אומר הרמב״ם שמי שאוהב את המלך עושה מצוות שהמלך אוהב? אפשר לומר בדיוק כך את הסברא, שמי שאוהב את המלך אינו עושה דברים שהמלך אינו אוהב. והרי זו כמין יראה מתוך אהבה, ואפילו אהבה גמורה.
והתירוץ הוא לא: לפי שמי שאוהב את המלך באמת, מבין שאין דברים שהמלך אינו אוהב. המלך אוהב הכל. אם כן, כך ינהג. ושם במקום שהוא בעולם הזה, במקום שחסרה בו יראת העונש, על זה אומרים שצריך להוסיף את מדת היראה, צריך להוסיף אף את מדת הדין. לא את מדת הדין ממש, לפי שאין יודעים אם זו מדת הדין, אבל את מדת היראה, יראת העונש.
זה מה שאני יכול להבין, אבל כל אלה דברים שצריך להתעמק בהם הרבה אם הם נכונים, וזה הדבר לשיעור של היום.
תמלול מלא 📝
מידת הדין ומידת הרחמים, אהבה ויראה — האם הם אותו נושא
הקדמה: ערב שבת בראשית ומידת הדין
מורי ורבותי, היום ערב שבת בראשית. “בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ” (בראשית א, א), ומאוחר יותר כתוב “ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים” (בראשית ב, ד). כולם יודעים מה רש״י אומר, שהקב״ה רצה לברוא את העולם במידת הדין — עלה במחשבה לבראו במידת הדין (רש״י בראשית א, א) — ואחר כך שיתף עמו מידת הרחמים.
בדרך כלל מלמדים אותנו — דיברנו על כך בימי ראש השנה — שמידת הדין היא המידה שאצלנו נקראת מידת היראה. כלומר, כאשר הקב״ה מנהיג את מעשיו בדרך של דין, אז יש לאדם מורא, פחד. וכאשר הקב״ה מנהיג במידת הרחמים, יש לאנשים יותר אהבה.
בספרי חסידות הסגנון הוא, כשמגיע המושג מידת הדין ומידת הרחמים, שהם מתרגמים זאת: מצד הקב״ה זה נקרא מידת הדין ומידת הרחמים, או חסד וגבורה בלשון הקבלה, ומצדנו זה נקרא המידות של אהבה ויראה.
הקושיא: אהבה ויראה אינם אותו נושא של דין ורחמים
צריך אבל להתעמק ולשאול שאלה, כי הקשר בין שני הדברים אינו לגמרי ברור. הנושא של דין ורחמים אינו אותו נושא של אהבה ויראה. כי יש הרבה מדרגות ומבנים אחרים במושגים של אהבה ויראה.
מה פירוש אהבה לעומת יראה
כולם יודעים שיש אהבה עליונה ואהבה תחתונה, יראה עליונה ויראה תחתונה — יראת הרוממות לעומת יראת העונש, וכן הלאה. אבל בדרך הרגילה “הדיפולטית” שחושבים על אהבה ויראה: אהבה היא רגש חיובי, אהבה פירושה שאני סבור שמשהו טוב. יראה פירושה שאני מפחד ממשהו שהוא רע.
אי אפשר לומר יראה כלפי הקב״ה, שמפחדים ממנו כי הוא רע. אלא מפחדים מתוצאות רעות, ממעשים רעים — מהמעשה זו יראת חטא, לא יראת ה׳; יראת ה׳ היא דבר אחר. והפעולה שהקב״ה יכול להעניש נקראת יראת העונש (אף על פי שזה לא ברור, כי הקב״ה אינו מעניש). על כל פנים, יראה היא פחד מדבר רע. אהבה קשורה למה שטוב, ויראה קשורה למה שרע.
הרמב״ן על מצוות עשה ולא תעשה
כפי שלמדנו, הרמב״ן הסביר שמצוות עשה קשורות לאהבה: אני רוצה מה שטוב לאדון, למלך, כלומר מה שבאמת טוב.
אנשים מבולבלים הרבה פעמים — אומרים “מצוות” כאילו צריך לציית כי ציוו. יכול להיות שצריך לציית כי הקב״ה ציווה, אבל מה שהוא ציווה הוא רק דרך להראות שזה טוב. האם זה טוב כי הוא ציווה, או שזה כבר טוב לפני שהוא ציווה — איני יודע. אבל לכל הדעות, אפילו כאשר אדם לא מבין והוא עושה רק כי זו מצווה, הוא יודע שהקב״ה הוא המציאות האמיתית, היודע האמיתי של כל הבריאה, והוא יודע שהמצוות טובות. זה הרמב״ן קורא מידת אהבה.
אהבת ה׳ לעומת אהבת המצווה
כאשר הרמב״ן אומר שמצוות עשה הן במידת האהבה, כי מי שאוהב את האדון עושה מה שהאדון אוהב — האם זה לא אותו דבר כמו לומר שמצוות עשה פירושן שאני עושה דברים שאני סבור שהם טובים, ואני עושה זאת בתוך אהבה.
החלוקה בין לאהוב את הקב״ה (אהבת ה׳) ואהבת המצווה — שכתוב ברמב״ם — היא כאילו סתירה, אבל זו לא סתירה אמיתית. ההבדל יכול להיות רק האם אנו מחזיקים במדרגה להבין דעתו של מקום כביכול, או לא. אם אנו לא מבינים, אז זה לא נראה לנו טוב; אבל אם יש לנו אמונה ואנו סומכים על הקב״ה, שהוא אומר שזה טוב, אני אוהב זאת כי הקב״ה אומר שזה טוב — כאן נכנס הקב״ה. אבל כאשר אני מבין בעצמי, יכול להיות שאני אוהב את הדבר עצמו, כי זה טוב לי.
בוודאי יכול להיות שאפילו אז יש עוד מדרגות של טובה שצריך לאהוב במצוות, שיכולות להתייחס לקב״ה. הרבה פעמים יש לחסידים טענה: אתה אוהב את העולם? כל העולם הוא מעשה ה׳, אי אפשר לאהוב דבר טוב שבעולם מבלי לאהוב בתוך זה עצמו את האל שציווה בהם. אפשר רק לומר בזה מדרגות.
זה מה שהבעל שם טוב תמיד מלמד: כאשר אוהבים דבר נברא, יש לעשות קל וחומר לבורא, כי החיות שבו, מקור המציאות, היא המציאות האמיתית יותר של כל דבר עצמו. הבעל שם טוב מתכוון אבל: אתה לא צריך לעשות את הטעות, לא להפריד, לא לאהוב את הדבר עצמו, אלא במדרגה הגבוהה יותר.
על פי חסידות זה יכול להיות לאהוב לא את המצווה, אלא את האלוקות שבמצווה, את רצון ה׳ שבמצווה. אבל כל זה מדרגות בתוך אותו דבר. אהבה פירושה אני יודע שזה טוב, יראה פירושה אני מפחד ממשהו שאינו טוב. זה הפירוש הפשוט, ולכן אהבה היא מצוות עשה ויראה היא מצוות לא תעשה, כפי שהרמב״ן אומר. מה שהוא אומר אהבת אדון, יראת אדון, לא מפריע — אלא אלו המדרגות הקודמות שרוצים להסביר.
רחמים אינם חסד ואינם אהבה
אם כן אני לא מבין: מה הקשר לזה עם מידת הדין ומידת הרחמים? חוץ מזה שמידת הרחמים בכלל אינה אותו דבר כמו מידת החסד ומידת אהבה. רחמים היא תפארת, המידה השלישית. רחמנות היא כבר הכרעה מסוימת אחרי מידת הדין.
כך אומרים על פי קבלה, וגם הפשט כך: רחמנות פירושה שיש לי רחמנות על מישהו, אף על פי — כך הפירוש של המדרש — אף על פי שלא מגיע לו. זה לא סתם רגש ללא שכל; כפי שהמגיד ממזריטש תמיד מסביר, ההכרעה בנויה על מדרגה גבוהה יותר, על דעת. זה לא שבלית ברירה צריך לרחם, אלא נכון לרחם. המבנה של רחמנות הוא, שצריך לרחם אף על פי שזה לא במידת הדין הזאת. וזה בכלל לא אהבה.
מידת הדין היא דבר טוב שצריך לאהוב
מישהו יאמר שהעלה במחשבה המקורית של מידת הדין גורמת שיהיו חלקים רעים שצריך להתרחק מהם? בדיוק להיפך, אני לא מבין. מידת הדין פירושה איך צריך להיות. מידת הדין לא אומרת שהקב״ה כועס — לא כתוב אפילו מידת הכעס. לפעמים כתוב שהקב״ה כועס, צריך להסביר זאת, אבל מידת הדין שכתוב כאן אינה מידת הכעס. מידת הדין פירושה חומרה, צדק, שדברים יהיו כפי שצריך להיות. זה דבר טוב, ואדם צריך לאהוב זאת.
הקב״ה עצמו כתוב אוהב צדק, אוהב משפט (תהלים לג, ה) — הקב״ה אוהב את מידת הדין. זה אומר שטוב בעיניו מידת הדין. ואותו דבר: אדם, כאשר הוא נפגש עם מידת הדין של הקב״ה, צריך גם לאהוב את הקב״ה על הטוב.
לפעמים יש אדם שאליו פוגעת מידת הדין. הקב״ה אומר שזה באמת טוב שיהיה לו איזה חסרון, איזה עונש, ולו זה כואב. אבל זו לא מידת הדין שכואבת לו. להיפך, ככל שאדם מבין שזה נכון, שזה מגיע לו כך, הוא שמח. לכן אומרים ברכה דיין האמת, וצריך לקבל בשמחה. זה לא אומר שאדם רוצה זאת — הוא היה רוצה שיהיה טוב לו — אבל מידת הדין מצד הקב״ה פירושה שזה טוב לך.
מידת הדין לא פירושה עונש: הברכה הגומל לחייבים טובות
קודם כל, מידת הדין לא פירושה עונש. כאשר אדם מקבל שכר, טובה, אומרים הטוב והמטיב, לא הגומל לחייבים טובות. יש ברכה הגומל לחייבים טובות (ברכות נד:) שאומרים על ארבעה יורדי ים, אלו שצריכים להודות, ארבעת האנשים שעומדים במזמור הודו (תהלים קז).
אז רואים ש״לא מגיע לי”, אבל הקב״ה נותן אפילו למי שחייב טובה. הפשט של זה פשוט, כפי שראיתי השבוע מפורש: כאשר אדם היה בצרה והוא ניצל — הצרה היא מידת הדין, והיא מראה שהאדם היה חייב. אדם שאינו חייב, בכלל לא בא לשום צרות.
אדם בוודאי שמח שקרה נס והוא ניצל, אבל עוד יותר שמח הוא צריך להיות כאשר בכלל לא קורה שום צרה. אולי אדם לא יכול תמיד לדעת אם זו מידת הדין או מידת הרחמים, אבל אנו צריכים להניח שכל מעשיו בדין.
שאלה מהקהל: למה מניחים בדין בדבר רע
[שאלה:] למה כאשר בא דבר רע מניחים פתאום שזה בדין? הקב״ה הרי אף פעם לא כועס — האם לא צריך להניח שזה בחסד?
[תשובה:] למה לא להניח שזה בדין? על פי רוב רוב העולם בדין. אני יודע שלא מגיע לי — לאדם יש איזו השגה.
דין עם טוב אינם סתירה
אני יודע שמגיע לי עם עבירה אחת; לאדם יש איזו השגה כמה שכר מגיע על עבירה אחת. כאשר בא עונש גדול, אומרים “אני לא יכול לדמיין שאני רשע” — אבל אתה יודע על מה בא העונש על עבירה אחת? וכאשר בא שכר גדול, כאשר אדם זוכה בלוטו או יש לו הצלחה עצומה בעסק שלו, הוא צריך כנראה להניח שהוא עשה משהו טוב — אתה יודע את השכר של פעם אחת לומר “אמן יהא שמיה רבא”?
אמת, יש דבר טכני: חסד יכול להיות יותר שלא בזכות, וכך גם דין יכול להיות שלא בזכות, מחמת הענינים של “צדיק ורע לו” והכללות שגוברת על הפרט, וכל מיני אופנים. זה לא מוכרח.
אבל הסדר הרגיל: דין עם טוב אינם סתירה. דין פירושו שטוב שיהיה מידת הדין, לכן צריך לאהוב זאת. וכאשר אדם מקבל דברים טובים בדין, בוודאי הוא צריך לאהוב זאת. לפעמים הדין אומר שטוב לך שיהיה לך דבר רע — לא שמח, זה רע, אבל זה טוב. לכן הוא אומר ברכה בשמחה, דיין אמת: זה עולה לי, זה כואב לי, אבל זה טוב לי.
יראה לעומת שנאה
הרבה פעמים הכאב של אדם הוא שהוא מרגיש שזה לא נכון, לא טוב, ואז נהיית שנאה. יקראו לזה יראה, אבל בעצם זו שנאה — הוא שונא זאת, הוא רוצה לברוח מזה. כאשר לאדם יש שונא הוא מפחד ממנו וגם שונא אותו.
אבל יש יראה אחרת שאין בה שנאה, וצריך להבין מתי יש את זה ומתי יש את זה.
לסיכום: הקשר אינו ברור
בכל מקרה אני לא רואה למה מידת הדין קשורה בכלל לנושא של יראה. למידת הדין יש בדיוק אותו קשר לאהבה, כי אפשר לומר שמידת הדין טובה כך. מידת החסד היא הרי עוד יותר יסודית, כי כל העניין הוא למען הטוב, עולם חסד יבנה (תהלים פט, ג).
מידת הרחמים אינה מידת החסד. מידת החסד היא בוודאי לפני מידת הדין — כולם יודעים את הסדר, מידת הרחמים היא אחרי מידת הדין — ומידת החסד היא בוודאי טובה. מצד שני גם למידת החסד יש בתוכה דברים שצריך לפחד. לא לפחד כי זה רע, אלא יראה שהיא יראת הכבוד, הכנעה שיש לאדם מפני דבר גדול ממנו, יראת הרוממות.
יש אדם שמפחד משונא — הוא מפחד עם שנאה. ומפני אבא או מלך שהוא בצדו, הוא מפחד במובן שהוא יודע שהלה הרבה יותר חזק, הוא צריך לכבד אותו, ואם הוא יעבור יהיו לו צרות, כולל שמירת פיו. אבל אין לו שנאה — להיפך, יש לו הערכה, הוא מסתכל למעלה על הגדולה. גם זה נקרא יראה, ואולי זו היראה הרגילה. זה בוודאי יכול לבוא ממידת החסד: אדם רואה כמה גדול חסד ה׳, כמה קטן חסד של בשר ודם לעומת זה, והוא מגיב ביראת הרוממות, בהכנעה, בפחד.
אז אין לי מושג למה הספרים החסידיים אומרים יחד שחסד ודין הם אותו דבר כמו אהבה ויראה. נראה לי שזה לא קשור בכלל: על שניהם יכול להיות חסד, על שניהם יכול להיות דין. לא שכאשר הקב״ה נותן לנו במידת חסדו צריך להיות אהבה, וכאשר הוא נותן לנו עונש צריך להיות יראה — שניהם לא נראים נכונים. אולי זה רק על פי דרשה?
אם מישהו יכול לענות לי על הקושיא, אשמח מאוד. הקושיא גדולה, וכנראה יש סודות עמוקים שאפשר להבין מכאן.
מהלך הרמב״ם: מאהבה ומיראה
עכשיו נמשיך הלאה. החזקנו באמצע ללמוד את הזוהר, ההקדמה של הפקודים, שמדבר שיש מצוות עשה ומצוות לא תעשה שקשורות לתפארת ולמלכות, שנקראות מידת אהבה, מידת יראה, מידת זכור, מידת שמור, מידת יום, מידת לילה. בכל מצווה יש בפרטיות את שני הדברים, ובכלליות מצוות עשה שייכות לזה ומצוות לא תעשה לזה.
אני רוצה לומר מהלך אחר. למדנו זמן רב את הזוהר בנוי על הרמב״ן על זכור ושמור. שמתי לב שלרמב״ם יש מהלך משלו, שמצוות עשה קשורות לאהבה ומצוות לא תעשה קשורות ליראה. אולי צריך לשלב את שני המהלכים, כי לגבי הנושא שלנו נראה שזה מתאים יותר אם נאמר את מהלך הרמב״ם, ונענה קצת על הקושיא הקודמת.
הרמב״ם, בהלכות תשובה, בפירוש המשניות בסנהדרין, ועוד הרבה מקומות, מסביר למה אברהם אבינו נקרא “אוהבי” (ישעיה מא, ח): “אוהבי” פירושו עובד מאהבה. זה בנוי על לשון חכמים, שיש הבדל אם עובדים את המקום מאהבה או מיראה. וברור בלשון הגמרא שאהבה ויראה לא פירושם שם כמו שאומרים — האם הוא אהב יותר מצוות עשה או פחד יותר ממצוות לא תעשה — אלא מאהבה ומיראה פירושם שם אותו דבר שנקרא במקומות אחרים לשמה ושלא לשמה.
מאהבה: כפי הדעת, מתוך הכרת הטוב
מאהבה פירושו מי שיש לו השגה, הוא מבין. אהבה היא כפי הדעת. למה אברהם אבינו נקרא הגדול ביותר, “אברהם אוהבי”? כי לאברהם אבינו לא היה רבי, לא היה מי שיאמר לו מה לעשות. הקב״ה לא אמר לו איזו מצווה לעשות, לא הבטיח לו שכר או עונש — אלא מאוחר יותר. הוא עבד את הקב״ה שלא על מנת לקבל פרס, מתוך הכרת טובו, מתוך ההכרה של מה טוב ומה נכון. זה הפירוש מאהבה.
מיראה: מיראת שכר ועונש
מיראה פירושו מיראת שכר ועונש — גם שכר וגם עונש. זה לא שיראה היא מהעונש ואהבה מהשכר; זה לא נכון. יראה פירושה כאשר אדם לא יודע, צועקים עליו, אומרים לו “אתה צריך לעשות כך”. כלומר אני רוצה שילך לי טוב ולא רע, הוא עושה מיראת עונש.
הרמב״ם: יראה תלויה במצוות לא תעשה
הדבר המעניין הוא שהרמב״ם עצמו אומר גם שזה תלוי במצוות עשה ומצוות לא תעשה. בפירוש המשניות באבות, כאשר אנטיגנוס איש סוכו אמר “אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס” (אבות א, ג), והוא מביא “ויהי מורא שמים עליכם” (אבות א, ג) —
שואל הרמב״ם, מה הקשר כאן “ויהי מורא שמים עליכם”? היית חושב שאתה הולך לעשות לגמרי מאהבה ופטור מיראה? אומר הרמב״ם לא — “שלא תסלק בבת אחת”, אתה לא צריך לוותר על היראה, אלא עדיין להיות לך יראה מסוימת, כי היראה היא דבר כל כך חשוב.
הוא מביא מקור: “האוהב לא יחמיץ מצוה והירא לא יעבור עבירה” (פירוש המשניות לרמב״ם אבות א, ג). אתה צריך להיות לך גם אהבה לא לוותר על שום מצוות, וגם יראה לא לעשות שום עבירות. לכן הוא אומר שיראה היא חשובה מאוד בפרט למצוות לא תעשה.
המצווה הראשונה אצל אדם: עשה ולא תעשה
צריך להבין זאת קצת יותר טוב. אין לי מהלך ברור, אלא הארה מסוימת, לעורר את הלב, לעורר את השכל.
ידוע, המצווה הראשונה, “ויצו ה׳ אלקים על האדם” (בראשית ב, טז), הקב״ה ציווה לאדם מצווה. צריך לשאול האם זו הייתה מצוות עשה או מצוות לא תעשה. כנראה כל אחד מניח שזו הייתה מצוות לא תעשה, לא לאכול מעץ הדעת. אבל מי שמסתכל בפסוק רואה שלשון הפסוק בנוי בצורה מאוד ברורה באופן של עשה ולא תעשה: “מכל עץ הגן אכל תאכל” (בראשית ב, טז) — מצוות עשה, “ומפרי העץ אשר בתוך הגן לא תאכל” (בראשית ג, ג) — מצוות לא תעשה.
אף על פי שבדרך כלל לומדים ש״מכל עץ הגן אכל תאכל” הוא רשות, כמו שחושבים ש“ששת ימים תעבוד” (שמות כ, ט) הוא רשות — אפילו זה לא כל כך ברור. נראה שיש כוונה, לפחות ללשון הכתוב, שלא מתחילים עם האיסור, עם היראה, אלא מתחילים עם מצוות עשה שעושים כן, ורק אחר כך יש הגבלה של מה שלא עושים.
הנחש והאשה
מה אומר הנחש? “ויאמר הנחש אל האשה אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן” (בראשית ג, א). הנחש התחיל מיד עם ה״לא”. עונה לו חוה: “מפרי עץ הגן נאכל, ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו” (בראשית ג, ב-ג). היא מוסיפה כבר “ולא תגעו”, אבל היא הבינה מאוד טוב שהנחש רצה להתחיל ממצוות לא תעשה, והיא אומרת לא: צריך להתחיל ממצוות עשה, ורק אחר כך יש גם מצוות לא תעשה.
הפלא: האם אפשר מצוות לא תעשה לשמה
אנו לומדים כאן שיש כאילו חסרון, שאדם יכול לרצות לעשות רק מצוות עשה ולשכוח ממצוות לא תעשה שקשורות למידת היראה. ואמרנו שיראה פירושה שלא לשמה, שכר ועונש. וזה קצת פלא.
צריך לשאול: האם יש דבר כזה שלא אפשר לעשות מצוות לא תעשה לשמה, ומצוות לא תעשה צריכות להיות שלא לשמה? הרבה פעמים אומרים דבר פשוט — ואני חושב שצריך להפסיק להיות רגילים לומר דברים פשוטים כאלה — שמישהו הולך רק מאהבה כי יש לו טעם. אבל כשאין לו טעם, כשיש לו יצר הרע גדול, זה נקרא מצוות לא תעשה: בא אליו נחש ואומר לו, עשה כאן מצוות לא תעשה. אז לא עוזרת לו השגת האהבה הגדולה שלו, אלא יראת העונש הפשוטה. כך מפרשים ספרי מוסר וספרים חסידיים את המדרש, שהמדרש האחר מתכוון כמו חובת הלבבות, ש״מבוא לבו” צריך להיות לך מורא, כדי שכשתעשה את המצווה תעשה מאהבה.
שאלה על הפשט
זה גם דבר שאני לא מבין. על מה זה מבוסס? האם המציאות עובדת כך? אין לי מושג. אני לא רואה שאצל אנשים שיש להם טעם — שזה סתם מילה — מי שיש לו השגה אמיתית בטוב, טוב ה׳ (תהלים לד, ט), טעמו וראו כי טוב ה׳ (תהלים לד, ט), קשה לו יותר להתגבר על יצר הרע? צריך להיות לו יותר קל. ובשעת יצר הרע לא שוכחים גם את העונש. אני לא יודע איזה הבדל זה עושה.
מה שאני יכול להבין הוא יותר דבר יסודי: יש סוג כזה של אדם, הרבה אנשים שלא במדרגה או שלא מבינים בכלל את הטובה. אם את העונש הוא מבין — כן, יראת עונש. כמו שאבא אומר לבנו “אל תלך לרחוב, אני אתן לך סטירה”: הסיבה האמיתית לא ללכת לרחוב היא לא בגלל שנותנים סטירה, אבל הילד לא מבין, תפחד מהסטירה. את זה אני מבין.
אבל למה בדיוק יש לזה קשר למצוות לא תעשה? זה בדיוק כך אמת גם על מצוות עשה. מי שלא מבין, הרי לא במדרגה של לשמה, צריך יראת עונש. ומי שמבין כן, מחזיק בלשמה. למה אומרים שללא תעשה שייכת יותר יראה מאשר לעשייה? אלא אם כן נאמר שלא תעשה היא בדרך כלל כשיש פיתוי, יצר הרע — אבל יכול להיות גם יצר הרע לא לעשות מצוות עשה.
חידוש נועז: לאמיתו של דבר אין רע
אלא אם כן נאמר חידוש גדול, המבוסס על מה שרמזתי עכשיו בפרשת עץ הדעת: שלאמיתו של דבר אין דבר כזה רע. עץ הדעת טוב ורע סיפר לאדם שיש טוב ורע; לפני כן הוא חשב שאין דבר כזה רע. הרי כתוב “טוב מאד” (בראשית א, לא) — “טוב מות”, “טוב רע”. מי שמבין נכון את העולם, מבין שכל העולם הקב״ה עשה בטובו, “בטובו הגדול”, “הוא טוב והוא מטיב והוא ייטיב”. כל העולם טוב.
אם העולם היה שלם
אם העולם היה שלם, לא היה דבר כזה מצוות לא תעשה, לא דברים רעים. אבל איך יכול להיות שלפני החטא כבר הייתה מצוות לא תעשה? צריך להבין שבעיקר הייתה מצוות עשה, “מכל עץ הגן אכל תאכל”.
יש דרושים נועזים כאלה שאומרים, שאם היו מקיימים את “מכל עץ הגן אכל תאכל”, לא הייתה כבר שאלה של עץ הדעת. איך יכול להיות? הרי כתוב “ומפרי העץ אשר בתוך הגן”? אולי מהלך כזה: כשמקיימים את ששת הימים עם התאווה נכון, נעשה מאליו השבת, “וביום השביעי תשבת” (שמות כג, יב). כמו שהספרים החסידיים אומרים, שמי שחי שבוע נכון, שומר מאליו שבת. זה לא שבת של “מחלליה מות יומת” (שמות לא, יד), אלא שבת של “וביום השביעי תשבת”, מתוך טעם, מתוך מנוחה. אבל אם אתה מתחיל ממצוות לא תעשה, נשאר תמיד שם.
הפתרון: מצוות לא תעשה שייכת למידת היראה
יכול להיות שמה שאומרים שמצוות לא תעשה קשורה למידת היראה, פירושו: כשלעומק של דבר, כשהעולם היה שלם, כשאדם הראשון לא אכל את עץ הדעת — מובן, הוא כן היה צריך לאכול; אבל נניח שזה לא נוגע — כשהוא מבין נכון, מצד ההסתכלות של לשמה, מצד ההסתכלות של אהבה, שהיא באמת הסתכלות של לפני החטא, של מה שהעולם הוא — אז באמת אין איסור של מצוות לא תעשה. מותר לעשות כביכול, כמו לעתיד לבוא חזר להיתרו. אין מצוות לא תעשה, אין דברים רעים בעולם.
ממילא, מי שדבוק לגמרי במידת האהבה והטובה, לא יעשה מאליו שום מצוות לא תעשה, כי מציאות של מצוות לא תעשה — שמדברת על מציאות שאינה — לא תהיה אצלו.
ולמה אומר הרמב״ם שלמצוות לא תעשה צריך דווקא להיות ה״ושמרתם”, ה״שמור”, יראת העונש? כי אין סיבה אחרת. מצד הטוב לא מפריעה מצוות לא תעשה; אלא מצד יראת העונש — כי יכול להיות שכל העולם עדיין במדרגה של שלא לשמה — אז צריך לעשות יראת עונש.
אל יאמר אדם אי אפשר: המציאות של מצוות לא תעשה
יכול להיות שעל צד זה מרומז הרמב״ם לגבי “אל יאמר אדם אי אפשר יבוא אתי חזיר” (ספרא קדושים). מה שאנו מדברים כאן על מצוות לא תעשה פירושו אלו שלא מבינים, אלו שפחות מובנות. יכול להיות שיש מצוות לא תעשה שאסור לעשות לשמה, כי לעשות לשמה פירושו לומר שזה אמת.
כך אני מפרש על פי חסידות, ואולי מרומז ברמב״ם: למה אומר “אל יאמר אדם אי אפשר יבוא אתי חזיר”? כי הקב״ה עשה גם בשר חזיר, ולעתיד לבוא בשר חזיר לטהר. מי שאומר “אי אפשר”, אומר נגד מעשה ה׳ — במעשה בראשית כתוב “וירא אלקים כי טוב” (בראשית א), גם על החזיר. אסור למישהו לאכול היום חזיר, אנחנו לא יכולים היום לאכול חזיר נכון, מחמת הסיבות של הנפילה, של החטא, של הירידה של העולם. אבל אסור לשלול את זה באמת.
יש דברים שצריך לעשות כל דבר לפי מה שהוא באמת. מצווה שבאה באמת כי היא מקורית, העולם כך, זה טוב — צריך לעשות בשמחה, באהבה. אבל לא לעשות עבירה, שהסיבה למה זו עבירה היא רק כי העולם נפל, כי יש בחינת שלא לשמה בעולם. זו מציאות: אחרי החטא, בעולם העשייה, אסור לעשות זאת באהבה, אלא מתוך יראה. למה? כי ההבנה האמיתית אומרת שזו לא בעיה על פי אהבה, אלא בעיה על פי יראה.
מי שאוהב את המלך: הסברא של יראה מתוך אהבה
אפשר היה לשאול: למה הוא אומר שמי שאוהב את המלך עושה מצוות שהמלך אוהב — אפשר בדיוק כך לומר שכי הוא אוהב את המלך הוא לא עושה דברים שהמלך לא אוהב, כמו יראה מתוך אהבה?
התשובה היא לא: מי שאוהב את המלך באמת, מבין שאין דברים שהמלך לא אוהב — המלך אוהב הכל. לכן הוא יתנהג כך. שם שזה בעולם הזה, שחסרה כן יראת העונש, צריך להוסיף מידת היראה — לא בדיוק מידת הדין, כי לא יודעים אם זה נקרא מידת הדין, אבל מידת היראה, יראת העונש.
זה מה שאני יכול להבין, אבל כל אלו דברים שצריך עוד הרבה להעמיק בהם שהם נכונים. וזה הדבר לשיעור של היום.
EN English ›
📋 Shiur Overview
The Attribute of Justice and the Attribute of Mercy, Love and Fear — Are They the Same Subject
Introduction: Erev Shabbat Bereishit and the Attribute of Justice
My teachers and rabbis, behold today is erev Shabbat Bereishit. “In the beginning God created the heaven and the earth” (Genesis 1:1), and afterwards it is stated “on the day that Hashem God made earth and heaven” (Genesis 2:4). It is known to all what Rashi brings, that the Holy One, blessed be He, wanted to create the world with the attribute of justice, “it arose in thought to create it with the attribute of justice” (Rashi Genesis 1:1), and afterwards He joined with it the attribute of mercy.
Generally they teach us — and about this we spoke, perhaps, during Rosh Hashanah — that the attribute of justice is the attribute that we call the attribute of fear. That is, when the Holy One, blessed be He, conducts Himself with the attribute of justice, when He performs His actions in the way of justice, then because of this people are afraid, and a person is anxious and fearful. And in contrast, when the Holy One, blessed be He, conducts Himself with the attribute of mercy, people have more love.
And indeed the way of the Chassidic books is, that when the concept of the attribute of justice and the attribute of mercy comes before them, they translate it: from the side of the Holy One, blessed be He, the thing is called the attribute of justice and the attribute of mercy, or chesed and gevurah in the language of Kabbalah, and from our side these attributes are called love and fear. This is the common style in the books of Chassidut, to translate these concepts this way.
The Difficulty: Love and Fear Are Not the Same Subject as Justice and Mercy
But one must delve into the matter and raise a difficulty upon it. The connection between the two things is not entirely clear to me, and one must ask — perhaps the audience knows, perhaps someone ponders this — for the subject of justice and mercy is not the same subject as love and fear. For one must take to heart that there are many other levels and many other structures to the concepts of love and fear.
What does it mean at all, love versus fear? Everyone knows that there is higher love and lower love, higher fear and lower fear, which we call fear of exaltedness versus fear of punishment, and the like. But I think that in every way — in the usual way, let us say in the “default” way of understanding love and fear — love is a positive emotion. Love means that I consider the thing good. Love is a relationship to something that I regard as good.
Fear, generally means that I am afraid of something that is bad. And one cannot say fear toward the Holy One, blessed be He — that a person fears the Holy One, blessed be He, because He is bad — rather fear of bad consequences that occur, bad deeds. And from the deed itself comes fear of sin, and this is not fear of Heaven, for fear of Heaven is another matter. And perhaps that action, which the Holy One, blessed be He, might punish for, is called fear of punishment — and about this they have already spoken, and the matter is not clear, for the Holy One, blessed be He, does not punish. And in any case, fear is dread of something bad. This is its meaning. Love relates to what is good, and fear to what is bad.
The Ramban on Positive and Negative Commandments
As we have already learned, and here I come to speak, so regarding the subject of positive commandments and negative commandments, the Ramban explained that positive commandments relate to love. That is, I want the good, and what is good before the Master, before the King, namely what is truly good.
And many people are confused about this: they say “commandments,” and in their minds commandments mean that I must fulfill because I was commanded. And perhaps indeed a person is obligated to fulfill because the Holy One, blessed be He, commanded, but what the Holy One, blessed be He, commanded is only a way to show that the thing is good. Whether the thing is good because He commanded, or it was already good before He commanded — I do not know. But according to all opinions, even when they say that a person does not understand and does only because it is a commandment, the simple meaning is that he knows: the Holy One, blessed be He, is the true reality, the Holy One, blessed be He, is the true knower of all creation, and He knows that these commandments are good. And this is what the Ramban calls the attribute of love.
And when the Ramban says that positive commandments are in the attribute of love, because one who loves the Master does what the Master loves — this is no different from one who would say that positive commandments are in the attribute of love because positive commandments mean that I do things that are good, that I regard as good, and fulfill them out of love. For positive commandments are a subject of doing good things, that a person loves what is good.
Love of God versus Love of the Commandment
And if we say, not so: the Ramban says that one must love the Holy One, blessed be He. The distinction between love of the Holy One, blessed be He — for they speak of love of God, and as is brought in the Rambam the language of love of the commandment — seems like a contradiction in this. But this is not a true contradiction. The distinction can only be in the question of whether we stand at the level that understands the mind of the Omnipresent, as it were, or we do not understand.
If we do not understand, then — where, they do not understand us — then perhaps the thing seems to us not good, and because we trust in the Holy One, blessed be He, we have faith, and we say that the Holy One, blessed be He, says that the thing is good, and therefore I love it because the Holy One, blessed be He, says it is good, and here the Holy One, blessed be He, enters. But when I understand myself, perhaps I love the thing itself, because I love it because it is good for me, I love the commandments because they are good.
And certainly perhaps even then it is true that there are more levels of benefit, more levels of goodness, that a person should love the commandments that are able to unite with the Holy One, blessed be He. Many times the Chassidim come with a claim against one who says so and ask: Do you love the world? Do you love the Holy One, blessed be He? Know, for the entire world is the work of Hashem, and there is no distinction in this. It is impossible to love a good thing in the world without loving within it the God who commanded them. And one can only speak of levels in this.
And this is what the Baal Shem Tov always teaches us, that when a person loves a created thing, he should make from it a kal vachomer to the Creator. This is like a mystery: there is a kal vachomer here, and it is within the thing itself, for the created thing is the vitality within it, the existence within it, the source of existence within it. But the intention of the Baal Shem Tov is — do not err, do not separate, do not love the thing, but stand in it at the higher level, because in every thing is truly found the true existence within it, and the source within it is the more true existence of every thing itself.
And in any case, and this he also knows, according to Chassidut perhaps the thing is called love — but not love of the commandment, but love of the Godliness in the commandment, the will of Hashem in the commandment. But whether this way or that way, all these are only levels within that same thing itself. Love means that I know the thing is good, and fear means that I fear something that is not good. This is the simple meaning, and I think the matter is settled, for therefore love is positive commandments and fear is negative commandments, and this is what the Ramban says. And what he says that it is love of the Master and fear of the Master, the matter does not contradict this; and not only does it not contradict, but these are the earlier levels that you seek to explain.
Mercy Is Not Chesed and Is Not Love
And if so, Yitzchak, I do not understand: what did they see to mix with this the attribute of justice and the attribute of mercy? Besides the fact that the attribute of mercy is not the same thing as the attribute of chesed and the attribute of love — as everyone knows. For mercy is tiferet, mercy is the third attribute. Mercy is already a certain decision, and compassion is already a certain decision that comes after the attribute of justice.
So they say according to Kabbalah, but I think that even the simple meaning is so: compassion means that I have compassion on someone, and even though — this is the meaning of the Midrash — and even though the thing is not due to him, nevertheless there is compassion. And what is the nature of compassion? We have spoken of this several times, that it is not something without knowledge, and it is not just an emotion, but there is intellect in it, and it is built — as the Maggid of Mezritch always explains — that the decision is built on a higher level, built on knowledge. It is not a mistake, and the simple meaning is not that without choice one must have compassion; rather it is correct to have compassion. And all this structure and framework of compassion are, that one must have compassion even though it is not according to this attribute of justice. And this is certainly not love at all.
The Attribute of Justice Is a Good Thing That Must Be Loved
One might say, that the attribute of justice, that original “arose in thought” of the attribute of justice, is what causes there to be the bad parts that one must separate from? Why? On the contrary, exactly the opposite, I do not understand. The attribute of justice shows how things should be. The Holy One, blessed be He, is the attribute of justice, and the attribute of justice does not mean that the Holy One, blessed be He, is angry. It does not even say the attribute of anger. Although sometimes it is said that the Holy One, blessed be He, is angry, and this needs explanation, but the attribute of justice stated here is not the attribute of anger. The attribute of justice shows strictness — you can say strictness, or righteousness. Things must be as they should be. And this is the attribute of justice, and it is a good thing, and a person must love the attribute of justice.
The Holy One, blessed be He, Himself is said about Him “loves righteousness and justice” (based on Psalms 33:5). The Holy One, blessed be He, loves the attribute of justice, so that the attribute of justice is a good thing, and one must love it. And in other words, that same thing itself: just as the Holy One, blessed be He, Himself loves the attribute of justice — and this is a metaphor, for the Holy One, blessed be He, does not have love, but the intention is that the attribute of justice is good in His eyes — so that same thing, when a person encounters the attribute of justice of the Holy One, blessed be He, it should also be good in his eyes, and he must love the Holy One, blessed be He, for that goodness.
And here the front is formed: sometimes there is a person whom the attribute of justice strikes. The simple meaning is that the Holy One, blessed be He, said that this is good, that it is true that it is good for him that he should have a lack, that he should have punishment, and it pains him. But if it pains him, it is not the attribute of justice that pains him. On the contrary, the more a person understands that the thing is correct and that it is proper that it should come, he is happy. And therefore one blesses the blessing of “the true Judge,” and even for simple suffering one must bless with joy and accept it with joy. And the intention is not that the person desires this — he does not pray for this, and he would want it to be good for him, that he should have good things — but the attribute of justice from the side of the Holy One, blessed be He, shows that the thing is good for you.
The Attribute of Justice Is Not Punishment: The Blessing of Hagomel Lechayavim Tovot
We say the attribute of justice — but first of all, the attribute of justice is not punishment. And let us preface and clarify this. When one receives reward with the attribute of justice, when a person says Hatov VeHametiv, one does not say Hagomel Lechayavim Tovot. One should know that there is a blessing in which one says “Hagomel Lechayavim Tovot” (Berachot 54b), and this is said by the four who need to give thanks — those who go down to the sea and the like, those four mentioned in the psalm “Hodu” (Psalms 107) — they bless “Hagomel Lechayavim Tovot.”
And from here we see that I am not worthy of this, and even so the Holy One, blessed be He, gives good even to one who is liable. And what is the nature of this? It is simple, and as I saw this week explicitly — I do not remember where, and I say this to clarify — that it happened that a person was in trouble and was saved from it, and the trouble is the attribute of justice. The trouble itself shows that the person was liable, for to a person who is not liable, troubles do not come at all.
A person can be very happy, and certainly a person is happy that a miracle was done for him, that there was trouble and he was saved from it. But more than this a person should be happy when trouble does not come at all, and the thing shows that perhaps it is the attribute of justice, perhaps it is the attribute of mercy, perhaps it is the Holy One, blessed be He… And perhaps a person cannot always know if it is the attribute of justice or the attribute of mercy, but we assume, and one must assume, that all His deeds are with justice.
Question from the Audience: Why Do We Assume It Is with Justice When Something Bad Comes
I do not understand why when something bad comes we immediately assume it is with justice? For I understand that the Holy One, blessed be He, never gets angry. If so, one should not assume it is with justice, but should assume it is with chesed. Why should we not assume it is with justice? Presumably for the most part, most of the world is with justice. That is, I know that I am not worthy of this, we can understand something, a person has some comprehension.
Justice with Good Are Not a Contradiction
That is, I know that a person deserves to be punished for one transgression. I know, we can understand something, a person has some comprehension how much reward is proper for one transgression. When great punishment comes, they immediately say: I cannot imagine that he is wicked. Say to him: And from where do you know what punishment comes for one transgression? And so when great reward comes, when a person suddenly wins a lottery, I do not know, or he has tremendous success in his business and it amounts to more than he planned — presumably he should assume in the natural way that he did something good. And from where do you know? Does he have comprehension of the reward for saying one Amen, “there is one who increases”? What is bad about this?
It is true that there is a technical matter here: chesed can come more without merit, and even that thing can be. It is true that there are different ways that even justice comes without merit, for there are all those matters of… And in short, “there is no righteous person on earth who does good and does not sin” (based on Ecclesiastes 7:20) and there is no generation, and the general overcomes the particular, and all kinds of ways. The thing is not necessary, there is more, the thing is not necessary.
In any case the usual order, and this is what I seek to clarify — justice with good are not a contradiction; and not only are justice with good not a contradiction, but the justice itself is not bad. Justice with justice means that it is good that there should be the attribute of justice. For this purpose the attribute of justice was created, and one must love it. And when a person receives good things with justice, certainly he must love them. And sometimes when justice tells a person that it is good for him — yes, this is the meaning of justice — it is good for you that a bad thing should happen to you. You are not happy, the thing is bad, but it is good. And therefore he says a blessing, “Blessed are You Hashem” with joy, the true Judge: it is good for me, I am Yours, the thing costs me, pains me, but it is good for me.
Fear versus Hatred
And conversely, when it is not so — simply, often a person feels that the thing is not correct, not good, and then hatred is created. Yes, one must understand this reality: then he will call it fear, but essentially it is hatred, and then the person’s reaction becomes hatred, because it is not good for him. He will hate the thing, and will flee from that fear with hatred. Fear perhaps its reaction is hatred, and one must take to heart that when a person has an enemy, he fears him and also hates him.
And in contrast there is another thing in which there is fear without hatred. And one must understand when there is this and when there is that.
Summary: The Connection Is Not Clear
In any case, I do not see where the connection is, why the attribute of justice relates at all to the subject of fear. The attribute of justice relates exactly to the same degree also to the subject of love. And the attribute of justice one can say it is good thus, and that same thing one can say with the attribute of love. And the attribute of chesed is the more fundamental attribute, you can say, because the whole thing is for the sake of good, for the sake of chesed, “the world is built with chesed” (Psalms 89:3).
And certainly, what is the attribute of mercy if not the attribute of chesed? For the attribute of mercy is not the attribute of chesed. The attribute of chesed certainly precedes the attribute of justice, as everyone knows the order, and the attribute of mercy is that which comes after the attribute of justice. And the attribute of chesed is certainly good, without doubt. And on the other hand, even from the side of chesed there are things that one must fear, that it is proper to fear. And certainly not to fear because it is bad, but if one says that there is a fear that is more fear of honor, a certain submission that is generally called fear of exaltedness, the submission that a person has before something greater than him, as I said.
There is a person who fears an enemy, he fears and hates. And in contrast before a father or king standing beside him, he fears — fears in the sense that he knows the other is much stronger than him, knows that he must honor him, and if he transgresses he will be harmed, he will have troubles, including guarding his mouth, he will have troubles. But there is no hatred in him, on the contrary, there is appreciation, and he looks up to the greatness, and this is also called fear. And perhaps this is the usual fear — I do not know what is called fear of bad — perhaps this is the usual thing that is proper to call fear. And this can certainly come even from the attribute of chesed, and not only can it, but this is the usual thing. Yes, a person sees how great chesed is, how human chesed, chesed of flesh and blood, is small compared to the chesed of Hashem, compared to the chesed of all existence, and he will react with fear, with fear of exaltedness, with submission, and even with dread and awe.
And therefore I have no idea why the Chassidic books always say that chesed and justice are the same thing as love and fear. It seems to me that the thing is not connected at all. Perhaps about both there will be chesed, and about both there will be justice, and there is no connection at all between the two things. Not when you say that the Holy One, blessed be He, because He loves us, gives us love, and because He does not love us gives justice — even this is not true. And not when you say that when the Holy One, blessed be He, gives us with His attribute of chesed there should be love, and when He gives us punishment there should be fear. Both of these things seem to us not correct. Perhaps it is only according to derash — does the matter settle?
Whoever will resolve the difficulty for me, I will be very happy. It is a great difficulty. And I think that there is something here that one can learn from it, very strongly, and presumably there are deep secrets that one can learn from here, for I do not understand.
The Rambam’s Approach: From Love and From Fear
Now we will continue further. What I seek to arrive at, and what I want to speak another matter, is that we stood here in the middle of learning the Zohar, the introduction, the beginning of the “Pekudin,” which speaks of the fact that there are positive commandments and negative commandments relating to tiferet and to malchut, which are themselves called the attribute of love and the attribute of fear, the attribute of zachor and the attribute of shamor, day and night, and the like. In every single commandment there are these two things in detail, and in general there are positive commandments and negative commandments, that positive commandments relate to this one and negative commandments relate to this one.
And I seek to say another approach, that I noticed that it is proper to learn in this another approach. The approach was thus: all the time they learned the Zohar according to the Ramban, who learned in it about zachor and shamor. And I noticed that the Rambam has his own approach, that he explains that positive commandments relate to love and negative commandments relate to fear. And perhaps the matter settles better, and perhaps one needs to combine the two approaches. For at least regarding the subject we are now asking, it seems that the matter settles even better if we say the Rambam’s approach, and we will resolve with this somewhat the previous difficulty.
And we remember that the Rambam in Hilchot Teshuva, and in the commentary on the Mishnayot in Sanhedrin, and in many places — perhaps two more places, I do not know — explains the attribute for which our father Abraham was called “My beloved” (Isaiah 41:8). And the Rambam explains that “My beloved” means one who serves from love. And the thing is built on the language of the Sages in many places, that there is one who serves from love, and there is a distinction between one who serves the Omnipresent from love and one who serves from fear. And it is clear in the language of the Gemara in many places where they use this, that love and fear there are not, as they say, that he loved positive commandments more or feared negative commandments more. Rather from love and from fear mean here the same thing called in other places lishmah and shelo lishmah.
From Love: According to Knowledge, From Recognition of the Good
Meaning, from love namely one who has comprehension. Love is according to knowledge. Love means one who has comprehension, who understands. Like our father Abraham — and why is our father Abraham called the greatest of all, “Abraham My beloved”? Because our father Abraham did not have a teacher, and he did not have someone to tell him what to do. And he began, and the Holy One, blessed be He, did not tell him any commandment to do, and did not promise him reward or punishment except afterwards. And he served the Holy One, blessed be He, not in order to receive reward. And what is not in order to receive reward? From recognition of His goodness, from the recognition of what is good and what is correct, he did commandments and did what needs to be done. This is the meaning of from love.
From Fear: From Fear of Reward and Punishment
From fear means from fear of reward and punishment. Fear includes both reward and punishment, and the fear is not from punishment and the love from reward, as they say — the matter does not settle. Fear means when a person does not know, they rebuke him and tell him, “Thus you must do.” This is generally called fear, generally because of punishment, or because of reward and punishment, which is the same thing. Namely that I want it to be good for me and I do not want it to be bad for me, and he does from fear of punishment. This is the meaning of from fear.
The Rambam: Fear Depends on Negative Commandments
And behold the interesting thing, that the Rambam himself says even though the thing depends on positive commandments and on negative commandments. In the commentary on the Mishnayot in Avot, in the place where Antigonus of Socho said, he said thus: “Do not be like servants who serve the master in order to receive reward, but be like servants who serve the master not in order to receive reward” (Avot 1:3), and concludes the Mishnah “and let the fear of Heaven be upon you” (Avot 1:3).
And the Rambam asks, what is the connection of “and let the fear of Heaven be upon you” here? Did you think you would go from love? What is “do not remove”? “That you should not remove at once” means from love, do you think you are completely exempt from fear? The Rambam says, no, do not abandon fear. Still go, still there should be in you a certain fear. And why? Because fear is such an important thing.
And the Rambam brings a midrash or source, that we do not know it properly, and brings that it is said thus: “The lover will not delay a commandment, and the fearer will not transgress a transgression” (Rambam’s commentary on Mishnayot Avot 1:3). This language the Rambam brings. And so he says, this is its meaning: that you need both love not to delay commandments, and also fear not to do transgressions. And therefore he says, that fear is very important and especially for negative commandments.
The First Commandment to Man: Positive and Negative
Now one must understand the matter a bit better. I do not have a clear approach, I can say a certain explanation, a certain illumination in this. I seek to say a very interesting simple meaning that we learn in this week’s parsha, and one must take to heart in this. And I will first say the explanation, the illumination, that all that I say is only illuminations, to awaken the heart, to awaken the intellect, to awaken the spring.
It is known, the first commandment, “And Hashem God commanded the man” (Genesis 2:16), the Holy One, blessed be He, commanded Adam a commandment. And one should ask if it was a positive commandment or a negative commandment. Presumably everyone assumes it was a negative commandment, not to eat from the tree of knowledge. And in fact, one who looks at the verse sees that it is clearly built, that the language of the Scripture is clearly built on a manner of positive and negative. That is, the Holy One, blessed be He, says to him “from every tree of the garden you may surely eat” (Genesis 2:16) — a positive commandment, “and from the fruit of the tree which is in the midst of the garden you shall not eat” (based on Genesis 3:3) — a negative commandment.
It turns out the explanation, that there is both a positive commandment and a negative commandment in the language of the command to the first man. Even though generally we learn that “from every tree of the garden you may surely eat” is permission, as they think that “six days you shall work” (Exodus 20:9) is permission — and even then the thing is not so clear, and perhaps it is “a negative that comes from a positive.” But the thing shows that there is an intention, at least to the language of the Scripture, there is an intention that one does not begin from the negative restriction, one does not begin from the restriction of fear, but begins from the positive commandment, from what one does in practice, and this doing is the limitation to what one does not do.
The Serpent and the Woman
And I further noticed, what does the serpent say? “And the serpent said to the woman, Has God indeed said, You shall not eat from every tree of the garden” (Genesis 3:1). The serpent immediately opened with the negative, “You shall not eat from every tree of the garden.” And Chavah answers him — what does Chavah say? No, it was not said so. She immediately tells him no, the Holy One, blessed be He, said “from the fruit of the tree of the garden we may eat and from the fruit of the tree which is in the midst of the garden God said, You shall not eat” (based on Genesis 3:2-3). And even though she already adds “and you shall not touch it,” it seems that she understood well that the serpent sought to begin from the negative commandment, and the woman says no, one must begin from the positive commandment, and after the positive commandment there is also a negative commandment.
The Wonder: Is It Possible to Do a Negative Commandment Lishmah
And we learn here that there is like a deficiency, that a person might want to do only positive commandments and forget the negative commandment relating to the attribute of fear. And we said that fear means shelo lishmah, that fear means reward and punishment. And this is truly a wonder.
A person can ask such a difficulty, and I think one must ask it: Is there such a thing that it is impossible to do a negative commandment lishmah? And a negative commandment must be shelo lishmah? That is, many times they say a simple thing — and I think one must stop getting used to saying these simple things — that one who goes only from love, namely who does because he has reason and desire in the thing, behold sometimes he has no reason, he has a great evil inclination, namely he has no reason, and this is called a negative commandment, a serpent comes to him and tells him, “there will be a negative commandment,” and then his great comprehension of love does not help him, and then only simple fear of punishment helps.
And this is another thing that is very common to say, books of mussar and Chassidic books love to say it, that they explain thus the Midrash, that the other Midrash shows like the words of Chovot HaLevavot, that you should be fearful, so that when you do the commandment you will do it from love.
Question on This Simple Meaning
And I must say that this is another thing I do not understand. I do not understand on what the thing is based. Is this the reality, that this is how the thing works? I do not know. I do not see that specifically people who have reason — and reason is only a word — one who has true comprehension of good, “good is Hashem” (Psalms 34:9), “taste and see that Hashem is good” (ibid.), that it is harder for him to overcome the evil inclination? It should be easier for him. And if you say, that at the time of the evil inclination he does not forget, that at the time of the evil inclination one does not forget the punishment — I do not know what difference the thing makes.
And what I can understand is a more fundamental thing, that there is such a type of person, perhaps many people who are not at the level, or who does not understand at all the goodness. If he understands the punishment, yes, fear of punishment. This is the meaning of fear of punishment. Fear of punishment was said for one who does not understand, like a father who tells his son, do not go to the street, I will give you a slap. The true reason not to go out to the street is not because of the slap, but the child does not understand this, and they tell him, fear the father’s slap. And so I said, come inside to learn, even though learning is better than that child. This I understand. But this way I do not understand.
And what does this have to do specifically with negative commandments? That same truth itself relates even to positive commandments. A positive commandment is also so: one who does not understand is not at the level of a positive commandment, is not at the level, and he also needs fear of punishment. And so if I understand, I stand in lishmah. Why specifically in negative commandments does fear relate more than in positive commandments? Besides what they will say that a negative commandment is generally in a place where there is temptation. I do not know, perhaps there is an evil inclination even not in negative commandments, but in negative commandments evil inclinations are common. All this thing I understand how the two things settle.
A Bold Innovation: In Truth There Is No Bad at All
But if we say a great innovation, and I think one can think such an innovation, based on what I hinted now in the portion of the tree of knowledge: that always, in truth, there is no such thing as bad. The tree of knowledge of good and bad told man that there is good and bad, and what did he think before? That there is no such thing as bad. For it is said “very good” (Genesis 1:31), and they expounded “good is death,” “good is bad.” There is no such thing as bad. And therefore, in truth, one who understands the world correctly, understands that the entire world the Holy One, blessed be He, made in His goodness, “in His great goodness… we shall not lack and we shall not lack… forever and ever,” “He is good and He does good… and He will do good.” The entire world is good.
If the World Were Rectified
And if the world were rectified, there would be no such thing as negative commandments, there would be no bad things. And if you ask, how could it be that before the sin there was already a negative commandment? The answer, that one should have understood that essentially it is a positive commandment, “from every tree of the garden you may surely eat.”
And there are such bold expositions that say, that if man had done now, fulfilled “from every tree of the garden you may surely eat,” there would no longer be a question from the tree of knowledge. And how could it be? For it is stated in the verse “and from the fruit of the tree which is in the midst of the garden.” And one must understand, in what is that tree different? What is the distinction? Perhaps there is some logic in this: that when one fulfills the six days with desire properly, the Shabbat is automatically made, “and on the seventh day you shall rest” (Exodus 23:12), and this is not an obligation, and one does not need to fear, as the Chassidic books say — a person who lives a week properly
, automatically keeps Shabbat. Not that one needs to frighten “its desecrators shall be put to death” (Exodus 31:14), this is not a Shabbat of “its desecrators shall be put to death,” but a Shabbat of “and on the seventh day you shall rest,” from reason, from rest. But if you begin from negative commandments, then you always remain there.
The Resolution: Negative Commandments Relate to the Attribute of Fear
Perhaps what they say that negative commandments relate to the attribute of fear, its meaning is that in the depth of the matter, if the world were rectified, if the first man had not eaten from the tree of knowledge — it is understood that he should have eaten, and the thing would not have affected him. But when he understands correctly, that from the perspective of lishmah, from the perspective of love, which is truly a perspective like before the sin, the true perspective of the essence of the world, then in truth there is no prohibition of negative commandments. It is permitted to do, as it were, like in the future to come it will return to its permission and the like. There are no negative commandments, there are no bad things in the world.
And it turns out automatically, that one who would be attached entirely only to the attribute of love and to goodness, perhaps automatically he would not do negative commandments, but a reality of negative commandments, which is stated about a reality that does not exist, thus it would not be.
And why does the Rambam say, and brings that Midrash, the Rambam quotes, that for negative commandments one specifically needs the “and you shall guard,” the “shamor,” the fear of punishment, because there is no other reason? In truth, from the side of good it does not interfere, from the side of good negative commandments do not interfere. But from the side of fear of punishment, because fear of punishment says that the world, perhaps the entire world, is still at the level of shelo lishmah, and then one needs to do from fear of punishment.
A Person Should Not Say “I Cannot”: The Reality of Negative Commandments
And perhaps even regarding that side in the Rambam, in the matter of “a person should not say I cannot eat pig meat” (Sifra Kedoshim), perhaps there are certain negative commandments, and perhaps not everything is equal. For what we speak here of negative commandments, namely those that we do not understand, that are less understood. And perhaps there are negative commandments that it is forbidden to do them lishmah, because to do them lishmah means to say that it is true.
As I explain according to Chassidut, and perhaps it is also hinted in the Rambam, “a person should not say I cannot eat pig meat.” Why is it said “a person should not say I cannot eat pig meat”? Because the Holy One, blessed be He, also made pig meat, and in the future to come pig meat will be purified. One who says “I cannot,” he is speaking against the work of Hashem. In the work of creation it is said “and God saw that it was good” (Genesis 1), and even about the pig. A person is not permitted to eat pig today, we cannot eat pig properly today, for whatever reason it may be, because of the fall, because of the sin, because of the descent — the fall of the world from its level. But it is forbidden to ignore the good that is truly in it, but it is forbidden to do it properly.
There are things that one must do each thing according to what it truly is. A commandment that is true, that comes because this is how the world is in its source, that is good, one must do it with joy, do it from love. But not to do a transgression, that the reason the thing is a transgression is only because the world fell, is only because there is an aspect of shelo lishmah in the world — this is a reality, that after the sin, in the world of action, it is forbidden to do from love. One must do it from fear. And why must one do it from fear? Because the true understanding says that this is not a thing, this is not a problem according to love, but a problem according to fear alone.
One Who Loves the King: The Logic of Fear from Love
And if so, one can also resolve this: that one who loves the king, he also does not abandon, does not go. Why does the Rambam say that one who loves the king does commandments that the king loves? One can say exactly this logic, that one who loves the king does not do things that the king does not love. And this is like fear from love, and even complete love.
And the resolution is no: because one who truly loves the king, understands that there are no things that the king does not love. The king loves everything. If so, thus he will conduct himself. And there in the place where he is in this world, in the place where fear of punishment is lacking in him, about this they say that one needs to add the attribute of fear, one needs to add even the attribute of justice. Not the attribute of justice itself, because we do not know if this is the attribute of justice, but the attribute of fear, fear of punishment.
This is what I can understand, but all these are things that one needs to delve into them greatly whether they are correct, and this is the matter for today’s lesson.
📝 Full Transcript
The Attribute of Justice and the Attribute of Mercy, Love and Fear — Are They the Same Subject
Introduction: Erev Shabbos Bereishis and the Attribute of Justice
My teachers and rabbis, today is erev Shabbos Bereishis. “Bereishis bara Elokim es hashamayim v’es ha’aretz” (Bereishis 1:1), and later it says “b’yom asos Hashem Elokim eretz v’shamayim” (Bereishis 2:4). Everyone knows what Rashi says, that the Almighty wanted to create the world with the attribute of justice — alah b’machshava livro b’midas hadin (Rashi Bereishis 1:1) — and later He joined with it the attribute of mercy.
Usually we are taught — we spoke about this during the time of Rosh Hashanah — that the attribute of justice is the attribute that we call the attribute of fear. That is, when the Almighty conducts Himself in His actions in the way of justice, then a person has fear, dread. And when the Almighty conducts Himself with the attribute of mercy, people have more love.
In Chassidic works, the style is, when the concept of the attribute of justice and the attribute of mercy comes up, that they translate it: from the side of the Almighty it is called the attribute of justice and the attribute of mercy, or chesed and gevurah in the language of Kabbalah, and from our side it is called the attributes of love and fear.
The Question: Love and Fear Is Not the Same Subject as Justice and Mercy
But one must delve deeply and ask a question, because the connection of these two things is not entirely clear. The subject of justice and mercy is not the same subject as love and fear. Because there are many other levels and structures in the concepts of love and fear.
What Love Versus Fear Means
Everyone knows that there is higher love and lower love, higher fear and lower fear — fear of exaltedness versus fear of punishment, and so on. But in the normal “default” way that one thinks of love and fear: love is a positive emotion, love means that I hold that something is good. Fear means that I am afraid of something that is bad.
One cannot say fear toward the Almighty, that one is afraid of Him because He is bad. Rather one is afraid of bad results, of bad deeds — from the deed is fear of sin, not fear of Hashem; fear of Hashem is a different thing. And the action that the Almighty can punish is called fear of punishment (although it is not clear, because the Almighty is not punishing). In any case, fear is dread of a bad thing. Love has to do with what is good, and fear has to do with what is bad.
The Ramban on Positive and Negative Commandments
As we have learned, the Ramban explained that positive commandments have to do with love: I want what is good for the master, for the king, that is what is truly good.
People are often confused — they say “mitzvos” as if one must obey because one was commanded. It may be that one must obey because the Almighty commanded, but what He commanded is only a way of showing that it is good. Whether it is good because He commanded, or it is already good before He commanded — I don’t know. But according to all opinions, even when a person doesn’t understand and he does it only because it is a mitzvah, he knows that the Almighty is the true reality, the true knower of all creation, and he knows that the mitzvos are good. This the Ramban calls the attribute of love.
Love of Hashem Versus Love of the Mitzvah
When the Ramban says that positive commandments are with the attribute of love, because one who loves the master does what the master loves — is it not the same as saying that positive commandments mean I do things that I hold are good, and I do it with love.
The division between loving the Almighty (ahavas Hashem) and love of the mitzvah — which appears in the Rambam — is as if a contradiction, but it is not a true contradiction. The difference can only be whether we hold by the level to understand the mind of the Omnipresent as it were, or not. If we don’t understand, then it doesn’t look good to us; but if one has faith and trusts the Almighty, that He says it is good, I love it because the Almighty says it is good — here the Almighty comes in. But when I understand myself, it may be that I love the thing itself, because it is good for me.
Certainly it may be that even then there are still levels of goodness that one must love in the mitzvos, which can relate to the Almighty. Often the Chassidim have a claim: Do you love the world? The entire world is the work of Hashem, it is not possible to love a good thing in the world without loving within it the One who commanded them. One can only say levels in this.
This is what the Baal Shem Tov always teaches: when one loves a created thing, one should make a kal vachomer to the Creator, because the life-force within it, the source of existence, is the more true reality of each thing itself. But the Baal Shem Tov means: you should not make the mistake, not separate, not love the thing itself, but rather in the higher level.
According to Chassidus this can mean to love not the mitzvah, but the Godliness in the mitzvah, the will of Hashem in the mitzvah. But all this is levels within the same thing. Love means I know that it is good, fear means I am afraid of something that is not good. This is the simple translation, and therefore love is positive commandments and fear is negative commandments, as the Ramban says. What he says about love of the master, fear of the master, doesn’t disturb — rather it is the previous levels that one wants to explain.
Mercy Is Not Chesed and Not Love
So if so, I don’t understand: what does this have to do with the attribute of justice and the attribute of mercy? Besides the fact that the attribute of mercy is not at all the same thing as the attribute of chesed and the attribute of love. Mercy is tiferes, the third attribute. Compassion is already a certain decision after the attribute of justice.
So it is said according to Kabbalah, and also the plain meaning is so: compassion means I have compassion on someone, although — this is the translation of the Midrash — although he doesn’t deserve it. It is not just a feeling without intellect; as the Maggid of Mezritch always explains, the decision is built on a higher level, on knowledge. It is not that one has no choice but to have compassion, rather it is correct to have compassion. The structure of compassion is that one must have compassion although it is not according to this attribute of justice. And this is not at all love.
The Attribute of Justice Is a Good Thing That One Must Love
One will say that the original alah b’machshava of the attribute of justice causes there to be evil parts that one must go away from? Just the opposite, I don’t understand. The attribute of justice means how it should be. The attribute of justice doesn’t mean that the Almighty is angry — it doesn’t even say the attribute of anger. Sometimes it says that the Almighty is angry, one must explain it, but the attribute of justice that appears here is not the attribute of anger. The attribute of justice means strictness, righteousness, that things should be as they should be. This is a good thing, and a person must love it.
The Almighty Himself says ohev tzedek, ohev mishpat (Tehillim 33:5) — the Almighty loves the attribute of justice. This means to say it is good in His eyes, the attribute of justice. And the same thing: a person, when he encounters the attribute of justice of the Almighty, must also love the Almighty for the goodness.
Sometimes there is a person to whom the attribute of justice harms. The Almighty says that it is truly good that he should have some deficiency, some punishment, and to him it hurts. But it is not the attribute of justice that hurts him. On the contrary, how much a person understands that it is correct, that it comes to him so, he is happy. Therefore one says a blessing dayan ha’emes, and one must accept it with joy. It doesn’t mean that a person wants this — he would have wanted it to be good for him — but the attribute of justice for the Almighty means that it is good for you.
The Attribute of Justice Doesn’t Mean Punishment: The Blessing Hagomel L’chayavim Tovos
First of all, the attribute of justice doesn’t mean punishment. When a person receives reward, goodness, one says HaTov v’HaMeitiv, not Hagomel l’chayavim tovos. There is a blessing Hagomel l’chayavim tovos (Berachos 54b) that one says on the four who went down to the sea, those who need to give thanks, the four people who appear in the psalm Hodu (Tehillim 107).
Then one sees that “I don’t deserve it,” but the Almighty gives even one who is obligated a goodness. The plain meaning of this is simple, as I saw explicitly this week: when a person was in trouble and he was saved — the trouble is the attribute of justice, and it shows that the person was obligated. A person who is not obligated doesn’t come into any troubles at all.
A person is certainly happy that a miracle happened and he was saved, but even more happy he should be when no trouble happens at all. Perhaps a person cannot always know whether it is the attribute of justice or the attribute of mercy, but we must accept that all His deeds are with justice.
Question from the Floor: Why Do We Assume With Justice by a Bad Thing
[Question:] Why when a bad thing comes do we suddenly assume that it is with justice? The Almighty never gets angry — shouldn’t we assume that it is with chesed?
[Answer:] Why shouldn’t we assume that it is with justice? Generally the majority of the world is with justice. I know that I don’t deserve it — a person has some perception.
Justice with Good Is Not a Contradiction
I know that it comes with one sin; a person has some perception of how much reward comes for one sin. When a great punishment comes, one says “I cannot imagine that I am wicked” — but do you know what the punishment comes on for one sin? And when great reward comes, when a person wins the lottery or has tremendous success in his business, he must presumably assume that he did something good — do you know the reward for saying once “Amen yehei shmei rabba”?
True, there is a technical thing: chesed can be more without merit, and so too justice can be without merit, because of the matters of “tzaddik v’ra lo” and the general that overcomes the particular, and all kinds of ways. It is not necessary.
But the normal order: justice with good are not a contradiction. Justice means that it is good that there should be an attribute of justice, therefore one must love it. And when a person receives good things with justice, certainly he must love it. Sometimes the justice says that it is good for you to have a bad thing — not happy, it is bad, but it is good. Therefore he says a blessing with joy, dayan emes: it costs me, it hurts me, but it is good for me.
Fear Versus Hatred
Often the pain of a person is that he feels that it is not correct, not good, and then it becomes hatred. One will call it fear, but essentially it is hatred — he hates it, he wants to run away from it. When a person has an enemy he is afraid of him and also hates him.
But there is another fear that doesn’t have hatred in it, and one must understand when there is this and when there is that.
To Sum Up: The Connection Is Not Clear
In any case I don’t see why the attribute of justice has to do at all with the subject of fear. The attribute of justice has just as much to do with love, because one can say that the attribute of justice is good so. The attribute of chesed is even more fundamental, because the whole thing is for the sake of good, olam chesed yibaneh (Tehillim 89:3).
The attribute of mercy is not the attribute of chesed. The attribute of chesed is certainly before the attribute of justice — everyone knows the order, the attribute of mercy is after the attribute of justice — and the attribute of chesed is certainly good. On the other hand, the attribute of chesed also has in it things that one must fear. Not fear because it is bad, but fear which is fear of honor, a submission that a person has before something greater than him, fear of exaltedness.
There is a person who is afraid of an enemy — he is afraid with hatred. And before a father or a king who is on his side, he is afraid in the sense that he knows that the other is much stronger, he must respect him, and if he will transgress he will have troubles, including guarding his mouth. But he has no hatred — on the contrary, he has appreciation, he looks up to the greatness. This too is called fear, and perhaps this is the normal fear. This can certainly come from the attribute of chesed: a person sees how great the chesed of Hashem is, how small the chesed of flesh and blood is compared to this, and he reacts with fear of exaltedness, with submission, with dread.
So I have no idea why the Chassidic works hold in one saying that chesed and din is the same thing as love and fear. It seems to me that it is not connected at all: on both there can be chesed, on both there can be din. Not that when the Almighty gives us with His attribute of chesed one must have love, and when He gives us punishment one must have fear — both don’t seem correct. Perhaps it is only homiletically?
If someone can answer me this question, I will be very happy. The question is a great one, and presumably there are deep secrets that one can figure out from here.
The Rambam’s Approach: From Love and From Fear
Now we will go further. We were holding in the middle of learning the Zohar, the introduction of the Pekudim, which speaks that there are positive commandments and negative commandments that have to do with tiferes and malchus, which are called the attribute of love, the attribute of fear, the attribute of zachor, the attribute of shamor, the attribute of day, the attribute of night. In each mitzvah there are in detail these two things, and in general positive commandments belong to this and negative commandments to this.
I want to say another approach. We have learned the Zohar for a long time built on the Ramban on zachor and shamor. I noticed that the Rambam has his own approach, that positive commandments have to do with love and negative commandments have to do with fear. Perhaps one must combine the two approaches, because regarding our subject it seems that it fits better if one will say the Rambam’s approach, and we will answer a bit the previous question.
The Rambam, in Hilchos Teshuvah, in Perush HaMishnayos in Sanhedrin, and many other places, explains why Avraham Avinu is called “ohavi” (Yeshayahu 41:8): “ohavi” means one who serves from love. This is built on the language of the Sages, that there is a distinction whether one serves the Omnipresent from love or from fear. And it is clear in the language of the Gemara that love and fear don’t mean there as one says — whether he loved positive commandments more or feared negative commandments more — rather from love and from fear means there the same thing that is called in other places lishmah and shelo lishmah.
From Love: According to Knowledge, From Recognition of Good
From love is the translation of one who has understanding, he comprehends. Love is according to knowledge. Why is Avraham Avinu called the greatest, “Avraham ohavi”? Because Avraham Avinu didn’t have a teacher, didn’t have anyone who should tell him what to do. The Almighty didn’t tell him which mitzvah to do, didn’t promise him any reward or punishment — only later. So he served the Almighty shelo al menas lekabel pras, from recognition of His goodness, from the recognition of what is good and what is correct. This is the translation of from love.
From Fear: From Fear of Reward and Punishment
From fear is the translation of from fear of reward and punishment — both reward and punishment. It is not that fear is from the punishment and love from the reward; this doesn’t fit. Fear means when a person doesn’t know, one shouts at him, one tells him “you must do so.” That is, I want it to go well for me and not badly, he does it from fear of punishment.
The Rambam: Fear Is Dependent on Negative Commandments
The interesting thing is that the Rambam himself also says that this is dependent on positive commandments and negative commandments. In Perush HaMishnayos in Avos, where Antigonus Ish Socho said “al tiheyu ka’avadim hameshamshim es harav al menas lekabel pras, ela hevu ka’avadim hameshamshim es harav shelo al menas lekabel pras” (Avos 1:3), and he brings out “vihi mora shamayim aleichem” (Avos 1:3) —
The Rambam asks, what comes in here “vihi mora shamayim aleichem”? Would you have thought that you go entirely to do from love and are exempt from fear? The Rambam says no — “shelo taslak bas achas”, you should not abandon the fear, but still have a certain fear, because the fear is such an important thing.
He brings a source: “Ha’ohev lo yachmitz mitzvah v’hayarei lo ya’avor aveirah” (Perush HaMishnayos L’Rambam Avos 1:3). You must have both love not to abandon any mitzvos, and fear not to do any sins. Therefore he says that fear is very important especially for negative commandments.
The First Mitzvah by Adam: Positive and Negative
One must understand this a bit better. I don’t have a clear approach, only a certain illumination, to awaken the heart, to awaken the mind.
As is known, the first commandment, “Vayetzav Hashem Elokim al ha’adam” (Bereishis 2:16), the Almighty commanded Adam a mitzvah. One must ask whether it was a positive commandment (mitzvas aseh) or a negative commandment (mitzvas lo sa’aseh). Presumably everyone assumes it was a negative commandment, not to eat from the Tree of Knowledge. But whoever looks into the verse sees that the language of the verse is very clearly built in a manner of both positive and negative: “Mikol etz hagan achol tochal” (Bereishis 2:16) — a positive commandment, “Umipri ha’etz asher besoch hagan lo sochal” (Bereishis 3:3) — a negative commandment.
Although one usually learns that “mikol etz hagan achol tochal” is permission, just as one thinks “Sheishes yamim ta’avod” (Shemos 20:9) is permission — even that is not so clear. It appears that there is an intention, at least according to the language of the verse, that one doesn’t begin with the negative aspect, with fear (yirah), but rather one begins with the positive commandment that one does, and only afterwards is there a limitation of what one doesn’t do.
The Serpent and the Woman
What does the serpent say? “Vayomer hanachash el ha’ishah af ki amar Elokim lo sochlu mikol etz hagan” (Bereishis 3:1). The serpent immediately began with the “lo” (negative). Chavah answers him: “Mipri etz hagan nochal, umipri ha’etz asher besoch hagan amar Elokim lo sochlu” (Bereishis 3:2-3). She already adds “velo sig’u,” but she understood very well that the serpent wanted to begin from the negative commandments, and she says no: one must begin from the positive commandments, and only afterwards is there also a negative commandment.
The Wonder: Whether It’s Possible to Fulfill Negative Commandments Lishmah
We learn here that there is something like a deficiency, that a person can want to do only positive commandments and forget about the negative commandments which relate to the attribute of fear (midas hayirah). And we said that yirah means shelo lishmah, reward and punishment. And this is somewhat wondrous.
One must ask: is there such a thing that it’s not possible to fulfill negative commandments lishmah, and negative commandments must be shelo lishmah? Many times people say a simple thing — and I think one must stop being accustomed to saying such simple things — that someone goes only from love (me’ahavah) because he has pleasure. But when he doesn’t have pleasure, when he has a great evil inclination (yetzer hara), that’s called negative commandments: a serpent comes to him and tells him, do a negative commandment here. Then his great understanding of love doesn’t help, but rather the simple fear of punishment (yiras ha’onesh). This is how mussar books and Chassidic books interpret the Midrash, that the other Midrash means like the Chovos Halevavos, that “mevo’o libo” you should have fear, so that when you do the mitzvah you should do it from love.
A Question on This Interpretation
This is also something I don’t understand. Where is this based? Does reality actually work this way? I have no idea. I don’t see that for people who have pleasure — which is just a word — the one who has a true understanding of the good, tuv Hashem (Tehillim 34:9), ta’amu ur’u ki tov Hashem (Tehillim 34:9), is it harder for him to overcome the evil inclination? It should be easier for him. And at the time of the evil inclination, one also doesn’t forget the punishment. I don’t know what difference it makes.
What I can understand is more a fundamental thing: there is such a type of person, many people who are not on the level or who don’t understand at all the goodness. If he understands the punishment — yes, fear of punishment. Like a father tells his son “don’t go in the street, I’ll give you a slap”: the reason not to go in the street is not because one gets a slap, but the child doesn’t understand, so fear the slap. That I understand.
But why specifically does this have to do with negative commandments? It’s exactly as true for positive commandments. Whoever doesn’t understand, is not on the level of lishmah, needs fear of punishment. And whoever does understand, holds by lishmah. Why does one say that for negative commandments fear is more relevant than for positive action? Except that one will say that negative commandments are usually when there is a temptation, an evil inclination — but there can also be an evil inclination not to do positive commandments.
A Bold Innovation: In Truth There Is No Evil
Except if one will say a great innovation, based on what I just hinted at in the matter of the Tree of Knowledge: that in truth there is no such thing as evil. The Tree of Knowledge of Good and Evil told Adam that there is good and evil; before that he thought there is no such thing as evil. It says “tov me’od” (Bereishis 1:31) — “tov maves,” “tov ra.” The one who understands the world correctly, understands that the entire world the Almighty made with His goodness, “with His great goodness,” “He is good and He does good and He will do good.” The entire world is good.
If the World Were Straight
If the world were straight, there wouldn’t be such a thing as negative commandments, no bad things. But how can it be that before the sin there was already a negative commandment? One must understand that it was primarily a positive commandment, “mikol etz hagan achol tochal.”
There are such bold interpretations that say, if one would have fulfilled the “mikol etz hagan achol tochal,” there would no longer be any question of the Tree of Knowledge. How can this be? It says “umipri ha’etz asher besoch hagan”? Perhaps such an approach: when one fulfills the six days with desire properly, automatically comes the Shabbos, “uvayom hashevi’i tishbos” (Shemos 23:12). As the Chassidic books say, that whoever lives a week properly, automatically keeps Shabbos. It’s not a “mechaleleha mos yumas” (Shemos 31:14) type of Shabbos, but a “uvayom hashevi’i tishbos” Shabbos, from pleasure, from rest. But if you begin from the negative commandments, you always remain there.
The Resolution: Negative Commandments Relate to the Attribute of Fear
It may be that what one says that negative commandments relate to the attribute of fear means: when fundamentally, when the world would be straight, when Adam Harishon doesn’t eat the Tree of Knowledge — understand, he did have to eat; let it not be relevant — when he understands correctly, from the perspective of lishmah, from the perspective of love, which is truly a perspective from before the sin, of what the world is — then truly there is no prohibition of negative commandments. One may do it, as it were, like in the future to come it will return to being permitted. There are no negative commandments, no bad things in the world.
Consequently, someone who is completely attached to the attribute of love and goodness, will automatically not do any negative commandments, because no existence of negative commandments — what speaks of the existence that is not — will be by him.
And why does the Rambam say that for negative commandments one must specifically have the “ushmarten,” the “shamor,” the fear of punishment? Because there is no other reason. From the perspective of the good, the negative commandments don’t disturb; but from the perspective of fear of punishment — because it may be that the entire world is still on the level of shelo lishmah — then one must do fear of punishment.
Al Yomar Adam Ee Efshar: The Reality of Negative Commandments
It may be that to this side is hinted the Rambam regarding “al yomar adam ee efshar yavo asi chazir” (Sifra Kedoshim). What we’re speaking of here regarding negative commandments means those that one doesn’t understand, those that are less comprehensible. It may be that there are negative commandments that one may not do lishmah, because to do them lishmah means to say that they are true.
This is how I interpret according to Chassidus, and perhaps it’s hinted in the Rambam: why does it say “al yomar adam ee efshar yavo asi chazir”? Because the Almighty also made pig meat, and in the future to come pig meat will be purified. Someone who says “ee efshar,” speaks against the work of Hashem — in the work of Creation it says “vayar Elokim ki tov” (Bereishis 1), on the pig too. Someone may not eat pig today, we cannot properly eat pig today, because of the reason of the fall, of the sin, of the fallen state of the world. But one may not truly deny it.
There are things that one must do each thing according to what is truly so. A mitzvah that truly came because it’s original, the world is this way, it’s good — one must do with joy, with love. But not doing a transgression, where the reason why it’s a transgression is only because the world has fallen, because there is an aspect of shelo lishmah in the world. This is a reality: after the sin, in the world of action (olam ha’asiyah), one may not do it with love, but from fear. Why? Because the true understanding says that this is not a problem according to love, but a problem according to fear.
The One Who Loves the King: The Logic of Fear from Love
One could ask: why does he say that the one who loves the king does commandments that the king loves — one can just as well say that because he loves the king he doesn’t do things that the king doesn’t love, like fear from love (yirah mitoch ahavah)?
The answer is no: the one who truly loves the king, understands that there are no things that the king doesn’t love — the king loves everything. Therefore he will conduct himself this way. There where it is in this world, where fear of punishment is indeed lacking, one must add the attribute of fear — not exactly the attribute of judgment (midas hadin), because one doesn’t know if it’s called the attribute of judgment, but the attribute of fear, fear of punishment.
This is what I can understand, but these are all things that one must still think much more into whether they are correct. And this is the matter for today’s shiur.
⏱️ Chapters
(00:00) די דריי לעוועלס פון הבנה אין מצוות
(03:19) שם אדנ"י: דער אדון וואס געבט מינינג
(06:09) דער משל פון טאטע און קינד
(08:17) דער טאטע איז די גוטסקייט פון דעם קינד
(09:34) אדנות הייסט מינינג פון לעבן
(10:46) די קליפה פון מיינען אז אדנות הייסט שטערקער
(12:29) פארוואס זאל איך ממליך זיין דעם אייבערשטן?
(15:08) ידיעת השם בעצמו: למעלה פון אדון עולם
(17:35) תורת הוי"ה: די מצוות זענען פארבונדן מיט וואס ער איז
(18:30) הוי"ה אלקים אין פרשת נח
(19:58) מיט וועלכע מדה פירט דער אייבערשטער די וועלט?
(21:01) נאר דער וואס ער איז קען באשאפן די וועלט
(23:25) די בחירה: א רילעישאנשיפ מיט דעם אייבערשטן מצד וואס ער איז
(25:54) שמור און זכור: צוויי לעוועלס אין עשיית המצוות
(27:01) די דרשה פון ושמרתם ועשיתם
(29:24) די תירוץ: פקודי הוי"ה און די יחוד
(31:08) דער אייבערשטער איז אליין די מצוות
(32:45) קיין פירוד נישט: די טובה בני אדם איז קודשא בריך הוא
(34:39) פרשת נח: די שם אלקים און די שם הוי"ה
⏱️ Chapters
(00:00) די דריי לעוועלס פון הבנה אין מצוות
(03:19) שם אדנ"י: דער אדון וואס געבט מינינג
(06:09) דער משל פון טאטע און קינד
(08:17) דער טאטע איז די גוטסקייט פון דעם קינד
(09:34) אדנות הייסט מינינג פון לעבן
(10:46) די קליפה פון מיינען אז אדנות הייסט שטערקער
(12:29) פארוואס זאל איך ממליך זיין דעם אייבערשטן?
(15:08) ידיעת השם בעצמו: למעלה פון אדון עולם
(17:35) תורת הוי"ה: די מצוות זענען פארבונדן מיט וואס ער איז
(18:30) הוי"ה אלקים אין פרשת נח
(19:58) מיט וועלכע מדה פירט דער אייבערשטער די וועלט?
(21:01) נאר דער וואס ער איז קען באשאפן די וועלט
(23:25) די בחירה: א רילעישאנשיפ מיט דעם אייבערשטן מצד וואס ער איז
(25:54) שמור און זכור: צוויי לעוועלס אין עשיית המצוות
(27:01) די דרשה פון ושמרתם ועשיתם
(29:24) די תירוץ: פקודי הוי"ה און די יחוד
(31:08) דער אייבערשטער איז אליין די מצוות
(32:45) קיין פירוד נישט: די טובה בני אדם איז קודשא בריך הוא
(34:39) פרשת נח: די שם אלקים און די שם הוי"ה
▶ לצפייה ללא יוטיוב / Watch without YouTube ✕ חזרה ליוטיוב / Back to YouTube
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
פקודי דמרא עלמא: שלוש דרגות במצוות ויחוד הוי״ה אדנ״י
הקדמה: כותרת הזוהר על המצוות
שיעור זה נאמר בערב שבת פרשת נח, תשפ״ה. זהו השבוע הראשון של הזמן החדש, זמן חשוון, ואנו פותחים מראש, כדרך הזמן בתחילתו, וכפי שעשינו גם בשיעור הרמב״ם אתמול.
מבקש אני לשוב וללמוד את הקדמת הזוהר על הפקודים, “פקודי דמרא עלמא” – מצוות אדון העולם. זוהי כותרת הזוהר לחלקו הנקרא ספר המצוות של הזוהר, טעמי המצוות, הפקודים. ברצוני לעבור על ההקדמה, לסכם ולהעמיד על עיקרי הנקודות של הדברים שלמדנו, לציין מה שעלינו עוד ללמוד ולהבין, ועל יסוד זה לבנות הלאה. ומאחר שפרשת השבוע היא פרשת נח, ראוי אף ללמוד מעט בנושא זה מתוך פרשת נח.
הדבר הראשון שלמדנו הוא כותרת הזוהר למצוות – “פקודי דמרא עלמא”. ובאמת יש כאן שאלה גדולה. עוד נראה להלן שהזוהר קורא למצוות “פקודי אורייתא”, מצוות התורה, ואילו הכותרת קוראת להן “פקודי דמרא עלמא”, מצוות ה׳, מצוות האדון, מצוות אדנ״י. והנה זו באמת סתירה, פרדוקס, מתח העומד ביסוד חלק גדול מכל הסוגיא שהזוהר מבקש לבאר כאן אודות המצוות, ועליו נסובה הקדמתו. זוהי כוונתו העיקרית של הזוהר. ישנן עוד נקודות שהעלינו, אך עיקר כוונת הזוהר בהקדמה זו הוא לבאר ש“פקודי אורייתא”, מצוות התורה, הן “פקודי דמרא עלמא”, מצוות אדון העולם.
שלוש דרגות של הבנה במצוות
“מרא עלמא” עצמו טעון בירור, שכן יש בו עוד דרגה. עלינו להבין שישנן כאן שלוש דרגות, ועלינו להבין את כולן. רגילים אנו לומר “תורה ומצוות” או “מצוות התורה”. ועל התורה אנו אומרים פעמים רבות “התורה אומרת”. בגמרא נמצא לרוב “ורחמנא אמר”, וכאשר נאמר בגמרא “ורחמנא אמר” כוונתה במיוחד שכך כתוב בתורה, כדרך שהרבי בחדר מתרגם פעמים רבות “ורחמנא אמר” – כתוב בחומש. אמנם פשוטו של “רחמנא אמר” הוא ‘הקב״ה הרחמן אמר׳, כלומר הקב״ה שהוא רחום הוא זה שאמר. אך כוונת הדברים, וכן אמנם משמעם, שלעולם לא נאמר “רחמנא אמר” על דבר שאינו כתוב בתורה, שהרי כיצד נדע את אשר אמר אם אין זה כתוב בתורה? אלא “רחמנא אמר” פירושו שכך כתוב בתורה, אלא שהוא בלשון אחרת.
וכאשר אדם עושה מצוה, מן הדין שידע מה הוא עושה. כל חיינו הם עשיית מצוות, ועל כן עליו לדעת מה הוא עושה. העושה מצוה מפני שכך כתוב בתורה – זו דרגה אחת של הבנה והשגה. העושה מצוה מפני שהקב״ה ציווה, ואפשר אף לומר מפני שהקב״ה ציווה כמו שכתוב בתורה, שהרי הקב״ה ציווה בתורה – זוהי דרגה נוספת של השגה. ודרגה שלישית היא העושה את המצוה מפני שהקב״ה הוא כך, כי אין הוא מצווה סתם מפני שהוא מצווה או מפני שכתוב בתורה, אלא מפני שהקב״ה מצווה לא מכוח מה שכתוב בתורה. אמנם ייתכן שמתוך הכתוב בתורה נודע לנו הדבר, והרי זה כבר דבר צדדי, אבל יש דרגת הבנה כזו, שאדם אומר ‘מפני שהקב״ה׳, לא ‘מפני שהקב״ה מצווה׳ – אלא פשוט ‘מפני שהקב״ה׳.
שם אדנ״י: האדון הנותן משמעות
לאחר מכן עלינו לזכור שישנה עוד דרגה גדולה יותר, הנקראת הקב״ה בעצמו, ידיעת השם בעצמו. ידיעת השם בעצמו היא למעלה אפילו מאדון עולם. אפשר לומר שישנו שם הוי״ה ושם אדנ״י, וכל אדם יודע זאת. עלינו לומר “שמע ישראל ה׳ אלקינו”, ואין אנו הוגים את שם הוי״ה, אבל בכוונה עלינו לכוון. וכאשר אומרים אדנ״י, זוהי כוונה מעניינת ביותר. הן כל הקבלה בנויה על הכוונה, והמקובלים מצאו דרך לציירה בתמונה: י-א-ה-ד-ו-נ-ה-י.
אך הנה דבר פלא: כאשר אומרים אדנ״י, פירושו מרי עלמא, אדון, אדוני, אדוני ה׳, אדונו של כל אחד, אדון העולם. היינו השולט, המנהיג, המייחד, העושה שהעולם יעשה שׂכל. הרבה אנו מדברים כיצד הקב״ה הוא אדון העולם, ההסבר של העולם. אפשר לומר שהוא נותן משמעות לחיי, וזוהי אף היא אדנות. בני אדם סבורים פעמים רבות שאדנות היא קבלת עול, היא יראה, את אשר אנו קוראים בדרך כלל אדנות. דיברנו בשבוע שעבר מעט לבאר את הבלבול שבדבר )כמו שביארנו בשיעור הקודם אודות ענייני האדנות ואין זה מקומו(. אדנות – ולאחר מכן ישנו העושה תורה ומצוות מפני שהן נותנות משמעות לחייו, ומשמעות לחיים אף היא שם אדנ״י.
זהו אדון. מהו מלך? מהו אדון? אדון הוא שולט. ישנו שליטה, וישנם כל מיני מובנים של שליטה. שליטה יכולה להיות דרך כפייה, מה שקרוי בכפייה, כלומר אני כופה עליך, כפי שדיברנו בשבוע שעבר )כמו שביארנו בשיעור הקודם בעניין השליטה שבכפייה ואין זה מקומו(. ואולם זה אינו אלא כאשר אין מבינים, ובאמת אף כאשר אין מבינים אין זו אלא דרך נמוכה מאוד של הבנת האדנות עצמה.
אדם חושב על מלך, והרי אומרים שהקב״ה הוא מלך העולם. ישנם בני אדם שאינם חשים בנוח עם דבר זה, שכן בימינו אין מלכים, בימינו יש דמוקרטיה. ומלך נדמה כדבר רע, מלך נראה כדיקטטור, מישהו העומד על שלו ושולט בכפייה מפני שהוא חזק יותר. אבל יש לדעת דבר חשוב מאוד: שאדנות ה׳, מלכות ה׳, אינה עיקר משמעותה לפי דעת החכמים, לפי דעת החכמה, לפי דעת הזוהר – מלכות ה׳, אדנות ה׳, אין עיקר פירושה בכך שהקב״ה חזק מאיתנו.
ואף תיבת “חזק” – לעיתים נוקט הזוהר לשון של חוזק, ומוצאים בספרי חסידות לשונות כאלה, “רב ושליט” – אף “חזק” עצמו יש לו מובנים שונים. אפשר לומר שאחד הוא תלמיד חכם חזק יותר, יש לו הבנה חזקה יותר, “חזק” פירושו רק ‘יותר׳, אבל ה׳יותר׳ הזה אפשר להבינו בדרכים שונות. ועלינו לדעת, דברים שהם גדרים חשובים מאוד, שרגילים אנו למושג שחוזק פירושו פשוט כאילו היה בכפייה, היינו בחיצוניות דחיצוניות, מה שנקרא בחסידות אחוריים דאחוריים, הלבוש החיצוני ביותר שיכול להיות של אמת, של גדולה, של חוזק, של כוח, של כל לשון שתרצה – שהכל הוא רק כמשלים ודרכים אחרות לבטא את זה – והוא הכוח.
המשל מן האב והבן
שואל אדם שאלה כזו: מדוע הדין הוא שאבות אומרים לבנים מה לעשות, ואין הבנים אומרים לאבות מה לעשות? כך ראוי שיהיה, וכך הוא אף בימינו אצל ילד קטן. מהו פירוש הדבר שהאב מנהיג את הבנים ולא הבנים את האב? ישנה אסכולה, מעין מרקסיזם, שאסכולות מסוימות אומרות: מדוע כך? מפני שהילד קטן, גופו קטן, אין הוא יכול להגן על עצמו, אינו יכול להכות בחזרה, והאב תמיד ינצח. ומשום כך האב מנהיג, מפני שהאב חזק יותר.
והרי לו היו הבנים עושים מהפכה, היו הבנים מוצאים דרך – ואולי בימינו ישנה דרך שבה מוצאים הבנים אפשרות שלא ממש בגשמיות, שכן הגשמיות אינה אלא דבר אחד כפי שנראה מיד, שהרי אפשר שאין הבן חזק יותר פיזית, אך חזק הוא בכך שיוכל לקרוא למשטרה על אביו אם האב יכה אותו. פעם היה האב יכול להכות את בנו מפני שהוא אב, והבן רק ינסה להכותו בחזרה – האב ינצח תמיד, שהרי הוא גדול ממנו וחזק ממנו פי שניים ופי ארבעה. כמעט כל אב חזק מבניו, ומשום כך האב מנהיג את הבנים. אך כיום, כשהבן יש לו את המשטרה לצידו, ואין האב רשאי להכותו, הרי הוא כבר חזק כאב – אם כן תמה השליטה, תם האב, תמה הגדלות, תמה מעלת האב על הבן, שהרי יש לו מקל, יכול הוא להכות בחזרה.
ואף על פי כן, אמת היא שהתפעלות מסוימת, הדרגה האחרונה של מעלת האב על הבן, של שליטת האב על הבן, של כבוד האב על הבן, של מורא האב על הבן, אכן חזקה כך. אבל זו החיצוניות דחיצוניות דחיצוניות. כל אדם מבין, ואף בימינו שאנו חיים כבאיזה עולם בדוי, אף בימינו רוב בני האדם הנורמליים מבינים עדיין שעיקר הדבר שהאבות גדולים מן הבנים אינו בכך שהאב חזק פיזית מן הבן. העיקר הוא שלאב יש הבנה גדולה יותר. לא הבנה בטובת עצמו – שכן על זה בלבד ייתכן שהאב מבין כיצד לנצל את הבן לטובת עצמו – אלא לאב יש הבנה גדולה יותר בטובתו של הבן. בזה האב הוא אב.
האב הוא טובתו של הבן
בלשון אחרת: אמת שהאב שולט בבן, שהבן אינו שולט בעצמו. ואין הוא שולט בו מפני שהוא חזק יותר, ואף לא מפני שהוא פיקח יותר במובן שיכול לנצלו ולתמרן אותו. אלא הוא שולט בבן מפני שטובתו של הבן מונחת אצל האב. היינו שהאב מבין יותר על הבן. ותיבת “מבין” אינה אלא דבר אחד, שהאב שולט יותר על זה; ולומר “הבנה” אין זו כל צרכה המילה הנכונה. אבל האב הוא הנותן לבן את טובתו. הטובה, החיים הטובים שעל הבן לקבל – הבן עצמו עדיין אין לו את הטובה הזו, אין הוא טוב דיו, אין הוא שולט בעצמו על טובת עצמו, מפני שאינו מבין, או מפני שאין בו כוח, מכל הטעמים – לא רק מפני שאינו מבין. ייתכן שהוא חכם גדול, אבל אין בו היכולת, אין לו הקשרים, אין לו האפשרות – פיזית, רוחנית, נפשית – אין לו האפשרות.
ומשום כך האב שולט על טובתו של הבן. אפשר לומר שהאב הוא הנותן לבן את טובתו, הוא הנותן לו את משמעותו. כיצד? על ידי כל דרכי החינוך. ובוודאי הדרך הטובה ביותר אינה דרך כפייה, אך זה כבר דבר צדדי: אם מכה, אם מלמד אותו, אם צועק עליו, אם מדבר אליו בדרך נעימה – כל אלה פרטים הם. אבל האב, בהיותו טובתו של הבן, האב הוא האחראי. אפשר לנקוט לשון זו: האב הוא האחראי על הבן. וזוהי בוודאי שליטה מסוימת.
והמעלה, תכלית השלימות, היא שכאשר הבן גדל, לא יצטרך עוד לבוא אל האב, אלא יבין בעצמו, שכן זו גדלות. בר מצוה – האב אומר “ברוך שפטרני”, כבר אני פטור, הבן יכול כבר בעצמו, מה טוב. אבל כל עוד הוא בן, עיקר מובן האדנות יכול להיות כדכתיב “מורא האב על הבן”: עיקר הנקודה אינה שהאב חזק יותר, ואף לא שהאב פיקח יותר ויכול להערים עליו, אלא שהאב הוא טובתו של הבן.
אדנות היינו משמעות החיים
והטובה, כפי שאומרים בדרך אחרת, היא אותו הדבר כמו “משמעות החיים”. לבן אין את המובן של “משמעות החיים” כפי שאנו מדברים, שכן אין הוא פנוי לדרך אינטלקטואלית לבטא זאת. אבל המשמעות – מה נותן משמעות לחיי הבן? היינו מה עושה אותם טובים, טובים בכל הדרכים? האב.
ומכאן ברצוני לומר יסוד חשוב. כאשר בני אדם אומרים שהתורה, המצוות, אדנות ה׳, אינם – אומר אחד: “איני הולך בכפירה, לא מפני שאני ירא מן הגיהנום, לא מחמת המקל, אלא מפני שזה נותן לי משמעות בחיים” – סבורים בני אדם שאין זו אדנות. ואין זו אלא טעות, טעות גמורה. הדא הוא דכתיב אדנות, ממש הדא הוא דכתיב אדנות. אדנות פירושה שמשמעות חייך ניתנת לך דרך התורה, דרך המצוות, דרך הקב״ה. זהו פירוש אדנות – לא מעצמך. אילו יכולתי בעצמי, אילו הייתי “לי יאורי ואני עשיתיני” (יחזקאל כט, ג), הייתי נותן בעצמי משמעות; אך תפסתי שאיני יכול.
אם כן, המשמעות, היינו הטובה – מה שמניח את חיי בסדר טוב, מה שעושה שהדברים יעשו שׂכל – באה מן הקב״ה.
ושם אדנ״י הוא אותו הדבר. שם אדנ״י אין פירושו דווקא שהקב״ה הוא החזק ביותר. זה אינו אלא הלבוש האחרון, ואולי הוא אף לבוש גרוע. שם אדנ״י פירושו שהוא העומד למעלה ממך, הוא הנותן משמעות לחייך, ובזה הקב״ה הוא אדון עולם.
הקליפה שבסברה שאדנות היינו חוזק
עלינו להבין שכאשר אומרים שהקב״ה מנהיג את העולם, ממשיכים בני אדם לסבור תמיד – והיא קליפה נוראה שאפשר ליפול בה, ומי הכניס קליפה זו לעולם, ומפני מה היא? – קליפה נוראה היא שחושבים, כשאומרים שהקב״ה מנהיג את העולם, שפירושו שהקב״ה חזק מאיתנו. אנו סבורים שאנו עושים דברים, אנו עושים עסקים, אנו מחנכים את בנינו. לא! הקב״ה הוא בעל הכוחות כולם, כמו שאומרים. אבל יש כאן טעות גמורה במובן תיבת “כוח”. בוודאי כוח, אבל יש להפשיט מעט את תיבת “כוח”. הקב״ה הוא בעל הכוח על העולם במובן שהוא יכול לומר את הצדדים שאחד רוצה לומר. הקב״ה ציווה על העולם להיות – זו לשון, אך יש לדעת מה פירושה: הוא כפה, מפני שהוא יכול עליך, בו היכולת ולא בך. אפשר לומר בדרך אחרת: הקב״ה הסביר את העולם שיהיה, שטוב שיהיה. וכיצד הוא מסביר? ייתכן בדרך שכל, אם אותו דבר הוא בעל שכל; ודבר שאינו בעל שכל, מסבירו הוא בלשון אחרת.
מדוע אמליך אני את הקב״ה?
אבל הטעם שהקב״ה חזק, הטעם מפני מה – שואלים מפני מה הקב״ה? מי נתן לקב״ה את המלכות על העולם? מדוע לא אני? אדם מספר לי מעשיות כאלה, שהקב״ה יהיה המלך, כך אומרים. ושואל עצמו: מדוע? יודע אתה מדוע? מפני שאני רוצה. אני סבור שטוב לי יותר. אני רוצה, איני יודע, אני רוצה. אני רוצה להיות בעצמי המלך של חיי. מדוע אתן לקב״ה את המלכות? מדוע אומר ‘ה׳ מלך׳? אולי ‘אני אמלוך׳? הרי זו סברה טובה. רוצה אתה לחשוב כבני אדם? אך הן אינך יכול. הקב״ה אמנם יש בו היכולת, הוא יכול למוחצך כנמלה קטנה אם ירצה, שהרי אתה לא כלום ולא כלום. אם כן הוא חזק ממך, אין לך ברירה, תן לו את המלכות. אבל זה פירושו כפייה, אין זה “מלכותו ברצון קיבלו עליהם”, ואף זו אינה ההבנה הנכונה של מלכות.
כלומר, אמת שהקב״ה הוא בעל היכולת, איני אומר שאין זה אמת, אבל זה אינו אלא הלבוש האחרון של הקב״ה. אין הקב״ה מנהיג את העולם בכך שהוא החזק ביותר. הטעם שממליכים את הקב״ה, שהעולם משועבד לכך שהקב״ה הוא אדון העולם, אינו מפני שיש לו יותר כלי נשק. אין זו דיקטטורה, שכל הטעם שהעליון למעלה הוא מפני שיש לו יותר כלי נשק. אפילו במציאות הפועלת, האמת היא – איני רוצה להיכנס לכך – אבל אין זה הטעם.
מלכות הבנויה על חסד
הטעם שהקב״ה הוא מלך, מה שבו הקב״ה מולך – אפשר לומר שמידת המלכות בנויה על חסד, לא על כפייה. היינו “ויכונן בחסד כסאו”. זוהי כל העבודה של ימים נוראים, לעשות כן. איני רוצה להיכנס לכל טעמי הדבר. הטעם שהקב״ה הוא המלך הוא מפני שהוא טוב יותר. הוא טוב יותר. טוב יותר שהקב״ה יהיה מלך עלינו. כאשר אנו מנהיגים את עצמנו, אין לנו תוכן בחיינו, שכן אנו מתחילים כחלום יעוף. וכאשר הקב״ה מנהיג את חיינו, טוב יותר. זהו פירוש קבלת עול מלכות שמים, קבלת אדנות ה׳. מלכות ה׳ אינה אומרת שהקב״ה עומד נגדי, שהייתי רוצה לשלוט ויש כאן מלחמה שלמה, שהיצר הרע רוצה אותי לעצמו. לא! אף היצר הרע מסכים לזה. כאשר מבינים שטוב יותר – לעיתים אדם אינו מבין, ואז מכים אותו, עושים דברים חיצוניים – אבל מי שיש בו מעט שכל, מבין שמשמעות חיי אדם אינה יכולה להיות מונחת כולה אצלו, אלא היא מונחת בכך שהוא חש את חלקו בכל העולם, שהרי יש לו תפקיד, יש לו מקום, יש לו עבודה.
זהו פירוש הנהגת ה׳ את העולם, אדנות ה׳ על העולם, אלקות ה׳ על העולם – זו הטובה. וזה יסוד עמוק מאוד. סבורני שאפשר להאריך בזה, אפשר כמה שנים להתבונן בזה לעומק, ולשלול בחוזקה. הכל הם דברים עדינים מאוד, שכן אומרים את לשונות המלכות ורואים כל כך הרבה, אך סבורני שהדבר פשוט: ממש בדרך משל נראה שהקב״ה אינו רוצה, אינו, אך הוא צריך, בלית ברירה הוא נעשה. אין הקב״ה רוצה להיות מלך על העולם בכך שהוא חזק יותר. כביכול אפשר לקרוא לזה הגבורה שבמלכות על העולם, אך אז אין זו אפילו גבורה שבמלכות; החיצוניות היא הגבורה שבמלכות, היינו הסטרא אחרא ממש. הקב״ה רוצה להיות מלך על העולם במידת החסד שבמלכות, או הטוב שבמלכות, הנקרא חסד חכמה שבמלכות. בכך שהוא מארגן את העולם, הוא נותן, אפשר לומר, משמעות לעולם, הוא נותן הסבר לעולם. מפני מה יש עולם? מפני שהקב״ה עשה כך, מפני שהקב״ה מבין שטוב, “וירא אלקים כי טוב” (בראשית א).
זהו פירוש מלכות ה׳, זו אדנות ה׳. ואמרתי זאת כבר אגב אורחא – ולא אגב אורחא, אלא זהו יסוד גדול ונורא. אם כן, מהו פירוש מרי עלמא? זהו פירוש “פקודי דמרי עלמא”. מצד כך שהקב״ה נותן את הטובה לעולם, עושה שהעולם יעשה שׂכל, נותן משמעות לעולם, נותן משמעות לחיי – מצד זה הן מצוות. זה פירוש “פקודי דמרי עלמא”, שהוא כבר טוב יותר מ״פקודי אורייתא”.
ידיעת השם בעצמו: למעלה מאדון עולם
אבל יש לזכור שאף זה כשלעצמו עדיין אינו מספיק. וכפי שאנו אוהבים את לשון הרבי הקדוש רבי שניאור זלמן מליאדי: “לא זהו עיקר אלקות מה שהוא מחיה כל העולמות” (תניא). מה שהקב״ה הוא המשמעות של כל העולם – זו הדרך שבה אנו באים אליו, לכתחילה ולפחות. אבל אין זה מה שהוא, כביכול. הקב״ה, מה שהוא בעצמו, אם אפשר לומר תיבה כזו, אינו מה שהוא נותן משמעות לכל העולם. כדרך האב, שמה שהוא בעצמו: הן יש בי הבחינה שאני אב, ביחס לבני אני אב, אבל ביחס לעצמי יש לי חיים אחרים לגמרי, משלי, שהם פנימיותי, הנוגעים לי עצמי. כאשר אינני עם בני, מה אני עושה? הקב״ה בעצמו הוא דבר לעצמו.
ופלא היהדות הוא שאנו אומרים את שם אדנ״י, היינו שאנו אומרים: האדון עלינו, זה שעושה שחיי יעשו שׂכל. וכן הוא מפני שאין אנו יכולים לבטא, אין לנו מילים. ומדוע אין הוגים את שם הוי״ה? מפני שאין לנו מילים לבטאו בלשוננו ובעולמנו. אין בעולם שום מילה המגעת לזה, שהרי זה הוא מחוץ לעולם. אבל אנו אומרים שם הוי״ה. שם הוי״ה פירושו מציאותו, שהוא נמצא. ויש בו גם שהוא מהווה, אך על זה נדבר מיד. שם הוי״ה פירושו מציאותו ומהותו של השם בעצמו.
הדבר שנותן את המשמעות לכל החיים – נִקַּח זאת לרגע – הדבר שנותן את המשמעות ואת היכולת ואת ההבנה ואת הסדר ואת השכל ואת הכל לכל העולם, לכל הנבראים, הוא דבר לעצמו. כביכול, כפי שאומר הרמב״ם, אילו לא נמצאו כל הנבראים, היה הוא עדיין נמצא. ואילו – ואמנם נמצאים כעת כל הנבראים – אבל “לפני אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא, ואחרי ככלות הכל לבדו ימלוך נורא” (אדון עולם). בינתיים הוא המלך עלינו, הוא האדון. אבל לפני כן ואחרי כן, כביכול אפשר לומר שהעולם אינו אלא שטח קטן בזמן, דמיון, משל בלבד, וכל שאר אין-סוף הזמן שהיה לפני כן ושיהיה לאחר מכן – הוא לבדו.
והוא לבדו – זה טוב, זה אמת, שאיננו יכולים לאומרו, שכן אנו חיים בעולם שהוא… אבל זה אמת יותר. כל מי שיש בו מעט שכל, מעט הרגשה, יכול להבין שטוב הרבה יותר לחשוב על זה מאשר על זה, כפי שבני אדם מבינים מעצמם. אומר אדם: הבה לא נחזור אל התורה. ואומר אדם: תורה טובה, תורה עושה את החיים טובים. יפה מאוד. אבל כביכול, שואל אחד: אם כן, התורה היא משרתת לחייך? ואין זה אמת, אין זה נכון, שכן טובת חייך היא בכך שהם הולכים אל דבר גבוה יותר. אבל אחרת הייתי יכול תמיד לסבור כן.
תורת הוי״ה: המצוות קשורות למה שהוא
כאשר אומרים תורת ה׳, או “תורת ה׳ תמימה” (תהלים יט), אין כתוב ‘תורת אדנ״י׳. ולכאורה התורה היא תורת אדנ״י. מה לה ולהוי״ה? לא! היא תורת הוי״ה, מצוות הוי״ה, כמו שכתוב באותו הפרק שאנו אומרים ב“השמים מספרים” (תהלים יט): מצוות הוי״ה, מצוות י״ק ו״ק. ואם כן פירוש הדבר שלתורה יש עניין, למצוות יש עניין עם הקב״ה כפי שהוא, לא רק כפי שהוא מושל עלינו ונותן לנו משמעות. וכשם שהוא כביכול, במובן מסוים, רק למעננו, לא! הוא גם למענו, גם מחמת מה שהוא.
ומובן שעלינו לומר בפשטות גמורה: כאשר אומרים מצידו, כאשר אומרים למענו, אין כוונתנו למה שהוא, כאילו היינו מדמים אותו כמונו – כאשר דבר מה נוגע לנו, כדרך אב האומר שהוא חבר של בניו, יש לו משהו כאב, יש לו חוויה משלו. לקב״ה אין חוויה משלו, אין הוא בשר ודם, הוא רק צורך וכיוצא בזה. אבל כוונתנו היא שיש לנו טוב, שיש לנו הנאה, שיש לנו משהו ממה שהוא.
הוי״ה אלקים בפרשת נח
הנה היסוד: כתוב “בראשית ברא אלהים” (בראשית א), ואנו אומרים הוי״ה אלקים. ופירוש הדבר שהקב״ה עשה את העולם לא רק בשם אלקים אלא גם בשם הוי״ה, “ביום עשות הוי״ה אלקים ארץ ושמים” (בראשית ב). ומה פירוש הדבר? כפי שראיתם בפרשת נח, מעיר שם הרמב״ן שכל הפרשה בשם אלקים, בדין – הבינו כעת מדוע. אבל ההצלה, “ויסגור הוי״ה בעדו” (בראשית ז) – סבורני שפעם אחת בכל הפרשה נאמר הוי״ה – ולאחר מכן “וירח הוי״ה את ריח הניחוח” (בראשית ח). התיקון, ההצלה, לעולם בשם הוי״ה.
ופירוש הדבר: כאשר אנו אומרים שלמעלה מכך שהקב״ה הוא אדון עולם, הוא גם י-ה-ו-ה. ואין פירושו שאותו הוי״ה אינו מקושר בעולם. כפי שאנו אומרים, פירוש י-ה-ו-ה שהוא הווה, היה הווה ויהיה – שאיני נכנס כעת לבארו, שכן אופן המציאות שלו אינו דבר שהוא היום. כשאנו נמצאים, אנו היום, והוא – הוא היום ואתמול ולעולם בבת אחת, אין הוא בזמן. אבל עם זה הוא גם, כפי שמבארים לפחות המקובלים, שהוא מהווה – כתוב בעץ חיים שהוא הוֹוֶה וגם מהווה כל בריה. ומה פירוש מהווה כל בריה? מהווה כל בריה היינו שם אדנ״י. זהו פירוש יחוד הוי״ה אדנ״י. יחוד הוי״ה אדנ״י אומר, כפי שאומר הרמב״ם, “מאמיתת הימצאו נמצאו כל הנמצאים” (רמב״ם הלכות יסודי התורה פ״א).
ואלה דברים עליונים ועמוקים, שצריך לשמוע אותם, שזה פירוש ממש מוחין למלכות, במדרגות.
באיזו מידה מנהיג הקב״ה את העולם?
אפשר לשאול כך, כפי ששאלנו קודם: הקב״ה בא, מצד מה? מצד מה מנהיג הקב״ה את העולם? אחד יכול לומר, הדרגה הנמוכה שבנמוכה: הקב״ה מנהיג את העולם מצד מי שחזק יותר. וזו מעין דת, בני אדם יכולים לחיות כך, אף זה משהו. אחד אומר: מפני שהוא מבין טוב יותר, מפני שהוא טובתו של העולם. אם כן אתה כבר אוחז בחסד שבמלכות, אוחז בדבר עמוק יותר. אפשר לומר מצד חכמה, מפני שהוא רואה שכך טוב. אפשר לדרג שחכמה גבוהה מטוב, או להיפך, וכדומה; זה כבר הדרגה הבאה.
לאחר מכן יכול אדם לומר דבר עמוק יותר. יכול אדם לשאול: מצד מה? במה? כביכול, אפשר לשאול כך: באיזו מידה? היינו באיזה אספקט? הכל הוא מידותיו של הקב״ה, הכל עושה הקב״ה. אבל באיזה מובן של מה שהוא אלקים מנהיג הוא את העולם? המובן העמוק ביותר של ‘הוי״ה אלקינו׳ הוא שהקב״ה מנהיג את העולם, הוא אלוקי, הוי״ה אלקינו, הוא אלוקי במה שהוא.
רק מי שהוא יכול לברוא את העולם
כלומר, כאשר אתה שואל שאלה כזו: איזה מין נברא, איזה מין יש, איזה מין דבר יכול לעשות עולם? אפשר לעשות הרבה דרגות. דבר הטוב מעט יותר – אב יכול, והוא בחינת “השווה כבודו לכבוד המקום” (קידושין ל). אב יכול לעשות את הטובה לבנו, יכול לסדר לו את חייו, זאת הוא יכול לעשות. מלך בשר ודם יכול לעשות את הסדר לכל המדינה, זאת הוא יכול לעשות. היינו בבחינת מה שיש בו המידה הנקראת טוב, היינו סדר, שהוא יכול לסדר, יכול לעשות משפט, יכול לעשות את כל המידות הטובות – בכך הוא יכול לעשות את העולם.
אבל כאשר מעמיקים להתבונן, מבינים שלעשות שיהיה כל העולם כולו, מה שקוראים לו פעמים רבות יש מאין – שאינה תמיד המילה הטובה ביותר, וצריך לחשוב על זה ולתת מילים חדשות לכל – לעשות שיהיה כל העולם, סוף סוף סוף, יכול לעשות זאת רק מי שהוא. מי שהוא, שזה הרי פשוט בתכלית הפשטות. על כל פנים, על פי זה הדבר פשוט בתכלית הפשטות, שכן לפני שיש עולם אין כלום, אין כלום בבחינת עולם, יש רק הקב״ה. ואם כן, היחיד שיכול לברוא את העולם – מידת המלכות אינה יכולה לברוא את העולם. התבונן: מידת המלכות פירושה הנהגת העולם, וזו צריכה כבר עולם. מתברר שלאחר שיש עולם, הקב״ה מנהיגו, מה טוב. אבל כדי שיהיה עולם בכלל, יכול לעשות זאת רק י״ק ו״ק עצמו. מי שהוא בטרם כל יציר נברא, רק הוא יכול להתחיל את כל הדבר.
אם כן אנו אומרים “מאמיתת הימצאו נמצאו כל הנמצאים” (רמב״ם הלכות יסודי התורה פ״א). היינו, אם ברצוני לדעת – במה הקב״ה מלך על העולם? במה הקב״ה אדון על העולם? בכך שהוא הוי״ה, בכך שהוא מה שהוא. ומה שהוא – הוא בשביל העולם? בדיוק משום כך. בדיוק מפני שמה שהוא אינו מקושר בעולם, לאו מכלל המידות כלל. ומשום כך, העולם כביכול יונק מציאות, לווה הוא. כל העולם לווה מציאות. לקב״ה יש מציאות מצד עצמו, וכל העולם לווה מציאות. מציאותנו היא לווה, מציאות משנית, היא באה ממנו, באה מכך שהקב״ה הוא מציאות לעצמו. דבר עמוק מאוד להתבונן בו, ואין שום דרך לטעות בו. אבל זהו יסוד היסודות של ‘הוי״ה אלקים׳, יסוד האמונה – לומר שהקב״ה מנהיג את העולם לא רק מצד מה שהוא חזק יותר, לא מצד מה שהוא טוב יותר, לא מצד מה שהוא פיקח יותר, לא רק מצד מה שהוא צודק יותר – שכל אלה מידות הן שבהן הוא מנהיג את העולם. אבל מה שהוא, יסוד היסודות, בתכלית הראשון “בראשית ברא אלקים”, מה שהוא אלוקי העולם – הוא מצד מה שהוא.
הבחירה: מערכת יחסים עם הקב״ה מצד מה שהוא
ואם כן, כאן מבינים שישנה בחירה מסוימת, דבר קשה מאוד, ישנה בחירה מסוימת. אדם יכול לבסס את אנושיותו, לבסס את יהדותו, לבסס את מערכת יחסיו עם הקב״ה על כך שהקב״ה חזק יותר, על כך שהקב״ה טוב יותר – וזה דבר טוב, שכן אלה מידות אלוקיות. אבל הבחירה – שיש כאן בחירה – פירושה שהקב״ה בחר בישראל וישראל בחרו בקב״ה. פירוש הדבר שהבחירה היא שיאמר אדם: הקב״ה רוצה – זאת יכול אדם לומר – ‘הוי״ה אלקים׳, הוא רוצה שהקב״ה יהיה אלוקיו, שהקב״ה ינהיגו כביכול, היינו שתהיה התגלות, שיהיה ברור שאפילו מה שהקב״ה מנהיגו, אפילו מה שהקב״ה הוא אלוקיו – שכן חושב אדם: מדוע הקב״ה טוב בשבילי יותר מכפי שאני טוב לעצמי? – שכל הדברים הללו יהיו מחמת מה שהקב״ה הוא מה שהוא לעצמו.
וזו שמחה, זה פירוש “ישמח ישראל בעושיו בני ציון יגילו במלכם” (תהלים קמט), “צדיקים ישמחו יעלצו לפני אלהים” (תהלים סח), כפי שמבארים ספרי חסידות: לפני השם אלקים. היינו ששמחתו, דבקותו, טעמו ואמונתו אינם מפני שהקב״ה חזק יותר ממנו, ולא מפני שהקב״ה פיקח יותר ממנו. ב״חזק” אין בכלל שום שמחה, ואולי מעט. טוב יותר, ומקור החכמה, מקור התורה, מקור הצדק, מקור הניצחון – כל אלה דברים טובים הם. אבל השמחה הגדולה ביותר, האהבה הגדולה ביותר, הדבקות הגדולה ביותר, היא בכך שהקב״ה הוא מקור הוי״ה, הוא ההוי״ה שלך. זה פירוש ‘הוי״ה אלקינו׳ כביכול – הוי״ה הוא ההוי״ה שלי אף הוא.
ופירוש הדבר ששם הוי״ה שורה על יהודי, לא רק שם אדנ״י. וכאשר אומרים שם אדנ״י, צריך תמיד לזכור זאת. היינו שעלינו לדעת: אמנם אנו חיים בעולם הצריך סדר, הצריך הנהגה, הצריך אפילו כוח, הצריך את כל הדברים הללו. אבל יש לזכור: מצד מה יש לו כל הכוח הזה? מצד מה? מדוע באמת הקב״ה גדול ממני, חזק וטוב ממני? מפני שהוא הוי״ה, מפני שהוא מה שהוא. נמצא שאני – אף שלכאורה זו סתירה מיניה וביה, כיצד אני, מצד מה שאני נברא, יכול להיות לי שייכות עם הקב״ה מצד מה שהוא, שאינו לא מכלל הנבראים – אתה יכול כן. אם אתה זוכר זאת. ואולי אי אפשר לאומרו, אסור לבטאו, שכן אין לנו מילים נכונות לכך. צריך מיד שתהיה לו ידיעה עדינה, חיבור עדין עם זה. אבל זה מה שיכול להיות. יכול להיות. ולא רק שיכול להיות, אלא מוכרח להיות כך. פחות מזה אינו יכול להיות.
שמור וזכור: שתי דרגות בעשיית המצוות
נשוב אל פירוש “ושמרתם”, אל “פקודי” – מה אעשה כשאני אוחז עדיין בהקדמה? “פקודי דמרי עלמא” – זה פירושן הפשוט של מצוות, שהן מצוות אדון העולם. ולעומת זאת, שונה מכך, “פקודי אורייתא”, מצוות התורה. אפשר לחשוב שזו כבר שאלה של משמעות דורשים, כיצד מבארים את המילים. אפשר לבאר ש״פקודי אורייתא”, כאשר אומרים “פקודי אורייתא”, מבקשים לומר משהו גבוה ממצוות האדם. מדוע? מפני שפקודי, כל אחד יודע על פי זוהר, מצוה פירושה אדנ״י, ותורה פירושה הוי״ה. תורה ומצוה פירושה יחוד הוי״ה ואדנ״י. שכן מצוה מורה על דבר שצריך לעשותו, היינו שהוא עומד למעלה ממך, השכינה עומדת למעלה ממך ומנהיגה אותך, אומרת לך מה לעשות. והוי״ה התורה היא ההבנה של המצוות, ההבנה של טובת המצוות בעצמן.
והוא אומר שפירוש ‘תורה׳ הוא שהתורה גבוהה מן המצוות. אבל התורה אינה סתם תורה, אלא מצוות התורה, והתורה היא תורת הוי״ה. יש אם כן לומר תורת הוי״ה, מצוות הוי״ה, פקודי הוי״ה, הכל הוא הוי״ה. ואומר הוא שהפירוש הוא שדרך כל הדרגות הללו מאיר שם הוי״ה. וכעת עולה דרך חדשה כיצד לעשות מצוות, השגה חדשה לגמרי כיצד לעשות מצוות, שהיא דבר עדין מאוד, ושוב אפשר לטעות בו בדרכים שונות, אבל עליי לאומרו כפי שהוא מאיר, כפי שהוא פשוט. זו דרך חדשה כיצד לעשות מצוות.
הדרשה מ״ושמרתם ועשיתם”
ונכניס זאת לתוך הדרוש שאומר הזוהר. כתוב “ושמרתם את כל מצותי”, “ושמרתם את מצותי ועשיתם אתם” (ויקרא כב/כו). מהי שם שמירה ועשייה? והזוהר שואל עוד קושיא: היכן נזכרה זכירה? הן יודע אתה שישנה זכירה? כל המצוות שיש בהן שמור וזכור – היכן הזכירה?
שמור, אומר הוא כך, שמור לנקבא. אם זה שמור, מדוע לא נאמר זכור? אלא שמור פירושו שאני שומר על המצוות. המצוות גבוהות ממני, זה אשר אומר הקב״ה: משמעות חיי, טובתי, אינה מונחת אצלי, אינה מתחילה אצלי, אלא מתחילה אצל השכינה. זהו “ושמרתם את כל מצותי”, בחינת נקבא, היינו שאנו בחינת נקבא, אנו המקבל. המידה המקושרת אלינו, המידה האחרונה, היא המידה המקבלת מכל המידות. זה פירוש “ושמרתם” – אני שומר, אני שומר תורה, מי שהוא שומר תורה. זו דרגה אחת, הדרגה הראשונה. ואילו מצוות שומרים אז? מצוות אדנ״י. זהו הפירוש האמיתי: מצוות של אדון העולם.
אבל, אומר הזוהר, עליך להבין שמה שאנו קוראים זכירה, שהוא גבוה יותר, אפשר לקרוא לו בדרך אחרת: עשייה. “ושמרתם” – כאן שמור, “ועשיתם” – כאן זכור. הכל אותו הדבר, זכירה כאן היא עשייה. היינו שישנו מי שהוא שומר מצוות, וישנו מי שהוא עושה מצוות. עושה מצוות, כפי שעל הזוהר לבאר, והוא בנוי על המדרשים, נאמר “ועשיתם אותם” – שתעשה את המצוות, לא שתקיים את המצוות. כמי שעושה מפי שליח: “אינו דומה שומע מפי מלך לשומע מפי שליח”. מי שהוא שומר על המצוות הוא שומע מפי שליח. ומי שעושה את המצוות, היינו שהוא יוצר אותן, הוא העושה. אך כיצד ייתכן שאדם יהיה העושה את המצוות?
אדם יכול להיות העושה את המצוות אם הוא שומע את אשר אומר הזוהר, ששמירה – היינו עשייה – היא זכירה. ומדוע זכירה היא עשייה? אומר הוא: “כל מאן דאדכר מלה לתתא אשכחן דאתעביד ההוא רושמא לעילא” (זוהר). ומבארים כך: בפשטות מבארים, כפי שכל אחד יודע, שבכך שעושים את המצוות מעוררים, ואין זה אלא זכר. דיברנו באריכות שמצוות אינן אלא זכר למה שהן באמת. אבל אשר אנו מבארים היום הוא כך: כיצד עושה אדם מצוות? האם אדם יכול לברוא את המצוות? הן כל הרעיון של מצוה הוא שאתה לא עשית אותה. יפה מאוד. הקב״ה עשה מצוות ה׳, אין אלה מצוות האדם. “אשר יעשה אותם האדם” (ויקרא יח) – כיצד יכול אדם לברוא את המצוה? אדם יכול לקיים את המצוה, וזו בחינת שמירה. בדרך כלל כאשר אנו מבארים את תיבת ‘עשיית המצוות׳, מבארים אותה בדרגת השמירה, לא בדרגת עשייה כלל. עשייה היא עשׂיה. הקב״ה הוא “אני ה׳ עושה כל” (ישעיה מד), הקב״ה עושה את הכל. כיצד יכול אדם לעשות דבר?
התירוץ: פקודי הוי״ה והיחוד
התירוץ הוא: כל עוד אתה מבין שמצוות הן סדר שהקב״ה נותן, סדר הטוב, דרך טובה שהקב״ה נותן לעולם – מה המצוות עושות שני דברים אחרים, מה הן עושות עם הקב״ה שני דברים אחרים. מדוע? מפני שמה שהקב״ה הוא, מצד מה שהוא לעצמו, מצד מה שאנו מבינים מה הוא – הוא דבר אחד; ומצד מה שהוא מנהיג את העולם – דבר אחר לגמרי. ובוודאי אתה עושה, הקב״ה הוא המצוות, וזה הוא לימוד התורה לשמה על פי שליח.
אבל אם אתה מתחיל להתבונן בשם הוי״ה, אתה אומר שזה פקודי הוי״ה, לא רק פקודי אדנ״י, שיש כאן שם הוי״ה, ואתה מתבונן שזה דבר עדין שצריך להבינו – שכן לכאורה אפשר לומר שמצוות בוודאי אינן זה, מצוות אינן אלא אדנ״י, מצוות הן סדר טוב לעולם. אבל הוא מתבונן בסדר לעולם: מדוע אנו אומרים בכלל שהתורה היא תורה אלוקית, תורה מן השמים? זו תורה שבשמים, תורה. מה נוגע מהיכן היא באה? האם זו תורה אלוקית או תורה ארצית? ראוי לומר שהתורה היא משם אדנ״י, ראוי שהיא משם אדנ״י. יפה מאוד, שם אדנ״י הוא גם שמים, אבל הוא בשם אדנ״י. “שמים” – יודע אחד שזה תפארת, שמים הוא שם הוי״ה. במה התורה מן השמים?
התירוץ הוא: הוא שומע, הוא מתבונן, ויש בזה בחירה מסוימת. בשביל זה צריך להיות מקובל, צריך להיות בשיעור חסידי, לחדול להיות שומר מצוות על פי עבד בלבד. עליו להתחיל לומר: אני עושה את המצוות לא רק מפני שהן טובות לי בעולם הזה, אפילו לנשמתי. שכן מה שאני מתבונן בו הוא: במה המצוה טובה לי? מי עושה אותן טובות לי? מה שעושה אותן לבסוף טובות לי הוא זה שההוי״ה היא הוי״ה, שהקב״ה הוא, שהקב״ה טוב מכל העולם. ומכך שהקב״ה לעצמו טוב מכל העולם – אולי אמנם לאחר הרבה השתלשלות – יוצא שהמצוות טובות מכל העולם.
הקב״ה הוא בעצמו המצוות
אבל כוונתי כאן שיש בחירה. שכן אדם יכול לבנות את מערכת יחסיו, את עשיית המצוות שלו, על בחינת שמור – יפה מאוד, יהודי כשר, יהודי מותר. אבל הוא יכול לבנותה ולומר שזכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, ושהשמור בנוי על הזכור. ישראל – מדוע, כמו שיאמר ילד: מדוע אתה אבי? מפני שהוא אב לעצמו. ואולי אב בשר ודם אינו כך, איני יודע אם הטעם שהוא אב הוא מפני שהוא טוב כל כך מצד עצמו. אבל הקב״ה, הטעם שהקב״ה הוא אב לי אינו רק מחמת יחסי אליו. אדרבה, יחסי אליו בנוי ומושרש במהותו העצמית, במה שהוא כביכול ביחס לעצמו – ומותר לומר תיבה כזו, זהו הסוד. מותר לומר, שכן המדרש אומר שהקב״ה עושה מצוות.
אנו עושים מצוות לא רק מפני שהמצוות הן בשבילנו, אלא מפני שהקב״ה הוא בעצמו המצוות. הקב״ה הוא המצוות כמונו. בני אדם סבורים שהקב״ה יש לו לולב – אין לקב״ה תפילין, אין לקב״ה לולב בשמים. הלולב הוא דבר שהטעם האמיתי שלו, המקור הראשון של הלולב, הוא שם הוי״ה, הוא הקב״ה כפי מה שהוא בעצמו. וזו כוונה חדשה, אפשר לכוון, אפשר להיות יהודי כשר לגמרי ולעולם לא לעשות זכור ושמור, לעולם לא לזכור את המצוה שהיא בחינת זכירה, שפירושה זכור. זאת אתה יכול רק לזכור, אינך יכול אפילו לאומרו – ואולי כאשר אומרים זכור הכוונה להיזכר, זה המעורר, אתה יכול רק לעוררו, אינך יכול לאומרו, אינך יכול לעשותו, אינך יכול לברוא את המצוה. אבל אתה יכול לזכור שהשמירה בנויה על הזכירה. זאת אתה יכול לזכור, זאת אתה יכול לעשות. ואז המצוות הן מצוות אלוקיות אמיתיות, אז אתה עושה את המצוות של קודשא בריך הוא ושכינתיה, לא רק את המצוות של טובת בני אדם.
אין פירוד: טובת בני אדם היא קודשא בריך הוא
בלשון אחרת: אז טובת בני אדם היא קודשא בריך הוא. זאת צריך לדעת. הטובה אינה אחרת – זו טעות גדולה שבני אדם עושים: אם כן, הוא מנצל אותה לקב״ה, ואין צריך שתהיה טובה לאדם. לא! זה אף הוא פירוד, פירוד הפוך, שהוא הולך אל התפארת בלא המלכות. אף זה פירוד, אותו פירוד. אחד נקרא קיצוץ בנטיעות, אחד נקרא כפירה בעיקר, והתיקון שלהם דבר נורא הוא. לא! היחוד אומר שמה שטוב לך, מה שהמצוות טובות לכל העולמות – זה מפני שהן בבחינת טוב ה׳, מצוות על מה שהקב״ה הוא לעצמו, לא רק טוב ה׳ לכל אלא טוב ה׳ בעצמו, ומשום כך המצוות הן טוב ה׳ לכל. וזו עוד טעות חשובה שצריך לשלול מן הנפש.
וכך, זה באמת ההסבר על פי סוד, על מה שדיברנו אתמול בדרך עיון יותר )כמו שביארנו בשיעור הקודם בדרך הנגלה אודות השלימות בעשיית הפעולות בעולם ואין זה מקומו(: שהשלימות, עשיית הפעולות בעולם הזה – שחלק מהן הוא עשיית המצוות – אינה שצריך לחדול מעשיית מצוות מעשיות ולחשוב רק על אלוקות, ולא שבשעת עשיית המצוות המעשיות יחשוב על אלוקות. אפשר אמנם, אבל אין זה העיקר. העיקר הוא שהכוונה – שכעת ביארנוה מצד העליון, כדרך הקבלה – כוונת הטוב שבהן, הטעם שהן באמת טובות, היא מפני שהן מושרשות בשם הוי״ה. זה פירוש ‘הוי״ה׳, אדון הוי״ה עליון. זה פירוש תרי״ג מצוות התורה, שהן כלל הזכר והנקבה, כלל שני הדברים: ממה שהקב״ה הוא לעצמו וממה שהקב״ה מנהיג את העולם, וכולו רזא חדא, הכל סוד אחד. אסור להפריד בין הסודות. האומר שהקבלה אומרת טעמים גבוהים יותר מטעמי המצוות שעל פי נגלה שהם לתקן את העולם, ואומר שלא, הקבלה אומרת שזה רק לתקן את הקב״ה – הרי זה שקרן והרי זה מעט מקצץ בנטיעות. זה שניהם כאחד. אדרבה, זו ההתבוננות: ההתבוננות במה, מפני מה בכלל זה טוב? מפני – כפי שעל פי נגלה שלמדנו אתמול – מפני שזה מביא לכך, ויכול היה לומר כפי שאומרים בנסתר, מפני שזה בנוי על, מושרש במה שהקב״ה הוא אצל עצמו. זה פירוש “פקודי ה׳ ישרים משמחי לב” (תהלים יט) – כאשר זה “פקודי הוי״ה”, אז זה “משמחי לב”. זו שמחה, זו השמחה שאנו שמחים בשמחת תורה.
פרשת נח: שם אלקים ושם הוי״ה
ואין לי זמן וכוח לומר על זה דרשה מפרשת נח, אבל אפשר להבין מעצמנו שהמבול הוא שם אלקים, זו הגבורה של מה שהקב״ה חזק מכל. ומשום כך ישנה פרשה שלמה – למדו בשבוע שעבר )כמו שביארנו בשיעור הקודם אודות דברי הנחש ואין זה מקומו( שהנחש אמר שאין אלא מצוות לא תעשה, אין אלא מה שהקב״ה חזק יותר, שאסור לעשות, היינו יראה. והקב״ה נתן מצוה לנח. הצלת נח הייתה במצוות, מצוות בניין התיבה, ואותה נתן הקב״ה בשם הוי״ה. הקב״ה נתן את המצוה לנח, ונח עשה “ויעש נח ככל אשר צוה אותו ה'” (בראשית ו), הוא עשה את המצוה. ובאמת, כפי שנח איש צדיק, נח עשה את המצוה, היה הוא בחינת מרכבה, בחינת היסוד שעושה את המצוה, ולאחר מכן הציל את העולם. וזו הייתה הברית, הברית החדשה שנתן הקב״ה לנח, זהו יסוד הברית, שאפשר שאף אדם הראשון היה בה אך לא בדרך זו. זה יסוד מצוות עשה, “ויזכור אלהים את נח” (בראשית ח).
תמלול מלא 📝
פקודי דמרא עלמא: די דריי לעוועלס אין מצוות און די יחוד הוי״ה אדנ״י
הקדמה: די זוהר׳ס טיטל אויף די מצוות
רבותי, היינט איז ערב שבת פרשת נח, תשפ״ה. ס׳איז די ערשטע וואך פון די נייע זמן פון חשוון, און מיר הייבן אן פון פריש, אזוי ווי די סדר איז אנהייב זמן.
איך וויל איבערלערנען די הקדמה פון די זוהר אויף די פקודים, “פקודי דמרא עלמא”, די מצוות אדון העולם. דאס איז די זוהר׳ס העדער פון זיין חלק וואס הייסט ספר המצוות של הזוהר, די טעמי המצוות. איך וויל אדורכגיין די הקדמה, איבערשמועסן די סיכום און די עיקר נקודות פון די זאכן וואס מיר האבן געלערנט, אנמערקן וואס מיר דארפן נאך לערנען און פארשטיין, און אויף דעם בויען ווייטער. און היינט איז פרשת נח, דארף מען אויך אביסל לערנען וועגן די נושא אין פרשת נח.
די ערשטע זאך איז די זוהר׳ס טיטל. דא איז באמת א גרויסע שאלה: שפעטער רופט עס די זוהר “פקודי אורייתא”, מצוות התורה, און די העדער הייסט עס “פקודי דמרא עלמא”, מצוות ה׳, מצוות האדון, מצוות אדנ-י. דאס איז אמת׳דיג א סתירה, א טענשאן, וואס ליגט אונטער א גרויסע חלק פון די גאנצע סוגיא. די עיקר מכוון פון די זוהר מיט דעם הקדמה איז צו מסביר זיין אז “פקודי אורייתא”, מצוות התורה, זענען “פקודי דמרא עלמא”, מצוות אדון העולם.
די דריי לעוועלס פון הבנה אין מצוות
מיר דארפן פארשטיין אז ס׳איז דא דריי לעוועלס. מיר זענען צוגעוואוינט צו זאגן “תורה ומצוות”. די תורה, אסאך מאל רעדט מען אזוי, ס׳שטייט אין די תורה. אין די גמרא שטייט אסאך מאל “ורחמנא אמר”, וואס מיינט במיוחד אז ס׳שטייט אין די תורה. אזוי ווי די רבי אין חדר אסאך מאל טייטשט “ורחמנא אמר” – ס׳שטייט אין חומש. הגם “רחמנא אמר” איז טייטש “דער דערבארעמדיגער גאט האט געזאגט”, מיינט עס אבער אז ס׳שטייט אין די תורה. ס׳שטייט קיינמאל נישט “רחמנא אמר” אויף א זאך וואס שטייט נישט אין די תורה, ווייל וויאזוי זאל מען וויסן וואס ער זאגט אויב ס׳שטייט נישט אין די תורה?
ווען א מענטש טוט א מצוה, דארף ער וויסן וואס ער טוט. אונזער גאנץ לעבן איז דאך טון מצוות. ווען מ׳טוט א מצוה ווייל ס׳שטייט אין די תורה, דאס איז איין לעוועל פון השגה. ווען מ׳טוט א מצוה ווייל דער אייבערשטער האט געהייסן, אפילו כמו שכתוב בתורה, איז נאך א לעוועל. א דריטע לעוועל וועט זיין אז ער טוט די מצוה ווייל דער אייבערשטער איז אזוי – נישט ווייל דער אייבערשטער הייסט, נאר פשוט ווייל דער אייבערשטער.
שם אדנ״י: דער אדון וואס געבט מינינג
נאכדעם דארף מען געדענקען אז ס׳איז דא נאך א גרעסערע לעוועל, ידיעת השם בעצמו, וואס איז למעלה אפילו מן אדון עולם. ס׳איז דא א שם הוי״ה און א שם אדנ״י. מ׳דארף זאגן “שמע ישראל ה׳ אלקינו” – מיר זאגן נישט די שם הוי״ה, אבער בכוונה דארף מען מכוון זיין. ווען מ׳זאגט אדנ״י, די מקובלים האבן אזוי א וועג עס צו ווייזן אין א פיקטשער י-א-ה-ד-ו-נ-ה-י.
אבער ס׳איז דא א דבר פלא: אדנ״י איז טייטש מרי עלמא, אדון, מיין האר, דער האר פון יעדן איינעם, דער האר פון די עולם. דאס הייסט דער שולט, דער מנהיג, דער מייחד, דער וואס מאכט אז די וועלט זאל מאכן סענס. ער געבט מינינג פאר מיין לייף – דאס איז אויך אדנות. מענטשן מיינען אסאך מאל אז אדנות איז נאר קבלת עול, יראה. אבער איינער וואס טוט תורה ומצוות ווייל ס׳געבט מינינג פאר זיין לעבן – מינינג פאר לעבן איז אויך שם אדנ״י.
אדון איז א שולט. געוועלטיגן קען מיינען בדרך כפיה – איך צווינג דיך. אבער דאס איז נאר ווען מ׳פארשטייט נישט, און אפילו דעמאלטס איז עס נאר א זייער נידריגע וועג פון פארשטיין אדנות. מ׳דארף וויסן א זייער וויכטיגע זאך: אדנות ה׳, מלכות ה׳, איז נישט די עיקר מובן לפי דעת החכמים, לפי דעת הזוהר, דאס וואס דער אייבערשטער איז שטערקער פון אונז.
אפילו די ווארט “שטערקער” האט פארשידענע מובנים. מ׳קען זאגן איינער איז א שטערקערע תלמיד חכם, ער האט א שטערקערע הבנה. שטערקער איז נאר “מער”, אבער מער קען מען פארשטיין אין פארשידענע וועגן. אונז זענען צוגעוואוינט צו דעם מושג אז שטארקייט איז פשוט בכפיה, בחיצוניות דחיצוניות – אין חסידות הייסט דאס אח דאח, די לעצטע חיצוניות וואס קען נאר זיין פון אמת, פון גרויסקייט, פון געוועלטיגקייט – דאס איז כח.
דער משל פון טאטע און קינד
איינער פרעגט אזא שאלה: פארוואס זאגן טאטעס פאר קינדער וואס צו טון, און נישט פארקערט? ס׳איז דא אזא סקול אוו טאט, אזעלכע מארקסיזם, וואס זאגן: ווייל דער קינד איז קליין, ער קען זיך נישט דעפענדן, אבער דער טאטע וועט אלעמאל געווינען – וועגן דעם פירט דער טאטע, ווייל ער איז שטערקער.
היינט וואס די קינד האט די פאליציי אויף זיין זייט, דער טאטע טאר אים נישט שלאגן, איז ער שוין אזוי שטארק ווי דער טאטע – איז אויס שליטה, אויס טאטע, אויס גדלות, אויס מעלת האב על הבן? ס׳איז אמת אז א געוויסע לעצטע לעוועל פון מעלת האב על הבן, פון כבוד און מורא האב על הבן, איז די שטארקייט. אבער דאס איז די חיצוניות דחיצוניות. אפילו היינט, וואס אונז זענען אזא ווי אין א פאני וועלט, פארשטייען נאך רוב נארמאלע מענטשן אז דער עיקר זאך וואס טאטעס זענען מער פון קינדער איז נישט אז ער איז פיזיש שטערקער. דער עיקר איז אז דער טאטע האט מער הבנה – נישט הבנה פון טובת עצמו, וואס דערמיט קען ער אויסנוצן דעם קינד, נאר מער הבנה אין די גוטסקייט פון דעם קינד. דערמיט איז דער טאטע א טאטע.
דער טאטע איז די גוטסקייט פון דעם קינד
דער טאטע קאנטראלירט א קינד נישט ווייל ער איז שטערקער, און נישט ווייל ער איז קלוגער אין די סענס אז ער קען אים מאניפולירן. נאר ער קאנטראלירט די קינד ווייל די גוטסקייט פון די קינד ליגט ביי דער טאטע. דער טאטע איז מער שולט אויף דעם; דאס ווארט “הבנה” איז נישט אינגאנצן די ריכטיגע ווארט. דער טאטע איז דער וואס געבט דעם קינד זיין גוטסקייט. די גוטע לעבן וואס דער קינד דארף האבן – דער קינד אליינס האט עס נאך נישט, ער איז זיך נישט אליינס שולט אויף זיין אייגענע טוב, ווייל ער פארשטייט נישט אדער ווייל ער האט נישט כח. ער קען זיין א גרויסער חכם, אבער ער האט נישט די יכולת, נישט די קאנעקשאנס, נישט די מעגליכקייט – פיזיש, גייסטיש, פסיכאלאגיש.
וועגן דעם איז דער טאטע שולט אויף די גוטסקייט פון דעם קינד; ער געבט אים זיין מינינג. וויאזוי? דורך אלע דרכי החינוך. אוודאי, די בעסטע זאך איז נישט בדרך כפיה – צו ער שלאגט, צו ער לערנט אים אויס, צו ער רעדט אים בדרך שיין, ס׳איז אלץ פרטים. אבער דער טאטע איז אחראי אויף דעם קינד, און דאס איז אוודאי א געוויסע שליטה.
די תכלית השלימות איז, ווען דער קינד וואקסט אויף, זאל מען נישט דארפן צוקומען צו דעם טאטן, ווייל אליינס פארשטיין איז גדלות. ביי א בר מצוה זאגט דער טאטע “ברוך שפטרני” – איך בין שוין פטור, דער קינד קען שוין אליינס. אבער ווי לאנג ער איז א קינד, ס׳שטייט “מורא האב על הבן”, איז די עיקר נקודה פון אדנות נישט אז דער טאטע איז שטערקער אדער קלוגער, נאר אז דער טאטע איז די גוטסקייט פון דעם קינד.
אדנות הייסט מינינג פון לעבן
די גוטסקייט איז די זעלבע זאך ווי “meaning of life”. א קינד האט נישט דעם מובן ווי אן אינטעלעקטועל באגריף, אבער וואס געבט די קינד׳ס לעבן “meaning”? וואס מאכט עס גוט אין אלע וועגן? דער טאטע.
ווען איינער זאגט, “איך גיי נישט בכפירה – נישט ווייל איך האב מורא פון גיהנם, נישט וועגן די שטעקן, נאר ווייל ס׳געבט מיר ‘meaning’ אין לעבן”, מיינען מענטשן אז דאס איז נישט אדנות. ס׳איז א טעות גמור. הדא הוא דכתיב אדנות. אדנות מיינט אז די משמעות פון דיין לעבן ווערט געגעבן צו דיר דורך די תורה, דורך די מצוות, דורך דעם אייבערשטן, נישט פון זיך אליינס. ווען איך וואלט געקענט אליינס, ווען איך וואלט געווען “לי יאורי ואני עשיתיני” (יחזקאל כט, ג), וואלט איך אליינס געגעבן משמעות – האב איך געכאפט אז איך קען נישט.
איז שם אדנ״י לאו דווקא דאס אז דער אייבערשטער איז דער שטערקסטער – דאס איז נאר די לעצטע לבוש, אפשר א שלעכטע לבוש. שם אדנ״י איז דאס אז ער שטייט העכער דיר, ער איז דער וואס געבט משמעות פאר דיין לעבן, און מיט דעם איז דער אייבערשטער אן אדון עולם.
די קליפה פון מיינען אז אדנות הייסט שטערקער
ס׳איז א קליפה נוראה אז מ׳טראכט, ווען מ׳זאגט דער אייבערשטער פירט די וועלט, אז עס מיינט אז דער אייבערשטער איז שטערקער פון אונז. ער איז דער בעל הכוחות כולו – אבער ס׳איז א טעות גמור אין די מובן פון די ווארט כח. מ׳דארף מפשיט זיין אביסל די ווארט כח. דער אייבערשטער האט געהייסן פאר די וועלט זיין – אבער מ׳דארף וויסן וואס “הייסן” מיינט. מ׳קען זאגן אויף אן אנדערע וועג: דער אייבערשטער איז מסביר געווען די וועלט אז ס׳איז גוט ס׳זאל זיין.
פארוואס זאל איך ממליך זיין דעם אייבערשטן?
מ׳זאגט אז דער אייבערשטער איז מלך העולם. ס׳איז דא מענטשן וואס זענען נישט קאמפארטעבל מיט דעם, ווייל היינט איז נישטא קיין מלכים, היינט איז דעמאקראטיע, און מלך איז עפעס א דיקטאטור וואס איז שולט בכפיה ווייל ער איז שטערקער.
ווער האט געגעבן דעם אייבערשטן די מלכות אויף די וועלט? פארוואס נישט מיר? א מענטש זאגט, איך וויל אז דער אייבערשטער זאל זיין דער מלך. פרעגט זיך איין פארוואס? ווייל איך האלט אז ס׳איז בעסער פאר מיר. אבער אפשר וויל איך אליין זיין דער מלך פון מיין לעבן? פארוואס זאל איך זאגן ה׳ מלך, אפשר אני אמלוך? אה, אבער דו קענסט נישט – דער אייבערשטער קען דיך צוקוועטשן ווי א קליינע מוראשקע אויב ער וויל. איז ער שטערקער פון דיר, האסטו קיין ברירה נישט, געב אים די מלכות. אבער דאס איז כפיה, דאס איז נישט מלכותו ברצון קבלו עליהם, און דאס איז נישט די ריכטיגע הבנה פון מלכות.
ס׳איז גראדע אמת אז דער אייבערשטער איז דער בעל היכולת, אבער ס׳איז נאר די לבוש האחרון. דער אייבערשטער פירט נישט די וועלט מיט דעם וואס ער איז די שטערקסטע. ס׳איז נישט קיין דיקטאטורשיפ.
מלכות געבויעט אויף חסד
די ריזן פארוואס דער אייבערשטער איז מלך – די מדת המלכות איז געבויעט אויף חסד, נישט אויף כפיה. דאס איז ויחם בחסד כסאו. דער אייבערשטער איז דער מלך ווייל ער איז בעסער. ס׳איז בעסער אז דער אייבערשטער זאל זיין מלך פאר אונז; ווען אונז אליינס פירן, האבן מיר נישט קיין מינינג אין אונזער לעבן. דאס טייטשט קבלת עול מלכות, קבלת אדנות השם. מלכות השם מיינט נישט אז דער אייבערשטער שטייט קעגן מיר, און איך וואלט געוואלט שולט זיין, און דער יצר הרע וויל עס. ניין, דער יצר הרע איז אויך מסכים מיט דעם, אויב מ׳פארשטייט אז ס׳איז בעסער. אמאל פארשטייט א מענטש נישט, שלאגט מען אים – אבער ס׳טוט נאר חיצוניות׳דיגע זאכן. איינער וואס האט שכל פארשטייט אז די מינינג פון א מענטש׳ס לעבן קען נישט ליגן אינגאנצן ביי אים; ס׳ליגט אין דעם וואס ער פילט זיין חלק אין די גאנצע וועלט, ער האט זיין תפקיד, זיין פלאץ, זיין עבודה.
דאס איז די הנהגת ה׳ את העולם, די אדנות ה׳, אלקות ה׳ על העולם – דאס איז די טובה. ממש במשל וועט זיין אז דער אייבערשטער וויל נישט מלך זיין אויף דער וועלט מיט דעם וואס ער איז שטערקער. כביכול, די גבורה שבמלכות – אבער דעמאלטס איז עס אפילו נישט גבורה שבמלכות, די חיצוניות איז די סטרא אחרא ממש. דער אייבערשטער וויל מלך זיין מיט די חסד שבמלכות, די טוב שבמלכות, וואס הייסט חסד חכמה שבמלכות – מיט דעם וואס ער ארגאניזירט די וועלט, ער געבט א הסבר, ער געבט דער וועלט א מינינג. פארוואס איז דא א וועלט? ווייל דער אייבערשטער פארשטייט אז ס׳איז גוט, “וירא אלקים כי טוב” (בראשית א).
דאס איז די טייטש מרי עלמא, דאס איז די טייטש פקודין דמרי עלמא. מצד דעם וואס דער אייבערשטער געבט די טובה פאר דער וועלט, ער מאכט אז די וועלט זאל מאכן סענס, ער געבט מיין לעבן א מינינג – מצד דעם איז עס מצוות. דאס איז שוין בעסער פון פקודי אורייתא.
ידיעת השם בעצמו: למעלה פון אדון עולם
אבער דאס אליינס איז נאך נישט גענוג. אזוי ווי דער הייליגער רבי שניאור זלמן פון ליאדי האט געזאגט, “לא זהו עיקר אלקות מה שהוא מחיה כל העולמות” (תניא). דאס אז דער אייבערשטער איז די מינינג פון די גאנצע וועלט – דאס איז וויאזוי אונז קומען אן צו אים, לכתחילה ולפחות. אבער נישט דאס איז וואס ער איז. אזוי ווי א טאטע: ביחס צו מיינע קינדער בין איך א טאטע, אבער ביחס צו מיר אליינס האב איך א גאנץ אנדערע אייגענע לעבן, מיין פנימיות. ווען איך בין נישט מיט מיינע קינדער, וואס טו איך? דער אייבערשטער אליינס איז א זאך אליינס.
די פלא פון אידישקייט איז אז אונז זאגן די שם אדנ״י – דער אדון עלינו, דער וואס מאכט מיין לעבן מאכן סענס – ווייל אונז האבן נישט קיין ווערטער ארויסצוגעבן די שם הוי״ה. ס׳איז נישט דא קיין שום ווארט אין דער וועלט פאר דעם, ווייל דאס איז אינדרויסן פון דער וועלט. אבער אונז זאגן שם הוי״ה. שם הוי״ה טייטש מציאותו, שהוא נמצא, ס׳איז אויך דאס אז ער איז מהוה. שם הוי״ה טייטש מציאות ומהות השם בעצמו.
די זאך וואס ער געבט די מינינג און די יכולת און די הבנה און די סדר פאר די גאנצע וועלט, פאר אלע נבראים – ער איז א זאך פאר זיך. אזוי ווי דער רמב״ם זאגט, אילו לא נמצאו כל הנבראים וואלט ער נאך אלץ געווען. “לפני אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא, ואחרי ככלות הכל לבדו ימלוך נורא” (אדון עולם). אינצווישן איז ער דער אדון אויף אונז, אבער פארדעם און נאכדעם איז הוא לבדו. די וועלט איז נאר אזא קליינע שטח אין צייט, א משל, אבער די גאנצע רעשט פון אינפיניטי צייט איז הוא לבדו.
און הוא לבדו איז א טוב, אן אמת, וואס איז מער אמת. יעדער איינער וואס האט אביסל שכל און געפיל קען פארשטיין אז ס׳איז אסאך בעסער צו טראכטן וועגן דעם. א מענטש זאגט: תורה איז גוט, תורה מאכט די לעבן גוט. אבער דעמאלטס איז די תורה א משרת פאר דיין לעבן – און דאס איז נישט ריכטיג, ווייל די גוטסקייט פון דיין לעבן איז אז ס׳גייט צו א העכערע זאך.
תורת הוי״ה: די מצוות זענען פארבונדן מיט וואס ער איז
ווען איינער זאגט תורת ה׳ תמימה (תהלים יט), שטייט נישט תורת אדנ״י. לכאורה די תורה איז תורת אדנ״י – וואס האט עס מיט הוי״ה? ניין, ס׳איז א תורת הוי״ה, מצות הוי״ה, אזוי ווי ס׳שטייט אין די קאפיטל השמים מספרים (תהלים יט). די טייטש איז אז מצוות האבן עפעס צו טון מיט דער אייבערשטער אזוי ווי ער איז, נישט נאר אזוי ווי ער איז מושל אויף אונז. ס׳איז נישט נאר למעננו, ס׳איז אויך וועגן וואס ער איז.
בפשטות הגמור, ווען מ׳זאגט למענו, מיינען אונז נישט וואס ער איז אזוי ווי מיר וואלטן זיך פארגעשטעלט – אזוי ווי א טאטע וואס האט זיין אייגענע חוויה. דער אייבערשטער האט נישט קיין אייגענע חוויה, ער איז נישט קיין בשר ודם. אבער וואס אונז מיינען איז, אז אונז האבן א טוב, אונז האבן הנאה פון וואס ער איז.
הוי״ה אלקים אין פרשת נח
שטייט “בראשית ברא אלהים” (בראשית א), און מיר זאגן הוי״ה אלהים. דער טייטש איז אז דער אייבערשטער האט געמאכט די וועלט נישט נאר מיט די שם אלהים, נאר אויך מיט די שם הוי״ה, “ביום עשות הוי״ה אלהים ארץ ושמים” (בראשית ב). אזוי ווי דער רמב״ן באמערקט אין פרשת נח: די גאנצע פרשה איז בשם אלהים, די דין. אבער די הצלה – “ויסגור הוי״ה בעדו” (בראשית ז) – און שפעטער “וירח הוי״ה את ריח הניחוח” (בראשית ח). די תיקון, די הצלה, אלעמאל שטייט בשם הוי״ה.
די טייטש איז, אז למעלה פון דעם וואס דער אייבערשטער איז אדון עולם, איז ער אויך י-ה-ו-ה. ס׳איז נישט אז דער הוי״ה איז נישט קאנעקטעד אין די וועלט. די טייטש פון י-ה-ו-ה איז אז ער איז הוה, היה הוה ויהיה, ווייל זיין סארט עקזיסטענץ איז נישט קיין זאך וואס ער איז נאר היינט. ווען אונז זענען, זענען אונז היינט, אבער ער איז היינט און נעכטן און אלעמאל בבת אחת, ער איז נישט בזמן. אבער מיט דעם איז ער אויך, אזוי טייטשן די מקובלים, מהווה כל בריה. שטייט אין די עץ חיים, ער איז הויה, און אויך מהווה כל בריה – לשם אדנ״י. דאס איז די טייטש פון די יחוד הוי״ה אדנ״י, אזוי ווי דער רמב״ם זאגט, “מאמיתת המצאו נמצאו כל הנמצאים” (רמב״ם הלכות יסודי התורה פ״א).
מיט וועלכע מדה פירט דער אייבערשטער די וועלט?
דאס איז טייטש ממשיך זיין מלוכה און מדרגות פאר די מלכות – די גאנצע מטרה פון מחנה היחוד. מצד וואס פירט דער אייבערשטער די וועלט? איינער קען זאגן, lowest level: מצד ווער איז שטערקער. דאס איז א סארט רעליגיע, מענטשן קענען לעבן אזוי. איינער זאגט ווייל ער פארשטייט בעסער, ווייל ער איז די גוטסקייט פון די וועלט – האלטסטו שוין חסד שבמלכות. מ׳קען זאגן מצד חכמה, ווייל ער זעט אז ס׳איז גוט – דאס איז נעקסטע לעוועל.
א מענטש קען זאגן נאך טיפער: מיט וועלכע מדה, מיט וועלכע אספעקט? אלעס איז דער אייבערשטער׳ס מדות. אבער מיט וועלכע סענס פון וואס ער איז גאט פירט ער די וועלט? די טיפסטע מובן פון הוי״ה אלקינו איז אז דער אייבערשטער פירט די וועלט, ער איז מיין גאט, מיט דעם וואס ער איז.
נאר דער וואס ער איז קען באשאפן די וועלט
ווען דו פרעגסט: וועלכע סארט זאך קען מאכן א וועלט? דו קענסט מאכן אסאך לעוועלס. א טאטע קען מאכן די גוטסקייט פאר זיין זון, ער קען אים מסדר זיין זיין לעבן – בחינת “השוה כבודו לכבוד המקום” (קידושין ל). א מלך בשר ודם קען מאכן די סדר פאר די גאנצע מדינה. דאס הייסט, מיט דעם וואס ער האט די מדה וואס הייסט טוב, סדר, משפט, די מדות טובות, קען ער מאכן.
אבער ווען מ׳טראכט אריין טיפער פארשטייט מען אז צו מאכן אז ס׳זאל זיין די גאנצע וועלט, וואס מ׳רופט יש מאין – וואס איז נישט אלעמאל די בעסטע ווארט – קען עס נאר מאכן דער וואס ער איז. ס׳איז פשוט בתכלית הפשטות: פארדעם וואס ס׳איז דא א וועלט, איז דאך גארנישט בבחינת וועלט, ס׳איז דא נאר דער אייבערשטער. די מדת המלכות קען נישט באשאפן די וועלט, ווייל די מדת המלכות טייטשט הנהגת העולם, וואס דארף שוין האבן אן עולם. אבער פארדעם וואס ס׳איז דא אן עולם בכלל, קען עס נאר מאכן י״ק ו״ק אליינס – דער וואס איז בטרם כל יציר נברא.
מאמיתת המצאו נמצאו כל הנמצאים (רמב״ם הלכות יסודי התורה פ״א). מיט וואס איז דער אייבערשטער אדון אויף די וועלט? מיט דעם וואס ער איז הוי״ה, מיט דעם וואס ער איז. און טאקע בדיוק ווייל דאס וואס ער איז, איז נישט קאנעקטעד אין די וועלט, לאו מכלל מדות כלל, וועגן דעם איז די וועלט כביכול יונק מציאות. די גאנצע וועלט בארגט מציאות; דער אייבערשטער האט מציאות מצד עצמו. אונזער מציאות איז א געבארגטע, א סעקענדערי מציאות, ס׳קומט פון דאס וואס דער אייבערשטער איז א מציאות פאר זיך. דאס איז די יסוד היסודות פון הוי״ה אלהים: דער אייבערשטער פירט די וועלט נישט נאר מצד וואס ער איז שטערקער, בעסער, קלוגער אדער מער גערעכטיגט – דאס איז אלעס מדות – נאר, בתכלית הראשון, בראשית ברא אלהים, דאס וואס ער איז דער גאט פון די וועלט איז מצד דאס וואס ער איז.
די בחירה: א רילעישאנשיפ מיט דעם אייבערשטן מצד וואס ער איז
און דא פארשטייט מען אז ס׳איז דא א געוויסע בחירה. א מענטש קען מבסס זיין זיין אידישקייט, זיין רילעישאנשיפ מיט גאט, אויף דעם וואס דער אייבערשטער איז שטערקער און בעסער – און ס׳איז א גוטע זאך, ווייל דאס זענען געטליכע מדות. אבער די בחירה – וואס דער אייבערשטער האט בחר געווען די אידן, און די אידן האבן בחר געווען דעם אייבערשטן – איז אז א מענטש זאל זאגן הוי״ה אלהים: ער וויל אז דער אייבערשטער זאל זיין זיין גאט, ס׳זאל זיין התגלות, ס׳זאל זיין קלאר אז אפילו דאס וואס דער אייבערשטער פירט אים זאל זיין וועגן דאס וואס דער אייבערשטער איז וואס ער איז זיך אליינס.
און דאס איז א שמחה. דאס איז טייטש ישמח ישראל בעושיו בני ציון יגילו במלכם (תהלים קמט), צדיקים ישמחו יעלזו לפני אלהים (תהלים סח) – לפני פאר השם אלהים. זיין שמחה, זיין דביקות, זיין אמונה איז נישט ווייל דער אייבערשטער איז שטערקער אדער קלוגער. אין “שטערקער” איז כמעט נישטא קיין שמחה. גוטער, בעסער, קלוגער, דער מקור פון די חכמה, די תורה, די דזשאסטיס, די נצחון – דאס זענען גוטע זאכן. אבער די גרעסטע שמחה, די גרעסטע אהבה, די גרעסטע דביקות, איז אז דער אייבערשטער איז מקור הוי״ה, ער איז די הוי״ה פון דיר. דאס הייסט הוי״ה אלוהינו – הוי״ה איז מיין הוי״ה אויכעט.
דאס טייטש אז דער שם הוי״ה איז שורה אויף א איד, נישט נאר דער שם אדנ״י, און ווען מ׳זאגט דער שם אדנ״י דארף מען אלעמאל אין זינען האבן דאס. אונז לעבן אין א וועלט וואס דארף א סדר, א הנהגה, אפילו כח. אבער מ׳דארף געדענקען: מצד וואס האט ער די אלע כח? פארוואס איז דער אייבערשטער גרעסער און שטערקער און בעסער פון מיר? ווייל ער איז הוי״ה, ווייל ער איז וואס ער איז. קומט אויס, הגם ס׳איז לכאורה א סתירה מיניה וביה – וויאזוי קען איך, מצד וואס איך בין א נברא, האבן א שייכות מיט׳ן אייבערשטן מצד וואס ער איז, וואס איז נישט בכלל נבראים? דו קענסט יא. אפשר קען מען עס נישט ארויסזאגן, ווייל מיר האבן נישט קיין ריכטיגע ווערטער פאר דעם; מ׳דארף האבן אן איידעלע ידיעה, אן איידעלע קאנעקשאן מיט דעם. אבער דאס איז נישט נאר אז ס׳קען זיין – ס׳מוז אזוי זיין. ווייניגער פון דעם קען נישט זיין.
שמור און זכור: צוויי לעוועלס אין עשיית המצוות
“פקודי דמרי עלמא” – דאס איז די פשוט׳ע טייטש פון מצות, מצות אדון העולם. אנדערש פון דעם איז פקודי אורייתא, מצות התורה. מ׳קען טייטשן אז ווען מ׳זאגט פקודי אורייתא וויל מען זאגן עפעס העכער פון מצות האדם. ווייל על פי זוהר: מצוה איז טייטש אדנ״י, און תורה איז טייטש הוי״ה. תורה און מצוה איז טייטש יחוד הוי״ה און אדנ״י. מצוה מיינט אויף א זאך וואס מ׳דארף טון – די שכינה שטייט העכער פון דיר, ס׳זאגט דיר וואס צו טון. הוי״ה, די תורה, איז די הבנה פון די מצוות, די הבנה פון טובת המצוות בעצמן.
די תורה איז נישט סתם תורה, ס׳איז מצות התורה, און די תורה איז תורת הוי״ה. דורך די אלע לעוועלן שיינט ארויס די שם הוי״ה. און יעצט קומט אויס א נייע וועג וויאזוי צו טון מצוות, א גאנצע נייע השגה, וואס איז זייער אן איידעלע זאך, אבער איך דארף עס זאגן אזוי ווי ס׳שיינט.
די דרשה פון ושמרתם ועשיתם
ס׳שטייט “ושמרתם את מצותי ועשיתם אתם” (ויקרא כב). וואס איז דארט שמירה ועשיה? און דער זוהר פרעגט נאך א קשיא: וואו שטייט זכירה? ס׳איז דאך דא זכירה – אלע מצוות וואס האבן שמור וזכור – וואו איז די זכירה?
שמור, זאגט ער, לנקבא. שמור איז טייטש אז איך היט אויף די מצוות. די מצוות זענען העכער מיר; דער אייבערשטער זאגט אז מיין משמעות פון לעבן הייבט זיך נישט אן ביי מיר, ס׳הייבט זיך אן ביי די שכינה. דאס איז “ושמרתם את כל מצותי”, בחינת נקבא – אונז זענען די מקבל. די מדה וואס איז קאנעקטעד צו אונז, די לעצטע מדות, איז די מדה המקובלת מכל המדות. דאס איז טייטש “ושמרתם”, איינער וואס איז א שומר תורה. דאס איז די ערשטע לעוועל, און דעמאלטס היט מען מצות אדנ״י, מצות פון אן אדון העולם.
אבער, זאגט דער זוהר, וואס אונז רופן זכירה, וואס איז העכער, קענסט עס רופן עשיה. “ושמרתם” דא שמור, “ועשיתם” דא זכור. זכירה דא הוא עשיה. ס׳איז דא איינער וואס איז שומר מצוות, און ס׳איז דא איינער וואס ער איז עושה מצוות. אזוי ווי ס׳שטייט “ועשיתם אתם” – זאלסט מאכן די מצוות, נישט נאר טון. אזוי ווי “אינו דומה שומע מפי מלך לשומע מפי שליח”. איינער וואס היט אויף די מצוות איז א שומע מפי שליח; איינער וואס מאכט די מצוות איז דער עושה. וויאזוי קען זיין אז א מענטש איז דער עושה המצוות?
אויב ער הערט וואס דער זוהר זאגט, אז שמירה דא, עשיה, איז זכירה. פארוואס איז זכירה עשיה? זאגט ער, “כל מאן דאתכר מלה לתתא אשכחן דאתעביד ההוא רושמא לעילא” (זוהר). פשוט טייטשט מען אז דורכדעם וואס מען טוט די מצוות איז מען מעורר – ס׳איז נאר א זכר, מצות זענען נאר א זכר פאר וואס זיי זענען אמת׳דיג. אבער וואס אונז טייטשן היינט איז: וויאזוי טוט א מענטש מצוות? ס׳איז די גאנצע איידיע פון א מצוה אז דו האסט עס נישט געמאכט – דער אייבערשטער האט געמאכט מצוות ה׳, ס׳איז נישט מצוות האדם. “אשר יעשה אותם האדם” (ויקרא יח) – וויאזוי קען א מענטש מאכן די מצוה? א מענטש קען טון די מצוה, ס׳איז א בחינה פון שמירה. געווענליך ווען אונז טייטשן עשיית המצוות, טייטשן מיר עס אין די לעוועל פון שמירה, נישט אין די לעוועל פון עשיה בכלל. עשיה איז אן עושה; דער אייבערשטער איז “אני ה׳ עושה כל” (ישעיה מד). וויאזוי קען א מענטש מאכן עפעס?
די תירוץ: פקודי הוי״ה און די יחוד
די תירוץ איז, אז ווי לאנג וואס דו פארשטייסט אז מצוות זענען א סדר הטוב וואס דער אייבערשטער געבט פאר די וועלט, טוען די מצוות מיט׳ן אייבערשטן צוויי אנדערע זאכן. פארוואס? ווייל וואס דער אייבערשטער איז מצד וואס ער איז אליינס איז איין זאך, און מצד דאס וואס ער פירט די וועלט איז א גאנץ אנדערע זאך. דעמאלטס איז די מצוה די צווייטע לימוד התורה לשמה על פי שליח.
טאמער אבער דו הייבסט אן אריינצוטראכטן אין די שם הוי״ה – ס׳איז פקודי הוי״ה, נישט נאר פקודי אדנ״י – און דו טראכטסט אריין אז ס׳איז אן איידעלע זאך. מ׳קען לכאורה זאגן אז מצוות איז נאר אדנ״י, א סדר טוב לעולם. אבער ער טראכט אריין: פארוואס זאגן אונז בכלל אז די תורה איז א תורה אלוקית, תורה מן השמים? ס׳איז באהערט צו זאגן די תורה פון שם אדנ״י – און שם אדנ״י איז אויך שמים. אבער שמים איז תפארת, שמים איז שם הוי״ה. מיט וואס איז די תורה מן השמים?
די תירוץ איז, אז א מענטש דארף אנהייבן צו זאגן אז איך טו נישט די מצוות נאר ווייל זיי זענען גוט פאר מיר בעולם הזה, אפילו פאר מיין נשמה. ווייל מיט וואס איז די מצוה גוט פאר מיר? ווער מאכט זיי גוט פאר מיר? וואס מאכט זיי בסוף גוט פאר מיר איז דאס וואס די הויה היא הויה, דער אייבערשטער איז בעסער פון די גאנצע וועלט. פון דעם וואס דער אייבערשטער איז פאר זיך בעסער פון די גאנצע וועלט, אפשר נאך אסאך השתלשלות, קומט ארויס אז די מצוות זענען בעסער פון די גאנצע וועלט.
דער אייבערשטער איז אליין די מצוות
דא איז א בחירה. א מענטש קען בויען זיין עשיית המצות אויף בחינת שמור – זייער וואויל, א וואוילער איד. ער קען אבער בויען, זאגן אז זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, אז די שמור איז געבויעט אויף זכור. אזוי ווי א יונגל פרעגט: פארוואס ביסט מיין טאטע מיין טאטע? ווייל ער איז א טאטע פאר זיך. אפשר א בשר ודם׳דיגע טאטע איז נישט אזוי, איך ווייס נישט אויב די ריזן פארוואס ער איז א טאטע איז ווייל ער איז אזוי גוט מצד עצמו. אבער דער אייבערשטער, די סיבה פארוואס ער איז א טאטע פאר מיר, איז נישט נאר וועגן מיין יחס צו אים. פארקערט: מיין יחס צו אים איז גערוטעט אין זיין מהות עצמו, אין וואס ער איז כביכול ביחס צו זיך אליינס – און מ׳טאר זאגן אזא ווארט, דאס איז דער סוד. מ׳טאר זאגן ווייל דער מדרש זאגט אז דער אייבערשטער טוט מצוות.
אונז טוען מצוות נישט נאר ווייל מצוות זענען פאר אונז, נאר ווייל דער אייבערשטער איז אליין די מצוות. מענטשן מיינען אז דער אייבערשטער האט א לולב אין הימל – ניין. די אמת׳דיגע סיבה פון די לולב, די מקור הראשון, איז די שם הוי״ה, דער אייבערשטער מיט׳ן טייטש מה שהוא בעצמו. און דאס איז א נייע כוונה. מ׳קען זיין א גאר א וואוילער איד און קיינמאל נישט מאכן זכור ושמור – די מצוה וואס איז א בחינת זכירה. דו קענסט אפילו נישט זאגן, נישט טון, נישט מאכן די מצוה – דו קענסט עס נאר מעורר זיין. אבער דו קענסט געדענקען אז די שמירה איז געבויט אויף די זכירה. און דעמאלטס זענען די מצוות אמת׳ע געטליכע מצוות, דעמאלטס טוטסטו די מצוות פון קודשא בריך הוא ושכינתא, נישט נאר די מצוות פון טוב בני אדם.
קיין פירוד נישט: די טובה בני אדם איז קודשא בריך הוא
דעמאלטס איז די טובה בני אדם הייכט קודשא בריך הוא. ס׳איז א גרויסע טעות וואס מענטשן מאכן צו זאגן, אז אויב ער נוצט עס פאר דעם אייבערשטן דארף עס נישט זיין גוט פאר דעם מענטש. ניין, דאס איז אויך א פירוד, א פארקערטע פירוד – ער גייט נאר די תפארת אן די מלכות. די זעלבע פירוד: איינס הייסט קיצוץ בנטיעות, איינס הייסט כפירה בעיקר. דער יחוד זאגט אז דאס וואס איז גוט פאר דיר, דאס וואס די מצוות זענען טוב לכל העולמות, איז וויבאלד זיי זענען בנויות אויף טוב ה׳ בעצמו – נישט נאר טוב ה׳ לכל, נאר טוב ה׳ בעצמו, וועגן דעם זענען די מצוות טוב ה׳ לכל.
און אזוי איז אמת׳דיג דער הסבר על פי סוד אויף וואס מיר האבן גערעדט נעכטן בדרך עיון: אז די שלימות, די עשיית הפעולות בעולם הזה, וואס א חלק פון דעם איז עשיית המצוות, איז נישט אז מ׳דארף אויפהערן צו טון מצות מעשיות און נאר טראכטן פון געטליכקייט, אדער אפילו אז בשעת מ׳טוט די מצות מעשיות זאל מען טראכטן פון געטליכקייט. מ׳קען, אבער דאס איז נישט די עיקר. די עיקר איז אז די כוונה פון די טוב שבהם, די ריזן פארוואס זיי זענען אמת׳דיג טוב, איז ווייל זיי זענען משרשין בשמא הוי״ה. דאס איז די טייטש פון די תרי״ג מצות התורה, וואס זענען כלל הזכר והנקבה. פון דעם וואס דער אייבערשטער איז אליינס, און דער וואס ער פירט די וועלט – וכולא רזא חדא, ס׳איז אלעס איין סוד. מ׳טאר נישט מפריד זיין די סודות.
דער וואס זאגט אז קבלה זאגט העכערע טעמים פון די טעמי המצוות על פי נגלה, וואס איז צו מתקן זיין די וועלט, און דער וואס זאגט אז קבלה זאגט אז ס׳איז נאר מתקן צו זיין דעם אייבערשטן – ביידע זענען א שקר און א קצת בנטיעות. ס׳איז ביידע. די התבוננות פון “מיט וואס, פארוואס בכלל איז עס גוט?” – אזוי ווי על פי נגלה וואס מיר האבן געלערנט נעכטן, ווייל דאס ברענגט צו; און אזוי ווי בנסתר, ווייל ס׳איז מושרש אין דאס וואס דער אייבערשטער איז ביי זיך אליין. דאס איז די טייטש “פקודי ה׳ ישרים משמחי לב” (תהלים יט): ווען ס׳איז “פקודי הוי״ה”, דעמאלטס איז עס “משמחי לב”. דאס איז די שמחה וואס אונז פרייען זיך שמחת תורה.
פרשת נח: די שם אלקים און די שם הוי״ה
מ׳קען אליינס פארשטיין אז דער מבול איז די שם אלקים, די גבורה פון דעם וואס דער אייבערשטער איז שטערקער פון אלעס. און וועגן דעם, אזוי ווי זיי האבן געלערנט לעצטע וואך, האט דער נחש געזאגט אז ס׳איז נאר דא מצוות לא תעשה, נאר וואס דער אייבערשטער איז שטערקער, מ׳טאר נישט טון – דאס הייסט יראה.
דער אייבערשטער האט געגעבן א מצוה פאר נח. די הצלה פון נח איז געווען מיט די מצוה, מצות בנין התיבה, וואס דער אייבערשטער האט בשם הוי״ה געגעבן. און נח האט געטון “ויעש נח כאשר צוה ה'” (בראשית ו) – ער האט געטון די מצוה. נח איש צדיק האט געמאכט די מצוה, איז ער געווען די בחינת מרכבה, די בחינת יסוד וואס ער מאכט די מצוה, און נאכדעם האט ער מציל געווען די וועלט. דאס איז געווען די נייע ברית וואס דער אייבערשטער האט געגעבן פאר נח, די יסוד הברית, וואס אדם הראשון איז אפשר אויך געווען, אבער נישט אין דעם וועג. דאס איז די יסוד פון מצוות עשה, “ויזכור אלקים את נח” (בראשית ח).
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
פקודי דמרא עלמא: שלוש דרגות במצוות ויחוד הוי״ה אדנ״י
הקדמה: כותרת הזוהר על המצוות
שיעור זה נאמר בערב שבת פרשת נח, תשפ״ה. זהו השבוע הראשון של הזמן החדש, זמן חשוון, ואנו פותחים מראש, כדרך הזמן בתחילתו, וכפי שעשינו גם בשיעור הרמב״ם אתמול.
מבקש אני לשוב וללמוד את הקדמת הזוהר על הפקודים, “פקודי דמרא עלמא” – מצוות אדון העולם. זוהי כותרת הזוהר לחלקו הנקרא ספר המצוות של הזוהר, טעמי המצוות, הפקודים. ברצוני לעבור על ההקדמה, לסכם ולהעמיד על עיקרי הנקודות של הדברים שלמדנו, לציין מה שעלינו עוד ללמוד ולהבין, ועל יסוד זה לבנות הלאה. ומאחר שפרשת השבוע היא פרשת נח, ראוי אף ללמוד מעט בנושא זה מתוך פרשת נח.
הדבר הראשון שלמדנו הוא כותרת הזוהר למצוות – “פקודי דמרא עלמא”. ובאמת יש כאן שאלה גדולה. עוד נראה להלן שהזוהר קורא למצוות “פקודי אורייתא”, מצוות התורה, ואילו הכותרת קוראת להן “פקודי דמרא עלמא”, מצוות ה׳, מצוות האדון, מצוות אדנ״י. והנה זו באמת סתירה, פרדוקס, מתח העומד ביסוד חלק גדול מכל הסוגיא שהזוהר מבקש לבאר כאן אודות המצוות, ועליו נסובה הקדמתו. זוהי כוונתו העיקרית של הזוהר. ישנן עוד נקודות שהעלינו, אך עיקר כוונת הזוהר בהקדמה זו הוא לבאר ש“פקודי אורייתא”, מצוות התורה, הן “פקודי דמרא עלמא”, מצוות אדון העולם.
שלוש דרגות של הבנה במצוות
“מרא עלמא” עצמו טעון בירור, שכן יש בו עוד דרגה. עלינו להבין שישנן כאן שלוש דרגות, ועלינו להבין את כולן. רגילים אנו לומר “תורה ומצוות” או “מצוות התורה”. ועל התורה אנו אומרים פעמים רבות “התורה אומרת”. בגמרא נמצא לרוב “ורחמנא אמר”, וכאשר נאמר בגמרא “ורחמנא אמר” כוונתה במיוחד שכך כתוב בתורה, כדרך שהרבי בחדר מתרגם פעמים רבות “ורחמנא אמר” – כתוב בחומש. אמנם פשוטו של “רחמנא אמר” הוא ‘הקב״ה הרחמן אמר׳, כלומר הקב״ה שהוא רחום הוא זה שאמר. אך כוונת הדברים, וכן אמנם משמעם, שלעולם לא נאמר “רחמנא אמר” על דבר שאינו כתוב בתורה, שהרי כיצד נדע את אשר אמר אם אין זה כתוב בתורה? אלא “רחמנא אמר” פירושו שכך כתוב בתורה, אלא שהוא בלשון אחרת.
וכאשר אדם עושה מצוה, מן הדין שידע מה הוא עושה. כל חיינו הם עשיית מצוות, ועל כן עליו לדעת מה הוא עושה. העושה מצוה מפני שכך כתוב בתורה – זו דרגה אחת של הבנה והשגה. העושה מצוה מפני שהקב״ה ציווה, ואפשר אף לומר מפני שהקב״ה ציווה כמו שכתוב בתורה, שהרי הקב״ה ציווה בתורה – זוהי דרגה נוספת של השגה. ודרגה שלישית היא העושה את המצוה מפני שהקב״ה הוא כך, כי אין הוא מצווה סתם מפני שהוא מצווה או מפני שכתוב בתורה, אלא מפני שהקב״ה מצווה לא מכוח מה שכתוב בתורה. אמנם ייתכן שמתוך הכתוב בתורה נודע לנו הדבר, והרי זה כבר דבר צדדי, אבל יש דרגת הבנה כזו, שאדם אומר ‘מפני שהקב״ה׳, לא ‘מפני שהקב״ה מצווה׳ – אלא פשוט ‘מפני שהקב״ה׳.
שם אדנ״י: האדון הנותן משמעות
לאחר מכן עלינו לזכור שישנה עוד דרגה גדולה יותר, הנקראת הקב״ה בעצמו, ידיעת השם בעצמו. ידיעת השם בעצמו היא למעלה אפילו מאדון עולם. אפשר לומר שישנו שם הוי״ה ושם אדנ״י, וכל אדם יודע זאת. עלינו לומר “שמע ישראל ה׳ אלקינו”, ואין אנו הוגים את שם הוי״ה, אבל בכוונה עלינו לכוון. וכאשר אומרים אדנ״י, זוהי כוונה מעניינת ביותר. הן כל הקבלה בנויה על הכוונה, והמקובלים מצאו דרך לציירה בתמונה: י-א-ה-ד-ו-נ-ה-י.
אך הנה דבר פלא: כאשר אומרים אדנ״י, פירושו מרי עלמא, אדון, אדוני, אדוני ה׳, אדונו של כל אחד, אדון העולם. היינו השולט, המנהיג, המייחד, העושה שהעולם יעשה שׂכל. הרבה אנו מדברים כיצד הקב״ה הוא אדון העולם, ההסבר של העולם. אפשר לומר שהוא נותן משמעות לחיי, וזוהי אף היא אדנות. בני אדם סבורים פעמים רבות שאדנות היא קבלת עול, היא יראה, את אשר אנו קוראים בדרך כלל אדנות. דיברנו בשבוע שעבר מעט לבאר את הבלבול שבדבר )כמו שביארנו בשיעור הקודם אודות ענייני האדנות ואין זה מקומו(. אדנות – ולאחר מכן ישנו העושה תורה ומצוות מפני שהן נותנות משמעות לחייו, ומשמעות לחיים אף היא שם אדנ״י.
זהו אדון. מהו מלך? מהו אדון? אדון הוא שולט. ישנו שליטה, וישנם כל מיני מובנים של שליטה. שליטה יכולה להיות דרך כפייה, מה שקרוי בכפייה, כלומר אני כופה עליך, כפי שדיברנו בשבוע שעבר )כמו שביארנו בשיעור הקודם בעניין השליטה שבכפייה ואין זה מקומו(. ואולם זה אינו אלא כאשר אין מבינים, ובאמת אף כאשר אין מבינים אין זו אלא דרך נמוכה מאוד של הבנת האדנות עצמה.
אדם חושב על מלך, והרי אומרים שהקב״ה הוא מלך העולם. ישנם בני אדם שאינם חשים בנוח עם דבר זה, שכן בימינו אין מלכים, בימינו יש דמוקרטיה. ומלך נדמה כדבר רע, מלך נראה כדיקטטור, מישהו העומד על שלו ושולט בכפייה מפני שהוא חזק יותר. אבל יש לדעת דבר חשוב מאוד: שאדנות ה׳, מלכות ה׳, אינה עיקר משמעותה לפי דעת החכמים, לפי דעת החכמה, לפי דעת הזוהר – מלכות ה׳, אדנות ה׳, אין עיקר פירושה בכך שהקב״ה חזק מאיתנו.
ואף תיבת “חזק” – לעיתים נוקט הזוהר לשון של חוזק, ומוצאים בספרי חסידות לשונות כאלה, “רב ושליט” – אף “חזק” עצמו יש לו מובנים שונים. אפשר לומר שאחד הוא תלמיד חכם חזק יותר, יש לו הבנה חזקה יותר, “חזק” פירושו רק ‘יותר׳, אבל ה׳יותר׳ הזה אפשר להבינו בדרכים שונות. ועלינו לדעת, דברים שהם גדרים חשובים מאוד, שרגילים אנו למושג שחוזק פירושו פשוט כאילו היה בכפייה, היינו בחיצוניות דחיצוניות, מה שנקרא בחסידות אחוריים דאחוריים, הלבוש החיצוני ביותר שיכול להיות של אמת, של גדולה, של חוזק, של כוח, של כל לשון שתרצה – שהכל הוא רק כמשלים ודרכים אחרות לבטא את זה – והוא הכוח.
המשל מן האב והבן
שואל אדם שאלה כזו: מדוע הדין הוא שאבות אומרים לבנים מה לעשות, ואין הבנים אומרים לאבות מה לעשות? כך ראוי שיהיה, וכך הוא אף בימינו אצל ילד קטן. מהו פירוש הדבר שהאב מנהיג את הבנים ולא הבנים את האב? ישנה אסכולה, מעין מרקסיזם, שאסכולות מסוימות אומרות: מדוע כך? מפני שהילד קטן, גופו קטן, אין הוא יכול להגן על עצמו, אינו יכול להכות בחזרה, והאב תמיד ינצח. ומשום כך האב מנהיג, מפני שהאב חזק יותר.
והרי לו היו הבנים עושים מהפכה, היו הבנים מוצאים דרך – ואולי בימינו ישנה דרך שבה מוצאים הבנים אפשרות שלא ממש בגשמיות, שכן הגשמיות אינה אלא דבר אחד כפי שנראה מיד, שהרי אפשר שאין הבן חזק יותר פיזית, אך חזק הוא בכך שיוכל לקרוא למשטרה על אביו אם האב יכה אותו. פעם היה האב יכול להכות את בנו מפני שהוא אב, והבן רק ינסה להכותו בחזרה – האב ינצח תמיד, שהרי הוא גדול ממנו וחזק ממנו פי שניים ופי ארבעה. כמעט כל אב חזק מבניו, ומשום כך האב מנהיג את הבנים. אך כיום, כשהבן יש לו את המשטרה לצידו, ואין האב רשאי להכותו, הרי הוא כבר חזק כאב – אם כן תמה השליטה, תם האב, תמה הגדלות, תמה מעלת האב על הבן, שהרי יש לו מקל, יכול הוא להכות בחזרה.
ואף על פי כן, אמת היא שהתפעלות מסוימת, הדרגה האחרונה של מעלת האב על הבן, של שליטת האב על הבן, של כבוד האב על הבן, של מורא האב על הבן, אכן חזקה כך. אבל זו החיצוניות דחיצוניות דחיצוניות. כל אדם מבין, ואף בימינו שאנו חיים כבאיזה עולם בדוי, אף בימינו רוב בני האדם הנורמליים מבינים עדיין שעיקר הדבר שהאבות גדולים מן הבנים אינו בכך שהאב חזק פיזית מן הבן. העיקר הוא שלאב יש הבנה גדולה יותר. לא הבנה בטובת עצמו – שכן על זה בלבד ייתכן שהאב מבין כיצד לנצל את הבן לטובת עצמו – אלא לאב יש הבנה גדולה יותר בטובתו של הבן. בזה האב הוא אב.
האב הוא טובתו של הבן
בלשון אחרת: אמת שהאב שולט בבן, שהבן אינו שולט בעצמו. ואין הוא שולט בו מפני שהוא חזק יותר, ואף לא מפני שהוא פיקח יותר במובן שיכול לנצלו ולתמרן אותו. אלא הוא שולט בבן מפני שטובתו של הבן מונחת אצל האב. היינו שהאב מבין יותר על הבן. ותיבת “מבין” אינה אלא דבר אחד, שהאב שולט יותר על זה; ולומר “הבנה” אין זו כל צרכה המילה הנכונה. אבל האב הוא הנותן לבן את טובתו. הטובה, החיים הטובים שעל הבן לקבל – הבן עצמו עדיין אין לו את הטובה הזו, אין הוא טוב דיו, אין הוא שולט בעצמו על טובת עצמו, מפני שאינו מבין, או מפני שאין בו כוח, מכל הטעמים – לא רק מפני שאינו מבין. ייתכן שהוא חכם גדול, אבל אין בו היכולת, אין לו הקשרים, אין לו האפשרות – פיזית, רוחנית, נפשית – אין לו האפשרות.
ומשום כך האב שולט על טובתו של הבן. אפשר לומר שהאב הוא הנותן לבן את טובתו, הוא הנותן לו את משמעותו. כיצד? על ידי כל דרכי החינוך. ובוודאי הדרך הטובה ביותר אינה דרך כפייה, אך זה כבר דבר צדדי: אם מכה, אם מלמד אותו, אם צועק עליו, אם מדבר אליו בדרך נעימה – כל אלה פרטים הם. אבל האב, בהיותו טובתו של הבן, האב הוא האחראי. אפשר לנקוט לשון זו: האב הוא האחראי על הבן. וזוהי בוודאי שליטה מסוימת.
והמעלה, תכלית השלימות, היא שכאשר הבן גדל, לא יצטרך עוד לבוא אל האב, אלא יבין בעצמו, שכן זו גדלות. בר מצוה – האב אומר “ברוך שפטרני”, כבר אני פטור, הבן יכול כבר בעצמו, מה טוב. אבל כל עוד הוא בן, עיקר מובן האדנות יכול להיות כדכתיב “מורא האב על הבן”: עיקר הנקודה אינה שהאב חזק יותר, ואף לא שהאב פיקח יותר ויכול להערים עליו, אלא שהאב הוא טובתו של הבן.
אדנות היינו משמעות החיים
והטובה, כפי שאומרים בדרך אחרת, היא אותו הדבר כמו “משמעות החיים”. לבן אין את המובן של “משמעות החיים” כפי שאנו מדברים, שכן אין הוא פנוי לדרך אינטלקטואלית לבטא זאת. אבל המשמעות – מה נותן משמעות לחיי הבן? היינו מה עושה אותם טובים, טובים בכל הדרכים? האב.
ומכאן ברצוני לומר יסוד חשוב. כאשר בני אדם אומרים שהתורה, המצוות, אדנות ה׳, אינם – אומר אחד: “איני הולך בכפירה, לא מפני שאני ירא מן הגיהנום, לא מחמת המקל, אלא מפני שזה נותן לי משמעות בחיים” – סבורים בני אדם שאין זו אדנות. ואין זו אלא טעות, טעות גמורה. הדא הוא דכתיב אדנות, ממש הדא הוא דכתיב אדנות. אדנות פירושה שמשמעות חייך ניתנת לך דרך התורה, דרך המצוות, דרך הקב״ה. זהו פירוש אדנות – לא מעצמך. אילו יכולתי בעצמי, אילו הייתי “לי יאורי ואני עשיתיני” (יחזקאל כט, ג), הייתי נותן בעצמי משמעות; אך תפסתי שאיני יכול.
אם כן, המשמעות, היינו הטובה – מה שמניח את חיי בסדר טוב, מה שעושה שהדברים יעשו שׂכל – באה מן הקב״ה.
ושם אדנ״י הוא אותו הדבר. שם אדנ״י אין פירושו דווקא שהקב״ה הוא החזק ביותר. זה אינו אלא הלבוש האחרון, ואולי הוא אף לבוש גרוע. שם אדנ״י פירושו שהוא העומד למעלה ממך, הוא הנותן משמעות לחייך, ובזה הקב״ה הוא אדון עולם.
הקליפה שבסברה שאדנות היינו חוזק
עלינו להבין שכאשר אומרים שהקב״ה מנהיג את העולם, ממשיכים בני אדם לסבור תמיד – והיא קליפה נוראה שאפשר ליפול בה, ומי הכניס קליפה זו לעולם, ומפני מה היא? – קליפה נוראה היא שחושבים, כשאומרים שהקב״ה מנהיג את העולם, שפירושו שהקב״ה חזק מאיתנו. אנו סבורים שאנו עושים דברים, אנו עושים עסקים, אנו מחנכים את בנינו. לא! הקב״ה הוא בעל הכוחות כולם, כמו שאומרים. אבל יש כאן טעות גמורה במובן תיבת “כוח”. בוודאי כוח, אבל יש להפשיט מעט את תיבת “כוח”. הקב״ה הוא בעל הכוח על העולם במובן שהוא יכול לומר את הצדדים שאחד רוצה לומר. הקב״ה ציווה על העולם להיות – זו לשון, אך יש לדעת מה פירושה: הוא כפה, מפני שהוא יכול עליך, בו היכולת ולא בך. אפשר לומר בדרך אחרת: הקב״ה הסביר את העולם שיהיה, שטוב שיהיה. וכיצד הוא מסביר? ייתכן בדרך שכל, אם אותו דבר הוא בעל שכל; ודבר שאינו בעל שכל, מסבירו הוא בלשון אחרת.
מדוע אמליך אני את הקב״ה?
אבל הטעם שהקב״ה חזק, הטעם מפני מה – שואלים מפני מה הקב״ה? מי נתן לקב״ה את המלכות על העולם? מדוע לא אני? אדם מספר לי מעשיות כאלה, שהקב״ה יהיה המלך, כך אומרים. ושואל עצמו: מדוע? יודע אתה מדוע? מפני שאני רוצה. אני סבור שטוב לי יותר. אני רוצה, איני יודע, אני רוצה. אני רוצה להיות בעצמי המלך של חיי. מדוע אתן לקב״ה את המלכות? מדוע אומר ‘ה׳ מלך׳? אולי ‘אני אמלוך׳? הרי זו סברה טובה. רוצה אתה לחשוב כבני אדם? אך הן אינך יכול. הקב״ה אמנם יש בו היכולת, הוא יכול למוחצך כנמלה קטנה אם ירצה, שהרי אתה לא כלום ולא כלום. אם כן הוא חזק ממך, אין לך ברירה, תן לו את המלכות. אבל זה פירושו כפייה, אין זה “מלכותו ברצון קיבלו עליהם”, ואף זו אינה ההבנה הנכונה של מלכות.
כלומר, אמת שהקב״ה הוא בעל היכולת, איני אומר שאין זה אמת, אבל זה אינו אלא הלבוש האחרון של הקב״ה. אין הקב״ה מנהיג את העולם בכך שהוא החזק ביותר. הטעם שממליכים את הקב״ה, שהעולם משועבד לכך שהקב״ה הוא אדון העולם, אינו מפני שיש לו יותר כלי נשק. אין זו דיקטטורה, שכל הטעם שהעליון למעלה הוא מפני שיש לו יותר כלי נשק. אפילו במציאות הפועלת, האמת היא – איני רוצה להיכנס לכך – אבל אין זה הטעם.
מלכות הבנויה על חסד
הטעם שהקב״ה הוא מלך, מה שבו הקב״ה מולך – אפשר לומר שמידת המלכות בנויה על חסד, לא על כפייה. היינו “ויכונן בחסד כסאו”. זוהי כל העבודה של ימים נוראים, לעשות כן. איני רוצה להיכנס לכל טעמי הדבר. הטעם שהקב״ה הוא המלך הוא מפני שהוא טוב יותר. הוא טוב יותר. טוב יותר שהקב״ה יהיה מלך עלינו. כאשר אנו מנהיגים את עצמנו, אין לנו תוכן בחיינו, שכן אנו מתחילים כחלום יעוף. וכאשר הקב״ה מנהיג את חיינו, טוב יותר. זהו פירוש קבלת עול מלכות שמים, קבלת אדנות ה׳. מלכות ה׳ אינה אומרת שהקב״ה עומד נגדי, שהייתי רוצה לשלוט ויש כאן מלחמה שלמה, שהיצר הרע רוצה אותי לעצמו. לא! אף היצר הרע מסכים לזה. כאשר מבינים שטוב יותר – לעיתים אדם אינו מבין, ואז מכים אותו, עושים דברים חיצוניים – אבל מי שיש בו מעט שכל, מבין שמשמעות חיי אדם אינה יכולה להיות מונח
ת כולה אצלו, אלא היא מונחת בכך שהוא חש את חלקו בכל העולם, שהרי יש לו תפקיד, יש לו מקום, יש לו עבודה.
זהו פירוש הנהגת ה׳ את העולם, אדנות ה׳ על העולם, אלקות ה׳ על העולם – זו הטובה. וזה יסוד עמוק מאוד. סבורני שאפשר להאריך בזה, אפשר כמה שנים להתבונן בזה לעומק, ולשלול בחוזקה. הכל הם דברים עדינים מאוד, שכן אומרים את לשונות המלכות ורואים כל כך הרבה, אך סבורני שהדבר פשוט: ממש בדרך משל נראה שהקב״ה אינו רוצה, אינו, אך הוא צריך, בלית ברירה הוא נעשה. אין הקב״ה רוצה להיות מלך על העולם בכך שהוא חזק יותר. כביכול אפשר לקרוא לזה הגבורה שבמלכות על העולם, אך אז אין זו אפילו גבורה שבמלכות; החיצוניות היא הגבורה שבמלכות, היינו הסטרא אחרא ממש. הקב״ה רוצה להיות מלך על העולם במידת החסד שבמלכות, או הטוב שבמלכות, הנקרא חסד חכמה שבמלכות. בכך שהוא מארגן את העולם, הוא נותן, אפשר לומר, משמעות לעולם, הוא נותן הסבר לעולם. מפני מה יש עולם? מפני שהקב״ה עשה כך, מפני שהקב״ה מבין שטוב, “וירא אלקים כי טוב” (בראשית א).
זהו פירוש מלכות ה׳, זו אדנות ה׳. ואמרתי זאת כבר אגב אורחא – ולא אגב אורחא, אלא זהו יסוד גדול ונורא. אם כן, מהו פירוש מרי עלמא? זהו פירוש “פקודי דמרי עלמא”. מצד כך שהקב״ה נותן את הטובה לעולם, עושה שהעולם יעשה שׂכל, נותן משמעות לעולם, נותן משמעות לחיי – מצד זה הן מצוות. זה פירוש “פקודי דמרי עלמא”, שהוא כבר טוב יותר מ״פקודי אורייתא”.
ידיעת השם בעצמו: למעלה מאדון עולם
אבל יש לזכור שאף זה כשלעצמו עדיין אינו מספיק. וכפי שאנו אוהבים את לשון הרבי הקדוש רבי שניאור זלמן מליאדי: “לא זהו עיקר אלקות מה שהוא מחיה כל העולמות” (תניא). מה שהקב״ה הוא המשמעות של כל העולם – זו הדרך שבה אנו באים אליו, לכתחילה ולפחות. אבל אין זה מה שהוא, כביכול. הקב״ה, מה שהוא בעצמו, אם אפשר לומר תיבה כזו, אינו מה שהוא נותן משמעות לכל העולם. כדרך האב, שמה שהוא בעצמו: הן יש בי הבחינה שאני אב, ביחס לבני אני אב, אבל ביחס לעצמי יש לי חיים אחרים לגמרי, משלי, שהם פנימיותי, הנוגעים לי עצמי. כאשר אינני עם בני, מה אני עושה? הקב״ה בעצמו הוא דבר לעצמו.
ופלא היהדות הוא שאנו אומרים את שם אדנ״י, היינו שאנו אומרים: האדון עלינו, זה שעושה שחיי יעשו שׂכל. וכן הוא מפני שאין אנו יכולים לבטא, אין לנו מילים. ומדוע אין הוגים את שם הוי״ה? מפני שאין לנו מילים לבטאו בלשוננו ובעולמנו. אין בעולם שום מילה המגעת לזה, שהרי זה הוא מחוץ לעולם. אבל אנו אומרים שם הוי״ה. שם הוי״ה פירושו מציאותו, שהוא נמצא. ויש בו גם שהוא מהווה, אך על זה נדבר מיד. שם הוי״ה פירושו מציאותו ומהותו של השם בעצמו.
הדבר שנותן את המשמעות לכל החיים – נִקַּח זאת לרגע – הדבר שנותן את המשמעות ואת היכולת ואת ההבנה ואת הסדר ואת השכל ואת הכל לכל העולם, לכל הנבראים, הוא דבר לעצמו. כביכול, כפי שאומר הרמב״ם, אילו לא נמצאו כל הנבראים, היה הוא עדיין נמצא. ואילו – ואמנם נמצאים כעת כל הנבראים – אבל “לפני אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא, ואחרי ככלות הכל לבדו ימלוך נורא” (אדון עולם). בינתיים הוא המלך עלינו, הוא האדון. אבל לפני כן ואחרי כן, כביכול אפשר לומר שהעולם אינו אלא שטח קטן בזמן, דמיון, משל בלבד, וכל שאר אין-סוף הזמן שהיה לפני כן ושיהיה לאחר מכן – הוא לבדו.
והוא לבדו – זה טוב, זה אמת, שאיננו יכולים לאומרו, שכן אנו חיים בעולם שהוא… אבל זה אמת יותר. כל מי שיש בו מעט שכל, מעט הרגשה, יכול להבין שטוב הרבה יותר לחשוב על זה מאשר על זה, כפי שבני אדם מבינים מעצמם. אומר אדם: הבה לא נחזור אל התורה. ואומר אדם: תורה טובה, תורה עושה את החיים טובים. יפה מאוד. אבל כביכול, שואל אחד: אם כן, התורה היא משרתת לחייך? ואין זה אמת, אין זה נכון, שכן טובת חייך היא בכך שהם הולכים אל דבר גבוה יותר. אבל אחרת הייתי יכול תמיד לסבור כן.
תורת הוי״ה: המצוות קשורות למה שהוא
כאשר אומרים תורת ה׳, או “תורת ה׳ תמימה” (תהלים יט), אין כתוב ‘תורת אדנ״י׳. ולכאורה התורה היא תורת אדנ״י. מה לה ולהוי״ה? לא! היא תורת הוי״ה, מצוות הוי״ה, כמו שכתוב באותו הפרק שאנו אומרים ב“השמים מספרים” (תהלים יט): מצוות הוי״ה, מצוות י״ק ו״ק. ואם כן פירוש הדבר שלתורה יש עניין, למצוות יש עניין עם הקב״ה כפי שהוא, לא רק כפי שהוא מושל עלינו ונותן לנו משמעות. וכשם שהוא כביכול, במובן מסוים, רק למעננו, לא! הוא גם למענו, גם מחמת מה שהוא.
ומובן שעלינו לומר בפשטות גמורה: כאשר אומרים מצידו, כאשר אומרים למענו, אין כוונתנו למה שהוא, כאילו היינו מדמים אותו כמונו – כאשר דבר מה נוגע לנו, כדרך אב האומר שהוא חבר של בניו, יש לו משהו כאב, יש לו חוויה משלו. לקב״ה אין חוויה משלו, אין הוא בשר ודם, הוא רק צורך וכיוצא בזה. אבל כוונתנו היא שיש לנו טוב, שיש לנו הנאה, שיש לנו משהו ממה שהוא.
הוי״ה אלקים בפרשת נח
הנה היסוד: כתוב “בראשית ברא אלהים” (בראשית א), ואנו אומרים הוי״ה אלקים. ופירוש הדבר שהקב״ה עשה את העולם לא רק בשם אלקים אלא גם בשם הוי״ה, “ביום עשות הוי״ה אלקים ארץ ושמים” (בראשית ב). ומה פירוש הדבר? כפי שראיתם בפרשת נח, מעיר שם הרמב״ן שכל הפרשה בשם אלקים, בדין – הבינו כעת מדוע. אבל ההצלה, “ויסגור הוי״ה בעדו” (בראשית ז) – סבורני שפעם אחת בכל הפרשה נאמר הוי״ה – ולאחר מכן “וירח הוי״ה את ריח הניחוח” (בראשית ח). התיקון, ההצלה, לעולם בשם הוי״ה.
ופירוש הדבר: כאשר אנו אומרים שלמעלה מכך שהקב״ה הוא אדון עולם, הוא גם י-ה-ו-ה. ואין פירושו שאותו הוי״ה אינו מקושר בעולם. כפי שאנו אומרים, פירוש י-ה-ו-ה שהוא הווה, היה הווה ויהיה – שאיני נכנס כעת לבארו, שכן אופן המציאות שלו אינו דבר שהוא היום. כשאנו נמצאים, אנו היום, והוא – הוא היום ואתמול ולעולם בבת אחת, אין הוא בזמן. אבל עם זה הוא גם, כפי שמבארים לפחות המקובלים, שהוא מהווה – כתוב בעץ חיים שהוא הוֹוֶה וגם מהווה כל בריה. ומה פירוש מהווה כל בריה? מהווה כל בריה היינו שם אדנ״י. זהו פירוש יחוד הוי״ה אדנ״י. יחוד הוי״ה אדנ״י אומר, כפי שאומר הרמב״ם, “מאמיתת הימצאו נמצאו כל הנמצאים” (רמב״ם הלכות יסודי התורה פ״א).
ואלה דברים עליונים ועמוקים, שצריך לשמוע אותם, שזה פירוש ממש מוחין למלכות, במדרגות.
באיזו מידה מנהיג הקב״ה את העולם?
אפשר לשאול כך, כפי ששאלנו קודם: הקב״ה בא, מצד מה? מצד מה מנהיג הקב״ה את העולם? אחד יכול לומר, הדרגה הנמוכה שבנמוכה: הקב״ה מנהיג את העולם מצד מי שחזק יותר. וזו מעין דת, בני אדם יכולים לחיות כך, אף זה משהו. אחד אומר: מפני שהוא מבין טוב יותר, מפני שהוא טובתו של העולם. אם כן אתה כבר אוחז בחסד שבמלכות, אוחז בדבר עמוק יותר. אפשר לומר מצד חכמה, מפני שהוא רואה שכך טוב. אפשר לדרג שחכמה גבוהה מטוב, או להיפך, וכדומה; זה כבר הדרגה הבאה.
לאחר מכן יכול אדם לומר דבר עמוק יותר. יכול אדם לשאול: מצד מה? במה? כביכול, אפשר לשאול כך: באיזו מידה? היינו באיזה אספקט? הכל הוא מידותיו של הקב״ה, הכל עושה הקב״ה. אבל באיזה מובן של מה שהוא אלקים מנהיג הוא את העולם? המובן העמוק ביותר של ‘הוי״ה אלקינו׳ הוא שהקב״ה מנהיג את העולם, הוא אלוקי, הוי״ה אלקינו, הוא אלוקי במה שהוא.
רק מי שהוא יכול לברוא את העולם
כלומר, כאשר אתה שואל שאלה כזו: איזה מין נברא, איזה מין יש, איזה מין דבר יכול לעשות עולם? אפשר לעשות הרבה דרגות. דבר הטוב מעט יותר – אב יכול, והוא בחינת “השווה כבודו לכבוד המקום” (קידושין ל). אב יכול לעשות את הטובה לבנו, יכול לסדר לו את חייו, זאת הוא יכול לעשות. מלך בשר ודם יכול לעשות את הסדר לכל המדינה, זאת הוא יכול לעשות. היינו בבחינת מה שיש בו המידה הנקראת טוב, היינו סדר, שהוא יכול לסדר, יכול לעשות משפט, יכול לעשות את כל המידות הטובות – בכך הוא יכול לעשות את העולם.
אבל כאשר מעמיקים להתבונן, מבינים שלעשות שיהיה כל העולם כולו, מה שקוראים לו פעמים רבות יש מאין – שאינה תמיד המילה הטובה ביותר, וצריך לחשוב על זה ולתת מילים חדשות לכל – לעשות שיהיה כל העולם, סוף סוף סוף, יכול לעשות זאת רק מי שהוא. מי שהוא, שזה הרי פשוט בתכלית הפשטות. על כל פנים, על פי זה הדבר פשוט בתכלית הפשטות, שכן לפני שיש עולם אין כלום, אין כלום בבחינת עולם, יש רק הקב״ה. ואם כן, היחיד שיכול לברוא את העולם – מידת המלכות אינה יכולה לברוא את העולם. התבונן: מידת המלכות פירושה הנהגת העולם, וזו צריכה כבר עולם. מתברר שלאחר שיש עולם, הקב״ה מנהיגו, מה טוב. אבל כדי שיהיה עולם בכלל, יכול לעשות זאת רק י״ק ו״ק עצמו. מי שהוא בטרם כל יציר נברא, רק הוא יכול להתחיל את כל הדבר.
אם כן אנו אומרים “מאמיתת הימצאו נמצאו כל הנמצאים” (רמב״ם הלכות יסודי התורה פ״א). היינו, אם ברצוני לדעת – במה הקב״ה מלך על העולם? במה הקב״ה אדון על העולם? בכך שהוא הוי״ה, בכך שהוא מה שהוא. ומה שהוא – הוא בשביל העולם? בדיוק משום כך. בדיוק מפני שמה שהוא אינו מקושר בעולם, לאו מכלל המידות כלל. ומשום כך, העולם כביכול יונק מציאות, לווה הוא. כל העולם לווה מציאות. לקב״ה יש מציאות מצד עצמו, וכל העולם לווה מציאות. מציאותנו היא לווה, מציאות משנית, היא באה ממנו, באה מכך שהקב״ה הוא מציאות לעצמו. דבר עמוק מאוד להתבונן בו, ואין שום דרך לטעות בו. אבל זהו יסוד היסודות של ‘הוי״ה אלקים׳, יסוד האמונה – לומר שהקב״ה מנהיג את העולם לא רק מצד מה שהוא חזק יותר, לא מצד מה שהוא טוב יותר, לא מצד מה שהוא פיקח יותר, לא רק מצד מה שהוא צודק יותר – שכל אלה מידות הן שבהן הוא מנהיג את העולם. אבל מה שהוא, יסוד היסודות, בתכלית הראשון “בראשית ברא אלקים”, מה שהוא אלוקי העולם – הוא מצד מה שהוא.
הבחירה: מערכת יחסים עם הקב״ה מצד מה שהוא
ואם כן, כאן מבינים שישנה בחירה מסוימת, דבר קשה מאוד, ישנה בחירה מסוימת. אדם יכול לבסס את אנושיותו, לבסס את יהדותו, לבסס את מערכת יחסיו עם הקב״ה על כך שהקב״ה חזק יותר, על כך שהקב״ה טוב יותר – וזה דבר טוב, שכן אלה מידות אלוקיות. אבל הבחירה – שיש כאן בחירה – פירושה שהקב״ה בחר בישראל וישראל בחרו בקב״ה. פירוש הדבר שהבחירה היא שיאמר אדם: הקב״ה רוצה – זאת יכול אדם לומר – ‘הוי״ה אלקים׳, הוא רוצה שהקב״ה יהיה אלוקיו, שהקב״ה ינהיגו כביכול, היינו שתהיה התגלות, שיהיה ברור שאפילו מה שהקב״ה מנהיגו, אפילו מה שהקב״ה הוא אלוקיו – שכן חושב אדם: מדוע הקב״ה טוב בשבילי יותר מכפי שאני טוב לעצמי? – שכל הדברים הללו יהיו מחמת מה שהקב״ה הוא מה שהוא לעצמו.
וזו שמחה, זה פירוש “ישמח ישראל בעושיו בני ציון יגילו במלכם” (תהלים קמט), “צדיקים ישמחו יעלצו לפני אלהים” (תהלים סח), כפי שמבארים ספרי חסידות: לפני השם אלקים. היינו ששמחתו, דבקותו, טעמו ואמונתו אינם מפני שהקב״ה חזק יותר ממנו, ולא מפני שהקב״ה פיקח יותר ממנו. ב״חזק” אין בכלל שום שמחה, ואולי מעט. טוב יותר, ומקור החכמה, מקור התורה, מקור הצדק, מקור הניצחון – כל אלה דברים טובים הם. אבל השמחה הגדולה ביותר, האהבה הגדולה ביותר, הדבקות הגדולה ביותר, היא בכך שהקב״ה הוא מקור הוי״ה, הוא ההוי״ה שלך. זה פירוש ‘הוי״ה אלקינו׳ כביכול – הוי״ה הוא ההוי״ה שלי אף הוא.
ופירוש הדבר ששם הוי״ה שורה על יהודי, לא רק שם אדנ״י. וכאשר אומרים שם אדנ״י, צריך תמיד לזכור זאת. היינו שעלינו לדעת: אמנם אנו חיים בעולם הצריך סדר, הצריך הנהגה, הצריך אפילו כוח, הצריך את כל הדברים הללו. אבל יש לזכור: מצד מה יש לו כל הכוח הזה? מצד מה? מדוע באמת הקב״ה גדול ממני, חזק וטוב ממני? מפני שהוא הוי״ה, מפני שהוא מה שהוא. נמצא שאני – אף שלכאורה זו סתירה מיניה וביה, כיצד אני, מצד מה שאני נברא, יכול להיות לי שייכות עם הקב״ה מצד מה שהוא, שאינו לא מכלל הנבראים – אתה יכול כן. אם אתה זוכר זאת. ואולי אי אפשר לאומרו, אסור לבטאו, שכן אין לנו מילים נכונות לכך. צריך מיד שתהיה לו ידיעה עדינה, חיבור עדין עם זה. אבל זה מה שיכול להיות. יכול להיות. ולא רק שיכול להיות, אלא מוכרח להיות כך. פחות מזה אינו יכול להיות.
שמור וזכור: שתי דרגות בעשיית המצוות
נשוב אל פירוש “ושמרתם”, אל “פקודי” – מה אעשה כשאני אוחז עדיין בהקדמה? “פקודי דמרי עלמא” – זה פירושן הפשוט של מצוות, שהן מצוות אדון העולם. ולעומת זאת, שונה מכך, “פקודי אורייתא”, מצוות התורה. אפשר לחשוב שזו כבר שאלה של משמעות דורשים, כיצד מבארים את המילים. אפשר לבאר ש״פקודי אורייתא”, כאשר אומרים “פקודי אורייתא”, מבקשים לומר משהו גבוה ממצוות האדם. מדוע? מפני שפקודי, כל אחד יודע על פי זוהר, מצוה פירושה אדנ״י, ותורה פירושה הוי״ה. תורה ומצוה פירושה יחוד הוי״ה ואדנ״י. שכן מצוה מורה על דבר שצריך לעשותו, היינו שהוא עומד למעלה ממך, השכינה עומדת למעלה ממך ומנהיגה אותך, אומרת לך מה לעשות. והוי״ה התורה היא ההבנה של המצוות, ההבנה של טובת המצוות בעצמן.
והוא אומר שפירוש ‘תורה׳ הוא שהתורה גבוהה מן המצוות. אבל התורה אינה סתם תורה, אלא מצוות התורה, והתורה היא תורת הוי״ה. יש אם כן לומר תורת הוי״ה, מצוות הוי״ה, פקודי הוי״ה, הכל הוא הוי״ה. ואומר הוא שהפירוש הוא שדרך כל הדרגות הללו מאיר שם הוי״ה. וכעת עולה דרך חדשה כיצד לעשות מצוות, השגה חדשה לגמרי כיצד לעשות מצוות, שהיא דבר עדין מאוד, ושוב אפשר לטעות בו בדרכים שונות, אבל עליי לאומרו כפי שהוא מאיר, כפי שהוא פשוט. זו דרך חדשה כיצד לעשות מצוות.
הדרשה מ״ושמרתם ועשיתם”
ונכניס זאת לתוך הדרוש שאומר הזוהר. כתוב **”
ושמרתם את כל מצותי”, “ושמרתם את מצותי ועשיתם אתם”** (ויקרא כב/כו). מהי שם שמירה ועשייה? והזוהר שואל עוד קושיא: היכן נזכרה זכירה? הן יודע אתה שישנה זכירה? כל המצוות שיש בהן שמור וזכור – היכן הזכירה?
שמור, אומר הוא כך, שמור לנקבא. אם זה שמור, מדוע לא נאמר זכור? אלא שמור פירושו שאני שומר על המצוות. המצוות גבוהות ממני, זה אשר אומר הקב״ה: משמעות חיי, טובתי, אינה מונחת אצלי, אינה מתחילה אצלי, אלא מתחילה אצל השכינה. זהו “ושמרתם את כל מצותי”, בחינת נקבא, היינו שאנו בחינת נקבא, אנו המקבל. המידה המקושרת אלינו, המידה האחרונה, היא המידה המקבלת מכל המידות. זה פירוש “ושמרתם” – אני שומר, אני שומר תורה, מי שהוא שומר תורה. זו דרגה אחת, הדרגה הראשונה. ואילו מצוות שומרים אז? מצוות אדנ״י. זהו הפירוש האמיתי: מצוות של אדון העולם.
אבל, אומר הזוהר, עליך להבין שמה שאנו קוראים זכירה, שהוא גבוה יותר, אפשר לקרוא לו בדרך אחרת: עשייה. “ושמרתם” – כאן שמור, “ועשיתם” – כאן זכור. הכל אותו הדבר, זכירה כאן היא עשייה. היינו שישנו מי שהוא שומר מצוות, וישנו מי שהוא עושה מצוות. עושה מצוות, כפי שעל הזוהר לבאר, והוא בנוי על המדרשים, נאמר “ועשיתם אותם” – שתעשה את המצוות, לא שתקיים את המצוות. כמי שעושה מפי שליח: “אינו דומה שומע מפי מלך לשומע מפי שליח”. מי שהוא שומר על המצוות הוא שומע מפי שליח. ומי שעושה את המצוות, היינו שהוא יוצר אותן, הוא העושה. אך כיצד ייתכן שאדם יהיה העושה את המצוות?
אדם יכול להיות העושה את המצוות אם הוא שומע את אשר אומר הזוהר, ששמירה – היינו עשייה – היא זכירה. ומדוע זכירה היא עשייה? אומר הוא: “כל מאן דאדכר מלה לתתא אשכחן דאתעביד ההוא רושמא לעילא” (זוהר). ומבארים כך: בפשטות מבארים, כפי שכל אחד יודע, שבכך שעושים את המצוות מעוררים, ואין זה אלא זכר. דיברנו באריכות שמצוות אינן אלא זכר למה שהן באמת. אבל אשר אנו מבארים היום הוא כך: כיצד עושה אדם מצוות? האם אדם יכול לברוא את המצוות? הן כל הרעיון של מצוה הוא שאתה לא עשית אותה. יפה מאוד. הקב״ה עשה מצוות ה׳, אין אלה מצוות האדם. “אשר יעשה אותם האדם” (ויקרא יח) – כיצד יכול אדם לברוא את המצוה? אדם יכול לקיים את המצוה, וזו בחינת שמירה. בדרך כלל כאשר אנו מבארים את תיבת ‘עשיית המצוות׳, מבארים אותה בדרגת השמירה, לא בדרגת עשייה כלל. עשייה היא עשׂיה. הקב״ה הוא “אני ה׳ עושה כל” (ישעיה מד), הקב״ה עושה את הכל. כיצד יכול אדם לעשות דבר?
התירוץ: פקודי הוי״ה והיחוד
התירוץ הוא: כל עוד אתה מבין שמצוות הן סדר שהקב״ה נותן, סדר הטוב, דרך טובה שהקב״ה נותן לעולם – מה המצוות עושות שני דברים אחרים, מה הן עושות עם הקב״ה שני דברים אחרים. מדוע? מפני שמה שהקב״ה הוא, מצד מה שהוא לעצמו, מצד מה שאנו מבינים מה הוא – הוא דבר אחד; ומצד מה שהוא מנהיג את העולם – דבר אחר לגמרי. ובוודאי אתה עושה, הקב״ה הוא המצוות, וזה הוא לימוד התורה לשמה על פי שליח.
אבל אם אתה מתחיל להתבונן בשם הוי״ה, אתה אומר שזה פקודי הוי״ה, לא רק פקודי אדנ״י, שיש כאן שם הוי״ה, ואתה מתבונן שזה דבר עדין שצריך להבינו – שכן לכאורה אפשר לומר שמצוות בוודאי אינן זה, מצוות אינן אלא אדנ״י, מצוות הן סדר טוב לעולם. אבל הוא מתבונן בסדר לעולם: מדוע אנו אומרים בכלל שהתורה היא תורה אלוקית, תורה מן השמים? זו תורה שבשמים, תורה. מה נוגע מהיכן היא באה? האם זו תורה אלוקית או תורה ארצית? ראוי לומר שהתורה היא משם אדנ״י, ראוי שהיא משם אדנ״י. יפה מאוד, שם אדנ״י הוא גם שמים, אבל הוא בשם אדנ״י. “שמים” – יודע אחד שזה תפארת, שמים הוא שם הוי״ה. במה התורה מן השמים?
התירוץ הוא: הוא שומע, הוא מתבונן, ויש בזה בחירה מסוימת. בשביל זה צריך להיות מקובל, צריך להיות בשיעור חסידי, לחדול להיות שומר מצוות על פי עבד בלבד. עליו להתחיל לומר: אני עושה את המצוות לא רק מפני שהן טובות לי בעולם הזה, אפילו לנשמתי. שכן מה שאני מתבונן בו הוא: במה המצוה טובה לי? מי עושה אותן טובות לי? מה שעושה אותן לבסוף טובות לי הוא זה שההוי״ה היא הוי״ה, שהקב״ה הוא, שהקב״ה טוב מכל העולם. ומכך שהקב״ה לעצמו טוב מכל העולם – אולי אמנם לאחר הרבה השתלשלות – יוצא שהמצוות טובות מכל העולם.
הקב״ה הוא בעצמו המצוות
אבל כוונתי כאן שיש בחירה. שכן אדם יכול לבנות את מערכת יחסיו, את עשיית המצוות שלו, על בחינת שמור – יפה מאוד, יהודי כשר, יהודי מותר. אבל הוא יכול לבנותה ולומר שזכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, ושהשמור בנוי על הזכור. ישראל – מדוע, כמו שיאמר ילד: מדוע אתה אבי? מפני שהוא אב לעצמו. ואולי אב בשר ודם אינו כך, איני יודע אם הטעם שהוא אב הוא מפני שהוא טוב כל כך מצד עצמו. אבל הקב״ה, הטעם שהקב״ה הוא אב לי אינו רק מחמת יחסי אליו. אדרבה, יחסי אליו בנוי ומושרש במהותו העצמית, במה שהוא כביכול ביחס לעצמו – ומותר לומר תיבה כזו, זהו הסוד. מותר לומר, שכן המדרש אומר שהקב״ה עושה מצוות.
אנו עושים מצוות לא רק מפני שהמצוות הן בשבילנו, אלא מפני שהקב״ה הוא בעצמו המצוות. הקב״ה הוא המצוות כמונו. בני אדם סבורים שהקב״ה יש לו לולב – אין לקב״ה תפילין, אין לקב״ה לולב בשמים. הלולב הוא דבר שהטעם האמיתי שלו, המקור הראשון של הלולב, הוא שם הוי״ה, הוא הקב״ה כפי מה שהוא בעצמו. וזו כוונה חדשה, אפשר לכוון, אפשר להיות יהודי כשר לגמרי ולעולם לא לעשות זכור ושמור, לעולם לא לזכור את המצוה שהיא בחינת זכירה, שפירושה זכור. זאת אתה יכול רק לזכור, אינך יכול אפילו לאומרו – ואולי כאשר אומרים זכור הכוונה להיזכר, זה המעורר, אתה יכול רק לעוררו, אינך יכול לאומרו, אינך יכול לעשותו, אינך יכול לברוא את המצוה. אבל אתה יכול לזכור שהשמירה בנויה על הזכירה. זאת אתה יכול לזכור, זאת אתה יכול לעשות. ואז המצוות הן מצוות אלוקיות אמיתיות, אז אתה עושה את המצוות של קודשא בריך הוא ושכינתיה, לא רק את המצוות של טובת בני אדם.
אין פירוד: טובת בני אדם היא קודשא בריך הוא
בלשון אחרת: אז טובת בני אדם היא קודשא בריך הוא. זאת צריך לדעת. הטובה אינה אחרת – זו טעות גדולה שבני אדם עושים: אם כן, הוא מנצל אותה לקב״ה, ואין צריך שתהיה טובה לאדם. לא! זה אף הוא פירוד, פירוד הפוך, שהוא הולך אל התפארת בלא המלכות. אף זה פירוד, אותו פירוד. אחד נקרא קיצוץ בנטיעות, אחד נקרא כפירה בעיקר, והתיקון שלהם דבר נורא הוא. לא! היחוד אומר שמה שטוב לך, מה שהמצוות טובות לכל העולמות – זה מפני שהן בבחינת טוב ה׳, מצוות על מה שהקב״ה הוא לעצמו, לא רק טוב ה׳ לכל אלא טוב ה׳ בעצמו, ומשום כך המצוות הן טוב ה׳ לכל. וזו עוד טעות חשובה שצריך לשלול מן הנפש.
וכך, זה באמת ההסבר על פי סוד, על מה שדיברנו אתמול בדרך עיון יותר )כמו שביארנו בשיעור הקודם בדרך הנגלה אודות השלימות בעשיית הפעולות בעולם ואין זה מקומו(: שהשלימות, עשיית הפעולות בעולם הזה – שחלק מהן הוא עשיית המצוות – אינה שצריך לחדול מעשיית מצוות מעשיות ולחשוב רק על אלוקות, ולא שבשעת עשיית המצוות המעשיות יחשוב על אלוקות. אפשר אמנם, אבל אין זה העיקר. העיקר הוא שהכוונה – שכעת ביארנוה מצד העליון, כדרך הקבלה – כוונת הטוב שבהן, הטעם שהן באמת טובות, היא מפני שהן מושרשות בשם הוי״ה. זה פירוש ‘הוי״ה׳, אדון הוי״ה עליון. זה פירוש תרי״ג מצוות התורה, שהן כלל הזכר והנקבה, כלל שני הדברים: ממה שהקב״ה הוא לעצמו וממה שהקב״ה מנהיג את העולם, וכולו רזא חדא, הכל סוד אחד. אסור להפריד בין הסודות. האומר שהקבלה אומרת טעמים גבוהים יותר מטעמי המצוות שעל פי נגלה שהם לתקן את העולם, ואומר שלא, הקבלה אומרת שזה רק לתקן את הקב״ה – הרי זה שקרן והרי זה מעט מקצץ בנטיעות. זה שניהם כאחד. אדרבה, זו ההתבוננות: ההתבוננות במה, מפני מה בכלל זה טוב? מפני – כפי שעל פי נגלה שלמדנו אתמול – מפני שזה מביא לכך, ויכול היה לומר כפי שאומרים בנסתר, מפני שזה בנוי על, מושרש במה שהקב״ה הוא אצל עצמו. זה פירוש “פקודי ה׳ ישרים משמחי לב” (תהלים יט) – כאשר זה “פקודי הוי״ה”, אז זה “משמחי לב”. זו שמחה, זו השמחה שאנו שמחים בשמחת תורה.
פרשת נח: שם אלקים ושם הוי״ה
ואין לי זמן וכוח לומר על זה דרשה מפרשת נח, אבל אפשר להבין מעצמנו שהמבול הוא שם אלקים, זו הגבורה של מה שהקב״ה חזק מכל. ומשום כך ישנה פרשה שלמה – למדו בשבוע שעבר )כמו שביארנו בשיעור הקודם אודות דברי הנחש ואין זה מקומו( שהנחש אמר שאין אלא מצוות לא תעשה, אין אלא מה שהקב״ה חזק יותר, שאסור לעשות, היינו יראה. והקב״ה נתן מצוה לנח. הצלת נח הייתה במצוות, מצוות בניין התיבה, ואותה נתן הקב״ה בשם הוי״ה. הקב״ה נתן את המצוה לנח, ונח עשה “ויעש נח ככל אשר צוה אותו ה'” (בראשית ו), הוא עשה את המצוה. ובאמת, כפי שנח איש צדיק, נח עשה את המצוה, היה הוא בחינת מרכבה, בחינת היסוד שעושה את המצוה, ולאחר מכן הציל את העולם. וזו הייתה הברית, הברית החדשה שנתן הקב״ה לנח, זהו יסוד הברית, שאפשר שאף אדם הראשון היה בה אך לא בדרך זו. זה יסוד מצוות עשה, “ויזכור אלהים את נח” (בראשית ח).
תמלול מלא 📝
פקודי דמרא עלמא: שלוש הדרגות במצוות והיחוד הוי״ה אדנ״י
הקדמה: כותרת הזוהר על המצוות
רבותי, היום ערב שבת פרשת נח, תשפ״ה. זה השבוע הראשון של הזמן החדש של חשוון, ואנו מתחילים מחדש, כפי שהסדר הוא בתחילת זמן.
אני רוצה ללמוד את ההקדמה של הזוהר על הפקודים, “פקודי דמרא עלמא”, מצוות אדון העולם. זו כותרת הזוהר על חלקו שנקרא ספר המצוות של הזוהר, טעמי המצוות. אני רוצה לעבור על ההקדמה, לסכם ולהדגיש את עיקר הנקודות של הדברים שלמדנו, לציין מה עוד צריך ללמוד ולהבין, ולבנות על כך הלאה. והיום פרשת נח, צריך גם ללמוד קצת על הנושא בפרשת נח.
הדבר הראשון הוא כותרת הזוהר. כאן יש באמת שאלה גדולה: מאוחר יותר קורא לזה הזוהר “פקודי אורייתא”, מצוות התורה, והכותרת קוראת לזה “פקודי דמרא עלמא”, מצוות ה׳, מצוות האדון, מצוות אדנ-י. זו באמת סתירה, מתח, שטמון תחת חלק גדול מכל הסוגיה. עיקר הכוונה של הזוהר בהקדמה זו היא להסביר ש“פקודי אורייתא”, מצוות התורה, הן “פקודי דמרא עלמא”, מצוות אדון העולם.
שלוש הדרגות של הבנה במצוות
אנו צריכים להבין שיש שלוש דרגות. אנו רגילים לומר “תורה ומצוות”. התורה, הרבה פעמים מדברים כך, כתוב בתורה. בגמרא כתוב הרבה פעמים “ורחמנא אמר”, שמשמעותו במיוחד שכתוב בתורה. כמו שהרבי בחדר הרבה פעמים מתרגם “ורחמנא אמר” – כתוב בחומש. אף על פי ש״רחמנא אמר” פירושו “הקב״ה המרחם אמר”, משמעותו היא שכתוב בתורה. אף פעם לא כתוב “רחמנא אמר” על דבר שלא כתוב בתורה, כי איך נדע מה הוא אומר אם לא כתוב בתורה?
כשאדם עושה מצוה, הוא צריך לדעת מה הוא עושה. כל חיינו הרי הם עשיית מצוות. כשעושים מצוה כי כתוב בתורה, זו דרגה אחת של השגה. כשעושים מצוה כי הקב״ה ציווה, אפילו כמו שכתוב בתורה, זו עוד דרגה. דרגה שלישית תהיה שהוא עושה את המצוה כי הקב״ה הוא כך – לא כי הקב״ה מצווה, אלא פשוט כי הקב״ה.
שם אדנ״י: האדון שנותן משמעות
אחר כך צריך לזכור שיש עוד דרגה גדולה יותר, ידיעת השם בעצמו, שהיא למעלה אפילו מאדון עולם. יש שם הוי״ה ושם אדנ״י. צריך לומר “שמע ישראל ה׳ אלקינו” – אנו לא אומרים את שם הוי״ה, אבל בכוונה צריך לכוון. כשאומרים אדנ״י, המקובלים יש להם דרך להראות זאת בציור י-א-ה-ד-ו-נ-ה-י.
אבל יש דבר פלא: אדנ״י פירושו מרי עלמא, אדון, אדוני, האדון של כל אחד, האדון של העולם. זה אומר השליט, המנהיג, המייחד, זה שגורם לעולם להיות הגיוני. הוא נותן משמעות לחיי – זו גם אדנות. אנשים חושבים הרבה פעמים שאדנות היא רק קבלת עול, יראה. אבל מי שעושה תורה ומצוות כי זה נותן משמעות לחייו – משמעות לחיים היא גם שם אדנ״י.
אדון הוא שליט. שליטה יכולה להיות בדרך כפייה – אני כופה עליך. אבל זה רק כשלא מבינים, ואפילו אז זו רק דרך נמוכה מאוד של הבנת אדנות. צריך לדעת דבר חשוב מאוד: אדנות ה׳, מלכות ה׳, אינה המובן העיקרי לפי דעת החכמים, לפי דעת הזוהר, זה שהקב״ה חזק יותר מאיתנו.
אפילו המילה “חזק יותר” יש לה משמעויות שונות. אפשר לומר שמישהו הוא תלמיד חכם חזק יותר, יש לו הבנה חזקה יותר. חזק יותר הוא רק “יותר”, אבל יותר אפשר להבין בדרכים שונות. אנו רגילים למושג שחוזק הוא פשוט בכפייה, בחיצוניות דחיצוניות – בחסידות נקרא זה אח דאח, החיצוניות האחרונה שיכולה להיות רק של אמת, של גדולה, של שליטה – זה כוח.
המשל של אב ובן
מישהו שואל שאלה כזו: למה אבות אומרים לילדים מה לעשות, ולא להיפך? יש אסכולה כזו, מרקסיזם כזה, שאומרים: כי הילד קטן, הוא לא יכול להתגונן, אבל האב תמיד ינצח – בגלל זה האב מנהיג, כי הוא חזק יותר.
היום שהילד יש לו את המשטרה בצדו, האב לא רשאי להכות אותו, הוא כבר חזק כמו האב – האם נגמרה השליטה, נגמר האב, נגמרה הגדולה, נגמרה מעלת האב על הבן? אמת שדרגה אחרונה מסוימת של מעלת האב על הבן, של כבוד ומורא האב על הבן, היא החוזק. אבל זו החיצוניות דחיצוניות. אפילו היום, שאנו כמו בעולם מופרע, מבינים עוד רוב האנשים הנורמליים שהדבר העיקרי שאבות הם יותר מילדים אינו שהוא חזק יותר פיזית. העיקר הוא שלאב יש יותר הבנה – לא הבנה של טובת עצמו, שבכך יוכל לנצל את הילד, אלא יותר הבנה בטובת הילד. בכך האב הוא אב.
האב הוא הטובה של הילד
האב שולט בילד לא כי הוא חזק יותר, ולא כי הוא חכם יותר במובן שהוא יכול לתמרן אותו. אלא הוא שולט בילד כי הטובה של הילד נמצאת אצל האב. האב שולט יותר על זה; המילה “הבנה” אינה לגמרי המילה הנכונה. האב הוא זה שנותן לילד את טובתו. החיים הטובים שהילד צריך לקבל – הילד עצמו עדיין אין לו אותם, הוא אינו שולט בעצמו על הטוב שלו, כי הוא לא מבין או כי אין לו כוח. הוא יכול להיות חכם גדול, אבל אין לו את היכולת, לא את הקשרים, לא את האפשרות – פיזית, רוחנית, פסיכולוגית.
בגלל זה האב שולט על הטובה של הילד; הוא נותן לו את משמעותו. איך? דרך כל דרכי החינוך. בוודאי, הדבר הטוב ביותר אינו בדרך כפייה – אם הוא מכה, אם הוא מלמד אותו, אם הוא מדבר איתו בדרך יפה, הכל פרטים. אבל האב אחראי על הילד, וזו בוודאי שליטה מסוימת.
תכלית השלמות היא, כשהילד גדל, שלא יצטרכו לבוא אל האב, כי הבנה עצמית היא גדולה. בבר מצווה אומר האב “ברוך שפטרני” – אני כבר פטור, הילד כבר יכול בעצמו. אבל כל עוד הוא ילד, כתוב “מורא האב על הבן”, הנקודה העיקרית של אדנות אינה שהאב חזק יותר או חכם יותר, אלא שהאב הוא הטובה של הילד.
אדנות משמעותה משמעות החיים
הטובה היא אותו דבר כמו “meaning of life”. לילד אין את המובן כמושג אינטלקטואלי, אבל מה נותן לחיי הילד “meaning”? מה עושה אותם טובים בכל הדרכים? האב.
כשמישהו אומר, “אני לא הולך בכפירה – לא כי אני מפחד מגיהנום, לא בגלל המכות, אלא כי זה נותן לי ‘meaning’ בחיים”, אנשים חושבים שזו לא אדנות. זו טעות גמורה. הדא הוא דכתיב אדנות. אדנות פירושה שמשמעות חייך ניתנת לך דרך התורה, דרך המצוות, דרך הקב״ה, לא מעצמך. אם הייתי יכול בעצמי, אם הייתי “לי יאורי ואני עשיתיני” (יחזקאל כט, ג), הייתי נותן משמעות בעצמי – תפסתי שאני לא יכול.
אז שם אדנ״י לאו דווקא שהקב״ה הוא החזק ביותר – זה רק הלבוש האחרון, אולי לבוש רע. שם אדנ״י הוא שהוא עומד מעליך, הוא זה שנותן משמעות לחייך, ובכך הקב״ה הוא אדון עולם.
הקליפה של לחשוב שאדנות פירושה חזק יותר
יש קליפה נוראה שחושבים, כשאומרים שהקב״ה מנהיג את העולם, שזה אומר שהקב״ה חזק יותר מאיתנו. הוא בעל הכוחות כולו – אבל זו טעות גמורה במובן של המילה כוח. צריך להפשיט קצת את המילה כוח. הקב״ה ציווה לעולם להיות – אבל צריך לדעת מה “לצוות” משמעותו. אפשר לומר בדרך אחרת: הקב״ה הסביר לעולם שטוב שיהיה.
למה אני אמליך את הקב״ה?
אומרים שהקב״ה מלך העולם. יש אנשים שלא נוח להם עם זה, כי היום אין מלכים, היום יש דמוקרטיה, ומלך הוא משהו כמו דיקטטור ששולט בכפייה כי הוא חזק יותר.
מי נתן לקב״ה את המלכות על העולם? למה לא אנחנו? אדם אומר, אני רוצה שהקב״ה יהיה המלך. שואלים למה? כי אני חושב שזה טוב יותר בשבילי. אבל אולי אני רוצה בעצמי להיות המלך של חיי? למה אני אומר ה׳ מלך, אולי אני אמלוך? אה, אבל אתה לא יכול – הקב״ה יכול לרסק אותך כמו נמלה קטנה אם הוא רוצה. אז הוא חזק ממך, אין לך ברירה, תן לו את המלכות. אבל זו כפייה, זו לא מלכותו ברצון קבלו עליהם, וזו לא ההבנה הנכונה של מלכות.
אמנם נכון שהקב״ה הוא בעל היכולת, אבל זה רק הלבוש האחרון. הקב״ה לא מנהיג את העולם בכך שהוא החזק ביותר. זו לא דיקטטורה.
מלכות בנויה על חסד
הסיבה שהקב״ה מלך – מידת המלכות בנויה על חסד, לא על כפייה. זה ויכון בחסד כסאו. הקב״ה הוא המלך כי הוא טוב יותר. טוב יותר שהקב״ה יהיה מלך עלינו; כשאנו מנהיגים בעצמנו, אין לנו משמעות בחיינו. זו משמעות קבלת עול מלכות, קבלת אדנות השם. מלכות השם לא אומרת שהקב״ה עומד נגדנו, ואני הייתי רוצה לשלוט, והיצר הרע רוצה זאת. לא, היצר הרע גם מסכים עם זה, אם מבינים שזה טוב יותר. לפעמים אדם לא מבין, מכים אותו – אבל זה עושה רק דברים חיצוניים. מי שיש לו שכל מבין שמשמעות חיי אדם לא יכולה להיות לגמרי אצלו; היא נמצאת בכך שהוא מרגיש את חלקו בכל העולם, יש לו את תפקידו, את מקומו, את עבודתו.
זו הנהגת ה׳ את העולם, אדנות ה׳, אלוקות ה׳ על העולם – זו הטובה. ממש במשל יהיה שהקב״ה לא רוצה להיות מלך על העולם בכך שהוא חזק יותר. כביכול, הגבורה שבמלכות – אבל אז זה אפילו לא גבורה שבמלכות, החיצוניות היא הסטרא אחרא ממש. הקב״ה רוצה להיות מלך עם החסד שבמלכות, הטוב שבמלכות, שנקרא חסד חכמה שבמלכות – בכך שהוא מארגן את העולם, הוא נותן הסבר, הוא נותן לעולם משמעות. למה יש עולם? כי הקב״ה מבין שזה טוב, “וירא אלקים כי טוב” (בראשית א).
זו משמעות מרי עלמא, זו משמעות פקודין דמרי עלמא. מצד זה שהקב״ה נותן את הטובה לעולם, הוא עושה שהעולם יהיה הגיוני, הוא נותן לחיי משמעות – מצד זה אלו מצוות. זה כבר טוב יותר מפקודי אורייתא.
ידיעת השם בעצמו: למעלה מאדון עולם
אבל זה עצמו עדיין לא מספיק. כמו שהרבי הקדוש רבי שניאור זלמן מליאדי אמר, “לא זהו עיקר אלקות מה שהוא מחיה כל העולמות” (תניא). זה שהקב״ה הוא משמעות כל העולם – זה איך אנו מגיעים אליו, לכתחילה ולפחות. אבל לא זה מה שהוא. כמו אב: ביחס לילדי אני אב, אבל ביחס לעצמי יש לי חיים עצמיים לגמרי אחרים, הפנימיות שלי. כשאני לא עם ילדי, מה אני עושה? הקב״ה עצמו הוא דבר בפני עצמו.
הפלא של היהדות הוא שאנו אומרים את שם אדנ״י – האדון עלינו, זה שעושה את חיי הגיוניים – כי אין לנו מילים להוציא את שם הוי״ה. אין שום מילה בעולם לזה, כי זה מחוץ לעולם. אבל אנו אומרים שם הוי״ה. שם הוי״ה פירושו מציאותו, שהוא נמצא, זה גם שהוא מהווה. שם הוי״ה פירושו מציאות ומהות השם בעצמו.
הדבר שהוא נותן את המשמעות ואת היכולת ואת ההבנה ואת הסדר לכל העולם, לכל הנבראים – הוא דבר בפני עצמו. כמו שהרמב״ם אומר, אילו לא נמצאו כל הנבראים הוא עדיין היה נמצא. “לפני אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא, ואחרי ככלות הכל לבדו ימלוך נורא” (אדון עולם). בינתיים הוא האדון עלינו, אבל לפני זה ואחרי זה הוא לבדו. העולם הוא רק שטח קטן כזה בזמן, משל, אבל כל שאר האינסוף של זמן הוא לבדו.
והוא לבדו הוא טוב, אמת, שהוא יותר אמת. כל אחד שיש לו קצת שכל ורגש יכול להבין שהרבה יותר טוב לחשוב על זה. אדם אומר: תורה טובה, תורה עושה את החיים טובים. אבל אז התורה היא משרת לחייך – וזה לא נכון, כי טובת חייך היא שהם הולכים לדבר גבוה יותר.
תורת הוי״ה: המצוות קשורות למה שהוא
כשמישהו אומר תורת ה׳ תמימה (תהלים יט), לא כתוב תורת אדנ״י. לכאורה התורה היא תורת אדנ״י – מה הקשר להוי״ה? לא, זו תורת הוי״ה, מצוות הוי״ה, כמו שכתוב בפרק השמים מספרים (תהלים יט). המשמעות היא שלמצוות יש קשר למה שהקב״ה הוא, לא רק איך הוא שולט עלינו. זה לא רק למעננו, זה גם על מה שהוא.
בפשטות הגמורה, כשאומרים למענו, אנו לא מתכוונים למה שהוא כמו שהיינו מדמיינים – כמו אב שיש לו חוויה משלו. לקב״ה אין חוויה משלו, הוא לא בשר ודם. אבל מה שאנו מתכוונים הוא, שיש לנו טוב, יש לנו הנאה ממה שהוא.
הוי״ה אלקים בפרשת נח
כתוב “בראשית ברא אלהים” (בראשית א), ואנו אומרים הוי״ה אלהים. המשמעות היא שהקב״ה עשה את העולם לא רק בשם אלהים, אלא גם בשם הוי״ה, “ביום עשות הוי״ה אלהים ארץ ושמים” (בראשית ב). כמו שהרמב״ן מעיר בפרשת נח: כל הפרשה היא בשם אלהים, הדין. אבל ההצלה – “ויסגור הוי״ה בעדו” (בראשית ז) – ואחר כך “וירח הוי״ה את ריח הניחוח” (בראשית ח). התיקון, ההצלה, תמיד כתוב בשם הוי״ה.
המשמעות היא, שלמעלה מזה שהקב״ה הוא אדון עולם, הוא גם י-ה-ו-ה. זה לא שההוי״ה לא מחובר בעולם. משמעות י-ה-ו-ה היא שהוא הווה, היה הווה ויהיה, כי סוג הקיום שלו אינו דבר שהוא רק היום. כשאנו קיימים, אנו קיימים היום, אבל הוא קיים היום ואתמול ותמיד בבת אחת, הוא לא בזמן. אבל בכך הוא גם, כך מפרשים המקובלים, מהווה כל בריה. כתוב בעץ חיים, הוא הווה, וגם מהווה כל בריה – לשם אדנ״י. זו משמעות היחוד הוי״ה אדנ״י, כמו שהרמב״ם אומר, “מאמיתת המצאו נמצאו כל הנמצאים” (רמב״ם הלכות יסודי התורה פ״א).
באיזו מידה מנהיג הקב״ה את העולם?
זו משמעות המשכת מלוכה ומדרגות למלכות – כל מטרת מחנה היחוד. מצד מה מנהיג הקב״ה את העולם? אפשר לומר, הדרגה הנמוכה ביותר: מצד מי חזק יותר. זה סוג של דת, אנשים יכולים לחיות כך. מישהו אומר כי הוא מבין טוב יותר, כי הוא הטובה של העולם – אתה כבר מחזיק בחסד שבמלכות. אפשר לומר מצד חכמה, כי הוא רואה שזה טוב – זו הדרגה הבאה.
אדם יכול לומר עוד יותר עמוק: באיזו מידה, באיזה היבט? הכל הוא מידות הקב״ה. אבל באיזה מובן של מה שהוא אלוקים הוא מנהיג את העולם? המובן העמוק ביותר של הוי״ה אלקינו הוא שהקב״ה מנהיג את העולם, הוא אלוקי, בכך שהוא הוא.
רק מה שהוא יכול לברוא את העולם
כשאתה שואל: איזה סוג דבר יכול לעשות עולם? אתה יכול לעשות הרבה דרגות. אב יכול לעשות את הטובה לבנו, הוא יכול לסדר לו את חייו – בחינת “השוה כבודו לכבוד המקום” (קידושין ל). מלך בשר ודם יכול לעשות את הסדר לכל המדינה. זה אומר, בכך שיש לו את המידה שנקראת טוב, סדר, משפט, המידות הטובות, הוא יכול לעשות.
אבל כשחושבים עמוק יותר מבינים שלעשות שיהיה כל העולם, מה שקוראים יש מאין – שלא תמיד המילה הטובה ביותר – יכול לעשות זאת רק מה שהוא. זה פשוט בתכלית הפשטות: לפני שיש עולם, אין כלום בבחינת עולם, יש רק הקב״ה. מידת המלכות לא יכולה לברוא את העולם, כי מידת המלכות פירושה הנהגת העולם, שצריך כבר להיות עולם. אבל לפני שיש עולם בכלל, יכול לעשות זאת רק הקב״ה עצמו – מי שהוא בטרם כל יציר נברא.
ממציאותו נמצאו כל הנמצאים
ממאמיתת המצאו נמצאו כל הנמצאים (רמב״ם הלכות יסודי התורה פ״א). במה הקב״ה אדון על העולם? בכך שהוא הוי״ה, בכך שהוא. ודווקא בדיוק מפני שמה שהוא, אינו מחובר לעולם, לאו מכלל מדות כלל, לכן העולם כביכול יונק מציאות. כל העולם שואל מציאות; הקב״ה יש לו מציאות מצד עצמו. המציאות שלנו היא שאולה, מציאות משנית, היא באה ממה שהקב״ה הוא מציאות בפני עצמו. זהו יסוד היסודות של הוי״ה אלהים: הקב״ה מנהיג את העולם לא רק מצד שהוא חזק יותר, טוב יותר, חכם יותר או צודק יותר – כל אלה מדות – אלא, בתכלית הראשון, בראשית ברא אלהים, מה שהוא אלוהי העולם הוא מצד מה שהוא.
הבחירה: יחס עם הקב״ה מצד מה שהוא
וכאן מבינים שיש בחירה מסוימת. אדם יכול לבסס את יהדותו, את היחס שלו עם ה׳, על כך שהקב״ה חזק יותר וטוב יותר – וזה דבר טוב, כי אלו מדות אלוהיות. אבל הבחירה – שהקב״ה בחר ביהודים, והיהודים בחרו בקב״ה – היא שאדם יאמר הוי״ה אלהים: הוא רוצה שהקב״ה יהיה אלוהיו, שיהיה התגלות, שיהיה ברור שאפילו מה שהקב״ה מנהיג אותו יהיה בגלל מה שהקב״ה הוא מה שהוא בעצמו.
וזו שמחה. זה פירוש ישמח ישראל בעושיו בני ציון יגילו במלכם (תהלים קמט), צדיקים ישמחו יעלזו לפני אלהים (תהלים סח) – לפני השם אלהים. שמחתו, דבקותו, אמונתו אינה מפני שהקב״ה חזק יותר או חכם יותר. ב״חזק יותר” כמעט אין שמחה. טוב, טוב יותר, חכם יותר, מקור החכמה, התורה, הצדק, הנצחון – אלו דברים טובים. אבל השמחה הגדולה ביותר, האהבה הגדולה ביותר, הדבקות הגדולה ביותר, היא שהקב״ה הוא מקור הוי״ה, הוא ההוי״ה שלך. זה פירוש הוי״ה אלוהינו – הוי״ה הוא ההוי״ה שלי גם כן.
זה אומר ששם הוי״ה שורה על יהודי, לא רק שם אדנ״י, וכשאומרים את שם אדנ״י צריך תמיד לכוון לכך. אנו חיים בעולם שצריך סדר, הנהגה, אפילו כוח. אבל צריך לזכור: מצד מה יש לו את כל הכוחות האלה? למה הקב״ה גדול וחזק וטוב יותר ממני? כי הוא הוי״ה, כי הוא מה שהוא. יוצא, אף על פי שזו לכאורה סתירה מיניה וביה – איך אני יכול, מצד היותי נברא, להיות לי שייכות עם הקב״ה מצד מה שהוא, שאינו בכלל נבראים? אתה יכול כן. אולי אי אפשר לבטא זאת, כי אין לנו מילים נכונות לכך; צריך להיות ידיעה עדינה, קשר עדין עם זה. אבל זה לא רק שזה יכול להיות – זה חייב להיות כך. פחות מזה לא יכול להיות.
שמור וזכור: שתי רמות בעשיית המצוות
“פקודי דמרי עלמא” – זה הפירוש הפשוט של מצוות, מצוות אדון העולם. שונה מזה הוא פקודי אורייתא, מצוות התורה. אפשר לפרש שכשאומרים פקודי אורייתא רוצים לומר משהו גבוה יותר ממצוות האדם. כי על פי זוהר: מצוה פירושה אדנ״י, ותורה פירושה הוי״ה. תורה ומצוה פירושה יחוד הוי״ה ואדנ״י. מצוה פירושה דבר שצריך לעשות – השכינה עומדת מעליך, אומרת לך מה לעשות. הוי״ה, התורה, היא ההבנה של המצוות, ההבנה של טובת המצוות בעצמן.
התורה אינה סתם תורה, היא מצוות התורה, והתורה היא תורת הוי״ה. דרך כל הרמות מאיר שם הוי״ה. ועכשיו יוצא דרך חדשה איך לעשות מצוות, השגה חדשה לגמרי, שהיא דבר עדין מאוד, אבל אני צריך לומר זאת כפי שזה נראה.
הדרשה של ושמרתם ועשיתם
כתוב “ושמרתם את מצותי ועשיתם אתם” (ויקרא כב). מהי שם שמירה ועשיה? והזוהר שואל עוד קושיה: איפה כתוב זכירה? הרי יש זכירה – כל המצוות שיש בהן שמור וזכור – איפה הזכירה?
שמור, אומר הוא, לנוקבא. שמור פירושו ששומר על המצוות. המצוות גבוהות ממני; הקב״ה אומר שמשמעות חיי לא מתחילה ממני, היא מתחילה מהשכינה. זהו “ושמרתם את כל מצותי”, בחינת נוקבא – אנו המקבלים. המידה שמחוברת אלינו, המידה האחרונה, היא המידה המקובלת מכל המידות. זה פירוש “ושמרתם”, מי ששומר תורה. זו הרמה הראשונה, ואז שומרים מצוות אדנ״י, מצוות של אדון העולם.
אבל, אומר הזוהר, מה שאנו קוראים זכירה, שהיא גבוהה יותר, אפשר לקרוא לה עשיה. “ושמרתם” זה שמור, “ועשיתם” זה זכור. זכירה כאן היא עשיה. יש מי ששומר מצוות, ויש מי שעושה מצוות. כמו שכתוב “ועשיתם אתם” – תעשה את המצוות, לא רק תקיים. כמו “אינו דומה שומע מפי מלך לשומע מפי שליח”. מי ששומר על המצוות הוא שומע מפי שליח; מי שעושה את המצוות הוא העושה. איך יכול להיות שאדם הוא העושה המצוות?
אם הוא שומע מה הזוהר אומר, ששמירה כאן, עשיה, היא זכירה. למה זכירה היא עשיה? אומר הוא, “כל מאן דאתכר מלה לתתא אשכחן דאתעביד ההוא רושמא לעילא” (זוהר). בפשטות מפרשים שבאמצעות עשיית המצוות מעוררים – זה רק זכר, מצוות הן רק זכר למה שהן באמת. אבל מה שאנו מפרשים היום הוא: איך אדם עושה מצוות? כל הרעיון של מצוה הוא שאתה לא עשית אותה – הקב״ה עשה מצוות ה׳, זה לא מצוות האדם. “אשר יעשה אותם האדם” (ויקרא יח) – איך אדם יכול לעשות את המצוה? אדם יכול לקיים את המצוה, זו בחינת שמירה. בדרך כלל כשאנו מפרשים עשיית המצוות, אנו מפרשים זאת ברמה של שמירה, לא ברמה של עשיה בכלל. עשיה היא עושה; הקב״ה הוא “אני ה׳ עושה כל” (ישעיה מד). איך אדם יכול לעשות משהו?
התשובה: פקודי הוי״ה והיחוד
התשובה היא, שכל עוד אתה מבין שמצוות הן סדר הטוב שהקב״ה נותן לעולם, עשיית המצוות עם הקב״ה הן שני דברים שונים. למה? כי מה שהקב״ה הוא מצד מה שהוא בעצמו הוא דבר אחד, ומצד מה שהוא מנהיג את העולם זה דבר אחר לגמרי. אז המצוה היא הלימוד השני תורה לשמה על פי שליח.
אבל אם אתה מתחיל להתבונן בשם הוי״ה – זה פקודי הוי״ה, לא רק פקודי אדנ״י – ואתה מתבונן שזה דבר עדין. אפשר לכאורה לומר שמצוות היא רק אדנ״י, סדר טוב לעולם. אבל הוא מתבונן: למה אנו אומרים בכלל שהתורה היא תורה אלוקית, תורה מן השמים? צריך לומר את התורה משם אדנ״י – ושם אדנ״י הוא גם שמים. אבל שמים הוא תפארת, שמים הוא שם הוי״ה. במה התורה מן השמים?
התשובה היא, שאדם צריך להתחיל לומר שאני עושה את המצוות לא רק כי הן טובות לי בעולם הזה, אפילו לנשמתי. כי במה המצוה טובה לי? מי עושה אותן טובות לי? מה עושה אותן בסוף טובות לי הוא שההוויה היא הוויה, הקב״ה טוב יותר מכל העולם. ממה שהקב״ה הוא בעצמו טוב יותר מכל העולם, אולי אחרי הרבה השתלשלות, יוצא שהמצוות טובות יותר מכל העולם.
הקב״ה הוא עצמו המצוות
כאן יש בחירה. אדם יכול לבנות את עשיית המצוות שלו על בחינת שמור – מצוין, יהודי מצוין. אבל הוא יכול לבנות, לומר שזכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, שהשמור בנויה על זכור. כמו שילד שואל: למה אבא שלי הוא אבא שלי? כי הוא אבא בעצמו. אולי אבא מבשר ודם אינו כך, אני לא יודע אם הסיבה שהוא אבא היא כי הוא כל כך טוב מצד עצמו. אבל הקב״ה, הסיבה שהוא אבא לי, אינה רק בגלל היחס שלי אליו. להיפך: היחס שלי אליו נעוץ במהותו עצמו, במה שהוא כביכול ביחס לעצמו – ומותר לומר מילה כזו, זה הסוד. מותר לומר כי המדרש אומר שהקב״ה עושה מצוות.
אנו עושים מצוות לא רק כי מצוות הן בשבילנו, אלא כי הקב״ה הוא עצמו המצוות. אנשים חושבים שלקב״ה יש לולב בשמים – לא. הסיבה האמיתית של הלולב, המקור הראשון, הוא שם הוי״ה, הקב״ה בפירוש מה שהוא בעצמו. וזו כוונה חדשה. אפשר להיות יהודי מצוין מאוד ולעולם לא לעשות זכור ושמור – המצוה שהיא בחינת זכירה. אתה יכול אפילו לא לומר, לא לעשות, לא לקיים את המצוה – אתה יכול רק לעורר אותה. אבל אתה יכול לזכור שהשמירה בנויה על הזכירה. ואז המצוות הן מצוות אלוהיות אמיתיות, אז אתה עושה את המצוות של קודשא בריך הוא ושכינתא, לא רק את המצוות של טוב בני אדם.
אין הפרדה: הטובה בני אדם היא קודשא בריך הוא
אז הטובה בני אדם היא בדיוק קודשא בריך הוא. זו טעות גדולה שאנשים עושים לומר, שאם הוא משתמש בזה לקב״ה זה לא צריך להיות טוב לאדם. לא, זו גם הפרדה, הפרדה הפוכה – הוא הולך רק לתפארת בלי המלכות. אותה הפרדה: אחת נקראת קיצוץ בנטיעות, אחת נקראת כפירה בעיקר. היחוד אומר שמה שטוב לך, מה שהמצוות הן טוב לכל העולמות, הוא מפני שהן בנויות על טוב ה׳ בעצמו – לא רק טוב ה׳ לכל, אלא טוב ה׳ בעצמו, לכן המצוות הן טוב ה׳ לכל.
וכך הוא באמת ההסבר על פי סוד על מה שדיברנו אתמול בדרך עיון: ששלימות, עשיית הפעולות בעולם הזה, שחלק ממנה היא עשיית המצוות, אינה שצריך להפסיק לעשות מצוות מעשיות ורק לחשוב על אלוהות, או אפילו שבשעה שעושים את המצוות המעשיות צריך לחשוב על אלוהות. אפשר, אבל זה לא העיקר. העיקר הוא שהכוונה של הטוב שבהם, הסיבה שהן באמת טוב, היא כי הן משורשות בשם הוי״ה. זה פירוש תרי״ג מצוות התורה, שהן כלל הזכר והנוקבא. ממה שהקב״ה הוא בעצמו, וממה שהוא מנהיג את העולם – וכולא רזא חדא, הכל סוד אחד. אסור להפריד את הסודות.
מי שאומר שקבלה אומרת טעמים גבוהים יותר מטעמי המצוות על פי נגלה, שהוא לתקן את העולם, ומי שאומר שקבלה אומרת שצריך רק לתקן את הקב״ה – שניהם שקר וקיצוץ בנטיעות. זה שניהם. ההתבוננות של “במה, למה בכלל זה טוב?” – כמו על פי נגלה שלמדנו אתמול, כי זה מביא ל; וכמו בנסתר, כי זה מושרש במה שהקב״ה הוא אצל עצמו. זה פירוש “פקודי ה׳ ישרים משמחי לב” (תהלים יט): כש“פקודי הוי״ה”, אז זה “משמחי לב”. זו השמחה ששמחים בשמחת תורה.
פרשת נח: שם אלקים ושם הוי״ה
אפשר להבין בעצמנו שהמבול הוא שם אלקים, הגבורה של מה שהקב״ה חזק יותר מהכל. ולכן, כמו שלמדו בשבוע שעבר, הנחש אמר שיש רק מצוות לא תעשה, רק מה שהקב״ה חזק יותר, אסור לעשות – זה נקרא יראה.
הקב״ה נתן מצוה לנח. ההצלה של נח הייתה עם המצוה, מצוות בניין התיבה, שהקב״ה נתן בשם הוי״ה. ונח עשה “ויעש נח כאשר צוה ה'” (בראשית ו) – הוא עשה את המצוה. נח איש צדיק עשה את המצוה, הוא היה בחינת מרכבה, בחינת יסוד שהוא עושה את המצוה, ואחר כך הוא הציל את העולם. זו הייתה הברית החדשה שהקב״ה נתן לנח, יסוד הברית, שאדם הראשון אולי גם היה, אבל לא בדרך זו. זה היסוד של מצוות עשה, “ויזכור אלקים את נח” (בראשית ח).
EN English ›
📋 Shiur Overview
Pekudei D’Mara Alma: Three Levels in Mitzvot and the Unification of Havayah-Adnut
Introduction: The Zohar’s Title for the Mitzvot
This shiur was delivered on Erev Shabbat Parshat Noach, 5785. This is the first week of the new zman, zman Cheshvan, and we are beginning anew, as is customary at the start of a zman, just as we did in yesterday’s Rambam shiur.
I wish to return and study the Zohar’s introduction to the Pekudim, “Pekudei d’Mara Alma” – the commandments of the Master of the World. This is the Zohar’s title for its section called Sefer HaMitzvot of the Zohar, the reasons for the mitzvot, the Pekudim. I want to go through the introduction, summarize and establish the main points of what we have learned, note what we still need to learn and understand, and build further upon this foundation. And since this week’s parsha is Parshat Noach, it is also fitting to learn something on this topic from within Parshat Noach.
The first thing we learned is the Zohar’s title for the mitzvot – “Pekudei d’Mara Alma”. And indeed there is a great question here. We will see further on that the Zohar calls the mitzvot “Pekudei d’Orayta”, commandments of the Torah, while the title calls them “Pekudei d’Mara Alma”, commandments of Hashem, commandments of the Master, commandments of Adnut. And behold, this is indeed a contradiction, a paradox, a tension that stands at the foundation of a large part of the entire sugya that the Zohar seeks to explain here about the mitzvot, and around which its introduction revolves. This is the Zohar’s primary intent. There are other points we have raised, but the main intent of the Zohar in this introduction is to explain that “Pekudei d’Orayta”, commandments of the Torah, are “Pekudei d’Mara Alma”, commandments of the Master of the World.
Three Levels of Understanding in Mitzvot
“Mara Alma” itself requires clarification, for there is yet another level within it. We must understand that there are three levels here, and we must understand them all. We are accustomed to saying “Torah and mitzvot” or “mitzvot of the Torah.” And regarding the Torah we often say “the Torah says.” In the Gemara we usually find “v’Rachmana amar,” and when the Gemara says “v’Rachmana amar” it specifically means that this is what is written in the Torah, as the rebbe in cheder often translates “v’Rachmana amar” – it is written in the Chumash. However, the simple meaning of “Rachmana amar” is ‘the Holy One, Blessed be He, the Merciful One, said,’ meaning the Holy One, Blessed be He, who is merciful, is the one who said it. But the intent of these words, and indeed their meaning, is that we never say “Rachmana amar” about something that is not written in the Torah, for how would we know what He said if it is not written in the Torah? Rather, “Rachmana amar” means that this is what is written in the Torah, but in different language.
And when a person performs a mitzvah, it is proper that he know what he is doing. Our entire lives are the performance of mitzvot, and therefore he must know what he is doing. One who performs a mitzvah because it is written in the Torah – this is one level of understanding and comprehension. One who performs a mitzvah because the Holy One, Blessed be He, commanded it, and one might even say because the Holy One, Blessed be He, commanded it as it is written in the Torah, for the Holy One, Blessed be He, commanded in the Torah – this is another level of comprehension. And a third level is one who performs the mitzvah because the Holy One, Blessed be He, is thus, for He does not command merely because He commands or because it is written in the Torah, but because the Holy One, Blessed be He, commands not by virtue of what is written in the Torah. Although it may be that from what is written in the Torah the matter becomes known to us, and this is already a secondary matter, but there is such a level of understanding, where a person says ‘because the Holy One, Blessed be He,’ not ‘because the Holy One, Blessed be He, commands’ – but simply ‘because the Holy One, Blessed be He.’
The Name Adnut: The Master Who Gives Meaning
After this we must remember that there is an even greater level, called the Holy One, Blessed be He, Himself, knowledge of the Name Itself. Knowledge of the Name Itself is above even Master of the World. One can say that there is the Name Havayah and the Name Adnut, and everyone knows this. We must say “Shema Yisrael Hashem Elokeinu,” and we do not pronounce the Name Havayah, but in kavanah we must have intent. And when we say Adnut, this is a very interesting kavanah. Indeed, all of Kabbalah is built on kavanah, and the mekubalim found a way to depict it in an image: Yud-Alef-Heh-Dalet-Vav-Nun-Heh-Yud.
But behold a wonder: when we say Adnut, it means Marei Alma, Master, my Master, my Lord Hashem, the Master of each person, Master of the World. That is, the ruler, the guide, the unifier, the one who makes the world make sense. We speak much about how the Holy One, Blessed be He, is Master of the World, the explanation of the world. One can say that He gives meaning to my life, and this too is mastership. People often think that mastership is acceptance of the yoke, it is fear, what we usually call mastership. We spoke last week a bit to explain the confusion in this matter (as we explained in the previous shiur about matters of mastership and this is not the place for it). Mastership – and then there is one who does Torah and mitzvot because they give meaning to his life, and meaning to life is also the Name Adnut.
This is master. What is a king? What is a master? A master is a ruler. There is rulership, and there are all kinds of meanings of rulership. Rulership can be through coercion, what is called by force, meaning I force you, as we spoke last week (as we explained in the previous shiur about the rulership that is by force and this is not the place for it). However, this is only when one does not understand, and indeed even when one does not understand, this is only a very low way of understanding mastership itself.
A person thinks about a king, and indeed we say that the Holy One, Blessed be He, is King of the World. There are people who do not feel comfortable with this, for in our times there are no kings, in our times there is democracy. And a king seems like a bad thing, a king appears as a dictator, someone who insists on his way and rules by force because he is stronger. But one must know something very important: that the mastership of Hashem, the kingship of Hashem, is not primarily meant according to the view of the Sages, according to the view of wisdom, according to the view of the Zohar – the kingship of Hashem, the mastership of Hashem, does not primarily mean that the Holy One, Blessed be He, is stronger than us.
And even the word “strong” – sometimes the Zohar uses language of strength, and we find such language in Chassidic works, “great and mighty” – even “strong” itself has different meanings. One can say that one is a stronger talmid chacham, he has stronger understanding, “strong” simply means ‘more,’ but this ‘more’ can be understood in different ways. And we must know, these are very important principles, that we are accustomed to the concept that strength simply means as if it were by force, that is, in the most external aspect, what is called in Chassidut achorayim d’achorayim, the most external garment that can be of truth, of greatness, of strength, of power, of any language you wish – that everything is only like metaphors and other ways to express this – and it is the power.
The Parable of Father and Son
A person asks such a question: Why is it the law that fathers tell sons what to do, and sons do not tell fathers what to do? This is how it should be, and this is how it is even in our times with a small child. What is the meaning of the fact that the father guides the children and not the children the father? There is a school, a kind of Marxism, that certain schools say: Why is this so? Because the child is small, his body is small, he cannot defend himself, he cannot hit back, and the father will always win. And therefore the father guides, because the father is stronger.
And behold, if the children were to make a revolution, if the children were to find a way – and perhaps in our times there is a way where the children find a possibility not exactly physically, for physicality is only one thing as we will see immediately, for it is possible that the son is not stronger physically, but he is strong in that he can call the police on his father if the father hits him. Once the father could hit his son because he is a father, and the son would only try to hit him back – the father would always win, for he is twice and four times bigger and stronger than him. Almost every father is stronger than his children, and therefore the father guides the children. But today, when the son has the police on his side, and the father is not allowed to hit him, behold he is already as strong as a father – if so, the rulership ends, the father ends, the greatness ends, the superiority of the father over the son ends, for he has a stick, he can hit back.
And nevertheless, it is true that a certain impression, the final level of the superiority of the father over the son, of the father’s rulership over the son, of the father’s honor over the son, of the father’s awe over the son, is indeed strong thus. But this is the most external of the external of the external. Everyone understands, and even in our times when we live as if in some imaginary world, even in our times most normal people still understand that the main thing that makes fathers greater than sons is not that the father is physically stronger than the son. The main thing is that the father has greater understanding. Not understanding for his own benefit – for about this alone it is possible that the father understands how to exploit the son for his own benefit – but the father has greater understanding for the son’s benefit. In this the father is a father.
The Father Is the Son’s Good
In other words: it is true that the father rules over the son, that the son does not rule over himself. And he does not rule over him because he is stronger, and not even because he is cleverer in the sense that he can exploit and manipulate him. Rather, he rules over the son because the son’s good lies with the father. That is, the father understands more about the son. And the word “understands” is only one thing, that the father has more control over this; and to say “understanding” is not always the most accurate word. But the father is the one who gives the son his good. The good, the good life that the son should receive – the son himself does not yet have this good, he is not good enough, he does not control his own good, because he does not understand, or because he does not have the power, for all the reasons – not only because he does not understand. It is possible that he is a great sage, but he does not have the ability, he does not have the connections, he does not have the possibility – physically, spiritually, emotionally – he does not have the possibility.
And therefore the father controls the son’s good. One can say that the father is the one who gives the son his good, he gives him his meaning. How? Through all the ways of education. And certainly the best way is not through coercion, but this is already a secondary matter: whether he hits, whether he teaches him, whether he yells at him, whether he speaks to him pleasantly – all these are details. But the father, in being the son’s good, the father is the responsible one. One can use this language: the father is responsible for the son. And this is certainly a certain rulership.
And the superiority, the ultimate perfection, is that when the son grows up, he will no longer need to come to the father, but will understand by himself, for this is greatness. Bar mitzvah – the father says “Baruch she’petarani,” I am already exempt, the son can already do it himself, how good. But as long as he is a son, the main meaning of mastership can be as it is written “the father’s awe over the son”: the main point is not that the father is stronger, and not even that the father is cleverer and can outsmart him, but that the father is the son’s good.
Mastership Means the Meaning of Life
And the good, as we say in another way, is the same thing as “the meaning of life.” The son does not have the concept of “the meaning of life” as we speak of it, for he is not free to express it intellectually. But the meaning – what gives meaning to the son’s life? That is, what makes them good, good in all ways? The father.
And from here I wish to say an important principle. When people say that the Torah, the mitzvot, the mastership of Hashem, are not – one says: “I do not go in heresy, not because I fear Gehinnom, not because of the stick, but because it gives me meaning in life” – people think this is not mastership. And this is nothing but a mistake, a complete mistake. This is exactly what is called mastership, exactly what is called mastership. Mastership means that the meaning of your life is given to you through the Torah, through the mitzvot, through the Holy One, Blessed be He. This is the meaning of mastership – not from yourself. If I could by myself, if I were “li ye’ori va’ani asitini” (Yechezkel 29:3), I would give meaning myself; but I grasped that I cannot.
If so, the meaning, that is the good – what puts my life in good order, what makes things make sense – comes from the Holy One, Blessed be He.
And the Name Adnut is the same thing. The Name Adnut does not necessarily mean that the Holy One, Blessed be He, is the strongest. This is only the final garment, and perhaps it is even a poor garment. The Name Adnut means that He stands above you, He gives meaning to your life, and in this the Holy One, Blessed be He, is Master of the World.
The Kelipah in the Notion That Mastership Means Strength
We must understand that when we say that the Holy One, Blessed be He, guides the world, people continue to think always – and this is a terrible kelipah that one can fall into, and who brought this kelipah into the world, and why is it? – a terrible kelipah is that they think, when they say that the Holy One, Blessed be He, guides the world, that it means the Holy One, Blessed be He, is stronger than us. We think that we do things, we do business, we educate our children. No! The Holy One, Blessed be He, is the master of all powers, as we say. But there is a complete mistake here in the meaning of the word “power.” Certainly power, but one must strip the word “power” a bit. The Holy One, Blessed be He, is the master of power over the world in the sense that He can say the aspects that one wants to say. The Holy One, Blessed be He, commanded the world to be – this is language, but one must know what it means: He forced, because He can overpower you, He has the ability and you do not. One can say in another way: the Holy One, Blessed be He, explained to the world that it should be, that it is good that it should be. And how does He explain? Perhaps through intellect, if that thing has intellect; and something that does not have intellect, He explains it in other language.
Why Do I Make the Holy One, Blessed be He, King?
But the reason that the Holy One, Blessed be He, is strong, the reason why – they ask why the Holy One, Blessed be He? Who gave the Holy One, Blessed be He, kingship over the world? Why not me? A person tells me such stories, that the Holy One, Blessed be He, should be the King, so they say. And he asks himself: Why? Do you know why? Because I want to. I think it is better for me. I want, I don’t know, I want. I want to be the king of my own life. Why should I give the Holy One, Blessed be He, the kingship? Why do I say ‘Hashem melech’? Perhaps ‘I will reign’? This is indeed a good argument. Do you want to think like people? But you cannot. The Holy One, Blessed be He, indeed has the ability, He can crush you like a small ant if He wishes, for you are nothing and nothing. If so, He is stronger than you, you have no choice, give Him the kingship. But this means coercion, this is not “His kingship they accepted upon themselves willingly,” and this is also not the correct understanding of kingship.
That is, it is true that the Holy One, Blessed be He, is the master of ability, I am not saying this is not true, but this is only the final garment of the Holy One, Blessed be He. The Holy One, Blessed be He, does not guide the world by being the strongest. The reason that we make the Holy One, Blessed be He, king, that the world is subjugated to the fact that the Holy One, Blessed be He, is Master of the World, is not because He has more weapons. This is not a dictatorship, that the whole reason the superior is above is because he has more weapons. Even in actual reality, the truth is – I do not want to enter into this – but this is not the reason.
Kingship Built on Chesed
The reason that the Holy One, Blessed be He, is King, what makes the Holy One, Blessed be He, king – one can say that the attribute of Malchut is built on chesed, not on coercion. That is “v’yichonen b’chesed kis’o”. This is the entire work of the Yamim Noraim, to do so. I do not want to enter into all the reasons for this. The reason that the Holy One, Blessed be He, is King is because He is better. He is better. It is better that the Holy One, Blessed be He, should be King over us. When we guide ourselves, we have no content in our lives, for we begin like a dream that flies away. And when the Holy One, Blessed be He, guides our lives, it is better. This is the meaning of accepting the yoke of the Kingdom of Heaven, accepting the mastership of Hashem. The kingship of Hashem does not mean that the Holy One, Blessed be He, stands against me, that I would want to rule and there is a whole war here, that the yetzer hara wants me for itself. No! Even the yetzer hara agrees to this. When one understands that it is better – sometimes a person does not understand, and then they hit him, they do external things – but one who has some intellect understands that the meaning of a person’s life cannot be entirely placed with him, but rather it is placed in his feeling his part in the entire world, for he has a role, he has a place, he has work.
This is the meaning of Hashem’s guidance of the world, Hashem’s mastership over the world, Hashem’s divinity over the world – this is the good. And this is a very deep principle. I believe one could elaborate on this, one could contemplate this deeply for years, and strongly negate. These are all very subtle matters, for we say the language of kingship and see so much, but I believe the matter is simple: it truly seems as if the Holy One, Blessed be He, does not want, does not, but He must, without choice He becomes. The Holy One, Blessed be He, does not want to be King over the world by being stronger. As it were, one can call this the gevurah in kingship over the world, but then this is not even gevurah in kingship; the externality is the gevurah in kingship, that is, the sitra achra itself. The Holy One, Blessed be He, wants to be King over the world in the attribute of chesed in kingship, or the good in kingship, called chesed chochmah in kingship. In that He organizes the world, He gives, one can say, meaning to the world, He gives explanation to the world. Why is there a world? Because the Holy One, Blessed be He, did so, because the Holy One, Blessed be He, understands that it is good, “vayar Elokim ki tov” (Bereishit 1).
This is the meaning of the kingship of Hashem, this is the mastership of Hashem. And I have already said this in passing – and not in passing, but this is a great and awesome principle. If so, what is the meaning of Marei Alma? This is the meaning of “Pekudei d’Marei Alma”. From the aspect that the Holy One, Blessed be He, gives the good to the world, makes the world make sense, gives meaning to the world, gives meaning to life – from this aspect they are mitzvot. This is the meaning of “Pekudei d’Marei Alma,” which is already better than “Pekudei d’Orayta.”
Knowledge of the Name Itself: Above Master of the World
But one must remember that even this in itself is still not sufficient. And as we love the language of the holy Rebbe, Rabbi Shneur Zalman of Liadi: “This is not the essence of divinity, that He gives life to all the worlds” (Tanya). That the Holy One, Blessed be He, is the meaning of the entire world – this is the way we come to Him, initially and at least. But this is not what He is, as it were. The Holy One, Blessed be He, what He is in Himself, if one can say such a word, is not what He gives meaning to the entire world. Like a father, what he is in himself: indeed I have the aspect that I am a father, in relation to my son I am a father, but in relation to myself I have a completely different life, my own, which is my inner self, relating to myself. When I am not with my children, what do I do? The Holy One, Blessed be He, in Himself is a thing unto Himself.
And the wonder of Judaism is that we say the Name Adnut, that is, we say: the Master over us, the one who makes my life make sense. And it is so because we cannot express it, we have no words. And why do we not pronounce the Name Havayah? Because we have no words to express it in our language and in our world. There is no word in the world that reaches this, for this is outside the world. But we say the Name Havayah. The Name Havayah means His existence, that He exists. And it also includes that He brings into being, but we will speak of this immediately. The Name Havayah means His existence and His essence of the Name Itself.
The thing that gives the meaning to all of life – let us take this for a moment – the thing that gives the meaning and the ability and the understanding and the order and the sense and everything to the entire world, to all creatures, is a thing unto itself. As it were, as the Rambam says, if all creatures did not exist, He would still exist. And if – and indeed all creatures now exist – but “Lifnei Adon Olam asher malach b’terem kol yetzir nivra, v’acharei kichlot hakol levado yimloch nora” (Adon Olam). Meanwhile He is the King over us, He is the Master. But before and after, as it were one can say that the world is only a small area in time, imagination, only a parable, and all the rest of the infinity of time that was before and will be after – He alone.
And He alone – this is good, this is true, that we cannot say it, for we live in a world that is… but this is more true. Anyone who has some intellect, some feeling, can understand that it is much better to think about this than about that, as people understand by themselves. A person says: Let us not return to the Torah. And a person says: Torah is good, Torah makes life good. Very nice. But as it were, one asks: If so, is the Torah a servant to your life? And this is not true, this is not correct, for the good of your life is in that it goes to something higher. But otherwise I could always think so.
Torat Havayah: The Mitzvot Are Connected to What He Is
When we say Torat Hashem, or “Torat Hashem temimah” (Tehillim 19), it is not written ‘Torat Adnut.’ And seemingly the Torah is Torat Adnut. What does it have to do with Havayah? No! It is Torat Havayah, mitzvot Havayah, as is written in that chapter that we say in “HaShamayim mesaprim” (Tehillim 19): mitzvot Havayah, mitzvot Yud-Kuf Vav-Kuf. And if so, the meaning is that the Torah has a matter, the mitzvot have a matter with the Holy One, Blessed be He, as He is, not only as He rules over us and gives us meaning. And just as He is, as it were, in a certain sense, only for our sake, no! He is also for His sake, also because of what He is.
And it is understood that we must say in complete simplicity: when we say from His side, when we say for His sake, we do not mean what He is, as if we were imagining Him like us – when something relates to us, like a father who says he is a friend to his children, he has something as a father, he has his own experience. The Holy One, Blessed be He, does not have His own experience, He is not flesh and blood, it is only need and the like. But our intent is that we have good, that we have pleasure, that we have something from what He is.
Havayah Elokim in Parshat Noach
Behold the principle: it is written “Bereishit bara Elokim” (Bereishit 1), and we say Havayah Elokim. And the meaning is that the Holy One, Blessed be He, made the world not only with the Name Elokim but also with the Name Havayah, “b’yom asot Havayah Elokim eretz v’shamayim” (Bereishit 2). And what is the meaning? As you saw in Parshat Noach, the Ramban notes there that the entire parsha is with the Name Elokim, in judgment – now understand why. But the salvation, “vayisgor Havayah ba’ado” (Bereishit 7) – I believe once in the entire parsha Havayah is said – and then “vayarach Havayah et rei’ach hanicho’ach” (Bereishit 8). The rectification, the salvation, always with the Name Havayah.
And the meaning is: when we say that above the fact that the Holy One, Blessed be He, is Master of the World, He is also Yud-Heh-Vav-Heh. And it does not mean that that Havayah is not connected to the world. As we say, the meaning of Yud-Heh-Vav-Heh is that He is hoveh, was hoveh and will be hoveh – which I am not entering now to explain, for His mode of existence is not something that is today. When we exist, we are today, and He – He is today and yesterday and forever at once, He is not in time. But with this He is also, as at least the mekubalim explain, that He is hoveh – it is written in Etz Chaim that He is hoveh and also mehave kol beriyah. And what is the meaning of mehave kol beriyah? Mehave kol beriyah is the Name Adnut. This is the meaning of yichud Havayah Adnut. Yichud Havayah Adnut says, as the Rambam says, “me’amitat himtza’o nimtza’u kol hanimtza’im” (Rambam Hilchot Yesodei HaTorah 1).
And these are lofty and deep matters, that one must hear them, that this is the meaning of truly mochin to malchut, in levels.
In Which Attribute Does the Holy One, Blessed be He, Guide the World?
One can ask thus, as we asked before: the Holy One, Blessed be He, comes, from what aspect? From what aspect does the Holy One, Blessed be He, guide the world? One can say, the lowest of the low level: the Holy One, Blessed be He, guides the world from the aspect of who is stronger. And this is a kind of religion, people can live this way, even this is something. One says: because He understands better, because He is the world’s good. If so, you are already grasping the chesed in malchut, grasping something deeper. One can say from the aspect of chochmah, because He sees that this is good. One can rank that chochmah is higher than good, or the opposite, and so on; this is already the next level.
After this a person can say something deeper. A person can ask: from what aspect? In what? As it were, one can ask thus: in which attribute? That is, in which aspect? Everything is His attributes, the Holy One, Blessed be He, does everything. But in which sense of what He is Elokim does He guide the world? The deepest meaning of ‘Havayah Elokeinu’ is that the Holy One, Blessed be He, guides the world, He is divine, Havayah Elokeinu, He is divine in what He is.
Only One Who Is Can Create the World
That is, when you ask such a question: what kind of creature, what kind of being, what kind of thing can make a world? One can make many levels. Something slightly better – a father can, and this is the aspect of “equated his honor with the honor of the Omnipresent” (Kiddushin 30). A father can make the good for his son, can arrange his life, this he can do. A flesh and blood king can make the order for the entire country, this he can do. That is, in the aspect of what he has the attribute called good, that is order, that he can arrange, can make justice, can make all the good attributes – in this he can make the world.
But when one contemplates deeply, one understands that to make the entire world exist, what is often called yesh me’ayin – which is not always the best word, and one must think about this and give new words to everything – to make the entire world exist, ultimately ultimately ultimately, only one who is can do this. One who is, for this is indeed utterly simple. In any case, according to this the matter is utterly simple, for before there is a world there is nothing, there is nothing in the aspect of world, there is only the Holy One, Blessed be He. And if so, the only one who can create the world – the attribute of Malchut cannot create the world. Consider: the attribute of Malchut means the guidance of the world, and this already requires a world. It turns out that after there is a world, the Holy One, Blessed be He, guides it, how good. But for there to be a world at all, only Yud-Kuf Vav-Kuf Himself can do this. One who is before any creature was created, only He can begin the whole thing.
If so, we say “me’amitat himtza’o nimtza’u kol hanimtza’im” (Rambam Hilchot Yesodei HaTorah 1). That is, if I want to know – in what does the Holy One, Blessed be He, reign over the world? In what is the Holy One, Blessed be He, Master over the world? In that He is Havayah, in that He is what He is. And what He is – is He for the world? Exactly because of this. Exactly because what He is is not connected to the world, not at all from the attributes at all. And therefore, the world as it were draws existence, it borrows. The entire world borrows existence. The Holy One, Blessed be He, has existence from Himself, and the entire world borrows existence. Our existence is borrowed, secondary existence, it comes from Him, comes from the fact that the Holy One, Blessed be He, is existence unto Himself. A very deep matter to contemplate, and there is no way to err in it. But this is the foundation of foundations of ‘Havayah Elokim,’ the foundation of faith – to say that the Holy One, Blessed be He,
guides the world not only from the aspect that He is stronger, not from the aspect that He is better, not from the aspect that He is cleverer, not only from the aspect that He is more righteous – for all these are attributes by which He guides the world. But what He is, the foundation of foundations, in the ultimate beginning “Bereishit bara Elokim,” what makes Him the God of the world – is from the aspect of what He is.
The Choice: A Relationship with the Holy One, Blessed be He, from the Aspect of What He Is
And if so, here we understand that there is a certain choice, a very difficult matter, there is a certain choice. A person can base his humanity, base his Judaism, base his relationship with the Holy One, Blessed be He, on the fact that the Holy One, Blessed be He, is stronger, on the fact that the Holy One, Blessed be He, is better – and this is a good thing, for these are divine attributes. But the choice – for there is a choice here – its meaning is that the Holy One, Blessed be He, chose Israel and Israel chose the Holy One, Blessed be He. The meaning is that the choice is that a person should say: the Holy One, Blessed be He, wants – this a person can say – ‘Havayah Elokim,’ He wants the Holy One, Blessed be He, to be his God, that the Holy One, Blessed be He, should guide him, as it were, that is, that there should be revelation, that it should be clear that even what the Holy One, Blessed be He, guides him, even what the Holy One, Blessed be He, is his God – for a person thinks: why is the Holy One, Blessed be He, better for me than I am good for myself? – that all these things should be because of what the Holy One, Blessed be He, is what He is unto Himself.
And this is joy, this is the meaning of “yismach Yisrael b’osav bnei Tzion yagilu b’malkam” (Tehillim 149), “tzadikim yismechu ya’altzu lifnei Elokim” (Tehillim 68), as Chassidic works explain: before the Name Elokim. That is, his joy, his devekut, his taste and his faith are not because the Holy One, Blessed be He, is stronger than him, and not because the Holy One, Blessed be He, is cleverer than him. In “strong” there is no joy at all, and perhaps a little. Better, and the source of wisdom, the source of Torah, the source of righteousness, the source of victory – all these are good things. But the greatest joy, the greatest love, the greatest devekut, is in that the Holy One, Blessed be He, is the source of Havayah, He is your Havayah. This is the meaning of ‘Havayah Elokeinu’ as it were – Havayah is my Havayah as well.
And the meaning is that the Name Havayah rests upon a Jew, not only the Name Adnut. And when we say the Name Adnut, one must always remember this. That is, we must know: indeed we live in a world that requires order, requires guidance, requires even power, requires all these things. But one must remember: from what aspect does He have all this power? From what aspect? Why indeed is the Holy One, Blessed be He, greater than me, stronger and better than me? Because He is Havayah, because He is what He is. It turns out that I – although seemingly this is a contradiction in terms, how can I, from the aspect that I am created, have a connection with the Holy One, Blessed be He, from the aspect of what He is, which is not at all from the creatures – you can. If you remember this. And perhaps it cannot be said, it is forbidden to express it, for we have no correct words for it. One immediately needs to have subtle knowledge, subtle connection with this. But this is what can be. It can be. And not only can it be, but it must be so. Less than this cannot be.
Shamor and Zachor: Two Levels in Performing Mitzvot
Let us return to the explanation of “u’shmartem,” to “Pekudei” – what shall I do when I am still holding onto the introduction? “Pekudei d’Marei Alma” – this is the simple meaning of mitzvot, that they are commandments of the Master of the World. And in contrast to this, different from this, “Pekudei d’Orayta,” commandments of the Torah. One might think this is already a question of semantic meaning, how we explain the words. One can explain that “Pekudei d’Orayta,” when we say “Pekudei d’Orayta,” we wish to say something higher than the commandments of man. Why? Because pekudei, everyone knows according to the Zohar, mitzvah means Adnut, and Torah means Havayah. Torah and mitzvah means the unification of Havayah and Adnut. For mitzvah indicates something that must be done, that is, it stands above you, the Shechinah stands above you and guides you, tells you what to do. And Havayah the Torah is the understanding of the mitzvot, the understanding of the good of the mitzvot themselves.
And he says that the meaning of ‘Torah’ is that the Torah is higher than the mitzvot. But the Torah is not just Torah, but mitzvot of the Torah, and the Torah is Torat Havayah. One must therefore say Torat Havayah, mitzvot Havayah, pekudei Havayah, everything is Havayah. And he says that the meaning is that through all these levels the Name Havayah shines. And now arises a new way of how to do mitzvot, a completely new comprehension of how to do mitzvot, which is a very subtle thing, and again one can err in it in various ways, but I must say it as it shines, as it is simple. This is a new way of how to do mitzvot.
The Derash from “U’shmartem Va’asitem”
And let us enter this into the derash that the Zohar says. It is written “u’shmartem et kol mitzvotai,” “u’shmartem et mitzvotai va’asitem otam” (Vayikra 22/26). What is this shemirah and asiyah? And the Zohar asks another question: where is zechirah mentioned? For you know that there is zechirah? All the mitzvot that have shamor and zachor – where is the zechirah?
Shamor, he says thus, shamor is for nukva. If it is shamor, why is zachor not said? Rather shamor means that I guard the mitzvot. The mitzvot are higher than me, this is what the Holy One, Blessed be He, says: the meaning of my life, my good, is not placed with me, does not begin with me, but begins with the Shechinah. This is “u’shmartem et kol mitzvotai,” the aspect of nukva, that is, we are the aspect of nukva, we are the receiver. The attribute connected to us, the final attribute, is the attribute that receives from all the attributes. This is the meaning of “u’shmartem” – I guard, I guard Torah, one who guards Torah. This is one level, the first level. And which mitzvot does one guard then? Mitzvot Adnut. This is the true meaning: mitzvot of the Master of the World.
But, says the Zohar, you must understand that what we call zechirah, which is higher, can be called in another way: asiyah. “U’shmartem” – here is shamor, “va’asitem” – here is zachor. Everything is the same thing, zechirah here is asiyah. That is, there is one who guards mitzvot, and there is one who does mitzvot. Does mitzvot, as the Zohar must explain, and it is built on the Midrashim, it says “va’asitem otam” – that you should make the mitzvot, not that you should fulfill the mitzvot. Like one who acts from the mouth of an agent: “it is not the same to hear from the mouth of the king as to hear from the mouth of an agent.” One who guards the mitzvot hears from the mouth of an agent. And one who does the mitzvot, that is, he creates them, he is the doer. But how is it possible that a person should be the doer of the mitzvot?
A person can be the doer of the mitzvot if he hears what the Zohar says, that shemirah – that is, asiyah – is zechirah. And why is zechirah asiyah? He says: “kol man d’adchar milah l’tata ashchan d’it’avid hahu reshima l’eila” (Zohar). And they explain thus: simply they explain, as everyone knows, that by doing the mitzvot we arouse, and this is only a remembrance. We spoke at length that mitzvot are only a remembrance of what they truly are. But what we are explaining today is thus: how does a person do mitzvot? Can a person create the mitzvot? For the entire idea of a mitzvah is that you did not make it. Very nice. The Holy One, Blessed be He, made the mitzvot of Hashem, these are not the mitzvot of man. “asher ya’aseh otam ha’adam” (Vayikra 18) – how can a person create the mitzvah? A person can fulfill the mitzvah, and this is the aspect of shemirah. Usually when we explain the word ‘doing the mitzvot,’ we explain it at the level of shemirah, not at the level of asiyah at all. Asiyah is making. The Holy One, Blessed be He, is “ani Hashem oseh kol” (Yeshayahu 44), the Holy One, Blessed be He, does everything. How can a person do something?
The Answer: Pekudei Havayah and the Unification
The answer is: as long as you understand that mitzvot are an order that the Holy One, Blessed be He, gives, the order of good, a good way that the Holy One, Blessed be He, gives to the world – what do the mitzvot do two other things, what do they do with the Holy One, Blessed be He, two other things. Why? Because what the Holy One, Blessed be He, is, from the aspect of what He is unto Himself, from the aspect of what we understand what He is – is one thing; and from the aspect of what He guides the world – a completely different thing. And certainly you do, the Holy One, Blessed be He, is the mitzvot, and this is the study of Torah lishmah according to an agent.
But if you begin to contemplate the Name Havayah, you say that this is pekudei Havayah, not only pekudei Adnut, that there is the Name Havayah here, and you contemplate that this is a subtle thing that must be understood – for seemingly one can say that mitzvot certainly are not this, mitzvot are only Adnut, mitzvot are good order for the world. But he contemplates the order for the world: why do we say at all that the Torah is divine Torah, Torah from Heaven? This is Torah that is in Heaven, Torah. What does it matter where it came from? Is this divine Torah or earthly Torah? One should say that the Torah is from the Name Adnut, it should be from the Name Adnut. Very nice, the Name Adnut is also Heaven, but it is in the Name Adnut. “Heaven” – one knows that this is Tiferet, Heaven is the Name Havayah. In what way is the Torah from Heaven?
The answer is: he hears, he contemplates, and there is a certain choice in this. For this one needs to be a mekubal, one needs to be in a Chassidic shiur, to cease being a guardian of mitzvot only as a servant. He must begin to say: I do the mitzvot not only because they are good for me in this world, even for my soul. For what I contemplate is: in what way is the mitzvah good for me? Who makes them good for me? What ultimately makes them good for me is that Havayah is Havayah, that the Holy One, Blessed be He, is, that the Holy One, Blessed be He, is better than the entire world. And from the fact that the Holy One, Blessed be He, unto Himself is better than the entire world – perhaps indeed after much hishtalshelut – it emerges that the mitzvot are better than the entire world.
The Holy One, Blessed be He, Himself Is the Mitzvot
But my intent here is that there is a choice. For a person can build his relationship, his doing of mitzvot, on the aspect of shamor – very nice, a kosher Jew, a permitted Jew. But he can build it and say that zachor and shamor were said in one utterance, and that shamor is built on zachor. Israel – why, as a child would say: why are you my father? Because he is a father unto himself. And perhaps a flesh and blood father is not so, I do not know if the reason he is a father is because he is so good from his own aspect. But the Holy One, Blessed be He, the reason the Holy One, Blessed be He, is a father to me is not only because of my relationship to Him. On the contrary, my relationship to Him is built and rooted in His essential being, in what He is as it were in relation to Himself – and one is permitted to say such a word, this is the secret. One is permitted to say, for the Midrash says that the Holy One, Blessed be He, does mitzvot.
We do mitzvot not only because the mitzvot are for us, but because the Holy One, Blessed be He, Himself is the mitzvot. The Holy One, Blessed be He, is the mitzvot like us. People think that the Holy One, Blessed be He, has a lulav – the Holy One, Blessed be He, does not have tefillin, the Holy One, Blessed be He, does not have a lulav in Heaven. The lulav is something whose true reason, the first source of the lulav, is the Name Havayah, it is the Holy One, Blessed be He, as He is in Himself. And this is a new kavanah, one can have kavanah, one can be a completely kosher Jew and never do zachor and shamor, never remember the mitzvah that is the aspect of zechirah, which means zachor. This you can only remember, you cannot even say it – and perhaps when we say zachor the intent is to be reminded, this is the arousal, you can only arouse it, you cannot say it, you cannot do it, you cannot create the mitzvah. But you can remember that the shemirah is built on the zechirah. This you can remember, this you can do. And then the mitzvot are true divine mitzvot, then you do the mitzvot of Kudsha Brich Hu and His Shechinah, not only the mitzvot for the good of people.
There Is No Separation: The Good of People Is Kudsha Brich Hu
In other words: then the good of people is Kudsha Brich Hu. This one must know. The good is not other – this is a great mistake that people make: if so, he exploits it for the Holy One, Blessed be He, and it need not be good for man. No! This too is separation, the opposite separation, which goes to Tiferet without Malchut. This too is separation, the same separation. One is called kitzutz b’neti’ot, one is called denial of the fundamental, and their rectification is an awesome thing. No! The unification says that what is good for you, what the mitzvot are good for all the worlds – this is because they are in the aspect of the good of Hashem, mitzvot upon what the Holy One, Blessed be He, is unto Himself, not only the good of Hashem for all but the good of Hashem in Himself, and therefore the mitzvot are the good of Hashem for all. And this is another important mistake that must be negated from the soul.
And thus, this is indeed the explanation according to sod, upon what we spoke yesterday in a more analytical way (as we explained in the previous shiur in the way of nigleh about the perfection in doing actions in the world and this is not the place for it): that the perfection, doing actions in this world – part of which is doing mitzvot – is not that one must cease doing practical mitzvot and think only about divinity, and not that while doing practical mitzvot he should think about divinity. One can indeed, but this is not the main thing. The main thing is that the kavanah – which we have now explained from the upper aspect, in the way of Kabbalah – the kavanah of the good in them, the reason they are truly good, is because they are rooted in the Name Havayah. This is the meaning of ‘Havayah,’ the Master Havayah supreme. This is the meaning of 613 mitzvot of the Torah, which are the totality of male and female, the totality of both things: from what the Holy One, Blessed be He, is unto Himself and from what the Holy One, Blessed be He, guides the world, and it is all raza chada, all one secret. It is forbidden to separate between the secrets. One who says that Kabbalah speaks of higher reasons than the reasons for mitzvot according to nigleh which are to repair the world, and says that no, Kabbalah says this is only to repair the Holy One, Blessed be He – this is falsehood and this is somewhat kitzutz b’neti’ot. It is both together as one. On the contrary, this is the contemplation: the contemplation in what, why is this good at all? Because – as according to nigleh that we learned yesterday – because this leads to that, and one could say as they say in nistar, because this is built upon, rooted in what the Holy One, Blessed be He, is unto Himself. This is the meaning of “pikudei Hashem yesharim mesamchei lev” (Tehillim 19) – when it is “pikudei Havayah,” then it is “mesamchei lev.” This is joy, this is the joy with which we rejoice on Simchat Torah.
Parshat Noach: The Name Elokim and the Name Havayah
And I have no time or strength to say a derasha on this from Parshat Noach, but one can understand by oneself that the Flood is the Name Elokim, this is the gevurah of what the Holy One, Blessed be He, is stronger than all. And therefore there is an entire parsha – we learned last week (as we explained in the previous shiur about the words of the serpent and this is not the place for it) that the serpent said there are only negative commandments, there is only what the Holy One, Blessed be He, is stronger, that it is forbidden to do, that is fear. And the Holy One, Blessed be He, gave a mitzvah to Noach. The salvation of Noach was through mitzvot, the mitzvah of building the ark, and this He gave in the Name Havayah. The Holy One, Blessed be He, gave the mitzvah to Noach, and Noach did “vaya’as Noach k’chol asher tzivah oto Hashem” (Bereishit 6), he did the mitzvah. And indeed, as Noach ish tzaddik, Noach did the mitzvah, he was the aspect of merkavah, the aspect of Yesod that does the mitzvah, and then he saved the world. And this was the covenant, the new covenant that the Holy One, Blessed be He, gave to Noach, this is the foundation of the covenant, that it is possible that even Adam HaRishon was in it but not in this way. This is the foundation of mitzvot aseh, “vayizkor Elokim et Noach” (Bereishit 8).
📝 Full Transcript
Pekudei D’Mara Alma: The Three Levels in Mitzvos and the Unification of Havaya and Adnus
Introduction: The Zohar’s Title on the Mitzvos
Rabbosai, today is Erev Shabbos Parshas Noach, 5785. It’s the first week of the new zman of Cheshvan, and we’re beginning fresh, as is the order at the beginning of a zman.
I want to learn through the introduction of the Zohar on the Pekudim, “Pekudei D’Mara Alma”, the mitzvos of the Master of the World. This is the Zohar’s heading for its section called Sefer HaMitzvos of the Zohar, the reasons for the mitzvos. I want to go through the introduction, discuss the summary and the main points of the things we’ve learned, note what we still need to learn and understand, and build further on that. And today is Parshas Noach, so we also need to learn a bit about the topic in Parshas Noach.
The first thing is the Zohar’s title. Here there’s actually a great question: later the Zohar calls it “Pekudei Oraysa”, mitzvos of the Torah, and the heading calls it “Pekudei D’Mara Alma”, mitzvos of Hashem, mitzvos of the Master, mitzvos of Adnus. This is truly a contradiction, a tension, that underlies a large part of the entire sugya. The main intention of the Zohar with this introduction is to explain that “Pekudei Oraysa”, mitzvos of the Torah, are “Pekudei D’Mara Alma”, mitzvos of the Master of the World.
The Three Levels of Understanding in Mitzvos
We need to understand that there are three levels. We’re accustomed to saying “Torah and mitzvos.” The Torah, often people speak this way, it says in the Torah. In the Gemara it often says “V’Rachmana amar”, which specifically means that it says in the Torah. Just as the rebbe in cheder often translates “V’Rachmana amar” – it says in the Chumash. Although “Rachmana amar” means “the Merciful One said,” it actually means that it says in the Torah. It never says “Rachmana amar” about something that doesn’t say in the Torah, because how would one know what He says if it doesn’t say in the Torah?
When a person does a mitzvah, he needs to know what he’s doing. Our entire life is doing mitzvos. When one does a mitzvah because it says in the Torah, that’s one level of comprehension. When one does a mitzvah because the Ribbono Shel Olam commanded it, even as it’s written in the Torah, is another level. A third level would be that he does the mitzvah because the Ribbono Shel Olam is that way – not because the Ribbono Shel Olam commands, but simply because of what the Ribbono Shel Olam is.
Shem Adnus: The Master Who Gives Meaning
After that one must remember that there’s an even greater level, yedias Hashem b’atzmo, which is above even Adon Olam. There’s a Shem Havaya and a Shem Adnus. One must say “Shema Yisrael Hashem Elokeinu” – we don’t say the Shem Havaya, but in kavana one must have intention. When one says Adnus, the mekubalim have such a way of showing it in a picture: yud-alef-hei-dalet-vav-nun-hei-yud.
But there’s a wondrous thing: Adnus means Marei Alma, Adon, my Lord, the Lord of everyone, the Lord of the world. That means the ruler, the leader, the unifier, the one who makes the world make sense. He gives meaning to my life – that’s also adnus. People often think that adnus is only kabbalas ol, yirah. But someone who does Torah and mitzvos because it gives meaning to his life – meaning for life is also Shem Adnus.
Adon is a ruler. Ruling can mean through coercion – I force you. But that’s only when one doesn’t understand, and even then it’s only a very low way of understanding adnus. One must know a very important thing: adnus Hashem, malchus Hashem, is not the main concept according to the understanding of the Chachamim, according to the understanding of the Zohar, that the Ribbono Shel Olam is stronger than us.
Even the word “stronger” has different meanings. One can say someone is a stronger talmid chacham, he has a stronger understanding. Stronger is just “more,” but more can be understood in different ways. We’re accustomed to the concept that strength is simply through coercion, through the outermost externality – in Chassidus this is called ach d’ach, the ultimate externality that can only be of truth, of greatness, of might – that is koach.
The Parable of Father and Child
Someone asks such a question: Why do fathers tell children what to do, and not vice versa? There’s such a school of thought, such Marxism, that says: because the child is small, he can’t defend himself, but the father will always win – that’s why the father leads, because he’s stronger.
Now that the child has the police on his side, the father can’t hit him, so he’s already as strong as the father – is it over, the authority, over the fatherhood, over the greatness, over the superiority of father over son? It’s true that a certain ultimate level of the superiority of father over son, of kavod and mora of father over son, is the strength. But that’s the outermost externality. Even today, when we’re in such a foolish world, most normal people still understand that the main thing that makes fathers more than children is not that he’s physically stronger. The main thing is that the father has more understanding – not understanding for his own benefit, with which he can exploit the child, but more understanding in the goodness of the child. With that the father is a father.
The Father Is the Goodness of the Child
The father controls a child not because he’s stronger, and not because he’s smarter in the sense that he can manipulate him. Rather he controls the child because the goodness of the child lies with the father. The father is more in control of that; the word “understanding” isn’t entirely the right word. The father is the one who gives the child his goodness. The good life that the child needs to have – the child himself doesn’t have it yet, he’s not himself in control of his own good, because he doesn’t understand or because he doesn’t have the ability. He can be a great chacham, but he doesn’t have the capability, not the connections, not the possibility – physically, spiritually, psychologically.
That’s why the father is in control of the goodness of the child; he gives him his meaning. How? Through all the ways of chinuch. Certainly, the best thing is not through coercion – whether he hits, whether he teaches him, whether he speaks to him nicely, these are all details. But the father is responsible for the child, and that’s certainly a certain authority.
The ultimate perfection is, when the child grows up, that one shouldn’t need to come to the father, because understanding on one’s own is greatness. At a bar mitzvah the father says “Baruch she’petarani” – I’m already exempt, the child can already do it himself. But as long as he’s a child, it says “Mora av al haben”, the main point of adnus is not that the father is stronger or smarter, but that the father is the goodness of the child.
Adnus Means Meaning of Life
The goodness is the same thing as “meaning of life.” A child doesn’t have the concept as an intellectual idea, but what gives the child’s life “meaning”? What makes it good in all ways? The father.
When someone says, “I don’t go with heresy – not because I’m afraid of Gehinnom, not because of the punishments, but because it gives me ‘meaning’ in life,” people think that’s not adnus. It’s a complete mistake. This is exactly what’s written as adnus. Adnus means that the meaning of your life is given to you through the Torah, through the mitzvos, through the Ribbono Shel Olam, not from yourself. If I could on my own, if I were “Li ye’ori va’ani asisini” (Yechezkel 29:3), I would give meaning myself – but I’ve realized that I can’t.
So Shem Adnus is not necessarily that the Ribbono Shel Olam is the strongest – that’s only the last garment, perhaps a bad garment. Shem Adnus is that He stands higher than you, He’s the one who gives meaning to your life, and with that the Ribbono Shel Olam is Adon Olam.
The Kelipah of Thinking That Adnus Means Stronger
It’s a terrible kelipah that one thinks, when one says the Ribbono Shel Olam leads the world, that it means the Ribbono Shel Olam is stronger than us. He’s the baal hakoach kulo – but it’s a complete mistake in the understanding of the word koach. One must strip away a bit the word koach. The Ribbono Shel Olam commanded the world to be – but one must know what “command” means. One can say it another way: the Ribbono Shel Olam explained to the world that it’s good that it should be.
Why Should I Make the Ribbono Shel Olam King?
We say that the Ribbono Shel Olam is Melech HaOlam. There are people who aren’t comfortable with this, because today there are no kings, today is democracy, and a king is something like a dictator who rules through coercion because he’s stronger.
Who gave the Ribbono Shel Olam the kingship over the world? Why not us? A person says, I want the Ribbono Shel Olam to be the king. One asks why? Because I hold that it’s better for me. But perhaps I want to be the king of my own life myself? Why should I say Hashem melech, perhaps ani emloch? Ah, but you can’t – the Ribbono Shel Olam can squash you like a little ant if He wants. So He’s stronger than you, you have no choice, give Him the kingship. But that’s coercion, that’s not malchuso b’ratzon kiblu aleihem, and that’s not the correct understanding of malchus.
It’s actually true that the Ribbono Shel Olam is the baal hayecholes, but it’s only the last garment. The Ribbono Shel Olam doesn’t lead the world with the fact that He’s the strongest. It’s not a dictatorship.
Malchus Built on Chesed
The reason the Ribbono Shel Olam is king – the midas hamalchus is built on chesed, not on coercion. This is v’yachem b’chesed kis’o. The Ribbono Shel Olam is the king because He’s better. It’s better that the Ribbono Shel Olam should be king for us; when we lead ourselves, we don’t have any meaning in our lives. That’s what kabbalas ol malchus means, kabbalas adnus Hashem. Malchus Hashem doesn’t mean that the Ribbono Shel Olam stands against us, and I would have wanted to be in control, and the yetzer hara wants it. No, the yetzer hara also agrees with this, if one understands that it’s better. Sometimes a person doesn’t understand, so one hits him – but it only does external things. Someone who has seichel understands that the meaning of a person’s life can’t lie entirely with him; it lies in that he feels his part in the entire world, he has his role, his place, his service.
This is the hanhagos Hashem es ha’olam, the adnus Hashem, elokus Hashem al ha’olam – this is the goodness. Literally in parable it would be that the Ribbono Shel Olam doesn’t want to be king over the world with the fact that He’s stronger. Kiveyachol, the gevurah she’b’malchus – but then it’s not even gevurah she’b’malchus, the externality is the sitra achra mamash. The Ribbono Shel Olam wants to be king with the chesed she’b’malchus, the tov she’b’malchus, which means chesed chochma she’b’malchus – with the fact that He organizes the world, He gives an explanation, He gives the world a meaning. Why is there a world? Because the Ribbono Shel Olam understands that it’s good, “Vayar Elokim ki tov” (Bereishis 1).
This is the meaning of Marei Alma, this is the meaning of pekudin d’Marei Alma. From the side that the Ribbono Shel Olam gives the goodness for the world, He makes the world make sense, He gives my life a meaning – from that side it’s mitzvos. This is already better than pekudei oraysa.
Yedias Hashem B’atzmo: Above Adon Olam
But that itself is still not enough. As the holy Rebbe Shneur Zalman of Liadi said, “Lo zeh ikar elokus mah she’hu mechayeh kol ha’olamos” (Tanya). That the Ribbono Shel Olam is the meaning of the entire world – that’s how we come to Him, lechatchila and at least. But that’s not what He is. Just like a father: in relation to my children I’m a father, but in relation to myself I have a completely different own life, my pnimiyus. When I’m not with my children, what do I do? The Ribbono Shel Olam Himself is a thing in itself.
The wonder of Yiddishkeit is that we say the Shem Adnus – the Adon over us, the one who makes my life make sense – because we don’t have any words to express the Shem Havaya. There’s no word in the world for this, because this is outside the world. But we say Shem Havaya. Shem Havaya means His existence, that He exists, it’s also that He’s mehave. Shem Havaya means existence and essence of Hashem Himself.
The thing that He gives the meaning and the ability and the understanding and the order for the entire world, for all creatures – He’s a thing in Himself. As the Rambam says, ilu lo nimtze’u kol hanivra’im He would still be. “Lifnei Adon Olam asher malach b’terem kol yetzir nivra, v’acharei kichlos hakol levado yimloch nora” (Adon Olam). Meanwhile He’s the Adon over us, but before and after is Hu levado. The world is just such a small period in time, a parable, but the entire rest of infinite time is Hu levado.
And Hu levado is a good, a truth, that’s more true. Everyone who has a bit of seichel and feeling can understand that it’s much better to think about this. A person says: Torah is good, Torah makes life good. But then the Torah is a servant for your life – and that’s not right, because the goodness of your life is that it goes to a higher thing.
Toras Havaya: The Mitzvos Are Connected to What He Is
When someone says Toras Hashem temima (Tehillim 19), it doesn’t say Toras Adnus. Seemingly the Torah is Toras Adnus – what does it have to do with Havaya? No, it’s a Toras Havaya, mitzvos Havaya, as it says in the chapter HaShamayim mesaprim (Tehillim 19). The meaning is that mitzvos have something to do with the Ribbono Shel Olam as He is, not only as He rules over us. It’s not only for our sake, it’s also about what He is.
Simply speaking, when we say for His sake, we don’t mean what He is as we would imagine – like a father who has his own experience. The Ribbono Shel Olam doesn’t have His own experience, He’s not flesh and blood. But what we mean is, that we have a good, we have pleasure from what He is.
Havaya Elokim in Parshas Noach
It says “Bereishis bara Elokim” (Bereishis 1), and we say Havaya Elokim. The meaning is that the Ribbono Shel Olam made the world not only with the Shem Elokim, but also with the Shem Havaya, “B’yom asos Havaya Elokim eretz v’shamayim” (Bereishis 2). As the Ramban notes in Parshas Noach: the entire parsha is with Shem Elokim, the judgment. But the salvation – “Vayisgor Havaya ba’ado” (Bereishis 7) – and later “Vayarach Havaya es rei’ach hanicho’ach” (Bereishis 8). The tikkun, the salvation, always says with Shem Havaya.
The meaning is, that above the fact that the Ribbono Shel Olam is Adon Olam, He’s also Yud-Hei-Vav-Hei. It’s not that the Havaya isn’t connected in the world. The meaning of Yud-Hei-Vav-Hei is that He’s hoveh, hayah hoveh v’yihiyeh, because His sort of existence is not a thing that He is only today. When we are, we are today, but He is today and yesterday and always at once, He’s not in time. But with this He’s also, as the mekubalim explain, mehave kol beriya. It says in the Etz Chaim, He’s hoveh, and also mehave kol beriya – l’Shem Adnus. This is the meaning of the yichud Havaya Adnus, as the Rambam says, “Me’amitas metzi’o nimtze’u kol hanimtza’im” (Rambam Hilchos Yesodei HaTorah 1).
With Which Middah Does the Ribbono Shel Olam Lead the World?
This means drawing down His kingship and levels for the malchus – the entire purpose of machaneh hayichud. From what side does the Ribbono Shel Olam lead the world? One can say, lowest level: from the side of who is stronger. That’s a sort of religion, people can live that way. Someone says because He understands better, because He’s the goodness of the world – you’re already holding chesed she’b’malchus. One can say from the side of chochma, because He sees that it’s good – that’s the next level.
A person can say even deeper: with which middah, with which aspect? Everything is the Ribbono Shel Olam’s midos. But with which sense of what He is as God does He lead the world? The deepest understanding of Havaya Elokeinu is that the Ribbono Shel Olam leads the world, He’s my God, with what He is.
Only What He Is Can Create the World
When you ask: what sort of thing can make a world? You can make many levels. A father can make the goodness for his son, he can arrange his life – in the aspect of “Shivah kevodo lichvod HaMakom” (Kiddushin 30). A king of flesh and blood can make the order for the entire country. That means, with the fact that he has the middah called tov, seder, mishpat, the midos tovos, he can make.
But when one thinks deeper one understands that to make that the entire world should be, what’s called yesh me’ayin – which isn’t always the best word – only the one who He is can make it. It’s simple in ultimate simplicity: before there’s a world, there’s nothing in the aspect of world, there’s only the Ribbono Shel Olam. The midas hamalchus can’t create the world, because the midas hamalchus means hanhagos ha’olam, which already needs to have an olam. But before there’s an olam at all, only Yud-Kei Vav-Kei Himself can make it – the one who is beterem kol yetzir nivra.
“From the truth of His existence, all existents came into being” (Rambam, Laws of the Foundations of Torah, Chapter 1)
With what is the Almighty the Master over the world? With the fact that He is Havaya, with the fact that He is. And precisely because what He is is not connected to the world, “not within the category of attributes at all,” therefore the world is, so to speak, borrowing existence. The entire world borrows existence; the Almighty has existence from Himself. Our existence is a borrowed, a secondary existence; it comes from the fact that the Almighty is an existence unto Himself. This is the foundation of foundations of Havaya Elokim: the Almighty guides the world not only because He is stronger, better, wiser, or more just – these are all attributes – rather, first and foremost, “In the beginning God created,” the fact that He is the God of the world is because of what He is.
The Choice: A Relationship with the Almighty Based on What He Is
And here one understands that there is a certain choice. A person can base his Judaism, his relationship with God, on the fact that the Almighty is stronger and better – and it’s a good thing, because these are divine attributes. But the choice – that the Almighty chose the Jews, and the Jews chose the Almighty – is that a person should say Havaya Elokim: He wants the Almighty to be his God, there should be revelation, it should be clear that even the way the Almighty guides him should be because of what the Almighty is in Himself.
And this is a joy. This means “Israel will rejoice in their Maker, the children of Zion will exult in their King” (Psalms 149), “the righteous will rejoice, they will exult before God” (Psalms 68) – before, in the presence of the Name Elokim. His joy, his cleaving, his faith is not because the Almighty is stronger or wiser. In “stronger” there is almost no joy. Good, better, wiser, the source of wisdom, the Torah, justice, victory – these are good things. But the greatest joy, the greatest love, the greatest cleaving, is that the Almighty is the source of Havaya, He is the Havaya for you. This means Havaya Elokeinu – Havaya is my Havaya as well.
This means that the Name Havaya rests upon a Jew, not only the Name Adnai, and when one says the Name Adnai one must always have this in mind. We live in a world that needs order, guidance, even power. But one must remember: from what does He have all this power? Why is the Almighty greater and stronger and better than me? Because He is Havaya, because He is what He is. It turns out, although it’s seemingly a contradiction in terms – how can I, because I am a created being, have a connection with the Almighty based on what He is, which is not within the category of created beings at all? You can indeed. Perhaps one cannot express it, because we don’t have proper words for this; one must have a refined knowledge, a refined connection with this. But this is not just that it can be – it must be so. Less than this cannot be.
Shamor and Zachor: Two Levels in Performing Mitzvot
“Pekudei demari alma” – this is the simple meaning of mitzvot, the commandments of the Master of the world. Different from this is pekudei oraita, the commandments of the Torah. One can interpret that when one says pekudei oraita, one means something higher than the commandments of man. Because according to the Zohar: mitzvah means Adnai, and Torah means Havaya. Torah and mitzvah means the unification of Havaya and Adnai. Mitzvah refers to something that must be done – the Shechinah stands higher than you, telling you what to do. Havaya, the Torah, is the understanding of the mitzvot, the understanding of the goodness of the mitzvot themselves.
The Torah is not just Torah, it is the commandments of the Torah, and the Torah is the Torah of Havaya. Through all these levels shines forth the Name Havaya. And now emerges a new way of how to perform mitzvot, a completely new understanding, which is a very refined thing, but I must say it as it appears.
The Exposition of “You Shall Keep My Commandments and Do Them”
It is written “You shall keep My commandments and do them” (Leviticus 22). What is keeping and doing there? And the Zohar asks another question: where is remembering? There is remembering – all mitzvot that have shamor and zachor – where is the remembering?
Shamor, he says, is for the feminine. Shamor means that I guard the mitzvot. The mitzvot are higher than me; the Almighty says that my meaning in life doesn’t begin with me, it begins with the Shechinah. This is “you shall keep all My commandments,” the aspect of the feminine – we are the receivers. The attribute that is connected to us, the last attributes, is the attribute that receives from all the attributes. This means “you shall keep,” one who is a keeper of Torah. This is the first level, and then one keeps the commandments of Adnai, commandments from a Master of the world.
But, says the Zohar, what we call remembering, which is higher, you can call doing. “You shall keep” here is shamor, “and do them” here is zachor. Remembering here is doing. There is one who keeps mitzvot, and there is one who does mitzvot. As it is written “and do them” – you should make the mitzvot, not just perform them. As it says “it is not the same hearing from the mouth of the king as hearing from the mouth of a messenger.” One who keeps the mitzvot is hearing from the mouth of a messenger; one who makes the mitzvot is the doer. How can it be that a person is the doer of the mitzvot?
If he hears what the Zohar says, that keeping here, doing, is remembering. Why is remembering doing? He says, “Whoever remembers something below, we find that impression is made above” (Zohar). Simply translated, that through performing the mitzvot one arouses – it’s only a remembrance, mitzvot are only a remembrance of what they truly are. But what we are translating today is: how does a person do mitzvot? The entire idea of a mitzvah is that you didn’t make it – the Almighty made the commandments of Hashem, they are not the commandments of man. “Which man shall do” (Leviticus 18) – how can a person make the mitzvah? A person can perform the mitzvah, it’s an aspect of keeping. Usually when we translate doing the mitzvot, we translate it on the level of keeping, not on the level of doing at all. Doing is a doer; the Almighty is “I am Hashem who does all” (Isaiah 44). How can a person make something?
The Answer: The Commandments of Havaya and the Unification
The answer is, that as long as you understand that mitzvot are an order of good that the Almighty gives for the world, performing the mitzvot with the Almighty are two different things. Why? Because what the Almighty is in Himself is one thing, and what He is in guiding the world is a completely different thing. Then the mitzvah is the second study of Torah for its own sake through a messenger.
But if you begin to contemplate the Name Havaya – it’s the commandments of Havaya, not just the commandments of Adnai – and you contemplate that it’s a refined thing. One could seemingly say that mitzvot are only Adnai, a good order for the world. But he contemplates: why do we say at all that the Torah is a divine Torah, Torah from Heaven? It should say the Torah from the Name Adnai – and the Name Adnai is also heaven. But heaven is Tiferet, heaven is the Name Havaya. In what way is the Torah from Heaven?
The answer is, that a person must begin to say that I don’t do the mitzvot only because they are good for me in this world, even for my soul. Because in what way is the mitzvah good for me? Who makes them good for me? What ultimately makes them good for me is that the Being is the Being, the Almighty is better than the entire world. From the fact that the Almighty is in Himself better than the entire world, perhaps after much progression, it emerges that the mitzvot are better than the entire world.
The Almighty Himself Is the Mitzvot
Here is a choice. A person can build his performance of mitzvot on the aspect of shamor – very well, a fine Jew. But he can build, say that zachor and shamor were said in one utterance, that the shamor is built on zachor. Like a child asks: why is my father my father? Because he is a father in himself. Perhaps a flesh-and-blood father is not so, I don’t know if the reason he is a father is because he is so good in himself. But the Almighty, the reason He is a father to me, is not only about my relationship to Him. On the contrary: my relationship to Him is rooted in His essence itself, in what He is, so to speak, in relation to Himself – and one may say such a thing, this is the secret. One may say it because the Midrash says that the Almighty does mitzvot.
We do mitzvot not only because mitzvot are for us, but because the Almighty Himself is the mitzvot. People think that the Almighty has a lulav in heaven – no. The true reason for the lulav, the first source, is the Name Havaya, the Almighty in the sense of what He is in Himself. And this is a new intention. One can be a very fine Jew and never make zachor and shamor – the mitzvah that is an aspect of remembering. You can’t even say it, not do it, not make the mitzvah – you can only arouse it. But you can remember that the keeping is built on the remembering. And then the mitzvot are true divine commandments, then you do the mitzvot of the Holy One, blessed be He, and the Shechinah, not just the commandments of the good of mankind.
No Separation: The Good of Mankind Is the Holy One, Blessed Be He
Then the good of mankind is precisely the Holy One, blessed be He. It’s a great mistake that people make to say, that if he uses it for the Almighty it shouldn’t be good for man. No, this is also a separation, a reverse separation – he goes only to Tiferet without Malchut. The same separation: one is called cutting the plantings, one is called denial of the fundamental principle. The unification says that what is good for you, that the mitzvot are good for all the worlds, is because they are built on the good of Hashem Himself – not only the good of Hashem for all, but the good of Hashem in Himself, therefore the mitzvot are the good of Hashem for all.
And so is truly the explanation according to the secret of what we spoke about last night in the way of study: that the perfection, the doing of actions in this world, part of which is performing mitzvot, is not that one must stop doing practical mitzvot and only think of divinity, or even that while doing practical mitzvot one should think of divinity. One can, but this is not the essence. The essence is that the intention of the good in them, the reason why they are truly good, is because they are rooted in the Name Havaya. This is the meaning of the 613 commandments of the Torah, which are the totality of the masculine and feminine. From what the Almighty is in Himself, and what He guides the world – and it is all one secret. One may not separate the secrets.
One who says that Kabbalah speaks of higher reasons for the reasons of mitzvot according to the revealed Torah, which is to fix the world, and one who says that Kabbalah says it is only to fix the Almighty – both are a lie and somewhat cutting the plantings. It is both. The contemplation of “with what, why is it good at all?” – as according to the revealed Torah that we learned last night, because it brings to; and as in the hidden, because it is rooted in what the Almighty is in Himself. This is the meaning of “the commandments of Hashem are upright, gladdening the heart” (Psalms 19): when it is “the commandments of Havaya,” then it is “gladdening the heart.” This is the joy with which we rejoice on Simchat Torah.
Parashat Noach: The Name Elokim and the Name Havaya
One can understand by oneself that the flood is the Name Elokim, the might of the fact that the Almighty is stronger than everything. And therefore, as they learned last week, the serpent said that there are only negative commandments, only that the Almighty is stronger, one may not do – this means fear.
The Almighty gave a commandment to Noach. The salvation of Noach was through the mitzvah, the commandment of building the ark, which the Almighty gave with the Name Havaya. And Noach did “and Noach did according to all that Hashem commanded him” (Genesis 6) – he did the mitzvah. Noach the righteous man made the mitzvah, so he was the aspect of the chariot, the aspect of Yesod who makes the mitzvah, and afterwards he saved the world. This was the new covenant that the Almighty gave to Noach, the foundation of the covenant, which Adam the first man perhaps also was, but not in this way. This is the foundation of positive commandments, “and God remembered Noach” (Genesis 8).
⏱️ Chapters
(00:00) מצוות תדירות: דער חסרון אין שימת לב ביי מילה
(03:46) דער רמב"ם: פארוואס שטייט הלכות מילה אין ספר אהבה?
(06:04) דער ענין פון וואכנאכט: אפשניידן די ערלת הלב
(08:47) צוויי שאלות: וואס איז די כריתה און פארוואס ביים אכטן טאג?
(11:56) די מסתורין של מילה אין מדרש
(14:39) דער משל פונעם מלך'ס כלי זיין: "דייך שתהיה כמוני"
(19:30) א זאך וואס מען איז, נישט וואס מען טוט
(27:06) דער סוד פונעם אכטן טאג
(28:15) דער פשוט'ער פשט: א צייכן אויפ'ן חשוב'סטן אבר
(34:30) דער חידוש פונעם רמב"ם: אפשוואכן דעם כח התאוה
(37:34) ווער איז דער אמת'ער "שומר הברית"?
(40:49) העברת הערלה: א גילוי פון דעם וואס איז שוין אלעמאל געווען
⏱️ Chapters
(00:00) מצוות תדירות: דער חסרון אין שימת לב ביי מילה
(03:46) דער רמב"ם: פארוואס שטייט הלכות מילה אין ספר אהבה?
(06:04) דער ענין פון וואכנאכט: אפשניידן די ערלת הלב
(08:47) צוויי שאלות: וואס איז די כריתה און פארוואס ביים אכטן טאג?
(11:56) די מסתורין של מילה אין מדרש
(14:39) דער משל פונעם מלך'ס כלי זיין: "דייך שתהיה כמוני"
(19:30) א זאך וואס מען איז, נישט וואס מען טוט
(27:06) דער סוד פונעם אכטן טאג
(28:15) דער פשוט'ער פשט: א צייכן אויפ'ן חשוב'סטן אבר
(34:30) דער חידוש פונעם רמב"ם: אפשוואכן דעם כח התאוה
(37:34) ווער איז דער אמת'ער "שומר הברית"?
(40:49) העברת הערלה: א גילוי פון דעם וואס איז שוין אלעמאל געווען
▶ לצפייה ללא יוטיוב / Watch without YouTube ✕ חזרה ליוטיוב / Back to YouTube
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
סוד ברית המילה – אות על מה שהאדם הוא, לא על מה שהוא עושה
התועלת שבמחשבה על המצוה
שיעור זה הוא לכבוד ערב שבת פרשת לך לך תשפ״ז, ואנו עומדים בסדר לימוד המצוות מתוך ‘ספר הפקודין׳ שבזוהר. לכבוד הפרשה בחרתי ללמוד את מצות ברית המילה, שהיא בסוף פרשת לך לך.
עיקר כוונתנו בשיעור זה, והיא כל מגמתו, היא זו: לכולנו יש ברית מילה. כל יהודי, לפחות כל אלה שאני מכיר, נימול בזמנו. אך כדרך כל מצוה, התועלת הרוחנית שבה היא שהאדם יקח ממנה דבר מה, ולו במעט דעתו. שלא בדעת אכן קיים הדבר תמיד – יש לך ברית מילה, יש לך ברית מילה; אך מאחר שכל עניינו של מהלכנו הוא לומר, שכאשר נותן האדם אל לבו ומיישב דעתו עליה, מפנה את הלב ומוסיף מעט מחשבה, הרי הוא מקבל תועלת מדרגה אחרת לגמרי. זוהי דרגת הדעת, דרגת ההבנה, דרגת השכל, דרגת הכוונה. כן אף מצות ברית המילה צריכה שיתייחד אדם לחשוב עליה, להיות עמה.
ואין אנו נוהגים די הצורך להיות עם מצוה זו. יש מצוות הזוכות ל׳מעמד׳ מצד עצמן, מאחר שהן באות מזמן לזמן ועושים מהן מצב, כמצוות הבאות לפרקים. בבוא פסח מהרהרים הרבה במצות מצה, ועל כן פועלת מצה פעולה עזה באדם. כל האוכל מצה מדי שנה בפסח מקבל ממנה חיות, מקבל ממנה השגות אלוקות, מקבל ממנה עצות טובות – כל הענינים הטמונים במצה, שכל אחד לומד לפי ענינו קודם פסח – משום שנותן אל לבו, מקדיש לכך זמן, מקדיש לכך שימת לב.
מצוות תדירות: החיסרון שבשימת הלב במילה
ואילו המצוות שעושה אותן אדם בכל יום, כציצית ותפילין ומילה – ומילה אף יותר מבכל יום – נמצא שממעטים לתת להן שימת לב. וחבל על כך. שהרי זו אחת מגדולות המצוות, ואחת היסודיות שבהן. הכל יודעים שבברית מילה נעשה אדם ליהודי. אברהם אבינו נעשה יהודי כביכול, ‘ואתנה בריתי ביני ובינך׳ (בראשית יז, ב), ‘התהלך לפני והיה תמים ואתנה בריתי ביני ובינך׳ (שם א-ב). בזה נעשה אברהם אבינו לאדם, נעשה אברהם אבינו תמים, אברהם אבינו שלם. ובזה כל יהודי נעשה יהודי, ואומרים ‘להכניסו בבריתו של אברהם אבינו׳ (שבת קלז:).
ואכן עושים חגיגה גדולה, שכן היא מן המצוות ‘שקבלו עליהם בשמחה׳ (שבת קל.), כמבואר. על כן עושים חגיגה גדולה בבוא ברית מילה. ועם כל זה, אף החגיגה עצמה אני חש שאיננה מספקת לעולם, מכמה סיבות טכניות שבגללן אין חגיגת ברית המילה יוצאת להיות שמחה גדולה כראוי. בגמרא מבואר שהחתונה, לפי שנתקבלה מצות עריות במעט עצבות – ‘בוכה למשפחותיו׳ (במדבר יא, י; שבת קל.) – עדיין יש בכל חתונה מעין קטטה, ואין שמחתה שלמה; ולמעשה עושים חתונות בשמחה גדולה, במעמד גדול. אך ברית מילה, אף כשהיא בבוקר וצריכים ללכת לעבודה, מאיזו סיבה טכנית שתהיה, אין רואים בה שמחה גדולה כחתונה או כזו השמחה הגדולה.
אם כן חסר דבר מה. ואף אם נאמר שאכן אדם עושה ברית, או שהוא עצמו נימול, ויש לו מכך חיות – זמן שמחה הוא לו, יום טוב לו, עושה הוא ברית – הרי אז היה בן שמונה ימים בלבד! וברית מילה אינה רק בהיותו בן שמונה ימים; ברית מילה נמשכת והולכת עם האדם כל ימי חייו, מאז היותו בן שמונה ימים, מבן שמונת ימים, ומכאן ואילך נשאר בלא ערלה, נשאר עם ברית מילה. כידוע המדרש בדוד המלך, שהתבונן בברית מילה ואמר ‘למנצח על השמינית׳ (תהלים ו, א; מנחות מג:).
הרמב״ם: מדוע נכתבו הלכות מילה בספר אהבה?
וכפי שאומר הרמב״ם בהקדמתו לספר אהבה שבמשנה תורה, שספר אהבה הוא המצוות ‘שהן תדירות שנצטוינו בהם כדי לאהוב את המקום ולזכרו תמיד׳ (רמב״ם הקדמה לספר אהבה). והוא מביא שם את כל אותן מצוות שהיינו משערים ומצפים שתהיינה בספר אהבה: מצוות קריאת שמע, תפילה, תפילין, ברכות – כל הענינים שבסדר אורח חיים חלק א׳ כפי שאני קורא לזה, דברים שעושים אותם בכל יום. הלכות זמנים הן אורח חיים חלק ב׳ וג׳, עניני שבת וימים טובים. אך בכלל זה הכניס את המילה! ומדוע הכניס את המילה בכלל ספר אהבה? לפי שאף היא ‘אות בבשרנו להזכיר תמיד בשעה שאין שם לא תפילין ולא ציצית׳ (שם), כאותו מדרש שהזכרנו.
והנה דבר מעניין הוא בהבנת הרמב״ם בברית מילה: ממש כדרך כל יהודי הלומד ספר אהבה שברמב״ם, הלומד הלכות תפילין והלכות תפילה וכיוצא בהן, שכולם דברים שעושה בכל יום, ובא לברית מילה: זה דבר שעושים אותו – כן, מוהל אולי עושהו בכל יום, וצריך לדעת הלכותיו בכל יום – אך אב, ואף סתם אדם, עושה אותו פעם אחת בחייו. ברית מילה היא מן המצוות השייכות פעם אחת בחיים; היא כביכול הקטנה שבהן, המצוה הנדירה ביותר בחיי אדם. יאמר אדם: יש מצוות שעושים בכל יום, יש מצוות שעושים פעם בשבוע, יש מצוות שעושים פעם בשנה, יש מצוות שעושים פעם בשמיטה, ויש מצוות שעושים פעם אחת בחיים. יש ברית מילה; חתונה מקווים לעשותה פעם אחת בחיים, ואולי אפשר פעמיים. אך ברית מילה אין אפשר אלא פעם אחת. מעצם הגדרתה אין ברית מילה אלא פעם אחת בחיים; והרי זו הפחותה שבמצוות מבחינת קביעות הזמן, כפי שנראה מעצם פעולת המצוה.
ומצד שני אנו מבינים שאדרבה, בהיפוך גמור: הרמב״ם אומר שהיא בספר אהבה, שהיא המצוה הקבועה ביותר, השכיחה ביותר! שהרי אפילו המצוות שבכל יום – קריאת שמע, ציצית – נניח שאדם לובש ציצית כל היום, ושהיה צריך להניח תפילין כל היום, גם זה אינו כל היום. יש זמנים שאינו לובש ציצית ותפילין: נכנס לבית המרחץ, פושט בגדיו בלילה לישון – ואף שבא האריז״ל ואמר שאפשר ללבוש ציצית בלילה, אף שאינה מצוה, ואיני יודע מה פעולתו, מכל מקום באותה שעה אין לו אלא ברית מילה. אם כן ברית מילה היא ‘אות בבשרנו להזכיר תמיד׳, וכדרך כל דבר שכאשר אין חושבים עליו אין נוטלים ממנו דבר.
ענין וואכנאכט: חיתוך ערלת הלב
והנה בבוא פרשת לך לך, יש בה פרשה שלמה בענין ברית מילה. בפרשת שמיני חוזר הדבר, אך שם בפסוק אחד בלבד. כאן נאמר כל המעשה, כל האור, כל ההשראה של ברית מילה. על כן אנו עושים שיעור – עשר דקות, עשרים דקות, חצי שעה, כפי שיהיה אורכו – ותכליתו שיהיה האדם מבלה עשרים דקות במחשבה על ברית המילה שיש לנו.
וזה דבר טוב מאד. הדבר עצמו הוא ברית מילה; טמונות בו כל הסגולות שמילה פועלת: דוחה את הערלה, מנותקים מכל מיני דברים רעים, מכל מיני דברים חיצונים. זה מה שאנו עושים כאן.
אמנם אין אפשר לישב בטל סתם – ואכן אפשר, אך קשה הדבר על גבי סרטון – לפיכך נלמד בינתיים מעט ממה שאומר הזוהר על מצות ברית המילה כאן בפקודין. פקודא י״ד, אומר הזוהר, היא מצות ברית המילה.
וכדרך שלמדו את הפקודין בקיצור, הרי הרבה דברים נכתבו כאן בשנית מתוך מה שכבר נכתב בפרשת לך לך, שם מאריך הזוהר מאד. כל העושה ברית מילה ראוי לו ללמוד קודם לכן את הזוהר בפרשת לך לך, כל אריכות המעשה שם בענין ברית המילה. ומשם לומדים את מצות וואכנאכט, את עצם הרעיון. והרעיון פשוט: שילמד אדם ויחשוב בדבר – לא רק שיעשה ברית בבוקר, אלא שלילה שלם קודם לכן למד. הזוהר מספר מעשה שאחד עשה ברית, וכל החברים, כל החבורה, באו שם ולמדו קודם לכן.
ואומרים שאף זו סגולה כנגד דברים חיצונים, קליפות. אך היינו הך! שהרי הקליפה הגדולה ביותר, כמשמעות ערלה – ערלה פירושה אטימות; ואטימות משמעה טרדה, שבא אדם בבוקר לברית ועושה ברית, והנה יש סביב לזה ערלה גדולה, וצריך לחתוך את הערלה! וכשם שצריך לחתוך את ערלת הבשר, צריך לחתוך את ערלת הלב, ולחתוך את ערלת הלב שאינה מניחה לחוש, שאינה מניחה לשמוח בערלת הבשר.
הא כיצד: ביום כבר הגיע זמן המצוה, וצריך לעשות למעשה, אך בלילה צריך אדם להקדיש זמן, לפתוח ולהרחיב את המבט, להתבונן בכל הפסוקים, בכל המאמרים, כיצד מבינים אותם, בכל הדרכים, כדי שיוכל לקבל את חיות ברית המילה.
וכאן בפקודין הזוהר מקצר יותר, ומביא רק את עיקר הנקודות כיצד מבינים את ענין ברית המילה. אולי יש כאן אי אלו חידושים, אך זהו הנושא שלומדים כאן.
יסודות המצוה: כריתת הברית והיום השמיני
שתי שאלות: מהי הכריתה, ומדוע ביום השמיני?
כך אומר הזוהר: המצוה היא למול תינוק בן שמונת ימים, והזוהר קורא לה ‘גזירי דקיימא קדישא׳ (זוהר הקדמה דף יג.). ‘קיימא׳ פירושו ברית בלשון תרגום כרגיל. והברית קודש – ‘קיימא קדישא׳, ברית קודש – ואותה חותכים. ויש להבין, והזוהר עומד לדבר בזה: מהי חיתוך הברית? הרי חותכים את הערלה, לא את הברית! אך מהו הפשט שעיקר הברית הוא לחתוך את הערלה? זו שאלה אחת.
ועוד דבר: צריך שיהא ביום השמיני, וגם זה שאלה. חשובה היא, אף שמהות ברית המילה אינה כולה היום השמיני. יש בחינת הזמן, ויש בחינת הברית. אברהם אבינו עשה ברית מילה שלא לשמונת ימים, אך נאמר ‘ובן שמונת ימים ימול׳ (בראשית יז, יב), שמן היום השמיני כבר עושים ברית מילה. אם כן צריך להבין את שייכות שני הדברים.
שלושה אופנים של כריתה בברית מילה
קודם כל צריך להבין את הכריתה. יש לשון ‘כריתת ברית׳, ודבר מעניין הוא. רש״י מדבר בזה (רש״י בראשית טו, יח): מדוע נקראת כריתת ברית, ומהי שייכות הלשון? ואומר רש״י שלומדים מברית בין הבתרים את משמעותה, שכן היה הסדר לחתוך דבר מה לסימן. ולפי שדרך כורתי ברית היתה – ואולי אף כיום, איני יודע – לעשות דבר ולחתוך דבר לרמז על ענין, יהיה אשר יהיה, זה היה הדרך. כשם שאומרים היום שחותמים על החוזה, הדרך שבה עושים את הענין, שבה מעמידים את הברית, היא בחיתוך דבר מה; על שם זה נקרא כריתת ברית. זהו פירוש רש״י.
אך דבר מעניין – ואולי אכן זה הפשט – שכאשר עושים ברית מילה חותכים אף הם דבר מה: חותכים את הערלה, כנאמר כאן ‘ונמלתם את בשר ערלתכם׳ (בראשית יז, יא). אין נאמר לשון כריתה בערלה, אך לכאורה זהו אותו רעיון עצמו: כורתים וחותכים את הערלה. ונאמר אף לשון ‘כרת׳ למי שלא יעשה, ודבר מעניין הוא: יש אף כרת למי שאינו עושה ברית מילה – נכרת הוא! אם כן חותכים ברית, חותכים את הערלה, ומי שלא יחתוך ייכרת מן הברית, ‘את בריתי הפר׳ (שם יד), ‘ונכרתה הנפש ההיא מעמיה׳ (שם). הרי אלה שלוש הכריתות שיש כאן.
וצריך להבין את הנושא. מעניין שכאן נאמר כן ‘ונמלתם את בשר ערלתכם׳, שחותכים ומלים. ואולי אף ‘מילה׳ פירושה חיתוך? איני יודע פירוש התיבה מילה, ואולי אף היא לשון חיתוך. אם כן חותכים את הערלה, וזו הברית. ועושים אותה לכל זכר, לילד, בהיותו ‘בן שמונת ימים׳ (שם יב), בן שמונה ימים. וכל אלה דברים שצריך לבאר מעט את מהותם. והזוהר אומר כך – ואני סבור שמה שעושה כאן הזוהר יפה מאד – והוא מביא פסוק:
“סוד ה׳ ליראיו ובריתו להודיעם”
מסתורין של מילה במדרש
המצוה היא סוד. וכיצד היא סוד? הכל יודעים שהזוהר סובר שכל מצוה היא סוד, ואין זה חידוש גדול שהמצוה סוד. כבר דיברנו במה שעניינו שכל מצוה היא סוד, אך המצוה היא סוד. אומר הזוהר: יש לי פסוק לזה! נאמר פסוק בתהלים, במזמור ‘אליך ה׳ נפשי אשא׳ (תהלים כה, א): ‘סוד ה׳ ליראיו ובריתו להודיעם׳ (שם יד).
והזוהר לא חידש דבר זה על הפסוק מעצמו; הוא דורש ‘ובריתו להודיעם׳ על ברית מילה. זהו המדרש! המדרש שבפרשה זו, כל המדרשים – בראשית רבה ותנחומא – מביאים את הפסוק ‘סוד ה׳ ליראיו ובריתו להודיעם׳ על נושא ברית מילה (בראשית רבה מט, ב; תנחומא לך לך יט).
ומה אומר המדרש על זה? דורש המדרש ‘ברית׳, ‘ובריתו׳. הקדוש ברוך הוא נתן ‘בריתי ביני ובינך׳. ולמי נאמר ‘בריתי ביני ובינך׳? זו הברית. הקדוש ברוך הוא כבר כרת ברית עם נח – ומי שילמד בעיון הפרשה יצטרך להרחיב, שיש ברית לנח, ברית לאברהם, כל אותם רבדים של ברית שנתחדשו עד זמן המבול ואחריו. על כל פנים נאמר ‘סוד ה׳ ליראיו ובריתו להודיעם׳. ומהי כוונת המדרש בנקודה זו?
שכבר עשרים דורות היה העולם קיים, והקדוש ברוך הוא לא גילה לאיש, לא אמר לאיש כביכול, ‘להודיעם׳. ודבר מעניין הוא, ‘ובריתו להודיעם׳. מהי משמעות ‘להודיעם׳? הרמ״ק כאן בפירושו על הזוהר טוען שהזוהר מתלבט בזה ומטריח אותנו לדרוש: מהו ‘להודיעם׳? מה הוא מודיע? את הברית הוא מודיע? את בריתו הוא מודיעם, או מודיע דבר אחר? אין הלשון ברורה; ברית אינה לכאורה דבר שמודיעים, מה שייך להשמיע על ברית? יש כאן קושי מסוים בפסוק, רואים כאן דבר מה.
אם כן אומר המדרש: עשרים דורות לא גילה הקדוש ברוך הוא לאיש את בריתו. והמדרש קורא לה בפירוש ‘מסתורין של מילה׳ (תנחומא שם), היינו המיסתורין, ברית מילה היא מסתורין. ואף שאני מבקש לבאר בבהירות – כבר דיברנו בזה פעמים רבות – שתיבת ‘סוד׳ בפסוק, לפי פשוטו, אינה מתפרשת סיקרט, אלא יותר כמין עצה ומועצה, שמתקבצים אנשים, ומושב קרוי סוד.
‘ובסוד עמי אל יבאו׳ (יחזקאל יג, ט) פירושו שמתקבצים יחד. ומובן שאז מתקבצים כדי לדבר דברים נסתרים. אך ‘סוד׳ אינו פירושו סיקרט, אלא יותר מועצה, ‘בסוד׳. ‘בסוד ישרים ועדה׳ (תהלים קיא, א), שמתקבצים. התכנסות, ועל פי רוב התכנסות של מיוחדים, לא סתם כל אדם, אלא מתקבצים אנשים מסוימים. זה פירוש ‘בסוד׳.
‘סוד ה׳ ליראיו׳ פירושו: הקדוש ברוך הוא עם יראיו; זה הפירוש הפשוט. אך כבר המדרש מפרש כאן על ברית מילה, המדרש בפרשת לך לך אומר ש׳סוד ה׳ ליראיו׳ פירושו שהקדוש ברוך הוא גילה ‘מסתורין של מילה׳ – המיסתורין של ברית מילה, שבלשון הקודש הוא ‘סתר׳, והלא אף תיבות אלו קשורות זו בזו. את המיסתורין של ברית מילה גילה הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו ראשון. כבר היה אדם, כבר היה נח, כבר היו אנשים הרבה, ואף אחד מהם לא ידע את המסתורין של ברית מילה, עד שבא אברהם אבינו וגילה לו את הסוד.
והמדרש מנסה לבאר מהו הסוד. המדרש דורש דרשות: סוד בגימטריא ס׳ ו׳ ד׳ – דברים היוצאים מאברהם אבינו בזכות המילה. אך העיקר – וזו הלשון בתנחומא; בבראשית רבה אין הלשון כך, אך במדרש תנחומא כך הלשון, ויש שתי גירסאות בתנחומא כידוע, באחת כך ובאחת כך, אך זהו הדבר שבמדרש – הוא כך: שהקדוש ברוך הוא אמר לאברהם אבינו: מה אתן לך?
ואני בטוח שכאשר אומר הזוהר ‘סוד ה׳ ליראיו׳, אף שהזוהר עומד לפרש זאת בדרך הקבלה ובנוסח שלו, אין זה אלא פירוש על מה שאומר המדרש. ילמד כל אדם תמיד שהזוהר הוא פירוש על המדרש בדרכים רבות, והוא מבאר כאן את המדרש בענין זה.
משל כלי הזין של המלך: “דייך שתהיה כמוני”
נפתח אפוא את המדרש שיהא כאן שוב. המדרש אומר, מהו ‘סוד ה׳ ליראיו ובריתו להודיעם׳? כיצד מתקשר הפסוק לכאן? כך אומר המדרש: הקדוש ברוך הוא אומר לאברהם אבינו – והלא זה ‘ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים׳ (בראשית יז, א), כבר בן תשעים ותשע, לאחר עבודה שלמה של כל חיים, כבר עשה הכל. והקדוש ברוך הוא אומר: עדיין לא היה די, ועל כן אכן עדיין לא היה לך בן, אותו בן שהוא יצחק, שממנו ברית אברהם אבינו ראשון. עדיין לא היה! כך אומר המדרש: הקדוש ברוך הוא אומר לאברהם, מה אתן לך? ממון? כבר היה לך ממון די והותר! כבר קודם לכן, בהבטחה הראשונה, הבטיח לו הקדוש ברוך הוא ‘ואברכך ואגדלה שמך׳ (בראשית יב, ב), וכבר היה הכל.
היה לו ממון, ‘ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב׳ (בראשית יג, ב). כמשל למלך שהיה לו אוהב, אומר המדרש (תנחומא בובר לך לך כד): מלך שהיה לו אוהב גביר גדול, ‘היה עשיר יותר מדאי׳, כבר היה לו די והותר בכל מה שצריך – ואולי המלך עצמו נתן לו – כבר היה לו הכל. אמר המלך: מה אתן לו? כסף, זהב, עבדים, שפחות, בהמות – כל מה שצריך כבר יש לו! כאותו ‘אילן אילן במה אברכך׳ (תענית ה:), שאיני יכול ליתן לך. ‘אלא אמר הקדוש ברוך הוא׳: מה אתן לך? אתן לך שתהא כמוני!
ובלשון האחר – והוא בשתי הלשונות – אתן לך את כלי זיני, כך אומר המדרש (תנחומא לך לך יט). המלך אומר: אתן לאוהב זה, ‘הרי אני חוגרו זייני׳, אתן לו את כלי זיני, זה אתן לו. אעשה אותו כביכול כמוני! זהו הפירוש, זו לשון המדרש: ‘מה אתן לך? דייך שתהיה כמוני׳ (תנחומא בובר שם), זה אוכל ליתן לך, שתהא כמוני. ‘ואתנה בריתי׳ – ‘דיו לעבד שיהא כרבו׳ (ברכות נח:). היינו, כל אותם דברים חיצוניים, כסף וזהב, הם דברים נאים, אך חלק החידוש הוא מה שאומר הקדוש ברוך הוא ‘בריתי ביני ובינך׳, ש׳הרי אני חוגרך זיינין שלי׳ – מלבישים אותו, אוגרים אותו בכלי זינו של המלך, במה שהמלך הוא. זהו הפירוש: ‘אני הנה בריתי אתך׳ (בראשית יז, ד) – בריתי היא מה שאני, בריתי היא אתך! זה הפירוש.
ויתכן שהמדרש מכוון לרמוז – וצריך להתבונן ולדייק בלשונות פסוקי נח: אכן נתן הקדוש ברוך הוא ברית לנח, אך אין נאמר ‘אני הנה בריתי אתך׳, אין נאמר שנתן הקדוש ברוך הוא את בריתו עם נח. נתן הקדוש ברוך הוא ברית, ‘והקמתי את בריתי אתך׳ (בראשית ו, יח), ולשונות אחרים: ברית ‘ביני וביניכם ובין כל נפש חיה אשר אתכם׳ (בראשית ט, יב), ענינים רבים שבאותה ברית. אך אצל אברהם אבינו נאמר לשון חזק! אומר הקדוש ברוך הוא: ‘אני׳ – אני – ‘הנה בריתי אתך׳, אני שאני, בריתי אתך. זה הדיוק שהמדרש מעיר כאן.
ועל זה אומר המדרש: ‘סוד ה׳ ליראיו ובריתו להודיעם׳. היינו, ‘סוד ה” פירושו הסוד של מה שה׳ הוא, שכך הפירוש עתה, ומתקשר הוא למה שדיברנו בשיעור הקודם )כמו שביארנו בשיעור הקודם אודות סוד ה׳ ואין זה מקומו(. ‘סוד ה” הוא הסוד, ואומרים המסתורין, דבר מסתורין. תמיד מה שדבר הוא, מה שאדם הוא, זהו סודו. מה שאני אומר לפלוני – זה מה שנחוץ לו; מה שאני עושה – זה מה שאני עושה; מה שאני הוא – זהו סודי! וכאשר יש לי אוהב, שהוא מאנשי סודי, מאנשי עצתי, מאנשי, אני מוסר לו את מסתורי, אני מוסר לו את סודי.
הרי המדרש מפרש שברית מילה פירושה: הקדוש ברוך הוא מוסר את סודו לאברהם אבינו. הוא מוסר לו את מה שהוא כביכול, כאותו מלך המוסר לו את כלי זינו. ואמנם כלי זין אינם נשמת המלך, ואין המשל דומה לנמשל, אך כלי זין הם כביכול מה שעושה את המלך למלך, מה שפועל בו את מלכותו. מלך הוא גיבור, מלך הוא איש מלחמה, מלך דואג לזה. הוא נותן לו את חותמו, כחותמו – בלשונות אחרים, חותם המלך, כ׳ויסר המלך את טבעתו מעל ידו ויתנה׳ (אסתר ג, י) – זה ענין ‘אני הנה בריתי אתך׳: נותנים לו את החותם, נותנים לו את מה שהקדוש ברוך הוא הוא. ‘חותם ברית קודש׳ נקרא, ‘וצאצאיו חתם באות ברית קודש׳ (נוסח ברכת המילה).
דבר שהאדם הוא, לא מה שהוא עושה
אם כן אנו מבינים שממילא ברית מילה היא סוד גדול, ‘סוד ה׳ ליראיו׳, סוד – סוד גדול יותר מכל המצוות! והרי יש כאן חידוש: כל המצוות הן סוד, ובמובן מסוים עושים יהודים את כל המצוות מכח הברית. מי שנכנס בכלל הברית, אחר כך עושה מצוות. ברית מילה היא כמקדמת למצוות. ועושים אותה לילד, כפי שהרמ״ק מדייק כאן בזוהר – עושים אותה לתינוק קטן, בן שמונת ימים. ואחד מעניני בן שמונת ימים הוא למעט, כמו שלומדים, ‘וישמעאל בנו בן שלש עשרה שנה׳ (בראשית יז, כה).
לא, עיקר מצות ברית המילה של אברהם אבינו היא בן שמונת ימים. ומהו בן שמונת ימים? פירושו שכל העולם עושה אותה, הקהלה – שהרי דין הוא שברית מילה מוטלת על האב ועל בית הדין (קידושין כט.). הזוהר אומר ‘כל עלמא׳, חיוב על ‘כל עמא קדישא׳ (זוהר הקדמה דף יג.), חיוב על העולם; העולם, הקהל, מכניס את הילד בבריתו של אברהם אבינו.
ופירושו: ברית המילה עדיין אינה מצוה, אלא היא סוד המצוות! כאשר אתה חלק מן הסוד, אתה בסוד עמי, אתה חלק מן היהודים, והיהודים עושים לך ברית מילה – זה הפירוש – אזי על בסיס זה, בנוי על ברית המילה, אתה יכול לעשות מצוות. על כן זהו העומק, ודבר חשוב מאד הוא: ברית מילה אינה דבר שצריך לעשות, אלא דבר שאדם הוא. ולפיכך עושים אותה לתינוקות, שכן תינוקות אינם עושים דבר; לתינוקות עושים, והם הווים! עוד נדבר מעט עמוק יותר במשמעות הדבר, אך למעשה כן הוא.
הנהגה מעשית: לחשוב רגע בכל יום
על כן, כשאומרים שברית מילה – כדברי הרמב״ם, כדברי המדרש – ברית מילה היא דבר שאף אין צריך ללבוש אותו. ציצית צריך אדם לקום בבוקר וללבוש, צריך לקום בבוקר ולהניח תפילין, צריך לקום בבוקר ולקרוא קריאת שמע. כל אלה דברים שצריך לעשותם. אלו הן אכן המצוות התמידיות; אדם הוא יהודי, ונעשה הדבר כ׳תרגילנו בתורתך׳ (נוסח ברכת אהבה רבה), נעשה הדבר קבוע: קם ומניח תפילין. אך עדיין הוא צריך לעשותו, עדיין מצוה היא, ואינה סוד. באופן החיצוני הזה היא מגולה. ברית מילה היא דבר שכבר קיים: קם אדם וכבר יש לו, כבר ישנו!
וזו כוונה אמיתית. אני סבור שהמדרש האומר שדוד המלך הסתכל בברית מילתו (מנחות מג:) – וצריך לדעת מה פירוש ‘הסתכל במילה׳: פירושו שהרהר בה, ולא דווקא שהביט בה, אך הסתכל בברית מילתו בשעה שהיה בבית המרחץ וראה שהוא ערום מציצית וממצוות. ומה שהמדרש מבקש לבטא הוא שברית מילה היא דבר נעלה מן המצוות, ועל כן צריך לשמוח בה.
וזו כוונה אמיתית. אני סבור שכדרך כל הרוצה לקבל דבר מה – רצונך לקבל מן התפילין, צריך אתה לחשוב רגע; אומרים לשם יחוד, להניח תפילין, הנני מוכן ומזומן, ואני חושב רגע מה אני עושה, ובזה זוכים לתועלת שבדעת – אותו דבר בברית מילה: צריך ליטול רגע ולחשוב בה! ואמנם בברית מילה אין אומרים לשם יחוד; האב כבר אמר ‘להכניסו בבריתו של אברהם אבינו׳ בהיותו בן שמונה ימים. אך כאשר כל אדם נכנס לבית המרחץ, או למקלחת, ראוי שתהא לו כוונה כזו: צריך לחשוב, צריך לתת לכך רגע בכל יום, שכשנכנס למקלחת והוא ערום, יחשוב שיש לו ברית מילה! אני סבור שזה דבר מעשי, ושצריך הדבר המעשי לפעול פעולה עזה מאד. זה פירוש ברית מילה, זה פשוטו של ברית מילה.
הפירוש על דרך הקבלה: ממדת היראה (מלכות) לסוד ה׳ (יסוד)
וזה סוד. אני סבור שהוא פשוטו של מקרא, והוא גם סוד. ומהו הסוד? כך אומר הזוהר: נאמר ‘סוד ה׳ ליראיו׳. מהו ‘ליראיו׳? המדרש אומר ש׳יראיו׳ הוא אברהם אבינו, כנאמר ‘עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה׳ (בראשית כב, יב) לאחר כל הענין. אברהם אבינו הוא הירא, הוא ירא ה׳. כך אומר הזוהר, והוא פשוט: אם נבין שהמדרש אומר שברית מילה היא כלי זינו של המלך, שברית מילה היא ‘שתהיה כמוני׳ – נותנים לו את המלכות עצמה, את מהות המלך עצמה.
ומבין כל אדם שאין אפשר שיהא כפשוטו. והרי זה משל גס, גשמי, של מלך עם כלי זין עם אוהב. וכל הלומד קבלה יודע שצריך לבאר זאת, להפשיט זאת, ולהבין שאין הדבר מדבר כביכול במלך עצמו – המלך למעלה מכל זה. אלא מדברים במה שמקובלינו קוראים ‘ספירות׳ – והזוהר כמעט אינו קורא כך לעולם, אך המקובלים קוראים לזה עשר ספירות. וכאשר אוחזים בספירה, היינו שאוחזים במלך עצמו; זה פירוש הקבלה. ממילא, כאשר נאמר משל כזה במדרש, שנותן כלי זין, או נותן זה או זה, צריך לדעת מאיזו ספירה מדובר. וכל ספירה מדברת במדה אחרת, בדרגה אחרת, במין השגה אחר, במין טעם אחר, במין אור אחר שאפשר לראות מן המלך עצמו.
לפיכך אומר הזוהר, שכאשר נאמר הפסוק ‘סוד ה׳ ליראיו׳, אפשר להבין מיד באיזו דרגה מדובר כאן. שכן ‘ליראיו׳ הם ודאי יראי חטא. דיברנו פעמים רבות ביראה כאן בפקודין )כמו שביארנו קודם בענין היראה ואין זה מקומו(, ותמיד היראה היא דרגת השכינה, היראה היא דרגת מדת המלכות. וכפי שלמדנו בענין מצוות עשה ומצוות לא תעשה, מתקשר הדבר אף כאן: היראה היא דרגת מצוות לא תעשה, שהיא דרגת המלכות.
אך הפסוק אומר חידוש: מי שהוא ירא ה׳, שכבר זכה למלכות, מקבל ‘סוד ה”. ‘סוד ה” הוא דרגה עליונה יותר של יראת ה׳. מי שהוא ירא – צריך הכנה, כפי שדיברנו עתה שיראת ה׳ פירושה שימת הלב, צריך הכנה – מי שהוא ירא ה׳, מקבל ‘סוד ה”. סוד הוא סיקרט, דרגה עליונה יותר. ‘סוד ה” זו הברית! ‘ובריתו להודיעם׳ – את הברית מודיע למי? ל׳יראיו׳, לבחינת יראה למעלה ולבחינת יראה למטה. מי שיש לו בחינת היראה, יקבל את הברית, שהיא הסוד.
היינו, כל אדם יודע ש׳ברית׳ פירושה ‘צדיק׳ בזוהר. ברית היא דרגה אחת למעלה מן השכינה, היינו צדיק, שאנו קוראים לו ‘יסוד׳ כרגיל; זו דרגת הברית. ומי מקבלה? ‘יראיו׳, מי שהוא ירא ה׳. אלה דברים פשוטים.
אך לשון הברית, שהברית היא ‘שתהיה כמוני׳, היא ‘כלי זייני שלי׳ – וכביכול כלי הזין יכולים אף הם להיות כפי שלמדנו בשבועות האחרונים )כמו שביארנו בשבועות שעברו בענין הקשת ואין זה מקומו(: הקשת. אף הקשת היא בחינת כלי זין, והקשת מורה אף היא על הברית, כנאמר ‘את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית׳ (בראשית ט, יג), אות ברית היא. והקשת היא אף לשון נקיה לאבר המילה – והרמב״ן מבאר כך – כנאמר ‘יורה כחץ׳ (יבמות סה.), לשונות כאלו; כביכול הוא קשת, הוא אף כלי זין, ליטרלי, שהרי קשת היא חץ וקשת. ואותו דבר כאן: כלי זינו של מלך, זו בחינת קשת. ואותו דבר ‘המסתכל בקשת׳ (חגיגה טז.): כשם שאסור להסתכל במילה, אסור להסתכל בקשת, כדברי הרמב״ן )כמו שדיברנו בשיעור שעבר אודות הרמב״ן ואין זה מקומו(. וכלי הזין – היינו, יש כלי זין כבחינה חיצונית, ויש שכלי זין מורים על כלי זינו של המלך עצמו. המלך עצמו, שהוא כביכול כפי שאנו אומרים הספירות, כלי הזין של גוף המלך, זהו אבר הברית שלו; זהו כלי זינו של המלך שנותן ליהודי בברית מילה. זה פירוש ‘סוד ה׳ ליראיו׳. נכון, זה פירוש הזוהר; וצריך אדם לשמוח בזה! זה יש לכל יהודי. כבר צריך לומר זאת, כבר מותר לומר זאת. וכשמדברים בזה, צריך לזכור שמובן שהזוהר בא ברעיון שאם כן, מתקשר הדבר עם הרמב״ם, מתקשר עם הדבר הבא.
סוד היום השמיני
אך קודם לכן צריך לומר את ענין היום השמיני – אני רוצה ללכת על סדר הזוהר, ואחר כך לדבר בזה מעט. היום השמיני מורה שיש ‘יום׳. כל אדם יודע ש׳ימים׳ מורים על הספירות, וכך מבינים ש׳ימים׳ פירושם עצם מהות הזמן, עצם היות עתה זמן: איזה יום היום? היום הוא יום השמיני, יום השמיני ללידתו. יום השמיני הוא לפי הזוהר דרגת היסוד – וכיצד מחשבים זאת, צריך לחקור בחשבון המקובלים כיצד יוצא הדבר, שזו בעיה גדולה למעשה – זה יום השמיני.
והמדרש כידוע אומר (ויקרא רבה כז, י), והזוהר מזכירו כן כאן בסוף המאמר, שמדוע צריך ילד למילה בשמיני? כדי שתעבור עליו שבת אחת. היינו, כפי שאמרנו בענין שבת בתחילה: מדוע נעשה סדר היום, הסדר הרגיל שעובר? והרי צריך לעבור עליו בסדר הרגיל, ואין זה דבר מיוחד. אני סבור שלמעט את האומר ששמיני הוא הדרגה העליונה יותר, אני סבור שאדרבה, להיפך: שמיני הוא לאחר שיש לך את כל הדרגה הרגילה, וזו הדרגה הרגילה.
ועתה צריך לחזור לנושא חיתוך הערלה: היכן נכנס כאן חיתוך הערלה? שהרי זה הדבר העמוק יותר שבברית. וכאן נאמר כך, ונאמר זאת בקיצור בנושא:
טעם הרמב״ם במורה נבוכים והפירוש האמיתי של “שומר הברית”
הפשט הפשוט: אות על האבר החשוב ביותר
כידוע מה שאמר הרמב״ם על ברית מילה – ואני סבור שהרמב״ם אולי ראשון שעלה ברעיון זה; וצריך לעיין במדרשים אם יש מקור לרעיון כזה, ואני מבקש להדגיש זאת.
היינו, בפשטות מבין כל אדם: ברית מילה היא ברית, היא אות, היא סימן בבשר. חותכים את הערלה, וזה סימן שלאדם יש סימן, כדרך כל אות ברית – כשם שבברית בין הבתרים חתכו את התור ואת הגוזל וכולי, סימן על הברית, סימן. אותו דבר בגופו של כל אדם יש כמין סימן, חותם, סימן; עושים חריץ, חותכים את הערלה, וזה סימן שיש לו את הברית. זה פירוש ברית מילה, וזה נשאר פשוטו של מקרא, ואין שום ספק שזה פשוטו של מקרא, כדברי הרמב״ם עצמו בספר אהבה שזה עיקר הפשט, וכן במורה נבוכים (ח״ג פמ״ט) ששם מדבר שיש שלושה פשטים בברית מילה, וברור שזה עיקר הפשט, פשוטו של מקרא, פשוטו של המציאות. ברית מילה פירושה שעושים סימן שיש ברית.
אך הרמב״ם עלה בחידוש מעניין מאד, ואני סבור שצריך לעמוד על גודל החידוש הזה. וכאילו הוא מהרהר כך: מדוע נכנסת ברית המילה באבר הברית? אמנם אנו קוראים לו ‘אבר הברית׳, אך זה רק לאחר שיש ברית מילה! מתחילה מדוע נקרא כך? ‘בבשרכם׳ (בראשית יז, יג). התורה קוראת לו בשר, ‘בבשרכם׳, ‘בשר ערלתכם׳ (שם יא). מדוע נכנסת ברית המילה בבשר? יעשוה על האוזן, כדברי הגמרא (שבת קח.), על האף, איני יודע!
אני סבור שאף על זה צריך לשמוע, שפשוטו של דבר הוא שאכן משום כך! היינו, ברית מילה היא סימן לברית. ויש לדבר שייכות עזה, כפי שרואים כאן, עם מה שהקדוש ברוך הוא נותן לאברהם אבינו ילדים, אותם ילדים שבהם עומדים לעשות את הברית. וזה מקום חשוב, מקום חשוב ונכבד אף הוא. עיקר הבשר – היינו, בשר פירושו באופן כללי כל האדם, אך בשר באופן מיוחד יכול להורות על אבר הברית (עי׳ רש״י ויקרא טו, ב) – באותו בשר עושים ברית, שכן זהו עיקר האדם: שם נעשה אב, שם נעשה מוליד ילדים. הקדוש ברוך הוא רוצה להראות שכאשר יהודי מוליד ילדים, כאשר אברהם מוליד ילדים, יש על נקודה זו סימן. זה פשוטו של מקרא. אם כן אין זה שבאבר המילה יש סתירה לרעיון שהוא סימן. אדרבה: זה הסימן הטוב ביותר! את הסימן החזק ביותר עושים על המקום החשוב ביותר, על המקום הטוב ביותר, על המקום החזק ביותר, שם שחז״ל קוראים לו ‘כלי זיינו של אדם׳. שם עושה אותו, ומתאים הדבר יפה מאד, הולם יפה מאד. אין כאן דבר שצריך לבאר, אין כאן קושיה.
חידוש הרמב״ם: החלשת כח התאוה
אך הרמב״ם הרהר – איני יודע אם שאל כך את הקושיה, אך ראיתי אחרים שואלים קושיה כזו: אין הדבר מתקבל שצריך לעשות ברית מילה במקום צנוע כזה, יאמרו, שאין זה מקום שאפשר להראותו. אמת, צריך ללכת לבית המרחץ, ואז רואים אותו, כדוד המלך. אך באופן כללי אולי אפשר לשאול שאין זה מכובד; ויש בזה שאלה בראשונים אם אפשר לברך כנגד ערוותו של קטן בשעת ברית המילה. הרא״ש כותב שאין אפשר לומר שאי אפשר לברך – בודאי אפשר, שהרי על זה ניתנה המצוה, ומלבד שקטן אין לו אולי דין ערוה, תינוק – אך אומר שבהכרח שנתן הקדוש ברוך הוא ברית מילה, ובברית מילה מברכים, אם כן מברכים שם! כך כתב הרא״ש, אם זכרוני עמי, בהלכות מילה. אך יש כאן כמין קושיה, בעיה המטרידה אולי אנשים. בתורה אין רואים שיטריד, אך אנשים הדבר מטריד.
ועוד דבר שמתקשר לזה: כידוע יש כלל של דברים שנפשו של אדם מחמדתן (מכות כג:). וראיה: מצוה מעט קשה היא, כפי שדיברנו ‘בוכה למשפחותיו׳ – דבר תמוה, ובודאי שהגמרא הרהרה בזה כשאמרה ששתי המצוות, ברית מילה עושים בשמחה וחתונה בעצבות (שבת קל.), אף שאצלנו מעט להיפך: למעשה בברית מילה יש צער, ואילו חתונה – אמנם נאבקים לעתים בכתובה – חתונה ודאי שמחה גדולה. ובודאי מתקשר הדבר בכך שהחתונה אף היא עם ברית מילה. הגמרא מבקשת לבטא מזה שחלק התגרה שבחתונה אינו מתקשר עם חלק המילה. זה אני סבור שמבקשת הגמרא לבטא, אך תפסו שיש כאן דבר מה.
ועלה הרמב״ם בפירוש מעניין מאד (מורה נבוכים ח״ג פמ״ט), שאינו פשוטו של מקרא – היינו, הוא מכניס את ברית המילה בכלל קטגוריה אחרת, ונבאר. עלה הרמב״ם בפירוש שהכל יודעים: מאחר שבאבר זה יש תאוות גדולות, שהם דברים שנפשו של אדם מחמדתן, עושים שחותכים אותו מעט כביכול להחליש. ואם פיזית נחלש – אומר הרמב״ם שפיזית נחלש, שכל אבר שחותכים ממנו מעט נחלש מעט; ובגמרא מבואר שאפשר שאין זה ממש פיזית נחלש, אלא נעשה פחות תענוג, ‘הנבעלת לערל קשה לפרוש׳ (נדה לא:), שיש כמין תענוג מן הערלה; או שזה דבר סמלי. ואיך שיהיה, נפל ברעיונו של הרמב״ם שברית מילה שייכת להיפך! היינו, לא שכאן המקום החזק ביותר, הטוב ביותר, כלי זינו של מלך, וכאן כורתים ברית – לא! הרמב״ם הרהר בתוספת פשט זו שחידש בברית מילה, שמאחר שכאן יש בעיה – נאמרנו בלשון מדוברת – כאן יש ערלה, והערלה מורה על תוספת התאוה, על ריבוי התאוה, על ריבוי התשוקה שיש לאנשים בעניני העריות, נתן הקדוש ברוך הוא ברית לחתוך מעט, להחליש את כח התאוה. זה פשט הרמב״ם.
ולפי זה יוצא – דלא כרמב״ם במשנה תורה – שברית מילה שייכת לאיזה ספר? להלכות איסורי ביאה, שייכת לספר קדושה, אינה שייכת כלל לספר אהבה! אין זו מצוה כציצית ותפילין; אלא מצוה כמצוות איסורי עריות, הלכות איסורי ביאה, לענין ‘ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי׳ (ויקרא כ, כו), שהוא אף חלק מקדושת ישראל: להיות נבדל מעריות, מאיסורי ביאה. זה היה הפשט. והרמב״ם במקומות אחרים אכן מכניס את ברית המילה בכלל זה, אך במשנה תורה בפירוש אינו מכניס אותה שם; מכניס את ברית המילה בספר אהבה, ששם עיקר מקומה, בודאי עיקר הפשט.
מעלת מצוה שאינה תלויה במעשי אדם
צריך אפוא לומר כך: אומר הזוהר, כיצד עושים את ברית המילה? ברית המילה נעשית על ידי שחותכים את הערלה. והזוהר אומר שערלה מורה על מה שקוראים הסטרא אחרא, על כל חלקי הרע שבעולם.
ובשעה שחותכים את הערלה, מתגלה בכך הברית. בלשון אחר, אפשר לומר כך: שכריתת הערלה שייכת לפסוק ‘סוד ה׳ ליראיו׳. אם יש תנאי שסוד ה׳ הוא ליראים, צריך קודם לוודא שאדם ירא, שאינו ערל.
והזוהר אומר שבשעה שהעולם מתקבץ לחתוך את הערלה, כביכול מקבץ הקדוש ברוך הוא את הפמליא של מעלה, שהם הכוחות העליונים, עצם המציאות, ושם הרי הקדוש ברוך הוא מתגלה. ועל ידי שמגלים את העטרה, שמגלים את הברית מן הערלה, מגלים את הקדוש ברוך הוא מבין כל ערלת כל העריות, כל ערוות הארץ שבעולם. ועל ידי כך, כדרך כל דבר שעושים יהודים שנעשה כך בעולם ונעשה כך למעלה, אזי נדחית הערלה מפני הטוב, נדחית הערלה מפני עמא קדישא לעילא – שיש בחינת ישראל למעלה, כלי זינו של מלך – ובשעה שיהודי כאן למטה חותך את ערלתו, נחתכת הערלה משם למעלה. זה פירוש הזוהר על ‘ימול בשר ערלתו׳ (ויקרא יב, ג): היכן נכנסת הערלה, ומהו הפירוש שכריתת הברית היא כריתת הערלה, לחתוך את הערלה מפני הברית.
אך אני סבור שמשמעות הדבר עמוקה מאד, ואני מקצר. ואומר כך, שזו בעיה אחרת: אני סבור שמן הדבר הזה נעשה שברית מילה נעשתה דבר של שמחה… זו השלימות הגדולה ביותר! שהרי היה צריך יהודי לחשוב כך:
יש לי ציצית, יש לי תפילין, אך הרי הן באות במעשה. לך דע אם הכוונה שלי נכונה, לך דע אם ציציתי כשרה; איני יודע, צריך אני לעשות, צריך לוודא, צריך לבדוק. תמיד יש חיסרון מסוים במצוות המעשיות שעושה אדם. וכפי שמבטא דוד המלך, לא תמיד יש לי אותן – וזה כבר כשלעצמו חיסרון: צריך אני לעתים לפשוט בגדי, ואין לי ציצית.
אך ברית מילה – היינו ‘התהלך לפני והיה תמים׳ – ברית המילה שיש לכל יהודי, אין אפשר לנגוע בה! שהרי אינה הולכת, מלבד אם אחד מושך ערלתו – וכבר זמן רב לא פגשתי מושך ערלתו. אין דבר כזה שבברית המילה יש פגם. ואף לא עשית אותה בעצמך! אף אין אתה יכול לחשוב: ‘התכוונתי, לא עשיתי את ברית המילה בכוונה הנכונה׳ – לא עשית אותה בשום כוונה, בן שמונה ימים היית! ואף אחד, הגדול שבמקובלים שאני מכיר, לא כיוון כוונות בברית מילתו – אולי בברית מילת בניו, אך בשל עצמו לא כיוון. אם כן פירושו שהיא מושלמת!
ומצד הברית, כשחושב אדם מאיזו מצוה יקח חיות, מאיזה חלק מיהדותו, בודאי שברית מילה צריכה להיות המועמדת הראשונה. ברית מילה יש לך מושלמת, אתה נימול, ואין אפשר טוב מזה!
מי הוא “שומר הברית” האמיתי?
אלא מה? מאחר שאנשים יודעים את פשט הרמב״ם, והזוהר בנה דרושים הרבה על יסוד פשט הרמב״ם, וקוראים לזה פעמים רבות – וצריך לדעת שזה בדרך דרוש גמור – מה שקוראים ‘שומר הברית׳, שפירושו מי שנזהר בענין העריות. אני סבור שזו טעות! אילו ניתנה לי הסמכות לשנות את הלשון, הייתי מפסיק להשתמש בתיבת ‘שומר הברית׳ על נושא העריות, שכן זה דבר נורא מאד. הברית קודש, ‘וצאצאיו חתם באות ברית קודש׳, אין פירושה שצאצאיו הם שומרי הברית, נזהרים מעריות. איני אומר שאין הדבר מתקשר, אני סבור שודאי מתקשר; בודאי יש כאן רמז ליצר הרע של עריות. אך זה אות ברית קודש, נעלה בהרבה מזה! אפילו העושה עבירות אינו עובר על בריתו של אברהם אבינו – אלא מה, מושך ערלתו? אך איני מדבר עתה במושך ערלתו.
והרי אין אפשר שניקח את הדבר שצריך להיות הכי לא תלוי במעשי אדם, ונהפוך אותו לדבר שהוא כדברי הגמרא ‘רובם בגזל ומיעוטם בעריות׳ (בבא בתרא קסה.), ו׳הרהורי עבירה׳ שאין אדם ניצול מהם בכל יום (שם קסד:) – יוצא שאף אחד אינו שומר הברית! אומרים: אף אחד אינו שומר הברית. אין אפשר שיהיה דבר כזה!
בקיצור נמרץ: ‘שומר הברית׳ פירושו הקדוש ברוך הוא תמיד! ‘שומר הברית עננו ביום קראנו׳ (סליחות), הקדוש ברוך הוא שומר הברית. ואיזו ברית שומר הקדוש ברוך הוא? את הברית שכרת בינו ובין היהודים בברית מילה, ‘ואתנה בריתי ביני ובינך׳! ומשמעות תיבת ‘ברית׳ היא דבר שאין אפשר לשנות, וכבר דיברנו בזה פעמים רבות. משמעות תיבת ברית היא שאין זה דבר שצריך לעמוד עליו על המשמר. אין אפשר ששמירת הברית פירושה שצריך לעמוד על המשמר שלא יהיו הרהורים אסורים, שלא להיות מן העריות. בודאי צריך להיזהר בעריות, אך אדרבה, בדיוק להיפך: הזוהר שהשתמש בתיבת שמירת הברית – או איני יודע מי התחיל – על נסיון של עריות, התכוון לומר בדיוק להיפך: שכאשר יש ליהודי נסיון של עריות – ובגמרא מבואר שצריך להסתכל בציצית, ‘וראיתם אתו וזכרתם… ולא תתורו׳ (במדבר טו, לט; מנחות מג:) – לא, אתה יכול לחשוב על ברית המילה! שהרי יש ברית מילה, וזה מה שאומר הרמב״ם: ברית מילה עצמה היא כבר שמירה מעריות!
העברת הערלה: גילוי מה שכבר היה תמיד
בלשון אחר, במקום להיאבק עם הערוה – זה סוד מצוות לא תעשה. ומדוע אנו אומרים שהיראה מורה על מצוות לא תעשה? מצוות לא תעשה יש בהן מעלה מסוימת על מצוות עשה: מצוות לא תעשה הן פאסיביות, וממילא מצוות לא תעשה מורות על דבר שאין אדם עושה כלל, וממילא אין אפשר שיהא בהן שום חיסרון; אין זו אלא גילוי של מה שאמיתי. אם כן בברית מילה חותכים את הערלה: אין עושים דבר, אין בונים, אין מוסיפים – אלא מורידים! ומהו מורידים? מראים רק מה שהיה אמיתי.
וזה פירוש ברית מילה, שמעבירים את הערלה: כל ברית המילה היא כביכול מצוות לא תעשה. ואמנם אין זו מצוות לא תעשה, אלא מצוות עשה – והיא אחת משתי מצוות העשה שיש בהן כרת, והוא חידוש; ואחד הפירושים בחידוש זה, מלבד קרבן פסח שיש בו אף דבר דומה, לפי שפסח אף הוא כניסה בברית.
אך אחד החידושים בזה הוא שהיא מצוות עשה, אך אין זו באמת מצוות עשה. זו מצוות עשה שאין בה אלא חיתוך, היינו שחדלים להאמין בערלה! וברגע שחותכים אותה, כבר ממילא יש מילה, כבר ממילא יש ברית. אין זו ברית שצריך לחדשה; הקדוש ברוך הוא כבר עשה את אברהם אבינו שזה כבר אמיתי. המדרש הרי מכוון לפרש זאת, ונאמר בפירוש במדרש הבא: ‘אני הנה בריתי אתך׳ – שהיה כבר! אין זה ‘אני מחדש בריתי׳; הקדוש ברוך הוא אומר: יש לי ברית, ואני נותנה לך. היינו, הברית כבר היתה תמיד. ומה צריך אברהם אבינו לעשות? רק להעביר את הערלה, ‘ונמלתם את בשר ערלתכם׳.
וזה פירוש ברית מילה: אין זו אלא כריתה, אין זה אלא חיתוך, וזה הסוד שכריתת הברית היא כריתת הערלה.
קבורת הערלה בעפר: לתת ליצר הרע את מקומו הנכון
אחר כך מאריך הזוהר יותר – ואני סבור שהמנהג כבר קדם לזוהר (עי׳ פרקי דרבי אליעזר פכ״ט) – שנוטלים את הערלה ומניחים אותה בכלי של עפר. וכך המנהג: קוברים אותה או מניחים אותה באיזה עפר, עושים דבר מה עם הערלה. והזוהר אומר שזה סוד גדול: זה מראה שאף את הערלה – היינו, הערלה מורה על הסטרא אחרא, מורה על היצר הרע – אין אפשר להשליך לגמרי. זה סוד שעיר לעזאזל, שהזוהר מאריך בו פעמים רבות. איוב טעה: איוב רצה לחתוך את הערלה שלא יישאר דבר. אך אין אפשר לחתוך את הערלה שלא יישאר דבר! בכל ברית מילה יש מעמד שלם – היינו, המוהל עושה זאת, ואין זה מעמד פומבי גדול – אך נוטלים את הערלה, עושים בה דבר מה, מניחים אותה בעפר. והזוהר אומר שזה כביכול רמז שנותנים לעפר – ‘ונחש עפר לחמו׳ (ישעיה סה, כה), העפר שייך לנחש; ונחש פירושו הכח הרע, כח החומר, כח הסטרא אחרא – נותנים לו את הערלה. היינו, לא שחותכים את הערלה ושורפים אותה ואין נותנים אותה לאיש.
ובודאי מכוון זה לבטא עומק, אם מפרשים שערלה פירושה כאן מה שחידש הרמב״ם – שזה מורה שוב ובנוי על כך שמילה שייכת לחיתוך כח התאוה היתירה, כח היצר הרע.
אם כן בודאי מה שמבקש הזוהר לומר כאן, ומה שמאריך הזוהר פעמים רבות במקומות אחרים, שחיתוך היצר הרע – כדברי הרמ״ק, והוא לשון בפרדס: לבער את היצר הרע אין פירושו לשרוף את היצר הרע, אלא לתת לו את מקומו הנכון בקדושה.
אם כן אין אפשר לחתוך את הכל. ואף מה שאומרים שצריך רק לחתוך את הערלה כדי לגלות את הברית, אין פירושו שאפשר להתעלם לגמרי מן הערלה. פירושו הנכון יותר שצריך ליתן לו כביכול את המזונות, צריך ליתן לו מה שהנחש צריך: הנחש רוצה לאכול עפר, צריך ליתן לו עפר. צריך ליתן לו את הדבר הנכון – ובודאי רק את הערלה, לא יותר מזה – אך צריך ליתן לו מה שהוא צריך. וזה ‘יצר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת׳ (סוטה מז.). זה נושא ברית המילה.
תמלול מלא 📝
דער סוד פון ברית מילה – א צייכן וואס מען איז, נישט וואס מען טוט
אריינפיר: צולייגן דעת צו דער מצוה פון ברית מילה
די תועלת פון טראכטן וועגן דער מצוה
היינט, ערב שבת פרשת לך לך תשפ״ז, האלטן מיר אין אונזער סדר פון לערנען די מצוות פונעם זוהר אין “ספר הפקודין”. לכבוד דער פרשה וועלן מיר לערנען די מצוה פון ברית מילה, וואס שטייט אין סוף פרשת לך לך.
דער עיקר כוונה פון דעם שיעור איז אז מיר אלע האבן א ברית מילה, און פונקט ווי ביי יעדער מצוה איז די תועלת הרוחנית דערפון אז א מענטש זאל האבן זיין דעת דערביי. אמת, שלא בדעת איז אלעמאל דא – האסט א ברית מילה, האסט א ברית מילה – אבער ווען מ׳לייגט צו קאפ, מ׳גיט א ישוב הדעת און מ׳איז מפנה את הלב, באקומט מען א תועלת אויף א גאנץ אנדערן לעוועל: דער לעוועל פון דעת, הבנה, שכל און כוונה. אויך ביי דער מצוה פון ברית מילה פעלט אויס אז מ׳זאל זיך מייחד זיין צו טראכטן דערוועגן און זיין דערמיט, און מיר פירן זיך נישט גענוג צו זיין מיט דער מצוה.
ס׳איז דא מצוות הבאות מזמן לזמן וואס זענען לאקי, אז ווען זיי קומען מאכט מען פון זיי א מצב. קומט פסח, טראכט מען אסאך וועגן דער מצוה פון מצה, מ׳איז מקדיש דערצו צייט און שימת לב און יעדער לערנט דערין לפי ענינו פאר פסח. וועגן דעם טוט די מצוה פון מצה זייער שטארק אויף: יעדער וואס עסט מצה באקומט דערפון א חיות, השגות אלקות און עצות טובות.
מצוות תדירות: דער חסרון אין שימת לב ביי מילה
אנטקעגן דעם, מצוות וואס מ׳טוט יעדן טאג – ווי ציצית, תפילין און מילה, וואס מילה איז אפילו מער ווי יעדן טאג – קומט אויס ווייניג אז מ׳זאל געבן פאר דעם שימת לב, און ס׳איז א שאד. מילה איז איינע פון די גרעסטע און מערסטע בעיסיק מצוות; מיט א ברית מילה ווערט מען אן איד. אברהם אבינו איז דערמיט געווארן אן איד כביכול און אן אברהם אבינו תמים: התהלך לפני והיה תמים ואתנה בריתי ביני ובינך (בראשית יז, א-ב). מיט דעם איז יעדער איד אן איד, ווי מ׳זאגט: להכניסו בבריתו של אברהם אבינו (שבת קלז:).
מ׳מאכט טאקע א גרויסע פארטי ביי א ברית, ווייל ס׳איז פון די מצוות שקבלו עליהם בשמחה (שבת קל.). ועם כל זה, צוליב כמה טעכנישע סיבות – ווי דאס וואס ס׳איז אינדערפרי און מ׳דארף גיין צו דער ארבעט – קומט די פארטי פון א ברית קיינמאל נישט אויס צו זיין אזא גרויסע שמחה. אין דער גמרא שטייט אז וויבאלד מ׳האט מקבל געווען די מצוה פון עריות מיט עצבות – בוכה למשפחותיו (במדבר יא, י; שבת קל.) – איז ביי יעדער חתונה נאך אלץ דא א שטיקל פייט און מ׳איז נישט אינגאנצן פרייליך. למעשה פראוועט מען אבער חתונות מיט א גרויסער שמחה און א גרויסן מצב, בשעת ביי א ברית מילה זעט מען נישט אזא גרויסע שמחה.
און אפילו ווען א מענטש האט יא א חיות און א יום טוב ווען ער מאכט א ברית, ביי זיין אייגענעם ברית איז ער דאך געווען אכט טעג אלט! ברית מילה איז אבער נישט נאר ווען מ׳איז אכט טעג אלט; ס׳איז נמשך והולך מיט א מענטש כל ימי חייו. מבן שמונת ימים בלייבט ער אן אן ערלה, מיט א ברית מילה – ווי דער באקאנטער מדרש אויף דוד המלך, וואס האט זיך מתבונן געווען אין זיין ברית מילה און געזאגט למנצח על השמינית (תהלים ו, א; מנחות מג:).
דער רמב״ם: פארוואס שטייט הלכות מילה אין ספר אהבה?
דער רמב״ם שרייבט אין דער הקדמה צו ספר אהבה אין משנה תורה, אז אין ספר אהבה גייען אריין די מצוות שהן תדירות שנצטוינו בהם כדי לאהוב את המקום ולזכרו תמיד (רמב״ם הקדמה לספר אהבה). ער ברענגט דארט די אלע מצוות וואס מיר וואלטן עקספעקטעד: קריאת שמע, תפילה, תפילין, ברכות – זאכן וואס מ׳טוט יעדן טאג, וואס איך רוף אורח חיים חלק א׳ (בשעת הלכות זמנים, שבת וימים טובים, איז אורח חיים חלק ב׳-ג׳). אבער דער רמב״ם האט דארט אויך אריינגעלייגט מילה! פארוואס? ווייל אויך מילה איז אן אות בבשרנו להזכיר תמיד בשעה שאין שם לא תפילין ולא ציצית (שם), ווי דער מדרש וואס מיר האבן דערמאנט.
ס׳איז זייער אינטערעסאנט: מצד אחד, פון דער פעולת המצוה זעט ברית מילה אויס ווי די מצוה הכי נדירה אין א מענטשנ׳ס לעבן. ס׳איז דא מצוות וואס מ׳טוט יעדן טאג, איינמאל א וואך, איינמאל א יאר, איינמאל א שמיטה, און ס׳איז דא מצוות וואס מ׳טוט איינמאל א לעבן. א חתונה האפט מען צו מאכן איינמאל א לעבן, הגם מ׳קען אפשר צוויי מאל; אבער ברית מילה קען ביי דעפינישן נאר זיין איינמאל א לעבן (א מוהל טוט עס אפשר יעדן טאג, אבער א מענטש האט עס איינמאל).
מצד שני זאגט דער רמב״ם פארקערט: מילה געהערט צו ספר אהבה ווייל זי איז די מערסטע קביעות׳דיגע און שכיחות׳דיגע מצוה! אפילו די מצוות שבכל יום ווי ציצית און תפילין האט מען נישט א גאנצן טאג – ווען א מענטש גייט אין בית המרחץ אדער טוט זיך אויס ביינאכט צו שלאפן (פאר׳ן אריז״ל וואס האט געזאגט אז מ׳קען גיין ציצית ביינאכט, הגם ס׳איז נישט קיין מצוה), האט ער נאר ברית מילה. מילה איז אן אות בבשרנו להזכיר תמיד, נאר אזוי ווי יעדע זאך, ווען מ׳טראכט נישט דערפון האט מען גארנישט דערפון.
דער ענין פון וואכנאכט: אפשניידן די ערלת הלב
אין פרשת שמיני שטייט מילה נאר אין איין פסוק, אבער דא אין פרשת לך לך שטייט די גאנצע מעשה, דער גאנצער אור און השראה פון ברית מילה. דער מטרה פון אונזער שיעור איז נאר אז מ׳זאל האבן געספענט א צוואנציג מינוט טראכטן פון דער ברית מילה וואס מיר האבן. דאס אליין האט אין זיך די סגולות וואס מילה טוט אויף: ס׳איז דוחה די ערלה און מ׳ווערט אפגעשניטן פון אלע דברים חיצונים.
דערווייל וועלן מיר לערנען וואס דער זוהר זאגט וועגן ברית מילה אין פקודא י״ד (ארבסר). אין די פקודין ברענגט דער זוהר בקיצור די עיקר נקודות (מיט געוויסע חידושים) פון דעם וואס ער איז שטארק מאריך אין פרשת לך לך. יעדער וואס מאכט א ברית דארף פריער לערנען דעם זוהר אין לך לך; פון דארט נעמט זיך די איידיע פון א “וואכנאכט”. דער זוהר פארציילט א מעשה ווי איינער האט געמאכט א ברית און די גאנצע חברה זענען געקומען א גאנצע נאכט פארדעם לערנען און טראכטן וועגן דער מצוה.
מ׳זאגט אז וואכנאכט איז א סגולה קעגן חיצונים און קליפות, אבער ס׳איז היינו הך: “ערלה” טייטש פארשטאפט – און די גרעסטע קליפה און פארשטאפטקייט איז אז א מענטש איז ביזי, און ער קומט אינדערפרי צום ברית אן קיין הכנה. פונקט ווי מ׳דארף אפשניידן די ערלת בשר, דארף מען אפשניידן די ערלת הלב וואס לאזט נישט דערהערן און זיין פרייליך מיט דער מילה. בייטאג איז שוין דער זמן המצוה פראקטיש, דעריבער דארף מען זיך ביינאכט מקדיש זיין צייט צו עפענען און אויסברייטערן דעם קוק אין אלע פסוקים און מאמרים, כדי צו האבן דאס חיות פון דער ברית מילה.
די יסודות פון דער מצוה: כריתת הברית און דער אכטער טאג
צוויי שאלות: וואס איז די כריתה און פארוואס ביים אכטן טאג?
דער זוהר זאגט אז די מצוה איז צו מל׳ן א קינד א בן שמונת ימים, און ער רופט עס גזירי דקיימא קדישא (זוהר הקדמה דף יג.) – דאס שניידן פון דער ברית קודש (“קיימא” אין לשון תרגום איז ברית). דא שטעלן זיך צוויי שאלות: ערשטנס, מ׳שניידט דאך אפ די ערלה, נישט די ברית – וואס איז פשט אז דער עיקר ברית איז אפצושניידן די ערלה? צווייטנס, פארוואס דארף עס זיין ביים אכטן טאג? הגם אברהם אבינו האט נישט געמאכט קיין ברית לשמונת ימים, שטייט אבער ובן שמונת ימים ימול (בראשית יז, יב); וואס איז די שייכות צווישן דער מהות הברית און דעם זמן פונעם אכטן טאג?
דריי אופנים פון כריתה ביי ברית מילה
קודם כל דארף מען פארשטיין דאס לשון “כריתת ברית”. רש״י ערקלערט (רש״י בראשית טו, יח) אז מ׳לערנט עס פון דער ברית בין הבתרים: וויבאלד דער דרך פון כורתי ברית איז געווען אפצושניידן עפעס אלס א סימן צו מאכן דעם דיעל – אזוי ווי היינט וואס מ׳סיינט א קאנטראקט – הייסט עס על שם זה “כריתת ברית”.
ביי ברית מילה זעען מיר אבער דריי אופנים פון כריתה: מ׳שניידט א ברית; מ׳שניידט אפ די ערלה – ונמלתם את בשר ערלתכם (בראשית יז, יא), וואס אויך דאס ווארט “מילה” טייטשט אפשר אפשניידן; און פאר ווער עס מאכט נישט קיין ברית מילה שטייט אן עונש פון “כרת” – את בריתי הפר (שם יד), ונכרתה הנפש ההיא מעמיה (שם), ער ווערט אפגעשניטן פון דער ברית. און דאס טוט מען פאר א כל זכר (שם י) ווען ער איז א בן שמונת ימים (שם יב). כדי מסביר צו זיין די מהות פון די אלע זאכן, הייבט דער זוהר אן מיט א פסוק.
“סוד ה׳ ליראיו ובריתו להודיעם”
די מסתורין של מילה אין מדרש
יעדער ווייסט אז לויט׳ן זוהר איז יעדע מצוה א סוד, אבער אויף ברית מילה ברענגט דער זוהר א בפירוש׳ן פסוק אין תהלים, אין מזמור אליך ה׳ נפשי אשא (תהלים כה, א): סוד ה׳ ליראיו ובריתו להודיעם (שם יד). דער זוהר האט עס נישט אליין אויסגעטראפן; אלע מדרשים אויף דער סדרה – בראשית רבה און תנחומא – דרש׳נען דעם פסוק אויף ברית מילה (בראשית רבה מט, ב; תנחומא לך לך יט), אויף ואתנה בריתי ביני ובינך (בראשית יז, ב). (אגב, ווער ס׳לערנט די פרשה בעיון דארף מרחיב זיין אין די פארשידענע לעוועלס פון ברית וואס זענען נתחדש געווארן ביי נח און ביי אברהם.)
דער רמ״ק אין זיין פירוש אויפ׳ן זוהר שטעלט זיך אפ אויף דער שוועריגקייט אין דעם לשון ובריתו להודיעם: וואס איז שייך צו זיין “מודיע” א ברית? א ברית איז דאך נישט קיין ידיעה וואס מ׳לאזט הערן!
דער מדרש טייטשט אז צוואנציג דורות פון בריאת העולם – אדם, נח און אלע דורות – האט דער אויבערשטער פאר קיינעם נישט אויסגעזאגט זיין ברית, ביז ס׳איז געקומען אברהם אבינו און ער האט אים אויסגעזאגט די מסתורין של מילה (תנחומא שם) – די מיסטעריע פון מילה (וואס קומט פונעם לשון-קודש׳דיגן ווארט “סתר”). הגם לפי פשוטו מיינט דאס ווארט “סוד” אין פסוק א ראט, א בארד אדער א קאונסל וואו מיוחדים נעמען זיך צוזאמען צו רעדן דברים נסתרים – ווי ובסוד עמי אל יבאו (יחזקאל יג, ט) און בסוד ישרים ועדה (תהלים קיא, א), און דער עברי-טייטש פון סוד ה׳ ליראיו איז אז דער אויבערשטער איז מיט זיינע יראים – דרש׳נט עס אבער שוין דער מדרש אויף די מסתורין של מילה.
דער מדרש זאגט דערויף פארשידענע דרשות, ווי גימטריאות אויף די אותיות ס׳-ו׳-ד׳ וואס קומען ארויס פון אברהם אבינו בזכות המילה. אבער דער עיקר פשט שטייט אין מדרש תנחומא – און דער זוהר, וואס איז אלעמאל א פירוש על המדרש, טייטשט עס נאר אויס אין דרך הקבלה.
דער משל פונעם מלך׳ס כלי זיין: “דייך שתהיה כמוני”
זאגט דער מדרש (תנחומא לך לך יט; תנחומא בובר לך לך כד): ביי ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים (בראשית יז, א), נאך א גאנצן לעבן פון עבודה, האט אברהם שוין געהאט אלעס – די ברכה פון ואברכך ואגדלה שמך (בראשית יב, ב) און עשירות מופלגה, ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב (בראשית יג, ב) – אבער ס׳איז נאכנישט געווען גענוג, און דעריבער האט ער נאכנישט געהאט יצחק׳ן, דעם זון וואס איז דער ערשטער בבריתו של אברהם אבינו.
ברענגט דער מדרש א משל צו א מלך וואס האט געהאט א חבר וואס היה עשיר יותר מדאי – ער האט שוין געהאט כסף, זהב, עבדים, שפחות און בהמות. האט דער מלך געזאגט (אזוי ווי ביי אילן אילן במה אברכך (תענית ה:)): וואס קען איך אים שוין געבן? הרי אני חוגרו זייני – איך וועל אים אנגארטלען מיט מיינע אייגענע כלי זיין! און אין דער צווייטער גירסא פונעם תנחומא שטייט נאך שטארקער: מה אתן לך? דייך שתהיה כמוני (תנחומא בובר שם) – איך וועל דיר געבן אז דו זאלסט זיין אזוי ווי מיר, בבחינת דיו לעבד שיהא כרבו (ברכות נח:).
דאס איז דער חידוש פון ברית מילה איבער אלע אינדרויסנדיגע מתנות פון כסף וזהב, און אויך איבער דער ברית פון נח. ביי נח שטייט והקמתי את בריתי אתך (בראשית ו, יח) און א ברית ביני וביניכם ובין כל נפש חיה אשר אתכם (בראשית ט, יב). אבער ביי אברהם אבינו שטייט א געוואלדיגער לשון: אני הנה בריתי אתך (בראשית יז, ד) – “אני”, וואס איך אליין בין, איז מיין ברית מיט דיר!
און דאס איז דער טייטש פון סוד ה׳ ליראיו ובריתו להודיעם: וואס א מענטש זאגט פאר יענעם איז וואס ס׳פארלאנגט זיך פאר יענעם; וואס ער טוט איז זיין מעשה; אבער וואס ער אליין איז – דאס איז זיין “סוד”, וואס ער גיט איבער נאר פאר זיינע אנשי סודו. ביי ברית מילה גיט דער אויבערשטער איבער פאר אברהם אבינו זיין סוד – וואס ער אליין איז כביכול. הגם אין משל זענען די כלי זיין נישט די נשמת המלך, זענען זיי אבער דאס וואס מאכט דעם מלך פאר א מלך, א גיבור און אן איש מלחמה וואס פועלט זיין מלכות. אין אנדערע ווערטער איז עס דער חותם המלך, דער שטעמפל פונעם מלך – ווי ויסר המלך את טבעתו מעל ידו ויתנה (אסתר ג, י) – און דעריבער הייסט עס וצאצאיו חתם באות ברית קודש (נוסח ברכת המילה).
א זאך וואס מען איז, נישט וואס מען טוט
ממילא פארשטייען מיר פארוואס ברית מילה איז א גרעסערער סוד ווי אלע מצוות: ברית מילה איז קודם למצוות, זי איז דער סוד און דער בעיסיס פון אלע מצוות. נאר ווער ס׳איז נכנס בכלל הברית און ווערט א חלק פון “בסוד עמי”, קען דערנאך טון מצוות מכח דער ברית.
און דאס איז וואס דער רמ״ק איז מדייק אין זוהר אויף דעם וואס מילה איז ביי א קינד בן שמונת ימים – לאפוקי וישמעאל בנו בן שלש עשרה שנה (בראשית יז, כה). ביי א בן שמונת ימים ליגט דער חיוב אויפ׳ן טאטן און אויפ׳ן בית דין (קידושין כט.), אדער ווי דער זוהר דריקט זיך אויס, אויף כל עמא קדישא (זוהר הקדמה דף יג.) – דער גאנצער עולם ברענגט אריין דאס קינד בבריתו של אברהם אבינו. פארוואס מאכט מען עס פאר א קליין בעיבי? ווייל א בעיבי טוט גארנישט, א בעיבי איז! דאס איז דער עומק: ברית מילה איז נישט א מצוה וואס א מענטש טוט, נאר א זאך וואס א מענטש איז.
א פראקטישע הנהגה: טראכטן א סעקאנד יעדן טאג
אפילו די מצוות תמידיות ווי ציצית, תפילין און קריאת שמע, וואס ווערן ביי אן איד א הרגל בבחינת תרגילנו בתורתך (נוסח ברכת אהבה רבה), זענען נאך אלץ זאכן וואס מ׳דארף אויפשטיין אינדערפרי און טון; זיי זענען מגולה, נישט קיין סוד. ברית מילה דארף מען אבער אפילו נישט אנטון – דו שטייסט אויף און דו ביסט עס שוין! דאס האט דוד המלך געמיינט ווען ער האט זיך מסתכל געווען במילתו אין בית המרחץ (מנחות מג:) – נישט דוקא געקוקט מיט די אויגן, נאר געטראכט דערפון – און זיך געפרייט אז ווען ער איז נאקעט פון ציצית און מצוות, האט ער די ברית מילה וואס איז העכער פון אלע מצוות.
דערפון קומט ארויס א פראקטישע הנהגה: פונקט ווי ביי תפילין זאגט מען “לשם יחוד” און “הנני מוכן ומזומן” און מ׳טראכט א סעקאנד וואס מ׳טוט כדי צו האבן די תועלת בדעת, אזוי אויך ביי ברית מילה. הגם דער טאטע האט שוין געזאגט להכניסו בבריתו של אברהם אבינו ביי אכט טעג אלט, דארף יעדער מענטש יעדן טאג ווען ער גייט אין בית המרחץ אדער אין שאוער און ער איז נאקעט פון מצוות, נעמען איין סעקאנד צו טראכטן אז ער האט א ברית מילה. דאס איז א פראקטישע זאך וואס קען זייער שטארק אויפטון.
דער טייטש על דרך הקבלה: פון מדת היראה (מלכות) צו סוד ה׳ (יסוד)
דער זוהר טייטשט אויס דעם משל פונעם מדרש על דרך הקבלה. דער מלך אליין איז דאך למעלה מכל משל גשמי; ווען דער מדרש רעדט פונעם מלך און זיינע כלי זיין, רעדט עס פון די צען ספירות – וואס יעדע ספירה איז אן אנדערע מדה, השגה און אור פונעם מלך, און ווען מ׳כאפט אן די ספירה כאפט מען אן דעם מלך אליין.
זאגט דער זוהר אז דער פסוק סוד ה׳ ליראיו אנטפלעקט אויף וועלכער ספירה מ׳רעדט דא. אין מדרש גייט ליראיו ארויף אויף אברהם אבינו, אויף וועמען ס׳שטייט עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה (בראשית כב, יב). אין קבלה איז “יראה” – די מדרגה פון יראי חטא און מצוות לא תעשה – אלעמאל די שכינה, מדת המלכות. זאגט דער פסוק א חידוש: ווער ס׳איז א ירא ה׳ און האט די הכנה פון מדת המלכות (וואס מיינט אויך די שימת לב וואס מיר האבן גערעדט), זוכה ער צו א העכערן לעוועל – צו סוד ה׳, וואס איז די ברית, די ספירה פון “צדיק” אדער “יסוד” (איין לעוועל העכער פאר דער מלכות). און ובריתו להודיעם מיינט אז דעם ברית (יסוד) איז ער מודיע פאר די יראיו – סיי פאר דער בחינת יראה למעלה (די מלכות) און סיי פאר דער בחינת יראה למטה (די יראי ה׳).
לויט דעם ווערט אויך קלאר דער משל פון די כלי זיין. כלי זיין איז די בחינה פון “קשת” – א פייל און בויגן – וואס איז אן אות ברית, ווי עס שטייט את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית (בראשית ט, יג). ווי דער רמב״ן איז מסביר, איז “קשת” א לשון נקיה פאר׳ן אבר המילה, על דרך יורה כחץ (יבמות סה.), און דעריבער טאר מען נישט מסתכל זיין בקשת (חגיגה טז.) פונקט ווי מ׳טאר נישט מסתכל זיין במילה. די אינדרויסנדיגע כלי זיין ווייזן אויף די כלי זיין פון גוף המלך כביכול אין די ספירות – דער אבר הברית, מדת היסוד – וואס דער מלך גיט פאר יעדן איד בברית מילה.
דער סוד פונעם אכטן טאג
דער אכטער טאג – יום השמיני (ויקרא יב, ג) – ווייזט אויף דער עצם מהות הזמן. “ימים” אין זוהר זענען די ספירות, און דער אכטער טאג ללידתו איז לויט׳ן זוהר די מדרגה פון יסוד.
בסוף המאמר דערמאנט דער זוהר דעם באקאנטן מדרש (ויקרא רבה כז, י), אז א קינד ווערט גע׳מל׳ט ביים אכטן טאג כדי ס׳זאל אים קודם אדורכגיין א שבת. דאס הייסט, לאפוקי פון די וואס זאגן אז “שמיני” איז א העכערע מדרגה העכער דער טבע, איז דער פשט פארקערט: נאכדעם וואס דאס קינד איז שוין אדורך דעם גאנצן נארמאלן סדר פון די זיבן טעג מיט שבת, ווערט דער אכטער טאג זיין נארמאלע מדרגה.
דער טעם פונעם רמב״ם אין מורה נבוכים און דער אמת׳ער טייטש פון “שומר הברית”
דער פשוט׳ער פשט: א צייכן אויפ׳ן חשוב׳סטן אבר
יעצט לאמיר צוריקגיין צו דער שאלה: וואו קומט אריין דאס אפשניידן די ערלה אין דער כריתת הברית?
פשוטו של מקרא – ווי דער רמב״ם אליין שרייבט אין ספר אהבה, און אויך אין מורה נבוכים (ח״ג פמ״ט) אלס איינער פון די דריי טעמים – איז אז ברית מילה איז א צייכן, א סימן און א חותם בגופו של אדם אז ער האט דעם ברית, פונקט ווי דאס שניידן די תור וגוזל ביי דער ברית בין הבתרים.
אבער פארוואס מאכט מען דעם צייכן דוקא אויף דעם אבר – וואס פאר דער מילה הייסט ער אין דער תורה סתם בבשרכם (בראשית יז, יג) אדער בשר ערלתכם (שם יא) – און נישט אויפ׳ן אויער אדער אויפ׳ן נאז (עי׳ שבת קח.)? אויך אויף דעם איז דער פשוט׳ער פשט גאנץ קלאר: דער ברית אין פרשת לך לך איז דאך געבונדן מיט דעם וואס דער אויבערשטער גיט פאר אברהם אבינו קינדער. דאס ווארט “בשר” מיינט בכללות דעם גאנצן מענטש, און בפרטיות מיינט עס דעם אבר ההולדה (עי׳ רש״י ויקרא טו, ב), וואס חז״ל רופן “כלי זיינו של אדם”, ווייל דארט איז דער עיקר מענטש וואו ער ווערט א טאטע און איז מוליד קינדער. ממילא איז גארנישט קיין קשיא: דעם שטערקסטן צייכן פונעם ברית מאכט מען אויפ׳ן חשוב׳סטן און שטערקסטן פלאץ, צו ווייזן אז ווען אן איד איז מוליד קינדער איז דא דערויף דער צייכן פונעם אויבערשטן.
דער חידוש פונעם רמב״ם: אפשוואכן דעם כח התאוה
מענטשן פרעגן אבער: וויאזוי מאכט מען דעם אות ברית אויף א מקום צנוע וואס מ׳קען נישט ווייזן? (אין די ראשונים איז אפילו דא א שאלה צי מ׳מעג מאכן די ברכה ביים ברית אנטקעגן דער ערוה פונעם קטן; דער רא״ש אין הלכות מילה שרייבט אז אויסער דעם וואס א בעיבי האט נישט קיין דין ערוה, האט דאך דער אויבערשטער באפוילן די מצוה דארט, ממילא מאכט מען אוודאי א ברכה.) און דערצו איז דאך דער אבר דער מקור פון דברים שנפשו של אדם מחמדתן (מכות כג:). ווי מיר האבן פריער דערמאנט פון דער גמרא (שבת קל.), האט די מצוה פון חתונה א שטיקל עצבות צוליב איסורי עריות, בשעת מילה איז בשמחה – וואס דערמיט וויל די גמרא טאקע ארויסברענגען אז דער חלק התגרה ביי א חתונה איז נישט קאנעקטעד מיטן חלק המילה.
דער רמב״ם אין מורה נבוכים (ח״ג פמ״ט) איז אבער אויפגעקומען מיט א גרויסן חידוש – וואס כ׳ווייס נישט צי ס׳איז דא א מקור דערצו אין די מדרשים – און ער דרייט איבער די גאנצע זאך: מ׳מאכט נישט די מילה אויף דעם אבר ווייל ער איז דער בעסטער פלאץ, דער כלי זיינו של מלך, נאר פארקערט – ווייל דארט איז דא א פראבלעם! די ערלה ווייזט אויף דער צו פיל תאוה און תשוקה אין עניני עריות, און דער אויבערשטער האט געגעבן די מילה כדי אפצושניידן און מחליש זיין דעם כח התאוה – צי פיזיש אפשוואכן דעם אבר ווי דער רמב״ם זאגט, אדער פארמינערן דעם תענוג ווי אין גמרא הנבעלת לערל קשה לפרוש (נדה לא:).
לויט דעם חידוש פונעם רמב״ם אין מורה נבוכים וואלט הלכות מילה באדארפט שטיין אין ספר קדושה צוזאמען מיט הלכות איסורי ביאה, וואס זענען לענין ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי (ויקרא כ, כו). דאס וואס דער רמב״ם אין משנה תורה שטעלט עס אבער אין ספר אהבה, ווייזט אז דער עיקר פשט איז אז מילה איז אן אות אהבה, נישט בלויז א שמירה פון עריות.
די מעלה פון א מצוה וואס איז נישט תלוי אין מעשי אדם
לויט׳ן זוהר איז דאס אפשניידן די ערלה דער תנאי פון סוד ה׳ ליראיו: ערלה איז די סטרא אחרא און די חלקי הרע, און כדי צו זיין א “ירא” וואס איז ראוי צום סוד ה׳, דארף מען קודם אפשניידן די ערלה. בשעת אידן אונטן נעמען זיך צוזאמען אפצושניידן די ערלה און מגלה זיין די עטרה, נעמט דער אויבערשטער צוזאמען די פמליא של מעלה, און די ערלה און ערות הארץ ווערן נדחה מפני הטוב ומפני עמא קדישא לעילא, און דער אויבערשטער ווערט מתגלה. דאס איז דעם זוהר׳ס טייטש אויף ימול בשר ערלתו (ויקרא יב, ג).
דא ליגט אבער א גרויסער יסוד. ביי אלע מצוות מעשיות ווי ציצית און תפילין איז אלעמאל דא א חסרון: גיי ווייס צי זיי זענען כשר, צי כ׳האב געהאט די ריכטיגע כוונה, און דערצו האט מען זיי נישט אויף זיך אין יעדער צייט. אבער ברית מילה – התהלך לפני והיה תמים (בראשית יז, א) – איז די גרעסטע שלימות! קיינער קען עס נישט פוגם זיין (חוץ א מושך ערלתו, וואס איז היינט נישט מצוי), און דו האסט עס אפילו נישט אליין געטוהן: ביי דיין ברית ביסטו געווען אכט טעג אלט, און אפילו דער גרעסטער מקובל האט נישט מכוון געווען קיין כוונות ביי זיין אייגענעם ברית. ממילא איז דיין ברית מילה פערפעקט, אן קיין שום פגם פון מעשי אדם! ווען אן איד זוכט פון וועלכער מצוה צו נעמען חיות אין זיין אידישקייט, דארף ברית מילה זיין דער ערשטער קאנדידאט.
ווער איז דער אמת׳ער “שומר הברית”?
צוליב דעם וואס דער זוהר בויט אסאך דרושים אויפ׳ן רמב״ם׳ס טעם, האט זיך איינגעווארצלט צו רופן איינעם וואס היט זיך פון עריות א “שומר הברית”. מ׳דארף אבער וויסן אז דאס איז בלויז בדרך דרוש, און אייגנטליך איז עס א גרויסער טעות וואס נעמט אוועק די שמחה פון דער מצוה. אילו וואלט מען מיר געגעבן די אוטאריטי, וואלט איך אויפגעהערט צו ניצן דאס ווארט “שומר הברית” אויף עריות!
וצאצאיו חתם באות ברית קודש מיינט נישט אז זיי זענען נזהרים מעריות; דער אות ברית קודש איז אסאך העכער דערפון, און אפילו איינער וואס טוט עבירות איז נישט עובר אויף דער ברית של אברהם אבינו. ס׳קען דאך נישט זיין אז מ׳זאל נעמען די מצוה וואס איז הכי לא תלוי במעשי אדם, און זי תולה זיין אין א זאך וואס די גמרא זאגט דערויף רובם בגזל ומיעוטם בעריות (בבא בתרא קסה.) און הרהורי עבירה וואס קיינער איז נישט ניצול דערפון בכל יום (שם קסד:), אז ס׳זאל אויסקומען אז קיינער איז נישט קיין שומר הברית!
דער אמת׳ער טייטש פון “שומר הברית” איז דער אויבערשטער אליין, ווי מיר זאגן שומר הברית עננו ביום קראנו (סליחות) – דער אויבערשטער היט דעם אומבאוועגליכן ברית וואס ער האט געמאכט מיט אונז בברית מילה. און אפילו ווען דער זוהר ניצט יא “שמירת הברית” ביי א נסיון פון עריות, איז די כוונה פונקט פארקערט: נישט אז דו דארפסט שטיין על המשמר אויפ׳ן ברית, נאר אזוי ווי די גמרא זאגט אז בשעת א נסיון זאל מען קוקן אויף די ציצית – וראיתם אתו וזכרתם… ולא תתורו (במדבר טו, לט; מנחות מג:) – קענסטו בשעת א נסיון טראכטן פון דיין ברית מילה, ווייל די ברית מילה אליין איז שוין די שמירה פון עריות!
העברת הערלה: א גילוי פון דעם וואס איז שוין אלעמאל געווען
אין דעם ליגט דער סוד פארוואס די כריתת הברית איז נאר דורך אפשניידן די ערלה. מצוות לא תעשה (וואס זענען בבחינת יראה) האבן א מעלה איבער מצוות עשה, ווייל זיי זענען פאסיוו: דער מענטש טוט גארנישט און קען דערין גארנישט קאליע מאכן. הגם ברית מילה איז א מצוות עשה – איינע פון די צוויי מצוות עשה שיש בהן כרת, צוזאמען מיט קרבן פסח וואס איז אויך א כניסה בברית – האט זי אבער דעם גדר פון א לא תעשה: מ׳בויעט נישט און מ׳לייגט גארנישט צו, נאר מ׳נעמט אראפ די ערלה, דאס הייסט מ׳הערט אויף צו גלייבן אין דער ערלה!
און מיט דער רגע וואס מ׳שניידט אפ די ערלה, איז שוין ממילא דא דער ברית, ווייל דער ברית איז שוין אלעמאל דא געווען. ווי דער מדרש מדייק אין דעם לשון אני הנה בריתי אתך (בראשית יז, ד) – שהיה כבר! דער אויבערשטער איז נישט מחדש א נייעם ברית, נאר אברהם אבינו דארף בלויז אוועקנעמען די ערלה, ונמלתם את בשר ערלתכם (שם יא), און דערמיט ווערט מתגלה דער ברית וואס איז שוין אמת׳דיג געווען פון אייביג אן.
באגראבן די ערלה אין עפר: געבן דעם יצר הרע זיין ריכטיגן פלאץ
דער זוהר איז ווייטער מאריך אין דעם אלטן מנהג (עי׳ פרקי דרבי אליעזר פכ״ט) אז נאכ׳ן ברית נעמט מען די ערלה און מ׳לייגט זי אריין אין א כלי מיט עפר. זאגט דער זוהר אז דאס איז א סוד גדול, בבחינת דעם שעיר לעזאזל: אפילו די ערלה, וואס ווייזט אויף דער סטרא אחרא און דעם יצר הרע, טאר מען נישט פארברענען און אינגאנצן פארניכטן. דאס איז געווען איוב׳ס טעות, וואס האט געוואלט אפשניידן די ערלה אז ס׳זאל גארנישט בלייבן.
מ׳לייגט די ערלה אין עפר צו געבן פאר׳ן נחש – דער כח הרע און כח החומר – זיין חלק, על דרך ונחש עפר לחמו (ישעיה סה, כה). ווי דער רמ״ק שרייבט אין ספר הפרדס, מיינט נישט “לבער את היצר הרע” אים אינגאנצן צו פארברענען, נאר אים צו געבן זיין ריכטיגן פלאץ בקדושה. מ׳שניידט אפ נאר די ערלה – די תאוה יתירה – און מ׳גיט דעם נחש זיינע מזונות וואס ער דארף, בבחינת יצר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת (סוטה מז.).
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
סוד ברית המילה – אות על מה שהאדם הוא, לא על מה שהוא עושה
התועלת שבמחשבה על המצוה
שיעור זה הוא לכבוד ערב שבת פרשת לך לך תשפ״ז, ואנו עומדים בסדר לימוד המצוות מתוך ‘ספר הפקודין׳ שבזוהר. לכבוד הפרשה בחרתי ללמוד את מצות ברית המילה, שהיא בסוף פרשת לך לך.
עיקר כוונתנו בשיעור זה, והיא כל מגמתו, היא זו: לכולנו יש ברית מילה. כל יהודי, לפחות כל אלה שאני מכיר, נימול בזמנו. אך כדרך כל מצוה, התועלת הרוחנית שבה היא שהאדם יקח ממנה דבר מה, ולו במעט דעתו. שלא בדעת אכן קיים הדבר תמיד – יש לך ברית מילה, יש לך ברית מילה; אך מאחר שכל עניינו של מהלכנו הוא לומר, שכאשר נותן האדם אל לבו ומיישב דעתו עליה, מפנה את הלב ומוסיף מעט מחשבה, הרי הוא מקבל תועלת מדרגה אחרת לגמרי. זוהי דרגת הדעת, דרגת ההבנה, דרגת השכל, דרגת הכוונה. כן אף מצות ברית המילה צריכה שיתייחד אדם לחשוב עליה, להיות עמה.
ואין אנו נוהגים די הצורך להיות עם מצוה זו. יש מצוות הזוכות ל׳מעמד׳ מצד עצמן, מאחר שהן באות מזמן לזמן ועושים מהן מצב, כמצוות הבאות לפרקים. בבוא פסח מהרהרים הרבה במצות מצה, ועל כן פועלת מצה פעולה עזה באדם. כל האוכל מצה מדי שנה בפסח מקבל ממנה חיות, מקבל ממנה השגות אלוקות, מקבל ממנה עצות טובות – כל הענינים הטמונים במצה, שכל אחד לומד לפי ענינו קודם פסח – משום שנותן אל לבו, מקדיש לכך זמן, מקדיש לכך שימת לב.
מצוות תדירות: החיסרון שבשימת הלב במילה
ואילו המצוות שעושה אותן אדם בכל יום, כציצית ותפילין ומילה – ומילה אף יותר מבכל יום – נמצא שממעטים לתת להן שימת לב. וחבל על כך. שהרי זו אחת מגדולות המצוות, ואחת היסודיות שבהן. הכל יודעים שבברית מילה נעשה אדם ליהודי. אברהם אבינו נעשה יהודי כביכול, ‘ואתנה בריתי ביני ובינך׳ (בראשית יז, ב), ‘התהלך לפני והיה תמים ואתנה בריתי ביני ובינך׳ (שם א-ב). בזה נעשה אברהם אבינו לאדם, נעשה אברהם אבינו תמים, אברהם אבינו שלם. ובזה כל יהודי נעשה יהודי, ואומרים ‘להכניסו בבריתו של אברהם אבינו׳ (שבת קלז:).
ואכן עושים חגיגה גדולה, שכן היא מן המצוות ‘שקבלו עליהם בשמחה׳ (שבת קל.), כמבואר. על כן עושים חגיגה גדולה בבוא ברית מילה. ועם כל זה, אף החגיגה עצמה אני חש שאיננה מספקת לעולם, מכמה סיבות טכניות שבגללן אין חגיגת ברית המילה יוצאת להיות שמחה גדולה כראוי. בגמרא מבואר שהחתונה, לפי שנתקבלה מצות עריות במעט עצבות – ‘בוכה למשפחותיו׳ (במדבר יא, י; שבת קל.) – עדיין יש בכל חתונה מעין קטטה, ואין שמחתה שלמה; ולמעשה עושים חתונות בשמחה גדולה, במעמד גדול. אך ברית מילה, אף כשהיא בבוקר וצריכים ללכת לעבודה, מאיזו סיבה טכנית שתהיה, אין רואים בה שמחה גדולה כחתונה או כזו השמחה הגדולה.
אם כן חסר דבר מה. ואף אם נאמר שאכן אדם עושה ברית, או שהוא עצמו נימול, ויש לו מכך חיות – זמן שמחה הוא לו, יום טוב לו, עושה הוא ברית – הרי אז היה בן שמונה ימים בלבד! וברית מילה אינה רק בהיותו בן שמונה ימים; ברית מילה נמשכת והולכת עם האדם כל ימי חייו, מאז היותו בן שמונה ימים, מבן שמונת ימים, ומכאן ואילך נשאר בלא ערלה, נשאר עם ברית מילה. כידוע המדרש בדוד המלך, שהתבונן בברית מילה ואמר ‘למנצח על השמינית׳ (תהלים ו, א; מנחות מג:).
הרמב״ם: מדוע נכתבו הלכות מילה בספר אהבה?
וכפי שאומר הרמב״ם בהקדמתו לספר אהבה שבמשנה תורה, שספר אהבה הוא המצוות ‘שהן תדירות שנצטוינו בהם כדי לאהוב את המקום ולזכרו תמיד׳ (רמב״ם הקדמה לספר אהבה). והוא מביא שם את כל אותן מצוות שהיינו משערים ומצפים שתהיינה בספר אהבה: מצוות קריאת שמע, תפילה, תפילין, ברכות – כל הענינים שבסדר אורח חיים חלק א׳ כפי שאני קורא לזה, דברים שעושים אותם בכל יום. הלכות זמנים הן אורח חיים חלק ב׳ וג׳, עניני שבת וימים טובים. אך בכלל זה הכניס את המילה! ומדוע הכניס את המילה בכלל ספר אהבה? לפי שאף היא ‘אות בבשרנו להזכיר תמיד בשעה שאין שם לא תפילין ולא ציצית׳ (שם), כאותו מדרש שהזכרנו.
והנה דבר מעניין הוא בהבנת הרמב״ם בברית מילה: ממש כדרך כל יהודי הלומד ספר אהבה שברמב״ם, הלומד הלכות תפילין והלכות תפילה וכיוצא בהן, שכולם דברים שעושה בכל יום, ובא לברית מילה: זה דבר שעושים אותו – כן, מוהל אולי עושהו בכל יום, וצריך לדעת הלכותיו בכל יום – אך אב, ואף סתם אדם, עושה אותו פעם אחת בחייו. ברית מילה היא מן המצוות השייכות פעם אחת בחיים; היא כביכול הקטנה שבהן, המצוה הנדירה ביותר בחיי אדם. יאמר אדם: יש מצוות שעושים בכל יום, יש מצוות שעושים פעם בשבוע, יש מצוות שעושים פעם בשנה, יש מצוות שעושים פעם בשמיטה, ויש מצוות שעושים פעם אחת בחיים. יש ברית מילה; חתונה מקווים לעשותה פעם אחת בחיים, ואולי אפשר פעמיים. אך ברית מילה אין אפשר אלא פעם אחת. מעצם הגדרתה אין ברית מילה אלא פעם אחת בחיים; והרי זו הפחותה שבמצוות מבחינת קביעות הזמן, כפי שנראה מעצם פעולת המצוה.
ומצד שני אנו מבינים שאדרבה, בהיפוך גמור: הרמב״ם אומר שהיא בספר אהבה, שהיא המצוה הקבועה ביותר, השכיחה ביותר! שהרי אפילו המצוות שבכל יום – קריאת שמע, ציצית – נניח שאדם לובש ציצית כל היום, ושהיה צריך להניח תפילין כל היום, גם זה אינו כל היום. יש זמנים שאינו לובש ציצית ותפילין: נכנס לבית המרחץ, פושט בגדיו בלילה לישון – ואף שבא האריז״ל ואמר שאפשר ללבוש ציצית בלילה, אף שאינה מצוה, ואיני יודע מה פעולתו, מכל מקום באותה שעה אין לו אלא ברית מילה. אם כן ברית מילה היא ‘אות בבשרנו להזכיר תמיד׳, וכדרך כל דבר שכאשר אין חושבים עליו אין נוטלים ממנו דבר.
ענין וואכנאכט: חיתוך ערלת הלב
והנה בבוא פרשת לך לך, יש בה פרשה שלמה בענין ברית מילה. בפרשת שמיני חוזר הדבר, אך שם בפסוק אחד בלבד. כאן נאמר כל המעשה, כל האור, כל ההשראה של ברית מילה. על כן אנו עושים שיעור – עשר דקות, עשרים דקות, חצי שעה, כפי שיהיה אורכו – ותכליתו שיהיה האדם מבלה עשרים דקות במחשבה על ברית המילה שיש לנו.
וזה דבר טוב מאד. הדבר עצמו הוא ברית מילה; טמונות בו כל הסגולות שמילה פועלת: דוחה את הערלה, מנותקים מכל מיני דברים רעים, מכל מיני דברים חיצונים. זה מה שאנו עושים כאן.
אמנם אין אפשר לישב בטל סתם – ואכן אפשר, אך קשה הדבר על גבי סרטון – לפיכך נלמד בינתיים מעט ממה שאומר הזוהר על מצות ברית המילה כאן בפקודין. פקודא י״ד, אומר הזוהר, היא מצות ברית המילה.
וכדרך שלמדו את הפקודין בקיצור, הרי הרבה דברים נכתבו כאן בשנית מתוך מה שכבר נכתב בפרשת לך לך, שם מאריך הזוהר מאד. כל העושה ברית מילה ראוי לו ללמוד קודם לכן את הזוהר בפרשת לך לך, כל אריכות המעשה שם בענין ברית המילה. ומשם לומדים את מצות וואכנאכט, את עצם הרעיון. והרעיון פשוט: שילמד אדם ויחשוב בדבר – לא רק שיעשה ברית בבוקר, אלא שלילה שלם קודם לכן למד. הזוהר מספר מעשה שאחד עשה ברית, וכל החברים, כל החבורה, באו שם ולמדו קודם לכן.
ואומרים שאף זו סגולה כנגד דברים חיצונים, קליפות. אך היינו הך! שהרי הקליפה הגדולה ביותר, כמשמעות ערלה – ערלה פירושה אטימות; ואטימות משמעה טרדה, שבא אדם בבוקר לברית ועושה ברית, והנה יש סביב לזה ערלה גדולה, וצריך לחתוך את הערלה! וכשם שצריך לחתוך את ערלת הבשר, צריך לחתוך את ערלת הלב, ולחתוך את ערלת הלב שאינה מניחה לחוש, שאינה מניחה לשמוח בערלת הבשר.
הא כיצד: ביום כבר הגיע זמן המצוה, וצריך לעשות למעשה, אך בלילה צריך אדם להקדיש זמן, לפתוח ולהרחיב את המבט, להתבונן בכל הפסוקים, בכל המאמרים, כיצד מבינים אותם, בכל הדרכים, כדי שיוכל לקבל את חיות ברית המילה.
וכאן בפקודין הזוהר מקצר יותר, ומביא רק את עיקר הנקודות כיצד מבינים את ענין ברית המילה. אולי יש כאן אי אלו חידושים, אך זהו הנושא שלומדים כאן.
יסודות המצוה: כריתת הברית והיום השמיני
שתי שאלות: מהי הכריתה, ומדוע ביום השמיני?
כך אומר הזוהר: המצוה היא למול תינוק בן שמונת ימים, והזוהר קורא לה ‘גזירי דקיימא קדישא׳ (זוהר הקדמה דף יג.). ‘קיימא׳ פירושו ברית בלשון תרגום כרגיל. והברית קודש – ‘קיימא קדישא׳, ברית קודש – ואותה חותכים. ויש להבין, והזוהר עומד לדבר בזה: מהי חיתוך הברית? הרי חותכים את הערלה, לא את הברית! אך מהו הפשט שעיקר הברית הוא לחתוך את הערלה? זו שאלה אחת.
ועוד דבר: צריך שיהא ביום השמיני, וגם זה שאלה. חשובה היא, אף שמהות ברית המילה אינה כולה היום השמיני. יש בחינת הזמן, ויש בחינת הברית. אברהם אבינו עשה ברית מילה שלא לשמונת ימים, אך נאמר ‘ובן שמונת ימים ימול׳ (בראשית יז, יב), שמן היום השמיני כבר עושים ברית מילה. אם כן צריך להבין את שייכות שני הדברים.
שלושה אופנים של כריתה בברית מילה
קודם כל צריך להבין את הכריתה. יש לשון ‘כריתת ברית׳, ודבר מעניין הוא. רש״י מדבר בזה (רש״י בראשית טו, יח): מדוע נקראת כריתת ברית, ומהי שייכות הלשון? ואומר רש״י שלומדים מברית בין הבתרים את משמעותה, שכן היה הסדר לחתוך דבר מה לסימן. ולפי שדרך כורתי ברית היתה – ואולי אף כיום, איני יודע – לעשות דבר ולחתוך דבר לרמז על ענין, יהיה אשר יהיה, זה היה הדרך. כשם שאומרים היום שחותמים על החוזה, הדרך שבה עושים את הענין, שבה מעמידים את הברית, היא בחיתוך דבר מה; על שם זה נקרא כריתת ברית. זהו פירוש רש״י.
אך דבר מעניין – ואולי אכן זה הפשט – שכאשר עושים ברית מילה חותכים אף הם דבר מה: חותכים את הערלה, כנאמר כאן ‘ונמלתם את בשר ערלתכם׳ (בראשית יז, יא). אין נאמר לשון כריתה בערלה, אך לכאורה זהו אותו רעיון עצמו: כורתים וחותכים את הערלה. ונאמר אף לשון ‘כרת׳ למי שלא יעשה, ודבר מעניין הוא: יש אף כרת למי שאינו עושה ברית מילה – נכרת הוא! אם כן חותכים ברית, חותכים את הערלה, ומי שלא יחתוך ייכרת מן הברית, ‘את בריתי הפר׳ (שם יד), ‘ונכרתה הנפש ההיא מעמיה׳ (שם). הרי אלה שלוש הכריתות שיש כאן.
וצריך להבין את הנושא. מעניין שכאן נאמר כן ‘ונמלתם את בשר ערלתכם׳, שחותכים ומלים. ואולי אף ‘מילה׳ פירושה חיתוך? איני יודע פירוש התיבה מילה, ואולי אף היא לשון חיתוך. אם כן חותכים את הערלה, וזו הברית. ועושים אותה לכל זכר, לילד, בהיותו ‘בן שמונת ימים׳ (שם יב), בן שמונה ימים. וכל אלה דברים שצריך לבאר מעט את מהותם. והזוהר אומר כך – ואני סבור שמה שעושה כאן הזוהר יפה מאד – והוא מביא פסוק:
“סוד ה׳ ליראיו ובריתו להודיעם”
מסתורין של מילה במדרש
המצוה היא סוד. וכיצד היא סוד? הכל יודעים שהזוהר סובר שכל מצוה היא סוד, ואין זה חידוש גדול שהמצוה סוד. כבר דיברנו במה שעניינו שכל מצוה היא סוד, אך המצוה היא סוד. אומר הזוהר: יש לי פסוק לזה! נאמר פסוק בתהלים, במזמור ‘אליך ה׳ נפשי אשא׳ (תהלים כה, א): ‘סוד ה׳ ליראיו ובריתו להודיעם׳ (שם יד).
והזוהר לא חידש דבר זה על הפסוק מעצמו; הוא דורש ‘ובריתו להודיעם׳ על ברית מילה. זהו המדרש! המדרש שבפרשה זו, כל המדרשים – בראשית רבה ותנחומא – מביאים את הפסוק ‘סוד ה׳ ליראיו ובריתו להודיעם׳ על נושא ברית מילה (בראשית רבה מט, ב; תנחומא לך לך יט).
ומה אומר המדרש על זה? דורש המדרש ‘ברית׳, ‘ובריתו׳. הקדוש ברוך הוא נתן ‘בריתי ביני ובינך׳. ולמי נאמר ‘בריתי ביני ובינך׳? זו הברית. הקדוש ברוך הוא כבר כרת ברית עם נח – ומי שילמד בעיון הפרשה יצטרך להרחיב, שיש ברית לנח, ברית לאברהם, כל אותם רבדים של ברית שנתחדשו עד זמן המבול ואחריו. על כל פנים נאמר ‘סוד ה׳ ליראיו ובריתו להודיעם׳. ומהי כוונת המדרש בנקודה זו?
שכבר עשרים דורות היה העולם קיים, והקדוש ברוך הוא לא גילה לאיש, לא אמר לאיש כביכול, ‘להודיעם׳. ודבר מעניין הוא, ‘ובריתו להודיעם׳. מהי משמעות ‘להודיעם׳? הרמ״ק כאן בפירושו על הזוהר טוען שהזוהר מתלבט בזה ומטריח אותנו לדרוש: מהו ‘להודיעם׳? מה הוא מודיע? את הברית הוא מודיע? את בריתו הוא מודיעם, או מודיע דבר אחר? אין הלשון ברורה; ברית אינה לכאורה דבר שמודיעים, מה שייך להשמיע על ברית? יש כאן קושי מסוים בפסוק, רואים כאן דבר מה.
אם כן אומר המדרש: עשרים דורות לא גילה הקדוש ברוך הוא לאיש את בריתו. והמדרש קורא לה בפירוש ‘מסתורין של מילה׳ (תנחומא שם), היינו המיסתורין, ברית מילה היא מסתורין. ואף שאני מבקש לבאר בבהירות – כבר דיברנו בזה פעמים רבות – שתיבת ‘סוד׳ בפסוק, לפי פשוטו, אינה מתפרשת סיקרט, אלא יותר כמין עצה ומועצה, שמתקבצים אנשים, ומושב קרוי סוד.
‘ובסוד עמי אל יבאו׳ (יחזקאל יג, ט) פירושו שמתקבצים יחד. ומובן שאז מתקבצים כדי לדבר דברים נסתרים. אך ‘סוד׳ אינו פירושו סיקרט, אלא יותר מועצה, ‘בסוד׳. ‘בסוד ישרים ועדה׳ (תהלים קיא, א), שמתקבצים. התכנסות, ועל פי רוב התכנסות של מיוחדים, לא סתם כל אדם, אלא מתקבצים אנשים מסוימים. זה פירוש ‘בסוד׳.
‘סוד ה׳ ליראיו׳ פירושו: הקדוש ברוך הוא עם יראיו; זה הפירוש הפשוט. אך כבר המדרש מפרש כאן על ברית מילה, המדרש בפרשת לך לך אומר ש׳סוד ה׳ ליראיו׳ פירושו שהקדוש ברוך הוא גילה ‘מסתורין של מילה׳ – המיסתורין של ברית מילה, שבלשון הקודש הוא ‘סתר׳, והלא אף תיבות אלו קשורות זו בזו. את המיסתורין של ברית מילה גילה הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו ראשון. כבר היה אדם, כבר היה נח, כבר היו אנשים הרבה, ואף אחד מהם לא ידע את המסתורין של ברית מילה, עד שבא אברהם אבינו וגילה לו את הסוד.
והמדרש מנסה לבאר מהו הסוד. המדרש דורש דרשות: סוד בגימטריא ס׳ ו׳ ד׳ – דברים היוצאים מאברהם אבינו בזכות המילה. אך העיקר – וזו הלשון בתנחומא; בבראשית רבה אין הלשון כך, אך במדרש תנחומא כך הלשון, ויש שתי גירסאות בתנחומא כידוע, באחת כך ובאחת כך, אך זהו הדבר שבמדרש – הוא כך: שהקדוש ברוך הוא אמר לאברהם אבינו: מה אתן לך?
ואני בטוח שכאשר אומר הזוהר ‘סוד ה׳ ליראיו׳, אף שהזוהר עומד לפרש זאת בדרך הקבלה ובנוסח שלו, אין זה אלא פירוש על מה שאומר המדרש. ילמד כל אדם תמיד שהזוהר הוא פירוש על המדרש בדרכים רבות, והוא מבאר כאן את המדר
ש בענין זה.
משל כלי הזין של המלך: “דייך שתהיה כמוני”
נפתח אפוא את המדרש שיהא כאן שוב. המדרש אומר, מהו ‘סוד ה׳ ליראיו ובריתו להודיעם׳? כיצד מתקשר הפסוק לכאן? כך אומר המדרש: הקדוש ברוך הוא אומר לאברהם אבינו – והלא זה ‘ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים׳ (בראשית יז, א), כבר בן תשעים ותשע, לאחר עבודה שלמה של כל חיים, כבר עשה הכל. והקדוש ברוך הוא אומר: עדיין לא היה די, ועל כן אכן עדיין לא היה לך בן, אותו בן שהוא יצחק, שממנו ברית אברהם אבינו ראשון. עדיין לא היה! כך אומר המדרש: הקדוש ברוך הוא אומר לאברהם, מה אתן לך? ממון? כבר היה לך ממון די והותר! כבר קודם לכן, בהבטחה הראשונה, הבטיח לו הקדוש ברוך הוא ‘ואברכך ואגדלה שמך׳ (בראשית יב, ב), וכבר היה הכל.
היה לו ממון, ‘ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב׳ (בראשית יג, ב). כמשל למלך שהיה לו אוהב, אומר המדרש (תנחומא בובר לך לך כד): מלך שהיה לו אוהב גביר גדול, ‘היה עשיר יותר מדאי׳, כבר היה לו די והותר בכל מה שצריך – ואולי המלך עצמו נתן לו – כבר היה לו הכל. אמר המלך: מה אתן לו? כסף, זהב, עבדים, שפחות, בהמות – כל מה שצריך כבר יש לו! כאותו ‘אילן אילן במה אברכך׳ (תענית ה:), שאיני יכול ליתן לך. ‘אלא אמר הקדוש ברוך הוא׳: מה אתן לך? אתן לך שתהא כמוני!
ובלשון האחר – והוא בשתי הלשונות – אתן לך את כלי זיני, כך אומר המדרש (תנחומא לך לך יט). המלך אומר: אתן לאוהב זה, ‘הרי אני חוגרו זייני׳, אתן לו את כלי זיני, זה אתן לו. אעשה אותו כביכול כמוני! זהו הפירוש, זו לשון המדרש: ‘מה אתן לך? דייך שתהיה כמוני׳ (תנחומא בובר שם), זה אוכל ליתן לך, שתהא כמוני. ‘ואתנה בריתי׳ – ‘דיו לעבד שיהא כרבו׳ (ברכות נח:). היינו, כל אותם דברים חיצוניים, כסף וזהב, הם דברים נאים, אך חלק החידוש הוא מה שאומר הקדוש ברוך הוא ‘בריתי ביני ובינך׳, ש׳הרי אני חוגרך זיינין שלי׳ – מלבישים אותו, אוגרים אותו בכלי זינו של המלך, במה שהמלך הוא. זהו הפירוש: ‘אני הנה בריתי אתך׳ (בראשית יז, ד) – בריתי היא מה שאני, בריתי היא אתך! זה הפירוש.
ויתכן שהמדרש מכוון לרמוז – וצריך להתבונן ולדייק בלשונות פסוקי נח: אכן נתן הקדוש ברוך הוא ברית לנח, אך אין נאמר ‘אני הנה בריתי אתך׳, אין נאמר שנתן הקדוש ברוך הוא את בריתו עם נח. נתן הקדוש ברוך הוא ברית, ‘והקמתי את בריתי אתך׳ (בראשית ו, יח), ולשונות אחרים: ברית ‘ביני וביניכם ובין כל נפש חיה אשר אתכם׳ (בראשית ט, יב), ענינים רבים שבאותה ברית. אך אצל אברהם אבינו נאמר לשון חזק! אומר הקדוש ברוך הוא: ‘אני׳ – אני – ‘הנה בריתי אתך׳, אני שאני, בריתי אתך. זה הדיוק שהמדרש מעיר כאן.
ועל זה אומר המדרש: ‘סוד ה׳ ליראיו ובריתו להודיעם׳. היינו, ‘סוד ה” פירושו הסוד של מה שה׳ הוא, שכך הפירוש עתה, ומתקשר הוא למה שדיברנו בשיעור הקודם. ‘סוד ה” הוא הסוד, ואומרים המסתורין, דבר מסתורין. תמיד מה שדבר הוא, מה שאדם הוא, זהו סודו. מה שאני אומר לפלוני – זה מה שנחוץ לו; מה שאני עושה – זה מה שאני עושה; מה שאני הוא – זהו סודי! וכאשר יש לי אוהב, שהוא מאנשי סודי, מאנשי עצתי, מאנשי, אני מוסר לו את מסתורי, אני מוסר לו את סודי.
הרי המדרש מפרש שברית מילה פירושה: הקדוש ברוך הוא מוסר את סודו לאברהם אבינו. הוא מוסר לו את מה שהוא כביכול, כאותו מלך המוסר לו את כלי זינו. ואמנם כלי זין אינם נשמת המלך, ואין המשל דומה לנמשל, אך כלי זין הם כביכול מה שעושה את המלך למלך, מה שפועל בו את מלכותו. מלך הוא גיבור, מלך הוא איש מלחמה, מלך דואג לזה. הוא נותן לו את חותמו, כחותמו – בלשונות אחרים, חותם המלך, כ׳ויסר המלך את טבעתו מעל ידו ויתנה׳ (אסתר ג, י) – זה ענין ‘אני הנה בריתי אתך׳: נותנים לו את החותם, נותנים לו את מה שהקדוש ברוך הוא הוא. ‘חותם ברית קודש׳ נקרא, ‘וצאצאיו חתם באות ברית קודש׳ (נוסח ברכת המילה).
דבר שהאדם הוא, לא מה שהוא עושה
אם כן אנו מבינים שממילא ברית מילה היא סוד גדול, ‘סוד ה׳ ליראיו׳, סוד – סוד גדול יותר מכל המצוות! והרי יש כאן חידוש: כל המצוות הן סוד, ובמובן מסוים עושים יהודים את כל המצוות מכח הברית. מי שנכנס בכלל הברית, אחר כך עושה מצוות. ברית מילה היא כמקדמת למצוות. ועושים אותה לילד, כפי שהרמ״ק מדייק כאן בזוהר – עושים אותה לתינוק קטן, בן שמונת ימים. ואחד מעניני בן שמונת ימים הוא למעט, כמו שלומדים, ‘וישמעאל בנו בן שלש עשרה שנה׳ (בראשית יז, כה).
לא, עיקר מצות ברית המילה של אברהם אבינו היא בן שמונת ימים. ומהו בן שמונת ימים? פירושו שכל העולם עושה אותה, הקהלה – שהרי דין הוא שברית מילה מוטלת על האב ועל בית הדין (קידושין כט.). הזוהר אומר ‘כל עלמא׳, חיוב על ‘כל עמא קדישא׳ (זוהר הקדמה דף יג.), חיוב על העולם; העולם, הקהל, מכניס את הילד בבריתו של אברהם אבינו.
ופירושו: ברית המילה עדיין אינה מצוה, אלא היא סוד המצוות! כאשר אתה חלק מן הסוד, אתה בסוד עמי, אתה חלק מן היהודים, והיהודים עושים לך ברית מילה – זה הפירוש – אזי על בסיס זה, בנוי על ברית המילה, אתה יכול לעשות מצוות. על כן זהו העומק, ודבר חשוב מאד הוא: ברית מילה אינה דבר שצריך לעשות, אלא דבר שאדם הוא. ולפיכך עושים אותה לתינוקות, שכן תינוקות אינם עושים דבר; לתינוקות עושים, והם הווים! עוד נדבר מעט עמוק יותר במשמעות הדבר, אך למעשה כן הוא.
הנהגה מעשית: לחשוב רגע בכל יום
על כן, כשאומרים שברית מילה – כדברי הרמב״ם, כדברי המדרש – ברית מילה היא דבר שאף אין צריך ללבוש אותו. ציצית צריך אדם לקום בבוקר וללבוש, צריך לקום בבוקר ולהניח תפילין, צריך לקום בבוקר ולקרוא קריאת שמע. כל אלה דברים שצריך לעשותם. אלו הן אכן המצוות התמידיות; אדם הוא יהודי, ונעשה הדבר כ׳תרגילנו בתורתך׳ (נוסח ברכת אהבה רבה), נעשה הדבר קבוע: קם ומניח תפילין. אך עדיין הוא צריך לעשותו, עדיין מצוה היא, ואינה סוד. באופן החיצוני הזה היא מגולה. ברית מילה היא דבר שכבר קיים: קם אדם וכבר יש לו, כבר ישנו!
וזו כוונה אמיתית. אני סבור שהמדרש האומר שדוד המלך הסתכל בברית מילתו (מנחות מג:) – וצריך לדעת מה פירוש ‘הסתכל במילה׳: פירושו שהרהר בה, ולא דווקא שהביט בה, אך הסתכל בברית מילתו בשעה שהיה בבית המרחץ וראה שהוא ערום מציצית וממצוות. ומה שהמדרש מבקש לבטא הוא שברית מילה היא דבר נעלה מן המצוות, ועל כן צריך לשמוח בה.
וזו כוונה אמיתית. אני סבור שכדרך כל הרוצה לקבל דבר מה – רצונך לקבל מן התפילין, צריך אתה לחשוב רגע; אומרים לשם יחוד, להניח תפילין, הנני מוכן ומזומן, ואני חושב רגע מה אני עושה, ובזה זוכים לתועלת שבדעת – אותו דבר בברית מילה: צריך ליטול רגע ולחשוב בה! ואמנם בברית מילה אין אומרים לשם יחוד; האב כבר אמר ‘להכניסו בבריתו של אברהם אבינו׳ בהיותו בן שמונה ימים. אך כאשר כל אדם נכנס לבית המרחץ, או למקלחת, ראוי שתהא לו כוונה כזו: צריך לחשוב, צריך לתת לכך רגע בכל יום, שכשנכנס למקלחת והוא ערום, יחשוב שיש לו ברית מילה! אני סבור שזה דבר מעשי, ושצריך הדבר המעשי לפעול פעולה עזה מאד. זה פירוש ברית מילה, זה פשוטו של ברית מילה.
הפירוש על דרך הקבלה: ממדת היראה (מלכות) לסוד ה׳ (יסוד)
וזה סוד. אני סבור שהוא פשוטו של מקרא, והוא גם סוד. ומהו הסוד? כך אומר הזוהר: נאמר ‘סוד ה׳ ליראיו׳. מהו ‘ליראיו׳? המדרש אומר ש׳יראיו׳ הוא אברהם אבינו, כנאמר ‘עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה׳ (בראשית כב, יב) לאחר כל הענין. אברהם אבינו הוא הירא, הוא ירא ה׳. כך אומר הזוהר, והוא פשוט: אם נבין שהמדרש אומר שברית מילה היא כלי זינו של המלך, שברית מילה היא ‘שתהיה כמוני׳ – נותנים לו את המלכות עצמה, את מהות המלך עצמה.
ומבין כל אדם שאין אפשר שיהא כפשוטו. והרי זה משל גס, גשמי, של מלך עם כלי זין עם אוהב. וכל הלומד קבלה יודע שצריך לבאר זאת, להפשיט זאת, ולהבין שאין הדבר מדבר כביכול במלך עצמו – המלך למעלה מכל זה. אלא מדברים במה שמקובלינו קוראים ‘ספירות׳ – והזוהר כמעט אינו קורא כך לעולם, אך המקובלים קוראים לזה עשר ספירות. וכאשר אוחזים בספירה, היינו שאוחזים במלך עצמו; זה פירוש הקבלה. ממילא, כאשר נאמר משל כזה במדרש, שנותן כלי זין, או נותן זה או זה, צריך לדעת מאיזו ספירה מדובר. וכל ספירה מדברת במדה אחרת, בדרגה אחרת, במין השגה אחר, במין טעם אחר, במין אור אחר שאפשר לראות מן המלך עצמו.
לפיכך אומר הזוהר, שכאשר נאמר הפסוק ‘סוד ה׳ ליראיו׳, אפשר להבין מיד באיזו דרגה מדובר כאן. שכן ‘ליראיו׳ הם ודאי יראי חטא. דיברנו פעמים רבות ביראה כאן בפקודין, ותמיד היראה היא דרגת השכינה, היראה היא דרגת מדת המלכות. וכפי שלמדנו בענין מצוות עשה ומצוות לא תעשה, מתקשר הדבר אף כאן: היראה היא דרגת מצוות לא תעשה, שהיא דרגת המלכות.
אך הפסוק אומר חידוש: מי שהוא ירא ה׳, שכבר זכה למלכות, מקבל ‘סוד ה”. ‘סוד ה” הוא דרגה עליונה יותר של יראת ה׳. מי שהוא ירא – צריך הכנה, כפי שדיברנו עתה שיראת ה׳ פירושה שימת הלב, צריך הכנה – מי שהוא ירא ה׳, מקבל ‘סוד ה”. סוד הוא סיקרט, דרגה עליונה יותר. ‘סוד ה” זו הברית! ‘ובריתו להודיעם׳ – את הברית מודיע למי? ל׳יראיו׳, לבחינת יראה למעלה ולבחינת יראה למטה. מי שיש לו בחינת היראה, יקבל את הברית, שהיא הסוד.
היינו, כל אדם יודע ש׳ברית׳ פירושה ‘צדיק׳ בזוהר. ברית היא דרגה אחת למעלה מן השכינה, היינו צדיק, שאנו קוראים לו ‘יסוד׳ כרגיל; זו דרגת הברית. ומי מקבלה? ‘יראיו׳, מי שהוא ירא ה׳. אלה דברים פשוטים.
אך לשון הברית, שהברית היא ‘שתהיה כמוני׳, היא ‘כלי זייני שלי׳ – וכביכול כלי הזין יכולים אף הם להיות כפי שלמדנו בשבועות האחרונים: הקשת. אף הקשת היא בחינת כלי זין, והקשת מורה אף היא על הברית, כנאמר ‘את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית׳ (בראשית ט, יג), אות ברית היא. והקשת היא אף לשון נקיה לאבר המילה – והרמב״ן מבאר כך – כנאמר ‘יורה כחץ׳ (יבמות סה.), לשונות כאלו; כביכול הוא קשת, הוא אף כלי זין, ליטרלי, שהרי קשת היא חץ וקשת. ואותו דבר כאן: כלי זינו של מלך, זו בחינת קשת. ואותו דבר ‘המסתכל בקשת׳ (חגיגה טז.): כשם שאסור להסתכל במילה, אסור להסתכל בקשת, כדברי הרמב״ן. וכלי הזין – היינו, יש כלי זין כבחינה חיצונית, ויש שכלי זין מורים על כלי זינו של המלך עצמו. המלך עצמו, שהוא כביכול כפי שאנו אומרים הספירות, כלי הזין של גוף המלך, זהו אבר הברית שלו; זהו כלי זינו של המלך שנותן ליהודי בברית מילה. זה פירוש ‘סוד ה׳ ליראיו׳. נכון, זה פירוש הזוהר; וצריך אדם לשמוח בזה! זה יש לכל יהודי. כבר צריך לומר זאת, כבר מותר לומר זאת. וכשמדברים בזה, צריך לזכור שמובן שהזוהר בא ברעיון שאם כן, מתקשר הדבר עם הרמב״ם, מתקשר עם הדבר הבא.
סוד היום השמיני
אך קודם לכן צריך לומר את ענין היום השמיני – אני רוצה ללכת על סדר הזוהר, ואחר כך לדבר בזה מעט. היום השמיני מורה שיש ‘יום׳. כל אדם יודע ש׳ימים׳ מורים על הספירות, וכך מבינים ש׳ימים׳ פירושם עצם מהות הזמן, עצם היות עתה זמן: איזה יום היום? היום הוא יום השמיני, יום השמיני ללידתו. יום השמיני הוא לפי הזוהר דרגת היסוד – וכיצד מחשבים זאת, צריך לחקור בחשבון המקובלים כיצד יוצא הדבר, שזו בעיה גדולה למעשה – זה יום השמיני.
והמדרש כידוע אומר (ויקרא רבה כז, י), והזוהר מזכירו כן כאן בסוף המאמר, שמדוע צריך ילד למילה בשמיני? כדי שתעבור עליו שבת אחת. היינו, כפי שאמרנו בענין שבת בתחילה: מדוע נעשה סדר היום, הסדר הרגיל שעובר? והרי צריך לעבור עליו בסדר הרגיל, ואין זה דבר מיוחד. אני סבור שלמעט את האומר ששמיני הוא הדרגה העליונה יותר, אני סבור שאדרבה, להיפך: שמיני הוא לאחר שיש לך את כל הדרגה הרגילה, וזו הדרגה הרגילה.
ועתה צריך לחזור לנושא חיתוך הערלה: היכן נכנס כאן חיתוך הערלה? שהרי זה הדבר העמוק יותר שבברית. וכאן נאמר כך, ונאמר זאת בקיצור בנושא:
טעם הרמב״ם במורה נבוכים והפירוש האמיתי של “שומר הברית”
הפשט הפשוט: אות על האבר החשוב ביותר
כידוע מה שאמר הרמב״ם על ברית מילה – ואני סבור שהרמב״ם אולי ראשון שעלה ברעיון זה; וצריך לעיין במדרשים אם יש מקור לרעיון כזה, ואני מבקש להדגיש זאת.
היינו, בפשטות מבין כל אדם: ברית מילה היא ברית, היא אות, היא סימן בבשר. חותכים את הערלה, וזה סימן שלאדם יש סימן, כדרך כל אות ברית – כשם שבברית בין הבתרים חתכו את התור ואת הגוזל וכולי, סימן על הברית, סימן. אותו דבר בגופו של כל אדם יש כמין סימן, חותם, סימן; עושים חריץ, חותכים את הערלה, וזה סימן שיש לו את הברית. זה פירוש ברית מילה, וזה נשאר פשוטו של מקרא, ואין שום ספק שזה פשוטו של מקרא, כדברי הרמב״ם עצמו בספר אהבה שזה עיקר הפשט, וכן במורה נבוכים (ח״ג פמ״ט) ששם מדבר שיש שלושה פשטים בברית מילה, וברור שזה עיקר הפשט, פשוטו של מקרא, פשוטו של המציאות. ברית מילה פירושה שעושים סימן שיש ברית.
אך הרמב״ם עלה בחידוש מעניין מאד, ואני סבור שצריך לעמוד על גודל החידוש הזה. וכאילו הוא מהרהר כך: מדוע נכנסת ברית המילה באבר הברית? אמנם אנו קוראים לו ‘אבר הברית׳, אך זה רק לאחר שיש ברית מילה! מתחילה מדוע נקרא כך? ‘בבשרכם׳ (בראשית יז, יג). התורה קוראת לו בשר, ‘בבשרכם׳, ‘בשר ערלתכם׳ (שם יא). מדוע נכנסת ברית המילה בבשר? יעשוה על האוזן, כדברי הגמרא (שבת קח.), על האף, איני יודע!
אני סבור שאף על זה צריך לשמוע, שפשוטו של דבר הוא שאכן משום כך! היינו, ברית מילה היא סימן לברית. ויש לדבר שייכות עזה, כפי שרואים כאן, עם מה שהקדוש ברוך הוא נותן לאברהם אבינו ילדים, אותם ילדים שבהם עומדים לעשות את הברית. וזה מקום חשוב, מקום חשוב ונכבד אף הוא. עיקר הבשר – היינו, בשר פירושו באופן כללי כל האדם, אך בשר באופן מיוחד יכול להורות על אבר הברית (עי׳ רש״י ויקרא טו, ב) – באותו בשר עושים ברית, שכן זהו עיקר האדם: שם נעשה אב, שם נעשה מוליד ילדים. הקדוש ברוך הוא רוצה להראות שכאשר י
הודי מוליד ילדים, כאשר אברהם מוליד ילדים, יש על נקודה זו סימן. זה פשוטו של מקרא. אם כן אין זה שבאבר המילה יש סתירה לרעיון שהוא סימן. אדרבה: זה הסימן הטוב ביותר! את הסימן החזק ביותר עושים על המקום החשוב ביותר, על המקום הטוב ביותר, על המקום החזק ביותר, שם שחז״ל קוראים לו ‘כלי זיינו של אדם׳. שם עושה אותו, ומתאים הדבר יפה מאד, הולם יפה מאד. אין כאן דבר שצריך לבאר, אין כאן קושיה.
חידוש הרמב״ם: החלשת כח התאוה
אך הרמב״ם הרהר – איני יודע אם שאל כך את הקושיה, אך ראיתי אחרים שואלים קושיה כזו: אין הדבר מתקבל שצריך לעשות ברית מילה במקום צנוע כזה, יאמרו, שאין זה מקום שאפשר להראותו. אמת, צריך ללכת לבית המרחץ, ואז רואים אותו, כדוד המלך. אך באופן כללי אולי אפשר לשאול שאין זה מכובד; ויש בזה שאלה בראשונים אם אפשר לברך כנגד ערוותו של קטן בשעת ברית המילה. הרא״ש כותב שאין אפשר לומר שאי אפשר לברך – בודאי אפשר, שהרי על זה ניתנה המצוה, ומלבד שקטן אין לו אולי דין ערוה, תינוק – אך אומר שבהכרח שנתן הקדוש ברוך הוא ברית מילה, ובברית מילה מברכים, אם כן מברכים שם! כך כתב הרא״ש, אם זכרוני עמי, בהלכות מילה. אך יש כאן כמין קושיה, בעיה המטרידה אולי אנשים. בתורה אין רואים שיטריד, אך אנשים הדבר מטריד.
ועוד דבר שמתקשר לזה: כידוע יש כלל של דברים שנפשו של אדם מחמדתן (מכות כג:). וראיה: מצוה מעט קשה היא, כפי שדיברנו ‘בוכה למשפחותיו׳ – דבר תמוה, ובודאי שהגמרא הרהרה בזה כשאמרה ששתי המצוות, ברית מילה עושים בשמחה וחתונה בעצבות (שבת קל.), אף שאצלנו מעט להיפך: למעשה בברית מילה יש צער, ואילו חתונה – אמנם נאבקים לעתים בכתובה – חתונה ודאי שמחה גדולה. ובודאי מתקשר הדבר בכך שהחתונה אף היא עם ברית מילה. הגמרא מבקשת לבטא מזה שחלק התגרה שבחתונה אינו מתקשר עם חלק המילה. זה אני סבור שמבקשת הגמרא לבטא, אך תפסו שיש כאן דבר מה.
ועלה הרמב״ם בפירוש מעניין מאד (מורה נבוכים ח״ג פמ״ט), שאינו פשוטו של מקרא – היינו, הוא מכניס את ברית המילה בכלל קטגוריה אחרת, ונבאר. עלה הרמב״ם בפירוש שהכל יודעים: מאחר שבאבר זה יש תאוות גדולות, שהם דברים שנפשו של אדם מחמדתן, עושים שחותכים אותו מעט כביכול להחליש. ואם פיזית נחלש – אומר הרמב״ם שפיזית נחלש, שכל אבר שחותכים ממנו מעט נחלש מעט; ובגמרא מבואר שאפשר שאין זה ממש פיזית נחלש, אלא נעשה פחות תענוג, ‘הנבעלת לערל קשה לפרוש׳ (נדה לא:), שיש כמין תענוג מן הערלה; או שזה דבר סמלי. ואיך שיהיה, נפל ברעיונו של הרמב״ם שברית מילה שייכת להיפך! היינו, לא שכאן המקום החזק ביותר, הטוב ביותר, כלי זינו של מלך, וכאן כורתים ברית – לא! הרמב״ם הרהר בתוספת פשט זו שחידש בברית מילה, שמאחר שכאן יש בעיה – נאמרנו בלשון מדוברת – כאן יש ערלה, והערלה מורה על תוספת התאוה, על ריבוי התאוה, על ריבוי התשוקה שיש לאנשים בעניני העריות, נתן הקדוש ברוך הוא ברית לחתוך מעט, להחליש את כח התאוה. זה פשט הרמב״ם.
ולפי זה יוצא – דלא כרמב״ם במשנה תורה – שברית מילה שייכת לאיזה ספר? להלכות איסורי ביאה, שייכת לספר קדושה, אינה שייכת כלל לספר אהבה! אין זו מצוה כציצית ותפילין; אלא מצוה כמצוות איסורי עריות, הלכות איסורי ביאה, לענין ‘ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי׳ (ויקרא כ, כו), שהוא אף חלק מקדושת ישראל: להיות נבדל מעריות, מאיסורי ביאה. זה היה הפשט. והרמב״ם במקומות אחרים אכן מכניס את ברית המילה בכלל זה, אך במשנה תורה בפירוש אינו מכניס אותה שם; מכניס את ברית המילה בספר אהבה, ששם עיקר מקומה, בודאי עיקר הפשט.
מעלת מצוה שאינה תלויה במעשי אדם
צריך אפוא לומר כך: אומר הזוהר, כיצד עושים את ברית המילה? ברית המילה נעשית על ידי שחותכים את הערלה. והזוהר אומר שערלה מורה על מה שקוראים הסטרא אחרא, על כל חלקי הרע שבעולם.
ובשעה שחותכים את הערלה, מתגלה בכך הברית. בלשון אחר, אפשר לומר כך: שכריתת הערלה שייכת לפסוק ‘סוד ה׳ ליראיו׳. אם יש תנאי שסוד ה׳ הוא ליראים, צריך קודם לוודא שאדם ירא, שאינו ערל.
והזוהר אומר שבשעה שהעולם מתקבץ לחתוך את הערלה, כביכול מקבץ הקדוש ברוך הוא את הפמליא של מעלה, שהם הכוחות העליונים, עצם המציאות, ושם הרי הקדוש ברוך הוא מתגלה. ועל ידי שמגלים את העטרה, שמגלים את הברית מן הערלה, מגלים את הקדוש ברוך הוא מבין כל ערלת כל העריות, כל ערוות הארץ שבעולם. ועל ידי כך, כדרך כל דבר שעושים יהודים שנעשה כך בעולם ונעשה כך למעלה, אזי נדחית הערלה מפני הטוב, נדחית הערלה מפני עמא קדישא לעילא – שיש בחינת ישראל למעלה, כלי זינו של מלך – ובשעה שיהודי כאן למטה חותך את ערלתו, נחתכת הערלה משם למעלה. זה פירוש הזוהר על ‘ימול בשר ערלתו׳ (ויקרא יב, ג): היכן נכנסת הערלה, ומהו הפירוש שכריתת הברית היא כריתת הערלה, לחתוך את הערלה מפני הברית.
אך אני סבור שמשמעות הדבר עמוקה מאד, ואני מקצר. ואומר כך, שזו בעיה אחרת: אני סבור שמן הדבר הזה נעשה שברית מילה נעשתה דבר של שמחה… זו השלימות הגדולה ביותר! שהרי היה צריך יהודי לחשוב כך:
יש לי ציצית, יש לי תפילין, אך הרי הן באות במעשה. לך דע אם הכוונה שלי נכונה, לך דע אם ציציתי כשרה; איני יודע, צריך אני לעשות, צריך לוודא, צריך לבדוק. תמיד יש חיסרון מסוים במצוות המעשיות שעושה אדם. וכפי שמבטא דוד המלך, לא תמיד יש לי אותן – וזה כבר כשלעצמו חיסרון: צריך אני לעתים לפשוט בגדי, ואין לי ציצית.
אך ברית מילה – היינו ‘התהלך לפני והיה תמים׳ – ברית המילה שיש לכל יהודי, אין אפשר לנגוע בה! שהרי אינה הולכת, מלבד אם אחד מושך ערלתו – וכבר זמן רב לא פגשתי מושך ערלתו. אין דבר כזה שבברית המילה יש פגם. ואף לא עשית אותה בעצמך! אף אין אתה יכול לחשוב: ‘התכוונתי, לא עשיתי את ברית המילה בכוונה הנכונה׳ – לא עשית אותה בשום כוונה, בן שמונה ימים היית! ואף אחד, הגדול שבמקובלים שאני מכיר, לא כיוון כוונות בברית מילתו – אולי בברית מילת בניו, אך בשל עצמו לא כיוון. אם כן פירושו שהיא מושלמת!
ומצד הברית, כשחושב אדם מאיזו מצוה יקח חיות, מאיזה חלק מיהדותו, בודאי שברית מילה צריכה להיות המועמדת הראשונה. ברית מילה יש לך מושלמת, אתה נימול, ואין אפשר טוב מזה!
מי הוא “שומר הברית” האמיתי?
אלא מה? מאחר שאנשים יודעים את פשט הרמב״ם, והזוהר בנה דרושים הרבה על יסוד פשט הרמב״ם, וקוראים לזה פעמים רבות – וצריך לדעת שזה בדרך דרוש גמור – מה שקוראים ‘שומר הברית׳, שפירושו מי שנזהר בענין העריות. אני סבור שזו טעות! אילו ניתנה לי הסמכות לשנות את הלשון, הייתי מפסיק להשתמש בתיבת ‘שומר הברית׳ על נושא העריות, שכן זה דבר נורא מאד. הברית קודש, ‘וצאצאיו חתם באות ברית קודש׳, אין פירושה שצאצאיו הם שומרי הברית, נזהרים מעריות. איני אומר שאין הדבר מתקשר, אני סבור שודאי מתקשר; בודאי יש כאן רמז ליצר הרע של עריות. אך זה אות ברית קודש, נעלה בהרבה מזה! אפילו העושה עבירות אינו עובר על בריתו של אברהם אבינו – אלא מה, מושך ערלתו? אך איני מדבר עתה במושך ערלתו.
והרי אין אפשר שניקח את הדבר שצריך להיות הכי לא תלוי במעשי אדם, ונהפוך אותו לדבר שהוא כדברי הגמרא ‘רובם בגזל ומיעוטם בעריות׳ (בבא בתרא קסה.), ו׳הרהורי עבירה׳ שאין אדם ניצול מהם בכל יום (שם קסד:) – יוצא שאף אחד אינו שומר הברית! אומרים: אף אחד אינו שומר הברית. אין אפשר שיהיה דבר כזה!
בקיצור נמרץ: ‘שומר הברית׳ פירושו הקדוש ברוך הוא תמיד! ‘שומר הברית עננו ביום קראנו׳ (סליחות), הקדוש ברוך הוא שומר הברית. ואיזו ברית שומר הקדוש ברוך הוא? את הברית שכרת בינו ובין היהודים בברית מילה, ‘ואתנה בריתי ביני ובינך׳! ומשמעות תיבת ‘ברית׳ היא דבר שאין אפשר לשנות, וכבר דיברנו בזה פעמים רבות. משמעות תיבת ברית היא שאין זה דבר שצריך לעמוד עליו על המשמר. אין אפשר ששמירת הברית פירושה שצריך לעמוד על המשמר שלא יהיו הרהורים אסורים, שלא להיות מן העריות. בודאי צריך להיזהר בעריות, אך אדרבה, בדיוק להיפך: הזוהר שהשתמש בתיבת שמירת הברית – או איני יודע מי התחיל – על נסיון של עריות, התכוון לומר בדיוק להיפך: שכאשר יש ליהודי נסיון של עריות – ובגמרא מבואר שצריך להסתכל בציצית, ‘וראיתם אתו וזכרתם… ולא תתורו׳ (במדבר טו, לט; מנחות מג:) – לא, אתה יכול לחשוב על ברית המילה! שהרי יש ברית מילה, וזה מה שאומר הרמב״ם: ברית מילה עצמה היא כבר שמירה מעריות!
העברת הערלה: גילוי מה שכבר היה תמיד
בלשון אחר, במקום להיאבק עם הערוה – זה סוד מצוות לא תעשה. ומדוע אנו אומרים שהיראה מורה על מצוות לא תעשה? מצוות לא תעשה יש בהן מעלה מסוימת על מצוות עשה: מצוות לא תעשה הן פאסיביות, וממילא מצוות לא תעשה מורות על דבר שאין אדם עושה כלל, וממילא אין אפשר שיהא בהן שום חיסרון; אין זו אלא גילוי של מה שאמיתי. אם כן בברית מילה חותכים את הערלה: אין עושים דבר, אין בונים, אין מוסיפים – אלא מורידים! ומהו מורידים? מראים רק מה שהיה אמיתי.
וזה פירוש ברית מילה, שמעבירים את הערלה: כל ברית המילה היא כביכול מצוות לא תעשה. ואמנם אין זו מצוות לא תעשה, אלא מצוות עשה – והיא אחת משתי מצוות העשה שיש בהן כרת, והוא חידוש; ואחד הפירושים בחידוש זה, מלבד קרבן פסח שיש בו אף דבר דומה, לפי שפסח אף הוא כניסה בברית.
אך אחד החידושים בזה הוא שהיא מצוות עשה, אך אין זו באמת מצוות עשה. זו מצוות עשה שאין בה אלא חיתוך, היינו שחדלים להאמין בערלה! וברגע שחותכים אותה, כבר ממילא יש מילה, כבר ממילא יש ברית. אין זו ברית שצריך לחדשה; הקדוש ברוך הוא כבר עשה את אברהם אבינו שזה כבר אמיתי. המדרש הרי מכוון לפרש זאת, ונאמר בפירוש במדרש הבא: ‘אני הנה בריתי אתך׳ – שהיה כבר! אין זה ‘אני מחדש בריתי׳; הקדוש ברוך הוא אומר: יש לי ברית, ואני נותנה לך. היינו, הברית כבר היתה תמיד. ומה צריך אברהם אבינו לעשות? רק להעביר את הערלה, ‘ונמלתם את בשר ערלתכם׳.
וזה פירוש ברית מילה: אין זו אלא כריתה, אין זה אלא חיתוך, וזה הסוד שכריתת הברית היא כריתת הערלה.
קבורת הערלה בעפר: לתת ליצר הרע את מקומו הנכון
אחר כך מאריך הזוהר יותר – ואני סבור שהמנהג כבר קדם לזוהר (עי׳ פרקי דרבי אליעזר פכ״ט) – שנוטלים את הערלה ומניחים אותה בכלי של עפר. וכך המנהג: קוברים אותה או מניחים אותה באיזה עפר, עושים דבר מה עם הערלה. והזוהר אומר שזה סוד גדול: זה מראה שאף את הערלה – היינו, הערלה מורה על הסטרא אחרא, מורה על היצר הרע – אין אפשר להשליך לגמרי. זה סוד שעיר לעזאזל, שהזוהר מאריך בו פעמים רבות. איוב טעה: איוב רצה לחתוך את הערלה שלא יישאר דבר. אך אין אפשר לחתוך את הערלה שלא יישאר דבר! בכל ברית מילה יש מעמד שלם – היינו, המוהל עושה זאת, ואין זה מעמד פומבי גדול – אך נוטלים את הערלה, עושים בה דבר מה, מניחים אותה בעפר. והזוהר אומר שזה כביכול רמז שנותנים לעפר – ‘ונחש עפר לחמו׳ (ישעיה סה, כה), העפר שייך לנחש; ונחש פירושו הכח הרע, כח החומר, כח הסטרא אחרא – נותנים לו את הערלה. היינו, לא שחותכים את הערלה ושורפים אותה ואין נותנים אותה לאיש.
ובודאי מכוון זה לבטא עומק, אם מפרשים שערלה פירושה כאן מה שחידש הרמב״ם – שזה מורה שוב ובנוי על כך שמילה שייכת לחיתוך כח התאוה היתירה, כח היצר הרע.
אם כן בודאי מה שמבקש הזוהר לומר כאן, ומה שמאריך הזוהר פעמים רבות במקומות אחרים, שחיתוך היצר הרע – כדברי הרמ״ק, והוא לשון בפרדס: לבער את היצר הרע אין פירושו לשרוף את היצר הרע, אלא לתת לו את מקומו הנכון בקדושה.
אם כן אין אפשר לחתוך את הכל. ואף מה שאומרים שצריך רק לחתוך את הערלה כדי לגלות את הברית, אין פירושו שאפשר להתעלם לגמרי מן הערלה. פירושו הנכון יותר שצריך ליתן לו כביכול את המזונות, צריך ליתן לו מה שהנחש צריך: הנחש רוצה לאכול עפר, צריך ליתן לו עפר. צריך ליתן לו את הדבר הנכון – ובודאי רק את הערלה, לא יותר מזה – אך צריך ליתן לו מה שהוא צריך. וזה ‘יצר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת׳ (סוטה מז.). זה נושא ברית המילה.
תמלול מלא 📝
הסוד של ברית מילה – סימן של מה שאדם הוא, לא מה שהוא עושה
הקדמה: להוסיף דעת למצוות ברית מילה
התועלת של חשיבה על המצווה
היום, ערב שבת פרשת לך לך תשפ״ז, ממשיכים אנו בסדר לימוד המצוות מהזוהר ב״ספר הפקודין”. לכבוד הפרשה נלמד את מצוות ברית מילה, הנמצאת בסוף פרשת לך לך.
עיקר הכוונה של השיעור היא שכולנו יש לנו ברית מילה, וכמו בכל מצווה התועלת הרוחנית היא שאדם יהיה בדעתו בזה. אמנם, שלא בדעת תמיד קיים – יש לך ברית מילה, יש לך ברית מילה – אבל כשמוסיפים שכל, נותנים ישוב הדעת ומפנים את הלב, מקבלים תועלת ברמה אחרת לגמרי: רמת הדעת, ההבנה, השכל והכוונה. גם במצוות ברית מילה חסר שיתייחדו לחשוב על כך ולהיות עם זה, ואיננו מתנהגים מספיק להיות עם המצווה.
יש מצוות הבאות מזמן לזמן שהן בנות מזל, שכאשר הן באות עושים מהן מצב. מגיע פסח, חושבים הרבה על מצוות מצה, מקדישים לכך זמן ושימת לב וכל אחד לומד בזה לפי ענינו לפני פסח. בגלל זה מצוות מצה פועלת מאוד: כל מי שאוכל מצה מקבל מזה חיות, השגות אלוקות ועצות טובות.
מצוות תדירות: החיסרון בשימת לב במילה
לעומת זאת, מצוות שעושים כל יום – כמו ציצית, תפילין ומילה, שמילה היא אפילו יותר מכל יום – יוצא מעט שנותנים לזה שימת לב, וזה חבל. מילה היא אחת המצוות הגדולות והבסיסיות ביותר; עם ברית מילה נעשים יהודי. אברהם אבינו נעשה בזה יהודי כביכול ואברהם אבינו תמים: התהלך לפני והיה תמים ואתנה בריתי ביני ובינך (בראשית יז, א-ב). בזה כל יהודי הוא יהודי, כמו שאומרים: להכניסו בבריתו של אברהם אבינו (שבת קלז:).
אמנם עושים מסיבה גדולה בברית, כי זו מהמצוות שקיבלו עליהם בשמחה (שבת קל.). ועם כל זה, בגלל כמה סיבות טכניות – כמו שזה בבוקר מוקדם וצריכים ללכת לעבודה – המסיבה של ברית לעולם לא יוצאת להיות שמחה כל כך גדולה. בגמרא כתוב שמכיוון שקיבלו את מצוות עריות בעצבות – בוכה למשפחותיו (במדבר יא, י; שבת קל.) – בכל חתונה עדיין יש קצת ריב ואינם שמחים לגמרי. למעשה מנסים בחתונות שמחה גדולה ומצב גדול, בעוד שבברית מילה לא רואים שמחה כל כך גדולה.
ואפילו כשאדם יש לו חיות ויום טוב כשהוא עושה ברית, בברית שלו עצמו הוא היה בן שמונה ימים! ברית מילה אינה רק כשהוא בן שמונה ימים; היא נמשכת עם האדם כל ימי חייו. מבן שמונת ימים הוא נשאר בלי ערלה, עם ברית מילה – כמו המדרש המפורסם על דוד המלך, שהתבונן בברית מילה שלו ואמר למנצח על השמינית (תהלים ו, א; מנחות מג:).
הרמב״ם: מדוע נמצאות הלכות מילה בספר אהבה?
הרמב״ם כותב בהקדמה לספר אהבה במשנה תורה, שבספר אהבה נכללות המצוות שהן תדירות שנצטוינו בהם כדי לאהוב את המקום ולזכרו תמיד (רמב״ם הקדמה לספר אהבה). הוא מביא שם את כל המצוות שהיינו מצפים: קריאת שמע, תפילה, תפילין, ברכות – דברים שעושים כל יום, שאני קורא להם אורח חיים חלק א׳ (בעוד שהלכות זמנים, שבת וימים טובים, זה אורח חיים חלק ב׳-ג׳). אבל הרמב״ם גם כלל שם מילה! למה? כי גם מילה היא אות בבשרנו להזכיר תמיד בשעה שאין שם לא תפילין ולא ציצית (שם), כמו המדרש שהזכרנו.
זה מאוד מעניין: מצד אחד, מפעולת המצווה ברית מילה נראית כמו המצווה הכי נדירה בחיי אדם. יש מצוות שעושים כל יום, פעם בשבוע, פעם בשנה, פעם בשמיטה, ויש מצוות שעושים פעם בחיים. חתונה מקווים לעשות פעם בחיים, אם כי אולי פעמיים; אבל ברית מילה יכולה להיות רק פעם בחיים בהגדרה (מוהל עושה זאת אולי כל יום, אבל אדם עושה זאת פעם אחת).
מצד שני אומר הרמב״ם להיפך: מילה שייכת לספר אהבה כי היא המצווה הכי קבועה ושכיחה! אפילו המצוות שבכל יום כמו ציצית ותפילין אין לאדם כל היום – כשאדם הולך למרחץ או פושט בלילה לישון (לפני האריז״ל שאמר שאפשר ללכת עם ציצית בלילה, אם כי זו לא מצווה), יש לו רק ברית מילה. מילה היא אות בבשרנו להזכיר תמיד, אלא שכמו כל דבר, כשלא חושבים על זה אין מזה כלום.
הענין של ליל השמור: לכרות את ערלת הלב
בפרשת שמיני מילה נמצאת רק בפסוק אחד, אבל כאן בפרשת לך לך נמצא כל המעשה, כל האור וההשראה של ברית מילה. מטרת השיעור שלנו היא רק שנבלה עשרים דקות בחשיבה על ברית המילה שיש לנו. זה עצמו יש בו את הסגולות שמילה פועלת: זה דוחה את הערלה ונכרתים מכל הדברים החיצוניים.
בינתיים נלמד מה הזוהר אומר על ברית מילה בפקודא י״ד (ארבעה עשר). בפקודין הזוהר מביא בקיצור את עיקר הנקודות (עם חידושים מסוימים) ממה שהוא מאריך מאוד בפרשת לך לך. כל מי שעושה ברית צריך קודם ללמוד את הזוהר בלך לך; משם נלקח הרעיון של “ליל השמור”. הزוהר מספר מעשה איך אחד עשה ברית וכל החברה באו כל הלילה לפני כן ללמוד ולחשוב על המצווה.
אומרים שליל השמור הוא סגולה נגד חיצונים וקליפות, אבל זה היינו הך: “ערלה” פירושה סתום – והקליפה והסתימות הגדולה ביותר היא שאדם עסוק, והוא בא בבוקר מוקדם לברית בלי שום הכנה. כמו שצריך לכרות את ערלת הבשר, צריך לכרות את ערלת הלב שלא נותנת לשמוע ולשמוח עם המילה. ביום כבר זמן המצווה המעשי, לכן צריך בלילה להקדיש זמן לפתוח ולהרחיב את המבט בכל הפסוקים והמאמרים, כדי לקבל את החיות של ברית מילה.
יסודות המצווה: כריתת הברית והיום השמיני
שתי שאלות: מהי הכריתה ולמה ביום השמיני?
הזוהר אומר שהמצווה היא למול ילד בן שמונה ימים, והוא קורא לזה גזירי דקיימא קדישא (זוהר הקדמה דף יג.) – חיתוך הברית הקדושה (“קיימא” בלשון תרגום הוא ברית). כאן עולות שתי שאלות: ראשית, הרי חותכים את הערלה, לא את הברית – מה הפשט שעיקר הברית הוא לחתוך את הערלה? שנית, למה זה צריך להיות ביום השמיני? אמנם אברהם אבינו לא עשה ברית לשמונת ימים, אבל כתוב ובן שמונת ימים ימול (בראשית יז, יב); מה הקשר בין מהות הברית לזמן של היום השמיני?
שלושה אופנים של כריתה בברית מילה
קודם כל צריך להבין את הלשון “כריתת ברית”. רש״י מסביר (רש״י בראשית טו, יח) שלומדים זאת מברית בין הבתרים: מכיוון שדרך כורתי ברית היה לחתוך משהו כסימן לעשות את העסקה – כמו היום שחותמים על חוזה – נקרא על שם זה “כריתת ברית”.
בברית מילה אנו רואים שלושה אופנים של כריתה: כורתים ברית; חותכים את הערלה – ונמלתם את בשר ערלתכם (בראשית יז, יא), שגם המילה “מילה” פירושה אולי חיתוך; ולמי שלא עושה ברית מילה יש עונש של “כרת” – את בריתי הפר (שם יד), ונכרתה הנפש ההיא מעמיה (שם), הוא נכרת מהברית. וזאת עושים לכל זכר (שם י) כשהוא בן שמונת ימים (שם יב). כדי להסביר את מהות כל הדברים האלה, הזוהר מתחיל עם פסוק.
“סוד ה׳ ליראיו ובריתו להודיעם”
מסתורי המילה במדרש
כולם יודעים שלפי הזוהר כל מצווה היא סוד, אבל על ברית מילה הזוהר מביא פסוק מפורש בתהלים, במזמור אליך ה׳ נפשי אשא (תהלים כה, א): סוד ה׳ ליראיו ובריתו להודיעם (שם יד). הזוהר לא המציא זאת בעצמו; כל המדרשים על הסדרה – בראשית רבה ותנחומא – דורשים פסוק זה על ברית מילה (בראשית רבה מט, ב; תנחומא לך לך יט), על ואתנה בריתי ביני ובינך (בראשית יז, ב). (אגב, מי שלומד את הפרשה בעיון צריך להרחיב ברמות השונות של ברית שהתחדשו אצל נח ואצל אברהם.)
הרמ״ק בפירושו על הזוהר עומד על הקושי בלשון ובריתו להודיעם: מה ענינו להודיע ברית? ברית היא לא ידיעה שמודיעים!
המדרש מפרש שעשרים דורות מבריאת העולם – אדם, נח וכל הדורות – הקב״ה לא גילה לאף אחד את בריתו, עד שבא אברהם אבינו והוא גילה לו את מסתורין של מילה (תנחומא שם) – המיסתורין של מילה (שבא מהמילה בלשון הקודש “סתר”). אמנם לפי פשוטו המילה “סוד” בפסוק פירושה עצה, מועצה או ועד שבו מיוחדים מתכנסים לדבר דברים נסתרים – כמו ובסוד עמי אל יבאו (יחזקאל יג, ט) ובסוד ישרים ועדה (תהלים קיא, א), והתרגום העברי של סוד ה׳ ליראיו הוא שהקב״ה עם יראיו – אבל המדרש כבר דורש זאת על מסתורי המילה.
המדרש אומר על כך דרשות שונות, כמו גימטריאות על האותיות ס׳-ו׳-ד׳ שיוצאות מאברהם אבינו בזכות המילה. אבל עיקר הפשט נמצא במדרש תנחומא – והזוהר, שתמיד הוא פירוש על המדרש, רק מפרש זאת בדרך הקבלה.
המשל של כלי הזיין של המלך: “די שתהיה כמוני”
אומר המדרש (תנחומא לך לך יט; תנחומא בובר לך לך כד): בויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים (בראשית יז, א), אחרי חיים שלמים של עבודה, לאברהם כבר היה הכל – הברכה של ואברכך ואגדלה שמך (בראשית יב, ב) ועושר מופלג, ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב (בראשית יג, ב) – אבל זה עדיין לא היה מספיק, ולכן עדיין לא היה לו את יצחק, הבן שהוא הראשון בבריתו של אברהם אבינו.
מביא המדרש משל למלך שהיה לו חבר שהיה עשיר יותר מדאי – כבר היו לו כסף, זהב, עבדים, שפחות ובהמות. אמר המלך (כמו באילן אילן במה אברכך (תענית ה:)): מה אוכל לתת לו? הרי אני חוגרו זייני – אני אחגור אותו בכלי הזיין שלי עצמי! ובגירסה השנייה של התנחומא כתוב עוד יותר חזק: מה אתן לך? די שתהיה כמוני (תנחומא בובר שם) – אתן לך שתהיה כמוני, בבחינת דיו לעבד שיהא כרבו (ברכות נח:).
זה החידוש של ברית מילה מעל כל המתנות החיצוניות של כסף וזהב, וגם מעל ברית נח. אצל נח כתוב והקמתי את בריתי אתך (בראשית ו, יח) וברית ביני וביניכם ובין כל נפש חיה אשר אתכם (בראשית ט, יב). אבל אצל אברהם אבינו כתוב לשון נפלא: אני הנה בריתי אתך (בראשית יז, ד) – “אני”, מה שאני עצמי, הוא הברית שלי איתך!
וזה הפירוש של סוד ה׳ ליראיו ובריתו להודיעם: מה שאדם אומר לאחר הוא מה שנדרש לאחר; מה שהוא עושה הוא מעשהו; אבל מה שהוא עצמו – זה ה״סוד” שלו, שהוא מוסר רק לאנשי סודו. בברית מילה הקב״ה מוסר לאברהם אבינו את סודו – מה שהוא עצמו כביכול. אמנם במשל כלי הזיין אינם נשמת המלך, אבל הם מה שעושה את המלך למלך, גיבור ואיש מלחמה שפועל את מלכותו. במילים אחרות זה חותם המלך, החותמת של המלך – כמו ויסר המלך את טבעתו מעל ידו ויתנה (אסתר ג, י) – ולכן נקרא וצאצאיו חתם באות ברית קודש (נוסח ברכת המילה).
דבר שאדם הוא, לא מה שהוא עושה
ממילא מבינים למה ברית מילה היא סוד גדול יותר מכל המצוות: ברית מילה קודמת למצוות, היא הסוד והבסיס של כל המצוות. רק מי שנכנס בכלל הברית ונעשה חלק מ״בסוד עמי”, יכול אחר כך לעשות מצוות מכוח הברית.
וזה מה שהרמ״ק מדייק בזוהר על כך שמילה היא בילד בן שמונה ימים – לאפוקי וישמעאל בנו בן שלש עשרה שנה (בראשית יז, כה). בבן שמונה ימים החיוב מוטל על האב ועל בית הדין (קידושין כט.), או כמו שהזוהר מתעבר, על כל עמא קדישא (זוהר הקדמה דף יג.) – כל העולם מכניס את הילד בבריתו של אברהם אבינו. למה עושים זאת לתינוק קטן? כי תינוק לא עושה כלום, תינוק הוא! זה העומק: ברית מילה אינה מצווה שאדם עושה, אלא דבר שאדם הוא.
הנהגה מעשית: לחשוב שנייה כל יום
אפילו המצוות התמידיות כמו ציצית, תפילין וקריאת שמע, שנעשות אצל יהודי הרגל בבחינת תרגילנו בתורתך (נוסח ברכת אהבה רבה), הן עדיין דברים שצריך לקום בבוקר ולעשות; הן גלויות, לא סוד. ברית מילה אפילו לא צריך ללבוש – אתה קם ואתה כבר זה! זה מה שדוד המלך התכוון כשהסתכל במילתו במרחץ (מנחות מג:) – לא דווקא הסתכל בעיניים, אלא חשב על כך – ושמח שכשהוא ערום מציצית וממצוות, יש לו את ברית המילה שהיא למעלה מכל המצוות.
מכאן יוצאת הנהגה מעשית: כמו שבתפילין אומרים “לשם יחוד” ו״הנני מוכן ומזומן” וחושבים שנייה מה עושים כדי לקבל את התועלת בדעת, כך גם בברית מילה. אמנם האבא כבר אמר להכניסו בבריתו של אברהם אבינו בגיל שמונה ימים, צריך כל אדם כל יום כשהוא הולך למרחץ או למקלחת והוא ערום ממצוות, לקחת שנייה לחשוב שיש לו ברית מילה. זה דבר מעשי שיכול לפעול מאוד.
הפירוש על דרך הקבלה: ממידת היראה (מלכות) לסוד ה׳ (יסוד)
הזוהר מפרש את המשל מהמדרש על דרך הקבלה. המלך עצמו הרי למעלה מכל משל גשמי; כשהמדרש מדבר על המלך וכלי הזיין שלו, הוא מדבר על עשר הספירות – שכל ספירה היא מידה, השגה ואור אחר של המלך, וכשתופסים את הספירה תופסים את המלך עצמו.
אומר הזוהר שהפסוק סוד ה׳ ליראיו מגלה על איזו ספירה מדברים כאן. במדרש ליראיו מתייחס לאברהם אבינו, שעליו כתוב עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה (בראשית כב, יב). בקבלה “יראה” – מדרגת יראי חטא ומצוות לא תעשה – תמיד היא השכינה, מידת המלכות. אומר הפסוק חידוש: מי שהוא ירא ה׳ ויש לו את ההכנה של מידת המלכות (שפירושה גם שימת הלב שדיברנו עליה), זוכה הוא לרמה גבוהה יותר – לסוד ה׳, שהיא הברית, ספירת “צדיק” או “יסוד” (רמה אחת מעל המלכות). וובריתו להודיעם פירושו שהברית (יסוד) הוא מודיע ליראיו – הן לבחינת יראה למעלה (המלכות) והן לבחינת יראה למטה (יראי ה׳).
לפי זה מתבאר גם המשל של כלי הזיין. כלי זיין הם בחינת “קשת” – חץ וקשת – שהיא אות ברית, כמו שכתוב את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית (בראשית ט, יג). כמו שהרמב״ן מסביר, “קשת” היא לשון נקייה לאבר המילה, על דרך יורה כחץ (יבמות סה.), ולכן אסור להסתכל בקשת (חגיגה טז.) כמו שאסור להסתכל במילה. כלי הזיין החיצוניים מצביעים על כלי הזיין של גוף המלך כביכול בספירות – אבר הברית, מידת היסוד – שהמלך נותן לכל יהודי בברית מילה.
סוד היום השמיני
היום השמיני – יום השמיני (ויקרא יב, ג) – מצביע על עצם מהות הזמן. “ימים” בזוהר הם הספירות, והיום השמיני ללידתו הוא לפי הזוהר מדרגת יסוד.
בסוף המאמר מזכיר הזוהר את המדרש המפורסם (ויקרא רבה כז, י), שילד נימול ביום השמיני כדי שיעבור עליו קודם שבת. כלומר, לאפוקי מאלו שאומרים ש״שמיני” הוא מדרגה גבוהה מעל הטבע, הפשט להיפך: אחרי שהילד כבר עבר את כל הסדר הרגיל של שבעת הימים עם שבת, היום השמיני נעשה המדרגה הרגילה שלו.
הטעם של הרמב״ם במורה נבוכים והפירוש האמיתי של “שומר הברית”
הפשט הפשוט: סימן על האבר החשוב ביותר
עכשיו נחזור לשאלה: איפה נכנס חיתוך הערלה בכריתת הברית?
פשוטו של מקרא – כפי שהרמב״ם עצמו כותב בספר אהבה, וגם במורה נבוכים (ח״ג פמ״ט) כאחד משלושת הטעמים – הוא שברית מילה היא סימן וחותם בגופו של אדם שיש לו את הברית, בדיוק כמו חיתוך התור והגוזל בברית בין הבתרים.
אבל מדוע עושים את הסימן דווקא על אותו אבר – שלפני המילה נקרא בתורה סתם בבשרכם (בראשית יז, יג) או בשר ערלתכם (שם יא) – ולא על האוזן או על האף (עי׳ שבת קח.)? גם על כך הפשט הפשוט ברור לגמרי: הברית בפרשת לך לך קשור עם זה שהקב״ה נותן לאברהם אבינו ילדים. המילה “בשר” מכוונת בכללות לכל האדם, ובפרטיות מכוונת לאבר ההולדה (עי׳ רש״י ויקרא טו, ב), שחז״ל קוראים “כלי זיינו של אדם”, כי שם עיקר האדם שבו הוא נעשה אב ומוליד ילדים. ממילא אין שום קושיה: את הסימן החזק ביותר של הברית עושים במקום החשוב והחזק ביותר, להראות שכאשר יהודי מוליד ילדים יש עליו את סימן הקב״ה.
החידוש של הרמב״ם: להחליש את כוח התאווה
אנשים שואלים אבל: איך עושים את אות הברית במקום צנוע שאי אפשר להראות? (בראשונים אפילו יש שאלה אם מותר לברך בברית מול הערווה של הקטן; הרא״ש בהלכות מילה כותב שמלבד זה שלתינוק אין דין ערווה, הרי הקב״ה ציווה את המצווה שם, ממילא בוודאי מברכים.) ובנוסף הרי האבר הוא המקור לדברים שנפשו של אדם מחמדתן (מכות כג:). כפי שהזכרנו קודם מהגמרא (שבת קל.), במצוות חתונה יש מעט עצבות בגלל איסורי עריות, בשעת מילה הכל בשמחה – שבכך הגמרא רוצה להוציא שחלק ההתגרות בחתונה אינו מחובר לחלק המילה.
הרמב״ם במורה נבוכים (ח״ג פמ״ט) בא עם חידוש גדול – שאיני יודע אם יש לו מקור במדרשים – והוא הופך את כל העניין: לא עושים את המילה על האבר כי הוא המקום הטוב ביותר, כלי זיינו של מלך, אלא להיפך – כי שם יש בעיה! הערלה מורה על יותר מדי תאווה ותשוקה בעניני עריות, והקב״ה נתן את המילה כדי לחתוך ולהחליש את כוח התאווה – או להחליש פיזית את האבר כפי שהרמב״ם אומר, או להפחית את התענוג כמו בגמרא הנבעלת לערל קשה לפרוש (נדה לא:).
לפי החידוש של הרמב״ם במורה נבוכים היו הלכות מילה צריכות להיות בספר קדושה יחד עם הלכות איסורי ביאה, שהן לעניין ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי (ויקרא כ, כו). זה שהרמב״ם במשנה תורה שם אותן בספר אהבה, מראה שהפשט העיקרי הוא שמילה היא אות אהבה, לא רק שמירה מעריות.
המעלה של מצווה שאינה תלויה במעשי אדם
לפי הזוהר חיתוך הערלה הוא התנאי של סוד ה׳ ליראיו: ערלה היא הסטרא אחרא וחלקי הרע, וכדי להיות “ירא” הראוי לסוד ה׳, צריך קודם לחתוך את הערלה. כאשר ישראל למטה מתאספים לחתוך את הערלה ולגלות את העטרה, הקב״ה מכנס את הפמליא של מעלה, והערלה וערוות הארץ נדחות מפני הטוב ומפני עמא קדישא לעילא, והקב״ה מתגלה. זהו פירוש הזוהר על ימול בשר ערלתו (ויקרא יב, ג).
כאן טמון יסוד גדול. בכל המצוות המעשיות כמו ציצית ותפילין תמיד יש חיסרון: מי יודע אם הן כשרות, אם הייתה לי הכוונה הנכונה, ובנוסף אין אותן עליך בכל עת. אבל ברית מילה – התהלך לפני והיה תמים (בראשית יז, א) – היא השלמות הגדולה ביותר! אף אחד לא יכול לפגום בה (חוץ ממושך ערלתו, שהיום אינו מצוי), ואפילו לא עשית אותה בעצמך: בבריתך היית בן שמונה ימים, ואפילו המקובל הגדול ביותר לא כיוון כוונות בברית שלו. ממילא ברית המילה שלך מושלמת, בלי שום פגם של מעשי אדם! כאשר יהודי מחפש מאיזו מצווה לקחת חיות ביהדותו, ברית מילה צריכה להיות המועמד הראשון.
מי הוא “שומר הברית” האמיתי?
בגלל זה שהזוהר בונה הרבה דרושים על טעם הרמב״ם, התבסס לקרוא למי ששומר מעריות “שומר הברית”. צריך לדעת שזה רק בדרך דרוש, ובאמת זו טעות גדולה שלוקחת את השמחה מהמצווה. אילו היו נותנים לי את הסמכות, הייתי מפסיק להשתמש במילה “שומר הברית” על עריות!
וצאצאיו חתם באות ברית קודש לא אומר שהם נזהרים מעריות; אות ברית קודש הרבה יותר גבוה מזה, ואפילו מי שעובר עבירות אינו עובר על הברית של אברהם אבינו. לא יכול להיות שניקח את המצווה שהכי לא תלויה במעשי אדם, ונתלה אותה בדבר שהגמרא אומרת עליו רובם בגזל ומיעוטם בעריות (בבא בתרא קסה.) והרהורי עבירה שאף אחד לא ניצול מהם בכל יום (שם קסד:), שיצא שאף אחד אינו שומר הברית!
הפירוש האמיתי של “שומר הברית” הוא הקב״ה עצמו, כפי שאנו אומרים שומר הברית עננו ביום קראנו (סליחות) – הקב״ה שומר את הברית הבלתי מעורער שעשה איתנו בברית מילה. ואפילו כאשר הזוהר משתמש ב״שמירת הברית” בנסיון של עריות, הכוונה בדיוק הפוכה: לא שאתה צריך לעמוד על המשמר על הברית, אלא כמו שהגמרא אומרת שבשעת נסיון צריך להסתכל על הציצית – וראיתם אתו וזכרתם… ולא תתורו (במדבר טו, לט; מנחות מג:) – אתה יכול בשעת נסיון לחשוב על ברית המילה שלך, כי ברית המילה עצמה היא כבר השמירה מעריות!
הסרת הערלה: גילוי של מה שכבר תמיד היה
בזה טמון הסוד מדוע כריתת הברית היא רק על ידי חיתוך הערלה. מצוות לא תעשה (שהן בבחינת יראה) יש להן מעלה על מצוות עשה, כי הן פסיביות: האדם לא עושה כלום ולא יכול לקלקל בהן כלום. אף על פי שברית מילה היא מצוות עשה – אחת משתי מצוות עשה שיש בהן כרת, יחד עם קרבן פסח שהוא גם כניסה בברית – יש לה את הגדר של לא תעשה: לא בונים ולא מוסיפים כלום, אלא מורידים את הערלה, כלומר מפסיקים להאמין בערלה!
וברגע שחותכים את הערלה, כבר ממילא יש את הברית, כי הברית כבר תמיד היה. כמו שהמדרש מדייק בלשון אני הנה בריתי אתך (בראשית יז, ד) – שהיה כבר! הקב״ה לא מחדש ברית חדש, אלא אברהם אבינו צריך רק להסיר את הערלה, ונמלתם את בשר ערלתכם (שם יא), ובכך מתגלה הברית שכבר היה באמת מאז ומעולם.
קבורת הערלה בעפר: לתת ליצר הרע את מקומו הנכון
הזוהר מאריך עוד במנהג הישן (עי׳ פרקי דרבי אליעזר פכ״ט) שאחרי הברית לוקחים את הערלה ושמים אותה בכלי עם עפר. אומר הזוהר שזה סוד גדול, בבחינת השעיר לעזאזל: אפילו את הערלה, שמורה על הסטרא אחרא ועל היצר הרע, אסור לשרוף ולהשמיד לגמרי. זו הייתה טעותו של איוב, שרצה לחתוך את הערלה שלא ישאר כלום.
שמים את הערלה בעפר לתת לנחש – כוח הרע וכוח החומר – את חלקו, על דרך ונחש עפר לחמו (ישעיה סה, כה). כפי שהרמ״ק כותב בספר הפרדס, “לבער את היצר הרע” לא אומר לשרוף אותו לגמרי, אלא לתת לו את מקומו הנכון בקדושה. חותכים רק את הערלה – התאווה היתירה – ונותנים לנחש את המזונות שהוא צריך, בבחינת יצר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת (סוטה מז.).
EN English ›
📋 Shiur Overview
The Secret of Brit Milah – A Sign of What a Person Is, Not What He Does
The Benefit of Contemplating the Mitzvah
This shiur is in honor of Erev Shabbat Parshat Lech Lecha 5777, and we are continuing our study of the mitzvot from the Sefer HaPekudin in the Zohar. In honor of the parsha, I have chosen to learn the mitzvah of brit milah, which appears at the end of Parshat Lech Lecha.
The main intention of this shiur, and this is its entire purpose, is this: We all have brit milah. Every Jew, at least all those I know, was circumcised at the proper time. But as with every mitzvah, the spiritual benefit lies in a person taking something from it, even with minimal awareness. Without awareness, the thing certainly exists always – you have brit milah, you have brit milah; but since the entire point of our approach is to say that when a person pays attention and settles his mind upon it, turns his heart and adds a bit of thought, he receives benefit of an entirely different level. This is the level of da’at (knowledge), the level of understanding, the level of intellect, the level of kavanah (intention). So too with the mitzvah of brit milah – a person needs to set aside time to think about it, to be with it.
And we do not practice this sufficiently with this mitzvah. There are mitzvot that merit “status” on their own, since they come from time to time and people make an occasion of them, like mitzvot that come periodically. When Pesach comes, people contemplate the mitzvah of matzah extensively, and therefore matzah has a powerful effect on a person. Everyone who eats matzah every year on Pesach receives vitality from it, receives divine insights from it, receives good counsel from it – all the matters contained in matzah, which each person learns according to his concern before Pesach – because he pays attention, dedicates time to it, dedicates attention to it.
Frequent Mitzvot: The Deficiency in Attention to Milah
But the mitzvot that a person performs every day, like tzitzit and tefillin and milah – and milah even more than daily – we find that people give them less attention. And this is unfortunate. For this is one of the greatest mitzvot, and one of the most fundamental. Everyone knows that through brit milah a person becomes a Jew. Avraham Avinu became a Jew, so to speak, “va’etnah briti beini uveinecha” (Bereishit 17:2), “hithalech lefanai veheyeh tamim va’etnah briti beini uveinecha” (ibid. 1-2). Through this Avraham Avinu became a person, Avraham Avinu became tamim (complete), Avraham Avinu became shalem (whole). And through this every Jew becomes a Jew, and we say “lehachniso bivrito shel Avraham Avinu” (Shabbat 137b).
And indeed we make a great celebration, for it is one of the mitzvot “she’kiblu aleihem besimchah” (Shabbat 130a), as explained. Therefore we make a great celebration when a brit milah comes. And yet, even the celebration itself I feel is never sufficient, for several technical reasons due to which the brit milah celebration doesn’t turn out to be as great a simchah as it should be. The Gemara explains that the wedding, since the mitzvah of forbidden relations was accepted with some sadness – “bocheh lemishpechotav” (Bamidbar 11:10; Shabbat 130a) – there is still in every wedding a kind of quarrel, and its joy is not complete; yet in practice we make weddings with great joy, with great ceremony. But brit milah, even when it’s in the morning and people need to go to work, for whatever technical reason, we don’t see in it as great a joy as a wedding or such great celebration.
So something is missing. And even if we say that indeed a person makes a brit, or he himself was circumcised, and he has vitality from it – it’s a time of joy for him, a yom tov for him, he makes a brit – he was only eight days old! And brit milah is not only when he’s eight days old; brit milah continues and goes with a person all the days of his life, from when he was eight days old, from eight days old, and from then on he remains without orlah (foreskin), remains with brit milah. As is known from the midrash about David HaMelech, who contemplated his brit milah and said “lamnatze’ach al hasheminit” (Tehillim 6:1; Menachot 43b).
The Rambam: Why Are the Laws of Milah Written in Sefer Ahavah?
And as the Rambam says in his introduction to Sefer Ahavah in Mishneh Torah, that Sefer Ahavah contains the mitzvot “that are frequent that we were commanded in them in order to love Hashem and to remember Him always” (Rambam, Introduction to Sefer Ahavah). And he brings there all those mitzvot that we would expect and anticipate to be in Sefer Ahavah: the mitzvot of Kriat Shema, tefillah, tefillin, berachot – all the matters in the order of Orach Chaim part 1, as I call it, things we do every day. Hilchot Zemanim is Orach Chaim parts 2 and 3, matters of Shabbat and Yamim Tovim. But he included milah in this! And why did he include milah in Sefer Ahavah? Because it too is “an ot (sign) in our flesh to remember always at a time when there are no tefillin or tzitzit” (ibid.), like that midrash we mentioned.
And here is something interesting in understanding the Rambam regarding brit milah: Just as every Jew learning Sefer Ahavah in the Rambam, learning Hilchot Tefillin and Hilchot Tefillah and the like, which are all things he does every day, comes to brit milah: this is something done – yes, a mohel perhaps does it every day, and needs to know its laws every day – but a father, and even an ordinary person, does it once in his life. Brit milah is one of the mitzvot that belong to once in a lifetime; it is, so to speak, the smallest of them, the rarest mitzvah in a person’s life. A person will say: There are mitzvot we do every day, there are mitzvot we do once a week, there are mitzvot we do once a year, there are mitzvot we do once in shemittah, and there are mitzvot we do once in a lifetime. There is brit milah; a wedding we hope to do once in a lifetime, and perhaps it’s possible twice. But brit milah is only possible once. By its very definition brit milah is only once in a lifetime; and this is the least of mitzvot from the perspective of fixed time, as it appears from the very performance of the mitzvah.
And on the other hand we understand that on the contrary, in complete reversal: The Rambam says it’s in Sefer Ahavah, that it’s the most fixed mitzvah, the most frequent! For even the daily mitzvot – Kriat Shema, tzitzit – let’s say a person wears tzitzit all day, and that he should have worn tefillin all day, even this is not all day. There are times when he doesn’t wear tzitzit and tefillin: he enters the bathhouse, removes his garments at night to sleep – and although the Arizal came and said it’s possible to wear tzitzit at night, even though it’s not a mitzvah, and I don’t know what its effect is, in any case at that time he has only brit milah. So brit milah is “an ot in our flesh to remember always,” and like everything, when we don’t think about it we don’t take anything from it.
The Matter of Vach Nacht: Cutting the Orlah of the Heart
And when Parshat Lech Lecha comes, there is a complete parsha in it about brit milah. In Parshat Shemini it returns, but there in only one verse. Here the entire deed is stated, all the light, all the inspiration of brit milah. Therefore we are making a shiur – ten minutes, twenty minutes, half an hour, whatever its length will be – and its purpose is that a person should spend twenty minutes in thought about the brit milah that we have.
And this is a very good thing. The thing itself is brit milah; contained in it are all the segulot (special qualities) that milah accomplishes: it pushes away the orlah, we are disconnected from all kinds of bad things, from all kinds of external things. This is what we are doing here.
However, it’s not possible to sit idle doing nothing – and indeed it’s possible, but it’s difficult on video – therefore we will learn meanwhile a bit of what the Zohar says about the mitzvah of brit milah here in Pekudin. Pekuda 14, says the Zohar, is the mitzvah of brit milah.
And as we learned the Pekudin briefly, many things are written here a second time from what was already written in Parshat Lech Lecha, where the Zohar elaborates greatly. Everyone who performs brit milah should learn beforehand the Zohar in Parshat Lech Lecha, all the lengthy discussion there about brit milah. And from there we learn the mitzvah of vach nacht, the very idea. And the idea is simple: that a person should learn and think about the matter – not just make a brit in the morning, but that an entire night beforehand he should learn. The Zohar tells a story that someone made a brit, and all the friends, the entire chavurah, came there and learned beforehand.
And they say this too is a segulah against external things, kelipot. But this is the same thing! For the greatest kelipah, as the meaning of orlah – orlah means dullness; and dullness means distraction, that a person comes in the morning to a brit and makes a brit, and there is around this a great orlah, and one needs to cut the orlah! And just as one needs to cut the orlah of the flesh, one needs to cut the orlah of the heart, and to cut the orlah of the heart that doesn’t allow one to feel, that doesn’t allow one to rejoice in the orlah of the flesh.
How so: During the day the time for the mitzvah has already arrived, and one needs to do it in practice, but at night a person needs to dedicate time, to open and broaden his perspective, to contemplate all the verses, all the statements, how they are understood, in all the ways, so that he can receive the vitality of brit milah.
And here in Pekudin the Zohar is more concise, and brings only the main points of how we understand the matter of brit milah. Perhaps there are some novel insights here, but this is the subject being learned here.
Foundations of the Mitzvah: Cutting the Brit and the Eighth Day
Two Questions: What Is the Cutting, and Why on the Eighth Day?
Thus says the Zohar: The mitzvah is to circumcise a baby boy on the eighth day, and the Zohar calls it “geziri dekayama kadisha” (Zohar, Introduction 13a). “Kayama” means brit in the language of Targum as usual. And the brit is holy – “kayama kadisha,” a holy brit – and it is cut. And one must understand, and the Zohar stands to speak about this: What is the cutting of the brit? We cut the orlah, not the brit! But what is the simple meaning that the essence of the brit is to cut the orlah? This is one question.
And another thing: It must be on the eighth day, and this too is a question. It’s important, even though the essence of brit milah is not entirely the eighth day. There is the aspect of time, and there is the aspect of the brit. Avraham Avinu performed brit milah not on the eighth day, but it says “uven shemonat yamim yimol” (Bereishit 17:12), that from the eighth day we perform brit milah. So we need to understand the connection of these two things.
Three Modes of Cutting in Brit Milah
First of all we need to understand the cutting. There is the expression “krirat brit” (cutting a covenant), and it’s an interesting thing. Rashi speaks about this (Rashi Bereishit 15:18): Why is it called krirat brit, and what is the connection of the language? And Rashi says we learn from brit bein habetarim its meaning, for there was an order to cut something as a sign. And since the way of those who cut covenants was – and perhaps even today, I don’t know – to do something and cut something to hint at a matter, whatever it may be, this was the way. Just as today we say they sign the contract, the way in which they do the matter, in which they establish the brit, is by cutting something; on account of this it’s called krirat brit. This is Rashi’s explanation.
But an interesting thing – and perhaps indeed this is the simple meaning – that when we perform brit milah we also cut something: we cut the orlah, as it says here “unmaltem et besar arlatechem” (Bereishit 17:11). The language of cutting is not used for orlah, but apparently this is the same idea itself: we cut and cut the orlah. And the language “karet” is also used for one who doesn’t do it, and it’s an interesting thing: there is also karet for one who doesn’t perform brit milah – he is cut off! So we cut brit, we cut the orlah, and whoever doesn’t cut will be cut off from the brit, “et briti hefer” (ibid. 14), “venichrta hanefesh hahi me’ameha” (ibid.). These are the three cuttings that are here.
And we need to understand the subject. It’s interesting that here it says “unmaltem et besar arlatechem,” that we cut and circumcise. And perhaps even “milah” means cutting? I don’t know the meaning of the word milah, and perhaps it too is a language of cutting. So we cut the orlah, and this is the brit. And we do it to every male, to a child, when he is “ben shemonat yamim” (ibid. 12), eight days old. And all these are things that need some explanation of their essence. And the Zohar says thus – and I think what the Zohar does here is very good – and it brings a verse:
“Sod Hashem Lirei’av Uvrito Lehodi’am”
Mysteries of Milah in the Midrash
The mitzvah is a secret. And how is it a secret? Everyone knows that the Zohar holds that every mitzvah is a secret, and this is not a great novelty that the mitzvah is a secret. We already spoke about the matter that every mitzvah is a secret, but the mitzvah is a secret. The Zohar says: I have a verse for this! A verse is stated in Tehillim, in the psalm “Eilecha Hashem nafshi esa” (Tehillim 25:1): “Sod Hashem lirei’av uvrito lehodi’am” (ibid. 14).
And the Zohar didn’t innovate this thing about the verse on its own; it expounds “uvrito lehodi’am” on brit milah. This is the midrash! The midrash on this parsha, all the midrashim – Bereishit Rabbah and Tanchuma – bring the verse “sod Hashem lirei’av uvrito lehodi’am” about the subject of brit milah (Bereishit Rabbah 49:2; Tanchuma Lech Lecha 19).
And what does the midrash say about this? The midrash expounds “brit,” “uvrito.” Hakadosh Baruch Hu gave “briti beini uveinecha.” And to whom was “briti beini uveinecha” said? This is the brit. Hakadosh Baruch Hu already made a covenant with Noach – and one who learns the parsha carefully will need to elaborate, that there is a covenant with Noach, a covenant with Avraham, all those layers of covenant that were innovated until the time of the Flood and after. In any case it says “sod Hashem lirei’av uvrito lehodi’am.” And what is the midrash’s intention at this point?
That for twenty generations the world existed, and Hakadosh Baruch Hu didn’t reveal to anyone, didn’t tell anyone, so to speak, “lehodi’am.” And it’s an interesting thing, “uvrito lehodi’am.” What is the meaning of “lehodi’am”? The Ramak here in his commentary on the Zohar claims that the Zohar struggles with this and troubles us to expound: What is “lehodi’am”? What is He making known? He is making known the brit? He makes them know His brit, or makes known something else? The language is not clear; brit is apparently not something that is made known, what connection is there to announce about brit? There is some difficulty in the verse, we see something here.
So the midrash says: For twenty generations Hakadosh Baruch Hu didn’t reveal His brit to anyone. And the midrash explicitly calls it “misterin shel milah” (Tanchuma ibid.), meaning the mysteries, brit milah is mysteries. And although I seek to explain clearly – we already spoke about this many times – that the word “sod” in the verse, according to its simple meaning, is not interpreted as secret, but more like a kind of counsel and council, that people gather together, and an assembly is called sod.
“Uvsod ami al yavo’u” (Yechezkel 13:9) means that they gather together. And it’s understood that then they gather to speak hidden things. But “sod” doesn’t mean secret, but rather more like council, “besod.” “Besod yesharim ve’edah” (Tehillim 111:1), that they gather. A gathering, and usually a gathering of special people, not just anyone, but certain people gather. This is the meaning of “besod.”
“Sod Hashem lirei’av” means: Hakadosh Baruch Hu with His fearers; this is the simple explanation. But already the midrash interprets here about brit milah, the midrash in Parshat Lech Lecha says that “sod Hashem lirei’av” means that Hakadosh Baruch Hu revealed “misterin shel milah” – the mysteries of brit milah, that in lashon hakodesh is “seter,” and aren’t these words connected to each other. The mysteries of brit milah Hakadosh Baruch Hu revealed to Avraham Avinu first. There was already Adam, there was already Noach, there were already many people, and not one of them knew the mysteries of brit milah, until Avraham Avinu came and He revealed the secret to him.
And the midrash tries to explain what the secret is. The midrash expounds homilies: sod in gematria samech-vav-dalet – things that come out from Avraham Avinu in the merit of milah. But the main point – and this is the language in Tanchuma; in Bereishit Rabbah the language is not thus, but in Midrash Tanchuma thus is the language, and there are two versions in Tanchuma as is known, in one thus and in one thus, but this is what is in the midrash – is thus: that Hakadosh Baruch Hu said to Avraham Avinu: What shall I give you?
And I’m sure that when the Zohar says “sod Hashem lirei’av,” even though the Zohar is going to interpret this in the way of Kabbalah and in its style, this is nothing but an explanation of what the midrash says. Every person should always learn that the Zohar is an explanation of the midrash in many ways, and it explains here the midrash on this matter.
The Parable of the King’s Weapon: “It Is Sufficient for You to Be Like Me”
Let us open then the midrash that it should be here again. The midrash says, what is “sod Hashem lirei’av uvrito lehodi’am”? How does the verse connect here? Thus says the midrash: Hakadosh Baruch Hu says to Avraham Avinu – and this is “vayehi Avram ben tish’im shanah vatesha shanim” (Bereishit 17:1), already ninety-nine years old, after a complete lifetime of work, he already did everything. And Hakadosh Baruch Hu says: It still wasn’t enough, and therefore indeed you still didn’t have a son, that son who is Yitzchak, from whom comes the covenant of Avraham Avinu first. It still wasn’t! Thus says the midrash: Hakadosh Baruch Hu says to Avraham, what shall I give you? Money? You already had more than enough money! Already before, in the first promise, Hakadosh Baruch Hu promised him “va’avarechecha va’agadelah shemecha” (Bereishit 12:2), and there was already everything.
He had money, “ve’Avram kaved me’od bamikne bakesef uvazahav” (Bereishit 13:2). Like a parable of a king who had a friend, says the midrash (Tanchuma Buber Lech Lecha 24): a king who had a very wealthy friend, “he was excessively rich,” he already had more than enough of everything he needed – and perhaps the king himself gave him – he already had everything. The king said: What shall I give him? Silver, gold, servants, maidservants, animals – everything needed he already has! Like that “ilan ilan bameh avarechecha” (Ta’anit 5b), that I cannot give you. “Rather Hakadosh Baruch Hu said”: What shall I give you? I will give you that you should be like Me!
And in the other language – and it’s in both languages – I will give you my weapons, thus says the midrash (Tanchuma Lech Lecha 19). The king says: I will give this friend, “behold I am girding him with my weapons,” I will give him my weapons, this I will give him. I will make him as if like Me! This is the explanation, this is the language of the midrash: “What shall I give you? It is sufficient for you to be like Me” (Tanchuma Buber ibid.), this I can give you, that you should be like Me. “Va’etnah briti” – “sufficient for the servant to be like his master” (Berachot 58b). Meaning, all those external things, silver and gold, are nice things, but the novel part is what Hakadosh Baruch Hu says “briti beini uveinecha,” that “behold I am girding you with my weapons” – they dress him, gird him with the king’s weapons, with what the king is. This is the explanation: “Ani hineh briti itach” (Bereishit 17:4) – my brit is what I am, my brit is with you! This is the explanation.
And it’s possible that the midrash intends to hint – and one needs to contemplate and be precise in the languages of the verses about Noach: Indeed Hakadosh Baruch Hu gave a covenant to Noach, but it doesn’t say “ani hineh briti itach,” it doesn’t say that Hakadosh Baruch Hu gave His brit with Noach. Hakadosh Baruch Hu gave a covenant, “vahakimoti et briti itach” (Bereishit 6:18), and other languages: a covenant “beini uveinechem uvein kol nefesh chayah asher itchem” (Bereishit 9:12), many matters in that covenant. But with Avraham Avinu a strong language is stated! Hakadosh Baruch Hu says: “Ani” – I – “hineh briti itach,” I who am I, my brit is with you. This is the precision that the midrash notes here.
And on this the midrash says: “Sod Hashem lirei’av uvrito lehodi’am.” Meaning, “sod Hashem” means the secret of what Hashem is, for this is now the explanation, and it connects to what we spoke about in the previous shiur (as we explained in the previous shiur about sod Hashem and this is not its place). “Sod Hashem” is the secret, and they say the mysteries, a mysterious thing. Always what a thing is, what a person is, this is his secret. What I say to so-and-so – this is what he needs; what I do – this is what I do; what I am – this is my secret! And when I have a friend, who is from my inner circle, from my counselors, from my people, I transmit my mysteries to him, I transmit my secret to him.
The midrash explains that brit milah means: Hakadosh Baruch Hu transmits His secret to Avraham Avinu. He transmits to him what He is, so to speak, like that king who transmits to him his weapons. And indeed weapons are not the soul of the king, and the parable is not identical to what it represents, but weapons are so to speak what makes the king a king, what effects in him his kingship. A king is a warrior, a king is a man of war, a king concerns himself with this. He gives him his seal, like his seal – in other languages, the king’s seal, like “vayasar hamelech et tabato me’al yado vayitnah” (Esther 3:10) – this is the matter of “ani hineh briti itach”: they give him the seal, they give him what Hakadosh Baruch Hu is. “Chotam brit kodesh” it’s called, “vetze’etza’av chatam be’ot brit kodesh” (text of the blessing of milah).
A Thing That a Person Is, Not What He Does
So we understand that naturally brit milah is a great secret, “sod Hashem lirei’av,” a secret – a greater secret than all the mitzvot! And there is a novelty here: All the mitzvot are secrets, and in a certain sense Jews perform all the mitzvot from the power of the brit. One who enters into the brit, afterwards performs mitzvot. Brit milah is like a prerequisite to mitzvot. And we do it to a child, as the Ramak is precise here in the Zohar – we do it to a small baby, eight days old. And one of the matters of eight days old is to minimize, as we learn, “veYishmael beno ben shelosh esreh shanah” (Bereishit 17:25).
No, the essence of the mitzvah of brit milah of Avraham Avinu is eight days old. And what is eight days old? It means that the entire world does it, the community – for it is a law that brit milah is incumbent upon the father and upon the beit din (Kiddushin 29a). The Zohar says “kol alma,” an obligation on “kol ama kadisha” (Zohar, Introduction 13a), an obligation on the world; the world, the community, brings the child into the covenant of Avraham Avinu.
And its meaning: Brit milah is still not a mitzvah, but it is the secret of the mitzvot! When you are part of the secret, you are in my inner circle, you are part of the Jews, and the Jews perform brit milah for you – this is the explanation – then on this basis, built on brit milah, you can perform mitzvot. Therefore this is the depth, and it’s a very important thing: Brit milah is not something that needs to be done, but something that a person is. And therefore we do it to infants, for infants don’t do anything; to infants we do, and they are! We will speak a bit more deeply about the meaning of this, but in practice this is so.
Practical Conduct: To Think for a Moment Every Day
Therefore, when we say that brit milah – according to the words of the Rambam, according to the words of the midrash – brit milah is something that doesn’t even need to be worn. Tzitzit a person needs to get up in the morning and wear, needs to get up in the morning and put on tefillin, needs to get up in the morning and recite Kriat Shema. All these are things that need to be done. These are indeed the constant mitzvot; a person is a Jew, and it becomes like “targileinu beToratecha” (text of Ahavah Rabbah blessing), it becomes fixed: he gets up and puts on tefillin. But he still needs to do it, it’s still a mitzvah, and it’s not a secret. In this external manner it’s revealed. Brit milah is something that already exists: a person gets up and already has it, it already is!
And this is a true intention. I think that the midrash that says that David HaMelech looked at his brit milah (Menachot 43b) – and one needs to know what the meaning of “looked at the milah” is: it means he contemplated it, and not necessarily that he gazed at it, but he looked at his brit milah at the time when he was in the bathhouse and saw that he was naked from tzitzit and from mitzvot. And what the midrash seeks to express is that brit milah is something elevated above the mitzvot, and therefore one needs to rejoice in it.
And this is a true intention. I think that like everyone who wants to receive something – you want to receive from tefillin, you need to think for a moment; we say leshem yichud, to put on tefillin, I am ready and prepared, and I think for a moment what I am doing, and through this we merit the benefit of da’at – the same thing with brit milah: one needs to take a moment and think about it! And indeed with brit milah we don’t say leshem yichud; the father already said “lehachniso bivrito shel Avraham Avinu” when he was eight days old. But when every person enters the bathhouse, or the shower, it’s proper that he should have such an intention: he needs to think, he needs to give this a moment every day, that when he enters the shower and he is naked, he should think that he has brit milah! I think this is a practical thing, and that this practical thing needs to have a very powerful effect. This is the meaning of brit milah, this is its simple meaning.
The Explanation According to Kabbalah: From the Attribute of Fear (Malchut) to the Secret of Hashem (Yesod)
And this is a secret. I think it’s the simple meaning of Scripture, and it’s also a secret. And what is the secret? Thus says the Zohar: It says “sod Hashem lirei’av.” What is “lirei’av”? The midrash says that “yerei’av” is Avraham Avinu, as it says “atah yadati ki yerei Elokim atah” (Bereishit 22:12) after the entire matter. Avraham Avinu is the fearer, he is a fearer of Hashem. Thus says the Zohar, and it’s simple: If we understand that the midrash says that brit milah is the king’s weapon, that brit milah is “that you should be like Me” – they give him the kingship itself, the essence of the king itself.
And everyone understands that it cannot be literally so. And this is a coarse, physical parable, of a king with weapons with a friend. And everyone who learns Kabbalah knows that this needs to be explained, to be stripped, and to understand that it’s not speaking, so to speak, about the king himself – the king is above all this. Rather we’re speaking about what our mekubalim call “sefirot” – and the Zohar almost never calls it thus, but the mekubalim call this the ten sefirot. And when we grasp a sefirah, meaning we grasp the king himself; this is the meaning of Kabbalah. Naturally, when such a parable is stated in the midrash, that he gives weapons, or gives this or that, we need to know which sefirah is being discussed. And each sefirah speaks about a different attribute, a different level, a different kind of comprehension, a different kind of taste, a different kind of light that it’s possible to see from the king himself.
Therefore the Zohar says, that when the verse says “sod Hashem lirei’av,” we can immediately understand at which level we’re speaking here. For “lirei’av” are certainly those who fear sin. We spoke many times about fear here in Pekudin (
The Explanation According to Kabbalah: From the Attribute of Fear (Malchut) to the Secret of Hashem (Yesod)
And this is a secret. I think it’s the simple meaning of Scripture, and it’s also a secret. And what is the secret? Thus says the Zohar: It says “sod Hashem lirei’av.” What is “lirei’av”? The midrash says that “yerei’av” is Avraham Avinu, as it says “atah yadati ki yerei Elokim atah” (Bereishit 22:12) after the entire matter. Avraham Avinu is the fearer, he is a fearer of Hashem. Thus says the Zohar, and it’s simple: If we understand that the midrash says that brit milah is the king’s weapon, that brit milah is “that you should be like Me” – they give him the kingship itself, the essence of the king itself.
And everyone understands that it cannot be literally so. And this is a coarse, physical parable, of a king with weapons with a friend. And everyone who learns Kabbalah knows that this needs to be explained, to be stripped, and to understand that it’s not speaking, so to speak, about the king himself – the king is above all this. Rather we’re speaking about what our mekubalim call “sefirot” – and the Zohar almost never calls it thus, but the mekubalim call this the ten sefirot. And when we grasp a sefirah, meaning we grasp the king himself; this is the meaning of Kabbalah. Naturally, when such a parable is stated in the midrash, that he gives weapons, or gives this or that, we need to know which sefirah is being discussed. And each sefirah speaks about a different attribute, a different level, a different kind of comprehension, a different kind of taste, a different kind of light that it’s possible to see from the king himself.
Therefore the Zohar says, that when the verse says “sod Hashem lirei’av,” we can immediately understand at which level we’re speaking here. For “lirei’av” are certainly those who fear sin. We spoke many times about fear here in Pekudin (as we explained previously about fear and this is not its place), and always fear is the level of the Shechinah, fear is the level of the attribute of Malchut. And as we learned regarding positive commandments and negative commandments, the matter connects here as well: Fear is the level of negative commandments, which is the level of Malchut.
But the verse says a novelty: One who fears Hashem, who already merited Malchut, receives “sod Hashem.” “Sod Hashem” is a higher level than fear of Hashem. One who fears – preparation is needed, as we just spoke that fear of Hashem means paying attention, preparation is needed – one who fears Hashem, receives “sod Hashem.” Sod is a secret, a higher level. “Sod Hashem” is the brit! “Uvrito lehodi’am” – the brit is made known to whom? To “yerei’av,” to the aspect of fear above and to the aspect of fear below. One who has the aspect of fear, will receive the brit, which is the secret.
Meaning, everyone knows that “brit” means “tzaddik” in the Zohar. Brit is one level above the Shechinah, meaning tzaddik, which we usually call “Yesod”; this is the level of the brit. And who receives it? “Yerei’av,” one who fears Hashem. These are simple things.
But the language of the brit, that the brit is “that you should be like Me,” it is “my weapons” – and so to speak the weapons can also be as we learned in recent weeks (as we explained in recent weeks about the rainbow and this is not its place): the rainbow. The rainbow too is an aspect of weapons, and the rainbow also indicates the brit, as it says “et kashti natati be’anan vehayetah le’ot brit” (Bereishit 9:13), it is a sign of the covenant. And the rainbow is also a clean language for the organ of milah – and the Ramban explains thus – as it says “yoreh kachetz” (Yevamot 65a), such languages; so to speak it’s a bow, it’s also a weapon, literally, for a bow is an arrow and bow. And the same thing here: the king’s weapon, this is the aspect of a bow. And the same thing “one who looks at the rainbow” (Chagigah 16a): Just as it’s forbidden to look at the milah, it’s forbidden to look at the rainbow, according to the words of the Ramban (as we spoke in the previous shiur about the Ramban and this is not its place). And the weapons – meaning, there are weapons as an external aspect, and there are weapons that indicate the king’s own weapons. The king himself, who is so to speak as we say the sefirot, the weapons of the king’s body, this is his organ of the brit; this is the king’s weapon that is given to a Jew in brit milah. This is the meaning of “sod Hashem lirei’av.” Correct, this is the Zohar’s explanation; and a person needs to rejoice in this! This is what every Jew has. We already need to say this, it’s already permitted to say this. And when we speak about this, we need to remember that it’s understood that the Zohar comes with the idea that if so, the matter connects with the Rambam, connects with the following matter.
The Secret of the Eighth Day
But first we need to say the matter of the eighth day – I want to go according to the order of the Zohar, and afterwards speak about this a bit. The eighth day indicates that there is a “day.” Everyone knows that “days” indicate the sefirot, and thus we understand that “days” mean the very essence of time, the very being of time now: What day is today? Today is the eighth day, the eighth day from his birth. The eighth day according to the Zohar is the level of Yesod – and how this is calculated, one needs to investigate in the calculation of the mekubalim how this comes out, for this is actually a great problem – this is the eighth day.
And the midrash as is known says (Vayikra Rabbah 27:10), and the Zohar mentions it here at the end of the passage, that why does a child need milah on the eighth? So that one Shabbat should pass over him. Meaning, as we said about Shabbat at the beginning: Why is the order of the day made, the regular order that passes? And he needs to pass through the regular order, and this is not a special thing. I think to minimize the one who says that the eighth is the higher level, I think that on the contrary, the opposite: the eighth is after you have the entire regular level, and this is the regular level.
And now we need to return to the subject of cutting the orlah: Where does cutting the orlah enter here? For this is the deeper thing in brit. And here it says thus, and this is stated briefly on the subject:
The Rambam’s Reasoning in Moreh Nevuchim and the True Meaning of “Shomer HaBrit”
The Simple Meaning: A Sign on the Most Important Organ
As is known what the Rambam said about brit milah – and I think the Rambam is perhaps the first who came up with this idea; and one needs to examine in the midrashim if there is a source for such an idea, and I wish to emphasize this.
Meaning, simply everyone understands: Brit milah is a brit, it’s an ot (sign), it’s a mark in the flesh. We cut the orlah, and this is a sign that a person has a sign, like every sign of a covenant – just as in brit bein habetarim they cut the turtledove and the young pigeon and so on, a sign on the covenant, a sign. The same thing in every person’s body there is a kind of sign, a seal, a sign; we make a cut, we cut the orlah, and this is a sign that he has the brit. This is the meaning of brit milah, and this remains the simple meaning of Scripture, and there is no doubt that this is the simple meaning of Scripture, according to the words of the Rambam himself in Sefer Ahavah that this is the essence of the simple meaning, and also in Moreh Nevuchim (Part 3, Ch. 49) where he speaks that there are three simple meanings in brit milah, and it’s clear that this is the essence of the simple meaning, the simple meaning of Scripture, the simple meaning of reality. Brit milah means that we make a sign that there is a brit.
But the Rambam came up with a very interesting novelty, and I think we need to appreciate the greatness of this novelty. And it’s as if he contemplates thus: Why does brit milah enter into the organ of the brit? Indeed we call it “ever habrit,” but this is only after there is brit milah! Initially why is it called thus? “Bivsarchem” (Bereishit 17:13). The Torah calls it flesh, “bivsarchem,” “besar arlatechem” (ibid. 11). Why does brit milah enter into the flesh? Let them do it on the ear, as the Gemara says (Shabbat 108a), on the nose, I don’t know!
I think that even on this one needs to hear, that the simple meaning is that indeed because of this! Meaning, brit milah is a sign for the brit. And the thing has a strong connection, as we see here, with what Hakadosh Baruch Hu gives Avraham Avinu children, those children through whom the brit is established. And this is an important place, an important and honored place as well. The essence of the flesh – meaning, flesh generally means the entire person, but flesh in a particular way can indicate the organ of the brit (see Rashi Vayikra 15:2) – in that flesh we make a brit, for this is the essence of the person: there he becomes a father, there he begets children. Hakadosh Baruch Hu wants to show that when a Jew begets children, when Avraham begets children, there is a sign on this point. This is the simple meaning of Scripture. So this is not that in the organ of milah there is a contradiction to the idea that it’s a sign. On the contrary: This is the best sign! The strongest sign is made on the most important place, on the best place, on the strongest place, where Chazal call it “keli zeino shel adam.” There he does it, and the thing fits very well, suits very well. There is nothing here that needs explanation, there is no difficulty here.
The Rambam’s Innovation: Weakening the Power of Desire
But the Rambam contemplated – I don’t know if he asked the difficulty thus, but I saw others asking such a difficulty: It’s not acceptable that brit milah needs to be done in such a modest place, they will say, that this is not a place that can be shown. True, one needs to go to the bathhouse, and then they see it, like David HaMelech. But generally perhaps one can ask that this is not honorable; and there is a question in the Rishonim whether it’s possible to bless facing the nakedness of a minor at the time of brit milah. The Rosh writes that it’s not possible to say that one cannot bless – certainly one can, for on this the mitzvah was given, and besides that a minor perhaps doesn’t have the law of nakedness, an infant – but he says that necessarily Hakadosh Baruch Hu gave brit milah, and at brit milah we bless, so we bless there! Thus wrote the Rosh, if my memory serves me, in Hilchot Milah. But there is here a kind of difficulty, a problem that perhaps troubles people. In the Torah we don’t see that it troubles, but people are troubled by the thing.
And another thing that connects to this: As is known there is a rule of things that a person’s soul desires them (Makkot 23b). And proof: The mitzvah is somewhat difficult, as we spoke “bocheh lemishpechotav” – a strange thing, and certainly the Gemara contemplated this when it said that these two mitzvot, brit milah we do with joy and a wedding with sadness (Shabbat 130a), even though for us it’s somewhat the opposite: in practice at brit milah there is pain, while a wedding – although we sometimes struggle with the ketubah – a wedding is certainly great joy. And certainly the matter connects with the fact that the wedding is also with brit milah. The Gemara seeks to express from this that the part of contention in the wedding is not connected with the part of milah. This I think the Gemara seeks to express, but understand that there is something here.
And the Rambam came up with a very interesting explanation (Moreh Nevuchim Part 3, Ch. 49), which is not the simple meaning of Scripture – meaning, he includes brit milah in another category, and we will explain. The Rambam came up with an explanation that everyone knows: Since in this organ there are great desires, which are things that a person’s soul desires, we cut it somewhat, so to speak, to weaken. And if it’s physically weakened – the Rambam says that it’s physically weakened, that every organ from which we cut a bit is weakened a bit; and in the Gemara it’s explained that perhaps it’s not actually physically weakened, but there becomes less pleasure, “one who has relations with an uncircumcised man finds it hard to separate” (Niddah 31b), that there is a kind of pleasure from the orlah; or this is a symbolic thing. And however it is, the Rambam’s idea fell that brit milah belongs to the opposite! Meaning, not that here is the strongest place, the best place, the king’s weapon, and here we cut a covenant – no! The Rambam contemplated with this additional simple meaning that he innovated in brit milah, that since here there is a problem – let’s say it in spoken language – here there is orlah, and the orlah indicates additional desire, an abundance of desire, an abundance of lust that people have in matters of forbidden relations, Hakadosh Baruch Hu gave a brit to cut a bit, to weaken the power of desire. This is the Rambam’s simple meaning.
And according to this it comes out – unlike the Rambam in Mishneh Torah – that brit milah belongs to which book? To Hilchot Issurei Bi’ah, it belongs to Sefer Kedushah, it doesn’t belong at all to Sefer Ahavah! This is not a mitzvah like tzitzit and tefillin; rather a mitzvah like the mitzvot of forbidden relations, Hilchot Issurei Bi’ah, regarding “va’avdil etchem min ha’amim liheyot li” (Vayikra 20:26), which is also part of the holiness of Israel: to be separated from forbidden relations, from forbidden unions. This was the simple meaning. And the Rambam in other places indeed includes brit milah in this, but in Mishneh Torah explicitly he doesn’t include it there; he includes brit milah in Sefer Ahavah, where its main place is, certainly the main simple meaning.
The Excellence of a Mitzvah That Doesn’t Depend on a Person’s Actions
We therefore need to say thus: The Zohar says, how is brit milah done? Brit milah is done by cutting the orlah. And the Zohar says that orlah indicates what is called the Sitra Achra, all the parts of evil in the world.
And at the time when we cut the orlah, the brit is revealed through this. In other words, it’s possible to say thus: that cutting the orlah belongs to the verse “sod Hashem lirei’av.” If there is a condition that sod Hashem is for those who fear, we first need to ensure that a person fears, that he is not uncircumcised.
And the Zohar says that at the time when the world gathers to cut the orlah, so to speak Hakadosh Baruch Hu gathers the heavenly retinue, which are the supernal forces, existence itself, and there Hakadosh Baruch Hu is revealed. And by revealing the crown, by revealing the brit from the orlah, we reveal Hakadosh Baruch Hu from among all the orlah of all the forbidden relations, all the nakedness of the land in the world. And through this, like everything that Jews do that is done thus in the world and done thus above, then the orlah is pushed away before the good, the orlah is pushed away before the holy people above – for there is an aspect of Israel above, the king’s weapon – and at the time when a Jew here below cuts his orlah, the orlah is cut from there above. This is the Zohar’s explanation of “yimol besar arlato” (Vayikra 12:3): Where does the orlah enter, and what is the explanation that cutting the brit is cutting the orlah, to cut the orlah from before the brit.
But I think the meaning of the thing is very deep, and I will be brief. And I say thus, that this is another problem: I think that from this thing brit milah became a thing of joy… This is the greatest perfection! For a Jew should have thought thus:
I have tzitzit, I have tefillin, but they come through action. Go know if my intention is correct, go know if my tzitzit is kosher; I don’t know, I need to do, I need to ensure, I need to check. There is always a certain deficiency in the practical mitzvot that a person does. And as David HaMelech expresses, I don’t always have them – and this is already in itself a deficiency: I sometimes need to remove my garments, and I don’t have tzitzit.
But brit milah – meaning “hithalech lefanai veheyeh tamim” – the brit milah that every Jew has, it’s impossible to touch it! For it doesn’t go away, except if someone pulls back his foreskin – and it’s been a long time since I met someone pulling back his foreskin. There is no such thing that in brit milah there is a flaw. And you didn’t even do it yourself! You also cannot think: “I intended, I didn’t do brit milah with the correct intention” – you didn’t do it with any intention, you were eight days old! And no one, the greatest of the mekubalim that I know, didn’t have kavanot at his brit milah – perhaps at his sons’ brit milah, but for himself he didn’t have intention. So it means it’s perfect!
And from the side of the brit, when a person thinks from which mitzvah to take vitality, from which part of his Judaism, certainly brit milah should be the first candidate. You have brit milah perfectly, you are circumcised, and there’s nothing better than this!
Who Is the True “Shomer HaBrit”?
But what? Since people know the Rambam’s simple meaning, and the Zohar built many homilies on the foundation of the Rambam’s simple meaning, and they call this many times – and one needs to know that this is in the way of complete homily – what is called “shomer habrit,” meaning one who is careful about forbidden relations. I think this is a mistake! If I were given the authority to change the language, I would stop using the term “shomer habrit” about the subject of forbidden relations, for this is a terrible thing. The holy brit, “vetze’etza’av chatam be’ot brit kodesh,” doesn’t mean that his descendants are shomrei habrit, careful about forbidden relations. I’m not saying the thing isn’t connected, I think it’s certainly connected; certainly there is here a hint to the evil inclination of forbidden relations. But this is a sign of the holy covenant, far more elevated than this! Even one who commits transgressions doesn’t transgress the covenant of Avraham Avinu – but what, does he pull back his foreskin? But I’m not speaking now about one who pulls back his foreskin.
And there’s no possibility that we should take the thing that should be the most independent of a person’s actions, and turn it into something that is as the Gemara says “most of them in theft and a minority in forbidden relations” (Bava Batra 165a), and “improper thoughts” that no person is saved from them every day (ibid. 164b) – it comes out that no one is shomer habrit! They say: no one is shomer habrit. It’s impossible that there should be such a thing!
In brief summary: “Shomer habrit” always means Hakadosh Baruch Hu! “Shomer habrit anenu beyom koreinu” (Selichot), Hakadosh Baruch Hu is shomer habrit. And which brit does Hakadosh Baruch Hu guard? The brit that He made between Him and the Jews in brit milah, “va’etnah briti beini uveinecha”! And the meaning of the word “brit” is something that cannot be changed, and we already spoke about this many times. The meaning of the word brit is that this is not something that needs to be guarded vigilantly. It’s impossible that guarding the brit means that one needs to stand guard that there shouldn’t be forbidden thoughts, not to be among forbidden relations. Certainly one needs to be careful about forbidden relations, but on the contrary, exactly the opposite: The Zohar that used the term guarding the brit – or I don’t know who started – about the trial of forbidden relations, meant to say exactly the opposite: that when a Jew has a trial of forbidden relations – and in the Gemara it’s explained that one needs to look at the tzitzit, “ur’item oto uzchartem… velo taturu” (Bamidbar 15:39; Menachot 43b) – no, you can think about brit milah! For there is brit milah, and this is what the Rambam says: brit milah itself is already a protection from forbidden relations!
Removing the Orlah: Revealing What Was Always There
In other words, instead of struggling with the nakedness – this is the secret of negative commandments. And why do we say that fear indicates negative commandments? Negative commandments have a certain excellence over positive commandments: negative commandments are passive, and naturally negative commandments indicate something that a person doesn’t do at all, and naturally there cannot be any deficiency in them; this is nothing but a revelation of what is true. So in brit milah we cut the orlah: we don’t do anything, we don’t build, we don’t add – but we remove! And what do we remove? We only show what was true.
And this is the meaning of brit milah, that we remove the orlah: all of brit milah is so to speak a negative commandment. And indeed this is not a negative commandment, but a positive commandment – and it’s one of two positive commandments that have karet, and this is a novelty; and one of the explanations in this novelty, besides Korban Pesach which also has something similar, because Pesach is also entry into the covenant.
But one of the novelties in this is that it’s a positive commandment, but it’s not really a positive commandment. This is a positive commandment that has nothing but cutting, meaning that we cease to believe in the orlah! And the moment we cut it, naturally there is already milah, naturally there is already brit. This is not a brit that needs to be renewed; Hakadosh Baruch Hu already made Avraham Avinu so that this is already true. The midrash intends to explain this, and it’s stated explicitly in the following midrash: “Ani hineh briti itach” – that it already was! This is not “I am renewing my brit”; Hakadosh Baruch Hu says: I have a brit, and I am giving it to you. Meaning, the brit was always already there. And what does Avraham Avinu need to do? Only to remove the orlah, “unmaltem et besar arlatechem.”
And this is the meaning of brit milah: it’s nothing but cutting, it’s nothing but severing, and this is the secret that cutting the brit is cutting the orlah.
Burying the Orlah in Dust: Giving the Evil Inclination Its Proper Place
Afterwards the Zohar elaborates more – and I think the custom already preceded the Zohar (see Pirkei DeRabbi Eliezer Ch. 29) – that we take the orlah and place it in a vessel of earth. And thus is the custom: we bury it or place it in some earth, we do something with the orlah. And the Zohar says this is a great secret: this shows that even the orlah – meaning, the orlah indicates the Sitra Achra, indicates the evil inclination – cannot be completely discarded. This is the secret of the goat to Azazel, which the Zohar elaborates on many times. Iyov erred: Iyov wanted to cut the orlah so nothing would remain. But it’s impossible to cut the orlah so nothing remains! At every brit milah there is a complete ceremony – meaning, the mohel does this, and this is not a great public ceremony – but we take the orlah, do something with it, place it in earth. And the Zohar says this is so to speak a hint that we give to the earth – “venachash afar lachmo” (Yeshayahu 65:25), the earth belongs to the serpent; and serpent means the evil force, the force of matter, the force of the Sitra Achra – we give it the orlah. Meaning, not that we cut the orlah and burn it and don’t give it to anyone.
And certainly this intends to express a depth, if we interpret that orlah here means what the Rambam innovated – that this again indicates and is built on the fact that milah belongs to cutting the excessive power of desire, the power of the evil inclination.
So certainly what the Zohar seeks to say here, and what the Zohar elaborates many times in other places, that cutting the evil inclination – according to the words of the Ramak, and this is language in Pardes: to eliminate the evil inclination doesn’t mean to burn the evil inclination, but to give it its proper place in holiness.
So it’s impossible to cut everything. And even what we say that we only need to cut the orlah in order to reveal the brit, doesn’t mean that it’s possible to completely ignore the orlah. The more correct meaning is that we need to give it, so to speak, its sustenance, we need to give it what the serpent needs: the serpent wants to eat earth, we need to give it earth. We need to give it the right thing – and certainly only the orlah, nothing more than this – but we need to give it what it needs. And this is “a child and a woman, the left hand pushes away and the right hand draws near” (Sotah 47a). This is the subject of brit milah.
📝 Full Transcript
The Secret of Brit Milah – A Sign of What One Is, Not What One Does
Introduction: Adding Da’at to the Mitzvah of Brit Milah
The Benefit of Thinking About the Mitzvah
Today, Erev Shabbat Parshat Lech Lecha 5777, we are continuing our series of learning the mitzvot from the Zohar in “Sefer HaPekudin”. In honor of the parsha we will learn the mitzvah of brit milah, which appears at the end of Parshat Lech Lecha.
The main intention of this shiur is that we all have a brit milah, and just like with every mitzvah, the spiritual benefit is that a person should have his da’at (conscious awareness) with it. True, shelo b’da’at (without conscious awareness) is always there – you have a brit milah, you have a brit milah – but when one adds one’s mind, gives yishuv hada’at (mental composure) and is mefaneh et halev (directs the heart), one receives a benefit on a completely different level: the level of da’at, havanah (understanding), seichel (intellect) and kavanah (intention). Also with the mitzvah of brit milah, it’s missing that one should be meyached (dedicate oneself) to think about it and be with it, and we don’t conduct ourselves enough to be with the mitzvah.
There are mitzvot haba’ot mizman lizman (mitzvot that come from time to time) that are lucky, that when they come one makes a situation out of them. Pesach comes, one thinks a lot about the mitzvah of matzah, one is makdish (dedicates) time and shimat lev (attention) to it and everyone learns about it lefi inyano (according to their level) before Pesach. Because of this, the mitzvah of matzah affects very powerfully: everyone who eats matzah receives from it a chiyut (vitality), hasagot Elokut (Divine comprehensions) and eitzot tovot (good counsel).
Mitzvot Tedirot: The Deficiency in Shimat Lev by Milah
In contrast, mitzvot that one does every day – like tzitzit, tefillin and milah, where milah is even more than every day – it comes out rarely that one should give shimat lev to it, and it’s a shame. Milah is one of the greatest and most basic mitzvot; with a brit milah one becomes a Jew. Avraham Avinu became a Jew with it kivyachol (so to speak) and an Avraham Avinu tamim (complete): Hithalech lefanai veheyeh tamim va’etnah briti beini uveinecha (Bereishit 17:1-2). With this every Jew is a Jew, as we say: Lehachniso bivrito shel Avraham Avinu (Shabbat 137b).
One does indeed make a big party at a brit, because it’s one of the mitzvot shekiblu aleihem besimchah (that they accepted upon themselves with joy) (Shabbat 130a). Nevertheless, due to several technical reasons – like that it’s early in the morning and one has to go to work – the party of a brit never comes out to be such a great simchah. In the Gemara it says that since they accepted the mitzvah of arayot (forbidden relations) with sadness – bocheh lemishpechotav (crying for their families) (Bamidbar 11:10; Shabbat 130a) – at every wedding there’s still a bit of fighting and one isn’t completely joyful. In practice, however, one celebrates weddings with great simchah and a great situation, whereas at a brit milah one doesn’t see such great simchah.
And even when a person does have a chiyut and a yom tov when he makes a brit, at his own brit he was eight days old! But brit milah isn’t only when one is eight days old; it’s nimshach veholech (continues and goes on) with a person kol yemei chayav (all the days of his life). Miben shemonat yamim (from eight days old) he remains without an orlah, with a brit milah – like the famous midrash about David HaMelech, who was mitbonein (contemplating) his brit milah and said Lamenatze’ach al hasheminit (Tehillim 6:1; Menachot 43b).
The Rambam: Why Are Hilchot Milah in Sefer Ahavah?
The Rambam writes in the introduction to Sefer Ahavah in Mishneh Torah, that in Sefer Ahavah are included the mitzvot shehen tedirot shenitzta’vinu bahem kedei le’ehov et haMakom velizkor tamid (that are frequent that we were commanded in them in order to love the Omnipresent and remember always) (Rambam Introduction to Sefer Ahavah). He brings there all the mitzvot that we would have expected: Kriat Shema, tefillah, tefillin, berachot – things that one does every day, which I call Orach Chaim Part 1 (whereas Hilchot Zemanim, Shabbat and Yamim Tovim, is Orach Chaim Parts 2-3). But the Rambam also included milah there! Why? Because milah too is an ot bivsareinu lehazchir tamid bisha’ah she’ein sham lo tefillin velo tzitzit (sign in our flesh to remember always at the time when there are neither tefillin nor tzitzit) (ibid.), like the midrash that we mentioned.
It’s very interesting: on one hand, from the pe’ulat hamitzvah (action of the mitzvah), brit milah looks like the rarest mitzvah in a person’s life. There are mitzvot that one does every day, once a week, once a year, once in a shemitah cycle, and there are mitzvot that one does once in a lifetime. A wedding one hopes to make once in a lifetime, although one can perhaps do it twice; but brit milah can by definition only be once in a lifetime (a mohel does it perhaps every day, but a person has it once).
On the other hand, the Rambam says the opposite: milah belongs to Sefer Ahavah because it is the most fixed and frequent mitzvah! Even the mitzvot shebechol yom (daily mitzvot) like tzitzit and tefillin one doesn’t have all day – when a person goes to the beit hamerchatz (bathhouse) or undresses at night to sleep (before the Arizal who said that one can wear tzitzit at night, although it’s not a mitzvah), he has only brit milah. Milah is an ot bivsareinu lehazchir tamid, but like everything, when one doesn’t think about it, one has nothing from it.
The Matter of Vachnacht: Cutting Away the Orlat HaLev
In Parshat Shemini, milah appears in only one verse, but here in Parshat Lech Lecha stands the entire ma’aseh, the entire light and hashraah (Divine presence) of brit milah. The goal of our shiur is only that one should have spent twenty minutes thinking about the brit milah that we have. This itself has within it the segulot (spiritual benefits) that milah brings about: it repels the orlah and one is cut off from all devarim chitzonim (external things).
Meanwhile we will learn what the Zohar says about brit milah in Pekuda 14 (arbasar). In the Pekudin, the Zohar brings bekitzur (briefly) the main points (with certain chidushim) of what he elaborates extensively on in Parshat Lech Lecha. Everyone who makes a brit must first learn the Zohar in Lech Lecha; from there comes the idea of a “vachnacht”. The Zohar tells a story of how someone made a brit and the entire chevrah came the whole night before to learn and think about the mitzvah.
It’s said that vachnacht is a segulah against chitzonim and kelipot, but it’s the same thing: “orlah” means blocked – and the greatest kelipah and blockage is that a person is busy, and he comes early in the morning to the brit without any preparation. Just as one must cut away the orlat basar (foreskin of the flesh), one must cut away the orlat halev (foreskin of the heart) that doesn’t let one hear and be joyful with the milah. During the day is already the zman hamitzvah (time of the mitzvah) practically, therefore one must at night be makdish time to open and broaden the perspective on all the pesukim and ma’amarim, in order to have the chiyut of the brit milah.
The Foundations of the Mitzvah: Krirat HaBrit and the Eighth Day
Two Questions: What Is the Kritah and Why on the Eighth Day?
The Zohar says that the mitzvah is to circumcise a child who is ben shemonat yamim (eight days old), and he calls it geziri dekayma kadisha (Zohar Introduction 13a) – the cutting of the brit kodesh (holy covenant) (“kayma” in lashon Targum is brit). Here two questions arise: First, one cuts away the orlah, not the brit – what is the meaning that the main brit is to cut away the orlah? Second, why must it be on the eighth day? Although Avraham Avinu didn’t make a brit lishemonat yamim, nevertheless it says uven shemonat yamim yimol (Bereishit 17:12); what is the connection between the essence of the brit and the time of the eighth day?
Three Aspects of Kritah by Brit Milah
First of all, one must understand the expression “krirat brit”. Rashi explains (Rashi Bereishit 15:18) that we learn it from the brit bein habetarim: since the way of kortei brit (those who make a covenant) was to cut something as a sign to make the deal – like today when one signs a contract – it’s called al shem zeh (for this reason) “krirat brit”.
By brit milah, however, we see three aspects of kritah: one cuts a brit; one cuts away the orlah – unemaltem et besar orlatechem (Bereishit 17:11), where also the word “milah” perhaps means cutting away; and for whoever doesn’t make a brit milah there stands a punishment of “karet” – et briti hefer (ibid. 14), venichretah hanefesh hahi me’ameha (ibid.), he is cut off from the brit. And this one does for a kol zachar (every male) (ibid. 10) when he is a ben shemonat yamim (ibid. 12). In order to explain the essence of all these things, the Zohar begins with a pasuk.
“Sod Hashem Lirei’av Uvrito Lehodi’am”
The Mysteries of Milah in the Midrash
Everyone knows that according to the Zohar every mitzvah is a sod (secret), but on brit milah the Zohar brings an explicit pasuk in Tehillim, in the mizmor Eilecha Hashem nafshi esa (Tehillim 25:1): Sod Hashem lirei’av uvrito lehodi’am (ibid. 14). The Zohar didn’t discover it on its own; all the midrashim on the series – Bereishit Rabbah and Tanchuma – expound this pasuk on brit milah (Bereishit Rabbah 49:2; Tanchuma Lech Lecha 19), on va’etnah briti beini uveinecha (Bereishit 17:2). (By the way, whoever learns the parsha be’iyun must elaborate on the different levels of brit that were newly revealed by Noach and by Avraham.)
The Ramak in his commentary on the Zohar addresses the difficulty in the expression uvrito lehodi’am: what does it mean to be “modi’a” (make known) a brit? A brit isn’t knowledge that one announces!
The midrash explains that for twenty generations from the creation of the world – Adam, Noach and all the generations – the Almighty didn’t reveal His brit to anyone, until Avraham Avinu came and He revealed to him the misterin shel milah (mysteries of milah) (Tanchuma ibid.) – the mystery of milah (which comes from the Hebrew word “seter” – hidden). Although according to the simple meaning, the word “sod” in the pasuk means a council, a board or a counsel where special people gather to speak hidden matters – like besod ami al yavo’u (Yechezkel 13:9) and besod yesharim ve’edah (Tehillim 111:1), and the Hebrew translation of sod Hashem lirei’av is that the Almighty is with His God-fearing ones – nevertheless the midrash already expounds it on the mysteries of milah.
The midrash says on this various derashot, like gematriot on the letters samech-vav-dalet that come out from Avraham Avinu bizchut hamilah (in the merit of circumcision). But the main simple meaning stands in Midrash Tanchuma – and the Zohar, which is always a commentary on the midrash, only explains it in derech hakabbalah (the way of Kabbalah).
The Parable of the King’s Weapons: “Enough That You Should Be Like Me”
Says the midrash (Tanchuma Lech Lecha 19; Tanchuma Buber Lech Lecha 24): At vayehi Avram ben tish’im shanah vatesha shanim (Bereishit 17:1), after an entire life of service, Avraham already had everything – the blessing of va’avarechecha va’agadelah shemecha (Bereishit 12:2) and extraordinary wealth, ve’Avram kaved me’od bamikneh bakesef uvazahav (Bereishit 13:2) – but it still wasn’t enough, and therefore he still didn’t have Yitzchak, the son who is the first bivrito shel Avraham Avinu.
The midrash brings a parable to a king who had a friend who hayah ashir yoter midai – he already had silver, gold, servants, maidservants and animals. Said the king (like in ilan ilan bameh avarechecha (Ta’anit 5b)): what can I give him? Harei ani chogro zayni – I will gird him with my own weapons! And in the second version of the Tanchuma it says even stronger: Mah eten lach? Dayach shetihyeh kamoni (Tanchuma Buber ibid.) – I will give you that you should be like me, in the sense of dayo la’eved sheyehei kerabo (Berachot 58b).
This is the innovation of brit milah over all external gifts of silver and gold, and also over the brit of Noach. By Noach it says vahakimoti et briti itach (Bereishit 6:18) and a brit beini uveinechem uvein kol nefesh chayah asher itchem (Bereishit 9:12). But by Avraham Avinu stands a tremendous expression: Ani hineh briti itach (Bereishit 17:4) – “I”, what I Myself am, is My brit with you!
And this is the meaning of sod Hashem lirei’av uvrito lehodi’am: what a person says to another is what is needed for the other; what he does is his action; but what he himself is – that is his “sod”, which he transmits only to his anshei sodo (people of his council). By brit milah, the Almighty transmits to Avraham Avinu His sod – what He Himself is kivyachol. Although in the parable the weapons are not the soul of the king, they are nevertheless what makes the king a king, a hero and a man of war who effects his kingdom. In other words, it’s the chotam hamelech (seal of the king), the stamp of the king – like vayasar hamelech et tabato me’al yado vayitenah (Esther 3:10) – and therefore it’s called vetze’etza’av chatam be’ot brit kodesh (text of the blessing of circumcision).
A Thing That One Is, Not What One Does
Consequently we understand why brit milah is a greater secret than all mitzvot: brit milah is kodem lemitzvot (prior to mitzvot), it is the secret and the basis of all mitzvot. Only one who is nichnas bichlal habrit (enters into the category of the covenant) and becomes a part of “besod ami”, can afterward do mitzvot mikoach habrit (from the power of the covenant).
And this is what the Ramak is medayek (precise) in the Zohar about the fact that milah is on a child ben shemonat yamim – lafukei (to exclude) veYishmael beno ben shelosh esreh shanah (Bereishit 17:25). By a ben shemonat yamim, the obligation lies on the father and on the beit din (Kiddushin 29a), or as the Zohar expresses it, on kol ama kadisha (Zohar Introduction 13a) – the entire people brings in the child bivrito shel Avraham Avinu. Why does one do it for a small baby? Because a baby does nothing, a baby is! This is the depth: brit milah is not a mitzvah that a person does, but a thing that a person is.
A Practical Conduct: Think for a Second Every Day
Even the mitzvot temidiyot (constant mitzvot) like tzitzit, tefillin and Kriat Shema, which become for a Jew a habit in the sense of targilenu beToratecha (text of the blessing Ahavah Rabbah), are still things that one must get up in the morning and do; they are revealed, not a secret. Brit milah, however, one doesn’t even need to put on – you get up and you already are it! This is what David HaMelech meant when he was mistakel bemilato (looking at his circumcision) in the beit hamerchatz (Menachot 43b) – not necessarily looking with the eyes, but thinking about it – and rejoicing that when he is naked from tzitzit and mitzvot, he has the brit milah which is higher than all mitzvot.
From this comes out a practical conduct: just as by tefillin one says “leshem yichud” and “hineni muchan umezuman” and thinks for a second what one is doing in order to have the benefit beda’at, so too by brit milah. Although the father already said lehachniso bivrito shel Avraham Avinu at eight days old, every person must every day when he goes to the beit hamerchatz or in the shower and he is naked from mitzvot, take one second to think that he has a brit milah. This is a practical thing that can affect very powerfully.
The Explanation Al Derech HaKabbalah: From Midat HaYirah (Malchut) to Sod Hashem (Yesod)
The Zohar explains the parable from the midrash al derech hakabbalah. The king himself is above all physical parable; when the midrash speaks of the king and his weapons, it speaks of the ten sefirot – where each sefirah is a different middah (attribute), hasagah (comprehension) and light from the king, and when one grasps the sefirah one grasps the king himself.
Says the Zohar that the pasuk sod Hashem lirei’av reveals about which sefirah we are speaking here. In the midrash, lirei’av refers to Avraham Avinu, about whom it says atah yadati ki yerei Elokim atah (Bereishit 22:12). In Kabbalah, “yirah” – the level of yirei chet (fear of sin) and mitzvot lo ta’aseh (negative commandments) – is always the Shechinah, midat hamalchut (the attribute of Kingship). Says the pasuk an innovation: whoever is a yerei Hashem and has the preparation of midat hamalchut (which also means the shimat lev that we spoke about), he merits a higher level – to sod Hashem, which is the brit, the sefirah of “tzaddik” or “yesod” (one level higher than malchut). And uvrito lehodi’am means that this brit (yesod) He makes known to the yerei’av – both to the aspect of yirah above (the malchut) and to the aspect of yirah below (the yirei Hashem).
According to this, the parable of the weapons also becomes clear. Weapons are the aspect of “keshet” – an arrow and bow – which is an ot brit (sign of covenant), as it says et kashti natati be’anan vehayetah le’ot brit (Bereishit 9:13). As the Ramban explains, “keshet” is a clean expression for the organ of circumcision, in the manner of yoreh kachetz (Yevamot 65a), and therefore one may not look at the rainbow (Chagigah 16a) just as one may not look at the circumcision. The external weapons point to the weapons of the body of the king kivyachol in the sefirot – the organ of the covenant, midat hayesod – which the king gives to every Jew in brit milah.
The Secret of the Eighth Day
The eighth day – yom hashemini (Vayikra 12:3) – points to the very essence of time. “Yamim” in the Zohar are the sefirot, and the eighth day from birth is according to the Zohar the level of yesod.
At the end of the passage, the Zohar mentions the well-known midrash (Vayikra Rabbah 27:10), that a child is circumcised on the eighth day so that it should first go through a Shabbat. This means, lafukei (to exclude) from those who say that “shemini” is a higher level above nature, the meaning is the opposite: after the child has already gone through the entire normal order of the seven days with Shabbat, the eighth day becomes his normal level.
The Reason of the Rambam in Moreh Nevuchim and the True Meaning of “Shomer HaBrit”
The Simple Explanation: A Sign on the Most Important Organ
Now let’s return to the question: where does cutting away the orlah come into the krirat habrit?
The plain meaning of Scripture – as the Rambam himself writes in Sefer Ahava, and also in Moreh Nevuchim (Part 3, Chapter 49) as one of the three reasons – is that brit milah is a sign, a mark and a seal in the body of a person that he has the covenant, just like the cutting of the tor v’gozal at the brit bein habetarim.
But why is the sign made specifically on that organ – which before the milah is called in the Torah simply bevisarchem (Bereishit 17:13) or besar arlatechem (ibid. 11) – and not on the ear or on the nose (see Shabbat 108a)? Also on this the simple explanation is quite clear: the covenant in Parshat Lech Lecha is connected with the fact that the Almighty gives Avraham Avinu children. The word “basar” means in general the entire person, and specifically it means the organ of procreation (see Rashi Vayikra 15:2), which Chazal call “kli zeino shel adam,” because there is the essence of a person where he becomes a father and begets children. Therefore there is no question at all: the strongest sign of the covenant is made on the most important and strongest place, to show that when a Jew begets children, there is upon it the sign of the Almighty.
The Innovation of the Rambam: Weakening the Power of Desire
People ask, however: how does one make the ot brit on a private place that cannot be shown? (Among the Rishonim there is even a question whether one may make the blessing at the brit facing the ervah of the infant; the Rosh in Hilchot Milah writes that aside from the fact that a baby has no din of ervah, the Almighty commanded the mitzvah there, therefore one certainly makes a blessing.) And furthermore, the organ is the source of dvarim shenafshо shel adam mechamdan (Makkot 23b). As we mentioned earlier from the Gemara (Shabbat 130a), the mitzvah of marriage has a bit of sadness because of issurei arayot, while milah is with joy – which the Gemara wants to bring out that the aspect of marriage is not connected with the aspect of milah.
The Rambam in Moreh Nevuchim (Part 3, Chapter 49) however came up with a great innovation – which I don’t know if there is a source for it in the Midrashim – and he turns the whole thing around: one doesn’t make the milah on that organ because it is the best place, the kli zeino shel melech, but on the contrary – because there is a problem there! The orlah points to too much taavah and teshukah in matters of arayot, and the Almighty gave the milah in order to cut off and weaken the power of desire – either to physically weaken the organ as the Rambam says, or to diminish the pleasure as in the Gemara hanivelet le’arel kashah lifrosh (Niddah 31b).
According to this innovation of the Rambam in Moreh Nevuchim, Hilchot Milah should be placed in Sefer Kedushah together with Hilchot Issurei Biah, which are regarding vavdil etchem min ha’amim lihiyot li (Vayikra 20:26). The fact that the Rambam in Mishneh Torah places it in Sefer Ahava, shows that the essential meaning is that milah is an ot ahava, not merely a protection from arayot.
The Excellence of a Mitzvah That Is Not Dependent on Human Actions
According to the Zohar, cutting off the orlah is the condition of sod Hashem lire’av: orlah is the sitra achra and the parts of evil, and in order to be a “yarei” who is worthy of sod Hashem, one must first cut off the orlah. When Jews below gather together to cut off the orlah and reveal the atarah, the Almighty gathers together the pamalya shel ma’alah, and the orlah and ervat ha’aretz are pushed away before the good and before the holy people above, and the Almighty is revealed. This is the Zohar’s interpretation of yimol besar arlato (Vayikra 12:3).
Here lies a great principle. With all practical mitzvot like tzitzit and tefillin there is always a deficiency: who knows if they are kosher, if I had the right kavanah, and furthermore one doesn’t have them on oneself at all times. But brit milah – hithalech lefanai veheyeh tamim (Bereishit 17:1) – is the greatest perfection! No one can invalidate it (except one who draws his foreskin, which is not common today), and you didn’t even do it yourself: at your brit you were eight days old, and even the greatest mekubal didn’t have kavanot at his own brit. Therefore your brit milah is perfect, without any flaw from human actions! When a Jew seeks from which mitzvah to take vitality in his Judaism, brit milah should be the first candidate.
Who Is the True “Shomer HaBrit”?
Because the Zohar builds many interpretations on the Rambam’s reason, it has become rooted to call someone who guards himself from arayot a “shomer habrit.” One must know, however, that this is only by way of drush, and actually it is a great error that takes away the joy from the mitzvah. If I were given the authority, I would stop using the term “shomer habrit” for arayot!
Vetze’etza’av chatam be’ot brit kodesh doesn’t mean that they are careful about arayot; the ot brit kodesh is much higher than that, and even one who commits sins is not transgressing the brit of Avraham Avinu. It cannot be that one should take the mitzvah that is most independent of human actions, and make it dependent on something about which the Gemara says rubam begazel umi’utam ba’arayot (Bava Batra 165a) and hirhurei aveirah from which no one is saved every day (ibid. 164b), so that it would turn out that no one is a shomer habrit!
The true meaning of “shomer habrit” is the Almighty Himself, as we say shomer habrit anenu beyom kore’enu (Selichot) – the Almighty guards the immovable covenant that He made with us through brit milah. And even when the Zohar does use “shemirat habrit” regarding a test of arayot, the intention is exactly the opposite: not that you must stand guard over the brit, but just as the Gemara says that during a test one should look at the tzitzit – ure’item oto uzchartem… velo taturu (Bamidbar 15:39; Menachot 43b) – you can during a test think of your brit milah, because the brit milah itself is already the protection from arayot!
Removal of the Orlah: A Revelation of What Has Always Been
In this lies the secret of why the cutting of the covenant is only through cutting off the orlah. Mitzvot lo ta’aseh (which are in the category of yirah) have an advantage over mitzvot aseh, because they are passive: the person does nothing and can spoil nothing in them. Although brit milah is a mitzvat aseh – one of the two mitzvot aseh that have karet, together with korban Pesach which is also an entry into covenant – it has the nature of a lo ta’aseh: one doesn’t build and doesn’t add anything, but one removes the orlah, that is, one stops believing in the orlah!
And the moment one cuts off the orlah, there is already automatically the brit, because the brit has always been there. As the Midrash derives from the language ani hineh briti itach (Bereishit 17:4) – that it already was! The Almighty is not creating a new covenant, but Avraham Avinu only needs to remove the orlah, unmaltem et besar arlatechem (ibid. 11), and thereby is revealed the covenant that has truly been from eternity.
Burying the Orlah in Dust: Giving the Evil Inclination Its Proper Place
The Zohar elaborates further on the old custom (see Pirkei DeRabbi Eliezer Chapter 29) that after the brit one takes the orlah and places it in a vessel with dust. The Zohar says this is a great secret, in the manner of the sa’ir la’azazel: even the orlah, which points to the sitra achra and the yetzer hara, one may not burn and completely destroy. This was Iyov’s error, who wanted to cut off the orlah so that nothing would remain.
One places the orlah in dust to give to the serpent – the power of evil and the power of materiality – its portion, in the manner of venachash afar lachmo (Yeshayahu 65:25). As the Ramak writes in Sefer HaPardes, “levarer et hayetzer hara” doesn’t mean to completely burn it, but to give it its proper place in holiness. One cuts off only the orlah – the excessive desire – and gives the serpent its sustenance that it needs, in the manner of yetzer tinok ve’ishah tehei smol docheh veyamin mekarevet (Sotah 47a).
⏱️ Chapters
(00:00) אריינפיר: צוריק צו דער ערשטער מצוה און די הקדמה פונעם זוהר
(01:53) דער אינערליכער סדר פון תרי"ג מצוות
(03:32) דער ערשטער וועג: א לאגישע הקדמה צו אלע אנדערע מצוות
(05:04) די קשיא פון רבי חסדאי קרעשקאש און דעם רמב"ן
(07:29) נאך שוועריגקייטן לויט דער ערשטער סברא
(09:19) די נויטווענדיגקייט פון אהבה און יראה אלס א סיבה צו פאלגן
(11:00) דער סדר המצוות אין הקדמת הזוהר קעגן רעיא מהימנא (ספר הפקודין)
(13:02) מצוות זענען נישט בלויז באפעלן נאר דער אויבערשטער און זיינע מעשים
(15:08) "אני ראשון ואני אחרון": ידיעה בכללות און ידיעה בפרטיות
⏱️ Chapters
(00:00) אריינפיר: צוריק צו דער ערשטער מצוה און די הקדמה פונעם זוהר
(01:53) דער אינערליכער סדר פון תרי"ג מצוות
(03:32) דער ערשטער וועג: א לאגישע הקדמה צו אלע אנדערע מצוות
(05:04) די קשיא פון רבי חסדאי קרעשקאש און דעם רמב"ן
(07:29) נאך שוועריגקייטן לויט דער ערשטער סברא
(09:19) די נויטווענדיגקייט פון אהבה און יראה אלס א סיבה צו פאלגן
(11:00) דער סדר המצוות אין הקדמת הזוהר קעגן רעיא מהימנא (ספר הפקודין)
(13:02) מצוות זענען נישט בלויז באפעלן נאר דער אויבערשטער און זיינע מעשים
(15:08) "אני ראשון ואני אחרון": ידיעה בכללות און ידיעה בפרטיות
▶ לצפייה ללא יוטיוב / Watch without YouTube ✕ חזרה ליוטיוב / Back to YouTube
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
שיעור זוהר ערב שבת פרשת וירא – המצוה הראשונה בסדר המצוות: ידיעת השם
מושג המצוה וסדר המצוות
ערב שבת היום, וכבר כמעט שבת, פרשת וירא. אנו חוזרים אל הסדר שבו אנו עומדים, והוא המצוה הראשונה. עלינו לגשת אל המצוה הראשונה אחת ולתמיד. ודאי יש לכך קשר לפרשת השבוע, ﬠ'וירא אליו ה'' (בראשית יח, א), ומי שלמד את מה שכתבנו בעניין זה כבר יראה את הקשר בעצמו (כמו שכתבנו במקום אחר ואין זה מקומו). אך כוונתי כאן היא פשוט לחזור וללמוד את המקום שבו אנו עומדים במצוה הראשונה, להעיר כמה הערות, ואולי נזכה גם להבין דבר מה.
כפי שלמדנו, הזוהר עורך כאן מעין ספר המצוות, ובראשו הקדים הקדמה מהו פירוש המושג 'מצוה' (בשיעור שלפני הקודם, שעסק במצות מילה, דיברנו על מובן המילה 'מצוה' וכיצד המצוה עצמה נעשית אלקות, ואכמ"ל). כמאמר ספרי החסידות, 'מצוה' היא מלשון 'צוותא', כלומר דבר המחבר את האדם עם המצַוה. המצוה איננה פקודה בלבד; אלא כמאמר הזוהר, מצות עשה ומצות לא תעשה הן דכר ונוקבא, זכר ונקבה כביכול, של המידות העליונות, של הספירות.
מתוך הקדמה זו אנו ממשיכים ללמוד את המצוה הראשונה. ויש להעמיד את ההקדמה למצוה הראשונה באופן חשוב ביותר, שכן יש לדעת שבשאלה מהי המצוה הראשונה קיימת שאלה גדולה, מחלוקת גדולה ומבוכה גדולה.
כפי שלמדנו באחת מהקדמות הסדרה, עריכת סדר לתרי"ג המצוות היא במידה רבה עריכת סדר בתורה עצמה. שכן מלבד הסדר הכללי, שיש תרי"ג מצוות או רשימה מסוימת של מצוות, ושיש מצוות קבועות, מצוות תמידיות ומצוות המחויבות, יש גם סדר פנימי בתוך המצוות: איזו מצוה היא הראשונה, וכיצד מקבצים את המצוות לקבוצות ומצרפים אותן זו לזו. הסדר הזה הוא הנותן לנו את מבנה המצוות, ואת ההבנה כיצד הן פועלות כדבר אחד.
חידושו של הרמב"ם: ידיעת השם כמצוה הראשונה
הרמב"ם בא בחידוש גדול ומפליג, ואמר שהמצוה הראשונה היא מצות ידיעת האלקות, ידיעת מציאות השם. זה היה חידוש של הרמב"ם; לפי מה שנראה לי, איש לפניו לא מנה את מה שנקרא מצות אמונה, או מצות ידיעת השם (כך קוראים לה הרמב"ם והזוהר), כמצוה כלל, ובוודאי לא כמצוה הראשונה. הרמב"ם הוא שחידש זאת.
ומדוע תהא היא הראשונה? לכאורה הדבר פשוט, שהרי זהו הדבר החשוב מכל. אך את זה אפשר להבין בשתי דרכים, ולפי שתי הדרכים יתברר שאין זה ברור כל כך שידיעת השם יכולה להיות המצוה הראשונה. ולדעתי הזוהר עוסק בשאלה זו עצמה.
הדרך הראשונה: הקדמה הגיונית לשאר המצוות
הדרך האחת היא דרך יחסית, ביחס לשאר המצוות. כשעורכים סדר, נכון להקדים את הכלל לפרט, ואת היסוד לענפים ולקומות הבנויות עליו. כאשר יש שני דברים שהאחד תלוי בחברו, כמו כלל ופרט, או כמו הנחה שממנה נובעת מסקנה, מן הראוי לפתוח בהנחה הכללית, בדבר שעליו נבנה הבא אחריו ושבלעדיו לא ייתכן, ורק אחר כך לפרט את מה שנובע ממנו.
שהרי אפשר לומר כך: מצוות הן דברים שעושים מפני שהקב"ה ציווה עליהם. בין שזה הטעם שבגללו עושים אותן ובין שלא, על כל פנים מצוות הן דברים שהקב"ה ציווה. נמצא שקודם שמדברים על מצוות, צריך לדעת שיש בורא המצַוה אותן. צריך לדעת לכל הפחות שני דברים: שיש בורא, ושהוא ציווה את המצוות. ואולי יש להוסיף דבר שלישי: שמאחר שציווה, ממילא חובה לעשותן.
הרי כאן שלושה שלבים. ואם מעמידים את המצוות כך, שמצוה היא דבר שהקב"ה מצַוה, צריך להבין שיש בורא, שהוא ציווה מצוות, ושאת אשר הקב"ה מצַוה יש לעשות. שלושת הדברים הללו לכל הפחות קודמים למצוות, ובמבנה שנערוך יהיו הם ראשונים.
קושיית רבי חסדאי קרשקש והרמב"ן: מציאות השם איננה יכולה להיות מצוה
על דרך זו קיימת קושיא מפורסמת של רבי חסדאי קרשקש, ואולי, אף שאין הדבר ברור, רמז לה גם הרמב"ן. הרמב"ן בספר המצוות שלו מבקש ליישב את שיטת בעל הלכות גדולות, וכמדומני גם את שיטת האחרים; הבה"ג הוא עיקר מוני המצוות שלפני הרמב"ם, שעמו מתווכח הרמב"ם, אך אולי גם אחרים, וכמדומני שגם רבי סעדיה גאון אינו מונה את האמונה כמצוה.
וכך טוען הרמב"ן: אין לכך מובן. צודק אתה בהחלט שבלי מציאות השם, וגם בלי שני הדברים הבאים, היינו עצם הציווי, והעובדה שאם יש ציווי חובה לשמוע לו, אין מצוות כלל. אך היא הנותנת שאין זו מצוה! כלשון המדרש: 'קבלו מלכותי ואחר כך קבלו גזירותי' (מכילתא יתרו, פרשה ו). אלו שני דברים נפרדים. ראשית עליך לדעת שיש אלוה ('קבלו מלכותי' כולל אמנם מעט יותר ממציאות השם, אך על כל פנים).
ורבי חסדאי קרשקש מחדד זאת עוד יותר: אין זה יכול להיות מצוה כלל. שכן מצוה פירושה שהקב"ה מצַוה, ואם כן כיצד תיתכן מצוה להאמין שיש בורא? קודם שידוע שיש בורא, אין מי שיצווה את המצוה! המצוה מניחה מראש שיש בורא, ועל כרחך ידיעת השם קודמת למצוה ואיננה יכולה להיות מצוה בעצמה. הדבר דומה לאותו רבי המעיד על עצמו שזכה לגילוי אליהו; הרי זה מיניה וביה, טיעון החוזר אל עצמו, ואין דבר מוכיח את עצמו. הקב"ה מצַוה להאמין בו: אם יודעים שיש בורא, אין צורך במצוה, ואם אין יודעים, מה תועיל המצוה? זוהי קושייתו המפורסמת של רבי חסדאי על מושג זה, ובלשונו: 'טעות מפורסם מי שמונה... ידיעת השם למצוה' (אור ה', הצעה).
זוהי אפוא קושיית רבי חסדאי, ובמידה מסוימת קושיית הרמב"ן. הרמב"ן אינו מרחיק לכת עד כדי כך, אך כוונתו קרובה: אמנם נכון מבחינה הגיונית שהדבר קודם למצוות, אך קשה מאד לומר שהוא עצמו מצוה, ויש בכך משהו תמוה. או שאין זה הולם, או שהדבר בלתי אפשרי לגמרי ובלתי הגיוני שיהיה מצוה בעצמו, או על כל פנים, כדברי הרמב"ן, אין זה נכון לקרוא לו מצוה.
תורה מן השמים: מה שחסר בדרך הראשונה
עוד יש להעיר כאן דבר. אליבא דאמת, הדרך שבה מוצגת כאן הסברא שונה מן הדרך שבה ניתן להציג את סברת הרמב"ם, ואם נבין כיצד יש לומר אותה כראוי, נבין שאין כאן קושיא כלל.
שכן יש דרך אחרת לבאר מדוע המצוה הראשונה צריכה להיות ידיעת השם; לא משום שכדי לקיים מצוות יש לדעת תחילה שיש אלוה. שאם כך, ראשית מתחזקת הקושיא, ושנית יש באמת להוסיף עוד דברים.
ואכן הרמב"ן עצמו מבקש להוסיף עוד מצוות למצוה הראשונה, לכל הפחות עוד מצוה אחת ואולי שתיים, ויש לדקדק בלשונות השגות הרמב"ן לספר המצוות. ודבר מעניין ביותר בעניין זה הוא התורה. הכל מבינים את מה שקרוי 'תורה מן השמים'. אם כדברינו, כדי שיהיו מצוות יש לדעת שיש אלוה, שיש בורא, ושהוא ציווה את המצוות, הרי ששני הדברים הללו לכל הפחות צריכים להיות שתי המצוות הראשונות. ואף על פי כן גם הרמב"ן לא כתב כך: נניח שיש שלוש מצוות, שהרי יש להכניס גם יחוד ואהבה ויראה, אך לא עלה על דעתו לכתוב שהמצוה הראשונה היא לדעת את הקב"ה ואחריה באה מצוה להאמין שהתורה מן השמים.
והיה יכול לעשות כן. דרך אגב, הרמב"ן קרב לכך כמעט (ויש לדקדק יותר בהשגה, כמדומני למצוה א' או ב' של הרמב"ם): שכן יש די פסוקים שמהם אפשר להעמיד מצוה כזו. כשם שיש פסוק 'אנכי ה' אלהיך' (שמות כ, ב) ו'שמע ישראל' (דברים ו, ד), שמהם עשה הרמב"ם מצוה להאמין, 'לידע שיש שם אלוה' (רמב"ם הלכות יסודי התורה א, א), כך אפשר להעמיד מצוה מן הפסוק 'רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך' (דברים ד, ט). הרמב"ן אומר (שכחת הלאוין, לאו ב) שזוהי מצוה שלא לשכוח את מעמד הר סיני. ההמון סבור שהרמב"ן מחדש כאן איזו מצות זכירה, אך כוונת הרמב"ן היא לנקודה זו בדיוק: כדי לקיים מצוות צריך לדעת את התורה, והתורה פירושה מעמד הר סיני, והרי יש פסוק מפורש שאסור לשכוח את מעמד הר סיני! כלומר, יש לדעת ולזכור, וזכירה וידיעה עניין אחד הם, שהיה מעמד הר סיני. דברים מתקבלים מאד על הדעת. ועל הרמב"ם יש לתמוה: אם הולך הוא בסברא שיש לערוך סדר הגיוני למצוות, ושקודם הידיעה במצוות יש לדעת את מציאות השם, הרי בוודאי, ואולי ביתר שאת, יש להכניס גם את מציאות התורה, תורה מן השמים, מעמד הר סיני. והרמב"ם אינו עושה כן.
אהבה ויראה: הטעם לקיום המצוות
ויש עוד דבר, כפי שאמרנו: אף לאחר שקבענו את מציאות השם, ואף לאחר מעמד הר סיני, עדיין אין די. שהרי יכול אדם לטעון: מדוע עלי לשמוע? ומה לי ולמעמד הר סיני? יהא כן שהקב"ה ציווה מצוה, ומה בכך? זוהי נקודה קשה מאד לביאור (וכבר דיברנו עליה כנראה בהזדמנויות אחרות ואכמ"ל): ומה בכך? חסר כאן עוד דבר, ובוודאי חסר עוד דבר שמחמתו אהיה מחויב לקיים מצוות.
את אותו 'עוד דבר' אכן מנה הרמב"ם בין המצוות הראשונות, והזוהר סובר שאולי צריך הוא להיות המצוה הראשונה ממש. ובלשוננו נקרא 'עוד דבר' זה: מצוות היראה והאהבה.
כל אחת מן היראה והאהבה, שהן כנגד מצות עשה ומצות לא תעשה (כמו שדיברנו לעיל), ניתנת לביאור בעשרות דרכים ומדרגות. אך עניינן של יראה ואהבה הוא זה: הקב"ה ציווה מצוות, ויש לירא מפניו; אם פירוש הדבר יראת העונש, הרי כבר יש לך טעם לקיים מצוות. ואם הכוונה ליראת הרוממות, פירושה שטוב לקיים מצוות. ולפי מה שלמדנו, אהבה פירושה שטוב לקיים מצוות, בין שאני יודע את טעמן ובין שאיני יודע. וזה כבר טעם לקיימן.
ודרך אגב, מתוך הבנה זו אפשר לתפוס מעט מדוע לא עלה על דעת הרמב"ם למנות את תורה מן השמים. תורה מן השמים היא עובדה היסטורית גרידא, שממנה קיבלנו את המצוות, אך לא היא הטעם שבגללו יש לקיים את המצוות, ובוודאי איננה העיקר. העיקר הוא: מדוע יש לקיים את המצוות? מחמת אהבה ויראה. אהבה ויראה הן טעם לקיום המצוות; תורה מן השמים איננה טעם לקיום המצוות, אלא היא סיפור המקור שממנו באו המצוות לראשונה. איני יודע אם אפשר לומר ממש שאילו לא הייתה, היה הכל כמות שהוא, שהרי עדיין צריך מקור לכך שאלו הן המצוות ושהן טובות. אך על כל פנים, אם מבינים את הדבר, שהדבר היחיד שהוא טוב, והוא מצות האהבה לפי מה שאנו לומדים, הרי ודאי שאין צורך כביכול בתורה מן השמים כעיקר בפני עצמו וכמצוה בפני עצמה. שהרי האהבה והיראה הן הטעם שבגללו מקיימים את המצוות.
סדר המצוות בזוהר ואצל מוני המצוות האחרים
אך אף זה אינו מספיק, שהרי הרמב"ם לא העמיד את האהבה והיראה כמצוה הראשונה, אלא אמר שמציאות השם היא המצוה הראשונה. מה פירוש הדבר? פירושו שהרמב"ם מתכוון לדבר אחר לגמרי. והזוהר כאן, ברעיא מהימנא (פקודין), הולך בעקבות הרמב"ם, ומתווכח בבירור עם השיטה האחרת.
וזהו לדעתי דבר נאה מאד. בזוהר יש שני מקומות הפותחים בפירוש טעמי המצוות על הסדר. בהקדמת ספר הזוהר יש ארבע עשרה מצוות ראשונות שהזוהר מפרש על הסדר. ודאי שיש טעמי מצוות רבים הפזורים בדרושי הזוהר, אך כתיבת ספר המצוות של ממש נמצאת בספר הפקודין, והוא העיקר; הוא עובר, כפי שדיברנו, על ארבעים ושבע מצוות, ובהקדמת ספר הזוהר יש ארבע עשרה מצוות. כלומר, שניהם לא הושלמו, אך על כל פנים ניכר שהוא מנסה לעשות כן.
ובהקדמת ספר הזוהר אכן מופיעה מצות ידיעת השם, אך היא רק המצוה השמינית, אם זכרוני אינו מטעני (זוהר ח"א יא, ב). המצוה הראשונה שם היא יראת ה', והשניה אהבת ה', והוא מביא על כך פסוק מפורש: 'יראת ה' ראשית דעת' (משלי א, ז). ואחר כך ראיתי שמציינים, וכמדומני שרס"ג אכן פותח כך, שהמצוה הראשונה היא יראת ה' והשניה עבודה, היינו תפילה ושאר מיני עבודת ה'. ויש גם מוני מצוות אחרים שסברו שיש לפתוח ביראה, ויש בכך היגיון רב.
הקב"ה הוא הראשון, והמצוות הן הקב"ה ומעשיו
אך הרמב"ם לא נהג כך. והזוהר כאן מתווכח בפירוש, ואומר: הרי כתוב 'יראת ה' ראשית דעת', ומשיב על כך תירוץ. הוא מתמודד במפורש עם הרעיון שיש לפתוח ביראת ה'.
ומה הפשט? הפשט הוא שיש טעם אחר לגמרי לכך שמצות מציאות ה', ידיעת ה', צריכה להיות הראשונה. לא משום שהיא היכי תמצא, יסוד לקיום המצוות, אלא מטעם אחר לגמרי: משום שהקב"ה הוא הראשון! מה פירוש מציאות ה'? מציאות ה' פירושה הדבר הראשון. הדבר הראשון, כדברי הרמב"ם, שאלמלא הוא לא היה שום דבר יכול להתקיים. הוא הראשון, היסודי מכל, יסוד כל הדברים, 'יסוד היסודות ועמוד החכמות' (רמב"ם הלכות יסודי התורה א, א); יסוד כל הדברים הוא הקב"ה.
ועתה, נזכור מה שאמרנו על המצוות. המצוות, כפי שלומד הזוהר, ועל אמיתתו של דבר גם כפי שלומד הרמב"ם, אינן דברים שהקב"ה ציווה עליהם. המצוות הן הקב"ה עצמו! ובמילים אחרות, יש לומר: הקב"ה ומעשיו. המצוות הראשונות עוסקות בקב"ה עצמו, והן אהבה ויראה, ואחריהן באות מצוות שהן מעשי ה', המלמדות כיצד להתנהג: כיצד הקב"ה מנהיג את עולמו, וכיצד ראוי לאדם להתנהג בעולם. זהו עניין מעשי ה'. ובשפת הזוהר ייאמר: ה' ומידותיו, עצמות ה' והמידות, זכור ושמור.
אם כן, אם המצוות אינן ציווי של הקב"ה, שיש צורך בהיכי תמצא כיצד יודעים על הקב"ה קודם הציווי, אלא הן הקב"ה עצמו, הרי שבוודאי המצוה הראשונה, או המצוה העיקרית, שהיא אולי כל המצוות כולן, היא מציאות ה' עצמה, ידיעת מציאות ה'! ואת מציאות ה' אפשר לדעת על ידי ידיעה, אפשר לדעתה 'ובלכתך בדרך' (דברים ו, ז), בשיחתו בשיח, בקריאת שמע, בעטיפת ציצית, בהנחת תפילין; כל אלה הם ענפים של ידיעת ה' עצמה. ואחר כך, כאמור, גם מעשי ה': שראוי לשמור שבת, שראוי לקיים 'לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו' (דברים כב, יא). כל אלה הם פרטים, שהזוהר יבאר באיזו ספירה הם נוגעים, כלומר באיזו הנהגה ממידות ה' הם עוסקים.
אבל בעצם כל המצוות הן במציאות ה', ומצות ידיעת ה' עצמה צריכה בוודאי להיות הראשונה, לא משום שהקב"ה ציווה עליה תחילה. אין מובן לומר שהקב"ה ציווה שיאמינו בו; אך אליבא דאמת, גם במצוות בכלל אין מובן לומר שהקב"ה ציווה.
עיקר עניין המצוות הוא שהקב"ה כך הוא: או שהוא כך, או שהוא עושה כך. אם כן, זהו פשט חדש לגמרי בטעם היותה של ידיעת ה' המצוה הראשונה. וכך הולך הזוהר כאן, לא בפרשה אלא במצוה עצמה. הזוהר מונה את המצוות במספריהן, ובמספר הזה הוא אומר: 'פקודא קדמאה' (זוהר ח"ב מב, ב), המצוה הראשונה, 'ראשיתא קדמאה לכל פקודין', הראשית וההתחלה, הראשונה שבכל המצוות, היא 'למנדע ליה לקודשא בריך הוא בכללות' (שם). כלומר, וכך אני מבין את דבריו כאן: היותה המצוה הראשונה איננה עניין של מספר, וגם לא עניין של הכרח הגיוני שקודם יש לדעת דבר זה ואחר כך דבר אחר.
'אני ראשון ואני אחרון': ידיעת השם בכלל ובפרט
היא הראשונה, כשם שהקב"ה הוא הראשון! והזוהר עצמו מביא על כך במפורש את הפסוק 'אני ראשון ואני אחרון' (ישעיה מד, ו).
'אני אחרון' עניינו ידיעת ה' בפרט, ואין בידינו לבאר זאת כעת (בשיעור הבא בעז"ה ניכנס לכך ונחזור על הנושא). זהו התירוץ על שאלת הזוהר, שהרי כתוב 'יראת ה' ראשית דעת', ומשמע שהיראה צריכה להיות המצוה הראשונה. ועל כך עונה הזוהר שזוהי הידיעה האחרונה, שאדם משיג לאחר שהוא מבין את כל מעשי ה', הם רמ"ח מצוות עשה וכלל המצוות כולן, שהן ידיעת ה' בפרטות, כלומר פעולותיו והנהגותיו בעולם. זהו סוף כל המצוות, זוהי הפרטות הנלמדת לאחר ארבעים שנה: 'ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמע עד היום הזה' (דברים כט, ג), הידיעה האחרונה במציאות ה'.
אבל 'אני ראשון ואני אחרון', אומר הזוהר, פירושו ממש: אני המצוה הראשונה ואני המצוה האחרונה. כלומר, ידיעת ה'אני' היא המצוה הראשונה והיא המצוה האחרונה; ואין זה מספר סתמי במניין המצוות, אלא שהיא באמת הדבר החשוב מכל, ההתחלה. הקושי הוא מצד האדם: בתחילת דרכו אין הוא מבין כראוי, ובסופה הוא מבין כראוי. ב'אני אחרון' הוא מבין כראוי, ואותו דבר עצמו הוא. מה שהובן בתחילה הוא הוא מה שהובן בסוף, אלא שבסוף הוא מובן יותר. לא זו בלבד שהוא יודע, כלשון הזוהר, שיש אחד למעלה מן העולם השליט על העולם וכדומה, אלא הוא יודע גם קמעא כיצד מנהיג הקב"ה את כל מעשיו, וכמה טובים כל מעשיו, וכדומה; וזהו 'אני אחרון'. זהו החידוש שביקשתי לומר בעניין אמונת השם וידיעת השם, וכיצד היא המצוה הראשונה ובאיזה אופן.
ואם תשאל: הרי כתוב 'יראת ה' ראשית דעת', ומשמע שקודם הדעת, קודם ידיעת השם, יש צורך ביראת השם? משיב הזוהר: לא, לא הבנת את הפשט. 'יראת ה'' היא עצמה השכינה, והיא הדבר האחרון שאדם יודע. וצריך להבין מדוע היא הדבר האחרון, שהרי לכאורה ממטה למעלה היא הראשונה; אך על כל פנים כוונתו לידיעה פרטית, הנקראת ידיעת השכינה, ולא ידיעת הקב"ה בלבד. כך היא דרכו של הזוהר לבטא דברים. וזהו הנודע בסוף, וזוהי אכן היראה הנלמדת בספר דברים, שהיא כבר הידיעה הפרטית.
אך אין זאת אומרת, ועל כן אל תלמד, שהיראה היא דבר הקודם למצוות, כלומר כמו שאומרים, שיש לירא מן הקב"ה תחילה כדי לקיים את המצוות. לא! זהו פשט של קטנות. הזוהר בהקדמה אמנם הולך ממש בפשט זה; אך מי שמבין את יראת השם אליבא דאמת, מבין שיראת השם היא מצוה נוספת, והיא עצמה, כפי שכבר אמרנו, המדרגה האחרונה של המצוות, 'אני אחרון'.
'אני ראשון' פירושו אהבת השם, או אם תרצה, מציאות השם; 'אני אחרון' הוא יראת השם. ושניהם אותו 'אני ה'' עצמו, וכל הדרכים כולן עניין אחד הן, כדברי הזוהר: בכלל ובפרט, והכל אחד.
עד כאן מה שביקשתי ללמוד לכבוד שבת קודש.
תמלול מלא 📝
די ערשטע מצוה אין דעם סדר המצוות: ידיעת השם
הקדמה: דער מובן פון דעם ווארט "מצוה" און דער סדר המצוות
דער שייכות צו פרשת וירא און דער מובן פון "מצוה"
מיר גייען צוריק צו דעם סדר וואו מיר האלטן ביי דער ערשטער מצוה. ס'איז זיכער דא א שייכות מיט דער וואכעדיגער סדרה פון וירא אליו ה' (בראשית יח, א), און ווער ס'האט געלערנט וואס מיר האבן געשריבן וועגן דעם, דארף שוין זען דעם שייכות. דא וועלן מיר איבערלערנען וואו מיר האלטן ביי דער ערשטער מצוה, און מעורר זיין געוויסע הערות.
אזוי ווי מיר האבן געלערנט, מאכט דער זוהר דא א ספר המצוות, און ער האט געגעבן אן הקדמה וואס דער טייטש פון דער זאך "מצוה" איז. אין א פריערדיגן שיעור – פאר דעם שיעור אויף דער מצוה פון מילה – האבן מיר גערעדט וועגן דעם מובן פון דעם ווארט "מצוה", וויאזוי א מצוה ווערט אליינס אלקות. ווי די חסידישע ספרים זאגן, איז "מצוה" מלשון "צוותא", א זאך וואס ברענגט צוזאמען א מענטש מיט דעם מצוה. א מצוה איז נישט נאר אזוי ווי א קאמענד; נאר ווי דער זוהר זאגט, זענען מצות עשה מיט מצות לא תעשה דכר ונוקבא – דער זכר און נקבה, כביכול, פון די מדות העליונות, די ספירות.
מיט דער הקדמה לערנען מיר ווייטער די ערשטע מצוה. מ'דארף צושטעלן די הקדמה צו דער ערשטער מצוה אין א זייער וויכטיגן וועג, ווייל ס'איז דא א גרויסע שאלה, מחלוקת און מבוכה וועגן וואס די ערשטע מצוה איז.
דער אינערליכער סדר פון תרי"ג מצוות
ווי מיר האבן געלערנט אין איינער פון די הקדמות, איז די נושא פון מאכן א סדר פון תרי"ג מצוות אין א געוויסן וועג די נושא פון מאכן א סדר אין דער תורה. חוץ דעם וואס ס'איז דא א ליסט פון תרי"ג מצוות באופן כללי – מצוות קבועות, מצוות תמידיות, מצוות המחויבות – איז אויך דא דער אינטערנעל סדר אין די מצוות: וועלכע מצוה איז די ערשטע, און וויאזוי מ'גרופט די מצוות און מ'לייגט זיי צוזאמען. עס גיט אונז די סטראקטשער און די הבנה פון וויאזוי די מצוות ארבעטן אלס איין זאך.
דעם רמב"ם'ס חידוש און די קשיא פון ר' חסדאי קרעשקאס און דעם רמב"ן
דער ערשטער וועג צו פארשטיין פארוואס ידיעת השם איז די ערשטע מצוה
דער רמב"ם איז געקומען מיט א באמבע חידוש און געזאגט אז די ערשטע מצוה איז די מצוה פון ידיעת אלקות, ידיעת מציאות השם. פאר דעם רמב"ם האט קיינער נישט גערעכנט די מצוה פון אמונה אדער ידיעת השם (דער רמב"ם און דער זוהר רופן עס די מצוה פון ידיעת השם) אלס א מצוה, זיכער נישט אלס די ערשטע מצוה.
פארוואס זאל עס זיין די ערשטע? ס'איז פשוט אז עס דארף זיין די ערשטע, ווייל ס'איז די חשוב'סטע זאך. אבער מ'קען דאס לערנען אין צוויי וועגן, און מ'וועט זען אז ס'איז נישט אזוי קלאר אז ידיעת השם קען זיין די ערשטע מצוה, און דער זוהר רעדט וועגן דער שאלה.
איין וועג איז א רעלעטיוו וועג לגבי די אנדערע מצוות: ווען מ'מאכט א סדר, מאכט סענס צו שטעלן דעם כלל פאר דעם פרט, אדער דעם יסוד פאר די ענפים און לעוועלס וואס זענען געבויט אויפ'ן יסוד. ווען איין זאך איז תלוי אין דער צווייטער – ווי א כלל און א פרט, אדער א הנחה וואס דערפון קומט ארויס א מסקנא – מאכט אסאך סענס אנצוהייבן קודם פון דער הנחה כללות, וואס אן דעם קען נישט זיין די נעקסטע זאך, און נאכדעם זאגן די פרטים וואס קומען ארויס דערפון.
מצוות זענען זאכן וואס דער אויבערשטער האט געהייסן, צי מ'טוט זיי וועגן דעם צי נישט. קומט אויס אז פאר מ'רעדט פון מצוות, דארף מען וויסן עט ליסט דריי סטעפס, דריי לעוועלס: ערשטנס, אז ס'איז דא אן אויבערשטער; צווייטנס, אז ער האט געהייסן די מצוות; און דריטנס, אז זאכן וואס דער אויבערשטער הייסט דארף מען טון. אויב מצוות זענען א זאך וואס דער אויבערשטער הייסט, זענען די דריי זאכן קודם למצוות, און אין דער סטראקטשער מוזן זיי זיין ערשט.
די קשיא אויף דעם מהלך: מציאות השם קען נישט זיין אליינס א מצוה
אויף דעם איז דא א קשיא מפורסמת פון ר' חסדאי קרעשקאס, און אפשר דערמאנט דער רמב"ן אויך אזא רמז. דער רמב"ן אין זיין ספר המצוות וויל מצדיק זיין די הלכות גדולות (דער בה"ג איז דער עיקר מונה המצוות פאר דעם רמב"ם וואס דער רמב"ם דינגט זיך מיט אים) און אלע אנדערע, ווי ר' סעדיה גאון, וואס רעכנען אויך נישט אמונה פאר א מצוה.
זאגט דער רמב"ן: דו ביסט גערעכט הונדערט פראצענט אז אן מציאות השם – און אויכעט אן די נעקסטע צוויי זאכן: דער פאקט אז ס'איז דא א ציווי השם, און אז אויב ס'איז דא א ציווי דארף מען עס פאלגן – איז נישט דא קיין מצוות, אבער טאקע היא הנותנת אז ס'איז נישט קיין מצוה! מ'ברענגט א לשון פונעם מדרש: קבלו מלכותי ואחר כך קבלו גזירותי (מכילתא יתרו, פרשה ו). ס'איז צוויי עקסטערע זאכן: קודם דארפסטו וויסן אז ס'איז דא א גאט (קבלו מלכותי אינקלודט שוין אביסל מער ווי מציאות השם).
ר' חסדאי קרעשקאס מאכט עס נאך שארפער: דאס קען אפילו נישט זיין א מצוה. א מצוה טייטשט אז דער אויבערשטער הייסט; איז וויאזוי קען זיין א מצוה צו גלייבן אז ס'איז דא אן אויבערשטער? פאר איך ווייס אז ס'איז דא אן אויבערשטער, ווייס איך דאך נישט ווער ס'זאל מאכן די מצוה! א מצוה איז אן אסאמפשען אז ס'איז דא אן אויבערשטער, מוז ידיעת השם זיין פאר א מצוה. ס'קען נישט זיין א מצוה פון ידיעת השם, וואס איז אזוי ווי דער רבי וואס זאגט אז ער האט אליינס גילוי אליהו – ס'איז דאך מניה וביה און סירקולער, א זאך קען זיך נישט אליינס פראוון. אויב מ'ווייסט אז ס'איז דא אן אויבערשטער דארף נישט זיין קיין מצוה, און אויב מ'ווייסט נישט, וואס העלפט א מצוה? ער שרייבט אויף דעם: טעות מפורסם מי שמונה... ידיעת השם למצוה (אור ה', הצעה).
דאס איז די קשיא פון רב חסדאי, און כעין זה פונעם רמב"ן: ס'איז טאקע לאגיש אז ס'קומט קודם למצוות, אבער ס'איז אילאדזשיקל און אוממעגליך – אדער על כל פנים נישט ריכטיג, ווי דער רמב"ן זאגט – צו רופן אויף דעם א מצוה.
תורה מן השמים און די מצוות פון אהבה און יראה אלס דער יסוד צו פאלגן מצוות
אמת'דיג קען מען זאגן די סברא פונעם רמב"ם אויף אן אנדער וועג, וואס דעמאלט איז בכלל נישט קיין קשיא. ווייל אויב מ'לערנט אז ידיעת השם איז די ערשטע מצוה נאר ווייל כדי צו טון מצוות דארף מען קודם וויסן אז ס'איז דא א גאט, איז חוץ דער קשיא אויך שווער אז מ'וואלט געדארפט צולייגן נאך זאכן.
באמת וויל דער רמב"ן אליינס צולייגן נאך איין אדער צוויי מצוות צו דער ערשטער מצוה (מ'דארף מדייק זיין אין השגות הרמב"ן אויף ספר המצוות, מצוה א' אדער ב'). אויב כדי צו זיין מצוות דארף מען וויסן אז ס'איז דא א באשעפער און אז ער האט געהייסן די מצוות, וואלטן די צוויי זאכן – ידיעת השם און תורה מן השמים – געדארפט זיין די ערשטע מצוות (צוזאמען מיט יחוד, אהבה ויראה). אבער אפילו דעם רמב"ן איז נישט בייגעפאלן צו שרייבן א מצוה ראשונה צו גלייבן אז תורה מן השמים.
דער רמב"ן האט אבער כמעט יא געלייגט אזא מצוה: פונקט ווי דער רמב"ם האט געמאכט פון אנכי ה' אלהיך (שמות כ, ב) און שמע ישראל (דברים ו, ד) א מצוה להאמין, לידע שיש שם אלוה (רמב"ם הלכות יסודי התורה א, א), זאגט דער רמב"ן (שכחת הלאוין, לאו ב) אויפ'ן פסוק רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך (דברים ד, ט) אז דאס איז א מצוה נישט צו פארגעסן מעמד הר סיני. דער עולם מיינט אז דער רמב"ן מיינט סתם א מצות זכירה, אבער ער מיינט די נקודה: כדי צו טון מצוות דארף מען וויסן פון דער תורה, וואס איז מעמד הר סיני, שטייט דאך א מפורש'ער פסוק אז מ'דארף וויסן און געדענקען אז ס'איז געווען מעמד הר סיני. און אויפ'ן רמב"ם איז א פלא: אויב ער גייט מיט דער סברא אז מ'דארף מאכן א לאגישן סדר פאר די מצוות, פארוואס לייגט ער נישט אריין די מציאות פון תורה מן השמים און מעמד הר סיני?
ווייטער, אפילו נאכדעם וואס מ'ווייסט מציאות השם און מעמד הר סיני, איז נאך אלץ נישט גענוג. ווייל איינער קען פרעגן: זאל עס זיין געווען אז דער אויבערשטער האט געהייסן א מצוה ביי מעמד הר סיני, סאו וואט? פארוואס דארף איך פאלגן? ס'פעלט נאך א זאך וואס צוליב דעם דארף איך טון מצוות.
די "נאך א זאך" האט דער רמב"ם יא גערעכנט אלס איינע פון די ערשטע מצוות, און דער זוהר האלט אז אפשר דארף דאס זיין ממש די ערשטע מצוה: די מצוות פון יראה און אהבה.
יראה און אהבה – וואס דאס זענען די מצות עשה און מצות לא תעשה – קען מען מסביר זיין אין צענדליגע וועגן און לעוועלס. אויב מ'דארף האבן מורא פאר דעם אויבערשטן – למשל יראת העונש, אדער יראת הרוממות וואס מיינט אז ס'איז א גוטס צו טון מצוות – און אהבה, וואס לויט ווי מיר האבן געלערנט מיינט עס אז ס'איז א גוטס צו טון מצוות צי איך ווייס יא צי איך ווייס נישט, האסטו שוין א ריזען פארוואס צו טון מצוות.
לויט דעם קען מען אויך כאפן פארוואס דעם רמב"ם איז נישט איינגעפאלן צו שרייבן תורה מן השמים אלס א מצוה. תורה מן השמים איז נאר דער היסטארישער פאקט, די מעשה פון וואו מיר האבן באקומען די ערשטע מצוות, אבער נישט דאס איז דער ריזען פארוואס מ'דארף טון די מצוות. דער ריזען צו טון מצוות איז אהבה ויראה – די איינציגסטע זאך וואס איז גוט – ממילא פעלט נישט אויס תורה מן השמים אלס אן עקסטערער עיקר און מצוה.
דער אמת'ער טייטש אין דעם רמב"ם און אין זוהר: מצוות זענען דער אויבערשטער אליין
דער סדר המצוות אין זוהר הקדוש און ביי אנדערע מוני המצוות
אבער אפילו דאס איז נישט גענוג, ווייל דער רמב"ם האט נישט געלייגט אהבה ויראה אלס די ערשטע מצוה, נאר מציאות השם. דער טייטש איז אז דער רמב"ם מיינט בכלל עפעס אנדערש, און דער זוהר דא אין רעיא מהימנא (פקודין) גייט נאכ'ן רמב"ם, און דינגט זיך קלאר מיט דעם וואס זאגט אנדערש.
חוץ די אסאך טעמי המצוות וואס זענען מפוזר אין די דרושים פונעם זוהר, זענען דא צוויי מקומות אינעם זוהר וואס הייבן אן צו שרייבן א ספר המצוות על הסדר (ביידע האבן נישט געענדיגט): דער עיקר איז דער ספר הפקודין, וואס גייט אדורך זיבן און פערציג מצוות, און אין דער הקדמת ספר הזוהר גייט ער אדורך די ערשטע פערצן מצוות.
אין הקדמת ספר הזוהר איז ידיעת ה' נאר די אכטע מצוה (זוהר ח"א יא, ב); די ערשטע מצוה דארט איז יראת ה' און די צווייטע איז אהבת ה', ווייל ס'שטייט א מפורש'ער פסוק: יראת ה' ראשית דעת (משלי א, ז). אויך דער רס"ג הייבט אזוי אן: די ערשטע מצוה איז יראת ה', און די צווייטע איז עבודה, וואס מיינט תפילה און אנדערע סארטן עבודת ה'. אנדערע מוני המצוות האבן אויך געטראכט אז זיי דארפן אנהייבן פון יראה, און ס'מאכט אסאך סענס.
דער אויבערשטער איז די ערשטע זאך, און מצוות זענען דער אויבערשטער ומעשיו
אבער דער רמב"ם האט נישט אזוי געטוהן. און דער זוהר דא דינגט זיך בפירוש מיט דער איידיע אז מ'דארף אנהייבן פון יראת ה', און ער פרעגט דאך אז ס'שטייט יראת ה' ראשית דעת און זאגט א תירוץ.
דער פשט איז אז ס'איז דא א גאנץ אנדער ריזען פארוואס די מצוה פון ידיעת מציאות ה' דארף זיין די ערשטע זאך: נישט ווייל דאס איז א היכי תמצא און א יסוד פאר'ן טון מצוות, נאר ווייל דער אויבערשטער איז די ערשטע זאך! ווי דער רמב"ם זאגט, ווען נישט ער וואלט גארנישט געקענט זיין. ער איז די מערסטע בעיסיק זאך, דער יסוד פון אלע זאכן – יסוד היסודות ועמוד החכמות (רמב"ם הלכות יסודי התורה א, א).
לויט ווי דער זוהר לערנט, און על אמיתתו של דבר אויך לויט'ן רמב"ם, זענען מצוות נישט זאכן וואס דער אויבערשטער האט געהייסן, נאר מצוות זענען אליינס דער אויבערשטער – דער אויבערשטער ומעשיו. די ערשטע פאר מצוות (ידיעת ה', אהבה ויראה) זענען וועגן דעם אויבערשטן אליין, און נאכדעם זענען דא מצוות וואס זענען מעשי ה': וויאזוי דער אויבערשטער פירט זיך אין דער וועלט, און ממילא וויאזוי ס'איז ריכטיג פאר א מענטש זיך צו פירן אין דער וועלט. אויף דער זוהר-שפראך הייסט דאס: ה' ומדותיו – דער עצמות ה' און די מדות, זכור ושמור.
ממילא, אויב מצוות זענען נישט א ציווי פונעם אויבערשטן וואס מ'דארף דערצו א היכי תמצא צו וויסן פונעם אויבערשטן פאר'ן ציווי, נאר מצוות זענען דער אויבערשטער אליינס, איז אוודאי די ערשטע און עיקר מצוה – וואס דאס איז באמת אלע מצוות – ידיעת מציאות ה' בעצמו! מציאות ה' קען מען וויסן על ידי ידיעה, דורך ובלכתך בדרך (דברים ו, ז), דורך ליינען קריאת שמע, אנטון ציצית און לייגן תפילין – וואס זענען אלעס ענפים פון ידיעת ה' בעצמו. און נאכדעם קומען מעשי ה', ווי היטן שבת אדער לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו (דברים כב, יא) – פרטים וואס דער זוהר איז מסביר אין וועלכע ספירות און הנהגה פון מדות ה' זיי האבן צו טון.
בעצם זענען אלע מצוות אין מציאות ה'. ס'מאכט טאקע נישט קיין סענס צו זאגן אז דער אויבערשטער האט געהייסן מ'זאל גלייבן אין אים, אבער ביי מצוות בכלל מאכט נישט קיין סענס צו זאגן אז דער אויבערשטער האט געהייסן; די עיקר זאך פון מצוות איז אז דער אויבערשטער איז אזוי אדער טוט אזוי.
אזוי גייט דער זוהר דא ביי דער מצוה: פקודא קדמאה... ראשיתא קדמאה לכל פקודין... למנדע ליה לקודשא בריך הוא בכללות (זוהר ח"ב מב, ב) – די ערשטע מצוה, די ראשית און דער אנהויב פון אלע מצוות, איז צו וויסן דעם קדוש ברוך הוא בכללות. דאס אז ס'איז די ערשטע מצוה איז נישט קיין נושא פון א נאמבער, און אויך נישט קיין לאדזשיקעל נעסעסיטי אז קודם דארף מען וויסן דאס און נאכדעם יענץ; ס'איז די ערשטע, אזוי ווי דער אויבערשטער איז דער ערשטער!
"אני ראשון ואני אחרון": ידיעת השם בכלל ובפרט
ידיעה כללית ביים אנהויב און ידיעה פרטית צום סוף
אויף דעם ברענגט דער זוהר אליינס מפורש דעם פסוק: אני ראשון ואני אחרון (ישעיה מד, ו). זאגט דער זוהר אז דאס מיינט ממש: איך בין די ערשטע מצוה און איך בין די לעצטע מצוה. ידיעת "אני" איז די חשוב'סטע זאך, דער אנהויב און דער סוף.
אני אחרון האט צו טון מיט ידיעת ה' בפרט, נאכדעם וואס מ'פארשטייט אלע מעשי ה' – די רמ"ח מצוות עשה כנגד רמ"ח איברים, און שס"ה לאוין כנגד שס"ה גידים און שס"ה ימות החמה – וואס דאס איז פעולותיו און הנהגותיו של עולם. דאס איז דער סוף כל המצוות, די פרטיות פון דער ידיעה אחרונה במציאות ה' וואס מ'לערנט נאך פערציג יאר: ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמע עד היום הזה (דברים כט, ג).
דער חילוק איז מצד דעם מענטש: ווען ער הייבט אן, ביי אני ראשון, פארשטייט ער נישט ריכטיג, ער ווייסט נאר בכללות אז ס'איז דא איינער העכער דער וועלט וואס איז שליט על העולם; אבער ביי דער ענד, ביי אני אחרון, פארשטייט ער דאס זעלבע בעסער און ריכטיג – ער ווייסט א פינטל וויאזוי דער אויבערשטער פירט זיינע אלע מעשים און וויאזוי זיי זענען אלע גוט.
דער תירוץ אויף "יראת ה' ראשית דעת"
דאס איז דער תירוץ אויף דעם וואס דער זוהר פרעגט: ס'שטייט דאך יראת ה' ראשית דעת, משמע אז פאר ידיעת השם דארף מען האבן יראת השם? ענטפערט דער זוהר: ניין, יראת ה' מיינט אליינס די שכינה, וואס דאס איז די לעצטע זאך וואס מ'ווייסט. (כאטש לכאורה ממטה למעלה איז עס די ערשטע זאך, מיינט ער דא ידיעה פרטית – ידיעת השכינה, נישט נאר ידיעת הקדוש ברוך הוא). דאס איז די יראה וואס מ'לערנט אין ספר דברים צום סוף, די ידיעה פרטית.
זאלסט נישט לערנען אז יראה איז א זאך פאר די מצוות – אז מ'דארף קודם מורא האבן פונעם אויבערשטן כדי צו טון די מצוות. דאס איז א קטנות'דיגער פשט (כאטש דער זוהר אין דער הקדמה גייט מיט דעם פשט). אליבא דאמת איז יראת השם אליינס די לעצטע מדריגה פון די מצוות, אני אחרון.
אני ראשון איז מציאות השם און אהבת השם; אני אחרון איז יראת השם. ביידע זענען דער זעלבער אני ה', בכלל ובפרט, והכל אחד.
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
שיעור זוהר ערב שבת פרשת וירא – המצוה הראשונה בסדר המצוות: ידיעת השם
מושג המצוה וסדר המצוות
ערב שבת היום, וכבר כמעט שבת, פרשת וירא. אנו חוזרים אל הסדר שבו אנו עומדים, והוא המצוה הראשונה. עלינו לגשת אל המצוה הראשונה אחת ולתמיד. ודאי יש לכך קשר לפרשת השבוע, 'וירא אליו ה'' (בראשית יח, א), ומי שלמד את מה שכתבנו בעניין זה כבר יראה את הקשר בעצמו (כמו שכתבנו במקום אחר ואין זה מקומו). אך כוונתי כאן היא פשוט לחזור וללמוד את המקום שבו אנו עומדים במצוה הראשונה, להעיר כמה הערות, ואולי נזכה גם להבין דבר מה.
כפי שלמדנו, הזוהר עורך כאן מעין ספר המצוות, ובראשו הקדים הקדמה מהו פירוש המושג 'מצוה' (בשיעור שלפני הקודם, שעסק במצות מילה, דיברנו על מובן המילה 'מצוה' וכיצד המצוה עצמה נעשית אלקות, ואכמ"ל). כמאמר ספרי החסידות, 'מצוה' היא מלשון 'צוותא', כלומר דבר המחבר את האדם עם המצַוה. המצוה איננה פקודה בלבד; אלא כמאמר הזוהר, מצות עשה ומצות לא תעשה הן דכר ונוקבא, זכר ונקבה כביכול, של המידות העליונות, של הספירות.
מתוך הקדמה זו אנו ממשיכים ללמוד את המצוה הראשונה. ויש להעמיד את ההקדמה למצוה הראשונה באופן חשוב ביותר, שכן יש לדעת שבשאלה מהי המצוה הראשונה קיימת שאלה גדולה, מחלוקת גדולה ומבוכה גדולה.
כפי שלמדנו באחת מהקדמות הסדרה, עריכת סדר לתרי"ג המצוות היא במידה רבה עריכת סדר בתורה עצמה. שכן מלבד הסדר הכללי, שיש תרי"ג מצוות או רשימה מסוימת של מצוות, ושיש מצוות קבועות, מצוות תמידיות ומצוות המחויבות, יש גם סדר פנימי בתוך המצוות: איזו מצוה היא הראשונה, וכיצד מקבצים את המצוות לקבוצות ומצרפים אותן זו לזו. הסדר הזה הוא הנותן לנו את מבנה המצוות, ואת ההבנה כיצד הן פועלות כדבר אחד.
חידושו של הרמב"ם: ידיעת השם כמצוה הראשונה
הרמב"ם בא בחידוש גדול ומפליג, ואמר שהמצוה הראשונה היא מצות ידיעת האלקות, ידיעת מציאות השם. זה היה חידוש של הרמב"ם; לפי מה שנראה לי, איש לפניו לא מנה את מה שנקרא מצות אמונה, או מצות ידיעת השם (כך קוראים לה הרמב"ם והזוהר), כמצוה כלל, ובוודאי לא כמצוה הראשונה. הרמב"ם הוא שחידש זאת.
ומדוע תהא היא הראשונה? לכאורה הדבר פשוט, שהרי זהו הדבר החשוב מכל. אך את זה אפשר להבין בשתי דרכים, ולפי שתי הדרכים יתברר שאין זה ברור כל כך שידיעת השם יכולה להיות המצוה הראשונה. ולדעתי הזוהר עוסק בשאלה זו עצמה.
הדרך הראשונה: הקדמה הגיונית לשאר המצוות
הדרך האחת היא דרך יחסית, ביחס לשאר המצוות. כשעורכים סדר, נכון להקדים את הכלל לפרט, ואת היסוד לענפים ולקומות הבנויות עליו. כאשר יש שני דברים שהאחד תלוי בחברו, כמו כלל ופרט, או כמו הנחה שממנה נובעת מסקנה, מן הראוי לפתוח בהנחה הכללית, בדבר שעליו נבנה הבא אחריו ושבלעדיו לא ייתכן, ורק אחר כך לפרט את מה שנובע ממנו.
שהרי אפשר לומר כך: מצוות הן דברים שעושים מפני שהקב"ה ציווה עליהם. בין שזה הטעם שבגללו עושים אותן ובין שלא, על כל פנים מצוות הן דברים שהקב"ה ציווה. נמצא שקודם שמדברים על מצוות, צריך לדעת שיש בורא המצַוה אותן. צריך לדעת לכל הפחות שני דברים: שיש בורא, ושהוא ציווה את המצוות. ואולי יש להוסיף דבר שלישי: שמאחר שציווה, ממילא חובה לעשותן.
הרי כאן שלושה שלבים. ואם מעמידים את המצוות כך, שמצוה היא דבר שהקב"ה מצַוה, צריך להבין שיש בורא, שהוא ציווה מצוות, ושאת אשר הקב"ה מצַוה יש לעשות. שלושת הדברים הללו לכל הפחות קודמים למצוות, ובמבנה שנערוך יהיו הם ראשונים.
קושיית רבי חסדאי קרשקש והרמב"ן: מציאות השם איננה יכולה להיות מצוה
על דרך זו קיימת קושיא מפורסמת של רבי חסדאי קרשקש, ואולי, אף שאין הדבר ברור, רמז לה גם הרמב"ן. הרמב"ן בספר המצוות שלו מבקש ליישב את שיטת בעל הלכות גדולות, וכמדומני גם את שיטת האחרים; הבה"ג הוא עיקר מוני המצוות שלפני הרמב"ם, שעמו מתווכח הרמב"ם, אך אולי גם אחרים, וכמדומני שגם רבי סעדיה גאון אינו מונה את האמונה כמצוה.
וכך טוען הרמב"ן: אין לכך מובן. צודק אתה בהחלט שבלי מציאות השם, וגם בלי שני הדברים הבאים, היינו עצם הציווי, והעובדה שאם יש ציווי חובה לשמוע לו, אין מצוות כלל. אך היא הנותנת שאין זו מצוה! כלשון המדרש: 'קבלו מלכותי ואחר כך קבלו גזירותי' (מכילתא יתרו, פרשה ו). אלו שני דברים נפרדים. ראשית עליך לדעת שיש אלוה ('קבלו מלכותי' כולל אמנם מעט יותר ממציאות השם, אך על כל פנים).
ורבי חסדאי קרשקש מחדד זאת עוד יותר: אין זה יכול להיות מצוה כלל. שכן מצוה פירושה שהקב"ה מצַוה, ואם כן כיצד תיתכן מצוה להאמין שיש בורא? קודם שידוע שיש בורא, אין מי שיצווה את המצוה! המצוה מניחה מראש שיש בורא, ועל כרחך ידיעת השם קודמת למצוה ואיננה יכולה להיות מצוה בעצמה. הדבר דומה לאותו רבי המעיד על עצמו שזכה לגילוי אליהו; הרי זה מיניה וביה, טיעון החוזר אל עצמו, ואין דבר מוכיח את עצמו. הקב"ה מצַוה להאמין בו: אם יודעים שיש בורא, אין צורך במצוה, ואם אין יודעים, מה תועיל המצוה? זוהי קושייתו המפורסמת של רבי חסדאי על מושג זה, ובלשונו: 'טעות מפורסם מי שמונה... ידיעת השם למצוה' (אור ה', הצעה).
זוהי אפוא קושיית רבי חסדאי, ובמידה מסוימת קושיית הרמב"ן. הרמב"ן אינו מרחיק לכת עד כדי כך, אך כוונתו קרובה: אמנם נכון מבחינה הגיונית שהדבר קודם למצוות, אך קשה מאד לומר שהוא עצמו מצוה, ויש בכך משהו תמוה. או שאין זה הולם, או שהדבר בלתי אפשרי לגמרי ובלתי הגיוני שיהיה מצוה בעצמו, או על כל פנים, כדברי הרמב"ן, אין זה נכון לקרוא לו מצוה.
תורה מן השמים: מה שחסר בדרך הראשונה
עוד יש להעיר כאן דבר. אליבא דאמת, הדרך שבה מוצגת כאן הסברא שונה מן הדרך שבה ניתן להציג את סברת הרמב"ם, ואם נבין כיצד יש לומר אותה כראוי, נבין שאין כאן קושיא כלל.
שכן יש דרך אחרת לבאר מדוע המצוה הראשונה צריכה להיות ידיעת השם; לא משום שכדי לקיים מצוות יש לדעת תחילה שיש אלוה. שאם כך, ראשית מתחזקת הקושיא, ושנית יש באמת להוסיף עוד דברים.
ואכן הרמב"ן עצמו מבקש להוסיף עוד מצוות למצוה הראשונה, לכל הפחות עוד מצוה אחת ואולי שתיים, ויש לדקדק בלשונות השגות הרמב"ן לספר המצוות. ודבר מעניין ביותר בעניין זה הוא התורה. הכל מבינים את מה שקרוי 'תורה מן השמים'. אם כדברינו, כדי שיהיו מצוות יש לדעת שיש אלוה, שיש בורא, ושהוא ציווה את המצוות, הרי ששני הדברים הללו לכל הפחות צריכים להיות שתי המצוות הראשונות. ואף על פי כן גם הרמב"ן לא כתב כך: נניח שיש שלוש מצוות, שהרי יש להכניס גם יחוד ואהבה ויראה, אך לא עלה על דעתו לכתוב שהמצוה הראשונה היא לדעת את הקב"ה ואחריה באה מצוה להאמין שהתורה מן השמים.
והיה יכול לעשות כן. דרך אגב, הרמב"ן קרב לכך כמעט (ויש לדקדק יותר בהשגה, כמדומני למצוה א' או ב' של הרמב"ם): שכן יש די פסוקים שמהם אפשר להעמיד מצוה כזו. כשם שיש פסוק 'אנכי ה' אלהיך' (שמות כ, ב) ו'שמע ישראל' (דברים ו, ד), שמהם עשה הרמב"ם מצוה להאמין, 'לידע שיש שם אלוה' (רמב"ם הלכות יסודי התורה א, א), כך אפשר להעמיד מצוה מן הפסוק 'רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך' (דברים ד, ט). הרמב"ן אומר (שכחת הלאוין, לאו ב) שזוהי מצוה שלא לשכוח את מעמד הר סיני. ההמון סבור שהרמב"ן מחדש כאן איזו מצות זכירה, אך כוונת הרמב"ן היא לנקודה זו בדיוק: כדי לקיים מצוות צריך לדעת את התורה, והתורה פירושה מעמד הר סיני, והרי יש פסוק מפורש שאסור לשכוח את מעמד הר סיני! כלומר, יש לדעת ולזכור, וזכירה וידיעה עניין אחד הם, שהיה מעמד הר סיני. דברים מתקבלים מאד על הדעת. ועל הרמב"ם יש לתמוה: אם הולך הוא בסברא שיש לערוך סדר הגיוני למצוות, ושקודם הידיעה במצוות יש לדעת את מציאות השם, הרי בוודאי, ואולי ביתר שאת, יש להכניס גם את מציאות התורה, תורה מן השמים, מעמד הר סיני. והרמב"ם אינו עושה כן.
אהבה ויראה: הטעם לקיום המצוות
ויש עוד דבר, כפי שאמרנו: אף לאחר שקבענו את מציאות השם, ואף לאחר מעמד הר סיני, עדיין אין די. שהרי יכול אדם לטעון: מדוע עלי לשמוע? ומה לי ולמעמד הר סיני? יהא כן שהקב"ה ציווה מצוה, ומה בכך? זוהי נקודה קשה מאד לביאור (וכבר דיברנו עליה כנראה בהזדמנויות אחרות ואכמ"ל): ומה בכך? חסר כאן עוד דבר, ובוודאי חסר עוד דבר שמחמתו אהיה מחויב לקיים מצוות.
את אותו 'עוד דבר' אכן מנה הרמב"ם בין המצוות הראשונות, והזוהר סובר שאולי צריך הוא להיות המצוה הראשונה ממש. ובלשוננו נקרא 'עוד דבר' זה: מצוות היראה והאהבה.
כל אחת מן היראה והאהבה, שהן כנגד מצות עשה ומצות לא תעשה (כמו שדיברנו לעיל), ניתנת לביאור בעשרות דרכים ומדרגות. אך עניינן של יראה ואהבה הוא זה: הקב"ה ציווה מצוות, ויש לירא מפניו; אם פירוש הדבר יראת העונש, הרי כבר יש לך טעם לקיים מצוות. ואם הכוונה ליראת הרוממות, פירושה שטוב לקיים מצוות. ולפי מה שלמדנו, אהבה פירושה שטוב לקיים מצוות, בין שאני יודע את טעמן ובין שאיני יודע. וזה כבר טעם לקיימן.
ודרך אגב, מתוך הבנה זו אפשר לתפוס מעט מדוע לא עלה על דעת הרמב"ם למנות את תורה מן השמים. תורה מן השמים היא עובדה היסטורית גרידא, שממנה קיבלנו את המצוות, אך לא היא הטעם שבגללו יש לקיים את המצוות, ובוודאי איננה העיקר. העיקר הוא: מדוע יש לקיים את המצוות? מחמת אהבה ויראה. אהבה ויראה הן טעם לקיום המצוות; תורה מן השמים איננה טעם לקיום המצוות, אלא היא סיפור המקור שממנו באו המצוות לראשונה. איני יודע אם אפשר לומר ממש שאילו לא הייתה, היה הכל כמות שהוא, שהרי עדיין צריך מקור לכך שאלו הן המצוות ושהן טובות. אך על כל פנים, אם מבינים את הדבר, שהדבר היחיד שהוא טוב, והוא מצות האהבה לפי מה שאנו לומדים, הרי ודאי שאין צורך כביכול בתורה מן השמים כעיקר בפני עצמו וכמצוה בפני עצמה. שהרי האהבה והיראה הן הטעם שבגללו מקיימים את המצוות.
סדר המצוות בזוהר ואצל מוני המצוות האחרים
אך אף זה אינו מספיק, שהרי הרמב"ם לא העמיד את האהבה והיראה כמצוה הראשונה, אלא אמר שמציאות השם היא המצוה הראשונה. מה פירוש הדבר? פירושו שהרמב"ם מתכוון לדבר אחר לגמרי. והזוהר כאן, ברעיא מהימנא (פקודין), הולך בעקבות הרמב"ם, ומתווכח בבירור עם השיטה האחרת.
וזהו לדעתי דבר נאה מאד. בזוהר יש שני מקומות הפותחים בפירוש טעמי המצוות על הסדר. בהקדמת ספר הזוהר יש ארבע עשרה מצוות ראשונות שהזוהר מפרש על הסדר. ודאי שיש טעמי מצוות רבים הפזורים בדרושי הזוהר, אך כתיבת ספר המצוות של ממש נמצאת בספר הפקודין, והוא העיקר; הוא עובר, כפי שדיברנו, על ארבעים ושבע מצוות, ובהקדמת ספר הזוהר יש ארבע עשרה מצוות. כלומר, שניהם לא הושלמו, אך על כל פנים ניכר שהוא מנסה לעשות כן.
ובהקדמת ספר הזוהר אכן מופיעה מצות ידיעת השם, אך היא רק המצוה השמינית, אם זכרוני אינו מטעני (זוהר ח"א יא, ב). המצוה הראשונה שם היא יראת ה', והשניה אהבת ה', והוא מביא על כך פסוק מפורש: 'יראת ה' ראשית דעת' (משלי א, ז). ואחר כך ראיתי שמציינים, וכמדומני שרס"ג אכן פותח כך, שהמצוה הראשונה היא יראת ה' והשניה עבודה, היינו תפילה ושאר מיני עבודת ה'. ויש גם מוני מצוות אחרים שסברו שיש לפתוח ביראה, ויש בכך היגיון רב.
הקב"ה הוא הראשון, והמצוות הן הקב"ה ומעשיו
אך הרמב"ם לא נהג כך. והזוהר כאן מתווכח בפירוש, ואומר: הרי כתוב 'יראת ה' ראשית דעת', ומשיב על כך תירוץ. הוא מתמודד במפורש עם הרעיון שיש לפתוח ביראת ה'.
ומה הפשט? הפשט הוא שיש טעם אחר לגמרי לכך שמצות מציאות ה', ידיעת ה', צריכה להיות הראשונה. לא משום שהיא היכי תמצא, יסוד לקיום המצוות, אלא מטעם אחר לגמרי: משום שהקב"ה הוא הראשון! מה פירוש מציאות ה'? מציאות ה' פירושה הדבר הראשון. הדבר הראשון, כדברי הרמב"ם, שאלמלא הוא לא היה שום דבר יכול להתקיים. הוא הראשון, היסודי מכל, יסוד כל הדברים, 'יסוד היסודות ועמוד החכמות' (רמב"ם הלכות יסודי התורה א, א); יסוד כל הדברים הוא הקב"ה.
ועתה, נזכור מה שאמרנו על המצוות. המצוות, כפי שלומד הזוהר, ועל אמיתתו של דבר גם כפי שלומד הרמב"ם, אינן דברים שהקב"ה ציווה עליהם. המצוות הן הקב"ה עצמו! ובמילים אחרות, יש לומר: הקב"ה ומעשיו. המצוות הראשונות עוסקות בקב"ה עצמו, והן אהבה ויראה, ואחריהן באות מצוות שהן מעשי ה', המלמדות כיצד להתנהג: כיצד הקב"ה מנהיג את עולמו, וכיצד ראוי לאדם להתנהג בעולם. זהו עניין מעשי ה'. ובשפת הזוהר ייאמר: ה' ומידותיו, עצמות ה' והמידות, זכור ושמור.
אם כן, אם המצוות אינן ציווי של הקב"ה, שיש צורך בהיכי תמצא כיצד יודעים על הקב"ה קודם הציווי, אלא הן הקב"ה עצמו, הרי שבוודאי המצוה הראשונה, או המצוה העיקרית, שהיא אולי כל המצוות כולן, היא מציאות ה' עצמה, ידיעת מציאות ה'! ואת מציאות ה' אפשר לדעת על ידי ידיעה, אפשר לדעתה 'ובלכתך בדרך' (דברים ו, ז), בשיחתו בשיח, בקריאת שמע, בעטיפת ציצית, בהנחת תפילין; כל אלה הם ענפים של ידיעת ה' עצמה. ואחר כך, כאמור, גם מעשי ה': שראוי לשמור שבת, שראוי לקיים 'לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו' (דברים כב, יא). כל אלה הם פרטים, שהזוהר יבאר באיזו ספירה הם נוגעים, כלומר באיזו הנהגה ממידות ה' הם עוסקים.
אבל בעצם כל המצוות הן במציאות ה', ומצות ידיעת ה' עצמה צריכה בוודאי להיות הראשונה, לא משום שהקב"ה ציווה עליה תחילה. אין מובן לומר שהקב"ה ציווה שיאמינו בו; אך אליבא דאמת, גם במצוות בכלל אין מובן לומר שהקב"ה ציווה.
עיקר עניין המצוות הוא שהקב"ה כך הוא: או שהוא כך, או שהוא עושה כך. אם כן, זהו פשט חדש לגמרי בטעם היותה של ידיעת ה' המצוה הראשונה. וכך הולך הזוהר כאן, לא בפרשה אלא במצוה עצמה. הזוהר מונה את המצוות במספריהן, ובמספר הזה הוא אומר: 'פקודא קדמאה' (זוהר ח"ב מב, ב), המצוה הראשונה, 'ראשיתא קדמאה לכל פקודין', הראשית וההתחלה, הראשונה שבכל המצוות, היא 'למנדע ליה לקודשא בריך הוא בכללות' (שם). כלומר, וכך אני מבין את דבריו כאן: היותה המצוה הראשונה איננה עניין של מספר, וגם לא עניין של הכרח הגיוני שקודם יש לדעת דבר זה ואחר כך דבר אחר.
'אני ראשון ואני אחרון': ידיעת השם בכלל ובפרט
היא הראשונה, כשם שהקב"ה הוא הראשון! והזוהר עצמו מביא על כך במפורש את הפסוק 'אני ראשון ואני אחרון' (ישעיה מד, ו).
'אני אחרון' עניינו ידיעת ה' בפרט, ואין בידינו לבאר זאת כעת (בשיעור הבא בעז"ה ניכנס לכך ונחזור על הנושא). זהו התירוץ על שאלת הזוהר, שהרי כתוב 'יראת ה' ראשית דעת', ומשמע שהיראה צריכה להיות המצוה הראשונה. ועל כך עונה הזוהר שזוהי הידיעה האחרונה, שאדם משיג לאחר שהוא מבין את כל מעשי ה', הם רמ"ח מצוות עשה וכלל המצוות כולן, שהן ידיעת ה' בפרטות, כלומר פעולותיו והנהגותיו בעולם. זהו סוף כל המצוות, זוהי הפרטות הנלמדת לאחר ארבעים שנה: 'ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמע עד היום הזה' (דברים כט, ג), הידיעה האחרונה במציאות ה'.
אבל 'אני ראשון ואני אחרון', אומר הזוהר, פירושו ממש: אני המצוה הראשונה ואני המצוה האחרונה. כלומר, ידיעת ה'אני' היא המצוה הראשונה והיא המצוה האחרונה; ואין זה מספר סתמי במניין המצוות, אלא שהיא באמת הדבר החשוב מכל, ההתחלה. הקושי הוא מצד האדם: בתחילת דרכו אין הוא מבין כראוי, ובסופה הוא מבין כראוי. ב'אני אחרון' הוא מבין כראוי, ואותו דבר עצמו הוא. מה שהובן בתחילה הוא הוא מה שהובן בסוף, אלא שבסוף הוא מובן יותר. לא זו בלבד שהוא יודע, כלשון הזוהר, שיש אחד למעלה מן העולם השליט על העולם וכדומה, אלא הוא יודע גם קמעא כיצד מנהיג הקב"ה את כל מעשיו, וכמה טובים כל מעשיו, וכדומה; וזהו 'אני אחרון'. זהו החידוש שביקשתי לומר בעניין אמונת השם וידיעת השם, וכיצד היא המצוה הראשונה ובאיזה אופן.
ואם תשאל: הרי כתוב 'יראת ה' ראשית דעת', ומשמע שקודם הדעת, קודם ידיעת השם, יש צורך ביראת השם? משיב הזוהר: לא, לא הבנת את הפשט. 'יראת ה'' היא עצמה השכינה, והיא הדבר האחרון שאדם יודע. וצריך להבין מדוע היא הדבר האחרון, שהרי לכאורה ממטה למעלה היא הראשונה; אך על כל פנים כוונתו לידיעה פרטית, הנקראת ידיעת השכינה, ולא ידיעת הקב"ה בלבד. כך היא דרכו של הזוהר לבטא דברים. וזהו הנודע בסוף, וזוהי אכן היראה הנלמדת בספר דברים, שהיא כבר הידיעה הפרטית.
אך אין זאת אומרת, ועל כן אל תלמד, שהיראה היא דבר הקודם למצוות, כלומר כמו שאומרים, שיש לירא מן הקב"ה תחילה כדי לקיים את המצוות. לא! זהו פשט של קטנות. הזוהר בהקדמה אמנם הולך ממש בפשט זה; אך מי שמבין את יראת השם אליבא דאמת, מבין שיראת השם היא מצוה נוספת, והיא עצמה, כפי שכבר אמרנו, המדרגה האחרונה של המצוות, 'אני אחרון'.
'אני ראשון' פירושו אהבת השם, או אם תרצה, מציאות השם; 'אני אחרון' הוא יראת השם. ושניהם אותו 'אני ה'' עצמו, וכל הדרכים כולן עניין אחד הן, כדברי הזוהר: בכלל ובפרט, והכל אחד.
עד כאן מה שביקשתי ללמוד לכבוד שבת קודש.
תמלול מלא 📝
המצווה הראשונה בסדר המצוות: ידיעת השם
הקדמה: משמעות המילה "מצווה" וסדר המצוות
הקשר לפרשת וירא ומשמעות "מצווה"
אנו חוזרים לסדר, שבו אנו עומדים במצווה הראשונה. ודאי יש קשר לפרשת השבוע, וירא אליו ה' (בראשית יח, א), ומי שלמד את מה שכתבנו על כך כבר אמור לראות את הקשר. כאן נחזור על המקום שבו אנו עומדים במצווה הראשונה, ונעורר כמה הערות.
כפי שלמדנו, הזוהר עורך כאן ספר המצוות, והקדים הקדמה מהי משמעות הדבר "מצווה". בשיעור קודם – לפני השיעור על מצוות מילה – דיברנו על משמעות המילה "מצווה", וכיצד המצווה עצמה נעשית אלקות. כפי שאומרים ספרי החסידות, "מצווה" היא מלשון "צוותא", דבר המחבר את האדם עם המְצַוֶּה. מצווה איננה רק כמו פקודה; אלא, כדברי הזוהר, מצוות עשה ומצוות לא תעשה הן דכר ונוקבא – הזכר והנקבה, כביכול, של המידות העליונות, הספירות.
עם הקדמה זו נמשיך ללמוד את המצווה הראשונה. יש להעמיד את ההקדמה למצווה הראשונה באופן חשוב מאוד, משום שיש שאלה גדולה, מחלוקת ומבוכה בשאלה מהי המצווה הראשונה.
הסדר הפנימי של תרי"ג מצוות
כפי שלמדנו באחת ההקדמות, עניין עריכת סדר לתרי"ג מצוות הוא במידה מסוימת עניין עריכת סדר בתורה. מלבד העובדה שיש רשימה של תרי"ג מצוות באופן כללי – מצוות קבועות, מצוות תמידיות, מצוות המחויבות – יש גם סדר פנימי במצוות: איזו מצווה היא הראשונה, וכיצד מקבצים את המצוות ומצרפים אותן יחד. הדבר נותן לנו את המבנה ואת ההבנה כיצד המצוות פועלות כדבר אחד.
חידוש הרמב"ם וקושיית ר' חסדאי קרשקש והרמב"ן
הדרך הראשונה להבין מדוע ידיעת השם היא המצווה הראשונה
הרמב"ם בא בחידוש מרעיש ואמר שהמצווה הראשונה היא מצוות ידיעת האלקות, ידיעת מציאות השם. לפני הרמב"ם איש לא מנה את מצוות האמונה או ידיעת השם (הרמב"ם והזוהר קוראים לה מצוות ידיעת השם) כמצווה, ובוודאי לא כמצווה הראשונה.
מדוע תהיה היא הראשונה? פשוט שעליה להיות הראשונה, שהרי היא הדבר החשוב ביותר. אבל אפשר ללמוד זאת בשתי דרכים, ונראה שאין זה כל כך ברור שידיעת השם יכולה להיות המצווה הראשונה, והזוהר עוסק בשאלה זו.
דרך אחת היא דרך יחסית, ביחס לשאר המצוות: כשעורכים סדר, הגיוני להקדים את הכלל לפרט, או את היסוד לענפים ולרבדים הבנויים על היסוד. כאשר דבר אחד תלוי בחברו – כמו כלל ופרט, או הנחה שממנה יוצאת מסקנה – הגיוני מאוד להתחיל תחילה בהנחה הכללית, שבלעדיה לא יכול להתקיים השלב הבא, ואחר כך לומר את הפרטים היוצאים ממנה.
מצוות הן דברים שהקב"ה ציווה, בין אם עושים אותן משום כך ובין אם לא. נמצא שלפני שמדברים על מצוות, צריך לדעת לכל הפחות שלושה שלבים, שלושה רבדים: ראשית, שיש בורא; שנית, שהוא ציווה את המצוות; ושלישית, שדברים שהקב"ה מצווה – יש לעשותם. אם מצוות הן דבר שהקב"ה מצווה, שלושת הדברים הללו קודמים למצוות, ובמבנה הם חייבים לבוא ראשונים.
הקושיה על דרך זו: מציאות השם אינה יכולה להיות מצווה בעצמה
על כך יש קושיה מפורסמת של ר' חסדאי קרשקש, ואולי גם הרמב"ן רומז לכך. הרמב"ן בספר המצוות שלו מבקש להצדיק את בעל הלכות גדולות (הבה"ג הוא מונה המצוות העיקרי לפני הרמב"ם, שעמו הרמב"ם מתווכח) ואת כל האחרים, כגון רב סעדיה גאון, שגם הם אינם מונים אמונה כמצווה.
אומר הרמב"ן: אתה צודק במאה אחוז שבלי מציאות השם – וגם בלי שני הדברים הבאים: העובדה שיש ציווי השם, ושאם יש ציווי יש לציית לו – אין מצוות; אבל דווקא היא הנותנת שאין זו מצווה! מביאים לשון מן המדרש: קבלו מלכותי ואחר כך קבלו גזירותי (מכילתא יתרו, פרשה ו). אלו שני דברים נפרדים: תחילה עליך לדעת שיש אלוה (קבלו מלכותי כולל כבר מעט יותר ממציאות השם).
ר' חסדאי קרשקש מחדד זאת עוד יותר: זו אפילו אינה יכולה להיות מצווה. מצווה פירושה שהקב"ה מצווה; ואם כן, כיצד יכולה להיות מצווה להאמין שיש בורא? לפני שאני יודע שיש בורא, הרי איני יודע מי יצווה את המצווה! מצווה מניחה מראש שיש בורא, ולכן ידיעת השם חייבת לקדום למצווה. לא ייתכן שתהיה מצווה של ידיעת השם – זה כמו הרבי שאומר שיש לו בעצמו גילוי אליהו – הרי זה מיניה וביה ומעגלי, דבר אינו יכול להוכיח את עצמו. אם יודעים שיש בורא, אין צורך במצווה, ואם אין יודעים, מה תועיל מצווה? וכך הוא כותב על כך: טעות מפורסם מי שמונה... ידיעת השם למצוה (אור ה', הצעה).
זוהי קושיית רב חסדאי, ובדומה לה של הרמב"ן: אכן הגיוני שהדבר קודם למצוות, אבל זה בלתי הגיוני ובלתי אפשרי – או על כל פנים לא נכון, כדברי הרמב"ן – לקרוא לכך מצווה.
תורה מן השמים ומצוות אהבה ויראה כיסוד לקיום המצוות
לאמיתו של דבר אפשר לומר את סברת הרמב"ם בדרך אחרת, שאז אין כלל קושיה. שכן אם לומדים שידיעת השם היא המצווה הראשונה רק משום שכדי לקיים מצוות צריך לדעת תחילה שיש אלוה, אזי מלבד הקושיה קשה גם שהיה צריך להוסיף עוד דברים.
ואכן הרמב"ן עצמו רוצה להוסיף עוד מצווה אחת או שתיים למצווה הראשונה (יש לדייק בהשגות הרמב"ן על ספר המצוות, מצווה א' או ב'). אם כדי שיהיו מצוות צריך לדעת שיש בורא ושהוא ציווה את המצוות, שני הדברים הללו – ידיעת השם ותורה מן השמים – היו צריכים להיות המצוות הראשונות (יחד עם ייחוד, אהבה ויראה). אבל אפילו הרמב"ן לא העלה על דעתו לכתוב מצווה ראשונה להאמין בתורה מן השמים.
אולם הרמב"ן כמעט כן הוסיף מצווה כזו: כשם שהרמב"ם עשה מאנכי ה' אלהיך (שמות כ, ב) ומשמע ישראל (דברים ו, ד) מצווה להאמין, לידע שיש שם אלוה (רמב"ם הלכות יסודי התורה א, א), אומר הרמב"ן (שכחת הלאוין, לאו ב) על הפסוק רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך (דברים ד, ט) שזוהי מצווה שלא לשכוח את מעמד הר סיני. הרבים סבורים שהרמב"ן מתכוון סתם למצוות זכירה, אבל כוונתו לנקודה: כדי לקיים מצוות צריך לדעת על התורה, שהיא מעמד הר סיני, והרי כתוב פסוק מפורש שצריך לדעת ולזכור שהיה מעמד הר סיני. ועל הרמב"ם יש פלא: אם הוא הולך לפי הסברה שיש לערוך סדר הגיוני למצוות, מדוע אינו מכניס את מציאות תורה מן השמים ומעמד הר סיני?
יתרה מזו, גם לאחר שיודעים את מציאות השם ואת מעמד הר סיני, עדיין אין זה מספיק. שהרי אדם יכול לשאול: נניח שהקב"ה ציווה מצווה במעמד הר סיני – אז מה? מדוע עליי לציית? חסר עוד דבר, שבגללו עליי לקיים מצוות.
את "הדבר הנוסף" הזה הרמב"ם כן מנה כאחת המצוות הראשונות, והזוהר סובר שאולי עליו להיות ממש המצווה הראשונה: מצוות היראה והאהבה.
יראה ואהבה – שהן מצוות העשה ומצוות הלא תעשה – אפשר להסביר בעשרות דרכים ורבדים. אם צריך לירא מפני הקב"ה – למשל יראת העונש, או יראת הרוממות שפירושה שטוב לקיים מצוות – ואהבה, שלפי מה שלמדנו פירושה שטוב לקיים מצוות בין אם אני יודע ובין אם איני יודע, הרי כבר יש לך סיבה לקיים מצוות.
לפי זה אפשר גם להבין מדוע לא עלה על דעת הרמב"ם לכתוב תורה מן השמים כמצווה. תורה מן השמים היא רק העובדה ההיסטורית, הסיפור מהיכן קיבלנו את המצוות הראשונות, אבל אין זו הסיבה מדוע יש לקיים את המצוות. הסיבה לקיים מצוות היא אהבה ויראה – הדבר היחיד שהוא טוב – וממילא אין צורך בתורה מן השמים כעיקר וכמצווה נפרדים.
הפירוש האמיתי ברמב"ם ובזוהר: המצוות הן הקב"ה עצמו
סדר המצוות בזוהר הקדוש ואצל מוני המצוות האחרים
אבל אפילו זה אינו מספיק, שהרי הרמב"ם לא הציב את האהבה והיראה כמצווה הראשונה, אלא את מציאות השם. הפירוש הוא שהרמב"ם מתכוון לדבר אחר לגמרי, והזוהר כאן ברעיא מהימנא (פקודין) הולך בעקבות הרמב"ם, ומתווכח בבירור עם מי שאומר אחרת.
מלבד טעמי המצוות הרבים המפוזרים בדרושי הזוהר, יש שני מקומות בזוהר שמתחילים לכתוב ספר המצוות על הסדר (ושניהם לא הושלמו): העיקרי הוא ספר הפקודין, שעובר על ארבעים ושבע מצוות, ובהקדמת ספר הזוהר הוא עובר על ארבע עשרה המצוות הראשונות.
בהקדמת ספר הזוהר ידיעת ה' היא רק המצווה השמינית (זוהר ח"א יא, ב); המצווה הראשונה שם היא יראת ה' והשנייה היא אהבת ה', משום שיש פסוק מפורש: יראת ה' ראשית דעת (משלי א, ז). גם רס"ג פותח כך: המצווה הראשונה היא יראת ה', והשנייה היא עבודה, שפירושה תפילה ושאר מיני עבודת ה'. גם מוני מצוות אחרים חשבו שעליהם להתחיל ביראה, והדבר הגיוני מאוד.
הקב"ה הוא הדבר הראשון, והמצוות הן הקב"ה ומעשיו
אבל הרמב"ם לא עשה כך. והזוהר כאן מתווכח במפורש עם הרעיון שיש להתחיל ביראת ה', ושואל הרי כתוב יראת ה' ראשית דעת, ומשיב תירוץ.
הפשט הוא שיש סיבה אחרת לגמרי מדוע מצוות ידיעת מציאות ה' צריכה להיות הדבר הראשון: לא משום שהיא היכי תמצי ויסוד לקיום המצוות, אלא משום שהקב"ה הוא הדבר הראשון! כדברי הרמב"ם, אלמלא הוא לא היה יכול להיות דבר. הוא הדבר הבסיסי ביותר, יסוד כל הדברים – יסוד היסודות ועמוד החכמות (רמב"ם הלכות יסודי התורה א, א).
לפי מה שהזוהר לומד, ועל אמיתתו של דבר גם לפי הרמב"ם, המצוות אינן דברים שהקב"ה ציווה, אלא המצוות הן הקב"ה עצמו – הקב"ה ומעשיו. ארבע המצוות הראשונות (ידיעת ה', אהבה ויראה) עוסקות בקב"ה עצמו, ואחר כך יש מצוות שהן מעשי ה': כיצד הקב"ה מנהיג את העולם, וממילא כיצד ראוי לאדם להתנהג בעולם. בלשון הזוהר נקרא הדבר: ה' ומידותיו – עצמות ה' והמידות, זכור ושמור.
ממילא, אם המצוות אינן ציווי מאת הקב"ה שלשמו נדרש היכי תמצי לדעת על הקב"ה לפני הציווי, אלא המצוות הן הקב"ה עצמו, הרי ודאי שהמצווה הראשונה והעיקרית – שהיא באמת כל המצוות – היא ידיעת מציאות ה' בעצמו! את מציאות ה' אפשר לדעת על ידי ידיעה, על ידי ובלכתך בדרך (דברים ו, ז), על ידי קריאת שמע, לבישת ציצית והנחת תפילין – שכולם ענפים של ידיעת ה' בעצמו. ואחר כך באים מעשי ה', כגון שמירת שבת או לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו (דברים כב, יא) – פרטים שהזוהר מבאר לאילו ספירות ולאיזו הנהגה של מידות ה' הם שייכים.
בעצם, כל המצוות הן במציאות ה'. אכן אין טעם לומר שהקב"ה ציווה להאמין בו, אבל גם במצוות בכלל אין טעם לומר שהקב"ה ציווה; עיקר עניין המצוות הוא שהקב"ה הוא כך, או עושה כך.
כך הולך הזוהר כאן במצווה זו: פקודא קדמאה... ראשיתא קדמאה לכל פקודין... למנדע ליה לקודשא בריך הוא בכללות (זוהר ח"ב מב, ב) – המצווה הראשונה, הראשית וההתחלה של כל המצוות, היא לדעת את הקדוש ברוך הוא בכללות. היותה המצווה הראשונה אינו עניין של מספר, וגם לא הכרח הגיוני שתחילה צריך לדעת זאת ואחר כך את זה; היא הראשונה, כשם שהקב"ה הוא הראשון!
"אני ראשון ואני אחרון": ידיעת השם בכלל ובפרט
ידיעה כללית בהתחלה וידיעה פרטית בסוף
על כך מביא הזוהר עצמו במפורש את הפסוק: אני ראשון ואני אחרון (ישעיה מד, ו). אומר הזוהר שפירושו ממש: אני המצווה הראשונה ואני המצווה האחרונה. ידיעת "אני" היא הדבר החשוב ביותר, ההתחלה והסוף.
אני אחרון שייך לידיעת ה' בפרט, לאחר שמבינים את כל מעשי ה' – רמ"ח מצוות עשה כנגד רמ"ח איברים, ושס"ה לאווין כנגד שס"ה גידים ושס"ה ימות החמה – שהם פעולותיו והנהגותיו של עולם. זהו סוף כל המצוות, פרטי הידיעה האחרונה במציאות ה', שלומדים אחרי ארבעים שנה: ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמע עד היום הזה (דברים כט, ג).
ההבדל הוא מצד האדם: כשהוא מתחיל, באני ראשון, אינו מבין כראוי; הוא יודע רק בכללות שיש מישהו מעל העולם שהוא שליט על העולם. אבל בסוף, באני אחרון, הוא מבין את אותו הדבר טוב יותר וכראוי – הוא יודע מעט כיצד הקב"ה מנהיג את כל מעשיו וכיצד כולם טובים.
התירוץ על "יראת ה' ראשית דעת"
זהו התירוץ על מה שהזוהר שואל: הרי כתוב יראת ה' ראשית דעת, משמע שלפני ידיעת השם צריך יראת השם? משיב הזוהר: לא, יראת ה' פירושה השכינה עצמה, שהיא הדבר האחרון שיודעים. (ואף שלכאורה ממטה למעלה היא הדבר הראשון, כוונתו כאן לידיעה פרטית – ידיעת השכינה, ולא רק ידיעת הקדוש ברוך הוא). זוהי היראה שלומדים בספר דברים בסוף, הידיעה הפרטית.
אל תלמד שהיראה היא דבר שקודם למצוות – שתחילה צריך לירא מפני הקב"ה כדי לקיים את המצוות. זהו פשט של קטנות (אף שהזוהר בהקדמה הולך בפשט זה). אליבא דאמת, יראת השם היא עצמה המדרגה האחרונה של המצוות, אני אחרון.
אני ראשון הוא מציאות השם ואהבת השם; אני אחרון הוא יראת השם. שניהם אותו אני ה', בכלל ובפרט, והכל אחד.
EN English ›
📋 Shiur Overview
Zohar Shiur for Erev Shabbat, Parashat Vayera – The First Commandment in the Order of the Commandments: Knowledge of God
The Concept of Mitzvah and the Order of the Commandments
Today is Erev Shabbat (Sabbath eve), and it is already almost Shabbat, Parashat Vayera. We are returning to the sequence where we stand, which is the first commandment. We need to approach the first commandment once and for all. Certainly there is a connection to the weekly portion, "And God appeared to him" (*Vayera elav Hashem*, Genesis 18:1), and whoever has studied what we wrote on this matter will see the connection for himself (as we wrote elsewhere, and this is not the place for it). But my intention here is simply to return and study the place where we stand in the first commandment, to make a few observations, and perhaps we will also merit to understand something.
As we have learned, the Zohar here compiles a kind of *Sefer HaMitzvot* (Book of Commandments), and at its head it placed an introduction on the meaning of the concept "mitzvah" (in the shiur before last, which dealt with the commandment of circumcision, we spoke about the meaning of the word "mitzvah" and how the mitzvah itself becomes Godliness, and this is not the place to elaborate). As the Chassidic works say, "mitzvah" derives from *tzavta*, meaning something that connects a person with the One who commands. A mitzvah is not merely an order; rather, as the Zohar says, the positive commandment and the negative commandment are *dechar ve-nukva*, male and female, so to speak, of the supernal attributes, of the *sefirot*.
From this introduction we continue to study the first commandment. And the introduction to the first commandment must be framed in a very important way, for one must know that regarding the question of what the first commandment is, there is a great question, a great dispute, and great perplexity.
As we learned in one of the introductions to this series, arranging an order for the 613 commandments is to a large extent arranging an order in the Torah itself. For besides the general order, that there are 613 commandments or a certain list of commandments, and that there are fixed commandments, constant commandments, and obligatory commandments, there is also an internal order within the commandments: which commandment is first, and how the commandments are grouped and joined to one another. This order is what gives us the structure of the commandments, and the understanding of how they function as a single whole.
Maimonides' Innovation: Knowledge of God as the First Commandment
Maimonides (the Rambam) came with a great and far-reaching innovation, and said that the first commandment is the commandment of knowing Godliness, knowing the existence of God. This was an innovation of the Rambam; as far as I can see, no one before him counted what is called the commandment of faith, or the commandment of knowing God (that is what the Rambam and the Zohar call it), as a commandment at all, and certainly not as the first commandment. It was the Rambam who introduced this.
And why should it be the first? Seemingly the matter is simple, for this is the most important thing of all. But this can be understood in two ways, and according to both ways it will become clear that it is not so obvious that knowledge of God can be the first commandment. And in my opinion, the Zohar deals with this very question.
The First Approach: A Logical Prerequisite to the Other Commandments
The first approach is a relative one, in relation to the other commandments. When arranging an order, it is proper to place the general before the particular, and the foundation before the branches and the stories built upon it. When there are two things, one dependent on the other, such as general and particular, or such as a premise from which a conclusion follows, it is fitting to open with the general premise, with the thing upon which what follows is built and without which it could not exist, and only afterward to detail what follows from it.
For one could say this: commandments are things that one does because the Holy One, blessed be He, commanded them. Whether or not this is the reason one does them, in any case commandments are things that God commanded. It follows that before speaking about commandments, one must know that there is a Creator who commands them. One must know at least two things: that there is a Creator, and that He commanded the commandments. And perhaps a third thing should be added: that since He commanded, it is therefore obligatory to perform them.
Here, then, are three stages. And if one frames the commandments this way, that a commandment is something God commands, one must understand that there is a Creator, that He commanded commandments, and that what God commands must be done. These three things at the very least precede the commandments, and in the structure we construct, they will come first.
The Objection of Rabbi Hasdai Crescas and Nahmanides: God's Existence Cannot Be a Commandment
Against this approach there is a famous objection by Rabbi Hasdai Crescas, and perhaps, though it is not clear, Nahmanides (the Ramban) also alluded to it. The Ramban, in his glosses on the *Sefer HaMitzvot*, seeks to defend the position of the author of *Halakhot Gedolot* (the Behag), and I believe the position of others as well; the Behag is the principal enumerator of the commandments before the Rambam, with whom the Rambam argues, but perhaps others too, and I believe Rabbi Saadia Gaon also does not count faith as a commandment.
And so the Ramban argues: this makes no sense. You are absolutely right that without God's existence, and also without the two following things, namely the command itself, and the fact that if there is a command one is obligated to obey it, there are no commandments at all. But that is precisely why it is not a commandment! As the Midrash says: "Accept My sovereignty, and afterward accept My decrees" (Mekhilta, Yitro, Parasha 6). These are two separate things. First you must know that there is a God ("accept My sovereignty" does include somewhat more than God's existence, but in any case).
And Rabbi Hasdai Crescas sharpens this even further: it cannot be a commandment at all. For a commandment means that God commands, so how can there be a commandment to believe that there is a Creator? Before it is known that there is a Creator, there is no one to command the commandment! The commandment presupposes that there is a Creator, and necessarily knowledge of God precedes the commandment and cannot itself be a commandment. It is like that rabbi who testifies about himself that he merited a revelation of Elijah; it is self-referential, an argument that circles back on itself, and nothing proves itself. God commands us to believe in Him: if one knows there is a Creator, there is no need for the commandment, and if one does not know, what use is the commandment? This is Rabbi Hasdai's famous objection to this concept, and in his words: "It is a well-known error to count... knowledge of God as a commandment" (*Or Hashem*, Introduction).
This, then, is the objection of Rabbi Hasdai, and to some extent the objection of the Ramban. The Ramban does not go that far, but his intent is close: it is true logically that this precedes the commandments, but it is very difficult to say that it is itself a commandment, and there is something strange about it. Either it is not fitting, or it is entirely impossible and illogical for it to be a commandment in itself, or at any rate, as the Ramban says, it is not correct to call it a commandment.
Torah from Heaven: What Is Missing in the First Approach
There is another point to note here. In truth, the way the reasoning is presented here differs from the way the Rambam's reasoning can be presented, and if we understand how it should properly be stated, we will understand that there is no objection at all.
For there is another way to explain why the first commandment should be knowledge of God; not because in order to fulfill commandments one must first know that there is a God. For if so, first, the objection is strengthened, and second, more things truly need to be added.
And indeed the Ramban himself seeks to add more commandments to the first commandment, at least one more and perhaps two, and one should examine carefully the wording of the Ramban's glosses on the *Sefer HaMitzvot*. And a most interesting point in this matter is the Torah. Everyone understands what is called "Torah from Heaven" (*Torah min ha-shamayim*). If, as we said, for there to be commandments one must know that there is a God, that there is a Creator, and that He commanded the commandments, then these two things at the very least should be the first two commandments. And yet even the Ramban did not write this: suppose there are three commandments, since unity, love, and fear must also be included, but it did not occur to him to write that the first commandment is to know God and after it comes a commandment to believe that the Torah is from Heaven.
And he could have done so. Incidentally, the Ramban comes quite close to this (and one should examine the gloss more carefully, I believe on the Rambam's first or second commandment): for there are enough verses from which such a commandment could be derived. Just as there is the verse "I am the Lord your God" (Exodus 20:2) and "Hear, O Israel" (Deuteronomy 6:4), from which the Rambam made a commandment to believe, "to know that there is a First Being" (Rambam, Laws of the Foundations of the Torah 1:1), so too one could derive a commandment from the verse "Only take heed to yourself and guard your soul diligently, lest you forget the things your eyes have seen" (Deuteronomy 4:9). The Ramban says (Forgotten Negative Commandments, no. 2) that this is a commandment not to forget the Revelation at Mount Sinai. The masses think the Ramban is introducing some commandment of remembrance here, but the Ramban's intent is precisely this point: in order to fulfill commandments one must know the Torah, and the Torah means the Revelation at Sinai, and there is an explicit verse that it is forbidden to forget the Revelation at Sinai! That is, one must know and remember, and remembering and knowing are one matter, that the Revelation at Sinai occurred. This is very reasonable. And one must wonder about the Rambam: if he follows the reasoning that a logical order must be established for the commandments, and that before knowledge of the commandments one must know God's existence, then certainly, and perhaps even more so, one must also include the existence of the Torah, Torah from Heaven, the Revelation at Sinai. And the Rambam does not do so.
Love and Fear: The Reason for Fulfilling the Commandments
And there is something more, as we said: even after we have established God's existence, and even after the Revelation at Sinai, it is still not enough. For a person can argue: why should I obey? What do I have to do with the Revelation at Sinai? Granted that God commanded a commandment, so what? This is a very difficult point to explain (and we have apparently spoken about it on other occasions, and this is not the place to elaborate): so what? Something more is missing here, and certainly something more is missing on account of which I would be obligated to fulfill commandments.
That "something more" the Rambam did indeed count among the first commandments, and the Zohar holds that perhaps it should be the very first commandment. In our terminology, this "something more" is called: the commandments of fear and love.
Each of fear and love, which correspond to the positive commandment and the negative commandment (as we discussed above), can be explained in dozens of ways and levels. But the essence of fear and love is this: God commanded commandments, and one must fear Him; if this means fear of punishment, then you already have a reason to fulfill commandments. And if it means fear of His exaltedness (*yirat ha-romemut*), it means that it is good to fulfill commandments. And according to what we have learned, love means that it is good to fulfill commandments, whether or not I know their reasons. And this is already a reason to fulfill them.
Incidentally, from this understanding one can grasp a little why it did not occur to the Rambam to count Torah from Heaven. Torah from Heaven is merely a historical fact, from which we received the commandments, but it is not the reason one must fulfill the commandments, and it is certainly not the essence. The essence is: why must one fulfill the commandments? Because of love and fear. Love and fear are a reason for fulfilling the commandments; Torah from Heaven is not a reason for fulfilling the commandments, but rather the story of the source from which the commandments first came. I do not know whether one can truly say that had it not occurred, everything would be as it is, for one still needs a source for the fact that these are the commandments and that they are good. But in any case, if one understands the matter, that the only thing that is good, and this is the commandment of love according to what we are learning, then certainly there is no need, so to speak, for Torah from Heaven as a principle in its own right and as a commandment in its own right. For love and fear are the reason one fulfills the commandments.
The Order of the Commandments in the Zohar and Among the Other Enumerators
But even this is not sufficient, for the Rambam did not establish love and fear as the first commandment, but rather said that God's existence is the first commandment. What does this mean? It means that the Rambam intends something entirely different. And the Zohar here, in the *Ra'aya Meheimna* (*Pikudin*), follows in the footsteps of the Rambam, and clearly argues with the other position.
And this, in my opinion, is something very beautiful. In the Zohar there are two places that begin explaining the reasons for the commandments in order. In the Introduction to the Zohar there are fourteen first commandments that the Zohar explains in order. Certainly there are many reasons for commandments scattered throughout the Zohar's discourses, but the writing of an actual *Sefer HaMitzvot* is found in the *Sefer HaPikudin*, and that is the main one; it goes through, as we discussed, forty-seven commandments, and in the Introduction to the Zohar there are fourteen commandments. That is, neither was completed, but in any case it is evident that it is attempting to do so.
And in the Introduction to the Zohar the commandment of knowing God does appear, but it is only the eighth commandment, if my memory does not deceive me (Zohar I, 11b). The first commandment there is fear of God, and the second is love of God, and it brings an explicit verse for this: "The fear of the Lord is the beginning of knowledge" (Proverbs 1:7). And afterward I saw it noted, and I believe Rabbi Saadia Gaon does indeed open this way, that the first commandment is fear of God and the second is service, meaning prayer and other forms of divine service. And there are also other enumerators of the commandments who held that one should open with fear, and there is much logic to this.
God Is the First, and the Commandments Are God and His Deeds
But the Rambam did not do so. And the Zohar here argues explicitly, saying: but it is written "The fear of the Lord is the beginning of knowledge," and it gives an answer to this. It explicitly grapples with the idea that one should open with fear of God.
And what is the plain meaning? The plain meaning is that there is an entirely different reason why the commandment of God's existence, knowledge of God, should be first. Not because it is a precondition, a foundation for fulfilling the commandments, but for an entirely different reason: because God is the First! What does God's existence mean? God's existence means the first thing. The first thing, in the Rambam's words, without which nothing could exist. He is the First, the most fundamental of all, the foundation of all things, "the foundation of foundations and the pillar of wisdom" (Rambam, Laws of the Foundations of the Torah 1:1); the foundation of all things is God.
And now, let us recall what we said about the commandments. The commandments, as the Zohar understands them, and in truth also as the Rambam understands them, are not things that God commanded. The commandments are God Himself! In other words, one should say: God and His deeds. The first commandments deal with God Himself, and they are love and fear, and after them come commandments that are God's deeds, which teach how to conduct oneself: how God governs His world, and how it is fitting for a person to conduct himself in the world. This is the matter of God's deeds. And in the language of the Zohar it would be said: God and His attributes, the Divine Essence and the attributes, *Zakhor* and *Shamor* (Remember and Keep).
If so, if the commandments are not a command of God, requiring a precondition of how one knows about God before the command, but rather they are God Himself, then certainly the first commandment, or the principal commandment, which is perhaps all the commandments together, is God's existence itself, the knowledge of God's existence! And God's existence can be known through knowledge, it can be known "when you walk on the way" (Deuteronomy 6:7), in one's conversation, in reciting the Shema, in wrapping oneself in tzitzit, in donning tefillin; all of these are branches of the knowledge of God Himself. And afterward, as mentioned, also God's deeds: that it is fitting to keep Shabbat, that it is fitting to observe "You shall not wear *sha'atnez*, wool and linen together" (Deuteronomy 22:11). All of these are details, which the Zohar will explain as to which *sefirah* they relate, that is, which mode of conduct among God's attributes they concern.
But essentially all the commandments are about God's existence, and the commandment of knowing God itself must certainly be the first, not because God commanded it first. It makes no sense to say that God commanded that people believe in Him; but in truth, regarding the commandments in general, too, it makes no sense to say that God commanded.
The essence of the commandments is that God is thus: either He is thus, or He acts thus. If so, this is an entirely new explanation of why knowledge of God is the first commandment. And this is how the Zohar proceeds here, not in the Torah portion but in the commandment itself. The Zohar counts the commandments by their numbers, and at this number it says: "*Pikuda kadma'ah*" (Zohar II, 42b), the first commandment, "*reishita kadma'ah le-khol pikudin*," the beginning and the start, the first of all the commandments, is "*le-minda leih le-Kudsha Berikh Hu bi-khlalut*," to know the Holy One, blessed be He, in a general way (ibid.). That is, and this is how I understand his words here: its being the first commandment is not a matter of number, nor a matter of logical necessity that one must first know this and afterward something else.
"I Am the First and I Am the Last": Knowledge of God in General and in Particular
It is the first, just as God is the First! And the Zohar itself explicitly cites the verse for this: "I am the first and I am the last" (Isaiah 44:6).
"I am the last" refers to knowledge of God in particular, and we are not able to explain this now (in the next shiur, God willing, we will enter into it and return to the topic). This is the answer to the Zohar's question, for it is written "The fear of the Lord is the beginning of knowledge," implying that fear should be the first commandment. And to this the Zohar answers that this is the last knowledge, which a person attains after understanding all of God's deeds, namely the 248 positive commandments and all the commandments altogether, which are knowledge of God in particular, that is, His actions and modes of conduct in the world. This is the end of all the commandments; this is the detailed knowledge learned after forty years: "Yet the Lord has not given you a heart to know, and eyes to see, and ears to hear, until this day" (Deuteronomy 29:3), the last knowledge of God's existence.
But "I am the first and I am the last," says the Zohar, means literally: I am the first commandment and I am the last commandment. That is, the knowledge of the "I" is the first commandment and it is the last commandment; and this is not an arbitrary number in the count of the commandments, but rather it truly is the most important thing of all, the beginning. The difficulty is on the human side: at the beginning of his path he does not understand properly, and at its end he understands properly. In "I am the last" he understands properly, and it is the very same thing. What was understood at the beginning is the very same as what is understood at the end, only at the end it is understood better. Not only does he know, in the Zohar's language, that there is One above the world who rules over the world and so on, but he also knows a little of how God governs all His deeds, and how good all His deeds are, and so on; and this is "I am the last." This is the novel insight I wished to share regarding faith in God and knowledge of God, and how it is the first commandment and in what sense.
And if you ask: but it is written "The fear of the Lord is the beginning of knowledge," implying that before knowledge, before knowing God, there is a need for fear of God? The Zohar answers: No, you have not understood the plain meaning. "The fear of the Lord" is itself the *Shekhinah* (Divine Presence), and it is the last thing a person knows. And one must understand why it is the last thing, for seemingly, from below to above, it is the first; but in any case, his intent is a particular knowledge, called knowledge of the *Shekhinah*, and not merely knowledge of the Holy One, blessed be He. This is the Zohar's way of expressing things. And this is what becomes known at the end, and this is indeed the fear taught in the Book of Deuteronomy, which is already the particular knowledge.
But this does not mean, and therefore do not learn, that fear is something that precedes the commandments, that is, as people say, that one must first fear God in order to fulfill the commandments. No! That is a narrow-minded interpretation. The Zohar in the Introduction does indeed follow precisely this interpretation; but whoever understands fear of God in truth understands that fear of God is an additional commandment, and it is itself, as we have already said, the final level of the commandments, "I am the last."
"I am the first" means love of God, or if you prefer, God's existence; "I am the last" is fear of God. And both are the very same "I am the Lord," and all the paths are one matter, as the Zohar says: in general and in particular, and all is one.
Thus far what I wished to study in honor of the holy Shabbat.
📝 Full Transcript
The First Mitzvah in the Order of the Commandments: Knowledge of God (Yedi'at Hashem)
Introduction: The Meaning of the Word "Mitzvah" and the Order of the Commandments
The Connection to Parashat Vayera and the Meaning of "Mitzvah"
We are returning to the sequence where we are holding at the first mitzvah. There is certainly a connection to this week's Torah portion of "And the Lord appeared to him" (Vayera elav Hashem) (Genesis 18:1), and whoever has studied what we wrote about it should already see the connection. Here we will review where we are holding at the first mitzvah, and raise certain observations.
As we have learned, the Zohar here composes a Book of the Commandments (Sefer HaMitzvot), and it gave an introduction explaining what the meaning of a "mitzvah" is. In an earlier shiur, before the shiur on the mitzvah of circumcision (milah), we spoke about the meaning of the word "mitzvah," and how a mitzvah itself becomes Godliness (Elokut). As the Hasidic books say, "mitzvah" derives from "tzavta," togetherness: something that joins a person with the One who commands it. A mitzvah is not merely a command; rather, as the Zohar says, the positive commandments and the negative commandments are *dekhar venukva*, the male and female, as it were, of the supernal attributes, the sefirot.
With that introduction, we continue studying the first mitzvah. This introduction must be applied to the first mitzvah in a very important way, because there is a great question, dispute, and perplexity regarding what the first mitzvah is.
The Internal Order of the 613 Commandments
As we learned in one of the introductions, the subject of ordering the 613 commandments (taryag mitzvot) is, in a certain way, the subject of ordering the Torah. Besides there being a list of the 613 commandments in general (fixed commandments, constant commandments, obligatory commandments), there is also the internal order of the commandments: which mitzvah is first, and how one groups the commandments and puts them together. This gives us the structure and the understanding of how the commandments work as a single whole.
Maimonides' Novel Idea and the Difficulty Raised by Rabbi Hasdai Crescas and Nachmanides
The First Way of Understanding Why Knowledge of God Is the First Mitzvah
Maimonides (Rambam) came with a bombshell chiddush (novel idea) and said that the first mitzvah is the mitzvah of knowing Godliness, knowing the existence of God (yedi'at metziut Hashem). Before Rambam, no one counted the mitzvah of faith (emunah) or knowledge of God (Rambam and the Zohar call it the mitzvah of knowing God) as a mitzvah at all, and certainly not as the first mitzvah.
Why should it be first? It seems obvious that it must be first, because it is the most important thing. But this can be understood in two ways, and we will see that it is not so clear that knowledge of God can be the first mitzvah. The Zohar addresses this question.
One way is relative to the other commandments. When making an order, it makes sense to place the general principle (kelal) before the particular (perat), or the foundation before the branches and levels built upon it. When one thing depends on another, like a general principle and a particular, or a premise from which a conclusion follows, it makes a lot of sense to begin with the general premise, without which the next thing cannot exist, and afterward to state the details that follow from it.
Commandments are things God commanded, whether or not one performs them for that reason. It follows that before speaking of commandments, one must know at least three steps, three levels: first, that there is a God; second, that He commanded the commandments; and third, that what God commands must be done. If commandments are something God commands, then these three things precede the commandments, and in the structure they must come first.
The Difficulty with This Approach: God's Existence Cannot Itself Be a Mitzvah
On this there is a famous difficulty (kushya) raised by Rabbi Hasdai Crescas, and perhaps Nachmanides (Ramban) also hints at it. Ramban, in his Sefer HaMitzvot, wants to justify the Halachot Gedolot (the Behag is the principal enumerator of the commandments before Rambam, with whom Rambam argues) and all the others, such as Rav Saadia Gaon, who likewise do not count faith as a mitzvah.
Ramban says: You are one hundred percent right that without God's existence there are no commandments, and also without the next two things: the fact that there is a divine command, and that if there is a command it must be obeyed. But that is precisely the reason it is not a mitzvah! He cites a phrase from the Midrash: "Accept My kingship, and afterward accept My decrees" (Kabbelu malchuti ve'achar kach kabbelu gezeirotai) (Mekhilta, Yitro, Parasha 6). These are two separate things: first you must know that there is a God ("accept My kingship" already includes a bit more than God's existence).
Rabbi Hasdai Crescas makes it even sharper: this cannot even be a mitzvah. A mitzvah means that God commands. So how can it be a mitzvah to believe that there is a God? Before I know that there is a God, I do not know who is supposed to give the mitzvah! A mitzvah presupposes that there is a God, so knowledge of God must come before any mitzvah. There cannot be a mitzvah to know God. It is like the rebbe who claims that he himself has a revelation of Elijah (gilui Eliyahu): it is self-referential and circular, and a thing cannot prove itself. If one knows that there is a God, no mitzvah is needed, and if one does not know, what good is a mitzvah? He writes about this: "It is a well-known error of whoever counts... knowledge of God as a mitzvah" (Or Hashem, Introduction).
This is the difficulty of Rav Hasdai, and something similar from Ramban: it is indeed logical that it comes before the commandments, but it is illogical and impossible (or at any rate incorrect, as Ramban says) to call it a mitzvah.
Torah from Heaven and the Commandments of Love and Fear as the Foundation for Obeying the Commandments
In truth, Rambam's reasoning can be explained another way, in which case there is no difficulty at all. If one understands that knowledge of God is the first mitzvah only because, in order to perform commandments, one must first know that there is a God, then besides the difficulty above, there is also the problem that more things would have to be added.
Indeed, Ramban himself wants to add one or two more commandments to the first mitzvah (this needs to be checked precisely in Ramban's glosses on Sefer HaMitzvot, Mitzvah 1 or 2). If, in order for there to be commandments, one must know that there is a Creator and that He commanded the commandments, then those two things, knowledge of God and Torah from Heaven (Torah min hashamayim), ought to be the first commandments (together with God's unity, love, and fear). Yet even Ramban did not think to write a first mitzvah of believing in Torah from Heaven.
Ramban did, however, almost add such a mitzvah. Just as Rambam derived from "I am the Lord your God" (Anochi Hashem Elokecha) (Exodus 20:2) and "Hear, O Israel" (Shema Yisrael) (Deuteronomy 6:4) a mitzvah to believe, "to know that there is a God" (leida sheyesh sham Eloah) (Rambam, Laws of the Foundations of the Torah 1:1), Ramban says (Forgotten Negative Commandments, Prohibition 2) on the verse "Only guard yourself and guard your soul diligently, lest you forget the things your eyes have seen" (Deuteronomy 4:9) that this is a mitzvah not to forget the revelation at Mount Sinai (Ma'amad Har Sinai). People think Ramban simply means a mitzvah of remembrance, but he means this very point: to perform commandments one must know about the Torah, which means the revelation at Sinai, and there is an explicit verse stating that one must know and remember that the revelation at Sinai took place. And regarding Rambam, it is a wonder: if he follows the reasoning that the commandments require a logical order, why does he not include the fact of Torah from Heaven and the revelation at Sinai?
Furthermore, even after knowing God's existence and the revelation at Sinai, it is still not enough. Someone could ask: suppose God did command a mitzvah at Sinai, so what? Why must I obey? Something is still missing that would give me a reason to perform the commandments.
That "something more" Rambam did count as one of the first commandments, and the Zohar holds that perhaps it should be literally the very first mitzvah: the commandments of fear (yirah) and love (ahavah).
Fear and love, which correspond to the positive commandments and the negative commandments, can be explained in dozens of ways and on many levels. If one must fear God (for example, fear of punishment, or awe of His exaltedness, which means that it is good to perform commandments) and love Him (which, as we have learned, means that it is good to perform commandments whether or not I understand), then you already have a reason to perform the commandments.
Accordingly, one can also understand why Rambam did not think to list Torah from Heaven as a mitzvah. Torah from Heaven is only the historical fact, the story of where we received the first commandments, but it is not the reason one must perform them. The reason to perform commandments is love and fear, the only thing that is truly good. Therefore Torah from Heaven is not needed as a separate principle (ikkar) and mitzvah.
The True Meaning in Rambam and in the Zohar: The Commandments Are God Himself
The Order of the Commandments in the Holy Zohar and Among Other Enumerators
But even this is not enough, because Rambam did not place love and fear as the first mitzvah, but rather God's existence. The explanation is that Rambam means something else entirely, and the Zohar here, in the Ra'aya Mehemna (Pikudin), follows Rambam and clearly argues against the view that says otherwise.
Besides the many reasons for the commandments (ta'amei hamitzvot) scattered throughout the homilies of the Zohar, there are two places in the Zohar that begin to set out a Book of Commandments in order (neither of them was completed). The main one is the Sefer HaPikudin, which covers forty-seven commandments, and in the Introduction to the Zohar it covers the first fourteen commandments.
In the Introduction to the Zohar, knowledge of God is only the eighth mitzvah (Zohar I, 11b). The first mitzvah there is fear of God and the second is love of God, because of an explicit verse: "The fear of the Lord is the beginning of knowledge" (Yirat Hashem reshit da'at) (Proverbs 1:7). Rav Saadia Gaon also begins this way: the first mitzvah is fear of God, and the second is service (avodah), meaning prayer and other kinds of divine service. Other enumerators of the commandments also thought they should begin with fear, and that makes a lot of sense.
God Is the First Thing, and the Commandments Are God and His Deeds
But Rambam did not do so. And the Zohar here explicitly argues against the idea that one should begin with fear of God. It asks, after all, it says "The fear of the Lord is the beginning of knowledge," and it gives an answer.
The explanation is that there is an entirely different reason why the mitzvah of knowing God's existence must come first: not because it is a precondition and foundation for performing commandments, but because God is the first thing! As Rambam says, without Him nothing could exist. He is the most basic thing, the foundation of all things: "the foundation of all foundations and the pillar of all wisdom" (yesod hayesodot ve'amud hachochmot) (Rambam, Laws of the Foundations of the Torah 1:1).
According to the Zohar, and in truth also according to Rambam, the commandments are not things that God commanded; rather, the commandments are themselves God: God and His deeds. The first few commandments (knowledge of God, love, and fear) concern God Himself, and after them come commandments that are God's deeds: how God conducts the world, and therefore how it is right for a person to conduct themselves in the world. In the language of the Zohar this is called God and His attributes: the essence of God and the attributes, "Remember" and "Keep" (zachor veshamor).
Therefore, if commandments are not a divine command that requires, as a precondition, knowing about God before the command, but rather the commandments are God Himself, then certainly the first and principal mitzvah, which is in truth all the commandments, is knowledge of God's existence itself! God's existence can be known through knowledge, through "and when you walk on the way" (uvelechtecha vaderech) (Deuteronomy 6:7), through reciting the Shema, wearing tzitzit, and putting on tefillin, all of which are branches of knowing God Himself. And afterward come God's deeds, such as keeping Shabbat, or "You shall not wear sha'atnez, wool and linen together" (Deuteronomy 22:11), details whose connection to particular sefirot and modes of conduct of God's attributes the Zohar explains.
Essentially, all the commandments are contained within God's existence. It indeed makes no sense to say that God commanded us to believe in Him, but for commandments in general it also makes no sense to say that God commanded. The essence of the commandments is that God is a certain way or acts a certain way.
This is how the Zohar treats this mitzvah: "The first commandment... the first beginning of all the commandments... is to know the Holy One, blessed be He, in general" (Zohar II, 42b). The first mitzvah, the beginning and starting point of all the commandments, is to know the Holy One, blessed be He, in general. Its being the first mitzvah is not a matter of numbering, nor a logical necessity that one must first know this and then that. It is first just as God is the First!
"I Am the First and I Am the Last": Knowledge of God in General and in Particular
General Knowledge at the Beginning and Particular Knowledge at the End
On this, the Zohar itself explicitly cites the verse "I am the first and I am the last" (Ani rishon va'ani acharon) (Isaiah 44:6). The Zohar says that this means quite literally: I am the first mitzvah and I am the last mitzvah. Knowledge of "I" is the most important thing, the beginning and the end.
"I am the last" relates to particular knowledge of God, after one understands all of God's deeds: the 248 positive commandments corresponding to the 248 limbs, and the 365 prohibitions corresponding to the 365 sinews and the 365 days of the solar year, which are His actions and His conduct of the world. This is the culmination of all the commandments, the detailed final knowledge of God's existence that is learned after forty years: "Yet the Lord has not given you a heart to know, eyes to see, and ears to hear, until this day" (Deuteronomy 29:3).
The difference is from the person's side. At the beginning, at "I am the first," one does not understand properly; one knows only in general that there is Someone above the world who rules over the world. But at the end, at "I am the last," one understands the same thing better and correctly, knowing a little of how God conducts all His deeds and how they are all good.
The Answer to "The Fear of the Lord Is the Beginning of Knowledge"
This is the answer to the Zohar's question: doesn't it say "The fear of the Lord is the beginning of knowledge," implying that one needs fear of God before knowledge of God? The Zohar answers: No, "the fear of the Lord" itself refers to the Shechinah (Divine Presence), which is the last thing one comes to know. (Although seemingly, from below to above, it is the first thing, here it refers to particular knowledge: knowledge of the Shechinah, not merely knowledge of the Holy One, blessed be He.) This is the fear that is taught in the Book of Deuteronomy at the end, the particular knowledge.
Do not understand fear as something that precedes the commandments, as if one must first fear God in order to perform the commandments. That is an immature interpretation (although the Zohar in the Introduction follows that interpretation). In truth, fear of God is itself the final level of the commandments: "I am the last."
"I am the first" is God's existence and love of God; "I am the last" is fear of God. Both are the same "I am the Lord" (Ani Hashem), in general and in particular, and all is one.
⏱️ Chapters
(00:00) "ודברת בם" – רעדן וועגן יחוד השם אויף דער אייגענער שפראך
(05:36) די סתירה צווישן פשט און דרש אין "אז הוחל לקרוא בשם השם"
(08:03) "שמי" אנטקעגן "שם" – דער חילוק צווישן א לעבעדיגן נאמען און א געטשקע
(10:24) קוקן אויף דער מעשה בראשית אן צולייגן איבעריגע ווערטער
(14:53) כוונת קריאת שמע: העלאה צום עצם איבער אלע יחודים
(19:05) דער שורש וואס גיט דעם סדר און באדייט פאר אלע רמ"ח מצוות
(20:58) די מחלוקת ראשונים צווישן אמונה פשוטה און ידיעה
(23:14) דעם זוהר'ס הגדרות: ידיעה כללית ביי יציאת מצרים און ידיעה פרטית נאך פערציג יאר
(24:10) קיום המצוות אלס דער פירוש און די התגלות פון ידיעה פרטית
⏱️ Chapters
(00:00) "ודברת בם" – רעדן וועגן יחוד השם אויף דער אייגענער שפראך
(05:36) די סתירה צווישן פשט און דרש אין "אז הוחל לקרוא בשם השם"
(08:03) "שמי" אנטקעגן "שם" – דער חילוק צווישן א לעבעדיגן נאמען און א געטשקע
(10:24) קוקן אויף דער מעשה בראשית אן צולייגן איבעריגע ווערטער
(14:53) כוונת קריאת שמע: העלאה צום עצם איבער אלע יחודים
(19:05) דער שורש וואס גיט דעם סדר און באדייט פאר אלע רמ"ח מצוות
(20:58) די מחלוקת ראשונים צווישן אמונה פשוטה און ידיעה
(23:14) דעם זוהר'ס הגדרות: ידיעה כללית ביי יציאת מצרים און ידיעה פרטית נאך פערציג יאר
(24:10) קיום המצוות אלס דער פירוש און די התגלות פון ידיעה פרטית
▶ לצפייה ללא יוטיוב / Watch without YouTube ✕ חזרה ליוטיוב / Back to YouTube
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
שיעור זוהר ערב שבת פרשת חיי שרה – מצות האמונה וידיעת השם על פי הזוהר: שם חדש בכל יום, וידיעה בכלל ובפרט
המצוה הראשונה ושורש כל המצוות
שיעור זה, בערב שבת פרשת חיי שרה, ממשיך בדברי הזוהר על המצוה הראשונה. מצוה זו, כפי שלמדנו, איננה רק הראשונה במנין המצוות אלא גם שורש כל המצוות, ועל כן לעולם אין די בדיבור עליה. שכן יש כאן מצות עשה מיוחדת של אמונת מציאות השם, או של ידיעתה (כמו שביארנו בשיעור הקודם, שהרמב"ם והזוהר חידשו שיש בזה מצוה מיוחדת ואכמ"ל).
אמנם זהו חידוש, אך כבר אמרו חכמינו דבר ברור ומוסכם, שהם מונים אותו כמצוה נוספת, והוא שיש להזכיר בכל יום את ייחוד השם ולדבר בו, כמאמר הכתוב: 'ודברת בם בשבתך בביתך' (דברים ו, ז). מן 'ודברת בם' למדו חכמים את חובת קריאת שמע (ברכות יג:), אך פשוטו של מקרא הוא שיש לדבר בהם, ואת הדיבור הזה אנו מקיימים בקריאה היומית של פסוקי היחוד שבקריאת שמע. והרי נחלקו בגמרא (ברכות כא.), ונחלקו בזה ראשונים ואחרונים, אם מצוה זו מדאורייתא או מדרבנן. מכל מקום ודאי הוא שזמן רב לפני שבא הרמב"ם ואמר שאמונת מציאות השם היא מצוה, כבר הייתה זו מצוה, ואפשר לכנותה טקס יומי, להזכיר ולדבר על מציאות השם ועל ייחודו בבוקר ובערב.
ועל כן, גם אם לפעמים מתעייפים, יש ללמוד שוב ושוב. הרבה כבר דיברנו בימי חיינו על מצות מציאות השם, ועל כל הדיונים סביבה, אם היא מצוה אם לאו וכדומה, ועדיין אין בזה די, שכן זו היא המצוה עצמה. שהרי יש כאן מצוה של ממש לזכור, להזכיר ולדבר על כך בכל יום, ועל כן נמשיך בעניין זה. מי שימצא את הקשר לפרשת חיי שרה יראהו, שכן אין בידי כעת דבר תורה מיוחד על הפרשה, אלא אני ממשיך במה שלמדנו. ולפי שבימים אלה השבת נכנסת מוקדם מאד, ננסה בשבועות החורף לקצר את השיעור בעשר או חמש עשרה דקות, כי אף שראוי שיהיה ביום שישי, אין ביום שישי זמן רב כל כך.
'ודברת בם' – לדבר על ייחוד השם בלשונו של אדם
נחזור ונמשיך, נעיין בזוהר ונראה היכן אנו עומדים. אחזור על עיקרי הדברים שאמרנו בשבוע שעבר, שיש תמיד לחזור ולהרהר בדברים ולנסחם מחדש. 'ודברת בם' – מי שיש בו כח ותחושה לנסח דברים מחדש ולאמרם בלשוננו, מצותו לאמרם בכל עת באמת. אכן אנו אומרים 'שמע ישראל', את הפסוקים שכבר אמר משה רבינו, אך עיקר המצוה כפשוטו של מקרא הוא 'ודברת בם', שידבר בהם. ולדבר בהם פירושו לדבר עליהם בלשונך שלך.
והרי קריאת שמע נאמרת בכל לשון (ברכות יג.), וכך היא ההלכה. אמנם הראשונים פירשו ש'בכל לשון' פירושו שיש לתרגם מילה במילה, ויש בזה דיון בראב"ד ובאחרונים אחריו הרבה יותר, שיש לתרגם כל דבר בבירור. אך אין זה ברור לי שזהו הפירוש. נראה לי כעת שאפשר לפרש 'בכל לשון' שיש לדבר על ייחוד השם בלשונו שלו. צריך לבטא את מושג הייחוד, ואף המילים עצמן, 'ייחוד', 'מציאות', כל המילים שהגו חכמים, הראשונים והגמרא – כגון 'מלכות שמים', שכך קוראים לה חכמים אף שבתורה כמעט אין 'מלכות השם' – כל אחד מצא לו את מילתו כיצד לבטא את הדבר הנקרא מציאות השם.
שם חדש והשגה חדשה בכל יום
על כן המצוה היא תמידית: למצוא בכל יום מילה חדשה לדבר. בבעל הטורים (במדבר יא, טז) מובא שיש לקב"ה שבעים שמות, ויש גם מסורת מוסלמית שיש לו מאה שמות. אך ודאי שיש לקב"ה אין סוף שמות, שהרי 'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו' (ישעיהו מג, ז), כל העולם כולו שמותיו של הקב"ה, וכל התורה כולה שמותיו של הקב"ה כמאמר הרמב"ן (הקדמה לפירוש התורה), ונמצא שיש לקב"ה אלפי שמות ורבבות שמות.
בכל יום שמזכירים את שם השם באופן אחר ובלשון אחרת, צריך לקרוא לקב"ה בשם, כמאמר הכתוב 'וקרא לך שם חדש' (ישעיהו סב, ב). על ירושלים נאמר שיקראו לה שם חדש, 'יקרא לה ה' צדקנו' (ירמיהו לג, טז), וכך גם לקב"ה עלינו לתת שם חדש. ויש תורות מהאריז"ל, בסדר העליות של שבת קודש, שבהן חידש האריז"ל שמות רבים לקב"ה, אמנם כפי הנראה בנויים על שמות קודמים, צירופים ומילויים, ועלינו לתפוס את העניין (כמו שדיברנו בשנה שעברה בימי חנוכה, כשלמדנו את ענייני שיעור קומה, ואכמ"ל).
אכן יש לתת שם חדש. אך שם חדש אין כוונתי מילה חדשה בלבד. שם דיברנו על נתינת צירופי אותיות חדשים ממש, שהיתה דרכם של מקובלים רבים. אך כוונתי להבנה חדשה, להשגה חדשה, למושג חדש: מהו פירוש 'אלוה'? מה פירוש הדבר כלל כשאומרים ייחוד השם? שהרי אנו מאמינים שהקב"ה כפי שהוא לעצמו נעלה מכל ההשגות הללו. אף כשאנו אומרים שהוא מלך, או שהוא אחד, כמאמר הזוהר 'אנת הוא חד ולא בחושבן' (תיקוני זוהר, הקדמה יז.), שיש לו משמעות פילוסופית מדויקת, מכל מקום מה שאנו אומרים 'אחד' אף הוא רק כביכול הלבוש הראשון, ההתגלות הראשונה של הקב"ה נקראת אחד, ואילו הקב"ה עצמו אף 'אחד' אינו נקרא, ועל כל פנים יש מן המקובלים שאומרים כן.
וכידוע אומר הגאון מווילנא שאף התואר 'נמצא' – 'נמצא' פירושו כתר, שבכתר התגלה הקב"ה כנמצא, אך למעלה מזה, כשאומרים 'מחויב המציאות' כלשון הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פ"א), למעלה מזה אף 'נמצא' אינו. כלומר, המושג 'נמצא' שבידינו – ואין זה מושג אנושי אלא מושג אלוקי, שכן כל המושגים באמת אלוקיים הם, לא האדם עשאם אלא הקב"ה עושה את המושגים, והקב"ה ברא את המושג – אך הקב"ה עצמו 'לאו מכל אלין מדות כלל' (תיקוני זוהר שם), לא נמצא, לא יחיד ולא מלך, ולא כל השאר.
ממילא, אם מבינים כך, מבינים גם שיש חובה ומצוה בכל דור ודור, בכל יום ויום ובכל שעה ושעה, לתת לקב"ה שמות חדשים. ואת זאת אני אומר בעומק רב וברצינות גמורה.
סוד דור אנוש: כאשר השם נעשה חולין
הסתירה בין הפשט לדרש ב'אז הוחל לקרוא בשם ה''
שכן כתוב בדור אנוש: 'אז הוחל לקרוא בשם ה'' (בראשית ד, כו). בפסוק זה יש פשט ודרש הסותרים לכאורה זה את זה, סתירה חזיתית של ממש, זה לעומת זה. הפשט הפשוט הוא שאז החלו לקרוא בשם השם, כמאמר המפרשים, שהחלו להתפלל, להקריב קרבנות, וכל עבודת השם שתהיה. שהרי 'לקרוא בשם ה'' הוא לשון הכתוב 'ויקרא שם אברם בשם ה'' (בראשית יג, ד), לקרוא בשמו של הקב"ה, או בשם הוי"ה, וזהו הפירוש הפשוט.
ובאים רוב המפרשים, ובא המדרש (בראשית רבה כג, ז) ומביאו רש"י: 'הוחל' – לשון חולין, נעשה שם השם חולין, שאז החלה עבודה זרה. וכמו שהרמב"ם מאריך (הלכות עבודה זרה פ"א ה"א), שבדור אנוש החל עניין עבודה זרה על פי סברות שונות, ש'הוחל' מלשון חולין, ואז החל חילול שם השם.
מה הקשר בין הדרש לפשט? דבר פלא הוא. אין אני אומר שזהו הדרש הראשון ההולך הפוך מן הפשט, אך יש כלל שאני חוזר עליו פעמים רבות, ודרך אגב כלל מקובל הוא. כך דרך משל ה'דברי יואל' בדרושיו על התורה חוזר על כלל זה פעמים רבות, ומן הקושיות המרובות שלו בחומש הוא שיש דרש שאינו מתיישב עם הפשט, שכן הכלל בידינו שהדרש מוכרח להתחבר אל הפשט, ועל כך הוא אומר את תורתו. הרי שאין זה חידוש של אותם יהודים בני זמננו העוסקים בפשוטו של מקרא, אלא דבר מקובל בספרי הדרוש ובספרי מפרשי המקרא שאין הדרש יכול להיות מנותק מן הפשט.
והפירוש הוא דבר פשוט: ברגע שנותנים לקב"ה שם – 'הוחל'. שכן השם וקדושתו, כמאמר תיקוני הזוהר שאנו אומרים בפתח אליהו: 'וכד אנת תסתלק מנהון' – אם תסלק מהם את האין סוף – 'אשתארו כלהו שמהן כגופין בלא נשמתין' (תיקוני זוהר, הקדמה יז.). שמות השם אינם אלא גופים כביכול. מובן שכלפינו השם הוא אור גדול, אך כלפי האור עצמו, כלפי מה שפירושו עצמות השם, השם אינו אלא גוף, אינו אלא לבוש וכלי שבו תופסים.
וטבע הכלים, כפי שהאריז"ל קורא לזה שבירת הכלים, הוא שהשמות נופלים, הבירורים והניצוצות של השמות. ברגע שיש שם יש מילה, וברגע שיש מילה אפשר לשכוח. זהו פירוש דור אנוש: לפי שנתנו לקב"ה מילה. קודם לכן – אינני יודע מה עשה אדם הראשון, אך הרעיון כאן הוא – קודם לכן, כשבני אדם אינם אומרים מילים, כשמתאפקים, 'לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא' (שמות כ, ז), אין נותנים לקב"ה שם, אלא רק 'לך דומיה תהלה' (תהלים סה, ב), אין אומרים מילה, עומדים באימה לפני העליון ואין אומרים דבר, אזי אין חשש זה. יש חששות אחרים, שמא ישכחו. וממילא, כיון שבני אדם שוכחים, מוכרחים לומר מילה.
'שמי' לעומת 'שם' – בין שם חי לבין אליל
ברגע שאומרים מילה, המילה עלולה להיעשות חול, כמאמר 'באו פריצים וחללוה' (עבודה זרה נד:). אם יש מקדש, יכול המקדש להיעשות חולין; אם יש מילה, יכולה המילה להיעשות חולין. וחולין אין פירושו דווקא דבר סתמי, אלא זהו ממש חטא דור אנוש: אפשר ממש להחליף, לומר שלמילה יש כח עצמי, וזהו שורש עבודה זרה – שסבורים שהמושגים, ואף השמות, הם הם.
וכמו שהרמב"ם מאריך בזה (מורה נבוכים ח"א פס"א-ס"ב; הלכות עבודה זרה פי"א הי"ב), שאין להאמין שיש לשמות כח. וכאן כביכול חלוקים עליו המקובלים, אך לאחר מכן אומרים המקובלים שבנקודה זו צדק הרמב"ם. כוונת הרמב"ם היא למי שסבור שבקמיעות, כשכותבים שם, יש לשם כח. מה פירוש? לקב"ה יש כח, לשמות אין כח! לקב"ה יש כח. ודאי שהקב"ה בשמותיו יש לו כח, ושמא בזה יש מעין מחלוקת בין הרמב"ם למקובלים, ושמא לאו. אך זו ודאי האמת, שאסור לחשוב שלמזוזה או לשם יש כח. לשם אין שום כח, שם בלי הקב"ה עצמו אינו כלום.
צריך שיהיה 'שמי', שמי – לא 'שם'. 'שם' לבדו, בלי 'שמי', בלי היו"ד כביכול, הוא 'ונעשה לנו שם' (בראשית יא, ד), זהו הפירוד וזהו פירושו. כך פירש הזוהר (זוהר ח"א עה:) את חטא דור הפלגה, וכך אני אומר על דור אנוש ועל כל החטאים השורשיים שבספר בראשית: שנטלו את השם, כמאמר 'שם בלי י'', שיהיה השם בלי 'שמי'.
על כן אמר הקב"ה למשה רבינו: 'זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור' (שמות ג, טו), להזכירו בכל דור באופן אחר, כפי שדרשה הגמרא (פסחים נ.). ולכאורה יש כאן סתירה: אם אומר 'זכרי לדור דור', הרי פירושו לעולם? אלא אומרת הגמרא ש'שמי' שונה מ'זכרי': 'לא כשאני נכתב אני נקרא' (פסחים שם).
והפירוש הוא, לפי הכלל שאמרנו, שכיון שמבינים שהקב"ה אינו זה – אם אדם חושב חלילה שהקב"ה הוא השם, אזי מוטב שיישאר עם השמות הישנים. אך אם מחזיקים, וכל אחד מאמין ומבין – לא רק מאמין אלא גם מבין – שמציאות השם עצמה אינה אחד מן השמות ואינה אחד מן המושגים, ממילא אם מתעקשים על המושגים הישנים, לאט לאט הם נעשים תפלים, נעשים סתם ישנים, וחוזרים על מה שחשבו אתמול. 'שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד' (דברים ו, ד), 'פעמיים באהבה שמע אומרים' בכל יום (תפילת מוסף לשבת) – פירושו שבכל יום אומרים 'שמע' חדש, כלומר שהיום התבוננו, היום ראו משהו ממציאות השם, באיזו דרך שרואים אותה היום.
אם חוזרים על של אתמול, עובדים את האתמול. אתמול הוא אליל, אתמול כבר איננו, עבר ואיננו. אתמול כאלוה הוא אליל, ואתמול איננו. השם שאמרו אתמול אין בו כח.
מובן שאפשר לומר את אותן המילים בכוונה חדשה, בהתחדשות ובאור חדש. זוהי העבודה, כפי שאומרים שיש להתפלל בכל יום; להתפלל בכל יום על פי הקבלה ועל פי הכוונות פירושו לעשות בכל יום שמות חדשים. ומלבד מה שיש בזה עניין פנימי, נראה לי שהוא גם פשוט: כל המילים מתיישנות, כל המילים מתחילות לשאת כל מיני זיקות ואסוציאציות שיש לבני אדם, ובני אדם נושאים עמם פצעים וחוויות קשות. הוא אומר 'אלוה' ומתכוון לדבר מסוים, ואיש אינו יודע למה הוא מתכוון.
השתיקה לפני הקב"ה: השתוממות ו'כל המוסיף גורע'
להביט במעשה בראשית מבלי להוסיף מילים יתרות
יש לתת שמות חדשים תמיד, ולעתים גם כשאין שם כלל – טוב. נראה לי שזה הטוב ביותר, שכן כל הלידה הזו של שמות חדשים מתחילה מן ההשתוממות, מן הפליאה, 'פליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה' (תהלים קלט, ו). איננו יודעים; קמים בבוקר ואין יודעים. וצריך לומר זאת במפורש, שכן הורגלנו מאד. דרך משל, יהודי קם בבוקר, מביט בעולם ואומר 'ברוך עושה מעשה בראשית' (ברכות נד.). מדוע אמר כל כך הרבה? כבר אמר יותר מדי, אמר 'עושה מעשה בראשית'. וכי אינו יכול לראות את מעשה בראשית עצמו? וכי צריך להוסיף על כך מילים? וכי צריך מילים בלשון הקודש ובארמית, בלשון שאין מבינים ושאין מדברים בה – כוונתי למי שאינו מדבר בה?
לפעמים 'כל המוסיף גורע' (סנהדרין כט.). יש להיזהר בזה מאד, ואינני יכול לומר הלכה למעשה, אך יש הרבה 'כל המוסיף גורע' בדיבור יתר על שם ה', בדיבור יתר 'לשם', כמאמר 'ונעשה לנו שם'. אצל יוסף היה שם שמים שגור על פיו (בראשית רבה פו, ו), אך אפשר גם להגזים בזה. לא כל מי שאומר כל הזמן 'ברוך השם' ו'אם ירצה השם' וכדומה, יש לו יותר השגת אלוקות. יש מי שאינו אומר את כל הדברים הללו משום שהוא יודע שהוא עומד באימה לפני אל עליון. הוא יודע שמה שאנו מכנים במילה 'אלוה' אינו המילה 'אלוה'. ומי נותן לאדם רשות? מי נותן לאדם שבאצבעותיו הגסות ילך ויתפוס את האלוה? אין הדבר כך. צריכים אנו מעט יראת הכבוד, מעט יראת הרוממות.
הוא אינו אומר לך דבר, אלא מביט בעולם, מביט במציאות, ואומר: זה הוא, זו היא המציאות. אמרתי לך שהעולם הוא אלוקות, ואתה סבור... בני אדם סבורים שאם יאמר כך, או שלא יאמר, הרי הוא כופר, אפיקורוס. אמרת ש... לא אמרתי דבר! אמרתי שהחיות – ה'מאור עינים' למד מן הבעש"ט שאדם יביט בחיות שבכל דבר ויאמר שזו אלוקות. וסבור הוא שמוכרח לומר 'חיות'. לא כן, שהרי המילה 'חיות' אינה אלא... החסידים אימצו מילה חדשה, 'חיות'. היכן כתובה המילה 'חיות'? אמנם ברמב"ם ובקודמים כתוב שהקב"ה מחיה, אך הם אימצו את המילה החדשה, והיא רק יוצאת ומתגלה. החיות היא דבר שהוא דבר, לא דבר שאומרים אותו.
'ה' הוא האלקים' – המציאות עצמה בלי מחיצות
נחזור למה שפתחנו בו. אמרנו שיש לדבר בכל יום על מצות מציאות השם. אינני יודע כיצד יש לקרוא לזה, ולומר כל הזמן 'בשם השם' – פעמים רבות נובע הדבר משקר, כאילו מי שאינו אומר כן הרי זה כפירה. וכי משום כך האומר כן הוא מאמין יותר? אינני מבין. אתה מבין שמציאות השם היא המציאות היסודית, ואם תרצה המילה 'מציאות', המציאות היסודית של הכל – זה מה שאנו קוראים אלוה. זו כוונתנו בכל השמות והכינויים: החיות, הדבר המהווה, הדבר שמאחורי הכל. אך אף המילה 'מאחורי' כבר הוספת! כבר אמרת כאן שני דברים: יש מה שמאחור ויש הדבר עצמו. עצם הדבר של כל הדברים הוא האלוה. אינני רוצה לומר מילים; אומרים את המילה 'אלוקות', ואיש אינו יודע מה פירושה, אלא שלמדו מליובאוויטש לומר מילה זו.
ופעמים רבות כשמוסיפים – גורעים. ואפשר שיש לשתוק מעט, ולומר 'שמע ישראל'. אמנם אומרים את הפסוק הכתוב בתורה, כמבואר בגמרא (ברכות לג:), והרמב"ם מאריך בזה במורה (ח"א פנ"ט) כשהוא מדבר על שלילת התארים: אמר רבי חנינא, אלמלא שכתבם משה בתורה ובאו אנשי כנסת הגדולה ותקנום בתפילה, לא היינו יכולים לאמרם. מה פירוש הדבר? יש להאריך במה שיכול להיות כוונתו, אך כוונתו לענייננו היא שכשאנו אומרים 'האל הגדול הגבור והנורא' (דברים י, יז), אין זה משום שאנו הגינו זאת, אלא פשוט משום שכך כתוב בסידור. מה שכתוב בסידור אי אפשר להתווכח עמו, ואין פירושו שאני אומר שיש בידי דבר טוב להוסיף. אומר אני את הסידור, חוזר אני פשוט על מה שכתוב בחומש. אך לתוך זה יש להכניס חיות חדשה, דבר חדש.
זהו הדרוש הראשון שרציתי לומר, ואינני רוצה להלבישו, אינני רוצה לומר שאפשר לפרש בכך פסוק מסוים כפי שמביא ספר חסידי פלוני. ודאי שכל ספרי החסידות אומרים זאת, וודאי שכתוב בזוהר אלף פעמים, וכתוב בכל כוונות האר"י, והכל בנוי על כך, אך יש לזכור זאת. ואי אפשר תמיד לומר כך – אומר אדם: ספרי החסידות אומרים שמביטים בעולם ורואים אלוקות. אינני יודע, כבר נאמר יותר מדי. המציאות היא המציאות. כמאמר 'ה' הוא האלקים' (דברים ד, לה) – המציאות היא המציאות, וזהו פירוש 'ה' הוא האלקים'. 'אהיה אשר אהיה' (שמות ג, יד) – מה שהוא, הוא מה שהוא. זהו פירוש 'אלוה'.
ואם תרצה להוסיף עליו – 'אז הוחל לקרוא בשם ה''. אין בכך פסול, רק דע שמחר יתיישן, ומחר תצטרך להתחיל מחדש. צריך 'לקרוא בשם ה'', יש מצוה לקרוא בשם ה', שאם לא כן אין הדבר מתגלה ואי אפשר לדבר עליו, כפי שאנו מדברים פעמים רבות. אך עליך תמיד להתחיל מחדש. זוהי מצות היחוד, מצות 'שמע ישראל'.
כוונת קריאת שמע: העלאה אל העצם שלמעלה מכל היחודים
מצות היחוד חשובה מאד, וכבר אמרתי זאת (בשיעור שעסק בתורת הבעש"ט, ואכמ"ל), ואני חוזר עליה משום שזוהי כוונת קריאת שמע: בכל יום יש לכוון בקריאת שמע כוונה חדשה. אומר הרמ"ק שבקריאת שמע אין לכוון ליחודים של חכמה ובינה, תפארת ומלכות; את כל היחודים הללו אין מכוונים בקריאת שמע, אלא מכוונים ליחוד שלמעלה מזה, שאינו משתנה.
ולכאורה קשה, שהרי בסידור הרש"ש ובכוונות האר"י כתוב שמכוונים ליחודים. אך הפירוש – עתה אני תופס אותו – איננו זה. הפירוש הוא שמתוך מה שמבינים, כמאמר הרמב"ם שהקב"ה 'מאמתת המצאו נמצאו כל הנמצאים' (הלכות יסודי התורה פ"א), מתוך מה שהוא, שאינו יחודים – שהרי יחודים פירושם בריאה, כבר יש בהם השתלשלות מסוימת, כבר נעשים כל הדברים, כבר נעשים שמות – מתוך מה שהוא, קיבל את שמו. כך יש להבין את דברי האריז"ל שבקריאת שמע יש לעשות יחוד: אין כוונתו בעיקר לעשות יחוד, אלא בעיקר להעלות את כל היחוד אל העצם, אל עצמות האין סוף, ומתוך כך נולדים יחודים חדשים. ודאי! והעיקר, כפי שיודע מי שלומד את כתבי האריז"ל, עיקר המשכת המוחין נעשה בשמונה עשרה, לא בקריאת שמע, אלא שבקריאת שמע יש רק הקדמה של אמא. אך עיקר עניינה של קריאת שמע הוא העלאה, וכך מלמדים תמיד גם בספרי חב"ד. זוהי כוונת קריאת שמע.
היחס בין מצות האמונה לכל תרי"ג המצוות
האמונה כראש וכלב של רמ"ח איברי המלך
נחזור עתה למה שביקשתי לומר בעניין מצות ייחוד ה' – ולא ייחוד ה', שהרי עדיין אין אנו עומדים אפילו בייחוד – אלא מצות מציאות ה', ידיעת ה'. אומר הזוהר: 'פקודא קדמאה, ראשיתא דכל פקודין, למנדע ליה לקודשא בריך הוא בכללא' (זוהר הקדמה יא:). אחזור על מה שאמרנו בשבוע שעבר (כמו שביארנו בשיעור הקודם), ונבין זאת מעט טוב יותר. נראה לי שיהיה בזה די להיום, ואני מקווה שיהיה בזה די, ומוכרח שיהיה די, שהרי אי אפשר אחרת. 'ה' אחד' – די בכך: 'כיון דאמלכתיה למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים, תו לא צריכת' (ברכות יג:), ו'די' זו היא כוונת הדל"ת של 'אחד'. די בכך, ואין צורך להוסיף.
אמרנו חידוש גדול ליישב את קושיית רבי חסדאי (אור ה' מאמר א כלל א), ואולי גם את קושיית הרמב"ן על הרמב"ם (השגות לספר המצוות מצוה א). ומוכרח אני לומר שר' מאטל מלמד תמיד – אולי לא בנוסח זה, אינני יודע – אך את הרעיון שאכן מצות האמונה היא מצוה מסוג אחר, ממנו למדתי. אך את מה שאנו אומרים, אנו אומרים על דרך הזוהר ובלשון הזוהר, ורשאים אנו לומר בלשון הזוהר.
ולשון הזוהר עולה כך: תרי"ג מצוות, רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה, הן איבריה של השכינה, איברי הזו"ן, איברי התפארת והמלכות (תיקוני זוהר תיקון ל). רמ"ח מצוות עשה הן רמ"ח האיברים. איברים של מי? 'רמ"ח איברים דמלכא' (זוהר ח"א קע.), רמ"ח איברי המלך עצמו, רמ"ח איברי מה שקרוי זעיר אנפין. ושס"ה הימים הם השכינה, או ששס"ה הם למעלה מזה – עוד נגיע לכך ונלמד, ונבין שיש מבוכה מסוימת בפירוש השס"ה. מכל מקום רמ"ח הם עיקר האיברים, ועיקר הלימוד הוא במצוות עשה: איברי השכינה הם רמ"ח מצוות עשה, או איברי המלך הם רמ"ח מצוות עשה.
ועתה, אם אנו אומרים שהמצוה הראשונה היא האמונה, הרי יש להקשות: כבר נאמר 'כל מצותיך אמונה' (תהלים קיט, פו), כל המצוות הן אמונה, כל המצוות הן איברי המלך, כל המצוות הן שמות ה'. מה ההבדל, אם כן, בין מצות האמונה לכל המצוות? נמצא שאין הבדל. ההבדל הוא רק שמצות האמונה היא 'ראשיתא דכל פקודין', העיקר של כל המצוות. לא משום שמצדנו, בני האדם, עלינו לדעת תחילה שיש אלוה וכדומה, אלא כשם שברמ"ח האיברים יש איברים שהנשמה תלויה בהם ויש איברים שאין הנשמה תלויה בהם (תמורה י:). הנשמה עצמה אינה אחד מן האיברים, אך באיברים עצמם יש דרך משל המוח או הלב, מה שנקרא איברים ראשיים, שהכל תלוי בהם. ואמנם גם הם עצמם תלויים בנשמה, ודווקא בזה יש לדקדק אם יש אולי בחינה של מצות אמונה שלמעלה מן המצוה, אך מצות האמונה היא חיות כל האיברים, ונקראנה האיבר הראשון. ראשון אין כוונתי ראשון בזמן, אלא החשוב ביותר, האיבר השורשי, כמו הראש או הלב – כפי שילמד כל אחד – הראש או הלב של כל המצוות, וזוהי מצות האמונה. זהו הפירוש על פי הזוהר: איבר של מי? של התגלות השם, של המלך, של זעיר אנפין, של הזו"ן.
השורש המסדר ומעניק משמעות לכל רמ"ח המצוות
אם כן, מתחילים אנו להבין שהזוהר מחדש כאן חידוש גדול, ונראה לי שהזוהר פועל כאן לשלב את כל השיטות ואת כל הצדדים. כשאומרים שיש מחלוקת – הרמב"ם, הרמב"ן, פלוני ואלמוני – סבורים תמיד שהרי זו מחלוקת ואפשר ללמוד כך או כך. אך הזוהר, כדרכו תמיד, מראה שכל אחד מבעלי השיטות תפס נקודה מסוימת שבגללה יש ללמוד אחרת. יש שלמדו כך ויש שלמדו כך, וזו המחלוקת הראשונה: אם האמונה נמנית במנין המצוות.
ויש מחלוקת נוספת, חשובה מאד, שיש לשמוע אותה היטב, ונראה לי שהזוהר מדבר עליה כאן. אך השאלה הראשונה היא הקשר והיחס של האמונה לכל המצוות. והתשובה בזוהר היא שהאמונה איננה עוד מצוה הקודמת לכל המצוות, שהרי כל המצוות הן מציאות השם, אלא האמונה היא שורש מציאות השם שבמצוות. או אפשר לומר: הכלי הראשון, המקום הראשון שבו האיברים מקבלים את מציאות השם, המקום שבו מציאות השם, שהיא כביכול גוף המלך, נעשית. זהו פירוש מצות האמונה.
ומה פירוש הדבר? שהיא מעניקה משמעות לכל המצוות, כלומר היא המארגנת, הסדר של כל המצוות. וזוהי גם כוונת קריאת שמע בכל יום: שאדם צריך לעשות בכל יום דברים רבים, וכידוע יש בקריאת שמע רמ"ח תיבות (תנחומא קדושים ו), להראות שכל התיבות הן אחד. זוהי הכוונה: הכל הוא 'בשבתך בביתך ובלכתך בדרך' (דברים ו, ז), מרחיבים את אחדות השם על כל האופנים. כך לומדים בפרשה הראשונה מ'בשבתך בביתך ובלכתך בדרך'; הפרשה השניה עוסקת בשכר ועונש, בארץ ישראל ובכל העניין; ופרשת ציצית מגיעה עד כל המצוות, 'וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'' (במדבר טו, לט), כמפורש בכתוב.
כוונת קריאת שמע אפוא היא: יש לי דברים רבים כל כך לעשות, אך באמת אין לי לעשות אלא דבר אחד. אין אלא דבר אחד, ואין אלא דבר אחד. זהו 'שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד'.
אמונה וחקירה: ידיעה בכלל וידיעה בפרט
מחלוקת הראשונים בין אמונה פשוטה לידיעה
וכשם שיש מבוכה זו, כך יש גם מבוכה גדולה ומחלוקת גדולה הידועה כמחלוקת ראשונים. אך יש להבין שאין חכמה בכך שאומרים 'מחלוקת ראשונים'; יש כאן בעיה אמיתית. המחלוקת היא רק שכל אחד כביכול נוטה יותר לצד אחד של המציאות, אך יש כאן שתי מציאויות. זוהי כעין מחלוקת בין אמונה לידיעה. כידוע, יש האומרים שמצות האמונה יוצאים ידי חובתה בכך שמאמינים, ונקרא לזה אמונה פשוטה: כך כתוב בתורה, ודי לך.
ויש אחרים האומרים לא כן, אלא ידיעה – וכידוע הרמב"ם מאריך בזה (הלכות יסודי התורה פ"א ה"א; מורה נבוכים ח"א פ"נ) – הידיעה חשובה ביותר. שכן אם רק אומרים סתם, מה טעם יש באמירה? צריך הרי לדעת, להתבונן שכך הוא, להשתכנע שכך הוא, וכן הלאה. זהו נושא המחלוקת הנקראת בין אמונה לידיעה.
ועתה, הזוהר אומר ששתיהן, ונראה לי שהוא צודק לגמרי. ברור הוא שמוכרחים את שתיהן. ראשית, אם אין האופן שבו לומדים כרגיל, אם אין מלמדים את הילדים אמונה, לעולם לא יתחיל דבר; שאם נלך ללמד כל נער את כל מציאות השם ואת כל הכוחות, הרי אין הדבר שייך.
שנית, כשאומרים 'ידיעה', מהו באמת הפירוש האמיתי של ידיעה? ידיעה אין פירושה רק שיש בידי הוכחה שיש אלוה. זה פשוט, ונראה לי שגם לשיטת הרמב"ם וכל המצדדים בחקירה אין הכוונה רק להוכחה – אמנם גם לזה, אך המטרה העיקרית היא השגה ברורה וידיעה ברורה של המציאות כולה. כלומר, אינך יודע רק שיש אלוה, שמוכרח שיהיה אלוה, אלא אתה יודע גם, כפי שאמרנו שמצות קריאת שמע היא לדעת, כיצד האלוה עושה הכל, כיצד הוא מסדר את רמ"ח איבריך; כל מה שעליך לעשות ביום הזה הוא מחמת 'ה' אחד'. הכל מאורגן ומסודר על ידי אחדות ה'.
הרי שידיעה פירושה לדעת את העולם כולו, לדעת מעשה בראשית ומעשה מרכבה (רמב"ם הלכות יסודי התורה פ"א-פ"ד), את הכל. כל מה שיש לדעת, יש לדעתו מבחינת ידיעה. זהו פירוש הידיעה.
נמצא שהידיעה היא תהליך ארוך מאד, דבר שאורך ארבעים שנה לכל הפחות (עבודה זרה ה:), ואף חיים שלמים, כדי להתחיל אולי לדעת דבר, לדעת את כל מעשי ה' – שכן אומרים ה' עם מעשיו, ואת הכל יש לדעת. הרי שהידיעה מעצם הגדרתה היא דבר ארוך, ומעצם הגדרתה קשורה יותר, אפשר לומר, לרמ"ח האיברים.
הגדרת הזוהר: ידיעה כללית ביציאת מצרים וידיעה פרטית לאחר ארבעים שנה
ועולה מכאן דבר מעניין מאד בעניין מצות האמונה, ביחס שבינה לבין שתי דרגות האמונה. הזוהר קורא לזה כך – אוכל לומר לך במילים אחרות: במקום לומר 'אמונה וחקירה', אומר לך פירוש אחר: ידיעה כללית וידיעה פרטית (זוהר הקדמה יא:-יב.). (וכבר דיברנו כמה פעמים בשיעור זה שזו הגדרה טובה לאמונה ולחקירה.)
אמונה פשוטה היא ידיעה כללית: אני יודע שיש, אני יודע, כמאמר הזוהר, שיש אלוה שברא את העולם כולו, שהוא שליט בעולם כולו, שברא את האדם ונתן בו נשמה (זוהר שם). זו ידיעה בדרך כלל, ידיעה באופן כללי, שכל יהודי יודע, שאומרים לו.
לאחר מכן יש ידיעה פרטית. ידיעה פרטית פירושה: מהו פירוש 'אלוה'? כיצד ברא הקב"ה? מה פירוש הדבר שברא אדם? מה פירוש הדבר שהוא שליט בעולם? כיצד הוא שולט? איזו מין שליטה יש כאן? וכן הלאה וכן הלאה, כל זו היא הידיעה הפרטית.
אומר הזוהר שבידיעת השם יש שתי מצוות (זוהר שם), ויש להבין מבחינה טכנית אם כוונתו לומר שיש שתי מצוות – מצוה של ידיעה כללית ומצוה של ידיעה פרטית – או שזו מצוה אחת, ואלו דרגות של אותה המצוה. אך זו היא הגדרת הזוהר: ידיעה בכלל וידיעה בפרט. תחילה יש לדעת בכללות, ולאחר מכן יודעים בפרטות.
ועל כך דורש הזוהר (זוהר שם יב.) שזהו ההבדל בין הפסוקים שכבר אמרנו בפרשיות ספר דברים: ביציאת מצרים אמר משה 'וידעתם כי אני ה' אלקיכם המוציא אתכם' (שמות ו, ז), וזו ידיעה בכלל. לאחר מכן אמר 'וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים' (דברים ד, לט), ואת זה אמר לאחר ארבעים שנה. זו ידיעה בפרטות, דרגה אחרת לגמרי של ידיעה.
קיום המצוות כפירושה וכהתגלותה של הידיעה הפרטית
עתה תופסים שהדבר קשור לכך באופן מופלא, שהרי זהו כמעט אותו הדבר כמו היחס בין מצות מציאות השם לכל המצוות. כשם שהיחס בין ידיעה לאמונה מתחיל בידיעה כללית – שהרי אי אפשר לדעת שיש מצוה לפני שיודעים באופן כללי שיש אלוה; האב הרי אמר לפחות, ואתה יודע לומר באופן כללי, ואינני מדבר רק על מקור זה, אתה יודע לומר באופן כללי שיש אלוה, אך אינך יודע לומר עליו דבר. זוהי ידיעה כללית, והיא הקודמת; בזמן ודאי שזה הראשון, בזמן זה קודם.
ולאחר מכן, כמו שאמרנו, יש עוד רמ"ח מצוות, או רמ"ז, כלומר מאתיים ארבעים ושבע מצוות אחרות, והן פרטי איברי המלך, כל שאר האיברים הנובעים מן המצוה הזו. ולא רק שהן נובעות מכך שיש אלוה, אלא הן ממש ההתלבשות וההתגלות של מציאות השם בכל הפרטים, שתאחז את החיים כולם ותתבטא בכל הדרכים האפשריות, בדמות אדם, שזוהי ההתגלות שבעולם, לבטא את מציאות השם.
נמצא שלאחר שמקיימים את כל המצוות, יש ידיעה פרטית באלוה. יש לא רק הידיעה הכללית, שהיא כאילו האיבר הראשון, אלא יש את כל האיברים. ואז מבינים גם 'כי ה' הוא האלקים' – שהכלל הוא הפרט! אין הבדל, מה שידעת הוא הוא האמיתי. דרך משל, כפי שאנו אומרים, מי שלמד בחדר שיש אלוה, ולאחר מכן למד את כל הפרטים של מה שפירוש הדבר, יוצא לבסוף ואומר: זהו מה שלימדו אותי בחדר, אין זה אלוה אחר! אין שני אלוהות, אלוה של החקירה ואלוה של האמונה. אין שני אלוהות, של הפרט ושל הכלל. אחד הוא! אך מה שהשיג הוא שהוא יודע לומר עליו, יודע לומר את כל הפרטים.
הרי שהידיעה הפרטית היא היא כל המצוות; כל המצוות הן פירוש למצות האמונה, כלומר הן מבטאות את פרטי פרטיה המפורטים של מצות האמונה. אפשר לומר זאת כך, וכך יאמר הזוהר: מי שיודע רק שיש אלוה, מקיים בכללות. ואפשר שיש כאן אף חידוש נוסף: שאחת הדרכים, לכל הפחות, לדעת את הידיעה הפרטית היא על ידי קיום המצוות. שיש למצוות סגולה כזו, או שבכל מצוה טמון סוד שאפשר ללמוד ממנו פרט ממציאות העולמות, או שזו ממש סגולה של המשכת האור בפרטיות – דרך אחרת בהבנת המצוות. כמאמר הזוהר שהמצוה עושה רושם למעלה, כלומר ממשיכה את האור הפרטי, וזאת עושות המצוות, וזהו קיום פרטיות האמונה. לשם כך יש לעשות את כל המצוות, יש לחיות חיים שלמים, לעשות את כל רמ"ח המצוות ככל שאפשר, ויש לדבר על כך בנפרד כיצד אפשר לעשות את כל המצוות. מכל מקום, כל המצוות שיש לאדם בחייו, הפנימיות שדיברנו עליה, היא הידיעה הפרטית של מצוות העשה.
סיכום וקישור לפרשת חיי שרה: 'וה' ברך את אברהם בכל'
ועולים מתוך פשט הזוהר שני החידושים שאמרתי היום. החידוש האחד, שיש לחדש בכל יום פירוש חדש. ופירושנו החדש כעת הוא שמצות אחדות ה' היא כעין הכתר, כעין הדבר המארגן את כל רמ"ח המצוות. ממילא נמצא שהן המבוכה והמחלוקת אם האמונה היא מצוה אם לאו – נפתרה, והן המחלוקת אם האמונה פירושה ידיעה, ואם ידיעה כללית או ידיעה פרטית – נפתרה גם היא: הכוונה לשתיהן, כמו הראש עם כל האיברים. לאחר כל האיברים פירושה הפרט, וקודם לכן אינה אלא הכלל.
ונפרש מעט את הפסוק: 'ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל' (בראשית כד, א). 'ואברהם זקן' – הזקין, ולמד בכל יום מחדש; 'בא בימים' – בכל יום אמר 'שמע ישראל' מחדש בפירוש חדש. ולבסוף 'וה' ברך את אברהם בכל', כלומר לבסוף ידע כביכול 'וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים', שה' – הכל, כל ההשגות – נעשו 'כל' אחד, האחד. זהו פירוש 'בת היתה לו לאברהם ובכל שמה' (בבא בתרא טז:), מידת המלכות, ה' הוא האלקים: יצא הכלל, ואמר שהכל היה אותו האלוה עצמו, כפי שהובן בכל שאר האופנים. זהו פירושנו.
שבת שלום!
תמלול מלא 📝
די מצוה פון אמונה און ידיעת השם על פי זוהר – א נייער נאמען יעדן טאג, און ידיעה בכלל ובפרט
די טעגליכע מצוה פון רעדן וועגן מציאות השם אויף א נייעם אופן
"ודברת בם" – רעדן וועגן יחוד השם אויף דער אייגענער שפראך
מיר זענען ממשיך אינעם זוהר אויף דער ערשטער מצוה, וואס איז דער שורש כל המצוות. לעצטע וואך האבן מיר גערעדט אז דער רמב"ם און דער זוהר האבן מחדש געווען אז ס'איז דא א ספעציעלע מצות עשה פון אמונה אדער ידיעת מציאות השם. אבער אונזערע חכמים האבן שוין אסאך פאר'ן רמב"ם געזאגט – און מען רעכנט עס אלס אן עקסטרע מצוה – אז מ'דארף יעדן טאג אינדערפרי און ביינאכט דערמאנען און רעדן וועגן מציאות השם און יחוד השם, ווי א דעילי ריטשועל. אויפ'ן פסוק "ודברת בם בשבתך בביתך" (דברים ו, ז) האבן די חכמים געלערנט אז מ'דארף ליינען קריאת שמע (ברכות יג:). עברי-טייטש מיינט "ודברת בם" אז מ'דארף רעדן דערוועגן, און מ'איז דאס מקיים דורכ'ן ליינען יעדן טאג קריאת שמע – די פסוקי היחוד. ס'איז דא א מחלוקת אין דער גמרא (ברכות כא.) און אין ראשונים ואחרונים צי קריאת שמע איז דאורייתא אדער דרבנן, אבער על כל פנים איז זיכער דא א מצוה בפועל ממש צו געדענקען, דערמאנען און רעדן וועגן דעם יעדן טאג. דעריבער, אפילו אויב מ'האט שוין אסאך גערעדט אין אונזער לעבן וועגן דער מצוה פון מציאות השם, איז קיינמאל נישט גענוג צו רעדן דערוועגן, ווייל דאס גופא איז די מצוה.
מיר האבן גערעדט לעצטע וואך וויאזוי מ'דארף אלעמאל איבערטראכטן און איבער-מנסח זיין די זאכן נאכאמאל. הגם מ'זאגט שמע ישראל – די פסוקים וואס משה רבינו האט געזאגט – איז די עיקר מצוה לויט פשוטו של מקרא פון "ודברת בם" אז איינער וואס האט א חוש איבערצושרייבן זאכן, זאל כסדר רעדן דערוועגן מיט אמת אויף זיין אייגענער שפראך.
די הלכה איז אז קריאת שמע און קידוש קען מען זאגן בכל לשון (ברכות יג.). די ראשונים לערנען אז "בכל לשון" מיינט איבערטייטשן קלאר ווארט פאר ווארט, און ס'איז דא וועגן דעם א שמועס אין ראב"ד און נאך מער אין די אחרונים. אבער לויט מיין הבנה קען זיין אז "בכל לשון" מיינט רעדן וועגן יחוד השם אויף דער אייגענער שפראך. אפילו די ווערטער "יחוד", "מציאות" און "מלכות השם" – וואס חכמים רופן עס אזוי הגם אין דער תורה שטייט עס כמעט נישט – זענען אלעס ווערטער וואס חכמים, די גמרא און ראשונים האבן אויסגעטראכט; יעדער איינער האט זיך זיין ווארט וויאזוי ארויסצוגעבן מציאות השם.
געבן דעם אויבערשטן א נייעם נאמען און א נייע השגה יעדן טאג
די מצוה איז אלזא צו טרעפן דערפאר א ניי ווארט יעדן טאג. אין בעל הטורים (במדבר יא, טז) שטייט אז דער אויבערשטער האט זיבעציג נעמען, און אין א מוסולמענישער מסורה שטייט הונדערט נעמען. אבער באמת האט דער אויבערשטער אין-סוף נעמען, טויזנטער און מיליאנען, ווייל "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו" (ישעיהו מג, ז) – די גאנצע וועלט איז שמות פונעם קדוש ברוך הוא, און כל התורה כולה איז שמותיו של הקדוש ברוך הוא, ווי דער רמב"ן שרייבט (הקדמה לפירוש התורה).
אזוי ווי ס'שטייט אויף ירושלים "וקורא לך שם חדש" (ישעיהו סב, ב) און "יקרא לה ה' צדקנו" (ירמיהו לג, טז), דארף מען אויך דעם אויבערשטן געבן א נייעם נאמען יעדן טאג וואס מ'דערמאנט זיין נאמען אויף אן אנדערן אופן און אויף אן אנדער שפראך. אין די תורות פונעם אריז"ל אינעם סדר העליות פון שבת קודש זעט מען אז ער האט מחדש געווען אסאך נעמען פאר'ן אויבערשטן, געבויט אויף פריערדיגע שמות, צירופים און מילויים, ווי מיר האבן גערעדט פאראיארן חנוכה ביי די ענינים פון שיעור קומה.
אבער געבן א נייעם נאמען מיינט נישט נאר א ניי ווארט אדער נייע צירופי אותיות – וואס דאס איז געווען דער דרך פון אסאך מקובלים – נאר א נייע הבנה, א נייע השגה און א נייער מושג אין וואס ס'מיינט "גאט" און "יחוד השם". מיר גלייבן דאך אז דער אויבערשטער אליינס איז למעלה פון אלע השגות. אפילו וואס מיר זאגן אז ער איז א "מלך" אדער "אחד" – ווי דער זוהר זאגט "אנת הוא חד ולא בחושבן" (תיקוני זוהר, הקדמה יז.), וואס האט א מדייק'דיגע מיינונג איבער פילאסאפיע – איז אויך נאר דער ערשטער לבוש און די ערשטע התגלות פונעם אויבערשטן; לויט טייל מקובלים הייסט ער אליינס אפילו נישט "אחד".
כידוע זאגט דער ווילנער גאון אז אפילו דאס ווארט "נמצא" גייט ארויף נאר אויף כתר, וואו דער אויבערשטער האט זיך ארויסגעוויזן אלס נמצא; אבער למעלה מזה – וואס דער רמב"ם רופט "מחויב המציאות" (הלכות יסודי התורה פ"א) – הייסט ער אפילו נישט נמצא. דער מושג "נמצא" איז א מושג וואס דער אויבערשטער האט באשאפן (אלע מושגים זענען געטליכע, נישט מענטשליכע), אבער ער אליינס איז "לא מכל אלין מדות כלל" (תיקוני זוהר שם) – נישט נמצא, נישט יחיד און נישט מלך.
וויבאלד מ'פארשטייט אזוי, איז א חיוב און א מצוה בכל דור ודור, בכל יום ויום ובכל שעה ושעה צו געבן פאר'ן אויבערשטן נייע נעמען.
דער סוד פון דור אנוש: ווען א נאמען ווערט חולין
די סתירה צווישן פשט און דרש אין "אז הוחל לקרוא בשם השם"
אין דור אנוש שטייט דער פסוק: "אז הוחל לקרוא בשם ה'" (בראשית ד, כו), וואו ס'איז דא א דירעקטע סתירה חזיתית צווישן פשט און דרש. דער פשוט'ער פשט איז אז דעמאלטס האט מען אנגעהויבן רופן דעם אויבערשטנ'ס נאמען – מתפלל זיין, ברענגען קרבנות און טוהן עבודת השם, אזוי ווי "ויקרא שם אברם בשם ה'" (בראשית יג, ד). אבער דער מדרש (בראשית רבה כג, ז), געברענגט אין רש"י און אין רוב מפרשים, דרש'נט "הוחל" לשון חולין – נעשה שם השם חולין, אז דעמאלטס האט זיך אנגעהויבן חילול שם השם און עבודה זרה אויף פארשידענע סברות, ווי דער רמב"ם איז מאריך (הלכות עבודה זרה פ"א ה"א).
וואס איז די שייכות צווישן דעם דרש און דעם פשט? ס'איז א מקובל'דיגער כלל אין ספרי דרוש און מפרשי המקרא – און דער דברי יואל אין זיינע דרושים על התורה חזרט עס איבער אסאך מאל אלס א יסוד פון זיינע קשיות אין חומש – אז דער דרש טאר נישט זיין אפגעריסן פונעם פשט, נאר מוז זיך קאנעקטן דערמיט.
דער תירוץ איז א דבר פשוט: די רגע וואס מ'גיט פאר'ן אויבערשטן א נאמען, ווערט עס "הוחל". ווי דער תיקוני זוהר זאגט אין פתח אליהו: "וכד אנת תסתלק מנהון, אשתארו כלהו שמהן כגופין בלא נשמתין" (תיקוני זוהר, הקדמה יז.). כלפי אונז איז א שם השם אן אור גדול, אבער כלפי עצמות השם און דעם אין-סוף זענען די שמות נאר גופים, לבושים און כלים וואס מיט זיי איז מען תופס. די טבע פון כלים – וואס דער אריז"ל רופט שבירת הכלים – איז אז די שמות און זייערע ניצוצות פאלן אראפ. ווען מענטשן האלטן זיך צוריק און גיבן נישט דעם אויבערשטן קיין נאמען, בבחינת "לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא" (שמות כ, ז) און "לך דומיה תהלה" (תהלים סה, ב), און מ'שטייט באימה לפני העליון אן א ווארט, איז נישטא דער חשש פון חולין. אבער דעמאלטס איז דא אן אנדער חשש: אז מענטשן וועלן אינגאנצן פארגעסן דעם אויבערשטן. דעריבער מוז מען זאגן א ווארט; אבער די רגע וואס ס'איז דא א ווארט, קען מען פארגעסן דעם תוכן און דאס ווארט אליין ווערט חולין.
"שמי" אנטקעגן "שם" – דער חילוק צווישן א לעבעדיגן נאמען און א געטשקע
פונקט ווי א מקדש קען ווערן חולין – ווי "באו פריצים וחללוה" (עבודה זרה נד:) – אזוי אויך ווען ס'איז דא א ווארט, קען עס ווערן נעשה חול. אין דור אנוש איז עס געווארן חולין ממש: מ'האט געמיינט אז דאס ווארט, די מושגים און די שמות האבן א כח עצמי, וואס דאס איז דער שורש פון עבודה זרה.
דער רמב"ם איז מאריך (מורה נבוכים ח"א פס"א-ס"ב; הלכות עבודה זרה פא"י ה"יב) אז מ'זאל נישט גלייבן אז שמות אין קמיעות האבן א כח. הגם די מקובלים זענען לכאורה מחולק און האלטן אז דער אויבערשטער האט א כח אין זיינע שמות, זענען זיי מודה צום רמב"ם אין דער נקודה אז מ'טאר נישט מיינען אז א שם אדער א מזוזה האט א כח פאר זיך אליין. א שם אן דעם אויבערשטן איז גארנישט.
דער זוהר (זוהר ח"א עה:) טייטשט אויפ'ן חטא פון דור הפלגה – און דאס גייט ארויף אויף דור אנוש און אלע שורש'דיגע חטאים אין ספר בראשית – אז "ונעשה לנו שם" (בראשית יא, ד) מיינט א "שם" אן דעם יו"ד פון "שמי" (מיין נאמען), וואס דאס איז דער פירוד. דעריבער האט דער אויבערשטער געזאגט פאר משה רבינו: "זה שמי לעולם וזה זכרי לדר דר" (שמות ג, טו) – מ'דארף עס דערמאנען אין יעדן דור אנדערש. און אויף דער סתירה אין פסוק דרש'נט די גמרא אז "שמי" איז אנדערש ווי "זכרי": "לא כשאני נכתב אני נקרא" (פסחים נ.), לא כשאני נזכר אני נכתב.
ווייל אויב איינער מיינט חלילה אז דער אויבערשטער איז דער שם, בלייבט ער מיט אלטע שמות. אבער וויבאלד מיר גלייבן און פארשטייען אז מציאות השם בעצמו איז נישט קיין איינע פון די שמות אדער מושגים, ממילא אויב מ'עקשנ'ט זיך ביי די אלטע מושגים, ווערט עס צוביסלעך אלט און פארוואסערט. "אומרים פעמים באהבה בכל יום שמע" (תפילת מוסף לשבת) מיינט אז יעדן טאג זאגט מען א נייע שמע ישראל, לויט ווי מ'האט היינט אריינגעטראכט און געזען מציאות השם. אויב מ'זאגט נאך וואס מ'האט נעכטן געטראכט, דינט מען נעכטן; און נעכטן איז "עבר ואין" – א געטשקע וואס האט נישט קיין כח.
פארשטייט זיך אז מ'קען זאגן די זעלבע ווערטער מיט א נייער כוונה, התחדשות און אור; דאווענען יעדן טאג על פי קבלה וכוונה מיינט מאכן יעדן טאג נייע שמות. אבער אויך בפשיטות ווערן אלע ווערטער אלט און באקומען פארשידענע אסאסיעישאנס און טראומאס ביי מענטשן, ביז ווען איינער זאגט "גאט", ווייסט קיינער נישט וואס ער מיינט.
שווייגן פאר'ן אויבערשטן: השתוממות און כל המוסיף גורע
קוקן אויף דער מעשה בראשית אן צולייגן איבעריגע ווערטער
דעריבער דארף מען כסדר געבן נייע נעמען, און אמאל אז מען האט נישט קיין נאמען איז דאס בעסטע. ווייל דאס גאנצע געבן נייע נעמען הייבט זיך אן פון השתוממות און פליאה – "פליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה" (תהלים קלט, ו), מען שטעלט זיך אויף אינדערפרי און מען ווייסט נישט. אן איד שטייט אויף אינדערפרי, קוקט אויף דער וועלט און זאגט "ברוך עושה מעשה בראשית" (ברכות נד.). פארוואס האט ער געזאגט אזוי פיל? קען ער דען נישט זען די מעשה בראשית אליינס אן צוצולייגן ווערטער אויף לשון הקודש אדער אראמיש וואס ער רעדט נישט און פארשטייט נישט?
אסאך מאל איז אין רעדן צופיל וועגן שם ה' דא דער כלל פון "כל המוסיף גורע" (סנהדרין כט.), בבחינת "ונעשה לנו שם". הגם ביי יוסף הצדיק איז געווען שם שמים שגור על פיו (בראשית רבה פו, ו), קען מען האבן צופיל דערפון. נישט יעדער וואס זאגט א גאנצע צייט "ברוך השם" און "אם ירצה השם" האט מער השגות אלוקות. ס'איז דא איינער וואס זאגט עס נישט ווייל ער האט יראת הכבוד און יראת הרוממות; ער שטייט באימה לפני אל עליון און ווייסט אז דער אויבערשטער איז נישט דאס ווארט "גאט", און א מענטש האט נישט קיין רעכט אנצוכאפן גאט מיט גראבע פינגערס.
ווען א מענטש קוקט אויף דער וועלט און זאגט פשוט "דאס איז די ריאליטי" אן קיין ווערטער, מיינען מענטשן אז ער איז אן אטעאיסט אדער אפיקורס. אבער דער מאור עינים האט געלערנט פונעם בעל שם טוב אז א מענטש זאל קוקן אויף זיין חיות און זען אז דאס איז גאט. די חסידים האבן אנגענומען דאס נייע ווארט "חיות" (וואס שטייט אין רמב"ם און פריערדיגע אלס "מחיה"), אבער חיות איז א מציאות וואס מ'לעבט, נישט א ווארט וואס מ'זאגט.
"ה' הוא האלקים" – די עצם ריאליטי אן קיין מחיצות
אסאך מאל קומט דאס כסדר'דיגע זאגן "בשם השם" פון שקר, כאילו אויב מ'זאגט עס נישט איז עס אטעאיזם. אבער מציאות השם איז די בעיסיק ריאליטי פון אלעס – דאס חיות און דאס וואס איז מהווה. אפילו ווען דו זאגסט אז גאט איז "ביהיינד" (אונטער) דער זאך, האסטו שוין צוגעלייגט און געמאכט צוויי זאכן: די זאך, און דאס וואס איז ביהיינד. באמת איז די עצם ריאליטי פון אלע זאכן גאט, אן קיין ווערטער – אפילו דאס ווארט "אלוקות", וואס מ'האט געלערנט פון ליובאוויטש, ווייסט קיינער נישט וואס עס מיינט.
דעריבער דארף מען אמאל שווייגן, און בלויז זאגן די פסוקים פון שמע ישראל און תפלה ווי ס'שטייט אין דער תורה און אין סידור. די גמרא ברענגט (ברכות לג:), און דער רמב"ם איז מאריך דערויף אין מורה נבוכים (ח"א פנ"ט) ביי שלילת התארים, אז רבי חנינא האט געזאגט: ווען נישט משה רבינו האט געשריבן אין דער תורה "האל הגדול הגבור והנורא" (דברים י, יז) און די אנשי כנסת הגדולה האבן מתקן געווען צו זאגן אזוי בתפלה, וואלט מען עס נישט געקענט זאגן. דער טייטש לענינינו איז אז מיר זאגן עס נישט ווייל מיר האבן עס אויסגעטראכט פון זיך, נאר מיר זאגן פשוט נאך וואס ס'שטייט אינעם חומש און סידור, און אין דעם לייגט מען אריין א ניי חיות.
דאס שטייט אין אלע חסידישע ספרים, טויזנט מאל אין זוהר, און אלע כוונות האר"י זענען געבויט דערויף. אפי' צו זאגן ווי די חסידישע ספרים אז "מען קוקט אויף דער וועלט און מען זעט אלוקות" איז שוין צופיל געזאגט; ריאליטי איז ריאליטי. דאס איז דער טייטש "ה' הוא האלקים" (דברים ד, לה) און "אהיה אשר אהיה" (שמות ג, יד) – וואס איז, איז וואס איז. אוודאי איז דא א מצוה צו רופן בשם ה' כדי עס זאל נתגלה ווערן און מ'זאל קענען רעדן דערוועגן, אבער מ'דארף וויסן אז "אז הוחל לקרוא בשם ה'" – מארגן וועט דער נאמען אלט ווערן, און אין מצות קריאת שמע דארף מען יעדן טאג אנהייבן פון פריש.
כוונת קריאת שמע: העלאה צום עצם איבער אלע יחודים
אין כוונת קריאת שמע דארף מען יעדן טאג האבן א נייע כוונה. דער רמ"ק זאגט אז ביי קריאת שמע האט מען נישט אין זינען די יחודים פון חכמה, בינה, תפארת ומלכות, נאר דעם יחוד וואס איז למעלה מזה, וואס טוישט זיך נישט. לכאורה איז דאס א קשיא אויפ'ן סידור הרש"ש און כוונות האר"י, וואו ס'שטייט יא צו מכוון זיין די יחודים ביי קריאת שמע.
אבער דער טייטש איז אזוי: וויבאלד דער אויבערשטער האט "מעצם מציאותו המציא כל הנמצא" (רמב"ם הלכות יסודי התורה פ"א) – פון זיין עצם, וואס איז העכער פון אלע יחודים, השתלשלות און שמות, ווערט געבוירן די בריאה און זיין נאמען – ממילא מיינט דער אריז"ל נישט אז ביי קריאת שמע מאכט מען א יחוד, נאר אז מ'איז מעלה דעם גאנצן יחוד צום עצמות אין-סוף, און פון דארט ווערן געבוירן נייע יחודים. ווער ס'לערנט אריז"ל ווייסט אז דער עיקר המשכת המוחין ווערט ביי שמונה עשרה (און ביי קריאת שמע נאר פאר אקדמות אימא), אבער דער עיקר פון קריאת שמע איז העלאה, ווי מ'לערנט אויך אלעמאל אין ספרי חב"ד.
דער יחס צווישן מצות אמונה און אלע תרי"ג מצוות
אמונה אלס דער קאפ און דאס הארץ פון די רמ"ח איברי המלך
לאמיר צוריקגיין צו דער מצוה פון ידיעת מציאות השם, נאך פאר יחוד השם. אויף דער דל"ת פון "אחד" זאגט די גמרא: "כיון דאמלכת ליה על שמיא וארעא וארבע רוחי עלמא, די" (ברכות יג:) – ה' אחד איז גענוג, מ'דארף נישט צולייגן. דער זוהר זאגט: "פקודא קדמאה, ראשיתא קדמאה דכל פקודין, למנדע ליה לקודשא בריך הוא בכללא" (זוהר הקדמה יא:). לעצטע וואך האבן מיר געזאגט א גרויסן חידוש אויפ'ן לשון פונעם זוהר צו פארענטפערן די קשיא פון רבי חסדאי קרשקש (אור ה' מאמר א כלל א) און פונעם רמב"ן (השגות לספר המצוות מצוה א) אויפ'ן רמב"ם, צי אמונה קען זיין א מצוה פאר זיך. (ענליך צו דעם יסוד האב איך געלערנט פון ר' מאטל, אז מצות אמונה איז אן אנדער סארט מצוה).
אין זוהר שטייט אז די תרי"ג מצוות – רמ"ח מצוות עשה און שס"ה מצוות לא תעשה – זענען די איברים פון זו"ן, תפארת ומלכות (תיקוני זוהר תיקון ל). די רמ"ח מצוות עשה זענען די רמ"ח איברים דמלכא (זוהר ח"א קע.), פונעם זעיר אנפין, און די שס"ה ימים זענען די שכינה אדער למעלה מזה.
אויב אלע מצוות זענען איברי המלך און שמות ה', ווי ס'שטייט "כל מצותיך אמונה" (תהלים קיט, פו), וואס איז דער חילוק צווישן דער ערשטער מצוה פון אמונה און אלע אנדערע מצוות? דער תירוץ על פי זוהר איז אז מצות אמונה איז "ראשיתא קדמאה דכל פקודין" – נישט בלויז ווייל מצד דעם מענטש מוז מען קודם וויסן אז ס'איז דא א גאט איידער מ'מקיים מצוות, נאר ווייל אין די רמ"ח איברים גופא זענען דא איברים שהנשמה תלויה בהם און איברים שאין הנשמה תלויה בהם (תמורה י:). הגם די נשמה אליינס איז העכער פון די איברים (און אפשר איז טאקע דא א בחינה פון אמונה וואס איז למעלה מן המצוה), איז אבער צווישן די איברים דא איברים ראשיים ווי דער מוח און דאס הארץ, וואס דאס חיות פון אלע איברים הענגט אין זיי. מצות אמונה איז דער ערשטער און שורש'דיגער איבר – דער קאפ אדער דאס הארץ – פון דער התגלות המלך (זו"ן), דער שורש המציאות השם שבמצוות און די ערשטע כלי וואו די איברים באקומען מציאות השם.
דער שורש וואס גיט דעם סדר און באדייט פאר אלע רמ"ח מצוות
דער זוהר איז דא משלב אלע שיטות אין דער מחלוקת הראשונים צי אמונה איז במנין המצוות. דער יחס פון אמונה צו אלע מצוות איז אז אמונה גיט דעם באדייט, דעם סדר און ארגאניזאציע פאר אלע מצוות.
דאס איז אויך די כוונה פון ליינען קריאת שמע בכל יום. אין קריאת שמע זענען דא רמ"ח ווערטער (תנחומא קדושים ו) כנגד די רמ"ח איברים, צו ווייזן אז אלע ווערטער זענען "אחד". אין דער ערשטער פרשה מרחיב'ט מען די אחדות השם אויף "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך" (דברים ו, ז); אין דער צווייטער פרשה אויף שכר ועונש און ארץ ישראל; און אין דער דריטער פרשה פון ציצית אויף אלע מצוות – "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'" (במדבר טו, לט). ווען א מענטש האט א גאנצן טאג אזוי פיל זאכן צו טוהן, זאגט ער קריאת שמע צו וויסן אז באמת האט ער נאר איין זאך צו טוהן: "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד".
אמונה און חקירה: ידיעה בכלל און ידיעה בפרט
די מחלוקת ראשונים צווישן אמונה פשוטה און ידיעה
פונקט ווי ס'איז דא א מבוכה צי אמונה איז במנין המצוות, איז אויך דא א גרויסע מחלוקת ראשונים צווישן אמונה און ידיעה, וואו יעדער איז נוטה צו איין צד פון דער ריאליטי. איין שיטה האלט אז מצות אמונה איז מען יוצא מיט אמונה פשוטה – גלייבן וואס ס'שטייט אין דער תורה. די אנדערע שיטה – וואס דער רמב"ם איז מאריך דערין (הלכות יסודי התורה פ"א ה"א; מורה נבוכים ח"א פ"נ) – האלט אז דער עיקר איז ידיעה: וויסן, פארשטיין און זיין משוכנע אז ס'איז אזוי.
דער זוהר זאגט אז מ'מוז האבן ביידע, און ער איז הונדערט פראצענט גערעכט. קודם, אויב מ'לערנט נישט אויס פאר קינדער אמונה פשוטה, וועט זיך קיינמאל גארנישט אנהייבן, ווייל מ'קען נישט גלייך אויסלערנען פאר יעדן אינגל די גאנצע חקירה פון מציאות השם. צווייטנס, דער אמת'ער טייטש פון "ידיעה" לשיטת הרמב"ם און די מצדדי חקירה איז נישט נאר צו האבן א פראוף (ראיה) אז ס'מוז זיין א גאט, נאר צו האבן א קלארע השגה אין דער גאנצער ריאליטי: וויסן מעשה בראשית ומעשה מרכבה (רמב"ם הלכות יסודי התורה פ"א-פ"ד), אלע מעשי ה', און וויאזוי אחדות ה' איז מסדר און ארגאניזירט די רמ"ח איברים און אלע מעשים פונעם מענטש. ממילא איז ידיעה ביי דעפינישן א לאנגער פראצעס וואס נעמט אמווייניגסטנס פערציג יאר (עבודה זרה ה:) און א גאנץ לעבן, און האט צו טוהן מיט אלע רמ"ח איברים.
דעם זוהר'ס הגדרות: ידיעה כללית ביי יציאת מצרים און ידיעה פרטית נאך פערציג יאר
אנשטאט די ווערטער "אמונה און חקירה", רופט דער זוהר די צוויי לעוועלס מיט א גוטער דעפינישן: "ידיעה כללית" און "ידיעה פרטית" (זוהר הקדמה יא:-יב.). אמונה פשוטה הייסט ידיעה כללית – וויסן באופן כללי וואס יעדער איד ווייסט, אז ס'איז דא א גאט וואס האט באשאפן די וועלט, איז שולט דערויף, און האט געמאכט דעם מענטש מיט א נשמה. ידיעה פרטית מיינט פארשטיין בפרטות: וואס מיינט גאט? וויאזוי האט ער באשאפן דעם מענטש? וואספארא סארט שליטה האט ער אויף דער וועלט? דער זוהר זאגט אז ידיעת השם האט די צוויי חלקים – קודם ידיעה בכלל און דערנאך ידיעה בפרט (צי אלס צוויי באזונדערע מצוות, צי אלס צוויי מדרגות אין דער זעלבער מצוה).
אויף דעם דרש'נט דער זוהר (זוהר שם יב.) דעם חילוק צווישן צוויי פסוקים: ביי יציאת מצרים האט משה רבינו געזאגט "וידעתם כי אני ה' אלקיכם המוציא אתכם" (שמות ו, ז), וואס דאס איז ידיעה בכלל. אבער נאך פערציג יאר אין מדבר האט ער געזאגט "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים" (דברים ד, לט), וואס דאס איז שוין ידיעה בפרטות.
קיום המצוות אלס דער פירוש און די התגלות פון ידיעה פרטית
די חלוקה פון ידיעה כללית און פרטית איז ממש די זעלבע זאך ווי דער יחס פון מצות אמונה צו אלע תרי"ג מצוות. אין זמן הייבט מען אן מיט ידיעה כללית – דער ערשטער איבר – ווייל מ'קען נישט מקיים זיין קיין מצוה איידער מ'האט געהערט פונעם טאטן באופן כללי אז ס'איז דא א גאט. דערנאך קומען די איבריגע רמ"ז מצוות עשה, די פרטי איברי המלך, וואס זענען די התלבשות און התגלות פון מציאות השם אויף אלע פרטים פונעם לעבן אין דמות אדם.
קומט אויס אז אלע מצוות זענען א פירוש אויף מצות אמונה. ווער ס'ווייסט נאר אז ס'איז דא א גאט, איז מקיים מצות אמונה בכללות; און דורכ'ן מקיים זיין אלע רמ"ח מצוות א גאנץ לעבן קומט מען צו א ידיעה פרטית אין גאט – סיי ווייל אין יעדער מצוה ליגט א סוד וואס לערנט א פרט אין מציאות העולמות, און סיי ווייל די מצוה איז עושה רושם למעלה און ממשיך אן אור פרטי.
און נאכדעם וואס א מענטש האט אלע איברים און קומט צו ידיעה פרטית, פארשטייט ער "כי ה' הוא האלקים" – אז דער כלל איז דער פרט! איינער וואס האט געלערנט אין חדר אז ס'איז דא א גאט, און שפעטער האט ער געלערנט אלע פרטים פון חקירה און קיום המצוות, זעט צום סוף אז ס'איז נישטא קיין צוויי געטער – א גאט פון אמונה (כלל) און א גאט פון חקירה (פרט) – נאר ס'איז פונקט דער זעלבער גאט וואס ער האט געלערנט אין חדר, נאר אז יעצט ווייסט ער צו זאגן אלע פרטים דערפון.
סיכום און קישור צו פרשת חיי שרה: "וה' ברך את אברהם בכל"
עס קומען אויס צוויי חידושים על פי זוהר: ערשטנס, אז מ'דארף יעדן טאג מחדש זיין א נייעם טייטש אין מציאות השם; און צווייטנס, אונזער נייער טייטש היינט, אז מצות אחדות ה' איז ווי דער כתר און דער קאפ וואס ארגאניזירט אלע רמ"ח מצוות. דאס פארענטפערט סיי די מחלוקת צי אמונה איז א מצוה, און סיי די מחלוקת צווישן אמונה פשוטה (ידיעה כללית, דער ראש) און חקירה (ידיעה פרטית, וואס קומט נאך אלע איברים).
מיט דעם קען מען טייטשן דעם פסוק אין אונזער פרשה: "ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל" (בראשית כד, א). "ואברהם זקן בא בימים" – יעדן טאג פון זיין לעבן האט אברהם אבינו געזאגט שמע ישראל מיט א נייעם טייטש. און צום סוף, "וה' ברך את אברהם בכל" – איז ער דערגאנגען צו "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים", וואו אלע פרטים און השגות זענען געווארן איין "כל". דאס איז דער סוד פון "בת היתה לאברהם ובכל שמה" (בבא בתרא טז:) – מדת המלכות, די בחינה פון ה' הוא האלקים, וואו ער האט געזען אז אלע פרטים זענען איין כלל און דער זעלבער גאט.
א גוטן שבת!
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
שיעור זוהר ערב שבת פרשת חיי שרה – מצות האמונה וידיעת השם על פי הזוהר: שם חדש בכל יום, וידיעה בכלל ובפרט
המצוה הראשונה ושורש כל המצוות
שיעור זה, בערב שבת פרשת חיי שרה, ממשיך בדברי הזוהר על המצוה הראשונה. מצוה זו, כפי שלמדנו, איננה רק הראשונה במנין המצוות אלא גם שורש כל המצוות, ועל כן לעולם אין די בדיבור עליה. שכן יש כאן מצות עשה מיוחדת של אמונת מציאות השם, או של ידיעתה (כמו שביארנו בשיעור הקודם, שהרמב"ם והזוהר חידשו שיש בזה מצוה מיוחדת ואכמ"ל).
אמנם זהו חידוש, אך כבר אמרו חכמינו דבר ברור ומוסכם, שהם מונים אותו כמצוה נוספת, והוא שיש להזכיר בכל יום את ייחוד השם ולדבר בו, כמאמר הכתוב: 'ודברת בם בשבתך בביתך' (דברים ו, ז). מן 'ודברת בם' למדו חכמים את חובת קריאת שמע (ברכות יג:), אך פשוטו של מקרא הוא שיש לדבר בהם, ואת הדיבור הזה אנו מקיימים בקריאה היומית של פסוקי היחוד שבקריאת שמע. והרי נחלקו בגמרא (ברכות כא.), ונחלקו בזה ראשונים ואחרונים, אם מצוה זו מדאורייתא או מדרבנן. מכל מקום ודאי הוא שזמן רב לפני שבא הרמב"ם ואמר שאמונת מציאות השם היא מצוה, כבר הייתה זו מצוה, ואפשר לכנותה טקס יומי, להזכיר ולדבר על מציאות השם ועל ייחודו בבוקר ובערב.
ועל כן, גם אם לפעמים מתעייפים, יש ללמוד שוב ושוב. הרבה כבר דיברנו בימי חיינו על מצות מציאות השם, ועל כל הדיונים סביבה, אם היא מצוה אם לאו וכדומה, ועדיין אין בזה די, שכן זו היא המצוה עצמה. שהרי יש כאן מצוה של ממש לזכור, להזכיר ולדבר על כך בכל יום, ועל כן נמשיך בעניין זה. מי שימצא את הקשר לפרשת חיי שרה יראהו, שכן אין בידי כעת דבר תורה מיוחד על הפרשה, אלא אני ממשיך במה שלמדנו. ולפי שבימים אלה השבת נכנסת מוקדם מאד, ננסה בשבועות החורף לקצר את השיעור בעשר או חמש עשרה דקות, כי אף שראוי שיהיה ביום שישי, אין ביום שישי זמן רב כל כך.
'ודברת בם' – לדבר על ייחוד השם בלשונו של אדם
נחזור ונמשיך, נעיין בזוהר ונראה היכן אנו עומדים. אחזור על עיקרי הדברים שאמרנו בשבוע שעבר, שיש תמיד לחזור ולהרהר בדברים ולנסחם מחדש. 'ודברת בם' – מי שיש בו כח ותחושה לנסח דברים מחדש ולאמרם בלשוננו, מצותו לאמרם בכל עת באמת. אכן אנו אומרים 'שמע ישראל', את הפסוקים שכבר אמר משה רבינו, אך עיקר המצוה כפשוטו של מקרא הוא 'ודברת בם', שידבר בהם. ולדבר בהם פירושו לדבר עליהם בלשונך שלך.
והרי קריאת שמע נאמרת בכל לשון (ברכות יג.), וכך היא ההלכה. אמנם הראשונים פירשו ש'בכל לשון' פירושו שיש לתרגם מילה במילה, ויש בזה דיון בראב"ד ובאחרונים אחריו הרבה יותר, שיש לתרגם כל דבר בבירור. אך אין זה ברור לי שזהו הפירוש. נראה לי כעת שאפשר לפרש 'בכל לשון' שיש לדבר על ייחוד השם בלשונו שלו. צריך לבטא את מושג הייחוד, ואף המילים עצמן, 'ייחוד', 'מציאות', כל המילים שהגו חכמים, הראשונים והגמרא – כגון 'מלכות שמים', שכך קוראים לה חכמים אף שבתורה כמעט אין 'מלכות השם' – כל אחד מצא לו את מילתו כיצד לבטא את הדבר הנקרא מציאות השם.
שם חדש והשגה חדשה בכל יום
על כן המצוה היא תמידית: למצוא בכל יום מילה חדשה לדבר. בבעל הטורים (במדבר יא, טז) מובא שיש לקב"ה שבעים שמות, ויש גם מסורת מוסלמית שיש לו מאה שמות. אך ודאי שיש לקב"ה אין סוף שמות, שהרי 'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו' (ישעיהו מג, ז), כל העולם כולו שמותיו של הקב"ה, וכל התורה כולה שמותיו של הקב"ה כמאמר הרמב"ן (הקדמה לפירוש התורה), ונמצא שיש לקב"ה אלפי שמות ורבבות שמות.
בכל יום שמזכירים את שם השם באופן אחר ובלשון אחרת, צריך לקרוא לקב"ה בשם, כמאמר הכתוב 'וקרא לך שם חדש' (ישעיהו סב, ב). על ירושלים נאמר שיקראו לה שם חדש, 'יקרא לה ה' צדקנו' (ירמיהו לג, טז), וכך גם לקב"ה עלינו לתת שם חדש. ויש תורות מהאריז"ל, בסדר העליות של שבת קודש, שבהן חידש האריז"ל שמות רבים לקב"ה, אמנם כפי הנראה בנויים על שמות קודמים, צירופים ומילויים, ועלינו לתפוס את העניין (כמו שדיברנו בשנה שעברה בימי חנוכה, כשלמדנו את ענייני שיעור קומה, ואכמ"ל).
אכן יש לתת שם חדש. אך שם חדש אין כוונתי מילה חדשה בלבד. שם דיברנו על נתינת צירופי אותיות חדשים ממש, שהיתה דרכם של מקובלים רבים. אך כוונתי להבנה חדשה, להשגה חדשה, למושג חדש: מהו פירוש 'אלוה'? מה פירוש הדבר כלל כשאומרים ייחוד השם? שהרי אנו מאמינים שהקב"ה כפי שהוא לעצמו נעלה מכל ההשגות הללו. אף כשאנו אומרים שהוא מלך, או שהוא אחד, כמאמר הזוהר 'אנת הוא חד ולא בחושבן' (תיקוני זוהר, הקדמה יז.), שיש לו משמעות פילוסופית מדויקת, מכל מקום מה שאנו אומרים 'אחד' אף הוא רק כביכול הלבוש הראשון, ההתגלות הראשונה של הקב"ה נקראת אחד, ואילו הקב"ה עצמו אף 'אחד' אינו נקרא, ועל כל פנים יש מן המקובלים שאומרים כן.
וכידוע אומר הגאון מווילנא שאף התואר 'נמצא' – 'נמצא' פירושו כתר, שבכתר התגלה הקב"ה כנמצא, אך למעלה מזה, כשאומרים 'מחויב המציאות' כלשון הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פ"א), למעלה מזה אף 'נמצא' אינו. כלומר, המושג 'נמצא' שבידינו – ואין זה מושג אנושי אלא מושג אלוקי, שכן כל המושגים באמת אלוקיים הם, לא האדם עשאם אלא הקב"ה עושה את המושגים, והקב"ה ברא את המושג – אך הקב"ה עצמו 'לאו מכל אלין מדות כלל' (תיקוני זוהר שם), לא נמצא, לא יחיד ולא מלך, ולא כל השאר.
ממילא, אם מבינים כך, מבינים גם שיש חובה ומצוה בכל דור ודור, בכל יום ויום ובכל שעה ושעה, לתת לקב"ה שמות חדשים. ואת זאת אני אומר בעומק רב וברצינות גמורה.
סוד דור אנוש: כאשר השם נעשה חולין
הסתירה בין הפשט לדרש ב'אז הוחל לקרוא בשם ה''
שכן כתוב בדור אנוש: 'אז הוחל לקרוא בשם ה'' (בראשית ד, כו). בפסוק זה יש פשט ודרש הסותרים לכאורה זה את זה, סתירה חזיתית של ממש, זה לעומת זה. הפשט הפשוט הוא שאז החלו לקרוא בשם השם, כמאמר המפרשים, שהחלו להתפלל, להקריב קרבנות, וכל עבודת השם שתהיה. שהרי 'לקרוא בשם ה'' הוא לשון הכתוב 'ויקרא שם אברם בשם ה'' (בראשית יג, ד), לקרוא בשמו של הקב"ה, או בשם הוי"ה, וזהו הפירוש הפשוט.
ובאים רוב המפרשים, ובא המדרש (בראשית רבה כג, ז) ומביאו רש"י: 'הוחל' – לשון חולין, נעשה שם השם חולין, שאז החלה עבודה זרה. וכמו שהרמב"ם מאריך (הלכות עבודה זרה פ"א ה"א), שבדור אנוש החל עניין עבודה זרה על פי סברות שונות, ש'הוחל' מלשון חולין, ואז החל חילול שם השם.
מה הקשר בין הדרש לפשט? דבר פלא הוא. אין אני אומר שזהו הדרש הראשון ההולך הפוך מן הפשט, אך יש כלל שאני חוזר עליו פעמים רבות, ודרך אגב כלל מקובל הוא. כך דרך משל ה'דברי יואל' בדרושיו על התורה חוזר על כלל זה פעמים רבות, ומן הקושיות המרובות שלו בחומש הוא שיש דרש שאינו מתיישב עם הפשט, שכן הכלל בידינו שהדרש מוכרח להתחבר אל הפשט, ועל כך הוא אומר את תורתו. הרי שאין זה חידוש של אותם יהודים בני זמננו העוסקים בפשוטו של מקרא, אלא דבר מקובל בספרי הדרוש ובספרי מפרשי המקרא שאין הדרש יכול להיות מנותק מן הפשט.
והפירוש הוא דבר פשוט: ברגע שנותנים לקב"ה שם – 'הוחל'. שכן השם וקדושתו, כמאמר תיקוני הזוהר שאנו אומרים בפתח אליהו: 'וכד אנת תסתלק מנהון' – אם תסלק מהם את האין סוף – 'אשתארו כלהו שמהן כגופין בלא נשמתין' (תיקוני זוהר, הקדמה יז.). שמות השם אינם אלא גופים כביכול. מובן שכלפינו השם הוא אור גדול, אך כלפי האור עצמו, כלפי מה שפירושו עצמות השם, השם אינו אלא גוף, אינו אלא לבוש וכלי שבו תופסים.
וטבע הכלים, כפי שהאריז"ל קורא לזה שבירת הכלים, הוא שהשמות נופלים, הבירורים והניצוצות של השמות. ברגע שיש שם יש מילה, וברגע שיש מילה אפשר לשכוח. זהו פירוש דור אנוש: לפי שנתנו לקב"ה מילה. קודם לכן – אינני יודע מה עשה אדם הראשון, אך הרעיון כאן הוא – קודם לכן, כשבני אדם אינם אומרים מילים, כשמתאפקים, 'לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא' (שמות כ, ז), אין נותנים לקב"ה שם, אלא רק 'לך דומיה תהלה' (תהלים סה, ב), אין אומרים מילה, עומדים באימה לפני העליון ואין אומרים דבר, אזי אין חשש זה. יש חששות אחרים, שמא ישכחו. וממילא, כיון שבני אדם שוכחים, מוכרחים לומר מילה.
'שמי' לעומת 'שם' – בין שם חי לבין אליל
ברגע שאומרים מילה, המילה עלולה להיעשות חול, כמאמר 'באו פריצים וחללוה' (עבודה זרה נד:). אם יש מקדש, יכול המקדש להיעשות חולין; אם יש מילה, יכולה המילה להיעשות חולין. וחולין אין פירושו דווקא דבר סתמי, אלא זהו ממש חטא דור אנוש: אפשר ממש להחליף, לומר שלמילה יש כח עצמי, וזהו שורש עבודה זרה – שסבורים שהמושגים, ואף השמות, הם הם.
וכמו שהרמב"ם מאריך בזה (מורה נבוכים ח"א פס"א-ס"ב; הלכות עבודה זרה פי"א הי"ב), שאין להאמין שיש לשמות כח. וכאן כביכול חלוקים עליו המקובלים, אך לאחר מכן אומרים המקובלים שבנקודה זו צדק הרמב"ם. כוונת הרמב"ם היא למי שסבור שבקמיעות, כשכותבים שם, יש לשם כח. מה פירוש? לקב"ה יש כח, לשמות אין כח! לקב"ה יש כח. ודאי שהקב"ה בשמותיו יש לו כח, ושמא בזה יש מעין מחלוקת בין הרמב"ם למקובלים, ושמא לאו. אך זו ודאי האמת, שאסור לחשוב שלמזוזה או לשם יש כח. לשם אין שום כח, שם בלי הקב"ה עצמו אינו כלום.
צריך שיהיה 'שמי', שמי – לא 'שם'. 'שם' לבדו, בלי 'שמי', בלי היו"ד כביכול, הוא 'ונעשה לנו שם' (בראשית יא, ד), זהו הפירוד וזהו פירושו. כך פירש הזוהר (זוהר ח"א עה:) את חטא דור הפלגה, וכך אני אומר על דור אנוש ועל כל החטאים השורשיים שבספר בראשית: שנטלו את השם, כמאמר 'שם בלי י'', שיהיה השם בלי 'שמי'.
על כן אמר הקב"ה למשה רבינו: 'זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור' (שמות ג, טו), להזכירו בכל דור באופן אחר, כפי שדרשה הגמרא (פסחים נ.). ולכאורה יש כאן סתירה: אם אומר 'זכרי לדור דור', הרי פירושו לעולם? אלא אומרת הגמרא ש'שמי' שונה מ'זכרי': 'לא כשאני נכתב אני נקרא' (פסחים שם).
והפירוש הוא, לפי הכלל שאמרנו, שכיון שמבינים שהקב"ה אינו זה – אם אדם חושב חלילה שהקב"ה הוא השם, אזי מוטב שיישאר עם השמות הישנים. אך אם מחזיקים, וכל אחד מאמין ומבין – לא רק מאמין אלא גם מבין – שמציאות השם עצמה אינה אחד מן השמות ואינה אחד מן המושגים, ממילא אם מתעקשים על המושגים הישנים, לאט לאט הם נעשים תפלים, נעשים סתם ישנים, וחוזרים על מה שחשבו אתמול. 'שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד' (דברים ו, ד), 'פעמיים באהבה שמע אומרים' בכל יום (תפילת מוסף לשבת) – פירושו שבכל יום אומרים 'שמע' חדש, כלומר שהיום התבוננו, היום ראו משהו ממציאות השם, באיזו דרך שרואים אותה היום.
אם חוזרים על של אתמול, עובדים את האתמול. אתמול הוא אליל, אתמול כבר איננו, עבר ואיננו. אתמול כאלוה הוא אליל, ואתמול איננו. השם שאמרו אתמול אין בו כח.
מובן שאפשר לומר את אותן המילים בכוונה חדשה, בהתחדשות ובאור חדש. זוהי העבודה, כפי שאומרים שיש להתפלל בכל יום; להתפלל בכל יום על פי הקבלה ועל פי הכוונות פירושו לעשות בכל יום שמות חדשים. ומלבד מה שיש בזה עניין פנימי, נראה לי שהוא גם פשוט: כל המילים מתיישנות, כל המילים מתחילות לשאת כל מיני זיקות ואסוציאציות שיש לבני אדם, ובני אדם נושאים עמם פצעים וחוויות קשות. הוא אומר 'אלוה' ומתכוון לדבר מסוים, ואיש אינו יודע למה הוא מתכוון.
השתיקה לפני הקב"ה: השתוממות ו'כל המוסיף גורע'
להביט במעשה בראשית מבלי להוסיף מילים יתרות
יש לתת שמות חדשים תמיד, ולעתים גם כשאין שם כלל – טוב. נראה לי שזה הטוב ביותר, שכן כל הלידה הזו של שמות חדשים מתחילה מן ההשתוממות, מן הפליאה, 'פליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה' (תהלים קלט, ו). איננו יודעים; קמים בבוקר ואין יודעים. וצריך לומר זאת במפורש, שכן הורגלנו מאד. דרך משל, יהודי קם בבוקר, מביט בעולם ואומר 'ברוך עושה מעשה בראשית' (ברכות נד.). מדוע אמר כל כך הרבה? כבר אמר יותר מדי, אמר 'עושה מעשה בראשית'. וכי אינו יכול לראות את מעשה בראשית עצמו? וכי צריך להוסיף על כך מילים? וכי צריך מילים בלשון הקודש ובארמית, בלשון שאין מבינים ושאין מדברים בה – כוונתי למי שאינו מדבר בה?
לפעמים 'כל המוסיף גורע' (סנהדרין כט.). יש להיזהר בזה מאד, ואינני יכול לומר הלכה למעשה, אך יש הרבה 'כל המוסיף גורע' בדיבור יתר על שם ה', בדיבור יתר 'לשם', כמאמר 'ונעשה לנו שם'. אצל יוסף היה שם שמים שגור על פיו (בראשית רבה פו, ו), אך אפשר גם להגזים בזה. לא כל מי שאומר כל הזמן 'ברוך השם' ו'אם ירצה השם' וכדומה, יש לו יותר השגת אלוקות. יש מי שאינו אומר את כל הדברים הללו משום שהוא יודע שהוא עומד באימה לפני אל עליון. הוא יודע שמה שאנו מכנים במילה 'אלוה' אינו המילה 'אלוה'. ומי נותן לאדם רשות? מי נותן לאדם שבאצבעותיו הגסות ילך ויתפוס את האלוה? אין הדבר כך. צריכים אנו מעט יראת הכבוד, מעט יראת הרוממות.
הוא אינו אומר לך דבר, אלא מביט בעולם, מביט במציאות, ואומר: זה הוא, זו היא המציאות. אמרתי לך שהעולם הוא אלוקות, ואתה סבור... בני אדם סבורים שאם יאמר כך, או שלא יאמר, הרי הוא כופר, אפיקורוס. אמרת ש... לא אמרתי דבר! אמרתי שהחיות – ה'מאור עינים' למד מן הבעש"ט שאדם יביט בחיות שבכל דבר ויאמר שזו אלוקות. וסבור הוא שמוכרח לומר 'חיות'. לא כן, שהרי המילה 'חיות' אינה אלא... החסידים אימצו מילה חדשה, 'חיות'. היכן כתובה המילה 'חיות'? אמנם ברמב"ם ובקודמים כתוב שהקב"ה מחיה, אך הם אימצו את המילה החדשה, והיא רק יוצאת ומתגלה. החיות היא דבר שהוא דבר, לא דבר שאומרים אותו.
'ה' הוא האלקים' – המציאות עצמה בלי מחיצות
נחזור למה שפתחנו בו. אמרנו שיש לדבר בכל יום על מצות מציאות השם. אינני יודע כיצד יש לקרוא לזה, ולומר כל הזמן 'בשם השם' – פעמים רבות נובע הדבר משקר, כאילו מי שאינו אומר כן הרי זה כפירה. וכי משום כך האומר כן הוא מאמין יותר? אינני מבין. אתה מבין שמציאות השם היא המציאות היסודית, ואם תרצה המילה 'מציאות', המציאות היסודית של הכל – זה מה שאנו קוראים אלוה. זו כוונתנו בכל השמות והכינויים: החיות, הדבר המהווה, הדבר שמאחורי הכל. אך אף המילה 'מאחורי' כבר הוספת! כבר אמרת כאן שני דברים: יש מה שמאחור ויש הדבר עצמו. עצם הדבר של כל הדברים הוא האלוה. אינני רוצה לומר מילים; אומרים את המילה 'אלוקות', ואיש אינו יודע מה פירושה, אלא שלמדו מליובאוויטש לומר מילה זו.
ופעמים רבות כשמוסיפים – גורעים. ואפשר שיש לשתוק מעט, ולומר 'שמע ישראל'. אמנם אומרים את הפסוק הכתוב בתורה, כמבואר בגמרא (ברכות לג:), והרמב"ם מאריך בזה במורה (ח"א פנ"ט) כשהוא מדבר על שלילת התארים: אמר רבי חנינא, אלמלא שכתבם משה בתורה ובאו אנשי כנסת הגדולה ותקנום בתפילה, לא היינו יכולים לאמרם. מה פירוש הדבר? יש להאריך במה שיכול להיות כוונתו, אך כוונתו לענייננו היא שכשאנו אומרים 'האל הגדול הגבור והנורא' (דברים י, יז), אין זה משום שאנו הגינו זאת, אלא פשוט משום שכך כתוב בסידור. מה שכתוב בסידור אי אפשר להתווכח עמו, ואין פירושו שאני אומר שיש בידי דבר טוב להוסיף. אומר אני את הסידור, חוזר אני פשוט על מה שכתוב בחומש. אך לתוך זה יש להכניס חיות חדשה, דבר חדש.
זהו הדרוש הראשון שרציתי לומר, ואינני רוצה להלבישו, אינני רוצה לומר שאפשר לפרש בכך פסוק מסוים כפי שמביא ספר חסידי פלוני. ודאי שכל ספרי החסידות אומרים זאת, וודאי שכתוב בזוהר אלף פעמים, וכתוב בכל כוונות האר"י, והכל בנוי על כך, אך יש לזכור זאת. ואי אפשר תמיד לומר כך – אומר אדם: ספרי החסידות אומרים שמביטים בעולם ורואים אלוקות. אינני יודע, כבר נאמר יותר מדי. המציאות היא המציאות. כמאמר 'ה' הוא האלקים' (דברים ד, לה) – המציאות היא המציאות, וזהו פירוש 'ה' הוא האלקים'. 'אהיה אשר אהיה' (שמות ג, יד) – מה שהוא, הוא מה שהוא. זהו פירוש 'אלוה'.
ואם תרצה להוסיף עליו – 'אז הוחל לקרוא בשם ה''. אין בכך פסול, רק דע שמחר יתיישן, ומחר תצטרך להתחיל מחדש. צריך 'לקרוא בשם ה'', יש מצוה לקרוא בשם ה', שאם לא כן אין הדבר מתגלה ואי אפשר לדבר עליו, כפי שאנו מדברים פעמים רבות. אך עליך תמיד להתחיל מחדש. זוהי מצות היחוד, מצות 'שמע ישראל'.
כוונת קריאת שמע: העלאה אל העצם שלמעלה מכל היחודים
מצות היחוד חשובה מאד, וכבר אמרתי זאת (בשיעור שעסק בתורת הבעש"ט, ואכמ"ל), ואני חוזר עליה משום שזוהי כוונת קריאת שמע: בכל יום יש לכוון בקריאת שמע כוונה חדשה. אומר הרמ"ק שבקריאת שמע אין לכוון ליחודים של חכמה ובינה, תפארת ומלכות; את כל היחודים הללו אין מכוונים בקריאת שמע, אלא מכוונים ליחוד שלמעלה מזה, שאינו משתנה.
ולכאורה קשה, שהרי בסידור הרש"ש ובכוונות האר"י כתוב שמכוונים ליחודים. אך הפירוש – עתה אני תופס אותו – איננו זה. הפירוש הוא שמתוך מה שמבינים, כמאמר הרמב"ם שהקב"ה 'מאמתת המצאו נמצאו כל הנמצאים' (הלכות יסודי התורה פ"א), מתוך מה שהוא, שאינו יחודים – שהרי יחודים פירושם בריאה, כבר יש בהם השתלשלות מסוימת, כבר נעשים כל הדברים, כבר נעשים שמות – מתוך מה שהוא, קיבל את שמו. כך יש להבין את דברי האריז"ל שבקריאת שמע יש לעשות יחוד: אין כוונתו בעיקר לעשות יחוד, אלא בעיקר להעלות את כל היחוד אל העצם, אל עצמות האין סוף, ומתוך כך נולדים יחודים חדשים. ודאי! והעיקר, כפי שיודע מי שלומד את כתבי האריז"ל, עיקר המשכת המוחין נעשה בשמונה עשרה, לא בקריאת שמע, אלא שבקריאת שמע יש רק הקדמה של אמא. אך עיקר עניינה של קריאת שמע הוא העלאה, וכך מלמדים תמיד גם בספרי חב"ד. זוהי כוונת קריאת שמע.
היחס בין מצות האמונה לכל תרי"ג המצוות
האמונה כראש וכלב של רמ"ח איברי המלך
נחזור עתה למה שביקשתי לומר בעניין מצות ייחוד ה' – ולא ייחוד ה', שהרי עדיין אין אנו עומדים אפילו בייחוד – אלא מצות מציאות ה', ידיעת ה'. אומר הזוהר: 'פקודא קדמאה, ראשיתא דכל פקודין, למנדע ליה לקודשא בריך הוא בכללא' (זוהר הקדמה יא:). אחזור על מה שאמרנו בשבוע שעבר (כמו שביארנו בשיעור הקודם), ונבין זאת מעט טוב יותר. נראה לי שיהיה בזה די להיום, ואני מקווה שיהיה בזה די, ומוכרח שיהיה די, שהרי אי אפשר אחרת. 'ה' אחד' – די בכך: 'כיון דאמלכתיה למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים, תו לא צריכת' (ברכות יג:), ו'די' זו היא כוונת הדל"ת של 'אחד'. די בכך, ואין צורך להוסיף.
אמרנו חידוש גדול ליישב את קושיית רבי חסדאי (אור ה' מאמר א כלל א), ואולי גם את קושיית הרמב"ן על הרמב"ם (השגות לספר המצוות מצוה א). ומוכרח אני לומר שר' מאטל מלמד תמיד – אולי לא בנוסח זה, אינני יודע – אך את הרעיון שאכן מצות האמונה היא מצוה מסוג אחר, ממנו למדתי. אך את מה שאנו אומרים, אנו אומרים על דרך הזוהר ובלשון הזוהר, ורשאים אנו לומר בלשון הזוהר.
ולשון הזוהר עולה כך: תרי"ג מצוות, רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה, הן איבריה של השכינה, איברי הזו"ן, איברי התפארת והמלכות (תיקוני זוהר תיקון ל). רמ"ח מצוות עשה הן רמ"ח האיברים. איברים של מי? 'רמ"ח איברים דמלכא' (זוהר ח"א קע.), רמ"ח איברי המלך עצמו, רמ"ח איברי מה שקרוי זעיר אנפין. ושס"ה הימים הם השכינה, או ששס"ה הם למעלה מזה – עוד נגיע לכך ונלמד, ונבין שיש מבוכה מסוימת בפירוש השס"ה. מכל מקום רמ"ח הם עיקר האיברים, ועיקר הלימוד הוא במצוות עשה: איברי השכינה הם רמ"ח מצוות עשה, או איברי המלך הם רמ"ח מצוות עשה.
ועתה, אם אנו אומרים שהמצוה הראשונה היא האמונה, הרי יש להקשות: כבר נאמר 'כל מצותיך אמונה' (תהלים קיט, פו), כל המצוות הן אמונה, כל המצוות הן איברי המלך, כל המצוות הן שמות ה'. מה ההבדל, אם כן, בין מצות האמונה לכל המצוות? נמצא שאין הבדל. ההבדל הוא רק שמצות האמונה היא 'ראשיתא דכל פקודין', העיקר של כל המצוות. לא משום שמצדנו, בני האדם, עלינו לדעת תחילה שיש אלוה וכדומה, אלא כשם שברמ"ח האיברים יש איברים שהנשמה תלויה בהם ויש איברים שאין הנשמה תלויה בהם (תמורה י:). הנשמה עצמה אינה אחד מן האיברים, אך באיברים עצמם יש דרך משל המוח או הלב, מה שנקרא איברים ראשיים, שהכל תלוי בהם. ואמנם גם הם עצמם תלויים בנשמה, ודווקא בזה יש לדקדק אם יש אולי בחינה של מצות אמונה שלמעלה מן המצוה, אך מצות האמונה היא חיות כל האיברים, ונקראנה האיבר הראשון. ראשון אין כוונתי ראשון בזמן, אלא החשוב ביותר, האיבר השורשי, כמו הראש או הלב – כפי שילמד כל אחד – הראש או הלב של כל המצוות, וזוהי מצות האמונה. זהו הפירוש על פי הזוהר: איבר של מי? של התגלות השם, של המלך, של זעיר אנפין, של הזו"ן.
השורש המסדר ומעניק משמעות לכל רמ"ח המצוות
אם כן, מתחילים אנו להבין שהזוהר מחדש כאן חידוש גדול, ונראה לי שהזוהר פועל כאן לשלב את כל השיטות ואת כל הצדדים. כשאומרים שיש מחלוקת – הרמב"ם, הרמב"ן, פלוני ואלמוני – סבורים תמיד שהרי זו מחלוקת ואפשר ללמוד כך או כך. אך הזוהר, כדרכו תמיד, מראה שכל אחד מבעלי השיטות תפס נקודה מסוימת שבגללה יש ללמוד אחרת. יש שלמדו כך ויש שלמדו כך, וזו המחלוקת הראשונה: אם האמונה נמנית במנין המצוות.
ויש מחלוקת נוספת, חשובה מאד, שיש לשמוע אותה היטב, ונראה לי שהזוהר מדבר עליה כאן. אך השאלה הראשונה היא הקשר והיחס של האמונה לכל המצוות. והתשובה בזוהר היא שהאמונה איננה עוד מצוה הקודמת לכל המצוות, שהרי כל המצוות הן מציאות השם, אלא האמונה היא שורש מציאות השם שבמצוות. או אפשר לומר: הכלי הראשון, המקום הראשון שבו האיברים מקבלים את מציאות השם, המקום שבו מציאות השם, שהיא כביכול גוף המלך, נעשית. זהו פירוש מצות האמונה.
ומה פירוש הדבר? שהיא מעניקה משמעות לכל המצוות, כלומר היא המארגנת, הסדר של כל המצוות. וזוהי גם כוונת קריאת שמע בכל יום: שאדם צריך לעשות בכל יום דברים רבים, וכידוע יש בקריאת שמע רמ"ח תיבות (תנחומא קדושים ו), להראות שכל התיבות הן אחד. זוהי הכוונה: הכל הוא 'בשבתך בביתך ובלכתך בדרך' (דברים ו, ז), מרחיבים את אחדות השם על כל האופנים. כך לומדים בפרשה הראשונה מ'בשבתך בביתך ובלכתך בדרך'; הפרשה השניה עוסקת בשכר ועונש, בארץ ישראל ובכל העניין; ופרשת ציצית מגיעה עד כל המצוות, 'וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'' (במדבר טו, לט), כמפורש בכתוב.
כוונת קריאת שמע אפוא היא: יש לי דברים רבים כל כך לעשות, אך באמת אין לי לעשות אלא דבר אחד. אין אלא דבר אחד, ואין אלא דבר אחד. זהו 'שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד'.
אמונה וחקירה: ידיעה בכלל וידיעה בפרט
מחלוקת הראשונים בין אמונה פשוטה לידיעה
וכשם שיש מבוכה זו, כך יש גם מבוכה גדולה ומחלוקת גדולה הידועה כמחלוקת ראשונים. אך יש להבין שאין חכמה בכך שאומרים 'מחלוקת ראשונים'; יש כאן בעיה אמיתית. המחלוקת היא רק שכל אחד כביכול נוטה יותר לצד אחד של המציאות, אך יש כאן שתי מציאויות. זוהי כעין מחלוקת בין אמונה לידיעה. כידוע, יש האומרים שמצות האמונה יוצאים ידי חובתה בכך שמאמינים, ונקרא לזה אמונה פשוטה: כך כתוב בתורה, ודי לך.
ויש אחרים האומרים לא כן, אלא ידיעה – וכידוע הרמב"ם מאריך בזה (הלכות יסודי התורה פ"א ה"א; מורה נבוכים ח"א פ"נ) – הידיעה חשובה ביותר. שכן אם רק אומרים סתם, מה טעם יש באמירה? צריך הרי לדעת, להתבונן שכך הוא, להשתכנע שכך הוא, וכן הלאה. זהו נושא המחלוקת הנקראת בין אמונה לידיעה.
ועתה, הזוהר אומר ששתיהן, ונראה לי שהוא צודק לגמרי. ברור הוא שמוכרחים את שתיהן. ראשית, אם אין האופן שבו לומדים כרגיל, אם אין מלמדים את הילדים אמונה, לעולם לא יתחיל דבר; שאם נלך ללמד כל נער את כל מציאות השם ואת כל הכוחות, הרי אין הדבר שייך.
שנית, כשאומרים 'ידיעה', מהו באמת הפירוש האמיתי של ידיעה? ידיעה אין פירושה רק שיש בידי הוכחה שיש אלוה. זה פשוט, ונראה לי שגם לשיטת הרמב"ם וכל המצדדים בחקירה אין הכוונה רק להוכחה – אמנם גם לזה, אך המטרה העיקרית היא השגה ברורה וידיעה ברורה של המציאות כולה. כלומר, אינך יודע רק שיש אלוה, שמוכרח שיהיה אלוה, אלא אתה יודע גם, כפי שאמרנו שמצות קריאת שמע היא לדעת, כיצד האלוה עושה הכל, כיצד הוא מסדר את רמ"ח איבריך; כל מה שעליך לעשות ביום הזה הוא מחמת 'ה' אחד'. הכל מאורגן ומסודר על ידי אחדות ה'.
הרי שידיעה פירושה לדעת את העולם כולו, לדעת מעשה בראשית ומעשה מרכבה (רמב"ם הלכות יסודי התורה פ"א-פ"ד), את הכל. כל מה שיש לדעת, יש לדעתו מבחינת ידיעה. זהו פירוש הידיעה.
נמצא שהידיעה היא תהליך ארוך מאד, דבר שאורך ארבעים שנה לכל הפחות (עבודה זרה ה:), ואף חיים שלמים, כדי להתחיל אולי לדעת דבר, לדעת את כל מעשי ה' – שכן אומרים ה' עם מעשיו, ואת הכל יש לדעת. הרי שהידיעה מעצם הגדרתה היא דבר ארוך, ומעצם הגדרתה קשורה יותר, אפשר לומר, לרמ"ח האיברים.
הגדרת הזוהר: ידיעה כללית ביציאת מצרים וידיעה פרטית לאחר ארבעים שנה
ועולה מכאן דבר מעניין מאד בעניין מצות האמונה, ביחס שבינה לבין שתי דרגות האמונה. הזוהר קורא לזה כך – אוכל לומר לך במילים אחרות: במקום לומר 'אמונה וחקירה', אומר לך פירוש אחר: ידיעה כללית וידיעה פרטית (זוהר הקדמה יא:-יב.). (וכבר דיברנו כמה פעמים בשיעור זה שזו הגדרה טובה לאמונה ולחקירה.)
אמונה פשוטה היא ידיעה כללית: אני יודע שיש, אני יודע, כמאמר הזוהר, שיש אלוה שברא את העולם כולו, שהוא שליט בעולם כולו, שברא את האדם ונתן בו נשמה (זוהר שם). זו ידיעה בדרך כלל, ידיעה באופן כללי, שכל יהודי יודע, שאומרים לו.
לאחר מכן יש ידיעה פרטית. ידיעה פרטית פירושה: מהו פירוש 'אלוה'? כיצד ברא הקב"ה? מה פירוש הדבר שברא אדם? מה פירוש הדבר שהוא שליט בעולם? כיצד הוא שולט? איזו מין שליטה יש כאן? וכן הלאה וכן הלאה, כל זו היא הידיעה הפרטית.
אומר הזוהר שבידיעת השם יש שתי מצוות (זוהר שם), ויש להבין מבחינה טכנית אם כוונתו לומר שיש שתי מצוות – מצוה של ידיעה כללית ומצוה של ידיעה פרטית – או שזו מצוה אחת, ואלו דרגות של אותה המצוה. אך זו היא הגדרת הזוהר: ידיעה בכלל וידיעה בפרט. תחילה יש לדעת בכללות, ולאחר מכן יודעים בפרטות.
ועל כך דורש הזוהר (זוהר שם יב.) שזהו ההבדל בין הפסוקים שכבר אמרנו בפרשיות ספר דברים: ביציאת מצרים אמר משה 'וידעתם כי אני ה' אלקיכם המוציא אתכם' (שמות ו, ז), וזו ידיעה בכלל. לאחר מכן אמר 'וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים' (דברים ד, לט), ואת זה אמר לאחר ארבעים שנה. זו ידיעה בפרטות, דרגה אחרת לגמרי של ידיעה.
קיום המצוות כפירושה וכהתגלותה של הידיעה הפרטית
עתה תופסים שהדבר קשור לכך באופן מופלא, שהרי זהו כמעט אותו הדבר כמו היחס בין מצות מציאות השם לכל המצוות. כשם שהיחס בין ידיעה לאמונה מתחיל בידיעה כללית – שהרי אי אפשר לדעת שיש מצוה לפני שיודעים באופן כללי שיש אלוה; האב הרי אמר לפחות, ואתה יודע לומר באופן כללי, ואינני מדבר רק על מקור זה, אתה יודע לומר באופן כללי שיש אלוה, אך אינך יודע לומר עליו דבר. זוהי ידיעה כללית, והיא הקודמת; בזמן ודאי שזה הראשון, בזמן זה קודם.
ולאחר מכן, כמו שאמרנו, יש עוד רמ"ח מצוות, או רמ"ז, כלומר מאתיים ארבעים ושבע מצוות אחרות, והן פרטי איברי המלך, כל שאר האיברים הנובעים מן המצוה הזו. ולא רק שהן נובעות מכך שיש אלוה, אלא הן ממש ההתלבשות וההתגלות של מציאות השם בכל הפרטים, שתאחז את החיים כולם ותתבטא בכל הדרכים האפשריות, בדמות אדם, שזוהי ההתגלות שבעולם, לבטא את מציאות השם.
נמצא שלאחר שמקיימים את כל המצוות, יש ידיעה פרטית באלוה. יש לא רק הידיעה הכללית, שהיא כאילו האיבר הראשון, אלא יש את כל האיברים. ואז מבינים גם 'כי ה' הוא האלקים' – שהכלל הוא הפרט! אין הבדל, מה שידעת הוא הוא האמיתי. דרך משל, כפי שאנו אומרים, מי שלמד בחדר שיש אלוה, ולאחר מכן למד את כל הפרטים של מה שפירוש הדבר, יוצא לבסוף ואומר: זהו מה שלימדו אותי בחדר, אין זה אלוה אחר! אין שני אלוהות, אלוה של החקירה ואלוה של האמונה. אין שני אלוהות, של הפרט ושל הכלל. אחד הוא! אך מה שהשיג הוא שהוא יודע לומר עליו, יודע לומר את כל הפרטים.
הרי שהידיעה הפרטית היא היא כל המצוות; כל המצוות הן פירוש למצות האמונה, כלומר הן מבטאות את פרטי פרטיה המפורטים של מצות האמונה. אפשר לומר זאת כך, וכך יאמר הזוהר: מי שיודע רק שיש אלוה, מקיים בכללות. ואפשר שיש כאן אף חידוש נוסף: שאחת הדרכים, לכל הפחות, לדעת את הידיעה הפרטית היא על ידי קיום המצוות. שיש למצוות סגולה כזו, או שבכל מצוה טמון סוד שאפשר ללמוד ממנו פרט ממציאות העולמות, או שזו ממש סגולה של המשכת האור בפרטיות – דרך אחרת בהבנת המצוות. כמאמר הזוהר שהמצוה עושה רושם למעלה, כלומר ממשיכה את האור הפרטי, וזאת עושות המצוות, וזהו קיום פרטיות האמונה. לשם כך יש לעשות את כל המצוות, יש לחיות חיים שלמים, לעשות את כל רמ"ח המצוות ככל שאפשר, ויש לדבר על כך בנפרד כיצד אפשר לעשות את כל המצוות. מכל מקום, כל המצוות שיש לאדם בחייו, הפנימיות שדיברנו עליה, היא הידיעה הפרטית של מצוות העשה.
סיכום וקישור לפרשת חיי שרה: 'וה' ברך את אברהם בכל'
ועולים מתוך פשט הזוהר שני החידושים שאמרתי היום. החידוש האחד, שיש לחדש בכל יום פירוש חדש. ופירושנו החדש כעת הוא שמצות אחדות ה' היא כעין הכתר, כעין הדבר המארגן את כל רמ"ח המצוות. ממילא נמצא שהן המבוכה והמחלוקת אם האמונה היא מצוה אם לאו – נפתרה, והן המחלוקת אם האמונה פירושה ידיעה, ואם ידיעה כללית או ידיעה פרטית – נפתרה גם היא: הכוונה לשתיהן, כמו הראש עם כל האיברים. לאחר כל האיברים פירושה הפרט, וקודם לכן אינה אלא הכלל.
ונפרש מעט את הפסוק: 'ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל' (בראשית כד, א). 'ואברהם זקן' – הזקין, ולמד בכל יום מחדש; 'בא בימים' – בכל יום אמר 'שמע ישראל' מחדש בפירוש חדש. ולבסוף 'וה' ברך את אברהם בכל', כלומר לבסוף ידע כביכול 'וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים', שה' – הכל, כל ההשגות – נעשו 'כל' אחד, האחד. זהו פירוש 'בת היתה לו לאברהם ובכל שמה' (בבא בתרא טז:), מידת המלכות, ה' הוא האלקים: יצא הכלל, ואמר שהכל היה אותו האלוה עצמו, כפי שהובן בכל שאר האופנים. זהו פירושנו.
שבת שלום!
תמלול מלא 📝
מצוות האמונה וידיעת ה' על פי הזוהר – שם חדש בכל יום, וידיעה בכלל ובפרט
המצווה היומית לדבר על מציאות ה' באופן חדש
"ודברת בם" – לדבר על ייחוד ה' בשפה של האדם עצמו
אנו ממשיכים בזוהר על המצווה הראשונה, שהיא שורש כל המצוות. בשבוע שעבר דיברנו על כך שהרמב"ם והזוהר חידשו שיש מצוות עשה מיוחדת של אמונה או ידיעת מציאות ה'. אבל חכמינו כבר אמרו הרבה לפני הרמב"ם – ונהוג למנות זאת כמצווה נוספת – שצריך בכל יום, בבוקר ובערב, להזכיר ולדבר על מציאות ה' וייחוד ה', כמעין טקס יומי. על הפסוק "ודברת בם בשבתך בביתך" (דברים ו, ז) למדו החכמים שצריך לקרוא קריאת שמע (ברכות יג:). פשוטו של "ודברת בם" הוא שצריך לדבר על כך, ומקיימים זאת על ידי קריאת שמע בכל יום – פסוקי הייחוד. יש מחלוקת בגמרא (ברכות כא.) ובראשונים ובאחרונים אם קריאת שמע היא מדאורייתא או מדרבנן, אבל על כל פנים בוודאי יש מצווה בפועל ממש לזכור, להזכיר ולדבר על כך בכל יום. לפיכך, גם אם כבר דיברנו הרבה בחיינו על מצוות מציאות ה', לעולם אין די בדיבור על כך, שכן זו גופא המצווה.
דיברנו בשבוע שעבר על כך שצריך תמיד לחשוב מחדש ולנסח מחדש את הדברים. אף שאומרים שמע ישראל – הפסוקים שאמר משה רבינו – עיקר המצווה לפי פשוטו של מקרא של "ודברת בם" הוא שמי שיש לו חוש לנסח דברים מחדש, ידבר על כך תדיר באמת ובשפתו שלו.
ההלכה היא שקריאת שמע וקידוש נאמרים בכל לשון (ברכות יג.). הראשונים מבארים ש"בכל לשון" פירושו תרגום ברור מילה במילה, ויש על כך דיון בראב"ד ועוד יותר באחרונים. אבל לפי הבנתי ייתכן ש"בכל לשון" פירושו לדבר על ייחוד ה' בשפתו של האדם עצמו. אפילו המילים "ייחוד", "מציאות" ו"מלכות ה'" – שכך קוראים לזה חכמים אף שבתורה כמעט אינן כתובות – כולן מילים שחידשו חכמים, הגמרא והראשונים; כל אחד היה לו מילה משלו כיצד לבטא את מציאות ה'.
לתת לקדוש ברוך הוא שם חדש והשגה חדשה בכל יום
המצווה היא אפוא למצוא לכך מילה חדשה בכל יום. בבעל הטורים (במדבר יא, טז) כתוב שלקדוש ברוך הוא שבעים שמות, ובמסורת המוסלמית כתוב מאה שמות. אבל באמת יש לקדוש ברוך הוא אין-סוף שמות, אלפים ומיליונים, שכן "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו" (ישעיהו מג, ז) – העולם כולו הוא שמותיו של הקדוש ברוך הוא, וכל התורה כולה היא שמותיו של הקדוש ברוך הוא, כפי שכותב הרמב"ן (הקדמה לפירוש התורה).
כשם שנאמר על ירושלים "וקורא לך שם חדש" (ישעיהו סב, ב) ו"יקרא לה ה' צדקנו" (ירמיהו לג, טז), כך צריך גם לתת לקדוש ברוך הוא שם חדש בכל יום, שבו מזכירים את שמו באופן אחר ובשפה אחרת. בתורות האריז"ל בסדר העליות של שבת קודש רואים שהוא חידש שמות רבים לקדוש ברוך הוא, הבנויים על שמות קודמים, צירופים ומילויים, כפי שדיברנו בחנוכה אשתקד בעניינים של שיעור קומה.
אבל לתת שם חדש אין פירושו רק מילה חדשה או צירופי אותיות חדשים – שזו הייתה דרכם של מקובלים רבים – אלא הבנה חדשה, השגה חדשה ומושג חדש במה פירוש "אלוקים" ו"ייחוד ה'". הרי אנו מאמינים שהקדוש ברוך הוא עצמו הוא למעלה מכל ההשגות. אפילו מה שאנו אומרים שהוא "מלך" או "אחד" – כפי שאומר הזוהר "אנת הוא חד ולא בחושבן" (תיקוני זוהר, הקדמה יז.), שיש בכך כוונה מדויקת בעניין הפילוסופי – הוא גם כן רק הלבוש הראשון וההתגלות הראשונה של הקדוש ברוך הוא; לפי חלק מהמקובלים הוא עצמו אפילו אינו נקרא "אחד".
כידוע אומר הגאון מווילנא שאפילו המילה "נמצא" עולה רק עד הכתר, ששם התגלה הקדוש ברוך הוא כנמצא; אבל למעלה מזה – מה שהרמב"ם קורא "מחויב המציאות" (הלכות יסודי התורה פ"א) – הוא אפילו אינו נקרא נמצא. המושג "נמצא" הוא מושג שברא הקדוש ברוך הוא (כל המושגים הם אלוקיים, לא אנושיים), אבל הוא עצמו "לא מכל אלין מדות כלל" (תיקוני זוהר שם) – לא נמצא, לא יחיד ולא מלך.
מאחר שמבינים כך, יש חיוב ומצווה בכל דור ודור, בכל יום ויום ובכל שעה ושעה לתת לקדוש ברוך הוא שמות חדשים.
סוד דור אנוש: כאשר שם נעשה חולין
הסתירה בין הפשט לדרש ב"אז הוחל לקרוא בשם ה'"
בדור אנוש נאמר הפסוק: "אז הוחל לקרוא בשם ה'" (בראשית ד, כו), ויש כאן סתירה חזיתית ישירה בין הפשט לדרש. הפשט הפשוט הוא שאז התחילו לקרוא בשמו של הקדוש ברוך הוא – להתפלל, להקריב קרבנות ולעבוד את ה', כמו "ויקרא שם אברם בשם ה'" (בראשית יג, ד). אבל המדרש (בראשית רבה כג, ז), המובא ברש"י וברוב המפרשים, דורש "הוחל" לשון חולין – נעשה שם ה' חולין, שאז התחיל חילול שם ה' ועבודה זרה מסברות שונות, כפי שמאריך הרמב"ם (הלכות עבודה זרה פ"א ה"א).
מה הקשר בין הדרש לפשט? יש כלל מקובל בספרי הדרוש ובמפרשי המקרא – והדברי יואל בדרושיו על התורה חוזר עליו פעמים רבות כיסוד לקושיותיו בחומש – שהדרש אסור שיהיה מנותק מהפשט, אלא חייב להתקשר אליו.
התירוץ הוא דבר פשוט: ברגע שנותנים לקדוש ברוך הוא שם, הדבר נעשה "הוחל". כפי שאומר התיקוני זוהר בפתח אליהו: "וכד אנת תסתלק מנהון, אשתארו כלהו שמהן כגופין בלא נשמתין" (תיקוני זוהר, הקדמה יז.). כלפינו שם ה' הוא אור גדול, אבל כלפי עצמות ה' והאין-סוף השמות הם רק גופים, לבושים וכלים שבהם תופסים. טבעם של הכלים – מה שהאריז"ל קורא שבירת הכלים – הוא שהשמות וניצוצותיהם נופלים. כאשר בני אדם מתאפקים ואינם נותנים לקדוש ברוך הוא שם, בבחינת "לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא" (שמות כ, ז) ו"לך דומיה תהלה" (תהלים סה, ב), ועומדים באימה לפני העליון בלי מילה, אין חשש של חולין. אבל אז יש חשש אחר: שבני אדם ישכחו את הקדוש ברוך הוא לגמרי. לכן חייבים לומר מילה; אבל ברגע שיש מילה, אפשר לשכוח את התוכן, והמילה עצמה נעשית חולין.
"שמי" לעומת "שם" – ההבדל בין שם חי לבין אליל
כשם שמקדש יכול להיעשות חולין – כמו "באו פריצים וחללוה" (עבודה זרה נד:) – כך גם כאשר יש מילה, היא יכולה להיעשות חול. בדור אנוש נעשה הדבר חולין ממש: חשבו שלמילה, למושגים ולשמות יש כוח עצמי, וזה שורש העבודה הזרה.
הרמב"ם מאריך (מורה נבוכים ח"א פס"א-ס"ב; הלכות עבודה זרה פא"י ה"יב) שאין להאמין שלשמות שבקמיעות יש כוח. אף שהמקובלים לכאורה חולקים וסוברים שלקדוש ברוך הוא יש כוח בשמותיו, הם מודים לרמב"ם בנקודה שאסור לחשוב שלשם או למזוזה יש כוח בפני עצמם. שם בלי הקדוש ברוך הוא אינו כלום.
הזוהר (זוהר ח"א עה:) מפרש על חטא דור הפלגה – וזה עולה על דור אנוש ועל כל החטאים השורשיים שבספר בראשית – ש"ונעשה לנו שם" (בראשית יא, ד) פירושו "שם" בלי היו"ד של "שמי", וזהו הפירוד. לכן אמר הקדוש ברוך הוא למשה רבינו: "זה שמי לעולם וזה זכרי לדר דר" (שמות ג, טו) – צריך להזכיר זאת בכל דור באופן אחר. ועל הסתירה שבפסוק דורשת הגמרא ש"שמי" שונה מ"זכרי": "לא כשאני נכתב אני נקרא" (פסחים נ.), לא כשאני נזכר אני נכתב.
שכן אם מישהו חושב חלילה שהקדוש ברוך הוא הוא השם, הוא נשאר עם שמות ישנים. אבל מאחר שאנו מאמינים ומבינים שמציאות ה' בעצמו אינה אחד מהשמות או המושגים, ממילא אם מתעקשים על המושגים הישנים, הם מתיישנים ונעשים תפלים לאט לאט. "אומרים פעמים באהבה בכל יום שמע" (תפילת מוסף לשבת) פירושו שבכל יום אומרים שמע ישראל חדש, לפי מה שהתבוננו וראו היום במציאות ה'. אם חוזרים על מה שחשבו אתמול, עובדים את האתמול; והאתמול הוא "עבר ואין" – אליל שאין בו כוח.
מובן שאפשר לומר את אותן מילים בכוונה חדשה, בהתחדשות ובאור; להתפלל בכל יום על פי קבלה וכוונה פירושו לעשות בכל יום שמות חדשים. אבל גם בפשטות, כל המילים מתיישנות ומקבלות אצל בני אדם קישורים שונים וטראומות, עד שכאשר מישהו אומר "אלוקים", איש אינו יודע למה הוא מתכוון.
שתיקה לפני הקדוש ברוך הוא: השתוממות וכל המוסיף גורע
להביט במעשה בראשית בלי להוסיף מילים מיותרות
לפיכך צריך לתת תדיר שמות חדשים, ולפעמים מוטב שלא יהיה שם כלל. שכן כל עניין נתינת השמות החדשים מתחיל מהשתוממות ופליאה – "פליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה" (תהלים קלט, ו), קמים בבוקר ואין יודעים. יהודי קם בבוקר, מביט בעולם ואומר "ברוך עושה מעשה בראשית" (ברכות נד.). מדוע אמר כל כך הרבה? וכי אינו יכול לראות את מעשה בראשית עצמו בלי להוסיף מילים בלשון הקודש או בארמית, שאינו מדבר ואינו מבין?
פעמים רבות, בדיבור יתר על שם ה' חל הכלל "כל המוסיף גורע" (סנהדרין כט.), בבחינת "ונעשה לנו שם". אף שאצל יוסף הצדיק היה שם שמים שגור על פיו (בראשית רבה פו, ו), אפשר שיהיה מזה יותר מדי. לא כל מי שאומר כל הזמן "ברוך ה'" ו"אם ירצה ה'" יש לו יותר השגות אלוקות. יש מי שאינו אומר זאת מפני שיש לו יראת הכבוד ויראת הרוממות; הוא עומד באימה לפני אל עליון ויודע שהקדוש ברוך הוא אינו המילה "אלוקים", ואין לאדם רשות לתפוס את האלוקים באצבעות גסות.
כאשר אדם מביט בעולם ואומר פשוט "זוהי המציאות" בלי שום מילים, בני אדם חושבים שהוא כופר או אפיקורס. אבל המאור עינים למד מהבעל שם טוב שאדם יביט בחיותו ויראה שזהו האלוקים. החסידים אימצו את המילה החדשה "חיות" (שמופיעה ברמב"ם ובקודמים כ"מחיה"), אבל החיות היא מציאות שחיים אותה, לא מילה שאומרים.
"ה' הוא האלקים" – המציאות העצמית בלי מחיצות
פעמים רבות האמירה התדירה "בשם ה'" באה מתוך שקר, כאילו אם לא אומרים זאת הרי זו כפירה. אבל מציאות ה' היא המציאות הבסיסית של הכול – החיות ומה שמהווה. אפילו כשאתה אומר שהאלוקים נמצא "מאחורי" הדבר, כבר הוספת ועשית שני דברים: הדבר, ומה שמאחוריו. באמת המציאות העצמית של כל הדברים היא האלוקים, בלי שום מילים – אפילו המילה "אלוקות", שלמדו מליובאוויטש, איש אינו יודע מה פירושה.
לכן צריך לפעמים לשתוק, ולומר רק את פסוקי שמע ישראל והתפילה כפי שכתובים בתורה ובסידור. הגמרא מביאה (ברכות לג:), והרמב"ם מאריך על כך במורה נבוכים (ח"א פנ"ט) בשלילת התארים, שרבי חנינא אמר: אלמלא כתב משה רבינו בתורה "האל הגדול הגבור והנורא" (דברים י, יז) ואנשי כנסת הגדולה תיקנו לאומרו בתפילה, לא היה אפשר לאומרו. הפירוש לענייננו הוא שאיננו אומרים זאת מפני שהמצאנו זאת מעצמנו, אלא אנו פשוט חוזרים על מה שכתוב בחומש ובסידור, ובכך מכניסים בו חיות חדשה.
זה כתוב בכל הספרים החסידיים, אלף פעמים בזוהר, וכל כוונות האר"י בנויות על כך. אפילו לומר כמו הספרים החסידיים ש"מביטים בעולם ורואים אלוקות" זה כבר יותר מדי; המציאות היא המציאות. זהו פירוש "ה' הוא האלקים" (דברים ד, לה) ו"אהיה אשר אהיה" (שמות ג, יד) – מה שישנו, הוא מה שישנו. ודאי שיש מצווה לקרוא בשם ה' כדי שהדבר יתגלה ויהיה אפשר לדבר עליו, אבל צריך לדעת ש"אז הוחל לקרוא בשם ה'" – מחר השם יתיישן, ובמצוות קריאת שמע צריך להתחיל בכל יום מחדש.
כוונת קריאת שמע: העלאה אל העצם שמעל כל הייחודים
בכוונת קריאת שמע צריך שתהיה בכל יום כוונה חדשה. הרמ"ק אומר שבקריאת שמע אין מכוונים לייחודים של חכמה, בינה, תפארת ומלכות, אלא לייחוד שלמעלה מזה, שאינו משתנה. לכאורה זו קושיה על סידור הרש"ש וכוונות האר"י, שבהם כתוב כן לכוון את הייחודים בקריאת שמע.
אבל הפירוש הוא כך: מאחר שהקדוש ברוך הוא "מאמתת המצאו נמצאו כל הנמצאים" (רמב"ם הלכות יסודי התורה פ"א) – מעצמותו, שהיא למעלה מכל הייחודים, ההשתלשלות והשמות, נולדים הבריאה ושמו – ממילא אין כוונת האריז"ל שבקריאת שמע עושים ייחוד, אלא שמעלים את הייחוד כולו אל עצמות האין-סוף, ומשם נולדים ייחודים חדשים. מי שלומד אריז"ל יודע שעיקר המשכת המוחין הוא בשמונה עשרה (ובקריאת שמע רק לאקדמות אימא), אבל עיקר קריאת שמע הוא העלאה, כפי שלומדים תמיד גם בספרי חב"ד.
היחס בין מצוות האמונה לכל תרי"ג המצוות
האמונה כראש וכלב של רמ"ח איברי המלך
נחזור למצוות ידיעת מציאות ה', עוד לפני ייחוד ה'. על הדל"ת של "אחד" אומרת הגמרא: "כיון דאמלכתיה למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים, תו לא צריכת" (ברכות יג:) – ה' אחד די בו, אין צורך להוסיף. הזוהר אומר: "פקודא קדמאה, ראשיתא קדמאה דכל פקודין, למנדע ליה לקודשא בריך הוא בכללא" (זוהר הקדמה יא:). בשבוע שעבר אמרנו חידוש גדול על לשון הזוהר כדי ליישב את קושיית רבי חסדאי קרשקש (אור ה' מאמר א כלל א) ושל הרמב"ן (השגות לספר המצוות מצוה א) על הרמב"ם, האם האמונה יכולה להיות מצווה בפני עצמה. (בדומה ליסוד זה למדתי מר' מאטל, שמצוות האמונה היא סוג אחר של מצווה).
בזוהר כתוב שתרי"ג המצוות – רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה – הן האיברים של זו"ן, תפארת ומלכות (תיקוני זוהר תיקון ל). רמ"ח מצוות העשה הן רמ"ח איברים דמלכא (זוהר ח"א קע.), של הזעיר אנפין, ושס"ה הימים הם השכינה או למעלה מזה.
אם כל המצוות הן איברי המלך ושמות ה', כמו שכתוב "כל מצותיך אמונה" (תהלים קיט, פו), מה ההבדל בין המצווה הראשונה של אמונה לבין כל שאר המצוות? התירוץ על פי הזוהר הוא שמצוות האמונה היא "ראשיתא קדמאה דכל פקודין" – לא רק מפני שמצד האדם צריך קודם לדעת שיש אלוקים לפני שמקיימים מצוות, אלא מפני שברמ"ח האיברים גופא יש איברים שהנשמה תלויה בהם ואיברים שאין הנשמה תלויה בהם (תמורה י:). אף שהנשמה עצמה למעלה מהאיברים (ואולי אכן יש בחינה של אמונה שהיא למעלה מן המצווה), הרי שבין האיברים יש איברים ראשיים כמו המוח והלב, שחיות כל האיברים תלויה בהם. מצוות האמונה היא האיבר הראשון והשורשי – הראש או הלב – של התגלות המלך (זו"ן), שורש מציאות ה' שבמצוות והכלי הראשון שבו האיברים מקבלים את מציאות ה'.
השורש הנותן סדר ומשמעות לכל רמ"ח המצוות
הזוהר משלב כאן את כל השיטות במחלוקת הראשונים אם האמונה היא במניין המצוות. יחס האמונה לכל המצוות הוא שהאמונה נותנת את המשמעות, את הסדר ואת הארגון לכל המצוות.
זוהי גם הכוונה בקריאת שמע בכל יום. בקריאת שמע יש רמ"ח תיבות (תנחומא קדושים ו) כנגד רמ"ח האיברים, להראות שכל המילים הן "אחד". בפרשה הראשונה מרחיבים את אחדות ה' על "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך" (דברים ו, ז); בפרשה השנייה על שכר ועונש ועל ארץ ישראל; ובפרשה השלישית, של ציצית, על כל המצוות – "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'" (במדבר טו, לט). כאשר לאדם יש במשך היום כל כך הרבה דברים לעשות, הוא אומר קריאת שמע כדי לדעת שבאמת יש לו רק דבר אחד לעשות: "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד".
אמונה וחקירה: ידיעה בכלל וידיעה בפרט
מחלוקת הראשונים בין אמונה פשוטה לידיעה
כשם שיש מבוכה אם האמונה היא במניין המצוות, כך יש גם מחלוקת ראשונים גדולה בין אמונה לידיעה, שבה כל אחד נוטה לצד אחד של המציאות. שיטה אחת סוברת שבמצוות האמונה יוצאים ידי חובה באמונה פשוטה – להאמין במה שכתוב בתורה. השיטה האחרת – שהרמב"ם מאריך בה (הלכות יסודי התורה פ"א ה"א; מורה נבוכים ח"א פ"נ) – סוברת שהעיקר הוא הידיעה: לדעת, להבין ולהיות משוכנע שכך הוא.
הזוהר אומר שצריך את שניהם, והוא צודק במאה אחוז. ראשית, אם לא מלמדים את הילדים אמונה פשוטה, לעולם לא יתחיל שום דבר, משום שאי אפשר ללמד מיד כל ילד את כל החקירה במציאות השם. שנית, הפירוש האמיתי של "ידיעה" לשיטת הרמב"ם והמצדדים בחקירה אינו רק שתהיה ראיה שמוכרח להיות אלוה, אלא שתהיה השגה ברורה בכל המציאות כולה: לדעת מעשה בראשית ומעשה מרכבה (רמב"ם הלכות יסודי התורה פ"א-פ"ד), את כל מעשי ה', וכיצד אחדות ה' מסדרת ומארגנת את רמ"ח האיברים ואת כל מעשיו של האדם. ממילא, ידיעה מעצם הגדרתה היא תהליך ארוך הנמשך לכל הפחות ארבעים שנה (עבודה זרה ה:) וחיים שלמים, והיא נוגעת לכל רמ"ח האיברים.
הגדרות הזוהר: ידיעה כללית ביציאת מצרים וידיעה פרטית לאחר ארבעים שנה
במקום המילים "אמונה וחקירה", הזוהר מכנה את שתי הדרגות בהגדרה טובה: "ידיעה כללית" ו"ידיעה פרטית" (זוהר הקדמה יא:-יב.). אמונה פשוטה היא ידיעה כללית – לדעת באופן כללי מה שכל יהודי יודע, שיש אלוה שברא את העולם, שולט בו, ועשה את האדם עם נשמה. ידיעה פרטית פירושה להבין בפרטות: מה פירוש "אלוה"? כיצד ברא את האדם? איזו מין שליטה יש לו על העולם? הזוהר אומר שלידיעת השם יש שני חלקים אלו – תחילה ידיעה בכלל ואחר כך ידיעה בפרט (בין כשתי מצוות נפרדות, בין כשתי מדרגות באותה מצוה עצמה).
על כך דורש הזוהר (זוהר שם יב.) את ההבדל בין שני פסוקים: ביציאת מצרים אמר משה רבינו "וידעתם כי אני ה' אלקיכם המוציא אתכם" (שמות ו, ז), וזוהי ידיעה בכלל. אבל לאחר ארבעים שנה במדבר אמר "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים" (דברים ד, לט), וזוהי כבר ידיעה בפרטות.
קיום המצוות כפירוש וכהתגלות של הידיעה הפרטית
חלוקה זו של ידיעה כללית ופרטית היא ממש אותו הדבר כמו היחס של מצות אמונה לכל תרי"ג המצוות. בזמן, מתחילים בידיעה כללית – האיבר הראשון – משום שאי אפשר לקיים שום מצוה לפני ששומעים מן האב באופן כללי שיש אלוה. אחר כך באות שאר רמ"ז מצוות העשה, פרטי איברי המלך, שהן ההתלבשות וההתגלות של מציאות השם בכל פרטי החיים בדמות אדם.
נמצא שכל המצוות הן פירוש על מצות אמונה. מי שיודע רק שיש אלוה, מקיים את מצות אמונה בכללות; ועל ידי קיום כל רמ"ח המצוות במשך חיים שלמים מגיעים לידיעה פרטית באלוה – הן משום שבכל מצוה טמון סוד המלמד פרט במציאות העולמות, והן משום שהמצוה עושה רושם למעלה וממשיכה אור פרטי.
ולאחר שאדם משלים את כל האיברים ומגיע לידיעה פרטית, הוא מבין "כי ה' הוא האלקים" – שהכלל הוא הפרט! מי שלמד בחדר שיש אלוה, ולאחר מכן למד את כל פרטי החקירה וקיום המצוות, רואה לבסוף שאין שני אלוהות – אלוה של אמונה (כלל) ואלוה של חקירה (פרט) – אלא זהו בדיוק אותו האלוה שלמד עליו בחדר, אלא שעכשיו הוא יודע לומר את כל פרטיו.
סיכום וקישור לפרשת חיי שרה: "וה' ברך את אברהם בכל"
עולים מכאן שני חידושים על פי הזוהר: ראשית, שצריך בכל יום לחדש פירוש חדש במציאות השם; ושנית, הפירוש החדש שלנו היום, שמצות אחדות ה' היא כמו הכתר והראש המארגן את כל רמ"ח המצוות. בזה מתיישבת הן המחלוקת אם אמונה היא מצוה, והן המחלוקת בין אמונה פשוטה (ידיעה כללית, הראש) לבין חקירה (ידיעה פרטית, הבאה לאחר כל האיברים).
בזה אפשר לפרש את הפסוק בפרשתנו: "ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל" (בראשית כד, א). "ואברהם זקן בא בימים" – בכל יום מימי חייו אמר אברהם אבינו שמע ישראל בפירוש חדש. ולבסוף, "וה' ברך את אברהם בכל" – הגיע ל"וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים", שבו כל הפרטים וההשגות נעשו "כל" אחד. זהו הסוד של "בת היתה לאברהם ובכל שמה" (בבא בתרא טז:) – מדת המלכות, בחינת ה' הוא האלקים, שבה ראה שכל הפרטים הם כלל אחד ואותו האלוה עצמו.
שבת שלום!
EN English ›
📋 Shiur Overview
Zohar Shiur, Erev Shabbos Parshas Chayei Sarah – The Mitzvah of Faith and Knowledge of God According to the Zohar: A New Name Every Day, and Knowledge in General and in Particular
The First Mitzvah and the Root of All the Mitzvos
This shiur, on Erev Shabbos Parshas Chayei Sarah, continues with the words of the Zohar on the first mitzvah. This mitzvah, as we have learned, is not only the first in the count of the mitzvos but also the root of all the mitzvos, and therefore one can never speak about it enough. For there is here a special positive commandment of faith in the existence of God, or of knowing it (as we explained in the previous shiur, that the Rambam and the Zohar introduced the idea that there is a special mitzvah in this, and this is not the place to elaborate).
Admittedly this is a novel idea, but our Sages already said something clear and agreed upon, which they count as an additional mitzvah: that one must mention the unity of God every day and speak of it, as the verse says: "And you shall speak of them when you sit in your house" (*ve-dibarta bam be-shivtecha be-veitecha*, Deuteronomy 6:7). From "and you shall speak of them" the Sages derived the obligation of reciting the Shema (Berachos 13b), but the plain meaning of the verse is that one must speak of them, and we fulfill this speaking through the daily recitation of the verses of unity in the Shema. Now, there is a dispute in the Gemara (Berachos 21a), and the Rishonim and Acharonim disagree about this, whether this mitzvah is of Torah origin (*de-oraisa*) or rabbinic (*de-rabbanan*). In any case, it is certain that long before the Rambam came and said that faith in the existence of God is a mitzvah, it was already a mitzvah, and one could call it a daily ritual: to mention and speak about the existence of God and His unity, morning and evening.
Therefore, even if one sometimes grows tired, one must learn it again and again. We have already spoken a great deal in our lifetimes about the mitzvah of the existence of God, and about all the discussions surrounding it — whether it is a mitzvah or not, and so on — and still it is not enough, for this is the mitzvah itself. For there is a real mitzvah to remember, to mention, and to speak about this every day, and therefore we will continue with this subject. Whoever finds the connection to Parshas Chayei Sarah may point it out, since I do not have a special dvar Torah on the parsha right now; rather, I am continuing with what we have been learning. And since in these days Shabbos comes in very early, during the winter weeks we will try to shorten the shiur by ten or fifteen minutes, because although it is fitting that it be on Friday, there is not that much time on Friday.
"And You Shall Speak of Them" – Speaking of God's Unity in One's Own Language
Let us return and continue; we will look into the Zohar and see where we stand. I will repeat the main points of what we said last week, for one must always return, reflect on things, and formulate them anew. "And you shall speak of them" — whoever has the strength and the feeling to formulate things anew and say them in our own language, his mitzvah is to say them at every moment, truly. Indeed, we say "Shema Yisrael," the verses that Moshe Rabbeinu already said, but the essence of the mitzvah, according to the plain meaning of the verse, is "and you shall speak of them" — that one should speak of them. And to speak of them means to speak about them in your own language.
Indeed, the Shema may be recited in any language (Berachos 13a), and that is the halacha. Admittedly, the Rishonim explained that "in any language" means one must translate word for word, and there is a discussion of this in the Raavad and, much more so, in the Acharonim after him, that each thing must be translated precisely. But it is not clear to me that this is the meaning. It seems to me now that one can interpret "in any language" to mean that one must speak of God's unity in one's own language. One must express the concept of unity — and even the words themselves, "unity," "existence," all the words the Sages, the Rishonim, and the Gemara coined — for example, "the Kingdom of Heaven" (*malchus shamayim*), which is what the Sages call it, even though in the Torah there is almost no "kingdom of God" — each one found his own word for how to express the thing called the existence of God.
A New Name and a New Understanding Every Day
Therefore, the mitzvah is constant: to find every day a new word with which to speak. The Baal HaTurim (Numbers 11:16) states that the Holy One, blessed be He, has seventy names, and there is also a Muslim tradition that He has a hundred names. But certainly the Holy One, blessed be He, has infinite names, for "Everyone that is called by My name, for My glory I have created him" (Isaiah 43:7) — the entire world is names of the Holy One, blessed be He, and the entire Torah is names of the Holy One, blessed be He, as the Ramban says (Introduction to his Commentary on the Torah). It follows that the Holy One, blessed be He, has thousands and tens of thousands of names.
Every day that one mentions God's name in a different way and in a different language, one must call the Holy One, blessed be He, by a name, as the verse says: "And you shall be called by a new name" (Isaiah 62:2). Regarding Jerusalem it says that she will be called by a new name, "She shall be called: The Lord is our righteousness" (Jeremiah 33:16), and so too we must give the Holy One, blessed be He, a new name. And there are teachings from the Arizal, in the order of the ascents of the holy Shabbos, in which the Arizal introduced many new names for the Holy One, blessed be He — though apparently built on earlier names, combinations (*tzerufim*) and expansions (*miluyim*) — and we must grasp the idea (as we discussed last year during Chanukah, when we studied the matters of *Shiur Komah*, and this is not the place to elaborate).
Indeed, one must give a new name. But by a new name I do not mean merely a new word. There, we spoke about giving truly new combinations of letters, which was the way of many Kabbalists. But my intention here is a new understanding, a new grasp, a new concept: What does "God" mean? What does it mean at all when we say the unity of God? For we believe that the Holy One, blessed be He, as He is in Himself, is exalted above all these conceptions. Even when we say that He is King, or that He is One — as the Zohar says, "You are One, but not in number" (*ant hu chad ve-lo be-chushban*, Tikkunei Zohar, Introduction 17a), which has a precise philosophical meaning — nevertheless, what we call "One" is also only, so to speak, the first garment, the first revelation of the Holy One, blessed be He, that is called One, while the Holy One, blessed be He, Himself is not even called "One." At any rate, there are Kabbalists who say so.
And as is well known, the Vilna Gaon says that even the attribute "existent" — "existent" refers to *Keser* (Crown), for in *Keser* the Holy One, blessed be He, revealed Himself as existent. But above that, when one says "Necessary Existence" (*mechuyav ha-metziyus*), in the language of the Rambam (Laws of the Foundations of the Torah, ch. 1), above that He is not even "existent." That is to say, the concept "existent" that we have — and this is not a human concept but a divine concept, for all concepts are truly divine; man did not make them, rather the Holy One, blessed be He, makes the concepts, and the Holy One, blessed be He, created the concept — but the Holy One, blessed be He, Himself is "not any of these attributes at all" (Tikkunei Zohar, ibid.): not existent, not singular, not King, and none of the rest.
Consequently, if one understands this, one also understands that there is an obligation and a mitzvah in every generation, every single day and every single hour, to give the Holy One, blessed be He, new names. And I say this with great depth and in complete seriousness.
The Secret of the Generation of Enosh: When the Name Becomes Profane
The Contradiction Between Peshat and Derash in "Then It Was Begun to Call in the Name of God"
For it is written regarding the generation of Enosh: "Then it was begun to call in the name of God" (*az huchal likro be-shem Hashem*, Genesis 4:26). In this verse there is a *peshat* (plain meaning) and a *derash* (homiletic interpretation) that seemingly contradict each other — a genuine head-on contradiction, one against the other. The simple *peshat* is that at that time they began to call in the name of God, as the commentators say, that they began to pray, to offer sacrifices, and all forms of divine service. For "to call in the name of God" is the language of the verse "And Avram called there in the name of God" (Genesis 13:4) — to call by the name of the Holy One, blessed be He, or by the Name *Havayah* (the Tetragrammaton), and that is the simple meaning.
And most of the commentators come, and the Midrash comes (Bereishis Rabbah 23:7), cited by Rashi: "*huchal*" — from the word *chullin*, profane; the name of God became profane, for at that time idolatry began. And as the Rambam elaborates (Laws of Idolatry 1:1), in the generation of Enosh the matter of idolatry began based on various lines of reasoning — "*huchal*" from the word *chullin* — and then the desecration of God's name began.
What is the connection between the *derash* and the *peshat*? It is a wondrous thing. I am not saying this is the first *derash* that runs opposite to the *peshat*, but there is a principle that I repeat many times, and incidentally it is an accepted principle. For example, the *Divrei Yoel* in his homilies on the Torah repeats this principle many times, and one of his many questions on the Chumash is that there is a *derash* that does not fit with the *peshat*, for we hold as a rule that the *derash* must connect to the *peshat*, and on that basis he says his teaching. So this is not an innovation of those Jews of our time who engage in the plain meaning of Scripture; rather, it is accepted in the books of homiletics and in the works of the biblical commentators that the *derash* cannot be disconnected from the *peshat*.
And the explanation is simple: the moment one gives the Holy One, blessed be He, a name — "*huchal*." For the name and its holiness, as the Tikkunei Zohar says, which we recite in *Pasach Eliyahu*: "And when You withdraw from them" — if You remove the Infinite (*Ein Sof*) from them — "all the names remain like bodies without souls" (Tikkunei Zohar, Introduction 17a). The names of God are only bodies, so to speak. Of course, relative to us the name is a great light, but relative to the light itself, relative to what is meant by God's very essence, the name is only a body, only a garment and a vessel through which one grasps.
And the nature of vessels — as the Arizal calls it, the shattering of the vessels (*sheviras ha-keilim*) — is that the names fall: the sparks and the fragments of the names. The moment there is a name there is a word, and the moment there is a word, one can forget. That is the meaning of the generation of Enosh: because they gave the Holy One, blessed be He, a word. Before that — I do not know what Adam did, but the idea here is — before that, when people do not say words, when they restrain themselves, "You shall not take the name of the Lord your God in vain" (Exodus 20:7), they do not give the Holy One, blessed be He, a name, but only "To You, silence is praise" (Psalms 65:2); one does not say a word, one stands in awe before the Most High and says nothing — then there is no such concern. There are other concerns: that people will forget. And consequently, since people forget, one must say a word.
"My Name" Versus "A Name" – Between a Living Name and an Idol
The moment one says a word, the word can become profane, as it says, "Robbers came and profaned it" (Avodah Zarah 54b). If there is a Temple, the Temple can become profane; if there is a word, the word can become profane. And profane does not necessarily mean something ordinary; rather, this is precisely the sin of the generation of Enosh: one can actually confuse things, saying that the word has independent power. And this is the root of idolatry — believing that the concepts, and even the names, are *it*.
And as the Rambam elaborates (Guide for the Perplexed I:61–62; Laws of Idolatry 11:12), one must not believe that names have power. And here the Kabbalists seemingly disagree with him, but afterward the Kabbalists say that on this point the Rambam was right. The Rambam's intent is regarding one who thinks that in amulets, when one writes a name, the name has power. What does that mean? The Holy One, blessed be He, has power; names have no power! The Holy One, blessed be He, has power. Certainly the Holy One, blessed be He, through His names has power, and perhaps on this there is some kind of dispute between the Rambam and the Kabbalists, and perhaps not. But this is certainly the truth: one may not think that a mezuzah or a name has power. A name has no power whatsoever; a name without the Holy One, blessed be He, Himself is nothing.
It must be "*Shemi*," *My* name — not "*shem*," a name. "*Shem*" alone, without "*Shemi*," without the *yud*, so to speak, is "And let us make for ourselves a name" (Genesis 11:4) — that is separation, and that is its meaning. This is how the Zohar (Zohar I:75b) explained the sin of the Generation of the Dispersion, and this is what I say about the generation of Enosh and all the root sins in the Book of Genesis: that they took the name, as it were "a name without a *yud*," so that there would be a name without "*Shemi*."
Therefore the Holy One, blessed be He, said to Moshe Rabbeinu: "This is My name forever, and this is My remembrance for every generation" (*zeh shemi le-olam ve-zeh zichri le-dor dor*, Exodus 3:15) — to mention Him in each generation in a different way, as the Gemara expounded (Pesachim 50a). And seemingly there is a contradiction here: if it says "My remembrance for every generation," doesn't that mean forever? Rather, the Gemara says that "My name" is different from "My remembrance": "Not as I am written am I pronounced" (Pesachim, ibid.).
And the explanation, according to the principle we stated, is that since one understands that the Holy One, blessed be He, is not *this* — if a person thinks, God forbid, that the Holy One, blessed be He, *is* the name, then it is better that he remain with the old names. But if one holds, and each person believes and understands — not only believes but also understands — that the existence of God itself is not one of the names and not one of the concepts, then consequently, if one insists on the old concepts, slowly they become stale, they become simply old, and one repeats what one thought yesterday. "Hear, O Israel, the Lord is our God, the Lord is One" (Deuteronomy 6:4); "Twice daily, with love, they say Shema" (Shabbos Mussaf prayer) — this means that every day one says a new "Shema," that is, that today one contemplated, today one saw something of the existence of God, in whatever way one sees it today.
If one repeats yesterday's, one is worshiping yesterday. Yesterday is an idol; yesterday no longer exists, it has passed and is gone. Yesterday as God is an idol, and yesterday no longer exists. The name that was said yesterday has no power.
Of course, one can say the same words with new intention, with renewal and with new light. That is the service, as they say that one must pray every day; to pray every day according to Kabbalah and according to the *kavanos* (mystical intentions) means to make new names every day. And besides the fact that there is an inner dimension to this, it seems to me that it is also simple: all words grow old, all words begin to carry all kinds of connotations and associations that people have, and people carry wounds and difficult experiences with them. He says "God" and means something specific, and no one knows what he means.
Silence Before the Holy One, Blessed Be He: Wonder and "Whoever Adds, Detracts"
Looking at the Work of Creation Without Adding Superfluous Words
One must always give new names, and sometimes even when there is no name at all — that is good. It seems to me that this is the best, for this entire birth of new names begins from wonder, from amazement: "Such knowledge is too wonderful for me; it is high, I cannot attain it" (Psalms 139:6). We do not know; one rises in the morning and does not know. And one must say this explicitly, because we have grown very accustomed. For example, a Jew rises in the morning, looks at the world, and says, "Blessed is He who makes the work of creation" (*baruch oseh ma'aseh bereishis*, Berachos 54a). Why did he say so much? He has already said too much — he said "who makes the work of creation." Can he not see the work of creation itself? Must he add words to it? Does he need words in the Holy Tongue and in Aramaic, in a language one does not understand and does not speak — I mean for someone who does not speak it?
Sometimes "whoever adds, detracts" (Sanhedrin 29a). One must be very careful about this, and I cannot state a practical halachic ruling, but there is a great deal of "whoever adds, detracts" in excessive speaking of God's name, in excessive speaking "of a name," as in "and let us make for ourselves a name." With Yosef, the name of Heaven was fluent on his lips (Bereishis Rabbah 86:6), but one can also overdo it. Not everyone who constantly says "Baruch Hashem" and "im yirtzeh Hashem" and the like has a greater grasp of Godliness. There is one who does not say all these things because he knows that he stands in awe before the Most High God. He knows that what we call by the word "God" is not the word "God." And who gives a person permission? Who allows a person to go and grab God with his coarse fingers? It is not so. We need a little reverence, a little awe of His exaltedness.
He tells you nothing; rather, he looks at the world, looks at reality, and says: this is it, this is reality. I told you that the world is Godliness, and you think... People think that if he says this, or does not say it, he is a heretic, an *apikores*. You said that... I said nothing! I said that the life-force — the *Me'or Einayim* learned from the Baal Shem Tov that a person should look at the life-force (*chayus*) in every thing and say that this is Godliness. And he thinks he must say "*chayus*." Not so, for the word "*chayus*" is only... The Chassidim adopted a new word, "*chayus*." Where is the word "*chayus*" written? True, in the Rambam and earlier authorities it is written that the Holy One, blessed be He, gives life, but they adopted the new word, and it merely emerges and is revealed. The life-force is something that *is* something, not something that one *says*.
"The Lord Is God" – Reality Itself Without Partitions
Let us return to what we began with. We said that one must speak every day about the mitzvah of the existence of God. I do not know what to call it, and to constantly say "in the name of God" — many times this stems from falsehood, as if whoever does not say so, it is heresy. Does that make the one who says it a greater believer? I do not understand. You understand that the existence of God is the fundamental reality — and if you want the word "reality," the fundamental reality of everything — that is what we call God. That is what we mean by all the names and appellations: the life-force, the thing that brings into being, the thing behind everything. But even the word "behind" — you have already added! You have already said two things here: there is what is behind, and there is the thing itself. The very essence of all things is God. I do not want to say words; people say the word "Elokus" (Godliness), and no one knows what it means, except that they learned from Lubavitch to say this word.
And many times, when one adds, one detracts. And perhaps one should be a little silent, and say "Shema Yisrael." Indeed, one says the verse written in the Torah, as explained in the Gemara (Berachos 33b), and the Rambam elaborates on this in the Guide (I:59) when he speaks about the negation of attributes: Rabbi Chanina said, had Moshe not written them in the Torah and had the Men of the Great Assembly not come and established them in prayer, we could not say them. What does this mean? One could elaborate on what his intent could be, but his intent for our purposes is that when we say "the great, mighty, and awesome God" (Deuteronomy 10:17), it is not because we came up with it, but simply because that is what is written in the siddur. What is written in the siddur one cannot argue with, and it does not mean that I am saying I have something good to add. I am saying the siddur; I am simply repeating what is written in the Chumash. But into this one must bring new life, something new.
This is the first homily I wanted to say, and I do not want to dress it up; I do not want to say that one can explain a certain verse with it as such-and-such a Chassidic book brings. Certainly all the books of Chassidus say this, and certainly it is written in the Zohar a thousand times, and it is written in all the *kavanos* of the Arizal, and everything is built on this — but one must remember it. And one cannot always say it this way — a person says: the books of Chassidus say that one looks at the world and sees Godliness. I do not know; too much has already been said. Reality is reality. As it says, "The Lord is God" (*Hashem hu ha-Elokim*, Deuteronomy 4:35) — reality is reality, and that is the meaning of "The Lord is God." "I will be what I will be" (*Ehyeh asher Ehyeh*, Exodus 3:14) — what He is, is what He is. That is the meaning of "God."
And if you want to add to it — "then it was begun to call in the name of God." There is nothing wrong with that; just know that tomorrow it will grow old, and tomorrow you will have to start anew. One must "call in the name of God"; there is a mitzvah to call in the name of God, for otherwise it is not revealed and one cannot speak about it, as we speak about it many times. But you must always start anew. That is the mitzvah of unity, the mitzvah of "Shema Yisrael."
The Intention of the Shema: Elevation to the Essence Above All Unifications
The mitzvah of unity is very important, and I have already said this (in the shiur dealing with the teachings of the Baal Shem Tov, and this is not the place to elaborate), and I repeat it because this is the intention of the Shema: every day one must have a new intention in the Shema. The Ramak (Rabbi Moshe Cordovero) says that in the Shema one should not intend the unifications (*yichudim*) of *Chochmah* and *Binah*, *Tiferes* and *Malchus*; all these unifications are not intended in the Shema; rather, one intends the unity that is above this, which does not change.
And seemingly this is difficult, for in the siddur of the Rashash and in the *kavanos* of the Arizal it is written that one intends unifications. But the meaning — now I grasp it — is not that. The meaning is that from what one understands, as the Rambam says that the Holy One, blessed be He, "from the truth of His existence all existing things exist" (Laws of the Foundations of the Torah, ch. 1) — from what He is, which is not unifications (for unifications mean creation; they already contain a certain chain of descent (*hishtalshelus*), all things are already coming into being, names are already coming into being) — from what He is, He received His name. This is how one should understand the words of the Arizal that in the Shema one must make a unification: his intent is not primarily to make a unification, but primarily to elevate the entire unification to the essence, to the very essence of the *Ein Sof*, and from this new unifications are born. Certainly! And the main thing, as anyone who studies the writings of the Arizal knows, the main drawing-down of the *mochin* (mental states/intellects) occurs in the Shemoneh Esrei, not in the Shema; in the Shema there is only a preparation of *Imma* (the supernal Mother). But the main point of the Shema is elevation, and this is always taught in the books of Chabad as well. That is the intention of the Shema.
The Relationship Between the Mitzvah of Faith and All 613 Mitzvos
Faith as the Head and Heart of the 248 Limbs of the King
Let us now return to what I wanted to say regarding the mitzvah of the unity of God — and not the unity of God, for we are not yet even at unity — but rather the mitzvah of the existence of God, the knowledge of God. The Zohar says: "The first commandment, the beginning of all commandments, is to know the Holy One, blessed be He, in general" (*pikuda kadmaa, reishisa de-chol pikudin, le-minda leih le-Kudsha Brich Hu bi-chlala*, Zohar, Introduction 11b). I will repeat what we said last week (as we explained in the previous shiur), and we will understand it a bit better. It seems to me that this will be enough for today, and I hope it will be enough, and it must be enough, for it cannot be otherwise. "The Lord is One" — that suffices: "Once you have made Him King above and below and in the four directions of the heavens, you need no more" (Berachos 13b), and this "enough" (*dai*) is the meaning of the *dalet* of *echad*. That is enough, and there is no need to add.
We stated a great novel idea to resolve the question of Rabbi Chasdai [Crescas] (Or Hashem, Treatise 1, Principle 1), and perhaps also the question of the Ramban on the Rambam (Glosses on Sefer HaMitzvos, Mitzvah 1). And I must say that Reb Mottel always teaches — perhaps not in this formulation, I do not know — but the idea that the mitzvah of faith is indeed a different kind of mitzvah, I learned from him. But what we say, we say in the way of the Zohar and in the language of the Zohar, and we are permitted to speak in the language of the Zohar.
And the language of the Zohar works out as follows: the 613 mitzvos, 248 positive commandments and 365 negative commandments, are the limbs of the Shechinah, the limbs of *Zeir Anpin* and *Nukva*, the limbs of *Tiferes* and *Malchus* (Tikkunei Zohar, Tikkun 30). The 248 positive commandments are the 248 limbs. Whose limbs? "The 248 limbs of the King" (Zohar I:170a), the 248 limbs of the King Himself, the 248 limbs of what is called *Zeir Anpin*. And the 365 days are the Shechinah, or the 365 are above this — we will yet get to this and learn it, and we will understand that there is a certain perplexity in explaining the 365. In any case, the 248 are the main limbs, and the main study is in the positive commandments: the limbs of the Shechinah are the 248 positive commandments, or the limbs of the King are the 248 positive commandments.
And now, if we say that the first mitzvah is faith, one can ask: it has already been said, "All Your commandments are faith" (Psalms 119:86) — all the mitzvos are faith, all the mitzvos are limbs of the King, all the mitzvos are names of God. What then is the difference between the mitzvah of faith and all the mitzvos? It turns out there is no difference. The difference is only that the mitzvah of faith is "the beginning of all commandments," the essence of all the mitzvos. Not because from our side, as human beings, we must first know that there is a God and so on, but rather just as among the 248 limbs there are limbs on which the soul depends and limbs on which the soul does not depend (Temurah 10b). The soul itself is not one of the limbs, but among the limbs themselves there is, for example, the brain or the heart, what are called the principal organs, on which everything depends. And indeed they too depend on the soul, and precisely here one must examine whether there is perhaps an aspect of the mitzvah of faith that is above the mitzvah — but the mitzvah of faith is the life-force of all the limbs, and we will call it the first limb. By first I do not mean first in time, but the most important, the root limb, like the head or the heart — as each person will learn it — the head or the heart of all the mitzvos, and that is the mitzvah of faith. That is the explanation according to the Zohar: a limb of whom? Of the revelation of God, of the King, of *Zeir Anpin*, of *Zeir Anpin* and *Nukva*.
The Root That Orders and Gives Meaning to All 248 Mitzvos
If so, we begin to understand that the Zohar introduces a great novel idea here, and it seems to me that the Zohar is working here to integrate all the views and all the sides. When one says there is a dispute — the Rambam, the Ramban, so-and-so — one always thinks: well, it is a dispute, and one can learn it this way or that way. But the Zohar, as is always its way, shows that each of the holders of the views grasped a particular point because of which one must learn differently. Some learned it this way and some learned it that way, and that is the first dispute: whether faith is counted among the mitzvos.
And there is another dispute, very important, which one must listen to carefully, and it seems to me that the Zohar is speaking about it here. But the first question is the connection and relationship of faith to all the mitzvos. And the answer in the Zohar is that faith is not another mitzvah preceding all the mitzvos, since all the mitzvos are the existence of God; rather, faith is the root of the existence of God that is in the mitzvos. Or one can say: the first vessel, the first place in which the limbs receive the existence of God, the place in which the existence of God — which is, so to speak, the body of the King — comes into being. That is the meaning of the mitzvah of faith.
And what does this mean? That it gives meaning to all the mitzvos, that is, it is the organizer, the order of all the mitzvos. And this is also the intention of the daily Shema: a person must do many things every day, and as is known, the Shema contains 248 words (Tanchuma, Kedoshim 6), to show that all the words are one. That is the intention: everything is "when you sit in your house and when you walk on the way" (Deuteronomy 6:7) — one extends the oneness of God over all modes. This is what we learn in the first paragraph from "when you sit in your house and when you walk on the way"; the second paragraph deals with reward and punishment, with the Land of Israel and the whole matter; and the paragraph of tzitzis reaches all the mitzvos, "And you shall see it and remember all the commandments of God" (Numbers 15:39), as the verse explicitly states.
The intention of the Shema, then, is: I have so many things to do, but in truth I have only one thing to do. There is only one thing, and there is only one thing. That is "Hear, O Israel, the Lord is our God, the Lord is One."
Faith and Inquiry: Knowledge in General and Knowledge in Particular
The Dispute of the Rishonim Between Simple Faith and Knowledge
And just as there is this perplexity, so too there is a great perplexity and a great dispute known as a dispute among the Rishonim. But one must understand that there is no wisdom in saying "a dispute among the Rishonim"; there is a real problem here. The dispute is only that each one, so to speak, leans more toward one side of reality, but there are two realities here. It is a kind of dispute between faith (*emunah*) and knowledge (*yediah*). As is known, there are those who say that one fulfills the mitzvah of faith by believing, and we will call this simple faith (*emunah peshutah*): this is what is written in the Torah, and that is enough for you.
And there are others who say not so, but rather knowledge — and as is known the Rambam elaborates on this (Laws of the Foundations of the Torah 1:1; Guide for the Perplexed I:50) — knowledge is most important. For if one merely says it, what point is there in saying it? One must know, contemplate that it is so, be convinced that it is so, and so on. That is the subject of the dispute called the one between faith and knowledge.
And now, the Zohar says: both. And it seems to me that it is entirely correct. It is clear that one needs both. First, if the way one ordinarily learns does not exist, if one does not teach children faith, nothing will ever begin; for if we go to teach every boy the entire existence of God and all the forces, that is not feasible.
Second, when one says "knowledge," what truly is the real meaning of knowledge? Knowledge does not mean only that I have a proof that there is a God. That is simple, and it seems to me that even according to the Rambam and all who favor inquiry, the intent is not only a proof — that too, but the main goal is a clear grasp and clear knowledge of all of reality. That is, you do not only know that there is a God, that there must be a God, but you also know — as we said that the mitzvah of the Shema is to know — how God does everything, how He orders your 248 limbs; everything you must do this day is because of "the Lord is One." Everything is organized and ordered by the oneness of God.
So knowledge means knowing the entire world, knowing the Work of Creation (*Ma'aseh Bereishis*) and the Work of the Chariot (*Ma'aseh Merkavah*) (Rambam, Laws of the Foundations of the Torah, chs. 1–4) — everything. Everything there is to know must be known in the aspect of knowledge. That is the meaning of knowledge.
It follows that knowledge is a very long process, something that takes forty years at the very least (Avodah Zarah 5b), and even an entire lifetime, to perhaps begin to know something, to know all the works of God — for one speaks of God together with His works, and everything must be known. So knowledge by its very definition is something long, and by its very definition it is more connected, one might say, to the 248 limbs.
The Zohar's Definition: General Knowledge at the Exodus and Particular Knowledge After Forty Years
And there emerges from this something very interesting regarding the mitzvah of faith, in its relationship to the two levels of faith. The Zohar calls it this way — I can tell you in other words: instead of saying "faith and inquiry," I will give you another explanation: general knowledge and particular knowledge (Zohar, Introduction 11b–12a). (And we have already spoken several times in this shiur that this is a good definition of faith and inquiry.)
Simple faith is general knowledge: I know that there is; I know, as the Zohar says, that there is a God who created the entire world, who rules over the entire world, who created man and placed a soul within him (Zohar, ibid.). This is knowledge in general terms, knowledge in a general way, which every Jew knows, which he is told.
Afterward there is particular knowledge. Particular knowledge means: What does "God" mean? How did the Holy One, blessed be He, create? What does it mean that He created man? What does it mean that He rules over the world? How does He rule? What kind of rule is this? And so on and so forth — all of this is particular knowledge.
The Zohar says that in the knowledge of God there are two mitzvos (Zohar, ibid.), and one must understand technically whether it means to say that there are two mitzvos — a mitzvah of general knowledge and a mitzvah of particular knowledge — or that it is one mitzvah, and these are levels of the same mitzvah. But this is the Zohar's definition: knowledge in general and knowledge in particular. First one must know in general terms, and afterward one knows in particular detail.
And on this the Zohar expounds (Zohar, ibid. 12a) that this is the difference between the verses we have already discussed in the portions of the Book of Deuteronomy: at the Exodus from Egypt, Moshe said, "And you shall know that I am the Lord your God who brings you out" (Exodus 6:7), and this is knowledge in general. Afterward he said, "Know therefore this day and take it to your heart that the Lord is God" (*ve-yadata ha-yom va-hashevosa el levavecha ki Hashem hu ha-Elokim*, Deuteronomy 4:39), and this he said after forty years. This is knowledge in particular, an entirely different level of knowledge.
Fulfilling the Mitzvos as the Explanation and Revelation of Particular Knowledge
Now one grasps that this is connected in a wondrous way, for it is almost the same thing as the relationship between the mitzvah of the existence of God and all the mitzvos. Just as the relationship between knowledge and faith begins with general knowledge — for one cannot know that there is a mitzvah before knowing in a general way that there is a God; the father at least said it, and you know how to say in a general way — and I am not speaking only of this source — you know how to say in a general way that there is a God, but you do not know how to say anything about Him. That is general knowledge, and it comes first; in time it is certainly first, in time it precedes.
And afterward, as we said, there are another 248 mitzvos, or 247, that is, two hundred forty-seven other mitzvos, and they are the particular limbs of the King, all the other limbs that flow from this mitzvah. And not only do they flow from the fact that there is a God, but they are the very enclothement and revelation of the existence of God in all the particulars, so that it will take hold of all of life and be expressed in every possible way, in the form of a human being, which is the revelation in the world, to express the existence of God.
It follows that after one fulfills all the mitzvos, there is particular knowledge of God. There is not only the general knowledge, which is like the first limb, but there are all the limbs. And then one also understands "that the Lord is God" — that the general is the particular! There is no difference; what you knew is itself the true thing. For example, as we say, someone who learned in cheder that there is a God, and afterward learned all the details of what it means, ultimately comes out and says: this is what they taught me in cheder; this is not a different God! There are not two Gods, a God of inquiry and a God of faith. There are not two Gods, of the particular and of the general. He is One! But what he has attained is that he knows how to speak about Him, knows how to say all the details.
So particular knowledge is itself all the mitzvos; all the mitzvos are an explanation of the mitzvah of faith, that is, they express the detailed particulars of the mitzvah of faith. One can put it this way, and so the Zohar will say: whoever knows only that there is a God fulfills it in a general way. And perhaps there is even a further novel idea here: that one of the ways, at the very least, to attain particular knowledge is through fulfilling the mitzvos. That the mitzvos have such a special quality (*segulah*) — either that in each mitzvah lies hidden a secret from which one can learn a detail of the reality of the worlds, or that it is actually a special quality of drawing down light in a particular way — another way of understanding the mitzvos. As the Zohar says, a mitzvah makes an impression above, that is, it draws down the particular light, and this is what the mitzvos do, and this is the fulfillment of the particulars of faith. For this one must do all the mitzvos, one must live an entire life, do all 248 mitzvos as much as possible — and one must speak separately about how it is possible to do all the mitzvos. In any case, all the mitzvos a person has in his life, the inwardness we spoke about, is the particular knowledge of the positive commandments.
Summary and Connection to Parshas Chayei Sarah: "And God Blessed Avraham with Everything"
And from the plain meaning of the Zohar emerge the two novel ideas I said today. The first novel idea: that every day one must introduce a new interpretation. And our new interpretation now is that the mitzvah of God's oneness is like the Crown (*Keser*), like the thing that organizes all 248 mitzvos. Consequently, both the perplexity and dispute over whether faith is a mitzvah or not is resolved, and the dispute over whether faith means knowledge, and whether general knowledge or particular knowledge, is also resolved: the intent is both, like the head together with all the limbs. After all the limbs it means the particular; before that it is only the general.
And let us explain the verse a little: "And Avraham was old, advanced in days, and God blessed Avraham with everything" (*ve-Avraham zaken ba ba-yamim va-Hashem berach es Avraham ba-kol*, Genesis 24:1). "And Avraham was old" — he grew old, and learned anew every day; "advanced in days" (literally, "came in days") — every day he said "Shema Yisrael" anew with a new interpretation. And in the end, "God blessed Avraham with everything," meaning that in the end he knew, so to speak, "Know therefore this day and take it to your heart that the Lord is God" — that God, everything, all the conceptions, became one "everything," the One. That is the meaning of "Avraham had a daughter, and *Bakol* was her name" (Bava Basra 16b) — the attribute of *Malchus*, "the Lord is God": the general emerged, and said that everything was the very same God, as was understood in all the other ways. That is our interpretation.
Shabbat Shalom!
📝 Full Transcript
The Mitzvah of Faith and Knowledge of God According to the Zohar – A New Name Every Day, and Knowledge in General and in Particular
The Daily Mitzvah of Speaking About God's Existence in a New Way
"Ve-dibarta bam" – Speaking About the Oneness of God in One's Own Language
We are continuing in the Zohar on the first mitzvah, which is the root of all the mitzvot. Last week we discussed how the Rambam (Maimonides) and the Zohar introduced the idea that there is a special positive commandment (mitzvat aseh) of emunah (faith), or knowledge of the existence of God (yedi'at metzi'ut Hashem). But our Sages had already said, long before the Rambam – and it is counted as an additional mitzvah – that every day, morning and night, one must mention and speak about the existence of God and the oneness of God (yichud Hashem), as a daily ritual. On the verse "Ve-dibarta bam be-shivtekha be-veitekha" – "And you shall speak of them when you sit in your house" (Deuteronomy 6:7), the Sages learned that one must recite the Shema (Berakhot 13b). In plain Hebrew, "ve-dibarta bam" means that one must speak about it, and one fulfills this by reciting the Shema every day – the verses of God's oneness. There is a dispute in the Gemara (Berakhot 21a) and among the Rishonim and Acharonim whether the Shema is a Torah obligation (de'oraita) or a rabbinic one (derabbanan), but in any case there is certainly an actual mitzvah to remember, mention, and speak about this every day. Therefore, even if we have already spoken a great deal in our lives about the mitzvah of God's existence, it is never enough to speak about it, because that itself is the mitzvah.
Last week we discussed how one must always rethink and reformulate these matters anew. Although we say Shema Yisrael – the verses that Moshe Rabbeinu (Moses our Teacher) said – the essential mitzvah, according to the plain meaning of "ve-dibarta bam," is that someone who has a feel for putting things into words should continually speak about it truthfully, in his own language.
The halakha is that the Shema and Kiddush may be said in any language (be-khol lashon) (Berakhot 13a). The Rishonim understand that "in any language" means a clear word-for-word translation, and there is a discussion about this in the Ra'avad and even more so in the Acharonim. But according to my understanding, it may be that "in any language" means speaking about God's oneness in one's own language. Even the words "yichud" (oneness), "metzi'ut" (existence), and "malkhut Hashem" (God's sovereignty) – which the Sages use, although they barely appear in the Torah itself – are all words that the Sages, the Gemara, and the Rishonim coined; each one had his own word for expressing God's existence.
Giving the Almighty a New Name and a New Understanding Every Day
The mitzvah, then, is to find a new word for it every day. The Ba'al ha-Turim (Numbers 11:16) writes that the Almighty has seventy names, and a Muslim tradition speaks of a hundred names. But in truth the Almighty has infinitely many names, thousands and millions, because "Kol ha-nikra vi-shmi ve-li-khvodi berativ" – "Everyone who is called by My name, for My glory I created him" (Isaiah 43:7). The entire world consists of names of the Holy One, blessed be He, and the entire Torah is the names of the Holy One, blessed be He, as the Ramban (Nachmanides) writes (Introduction to his Commentary on the Torah).
Just as it says regarding Jerusalem, "Ve-kora lakh shem chadash" – "And you shall be called by a new name" (Isaiah 62:2), and "Yikra lah Hashem tzidkeinu" – "She shall be called 'The Lord is our righteousness'" (Jeremiah 33:16), so too one must give the Almighty a new name every day, mentioning His name in a different way and in a different language. In the teachings of the Arizal, in the order of the ascents (aliyot) of the holy Shabbat, one sees that he introduced many new names for the Almighty, built on earlier names, letter-combinations (tzirufim), and expansions (milu'im), as we discussed last year on Chanukah in connection with the topics of Shi'ur Komah.
But giving a new name does not mean merely a new word or new letter-combinations – which was the path of many Kabbalists – but rather a new understanding, a new perception (hasagah), and a new concept of what "God" and "God's oneness" mean. After all, we believe that the Almighty Himself is above all perceptions. Even when we say that He is a "King" or "One" – as the Zohar says, "Ant hu chad ve-lo be-chushban" – "You are One, but not in number" (Tikkunei Zohar, Introduction 17a), which carries a precise meaning regarding philosophy – this too is only the first garment (levush) and the first revelation of the Almighty; according to some Kabbalists, He Himself is not even called "One."
As is well known, the Vilna Gaon says that even the word "existent" (nimtza) reaches only up to Keter, where the Almighty revealed Himself as existent; but above that – what the Rambam calls "the Necessarily Existent" (mechuyav ha-metzi'ut) (Laws of the Foundations of the Torah, ch. 1) – He is not even called existent. The concept "existent" is a concept that the Almighty created (all concepts are divine, not human), but He Himself is "lo mi-kol ilein midot klal" – "not of any of these attributes at all" (Tikkunei Zohar, ibid.) – not existent, not singular, and not King.
Once one understands this, there is an obligation and a mitzvah in every generation, every single day, and every single hour, to give the Almighty new names.
The Secret of the Generation of Enosh: When a Name Becomes Profane
The Contradiction Between Peshat and Derash in "Az huchal likro be-shem Hashem"
Regarding the generation of Enosh, the verse says: "Az huchal likro be-shem Hashem" – "Then it was begun to call upon the name of the Lord" (Genesis 4:26), where there is a direct, head-on contradiction between the plain meaning (peshat) and the homiletic interpretation (derash). The simple meaning is that at that time people began to call upon the name of the Almighty – to pray, bring offerings, and serve God – just like "Va-yikra sham Avram be-shem Hashem" – "And Abram called there upon the name of the Lord" (Genesis 13:4). But the Midrash (Bereishit Rabbah 23:7), cited by Rashi and most commentators, interprets "huchal" as related to chullin (the profane) – the name of God became profane – meaning that at that time began the desecration of God's name and idolatry, based on various rationales, as the Rambam elaborates (Laws of Idolatry 1:1).
What is the connection between this derash and the peshat? There is an accepted principle in the works of derush and among the commentators on Scripture – and the Divrei Yoel, in his discourses on the Torah, repeats it many times as a foundation of his questions on the Chumash – that the derash may not be detached from the peshat but must connect with it.
The answer is simple: the moment one gives the Almighty a name, it becomes "huchal." As the Tikkunei Zohar says in Patach Eliyahu: "U-khad ant tistalek minhon, ishtaru kulhu shemahan ke-gufin be-lo nishmatin" – "And when You withdraw from them, all the names remain like bodies without souls" (Tikkunei Zohar, Introduction 17a). From our perspective, a name of God is a great light, but relative to God's essence (atzmut) and the Ein Sof (the Infinite), the names are merely bodies, garments, and vessels (kelim) through which one grasps. The nature of vessels – what the Arizal calls the breaking of the vessels (shevirat ha-kelim) – is that the names and their sparks fall. When people hold back and do not give the Almighty any name – in the sense of "Lo tisa et shem Hashem Elokekha la-shav" – "You shall not take the name of the Lord your God in vain" (Exodus 20:7), and "Lekha dumiyah tehilah" – "To You, silence is praise" (Psalms 65:2) – and one stands in awe before the Most High without a word, there is no danger of profanation. But then there is a different danger: that people will completely forget the Almighty. Therefore one must say a word; but the moment there is a word, one can forget its content, and the word itself becomes profane.
"Shemi" Versus "Shem" – The Difference Between a Living Name and an Idol
Just as a Sanctuary can become profane – as in "ba'u peritzim ve-chilleluha" – "robbers came and profaned it" (Avodah Zarah 54b) – so too, when there is a word, it can become profane. In the generation of Enosh it became truly profane: people believed that the word, the concepts, and the names had power of their own, and that is the root of idolatry.
The Rambam elaborates (Guide for the Perplexed I:61–62; Laws of Idolatry 11:12) that one should not believe that names in amulets have power. Although the Kabbalists seemingly disagree and hold that the Almighty has power in His names, they concede to the Rambam on the point that one may not think a name or a mezuzah has power on its own. A name without the Almighty is nothing.
The Zohar (Zohar I:75b) explains regarding the sin of the generation of the Dispersion (dor ha-flagah) – and this applies to the generation of Enosh and all the root sins in the book of Genesis – that "Ve-na'aseh lanu shem" – "And let us make ourselves a name" (Genesis 11:4) means a "shem" (name) without the yud of "shemi" (My name), and that is the separation. Therefore the Almighty said to Moshe Rabbeinu: "Zeh shemi le-olam ve-zeh zikhri le-dor dor" – "This is My name forever, and this is My remembrance for every generation" (Exodus 3:15) – it must be mentioned differently in each generation. And regarding the contradiction in the verse, the Gemara expounds that "shemi" (My name) is different from "zikhri" (My remembrance): "Lo ke-she-ani nikhtav ani nikra" – "Not as I am written am I pronounced" (Pesachim 50a); not as I am mentioned am I written.
Because if someone, God forbid, thinks that the Almighty is the name, he remains with old names. But since we believe and understand that God's existence itself is not any one of the names or concepts, if one clings stubbornly to the old concepts, they gradually grow old and watered down. "Omrim pa'amayim be-ahavah be-khol yom Shema" – "Twice every day they lovingly say Shema" (Musaf prayer for Shabbat) means that every day one says a new Shema Yisrael, according to how one has contemplated and seen God's existence today. If one repeats what one thought yesterday, one is worshipping yesterday; and yesterday is "past and gone" – an idol that has no power.
Of course, one can say the same words with a new intention, renewal, and light; praying every day according to Kabbalah and kavanah (intention) means making new names every day. But also, quite simply, all words grow old and acquire various associations and traumas for people, until when someone says "God," nobody knows what he means.
Silence Before the Almighty: Astonishment and "Whoever Adds, Detracts"
Looking at Creation Without Adding Superfluous Words
Therefore one must continually give new names, and sometimes having no name at all is best. For the whole matter of giving new names begins with astonishment and wonder – "Peli'ah da'at mimeni nisgevah lo ukhal lah" – "Such knowledge is too wondrous for me; it is lofty, I cannot attain it" (Psalms 139:6). One gets up in the morning and does not know. A Jew gets up in the morning, looks at the world, and says "Barukh oseh ma'aseh bereishit" – "Blessed is He who performs the work of Creation" (Berakhot 54a). Why did he say so much? Can he not see the work of Creation itself without adding words in Hebrew or Aramaic that he does not speak and does not understand?
Often, in speaking too much about God's name, the principle of "kol ha-mosif gore'a" – "whoever adds, detracts" (Sanhedrin 29a) applies, in the sense of "ve-na'aseh lanu shem." Although Yosef ha-Tzaddik had the name of Heaven constantly on his lips (Bereishit Rabbah 86:6), one can have too much of it. Not everyone who says "Baruch Hashem" and "im yirtzeh Hashem" all the time has a greater perception of Godliness. There is the person who does not say it because he has awe of the Glory and awe of the Exalted (yir'at ha-kavod ve-yir'at ha-romemut); he stands in awe before God Most High and knows that the Almighty is not the word "God," and a person has no right to grab at God with clumsy fingers.
When a person looks at the world and simply says "this is reality," without any words, people think he is an atheist or a heretic (apikores). But the Me'or Einayim learned from the Ba'al Shem Tov that a person should look at his own vitality and see that this is God. The Chassidim adopted the new word "chiyut" (vitality) (which appears in the Rambam and earlier sources as "mechayeh," "the One who gives life"), but chiyut is a reality that one lives, not a word that one says.
"Hashem hu ha-Elokim" – The Essential Reality Without Partitions
Often the constant saying of "be-shem Hashem" comes from falsehood, as if not saying it would be atheism. But God's existence is the basic reality of everything – the vitality and that which brings into being. Even when you say that God is "behind" the thing, you have already added something and made two things: the thing, and that which is behind it. In truth, the essential reality of all things is God, without words – even the word "Elokut" (Godliness), which we learned from Lubavitch, nobody knows what it means.
Therefore one must sometimes be silent, and only say the verses of Shema Yisrael and prayer as they appear in the Torah and the siddur. The Gemara relates (Berakhot 33b), and the Rambam elaborates on it in the Guide for the Perplexed (I:59) regarding the negation of attributes, that Rabbi Chanina said: had Moshe Rabbeinu not written in the Torah "Ha-El ha-gadol ha-gibor ve-ha-nora" – "The great, mighty, and awesome God" (Deuteronomy 10:17), and had the Men of the Great Assembly not instituted saying it in prayer, we would not be permitted to say it. The meaning for our purposes is that we do not say it because we invented it ourselves; we simply repeat what is written in the Chumash and the siddur, and into that we infuse new vitality.
This appears in all the Chassidic works, a thousand times in the Zohar, and all the kavanot of the Arizal are built on it. Even to say, as the Chassidic works do, that "one looks at the world and sees Godliness" is already saying too much; reality is reality. That is the meaning of "Hashem hu ha-Elokim" – "The Lord is God" (Deuteronomy 4:35) and "Ehyeh asher Ehyeh" – "I will be what I will be" (Exodus 3:14) – what is, is what is. Certainly there is a mitzvah to call upon the name of God so that it becomes revealed and one can speak about it, but one must know that "az huchal likro be-shem Hashem" – tomorrow the name will grow old, and in the mitzvah of reciting the Shema one must begin afresh every day.
The Intention of the Shema: Ascent to the Essence Above All Unifications
In the intention (kavanah) of the Shema, one must have a new kavanah every day. The Ramak (Rabbi Moshe Cordovero) says that during the Shema one does not have in mind the unifications (yichudim) of Chokhmah, Binah, Tiferet, and Malkhut, but rather the unity that is above them, which does not change. Seemingly this poses a difficulty for the Siddur of the Rashash and the kavanot of the Arizal, where it is written that one should indeed intend the yichudim during the Shema.
But the explanation is as follows: since the Almighty "from the truth of His existence brought all existing things into being" (Rambam, Laws of the Foundations of the Torah, ch. 1) – from His essence, which is above all unifications, the chain of emanation (hishtalshelut), and names, the creation and His name are born – therefore the Arizal does not mean that during the Shema one makes a unification, but rather that one elevates the entire unification to the Essence of the Ein Sof, and from there new unifications are born. Whoever studies the Arizal knows that the main drawing-down of the mochin (intellectual faculties) takes place during the Shemoneh Esrei (and during the Shema only as a preliminary of Imma), but the essence of the Shema is ascent (ha'alaah), as is also always taught in the works of Chabad.
The Relationship Between the Mitzvah of Faith and All 613 Mitzvot
Faith as the Head and Heart of the 248 Limbs of the King
Let us return to the mitzvah of knowing God's existence, which precedes even the oneness of God. On the dalet of "echad" (One), the Gemara says: "Keivan de-amlikhtei al shmaya ve-ar'a ve-arba ruchei alma, dai" – "Once you have proclaimed Him King over heaven and earth and the four directions of the world, it is enough" (Berakhot 13b) – "Hashem echad" is enough; one need not add. The Zohar says: "Pikuda kadma'ah, reishita kadma'ah de-khol pikudin, le-minda lei le-Kudsha Brikh Hu bi-khlala" – "The first commandment, the very beginning of all commandments, is to know the Holy One, blessed be He, in general" (Zohar, Introduction 11b). Last week we presented a great novel insight on the wording of the Zohar to resolve the question posed by Rabbi Chasdai Crescas (Or Hashem, Treatise 1, Principle 1) and by the Ramban (Glosses on the Sefer ha-Mitzvot, Mitzvah 1) against the Rambam, whether faith can be a mitzvah in itself. (Along similar lines, I learned from R' Mottel that the mitzvah of faith is a different kind of mitzvah.)
The Zohar states that the 613 mitzvot – 248 positive commandments and 365 negative commandments – are the limbs of Ze'ir Anpin and Nukva, Tiferet and Malkhut (Tikkunei Zohar, Tikkun 30). The 248 positive commandments are the 248 limbs of the King (Zohar I:170a), of Ze'ir Anpin, and the 365 days are the Shekhinah, or higher than that.
If all the mitzvot are limbs of the King and names of God, as it says "Kol mitzvotekha emunah" – "All Your commandments are faithfulness" (Psalms 119:86), what is the difference between the first mitzvah of faith and all the other mitzvot? The answer according to the Zohar is that the mitzvah of faith is "reishita kadma'ah de-khol pikudin" – "the very beginning of all commandments" – not merely because, from the person's side, one must first know that there is a God before fulfilling mitzvot, but because among the 248 limbs themselves there are limbs on which life depends and limbs on which life does not depend (Temurah 10b). Although the soul itself is higher than the limbs (and perhaps there is indeed an aspect of faith that is above the mitzvah), among the limbs there are principal limbs such as the brain and the heart, on which the vitality of all the limbs depends. The mitzvah of faith is the first and root limb – the head or the heart – of the revelation of the King (Ze'ir Anpin and Nukva), the root of God's existence within the mitzvot, and the first vessel through which the limbs receive God's existence.
The Root That Gives Order and Meaning to All 248 Mitzvot
Here the Zohar integrates all the positions in the dispute among the Rishonim over whether faith is counted among the mitzvot. The relationship of faith to all the mitzvot is that faith gives meaning, order, and organization to all the mitzvot.
This is also the intention of reciting the Shema every day. The Shema contains 248 words (Tanchuma, Kedoshim 6), corresponding to the 248 limbs, to show that all the words are "One." In the first paragraph, one extends God's oneness to "be-shivtekha be-veitekha u-ve-lekhtekha va-derekh" – "when you sit in your house and when you walk on the way" (Deuteronomy 6:7); in the second paragraph, to reward and punishment and the Land of Israel; and in the third paragraph, of tzitzit, to all the mitzvot – "U-re'item oto u-zekhartem et kol mitzvot Hashem" – "And you shall see it and remember all the commandments of the Lord" (Numbers 15:39). When a person has so many things to do all day, he recites the Shema to know that in truth he has only one thing to do: "Shema Yisrael Hashem Elokeinu Hashem echad" – "Hear O Israel, the Lord is our God, the Lord is One."
Faith and Inquiry: Knowledge in General and Knowledge in Particular
The Dispute Among the Rishonim Between Simple Faith and Knowledge
Just as there is perplexity over whether faith is counted among the mitzvot, there is also a great dispute among the Rishonim between faith (emunah) and knowledge (yedi'ah), where each leans toward one side of reality. One view holds that one fulfills the mitzvah of faith with simple faith (emunah peshutah) – believing what is written in the Torah. The other view – which the Rambam elaborates (Laws of the Foundations of the Torah 1:1; Guide for the Perplexed I:50) – holds that the essence is knowledge: knowing, understanding, and being convinced that it is so.
The Zohar says that one must have both, and it is one hundred percent correct. First, if one does not teach children simple faith (*emunah peshutah*), nothing will ever get started, because one cannot immediately teach every little boy the entire philosophical inquiry (*chakirah*) into the existence of God. Second, the true meaning of "knowledge" (*yedi'ah*) according to the Rambam and those who favor philosophical inquiry is not merely to have a proof (*ra'ayah*) that there must be a God. It is to have a clear comprehension of the whole of reality: to know *Ma'aseh Bereishis* and *Ma'aseh Merkavah* (Rambam, *Hilchos Yesodei HaTorah*, chapters 1–4), all the works of God, and how the Oneness of God (*achdus Hashem*) orders and organizes the 248 limbs and all the deeds of a person. Therefore knowledge is, by definition, a long process that takes at least forty years (*Avodah Zarah* 5b) and an entire lifetime, and it involves all 248 limbs.
The Zohar's Definitions: General Knowledge at the Exodus and Detailed Knowledge After Forty Years
Instead of the words "faith and inquiry," the Zohar names the two levels with a good definition: "general knowledge" (*yedi'ah kelalis*) and "detailed knowledge" (*yedi'ah pratis*) (Zohar, Introduction 11b–12a). Simple faith is called general knowledge. It means knowing, in a general way, what every Jew knows: that there is a God who created the world, rules over it, and made man with a soul. Detailed knowledge means understanding the particulars. What does "God" mean? How did He create man? What kind of rule does He have over the world? The Zohar says that knowledge of God has these two parts: first general knowledge, and afterward detailed knowledge. These may be two separate mitzvos, or two levels within the same mitzvah.
On this the Zohar (ibid. 12a) expounds the difference between two verses. At the Exodus from Egypt, Moshe Rabbeinu said, "*Vida'tem ki ani Hashem Elokeichem hamotzi eschem*" – "And you shall know that I am Hashem your God, who brings you out" (Shemos 6:7). That is general knowledge. But after forty years in the wilderness he said, "*Veyada'ta hayom vahasheivosa el levavecha ki Hashem hu haElokim*" – "Know this day and take it to your heart that Hashem is the God" (Devarim 4:39). That is already detailed knowledge.
Fulfilling the Mitzvos as the Explanation and Revelation of Detailed Knowledge
The division between general and detailed knowledge is exactly the same as the relationship of the mitzvah of faith to all 613 mitzvos. In time, one begins with general knowledge, which is the first limb. One cannot fulfill any mitzvah before having heard from one's father, in a general way, that there is a God. Afterward come the remaining 247 positive commandments, the detailed "limbs of the King." These are the enclothement and revelation of God's existence in all the details of life, in the form of man.
It follows that all the mitzvos are an explanation of the mitzvah of faith. Whoever knows only that there is a God fulfills the mitzvah of faith in a general way. Through fulfilling all 248 mitzvos over an entire lifetime, one arrives at detailed knowledge of God. This happens for two reasons. Each mitzvah contains a secret that teaches a detail about the reality of the worlds. And each mitzvah also makes an impression above and draws down a particular light.
Once a person has all the limbs and arrives at detailed knowledge, he understands "*ki Hashem hu haElokim*" – "that Hashem is the God": that the general is the particular! Someone learned in cheder that there is a God, and later learned all the details of inquiry and of fulfilling the mitzvos. In the end he sees that there are not two gods, a God of faith (the general) and a God of inquiry (the particular). It is exactly the same God he learned about in cheder. The only difference is that now he knows how to spell out all the details.
Summary and Connection to Parshas Chayei Sarah: "And Hashem Blessed Avraham with Everything"
Two novel ideas (*chiddushim*) emerge according to the Zohar. First, every day one must arrive afresh at a new understanding of God's existence. Second, there is our new explanation today: the mitzvah of God's Oneness is like the crown and the head that organizes all 248 mitzvos. This resolves the dispute over whether faith is a mitzvah. It also resolves the dispute between simple faith (general knowledge, the head) and philosophical inquiry (detailed knowledge, which comes after all the limbs).
With this we can explain the verse in our parsha: "*Ve'Avraham zaken ba bayamim, vaHashem beirach es Avraham bakol*" – "And Avraham was old, advanced in days, and Hashem blessed Avraham with everything" (Bereishis 24:1). "And Avraham was old, advanced in days": every day of his life, Avraham Avinu said *Shema Yisrael* with a new understanding. And in the end, "and Hashem blessed Avraham with everything": he reached "Know this day and take it to your heart that Hashem is the God," where all the details and comprehensions became one "everything" (*kol*). This is the secret of "*Bas haysah le'Avraham uVakol shemah*" – "Avraham had a daughter, and her name was *Bakol* (With Everything)" (*Bava Basra* 16b). She is the attribute of Kingship (*middas haMalchus*), the aspect of "Hashem is the God," where he saw that all the details are one whole and the same God.
Good Shabbos!