זוהר על התורה ומועדים – תשפ”ו
זוהר תשפ"ו
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור: עבודת ה' והמדות העליונות - מהשגה למעשה
מבנה השיעור והשאלה המרכזית
א. הקדמה - השאלה היסודית
השיעור פותח בשאלה מהותית: מה הנפקא מינה המעשית של לימוד המדות העליונות?
- מה משנה בעבודת האדם הידיעה שלה' יש מדות?
- מה התועלת המעשית בפרטי הקבלה על המדות העליונות?
ב. תשובות שאינן מספיקות
המרצה דוחה שתי תשובות מקובלות:
1. גישת המשל והנמשל:
- "כשם שלמעלה כך למטה" - כמו שלאדם יש מדות, כך לה'
- זו אינה תשובה מספקת כי אינה מסבירה מה מוסיף הידע הזה
2. גישת העוררות העליונה:
- כשאדם מתנהג במידת החסד, הוא מעורר את מידת החסד העליונה
- גם זו אינה מספיקת, כי את כל המוסר אפשר ללמוד בלי קבלה
הקושיא המרכזית: כל מה שניתן ללמוד מהקבלה לגבי עבודת המידות - היה אפשר ללמוד גם בלי קבלה!
ב. התשובה העקרונית - זה כן משנה
טענת המרצה המרכזית:
הקבלה חייבת להשפיע על עבודת המידות בפועל - אחרת אין לה משמעות.
הבהרת המושג "עבודת ה'"
שתי גישות:
1. גישת הסלונימר (דקות עצמית):
- עבודת ה' = לזכך את עצמו
- להיות כלי טוב יותר לאורות
- התמקדות בשכלול העצמי
2. גישת הקבלה (עבודה ממשית):
- עבודת ה' = לשרת את ה' ממש
- לא רק לשכלל את עצמו
- יש מושג של "דינען דעם אויבערשטער"
ג. משל שלום בית - הדגמת העיקרון
שלוש רמות בעבודת שלום בית:
רמה 1 - הגישה הפשוטה:
- שלום בית חשוב לישוב העולם
- זו עבודה חשובה בפני עצמה
- אין צורך בקבלה כדי להבין זאת
רמה 2 - הגישה הקבלית הבסיסית:
- האישה = בחינת שכינה
- הבעל = בחינת זעיר אנפין
- שלום בית יוצר יחוד עליון
- בעיה: זו עדיין רק הכנה לעבודה אחרת
רמה 3 - העבודה התמה (השלמה):
- מושג מרכזי: "איזו עבודה תמה? כל שאין אחריה עבודה"
- עבודה שלמה = עבודה שהיא מטרה בפני עצמה
- לא רק הכנה למשהו אחר
- זהו היסוד החסידי
הטעות הנפוצה:
אנשים לומדים חסידות ואומרים: "עבודת בירור האכילה = לאכול כדי שיהיה כוח ללמוד"
- זו בדיוק הטעות!
- זה הפוך מהרעיון החסידי
- האכילה עצמה צריכה להיות עבודת ה'
ד. העיקרון המרכזי - שלוש רמות הבנה
המרצה מציג שלושה דברים שצריך להבין:
1. האקספיריאנס - זה משפר בפועל
- לא רק משל שממנו לומדים
- לא רק ידע תיאורטי
- השגות עליונות משפרות את ההתנהגות בפועל
2. לא רק חיבור רוחני
- לא רק שבזמן שלום בית אתה דבוק בשכינה
- לא רק כוונות טכניות
- יש איכות אחרת להתנהגות
3. ההבדל האיכותי - הנקודה המרכזית:
> "דווקא ההשגות העליונות גורמות לכך שההתנהגות בדברים גשמיים תהיה טובה יותר"
המחשה מעשית:
שני בעלים:
בעל א' - למד מוסר, התחנך להיות נחמד לאשתו
- רמה מסוימת של שלום בית
בעל ב' - למד תומר דבורה, מבין את הענינים העליונים
- אותה נחמדות תהיה באיכות אחרת!
- האישה תרגיש את ההבדל!
תיאור מדויק של ההבדל:
```
האישה תאמר: "מה קרה היום?
משהו אחר פה - לא רק יותר נחמד,
אלא נחמד אחרת,
ברמה אחרת,
באיכות אחרת!"
```
ה. הנושא של מידה - לתת לכל אחד את מקומו
המושג "מידה" בקבלה:
משמעות כפולה:
1. מתן מידה לכל דבר:
- "מי מדד בשעלו מים" - לתת מידה לעולם
- כל העולם מקבל את המידה שלו
- כל דבר במקומו הראוי
2. הנקודה העמוקה יותר:
- "כשמבינים יותר - מבינים טוב יותר את המידות"
- ההבנה העמוקה משפרת את עבודת המידות
- לא רק הסבר למה זה כך, אלא שינוי ממשי
המטרה:
- לא רק להסביר מדוע זה כך
- לראות שזה באמת כך
- לחוות את השינוי בפועל
ו. פרספקטיבה היסטורית - יורדי המרכבה
המקור ההיסטורי:
- ספרות מזמן התנאים, הגאונים
- ר' ישמעאל ור' עקיבא
- מקורות בגמרא לדרך זו
עבודת יורדי המרכבה:
המטרה:
- עליות נשמה
- לראות את המרכבה
- להשיג את הרבונו של עולם
העבודה היומיומית - נקודה מרכזית:
מי שזכה לראות את השכינה פעם אחת:
1. צריך לכתוב בדיוק מה ראה (בכלים אנושיים)
2. לחזור על זה כל יום!
3. כמו קריאת שמע - משנה בכל יום
המסר:
- לא מספיק השגה חד-פעמית
- צריך לעשות מזה "משנה" - לימוד קבוע
- חזרה יומיומית על ההשגה
ז. המעבר למעשה - תפילה פרטית
הדרך המעשית:
מי שרוצה לספר לעולם מה הוא יודע:
- הדרך ההיסטורית של משה רבינו וכל הצדיקים
- "אני יכול לפעול ישועות"
- השפה הפשוטה והאמיתית ביותר
משמעות "אמת":
- אמת = מראש ועד סוף
- אמת = עד למטה, בעולם הזה
- השפה הכי ברורה לאנשים
סיכום המבנה הלוגי:
```
1. שאלה: מה משנה לימוד המדות העליונות?
↓
2. דחיית תשובות חלקיות (משל, עוררות)
↓
3. תשובה: זה חייב להשפיע בפועל
↓
4. הבהרה: מהי עבודת ה' האמיתית
↓
5. משל: שלום בית בשלוש רמות
↓
6. עיקרון: עבודה תמה (לא הכנה)
↓
7. הנקודה המרכזית: השגות עליונות משפרות התנהגות
↓
8. הוכחה: האישה תרגיש את ההבדל
↓
9. עומק: הבנה טובה יותר של המידות
↓
10. יישום: חזרה יומיומית (יורדי מרכבה)
↓
11. מעשה: תפילה ופעולת ישועות
```
המסר המרכזי של השיעור:
לימוד המדות העליונות אינו רק ידע תיאורטי או השראה רוחנית - אלא כלי מעשי שמשנה את איכות ההתנהגות בדברים הכי גשמיים. ההבדל הוא לא בכמות אלא באיכות, והוא מורגש ונראה בפועל.
תמלול מלא 📝
עבודת השם און די מדות העליונות: פון השגה צו מעשה
הקדמה - די יסודישע שאלה
רבותי,
סאנטע ערב שבת תולדות. אונז גייען ממשיך זיין א ביאור אין די נושא וואס אונז האלטן אינמיטן לערנען, וואס אונז האלטן אנהייבן צו טראכטן פון. אונז חייב האבן מיט די נקודה וואס אונז האבן אויסגעלאזט לעצטע וואך.
די שאלה איז: וואס פאר א נפקא מינה מאכט די מדות עליונות?
די וואס אונז זאגן אז דער אויבערשטער האט מדות, און די מקובלים גייען אריין אין זייערע סאך פרטים פון יעדע מדה, ווי מען קען לערנען למעלה פון די אויבערשטערס מדות - וואס א נפקא מינה מאכט דאס ביי די מענטש?
די אנטווערטן וואס זענען נישט גענוג
אונז האבן אין קלאר געמאכט אז ס'איז נישט גענוג צו זאגן:
א) אז ס'איז א משל מיט אן נמשל - אדער אז ס'איז די זעלבע כמו שאול למעלה כנו למטה. איז פונקט אזוי ווי ביי א מענטש איז דא א פארשידנארטיגע מדות, און אזוי ביי דער אייבערשטער.
ב) פון די טיפערע זאכן וואס די מקובלים זאגן - אז א מענטש פירט זיך אין די מדות החסד, איז מען מעורר ביי די אייבערשטע מדות החסד.
די אלע זאכן זענען נישט גענוג. ווייל כאטש קלאפ אין אונזער מדות איז נישט גענוג. די לייט וואס אונז רופן בצד עבודתינו איז נישט גענוג צו מסביר זיין וואס מ'וויל דא בכלל.
די יסודישע קושיא
ווייל די אלע זאכן - יעדער מוסר השכל, יעדער חלק אין עבודה וואס מען קען לערנען פון קבלה - האט מען געקענט לערנען אן קבלה.
אזוי ווי זיי האבן גערעדט: אפשר איז דא מענטשן וואס האבן עס פונקט נישט געלערנט אן קבלה. איז א קושיא אויף די מענטשן. אבער וואס טוט עס אמת'דיג אויף?
פרק א: די טענה - ס'טוט יא אויף
און איך טענה - די טענה אונזער איז אז ס'טוט יא אויף. ס'קען נישט זיין ווייל די קבלה דארפן שטענען אז ס'טוט טאקע נישט אויף כלפי די עבודה, זיכער נישט כלפי עבודת המדות - די עבודה פון בירור המדות און תיקון המדות.
ווען די מענטש טוט עס נישט אויף, סא א חלק טוט עס אויף. אז אויב מען רעדט פון די עבודה, פון עבודת ה'.
וואס מיינט עבודת ה'?
עבודת ה' יא, יענער ווייסט. איז דא א שאלה וויבאלד ער טייטשט די ווארט עבודת ה'.
ווען דער סלאנימער רבי האט געזאגט עבודת ה' איז טייטש מיט דינען דער אויבערשטער, ער זאגט: דין איז מלשון דין, דין מלשון דקות. דער אויבערשטער איז גענוג דק. מען דארף נישט דינען דער אויבערשטער, מען דארף דינען זיך. ווען מען דינט זיך, דאס הייסט עבודת ה'. ווען מענטשן זוכן מזוכך, ער ווערט מער א כלי פאר די אורות פון דער אויבערשטער, ער ווערט מער מזוכך, ער ווערט מער בעסער - דאס הייסט עבודת ה'.
די אמת פון יסודות הקבלה
אבער די אמת איז אודאי יסודות פון קבלה, און אמת'דיג אויך מען מוז עס האבן כדי צו פארשטיין פשוט אידישקייט:
עבודת ה' מיינט דינען דער אויבערשטער. מען מיינט נישט דינען זיך. מען מוז זיך שלא לשמה, זיך אלס עוסק נאר אין עבודה. עס איז דא עפעס א סענטיגע לייט פון עבודת ה' וואס הייסט דינען דער אויבערשטער.
און אודאי וואלט איינער געקענט זאגן אז מצד דעם - איך בין נישט יעצט מסביר וויאזוי מען קען דינען דער אויבערשטער, וואס ער מיינט - אבער עס איז דא עפעס א מובן פון דעם.
פרק ב: די משל פון שלום בית
די פשוטע שיטה
מען קען נישט זאגן אז מצד דעם איז עבודה אמת אז צו זיין שיין צו די ווייב. מען דארף נישט וויסן אז די ווייב איז א בחינה פון די שכינה, און דער מאן איז א בחינה פון זעיר אנפין, און ווען מען שיינט צו איר איז עס א פיוס און א יחוד, און עס איז געוואלדיג אין די אלע עולמות.
דאס פעלט נישט אויס אמת'דיג. מען דארף נישט אנשיינען אז שלום בית איז א גרויסע ענין, און פאר מען זאל וויסן אז שלום בית איז א רמז אויף די יחוד. פעלט נישט אויס.
די חסידישע יסוד - עבודה תמה
אבער מען זאגן אז וויבאלד אונז ווילן נישט אז אונזער שלום בית זאל זיין נאר א יחוד תמצא, אזוי ווי ס'שטייט אין די ר' הערשעלע'ס תשובה פרענגט פון זיין רבי'ן - איך מיין די רבי'ן פון לובלין, אדער איינער אנדערשט:
"איזו עבודה תמה? כל שהיא עבודה שאין אחריה עבודה."
עס איז רמז ברוך. ס'איז א יסוד ידוע אין די חסידות אז אויב ער טוט דברים גשמיים, מען דארף פארשטיין אפילו תיקון המדות - ס'איז דאך אמת'דיג אויכעט דברים גשמיים.
די קושיא אויף שלום בית
פארוואס איז די תכלית פון שלום בית? ס'איז א ישוב עולם, עס זאל זיין און זאל קענען לעבן גוט אויף די וועלט. עס איז א עמוד, עס איז א גרויסע עבודה פון אפשר דער מענטש זאל זיך ברעכן, זאל קלאר מאכן זיינע מדות.
אבער אסאך הכל פון דעם איז דאך עבודה פון תיקון העולם הזה. וואס דער גאנצער ריזן - פארוואס דארפן מענטשן פארם שלום בית? פארוואס דארפן בכלל לעבן אויף דער וועלט? כדי צו טון עבודת ה' - וואס מען רופט מיט די עצות עבודת ה'.
מען לאמיר עס רופן עבודת ה', מען לאמיר עס רופן די אנדערע וועגן פון רופן מיטן פארשטיין וואס מיינט עבודת ה'.
פרק ג: די משל פון עבודת האכילה
עס איז אזוי ווי מיט זאגן אזוי ווי א מענטש עסט, און דער עסן איז כדי ער זאל קענען לערנען נאכדעם וואס ער זאל קענען דאווענען.
טעגט לו: איזו עבודה תמה? כל שהיא עבודה שאין אחריה עבודה.
א שלימות'דיגע עבודה איז אזא עבודה וואס איז נישט פשט א הכנה פאר די נעקסטע עבודה, נאר ס'איז אליינס עבודה.
זאגט ער אז דאס איז א חילוק. דאס איז ממש די ווארט פון נושא וואס אונז רעדן אין די קייס פון עבודת האכילה. אבער ס'איז אמת'דיג די נושא פון עבודת האכילה, טוקער נאר איבער דאס איז די זעלבע זאך.
די פשוטע שיטה פון אכילה לשם שמים
זאגט ער אז פשוט פשט א איד קוקט משנה אריין בעיונים נאך די דעות, אין אזעלכע פלעצער זעט מען אז א מענטש דארף עסן לשם שמים. עסן לשם שמים איז כדאי - די כוונה פון די עסן איז די כוונה כדאי, כדאי איז לערנען כח צו זיין א איד צו טון עבודת ה'.
די חסידישע שיטה
אבער איבער איינער עסט אפי כוונות קען ער לערנען עסן וואס דער עסן איז אליינס עבודת ה'. עס איז איין אחראי עבודה, עס איז נישט א הכנה פאר די נעקסטע עבודה, עס איז אליינס אן עבודה. דאס איז די חסידישע יסוד.
די טעות פון די לומדים
אבער דאס איז וואס אונז דארפן דא פארשטיין. און נאכן דעם קומען מענטשן לערנען די חסידישע ספרים, און זאגן: "אה, וואס איז די פשט פון עבודת בירור האכילה? די עבודה פון בירור האכילה איז צו זינט האבן צו עסן לשם שמים, כדי מען זאל קענען האבן כח צו לערנען."
איז דאך א דבר פשוט! איז דאך פונקט פארקערט! קען דאך נישט זיין! די גאנצע אידעע איז דא וואס זאגן אז ס'איז נישט נארגענס.
פרק ד: די נקודה פון עבודה תמה
איז ווען עס ווילן זאגן די ערך עבודה, דארף מען נישט זיי זיין אז ס'זאל זיין די ערך עבודת ה' און קען מען. וואלט איינער האלט נפחות געקענט הינער אז דאס איז די נקודה.
די נקודה
אז די נקודה איז: א מענטש וואס שיינט צו זיין ווייב - איז אויב ער טוט עס סתם לשם זיין שיינט צו זיין ווייב, איז איין מדריגה.
טאמער רעטן זיין די שכינה - איז נישט נארסטא אין דעם עבודה פון ענדלער חברה, פון עבודת מצוה פון זיין שיינסטע ווייב. איז אויך דא אין דעם עבודת ה', עבודת ה' קיין פשוטו. דאך דערמיט איז טאקע מאכן א יחוד פון די תפארת פון די מלכות, וכו' וכו'.
אז דאס איז איין לעוועל.
אן אנדערע וועג פון רעדן אויף דעם לעוועל
אן אנדערע וועג פון רעדן אויף דעם לעוועל איז צו זאגן: אמאל איז דא א חסידישער איד, א חסידישער יונגערמאן, האלט זיך גאר דערהויבן. ער איז נאר א יחוד קיין שבירת חשקינתא [שכינה]. אים גייט נישט טאן בכלל אן אזוי, פארשטייט זיך. ס'גייט אים גאנץ גוט יאהן.
אויב ער וועט אים געבן א ציפעט, ער וועט עס פילן. ער וועט נישט זאגן, ער וועט נישט ווילן וויסן וועלכע פון די קידור איז די ציפעט, נאר די מציאות. אבער אזוי די בינטער.
קומט מען אים און זאגט אים: "וואס ביסטן? זאלסט אז זיי זאלט שיינע זיין צו די ווייב." ער איז אויך א גרויסער יחוד. איז עס נאך א שמש, נאך א תהילות. מען וואלט פון זאגן אזעלכע סארט תורות.
ויכול זעהן אין שובעלי - איז דאך אלץ נישט גענוג צו פארשטיין וואס דער אמת'דיגער מקובל, וואס דער אמת'דיגער ספר מיינען זיי זאגן דאס.
פרק ה: די דריי זאכן וואס מען דארף פארשטיין
האט מען אונז אנגענומען צו זאגן לעצטע וואך, און איך האב געזאגט די ערשטע זאך:
א) די עקספיריענס - אז ס'מאכט בעסער
אז מען דארף זען אז די עקספיריענס, אז ס'מאכט בעסער. וואס איך וויל זאגן אז ס'מוז זיין - די ווארט איז:
נישט נאר אז ס'איז א משל - די ערשטע זאך איז וואס ס'איז נישט, נישט נאר אז ס'איז א משל, פון דעם לערנט מען צו זיין שיינסטע ווייב, וואס דעס האט מען געקענט וויסן אן. דער אמת מיילך האבן מיט א כנסה.
ב) אויכעט נישט די צווייטע זאך
אויכעט נישט די צווייטע זאך: אז ביז א חכמה, בשעת'ן זיין שיינסטע ווייב, קומט מען אויכעט זיין דבוק און די רייבער זענען עבודת ה'. ס'אימעס אז דאס איז א גרויסע ענין, ס'איז א חלק פון וואס גייט דא פאר. ס'אימעס, איך בין מסכים.
די טעות פון די כוונות
אבער אזוי ווערן זעהן, ווייל מען זאגט - יענער זאגט מען, זאגט מענטשן: "אקעי, מען זאגט דאך בדרך עבודה, מען זאגט די כוונה. וואס איז די כוונה פון זיין שיינסטע ווייב? הוי"ה עדה, איז מחוון דער איד, דער איד איז ממשיך צו דער איד, און אזוי ווייטער."
דאס איז עפעס. איינער זאגט: "זאג מיך בדרך עבודה, זאג מיך בדרך עבודה, ס'איז זיין שיין." ניין! דאס איז די זעלבע זאך: ס'איז דיין שיינסטע ווייב, דאס איז ממשיך מוחין תנוקה. אקעי.
דאס איז אלץ א תירוצים. דאס איז אלץ גוטע זאכן. אבער ס'דערט מיך אויס אז ס'איז דא א דריטע זאך.
ג) די דריטע זאך - די טיפערע זאך
און די טיפערע זאך איז: דייקא די השגות עליונות - מען קען עס רעדן בדרך אמונה, מען גלייבט אז עס איז דברים עליונות. מען קען עס רעדן בדרך השגות - איינער פארשטייט עס, עס איז איינע זוכה צו זען, ממש.
דייקא די השגות עליונות מאכן אז די התנהגות ביי א נישט'לע השתוך זאל זיין בעסער.
פרק ו: די חילוק אין לעוועלס
און אנדערע ווערטער: א יונגערמאן וואס ער האט געלערנט אין אלע מוסר ספרים, ער האט זיך מחנך געווען אז זיך מחנך צו זיין שיינער צו זיין ווייב - עס איז זיין שיינע צו זיין ווייב אין איין לעוועל.
דער חילוק
אבער איינער וואס האט געלערנט תומת דבורה, איינער וואס האט געלערנט די ענינים פון וויאזוי דאס איז כאלץ א מקובל לשכינה, וויאזוי אלץ דא מיט דאס עליונות - עס זאל נאך זיין שיינקייט צו זיין ווייב, עס וועט האבן די איכות, עס וועט האבן די קוואליטעט פון די לעוועל.
די ווייב וועט וויסן דערפון
און זיין ווייב וועט וויסן דערפון. ס'איז נישט פשט אז ס'איז נאר אסאך אז ער קען בלייבן דבוק אין די שכינה אפילו ווען עס איז שיינס צו זיין ווייב.
זיין ווייב וועט מוזן פילן, מוזן זען אז ס'איז דא עפעס אן אנדערע לעוועל אין דעם.
זי זאגן: "וואס איז געשען היינט? עס זענען געלערנט די כוונות. וואס איז געשען היינט אז עס איז עפעס אנדערש שיין? נישט נאר מער שיין - מער שיין קען מיט יעדער איינער זיין. אנדערש שיין, עפעס אן אנדערע לעוועל, עפעס אן אנדערע איכות אין דעם."
פרק ז: די נושא פון מדה - געבן יעדן זיין מקום
דאס לעצטע זאך האבן זיי גערעדט איין די קידונג אין דעם, אין די נושא פון מדה:
אז מען קען זיך מען... אז דעי גרויסע חלק פון עבודה איז עס געבן פאר יעדן זיך זיין מאס, און זיין מקום. אז מען ווייסט אז ס'איז דא אסאך איכות, איז שוין געגעבן אין די גאנצע וועלט א געוויסע מאס.
יא, ושמים: "מי מדד בשעלו מים" - צו געבן עמד וימוד דארץ, צו געבן א מדה פאר די גאנצע וועלט. די אנדזשע וועלט, עס איז פאר איין מדה.
די טיפערע נקודה
דאס איז איין זאך, און איך וויל מיינען אז ס'איז דא טיפער אין דעם. ס'איז א גאנצע נאר אזוי אביסל בדרך שלילה. איך מיין אז ס'איז אויך בדרך חיוב:
אז מען פארשטייט בעסער, פארשטייט מען ווערט בעסער די מדות.
דאס איז אונזער טענה, דאס וואס מען זוכט. מען זוכט א וועג וואס דאס צו טון, און נישט נאר א וועג צו מסביר זיין ווער עס איז אזוי, נאר מען דארף זען אז עס איז אזוי.
אז קודם וויל איך זען אז עס איז אזוי. איך וויל זאגן אזא זאך.
פרק ח: די יורדי מרכבה - א היסטארישע פרספעקטיוו
זיי האבן געזעהן, עס איז דא א שאלה. איך מיין אז ס'איז קאנעקטעד מיט די שאלה - די די שמועס, די אלע שמועס זענען קאנעקטעד מיט די שאלה.
די מקור
עס איז דא א שאלה. איך האב געזעהן אין די וואך געליינט יוסף דן מיינעך [ספר היסטארי], עס רעדט וועגן דעם יורדי מרכבה. עס איז דא פון זמן המוראים, גאונים, תנאים - מען ווייסט נישט פונקט ווען ס'איז געשריבן געווארן אין די ביכות. עס רעדט וועגן תנאים, ר' ישמעאל און ר' עקיבא.
די עבודה פון יורדי מרכבה
און דארט רעדט זיך וועגן אידן - זיי האבן געהייסט דעם יורדי מרכבה. מען זעט אז מען זעט זיך א גוגן אין די גמרא, מען זעט שוין דא די מקורות פאר די סארט וועג, די סארט דרך און עבודה.
די אמת'דיגע לכאורה די שלימה איז די תכלית סוף עבודות, סוף עבודת ה' איז פאר ארץ ה', אז מען זאל מאכן עליות נשמה, גייען זען די מרכבה.
וואס איז די תכלית?
און דאס איז די תכלית פון נגלית מקוה, זענט כביכול די רייבערשטער אליינס. וויאזוי זעט מען די רייבערשטער אליינס? רעדט דא שאלות פון השגמה. מען דארף לערנען, נאר לערנען נישט יעצט. דאס איז נישט די שיעור תיאולאגיע, דאס איז די שיעור עבודה. מען דארף זען.
די משנה פון יורדי מרכבה
אבער וואס עס שטייט דארט: עס שטייט אז נאכדעם וואס א איד, ווער עס הייסט זוכה זיין צו וויסן אלע מדריגות און די מרכבה, אלע מדריגות פון די שיעור קומה, די גאנצע זאך - עס שטייט דארט צום סוף אז דער וואס ער ווייסט דאס, נישט נאך דעם וואס ער ווייסט דאס, ער וואס טוט עס יעדן טאג, אז ער שטייט דארט, דארף עס טון יעדן טאג.
עס איז אזא משנה, שונה משנה, עס איז בכל יום. אזוי ווי ער זאגט, די דארפן זאגן קריאת שמע יעדן טאג.
די חזרה יעדן טאג
איינער וואס האט א פרימיסטיק אין מדריג, האט אמאל געזעהן די שכינה, דארף ער מאכן פון דעם א משנה און עס אראפשרייבן, פונקטלעך וואס ער האט געזעהן וויאזוי - פארשטייט זיך א מענטשליכער כלים, נישט אזוי ווי עס איז אמת'דיג - און עס חזר'ן יעדן טאג. און וועסט אזוי טון...
---
[סוף חלק א]
אבער וואס עס שטייט דארט, עס שטייט אז נאכדעם וואס א איד, ווער עס הייסט זוכה זיין צו וויסן אלע מדריגות און די מרכבה, אלע מדריגות פון די שיעור קומה, די גאנצע זאך - עס שטייט דארט צום סוף אז דער וואס ער ווייסט דאס, נישט נאך דעם וואס ער ווייסט דאס, ער וואס טוט עס יעדן טאג, אז ער שטייט דארט, דארף עס טון יעדן טאג. עס איז אזא משנה, שונה משנה, עס איז בכל יום. אזוי ווי ער זאגט, די דארפן זאגן קריאת שמע יעדן טאג.
די חזרה יעדן טאג
איינער וואס האט א פרימיסטיק אין מדריג, האט אמאל געזעהן די שכינה, דארף ער מאכן פון דעם א משנה און עס אראפשרייבן, פונקטלעך וואס ער האט געזעהן וויאזוי - פארשטייט זיך א מענטשליכער כלים, נישט אזוי ווי עס איז אמת'דיג - און עס חזר'ן יעדן טאג. און וועסט אזוי טון...
עבודת ה' דרך תפילה פרטית והתבוננות בגדלות השם
פרק ג: היישום המעשי - תפילה פרטית כדרך לדביקות
המעבר מהשגה עיונית לעבודה מעשית
ער וויל מער פארציילן דער כותא, ער וויל פארציילן פאר די וועלט וואס ער איז, אז ער ווייסט עפעס. וואס זאגט ער? עס איז איינער פון די וועגן וואס מען זאגט היסטאריש, און דער משה רבינו עליו השלום אליינס האט אזוי געזאגט, און אלע דורות צדיקים האבן אזוי געזאגט. ער זאגט אים: איך קען פועל זיין ישועות. ווער איז דא פשוט? וואס הייסט פשט? אבער וואס דאס מיינט די פשוט'סטע ישועות? ישועות פועל זיין, די אלע ביזנעס לייט פועלן ישועות. ס'איז די פשוט'סטע שפראך, און ס'איז די אמת'סטע שפראך.
אמת כוללת את כל הדרגות
און אין עסענץ אמת'דיג מיין איך צו זאגן, ווייל אמת דארף דאך זיין מראש כל דבר, הסוף כל דבר. יא, אמת מיינט איך ביז למטה. דא אויף די עולם הזה, דאס איז די מערסטע קלארע שפראך וואס מען קען רעדן פאר מענטשן, און דערפאר אמת'דיג. אויב איינער, אויב אן אינגערמאן, אויב א איד האט געהאט א סוגיא בקבלה, ער קען נישט, ס'פאסט אים נישט, יא, ס'שעמט זיך, ער ווייסט נישט וויאזוי, ער האט נישט אויסגעפינגערט נאך נישט די וועג וויאזוי
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור - ערב שבת פרשת וישב, ערב חנוכה
נושא מרכזי: ענין ההכנה למצוה והודאה כעבודת חנוכה
---
חלק א': יסוד ההכנה למצוה
הצורך בהכנה לחנוכה
- חנוכה מתחיל במוצאי שבת, ולכן יש להתכונן ולצפות למצוה
- ההכנה אינה רק נימוס חברתי ריק, אלא יסוד עמוק בעבודת ה'
היסוד החסידי של ההכנה
מקורות:
- בספרי חסידות ובהנהגה החסידית מודגש שמצוה הבאה מזמן לזמן דורשת הכנה
- בזוהר הקדוש: "ענין הכנה גדול מאד" - הכנה היא מצוה דאורייתא (הכנת הלב, המעשה, הדבר, המוח)
מהות ההכנה:
- הציפייה והתקווה יוצרות "מקום" במוח ובלב
- מאפשרת לקיים המצוה בחיות, בטעם, ובהתעוררות
- ההבדל בין "ויקרא" (קריאה של חיבה) לבין "ויקר" (מקרה) - כמו אצל בלעם
ההכנה גדולה מהמצוה עצמה
הסבר:
- זו לא אמירה שנלמדה ממקור, אלא מניסיון מעשי של החסידים שעבדו וראו
- "גדולה" = חשובה יותר, משפיעה יותר על התוצאה
משל האדריכל:
- כשרוצים לבנות דבר חידוש, שלב התכנון (planning) הוא העיקר
- שם מתגבשת הצורה - מה בדיוק רוצים
- לפעמים התכנון לוקח יותר זמן מהבנייה עצמה, והוא יסודי יותר
---
חלק ב': ברכות המצוות כהכנה
תקנת חכמים
- חכמים תיקנו ברכה על מצוות שצריכות "המשכה" והתעוררות
- יש מצוות גדולות בלי ברכה - כי הן "קורות מאליהן"
- הדיבור הוא כלי עצום להשפיע על הנפש - "האדם מדבר"
הדין של "עובר לעשייתן"
- הברכה צריכה להיות לפני המעשה - כי היא הכנה
- יש ברכות אחרי (ברכת המזון, אחרי מגילה/הלל) - אלה שבח והודאה, לא הכנה
ביאור הלשון "עובר"
הקושיא:
- למה לא אמרו פשוט "קודם לעשייתן"?
- הגמרא מביאה פסוקים: "ויעבור את הקושי", "והוא עבר לפניהם"
התירוץ:
- הציור של "עובר לפניהם" הוא כמו מלך/מנהיג שהולך בראש המחנה
- כמו "אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם" - המנהיג מוביל, הולך ראשון
- הברכה "עוברת" לפני המעשה ומובילה אותו, כמו מנהיג שמוביל את הצבא
- המילה "מערכה" קשורה ל"מערכות ישראל" - שורות של חיילים ההולכים לכבוש משהו
- הברכה היא המנהיגה של המצוה - היא מובילה ומכוונת את המצוה
---
חלק ג': מדוע דווקא מצוות הבאות מזמן לזמן?
הקושיא
- הרי כל מצוה צריכה הכנה - אשר יצר, ציצית, תפילין, חיוך לחבר
- איך יש זמן להתכונן לחנוכה? הרי יש חיוב ללמוד "והגית בו יומם ולילה", להתפלל שלוש פעמים, להתכונן לשבת!
התירוץ
- אמת שכל מצוה ראויה להכנה - אבל אין זמן לכך
- מצוות המועדות נבראו כך בכוונה - הקב"ה רצה שיהיו מצוות שמתכוננים אליהן במיוחד
- צריך לקנות נרות חנוכה, להכין דברי תורה - זה חלק מהמבנה
- האדם ממשיך בסדר היום הרגיל, אבל מצפה ליום טוב - גם כשמניח תפילין, הוא מצפה לחנוכה
מדוע יום טוב גדול יותר?
- התשובה: בגלל ההכנה! - יום טוב גדול יותר כי יש לו יותר הכנה
- המחשבה הזו היא שהופכת את חנוכה לדבר גדול יותר
סוגי ההכנה
- הכנה במעשה - פעולות מעשיות
- הכנה בדיבור - לדבר על הנושא
- הכנה במחשבה - העיקר! כוח המחשבה והשכל הוא עיקר כוח האדם
---
חלק ד': שתי נקודות מרכזיות בחנוכה וחיבורן
נקודה ראשונה: השכינה יורדת למטה מעשרה טפחים
- מצוה להניח נר חנוכה למטה מעשרה טפחים
- הרמז: "לא ירדה שכינה למטה מעשרה" - אבל בחנוכה כן!
- גם בזמנים קשים ונמוכים, ה' יורד לעזור - בית שני לא היתה שכינה, ובכל זאת ה' עזר
נקודה שניה: ענין ההודאה
- "קבעו שמונת ימי חנוכה להודות ולהלל"
- חנוכה שייך לספירת ההוד - ענין ההודאה והתודה
הקשר בין שתי הנקודות (על פי קבלה)
- הודאה שייכת למידות נצח-הוד-יסוד (נה"י)
- זה גם המקום שאליו השכינה יורדת למטה מעשרה
- למעלה מג' טפחים ולמטה מעשרה = מקום ההודאה
---
חלק ה': שאלה עמוקה - מהו ענין ההודאה?
מה זה לא:
- לא שה' כועס אם לא מודים לו - ה' אינו אדם
- לא סגולה שאם מודים, ה' יעזור יותר
הקושיא מסדר שמונה עשרה
- בסדר הרגיל: מודה על העבר, מבקש על העתיד (כמו "מודה אני" בבוקר)
- אבל בשמונה עשרה הסדר הפוך! - קודם בקשות, אחר כך הודאה
- הבקשות הן על העתיד - רפואה, פרנסה, גאולה - ואז מודים?
- מתי ההודאה אמורה לבוא? אחרי שה' עונה לתפילות!
---
חלק ו': תפקיד ההודאה בתפילה כתיקון ואיזון
שלושת שלבי התפילה והבעיה שנוצרת
שלב א' - שלוש הברכות הראשונות:
- האדם מתפעל מגדלות ה'
- "אתה קדוש ושמך קדוש וקדושים בכל יום יהללוך"
- האדם חש ביטול, קטנות, יראת הרוממות
שלב ב' - שתים עשרה הברכות האמצעיות:
- כל הבקשות הן על דברים שחסרים: דעת, סליחה, רפואה, גאולה, פרנסה
- הבעיה: זה יוצר תחושה של "מלא חסרונות, מלא צער, מלא פגם"
הסכנה הרוחנית
מה קורה כשתפילה מעוררת רק תחושות שליליות:
1. עצבות - התפילה הופכת לזמן שמרגישים רע
2. שנאת הטוב - האדם מתחיל לשנוא את העבודה עצמה
3. שנאת ה' - "כשהוא מתפלל יש לו את כל הבעיות"
4. איבוד ההשגות - מה שלא אוהבים - דוחים ושוכחים
העיקרון הנפשי:
- הנפש נמשכת למה שגורם לה הנאה
- הנפש דוחה מה שגורם לה צער
- אם השגת אלוקות גורמת תחושה רעה - הנפש דוחה אותה
הפתרון: ההודאה כ"קאונטער בעלענס" (איזון נגדי)
מהות ההודאה:
- ההודאה היא על אותם דברים שביקשנו בשתים עשרה הברכות
- לא על אתמול - אלא על מה שיש כבר עכשיו
- "כשמדברים על רפאנו - יש לי כבר רפואה, זה מה שיש"
מה ההודאה עושה:
1. תיקון - מונעת שנאת היהדות
2. בניית כלים - השמחה וההודאה הם הכלי לקבלת השפע
3. החזקת ההשגות - מה שאוהבים - שומרים
---
חלק ז': הקשר בין שפע גשמי לשפע רוחני
הבעיה של "עולמות עליונים" בלבד
- יש רפואה בעולם האצילות, בעולם היצירה - אבל זה לא עוזר
- צריך שהרפואה תהיה כאן, בעולם העשייה
- למה השפע לא יורד למטה? כי אין כלים
מהם הכלים?
- הצד העליון של הנשמה - כן אוהב את התפילה מתוך חובה ואמונה
- הצד התחתון - אוהב את התוצאות (בריאות, פרנסה, חכמה)
- הצד התחתון לא מתחבר לתפילה - כי אחרי התפילה הוא רוצה דברים אחרים
העיקרון הקבלי
- שפע גשמי הוא לבוש לשפע רוחני
- באמריקה יש השפע הגשמי הגדול ביותר בהיסטוריה - מקביל לשפע רוחני עצום של השגות אלוקות
- מדוע איננו מרגישים? כי אנחנו לא מודים על זה, לא "קוראים בשם ה'"
---
חלק ח': הודאה על חלקי - הכרה אישית בטובות ה'
הקושי להוריד את הטוב לפרט האישי
- הבעיה: קל לומר "אני חלק מכלל ישראל" ולדבר בלשון רבים, אבל להוריד את הישועה לסיטואציה האישית שלך - זו העבודה הקשה
- הסיבה: אנחנו ספוגים בביקורת עצמית ומוסר השכל, תמיד חושבים שצריך להיות יותר טוב
- הפתרון: להכיר שמה שיש לי - סליחה, רפואה, פרנסה - זה מספיק טוב לברך עליו בשם ומלכות
המחסום הפנימי: גאווה מול הודאה
- כשאדם אומר "אני חכם, אני עשיר, אני מצליח" - תמיד יש שאלות וספקות
- המפתח: "נותן הודאה על חלקו" - רק אז אפשר להיות באמת שמח
- כולנו חיים עם המון דברים טובים, אבל לא מכירים בהם
---
חלק ט': חידוש - ברכה על כל דבר טוב
הרעיון המרכזי
- חז"ל אמרו "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר חנוכה" - למרות שזה מדרבנן
- השאלה: למה לא לברך על שטריימל? על בגדי שבת יקרים?
- אפילו אם לא אומרים את הנוסח המדויק - אפשר לומר ביידיש, להודות בכל צורה
הבעיה של ההסתרה העצמית
- יצרנו לעצמנו הסתרה - יש לנו כל כך הרבה ולא מברכים
- הסבא עם השטריימל השבורה היו לו השגות אלוקות - כי הודה על חלקו
- נצח והוד הם הכלים שמורידים שפע לעולם הזה - ההודאה יוצרת את הכלי
קידוש החדש על ידי הודאה
- המקור מנחמיה: כשנחמיה בנה חומה גדולה יותר מדוד המלך - איך קידש אותה? הביא קרבן תודה
- העיקרון: הודאה הופכת דבר חול לקדוש
- אם אני מבין משהו בפילוסופיה, בחסידות, בכל חכמה - צריך להודות
- הטעות: לחשוב שגאווה והודאה סותרות - להיפך! הודאה מאפשרת להכיר בטוב בלי גאווה
- כשאדם לא מודה - זה נשאר "שלו", נפרד, גאווה
שמחה בחלק ורצון למעלה - אין סתירה
- להיות שמח במה שיש לא אומר שלא רוצים עוד
- "מודה אני לפניך" - לא כתוב "ועכשיו עוד"
- העיקרון: מותר להיות שמח עכשיו! מה שיש לי הוא טוב
---
חלק י': פשטות כמפתח לגדלות - סיום והכנה לחנוכה
העיקרון: ככל שיותר פשוט - יותר גדול
- הרעיון המרכזי: ככל שאדם יכול לדבר ולהסביר דברים בצורה יותר פשוטה, כך הוא באמת גדול יותר
- הסיבה: פשטות אמיתית יוצרת "יותר כלים לאור" - יכולת להכיל ולהעביר השגות גדולות
התגברות על הפחד מפשטות
- החשש: אנשים חוששים שאם יאמרו דרשה שכל ילד יכול להבין, יאבדו את ההשגות הגדולות
- התשובה: זה לא נכון - להיפך, פשטות יוצרת כלים להשגות גדולות עוד יותר
- המשל: השכינה שיורדת למטה מעשרה טפחים לא חסרה מהשכינה למעלה - היא רק מתפשטת ונעשית גדולה יותר
---
סיכום: המסר המעשי לחנוכה
ההכנה לחנוכה
- לבנות את עצמנו על דברים פשוטים
- כל אחד עם הדברים הספציפיים שיש לו - להיות שמח בהם
- להודות לה' על מה שיש
הקשר להדלקת נרות חנוכה
- השאלה: מה בעצם מדליקים בחנוכה?
- התשובה: "יש לי משהו קטן, ואני אוהב אותו - על זה אני מדליק נרות שמונה ימים"
המסקנה הכוללת
- ההודאה היא ההיפך מגאווה - לא לקחת את הדברים כמובנים מאליהם
- "בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" - איפה יש אלוקות? בהודאה
- לעבוד בשמחה עם מה שיש - זה הכלי לקבל עוד
- שמונה ימי חנוכה הם אימון בהודאה - ההודאה על הקטן והפשוט היא הדרך שבה מדליקים נרות חנוכה באמת
תמלול מלא 📝
ההכנה למצוה: יסוד העבודה בחנוכה
פרק א: הצורך בהכנה לחנוכה
פתיחה - ערב שבת קודש פרשת וישב
טייערע ברידער, ס'איז היינט ערב שבת קודש, פרשת וישב. זונטאג ביינאכט הייבט זיך אן חנוכה. וויבאלד עס איז א חיוב, א זכות, א מצוה, אז מ'גייט פארוואס חנוכה נעקסטע וואך, מ'גייט צינדן אין חנוכה לעכט זונטאג ביינאכט, דארף מען זיך צולייגן אביסל קאָפּ, דארף מען זיך אביסל צוגרייטן און ארויסקוקן – לוק פארווערד – צו די חנוכה.
המשמעות של "Looking Forward"
אזוי ווי היינט איז די מנהג און די לשון נמצא, אז איינער אינוויינט איינער און איינער לאדנט איינער צו אן איווענט, איז די שיינע וועג צו ענטפערן אז "I'm looking forward to it". דאס מיינט דאך גארנישט [לכאורה].
אבער דער אמת... ווי אז אלע חסידישע ספרים רעדן, און אפילו מער ווי אין די חסידישע ספרים און די חסידישע הנהגה, אז א מצוה, בפרט א מצוה הבאה מזמן לזמן, א יום טוב, תפילה, חנוכה, די ערשטע הכנה, די עיקר הכנה, איז דעם לוקינג פארווערד, און ארויסקוקן דערויף. עס הייסט א תקווה, א ציפייה. דאס מאכט שוין א פלאץ. מאכט שוין א פלאץ אין א מענטש'ס מוח, אין א מענטש'ס הארץ. מען זאל קענען טון די מצוה מיט מער חיות, מיט מער געשמאק, מיט מער התעוררות.
ההבדל בין "ויקרא" ל"ויקר"
אז ס'קומט אן בדרך מקרה, אזוי ווי "ויקר" להם בלעם [ויקרא אל בלעם - קריאה של מקרה, בניגוד ל"ויקרא" אל משה - קריאה של חיבה], דעמאלטס איז עס ווייניגער ווערט. מען מאכט פאר דעם א קריאה, א קריאה של חיבה, די א' קריאה נישט נקרא, די ה' קריאה, דאס איז אליינס די הכנה.
פרק ב: יסוד ההכנה בחסידות
ההכנה גדולה מהמצוה
און דאס וואס די חסידישע אידן האבן געזאגט, אז מען דארף מאכן א הכנה, און א הכנה איז גרעסער ווי א מצוה, אז די זכרות ארטל שונא איז דא, דאס איז נישט איינע פון די זאכן וואס זיי האבן נישט געקומען געזאגט ווייל זיי האבן עס געטראפן אין עפעס א מקור וואס שטייט אין זוהר הקדוש "ענין הכנה גדול מאד", און ווייטער שטייט אין זוהר הקדוש אז עס איז א מצוה דערפאר הכנה – הכנת הלב, הכנת המעשה, הכנת הדבר, הכנת המוח – און דורכדעם איז ממשיך דער שפע, דאס איז דאך דער יסוד פון דער זוהר.
אבער דאס וואס די חסידים זאגן אז די הכנה איז אזוי גרויס, דאס איז נישט א זאך וואס זיי האבן געזאגט אז ס'שטייט ערגעץ. דאס איז פשוט ווייל זיי האבן געארבעט, זיי האבן געעסקט געווען אין דעם, זיי האבן עס געטון. יעדער איינער וואס טוט קען זען: גרעסער מיינט מען וויכטיגער, דאס איז מער א נפקא מינה, ס'איז מער משפיע אויף דער תוצאה ווי די עצם בנין.
משל האדריכל - התכנון כעיקר
יעדער איינער וואס האט אמאל געטון עניטינג ווייסט דאך דאס. אזוי ווי זאגן די משל פון די ארכיטעקט: אז איינער וויל מאכן א דבר חידוש – ער איז בפרט אז ער מאכט א דבר חידוש, ער מאכט נאך עפעס וואס יענער האט געמאכט, עס איז שוין געווען א הכנה. אבער אויב איינער וויל מאכן א דבר חידוש, איינער וויל מאכן עפעס א נייע סארט בנין, עפעס א נייע סארט פיקטשער, עפעס א נייע סארט ארט... די הכנה איז בעיקר.
זאגן שוין, מען דארף אויך טון למעשה. אבער בעיקר, אזוי ווי זיי האבן גערעדט לעצטע וואך וועגן די צורה, יא? די צורה, ווי טרעפט זיך עס? ווען פארעמט מען זיך אויס? ווען פארשטייט מען פונקטליך וואס מען וועלט? ביי די הכנה!
שלב התכנון - Planning Stage
עס קען אפילו זיין א נקרא די פּלענינג סטעידזש. עס קען נעמען לענגער ווי די עצם בויען. און בעצם נעמט עס לענגער. עס איז בעצם חשוב'ער. צו עס נעמט בקשמות לענגער און הסתלי אויף אלע מיני פרטים. אבער עס איז בעצם לענגער און בעצם מער יסודות'דיג. עס מאכט א גרעסערן נפקא מינה לגבי די רעזולט, ווי די מעשה. צו ער מאכט עס גוט, צו ער האט די ריכטיגע טולס וכו'.
סאו דאס איז די טייטש די ווארט הכנה. הכנה איז – עס איז דא אזוי ווי הכנה בזמן, הכנה איז אלעמאל א זמן פאר די מצוה, אזוי ווי כל המצוות כולם צריך לברך עליהם עובר לעשייתן.
פרק ג: ברכות המצוות כהכנה
חידוש בלשון "עובר לעשייתן"
אינטערעסאנטע חידוש האב איך געהאט לעצטנס. עובר לעשייתן – אינטערעסאנטע לשון. פון ווי קומט די לשון עובר לעשייתן? מען דארף רעדן וועגן דעם. בעל אפשר וועל איך פון דעם ארויסברענגען א ווארט דא.
תקנת חכמים לברך על המצוות
צו די חכמים האבן טאקע געווען אז מען מאכט א ברכה אויף יעדע מצוה. און דער אמת איז נישט נאר אויף מצוות, אפילו אויף געוויסע זאכן וואס זענען קיין מצוות, אזוי ווי דער חנוכה וואס דער גמרא מיטשאפט זיך: וויאזוי קען מען מאכן א ברכה אינדערנאך אפילו פאר "וצונו", פאר "אשר צונו"?
און דער אמת, ס'איז דא אנדערע מצוות – דא, אויף סיי די רייסטיגע מצוה, סיי די ראמאנדיגע מצוה, ס'מאכט נישט אויף זיי קיין ברכה. און ס'איז דא א חקירה: וויאזוי דעסיידט מען, וואס איז די הגדרה, אייזע מצוות קומען מיט א ברכה?
הסבר החסידי - מצוות שצריכות המשכה
אבער ס'איז פשוט, אויב מ'טוט אין דעם, און מ'זעט רעדן חסידיש, מיטן טון, אז א זאך אין מצוות... די חכמים האבן פארשטאנען אז דא דארף מען מור זיין עפעס א המשכה. דא דארף מען עפעס אויפטון. ווייל עס פעלט אויס.
אפשר קענסטו זאגן מצד גרייס. עס געשעט נישט אליינס. אפשר איז דא מצוות מיט די ראיות. עס זענען גרויסע מצוות וואס מ'מאכט נישט אויף זיי קיין ברכה. ס'געשעט אליינס. ס'איז שוין קלאר.
אבער א מצוה וואס פעלט אויס א הכנה, וואס פעלט אויס א הכנה נפשית, א הכנה בדיבור... דיבור איז איינע פון די גרעסטע כוחות וואס א מענטש האט איבער זיין נפש, איבער זיין מוח און זיין הארץ, איז די דיבור.
כוח הדיבור - "האדם מדבר"
א מענטש איז א חמד אבר [חי מדבר], און עס האט אסאך מינינגס. אבער איינע פון די מינינגס איז, אז איינע פון די בעסטע וועגן ווי א מענטש זאל זיך אריינברענגען אין א געוויסע מצב, אדער ממשיך זיין א געוויסע המשכה, אדער עניטהינג וואס ער זאל אנטרייען זיין פנימיות – און מ'רעדט וועגן דעם, ס'איז אזוי איינע פון די גרעסטע אופנים וואס קענסטו טון – האבן זיי געמאכט אז מ'זאל מאכן א ברכה בדיבור.
נוסח הברכה והמשכת השפע
זאגן "ברוך אתה ה'" – מיט דעם איז מיר ממשיך ברוך, א ברכה מן השם, א המשכה, און מיט דעם איז ממשיך די נקודה, די וואס מ'טוט, וואס טוט מען יעצט: "אשר קדשנו במצוותיו וצונו להדליק נר חנוכה".
הרחבת התקנה
און ס'איז דאך פשוט אז דאס וואס אנדערע מענטשן זאגן "לשם יחוד", אדער אז מען זינגט א ניגון פאר דעם, אדער אז מען רעדט פון דעם פאר דעם יעצט אין די שיעור, און ס'איז דאך אלץ א הרחבה פון תקנת חכמים לברך על המצוות. דאס איז דאך דער פשוט'ער פשט.
די ברכה איז די יום איז יוצא, מיט א פאר סעקונדע איז עס א ברכה. אבער אז איינער וויל אמת'דיג אראפברענגען די מצב, אראפברענגען די אורות ווי אזוי מען זאגט, ער וויל ממשיך זיין דעם שפע, און זיי רעדן פון דעם וועם מער.
פרק ד: הדין של "עובר לעשייתן"
הדין - הברכה לפני המעשה
יעצט, דער הלכה זאגט אז מ'דארף מאכן די ברכה עובר לעשייתן, פאר מ'טוט עס. פארוואס פארמעט עט? דאס איז לויט וואס אויבערנסט פארשטייען אז א ברכה איז א ענין פון א הכנה, און עס איז פשוט! אז מען דארף דארף עס מאכן פאר.
הקושיא - למה לא "קודם לעשייתן"?
די כילו די סיבה, וואס מען דארף עס מעצות ביז זיין, איז ווייל עס קען זיין איינער וואלט געטראכט: א ברכה איז כילו אויף די זכות, אויף סיי אפשר סיי דא, אויף טון די מצוה נא, אוי דא, אזוי ווי ברכת הנהנין, קען מען מאכן נאכדעם אויכעט. א ברכת תלמוד מען מאכט עס נאכדעם וואס מ'זאל.
ברכות שלאחר המעשה
און עס איז דא טאקע מצוות וואס האט מען א ברכה נאכדעם. אזוי ווי מקרא מגילה – עפעס דא מקור פון מפשטון הגריר, לברך אחריה – אזוי ווי הלל – מען מאכט א ברכה נאכדעם.
נאכדעם איז עס מער אזוי ווי די שבח פון ברוך השם, מען האט געקענט, מען האט מצליח געווען. ס'איז מער אזוי ווי א שבח פאר ה', אזוי ווי יעדע זאך. נאכדעם איז די זאך, אזוי ווי די סוף פון שמונה עשרה, יא ברכת מודים, מען זאגט די שבח. דאס איז א ברכה.
דוגמא מחנוכה
ס'איז אפילו אויף יאר חנוכה איז דא א נוסח, א נרות הללו, וואס... ס'קומט נישט מיט א ברכה אין אונזער נוסח. אבער עס זעהט אויס אז ס'איז דארט בחינת פון די ברכה וואס מען מאכט נאכדעם, און מען רעדט וועגן וואס איז די ליכט, און מען גיט ארויס די איידיע נאכדעם.
העיקר - ברכה לפני המעשה
אבער די עיקר דין פון ברכה, די דין בברכת המצוות, איז די דין אז ס'דארף זיין עובר לעשייתן. ס'איז דא א מחלוקת ראשונים צו מען קען בכלל אויב מען האט פארגעסן, צי מען קען בכלל מאכן נאכדעם אדער אפילו בשעת מעשה. אבער דאס איז די הלכה.
פרק ה: ביאור הלשון "עובר לעשייתן"
הקושיא על הלשון
און ס'איז זייער אינטערעסאנט אז דער גמרא פרעגט וואס איז דער לשון "עובר". עס איז אינטערעסאנט, דארף זאגן "קודם לעשייתן". לשון "עובר" איז עפעס אינטערעסאנט.
הגמרא מביאה ראיות מפסוקים
און לשון זאגט דער גמרא, דער גמרא ברענגט א פסוק "ויעבור את הקושי" [ויעבור את הכסף], אדער "והוא עבר לפניהם", מען זעט אין די פסוק אז "עובר" איז פארדעם, אזוי וואס עס שטייט "עבר לפניהם".
אדער, "ויעבר" איז א קושן, אויף אידיש "עובר" האט זיך טייטש אריבערגיין. ס'איז געווען א מעשה, עס איז געווען א שליח, ער האט געוואלט אויסכאפן א טויטע שליח, האט ער "ויעבר" האט אים אויסגעכאפט, האט אים אריבערגעגאנגען פארנט פון אים.
הקושיא על הראיה
און אזוי פון דעם לשון זאגט מען אז "עובר" איז לשון די אקדימה, "עובר" איז לשון "קודם". אזוי שטייט אין די גמרא און אין פסחים, האב איך געדענקט.
איז, אלע מפרשים מוטשן אין זיך, קיינער פארשטייט נישט. איך מיין קודם כל, מען קען זאגן "קודם לעשייתן". מען האט נישט דארף זאגן "עובדים" דארפן א פשט. און אויב שוין יא, איך מיין די פסוק, עס קאכט א שוואכע ראיה. איך מיין, ס'זעט אויס אז ס'איז אמת. און די רעזון פארוואס מען זאגט פאר אויבער איינמאל, איז טאקע געווען דעם. אבער שייכות... וואס איז די פשט? וואס איז די איידיע דא?
הביאור - "עובר לפניהם" כמנהיג
נא, לכאורה. טראכט, די פשט איז פשוט. איך זעה דער לשון "עובר", "והוא עובר לפניהם"... זיי האבן געזעהט ביי יעקב אבינו אויך, ווי "עובר לפניהם", אין דעם בוכס'ן צעמאנט, לעצטע וואך איז געווען דער פסוק, ווי "עובר לפניהם"...
האב איך געזעהן, אז דער לשון "עובר לפניהם"... מען זעט עס אין אנדערע פלעצער... יאווה... איך דענק נישט... דער יעקב האט געזאגט פאר עשו אחיו, יא "יעבור נא אדוני לפני עבדו".
הפירוש - כמו "יצא לפניהם"
אבער "עובר לפניהם" איז דער טייטש, איך מיין אז ס'איז מלשון אזוי ווי ס'איז ענליך צו "יצא לפניהם". דאס שטייט א לשון, "אשר יצא לפניהם", משה רבינו האט געוואלט מנהיג זיין יהושע, "אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם". און ס'זעהט מיך אויס אז "עובר לפניהם" האט די זעלבע מינינג פון "יצא לפניהם" מיט "יבוא לפניהם".
הציור של "עובר לפניהם"
די ווארט איז, קומט בעצם א געוויסער ציור פון א געוויסער מציאות, און נאכדעם איז מען מפשט. סאו אויספארט וואס איז דער ציור פון דעי "עובר"... לשון "עובר"... דער ציור איז, למשל, מען גייט ארויס צו מאכן א מלחמה, אדער אזוי ווי יעקב עיני אפשר נישט דווקא צו א מלחמה, מען גייט ארויס צו א מחנה, כסדר צו א מחנה לבוא למלחמה, מען גייט ארויס, איז דא אלעמאל איינער וואס שטייט אין פראנט.
המלך הולך לפניהם
דער מלך בעצם, דער מלך, דער גענעראל, ער איז יא וואו לפניהם, ער גייט פאראויס פון דער עולם. יא. און ער פירט, דאס איז די טייטש, ער פירט דער עולם.
און "עובדות", דער היינטיגער מלאכים, זעצן אין די בענק, ווייל זיי פראטעקטן זיך. אבער דער אמת'דיגער מלך, דארף גיין לפניהם. ער גייט ארויס – ער איז דער ערשטער בעצם. ער פארט פאר דעם, און ער ווייסט אזוי ווי עקזעקיושן צו טון. ער נעמט דעם די מערסטע סכנה, ווייל ער גייט דעם ערשטן. אבער ער פירט זיי – דאס איז דער טייטש. דאס איז די לשון.
המסקנה - הברכה מובילה את המעשה
דער צוהער פון דער לשון "עובר" קומט פון דארט – "עבר לפניהם". אבער דער "ויעבר" איז הקושי. עס גייט ער...
[המשך הטרנסקריפט יבוא בחלק הבא]
הכנה לחנוכה: ההודאה והשכינה
פרק א: הברכה כמנהיגת המצוה
משמעות המילה "עובר"
לשון אן א אויער? דער צייער איז, למשל מען גייט ארויס צו מאַכן אַ מלחמה, אָדער אַזוי ווי יעקב עשו, אפשר נישט דווקא צו אַ מלחמה, מען גייט ארויס צו אַ מחנה, כתיאת המחנה לבחון, מען גייט ארויס, און עס איז דאָ אַלעמאָל איינער וואָס שטייט אין פראָנט, דער מלך בעצם, דער מלך, דער גענעראַל, ער איז יאָ וואו לפניהם, ער גייט פאַראויס פון דער עולם, יאָ, און ער פירט, דאָס איז די טייטש, ער פירט דער עולם.
נאָר וואָס דאָס איז די היינטיגע מלאכה, מען זעצט אין די בענק, ווייל זיי פּראָטעקטן זיך. אָבער זיין אמת'דיגער מלך דאַרף גיין לפניהם – ער גייט ארויס, ער איז דער ערשטער בעצם. ער פאָרט פאַר דעם, און ער ווייסט וואָס צו טון. ער נעמט די מערסטע סכנה, ווייל ער גייט די ערשטע. אָבער ער פירט זיי. דאָס איז די טייטש. דאָס איז דער לשון. די צייער פון די לשון העובר קומט פון דאָרט – עובר לפניהם.
אָדער ויעבר איז אַ קושיא. עס גייט ער – ער פאָרט אויס אין פראָנט פון אים און ער פירט אים. די לשון עבור אפשר קען זיין אפילו פאַרקערט, אַז פון דעם קומט די לשון עבור. איך ווייס נישט. אויב אַזוי פאַרשטייען, איז אַן אינטערעסאַנטע זאַך.
הברכה כמנהיגת המצוה
אַז כביכול, דער משל דאָ פון אַ מצוה מיט אַ ברכה... אַ מצוה איז עפּעס אַ מצוה, עפּעס אַ מערכה. מען שטעלט אַ מערכה. יאָ, די לשון מערכה אויך, עס קומט פון מערכות ישראל. עס שטייט די lines פון די סאָלדאַטן וואָס שטייען, מען גייט עפּעס טון, מען גייט עפּעס כבוש זיין, מען גייט עפּעס מאַכן.
און עס איז דאָ איינער וואָס שטייט אין פראָנט, וואָס ער פירט עס, וואָס ער ווייזט ווי צו גיין, ער איז די הייסט לעלי'נ', ער ווייזט צו מען זאָל גיין דאָ, צו מען זאָל גיין דאָרט, ער נעמט די responsibility, ער פירט עס, ער איז דער עובר לפניהם.
איז אַזוי אויב אַזוי אַ מצוה איז אַזאַ זאַך אויף מיין זאַך, און די ברכה... ער איז די פירער פון די מצוה. ער איז נישט סתם פאַר די מצוה. ער פירט די מצוה. דאַרף נישט איינער זאָל ווייזן ווי צו גיין. וואָס טוט מען דאָ? אַה, מען מאַכט אַ ברכה? דאָס איז די פיר פון די מצוה. דאָס איז די ממונה אויף די מצוה, כביכול. עס איז די מפקד אויף די מצוה. דאָס איז די סוד פון דעם, לשון עובר לעשייתן.
פרק ב: מדוע מצוות המועדות גדולות יותר?
הקושיא: איך יש זמן להתכונן?
איז אַזוי פאַרשטייען אונז די נושא פון הכנה. עס איז וויכטיג, ס'מאַכט אַלע דיפערענץ אין די וואָרלד, ווי מען זאָגט, צו אַ מענטש גייט צו אַ יום טוב, צו אַן עני מצוה.
די אמת איז אפילו דאָס ווי אַ כשר, וואָס איז אַ חנוכה? לעכט עפּעס אַזוי... אינדערסטאַנד... אָדער, יום טוב, דבר הבא, די מזמן לזמן... אויף דעם מאַכט מען דאָך די שהחיינו. האָסטו דאָ אַ חילוק און אַ מצוה וואָס קומט מזמן לזמן, און סתם אַ מצוה...
יעדע מצוה, יעדער אשר יצר, און יעדערמאָל וואָס מען לייגט אָן טוט אָן ציצית און תפילין, און מען זאָגט אַ שמייכל פאַר אַ חבר... ס'איז אויך אַ מצוה. דאַרפן אויך בעצם מאַכן נאָכאַמאָל. איך וואָלט אויך ממש גרויס עורר. עס איז אונזער אמת. עס וואָלט אַן עכנמי. האַנדזשענט פּראָצענט.
אויב איינער וועט נעמען צוויי וואָכן, מען קען אפי' אַזוי פרעגן אַ קשיא. ווי האָסט אייך צייט צו חסק צו קרייטן צו חנוכה? קענסטו דאָ היינט אַ חיוב צו לערנען? והגית בו יומם ולילה, ס'איז דאָ אַ חיוב צו דאַווענען דריי מאָל, ס'איז דאָ אַ חיוב צו טוהן אַלע מענער און זיך צוגרייטן צו שבת, ס'איז אַלע מענער חיוב אים יעדן טאָג. ווי אַזוי פּשט, ס'איז זייער אינטערעסאַנט, ס'איז אַביסל פאַני, זאָגן ס'איז דאָ אַ מצוה, מזמן לזמן, אַמאָל קומט עפּעס אַ מצוה פון חנוכה לעכט, און פאַר אַ חודש פאַר, דאַן גייט מען זיך צוגרייטן. ביזט דעמאָלט זיך אויך דאָ מצוות.
התירוץ: כך נבראו המצוות
אָבער די תירוץ איז, אַז דאָס איז טאַקע די פּשט. און ווייטער אויב איינער וועט נעמען עני מצוה עני טאָג און מאַכן פון דעם אַ הכנה, עט ער האָבן פון דעם אַ גרויסער תועלת. אָבער איז נישט דאָ קיין צייט. ער דאַרף טון אַסאַך זאַכן.
די מצוות המועד איז די מצוות וואָס מ'האָט אַזוי געמאַכט, אַזוי אָוועקגעשטעלט, אַזוי בוכה געווען. אַז זיי זאָלן זיין מצוות וואָס... מען מאַכט פסח און דאַרפט אַסאַך צייט. מען דאַרף עס איינקויפן אין די חנה קאָלעכע, מען דאַרף צוגרייטן די שטיקלעך תורה... דאָס איז געמאַכט, און ער כביכול קענסעלט אַוט די מצוות פאַר אים.
מען דאַרף נאָך אַלץ טון, די טאָג טעגליכע סדר היום, און די עבודה, און די מצוות, און אַלעס וואָס מען דאַרף טון. אָבער וואָס קוקט ער ארויס פאַר? ער קוקט נישט ארויס פאַר די תפילין אינדערפרי. מען קען זיך נאָכאַמען. עס איז אַ מענטש וואָס זענט אַזוי. אָבער אַ נאָרמאַלער מענטש קוקט ארויס פאַר די ימים טובים אַ גאַנץ יאָר. אפילו ווען ער דאַווענט און ער לייגט תפילין און ער לערנט זיין סדר היום, קוקט ער ארויס פאַר די יום טוב וואָס קומט נעקסט.
מדוע יום טוב גדול יותר?
און טאַקע וועגן דעם איז דער יום טוב גרעסער. פאַרוואָס איז אַ יום טוב גרעסער ווי אַ גאַנצע יאָר? אייליבער דער אמת? איז עס אַנדערש? איך ווייס נישט. דער אמת, אַזוי איז עס טאַקע געמאַכט. עס איז גרעסער ווייל עס האָט אַ מערערע הכנה.
ווייל אַז אַ מענטש קוקט פרשת וישב, אָדער פרשת תולדות, און דער טראַכט, וואָס גייט זיין די נעקסטע עיוונט? עס גייט זיין חנוכה! די מחשבה, דאָס מאַכט חנוכה! פאַר אַ גרעסערע זאַך ווי סתם עפּעס אַ אַנדערע זאַך וואָס מען טוט אינמיטן טאָג.
פרק ג: סוגי ההכנה – במחשבה ובמעשה
ההכנה במחשבה
סאָו, מיר דאַרפן נאָך דאָס זאָגן עפּעס איין ווארט, אַז עס איז די כתה הכנה, אונז האָבן געהערט אַז די עיקרע הכנה איז בעת, די הכנה במעשה איז די הכנה בדיבור, אַז אונז רעדן יעצט דערוועגן. עס איז דאָ אַ הכנה במחשבה.
אַ הכנה במחשבה... וויאַזוי מענטשן דאַרפן האָבן עפּעס אַ געדאַנק, עפּעס אַ ווארט, עפּעס אַ אידעע. די עיקר כח המענטש איז די כח המחשבה, די כח השכל. דאַרפן דאָס אויך צוגרייט.
עקרון "כל אשר נמצא בידו"
און אַזוי ווי די סדר פון די הכנה קשמרס איז. יאָ, אַ מענטש... יעדער איינער דאַרף אָדער קען אָדער ס'איז ראוי לוי צו נעמען די סאָרט אַרבעט וואָס ער טוט, די סאָרט זאַך וואָס ער האָט, און מאַכן פון דעם, אַזוי ווי למשל ס'איז דאָ די תרומת המשכן, כל אשר נמצא בידו – איינער וואָס האָט גאָלד, איינער וואָס אַרבעט אין גאָלד אָדער זיין, ער האָט פּונקט אַסאַך גאָלד, ער ברענגט גאָלד פאַר די משכן, און איינער וואָס האָט זילבער, ער ברענגט זילבער. און איינער וואָס האָט נחושת, ער ברענגט נחושת. און איינער וואָס האָט אנשים וואָס קענען טובות זיינע סעוזים, ברענגען זיי. און אַזוי ווייטער.
ההכנה בפנימיות
און דער זעלבער וועג איז בפנימיות, במחשבה. יעדער איינער, וואָס ער האָט אַ סאָרט מחשבה וואָס ער האָט, וואָס ער האָט אַ סאָרט אידעע וואָס ער טראַכט וועגן, וואָס ער האָט אַ סאָרט זאַכן וואָס ער רעדט מיט אים. מן הבא בידי דאַרף ער נעמען מנחה, נישט לעת הבחר, ווייל הקדוש ברוך הוא לימים טובים, וואָס איז דאָך אַזאַ צייט פון לראות פני השכינה, וויינויים ה' לכנו ולנו.
סאָו איך וויל אַרויסברענגען איין קליינע נקודה וואָס אונז לערנען די וואָך, וואָס מען קען ברענגען מיט דעם צו חנוכה. סאָו אַ גוטע מתנה לכבוד חנוכה. אַ גוטע מנחה. מנחה זייט דייטש. איך כאַפּ רבנה בן מנחה. יאָ דער מענטש ברענגט. ער ברענגט אַ מנחה. עס הייסט ער אַ לאות מאן אין כתב אריזל. ער ברענגט עפּעס צו דעם טאָג, צו דעם זאַך. און מיט דעם זאָגט ער קוק איך האָב דיך עפּעס געטון, איך האָב דיך געברענגט אַ מתנה.
פרק ד: שתי נקודות מרכזיות בחנוכה
הקדמה: שתי נקודות וחיבורן
עס איז דאָ צוויי נקודות אין חנוכה וואָס די אַלע ספרים רעדן, און איך וויל זיי קאַנאַקטן, איך וויל זיי אַרויסברענגען אין דעם וועג.
נקודה ראשונה: השכינה למטה מעשרה טפחים
איין ווארט וואָס שטייט אין די אַלע חסיד'ישע ספרים, און איז אויך פּשוט פּשט אודאי, איז די נושא אין די לענגוואַדזש וואָס מען רעדט אַסאַך מאָל, איז אַז די שכינה איז ירד למטה מעשרה טפחים וואָס איז אַ מצוה צו לייגן דעם נר חנוכה למטה מעשרה טפחים, וואָס דער רמז, וואָס אַסאַך ספרים האָבן געטראַכט איז – עס שטייט לכאורה די שכינה למטה מעשרה, אָבער אונז וועלן יאָ ברענגען די שכינה למטה מעשרה, עס איז יאָ ירד למטה מעשרה אין חנוכה.
און דאָס איז דער רמז, אַזוי ווי ס'שטייט כי אבדים אנחנו, ובדי סיני ליזבנו אלהינו, אפי' ביז שווערע זמנים און נידריגערע זמנים, אַזוי ווי ס'איז געווען חנוכה, און בית שני איז נישט געווען קיין שכינה וכו' יחל, אום כל זה, דער אייבערשטער כו' יחל לאָזט זיך אַראָפּ צו די אידן, דער אייבערשטער העלפט די אידן אפי' אַזוי, די לשונות אויף דעם כתב אריזל, וויאַזוי מען דעסקרייבט אַז דער שפע גייט אַראָפּ אין אַ הונדעריגער פּלאַץ וכדומה.
נקודה שניה: ענין ההודאה
צווייטע זאַך, די צווייטע ווארט, וואָס סבדא אין לשון הקבלה איז זייער קאַנעקטעד, אָבער אין פּשוט פּשט איז אפשר שווערער צו זען די קאַנעקטשאַן, אָדער דער עולם כאַפּט נישט די קאַנעקטשאַן, איז די נושא פון הודאה, קבעו שמונת ימי חנוכה הללו להודות ולהלל, די נושא פון הודאה, יעדער איינער זאָגט אַז חנוכה איז דאָ אַ ספירה, און חנוכה געהערט צו די ספירת הוד.
די נושא פון הודאה, פון דאַנקען פאַר עמודת ה'. ווייל די יעדע ענטפער שטייט על פי קבלה, איז די זאַך זייער קאַנעקטעד. ווייל די נושא פון הודאה, אַזוי ווי וועסטו לערנען די דריי לעצטע ברכות שמונה עשרה, אָדער ספּעציעל ברכת מודים, געהערט אויך צו דעם מידות וואָס הייסט נה"י, אָדער נצח הוד יסוד, אָדער מער ספּעציפיקלי הוד, אין אַ געוויסע וועג, וואָס דאָס איז אויך דער פּלאַץ צו ווי די שכינה איז יורד למטה מעשרה.
הקשר בין שתי הנקודות
אינטערעסאַנטע זאַך. ווי איז די שכינה יורד למטה מעשרה? למעלה מג' טפחים ולמטה מעשרה, און אַנדערע רעדן צו נה"י. און דאָרט, דאָס איז אויך די עבודה פון הודאה, איז דאָרט... וואָס איז די שייכות פון די צוויי זאַכן? וואָס גייט דאָ פאָר?
פרק ה: חשיבות ההודאה – שאלה ותשובה
פשוט, פשוט, פשוט, רמז
פּשוט, פּשוט, פּשוט, רמז. איך וויל אַרויסברענגען פּשוט. ס'איז זייער וויכטיג, און וואָס יעדער איינער ווייסט, ס'איז זייער וויכטיג צו דאַנקען. צו דאַנקען, אַזוי מ'זאָגט, צו האָבן appreciation, צו האָבן אַ הכרת הטוב, thankfulness, זאָל אַ מערכה וואָס הייסט דער'ן thankful worship, דער גרויסער ענין צו זאָגן דער thankful worship.
מה זה לא
וואָס איז דער ענין? דער ענין איז זיכער נישט אַז דער אייבערשטער ווערט ברוגז, אַז ער... אַז ער מדאַנקט אים נישט, דער אייבערשטער איז נישט קיין מענטש, דער אייבערשטער דאַרף נישט לעבן דאַנק, און דער אייבערשטער דאַרף טובת אפילו מען דאַנקעט אים נישט.
און דער ענדער איז אויך זיכער נישט עפּעס אַ סגולה. עפּעס אַ סגולה, מען דאַנקט דיר אייבערשטער, העלפט ער, עפּעס אַזוי. דאָס וואָלט שוין אימערזעהנט אָבער אַן אינטערעסאַנטע זאַך.
הקושיא מסדר שמונה עשרה
יאָ, מען זעט דאָך אין די לשון פון שמונה עשרה, וואָס איז אַ יסוד, די סדר שמונה עשרה, וואָס די חכמים האָבן טאַקע געווען, די אַשכנז איז אַ גדולה, עס איז ממש אַ יסוד פאַר עבודת ה', פאַר וויאַזוי אַ איד גייט צו צו גאָט, וויאַזוי אַ מענטש האָט אַ רעלעישענשיפּ מיט גאָט.
און מען זעט נישט בן עשרה אַז עס איז דאָ דער שלש ראשונות, וואָס איז אַזוי ווער בין איך און ווער איז דער אויבערשטער... נאָכדעם איז דאָ הודאה. און דאָס איז אָבער אַ טענטע זאַך. פאַרוואָס?
הסדר הרגיל: מודה אני
ווייל ווען איינער זאָגט אַז מודה על אַב על הטוב על החסד... זייער גוט, עס איז די סדר וואָס שטייט אין מסכים די משנה און ברכות. דאַנק דיך רבונו של עולם, שכוח. מודה אני לפניך. איך האָב מיך אויפגעזעקט היינט. איך בעט דיך, די טאָג זאָל גיין גוט. אָקעי, דעי סדר מאַכט סענס. דעמאָלטס, די סדר איז אידעאַל פאַר בקשה.
הסדר בשמונה עשרה: הפוך!
ביז דערווייל אין שמונה עשרה גייט די סדר אָפּאָסיט, רייט? איך בעט דיך, גיי מיך אַ שכל און געלט און פרנסה און רפואה און גאולה און סליחה און אַלע זאַכן וואָס איך דאַרף. און איך דאַנק דיך.
וואָס גייט דאָ פאָר? וואָס דאַנק איך דאָ? האָסט שוין באַקומען? האָסט שוין געטראַכט מען קרענען יענער? דאָס איז די טייטש. ווייסלכאויר בעט מען נישט מען עסן אויף זאַכן וואָס גייען זיין שפּעטער, מאָרגן, היינט, אפילו על יוסף די לבוא. וויילי שלמה, איך האָב ברחמים און תשועה. וואָס דאַנקסטו שוין?
השאלה נשארת פתוחה
ס'איז זייער פאַני. ס'איז דאָ אַסאַך אַ שאלה. וואָס דערציילט אַז יעדע תפילה ענדיגט זיך מיט אַ בקשה? ווי קומט אַריין די דאָה? די דאָה קומט נאָכדעם וואָס דער אייבערשטער ענטפערט די תפילה. וואָס גייט דאָה פאָר?
און אודאי דאָס איז אמת. אודאי דאָס איז אמת אַז מען קען זאָגן איך זאָג אַ שכוח אויף לעשות. אָדער מען קען זאָגן אַז עס איז אַ ענליכע נאמען.
עבודת ה' בשמחה: ההודאה כתיקון לעצבות שבתפילה
פרק א: תפקיד ההודאה בתפילה - איזון נגדי לחסרונות
הקושיא: מדוע ההודאה באה אחרי הבקשות?
די דאָ קומט נאָכדעם וואָס די עבודה שטאַרק ענטפערט די תפילה. וואָס גייט דאָ פאַר? און אודאי דאָס אמת... אודאי דאָס אמת... מען קען זאָגן... איך זאָג דאָס כּוֹחַ אויפֿן לעשׂוֹת... אָדער מען קען זאָגן אַז עס איז ענעכן נאָמען... מורא דעם שטייטלכעל... נִסִּים שֶׁבְּכָל יוֹם... משקח... אָבער דאָס דאַרף נישט קומען פריִער... וואָס קומט דאָס דאָ?
ס'איז אַ ביסל פאַני. איך מיין אַז דער פּשוט'ער סוֹד דערפֿון איז, פּשוט'ע ווערט דערפֿון איז, אַז ס'איז אַ קאַונטער-בעלענס [counter-balance: איזון נגדי]. אַ קאַונטער-בעלענס.
שלוש הברכות הראשונות: התפעלות וביטול
וואָס הייסט? ווען אַ מענטש טראַכט פֿון גְּדֻלַּת ה' פֿון די ערשטע דריי בְּרָכוֹת, עס פֿילט זיך... לאָמיר זאָגן אַז ער איז מִתְפַּלֵּל... אַתָּה קָדוֹשׁ וְשִׁמְךָ קָדוֹשׁ, וּקְדוֹשִׁים בְּכָל יוֹם יְהַלְלוּךָ... קְדוֹשִׁים קענען זיין אונז, יאָ? און אַ קָדוֹשׁ... און אַ קְדוֹשְׁךָ, כנו, אמסי, אכתר, פקודש... אונז מאַכן הייליג דריי אָפּשינדע ווערטער, אונז פֿאַרשטייען גְּדֻלַּת ה', אַזוי ווי די מַלְאָכִים פֿאַרשטייען עס.
פֿאַרשטיין עס ווייניגער אָדער מער... אָבער אַזויווי די אַנדערע אברהם פֿאַרשטייען, אַזוי ווי צַדִּיקִים פֿאַרשטייען אֱמֶת'דיג... אונז זענען פּאַרט פֿון די צַדִּיקִים פֿון די מַלְאָכִים, פֿאַרשטיין וואָס ס'מיינט גאָט אין אונז.
עס איז זאַך מינסד [minced: מעורבב, מורכב]. מען קענסט זיך פֿילן פֿון אַ געוויסן לְהִתְבַּטְּלוּת, אַ געוויסה כתנות, אַזוי ווי איירט ארמות. אָבער מען קען זאָגן אַז ער פֿילט קליין, ער פֿילט נישט גרויס, נישט דווקא זיין ממש, ער פֿילט זיך ממש ווי אַ תּוֹלַעַת, נישט ממש שִׁפְלוּת, ער איז אין אַ געוויסע זון זיך מִשְׁתַּתֵּף בִּגְדֻלַּת ה', אָבער עס איז אַ ביטל, איך בין דער וואָס שטייט אין קְדֻשָּׁה מלכו על ימי הלכה, דאָס איז די ערשטע דריי בְּרָכוֹת.
שתים עשרה הברכות האמצעיות: מלא חסרונות
אוקיי, נאָכדעם וואָס דאָ אַלע צוועלף בְּרָכוֹת אינצווישן, וואָס אויב מ'טראַכט אַריין, זענען דאָך בעצם נאָר בַּקָּשׁוֹת אויף וואָס גייט נישט גוט. די מלא חסרונות למעשה – כְּאִלּוּ איך האָב יעצט געזאָגט אַז איך ווייס ווער דער אויבערשטער איז – אַתָּה חוֹנֵן לְאָדָם דַּעַת. איך בעט דיך אין איינו מיטך דאָס. וועלכע דַּעַת? די דַּעַת פֿון דיודי ה'. די דַּעַת וואָס מ'דאַרף האָבן נאָך פֿאַר אַלע אַנדערע זאַכן, וואָס איז אַ תְּפִילָה צו דעם.
און די סְלִיחָה און די רְפוּאָה און די גְּאֻלָּה און די בְּרָכָה און פַּרְנָסָה, די אַלע זאַכן וואָס מען בעט, זענען דאָך אַלס זאַכן וואָס זענען נישט. און ווען מען האָט דאָרט נישט כהאט, אפשר בעט ער נישט אָן שם שטאַרק. אָבער די איידיע וואָס אַ מענטש גייט אַריין איז נאָך אַלס חֶסְרוֹנוֹת.
און די אמת אָדער, די אַלני חֶסְרוֹנוֹת קומען דאָך אֱמֶת'דיג פֿון אַ חֶסְרוֹן אין די ערשטע דריי בְּרָכָה. פֿאַרוואָס איז נישטאָ קיין דַּעַת, ווייל מיר האָבן נישט קיין בָּרוּךְ אַתָּה ה' חוֹנֵן, און אַ דַּעַת? פֿאַרוואָס איז נישטאָ קיין רְפוּאָה, ווייל עס איז נישטאָ קיין בָּרוּךְ אַתָּה ה' רוֹפֵא חוֹלִים? עס פֿעלט עפּעס דאָ...
הסכנה: תפילה שגורמת לעצבות
עס קען ווערן אַזאַ סיטואשאַן, זייער אַ שווערע סיטואשאַן, וואָס מאַכט זיך... קען מען זעהן... איך זעה עס... אַז – און דאָס איז דאָך די לענגערע פּאַרט פֿון שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, און רוב מענטשן קענען זאָגן אַז דאָס איז דער עִיקָר – אַז דאַווענען מאַכט אים פֿילן שלעכט.
ווייל נישט נאָר דאַווענען, מען קען זאָגן אַז אֲפִילוּ יעדע סאָרט הִרְהוּר עַל ה', יעדע סאָרט וואָס ער רוט אַנדערהייבערש, מאַכט אים פֿילן שלעכט.
איך האָב שוין געמיינט אַז אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, ביז דערווייל, איז אַלאַ את לוחת לאכלנו און רְפָאֵנוּ און בָּרֵךְ עָלֵינוּ, און את שבעה שבטינו, בקיצור את הצרות. עס פֿאַרשטייט זיך, אויב האָסט שבעה שבטנו, איז דער פּשטן אַז זיי פֿאַרשטייען נישט די אֱלֹהֵי יַעֲקֹב אויך נישט. אֱלֹהֵי יַעֲקֹב און אֱלֹהֵי אמת, האָב זיי נישט צוגעלייגט קיין שִׁבְטֵינוּ כְּבָרִאשׁוֹנָה.
און עס הייבט זיך שוין די גאַנצע זאַך. עס איז מלא חֶסְרוֹנוֹת, מלא צער, מלא פּגם.
למה זה בעיה: עבודת ה' צריכה להיות בשמחה
די פּראָבלעם איז אַז מען קען נישט אַזוי לעבן. קודם כּל, ס'איז זייער אַ נישט גוטע זאַך אַז ווייל אַ מענטש טראַכט פֿון דאַווענען און טראַכט פֿון דיגן גוט, גלייך גייט זיין ערשטע אַסאָסיעישאַן [association: קישור מחשבתי]. ווען מען פֿילט דעמאָלטס די טייל, פֿילט מען שלעכט. עס איז נישט קיין וועג דאָס.
עס קען דאַרף נישט זיין אַז דאַווענען איז די צייט ווען מען דערמאָנט זיך אַלע פּראָבלעמס. זייער סעד [sad: עצוב]. די תְּפִילָה דאַרף זיך זיין בְּשִׂמְחָה.
און עֲבוֹדַת ה', בְּשִׂמְחָה מיינט דאָך אַז ווען אַ מענטש דאַרף זיין אָפּגעלייגט – ווי אַזוי זאָגט אַלע נובאָוויטש – אַ מענטש, ביי אים דאַרף זיין פֿאַרשטענדליך, ביי אים דאַרף עס זיין די נאָרמאַל.
פֿאַרקערט, די גוטע זאַכן... ווען מען אַרבעט, ווען מען עסט, ווען מען רעדט שְׁטוּתִים מיט די חֲבֵרִים... דעמאָלט איז עפּעס נישט אַ שוואַכע מעשה. אָבער דער דף, אַז דאָס איז די געשמאַקע צייט. די מִצְווֹת איז אַ געשמאַקע צייט. די עֲבוֹדַת ה' איז די גוטע זאַך.
התוצאות השליליות של עצבות בעבודה
און ביז דערווייל... ווייל עֲבוֹדַת ה' מיינט אַז מען זעט זיך אַ ביסל אין שפּיגל, מען זעט וואָס גייט דאָ פֿאַר, איז עס די שלעכטע זאַך, איז עס וואָס מאַכט מיך פֿילן שלעכט.
און חוץ פֿון דעם, קודם ברענגט עס עַצְבוּת, און עַצְבוּת ברענגט נישט, ס'איז גאַרנישט גוט. ס'ברענגט צו פֿיינט האָבן די גוטסקייט. ס'ברענגט צו פֿיינט האָבן דריי עֲבוֹדָה. יענע, ער איז איינפאַנט [infant: תינוק רוחני]. ביים דאַווענען האָט ער אַלע פּראָלעמס. עס קען נישט זיין אַזאַ זאַך.
הבעיה הנפשית: דחיית מה שגורם צער
און נישט נאָר דעם, עס ווערט נאָכגעלאָזט. עס ווערט נאָכגעלאָזט סיי אַזוי פּראַקטיש ווי איך זאָג, ווייל ער גייט נישט טון אין דעם גענוג, און סיי אֱמֶת'דיג.
די נֶפֶשׁ פֿון אַ מענטש, די טֶבַע פֿון אַ נֶפֶשׁ, און די איידעלסטע וועג, איז אַז וואָס ער האָט ליב, וואָס ער האַלט פֿון, וואָס מאַכט אים פול [full: מלא], וואָס מאַכט אים העפּי [happy: שמח] – דאָס ציעט ער צו. דאָס האַלט ער.
אַ זאַך וואָס מאַכט אים סעד [sad: עצוב], און דורך אַ טֶבַע איז עס דוֹחֶה, שטופּט ער עס אַראָפּ.
און אויף וויפֿיל אַ מענטש, ווען ער טראַכט אַ סוּגוֹת אֱלֹקוּת, מאַכט עס אים נישט פֿילן גוט? ווי מילא איז אַ נֶפֶשׁ, עס איז דוֹחֶה. ווי מילא פֿאַרגעסט ער עס, לְמָשָׁל. האַלט עס אינאיין פֿאַרגעסן. פֿאַרוואָס האַלט עס אינאיין פֿאַרגעסן? ווייל דאָרט איז נישט ליב.
דאָס איז אַ גאַנצע נייעע הֲבָנָה.
פרק ב: הפתרון: ההודאה כתיקון ובניית כלים
מהות ההודאה בשמונה עשרה
סאָוי אויב אַזוי, וואָס מ'האָט געמאַכט אין די בַּקָּשׁוֹת, די צוועלף בְּרָכוֹת, דרייצן בְּרָכוֹת פֿון בַּקָּשׁוֹת, דאַרף מען מאַכן אַ הוֹדָאָה.
און די הוֹדָאָה אֱמֶת'דיג איז אויף די אַלע זאַכן, ס'איז נישט אויף נעכטן. נעכטן איז דאָ אַן אַנדערע הוֹדָאָה. ס'איז אויף די אַלע זאַכן וואָס מ'האָט געבעטן אין די צוועלף זאַכן. און ס'איז כִּבְיָכוֹל אויף דעם וואָס מ'ווייסט יאָ. אויף די אַלע זאַכן וואָס מ'ווייסט יאָ.
און אַנדערע ווערטער, וואָס מ'ווייסט יאָ און וואָס מ'האָט יאָ. האָבן מיר גערעדט פֿון רְפָאֵנוּ? איך האָב יאָ רְפוּאָה. דאָס איז וואָס ס'איז. און דאָס איז אַ תִּקּוּן, אַ גרויסער תִּקּוּן.
התיקון: מניעת שנאת העבודה
דאָס איז אַ תִּקּוּן אויף דעם וואָס אַ נישט וואָלט אַנגעהויבן צו פֿיינטע פֿאַר מידישקייטן, און דאָס איז נישט נאָר אַ תִּקּוּן, נאָר דאָס איז אויך אַ וועג צו ברענגען דער.
ווייל וויפֿיל אַ מענטש איז זיך מעריך, ער מאָגט זיך צו זיין צופֿרידן, צו זיין העפּי [happy: שמח], צו דאַנקען, אויף דעם וואָס ער האָט, איר האָט ער עס, האָט ער עס טאַקע, זיין נֶפֶשׁ האַלט עס. כּוֹחַ פּשוטה.
הקשר לעולמות: איך מורידים שפע למטה?
ווען דאָס איז די אַנדערע ווערטער... לאָמיר זאָגן לְמָשָׁל... אין די צוועלף בְּרָכוֹת אינצווישן, איז מען עפּעס אַ העכערער סערוויס [service: שירות, עבודה] ווי איבער אַ דרייעגער, און אין עפּעס אַ אַנדערע ספיר [sphere: תחום, ספירה] און אַ פּלאַץ וואָס פֿון דאָרט קומען די אַלע בְּרָכוֹת וואָס ענדלער הענט וועגן.
און דאָרט איז דאָך אַלעמאָל דאָ, און אַז די עֲצִילָה איז די תְּפִילָה, און די עִיבִּישְׁטֶע איז איילע איינס, איז דאָך אַלע גוטע זאַכן דאָ. ס'פֿעלט נישט גאַרנישט. נאָר וואָלט עס נישט אַנגעקומען צו מיך.
ווייסט אויב עס איז נישט אַנגעקומען צו מיך? ווי אונז לערנען? נישט ווייל דער אייבערשטער איז אַ שלעכטער, נאָר ווייל די האָסט נישט געמאַכט קיין כֵּלִים.
מהו הכלי? שמחה והודאה
וואָס דער אַ כֵּלִים קען אַ מענטש מאַכן? ער איז זיכער פֿאַר אַ סוּגַת אֱלֹקוּת, און אֱמֶת'דיג אויך פֿאַר אַלע זאַכן.
די צופֿרידנקייט, זיי האָבן געלערנט אַז איך האָב דאָס ליב, אַז ס'איז אים גוט, ס'איז טוֹב, טוֹב שִׂמְחָה, לְכַנָּא לְהוֹדוֹת, ס'איז גוט אַז ס'זאָל זיין די אַלע זאַכן.
דאָס איז די כְּלִי, דאָס איז די איינציגסטע כְּלִי אֱמֶת'דיג פֿון נֶפֶשׁ, די שִׂמְחָה אין דעם, די הוֹדָאָה, די דאַנקבאַרשאַפֿט, דאָס איז די כְּלִי וואָס מאַכט אַז די נֶפֶשׁ זאָל האַלטן די אַלע זאַכן.
הקשר למטה מעשרה טפחים
סאָו דאָס וואָס אונז רעדן, אַז אַ שְׁכִינָה דאַרף קענען אַ רְכִיב מִלְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, וואָס דאָס איז נישט נאָר חֲנֻכָּה, יאָ לאָמיר זיין ריעל [real: אמיתי], ווען מִלְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים מיינט אין עוֹלָם הָעֲשִׂיָּה מיינט בְּפוֹעַל ממש יעדע תְּפִילָה דאַרף אַזוי זיין, נישט אַז אַ זאָג רְפוּאָה אינו איז דאָ אַ רְפוּאָה אין עוֹלָם הָאֲצִילוּת אין עוֹלָם הַיְצִירָה, העלפּט מיך גאַרנישט איך דאַרף דאָך די רְפוּאָה זאָל זיין דאָ.
און אַסאַך מאָל איז דאָך די פּראָבלעם, אין עוֹלָם הָאֲצִילוּת איז עס גאַנץ גוט, אָבער אין עוֹלָם הָעֲשִׂיָּה איז נישט דאָ קיין רְפוּאָה.
וויאַזוי ברענגט אַן עובד רְפוּאָה אין עוֹלָם הָעֲשִׂיָּה? פֿאַרוואָס נישט? פֿאַרוואָס ווען ער טראַכט עֲבוֹדָה.
שני חלקי הנפש: העליון והתחתון
דער חֵלֶק אַ נְשָׁמָה הָעֶלְיוֹן, אֱמֶת'דיג האָט ער זיך ליב ווען ער איז דאַווענט. אֱמֶת'דיג, דאָס האָט ער ליב, ווייל פֿאַר דעם טעט ער איז. אָפּשינדער שטייט אַז מְחִיר וואָלט אֱמוּנָה און דעם וכדומה.
אָבער דער חֵלֶק, אַחוֹן נָמוּךְ פֿון דעם מענטש, דער חֵלֶק וואָס האָט ליב די תּוֹצָאָה פֿון דערפֿון, יאָ האָט ליב צו זיין געזונט, יאָ האָט ליב צו האָבן בָּרֵךְ עָלֵינוּ, יאָ האָט ליב צו האָבן חוֹנֵן און הַדַּעַת, ספיל און קלוג, און אַזוי ווייטער... דער חֵלֶק האָט איך זיך נישט מִשְׁתַּתֵּף אין דער דאַווענען.
ווייל מ'צידו אים פֿאַר דעם ווען ער גייט נאָכן דאַווענען, האָט ער אַ תֵּיאָב [תאווה: desire, craving], האָט ער אַ חֵשֶׁק צו אַנדערע זאַכן, און עס בלייבט טאַקע דאָרט, ווייל יענער האָט יענער ליב.
פרק ג: הפתרון המעשי: חנוכה כזמן אימון בהודאה
הצורך בזמן מיוחד להודאה
און וואָס דאַרף מען טון? מען דאַרף דאַנקן, מען דאַרף טעלן ספּעשיל [special: מיוחד] צייט, איך מיין אַז אַכט טעג חֲנֻכָּה איז גענוג אויף זיך צו טרעידן, נישט גענוג, אָבער מ'קען און מען מעג.
הבעיה: רואים עבודה כחובה
און אונז זענען אַזוי צוגעוואוינט אין די שלעכטסקייט, און עס העלפּט נישט וויפֿיל איך זאָג די דְּרָשׁוֹת, סאָוי יעדע יאָר, חֲנֻכָּה דערמאָנט זיך נאָכאַמאָל, און זאָגן דאָך אַזויפֿיל די דְּרָשׁוֹת פֿון דאָס, און לְמַעֲשֶׂה נאָך אַלץ, די גוטסקייט, און די מַעֲלָה, יעדע איינער, און דווקא בִּפְרָטוּת, איך וועל רעדן וועגן דעם, דווקא בִּפְרָטוּת, אָבער די מַעֲלוֹת, די מִצְווֹת, און מיט דער עֲבוֹדַת ה', אַלעמאָל ליגט אויף אונז אַזוי ווי אַ חוֹבָה, אַזוי ווי אַ דאָה [דורכמוז: must, burden], און מילא לויפֿט מען אַוועק דערפֿון, און מילא האָט מען עס נישט, מילא באַקומט נישט אויכעטע שֶׁפַע, וּבְפוֹעַל מִלְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, וכן, וואָס מ'דאַרף האָבן.
הצורך בהודאה על חלקי
סאָ מ'דאַרף ספּעציעל מאַכן הוֹדָאָה, הוֹדָאָה עַל חֶלְקוֹ, און אַזוי ווי אונז רעדן, אַז אַראָפּצוברענגען בְּפוֹעַל ממש מיין טאַכטע אַראָפּצוברענגען אין מיין פְּרָט אַז איך זאָג איך בין אַ חֵלֶק פֿון כְּלַל יִשְׂרָאֵל, מְדַוְּונֵן בִּלְשׁוֹן הָרַבִּים, און ווייט בער זייער גרויס.
הודאה על חלקי: הכרת הטוב האישית
פרק א: הורדת הישועה לפרט האישי
הצורך בהודאה מיוחדת על חלקי
סאָוִי מ'דאַרף ספּעציעל מאַכן הודאה, הודאה על חלקי. און אַזוי ווי אונז רעדן, אַז אַראָפּצוברענגען בפועל ממש מיינט אויך אַראָפּצוברענגען אין מיין פּרט. אַז איך זאָג, איך בין אַ חלק פון כלל ישראל, מדובר בלשון רבים, און ווידער, זייער גוט. אַז דער כלל ישראל טוט האָבן אַ ישועה. צו ברענגען די ישועה אין דיין פּרט איז דאָך דער טייטש, איז צו ברענגען פּונקטליך, פּונקטליך, פּונקטליך אין דיין סיטואציע.
המחסום: ביקורת עצמית מתמדת
זאַך פאַר אַ מענטש, ווייל אונז האָבן אויסגעזאָגט אַזוי פיל מוסר השכל און אַזוי פיל סעלף-קריטיסיזם, און דאָס איז די אמת אַז מען דאַרף אַלעמאָל זיין בעסער... אָבער אַז אַ מענטש דאַרף קענען זאָגן אַז דאָס וואָס איך ווייס – יאָ. דאָס סליחה וואָס איך האָב – יאָ. דאָס רפואה וואָס איך האָב – יאָ. דאָס פרנסה וואָס איך האָב – יאָ. עס איז גענוג אַ גוטע זאַך צו אַ ברכה מאַכן דערויף, יאָ? קענסטו מאַכן אַ ברכה ביי שם ומלכות? יאָ, קענסטו מאַכן אַ ברכה ביי שם ומלכות?
דערמאָנט דער אויבערשטער אַליינס אויף דאָס וואָס דו ביזט אַ תלמיד חכם? יאָ? נאָר וואָס דען? וועלסט שוין געדאַנקט דער אויבערשטער אויף דעם? ניין, ווייל יעדערוואָלט דו טראַכטס פון דעם, איך בין אַ קלוגער, איך בין אַ רייכער, איך בין אַ מצליח'דיגער, איך בין וואָטעווער מיילע וואָס איך בין. אַה, וואָס דאַרף עס זיין אַ שאלה? עס איז גאווה אָבער איך וואָלט דאָך געדאַרפט זיין בעסער, איז אַלץ געטאָן ווערט.
נותן הודאה על חלקו – היסוד לשמחה
אָבער קודם, נותן הודאה על חלקו. און אויב עס איז נותן הודאה על חלקו, עס דאַרף מען קענען משונדיג זיין פריילעך. איך טראַכט אַז די אַלע מענטשן וואָס קוקן די ווידעאָס – יעדער איינער – עס לעבן אין זייערע אַ סאַך הצלחות און זייערע אַ סאַך זאַכן וואָס זענען משונדיג גוט. מען האָט נישט אַז ס'איז נישט דאָ פּראָבלעמס, אָבער עס זענען זייערע אַ סאַך זאַכן וואָס גייט אונז משונדיג גוט.
פרק ב: הקשר בין שפע גשמי לשפע רוחני
העיקרון הקבלי: שפע גשמי כלבוש לשפע רוחני
און די ריזן פאַרוואָס – בעצם, נאָר מען לערנט דאָך. יאָ, איז דאָ אַ טענה. מיר האָבן גערעדט אַ דאָנערשטאָג פאַרנאַכט. צוויי וואָכן, דריי וואָכן צוריק. וועגן שפע גשמי. וועגן געלט. יעדער וואָס לערנט כבוד לך סעודות ווייסט, אַז שפע גשמי איז דאָך נאָר אַ לבוש פאַר שפע רוחני.
קומט אויס אַז אויב ס'איז דאָ אונז לעבן אין אַמעריקע ווי ס'איז דאָ די מערסטע שפע וואָס איז געווען אין די וועלט, מיט געלט, די מערסטע געלט, די גרעסטע GDP [Gross Domestic Product: התוצר הלאומי הגולמי] און אַלעס, איז אויב אַנעס קומט אודאי פון אַ ריזיגע שפע רוחני. ס'קומט פון איין סוף, איין סוף, אַן סוף פון די השגות אלוקיות.
השאלה הקשה: היכן השפע הרוחני?
פאַרוואָס האָבן אונז נישט די אַלע השגות? פאַרוואָס פאַרשטייען אונז נישט די תורה, די חכמה, אַזוי רייך ווי אונז קענען פאַרשטיין, ווי אונז האָבן אונזערע הייזער, וואָס זענען קיין איינע פון אונזערע עלטער, זיי, דאָס האָט נישט געהאַט אַזאַ הויז ווי אונז אַלע מענטשן האָבן דאָ?
התשובה: חוסר הודאה וקריאה בשם ה'
ווייל אונז דאַנקען נישט דערויף, און זיי זענען נישט קוראים בשם ה'. און זיי האָבן נישט קיין כלי געמאַכט פאַר די אַלע הטבות אַז עס זאָל זיין אַ אלוקית זאַך.
פרק ג: חנוכה: זמן מיוחד לעבודת ההודאה
שמונה ימים של עבודה ייחודית
אַזוי מ'דאַרף נעמען אַכט טעג אַ יאָר און נאָר טון דאָס, און אַזוי אַנדערע עבודות, עבודות פון איך ווייס תשובה טון, ווארט נאָך חנוכה שוין וועט מען טראַכטן פון אונז. קודם חנוכה גייט מען נאָר טון עבודה פרימיות, מען רעדט פון שמונה עשרה [ימי חנוכה], פון הלל, פון די זאַכן וואָס מען טוט.
הכרה בכל טובה
אַלע הצלחות, יעדער איינער וואָס ער האָט השגות רוחניות, יעדער איינער וואָס ער האָט השגות גשמיות, וואָס ער האָט... עס איז ער happy מיט דעם. און ער איז זייער happy אַז ער זאָגט אשר קדשנו... אשר קדשנו במצוותיו וציוונו... איז דאָך דאָ. וואו איז עס געקומען? פון די סדרי חורבן? פון וואו איז עס געקומען? עס איז געקומען פון דער אויבערשטער. זאָגט ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם. מען האָט שוין די מצוותיו וציוונו. מען דאַרף דאָך לערנען יעדע זאַך.
פרק ד: חידוש: ברכה על כל דבר טוב
אומץ האמת של חז"ל
חז"ל איז דאָך געהאַט די... מען קען זאָגן די קוראַדזש [courage: אומץ]. אָבער עס איז נישט קוראַדזש. עס איז די אמת'דיגקייט. דער אויבערשטער ווערט נישט פאַרפוילן. פאַרוואָס טוען די חנוכה לייכט? ווייל עס איז אַ מנהג. פאַרוואָס טוען איך דעם מנהג? עס קומט פון דער אויבערשטער. עס שטייט צו אַלע רוחים ווי ער קאָרט. נאָר פאַר פסוק. אוקיי, רעדן שוין פון דעם פסוק.
הדוגמה: שטריימל לכבוד שבת
איך האָב אַ פאַקט. אויב איינער... דער אחר [הדובר], וועגן וועגן וועגן וועגן מען קען נישט מאַכן קיין ברכה... אונז חסידים שוין געליינט, האָבן אַ מנהג צו קענען שבת אַ שטריימל וואָס קאָסט דריי פיר טויזנט דאָלער. ס'איז זייער אַ שיינע לבוש, מען קען האָבן טענות דערויף. אָבער ס'איז שיין, ס'איז כסדר טייער. ס'איז אַ וועדל לכבוד שבת, אַ טייערע מלבוש.
דאָ, מיינסט אַז מען קען נישט זאָגן "וציוונו ללבוש שטריימל בשבת"? מען קען נישט. איך רעד נישט להלכה, ווען איינער זאָל זיין נאָר להלכה זאָל ער פרעגן אַ רב. "וציוונו ללבוש שטריימל"... נאָר ווער דען? פאַרוואָס דען גיי איך אַ שטריימל, נישט פאַרוואָס וציוונו?
הקושיה ההלכתית והתשובה
אַה, דער תוספות זאָגט, די ראשונים זאָגן אַז מען קען נישט מאַכן קיין נייע ברכה, עס איז נישט חתימת התלמוד? אוקיי, ער זאָגט איין אַנדערע נוסח. מען קען מיינען אַז דו ביסט דאָך אַזוי צוגעקלעבט צו דעם נוסח, אַז די קיינער מען זאָגט חז"ל. נאָר מען זאָגט אויף אידיש. אידיש מעג מען זיכער זאָגן. עס איז דאָך דאָ אין פשוטה.
ההסתרה שיצרנו לעצמנו
אָבער אונז לעבן אין אַ זאַמי פאַני הסתרה וואָס אונז האָבן זיך אַליינס געמאַכט. אַז יעדער איינער וואָס איך זעה אין מיין שול קומט אַריין שבת מיט בגדים וואָס וועלן ווערן טויזנטער דאָלערס, און ער מאַכט נישט אויף דעם קיין ברכה. און דאָך טאַמאַלט ער טענה'ט. אַה, אונז האָבן נאָר אַ שיינע שטריימל, לכאורה מען זאָל נישט קיין השגות אלוקיות כתר.
פרק ה: נצח והוד: הכלים להורדת השפע
השוואה לדור הקודם
יאָ, זיין זיידע וואָס האָט געהאַט אַ צובראָכענע שטריימל און קוים געהאַט צו לעבן, ער האָט געהאַט אַ השגות אלוקיות, אויך נו, אויף וויפיל ער האָט געדאַנקט, נותן הודאה על חלקו. עס איז דאָך אַ כלום. דער נצח והוד, די כלים אחרונים, וואָס מעבירים ברענגען זיי אַריין אין די שפע צו עולם הזה, די מדריגות און די מוחות, דאָרט האָט ער דאָס געהאַט. אויף וויפיל ער האָט נישט געהאַט, האָט ער נישט געהאַט.
הכלים הגדולים שלנו
און אויף די וואָס האָסט גרעסערע כלים, דו דאַרפסט דיך עולם אַ טוק, און עס זענען גרעסערע כלים. מי מער. אָבער די כלים זענען אַזוי ווי דו האָסט טייקע כף ירח יעקב [כלי שאינו מתוקן]. דו האָסט אַ גוטע נשמה, דו קענסט עס נישט עסן, ווייל דו האָסט נישט מתקן געווען.
הטעות: לחשוב שזו מסורת שלא יתוב
די דאָרט האָט די מלאך דאָרט... דו זאָגסט, דו מיינסט נעבאך, אַז דאָס איז געווען די מסורת שלא יתוב? שוין, קיין מסורת שלא יתוב. רעכט אַרויס לעת סוף. קיינמאָל נישט געווען. דער אויבערשטער האָט זיך געגעבן. ווערט געגעבן די אַלע שפע, ווערט געגעבן די אַלע זאַכן. עס זענען דאָך גוטע זאַכן.
פרק ו: הודאה על חכמה: הכרה בתורה ובהשגות
ההכרה בעליונות הרוחנית שלנו
און די זעלבע זאַך, איך בין אַן תלמיד חכם, איך פאַרשטיי די תורה בעסער ווי מיין טאַטע. אוקיי, זייער גוט. איך בין דאַנק די אויבערשטע דערויף. רעקאַנגנייז [recognize: הכר] דאָס. מאַכן זיי עס מקדש! יאָ!
קידוש החדש על ידי קרבן תודה
ווייל רבי קוקא [נחמיה] האָט געזאָגט, אַ חדש יתקדש... וויאַזוי איז עס זיך מתקדש? וויאַזוי זאָגן מיט מקדש? ס'איז דאָ הלכה! ובמקדשים את העזרה... וויאַזוי מוסיף על עיר נחמה... האָט מוסיף געווען על עיר ירושלים... וויאַזוי מוסיף? ווען מ'שטייט תודות... עס איז אַ קרבן תודה, און מ'קדש את העזרה...
ער זאָגט מיט דאַנק, דער אויבערשטער האָט נחמיה, ער האָט געבויט אַ גרעסערע חומה אין ירושלים. גרעסער, דוד המלך האָט נישט געהאַט אַזאַ גרויסע חומה. וואָטעווער, אַנדערש. ער איז אין אַ ברייטערע פּלאַץ, און ער זאָגט, איך דאַרף דאָס מאַכן אַ מקום קדוש, איך דאַרף דאָס מאַכן פונעם אבות המקדש. וויאַזוי? איך ברענגען אַ קרבן תודה, איך זאָג, הודו לה' כי טוב. אַה, יעצט איך האָב אַנערקענט, איך האָב געמאַכט טעות כלי, איך האָב געזאָגט פאַר דעם אַז ס'איז אלוקות.
יישום על השגות רוחניות
די זעלבע זאַך איז, און איך טראַכט פון אַ הבנה פרימיס אַז איך פאַרשטיי... איך האָב געלערנט פילאָסאָפיע, איך בין געלערנט עפּעס אַ חכם, עפּעס חסידות, עפּעס אַ ענין. ווען מען פאַרשטייט עפּעס בעסער ווי רוב מענטשן, דאַרף מען דאַנקען דערויף. ס'איז אויך אַ גלות גלה.
פרק ז: הפרדוקס: גאווה מול הודאה
הטעות הנפוצה
איך רעד פריי, מענטשן מיינען אַז עס איז אַ סתירה, די גאווה ווען מען דאַרף דאַנקען. אַזוי מענטשן מיין איך מיך און מיין קאָנפיוסט [confused: מבולבל] נפש איז דאָס איבער סאַ פּראָדעמען [problem: בעיה] וואָס מען דאַנקט, יאָ איך האָב טאַקע, ס'איז פאַרקערט.
האמת: הודאה היא ההיפך מגאווה
היי דאָ איז דאָך אַ זאַך פון אַ נביא, ווען איך קען נישט דאַנקען דערויף ווען איך האַלט אַז ס'איז מיינס, אַז מען איילעבעט נפרד דערויף. אַה איך האָב עס געמאַכט, איך בין אַזאַ גרויסער חכם, און וואָדע דעי חכמות ברענגען נישט קיין אידישקייט.
הסימן: חכמה בלי הודאה מביאה לעצבות
דער סימן, יאָ וואָס זאָגט אַ מענטש וואָס רעדט קעגן חכמות און שכל, זאָגן איך די חכמות ברענגען נישט אין די אויבערשטע ברכן, מאַכן דיך נישט טעמפּיס [temimus: תמימות], מאַכן דיך סעד [sad: עצוב], אַזוי שטייט אין די מעשה, חכם ווערט טעם [עצב]. יאָ וואָדע, ווייל דו דאַנקסט נישט דריי ראשי דערויף דיין חכמה. מאַכסט נישט קיין ברכת התורה.
פרק ח: ברכת התורה על כל חכמה
החידוש: ברכה על כל הבנה
מאַך ברכת התורה! איז דאָ אַלע חקירות, האָסטו מען געמעגליך געמאַכט ברכת התורה אויף דעם? ווער עס מאַכט ברכת התורה האָט נישט נאָמען קיין ישראל ליקוט. נאָר גיין, די הלכות פרעגן אַ רב. שטעט דיך דער אמת.
אויב איך פאַרשטיי פון עפּעס אַ גויאיש בוך אויף כינעזיש, פאַרשטיי איך עפּעס? דאָס מאַכט מיך קלאָרער אין מיין לעבן. וואָס מאַכט מברכים עבדא? מען מאַכט מיך ברכת התורה. ווערט געגעבן קיין שם, מיטל, חכמה. ווערט געגעבן די חכמה פאַר אַ גוט יאָר.
התוצאה של חוסר הודאה
אויב דאָס מאַכט עס נישט, איז אַלעמאָל דעמאָלס אַז ס'איז נאָמאָל די פּראָבלעם. ס'איז גאווה, ס'איז מוח, ס'איז דיך. איך בין אַן ערקענער.
פרק ט: הכרת הטוב: היסוד לכל
נותן הודאה על חלקו – תנאי לעלייה
די הכרת הטוב, די הודאה על חלקו, און על חלקו איך קען זיין מער אודאי, קודם איך האָב הודאה על חלקו, דאָס איך אויך נישט מקומען כאילו עס איז נישט מיט דין, ס'איז אַ גוטסקייט וואָס קומט מלמעלה, עס איז געביידע, איך האָב מער, איך געב מער, איך מיין נישט אַז איך בין happy, איך וויל נישט מער.
הבהרה: שמחה אינה שוללת רצון למעלה
מען מעג זיין אַזוי happy אַז מען זאָל נישט וועלן מער דרך אגב... ס'איז נישט דאָ אַ ווארט פון די רבי'ן פון לובלין אַז אויב מען דאַנקט און מען בעט נישט מער, הערט אויף די שפע... איך ווייס נישט... איך בין נישט happy מיט דעם ווארט יעצט... איך פאַרשטיי עס נישט. איך וויל מוחל זיין. רבינו, קען איך מסביר זיין? שיק מיך אַ מעסעדזש אויף פאַרשטיין?
איך ווייס, איך האָב געווארט אויף די פּסוק צוויי וואָכן צוריק, אויף טייל מיט בנדעות. עס זעהט מיך אויס זייער נישט קיין וועג. אָבער דאַנקען דאַרף זיין בשלמות.
מודה אני – הודאה בלי תנאי
איך רעד יעצט צו רעדן פון די דאַנקען נאָכדעם, יאָ? אָבער מודה אני לפניך, ברוך אתה ה' אלוקינו. דאָ פאַרשטייט נישט יעצט נאָך. אוקיי, דאָס צום שלום איז אַ קאָמפּליקעיטע זאַך, אָבער עס קען נישט אַזוי. עס קען נישט זיין. איך מעג נישט זיין happy יעצט. איך האָב אַלעס וואָס איך דאַרף. אַלעס. דאָס וואָס איך האָב, איז גוט. נאָרף איך זיך נישט דאַרגן פון דער אמת על דין. אַזוי האַלט איך. איך קען נישט אַזוי לערנען.
פרק י: סיכום: הודאה כיסוד האלוקות בעולם
העיקרון: הודאה יוצרת כלי לאלוקות
און דאָס איז דאָך אַ כלל, דאָס מאַכט אַז עס זאָל טאַקע זיין אַ אלוקית זאַכן. ווי ס'איז דאָ גאָט, ווי ס'איז דאָ אודאי, איז דאָך בכל מקום אשר אזכיר את שמי, אַז קראָס שמואל עליך וברך תוכל, ווי ס'איז דאָ גאָט, איז דאָך דאָ דער שפע זיין סוף, דער אויבערשטער פעלט נישט, גאַרנישט. און די וועלט פעלט נישט, גאַרנישט.
מען זאָגט, דער אויבערשטער פעלט נישט, גאַרנישט. די וועלט פעלט נישט, גאַרנישט. דער אויבערשטער, מען האָט נישט קיין די מעלה מיט דרך הטבע דאָס.
ההיפך מגאווה: לקחת ברצינות את ההודאה
איך מיין, די הפך פון גאווה, ס'איז די הפך פון נעמען צו ערענסט [earnest: ברצינות] די זאַכן וואָס אונז זאָגן. מען מיינט נישט צו נעמען ערענסט, מען מיינט צו דערדאַנקען דעם אויבערשטן. דאָס איז די פּשוט'ע זאַך.
פרק יא: מעבר להשגות גבוהות
הדרשה הפשוטה לכולם
איך האָב מיר קענען מעמק זיין מער... ווער איז עס געווען אין מאָנסי די וואָך? ער האָט אַ געוויסע המקוה וואָס מ'קען רעדן פון די השגות צוליב קוס, און וויאַזוי צו. מען האָט אמת'דיג מער כלים פאַר ארץ... מענטשן האָבן מורא סאַמטיימס... איך וועל זאָגן אַ דרשה וואָס יעדע אינגל... איך גלייב נישט אַז איך קען עס זאָגן פאַר יעדע אינגל, ס'איז נאָך נישט גאָר גאָר ברענגט... אָבער איך קען זאָגן אַ דרשה וואָס איך קען זאָגן פאַר מיינע קליינע קינדלעך, פאַר די אינגלעך, מיידלעך, בחורים...
הכנה לחנוכה: פשטות כמפתח לגדלות
פרק א: פשטות כמפתח לגדלות - הכנה לחנוכה
יותר כלים ליותר השגות
ס'איז נאך מער כלים פאר נאך גרעסערע השגות. די שכינה וואס איז געווען למטה מעשרה טפחים [למטה מעשרה טפחים: מתחת לעשרה טפחים - מושג קבלי המתאר ירידת השכינה למטה], ס'פעלט נישט פון די שכינה למעלה מעשרה טפחים [למעלה מעשרה טפחים: מעל עשרה טפחים - רמז למדרגות רוחניות גבוהות]. כביכול ס'ווערט נאר גרעסער, ס'איז נאר א משל, ס'איז נאר א מתפשט [מתפשט: מתרחב, מתפשט], ס'מאכט עס בעסער.
דאס איז די הכנה [הכנה: הכנה].
ההכנה לחנוכה: פשטות ושמחה בחלקו
הכנה לחנוכה [חנוכה: חנוכה]. מען זאל זיך בונען זיין, מען זאל מאכן פשוט'ע זאכן, און יעדער איינער פונקטליך די עקזעקט זאכן וואס ער האט צו לערנען, זיין העפי [happy: שמח], און איך וועל זיין העפי, און דאנקען די רבונו של עולם [רבונו של עולם: ריבונו של עולם] דערויף.
הדלקת נרות חנוכה: הודאה על הקטן
און מען זאל זיך קענען צינדלעך אייניקלעכט... מיט דעם און מיט דעם צינדלעך אייניקלעכט... עס איז די מענטש... צונדלעכט...
יא, פארוואס צינדט מען די לעכט [לעכט: נרות]? ווייל איך האב א קליינע זאך וואס איך האב אנגעהויבן. איך דארף צונדלעכט אכט טעג [אכט טעג: שמונה ימים] אויף דעם.
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור פרשת ויגש תשפ"ו
פתיחה: המדרש על "ויגש אליו יהודה"
הפסוק מתהלים והמדרש
המדרש בבראשית רבה מביא את הפסוק "כי הנה המלכים נועדו עברו יחדו, המה ראו כן תמהו נבהלו נחפזו, רעדה אחזתם שם חיל כיולדה".
בפשט הפסוק: מדובר על מלכים שבאים להר ציון ונבהלים מגדולת בית המקדש.
בדרש המדרש: הפסוק מיושם על המפגש בין יהודה ויוסף:
- "המלכים" - יהודה (מלך האחים) ויוסף (מלך מצרים)
- "עברו יחדו" - שניהם התמלאו עברה זה על זה
- "המה ראו כן תמהו" - מקביל ל"ויתמהו האנשים איש אל רעהו"
- "נבהלו נחפזו" - מקביל ל"ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו"
תובנת המדרש על השבטים
המדרש שואל: מה קרה עם שאר האחים?
התשובה: השבטים אמרו "מלכים מדיינים אלו עם אלו, אנו מה איכפת לנו?" - כשיהודה התחיל לדבר דברים קשים ולהיכנס לעימות מסוכן עם יוסף, שאר האחים נסוגו לאחור. הם הבינו שזה כבר רמה אחרת של שיחה - מלך מול מלך.
הפסוק "אחד באחד יגשו ורוח לא יבא ביניהם" מתאר זאת - רק השניים נפגשו, ואף אחד אחר לא נכנס ביניהם.
---
הזוהר הקדוש: מעבר מהיסטוריה לתפילה נצחית
הפסוק מישעיה
הזוהר פותח עם הפסוק "כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו, אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך" (ישעיה פרק ס"ג).
פשט הפסוק בישעיה
ישעיה הנביא מתפלל תפילה חריפה בזמן החורבן:
- הוא כמעט "מטיח דברים כלפי מעלה"
- הוא טוען: אברהם היה אבינו - אבל הוא לא עוזר לנו, הוא כבר לא בעולם
- ישראל (יעקב) היה אבינו - גם הוא לא מכיר אותנו עכשיו
- המסקנה: רק הקב"ה נשאר כאבינו וגואלנו - "אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך"
אין טענות על האבות - הם היו צדיקים. הטענה היא רק כלפי הקב"ה שהוא היחיד שיכול לעזור.
ההבדל המהותי בין המדרש לזוהר
| המדרש | הזוהר |
|-------|-------|
| עוסק בפשט המעשה ההיסטורי | מעביר לרובד של תפילה נצחית |
| יהודה מול יוסף כמלכים | יהודה כמייצג כל יהודי מול הקב"ה |
| האחים נסוגו ממצב מסוכן | תבנית לקשר ישיר עם ה' |
עיקרון "נבואה שנצרכה לדורות נכתבה"
תפילת ישעיהו נכתבה כי היא רלוונטית לכל הדורות - זו תפילה שמותר ונכון לומר אותה. כל הדמויות הגדולות - אברהם, יעקב, משה רבינו, כל התורה והמופתים - "לא עבד", לא הועיל. נשאר רק הקשר הישיר בין האדם לבוראו: "אחד באחד יגשו ורוח לא יבוא ביניהם".
---
הבעיה המודרנית: העדר אחריות
המשל מהעולם המודרני
בעולם המודרני, במוסדות ובארגונים:
- הגבאי אומר: "אני רק עוקב אחרי התקנות"
- הוועד אומר: "היה הצבעה, כל אחד מאשים את השני"
- הרבי אומר: "יש ועד, אי אפשר לדבר ישירות"
- ב-Corporation: מדברים עם נציג שירות שמפנה ל-supervisor שמפנה ל-CEO שלא זמין...
התוצאה: שרשרת אינסופית של "זה לא אני" - אף אחד לא נושא באחריות אמיתית.
הדוגמה מחינוך ילדים
- האב אומר: "שלחתי אותו לחדר, הם יודעים מה לעשות"
- החדר אומר: "האב אשם" או "יש לנו מהלך שעובד לעשרים אנשים, השאר שיסתדרו"
- התוצאה: האב עצמו לא יודע מה לעשות, ולמעשה אינו עושה אפילו מה שכן יכול לעשות
- העיקרון: כשאדם מחליט "לא אכפת לי" ומשאיר למוסדות - זו גם החלטה שלו. אין "דורש תולה בביטחונו" - אי אפשר להאשים אחרים.
---
יהודה כמודל לאחריות מוחלטת
יהודה יכול היה להסתפק בפחות
יהודה יכול היה לחזור ליעקב ולומר:
- "עשיתי כל מה שיכולתי"
- "הצעתי להיות עבד במקום בנימין"
- "יש כאן מלך משוגע שממציא עלילות כל רגע"
- מבחינה הלכתית - אולי לא היה צריך להציע את עצמו כעבד
אבל יהודה חשב אחרת
הפסוק "וחטאתי לאבי כל הימים" מלמד:
- אין תירוצים - תירוץ אומר "אני לא אחראי, התירוץ אחראי"
- האחראי היחיד הוא מי שלקח על עצמו את הערבות
- "אני הולך לגרום שזה יקרה" - לא רק לנסות
"אחד באחד יגשו" - מיקוד האחריות
יהודה זיהה את שני הצדדים האחראיים:
- "אני היחיד האחראי לבנימין"
- "ואתה, יוסף, היחיד שיכול לפתור"
יהודה תפס את יוסף: "אתה המלך, אתה צריך לדבר עם השופט? תדבר. צריך שוחד? צריך חוק חדש? אני לא יודע מה אתה צריך לעשות - אתה זה שצריך לעשות."
מושג ה"עצם" - כשזה באמת נוגע
המדרש על "וימת אלימלך איש נעמי": "אין אדם מת אלא לאשתו" - רק לאשתו יש נפקא מינה אמיתית אם הוא חי או מת. כל השאר - יש להם עסקים לנהל, מוסדות לנהל.
זו המשמעות של "ויגש": יהודה אמר - כל האחרים לא באמת נוגעים בעצם. אצל יהודה: "כל חיי זה רק זה". "עבדך ערב את הנער" = אין דברים אחרים לשקול, אין אחריויות אחרות. כמו כתובה: "כל נכסי ערבון לזה" - הכל משועבד למטרה אחת.
---
מיקוד האנרגיה - הסוד של "ולא יכול יוסף להתאפק"
הבעיה הרגילה: אנרגיה מפוזרת
בכל ויכוח יש אנרגיות רבות - זה חושב על זה, זה על זה. אבל זה "מפוזר ומפורד" (diffused). קצת אבנים פה, קצת שם - לא מספיק לאף אחד לעשות משהו.
מה יהודה עשה
- לקח את כל האנרגיות - כל הטענות על אביו, כל ההיסטוריה המשפחתית מ"יוסף בן שבע עשרה שנה"
- מיקד הכל לנקודה אחת - ישר מהלב שלו ללב יוסף
- התוצאה: "ולא יכול יוסף להתאפק" - זה היה יותר מדי, הוא הוכרח לפתוח ולומר "אני יוסף"
הקשר לתפילה
אותו רגע קיים בתפילה - הרגע הראשון של "ה' שפתי תפתח", "הגשה לתפילה". זה הדבר היחיד שיכול לפרוץ כל מחיצות של ברזל. בלי זה - לא הולך כלום.
---
הזוהר על בריאת העולם והאות ב'
כל האותיות באו לפני הקב"ה
ת', ש', ק', ר' - כל אחת טענה למה לברוא איתה את העולם. עד שבאה האות ב' - המייצגת את השכינה, את ה"אתה", מידת המלכות. "אתה ה' אבינו" - פעם אחת הקב"ה חידש ובראנו.
הבעיה עם בריאת האדם
ביום השישי, כשהקב"ה רצה לברוא אדם:
- התורה/השכינה אמרה: "זה לא הולך לעבוד"
- הקב"ה הכין הכל - כל ששת ימי בראשית לשמש את האדם
- אבל שום מידה לא תספיק - לא ת', לא ח', לא ז', לא אברהם, לא ישראל
למה זה לא יעבוד?
- האדם הולך לחטוא
- כדי להיות אדם שלם צריך שלמות במידת החסד (יום ראשון)
- אבל אדם לא יכול להיות "כולו חסד" - אז לא יהיה לו את זה
- וכן לכל המידות האחרות
השאלה הקיומית
- "איך אני הולך לשרוד בעולם?"
- "למה באתי לעולם?"
- התשובה: שום דרך רגילה לא תעבוד
- תורה? "אתה לא הולך ללמוד את התורה" - אתה אדם, בהכרח תחטא נגדה
- יש אנשים שבכלל לא יכולים ללמוד
- דבר אחד הולך להיות חסר
אין עצה מובטחת
מה אם הסופר טעה בתפילין? מה אם אינך יכול לקיים? מה אם יש דברים אחרים שהתפילין לא עוזרות להם? המסקנה: אין שום עצה ספציפית שמבטיחה הצלחה. התורה ידעה לפני בריאת האדם שהוא יחטא.
---
הקב"ה לא התבלבל - ידע הכל מראש
ההבדל בין אדם לקב"ה
- אדם בחתונה: מרמה את עצמו, חושב "נחיה באושר לנצח", לא רואה את הבעיות העתידיות. זה טוב - אחרת לא היה מתחתן
- הקב"ה: לא נאיבי, ידע מראש את כל השטויות שיעשו עד סוף כל הדורות
- ידיעה ובחירה: הקב"ה ידע הכל, גם את הבחירה החופשית - זו לא תשובה לבעיה, זו עובדה
הקב"ה לקח אחריות
הקב"ה אמר: "אני יודע את כל הבעיות, אבל עלי הדבר תלוי". הוא החליט לברוא את העולם עם כל השיגעונות של בני אדם. זה לא יאוש בשלב האחרון - זה היה התוכנית מההתחלה.
---
משמעות "אתה ה' אבינו" - לא פתרון אחרון אלא תוכנית ראשונית
כמו שיהודה ניגש ליוסף ולקח אחריות - כך הקב"ה לקח אחריות על העולם. כמו ששבת באה אחרי ששת ימי המעשה - הקב"ה ידע מראש שרק הוא יכול לעזור. "לא מהם, לא ברעש ה'" - הישועה לא באה מהדברים הספציפיים.
משל האב והילד - משמעות הנוכחות
הילד הקטן:
- ילד משחק, עושה שטויות, שובר דברים - והאבא יושב על הספה
- הילד יודע שיש לו ביטחון - כי הוא עושה הכל בנוכחות האבא
- כשהאבא יוצא מהחדר - התינוק מתחיל לבכות
הילד הגדול (טינאייג'ר):
- עושה שטויות גדולות יותר (גונב מכונית, מתרסק)
- מתקשר לאבא: "אני תקוע, המשטרה תפסה אותי, תעזור לי"
- יודע שהאבא יבוא, יצעק עליו - אבל יהיה שם
- ככל שמבינים יותר את ה"אתה" - אפשר לעשות שטויות גדולות יותר (לא שצריך, אבל יודעים שלא אבודים)
משל הביטחון - בן של גביר גדול
- בן של גביר גדול: עושה עסקים מסוכנים, לפעמים מצליח לפעמים לא
- למה הוא יכול לעשות זאת? כי יש לו אבא עשיר שיכסה אותו
- למה אני לא יכול? כי אם אשקיע עשרה מיליון דולר ואפסיד - אהיה חייב עשרה מיליון
היישום: ככל שאדם יודע שאביו תכנן את זה מלכתחילה ואמר "אני הבק-אפ שלך" - כך הוא יכול לפעול, יכול לחיות. בלי זה אי אפשר לחיות - בלי הידיעה הזו העולם כולו לא היה יכול להתחיל.
---
סיכום: האות ב' כבית - היסוד שעליו עומד הכל
העיקרון המרכזי: "אתה עמדי"
- "אין עולם מקומו והוא מקומו של עולם" - הכל קורה בתוך הבית של הקב"ה
- לא צריך לומר "אני אוהב אותך" - זה לא העיקר
- העיקר: לדעת שאתה עושה הכל בבית, בנוכחות ה'
הכל נעשה בתוך ה"בית"
- כל העבודה הרוחנית מתרחשת בתוך המסגרת הזו של "אתה"
- העולם לא עומד על הפרטים: לא על השי"ן, לא על הזי"ן, לא על כל הדברים הספציפיים
- העולם עומד על ה"בית": על היסוד של "אתה הוא ה' אלוקינו"
הזוהר על מדרגות התפילה
- הרמה הראשונה: "ה' שפתי תפתח" - התפילה הפשוטה, ההגשמה
- מה שנבנה מתוך זה: עולם שלם, כל התיקונים, כל היחודים האמיתיים - נבנים על גבי היסוד הזה
"אם ה' לא יבנה בית"
- אם בונים במקום אחר: זה לא שווה כלום
- אם בונים בתוך ה"בית": "אם ה' כן יבנה בית" - אז "לא שוא עמלו בוניו בו"
- המשמעות: הקב"ה רוצה לבנות, וכשיודעים את זה - אז אפשר לעשות הרבה דברים
---
שבת שלום ושמח
תמלול מלא 📝
פרשת ויגש תשפ"ו: המדרש על המפגש בין יהודה ויוסף
פתיחה: המדרש על "ויגש אליו יהודה"
הפסוק מתהלים והמדרש
המדרש, איינע פון די מדרשים, די גרויסע המדרשים ביי בראשית רבה, ברענגט אויף דעם דער פסוק:
"כי הנה המלכים נועדו עברו יחדו, המה ראו כן תמהו נבהלו נחפזו, רעדה אחזתם שם חיל כיולדה"
פשט הפסוק
דער פשוט'ע פשט פון דער פסוק רעדט פון א פלאץ וואו די מלכים קומען זיך צוזאמען אין הר ציון, אין ירושלים, אין דעם מקום המקדש, און זיי דערשרעקן זיך דארט. זיי כאפן א פחד פון ווי גוט, ווי ריכטיג ס'איז דער בית המקדש.
דאס איז דער פשוט'ע פשט לכאורה פון דער פסוק, אזוי ווי זיי זאגן ווייטער: "כאשר שמענו כן ראינו בעיר ה' צבאות" - זיי האבן געמיינט אז ס'איז סתם מעשיות וואס איז פארציילט וועגן דעם מקום המקדש, און דערנאך זעען זיי אז ס'איז טאקע אזוי. דאס איז דער פשוט'ע פשט פון דעם פסוק.
דרש המדרש
דעם פסוק טייטשט המדרש כדרך המדרשים איבער אויף דעם מעמד פון "ויגש אליו יהודה", און ער טייטשט אזוי יעדע ווארט:
"המלכים" - ווער זענען די מלכים? יהודה און יוסף:
- יהודה איז אוודאי דער מלך פון די ברידער - "יהודה גבר באחיו"
- יוסף איז דער מלך אין מצרים
דאס זענען די מלכים. צוויי מלכים האבן זיך דא צוזאמגעטראפן.
"עברו יחדיו" - איך מיין אז אויך דער פשוט'ע פשט טייטשט אזוי. "עברו יחדיו" טייטשט די מדרש: זיי זענען מלא עברה על זה, וזיי זענען מלא עברה על זה. זיי האבן זיך גערעגט, "עברו יחדיו" - זיי האבן זיך גערעגט איינער אויפן צווייטן.
איז עס שוין א געוויסע טייטש אויך אין די פסוק. מען קען מודה זיין, מען זעהט נישט אפשר זיכער אין די פסוק אז יעדער רעגט זיך דא. ס'זעהט אפשר אפילו אויס אז ער גייט בדרך פיוס, ער בעט זיך. דער מדרש האט עס געליינט אז דא רעגט ער זיך.
דאס אנדערע מדרשים אויך האט מען אזוי געלערנט - דאס איז א געוויסע וועג פון רידינג ביטווין די ליינס. יעדער איז נישט העפי דא, ער שרייט אביסל.
"המה ראו כן תמהו" - דאכדעם זאגט ער, ברענגט ער אויף דעם די פסוק וואס איז געשטאנען פריער. דאס הייסט אמת אין אן אנדערע קאנטעקסט, אבער מען קען עס אויך צושטעלן צו דעם סיטואציע. עס שטייט "ויתמהו האנשים איש אל רעהו" - די מענטשן, די ברידער פון יוסף האבן זיך געוואונדערט אויף דעם וואס ער ווייסט, און זיי האבן געזען זיין צורה.
אויף דעם שטייט "המה ראו כן תמהו", און דער מדרש שטעלט צו דעם לשון.
"המה ראו כן תמהו" טייטשט די מדרש אביסל אנדערש ווי די פשוט'ע פשט אין די פסוק. פשוט'ע פשט אין די פסוק - איך מיין, ס'איז נישט אביסל אנדערש פון פשט, אזוי ווי אלע מדרשים. דאס איז וואס מען רופט היינט ליטעראַרי אַנאַליסיס [literary analysis], ליטעראַרי קאַנעקשאַנס [literary connections]. יא, מען זעט א דעסקריפּשאַן [description] פון א מצב פון די פסוק, און מיט די זעלבע ווערטער קען מען דעסקרייבן די מעשה פון יוסף און זיינע ברידער.
אין די פסוק איז די מלכים אליינס "ראו כן תמהו". דא איז נישט די מלכים אליינס אפשר - ס'איז די מענטשן ארום און ארום, "המה ראו כן תמהו".
"נבהלו נחפזו" - דאס איז ווייטער א חלק פון אונזערע מעשה, אזוי ווי עס שטייט "ולא יכלו אחיו לענות אותו, ולא יכלו לענות אותו כי נבהלו מפניו" - ס'איז "נבהלו נחפזו". און עס רעדט פון די אנדערע סטעידזשעס [stages] פון די מעשה, ווען יוסף האט זיך אנטפלעקט פאר זיינע ברידער - "ולא יכלו לענות אותו, ולא יכלו לענות אותו כי נבהלו מפניו" - "נבהלו נחפזו".
תובנת המדרש על השבטים
"רעדה אחזתם שם" - אויף דעם ברענגט ער שוין א פסוק פון די פרשה. דאס גייט ער צוריק צו אונזער מעשה. ער זאגט דאס איז די שבטים - "רעדה אחזתם שם" - דאס זענען די אנדערע ברידער.
וואס זאגן זיי די שבטים? "מלכים מדיינים אלו עם אלו, אנו מה איכפת לנו" - יוסף המלך מדיין עם המלך.
דאס וואס איז טייטש "ויגש אליו יהודה" - דאס הייסט "ויגש אליו יהודה".
הסבר המדרש
ווייטער לויט ווי דער מדרש האט געליינט די מעשה: דער מדרש האט גוט געליינט די מעשה און געזען אז יהודה רעדט אפשר שיין, אבער עס איז דא עפעס אן אַנדערליינינג טרעד [underlying thread], עס איז דא עפעס א פחד.
זאגט דער מדרש: און וואס איז געשען מיט די אנדערע ברידער? ווער עס ליינט די מעשה - די אלע זענען געקומען. יא, די אלע ברידער האבן גערעדט, זיי האבן אלע געזאגט "אלהים מצא את עון עבדיך". פארשטייט, נישט איינער האט גערעדט... מיט אמאל יהודה קומט צו... ווי אזוי יעדער האנדעלט...
זאגט דער מדרש אויף דעם אזא שפראך-ווארט, אזא משל. די מדרש זאגט: די שבטים האבן געזאגט - זאלן די צוויי מלכים זיך שמועסן איינער מיט די צווייטע. ס'איז נאה, ס'איז ריכטיג, א מלך זאל רעדן מיט א מלך. אונז... אונז מישן זיך נישט אריין.
דער עמקות פון דעם מדרש
דאס איז איבערע טייטש. איבערע טייטש פון די מדרש איז, אז דער מדרש האט געכאפט אז אלע ברידער האבן זיך גערעדט שיין טאקע. זיי האבן ברידער זיך געבעטן: "מה נאמר, מה נדבר, מה נצטדק" - אלץ זייער שיין.
קומט יהודה, און יהודה איז דער מלך. ער איז נכנס באותה הקורא. ער איז דער וואס טאקע איז דער מלך דא.
אז דער עולם האט אנגעהויבן צו רעדן אביסל דברי תקשות, אזוי ווי מיר לערנען דא, און די אלע אנדערע שבטים זענען טאקע סטעפּ באַק [step back]. זיי זאגן: אונז מוז שוין דאך נישט אריין, דאס איז שוין דיינדזשערס [dangerous], די מצב איז שוין דיינדזשערס. שוין יהודה האט זיך גענומען די ריסק [risk], ער וויל זיך שלאגן מיט דעם מלך פון מצרים, מיט יוסף. אונז ווערן אט!
"מלכים מדיינים אלו עם אלו, אנו מה איכפת לנו" - אונז בלאנגט נישט צו אונז שוין, דאס איז שוין אן אנדערע לעוועל [level] שמועס. זאלן די מלך זיך דאך שמועסן מיט, דאך אויסצופייטן מיט די אנדערע מלך. אונז זאלן קומען שפעטער ווען מען ווייסט שוין וואס אונז זאלן טון.
פסוק נוסף מאיוב
און אויף דעם ברענגט ער אויכעט די פסוק: "אחד באחד יגשו ורוח לא יבא ביניהם"
- "אחד באחד יגשו" - איינס און איינס, "יגשו" פון דאס שוין "ויגש אליו יהודה"
- איינס צו איינס האבן זיך צוגעגאנגען, זיי האבן זיך געטראפן
- "ורוח לא יבא ביניהם" - די אנדערע מענטשן, די שבטים הייסן דא אזוי ווי די "רוח לא יבא ביניהם"
וואס קומט נישט אריין אין אזא מצב פון "אחד באחד יגשו" - פון "רוח לא יבא ביניהם".
סיכום המדרש
דאס איז אלס די מדרש, וואס די מדרש האט זייער שיין מצייר געווען די מעמד, די מינוט פון "ויגש אליו יהודה". צוגעשטעלט די לשונות פון פסוקים וואס געבן ארויס די זעלבע סארט מואָמענט [moment]:
- א פסוק רעדט פון די מלכים וואס קומען אין ארץ ישראל
- א פסוק אין איוב רעדט פון א גאנצע אנדערע נושא - איך ווייס נישט קלאר פארוואס עס רעדט
אבער דער מדרש האט פארשטאנען אז דאס איז די זעלבע געפיל, דאס איז די זעלבע תנועה, די זעלבע תנועה פנימית, די זעלבע מואָמענט איז דא דא.
אז עס קומט יהודה מיט יוסף, זיי טרעפן זיך, זיי האבן זיך אריינגעגאנגען צו אזוי ווי א דועל [duel], צו א פייט [fight], צו די בירה. מען גייט יעצט רעדן דערין, קינדער צו שלמות. מען זאל אויפהערן מיט די געימס [games] וואס מען שפילט דארט גאנצע צייט - גאר גע'גנב'עט די בעכער, נישט גע'גנב'עט די בעכער, ס'איז אונזער שולד צו דיין שולד.
ער האט אביסל געעפענט די מסכה און געזאגט אזוי ווי ס'איז.
אנדערע אנדערע מענטשן - אזוי ווי מ'זעהט דא, שטייט נישט וואס איז געשען מיט די אנדערע שבטים. אבער דער מדרש האט זיך פארגעשטעלט אז די שבטים האבן געטוען סטעפּ באַק. זיי האבן זיך "רעדה אחזתם שם" - אונז קומט זיך נישט דא אריין.
עד כאן דברי המדרש.
---
הזוהר הקדוש על הפרשה
אונז לערנען דא א שיעור זוהר הקדוש. עס וועט זייער אינטערעסאַנט צו לערנען וואס דער זוהר האט געטון מיט דעם מדרש. און נאכדעם וועלן אונז גיין אביסל ווייטער און זעהן ווי די חסידישע ספרים - איך האב נישט אריינגעקוקט אינעווייניג יעצט, אבער איך געדענק אים וואס מען פארשטייט - וואס זיי האבן געטון מיט דעם זוהר.
הפתיחה בזוהר
אז די הערשטע זאך, עפענען אונז אויף די זוהר. ביז יעצט האבן אונז נאכגעזאגט די לשון מער ווייניגער וואס שטייט אין די מדרש, די צווייטע שטיקל בראשית רבה אויפן פרשה.
עפענט אויף די זוהר אויף די פרשה. הייבט אן די זוהר מיט אזא פסוק:
רבי אלעזר פתח:
"כי אתה אבינו... כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו, אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך"
דאס איז א פסוק פון ספר ישעיה.
הקשר הפסוק
דאס איז א לשון פון ספר ישעיה פרק ס"ג. ישעיה הנביא רעדט וועגן א תפילה, און דאס איז א חלק פון א תפילה, א תפילה וואס ישעיה הנביא רעדט דא צו דער אייבערשטער.
"הבט משמים וראה..." - ער בעט זייער א שארפע תפילה. זייער א חלק פון דער תפילה ווערט געזאגט קיין תיקון חצות.
זייער א שארפע תפילה וואס ישעיה הנביא שרייט צו דער אייבערשטער אויף די גלות:
- "הבט משמים וראה מזבול קדשך ותפארתך"
- "איה קנאתך וגבורותך"
- "המון מעיך ורחמיך"
- "אלי התאפקו"
און נאכדעם דער פסוק: "כי אתה אבינו וגומר"
"שוב למען עבדיך, שבטי נחלתך"
דאס איז בערך אז עס גייט ווייטער, אבער דאס איז דער עיקר חלק פון די תפילה וואס איז נוגע צו אונזער נושא.
פשט הפסוק בישעיה
די אנדערע ווערטער: ישעיה הנביא - איך זאג פשוט פשט, אלעמאל דארף מען געדענקען די פשוט'ע פשטן, און על גבי דעם גייען ווייטער.
ישעיה הנביא, ער רעדט דא אין א זמן פון חורבן, און ער איז כמעט מטיח דברים כלפי מעלה. ער שרייט צו דער אייבערשטער און זאגט:
אמאל דער אייבערשטער האט אונז געהאלפן. ער האט דערמאנט אייבערשטער, ער האט געשיקט משה רבינו אונז ארויסצונעמען פון מצרים. און ביז דערווייל זענען אונז דא מיט גארנישט.
און ער זאגט: רבונו של עולם, קוק וואס גייט פאר מיט אונז.
הטענה על האבות
און ער זאגט: קוק, אונז האבן נישט קיין צווייטע...
ס'איז דא אברהם... אברהם איז געווען אונזער טאטע... דו מיינסט ער העלפט אונז?
עס איז געווען ישראל... ישראל איז געווען אונזער טאטע... אברהם וישראל... צוויי גרויסע טאטעס וואס אונז האבן געהאט... ער העלפט אונז עפעס? ער איז אונזער מכיר?
"מכיר" - יא, מכיר, אזוי ווי כתיב "חור בן אתניהו יכיר". "מכיר" - ער דארף מכיר זיין. א טאטע איז מכיר זיינע קינדער.
"מכיר" מיינט נישט אז ער קען אונז, ער מיינט: ער אנערקענט אונז. ער נעמט זיך אן פאר אונז. ער טוט אונז עפעס.
ער איז טויט. ער איז לעכטיגעניין אין זיין לעבן, ווי מען זאגט. עס איז נישט דא... אונז האבן נישט קיינער וואס העלפט אונז.
המסקנה
און ביז דערווייל דו לאזט אונז אפ... "תתענו ה' מדרכיך"... אונז האבן נאר טענות אויף דיך, רבונו של עולם.
אונז האבן נישט קיין טענות אויף אברהם... אברהם איז א וואוילער איד געווען... אונז האבן נישט קיין טענות אויף ישראל...
"לא ידענו" - ווער בלייבט אונזער טאטע? אונזער טאטע בלייבט דיך.
"כי אתה אבינו גואלנו מעולם שמך" - אונזער אויסלייזער איז דיין נאמען, איז דיך אליינס.
די אלע אנדערע שיינע תורות, אלע אנדערע שיינע צדיקים וואס זענען געווען, אלע שיינע אבות, אלע שיינע מדריגים וואס זענען געווען... נישט דא צו וועמען צו רעדן.
"אברהם לא ידענו, ישראל לא יכירנו" - "לא יכירנו, לא ידענו" - ער קען אונז נישט.
פרשת ויגש: תפילת ישעיהו והקשר הישיר עם הקב"ה
מהמעשה ההיסטורי לתפילה הנצחית
תפילת ישעיהו: "אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו"
עס האט געווען אמאל משה רבינו וואס האט אונז ארויסגערומען פון מצרים. עס איז געווען אמאל אברהם אבינו. עס זענען געווען אלץ שיינע זאכן. ער העלפט אונז נישט. דו דארפסט אונז העלפן, און ביז דערווייל דו לאזט אונז אפ.
סתנו ה' בדרכך - אונז האבן נאר טענות אויף דיך, ריבונו של עולם. זיי האבן נישט קיין טענות אויף אברהם. אברהם איז א וואוילער איד געווען. זיי האבן נישט קיין טענות אויף ישראל.
לא ידענו - ווער בלייבט אונזער טאטע? אונזער טאטע בלייבט דיך. כי אתה אבינו, גואלנו מעולם שמך - אונזער אויסלייזער איז דיין נאמען. עס איז דיך אליינס.
צו אלע אנדערע שיינע תורות, אלע אנדערע שיינע צדיקים וואס זענען געווען, אלע שיינע אבות, אלע שיינע מדריגות וואס זענען געווען - נישט דא צו וועמען צו רעדן. אברהם לא ידענו, ישראל לא יכירנו - לא ידענו, ער קען אונז נישט; לא יכירנו, ער קען אונז נישט. אתה ה' אבינו.
הפירוש של ישעיהו הנביא
דאס איז דער טייטש פון די פסוק פון ישעיה הנביא. מען דארף זיין א נביא. א נביא מיינט איינער וואס רעדט צו די רייבערשטע [הקב"ה], רעדט צו די רצעים [הציבור]. עס דארף זיין א נבואה צו זאגן אזא תפילה.
הקשר בין הזוהר לפסוק בישעיהו
זאגט דער זוהר אויף דעם - איך מיין אז זיי פארשטייען שוין גלייך דער ווי דאס איז גראם, די צוויי זאכן:
דעם ויגש אליו יהודה, וואס אונז האבן געזאגט המלכים נועדו, עברו יחדיו - דער גאנצער עולם איז נוהל ינעך פזי [נוהל ינעך פזי: נהנה מהקרב הזה].
מיט דעם פסוק אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו - עס איז זייער א גוטע גראם מיט דעם פסוק מיט דעם נושא וואס אונז האבן געזאגט אז ס'גייט ויגש אליו יהודה - די צוויי מלכים גייען צו אחד באחד יגשו ורוח לא יבוא ביניהם [אחד באחד יגשו ורוח לא יבוא ביניהם: איוב מ"א, ט"ז - "אחד באחד יגשו ורוח לא יבוא ביניהם"].
די זעלבע אידעע. זעלבע אידעע אזוי ווי ס'טוט זיך א גאנצע חברה.
המצב לפני הפנייה הישירה
די ראובן שמעון לוי אלע שטייען דארט. זייער יעדער איינער האט זיך זיין דזשאב. מיט אלמאל זעט מען אז ס'ארבעט נישט, ס'איז נישטא צו אים צו רעדן, ס'גייט נישט. לא ידענו - ס'העלפט נישט.
און אלע דרשות וואס יששכר האט געזאגט דארט, און אלע שטיקלעך תורה וואס זבולון, און אלע געלטערס וואס ער האט געוואלט געבן - אלעס האט נישט געהאלפן.
עס איז דא נאר איינער וואס יהודה זאגט, און פאר דעם זאגט דאך יוסף אליינס: "יא, מוז גיין זעהן אין די זויערע אויב מ'איז געקענען אנגעקומען."
יהודה זאגט: כי עבדך ערב את הנער מעם אבי לאמר - יא, די מיינסט דא טוען מענטשן זאלן נישט דא די זאך. איך בין דער איינציגסטער וואס איז responsible, און די וואס איז די איינציגסטע וואס איך קען בעטן - די וואס איז די איינציגסטע וואס איך באמיל אן הצייווש שלי [הצלחה שלי].
אחד באחד יגשו ורוח לא יבוא ביניהם - דאס איז דאך די זעלבע מובן, די זעלבע תנועה וואס ישעיה הנביא זאגט אין זיין געוואלדיגע תפילה אין פרק ס"ג פסוק ט"ז וואס ער זאגט:
ההבדל בין המדרש לזוהר
המדרש: המעשה ההיסטורי
עס זענען אלץ שיינע מעשיות. מען האט געמיינט, מען האט געמיינט, מען גייט זיך עס אויבערמאכן: אברהם! ישראל! עס איז דא תורה! עס איז דא געווען ניסים פון משה רבינו! עס איז געווען רוח הקודש פון דוד המלך! עס זענען געווען אלע מיני שיינע זאכן.
ביז דערווייל - נישט ווארק. ס'האט גארנישט געהאלפן.
אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך - דיין נאמען... דאס איז וואס... לאמיר רעדן גלייך. לאמיר... אחד באחד יגשו ורוח לא יבוא ביניהם - דאס איז די טייטש פון דעם פסוק.
למה הזוהר מביא את הפסוק מישעיהו?
און מ'קען זייער גרינג זען פארוואס דער זוהר האט געטראכט אז דאס איז דאס זעלבסט ביי דיר. און דער גייסטער זון רעדט פון דעם מדרש.
דאס איז דער זעלבער פסוק ס'גייט ברענגען א מינוט. וואס איז דער עיקר חילוק פון דער זוהר אין דעם מדרש? פון דער זוהר אין דער מדרש? דער חילוק הוא...
המדרש מדבר על המעשה הפשוט
און דער מדרש, לכאורה, רעדט נאך אלץ פשוט פון יהודה מיט יוסף - די מעשה וואס עס איז געווען דעמאלטס. פון דעם וואס דערוואס די ברידער האבן זיך אזוי צוריקגעשטאנען ווייל עס איז שוין א dangerous situation - דא רעדט יהודה דירעקט מיט יוסף, אונז מישן זיך נישט אריין.
הזוהר מעלה לרובד של תפילה נצחית
אבער דער זוהר ברענגט שוין א פסוק. ער ברענגט אויך א פסוק - ער זאגט שוין אליינס - ער ברענגט שוין א פסוק וואס איז נישט א מעשה וואס איז געשעהן צווישן יהודה און יוסף, נאר א תפילה וואס געשעהט צווישן די נביא און יעדער איד.
ווייל די תפילה איז אזוי ווי אלע נבואות: שנצרכה לדורות נכתבה [שנצרכה לדורות נכתבה: מגילה י"ד - נבואה שנצרכה לדורות נכתבה].
עיקרון "נבואה שנצרכה לדורות נכתבה"
און אזוי די זעלבע זאך מסתמא איז תפילה שנכתבה לדורות, שנצרכה לדורות נכתבה. אלע תפילות וואס זענען דא אין תנ"ך, אפילו זייער שארפע תפילות, די תפילות וואס אפשר מ'האט נישט געטארט זאגן:
למה תסתיר פניך ה' מדרכך, תקשי אזניך מרעתנו [ישעיהו ס"ג, ט"ו] - ווען א איד וועלט דאס געזאגט אליינס, איך ווייס נישט. אבער ישעיה הנביא האט געשריבן אין א תנ"ך אז ס'איז דא א סאך פנים פאר די תפילה.
מען דארף זייער שטארק וויסן דארף קענען נוצן. ס'איז דא נאך תפילות פון משה, ס'איז דא אן א סוף תפילות אין תנ"ך. לערנט זיין סידור אז די באמת איז געבויט אויף די אלע תפילות וואס מען טרעפט אין תנ"ך. די אלע תפילות דארף מען האבן אין סטאק.
הרובד הכפול: מעשה ותפילה
המעשה ההיסטורי
עס איז דא געווען די מעשה פון יהודה מיט יוסף. דאס איז א מעשה. חוץ פון דעם וואס איז צווישן יהודה מיט יוסף, איז דא אבער אויכעט א relationship.
הרובד הרוחני: היחס בין האדם לבוראו
איז דא אבער אויכעט א התייחסות צווישן א גאט און א איד, צווישן א איד און דער אייבערשטער, צווישן א מענטש און דער אייבערשטער.
און דארט זענען דא אויך זייער אסאך דראמעס. עס זענען זייער אסאך מעשיות אמתדיגע. אלע מעשיות זענען דא צווישן א מענטש און זיין גאט.
אלע מעשיות וואס געשען אין די וועלט געשען אויכעט נישט די זעלבע מאל. אמאל יא, די זעלבע מאל. אמאל נישט די זעלבע מאל. אלע סארט דראמעס זענען דא צווישן א איד און זיין גאט. א מענטש...
התנועה שהזוהר מגלה
דאס וואס דער זוהר טוט - ער זאגט אז ס'איז דא א דראמא. דו כאפסט די תנועה?
ס'איז דא א מאל וואס מ'לאזט זיך אפ פון די אלע ברידער. צען ברידער שטייען דארט, ניין ברידער, חוץ פון יהודה, אונזער אלע - גארנישט.
ס'איז דא איינער וואס ער איז עבדך ערב את הנער, אנא דברי תלוי אלה בו [כל דברי תלויים בו], און ער גייט צו דער איינער וואס ער קען אים העלפן.
גואלנו מעולם שמך - דאס אליינס נעמט זיך אויף דיך די risk.
התוצאה של הפנייה הישירה
אבער דאס אליינס איז אויך גורם געווען פאר די ישועה. ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו [בראשית מ"ה, א'] - אבער דאס וואס יוסף האט זיך באוויזן צו אים, איז אוודאי וואליד געמאכט די powerful זאך.
עס איז זייער א powerful זאך. מען קען עס מצייר זיין.
הזוהר והמדרש: שתי גישות
הזוהר הולך ישר לעומק
איך האב געזאגט, דער זוהר איז געגאנגען גלייך צו מנהל המקום [עומק העניין], צו די יחס וואס איז דא צווישן א אידן relationship. נאך אין די פשוטע פשוטע איז נאך אפילו אפילו אריינגעגאנגען.
און דער זוהר זאגט על פי קבלה און על פי סוד. איך זאג דאך אלץ פשוט באופן אחר פשוט. איך מיין אז ס'איז גענוג.
המשל צריך להיות מוכר יותר מהנמשל
מען קען זיך מצייר זיין, וויבאלד אונז זענען זייער שווער, ס'איז זייער אביסל שווער, אונז לעבן דאך נישט. אפשר יא, עס זענען דא מענטשן וואס דאס איז... יא, עס איז דא...
יענער ווען מ'זאגט א משל מיט אן נמשל, דארף מען וויסן וואס מיינט א משל. א משל איז טאקע די זאך וואס איז מער פאמיליער צו א מענטש, און ביי דעם בין איך אים מצייר צו א זאך וואס איז ווייניגער פאמיליער.
ס'איז דא אפשר מענטשן וואס ביי זיי זענען מער פאמיליער מיט די תנועה פון תפילה, און מיט די סארט קריאה פון תפילה, אתה אבינו, ווי מיט די משל וואס איך גיי זאגן. אבער די משל איז אויך אזוי ווי יעדע זאך.
לא יבין משל מליצה דברי חכמים וחידותם [משלי א', ו'] - די משל איז אויך די ווערט עפעס.
המשל והמעשה שניהם חשובים
עס פונקט אזוי ווי די מעשה פון יוסף און די ברודער. עס איז א מעשה שהיה. עס איז א וויכטיגע מעשה. עס האט די גאנצע היסטאריע פון כלל ישראל צו טון מיט די מעשה.
זעלבע זאך. למשל וואס מען קען רעדן בין אדם לחברו, איז אויך די זעלבע זאך. ס'איז א וויכטיגע זאך, אויך איינע פון די זאכן וואס מען לערנט זיך פון די מעשה פון יהודה מיט יוסף.
און ס'איז אויך א וועג וואס איך האב צו מצייר זיין די תנועה של תפילה וואס איך וויל רעדן דערמאנגען דעם אמתדיגן.
משל מהעולם המודרני: העדר אחריות במוסדות
הנקודה המרכזית
וואס איז די נקודה? אונז לעבן אין א וועלט - איך דארף דיר דערהערן די זאך - אונז לעבן נישט responsible פאר גארנישט.
המשל: מוסדות וקהילות
וועט מען זאגן א משל וואס דער עולם קען. יעדער אידער ווייסט אז עס זענען דא געוויסע institutions, מוסדות, קהילות, וואס ווערן לכאורה געפירט אויך עפעס א רבי דורך א בעל הבית דער מנהיג - ער איז דער מנהיג.
למעשה אבער, ווייסט איך יעדער איינער, אז געווענליך - און ס'איז דירעקט אזוי אויסגעשטעלט, ס'איז נישט דווקא אז איינער... ממילא אזא איינער וואס איז ממש א רשע, עט אויסגעשטעלט אזא רשע ארים כדי עס זאל אזוי זיין. אבער ס'איז נישט נאר דאס, ס'איז די nature פון...
ביז עס ווערט אויסגעשטעלט אין גרויסע institutions, איז די nature וויאזוי די וועלט היינט ארבעט, פאר אסאך reasons.
איך פונקציונירט דאס?
עס געשעט אזוי כמעט אליינס, כמעט אויטאמאטיש, מען דארף שוין אפילו. עס געשעט אזוי אז דער מנהל, דער רבי, דער גבאי - איך ווייס איינער - עפעס א גבאי פון דער גבאי, פון דער גבאי'ס גבאי.
הגבאי אומר: "אני רק עוקב אחרי התקנות"
ער טוט עפעס א עוולה, ער טוט עפעס א זאך. אבער מען פרעגט אים: "וואס האסטו געטון?"
ער זאגט: "איך טו עפעס? איך בין דאך נאר א גבאי. איך רעד נישט מיט מיר, איך רעד מיט די rules. דא איז די rules."
"וואס איז די rules?"
"עס איז דא א תקנה. דא איז אזוי די תקנה."
הוועד: כולם מאשימים זה את זה
"אקעי, און ווער האט געמאכט די תקנה?"
עס איז נישט קלאר קיינמאל ווער האט געמאכט די תקנה, יא?
"רעד, עס איז דא א ועד."
אקעי איז דא א ועד מיינט אז דא זעקס מענטשן וואס יעדע איינער זאגט אז דער צווייטער איז שולד.
די תפקיד פון א ועד - דאס איז נישט דא אין קיין ספר משפט אז מען זאל קענען גיין צו דער ועד און זיי זאלן אונז זענען responsible. דער גבאי טוט גארנישט ווייל ער פאלגט דעם ועד.
איך פונקציונירט הוועד?
"און דער ועד איז ווער?"
קום קאל ער איז אמאל נישטא בכלל, און ווען כן יא דא: "אקעי, ס'איז געווען א vote אין די ועד."
"וויאזוי ארבעט איז די vote?"
"ס'איז דא זעקס מענטשן אזוי און זיבן אזוי, מען מיינט מען מאכט אז די vote איז געווען אזוי."
"וויאזוי פינקטליך ארבעט עס?"
"יא, און נאכדעם זאגט די ועד: 'ניין, אונז פישט טוהן די רצון פון די רבי'ן.'"
הרבי: "אי אפשר לדבר ישירות"
"אקעי זייער גוט, לאמיר גיין צום רבי'ן."
מען גייט צום רבי'ן און עס זאגט ער: "וואס הייסט איר דא א וויינט?! מען קען נישט אזוי דירעקט רעדן מיט דעם רבי'ן."
בקיצור - עס איז נאר א משל, און מען איז דא וועגן די סטאריס היינט.
הדוגמה מהעולם העסקי
און איך האב נישט אויסגעטראכט דעם שמועס. עס איז וועגן די סטאריס, און יעדע corporation ארבעט אז יענער קאלט אן...
איך דארף שטארק רעדן וועגן די אידער... אלעמאל אז יענער קאלט אן... די phone company'ס האבן געווילט רעדן מיט עפעס א... יענער האט מיט עפעס א... call center... secretary פון די secretary... secretary!
השיחה עם נציג השירות
ער פרעגט אים: "וואס גייט דא פאר?"
ער זאגט: "אה אה איך ווייס נישט... אה רעדן די supervisor..."
די supervisor איז אויך... "און ווער עס מאכט?"
"אה דער CEO."
"מען קען נישט רעדן מיט אים..."
די פרעגסט אים און זאגסט: "איך ווייס נישט! ס'איז דא א תקנות! ס'איז דא א סדר! ס'איז דא פאליסי... ס'איז פאליסי אין א board! ס'איז פאליסי... אין א rules און אין א regulations איז א מנהג!"
המסקנה: אין אחראי
בקיצור - עס איז נישט דא קיינער וואס איז שולדיג. דאס איז איין פראבלעם וואס איז דא אויף די וועלט. אין די מילה קען מען נישט סאלווען קיין פראבלעם. עס איז נישט דא קיינער.
ווער איז אחראי? קיינער נישט.
דאס איז מילה. איך ווייס נישט, איך האב נישט קיין solution פאר דעם.
הפתרון הרוחני: אחריות ישירה
אבל יש פתרון
אבער די זעלבע זאך איז ווען מיר האבן יא א solution, ווייסט? ווען א מענטש... און מענטשן זענען זייער צוגעוואוינט צו דעם.
הדוגמה מחינוך ילדים
מענטשן זענען זייער צוגעוואוינט אז מען קומט צו אים און פרעגט זאכן וואס זענען יא בידו, וואס בעצם זענען וואס מען בילד.
אז איינער איז א טאטע און ער האט קינדער, קומט מען אים און פרעגט אים: "האסט געטון עפעס פאר די חינוך פון דיינע קינדער?" - עס איז אבער א זאך וואס מען דארף נעמען אין care.
תשובת האב: "שלחתי לחדר"
"איך ווייס נישט! איך האב געשיקט א חדר, און איך שטעל דיך פאר אז דער חדר ווייסט וואס זיי טוען."
תשובת החדר: "ההורים אשמים"
פרעגט מען דער חדר און זאגט דער חדר אז: "דאס הייסט נישט די טאטע'ס, די טאטע'ס זענען שולדיג!"
אדער דער חדר זאגט: "איך ווייס נישט! אונז האבן זיינע מהלך! דאס איז א אנדערשע ארבעט, נישט פאר יעדן!"
הבעיה: אף אחד לא לוקח אחריות
אבער עס איז אנגעריבן!
אחריות אישית ומיקוד האנרגיה: לקחים מיהודה ויוסף
דוגמאות מעשיות באחריות - מהחינוך ועד התפילה
המשל על חינוך ילדים - כולם מתחמקים מאחריות
פרעגט מען דעם חדר. זאגט דער חדר: "לא, עס איז טאטע אברהם. די טאטעס זענען שולדיג." אדער האט דער חדר זאגט: "איך ווייס נישט אז אין זאפן לאפ פלייינג, עס ארבעט נישט פאר יעדן, אבער אין זאפן א פסיכאלאגי עס ארבעט פאר עשרים מענטשן, די אנדערע אכציג מענטשן זאלן פלאצן."
בקיצור, און דער טאטע אליינס, ס'איז אויסגעשטעלט אז דער טאטע אליינס ווייסט נישט וואס צו טון, ער ווייסט נישט... און אסאך מאל... מ'קען זען און אפילו א פשוט'ער אין פנים, דער מענטש וואס קען עפעס זיך יא טון, וואס איז נישטא איינער וואס טאר לי אלא באכס, און בסוף וואס דו ביסט ארויס פאר אונז באק, איז מחל געווען אז דו קערסט נישט און דו לאזט מוסדות טון וואס זיי ווילן - אז דאס איז אויך א דיינע החלטה. דאס איז אויך א דיינע החלטה.
יהודה כמודל לאחריות מוחלטת
אזוי ווי א איד זאגט... א איד האט געקענט זאגן: ער האט גענומען ערבות פאר בנימין. זייער גוט. ער איז געקומען אין מצרים. ערבות? איך האב געקומען... ערבות מיינט, איך טו אלעס וואס איך קען. יא, נישט מער וואס איך קען. נאר אונז. רחמנא פטרא. איך בין געקומען... דא איז דער צודרייטער מלך. ער זעצט אים איין, ער מאכט אויף בנימין, ווי אידער מען האט אן דברי מעשה.
ער קען צוריק קומען צו זיין טאטע און זאגן: "טאטי, איך האב געטון אלעס וואס איך האב געקענט. איך האב שוין זיך מציע געווען צו זיין עבד פאר אייביג פון מצרים אנשטאט בנימין. אלעס וואס איך האב געקענט האב איך צוגעזאגט. איך קען און זיך למעלה, און פון מסלום האט ער נישט." דארף דארף דאס אויך נישט טון. על פי הלכה, מ'דארף זיין א אבוד אנשטאט צו יענעם? אלע מיין געלט געבן איך אים בעק. איך געבן אים בעק מיין גאנצע לעבן פאר דעם. ס'האט נישט געהאלפן. מער פון דעם איז נישטא. לא יושם, עס איז נישטא.
"וחטאתי לאבי כל הימים" - אין תירוצים
זאגט יהודה, און יהודה האט געטאנגען ווייטער פון דעם. יהודה האט געזאגט: "וחטאתי לאבי כל הימים" - דאס מיינט אז עס איז נישט קיין תירוץ. א תירוץ איז די זעלבע זאך - איך מיין איך בין נישט רעספאנסיבל, די תירוץ איז רעספאנסיבל. העלפט דאך נישט.
די איינציגסטע וואס איז רעספאנסיבל איז דער וואס איז אליין טאקע דער וואס האט גענומען די ערבות. דער וואס איז רעספאנסיבל - איך גיי מאכן וואס זאל געשען, וואס איך גיי טון.
"אחד באחד יגשו" - מיקוד האחריות
און קודם זאגט ער דאס, איך גיי, דאס איז די איינציגסטע, און דאס איז א משונה'דיגע שטארקע זאך. אויב, אין עני קעיס, אזוי ווי איך זאג, אונזער וועלט איז אויסגעשטעלט אז עס זאל קיינמאל נישט זיין דער מענטש וואס מען קען...
יהודה האט געזאגט: "קומער, איך בין די איינציגסטע וואס איז א ערוב פאר בנימין, דו ביסט די איינציגסטע, יוסף, וואס הייסט איך? איך בין די החלקי צום שופט פון מצרים! דער איינשטער קאמפ, דו ביסט די מלך! דו ביסט די איינציגסטע וואס... דארפסט רעדן ביי שופט? רעדט מיט די שופט! דארפסט אים געבן שוחד? דארפסט מאכן זיכערה מאכן א נייע געזעץ? איך קען נישט וואס דו דארפסט טון! דו ביסט דער וואס דארפסט טון!"
ער האט אים געכאפט. דאס טייטש, אחד באחד יגשו, און אזוי ווי מסביר מן די חברים. זייער אסאך מאל... און ווען מען רעדט, מען דילט מיט גרויסע זאכן, און עס איז אפשר שווער צו טרעפן... סיי א מענטש זאל נעמען רעספאנסיביליטי, סיי זאל מען טרעפן די צווייטע זייט ווער עס איז רעספאנסיבל...
דוגמה מעשית מבית המדרש
איך ווייס נישט... אבער אין א קלענערע אויפנים ווי אונז לעבן, זייער אסאך מאל, עס האלט גלייך די פראבלעס. עס איז ממש אזוי ווי א מופת. יא.
קענסטו זען, אמאל מען קומט אריין אין בית המדרש און מען דארף עפעס טון, מען דארף עפעס רוקן אין די מחיצה. איך ווייס, א קליינע זאך. און יעדע איינער שטעלט זיך: פארוואס איז דא ערגעצייט, איז דא עפעס א גאב, איז דא עפעס א ווייט, איז דא איינער וואס נעמט דאס, און דער יענער ווייט זאגט: עס איז נישטא, ס'איז יא אבער פארדעם איז עס דא, קענען מ'זאל עס נישט דארפן טון! און עס איז דא איינער וואס זאגט: איך טו עס! אין א גוטן טאג איז עס געווארן געטון! ס'איז געהייסן איינעם וואס טון! ס'איז געשען פון זיך אליינס! פארלוט נאר האט עס גענומען רעספאנסיביליטי!
דאס איז די... ווייל אין די מעשה זעט מען, ס'גייט נישט, מען קען נישט גלייך גיין אזוי מען דארף פרובירן אלע אנדערע וועגן. אבער צום סוף... און די ענד... און יעדע זאך אין די וועלט... און די ענד... און די ענד... און די ענד... ווי אזוי און עס שטייט ו-צ'אנס אויף אלהי מלך אישואלי... אין אדם מהתעללו די אישתא און אנדערע ווערטער...
העיקרון: בסוף יש רק אחד או שניים שזה באמת נוגע להם
אין די ענטפער וועלט איז נאר דא איינס אדער צוויי מענטשן אין עניין זאך וואס איז עכט נוגע. אזוי איז דער פאקט. יענער גייט אים אן. ער האט א ביזנעס צו פירן, ער האט א מוסד צו פירן, ער האט א בית מדרש צו פירן, ער האט אלעס צו פירן.
דער וואס איז נוגע איז נאר דער מענטש אליינס, און אפשר זיין ווייב... אפשר די איין מענטש וואס עס מאכט א נפקא מינה, דו ביסט לעבעדיג, און עס טויט... זאגט דער מדרש: ניין, ס'איז נישט קיין חילוק. ס'איז נאר א נפקא מינה פאר דיין ווייב. אלע אנדערע מענטשן דארפן נישט עכטל זיין לעבעדיג. ס'איז קיין שום נפקא מינה.
מושג ה"עצם" מחסידות חב"ד
די מובמענט, די תמיהה, דאס איז דער טייטש פאר "ויגש אליו יהודה". יהודה האט געזאגט: איך ווייס נישט, אלע אנדערע זאלן זיין. זיי ניסן די גייע. ס'איז נישט ביי זיי א קוועשטשאן אויף עצם. יא, מען רופט אים אין ליובאוויטש, חסידות, עצם. ס'איז נישט ביי זיי א קוועשטשאן פון עצמות מיוס. זייער לעבן איז נישט דא אין דעם. מיין לעבן, אלעס וואס איך בין, דאס איז עס.
"עבדך ערב את הנער... וחטאתי לאבי כל הימים" - וואס טייטש: מיין גאנצע לעבן איז נאר דאס. דארפסט דא נאך זאכן, איך זענעך אפשר. דארף מען שוקל זיין, ס'לוינסט, איך האב אנדערע רעספאנסיביליטיס. ניין, איך האב משעבד געווען, כל נכסי אחראין לזה. יא, אזוי ווי מ'זאגט פאר כתובה. אלע מיינע נכסים, אלעס וואס איך גיי איינמאל האבן, איז אלעס אחראי פון מיין כתובה. אלעס וואס איך בין, איז אחראי פאר די יוסף, פאר בנימין זאל צוריקקומען.
דא קען נישט זיין עפעס בעסער. עס קען נישט זיין עפעס מער וויכטיג. ס'איז נישט דא גארנישט אנדערש.
יהודה מזהה גם את האחראי השני - יוסף
און יוסף... דו, יוסף, דו ביסט דער... און ער פארציילט אים די גאנצע מעשה... דו ביסט דער וואס האט געטרייט די גאנצע זאך! נישט דא קיין אנדערע! נישט דא קיין וואטס! נישט דא קיין שופטס! נישט דא קיין שוטרס! נישט דא גארנישט! דו האסט געמאכט די גאנצע זאך! איך מיט דיך רעדן! לאמיר זען וואס מען גייט דא טון! דאס איז די גאנצה זאך!
אז דאס איז די המשל פונעם לחבורה, מען זאל פארשטיין. און עס איז אחד על המעשה. יעדן דארפן פארשטיין אויך, אז דער זוהר, דער זוהר'ס גאנצע מובמענט, און אלעס, און די חסידישע ספרים, זייערע זאכן, מען דארף פארשטיין, אבער ס'גייט ביידע וועגן.
מיקוד האנרגיה - הסוד של "ולא יכול יוסף להתאפק"
הבעיה: אנרגיה מפוזרת
אז דער זוהר'ס גאנצע מובמענט איז צו זאגן אז די אלע סארט ניוזס, די אלע סארט ציירים, די אלע סארט זאכן וואס זענען דא, זענען אויך דא פרעהונדלען למקום. זענען אויך דא פרעהונדלען למקום - מיין איך נישט וואס דער אויבערשטער ווילט פון דיך. זענען אויך דא...
און די מקום נעלם, און די ייחוד באחד ויגשו יהודה אל בנימין, ס'איז א זאך וואס מען טאר נישט רעדן וועגן דעם, מען קען נישט רעדן וועגן דעם, ס'איז א שאלה פון לשון הרע, פון נבול פה, פון אויסזאגן מסודות התורה, פון מעשה מרכבה. מען קען נישט געהעריג רעדן וועגן דאס, ס'פעלט אין אונז לענגוואדזש.
הרגע המיוחד - "ויגש אליו יהודה"
אבער עס איז דא אין דער רגע וואס אונז רופן די רגע פון השי"ת א גשול לתפילה, "ויגש אליו יהודה". דארט איז דא די אלע זאכן.
און בפרט, און יעצט לערנען אונז די ערשטע זאך. דא אלע סארט זאכן, די איינע סארט רבאים וואס אונז האבן גערעדט, איין סארט געוואלדיגע פאוערפול מאמענט, א געוואלדיגער אנד פאוערפול תנועה, א געוואלדיגער אנד פאוערפול עשייה, וואס איז דא צווישן א מענטש און זיך אליינס, צווישן א מענטש און זיין חבר, צווישן א יהודה און יוסף און די מעשה - דער עקזעקט מאמענט איז דא.
מה יהודה עשה - מיקד את כל האנרגיות
און אזוי ווי מען זאל פארשטיין ווי שטארק ס'איז, אויב מען איז מצליח דאס צו כאפן, אויב מען איז מצליח דאס צו מאכן און ער מאכט עס קלאר, און מען קען זיך נישט ארויסדרייען, מען קען נישט זאגן...
נישט דא, ווייל יהודה יוסף ליאס אפעקס, ער האט געפוקעסט אלע ענערדזשי. מען קען עס מצייר זיין אזוי איז דא, און יעדער פארסיכט זיך, און יעדער נושא, און דא, אלע מיני ענערדזשיס, דער טראכט אויף דעם, יענער טראכט אויף יענעם. אבער עס העלפט נישט גארנישט ווייל ס'איז מפוזר און מפורד. ס'איז דיפיוזד. א ביסל ריספאנסיביליטי ליגט אויף דעם און א ביסל אויף יענעם. עס איז נישט גענוג פאר קיינעם צו טון גארנישט. יעדער קומט און ער זאגט:
די אלע ענערדזשיס און אלע טענות וואס איך האב אויף מיין טאטע און וואס מיין טאטע האט אויף מיר... די גאנצע מעשה פון אונזער משפחה, פון די ערשטע מינוט ווען "יוסף בן שבע עשרה שנה", ער כאפט, ער לייגט אריין די אלע ענערדזשי און ער פאקוסט עס אויף איין זאך, סטרייט, פון אים, פון זיין הארץ צו יוסף'ס הארץ, סטרייט.
התוצאה: "ולא יכול יוסף להתאפק"
דאס איז אזא ענערדזשי, "ולא יכול יוסף להתאפק", דאס האט אים געווען א לענגע פלאץ, עס איז געווען צו פיל. דאס דארט "שלח לו יצא לסבא", ס'איז צו פיל! מען קען נישט. ער האט געמוזט עפענען, ער האט געמוזט זאגן "אני יוסף".
הקשר לתפילה
די זעלבע זאך איז דאך דא אין דער ערשטע רגע פון תפילה. מען קען אפילו זאגן אז דעס איז די איינציגסטע זאך וואס קען דורכברעכן אלע מחיצות של ברזל, אלע פראבלעמס זענען דא אין תפילה.
דעם גייט גארנישט, אבער דעם זאגט דער זוהר. איך וויל דאס צום מסביר זיין, דארף איך זאגן די נעקסטע לשון זוהר.
הזוהר על בריאת העולם והאות ב'
כל האותיות באו לפני הקב"ה
דער זוהר זאגט אזוי, וואס ער טייטש, זאגט דער זוהר, אז עס איז דא אסאך מדריגות. עס איז דא אסאך מדריגות אויף די וועלט. עס איז דא עשר ספירות, עס איז דא עשרים ושתים אותיות. אזוי האט דער מעשה היה למעשה, אז דער אויבערשטער האט געמאכט די וועלט און ערקענט מיט אלע אותיות. עס איז די תפילה געקומען אין די שיעון און אין די קיר פון די ראש.
און יעדער איינער צוטערט אז דער אויבערשטער וואס דער עס איז, וויל נישט באשאפן מיט אים די וועלט. ביז ער איז געקומען אין דער הוס בית, האט דער הוס בית דערנאך געברעשט אויף דער שכינה, די הייסט אויף דעם "אתה", "אתה ה' אבינו", די מידה וואס הייסט "אתה", אז איימאל דער אויבערשטער וועט, אימע דיך באשאפ איך די וועלט.
אותה אידיאה - מיקוד במקום פיזור
דאס איז דאך די זעלבע אידיע, ווען מ'טראכט אריין. און וואס איז די "אתה"? ווייל דו טראכטסט אריין, זעהסט דא די זעלבע אידיע, אז עס זענען דא אסאך זאכן, ס'איז דא ישראל, ס'איז דא אברהם, ס'איז דא... מען האט געמיינט אז די גבאי איז די גבאי. עס זאגט די זעלבע זאך, אז א מענטש זאגט, וואס באשאפט די אויבערשטע וועלט? די זוהר פארציילט אזוי, די אויבערשאפט פון די וועלט... יעדן טאג, זעקס טעג, זונטאג איין - אלעס האט מען דאך געמאכט כדי צו מאכן א מענטש.
זאג די שכינה פאר די אויבערשטע, זאג די תורה פאר די אויבערשטע, ס'גייט נישט גיין. ס'גייט נישט גיין.
הבעיה עם בריאת האדם
וואס הייסט? איך האב געמאכט אלע! איך האב צוגעגרייט פאר דעם מענטש אלעס! ער האט די ערשטע, די צווייטע, דריטע טאג, די פערטע טאג. ער האט געהאלט אלע מעשה בראשית'לעס, שם שני. ס'פעלט אים נישט גארנישט. ניין. ס'גייט אים גארנישט העלפן. נישט די תורה, נישט די חסד, נישט די זיין.
די הילה אותיות, די אלע מדריגות זענען דא, אברהם, ישראל... די הילה אותיות, עס גייט גארנישט העלפן.
וואס הייסט עס גייט גארנישט העלפן? ווייל עס איז דיפיוזד? דארף זיך די גאנצע מעשה פריישס, מען האט גענומען די איינס, "ועלא במעומר אייך אייך דאך אליהו בהרה", מען האט צעטיילט אביסל אויף איין טאג, אויף א צווייטן טאג, אויף א דריטן טאג...
"האדם הולך לחטוא"
דער מענטש גייט זינדיגן. אזוי זאגט ער, דער מענטש גייט זינדיגן, ער גייט זינדיגן. אז און ער גייט זינדיגן, גייט ער נישט סורווייווען.
דאס הייסט, ער גייט וועלן, כדי עס זאל זיין א מענטש, דארף ער האבן א געוויסע שלימות און מידות החסד, וואס איז געוויזן אין די ערשטע טאג פון די מעשה בראשית. אבער א מענטש קען נישט זיין אינגאנצע חסד, גייט ער נישט האבן דאס. דאס איז די זעלבע זאך פאר אלע אנדערע דרכים און אלע אנדערע זאכן. סאוי דאס איז נישט קיין עצה.
השאלה הקיומית - "איך הולך לשרוד?"
אויב איינער מיינט אז א מענטש זאגט: פארוואס בין איך געקומען אויף די וועלט, וויאזוי גיי איך סורווייווען? זאל מען נישט פרעגן אזוי... וויאזוי גיי איך סורווייווען די וועלט? פארוואס בין איך געקומען? דער אויבערשטער האט מיר געשיקט... אוקיי, ער זאל וויסן. וויאזוי גיי איך סורווייווען? וויאזוי גיי איך איבערלעבן דעם לעבן אויף דער וועלט?
זאג מיר: וואס הייסט א מענטש דארף לערנען תורה! איך האב א ראיה פאר דיר... די גייסט נישט לערנען תורה! דו ביסט א מענטש! תורה איז אבער פאר א מושג! ס'איז א לא ידעני לא יקרני! ס'איז אבער פאר א זאך! יא... ס'איז א שיינע וואויל!
די קענסט זיין די תורה? דו הייסט איך די בעכער בלעסבע. אידער האסט אמאל זונדיגן קעגן די תורה, האסט אמאל נישט געקענט לערנען, האסט אמאל... און אזוי איז דא א מענטש וואס איבערכלי קען נישט לערנען. אייער א זאך גייט זיין נישט.
תורה ואחריות: משמעות "אתה ה' אבינו" ויסוד בריאת העולם
הבעיה עם פתרונות ספציפיים ומשמעות "אתה ה' אבינו"
אין עצה מובטחת בדברים הספציפיים
תורה איז אַלץ צייט די מושג. דאָס איז דאָ "לא ידענו לא יכירנו" [מישעיהו סג:טז]. דאָס איז פֿאַרציילט אַ זאַך. ס'איז אַ שיינער פּוֹיל אַז דו קענסט זיין די תּוֹרָה. דו עסט דאָך מרכז בלי ברירה. דו עסט אַמאָל זונדיגן קעגן ה'. דו עסט אַמאָל נישט געקענען לערנען. דו עסט אַמאָל... מען מוז דאָ אַ מענטש צו בכלל קענען נישט לערנען.
אָבער מיין זאַך גייט זיין מצוות מעשיות, איך גיי יעדן טאָג לייגן תפילין. דו ווייסט אַזוי. וואָס איז אויב דער סופר האָט געמאַכט אַ טעות אין די תפילין און עס גייט זיין אַ פָּסוּל? וואָס איז אויב ס'קענסט נישט? וואָס איז אויב עס זענען דאָ אַנדערע זאַכן וואָס מען דאַרף האָבן וואָס דער תפילין הילפֿט נישט? די אַלע זאַכן זענען נישט קיין עצה. דאָס איז נישט קיין עצה.
ווער עס טראַכט דער רעד, אַזוי ווי דער דור זאָגט: די תּוֹרָה האָט געטראַכט פֿאַר די בריאת אדם. מען זאָגט "עשה דלה מעכטיג" [תהלים מא:ב], ער גייט זינדיגן. די אַלע זאַכן גייען... אויב דו ווילסט, אויב די זאַך איז די וועג צו זיין אַ איד, איז די וועג צו זיין אַ מענטש, איז די וועג צום הצליח, צו סוּרווייווען, אַזוי ווי "ולא יחידתו לב כל הימים" [תהלים לז:כה]... נישט! עס זאָל זיין אינגאַנצן פֿון משנה ולמות אַרויסגעווארפֿן, אויב ס'איז מען גייט זיך צוליב מלכה זיין אויף איינע פֿון די זאַכן. לא, עובד, ס'גייט נישט געשען. ווער עס איז די מינוט אַז ס'גייט געשען... יאָ, מען גייט נישט.
המדרש על האותיות: למה העולם נברא באות ב'
אַז דער גבאי גייט שוין קענען... דער גבאי גייט נישט קענען! עס איז נישטאָ קיין גאַר. דער גבאי קערט נישט! פֿאַרוואָס זאָל ער קענען? ער קערט נאָר וויפֿיל מ'צאָלט אים. די רגע מ'צאָלט אים נישט, קערט ער נישט. אַ גוטן טאָג, ס'נישט צו ווערן צו רעדן... ער איז געקומען אין די פֿאַרדריסעניש אָדער סבלנות.
עס איז געקומען די זאַך וואָס הייסט "אַתָּה". אַתָּה האָט געזאָגט "גאלנו מעולם שמך" [מישעיהו סג:טז] דעם הדריגה וואָס הייסט "אַתָּה ה' אָבִינוּ" נאָר דער גייט מאַכן די פֿעלד... וואָס מיינט דער אַתָּה? אַתָּה מיינט תפילה... וואָס אונז רופֿן יעצט אַ געשטעלטע תפילה... אַתָּה מיינט, אַז דער אייבערשטער האָט געזאָגט פֿאַרן בריאת העולם, איך ווייס דעם, איך ווייס דעם, אָבער "עלי הדבר תלוי" [כלשון חז"ל], איך האָב מחל געווען צו מאַכן אַ מענטש, איך האָב מחל געווען צו מאַכן אַ מענטש מיט די אַלע שיגעונות וואָס מענטשן האָבן, איך האָב זיך נישט גענאַרט.
איך קען אַז נישט אַזאַ סאַך מאָל אַ מענטש הייבט אָן אַ זאַך און ער האָט אַ שיינע פֿאַנטאַזיע און ער כאַפּט נישט אַז ס'איז דאָ אַלעם אַיינע פּראָבלעם... ניין, דער אייבערשטער האָט זיך נישט גענאַרט. ווען דער אייבערשטער האָט געמאַכט די וועלט – סיי בכללות, און ששת ימי בראשית, און סיי בפרטיות – עס האָט געמאַכט אַ מענטש... דער אייבערשטער האָט זיך נישט גענאַרט.
יאָ, ווען אַ מענטש האָט חתונה, נאַרט ער זיך. ווייל מען דאַרף עס הערן. ווען אַ מענטש האָט חתונה, נאַרט ер זיך. אַ חתונה, עס גייט זיין... "Live happily ever after. We're gonna love each other." מען גייט קיינמאָל נישט שלאָגן. דאָס איז זייער cute פֿאַר אַ מענטש. נעדומיון [נאיוויות]. מען ליבט נעדומיון.
און ווען נישט ווערן דומהען וואָלט מען עס נישט חתונה געהאַט, ווייל מען וואָלט געוויזן פֿאַר אַ מענטש קלאָר יעדע פֿאַרהייט וואָס ער גייט האָבן מיט זיין ווייב, און יעדע זאַך וואָס עס גייט נישט געלונגען, יעדע פּראָבלעם וואָס ער גייט האָבן מיט זיינע קינדער, יעדע פּראָבלעם וואָס ער גייט האָבן מיט פַּרנסה, און ער גייט עס זאָגן "וואָס פֿעלט מיר ליבע לצרה אַזוי?" די וועג ווי אַ מענטש צוריווייבט איז ווייל די השכלה איז דאָ אַלעמאָל אַזאַ אַכזריות און עס כאַפּט נישט אַז עס קוקט נישט אויף די אַלע צרות וואָס עס גייט זיין און עס זאָגט צוויי אַז עס גייט זיין גוט... זייער cute...
הקב"ה לא התבלבל - ידע הכל מראש
דער אייבערשטער איז אָבער נישט קיין מענטש. דער אייבערשטער איז נישט קיין נאַר. ווען דער אייבערשטער האָט באַשאַפֿן די וועלט, האָט ער געוואוּסט אַלע שטותים וואָס מען גייט טון עד סוף כל הדורות. אַהאַ, מחמת בחירה. דער אייבערשטער טוט, יאָ, פֿרעג איך קיין דאָס יונדע פּראָבלעם פֿון בחירה, אוי יאָ דער אייבערשטער האָט געוואוּסט אויך דאָס, לאָמיר נישט נאַרן.
וואָס די תירוץ איז דאָ בחירה, דאָס איז נישט קיין תירוץ אין זה. לאָמיר פֿרעגן די חכמים, די טעאָלאָגן זאָלן עפֿענטערן די פּראָבלעמען פֿון הינטזיש בחירה. דער אייבערשטער האָט געמאַכט די וועלט, ער האָט געוואוּסט אַז מען גייט נישט אַלעמאָל לערנען תּוֹרָה. עס איז נאָך געווען צוויי טויזנט דורות פֿאַר די תּוֹרָה, און עס גייט זיין נאָך די תּוֹרָה ימות המשיח, און דערויף מענטשן לערנען תּוֹרָה.
וואָס האָב מיר שטותים? ווען איך וועל נישט מאַכן מעמד, וועט די וועלט אויף אונטערגיין. דו זאָגסט די קאָפּ ריין, און דו זעסט אַז דו טוסט עס נישט, די וועלט איז נישט אונטערגעגאַנגען. ווען דער אייבערשטער האָט געמאַכט די וועלט, האָט ער געטראַכט, ווען דער אייבערשטער האָט באַשאַפֿן אַ מענטש, האָט ער קודם געזען אַלע שטותים, אַלע עבירות, אַלע חטאים, אַלע מעגליכקייטן פֿון גיין רואיג. די אַלע זאַכן האָט ער גענומען און באַטראַכט.
המדרש על האותיות: מדוע לא ניתן לברוא את העולם באות ט'
אַה... זייער גוט. און מיט צוויי דער, איז עס אַ כילוי אַ שמועס פֿאַרשטארן דריי העברשטערס מידות. קיין יאָכל... יאָ, דאָס מאַכט נישט קיין סענס. לאָמיר זאָגן, קיין יאָכל, עס קומען די מידות אַכזריות. קיין יאָכל, עס קומען די אות תו. דער אייבערשטער האָט געזאָגט... תו מיינט... זאָגט ער אַזוי ווי תבואות התו שטייט אין יונגער חסקא מ'גייט מצייכענען די צדיקים וואָס אפילו די צדיקים מי קדושה תוכלי, די אפילו די גרויסע צדיקים וואָס האָבן אַ געוויסע עבירה זענען חייב מיתה...
קיצור, דער אייבערשטער האָט געזאָגט תו זייער גוט, מיט צד דער אות תו קען מען נישט מאַכן די וועלט, טוב, פֿאַרשטייט מען אַ געוויסע חשבון און אַ געוויסע הויב ידים ודים, חס ושלום, מיט דעם מיט דעם מענטש, מיט דעם מידה, קען מען נישט באַשאַפֿן די וועלט. זייער גוט. לפיש, טיטוס, טיין טואב, קען מען נישט באַשאַפֿן די וועלט. פֿיש, תקיעה, שיון, כיפרייש – זיכער נישט! נישט שקר, די גאַנצע וועלט איז שקר.
ס'איז דאָ אַלע מידות, אַלע אותיות, איינע צו צוואַנציג אותיות, יעדער איינער פֿון זיי איז טאַקע זייער שיינער ווי די זאָרן. די הקדמה זאָגט אין לשון יאָות ענד, ונו ענד, די ביזט ביוטיפֿול, די ביזט אַ געוואַלדיגע מידה. אָבער לאָמיר טראַכטן, די גייסט מצליח זיין, די גייסט נישט מצליח זיין. און דיין מידיד זענט דאָ אויכעט וועגן צו גיין רונג. און איך בין נישט אַ נייעם. איך באַדאַזיר נישט. איך בין נישט קיין מענטש וואָס עפֿענט מיינגען אַ חתונה און מען באַדאַזירט אַז מען גייט די שכונה...
משמעות "אתה הוא אבינו" - הקב"ה לקח אחריות
די בראש איז די "אַתָּה הוּא אָבִינוּ". דאָס איז די טייטש. דער רייאַמסטער זאָגט, וואָס מיינט אַתָּה? אַתָּה איז די טייטש. ער האָט זיך ממש דערמידערט. עס האָט נישט קיין הגדול. עס איז זייער שווער מאַכט זיין. לעסט לאָמיר גיין מקליב. דער רייאַמסטער זאָגט, איך מאַך די וועלט ווייל איך האָב מחל געווען צו מאַכן די וועלט. עס איז געקומען סתם אַ פּראָבלעם.
אַ איד וועט זיך טרעפֿן אין אַ סטאַק מיט דאָס שין, אַ סטאַק מיט דאָס זיין, ער האָט אים געמאַכט אַזוי, צו זאָגן, כביכול, ער גייט צום אייבערשטער און ער זאָגט, אין דער בולגן של עולם, "אַתָּה ה' אָבִינוּ גֹּאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ" [מישעיהו סג:טז], "אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ, אַתָּה ה' אָבִינוּ".
ער זאָגט, ווייט ווי, דו האָסט דאָך אַ התחלה געווען אין דעם פּלאַן! דאָס איז נישט אַ יישר אין די לאַסט סטעידזש! מען האָט נישט קאַנטרייגט אַלעס! יענער זאָגט, ער פּרובירט אַלעס, און ער זעהט נאָר אַז די אייבערשטע קענען אים העלפֿן. ניין. יאָ, אַזוי גייט עס. ווייל מען פּרובירט אַלעס, און דער אייבערשטער האָט כאָטש געמאַכט די אַלע זעקס טעג, צו באַסטאַרפֿען אַז נאָר שבת קען דיר העלפֿן, און שבו נאָר דער אייבערשטער קען דיר העלפֿן.
אָבער דעם אַלס, דער אייבערשטער, געוויסט זיך אַ תחילה. סאָוו נישט זיך איינער, מען קען זיך פֿילן שלעכט. דער אייבערשטער האָט כאילו געוואוּסט אַזוי ווי יהודה, אויף וואָס גייט מניצל ווערן בנין מלכות? אויף די ערבות פֿון יהודה, אויף דאָס וואָס יהודה קומט צו יוסף און ער זאָגט, צווישן אונז געשעט די זאַך.
ויגש אליו יהודה - הקב"ה לקח אחריות מההתחלה
די זעלבע זאַך, אַ מענטש קומט אַ גאַנצע וואָך און פּרובירט צו טון די מעשה פֿון זונטאָג, און גיבט מאָנטיק די מעשה פֿון מאָנטיק, קיין איינער פֿון זיי נישט גיין בשלמות. ס'קען נישט זיין. גיבן דעם שבת, זאָגט ער, זייער פֿיינע וואָויל. אָבער דאָס האָט דער אייבערשטער שוין געוואוּסט לעצטע שבת, ביי שלש סעודות, ווען ער האָט געמאַכט די וועלט פֿאַר די וואָך, האָט ער געוואוּסט אַז ס'גייט זיין די אַלע זאַך.
איז, לאָז דאָך אָפּ פֿון די אַלע זאַכן. זיי, "לֹא מֵהֶם, לֹא בְּרַעַשׁ ה'" [כלשון הפסוק], נישט פֿון זיי קומט אונזער ישועה. ווען און פֿון וואו קומט אונזער ישועה? פֿון דעם "אַתָּה". פֿון דעם, "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה" [בראשית מד:יח]. פֿון דעם, די וועלט איז באַשאַפֿן געוואָרן אויף דעם וואָס דער אייבערשטער האָט גענומען רעספּאַנסיביליטי אַז ס'גייט געלונגען. "אַתָּה ה' אָבִינוּ".
"אתה ה' אבינו" - הקב"ה לקח אחריות על כל הבעיות
און אַ איד טרעפֿט זיך אויף דעם און ער זאָגט די זעלבע זאַך איז מצו דני. אונז האָבן זיך מסומך געווען, אונז האָבן זיך געלייגט אויף אַלע מינע זאַכן וואָס אפשר דאָס, אפשר יענס, אפשר יענס, אונז אַלעס גייט גוטע זאַכן. אָבער וואָס געט אַ קיום פֿאַר די אַלע זאַכן איז נאָר דעם "אַתָּה", נאָר דעם פּלאַץ, די רגע, די תנועה וואָס אַ איד טרעפֿט זיך און ער זאָגט, די ריזן פֿאַרוואָס אַלעס איז וועגן די "אַתָּה".
אונז לעבען אַ "אַתָּה", אונז... דער גאַנצער בייז... דאָס איז אַ בייז, אַ בייז... דער הויז, דער ספּעיס, וואו די גאַנצע וועלט ליגט, אין "עוֹלָם מְקוֹמוֹ", אין "אֵין עוֹלָם מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם" [בראשית רבה סח:ט]... וואָס שטייגט זיך די גאַנצע זאַך פֿאַר אַתָּה? אויף וואָס דאָס הייסט דער שכינה? דאָס מיט די סמל הייסט נוכחות, די פּרעזענץ פֿון דער אייבערשטער. ס'איז די פּרעזענץ פֿון דער אייבערשטער.
משל האב והילד - משמעות הנוכחות
כביכול, אַזוי ווי... יאָ, וואָס טאָר איינער וואָס ערקעט אַ משל? אַזוי ווי אַ יונגל האָט אַ טאַטע, און אַ יונגל טוט שטותים, ער שפּילט, ער מאַכט פֿייערס, איך ווייס וואָס קינדערלעך טוען, ער צעברעכט זאַכן. און דער טאַטע זיצט דאָרט אויפֿ'ן קאַוטש און עס דאָרט. אַמאָל שרייט דער טאַטע, אַמאָל דער טאַטע איז עוסק אין זיינע זאַכן, און ער שרייט נישט.
דער יונגל ווייסט אָבער ער האָט סעפֿטי. פֿאַרוואָס ווייסט ער? ווייל דו ווייסט, איך שפּיל טאַקע, איך טו טאַקע חוצפה, איך טו טאַקע עוולות, איך צעברעך זאַכן. אָבער איך צעברעך זאַכן אין פֿראַנט מיט מיין טאַטע. "אַתָּה". די שטעלבע זאַך איז די גאַנצע וועלט.
אַזוי,... דאָס איז דיין פֿילונג. די פֿילונג... יעדן איינער וואָס האָט קינדער ווייסט... קען זען אַז אויב די טאַטע גייט אַרויס פֿון צימער, העפֿט אָן די בעיבי ווייענען. ס'הייסט, איך האָב געמיינט, דו מאַכסט טראַבל. דאָס איז דאָך בעסער אַז איך גיי אַרויס. ניין, ס'איז נישט בעסער.
אַ גרויסער אינגל, יאָ, ווען ער ווערט טינעידזשער... פֿאַרוואָס מאַכט ער אַ גרעסערע טשאַפּ, און ער גייט טאַקע אַרויס פֿון דערהיים, אָבער דאָס איז פּשוט, ווייל ער כאַפּט אַז זיין טאַטע איז נאָך אַלץ דאָרט, אויב זיין טאַטע איז טאַקע אָפּגעהאַקט, נאָכדעם האָט ער זיך צרות צורירות, אָבער ווילאַנג, און ס'איז דברים וללמים, אפילו מען זאָגט נישט, מען דאַרף זאָגן "איי לאַוו", ער זאָגט נישט מיט דער זאָגן, דער זאָגן מאַכט נישט מיין און נישט מורא'ט קיין סאַך. אפשר אַ ביסטל, איך ווייס נישט.
הילד הקטן והילד הגדול - שניהם צריכים את הנוכחות
אָבער ווען אַ אינגל'ס אַ בעיבי טוט טראַבל אין פֿאַרנט פֿון די מאַמע, ער גייט... ווייל ער ווייסט... איך דאַרף זיך אויספּרובירן. איך דאַרף זיך זען וואָס געשעט ווען מ'שלעפּט דעם ווייער דאָרט. ס'פֿאַלט אַראָפּ די גאַנצע פֿענסטער? אַה, אינטערעסטאַנט. יאָ. און ווען ער ווערט אַביסל גרעסער – שוין בר מצוה געהאַט, ער איז שוין 16 – ער דאַרף זען וואָס געשעט ווען מ'פֿאָרט אַ קאַר.
אָבער פֿאַרוואָס קען ער דאָס טון? פֿאַרוואָס שטאַרבט ער נישט אינגאַנצן? קאָלן טאַטי, איך בין סטאַרקט, די פּאָליס הייבט מיך אויף, אפשר העלפֿסטו מיך? און ער ווייסט אַז זיין טאַטי גייט קומען. ער האָט אים שרייען, ער האָט אים זאָגן, ביז משוגע וואָס גייט פֿאַר מיט דיך, זייער גוט, דאָס איז די דזשאַווי פֿון די טאַטע, צו שרייען אויף אים יעצט.
אָבער ער ווייסט אַז ער איז דאָרט, און וועגן דעם לאָזט ער זיך. די זעלבע זאַך איז "אַתָּה ה' אָבִינוּ", אַ מענטש, און ווי גרעסער מ'איז, ווי גרעסער פֿאַרשטייט ער דעם "אַתָּה", די "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה", קען מען טאָן גרעסערע שטותים. דאָס הייסט, מ'קען. מען טאָר נישט טאָן שטותים. מען בעסערט צו טאָן גוטע זאַכן. אָבער ער ווייסט אַז ער איז נישט פֿאַרלוירן געווארן. ער טוט דאָס אַלעס בבית און דעם בית. ער איז אין די איין שטוב, און אויף דעם שטייט די וועלט.
העולם עומד על ה"אתה" - על הנוכחות
ער טראַכט אַריין. די וועלט שטייט נישט אויף די ספּעציפֿיקע זאַכן, אויף די שינען, אויף די זיינען, אויף די אַלע זאַכן. ס'שטייט אויף די בית. ס'שטייט אויף דעם וואָס "אַתָּה הוּא אָבִינוּ". אויף דעם שטייט די גאַנצע זאַך.
און מיט דאָך דעם אַוודאי האָט מען דאָך נאָר די ערשטע לעוועל פֿון תפילה, וואָס הייסט די הגשילה תפילה, "ה' שְׂפָתַי תִּפְתָּח" [תהלים נא:יז]. אָבער אין דעם ווערט געבויט די גאַנצע וועלט. אין די גאַנצע וועלט ווערן אַלע תיקונים, די אַלע אמת'דיגע יחודים וואָס מען בויעט טאַקע, ווערן געווען.
תיקון התפילה והבנין על יסוד הבית
האות ב' כבית - היסוד שעליו עומד הכל
הכל נבנה בתוך ה"בית"
אָבער אין דעם ווערט געבויט אַ גאַנצע וועלט. אַ גאַנצע וועלט ווערט - אַלע תיקונים, אַלע אמת'דיגע יחודים [yichudim: spiritual unifications] וואָס מען בויעט טאַקע - ווערט געבויט אַלץ געביזע. נישט עקסטער פון דעם. אָבער טאַקע אויב מע בויט ערגעץ אַנדערש אַ זאַך איז עס גאָרנישט ווערט.
"אם ה' לא יבנה בית"
אויב מע בויט אין דעם, יאָ, אִם ה' לֹא יִבְנֶה בַיִת [Im Hashem lo yivneh bayit: If Hashem does not build the house - Tehillim 127:1] - אַז ה' קען לֹא יִבְנֶה בַיִת, איז שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ [shav amlu vonav bo: in vain do its builders labor on it]. און אִם ה' כֵּן יִבְנֶה בַיִת [Im Hashem ken yivneh bayit: If Hashem does build the house], איז נִישְׁט שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ [nisht shav amlu vonav bo: not in vain do its builders labor on it].
און וואָס הייסט די הייבערשטער מאַכן אַ... לכאורה [lichora: apparently], וואָס מע ווייסט דעמאָלטס קומט אַהין זייערע זאַך - יענער איז זיין טאַטע און ער וועט זיך אַן עצה געבן.
המשל על ביטחון - בן של גביר גדול
היישום לכל תחומי החיים
די זעלבע זאַך איז אין יעדע זאַך, אין די עקסטערנאַלע לייף [external life: חיים חיצוניים], עקסטערנאַלע ריסקס [external risks: סיכונים חיצוניים] מען דאַרף נעמען צווישן די ברענדלע מכה [makeh: the one who strikes] און די ברענדלע חבירה [chaveiro: his fellow] - אויף וויפיל ער ווייסט אַז זיין טאַטע האָט אויף דעהנליך אַ תכלית [tachlis: purpose, plan] געפּלאַנט. אַזוי איז עס געמאַכט.
"אני הבק-אפ שלך"
"טו יוז יאָר בעק אַפּ!" [to use your back-up: להשתמש בגיבוי שלך] - דעמאָלטס קען ער טון, קען ער לעבן. נאָר נישט קען מען נישט לעבן. נישט וואָלטן די גאַנצע וועלט זיך נישט געקענט אָנהייבן.
סיום
אַ פרייליכן שבת [a freilichen Shabbos: שבת שמח ושלום]!
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור - ערב שבת פרשת ויחי
מבוא: חלוקת השנה לפי החומשים
הרב פותח בהערה על חלוקת השנה היהודית לפי ספרי התורה:
- בראשית - מסתיים בחנוכה/טבת, תקופת תחילת החורף
- שמות - זמן הניסים, תמיד כולל פורים (שובבי"ם)
- ויקרא - תמיד פסח וספירת העומר
- במדבר - משבועות עד אלול
- דברים - ספר התשובה, לקראת הימים הנוראים
נקודה משמעותית: בדיוק כשמסתיים ספר בראשית, מתחילה השנה האזרחית החדשה. זה מדגיש את ההבדל בין ספירת הזמן היהודית לספירת הזמן של אומות העולם - "החודש הזה לכם" - יהודי סופר זמן אחרת.
---
הקושי המרכזי: סיום ספר בראשית
השאלה הפותחת
הפסוק האחרון בבראשית הוא "וימת יוסף... ויישם בארון במצרים" - זה נראה כמו עצירה באמצע סיפור, לא סיום אמיתי. ספר שמות ממשיך ישירות עם "ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף".
הבעיה המתודולוגית
- כל סיום צריך "רזולוציה" - הגעה למקום כלשהו
- סיום טוב צריך שלמות, לא עצירה פתאומית
- "חזק חזק ונתחזק" על פסוק כזה לא מובן
---
ידיעת יוסף - המפתח להבנה
הרב מדגיש שכל סוף ספר בראשית סובב סביב ידיעת יוסף:
- יוסף הוא הגיבור של כל הפרשיות האחרונות
- לא רק שהסיפור סובב סביבו, אלא סביב הכרת/ידיעת יוסף
- "והם לא יכירו" → אחר כך כן הכירו
- תחילת הגלות: "לא ידע את יוסף" = לא מכיר, לא גורס
---
שאלת מעמדו של יוסף: אב או בן?
שתי גישות אפשריות
1. יוסף כבר מהבנים - מפרשת וישב מתחיל "מעשה הבנים"
2. יוסף עדיין מהאבות - כל מעשה יוסף הוא עדיין "סימן לבנים"
הראיות שיוסף הוא מהאבות
- יעקב אומר "כראובן ושמעון יהיו לי" - מעלה את יוסף למדרגת אב
- יוסף עושה צוואה כמו יעקב: "פקד יפקד אלוקים אתכם"
- השבטים האחרים כבר מקבלים צוואה ומקיימים - הם הבנים
---
הנבואה היסודית על גלות מצרים
הפסוק המרכזי
"אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה, ויוסף ישית ידו על עיניך"
שתי ההבטחות המפורשות לבני ישראל במצרים
1. הבטחת יעקב: "אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה"
2. הבטחת יוסף: "פקד יפקוד אלקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה"
הרב מציין שמהפסוק "אנכי ארד עמך" יצא לימים "אנכי ה' אלקיך" - ה"אנכי" של מתן תורה.
שני פירושים ל"ואנכי אעלך גם עלה"
פירוש ראשון: הבטחה לכלל ישראל - ה' יוציא את בני ישראל ממצרים
פירוש שני (הפשוט יותר): הבטחה ליעקב עצמו - שגופו יעלה מארץ מצרים להיקבר בארץ ישראל
---
העיקרון: מעשה אבות סימן לבנים - הבנה מחודשת
לא רק דיבורים אלא מעשים
- "מעשה אבות" אינו רק הנבואות וההבטחות שלמדנו מהם
- אלא גם הפעולות שעשו בגופם - מה שעשו בחייהם הממשיים
ההבדל בין "ברית אבות" ל"מעשה אבות"
- ברית אבות = הבטחות שה' נתן לאבות
- מעשה אבות = הפעולות והמעשים של האבות בחייהם
החידוש המרכזי: קבורת יעקב כ"סימן לבנים"
הטענה: העובדה שיעקב לא נקבר במצרים היא עצמה חלק מהגאולה!
ההסבר:
- יעקב ירד למצרים בגופו (בגלל הרעב ולראות את יוסף)
- אבל הוא לא נשאר שם - נקבר בארץ ישראל
- זה נתן לבני ישראל במצרים הוכחה חיה: "יעקב אבינו כבר יצא ממצרים!"
---
הבעיה של קברי צדיקים בגלות
העיקרון
כשמנהיג/רבי קבור בגלות - זה מעכב את היציאה מהגלות. אנשים מרגישים קשורים למקום בגלל "עיר קברות אבותי".
דוגמאות אקטואליות
- חסידי ברסלב שמתקשים לעזוב את אוקראינה
- אנשים שסבם קבור בניו ג'רזי או בהונגריה
- הצער של "גלגול מחילות" - הצער של הנכדים שצריכים להתגלגל בין הגלויות
ההשוואה בין ארץ ישראל לאמריקה
בארץ ישראל: כל מקום קדוש - הר שאברהם עבר בו, באר של יצחק, קברי תנאים ונביאים
באמריקה: "אין שום מקום קדוש" - ריקנות רוחנית מוחלטת
הנחמה לבני ישראל במצרים
השכינה ירדה עם יעקב ("אנכי ארד עמך") ושוכנת בקברי צדיקים - אבל קבר יעקב נמצא בארץ ישראל. לכן שום יהודי לא יכול היה להרגיש נוח במצרים.
---
ההבדל המהותי בין יעקב ליוסף
יעקב - הגאולה הראשונה בגופו
יעקב חזר לארץ ישראל בגופו ממש. נקבר במערת המכפלה - "עיר קבורת אבות" - וזה מהווה את החיבור שלנו לאבותינו.
יוסף - בדרך ללוויה
יעקב: נקבר בארץ ישראל - "ויקברו אותו"
יוסף: לא נקבר! - "ויושם בארון במצרים" (לא כתוב "ויקברו")
יוסף היה כביכול "בדרך ללוויה" במשך כל תקופת הגלות - המתין בארון עד שמשה יקח את עצמותיו.
---
פירוש הזוהר: "אבל כבד למצרים"
רשב"י בזוהר מפרש: האבל לא היה רק על יעקב, אלא אבל של מצרים על עצמם.
יציאת גופו של יעקב ממצרים סימנה את תחילת סוף השליטה המצרית. אותם "רכב ופרשים" שליוו את יעקב הם אלה שרדפו אחר ישראל בים סוף - שורש המפלה כבר נטמן בלוויית יעקב.
---
סוד החניטה - מרכבה בגוף
הזוהר מסביר למה חנטו את יעקב ויוסף (מנהג מצרי, לא יהודי):
שני סוגי מרכבה לשכינה
1. מרכבה בנשמה - כמו משה רבינו, שנשמתו ממשיכה להיות מרכבה בעולם האמת
2. מרכבה בגוף - כמו יעקב ויוסף, שגופם צריך להישאר שלם
זה מתקשר למאמר "יעקב אבינו לא מת" - גופו נשאר בשלמות.
---
ארון יוסף וארון הברית
הקשר העמוק
יוסף הוא היחיד בתורה שהונח בארון, מלבד ארון ברית ה'.
הקבלות
- יוסף = מידת הברית
- ארון יוסף בקע את ים סוף, כמו שארון הברית בקע את הירדן
- שניהם "נוסעים" - הארון מיועד לתנועה, לא לקביעות
---
סיכום: שני סוגי הכנה לגאולה
| יעקב | יוסף |
|------|------|
| הכנה לחזרה לארץ ישראל | הכנה למסע במדבר |
| קבורה קבועה | ארון נייד |
| הגאולה הסופית | התהליך עד הגאולה |
---
המסר לסיום ספר בראשית
"כלו כל הקיצין" - כל הסימנים כבר קיימים. ספר בראשית בונה את ה"סטרוקטורה" - המבנה והמהלך של כל ההיסטוריה היהודית. ספר שמות הוא הקיום בפועל, שם מתחילה הגלות והקליפות כפשוטן.
הסיום "ויושם בארון במצרים" אינו עצירה באמצע - אלא השלמת המבנה: יעקב כבר יצא (סימן לגאולה הסופית), ויוסף מוכן לצאת (סימן לתהליך הגאולה). כל מה שנותר הוא הקיום בפועל - וזה ספר שמות.
תמלול מלא 📝
שיעור על סיום ספר בראשית וגלות מצרים
חלק א'
מגיד שיעור: רבותי, היינט איז ערב שבת פרשת ויחי, עס ענדיגט זיך ספר בראשית, עס הייבט זיך אן א נייע תקופה [stage] אין די יאר. נאכדעם די לימוד התורה, האבן אונז פירן זיך צו ציילן אונזער יאר לויט די פרשת השבוע, און זיי דארפן זיכער ציילן די יאר לויט די חומשים.
אינטערסאנט, איך האב נישט געהערט קיינער זאל רעדן אזוי, אביסל רעדט מען יא די תקופה פונעם ספר בראשית, די תקופה פונעם ספר שמות, די תקופה פונעם ספר ויקרא. עס איז אינטערסאנט:
* ספר בראשית: דאס איז די ערשטע תקופה. סתם ידיעה [השכלה], עס קומט אן ביז חנוכה, ביז נאך חנוכה, ביז טבת. מער ווייניגער אלעמאל איז ספר בראשית אזוי ווי דער אנהייב פון די ווינטער איז א ווינטער.
* ספר שמות: דאס איז דער זמן פון נסים. עס רעדט זיך יציאת מצרים. אלעמאל פורים, אלעמאל פסח אויכעט... אנטשולדיגט [סארי], קיינמאל נישט פסח; פסח איז אלעמאל ויקרא. אבער אלעמאל פורים קומט אויס אין ספר שמות, אזוי וואס מען רופט עס שובבי"ם. יא, שובבי"ם איז ספר שמות, עס קומט אלעמאל אויס אין די תקופה פון דער יאר, דאס איז ספר שמות.
* ספר ויקרא: פסח און ספירת העומר איז אלעמאל ויקרא. עס איז אזא כלל, יא, אז מ'מאכט פסח אלעמאל אין ויקרא.
* ספר במדבר: הייבט זיך אלעמאל אן שבועות ביז אלול צייט בערך.
* ספר דברים: אביסל פארדעם הייבט זיך אן דברים. דברים איז דער ספר פון תשובה, הייבט אלעמאל אן צו די נושא פון דברים.
דאס איז אינטערסאנט צו באמערקן דאס.
די אידישע יאר קעגן די גוי'אישע יאר
איין אינטערסאנטע זאך איז, אז די תקופה פון די יאר וואס ענדיגט זיך ספר בראשית, הייבט זיך אויך אן די נייע גוי'אישע יאר [למניינם]. די וועג ווי די מציאות [reality] איז, אונז לעבן אין א וועלט וואס איז מער ווי איין וועג פון רעכענען די צייט. יא, א איד האט זיין אייגענע זאך. א איד, א איד... "איד", אפשר איז איינע פון די טיפערע וועגן. און מיר האבן גערעדט אמאל וועגן "החודש הזה לכם", ס'איז פארבינדן [קאנעקטעד] מיט דעם.
א איד ציילט צייט אנדערש. א איד'ס יאר הייבט זיך אן ראש השנה, א גוי'ס יאר הייבט זיך אן ווען דער איד ענדיגט ספר בראשית. אזוי זעט דאס אויס, בערך די וואך האט זיך אנגעהויבן נעכטן די נייע גוי'ישע יאר, און די אידן האבן געענדיגט די וואך ספר בראשית. אלזא [סאו] דו זעסט אז ס'איז קלאר אז ס'איז דא א נקודת התחלה, ס'איז דא א נקודת התחלה אויכעט אין די צייט.
יעדער איינער קען די חסיד'ישע רבי'ס וואס האבן געזאגט ווערטלעך וועגן דעם, וועגן די נייע יאר: "ס'זאל זיין א גוט יאר, אז א איד דארף א גוט יאר, ער האט עס נישט באקומען ביז יעצט, זאל ער עס האבן פון יעצט, אויך גוט". אבער ס'איז דא אין דעם אלעמאל אן אמת, אזוי ווי מיר זעען, ס'איז דא עפעס א התחלה, ס'איז דא עפעס א התחלה פון א זמן וואס הייבט זיך אן אין די תקופה, און מ'קען זען אז דאס האט צוטון מיט די פרשיות, אז ויחי ענדיגט זיך דא אין ספר בראשית, און מ'מאכט א סיום, "חזק חזק ונתחזק", ספר שמות הייבט זיך אן נאכדעם.
הקושי בסיום ספר בראשית
וויל איך אבער פארשטיין אביסל, כדי דעם טראכט איך אזוי: ויחי איז די סוף, די סוף פון די פרשה. געווענליך די מדרשים אלעמאל און אזוי אויך די דרשנים גייען מיט די אנהייב פרשה, אבער אויב ס'איז די סוף, די שבת איז די לעצטע וואך, דארף מען לערנען די סוף פון די פרשה. מ'דארף אלעמאל לערנען די פרשה ביז די סוף, אבער דא דארף זיין א פשטות אין די סוף, דארט וואו מ'שרייט "חזק חזק ונתחזק", דארף דאך זיין א פשטות דארט.
ס'איז דא אן אמת'דיגע שווערע שוועריגקייט אין פשט אין די סוף פון ספר בראשית. ספר בראשית, די לעצטע פסוק פון ספר בראשית איז: "וַיָּמָת יוֹסֵף... וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם".
ס'ווערט נישט אויס, ס'איז נישטא קיין ענדע [end] דא. ס'איז אזא... מ'האלט ממש אינמיטן א מעשה, די מעשה איז ממש ממשיך אין ספר שמות. ס'איז נישט נאר ס'איז ממשיך, ס'גייט צוריק צו "שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" פון פרשת ויגש "הַבָּאִים מִצְרָיְמָה". און ס'איז די ערשטע זאך, די ערשטע ריר [move] פון ספר שמות, פון די התחלת הגלות, איז "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף".
די גאנצע אלע מעשיות, די גאנצע ענדע פון ספר בראשית איז געווען יוסף: א ידיעת יוסף, א יקיר יוסף, "וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ", שפעטער האבן זיי יא מכיר געווען. ידיעה פון יוסף. וויסן ווער איז יוסף? הכרה. הכרה און ידיעה זענען די זעלבע איידיע [idea]. אויף דעם דרייט זיך די גאנצע פרשה. ס'איז זייער אינטערעסאנט, נישט נאר יוסף – קען מען זאגן איין זאך פשוט פשט:
1. יוסף איז די נושא [subject], ער איז דער גיבור [hero] פון די אלע פרשיות. די גאנצע מעשה פון ירידת מצרים דרייט זיך נתגלגל ארום יוסף. דאס איז דער ערשטער שלב [step 1].
2. דער צווייטער שלב [step 2]: נישט נאר ס'דרייט זיך ארום יוסף, נאר ס'דרייט זיך ארום ידיעת יוסף.
און ווען די נעקסטע פרשה, די התחלת הגלות איז "לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף", דער נייער פרעה וואס ווייסט נישט וואס מיינט יוסף, "אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף". יא, ווייל "לא ידע" איז טייטש "אינו מכיר", איך דערקען אים נישט, איך האלט נישט פון אים, איך בין נישט גורס.
א סיום דארף האבן א שלימות
איז אזוי איז לכאורה איין טייטש. אבער מצד שני, וויל איך זאגן, יעדע זאך האט זיך א שלימות. איך האב געלערנט אויך אין די שיעור, א נייע שיעור בעל שם טוב דאנערשטאג: יעדע זאך האט זיין אייגענע שלימות, עס דארף זיך ענדיגן.
אויב ס'איז דא א ספר, וואס מ'הערט פון סוף ספר בראשית, ס'איז זייער מאדנע [פאני] אז עס זאל זיין אזוי ווי די ענדע זאל זיין אויף זייער א... ס'איז נישט אפילו א... מ'קען זאגן א צור, מ'קען זאגן דא סטאפט מען, דא איז דער לעצטע... די ענדע, די ענדע פון די גדולת יוסף, ער איז געשטארבן, מ'האט אים אפילו נישט געברענגט צוריק קיין ארץ ישראל, ער איז באהאלטן אין מצרים. און אויך איז... מ'קען זאגן אז דאס איז אזויווי די ענדע פון ממש אן ענדע, אבער ס'איז נישט קיין ענדע.
אן ענדע דארף זיך ענדיגן, עפעס אויספירן. אן ענדע דארף זיין עפעס אן אויספיר [resolution], מ'דארף ערגעץ אנקומען. אויב מ'איז נישט ערגעץ אנגעקומען מיט די סוף פון פרשת בראשית, פון די סוף פון פרשת ויחי, ס'מאכט נישט קיין סענס [sense]. קיינער שרייבט נישט קיין בוך [book] וואס... אפשר איז דא מענטשן וואס שרייבן אזעלכע ביכער, אבער א גוטער שרייבער, אפילו עס האט אפאר חלקים פון די מעשה – מארגן גייט עס ווייטער גיין, נעקסטע וואך גייט עס ווייטער, שבת ביי מנחה גייט מען שוין ווייטער – ס'מוז דאך זיין עפעס א סיום. ס'מוז דאך... פאר דעם מאכט מען א סיום. יא, מ'קען מאכן א סיום ספר בראשית; אויב די סיום איז אזוי: יוסף ליגט אין ארון אין מצרים, פופס, "חזק חזק". ס'מאכט נישט קיין סענס.
אלזא [סאו] מ'דארף זייער גוט פארשטיין. און די אמת איז אז די גאנצע פרשה, מער ברייטערהייט, די גאנצע פרשת ויחי, דארף מען זייער גוט פארשטיין וואספארא סארט סיום דאס איז. וואס איך וויל זאגן אזוי, איך וויל לערנען אביסל אין די זוהר, די ענדע פון די זוהר וואס ער רעדט וועגן דעם, מען זעט אז ס'איז דא א סוד, די זוהר האט א סוד ממש אויף די לעצטע פסוק, און די גאנצע פרשה פון אבילות יעקב, די סוף.
יוסף: אב אדער בן?
די לכאורה'דיגע ווארט איז אזוי, וואס מען לערנט דאך: "מעשה אבות סימן לבנים". ס'איז דא די מעשה פון די אבות: אברהם, יצחק, יעקב, און אביסל יוסף. ס'איז דא א שאלה צו יוסף איז שוין די מעשה פון די בנים, אדער יוסף איז נאך די "אבות סימן לבנים". ס'איז א מחלוקת, מען קען טראכטן צוויי וועגן:
1. מען קען זאגן אז פון פרשת וישב הייבט זיך אן די "סימן לבנים" אליין, דאס הייסט די בנים, נישט די סימן, נאר די מעשה הבנים. אין א געוויסע זין, דאס איז אלץ א חזרה, ווייל ס'פירט שוין אויס די מעשה אבות.
2. אין א צווייטע זין, קען מען זען אז יוסף איז נאך א חלק [פארט] פון די אבות, די גאנצע מעשה פון יוסף איז נאך א סימן לבנים פון זיינע קינדער.
קען זיין אז אין די שאלה איז געווען די מחלוקת פון יוסף און זיינע ברידער. מען קען זאגן תורה – איך מיין נישט בדור דרוש, אבער איך מיין צו זאגן אז ס'איז אמת'דיג דא צוויי הסתכלות'ן. און ווי יעדער איינער ווייסט, אז די מחלוקת איז געווען צו די ברידערס צו אים זענען שוין אין בני ישראל, צי זיי זענען שוין די נעקסטע דור [גענערעישאן]. ס'איז דא א שאלה, איך האב געהערט אסאך מאל פון ר' מאטל זילבער תורה'לעך ארום דעם. ס'איז דא אמת'דיג א שאלה צו יוסף, צו די מעשה פון יוסף, צו יוסף איז אזוי ווי איינער פון די אבות אדער נישט.
לכאורה אין אנהייב פרשת ויחי, ווען יעקב זאגט פאר יוסף אז דיינע קינדער זאלן "כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי", בעצם זאגט ער אז דו ביסט אן "אב", דו ביסט נישט קיין "בן". אן אב איז איינער וואס האט אליינס קינדער וואס זענען שבטים. דו ביסט אן אב, דו ביסט א חלק [פארט] פון מיר. און ער בעט אים, "זאלסט מיך באגראבן אזוי ווי איך האב באגראבן דיין מאמע". מ'זעט אז ס'איז דא פה יעקב'ס העלאה פון יוסף, און ער ברענגט ארויף יוסף פון א שטאפל [לעוועל] אין אנהייב פרשת ויחי, פלוצלינג ברענגט ער אים ארויף צו די מדריגה פון די אבות. ער זאגט: "דו ביסט נאך פון די אבות, דו האסט נאך די זעלבע זאך".
יוסף סוף סדרה, אזוי ווי יעקב האט געמאכט א צוואה לבניו און ער זאגט אז מ'גייט אייך ארויסנעמען, די זעלבע זאך, יוסף מאכט אזא צוואה: "פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם". זעסט אז יוסף פירט זיך אזוי ווי די ערשטע שבטים פירן זיך אזוי. די אנדערע שבטים, זיי האבן שוין באקומען די צוואה פון יעקב, זיי פאלגן די צוואה פון יעקב. אמת, דער מדרש זאגט אז "אף עצמות שאר שבטים העלו עמהם", די אנדערע שבטים האבן אויך געהאט אן ענליכע צוואה לכאורה ווי יוסף, אז מען זאל זיי ארויפברענגען. קען זיין. אבער וואס ס'שטייט איז נאר אויף יוסף. ס'שטייט, די אנדערע שבטים, זיי זענען שוין די קינדער וואס פאלגן, זיי זענען שוין די קינדער וואס טרעפן זיך, געפינען זיך אין דעם "לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף", אין דעם "מלך חדש", "דור חדש", ס'קומט א נייע דור. אבער יוסף אליינס איז דא אזא שטארקייט גושי, בפרט אין די פרשה, פרשת ויחי, צו זאגן אז יוסף, ער איז נאך חלק [פארט] פון די מעשה אבות.
די נבואה פון גלות מצרים
און אזוי לכאורה מוז מען לערנען אויב מען וויל לערנען אז פרשת ויחי האט עפעס אן ענדינג [ending], ס'איז דא עפעס א מהלך דא וואס איז נישט סתם געסטאפט אינמיטן אין א סיטואציע וואס איז א צרה, אדער אפילו ס'איז נישט קיין צרה, ס'איז עפעס סתם גארנישט. דארף מען אזוי לערנען.
און אזוי, וואס דארף מען לערנען? מען דארף לערנען אז א פשוט'ע זאך: דער יעקב אבינו איז אראפגעגאנגען קיין מצרים, ווען ער איז געגאנגען קיין באר שבע, "וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק", דער אייבערשטער איז געקומען צו אים אין א חלום און ער האט אים געזאגט: "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה, וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ".
דאס איז דער פסוק, דאס איז א יסודות'דיגער פסוק. מיר גייען אריינגיין אין די נעקסטע וואך אין די פרשיות פון גלות מצרים, פון גלות מצרים. די יסודות הרוחניים, די יסודות פון נבואה – יא, א מראה נבואה דארף מען גוט ארויסברענגען וואס איז דער געטליכער בליק אויף א מהלך – די יסודות פון גלות מצרים ליגט אין דעם מראה וואס יעקב אבינו האט געהאט. ס'איז נישט דא קיין אנדערע נבואה, יא, ס'איז נישט דא קיין אנדערע נבואה אויף גלות מצרים נאר דאס.
דאס איז באמת, וואס ס'שטייט די וואך, "ביקש יעקב לגלות את הקץ", "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים", איז לכאורה נאר א מדרש, ווייל פשוט פשט, אלע ברכות פון די שבטים רעדן גארנישט וועגן גלות און גאולת מצרים. זיי רעדן אפשר וואס גייט זיין שפעטער, מען קען זאגן אין יהודה, נאך זאכן, אלץ מעשיות דקימה וואס זענען געווען אסאך שפעטער.
דער נושא פון ארויסנעמען די אידן פון מצרים, די נבואה ווי האט יעקב אבינו געזאגט קלאר "בְּנָבִיא הֶעֱלָה ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם", וואס זיכער פשט איז: די אידן זענען געווען אין מצרים, און זיי האבן גערעדט אז זיי האבן אן הבטחה, אזוי ווי אונז רעדן היינט אין גלות אז מיר האבן אן הבטחה אז דער אייבערשטער וועט אונז ארויסנעמען. ווי איז דאס געווען? אוודאי איז דאס געווען. און וואס האבן זיי גערעדט וועגן? אוודאי וואס זיי האבן גערעדט וועגן איז אוודאי די נבואות, די צוויי הבטחות פון יעקב און יוסף.
די נבואה אויף גלות מצרים און די הבטחה פון גאולה
פרק א: די יסודות פון די נבואה
א מראה נבואה טייטש זיך גוט ארויס. וואס איז דער געטליכער בליק אויף א מעשה? די יסודות פון גלות מצרים ליגט אין די מראה וואס יעקב אבינו האט געהאט. ס'איז נישט דא קיין אנדערע נבואה אויף גלות מצרים נאר דאס איז באמת.
ווען ס'שטייט אין די וואך די ברכות פון יעקב, "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" [בראשית מ"ט, א'], איז דאס לכאורה נאר א מדרש. פאר פשוט פשט, אלע ברכות פון די שבטים רעדן גארנישט וועגן גלות און גלות מצרים. זיי רעדן אפשר וואס גייט זיין שפעטער. מ'קען זאגן ביי יהודה, און נאך זאכן, אז דאס זענען אלעס מעשיות וואס זענען געקומען אסאך שפעטער.
די צוויי הויפט הבטחות
די נס פון ארויסנעמען די אידן פון מצרים, די נבואה – וואו האט יעקב אבינו געזאגט קלאר א נבואה אז מ'גייט ארויסנעמען די אידן פון מצרים? וואס זיכער איז, בשעת די אידן זענען געווען אין מצרים האבן זיי גערעדט אז זיי האבן אן הבטחה. אזוי ווי אונז רעדן היינט אין גלות אז מיר האבן אן הבטחה אז דער אייבערשטער וועט אונז ארויסנעמען, וואו איז דאס געווען? אוודאי איז דאס געווען. און וואס האבן זיי גערעדט וועגן דעם?
איז אוודאי די נביאות, די צוויי הבטחות פון יעקב און יוסף:
* יעקב אבינו: ער האט זיי געזאגט אז דער אייבערשטער האט אים געזאגט: "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה" [בראשית מ"ו, ד']. דאס האט צוויי זייטן. ס'צייגט וואס ס'הייסט אין חז"ל "שכינה בגלות" – די שכינה גייט אראפ, "לא מקום שגלו ישראל שכינה עמהם", דאס איז "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה", און ממילא "וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה".
* יוסף הצדיק: די זעלבע זאך וואס יוסף האט איבערגעחזר'ט, "פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹקִים אֶתְכֶם... וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה" [בראשית נ', כ"ה].
די ביידע הבטחות, דאס איז אוודאי דער עיקר הבטחות, דער עיקר חיות, דער עיקר נבואה וואס ליגט אויף די גלות; דאס זענען די צוויי הבטחות מפורשות. וואס אפשר די ברכות פון יעקב, די "אחרית הימים", דאס איז שוין א פירוש אויף דעם, אבער דאס איז זיכער דער עיקר.
פרק ב: די צוויי פירושים אויף "אנכי אעלך גם עלה"
יעצט, מ'דארף פארשטיין. קודם כל די ענד פון די ערשטע פסוק: "וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ". ס'איז לכאורה קומט עס נישט אריין. ס'איז א נייע זאך, אז דו זעסט יוסף. אין קורצן [Basically] זאגט דער פסוק אז דו וועסט שטארבן. אזוי ווי מ'זעט יוסף האט געטאן, "וַיִּפֹּל... עַל פְּנֵי אָבִיו וַיִּשַּׁק לוֹ וַיִּבְךְּ עָלָיו", יוסף האט געקושט יעקב נאכדעם וואס ער איז געשטארבן. דאס הייסט, דו וועסט שטארבן מיט יוסף, ער וועט דארט זיין ווען דו וועסט שטארבן, ווען ער וועט דיר צומאכן די אויגן. ס'איז א נחמה אויף די צער וואס ער האט געהאט אז ער זעט נישט יוסף'ן. אבער ס'קומט נישט לכאורה אריין אין די נושא פון "אֵרֵד עִמְּךָ... וְאַעַלְךָ". וואס האט עס צו טון מיט דעם? מיר דארפן פארשטיין די שייכות [connection] פון די צוויי חלקים פון דעם פסוק.
די צווייטע זאך דארפן מיר פארשטיין, ס'האט לכאורה צוויי אנדערע מבנים (סטרוקטורן) די גאנצע דרשה:
1. דער ערשטער מבן: אז דער אייבערשטער רעדט פון די אידן, פון בני ישראל, פון כלל ישראל – ער גייט ארויסנעמען די אידן פון מצרים.
2. דער צווייטער מבן: אפשר די מער פשוט'ע מבן, אז ס'רעדט פון יעקב אליינס. יעקב, דער אייבערשטער גייט אראפגיין מיט יעקב קיין מצרים, "וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה" – ווען ער גייט אים ארויפנעמען.
און ווען האט דער אייבערשטער ארויפגענומען יעקב פון מצרים? אין די וואכעדיגע סדרה. און דאך, לויט דעם ערשטן פשט, האט ער אים ארויסגענומען אים צו באגראבן צוריק אין קברי אבותיו. לויט דעם פשט קען מען זייער גוט פארשטיין אויך די שייכות פון יוסף, ווייל יוסף איז טאקע דער וואס האט אים באהאנדלט, ער האט משביע געווען יוסף, און יוסף האט גענומען קעיר פון דעם אז יעקב זאל צוריקגיין, "אָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה", ער זאל צוריק נקבר זיין, "וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי".
פרק ג: מעשה אבות סימן לבנים – די פעולות בגוף
אויב מיר פארשטייען אז דא איז דא אזויווי א "מעשה אבות סימן לבנים", דאס איז די נבואה. דאס איז וואס מיר זאגן אז די אידן אין מצרים, זיי הערן, זיי שמועסן צווישן זיך, אונז שמועסן צווישן זיך, אז ס'איז שוין דא א נבואה פון יעקב אבינו וועגן דעם: "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה". דאס איז דער לאזונג [slogan], די שטערקסטע פסוק. אזויווי די פסוק האבן די אידן גע'חזר'ט אין מצרים, "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה". און פון דעם פסוק איז דאך ארויסגעקומען "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ" שפעטער – "וְאָנֹכִי אַעַלְךָ", די "אָנֹכִי".
אזויווי ס'איז דא די ווארט, אזוי איז אויך דא די מעשה. דאס איז דאך די טייטש "מעשה אבות סימן לבנים". די אבות זענען נישט נאר די נבואות, די הבטחות, די תורות וואס מ'האט זיך אויסגעלערנט, מ'האט געלערנט פון זיי, נאר אויכעט פון די פעולות וואס זיי האבן געטון בגופם, וואס זיי האבן געטון מיט זייער אייגענע גוף, מיט זייער אייגענע לעבן, בחייהם. און פון דעם האט מען זיך אויכעט געלערנט, מ'דערציילט די מעשיות.
אזויווי מיר האבן געזאגט אז דא תורה, דאס איז סיפורי הצדיקים. תורה, דאס זאגט די נביא, די דברים, "אֵלֶּה הַדְּבָרִים", און סיפורי צדיקים, דאס איז יחודא של אבות, דאס איז מרכבה לשכינה, דאס איז סימן לבנים. די "מעשה אבות" איז סימן לבנים, נישט די "ברית אבות". די ברית אבות איז הבטחות וואס דער אייבערשטער האט געגעבן פאר די אבות, וואס ער גייט אוודאי מקיים זיין, "ומביא גואל לבני בניהם". אבער די מעשה אבות, דאס איז די פעולות פון די אבות, די מעשי חייהם.
יעקב אבינו איז שוין ארויס פון מצרים
סאו דארף מען זיין גראדע אוודאי, אז פונקט אזוי ווי ס'איז דא א הבטחה פאר יעקב אבינו – און דאס איז א הבטחה, לאמיר זאגן לויט די ערשטע פשט, פאר זיינע קינדער, אדער די צווייטע פשט פון די הבטחה איז א הבטחה פאר אים אליינס – איז אמת'דיג די פשט איז, אז די מעשה פון יעקב אבינו, דאס איז די הבטחה, דאס איז די סימן לבנים.
אין אנדערע ווערטער: אזוי ווי די אידן האבן פארציילט אז דער אייבערשטער האט מבטיח געווען פאר יעקב אבינו אז ער גייט זיי ארויסנעמען פון מצרים, האבן די אידן נאך פארציילט אז יעקב אבינו אליינס איז שוין ארויס פון מצרים.
ווי איז יעקב אבינו ארויס פון מצרים? יעקב אבינו איז געקומען מיט זיין גוף קיין מצרים, ער האט געדארפט עסן, ס'איז נישט געווען צו עסן אין כנען, ער האט געוואלט זען יוסף'ן, ער איז געקומען קיין מצרים – אבער ער איז נישט געבליבן דארט, ער ליגט נישט דארט. יעקב'ס קבר איז נישט אין מצרים. דאס איז א זייער א שטארקע זאך, יא, יעקב'ס קבר איז נישט אין מצרים, היינט קען מען עס זען.
פרק ד: דער פראבלעם פון "קברי אבות" אין גלות
ס'איז אן אינטערעסאנטע זאך, ס'איז דא א פראבלעם. טאמער אידן האבן געוואוינט אין עפעס א שטאט, אין עפעס א געגנט אין אייראפע, איך ווייס וואו, און דארטן זענען זיי געשטארבן אויכעט – "וְשָׁם תָּמוּת" (וואו שטייט עס? "וְשָׁם תָּמוּת עַל אֲדָמָה טְמֵאָה" [עמוס ז', י"ז]), און זיי זענען באגראבן געווארן דארט – איז דאס א גרויסע קללה.
פארוואס איז עס א קללה? ווייל נאכדעם, ווען זייערע אייניקלעך ווילן צוריקגיין קיין ארץ ישראל, לאמיר גיין צו וואו מיר באלאנגען, דאך דערמאנען זיי זיך: "אה, אבער דער צדיק ליגט דאך דא," און זיי ווילן דאך אז ס'איז אן אמת. ס'שטייט אז נחמיה איז געגאנגען צו די תקוע'דיגע, האט ער געזאגט: "עִיר קִבְרוֹת אֲבֹתַי" [נחמיה ב', ה'], איך וויל גיין קיין ארץ ישראל צוריק צו ירושלים, ס'איז די "עִיר קִבְרוֹת אֲבֹתַי". דאס איז איין וועג ווי א מענטש ווייסט ווי ער האט א שייכות צו א פלאץ. זיין משפחה, זיין פאלק, זיין חברה, זיין קהילה, געהערט צו די "עיר קברות אבותי", דארט וואו זיינע עלטערן זענען באגראבן. ס'איז נישט קיין ווערטל "קברות אבות", ס'איז א זייער וויכטיגע זאך.
איז אויב א מענטש איז אין גלות און זייער מנהיג, זייער רבי, ליגט נעבעך אין גלות, איז אין א געוויסן זין דאס איז מעכב. מען קען זען בפועל ממש, דאס איז מעכב פון אידן ארויסצוגיין פון מצרים. זיי קענען נישט האבן קיין קלארע שאיפה ארויסצוגיין פון גלות, ווייל יעקב אבינו האט דאך געליגן אין מצרים. ס'איז דאך די עומק פון מעשה אבות סימן לבנים, די מעשיות וואס אונז פארציילן, די גוף פון די מעשיות, די חיים פון אונזערע עלטערן און פון אונזערע רבי'ס, און מ'מאכט זיי נאך – מענטשן זענען דאך נאכמאכערס, מענטשן מאכן נאך, און זיי שפילן איבער דאס וואס זיי האבן געטון. אויב יעקב אבינו איז געווען אין מצרים, וואלט נישט געווען קיין סימן לבנים, ס'וואלט נישט געווען קיין הבטחה אז מ'גייט ארויס פון מצרים.
אזוי ווי יעקב אבינו איז ארויס, אזוי ווען דער רבי זאגט – מ'פרובירט, איך פארשטיי אז יעדער איינער קען נישט, ס'איז נישט קלאר אז ס'איז אויסגעהאלטן – אבער אויב איינער זאגט: "זאגט אונז וואו אונז זאלן זיך אדוואלגערן, אונז וואלגערן זיך אין אוקריינא, איך ווייס וואו, אבער מ'באגראבט נישט קיינעם דארט". אויב מ'זאגט אבער יא, איז דאס נאר צייטווייליג, און שפעטער וועט מען אריבערגיין יעדן איינעם קיין ארץ ישראל. אבער ס'איז אמת, ס'איז דאך א הארבע זאך, מ'מעג מעלה זיין קיין ארץ ישראל.
גלגול מחילות און די צער פון גלות
אדער ווי די תריצות המתרצים, מ'וועט מעלה זיין דורך "גלגול מחילות". וואס איז דאס גלגול מחילות? גלגול מחילות איז אויף לעבעדיגע מענטשן. מ'האט גערעדט די וואך אויך ביי די שיעור, אז אלע זאכן וואס מ'זאגט וועגן די הימל, וועגן לעתיד לבוא, אלעס געשעט שוין יעצט אויך. ס'קען זיין אויך לעתיד לבוא, אבער זיכער אויך יעצט.
דאס וואס שטייט גלגול מחילות, דאס איז די צער פון די ברסלב'ע חסידים, אז זיי מוטשען זיך, זיי קענען נישט אזוי גרינג ארויסגיין פון חוץ לארץ, ווייל זיי האבן דאך א רבי דארט. מ'קען זיי אוועקמאכן, מ'קען חוזק מאכן, אבער ס'איז דאך אמת. נישט נאר ער, איך האב אויך א זיידע, און מיין זיידע איז באגראבן דא אין ניו דזשערסי ערגעץ, און די אנדערע זיידע ערגעץ אין אונגארן, איך ווייס וואו. און ס'איז א פראבלעם, ס'איז דאך א גאנצע צער גלגול מחילות, די אייניקלעך, אונז דארפן די לעבעדיגע, דארפן זיך וואלגערן. מ'דארף זיך... ס'איז א שווערע צער צו לאזן; א מענטש האט די קבר פון זיין טאטע אין א פלאץ, ער גייט עס אפלאזן גיין קיין ארץ ישראל? ס'איז שווער, ס'איז א צער.
אה, מ'מאכט תריצות המתרצים, מ'ברענגט, זייער גוט, אבער ס'איז שוין א צער. ס'איז נישט בעסער אז ס'איז געווען אז ביי יעקב אבינו האט מען מקיים געווען די אידעאל? די אידעאל פון יעדן איד אמת'דיג – אזוי ווי אסאך אידן פירן זיך אזוי ווען מ'קען – די אידעאל פון יעדן איד צו באגראבן ווערן אין ארץ ישראל. וואס מיינט באגראבן ווערן אין ארץ ישראל? ער מאכט א קביעות, ער זאגט: "איך וויל לאנג נישט אמת'דיג אין גלות, איך בין סטאק [געבליבן שטעקן] אין גלות, זייער גוט, אבער מיינע אייניקלעך זאלן נישט ווערן סטאק וועגן מיר אין גלות, חס ושלום".
איז ווען יעקב אבינו האט מקיים געווען בגופו דעם "וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה", האט מען שפעטער גענומען יוסף'ס ארוין אים ארויפצופירן קיין ארץ ישראל, האט ער מיט דעם ממש געווען בגופו אזוי אז מען זאל קענען ארויסגיין פון מצרים.
פרק ה: די קדושה פון ארץ ישראל קעגן די ליידיגקייט פון חוץ לארץ
דאס איז נאך א ריזיגע חיזוק. אזוי ווי כביכול אויב איינער זאגט – עס איז אינטערעסאנט, זיי זאגן ווי א איד איז אין גלות, ווי האט ער חיזוק? און היינט טוט איינער זאגן איינע פון זיינע חיזוקים: אמת, ס'איז נישטא קיין שכינה בגלות, ס'איז נישטא קיין מקומות הקדושים.
אין אמעריקע איז נישטא קיין איין הייליגער פלאץ. ס'איז אינטערעסאנט, דו דרייסט זיך אין ארץ ישראל, יעדע געגנט איז דא: דא איז דער בארג – אפילו ס'הייסט נישט אפיציעל – דא האט זיך געדרייט אברהם אבינו, דארט האט זיך געדרייט ירמיהו הנביא, דא איז געווען יצחק אבינו'ס קוואל, דארט האט מען אריינגעווארפן יוסף אין גרוב; ס'איז אלעס די געגנטער דארט. אדער דא איז דער קבר פון דעם צדיק, דער קבר פון יענעם תנא, דער קבר פון יענעם נביא.
אין אמעריקע איז נישטא קיין איינער, ס'איז א דומם ומי, ס'איז נישטא גארנישט. יא? מענטשן זאגן זיך נישט נאכדעם, אקעי, אויב א צדיק מיט מחנה, אז א צדיק זאל שטארבן אין אמעריקע, וועט לפחות זיין עפעס א קבר צדיק אין אמעריקע. מען זעט אז מענטשן, פראסטע מענטשן וואס האבן נישט ארץ ישראל, זיי זענען סטאק אזוי אויף דעם.
די נחמה: יעקב אבינו איז נישט אין מצרים
אבער דער אמת איז, און אזוי קען מען זאגן, ס'איז א חיזוק. מען זאגט די שכינה, ס'שטייט, מען ברענגט פון קהלת, אז די שכינה ליגט אין קברי צדיקים. קבר רחל זעט מען אזא איידיע [געדאנק], די שכינה ליגט מיט די קברי צדיקים.
קען זיך מחזק זיין אזא איד, שטעל דיך פאר א איד אין מצרים. א איד אין מצרים איז געבראכן דא, ווי אלעס איז שטינק און טונקל און טמא, מען דארף דינען פרעה, און אלעס איז שוואכע מעשיות. און ער טראכט, ווי האט ער עפעס א השראת השכינה? און ער האט א השראת השכינה, די שכינה איז מיט אים, יא! יעקב אבינו האט געזאגט, "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה". דער אייבערשטער זאגט פאר יעקב, "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה".
ער טראכט, אקעי, בנפשי, בפועל ממש, ווי איז די שכינה, ווי איז זי? זאגט מען אים: יא, די שכינה איז געקומען מיט יעקב אבינו, און זי גייט צו זיין אין יעקב'ס קבר. וואו איז יעקב'ס קבר? אין ארץ ישראל. סאו ער האט זיין קבר צדיק, ס'איז פונקט נישט וואו ער דארף עס האבן כביכול. ס'איז פונקט יא וואו ער דארף עס האבן, ווייל דאס ווייזט אים: יא, יעקב אבינו ליגט צוריק אין ארץ ישראל, ער איז טאקע געווען דא, און ער איז צוריק אין ארץ ישראל צוריק וואו אונז באלאנגען. און דארט איז דער מקום קבורת אבות, דאס איז די עיר קבורת אבות, דאס איז די "כאפתי מאבותי", דאס איז די קאנעקשאן [פארבינדונג] וואס אונז האבן צו אונזערע אבות.
סאו האט ער ממש געמאכט מיט זיין גוף דעם גאולה, און דאס טייטשט אז קיין איין איד האט זיך נישט געפילט קאמפארטעבל [באקוועם] אין מצרים, ווייל די קברי צדיקים זענען נישט אין מצרים, עס איז נישט קיין איין צדיק איבערגעבליבן. אה, ס'איז דא יוסף? לאמיר זאגן גוט, אויף דעם שטייט דער פסוק "וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן" [בראשית נ', כ"ו].
שיעור על סוף ספר בראשית - חלק ג
נושא: סוד קבורת יעקב ויוסף, והמעבר מספר הסימנים לספר המעשים
---
פרק א: חזרת יעקב לארץ ישראל וארעיותו של יוסף במצרים
יעקב אבינו ליגט צוריק אין ארץ ישראל. ער איז טאקע געווען דא [אין מצרים], און ער איז צוריק אין ארץ ישראל, צוריק וואו ער באלאנגט, און דארט איז דער מקום קבורת אבות. דאס איז דער עיר קבורת אבות, דאס איז די שטאט פון קבורת אבות, דאס איז דער קשר [Connection] וואס אונז האבן צו אונזערע אבות.
האט ער ממש געמאכט מיט זיין גוף דעם גאולה. און דאס הייסט אז ס'איז נישט קיין איין איד וואס זאל זיך פילן באקוועם [Comfortable] אין מצרים, ווייל די קברי צדיקים זענען נישט אין מצרים, ס'איז נישט קיין איין צדיק באגראבן דארט.
אה, ס'איז דא יוסף? זייער גוט. אויף דעם שטייט דער פסוק: "וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם" [בראשית נ, כו]. ס'שטייט נישט "ויקברו את יוסף". מ'האט אים געלייגט אין א ארון. אזוי זעט אויס איז געווען דער מנהג, אונז ווייסן, די מצרים, די מלכים האט מען געלייגט אין א ארון. אבער דער פשט איז, מ'האט אים נישט באגראבן. ס'זעט אויס אזוי צייטווייליג. יוסף האט מען אפילו חונט געווען, אפשר כדי מ'זאל אים קענען שפעטער מעלה זיין שיינערהייט. אבער יעקב אבינו האט מען אויך חונט געווען, און דא רעדט מען וועגן דעם. וואס איז דער פשט? דארף מען פארשטיין דא דעם פשט פון דעם. ס'איז דא אין דעם א סוד.
אבער יוסף הצדיק האט געזאגט: "איך קען נישט". איז זייער גוט. דאס איז די מעשה פון יעקב. יעקב ליגט אין ארץ ישראל צוריק, ער איז שוין ארויס פון גלות מצרים, און ער איז סימן לבניו אז מ'גייט ארויס פון גלות מצרים.
יוסף בדרך ללוויה
יעצט, וואס איז מיט יוסף? און אונז זאגן אז יוסף איז נישט באגראבן אין מצרים. ס'שטייט נישט "ויקברו את יוסף במצרים", ס'שטייט "וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם". קובר חלילה אזא, מ'לייגט אים אריין אין א ארון, מ'גייט זוכן דעם ארון. יא, מ'גייט, "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף" [שמות יג, יט], מ'רופט עס ארונו של יוסף. מ'גייט זוכן די ארון פון יוסף.
יוסף איז פשוט אויפ'ן וועג צו זיין לויה. פונקט די גאנצע גלות מצרים, וואו איז יוסף? ער איז אויפ'ן וועג צו לויה, אויפ'ן וועג צו קבורה. אבער פונקט מ'האט נישט געקענט באקומען קיין רשות. ביי יעקב האט יוסף גע'פועל'ט מ'זאל באקומען רשות אים צו ברענגען קיין מצרים [לקבורה בארץ ישראל]. יוסף האט נישט גע'פועל'ט צו באקומען רשות, איז ער אויפ'ן וועג.
---
פרק ב: סוד "אבל מצרים" על פי הזוהר
איך דארף נאר נאכזאגן א פאר שטיקלעך זוהר דא אין די סוף פרשה. דער זוהר רעדט וועגן דעם וואס ס'שטייט "וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן הָאָטָד" [בראשית נ, י], וואס מ'האט געמאכט דעם גרויסן אבל, "וַיֹּאמְרוּ אֵבֶל כָּבֵד זֶה לְמִצְרָיִם" [שם, יא]. זייער אינטערעסאנט, א אבל פון מצרים. ס'איז דא א פלאץ וואס הייסט "אבל מצרים", על שם דעם אבל וואס די מצריים האבן געמאכט פאר יעקב אבינו'ס לויה.
איך מיין יא, זייער גוט. די מצרים האבן זיך מיטגעקומען און זיי האבן געוואלט יעקב אבינו, און זיי האבן געוויינט אויף אים. אלץ פיינער ווארט, ער האט געהאט א גרויסע כבוד אז די מצרים האבן געוויינט אויף אים. אבער ס'איז אבל אין מצרים, ס'איז אבל אין ישראל, אבל פאר מצרים, ס'איז אבל פאר בני יעקב.
זאגט דער זוהר, זאגט רשב"י אין דער זוהר, אז דאס איז דער פשט: ס'איז אבל פאר מצרים. ווייל דעם וואס יעקב אבינו איז ארויפגעגאנגען פון מצרים, דאס איז דער פשט אז מצרים איז קאפוט, מצרים איז באנקראט, מצרים איז דא יציאת מצרים. יעקב אבינו האט שוין געוויזן אז מען קען ארויסגיין פון מצרים. די גאנצע שליטה פון די שר של מצרים, די אלע חשובים פון מצרים זענען געפארן, די רכב פרשים.
יא, מ'דארף געדענקען, די נעקסטע מאל וואס מ'טרעפט די רכב פרשים פון מצרים איז ווען? ביים ים סוף, יא? "וַיֶּאְסֹר אֶת רִכְבּוֹ וְאֶת עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ" [שמות יד, ו]. די זעלבע רכב פרשים וואס זענען געגאנגען צו יעקב אבינו זענען געגאנגען נאכלויפן די אידן. דאס הייסט, דער שורש פון זייער מפלה, דער שורש פון דעם וואס די אידן גייען ארויס פון מצרים - די אידן זענען די רכב פרשים, די חברה פון פרעה וואס זענען געקומען. עס האט געמאכט א גרויסע אבל. יא, ס'איז אמת, זיי האבן זיך אלע געוויינט אויף יעקב אבינו, אבער ס'איז אויך געווען אבל פאר זיך אליין, אוי "אבל מצרים", ס'איז א ווייטאג אז מצרים'ס שליטה הייבט זיך אן ענדיגן. דאס איז דער סוד. דאס שטייט אין זוהר, וואס זאגט רשב"י אין די זוהר.
---
פרק ג: סוד החניטה ומרכבה בגוף
און די זוהר זאגט אויך, וואס איז די פשט אז מ'האט חונט געווען יעקב אבינו? איז זייער אינטערעסאנט. ס'שטייט נישט אויף אברהם, אבער דאס איז די מנהג מצרי איז צו מאכן חניטה, ס'איז נישט קיין אידישע מנהג. אברהם אבינו האט מען מסתמא נישט חונט געווען, נאר יעקב און יוסף.
לכאורה דאס האט צו טון מיט די גמרא [תענית ה ע"ב] אז "יעקב אבינו לא מת". ס'איז זייער אינטערעסאנט. דאס הייסט, מ'זאגט אז ס'איז דא א צדיק וואס זיין גוף איז נאך בשלימות. די איינציגסטע צוויי צדיקים וואס זייער גוף איז זיכער בשלימות איז יעקב און יוסף, ווייל מ'האט זיי חונט געווען, און די חניטה איז געמאכט אז די גוף זאל בלייבן בשלימות. און וויאזוי זאגט ער, אויף דעם איז דא א גרויסן סוד. ווייל די אבות זענען מרכבה, און ס'איז דא פארשידענע סארט מדרגות [Levels] פון מרכבה:
* מרכבה בנשמתו: ס'איז דא איינער וואס איז די מרכבה בנשמתו. משה רבינו באמת איז די מדרגה פון מרכבה בנשמתו, משה בנשמתו, משה בפנימיות.
* מרכבה בגופו: אבער וואס איז די מדרגה פון מרכבה בגופו? איז באמת די מדרגה פון מרכבה בגופו איז באמת די מדרגה פון אלוועלטס, יעקב איז בתכלית השלימות, יעקב און יוסף זענען מרכבה בגופו.
און ס'זאגט דער זוהר אז אויב אזוי:
* אז איינער איז מרכבה לשכינה בנשמתו, ווען ער שטארבט גייט זיין נשמה ווייטער זיין מרכבה לשכינה אין עולם האמת.
* אז איינער איז מרכבה לשכינה בגופו, דארף זיין גוף בלייבן גאנץ, דארף מען מאכן חניטה פאר זיין גוף.
דאס איז א גרויסע סוד. און יעקב און יוסף, זייערע זאך איז געווען, אזוי ווי מיר זאגן דאס איז די נקודה פון סיפורי צדיקים, די נקודה איז, ס'איז דא א סימן, ס'איז דא א דיבור. משה'ס זאך איז געווען "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה" [דברים א, א], ער האט געזאגט אלץ דיבורים. אבער יעקב אבינו'ס זאך איז נישט געווען צו זאגן דרשות, מ'זעט נישט קיין סאך דרשות פון יעקב אבינו, ס'איז דא אביסל, אבער זיין עיקר זאך איז געווען אז ער האט געלעבט זיין לעבן, און זיין לעבן איז געווארן א סימן לבניו. ס'איז דאך דא "יעקב אבינו לא מת", יעקב אבינו'ס גוף איז דאך אלץ גאנץ, ליגט נאר ס'איז נאך פועל מיט די בשמים, ווי אזוי פון יעקב אבינו, דארף זיין יעקב אבינו'ס גוף אויף די וועלט. ס'איז אן אנדערע מדרגה.
---
פרק ד: ארונו של יוסף וארון הברית
און די אמת, "וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם", זאגט דער זוהר, יוסף איז אביסל אנדערש. אבער ארון - מ'ווייסט דאך אז ס'איז געווען ארונו של שכינה וארונו של יוסף. יוסף איז אין אן ארון, אויך די איינציגסטע וואס שטייט אין די תורה וואס מ'לייגט אין אן ארון, חוץ פון די ארון, די ארון פון די שכינה, די ארון וואס שטייט "אֲרוֹן בְּרִית ה'". און יעדער איינער ווייסט אז יוסף איז מדרגה פון ברית. ארון, וואס די ארון פון די ברית, דאס איז די זעלבע זאך ווי יוסף וואס ליגט אין אן ארון.
די אמת איז די זעלבע זאך ווי נח וואס גייט אין א תיבה, "אִישׁ צַדִּיק" איז אריינגעגאנגען אין די תיבה, וואס דאס איז די יסוד וואס גייט אריין אין די מלכות. און דאס אז יוסף איז געלייגט אין א ארון, דאס איז באמת די רמז פון א יחוד. דאס הייסט, מיר האבן געזאגט אז די גאנצע מעשה איז געווען צו ווייזן אז ס'איז נאך אלץ נישט געווען די אמת'ע גאולה. ס'איז געווען איין גאולה, די גאולה פון יעקב'ס גוף, ער האט ארויפגענומען זיין גוף פון מצרים. און אויך די גאולה פון יוסף'ס גוף - יוסף'ס גוף איז טאקע נישט געווען קיין גאולה [שלמה], ער האט אים נישט אינגאנצן ארויפגעברענגט, אבער דאס איז בבחינת די זעלבע וועג אזויווי מ'האט אויך נישט ארויפגעברענגט, מ'האט אויך נישט געבויט די בית המקדש ומקום כבודו.
די בית המקדש איז די "בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב" [ישעיהו ב, ג], יעקב אבינו האט געמאכט "קראו בית", ער האט געמאכט א שטוב. און וועגן דעם האט יעקב אבינו געברענגט די עצי שטים פון די משכן, ווייל די שטים איז דאס מערסטע קביעות'דיגע חלק פון די משכן. יא, יריעות, דאס איז ממש א צייטווייליגע זאך. אבער עצי שטים איז די פשט אז ער האט שוין איינגעפלאנצט שוין א מער א קביעות'דיגע זאך, אזויווי א בוים. און פון די שטים האט מען אמת'דיג געמאכט די ארון אויכעט.
יוסף כהכנה למדבר
אבער על כל פנים, יוסף האט מען געלייגט אין די ארון. די ארון, אזויווי די ארון, די ארון וואס איז "אֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם" [במדבר י, לג], די ארון איז א זאך וואס פארט. בעצם די גאנצע איידיע [Idea] פון די ארון איז א זאך וואס מ'קען פארן, איז נישט קיין זאך וואס לייגט ליכט אין איין פלאץ. יוסף האט מען געלייגט אין די ארון, איז די פשט אז יוסף האט אנגעמערקט דא א יחוד, ס'איז דא א יחוד וואס דאס איז די יחוד פון די ארונו של יוסף וואס איז נוסע עמהם, אזויווי די ארון השכינה, כביכול.
איך האב אמאל געשריבן וועגן דעם ארונו של יוסף, אזויווי די ארון פון די שכינה, די ארון פון די ארון ברית ה', האט בקע געווען די ירדן, אזוי האט די ארונו של יוסף בקע געווען די ים סוף [מדרש רבה בראשית פד, ה]. און דאס איז די זעלבע זאך, ווייל יוסף און א ארון, דאס ווייזט אויף א נייע השראת השכינה, די "אָנֹכִי אַעַלְךָ עַמָּךְ וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה" [בראשית מו, ד].
ווייל די חילוק פון יעקב און יוסף איז:
* יעקב איז געווען די הכנה אז זיי גייען צוריק גיין קיין ארץ ישראל.
* יוסף איז א זאך וואס איז נאך געווען צייטווייליג, ס'איז נאך געווען די הכנה פאר די מעשה המדבר, פאר דעם וואס די ארון פארט מיט זיי, פאר די ארויסגיין פון מצרים, פאר די גאנצע מעשה וואס זיי האבן געהאט אין די מדבר.
---
סיכום: המעבר מ"סימנים" ל"מעשים"
און דאס איז אמת'דיג די סוף, פארדעם שטייט ביי די סוף פון די סוף פון ספר בראשית, איז באמת איז דאך קלאר שוין די גאנצע גלות מצרים. ס'איז נישט פשט אז דא איז מען פארקלעמט [Stuck] און מ'הייבט אן פון פריש די פרשה פון די גלות. אמת, ס'איז אזוי אויכעט, אבער באמת איז דאס אמת'דיג די יסוד "וַיְחִי יַעֲקֹב". וואס רבי יעקב האט געלעבט אין מצרים, שטייט מיט יוסף בעיקר, יעקב און יוסף. דער ענד פון די פרשה איז די טייטש אז ס'איז שוין בבחינת סימן און בבחינת הרוחניות און בבחינת הדיבור און אויך בבחינת המעשה פון די צדיקים - איז שוין געווען די גלות מצרים.
און ספר שמות איז פשוט גייט מען צוריק צום אלף, מען הייבט אן פון די ירידת יוסף. ירידת יוסף איז "לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף" [שמות א, ח], זאגט מען אז ס'איז א בחינה פון ירידת יוסף. ס'איז ביי די י' הייבט זיך אן צוריק די קיום פון די ממש, די אויספירעכץ פון די סימן.
דאס איז מיין ווארט אויף סוף ספר בראשית, און אזוי איז אויך אין מציאות [Reality] אין זייער אסאך וועגן. יעדער איינער זאל טראכטן מער ווי פרטיות, אבער אין זייער אסאך וועגן איז אלע סימנים האבן אן ענדע, אזויווי ס'שטייט "כָּלוּ כָּל הַקִּצִּין" [סנהדרין צז ע"ב], קצים מיינט סימנים. ס'פעלט נישט קיין סימנים, ס'פעלט נישט קיין סימנים נישט בכלל, נישט בפרט, נישט בגשמי, נישט ברוחני.
איז די סטרוקטור [Structure], די סטרוקטור איז דא זייער אסאך זאכן, און ס'איז א גאנצע עבודה צו מאכן די סטרוקטור. יעדער וואס לערנט נאכאמאל ספר בראשית, ס'איז זיך אויסצופארעמען די סטרוקטור וואס מ'דארף האבן, די מהלך. נאכדעם דארף מען עס מקיים זיין, דאס איז שוין אסאך א שווערערע זאך, דארט איז שוין דא די גלות כפשוטו ממש, דארט איז שוין דא די קליפות כפשוטו ממש, דאס איז שוין א נייע זאך פון פרשת שמות, ספר שמות.
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור - פרשת שמות תשפ"ו
נושא מרכזי: "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי" - התחלת הגאולה
---
א. מבנה הפרשה והמתודולוגיה ללימודה
חלוקת הפרשה: גלות וגאולה
הפרשה מתחלקה לשני חלקים ברורים:
1. מעשה הגלות - שכחת יוסף, מות הדור הקודם, עליית פרעה חדש, הגזירות על הילדים
2. התנוצצות הגאולה - מתחילה בפסוק "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי"
שיטת הלימוד: דברי הקוצקער רבי
הקוצקער רבי אמר שכל יהודי צריך ללמוד את פרשיות יציאת מצרים בעיון - כמו גמרא ותוספות.
הסיבה: יציאת מצרים היא שורש לכל הגלויות והגאולות. צריך לדייק ולהעמיק כדי לדעת איך להתנהג למעשה.
משמעות "עיון": שהתורה תהפוך ל"תורה דיליה" - שהאדם יבין בעצמו ויוכל לעשות. צריך להבין איך עובד מצרים (מהי הבעיה), מהם הפתרונות, ומהן המניעות שצריך להתגבר עליהן.
ביקורת על גישת ה"חיזוק"
הרב מבקר את הגישה הרווחת שמפרשת את יציאת מצרים כ"חיזוק" בלבד - שהקב"ה איתנו גם בגלות.
הטענות נגד גישה זו:
- משה רבינו לא בא לומר חיזוק - הוא בא להוציא את ישראל ממצרים בפועל
- כשהעם התלונן על משה, הם לא ביקשו חיזוק - הם רצו יציאה אמיתית
- לחיזוק לא צריך "עיון" - צריך עיון כדי להבין איך לפעול
---
ב. הציר המרכזי: דורות ותולדות
המסגרת של הפרשה
הפרשה ממוסגרת סביב נושא הדורות:
- "ואלה שמות בני ישראל" - כמו פרשת תולדות
- הגלות מתחילה: "וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא"
- הגאולה מתחילה: לידת דור חדש - עמרם לוקח את יוכבד
העיקרון המרכזי: הגלות נוצרת כשהדור הקודם נעלם. הגאולה מתחילה כשנולד דור חדש.
שום דבר אנושי לא מחזיק יותר מדור
"דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת":
- הארץ עומדת לנצח, אבל מעשי בני אדם תלויים בדורות
- אי אפשר שאדם יעשה דבר שיחזיק לנצח נצחים
- גם אברהם, יצחק, משה, דוד - כולם מתו
- הגבול: "פוקד עוון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים" - עד ארבעה דורות יש רושם
המשמעות המעשית
- המשנה אומרת "בכל דור ודור" - יציאת מצרים היא עניין שדורש דור שלם
- כשיעקב מת - "נסתמו עיניהם של ישראל", אבל "יעקב אבינו לא מת"
- כל עוד יש תלמידים שזוכרים את הרבי - הוא עדיין "חי" במובן מסוים
- אחרי ארבעה דורות - נגמר, אין המשכיות טבעית
---
ג. פריה ורביה - הציר המרכזי של הגלות והגאולה
הקשר בין ספר בראשית לספר שמות
בספר בראשית:
- המצווה הראשונה בתורה היא "פרו ורבו"
- זוהי הדרך שבה האדם נעשה "דומה לבוראו" - יוצר נשמות כמו הקב"ה
- כל פרשיות בראשית עוסקות בפריה ורביה של האבות והברכות על הילדים
בספר שמות:
- המעבר מ"תיאוריה" ל"מעשה" - קיום בפועל
- הוויכוח הראשון של פרעה עם ישראל סובב סביב פריה ורביה
- פרעה חושש מ"פן ירבה" - בעיית הדמוגרפיה היהודית
- ניסיונות פרעה: המיילדות, גזירות על הילדים - הכל נגד הפריה ורביה
פירוש המדרש על גזירת פרעה
השאלה: למה גזר פרעה "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו"?
הפשט: פחד מריבוי היהודים. הזכרים נבחרו כי הנקבות יכולות להתחתן עם מצרים ולהיטמע.
המדרש: האיצטגנינים ראו שעתיד להיוולד מושיען של ישראל. כל הגזירה הייתה רק כדי לתפוס את אותו בן אחד - המושיע.
ההסבר העמוק:
- כל ילד יהודי שנולד הוא "פוטנציאל משיח"
- כדי לעקור את המשיח, צריך למנוע כל לידה
- "אל תגעו במשיחי - אלו תינוקות של בית רבן"
- כדברי הרבי מליובאוויטש: כשרואים ילד יהודי - רואים משיח
---
ד. הכוונה בפריה ורביה
הרמב"ם והזוהר
הרמב"ם בהלכות דעות: הכוונה בפריה ורביה היא "שמא יולד בן גדול בישראל" - תלמיד חכם, בר דעת.
הזוהר:
- עמרם היה צריך כוונה טובה, לדעת מה הוא עושה
- חלק ממעלת הילד תלוי בכוונת ההורים "לשם שמים"
- "והתקדשתם והייתם קדושים" - מי שמקדש עצמו בשעת זיווג, נותנים לו נשמה קדושה לילדו
למה לא נזכרו שמות עמרם ויוכבד?
כי הם לא עשו זאת "בתור עמרם ויוכבד" אלא בתור "איש ואשה" - כל יהודי שמקיים פריה ורביה. למפרע יודעים מי היו הורי המושיע, אבל המעשה עצמו הוא מעשה של כל "איש מבית לוי".
כוונת עמרם בנישואיו
- עמרם לא ידע שמשה יהיה בנו (כדברי החתם סופר)
- אבל הוא קיווה - ידע שהוא הולך נגד פרעה: "פרעה רוצה לא, הוא רוצה כן"
הקשר לשבע ברכות ולירושלים
השאלה: למה בשבע ברכות מזכירים "משמח ציון בבניה" ו"שוש תשיש ותגל העקרה"?
התשובה:
- תכלית הכוונה של חתונה היא שמהזיווג יצא משיחן של ישראל
- "העקרה" היא ציון שאין לה מספיק בנים
- כשיש מספיק ילדים יהודים - "ושבו בנים לגבולם"
- כל חתונה מביאה "חלק משיח"
---
ה. יהודה כמודל לגאולה
"וירא יהודה מעשה אחיו" - כך ברא הקב"ה אורו של מלך המשיח:
- כולם היו עסוקים בשקם ובתעניתם - בוכים על הצרות
- יהודה אמר: אני עוסק לברוא אור של מלך המשיח
- אור של משיח = הדור הבא
- חתונה → ילדים → לאט לאט משיח
הדוגמה מהשואה ומה שאחריה
- אחרי השואה באו אנשים והקימו בתי מדרשים, חדרים, מנהגים
- הבעיה: אם למאתיים שנה הבאות רק אומרים "הלוואי נוכל להמשיך מה שהרבי הקודם הנהיג" - זו גלות!
- זה פירוש "וימת יוסף" - כשלא יודעים מה לעשות חוץ מלבכות על יוסף
"אל תבכו למת" - יש גבול לאבלות
- יש שיעור כמה צריך לבכות
- "גזירה על המת שישתכח מן הלב"
- מי שחשב אחרת - לא הבין שאנשים מתים
---
ו. ההלכה בגלות לעומת הגאולה
הווא אמינא של גלות:
- עמרם חשב לא להתחתן - "מה צריך להתחתן בגלות?"
- "משחרב בית המקדש דין הוא שלא נשא נשים"
- מהר"ם מרוטנבורג: לא כופים על פריה ורביה בגלות
התשובה של מרים:
- "יפשו" - משיח צריך לבוא!
- איך נולד משיח? צריך דורות חדשים!
- כל דרשה על "ירושת הדורות" היא דרשה של פרעה, של גלות
- דרשה של גאולה: בא דור חדש!
---
ז. משה רבינו כמודל לגאולה
למה הקב"ה בחר במשה ולא בזקנים?
השאלה: משה שואל: למה אלי דיבר ה'? למה לא לזקנים שהם החשובים?
התשובה:
- הגאולה מתחילה מדור חדש
- צריך אנשים שאין להם את הטראומה של הגלות
- מי שזוכר רק את החורבן - לא יכול להיות גואל
למה משה גדל דווקא אצל פרעה ובמדין?
רש"י ואבן עזרא מסבירים:
- כדי שלא תהיה לו טראומת הגלות
- אדם עם טראומה יכול להיות עובד ה', אבל משיח לא יכול להיות!
- הוא צריך לגדול בחופש מוחלט, "בבית המלך"
התהליך של משה:
- "ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם" - הוא נזכר שהוא יהודי
- מתוך חופש פנימי - היה לו האומץ להוציא את ישראל
---
ח. הכוח של הדור הצעיר
שני צדדים של "חוצפה":
הצד השלילי (קליפה):
- "נערים פני זקנים ילבינו" - חוצפה יסגא
הצד החיובי (האמת):
- "קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה" - כאן מתחילה הגאולה
- הנערים יש להם: מוט (אומץ), קוראזש (תעוזה), חיות (חיוניות)
- הם יכולים לעשות דבר חדש ולקחת אחריות
משל מהחידושי הרי"ם
כשהחידושי הרי"ם נעשה רבי אחרי הקוצקער רבי, ביטל כמה מנהגים קוצקאיים.
שאלו אותו: איך אתה משנה ממה שהרבי עשה?
ענה: אם הקב"ה היה רוצה את הנהגת הרבי - הוא היה עדיין חי! למה רביים מתים? כי הקב"ה רוצה הנהגה חדשה.
---
ט. תיקון שובבי"ם - להיות אבא באמת
הבעיה - "זרע לבטלה" במובן הרוחני:
- אדם חושב: יש לי ילדים כי זה המנהג
- התחתנתי, יש ילדים, שולחים לחדר - הכל קורה מאליו
- זה "קילקול" - דברים קורים מעצמם בלי כוונה
התיקון - "בחינת אב, בחינת חכמה":
- לחזור להיות אבא אמיתי
- לקחת אחריות
- להבין: הילדים שלך, אתה פעלת בזה, זה שלך!
מה צריך לעשות כאבא:
- להוציא אותם ממצרים
- להוביל אותם לארץ ישראל
- לתת להם את התורה
- "מצוות האב על הבן" - כל החובות
---
י. סיכום ומסר מעשי
הרגע שמשה רבינו קיבל על עצמו ואמר "כן, אותי שלחו":
- אותי שלחו כי אני דור חדש
- הדור החדש הולך לגאול את ישראל
הכוונה הנכונה בנישואין:
- לא רק הנאה או תאווה
- להבין שזו הפעולה הרצינית ביותר שאדם עושה
- לכוון נגד פרעה: הוא רצה פחות תינוקות יהודים, אנחנו רוצים יותר
- להתפלל על ילדים טובים עוד לפני החתונה
זו העבודה שלנו:
- ללמוד ממשה רבינו
- למצוא את האומץ לומר "אני דור חדש"
- להיות אבא אמיתי ולגאול
תמלול מלא 📝
מאמר "וילך איש מבית לוי" - לימוד פרשיות יציאת מצרים בעיון
שיעור על פרשת שמות | חלק א'
---
פרק א: התחלת הגאולה מתוך הגלות
"וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי" (שמות ב, א).
דאס איז דער ערשטער פסוק, די התחלה פון די מעשה פון די גאולה. ווען מ'לערנט פרשת שמות זעט מען, אז דא איז דאס ערשטע שטיקל, די ערשטע פרשה, וואס איז די מעשה פון די גלות: ווי מ'האט פארגעסן יוסף, ס'איז געשטארבן יוסף מיט אלע זיינע ברידער, ס'איז געקומען א נייער דור, א נייער פרעה. ער האט געמאכט גזירות אויף די קינדער, ער האט פרובירט מיט די מיילדות, ער האט געמאכט זיין אייגענע גזירה. דאס איז אלעס די מעשה פון די גלות, פון די צרה.
גלייך נאכדעם הייבט זיך אן די התנוצצות, די מעשה פון די גאולה. די ערשטע נקודה פון די מעשה איז: "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי".
איך וויל דא אביסל אריינלערנען די סוגיא, איך וויל לערנען דעם זוהר אויף די פרשה, "וילך איש מבית לוי", אבער איך וויל ארויסברענגען וואס מ'דארף לערנען לעניינינו.
פרק ב: שיטת הקוצקער - ללמוד יציאת מצרים "כמו גמרא תוספות"
דער קאצקער רבי האט געזאגט (ס'ווערט געברענגט אין ספר "אמת ואמונה"), אז א איד, יעדער איד, דארף לערנען די פרשיות פון יציאת מצרים בעיון, אזוי ווי גמרא תוספות. דאס איז ביי אים געווען דער שפיץ, ווי מ'קען זאגן אז מ'דארף עפעס לערנען ערנסט, בעיון, גוט צו פארשטיין. ער האט געזאגט: "אזוי ווי גמרא תוספות".
פארשטייט זיך, וואס מיינט צו זאגן אז מ'דארף לערנען גמרא תוספות בעיון? דאס איז א ביישפיל, דאס איז די דוגמא ווען מ'זאגט אז מ'דארף עפעס גוט אריינטראכטן, גוט פארשטיין, ארויסצוהאבן מיט די אייגענע דעת, יא? דאס הייסט גמרא בעיון. נישט אז מ'זאגט וואס ס'שטייט, אז מ'האט געלערנט הלכה. מ'דארף ארויסלערנען בעיון, פארשטיין די למדנות, פארשטיין די סברא פון וויאזוי ס'ארבעט בעצם די הלכה.
און ער האט געזאגט: פארוואס דארף א יעדער איד לערנען די פרשיות פון יציאת מצרים אזוי ווי מ'לערנט גמרא תוספות? ווייל יציאת מצרים, די מעשה פון יציאת מצרים, איז א שורש פאר אלע גלות'ן, פאר אלע גאולות. די פרשה אין די תורה – אזויווי יעדע זאך אין די תורה – איז א שורש וואס פון דעם לערנט מען אלעס. אזוי דארף מען גוט מדייק זיין, גוט מעיין זיין אין די פרשיות פון יציאת מצרים – פרשת שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, די גאנצע ערשטע העלפט פון ספר שמות – כדי אזא מענטש זאל וויסן וויאזוי זיך צו פירן.
פרק ג: ביקורת על גישת ה"חיזוק" וההבדל בינה לבין גאולה
און איך וויל מדגיש זיין, עס מיינט נישט צו זאגן אז מען זאל לערנען "חיזוק". ס'איז דא א גאנצע סוגיא, א גאנצע חדר [אסכולה/שיטה]. איך מיין אז די התחלה פון דעם איז געוויסע תלמידים פון דעם קאצקער רבי, דער שפת אמת, אפשר שוין אביסל פריער אין די חידושי הרי"ם, נאכדעם אין די היינטיגע שפעטערדיגע חסידישע משפיעים. איינע פון זייערע גרויסע ווערטער – איך מיין אז דער שפת אמת איז פון די גרעסטע פון דעם, אבער היינט האט דער שפת אמת זייער אסאך תלמידים – איינע פון זייערע גרויסע יסודות, איינע פון די זאכן וואס איז מער ווייניגער דאס וואס זיי זאגן, איז אז ס'איז דא מצבים, שווערע מצבים, מצבי גלות, די שפעטערדיגע דורות, שווערע דורות. און זיי קאכן זיך זייער שטארק אין די נושא פון חיזוק. אז מען לערנט זיך פון יציאת מצרים למשל, "בכל צרתם לו צר" [ישעיהו סג, ט], דער אייבערשטער איז מיט די אידן אפילו אין אזא דור, נאר אפילו פארקערט, האט ער זיך צוגעגרייט פאר דעם, אלע מיני ענינים פון חיזוק.
און דאס ווערט דער עיקר. אזויווי בחינם [לחינם/בטעות] דער עיקר הויכע מעשה פון די יסודות פון חסידות וואס איז געקומען צו ווייזן ווי ג-טליכקייט איז אין יעדע זאך, איז געקומען, און דער אפקומעניש למעשה איז, אז איך וואלט געמיינט אז מיט תרפ"ו [שנת 1926, תקופת המשבר הרוחני והחומרי הגדול] איז נישט מער נישטא קיין ג-ט, ווי יענער זאגט: "דער אייבערשטער איז באנקראט", ס'איז אונטערגעגאנגען זיין פראדזשעקט [project: תוכנית/מפעל], כביכול. איז טאקע אונטערגעגאנגען, אבער דער אייבערשטער האט זיך א פלאן פאר דעם אויכעט, מען קען זיך אונטערהאלטן, מען קען זיך דערהאלטן, מען קען זיך מחזק זיין אזוי אויכעט.
דאס איז די מעסעדזש [message: בשורה] וואס רוב אידן... שרעקליך, א גאנצע חדר פון רבי'ס, פון משפיעים, וואס קומט ארויס פון אזעלכע ווערטער. וואס האבן זיי פארשטאנען די זאך? ואני אומר: "אייני קיין" [לא ולא/בשום אופן], ס'קען נישט זיין אז דאס איז די עיקר זאך.
* משה רבינו איז נישט געקומען זאגן פאר די אידן אין מצרים, מ'זאל וויסן אז דער אייבערשטער איז מיט זיי, ס'איז א שעת הדחק. ער איז זיי געקומען זאגן דעם אמת.
* סוף פרשה איז ער געקומען זיי זאגן: "ויחזו את ענין... ויקדו וישתחוו" [שמות ד, לא]. זיי האבן געזאגט א גרויסן שכוח.
* פאר אח"כ [אחר כך], ווען ס'איז געגאנגען משה ואהרן צו פרעה, און ער האט געזאגט אז ער גייט זיי נישט ארויסנעמען, זענען די אידן אוועקגעגאנגען. זיי האבן אים קיינמאל נישט געבעטן צו זאגן חיזוק. וואס האבן אונז דיר געבעטן? דו זאלסט אונז ארויסנעמען פון מצרים!
די פראדזשעקט [project: המשימה] פון משה איז נישט געווען צו זאגן חיזוק פאר די אידן. די פראדזשעקט פון משה איז געווען ארויסצונעמען אידן פון מצרים.
אלזא, די גאנצע שמועס פון זאגן חיזוק, זאגן אז דער אייבערשטער איז מיט די אידן אפילו אין די שוואכע דורות – חוץ פון דעם וואס ס'איז גארנישט קיין שוואכע דור, אויב מ'קען ארויסגיין פון מצרים איז די פשט אז ס'איז נישט שוואך – און חוץ פון דעם, ס'איז נישט קיין סאלושן [solution: פתרון/לייזונג] פאר גארנישט. מ'דארף קענען אמת'דיג טון, מ'דארף קענען אמת'דיג נעמען אחריות אויף זאכן און זיי סאלוון [solve: לייזן].
פרק ד: המשמעות המעשית של "עיון" - להבין את המכניקה של הגאולה
אלזא, ווען איך זע אז דער קאצקער רבי האט געזאגט אז מ'דארף לערנען די פרשיות פון יציאת מצרים בעיון, זיי פארשטיין – אויף צו זאגן די ווארט אז... א חיזוק אז דער אייבערשטער איז מיט אידן אפילו אין גלות, דארף מען שוין נישט קיין עיון פאר דעם. מ'זאל לערנען, מ'זאל עס נעמען אהער און מ'זאל זיך לערנען חיזוק פון דעם. נישט דאס מיינט ער צו זאגן.
ווען מ'זאגט מ'דארף לערנען עפעס בעיון, די ווארט פון "עיון" איז דאך געטייטשט אז ס'זאל ווערן "תורה דילי" [התורה שלו/חלק ממנו]. יא? ס'זאל ווערן פון "בסוד ה' חפצו" ביז "בתורתו יהגה". ס'זאל ווערן תורה דילי. אין אנדערע ווערטער: ער זאל עס קענען טון. קיין מענטש קען דאך נישט טון נאר וואס ער פארשטייט אליין אמת'דיג. אנדערש הייסט ער האט געלערנט בעיון, אנדערש הייסט ער האט געלערנט בבקיאות, ער האט געלערנט בקבלת עול, ער האט נישט געלערנט בעיון. בעיון ליגט דאך שוין אז מ'פארשטייט עס.
אין אנדערע ווערטער, מ'דארף פארשטיין וויאזוי ארויסצוגיין פון מצרים. ס'איז דא אזא סוגיא. יציאת מצרים איז נישט קיין "מעשה שהיה" נאר. ס'איז אויך געקומען למעשה. מ'מיינט נישט אז מ'זאל זיך לערנען פון דעם אמונה פון די מעשה שהיה, ווייל ס'איז דאך אויך ווייטער א מעשה שהיה. אז מען זאגט אז ס'איז א "הלכה למעשה", מיינט מען צו זאגן אז ס'איז א סוגיא. ס'איז אזויווי א הלכה, אזויווי א סוגיא אין גמרא.
* מען קען עס פארשטיין.
* מען קען פארשטיין וויאזוי ארבעט מצרים.
* וואס איז די פראבלעם פון מצרים.
* וואס איז א סארט סאלושענס [solutions: לייזונגען] צו די פראבלעמס.
* וואס איז א סארט מניעות ווערט פון די סאלושענס וואס מען דארף זיך מתגבר זיין אויב מען וויל זיך לערנען פון משה רבינו עפעס ארויסצונעמען פון מצרים, וכו' וכו'.
איז דאס א סאך א מער גדול'ישע וועג, מער "דרך גדול'ס", א מוח'ן צו פארשטיין.
אין אנדערע ווערטער, אויב מען לערנט למשל די זוהר אין די סדרה, איינע פון די גרויסע סוגיות פון די זוהר איז: ווען משיח גייט קומען. די קץ הגאולה, ניין? ער איז מפרש, לפי הבנתו, ממש אין פראקטישע אופנים. איך מיין, "פראקטיש" אין די סענס [sense: מובן] פון א מדרש, פון א זוהר, ס'איז נישט פראקטיש אפשר בדרך הטבע, אבער ער פרובירט זיך מצייר צו זיין, ער פרובירט זיך מסביר זיין וויאזוי ארבעט די זאך אז משיח גייט קומען. וויאזוי? ווען גייט משיח קומען? וואס איז די קץ? וויאזוי ארבעט עס? וויאזוי גייט עס אויסזען?
דאס האט ער געלערנט פון די פרשה פון יציאת מצרים. נישט נאר בדרך רמז אז אפשר איז מרומז ערגעץ אין "פקד יפקוד", איך ווייס נישט, "פקד יפקוד" איז ערגעץ מרומז ווען די גאולה גייט זיין. נאר ער האט געלערנט גוט די פרשה פון יציאת מצרים, און דורך דעם האט ער פארשטאנען וויאזוי מען קען ארויסגיין פון גלות, וויאזוי ארבעט עס, וואס מיינט עס.
פרק ה: מסגרת הפרשה - חילופי דורות ופריה ורביה
איז אזוי דארפן מיר לערנען די פרשיות, און איך וויל מעורר זיין די ערשטע נקודה. איך האב געזאגט די ווארט פון "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי", און בכלל די גאנצע התחלה פון די פרשה.
ס'איז זייער אינטערעסאנט צו באמערקן אז די ווארט פון גלות, די התחלה, סיי די... מ'האט געזאגט אז ס'איז דא זייער ווייניג אין די תורה, כמעט איז נישטא קיין לאנגע דיסקריפשענס [descriptions: באשרייבונגען] פון די צרות פון מצרים, און ווי די מצריים האבן געפייניגט די אידן, און די אלע זאכן. ס'איז נישט די זאך וואס די תורה איז מאריך. ס'איז זייער קורץ, ממש די ערשטע פרק, די ערשטע פאר פרשיות פון פרשת שמות רעדט זיך וועגן די מעשה.
און וואס איז די פרעימינג [framing: המסגרת]? ארום וואס דרייט זיך די גאנצע מעשה? ס'דרייט זיך ארום די נושא פון דורות ישראל, פון די אידישע דורות, פון דורות פון יעקב אבינו ביז משה רבינו. דאס איז מער ווייניגער די פרעימינג. ס'איז זייער אינטערעסאנט: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב", ראובן שמעון, די קינדער פון יעקב. נאכדעם, ס'איז די סטעפ 1 [step: שלב], ס'איז "ואלה תולדות" – אזוי ווי די שמות איז אזוי ווי תולדות. ס'איז א סארט פרשה אין די תורה וואס איז א פרשה פון תולדות, דערציילט ווער איז דער טאטע, ווער זיינע קינדער זענען געווען, ווער זענען די אייניקלעך און אזוי ווייטער. און דאס איז, די גאנצע פרשה פון גלות און גאולה ווערט געשריבן כביכול תוך כדי די פרשה פון תולדות, פון די סדר פון די דזשענעלאגיע [genealogy: ייחוס/סדר הדורות] פון די קינדער פון יעקב. פארוואס?
די ערשטע, וואס איז די פראבלעם? וואס איז דער גלות? די גלות געשעט: "וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא" [שמות א, ו]. איך מיין אז ס'איז די ערשטע מאל, איך געדענק נישט, אויב ס'שטייט דאס ווארט "דור" אין די תורה. א דור. ס'האט געשטארבן דער דור, און ס'איז געווארן א נייער מלך, א נייער דור, א נייער דור אידן, א נייער דור גוים, און ס'ווערט א פראבלעם. דאס איז דער ציר, דער הינדזש [hinge: ציר הדלת] אויף וואס ס'דרייט זיך דער גלות. דער גלות דרייט זיך אין דעם אז פאר יעקב איז נישט דא, נישט נאר יעקב איז נישט דא, נאר זיינע קינדער זענען אויך נישט דא, יוסף איז נישט דא, און די גאנצע דור איז נישט דא, איז מען סטאק [stuck: תקוע], ס'איז א פראבלעם.
און ווי אזוי הייבט זיך אן די סאלושן [solution: הפתרון]? אז ס'ווערט געבוירן א נייער דור. "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי", שפעטער לערנען מיר נעקסטע וואך "ואלה תולדות אהרן ומשה". מען זעט דא די תולדות פון יעקב אבינו ביז ס'קומט אן צו אהרן און משה: לוי, קהת, עמרם, משה. דאס איז די התחלת הגאולה. מ'דארף פארשטיין וואס דאס מיינט. מ'דארף פארשטיין להלכה ולמעשה וואס דאס מיינט. איך מיין אז ס'איז א זייער וויכטיגע זאך.
מיר קענען זען אויך אין דעם, די גאנצע מעשה, ס'איז נאר אינטערעסאנט. די גאנצע מעשה פון פרעה, די גאנצע נושא, די גאנצע ערשטע התווכחות וואס פרעה האט מיט די אידן, דרייט זיך ארום די נושא פון פריה ורביה. מ'קען זאגן אויך אז דאס איז א צושטעל צו פרשת בראשית. אזויווי די ערשטע פרשה פון בראשית הייבט זיך אן איז די סוגיא פון פריה ורביה, די ערשטע מצוה וואס שטייט אין די תורה איז פריה ורביה, די ברכה וואס אדם הראשון האט באקומען פון דער אייבערשטער איז די ברכה פון "פרו ורבו". ס'איז א ברכה, א מצוה, די המשך, דאס איז די וועג וויאזוי א מענטש איז ממשיך די בריאת העולם, די ערשטע וועג וויאזוי א מענטש ווערט דומה לבוראו, א מענטש איז בצלם אלקים, א מענטש ווערט אויך א יוצר עולם, ער איז א יוצר נשמה, אזוי ווי דער אייבערשטער.
איז די נושא סוגיא פון פריה ורביה, זייער א וויכטיגע סוגיא. אין א געוויסע זין גאנץ פרשת ספר בראשית איז בעצם די נושא פון פריה ורביה, פון דורות, האבן געהאט קינדער, דער אייבערשטער האט געגעבן ברכות פאר די קינדער, די קינדער האבן יורש געווען די ארץ, דאס איז "אנכי אעשך אדם", "אנכי אעשך לגוי גדול".
שיעור אויף פרשת שמות - חלק ב'
נושא: פריה ורביה - דער שליסל צו גלות און גאולה
---
פרק ו: פריה ורביה - דער יסוד פון ספר בראשית און שמות
דער וויכוח צווישן פרעה און כלל ישראל
איך מיין אז ס'איז זייער א וויכטיגע זאך. מ'קען דאס זען אויך אין דעם וואס די גאנצע מעשה – ס'איז זייער אינטערעסאנט – די גאנצע מעשה פון פרעה, די גאנצע נושא, די גאנצע ערשטע וויכוח כביכול וואס פרעה האט מיט די אידן, דרייט זיך ארום די נושא פון פריה ורביה.
מ'קען זאגן אויך אז ס'איז א צושטעל צו פרשת בראשית, אזוי ווי די ערשטע פרשה פון בראשית הייבט זיך אן אין די סוגיא פון פריה ורביה. די ערשטע מצוה וואס מ'זאגט, וואס שטייט אין די תורה, איז פריה ורביה. די ברכה וואס אדם הראשון האט באקומען פון דער אייבערשטער איז די ברכה פון "וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ".
ס'איז א ברכה, א מצוה, די המשך – דאס הייסט די וועג ווי אזוי א מענטש איז ממשיך די בריאת העולם. די ערשטע וועג ווי דער מענטש ווערט דומה לבוראו [ענליך צום באשעפער], א מענטש איז "בְּצֶלֶם אֱלֹקִים", ער ווערט אויך א יוצר עולמות, ער איז א יוצר נשמות, אזוי ווי דער אייבערשטער. איז די נושא, די סוגיא פון פריה ורביה, זייער א וויכטיגע סוגיא אין א געוויסע זין.
די גאנצע פרשת ספר בראשית איז בעצם די מעשה פון פריה ורביה פון די אבות: זיי האבן געהאט קינדער, דער אייבערשטער האט זיי געגעבן ברכות אויף די קינדער, און די קינדער זענען יורש הארץ. דאס איז "אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶרֶץ וְאָדָם עָלֶיהָ בָרָאתִי" (ישעיהו מה, יב) – איך האב געמאכט אן ארץ, און אויף דעם געב איך א מענטש. יא, די צוויי זאכן וואס שטייט אויף די אדם: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ". איז די גאנצע פרשת ספר בראשית איז בעצם א פירוט [אויסברייטערונג] פון די זאך.
פון טעאריע צו מעשה אין ספר שמות
און אין ספר שמות, וואס מיר האבן געלערנט לעצטע וואך, וואס ס'איז שוין די "סמל לבנים לכל הדורות" [א סימבאל פאר די קינדער פאר אלע דורות], די בנים, די פעולה – נישט נאר די אויסשטעלן די סטרוקטור, די טעאריע, די תורה דערפון, נאר די מקיים צו זיין – גייט ווייטער אויף די זעלבע נושא, דאס הייסט אויפן האבן קינדער.
פרעה האט א פראבלעם מיט דעם. ס'איז דא א נייע דור, ס'איז דא צופיל, "פֶּן יִרְבֶּה", ס'איז דא צופיל קינדער. לאמיר מארדן, מ'דארף מאכן "געבורט קאנטראל" [birth control], ווי אזוי זאגט מען עס? מ'דארף דעמאגראפיע [demographics], א פראבלעם, א דעמאגראפישע דראונג [demographic threat], מ'דארף זען וואס צו טון מיט די אידישע דעמאגראפיע.
* מ'פרובירט צו רעדן מיט די מיילדות – ס'איז נישט געלונגען.
* מ'פרובירט מאכן א נייע גזירה.
דאס איז אלץ די שמועס וועגן "אדם און ארץ". יא, און ער גייט כובש זיין די ארץ – ארץ ישראל, ארץ מצרים, וואס ס'זאל נאר מיינען. ס'איז דא א פראבלעם אויב ס'איז דא צופיל מענטשן, מענטשן זענען כובש די ארץ. "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ" – מענטשן זענען כובש את הארץ. אויב די אידן גייען מאכן צופיל פרו ורבו אין מצרים, גייען זיי כובש זיין את הארץ. דארף פרעה זען וויאזוי צו מאכן נישט.
און וואס איז די לייזונג [solution] קעגן דעם? די ערשטע זאך איז אז ס'ווערט געבוירן א מענטש, און דעם גייט א מענטש: "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי, וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן". ס'ווערט געבוירן א זון, די נולד מושיען של ישראל.
---
פרק ז: דער טיפערער באדייט פון פרעה'ס גזירה
פארוואס דוקא די זכרים?
דא פארשטייט מען זייער גוט, ס'איז א זייער אינטערעסאנטע זאך וואס די מדרש זאגט, אז מ'דארף עס הערן. פארוואס האט פרעה געמאכט די גזירה "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ"?
יא, פשוט פשט שטייט דאך אין פסוק: ער האט מורא געהאט אז ס'זענען צו פיל קינדער, און די אידן וועלן מנצח זיין די מצרים. מ'קען אפילו זאגן פארוואס דוקא זכרים? ווייל די נקבות קענען כובש זיין, ער האט חתונה מאכן די נקבות מיט מצרי'שע מענער, און ס'וועט ווערן בטל לעם וכו', דאס איז פשוט.
דער מדרש: די גזירה קעגן דעם מושיע
און די מדרש זאגט א זייער אינטערעסאנטע טייטש, זייער אינטערעסאנט וואס איז די פשט פון ווי זיי האבן גענומען די רעיון [idea]. זאגט ער אזוי: ס'זענען געווען אצטגנינים [שטערן-זעער], זיי האבן געשטערנט און זיי האבן געזאגט אז ס'גייט נולד זיין מושיען של ישראל, עפעס אן אינגל גייט געבוירן ווערן וואס ער גייט אויסלייזן די אידן.
און די מדרש זאגט אן ענין אז די גאנצע גזירה פון אלע בנים, פון "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד", איז נאר געווען כדי צו כאפן דעם איין בן, דעם איין מושיען של ישראל. ס'איז אביסל מאדנע [funny], אבער ווען מ'טראכט אריין פארשטייט מען אז די מדרש גיבט זייער גוט ארויס די נקודה.
די גאנצע זאך, די גאנצע זאך – מ'דארף פארשטיין, איך האב נאך נישט מסביר געווען פארוואס – אבער די גאנצע זאך פון גלות און גאולה איז אז ס'זאלן געבוירן ווערן קינדער, ס'זאלן געבוירן ווערן ריכטיגע קינדער.
יעדעס קינד איז א פאטענציאלער משיח
מ'קען עס זאגן בפשטות: נישט יעדע קינד איז טאקע א משה רבינו. און נישט יעדער מענטש, מ'קען זאגן, יעדע פרו ורבו... פארוואס איז דא א מצוה פון פרו ורבו? דער רמב"ם זאגט אזוי אין הלכות דעות, אז די כוונה פון פרו ורבו, פון פריה ורביה, פון חתונה, פון מוליד זיין קינדער, איז "שמא יולד בן גדול בישראל", זאל זיין א גדול, זאל זיין א תלמיד חכם, זאל זיין א בר דעת.
און אודאי נישט יעדער איינער, מ'קען זאגן, נישט אויף יעדער איינער איז "נַעֲשֶׂה אָדָם... וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם", יא, נישט יעדער איינער איז דאס אויף וואס מ'האט פרו ורבו. אבער מ'דארף נאך האבן אז ס'זאל זיין אסאך מענטשן, פון איינער פון זיי ווערט געבוירן מושיען של ישראל.
ס'איז נישט פשט אז ער האט פשוט געדארפט מאכן אזויפיל הייסע תמצית, ער ווייסט דאך נישט וועלכער וועט זיין דער מושיע, דארף ער הרג'ענען אלע אינגלעך. ניין, דאס איז דער פשט: יעדע מאל וואס ווערט געבוירן א אידיש אינגל, ווערט געבוירן א פאטענציאלער לעבנס-רעטער [potential life saver/story], עס קען זיין אז ער גייט זיין א מושיען של ישראל. און אויב מען וויל אויסרייסן די מושיען של ישראל, דארף מען מאכן אז עס זאל נישט זיין קיין איין קינד געבוירן ווערן.
דאס איז די סוד, אז דער חשש איז געווען פאר'ן משיח, למעשה האט ער געדארפט הרג'ענען אלע. פונקט פארקערט, "אַל תִּגְּעוּ בִּמְשִׁיחָי" – אלו תינוקות של בית רבן. ווי דער ליובאוויטשער רבי האט געזאגט, אז יעדע אידיש אינגל, מען זעט א אידיש אינגל, זעט מען משיח. דאס הייסט, ווייל משיח דארף זיין איינער, פון ערגעץ, און פון ארויס פון מאכן קינדער. דאס איז דער שורש, דאס איז די השגה פון ענין גאולה.
---
פרק ח: כוונת הנישואין על פי הזוהר הקדוש
די ערנסטקייט פון האבן קינדער
יעצט, איך וויל אבער רעדן היינט נאכט אביסל פון די זוהר. די זוהר קאכט זיך זייער שטארק אין די נקודה, יא? איז דאך די נושא פון שבועות, און מ'פארשטייט אביסל יעצט די פארבינדונג [connection] על פי פשט, על פי די דרש וואס מיר לערנען דא.
דאס הייסט, מיר האבן גערעדט – איך געדענק נישט ווען ס'איז געווען, אונז האבן גערעדט וועגן שבועות – מ'דארף דאס הערן ערנסט, יא? אונז האבן גערעדט אז די נושא איז, אונז האבן קינדער, אבער קינדער איז די מערסטע ערנסטע זאך וואס א מענטש טוט.
מצד שני, דאס איז די פגם, די פראבלעם וואס מיר האבן היינט אין די מענטשהייט, אז מ'זעט נישט... אז מ'נעמט עס נישט גענוג ערנסט. א מענטש טוט עס דאך סתם לשם תאוה אדער לשם זיין הנאה, קען זיך פארטיען אן, ס'זאל זיין א פאטענציאל [potential] צו געבוירן ווערן קינדער. און ס'איז נישט ערנסט.
מצד שני, דאס איז דאך א מענטש. וואס איז א מענטש? א מענטש, "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ", "וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ". דאס איז דאך א מענטש. א מענטש איז א יוצר עולמות, א מענטש איז א טאטע. א מענטש, א טאטע, א מאמע, קענען געבוירן ווערן קינדער. ס'איז א זייער א דבר גדול, ס'איז א ריזיגע זאך. אין דעם איז עס א ריזיגע זאך. אלעס, אונז זאגן משיח קומט פון דעם. יעדע איד קען זיין משיח, איך ווייס נישט, איינער דארף עס קומען, יא? יעדע מאל וואס א איד, "וַיֵּלֶךְ אִישׁ... וַיִּקַּח", איז ווערט געבוירן א שטיקל מושיען של ישראל.
עמרם אלס "איש" - דער כלליות'דיגער מענטש
פארדעם שטייט נישט די נאמען פון עמרם און יוכבד אין די אנהייב פון די פרשה, ס'שטייט נישט ווער זיי זענען געווען. פארוואס? ווייל זיי האבן עס נישט געטון בתור עמרם. גראדע איז, למפרע ווייסט מען ווער איז געווען דער טאטע פון מושיען של ישראל, ס'איז געווען עמרם און יוכבד, זייער גוט. אבער בעצם, די פעולה, די מצוה פון פרו ורבו איז א מצוה פון אן "איש". "וַיִּקַּח אִישׁ מִבֵּית לֵוִי" – אקעי, מבית לוי, אן איש, א מענטש, אן איש. איש ואשה, דאס איז די זאך וואס מאכט פון דעם... די גאנצע וועלט דרייט זיך ארום דעם. ס'איז נישט קיין שום זאך.
ווי מ'זאגט אמאל, יא, מענטשן פאנטאזירן: ווען מ'וואלט געגאנגען הארגענען היטלער ווען ער איז געווען א קליין בעיבי, וואלט מען געראטעוועט די וועלט, יא. און פונקט פארקערט, ס'איז דא אפשר איינער וואס קען זיין דער מושיען של ישראל, מ'האט אים געטשעפעט אלס בעיבי, מ'האט אים מזיק געווען, אדער מ'האט אים מחליש דעת געווען, און וועגן דעם איז ער פשוט נישט געקומען.
די גאנצע וועלט, נישט קיין שום זאך, די מענטשלעכע וועלט, אלעס איז פון מענטשן. און פון וואו קומען מענטשן? פון טאטעס און מאמעס וואס קומען זיך צוזאמען און האבן קינדער. אויף דעם דרייט זיך אלעס.
די כוונה לשם שמים
איז וועגן דעם דער זוהר קאכט זיך זייער שטארק אז עמרם האט געמוזט האבן, אזוי זאגט ער, עמרם האט געמוזט האבן א גוטע כוונה, ער האט געמוזט וויסן וואס ער טוט. דער דבור איז מאריך דא צו מסביר זיין וויאזוי ס'ארבעט. ס'איז א זאך וואס דער זוהר קאכט זיך אין דעם זייער אסאך, אבער וויאזוי ס'ארבעט די זאך אז מענטשן זאלן חתונה האבן, זיי זענען זיך מזדווג, און פון דעם קומט ארויס נשמות, מ'איז ממשיך, כביכול, דער זוהר זאגט, מ'איז ממשיך א נשמה פון הימל צו דעם צדיק. און מיר לערנען דאך אז א חלק לפחות, יא, דער תניא זאגט אזוי, נישט אלעס, אבער א חלק פון די מעלה פון די קינד האט צו טון מיט די כוונה פון די טאטע מאמע, אויב זיי טוען לשם שמים.
יא, לשם שמים מיינט דאך דאס. וואס מיינט לשם שמים? יא, ס'איז דא די נושא פון הנאה, ער רעדט נישט דא פון די נושא פון הנאה. ער רעדט דא פון די נושא אז ער טוט ווייל ער איז א מענטש, ווייל ער פארשטייט אויך פארקערט, עמרם, אזוי ווי מרים האט אים געזאגט: "גזרתך קשה משל פרעה". זאגט ער: "דו ווייסט וואס? ניין, איך גיי יא חתונה האבן בתור א איד וואס האט חתונה, א איד וואס האט קינדער. אפשר וועט ארויסקומען פון דעם דער מושיען של ישראל." דאס איז די כוונה. דער רמב"ם זאגט, דאס איז די כוונה, א נייע כוונה פון חתונה האבן, א נייע כוונה.
---
פרק ט: "משמח ציון בבניה" - די טיפערע באדייט פון א חתונה
די שמחה פון ירושלים ביי א חתונה
יא, מ'זאגט ביי יעדער חתונה, ס'איז אינטערעסאנט. מ'האט ר' יואל'ישע חברותא'ס חתונה די וואך, איך דארף זאגן א תורה פאר חתונה. מ'זאגט ביי יעדער חתונה, רעדט מען דאך "מְשַׂמֵּחַ צִיּוֹן בְּבָנֶיהָ", און נאכדעם זאגט מען "שׂוֹשׂ תָּשִׂישׂ וְתָגֵל הָעֲקָרָה בְּקִבּוּץ בָּנֶיהָ לְתוֹכָהּ בְּשִׂמְחָה".
ס'איז דאך סתם א שייכות. איך מיין, יא, מ'דארף מעלה זיין את ירושלים על ראש שמחתו, זייער שיין, אבער ס'זעט נישט אויס זייער פשוט. מ'מאכט שבע ברכות, מ'רעדט פון די שמחת חתן וכלה, די עולם איז זיך צוזאמגעקומען, און וואס איז ארויסגעקומען פון דעם? ששון ושמחה וכו'. און נאכדעם רעדט מען פון אדם הראשון, יא, "אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ", ווייל דאס איז א מענטש וואס ער האט א שמחה מיט זיין אשה און ער קען געבוירן קינדער. נאכדעם רעדט מען פון ירושלים, און פון "שׂוֹשׂ תָּשִׂישׂ וְתָגֵל הָעֲקָרָה".
זאגט ער פשוט פשט: די תכלית הכוונה פון חתונה האבן איז אז פון די זיווג זאל ארויסקומען משיחן של ישראל. דאס איז די כוונה. ס'איז פון דעם? איך ווייס אז דער... ניין, איך ווייס אבער אז פון איינער פון זיי מוז עס ארויסקומען. אויב קיינער, אזוי ווי מרים האט געזאגט, אויב קיין איד וועט נישט חתונה האבן, וועט זיכער נישט משיח קומען. ס'וועט גארנישט זיין. איז יעדער איד וואס ער האט א חתונה, ברענגט ער א שטיקל משיח, א צד משיח, לאמיר זאגן. א פראצענט אז אפשר דא איז דא זיין משיח.
בויען די ארמיי פון גאולה
דאס איז די... וועגן דעם זאגט ער אז די עקרה וואס הייסט ציון איז "שׂוֹשׂ תָּשִׂישׂ וְתָגֵל הָעֲקָרָה". יא, "רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה", זי האט נישט גענוג קינדער. אז זי האט נישט גענוג קינדער, קען זי נישט ווערן "וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם". אויב זי האט גענוג קינדער, כלל ישראל האט גענוג קינדער, אידן האבן גענוג קינדער, קען מען צוביסלעך קען מען צוזאמנעמען די מענטשן, מ'קען גיין קיין ארץ ישראל. מ'דארף נאר האבן אן ארמיי צו צוזאמנעמען, יא, אזוי ווי פרעה האט מורא געהאט.
איז יעדער איינער וואס האט קינדער, יעדע חתונה, בעצם דאס איז די תכלית הכוונה. תכלית הכוונה פון פריה ורביה, און איין כוונה... מ'האט גאנצע מבואות אין 'ראשית חכמה' איך ווייס וואס מ'זאל מכוון זיין בשעת הזיווג און וואס מ'זאל מכוון זיין בשעת חתונה האבן. נאר די עיקר הכוונה איז אז ס'זאל נישט זיין נגד פרעה. יא, ווי אידן זאגן דאך דאס, קעגן היטלער, יא? ס'איז נישט קיין ווערטל. דו זעסט, די שורש פון פרעה, פרעה האט געוואלט ס'זאל זיין ווייניגער אידישע בעיביס, אונז ווילן ס'זאל זיין מער אידישע בעיביס. דאס איז די כוונה, און פון די בעיביס וועט זיין משיחן של ישראל. דאס איז א כוונה.
ווען דארף מען מתפלל זיין אויף קינדער?
און וועגן דעם הייבט זיך אן די מעשה. יא, מ'זאגט, מ'האט געפרעגט א רבי: ווען זאל מען אנהייבן מתפלל זיין אויף גוטע קינדער?
געווענליך מענטשן כאפן ווען דער קינד ווערט בר מצוה, אזוי י"ג יאר ארום, דעמאלט כאפט ער צו די קינדער, הייבט מען זיך אן זארגן און הייבט אן מתפלל צו זיין.
יענער האט געזאגט אז אויב מען האלט שוין נאך די חתונה איז שוין צו שפעט. מ'דארף מתפלל זיין אויף גוטע קינדער – מ'זאגט פאר די חתנים – זיי זאלן מתפלל זיין נאך פאר מ'האט חתונה, נאך פאר די עיבור, נאך פאר די זיווג, נאך פאר גארנישט. וואס הייסט? ווייל דאס איז דאך די אמת'דיגע כוונה. דאס הייסט די כוונה פון די חתונה.
שיעור בפרשת שמות - חלק ג: סוד חילופי הדורות וההכנה לגאולה
פרק ג: כוונת עמרם וסוד חילופי הדורות
כוונה בשעת מעשה: קדושת עמרם ויוכבד
עמרם, ווען ער האט גענומען יוכבד, האט ער שוין אין זינען געהאט די גוטע כוונה. וואס איז די גוטע כוונה? ער האט נישט געוואוסט אז ס'גייט זיין זיין זון משה – דער חתם סופר זאגט אז ער האט נישט געוואוסט – אבער ער האט געהאפט אז אפשר. ער האט געוואוסט אז ער גייט קעגן פרעה: פרעה וויל נישט, ער וויל יא. דאס איז שוין א זאך.
און ס'מוז זיין, אזוי זאגט דער זוהר, דא לערנט זיך דער זוהר – איינער פון די פלעצער וואו ער לערנט זיך דעם ענין פון "והתקדשתם והייתם קדושים", אדער "מקדש עצמו למטה מקדשין אותו מלמעלה" – אז ווען איינער איז זיך מקדש בשעת זיווג, גיבט מען אים א הייליגע נשמה פאר זיין קינד. דאס איז די כוונה. מ'קען לערנען פארקערט, אבער די כוונה איז דאס.
הקושיא והתירוץ של הגלות: דור הולך ודור בא
יעצט, איך וויל דא מסביר זיין, וואס איז דא די נקודה? איך וויל זאגן הלכה למעשה, נישט נאר די הלכה פון כוונה בשעת זיווג, נאר איך וויל זאגן כוונה פון די פועל [המעשה]. מ'דארף פארשטיין א זאך, ס'איז זייער א שווערע זאך, דער עולם כאפט עס נישט, און מ'דארף עס פרובירן צו הערן, מ'דארף עס פרובירן מקיים צו זיין.
ס'איז דא אזא זאך ווי דורות וואס טוישן זיך. ס'איז דא אזא זאך ווי "וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא" (שמות א, ו). און מ'דארף וויסן דעם תירוץ פאר דעם "וַיָּמָת יוֹסֵף...": די תירוץ איז "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי" (שמות ב, א). דאס איז דער תירוץ. ס'איז א קשיא מיט א תירוץ. די גלות איז א קשיא – פיר קשיות פרעגט מען פסח ביינאכט, די קשיות פון די גלות – און די תירוץ איז "אשר גאלנו וגאל את אבותינו". די תירוץ איז "וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי".
וואס מיין איך צו זאגן? אזוי ארבעט דאך די וועלט, אזוי געשעט, אזוי איז די מציאות. "דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת" (קהלת א, ד). וואס איז דא אין דער מענטשלעכער וועלט? די מענטשלעכע וועלט איז דאך וואס מענטשן טוען, און וואס מענטשן טוען איז תלוי בדורות. ס'קען דאך נישט זיין אז א מענטש זאל טון א זאך וואס זאל זיך האלטן לנצח נצחים. "וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת" – ס'איז דא א בחינה פון "והארץ", דער ארץ שטייט די גאנצע צייט, אבער יעדע דור האט די מענטשלעכע תפיסה, די מעשי בני אדם שהם משונים.
לאמיר זאגן, דו ווילסט זאגן משיח זאל קומען – אפילו משיח, ס'איז דא אסאך פון די ענינים פון די דורות פון משיח. דו ווילסט מאכן א תיקון עולם, דו ווילסט מאכן א נייע וועלט, דו ווילסט פאררעכטן א פראבלעם, מאכן ווי מיר רעדן אלעמאל, אז איינע פון די שלימות – די ערשטע שלימות פון די תורה – איז צו מאכן א חברה, צו מאכן א געזעלשאפט, צו מאכן א גרופע מענטשן, א קהילה, א עם, א משפחה וואס לעבט גוט, וואס טוט וואס דער אייבערשטער וויל, וואס ווייסט וואס דער אמת איז, וכו' וכו'. דאס איז א פראיעקט פון א דור. ס'איז א פראיעקט וואס נעמט א גאנצע דור, און בפשטות האלט זיך עס נאר אויף איין דור. מ'דארף טראכטן וויאזוי מ'קען ממשיך זיין, אבער בפשטות, די הלכה למעשה, אויף דעם זאגט מען אז ס'איז "בכל דור ודור".
דער תנא האט עס געטייטשט, דער תנא האט געזאגט "בכל שנה ושנה" און "בכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים" – דאס איז א פשט אין חסידות. אבער מ'דארף הערן וואס שטייט אין דער משנה: "בכל דור ודור". יציאת מצרים איז אן ענין, און די סוגיא פארלאנגט פאר א דור.
גבול ההשפעה: עד ארבעה דורות
וואס מיינט ס'פארלאנגט פאר א דור? מ'דארף דאך טראכטן די מציאות. אמאל זענען מיר צובראכן, ס'איז א בחינה פון "נסתמו עיניהם של ישראל" ווייל יעקב אבינו איז געשטארבן. אבער ס'איז בכלל נישט במקום. "יעקב אבינו לא מת". ס'איז בכלל נישט במקום, ס'איז בכלל נישט ריכטיג דער צער וואס מ'האט. ווייל וואס האט מען געפלאנט? וואס האסטו געמיינט? דו האסט געמיינט אז מענטשן גייען נישט שטארבן? יא, דער מדרש זאגט "ויקרבו ימי ישראל למות", אז יעדער איינער שטארבט. משה איז געשטארבן, דוד איז געשטארבן, יעקב איז געשטארבן, אלע זענען געשטארבן.
און דערפאר, די פעולה פון א מענטש... לאמיר זאגן, ס'איז געווען אברהם אבינו, ס'איז געווען יצחק אבינו, ס'איז געווען משה רבינו, ס'איז געווען יוסף מיט זיינע ברידער. זיי האבן אפגעטון ריזיגע אויפטוען, זיי האבן געמאכט אידן בעלי תשובה, זיי האבן אויסגעלערנט פאר אידן די דרך האמת, אויסגעלערנט פאר אידן וויאזוי זיך צו פירן, וויאזוי צו טראכטן, אויפגעשטעלט קהילות, מוסדות, אלע זאכן. די פאקט איז אז ס'איז נישט דא קיין זאך וואס האלט זיך מער ווי א דור.
פארשטייט זיך אז יעדער דור האט זיך אזוי ווי א רושם, אזוי ווי ס'שטייט "פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים" (שמות כ, ד), עד כאן רחמי האב על הבן. ווי לאנג מ'געדענקט נאך דעם טאטן, דעם זיידן, שטייט ער לעבט נאך אביסל. ווי לאנג א מענטש האט קינדער וואס געדענקען אים, ער האט זיי מחנך געווען, ער האט זיי אויסגעלערנט, האלט ער זיך נאך אין א געוויסן זין איין דור.
ווען ס'שטייט "וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא" (מת), מיינט עס אמת'דיג, וויאזוי מ'זאגט, ס'איז שוין געשטארבן יעדער איינער וואס האט געקענט דעם רבי'ן. נישט נאר דער רבי איז געשטארבן – ער האט נאך תלמידים, ער לעבט נאך אביסל, "יעקב אבינו לא מת". אבער ס'איז שוין געשטארבן "כל הדור ההוא" מיינט נישט נאר... פארשטייט זיך, ס'איז דא שאלות אין די מפרשים און אין תוספות וויאזוי מ'רעכנט א דור, ס'איז דא אסאך חקירות וועגן דעם, וויאזוי מ'רעכנט פונקטליך די יארן, אבער ס'קען זיין אסאך באדייטן (meanings). דארט איין וועג קען זיין די לעבן פון איין מענטש, די צווייטע וועג קען זאגן א דור, אביסל מער ווי איין דור ממש, ווייל מ'געדענקט נאך, ס'איז נאך דא. אזוי ווי מיר זאגן, מ'טוט זיך, מ'וויל עפעס אויפטון, זאל זיך האלטן ביז מיינע אייניקלעך; זיי האבן געדענקט, זיי האבן געקענט דעם טאטן, זיי האבן געקענט דעם זיידן, ס'קען נאך נמשך ווערן א רושם פון וואס מ'האט געטון.
אבער דאס איז די פאקט: נאכדעם, נאך פיר דורות, איז שוין נישטא. נישטא אזא זאך, ס'איז געענדיגט. די תיקון, די פעולה וואס א מענטש האט געטון, ס'מוז זיך ענדיגן. און אונז ווייסן נישט וואס צו טון מיט דעם אסאך מאל.
ההבדל בין גלות לגאולה: בכי על העבר מול בניית העתיד
יעדער דור דארף געדענקען דאס. די קדושת השבת פון אונז הייבט אן... אונז פון די דור הקודם, זיי האבן געבויט עפעס, זיי האבן געמאכט עפעס א סדר, איינגעפירט מנהגים, אויסגעלערנט הלכות, געמאכט עפעס א מהלך, און דאס איז וואס אונז באקומען, דאס איז וואס אונז ירש'ענען, דאס איז די ירושה. און דאס איז דאך די גאולה: די גאולה איז אז אמאל איז געווען א דור וואס האט אויפגעטון עפעס, און ס'סטאפט צו ארבעטן. "וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא". אונז דארפן דאס דערהערן.
למשל, ס'איז געווען, אונז קענען רעכענען, אונזער מציאות פון די האלאקאסט [השואה] איז געווען א גרויסער חורבן. נאכדעם אבער זענען געקומען פארשידענע מענטשן, יעדער איינער אין זיין וועג און אין זיין פלאץ, און געמאכט א מהלך, אויפגעשטעלט בתי מדרשים און חדרים און מיידל סקולס און מנהגים און דרכים, און אויפגעשטעלט אין אמעריקע, אין ארץ ישראל, און אין אנדערע פלעצער, א וועג וויאזוי אידישקייט ארבעט, וויאזוי אידישקייט לעבט. זיי האבן עס געטון. זיי האבן געהאט יעדער איינער מיט זיינע וועגן וואס זענען מעלות און חסרונות, אבער דאס האבן זיי געטון.
יעצט, די מציאות איז, אז עס קען נישט זיין אז אזא זאך זאל זיך האלטן אויף אייביג. אויב פאר די נעקסטע צוויי הונדערט יאר גייט מען זיך נאר זאגן: "הלוואי זאל מען קענען ממשיך זיין וואס דער רבי, דער אלטער רבי, האט זיך איינגעפירט, דער אלטער ישיבה האט איינגעפירט" – איז דאס איז גלות. דאס איז דער טייטש גלות פון "וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו", ווען דו ווייסט נישט וואס צו טון חוץ פון וויינען אויף יוסף. וויינען – דאס איז דער גלות. זייער גוט, דו ווייסט נישט וואס צו טון. אבער אין א געוויסע זין שטייט דאך "אל תבכו למת", ס'איז אביסל נאריש, ס'איז דא א שיעור וויפיל מען דארף וויינען. זייער גוט, מען דארף א חלק פון די וויינען, עס איז מיר זאגט בהספד של צדיק, מיט דעם איז מען ממשיך אביסל די רושם אוואדע, זייער גוט. אבער דאס האט אויך א לימיט. יא, "גזירה על המת שישתכח מן הלב", ס'איז דא א לימיט.
ס'איז נישט מעגליך אז א מענטש זאל מאכן א זאך וואס זאל זיך האלטן מער ווי א דור. נו, לאמיר זאגן אז א דור מיינט פיר דורות, זאל זיין אזוי. אקעי, ס'איז נישט מעגליך. ווייל אויב דער איינער האט געטראכט אנדערש האט ער נישט געכאפט אז מענטשן שטארבן. מען האט פארגעסן אז עס שטייט א פסוק "דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא". אזוי גייט עס. "וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת א, ה). אזוי גייט עס. און אין די צווישנצייט, די צייט וואס מען האט צו זאגן איז נאר א הספד אויף יעקב, "וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם שִׁבְעִים יוֹם" (בראשית נ, ג), האט נישט מער פון דעם נאר "וַיָּמָת יוֹסֵף". דאס איז די גלות, דאס איז די טייטש גלות.
און גאולה, וואס דער רמב"ם זאגט די גאולה איז "שחזרו למעלת אבותם", אבער די גאולה מיינט נישט אז מען גייט ממשיך זיין דעם הספד, און מען גייט טון אלעס ווייטער. מען קען נישט אזא זאך. די גאולה איז... אזויווי עס איז זייער אינטערעסאנט אז עס קאנעקט [פארבינדט זיך] מיט יהודה. יא, האט דער רבינו געזאגט אז וויאזוי האט הקדוש ברוך הוא בורא אורו של מלך המשיח? "וַיַּרְא יְהוּדָה" – מעשה אחיו. יא, יהודה איז געגאנגען, "וַיְהִי בָּעֵת הַהִיא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו" (בראשית לח, א). ווי האט דער רבינו געזאגט, יא, ס'איז געווען מיט דעם א גאנצע מחלוקת ווי די תלמידים וויאזוי צו לערנען. אבער איך מיין אז לויט וויאזוי מיר לערנען עס איז עס ממש פשוט.
ווייל יעדער האט פארשטאנען די זאך: אויב מ'איז אין א צרה, יעדער איינער – יוסף, יעקב – עוסק בשקו ובתעניתו, ראובן עוסק בשקו ובתעניתו, ס'איז צרות, מ'האט געטרייט עפעס, ס'איז געווען "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב", ס'איז געווען א ישוב פון אברהם, פון יצחק, פון יעקב, מ'האט עפעס געמאכט, ס'האט געסטאפט צו ארבעטן, ס'ארבעט מער נישט. מ'קען וויינען. יעדער האט געזאגט, אה, גוט, וויינען, וויין דיך. איך בין עוסק לברא אור של מלך המשיח. אור של מלך המשיח איז די נעקסטע דור. די נעקסטע דור. לאמיר חתונה האבן, פון חתונה האבן קומט ארויס קינדער, צוביסלעך פון דעם קומט ארויס משיח, פון דעם קומט ארויס די נעקסטע זאך.
די התחלה פון די תיקון איז ווען ס'ווערט א נייע דור. נישט אז די נייע דור וואס "לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף" וואס מ'זאגט, ער ווייסט נישט גארנישט, און ער איז די חושך. פונקט פארקערט! ווי לאנג מ'בענקט זיך נאך, ווי לאנג מ'איז סטאק [פארקלעמט] אויף די פריערדיגע דור – פשטות איז דאך אז מ'איז סטאק אויף דעם – ס'האט זיך געענדיגט. יעדע זאך איז א מענטש, יעדע מענטשליכע זאך האט א לימיט, ס'ענדיגט זיך. ס'מוז שטארבן און ס'ענדיגט זיך. ביסטו סטאק אין די חורבן, ביסטו סטאק אין די גלות. די התחלה פון די גאולה איז ווי לוי.
מחלוקת עמרם ומרים: האם להביא ילדים בגלות?
ס'איז טאקע געווען א הווא אמינא נישט צו חתונה האבן. עמרם האט געהאט א הווא אמינא נישט חתונה האבן. וואס, ס'איז א גלות, וואס דארף מען חתונה האבן? די חיזוק, אזוי ווי ס'שטייט ביי... יא, "משחרב בית המקדש דין הוא שלא נשא נשים". דאס איז די הווא אמינא פון גלות. און פארוואס האט מען יא? האט מען געזאגט, "יפשו". וואס הייסט "יפשו"? "יפשו" מיינט אז משיח דארף קומען. וויאזוי ווערט געבוירן משיח? די גזירות חכמה פון פרעה.
יא, מיר האבן געלערנט אין אבן העזר, דארט שטייט אז... דער מהר"ם מרוטנבורג – איך ווייס נישט ווער ס'איז געווען פון די ראשוני אשכנז – האט געזאגט אז מ'פירט זיך נישט כופה צו זיין אויף פריה ורביה. די גמרא שטייט אז איינער וואס איז נישט מקיים פריה ורביה, איז מען אים כופה. זאגט ער, מ'פירט זיך נישט. פארוואס? עניוועיס [ממילא], אין גלות, הלוואי, בעצם וואלט מען געדארפט האבן א קינדער צו עבדי כליון, שוין. אז איינער האט חתונה געהאט, ער האט נישט געהאט קיין קינדער, מ'גייט אים נישט פארסן [צווינגען] זיך צו גט'ן כדי צו האבן קינדער. דאס איז ממש א הלכה, דאס איז די ראשוני אשכנז וואס מ'זאגט אז מ'האט איינגעפירט אזוי די הלכה, מ'פירט זיך... ס'שטייט אין די ווערטער, ברענגט די רמ"א אין אבן העזר אין סימן א', מ'פירט זיך נישט צו כופה זיין אויף פריה ורביה, ווייל מיר זענען אין גלות, מ'האט קינדער, עניוועיס, "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ".
יא, אבער מרים האט נישט געהאלטן אזוי. מרים זאגט ניין, "וַיַּרְא אֹתָם בְּסִבְלֹתָם" (שמות ב, יא) איז דאך פרעה. דו ווילסט ממשיך זיין די גלות אזוי? דו ווילסט ברענגען משיח? אה, דו ווילסט ברענגען משיח? דו ווילסט ברענגען משיח? דארפסט האבן נייע דורות. סאו [אזוי] אלע דרשות, צי א דרשה אין ירושת הדורות, דאס איז די דרשה פון פרעה, דאס איז די דרשה פון גלות. און די דרשה פון גאולה איז אז ס'קומט א נייע דור, ס'קומט א נייע דור. און דא איז אזא זייער אינטערעסאנטע זאך.
שיעור ד' - משה רבינו: דער כח פון א נייער דור
אינהאלט:
דער דאזיגער טייל פונעם שיעור באהאנדלט די טיפע פראגע פארוואס דער אייבערשטער האט אויסגעוועלט דווקא משה רבינו, א "יונגערמאן" פון מדין, אנשטאט די זקנים. מיר לערנען וועגן די וויכטיגקייט פון א מנהיג וואס איז אויפגעוואקסן מיט "חירות" (פרייהייט) און נישט מיט די טראומע פון גלות. דער שיעור פארבינדט דאס מיט דעם כח פון "נערים" (יוגנט) און די עבודה פון נעמען אחריות – די עבודה פון ווערן א "טאטע" – וואס איז דער שורש פון יציאת מצרים און דער תיקון פאר ימי השובבי"ם.
---
פרק י: פארוואס דווקא משה? די מעלה פון א נייער דור
משה זאגט: "לי דיברתי ישראל? [האט ער דען צו מיר גערעדט, ישראל?] מיך האט דער אייבערשטער געזאגט אז איך זאל ארויסנעמען די אידן פון מצרים? פארוואס זענען זיי נישט געקומען צו די זקנים? זיי זענען דאך די חשובים! משה איז גארנישט! משה איז עפעס א יונגערמאן, ער קומט פון מדין גאר! גיי ווייס פון וואו ער קומט!"
ניין! דער אייבערשטער איז געקומען צו משה. פארוואס? ווייל דא הייבט זיך אן די גאולה! די גאולה הייבט זיך אן פון ס'איז א נייע דור!
ס'איז דא מענטשן וואס זיי געדענקען נישט, זיי האבן נישט אפילו די טראומע [trauma] פון נעבעך ס'איז געווען א חורבן, און זיי האבן נאר זיך און קענען נאר צילאכעווען צווישן די ווענט. ס'איז נישט געווען דאס!
פרק יא: די נויטווענדיגקייט פון א "פרייער גייסט"
און ס'שטייט אין מפרשים, אין רש"י, אין אבן עזרא, אז פארוואס האט משה רבינו געדארפט אויפוואקסן ביי פרעה און אין מדין? יא? כדי ער זאל נישט האבן די טראומע פון גלות!
א מענטש מיט טראומע פון גלות קען זיין אן עובד ה', אבער קיין משיח קען ער נישט זיין! ער דארף זיין און אויפוואקסן אינדרויסן, אויפוואקסן בבית המלך, און אינגאנצן בחירות [אין פרייהייט].
נאכדעם וואס ער איז געגאנגען, ווי די תורה זאגט: "וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם" [שמות ב, יא], האט ער זיך דערמאנט און געוואוסט: "איך בין יא א איד! און וואס גייט דא פאר?" האט ער געהאט די קוראזש [courage], האט ער געהאט די מוט ארויסצונעמען די אידן פון מצרים.
אבער ס'איז א חלק פון ס'איז זייער וויכטיג צו פארגעסן די פריערדיגע דורות.
פרק יב: דער כח פון די "נערים"
דער כח פון משיח, איך זאג דאס אלעמאל, ביי די חתונה זאגט מען [אין די ברכה אחריתא]: "קוֹל מִצְהֲלוֹת חֲתָנִים מֵחֻפָּתָם וּנְעָרִים מִמִּשְׁתֵּה נְגִינָתָם".
וואס איז די "נערים"? די נערים זענען די וואס ווערן דערמאנט אין די משנה: "מעשה בבניו של רבן גמליאל [שבאו] מבית המשתה, אמרו לו [לא שמענו] קריאת שמע" [ברכות פ"א מ"א]. יא, די טאטע און די זיידע זאגן אז מ'דארף ליינען קריאת שמע, אבער זיי זענען עוסק אין זייער טאנצעריי, זיי גייען קעגן אביסל די זקנים. ווי די גמרא זאגט: "נערים פני זקנים ילבינו", חוצפה יסגא [סוטה מט:].
אבער דאס איז די קליפה שבו [די שלעכטע זייט דערפון]. אבער די אמת'דיגע וועג, די אמת וואס איז דא דא, איז אז דער משיח, די "קוֹל מִצְהֲלוֹת חֲתָנִים... וּנְעָרִים", דא הייבט זיך עס אן. ס'הייבט זיך אן פון דעם וואס די נערים, די בחינה פון "וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו" [בראשית כב, ו], זיי קענען, זיי האבן די מוט, זיי האבן די קוראזש, זיי האבן די חיות צו מאכן א נייע זאך, און צו נעמען רעספאנסיביליטי [אחריות] פאר דעם.
פרק יג: די עבודה פון ווערן א מנהיג
ווען די יונגל וואקסט אויף, "וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו", זיי האבן זיך געקענט אויך צו די מיטערעכטן, זייער גוט, איך בין א יונגערמאן, איך בין דא אויפגעוואקסן ביי פרעה, און למעשה, די מעשה איז געווען, און איך האב נישט קיין צייט אריינצומישן דא משלח די יהודים. מסתמא אויב ס'וואלט געווען עפעס וואס צו טון, וואלט מען דאך עס שוין געטון, וואס האב איך צו טון?
דאס באמת האט גע'טענה'ט משה פאר'ן אייבערשטן אליינס: יא, ס'איז דאך דא אהרן, ס'איז דאך דא [אנדערע], איך קען נישט גיין אליינס. און וואס האט דער אייבערשטער געזאגט? איך האב דיר גע'טשאוזט [אויסגעוועלט].
וואס די עומק פון דעם איז, אז משה איז געווען א בן, "וַתֵּלֶד בֵּן" [שמות ב, ב], יא, און ער האט מכיר געווען אין דעם. ס'האט גענומען אסאך צייט, ס'האט גענומען אסאך עבודה, אבער ער האט מכיר געווען אין דעם אז יעצט בין איך דער רבי.
משל: דער חידושי הרי"ם און די הנהגה
ס'איז געווען ווי א רבי האט געזאגט, איך מיין דער חידושי הרי"ם, ווען ער איז געווארן דער רבי נאך דער קאצקער רבי, האט ער מבטל געווען פארשידענע קאצקער שארפקייטן. האט מען געזאגט: "וואס הייסט, דער רבי [דער קאצקער] האט אזוי געטון?"
האט ער געזאגט: "נו, ווען דער אייבערשטער וואלט געוואלט דער רבי'ס הנהגה, וואלט ער דאך נאך געלעבט."
פארוואס שטארבן די רבי'ס? ווייל ער וויל א נייע הנהגה. נישט ער שטארבט אז מען זאל זאגן און מספיד זיין ווי דער דור איז נעבעך אזא דור יתום. נאר "בָּא הַשֶּׁמֶשׁ וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ" [קהלת א, ה]. ס'מוז זיין.
פרק יד: די שוועריגקייט פון איבערגאנג
און אין דעם צייט איז שווער. ס'איז דא חוץ פון די נסיון פון דרך ארץ, וואס דאס איז טאקע א פראבלעם, מענטשן האבן נישט ליב. מענטשן האבן זייער ליב צו זיין דער אינגל וואס איז א מחוצף. אבער דער אינגל וואס איז א מחוצף זאל ווערן א טאטע, ער זאל זיין דער גואל, און ער זאל זאגן: "יא, און מיך האט מען טאקע געשיקט" – דאס איז נישט קיין פשוט'ע זאך, יא.
דאס איז די עבודה פון משה רבינו וואס מיר דארפן לערנען ביי אים. מיר דארפן לערנען ביי אים וויאזוי משה האט געטראפן די קוראזש צו זאגן אז איך בין א נייע דור, און דער נייע דור גייט אויסלייזן די אידן. דאס איז די עבודה פון ווערן משה רבינו און ווערן א טאטע.
פרק טו: תיקון שובבי"ם: נעמען אחריות ווי א טאטע
און אזוי ווי מיר זאגן, ווען דער תיקון שובבי"ם [ראשי תיבות: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים - א צייט מסוגל לתיקון הברית] מיינט אז מיר זאלן כאפן אז די זרע וואס מיר האבן איז נישט לבטלה, יא, ס'איז דער תיקון.
א מענטש מיינט: "וואס הייסט איך האב קינדער? איך ווייס, ס'איז געווען דער מנהג. מ'האט מיר געזאגט אז מ'האט חתונה, מ'האט קינדער. מ'שיקט זיי אין חדר, ס'איז א מנהג, מנהג ישראל תורה היא, שוין."
עט סאם פוינט [ביי א געוויסע פונקט], דאס איז בחינת "זרע לבטלה". ס'איז א קילקול, ס'געשעט פון זיך אליינס. ס'איז געשמאק, ס'פארט, ס'איז א סדר, ס'געשעט פון זיך אליינס.
דער תיקון פון דעם איז אז מ'זאל ווערן צוריק א טאטע. אזוי ווי ס'שטייט אין די ספרים הקדושים: בחינת אב, בחינת חכמה, דאס איז דער תיקון. און דו ווערסט די טאטע, דו דארפסט נעמען רעספאנסיביליטי [אחריות] פאר דעם. דו האסט געהאט קינדער, דו האסט פועל געווען אין דעם, ס'איז דיינס, דו ביסט אליין שולדיג צו נישט, איך ווייס נישט וואס איז דיינס.
יעצט דארפסטו זיי טון, וואס דארפסטו זיי אויסלייזן:
* יעצט דארפסטו זיי ארויסנעמען פון מצרים.
* יעצט דארפסטו זיי פירן קיין ארץ ישראל.
* יעצט דארפסטו זיי געבן די תורה.
* יעצט דארפסטו טון פאר זיי די אלע זאכן, מצוות האב על הבן.
דאס איז זייער א שווערע זאך, ווייל זיי זענען זייער צוגעוואוינט, ווייל דער זיידע ווייסט שוין, דער זיידע ווייסט נישט גארנישט, דער זיידע איז דאך "וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא" [שמות א, ו].
"וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי, וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא" [שמות ב, א-ב], האט אים דאך באהאלטן, פאר די דריי חדשים האט זיך באהאלטן, ס'איז דאך געווען א הסתרה, ווי מ'זאגט, פאר די הסתרה איז גלות, אבער ס'איז גלות, ס'איז מן.
די רגע וואס משה רבינו איז געקומען און געווארן, און געזאגט אז יא, דיך האט מען געשיקט, דיך האט מען געשיקט ווייל דו ביסט א נייע דור – דאס איז די התחלה. די התחלה איז די גאולה, די נייע דור וואס קומט.
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור – פרשת וארא תשפ”ו
משמעות ההתגלות החדשה של שם ה’ והקשר לגאולה
—
א. הפסוק המרכזי והקושי בהבנתו
הפתיחה המרתקת של הפרשה
הפרשה פותחת בפסוק: “וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה’ לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם”. הקב”ה מכריז על רמה חדשה של התגלות – משהו שלא היה ידוע לאבות.
השאלה היסודית
מה בדיוק ההבדל בין “אל שדי” לבין “שם הוי”ה”? מה התכלית של כל העניין?
תשובה מפתיעה מהפסוק עצמו
לא רק המפרשים התקשו – גם בני ישראל עצמם לא הבינו! כפי שכתוב: “וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה”. התורה מצדיקה את בני ישראל – הם לא שמעו בגלל מצבם, לא בגלל חוסר רצון או כפירה.
—
ב. עיקרון יסוד: השאלה אינה על עצם קיום ה’
הבהרה מכרעת
לא מדובר בשאלה האם יש אלוקים או אין – השאלה היא רק: איזה סוג התגלות? איזה שם? איזו מידה?
הוכחות לכך:
– האבות ידעו שיש בורא עולם
– פרעה עצמו הכיר משהו (“אצבע אלקים היא”, ויוסף אמר לו “אחרי הודיע אלקים אותך”)
– אפילו גוי, אפילו אפיקורוס – כל מי שחי יודע שיש משהו
משל להמחשה
כשיהודי חסידי נכנס לבית כנסת ליטאי ורוצה “לגלות” שיש אלוקים – ברור שהם יודעים! הכוונה היא לגלות בחינה אחרת, רמה אחרת של הכרה. כך גם בקבלת שבת: “לכו נרננה לה'” – לא שלא היה אלוקים כל השבוע, אלא שהיה “שם אחר”, בחינה “חול’דיגע”, ועכשיו מתגלה רמה גבוהה יותר.
המסקנה המרכזית
ההבדל בין שם הוי”ה לשם א-ל ש-די הוא כמו ההבדל בין מאמין לאתאיסט – זה חילוק עצום. מי שמכיר רק בחינה נמוכה יותר – חסר לו באופן מהותי, כמעט כמו מי שאינו מאמין כלל. גם אנחנו נמצאים במצב דומה – מכירים בחינה מסוימת של אלוקות, אך לא את ההתגלות המלאה.
—
ג. שם הוי”ה = הגאולה עצמה
מה באמת מבקשים בני ישראל ממשה
“אתה רוצה ללמד אותנו על שם הוי”ה? תוציא אותנו קודם, ואז נראה שיש ‘אני ה”. אנחנו לא צריכים דרשות – אנחנו צריכים גאולה!”
פירוש רש”י: “לא נודעתי” ולא “לא הודעתי”
– “הודעתי” = להודיע ולא יודע – לתלות שלט “שויתי ה’ לנגדי תמיד” בלי שזה משפיע
– “נודעתי” = שההתגלות תהיה מציאות חיה
הפסוקים מפרשים את עצמם
“אני ה'” אינו רק הקדמה – “והוצאתי… והצלתי… וגאלתי… ולקחתי… והבאתי… והייתם לי לעם” – זהו עצם הפירוש של שם הוי”ה! פחות מזה – לא הבנת את השם.
ההגדרה המדויקת
– שם אלקים = ה’ יכול לתת ולא נותן (זה היה גם במצרים)
– שם הוי”ה = שהדבר ברור, גלוי, מתממש – “וידעתם כי אני ה'”
—
ד. משמעות “קוצר רוח” – גלות הדעת
פירוש רש”י
כמו אדם שנחנק ונושם קצר – ההיפך מ”אורך רוח”
פירוש הזוהר – עומק נוסף
“קוצר רוח” = קיצור ממדרגת משה רבינו. משה הוא בחינת “רוח” (תפארת). הרוח קיימת, אבל אינה יכולה להיכנס ולהחיות – זוהי הגלות.
היכן כתובה גלות הדעת בתורה?
לא כתוב במפורש “חסרון אמונה” – אלא דווקא בפסוק “ולא שמעו מקוצר רוח”. הם לא אשמים – הם במצרים!
—
ה. המסר המעשי – ביקורת על גישה מסוימת
הבעיה בדרשות על הסתר פנים
כשאומרים ליהודי “תאמין גם בהסתר פנים, זו מדרגה גדולה” – זה נכון, אבל:
1. אין לבוא בטענות על יהודי שמתקשה
2. הדגשת יתר של האמונה בגלות עלולה “לא לתת למשיח לבוא”
משל לעני שבא לצדיק
הצדיק אומר: “תאמין שה’ רוצה שלא יהיה לך כסף”
העני עונה: “אני כבר מאמין! למה אתה אומר לי את זה? הבעיה שלי היא שאני לא רואה! והראייה – זו הגאולה!”
תפקיד המנהיג האמיתי
משה האמיתי לא מטיף ליהודים לאמונה – הוא צועק לה’: “למה הרעותה לעם הזה, למה זה שלחתני!” – הוא תובע את הגאולה, לא דורש מהעם להסתפק באמונה.
—
ו. משמעות “ערל שפתים” והקל וחומר של משה
הקשר בין ערלת השפתיים לגלות
משה טוען: “הן אני ערל שפתים” – הזוהר מסביר שזו לא בעיה פיזית אלא ביטוי למצב הגלות. משה שואל: איך אפשר בכלל לומר לפרעה “שלח את עמי”? אחרי מאתיים שנה של עבדות, אחרי הבטחות שווא – איך אפשר להכריז דבר כזה?
הקל וחומר של משה – פירוש חדש
משה טוען: אם בני ישראל לא שמעו אלי, קל וחומר שפרעה לא ישמע.
הקושי: מה הקל וחומר? הרי ישראל היו בעבודה קשה ופרעה לא!
התשובה: פרעה הוא עצמו “עבודה קשה” – הוא הקליפה שאומרת “מי ה’ אשר אשמע בקולו”. לישראל יש עדיין קצת אמונה, הם מסכימים באופן שכלי. אבל פרעה אפילו לא מסכים בדרך כלל!
תשובת הקב”ה
הקב”ה אומר למשה: אתה צודק! ערל שפתים תישאר עד שתצא ממצרים. כמו “מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו” – יש לך בעיה? לך קדימה, עשה, ואז זה יתפתח.
—
ז. הבחנת הזוהר בין קול לדיבור
שתי בחינות בדיבור
– קול = הרוח, הלופט שיוצא מהאדם (בחינת תפארת)
– דיבור = הארטיקולציה, חיתוך האותיות על ידי מוצאות הפה (בחינת מלכות/שכינה)
שניהם נצרכים: צריך רוח טובה שתוציא את הלופט, וגם יכולת לארטיקולציה נכונה.
ההתפתחות בטענות משה
| פרשת שמות | פרשת וארא |
|———–|———–|
| “כבד פה וכבד לשון” – פנימי יותר | “ערל שפתים” – החלק הכי חיצוני |
| אולי הבעיה נפתרה חלקית – משה הצליח לשמוע את הקול | משה אומר: צריך שזה יהיה גלוי לחוץ, ושפתיי חסומות! |
משה כבחינת קול בלי דיבור
משה הוא בחינת הקול (תפארת), אבל הדיבור (מלכות/שכינה) חסר. הדיבור הוא מה שמוציא לפועל ממש, מארטיקולציה, מחלק את הקול לדבר מוחשי.
—
ח. מתי נפתר הדיבור?
“וידבר אלקים אל משה” – דיבור שנעצר
הזוהר מסביר שהפסוק “וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה'” מלמד שהדיבור התחיל אבל לא יכול היה להמשיך – הוא “גמגם”, נעצר.
השלמות רק במתן תורה
רק ביציאת מצרים ומתן תורה נאמר: “וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר” – שם יש דיבור שלם. “דיבור” הוא לשון קשה – לא במובן של קושי, אלא במובן של מוצק, מארטיקולציה, ברור, מציאותי, גשמי, מוחשי לגמרי.
—
ט. המסקנה המרכזית של השיעור
הערך העצמי של ישראל והיכולת לשמוע את שם הוי”ה הולכים יחד:
– שם הוי”ה הוא עצמו מה שיוצר את הערך העצמי
– והערך העצמי הוא מה שמאפשר לשמוע את שם הוי”ה
זה התממש באמת רק ביציאת מצרים ובמתן תורה – כשיצאו לגמרי מהגלות. עד אז, גם משה היה “ערל שפתים” וגם ישראל היו ב”קוצר רוח” – לא מחוסר אמונה, אלא מחמת הגלות עצמה.
תמלול מלא 📝
שיעור על פרשת וארא – סוד התגלות שם הוי”ה
טייל 1 פון 3
בס”ד, ערב שבת פרשת וארא תשפ”ו.
פרק א: די חידוש פון די פרשה – א נייע מדרגה אין ידיעת הבורא
אנהייבן פרשת וארא איז איינע פון די מערסט אינטערעסאנטע פרשיות, שטיקלעך פסוקים, שטיקלעך חומש וואס זענען דא פאר די אידן וואס זענען אינטערעסירט אין די נושא וואס איז די נאמען פון די פרשה, יא? וארא. וארא. ס’איז דא א פרשת “וירא אליו ה'”, און ס’איז דא א פרשה “וארא”.
“וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה’ לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם”.
אבער פאר דיר, פאר משה רבינו, זאגט דער באשעפער: “אמור לבני ישראל אני ה'”, אני י-ה-ו-ה.
איז דא א פרשה וואס איז מפרש בפירוש אז ס’איז דא א נייע מדרגה [level], א נייע סארט ידיעה. אונז ווייסן נישט וואס דאס מיינט פונקטליך, “נודעתי”, וואס איז טייטש “נודעתי להם”, אבער עפעס א חילוק, עפעס א נייע שם, א נייע סארט שם פון דער אייבערשטער. מ’שטעלט זיך פאר אז די אבות האבן אויך געוואוסט דער זעלבער גאט, נישט פשט אז א-ל ש-די איז געווען עפעס אן אנדערער גאט, אבער עפעס א זאך וואס הייסט ה’, די א-ל ש-די, כביכול אין די לבוש, אין די אופן וואס הייסט א-ל ש-די, אזוי האט זיך דער אייבערשטער באוויזן.
“וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'”, אליהם באופן כללי. דער זעלבער גאט זאגט פאר משה: “דיר זאג איך אני ה’, אבער פאר אברהם אבינו האב איך עס נישט געזאגט”. דאס זאלסטו זאגן פאר די אידן, “אני ה'”.
און דאס איז דאס וואס ער זאגט, דאס איז די גאנצע וואס ער זאגט. “אני ה'”, און ממילא “והוצאתי אתכם” און “והצלתי אתכם”, די אלע ד’ לשונות של גאולה, די גאנצע בשורה וואס שטייט דא.
פרק ב: די שוועריגקייט אין פארשטיין די בשורה
און ס’איז דא א גרויסע שוועריגקייט צו פארשטיין וואס ער וויל פון אונז. אלע מפרשים, יעדער איינער זאגט זיך זיין פשט, וואס איז דער תכלית בכלל פון דעם גאנצן ענין?
* וואס איז א-ל ש-די?
* וואס איז שם הוי”ה?
* וואס איז דער שם אהי”ה וואס שטייט אין די פריערדיגע סדרה?
* וואס גייט דא פאר?
די אינטערעסאנטע זאך איז, אז נישט נאר די מפרשים האבן נישט פארשטאנען וואס איז דער ווילדער פסוק דא, נאר דער פסוק אליינס פארציילט אז די אידן האבן נישט פארשטאנען. דא די נעקסטע שטיקל שטייט: “וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה”.
זיי האבן נישט אויסגעהערט, זיי זענען נישט מקבל געווען, זיי האבן נישט דערהערט, זיי האבן נישט געוואלט זיך צו טון מאכן, זיי האבן נישט פארשטאנען וואס משה רבינו וויל פון זיי.
פארוואס? “מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה”. ס’איז געווען פונקט אזוי ווי אונז איז שווער צו פארשטיין וואס דער פסוק וויל פון אונזער לעבן האבן.
שטעלט זיך, מ’קען זאגן דרשות. רש”י זאגט א דרשה, צוויי דרשות זאגט רש”י. דער רמב”ן [רבי משה בן נחמן] זאגט א דרשה, אנדערע מפרשים זאגן זיך זייערע דרשות וואס ס’קען מיינען. ס’איז אלץ זייער פיין, אבער למעשה, ווען א איד מאכט אויף דער פסוק, און ער זעט ס’שטייט “אני ה'”, “וארא”, “לא נודעתי”, קיינער ווייסט נישט, מיר פארשטייען נישט. ועל זה נאמר, לקיים מה שנאמר, “ולא שמעו אל משה”. “וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה”. די אידן האבן אויך נישט פארשטאנען וואס ער וויל פון זיי.
אויב וועסטו פרעגן, פארוואס האבן זיי נישט פארשטאנען? פארוואס ווייסן מיר נישט וואס ער וויל פון אונז? זאגט דער פסוק א תירוץ: “מקוצר רוח ומעבודה קשה”. און דער פסוק באשולדיגט נישט די אידן, יא? זייער וויכטיג צו הערן. מיר האבן גערעדט לעצטע וואך אין די סדרה אז ס’שטייט אז דער אייבערשטער האט געזאגט פאר משה “ושמעו לקולך”. משה האט געזאגט “והן לא יאמינו לי”. האט דער אייבערשטער געגעבן אותות פאר משה אז זיי זאלן יא גלייבן, זיי זאלן יא הערן, שומע זיין, מאמין זיין. דאס איז בעצם דא די זעלבע איידיע.
פרק ג: די שאלה איז נישט אויב ס’איז דא א גאט, נאר “וועלכער” גאט
און דארט איז געווען עפעס אזוי ווי א משמעות אז ס’איז ריכטיג “ושמעו לקולך”, און מיר האבן קלאר געמאכט אז ס’איז נישט גענוג צו זאגן אז ס’איז א משל מיט א נמשל, אדער אז ס’איז דאס זעלבע “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה”, פונקט אזוי ווי ביי א מענטש איז דא פארשידנארטיגע מדות, איז אויך ביי דער אויבערשטער. אדער די טיפערע זאכן וואס די מקובלים זאגן, אז א מענטש פירט זיך אין די מדות החסד איז ער מעורר ביי דער אויבערשטער די מדות החסד.
זאגט דער רמב”ן: וועלכע מדה, וועלכע ספירה [התגלות אלוקית] דער אייבערשטער ווייזט זיך? נו נו, ס’איז וויכטיג פאר די מקובלים אפשר וואס דארפן מכוון זיין על פי זייערע שמות. וואס גייט עס מיר אן? ס’איז נישט אזוי וויכטיג? ניין, ס’גייט זייער שטארק אן.
ס’איז זיכער אז אפילו אויב מען לערנט אז דער פשט איז אזוי ווי דער קבלה פשט וואס דער רמב”ן לערנט, אז די שאלה איז קיינמאל נישט חלילה געווען צו ס’איז דא א גאט. די שאלה איז געווען:
* וועלכע סארט גאט?
* וועלכע סארט שם האט דער גאט?
* וויאזוי רופט מען דעם גאט?
* וואס מיינט דאס דער גאט?
* וועלכע מדה פון גאט איז געווען נתגלה געווארן אין די צייטן?
דארף מען פארשטיין אז די מעשה שבו איז נאך אלץ דער פשוט’ער פשט פון דער מעשה. אין אנדערע ווערטער, אויב מען קומט צו זאגן פאר א איד – און איך זאג ווייטער די צווייטע צד אויך – אויב מען קומט צו זאגן פאר א איד, “איך וויל דיר פארציילן אז ס’איז דא א גאט”. זאל קיינער נישט מיינען אז דאס מיינט אז מען האט געמיינט ביז יעצט אז ס’איז נישט דא קיין גאט.
אין אנדערע ווערטער, אפילו א איד לעבט טאקע, אפילו אזא מענטש לעבט טאקע, ער לעבט אין אזא וועלט וואס איז א וועלט אזוי ווי די וועלט זעט אויס א גאנצע וואך. ס’איז נישט קיין וועלט וואו ס’איז דא א דעם א גאט. קומט מען און מ’וויל אים פארציילן אז ס’איז דא א גאט. אדער א איד וויל תשובה טון, ער וויל תשובה טון, ער וויל זאגן, “איך האב געלעבט אן א גאט, איך האב פארגעסן, ‘פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה’ אֱלֹקֶיךָ’, איך וויל דיך דערמאנען”.
זאל ער נישט מיינען אז דאס מיינט אז ער האט נישט געהאט קיין גאט ביז יעצט. אן א גאט? אויב ס’איז נישט דא אזא זאך וואס הייסט א גאט, וואס ער איז דער שורש, דער סיבה, יא, שורש השורשים, דער קיום פון די מציאות, זאגסט אז ס’איז נישט דא קיין גאט? זאגסט אז ס’איז נישט דא קיין מציאות! איך האב נישט וואס צו רעדן.
אלא מאי? האסט נישט געהאט קיין נאמען פון גאט! אה, דאס קען יא זיין! דאס מאכט סענס! ס’איז דא זייער אסאך בחינות, זייער אסאך שמות. ס’איז דא דער שם וואס הייסט א-ל ש-ד-י. איך ווייס נישט פונקטליך וואס ס’מיינט דעם א-ל ש-ד-י, אבער ס’איז זיכער עפעס ווייניגער ווי שם הוי”ה.
פרק ד: משל לחיי היום-יום – צווישן אמונה און השגה
און דאס איז די זעלבע זאך, ווען ס’קומט צו א איד און מ’זאגט אים, “איך וויל דיר מגלה זיין אלוקות”.
ערנסט? [Seriously?] יא, ס’קומט אמאל א חסידישער איד, ער קומט אריין אין א ליטווישע שול, א מתנגד’ישע שול, ער גייט זיי מגלה זיין אז ס’איז דא א גאט אויף די וועלט. יא, ארויס פון זינען, זיי ווייסן נישט אז ס’איז דא א גאט אויף די וועלט? אה, וואדע ווייסן זיי. און נישט נאר די ליטוואק ווייסט. אפילו א גוי ווייסט, אפילו אן אפיקורס ווייסט, יעדער איינער ווייסט, אויף וויפיל ער לעבט, אויף וויפיל עס איז דא אן עקזיסטענץ [existence], עס איז דא עפעס א גאט.
דאס איז נישט די שאלה. די שאלה איז וואס איך מיין צו זאגן ווען איך וויל דיר זאגן אז איך בין מגלה אז ס’איז דא א גאט. מיין איך צו זאגן אז ס’איז דא אן אנדערע סארט גאט ווי דו האסט געמיינט אז ס’איז דא.
ס’איז דא דעות, אפילו דעות וואס א מענטש קען זיין פארשלאפן, א מענטש קען לעבן “ישנים כל ימיהם ומכלים שנותיהם בהבל וריק”, אדער מ’איז עוסק בצורכי חיי שעה, מ’איז א גאנצע וואך ביזי על המחיה ועל הכלכלה, און פארדרייט זיך, דער קאפ איז נישט דא און נישט דארט, מען ווייסט אליינס נישט וואו ס’איז, ערגעץ צווישן איראן און טשיינע און גרינלאנד, דארט איז דער קאפ א גאנצע וואך.
קומט א איד און ער זאגט, “רבותי, אני ה'”. “לְכוּ נְרַנְּנָה לַה’ נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ”. אזוי קומט דער בעל תפילה, ער קומט פרייטאג נאכמיטאג, און ער זאגט, “רבותי, בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי ה’ עֹשֵׂנוּ”.
ער זאגט, וואס איז געווען ביז יעצט? ביז יעצט איז אויך געווען א גאט. ביז יעצט איז אויך געווען. מ’טאר נישט חס ושלום מיינען, מ’טאר נישט נישט ירא שמים זיין און מיינען אז ביז יעצט איז נישט געווען קיין גאט. דאס איז כמעט ווי אן אפיקורסות, צו זאגן אז ס’איז געווען א מצב אן קיין גאט. ניין, ס’איז געווען אן אנדערע גאט. ס’איז געווען אן אנדערע שם. ס’איז געווען א שם א-ל ש-די, עפעס א וואכעדיגע שם, עפעס א וואכעדיגער גאט, עפעס א וואכעדיגע בחינה.
יעצט אז איך קום דיר פארציילן א נייע מדרגה, וואס איז אמת, כביכול, דער יתרון פון שם הוי”ה ביז שם א-ל ש-די איז אזוי ווי דער יתרון פון א מאמין ביז אן אטעאיסט. ס’איז אזא חילוק. ס’איז אזא חילוק צווישן איינער וואס ווייסט דעם ריכטיגן שם, אדער א העכערע שם, אדער א מער כולל’דיגע שם, און איינער וואס ווייסט אן אנדערע שם, נאר דעם שם אלקים, נאר דעם שם אלקים אן די עינים ההם וואס איז אראפגעקומען. ס’איז אזוי א גרויסער חילוק פון צו זיין א מאמין ביז צו זיין אן אטעאיסט.
ער קען אהיימקומען צו זיין אומגלויביגער און זאגן, “איך האב אנטדעקט [discovered] אז ס’איז דא א גאט.”
“האסט עס נישט געוואוסט?”
“יא, איך האב נישט געוואוסט.”
אבער מ’דארף וויסן אז על פי די אמת איז דער רמב”ן גערעכט. על פי די אמת, מצד די הסתכלות פון די מקובלים אדער פון די חסידישע ספרים, וואס זענען זיכער אזוי, איז ש-ד-י אויך געווען א גאט. נו וואס? ס’איז געווען אן אנדערער גאט. ס’איז געווען א נידעריגערע [lower] בחינה, כביכול, פון גאט. מ’דארף וויסן וואס מיינט א נידעריגערע בחינה, אבער אן אנדערע בחינה פון גאט. א-ל ש-די, א שם אלקים, אן אנדערע שם.
אזוי ווי דער רמב”ן זאגט, פרעה האט נישט געוואוסט “מי ה'”, אבער ער האט יא געוואוסט האט ער געזאגט “אלא אצבע אלקים היא”. איך האב גערעדט די גאנצע צייט, “האחר יד אלקים לעשות כזאת?” האט יוסף געזאגט פאר פרעה. פרעה האט געזאגט, “ווער איז אלקים?” ער ווייסט יא עפעס א שם, ער ווייסט יא די שם אלקים, ער ווייסט נאר נישט די שם הוי”ה. אקעי, אונז זענען אויך אין אזא סיטואציע. דאס איז די ערשטע זאך וואס מ’דארף געדענקען.
יעצט וויל איך ווייטער ממשיך זיין, וואס איז די טייטש אז אונז זענען מצדיק דעם איד? דאס קודם כל וויל איך זאגן, די ערשטע הצדקה האט ער בכלל געזאגט אז מ’זאגט אז א איד הערט נישט.
דאס איז דער צווייטער טייל פונעם שיעור אויף פרשת וארא. דער טייל באהאנדלט די טיפע חילוקים צווישן די מדרגות פון ידיעת השם, די לימוד זכות אויף כלל ישראל פארוואס זיי האבן נישט געקענט הערן צו משה, און די ריכטיגע טייטש פון גאולה און אמונה.
—
פרק ה: די מדרגה פון ידיעת השם – צווישן “אלקים” און “הוי”ה”
עס איז דא א גרויסער חילוק פון זיין א מאמין ביז זיין אן אתאיסט. א מענטש קען אהיימקומען צום פשוט’ן מענטש און זאגן: “איך האב אנטדעקט [discovered] אז עס איז דא א גאט. האסט עס נישט געוואוסט?”
ענטפערט יענער: “יא, איך האב נישט געוואוסט.”
אבער מען דארף וויסן, אז על פי האמת איז דער רמב”ן גערעכט. על פי האמת, מצד די הסתכלות פון די מקובלים אדער פון די חסידישע ספרים – וואס זענען זיכער אזוי – איז דער אמת אז ער האט עס אויך געוואוסט. נאר וואס? עס איז געווען אן אנדערער גאט. עס איז געווען א נידעריגערע בחינה [lower level], כביכול, פון גאט.
וואס מיינט א “נידעריגערע בחינה”? עס מיינט אן אנדערע בחינה פון גאט: אן “א-ל ש-די”, א שם “אלקים”, אן אנדערער שם.
אלזא, ווי דער רמב”ן זאגט: פרעה האט נישט געוואוסט “מי ה'”, אבער ער האט יא געוואוסט [פון אלקות], ער האט יא געזאגט “אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה הִרְאָה אֶת פַּרְעֹה” (בראשית מא, כח). ער האט גערעדט א גאנצע צייט, יוסף האט געזאגט צו פרעה: “אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת” (בראשית מא, לט). פרעה האט נישט געפרעגט “ווער איז אלקים?”. ער ווייסט יא עפעס “השם”, ער ווייסט יא דעם שם “אלקים”, ער ווייסט נאר נישט דעם שם “הוי”ה”.
אקעי, אונז זענען אויך אין אזא סיטואציע [מצב]. דאס איז די ערשטע זאך וואס מען דארף וויסן.
פרק ו: “ולא שמעו אל משה” – א לימוד זכות אויף כלל ישראל
יעצט, לאמיר ווייטער ממשיך זיין. וואס איז דער טייטש אז אונז זענען מצדיק דעם איד?
קודם כל וויל איך זאגן די ערשטע זאך: ווען מען זאגט אז א איד הערט נישט – עס קומט צו אידן א בעל דרשן און ער זאגט: “מען הערט מיך נישט אויס, מען הערט נישט וואס איך וויל”. מען רעדט דאך פאר א מענטש פאר זיך. דער משל איז אלעמאל, אז עס קומט א פסיכיאטער אין שטאט און ער זאגט דאס. אדער א מענטש פאר זיך, א מענטש קומט שבת, ער קומט און ליינט קריאת שמע שעל המטה, קריאת שמע של בוקר, קריאת שמע בערב, עפעס א זמן וואס ער קומט צו זיך – “בֹּא אֵלָיו”, און ער הערט דעם “וַיֹּאמֶר לוֹ אֵין אֱלֹהִים”.
וואספארא רעאקציע [response] באקומט ער? צו וועמען רעד איך דא? צו אן אפיקורס? צו מיר אליין? צו עפעס א נבל, ווי דער פסוק זאגט “אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹהִים” (תהלים יד, א)? עפעס אזא זאך?
זאגט דער פסוק: ניין, ניין, ניין. “וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ” (שמות ו, ט).
* זיי זענען מאמינים: קודם כל, זיי האבן א גאט. זיי זענען מאמינים בני מאמינים. אויב האסטו געמיינט אז טאקע זיי זענען נישט קיין מאמינים – אוודאי “ושלום עליך”.
* די סיבה פארן נישט הערן: דו הערסט דא אזא סארט גאט, וואס איז געווען פאר “קוצר רוח”. אזא סארט בחינת הנהגה, אזא סארט בחינת פארבינדונג [relation] מיט גאט, וואס איז נישט גערעדט, נישט געטראכט, נישט פארשטאנען קלאר.
עס איז דא אזא גרויסע מלחמה צווישן “אזא סארט גאט” [פון גלות/הסתר]. ווען נישט יענער סארט גאט, וואלט נישט געקענט זיין דער צווייטער סארט גאט [פון גאולה/הוי”ה].
אה, דו ווילסט אים אויסלערנען שם הוי”ה? דו ווילסט אים אויסלערנען א העכערע מדרגה [level]? לאזט אים הערן עפעס, לאזט אים פארשטיין די פשוט’ע זאך. אין אנדערע ווערטער: דו ווילסט ארויסנעמען דעם איד פון מצרים.
מהות שם הוי”ה: “נודעתי” ולא “הודעתי”
וואס מיינט עס דען א “גרעסערע לעוועל” אין אלוקות? דאס וואס עס איז דא א שם הוי”ה.
זאגט רש”י: “לֹא הוֹדַעְתִּי אין כתיב כאן, אלא לֹא נוֹדַעְתִּי”.
איך מיין נישט צו זאגן א “דבר תורה”. א דבר תורה קען יעדער איינער זאגן, יא? א דבר תורה קאסט נישט קיין געלט.
וואס איז דער חילוק?
* “הודעתי” (להודיע ולא יודע): עס הענגט א צעטל אויפ’ן וואנט, יא, שם הוי”ה הענגט – “שִׁוִּיתִי ה’ לְנֶגְדִּי תָמִיד”. עס מאכט נישט נשמע און נישט נראה.
* “נודעתי”: וואס מיינט אז עס איז דא שם הוי”ה אויף די וועלט? “לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה'”. עס מיינט דאך… דער פסוק איז זיך מפרש, יא? דו ווילסט וויסן וואס איז דאס שם הוי”ה? משה פרעגט: “מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם?” (שמות ג, יג). זאגט דער אייבערשטער, איך וועל דיר זאגן: “אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה… שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם… לֵךְ וְאָמַרְתָּ אֶל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל”.
דאס איז דער המשך פון דעם פירוש השם. מען דארף נישט וויסן קיין נייע פשט. איך זאג טייטש אין פסוק. איך מיין, עס איז פשוטו של מקרא, און עס איז אויך על פי קבלה, און עס איז אויך על פי חסידות, און עס איז אויך על פי יעדע מדרגה [level] וואס קען נאר זיין.
פרק ז: שם הוי”ה איז די גאולה בפועל
עס שטייט אין דעם פסוק: “אֲנִי ה'” – דאס איז דער שם, עד כאן איז קדושת השם.
דערנאך שטייט: “וְהוֹצֵאתִי” – דאס איז וואס דער שם גייט טון, דאס איז כביכול פעולותיו.
פארשטייט דאך יעדער איינער אז עס איז נישט ריכטיג [צו מאכן אזא טיילונג]. מיר האבן גערעדט אמאל באריכות בשם רבי יוסף ג’יקטיליא [בעל שערי אורה], אז אין די תורה איז לכאורה דא “שמות” און “אנדערע ווערטער”, אבער די אמת איז אז די אנדערע ווערטער זענען אויך שמות. דאס איז א וועג פון מפרש זיין יענע זאך.
יעדער ווייסט אז דער שם, אפילו שם הוי”ה, איז אויך – זאגן די מקובלים – א פעולה. עס איז נאר א סארט פעולה וואס גיבט ארויס א פעולה של דעת. (עס איז דא א מחלוקת צי מען קען רופן שכל אדער דעת א “פעולה”, אבער די מקובלים, לאמיר זאגן אז זיי רופן עס א פעולה).
אבער די “וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם” איז א חלק פון דעם שם! עס איז נישט אמת’דיג דא א חילוק פון דעם ווארט “הוי”ה” און די ווערטער “וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם”. דאס איז נאך א פירוש אויף דעם.
* דער עצם הכרה – רופט מען הוי”ה.
* די זאך וואס גיבט ארויס די הכרה, וואס ברענגט די הכרה – דאס וועט מען רופן “וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם”.
עס זאל זיין אזוי. אבער דאס איז דער פירוש. וואס טייטש הוי”ה? הוי”ה איז דער טייטש: “וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם, וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם, וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם, וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים”. דאס איז דער טייטש פון “אֲנִי ה'”. פחות מזה – האסטו נישט פארשטאנען.
די טענה פון די אידן: “מיר דארפן נישט קיין דרשות”
יעצט, אויב אזוי, קומט משה און ער וויל זאגן פאר די אידן א גאנצע מעשה “אֲנִי ה'”.
זאגן די אידן פאר משה: “טו מיר א טובה, לייז אונז אויס – וועט מען זען אז עס איז דא ‘אֲנִי ה”. ביז דערווייל ווילסטו איך זאל הערן? איך זאל הערן א שיינע שיעור? מיר זענען געקומען דא הערן א דרשה? פארוואס נישט? מיר דארפן נישט קיין דרשה. מיר האבן גענוג דרשות. מיר דארפן נישט קיין דרשות. מיר זענען נישט אין א סיטואציע פון הערן דרשות יעצט.”
דיין דרשה איז דאך דער עצם [הגאולה], דאס איז דאך דיין דרשה! וואס איז דיין דרשה, משה? דו זאגסט: פאר די אבות האב איך געזאגט שיינע דרשות. “הוֹדַעְתִּי לָהֶם”, איך האב זיי געזאגט: עס גייט זיין, עס איז דא אזא בחינה, עס איז דא אזא ענין. זייער גוט און זייער פיין.
אבער דער שם הוי”ה מיינט נישט אז עס איז דא “אזא ענין”. דער שם הוי”ה מיינט אז עס איז טאקע אזוי, אז עס איז געשען, אז עס לעבט!
נו, ווען לעבט עס? לעבט עס דען יעצט? זיי זענען דאך דא אין מצרים.
פרק ח: דער עומק פון “קוצר רוח” – גלות הדעת
און איינער וועט זאגן: “אין מצרים קען מען אלץ פארשטיין”. וואס הייסט? דער אייבערשטער האט דאך גערעדט צו משה ווען די אידן זענען אין מצרים.
אה, דא דארף מען פארשטיין א וויכטיגע זאך. עס איז נישט די זעלבע. עס איז דא צוויי לעוועלס [מדרגות]. מען קען זאגן: עס איז דא די שם הוי”ה, און עס איז דא די *רעדן* פון די שם הוי”ה. זייער אן אינטערעסאנטע זאך.
קודם דארף מען פארשטיין וואס טייטש “קוצר רוח”.
* רש”י: זאגט רש”י: יא, אזויווי א מענטש וואס איז פאר’סם’עט און ער אטעמט קורץ. די אפאזיט [היפך] פון “קוצר רוח” איז “ארך רוח”.
* פשטות: אין אנדערע ווערטער, וואס טייטש “קוצר רוח”? “וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה”. דאס איז קיין פשטות. “מעבודה קשה” – מען ארבעט שווער. מען ארבעט שווער, איז דאך די היפך פון “אֲנִי ה'”.
* חסידות און קבלה: וואס מיינט “קוצר רוח”? אלע חסידישע ספרים זאגן אז עס איז דא א גלות רוחני, א גלות פנימי, א גלות הדעת, א גלות הדיבור.
מיר גייען רעדן א מינוט מקורות פון אין זוהר דא. וואו שטייט אין די תורה “גלות הדעת”? וואו שטייט אין די תורה אז עס איז געווען אין מצרים א קטנות הדעת? פשוט שטייט לכאורה נאר אז עס איז געווען די צרות, די שיעבוד מצרים איז געווען. וואו שטייט די ענין פון דעת? וואו שטייט די ענין פון חסרון דעת, חסרון אמונה, חסרון הכרה? וואו שטייט?
עס שטייט אין דעם פסוק: “וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ”.
וואס איז דאס קוצר רוח? קוצר רוח איז די טייטש: ער האט נישט קיין ישוב הדעת.
פארוואס האט ער נישט קיין ישוב הדעת? ער איז אליין שולדיג? פארוואס האט ער נישט קיין ישוב הדעת? ווייל ער איז אין מצרים, ריבונו של עולם!
צו זאגן מען קען זיך מתיישב בדעת זיין? עס שטייט דאך אין אלע ספרים, א איד קען אלעמאל זיך מתיישב בדעת זיין? ער קען נישט. ער קען – אבער ברוחניות. דאס האבן זיי שוין געטון לעצטע וואך: “וַיִּשְׁמְעוּ לְקֹלֶךָ… וַיַּאֲמֵן הָעָם… וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ” (שמות ד, לא). מען האט שוין אלעס געטון, מען האט שוין פארשטאנען זייער גוט.
קוצר רוח = קוצר מדרגת משה
פארדעם איז דאך געווען משה רבינו. משה רבינו איז געווען.
דער זוהר זאגט: “מִקֹּצֶר רוּחַ” – די פשט איז “מקוצר מדרגת משה רבינו”. משה רבינו’ס מדרגה איז “רוח”.
יעדער איינער ווייסט דא: אש, מים, רוח – עס איז כנגד חסד, גבורה, תפארת.
* אש איז גבורה.
* מים איז חסד.
* און רוח איז תפארת.
משה, וואס ער איז אריינגענומען אין די מדת התפארת, קומט אויס אז די “רוח” איז דאס משה אליינס. “מִקֹּצֶר רוּחַ” – די רוח אליינס איז געווען געפערליך. רוח של מלך המשיח, די רוח, די ספיריט [spirit] פון “וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם” וואס שטייט ביי יחזקאל (לז, יד). דאס איז די רוח.
נו, “מִקֹּצֶר רוּחַ” שטייט “מקוצר משה”. וואס איז קוצר משה? משה איז דא, יא. די רוח אליינס איז ער איז גוט. די רוח, “וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם”, זייער גוט, זייער זיס.
אבער אז די רוח זאל אריינגיין – עס שטייט דאך “וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם”, אז די רוח זאל באלעבן, אז די רוח פון יובל, פון בינה, זאל באלעבן די רוח פון מלכות, די רוח תתאה, די רוח שלמטה, “וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים” – דאס איז נישט געווען. עס איז דא א קוצר רוח.
דאס איז אז עס איז דא א גלות. לאמיר זאגן, מען קען זיך מתבודד זיין, זייער גוט. דעמאלטס קען מען פארשטיין אזוי ווי בחינת האבות. די אבות האבן אויך געווען פאר די גאולה, זיי האבן פארשטאנען אז עס קען זיין א גאולה, עס גייט זיין א גאולה, די תקווה איז א גאולה. עס איז זייער שיין, עס איז זייער פיין, עס איז זייער וויכטיג, עס העלפט זייער שיינע חיזוק. (מען האט גערעדט לעצטע וואך צי מען דארף חיזוק בכלל, אבער עס איז זייער שיין און פיין).
אבער די עצם צו פארשטיין איז נישטא. קיין וועג צו מסביר זיין פאר די אידן – נאר ארויסנעמען. “וִיצְאוּ וְיִשְׁכֹּן”, דעמאלטס “וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'”. אזוי ווי עס שטייט “וַיַּאֲמִינוּ בַּה’ וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ” נאך יציאת מצרים.
פרק ט: אמונה אין צייטן פון הסתר פנים – א קריטישער בליק
די נפקא מינה פון דעם להלכה למעשה, וואס איך מיין צו זאגן דא, איז זייער פשוט.
מען זאגט זייער אסאך דרשות אז עס איז דא א זאך וואס הייסט “הסתר פנים”. יעדער איינער זאל זיך מסביר זיין און פארשטיין וואס די הסתר פנים באשטייט פון, לויט זיין דרך. און מען דארף זיך מחזק זיין, מען דארף גלייבן “וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר”, א איד דארף גלייבן אין גאט אפילו אזוי, און דאס איז די גרויסע התגברות.
דאס איז זייער שיין און זייער “קיוט” [זיס/נחמד]. אבער קיין טענות קען מען נישט האבן אויף א איד. נישט נאר קיין טענות קען מען נישט האבן – אביסל, צומאל [sometimes] ווען מען איז מדגיש צו פיל, מען רעדט צו פיל פון די גרויסע מדרגה פון “וַיַּאֲמֵן הָעָם” בגולה – לאזט מען נישט דעם משיח’ל קומען.
דער משל פונעם עני און דעם צדיק
דאס הייסט, אדער צו זאגן אז א איד איז אין א סיטואציע פון הסתר פנים, ער האט נישט קיין געלט. געלט איז א גרויסע גילוי פנים, “וּבֵרַכְךָ ה’ בְּמָמוֹן”, ער האט נישט קיין געלט.
קומט ער צו א צדיק, און דער צדיק זאגט: “זיי מיר געוואר אלוקות אין די סיטואציע [מצב], גלייב אז דער אייבערשטער האט נישט געוואלט זאלסט האבן געלט, דער אייבערשטער וויל דו זאלסט נישט האבן קיין געלט.”
זאגט דער איד: “צדיק, רבי לעבן, איך גלייב שוין, מאמינים בני מאמינים. פארוואס זאגסטו דאס נישט פאר א שונא ישראל? פארוואס קומסטו זיך אן אויף מיר? וואס גייט דא פאר? דו מיינסט אז מיין פראבלעם איז אז איך גלייב נישט? מיין פראבלעם איז אז איך זע נישט! און די ‘זען’, דאס איז דאך די גילוי אלוקות.”
אז א איד זאל יא האבן געלט, דאס איז דאך דער טייטש שם הוי”ה. שם הוי”ה איז נישט דער טייטש אז דער אייבערשטער קען געבן געלט און ער וויל נישט. דאס איז דער טייטש שם “אלקים”, דאס איז געווען אין גלות מצרים אויכעט.
די גדר פון שם הוי”ה איז אז עס איז קלאר, אז עס איז געווארן ביי די מציאות הגאולה איז נתגלה געווארן שם השם, “וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'”.
דו ווילסט מיר זאגן אז עס איז דא אמת’דיג אויכעט פארדעם, “וזכני להיות בריא ושלם וכו'”? דאס איז די שם, עס איז אלעמאל געווען יענע שם, קיינער איז נישט אפגעפרעגט אין דעם. אויב איז מען אפגעפרעגט איז מען דאך נאך אלץ השם. דו ביסט השם. וואס הייסט פקפוק באמונה? דאס איז די שם אלקים. שטייט אין אריז”ל, “העלם טהרת דבי איידן”, די שם אלקים א-ל-מ, דאס איז די שם. פרעה האט אויך געוואוסט די שם. די שם איז די שם וואס זאגט “מי ה'”. דער כפירה איז אויך דער אייבערשטער.
דאס איז נישט געווען מיין חידוש, איך האב נישט געדארפט פארציילן דאס, איך האב געדארפט דאס נאך ארויסנעמען.
וועגן דעם אן אמת’דיגער רבי, א וויכטיגע זאך, אן אמת’דיגער רבי, אן אמת’דיגער משה – דאס איז דאך געווען די מדרגה פון משה – ווען דאס איז משה רבינו האט געזאגט פאר’ן אייבערשטן: “אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי” (שמות ה, כב).
וואס הייסט? איך האב דאך געגעבן חיזוק פאר אידן, וואס האב איך זיי צוגעזאגט? זיי גלייבן דאך, זיי האבן נישט קיין כח מער צו גלייבן, זיי האבן געהאט טענות – אבער זיי גלייבן.
שיעור אויף פרשת וארא – חלק ג’
נושא: סוד “ערל שפתים” – גלות הדיבור והתיקון במתן תורה
—
פרק י: דער טיפער באדייט פון “ערל שפתים” און דער קל וחומר
מגיד שיעור:
און דאס וואס איך בין “עֲרַל שְׂפָתַיִם” [מיט פארשטאפטע ליפן], דו זעסט דאך אליינס די גלות. פארוואס בין איך ערל שפתים? לאמיר טראכטן. יא, ס’איז דא מעשיות, משה איז געווען ערל שפתים פיזיש, מ’קען דאס גוט רעדן, זאל זיין אזוי. אבער וואס איז די עצם “ערל שפתים” פאר משה?
זאגט דער זוהר הקדוש: פארוואס בין איך ערל שפתים? ווייל ס’איז גלות.
ס’איז געקומען משה און ער זאגט: “נעם ארויס די אידן פון מצרים”. מ’קען דאס ארויסזאגן? מ’קען זאגן אזעלכע ווערטער? די אידן זענען אין מצרים דא פאר צוויי הונדערט יאר, און מ’ארבעט יעדן טאג. ס’איז געווען אסאך הבטחות שקר; ס’איז געווען די בני אפרים וואס מ’זאגט אז מ’גייט ארויסגיין [און ס’איז דורכגעפאלן]. מ’האט שוין געהערט די אלע מעשיות.
ס’קומט איינער, ער זאגט: “רבותי, איך קום צו פרעה, ‘שַׁלַּח אֶת עַמִּי'”. דאס איז געקעקעצט! קען מען זאגן אזא זאך “שלח את עמי”? מיט אהרן קען מען אונז זאגן?
משה זאגט פאר’ן אייבערשטן א קל וחומר: “הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה” – די אידן האבן מיך נישט געהערט, איז א קל וחומר אז פרעה וועט נישט הערן.
פרעגן דאך אלע מפרשים, וואס הייסט א קל וחומר? די אידן זענען דאך אין עבודה קשה, אבער פרעה איז נישט אין עבודה קשה!
פארשטייט זיך אז יעדער איינער אליינס פארשטייט דעם פשט פון קל וחומר, אזוי זאגן מפרשים: די אידן איז דאך די בשורה לטובתם, פרעה איז דאך לרעתם. אבער איך זאג דיר די ווערטער: פרעה איז שוין איינמאל “עבודה קשה”. פרעה איז דער שפיץ עבודה קשה! פרעה איז דער שטיקל קליפה וואס זאגט “מִי ה’ אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ”.
פאר די אידן האסטו דאס נישט געקענט זאגן ווייל זיי זענען נאך “שרוי במצרים” [פארזינקען אין מצרים], גייסטו פאר פרעה קענען זאגן? די אידן האבן נאך יא אביסל אמונה, זיי האבן שוין געגלייבט. איך קען זאגן פאר די אידן, זאגן זיי יא, שיין, זיי זענען מסכים. בדרך כלל, שכל’דיגערהייט, זענען זיי מסכים מיט די אידן. אבער איך קום פאר פרעה, ער איז אפילו נישט מסכים בדרך כלל, שכל’דיגערהייט, יא? ער וויל פאר פרעה אויסהערן?
זאגט אים דער אייבערשטער, וואס איז דער אייבערשטער’ס תירוץ? “גיי צו פרעה”. אקעי, אהרן וועט גיין. אבער וואס איז אמת’דיג די תירוץ?
די תירוץ איז: דו ביסט גערעכט. אויסער “ערל שפתים” וועסטו נאר ווערן ווען דו גייסט ארויס פון מצרים. פאר דעם – טו! אזוי ווי ס’שטייט ביי יציאת מצרים, ביי קריאת ים סוף: “מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ”. דו האסט א פראבלעם, דו שרייסט דא, דו האסט דאך שווערע גלות – פאר! דו האסט עס צו טון. דו האסט עס צו טון אז ס’זאל ווערן כפשוטו דעם שם, ס’זאל ווערן די זאך.
—
פרק יא: סוד ה”קול” וה”דיבור” לויט’ן זוהר
מגיד שיעור:
אזוי איז דער זוהר הקדוש מסביר. דאס וואס איך האב פריער געזאגט וועגן דעם “קוצר רוח”, איז דער זוהר מסביר וואס איז דאס “הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם”, און ער פרעגט דעם קשיא וואס איך האב שוין פריער געזאגט.
זאגט דער זוהר אזוי:
* ס’איז דא א בחינה וואס הייסט קול.
* ס’איז דא א בחינה וואס הייסט דיבור.
קול הייסט די רוח. ווען א מענטש רעדט איז דא די רוח, די ווינט, די לופט – פון דעם ווערט דער קול.
דערנאך איז דא דיבור. דיבור איז די טייטש, די חיתוך הדיבור וואס די מוצאות הפה מאכן פון דעם לופט; פון דעם ווינט מאכן זיי א דיבור.
און יעדער איינער פארשטייט אז ביידע דארפן זיין. אויב א מענטש וויל רעדן הויך למשל, אדער האבן א גוטן קול, דארף ער האבן:
1. א גוטע רוח, א גוטע קנה [windpipe] וואס ברענגט ארויס די לופט, און ארויסשיקן גוט לופט.
2. און ער דארף אויך קענען גוט “ארטיקולעיטן” [חותך זיין די ווערטער], צו צעטיילן דעם רוח און מבטא זיין ביטוי שפתים ארויסצונעמען פון דעם.
דא קען מען זען זייער שיין די דיוק:
פריער [אין פרשת שמות] האט משה געזאגט “כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן”.
* פה – דאס איז אפשר די גאנצע מויל.
* לשון – טייטש די צונג.
זייער שיין, ס’איז מער פנימי אין די פה. קען זיין אז אין דעם לעוועל האט מען שוין געלייזט [solved] די פראבלעם. משה האט נישט געקענט בכלל דערהערן די קול, משה האט עס דערהערט, פארקערט, אזוי האט ער עס דערהערט ווייל ער איז געגאנגען צו די קול, ער איז געגאנגען מער נפשיות, ער האט געקענט פארשטיין עפעס.
יעצט [אין פרשת וארא] זאגט משה: “עֲרַל שְׂפָתַיִם”.
* שפתים – טייטש די ליפן.
ליפן איז די טייטש, די מערסטע “אויטסייד” [חיצוניות], היינו מוצאות הפה, די מערסטע אן “אויטסייד” זאך איז די ליפן. משה זאגט זייער שיין: אבער ס’דארף זיין אינדרויסן, דו דארפסט קענען זען, יא, “ליינט מיינע ליפן” [read my lips] – מיינע ליפן זענען פארשטאפט, זיי זענען פארשטאפט.
דא זאגט דער זוהר:
* משה איז די בחינת קול, וואס מיר האבן גערעדט אז קול הייסט תפארת.
* דיבור הייסט די בחינת מלכות.
יעדער איינער פארשטייט די “איידיע” דא: מלכות איז די טייטש אז ס’געט ארויס בפועל ממש, ס’איז “ארטיקולעיטס” [ברענגט קלאר ארויס], ס’געט ארויס וואס די קול טוט, ס’צעטיילט וואס די קול טוט, ס’מאכט אים א זאך בפועל ממש.
זאגט דער זוהר: די דיבור הייסט די שכינה. זייער אינטערעסאנט, אזוי ווי חכמים זאגן “על פי הדיבור”. יא, יעקב איז געגאנגען ארויף “על פי הדיבור”. “על פי הדיבור” מיינט “על פי דבר ה'”, ס’איז א לשון חז”ל איז פשוט “על פי הדיבור”, אבער מ’זאגט אז ס’איז אפשר “על פי דבר ה'”. אבער דיבור איז די טייטש דבר ה’, די קול, די נבואה וואס האט אזוי געזאגט. אבער ס’הייסט דיבור איז אז יעדער דיבור אמת’דיג איז דאס די איידיע, דאס איז די בחינה וואס מ’רופט די שכינה, וואס מ’רופט מידת המלכות.
און משה זאגט: מיין דיבור איז נישט דא, מיין דיבור איז ערל, ס’איז פארשטאפט. ווי ס’איז דא אן ערלה ארום די ברית, די ברית הפה, ס’איז פארשטאפט דא די דיבור, איך קען נישט רעדן, ס’איז נישטא קיין דיבור דא. איז וויאזוי קען איך גיין צו פרעה? וויאזוי קען איך ארויסגעבן דינים מיט סתם? דאס געבט ער ארויס פון די סנה, פון די זאך. דער אייבערשטער זאגט “מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם”, דאס איז אלעס געווען זייער שיין, בחינת אמונה, בחינת בינה, און העכערע בחינות. אבער דא בין איך נישט דא, סטאק [stuck].
—
פרק יב: די גאולה פון דיבור ביי מתן תורה
מגיד שיעור:
און דער זוהר זאגט “אמת חן נמי” [באמת איז אזוי]. דער זוהר זאגט אז דאס וואס שטייט “וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֶל מֹשֶׁה”, איז דאך דא א קשיא: “יתיר הוא” [עס איז איבריג], וואס טייטש? ער לייזט נישט גארנישט, ווייל גלייך שטייט “וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'”.
איז וואס זאגט ער? זאגט ער אזוי:
אמת, דער דיבור האט נישט געקענט. ס’האט זיך אנגעהויבן, דאס הייסט ער האט אלעס פארסיימט, ער האט געקעקעצט. דער דיבור פרובירט צו רעדן, און ער קען נישט, ער קען נישט. אהרן, ער קען אפשר, איך ווייס נישט, אהרן האט עפעס א וועג, אבער ער [משה] קען נישט.
ווען גייט ער קענען רעדן? נאר ביי מתן תורה, נאר נאך יציאת מצרים.
דעמאלט שטייט: “וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר”. ס’הייסט דיבור.
וועגן דעם הייסט דיבור “לשון קשה”. “קשה” מיינט מען נישט דא דווקא דיבור תקיפא [שטרענג], נאר דאס מיינט אז ס’איז א בקשה טייטש: ס’איז “ארטיקולעיטעד” [קלאר ארויסגעזאגט], ס’איז קלאר, ס’איז מציאות’דיג, ס’איז גשמיות’דיג. ס’איז ארויסגעברענגט אינגאנצן, וויאזוי מ’זאגט “מיט די באק-ציינער”.
און וועגן דעם איז אמת, ס’איז נישט געווען קיין ריכטיגע [דיבור]. די כל “וידבר”, די גאנצע זאך, איז נישט געשען ביז “וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר”. ס’איז נישט געווען ריכטיג. די “וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֶל מֹשֶׁה” [אין פרשת וארא], האט ער געמוזט סטאפן, ער האט געמוזט גיין העכער צו דעם שם “אֶהְיֶה”, די העכערע לעוועל כביכול. דאס קען מען, ווייל דאס איז אזוי ווי שלשלת התורה, דאס איז די אמונה.
אבער די “אֲנִי ה'”, און דאס אז די אידן זאלן האבן אן “ערך לעצמם” [זעלבסט-ווערד], זאלן קענען דערהערן – דאס גייט צוזאמען. די ערך לעצמם, דאס איז וואס לאזט אז מ’זאל הערן די שם הוי’, די שם הוי’ איז די אליין וואס ס’מאכט די ערך לעצמם. דאס איז אמת’דיג נאר ביי יציאת מצרים, און דאס איז נאר געשען ביי מתן תורה נאכדעם וואס מ’איז געווען אמת’דיג אינגאנצן ארויס פון מצרים.
גאולה עתידית איז בחינת זכר וואס מען פארשטייט - הוא הלילה הזה להויה | זוהר בא תשפו
גאולה עתידית איז בחינת זכר וואס מען פארשטייט - הוא הלילה הזה להויה | זוהר בא תשפו
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור פרשת בא תשפ"ו - סוד "ליל שמורים" על פי הזוהר הקדוש
א. הקדמה: הפסוק המרכזי ואופי הפרשה
הפסוק
> "לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה' שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם"
פסוק זה מסיים את סיפור יציאת מצרים ומחבר בין המאורע ההיסטורי לבין המשמעות לדורות. פרשת בא אינה כתובה רק כ"מעשה שהיה" אלא נכתבה מלכתחילה להיות חלק מהמשך סיפור יציאת מצרים לדורות - "למען תספר באזני בנך ובן בנך".
---
ב. דרשת הזוהר הקדוש - שני שלבים בפסוק
השינוי בלשון הפסוק
הזוהר מבחין בשינוי: בתחילה נאמר "לֵיל שמורים" ובסוף "הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה".
משל מ"נערה בתולה"
הזוהר מביא ראיה מהפסוק "כי יהיה נערה בתולה":
- "נער" (בלי ה') - מצב הנקבה לפני הייחוד עם הזכר, כאילו היא "דבר בפני עצמו" - וזהו חיסרון
- "נערה" (עם ה') - מצב השלמות, כשהנקבה מתייחדת עם הזכר
היישום לעניין "ליל" ו"לילה"
- "לילה" = השכינה (כמו שכתוב "הוציאכם ה' ממצרים לילה")
- "ליל" (בלי ה') = השכינה במצב שלפני הייחוד
- "לילה" (עם ה') = השכינה במצב של ייחוד עם הזכר (תפארת/שם הוי"ה)
- "שמורים" = מלשון המתנה ושמירה - השכינה "שמורה לבעלה", מוכנה לייחוד אך עדיין לא התייחדה
שני השלבים בפסוק
| שלב ראשון: "ליל שמורים הוא לה'" | שלב שני: "הוא הלילה הזה לה'" |
|--------------------------------|------------------------------|
| מצב של המתנה לייחוד | מצב של ייחוד שלם |
| השכינה עדיין "חצי", לא בשלמות | הופעת המילה "הזה" מעידה על נוכחות הזכר |
הכלל: "באתר דאית דכורא לא אתקריאת אלא נוקבא"
כשיש ייחוד שלם - משבחים את הזכר בלבד, והנקבה נכללת בו. זהו סוד שם הוי"ה ושם אדנ"י.
---
ג. ההבחנה בין לשון זכר ללשון נקבה בגאולה
המקורות מהמכילתא
- גאולה בלשון נקבה = יש אחריה שעבוד (כל הגאולות שהיו)
- גאולה בלשון זכר = אין אחריה שעבוד (הגאולה העתידה)
- הפסוק בירמיה "שאלו נא וראו אם ילד זכר" - הגאולה העתידה נקראת "לידת זכר"
- לעתיד לבוא נאמר "שירו לה' שיר חדש" (לשון זכר) ולא "שירה חדשה"
- לעתיד לבוא נאמר "הנה אלהינו זה קיוינו לו" - רק "זה" (זכר), לא "זאת" (נקבה)
נפקא מינה להלכה: בנוסח ההגדה "ונאמר לפניו שיר חדש" - יש מדקדקים לומר "שיר חדש" (לשון זכר) כי מדובר על הגאולה העתידה.
שיטת האריז"ל - כל הגאולות היו על ידי נקבה
| גאולה | הנשים המעורבות |
|-------|----------------|
| יציאת מצרים | בת פרעה, יוכבד ומרים |
| חנוכה | יהודית ובת חשמונאי |
| פורים | אסתר |
המשמעות הקבלית: כל הגאולות היו "בחינת הוד", "בחינת נקבה" - לכן אין להן קיום.
---
ד. חידוש הרמ"ק - הסדר קובע
ביציאת מצרים
1. קודם - גאולה (בחינת נקבה/שכינה)
2. אחר כך - מתן תורה (בחינת תפארת/זכר)
התוצאה: הלוחות נשברו - אין קיום
לעתיד לבוא
1. קודם - תורה (בחינת זכר)
2. אחר כך - גאולה (בחינת נקבה)
התוצאה: גאולה על ידי תורה = דבר שיש בו קיום
---
ה. חידוש הבעל שם טוב - גלות הדעת
הרקע מכתבי האריז"ל
- גלות מצרים היתה "גלות הדעת"
- פרעה היה לו אחיזה במדרגת הדעת
- קשור לכל נושא שובבי"ם ותיקון המוחין
השאלה
לכאורה סתירה: מדברים על גלות השכינה (נקבה), אבל "דעת" באריז"ל הוא תמיד דעת של הזכר?
תשובת הבעל שם טוב - חידוש גדול
"דעת" בהקשר של יציאת מצרים הכוונה ל"דעת הנוקבא" - דעת של הנקבה, דעת השכינה, דעת הדיבור. לכן הגאולה ממצרים היתה בעיקר "גאולת דעת הנוקבא" - ומשום כך אין לה קיום.
---
ו. ההבחנה בין דעת דנוקבא לדעת דדכורא
טבלת השוואה
| דעת דנוקבא | דעת דדכורא |
|------------|------------|
| אמונה כללית | התבוננות פרטית |
| "הכל מהקב"ה" באופן כללי | לראות בכל אות, בכל פרט - את הא-לוהות |
| יודעים דברים באופן כללי | מבינים בפרטות |
| יש לו הפסק | דבר קבוע שנשאר |
| כמו הלבנה - פעמים מלאה, פעמים חסרה | בחינת "זכור" - אותיות ברכה |
דעת דנוקבא = חידוש העולם
- המשמעות: האמונה הכללית שהעולם הוא "דבר נברא" - לא קיים מעצמו
- יציאת מצרים הוציאה לאור את הרעיון הזה
- פרעה ייצג את הגישה ההפוכה: "לי יאורי ואני עשיתיני" - העולם אמיתי ואני חלק ממנו
התועלת של בחינת נקבה
למרות שיש לו הפסק - יש בזה ערך עצום:
- הכרת הטובה על עצם האפשרות להרגיש שהעולם דבר נברא
- "מודה אני" ו"שמע ישראל" - רגעי התעוררות
- עבודת הצדיקים: משה רבינו הצליח שיהודי יוכל לומר שהעולם נברא
דעת דדכורא - המדרגה הגבוהה
- "על צבאותם" - כל פרט עומד על מקומו, יש לו משמעות
- עשרה מאמרות / עשר מכות = לא אמונה כללית, אלא ידיעה פרטית מה כל דבר
- הבעל שם טוב: בכל אות שיהודי מתפלל - רואה "עולמות מתוקנים, נשמות, אלוקות"
ההבדל המהותי בין אמונה לדעת
- אמונה/הרגשות - באים והולכים, אינם קבועים
- דעת = כשאדם יודע ומבין משהו - הוא יכול לשכוח, אבל לא יכול לחשוב אחרת
- דעת = ראייה ברורה - לא רק שמיעה, לא רק אמונה
- בנשמה נשאר לנצח, גם אם בגוף נשכח
---
ז. הדרך להביא את הגאולה
הגאולה העתידה תהיה על ידי "דעת דדכורא"
- זה נקנה על ידי התבוננות בדרכי ה'
- כפי שכתב הבעל שם טוב: "יפוצו מעיינותיך חוצה"
- גאולה פרטית היא הכנה וצירוף לגאולה הכללית
- "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" - מתפללים על הרמה השנייה של יציאת מצרים
---
ח. העבודה המעשית שלנו
"הלילה הזה לה'" - המטרה
לעשות משהו חדש, להפוך את הלילה ל"לילה הזה לה'" - להגיע לייחוד שלם.
"טוב רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חבירו"
- אנחנו יכולים להבין מעט מאוד - לראות בבחינת "ראיתיך בעיני"
- אבל המעט הזה שווה הרבה מאוד - הוא נכלל באמונה ומחזק אותה
- "יגיע כפיך כי תאכל" - יש ערך מיוחד למה שאדם משיג בעצמו
הסכנה שבענווה מוטעית
- טענה לכאורה צנועה: "אני לא מבין כלום, אני אהיה חסיד של מי שמבין הכל"
- אבל זו יכולה להיות גאווה: התחמקות מהעבודה האישית
- הנכון: "אני יכול לדעת דבר אחד, וחלק מלדעת הוא לדעת מה אני לא יודע"
- "לא תביאנו לידי אות אחת" - אות אחת, שתי אותיות - מספר שאפשר לזכור, רמה חדשה לגמרי
מה פתח לנו משה רבינו
- משה רבינו שבר את השער - הניח דם על הפתח, פתח את הפתח
- בלי המסורה - בלי כל האמונות הכלליות, ההתעוררויות, רגעי הדביקות שכבר חווינו - לא היינו יכולים לעבוד על זה
- אבל עכשיו - העבודה שלנו היא להיכנס בשער שכבר נפתח
קבלה מעשית
בשבועות שלומדים על יציאת מצרים - להקדיש כמה דקות בשבוע להתבוננות: "להתיישב על דעתי איך אפשר לראות" - לא רק להאמין אלא להבין.
---
ט. סיכום - המסקנה המרכזית
העבודה של היום, ביחס לדורות הקודמים ולאמונה הכללית שיש לכל יהודי - להקדיש זמן להבנה בפרטיות, לא רק להאמין באופן כללי. לבנות משהו קבוע - "מקדש ה' כוננו ידיך" - בחינת זכר, דבר הקיים, לא דבר שיש לו הפסק. כך נזכה ל"ה' ימלוך לעולם ועד" - גאולה שלמה שאין אחריה גלות.
תמלול מלא 📝
סוד ליל שימורים והגאולה העתידה
שיעור לפרשת בא | חלק א'
פתיחה: סיפור יציאת מצרים לדורות
רבותי, ס'איז פרשת בא תשפ"ו. איינער פון די פסוקים וואס פירן אויס די מעשה פון יציאת מצרים אין די וואכעדיגע סדרה – ס'שטייט אפאר מאל די מעשה פון יציאת מצרים, די מצוות פון יציאת מצרים, אבער איינער פון די סיומים, נאכדעם וואס ס'שטייט אז זיי זענען ארויסגעגאנגען פון מצרים, גלייך פאר ס'שטייט "זאת חקת הפסח", ס'שטייט שוין וואס ס'גייט זיין לדורות – פירט אויס דער פסוק אזוי:
> "לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה' שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם" (שמות יב, מב).
אין אנדערע ווערטער, אזוי ווי מיר האבן געלערנט אסאך מאל אויף די נושא פון די פסוקים אין פרשת בא וועגן יציאת מצרים, אז ס'איז זייער קלאר פון די פרשה, אזוי ווי מ'זעט אין אנהייב פון די פרשה "לְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ", אז די פרשה איז נישט געשריבן בתור "מעשה שהיה" [היסטאריע]. וואס גראדע, למשל יעצט ווען מ'פארציילט די מעשה ביי די סדר פון יציאת מצרים, קוקט מען אריין אין פרשת בא און מ'זעט וואס איז געשען.
נאר אין א געוויסע זין, דירעקט, די מעשה אליין קען זיין אפילו געשען, אבער ס'איז זיכער געשריבן געווארן אויף אן אופן וואס עס זאל זיין א חלק פון די המשך סיפור יציאת מצרים, פון די זכר יציאת מצרים, פון די מצוות יציאת מצרים, פון די נפקא מינה וואס יציאת מצרים מאכט אין אלע דורות. ס'איז שוין אזוי געשריבן די מעשה, און אמת, ס'איז אזוי שוין געשען די מעשה, אזוי ווי די מעשה פארציילט, אז פארוואס "וַאֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו"? כדי "לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ", "לְמַעַן תְּסַפֵּר".
און דא דארף מען זייער גוט פארשטיין דעם פסוק. דער פסוק איז איינער פון די פסוקים וואס געבן די שטערקסטע ארויס די נקודה:
1. "לֵיל שִׁמֻּרִים" – די נאכט איז געווען שמורים לה' להוציאם מארץ מצרים. דאס איז ערשטנס.
2. "לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם" – צווייטנס, ס'איז שמורים לכל בני ישראל לדורותם.
ס'איז געווען שמורים לה', און ס'ווערט אויך שמורים לכל בני ישראל, און נישט סתם לכל בני ישראל, נאר לדורותם. מ'דארף פארשטיין וואס איז די סוד פון דעם פסוק, וואס מ'קען מאכן פון דעם.
---
דברי הזוהר הקדוש: הסוד של "ליל" ו"לילה"
דער זוהר הקדוש האט באמערקט אן אינטערעסאנטע זאך. איך ווייס נישט צו דאס איז מדויק, איך דארף קוקן, אבער דער זוהר הקדוש באמערקט אז דער פסוק הייבט זיך אן מיט די ווארט "ליל שמורים", "ליל שמורים הוא לה'", און צופיסנס שטייט "הוא הלילה הזה לה'".
עס קען אוודאי זיין אז "ליל" איז מלשון סמיכות, אז "הלילה של שמורים", "ליל" איז ווען עס שטייט אליינס, אזוי איז אפשר פשטות פשט. אבער דער זוהר האט געטראכט אז דא שטייט עפעס א סוד.
ההבדל בין "נער" ל"נערה"
און דער זוהר זאגט אזוי, עס שטייט א פסוק "כִּי יִהְיֶה נַעֲרָ בְתוּלָה" (דברים כב, כג). "נערה" זאגט דער זוהר – ווייטער דאס איז א מדרש פון די זוהר, על פי פשט "נערה" איז פשוט "דהאי" [דאס איז די], "נערה" שטייט געווענליך אין די תורה רוב מאל כמעט אן א ה', עס שטייט "נער", און מ'ליינט "נערה", ווייל די מסורה זאגט אז דא שטייט א קמץ, ליינט מען "נערה". אמאל שטייט "נערה" מיט א ה', די ה' איז בעצם א 'אם קריאה', עס איז בעצם די ה' זאגט אז מ'ליינט עס מיט א קמץ.
אבער דער זוהר זאגט אן אינטערעסאנטע זאך, דער זוהר וויל מאכן פון דעם א דרש, און דער זוהר זאגט אז דא ליגט א סוד: אז "נער" איז אינטערעסאנט, הייסט דא א "נערה" וואס מ'רופט, און דאס שטייט אין די תורה די זעלבע וועג ווי א "נער". "נער" הייסט דאך א זכר כביכול, א קליינער, און שפעטער הייסט זי "נערה", הייסט זי שוין אזויווי א נקבה.
זאגט דער זוהר אז עס איז דא צוויי מצבים [stages] פון א יעדע נקבה:
* המצב הראשון: הייסט זי "נער" אן א ה'. דאס הייסט זאלאנג זי האט נישט קיין זכר, זאלאנג זי האט נישט קיין יחוד מיט א זכר, הייסט זי נאך אלץ בבחינת "נער" אן א ה'. אינטערעסאנט, ווייל דאס איז דאך די לשון זכר, אבער די ווארט איז אז די שלימות פון די נקבה, די שלימות פון די מדות המקבלות, איז נאר דייקא ווען זי איז מחבר, ווען זי איז צוזאמען מיט די זכר. זאלאנג זי איז נאר אליינס, איז זי כביכול ווי זי איז א זכר בפני עצמה. מוז זי זיין א דבר בפני עצמו? דאס איז א חסרון. גוט, דאס איז נישט קיין מילוי, דאס איז א חסרון.
* המצב השני: בשעת, די רגע וואס זי איז מקבלת דכרין, וואס זי איז געווארן מיוחד, דעמאלטס הייסט זי נערה.
בחינת "ליל" ובחינת "לילה" בשכינה הקדושה
זאגט דער זוהר, דאס איז די זעלבע סארט דא. "ליל" הייסט די שכינה, "לילה" הייסט די שכינה. דאס שטייט אין זוהר, שטייט אין רבי'ן אסאך מאל, דאס וואס די תורה איז מדגיש "הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה" (דברים טז, א). "לילה" מיינט נישט 'בלילה', יא? ס'איז אן אינטערעסאנטע פסוק. שטייט "הוציאכם ממצרים לילה". שטייט אפאר מאל די לשון, יא? לילה. וויאזוי שטייט דא? "וַיִּבְרַח צִיָּה לָיְלָה", "וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה", "וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה". נאך שטייט "הוציא ה' את בני ישראל ממצרים לילה". שטייט א פסוק אין ספר דברים.
"לילה" טייטשן די מקובלים, נישט טייטש אז בלילה, בלילה, ביינאכט, דאס זאל זיין פשוט פשט. די נאכט האט זיי ארויסגענומען. וואס הייסט די נאכט? נאר ס'איז מדת לילה. שטייט אין די גמרא מדת לילה. מדת לילה, דאס איז די שכינה. די שכינה האט ארויסגענומען די אידן פון מצרים.
אבער די שכינה האט צוויי מצבים:
1. בחינת "ליל": די ערשטע בחינה, די ערשטע מצב, די מצב שלפני הייחוד, דאס הייסט "ליל". ס'איז נאכנישט קיין "לילה", ס'איז נאך א "ליל", ס'איז נאך א חצי.
2. בחינת "שמורים": בשעת נאכדעם וואס ס'איז געווארן א ייחוד, הייסט "שמורים". שמורים איז מלשון "וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר" (בראשית לז, יא), זי ווארט. געווענליך שמור, שמור הייסט זכור ושמור. שמור איז בלילה און זכור ביום. שמור הייסט זי איז באווארט אדער זי איז אפגעהיטן. פארוואס הייסט זי מיט'ן נאמען שמור? ווייל זי דארף זיין אפגעהיטן פון די קליפות, ווייל זי איז אפגעהיטן פאר איר בעל, שמורה לבעלה, מצה שמורה.
איז דא זאגט ער אזוי, אז "שמורים" איז משמע אז זי ווארט נאך. זי איז נאכנישט מיוחד, זי איז טאקע אפגעהיטן, זי איז מיוחדת לבעלה, זי איז שוין גרייט זיך מתיחד צו זיין מיט איר בעל, אבער זי איז נאכנישט. זי איז שמורים לה', ליו"ד ק"י ו"ו ק"י, צו די שם הוי"ה, די תפארת.
---
סוד הייחוד: הכללות הנקבה בתוך הזכר
שפעטער אבער ווערט זי "הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה". אינטערעסאנט, מיט אמאל שטייט "הזה". דאס הייסט, ס'שטימט מיט וואס מיר זאגן, אז "לילה" איז ווען זי איז שוין דא א זכר. דאס הייסט, "לילה" איז מער לשון נקבה ווי "ליל" אפשר. אבער בשעת וואס מיר האבן געזאגט אז דא איז דא אזויווי די פאראדאקס [סתירה]: בשעת וואס זי ווערט מחבר מיט די זכר, בשעת וואס ס'איז דא א ייחוד, דעמאלטס הייסט זי "לילה", און דעמאלטס, זאגט דער זוהר, הייסט זי "הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה'".
דאס איז דער "לֵיל שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם", אז די דורות דארף זיין א גרעסערע מדריגה, דארף מאכן א יחוד, וואס דעמאלטס וועט זיין "הזה". דעמאלטס וועט די לילה נישט הייסן לשון נקבה, הגם דעמאלטס איז זי ערשט א נקבה, נאר דעמאלטס וועט זי הייסן זכר. פארוואס? ווייל דער זוהר זאגט דא א כלל:
> "בַּאֲתַר דְּאִית דְּכוּרָא לָא אִתְקְרִיאַת אֶלָּא נוּקְבָּא" [במקום שיש זכר, היא לא נקראת אלא נקבה - כלומר, נכללת בו].
דאס הייסט, למשל, כביכול, א משל: אויב מ'גייט אריין אין א שטוב וואו ס'איז דא א זכר, וואו ס'איז דא א גוטע שלום בית, ס'איז דא א יחוד, איז מען נישט משבח די אשה בפני עצמה. אויב מ'איז משבח די אשה בפני עצמה, געווענליך, אוודאי די אשה טוט זייער אסאך, "הַלְלוּהוּ צִיּוֹן וּמִצְרָיִם" (תהלים פז, ד - ע"ד המליצה), אבער ווען ס'איז דא א מקום זכר, ער איז מסדר, ער, כביכול, קאנטראלירט, ער גיבט די צורה פון די גאנצע זאך, איז מען משבח די זכר, און אין דעם איז נכלל די נקבה, ווייל דאס איז דאך די גאנצע זאך פון די נקבה, אז זי זאל זיין נכלל מיט די זכר.
אלזא [So], בשעת וואס ס'איז דא א שוואכע זכר, א שוואכע יחוד, דעמאלטס רעדט מען נאר פון די זכר, און ממילא אין דעם איז נכלל די נקבה. דאס איז דאך דער סוד, אז למשל מיר זאגן אז ס'איז דא שם הוי"ה און שם אדנ"י:
* שם הוי"ה ווייזט אויף די זכר.
* שם אדנ"י ווייזט אויף די נקבה.
און ממילא "מה שאין כן נכתב כן נקרא", מיר ליינען, מיר זאגן נישט נאר שם אדנ"י, און מיר דארפן אין זינען האבן אז אין דעם שם אדנ"י ליגט דער שם הוי"ה. דאס איז דער סוד, דאס שטייט אין אלע ספרים, יא? מ'דארף אין זינען האבן אז ווען מ'זאגט אדנ"י, מיינט מען נישט נאר אדנ"י, אדנ"י איז דאך אויך פשט "מיין האר". ווער איז דער מיין האר? מיין האר איז די הוי"ה. אבער בשעת ווען מ'זאגט... אברהם אבינו האט אזוי געזאגט, אבער ווען ס'איז ווייטער צוזאם, דארף מען שוין נישט זאגן דאס, אז ס'איז נכלל זה בזה, ווען מ'דארף נאר זאגן די התקרבות'קייט, און אין דעם איז שוין נכלל דער שם אדנ"י. דאס איז טייטש עליה, דאס איז טייטש אז ס'איז דא א ריכטיגע יחוד, א ריכטיגע יחוד איז אויף דעם אופן.
"זה אלי" – הגאולה השלימה
וועגן דעם, בשעת וואס ס'גייט זיין "הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה'", דארף נישט זיין דערמאנט בכלל די נקבה. דער זוהר זאגט אויף דעם שטייט "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" (שמות טו, ב), דאס איז "זאת" און "זה". "זאת" איז איר און "זה" איז אים. "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" – דאס האבן די אידן געזאגט בשעת ס'איז געווען די שלימות מיט יציאת מצרים אין פרשת בשלח. זיי דערמאנען נאר דעם "זה", זיי רעדן נישט פון דעם "זאת". דאס איז שוין נאכדעם וואס ס'איז שוין געווארן "שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם".
עד כאן דברי הזוהר הקדוש אין פרשת בא דא אויף די פרשה. איר פארשטייט אליינס. און דער זוהר זאגט אויף דעם ווארטן אונז אויך. וויאזוי ס'שטייט אין זוהר, אויף דעם ווארטן די אידן, "שִׁמֻּרִים לַה' לְדֹרֹתָם". יא, טייטש, אז לדורות, לעתיד לבוא, לעתיד לבוא הייסט היינט, יא, ווארטן אונז נאך, אונז ווארטן נאך אלץ "לְדֹרֹתָם". אויף דעם שטייט דאך "וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ" (ישעיהו כה, ט), אלץ פאר דעם "זה", נישט נאר פאר די "זאת". און אויף דעם בעטן אונז "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת" (מיכה ז, טו), אז ס'זאל זיין אזוי ווי צאתך מארץ מצרים, אבער נישט דעם ערשטן לעוועל [מדרגה] פון יציאת מצרים, נאר די צווייטע לעוועל, די "שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם", דאס איז "הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה", דאס ווארט מען.
ביז אהער [So ad kan] איז די דברי הזוהר, דברי המפרשים פון זוהר. איך זאג נישט נאך מער וואס ס'שטייט, איר פארשטייט אבער אליינס.
---
עבודת השם למעשה
אה, איז דא וויל איך אנקומען, און ס'איז סתם א רמז, ס'שטייט דאך אז ווער ס'לערנט זוהר, ווער ס'האט א חיות אין דעם, איז שוין אליינס א עובדא, ווער ס'ווייסט וואס ס'מיינט פאר אים עפעס די אלע מושגים. אלזא וויל איך זאגן וואס ס'מיינט, איין זאך וואס דער בעל שם טוב און אנדערע חסידישע ספרים, שוין פאר'ן בעל שם טוב אביסל, האבן מסביר געווען אביסל וואס דאס מיינט. וואס איז די נפקא מינה למעשה? וואס איז די משמעות פון דעם? אדער וואס איז די פעולה פון דעם? אפשר די משמעות איז די זאך אליינס, וואס איז די פעולה פון דעם בעולם הזה, בדרך עבודה.
אלזא ס'שטייט, דער רמ"ק איז מסביר אין ספר גירושין, ס'שטייט אויך אין די אריז"ל אביסל דרושים וואס דערמאנען די זעלבע ענין, און איך האב פארגעסן נאכצוקוקן דא אין פרי עץ חיים אין פסח, ער האט אויך דערמאנט די ענין. אויך אין זוהר, און נישט נאר אין זוהר הקדוש, אין פרי עץ חיים פון חנוכה ווערט דערמאנט אן אינטערעסאנטע זאך. זיי זאגן דארט אלע די נקודה, אן אינטערעסאנטע נקודה, זיי זענען אלע געבויט אויף דעם זוהר באמת, און אפשר נאך זוהר, אבער דאס איז זיכער איינע פון די גרויסע מקורות, און ס'איז אויך געבויט אויף א מכילתא. ס'שטייט אין די מכילתא...
פרק ב: שיר חדש – סוד הגאולה הזכרית
בין "שירה חדשה" ל"שיר חדש"
אבער א תשועה עתידה לבוא אין אחריה שעבוד, פארדעם שטייט עס בלשון זכר. ער ברענגט א פסוק פון ירמיה (ל, ו), שטייט: "שַׁאֲלוּ נָא וּרְאוּ אִם יֹלֵד זָכָר", די גאולה עתידה הייסט א לידת זכר, "כִּי עַתָּה רָאִיתִי כָל גֶּבֶר יָדָיו עַל חֲלָצָיו כַּיּוֹלֵדָה...". זכר, דאס איז לשון לבוא.
און זיי ברענגען – איך זע נישט דא די לשון פון די מכילתא, אבער אנדערע וואס ברענגען עס, ברענגען אויף דעם – שטייט לעתיד לבוא "שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ" (תהלים צו, א), נישט עס שטייט "שירה חדשה", נאר "שיר חדש".
און ס'איז דא וואס זענען מדייק אין די הגדה של פסח, ווען מ'זאגט "ונאמר לפניו שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו", איז דא וואס שטייט אין די נוסחאות "שירה חדשה", און איז דא "שיר חדש". און אסאך האבן געזאגט אז מ'דארף זאגן "שיר חדש", ווייל עס שטייט אין די מדרש אז לעתיד לבוא וועט זיין א "שיר חדש".
וואס איז "שיר חדש"? בלשון זכר. בלשון זכר איז טייטש שאין אחריה גלות, דאס איז די טייטש "שיר חדש". דאס איז די לשון אין די מכילתא.
און די מכילתא האבן געברענגט די מקובלים, שוין אין פרי עץ חיים אין חג הפסח, און לכאורה די אריז"ל, דער רמ"ק, זיי אלע מיינען די מדרש, זיי שטעלן עס צו צו דעם זוהר, צו די סוגיא. אבער מ'זעט שוין אין די מדרש אז ס'איז דא זייער וויכטיג, אז ס'איז דא א חסרון געווען אין יציאת מצרים, אדער אלע גאולות וואס זענען געווען, אלע שירות וואס זענען געווען, וואס זיי זענען נאך אלץ בחינת נקבה.
און דאס ליגט אויך מרומז שוין אין יציאת מצרים, אבער "הַלַּיְלָה הַזֶּה שִׁמֻּרִים לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם" (שמות יב, מב), דאס איז "לדורותם" איז "כִּימֵי צֵאתְךָ" (מיכה ז, טו), דאס איז לעתיד לבוא, דאס וואס מ'דארף נאך אויפטון, דאס הייסט באמת די מדריגה פון זכר.
און פשוט טייטש איז פשוט, אז זכר ווייזט אלעמאל אויף א שטערקערע מדריגה, א שטערקערע, מער תוקף, מער געלונגען. און דאס איז לכאורה פשוט טייטש פון די מדרש אז ס'וועט זיין לשון זכר.
נשים במצרים ובגאולות העבר
דער אריז"ל אין פרי עץ חיים אין חנוכה זאגט אויף דעם, אלע גאולות האבן געווען על ידי נקבה. דער חנוכה [מאמר] זאגט אז יציאת מצרים למשל איז געווען בת פרעה: "בַּת פַּרְעֹה לְתַאֲרֵךְ" (דברי הימים-א ד, יח), "בַּת פַּרְעֹה... אֲשֶׁר לָקַח מָרֶד" – דאס איז יהודה (מגילה יג.). זי האט אנגעהויבן די גאנצע סדר [cycle] פון ארויסנעמען די אידן פון מצרים, ראטעווען משה, און שפעטער איז דא יוכבד ומרים.
מ'זאגט אז נשים חייבות בנר חנוכה, נשים חייבות בד' כוסות, "אף הן היו באותו הנס" (שבת כג.). רש"י אלעמאל פרובירט [tries] צו מסביר זיין אז נישט נאר זיי זענען "אף הן היו באותו הנס", נאר זיי האבן געמאכט די נס.
* ס'איז געווען ביי חנוכה, איז געווען די נס פון יהודית און די בת חשמונאי וואס האבן געמאכט די נס.
* ס'איז געווען ביי פורים איז אסתר.
אלע גאולות זענען אפשר בחינות – דארט שטייט אז ס'איז בחינת הוד, בחינת נקבה – און וועגן דעם האט עס נישט קיין קיום. ווייל בחינת נקבה האט נישט קיין קיום, בחינת זכר האט א קיום. דאס איז די זאך וואס ס'שטייט אין זוהר און ס'שטייט אין די אלע פלעצער.
הסדר של הרמ"ק: תורה וגאולה
וואס איז די משמעות פון דעם? איז האבן מיר א שטיקל בעל שם טוב, ווערט געברענגט אין 'תולדות' כמה פעמים. דער בעל שם טוב האט געזאגט, און דער בעל שם טוב האט צוגעשטעלט א דריטע שטיקל אריז"ל צו דעם, איך מיין אז פאר דעם האט מען עס נישט צוגעשטעלט.
אז דא די נס פון זכר און נקבה, דאס האבן מיר גערעדט, שטייט אין מדרש, שטייט אין זוהר, שטייט אין רמ"ק. דער רמ"ק זאגט אז וועגן דעם זעט מען ביי יציאת מצרים – דאס איז שוין א שטיקל משמעות וואס מיר קענען האבן צו פארשטיין – מ'זעט אז ביי יציאת מצרים איז געווען:
1. קודם יציאת מצרים, קודם די גאולה.
2. נאכדעם די תורה, נאכדעם איז געווען מתן תורה.
דאס הייסט, די בחינת נקבה הייסט גאולה, בחינת שכינה, מ'האט אונז ארויסגענומען פון מצרים. שפעטער איז מען אנגעקומען צו מתן תורה, תפארת, שבועות, דאס איז "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ". וועגן דעם האט עס נישט געהאט קיין קיום, מיט דעם די לוחות זענען צובראכן געווארן און אזוי ווייטער.
אבער לעתיד לבוא האבן מיר שוין א תורה. איז לעתיד לבוא וועט זיין די בחינת זכר קודם די נקבה, די בחינת תורה קודם די גאולה. די גאולה על ידי תורה, גאולה על ידי תורה איז א דבר שיש בו קיום.
האבן מיר שוין א געוויסע זאך וואס אונז ווייסן וואס דאס איז, אונז ווייסן אביסל וואס הייסט גאולה: אמונה קענסטו זאגן, גאולה, תורה, דעת – שוין אביסל מער ווערטער.
חידוש הבעל שם טוב: גלות דעת הנוקבא
דער בעל שם טוב האט מסביר געווען, צוגעשטעלט נאך א שטיקל אריז"ל. דער אריז"ל האט געלערנט באריכות לגבי גלות מצרים אין שער הכוונות פון פסח און אין שער הפסוקים דא אין די פרשיות, אז גלות מצרים איז געווען א גלות הדעת.
יעדער איינער וואס האט געלערנט אמאל 'מאור עינים', און ער ברענגט פונעם בעל שם טוב, דער בעל שם טוב האט זיך זייער שטארק געקאכט אין די נושא פון גלות הדעת. יא, ס'איז דא נאך א זאך וואס הייסט גלות הדיבור, וואס מ'האט גערעדט וועגן דעם א וואך אדער צוויי צוריק, אויך געקומען פון די זוהר אין וארא. אבער ס'איז דא חוץ פון דעם וואס ס'איז דא די נושא פון גלות הדיבור – גלות הדיבור איז תלוי אויך אין גלות השכינה, אזוי ווי מיר האבן געלערנט, שכינה הייסט "אספקלריא דדיבור" לעומת "קול" וואס איז א ז"א [זעיר אנפין], דאס האבן מיר געלערנט וועגן לעצטע וואך אדער צוויי וואכן צוריק, איך געדענק שוין נישט.
אבער דא איז דא א נושא וואס הייסט גלות הדעת. דער אריז"ל האט אריכות וועגן דעם, אז די דעת, דאס איז געווען די חסרון, דער פרעה האט אחיזה אין די מדרגת הדעת, און ווען די דעת איז נפגם געווארן, ס'גייט צוריק אינגאנצן צו די גאנצע פרשה פון שובבי"ם, די גאנצע נושא פון די חטא קרי פון די מוחין וואס דאס קומט פון דעת, וכו' וכו' וכו', יעדער איינער וואס האט געלערנט האט שוין גערעדט וועגן דעם אין אנדערע הזדמנויות'ן, די נושא פון דעת וואס דער אריז"ל האט מסביר געווען.
יעצט, דער בעל שם טוב – ס'איז זייער אינטערעסאנט, איך מיין אז ס'איז נישטא אפשר קלאר, מ'דארף בעסער קוקן די מפרשים וואס האבן געטראכט פון אזעלכע זאכן, איך מיין אז ס'איז דא ממש קלאר א ראיה פאר די צושטעל – אבער ס'איז א פשט, ס'איז לכאורה א פשט וואס דער בעל שם טוב לערנט אריין אין כתבי אריז"ל, טעכנישע קבלה פשט [technical Kabbalah pshat], וואס ער זאגט.
און ס'דאכט זיך מיר אז דא איז דא אזוי ווי די סתירה: דו זאגסט אז דא איז דא גלות השכינה, דעת איז די דעת, די פרטות הדעת וואס דער אריז"ל רעדט איז אלעמאל די דעת פון די זכר. איז א היכי תמצא?
זעט אויס אז דער בעל שם טוב האט פארשטאנען אז מ'דארף פארשטיין אז די עיקר נושא פון יציאת מצרים, די עיקר נושא פון גלות מצרים איז נישט געווען – אדער על כל פנים די גאולה, אפשר איז געווען א גלות, אבער די גאולה האט נישט אזוי אויפגעטון אויף די תיקון פון די מדרגת הזכר.
אגב, ס'איז נישטא קיין תיקון שלא על ידי זכר, דאס דארף מען פארשטיין טעכניש אין קבלה [technically Kabbalah], ווערט מען זיך מבולבל זיין. אבער דער ריזשינער האט פארשטאנען אז אויב מ'וועט זאגן ס'רעדט זיך פון גלות הדיבור, ס'רעדט זיך פון גלות השכינה, אבער דער בעל שם טוב האט געמאכט אן עקומתא, אז דאס וואס שטייט דעת, מיינט דעת הדיבור, דעת הנוק' [הנוקבא], רופט ער עס, דעת הנקבה.
און דאס איז אוודאי געבויט אויף די אלע מדרשים, די אלע מקורות וואס מיר האבן יעצט געלערנט, וואס מיר האבן געזאגט אז ס'שטייט מפורש אין זוהר, ס'שטייט אין מדרש, ס'שטייט אין מפרשים, אז יציאת מצרים איז נאר געווען א מדרגה פון בחינת נוק'.
אין אמת'ן איז עס נישט קיין סתירה, אזויווי מיר האבן געזאגט טעכניש [technically], אזויווי דער רמ"ק איז דא מסביר, אוודאי יציאת מצרים איז אויך אנגעקומען צו די זכר. אבער די פוינט [point] איז אז ס'איז געווען די עיקר, ס'איז די שאלה וואס איז די עיקר. די שאלה איז, מ'קען זאגן וויאזוי ס'הייבט זיך עס אן, יא? לערנט וויאזוי ס'הייבט זיך אן.
* ס'הייבט זיך אן, אויב ס'הייבט זיך אן מיט א נקבה, דעמאלטס איז דא א חסרון אין דעם, ווייל דעמאלטס איז די נקבה כלי שואלת, ס'איז על דרך איר בחינה.
* הייבט זיך אן מיט די זכר, דעמאלטס האט עס מער א קיום.
דאס איז דער טעכנישער חלק [technical part]. עד כאן טעכניש [technically].
ההשלכה המעשית: אמונה מול התבוננות
דער בעל שם טוב האט געזאגט אז ממילא, גלות הדעת, אדער די גאולת הדעת, וואס איז געווען ביי יציאת מצרים, איז געווען בעיקר גאולת דעת הנוק', דעת של השכינה, דעת של הדיבור, און וועגן דעם איז עס נישט קיין דבר שיש בו קיום.
דאס איז לאו דוקא וואס ער מיינט זיך צו זאגן, וואס אונז דארפן ארבעטן אויף היינט, אזויווי מיר האבן געלערנט לעצטע וואך די בריוו פון בעל שם טוב, יא? וויאזוי ברענגט מען משיח? וויאזוי ברענגט מען די גאולה? גאולה פרטית, יא? גאולה פרטית איז אויך דאך מעין און א הכנה און א קלענסטע צירוף פון אלע גאולות פרטיות איז די גאולה כללית.
וויאזוי ברענגט מען די גאולה פרטית קודם כל? על ידי התבוננות בדרכי ה', וואס דער בעל שם טוב האט אונז געלערנט, אזויווי ער זאגט "יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה" (משלי ה, טז). זאגט ער, איז ער מסביר אז די גאולה לעתיד וועט זיין על ידי א בחינה פון דעת דדכורא, דעת של הזכר. דאס איז די מדרגה וואס ס'פעלט אונז, און מיר זענען קונה דאס אויך על ידי התבוננות ביציאת מצרים, אבער דאס איז ווען ס'האט שוין א קיום.
סאו וואס איז די חילוק? וואס איז די חילוק? דער בעל שם טוב זאגט אזא לשון, און ס'איז ממש פארבינדן [connected], ס'איז נישט קיין שום ספק אז ער מיינט די זעלבע בחינה און די זעלבע לשונות שטייט אויף ביידע אין 'תולדות' און די אנדערע מקורות.
* דעת דנוקבא הייסט אז מ'ווייסט זאכן. דנוקבא הייסט אמונה. וואס הייסט בחינת אמונה? אדער זיי קענען זאגן אזוי ווי מיר האבן געלערנט אמאל פון די זוהר אין וירא רעיא מהימנא, בחינת אמונה און דעת כללות. יא, אמונה, איינע פון די משמעות'ן פון אמונה איז א דעת כללי, נישט קיין דעת פרטי וואס דו ווייסט...
דאס איז די דריטע טייל פונעם שיעור. דער טייל באהאנדלט די טיפע חילוקים צווישן "דעת דנוקבא" (אמונה וואס קומט און גייט, חידוש העולם) און "דעת דדכורא" (ידיעה ברורה, ראיית האלוקות אין יעדן פרט), און וויאזוי יציאת מצרים איז דער יסוד פאר די אמונה.
---
פרק ג': דעת דדכורא ודעת דנוקבא – סוד חידוש העולם
די מדרגה פון דעת כללי און פרטי
מגיד שיעור:
נאר אז דערווייל קען איך זאגן אזוי: איך בין מקבל פון זיי, דאס איז אויך עפעס א זאך. וויאזוי ווירקט עפעס? איינער זאגט אזוי: מיר האבן גערעדט אסאך מאל די חילוק פון "על הכלל כולו ממש הכל ניתנו דבריו יצאו", זאגן אז אלעס איז דער אייבערשטער. און מ'קען... יעדער איינער גלייבט באופן כללי, כמעט אפילו אן אטעיסט [גלייבט] באופן כללי, און דאס איז עפעס א זאך.
אבער צו זאגן אויף דעם [אז דאס איז די תכלית], דאס איז שוין א מדריגה פנימית, דאס הייסט שוין "מדריגות" זאכן. אוודאי, זיי מיינען נישט קיין שלילה [אז מ'דארף נישט די אמונה פשוטה], זיי וועלן זאגן – און דאס דארף מען געדענקען – אז ווען מ'זאגט אז דא איז א מדריגת "אמונה" וואס איז א קלענערע מדריגה פון "דעת" (ווייל דעת איז גרעסער), מיינט עס נישט אז דער וואס האט דעת האט נישט קיין אמונה. נאר פארקערט, דאס איז די חילוק: "דער עיקר תמן נקבא" – בשעת א מענטש האט דעת, איז שוין בכלל מסייע אמונה. אוודאי האט ער אויך די אמונה כללית, דאס איז נישט די חידוש. די חידוש איז: ער האט אויך די אמונה פרטית, און דעת פרטית איז שוין גובר אויף דעת.
דעת דנוקבא: סוד חידוש העולם
די לשון פונעם בעל שם טוב איז אויף די נקודה וואס הייסט "דעת דדכורא" און "דעת דנוקבא". זאגט ער ממש אז דעת דנוקבא הייסט חידוש העולם.
יציאת מצרים איז געווען ארויסצוברענגען די נושא וואס הייסט חידוש העולם. וואס הייסט דאס? אז חידוש העולם מיינט באופן כללי די אמונה אז יעדער איד האט, וואס יעדער איד גלייבט אדער ווייסט, אז די וועלט אזוי ווי זי איז, איז א זאך וואס איז באשאפן געווארן. א "דבר נברא". א גרויסע חידוש, חידוש העולם.
די וועלט איז א דבר נברא, די וועלט איז נישט קיין זאך וואס איז דארט א קיום פון זיך אליינס [מעצמו], עס איז נישט קיין "עומד לנצח". נצח דארף דוקא בזמן, אבער במהות – עס איז נישט קיין דבר אמיתי [מצד עצמו]. די וועלט איז א דבר נברא.
עס קען זיין א מצב [situation] וואס דער עולם איז נאריש, עס זאל גורם זיין א הסתרה, עס זאל גורם זיין גלות השכינה. שכינה, שכנות... "בדבר ה' שמים נבראו" [במקור: איך טיילט שטונברא], דבר ה', וואס דאס איז די וועלט. ס'קען אויסזען בגלות, ס'קען זיין נישט פארבינדן [connected] מיט די מקור, און נישט פארבינדן בכלל מיט די דעת.
פרעה און די טעות פון "קדמות העולם"
ווען ס'זעט אויס סתם, מען קען מיינען אז די וועלט – אזוי ווי די ראשונים האבן גערופן "קדמות העולם" – ווייל די מעשה פון קדמות העולם איז נישט קיין שאלה [סתם פילאזאפיע], ס'איז: די וועלט גייט זיין אייביג. "קדמות העולם" מיינט ער צו זאגן, אז די וועלט איז עכט [real], עס זעט אויס עכט [realized]. עס איז אויסגעזען עכט.
ס'איז פרעה, ס'איז א קליפת עורף [במקור: קליפות אוידעת], אדער בחינות דעת ד'נחש, דארט דערנאך. פרעה האט געזען – "איך האב אויסגעזען, די וועלט האט אויסגעזען עכט". פרעה האט געזאגט, אויפגעשטאנען אינדערפרי און געזאגט: יא, עס איז דא א וועלט און איך בין א טייל פון אונז. דאס איז טייטש "לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" (יחזקאל כט, ג) – עס איז אונז, עכט, איין עכטע זאך. איך בין א גאט.
כמה משה [וויפיל משה רבינו] האט אויפגעטון ביי יציאת מצרים, איז אז די וועלט איז נישט אזוי עכט. ס'איז א דבר נברא! ס'פעלט אויס אז ס'איז אלעס אמאל געווען [באשאפן], וואס איז אזוי אפילו יעדע רגע, מען קען שוין קיין טיפה [נישט זיין אן דעם], ס'פעלט אויס זאל זיין א בורא. ס'איז א דבר נברא, א גרויסע חידוש! און ס'איז נישט גענוג מכיר טובה פון דעם חידוש.
אמונה בבחינת נקבה: "דבר שיש לו הפסק"
און דער ייחוד, ביז דא א ביאה, ביז דא צוויי ביאות, זענען תלוי אין דעם. אין ביאה... אה, ה' זאגט "יודע שלא הופסק". יעדער בחינת נקבה, בחינת נקבה איז א דבר שיש לו הפסק [במקור: דבר של subtitle Higher]. אזוי ווי איינער פארשטייט אז בחינת אמונה – בפרט אויב מען רעדט פון די הרגשה פון אמונה – ער קען זיין אמונה באופן הכי מורגש אדער באופן הכי מופשט [במקור: אחי אמורג אויב וויפן אחי מפשיד].
עס זענען נישט קיין אמונה [וואס בלייבט], מען קען עס נישט רופן "דאס" – דער חלק וואס טוישט זיך נישט. אבער אמונה אין די זין [sense] אז ס'איז א זאך וואס איך פיל, א זאך וואס איז א זאך בפועל ממש, וואס א מענטש קען זאגן "שמע ישראל" – [דאס דארף זיין] א דבר שלא יופסק. [אבער מצד הטבע] אמונה איז א דבר שיש לו הפסק. אמאל פילט ער יא, אמאל פילט ער נישט. ער וואלט ווי א נקבה. נקבה האט זמן, יא. אמאל איז ווי א נידה, אמאל איז ווי טהור. דאס איז די טבע, טבע פון די לבנה, די טבע פון די לבנה.
אה, זייער גוט. מען זאגט אין קידוש לבנה: "חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם... וללבנה אמר שתתחדש, עטרת תפארת לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה". א זייער א שיינע זאך, "חסדך תחדש", דער בעל שם טוב זאגט אז יעדער טאג איז דא א התחדשות. זייער זיס [cute]. אבער למעשה, דאס איז טייטש "אִישׁ אוֹ רֵעֵהוּ הִפְסִיק" [לשון הפיוט].
די תועלת פון "בחינת נקבה" (יציאת מצרים)
יציאת מצרים... יעצט לאמיר זיין קלאר, אז אפילו מ'קען האבן א זאך וואס איז "יש להפסק" איז אויך דא גרויסע תועלת'ן, יא? מיר דארפן מכיר טובה זיין. מיר דארפן מכיר טובה זיין, קודם כל פאר דעם. דאס איז די ערשטע פשוט'ע טייטש פון "זכר ליציאת מצרים". מיר זענען זייער צופרידן [happy] מיט דעם, אז ס'קען זיין א רגע וואס א אידל זאל ערהערן, זאל פארשטיין, זאל קוקן אז די וועלט איז א דבר נברא.
"דבר נברא" מיינט צו זאגן: מ'מאכט אויף די אויגן אינדערפרי און מ'זאגט "מודה אני לפניך", אדער מ'זאגט "שמע ישראל", און דארט זאג איך: "וואו! ס'איז דא א וועלט? ס'איז נישט די גאנצע, ס'איז נישט אלעס. ס'איז א דבר נברא. ס'איז נאך דא א גאט פון די וועלט, יא? ס'איז א דבר נברא." דאס איז א גרויסע חידוש.
און אסאך מאל זענען מיר נישט דארט, אסאך מאל פארגעסן מיר, אסאך מאל איז "יש להפסק", אסאך מאל איז די שכינה בבחינת גלות. אז די גלות איז בדיבור – מ'קען נישט רעדן דערפון אפילו מ'ווייסט עס, יא? בהעלמה. מ'ווייסט דערפון און מ'קען נישט רעדן דערפון, מ'שעמט זיך.
גלות הדיבור: די בושה פון אמונה
די צווייטע תועלת... דאס וואס מענטשן שעמען זיך צו רעדן, צו דאווענען הויך, איז איינס. ס'איז דא אסאך בחינות אין דעם. ער קען זיך שעמען, אדער – איך זאג – פשוט'ע מענטשן שעמען זיך. מיר לעבן אין א וועלט, אפילו איך רעד נישט פון די חסידישע וועלט, די היימישע וועלט, אבער באמת, מיר לעבן אין א וועלט וואס מ'דארף זיך אביסל שעמען צו רעדן פון אמונה. ווייל חוץ פון דעם וואס ס'איז דא קשיות אויף דעם אפשר, דאס איז נישט די עיקר. די עיקר איז אז די חיות, די מציאות העולם, די צייטונג – האלט נישט פון דעם.
די וואך האט איינער געזאגט אין די נייעס אויף עפעס אז ס'איז געווען "גזירה מן השמים", און אסאך מענטשן האבן געזאגט: "אה, קען זיין אז אמאל דארף א מענטש נעמען זיין אחריות, און ס'איז נישט קיין סתירה." אבער דו זעסט קלאר, ווער ס'קוקט אין נייעס זעט קלאר אז ס'איז ממש לויט די שיטת הנייעס, לויט די שיטת העולם הזה, איז נאריש צו זאגן "גזירה מן השמים". כאילו, יא, ווייל אלעס קאנטראלירסטו. אמת, די אנדערע שיטה איז פונקט אזוי שטותים – וועגן יא, מענטשן קענען מאכן, אלעס מאכן, מען קען אלעס קאנטראלירן... שוין, וועט זיין גאנץ גוט. ניין, מ'דארף טאקע קאנטראלירן וויפיל מ'קען, און ס'איז אליינס די עבודת הבירור.
אבער אונז לעבן אין א וועלט וואו מ'דארף... נישט אלעמאל – אמאל איז אין שול, נישט אז איך וויל אלץ זאגן, אמאל קומט דיר די וואגע צו זאגן אפשר א ווארט פון אמונה. איך רעד נישט פון "אמונה" – אמונה הייסט נישט זאגן "אז איך גלייב, איך גלייב נישט". אמונה הייסט זאגן אז איך האלט טאקע אזוי! איך וויל האלטן אז ס'איז א מצוה אזוי צו האלטן. יא, ס'איז א גרויסע חילוק, מ'דארף רעדן וועגן דעם א גאנצע צייט.
ווען איך זאג אמונה, מיין איך אז מענטשן זאלן זאגן בשם עצמם. ס'הייסט דיבור, יא, נישט דיבור [סתם]. ווילאנג מ'זאגט נאך – "שטייט אין ספרים הקדושים אז דו האסט געזאגט פרטים" – דאס איז נישט קיין אמונה. דאס זאגסטו נאך. דאס איז נאך אלץ דער דיבור בגלות. דער דיבור איז *נישט* בגלות, וואס טייטשט: איך קען רעדן אליינס, יא, בשם עצמי, איך האלט אזוי. דאס איז בגלות [אז מ'קען דאס נישט טון].
משה רבינו'ס אויפטו: מאכן אמונה "נארמאל"
איז יעצט, שטעל דיך פאר אז ס'איז נאר געווען דאס, וואס איז ממש געווען חושך מצרים. דאס איז דער "וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ" (שמות י, כא). "וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר" (שם כג). משה רבינו האט אויפגעטון אזויפיל, די תורה האט אויפגעטון אזויפיל, יציאת מצרים האט אויפגעטון אזויפיל, לנצח נצחים לדורות – איך ווייס – האט אויפגעטון אז ס'קען זיין, ס'קען זיין אמאל וואס מ'זאל נישט עסן, ס'קען זיין.
דער בעל שם טוב זאגט בפירוש אז – כולי האי, דאס איז א היסטארישע [במקור: מיסטישע] בליק – אז דאס וואס אמאל איז געווען, אזוי שטעלט ער זיך פאר, אמאל זענען געווען גרעסערע אפיקורסים, און אמאל זענען געווען – אזוי שטייט אין די רמב"ם – אמאל איז געווען ממש דער רוב חכמים האבן געזאגט "עולם קדמון", און די וועלט איז נישט קיין דבר נברא. לאמיר זאגן אזוי ער האט פארשטאנען. און היינט זעט מען נישט, מען זעט אז ס'איז יא, ס'איז א נארמאלע זאך. אין בעל שם טוב'ס צייטן איז געווען א נארמאלע זאך, היינט איז שוין צוריק אין די פריערדיגע זמנים, אפשר טויש איך זיך שוין ווייטער צוריק, איך ווייס נישט, ס'איז די זמנים אין דעם.
אבער דער בעל שם טוב זאגט, וואס איז דער פשט? ווייל דאס איז א תיקון פון די וועלט. ס'איז א געוויסע בירור. דער בירור פארשטייט זיך איז בדעת עליון, ס'איז נישט פשט אז דער... אבער ס'איז דא, דאס איז די עבודה פון צדיקים, פון אידן, פון מענטשן וואס לייגן אריין אין די וועלט געוויסע איידיעס, אז ס'איז געווארן נארמאל. ס'איז א גרויסע עבודה, דאס דארף מען רעדן וועגן דעם אסאך מער אין אן אנדערע קאנטעקסט.
די עבודה פון די רבי'ס, די עבודה פון א צדיק, די עבודה פון יעדן איד, איז צו מאכן געוויסע זאכן זאלן זיין נארמאל. משה רבינו האט געמאכט גענוג נארמאל אז ס'כאפט א איד א גוטע מינוט, און ער זאגט אז די וועלט איז א דבר נברא – קען ארבעטן, ס'איז מעגליך. אמת, ס'איז מארגן האט ער פארגעסן. פאר דעם איז דא א דבר שאינו נקבה, ס'איז נאך א דבר שאינו נקבה, מ'דארף זיך מחזק זיין כסדר אין אמונה, מ'דארף זיך מחזק זיין כסדר – ס'איז נאך א בחינה פון נקבה, אבער ס'האט א ווייניגסטנס, ס'איז בעסער ווי גלות, אסאך בעסער ווי גלות, ס'איז אליין א רווח בעסער ווי גלות. דאס איז בחינת נקבה, דאס איז די בחינה פון יציאת מצרים.
דעת דדכורא: "על צבאותם" – די מיליטער פון אותיות
דער בעל שם טוב וואס זאגט, בחינת דעת... די תחינה איז אז יעדע אות – דאס איז ממש די לימיט פון זיין שריפט – אז יעדע אות וואס א איד האט געדאוונט, ער זעט אין דעם עולמות מתוקנים, ער זעט אין דעם עולמות, נשמות, אלוקות, ער זעט אין דעם פונקטליך. איך טייטש אין יעדע אות, איך טייטש פונקטליך, יא?
באופן כללי צו גלייבן אלעס, איך גלייב – זיס [cute]. אזוי זאגט דער רמ"א "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" [במקור: שישו יסודי ארץ בקראי], מ'דארף קענען אין יעדע אות זאגן א פשט, אין יעדע אות זען א געטליכע פשט, זען וואס איז די משמעות פון דעם.
אבער די גאנצע נושא פון די טובה שהשם, אז דער אייבערשטער האט געמאכט די גאנצע וועלט, "וַיַּרְא אֱלֹקִים כִּי טוֹב", כולל די שעות ווען ס'איז נישט טוב לאדם, אויף דעם זאגט מען "יוֹם הַשִּׁשִּׁי וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם". שטייט דאך "וְכָל צְבָאָם", שטייט דאך די וואך "הוֹצִיא ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם" (שמות יב, נא).
האב איך שוין געזאגט אויף דעם די פשט פון דעם, אז "על צבאותם" איז טייטש אז א מיליטער – א מיליטער איז אויך טייטש אז יעדע זאך, יעדע פרט שטייט אויף זיין פלאץ, ס'מאכט סענס. אות ס', דאס איז די "צבא אות", אות ס' בצבא של אותיות, ס'דא נאך באדייטן [meanings] אין דעם, אבער די צבא, די צבא השם איז די צבא פון אותיות. דאס הייסט אז יעדע נקודה, יעדע אות, יעדע זאך, יעדע חלק האט א באדייט. ס'איז נישט סתם באופן כללי מ'דארף גלייבן אז אלעס מאכט דער אייבערשטער. ניין, איך קען דיר פארציילן די מעשה, לאמיך דיר פארציילן. אלעס מאכט דער אייבערשטער איז איין זאך, איך וועל דיר פארציילן.
"אוֹתוֹתַי אֵלֶּה" (שמות י, א) – דער אייבערשטער האט געמאכט צען מכות, דאס איז שוין ממש א השגה. דאס הייסט "בעשרה מאמרות נברא העולם", "ולא במאמר אחד יכול להבראות"? מ'קען האבן אמונה כללית, מ'קען גלייבן אז דער אייבערשטער מאכט אלעס, אבער "ליתן שכר לצדיקים ולפרע מן הרשעים" – א צדיק, די אמת'ע שכר ופרעון, די אמת'ע מדרגה פאר צדיקים ורשעים איז דער וואס קען זאגן צען מכות, ער קען זאגן צען מאמרות, ער קען זאגן פונקטליך וואס יעדע זאך איז, וואס איז די פשט פון דעם.
דאס איז בחינת זכר, דאס איז בחינת דעת. יעדער ווייסט אז דעת איז א זאך וואס בלייבט, יא? וואס איז די חילוק פון אמונה און דעת? אז ער קען אפילו זאגן הרגשות – הרגשות וואס איז א סארט אמונה, גייט און ס'קומט. אבער אז א מענטש ווייסט עפעס, ער פארשטייט עס, ער קען פארגעסן, ס'קען זיין נישט אין זיין מחשבה [consciousness], אבער ער קען נישט טראכטן אנדערש. ער קען דאס פארגעסן אויך, דאס איז א שכחה תמידית, דאס איז די בחינה פון שבירת הלוחות. אבער א לימוד האמת קען ער אפילו זאגן אין זיין נשמה בלייבט עס אייביג, אין זיין דעת המופשט, אין זיין גוף, ער זאל זיך שוין נישט מיטשלעפן.
פרק ד: ההבדל בין אמונה לדעת – "לראות ולא רק להאמין"
יעדער ווייסט אז דעת איז א זאך וואס בלייבט
יעדער ווייסט אז דעת איז א זאך וואס בלייבט, יא? דאס איז דער חילוק פון אמונה און דעת. דו קענסט אפילו זאגן אז "הרגשות" [געפילן], וואס איז א סארט אמונה, ס'גייט און ס'קומט. אבער אז דער מענטש ווייסט עפעס, ער פארשטייט עס – ער קען עס טאקע פארגעסן, ס'קען זיין נישט אין זיין באוואוסטזיין [consciousness], אבער ער קען נישט טראכטן אנדערש.
ער קען דאס פארגעסן אויך – דאס איז די בחינה פון "שכחת הלימוד" – אבער על כל פנים, ער קען אפילו זאגן אז זיין נשמה בלייבט צוגעבינדן. זיין דעת המופשט [די דעת וואס איז העכער פונעם שכל], דאס איז נישט משולב אין זיין דעת, דאס איז די בחינה פון "זכור תמיד", דאס איז "אותיות ברכה" [וואס ברענגט קיום און שפע].
דעת איז א קלארע ראייה
אבער די בחינה פון דעת, דאס איז א קלארע זען. נישט נאר געהערט, נישט נאר געגלייבט, נאר געזען. "געזען" – דאס הייסט דעת. דאס איז די בחינה פון "זכור". דאס איז די נוסח פון "לשבת ולמועד", דאס איז די נוסח פון תורה.
די גאנצע מעלה פון תורה איז אז אונז דארפן מאכן א נייע זאך, אונז דארפן מאכן "הלילה הזה לה'". די "הלילה הזה לה'" איז די עבודה פון אונז. דאס איז א זייער ערנסטע [serious] עבודה, מ'דארף טון אלעס וואס מ'קען וועגן דעם.
לאמיר מקבל זיין אין די וואכן וואס מ'לערנט פון יציאת מצרים [ימי השובבי"ם], אז אונז נעמען זיך אונטער אביסל מער צו געבן אפאר מינוט א וואך פאר דעם, צו פארשטיין, זיך מיישב זיין בדעתו וויאזוי מ'קען זען. נישט גלייבן – גלייבן קאסט נישט קיין געלט, גלייבן איז אויך א שיינע זאך, אבער גלייבן איז א "דבר שיש לו אחר הפסק" [א זאך וואס קען זיך איבערהאקן]. קדושת ירושלים האט אן "אחר הפסק", אבער דעת האט אן "אחר הפסק"? א זאך וואס א מענטש קען פארשטיין בלייבט.
"טוב רוצה אדם בקב שלו" – די מעלה פון אייגענע פארשטאנד
ער קען זאגן אויף איין פרט – און די אמת איז, אזוי ווי איך זאג, "בכלל מסעי אמונים" – א מענטש וועט זאגן: "די כלל איז דאך כולל אלע עולמות, און די איין פרט איז דאך נאר איין קליינע זאך?" יא, אבער די איין קליינע זאך – כאטש וואס אוודאי איז די איין קליינע זאך געבויט אויף דעם וואס אלע עולמות עקזיסטירן – אבער די איין קליינע זאך פארשטייסטו.
ס'איז דא א דין [בבא מציעא ל"ח.]: "טוב רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חבירו" [א מענטש האט ליב איין מאס פון זיין אייגענע ארבעט מער ווי ניין מאס פון יענעמס]. יא? ס'איז דא א דין: "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך" [תהלים קכ"ח:ב].
אונז קענען זייער ווייניג פארשטיין, אונז קענען זייער ווייניג ארויסהאבן די בחינה פון "ראיתיך בעיני", זען קלאר, "מלא עיניך והתבונן בעיניך" – זייער ווייניג. אבער אביסל פון דעם, איז ווערט זייער אסאך פון אמונה. זייער אסאך. ס'איז נישט קיין סתירה, פארקערט, ס'איז נכלל אין דעם.
און ווען מ'רעדט פון דעם, א מענטש זאגט: "איך פארשטיי דאס, איך פארשטיי דאס", טו מיר נאכאמאל דרגות, די נעקסטע שטאפל וועלן מיר פארשטיין זיי אויך. אבער אביסל דאס פארשטיין איז א גרויסע חלק פון דעם. איך מיין אז ס'איז א גרויסע חלק פון זיך אונטערנעמען צו זען, צו זען "כי מעשיך מראים אותך", ענינים נפלאים. ס'איז נישט נאר א זאך וואס מ'דארף צו זאגן און צו נאכזאגן און צו גלייבן. ס'איז אסאך פון דעם איז גרינגער צו אונטערנעמען דעם.
די סכנה פון פאלשע ענווה
די אמונה איז טאקע "איך בין נכלל אין א זאך וואס איז גרעסער פון מיר". און דאס איז די גאווה פון א מענטש וואס ער זאגט: "וואס, איך וועל פרובירן צו פארשטיין? איך פארשטיי דאך גארנישט, איך קען נישט פארשטיין איין ברעקל, א טיפה מן הים". איז בעסער צו זאגן "נעם אמונה", בוי זיך אן מיט אמונה, יא? בעסער, אנשטאט איך קען לערנען גאנץ כל התורה כולה – איך קען נישט, איך וועל זיין א חסיד פון איינעם וואס קען כל התורה כולה.
און ס'איז אמת, דער ביטול. אבער וואס למעשה איז דאס גארנישט אזא גרויסע ביטול, ס'קען זיין אז ס'קומט גאר פון גאווה אויכעט. ס'קען זיין אז מער ריכטיג צו זאגן: "איך קען עפעס וויסן אלעס? איך קען וויסן איין זאך". און א חלק פון וויסן איז צו וויסן וואס מ'ווייסט נישט, צו זיין קלאר וואס איז די שאלה, וואס איז די תירוץ.
ס'איז דאך אן אות. למשל דאס איז אן אות, איין אות. "לא תביאנו לידי אות אחת". אה, איך וויל זיין א חסיד פון א רבי וואס קען אלעס און לומד כל התורה כולה זייער גוט. זייער שיין [cute], ס'קאסט דיר נישט. "לא תביאנו לידי אות אחת" – ווען דו זעסט אות אחת, אות אחת, צוויי אותיות, צען אותיות – נישט אזוי פיל, יא? ס'איז נישט קיין איינס אויף צען. צען איז א צאל [number] וואס מ'קען נאך געדענקען אויסעווייניג. איינס, צוויי – יעדער איינער האט געדענקט דעמאלטס פאר זיך, יעדער איינער האט געדענקט אלע פון זיי. דאס איז א גאנצע נייע מדרגה [level].
משה רבינו האט געעפנט דעם שער
און דאס איז די אויפטו פון יציאת מצרים. וואס פון וואו מיר וואלטן נישט געהאט קיין אמונה, אזויווי מ'זאגט, א יעדער איד האט פראקטיש – אזויווי ס'שטייט דארט לגבי די עשרת הדברות פון יציאת מצרים און מתן תורה – אויף די זעלבע זאך אין היסטאריע, יא?
ווען אונז וואלטן נישט געקומען פון די גאנצע מסורה, ווען אונז וואלטן נישט געהאט די אלע אמונה כללים, די אלע מסורה, די אלע השראות וואס אונז האבן – א מענטש איז שוין נישט היינט געבוירן, ער האט שוין געהאט פארשידענע מינוטן פון התעוררות, פון דביקות, פון אהבה, פון השגה – וואלט איך נישט געקענט ארבעטן אויף דעם. אמת.
אבער משה רבינו האט שוין צעבראכן דעם שער. די נקודה איז די שער, ער האט שוין געעפנט דעם שער, ער האט שוין געלייגט דם על הפתח, ער האט שוין געעפנט דעם פתח, ער האט שוין געעפנט דעם שער. מען קען שוין אמאל.
די עבודה פון אונז איז טאקע אריינגיין אין דעם שער. מען דארף אנהייבן צו מאכן עפעס אזא מקום [venue/dwelling] פאר עפעס א מקדש, עפעס א "מקדש ה' כוננו ידיך", עפעס א דבר קבוע. יא, "ה' ימלוך לעולם ועד" איז נישט נאר אויף היינט וואס ס'איז געלונגען איז ער מולך, נאר ס'איז א דבר קבוע, ס'איז א דבר הקיים, ס'איז א בחינה "זכר" [קיום נצחי], ס'איז א בחינה זכר.
דאס איז די עבודה פון היינט. די עבודה רעלאטיוו [ביחס] צו די פריערדיגע דורות, רעלאטיוו צו נעכטן, רעלאטיוו צו די אמונה כללית וואס א איד האט – מען דארף אביסל אוועקגעבן צייט אויף פארשטיין בפרטיות וויפיל, וויפיל יא.
HE עברית ›
📋 Shiur Overview
סיכום שיעור פרשת בא תשפ"ו - סוד "ליל שמורים" על פי הזוהר הקדוש
א. הקדמה: הפסוק המרכזי ואופי הפרשה
הפסוק
> "לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה' שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם"
פסוק זה מסיים את סיפור יציאת מצרים ומחבר בין המאורע ההיסטורי לבין המשמעות לדורות. פרשת בא אינה כתובה רק כ"מעשה שהיה" אלא נכתבה מלכתחילה להיות חלק מהמשך סיפור יציאת מצרים לדורות - "למען תספר באזני בנך ובן בנך".
---
ב. דרשת הזוהר הקדוש - שני שלבים בפסוק
השינוי בלשון הפסוק
הזוהר מבחין בשינוי: בתחילה נאמר "לֵיל שמורים" ובסוף "הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה".
משל מ"נערה בתולה"
הזוהר מביא ראיה מהפסוק "כי יהיה נערה בתולה":
- "נער" (בלי ה') - מצב הנקבה לפני הייחוד עם הזכר, כאילו היא "דבר בפני עצמו" - וזהו חיסרון
- "נערה" (עם ה') - מצב השלמות, כשהנקבה מתייחדת עם הזכר
היישום לעניין "ליל" ו"לילה"
- "לילה" = השכינה (כמו שכתוב "הוציאכם ה' ממצרים לילה")
- "ליל" (בלי ה') = השכינה במצב שלפני הייחוד
- "לילה" (עם ה') = השכינה במצב של ייחוד עם הזכר (תפארת/שם הוי"ה)
- "שמורים" = מלשון המתנה ושמירה - השכינה "שמורה לבעלה", מוכנה לייחוד אך עדיין לא התייחדה
שני השלבים בפסוק
| שלב ראשון: "ליל שמורים הוא לה'" | שלב שני: "הוא הלילה הזה לה'" |
|--------------------------------|------------------------------|
| מצב של המתנה לייחוד | מצב של ייחוד שלם |
| השכינה עדיין "חצי", לא בשלמות | הופעת המילה "הזה" מעידה על נוכחות הזכר |
הכלל: "באתר דאית דכורא לא אתקריאת אלא נוקבא"
כשיש ייחוד שלם - משבחים את הזכר בלבד, והנקבה נכללת בו. זהו סוד שם הוי"ה ושם אדנ"י.
---
ג. ההבחנה בין לשון זכר ללשון נקבה בגאולה
המקורות מהמכילתא
- גאולה בלשון נקבה = יש אחריה שעבוד (כל הגאולות שהיו)
- גאולה בלשון זכר = אין אחריה שעבוד (הגאולה העתידה)
- הפסוק בירמיה "שאלו נא וראו אם ילד זכר" - הגאולה העתידה נקראת "לידת זכר"
- לעתיד לבוא נאמר "שירו לה' שיר חדש" (לשון זכר) ולא "שירה חדשה"
- לעתיד לבוא נאמר "הנה אלהינו זה קיוינו לו" - רק "זה" (זכר), לא "זאת" (נקבה)
נפקא מינה להלכה: בנוסח ההגדה "ונאמר לפניו שיר חדש" - יש מדקדקים לומר "שיר חדש" (לשון זכר) כי מדובר על הגאולה העתידה.
שיטת האריז"ל - כל הגאולות היו על ידי נקבה
| גאולה | הנשים המעורבות |
|-------|----------------|
| יציאת מצרים | בת פרעה, יוכבד ומרים |
| חנוכה | יהודית ובת חשמונאי |
| פורים | אסתר |
המשמעות הקבלית: כל הגאולות היו "בחינת הוד", "בחינת נקבה" - לכן אין להן קיום.
---
ד. חידוש הרמ"ק - הסדר קובע
ביציאת מצרים
1. קודם - גאולה (בחינת נקבה/שכינה)
2. אחר כך - מתן תורה (בחינת תפארת/זכר)
התוצאה: הלוחות נשברו - אין קיום
לעתיד לבוא
1. קודם - תורה (בחינת זכר)
2. אחר כך - גאולה (בחינת נקבה)
התוצאה: גאולה על ידי תורה = דבר שיש בו קיום
---
ה. חידוש הבעל שם טוב - גלות הדעת
הרקע מכתבי האריז"ל
- גלות מצרים היתה "גלות הדעת"
- פרעה היה לו אחיזה במדרגת הדעת
- קשור לכל נושא שובבי"ם ותיקון המוחין
השאלה
לכאורה סתירה: מדברים על גלות השכינה (נקבה), אבל "דעת" באריז"ל הוא תמיד דעת של הזכר?
תשובת הבעל שם טוב - חידוש גדול
"דעת" בהקשר של יציאת מצרים הכוונה ל"דעת הנוקבא" - דעת של הנקבה, דעת השכינה, דעת הדיבור. לכן הגאולה ממצרים היתה בעיקר "גאולת דעת הנוקבא" - ומשום כך אין לה קיום.
---
ו. ההבחנה בין דעת דנוקבא לדעת דדכורא
טבלת השוואה
| דעת דנוקבא | דעת דדכורא |
|------------|------------|
| אמונה כללית | התבוננות פרטית |
| "הכל מהקב"ה" באופן כללי | לראות בכל אות, בכל פרט - את הא-לוהות |
| יודעים דברים באופן כללי | מבינים בפרטות |
| יש לו הפסק | דבר קבוע שנשאר |
| כמו הלבנה - פעמים מלאה, פעמים חסרה | בחינת "זכור" - אותיות ברכה |
דעת דנוקבא = חידוש העולם
- המשמעות: האמונה הכללית שהעולם הוא "דבר נברא" - לא קיים מעצמו
- יציאת מצרים הוציאה לאור את הרעיון הזה
- פרעה ייצג את הגישה ההפוכה: "לי יאורי ואני עשיתיני" - העולם אמיתי ואני חלק ממנו
התועלת של בחינת נקבה
למרות שיש לו הפסק - יש בזה ערך עצום:
- הכרת הטובה על עצם האפשרות להרגיש שהעולם דבר נברא
- "מודה אני" ו"שמע ישראל" - רגעי התעוררות
- עבודת הצדיקים: משה רבינו הצליח שיהודי יוכל לומר שהעולם נברא
דעת דדכורא - המדרגה הגבוהה
- "על צבאותם" - כל פרט עומד על מקומו, יש לו משמעות
- עשרה מאמרות / עשר מכות = לא אמונה כללית, אלא ידיעה פרטית מה כל דבר
- הבעל שם טוב: בכל אות שיהודי מתפלל - רואה "עולמות מתוקנים, נשמות, אלוקות"
ההבדל המהותי בין אמונה לדעת
- אמונה/הרגשות - באים והולכים, אינם קבועים
- דעת = כשאדם יודע ומבין משהו - הוא יכול לשכוח, אבל לא יכול לחשוב אחרת
- דעת = ראייה ברורה - לא רק שמיעה, לא רק אמונה
- בנשמה נשאר לנצח, גם אם בגוף נשכח
---
ז. הדרך להביא את הגאולה
הגאולה העתידה תהיה על ידי "דעת דדכורא"
- זה נקנה על ידי התבוננות בדרכי ה'
- כפי שכתב הבעל שם טוב: "יפוצו מעיינותיך חוצה"
- גאולה פרטית היא הכנה וצירוף לגאולה הכללית
- "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" - מתפללים על הרמה השנייה של יציאת מצרים
---
ח. העבודה המעשית שלנו
"הלילה הזה לה'" - המטרה
לעשות משהו חדש, להפוך את הלילה ל"לילה הזה לה'" - להגיע לייחוד שלם.
"טוב רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חבירו"
- אנחנו יכולים להבין מעט מאוד - לראות בבחינת "ראיתיך בעיני"
- אבל המעט הזה שווה הרבה מאוד - הוא נכלל באמונה ומחזק אותה
- "יגיע כפיך כי תאכל" - יש ערך מיוחד למה שאדם משיג בעצמו
הסכנה שבענווה מוטעית
- טענה לכאורה צנועה: "אני לא מבין כלום, אני אהיה חסיד של מי שמבין הכל"
- אבל זו יכולה להיות גאווה: התחמקות מהעבודה האישית
- הנכון: "אני יכול לדעת דבר אחד, וחלק מלדעת הוא לדעת מה אני לא יודע"
- "לא תביאנו לידי אות אחת" - אות אחת, שתי אותיות - מספר שאפשר לזכור, רמה חדשה לגמרי
מה פתח לנו משה רבינו
- משה רבינו שבר את השער - הניח דם על הפתח, פתח את הפתח
- בלי המסורה - בלי כל האמונות הכלליות, ההתעוררויות, רגעי הדביקות שכבר חווינו - לא היינו יכולים לעבוד על זה
- אבל עכשיו - העבודה שלנו היא להיכנס בשער שכבר נפתח
קבלה מעשית
בשבועות שלומדים על יציאת מצרים - להקדיש כמה דקות בשבוע להתבוננות: "להתיישב על דעתי איך אפשר לראות" - לא רק להאמין אלא להבין.
---
ט. סיכום - המסקנה המרכזית
העבודה של היום, ביחס לדורות הקודמים ולאמונה הכללית שיש לכל יהודי - להקדיש זמן להבנה בפרטיות, לא רק להאמין באופן כללי. לבנות משהו קבוע - "מקדש ה' כוננו ידיך" - בחינת זכר, דבר הקיים, לא דבר שיש לו הפסק. כך נזכה ל"ה' ימלוך לעולם ועד" - גאולה שלמה שאין אחריה גלות.
📝 Full Transcript
The Secret of the Night of Watching and the Future Redemption
A Lesson for Parashat Bo | Part 1
Introduction: The Story of the Exodus for All Generations
Gentlemen, this is Parashat Bo 5786. One of the verses that concludes the account of the Exodus from Egypt in this week's Torah portion – the story of the Exodus appears several times, the commandments of the Exodus, but one of the conclusions, after it states that they left Egypt, just before it says "This is the statute of the Passover," it already states what will be for all generations – the verse concludes as follows:
> "It is a night of watching for the Lord, to bring them out of the land of Egypt; this is that night for the Lord, a watching for all the children of Israel throughout their generations" (Exodus 12:42).
In other words, as we have learned many times on this topic from the verses in Parashat Bo about the Exodus, it is very clear from the parasha, as we see at the beginning of the parasha "so that you may tell in the ears of your son and your son's son," that the parasha is not written as a "historical account." Which actually, for example now when we tell the story at the Seder of the Exodus, we look into Parashat Bo and see what happened.
But in a certain sense, directly, the story itself may have happened, but it was certainly written in a way that it should be part of the continuation of telling the Exodus, of the remembrance of the Exodus, of the commandments of the Exodus, of the practical implications that the Exodus makes in all generations. The story is already written this way, and indeed, the story already happened this way, as the story tells, that why "I have hardened his heart and the heart of his servants"? In order "that I may place these signs of Mine in his midst," "so that you may tell."
And here one must understand the verse very well. The verse is one of the verses that most strongly brings out the point:
1. "A night of watching" – the night was watching for the Lord to bring them out of the land of Egypt. This is first.
2. "For all the children of Israel throughout their generations" – second, it is watching for all the children of Israel throughout their generations.
It was watching for the Lord, and it also becomes watching for all the children of Israel, and not just for all the children of Israel, but throughout their generations. We must understand what is the secret of this verse, what we can make of it.
---
The Words of the Holy Zohar: The Secret of "Leil" and "Lailah"
The Holy Zohar noted an interesting thing. I don't know if this is precise, I need to check, but the Holy Zohar notes that the verse begins with the word "leil shimurim" [night of watching], "leil shimurim hu laHashem" [it is a night of watching for the Lord], and at the end it says "hu halailah hazeh laHashem" [this is that night for the Lord].
It could certainly be that "leil" is in the construct form, that "the night of watching," "leil" is when it stands alone, so perhaps this is simply the plain meaning. But the Zohar thought that here lies a secret.
The Difference Between "Na'ar" and "Na'arah"
And the Zohar says thus, there is a verse "if there be a na'ar [young woman] who is a virgin" (Deuteronomy 22:23). "Na'arah" says the Zohar – further this is a midrash from the Zohar, according to the plain meaning "na'arah" is simply "this is the," "na'arah" is usually written in the Torah most of the time almost without a heh, it is written "na'ar," and we read "na'arah," because the tradition says that here there is a kamatz, we read "na'arah." Sometimes it is written "na'arah" with a heh, the heh is essentially a 'mother of reading,' it is essentially the heh telling us to read it with a kamatz.
But the Zohar says an interesting thing, the Zohar wants to make a drash from this, and the Zohar says that here lies a secret: that "na'ar" is interesting, meaning here is a "na'arah" that we call, and this is written in the Torah the same way as a "na'ar." "Na'ar" means a male, so to speak, a young one, and later she is called "na'arah," meaning she is now like a female.
The Zohar says that there are two states [stages] of every female:
* The first state: she is called "na'ar" without a heh. This means as long as she has no male, as long as she has no union with a male, she is still called in the aspect of "na'ar" without a heh. Interesting, because this is the masculine form, but the point is that the completeness of the female, the completeness of the receiving attributes, is only specifically when she is connected, when she is together with the male. As long as she is only alone, she is as if she is a male by herself. Must she be a thing unto herself? This is a deficiency. Well, this is not a fulfillment, this is a deficiency.
* The second state: when, the moment she receives males, when she becomes united, then she is called na'arah.
The Aspect of "Leil" and the Aspect of "Lailah" in the Holy Shechinah
The Zohar says, this is the same type here. "Leil" means the Shechinah, "lailah" means the Shechinah. This is written in the Zohar, it is written in the Rebbe many times, that which the Torah emphasizes "the Lord your God brought you out of Egypt lailah [at night]" (Deuteronomy 16:1). "Lailah" does not mean 'at night,' yes? It's an interesting verse. It says "He brought you out of Egypt lailah." This language appears several times, yes? Lailah. How does it appear here? "And Zipporah fled lailah," "And Pharaoh arose lailah," "And he called to Moses and Aaron lailah." It also says "the Lord brought the children of Israel out of Egypt lailah." There is a verse in the book of Deuteronomy.
"Lailah" the Kabbalists interpret, not meaning at night, at night, at nighttime, that should be simply the plain meaning. The night took them out. What does the night mean? Rather it is the attribute of night. It says in the Gemara the attribute of night. The attribute of night, this is the Shechinah. The Shechinah took the Jews out of Egypt.
But the Shechinah has two states:
1. The aspect of "leil": The first aspect, the first state, the state before the union, this is called "leil." It is not yet "lailah," it is still "leil," it is still a half.
2. The aspect of "shimurim": When after there has been a union, it is called "shimurim." Shimurim is from the language of "and his father watched the matter" (Genesis 37:11), she waits. Usually shamur, shamur means zachor v'shamor [remember and guard]. Shamor is at night and zachor is by day. Shamor means she is guarded or she is protected. Why is she called by the name shamur? Because she needs to be protected from the kelipot, because she is guarded for her husband, guarded for her husband, guarded matzah.
So here he says thus, that "shimurim" implies that she is still waiting. She is not yet united, she is indeed guarded, she is designated for her husband, she is already ready to unite with her husband, but she is not yet. She is shimurim for Hashem, for Yud-Kei-Vav-Kei, to the name Havayah, the Tiferet.
---
The Secret of Union: The Inclusion of the Female Within the Male
Later however she becomes "this is that night." Interesting, suddenly it says "hazeh" [this]. This means, it fits with what we say, that "lailah" is when there is already a male present. This means, "lailah" is more feminine language than "leil" perhaps. But when we have said that here there is like a paradox [contradiction]: when she becomes connected with the male, when there is a union, then she is called "lailah," and then, says the Zohar, she is called "halailah hazeh laHashem" [this night for the Lord].
This is the "night of watching for all the children of Israel throughout their generations," that the generations need to be a greater level, need to make a union, which then will be "hazeh" [this - masculine]. Then the night will not be called feminine language, even though then she is first a female, but then she will be called masculine. Why? Because the Zohar says here a principle:
> "In a place where there is a male, she is not called except female" [meaning, she is included in him].
This means, for example, so to speak, a parable: if one enters a house where there is a male, where there is good shalom bayit [domestic harmony], there is a union, one does not praise the wife by herself. If one praises the wife by herself, usually, certainly the wife does very much, "praise Him Zion and Egypt" (Psalms 87:4 - by way of expression), but when there is a place of a male, he arranges, he, so to speak, controls, he gives the form to the whole thing, one praises the male, and in this the female is included, because this is the whole point of the female, that she should be included with the male.
So [So], when there is a weak male, a weak union, then one speaks only of the male, and automatically in this the female is included. This is the secret, that for example we say that there is the name Havayah and the name Adnut:
* The name Havayah points to the male.
* The name Adnut points to the female.
And automatically "what is not written is read," we read, we don't say only the name Adnut, and we need to have in mind that in the name Adnut lies the name Havayah. This is the secret, this is written in all the books, yes? One needs to have in mind that when one says Adnut, one doesn't mean only Adnut, Adnut also simply means "my Lord." Who is my Lord? My Lord is the Havayah. But when one says... Abraham our father said thus, but when it is further together, one no longer needs to say this, that this is included in this, when one only needs to say the closeness, and in this the name Adnut is already included. This is the meaning of elevation, this is the meaning that there is a proper union, a proper union is in this manner.
"This is My God" – The Complete Redemption
Regarding this, when it will be "this is that night for the Lord," the female does not need to be mentioned at all. The Zohar says on this it is written "This is my God and I will glorify Him" (Exodus 15:2), this is "zot" [this - feminine] and "zeh" [this - masculine]. "Zot" is her and "zeh" is him. "This is my God and I will glorify Him" – this the Jews said when there was the completion with the Exodus in Parashat Beshalach. They mention only the "zeh," they don't speak of the "zot." This is already after it has become "watching for all the children of Israel throughout their generations."
Thus far the words of the Holy Zohar here in Parashat Bo on this parasha. You understand yourselves. And the Zohar says on this we are also waiting. As it is written in the Zohar, on this the Jews wait, "watching for the Lord throughout their generations." Yes, meaning, that for generations, in the future to come, the future to come means today, yes, we are still waiting, we are still waiting "throughout their generations." On this it is written "And it shall be said on that day, behold this is our God, we have waited for Him" (Isaiah 25:9), all for this "zeh," not only for the "zot." And on this we ask "as in the days of your going out from the land of Egypt I will show him wonders" (Micah 7:15), that it should be like your going out from the land of Egypt, but not the first level of the Exodus, but the second level, the "watching for all the children of Israel throughout their generations," this is "behold this is our God," this is what we wait for.
Until here [So ad kan] are the words of the Zohar, the words of the commentators on the Zohar. I won't repeat more of what is written, but you understand yourselves.
---
Divine Service in Practice
Ah, so here I want to arrive, and it's just a hint, it is written that whoever learns Zohar, whoever has vitality in this, is already itself an action, whoever knows what all these concepts mean to him. So I want to say what it means, one thing that the Baal Shem Tov and other Chassidic books, already a little before the Baal Shem Tov, have explained a little what this means. What is the practical implication? What is the meaning of this? Or what is the effect of this? Perhaps the meaning is the thing itself, what is the effect of this in this world, in the way of service.
So it is written, the Ramak explains in Sefer Gerushin, it is also written in the Arizal a little in discourses that mention the same matter, and I forgot to look here in Pri Etz Chaim on Pesach, he also mentioned this matter. Also in the Zohar, and not only in the Holy Zohar, in Pri Etz Chaim on Chanukah an interesting thing is mentioned. They all say there the point, an interesting point, they are all built on this Zohar in truth, and perhaps more Zohar, but this is certainly one of the great sources, and it is also built on a Mechilta. It is written in the Mechilta...
Chapter 2: A New Song – The Secret of the Masculine Redemption
Between "Shirah Chadashah" and "Shir Chadash"
But a salvation that is to come after which there is no subjugation, therefore it is written in masculine form. He brings a verse from Jeremiah (30:6), it is written: "Ask now and see whether a male gives birth," the future redemption is called a birth of a male, "for now I have seen every man with his hands on his loins like a woman in labor..." Male, this is the language of the future.
And they bring – I don't see here the language of the Mechilta, but others who bring it, bring on this – it is written in the future "Sing to the Lord a new song [shir chadash]" (Psalms 96:1), it doesn't say "shirah chadashah" [new song - feminine], but "shir chadash" [new song - masculine].
And there are those who are precise in the Passover Haggadah, when we say "and we will say before Him a new song for our redemption and for the salvation of our souls," there are those whose versions say "shirah chadashah," and there are those who say "shir chadash." And many have said that one should say "shir chadash," because it is written in the Midrash that in the future there will be a "shir chadash."
What is "shir chadash"? In masculine form. In masculine form means that after it there is no exile, this is the meaning of "shir chadash." This is the language in the Mechilta.
And the Mechilta the Kabbalists have brought, already in Pri Etz Chaim on the festival of Pesach, and apparently the Arizal, the Ramak, they all mean this Midrash, they connect it to this Zohar, to this topic. But we already see in the Midrash that it is very important, that there was a deficiency in the Exodus, or all the redemptions that were, all the songs that were, that they are still in the aspect of female.
And this also lies hinted already in the Exodus, but "this night is watching for the children of Israel throughout their generations" (Exodus 12:42), this "throughout their generations" is "as in the days of your going out" (Micah 7:15), this is in the future, that which still needs to be accomplished, this means truly the level of male.
And the simple meaning is simply, that male always points to a stronger level, a stronger, more powerful, more successful. And this is apparently the simple meaning of the Midrash that it will be in masculine form.
Women in Egypt and in Past Redemptions
The Arizal in Pri Etz Chaim on Chanukah says on this, all redemptions were through a female. The Chanukah [discourse] says that the Exodus for example was through Pharaoh's daughter: "Pharaoh's daughter to describe you" (Chronicles I 4:18), "Pharaoh's daughter... whom Mered took" – this is Judah (Megillah 13a). She began the whole cycle of taking the Jews out of Egypt, saving Moses, and later there is Yocheved and Miriam.
We say that women are obligated in Chanukah candles, women are obligated in the four cups, "they too were in that miracle" (Shabbat 23a). Rashi always tries to explain that not only were "they too in that miracle," but they made the miracle.
* There was at Chanukah, there was the miracle of Judith and the daughter of the Hasmoneans who made the miracle.
* There was at Purim, Esther.
All redemptions are perhaps aspects – there it says that it is the aspect of Hod, the aspect of female – and therefore it has no permanence. Because the aspect of female has no permanence, the aspect of male has permanence. This is the thing that is written in the Zohar and is written in all those places.
The Order of the Ramak: Torah and Redemption
What is the meaning of this? So we have a piece from the Baal Shem Tov, it is brought in 'Toldot' several times. The Baal Shem Tov said, and the Baal Shem Tov connected another piece from the Arizal to this, I believe that before this it was not connected.
That here the miracle of male and female, this we have discussed, is written in the Midrash, is written in the Zohar, is written in the Ramak. The Ramak says that therefore we see at the Exodus – this is already a piece of meaning that we can have to understand – we see that at the Exodus there was:
1. First the Exodus, first the redemption.
2. Afterward the Torah, afterward was the giving of the Torah.
This means, the aspect of female means redemption, the aspect of Shechinah, we were taken out of Egypt. Later we arrived at the giving of the Torah, Tiferet, Shavuot, this is "I am the Lord your God." Therefore it did not have permanence, with this the tablets were broken and so forth.
But in the future we already have a Torah. So in the future there will be the aspect of male before the female, the aspect of Torah before the redemption. Redemption through Torah, redemption through Torah is a thing that has permanence.
So we already have a certain thing that we know what it is, we know a little what redemption means: faith you can say, redemption, Torah, knowledge – already a few more words.
The Innovation of the Baal Shem Tov: The Exile of the Female's Knowledge
The Baal Shem Tov explained, connected another piece from the Arizal. The Arizal learned at length regarding the Egyptian exile in Shaar HaKavanot on Pesach and in Shaar HaPesukim here in these parshiot, that the Egyptian exile was an exile of knowledge.
Everyone who has ever learned 'Maor Einayim,' and he brings from the Baal Shem Tov, the Baal Shem Tov was very passionate about this topic of the exile of knowledge. Yes, there is also another thing called the exile of speech, which we discussed a week or two ago, also coming from the Zohar in Vaera. But there is besides that which there is the topic of the exile of speech – the exile of speech is also dependent on the exile of the Shechinah, as we have learned, Shechinah means "the mirror of speech" as opposed to "voice" which is Z"A [Zeir Anpin], this we learned about last week or two weeks ago, I don't remember anymore.
But here there is a topic called the exile of knowledge. The Arizal has lengthy discussions about this, that the knowledge, this was the deficiency, Pharaoh had a hold on the level of knowledge, and when the knowledge was damaged, it goes back entirely to the whole parasha of Shovavim, the whole topic of the sin of emission from the mind which comes from knowledge, etc. etc. etc., everyone who has learned has already spoken about this on other occasions, the topic of knowledge that the Arizal explained.
עכשיו, הבעל שם טוב – זה מאוד מעניין, אני חושב שאין אולי ברור, צריך לבדוק טוב יותר את המפרשים שחשבו על דברים כאלה, אני חושב שיש ממש ראיה ברורה לגישה הזו – אבל זה פשט, זה לכאורה פשט שהבעל שם טוב מכניס בכתבי האריז"ל, פשט קבלי טכני, מה שהוא אומר.
ונדמה לי שכאן יש כמו הסתירה: אתה אומר שיש גלות השכינה, דעת היא הדעת, פרטות הדעת שהאריז"ל מדבר עליה היא תמיד הדעת של הזכר. אז מה ההיכי תמצא?
נראה שהבעל שם טוב הבין שצריך להבין שהנושא העיקרי של יציאת מצרים, הנושא העיקרי של גלות מצרים לא היה – או לפחות הגאולה, אולי היה גלות, אבל הגאולה לא כל כך פעלה על תיקון מדרגת הזכר.
אגב, אין תיקון שלא על ידי זכר, את זה צריך להבין טכנית בקבלה, אחרת מתבלבלים. אבל הריז'ינער הבין שאם יגידו שמדובר בגלות הדיבור, מדובר בגלות השכינה, אבל הבעל שם טוב עשה עקימה, שמה שכתוב דעת, הכוונה דעת הדיבור, דעת הנוק' [הנוקבא], הוא קורא לזה, דעת הנקבה.
וזה בוודאי בנוי על כל המדרשים, כל המקורות שלמדנו עכשיו, שאמרנו שכתוב מפורש בזוהר, כתוב במדרש, כתוב במפרשים, שיציאת מצרים הייתה רק מדרגה של בחינת נוק'.
באמת זו לא סתירה, כמו שאמרנו טכנית, כמו שהרמ"ק מסביר כאן, בוודאי יציאת מצרים גם הגיעה לזכר. אבל הנקודה היא שזה היה העיקר, זו השאלה מה העיקר. השאלה היא, אפשר לומר איך זה מתחיל, כן? לומד איך זה מתחיל.
* זה מתחיל, אם זה מתחיל עם נקבה, אז יש חיסרון בזה, כי אז הנקבה היא כלי שואלת, זה על דרך בחינתה.
* מתחיל עם הזכר, אז יש לזה יותר קיום.
זה החלק הטכני. עד כאן טכנית.
ההשלכה המעשית: אמונה מול התבוננות
הבעל שם טוב אמר שממילא, גלות הדעת, או גאולת הדעת, שהייתה ביציאת מצרים, הייתה בעיקר גאולת דעת הנוק', דעת של השכינה, דעת של הדיבור, ועל זה זה לא דבר שיש בו קיום.
זה לאו דווקא מה שהוא מתכוון לומר, מה שאנחנו צריכים לעבוד עליו היום, כמו שלמדנו בשבוע שעבר את המכתב של הבעל שם טוב, כן? איך מביאים משיח? איך מביאים את הגאולה? גאולה פרטית, כן? גאולה פרטית היא גם הרי מעין והכנה וצירוף הקטן ביותר של כל הגאולות הפרטיות היא הגאולה הכללית.
איך מביאים את הגאולה הפרטית קודם כל? על ידי התבוננות בדרכי ה', מה שהבעל שם טוב לימד אותנו, כמו שהוא אומר "יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה" (משלי ה, טז). הוא אומר, הוא מסביר שהגאולה לעתיד תהיה על ידי בחינה של דעת דדכורא, דעת של הזכר. זו המדרגה שחסרה לנו, ואנחנו קונים אותה גם על ידי התבוננות ביציאת מצרים, אבל זה כשכבר יש לה קיום.
אז מה ההבדל? מה ההבדל? הבעל שם טוב אומר לשון כזו, וזה ממש מחובר, אין שום ספק שהוא מתכוון לאותה בחינה ואותם לשונות כתובים על שניהם ב'תולדות' ובמקורות האחרים.
* דעת דנוקבא פירושו שיודעים דברים. דנוקבא פירושו אמונה. מה פירוש בחינת אמונה? או שהם יכולים לומר כמו שלמדנו פעם מהזוהר בוירא רעיא מהימנא, בחינת אמונה ודעת כללות. כן, אמונה, אחת המשמעויות של אמונה היא דעת כללי, לא דעת פרטי שאתה יודע...
זה החלק השלישי של השיעור. החלק הזה עוסק בהבדלים העמוקים בין "דעת דנוקבא" (אמונה שבאה והולכת, חידוש העולם) ו"דעת דדכורא" (ידיעה ברורה, ראיית האלוקות בכל פרט), ואיך יציאת מצרים היא היסוד לאמונה.
---
פרק ג': דעת דדכורא ודעת דנוקבא – סוד חידוש העולם
המדרגה של דעת כללי ופרטי
מגיד שיעור:
רק שבינתיים אני יכול לומר כך: אני מקבל מהם, זה גם משהו. איך משהו עובד? אחד אומר כך: דיברנו הרבה פעמים על ההבדל של "על הכלל כולו ממש הכל ניתנו דבריו יצאו", לומר שהכל זה הקב"ה. ואפשר... כל אחד מאמין באופן כללי, כמעט אפילו אתאיסט [מאמין] באופן כללי, וזה משהו.
אבל לומר על זה [שזו התכלית], זו כבר מדרגה פנימית, זה כבר אומר "מדרגות" דברים. בוודאי, הם לא מתכוונים לשלילה [שלא צריך את האמונה הפשוטה], הם יגידו – וזה צריך לזכור – שכשאומרים שיש מדרגת "אמונה" שהיא מדרגה קטנה יותר מ"דעת" (כי דעת גדול יותר), זה לא אומר שמי שיש לו דעת אין לו אמונה. אלא להיפך, זה ההבדל: "העיקר תמן נקבא" – כשאדם יש לו דעת, כבר בכלל מסייע אמונה. בוודאי יש לו גם את האמונה הכללית, זה לא החידוש. החידוש הוא: יש לו גם את האמונה הפרטית, ודעת פרטית כבר גובר על דעת.
דעת דנוקבא: סוד חידוש העולם
הלשון של הבעל שם טוב היא על הנקודה שנקראת "דעת דדכורא" ו"דעת דנוקבא". הוא אומר ממש שדעת דנוקבא פירושו חידוש העולם.
יציאת מצרים הייתה להוציא את הנושא שנקרא חידוש העולם. מה פירוש הדבר? שחידוש העולם פירושו באופן כללי האמונה שלכל יהודי יש, שכל יהודי מאמין או יודע, שהעולם כמו שהוא, הוא דבר שנברא. "דבר נברא". חידוש גדול, חידוש העולם.
העולם הוא דבר נברא, העולם הוא לא דבר שיש לו קיום מעצמו, הוא לא "עומד לנצח". נצח צריך דווקא בזמן, אבל במהות – הוא לא דבר אמיתי [מצד עצמו]. העולם הוא דבר נברא.
יכול להיות מצב שהעולם הוא טיפש, שיגרום להסתרה, שיגרום לגלות השכינה. שכינה, שכנות... "בדבר ה' שמים נבראו", דבר ה', שזה העולם. יכול להיראות בגלות, יכול להיות לא מחובר למקור, ולא מחובר בכלל לדעת.
פרעה והטעות של "קדמות העולם"
כשזה נראה סתם, אפשר לחשוב שהעולם – כמו שהראשונים קראו "קדמות העולם" – כי העניין של קדמות העולם זו לא שאלה [סתם פילוסופיה], זה: העולם הולך להיות נצחי. "קדמות העולם" הוא מתכוון לומר, שהעולם הוא אמיתי, הוא נראה אמיתי. הוא נראה אמיתי.
זה פרעה, זו קליפת עורף, או בחינות דעת ד'נחש, שם אחר כך. פרעה ראה – "אני נראיתי, העולם נראה אמיתי". פרעה אמר, קם בבוקר ואמר: כן, יש עולם ואני חלק מאיתנו. זה פירוש "לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" (יחזקאל כט, ג) – זה אנחנו, אמיתי, דבר אמיתי אחד. אני אלוה.
כמה משה [רבינו] פעל ביציאת מצרים, הוא שהעולם לא כל כך אמיתי. הוא דבר נברא! חסר שהכל פעם היה [נברא], שזה כך אפילו כל רגע, אי אפשר כבר טיפה [בלי זה], חסר שיהיה בורא. הוא דבר נברא, חידוש גדול! ואין מספיק הכרת טובה על החידוש הזה.
אמונה בבחינת נקבה: "דבר שיש לו הפסק"
והייחוד, עד כאן ביאה, עד כאן שתי ביאות, תלויים בזה. בביאה... אה, ה' אומר "יודע שלא הופסק". כל בחינת נקבה, בחינת נקבה היא דבר שיש לו הפסק. כמו שאחד מבין שבחינת אמונה – בפרט אם מדברים על ההרגשה של אמונה – הוא יכול להיות אמונה באופן הכי מורגש או באופן הכי מופשט.
אין אמונה [שנשארת], אי אפשר לקרוא לזה "זה" – החלק שלא משתנה. אבל אמונה במובן שזה דבר שאני מרגיש, דבר שהוא דבר בפועל ממש, שאדם יכול לומר "שמע ישראל" – [זה צריך להיות] דבר שלא יופסק. [אבל מצד הטבע] אמונה היא דבר שיש לו הפסק. לפעמים הוא מרגיש כן, לפעמים הוא לא מרגיש. הוא כמו נקבה. לנקבה יש זמן, כן. לפעמים היא כמו נידה, לפעמים היא טהורה. זה הטבע, טבע של הלבנה, הטבע של הלבנה.
אה, יפה מאוד. אומרים בקידוש לבנה: "חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם... וללבנה אמר שתתחדש, עטרת תפארת לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה". דבר יפה מאוד, "חסדך תחדש", הבעל שם טוב אומר שכל יום יש התחדשות. מתוק מאוד. אבל למעשה, זה פירוש "אִישׁ אוֹ רֵעֵהוּ הִפְסִיק" [לשון הפיוט].
התועלת של "בחינת נקבה" (יציאת מצרים)
יציאת מצרים... עכשיו בואו נהיה ברורים, שאפילו אפשר שיהיה דבר ש"יש להפסק" יש גם תועלות גדולות, כן? אנחנו צריכים להכיר טובה. אנחנו צריכים להכיר טובה, קודם כל על זה. זה הפירוש הפשוט הראשון של "זכר ליציאת מצרים". אנחנו מאוד מרוצים מזה, שיכול להיות רגע שיהודי ישמע, יבין, יסתכל שהעולם הוא דבר נברא.
"דבר נברא" פירושו לומר: פותחים את העיניים בבוקר ואומרים "מודה אני לפניך", או אומרים "שמע ישראל", ושם אני אומר: "וואו! יש עולם? זה לא הכל, זה לא הכל. זה דבר נברא. יש עוד אלוה של העולם, כן? זה דבר נברא." זה חידוש גדול.
והרבה פעמים אנחנו לא שם, הרבה פעמים אנחנו שוכחים, הרבה פעמים "יש להפסק", הרבה פעמים השכינה בבחינת גלות. שהגלות היא בדיבור – אי אפשר לדבר על זה אפילו יודעים את זה, כן? בהעלמה. יודעים מזה ואי אפשר לדבר על זה, מתביישים.
גלות הדיבור: הבושה מאמונה
התועלת השנייה... מה שאנשים מתביישים לדבר, להתפלל בקול, זה אחד. יש הרבה בחינות בזה. הוא יכול להתבייש, או – אני אומר – אנשים פשוטים מתביישים. אנחנו חיים בעולם, אפילו אני לא מדבר על העולם החסידי, העולם החרדי, אבל באמת, אנחנו חיים בעולם שצריך קצת להתבייש לדבר על אמונה. כי חוץ מזה שיש קושיות על זה אולי, זה לא העיקר. העיקר הוא שהחיות, מציאות העולם, העיתון – לא מחזיק מזה.
השבוע מישהו אמר בחדשות על משהו שזה היה "גזירה מן השמים", והרבה אנשים אמרו: "אה, יכול להיות שלפעמים אדם צריך לקחת את האחריות שלו, וזו לא סתירה." אבל אתה רואה ברור, מי שמסתכל בחדשות רואה ברור שזה ממש לפי שיטת החדשות, לפי שיטת העולם הזה, טיפשי לומר "גזירה מן השמים". כאילו, כן, כי הכל אתה שולט. נכון, השיטה האחרת היא בדיוק כזו שטויות – על כן, אנשים יכולים לעשות, הכל לעשות, אפשר הכל לשלוט... נו, יהיה טוב. לא, צריך באמת לשלוט כמה שאפשר, וזו עצמה עבודת הבירור.
אבל אנחנו חיים בעולם שצריך... לא תמיד – לפעמים בבית הכנסת, לא שאני רוצה תמיד לומר, לפעמים בא לך הגל לומר אולי מילה של אמונה. אני לא מדבר על "אמונה" – אמונה לא אומרת לומר "שאני מאמין, אני לא מאמין". אמונה אומרת לומר שאני באמת מחזיק כך! אני רוצה להחזיק שזו מצווה להחזיק כך. כן, זה הבדל גדול, צריך לדבר על זה הרבה זמן.
כשאני אומר אמונה, אני מתכוון שאנשים יגידו בשם עצמם. זה אומר דיבור, כן, לא דיבור [סתם]. כל עוד אומרים אחרי – "כתוב בספרים הקדושים שאמרת פרטים" – זו לא אמונה. את זה אתה אומר אחרי. זה עדיין הדיבור בגלות. הדיבור *לא* בגלות, מה שאומר: אני יכול לדבר לבד, כן, בשם עצמי, אני מחזיק כך. זה בגלות [שאי אפשר לעשות את זה].
הפעולה של משה רבינו: לעשות אמונה "נורמלית"
אז עכשיו, תדמיין שזה היה רק זה, שזה ממש היה חושך מצרים. זה ה"וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ" (שמות י, כא). "וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר" (שם כג). משה רבינו פעל כל כך הרבה, התורה פעלה כל כך הרבה, יציאת מצרים פעלה כל כך הרבה, לנצח נצחים לדורות – אני יודע – פעלה שיכול להיות, יכול להיות לפעמים שלא יאכלו, יכול להיות.
הבעל שם טוב אומר בפירוש ש– כולי האי, זו מבט היסטורי – שמה שפעם היה, כך הוא מדמיין לעצמו, פעם היו אפיקורסים יותר גדולים, ופעם היו – כך כתוב ברמב"ם – פעם ממש רוב החכמים אמרו "עולם קדמון", והעולם הוא לא דבר נברא. נגיד כך הוא הבין. והיום לא רואים, רואים שכן, זה דבר נורמלי. בזמנו של הבעל שם טוב זה היה דבר נורמלי, היום כבר חזרנו לזמנים הקודמים, אולי אני כבר טועה שוב חזרה, אני לא יודע, אלה הזמנים בזה.
אבל הבעל שם טוב אומר, מה הפשט? כי זה תיקון של העולם. זה בירור מסוים. הבירור מובן שהוא בדעת עליון, זה לא פשט שה... אבל יש, זו העבודה של צדיקים, של יהודים, של אנשים ששמים בעולם רעיונות מסוימים, שזה נהיה נורמלי. זו עבודה גדולה, את זה צריך לדבר עליו הרבה יותר בהקשר אחר.
העבודה של הרבי'ם, העבודה של צדיק, העבודה של כל יהודי, היא לעשות דברים מסוימים שיהיו נורמליים. משה רבינו עשה מספיק נורמלי שיהודי תופס דקה טובה, והוא אומר שהעולם הוא דבר נברא – יכול לעבוד, זה אפשרי. נכון, מחר הוא שכח. בשביל זה יש דבר שאינו נקבה, יש עוד דבר שאינו נקבה, צריך להתחזק כסדר באמונה, צריך להתחזק כסדר – זו עוד בחינה של נקבה, אבל יש לה לפחות, זה יותר טוב מגלות, הרבה יותר טוב מגלות, זה לבד רווח יותר טוב מגלות. זו בחינת נקבה, זו הבחינה של יציאת מצרים.
דעת דדכורא: "על צבאותם" – הצבא של אותיות
הבעל שם טוב שאומר, בחינת דעת... התחינה היא שכל אות – זה ממש הגבול של כתיבתו – שכל אות שיהודי התפלל, הוא רואה בה עולמות מתוקנים, הוא רואה בה עולמות, נשמות, אלוקות, הוא רואה בה בדיוק. אני מפרש בכל אות, אני מפרש בדיוק, כן?
באופן כללי להאמין בכל, אני מאמין – מתוק. כך אומר הרמ"א "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד", צריך לדעת בכל אות לומר פשט, בכל אות לראות פשט אלוקי, לראות מה המשמעות של זה.
אבל כל הנושא של הטובה שהשם, שהקב"ה עשה את כל העולם, "וַיַּרְא אֱלֹקִים כִּי טוֹב", כולל השעות שזה לא טוב לאדם, על זה אומרים "יוֹם הַשִּׁשִּׁי וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם". הרי כתוב "וְכָל צְבָאָם", הרי כתוב השבוע "הוֹצִיא ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם" (שמות יב, נא).
כבר אמרתי על זה את הפשט של זה, ש"על צבאותם" פירושו שצבא – צבא גם אומר שכל דבר, כל פרט עומד על מקומו, זה הגיוני. אות ס', זו ה"צבא אות", אות ס' בצבא של אותיות, יש עוד משמעויות בזה, אבל הצבא, צבא השם הוא הצבא של אותיות. זה אומר שכל נקודה, כל אות, כל דבר, כל חלק יש לו משמעות. זה לא סתם באופן כללי צריך להאמין שהכל עושה הקב"ה. לא, אני יכול לספר לך את הסיפור, תן לי לספר לך. הכל עושה הקב"ה זה דבר אחד, אני אספר לך.
"אוֹתוֹתַי אֵלֶּה" (שמות י, א) – הקב"ה עשה עשר מכות, זו כבר ממש השגה. זה אומר "בעשרה מאמרות נברא העולם", "ולא במאמר אחד יכול להבראות"? אפשר שתהיה אמונה כללית, אפשר להאמין שהקב"ה עושה הכל, אבל "ליתן שכר לצדיקים ולפרע מן הרשעים" – צדיק, השכר והפרעון האמיתיים, המדרגה האמיתית לצדיקים ורשעים היא מי שיכול לומר עשר מכות, הוא יכול לומר עשרה מאמרות, הוא יכול לומר בדיוק מה כל דבר הוא, מה הפשט של זה.
זו בחינת זכר, זו בחינת דעת. כל אחד יודע שדעת היא דבר שנשאר, כן? מה ההבדל בין אמונה לדעת? שהוא יכול אפילו לומר הרגשות – הרגשות שהיא סוג של אמונה, הולכת ובאה. אבל כשאדם יודע משהו, הוא מבין את זה, הוא יכול לשכוח, יכול להיות לא במחשבה שלו, אבל הוא לא יכול לחשוב אחרת. הוא יכול לשכוח את זה גם, זו שכחה תמידית, זו הבחינה של שבירת הלוחות. אבל לימוד האמת הוא יכול אפילו לומר בנשמתו נשאר לנצח, בדעת המופשט שלו, בגוף שלו, שהוא כבר לא יסחב את עצמו.
פרק ד: ההבדל בין אמונה לדעת – "לראות ולא רק להאמין"
כולם יודעים שדעת היא דבר שנשאר
כולם יודעים שדעת היא דבר שנשאר, כן? זהו ההבדל בין אמונה לדעת. אפשר אפילו לומר ש"רגשות", שהם סוג של אמונה, באים והולכים. אבל כשאדם יודע משהו, הוא מבין אותו – הוא אמנם יכול לשכוח אותו, יכול להיות שזה לא בתודעה שלו, אבל הוא לא יכול לחשוב אחרת.
הוא יכול לשכוח את זה גם כן – זוהי הבחינה של "שכחת הלימוד" – אבל על כל פנים, הוא יכול אפילו לומר שנשמתו נשארת קשורה. הדעת המופשטת שלו, שהיא למעלה מהשכל, זה לא משולב בדעתו, זוהי הבחינה של "זכור תמיד", זוהי "אותיות ברכה" שמביאה קיום ושפע.
דעת היא ראייה ברורה
אבל הבחינה של דעת, זוהי ראייה ברורה. לא רק שמע, לא רק האמין, אלא ראה. "ראה" – זה נקרא דעת. זוהי הבחינה של "זכור". זוהי הנוסחה של "לשבת ולמועד", זוהי הנוסחה של תורה.
כל המעלה של תורה היא שאנחנו צריכים לעשות דבר חדש, אנחנו צריכים לעשות "הלילה הזה לה'". ה"לילה הזה לה'" היא העבודה שלנו. זוהי עבודה רצינית מאוד, צריך לעשות כל מה שאפשר בעניין הזה.
בואו נקבל על עצמנו בשבועות שלומדים על יציאת מצרים [ימי השובבי"ם], שאנחנו לוקחים על עצמנו קצת יותר לתת כמה דקות בשבוע לזה, להבין, להתיישב בדעתו איך אפשר לראות. לא להאמין – להאמין לא עולה כסף, להאמין זה גם דבר יפה, אבל להאמין זה "דבר שיש לו אחר הפסק". לקדושת ירושלים יש "אחר הפסק", אבל לדעת יש "אחר הפסק"? דבר שאדם יכול להבין נשאר.
"טוב רוצה אדם בקב שלו" – המעלה של הבנה עצמית
הוא יכול לומר על פרט אחד – והאמת היא, כמו שאני אומר, "בכלל מסעי אמונים" – אדם יאמר: "הכלל הרי כולל את כל העולמות, והפרט האחד הרי רק דבר קטן אחד?" כן, אבל הדבר הקטן האחד – למרות שוודאי הדבר הקטן האחד בנוי על זה שכל העולמות קיימים – אבל את הדבר הקטן האחד אתה מבין.
יש דין [בבא מציעא ל"ח.]: "טוב רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חבירו". כן? יש דין: "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך" [תהלים קכ"ח:ב].
אנחנו יכולים להבין מעט מאוד, אנחנו יכולים להוציא מעט מאוד את הבחינה של "ראיתיך בעיני", לראות בבירור, "מלא עיניך והתבונן בעיניך" – מעט מאוד. אבל קצת מזה, שווה הרבה מאוד מאמונה. הרבה מאוד. זו לא סתירה, להיפך, זה נכלל בזה.
וכשמדברים על זה, אדם אומר: "אני מבין את זה, אני מבין את זה", נעשה שוב דרגות, את המדרגה הבאה נבין גם אותה. אבל להבין קצת את זה זה חלק גדול מזה. אני חושב שזה חלק גדול מלקחת על עצמו לראות, לראות "כי מעשיך מראים אותך", עניינים נפלאים. זה לא רק דבר שצריך לומר ולחזור ולהאמין. הרבה מזה קל יותר לקחת על עצמו.
הסכנה של ענווה מזויפת
האמונה היא אכן "אני נכלל בדבר שגדול ממני". וזוהי הגאווה של אדם שאומר: "מה, אני אנסה להבין? אני הרי לא מבין כלום, אני לא יכול להבין פירור אחד, טיפה מן הים". עדיף לומר "קח אמונה", תבנה את עצמך באמונה, כן? עדיף, במקום שאני יכול ללמוד את כל התורה כולה – אני לא יכול, אהיה חסיד של מישהו שיודע את כל התורה כולה.
וזה אמת, הביטול. אבל מה למעשה זה בכלל לא ביטול כל כך גדול, יכול להיות שזה בא דווקא מגאווה גם כן. יכול להיות שיותר נכון לומר: "אני יכול לדעת הכל? אני יכול לדעת דבר אחד". וחלק מלדעת זה לדעת מה לא יודעים, להיות ברור מה השאלה, מה התירוץ.
זו הרי אות. למשל זו אות, אות אחת. "לא תביאנו לידי אות אחת". אה, אני רוצה להיות חסיד של רבי שיודע הכל ולומד את כל התורה כולה טוב מאוד. יפה מאוד, זה לא עולה לך. "לא תביאנו לידי אות אחת" – כשאתה רואה אות אחת, אות אחת, שתי אותיות, עשר אותיות – לא כל כך הרבה, כן? זה לא אחד על עשר. עשר זה מספר שאפשר עוד לזכור בעל פה. אחת, שתיים – כל אחד זכר אז לעצמו, כל אחד זכר את כולם. זו מדרגה חדשה לגמרי.
משה רבינו פתח את השער
וזוהי הפעולה של יציאת מצרים. שמאיפה לא היתה לנו אמונה, כמו שאומרים, כל יהודי למעשה – כמו שכתוב שם לגבי עשרת הדברות של יציאת מצרים ומתן תורה – על אותו דבר בהיסטוריה, כן?
אם לא היינו באים מכל המסורה, אם לא היתה לנו כל האמונה הכללית, כל המסורה, כל ההשראות שיש לנו – אדם כבר לא נולד היום, כבר היו לו דקות שונות של התעוררות, של דביקות, של אהבה, של השגה – לא הייתי יכול לעבוד על זה. אמת.
אבל משה רבינו כבר שבר את השער. הנקודה היא השער, הוא כבר פתח את השער, הוא כבר שם דם על הפתח, הוא כבר פתח את הפתח, הוא כבר פתח את השער. אפשר כבר לפעמים.
העבודה שלנו היא אכן להיכנס לשער הזה. צריך להתחיל לעשות איזה מקום למשהו כמו מקדש, משהו "מקדש ה' כוננו ידיך", משהו דבר קבוע. כן, "ה' ימלוך לעולם ועד" זה לא רק על היום שהצליח אז הוא מולך, אלא זה דבר קבוע, זה דבר הקיים, זו בחינת "זכר", זו בחינת זכר.
זוהי העבודה של היום. העבודה ביחס לדורות הקודמים, ביחס לאתמול, ביחס לאמונה הכללית שיש ליהודי – צריך קצת להקדיש זמן להבין בפרטיות כמה, כמה כן.
פרעה האט עוסק געווען אין 'קירוב רחוקים' - ופרעה הקריב | זוהר בשלח תשפו
פרעה האט עוסק געווען אין 'קירוב רחוקים' - ופרעה הקריב | זוהר בשלח תשפו
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור: "ופרעה הקריב" - הצרות כדרך להתקרבות לה'
א. נקודת המוצא: דיוק לשוני בפסוק
הקושיה מהזוהר
הזוהר מדייק בלשון הפסוק "ופרעה הקריב": אם הכוונה שפרעה התקרב בעצמו, היה צריך לכתוב "ופרעה קרב". הלשון "הקריב" מלמדת שפרעה קירב משהו אחר - את ישראל לתשובה.
המדרש והזוהר: פרעה כ"מקרב רחוקים"
- השאלה: איך פרעה הרשע הפך ל"עוסק בקירוב"?
- התשובה מישעיה: "ה' בצר פקדוך" - ישראל פוקדים את הקב"ה רק בעת צרה
- המשל מהמדרש: יונה שברחה מנץ ונכנסה לסלע ומצאה שם נחש - לא יכלה ללכת לשום כיוון. כך ישראל: מצרים מאחור והים מלפנים - "ויצעקו בני ישראל אל ה'"
חביבות המאמר אצל הבעל שם טוב
הבעש"ט הזכיר מאמר זה 25 פעמים בתולדות יעקב יוסף, והזוהר עצמו חוזר על עיקרון זה במקומות נוספים.
---
ב. היסוד המעשי: שני שלבים בעבודה
שלב ראשון - ההכרה שהצרה עצמה היא התקרבות
"ויצעקו" זה כבר השלב הבא - אחרי "ופרעה הקריב". יש ישועה שקיימת עוד לפני שמתפללים.
הבעיה היומיומית
- אדם עובר 50-60 מצבי לחץ ביום
- גם כשהכל מסתדר - עדיין יש תסכול מהרגעים שלא היו מושלמים
- השאלה המטרידה: למה צריך לחכות? למה לא הכל מסודר מראש?
---
ג. השאלה העמוקה: למה בכלל צריך להיות צער?
הקושיה הבסיסית
- עצם קיום הצרה הוא בעיה - למה לא היה טוב מלכתחילה?
- המדרש הקשה: "למה היו האמהות עקרות? שהקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים"
- הקושי: זה נראה אכזרי - כמו להכניס מישהו לאש כדי להוציאו
הבחנה חשובה: שתי רמות של שאלות
| שאלה ראשונה | שאלה שנייה (עדינה יותר) |
|-------------|------------------------|
| למה יש צרות שלא נפתרות? | למה צריך לעבור את הרגע של הצער, גם כשבסוף הכל מסתדר? |
| על זה אין תירוץ פשוט | על זה עוסק המדרש |
המדרש עוסק דווקא בשאלה השנייה - אחרי ש"ויפקוד ה' את שרה" וכולן כבר ילדו.
---
ד. התשובה: "ריפריימינג" - שינוי מסגרת ההבנה
משל הצאנזער רב
הרב איבד את בנו ערב שבת, ובא לבית המדרש בשמחה לומר "הודו לה'". המשל שלו: אדם מקבל מכה בגב ומתרגז, אך כשמתברר שזה חבר שרק רצה להגיד "שלום" - הכל משתנה. אותה פעולה פיזית - משמעות שונה לחלוטין.
שני סוגי "צביטות"
| צביטה של שונא | צביטה של חבר |
|---------------|--------------|
| בעיה שצריך לפתור | דרך לומר "בוא הנה" |
| דורש פיוס | הזמנה לקשר |
| מקור לכעס | מקור לשמחה |
המשל של שני השותפים
אותן פעולות בדיוק - שתי חוויות שונות:
תרחיש א' (רדיפה): שני אנשים מנהלים עסק יחד, אחד מזכיר לשני כל הזמן "קנית את הכפות? שילמת את החשבונות?" - זה מעצבן, מרגיש כרדיפה.
תרחיש ב' (חברות): שני חברים שרוצים לבלות יחד, מחפשים תירוץ לעשות משהו ביחד - "בוא נלך לקנות סודה למשרד". אותן בדיוק מילים, אבל הכל דברי אהבה.
ההבדל המכריע: האם בחרתי בזה או שזה נכפה עלי.
---
ה. היישום: הצורך הוא כבר התפילה עצמה
פירוש חדש ל"הקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים"
- כשאדם קם בבוקר וצריך להתפלל על פרנסה - זה לא רדיפה
- זו דרך של הקב"ה לומר "שלום", ליצור קשר
- בלי הצורך - לא היה מה לעשות, לא יחס, לא עבודה
חידוש מרכזי: הצורך הוא כבר התפילה
- "טרם יקראו ואני אענה" - התפילה לא מתחילה רק אחרי שיש בעיה
- סטפ אחד הוא כבר תפילה - לא רק הכנה לתפילה, אלא חלק מהתפילה עצמה
- הקב"ה "מסבב" - הצורך עצמו כבר הפך לתפילה
הצרה כ"מגיד" - התעוררות אמיתית
- השאלה: איך משיגים התעוררות לתפילה?
- תשובת המדרש: "צרה יקראו" - הצרה היא המגיד הגדול ביותר!
- הדוגמה: המכונית התרסקה - זו התעוררות אמיתית! אתה מרגיש את זה! אתה יכול להתפלל בכוונה שלמה!
---
ו. הרחבה לעבודה הרוחנית: צרות הנפש
רבי חיים ויטאל: "אין תפילה דומה לחברתה"
- פשט פשוט: כל יום יש צרכים חדשים, לכן התפילה שונה
- פירוש הבעל שם טוב: הכוונות החדשות הן המחשבות הזרות של כל יום
מחשבות זרות - אותו עיקרון
- מחשבות זרות בתפילה - לא אויבים, אלא "חברים" שמחכים לתיקון
- הם באים ברגע טוב כי רואים הזדמנות להתעלות
- "הם באים שתעזור להם, שתעלה אותם, שתתקן אותם"
הכל אותו דבר
| בגשמיות | ברוחניות |
|---------|----------|
| צרכי הגוף | צרכי הנפש |
| בעיות מעשיות | קושיות, חוסר בהירות |
| בלשון הקבלה: הניצוצות והבירורים שעושים כל יום |
---
ז. סיכום המהלך הלוגי
1. קושיה: למה צריך צער בכלל?
2. תשובה: זה לא באמת צער - זו הזמנה לקשר
3. הוכחה: אותה פעולה יכולה להיות רדיפה או חברות - תלוי בפרשנות
4. יישום: כל צרכי האדם וטרדותיו הם הזדמנויות לתפילה ולקשר עם הקב"ה
5. מסקנה: זוהי רמת האמונה הראשונה - "ריפריימינג" של הצער עצמו
המסר המרכזי
הצרות והנסיונות אינם רק מכשולים שצריך להתגבר עליהם - הם עצמם הכלי לקירוב. פרעה "זכה" ליצור את פסח, המן את פורים, אנטיוכוס את חנוכה - כי הצרה שגרמו היא שהביאה את ההתקרבות. לא דברים עמוקים או קשים - דברים פשוטים: לראות את הצרכים והצער כ"קריאה לתפילה", כאשר התפילה לא מתחילה "אחרי" - היא מתחילה כבר בתוך הצורך עצמו.
תמלול מלא 📝
מאמר: ופרעה הקריב – דער סוד פון התקרבות דורך נסיונות
(חלק א' מתוך ג')
מגיד שיעור:
פרק א: דער חידוש פונעם זוהר – "ופרעה הקריב"
"ופרעה הקריב", זאגט דער זוהר הקדוש, האבן מיר געלערנט – רבי יוסי אמר, האבן מיר שוין געלערנט – "דכלהו לאון בתשובה", ער האט מקרב געווען די אידן.
וואס הייסט "ופרעה הקריב"? וואס האט פרעה דערנענטערט? דער פשוט'ער טייטש איז דאך אז פרעה האט זיך אליין דערנענטערט, אבער אויב אזוי וואלט געדארפט שטיין "ופרעה קרב" [פרעה האט זיך דערנענטערט]. אז עס שטייט "ופרעה הקריב" [לשון הפעיל – ער האט געמאכט אנדערע דערנענטערן], דאס דייטשט אז פרעה האט עפעס אנדערש דערנענטערט.
וואס האט ער דערנענטערט? זאגט דער זוהר – און מיר האבן דאס שוין געלערנט, ס'שטייט שוין אין א מדרש (איך דארף זוכן צו ס'שטייט ממש דער לשון אין מדרש, אבער בערך אזוי שטייט זיכער) – "ופרעה הקריב": הקריב את ישראל בתשובה.
דאס איז דער המשך פון פסוק: "וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה'", זיי האבן געשריגן צום אייבערשטן. דאס דייטשט, פרעה האט מקרב געווען די אידן צו תשובה טון. דאס איז געווען די פעולה פון פרעה. ווער איז געווען דער ערשטער וואס האט געמאכט "קרב"? יא, "קרב" איז מקרב א איד, מקרב לתשובה; דער ערשטער וואס האט געמאכט "קרב" איז געווען פרעה – "הקריב את ישראל לתשובה".
דער זוהר זאגט וואס די פשט פון דעם איז. לכאורה איז עס א מאדנע זאך. ס'איז א מדרש, מ'קען זאגן "כסף קל" [גרינג צו זאגן]: פרעה האט מקרב געווען די אידן, ער האט מקרב געווען די אידן, יא, זיי האבן תשובה געטון, זייער שיין [במקור: קיוט], אבער ס'איז א מאדנע זאך. ס'איז א זאך וואס דארף א הסבר: וויאזוי איז פרעה געווען דער גרויסער "מקרב רחוקים"? וויאזוי איז פרעה געווען אן עוסק אין "קרב לתשובה"?
פרק ב: "בצר פקדוך" – תפילה מתוך דחק
זאגט דער זוהר אזוי, ער ברענגט א פסוק, רבי יוסי: כתיב [עס שטייט א פסוק אין ישעיה כ"ו]: "ה' בַּצַּר פְּקָדוּךָ צָקוּן לַחַשׁ מוּסָרְךָ לָמוֹ". האט ער געטייטשט דעם פסוק אזוי: "בצר פקדוך" – "לפקדין ישראל לקודשא בריך הוא בשעתא דענייכו, אלא בשעתא דדחקין להון, וכדין כלהו פקדין ליה".
"בצר פקדוך" – ה', דער ישעיה הנביא זאגט צום אייבערשטן: ה', רבונו של עולם, "בצר פקדוך". ווען זענען זיי דיך פוקד? "פוקד" איז דאך די טייטש לשון "פקד את אשתו", יא, מ'זאגט לשון באזוכן [וויזיטן], לשון שימת לב. ווען זענען די אידן נושאים לב צום אייבערשטן? ווען גייען די אידן אריין? ווען קומען די אידן צום אייבערשטן? דאס איז "בשעתא דעצרא" [בשעת צרה], דעמאלטס "חדאן כולי פקדין", דעמאלטס קומט יעדער איינער.
בשעתא דעצרא מאכט א יונה תפילה, עצרת, "ויצעקו בני ישראל אל ה'", סוף סימני אבותם, קומט יעדער איינער. "צוקן לחש" – דאס איז "אלע קלין וקלי צלין בצלותין" [אלע קולות בעטן אין תפילות], און זיי וועלן אלע דאווענען, זיי בעטן זיך. "ואריקו כמיא צלותין", זיי זענען שופך – "אריקו" איז שופך [גיסן אויס] – "לפניו את לבם בצלותין, ווערן מסרכין לון בשעתא דפקוד לון קודשא בריך הוא ברעותיה".
דעמאלטס וויינען זיי, און תיכף דעמאלטס זאגט ער אז דער אייבערשטער איז מתפלל [מקבל תפילה], דעמאלטס העלפט זיי דער אייבערשטער: "כדין קודשא בריך הוא קם עלייהו ברחמי, וניחא קמיה כל ההוא קלא דלהון" – דער אייבערשטער האט ליב זייער קול, אזוי ווי ס'שטייט "הקדוש ברוך הוא מתאוה לתפילתן של צדיקים" – "בגין לאתברא מן שונאיהון", כדי צו ניצול ווערן פון זייערע שונאים, "ומתמלי עלייהו ברחמי".
פרק ג: משל היונה בחגוי הסלע
אזוי איז ער מסביר די פסוק וואס איך האב געזאגט. ער דערמאנט אז ס'שטייט א משל אין די מדרש [שמות רבה כ"א], אזוי ווי א יונה וואס איז אנטלאפן פון א נעץ, אז ער איז אריינגעגאנגען אין א סלע, "בחגוי הסלע", טרעפט ער דארט א נחש [שלאנג]. האט ער נישט געקענט גיין נישט דא און נישט דארט. ער איז געווען ארויס פון מצרים, אריין אין די ים סוף. וואס האבן זיי געטון? "ויצעקו בני ישראל אל ה'", זיי האבן געשריגן. דאס איז "יונתי בחגוי הסלע". ס'איז דא א מדרש אויף די פסוק "יונתי בחגוי הסלע", א זייער אינטערעסאנטע מדרש.
און אזוי זאגט ער, זיי האבן געזען פון איין זייט איז די ים, פון די אנדערע זייט איז פרעה, וואס האבן זיי געטון? "ויצעקו בני ישראל אל ה'". אויף דעם האט משה רבינו געזאגט: "מה תצעק אלי", "אל תיראו התיצבו וראו", דעמאלטס, דאס איז דער אייבערשטער.
פרק ד: חביבות המאמר אצל הבעל שם טוב הקדוש
מ'דארף אביסל זיך מתבונן זיין אין דעם שטיקל זוהר, אסאך מתבונן זיין, אבער מיר האבן נישט די גענוג צייט און גענוג ישוב הדעת. מיר האבן אביסל א "ופרעה הקריב" סיטואציע אלעמאל.
ס'איז איינע פון די באליבטסטע [פעיוואריט] זוהר'ס פון בעל שם טוב, דער בעל שם טוב. און איך האב יעצט געמאכט א קליינע זוכונג [סוירטש] אין ספרים פון די "תולדות" [תולדות יעקב יוסף], די "ופרעה הקריב" דערמאנט ער פינף און צוואנציג מאל די לשון, און אלעמאל מיינט ער דעם זוהר, דעם מדרש. ס'שטייט נאך א פלאץ אין די אמת'דיגע מדרש אין די זוהר, און נאך א פלאץ אפילו די "מאן דאמר" שטיקל.
"פרעה הקריב" – איך מיין ביי אברהם ווען ער איז געקומען "ויהי כאשר הקריב לבא מצרימה" [בראשית י"ב], זאגט דער זוהר, דאס איז דער זעלבער ענין פון "פרעה הקריב". ס'איז דער זוהר אליינס האט זיך זייער באליבט געהאט דעם לשון "פרעה הקריב" – פרעה האט מקרב געווען, פרעה האט געמאכט קירבה, פרעה האט געמאכט אהבה.
און די אלע זאכן ציטירט [קוואוט] ער זייער אסאך מאל, ער ברענגט פון בעל שם טוב אז ער האט גערעדט וועגן די נסיונות. און מ'דארף זייער שטארק זיך מתעמק זיין אין די זאך, סיי צו פארשטיין אלע פרטים, אלע פנים וואס עס קען זיין. אבער בעיקר, אונז זענען מיר דא אין דעם שיעור בעיקר צו דערציילן, צו רעדן וועגן ווי דאס ארבעט למעשה: "שיקריב את ישראל", שיקריב את ישראל בתשובה.
פרק ה: דער ערשטער יסוד – די מציאות פון צער און חסרון
די ערשטע יסוד, די ערשטע יסוד איז דאך דער "יסוד גדול". ס'איז דער ערשטע יסוד, און מ'דארף וויסן אז ס'איז לכאורה נישט גענוג, ס'איז דא שלבים [סטעפס] ווייטער, אזויווי דו זעסט דאך "וירדפו בני ישראל... ויצעקו", ס'איז נישט געווען די "ויצעקו" איז נישט גענוג. אבער די ערשטע שטאפל [סטעפ], די ידיעה – יעדע זאך האט אסאך מדרגות [לעוועלס], יעדע זאך האט אסאך שלבים. מ'דארף קודם הערן די ערשטע שטאפל. די ערשטע שטאפל איז שוין אליינס א גרויסע ישועה, אליינס א גרויסע אויפטו, נאכדעם איז דא ווייטער.
די ערשטע שטאפל איז: אונז לעבן דאך אין א וועלט. ס'איז דאך אן אינטערעסאנטע זאך, א זאך וואס מ'דארף מתיישב בלב זיין: וואס איז דער טייטש אז "אין ישראל צועקים, אין ישראל מתפללים, אין ישראל מתקרבים, אין ישראל פוקדים אלא בצער"? "בצר פקדוך" – וואלט איך דאך געדארפט פוקד זיין את ה' ברחבה! "מן המצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה". די עניה, די תשובה דארף זיין ברחבה, די התרחבות הלב האבן, די התרחבות איז גוט, דעמאלטס איז דאך טאקע שירה.
אבער למעשה, אונז לעבן אין א וועלט וואס איז מלא צער, מלא בצער, סיי צרכים וואס זענען דא, צרכי הגוף, סיי צרכי הנפש. כסדר איז דאך דא סיטואציעס; יעדן פאר טעג וואס ס'גייט א מענטש איז שוין גוט, ס'איז שוין געווען בסדר, און מיט דער ווייל איז דאך שוין דא א נייע צרה, א נייע צער, א נייע לחץ.
און מ'דארף קודם, די ערשטע זאך – אוודאי, ס'איז גוט בעסער, אלע אידן זאל זיין גוט, פאר חברים. מ'דארף זיך מתחזק זיין, וואס דארף זיין מיט די נסיונות, מ'דארף זיך מתחזק זיין דעמאלטס. אבער קודם זאל זיין, יא, זייער גוט. אבער למעשה, און צווייטנס, דארף מען מתפלל זיין אז ס'זאל בעסער ווערן, דארף מען טון אז ס'זאל בעסער ווערן, אלעס אמת. אבער ס'איז דא א נקודה פון די ערשטע נקודה: ס'איז דא א גאולה, ס'איז שוין דא א ישועה וואס קען זיין נאך פאר דעם אלעם, נאך פאר מ'איז מתפלל. ווייל "ויצעקו בני ישראל אל ה'" איז שוין די נעקסטע מדרגה [נעקסט לעוועל], נאך "ופרעה הקריב".
פרק ו: די ישועה ליגט אינעם עצם המצב
און די מדרש זאגט, יא, דאס איז דאך פשוט, לאמיר נאר ארויסהאבן. דאס אז "ויצעקו בני ישראל אל ה'", זיי האבן געשריגן, זיי האבן געשריגן, ס'איז געווען עפעס א התקרבות, ס'איז געווען עפעס א התעוררות אין דעם – דאס איז דאך פשוט, דאס שטייט אין פסוק. אויף דעם דארף מען נישט קיין מדרשים, מ'דארף נישט קיין זוהר, קיין בעל שם טוב'ן זאל זאגן "ופרעה הקריב" איז "ישראל לאביהם שבשמים".
פרעה איז פארקערט, פרעה איז געווען די צרה, און ער האט געהאט א צרה, און מ'איז מתפלל אז דער אייבערשטער זאל ארויסנעמען פון די צרה. דאס איז דאך פשוט'ע פשט. ניין, די מדרש זאגט עפעס א נייע זאך, אבער די טייטש איז געבויט אויף א דיוק אין די פסוק. ער לייגט עפעס צו, ער זאגט אז אין "ופרעה הקריב", "הקריב" איז שוין א לשון התקרבות.
דאס איז, פרעה איז געווען די גורם, ער האט זיי געמאכט, ער האט זיי געברענגט. דאס איז: פרעה איז זוכה געווען צו אזא זכות, מ'מאכט א שיינע יום טוב פסח. המן איז זוכה געווען צו אזא זכות, מ'מאכט אזא שיינע יום טוב פורים. אנטיוכוס איז זוכה געווען צו אזא זכות, מ'מאכט אזא שיינע יום טוב חנוכה. ער זאגט טאקע די "קדושת לוי" אז פארוואס מאכט מען נישט יום טוב'ים אויף אנדערע זאכן? ס'איז דא אן ענליכע מדרש, פארוואס זענען זיי זוכה געווען? פארוואס איז נישט קיין יום טוב פאר סנחריב און פאר אלע מיני רשעים וואס האבן אמאל געוואלט נצח זיין? ווייל ער איז נישט ראוי. מ'דארף זיין א ברכה, א רשע, וואס מ'קען פאר אים מאכן א יום טוב ווען מ'איז נצח געווען.
אבער על כל פנים, אה, דאס איז נאך אלץ על פי פשט, נאך אלץ על פי פשט. אונז רעדן אין עבודת ה', אונז רעדן בחיי הנפש פאר איינעם וואס איז אויף די מדרגה [לעוועל], "לרגעים תבחנו", דארף מען זען אז מ'האט עפעס אויפגעטאן דא, מ'האט עפעס אויפגעטאן דא מיט דעם זאגן "הקריב". נישט סתם זאגן, אה, מ'קען אריינטאטשן, ס'האט גורם געווען למעלה, מ'קען טאקע פרעגן א קשיא וויאזוי ס'קען גורם זיין, אבער ס'איז דא עפעס נאך א זאך.
פרק ז: די טעגליכע נסיונות און די אנגעצויגנקייט
די נאך א זאך איז דאס, די סדר הדברים. אונז האבן א סדר, אונזער סדר איז אז אוודאי, נאכדעם וואס מ'האט אנטדעקט [דיסקאווערט] נייע פראבלעמס – יעדע מאל ס'אנטדעקט א מענטש נייע פראבלעמס, ס'דארף אפילו נישט זיין פראבלעמס, יא, א מענטש האט קינדער, זיי וואקסן אויף, מיט אמאל דארף ער טרעפן שידוכים, מיט אמאל דארף ער טרעפן א ישיבה, מיט אמאל דארף ער זיך מסדר זיין מיט חברותא'ס. נישט נאר פראבלעמס, יעדע סיטואציע, יעדע זאך וואס געשעט, קומט זיך מיט זיינע ליסטע פון צרכים, דאס איז דאך די רעאליטעט [ריעליטי].
אסאך מאל אונז זענען צוקריגט נישט מיט דעם וואס מ'דארף – אוודאי, אז ס'איז נישט גוט דארף מען דעם וואס זאל זיין גוט – אבער אונז זענען אסאך מאל צוקריגט מיט א נקודה פארדעם. די נקודה פארדעם הייסט: איך בין אויפגעשטאנען אינדערפרי, אה, היינט גייט זיין א גוטע טאג. אה, מיט אמאל, א צרה, "בצרה פקדתך", אקעי, רבונו של עולם, העלף מיר ארויסגיין פון די צרה. אקעי, פארן ווייטער. און ס'גייט אזוי דורך א גאנצן טאג. איין טאג פון א מענטש גייט ער דורך פופציג, זעכציג אזעלכע סיטואציעס, און דער מענטש ווערט זייער אנגעצויגן/פרוסטרירט [פראסטרעיטעד].
וואס הייסט ער ווערט זייער פרוסטרירט? נישט אז... לאמיר שוין זאגן אז דער אייבערשטער האט געהאלפן מיט אלע זיינע תפילות:
* ער איז אויפגעשטאנען אינדערפרי, די קאר האט זיך נישט אנגעהויבן – רבונו של עולם, העלף מיר ס'זאל זיך אנצינדן די קאר – פחח, ס'האט זיך אנגעהויבן.
* רבונו של עולם, העלף מיר די לייט [טראפיק ליכט] זאל ווערן גרין – ס'איז גלייך געווארן גרין.
* העלף מיר איך זאל טרעפן א פארקינג פלאץ [ספעיס] – ס'איז גלייך געווען א פארקינג פלאץ.
* ס'זאל געלינגען די קאל [טעלעפאן רוף] וואס איך האב היינט – ס'איז געלינגען.
* ס'זאל געלינגען איך זאל פונקט טרעפן דעם מענטש – איך האב פונקט געטראפן דעם מענטש וואס איך האב געדארפט טרעפן, איך האב געמאכט די דיעל [געשעפט].
* ס'זאל געלינגען איך זאל אהיימקומען און די ווייב זאל זיין צופרידן [העפי] און די קינדער זאלן זיין גרייט [רעדי] – ס'איז אלעס געלינגען, ס'איז געווען א מושלם'דיגער [פערפעקט] טאג, יא?
אבער למעשה, ס'איז געווען די אלע סעקונדעס וואס ס'איז נישט געווען מושלם [פערפעקט]. ס'איז געווען די אלע סעקונדעס וואס פארוואס האב איך געדארפט ווארטן ביי די לייט? פארוואס האט געדארפט זיין א מינוט אז די קאר זאל זיך אנצינדן? א מענטש איז אנגעצויגן, א מענטש ווערט פרוסטרירט אויף דעם. פארוואס האט מען נישט געקענט אויספלאנען נעכטן אז אלעס זאל שוין זיין? און מען בלייבט נעכטן, מען דארף דאך נאר דאווענען נעכטן, פארטוישט זיך נישט.
דא איז דא אן אנטוישונג [frustration] פון דאס וואס א מענטש האט, און אסאך מאל אפילו ווען ס'גייט גוט, נאך וואס ס'גייט אן דורך פופציג זעכציג זאכן ווערט ער מיד, ווערט ער פרוסטרירט: אוי רבונו של עולם, ס'איז נישט געווען קיין געשמאקע טאג, ס'איז געווען אנגעצויגן.
אזוי, די בעיה, דאס איז א בעיה וואס די מענטשהייט האט. און דא...
דאס איז דער צווייטער טייל פונעם שיעור "ופרעה הקריב".
---
קאפיטל ח': "הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים" – דער סוד פונעם חסרון
די שווערע קשיא: פארוואס פעלט זיך אויס דער צער?
דאס אז ס'איז דא א צרה – איז דאך אן אמת'ע בעיה. דאס אז ס'איז דא א שאלה, דאס אז ס'איז דא א צער, דאס אליינס איז א קשיא. פארוואס איז דא א צער? ס'האט דאך געדארפט זיין לכתחילה גוט.
און דא שטייט אין די מדרש א שארפע זאך, וואס איך האב עס קיינמאל נישט פארשטאנען, אבער איך מיין אז יעצט פארשטייט מען וואס ס'שטייט. שטייט אין די מדרש [בראשית רבה מ"ה, ד']: "למה היו האמהות עקרות?" – פארוואס זענען אלע אמהות געווען עקרות? רחל האט נישט געהאט קיין קינדער, שרה האט נישט געהאט קיין קינדער, רבקה האט נישט געהאט קיין קינדער, פארוואס? "שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים".
אזוי שטייט אין די מדרש, יעדער איינער ווייסט דאס. און דאס איז לכאורה זייער אכזריות'דיג, חלילה. ס'איז אזוי ווי איינער זאל אריינלייגן יענעם אין פייער כדי ער זאל אים קענען ארויסנעמען. איך האב נישט קיין טייטש דערויף.
איז אמת, אין אנדערע ווערטער: אויב מ'פרעגט די קשיא אויף די עצם פאקט פארוואס זיי האבן נישט געהאט קיין קינדער – אויב די קשיא פון די מדרש וואלט געקומען פארענטפערן פארוואס זיי האבן *בכלל* נישט געהאט קיין קינדער צום סוף (ווען זיי וואלטן חלילה נישט געהאלפן געווארן), וואלט טאקע נישט געווען קיין תירוץ. ער שרייט און ער באקומט נישט? ניין. די מדרש רעדט דאך פון די מעשה נאכדעם וואס ס'איז שוין געלונגען, מ'האט שוין געהאט "וַיִּפְקֹד ה' אֶת שָׂרָה", דער אייבערשטער האט שוין געגעבן פאר שרה, פאר רחל, און פאר לאה, אלע האבן שוין געהאט קינדער.
די שאלה איז נישט פארוואס איז דא צרות וואס בלייבן צרות. די שאלה איז: פארוואס איז די לייזונג (solution) פון יענע שאלה נאר אז מ'זאל טאקע העלפן דורך תפילה? פארוואס דארף מען דורכגיין דעם פראצעס?
די "לייכטע" קשיא: קליינע יסורים
איך טראכט יעצט א נייע טייטש. לאמיר רעדן פון די "דברים קטנים", פון די יסורים, די אייגענע דומים יסורים [קליינע אומבאקוועמליכקייטן], ווי למשל דו האסט אריינגעלייגט א האנט אין קעשענע און ס'איז ארויסגעקומען די פאלשע דאלער (wrong dollar). דאס איז א "לייט" קשיא.
יעצט, אויף דעם איז דא א קשיא: פארוואס דארף עס בכלל זיין? פארוואס קען איך נישט זיין דאך פון אנהייב גוט, אדער האבן געדאוונט א תפילה און פטור? עפעס דאס אז מ'דארף מתפלל זיין, דאס איז א זאך וואס שטערט. ס'איז א נייע פראבלעם.
דו זאגסט מיר: "פארשטיי, איך קען דיר נאכדעם זאגן אז ס'איז געווען א תשובה, ס'איז געווען א רצון ה', ס'איז געווען לטובה" – זייער גוט. אבער פארוואס זאל איך דארפן זיין אין די רגע פון צער? דא איז א נייע קשיא, ס'איז א נייע לעוועל (level) קשיא, ס'איז אן איידעלערע קשיא. און דער אמת איז, אויב מ'לייזט די קשיא, איז עס ביסלעכווייז אויך א לייזונג פאר די נעקסטע קשיא. אבער דאס איז די ערשטע טריט (step).
אלעמאל רעדן מיר אז ווי טיפער מ'גייט אריין אין דער נקודת ההשכלה, ווי בעסער מ'זעט ווי א זאך הייבט זיך אמת'דיג אן, קען מען בעסער לייזן ווייטער. "ה' שְׂפָתַי תִּפְתָּח" האבן מיר געלערנט, און דער רמב"ם האט עס שוין גע'פסק'נט, האב איך געזען, אז די כוונה פון די גאנצע תפילה איז "ה' שפתי תפתח". מ'דארף קענען עפענען, מ'דארף קענען אנגיין צו די השכלה.
די השכלה איז דא, אזוי ווי איינער זאגט: "לאמיך זען א נחת, פארוואס האב איך אלעמאל די פראבלעמען? פארוואס האב איך בכלל א צרה?" דאס איז אן אנדערע סארט קשיא. יעצט, אויף די קשיא דארף זיין אן אנדערע סארט תירוץ. און אויף די קשיא איז די תורה אונז מגלה א תירוץ: "שהקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים".
וואס מיינט דאס? דאס איז א "ריפרעימינג" (reframing – טוישן דעם בליק) פון די פראבלעם.
קאפיטל ט': דער קלאפ אין פלייצע – א נייע בליק אויף יסורים
משל: דער צאנזער רב און דער "זעץ"
אזוי ווי יעדער איינער ווייסט די מעשה פון דעם הייליגן צאנזער רב [דער דברי חיים], ער האט עס געזאגט אין א זייער שארפע וועג – ווייל מ'קען עס לערנען אויף פשוט'ערע זאכן איז גרינגער, אבער ווען ס'איז געקומען צו די שוועריקייטן, צו די גרויסע זאכן, וועלן מיר זען די שטארקייט דערפון.
דער צאנזער רב האט פארלוירן זיין זון. ער איז נפטר געווארן ערב שבת, און די לויה איז געווען ערב שבת. פרייטאג צונאכטס איז דער צאנזער רב געקומען אין בית המדרש און געזאגט "הודו לה' כי טוב".
האט ער געזאגט א משל: א איד כאפט א ריזן זעץ אין פלייצע, און ער איז אויפגערעגט, "פארוואס שלאגסטו מיר?!" ער דרייט זיך אויס, און זעט אז א גוטער חבר גאר האט אים געגעבן א קלאפ אין פלייצע, און ער האט בכלל נישט געמיינט צו שלאגן [נאר צו באגריסן].
אזוי האט ער געזאגט: ער האט געכאפט א זעץ, אבער נאכדעם האט ער זיך דערמאנט און געזען אז ס'איז א חבר גאר – דער אייבערשטער – וואס גיבט אים דעם קלאפ. האט ער זיך דערפרייט, און געזאגט "הודו" פון ערב שבת בשמחה.
ס'איז זייער א שארפע מעשה, ס'איז זייער א שארפע מדרגה. אבער ער גיבט דיר דא א מורא'דיגע "ריפרעימינג" פון א פשוט'ע זאך. ער זאגט אז אסאך זאכן וואס אונז האבן – דאס וואס ס'איז דא די צרה, דאס וואס ס'איז דא די צער – ס'איז נישט פשט אז ס'איז דא א פראבלעם, און מ'האט געמאכט א פראבלעם כדי מ'זאל דארפן "סאלווען" (לייזן) די פראבלעם.
דער "ציפ" פון א חבר
די פראבלעם איז אזא "ציפ". א ציפ קען זיין אז איינער גיבט א ציפ ווייל ער האלט דיך פיינט, און נאכדעם מוזטו זיך איבערבעטן מיט אים, און ער זאל זאגן "פליז", אקעי, דו דארפסט נישט ציפן. דאס איז ווי מ'האט געמיינט ביז יעצט די פשט פון תפילה, די פשט פון "בצל כנפיך", די פשט פון פדיון הבן.
ניין! דער "פרי הארץ" זאגט א נייע פשט. ער זאגט: הקדוש ברוך הוא איז אב הרחמן, ס'איז א יסוד פון די וואסלאוויער צדיקים. דער ציפ איז בכלל נישט געווען קיין ציפ [פון ווייטאג]. ס'איז געווען אזא ציפ, אבער ס'איז געווען א ציפ פון א חבר וואס זאגט "קום אהער". ס'איז געווען אזא רוף, ס'איז געווען אזא קלאפ אין פלייצע וואס זאגט "העלאו, וואס מאכסטו?".
דאס איז א וועג. אפשר איז דא אנדערע וועגן וואס מ'קען זאגן "העלאו", אפשר איז דא אפילו שענערע וועגן פון זאגן "העלאו". אקעי, אין עולם הבא וועט זיין גן עדן, וועט דער אייבערשטער רעדן אויף אן אנדערע וועג, ער וועט נישט ציפן. ער זאגט אויך, דער רבי יעקב מראדזימין האט אויך געדארפט עפעס א וועג צו געבן א ציפ.
יעצט האסטו געמאכט "ריפרעימינג". דאס איז א נייע הבנה, א נייע אמונה, א נייע מהלך אויף די עצם מקור החיים. דאס אז איך פארשטיי – אין אנדערע ווערטער, פונקט אזוי ווי איינער פארשטייט, אזוי ווי מיר זאגן: איך האב א גוטן חבר וואס איך לעב מיט אים, איך בין גוט מיט אים, איך בין נישט צוקריגט מיט אים. אפילו מיט א חבר אסאך מאל קען איך ווערן נערוועז פון אלע מיני קלייניקייטן, "וואס בעסטו מיר דאס?". יא, אבער ער איז א גוטער חבר, און איך האב א תחילה דאס.
קאפיטל י': משל השותפים – רדיפה אדער אהבה?
מיר וועלן זען דירעקט די וואך א חילוק (ביי נדב ואביהוא איז אלעמאל די משל). ס'איז זייער אינטערעסאנט, קענסט זען ממש דאס ביי צוויי אידן.
לאמיר נעמען א משל: ס'איז דא צוויי אידן וואס לעבן צוזאמען, און זיי האבן א "פראדזשעקט" (project), זיי פירן א ביזנעס צוזאמען, אדער האבן א הויז צוזאמען. די הויז דארף שוין אסאך צרכים, מ'דארף אנפילן די קאפי מאשין, מ'דארף קויפן די גאפלעך, און כסדר דערמאנט איינער דעם צווייטן: "האסטו שוין געקויפט די גאפלעך? האסטו שוין געקויפט די לעפלעך? האסטו שוין אנגעצינדן די לייט? האסטו געדענקט צו צאלן די בילס?" וכו' וכו'.
* איין אופן: איז דא איין אופן פון די זאך וואס יעדער וועט ווערן נערוועז: "פארוואס פרעגסטו מיר? פארוואס רודף'סטו מיר? יא, איך וועל געדענקען, איך האב פארגעסן, איך וועל זיך דערמאנען." דארפסט מיר טאקע דערמאנען? אקעי, איך פארשטיי, דו דארפסט מיר דערמאנען, אבער עס איז עפעס נערווירט כסדר.
* דער צווייטער אופן: ס'איז דא אבער א צווייטע מעשה, מען קען "פרעימען" די זעלבע מעשה גאר פארקערט. ס'איז דא צוויי חברים, זיי ווילן ספענדן צייט צוזאמען, זיי ווילן זיין צוזאמען. זיי האבן א חברותא אינטערעס – פארשטייט זיך, סתם זיצן און זיין צוזאמען און שווייגן, דאס איז אן ענין וואס נאר די ברוסט קרוב וויזיט מענטשן קענען... אבער א נארמאלער מענטש וויל עפעס טון צוזאמען.
זאגן זיי: "אה, ווייסטו וואס איך האב א פלאן? איך דארף איינקויפן סאדע פאר די סאדע מאשין אין מיין אפיס. קום, לאמיר גיין צוזאמען קויפן די סאדע."
און די זעלבע זאך פאסירט דא: זיי זאגן די זעלבע פעולות, די זעלבע עקזעקט (exact) פעולות. יא, ער דערמאנט אים: "געדענק צו קויפן דעי לעפל, געדענק צו קויפן יענץ, געדענק צו צאלן, געדענק צו גיין, געדענק נעקסטע וואך נאכאמאל צו קומען." ער זאגט אים ממש די זעלבע ווערטער – און ס'איז אלעס דברי אהבה!
אנשטאט פון איך זאל שפירן קנאה, אנשטאט פון אז איך זאל זיין נערוועז אז ער דערמאנט זיך און ער רודף'ט מיר "איך זאל קויפן דעיס, געדענקען יענץ" – דאן "ריפרעימען" מיר די גאנצע זאך.
קען מען נישט גיין שאפינג? עס איז אזא "קאר" (chore/burden), איך דארף נעבעך שאפן... אקעי, איך דארף, איך דארף איינקויפן פאר שבת. א מענטש קען זאגן ניין, ס'איז א גאנצע נייע זאך: שבת! איך וויל טון לכבוד שבת, איך וויל מאכן שבת שיין, איך וויל אז ס'זאל זיין שיין שבת, און איך וויל טון. וואס קען מען טון? מען קען טון אסאך זאכן. איינע פון די זאכן וואס מ'קען טון איז שאפן (shopping). איך האב דאס אויסגעוועלט (choosed) צו טון. דאס מאכט דער חילוק.
אבער קענסט זען אז די זעלבע זאך קען זיין א חבר'שאפט און עס קען זיין א רדיפה, עס קען זיין אזוי כמעט א שנאה.
דער נמשל: תפילה אויף פרנסה
דאס איז וואס שטייט אז "הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים". וואס די גמרא מיינט צו זאגן איז, אז א איד שטייט אויף אינדערפרי און ער זאגט: "איך האב נישט צו עסן", אדער איך האב יא, אבער איך האב דאך א צורך, איך דארף זיך מתפלל זיין יעדן טאג אויף פרנסה. מיינט נישט אז יעדן טאג האט ער א נייע דזשאב; ער האט א דזשאב, ס'קומט אריין א סעלערי, אבער ס'דארף אריינקומען. ער קוקט ארויס אינדערפרי: ס'איז אריינגעקומען? דאס הייסט ער איז מתפלל ס'זאל אריינקומען, ס'זאל אריינקומען, און ס'קומט אריין.
און ער וואלט געקענט טראכטן: "בעסער וואלט איך געווען אז איך זאל נישט דארפן, ס'וואלט שוין געווען בקיצור עפעס א עולם הבא, עפעס ס'האט גענייגט, ס'וואלט שוין אלעס געווען."
זאגט ער אים: ניין! דו ווילסט "הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים". ווען דו שטייסט אויף אינדערפרי און די קאר הייבט זיך נישט אן, און מ'דארף עפעס טון, מ'דארף מתפלל זיין אויף דעם – דאס איז נישט פשט אז איינער רודפ'ט דיך. ער זאגט: "ניין, ניין, דאס איז א חבר דיינער וואס האט זיך געוואלט [פארבינדן], דאס איז זיין וועג פון זאגן העלאו."
ס'איז דא אנדערע וועגן, ס'איז דא איינס, דא איינס, דא איינס... דא איז א וועג. ס'האט זיך געטוישט די "מינינג" (meaning – באדייט) פון דעם מצער, ס'האט זיך געטוישט די מינינג פון דעם יסורים. ס'איז נישט פשט אז ס'איז סתם א פסח חיזוק, ס'האט זיך געטוישט די מינינג דערפון.
קאפיטל י"א: מחשבות זרות און טרדות – די "חברים" וואס זוכן תיקון
און אזוי זאגט ער דאך די זעלבע זאך איז מיט צרות הנפש. יא, אז דער בעל שם טוב האט אויסגעלערנט אז מענטשן, יעדער איינער האלט זיך ער וואלט געדארפט זיין א צדיק, ער וואלט געדארפט שוין דאווענען אן מחשבות זרות (דאס איז זיין משל, ס'איז דא נאך טויזנטער משלים).
און דארט אין משל זאגט ער מ'קען זיך מתגבר זיין, ס'וועט זיין אן ענין אז ער גייט זיך מתגבר זיין. אבער פארוואס דארף איך זיך מתגבר זיין? ס'וואלט געווען בעסער אן דעם!
ניין, ס'וואלט נישט געווען בעסער. דעמאלט וואלסטו נישט געהאט וואס צו טון, דעמאלט וואלסטו נישט געהאט קיין "רילעישאנשיפ" (relationship – קשר), דעמאלט וואלסטו נישט געהאט קיין עבודה. די עבודה איז דאס אז ס'קומט פארקערט.
דאס וואס א מענטש זאגט, כסדר ס'קומט – א מענטש שטעלט זיך דאווענען און ס'קומט צו אים אלע זיינע טרדות – דאס איז ווייל זיי זעען א גוטע מינוט! יא? "אה, ס'זענען דיינע חברים, זיי קומען זאלסט זיי העלפן, זיי קומען זאלסט זיי מעלה זיין, זאלסט זיי מתקן זיין, זאלסט טון וואס דו דארפסט טון מיט זיי."
דאס זענען נישט קיין דרושים, דאס איז אליינס א גוטע זאך.
סיכום: פרעה הקריב – די צרה אלס מיטל צו נאנטקייט
און אויב אזוי פארשטייט מען, די "ופרעה הקריב" איז נישט סתם א ווערטל. ס'איז דא נאך אסאך לעוועלס, איך זאג נאכדעם דארף מען טאקע טרעפן וואס צו טון, אבער דאס איז די ערשטע לעוועל, ס'הייסט אמונה. ס'הייסט דער בעל שם טוב האט געזאגט "סאמטיים" (sometimes) איז די ערשטע סטעפ הכנעה. ס'איז דא אנדערע דרכים וויאזוי מ'איז מפרט די אנדערע לעוועלס, אבער די ערשטע לעוועל איז אז דו "ריפרעימסט" די עקטשועל (actual) צער.
דאס הייסט די פרעה – פרעה איז נישט פשט אמת, פרעה איז די צרה, אבער פון די צרה קומט "מתוך רע", מתוך הצרה קומט ארויס טובה, קומט ארויס א שבח, קומט ארויס שירה.
זאגט ער: ניין. ס'איז בכלל נישט קיין צרה. ס'איז דא צרה, אבער דאס איז געמאכט כדי לעורר, כדי לקרב. ער איז מקרב, ער איז מקרב, ער האט געטון אלע מיני פעלים כדי צו מאכן מענטשן זאלן דאווענען, קומען צו אים. ער איז געמאכט פאר קירוב.
די זעלבע זאך איז אלע טרדות העולם. און לאמיר זאגן, דאס איז דאך איין פשוט'ע עצה, יא, און דארף איך דאס געדענקען. פון דעם רעדן מיר פון תפילה כפשוטה. תפילה מיינט ליין (plain): "רבונו של עולם העלף". און איינער זאל זאגן: פארוואס וואלט איך האבן אזויפיל טרדות? האב איך אזויפיל צרכים? האב איך אזויפיל בעיות? האב איך אזויפיל פראבלעמס? ווייל איך בין דארט און דארט איינער...
פרק ג: הצרכים והחסרונות כעצם התפילה
די טרדות העולם: א וועג צו נאנטקייט
דער וואס איז נישט קיין "קרוב" [א נאנטער צום אייבערשטן], טוט דער אייבערשטער אויך די אלע מיני פעולות וואס איז געדיי [כדאי] צו מאכן מענטשן זאלן דארפן קומען צו אים. "צרה מאכט קרוב". דאס איז דער טייטש פון אלע טרדות העולם.
און לאמיר זאגן, דאס איז נאך איין פשוט'ע עצה, און איך דארף דאס געדענקען, ווייל מיר רעדן פון תפילה כפשוטה. תפילה מיינט לערנען: "ריבונו של עולם העלף".
איינער זאל זאגן:
> "פארוואס האב איך אזויפיל טרדות? פארוואס האב איך אזויפיל צרכים? פארוואס האב איך אזויפיל בעיות? פארוואס האב איך אזויפיל פראבלעמען? איך וואלט בעסער געווען צו זיצן אין בית המדרש און דינען דעם אייבערשטן! איך וויל דעם אייבערשטן, איך פארשטיי נישט וואס דו ווילסט!"
ענטפערט מען אים:
> "איך האב דיך געטראפן [דוקא דא]! איך וויל כאפן מיט דיר א שמועס וועגן דיין ארבעט. פארוואס גייט עס נישט?"
ס'איז אויך א התבוננות, ס'איז אויך אן אמונה. ווער זאגט אז ס'איז דא אנדערע וועגן? אודאי, ס'איז דא אנדערע וועגן, מ'קען אריינגיין טיפער. אבער די אלע זאכן, אויב א מענטש איז מתבונן אויף יעדע זאך, איז יעדע זאך א סימן צו התבוננות.
"טרם יקראו ואני אענה" – דער צורך איז די תפילה
און נישט נאר אז ס'איז א סימן, נאר דאס איז אן עצה. ס'איז דאס די טייטש, הקדוש ברוך הוא איז מסבב, אין אנדערע ווערטער: די צורך איז שוין אויך געווארן א תפילה.
דאס איז די טייטש פון דעם פסוק: "טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה" [ישעיה סה, כד]. מיר רעדן נישט אז די תפילה הייבט זיך אן ערשט נאכדעם וואס ס'איז דא א פראבלעם, און נאכדעם הייבט מען אן דעם צווייטן טריט [step] – דאווענען. ניין! דער ערשטער טריט איז אויך תפילה. איך קען נישט קיין פראגע.
אנדערע וועט איינער זאגן, דאס איז ווי הכנה לתפילה. ווי נעמט מען א הכנה לתפילה? ווי נעמט מען התעוררות לתפילה? מ'קען גיין צו א שמועס פון עפעס א מגיד, ער וועט געבן התעוררות.
זאגט דער מדרש: אה, דו דארפסט א שמועס? צרה! צרה געבט גענוג התעוררות לתפילה!
* צרה איז א גרויסע בעל דרשן!
* צרה איז א גרויסע מגיד!
* "בַּצַּר לָהֶם" – אין די צרה רופן זיי!
וואס הייסט "צרה יקראו"? די קאר האט געקראכט [חס ושלום]! דאס איז אן התעוררות לתפילה! א גוטע התעוררות! דו פילסט עס זייער גוט! דו האסט התעוררות, עס מאכט דיר עפעס פילן! דו פילסט זייער גוט די צרה! קענסטו ממש דאווענען אויף דעם בכוונה שלימה, אז דאס פארבינדט [connect] זיך מיט'ן אייבערשטן!
עומק הדברים: רבי חיים ויטאל און דער בעל שם טוב
און נאכדעם וועט מען גיין ווייטער, מ'וועט זיך אויסלערנען תפילה וויאזוי עס דארף טאקע זיין. עס קען גיין אסאך ווייטער, ס'איז דא טויזנטער טריט! אבער מ'קען זיך נישט רירן פון די ערשטע טריט: אז די הכנה לתפילה איז די צרכים, אדער די צרכי הגוף. דאס איז א פשוט'ע פשט.
איך לערן דאך אלעמאל "דברים שחידש בדבר". תפילה, ס'שטייט אין רבי חיים וויטאל, און איך האב געכאפט דאס הייסט אלעס איז די זעלבע זאך, אלע דרגות [levels] פון די בחינות איז די זעלבע זאך.
רבי חיים וויטאל זאגט אז "אין תפילה דומה לחברתה" [קיין שום תפילה איז נישט גלייך צו דער צווייטער].
* בפשטות: זאגט מען סתם אזוי, ווייל יעדן טאג האט מען נייע צרכים. אויב עס זאל שוין נישט זיין קיין נייע צרכים, וועט מען נישט דארפן דאווענען.
* דער בעל שם טוב הקדוש זאגט: אמת, וואס זענען די נייע כוונות פון יעדן טאג? דאס זענען די "מחשבות זרות" וואס מען האט יעדן טאג.
ס'איז אלעס די זעלבע זאך. דאס רעדט זיך בגשמיות – די צרכים; דאס רעדט זיך ברוחניות – צרכי הרוחניות. כביכול, א תפילה איז כולל אין זיך די בקשה אז מען זאל מברר זיין די מחשבות, מען זאל ווערן קלארער, מען זאל פארשטיין בעסער, מען זאל האבן א קלארערע דעת. און אויב אזוי, די צרכים פון דעם איז די קשיות, די צער וואס איז שייך צו דעם.
און די לשון הקבלה איז מסביר אז דאס איז די "ניצוצות", דאס איז די "בירורים" וואס מען מאכט יעדן טאג. ס'איז אלעס די זעלבע זאך, אלעס די זעלבע זאך.
סיכום: טוישן דעם בליק אויף די צרכים
אבער די עיקר חידוש וואס אונז זעען דא איז, אז די תפילה הייבט זיך נישט אן פארדעם. אויב א מענטש דערמאנט זיך – און איך מיין אז ס'איז פשוט, ס'איז נישט קיין טיפע זאכן, ס'איז נישט קיין שווערע זאכן, ס'איז דברים פשוטים – אז אונז טוישן דעם בליק [reframing] אביסל אויף די צרכים און די צער, אלס א "קריאה לתפילה" [א רוף צו דאווענען], ווי די ספרים שרייבן...
HE עברית ›
📋 Shiur Overview
סיכום השיעור: "ופרעה הקריב" - הצרות כדרך להתקרבות לה'
א. נקודת המוצא: דיוק לשוני בפסוק
הקושיה מהזוהר
הזוהר מדייק בלשון הפסוק "ופרעה הקריב": אם הכוונה שפרעה התקרב בעצמו, היה צריך לכתוב "ופרעה קרב". הלשון "הקריב" מלמדת שפרעה קירב משהו אחר - את ישראל לתשובה.
המדרש והזוהר: פרעה כ"מקרב רחוקים"
- השאלה: איך פרעה הרשע הפך ל"עוסק בקירוב"?
- התשובה מישעיה: "ה' בצר פקדוך" - ישראל פוקדים את הקב"ה רק בעת צרה
- המשל מהמדרש: יונה שברחה מנץ ונכנסה לסלע ומצאה שם נחש - לא יכלה ללכת לשום כיוון. כך ישראל: מצרים מאחור והים מלפנים - "ויצעקו בני ישראל אל ה'"
חביבות המאמר אצל הבעל שם טוב
הבעש"ט הזכיר מאמר זה 25 פעמים בתולדות יעקב יוסף, והזוהר עצמו חוזר על עיקרון זה במקומות נוספים.
---
ב. היסוד המעשי: שני שלבים בעבודה
שלב ראשון - ההכרה שהצרה עצמה היא התקרבות
"ויצעקו" זה כבר השלב הבא - אחרי "ופרעה הקריב". יש ישועה שקיימת עוד לפני שמתפללים.
הבעיה היומיומית
- אדם עובר 50-60 מצבי לחץ ביום
- גם כשהכל מסתדר - עדיין יש תסכול מהרגעים שלא היו מושלמים
- השאלה המטרידה: למה צריך לחכות? למה לא הכל מסודר מראש?
---
ג. השאלה העמוקה: למה בכלל צריך להיות צער?
הקושיה הבסיסית
- עצם קיום הצרה הוא בעיה - למה לא היה טוב מלכתחילה?
- המדרש הקשה: "למה היו האמהות עקרות? שהקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים"
- הקושי: זה נראה אכזרי - כמו להכניס מישהו לאש כדי להוציאו
הבחנה חשובה: שתי רמות של שאלות
| שאלה ראשונה | שאלה שנייה (עדינה יותר) |
|-------------|------------------------|
| למה יש צרות שלא נפתרות? | למה צריך לעבור את הרגע של הצער, גם כשבסוף הכל מסתדר? |
| על זה אין תירוץ פשוט | על זה עוסק המדרש |
המדרש עוסק דווקא בשאלה השנייה - אחרי ש"ויפקוד ה' את שרה" וכולן כבר ילדו.
---
ד. התשובה: "ריפריימינג" - שינוי מסגרת ההבנה
משל הצאנזער רב
הרב איבד את בנו ערב שבת, ובא לבית המדרש בשמחה לומר "הודו לה'". המשל שלו: אדם מקבל מכה בגב ומתרגז, אך כשמתברר שזה חבר שרק רצה להגיד "שלום" - הכל משתנה. אותה פעולה פיזית - משמעות שונה לחלוטין.
שני סוגי "צביטות"
| צביטה של שונא | צביטה של חבר |
|---------------|--------------|
| בעיה שצריך לפתור | דרך לומר "בוא הנה" |
| דורש פיוס | הזמנה לקשר |
| מקור לכעס | מקור לשמחה |
המשל של שני השותפים
אותן פעולות בדיוק - שתי חוויות שונות:
תרחיש א' (רדיפה): שני אנשים מנהלים עסק יחד, אחד מזכיר לשני כל הזמן "קנית את הכפות? שילמת את החשבונות?" - זה מעצבן, מרגיש כרדיפה.
תרחיש ב' (חברות): שני חברים שרוצים לבלות יחד, מחפשים תירוץ לעשות משהו ביחד - "בוא נלך לקנות סודה למשרד". אותן בדיוק מילים, אבל הכל דברי אהבה.
ההבדל המכריע: האם בחרתי בזה או שזה נכפה עלי.
---
ה. היישום: הצורך הוא כבר התפילה עצמה
פירוש חדש ל"הקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים"
- כשאדם קם בבוקר וצריך להתפלל על פרנסה - זה לא רדיפה
- זו דרך של הקב"ה לומר "שלום", ליצור קשר
- בלי הצורך - לא היה מה לעשות, לא יחס, לא עבודה
חידוש מרכזי: הצורך הוא כבר התפילה
- "טרם יקראו ואני אענה" - התפילה לא מתחילה רק אחרי שיש בעיה
- סטפ אחד הוא כבר תפילה - לא רק הכנה לתפילה, אלא חלק מהתפילה עצמה
- הקב"ה "מסבב" - הצורך עצמו כבר הפך לתפילה
הצרה כ"מגיד" - התעוררות אמיתית
- השאלה: איך משיגים התעוררות לתפילה?
- תשובת המדרש: "צרה יקראו" - הצרה היא המגיד הגדול ביותר!
- הדוגמה: המכונית התרסקה - זו התעוררות אמיתית! אתה מרגיש את זה! אתה יכול להתפלל בכוונה שלמה!
---
ו. הרחבה לעבודה הרוחנית: צרות הנפש
רבי חיים ויטאל: "אין תפילה דומה לחברתה"
- פשט פשוט: כל יום יש צרכים חדשים, לכן התפילה שונה
- פירוש הבעל שם טוב: הכוונות החדשות הן המחשבות הזרות של כל יום
מחשבות זרות - אותו עיקרון
- מחשבות זרות בתפילה - לא אויבים, אלא "חברים" שמחכים לתיקון
- הם באים ברגע טוב כי רואים הזדמנות להתעלות
- "הם באים שתעזור להם, שתעלה אותם, שתתקן אותם"
הכל אותו דבר
| בגשמיות | ברוחניות |
|---------|----------|
| צרכי הגוף | צרכי הנפש |
| בעיות מעשיות | קושיות, חוסר בהירות |
| בלשון הקבלה: הניצוצות והבירורים שעושים כל יום |
---
ז. סיכום המהלך הלוגי
1. קושיה: למה צריך צער בכלל?
2. תשובה: זה לא באמת צער - זו הזמנה לקשר
3. הוכחה: אותה פעולה יכולה להיות רדיפה או חברות - תלוי בפרשנות
4. יישום: כל צרכי האדם וטרדותיו הם הזדמנויות לתפילה ולקשר עם הקב"ה
5. מסקנה: זוהי רמת האמונה הראשונה - "ריפריימינג" של הצער עצמו
המסר המרכזי
הצרות והנסיונות אינם רק מכשולים שצריך להתגבר עליהם - הם עצמם הכלי לקירוב. פרעה "זכה" ליצור את פסח, המן את פורים, אנטיוכוס את חנוכה - כי הצרה שגרמו היא שהביאה את ההתקרבות. לא דברים עמוקים או קשים - דברים פשוטים: לראות את הצרכים והצער כ"קריאה לתפילה", כאשר התפילה לא מתחילה "אחרי" - היא מתחילה כבר בתוך הצורך עצמו.
📝 Full Transcript
Article: And Pharaoh Drew Near – The Secret of Drawing Close Through Trials
(Part 1 of 3)
Lecturer:
Chapter 1: The Zohar's Novel Interpretation – "And Pharaoh Drew Near"
"And Pharaoh drew near" (vayakreiv), says the holy Zohar, we have learned – Rabbi Yosi said, we have already learned – "that all of them returned in repentance," he drew the Jews close.
What does "and Pharaoh drew near" mean? What did Pharaoh bring close? The simple meaning is that Pharaoh himself drew near, but if so, it should have said "and Pharaoh drew near" (vayikrav Pharaoh) [Pharaoh approached]. When it says "and Pharaoh drew near" (vayakreiv) [causative form – he caused others to draw near], this means that Pharaoh brought something else close.
What did he bring close? The Zohar says – and we have already learned this, it already appears in a Midrash (I need to search where exactly this language appears in the Midrash, but approximately this is certainly stated) – "and Pharaoh drew near": he drew Israel close in repentance.
This is the continuation of the verse: "And the children of Israel lifted up their eyes, and behold, Egypt was marching after them, and they were very afraid, and the children of Israel cried out to the Lord" – they cried out to the Almighty. This means Pharaoh drew the Jews close to do repentance. This was Pharaoh's action. Who was the first to do "kiruv"? Yes, "kiruv" means bringing a Jew close, bringing close to repentance; the first one who did "kiruv" was Pharaoh – "he drew Israel close to repentance."
The Zohar explains what this means. At first glance, it's a strange thing. It's a Midrash, one can say "easy money" [easy to say]: Pharaoh drew the Jews close, he drew the Jews close, yes, they did repentance, very nice [originally: cute], but it's a strange thing. It's something that requires explanation: How was Pharaoh the great "mekarev rechokim" [one who brings the distant close]? How was Pharaoh engaged in "kiruv to repentance"?
Chapter 2: "In Distress They Sought You" – Prayer from Pressure
The Zohar says thus, Rabbi Yosi brings a verse, it is written [a verse in Isaiah 26]: "Lord, in distress they sought You; they poured out a whispered prayer when Your chastening was upon them." He interpreted the verse thus: "In distress they sought You" – "Israel only seeks the Holy One, blessed be He, not in times of ease, but when they are pressured, and then they all seek Him."
"In distress they sought You" – Lord, the prophet Isaiah says to the Almighty: Lord, Master of the Universe, "in distress they sought You." When do they seek You? "Seek" (poked) has the meaning of "he visited his wife," yes, it's an expression of visiting, an expression of paying attention. When do the Jews pay attention to the Almighty? When do the Jews enter? When do the Jews come to the Almighty? This is "in a time of trouble," then "everyone comes to seek," then everyone comes.
In a time of trouble, a dove makes prayer, a gathering, "and the children of Israel cried out to the Lord," the sign of their ancestors, everyone comes. "They poured out a whisper" – this is "all voices and sounds pray in prayers," and they will all pray, they plead. "And they pour out like water their prayers," they pour out – "ariku" means pour out – "before Him their hearts in prayers, and they are connected to Him when the Holy One, blessed be He, visits them with His will."
Then they cry, and immediately then he says that the Almighty accepts prayer, then the Almighty helps them: "Then the Holy One, blessed be He, rises over them with mercy, and pleasing before Him is all their voice" – the Almighty loves their voice, as it says "the Holy One, blessed be He, desires the prayers of the righteous" – "in order to break their enemies," to be saved from their enemies, "and He is filled with mercy over them."
Chapter 3: The Parable of the Dove in the Cleft of the Rock
Thus he explains the verse that I mentioned. He recalls that there is a parable in the Midrash [Shemot Rabbah 21], like a dove that fled from a hawk, when it entered a rock, "in the cleft of the rock," it found there a snake. It couldn't go either here or there. They had left Egypt, entered the Sea of Reeds. What did they do? "And the children of Israel cried out to the Lord," they cried out. This is "my dove in the cleft of the rock." There is a Midrash on the verse "my dove in the cleft of the rock," a very interesting Midrash.
And so he says, they saw from one side the sea, from the other side Pharaoh, what did they do? "And the children of Israel cried out to the Lord." About this Moses our teacher said: "Why do you cry out to Me," "Fear not, stand still and see" – then, this is the Almighty.
Chapter 4: The Beloved Nature of This Teaching to the Holy Baal Shem Tov
One needs to contemplate this piece of Zohar a bit, contemplate it much, but we don't have enough time and enough settled mind. We always have a bit of a "and Pharaoh drew near" situation.
This is one of the most beloved Zohars of the Baal Shem Tov, the Baal Shem Tov. And I just did a small search in the books of the "Toldot" [Toldot Yaakov Yosef], "and Pharaoh drew near" he mentions twenty-five times this expression, and always he means this Zohar, this Midrash. It appears in another place in the actual Midrash in the Zohar, and in another place even the "man de'amar" [alternative opinion] piece.
"Pharaoh drew near" – I mean by Abraham when he came "and it was when he drew near to come to Egypt" [Genesis 12], the Zohar says, this is the same concept of "Pharaoh drew near." The Zohar itself was very fond of this expression "Pharaoh drew near" – Pharaoh brought close, Pharaoh created closeness, Pharaoh created love.
And all these things he quotes very many times, he brings from the Baal Shem Tov that he spoke about the trials. And one needs very much to delve into this matter, both to understand all the details, all the aspects that can be. But mainly, we are here in this class mainly to tell, to speak about how this works in practice: "that he should draw Israel close," draw Israel close in repentance.
Chapter 5: The First Foundation – The Reality of Pain and Lack
The first foundation, the first foundation is indeed the "great foundation." It's the first foundation, and one must know that it's seemingly not enough, there are stages further, as you see "and the children of Israel pursued... and they cried out," the "and they cried out" wasn't enough. But the first step, the knowledge – every thing has many levels, every thing has many stages. One must first hear the first step. The first step is already itself a great salvation, itself a great achievement, afterward there is more.
The first step is: we live in a world. It's an interesting thing, a thing one must settle in the heart: What does it mean that "Israel only cries out, only prays, only draws close, only seeks in pain"? "In distress they sought You" – I should have sought the Lord in expansiveness! "From the straits I called upon God; God answered me with expansiveness." The answer, the repentance should be in expansiveness, to have expansion of the heart, expansion is good, then indeed there is song.
But in practice, we live in a world that is full of pain, full of distress, both physical needs that exist, and spiritual needs. Constantly there are situations; every few days that a person goes through is already good, it was already fine, and after a while there's already a new trouble, a new pain, a new pressure.
And one must first, the first thing – certainly, it's better that it should be good, all Jews should have it good, for friends. One must strengthen oneself, what should be with the trials, one must strengthen oneself then. But first it should be, yes, very good. But in practice, and secondly, one must pray that it should get better, one must act that it should get better, all true. But there is a point of the first point: there is a redemption, there is already a salvation that can be even before all this, even before one prays. Because "and the children of Israel cried out to the Lord" is already the next level, after "and Pharaoh drew near."
Chapter 6: The Salvation Lies in the Situation Itself
And the Midrash says, yes, this is simple, let's just bring it out. That "and the children of Israel cried out to the Lord," they cried out, they cried out, there was some drawing close, there was some awakening in this – this is simple, this is written in the verse. For this one doesn't need any Midrashim, one doesn't need any Zohar, any Baal Shem Tov should say "and Pharaoh drew near" is "Israel to their Father in Heaven."
Pharaoh is the opposite, Pharaoh was the trouble, and he had a trouble, and one prays that the Almighty should take out from the trouble. This is simple, straightforward meaning. No, the Midrash says something new, but the meaning is built on a precision in the verse. He adds something, he says that in "and Pharaoh drew near," "drew near" is already an expression of drawing close.
That is, Pharaoh was the cause, he made them, he brought them. That is: Pharaoh merited such a merit, we make a beautiful holiday of Passover. Haman merited such a merit, we make such a beautiful holiday of Purim. Antiochus merited such a merit, we make such a beautiful holiday of Chanukah. The "Kedushat Levi" indeed says why don't we make holidays for other things? There is a similar Midrash, why did they merit? Why is there no holiday for Sennacherib and for all kinds of wicked people who once wanted to conquer? Because he is not worthy. One must be a blessing, a wicked person, for whom one can make a holiday when one has conquered.
But in any case, ah, this is still according to the simple meaning, still according to the simple meaning. We speak in service of God, we speak in the life of the soul for one who is on the level, "every moment You test him," one must see that one has achieved something here, one has achieved something here with saying "drew near." Not just saying, ah, one can interpret, it caused above, one can indeed ask a question how it can cause, but there is something else.
Chapter 7: Daily Trials and Frustration
The something else is this, the order of things. We have an order, our order is that certainly, after one has discovered new problems – every time a person discovers new problems, it doesn't even have to be problems, yes, a person has children, they grow up, suddenly he needs to find matches, suddenly he needs to find a yeshiva, suddenly he needs to arrange himself with study partners. Not just problems, every situation, every thing that happens, comes with its list of needs, this is the reality.
Many times we are upset not with what one needs – certainly, if it's not good one needs it to be good – but we are many times upset with a point before that. The point before that means: I woke up in the morning, ah, today is going to be a good day. Ah, suddenly, a trouble, "in distress You sought me," okay, Master of the Universe, help me get out of this trouble. Okay, continue on. And it goes like this through a whole day. One day of a person he goes through fifty, sixty such situations, and the person becomes very frustrated.
What does it mean he becomes very frustrated? Not that... let's say that the Almighty helped with all his prayers:
* He woke up in the morning, the car didn't start – Master of the Universe, help me the car should start – poof, it started.
* Master of the Universe, help me the light should turn green – it immediately turned green.
* Help me I should find a parking space – there was immediately a parking space.
* The call I have today should succeed – it succeeded.
* It should succeed that I should happen to meet that person – I happened to meet that person I needed to meet, I made the deal.
* It should succeed that I should come home and the wife should be happy and the children should be ready – everything succeeded, it was a perfect day, yes?
But in practice, there were all those seconds when it wasn't perfect. There were all those seconds of why did I have to wait at the light? Why did there have to be a minute for the car to start? A person is tense, a person becomes frustrated about this. Why couldn't one have planned yesterday that everything should already be? And one stays yesterday, one only needs to pray yesterday, it doesn't change.
Here there is a frustration from what a person has, and many times even when it goes well, after going through fifty sixty things one becomes tired, becomes frustrated: Oh Master of the Universe, it wasn't a pleasant day, it was tense.
So, the problem, this is a problem that humanity has. And here...
This is the second part of the class "And Pharaoh Drew Near."
---
Chapter 8: "The Holy One, Blessed Be He, Desires the Prayers of the Righteous" – The Secret of Lack
The Difficult Question: Why Is Pain Necessary?
That there is a trouble – is indeed a real problem. That there is a question, that there is pain, this itself is a question. Why is there pain? It should have been good from the outset.
And here in the Midrash there is a sharp thing, which I never understood, but I think now one understands what it says. It says in the Midrash [Bereishit Rabbah 45:4]: "Why were the Matriarchs barren?" – Why were all the Matriarchs barren? Rachel didn't have children, Sarah didn't have children, Rebecca didn't have children, why? "Because the Holy One, blessed be He, desires the prayers of the righteous."
So it says in the Midrash, everyone knows this. And this is seemingly very cruel, God forbid. It's like someone putting another in fire in order to be able to take him out. I have no explanation for this.
So it's true, in other words: if one asks the question about the very fact of why they didn't have children – if the question of the Midrash came to answer why they *at all* didn't have children in the end (if they had, God forbid, not been helped), there would indeed be no answer. He cries and doesn't receive? No. The Midrash speaks of the matter after it already succeeded, they already had "and the Lord remembered Sarah," the Almighty already gave to Sarah, to Rachel, and to Leah, all already had children.
The question is not why there are troubles that remain troubles. The question is: why is the solution to that question only that one should indeed help through prayer? Why must one go through this process?
The "Light" Question: Small Sufferings
I'm thinking now of a new interpretation. Let's speak of "small things," of sufferings, the same type of sufferings [small inconveniences], like for example you put a hand in your pocket and the wrong dollar came out. This is a "light" question.
Now, about this there is a question: Why does it have to be at all? Why can't I be good from the beginning, or have prayed one prayer and be done? Something about having to pray, this is something that disturbs. It's a new problem.
You tell me: "Understand, I can tell you afterward that it was an answer, it was God's will, it was for the good" – very good. But why should I have to be in the moment of pain? Here is a new question, it's a new level question, it's a more refined question. And the truth is, if one solves this question, it's gradually also a solution for the next question. But this is the first step.
We always say that the deeper one goes into the point of understanding, the better one sees how a thing truly begins, one can better solve further. "Lord, open my lips" we learned, and the Rambam already ruled it, I saw, that the intention of the entire prayer is "Lord, open my lips." One must be able to open, one must be able to access the understanding.
The understanding is here, just as someone says: "Let me see some nachas, why do I always have these problems? Why do I have a trouble at all?" This is a different kind of question. Now, for this question there must be a different kind of answer. And for this question the Torah reveals to us an answer: "Because the Holy One, blessed be He, desires the prayers of the righteous."
What does this mean? This is a "reframing" of the problem.
Chapter 9: The Pat on the Back – A New Perspective on Suffering
Parable: The Tzanzer Rebbe and the "Blow"
Just as everyone knows the story of the holy Tzanzer Rebbe [the Divrei Chaim], he said it in a very sharp way – because one can learn it on simpler things it's easier, but when it came to the difficulties, to the great things, we will see the strength of it.
The Tzanzer Rebbe lost his son. He passed away on Friday, and the funeral was on Friday. Friday night the Tzanzer Rebbe came to the study hall and said "Give thanks to the Lord for He is good."
He said a parable: A Jew gets a huge blow on the back, and he's upset, "Why are you hitting me?!" He turns around, and sees that a good friend actually gave him a pat on the back, and he didn't mean to hit at all [only to greet].
So he said: He got a blow, but afterward he remembered and saw that it's a good friend – the Almighty – who gives him the pat. He rejoiced, and said "Give thanks" from Friday night with joy.
It's a very sharp story, it's a very sharp level. But he gives you here a tremendous "reframing" of a simple thing. He says that many things that we have – that there is the trouble, that there is the pain – it's not the meaning that there is a problem, and a problem was made so that one should have to "solve" the problem.
ה"צביטה" של חבר
הבעיה היא "צביטה" כזו. צביטה יכולה להיות שמישהו צובט אותך כי הוא שונא אותך, ואחר כך אתה צריך להתפייס איתו, ושהוא יגיד "בבקשה", אוקיי, אתה לא צריך לצבוט. זה איך שהבינו עד עכשיו את הפשט של תפילה, הפשט של "בצל כנפיך", הפשט של פדיון הבן.
לא! ה"פרי הארץ" אומר פשט חדש. הוא אומר: הקדוש ברוך הוא הוא אב הרחמן, זה יסוד מהצדיקים הוואסלאויים. הצביטה בכלל לא הייתה צביטה [של כאב]. זו הייתה צביטה כזו, אבל זו הייתה צביטה של חבר שאומר "בוא הנה". זו הייתה קריאה כזו, זו הייתה טפיחה על הכתף שאומרת "הלו, מה נשמע?".
זו דרך. אולי יש דרכים אחרות שאפשר לומר "הלו", אולי יש אפילו דרכים יפות יותר לומר "הלו". אוקיי, בעולם הבא יהיה גן עדן, הקב"ה ידבר בדרך אחרת, הוא לא יצבוט. הוא גם אומר, הרבי יעקב מראדזימין גם היה צריך איזו דרך לתת צביטה.
עכשיו עשית "ריפריימינג". זו הבנה חדשה, אמונה חדשה, מהלך חדש על עצם מקור החיים. זה שאני מבין – במילים אחרות, בדיוק כמו שמישהו מבין, כמו שאנחנו אומרים: יש לי חבר טוב שאני חי איתו, אני טוב איתו, אני לא מסוכסך איתו. אפילו עם חבר הרבה פעמים אני יכול להתעצבן מכל מיני דברים קטנים, "למה אתה מציק לי עם זה?". כן, אבל הוא חבר טוב, ויש לי את זה מלכתחילה.
פרק י': משל השותפים – רדיפה או אהבה?
נראה ישירות השבוע חילוק (אצל נדב ואביהוא תמיד זה המשל). זה מאוד מעניין, אפשר לראות ממש את זה אצל שני יהודים.
ניקח משל: יש שני יהודים שגרים ביחד, ויש להם "פרויקט" (project), הם מנהלים עסק ביחד, או שיש להם בית ביחד. הבית כבר צריך הרבה צרכים, צריך למלא את מכונת הקפה, צריך לקנות את המזלגות, וכל הזמן אחד מזכיר לשני: "כבר קנית את המזלגות? כבר קנית את הכפיות? כבר הדלקת את האור? זכרת לשלם את החשבונות?" וכו' וכו'.
* אופן אחד: יש אופן אחד של הדבר שכל אחד יתעצבן: "למה אתה שואל אותי? למה אתה רודף אותי? כן, אני אזכור, שכחתי, אני אזכר." אתה באמת צריך להזכיר לי? אוקיי, אני מבין, אתה צריך להזכיר לי, אבל זה משהו מעצבן כל הזמן.
* האופן השני: אבל יש מעשה שנייה, אפשר "לפריים" את אותו מעשה בדיוק הפוך. יש שני חברים, הם רוצים לבלות זמן ביחד, הם רוצים להיות ביחד. יש להם עניין של חברותא – מובן מאליו, סתם לשבת ולהיות ביחד ולשתוק, זה עניין שרק אנשים הכי קרובים יכולים... אבל אדם רגיל רוצה לעשות משהו ביחד.
אז הם אומרים: "אה, אתה יודע מה יש לי תוכנית? אני צריך לקנות סודה למכונת הסודה במשרד שלי. בוא, נלך ביחד לקנות את הסודה."
ואותו דבר קורה כאן: הם אומרים אותן פעולות, אותן פעולות בדיוק (exact). כן, הוא מזכיר לו: "זכור לקנות את הכף, זכור לקנות את זה, זכור לשלם, זכור ללכת, זכור שבוע הבא שוב לבוא." הוא אומר לו ממש אותן מילים – והכל דברי אהבה!
במקום שאני ארגיש קנאה, במקום שאני אהיה עצבני שהוא מזכיר לעצמו והוא רודף אותי "שאקנה את זה, אזכור את זה" – אז אנחנו "מריפריימים" את כל העניין.
אי אפשר ללכת לקניות? זה כזה "נטל" (chore/burden), אני צריך נעבעך לקנות... אוקיי, אני צריך, אני צריך לקנות לשבת. אדם יכול לומר לא, זה דבר חדש לגמרי: שבת! אני רוצה לעשות לכבוד שבת, אני רוצה לעשות את השבת יפה, אני רוצה שיהיה שבת יפה, ואני רוצה לעשות. מה אפשר לעשות? אפשר לעשות הרבה דברים. אחד מהדברים שאפשר לעשות זה קניות (shopping). אני בחרתי (choosed) לעשות את זה. זה עושה את ההבדל.
אבל אפשר לראות שאותו דבר יכול להיות חברות וזה יכול להיות רדיפה, זה יכול להיות כמעט כמו שנאה.
הנמשל: תפילה על פרנסה
זה מה שכתוב ש"הקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים". מה שהגמרא מתכוונת לומר זה, שיהודי קם בבוקר והוא אומר: "אין לי מה לאכול", או שיש לי כן, אבל יש לי הרי צורך, אני צריך להתפלל כל יום על פרנסה. לא מתכוונים שכל יום יש לו עבודה חדשה; יש לו עבודה, נכנסת משכורת, אבל זה צריך להיכנס. הוא מסתכל בבוקר: זה נכנס? זאת אומרת הוא מתפלל שייכנס, שייכנס, וזה נכנס.
והוא היה יכול לחשוב: "עדיף היה לי שלא אצטרך, כבר היה בקיצור משהו עולם הבא, משהו היה נוטה, הכל כבר היה."
אומרים לו: לא! אתה רוצה "הקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים". כשאתה קם בבוקר והמכונית לא נדלקת, וצריך לעשות משהו, צריך להתפלל על זה – זה לא פשט שמישהו רודף אותך. הוא אומר: "לא, לא, זה חבר שלך שרצה [להתחבר], זו הדרך שלו לומר הלו."
יש דרכים אחרות, יש אחת, יש אחת, יש אחת... כאן יש דרך. השתנה ה"מינינג" (meaning – משמעות) של הצער, השתנה המשמעות של היסורים. זה לא פשט שזה סתם חיזוק של פסח, השתנה המשמעות של זה.
פרק י"א: מחשבות זרות וטרדות – ה"חברים" שמחפשים תיקון
וכך הוא אומר הרי אותו דבר עם צרות הנפש. כן, שהבעל שם טוב לימד שאנשים, כל אחד חושב שהוא היה צריך להיות צדיק, הוא היה צריך כבר להתפלל בלי מחשבות זרות (זה המשל שלו, יש עוד אלפי משלים).
ושם במשל הוא אומר שאפשר להתגבר, יהיה עניין שהוא הולך להתגבר. אבל למה אני צריך להתגבר? היה עדיף בלי זה!
לא, לא היה עדיף. אז לא היה לך מה לעשות, אז לא היה לך שום "רילישנשיפ" (relationship – קשר), אז לא היה לך שום עבודה. העבודה היא זה שבא הפוך.
מה שאדם אומר, כל הזמן בא – אדם עומד להתפלל ובאות אליו כל הטרדות שלו – זה בגלל שהם רואים רגע טוב! כן? "אה, אלה החברים שלך, הם באים שתעזור להם, הם באים שתעלה אותם, שתתקן אותם, שתעשה מה שאתה צריך לעשות איתם."
אלה לא דרושים, זה בעצמו דבר טוב.
סיכום: פרעה הקריב – הצרה כאמצעי לקרבה
ואם כך מבינים, ה"ופרעה הקריב" זה לא סתם וורט. יש עוד הרבה רמות, אני אומר אחר כך צריך באמת למצוא מה לעשות, אבל זו הרמה הראשונה, זאת אומרת אמונה. זאת אומרת הבעל שם טוב אמר "לפעמים" (sometimes) הצעד הראשון הוא הכנעה. יש דרכים אחרות איך מפרטים את הרמות האחרות, אבל הרמה הראשונה היא שאתה "מריפריים" את הצער האקטואלי (actual).
זאת אומרת פרעה – פרעה זה לא פשט אמת, פרעה זו הצרה, אבל מהצרה בא "מתוך רע", מתוך הצרה יוצאת טובה, יוצא שבח, יוצאת שירה.
הוא אומר: לא. זו בכלל לא צרה. יש צרה, אבל זה נעשה כדי לעורר, כדי לקרב. הוא מקרב, הוא מקרב, הוא עשה כל מיני פעולות כדי לגרום לאנשים להתפלל, לבוא אליו. הוא נעשה לקירוב.
אותו דבר כל טרדות העולם. ובואו נגיד, זו הרי עצה פשוטה אחת, כן, ואני צריך לזכור את זה. מזה אנחנו מדברים על תפילה כפשוטה. תפילה פירושה פשוט (plain): "ריבונו של עולם עזור". ומישהו יגיד: למה יהיו לי כל כך הרבה טרדות? יש לי כל כך הרבה צרכים? יש לי כל כך הרבה בעיות? יש לי כל כך הרבה בעיות? כי אני שם ושם מישהו...
פרק ג: הצרכים והחסרונות כעצם התפילה
טרדות העולם: דרך לקרבה
מי שאינו "קרוב" [קרוב לקב"ה], הקב"ה עושה גם את כל מיני הפעולות שכדאי לעשות כדי שאנשים יצטרכו לבוא אליו. "צרה מקרבת". זה הפירוש של כל טרדות העולם.
ובואו נגיד, זו עוד עצה פשוטה אחת, ואני צריך לזכור את זה, כי אנחנו מדברים על תפילה כפשוטה. תפילה פירושה ללמוד: "ריבונו של עולם עזור".
מישהו יגיד:
> "למה יש לי כל כך הרבה טרדות? למה יש לי כל כך הרבה צרכים? למה יש לי כל כך הרבה בעיות? למה יש לי כל כך הרבה בעיות? עדיף היה לי לשבת בבית המדרש ולעבוד את ה'! אני רוצה את הקב"ה, אני לא מבין מה אתה רוצה!"
עונים לו:
> "אני פגשתי אותך [דווקא כאן]! אני רוצה לתפוס איתך שיחה על העבודה שלך. למה זה לא הולך?"
זו גם התבוננות, זו גם אמונה. מי אומר שיש דרכים אחרות? ודאי, יש דרכים אחרות, אפשר להיכנס יותר עמוק. אבל כל הדברים האלה, אם אדם מתבונן על כל דבר, כל דבר הוא סימן להתבוננות.
"טרם יקראו ואני אענה" – הצורך הוא התפילה
ולא רק שזה סימן, אלא זו עצה. זה הפירוש, הקדוש ברוך הוא מסבב, במילים אחרות: הצורך כבר גם הפך לתפילה.
זה הפירוש של הפסוק: "טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה" [ישעיה סה, כד]. אנחנו לא מדברים שהתפילה מתחילה רק אחרי שיש בעיה, ואחר כך מתחילים את הצעד השני [step] – להתפלל. לא! הצעד הראשון הוא גם תפילה. אני לא יכול לשאול שאלה.
אחרת מישהו יגיד, זה כמו הכנה לתפילה. איך לוקחים הכנה לתפילה? איך לוקחים התעוררות לתפילה? אפשר ללכת לשיחה של איזה מגיד, הוא ייתן התעוררות.
אומר המדרש: אה, אתה צריך שיחה? צרה! צרה נותנת מספיק התעוררות לתפילה!
* צרה היא בעל דרשן גדול!
* צרה היא מגיד גדול!
* "בַּצַּר לָהֶם" – בצרה הם קוראים!
מה פירוש "צרה יקראו"? המכונית התרסקה [חס ושלום]! זו התעוררות לתפילה! התעוררות טובה! אתה מרגיש את זה מאוד טוב! יש לך התעוררות, זה גורם לך להרגיש משהו! אתה מרגיש מאוד טוב את הצרה! אתה יכול ממש להתפלל על זה בכוונה שלמה, שזה מתחבר (connect) עם הקב"ה!
עומק הדברים: רבי חיים ויטאל והבעל שם טוב
ואחר כך נלך הלאה, נלמד תפילה איך שזה באמת צריך להיות. זה יכול ללכת הרבה יותר רחוק, יש אלפי צעדים! אבל אי אפשר לזוז מהצעדים הראשונים: שההכנה לתפילה היא הצרכים, או צרכי הגוף. זה פשט פשוט.
אני הרי תמיד לומד "דברים שחידש בדבר". תפילה, כתוב ברבי חיים ויטאל, ואני תפסתי שזה אומר שהכל אותו דבר, כל הדרגות [levels] של הבחינות זה אותו דבר.
רבי חיים ויטאל אומר ש"אין תפילה דומה לחברתה" [שום תפילה אינה שווה לשנייה].
* בפשטות: אומרים סתם כך, כי כל יום יש צרכים חדשים. אם לא יהיו צרכים חדשים, לא יצטרכו להתפלל.
* הבעל שם טוב הקדוש אומר: אמת, מה הן הכוונות החדשות של כל יום? אלה ה"מחשבות זרות" שיש כל יום.
הכל אותו דבר. זה מדבר בגשמיות – הצרכים; זה מדבר ברוחניות – צרכי הרוחניות. כביכול, תפילה כוללת בתוכה את הבקשה שיבררו את המחשבות, שיהיו יותר ברורים, שיבינו יותר טוב, שיהיה דעת יותר ברורה. ואם כך, הצרכים של זה הם הקושיות, הצער ששייך לזה.
ולשון הקבלה מסבירה שאלה הם ה"ניצוצות", אלה הם ה"בירורים" שעושים כל יום. הכל אותו דבר, הכל אותו דבר.
סיכום: לשנות את המבט על הצרכים
אבל החידוש העיקרי שאנחנו רואים כאן הוא, שהתפילה לא מתחילה לפני כן. אם אדם נזכר – ואני חושב שזה פשוט, אלה לא דברים עמוקים, אלה לא דברים קשים, אלה דברים פשוטים – שאנחנו משנים את המבט [reframing] קצת על הצרכים והצער, כ"קריאה לתפילה" [קריאה להתפלל], כמו שהספרים כותבים...
כל התורה הוא אנכי - רק למי שכבר למד כל התורה | זוהר יתרו תשפו
כל התורה הוא אנכי - רק למי שכבר למד כל התורה | זוהר יתרו תשפו
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור: היחס בין הכלל לפרט בתורה
א. יסוד התורה - הכל נכלל בנקודה אחת
הפסוקים הראשונים כיסוד
הפסוקים הראשונים של עשרת הדברות ("אנכי ה' אלהיך", "לא יהיה לך") הם יסוד כל התורה. עיקרון זה מתקצר בקריאת שמע שאומרים פעמיים ביום - "ה' אחד" כולל את שני הדיברות: האמונה בה' והשלילה של אלהים אחרים.
שרשרת הצמצום - מתרי"ג לאות אחת
- רש"י בשם רב סעדיה: כל תרי"ג מצוות נכללות בעשרת הדברות
- הזוהר: כל עשרת הדברות נכללות בשני הדיברות הראשונים
- הבעל שם טוב: הכל נכלל במילה "אנכי" בלבד
- ר' בערעלע: אפילו האות א' של "אנכי" כוללת הכל
עיקרון מפתח: חכם גדול יותר כותב ספר קצר יותר, לא ארוך יותר. האות האחת או המילה האחת - זה הספר האמיתי.
---
ב. הקושיא המרכזית
אם הכל נכלל בנקודה אחת - למה צריך את כל התורה? למה לא מספיק ללמוד את ה"תוכן עניינים"? שיגיד אדם "שמע ישראל" ודי!
---
ג. שלושה תירוצים שנדחים
תירוץ א' - חסרים פרטים
הטענה: הכלל לא מכיל את כל המידע, צריך את הפרטים להשלמה.
הדחייה: אם זה סיכום אמיתי, הכלל כולל את כל הפרטים - לא חסר כלום.
תירוץ ב' - חסר עומק/הבנה שטחית
הטענה: הכלל נותן רק הבנה שטחית, צריך את הפרטים לעומק.
הדחייה: להיפך! כל העומק בא להגיע לאותה נקודה אחת. מי שהבין באמת את הפנים, כשהוא חושב על התוכן - הוא יודע הכל.
תירוץ ג' - צריך להוכיח למי שלא מאמין
הטענה: הפירוט נצרך לשכנע ספקנים.
הדחייה: אם אני מאמין, למה צריך את כל ההסברים?
---
ד. התשובה האמיתית: שני מישורים שונים
מצד העצם (מלמעלה למטה)
- מצד הקב"ה: האמת היא אכן פשוטה וקצרה
- עיקרון: ככל שהמדרגה גבוהה יותר - הדברים פשוטים יותר, פחות מורכבים
- מסקנה: אפשר לומר שהאמת היא רק האל"ף של "אנכי"
מצד האדם (מלמטה למעלה)
- "מכיר את מקומו": אדם חייב להכיר את מקומו ולא לקפוץ מדרגות
- הסכנה: מי שאומר אמת שהיא מעל רמתו - אומר שקר!
- הסבר: "לא ידע מה אמר" - אומר משהו אמיתי מצד עצמו, אבל כיון שאינו מבין - אינו אמת מצדו
---
ה. משלים להמחשה
משל ר' חיים קנייבסקי
כילד אמר "אני יודע כל הש"ס" - כי למד את שמות כל המסכתות. אבל זה לא באמת לדעת ש"ס. גם אם היו מלמדים אותו את התמצית של כל מסכת - עדיין לא היה מבין כילד.
משל הספר
- בתוכן העניינים יש הכל - אבל רק למי שלמד את כל הספר
- למי שלא למד - תוכן העניינים לא אומר כלום
- העיקרון: "למי שלמד - הכל כתוב על הכריכה. למי שלא למד - לא כתוב שם כלום"
---
ו. טבע השכל האנושי - "דרך ארוכה וקצרה"
התהליך ההכרחי
- האדם לוקח זמן להבין - לא רק זמן בשעון, אלא תהליך של שקלא וטריא
- התהליך: לחשוב אולי כך, אולי לא, למה דווקא כך, מה יוצא מזה, לאן מגיעים
- זו מהות השכל האנושי: צריך את הדרך הארוכה כדי להגיע לקצרה
ההבדל המהותי בין לפני ואחרי
- לפני הלימוד: אומר נכון אבל לא יודע מה אומר
- אחרי הלימוד: אותה משפט מקבלת משמעות אחרת לגמרי
---
ז. הרחבה - העיקרון חל בכל תחום
- סדר השתלשלות העולמות: כל העולם הוא באמת נקודה אחת - אבל רק מי שמבין את כל העולם רואה זאת
- חיי האדם: כל החיים הם דבר אחד - אבל צריך הרבה הבנות, כישלונות ומסקנות עד שמגיעים לזה
---
מסקנה
האמת העליונה אכן פשוטה ונכללת בנקודה אחת - אך זו אמת "מלמעלה". האדם, מצדו, חייב לעבור את כל התהליך הארוך כדי שאותה נקודה פשוטה תהפוך לאמת שלו. בלי התהליך - המילים נכונות אך ריקות מתוכן עבורו.
תמלול מלא 📝
דער כוח פון "אָנֹכִי": הכלל והפרט אין די תורה
טראנסקריפט חלק א'
---
הקדמה: יסוד היסודות
[שמות כ, א-ג]: וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר. אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי.
יעדער איינער ווייסט אז די אותיות, די שורות, די פסוקים, זענען יסוד התורה, יסוד הכל. ס'איז א חזרה וואס מיר זאגן צוויי מאל א טאג: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" [דברים ו, ד]. דער פסוק "שמע ישראל" איז א קיצור פון וואס ס'שטייט דא אין די עשרת הדברות.
ס'שטייט בפירוש אין פרשת ואתחנן, ווען משה רבינו זאגט איבער פאר די אידן די עשרת הדברות, שטייט דארט "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ" און "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים". די ביידע זאכן ליגן אויף איין מאל אין דעם וואס מ'זאגט אין דעם פסוק "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֶחָד". דאס ווארט "אֶחָד" מיינט דער איינציגסטער, און ממילא הייסט עס אויטאמאטיש "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים".
פרק א: הכל נכלל באחד
ס'ווייסט יעדער איינער אויכעט אז נישט נאר דאס איז דער יסוד, נאר ס'איז אויך כולל אלעס:
* רש"י ברענגט בשם רב סעדיה גאון אז אין די עשרת הדברות איז נכלל כל תרי"ג [613] מצוות.
* דער בעל שם טוב, און אזוי שטייט אין די חסיד'ישע ספרים אויף נאך שארפערע אופנים, זאגט אז נישט נאר ס'איז כולל אין די תרי"ג מצוות אלע עשרת הדברות, נאר אלע עשרת הדברות אליינס זענען כולל אין דעם ערשטן דיבור.
* אין די ערשטע צוויי דיבורים, "אָנֹכִי" און "לֹא יִהְיֶה לְךָ", איז כלל כל התורה כולה, ווי ס'שטייט אין זוהר.
* דער בעל שם טוב זאגט נאך שארפער, אז דאס ווארט "אָנֹכִי" אליין – און ר' בערעלע האט געזאגט אפשר אפילו אין דעם אל"ף פון "אָנֹכִי" – איז כולל דעם גאנצן ערשטן דיבור.
ס'איז אלעס כולל אין דעם. דאס הייסט, די נקודה, די נקודה פון אלעס ליגט דא. אויב אזוי איז מען מחויב – בפרט ווען מ'ליינט עס, און מ'ליינט עס אין שבת – זיך מתבונן צו זיין, שהות צו זיין [צו פארברענגען] שעה אחת אין די התבוננות, אין די פסוקים, אין די ווערטער, אין תוכן הדברים. ס'איז אביסל מרחיב דעם דעת, אביסל מרחיב דעם לב.
פרק ב: משל הספר וה"תוכן עניינים"
ס'איז טאקע איין נקודה, ס'איז טאקע איין ווארט, איין דיבור. אבער מ'זאגט דאך אז אין דעם איז כולל אלעס. כאטש מ'דארף עס קענען עפענען, מ'דארף עס קענען מפרט זיין [צולייגן אויף פרטים], ס'דארף קענען ליגן אין דעם אסאך מער ווי סתם איין ווארט. ס'איז נישט איין ווארט, ס'איז איין ווארט וואס איז דער סך-הכל.
לאמיר ארויסברענגען אביסל וואס דאס מיינט מיט א משל:
מען קען לערנען למשל א ספר. דער ספר איז מסביר באריכות – על צד המשל – ער איז מסביר א גאנצן פרק, א גאנצן סימן, א גאנצע צוואנציג בלעטער אדער הונדערט בלעטער. ער רעדט ארום א נושא, ער רעדט ארום א מושג.
נאכדעם קומט מען און מען קוקט אין דעם "מפתח", אין דעם "תוכן הענינים" ביים אנהייב ספר. אמאל איז דער תוכן הענינים געשריבן גוט, עס איז אפילו מער ווי סתם א תוכן הענינים, מען קען עס רופן אזוי ווי א "תוכן" – א קיצור פון דעם גאנצן ספר. און דארט שטייט אין איין ווארט די נושא, וואס ס'שטייט אין דעם ספר.
די קשיא:
פרעגט א מענטש א קשיא (דאס איז באמת די נושא וואס דער זוהר רעדט וועגן אין אנהייב "ספרא דצניעותא" – איך כאפ זיך אבער אין מיין לשון, די הקדמה לספרא דצניעותא):
קוקט א מענטש און ער זאגט: "אקעי, אה, יא, דאס איז דאך די טעות פון די טשעט-דזשי-פי-טי [ChatGPT/AI] וואס מענטשן מיינען." מען קען מסכים זיין, מ'דארף נישט אנקומען צו די "טשעט", צו די עי-איי [AI], צו פרעגן די קשיא. איך קען קוקן אין דעם תוכן ענינים פונעם ספר – און לאמיר שוין זאגן אז דער מחבר אליינס האט עס געשריבן, א גרויסער חכם האט עס געשריבן, און ס'איז אמת, ס'שטייט דארט אלעס.
אז איך קען קוקן די הקדמה, איך קען קוקן דעם תוכן, איך קען קוקן דעם סיכום, און איך ווייס שוין די גאנצע זאך – איז וואס האט אויסגעפעלט די גאנצע אריכות? וואס האט אויסגעפעלט די גאנצע הסבר אין דעם ספר?
פרק ג: דריי תירוצים וואס זענען נישט ריכטיג
די קשיא איז געבויט אויף א נקודה של אמת. דאס הייסט, ס'איז אמת, אויב איז דא א גוטער סיכום, אויב איז דא א גוט ווארט וואס איז א תוכן פון די גאנצע זאך, איז עס אמת אז ס'שטייט דארט אלעס. ס'איז נישט פשט אז מ'האט עפעס פארפאסט.
לאמיר דורכגיין פארוואס די געווענליכע תירוצים זענען נישט צופרידנשטעלנד:
1. דער תירוץ פון "להוכיח" (איבערצייגן)
אמאל טראכט מען אז די הסבר פון דעם ספר איז געקומען צו פראוון [איבערצייגן] פאר איינעם וואס גלייבט אים נישט.
למשל: א איד שרייבט א ספר, ער שרייבט א חידוש אין הלכות שבת. דעם חידוש קען מען זאגן אין איין שורה, אין איין ווארט. נאר וואס? א למדן וועט אים נישט גלייבן. ער וועט זאגן: "וואו שטייט דער חידוש? פון וואו איז עס גענומען? וואס פארענטפערסטו מיט דעם חידוש? איך וויל וויסן וואס די ראיה איז דערצו." דעריבער שרייבט ער באריכות, להוכיח פאר די לעיני כל וואס גלייבן אים נישט.
די דחייה: אבער אויב איך גלייב אים, און איך וויל נאר אנקומען צו די נקודה, קען איך קוקן אין דעם תוכן הענינים און איך ווייס שוין אלעס. אזוי זעט אויס די קשיא.
2. דער תירוץ פון "חסרון פרטים" (עס פעלט דעטאלן)
אויב איינער וועט ענטפערן: "פארוואס דארף מען די גאנצע זאך? ווייל אין קיצור פעלט פרטים, דו פארפאסט חלקים."
די דחייה: דאס איז נישט ריכטיג. ס'איז נישטא קיין חלקים וואס מ'האט פארפאסט, אויב ס'איז א גוטער סיכום. די פרטים זענען דאך נאר געקומען תומך צו זיין, געקומען צו שטיצן [support] די עיקר נקודה. אויב די עיקר נקודה איז טאקע אין דעם קיצור, און ס'שטייט אמת'דיג די עיקר נקודה דא, קענסטו נישט זאגן אז די תירוץ פארוואס מען דארף לערנען אינעווייניג איז ווייל ס'פעלט פרטים.
ווייל דער כלל איז כולל אלע פרטים. אויב ס'איז כולל אלע פרטים, קענסטו נישט זאגן אז ס'פארפעלט עפעס. פארקערט, ס'איז קלארער, ס'איז נאך בקיצור, ס'נעמט אפילו שנעלער צו לערנען, ס'איז א שאד די צייט. פארוואס דארף מען זיך מוטשען און לערנען די גאנצע זאך? מ'קען עס אין איין מינוט.
3. דער תירוץ פון "שטחיות" (עס פעלט עומק)
נאך א תירוץ וואס איז נישט קיין ריכטיגער תירוץ: איינער וועט זאגן אז ס'איז מער "בשטחיות". דו ווילסט פארשטיין טיף? דארפסטו לערנען פון אינעווייניג. דא אין קיצור פעלט כאילו עומק. דו ווילסט פארשטיין ריכטיג? ס'שטייט נישט אמת'דיג אין דעם תוכן ענינים, אין דעם איין ווארט. מ'דארף עס לערנען טיפער, מ'דארף עס לערנען בעסער פארשטיין, מ'האט עס נישט גוט ארויס פון דעם תוכן ענינים.
די דחייה: דאס איז אבער אויך נישט אמת.
אמת, אמאל מאכט איינער א קיצור וואס איז נישט גוט. ס'איז דא קיצורים וואס זענען גוט, און ס'איז דא קיצורים וואס זענען שלעכט. מענטשן מיינען אז ס'איז א גרינגע זאך. איינער קען זאגן: "איך האב געמאכט א קיצור פון אלע הלכות", אדער די "טשעטס" [AI] קענען מאכן א קיצור. ניין, די טשעטס קענען נישט שטענדיג. אמאל קען ער, אמאל קען ער נישט.
מען קען זען א חילוק:
* איינער וואס האט גוט געלערנט די סוגיא, ער האט גוט געלערנט דעם תוכן – זיין "העדער" [קעפל/header] גייט טאקע זיין וואס עס שטייט אינעווייניג, עס וועט זיין די נקודת התמצית פון אלעס וואס עס שטייט.
* איינער וואס האט נישט גוט געלערנט, ער קען אויך מאכן א קעפל פון איין שורה אויף די נקודה, אבער עס גייט נאר זיין די *נאמען* פון די נקודה, עס גייט נישט זיין אמת'דיג אלעס.
הכי נמי, אויב א שלעכטער מענטש האט געמאכט דעם תוכן, איז ער נישט די גאנצע זאך. אבער יעצט רעדן מיר דאך אין דעם נמשל, וואס די תורה אליינס האט געמאכט דעם תוכן הענינים פון כל התורה כולה – "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ". דער אייבערשטער אליין האט דאס געמאכט. איז קען מען אוודאי נישט זאגן דעם תירוץ אז ס'איז נישט קיין ריכטיגער תוכן, אדער אז ס'איז טיפער אינעווייניג.
אין אנדערע ווערטער: אויב ס'איז א ריכטיגער תוכן, איז דער וואס האט ריכטיג פארשטאנען וואס ס'שטייט אינעווייניג, דער וואס האט ריכטיג פארשטאנען באריכות – איז אמת'דיג ווען ער טראכט וואס ס'שטייט אין דעם תוכן, ווייסט ער אלעס. ס'פעלט אים גארנישט.
1. ס'איז אן אמת'דיג כולל אלעס.
2. ס'איז אמת'דיג די גאנצע עומק.
פארקערט, די גאנצע עומק איז געווען אנצוקומען צו נעבן איין שורה פון תוכן, וואס איז דארט די קלארסטע הגדרה. אויב איינער האט אמת'דיג געלערנט וואס ס'שטייט אינעווייניג און עס איז גוט פארשטאנען, דארף ער אמת'דיג דעם תוכן נישט [מער ווי דעם]. ס'איז נישט דארט סתם צו מאכן גרינגער בקיצור און ס'זאל זיין שנעלער צו לערנען. ס'איז נישט עפעס אן השמטה, ס'פעלט נישט קיין פרטים, און ס'איז נישט ווייניגער בדיוק און נישט ווייניגער טיף. ס'איז די גאנצע טיפקייט.
מ'לערנט זיך נישט טיפקייט כדי ס'זאל זיין א לאנגער שיעור און ס'זאל זיין א לאנגער ספר. מענטשן מיינען אפשר אז ווי א גרעסערער חכם שרייבט א לענגערן ספר – ניין! א גרעסערער חכם שרייבט א קורצערן ספר. דאס איין אות אדער איין ווארט, דאס איז דער ספר, דאס איז די זאך, דאס איז דער תוכן פון די גאנצע זאך.
פרק ד: די שייכות צווישן דעם ווארט און דעם ספר
סאו [דעריבער], מצד די אלע דריי זאכן איז נישט דאס די סיבה פארוואס דער תוכן איז די נקודה און נישט די גאנצע זאך אינעווייניג.
און אויב אזוי דארף מען פארשטיין בעסער די "רעלעישאנשיפ" [שייכות/פארבינדונג] פון דעם סארט פסוק וואס שטייט איין זאך, אן אות, מיט די גאנצע תורה כולה וואס איז נאר א פירוט פון דעם.
וואס איז אמת'דיג די שייכות? פארוואס פעלט אויס די גאנצע תורה?
* אויב מ'קען, זאל מען שוין זאגן בקיצור "שמע ישראל". ס'שטייט דאך, אפילו איין מאל "שמע ישראל" א ווארט איז גענוג ניצול צו ווערן פון מלחמה. אקעי, זאל מען זאגן גלייך "שמע ישראל", וואס פעלט אויס די גאנצע זאך?
* אדער מ'קען לערנען און לערנען. זאל שוין איינער זאגן: "איך קען גלייבן, זאג מיר די מסקנה, וואס דארף איך אריינקריכן אין חקירות, פארשטיין טיפע זאכן? זאג מיר די מסקנות הדברים, איך וועל עס גלייבן, איך וועל חזר'ן דעם 'סענטענס' [זאץ] 'שמע ישראל' און שוין."
דארף מען פארשטיין, אז אמת, מצד די נקודה אליין, מצד די הבנה, מצד דעם עצם מציאות, איז דאס אמת אזוי. קען מען זאגן מצד דער אייבערשטער אליין...
די נקודה און דער פרט: פארוואס פעלט אויס די גאנצע תורה?
*(המשך שיעור - חלק ב')*
אינהאלט:
אין דעם טייל פונעם שיעור ווערט אויסגעשמועסט די טיפע פראגע: אויב די גאנצע תורה איז נכלל אין איין נקודה (ווי "אנכי" אדער "שמע ישראל"), פארוואס דארף מען לערנען די גאנצע תורה מיט אלע פרטים? דער ענטפער ליגט אין דעם חילוק צווישן דעם אמת מצד דעם אייבערשטן (וואס איז פשוט און איינס) און דעם אמת מצד דעם מענטש (וואס דארף דורכגיין א לאנגן פראצעס פון "שקלא וטריא" צו קענען באמת פארשטיין די פשטות).
---
פרק ה: די קשיא - פארוואס פעלט אויס די אריכות?
איז אזוי, פון די אלע דריי זאכן איז נישט די סיבה פארוואס די תוכן, די נקודה, איז נישט די גאנצע זאך אינעווייניג.
און אויב אזוי, דארף מען פארשטיין בעסער די שייכות [relationship] פון דעם סארט פסוק וואס אין דעם שטייט איין זאך, "אנכי", מיט די גאנצע תורה כולה וואס איז נאר א פירוט פון דעם. וואס איז אמת'דיג די שייכות? פארוואס פעלט אויס די גאנצע תורה? ווייל אויב מען קען... זאל מען שוין זאגן בקיצור, "שמע ישראל".
ס'שטייט דאך: "ויש אומרים מילות חוסן 'שמע ישראל' בודאי איז גענוג מציל צו ווערן פון בלה"מ [בהלה/בלבול?]".
איז גוט, זאל מען זאגן גלייך "שמע ישראל", וואס פעלט אויס די גאנצע זאך? ווייל מען קען לערנען און לערנען... זאל שוין איינער זאגן: "איך קען גלייבן, זאג מיר די מסקנא. וואס דארף איך אריינקריכן אין חקירות, פארשטיין טיפער? זאג מיר די מסקנת הדברים, איך קען עס גלייבן, איך קען חזר'ן דעם זאץ [sentence] 'שמע ישראל' און שוין."
פרק ו: צוויי בחינות אין אמת - מצד הבורא און מצד הנברא
דארף מען פארשטיין אז אמת, מצד די נקודה אליינס, מצד די הבנה, מצד די עצם מציאות, איז עס אמת אזוי. איך קען זאגן מצד דעם אייבערשטן אליין. דער אייבערשטער איז דאך פשוט, יא? דער אייבערשטער, ווי העכער... נישט נאר דער אייבערשטער, נאר ווי א העכערע מדרגה [level] מ'רעדט אין די מציאות, אלעס איז עס קורצער אמת'דיג, אלעס איז עס מער פשוט, ווייניגער מורכב.
יא, "מורכב" מיינט אז מען דארף אסאך ווערטער, אסאך הסברים, כולל זיין, מפרש זיין אהער און אהין. ווי מער א העכערע מדרגה אין די מציאות, איז עס מער פשוט, איז עס מער בקיצור, איז עס מער אויף איין ווארט. אויף דעם זאגן מיר אז די אמת איז נאר די "אלף" פון אנכי, די אמת איז נאר איין נקודה וכו'.
דער מענטש מוז זיין א "מכיר את מקומו"
אבער, דאס איז אלעס ווען מ'רעדט מצד די זאך אליינס. טאמער מ'רעדט מצד אונזער הבנה, דארף מען וויסן, א מענטש דארף זיין א מכיר את מקומו. דאס איז איינע פון די גרעסטע יסודות, יא? די געוואלדיגע ווארט פון "אני חומה" [שיר השירים ח, י]: "ושמרי לחמה אל תוסף בהם ותגרע ממנו".
א מענטש ווען ער שפרינגט [jumps] מדרגות, ווען ער וויל זאגן דעם אמת מצד וואס דער אייבערשטער איז אין זיין מדרגה, זאגט ער שקר. וואס הייסט? "לא ידע מה אמר הקב"ה שהוא אמיתי לפי כח אלוקותו בו". וואס איז די טייטש? איך זאג א זאך וואס איז אמת מצד עצמו, אבער וויבאלד איך פארשטיי עס נישט, איז עס נישט אמת מצדי. וואס הייסט שקר? ס'איז נאכנישט קיין אמת.
פרק ז: משל - דאס קינד וואס "קען" גאנץ ש"ס
און זיי דארפן פארשטיין אז איינער קען זאגן, יא, ס'איז געווען... למשל, ר' חיים קאניעווסקי האט דערציילט, ווען ער איז געווען א קליין אינגל האט ער געזאגט: "איך קען גאנץ תורה, איך קען גאנץ ש"ס".
האט מען אים געפרעגט: "דו קענסט גאנץ ש"ס?" (שפעטער האט ער טאקע געקענט גאנץ ש"ס, אבער דעמאלטס האט ער נישט געקענט).
ער זאגט: "וויאזוי קענסטו גאנץ ש"ס?"
האט ער אים אויסגעלערנט די נעמען פון אלע מסכתות: ברכות, פאה, ערלה, און אזוי ווייטער. ער האט אים אויסגעלערנט די נעמען פון אלע מסכתות. ער קען גאנץ ש"ס? דו קענסט נישט גאנץ ש"ס.
איז גוט, דאס איז נישט אזא גוטע משל, ווייל די נעמען זענען טאקע סתם נעמען, ס'איז נאר סימנים, ס'איז נישט אמת'דיג דער תוכן פון די גאנצע מסכת. אבער אויב, לאמיר זאגן, ער וואלט אים אויסגעלערנט דער תוכן פון די גאנצע ש"ס. ער וואלט געווען א גרויסער תלמיד חכם, ווייל דו קענסט – ס'איז דא אזעלכע מענטשן, ער איז געווען אפשר נישט – אבער דו קענסט מסכם זיין יעדע מסכת אין זיך אליין אין איין הגדרה, איין נקודה. און ער וואלט אים טאקע גענומען די נקודה און געזאגט נאר דאס. ער וואלט נאך אלץ נישט געווען פארשטאנען ווען ער וואלט געווען א אינגל. נאכדעם וואס ער האט געלערנט קען ער זאגן אז דאס איז פארשטאנען.
פרק ח: טבע האדם - דער פראצעס פון פארשטיין
וואס מיין איך צו זאגן? אז א מענטש, א מענטש איז אזא סארט זאך, א מענטש איז אזא סארט בריאה. און נאכאמאל, מיר רעדן נישט מצד זיין נשמה וואס איז נאך אין הימל, דער חלק אלוק ממעל. איך רעד איבער דעם מענטש בשר ודם, דער וואס איז געבוירן אין שטאט, דער מענטש וואס אונז רעדן מיט.
א מענטש איז אזא סארט זאך וואס ס'נעמט אים צייט צו פארשטיין זאכן. ס'נעמט אים צייט, פשוט'ע זאכן נעמט צייט. "צייט" מיין איך נישט נאר צייט אויפ'ן זייגער. צייט מיינט אויך "שקלא וטריא". ס'נעמט אים גיין אהער, גיין אהין, טראכטן אפשר אזוי, אפשר נישט אזוי. פארוואס טאקע מוז מען זאגן אזוי? אפשר קען מען טראכטן אזוי? וואס קומט ארויס ווען מען טראכט אזוי? וואו קומט מען אן? אויב מען גייט אן אנדערע וועג, וואו וועט מען אנקומען? דאס איז טייטש א מענטש. דאס איז די סארט שכל וואס א מענטש האט, די סארט הבנה וואס א מענטש האט.
תכלית הלימוד: אנקומען צו דער פשטות
יעצט, די תכלית פון דעם לימוד, די תכלית פון דעם קענסט עס רופן "בינה", די תכלית פון די סארט התבוננות, פון די סארט לערנען, איז נישט צו בלייבן מיט א לאנגע שיעור. די תכלית איז כסדר ווערט מען נענטער צו די פשטות, מען ווערט כסדר נענטער צו די איין נקודה, די איין שורה, די איין זאץ, די איין הגדרה וואס אונז ווילן ארויסקומען.
אבער די טבע האדם, די טבע פון שכל האדם איז אז ער פארשטייט נישט, ער קומט נישט אן. נישט נאר ער קומט נישט אן ווייל מ'דארף מוחה זיין, נאר ער פארשטייט נישט. ס'גייט אים נישט אריין אין קאפ, קען מען זאגן. ס'גייט אים נישט אריין אין קאפ די באדייט [meaning], די הבנה פון די אלע הגדרות, ביז ער טוט נישט די לאנגע סדר, וואס הייסט "דרך ארוכה וקצרה". ער טוט נישט די לאנגע בירור, די לאנגע עיון – עיון וואס אונז רופן עיון, מעיין זיין, זיך מתבונן זיין.
ביי א מענטש, וואס ער מיינט איז, אז דא די לאנגע סדר איז א לאנגע פראסעס. איך זאג אז ס'נעמט צייט, וואס איז די קלארסטע וועג עס ארויסצוברענגען. איך מיין נישט אמת'דיג צייט, איך האב געזאגט איך מיין נישט אמת'דיג צייט אין די זייגער, איך מיין אמת'דיג צייט פון דורכגיין קושיות, תירוצים, פארשטיין הבנות, מסקנות. ס'נעמט אים א לאנגע צייט ביז ער קומט אן.
פרק ט: דער חילוק צווישן "פארדעם" און "נאכדעם"
נאכדעם וואס ער קומט אן, דאס איז די חילוק פון פארדעם און נאכדעם.
* פארדעם: קען ער אנהייבן אויכעט מיט די מסקנא, מיט די ענד-זאץ וואס ער גלייבט. ער שטייט א ספר, ער האט עס געזאגט, ס'שטייט שוין אין די תורה, ווייסט ער דאס. זייער גוט. אבער פארדעם ווייסט ער נישט, ער זאגט גוט, אבער ער ווייסט נישט וואס ער זאגט.
* נאכדעם: וואס א מענטש גייט אדורך די גאנצע זאך, נישט נאר די איין שורה, די איין נקודה, באקומט עס אן אנדערע פירוש ביי אים.
נישט אז ס'ווערט לענגער, דאס איז די טעות. איינער שטייט "מאריך באחד", יא? דער וואס איז מאריך באחד מיינט נישט אז ער זאגט "אחד" ביי א לאנגע צייט. ס'איז נישט ריכטיג. מ'דארף טראכטן וועגן דעם פראקטיש הלכה למעשה. איך וויל ארויסברענגען א נקודה אבער. "ה' אחד" האט ער געטייטשט אז ס'איז פשוט. אויב ס'איז פשוט, נעמט עס נישט קיין לאנגע צייט צו זאגן, ס'איז נישט קיין לאנגע דרשה. ס'איז איין נקודה. ס'איז פארקערט, ס'איז ווי מער פשוט, "כמה דפשיט טפי עדיף", ווי מער פשוט איז עס מער ריכטיג. דאס איז דאך א העכערע זאך, איז מער פשוט, מער סימפל.
אבער איך, א מענטש, פארשטיי נישט סימפל זאכן, אזא סארט פשטות [simplicity], נאר ווען ס'איז א תוצאה פון א לאנגע עיון, פון אסאך עיון, פון אסאך אריינגעקלערט, פון אסאך פארשטאנען. דאס איז די טבע פון א מענטש. און ווי מער, נאכדעם וואס איך האב געלערנט די גאנצע זאך, דעמאלט איז עס אמת.
איינער פרעגט דיך: "עס שטייט אין דעם גאנצן ספר מער ווי וואס שטייט אין די תוכן ענינים? שטייט נישט מער. איך קען נאר לערנען די תוכן ענינים און נישט די גאנצע ספר?"
ניין, דו קענסט נישט. וואלסטו געווען א מלאך, איינער וואס גייט מלמעלה למטה, וואלסטו עס געקענט. א מענטש מוז גיין מלמטה למעלה. א מענטש מוז גיין דורך די שכל וואס נעמט צייט, דורך די לימוד, נישט נאר דורך די מסקנות, נאר דורך די לימוד וואס נעמט צייט. דאס איז די איינציגסטע וועג וואס א מענטש קען אנקומען צו פארשטיין. און נאכדעם וואס ער פארשטייט, שטייט נישט מער ווי וואס עס שטייט אין די ערשטע נקודה.
פרק י: סיכום - דער ספר און דאס לעבן
יעצט די משל, די משל איז אויך תלויה למעשה. איך פיל אז איך זאג עס אביסל צו מפשט. אבער יעדער איינער האט אמאל געלערנט א סימן אין א ספר, אפילו אין למדנות, אין עיון, אין פסיכאלאגיע, אין וואספארא נושא ס'זאל נאר זיין, אפילו א מעשה ביכל, יא? א מעשה ביכל.
שטייט די גאנצע מעשה אויף די דעקל [cover]. זיי מאכן נישט קיין "ספוילער" [גילוי סוף דבר], נאר האבן זיי געמאכט א ספוילער, שטייט די גאנצע מעשה אויף די דעקל. וועגן דעם ווייסטו די גאנצע מעשה? ניין.
* אויב דו האסט געליינט די גאנצע מעשה, ווייסטו אז די גאנצע מעשה שטייט אויף די דעקל.
* אויב דו האסט נישט געליינט די גאנצע מעשה, קענסטו נישט זען פון די דעקל די גאנצע מעשה, און ס'שטייט נישט פאר דיר. פאר יענעם שטייט עס, פאר דיר וואס דו האסט געלערנט שטייט עס.
מ'קען זאגן אזוי: למי שלמד די גאנצע ספר, שטייט די גאנצע ספר אויף די דעקל. פאר ווער ס'האט נישט געלערנט די גאנצע ספר, שטייט ביי די דעקל גארנישט. ס'שטייט אפשר א זאך וואס מ'קען אים מאכן, ס'קען אים מעורר זיין אזוי אריינצוקוקן אין די ספר, אויב ס'זעט אים אויס אינטערעסאנט, אדער עפעס אזא סארט זאך, אבער ס'שטייט נישט אמת'דיג.
דאס איז די חילוק פון זאגן אז אין די איין זאץ "ואהבת לרעך כמוך" שטייט כל התורה כולה, ווייל דאס שטייט נאר פאר דער וואס האט געלערנט כל התורה כולה, אדער דער וואס פארשטייט כל התורה כולה, נאכדעם זעט ער טאקע ווי די כל התורה כולה ליגט אין דעם.
יעצט, די משל איז א משל פון לימוד. די אמת'ע זאך איז, וועסטו פארשטיין אין סדר השתלשלות העולמות פון קבלה, ס'איז אויך די משל אויף די עולמות אליינס, אויף די גאנצע וועלט. די גאנצע וועלט איז נאר אמת'דיג איין נקודה, איין "אחד". אבער דאס פארשטייט נישט נאר דער וואס האט פארשטאנען די גאנצע וועלט, און נאכדעם זעט ער דאס. סתם צו זאגן מיינט עס נישט.
די זעלבע זאך איז אין א מענטש'ס לעבן. א מענטש'ס לעבן איז נאר איין זאך, אבער ס'איז דא אסאך הבנות, אסאך כשלונות, אסאך הבנות און מסקנות, וואס צום סוף קומט מען אן צו דעם. די זעלבע זאך איז נאך אסאך זאכן וואס גייען אויף די זעלבע סטרוקטור, אבער דאס איז די ווארט וואס ער האט געוואלט אויסלערנען צו דערמאנען דא, כבוד שבת ישראל.
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור: היחס בין הכלל לפרט בתורה
א. יסוד התורה - הכל נכלל בנקודה אחת
הפסוקים הראשונים כיסוד
הפסוקים הראשונים של עשרת הדברות ("אנכי ה' אלהיך", "לא יהיה לך") הם יסוד כל התורה. עיקרון זה מתקצר בקריאת שמע שאומרים פעמיים ביום - "ה' אחד" כולל את שני הדיברות: האמונה בה' והשלילה של אלהים אחרים.
שרשרת הצמצום - מתרי"ג לאות אחת
- רש"י בשם רב סעדיה: כל תרי"ג מצוות נכללות בעשרת הדברות
- הזוהר: כל עשרת הדברות נכללות בשני הדיברות הראשונים
- הבעל שם טוב: הכל נכלל במילה "אנכי" בלבד
- ר' בערעלע: אפילו האות א' של "אנכי" כוללת הכל
עיקרון מפתח: חכם גדול יותר כותב ספר קצר יותר, לא ארוך יותר. האות האחת או המילה האחת - זה הספר האמיתי.
---
ב. הקושיא המרכזית
אם הכל נכלל בנקודה אחת - למה צריך את כל התורה? למה לא מספיק ללמוד את ה"תוכן עניינים"? שיגיד אדם "שמע ישראל" ודי!
---
ג. שלושה תירוצים שנדחים
תירוץ א' - חסרים פרטים
הטענה: הכלל לא מכיל את כל המידע, צריך את הפרטים להשלמה.
הדחייה: אם זה סיכום אמיתי, הכלל כולל את כל הפרטים - לא חסר כלום.
תירוץ ב' - חסר עומק/הבנה שטחית
הטענה: הכלל נותן רק הבנה שטחית, צריך את הפרטים לעומק.
הדחייה: להיפך! כל העומק בא להגיע לאותה נקודה אחת. מי שהבין באמת את הפנים, כשהוא חושב על התוכן - הוא יודע הכל.
תירוץ ג' - צריך להוכיח למי שלא מאמין
הטענה: הפירוט נצרך לשכנע ספקנים.
הדחייה: אם אני מאמין, למה צריך את כל ההסברים?
---
ד. התשובה האמיתית: שני מישורים שונים
מצד העצם (מלמעלה למטה)
- מצד הקב"ה: האמת היא אכן פשוטה וקצרה
- עיקרון: ככל שהמדרגה גבוהה יותר - הדברים פשוטים יותר, פחות מורכבים
- מסקנה: אפשר לומר שהאמת היא רק האל"ף של "אנכי"
מצד האדם (מלמטה למעלה)
- "מכיר את מקומו": אדם חייב להכיר את מקומו ולא לקפוץ מדרגות
- הסכנה: מי שאומר אמת שהיא מעל רמתו - אומר שקר!
- הסבר: "לא ידע מה אמר" - אומר משהו אמיתי מצד עצמו, אבל כיון שאינו מבין - אינו אמת מצדו
---
ה. משלים להמחשה
משל ר' חיים קנייבסקי
כילד אמר "אני יודע כל הש"ס" - כי למד את שמות כל המסכתות. אבל זה לא באמת לדעת ש"ס. גם אם היו מלמדים אותו את התמצית של כל מסכת - עדיין לא היה מבין כילד.
משל הספר
- בתוכן העניינים יש הכל - אבל רק למי שלמד את כל הספר
- למי שלא למד - תוכן העניינים לא אומר כלום
- העיקרון: "למי שלמד - הכל כתוב על הכריכה. למי שלא למד - לא כתוב שם כלום"
---
ו. טבע השכל האנושי - "דרך ארוכה וקצרה"
התהליך ההכרחי
- האדם לוקח זמן להבין - לא רק זמן בשעון, אלא תהליך של שקלא וטריא
- התהליך: לחשוב אולי כך, אולי לא, למה דווקא כך, מה יוצא מזה, לאן מגיעים
- זו מהות השכל האנושי: צריך את הדרך הארוכה כדי להגיע לקצרה
ההבדל המהותי בין לפני ואחרי
- לפני הלימוד: אומר נכון אבל לא יודע מה אומר
- אחרי הלימוד: אותו משפט מקבל משמעות אחרת לגמרי
---
ז. הרחבה - העיקרון חל בכל תחום
- סדר השתלשלות העולמות: כל העולם הוא באמת נקודה אחת - אבל רק מי שמבין את כל העולם רואה זאת
- חיי האדם: כל החיים הם דבר אחד - אבל צריך הרבה הבנות, כישלונות ומסקנות עד שמגיעים לזה
---
מסקנה
האמת העליונה אכן פשוטה ונכללת בנקודה אחת - אך זו אמת "מלמעלה". האדם, מצדו, חייב לעבור את כל התהליך הארוך כדי שאותה נקודה פשוטה תהפוך לאמת שלו. בלי התהליך - המילים נכונות אך ריקות מתוכן עבורו.
תמלול מלא 📝
כוחה של "אָנֹכִי": הכלל והפרט בתורה
תמלול חלק א'
---
הקדמה: יסוד היסודות
[שמות כ, א-ג]: וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר. אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי.
כל אחד יודע שהאותיות, השורות, הפסוקים האלה הם יסוד התורה, יסוד הכל. זו חזרה שאנחנו אומרים פעמיים ביום: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" [דברים ו, ד]. הפסוק "שמע ישראל" הוא קיצור ממה שכתוב כאן בעשרת הדברות.
כתוב בפירוש בפרשת ואתחנן, כשמשה רבינו חוזר ואומר ליהודים את עשרת הדברות, כתוב שם "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ" ו"לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים". שני הדברים האלה מונחים בבת אחת במה שאומרים בפסוק "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֶחָד". המילה "אֶחָד" פירושה היחיד, וממילא זה אומר אוטומטית "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים".
פרק א: הכל נכלל באחד
כל אחד יודע גם שלא רק שזה היסוד, אלא שזה גם כולל הכל:
* רש"י מביא בשם רב סעדיה גאון שבעשרת הדברות נכללות כל תרי"ג [613] מצוות.
* הבעל שם טוב, וכך כתוב בספרי החסידות באופנים עוד יותר חדים, אומר שלא רק שכל תרי"ג המצוות כלולות בעשרת הדברות, אלא כל עשרת הדברות עצמן כלולות בדיבור הראשון.
* בשני הדיברות הראשונים, "אָנֹכִי" ו"לֹא יִהְיֶה לְךָ", נכללה כל התורה כולה, כמו שכתוב בזוהר.
* הבעל שם טוב אומר עוד יותר חד, שהמילה "אָנֹכִי" לבדה – ור' בערעלע אמר אולי אפילו באל"ף של "אָנֹכִי" – כוללת את כל הדיבור הראשון.
הכל כלול בזה. כלומר, הנקודה, הנקודה של הכל מונחת כאן. אם כך, חייבים – במיוחד כשקוראים את זה, וקוראים את זה בשבת – להתבונן, לשהות שעה אחת בהתבוננות, בפסוקים, במילים, בתוכן הדברים. זה קצת מרחיב את הדעת, קצת מרחיב את הלב.
פרק ב: משל הספר ו"תוכן העניינים"
זו אכן נקודה אחת, זו אכן מילה אחת, דיבור אחד. אבל הרי אומרים שבזה כלול הכל. אף שצריך לדעת לפתוח את זה, צריך לדעת לפרט את זה, צריך שיהיה מונח בזה הרבה יותר מסתם מילה אחת. זו לא מילה אחת, זו מילה אחת שהיא סך הכל.
נביא קצת מה זה אומר במשל:
אפשר ללמוד למשל ספר. הספר מסביר באריכות – על צד המשל – הוא מסביר פרק שלם, סימן שלם, עשרים דפים שלמים או מאה דפים. הוא מדבר על נושא, הוא מדבר על מושג.
אחר כך באים ומסתכלים ב"מפתח", ב"תוכן העניינים" בתחילת הספר. לפעמים תוכן העניינים כתוב טוב, זה אפילו יותר מסתם תוכן עניינים, אפשר לקרוא לזה "תוכן" – קיצור של כל הספר. ושם כתוב במילה אחת הנושא, מה שכתוב בספר.
הקושיא:
שואל אדם קושיא (זה באמת הנושא שהזוהר מדבר עליו בתחילת "ספרא דצניעותא" – אני תופס את עצמי אבל בלשוני, ההקדמה לספרא דצניעותא):
מסתכל אדם ואומר: "אוקיי, אה, כן, זו הרי הטעות של הצ'אט-ג'י-פי-טי [ChatGPT/AI] שאנשים חושבים." אפשר להסכים, לא צריך להגיע ל"צ'אט", לבינה המלאכותית, כדי לשאול את הקושיא. אני יכול להסתכל בתוכן העניינים של הספר – ונגיד כבר שהמחבר עצמו כתב את זה, חכם גדול כתב את זה, וזה אמת, כתוב שם הכל.
אם אני יכול להסתכל בהקדמה, אני יכול להסתכל בתוכן, אני יכול להסתכל בסיכום, ואני כבר יודע את כל העניין – אז מה חסר כל האריכות? מה חסר כל ההסבר בספר?
פרק ג: שלושה תירוצים שאינם נכונים
הקושיא בנויה על נקודה של אמת. כלומר, זה אמת, אם יש סיכום טוב, אם יש מילה טובה שהיא תוכן של כל העניין, אז אמת שכתוב שם הכל. אין פירוש שהחסירו משהו.
נעבור למה התירוצים הרגילים אינם מספקים:
1. התירוץ של "להוכיח" (לשכנע)
לפעמים חושבים שההסבר של הספר בא להוכיח למי שלא מאמין לו.
למשל: יהודי כותב ספר, הוא כותב חידוש בהלכות שבת. את החידוש אפשר לומר בשורה אחת, במילה אחת. רק מה? למדן לא יאמין לו. הוא יגיד: "איפה כתוב החידוש? מאיפה זה לקוח? מה אתה מתרץ עם החידוש הזה? אני רוצה לדעת מה הראיה לזה." לכן הוא כותב באריכות, להוכיח לעיני כל שלא מאמינים לו.
הדחייה: אבל אם אני מאמין לו, ואני רוצה רק להגיע לנקודה, אני יכול להסתכל בתוכן העניינים ואני כבר יודע הכל. כך נראית הקושיא.
2. התירוץ של "חסרון פרטים" (חסרים פרטים)
אם מישהו יענה: "למה צריך את כל העניין? כי בקיצור חסרים פרטים, אתה מחסיר חלקים."
הדחייה: זה לא נכון. אין חלקים שהחסירו, אם זה סיכום טוב. הפרטים הרי רק באו לתמוך, באו לחזק את עיקר הנקודה. אם עיקר הנקודה אכן בקיצור, וכתובה באמת עיקר הנקודה כאן, אי אפשר לומר שהתירוץ למה צריך ללמוד מבפנים הוא כי חסרים פרטים.
כי הכלל כולל את כל הפרטים. אם הוא כולל את כל הפרטים, אי אפשר לומר שחסר משהו. להיפך, זה יותר ברור, זה עוד בקיצור, זה אפילו לוקח פחות זמן ללמוד, חבל על הזמן. למה צריך להתייגע וללמוד את כל העניין? אפשר את זה בדקה אחת.
3. התירוץ של "שטחיות" (חסר עומק)
עוד תירוץ שאינו תירוץ נכון: מישהו יגיד שזה יותר "בשטחיות". אתה רוצה להבין עמוק? צריך ללמוד מבפנים. כאן בקיצור חסר כביכול עומק. אתה רוצה להבין נכון? לא כתוב באמת בתוכן העניינים, במילה האחת הזו. צריך ללמוד את זה יותר עמוק, צריך ללמוד להבין יותר טוב, לא הוציאו את זה טוב מתוכן העניינים.
הדחייה: אבל גם זה לא אמת.
נכון, לפעמים מישהו עושה קיצור שאינו טוב. יש קיצורים שהם טובים, ויש קיצורים שהם גרועים. אנשים חושבים שזה דבר קל. מישהו יכול לומר: "עשיתי קיצור של כל ההלכות", או הבינה המלאכותית יכולה לעשות קיצור. לא, הבינה המלאכותית לא תמיד יכולה. לפעמים היא יכולה, לפעמים היא לא יכולה.
אפשר לראות חילוק:
* מי שלמד טוב את הסוגיא, הוא למד טוב את התוכן – ה"כותרת" שלו אכן תהיה מה שכתוב בפנים, זו תהיה נקודת התמצית של כל מה שכתוב.
* מי שלא למד טוב, הוא גם יכול לעשות כותרת של שורה אחת על הנקודה, אבל זה רק יהיה ה*שם* של הנקודה, זה לא יהיה באמת הכל.
הכי נמי, אם אדם גרוע עשה את התוכן, הוא לא כל העניין. אבל עכשיו הרי אנחנו מדברים בנמשל, שהתורה עצמה עשתה את תוכן העניינים של כל התורה כולה – "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ". הקדוש ברוך הוא בעצמו עשה את זה. אז בוודאי אי אפשר לומר את התירוץ שזה לא תוכן נכון, או שזה יותר עמוק בפנים.
במילים אחרות: אם זה תוכן נכון, מי שהבין נכון מה שכתוב בפנים, מי שהבין נכון באריכות – באמת כשהוא חושב מה שכתוב בתוכן, הוא יודע הכל. לא חסר לו כלום.
1. זה באמת כולל הכל.
2. זה באמת כל העומק.
להיפך, כל העומק היה להגיע לתת שורה אחת של תוכן, ששם ההגדרה הכי ברורה. אם מישהו באמת למד מה שכתוב בפנים וזה מובן טוב, הוא באמת לא צריך את התוכן יותר מזה. זה לא שם סתם כדי להקל בקיצור ושיהיה יותר מהר ללמוד. זה לא משהו בהשמטה, לא חסרים פרטים, וזה לא פחות בדיוק ולא פחות עמוק. זה כל העומק.
לא לומדים עומק כדי שיהיה שיעור ארוך ושיהיה ספר ארוך. אנשים חושבים אולי שככל שחכם גדול יותר כותב ספר ארוך יותר – לא! חכם גדול יותר כותב ספר קצר יותר. האות האחת או המילה האחת, זה הספר, זה העניין, זה התוכן של כל העניין.
פרק ד: היחס בין המילה לספר
לכן, מצד כל שלושת הדברים האלה זו לא הסיבה למה התוכן הוא הנקודה ולא כל העניין מבפנים.
ואם כך צריך להבין יותר טוב את היחס של סוג הפסוק הזה שכתוב דבר אחד, אות אחת, עם כל התורה כולה שהיא רק פירוט של זה.
מה באמת היחס? למה חסרה כל התורה?
* אם אפשר, שכבר יגידו בקיצור "שמע ישראל". הרי כתוב, אפילו פעם אחת "שמע ישראל" מילה מספיקה להינצל ממלחמה. אוקיי, שיגידו ישר "שמע ישראל", מה חסר כל העניין?
* או שאפשר ללמוד וללמוד. שכבר מישהו יגיד: "אני יכול להאמין, תגיד לי את המסקנה, מה אני צריך להיכנס לחקירות, להבין דברים עמוקים? תגיד לי את מסקנות הדברים, אני אאמין, אני אחזור על המשפט 'שמע ישראל' ודי."
צריך להבין, שאמת, מצד הנקודה עצמה, מצד ההבנה, מצד עצם המציאות, זה אמת כך. אפשר לומר מצד הקדוש ברוך הוא עצמו...
הנקודה והפרט: למה חסרה כל התורה?
*(המשך השיעור - חלק ב')*
תוכן:
בחלק הזה של השיעור נדון השאלה העמוקה: אם כל התורה נכללת בנקודה אחת (כמו "אנכי" או "שמע ישראל"), למה צריך ללמוד את כל התורה עם כל הפרטים? התשובה מונחת בחילוק בין האמת מצד הקדוש ברוך הוא (שהיא פשוטה ואחת) לבין האמת מצד האדם (שצריך לעבור תהליך ארוך של "שקלא וטריא" כדי להיות מסוגל באמת להבין את הפשטות).
---
פרק ה: הקושיא - למה חסרה האריכות?
אז כך, מכל שלושת הדברים האלה זו לא הסיבה למה התוכן, הנקודה, אינה כל העניין מבפנים.
ואם כך, צריך להבין יותר טוב את היחס של סוג הפסוק הזה שבו כתוב דבר אחד, "אנכי", עם כל התורה כולה שהיא רק פירוט של זה. מה באמת היחס? למה חסרה כל התורה? כי אם אפשר... שכבר יגידו בקיצור, "שמע ישראל".
הרי כתוב: "ויש אומרים מילות חוסן 'שמע ישראל' בוודאי מספיק להינצל ממלחמה".
טוב, שיגידו ישר "שמע ישראל", מה חסר כל העניין? כי אפשר ללמוד וללמוד... שכבר מישהו יגיד: "אני יכול להאמין, תגיד לי את המסקנה. מה אני צריך להיכנס לחקירות, להבין יותר עמוק? תגיד לי את מסקנת הדברים, אני יכול להאמין, אני יכול לחזור על המשפט 'שמע ישראל' ודי."
פרק ו: שתי בחינות באמת - מצד הבורא ומצד הנברא
צריך להבין שאמת, מצד הנקודה עצמה, מצד ההבנה, מצד עצם המציאות, זה אמת כך. אני יכול לומר מצד הקדוש ברוך הוא עצמו. הקדוש ברוך הוא הרי פשוט, כן? הקדוש ברוך הוא, ככל שיותר גבוה... לא רק הקדוש ברוך הוא, אלא ככל שמדרגה גבוהה יותר מדברים במציאות, הכל יותר קצר באמת, הכל יותר פשוט, פחות מורכב.
כן, "מורכב" פירושו שצריך הרבה מילים, הרבה הסברים, לכלול, לפרש לכאן ולכאן. ככל שמדרגה גבוהה יותר במציאות, זה יותר פשוט, זה יותר בקיצור, זה יותר במילה אחת. על זה אנחנו אומרים שהאמת היא רק ה"אלף" של אנכי, האמת היא רק נקודה אחת וכו'.
האדם חייב להיות "מכיר את מקומו"
אבל, כל זה כשמדברים מצד העניין עצמו. אם מדברים מצד ההבנה שלנו, צריך לדעת, אדם צריך להיות מכיר את מקומו. זה אחד מהיסודות הגדולים ביותר, כן? המילה הנפלאה של "אני חומה" [שיר השירים ח, י]: "ושמרי לחמה אל תוסף בהם ותגרע ממנו".
אדם כשהוא קופץ מדרגות, כשהוא רוצה לומר את האמת מצד מה שהקדוש ברוך הוא הוא במדרגתו, הוא אומר שקר. מה פירוש? "לא ידע מה אמר הקב"ה שהוא אמיתי לפי כח אלוקותו בו". מה הפירוש? אני אומר דבר שהוא אמת מצד עצמו, אבל מכיוון שאני לא מבין את זה, זה לא אמת מצדי. מה פירוש שקר? זה עדיין לא אמת.
פרק ז: משל - הילד ש"יודע" את כל הש"ס
והם צריכים להבין שמישהו יכול לומר, כן, היה... למשל, ר' חיים קנייבסקי סיפר, כשהוא היה ילד קטן הוא אמר: "אני יודע את כל התורה, אני יודע את כל הש"ס".
שאלו אותו: "אתה יודע את כל הש"ס?" (אחר כך הוא אכן ידע את כל הש"ס, אבל אז הוא לא ידע).
הוא אומר: "איך אתה יודע את כל הש"ס?"
הוא לימד אותו את השמות של כל המסכתות: ברכות, פאה, ערלה, וכן הלאה. הוא לימד אותו את השמות של כל המסכתות. הוא יודע את כל הש"ס? אתה לא יודע את כל הש"ס.
טוב, זה לא משל כל כך טוב, כי השמות הם אכן סתם שמות, זה רק סימנים, זה לא באמת התוכן של כל המסכת. אבל אם, נגיד, הוא היה מלמד אותו את התוכן של כל הש"ס. הוא היה תלמיד חכם גדול, כי אתה יכול – יש אנשים כאלה, הוא אולי לא היה – אבל אתה יכול לסכם כל מסכת בפני עצמה בהגדרה אחת, נקודה אחת. והוא היה אכן לוקח את הנקודה ואומר רק את זה. הוא עדיין לא היה מבין כשהוא היה ילד. אחרי שהוא למד הוא יכול לומר שזה מובן.
פרק ח: טבע האדם - התהליך של הבנה
מה אני רוצה לומר? שאדם, אדם הוא סוג כזה של דבר, אדם הוא סוג כזה של בריאה. ושוב, אנחנו לא מדברים מצד נשמתו שעדיין בשמים, החלק אלוק ממעל. אני מדבר על האדם בשר ודם, זה שנולד בעיר, האדם שאנחנו מדברים איתו.
אדם הוא סוג כזה של דבר שלוקח לו זמן להבין דברים. לוקח לו זמן, דברים פשוטים לוקחים זמן. "זמן" אני מתכוון לא רק זמן בשעון. זמן פירושו גם "שקלא וטריא". לוקח לו ללכת לכאן, ללכת לשם, לחשוב אולי כך, אולי לא כך. למה באמת צריך לומר כך? אולי אפשר לחשוב כך? מה יוצא כשחושבים כך? לאן מגיעים? אם הולכים בדרך אחרת, לאן יגיעו? זה פירוש אדם. זה סוג השכל שיש לאדם, סוג ההבנה שיש לאדם.
תכלית הלימוד: להגיע לפשטות
עכשיו, התכלית של הלימוד, התכלית של זה אפשר לקרוא לזה "בינה", התכלית של סוג ההתבוננות הזה, של סוג הלימוד הזה, היא לא להישאר עם שיעור ארוך. התכלית היא שכל הזמן מתקרבים לפשטות, כל הזמן מתקרבים לנקודה האחת, לשורה האחת, למשפט האחד, להגדרה האחת שאנחנו רוצים לצאת אליה.
אבל טבע האדם, טבע שכל האדם הוא שהוא לא מבין, הוא לא מגיע. לא רק שהוא לא מגיע כי צריך למחות, אלא הוא לא מבין. זה לא נכנס לו לראש, אפשר לומר. לא נכנס לו לראש המשמעות, ההבנה של כל ההגדרות האלה, עד שהוא לא עושה את הסדר הארוך, שפירושו "דרך ארוכה וקצרה". הוא לא עושה את הבירור הארוך, העיון הארוך – עיון שאנחנו קוראים עיון, לעיין, להתבונן.
אצל אדם, מה שהוא מתכוון הוא, שכאן הסדר הארוך הוא תהליך ארוך. אני אומר שלוקח זמן, שזו הדרך הכי ברורה להביא את זה. אני לא מתכוון באמת לזמן, אמרתי שאני לא מתכוון באמת לזמן בשעון, אני מתכוון באמת לזמן של לעבור קושיות, תירוצים, להבין הבנות, מסקנות. לוקח לו זמן רב עד שהוא מגיע.
פרק ט: החילוק בין "לפני" ל"אחרי"
אחרי שהוא מגיע, זה החילוק בין לפני לאחרי.
* לפני: הוא יכול להתחיל גם עם המסקנה, עם המשפט הסופי שהוא מאמין. כתוב בספר, הוא אמר את זה, כבר כתוב בתורה, הוא יודע את זה. טוב מאוד. אבל לפני הוא לא יודע, הוא אומר טוב, אבל הוא לא יודע מה הוא אומר.
* אחרי: שאדם עובר את כל העניין, לא רק השורה האחת, הנקודה האחת, זה מקבל פירוש אחר אצלו.
לא שזה נעשה ארוך יותר, זו הטעות. מישהו עומד "מאריך באחד", כן? מי שמאריך באחד לא מתכוון שהוא אומר "אחד" בזמן ארוך. זה לא נכון. צריך לחשוב על זה מעשית הלכה למעשה. אני רוצה להביא נקודה אבל. "ה' אחד" הוא פירש שזה פשוט. אם זה פשוט, זה לא לוקח זמן ארוך לומר, זו לא דרשה ארוכה. זו נקודה אחת. זה להיפך, ככל שיותר פשוט, "כמה דפשיט טפי עדיף", ככל שיותר פשוט זה יותר נכון. זה הרי דבר גבוה יותר, יותר פשוט, יותר סימפל.
אבל אני, בן אדם, לא מבין דברים פשוטים, פשטות כזו, אלא כשזו תוצאה של עיון ארוך, של הרבה עיון, של הרבה התעמקות, של הרבה הבנה. זו טבעו של האדם. וככל שיותר, אחרי שלמדתי את כל העניין, אז זה אמת.
אחד שואל אותך: "כתוב בספר הזה יותר ממה שכתוב בתוכן העניינים? לא כתוב יותר. אני יכול רק ללמוד את תוכן העניינים ולא את כל הספר?"
לא, אתה לא יכול. אילו היית מלאך, אחד שהולך מלמעלה למטה, היית יכול. אדם חייב ללכת מלמטה למעלה. אדם חייב לעבור דרך השכל שלוקח זמן, דרך הלימוד, לא רק דרך המסקנות, אלא דרך הלימוד שלוקח זמן. זו הדרך היחידה שאדם יכול להגיע להבין. ואחרי שהוא מבין, לא כתוב יותר ממה שכתוב בנקודה הראשונה.
פרק י: סיכום - הספר והחיים
עכשיו המשל, המשל גם תלוי למעשה. אני מרגיש שאני אומר את זה קצת יותר מדי בפשטות. אבל כל אחד למד פעם סימן בספר, אפילו בלמדנות, בעיון, בפסיכולוגיה, באיזה נושא שיהיה, אפילו ספר סיפורים, כן? ספר סיפורים.
כל הסיפור כתוב על הכריכה. הם לא עושים "ספוילר" (גילוי סוף דבר), אבל אילו היו עושים ספוילר, כל הסיפור כתוב על הכריכה. בגלל זה אתה יודע את כל הסיפור? לא.
* אם קראת את כל הסיפור, אתה יודע שכל הסיפור כתוב על הכריכה.
* אם לא קראת את כל הסיפור, אתה לא יכול לראות מהכריכה את כל הסיפור, וזה לא עומד לפניך. לאחר זה עומד, לפניך שלמדת זה עומד.
אפשר לומר כך: למי שלמד את כל הספר, כל הספר כתוב על הכריכה. למי שלא למד את כל הספר, על הכריכה לא כתוב כלום. אולי כתוב משהו שיכול לעורר אותו להסתכל בספר, אם זה נראה לו מעניין, או משהו כזה, אבל לא כתוב באמת.
זה ההבדל בין לומר שבמשפט האחד "ואהבת לרעך כמוך" כתוב כל התורה כולה, כי זה כתוב רק למי שלמד כל התורה כולה, או מי שמבין כל התורה כולה, אחר כך הוא רואה באמת איך כל התורה כולה מונחת בזה.
עכשיו, המשל הוא משל על לימוד. הדבר האמיתי הוא, תבין בסדר השתלשלות העולמות מהקבלה, זה גם המשל על העולמות עצמם, על כל העולם. כל העולם הוא באמת רק נקודה אחת, "אחד" אחד. אבל את זה מבין רק מי שהבין את כל העולם, ואחר כך הוא רואה את זה. סתם לומר זה לא אומר כלום.
אותו דבר בחיי האדם. חיי האדם הם רק דבר אחד, אבל יש הרבה הבנות, הרבה כישלונות, הרבה הבנות ומסקנות, שבסוף מגיעים לזה. אותו דבר עוד הרבה דברים שהולכים על אותו מבנה, אבל זה הדבר שהוא רצה ללמד להזכיר כאן, כבוד שבת ישראל.
זעהן 'אידען' נישט נאר 'מענטשען' - אשר תשים לפניהם | זוהר משפטים תשפו
זעהן 'אידען' נישט נאר 'מענטשען' - אשר תשים לפניהם | זוהר משפטים תשפו
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור - ערב שבת משפטים/שקלים
מבוא: סדר השיעורים
דער מגיד שיעור דערקלערט די סטרוקטור פון די שיעורים:
- דאנערשטאג ביינאכט: שמונה פרקים - סדר עבודת האדם און תיקון המדות לויט דעם רמב"ם'ס דרך הממוצע
- ערב שבת זוהר שיעור: די העכערע מדריגה פון די זעלבע ענינים מצד קבלה און חסידות
---
חלק א': דרך הממוצע און דעת
דרך הממוצע איז תלוי אין דעת
- דרך הממוצע איז נישט סתם אן "עוורידזש" - נישט צו הייס, נישט צו קאלט
- דער אמת'ער טייטש: עס דארף זיין א לעבעדיגע דעת - א שרויה פון שכל וואס איז אזוי טיף אז מען קען עס נישט מגדיר זיין מיט כללים אליין
- א מענטש טאר נישט זיין ווי א מאשין וואס גייט נאר לויט פארטיגע כללים - ער דארף יעדע רגע מפעיל זיין פון פריש די שקול הדעת
דעת על פי קבלה
- דעת איז מכריע צווישן חסד און גבורה (חכמה און בינה)
- משפט/תפארת: נישט סתם "אינמיטן" - נאר וואס איז ריכטיג אין יעדע ספעציפישע קעיס
- "יחלוקו" (האלב-האלב) איז נישט אלעמאל די ריכטיגע משפט - דער ריכטיגער משפט איז צו וויסן וואס איז דער דין אין יעדע אינדיווידועלע קעיס
---
חלק ב': בית דין - א לעבעדיגע התגלות
פארוואס דארף מען א בית דין?
די קשיא: אויב אלע הלכות שטייען שוין אין שולחן ערוך, פארוואס דארף מען א לעבעדיגע בית דין?
די טעות'דיגע מיינונג: א בית דין איז בלויז א "היכי תמצי" צו מברר זיין די מציאות, און נאכדעם אפליי'ען די כללים ווי אן אלגאריזם.
דער אמת:
- א בית דין איז א לעבעדיגע התגלות פון חסד, גבורה, תפארת
- דריי דיינים = חסד, גבורה, תפארת (זוהר, בעל התניא)
- דעת תחתון = די לעבעדיגע חיות וואס מאכט די הכרעה יעצט אויף די מינוט
בית דין איז א נייע מתן תורה
- "אלקים נצב בעדת אל" - דער אייבערשטער שטעלט זיך אוועק ביי די דיינים
- "דין הייסט תורה" (גמרא ראש השנה) - נישט בלויז אפליי'ען תורה, נאר א נייע מתן תורה
- "כל דיין שדן דין אמת לאמיתו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית" - דער דיין מאכט א נייע דבר תורה פאר יעדע ספעציפישע קעיס
- יעדע קעיס איז א הלכה בפני עצמו - מ'קען נישט פשוט צושטעלן פון איין קעיס צום צווייטן אן א לעבעדיגע דיין
פארוואס נישט גיין צו גויאישע געריכטן
- נישט נאר פאליטישע סיבות - נישט סתם ווייל מ'וויל נישט געבן כח צו עלילים
- דער עיקר: אפילו אויב די זעלבע הלכות שטייען אין חוקי חמורבי - דער מכריע איז אלעמאל דער לעבעדיגער דיין
- דער אידישער דיין האט: געלערנט תורה, מער יראת שמים, קען זען בעסער הלכה למעשה
---
חלק ג': עדות דארף דעת - נישט נאר זעהן
פארוואס זענען געוויסע מענטשן פסול לעדות?
- נישט נאר חשש משקר - א קטן, א גוי - נישט אלעס קען מען מסביר זיין מיט חשש שקר
- עדות = דעת (זעלבער שורש) - אויף צו זען דארף מען אויך דעת
א קאמערע איז פסול לעדות
- קיין רב וועט נישט זאגן אז א קאמערע איז כשר לעדות - אפילו נישט א רעפארמער
- צוויי קאמערעס ביי א חופה מאכט נישט קיין עדות קידושין
- א קאמערע גיט שוין א געוויסע פירוש - לויט וועלכע ענגל, וואו ס'הייבט זיך אן, וואס איז אויסגעשניטן
- א קאמערע איז א גולם - קען גארנישט זען, קיין שום מענטשליכע זאך
א גוי קען נישט זען קידושין
- פראקטישע דוגמא: א גר תושב, א כשר'ע גוי - פארוואס איז ער פסול לעדות קידושין?
- ער קען זען: אן אינגל לייגט א רינגל אויף א מיידל'ס פינגער, ער הערט די ווערטער
- ער קען נישט זען: קידושין! - ווייל אין זיין עולם המושגים עקזיסטירט נישט דער מושג "מקודשת"
- קידושין = קדושה (נמוקי יוסף) - א גוי האט נישט דעם מושג פון קדושה
די מסקנא
- עדות דארף א מענטשלעכע דעת - א לעבעדיגע נשמה וואס קוקט און זעט א קידושין
- דאס איז נאך פאר דער שאלה צי ער איז א שקרן - ער האט עס פשוט נישט געזען
---
חלק ד': הסתכלות - דער יסוד פון עבודת המדות
הכל מתחיל מהבליק (המבט)
- עבודת המדות הייבט זיך נישט אן מיט מעשים - נישט וואס דו טוסט איז דער עיקר
- עס הייבט זיך אן מיט וויאזוי דו זעסט די וועלט - די הסתכלות איז דער יסוד
- אן די ריכטיגע "ברילן" זעט מען נישט די יתום, די אלמנה, די נויט - מ'זעט נישט וואו הלכה הייבט זיך אן
---
חלק ה': צוויי לעוועלס פון שלימות האדם
שלימות האדם באשר הוא אדם (פילוסופיע)
- ר' אברהם אזולאי'ס חילוק: איינער קען זיין "אדם הכי טוב על פי פילוסופיא"
- ער טוט גאנץ ספר המדות לאריסטו - דאס איז שלימות האדם באשר הוא אדם
- דאס איז א גוטער מענטש, הונדערט פראצענט - אבער נאך נישט אלעס
שלימות הישראל באשר הוא ישראל (תורה)
- די תורה איז געקומען פאר נאך א זאך - א נייע סארט שלימות
- "ואנשי קדש תהיון לי" - דער זוהר זאגט דאס איז די העכסטע מדריגה
- קאצקער רבי: "אנשי קדש" = "מענטשלעך הייליג" - קודש איז א נייע סארט אדם
---
חלק ו': נפש הבהמית vs. נפש אלוקית
נפש הבהמית
- זיין וועלט איז א בהמה'שע וועלט - ער זעט גופים, ער פארשטייט גופים
- זיין רילעישאנשיפ מיט אלעס איז גופים
נפש אלוקית
- נישט אז די נשמה איז גאט - נאר "געטליך" ווי "פרידליך" באלאנגט צו פרידן
- א נייע סארט מענטש וואס זיין וועלט איז א געטליכע וועלט
- זיינע קשר'ס, תירוצים, התייחסות'ן - אלעס איז גאט
- ער דינט גאט, ברענגט שפע פון גאט, ברענגט גאט אויף די וועלט
---
חלק ז': "לא תגנוב" - א נייע בליק אויף די וועלט
דער קאצקער רבי'ס משל
- דער גבאי האט געזאגט מ'גנב'עט ווייל אלעס איז אפן
- קאצקער רבי: "וואס הייסט? שטייט דאך 'לא תגנוב'!"
- "לא תגנוב" האט מחדש געווען אז ס'איז דא "יענעמ'ס זאך"
פאר סיני און נאך סיני
- פאר סיני: מ'זעט שיינע זאכן, מ'וויל עס, מ'נעמט עס - פארוואס נישט?
- נאך סיני: מ'זעט "יענעמ'ס הויז" - א נייע בליק, נייע ברילן
- די "יענעמקייט" פון א זאך איז א נייע מציאות וואס מ'זעט
---
חלק ח': שבת'דיגע ברילן - זען געטליכקייט
"בשביעי יצא לחופשי חינם" - בחינת שבת
- זעקס טעג ארבעט די נשמה "מתגלגל בששת גלגלים" - די נשמה אין גוף
- שביעי = חופשי = עולם החירות - די חלק נשמה וואס איז קיינמאל נישט אריינגעקומען אין גוף
וואס מיינט נשמה יתירה?
- נישט סתם א נפש'לע וואס קומט צו - נאר א נייע לעוועל פון זעען
- יעצט זעט מען אנדערע זאכן - מ'זעט געטליכקייט
"עדות למעשה בראשית"
- וואס איז עדות? איינער האט געזען, איינער נישט
- עדות אויף מעשה בראשית = איך האב א נייע דעת, איך זע די וועלט אלס "דבר נברא"
- איך זע נישט סתם א וועלט - איך זע א זאך וואס דער אייבערשטער האט געמאכט
- "השמים מספרים כבוד אל" - דאס זעט מען מיט שבת'דיגע ברילן
---
חלק ט': "ואהבת לרעך כמוך" - יסוד כל התורה
דער תניא'ס יסוד
- יסוד כל התורה כולה איז "ואהבת לרעך כמוך"
- פארוואס? ווייל וואס מחלק צווישן אידן איז נאר זייערע גופים
- נשמה איז אלץ איינס - דארט איז אחדות, דארט איז נאר איינס
צוויי לעוועלס פון "ואהבת לרעך כמוך"
- פשוט'ער לעוועל: געזאגט געווארן פאר די גוף - מער לימיטעד, דורך די חומר
- העכערער לעוועל (תניא): די שלימות התורה - זען אידן מצד זייער נשמה
די פראקטישע עבודה
- די קשיא: וויאזוי קען איך ליב האבן מיין צווייטן איד? ער איז אנדערש, ער פירט זיך אנדערש
- די תשובה: מ'דארף זיך מרגיל זיין א נייע בליק - לערנען צו זען אידן אנדערש
- דער חילוק: "ער האט א נשמה" vs. "ער איז א נשמה" - טיפע ענינים
"אני בריה וחברי בריה"
- בריה מיינט א דבר נברא - א גרויסע חידוש!
- ער איז א מענטש מיט דעת, א מדבר, נפש המשכלת, נפש אלוקית
- נייער מושג פון "יוד": א מענטש מיט א נשמה - ווען איך קוק אויף דיר, זע איך א יוד, נישט סתם א מענטש
---
חלק י': הסתכלות לצד זכות - טיפער ווי דן לכף זכות
דער חילוק צווישן דן לכף זכות און הסתכלות
- דן לכף זכות: נאכדעם וואס מ'האט געזען א מעשה, טראכט מען וויאזוי צו מפרש זיין
- הסתכלות לצד זכות: ער זעט אנדערש די וועלט פון אנהייב אן
- דער יסוד: יעדע זאך וואס מיר זעען, זעען מיר לויט וואספארא מושגים מיר האבן אין קאפ
די רעזולטאטן פון די נייע בליק
- פון דעם לעוועל קען ארויסקומען אהבת ישראל שאין לה קץ
- צדיקים וואס מ'דערציילט אויף זיי אזעלכע זאכן - ווייל זיי קוקן אנדערש
---
חלק יא': סבא דמשפטים - גלגולים און די טיפערע בליק
דער זוהר'ס פשט אין משפטים
- סבא דמשפטים: דורש'ט פרשת משפטים אויף גלגולי נשמות
- בעל שם טוב'ס פשט: זאכן וואס זעען נישט אויס פריער מילדער - מ'דארף פארשטיין בסוד הגלגולים
די שטייגן פון זעהן
1. ערשטער לעוועל: ער זעט עבד כנעני, עבד עברי, שומר שכר - הלכה'דיגע קאטעגאריעס
2. העכערער לעוועל: א חסידישער איד, א מקובל - הייבט אן צו זען גלגולים, נשמות
"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם"
- נישט נאר זאגן די הלכה - איך וויל דיר ווייזן פאר דיר
- לייג אראפ א נייע בליק אויף די וועלט - על פי פשט און על פי סוד
- סוד הגלגולים ועלילת המשפטים - א גאנץ אנדערע וועלט
---
סיכום הלאגישער פלאס פון שיעור
1. דרך הממוצע דארף א לעבעדיגע דעת - נישט סתם כללים
2. בית דין איז די התגלות פון דעם לעבעדיגן דעת - א נייע מתן תורה
3. עדות דארף אויך דעת - א קאמערע און א גוי קענען נישט "זען" קידושין
4. הסתכלות איז דער יסוד פון עבודת המדות - וויאזוי מ'קוקט אויף די וועלט
5. שלימות הישראל איז העכער ווי שלימות האדם - "אנשי קדש"
6. נפש אלוקית גיט א נייע בליק - א געטליכע וועלט
7. "לא תגנוב" האט מחדש געווען די מציאות פון "יענעמ'ס זאך"
8. שבת'דיגע ברילן לאזן זען געטליכקייט - "עדות למעשה בראשית"
9. "ואהבת לרעך כמוך" קומט פון זען אידן מצד זייער נשמה
10. הסתכלות לצד זכות איז טיפער ווי דן לכף זכות - מ'זעט אנדערש פון אנהייב
11. סבא דמשפטים ווייזט די העכסטע מדריגה - זען גלגולים און נשמות
תמלול מלא 📝
שיעור ערב שבת פרשת משפטים - סוד המשפט און דעת
(חלק א' מתוך ד')
נושא השיעור: דער טיפערער באדייט פון "משפט" און "בית דין" על פי פנימיות, און די פארבינדונג צו תיקון המדות און דעת.
---
א. הקדמה: דער סדר פון די שיעורים
מגיד שיעור:
רבותי, ס'איז היינט ערב שבת משפטים, שבת שקלים.
איינע פון די וועגן וויאזוי מיר ווילן אויסשטעלן [structure] אונזערע שיעורים – וואס איך האב גערעדט אנהייב דעם זמן, שבת בראשית מיין איך, האבן מיר נישט אזויפיל ממשיך געווען אין יענעם דרך, הגם אמת'דיג אלעס פארבינדט זיך [connects] מיט די יסודות'דיגע דרכים, נאר נישט אלעמאל איז דער סדר קלאר אזוי מפורש על פי פשט – האבן מיר גערעדט אז מיר זענען עוסק אין אונזערע שיעורים דאנערשטאג ביינאכט, אין "שמונה פרקים" [פונעם רמב"ם], אויף צו פארשטיין דעם סדר עבודת האדם, פארשטיין דעם סדר תיקון המדות.
דאס איז לויט די מהלך וואס דער רמב"ם לערנט אונז אויס, מער ווייניגער מ'קען עס רופן די מהלך פון די "דרך הממוצע" (דער מיטל-וועג). ווער ס'האלט מיט דארט ווייסט, אז ס'איז א סאך א טיפערע זאך ווי וואס דער עולם כאפט. "דרך הממוצע" איז תלוי אין עפעס שכל הדעת, עס איז תלוי אין א ריכטיגע פארשטאנד, א ריכטיגע הבנה פון וואס עס גייט פאר.
און מיר האבן געזאגט אז מיר ווילן צולייגן צו דעם נאך א קומה, נאך א שטאפל [level], וואס ערב שבת ווען מיר לערנען א שיעור זוהר, זאלן מיר קענען ווייזן אביסל ווי ס'איז דא אלעמאל א העכערע מדריגה צו פארשטיין, א טיפערע מדריגה צו פארשטיין די עצם זאכן מצד די "אספקלריא המאירה" פון דעם זוהר, פון די קבלה, פון די חסידישע ספרים. מיר האבן אביסל מסביר געווען – ס'איז געווען א שטיקל סעריע שיעורים – מיר האבן מסביר געווען וואס מיינט דאס בכלל אז ס'איז דא א העכערע שטאפל פון די זעלבע זאך, בפרט פון תיקון המדות, און דאס איז געווען איין נושא וואס מיר האבן דורכגעטון מצד די נקודה.
ב. יסודות פון "אתערותא דלתתא" און הרגל
ס'איז געווען נאך א שיעור, ס'איז נישט געווען די שיעור זוהר, ס'איז געווען די שיעור פון דאנערשטאג נאכט, וואס מיר האבן געברענגט דעם "צמח צדק" וואס האט מסביר געווען – זייער אינטערעסאנט, אבער ס'איז נישט אונזער נושא היינט, איך לייג עס נאר דא אריין כדי צו קלאר מאכן דעם סדר – וואס דער צמח צדק האט מסביר געווען דעם סוד פון "באתערותא דלתתא אתער לעילא" [דורך די ערוועקונג פון אונטן, ווערט ערוועקט אויבן].
דאס איז איינע פון די יסודות, די גאר יסודות'דיגע [basic] פרינציפן פון זוהר, פון חסידות, פון די גאנצע סארט יחס וואס א איד האט מיט זיין גאט על פי דרך הקבלה. אז דאס איז פארבינדט [connected] מיט די דרך פון דער רמב"ם וואס זאגט "האדם נפעל לפי פעולותיו", דאס איז די לשון פון ספר החינוך. דאס איז ארויסצוברענגען דעם יסוד וואס אונז לערנען פון וויאזוי וועט מען מתקן זיין די מדות.
ס'איז דא צוויי זאכן:
1. וואס זענען די מדות און וואס איז תיקון המדות – דאס איז די "דרך המיצועי".
2. די צווייטע נושא איז: וויאזוי יא? וויאזוי זענען טאקע די מדות, וויאזוי קומט מען אן צו שלימות?
און דאס האט דער רמב"ם מסביר געווען, דאס איז די סוד פון "הרגל" (געוואוינהייט), וואס דורך זיך מרגיל זיין אסאך מאל די זעלבע זאך, אסאך צייט, דורך דעם ווערט א מענטש אויך אין די פנימיות מתוקן, באקומט ער די גוטע מדות פנימיות.
און ס'האט געברענגט אז דער צמח צדק זאגט, אז דאס וואס דער זוהר זאגט "באתערותא דלתתא" – אז יעדע זאך, יעדע אתערותא למעלה איז תלוי "בעובדין מלילא ורעותא" [אין מעשים, רייד און רצונות] – מען דארף טון מעשים, מען דארף טון דיבורים, מען דארף האבן רצונות. האט ער געזאגט אז דאס איז די זעלבע בחינה וויאזוי דורך די מעשים וואס זענען תחתונים ווערט מעורר די העכערע זאכן, וואס דאס זענען די מדות, און נאך העכער, ס'ווערט מעורר למעלה, דער אייבערשטער אויך. דארט איז געווען א טיפע שמועס, איך ווייס נישט צו מיר האבן אויסגעפירט אמאל צו מסביר זיין עכט די חלק הקבלה שבו, אבער דאס איז נאך א נושא, זייער א יסודות'דיגע נושא.
ג. דער טיפערער טייטש פון "דרך הממוצע" און דעת
איך וויל היינט רעדן, אביסל פארבינדט מיט פרשת משפטים, אזוי ווי אונז האבן געלערנט נעכטן. איך וויל היינט אדורכרעדן א נקודה וואס האט צו טון מיט דאס וואס אונז האבן מסביר געווען נעכטן, גאר א יסודות'דיגע זאך, און איך מיין אז ס'איז נישט געווען גענוג קלאר. אמאל [Sometimes] ווען מ'זאגט עס בדרך פנימיות פארשטייט מען קלארער אויך די חיצוניות, אויך די פשוט'ע שטאפל [level].
האבן מיר פרובירט ארויסצוברענגען א נקודה, אז א גרויסע חלק פון מידות... און זיי האבן געזאגט, דאס איז באמת א הוספה אויף די ערשטע נקודה וואס זיי האבן יעצט געזאגט. זיי זאגן אז די ערשטע נקודה איז אז "דרך המיצוע", וואס איז די ריכטיגע וועג וויאזוי זיך צו פירן, איז נישט סתם אז מען קען מאכן אזוי א דורכשניט [average], נישט זיין נישט צו הייס, נישט צו קאלט, אזא בחינה פון "גאלדילאקס" [Goldilocks – א משל פאר עפעס וואס איז פונקט אין די מיט].
נישט דאס איז דער סוד! נאר "דרך המיצוע" מיינט אז עס דארף האבן א חלות, א שרויה פון דעת, גאר א טיפע דעת. די דעת איז אזוי טיף אז מען קען עס נישט אפילו מגדיר זיין אינגאנצן מיט כללים, מיט ווערטער, מיט פרטי הלכה זאגן "אזוי און אזוי".
עס דארף זיין אלעמאל לעבעדיג! יא, דאס איז די הבחנה. עס דארף זיין אלעמאל לעבעדיגע דעת, עס דארף זיין יעצט.
עס קען נישט זיין אז דער מענטש איז טויט, ער גייט פשוט לויט כללים, אזוי ווי א מאשין, אזוי ווי א קאמפיוטער; ער האט זיך געמאכט כללים, ער פירט זיך לויט דעם. ניין! מען דארף יעדע רגע מפעיל זיין פון פריש דעם שיקול הדעת, עס איז א לעבעדיגע זאך. און דאס איז וואס ווארפט א מענטש צו דרך המיצוע, דאס איז דער טייטש דרך המיצוע.
איך געדענק נישט ווער עס האט עס געברענגט, פון דעם ווילנער גאון און אנדערע וואס זענען מסביר אז דאס איז אויך די יסוד פון דעת על פי קבלה: אז דעת איז מכריע צווישן צוויי זייטן. די טייטש איז נישט פשט אז עס גייט אינמיטן – דו האסט חסד, גבורה (אדער חכמה, בינה), און צווישן איז דעת וואס מאכט אן "צווישן", אזא יעקב צווישן משה און אהרן. ניין, דאס איז אויך די טייטש משפט.
ד. משפט אלס א לעבעדיגע הכרעה
יעדער איינער ווייסט אין זוהר: משפט, משפטים איז א כינוי פאר די מדה פון תפארת, און די שורש פון תפארת איז דעת. "נשמתא דתפארת" הייסט עס, דאס איז די דעת.
משפט הייסט נישט מחמיר זיין, נישט מקיל זיין, נאר: וואס איז ריכטיג.
אבער "וואס איז ריכטיג" מיינט נישט אז מען זאל געבן פופציג "יחלוקו" יעדע מאל. "יחלוקו" איז אמאל אז די דין, אז ריכטיג איז יחלוקו. אבער די ריכטיגע משפט איז צו וויסן וואס איז די דין אין יעדע פאל [case], און דווקא סדר "השתדלות לפנים" – עס דארף זיין א לעבעדיגע בית דין.
יא, איך רעד אין די וועלט פון א בית דין, יא, מען פארשטייט עס אביסל. מען איז עס נישט חושב אסאך מאל אז עס איז אויך תלוי אין די זעלבע יסוד, איך רעד עס דאך אסאך, וויאזוי הלכה דארף ארבעטן, וויאזוי הוראה דארף ארבעטן. יא, מען פארשטייט נישט אמאל, איך וויל אפילו...
יא, איך האב געזען אפילו איינער פרעגט – איך מיין נישט איינער, אסאך פרעגן – ווען רש"י זאגט "אשר תשים לפניהם" [שמות כ"א:א], און רש"י זאגט "ולא דין עבדים כחברים" [אז דיני ממונות זענען וויכטיגער], און רש"י זאגט אפילו די דיינים "כדיני ישראל" אוכלים ושותים. וואס איז אביסל שווער צו פארשטיין, דאס איז א פשטניש'ע זאך: עס דארף זיין א איד, דארף זיין א "חלב ישראל", עס איז דא א "משפטי ישראל", סבורי חלב ישראל, אז דער איד דארף עס זעהן.
וואס איז דעם "משפטי ישראל" פון "ולא דין עבדים כחברים"? אז די זעלבע הלכה... לאמיר זאגן אז ס'איז נישט נאר די זעלבע הלכה, ווען ס'ווייסט אביסל די ברייטע פרטים פון די רעגירונג [secular law], ס'ווייסט א אמאל וואס איז אפילו פארקערט די אידישע משפטים, וואס ער נעמט זיך נאך די גוי'שע משפטים וועגן אלע מנהג המדינה און די דינא דמלכותו וכו'.
איז וואס טוט אויף דער אידישער דיין? דארף עס טאקע פארשטיין, עס איז נישט קיין ווערטל. איז די השכלה פון פארשטיין וואס דאס מיינט, וואס וואלט געדארפט מיינען... בפועל איז די אנדערע שמועס. אבער וואס עס וואלט געדארפט מיינען איז, אז מען פארשטייט, מען פארענטפערט די שיטה.
פארוואס דארף מען בכלל א בית דין? מען שטייט "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", דער סך הכל דער משפטים, דער כללים וואס שטייט אין פרשת משפטים. חוץ פון דעם איז דאך דא א מצוה צו מאכן א בית דין? יא, "שופטים ושוטרים". ס'איז דא פרשת משפטים און פרשת שופטים. פארוואס פעלט אויס פרשת משפטים ביי פרשת שופטים?
ה. בית דין: נישט קיין אלגאריטם, נאר א לעבעדיגע התגלות
איז, איינער פארשטייט, אז ווי מען זאגט "אשר תשים לפניהם", עס איז נישט גענוג צו וויסן די אלע כללים, עס איז נישט גענוג צו וויסן די אלע הלכות, מען דארף אויך טאקע האבן א בית דין. אלא וואס דארף מען א בית דין? וואס דארף, וואס טוט אויף דער בית דין?
קען מען זאגן אז דער בית דין איז מברר די מציאות. עס זאגט איינער, אפשר מאכן א טעות און מיינען אז א בית דין איז פשוט א "היכי תמצי" צו מברר זיין די מציאות, און נאכדעם וואס מ'ווייסט די מציאות איז גלייך ווייסט מען די הלכה – עס איז אן אלגאריטם [algorithm]. עס איז דא כללים, עס זאגט אויף יעדע הלכה שטייט אין די תורה, וואס איז דער דין? און די בית דין פשוט קוקט אריין אין דער בוך פון כללים, און ער זאגט וואס די הלכה איז!
די אמת איז אבער נישט אזוי. און ווער איז אן א בית דין וואס מיינט אזוי, זענען זיי נישט ראוי לתורה און בית דין? א בית דין איז אן אקטיווע זאך. א בית דין איז דער טייטש אז דאס האט דריי... וואס איז נישט גענוג "אל תהי דן יחידי" שאין דן יחידי אלא אחד? דאס פשוט זאגט מען, יא, ווייל א מענטש אליינס האט אלעמאל נגיעות [bias], און די אנדערע דיינים זענען א קעגנגעוויכט [counterweight] צו די מענטש'ס נגיעות, און די מענטש'ס סימפאטיעס, און די מענטש'ס בייעס [bias]. אקעי.
אבער וואס איז די סוד? די סוד זאגט די זוהר, אז דריי דיינים זענען חסד, גבורה, תפארת... ס'ווערט געברענגט אויך אין הקדמת "תפארת תורה" דא, און די "דגל" [דגל מחנה אפרים] האט עס מאריך געווען די סוד: חסד, גבורה, תפארת. שורש פון די דריי מידות אין דרך הממוצע. דער שורש דיינים איז טייטש חסד גבורה תפארת. דאס איז א קבלה, דאס איז די סטרוקטור פון א בית דין, ס'דארף זיין דריי מענטשן.
פארוואס דארף עס זיין דריי מענטשן? פארוואס דארפן יעדע מאל זיין דריי מענטשן? אגעין [Again], קענסט זאגן: יעדע הלכה וואלט מען געקענט מכריע זיין, קומט די תורה און די הכרעה, שולחן ערוך שטייט וואס די הכרעה איז, דארף מען שוין נישט קיין בית דין, ס'איז שוין געשריבן!
ניין. דער טייטש איז, אז א בית דין איז א לעבעדיגע התגלות פון די צדדים וואס איז אלעמאל דא, און די הכרעה וואס איז דא אינדערצווישן. אויב צוויי קעגן איינס, יא, וויאזוי הייסט אז דער דריטער איז מכריע? אין אנדערע ווערטער, אז ס'איז נישטא אזא זאך אין די וועלט אז ס'איז אזוי קאמפליצירט, און יעדע זאך דארף מען וויסן בשקול הדעת, מ'דארף האבן א לעבעדיגע שקול הדעת צו פסק'ענען עני שאלה [any question].
אין די לעבעדיגע שקול הדעת וואס הייסט זיך משפט, ס'קומט ארויס פון די אלע כללים וואס מ'לערנט, ס'קומט ארויס אויך פון די גוטע מידות וואס מ'האט. א דיין וואס האט נישט קיין גוטע מידות, ער וועט אויך פסק'ענען פאלש.
ו. דעת תחתון: די עבודה פון די נשמה
און מיר גייען פרובירן דאס מסביר זיין באזירט [based] אויף דאס וואס מיר האבן געזאגט אז די מידות איז תלוי אין עפעס א שקול הדעת, און אז די מידות אליינס האבן אין זיך א דעת. מיר ווילן מסביר זיין די דעת על פי קבלה אביסל, אבער מיר פארשטייען, אויב מ'פארשטייט די נקודת היסוד פון דעת וואס מיר רופן "דעת שכל מעשי" – דער רמב"ם רופט דאס, על פי קבלה הייסט דאס דעת תחתון, נישט דעת עליון וואס איז מכריע צווישן חכמה און בינה, אבער דעת תחתון וואס איז מכריע אמת'דיג צווישן חסד און גבורה.
די נשמה'ס עבודה איז דעת תחתון. וואס הייסט דעת תחתון? דעת תחתון הייסט אז ס'דארף זיין א לעבעדיגע דעת. דעת תחתון איז אמת'דיג די "חיות הגלגלים", ווי ס'לערנט אין די כוונות האר"י, יא? כוונות האר"י, מ'זאל צוברענגען דעת תחתון, אז ס'זאל זיך וואקלען, ס'זאל זיין לעבעדיג.
דעת תחתון אין די טייטש אז יעצט אויף די מינוט דארף זיין א הייליגער, א איד וואס האט א ריכטיגע דעת, וואס ער קען מכריע זיין, וואס ער קען זען ריכטיג וויאזוי מ'זעט ריכטיג די מקרה, די פאל [case] וואס איז געווען, און ער קען ריכטיג פסק'ענען אויף דעם פאל. יעדע פאל, און אזוי שטייט אין הלכות עדות, אין הלכות דיינים, "לפי מעשה". יעדע פאל איז א הלכה בפני עצמו.
ז. א נייע מתן תורה
"אלקים נצב בעדת אל". וואס הייסט "אלקים נצב בעדת אל"? דער אייבערשטער שטעלט זיך אוועק ביי די דיינים, "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך". וואס גייט דא פאר? א בית דין איז א מיסטישע [mystical] זאך. א בית דין, וואס גייט דא פאר? א בית דין איז סך הכל צו מכריע זיין לויט די כללים וואס שטייען אין חושן משפט? ניין.
א בית דין איז א נייע התגלות פון מתן תורה. "דין הייסט תורה", שטייט אין די גמרא ראש השנה. וואס הייסט דין הייסט תורה?
כמעט אפט איז געמיינט אז דין איז נאר שלום בעלמא. מ'איז א הכל, מ'דארף אנווענדן [apply] די הלכה וואס שטייט אין די תורה. ניין. כמעט אפשר פארלערנט אז דין איז א מתן תורה. ס'איז א נייע מתן תורה. "כל דיין שדן דין אמת לאמיתו כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית". ס'ווערט א נייע מתן תורה.
וואס איז די מעשה בראשית? ער זאגט דאך אזוי ווי... מעשה בראשית איז יש מאין. דו מאכסט יש מאין? ניין.
סוד המשפט והעדות: דעת, ראייה, און די חלות פון א בית דין
חלק ב' מתוך ד'
---
פרק ב': בית דין – א נייע מתן תורה
דאס טייטשט אז יעצט אויף די מינוט דארף זיין א הייליגע אידישע נשמה וואס האט ריכטיג דעת, וואס ער קען מכריע זיין. פארוואס? ווייל ער קען זען ריכטיג וויאזוי מען זעט ריכטיג דעם מקרה, דעם פאל [case] וואס איז געווען, און ער קען ריכטיג פסק'ענען אויף דעם פאל.
יעדע פאל, און אזוי שטייט א הלכה: "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות", יעדע פאל איז א הלכה בפני עצמו. "אֲלֵיהֶם נָתָנוּ בְּדַעְתָּא" – דאס איז "אֲלֵיהֶם נָתָנוּ בְּדַעְתָּא" [עס איז איבערגעגעבן געווארן צו זייער דעת]. דער אייבערשטער שטעלט זיך אוועק ביי די דיינים, "וְאַתָּה תְּנַחֵם אֶת יִשְׂרָאֵל הַמִּתְבַּיֵּשׁ".
וואס גייט דא פאר? א בית דין איז נישט א מיסטישע זאך. א בית דין איז נישט סך הכל צו מכריע זיין לויט תקנות וואס שטייט אין חושן משפט. ניין, א בית דין איז א נייע חלות פון מתן תורה. "דין הייסט תורה", שטייט אין די גמרא אין שבת. וואס הייסט דין הייסט תורה? כמעט אפט איז געמיינט אז דין איז נאר שלום בעלמא, מ'דארף סך הכל אנווענדן [apply] די הלכה וואס שטייט אין תורה.
ניין, כמעט אפט איז געמיינט אז דין און א דיין איז א מתן תורה, א נייע מתן תורה. "כָּל דַּיָּן שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ נַעֲשֶׂה שׁוּתָּף לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית" (שבת י.). ס'ווערט א נייע מתן תורה. וואס איז די מעשה בראשית? ער מאכט דאך נישט יש מאין? ניין, א דיין מאכט א נייע דבר תורה פאר דעם פאל.
וואס איז די נייע דבר תורה? דאס איז די חלות פון די תורה און די דעת תחתון, וואס ער קען זען פונקטליך וואס גייט פאר אין דעם פאל, און מכריע זיין לויט אלעס וואס ער ווייסט, לויט אלעס וואס ער פארשטייט. און וויבאלד ער פארשטייט, און ער איז דאס מפליא [ברענגט עס ארויס], מאכט ער א חלות פון דעם אין דעם פאל.
דאס איז א נייע זאך, און מ'קען נישט צושטעלן פון איין פאל צום צווייטן. פארשטייט זיך, מ'קען מאכן "דמיון מילתא למילתא" [פארגלייכן איין זאך צו דער צווייטער], אבער די חלות פון די דמיון מילתא למילתא איז אליינס א זאך וואס מ'דארף א לעבעדיגע דיין. און דעם על פי הלכה אמת'דיג: אויב ס'איז נישטא קיין לעבעדיגע דיינים און דו ווילסט זאגן א פסק, האסטו נישט קיין שום תוקף.
מ'קען זיין א מוסר שכל דערפון, מ'דארף מדייק זיין, אבער ס'איז דא געוויסע וועגן וואס ס'מוז זיין יעדע זאך א נייע הוראה, און די הוראה טוט עפעס. ער האט נישט סתם אזוי ווי איינער מיינט, פשוט א דיין איז איינער וואס קען די תורה. קענען די תורה איז א תנאי צו זיין א דיין, ס'איז א חלק פון די חינוך פון דיין, אבער די דיין איז דער וואס פסק'נט אויף דעם ספעציפישע פאל. מ'קען נישט צושטעלן פון איינס אויפ'ן צווייטן אן ס'זאל זיין אין די צושטעל א נייע דין, א נייע דין תורה, א נייע דיין וואס זאל דריי דעות אמת – די חסד, גבורה, תפארת – זאל מאכן א נייע זאך.
און דאס איז ענדליך די זעלבע סוד פון דעם וואס שטייט אז עבודת ה', מ'פרעגט די זעלבע קושיא: מען דאווענט יעדן טאג? ניין, דאווענען איז א לעבעדיגע זאך. מען דאווענט די היינטיגע דאווענען, א נייע, ווייל לויט די היינטיגע מצבים, לויט די היינטיגע רעאליטעט [reality], יעדע קלאכט איז אנדערש.
פרק ג': איסור ערכאות – דער חילוק צווישן חוקים און א לעבעדיגער דיין
און אויף דעם, יעצט פארשטייט מען פארוואס נישט צו גיין צו א גוי [ערכאות]. דער גאנצער ענין פון די גויים, ס'מיינט דאך נאר דאס ארויסברענגען רשע. מ'זאגט אפילו די ענינים שבדיני ישראל אז מען טאר נישט גיין צו זיי. מ'זאגט נישט ווייל ס'איז פעסימיסטיש, אדער אפילו קבלה אז מ'דארף גלייבן אין א אידישע נשמה, אדער ווייל ער האט בעסערע געזעצן. אדער מ'קען זאגן פאליטיש: מ'וויל נישט געבן א כח פאר די עלילים.
וואס איז שלעכט? דו זאלסט נישט זאגן סתם פאליטיק, די תורה איז נישט סתם פאליטיק אז מ'דארף גיין צו די היימישע בית דין. וואס איז שלעכט א נישט היימישע, אויב ס'איז פונקט אזוי כשר, ס'איז פונקט אזוי גוט?
ניין, וואס די הלכה געט ארויס איז, עס איז נישטא אזא זאך. אז מ'קוקט אין די כללי הלכה, חוק, ספרי החוקים, מיר ברענגען די אלע ספרי החוקים, מיר צושטעלן, זעען די משפטים און חוקי חמורבי [Code of Hammurabi] שטייט די זעלבע הלכות, איז ממילא די זעלבע זאך? ניין!
וואס איז דער מכריע? איז אלעמאל – סיי ביי איד, סיי אלעמאל – איז דער דיין. דער לעבעדיגער מענטש וואס קוקט אויף דעם פאל און ער זעט וואס ער פסק'נט. דאס איז אוודאי דער אידישע דיין, און שטעלן זיך פאר, ער פארשטייט בעסער, ער האט געלערנט די תורה, נישט געלערנט סתם עפעס א חוקה ומשפט העולם. ער האט מער יראת שמים, יא? און אין אנדערע ווערטער, יראת שמים איז פאַקטאָר, ער קען זען בעסער הלכה למעשה פונעם פעלד, ממש ווי ס'איז חל די פאל.
אויב דו דארפסט גיין צו אים, נישט צו דער עובד כוכבים ומזלות, אה, ער האט די זעלבע הלכה? דאס האט ביי מיר נישט קיין חילוק. עס איז אסאך ווייניגער וויכטיג די הלכה, אבער ווי ס'איז וויכטיג, איז עס אסאך ווייניגער וויכטיג ווי די הסתכלות, די לעבעדיגע הסתכלות וואס דער דיין האט בשעת ער קוקט אויף די פעלער. דאס איז דער יסוד וואס איך האב מסביר געווען נאך א וועג אין די נושא פון א בית דין, פונעם "הַשּׁוֹפְטִים אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם".
פרק ד': עדות על פי פנימיות – ראייה דורך דעת
אבער ער זאגט אז איך וויל ארויסגעבן א נקודה, על פי קבלה, על פי חסידות, וואס מען קען פארשטיין אביסל בעסער. וואס איז דער הסתכלות? ווייל דער עולם פארשטייט נישט. דער עולם האט געמיינט, אויף וויפיל פילע מעשיות נעכטן, דער עולם האט געמיינט עס זאל ארויסברענגען קריטיק, אז מען קען קריטיקירן מענטשן אז זיי זענען בלינד, מענטשן האבן נגיעות, מענטשן וואס האלטן זיך זייער פרום ווען ס'קומט צו זייערע זאכן, און כאפן זיי נישט!
ניין, איך האלט עס דא א טיפערע זאך. איך וויל ארויסברענגען א טיפערע זאך וואס איז געבויט אויף דעם, אז זיין א גוטער מענטש אויף יעדער לעוועל, איז געבויט אויף הסתכלות, איז געבויט אפילו מיט די ריכטיגע ברילן, אפילו מיט די ריכטיגע גלעזער וואס קענען זען. ער זעט אנדערש. ער זעט אנדערש.
אזוי ווי פארשידענע משלים וואס מיר האבן געגעבן אויף דעם, ווען א מענטש זעט א מעשה, איז לויט וויאזוי זיינע גלעזער קוקט אויף אים, זעט ער אן אנדערע מעשה.
די פסול פון קטן און גוי לעדות
אפילו עדות, אפילו עדות. פארוואס איז איינער וואס איז נישט קיין איד, אדער אזוי ווייטער, האט נישט קיין דעת, איז פסול לעדות? ווייל ער קען נישט זען. פשוטו כמשמעו.
א תינוק, א קטן איז פסול לעדות. פארוואס איז ער פסול לעדות? עדות דארף זיין איין זאך וואס א תינוק זאל זיין נתפס. פסול צו זיין א דיין, א ליסטים, אן איך ווייס וואס, פארשטיי איך. א דיין דארף האבן א שכל הדעת, ער דארף קענען די הלכה, ער דארף וויסן וויאזוי צו פירן. זאגט מען א קטן איז פסול לעדות. נו פראבלעם, ער איז פסול צו זיין א דיין, אבער עדות איז דאך א חוש, יא? עדות איז דאך עפעס וואס ער האט געזען.
האסטו מורא אז ער איז א שקרן? א קטן איז א שקרן? אקעי, אפשר איז דא א חשש אז ער איז א שקרן. יעדער גוי, יעדער איך ווייס וואס, יעדער זאך, יעדער פסול לעדות איז חשש אז ער איז א שקרן? ווער ס'לערנט די הלכות פסולי עדות ווייסט אז אלע לומדים פרעגן שוין: מ'קען נישט מסביר זיין אלע ענינים פון פסולי עדות נאר וועגן חשש משקר. חשש משקר איז א פשוט'ע זאך, אמת. מ'קען זאגן אז ס'איז כללים, פארמאל, אבער ס'איז נישט אמת. ס'איז נישט גענוג צו זאגן חשש משקר.
ווייל חשש משקר איז דאך זייער פאני. ער האט דאך געזען! עדות איז דאך ממש א נושא פון חוש הראות. ער האט געזען. וואס איז די נגיעה?
די משל פון די קאמערע
מ'קען אפילו רעדן, איך וויל רעדן טיפער, אויב מ'וויל רעדן פון א קאמערע [camera], יא? א קאמערע מיינען רוב היינטיגע מענטשן, למשל, אז א קאמערע איז זיכער כשר לעדות, ווייל ס'ווייזט דאך די מעשה. איך וויל זאגן אז ס'איז נישט ריכטיג.
און זיכער על פי הלכה, ווען דו וועסט פרעגן א רב א הלכה'דיגע שאלה, זיכער אויף דיני נפשות, אויף דינים חמורים, יא, אויף אן עדות אשה, יא, מ'דארף צוויי עדים פאר א... נישט עדות עגונה, עדות פאר א קידושין. קיינער וועט נישט זאגן – איך קען נישט קיין איין רב, נישט קיין אפילו רעפארמער – וואס ער וועט זאגן אז א קאמערע איז כשר לעדות.
מ'לייגט א קאמערע ביי די חופה, וואס מ'זעט היינט אז ס'איז דא די מנהג אז מ'לייגט קאמערעס, אבער נישט וועגן דעם, איך האף אז נישט. מ'לייגט א קאמערע ביי די חופה, און יעצט זענען דא צוויי קאמערעס, צוויי עדים. צוויי קאמערעס לייגט מען ביי די חופה פון ביידע ווינקלען [angles], און יעצט וועט ער זאגן "הרי את מקודשת", און ער וועט זאגן אז די קאמערע האט געזען.
ווייל עס דארף זיין אן עדה. פארוואס דארף מען אן עדה? אמת, הייסט עדות לקיום, אבער דער יסוד איז דאס געמאכט געווארן אז מען זאל קענען וויסן, מען זאל קענען מעיד זיין. זאל מען זאגן א קאמערע, און שוין. א מייקראפאן מיט א קאמערע איז כשר לעדות, יא? עס איז דאך די קלארסטע זאך.
די תירוץ איז: ניין. פארוואס? עדות איז לשון "דעת", יא? עדות איז דעת, דער זעלבער שורש. דאס איז נאר א רמז. אבער די סיבה [reason] איז, פארוואס דארף מען א מענטשלעכע עדות? ווייל אויף צו זען דארף מען אויך דעת.
דער ווער ס'ווייסט די פאליטיק און די רעאליטעט [reality] פון קאמערעס, פון ווידעאוס, אז זייער אסאך מאל ווענדט זיך וועלכע ווינקל [angle] האט געקוקט, אדער ווי הייבט זיך אן די ווידעא, צו ס'הייבט זיך אן גענוג פרי צו ס'איז אויסגעשניטן, יא? דאס איז נישט נאר ביי די טעכנישע זאך. די טעכנישע זאך איז די חלות פון דעם, אבער מען קען זען אז ס'איז נישט אמת אז א קאמערע זאגט אלעמאל די אמת. ווייל א קאמערע גיט דיר אויך שוין א געוויסע פירוש אויף די מציאות, לויט וואס די קאמערע איז אויסגעשטעלט צו כולל זיין, די ליכטיגקייט [light], וכדומה ווי א קאמערע ארבעט.
א מענטש, אויב מען וויל א מענטש זאל זאגן אן עדות, פארשטיי איך, דו דארפסט מיר שוין די מציאות מיט דיין פירוש. און אויב דו ביסט א מענטש וואס מיר האלטן אז דו האסט א ריכטיגע דעת, דו ביסט נישט א מענטש וואס פארשטייט רעאליטעט ריכטיג.
פארוואס א גוי קען נישט זען קיין קידושין
אין אנדערע ווערטער, לאמיר זאגן אזוי, לאמיר פרעגן, פארוואס זאל זיין א גוי? לאמיר פרעגן א גוי? לאמיר זאגן א גוטער גוי, א גר תושב, אוקעי? א כשר'ע גוי, מקיים אלע מצוות שבע מצוות בני נח, איך וויל אים רופן עדות פאר מיין קידושין. פארוואס איז ער פסול? ס'איז נישט קיין שום ספק אז ער איז פסול לעדות. פארוואס? ער גייט... האלטסט ער גייט זאגן ליגנט? ער גייט זאגן אז די צוויי אידן האבן חתונה, און זיי האבן נישט חתונה געהאט? וואס איז די פראבלעם? וואס וויל מען פון זיי? מען דארף ארויסגעבן א פשוט'ע זאך.
די תירוץ איז: ווייל א גוי קען נישט זען קיין קידושין.
ווילסטו זען פראקטיש, מען קען טענה'ן די פראבלעם אויך, איך גיב דיר ארויס די נקודה, די נמשל, און הלכה למעשה, דאס פרעגט מען אן אויף א רב, אפשר איז יא דא אן עובדא. אבער איך וויל דיר זאגן א נקודה: א גוי קען נישט זען קיין קידושין. א גוי קען זען א אינגל לייגט א רינגל אויף א מיידל'ס פינגער, און ער קען אויך זען ווי ער זאגט ווערטער, ער קען הערן, זיינע אויערן ארבעטן. ס'איז נישט קיין שום ספק, ס'איז נישט קיין שקר נאך, א גוטער גוי, אן ערליכער גוי, וואס האט אים גענומען א ליגנט-דעטעקטאר טעסט [lie detector test]. נישט קיין שום ספק, שקר.
אבער קידושין, ווען א אידישע עדה שטייט ביי א חופה און זיי זאגן עדות אויף א קידושין, זיי זאגן נישט עדות אז זיי האבן געזען דער אינגל לייגט א רינגל אויף יענע מיידל. נישט דאס איז א טייטש עדות קידושין. זיכער נישט עדות לקיום. אז ס'איז דא גוים, יא, ס'איז דא גוים, און וואס זענען נאמנים לעדות קידושין, מסתמא מסיח לפי תומו, אן עהנליכע זאך. דעמאלטס איז נישט קיין דין עדות אין דעם סענס, ס'איז סתם מברר זיין די מציאות. אבער איך רעד עדות וואס ס'דארף זיין אן עכטע ריכטיגע עדות.
דער איד, ער זעט א קידושין. פארוואס זעט ער א קידושין? ווייל ער ווייסט וואס הייסט קידושין. קידושין איז א טייטש, די אישה ווערט הקדש. קידושין, איך רעד שוין נישט אויב ער ווייסט א קידושין, "הרי את מקודשת לי", כדת משה וישראל, און אזוי ווייטער. ער זעט א קידושין. אין זיין עולם המושגים, אין זיין וועלט, איז דא אזא מושג אויף די וועלט "קידושין", ס'איז דא אזא זאך "מקודשת".
ביי א גוי איז נישט דא אזא זאך מקודשת. ס'איז דא נישואין, אמת, אבער קידושין איז נישט דא. קידושין, אזויווי דער נמוקי יוסף איז מסביר זייער שיין אין זיין הקדמה פון הלכות קידושין, ערשטע פרק פון קידושין, האט נישט קיין גוי. ס'איז נישט דא אזא מושג פון קדושה. איז ווען דער גוי קוקט, ער קען עס נישט זען. נישט ווייל ער איז בלינד, נישט ווייל ער איז א שקרן. ער קען זען א מעשה, ער קען אפילו זען אז די אידן פירן זיך נאך די קידושין א זאך בפני עצמה, אבער די קידושין עקזיסטירט נישט אין זיין קאפ, ער קען עס נישט זען.
אוודאי איז ער פסול לעדות. די זעלבע זאך איז לגבי די ביזנעס. ער קען נישט זען געוויסע זאכן, ווייל זיין פירוש אויף די מציאות איז בשעת'ן זען. די נושא צו ער זאגט ליגנט איז די נעקסטע נושא, צו ער איז א שקרן, צו ער איז מקיים "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק", צו אזוי ווייטער. דאס איז די... איך האלט נאך פאר די ערשטע סטעפ: ער האט דאס נישט געזען. א גוי קען נישט זען.
א קאמערע זיכער נישט. א קאמערע קען נישט זען גארנישט, קיין שום מענטשליכע זאך. א קאמערע איז א מאשין, איז א גולם, ער קען גארנישט טון. זיכער א קאמערע איז נישט כשר לעדות, ס'איז נישט קיין שום ספק נישט. אוודאי, מבחינת בירור המציאות, ס'איז א שטיקל ראיה, א שטיקל סימן, אקעי, אזוי די פוסקים, די רבנים האבן זיך שוין אן עצה געגעבן וואסערע גדר צו געבן. אבער די הלכה, די חלות, די חלות פון די קידושין – איך זאג די ווארט קידושין נאר ווייל ס'איז א שארטקאט [shortcut] – אויב די דעת, אויב מ'דארף א מענטשליכע דעת, איז א קאמערע פסול לעדות.
ס'איז נישט קיין שום הוה אמינא אז אויב איינער מאכט א קידושין אין פראנט פון אלע קאמערעס שבעולם, און שפעטער קומט איינער און ער איז עובר אויף די אשת איש, איז זי נישט פטור לכל הדעות פון כריתות. ס'איז נישט קיין שום שאלה נישט, ס'איז נישט קיין שום עדות נישט. אויב דו ברענגסט נישט צוויי כשר'ע אידן וואס זענען גדולים, בני חורין, וואס זענען מעיד, איז נישט קיין שום ספק נישט. איך גלייב נישט אז עניוואן [anyone], עני רב אין די וועלט וועט מחולק זיין אויף מיין פסק דא.
און דאס איז פארוואס? ווייל אונז פארשטייען אז דא דארף מען א מענטשלעכע דעת, א לעבעדיגע זאך, א נשמה קענסטו עס רופן, א דעת אמת'דיג וואס קוקט און ער זעט דא א קידושין. דאס מאכט די קידושין.
איך האף אז דאס איז א שכל ארויסצוברענגען אמת'דיג צו פארשטיין די זאך, מען דארף פשוט פרעקטיסן [practice] אין לייף [life] אנצוהייבן צו זען זאכן וואס אונז רעדן ווען אונז...
פרק ד': די עבודה פון "הסתכלות" – א נייע סארט מענטש
די נויטווענדיגקייט פון א "מענטשלעכע דעת"
און דאס איז פארוואס [דארף מען א בית דין], ווייל אונז פארשטייען אז דא דארף מען א מענטשלעכע דעת, א לעבעדיגע זאך, א נשמה קענסטו רופן, א דעת אמת'דיג וואס קוקט און ער זעט דא א "קידושין". דאס מאכט די קידושין.
איך האב [געטראכט] אז דאס איז א השכלה ארויסצוברענגען, אמת'דיג צו פארשטיין דאס דארף מען פשוט פראקטיצירן אין לייף [אין לעבן] און אננעמען צו זען זאכן. דאס איז די זאכן וואס אונז רעדן ווען אונז זאגן אז די נושא פון מידות, די נושא פון זיין א מענטש, הייבט זיך אן מיט די הסתכלות, עס הייבט זיך אן מיט די קוק. עס הייבט זיך נישט אן מיט די וואס דו טוסט, עס הייבט זיך אן מיט וויאזוי דו זעסט די וועלט.
און אונז האבן ארויסגעברענגט אסאך משלים נעכטן – אפשר יעצט קען מען אריינגיין אין דעם פלאג אריין אלע משלים וואס אונז האבן געזאגט – ווי מענטשן לעבן אין א וועלט, זיי כאפן נישט אז דא איז בכלל דא א נויט, דא איז דא א יתום, דא איז דא אן אלמנה, דא הייבט זיך אן א נושא פון א הלכה, דא הייבט זיך אן א נושא פון "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא יט, טז). אן די ברילן זעסטו עס נישט, דאס איז די ווארט.
צוויי סארטן "שלימות האדם": אריסטו קעגן די תורה
דארף מען אבער יעצט מוסיף זיין – איך וויל נאך מוסיף זיין, איך האלט דא אין די ישיבה, איך וויל נאך מוסיף זיין וואסערע סארט בליק. יעצט אונז לערנען אסאך מאל, איך וויל נאך מוסיף זיין וואסערע סארט בליק גייט צו אז מען זאגט אז א איד איז נישט נאר א "טוב", אדם טוב מבחינת אנושיות.
מיר האבן געלערנט א לשון, איין לשון וואס קען ארויסברענגען דעות. ר' חסדאי אברהם – [רבי] אברהם אזולאי זאגט אין זיין הקדמה [צום ספר "חסד לאברהם"], אז איינער וועט זיין אן "אדם הכי טוב על פי פילוסופיא", ער טוט גאנץ ספר המדות לאריסטו, דאס איז די שלמות האדם באשר הוא אדם; ער איז א גוטער מענטש, הונדערט פראצענט א גוטער מענטש.
זאגט ער אבער: אבער די תורה איז געקומען פאר נאך א זאך. ס'איז אמת דאס איז די תורה אויך, די תורה איז אויך פאר דעם, נישט קיין שום ספק. אבער די תורה איז געקומען פאר נאך א זאך, ס'איז דא א "שלמות הישראל באשר הוא ישראל". אדער מ'קען עס רופן "שלמות הנשמה באשר היא נשמה", נישט נאר די שלמות הנשמה שבגוף. ס'איז א גאנצע אנדערע סארט שלמות, ס'איז א גאנצע אנדערע סארט טוב.
און וואס טייטשט שלמות, וואס טייטשט גוטסקייט? איז די זעלבע טייטש, אבער ס'איז די גוטסקייט פון אן אנדערע זאך, פון אן אנדערע לעוועל [מדריגה]. אזוי ווי מיר זאגן אלעמאל: א טיש האט זיך זיין שלימות, ער דארף זיין א גוטע שטארקע טיש, און שיין, און אלע סארט מעלות – איז דאס איז די שלימות א טיש באשר הוא טיש. א קו האט זיך זיין שלימות באשר הוא קו. א מענטש האט זיך זיין שלימות באשר הוא מענטש.
אבער דא הייבט זיך אן א גרויסע שאלה: וואס איז די טייטש "א מענטש"? ס'איז דא אסאך סארט לעוועלס, אסאך סארט מינינגס [באדייטן] פון די ווארט מענטש.
* ס'איז דא א מענטש וואס מ'רופט בחינת גוי, בחינת מענטש וואס לעבט אין עולם הזה. דאס איז איין שלימות, ער דארף האבן תיקון המדות. אפילו אויך דוד המלך זאגט אז מ'קען נישט לעבן אן גוטע מדות, מ'דארף זייער אסאך זאכן.
* אבער דאס איז נאך אלץ נישט די "שלימות הישראל באשר הוא ישראל", אויף דעם וואס ס'שטייט "וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי" (שמות כב, ל) אין די וואכעדיגע סדרה.
די זוהר זאגט אז דאס איז די העכסטע לעוועל וואס קען זיין, "וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי" – זיין הייליג. הייליג טייטש, ס'איז דא "אנשי קדש", יא, ס'טייטש אנשי קדש. דער קאצקער רבי זאגט: "מענטשלעך הייליג". יא, אנשי קדש איז די טייטש אז קודש איז א נייע סארט אדם.
נפש הבהמית קעגן נפש אלוקית: א נייע פשט אין "מענטש"
און איך קען פארשטיין, יעדער איינער ווייסט די כוזרי וואס זאגט אזא לשון, אבער מ'דארף עס ארויסהאבן, ס'איז דברים פשוטים פאר ווער ס'טראכט אריין אין וואס מ'מיינט, ס'איז נישט קיין מיסטישע זאכן. ס'איז אפשר מיסטיש, אבער ס'איז פשוט. ס'איז דא א נייע פשט אין וואס ס'טייטש א מענטש.
דו האסט געזען א מענטש וואס מ'קען זען, דער מענטש וואס גאנץ חוש המשפט לכאורה איז עושה כמותו. דאס איז איין לעוועל פון שלימות האדם. ס'איז אבער נאך לעוועלס פון שלימות האדם, נאך גאנצע לעוועלס. ווער ס'לערנט און ווער ס'פארשטייט וואס ער מיינט, א מענטש איז א נשמה, מ'קען עס רופן א נשמה אלוקית.
וואס מיינט א געטליכע נשמה? א נשמה וואס זיין... איך וועל טייטשן. די טייטש איז אזוי:
* א נפש הבהמית איז זיין נשמה וואס זיין וועלט איז א בהמה'שע וועלט. ער זעט בהמות אויף די וועלט, ער איז רילעיט [פארבינדן], זיין רילעישאנשיפ [שייכות] מיט אלעס איז בהמות, בהמות גופים. יא, ער פארשטייט גופים, מ'רעדט צו אים גופים. דאס טייטש א נפש, ער לעבט, זיין לעבן איז גופים.
* נפש אלוקית איז טייטש – נישט אז ס'איז גאט, מ'זאל נישט מאכן די טעות, די נשמה איז נישט גאט. וואס מיינט נפש אלוקית? מיינט אז ס'איז "געטליך". יא, מ'זאגט אז ס'איז געטליך, ס'איז נישט גאט. וואס טייטש איז געטליך? אזוי ווי עפעס איז "פרידליך", ס'טייטש ער באלאנגט צו די נושא פון פרידן. געטליך טייטש, א נשמה אלוקית איז די סארט מענטש, די פשט אויף דער מענטש, אדער קענסט זאגן די לעוועל פון דער מענטש, א נייע סארט מענטש, א נייע פשט אין די ווארט מענטש, וואס זיין וועלט איז א געטליכע וועלט.
צו אים, זיינע קשר'ס זענען גאט, זיינע תירוצים זענען גאט, זיינע התייחסות'ן צו אנדערע זאכן זענען גאט. דאס איז דער טייטש א געטליכע נשמה. דאס איז א גאנצע נייע פשט פון די ווארט מענטש. א גאנצע נייע פשט. א מענטש איז אזא סארט זאך וואס האט עפעס מיט גאט. ער דינט גאט, ער ברענגט שפע פון גאט, ער ברענגט אריין גאט אויף די וועלט, ער ברענגט די וועלט צוריק צו גאט. אלע מיני וועגן. ער פארשטייט גאט, ער רעדט צו גאט. דאס איז א נייע סארט זאך. אין די גאנצע עולם פון נפש הבהמית עקזיסטירט דאס נישט.
בחינת שבת: די נשמה וואס איז "יצא לחופשי"
"בַּשְּׁבִיעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם" (שמות כא, ב), "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד" (שמות כ, ח) – דאס איז די נשמה וואס ארבעט זעקס טעג אין די וואך, "מתגלגל בששת גלגלים", און "בַּשְּׁבִיעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם". דאס איז בחינת שבת, דאס איז חופשי, יא? דאס איז די עולם החירות.
דאס איז די נשמה וואס איז קיינמאל נישט אריינגעקומען אין די גוף, כביכול, יא? די נשמה איז במאסר אין גוף. דאס איז די חלק הנשמה, די נפש הבהמית, אדער די חלק הנפש וואס גייט אריין אין די גוף. דא איז א חלק וואס ער איז "יצא לחופשי חינם", ער איז קיינמאל נישט געווען קיין קנעכט. אויב ער פארשטייט נישט ביי שביעי, וועט ער ביי יובל עס פארשטיין. דאס איז א נייע סארט מענטש.
לעבן מיט דעת: דער קאצקער רבי און "לא תגנוב"
יעצט, וואס מיינט עס אבער צו לעבן ווי א נייע סארט מענטש, צו לעבן ווי א נפש אלוקית? אויב מיר גייען צוריק צו וואס מיר האבן געזאגט אז אלע סטרוקטורס [מבנים] זענען די זעלבע. וואס מיינט טוב? טוב מיינט די בעסטע וואס די זאך קען זיין, דאס טייטש שלימות, יא? און זיי האבן אונז יעצט געזאגט וויאזוי א חלק, וויאזוי פירט זיך די טוב? "בדרך המציאות", אין די ריכטיגע וועג פאר דעם לעוועל פון שלימות.
וויאזוי זעט מען וויאזוי דאס ארבעט? דאס ארבעט דורך דעת. יעדער לעוועל ארבעט דורך דעת. ווי עס שטייט אין זוהר, דעת איז עולה פון אלע לעוועלס. וויאזוי יעדער לעוועל ארבעט מיט דעת? אין אנדערע ווערטער, זיך צו פירן מיט דעת ריכטיג אין בין אדם לחבירו, אין די ערשטע לעוועל, דארף מען קענען זען וויאזוי די וועלט זעט אויס פון איינער וואס האט א ריכטיגע חינוך.
אז למשל, איך וויל זאגן נאך א פשוט'ע משל, לאו דווקא, יא? דער קאצקער רבי, מ'קען די מעשה, און עס איז פאר אמת, ער האט געזאגט אז זיין גאנץ לעבן געדענקט ער די מעשה:
אז דער גבאי פון קאצקער רבי איז אריינגעקומען און האט געזאגט אז מ'גנב'עט, מ'גנב'עט אין שטוב.
האט דער קאצקער רבי געזאגט – און דער גבאי האט געזאגט אז וואס הייסט מ'גנב'עט – רבי האט געזאגט: "וואס הייסט מ'גנב'עט?"
און דער קאצקער רבי [דער גבאי] האט געזאגט: "וואס הייסט, דא איז אלעס אפן, ס'איז נישטא וועגן קיין לאקס [שלעסער], מ'האט נישט געהעריגע היטן, ס'איז נישט קיין קאצק." אזוי חסידות איז א ווילדע גאווערנמענט [רעגירונג].
האט דער קאצקער רבי געזאגט: "וואס הייסט א ווילדע גאווערנמענט? שטייט דאך 'לֹא תִגְנֹב' (שמות כ, יב)."
האט דער ירושלמי'ער איד געזאגט, א גאנץ לעבן געדענקט ער ווי דער קאצקער רבי זאגט: "שטייט 'לא תגנוב'." שטייט דאך "לא תגנוב", "לֹא תַחְמֹד" (שמות כ, יג), רש"י זאגט, "מען קען נישט."
אבער וואס מיינט עס אז מען קען נישט? איך זאג א פשוט'ע טייטש. "לא תגנוב" האט מחדש געווען אויף די וועלט אז ס'איז דא א זאך "יענעמ'ס זאך". ווען א מענטש וואס ווייסט נישט "לא תגנוב", ער איז נאך נישט געווען ביי הר סיני, ער האט נישט געהערט "לא תגנוב", ער זעט זאכן, ער זעט שיינע קארס [אויטאס], ער זעט שיינע הייזער, ער זעט שיינע ווייבער, ער זעט אלע שיינע זאכן. טראכט ער, ער וויל עס. "לא תחמוד", זאל ער נישט חומד זיין. ער נעמט. פארוואס זאל ער נישט וועלן? ס'איז א שיינע זאך.
איינער וואס האט געהערט "לא תגנוב" – איך רעד שוין נישט צו ער גנב'עט נאכדעם, האט ער א נסיון, נישט, אקעי, ער האט א נסיון – אבער ער זעט די וועלט ניי. ער גייט אריין, ער זעט א הויז, זעט ער יענעמ'ס הויז. ער זעט עס, יא? וויאזוי קען מען זען די "יענעמקייט" פון די הויז? איך רעד נישט אז ס'שטייט א סיין [שילד], "ווייסט לוני פלוני", נישט דאס מיין איך. ער האט נייע ברילן, ער זעט "יענעמ'ס הויז". יענעמ'ס הויז באלאנגט נישט פאר מיר. אקעי, איך וויל עס יא, הייבט זיך אן א שאלה, אבער ער האט א נייע בליק אויף די וועלט.
דאס האט דער קאצקער רבי געמיינט צו זאגן. ער זאגט, "איך ווייס נישט 'לא תגנוב', ס'איז יעצט מיינס." אה, מענטשן, דאס וואס דער גנב'עט, דאס וואס ס'איז נישט פארשפארט, דאס טוישט נישט גארנישט, ס'איז נאך אלץ מיינס. יענער ווייסט אז ס'איז מיינס. אקעי, האט ער א נסיון, קען זיין.
שבת'דיגע ברילן: עדות על מעשה בראשית
יעצט, דער זעלבער וועג, אין דער זעלבער וועג, ווי איך הייב אן צו זאגן אז ס'איז דא א נייע סארט מענטש, א נייע לעוועל מענטש, ס'איז דא א נשמה פון באשפירו דעילא, "להשפיע חכמה ובינה". איך רעד נישט די וואכעדיגע וועלט. דאס איז א נייע וועלט.
וואס מיינט שבת? איך זאג, שבת זעט אויס די וועלט אנדערש, ווייל מען זעט די וועלט אנדערש. אויב וואס איז טייטש ווען מ'זאגט אז ס'וועט זיין משיח, "וְנִגְלָה כְּבוֹד ה' וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִי ה' דִּבֵּר" (ישעיהו מ, ה)? און מ'פארציילט אזוינע מעשיות, אפילו די בשר, אפילו די פליישיגע גוים וועלן זען גאט. וויאזוי זעען פליישיגע גוים גאט?
איך האב א נייע פראגע: וויאזוי זעען פליישיגע גוים פלייש? אויך מיט א געוויסע דעת. אן דעת זעט מען נישט גארנישט. די חוקרים היינט, און די מדענים וואס זיי זאגן וועגן "חוקי פערסעפשן" [געזעצן פון תפיסה], ס'איז קלאר, "פערסעפשן" דארף האבן א געוויסע דעת. יעצט, פארוואס זעסטו פלייש? ווייל דו אין דיין קאפ איז דא א פערש, דא א מושג וואס הייסט פלייש, זעסטו פלייש. ווייל נישט וואס ער האט נישט געזען. זייער גוט.
א שבת איז נישט אז ס'קומט א נשמה יתירה, ס'קומט א נפש'לע כיס אויף די וועלט, מער א העכערע לעוועל. וואס ס'מיינט? ס'מיינט אז יעצט די וועלט האט אן אנדערע זאכן. יעצט הייבסט אן צו זען אנדערע זאכן. ער זעט געטליכקייט. דו זעסט א געטליכקייט. אזוי ווי חז"ל זאגן, אזוי ווי די סיגנאל האט געמאכט, אז ס'איז דא זאכן וואס זענען דיין, יענעמ'ס. יעצט זעסטו נישט סתם א טיש, זעסטו יענעמ'ס טיש? טראכט די זעלבע זאך. יא? "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים" (ויקרא כה, נה). "כִּי לִי הָאָרֶץ" (ויקרא כה, כג).
וואס איז די טייטש? די טייטש איז, אז שבת'דיגע בליק, "עדות למעשה בראשית". יא? וואס איז די עדות? מ'רעדט דאך פון ענגן עדות, וואס דאך, מען קען זען די וועלט ריכטיג. וואס איז די טייטש "עדות על מעשה בראשית"? אן עדות איז דאך געווען. איינער האט געזען, איינער האט נישט געזען. ביי א גט האט איינער געזען, איינער האט נישט געזען.
וואס איז די טייטש "עדות על מעשה בראשית"? "עדות על מעשה בראשית" מיינט אז איך האב גענוג שכל, איך האב א נייע דעת. ווען איך זע די וועלט, זע איך נישט א וועלט. קען מען זיין אז ס'איז באשאפן געווארן, איז דא א גאט אדער נישט. איך זע א "דבר נברא". די וועלט האט א נייע פירוש. איך זע די וועלט, דבר נברא, דבר נצחי, דבר "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (ישעיהו ו, ג). יעדער איינער אין זיין לעוועל פון השגה. איך זע א זאך וואס דער אייבערשטער האט געמאכט, וואס דער אייבערשטער איז אין דעם, וויאזוי מ'וויל עס מסביר זיין. אה, אוודאי זאגסטו, "עדות על מעשה בראשית". פארוואס? ווייל יעצט זע איך אנדערש, איך זע די וועלט בתור דבר נברא. דבר נברא איז דאך, "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל" (תהלים יט, ב).
דאס איז אזא פשוט'ער משל צו ווייזן, אז ס'איז דא נאך העכערע לעוועלס פון הסתכלות, וואס דער טויש פון זיין א חסיד'ישער איד – חסיד'ישער איד מיינט איינער וואס ער קען זען, ער קען לעבן אביסל מיט דער רבי של הלכות, אביסל שבת'דיג. די טייטש איז, אז ער זעט יעצט זאכן מיט דער פירוש פון שבת, ער האט שבת'דיגע ברילן.
ואהבת לרעך כמוך: די נשמה איז איינס
און דאס איז אויך ברודערלעך חברה. יעדער איינער ווייסט אז ס'שטייט אין תניא (פרק לב) אז די יסוד כלל התורה כולה – איך וויל זאגן אין טייטש – די יסוד כלל התורה כולה איז "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח). פארוואס? ווייל וואס איז מחלק צווישן אידן? זייערע גופים. נשמה איז דאך אלץ אייכעט [איינס]. ווערן גייען לערנען רמ"א. נשמה איז אלץ איינס.
איז אויב אזוי, יסוד כלל התורה כולה מגביר זיין נשמה אויף די גוף, איז ווען מ'קוקט אויף א איד מצד זיין נשמה, דאס איז מ'מקיים "ואהבת לרעך כמוך", און דארט איז אחדות, דארט איז נאר דא איינס, דארט איז אלע אידן גוט צו זיין איינס מיט'ן צווייטן, "ואהבת לרעך כמוך אני ה'".
וואס איז די טייטש פון די גאנצע זאך? וואס ער זאגט איז אזוי, אז התורה, "כל התורה כולה" איז מגביר זיין נשמה על הגוף, מ'קען מדרגה זיין, אפשר איז נישט. וואס ער זאגט איז אז ס'איז אמת דא די קיום פון "ואהבת לרעך כמוך"...
שיעור ב' - פרשת משפטים: אהבת ישראל און סוד הגלגולים (חלק ד')
---
פרק ה': די נשמה איבערן גוף – דער יסוד פון אהבת ישראל
מגיד שיעור:
איז אויב אזוי, יסוד כל התורה כולה איז מגביר זיין די נשמה אויף די גוף. איז ווען מ'קוקט אויף א איד מצד זיין נשמה, דאס איז מקיים "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", ווייל אין די עולם [האמת] איז אחדות, דארט איז נאר דא איינס. דארט וואו אלע אידן גייען צו זיין איינס מיט'ן צווייטן – "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'".
וואס איז די טייטש פון די גאנצע זאך? וואס ער זאגט איז א תורה'לע? [אז] די "כל התורה כולה" איז מגביר זיין די נשמה אויף די גוף? מ'קען זיך דייגען [זארגן/טענה'ן]? אפשר נישט.
וואס ער זאגט איז, איך מיין אמת'דיג אז דאס איז נישט פשט אין "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". ס'איז דא א מדרגה [Level] פון "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" וואס איז געזאגט געווארן פאר די גוף – זייער גוט. אזוי ווי כל התורה כולה איז געזאגט געווארן אויך פאר די גוף, איז דא אויך די פשוט'ע "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ".
אבער וואס די תניא [ספר היסוד של חסידות חב"ד] זאגט איז, אז דאס איז די נקודה וואס מיר האבן יעצט געלערנט: די שלימות התורה. וואס איז די תכלית [Point] פון די תורה? מ'זאל זיך קענען זיין לפנים עובדי כוכבים. "עובדי כוכבים" מיינט אז ער קען בלייבן לעבן נשמה בגוף, ס'וואלט געווען גאנץ פיין. אבער ס'איז דא א העכערע מדרגה. יעצט די העכערע מדרגה, וואו שטעלט זיך עס ארויס? איינע פון די הויפט פלעצער [Main places] וואס ס'שטעלט זיך ארויס איז אין אהבת ישראל, אין אהבת חברים.
די עבודה פון זען דעם "בריה"
און ווי הייבט זיך אן אהבת חברים? דא זאגט די תניא: איך מוטשע זיך, וויאזוי קען איך ליב האבן מיין צווייטע איד? ער איז נישט מיין סארט [One-ling], ער גייט אן אנדערע קלייד ווי מיר, ער פירט זיך אנדערש, איך לייד אים נישט.
דו ביסט גערעכט, און די אמת איז אז אין יענע וועלט [מצד הגוף] איז אויך דא א "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", נאר ס'איז מער באגרעניצט [Limited], ס'איז מער דורך די חומר, צו מער מעורב זיין.
זאגט דיר די תניא: הער אבער אויס, דו דארפסט דיך מרגיל זיין א נייע בליק. דו דארפסט דיך לערנען צו טראכטן, צו קוקן – נישט נאר צו טראכטן, צו מעיין זיין, צו זען אידן אנדערש. וויאזוי דארפסטו אנהייבן צו זען אידן? אז זיי האבן א נשמה. אפשר אפילו אז זיי זענען א נשמה. ס'איז שוין א גרויסע חילוק פון "זיי האבן א נשמה" און "זיין א נשמה". טיפע ענינים. מ'קען זיך מרגיל זיין אבער דעם, יא?
און וואס מיינט ער האט א נשמה? פשוט, ער איז א... ווי האט יענער געזאגט: "אני בריה וחברי בריה" [ברכות י"ז ע"א]. ווייסט וואס איז א בריה? מיר זאגן "א בריה"? א בריה מיינט א דבר נברא, יא? ס'איז א גרויסע חידוש! א בריה! ער איז א בריה! נישט סתם ער איז א בריאה, ער איז א בריאה מיט אביסל דעת, עפעס א מדרגה [Level] פון א מענטש האט ער, עפעס א מדרגה, די כח [Potential] פון א מענטש האט ער. איך ווייס, ער איז א בריאה, ער איז א מענטש, ער איז א מדבר, ער האט א נפש המדברת לכל הפחות [At least], יא, נפש המשכלת, נפש אלוקית.
---
פרק ו': א נייע בליק – פון "דן לכף זכות" צו "הסתכלות"
מגיד שיעור:
און ווען מ'קוקט אויף אים – ס'איז אן אמת'ע עבודה, חינוך – הייבט אן צו קוקן אויף אים, מ'דארף זיך מארגיל זיין אין דעם, אליבא דשבת, אליבא דמעשים טובים.
די ערשטע בליק ווען א מענטש קוקט אויף א מענטש, אפילו אויף זיך אליין, אויף זיין ווייב, אויף זיינע קינדער – גלייך קוקט ער. וואס זעסטו? נארמאל וועט מען זען וואס מ'זעט. ס'איז דא איינער, יעדער איינער ווייסט, אויב מ'האט איינעם פיינט, גלייך זעט ער אלע שלעכטע זאכן. און אויב מ'האט איינעם ליב, זעט ער גלייך אלע גוטע זאכן.
דאס איז נישט "דן לכף זכות", יא?
* דן לכף זכות מיינט מען: נאכדעם וואס מ'האט געזען א מעשה, הייבט מען אן צו טראכטן, וואס איז די פשט פון די מעשה? האט ער געמיינט גוט? האט ער געמיינט שלעכט? וויאזוי קען מען עס מפרש זיין?
* איך זאג א טיפערע זאך. איך זאג הסתכלות, יא? הסתכלות לצד זכות.
ער זעט אנדערש די וועלט, ער זעט אנדערש זיין חבר. פארוואס זעט ער אנדערש זיין חבר? ווייל ער ווייסט, ער דארף דאס לערנען, ער דארף פארשטיין וואס ס'מיינט, אנדערש קען ער עס נישט זען. ער פארשטייט, אין זיין קאפ איז דא א נייע סארט מציאות.
יעדע זאך וואס מיר זעען, זעען מיר לויט וואספארא מושגים מיר האבן אין אונזער קאפ. איך האב א נייע מושג, וואס הייסט "יוד". יוד מיינט א מענטש מיט א נשמה. יעצט ווען איך קוק אויף דיר, איך זע א יוד, איך זע נישט א מענטש. איך זע א יוד. איך זע נישט נאר וואס דו טוסט, איך זע א יוד. א יוד איז א זאך מיט א נשמה, א נייע זאך. דאס איז הרגילות אויף די בליק.
און די זעלבע וועג ווי מיר זאגן אז יעדע זאך איז תלוי אין די בליק, די זעלבע זאך די העכערע מדרגות [Levels], פון דעם מדרגה קען ארויסקומען אהבת ישראל שאין לה קץ, אזויווי מ'קען טראכטן פון צדיקים וואס מ'דערציילט אויף זיי אזעלכע זאכן – ווייל ער קוקט אנדערש. און פארשטייט זיך, ווען ער קוקט אנדערש ווערט עס אזוי אנדערש.
---
פרק ז': סוד הגלגולים – די טיפערע בליק פון "משפטים"
מגיד שיעור:
ס'איז דא נאך אסאך מדרגות [Levels] פון דעם, אבער דאס איז א גאנצע אנדערע מדרגה פון עולם המשפטים. דער זוהר, דער הייליגער זוהר רעדט פון פרשת משפטים, די "סבא דמשפטים" [זוהר ח"ב צ"ד ע"א] איז מפרש דורש אויף די נושא פון גלגולים, פון גלגולי נשמות.
יעדער איינער קען בעל שם טוב'ס פשט אויף דעם, אז ס'איז דא זאכן וואס זעען נישט אויס פריער מילדער לחבריה, מ'דארף פארשטיין בסוד הגלגולים. און איך וויל ארויסברענגען, נישט אריינגיין צו ס'מאכט סענס [שכל], מ'קען פרעגן א קשיא, איך וועל ענטפערן די קשיא.
און מיר האבן קלאר געמאכט אז ס'איז נישט גענוג צו זאגן אז ס'איז א משל מיט א נמשל, אדער אז ס'איז דאס זעלבע "כמו שהוא למעלה כן הוא למטה" – פונקט אזוי ווי ביי א מענטש איז דא פארשידנארטיגע מדות, איז אויך ביי דער אויבערשטער. אדער די טיפערע זאכן וואס די מקובלים זאגן, אז א מענטש פירט זיך אין די מדות החסד איז ער מעורר ביי דער אויבערשטער די מדות החסד.
ער זעט אן עבד כנעני, ער זעט אן עבד עברי, ער זעט א שומר שכר, ער הייבט אן צו זען זאכן. ממילא פירט ער זיך אנדערש אין הלכה.
די ראיה פון א מקובל
נאכדעם איז דא א איד, א חסידישער איד, א מקובל, אן אמת'ער איד, וואס ער הייבט אן צו זען, ער הייבט אן צו זען נאך זאכן. ער הייבט אן צו זען גלגולים, ער הייבט אן צו זען נשמות, ער הייבט אן צו זען וואס עס מיינט פאר א מענטש צו זיין א "אוזן שומעת תוכחת חיים" [משלי ט"ו:ל"א], "דבר ה' אשר עלה הר סיני" [נוסח המקרא: וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים], "דבר מן השמים דיברתי עמכם" [שמות כ':י"ט]. ס'איז פשוט א גאנץ אנדערע זאך.
זעט ער, די וועלט איז אנדערש, און ממילא פירט ער זיך אנדערש. ווייל ער הייבט אן צו זען, דאס איז דער סוד פון "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" [שמות כ"א:א'].
איך וויל דיר ווייזן פאר דיר, נישט נאר איך וויל דיר זאגן וואס די הלכה איז, איך וויל דיר ווייזן די "אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" – לייג אראפ פאר זיי א נייע בליק אויף די וועלט. לייג אראפ פאר זיי א נייע בליק אויף די וועלט על פי פשט, לייג אראפ פאר זיי א נייע בליק אויף די וועלט על פי סוד, אז מ'קען זען סוד הגלגולים ועלילת המשפטים.
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור - ערב שבת משפטים/שקלים
מבוא: סדר השיעורים
המגיד שיעור מסביר את מבנה השיעורים:
- ליל חמישי: שמונה פרקים - סדר עבודת האדם ותיקון המדות לפי דרך הממוצע של הרמב"ם
- שיעור זוהר ערב שבת: המדרגה הגבוהה יותר של אותם עניינים מצד קבלה וחסידות
---
חלק א': דרך הממוצע ודעת
דרך הממוצע תלויה בדעת
- דרך הממוצע אינה סתם "ממוצע" - לא חם מדי, לא קר מדי
- המשמעות האמיתית: צריכה להיות דעת חיה - שריית שכל כה עמוקה שאי אפשר להגדירה בכללים בלבד
- אדם אינו יכול להיות כמכונה ההולכת רק לפי כללים מוכנים - הוא צריך להפעיל מחדש בכל רגע את שקול הדעת
דעת על פי קבלה
- דעת מכריעה בין חסד וגבורה (חכמה ובינה)
- משפט/תפארת: לא סתם "באמצע" - אלא מה שנכון בכל מקרה ספציפי
- "יחלוקו" (חצי-חצי) אינו תמיד המשפט הנכון - המשפט הנכון הוא לדעת מהו הדין בכל מקרה פרטי
---
חלק ב': בית דין - התגלות חיה
מדוע צריך בית דין?
הקושיא: אם כל ההלכות כבר כתובות בשולחן ערוך, למה צריך בית דין חי?
הדעה המוטעית: בית דין הוא רק "היכי תמצי" לברר את המציאות, ואחר כך ליישם את הכללים כאלגוריתם.
האמת:
- בית דין הוא התגלות חיה של חסד, גבורה, תפארת
- שלושה דיינים = חסד, גבורה, תפארת (זוהר, בעל התניא)
- דעת תחתון = החיות החיה שעושה את ההכרעה עכשיו ברגע זה
בית דין הוא מתן תורה חדש
- "אלקים נצב בעדת אל" - הקב"ה מתייצב אצל הדיינים
- "דין היינו תורה" (גמרא ראש השנה) - לא רק יישום תורה, אלא מתן תורה חדש
- "כל דיין שדן דין אמת לאמיתו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית" - הדיין יוצר דבר תורה חדש לכל מקרה ספציפי
- כל מקרה הוא הלכה בפני עצמו - אי אפשר פשוט להקיש ממקרה אחד לשני בלי דיין חי
מדוע לא ללכת לערכאות של גויים
- לא רק מסיבות פוליטיות - לא סתם כי לא רוצים לתת כח לאלילים
- העיקר: אפילו אם אותן הלכות כתובות בחוקי חמורבי - המכריע הוא תמיד הדיין החי
- לדיין היהודי יש: למד תורה, יותר יראת שמים, יכול לראות טוב יותר הלכה למעשה
---
חלק ג': עדות צריכה דעת - לא רק ראייה
מדוע אנשים מסוימים פסולים לעדות?
- לא רק חשש משקר - קטן, גוי - לא הכל אפשר להסביר בחשש שקר
- עדות = דעת (אותו שורש) - כדי לראות צריך גם דעת
מצלמה פסולה לעדות
- שום רב לא יאמר שמצלמה כשרה לעדות - אפילו לא רפורמי
- שתי מצלמות בחופה אינן עושות עדות קידושין
- מצלמה כבר נותנת פירוש מסוים - לפי איזה זווית, מאיפה מתחיל, מה נחתך
- מצלמה היא גולם - אינה יכולה לראות כלום, שום דבר אנושי
גוי אינו יכול לראות קידושין
- דוגמא מעשית: גר תושב, גוי כשר - למה הוא פסול לעדות קידושין?
- הוא יכול לראות: בחור שם טבעת על אצבע של בחורה, הוא שומע את המילים
- הוא אינו יכול לראות: קידושין! - כי בעולם המושגים שלו לא קיים המושג "מקודשת"
- קידושין = קדושה (נמוקי יוסף) - לגוי אין את המושג של קדושה
המסקנה
- עדות צריכה דעת אנושית - נשמה חיה שמסתכלת ורואה קידושין
- זה עוד לפני השאלה אם הוא שקרן - הוא פשוט לא ראה את זה
---
חלק ד': הסתכלות - היסוד של עבודת המדות
הכל מתחיל מהמבט
- עבודת המדות אינה מתחילה ממעשים - לא מה שאתה עושה הוא העיקר
- היא מתחילה מאיך שאתה רואה את העולם - ההסתכלות היא היסוד
- בלי ה"משקפיים" הנכונות לא רואים את היתום, את האלמנה, את הצורך - לא רואים מאיפה הלכה מתחילה
---
חלק ה': שני רבדים של שלימות האדם
שלימות האדם באשר הוא אדם (פילוסופיה)
- חילוקו של ר' אברהם אזולאי: אחד יכול להיות "האדם הכי טוב על פי פילוסופיא"
- הוא עושה את כל ספר המדות לאריסטו - זו שלימות האדם באשר הוא אדם
- זה אדם טוב, מאה אחוז - אבל עדיין לא הכל
שלימות הישראל באשר הוא ישראל (תורה)
- התורה באה בשביל עוד דבר - סוג חדש של שלימות
- "ואנשי קדש תהיון לי" - הזוהר אומר שזו המדרגה הגבוהה ביותר
- הקוצקער רבי: "אנשי קדש" = "אנושית קדוש" - קודש הוא סוג חדש של אדם
---
חלק ו': נפש הבהמית לעומת נפש אלוקית
נפש הבהמית
- עולמו הוא עולם בהמי - הוא רואה גופים, הוא מבין גופים
- היחס שלו לכל דבר הוא גופים
נפש אלוקית
- לא שהנשמה היא אלוקים - אלא "אלוקית" כמו "שלווה" שייכת לשלום
- סוג חדש של אדם שעולמו הוא עולם אלוקי
- הקשרים שלו, התירוצים שלו, ההתייחסויות שלו - הכל אלוקים
- הוא עובד את ה', מביא שפע מאלוקים, מביא אלוקים לעולם
---
חלק ז': "לא תגנוב" - מבט חדש על העולם
משל הקוצקער רבי
- הגבאי אמר שגונבים כי הכל פתוח
- הקוצקער רבי: "מה פירוש? הרי כתוב 'לא תגנוב'!"
- "לא תגנוב" חידש שיש "דבר של הזולת"
לפני סיני ואחרי סיני
- לפני סיני: רואים דברים יפים, רוצים אותם, לוקחים אותם - למה לא?
- אחרי סיני: רואים "בית של הזולת" - מבט חדש, משקפיים חדשות
- ה"זולתיות" של דבר היא מציאות חדשה שרואים
---
חלק ח': משקפיים שבתיות - לראות אלוקות
"בשביעי יצא לחופשי חינם" - בחינת שבת
- שישה ימים עובדת הנשמה "מתגלגל בששת גלגלים" - הנשמה בגוף
- שביעי = חופשי = עולם החירות - חלק הנשמה שמעולם לא נכנס לגוף
מה פירוש נשמה יתירה?
- לא סתם נפש קטנה שמתווספת - אלא רמה חדשה של ראייה
- עכשיו רואים דברים אחרים - רואים אלוקות
"עדות למעשה בראשית"
- מהי עדות? אחד ראה, אחד לא
- עדות על מעשה בראשית = יש לי דעת חדשה, אני רואה את העולם כ"דבר נברא"
- אני לא רואה סתם עולם - אני רואה דבר שהקב"ה עשה
- "השמים מספרים כבוד אל" - את זה רואים עם משקפיים שבתיות
---
חלק ט': "ואהבת לרעך כמוך" - יסוד כל התורה
יסוד התניא
- יסוד כל התורה כולה הוא "ואהבת לרעך כמוך"
- למה? כי מה שמחלק בין יהודים הוא רק גופותיהם
- נשמה היא הכל אחד - שם יש אחדות, שם יש רק אחד
שני רבדים של "ואהבת לרעך כמוך"
- רובד פשוט: נאמר לגוף - יותר מוגבל, דרך החומר
- רובד גבוה יותר (תניא): שלימות התורה - לראות יהודים מצד נשמתם
העבודה המעשית
- הקושיא: איך אני יכול לאהוב את היהודי השני? הוא שונה, הוא מתנהג אחרת
- התשובה: צריך להתרגל למבט חדש - ללמוד לראות יהודים אחרת
- החילוק: "יש לו נשמה" לעומת "הוא נשמה" - עניינים עמוקים
"אני בריה וחברי בריה"
- בריה פירושה דבר נברא - חידוש גדול!
- הוא אדם עם דעת, מדבר, נפש המשכלת, נפש אלוקית
- מושג חדש של "יהודי": אדם עם נשמה - כשאני מסתכל עליך, אני רואה יהודי, לא סתם אדם
---
חלק י': הסתכלות לצד זכות - עמוק יותר מדן לכף זכות
החילוק בין דן לכף זכות והסתכלות
- דן לכף זכות: אחרי שראו מעשה, חושבים איך לפרש אותו
- הסתכלות לצד זכות: הוא רואה אחרת את העולם מלכתחילה
- היסוד: כל דבר שאנו רואים, אנו רואים לפי אילו מושגים יש לנו בראש
התוצאות של המבט החדש
- מרמה זו יכולה לצאת אהבת ישראל שאין לה קץ
- צדיקים שמספרים עליהם דברים כאלה - כי הם מסתכלים אחרת
---
חלק יא': סבא דמשפטים - גלגולים והמבט העמוק יותר
פירוש הזוהר במשפטים
- סבא דמשפטים: דורש פרשת משפטים על גלגולי נשמות
- פירוש הבעל שם טוב: דברים שלא נראים מקודם מתונים יותר - צריך להבין בסוד הגלגולים
המדרגות של ראייה
1. רמה ראשונה: הוא רואה עבד כנעני, עבד עברי, שומר שכר - קטגוריות הלכתיות
2. רמה גבוהה יותר: יהודי חסידי, מקובל - מתחיל לראות גלגולים, נשמות
"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם"
- לא רק לומר את ההלכה - אני רוצה להראות לך לפניך
- להניח מבט חדש על העולם - על פי פשט ועל פי סוד
- סוד הגלגולים ועלילת המשפטים - עולם אחר לגמרי
---
סיכום הזרימה הלוגית של השיעור
1. דרך הממוצע צריכה דעת חיה - לא סתם כללים
2. בית דין הוא ההתגלות של הדעת החיה - מתן תורה חדש
3. עדות צריכה גם דעת - מצלמה וגוי אינם יכולים "לראות" קידושין
4. הסתכלות היא היסוד של עבודת המדות - איך מסתכלים על העולם
5. שלימות הישראל גבוהה משלימות האדם - "אנשי קדש"
6. נפש אלוקית נותנת מבט חדש - עולם אלוקי
7. "לא תגנוב" חידש את המציאות של "דבר של הזולת"
8. משקפיים שבתיות מאפשרות לראות אלוקות - "עדות למעשה בראשית"
9. "ואהבת לרעך כמוך" בא מלראות יהודים מצד נשמתם
10. הסתכלות לצד זכות עמוקה יותר מדן לכף זכות - רואים אחרת מלכתחילה
11. סבא דמשפטים מראה את המדרגה הגבוהה ביותר - לראות גלגולים ונשמות
תמלול מלא 📝
שיעור ערב שבת פרשת משפטים - סוד המשפט והדעת
(חלק א' מתוך ד')
נושא השיעור: המשמעות העמוקה של "משפט" ו"בית דין" על פי פנימיות, והקשר לתיקון המידות ודעת.
---
א. הקדמה: סדר השיעורים
מגיד שיעור:
רבותי, היום ערב שבת משפטים, שבת שקלים.
אחת הדרכים שבהן אנחנו רוצים לבנות את השיעורים שלנו – מה שדיברתי בתחילת הזמן, שבת בראשית כוונתי, לא כל כך המשכנו באותה דרך, אף שבאמת הכל מתקשר עם הדרכים היסודיות, רק לא תמיד הסדר ברור כך במפורש על פי פשט – דיברנו שאנחנו עוסקים בשיעורים שלנו ביום חמישי בלילה, ב"שמונה פרקים" [של הרמב"ם], כדי להבין את סדר עבודת האדם, להבין את סדר תיקון המידות.
זה לפי המהלך שהרמב"ם מלמד אותנו, פחות או יותר אפשר לקרוא לזה המהלך של "דרך האמצע". מי שעוקב שם יודע, שזה דבר הרבה יותר עמוק ממה שהעולם תופס. "דרך האמצע" תלויה בשכל הדעת, היא תלויה בהבנה נכונה, בהבנה אמיתית של מה שקורה.
ואמרנו שאנחנו רוצים להוסיף לזה עוד קומה, עוד שלב, שבערב שבת כשאנחנו לומדים שיעור זוהר, נוכל להראות קצת איך תמיד יש מדרגה גבוהה יותר להבין, מדרגה עמוקה יותר להבין את עצם הדברים מצד ה"אספקלריא המאירה" של הזוהר, של הקבלה, של הספרים החסידיים. הסברנו קצת – הייתה סדרת שיעורים – הסברנו מה זה בכלל אומר שיש שלב גבוה יותר של אותו דבר, בפרט של תיקון המידות, וזה היה נושא אחד שעברנו עליו מצד הנקודה הזו.
ב. יסודות של "אתערותא דלתתא" והרגל
היה עוד שיעור, לא היה שיעור הזוהר, היה השיעור של יום חמישי בלילה, שהבאנו את ה"צמח צדק" שהסביר – מאוד מעניין, אבל זה לא הנושא שלנו היום, אני מכניס את זה רק כדי להבהיר את הסדר – מה שהצמח צדק הסביר את הסוד של "באתערותא דלתתא אתער לעילא" [על ידי ההתעוררות מלמטה, מתעורר למעלה].
זה אחד מהיסודות, היסודות הבסיסיים ביותר של הזוהר, של החסידות, של כל סוג היחס שיש ליהודי עם אלוקיו על פי דרך הקבלה. שזה מתקשר עם הדרך של הרמב"ם שאומר "האדם נפעל לפי פעולותיו", זו הלשון של ספר החינוך. זה להוציא את היסוד שאנחנו לומדים מאיך מתקנים את המידות.
יש שני דברים:
1. מה הן המידות ומה זה תיקון המידות – זו "דרך האמצע".
2. הנושא השני הוא: איך כן? איך באמת המידות, איך מגיעים לשלמות?
ואת זה הרמב"ם הסביר, זה הסוד של "הרגל", שעל ידי שמרגילים את עצמו הרבה פעמים באותו דבר, הרבה זמן, על ידי זה האדם גם בפנימיות מתוקן, הוא מקבל את המידות הטובות בפנימיות.
והובא שהצמח צדק אומר, שמה שהזוהר אומר "באתערותא דלתתא" – שכל דבר, כל התעוררות למעלה תלויה "בעובדין מלילא ורעותא" [במעשים, דיבורים ורצונות] – צריך לעשות מעשים, צריך לעשות דיבורים, צריך להיות רצונות. הוא אמר שזו אותה בחינה איך על ידי המעשים שהם תחתונים מתעורר הדברים הגבוהים יותר, שהם המידות, ועוד יותר גבוה, מתעורר למעלה, הקב"ה גם. שם הייתה שיחה עמוקה, אני לא יודע אם הצלחנו פעם להסביר באמת את החלק הקבלי שבו, אבל זה עוד נושא, נושא יסודי מאוד.
ג. המשמעות העמוקה של "דרך האמצע" ודעת
אני רוצה היום לדבר, קצת מקושר לפרשת משפטים, כמו שלמדנו אתמול. אני רוצה היום לעבור על נקודה שקשורה למה שהסברנו אתמול, דבר יסודי מאוד, ואני חושב שזה לא היה מספיק ברור. לפעמים כשאומרים את זה בדרך פנימיות מבינים יותר ברור גם את החיצוניות, גם את השלב הפשוט.
ניסינו להוציא נקודה, שחלק גדול מהמידות... והם אמרו, זו באמת תוספת על הנקודה הראשונה שהם אמרו עכשיו. הם אומרים שהנקודה הראשונה היא ש"דרך האמצע", שהיא הדרך הנכונה איך להתנהג, היא לא סתם שאפשר לעשות ממוצע כזה, לא להיות לא חם מדי, לא קר מדי, בחינה כזו של "גולדילוקס" [משל לדבר שהוא בדיוק באמצע].
לא זה הסוד! אלא "דרך האמצע" פירושה שצריך להיות חלות, שריית דעת, דעת עמוקה מאוד. הדעת כל כך עמוקה שאי אפשר אפילו להגדיר אותה לגמרי בכללים, במילים, בפרטי הלכה לומר "כך וכך".
צריך להיות תמיד חי! כן, זו ההבחנה. צריך להיות תמיד דעת חיה, צריך להיות עכשיו.
אי אפשר שהאדם יהיה מת, שהוא פשוט הולך לפי כללים, כמו מכונה, כמו מחשב; הוא עשה לעצמו כללים, הוא מתנהג לפיהם. לא! צריך בכל רגע להפעיל מחדש את שיקול הדעת, זה דבר חי. וזה מה שמביא את האדם לדרך האמצע, זה המשמעות של דרך האמצע.
אני לא זוכר מי הביא את זה, מהגאון מווילנא ואחרים שמסבירים שזה גם היסוד של דעת על פי קבלה: שדעת מכריעה בין שני צדדים. המשמעות היא לא פשוט שהיא הולכת באמצע – יש לך חסד, גבורה (או חכמה, בינה), ובאמצע יש דעת שעושה "אמצע", כמו יעקב בין משה ואהרן. לא, זו גם המשמעות של משפט.
ד. משפט כהכרעה חיה
כל אחד יודע בזוהר: משפט, משפטים הוא כינוי למידת תפארת, ושורש התפארת הוא דעת. "נשמתא דתפארת" נקרא, זו הדעת.
משפט לא אומר להחמיר, לא להקל, אלא: מה נכון.
אבל "מה נכון" לא אומר שצריך לתת חמישים "יחלוקו" בכל פעם. "יחלוקו" זה לפעמים שהדין, שנכון הוא יחלוקו. אבל המשפט הנכון הוא לדעת מה הדין בכל מקרה, ודווקא סדר "השתדלות לפנים" – צריך להיות בית דין חי.
כן, אני מדבר בעולם של בית דין, כן, מבינים את זה קצת. לא חושבים על זה הרבה פעמים שזה גם תלוי באותו יסוד, אני מדבר על זה הרבה, איך הלכה צריכה לעבוד, איך הוראה צריכה לעבוד. כן, לא מבינים לפעמים, אני רוצה אפילו...
כן, ראיתי אפילו אחד שואל – לא אחד, הרבה שואלים – כשרש"י אומר "אשר תשים לפניהם" [שמות כ"א:א], ורש"י אומר "ולא דין עבדים כחברים", ורש"י אומר אפילו הדיינים "כדיני ישראל" אוכלים ושותים. מה שקצת קשה להבין, זה דבר פשטני: צריך להיות יהודי, צריך להיות "חלב ישראל", יש "משפטי ישראל", סבורי חלב ישראל, שהיהודי צריך לראות את זה.
מה זה "משפטי ישראל" של "ולא דין עבדים כחברים"? שאותה הלכה... נגיד שזה לא רק אותה הלכה, כשיודעים קצת את הפרטים הרחבים של החוק החילוני, יודעים לפעמים מה שאפילו הפוך מהמשפטים היהודיים, שהוא הולך אחרי המשפטים הגויים לגבי כל מנהג המדינה ודינא דמלכותא וכו'.
אז מה מוסיף הדיין היהודי? צריך באמת להבין, זה לא וורט. ההשכלה להבין מה זה אומר, מה זה היה צריך לומר... בפועל זה שיחה אחרת. אבל מה שזה היה צריך לומר הוא, שמבינים, מתרצים את השיטה.
למה צריך בכלל בית דין? עומדים "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", סך הכל המשפטים, הכללים שכתובים בפרשת משפטים. חוץ מזה הרי יש מצווה לעשות בית דין? כן, "שופטים ושוטרים". יש פרשת משפטים ופרשת שופטים. למה חסר פרשת משפטים אצל פרשת שופטים?
ה. בית דין: לא אלגוריתם, אלא התגלות חיה
אז, אחד מבין, שכמו שאומרים "אשר תשים לפניהם", לא מספיק לדעת את כל הכללים, לא מספיק לדעת את כל ההלכות, צריך גם באמת להיות בית דין. אלא מה צריך בית דין? מה, מה מוסיף בית הדין?
אפשר לומר שבית הדין מברר את המציאות. אומר אחד, אולי לטעות ולחשוב שבית דין הוא פשוט "היכי תמצי" לברר את המציאות, ואחרי שיודעים את המציאות מיד יודעים את ההלכה – זה אלגוריתם. יש כללים, על כל הלכה כתוב בתורה, מה הדין? ובית הדין פשוט מסתכל בספר הכללים, והוא אומר מה ההלכה!
האמת היא אבל לא כך. ומי שהוא בית דין שחושב כך, הם לא ראויים לתורה ולבית דין? בית דין הוא דבר אקטיבי. בית דין המשמעות שיש לזה שלושה... מה לא מספיק "אל תהי דן יחידי" שאין דן יחידי אלא אחד? פשוט אומרים, כן, כי אדם לבדו יש לו תמיד נגיעות, והדיינים האחרים הם משקל נגד לנגיעות של האדם, ולסימפתיות של האדם, ולהטיות של האדם. אוקיי.
אבל מה הסוד? הסוד אומר הזוהר, ששלושה דיינים הם חסד, גבורה, תפארת... מובא גם בהקדמת "תפארת תורה" כאן, וה"דגל" [דגל מחנה אפרים] האריך בסוד: חסד, גבורה, תפארת. שורש של שלוש המידות בדרך האמצע. שורש הדיינים פירושו חסד גבורה תפארת. זו קבלה, זו המבנה של בית דין, צריך להיות שלושה אנשים.
למה צריך להיות שלושה אנשים? למה צריך בכל פעם להיות שלושה אנשים? שוב, אפשר לומר: כל הלכה היה אפשר להכריע, באה התורה וההכרעה, שולחן ערוך כתוב מה ההכרעה, כבר לא צריך בית דין, כבר כתוב!
לא. המשמעות היא, שבית דין הוא התגלות חיה של הצדדים שתמיד קיימים, וההכרעה שיש ביניהם. אם שניים נגד אחד, כן, איך זה שהשלישי מכריע? במילים אחרות, שאין דבר כזה בעולם שזה כל כך מסובך, וכל דבר צריך לדעת בשיקול הדעת, צריך להיות שיקול דעת חי לפסוק כל שאלה.
בשיקול הדעת החי שנקרא משפט, יוצא מכל הכללים שלומדים, יוצא גם מהמידות הטובות שיש לו. דיין שאין לו מידות טובות, הוא גם יפסוק לא נכון.
ו. דעת תחתון: עבודת הנשמה
ואנחנו הולכים לנסות להסביר את זה מבוסס על מה שאמרנו שהמידות תלויות בשיקול הדעת, ושהמידות עצמן יש בהן דעת. אנחנו רוצים להסביר את הדעת על פי קבלה קצת, אבל אנחנו מבינים, אם מבינים את נקודת היסוד של דעת שאנחנו קוראים "דעת שכל מעשי" – הרמב"ם קורא לזה, על פי קבלה נקרא דעת תחתון, לא דעת עליון שמכריע בין חכמה ובינה, אבל דעת תחתון שמכריע באמת בין חסד וגבורה.
עבודת הנשמה היא דעת תחתון. מה זה דעת תחתון? דעת תחתון אומר שצריך להיות דעת חיה. דעת תחתון הוא באמת ה"חיות הגלגלים", כמו שלומדים בכוונות האר"י, כן? כוונות האר"י, שיביאו דעת תחתון, שיתנועע, שיהיה חי.
דעת תחתון במשמעות שעכשיו ברגע זה צריך להיות קדוש, יהודי שיש לו דעת נכונה, שהוא יכול להכריע, שהוא יכול לראות נכון איך רואים נכון את המקרה, את המקרה שהיה, והוא יכול נכון לפסוק על המקרה. כל מקרה, וכך כתוב בהלכות עדות, בהלכות דיינים, "לפי מעשה". כל מקרה הוא הלכה בפני עצמו.
ז. מתן תורה חדש
"אלקים נצב בעדת אל". מה זה "אלקים נצב בעדת אל"? הקב"ה מתייצב אצל הדיינים, "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך". מה קורה כאן? בית דין הוא דבר מיסטי. בית דין, מה קורה כאן? בית דין הוא סך הכל להכריע לפי הכללים שכתובים בחושן משפט? לא.
בית דין הוא התגלות חדשה של מתן תורה. "דין היינו תורה", כתוב בגמרא ראש השנה. מה זה דין היינו תורה?
כמעט תמיד מתכוונים שדין הוא רק שלום בעלמא. סך הכל, צריך ליישם את ההלכה שכתובה בתורה. לא. כמעט אולי שוכחים שדין הוא מתן תורה. זה מתן תורה חדש. "כל דיין שדן דין אמת לאמיתו כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית". נעשה מתן תורה חדש.
מה זה מעשה בראשית? הוא הרי אומר כמו... מעשה בראשית הוא יש מאין. אתה עושה יש מאין? לא.
סוד המשפט והעדות: דעת, ראייה, והחלות של בית דין
חלק ב' מתוך ד'
---
פרק ב': בית דין – מתן תורה חדש
זה אומר שעכשיו ברגע זה צריך להיות נשמה יהודית קדושה שיש לה דעת נכונה, שהיא יכולה להכריע. למה? כי היא יכולה לראות נכון איך רואים נכון את המקרה, את המקרה שהיה, והיא יכולה נכון לפסוק על המקרה.
כל מקרה, וכך כתובה הלכה: "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות", כל מקרה הוא הלכה בפני עצמו. "אֲלֵיהֶם נָתָנוּ בְּדַעְתָּא" – זה "אֲלֵיהֶם נָתָנוּ בְּדַעְתָּא" [זה נמסר לדעתם]. הקב"ה מתייצב אצל הדיינים, "וְאַתָּה תְּנַחֵם אֶת יִשְׂרָאֵל הַמִּתְבַּיֵּשׁ".
מה קורה כאן? בית דין הוא לא דבר מיסטי. בית דין הוא לא סך הכל להכריע לפי תקנות שכתובות בחושן משפט. לא, בית דין הוא חלות חדשה של מתן תורה. "דין היינו תורה", כתוב בגמרא בשבת. מה זה דין היינו תורה? כמעט תמיד מתכוונים שדין הוא רק שלום בעלמא, צריך סך הכל ליישם את ההלכה שכתובה בתורה.
לא, כמעט תמיד מתכוונים שדין ודיין הוא מתן תורה, מתן תורה חדש. "כָּל דַּיָּן שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ נַעֲשֶׂה שׁוּתָּף לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית" (שבת י.). נעשה מתן תורה חדש. מה זה מעשה בראשית? הוא הרי לא עושה יש מאין? לא, דיין עושה דבר תורה חדש למקרה הזה.
מה זה דבר התורה החדש? זו החלות של התורה והדעת תחתון, שהוא יכול לראות בדיוק מה קורה במקרה הזה, ולהכריע לפי כל מה שהוא יודע, לפי כל מה שהוא מבין. ומכיוון שהוא מבין, והוא מפליא [מוציא את זה], הוא עושה חלות של זה במקרה הזה.
זה דבר חדש, ואי אפשר להקיש ממקרה אחד לשני. מובן מאליו, אפשר לעשות "דמיון מילתא למילתא" [להשוות דבר אחד לשני], אבל החלות של הדמיון מילתא למילתא היא עצמה דבר שצריך דיין חי. וזה על פי הלכה באמת: אם אין דיינים חיים ואתה רוצה לומר פסק, אין לך שום תוקף.
אפשר להוציא מוסר השכל מזה, צריך לדייק, אבל יש דרכים מסוימות שחייב להיות כל דבר הוראה חדשה, וההוראה עושה משהו. הוא לא סתם כמו שאחד חושב, פשוט דיין הוא מי שיודע את התורה. לדעת את התורה זה תנאי להיות דיין, זה חלק מהחינוך של דיין, אבל הדיין הוא זה שפוסק על המקרה הספציפי. אי אפשר להקיש מאחד לשני בלי שיהיה בהיקש דין חדש, דין תורה חדש, דיין חדש ששלוש דעות אמת – החסד, גבורה, תפארת – יעשו דבר חדש.
וזה בסופו של דבר אותו סוד של מה שכתוב שעבודת ה', שואלים אותה שאלה: מתפללים כל יום? לא, תפילה היא דבר חי. מתפללים את התפילה של היום, חדשה, כי לפי המצבים של היום, לפי המציאות של היום, כל רגע הוא אחר.
פרק ג': איסור ערכאות – ההבדל בין חוקים לדיין חי
ועל זה, עכשיו מבינים למה לא ללכת לגוי [ערכאות]. כל העניין של הגויים, הרי הכוונה רק להוציא רשע. אומרים אפילו העניינים שבדיני ישראל שאסור ללכת אליהם. לא אומרים כי זה פסימי, או אפילו קבלה שצריך להאמין בנשמה יהודית, או כי יש לו חוקים טובים יותר. או אפשר לומר פוליטית: לא רוצים לתת כוח לאלילים.
מה רע? אל תגיד סתם פוליטיקה, התורה היא לא סתם פוליטיקה שצריך ללכת לבית דין מקומי. מה רע בלא מקומי, אם זה בדיוק כשר, זה בדיוק טוב?
לא, מה שההלכה מוציאה היא, שאין דבר כזה. כשמסתכלים בכללי ההלכה, חוק, ספרי החוקים, אנחנו מביאים את כל ספרי החוקים, אנחנו מקישים, רואים שהמשפטים וחוקי חמורבי כתובות אותן הלכות, אז ממילא זה אותו דבר? לא!
מהו המכריע? תמיד – בין אצל יהודי, בין תמיד – זה הדיין. האדם החי שמסתכל על המקרה ורואה מה הוא פוסק. זה ודאי הדיין היהודי, ונדמיין לעצמנו, הוא מבין יותר טוב, הוא למד את התורה, לא למד סתם איזה חוק ומשפט העולם. יש לו יותר יראת שמים, כן? ובמילים אחרות, יראת שמים היא גורם, הוא יכול לראות יותר טוב הלכה למעשה מהשטח, ממש איך חל המקרה.
אם אתה צריך ללכת אליו, לא לעובד כוכבים ומזלות, אה, יש לו אותה הלכה? זה לא משנה לי. ההלכה הרבה פחות חשובה, אבל כמה שהיא חשובה, היא הרבה פחות חשובה מההסתכלות, ההסתכלות החיה שיש לדיין בשעה שהוא מסתכל על המקרים. זה היסוד שהסברתי בדרך נוספת בנושא של בית דין, של "הַשּׁוֹפְטִים אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם".
פרק ד': עדות על פי פנימיות – ראייה דרך דעת
אבל הוא אומר שאני רוצה להוציא נקודה, על פי קבלה, על פי חסידות, שאפשר להבין קצת יותר טוב. מהי ההסתכלות? כי העולם לא מבין. העולם חשב, על כמה סיפורים אתמול, העולם חשב שזה אמור להוציא ביקורת, שאפשר לבקר אנשים שהם עיוורים, אנשים שיש להם נגיעות, אנשים שמחזיקים את עצמם מאוד פרומים כשזה מגיע לעניינים שלהם, ולא תופסים!
לא, אני מחזיק שיש כאן דבר עמוק יותר. אני רוצה להוציא דבר עמוק יותר שבנוי על זה, שלהיות אדם טוב בכל רמה, בנוי על הסתכלות, בנוי אפילו עם המשקפיים הנכונות, אפילו עם העדשות הנכונות שיכולות לראות. הוא רואה אחרת. הוא רואה אחרת.
כמו משלים שונים שנתנו על זה, כשאדם רואה מעשה, לפי איך שהמשקפיים שלו מסתכלות עליו, הוא רואה מעשה אחר.
הפסול של קטן וגוי לעדות
אפילו עדות, אפילו עדות. למה מי שאינו יהודי, או כדומה, אין לו דעת, פסול לעדות? כי הוא לא יכול לראות. פשוטו כמשמעו.
תינוק, קטן פסול לעדות. למה הוא פסול לעדות? עדות צריכה להיות דבר אחד שתינוק יהיה נתפס. פסול להיות דיין, ליסטים, אני יודע מה, אני מבין. דיין צריך שיהיה לו שכל הדעת, הוא צריך לדעת את ההלכה, הוא צריך לדעת איך להתנהל. אומרים שקטן פסול לעדות. נו בעיה, הוא פסול להיות דיין, אבל עדות היא הרי חוש, כן? עדות היא הרי משהו שהוא ראה.
אתה חושש שהוא שקרן? קטן הוא שקרן? אוקיי, אולי יש חשש שהוא שקרן. כל גוי, כל אני יודע מה, כל דבר, כל פסול לעדות הוא חשש שהוא שקרן? מי שלומד את הלכות פסולי עדות יודע שכל הלומדים כבר שואלים: אי אפשר להסביר את כל הענינים של פסולי עדות רק בגלל חשש משקר. חשש משקר הוא דבר פשוט, אמת. אפשר לומר שאלה כללים, פורמליים, אבל זה לא אמת. זה לא מספיק לומר חשש משקר.
כי חשש משקר הוא הרי מאוד מוזר. הוא הרי ראה! עדות היא הרי ממש נושא של חוש הראות. הוא ראה. מה הנגיעה?
המשל של המצלמה
אפשר אפילו לדבר, אני רוצה לדבר יותר לעומק, אם רוצים לדבר על מצלמה, כן? מצלמה חושבים רוב האנשים היום, למשל, שמצלמה בוודאי כשרה לעדות, כי היא הרי מראה את המעשה. אני רוצה לומר שזה לא נכון.
ובוודאי על פי הלכה, כשתשאל רב שאלה הלכתית, בוודאי על דיני נפשות, על דינים חמורים, כן, על עדות אישה, כן, צריך שני עדים בשביל... לא עדות עגונה, עדות לקידושין. אף אחד לא יגיד – אני לא מכיר אף רב אחד, אפילו לא רפורמי – שהוא יגיד שמצלמה כשרה לעדות.
שמים מצלמה בחופה, מה שרואים היום שיש מנהג ששמים מצלמות, אבל לא בגלל זה, אני מקווה שלא. שמים מצלמה בחופה, ועכשיו יש שתי מצלמות, שני עדים. שתי מצלמות שמים בחופה משתי זוויות, ועכשיו הוא יגיד "הרי את מקודשת", והוא יגיד שהמצלמה ראתה.
כי צריך להיות עדה. למה צריך עדה? אמת, נקרא עדות לקיום, אבל היסוד הוא שזה נעשה כדי שיוכלו לדעת, שיוכלו להעיד. שיגידו מצלמה, ודי. מיקרופון עם מצלמה כשר לעדות, כן? זה הרי הדבר הכי ברור.
התירוץ הוא: לא. למה? עדות היא לשון "דעת", כן? עדות היא דעת, אותו שורש. זה רק רמז. אבל הסיבה היא, למה צריך עדות אנושית? כי כדי לראות צריך גם דעת.
מי שיודע את הפוליטיקה והמציאות של מצלמות, של וידאו, שהרבה מאוד פעמים תלוי מאיזו זווית הסתכלו, או איפה מתחיל הוידאו, אם הוא מתחיל מספיק מוקדם או שהוא חתוך, כן? זה לא רק בדבר הטכני. הדבר הטכני הוא החלות של זה, אבל אפשר לראות שזה לא אמת שמצלמה אומרת תמיד את האמת. כי מצלמה נותנת לך גם כבר פירוש מסוים על המציאות, לפי מה שהמצלמה מכוונת לכלול, התאורה, וכדומה איך מצלמה עובדת.
אדם, אם רוצים שאדם יגיד עדות, אני מבין, אתה צריך לי כבר את המציאות עם הפירוש שלך. ואם אתה אדם שאנחנו מחזיקים שיש לך דעת נכונה, אתה לא אדם שמבין מציאות נכון.
למה גוי לא יכול לראות קידושין
במילים אחרות, בואו נגיד כך, בואו נשאל, למה שיהיה גוי? בואו נשאל גוי? בואו נגיד גוי טוב, גר תושב, אוקיי? גוי כשר, מקיים כל שבע מצוות בני נח, אני רוצה לקרוא לו עדות לקידושין שלי. למה הוא פסול? אין שום ספק שהוא פסול לעדות. למה? הוא הולך... אתה חושב שהוא הולך לשקר? הוא הולך לומר ששני היהודים התחתנו, והם לא התחתנו? מה הבעיה? מה רוצים מהם? צריך להוציא דבר פשוט.
התירוץ הוא: כי גוי לא יכול לראות קידושין.
רוצה לראות מעשית, אפשר לטעון את הבעיה גם, אני מוציא לך את הנקודה, הנמשל, והלכה למעשה, את זה שואלים רב, אולי יש כן עובדא. אבל אני רוצה לומר לך נקודה: גוי לא יכול לראות קידושין. גוי יכול לראות בחור שם טבעת על אצבע של בחורה, והוא יכול גם לראות איך הוא אומר מילים, הוא יכול לשמוע, האוזניים שלו עובדות. אין שום ספק, זה לא שום שקר עדיין, גוי טוב, גוי ישר, שלקחו לו בדיקת גלאי שקר. אין שום ספק, שקר.
אבל קידושין, כשעדה יהודית עומדת בחופה והם אומרים עדות על קידושין, הם לא אומרים עדות שהם ראו את הבחור שם טבעת על אותה בחורה. לא זה המשמעות של עדות קידושין. בוודאי לא עדות לקיום. שיש גויים, כן, יש גויים, ושהם נאמנים לעדות קידושין, מסתמא מסיח לפי תומו, דבר דומה. אז זה לא דין עדות במובן הזה, זה סתם לברר את המציאות. אבל אני מדבר על עדות שצריכה להיות עדות אמיתית נכונה.
היהודי, הוא רואה קידושין. למה הוא רואה קידושין? כי הוא יודע מה זה קידושין. קידושין זה משמעות, האישה נעשית הקדש. קידושין, אני כבר לא מדבר אם הוא יודע קידושין, "הרי את מקודשת לי", כדת משה וישראל, וכן הלאה. הוא רואה קידושין. בעולם המושגים שלו, בעולם שלו, יש מושג כזה בעולם "קידושין", יש דבר כזה "מקודשת".
אצל גוי אין דבר כזה מקודשת. יש נישואין, אמת, אבל קידושין אין. קידושין, כמו שהנמוקי יוסף מסביר יפה מאוד בהקדמה שלו להלכות קידושין, פרק ראשון של קידושין, אין לגוי. אין מושג כזה של קדושה. אז כשהגוי מסתכל, הוא לא יכול לראות את זה. לא כי הוא עיוור, לא כי הוא שקרן. הוא יכול לראות מעשה, הוא יכול אפילו לראות שהיהודים מתנהגים אחרי הקידושין כדבר בפני עצמו, אבל הקידושין לא קיימים בראש שלו, הוא לא יכול לראות את זה.
ודאי שהוא פסול לעדות. אותו דבר לגבי העסקים. הוא לא יכול לראות דברים מסוימים, כי הפירוש שלו על המציאות הוא בשעת הראייה. הנושא אם הוא אומר שקר הוא הנושא הבא, אם הוא שקרן, אם הוא מקיים "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק", אם כן הלאה. זה ה... אני עדיין מחזיק לפני הצעד הראשון: הוא לא ראה את זה. גוי לא יכול לראות.
מצלמה בוודאי לא. מצלמה לא יכולה לראות כלום, שום דבר אנושי. מצלמה היא מכונה, היא גולם, היא לא יכולה לעשות כלום. בוודאי מצלמה לא כשרה לעדות, אין שום ספק. ודאי, מבחינת בירור המציאות, זה קצת ראיה, קצת סימן, אוקיי, כך הפוסקים, הרבנים כבר מצאו עצה איזה גדר לתת. אבל ההלכה, החלות, החלות של הקידושין – אני אומר את המילה קידושין רק כי זה קיצור דרך – אם הדעת, אם צריך דעת אנושית, אז מצלמה פסולה לעדות.
אין שום הווה אמינא שאם מישהו עושה קידושין מול כל המצלמות שבעולם, ואחר כך בא מישהו והוא עובר על אשת איש, היא לא פטורה לכל הדעות מכריתות. אין שום שאלה, אין שום עדות. אם אתה לא מביא שני יהודים כשרים שהם גדולים, בני חורין, שמעידים, אין שום ספק. אני לא מאמין שאף אחד, שום רב בעולם יחלוק על הפסק שלי כאן.
וזה למה? כי אנחנו מבינים שכאן צריך דעת אנושית, דבר חי, נשמה אתה יכול לקרוא לזה, דעת אמיתית שמסתכלת והיא רואה כאן קידושין. זה עושה את הקידושין.
אני מקווה שזה שכל להוציא באמת להבין את הדבר, צריך פשוט לתרגל בחיים להתחיל לראות דברים שאנחנו מדברים כש...
פרק ד': העבודה של "הסתכלות" – סוג חדש של אדם
הצורך ב"דעת אנושית"
וזה למה [צריך בית דין], כי אנחנו מבינים שכאן צריך דעת אנושית, דבר חי, נשמה אתה יכול לקרוא לזה, דעת אמיתית שמסתכלת והיא רואה כאן "קידושין". זה עושה את הקידושין.
[חשבתי] שזו השכלה להוציא, באמת להבין את זה צריך פשוט לתרגל בחיים ולהתחיל לראות דברים. אלה הדברים שאנחנו מדברים כשאנחנו אומרים שהנושא של מידות, הנושא של להיות אדם, מתחיל עם ההסתכלות, זה מתחיל עם המבט. זה לא מתחיל עם מה שאתה עושה, זה מתחיל עם איך שאתה רואה את העולם.
ואנחנו הוצאנו הרבה משלים אתמול – אולי עכשיו אפשר להיכנס לבלוג הזה לכל המשלים שאמרנו – איך אנשים חיים בעולם, הם לא תופסים שכאן בכלל יש צורך, כאן יש יתום, כאן יש אלמנה, כאן מתחיל נושא של הלכה, כאן מתחיל נושא של "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא יט, טז). בלי המשקפיים אתה לא רואה את זה, זו המילה.
שני סוגי "שלמות האדם": אריסטו מול התורה
צריך אבל עכשיו להוסיף – אני רוצה עוד להוסיף, אני מחזיק כאן בישיבה, אני רוצה עוד להוסיף איזה סוג מבט. עכשיו אנחנו לומדים הרבה פעמים, אני רוצה עוד להוסיף איזה סוג מבט הולך כשאומרים שיהודי הוא לא רק "טוב", אדם טוב מבחינת אנושיות.
למדנו לשון, לשון אחת שיכולה להוציא דעות. רבי חסדאי אברהם – [רבי] אברהם אזולאי אומר בהקדמה שלו [לספר "חסד לאברהם"], שמישהו יהיה "אדם הכי טוב על פי פילוסופיא", הוא עושה את כל ספר המידות לאריסטו, זו השלמות האדם באשר הוא אדם; הוא אדם טוב, מאה אחוז אדם טוב.
אבל הוא אומר: אבל התורה באה בשביל עוד דבר. זה אמת שזו גם התורה, התורה היא גם בשביל זה, אין שום ספק. אבל התורה באה בשביל עוד דבר, יש "שלמות הישראל באשר הוא ישראל". או שאפשר לקרוא לזה "שלמות הנשמה באשר היא נשמה", לא רק שלמות הנשמה שבגוף. זו שלמות אחרת לגמרי, זה סוג אחר לגמרי של טוב.
ומה פירוש שלמות, מה פירוש טוב? זה אותו פירוש, אבל זה הטוב של דבר אחר, של רמה אחרת. כמו שאנחנו אומרים תמיד: לשולחן יש את השלמות שלו, הוא צריך להיות שולחן טוב חזק, ויפה, וכל מיני מעלות – אז זו השלמות של שולחן באשר הוא שולחן. לקו יש את השלמות שלו באשר הוא קו. לאדם יש את השלמות שלו באשר הוא אדם.
אבל כאן מתחילה שאלה גדולה: מה הפירוש "אדם"? יש הרבה סוגי רמות, הרבה סוגי משמעויות של המילה אדם.
* יש אדם שקוראים לו בחינת גוי, בחינת אדם שחי בעולם הזה. זו שלמות אחת, הוא צריך תיקון המידות. אפילו גם דוד המלך אומר שאי אפשר לחיות בלי מידות טובות, צריך הרבה מאוד דברים.
* אבל זה עדיין לא "שלמות הישראל באשר הוא ישראל", על מה שכתוב "וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי" (שמות כב, ל) בפרשת השבוע.
הזוהר אומר שזו הרמה הכי גבוהה שיכולה להיות, "וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי" – להיות קדוש. קדוש פירושו, יש "אנשי קדש", כן, פירושו אנשי קדש. הרבי מקוצק אומר: "קדושים באופן אנושי". כן, אנשי קדש זה הפירוש שקודש הוא סוג חדש של אדם.
נפש הבהמית מול נפש אלוקית: פשט חדש ב"אדם"
ואני יכול להבין, כל אחד יודע את הכוזרי שאומר לשון כזו, אבל צריך להוציא את זה, אלה דברים פשוטים למי שמתעמק במה שמתכוונים, אלה לא דברים מיסטיים. אולי זה מיסטי, אבל זה פשוט. יש פשט חדש במה שפירוש אדם.
ראית אדם שאפשר לראות, האדם שכל חוש המשפט לכאורה עושה כמותו. זו רמה אחת של שלמות האדם. אבל יש עוד רמות של שלמות האדם, עוד רמות שלמות. מי שלומד ומי שמבין מה הוא מתכוון, אדם הוא נשמה, אפשר לקרוא לזה נשמה אלוקית.
מה פירוש נשמה אלוקית? נשמה שה... אני אפרש. הפירוש הוא כך:
* נפש הבהמית היא נשמה שהעולם שלה הוא עולם בהמי. היא רואה בהמות בעולם, היא מתייחסת, היחסים שלה עם הכל הם בהמות, בהמות גופים. כן, היא מבינה גופים, מדברים אליה גופים. זה פירוש נפש, היא חיה, החיים שלה הם גופים.
* נפש אלוקית פירושה – לא שזה אלוהים, שלא יעשו את הטעות, הנשמה היא לא אלוהים. מה פירוש נפש אלוקית? פירושו שזה "אלוהי". כן, אומרים שזה אלוהי, זה לא אלוהים. מה פירוש אלוהי? כמו שמשהו הוא "שלווי", פירושו שהוא שייך לנושא של שלום. אלוהי פירושו, נשמה אלוקית היא הסוג של אדם, הפשט על האדם, או אתה יכול לומר הרמה של האדם, סוג חדש של אדם, פשט חדש במילה אדם, שהעולם שלו הוא עולם אלוהי.
אצלו, הקשרים שלו הם אלוהים, התירוצים שלו הם אלוהים, ההתייחסויות שלו לדברים אחרים הם אלוהים. זה הפירוש נשמה אלוהית. זה פשט חדש לגמרי של המילה אדם. פשט חדש לגמרי. אדם הוא סוג כזה של דבר שיש לו משהו עם אלוהים. הוא עובד את אלוהים, הוא מביא שפע מאלוהים, הוא מכניס את אלוהים לעולם, הוא מחזיר את העולם לאלוהים. כל מיני דרכים. הוא מבין את אלוהים, הוא מדבר עם אלוהים. זה סוג חדש של דבר. בכל העולם של נפש הבהמית זה לא קיים.
בחינת שבת: הנשמה ש"יצא לחופשי"
"בַּשְּׁבִיעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם" (שמות כא, ב), "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד" (שמות כ, ח) – זו הנשמה שעובדת שישה ימים בשבוע, "מתגלגל בששת גלגלים", ו"בַּשְּׁבִיעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם". זו בחינת שבת, זה חופשי, כן? זה עולם החירות.
זו הנשמה שמעולם לא נכנסה לגוף, כביכול, כן? הנשמה היא במאסר בגוף. זה החלק של הנשמה, הנפש הבהמית, או החלק של הנפש שנכנס לגוף. יש כאן חלק שהוא "יצא לחופשי חינם", הוא מעולם לא היה עבד. אם הוא לא מבין בשביעי, הוא יבין ביובל. זה סוג חדש של אדם.
לחיות עם דעת: הרבי מקוצק ו"לא תגנוב"
עכשיו, מה זה אומר לחיות כסוג חדש של אדם, לחיות כנפש אלוקית? אם נחזור למה שאמרנו שכל המבנים זהים. מה פירוש טוב? טוב פירושו המיטב שהדבר יכול להיות, כלומר שלימות, כן? והם אמרו לנו עכשיו איך חלק, איך מתנהג הטוב? "בדרך המציאות", בדרך הנכונה לרמה זו של שלימות.
איך רואים איך זה עובד? זה עובד דרך דעת. כל רמה עובדת דרך דעת. כמו שכתוב בזוהר, דעת עולה מכל הרמות. איך כל רמה עובדת עם דעת? במילים אחרות, להתנהג עם דעת נכונה בבין אדם לחבירו, ברמה הראשונה, צריך לדעת לראות איך העולם נראה מנקודת מבטו של מי שיש לו חינוך נכון.
למשל, אני רוצה לומר עוד משל פשוט, לאו דווקא, כן? הקוצקער רבי, מכירים את הסיפור, והוא אמיתי, הוא אמר שכל חייו הוא זוכר את הסיפור:
שהגבאי של הקוצקער רבי נכנס ואמר שגונבים, גונבים בבית.
אמר הקוצקער רבי – והגבאי אמר מה זאת אומרת גונבים – הרבי אמר: "מה זאת אומרת גונבים?"
והקוצקער רבי [הגבאי] אמר: "מה זאת אומרת, כאן הכל פתוח, אין שום מנעולים, אין שמירה כראוי, זה לא קוצק." כך חסידות היא ממשלה פרועה.
אמר הקוצקער רבי: "מה זאת אומרת ממשלה פרועה? הרי כתוב 'לֹא תִגְנֹב' (שמות כ, יב)."
אמר היהודי הירושלמי, כל חייו הוא זוכר איך הקוצקער רבי אומר: "כתוב 'לא תגנוב'." הרי כתוב "לא תגנוב", "לֹא תַחְמֹד" (שמות כ, יג), רש"י אומר, "אי אפשר."
אבל מה זה אומר שאי אפשר? אני אומר פירוש פשוט. "לא תגנוב" חידש לעולם שיש דבר כזה "של הזולת". כשאדם שלא יודע "לא תגנוב", הוא עוד לא היה בהר סיני, הוא לא שמע "לא תגנוב", הוא רואה דברים, הוא רואה מכוניות יפות, הוא רואה בתים יפים, הוא רואה נשים יפות, הוא רואה כל הדברים היפים. הוא חושב, הוא רוצה את זה. "לא תחמוד", שלא יחמוד. הוא לוקח. למה שלא ירצה? זה דבר יפה.
מי ששמע "לא תגנוב" – אני כבר לא מדבר אם הוא גונב אחר כך, יש לו ניסיון, לא, אוקיי, יש לו ניסיון – אבל הוא רואה את העולם מחדש. הוא נכנס, הוא רואה בית, הוא רואה בית של הזולת. הוא רואה את זה, כן? איך אפשר לראות את ה"זולתיות" של הבית? אני לא מדבר שכתוב שלט, "שייך לפלוני אלמוני", לא לזה אני מתכוון. יש לו משקפיים חדשות, הוא רואה "בית של הזולת". בית של הזולת לא שייך לי. אוקיי, אני כן רוצה את זה, מתחילה שאלה, אבל יש לו מבט חדש על העולם.
זה מה שהקוצקער רבי התכוון לומר. הוא אומר, "אני לא יודע 'לא תגנוב', זה עכשיו שלי." אה, אנשים, מה שהגנב גונב, מה שלא נעול, זה לא משנה כלום, זה עדיין שלי. הלה יודע שזה שלי. אוקיי, יש לו ניסיון, יכול להיות.
משקפיים שבתיות: עדות על מעשה בראשית
עכשיו, באותה דרך, באותה דרך, כמו שאני מתחיל לומר שיש סוג חדש של אדם, רמה חדשה של אדם, יש נשמה מבשפירו דעילא, "להשפיע חכמה ובינה". אני לא מדבר על העולם החולי. זה עולם חדש.
מה פירוש שבת? אני אומר, שבת העולם נראה אחרת, כי רואים את העולם אחרת. אם מה פירוש כשאומרים שיהיה משיח, "וְנִגְלָה כְּבוֹד ה' וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִי ה' דִּבֵּר" (ישעיהו מ, ה)? ומספרים סיפורים כאלה, אפילו הבשר, אפילו הגויים הבשריים יראו את ה'. איך גויים בשריים רואים את ה'?
יש לי שאלה חדשה: איך גויים בשריים רואים בשר? גם עם דעת מסוימת. בלי דעת לא רואים כלום. החוקרים היום, והמדענים שהם אומרים על "חוקי התפיסה", זה ברור, תפיסה צריכה דעת מסוימת. עכשיו, למה אתה רואה בשר? כי אתה בראש שלך יש מושג, יש מושג מה זה בשר, אתה רואה בשר. כי לא מה שהוא לא ראה. טוב מאוד.
שבת זה לא שבאה נשמה יתירה, באה נפשלה קטנה לעולם, יותר רמה גבוהה. מה זה אומר? זה אומר שעכשיו לעולם יש דברים אחרים. עכשיו אתה מתחיל לראות דברים אחרים. הוא רואה אלוקות. אתה רואה אלוקות. כמו שחז"ל אומרים, כמו שהסימן עשה, שיש דברים שהם שלך, של הזולת. עכשיו אתה לא רואה סתם שולחן, אתה רואה שולחן של הזולת? תחשוב את אותו דבר. כן? "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים" (ויקרא כה, נה). "כִּי לִי הָאָרֶץ" (ויקרא כה, כג).
מה הפירוש? הפירוש הוא, שמבט שבתי, "עדות למעשה בראשית". כן? מה העדות? מדברים הרי על עניין עדות, מה הרי, אפשר לראות את העולם נכון. מה הפירוש "עדות על מעשה בראשית"? עדות הרי היתה. אחד ראה, אחד לא ראה. בגט אחד ראה, אחד לא ראה.
מה הפירוש "עדות על מעשה בראשית"? "עדות על מעשה בראשית" פירושו שיש לי מספיק שכל, יש לי דעת חדשה. כשאני רואה את העולם, אני לא רואה עולם. יכול להיות שנברא, יש אלוקים או לא. אני רואה "דבר נברא". לעולם יש פירוש חדש. אני רואה את העולם, דבר נברא, דבר נצחי, דבר "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (ישעיהו ו, ג). כל אחד ברמת ההשגה שלו. אני רואה דבר שהקב"ה עשה, שהקב"ה נמצא בו, איך שרוצים להסביר את זה. אה, ודאי אתה אומר, "עדות על מעשה בראשית". למה? כי עכשיו אני רואה אחרת, אני רואה את העולם בתור דבר נברא. דבר נברא הרי, "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל" (תהלים יט, ב).
זה משל כל כך פשוט להראות, שיש עוד רמות גבוהות יותר של הסתכלות, שהשינוי מלהיות יהודי חסידי – יהודי חסידי פירושו אחד שהוא יכול לראות, הוא יכול לחיות קצת עם הרבי של הלכות, קצת שבתי. הפירוש הוא, שהוא רואה עכשיו דברים עם הפירוש של שבת, יש לו משקפיים שבתיות.
ואהבת לרעך כמוך: הנשמה היא אחת
וזה גם אחים חברה. כל אחד יודע שכתוב בתניא (פרק לב) שהיסוד כלל התורה כולה – אני רוצה לומר בפירוש – היסוד כלל התורה כולה הוא "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח). למה? כי מה מחלק בין יהודים? גופותיהם. נשמה הרי הכל אחד. נלך ללמוד רמ"א. נשמה הכל אחד.
אם כך, יסוד כלל התורה כולה להגביר נשמה על הגוף, הרי כשמסתכלים על יהודי מצד נשמתו, זה מקיימים "ואהבת לרעך כמוך", ושם יש אחדות, שם יש רק אחד, שם כל היהודים הולכים להיות אחד עם השני, "ואהבת לרעך כמוך אני ה'".
מה הפירוש של כל העניין? מה שהוא אומר הוא כך, שהתורה, "כל התורה כולה" היא להגביר נשמה על הגוף, אפשר לדרג, אולי לא. מה שהוא אומר הוא שיש באמת קיום של "ואהבת לרעך כמוך"...
שיעור ב' - פרשת משפטים: אהבת ישראל וסוד הגלגולים (חלק ד')
---
פרק ה': הנשמה מעל הגוף – היסוד של אהבת ישראל
מגיד שיעור:
אם כך, יסוד כל התורה כולה הוא להגביר את הנשמה על הגוף. הרי כשמסתכלים על יהודי מצד נשמתו, זה מקיימים "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", כי בעולם [האמת] יש אחדות, שם יש רק אחד. שם שכל היהודים הולכים להיות אחד עם השני – "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'".
מה הפירוש של כל העניין? מה שהוא אומר זו תורה? [ש]"כל התורה כולה" היא להגביר את הנשמה על הגוף? אפשר לדאוג [לטעון]? אולי לא.
מה שהוא אומר הוא, אני מתכוון באמת שזה לא הפשט ב"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". יש מדרגה של "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" שנאמרה לגוף – טוב מאוד. כמו שכל התורה כולה נאמרה גם לגוף, יש גם את הפשוט "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ".
אבל מה שהתניא [ספר היסוד של חסידות חב"ד] אומר הוא, שזו הנקודה שלמדנו עכשיו: שלימות התורה. מה התכלית של התורה? שיוכלו להיות לפנים עובדי כוכבים. "עובדי כוכבים" פירושו שהוא יכול להישאר לחיות נשמה בגוף, היה בסדר גמור. אבל יש מדרגה גבוהה יותר. עכשיו המדרגה הגבוהה יותר, איפה היא מתבטאת? אחד המקומות העיקריים שהיא מתבטאת הוא באהבת ישראל, באהבת חברים.
העבודה של לראות את ה"בריה"
ואיך מתחילה אהבת חברים? כאן אומר התניא: אני מתייסר, איך אני יכול לאהוב את היהודי השני שלי? הוא לא מהסוג שלי, הוא הולך בבגדים אחרים ממני, הוא מתנהג אחרת, אני לא סובל אותו.
אתה צודק, והאמת היא שבאותו עולם [מצד הגוף] יש גם "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", רק זה יותר מוגבל, זה יותר דרך החומר, להיות יותר מעורב.
אומר לך התניא: אבל שמע, אתה צריך להתרגל למבט חדש. אתה צריך ללמוד לחשוב, להסתכל – לא רק לחשוב, להתבונן, לראות יהודים אחרת. איך אתה צריך להתחיל לראות יהודים? שיש להם נשמה. אולי אפילו שהם נשמה. זה כבר הבדל גדול בין "יש להם נשמה" ל"להיות נשמה". עניינים עמוקים. אפשר להתרגל לזה, כן?
ומה פירוש שיש לו נשמה? פשוט, הוא... כמו שאמר הלה: "אני בריה וחברי בריה" [ברכות י"ז ע"א]. יודע מה זה בריה? אנחנו אומרים "בריה"? בריה פירושה דבר נברא, כן? זה חידוש גדול! בריה! הוא בריה! לא סתם הוא בריאה, הוא בריאה עם קצת דעת, איזו מדרגה של אדם יש לו, איזו מדרגה, הכוח של אדם יש לו. אני יודע, הוא בריאה, הוא אדם, הוא מדבר, יש לו נפש המדברת לכל הפחות, כן, נפש המשכלת, נפש אלוקית.
---
פרק ו': מבט חדש – מ"דן לכף זכות" ל"הסתכלות"
מגיד שיעור:
וכשמסתכלים עליו – זו עבודה אמיתית, חינוך – מתחילים להסתכל עליו, צריך להתרגל בזה, אליבא דשבת, אליבא דמעשים טובים.
המבט הראשון כשאדם מסתכל על אדם, אפילו על עצמו, על אשתו, על ילדיו – מיד הוא מסתכל. מה אתה רואה? בדרך כלל יראו מה שרואים. יש אחד, כל אחד יודע, אם שונאים מישהו, מיד רואים את כל הדברים הרעים. ואם אוהבים מישהו, רואים מיד את כל הדברים הטובים.
זה לא "דן לכף זכות", כן?
* דן לכף זכות פירושו: אחרי שראו מעשה, מתחילים לחשוב, מה הפירוש של המעשה? הוא התכוון לטוב? הוא התכוון לרע? איך אפשר לפרש את זה?
* אני אומר דבר עמוק יותר. אני אומר הסתכלות, כן? הסתכלות לצד זכות.
הוא רואה את העולם אחרת, הוא רואה את חברו אחרת. למה הוא רואה את חברו אחרת? כי הוא יודע, הוא צריך ללמוד את זה, הוא צריך להבין מה זה אומר, אחרת הוא לא יכול לראות את זה. הוא מבין, בראש שלו יש סוג חדש של מציאות.
כל דבר שאנחנו רואים, אנחנו רואים לפי איזה מושגים יש לנו בראש שלנו. יש לי מושג חדש, מה זה "יהודי". יהודי פירושו אדם עם נשמה. עכשיו כשאני מסתכל עליך, אני רואה יהודי, אני לא רואה אדם. אני רואה יהודי. אני לא רואה רק מה שאתה עושה, אני רואה יהודי. יהודי הוא דבר עם נשמה, דבר חדש. זו הרגלה על המבט.
ובאותה דרך שאנחנו אומרים שכל דבר תלוי במבט, אותו דבר המדרגות הגבוהות יותר, מהמדרגה הזו יכולה לצאת אהבת ישראל שאין לה קץ, כמו שאפשר לחשוב על צדיקים שמספרים עליהם דברים כאלה – כי הוא מסתכל אחרת. ומובן מאליו, כשהוא מסתכל אחרת זה נהיה כל כך אחרת.
---
פרק ז': סוד הגלגולים – המבט העמוק יותר של "משפטים"
מגיד שיעור:
יש עוד הרבה מדרגות מזה, אבל זו מדרגה אחרת לגמרי של עולם המשפטים. הזוהר, הזוהר הקדוש מדבר על פרשת משפטים, ה"סבא דמשפטים" [זוהר ח"ב צ"ד ע"א] דורש על הנושא של גלגולים, של גלגולי נשמות.
כל אחד מכיר את הפירוש של הבעל שם טוב על זה, שיש דברים שלא נראים קודם מילדר לחבריה, צריך להבין בסוד הגלגולים. ואני רוצה להוציא, לא להיכנס לזה עושה שכל, אפשר לשאול קושיא, אני אענה על הקושיא.
ואנחנו הבהרנו שלא מספיק לומר שזה משל עם נמשל, או שזה אותו דבר "כמו שהוא למעלה כן הוא למטה" – בדיוק כמו שאצל אדם יש מידות שונות, כך גם אצל הקב"ה. או הדברים העמוקים יותר שהמקובלים אומרים, שאדם מתנהג במידות החסד הוא מעורר אצל הקב"ה את מידות החסד.
הוא רואה עבד כנעני, הוא רואה עבד עברי, הוא רואה שומר שכר, הוא מתחיל לראות דברים. ממילא הוא מתנהג אחרת בהלכה.
הראייה של מקובל
אחר כך יש יהודי, יהודי חסידי, מקובל, יהודי אמיתי, שהוא מתחיל לראות, הוא מתחיל לראות עוד דברים. הוא מתחיל לראות גלגולים, הוא מתחיל לראות נשמות, הוא מתחיל לראות מה זה אומר לאדם להיות "אוזן שומעת תוכחת חיים" [משלי ט"ו:ל"א], "דבר ה' אשר עלה הר סיני" [נוסח המקרא: וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים], "דבר מן השמים דיברתי עמכם" [שמות כ':י"ט]. זה פשוט דבר אחר לגמרי.
הוא רואה, העולם אחר, וממילא הוא מתנהג אחרת. כי הוא מתחיל לראות, זה הסוד של "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" [שמות כ"א:א'].
אני רוצה להראות לך לפניך, לא רק אני רוצה לומר לך מה ההלכה, אני רוצה להראות לך את ה"אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" – הנח לפניהם מבט חדש על העולם. הנח לפניהם מבט חדש על העולם על פי פשט, הנח לפניהם מבט חדש על העולם על פי סוד, שאפשר לראות סוד הגלגולים ועלילת המשפטים.
דער שיעור רעדט וועגן פרשת תרומה און די פארבינדונג צווישן שמחה און השראת השכינה. שמחה איז א תנועה פון ריבוי און התפשטות — דערפאר איז די פרשה אזוי לאנג מיט אסאך פרטים, ווייל ווען מ'איז פרייליך רעדט מען אסאך. "ושכנתי בתוכם" מיינט אז די שכינה וואוינט צווישן אידן דורך זייער דעת און אמונה — נישט אין די פיזישע שטיינער, נאר דורך דעם וואס מ'ווייסט און גלייבט אז דער אייבערשטער איז דא. די עצם ידיעה אז דער אייבערשטער איז דא טוישט א מענטש'ס הנהגה פון זיך אליינס, אן באוואוסטזיניגע בחירות — און דאס איז די אמת'ע שמחה פון חודש אדר.
דער שיעור רעדט וועגן פרשת תרומה און די פארבינדונג צווישן שמחה און השראת השכינה. שמחה איז א תנועה פון ריבוי און התפשטות — דערפאר איז די פרשה אזוי לאנג מיט אסאך פרטים, ווייל ווען מ'איז פרייליך רעדט מען אסאך. "ושכנתי בתוכם" מיינט אז די שכינה וואוינט צווישן אידן דורך זייער דעת און אמונה — נישט אין די פיזישע שטיינער, נאר דורך דעם וואס מ'ווייסט און גלייבט אז דער אייבערשטער איז דא. די עצם ידיעה אז דער אייבערשטער איז דא טוישט א מענטש'ס הנהגה פון זיך אליינס, אן באוואוסטזיניגע בחירות — און דאס איז די אמת'ע שמחה פון חודש אדר.
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
סיכום פון דעם שיעור אויף פרשת תרומה: "ושכנתי בתוכם" — דער כוח פון דעת און נוכחות
הקדמה: שמחה און ריבוי אין בנין המשכן
פרשת תרומה ווערט כמעט אלעמאל געליינט אנהייב חודש אדר. די פרשה איז זייער לאנג מיט אסאך פרטים — דער רבינו בחיי ברענגט אז פון אנהייב ביז סוף פרשת המשכן שטייט 248 מאל א לשון עשיה ("ועשו"), כנגד די רמ"ח מצוות עשה.
דער יסוד: שמחה איז ריבוי
"משנכנס אדר מרבין בשמחה" — שמחה איז אליין א נקודה פון ריבוי. די ערשטע ברכה אויף דער וועלט — "פרו ורבו" — איז א ברכה פון התפשטות. שמחה איז ברייטקייט און אפנקייט, בעת עצבות איז צמצום — צוקוועטשט, פארמאכט.
דער חילוק צווישן שמחה און עצבות:
| עצבות/יראה | שמחה |
|------------|------|
| שווייגן — "על כן יהיו דבריך מעטים" | רעדן — זיבן ברכות ביי א חתונה |
| "אגרתא דבי תנחומין — שתיקותא" | "אגרתא דבי הילולא — מילא" |
אפילו "בעצב תלדי בנים" ווייזט אז די גרעסטע שמחה (פריה ורביה) קומט מיט צער — אזוי אויך פורים האט זיך אנגעהויבן מיט צרה.
ווי דאס שפיגלט זיך אפ אין פרשת המשכן:
די גרעסטע שמחה איז השראת השכינה — "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם." כאטש דאס ווארט "שמחה" שטייט קיין איין מאל נישט אין די פרשה, פילט מען די שמחה דורך דעם ריבוי הפרטים — ווי איינער וואס קומט צוריק פון א מורא'דיגע נסיעה און הערט נישט אויף צו דערציילן יעדן פרט. די פונקטליכקייט איז נישט צמצום — עס איז חוויה, מ'וויל נישט פארפאסן קיין איין דעטאל.
אדר = א' דאר — דער אייבערשטער (א') קומט דאר (וואוינען) מיט אונז — דעריבער איז מען פרייליך און רעדט אסאך.
---
די גרויסע קשיא פון שלמה המלך
שלמה המלך האט געפרעגט: "הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה אשר בניתי" — דער אייבערשטער איז גרעסער פון אלע הימלען, ער איז נישט בגדר מקום בכלל, ער איז נעלם על כל נעלמים. ווי קען ער אריינפאסן אין א קליינעם משכן?
און דאס מיינט מען ברוחניות — קיין מדרגת השגה, קיין כלי קען מקבל זיין השראת השכינה. דער תירוץ איז: "לא כאשר תחשוב" — דער אייבערשטער וויל עס אזוי, אויך ווען עס בלייבט א קשיא.
---
"ושכנתי בתוכם" — נישט "בתוכו"
דער באקאנטער דיוק
דער אלשיך הקדוש ברענגט דעם דיוק (וואס ער זאגט "שמעתי אומרים"): עס שטייט "ושכנתי בתוכם" — נישט "בתוכו" (אין דעם משכן), נאר אין זיי. דער אור החיים און אנדערע מפרשים רעדן פון דעם זעלבן דיוק. דער אלשיך לערנט פון דא אז עיקר השראת השכינה איז באדם — אין הארץ, אין גוף, אין דעת פון מענטשן — נישט אין דעם פיזישן בנין.
קריטיק אויף דער פאפולערער פארשטאנד
דער עולם זאגט נאך: "לא בתוכו נאמר אלא בתוכם — בתוך כל אחד ואחד". אבער דער צווייטער חלק ("בתוך כל אחד ואחד") שטייט בכלל נישט — נישט ביים אלשיך און נישט אין קיין מדרש. "בתוכם" מיינט צווישן די אידן באופן כללי, נישט אונבאדינגט אין יעדן איינצלנעם מענטש.
די קשיא אויף דעם "תירוץ"
דער גאנצער "תירוץ" אז השראת השכינה איז באדם (נישט אין בנין) איז נישט קיין תירוץ. ווייל אויב דער אייבערשטער קען נישט שורה זיין אין א משכן וואס איז א מצוה בפירוש אין תורה — איז דאך קל וחומר אז ער קען נישט שורה זיין אין א מענטש, וואס איז א "חומר מלא צואה"! דאס לייזט נישט דעם פראבלעם, עס מאכט עס נאר ערגער.
---
דער יסוד: השראת השכינה איז א דבר שבדעת
דער ענטפער
השראת השכינה איז נישט אין גשמיות — נישט אין עצים ואבנים, און נישט אין פלייש און בלוט — נאר אין דעת, אין כוונה, אין אמונה.
ראיה פון ספר תורה שכתבו מין
דער רמב"ם פסק'נט אז א ספר תורה וואס א מין האט געשריבן ישרף. פארוואס? די אותיות זענען די זעלבע יו"ד ה"א! דער חילוק איז: דער אייבערשטער איז שורה נישט אין די פיזישע אותיות נאר אין דער כוונה — ווען מען שרייבט לשמו, בקדושה, בכוונה. אן כוונה איז עס גארנישט ווערט. קדושת הדברים אן כוונה האט נישט קיין קדושה.
אפליקאציע אויף דעם משכן
אין דעם משכן אליין איז אויך די השראת השכינה תלוי אין דעת ואמונה פון כלל ישראל:
- בצלאל'ס כוונות ביים בויען האבן נישט "אריינגעלייגט" קדושה אין די עצים ואבנים פאר אייביג
- יעדן טאג דורך עבודת הכהנים — קרבן תמיד, "אש תמיד תוקד על המזבח" — מיט זייערע כוונות איז מען ממשיך די השראת השכינה
- אויב מען הערט אויף צו גלייבן אין דעם מקדש — איז דער מקדש גארנישט ווערט
עס איז נישט קיין סתירה צווישן די צוויי פשטים
"מקדש בלב" און "מקדש במעשה" איז די זעלבע זאך. דער פיזישער משכן פונקציאנירט נאר דורך דעם דעת און אמונה פון כלל ישראל. "בתוכם" מיינט צווישן די אידן — און דאס איז אויך דער פשט אויפן פשוט'ן משכן.
---
דער משל פון "וואוינען" — אלעס איז בדעת
וואס הייסט "ושכנתי"?
"ושכנתי" מיינט כפשוטו וואוינען (ווי דער זוהר טייטשט: "לדירה ביניהון").
וואס הייסט "איך וואוין אין ניו דזשערסי"? איך זיץ דאך נאר אין מיינע ד' אמות! דער ענטפער: וואוינען אין א שטאט איז א דבר שבדעת. ווען איך טראכט ווי איך וואוין, טראכט איך פון מיינע שכנים, פון די בתי מדרשים, פון דער סביבה.
צוויי מענטשן קענען וואוינען אין די זעלבע גשמיות'דיגע שטאט — איינער וואוינט דארט און איינער נישט. איינער איז א אזרח (סיטיזן) און איינער איז א גר (פרעמדער). דער חילוק איז: וואו זיין מחשבה איז. איינער'ס מחשבה איז נעבן דעם בית המדרש, דער אנדערער'ס מחשבה איז נעבן דארט וואו מען שפילט קארטן — ער וואוינט אין אן אנדערע שטאט, הגם ער לעבט אין דער זעלבער גשמיות.
דער יסוד: "וואוינען" — אויך ביי דעם אייבערשטער'ס "ושכנתי" — איז א דבר רוחני, א דבר שבדעת, נישט קיין דבר שבגוף.
דער פשוט'ער טייטש פון "ושכנתי בתוכם"
אן איד אין מדבר האט געטראכט: "דא איז מיין הויז, דארט וואוינט ראובן, דארט לוי, דארט קהת, דארט גרשון — און דארט וואוינט דער אייבערשטער, דארט איז די שכינה'ס הויז." דאס איז דער פשוט'ער טייטש — דער אייבערשטער האט א הויז צווישן אלע אידישע הייזער. אבער דאס איז מצד דעם דעת פון דעם מענטש — דער מענטש ווייסט און טראכט אז דער אייבערשטער וואוינט דא נעבן אים.
---
די נפקא מינה למעשה: ווי "ידיעה" טוישט א מענטש
דער רמב"ם'ס יסוד
דער רמב"ם (אנהייב הלכות דעות): א מענטש פירט זיך אנדערש ווען ער איז אליין ווי ווען ער איז מיט אנדערע, כל שכן פאר א מלך גדול.
דער חידוש: דאס מיינט נישט אז ער ציטערט פאר דעם מלך. דער מלך מוז נישט אקטיוו דרוקן אויף אים. בלויז די עקזיסטענץ פון דעם מלך אין זיין מרחב, די ידיעה אז ער איז דא, מאכט אז יעדע תנועה ווערט אנדערש.
דער פסיכאלאגישער מכניזם
- א מענטש טוט עפעס בצנעה — ער מיינט אז ער איז "שטארק" און וועט זיך נישט טוישן אויב אנדערע געפינען אויס
- אין ריאליטי — ווען עס ווערט נתגלה, כמעט אלעמאל טוישט זיך זיין פירונג, אפילו 50-80%, אן ער זאל עס באמערקן אדער צוגעבן. עס געשעט "בדרך ממילא" — בלויז דורך דעם וואס אנדערע ווייסן
- דאס איז נישט ווייל ער האט מורא — עס איז א סובטילערער כוח: די בלויזע ידיעה אז יענער ווייסט, מאכט א גרויסע חילוק אויף אלע מעשים
דער עיקר חידוש
דער עולם מיינט אז דער רמב"ם'ס משל מיינט: שטייסט פאר א מלך — ציטערסט, קוקסט אריין אין הלכה ווי מ'דארף זיך פירן. ניין — נישט "על ידי זה" (נישט דורך א בוואוסטזיניגע תהליך פון יראה). נאר: "על ידי דעם וואס דער מלך איז דארט" — בלויז דורך דעם וואס איך בין מכיר אז איך בין בפני המלך — פיר איך זיך ממילא באופנים של מלכות.
דאס איז דער כוח פון "ושכנתי בתוכם" — ווען א איד ווייסט (דעת!) אז דער אייבערשטער וואוינט צווישן אים, טוישט עס ממילא זיין גאנצע פירונג.
---
דער מושב לצים — א מופת ווי סביבה ווירקט דורך דעת
דער פסוק "במושב לצים לא ישב" (תהלים א) איז א מופת: ווען א מענטש זיצט צווישן לצים, דארף ער נישט באוואוסטזיניג באשליסן "איך וויל זיך פירן ווי א לץ." פון דער עצם ישיבה — פון דער ידיעה אז ער איז דארט — הייבט ער אן זיך צו פירן ווי זיי. ס'געשעט פון זיך אליינס, דורך דעם דעת.
דער חילוק צווישן באוואוסטע בחירה און אמת'ע שינוי
- באוואוסטע בחירה: ווען א מענטש ווייסט אז ער איז נישט אזא טיפ, אבער ער טוט זיך אן א "היט" כדי צו געפעלן עמיצן — דאס איז א פאלשע בחירה, באזירט אויף חיצוניות. דאס איז נישט ער.
- אמת'ע שינוי דורך דעת: ווען א מענטש ווייסט אז דער מלך איז דא, גייט ער ממילא א מלכות'דיגע היט — נישט ווייל דער מלך האט געהייסן, נאר ווייל ער שטייט פאר'ן מלך. "לא פחות ולא יותר."
דער עיקר חידוש: די בחירות וואס א מענטש כאפט נישט — די אומבאוואוסטע שינויים — זענען מער וועגן וואס ער איז ווי די באוואוסטע בחירות.
---
ראש השנה vs. אדר — צוויי מאדעלן פון שינוי
ראש השנה — שינוי דורך יראה, צמצום, עצבות
ראש השנה מיינט: דער אייבערשטער קומט מיט א געוויסע לבוש — "חוק וסדר, מ'דארף זיין גוט און נישט שלעכט." מענטשן גייען תשובה טון, אבער דאס האט א טעם פון יראה, צמצום, עצבות — "בעצב תלדי בנים", "דבריך מעטים." מ'זאגט אסאך ווערטער, אבער די פירות זענען זייער ווייניק. מ'טוישט זיך בפירוש — דורך באוואוסטע בחירה.
חודש אדר — שינוי דורך שמחה, מנוחה, נוכחות
אסאך אידן זאגן "דער אייבערשטער האט דיך ליב עניוועיס" — און מיינען דערמיט אז מ'טוישט זיך נישט. אבער דער אמת איז: מ'טוישט זיך אסאך מער ווען דער אייבערשטער איז דא!
דער חילוק איז: נישט אז "ער האט דיך ליב" — נאר "ער איז דא" — "ושכנתי בתוכם", די נוכחות השם, די שכינה.
"שכנתי" איז א לשון מנוחה — נישט קיין שטרענגע בליק, נישט קיין שמייסן. ער איז פשוט דא. און ווען א מענטש טאנצט מיט שמחה אז דער אייבערשטער איז דא — ער דארף נישט תשובה טון, ס'גייט געשען פון זיך אליינס. "נישט אין איין טאג, ולא יומים" — אבער מיט אמאל זעט ער: ער איז א געטליכער מענטש. קומט ניסן, קומען נסים נגלים — ער איז שוין א געטליכער מענטש.
---
דער מסקנא
"פארוואס איז דער אייבערשטער געקומען דא? דאס איז אלעס."
דער גאנצער תוכן פון "ושכנתי בתוכם" איז: די נוכחות אליין — דער דעת אז ער איז דא — איז דער מקור פון אלע שינויים, אן באוואוסטע בחירה, אן עצבות, דורך שמחה און מנוחה. דער פיזישער משכן און דער "משכן בלב" זענען איין זאך — ביידע פונקציאנירן דורך דעת, דורך אמונה, דורך די ידיעה אז דער אייבערשטער וואוינט צווישן אונז.
תמלול מלא 📝
שיעור על פרשת תרומה: סוד השמחה און השראת השכינה
פסוק: "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות כה, ב).
א. ריבוי הפרטים אין פרשת המשכן – א סימן פון שמחה
די פרשה ליינט מען כמעט אלעמאל אנהייב חודש אדר. ס'איז ידוע אז ס'איז א לאנגע פרשה; אין אנדערע ווערטער, ס'שטייט דארט זייער אסאך דעטאלן. אסאך מאל פלעגט זיין אזא זאך – פאר איך האב געכאפט אז ס'הייבט זיך שוין אן דער קשר – פלעגט זיין אזא זאך אז מ'נודזשעט זיך אויף די אריכות הפרטים פון די פרשיות פונעם מדבר, סיי פונעם משכן; ס'שטייט יעדע זאך, און ס'שטייט נאכאמאל און נאכאמאל.
איך האב געזען אז דער רבינו בחיי שרייבט, אז פון אנהייב ביז'ן סוף פרשת המשכן שטייט צוויי הונדערט און אכט און פערציג (248) מאל דאס ווארט "וְעָשׂוּ" אדער א לשון עשיה, קעגן די רמ"ח מצוות עשה. ס'איז זייער א גרויסער חשבון [number]. איך האב נישט געציילט צו זען וויאזוי ער האט גערעכנט, אבער ס'איז גאר א גרויסע צאל; ס'שטייט זייער אסאך מאל, זייער אסאך באריכות.
דער ערשטער טייטש פון דעם – איך האב געהערט נעכטן א שיעור פון רבי אלחנן ניר, האט ער מסביר געווען אז מ'זאגט "משנכנס אדר מרבין בשמחה". האט ער געטייטשט (ער האט עס נאכגעזאגט פון א חסידיש ספר, איך האב נאר נישט געכאפט פון וועם), אז שמחה איז אליין א נקודה פון ריבוי.
אזוי ווי יעדער איינער פארשטייט, די ערשטע שמחה אויף די וועלט, די ערשטע ברכה, די ערשטע שמחה איז: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ" (בראשית א, כח). זיך מערן – דאס איז די חביבות, די גרעסטע שמחה. די שמחה פון א מענטש איז אלעמאל ווען ער איז מוליד קינדער, די קינדער זענען מוליד נאך קינדער, ער האט א חתונה – ס'איז די גרעסטע שמחה, ווי די גמרא זאגט.
שמחה אליין איז די תכונה וואס הייסט אין חסידישע ספרים "ריבוי והתפשטות" – אז מ'גייט זיך ארויס, אז מ'איז נישט בצמצום. די היפך [opposite], וואס הייסט עצבות, הייסט א צמצום. אז איינער האט נישט קיין קינדער, אז איינער איז בבחינת מצרה, בבחינת עצב, איז ער זיך מצמצם, ער איז צוקוועטשט. שמחה איז אז מ'איז ברייט, מ'איז אפן.
ב. שמחה ברענגט דיבור, עצבות ברענגט שתיקה
מ'זאגט אז ס'איז דא אזא זאך אז מ'קען מאכן פריה ורביה שלא בשמחה, אזוי ווי די קללה פון אדם הראשון איז געווען "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" (בראשית ג, טז), אז אפילו די גרעסטע דבר של שמחה קומט אלעמאל מיט א גרויסן צער. דער אמת איז, אז אפילו די גרויסע שמחה פון פורים האט זיך אנגעהויבן מיט א "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים", מיט א צער, מיט די צרה פון המן, די אלע מצבים פון מצרה. אבער די "מרבין בשמחה" איז טאקע אז מ'גייט ארויס די שמחה, וואס דאס איז אליין די שמחה פון די ריבוי – די שמחה פון דעם "אסאך זיין", אסאך מאכן, מאכן נאך און נאך און נאך.
אויב אזוי פארשטייען מיר אויך דעם דין אז "אבל אין לו פה" [אן אבל האט נישט קיין מויל], אן אבל רעדט ווייניג. ווען מ'זאגט אז מ'כאפט א צמצום, א יראה, אזוי ווי ס'שטייט אין קהלת (ה, א): "כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים".
מיר האבן געלערנט די וואך אין רמב"ם הלכות יסודי התורה: יראה איז דער פשט "אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ". דער אייבערשטער פירט די הימל, דער אייבערשטער איז נאך העכער פון די הימל, ער איז אזוי ריזיג און גרויס, און דו ביסט דא אויף די ערד, א קליין מענטשעלע – איז ער רעדט נישט אזוי פיל. כאפט ער, ווי מ'זאגט, א "נרתע לאחוריו", ער גייט צוריק; דעמאלט רעדט ער ווייניג, דעמאלט זאגט ער קוים איין ווארט, דעמאלט איז ער פארמאכט אזוי ווי אן איי, ער זאגט נישט.
* סוד ה"אלם": אן איי איז א בחינת איבר, יא? וואס הייסט אין קבלה "אלם". שמות פון אלם (א-ל-ם) – אן די י' פון אלקים איז אלם. מ'קען נישט אפילו זאגן דעם אייבערשטנס נאמען, מ'קען נישט רעדן. אז מ'קען נישט רעדן, דאס איז בחינת צמצום, דאס איז בחינת "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים".
* אז מ'האט קינדער, מ'קען נישט פול רעדן וועגן זיי, מ'קען נישט קלאר רעדן וועגן וואס איז די שמחה וואס איז גורם צו די לידת הבנים. ס'איז דא א יצר הרע אריינגעמישט אין דעם. א גבר פילט זייער א התפשטות, אבער ס'איז נישט געמאכט אז מ'קען ערנסט רעדן וועגן דעם. ווען מ'רעדט וועגן דעם הייסט עס "נבל פה". וואס איז נבל פה? וואס איז שלעכט? ס'איז דאך א כח החיים, ס'איז דאך א כח היצר, ס'איז דאך א געוואלדיגע זאך! נאר ס'שטייט אזוי, אז ווען מ'רעדט מיט דעם, פארשטייט מען עס נישט. ס'איז דא עפעס א קליפה אויף דעם, ס'איז דא עפעס א פראבלעם מיט רעדן וועגן דעם. נישט ווייל ס'איז נישט קיין גוטע זאך, נאר ווייל אונז געבן עס נישט ארויס בשמחה. ווען מ'רעדט וועגן דעם ווערט אן עצבות. אזוי איז די טבע (מ'קען נישט יעצט אריינגיין פארוואס, ס'איז נישט מיין היינטיגע נושא).
אבער ווען מ'קען רעדן – שמחה איז א זאך ווען מ'קען רעדן, מ'רעדט אסאך.
* ביי א חתן זאגט מען זיבן ברכות. זיבן ברכות איז א לשון ריבוי, "שבע ברכות". "כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה".
* א שמחה, די שמחת הנישואין, די שמחה פון יעדע זאך דארף זיין מיט א ריבוי דיבורים. "אגרתא דבי הילולא מילי" (ברכות ו:), יא? דער שכר פון א חתונה איז די ווערטער.
* "אגרתא דבי תנחומין שתיקותא", שטייט אין די גמרא. אין א בית תנחומין, אין א בית אבל, אין א בית מספד – שווייגט מען. דאס איז דער נושא פון שווייגן.
* "אגרתא דבי הילולא מילי" – ווען ס'איז דא א הילולא רעדט מען, ס'איז אסאך ווערטער, אסאך ברכות, אסאך דברי שבח, דברי שמחה.
דאס איז די בחינה, אזוי ווי מ'זעט פשוט די בחינה ווען א מענטש איז פרייליך, רעדט ער אסאך, ער איז אפן, ער פארציילט, ער האלט נישט [צוריק]. ס'איז נישט קיין צמצום, ס'איז נישט קיין עצב. ווען א מענטש איז עצוב, רעדט ער נישט, "ודבריו מועטים".
ג. די שמחה פון השראת השכינה אין די פרטי המשכן
איז דאך פשוט, "אין לך שמחה גדולה מבנין המשכן". "להיות שמחה ישמח השמים ותגל הארץ", זאגט מען ראש חודש ניסן, יא? "יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם ה' מָלָךְ" (תהלים צו, י). ווען ס'קומט דער אייבערשטער מולך זיין אויף דער וועלט, ווען ס'קומט דער אייבערשטער שורה זיין, דאס איז דאך די גרעסטע שמחה.
איז אינטערעסאנט, ס'שטייט נישט לשונות פון שמחה. מ'דארף מדייק זיין (מ'וועט רעדן וועגן דעם אין א מינוט). ס'שטייט נישט אין פסוק "והרעו והיו שמחות גדולות". ס'איז דא פלעצער אין תנ"ך וואו מ'זעט אז ווען ס'איז געקומען [די שכינה]... אפילו דא אין דער תורה: "וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ" (ויקרא ט, כד). איינמאל וואו מ'זעט אז דער עולם איז געווען פרייליך – "וַיָּרֹנּוּ", זיי האבן געזונגען און געזאגט שירה ושבחות, זיי האבן ארויסגעשריגן מיט שמחה. דאס איז די לשון פון רנה, "וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ", וואס שטייט ווען ס'איז געקומען די שכינה – איינמאל וואס ס'שטייט אזא לשון אין דער תורה.
און אין תנ"ך זעט מען מער מאל ווען ס'איז געקומען די שכינה, ביי שלמה המלך, און שפעטער אין אנדערע מאל, שטייט ווייטער: מ'זעט גרויסע שמחה, א ריזיגע שמחה, מ'זאגט "הודו לה'", מ'זאגט הלל, מ'זאגט דברי שירה ושבח. אסאך מאל הלל, און ס'איז אסאך ווערטער אסאך מאל איבערגעחזר'ט. אפילו יא, ס'איז נישטא נאך א זאך וואס מ'חזר'ט אזוי איבער אין הלל... מ'זאגט נאך און נאכאמאל.
דאס איז די תנועה פון שמחה. און די גרעסטע שמחה איז אוודאי די שמחת השראת השכינה, שמחה פון "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". און ס'שטייט אונז אפילו נישט איין מאל דאס ווארט שמחה.
וויאזוי ווייסט מען, וויאזוי פילט מען די שמחה פון די פרשה?
אז מען זעט וויפיל מאל די פרשה חזר'ט זיך איבער, וויפיל ער רעדט וועגן יעדע זאך עקסטער.
אזוי ווי איינער איז געווען ביי עפעס א הערליכער בנין [beautiful building], עפעס א געוואלדיגע נסיעה [trip] געהאט, עפעס א מורא'דיגע זאך, און ער הערט נישט אויף רעדן וויפיל אמות איז געווען צווישן דא און דארט, און וויפיל גאלד איז געווען אין דעם, און ער הייבט אן צו רעכענען פונקטליך.
מ'קען מיינען אז די פונקטליכקייט איז וועגן א צמצום, מ'דארף וויסן פונקטליך. ניין! די פונקטליכקייט איז ווייל ס'איז א חוויה, איך וויל רעדן פונקטליך וויפיל איז געווען, נישט פארפאסן קיין איין פרט; געווען אזויפיל גאלד און אזויפיל זילבער, און מ'האט געדארפט דרייצן אנדערע סארט מינים זאכן, וכו' וכו' וכו'.
דאס איז א תנועה של שמחה, און דאס איז בבחינת די שמחה פון "מרבין בשמחה", "מרבין בדיבור", "מרבין בשמחה".
פון דעם קען מען זען: מגילת אסתר האט די לענגסטע פסוקים. איך מיין אז איך געדענק – אויב איך געדענק גוט – איז דער לענגסטער פסוק אין גאנץ תנ"ך שטייט אין מגילת אסתר (אבער אויב איך מאך א טעות איז עס ערגעץ אנדערש). אבער ס'איז זיכער אז ווער ס'ליינט דעם סיגנאל, דעם סטייל פון די מגילה, זעט אז ס'איז זייער לאנג. יעדע פסוק נעמט זייער אסאך צייט צו ענדיגן, יעדע זאץ [sentence] – נישט יעדע פסוק, א פסוק איז דאך בעצם א זאץ, א חלק פון דיבור – יעדע זאץ איז זייער לאנג, ווייל ס'איז געווארן געשריבן און געמאכט מיט רוב שמחה, מיט רוב פשטות.
דאס איז די תנועה של שמחה בבנין המשכן. אין חודש אדר – אדר שטייט אין חסידישע ספרים איז א' דאר, א' דאר עליון של עולם, ב' דאר [דער אלופו של עולם וואוינט דא]. ער קומט וואוינען מיט אונז, וועגן דעם איז מען זייער פרייליך, רעדט מען אסאך.
עד כאן פשט הדברים.
ד. הקושיא הפילוסופית: ווי קען דער אין-סוף רוען אין א משכן?
יעצט, איז דא דאך א גרויסע קשיא, א גרויסער פראבלעם, אז מ'דארף רעדן וועגן דעם. מ'קען זאגן אז דאס איז טאקע דער צד יראה, ס'איז געשטעלט קעגן... אבער איך מיין אז ס'קען דאך נישט זיין. ס'איז נישט גענוג צו זאגן א תירוץ אז יא, ס'איז דא יראה, "הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם", ס'איז אמת, און מ'ציטערט פון דעם. נו, דארף דאך זיין עפעס א תירוץ, דארף דאך זיין עפעס א חילוק, דארף דאך זיין עפעס א הבנה, עפעס מסביר זיין.
שלמה המלך האט דאך געפרעגט א גוטע קשיא: "הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי" (מלכים א, ח, כז). דער אייבערשטער איז גרעסער פון די גאנצע הימל, ס'איז זיכער אז ער פיט [fit] נישט אריין אין א קליינעם משכן, אין א קליינעם מקדש. דאס איז דאך נאר א משל, יא? ס'איז דאך פשוט אז ווען מ'רעדט פון ווי גרויס די הימל איז, דער אייבערשטער פיט נישט אריין אין די הימל אויך נישט, "הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ". דער אייבערשטער איז נישט קיין בגדר מקום בכלל, דער אייבערשטער איז נעלם על כל נעלמים, עליון על כל עליונים, אויך נישט במקום; ער איז נישט למעלה ממקום, נאר למעלה ממדרגה.
און ווען מ'זאגט אז אויב אזוי, א קל וחומר אז ער פיט נישט אריין אין די משכן, מיינט מען צו זאגן ברוחניות, נישט בגשמיות. נישט אז ס'וואלט געווען א גרעסערע משכן, אדער ווען ס'וואלט געווען גרעסער פון די גאנצע וועלט וואלט ער געפיט. מ'מיינט דאך צו זאגן אז די מדרגת ההשגה, די מדרגות פון די כלים – וועלכע סארט כלים, וועלכע סארט הבנה, וועלכע סארט... אפשר איז דא אנדערע סארט הבנה, וועלכע סארט קליטה וואס ס'קען זיין וואס זאל מקבל זיין השראת השכינה – איז אויב די גרעסטע הימל קען נישט, איז א קל וחומר בבחינת רוחניות, בבחינת מדרגות העבודה, מדרגות ההשגה, אז א קליינע משכן קען נישט אנהאלטן דעם אייבערשטן. ס'איז דאך פשוט.
איז וואס איז די תירוץ אויף די קשיא? וואס איז די תירוץ?
ס'שטייט: "לא כאשר תחשוב", נישט אזוי ווי דו מיינסט, נאר "עשרים קרשים מכאן ועשרים קרשים מכאן", "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". נו, אז ס'איז שווער פאר דיר די קשיא, זאגן מיר אז דער אייבערשטער וויל אז ס'איז א קשיא פאר מעשה. דאס איז ווייטער נישט שווער פאר די קשיא.
און בפרט, לאמיר ארויסהייבן, בפרט אויב מיר זאלן דיר זאגן אז השראת השכינה איז בלב אדם. מיר דארפן אן אנדערע ווארט, און לאמיר מאכן נאך א הקדמה.
ה. הקדמה שניה: "ושכנתי בתוכם" – בתוך כל אחד ואחד
א צווייטע הקדמה, די צווייטע וויכטיגע נקודה פון דעם שיעור, נאכדעם וועלן מיר אנקומען צום נקודה.
די צווייטע וויכטיגע נקודה איז, עס שטייט "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם".
ס'ווייסט יעדער איינער די ווארט וואס דער ר' משה אלשיך ברענגט איז "שמעתי, שמעתי אומרים". מ'האט עס שוין איבערגעשריבן אזוי ווי ס'איז טייל פון א מדרש; ס'איז נישטא אזא מדרש, און ס'איז נישטא א סיבה פארוואס ס'איז נישטא אזא מדרש. מדרש מיין איך צו זאגן, אן אלטער מדרש; ס'איז דא א נייערע מדרש, אויך א מדרש. אבער מיר וועלן דארפן פארשטיין, מקורו מהיכן הוא בא, וסופו מהיכן הוא בא, וואס גייט דא פאר?
ס'שטייט "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". זאגט ר' משה אלשיך נאך פון א... איך ווייס נישט פון וועם, פון אליהו הנביא, "שמעתי אומרים" אז ס'שטייט נישט "בתוכו". דאס איז א פשוט'ע דיוק, דער אור החיים רעדט פון דעם דיוק, אנדערע מפרשים רעדן פון די זעלבע דיוק. ס'שטייט נישט "ושכנתי בתוכו", כאילו "בתוכו" איז אין דעם משכן. אבער עס שטייט בפירוש אסאך פלעצער אז דער אייבערשטער שוכן על המשכן, בתוך המשכן. ס'שטייט נישט אזוי, "בתוך המקדש", אבער ס'שטייט...
הקדמה שניה: "ושכנתי בתוכם" – השראת השכינה היא דבר שבדעת
[המגיד שיעור]:
לאמיר דא מאכן נאך אן הקדמה, א צווייטע הקדמה, די צווייטע וויכטיגע נקודה פון דעם שיעור, נאכדעם וועלן מיר אנקומען צו די נקודה.
הדיוק של האלשיך הקדוש: "בתוכם" ולא "בתוכו"
די צווייטע וויכטיגע נקודה איז, ס'שטייט: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" [שמות כה, ח]. ס'ווייסט יעדער איינער דאס ווארט וואס דער משה אלשיך ברענגט, "שמעתי אומרים" – מ'האט עס שוין איבערגעשריבן אזוי אין דעם נוסח פון א מדרש; ס'איז נישטא אזא מדרש, און ס'איז נישטא קיין סיבה פארוואס ס'איז נישטא אזא מדרש. איך מיין צו זאגן אן אלטער מדרש, ס'איז נישטא א נייער מדרש, ס'איז אויך נישטא אזא מדרש. אבער מ'מוז דאך פארשטיין, "מקורו מאי קא סבר ולבסוף מאי קא סבר", וואס גייט דא פאר?
ס'שטייט "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". זאגט רבי משה אלשיך נאך פון א... איך ווייס נישט פון וועם, פון אליהו הנביא, "שמעתי אומרים", אז ס'שטייט נישט "בתוכו". ס'איז דא אזא דיוק, דער אור החיים רעדט פון דעם דיוק, אנדערע מפרשים רעדן פון דעם זעלבן דיוק. ס'שטייט נישט "ושכנתי בתוכו", כביכול איך וועל שוכן זיין אין דעם משכן. אוודאי שטייט בפירוש אסאך פלעצער אז אוודאי איז דא השראת השכינה אין דעם משכן, "בתוך המשכן". ס'שטייט נישט אזוי, "בתוך המקדש", אבער ס'שטייט "בתוכם".
און אוודאי איז ריכטיג, דאס איז דער טייטש, דער פשט איז אויך אז "בתוכם" איז טייטש נישט "בתוך המשכן" נאר "בתוך די אידן". האט רבי משה אלשיך געזאגט, אז פון דעם האט מען געלערנט טייטש אז עיקר השראת השכינה איז בלב האדם, בגוף האדם, בדעת האדם – נישט אין דעם בנין נאר באדם. און דער אלשיך גייט אריין אין א גרויסע חקירה צו דאס איז אמת; אפשר איז עס נאר בגלות אזוי, און באמת איז דא השראת השכינה ב"זה שער השמים", ס'איז א מקום מכוון כנגד בית המקדש של מעלה, אפשר איז דער משכן געווען אזא בחינה, מיט אלע מיני חילוקים פון השראת השכינה אין דעם בנין און די השראת השכינה אין דעם אדם.
הקושי בהבנה הפשוטה: וכי באדם גשמי שייכת השראת השכינה יותר מבבניין?
אונז לאמיר פארשטיין אבער א פשוט'ע זאך. אזוי זאגט דער עולם נאך, דער עולם זאגט נאך אז מ'זאגט: "לא בתוכו נאמר אלא בתוכם", פירט מען אויס: "בתוך כל אחד ואחד". און דאס איז א זאך... דער צווייטער חלק שטייט בכלל נישט. אוודאי איז אמת אז "בתוכם" איז טייטש צווישן די אידן, נישט אין דעם משכן. אבער דא שטייט נאך אלץ נישט אז ס'איז "בתוך כל אחד ואחד". און אין די בפרטיות, נאר אפילו צווישן די אידן באופן כללי. דער אמת איז, כלפי לייגט ער דאך נישט ארויף אויף דעם קיין דיוק אין די פסוק, און אפילו דער אלשיך האט נישט אזוי געזאגט, נאר ס'קומט אזוי אויס פון זיינע ווערטער, אז אויב בסך הכל איז די השראת השכינה איז באדם, ווי איז באדם? טראכטן מענטשן אז ס'מיינט אין איין מענטש.
איז דא איז דא א זאך וואס איך וויל אויסרעדן. פשטות, לאמיר עס פארשטיין אזוי, דאס איז דאך געבויט פאר ענטפערן די קשיא. דער תירוץ פון "באדם" איז דאך געבויט פאר ענטפערן די קשיא: דער אייבערשטער אוודאי וואוינט נישט אין א הויז, און דארף נישט קיין קרשים און קיין ברעט און קיין מנורה און קיין שולחן צו עסן, וכולי וכולי, אזוי ווי מ'שטעלט אויס די משכן. דער אייבערשטער דארף דאס נישט. אלא מי דארף עס יא? מענטשן.
הערט איר? איז דאס א נארמאלער מענטש? א הויז דארף ער נישט, אבער מענטשן דארף ער יא? וואס מיינט דאס? איך דארף א מילתא דבדיחותא [א ווערטל]. ס'איז נישט קיין תירוץ אויף די קשיא. די קשיא איז נישט קיין קשיא, די תירוץ איז נישט קיין תירוץ. ס'קומט נישט דא אריין. ס'איז דאך א קל וחומר: אויב אין א משכן וואס איז שוין א מצוה, און ס'שטייט בפירוש אין די תורה אז מ'זאל מאכן א משכן, גלייבסטו נישט אז דער אייבערשטער קען נישט שורה זיין? איז דאך א קל וחומר אז אין א מענטש – וואס מ'דארף טרעפן מיט רמזים און אין זוהר שטייט – איז א קל וחומר אז דער אייבערשטער קען נישט שורה זיין! א מענטש איז דאך א חומר מלא צואה און אלע מיני זאכן. האסט אמאל אריינגעקוקט אין א מענטש'ס גוף? דארט איז דער אייבערשטער שורה? וואס מיינט דאס? אה, ס'מיינט עפעס אנדערש, יא? לאמיר פארשטיין.
יסוד הדברים: השראת השכינה תלויה בדעת ובכוונה
אלא מאי, וואס מיינט עס? מיינט צו זאגן אז דער אייבערשטער איז שורה באופן מופשט, באופן של דעת. אזוי ווי ס'איז פשוט, האבן מיר געלערנט די וואך, האבן מיר געזען: "ספר תורה שכתבו מין ישרף" [גיטין מה ע"ב]. פארוואס איז ספר תורה שכתבו מין ישרף? ווייל ער פארשטייט נישט. ווען ער איז מקדש די שם, גלייבט ער נישט אז א שם איז א השראת השכינה, ס'איז א חלות השם הקדוש אויף דעם ספר. ער מיינט אז ס'איז סתם. דאס איז דער רמב"ם מיט קדושת הדברים. קדושת הדברים האט נישט קיין קדושה [מצד עצמם].
איי, ס'איז די זעלבע אותיות, ס'איז די זעלבע יוד מיט די זעלבע ה', מיט אלעס, אלעס שטייט פונקטליך? אהא, וואס האט ער געמיינט? דער אייבערשטער איז שורה אין די יוד און אין די ה'? דער אייבערשטער איז שורה אין די כוונה פון די יוד וואס ער מאכט לשמו! ער האט געשריבן בקדושה, ער האט געשריבן בכוונה, ער האט געשריבן דעם שם – יעצט איז דער אייבערשטער שורה, שורה שמו שם. איינער וואס שרייבט נישט מיט קיין כוונה, עס איז גארנישט קיין ווערט.
איז אין אנדערע ווערטער, וואס לערנען אונז פון דעם? אז די השראת השכינה איז א דבר שבדעת. איז א דבר שבדעת. אין אנדערע ווערטער, וויאזוי? על ידי מה? דאך, וועלכע כלי קומט דער אייבערשטער לשכון בתוך בני ישראל? נישט א זאך וואס מען קען זען מיט די אויגן.
ראיית הנס תלויה באמונה
אבער דאס איז געווען אן אש און אן ענן וואס מען קען אפשר זען מיט די פליישיגע אויגן? אויף דעם איז אליינס אפשר דא א חקירה, צו ס'איז ממש געווען א גשמיות'דיגע ענן אדער נישט. אבער אפילו ווען ס'איז יא דא א גשמיות'דיגע ענן און א גשמיות'דיגע אש, און "וְאֵשׁ תָּאִיר לַיְלָה לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל", אזוי ווי עס פירט זיך אויס ספר שמות [מ, לח]: "כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ", וואס זעט מען? ס'איז געווען קלאר אז דו קענסט זען, "כִּי עַין בְּעַין נִרְאָה אַתָּה ה' וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם" [במדבר יד, יד], זאגט דער אייבערשטער. זייער גוט.
אבער וואס איז "עין בעין"? ס'איז דאך שוין גאנץ מיט א פליישיגע אויג. ווייל אויב א מין וואלט עס געזען, א מין קוקט און ער זאגט: "נו, א וואלקן. ס'איז נישט די ערשטע וואלקן. אקעי, א וואלקן דא נידעריגער. דאס איז נאך א נעפל. איך האב שוין טויזנט מאל געזען א וואלקן דא אויפן ערד. ס'איז נישט די ערשטע מאל. ס'איז נישט קיין גרויסע חידוש."
אה, אז א איד האט געגלייבט, האט ער פארשטאנען. ער קען זאגן אפילו ס'איז געווען בדרך נס, האט מען פארשטאנען. אבער וואס איז דער חילוק פון נס און טבע? ס'איז אויך נאר א דבר שבדעת. אז דו ווייסט נישט גארנישט, זעסטו צאלסט די זעלבע. אויפן בילד קען מען נישט זען אז ס'איז א נס. אלמאי, דא איז תלוי ועומד, ס'איז געבויט אויף א געוויסע אמונה אדער א געוויסער דעת וואס זאגט אז דא ליגט דער אייבערשטער, דא וואוינט דער אייבערשטער. ס'איז א דבר שבדעת.
אין סתירה בין "בתוכם" ל"בתוך המשכן"
אין אנדערע ווערטער, לאמיר צוריקגיין צו די פשוט'ע פשט פון די פסוק אויב אזוי. אויב אזוי, דארפן מיר דאך הערן אז ווען דער מדרש האט געזאגט אז "בתוכם" מיינט צווישן די אידן, איז דאס קודם כל דער ריכטיגער פשוט'ער פשט. "בתוכם" מיינט צווישן די אידן. אבער דאס מיינט נישט – מיר מוזן נישט אנקומען צו די צווייטע מסקנא וואס ער האט געזאגט, אז אויב אזוי פעלט נישט אויס דער משכן, אויב אזוי איז עס נאר אין די לב בני אדם און נישט אין די משכן. ווייל דער משכן איז אויך אין לב בני אדם.
וויאזוי איז דער אייבערשטער שוכן אין משכן? נאר דורך דעם וואס די אידן גלייבן, וואס די אידן זענען "וְיִקְחוּ לִי... לִשְׁמִי", אז מ'איז מקדש די משכן לשם ה' יתברך, לשם השכינה, דעמאלטס קומט דער אייבערשטער דארט. דאס איז דורך דעם. וועלן מיר פרעגן, וואס מיינט אז דער אייבערשטער קומט טאקע דארט? אפשר דארף מען נאך צולייגן נאך א נקודה, אבער על כל פנים, זעען מיר אז אין דער משכן איז אויך תלוי בלב בני ישראל, נישט אנדערש. און קען איך אלץ זיין אז ס'וואלט געווען א מעלה אז ס'זאל זיין א משכן מיוחד לשמו חוץ פון דעם וואס מ'קען גלייבן אז ס'איז בלב? און איך וועל מסביר זיין פארוואס.
וואס איז דער טייטש? אויב אזוי איז פשוט אז די צוויי תורות, די "בתוכם" און "בתוך ישראל", "בתוך לב ישראל", ס'איז אויך אמת אויף דעם פשוט'ן משכן. מ'דארף נישט קיין צווייטע סטעפ צו זאגן אז "בתוכם" מיינט צווישן די אידן. און אויב אזוי איז עס נישט קיין בית המקדש. מיר מענטשן מיינען מקדש מיינט גשמיות, און דער אייבערשטער ליגט נישט אין גשמיות. ניין, ער ליגט אין דער רוחניות וואס ליגט אין דער גשמיות. דורך די כוונות המשכן, דורך דעם איז דער אייבערשטער שורה געווען אין דעם משכן. דורך דעם מיינט אז דורך דעם איז ער נאך אלץ שורה, יא. נישט פשט אז נאכדעם וואס בצלאל האט געמאכט די כוונות דעמאלט איז עס געווארן אין די עצים ואבנים. אין די עצים ואבנים איז ער קיינמאל נישט. אלעמאל, בתמידות דארף זיין ווען דו טוסט די עבודה פון דעם כהן. יעדן טאג, יעדן טאג מאכט ער א קרבן תמיד, דורך דעם איז ער משרה די שכינה אין דעם משכן. "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה", מיט דעם איז ער מחזיק די אש יעדן טאג, יעדע נאכט, מיט די עבודת הכהנים, מיט די כוונות פון די כהנים.
און אן הנאה, מ'קען איינער פרעגן לך א קשיא: אויב מ'האט אויפגעהערט צו האבן די ריכטיגע כוונות, אויב מ'האט אויפגעהערט צו האבן די ריכטיגע אמונה אין דעם, איז דער אייבערשטער אוועקגעגאנגען. אפילו ליגט ער אוועקגעגאנגען, איינער וועט פרעגן, האט עס א קדושה? יא, קדושת מקדש לשעת שמים. א מקום וואס מ'האט אמאל געגלייבט אז דארט ליגט דער אייבערשטער האט אויך א קדושה. אבער אויב מ'וועט יעצט אויפהערן צו גלייבן אין דעם מקדש, אויפהערן צו קוקן אויף דעם ווי א דבר קדוש, צו קוקן אויף דעם ווי א מקום השראת השכינה, איז דער מקדש גארנישט ווערט. ס'איז בכלל נישט קיין סתירה די צוויי פשטים פון מקדש בלב און מקדש במעשה, בעצים ואבנים. ס'איז די זעלבע זאך.
משל: מהי הגדרת "מגורים" בעיר?
אלמלא, דארף מען נאך ארויסברענגען, אויב אזוי פרעגן מענטשן, מיינע מענטשן: אויב אזוי קען איך דאך מאכן א מקדש נאר בלב, פארוואס פעלט אויס דער מקדש? "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ" איז דאך פשטות טייטש. "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" – זיי זאלן מאכן פאר מיר א מקום מקודש לשמי, דורך דעם וועל איך וואוינען צווישן זיי. וואס איז דער טייטש? איבערטייטש? איבערטייטש איז אזוי, אז דא איז א אידישע מחנה, דאס איז דאך די מחנה ישראל פון די משכן אמת'דיג. יעדע אידישע שטאט האט א חן מקדש מעט. אונז לעבן אזוי, אונז כאפן עס נישט, מ'דארף עס ארויסברענגען.
א אידישע מחנה איז אזוי, אז א מענטש לעבט, א מענטש לעבט אין א שטאט, א מענטש לעבט אין א מחנה, אין א פלאץ צווישן אנדערע מענטשן, האט ער אין זיין קאפ אלעמאל א בילד פון ווי ער לעבט. במחשבה, ווי ער לעבט. במחשבה, יא. א מענטש איז נאר אלעמאל אין זיין הויז בגוף, אפילו נישט אין זיין הויז, אין דעם קליינעם ד' אמות. איך זאג אז א מענטש, יא, טראכט "ושכנתי בתוכם". מ'זאגט אז א מענטש וואוינט, "ושכנתי" איז לשון וואוינען, כפשוטו. דער זוהר, איך האב נאכגעקוקט דער זוהר אויף דעם פסוק, ווי ער ברענגט דעם פסוק, טייטשט ער אלעמאל "לדירה ביניהון", אזוי ווי דער תרגום, "לדירה", געוואוינט. טייטשט ער אלעמאל וואוינען, כפשוטו, אז איך זאל וואוינען. מ'זאגט מ'רעדט, "ושכנתי" הערט זיך פיין, שכינה, רעדען, דאס איז א שיינע הויכע ווארט. "ושכנתי" פשט איז אז איך וועל וואוינען צווישן ענק. "לגור בתוכם", כביכול. "לגור" איז אפשר אן אנדערע לשון, שטייט "ושכנתי". אבער עס שטייט אויף א מענטש אויך לשון שכינה, אויף אזא, עס איז דאך דא א שכן הייסט עס, איינער וואס וואוינט נעבן דיר. יא, איך געדענק נישט צו ס'איז דא א הוכחה אויף א מענטש ערגעץ אין די תורה וואס זאגט די זעלבע לשון שכינה. שכינה איז נישט קיין לשון מיוחד דווקא. איינער וואס וואוינט צווישן אנדערע, דאס איז א שכינה.
אין אנדערע ווערטער, וואס מיינט עס אז איך זאג אז א מענטש וואוינט אין א שטאט? איך וואוין דא אין ניו דזשערסי. וואס הייסט איך וואוין אין ניו דזשערסי? איך וואוין אין... איך לעב אין מיינע צוויי אמות, דא יעצט זיץ איך דא לעבן דעם טיש, ממש דא, ד' אמות של אדם, אקעי. מיט וואסערע זין וואוין איך בכלל אין דעם שטאט? פשט איז, אקעי, קענסט זאגן ס'איז נאנט צו מיר, אקעי. אבער מיט וואס... אין וועלכע זין וואוין איך אין די גאנצע שטאט? א מענטש איז א בירגער פון א שטאט, אדער א בירגער פון א לאנד. איך בין... איך וואוין אין אמעריקע, איך וואוין אין ארץ ישראל, איך בין אן ארץ ישראל'דיגער. וואס הייסט? וואס מיט וואס?
דער תירוץ איז אז דאס איז בדעת. ווייטער א דין אין דעת. כמעט אלעס וואס מענטשן טוען גייט דורך זייער דעת. א מענטש איז דאך א בעל דעת, א מענטש איז דאך א נשמה. וואס הייסט בדעת? אז ווען איך טראכט ווי וואוין איך, טראכט איך פון די אלע הייזער ארום, פון מיינע שכנים, פון די בתי מדרשים וואס איז דא ביי מיר אין געגנט, פון די גראסערי, פון די... עס קענען זיין צוויי מענטשן וואס וואוינען אין די זעלבע שטאט, איינער וואוינט דארט און איינער וואוינט נישט דארט. ער איז א גר און ער איז אן אזרח. ער וואוינט נישט דארט, ער טראכט נישט פון דעם ווי זיין שטאט, אדער די שטאט טראכט נישט פון דעם ווי זיין, עס קען זיין פון ביידע זייטן. ער טראכט נישט, ווען זיין מחשבה איז ער נישט נעבן א שכן פון די בית המדרש, זיין מחשבה איז ער א שכן פון דארט ווי מ'שפילט קארטן נעבן. ער וואוינט אין אן אנדערע שטאט. הגם ער לעבט אין די זעלבע גשמיות, ער וואוינט אבער אין אן אנדערע שטאט. זאל וואוינען אין א פלאץ, ער זאל דבר רוחני, א דבר שבדעת, נישט קיין דבר שבגוף.
דאס איז א פארמירטע טראנסקריפציע פון דעם דריטן טייל פונעם שיעור. דער טעקסט איז געווארן איינגעטיילט אין קעפלעך און פאראגראפן פאר גרינגערע ליינבארקייט, מיט צוגעלייגטע מקורות און באמערקונגען אין קלאמערן, אבער דער אינהאלט איז געבליבן גענוי ווי אינעם אריגינעלן רעקארדירונג.
---
סטעפ 3: די נפקא מינה למעשה – "ושכנתי בתוכם" און די השפעה פון דעת
ו. די דעת פון "ושכנתי בתוכם": דער אייבערשטער וואוינט דא
ס'מוז זיין אז דער איד זאל טראכטן – אוודאי מצד דער אייבערשטער איז ער אויך דא, אבער מיר רעדן יעצט מצד דער איד, מצד די דעת פון דער איד. איך טראכט: "וואו וואוין איך? אקעי, איך וואוין אין אזא שטאט, ס'איז דא די מחנה לויה און מחנה ישראל. יא, דא איז דא ראובן, און דארט איז דא לוי, יששכר, יהודה, און אלע וואוינען, יעדער אין זיין געגענט. און בתוך [אינעווייניג אין] יעדע שבט האבן זיי אויך געוואוינט, בתי אב, און אזוי ווייטער. איך בין משפחת השמעוני, און משפחת העזרי וואס וואוינט פון אזוי ווייטער. און נעבן מיר וואוינט לוי, דארט וואוינט קהת, דארט וואוינט גרשון, דארט וואוינט מררי. און דארט וואוינט דער אייבערשטער, דארט וואוינט די שכינה."
דאס זאגט ער, אז ער טראכט אין זיין קאפ: "וואו וואוין איך? דא איז מיין הויז, דארט איז אהרן'ס הויז, דארט איז משה'ס הויז, און דארט איז די שכינה'ס הויז – מקדש." אה, די שכינה וואוינט מיט אים! ער איז אין די זעלבע שטאט ווי איר. "ושכנתי בתוכם" – די שכינה וואוינט צווישן ענק. דאס איז א פשוט'ע טייטש.
אוודאי, אויף דעם דארף מען בויען א הויז, און ס'איז מקודש זיין לשמו במחשבה. יא, די אידן און די כהנים, און די גאנצע סדר נדבה, זיי זענען מקדיש צו זאגן: "דאס זאל זיין די שכינה'ס הויז." און דעמאלט זאלן אידן וויסן אז "וידעו כי אני שוכן בתוכם". "לדעת כי אני ה' המקדשם" – ס'שטייט אסאך לשונות, זיי זאלן וויסן, לשון פון דעת, "כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל".
"בתוך בני ישראל" מיינט כפשוטו: דער אייבערשטער האט א הויז צווישן אלע אידישע הייזער. נישט מצד "כאילו" דער אייבערשטער האט א הויז, נאר מצד די דעת פון די מענטשן, אז די מענטשן זאגן: "אה, דא איז מיין הויז, און דארט איז דער אייבערשטער'ס הויז." דארט איז די שכינה'ס הויז, דאס וואס זיי זאגן, דאס איז פשוט טייטש "ושכנתי בתוכם".
ז. "אוהל שוכן באדם" – השראת השכינה אין גוף האדם
יעצט, די איינע זאגן, מ'קען דאס טון בדעת. אקעי, אבער דעמאלטס וואוינסטו נישט, דעמאלטס האט נאך די שכינה נישט אראפגעקומען מיט די זאק און טאשן, דעמאלטס איז ער נאך בעליונים מיט דיין דעת. א מענטש קען אוודאי – דו ווייסט וואס דער אלשיך זאגט, אז ס'איז השראת השכינה באדם, ער ברענגט דעם פסוק "אוהל שוכן באדם" [תהלים ע"ח, ס']. ווייטער, איך ווייס נישט אויב ס'איז פשוט טייטש, אבער ס'איז שוין אונטער, ס'איז א דרש קרוב לפשט: "אוהל שוכן באדם", אז דער אייבערשטער איז משכין זיין אוהל באדם, אין די איברים פון דעם מענטש.
אדער ווייטער, אויב א מענטש טראכט, אז ס'שטייט אין די גמרא "כאילו קודשא שורה בתוך מעיו" [תענית י"א ע"ב], די קודשא בריך הוא, יא, די שכינה איז שורה בתוכו. איז ווייטער, וואס איז די טייטש? ס'דארף זיין עפעס א פלאץ. איך זאג דא א "בייע" [א געדאנק], און מ'קען זאגן "מולקולא דכבודא", אבער ס'איז שווער פאר אונז צו טראכטן אזוי, ווייל איך וואוין דאך דא.
זייער גוט, אויב א מענטש קען לעבן אין אזא יחידה, "לאז איך וואוין נישט", איז אוודאי איז ער שוכן בתוך בני ישראל. אויב א מענטש נישט, אבער מ'דארף האבן עפעס א מקום בלב:
* תפילין: לייגן תפילין, און זאגן אז דער אייבערשטער איז "שמי", יא, "שם ה' נקרא עליך" [דברים כ"ח, י'], זיין שמי, דער אייבערשטער ליגט אויף מיינע תפילין וואס איך לייג אינדערפרי. זייער גוט, יעצט האסטו א פלאץ אין דיין גוף וואו די תפילין איז, ממש השראת השכינה בגוף, דאס איז די מצוה.
* ציצית: אה, יעצט וועסטו זאגן, דער אייבערשטער איז אין די ציצית און נישט אין די אלע בגדים וואס א מענטש גייט? אוודאי איז ער. אבער אונז רעדן דאך אונזער דעת, און דו דארפסט דאך האבן א פלאץ וואס דו קענסט זאגן: אזוי ווי איך האב א העמד, אזוי האב איך א ציצית. אזוי ווי איך האב א קאפ, האב איך א תפילין של ראש. וואו איז דא תפילין של ראש? נישט נאר "על הראש".
* מחשבה: ווייטער, איך האב עפעס מחשבה, וואו איז דער אייבערשטער שוכן ביי מיר? אינדערפרי זאג איך "שמע ישראל ה' אחד", דארט איז דער אייבערשטער אין מיינע מחשבות.
דאס איז די טייטש "ושכנתי בתוכם".
ח. די נפקא מינה למעשה: פארוואס פעלט אויס די ידיעה?
יעצט, איך וויל מסביר זיין אביסל בעסער וואס די נפקא מינה למעשה דערפון. סטעפ 3 [דריטער טייל], דאס איז די צווייטע סטעפ פון מיין שיעור. איך האב גערעדט קודם וועגן שמחה, און איך האב גערעדט יעצט אז ווי אזוי די "אוהל שוכן באדם", "ושכנתי בתוכם", און "בתוך הבנין" איז נישט קיין סתירה, ווייל אלעמאל איז עס על ידי דעת.
יעצט וויל איך אביסל מסביר זיין בעסער אויף די בעיס [יסוד] פון די סטעפ 2 וואס זיי האבן געזאגט, אז די דעת "ושכנתי בתוכם" איז די טייטש אז איך זאג אז דא איז דער אייבערשטער'ס הויז. איך וויל מסביר זיין וואס דאס מיינט, למאי נפקא מינה? ווייל דא איז דער אייבערשטער דאך סיי ווי סיי איבעראל. מ'טראכט: "אקעי, דער אייבערשטער וואוינט דארט, וואס האט עס מיט מיר? אה, איך דארף קומען צו זיין הויז, איך דארף אים ברענגען א קרבן, איך האב עפעס צו טון מיט דעם." אבער וואס האט עס שייכות צו טון? וואס איז ער וואוינט ער דא? למאי נפקא מינה? איך מוז דאך האבן א נפקא מינה.
ט. דער יסוד פונעם רמב"ם: התנהגות "לפני מלך גדול"
אויף דעם וויל איך מסביר זיין, איך וויל נאר דאך זאגן וואס דער רמב"ם זאגט, וואס דער רמב"ם ברענגט אין סימן א' [באמערקונג: דער רמ"א אין שולחן ערוך אורח חיים סימן א' סעיף א' ברענגט דאס בשם הרמב"ם אין מורה נבוכים ח"ג פנ"ב], און ס'איז גאר א טיפע ווארט, מ'דארף עס ארויסהאבן וואס ער זאגט.
דער רמב"ם הייבט אן זיין פרק דארט: "אין ישיבת..." – איך געדענק נישט, איך האב פארגעסן די לשון. אבער מ'דארף נישט די לשון, די שכינה איז נישט שורה אין די לשון, די שכינה איז שורה וואס מ'געדענקט אין הארץ. ס'איז נישט דומה די ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו ווען ער איז אליינס, אדער ווען ער איז מיט – לאמיר זאגן פשוט – ווען ער איז מיט אנדערע מענטשן.
לאמיר ארויסברענגען דעם ווארט. אסאך מאל מענטשן מיינען: איך טו א געוויסע זאך, איך פיר זיך אין א געוויסע מנהג. אוודאי אויב אנדערע מענטשן וועלן אויסגעפינען, אדער למשל אויב דער רב וועט אויסגעפינען, אויב עפעס א קנאי וועט אויסגעפינען, אויב עפעס אן "עמך יוד" וועט אויסגעפינען, א געוויסע מענטש וועט אויסגעפינען, און זיי וועלן קומען שרייען אויף מיר, זיי וועלן מאכן א נפקא מינה – איז דא א פראבלעם. איך וועל זיך מוזן צושטעלן צו זיי, אדער איך וועל זיך מוזן מסנגד זיין צו זיי, אדער איך וועל זיי מוזן אנפייפן, איך וועל מוזן עפעס טון. ביז דערווייל, טו איך אליינס, איז נישט קיין נפקא מינה.
י. די פסיכאלאגיע פון "בצנעה" און די השפעה פון א צווייטנס בליק
און א מענטש קען טראכטן – לאמיר טראכטן, א מענטש אסאך מאל: "איך בין א שטארקער מענטש, איך ווער נישט נתפעל פון וואס מענטשן זאגן, וואס מענטשן טוען." סאו [אזוי] איך זיץ אינדערהיים אין א געוויסע וועג, איך פיר זיך אין א געוויסע וועג, איך זאג געוויסע זאכן, איך לערן געוויסע וועגן, איך דריי זיך מיט געוויסע מענטשן. אוודאי, ביז דערווייל ווייסט קיינער נישט. קיינער ווייסט נישט. אבער ער שטעלט זיך פאר: "טאמער איינער וואלט אויסגעפינען, ווען מיין רבי וואלט אויסגעפינען, ווען דער רב וואלט אויסגעפינען – איך וואלט נישט געטוישט וואס איך טו. איך בין א שטארקער מענטש, איך טו וואס איך האלט אז ס'איז ריכטיג, איך פרעג נישט יענעם רשות, איך וואלט זיך נישט געטוישט, איך וואלט געטון ווייטער די זעלבע זאך."
נו מילא, למשל, סאמטיים [אמאל] איז דא א שמירה, למשל, ס'איז דא אן ענין פון בצנעה, ס'איז דא אזעלכע הלכות, ס'איז דא זאכן וואס ס'שטייט אז מ'דארף טון בצנעה, ס'איז נישט גוט, ס'שעדיגט פאר זיי צו טון ברבים. זאגט דער מענטש, טענה'ט א מענטש, טראכט א מענטש: "איך האב א מין הבנה אז ס'פעלט מיר, איך האב נישט די פראבלעם. דאס וואס שטייט אז מ'דארף טון בצנעה, כדי איך ווייס, מ'זאל נישט האבן קיין מחשבות זרות, מ'זאל נישט מיינען ימים, אמאל יענער שטערט – דאס איז א פראבלעם פאר מענטשן וואס ווערן נשפע פון אנדערע מענטשן. איך בין נישט אזא מענטש וואס ווערט נשפע פון אנדערע מענטשן, נו, איך האב נישט קיין חילוק צו איך טו עס ברבים, צו איך טו עס בצנעה, ס'איז אלץ די זעלבע זאך."
יעצט, אין ריאליטי [מציאות], אן אינטערעסאנטע זאך, קוקט מען אריין, זעט מען: ס'הייבט זיך נישט אן. אלעמאל, נאכדעם וואס דער מעשה ווערט נתגלה, טוישט זיך עפעס אין די בעהעיוויער [אויפפירונג] פון דעם מענטש. אפילו ווען ער פייפט זיך אן, אפילו ווען – נישט אפילו ווען, דווקא ווען ער פייפט זיך אן. ער פייפט זיך נישט אן, איך פשוט, מיר רעדן נישט פון יענעם מענטש, דער אנפייפער, דער וואס זאגט "איך בין נישט גורס דיר, איך האב נישט קיין חילוק, יעדער איינער האט געהערט אז איך טו אזוי, איך טו עס ווייטער. זיי האלטן אז ס'איז נישט גוט, זאלן זיי האלטן." נאך אלץ טוישט זיך עפעס, און געווענליך דרך א געווינדעלטע ביסלעך, אפילו ווען ער איז בכלל נישט מכיר, אפילו ער איז זיך מכחיש די גאנצע וועג. געווענליך טוישט ער, צום סוף פירט ער זיך פונקטליך ווי יענער האט געוואלט אז ער זאל זיך פירן, אדער נישט פונקטליך, 80 פראצענט.
געווענליך, אזוי גייט געווענליך, אפילו אז א מענטש זאגט – איך האב שוין געזען, איך בין מתבונן געווען אין אסאך קעיסעס [פעלער] פון אסאך ענליכע זאכן – אפילו א מענטש זאגט... א מענטש ווערט למשל, יעדע נייע זאך, ער ווערט א חסיד פון א נייע רבי, אדער ער האט געטראפן א נייע עבירה צו טון אדער א נייע מצוה. אנהייב שעמט ער זיך, ער טוט עס בצנעה, און שפעטער, אה, אמאל צום סוף איז עס נתגלה. און אסאך מאל איז דא אנדערע מענטשן וואס זענען מתנגד צו דעם. אויב יעדער מענטש גייט לעבן לפני עיניהם, אין פראנט פון די אויגן פון די אנדערע מענטשן וואס זענען די אנדערע גרופע וואס זיי האלטן פון אים, דעמאלטס בלייבט ער אזוי. אבער אויב ער בלייבט אין זיין חלץ, אין זיין קבוצה, אין זיין קהילה, אין זיין פלאץ דארט וואו מען קוקט אזוי... שפעטער מאכט זיך אז דאס וואס זיי ווייסן, אויב ס'בלייבט לעולם ועד בצנעה, דעמאלטס קענען זיי זיך פירן לעולם ועד אזוי. אויב ס'געפינט אויס, ס'ווערט ריווילד [אנטפלעקט], ס'ווערט בפני העיניים, אין פראנט פון די אויגן פון אנדערע מענטשן – כמעט אלעמאל מאכט עס א חילוק.
איך זאג נישט אז הונדערט פראצענט הייבט ער אן צו טון וואס זיי עקספעקטן [ערווארטן], אבער ס'איז פופציג פראצענט, אכציג פראצענט אסאך מאל. און אן ער זאל באמערקן, אן ער זאל איינמאל זאגן: "קוק, איך האב מורא פון דיר, איך וויל נישט דו זאלסט וויסן, איך האב מורא פון דעם וואס דו זעסט, איך גיי טון אנדערש." אן ער זאל איינמאל דאס זאגן, בדרך ממילא געשעט אז דאס וואס די אויגן פון די אנדערע מענטשן וואס האלטן אנדערש איז אויף אים, דאס מאכט ער זאל זיך פירן כרצונם. דאס דארף מען אריינקוקן אין די מציאות און זען אז דאס מאכט זיך אלעמאל.
יא. די ידיעה אליין טוישט די מציאות
יעצט, מ'דארף זיך מתבונן זיין אין דעם מושג. וואס דאס מיינט איז, אז אונז זענען זייער איינגערעדט אביסל וועגן וואס איז גורם אונזערע מעשים. אונז זענען געווענליך נישט משים לב צו איידעלערע זאכן. אונז זאגן: "מיינע מעשים איז דאך מיין בחירה, דאך מיין חברים, דאך מיין רצון." אפילו אזעלכע זאכן איז גאנץ קלאר. אבער דאס וואס יענער קוקט, די אויג פון יענעם, סך הכל די הסתכלות – די הסתכלות מוז נישט זיין אז ער שטייט ביים פענסטער און קוקט, ס'מוז קענען זיין בידיעה. די ידיעה פון יענעם, אדער פון עפעס א דבר חיצוני, די עצם עקזיסטענץ [עקזיסטענץ] פון יענעם אין מיין מרחב, אין מיין פלאץ, אז ער איז דא, מאכט א חילוק אויף מיינע מעשים. נישט א קליינע חילוק, א גרויסע חילוק. ס'מאכט א חילוק אין אלעס.
"אין ישובו של אדם מתנהג עצמו כשהוא לבדו כמו כשהוא עם אחרים, כל שכן כשהוא לפני מלך גדול." דער עולם מיינט אז דאס מיינט אז ער שטייט פאר א מלך, ציטערט ער. ער ציטערט, ער איז כפוף פאר יעדע תנועה. ניין, ער ציטערט נישט, דער מלך איז א קול מלך, ס'גייט אים נישט אן. אבער ער איז דארט. יעצט אז דער מלך איז דארט, ער מאכט אז יעדע תנועה מיינע איז אנדערש. נישט על ידי זה, נישט דורך עפעס א מואוומענט [באוועגונג] וואס ממילא האב איך מורא פון דעם מלך, ממילא קוק איך אריין אין ספרי הלכה וואס שטייט די אימת המלכות וויאזוי מ'דארף זיך פירן, און איך פיר זיך אזוי. נישט על ידי זה. על ידי דעם וואס דער מלך איז דארט, וואס איך בין מכיר, איך זע אז איך בין בפני המלך, פיר איך זיך באופנים של מלכות, בפני המלכות.
שיעור פרשת תרומה - חלק ד'
נושא: כוחה של "ידיעה" והשראת השכינה מתוך שמחה
אינהאלטס-פארצייכעניש:
1. דער כח פון סביבה: ווי "ידיעה" טוישט דעם מענטש אן בחירה
2. אמת'ע שינוי קעגן פאלשע בחירות
3. "ושכנתי בתוכם": די רעאליטעט פון השראת השכינה
4. צוויי וועגן פון עבודת ה': ראש השנה (יראה) קעגן אדר (שמחה)
5. סיכום: די מנוחה פון נוכחות השם
---
יב. דער כח פון סביבה: ווי "ידיעה" טוישט דעם מענטש אן בחירה
אויב איך בין בפני [פאר איינעם], איך זאג עס, די יסוד הייבט זיך אן פארן [פריער]. אויב איך בין במושבו של אדם, ווי ס'שטייט אין תהלים (א, א): "במושב לצים לא ישב", אויב איך זיץ אין א מושב לצים, איך דארף נישט אפילו זאגן: "אה, איך זאל זיך אריינפיטן [צופאסן], איך זאל זיך פירן ווי די אלע לצים". ניין! פון דעם עצם פאקט וואס איך זיץ מיט זיי, הייב איך זיך אן ווערן ישיבתו ותנועותיו ועסקיו ודרך של מושב לצים.
ס'געשעט פון זיך אליינס, ס'געשעט פון די דעת, ס'געשעט פון די עצם ידיעה, פון די עצם פאקט. אויב ער ווייסט נישט, הייבט זיך עס טאקע נישט אן. אבער ס'געשעט פון די עצם ידיעה אז יענער איז דא, אז יענער קוקט אויף מיר. דאס איז גענוג צו טוישן א מענטש'ס הנהגה, אפילו אין א געוויסע זין, אין א מער יסודות'דיגן וועג [basic way] ווי ווען ער טראכט און ער מאכט א בחירה: "איך וויל זיין אזוי ווי דער לץ".
פארוואס? ווייל ער כאפט נישט. דאס איז וואס מענטשן כאפן נישט: די בחירות וואס מענטשן כאפן נישט [זענען נישט באוואוסטזיניג], זענען דאך אלעמאל מער וועגן "וואס זיי זענען" ווי דאס וואס זיי כאפן [באוואוסטזיניג], יא?
יג. אמת'ע שינוי קעגן פאלשע בחירות
ווען איך מאך א בחירה, איך ווייס איך בין נישט אזא איינער, אבער יעצט דארף איך געפעלן פאר דעם, טו איך זיך אן אזא היט. דעמאלטס איז עס נישט מיר, דעמאלטס איז דאס א פאלשע בחירה [false choice] וואס איך האב געמאכט באזירט [based] אויף געוויסע חיצוניות'דיגע תנאים וואס זענען דא.
אבער אויב איך גיי א היט ווייל... וואס הייסט איך גיי א היט? בפשטות, דאס בין איך, איך גיי א היט. איך בין א "היט גייער". וויאזוי בין איך געווארן א היט גייער? פון א דעת, פון א הסתכלות, פון דעם וואס אלע מענטשן – אדער דער מענטש וואס איך האלט פון אים – גייט א היט, און ער קוקט אויף מיר.
דאס אליין – ער האט נישט געזאגט, ער וויל נישט איך זאל גיין א היט. אויב ער פרעגט מיר: "דארפסטו גיין א היט?" ענטפער איך: "ניין, איך דארף נישט, ס'גייט מיך נישט אן, איך בין א 'קול' [cool/רואיגער] מענטש, ס'גייט מיך נישט אן." אבער ווען איך שטיי פאר'ן מלך, טו איך אן די מלכות'דיגע היט וואס מ'טוט אן בפני המלך, ווייל ער איז דארט. לא פחות ולא יותר.
יד. "ושכנתי בתוכם": די רעאליטעט פון השראת השכינה
איך האף אז איך האב גענוג קלאר געמאכט די נקודה. אויב ווער נישט, זאל מיר שיקן א מעסעדזש.
מיר האבן קלאר געמאכט אז ס'איז נישט גענוג צו זאגן אז ס'איז א משל מיט א נמשל, אדער אז ס'איז דאס זעלבע "כמו שהוא למעלה כן הוא למטה" – פונקט אזוי ווי ביי א מענטש איז דא פארשידנארטיגע מדות, איז אויך ביי דער אויבערשטער. אדער די טיפערע זאכן וואס די מקובלים זאגן, אז ווען א מענטש פירט זיך אין די מדות החסד איז ער מעורר ביי דער אויבערשטער די מדות החסד.
דער עכטע שינוי פאסירט אויב א מענטש וויל א געטליכע שינוי – איך רעד שוין נישט פון פילע פשוט'ע זאכן, עס רעכנט זיך אז ס'איז נאך מענטש, עס רעכנט זיך אז ס'איז דא אנדערע לעוועלס פון תועבה – אבער דער געטליכע לעוועל פון "ושכנתי בתוכם" איז דער טייטש: אז אויב מ'ווייסט אז דער אייבערשטער וואוינט צווישן אונז, מיט אמאל איז אלעס אנדערש.
גארנישט איז נישט אנדערש [פיזיש], אבער מ'דארף נישט קיין איינמאל טראכטן: "אויב אזוי לאמיך אים פרעגן וואס איך דארף טון, וויבאלד ער איז דא." ער האט שוין געזאגט וואס איך דארף טון, ס'איז דא א תורה'ס אמת. אבער נישט, מ'רעדט נישט פון דעם [פון די באפעלן]. מיט אמאל וועט אלעס זיין אנדערש, און בדרך ממילא, אן וועלן – מ'דארף נישט וועלן. פאר דעם איז עס א גרויסע שמחה.
טו. צוויי וועגן פון עבודת ה': ראש השנה (יראה) קעגן אדר (שמחה)
אין ראש השנה דארף מען תשובה טון. ראש השנה איז דער טייטש, אז דער אייבערשטער קומט, "המלכות לשבת בסעודה". אה, קומט ער מיט א געוויסע לבוש, קומט ער מיט א געוויסע צורה. ער זאגט: ס'איז דא א חוק וסדר, מ'דארף זיין גוט און נישט שלעכט. און אלע טאנצן און זיי גייען תשובה טון. דאס איז עצבות, יא, דאס איז "בעצב תלדי בנים".
יעדער איינער ווייסט, אז וויפיל מ'רעדט, ס'האט א טעם פון יראה, פון צמצום, פון עצבות, "דבריך מעטים". אקעי, מ'זאגט זייער אסאך ווערטער אין ראש השנה און יום כיפור, מ'דאווענט, אבער די פירות'דיגע [די עכטע תוצאה] איז זייער ווייניג. (אקעי, מ'וועט אפשר אין אן אנדערע שבת מסביר זיין פארוואס). מ'זאגט נישט, עכט גארנישט. מ'זאגט זייער ווייניג א זאך. מ'טוישט זיך בפירוש. מ'טוישט זיך, "אויב אזוי מ'דארף טון תשובה, מ'דארף ווערן בעסער."
ס'איז דא א זאך וואס הייסט שמחה. חודש אדר. אסאך אידן זאגן אזא דרשה: "דער אייבערשטער האט דיך ליב עניוועיס [סיי ווי / ממילא]." און ממילא מיינען זיי, ס'מיינט אז מ'טוישט זיך נישט.
דער אמת איז: מ'טוישט זיך אסאך מער ווען דער אייבערשטער האט דיך ליב עניוועיס. נישט אז ער האט דיך ליב, נאר אז ער איז דא. דאס איז א גרויסער חילוק. "ושכנתי בתוכם". ער איז דא. זי איז דא, די שכינה.
טז. סיכום: די מנוחה פון נוכחות השם
איך וויל זאגן נאך א שיעור, ס'מיינט אז מ'דארף זאגן, די שכינה איז נישט דער אייבערשטער [עצמותו]. אבער איך קען נישט נאך אריינקוקן אין די זוהר, און ווייניג פון דעם האבן היינט געלערנט. און אזוי אויך זעה איך אז איך האב שוין גענוג מאריך געווען פאר די היינטיגע שבת.
אבער ס'איז דא. ס'איז דא די נוכחות השם. די שכינה איז טייטש נוכחות השם. די פרעזענס [אנוועזנהייט] פון דער אייבערשטער איז דא. און דעטס אלל [דאס איז אלעס]! מ'דארף זיין צופרידן דערמיט. ס'איז גוט אז ס'איז דא. ס'מאכט נישט [עס שטערט נישט]. ער איז נישט געקומען מיט א שטרענגע בליק, ס'איז א גוטן בליק, ס'איז גאר מנוחה. ס'איז "ושכנתי" – שכנתי איז א לשון מנוחה, יא? נישט קיין לשון שטייט און שמייסט.
ער איז דא! און אויב א מענטש טאנצט אז ער איז בשמחה, במנוחה ובשמחה – "מנוחה ושמחה אור ליהודים" – אז דער אייבערשטער איז דא, ער דארף נישט תשובה טון, ס'גייט געשען פון זיך אליינס. נישט אין איין טאג, און נישט "לא יום אחד ולא יומים", נישט אין איין טאג, אבער ער זעט מיט אמאל: ער איז א געטליכער מענטש.
קומט ניסן, און די נסים נגלים, ער איז א געטליכער מענטש. פארוואס איז דער אייבערשטער געקומען דא? דאס איז אלעס.
שבת.
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור על פרשת תרומה: "ושכנתי בתוכם" — כוח הדעת והנוכחות
הקדמה: שמחה וריבוי בבניין המשכן
פרשת תרומה נקראת כמעט תמיד בתחילת חודש אדר. הפרשה ארוכה מאוד עם פרטים רבים — רבינו בחיי מביא שמתחילת פרשת המשכן ועד סופה מופיע 248 פעמים לשון עשייה ("ועשו"), כנגד רמ"ח מצוות עשה.
היסוד: שמחה היא ריבוי
"משנכנס אדר מרבין בשמחה" — שמחה כשלעצמה היא נקודה של ריבוי. הברכה הראשונה בעולם — "פרו ורבו" — היא ברכה של התפשטות. שמחה היא רוחב ופתיחות, בעוד שעצבות היא צמצום — מצומצמת, סגורה.
החילוק בין שמחה לעצבות:
| עצבות/יראה | שמחה |
|------------|------|
| שתיקה — "על כן יהיו דבריך מעטים" | דיבור — שבע ברכות בחתונה |
| "אגרתא דבי תנחומין — שתיקותא" | "אגרתא דבי הילולא — מילא" |
אפילו "בעצב תלדי בנים" מראה שהשמחה הגדולה ביותר (פריה ורביה) באה עם צער — כך גם פורים התחיל מתוך צרה.
כיצד הדבר משתקף בפרשת המשכן:
השמחה הגדולה ביותר היא השראת השכינה — "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם." אף שהמילה "שמחה" לא מופיעה אף פעם אחת בפרשה, מרגישים את השמחה דרך ריבוי הפרטים — כמו אדם שחוזר ממסע מפחיד ולא מפסיק לספר כל פרט ופרט. הדייקנות אינה צמצום — היא חוויה, לא רוצים לפספס אף פרט אחד.
אדר = א' דָר — הקב"ה (א') בא לדור (לשכון) אצלנו — לכן שמחים ומדברים הרבה.
---
הקושיה הגדולה של שלמה המלך
שלמה המלך שאל: "הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה אשר בניתי" — הקב"ה גדול מכל השמים, אינו בגדר מקום כלל, הוא נעלם על כל נעלמים. כיצד יכול הוא להיכנס למשכן קטן?
וזה הכוונה ברוחניות — שום מדרגת השגה, שום כלי, אינו יכול לקבל השראת שכינה. התירוץ הוא: "לא כאשר תחשוב" — הקב"ה רוצה כך, גם כשהקושיה נשארת.
---
"ושכנתי בתוכם" — לא "בתוכו"
הדיוק הידוע
האלשיך הקדוש מביא את הדיוק (שאותו הוא אומר "שמעתי אומרים"): כתוב "ושכנתי בתוכם" — לא "בתוכו" (בתוך המשכן), אלא בתוכם. האור החיים ומפרשים נוספים מדברים על אותו דיוק. האלשיך לומד מכאן שעיקר השראת השכינה היא באדם — בלב, בגוף, בדעת של האדם — ולא בבניין הפיזי.
ביקורת על ההבנה הפופולרית
העולם אומר: "לא בתוכו נאמר אלא בתוכם — בתוך כל אחד ואחד". אבל החלק השני ("בתוך כל אחד ואחד") לא כתוב כלל — לא באלשיך ולא בשום מדרש. "בתוכם" פירושו בין היהודים באופן כללי, לא בהכרח בתוך כל אדם בנפרד.
הקושיה על ה"תירוץ"
כל ה"תירוץ" שהשראת השכינה היא באדם (ולא בבניין) אינו תירוץ כלל. שהרי אם הקב"ה אינו יכול לשרות במשכן שהוא מצווה מפורשת בתורה — הרי קל וחומר שאינו יכול לשרות באדם, שהוא "חומר מלא צואה"! זה לא פותר את הבעיה, אלא רק מחמיר אותה.
---
היסוד: השראת השכינה היא דבר שבדעת
התשובה
השראת השכינה אינה בגשמיות — לא בעצים ואבנים, ולא בבשר ודם — אלא בדעת, בכוונה, באמונה.
ראיה מספר תורה שכתבו מין
הרמב"ם פוסק שספר תורה שמין כתבו — ישרף. מדוע? הרי האותיות הן אותן יו"ד ה"א! החילוק הוא: הקב"ה שורה לא באותיות הפיזיות אלא בכוונה — כשכותבים לשמו, בקדושה, בכוונה. בלי כוונה אין הדבר שווה כלום. קדושת הדברים בלא כוונה — אין בה קדושה.
יישום על המשכן
במשכן עצמו גם כן השראת השכינה תלויה בדעת ואמונה של כלל ישראל:
- כוונותיו של בצלאל בבנייה לא "הכניסו" קדושה לעצים ואבנים לנצח
- בכל יום דרך עבודת הכהנים — קרבן תמיד, "אש תמיד תוקד על המזבח" — בכוונותיהם ממשיכים את השראת השכינה
- אם מפסיקים להאמין במקדש — המקדש אינו שווה כלום
אין סתירה בין שני הפירושים
"מקדש בלב" ו"מקדש במעשה" הם דבר אחד. המשכן הפיזי מתפקד רק דרך הדעת והאמונה של כלל ישראל. "בתוכם" פירושו בין היהודים — וזהו גם הפשט על המשכן הפשוט.
---
המשל מ"דירה" — הכול בדעת
מה פירוש "ושכנתי"?
"ושכנתי" פירושו כפשוטו לדור (כמו שהזוהר מפרש: "לדירה ביניהון").
מה פירוש "אני גר בניו ג'רזי"? הרי אני יושב רק בד' אמות שלי! התשובה: דירה בעיר היא דבר שבדעת. כשאני חושב איך אני גר, אני חושב על השכנים שלי, על בתי המדרשות, על הסביבה.
שני אנשים יכולים לגור באותה עיר גשמית — אחד גר שם ואחד לא. אחד הוא אזרח ואחד הוא גר (זר). החילוק הוא: היכן מחשבתו. מחשבתו של אחד ליד בית המדרש, מחשבתו של השני ליד המקום שמשחקים בו קלפים — הוא גר בעיר אחרת, למרות שהוא חי באותה גשמיות.
היסוד: "דירה" — גם ב"ושכנתי" של הקב"ה — היא דבר רוחני, דבר שבדעת, לא דבר שבגוף.
הפירוש הפשוט של "ושכנתי בתוכם"
יהודי במדבר חשב: "כאן הבית שלי, שם גר ראובן, שם לוי, שם קהת, שם גרשון — ושם גר הקב"ה, שם הבית של השכינה." זהו הפירוש הפשוט — לקב"ה יש בית בין כל הבתים היהודיים. אבל זה מצד הדעת של האדם — האדם יודע וחושב שהקב"ה גר כאן לידו.
---
הנפקא מינה למעשה: כיצד "ידיעה" משנה את האדם
יסוד הרמב"ם
הרמב"ם (תחילת הלכות דעות): אדם מתנהג אחרת כשהוא לבדו מאשר כשהוא עם אחרים, קל וחומר לפני מלך גדול.
החידוש: הכוונה אינה שהוא רועד מפני המלך. המלך לא צריך ללחוץ עליו באופן פעיל. עצם קיומו של המלך במרחב שלו, הידיעה שהוא כאן, גורמת לכל תנועה להשתנות.
המנגנון הפסיכולוגי
- אדם עושה דבר בצנעה — הוא חושב שהוא "חזק" ולא ישתנה אם אחרים יגלו
- במציאות — כשהדבר מתגלה, כמעט תמיד התנהגותו משתנה, אפילו 50-80%, בלי שהוא ישים לב או יודה בכך. זה קורה "בדרך ממילא" — רק מכוח זה שאחרים יודעים
- זה לא בגלל שהוא מפחד — זהו כוח עדין יותר: עצם הידיעה שהלה יודע, עושה הבדל גדול בכל המעשים
עיקר החידוש
העולם חושב שמשל הרמב"ם אומר: עומד לפני מלך — רועד, מסתכל בהלכה כיצד צריך להתנהג. לא — לא "על ידי זה" (לא דרך תהליך מודע של יראה). אלא: "על ידי שהמלך שם" — רק מכוח זה שאני מכיר שאני בפני המלך — אני מתנהג ממילא באופנים של מלכות.
זהו כוח "ושכנתי בתוכם" — כשיהודי יודע (דעת!) שהקב"ה שוכן בתוכו, זה משנה ממילא את כל הנהגתו.
---
מושב לצים — מופת כיצד סביבה פועלת דרך דעת
הפסוק "במושב לצים לא ישב" (תהלים א) הוא מופת: כשאדם יושב בין לצים, אינו צריך להחליט במודע "אני רוצה להתנהג כלץ." מעצם הישיבה — מהידיעה שהוא שם — הוא מתחיל להתנהג כמותם. זה קורה מאליו, דרך הדעת.
החילוק בין בחירה מודעת לשינוי אמיתי
- בחירה מודעת: כשאדם יודע שהוא לא כזה טיפוס, אבל שם "כובע" כדי למצוא חן בעיני מישהו — זו בחירה מזויפת, מבוססת על חיצוניות. זה לא הוא.
- שינוי אמיתי דרך דעת: כשאדם יודע שהמלך כאן, הוא הולך ממילא עם כובע מלכותי — לא בגלל שהמלך ציווה, אלא בגלל שהוא עומד לפני המלך. "לא פחות ולא יותר."
עיקר החידוש: הבחירות שאדם לא תופס — השינויים הלא-מודעים — אומרות יותר על מי שהוא מאשר הבחירות המודעות.
---
ראש השנה מול אדר — שני מודלים של שינוי
ראש השנה — שינוי דרך יראה, צמצום, עצבות
ראש השנה משמעותו: הקב"ה בא בלבוש מסוים — "חוק וסדר, צריך להיות טוב ולא רע." אנשים הולכים לעשות תשובה, אבל לזה יש טעם של יראה, צמצום, עצבות — "בעצב תלדי בנים", "דבריך מעטים." אומרים הרבה מילים, אבל הפירות מועטים מאוד. משתנים בפירוש — דרך בחירה מודעת.
חודש אדר — שינוי דרך שמחה, מנוחה, נוכחות
יהודים רבים אומרים "הקב"ה אוהב אותך בכל מקרה" — ומתכוונים בכך שלא משתנים. אבל האמת היא: משתנים הרבה יותר כשהקב"ה כאן!
החילוק הוא: לא ש"הוא אוהב אותך" — אלא "הוא כאן" — "ושכנתי בתוכם", נוכחות ה', השכינה.
"שכנתי" הוא לשון מנוחה — לא מבט חמור, לא מכות. הוא פשוט כאן. וכשאדם רוקד בשמחה שהקב"ה כאן — הוא לא צריך לעשות תשובה, זה יקרה מאליו. "לא ביום אחד, ולא יומים" — אבל לפתע הוא רואה: הוא אדם אלוקי. מגיע ניסן, באים ניסים נגלים — הוא כבר אדם אלוקי.
---
המסקנה
"למה הקב"ה בא לכאן? זה הכול."
כל תוכן "ושכנתי בתוכם" הוא: הנוכחות עצמה — הדעת שהוא כאן — היא מקור כל השינויים, בלי בחירה מודעת, בלי עצבות, דרך שמחה ומנוחה. המשכן הפיזי ו"המשכן שבלב" הם דבר אחד — שניהם מתפקדים דרך דעת, דרך אמונה, דרך הידיעה שהקב"ה שוכן בתוכנו.
תמלול מלא 📝
שיעור על פרשת תרומה: סוד השמחה והשראת השכינה
פסוק: "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות כה, ב).
א. ריבוי הפרטים בפרשת המשכן – סימן של שמחה
את הפרשה קוראים כמעט תמיד בתחילת חודש אדר. ידוע שזו פרשה ארוכה; במילים אחרות, כתובים שם פרטים רבים מאוד. פעמים רבות היה דבר כזה – לפני שתפסתי שכבר מתחיל הקשר – היה דבר כזה שמשתעממים מאריכות הפרטים של פרשיות המדבר, הן של המשכן; כתוב כל דבר, וכתוב שוב ושוב.
ראיתי שרבינו בחיי כותב, שמתחילה ועד סוף פרשת המשכן כתוב מאתיים ארבעים ושמונה (248) פעמים המילה "וְעָשׂוּ" או לשון עשייה, כנגד רמ"ח מצוות עשה. זה חשבון גדול מאוד. לא ספרתי לבדוק כיצד הוא חישב, אבל זה מספר גדול מאוד; כתוב פעמים רבות מאוד, באריכות רבה.
הפירוש הראשון לכך – שמעתי אתמול שיעור מרבי אלחנן ניר, והוא הסביר שאומרים "משנכנס אדר מרבין בשמחה". הוא פירש (חזר על כך מספר חסידי, רק לא תפסתי ממי), ששמחה היא עצמה נקודה של ריבוי.
כפי שכל אחד מבין, השמחה הראשונה בעולם, הברכה הראשונה, השמחה הראשונה היא: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ" (בראשית א, כח). להתרבות – זו החביבות, השמחה הגדולה ביותר. שמחתו של אדם היא תמיד כשהוא מוליד ילדים, הילדים מולידים עוד ילדים, יש לו חתונה – זו השמחה הגדולה ביותר, כמו שהגמרא אומרת.
שמחה עצמה היא התכונה שנקראת בספרי החסידות "ריבוי והתפשטות" – שיוצאים החוצה, שלא נמצאים בצמצום. ההיפך, שנקרא עצבות, פירושו צמצום. כשלאדם אין ילדים, כשהוא בבחינת מצרה, בבחינת עצב, הוא מצטמצם, הוא מרוסק. שמחה היא כשאדם רחב, פתוח.
ב. שמחה מביאה דיבור, עצבות מביאה שתיקה
אומרים שיש דבר כזה שאפשר לעשות פרייה ורבייה שלא בשמחה, כמו שקללת אדם הראשון הייתה "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" (בראשית ג, טז), שאפילו הדבר הגדול ביותר של שמחה בא תמיד עם צער גדול. האמת היא שאפילו השמחה הגדולה של פורים התחילה עם "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים", עם צער, עם הצרה של המן, כל המצבים של מצרה. אבל ה"מרבין בשמחה" הוא אכן שהשמחה יוצאת החוצה, וזו עצמה השמחה של הריבוי – השמחה של ה"להיות הרבה", לעשות הרבה, לעשות עוד ועוד ועוד.
אם כך, מובן לנו גם הדין ש"אבל אין לו פה", אבל מדבר מעט. כשאומרים שתופסים צמצום, יראה, כמו שכתוב בקהלת (ה, א): "כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים".
למדנו השבוע ברמב"ם הלכות יסודי התורה: יראה פירושה "אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ". הקב"ה מנהיג את השמים, הקב"ה גבוה עוד יותר מהשמים, הוא כל כך עצום וגדול, ואתה כאן על הארץ, אדם קטן – אז הוא לא מדבר כל כך הרבה. הוא תופס, כמו שאומרים, "נרתע לאחוריו", הוא נסוג; אז הוא מדבר מעט, אז הוא בקושי אומר מילה אחת, אז הוא סגור כמו ביצה, הוא לא אומר כלום.
* סוד ה"אלם": ביצה היא בחינת אבר, כן? מה שנקרא בקבלה "אלם". אותיות אלם (א-ל-ם) – בלי הי' של אלקים זה אלם. אי אפשר אפילו לומר את שמו של הקב"ה, אי אפשר לדבר. כשאי אפשר לדבר, זו בחינת צמצום, זו בחינת "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים".
* כשיש ילדים, אי אפשר לדבר בשלמות עליהם, אי אפשר לדבר בבהירות על מהי השמחה שגורמת ללידת הבנים. יש יצר הרע מעורב בזה. גבר מרגיש התפשטות גדולה, אבל זה לא נעשה באופן שאפשר לדבר ברצינות על כך. כשמדברים על זה נקרא "נבל פה". מה זה נבל פה? מה רע? הרי זה כוח החיים, הרי זה כוח היצר, הרי זה דבר נפלא! אלא כך כתוב, שכשמדברים על כך, לא מבינים את זה. יש איזו קליפה על זה, יש איזו בעיה עם לדבר על כך. לא מפני שזה לא דבר טוב, אלא מפני שאנחנו לא מוציאים את זה בשמחה. כשמדברים על כך נוצרת עצבות. כך הוא הטבע (אי אפשר עכשיו להיכנס למה, זה לא הנושא שלי היום).
אבל כשאפשר לדבר – שמחה היא דבר שבו אפשר לדבר, מדברים הרבה.
* אצל חתן אומרים שבע ברכות. שבע ברכות זה לשון ריבוי, "שבע ברכות". "כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה".
* שמחה, שמחת הנישואין, השמחה של כל דבר צריכה להיות עם ריבוי דיבורים. "אגרתא דבי הילולא מילי" (ברכות ו:), כן? השכר של חתונה הוא המילים.
* "אגרתא דבי תנחומין שתיקותא", כתוב בגמרא. בבית תנחומין, בבית אבל, בבית מספד – שותקים. זה הנושא של שתיקה.
* "אגרתא דבי הילולא מילי" – כשיש הילולא מדברים, יש הרבה מילים, הרבה ברכות, הרבה דברי שבח, דברי שמחה.
זו הבחינה, כפי שרואים פשוט את הבחינה כשאדם שמח, הוא מדבר הרבה, הוא פתוח, הוא מספר, הוא לא מחזיק בפנים. אין צמצום, אין עצב. כשאדם עצוב, הוא לא מדבר, "ודבריו מועטים".
ג. השמחה של השראת השכינה בפרטי המשכן
הרי פשוט, "אין לך שמחה גדולה מבנין המשכן". "להיות שמחה ישמח השמים ותגל הארץ", אומרים בראש חודש ניסן, כן? "יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם ה' מָלָךְ" (תהלים צו, י). כשהקב"ה בא למלוך על העולם, כשהקב"ה בא לשרות, הרי זו השמחה הגדולה ביותר.
מעניין, לא כתובים לשונות של שמחה. צריך לדייק (נדבר על כך בעוד דקה). לא כתוב בפסוק "והרעו והיו שמחות גדולות". יש מקומות בתנ"ך שרואים שכשבאה [השכינה]... אפילו כאן בתורה: "וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ" (ויקרא ט, כד). פעם אחת שרואים שהציבור היה שמח – "וַיָּרֹנּוּ", הם שרו ואמרו שירה ושבחות, הם צעקו בשמחה. זו לשון של רינה, "וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ", שכתוב כשבאה השכינה – פעם אחת שכתוב לשון כזו בתורה.
ובתנ"ך רואים יותר פעמים כשבאה השכינה, אצל שלמה המלך, ומאוחר יותר בפעמים אחרות, כתוב עוד: רואים שמחה גדולה, שמחה עצומה, אומרים "הודו לה'", אומרים הלל, אומרים דברי שירה ושבח. פעמים רבות הלל, והרבה מילים חוזרות פעמים רבות. אפילו כן, אין עוד דבר שחוזרים עליו כל כך בהלל... אומרים עוד ועוד.
זו התנועה של שמחה. והשמחה הגדולה ביותר היא ודאי שמחת השראת השכינה, שמחה של "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". ולא כתוב לנו אפילו פעם אחת המילה שמחה.
כיצד יודעים, כיצד מרגישים את השמחה של הפרשה?
כשרואים כמה פעמים הפרשה חוזרת על עצמה, כמה הוא מדבר על כל דבר בנוסף.
כמו שמישהו היה באיזה בניין מפואר, היה לו איזו נסיעה נפלאה, איזה דבר מדהים, והוא לא מפסיק לדבר כמה אמות היה בין כאן לשם, וכמה זהב היה בזה, והוא מתחיל לחשב בדיוק.
אפשר לחשוב שהדיוק הוא עניין של צמצום, צריך לדעת בדיוק. לא! הדיוק הוא מפני שזו חוויה, אני רוצה לדבר בדיוק כמה היה, לא לפספס שום פרט; היה כך וכך זהב וכך וכך כסף, והיו צריכים שלושה עשר סוגים שונים של דברים, וכו' וכו' וכו'.
זו תנועה של שמחה, וזו בבחינת השמחה של "מרבין בשמחה", "מרבין בדיבור", "מרבין בשמחה".
מכאן אפשר לראות: מגילת אסתר יש בה הפסוקים הארוכים ביותר. אני חושב שאני זוכר – אם אני זוכר נכון – שהפסוק הארוך ביותר בכל התנ"ך נמצא במגילת אסתר (אבל אם אני טועה זה במקום אחר). אבל בטוח שמי שקורא את הסימן, את הסגנון של המגילה, רואה שזה מאוד ארוך. כל פסוק לוקח הרבה מאוד זמן לסיים, כל משפט – לא כל פסוק, פסוק הוא הרי בעצם משפט, חלק מדיבור – כל משפט ארוך מאוד, כי הוא נכתב ונעשה מתוך רוב שמחה, מתוך רוב פשטות.
זו התנועה של שמחה בבניין המשכן. בחודש אדר – אדר כתוב בספרי החסידות הוא א' דר, א' דר עליון של עולם, ב' דר [אלופו של עולם דר כאן]. הוא בא לגור איתנו, על כן שמחים מאוד, מדברים הרבה.
עד כאן פשט הדברים.
ד. הקושיה הפילוסופית: כיצד יכול האין-סוף לשרות במשכן?
עכשיו, יש הרי קושיה גדולה, בעיה גדולה, שצריך לדבר עליה. אפשר לומר שזה אכן צד היראה, זה מוצב כנגד... אבל אני חושב שהרי אי אפשר. לא מספיק לומר תירוץ שכן, יש יראה, "הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם", זה אמת, ורועדים מזה. נו, צריך הרי להיות איזה תירוץ, צריך הרי להיות איזה חילוק, צריך הרי להיות איזו הבנה, להסביר משהו.
שלמה המלך הרי שאל קושיה טובה: "הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי" (מלכים א, ח, כז). הקב"ה גדול מכל השמים, ברור שהוא לא נכנס למשכן קטן, למקדש קטן. הרי זה רק משל, כן? הרי פשוט שכשמדברים על כמה גדולים השמים, הקב"ה לא נכנס בשמים גם כן לא, "הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ". הקב"ה אינו בגדר מקום כלל, הקב"ה נעלם על כל נעלמים, עליון על כל עליונים, גם לא במקום; הוא לא למעלה ממקום, אלא למעלה ממדרגה.
וכשאומרים שאם כך, קל וחומר שהוא לא נכנס במשכן, מתכוונים לומר ברוחניות, לא בגשמיות. לא שאילו היה משכן גדול יותר, או אילו היה גדול מכל העולם היה נכנס. הכוונה הרי לומר שמדרגת ההשגה, המדרגות של הכלים – איזה סוג כלים, איזה סוג הבנה, איזה סוג... אולי יש סוג אחר של הבנה, איזה סוג קליטה שיכולה להיות שתקבל השראת שכינה – אם השמים הגדולים ביותר לא יכולים, קל וחומר בבחינת רוחניות, בבחינת מדרגות העבודה, מדרגות ההשגה, שמשכן קטן לא יכול להכיל את הקב"ה. הרי זה פשוט.
אז מהו התירוץ על הקושיה? מהו התירוץ?
כתוב: "לא כאשר תחשוב", לא כמו שאתה חושב, אלא "עשרים קרשים מכאן ועשרים קרשים מכאן", "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". נו, אם הקושיה קשה לך, אומרים לך שהקב"ה רוצה שזו קושיה למעשה. זה עדיין לא קשה על הקושיה.
ובפרט, נדגיש, בפרט אם נאמר לך שהשראת השכינה היא בלב האדם. אנחנו צריכים מילה אחרת, ונעשה עוד הקדמה.
ה. הקדמה שנייה: "ושכנתי בתוכם" – בתוך כל אחד ואחד
הקדמה שנייה, הנקודה החשובה השנייה של השיעור, ואחר כך נגיע לנקודה.
הנקודה החשובה השנייה היא, כתוב "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם".
כולם יודעים את הדבר שהר' משה אלשיך מביא, "שמעתי, שמעתי אומרים". כבר כתבו את זה כאילו זה חלק ממדרש; אין מדרש כזה, ואין סיבה למה אין מדרש כזה. מדרש כוונתי לומר, מדרש ישן; יש מדרש חדש יותר, גם מדרש. אבל נצטרך להבין, מקורו מהיכן הוא בא, וסופו מהיכן הוא בא, מה קורה כאן?
כתוב "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". אומר ר' משה אלשיך בשם... איני יודע ממי, מאליהו הנביא, "שמעתי אומרים" שלא כתוב "בתוכו". זה דיוק פשוט, האור החיים מדבר על דיוק זה, מפרשים אחרים מדברים על אותו דיוק. לא כתוב "ושכנתי בתוכו", כאילו "בתוכו" הוא במשכן. אבל כתוב בפירוש במקומות רבים שהקב"ה שוכן על המשכן, בתוך המשכן. לא כתוב כך, "בתוך המקדש", אבל כתוב...
הקדמה שנייה: "ושכנתי בתוכם" – השראת השכינה היא דבר שבדעת
נעשה כאן עוד הקדמה, הקדמה שנייה, הנקודה החשובה השנייה של השיעור, ואחר כך נגיע לנקודה.
הדיוק של האלשיך הקדוש: "בתוכם" ולא "בתוכו"
הנקודה החשובה השנייה היא, כתוב: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" [שמות כה, ח]. כולם יודעים את הדבר שהמשה אלשיך מביא, "שמעתי אומרים" – כבר כתבו את זה בנוסח של מדרש; אין מדרש כזה, ואין סיבה למה אין מדרש כזה. כוונתי לומר מדרש ישן, אין מדרש חדש, גם אין מדרש כזה. אבל צריך הרי להבין, "מקורו מאי קא סבר ולבסוף מאי קא סבר", מה קורה כאן?
כתוב "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". אומר רבי משה אלשיך בשם... איני יודע ממי, מאליהו הנביא, "שמעתי אומרים", שלא כתוב "בתוכו". יש דיוק כזה, האור החיים מדבר על דיוק זה, מפרשים אחרים מדברים על אותו דיוק. לא כתוב "ושכנתי בתוכו", כביכול אשכון במשכן. ודאי כתוב בפירוש במקומות רבים שודאי יש השראת שכינה במשכן, "בתוך המשכן". לא כתוב כך, "בתוך המקדש", אבל כתוב "בתוכם".
וודאי נכון, זה הפירוש, הפשט הוא גם ש"בתוכם" פירושו לא "בתוך המשכן" אלא "בתוך היהודים". אמר רבי משה אלשיך, שמכאן למדו שעיקר השראת השכינה היא בלב האדם, בגוף האדם, בדעת האדם – לא בבניין אלא באדם. והאלשיך נכנס לחקירה גדולה האם זה אמת; אולי רק בגלות כך, ובאמת יש השראת שכינה ב"זה שער השמים", יש מקום מכוון כנגד בית המקדש של מעלה, אולי המשכן היה בחינה כזו, עם כל מיני חילוקים של השראת שכינה בבניין והשראת שכינה באדם.
הקושי בהבנה הפשוטה: וכי באדם גשמי שייכת השראת שכינה יותר מבבניין?
נבין דבר פשוט. כך אומר הציבור עוד, הציבור אומר עוד שאומרים: "לא בתוכו נאמר אלא בתוכם", מסיקים: "בתוך כל אחד ואחד". וזה דבר... החלק השני לא כתוב כלל. ודאי אמת ש"בתוכם" פירושו בין היהודים, לא במשכן. אבל כאן עדיין לא כתוב שזה "בתוך כל אחד ואחד". ובפרטיות, ואפילו בין היהודים באופן כללי. האמת היא, כלפי מה הוא לא מעלה על זה שום דיוק בפסוק, ואפילו האלשיך לא אמר כך, אלא כך יוצא מדבריו, שאם בסך הכל השראת השכינה היא באדם, כיצד היא באדם? חושבים אנשים שהכוונה באדם אחד.
כאן יש דבר שאני רוצה לומר. בפשטות, נבין כך, הרי זה בנוי לענות על הקושיה. התירוץ של "באדם" הרי בנוי לענות על הקושיה: הקב"ה ודאי לא גר בבית, ולא צריך קרשים וקרשים ומנורה ושולחן לאכול, וכו' וכו', כמו שמציגים את המשכן. הקב"ה לא צריך את זה. אלא מי כן צריך? בני אדם.
שומעים? אז זה אדם נורמלי? בית הוא לא צריך, אבל בני אדם הוא כן צריך? מה פירוש הדבר? אני צריך מילתא דבדיחותא. זה לא תירוץ על הקושיה. הקושיה אינה קושיה, התירוץ אינו תירוץ. זה לא נכנס כאן. הרי זה קל וחומר: אם במשכן שכבר הוא מצווה, וכתוב בפירוש בתורה שיעשו משכן, אתה לא מאמין שהקב"ה יכול לשרות? הרי קל וחומר שבאדם – שצריך למצוא ברמזים ובזוהר כתוב – קל וחומר שהקב"ה לא יכול לשרות! אדם הרי הוא חומר מלא צואה וכל מיני דברים. הסתכלת פעם בגוף של אדם? שם הקב"ה שורה? מה פירוש הדבר? אה, הכוונה למשהו אחר, כן? נבין.
יסוד הדברים: השראת השכינה תלויה בדעת ובכוונה
אלא מאי, מה הכוונה? הכוונה לומר שהקב"ה שורה באופן מופשט, באופן של דעת. כפי שפשוט, למדנו השבוע, ראינו: "ספר תורה שכתבו מין ישרף" [גיטין מה ע"ב]. למה ספר תורה שכתבו מין ישרף? כי הוא לא מבין. כשהוא מקדש את השם, הוא לא מאמין ששם הוא השראת שכינה, שיש חלות השם הקדוש על הספר. הוא חושב שזה סתם. זה הרמב"ם עם קדושת הדברים. לקדושת הדברים אין קדושה [מצד עצמם].
הרי אלו אותן אותיות, אותה יו"ד עם אותה ה', עם הכל, הכל כתוב בדיוק? אהה, מה הוא התכוון? הקב"ה שורה ביו"ד ובה'? הקב"ה שורה בכוונה של היו"ד שהוא עושה לשמו! הוא כתב בקדושה, הוא כתב בכוונה, הוא כתב את השם – עכשיו הקב"ה שורה, שורה שמו שם. מי שכותב בלי כוונה, אין לזה שום ערך.
במילים אחרות, מה אנחנו לומדים מכאן? שהשראת השכינה היא דבר שבדעת. היא דבר שבדעת. במילים אחרות, כיצד? על ידי מה? הרי, באיזה כלי בא הקב"ה לשכון בתוך בני ישראל? לא דבר שאפשר לראות בעיניים.
ראיית הנס תלויה באמונה
אבל הרי היו שם אש וענן שאולי אפשר לראותם בעיניים הגשמיות? על כך עצמו אולי יש חקירה, האם היה ממש ענן גשמי או לא. אבל אפילו כשכן יש ענן גשמי ואש גשמית, ו"וְאֵשׁ תָּאִיר לַיְלָה לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל", כפי שמסיים ספר שמות [מ, לח]: "כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ", מה רואים? היה ברור שאפשר לראות, "כִּי עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה ה' וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם" [במדבר יד, יד], אומר הקב"ה. טוב מאוד.
אבל מהו "עין בעין"? הרי זה כבר לגמרי בעין בשרית. כי אילו מין היה רואה את זה, מין מסתכל ואומר: "נו, ענן. זה לא הענן הראשון. בסדר, ענן כאן למטה. זה עוד ערפל. כבר ראיתי אלף פעמים ענן כאן על הארץ. זו לא הפעם הראשונה. זה לא חידוש גדול."
אה, כשיהודי האמין, הוא הבין. הוא יכול לומר שאפילו שהיה בדרך נס, הבינו. אבל מהו החילוק בין נס לטבע? זה גם רק דבר שבדעת. כשאתה לא יודע כלום, אתה רואה אותו דבר בדיוק. בתמונה אי אפשר לראות שזה נס. נמצא, כאן הדבר תלוי ועומד, הוא בנוי על אמונה מסוימת או דעת מסוימת שאומרת שכאן שוכן הקב"ה, כאן דר הקב"ה. זה דבר שבדעת.
אין סתירה בין "בתוכם" ל"בתוך המשכן"
במילים אחרות, נחזור לפשט הפשוט של הפסוק אם כך. אם כך, הרי צריכים אנו לשמוע שכאשר המדרש אמר ש"בתוכם" פירושו בין היהודים, זהו קודם כל הפשט הפשוט הנכון. "בתוכם" פירושו בין היהודים. אבל זה לא אומר – אין אנו צריכים להגיע למסקנה השנייה שהוא אמר, שאם כך אין צורך במשכן, אם כך זה רק בלב בני אדם ולא במשכן. כי המשכן גם הוא בלב בני אדם.
כיצד הקב"ה שוכן במשכן? רק על ידי כך שהיהודים מאמינים, שהיהודים "וְיִקְחוּ לִי... לִשְׁמִי", שמקדשים את המשכן לשם ה' יתברך, לשם השכינה, אז בא הקב"ה לשם. זה על ידי כך. נרצה לשאול, מה פירוש שהקב"ה באמת בא לשם? אולי צריך להוסיף עוד נקודה, אבל על כל פנים, רואים אנו שגם במשכן הדבר תלוי בלב בני ישראל, לא אחרת. ויכול אני עדיין לומר שהיתה מעלה שיהיה משכן מיוחד לשמו מלבד מה שאפשר להאמין שזה בלב? ואסביר מדוע.
מה הפירוש? אם כך, פשוט ששתי התורות, ה"בתוכם" ו"בתוך ישראל", "בתוך לב ישראל", זה נכון גם על המשכן הפשוט. אין צורך בצעד שני לומר ש"בתוכם" פירושו בין היהודים, ואם כך זה לא בית המקדש. אנשים חושבים שמקדש פירושו גשמיות, והקב"ה אינו שוכן בגשמיות. לא, הוא שוכן ברוחניות שבתוך הגשמיות. דרך כוונות המשכן, על ידי כך היה הקב"ה שורה באותו משכן. על ידי כך פירושו שעל ידי כך הוא עדיין שורה, כן. לא הפשט שאחרי שבצלאל עשה את הכוונות אז נכנס הדבר לעצים ואבנים. בעצים ואבנים הוא מעולם אינו. תמיד, בתמידות צריך להיות כשאתה עושה את העבודה של הכהן. כל יום, כל יום הוא מקריב קרבן תמיד, על ידי כך הוא משרה את השכינה באותו משכן. "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה", בכך הוא מחזיק את האש כל יום, כל לילה, בעבודת הכהנים, בכוונות של הכהנים.
ומאידך, יכול אדם לשאול קושיה: אם הפסיקו לכוון את הכוונות הנכונות, אם הפסיקו להאמין את האמונה הנכונה בזה, הקב"ה הסתלק. אפילו הסתלק, ישאל מישהו, האם יש בו קדושה? כן, קדושת מקדש לשעת שמים. מקום שפעם האמינו שהקב"ה שוכן שם יש בו גם קדושה. אבל אם יפסיקו עכשיו להאמין במקדש, יפסיקו להסתכל עליו כדבר קדוש, להסתכל עליו כמקום השראת השכינה, המקדש אינו שווה כלום. אין כלל סתירה בין שני הפשטים של מקדש בלב ומקדש במעשה, בעצים ואבנים. זה אותו דבר.
משל: מהי הגדרת "מגורים" בעיר?
נמצא, צריך עוד להבהיר, אם כך שואלים אנשים, אנשים שלי: אם כך אני יכול לעשות מקדש רק בלב, למה צריך את המקדש? "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ" הרי זה פשוטו כמשמעו. "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" – שיעשו לי מקום מקודש לשמי, על ידי כך אשכון ביניהם. מה הפירוש? הפירוש כך הוא, שיש כאן מחנה יהודית, הרי זו מחנה ישראל של המשכן האמיתי. כל עיר יהודית יש בה בחינת מקדש מעט. אנחנו חיים כך, אנחנו לא תופסים את זה, צריך להבהיר את זה.
מחנה יהודית היא כך, שאדם חי, אדם חי בעיר, אדם חי במחנה, במקום בין אנשים אחרים, יש לו בראשו תמיד תמונה של איך הוא חי. במחשבה, איך הוא חי. במחשבה, כן. אדם נמצא תמיד רק בביתו בגוף, אפילו לא בביתו, בארבע אמות הקטנות שלו. אני אומר שאדם, כן, חושב "ושכנתי בתוכם". אומרים שאדם גר, "ושכנתי" הוא לשון מגורים, כפשוטו. הזוהר, בדקתי את הזוהר על פסוק זה, כפי שהוא מביא את הפסוק, הוא מפרש תמיד "לדירה ביניהון", כמו התרגום, "לדירה", מגורים. הוא מפרש תמיד מגורים, כפשוטו, שאשכון. אומרים מדברים, "ושכנתי" נשמע יפה, שכינה, מדברים, זו מילה יפה ונשגבה. "ושכנתי" פשוטו שאגור ביניכם. "לגור בתוכם", כביכול. "לגור" אולי לשון אחרת, כתוב "ושכנתי". אבל גם על אדם נאמר לשון שכינה, על כזה, הרי יש שכן פירושו, מי שגר לידך. כן, אינני זוכר אם יש הוכחה על אדם במקום כלשהו בתורה שנאמר אותו לשון שכינה. שכינה אינה לשון מיוחדת דווקא. מי שגר בין אחרים, זו שכינה.
במילים אחרות, מה פירוש שאני אומר שאדם גר בעיר? אני גר כאן בניו ג'רזי. מה פירוש אני גר בניו ג'רזי? אני גר ב... אני חי בשתי אמות שלי, כאן עכשיו אני יושב כאן ליד השולחן, ממש כאן, ד' אמות של אדם, בסדר. באיזה מובן אני גר בכלל בעיר הזו? הפשט הוא, בסדר, אפשר לומר שזה קרוב אלי, בסדר. אבל במה... באיזה מובן אני גר בכל העיר? אדם הוא אזרח של עיר, או אזרח של מדינה. אני... אני גר באמריקה, אני גר בארץ ישראל, אני ארצישראלי. מה פירוש? מה ובמה?
התירוץ הוא שזה בדעת. שוב דין בדעת. כמעט כל מה שבני אדם עושים עובר דרך דעתם. אדם הרי הוא בעל דעת, אדם הרי הוא נשמה. מה פירוש בדעת? שכאשר אני חושב איך אני גר, אני חושב על כל הבתים מסביב, על השכנים שלי, על בתי המדרשות שיש כאן באזור שלי, על המכולת, על ה... יכולים להיות שני אנשים שגרים באותה עיר, אחד גר שם ואחד לא גר שם. הוא גר והוא אזרח. הוא לא גר שם, הוא לא חושב על המקום הזה כעיר שלו, או העיר לא חושבת עליו כשלה, זה יכול להיות משני הצדדים. הוא לא חושב, כשבמחשבתו הוא לא שכן של בית המדרש, במחשבתו הוא שכן של המקום שמשחקים קלפים לידו. הוא גר בעיר אחרת. למרות שהוא חי באותה גשמיות, הוא גר בעיר אחרת. שיגור במקום, שיהיה דבר רוחני, דבר שבדעת, לא דבר שבגוף.
---
שלב 3: הנפקא מינה למעשה – "ושכנתי בתוכם" והשפעת הדעת
ו. הדעת של "ושכנתי בתוכם": הקב"ה גר כאן
חייב להיות שהיהודי יחשוב – ודאי מצד הקב"ה הוא גם כאן, אבל אנחנו מדברים עכשיו מצד היהודי, מצד הדעת של היהודי. אני חושב: "איפה אני גר? בסדר, אני גר בעיר כזו, יש כאן מחנה לויה ומחנה ישראל. כן, כאן יש ראובן, ושם יש לוי, יששכר, יהודה, וכולם גרים, כל אחד באזור שלו. ובתוך כל שבט גם גרו, בתי אב, וכן הלאה. אני ממשפחת השמעוני, ומשפחת העזרי שגרה מכאן והלאה. ולידי גר לוי, שם גר קהת, שם גר גרשון, שם גר מררי. ושם גר הקב"ה, שם שוכנת השכינה."
זה מה שהוא אומר, שהוא חושב בראשו: "איפה אני גר? כאן הבית שלי, שם הבית של אהרן, שם הבית של משה, ושם הבית של השכינה – המקדש." אה, השכינה גרה איתו! הוא באותה עיר כמוה. "ושכנתי בתוכם" – השכינה גרה ביניכם. זהו פירוש פשוט.
ודאי, לשם כך צריך לבנות בית, ולקדשו לשמו במחשבה. כן, היהודים והכהנים, וכל סדר הנדבה, הם מקדישים לומר: "זה יהיה הבית של השכינה." ואז שידעו היהודים ש"וידעו כי אני שוכן בתוכם". "לדעת כי אני ה' המקדשם" – כתובים הרבה לשונות, שידעו, לשון דעת, "כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל".
"בתוך בני ישראל" פירושו כפשוטו: לקב"ה יש בית בין כל הבתים היהודיים. לא מצד "כאילו" לקב"ה יש בית, אלא מצד הדעת של בני האדם, שבני האדם אומרים: "אה, כאן הבית שלי, ושם הבית של הקב"ה." שם הבית של השכינה, מה שהם אומרים, זהו פשוט פירוש "ושכנתי בתוכם".
ז. "אוהל שוכן באדם" – השראת השכינה בגוף האדם
עכשיו, יש האומרים, אפשר לעשות זאת בדעת. בסדר, אבל אז אתה לא גר, אז עדיין השכינה לא ירדה עם החפצים והמזוודות, אז היא עדיין בעליונים עם הדעת שלך. אדם יכול ודאי – אתם יודעים מה אומר האלשיך, שיש השראת השכינה באדם, הוא מביא את הפסוק "אוהל שוכן באדם" [תהלים ע"ח, ס']. שוב, איני יודע אם זה פשט, אבל זה כבר מתחת, זה דרש קרוב לפשט: "אוהל שוכן באדם", שהקב"ה משכין את אוהלו באדם, באיברים של האדם.
או שוב, אם אדם חושב, שכתוב בגמרא "כאילו קודשא שורה בתוך מעיו" [תענית י"א ע"ב], הקב"ה, כן, השכינה שורה בתוכו. אז שוב, מה הפירוש? צריך להיות איזה מקום. אני אומר כאן רעיון, ואפשר לומר "מולקולא דכבודא", אבל קשה לנו לחשוב כך, כי אני הרי גר כאן.
טוב מאוד, אם אדם יכול לחיות ביחידה כזו, "תן לי לא לגור", אז ודאי הוא שוכן בתוך בני ישראל. אם אדם לא, אבל צריך שיהיה איזה מקום בלב:
* תפילין: מניח תפילין, ואומר שהקב"ה הוא "שמי", כן, "שם ה' נקרא עליך" [דברים כ"ח, י'], שמו, הקב"ה שוכן על התפילין שלי שאני מניח בבוקר. טוב מאוד, עכשיו יש לך מקום בגופך שבו התפילין, ממש השראת השכינה בגוף, זו המצווה.
* ציצית: אה, עכשיו תאמר, הקב"ה בציצית ולא בכל הבגדים שאדם לובש? ודאי שכן. אבל אנחנו מדברים על הדעת שלנו, ואתה צריך שיהיה לך מקום שתוכל לומר: כשם שיש לי חולצה, כך יש לי ציצית. כשם שיש לי ראש, יש לי תפילין של ראש. איפה כאן תפילין של ראש? לא רק "על הראש".
* מחשבה: שוב, יש לי איזו מחשבה, איפה הקב"ה שוכן אצלי? בבוקר אני אומר "שמע ישראל ה' אחד", שם הקב"ה במחשבות שלי.
זהו הפירוש של "ושכנתי בתוכם".
ח. הנפקא מינה למעשה: למה צריך את הידיעה?
עכשיו, אני רוצה להסביר קצת יותר טוב מהי הנפקא מינה למעשה מכך. שלב 3 [חלק שלישי], זהו השלב השני של השיעור שלי. דיברתי קודם על שמחה, ודיברתי עכשיו על כך שה"אוהל שוכן באדם", "ושכנתי בתוכם", ו"בתוך הבניין" אינם סתירה, כי תמיד זה על ידי דעת.
עכשיו אני רוצה להסביר קצת יותר טוב על הבסיס של שלב 2 שאמרו, שהדעת של "ושכנתי בתוכם" פירושה שאני אומר שכאן הבית של הקב"ה. אני רוצה להסביר מה זה אומר, למאי נפקא מינה? כי הרי הקב"ה ממילא בכל מקום. אדם חושב: "בסדר, הקב"ה גר שם, מה זה קשור אלי? אה, אני צריך לבוא לביתו, אני צריך להביא לו קרבן, יש לי משהו לעשות עם זה." אבל מה השייכות? מה זה שהוא גר כאן? למאי נפקא מינה? אני חייב שתהיה נפקא מינה.
ט. היסוד של הרמב"ם: התנהגות "לפני מלך גדול"
על כך אני רוצה להסביר, אני רוצה רק לומר מה שהרמב"ם אומר, מה שהרמב"ם מביא בסימן א' [הערה: הרמ"א בשולחן ערוך אורח חיים סימן א' סעיף א' מביא זאת בשם הרמב"ם במורה נבוכים ח"ג פנ"ב], וזו מילה עמוקה מאוד, צריך להוציא ממנה מה שהוא אומר.
הרמב"ם מתחיל את הפרק שם: "אין ישיבת..." – איני זוכר, שכחתי את הלשון. אבל אין צורך בלשון, השכינה אינה שורה בלשון, השכינה שורה במה שזוכרים בלב. אינה דומה ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו כשהוא לבדו, לכשהוא עם – נאמר בפשטות – כשהוא עם אנשים אחרים.
נבהיר את הדבר. הרבה פעמים אנשים חושבים: אני עושה דבר מסוים, אני נוהג מנהג מסוים. ודאי אם אנשים אחרים יגלו, או למשל אם הרב יגלה, אם איזה קנאי יגלה, אם איזה "עמך יהודי" יגלה, אדם מסוים יגלה, והם יבואו לצעוק עלי, הם יעשו נפקא מינה – יש בעיה. אצטרך להתמודד איתם, או אצטרך להתנגד להם, או אצטרך להתעלם מהם, אצטרך לעשות משהו. בינתיים, אני עושה לבד, אין נפקא מינה.
י. הפסיכולוגיה של "בצנעה" וההשפעה של מבטו של אחר
ואדם יכול לחשוב – נחשוב, אדם הרבה פעמים: "אני אדם חזק, אני לא מתפעל ממה שאנשים אומרים, ממה שאנשים עושים." אז אני יושב בבית בצורה מסוימת, אני נוהג בצורה מסוימת, אני אומר דברים מסוימים, אני לומד בדרכים מסוימות, אני מסתובב עם אנשים מסוימים. ודאי, בינתיים אף אחד לא יודע. אף אחד לא יודע. אבל הוא מדמיין לעצמו: "אם מישהו היה מגלה, אם הרבי שלי היה מגלה, אם הרב היה מגלה – לא הייתי משנה את מה שאני עושה. אני אדם חזק, אני עושה מה שאני סבור שנכון, אני לא מבקש רשות מאחרים, לא הייתי משתנה, הייתי ממשיך לעשות אותו דבר."
נו בסדר, למשל, לפעמים יש שמירה, למשל, יש עניין של בצנעה, יש הלכות כאלה, יש דברים שכתוב שצריך לעשותם בצנעה, זה לא טוב, זה מזיק להם לעשות ברבים. אומר האדם, טוען אדם, חושב אדם: "יש לי סוג של הבנה שחסר לי, אין לי את הבעיה הזו. מה שכתוב שצריך לעשות בצנעה, כדי שאני יודע, שלא יהיו מחשבות זרות, שלא יחשבו ימים, לפעמים אחר מפריע – זו בעיה לאנשים שמושפעים מאנשים אחרים. אני לא אדם כזה שמושפע מאנשים אחרים, נו, אין לי חילוק אם אני עושה זאת ברבים או בצנעה, הכל אותו דבר."
עכשיו, במציאות, דבר מעניין, כשמסתכלים פנימה רואים: זה לא מתחיל [בבת אחת]. תמיד, אחרי שהמעשה מתגלה, משתנה משהו בהתנהגות של אותו אדם. אפילו כשהוא מזלזל, אפילו כש– לא אפילו כש, דווקא כשהוא מזלזל. הוא לא באמת מזלזל, אני פשוט, אנחנו לא מדברים על אותו אדם, המזלזל, זה שאומר "אני לא גורס אותך, אין לי שום חילוק, כולם שמעו שאני עושה כך, אני ממשיך לעשות. הם חושבים שזה לא טוב, שיחשבו." עם כל זאת משתנה משהו, ובדרך כלל בצורה הדרגתית לאט לאט, אפילו כשהוא בכלל לא מכיר בזה, אפילו כשהוא מכחיש את זה כל הדרך. בדרך כלל הוא משתנה, בסוף הוא מתנהג בדיוק כמו שאותו אחד רצה שיתנהג, או לא בדיוק, שמונים אחוז.
בדרך כלל, כך זה הולך בדרך כלל, אפילו כשאדם אומר – כבר ראיתי, התבוננתי בהרבה מקרים של הרבה דברים דומים – אפילו כשאדם אומר... אדם למשל, כל דבר חדש, הוא נעשה חסיד של רבי חדש, או שהוא מצא עבירה חדשה לעשות או מצווה חדשה. בהתחלה הוא מתבייש, הוא עושה את זה בצנעה, ואחר כך, אה, לפעמים בסוף זה מתגלה. והרבה פעמים יש אנשים אחרים שמתנגדים לזה. אם כל אדם הולך לחיות לפני עיניהם, מול העיניים של האנשים האחרים שהם הקבוצה האחרת שמחזיקים ממנו, אז הוא נשאר כך. אבל אם הוא נשאר בחלקו, בקבוצה שלו, בקהילה שלו, במקום שלו שם שמסתכלים כך... אחר כך נעשה שמה שהם יודעים, אם זה נשאר לעולם ועד בצנעה, אז הם יכולים להתנהג לעולם ועד כך. אם זה מתגלה, זה נחשף, זה נעשה בפני העיניים, מול העיניים של אנשים אחרים – כמעט תמיד זה עושה חילוק.
אני לא אומר שמאה אחוז הוא מתחיל לעשות מה שהם מצפים, אבל זה חמישים אחוז, שמונים אחוז הרבה פעמים. ובלי שהוא ישים לב, בלי שהוא יגיד פעם אחת: "תראה, אני מפחד ממך, אני לא רוצה שתדע, אני מפחד ממה שאתה רואה, אני הולך לעשות אחרת." בלי שהוא יגיד את זה פעם אחת, בדרך ממילא קורה שמה שהעיניים של האנשים האחרים שמחזיקים אחרת הן עליו, זה גורם שהוא יתנהג כרצונם. את זה צריך להסתכל במציאות ולראות שזה קורה תמיד.
יא. הידיעה לבדה משנה את המציאות
עכשיו, צריך להתבונן במושג הזה. מה שזה אומר הוא, שאנחנו מאוד משוכנעים קצת לגבי מה גורם למעשינו. אנחנו בדרך כלל לא שמים לב לדברים עדינים יותר. אנחנו אומרים: "מעשיי הם הרי הבחירה שלי, הרי החברים שלי, הרי הרצון שלי." אפילו דברים כאלה זה ברור לגמרי. אבל מה שהלה מסתכל, העין של הלה, סך הכל ההסתכלות – ההסתכלות לא חייבת להיות שהוא עומד ליד החלון ומסתכל, זה יכול להיות בידיעה. הידיעה של הלה, או של איזה דבר חיצוני, עצם הקיום של הלה במרחב שלי, במקום שלי, שהוא נמצא כאן, עושה חילוק על מעשיי. לא חילוק קטן, חילוק גדול. זה עושה חילוק בהכל.
"אין ישובו של אדם מתנהג עצמו כשהוא לבדו כמו כשהוא עם אחרים, כל שכן כשהוא לפני מלך גדול." העולם חושב שהכוונה שהוא עומד לפני מלך, הוא רועד. הוא רועד, הוא כפוף בכל תנועה. לא, הוא לא רועד, המלך הוא מלך רגוע, לא אכפת לו. אבל הוא שם. עכשיו שהמלך שם, הוא גורם שכל תנועה שלי היא אחרת. לא על ידי זה, לא דרך איזו תנועה שממילא אני מפחד מהמלך, ממילא אני מסתכל בספרי הלכה מה כתוב על אימת המלכות איך צריך להתנהג, ואני מתנהג כך. לא על ידי זה. על ידי זה שהמלך שם, שאני מכיר, אני רואה שאני בפני המלך, אני מתנהג באופנים של מלכות, בפני המלכות.
שיעור פרשת תרומה - חלק ד'
נושא: כוחה של "ידיעה" והשראת השכינה מתוך שמחה
תוכן עניינים:
1. כוח הסביבה: איך "ידיעה" משנה את האדם ללא בחירה
2. שינוי אמיתי מול בחירות מזויפות
3. "ושכנתי בתוכם": המציאות של השראת השכינה
4. שני דרכים בעבודת ה': ראש השנה (יראה) מול אדר (שמחה)
5. סיכום: המנוחה של נוכחות ה'
---
יב. כוח הסביבה: איך "ידיעה" משנה את האדם ללא בחירה
אם אני בפני [מישהו], אני אומר את זה, היסוד מתחיל קודם. אם אני במושבו של אדם, כמו שכתוב בתהלים (א, א): "במושב לצים לא ישב", אם אני יושב במושב לצים, אני לא צריך אפילו לומר: "אה, בוא אני אשתלב, אני אתנהג כמו כל הלצים האלה." לא! מעצם העובדה שאני יושב איתם, אני מתחיל להיות ישיבתו ותנועותיו ועסקיו ודרך של מושב לצים.
זה קורה מעצמו, זה קורה מהדעת, זה קורה מעצם הידיעה, מעצם העובדה. אם הוא לא יודע, זה אכן לא מתחיל. אבל זה קורה מעצם הידיעה שהלה נמצא כאן, שהלה מסתכל עליי. זה מספיק כדי לשנות את הנהגתו של אדם, אפילו במובן מסוים, בדרך יסודית יותר מאשר כשהוא חושב ועושה בחירה: "אני רוצה להיות כמו הלץ."
למה? כי הוא לא תופס. זה מה שאנשים לא תופסים: הבחירות שאנשים לא תופסים [שאינן מודעות], הן הרי תמיד יותר על "מה שהם" מאשר מה שהם תופסים [במודע], כן?
יג. שינוי אמיתי מול בחירות מזויפות
כשאני עושה בחירה, אני יודע שאני לא כזה, אבל עכשיו אני צריך למצוא חן בעיני הלה, אז אני שם כובע כזה. אז זה לא אני, אז זו בחירה מזויפת שעשיתי על בסיס תנאים חיצוניים מסוימים שקיימים.
אבל אם אני הולך עם כובע כי... מה זאת אומרת אני הולך עם כובע? בפשטות, זה מה שאני, אני הולך עם כובע. אני "הולך כובע". איך נהייתי "הולך כובע"? מדעת, מהסתכלות, מזה שכל האנשים – או האדם שאני מחזיק ממנו – הולך עם כובע, והוא מסתכל עליי.
זה לבד – הוא לא אמר, הוא לא רוצה שאלך עם כובע. אם הוא שואל אותי: "אתה צריך ללכת עם כובע?" אני עונה: "לא, אני לא צריך, לא אכפת לי, אני אדם רגוע, לא אכפת לי." אבל כשאני עומד לפני המלך, אני שם את הכובע המלכותי ששמים בפני המלך, כי הוא שם. לא פחות ולא יותר.
יד. "ושכנתי בתוכם": המציאות של השראת השכינה
אני מקווה שהבהרתי מספיק את הנקודה. אם מישהו לא, שישלח לי הודעה.
הבהרנו שלא מספיק לומר שזה משל עם נמשל, או שזה אותו דבר "כמו שהוא למעלה כן הוא למטה" – בדיוק כמו שאצל אדם יש מידות שונות, כך גם אצל הקב"ה. או הדברים העמוקים יותר שהמקובלים אומרים, שכשאדם מתנהג במידות החסד הוא מעורר אצל הקב"ה את מידות החסד.
השינוי האמיתי קורה אם אדם רוצה שינוי אלוקי – אני כבר לא מדבר על הרבה דברים פשוטים, זה נחשב שזה עוד אדם, זה נחשב שיש רמות אחרות של תועבה – אבל הרמה האלוקית של "ושכנתי בתוכם" פירושה: שאם יודעים שהקב"ה שוכן בינינו, פתאום הכל אחרת.
שום דבר לא אחרת [פיזית], אבל לא צריך אף פעם לחשוב: "אם כך בוא אשאל אותו מה אני צריך לעשות, מכיוון שהוא כאן." הוא כבר אמר מה אני צריך לעשות, יש תורת אמת. אבל לא, לא מדברים על זה [על הציוויים]. פתאום הכל יהיה אחרת, ובדרך ממילא, בלי לרצות – לא צריך לרצות. בשביל זה זו שמחה גדולה.
טו. שני דרכים בעבודת ה': ראש השנה (יראה) מול אדר (שמחה)
בראש השנה צריך לעשות תשובה. ראש השנה פירושו, שהקב"ה בא, "המלכות לשבת בסעודה". אה, הוא בא עם לבוש מסוים, הוא בא עם צורה מסוימת. הוא אומר: יש חוק וסדר, צריך להיות טוב ולא רע. וכולם רוקדים והם הולכים לעשות תשובה. זו עצבות, כן, זה "בעצב תלדי בנים".
כל אחד יודע, שכמה שמדברים, יש לזה טעם של יראה, של צמצום, של עצבות, "דבריך מעטים". אוקיי, אומרים הרבה מאוד מילים בראש השנה ויום כיפור, מתפללים, אבל הפירות – התוצאה האמיתית – היא מעט מאוד. (אוקיי, אולי בשבת אחרת נסביר למה). לא אומרים, באמת כלום. אומרים מעט מאוד דבר. משתנים בפירוש. משתנים, "אם כך צריך לעשות תשובה, צריך להיות יותר טוב."
יש דבר שנקרא שמחה. חודש אדר. הרבה יהודים אומרים דרשה כזו: "הקב"ה אוהב אותך ממילא." וממילא הם מתכוונים, זה אומר שלא משתנים.
האמת היא: משתנים הרבה יותר כשהקב"ה אוהב אותך ממילא. לא שהוא אוהב אותך, אלא שהוא כאן. זה חילוק גדול. "ושכנתי בתוכם". הוא כאן. היא כאן, השכינה.
טז. סיכום: המנוחה של נוכחות ה'
אני רוצה לומר עוד שיעור, זה אומר שצריך לומר, השכינה היא לא הקב"ה [עצמותו]. אבל אני לא יכול עוד להסתכל בזוהר, ומעט מזה למדנו היום. וכן אני רואה שכבר הארכתי מספיק לשבת של היום.
אבל זה קיים. יש נוכחות ה'. השכינה פירושה נוכחות ה'. הנוכחות של הקב"ה נמצאת כאן. וזה הכל! צריך להיות מרוצה מזה. זה טוב שזה קיים. זה לא מפריע. הוא לא בא עם מבט חמור, זה מבט טוב, זו ממש מנוחה. זה "ושכנתי" – שכנתי זה לשון מנוחה, כן? לא לשון עומד ומלקה.
הוא כאן! ואם אדם רוקד שהוא בשמחה, במנוחה ובשמחה – "מנוחה ושמחה אור ליהודים" – שהקב"ה כאן, הוא לא צריך לעשות תשובה, זה יקרה מעצמו. לא ביום אחד, ו"לא יום אחד ולא יומים", לא ביום אחד, אבל הוא רואה פתאום: הוא אדם אלוקי.
מגיע ניסן, והנסים נגלים, הוא אדם אלוקי. למה הקב"ה בא לכאן? זה הכל.
שבת.
דער שיעור באהאנדלט דעם חילוק צווישן דאורייתא און דרבנן אין קריאת התורה, און דעם סוד פון וויאזוי מען ברענגט אריין נקודות און טעמים אין די אותיות פון דער תורה. עס ווערט מסביר געווען אז מחיית עמלק האט דריי מדרגות: די פשוט'ע מדרגה פון צדק און משפט, די טיפערע מדרגה פון אהבת ישראל צווישן אידן, און די העכסטע מדרגה פון פארשטיין וויאזוי "יש" און "אין" – די פארשידענע אופנים פון השגחה – גייען צוזאמען אין אחדות. דער שליסל צו אלעם איז חביבות: ווען מען האט ליב ביידע מדרגות פון געטליכקייט, לייזט זיך אויף די סתירה, און דאס איז די אמת'דיגע כוונה פון "זכור את אשר עשה לך עמלק".
דער שיעור באהאנדלט דעם חילוק צווישן דאורייתא און דרבנן אין קריאת התורה, און דעם סוד פון וויאזוי מען ברענגט אריין נקודות און טעמים אין די אותיות פון דער תורה. עס ווערט מסביר געווען אז מחיית עמלק האט דריי מדרגות: די פשוט'ע מדרגה פון צדק און משפט, די טיפערע מדרגה פון אהבת ישראל צווישן אידן, און די העכסטע מדרגה פון פארשטיין וויאזוי "יש" און "אין" – די פארשידענע אופנים פון השגחה – גייען צוזאמען אין אחדות. דער שליסל צו אלעם איז חביבות: ווען מען האט ליב ביידע מדרגות פון געטליכקייט, לייזט זיך אויף די סתירה, און דאס איז די אמת'דיגע כוונה פון "זכור את אשר עשה לך עמלק".
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
סיכום פון דעם שיעור – שבת זכור, קריאת התורה, און פורים
א. דער חיוב פון שבת זכור – דאורייתא און דרבנן
שבת זכור איז (לפחות לויט דעם מנהג) א חיוב מדאורייתא. וואס באדייט „דאורייתא” אין א טיפערן זין? עס מיינט נישט בלויז אז מען איז „מער מחויב”, נאר אז די מצוה רירט אן ביז דער מדריגה פון תפארת – א העכערע ספירה. אין קאנטראסט, „דרבנן” רירט אן אין מלכות/שכינה, א נידריגערע מדריגה.
די שאלה: וואס איז באזונדער ביי שבת זכור?
א לאגישע קשיא: יעדע קריאת התורה איז דאך אויך „תורה” – אלזא וואס איז דער חידוש אז שבת זכור איז דאורייתא? דער תירוץ: דער אונטערשייד ליגט נישט אין דעם אז מען ליינט תורה (דאס איז אלעמאל דאורייתא), נאר צי דער ספעציפישער זמן, מקום, און פרשה איז באשטימט מדאורייתא אדער מדרבנן.
ב. מגילת אסתר – א פאראלעל
די זעלבע סברא ווערט אנגעווענדט אויף מגילת אסתר. אסתר און מרדכי האבן גע’פועל’ט („כתבוני לדורות”) אז די מגילה זאל אויך האבן א דאורייתא’דיגע מדריגה פון תפארת, נישט בלויז נביאים/כתובים (נצח והוד). דער אריז”ל לערנט אז דארט איז דער „יסוד אבא” אפילו מער מגולה.
ג. דער סוד פון קריאת התורה – נקודות, טעמים, תגין, אותיות
דער הויפט-יסוד
– א ספר תורה איז געשריבן אן נקודות און אן טעמים – בלויז אותיות מיט תגין.
– דער אריז”ל זאגט: דאס איז א משל אויף דער וועלט – די וועלט איז „כלים” (אותיות) אן חיות, אן טעם.
– תגין = ניצוצות, א רמז אז דא איז אמאל געווען אן אור, א ספארק.
– ווען א איד ליינט די תורה, ברענגט ער אריין נקודות און טעמים אין די אותיות – ער ברענגט חיות אריין אין די כלים.
– נקודות = „רוח החיה באופנים” – די ענערגיע וואס דרייט די וועלט (אור הבינה/חכמה).
– טעמים = א העכערע מדריגה – ניגון, געשמאק, געפיל, פארבינדט דעם גאנצן פסוק (אור החכמה/כתר).
„ממוות לחיים” – די עבודה פון באלעבן די וועלט
– „מעבדות לחירות” = מען באפרייט דעם ניצוץ וואס איז „שבוי” אין די כלים.
– „ממוות לחיים” = מען ברענגט אינגאנצן נקודות און טעמים אריין – עס ווערט א שירה, לעבעדיג: „קריאתו זו היא הילולו”.
ד. מגילת אסתר – שוואכע כלים, שטארקע ניגון
א שארפער חילוק: ביי מגילת אסתר זענען די כלים שוואכער (נישט די זעלבע קדושה ווי ספר תורה, מען רירט אן א מגילה אנדערש), אבער די ניגון און טעמים שיינען שטערקער ארויס. דער אריז”ל דערקלערט: דאס איז ווייל דער „יסוד אבא” צוברעכט די כלים – „מרדכי יצא מלפני המלך” – די חיות איז אזוי שטארק אז זי ברעכט דורך. פארדעם פירט מען זיך פורים מיט פארשטעלונגען און אנדערע כלים – דער מענטש, די נשמה, גייט ארויס פון זיינע געוויינטלעכע כלים (בגדים, שטריימל, בעקיטשע).
ה. שבת זכור – העכער ווי מגילה
שבת זכור איז אין א געוויסן זין די העכערע מדריגה פון מקרא מגילה:
– מגילה = שטארקע חיות אבער שוואכערע כלים.
– שבת זכור = אן עכטע קריאת התורה אין שול, אין א ספר תורה, וואו מען ברענגט ארויס נקודות און טעמים אין דעם „דאורייתא’דיגן” כלי אליין.
עס איז דא אידן וואס פירן זיך שוין שיכור’ן שבת זכור און קלאפן המן ביי „זכור” – ווייל עס איז בעצם די זעלבע עבודה ווי פורים, נאר אויף א דאורייתא’דיגן לעוועל. דער מגן אברהם זאגט אז מען קען יוצא זיין מיט קריאת התורה פון פורים אינדערפרי, און מען קען אפשר יוצא זיין „זכור” אפילו פון מגילה אליין.
די פראקטישע נקודה – כוונה און התעמקות
ווייל שבת זכור איז דאורייתא, איז מען מחויב זיך מכוון צו זיין – זיך צוגרייטן מיט כוונות, פארשטיין דעם תוכן. די ניגון ברענגט ארויס די כוונה, אבער מען דארף זיך מתעמק זיין אין וואס עס מיינט.
ו. „זכור” אלס הכנת הלב – דער יסוד פון מחיית עמלק
„זכור” איז די הכנת הלב – מען רעגט זיך אויף, מען ווערט מעורר, כדי צו קענען מקיים זיין די מצוה פון מחיית עמלק – עשיית צדק, באשטראפן דעם עוולה פון „אשר קרך בדרך”. דער מלך/משיח מלחמה דארף מעורר זיין דעם עולם דורך „זכור”.
—
חלק ב: פון נגלה צו נסתר – די טיפערע לעוועלס פון זכירת עמלק
א. צוויי לעוועלס פון התעוררות – חיצוניות און פנימיות
א מפתיע’דיגע פאראלעל:
– חיצוניות (עולם העשיה): די התעוררות הכעס קעגן עמלק – מען ווערט ברוגז אויף דעם רשע, מען גייט טון מלחמה.
– פנימיות (עולם היצירה/אצילות): דיזעלבע אורות, דיזעלבע רוחניות’דיגע ענערגיע, ווערט אהבת ישראל – ליב האבן א צווייטן איד.
דאס איז דער חידוש פון דעם רמב”ן: חיצוניות פאדערט מלחמה, אבער ווען מען דרייט עס פנימיות, ברענגען דיזעלבע אורות שלום.
וואס מיינט „פנימיות” פראקטיש?
פנימיות מיינט: אנשטאט צו רעדן וועגן אידן קעגן גוים (חיצוניות), רעדט מען וועגן אידן צווישן זיך. דאס איז מער נוגע למעשה – רוב מענטשן’ס באציאונגען זענען צווישן אידן, נישט מיט גוים.
ב. וואס איז א מענטש? וואס איז א רשע? – צוויי לעוועלס
ערשטע לעוועל (פשוט מענטשלעכקייט)
א מענטש האט א מידת הצדק/גערעכטיגקייט. עמלק גייט קעגן דעם – ער איז „אויס-מענטש”, חייב מיתה נישט אלס אינדיווידואום נאר אלס כלל – ווייל זיין עולה צעברעכט דעם גאנצן חברה-סיסטעם. דאס איז געבויט אויף וואס מענטשן שולדיגן איינער דעם אנדערן – באזיק צדק און משפט.
צווייטע לעוועל (אידישקייט/שבת)
פארוואס עקזיסטירט דער גאנצער סיסטעם? דא קומט דער חילוק צווישן גוים און אידן:
– א קיבוץ פון גוים עקזיסטירט צו סורווייוון – צדק און משפט זענען דא פאר חיי עולם הזה.
– א קיבוץ פון אידן עקזיסטירט פאר עפעס העכערס – זיי קומען צוזאמען צו לערנען תורה, דאווענען, לויבן דעם אייבערשטן, זיך נכלל ווערן אין ספירת התפארת.
ג. שבת זכור vs. וואכנדיגע זכירה
א שארפער חילוק:
– וואכנטאג-זכירה = דער פשוט’ער, חיצוניות’דיגער זכר – צדק און משפט צווישן מענטשן (נוגע אויך פאר גוים).
– שבת-זכירה = דער שבת’דיגער זכר – א טיפערע מדרגה. שבת לייענט מען נישט דעם וואכנדיגן פשט, נאר דעם פנימיות’דיגן אינהאלט: אז אידן זענען פאראייניגט נישט בלויז צו עקזיסטירן, נאר צו זיך באשיינען מיט דעם אייבערשטנ’ס תפארת – „ישראל אשר בך אתפאר”.
דער לאגישער פלאס: פון חיצוניות (כעס אויף עמלק) → צו פנימיות (אהבת ישראל) → צו דער סיבה פארוואס (דער תכלית פון כלל ישראל איז נישט בלויז סורווייוואל, נאר התפארות בה’).
—
חלק ג: לעוועל 2 – שול-גיין שבת אלס „להשתבח בתהלתך”
א. די התבוננות אויף לעוועל 2
ווען אידן קומען שבת אין שול, קומען זיי נישט בלויז פאר די פשוט’ע חברה-געזעלשאפט (לעוועל 1), נאר פאר א טיפערע פארבינדונג – זיך נכלל ווערן אין ספירת התפארת פון קוב”ה. דאס איז דער טייטש פון „ישראל אשר בך אתפאר” – אונזער גדלות איז נישט וואס מיר האבן, נאר וואס שמו נקרא עלינו. מען קומט אין שול צו לויבן דעם אייבערשטן, זאגן נשמת, הערן קריאת התורה – אלס א גרופע מענטשן וואס פירן זיך מיט צדק ומשפט בטהר און האבן זיך ליב בטהר.
ב. דער כעס אויף עמלק אויף לעוועל 2
פונקט ווי אויף לעוועל 1 ווערט מען ברוגז אויף דעם וואס שטערט צדק ומשפט, אזוי אויך אויף לעוועל 2: ווען מען פארשטייט אז א מענטש איז דא צו לויבן דעם אייבערשטן, ווערט מען ברוגז אויף יעדע קליפה – סיי א גוי, סיי א יצר הרע – וואס שטערט אידן זיך צוזאמקומען זאגן נשמת. דאס איז „אהבי ה’ שנאו רע”.
ג. דער גרויסער חידוש: דער כעס ווערט בטל דורך טיפערע התבוננות
אויף לעוועל 2 איז דער כעס אנדערש ווי אויף לעוועל 1. דער רמ”ק ברענגט א חילוק צווישן ביטול הקליפה למטה און ביטול הקליפה למעלה:
– למטה (לעוועל 1): מען דארף זיך מתלבש זיין אין די זעלבע כלי הקליפה – „על חרבך תחיה” – מען שלאגט זיך מיט דעם פיינט אין זיין עולם, מיט א חרב.
– למעלה (לעוועל 2): מען ווייזט אז די קליפה עקזיסטירט נישט. נישט אז מען שלאגט זיך מיט איר, נאר אז זי איז בטל במציאות. דאס איז דער סוד פון מחיית עמלק – א ביטול במציאות, אנדערש ווי מחיית שבעה עממין.
ווען מען פארשטייט אז א מענטש איז דא צו זינגען זמירות, הערן תורות, לויבן דעם אייבערשטן – נישט צו פרעסן – דאן וואו איז דער כלב וואס זאגט אנדערש? ער עקזיסטירט פשוט נישט. „לבר נתלין אלהן הנך כלבין דחציפין” – מען גייט ארויס און מען טרעפט קאלטע כלבים, אבער זיי זענען נישטא אויף דעם לעוועל.
ד. נפקא מינה פאר בין אדם לחבירו: „לא תקום ולא תטור”
א פראקטישע מסקנא: ווען א איד שטערט דיך – ער האט דיר נישט געבארגט זיין האמער – מצד לעוועל 1 דארף מען טאקע ברוגז זיין. אבער מצד לעוועל 2: וואס איז א איד? א איד איז דא צו לויבן דעם אייבערשטן. שטערט ער דיך לויבן דעם אייבערשטן? ניין. ווען מען פארשטייט אז לויבן דעם אייבערשטן מיינט נישט בלויז שרייען און זיך פילן גוט, נאר פארשטיין אז ס’איז דא א וועלט, דער אייבערשטער איז אין דער וועלט, און אלעס גייט אין דער ריכטיגער וועג – דאן איז דער „שטערער” בטל. די רע עקזיסטירט נישט מצד הנשמה. דאס איז מחיית עמלק אויף לעוועל 2 – די מענטשליכע/נשמה לעוועל.
—
חלק ד: לעוועל 3 – מצד האלקות: „היש ה’ בקרבנו אם אין”
א. דער זוהר’ס חקירה
דער זוהר (רבי אבא) פרעגט: וואס מיינט דער פסוק „היש ה’ בקרבנו אם אין”? דער רמב”ן זאגט עס מיינט: צו איז דא א נביא? אבער דער זוהר זאגט: זיי האבן נישט געפרעגט קיין נאר’ישע שאלה – זיי האבן געפרעגט א טיפע חקירה אין אלקות:
– „יש” = מדרגת חכמה / זעיר אנפין – דער אייבערשטער ווי מען קען אים תופס זיין מיט מדות: צדק, משפט, חסד, גבורה, תפארת. דאס איז דרך הטבע, די נארמאלע הנהגת העולם.
– „אין” = מדרגת עתיקא / אריך אנפין – שלילת התארים: מען האט נישט קיין ווארט דערפאר, העכער פון אלע ווערטער. א מציאות וואס מען פילט אין אן איידעלן אופן אז זי איז דא, אבער מען קען זי נישט באשרייבן.
די אידן האבן געוואלט וויסן: וואס פאר א הנהגה פירט אונז יעצט? די תפיסא’דיגע (יש) אדער די נישט-תפיסא’דיגע (אין)?
ב. פארוואס איז דערפאר געקומען עמלק?
דער זוהר ענטפערט: נישט ווייל די שאלה איז געווען שלעכט – עס איז א גוטע קבלה-שאלה. נאר צוויי פראבלעמען:
1. נישט בדרך אהבה, נאר בדרך נסיון – זיי האבן געטעסט דעם אייבערשטן, נישט געפרעגט מתוך חיבוב. „ער איז דער וואס איז געווען, זאל ער אונז געבן.” ווען מען וואלט עס געטון בחיבוב’ס, וואלט נישט געווען קיין פראבלעם.
2. זיי זענען מפריד געווען – זיי האבן געטרענט צווישן „יש” און „אין”, ווי צוויי באזונדערע מציאות’ן, אנשטאט צו פארשטיין אז ביידע זענען איין הנהגה.
ג. דער יסוד: „יש” און „אין” – ביידע אויף איינמאל
דער צענטראלער תירוץ: דער אייבערשטער פירט אונז סיימאלטעיניאס אין ביידע בחינות – בחינת יש (דער פערזענלעכער גאט וואס האט ליב, פירט מיט צדק ומשפט, „עמו אנכי בצרה”) און בחינת אין (למעלה מכל התארים, שלילת התארים, „מסתתר בשופריר חביון”). עס איז נישט דא קיין סתירה צווישן זיי – דער זעלבער גאט איז ביידע. דער וואס איז „כמלא רחמים” איז דער זעלבער ווי דער „גיבור מלחמה”.
ד. עמלק = דער פירוד אליין
עמלק איז נישט א עונש – עמלק איז דער פירוד גופא. ווען א מענטש מיינט אז עס מוז זיין א סתירה צווישן יש און אין, צווישן עתיק און ז”א – דאס אליין איז עמלק’יות. דאס פרעגן פון דער שאלה „באופן וואס מ’מיינט שוין כאילו ס’איז דא א פירוד” – דאס איז דער שורש פון עמלק.
ה. „כי יד על כס י-ה” – דער פסוק אלס מפתח
דער פסוק „כי יד על כס י-ה מלחמה לה’ בעמלק מדור דור” איז דער ערשטער פלאץ אין תורה וואו עס שטייט אז דער אייבערשטער האט א „כסא” (בענקל). דער מדרש זאגט „אין השם שלם עד שימחה זרעו של עמלק” – דאס מיינט אז די י-ה (עתיק/אין) און די ו-ה (ז”א/יש) ארבעטן נישט צוזאמען אין דער מענטשלעכער השגה. על פי אמת ארבעטן זיי צוזאמען, אבער מענטשן כאפן נישט אז זיי גייען צוזאמען. ווען מ’פארשטייט אז עס איז אחדות – ווערט אויס עמלק, ווערט דער שם שלם.
ו. „זכור” על פי פנימיות = געדענק אז ס’איז איין זאך
דער פנימיות’דיגער טייטש פון „זכור את אשר עשה לך עמלק”: פונקט ווי „זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו” (דער רמ”ק), אזוי מיינט „זכור” – געדענק אז ס’איז די זעלבע זאך, מאך נישט דעם טעות פון פירוד. אבער דאס איז שווער, ווייל מ’זעט דאך א סתירה! אויף דעם זאגט די תורה: גיי בחביבות – גיי מיט ליבשאפט.
—
חלק ה: דער וועג פון חביבות – דער פראקטישער תירוץ
א. דריי סארטן מענטשן
א משל פון א איד מיט צוויי רבי’ס (אדער עתיק און ז”א) וואס האבן פארשידענע דרכים:
1. דער חוקר/מתנגד – שטייט פון דרויסן, אנאליזירט, זעט נאר סתירות: „דער זאגט אזוי, דער זאגט אזוי, ס’גייט נישט צוזאמען.” ער איז א גוטער פילאסאף, אבער ער פילט זיך ברוגז און צוקריגט.
2. דער נאר – זאגט „אלעס איז אחדות, אלעס איז די זעלבע זאך” אן קיין פארשטאנד. ער האט א געוויסע מעלה – ער איז נישט צוקריגט, ער פילט זיך געשמאק – אבער ער פארשטייט נישט באמת.
3. דער דריטער וועג (דער ריכטיגער): „איך ווייס נאך נישט. ס’פעלט מיר יסודות, ס’פעלט מיר הבנות. אבער איך האב ליב ביידע. איך האב א מורא’דיגע אהבה צו דעם אין סוף וואס מ’קען נישט אויף אים זאגן גארנישט, און איך האב א מורא’דיגע אהבה צו דעם פערזענלעכן גאט וואס מ’קען מיט אים רעדן.” ער האלט נישט דארט צו פארענטפערן די קשיא, אבער ער לעבט מיט חביבות צו ביידע.
ב. חביבות אלס דער אמת’ער תירוץ – „בחביבותא תליא מילתא”
די חביבות אליין איז א פארם פון תירוץ:
– אין דער וועלט פון ספירות: די יש האט ליב די אין, און די אין האט ליב די יש. אין עולם התיקון האבן די ספירות זיך ליב – „אבער חביבותא תליא מילתא”. דאס איז ווי זיי ארבעטן צוזאמען.
– ביים מענטש: די זעלבע חביבות – אז מ’קען ליב האבן צוויי שיטות וואס שיינען סותר – דאס איז דער מפתח צו אחדות.
– דאס קומט אויך אראפ פראקטיש: ווען מ’האט א חבר וואס מ’דארף אים נוקם זיין – „איך האב אים נאך אלץ ליב, ער איז נאך אלץ א איד, נאך אלץ א מענטש.” ביז אפילו דער חרב קעגן המן הרשע קומט פון אהבה – „לשם אהבה”, נישט פון כעס.
ג. קנאה = אהבה וואס ווערט פארלעצט
„אל קנוא ונוקם” – גאט’ס קנאה און נקמה שטאמט פון ליבשאפט: „איש קנא מקנא לאשתו” – ער האט איר אזוי ליב, אז עס שטערט אים מורא’דיג שטארק ווען איינער גייט קעגן דעם. די נקמה אין עמלק איז נישט קאלטע יוסטיץ – עס איז ברענענדיגע אהבה וואס קען נישט דולדן דעם פירוד.
—
חלק ו: די העכסטע לעוועל פון תיקון עמלק – „בעתיקא תליא מילתא”
א. דער מסקנא
דאס שווערד וואס הרג’עט עמלק איז נישט שרעקעדיג – עס איז „געשמאק צו קוקן אויף”. דאס מיינט: ווען דער אייבערשטער באזייטיגט דאס בייז (עמלק), קומט עס נישט פון א פלאץ פון כעס אדער שרעק, נאר פון דער העכסטער מדרגה פון שלימות און שיינקייט – פון עתיקא, דער בחינה וואס איז למעלה מכל גדר. דאס איז דער טייטש פון „בעתיקא תליא מילתא” – דער ענין פון מחיית עמלק איז תלוי אין דער העכסטער ספירה, וואס קאָרעספּאָנדירט מיט שלש סעודות (סעודה שלישית פון שבת, וואס איז דער רעוא דרעוין).
ב. דער שטרוקטור פון דריי לעוועלס
– לעוועל 1 – דער פשוט’ער עמלק: צדק ומשפט, מלחמה קעגן דעם רשע.
– לעוועל 2 – די מענטשליכע/נשמה לעוועל: ביטול הקליפה במציאות, אהבת ישראל.
– לעוועל 3 – די אלקות לעוועל: אחדות פון יש און אין, עתיקא – וואו דער „קאמף” קעגן עמלק איז נישט מער א מלחמה אין דעם רגיל’ן זין, נאר א גילוי פון דער אבסאלוטער שלימות וואס לאזט נישט קיין פלאץ פאר בייז.
—
סיכום: די כוונה פון שבת זכור
יעדער פרט איז א סוגיא בפני עצמה, אבער דער ציל איז „צו עפענען אביסל די קאפ” – צו געבן א יסוד’דיגן פראמעווארק צו פארשטיין די כוונה פון שבת זכור: נישט בלויז א זכרון פון א היסטארישער מלחמה, נאר א דערגרייכונג פון דער העכסטער בחינה וואו דער אייבערשטער’ס אחדות באזייטיגט דאס בייז מתוך שלימות און תפארת.
תמלול מלא 📝
שיעור בעניני שבת זכור ופורים – חלק א’
נושא: סוד קריאת התורה, ההבדל בין דאורייתא לדרבנן, ועבודת חג הפורים
—
א. גדר החיוב של פרשת זכור: דאורייתא מול דרבנן
רבותי, ערב שבת “זכור”. מען איז מחויב – לפחות דער מנהג איז צו זאגן אז מ’איז מחויב – מדאורייתא צו ליינען פרשת זכור. אויב אזוי, איז מען מחויב אויך מדאורייתא.
וואס מיינט דאס א חיוב מדאורייתא? דאס מיינט א חיוב וואס איז עולה ביז תפארת [די מידה פון אמת און תורה], א קאנעקשן [פארבינדונג] וואס איז עולה ביז תפארת. דאס איז דער טייטש: ווען מ’זאגט א זאך איז “דאורייתא”, מיינט עס נישט אז מ’איז “מער” מחויב – מחויב דארף מען דאך טון אלעס, סיי דאורייתא סיי דרבנן. נאר “דאורייתא” מיינט צו זאגן, אז מיט די מצוה, מיט די פעולה, קען מען אנרירן ביז די מדריגה וואס הייסט די עולם פון תפארת. דאס טייטשט דאורייתא.
לעומת זאת, דרבנן הייסט ספירת המלכות, “דברי סופרים”, בבחינת דיבורים. ער רירט נאר אן נידריגער, אין בחינת מדת המלכות און די שכינה.
איז מ’איז מחויב צו ליינען שבת זכור די פרשה פון “זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק” (דברים כה, יז), מ’ליינט עס אין די תורה. דאס טייטשט אז מ’איז מחויב מדאורייתא, דאס רירט אן אין די תורה.
דארף מען טראכטן, וואס איז די זין דערפון? יעדע מאל וואס מ’ליינט אין די תורה איז עס דאך מדאורייתא? ס’איז דאך מדאורייתא, מ’ליינט די תורה! וואס קען עס זיין “מער” מדאורייתא אז מ’ליינט די תורה אליינס? די שאלה איז:
* צו די פעולה איז א פעולה וואס איז אויך א דאורייתא’דיגע פעולה?
* אדער די פעולה איז אז די רבנן זאגן אז מ’זאל טון דאורייתא, דהיינו מ’זאל לערנען די תורה?
אבער די תורה אליינס, אוודאי די מצות תלמוד תורה, איז זיכער מדאורייתא. אויף דעם איז די חילוק אביסל קלענער לויט וואס אונז זאגן. אפילו לויט די וואס זאגן אז זכור איז דאורייתא, די חילוק איז קלענער, ווייל יעדע קריאת התורה איז דאורייתא, ס’איז די תורה אליינס. די שאלה איז נאר צו דער זמן, צו דער חלות אין דעם מקום און דעם זמן און די פרשה – צו דאס איז מדאורייתא, אדער מדרבנן, אדער א מנהג.
ב. מגילת אסתר: די שאיפה צו ווערן “תורה”
די זעלבע זאך איז אפילו ווען מ’ליינט מגילת אסתר. דאס איז דער סוד וואס אונז לערנען, אז מגילת אסתר האט א לימוד פון די תורה אז מ’דארף עס ליינען, “סוף דבר הכל נשמע”. דאס טייטשט, אז די גאנצע מחלוקת וואס איז געווען “כתבוני לדורות” (מגילה ז ע”א) – דאס טייטשט אז אסתר האט געוואלט, און דאס האט גע’פועל’ט אסתר און מרדכי מיט זייער מגילה – אז ס’זאל אויך זיין מדאורייתא.
אז ווען מ’ליינט די מגילה, זאל דארט זיין די “תורה”. דאס איז נישט סתם עפעס א נייע זאך, אפילו בחינת נביאים וכתובים, וואס איז אן אנדערע מדריגה (נצח והוד). ניין, ס’איז די מדריגה פון תפארת. און אין מקרא מגילה איז דא די מדריגה פון תפארת, אפילו א העכערע מדריגה. ווי דער אריז”ל לערנט אלעמאל, דער קריאת התורה, די תורה הייסט דער מדריגה פון “אבא” [חכמה], דער יסוד פון אבא וואס קומט אריין אין זעיר אנפין, און דא [ביי מגילה] איז עס אפילו מער מגולה.
ג. סוד קריאת התורה: אריינברענגען חיות אין די כלים
אקעי, זאגט ער, דיינו. אז אויב אזוי איז אויך א חיוב זיך מכוון צו זיין, זיך צוגרייטן די כוונות צום ענין, צו תוכן הדברים. וואס איז מיט די אורייתא? וואס דאס איז אמת’דיג? די מוחין, יא?
מען לערנט יעדע מאל וואס מען טוט קריאת התורה. דער סוד פון קריאת התורה, וואס שטייט אין “אוצרות חיים”, איז:
* די תורה איז געשריבן אן נקודות און אן טעמים. אין די תורה שטייט נישט קיין נקודות און טעמים.
* אזויווי מען זעט אז מען קען אפילו מאכן א טעות; עס שטייט “וַיִּחַר לַמֶּלֶךְ” אדער ענליך, אדער “זֵכֶר עמלק” אדער “זָכָר עמלק” – אזוי ווי יואב האט געמיינט (בבא בתרא כא ע”ב). שטייט דאך נישט קיין נקודות אין די תורה.
* די נקודות, דאס איז א מסורה, דאס איז די תורה שבעל פה, דאס איז די מסורה. ס’איז נישט קיין חידוש. אוודאי ווען משה רבינו האט עס געגעבן איז שוין געווען נקודות און טעמים, אזוי ווי ס’שטייט אז עס איז הלכה למשה מסיני. אבער ס’שטייט נישט געשריבן אין דער ספר תורה; די כלי וואס אונז האבן, דער פיזישער “חפצא של ספר תורה”, האט נישט קיין נקודות און טעמים.
און דא זאגט דער אריז”ל, אז דאס איז מרמז אויף דעם וואס די גאנצע וועלט האט נישט קיין טעם היינטיגע צייטן. די גאנצע וועלט האט נישט קיין טעמים. די וועלט איז בחינת אותיות אן נקודות און טעמים.
ס’האט תגין [קרוינען אויף די אותיות]. תגין מיינט, אז ס’איז דא א געוויסע רמז צו די טעם. דאס זאגט דער אריז”ל, די סוד פון תגין, וואס הייסט כלים. און אין די כלים איז דא ניצוצות.
* כלים הייסט אותיות. די וועלט איז גאר כלים, “כֵּלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים” (אסתר א, ז).
* אבער אין דעם כלים איז דא אמאל א ניצוץ, דאס איז עפעס א נגיעה, עפעס א ספארק [פינק], עפעס א פונק, וואס מ’קען טראכטן אז דא איז געווען אמאל אן אור, אז דא גייט אמאל זיין אן אור. אבער אליינס איז עס נישט דא. דאס איז וואס אונז רופן “על עשה ניצוצות”.
און די טייטש איז, מ’דארף עס מעלה זיין. און דער סוד איז: מ’דארף צוריק ברענגען די נקודות, די טעמים, אריין אין די כלים.
פון דעם זאגט דער אריז”ל: אזוי ווי א איד ליינט אין די תורה, קוקט ער אריין אין א ספר תורה וואס האט נישט קיין נקודות און קיין טעמים, און ער ברענגט אריין אין די תורה די נקודות און די טעמים. דאס איז די כוונה פון מצוות קריאת ספר תורה: אז מען ברענגט אריין א טעם אין די ספר תורה.
ד. מעבדות לחירות: באלעבן די וועלט
דאס איז אויך א משל, דאס איז די זעלבע זאך וואס עס טוען “קול החיים”. די גאנצע עבודת השם – עבודת השם מיינט דאך צו זיין א מענטש, צו דערלעבן די וועלט, יא? “מעבדות לחירות”, “אומרים שירה”, “ממוות לחיים”.
1. מעבדות לחירות: דאס איז דער טייטש, אז די ניצוץ וואס איז “שבוי” [געפאנגען], יא? “וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ” (דברים כא, י). וואס איז שבוי? דאס איז פאטענציאל [potential] צו זיין עפעס א גוטע זאך, וואס איז “סטאק” [stuck/פארקלעמט] אין די אות, אין די כלים, ער קען זיך נישט רירן. מען לאזט אים ארויס, מען לאזט אים פירן זיך וואס ער ווייסט.
2. ממוות לחיים: דאס איז דער טייטש, אז מען איז שוין אינגאנצן מעלה, מען ברענגט אינגאנצן אריין נקודות און טעמים אריין אין די אותיות. עס איז א שירה, דאס הייסט עס איז לעבעדיג, זינגט מען עס. “קריאתו זו היא הילולו”, עס ווערט א שירה.
איז אויב אזוי, איז די עיקר נקודה, די עיקר עבודה פון קריאת התורה – אפילו פון שמיעת קריאת התורה, לאמיר זאגן די זעלבע זאך, מען קוקט נישט אריין אבער מען הערט עס שוין מיט די טעם, מיט די נקודה. עס איז אמת’דיג די עיקר המצווה דאס הערן, יא? עס איז דאך איינער וואס ליינט, יעדער איינער הערט, מען הערט די קריאת התורה.
דער טייטש איז: אז מען הערט, אז אין די אותיות און כלים וואס איז דא אויף די וועלט, איז אויך דא א טעם, איז אויך דא א נקודה, איז אויך דא אין דעם א מהלך, איז אויך דא אין דעם א הבנה. טעמים און נקודות, פארשטייט יעדער איינער, דאס איז די חיים.
* נקודות: די תיקונים רופט עס “רוח החיה באופנים”. דאס איז די נקודות. דער רוח וואס פירט, אזוי ווי די ענערגיע [energy], די חיות וואס פירט די רעדער [wheels], וואס פירט די גלגלים, וואס פירט די “גירס” [gears], וואס דרייט. אויף דעם דרייט זיך די וועלט, וואס פירט די אלע זאכן, דאס איז די נקודות. (נקודות הייסט אור הבינה אדער אור החכמה).
* טעמים: דאס איז נאך א גרעסערע לעוועל [level] פון חיות. יא, טעמים טייטש, אז עס פארבינדט [connect] די גאנצע פסוק, מען ווייסט וויאזוי עס צעטיילט זיך דער פסוק, וויאזוי עס ארבעט, עס גייט אריין די ניגון, דאס איז א העכערע לעוועל. טעמים – עס גייט אריין די ניגון, די געשמאק, די געפיל, די סארט חיות פונקטליך וואס איז דא דא. דאס איז די עבודת הטעמים. (טעמים הייסט אור החכמה אדער אור הכתר).
ס’ווענדט זיך וויאזוי מ’הייבט אן צו ציילן: טעמים, נקודות, תגין, אותיות.
ה. מגילת אסתר: שטארקע אורות אין שוואכע כלים
און אמאל, אזוי ווי אונז האבן געזאגט, איז דא א סארט ווי מגילת אסתר. אז דארט איז נישט אינגאנצן [אזוי]. ס’איז דא א מדרגה פון תורה וואס ס’פעלט אין דעם א געוויסע חיות אין די אותיות, יא?
די מגילה דינים איז נישט אינגאנצן “שטיין”, ס’איז דא א מחלוקת תנאים, דאס הייסט ס’איז דא א חולשה אין די קדושה פון די מגילה אליינס. אונז פילן דאס למשל: מ’רירט אן א מגילה, מ’רירט נישט אן קיין ספר תורה, ס’האט נישט די זעלבע קדושה. די כתב, די קלף פון די מגילה – ס’שטייט טאקע אז ס’דארף קדושת ספר תורה, אבער ס’האט נישט די זעלבע סארט קדושה. ס’מיינט אז די כלים זענען שוואכער.
אבער די ניגון פון די מגילה, און די טעמים פון די מגילה, און די נקודות פון די מגילה – האט נישט קיינער א הארה אז ס’איז שוואכער. דאס איז דאך תורה שבעל פה, דאס איז די אור החכמה, די אור הכתר וואס ליגט אין דעם. אויף דעם קען זיין אז ס’שיינט שטערקער. יעדער איינער האט ליב די ניגון פון די מגילה אסאך מער ווי מ’האט ליב די ניגון פון קריאת התורה סתם.
ווייל דאס איז די טייטש, אז ס’שיינט שטערקער ארויס די טעמים און די נקודות. אזוי ווי דער אריז”ל איז מסביר מיט זיין משל, ווי בעת, כביכול, די “יסוד אבא” איז פורץ, “וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ” (אסתר ח, טו) – ס’גייט ארויס פון די מלכות, פון די כלים. ס’איז דא אזא סארט חיות, נישט נאר די ניצוץ וואס איז דא אין די כלי, ניין, די חיות אליינס איז אזוי שטארק אז ס’צוברעכט די כלי.
פארדעם טוט מען זיך אן פורים אלע מיני בגדים וכלים שונים וואס ס’פאסט נישט אזוי. דאס הייסט, ס’שיינט ארויס די מענטש, די חיות הנשמה, און ס’בעט די כלי. ער ווערט נישט “סטאק” אין זיין בעקיטשע, אין זיין שטריימל, אין זיין ווייסע זאקן – ס’גייט ארויס. און וועגן דעם די כלי האט נישט קיין טעם, נאר די ניגון האט א טעם.
ו. שבת זכור: די העכערע מדרגה פון מחיית עמלק
און דאס איז די עבודת השם, און די עבודה מיוחדת פון מדגיש זיין די חיות פון פורים, די חיות המן-עמלק. אונז זאגן אז פאר פורים, מגילת אסתר איז די קיום פון דעם ממש וואס ס’שפראצט ארויס. מ’נעמט א מגילה אן א כתב, אבער א מגילה איז עס נישט קיין ספר תורה.
און פארדעם דארף מען דאך הערן, אז די קריאה פון שבת זכור איז אין א געוויסע זין די העכערע מדריגה, די שטערקערע קלארערע מדריגה פון מקרא מגילה. יעדער איינער איז זייער “העפי” [פרייליך] אין די מגילה, און מען קומט זיך פארשטעלט, און מען האקט המן. אזוי נאך טיפער איז אמת’דיג די קריאה פון זכור. פארדעם איז דא אידן וואס פירן זיך שוין שיכור’ן שבת זכור, און מען פירט זיך צו קלאפן המן ווען מען זאגט “זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק… לֹא תִּשְׁכָּח”.
עס איז בעצם די זעלבע זאך, נאר פארקערט: דא איז עס ממש אין די דאורייתא, און מ’רופט דאס דאורייתא און דאס דרבנן. הגם יא, עס איז דא א חקירה צו מגילה איז מצוה דרבנן, אפשר איז זכור דאורייתא, קומט אויס אז עס איז מער חמור ווי די מגילה אליינס. עס זעט מיר נישט אויס אזוי גאנץ ריכטיג, איך האלט אז מען קען יוצא זיין ביידע מיט ביידע.
* להלכה, דער מגן אברהם זאגט שוין אז מען קען יוצא זיין מיט די קריאת התורה פון פורים אינדערפרי.
* איך מיין אז מען קען יוצא זיין פון די מגילה אליינס די מצוה פון “זכור את אשר עשה לך עמלק”. איך זע נישט פארוואס עס דארף זיין א קריאת התורה.
אבער מען זעט דאך יא די חילוק. די זכור איז די דאורייתא’דיגע זאך, און עס געשעט ביי א שבת אין שול, וואס איז אן עכטע קריאת התורה – נישט אזא פורים’דיגע קריאת התורה פון וואס מ’ליינט די מגילה. עס איז אן עכטע קריאת התורה, און דארט, אינעם דעם תורה וואס האט נישט קיין טעמים און נקודות, ברענגט מען ארויס די טעמים און נקודות פון די ניגון פון שבת זכור, פון די אור.
זעט אויס אזוי, דארף מען דאך אריינגיין. די מצוה איז טאקע דאס מיט די ניגון, אבער די ניגון אלעמאל ברענגט ארויס די כוונה וואס מ’פארשטייט, וואס א איד פארשטייט אין זיין הארץ, אין זיין קאפ, וועגן די נושא. דארף מען זיך דאך אריינטון, זיך מתעמק זיין, טראכטן וואס דאס מיינט.
ז. זכור אלס הכנת הלב
סאו [אלזא] אונזער שיעור נעכטן איז געגאנגען אויף די סדר פון וואס מיר האבן געזאגט, אז מ’קען מעמיק זיין יעדע זאך: די נגלה, די נגלה’דיגע הסבר, וואס ברענגט ארויף א העכערע לעוועל, די מדריגות הנסתרות, די מדריגות פון קבלה.
סאו מיר האבן נעכטן מסביר געווען ווי די נושא פון זכור איז די הכנת הלב. די הכנת הלב וואס איז מכוון למעשה, אבער ס’איז די הכנת הלב צו די מצוה פון מחיית עמלק.
איז דא א מצוה פון עשיית צדק, א חלק פון די מדינת חרב ועונש, מעניש צו זיין דער עמלק וואס האט געטון דער געוואלדיגער עוולה פון “אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ” (דברים כה, יח). אויף דעם דארף מען זיך רעגן. מ’קען דאך נישט טון דעם זאך אן מען זאל זיך רעגן. אויף דעם איז דער אויבערשטער געבן א מצוה פון “זכור את רשעת עמלק”, מעורר זיין דער עולם. דער מלך אדער דער משיח מלחמה, מ’דארף מעורר זיין דער עולם זיך צו רעגן קעגן אן עמלק, אזוי ווי מ’האט געלערנט.
שיעור ב: פנימיות ענין זכירת עמלק – פון כעס צו אהבה
אינהאלט: אין דעם צווייטן טייל פונעם שיעור גייט דער רעדנער אריין אין דער טיפערער, פנימיות’דיגער באדייט פון “זכור את אשר עשה לך עמלק”. דער שיעור שטעלט אהער א יסודות’דיגן חילוק צווישן דעם “חיצוניות” פון דער מצוה – וואס פאדערט כעס און מלחמה קעגן דעם רשע – און דעם “פנימיות” פון דער מצוה, וואס די זעלבע רוחניות’דיגע כוחות ווערן איבערגעדרייט צו אהבת ישראל און דביקות אין השם.
—
ח. חזרה – די הכנות הלב פון “זכור”
אלזא, אונזער שיעור נעכטן איז געגאנגען אויף דעם סדר פון וואס מיר האבן געזאגט, אז מ’קען מעמיק זיין אין יעדע זאך: סיי אין די נגלה, אין די נגלה’דיגע הסבר, וואס דאס ברענגט אונז העכער אויף א העכערע מדרגה [level], און סיי אין די מדרגה פון נסתרות, די מדרגה פון קבלה.
מיר האבן נעכטן מסביר געווען ווי די נושא פון “זכור” איז די הכנות הלב. דאס איז די הכנות הלב וואס איז מכוון למעשה, אבער ס’איז די הכנות הלב צו דער מצוה פון מחיית עמלק. ס’איז דא א מצוה פון עשיית צדק, א חלק פון די מידת שכר ועונש; מ’שטראפט [עניש’ט] סאלדאטן פון עמלק וואס האבן געטון די געוואלדיגע עולה פון “אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ” (דברים כה, יח).
אויף דעם דארף מען זיך רעגן. מ’קען נישט טון די זאך אן זיך רעגן. אויף דעם האט דער אייבערשטער געגעבן א מצוה פון “זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק”, מעורר צו זיין דעם עולם. דער מלך, אדער דער משיח מלחמה, דארף מעורר זיין דעם עולם זיך צו רעגן קעגן עמלק. אזוי האבן מיר געלערנט בשם הרמב”ם, און מיר האבן מסביר געווען די גאנצע סוגיא אין דעם מהלך.
ט. צוויי לעוועלס פון התעוררות – כעס און אהבה
און אזוי ווי מיר האבן געלערנט צוויי וואכן צוריק וועגן די נושא פון “דעת” – וואס דאס איז די הכרעת השכל וואס זעט וואס די “טוב” איז אין יעדע סיטואציע – האבן מיר מסביר געווען אויף דעם אז ס’איז דא פארשידענע מדרגות [levels].
אזוי דארף מען דא רעדן: אין די התעוררות המדה – די התעוררות הרגש [emotion] וואס מיר לערנען אז דאס פאדערט זיך כדי צו קענען מקיים זיין א מחיית עמלק, און יעדע עשיית צדק ומשפט אמת’דיג דארף מען האבן א געוויסע געפיל פאר גערעכטיגקייט [justice], יא, ער ווערט אויפגערעגט אז ס’איז דא אן עולה – דעם זעלבן התעוררות-געפיל קען אונז אויך אביסל “מפשיט” זיין. אין אנדערע ווערטער: מסביר זיין אין די טיפערע מדרגה, אין דעם טיפערן זין [sense] פון דעם ווארט, אין דעם טיפערן זין פון דער וועלט, וואס דאס מיינט און וואס איז דער סוד דערפון.
און דאס איז די אמת’דיגע [כוונה]: ווער ס’לערנט קבלה, אין זוהר, אין אלע ספרי קבלה און ספרי חסידות – זיי זענען עוסק אין די מדרגה. פון מחיית עמלק, פון זכירת מחיית עמלק, און פון מחיית עמלק אליין.
אלזא, דאס וויל איך אביסל איבעררעדן. לכאורה דארף מען רעדן אין דעם אליין צוויי לעוועלס, צוויי מדרגות פון דער נושא. און איך מיין אז די צווייטע לעוועל איז גרינגער צו רעדן; די ערשטע לעוועל וועלן מיר זיך מוזן אביסל מיטשען און טראכטן יעצט וויאזוי מען קען עס ארויסברענגען.
י. פארוואס פאדערט עמלק א ספעציעלע “זכירה”?
וואס הייסט? איך מיין אזוי. מ’האט מסביר געווען אז ס’איז דא א קושיא: ס’איז אנדערש די מלחמת עמלק ווי אנדערע מלחמות.
* א נארמאלע מלחמה פאדערט זיך נישט אזוי שטארק די התעוררות, די התרגשות, די התעוררות הכעס. פארוואס? ווייל אדער קומט א רשע און ער האט זיך אנגעהויבן צו שלאגן מיט דיר – שלאגט מען זיך צוריק, ס’איז א הגנה עצמית, מ’דארף נישט קיין [ספעציעלע] התעוררות פאר דעם.
* אדער אויב ס’איז מלחמת כיבוש ארץ, אדער אויב ס’איז מלחמת רשות – בדרך כלל איז דאך אז ס’פעלט נישט אויס אזוי שטארק די זכירה.
מה שאין כן מלחמת עמלק, וואס איז ממש א מצוה, ס’איז נישט סתם א מצוה, ס’איז א מצוה פון עשיית צדק – מ’דארף באשטראפן [מאניש זיין] דער וואס האט געמאכט רע אויף די וועלט. דאס איז די טבע האדם אז ער פארגעסט – “לֹא תִּשְׁכָּח”. ווי מיר האבן געברענגט אמאל, ס’שטייט אין די תורה “זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק… לֹא תִּשְׁכָּח”. ווען ס’שטייט אין די תורה “לא תשכח”, מיינט עס צו זאגן אז די תורה אנערקענט אז דו גייסט פארגעסן. ווען נישט, וואלט נישט געווען קיין מצוה “לא תשכח”. “לא תשכח” איז פשט: איך ווייס אז דו גייסט פארגעסן, ביטע [please] פארגעס נישט. און דאס דארף א שטערקערע התעוררות, א שטערקערע הזכרה.
יא. דער סוד פון רמב”ן – מלחמה בחיצוניות, שלום בפנימיות
יעצט, אזוי ווי דאס איז אמת פשוט, אונז פארשטייען, מ’האט מסביר געווען פשוט – אזוי איז עס אויך אמת אויף דעם טיפערן בליק. וואס די טיפערע בליק איז אלץ תלוי: וואס איז דאס א מענטש? יא? וואס איז דאס א צדיק און וואס איז דאס א רשע? אדער מ’קען עס רופן: וואס איז דאס א איד און וואס איז דאס א גוי.
“צדיקים ורשעים” – ווען ס’איז דא אסאך מאל מ’זאגט צדיק און רשע, מיינט מען א איד אדער א גוי. און פארקערט, ווען מ’זאגט א איד אדער א גוי מיינט מען א גוטער מענטש און א שלעכטער מענטש. דאס איז “אתם קרויין אדם” (יבמות סא.). און עמלק, ער איז דער “אויס-מענטש”, ער איז די שלעכטע אומה, די מושל, די ציור פון א שלעכטע אומה.
און וואס איז די טייטש גוט און שלעכט? מיר האבן קלאר געמאכט אז ס’איז נישט גענוג צו זאגן אז ס’איז א משל מיט א נמשל, אדער אז ס’איז דאס זעלבע “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה” – פונקט אזוי ווי ביי א מענטש איז דא פארשידנארטיגע מידות, איז אויך ביי דער אויבערשטער. אדער די טיפערע זאכן וואס די מקובלים זאגן, אז א מענטש פירט זיך אין די מידות החסד איז ער מעורר ביי דער אויבערשטער די מידות החסד.
די זעלבע סארט אורות, אויב מ’רעדט עס אין א העכערע לעוועל, אין א שבת’דיגע לעוועל, אין שבת זכור’דיגע לעוועל – ס’איז מער מלובש אין כלים פון תורה, מער קלאר אין דעם זוהר, רמב”ן און אין די ספר התורה – דעמאלטס קומט די זעלבע זאכן צו שלום.
דאס איז דער סוד וואס דער רמב”ן לערנט, ברענגט פון פורים צו שלום, פון חנוכה צו שלום. ס’שטייט אז חיצוניות דארף מען מאכן מלחמה, אבער ווען מ’דרייעט פנימיות – די זעלבע אורות ברענגען שלום. לאמיר דאס פרובירן צו מסביר זיין.
יב. פנימיות מיינט “בין אידן לבין עצמם”
אזוי ווי מיר זאגן, ווען מ’רעדט פנימיות מיינט עס – איין וועג פון זאגן פנימיות ווס. [versus] חיצוניות מיינט: אנשטאט צו רעדן צווישן אידן און גוים, רעדט מען צווישן אידן און צווישן זיך. דאס איז מער נוגע, געווענליך, מער נוגע. אונז זענען רוב מענטשן וואס אונז זענען באהאפטן מיט’ן צונעמען זייערע זאכן זענען נישט גוים. איך מיין, ווער ס’איז עוסק אין די מצוה פון הצלת ישראל וכדומה פון די גוים – הכי נמי; אבער יעצט רעדן מיר למעשה צווישן זיך, איז רוב צווישן אידן. און דארט הייבט זיך אן א נייע זאך.
לאמיר פארשטיין וואס הייבט זיך דארט אן. אין אנדערע ווערטער: צווישן אידן איז דער מקום, אויב מ’וויל זאגן די פנימיות’דיגע לעוועל פון שבת זכור, פון התעוררות הלב – וואס דער רמב”ן זאגט אז מ’זאל זיין כעס פאר עמלק – די זעלבע התעוררות כעס פאר עמלק שבת זכור מיינט עס אורות אהבת ישראל.
אזוי וויל איך זאגן, אזוי וויל איך זאגן א זייער שיינע חידוש, מ’דארף הערן. די זעלבע לעוועל, איך זאג עס נאכאמאל, די זעלבע לעוועל, די זעלבע מדרגה ברוחניות וואס איז מעורר – אין עולם העשיה לאמיר זאגן, די נידריגע לעוועל – מיינט עס: מ’ווערט ברוגז אויף עמלק, מ’האט אים [פיינט], מ’איז מעורר את הלב, מ’גייט טון די מלחמה. די זעלבע זאך אין עולם היצירה אדער אין עולם האצילות – איך ווייס אפילו נישט וועלכע עולם, איין לעוועל העכער – איז מעורר מ’זאל ליב האבן א צווייטע איד.
יג. וואס איז א מענטש? (יושר ומשפט)
פארוואס? ווייל דאס איז דאך תלוי ווען מ’פארשטייט וואס איז דער דעת, וואס איז דער רעיון, וואס איז דער געדאנק וואס איז גורם א מענטש זאל זיין אזוי מורא’דיג ברוגז אויף די עולה וואס עמלק טוט.
דהיינו, וואס איז דאס די כעס ווען מ’זאגט אז ער איז א רשע? פשט: איך האלט, ס’איז אמת’דיג פערזענליך, איך האלט אז ער איז א מענטש. א מענטש האט אין זיך א מידת המשפט, א מידת הצדק. משפט מיינט אין פשוט’ע ווערטער א מידת גערעכטיגקייט. ער גייט קעגן דעם. ער איז אפשר א צעבראכענער מענטש, מ’דארף אים הרג’ענען. אבער אזא מענטש, דאס איז א פשוט’ע מענטש. עס איז נישט קיין גוטע פשט! זיי זאגן יעצט קעגן דעם פשט “מענטש”.
“מענטש” איז א סארט גערעכטיגקייט, און “אויס-מענטש” איז איינער וואס גייט נישט מיט גערעכטיגקייט. ער איז ווי [א מחלה כוללת] אויף שלום, ער איז א רשע, ער איז “אויס-מענטש”, ער איז חייב מיתה. נישט אלס א [יחיד] מענטש, נאר אלס א כלל איז ער חייב מיתה. ווייל די עולה וואס ער טוט איז נישט פערזענליך, נאר די גאנצע חברה אמאל [ווייזט], אז ער איז נישט קיין ריכטיגע חברה. עס האט דער טייטש [meaning]… דאס איז געבויט אויף א רייזע-בונד [reasoning/bond?] אויף וואס איז א מענטש, וויאזוי מענטשן דארפן זיך פירן מיט אנדערע מענטשן; דאס איז א חלק פון די דין פון “וואס איז א מענטש”, וממילא ווער ס’פירט זיך אנדערש איז חייב מיתה.
יד. וואס איז א איד? (תפארת והודאה)
אבער וואס איז אמת’דיג א מענטש? וואס איז אמת’דיג א איד? וואס איז אמת’דיג א איד איז א ביסל אנדערש פון וואס איז אמת’דיג א מענטש, אדער עס איז נאך איין לעוועל פון וואס איז אמת’דיג א מענטש, וואס מיר האבן גערעדט די לעצטע פאר וואך.
א מענטש איז א זאך וואס עס דארף אוודאי די ערשטע לעוועל דארף זיין צדק צווישן מענטשן, פון נישט הרג’ענען איינער דעם צווייטן פאר גארנישט – “אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ”. זייער גוט.
אבער פארוואס איז די גאנצע זאך? פארוואס?
* פאר א גוי איז דאס פאר די וואכן [חול]. און פאר א איד איז [דאס] פאר שבת.
* א ווערד [value] וואס אונז האבן קעגן דעם איז וואכנטאג פשוט און פשט. אבער שבת לייענט מען נישט דאס וואכנדיגע זכר [פון פרשת כי תצא], צייטן די [פרשת בשלח]. שבת לייענט מען די שבת’דיגע זכר פון פשוט “כי תצא” צייט. [הערה: דער רעדנער מאכט א חילוק צווישן דעם פשוט’ן זכור פון וואכנטאג און דעם העכערן זכור פון שבת].
וואס לייענט מען די שבת’דיגע זכר? דער שבת’דיגער “זכור” זאגט אזוי: אז די אידן זענען געמאכט אויף צוזאמצוקומען, אזוי ווי ס’שטייט אין דער רמב״ן (סוף פרשת בא): “כוונת האסיפה בבתי כנסיות ורוממות הקול בתפילה…”. [און זיי זאגן:] “אנחנו עמך וצאן מרעיתך”, “נודע לך”, “לעולם לא נבוש כי בך בטחנו”.
א איד, דער קיבוץ פון אידן, איז נישט געמאכט געווארן נאר צו סורווייוון [survive/איבערלעבן]. א קיבוץ פון גוים דארף עס סורווייוון, עס דארף זיין א גוטע מדינה לחיי העולם הזה, פאר דעם איז דער שוין פארדערט שוין צדק און משפט. אידן האבן אויך די לעוועל, די ערשטע לעוועל.
אבער דער וואס איז א קיבוץ פון אידן – וואס דער וואס אידן קומען זיך צוזאמען אין ביהמ”ד שבת, קומען צום קריאת התורה – קומט זיך נישט וועגן דעם. פארוואס קומען זיי? ווייל זיי ווילן פארשטיין, זיי ווילן לערנען די תורה, זיי ווילן דאווענען, זיי ווילן לויבן דעם אייבערשטן, זיי ווילן זיך “להשתבח בתהילתך”, זיי ווילן זיך אליינס משבח זיין מיט דעם אייבערשטנס תהילה.
דאס איז דער טייטש “כִּי הוּא תְהִלָּתְךָ וְהוּא אֱלֹהֶיךָ” (דברים י, כא). אונז בארימען זיך, יא? אונז זענען זיך מפאר, אונז ווילן זיך אזוי נכלל ווערן אין די ספירת התפארת פון כביכול. דאס איז דער טייטש: “יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר”, אונז זענען זיך…
שיעור: פנימיות עמלק ומדרגות ההנהגה האלוקית
(חלק 3)
טעמע: די טיפערע כוונה פון “זכור את עמלק” אויף די העכערע מדרגות (“לעוועלס”), דער חילוק צווישן ביטול הקליפה למטה און למעלה, און דער סוד פון “היש ה’ בקרבנו אם אין” על פי קבלה.
—
טו. די צווייטע מדרגה – “להשתבח בתהלתך”
(פארוואס קומען אידן אין שול?)
פארוואס קומען זיי [די אידן אין שול]?
ווייל זיי ווילן פארשטיין, זיי ווילן לערנען די תורה, זיי ווילן דאווענען, זיי ווילן לויבן דעם אייבערשטן. זיי ווילן זיך “להשתבח בתהלתך”, זיי ווילן זיך אליין משבח זיין מיט דעם אייבערשטנס תהלה.
דאס איז דער טייטש “יהי תהלתך ויהי אלהיך” – אונז בארימען זיך, יא? אונז זענען זיך מתפאר. אונז ווילן זיך אזוי נכלל ווערן אין די ספירת התפארת פון קודשא בריך הוא.
דאס איז דער טייטש “ישראל אשר בך אתפאר”.
אונזער גדלות איז, מיט וואס אונז האלטן זיך גרויס, איז מיט דעם וואס אונז האבן ארויסגעגעבן א ביסל מער ווי א צווייטער, מיט דעם וואס אונז זענען “נקרא שמו עליו”.
דאס איז א גאנץ אנדערע טייטש פון “חברות בני אדם” [ווי פריער דערמאנט]. דאס איז א גאנץ אנדערע “לעוועל” [מדרגה], “לעוועל 2”, די לעוועל פון אידן. און אידן וואס קומען שבת אין שול, דאס איז וואס זיי טוען.
פארשטייט זיך, פורים גייט מען משלוח מנות אויך פאר די פשוט’ע לעוועל, אבער שבת קומט מען נישט אין שול וועגן דעם – אדער נישט *נאר* וועגן דעם – נאר פאר די הנאה פון זיין אזא סארט גרופע מענטשן וואס האבן זיך אזוי ליב בטהר, און וואס פירן זיך צדק ומשפט בטהר. אזעלכע מענטשן וואס קענען משבח זיין דעם אייבערשטן; מ’קען זאגן פסוקי דזמרה, מ’קען זאגן נשמת, מ’קען הערן קריאת התורה – די אלע זאכן וואס מ’טוט שבת אין שול.
טז. שנאת עמלק אויף די רוחניות’דיגע מדרגה
יעצט, ווען מ’איז מעורר די הבנה – פונקט אזוי ווי ווען מ’איז מעורר די הבנה פון “וואס איז א ריכטיגער מענטש” ווערט מען ברוגז אויף דער וואס איז נישט ריכטיג – ווען מ’איז מעורר די הבנה, ווערט מען ברוגז, מ’איז מעורר א גרויסע כעס אויף דער וואס איז נישט ריכטיג.
למשל, עמלק קומט און ער זאגט אונז זאלן נישט גיין אין שול. אזויפיל עמלק’ס, אזא קליפה, אזא גוי (חיצוניות), אדער אזא יצר הרע (בפנימיות) וואס ער לאזט אונז נישט זיך צוזאמקומען זאגן נשמת מיט נאך אידן – איז מען נאך מער ברוגז אויף אים, יא? מ’דארף אים ארויסהאבן.
אלע חסידישע ספרים רעדן פון די נושא פון “אהבי ה’ שנאו רע”. און דאס איז א זייער איידעלע זאך, און איך מיין אז ס’איז אזוי איידל אז ס’קומט נישט ארויס בתור שנאה אפילו, ווייל די מדה פון שנאה איז נישט אמת’דיג דא. שנאה מיינט אז מ’איז טאקע ברוגז אויף א מענטש בגשמיות.
אבער לאמיר מתבונן זיין, לאמיר פרובירן צו זאגן די התבוננות און ווייזן וואס קומט יא ארויס דערפון.
אז א מענטש איז זיך מתבונן אז א מענטש דארף זיין א מענטש, מ’קען נישט לעבן אזוי [ווי א בהמה], און יעדער איינער וואס גייט אריין אין די צווייטע [מדרגה], ווערט ער ממש בייז, עד כדי רציחה, אויף דער וואס ער וויל נישט זיך אזוי פירן – דער וואס ער כאפט אלעמאל די ראש השנה און ער הרג’עט זיי. אוודאי.
די זעלבע זאך ווען א מענטש איז זיך מתבונן אין וואס איז א מענטש: א מענטש איז אזא זאך וואס לויבט דעם אייבערשטן, וואס ווערט א חלק פון דעם אייבערשטן’ס לויב. נישט נאר ער לויבט דעם אייבערשטן, ער ווערט א חלק פון דעם אייבערשטן’ס לויב, “לשבחך”. ווערט ער אויך אין די זעלבע וועג נאך מער בייז אויף דער וואס איז קעגן דעם, אויף דער וואס איז נישט [אזוי].
אזוי קומט אויס די מסקנא. און אמת’דיג, אזוי שטייט טאקע אין ספרים, אזוי קומט אויס, אז אויב ס’קומט איינער און ער פארשטייט, ווערט ער מורא’דיג בייז.
אבער יעדער איינער פארשטייט אז ס’איז אביסל אנדערש. פארוואס איז עס אנדערש? לאמיר מסביר זיין פארוואס ס’איז אנדערש.
יז. סוד ביטול הקליפה – לוחם זיין אדער מבטל זיין?
ווייל ס’איז דא א חילוק, ס’שטייט אין רמ”ק די סוד, ס’איז דא א חילוק פון ביטול הקליפה למטה און ביטול הקליפה למעלה.
* ביטול הקליפה למטה: דארף מען זיך מתלבש זיין מיט די זעלבע כלי הקליפה. “על חרבך תחיה”. יא, ער קומט מיט אונזער “בכוחו של פה”, וועלן מיר האבן די זעלבע “איידיע” [רעיון], אונז גייען אים הרג’ענען מיט א חרב. פארוואס? ווייל ער איז אין די “עולם החרב”, דארף מען אים הרג’ענען מיט א חרב, ער איז נאך אין עולם החרב. דאס איז אלץ ווען מ’רעדט אין “לעוועל 1”, אין עולם הזה, אין די מדרגה פון עולם העשיה, פון די פשוט’ע צדיק.
* ביטול הקליפה למעלה: אבער ווען מ’רעדט פון דעם וואס מ’פארשטייט אז א מענטש איז אזא סארט זאך וואס “ישתבח שמו לעד” – דאס איז די טייטש א איד. און אוודאי לכאורה ווערט מען ברוגז. אבער אויף וועם ווערט מען ברוגז? טראכט אריין, דו ווערסט ברוגז, אויף וועם איז דא צו ווערן ברוגז? אויף א צווייטן איד? א איד איז דאך “ישתבח שמו לעד”!
און ס’ווענדט זיך: אויב ס’איז דא א גוי – די אמת איז מ’ווערט נישט ברוגז אויף די גוי אויך נישט. דער גוי ווערט אויס. די יצר הרע – לאמיר זאגן די יצר הרע, די גוי איז די גשמיות’דיגע גוי, אבער די יצר הרע ווערט אויס, ער איז בטל במציאות.
פארדעם שטייט די חילוק אז מחיית עמלק איז א ביטול במציאות, מה שאין כן א מחיית שבעה עממין איז נישט אזוי בטל, יא? ס’איז דא א חילוק. פשיטא אז אויף אנדערע אומות איז נישט די זעלבע לעוועל פון מחיה.
פארוואס? ווייל יעדער איינער פארשטייט אז מחיית עמלק, ווי דער רמ”ק זאגט, איז “ביטול הקליפה” – מען ווייזט אז ס’איז נישטא קיין קליפה. נישט אז ס’איז דא א קליפה און מען שלאגט זיך מיט אים.
ווייל וואס איז א קליפה? א סברא. האסט געמיינט, יא, האסט געמיינט אז א מענטש איז כדי צו לעבן דא צו עסן די שלוש סעודות. ניין! א מענטש איז כדי צו זינגען די זמירות און צו זינגען בשעת שלוש סעודות די טעמים ונקודות, כדי צו הערן די תורות און צו זאגן בשעת שלוש סעודות. דאס איז א מענטש.
איז וואו איז יעצט געגאנגען דער האן וואס זאגט אז א מענטש איז אויף צו פרעסן? וואו איז ער? “לבר נתלין אלהן הנך כלבין דחציפין” [אין דרויסן הענגען די חוצפה’דיגע הינט]? וואו איז ער? מ’גייט אין דרויסן און מ’טרעפט דעם כלב?
איז יא, ס’איז נישט פשט אז מ’גייט אין דרויסן און מ’טרעפט אפאר קאליע כלבים דארט. ס’מיינט צו זאגן אז ס’איז נישטא, און זיי זענען אויף אזא סארט לעוועל און פארשטייען אז דאס איז די זאך.
יח. נפקא מינה פאר בין אדם לחבירו (“לא תקום ולא תטור”)
און וואס איז די נפקא מינה? אז דער איד, דער איד איז דאך דאס “לא תקום ולא תטור את בני עמך”.
וואס שטייט אין רמב”ם אויך ביי די מצוה פון נקמה? “לא תקום ולא תטור את בני עמך” איז פשט: יא, דער איד האט מיך בא’עוול’ט, ער האט מיר נישט געוואלט בארגן זיין האמער נעכטן, איז ער א שייגעץ. מצד די ערשטע הסתכלות דארף מען טאקע זיין ברוגז אויף אים, ס’איז אפילו א מצוה, אקעי, דארף מען מחיה זיין.
אבער מ’מוז דאך טראכטן: וואס איז א איד? א איד איז עפעס אויף צו בארגן האמערס? האמערס דארף מען ווארגן, פארוואס נישט? א איד איז דא צו לויבן דעם אייבערשטן.
דער איד שטערט מיך לויבן דעם אייבערשטן? דער “חגבי דוד” שטערט? ער שטערט אויך נישט. ער שטערט נאר פאר ווער ס’האט נישט קיין שכל, ער מיינט אז לויבן דעם אייבערשטן מיינט אז מ’דארף פילן גוט און שרייען.
לויבן דעם אייבערשטן מיינט: מיט דעם וואס ס’איז דא די וועלט, מיט דעם וואס דו פארשטייסט אז ס’איז דא א וועלט און ס’ארבעט, און דער אייבערשטער איז אין די וועלט, און ס’איז אלץ קייט אין די ריכטיגע וועג.
דאס איז די שווערע [עבודה]. און ווען מ’איז זיך מתבונן, איז בטל געווארן די קליפה. און ממילא, רעדט צוויי אידן וואס שטערן דיך – ער שטערט דיך נישט.
די גאנצע התבוננות וואס איך האב גערעדט פון זיין זייער ברוגז אויף עמלק בחיצוניות, איז גורם אז ווען דער איד כביכול איז אין עמלק, ער שטערט דיך חלילה, איז ער אין זיין “עולם החיצונים”. כאפסטו אז ס’הייבט זיך נישט אן. מצד הנשמה, מצד די הסתכלות, ער עקזיסטירט נישט די רע. ס’עקזיסטירט נישט.
דאס איז די סוד פון מחיית עמלק שבת פון די צווייטע לעוועל, די מענטשליכע לעוועל.
איך האף אז ס’איז גענוג קלאר. איך מיין, ס’פעלט מיר דא עפעס א קלארע וועג וויאזוי דאס ארויסצוגעבן. איך מיין אז איך האב גענוג גוט ארויסגעגעבן פאר היינט, אפשר שבת וועלן מיר פארשטיין בעסער.
יט. לעוועל 3 – מצד האלקות (סוד “היש ה’ בקרבנו אם אין”)
יעצט, די זעלבע זאך גייען מיר ווייטער צוריק און נאך א לעוועל העכער – קבלה. דאך יעדע זאך דארפן מיר לערנען מצד הנשמה (דאס הייסט נשמות), און אויך מצד האלוקות, מצד די לעוועל פון געטליכקייט. וואס איז דא שורש, וואס אונז פארשטייען דא, וואס איז ממש נישט מענטשלעך בכלל.
און דאס וועט מען לערנען די סוד וואס שטייט אין זוהר הקדוש. צוויי אדער דריי מאל ברענגט דער זוהר די זעלבע ווארט, דער אריז”ל רעדט עס אסאך, און חסידישע ספרים ברענגען עס אסאך.
ער ברענגט אז עמלק איז געווען, מלחמת עמלק, די ערשטע מלחמה איז געווען נאכדעם וואס די אידן האבן געזאגט “היש ה’ בקרבנו אם אין” – די נסיון פון מסה ומריבה, וואס זיי האבן געזאגט ביי רפידים אז ס’איז נישטא קיין וואסער, און דער פסוק איז מסיים “על נסותם את ה’ לאמר היש ה’ בקרבנו אם אין”, און די נעקסטע פסוק איז “ויבא עמלק”, ממש די נעקסטע פסוק.
און איך האלט שוין פינף און צוואנציג מינוט אריין אין די שיעור, איך דארף גארנישט מאריך זיין אין דעם, מ’קען זייער אסאך מאריך זיין נאר אויף די נקודה, איך וויל נאר אויספירן די דריטע נקודה, וויאזוי ס’שטעלט זיך ארויס אז דאס אלעס איז תלוי אין השגת אלקות.
וואס מיין איך צו זאגן? מיר זאגן דאך אז די אלע לעוועלס – סיי די נקמה וואס דארף זיין, סיי די נישט-נקמה וואס איז די זעלבע זאך וואס קומט ארויס פון א טיפערע התבוננות פון די מדריגה פון נשמות – אלעס איז תלוי אין א געוויסע חוסר הבנה, ס’איז משתלשל פון א געוויסע חוסר הבנה פון וויאזוי אלקות, וויאזוי דער אייבערשטער ארבעט.
און אויב מ’פארשטייט דאס, מ’קען זאגן מלמטה למעלה: אויב מ’פארשטייט די ריכטיגע געטליכקייט וואס איז משתלשל למטה, איז “וידעת היום”, ממילא אויך האט מען זיך נוקם געווען אין די עמלק אן זיך, און אזוי ווייטער. אדער פארקערט, קודם טוט מען דאס, און דערנאך טוט מען די נעקסטע לעוועל, נאכדעם פארשטייט מען אז דאס איז אלעס אמת’דיגע מדריגות פון געטליכקייט.
כ. די חקירה פון “יש” און “אין”
און דער זוהר, דער זוהר זאגט אזוי. דער זוהר פרעגט א קשיא, רבי אבא אין זוהר פרעגט א קשיא, ער זאגט: וואס גייט דא פאר? מ’רעדט עפעס פון בעיביס? איך ווייס נישט, זי גייט אונז מיט זיי?
דער רמב”ן זאגט “היש ה’ בקרבנו אם אין” איז טייטש: צו איז דא א נביא? צו איז משה אן אמת’דיגער נביא? דאס הייסט “היש ה’ בקרבנו”, צו איז דא ביי אונז נביאים? אזוי ווי מ’זעט אין אנדערע פסוקים אז דער אייבערשטער אונזער מיינט נביאים.
פרעגט די גמרא: נאר וואס הייסט זיי האבן נישט געזען? ס’איז נאך נישט געווען מתן תורה, ס’איז געווען קריעת ים סוף, ס’איז געווען “ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל”. וואס איז דאס “היש ה’ בקרבנו אם אין”? נעכטן איז ער געווען! ס’איז א גוטע קשיא, מען קען מאריך זיין אויף פשט און אויף סוד.
זאגט דער זוהר, זאגט רבי אבא: ניי, אוודאי, זיי האבן נישט געפרעגט קיין נער’ישע קשיות. זיי האבן נישט געמיינט צו זאגן צו דער אייבערשטער איז דא אדער דער אייבערשטער איז נישט דא.
זיי האבן געמיינט צו פרעגן א גאר א טיפע חקירה אין קבלה, אין פילאסאפיע, אין די חקירות אלקות. זיי האבן געפרעגט א שאלה – אזוי איז מסביר דער רמ”ק אין די אדרות, די אדרות ברענגען די זעלבע תורה – צו דער אייבערשטער איז מיט זיי (אוודאי איז דער אייבערשטער דא, אוודאי פירט דער אייבערשטער די וועלט), אבער זיי האבן געוואלט וויסן צו דער אייבערשטער פירט זיי יעצט, אדער באופן כללי, מבחינת יש אדער מבחינת אין.
* בחינת יש: איז טייטש מדרגת חכמה – דער רמ”ק זאגט מדרגת חכמה, אדער אזוי זאגט ער, מדרגת זעיר אנפין.
* בחינת אין: איז טייטש מדרגת עתיקא, מדרגת אריך אנפין.
פארוואס הייסט דאס “יש” און דאס “אין”?
יש הייסט אז מען קען עס תופס זיין. “יש מחשבה תפיסא ביה” אין א געוויסע זינען, א געוויסע מדה, א געוויסע תואר. מען קען זאגן אויף דעם: דער אייבערשטער איז צדק ומשפט. יא, משפט איז א מדה פון זיין, ער פירט זיך מיט צדק ומשפט, חסד, גבורה, תפארת – די מדות וואס אונז פארשטייען. און פון דעם קומט דאס וואס אונז רופן על פי קבלה “דרך הטבע”, דאס איז די נארמאלע הנהגת העולם, “nothing interesting” [גארנישט אינטערעסאנט].
אם אין איז די הנהגה וואס מען זאגט נישט אויף דעם קיין ווארט. דאס הייסט “שלילת התארים”, זאגט דער רמ”ק. דאס הייסט, מען זאגט נישט אויף דעם, מען האט נישט קיין ווארט. נאר דאס וואס איז דא א גאט – אפילו דאס קען מען אפשר נישט אינגאנצן זאגן – נאר דאס וואס איז נישטא אויף דעם קיין ווארט, דאס איז העכער פון אלע ווערטער. דאס וואס מען פילט אדער מען ווייסט אין עפעס אן איידעלן אופן אז עס איז דא אזא מציאות.
צו דאס איז וואס פירט זיי? דאס האבן זיי געוואלט וויסן.
כא. דער פגם פון נסיון און פירוד
פרעגט ער: אויב אזוי, וואס וויל מען פון זיי? “ויבא עמלק”. וואס וויל מען פון זיי? זיי האבן געפרעגט א גוטע קבלה שאלה! וואס איז, מען טאר נישט לערנען קבלה?
האט ער געזאגט א וואונדערבארע תירוץ. ער זאגט צוויי זאכן:
1. זיי האבן געמאכט א פירצה.
2. און זיי האבן געמאכט בדרך נסיון.
און מען דארף פארשטיין אז דאס איז די זעלבע זאך. אין אנדערע ווערטער, וואס ער איז מסביר איז: די אידן, פארוואס איז געקומען עמלק?
איז נישט ווייל זיי האבן געפרעגט א גוטע שאלה. ס’איז א גוטע שאלה. נאר ווייל זיי האבן עס געטון נישט בדרך אהבה, [נאר] בדרך נסיון. זיי האבן געטעסט [אויספרובירט]. ער זאגט: ער איז דער וואס איז געווען, זאל ער אונז געבן. אויב זיי וואלטן עס געטון בחיבוב’ס, וואלט נישט געווען קיין פראבלעם.
נאך א נקודה זאגט ער, אז זיי זענען מפריד געווען.
דאס איז א באארבעטער טראנסקריפט פונעם פערטן טייל פונעם שיעור. דער טעקסט איז געווארן איינגעטיילט אין קאפיטלעך און פאראגראפן פאר גרינגערע ליינבארקייט, מיט די נויטיגע שפראך-פארבעסערונגען, אבער האלטנדיג דעם פולן אינהאלט פונעם אריגינעלן רעדנער.
שיעור: זכור את אשר עשה לך עמלק – חלק ד’
נושא: די סתירה צווישן “יש” און “אין”, און דער תירוץ פון חביבות
—
כב. וועלכע גאט פירט אונז? ביידע אויף איינמאל
וועלכע גאט פירט אונז? וויאזוי פירט אונז דער אייבערשטער – בבחינת “יש” אדער בבחינת “אין”?
דער תירוץ איז: פארוואס נישט ביידע? (“Why not both?”). דאס איז דער תירוץ. ביידע, ביידע אויף איינמאל.
דער זעלבער גאט וואס איז למעלה מכל התארים, וואס איז שלילת התארים [בחינת “אין”], ער איז אויך דער גאט וואס מ’זאגט אויף אים “אוהב עמו ישראל”, “הבוחר בעמו ישראל באהבה”, וואס מ’האט ליב יעדער איד עקסטער. דער זעלבער. ס’איז נישטא קיין חילוק, קיין סתירה.
דער אייבערשטער זאגט אז ס’איז דא א סתירה; ער זאגט אז ס’איז דא אזא גאט און אזא גאט, ס’איז דא תפארת און ס’איז דא עתיק. און מ’פרעגט אפילו די שאלות, מ’פרעגט די שאלות, מ’דארף דאך אויסקאכן וויאזוי דער וואס איז “כמלא רחמים” איז די זעלבע ווי דער “גיבור מלחמה”. דאס איז א גוטע שאלה.
אבער ווען מ’פרעגט די שאלה באופן וואס מ’מיינט שוין כאילו ס’איז דא א תשובה [פון פירוד], כאילו ס’איז דא א פירוד – דאס איז אליינס עמלק’יות.
כג. דער סוד פון “כי יד על כס י-ה”
מ’דארף אויך צוהערן אז דער “ויבוא עמלק” איז נישט פשט אז ס’איז אן עונש. ס’איז נישט קיין עונש. עמלק, ער איז דאס [דער פירוד]. דאס איז דער סוד פארוואס ס’שטייט – זייער אינטערעסאנט – דער פסוק: “כִּי יָד עַל כֵּס יָ-הּ מִלְחָמָה לַה’ בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר” (שמות יז, טז).
יעדער איינער קען דעם מדרש. און ס’איז זייער אינטערעסאנט, דער פסוק איז א שווערער פסוק. דאס איז דאס איינציגסטע פלאץ, אדער דאס ערשטע פלאץ אין די תורה, וואו ס’שטייט אז דער אייבערשטער האט א בענקל (“כס”). “יד על כס י-ה”. דאס איז א שווערער פסוק. אלע מפרשים האבן זיך שוין געמוטשעט [מיט דעם]. דער אייבערשטער האט א בענקל? וואס מיינט דער אייבערשטער זיצט אויף א בענקל? ער האט א גוף? ער זיצט אויף א בענקל? וואס איז דער טייטש? וואס גייט דא פאר?
און דער מדרש זאגט, אדער ס’זאגט די גמרא, מדרש: “אין השם שלם עד שימחה זרעו של עמלק”. וואס מיינט “אין השם שלם”? אז ס’איז נישטא קיין אחדות פון די י-ה און די ו-ה, יא? זיי לערנען עס אזוי. דאס הייסט אז די עתיק און די ז”א [זעיר אנפין], די בחינת “אין” און די בחינת “יש”, ארבעטן נישט צוזאמען, זיי ארבעטן סותר.
אבער על פי די אמת ארבעטן זיי צוזאמען. נאר מענטשן כאפן נישט אז זיי ארבעטן צוזאמען, מענטשן כאפן נישט אז די בחינה פון “יש” און די בחינה פון “אין” גייען צוזאמען. און ממילא, דאס איז די עמלק. און וועגן דעם פארשטייט מען נישט דעם פסוק, פארשטייט מען נישט.
די שבועה מיינט: דאס איז אלעס די זעלבע זאך. די שבועה וואס ער זאגט אז “מלחמה לה’ בעמלק”, און די עמלק אליינס, און די “אין השם שלם” – דאס איז וואס איז. עמלק איז דער טייטש, דאס איז דער פירוש פון די אלע זאכן אין די העכסטע מדריגה. דער פירוש פון דעם איז, אז ס’קען אמאל אויסזען פאר א מענטש אז ס’איז דא א פירוד פון עתיק און ז”א, און דער תירוץ איז אז ס’איז נישט דא. דעמאלטס ווערט אויס עמלק, דאס איז דער שם שלם, “ומחה אזכר עמלק”.
כד. די אומפארשטענדליכע חיבור פון “אין סוף” און “חבר”
סאו וואס מיינט דאס? וואס קומט דאס אריין? וואס ער מיינט איז זייער פשוט. וואס ער מיינט איז, אז מ’האט אנגעהויבן מיט דעם, אז ס’איז דא א וועלט פון כלים, ס’איז דא א וועלט וואס יעדער כלי דארף זיין מיט די צדק ומשפט, דארף זיין די אלע ערשטע לעוועל [מדרגה] וואס מ’האט געלערנט נעכטן וועגן מחיית עמלק – דער גאט וואס פירט די וועלט. און נישט נאר דאס, נאר איבער די צווייטע לעוועל וואס מ’האט געזאגט אז אלעס איז בחינת “שם שלם”, יא? ווען דער אייבערשטער מאכט שלום. די אמת’דיגע מטרה פון מלחמה בפנימיות איז שלום, נישט אז ס’זאל זיין א מלחמה צוקריגט; די אמת’דיגע מטרה איז שלום, כדי להשתבח ולהתפאר בשם שלם שנקרא שמו עלינו בשלימות.
מ’זעט אבער אויס א סתירה. מענטשן פארשטייען נישט אז ס’איז דא א סתירה [באמת], מענטשן פארשטייען נישט אז די צוויי זאכן קענען גיין צוזאמען. מענטשן פארשטייען אויך נישט – איך פארשטיי נישט, מענטשן, אונז פארשטייען אויך נישט ריכטיג. נישט דא הייבט זיך אן די שאלה; מ’טראכט אביסל טיף פארשטייט מען. אונז פארשטייען נישט א סאך א פשוט’ערע זאך:
וויאזוי קען זיין אז דער אין סוף, די בחינה פון “אין” וואס מ’קען נישט וועגן אים זאגן גארנישט, אז ער איז דער וואס איז אונזער חבר? ס’איז אן אומגלויבליכע, וואונדערליכע זאך (“funny thing”).
מ’קען זאגן געוויסע תירוצים, מ’קען זאגן יעצט אויך נישט סתם תירוצים וואס מ’פארענטפערט אין א רגע די גאנצע זאך, אבער מיר פארשטייען עס נישט. און ווען מיר פארשטייען נישט, איז אליין דא צוויי וועגן, א ריכטיגע וועג פון זיך מתייחס זיין.
קודם כל, מיר פארשטייען עס נישט. און פארוואס פארשטייען מיר עס נישט? ווייל מיר זענען נישט אויף די מדרגה, ווייל אין די וועלט איז אמת’דיג דא א געוויסע פירוד, א בחינה פון עמלק. און ווי העכער מ’פארשטייט, ווערט עס אויס, ווערט עס אחדות, ווערט עס די אלע זאכן איין זאך.
כה. זכור – געדענקען די אחדות בחביבות
יעצט, וואס טוט מען ווען מ’פארשטייט נישט? דאס איז פורים אליין איז א מצוה פון פארשטיין פארוואס איז דא אזא סתירה. פארוואס איז דא אזא סתירה? מ’וועט נאך זען, קלאר אז ס’איז נישט קיין סתירה, ס’איז די זעלבע זאך. ממילא דארף מען קענען רעדן קלאר פון די נושא פון יאוש וקנין עבד, מ’קען רעדן וועגן דעם פורים. א גאנצע קענען מיר נישט רעדן.
פארוואס? וואס טוט מען ווען מ’איז ערב פורים און מ’פארשטייט עס נישט? “זכור את אשר עשה לך עמלק” – דא איז די זכור. דאס איז די מצוה פון זכור על פי פנימיות. די מצוה פון זכור על פי פנימיות איז: געדענק אז “זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו”. זכור אל תשכח, אזוי ווי זכור ושמור, זאגט דער רמ”ק. געדענק אז ס’איז די זעלבע זאך, מאך נישט דעם טעות.
וואס הייסט מאך נישט דעם טעות? איך זע דאך! פארוואס רעדט מען דאך פון דעם? ווייל ס’איז דא א יאוש, ס’איז דא יא א פראבלעם וואס ס’איז שווער צו פארשטיין וויאזוי ס’איז די זעלבע זאך. אויף דעם זאגט די תורה: גיי בחביבות.
וואס איז באמת די חיבור? הלכה למעשה, פראקטיש. בעומק, על פי קבלה, פילאסאפיע, קען מען פארענטפערן אן אנדערע מאל. אבער יעדער איד איז דאך פראקטיש. עבודה מיינט וויאזוי איז פראקטיש. וויאזוי איז פראקטיש כלל דעת אז ס’איז נישט דא קיין פירוד? פראקטיש איז דאס כלל אין אן אהבה, אין א ליבשאפט, אין א געוויסע נעימות, אין א געוויסע הארמאניע. דאס איז דא מענטשן, דאס איז א מדה מער ווי א פעולה. ס’איז א מדה וואס די מדה ברענגט שוין אריין די גאנצע השגות אלוקות.
און דאס איז, כ’וועל אייך זאגן אין איין ווארט, אויך א זאך וואס ווער ס’לערנט, ווער ס’קוקט אריין אין די סארט חקירות אין קבלה, דארף עס אלעמאל געדענקען, און איך וועל עס פרובירן זאגן.
כו. משל – דריי צוגאנגען צו סתירות (די צוויי רבי’ס)
ס’איז דא א דרך הלימוד וואס איז בחיצוניות. מיר האבן אפשר גערעדט אין אנדערע פלעצער וועגן דעם מער. ס’איז דא א דרך הלימוד וואס איז בחיצוניות, וואס איז נישט בחביבות. ס’איז בניסיון הייסט עס, טעסט, לאמיר זען אויב ס’איז טאקע אזוי. “ווארט, ס’איז דאך אן עתיק, ס’איז דאך א זייער רמ”ח, וויאזוי גייען זיי צוזאמען? יא, ס’שטייט אין קבלה אז ס’איז נישט קיין סתירה, אבער וואס איז די סתירה? עבודה איז דאס יא סתירה. לאמיר רעדן וועגן דעם, וואס איז די פראבלעם דא.”
קיינער זאגט נישט אז ס’איז נישט דא קיין תירוץ. תירוץ מיינט אז די וועלט איז באשאפן אויף אזא וועג וואס איז דא איינער שטייט זיך נישט אן קיין וועלט. אבער דא צוויי מענטשן, מ’קען עס רופן איינער מער מיט א מידה פשוטה אדער ווייניגער מיט א מידה פשוטה, אבער ס’איז נישט… איך האב נישט ליב דאס ווארט. רוף איך עס מער מיט אהבה און ווייניגער מיט אהבה. ס’איז דא איינער וואס ער האט זיך ליב.
אזוי ווי דער משל, מ’זאל זאגן א משל גס ועב, א גראבער משל, מ’דארף זאגן גראבע משלים, א גאר א גראבער משל:
דו האסט דא א איד וואס האט צוויי רבי’ס, אדער האט א טאטע און א מאמע, און די צוויי רבי’ס גייען מיט אנדערע דרכים, מיט אנדערע שיטות. יעדער איינער האט זיך זיין נקודה וואס ער איז מדגיש אין אידישקייט, זיין וועג ווי ער פארשטייט זאכן – זייער אנדערש.
1. דער חוקר/מתנגד:
איז דא איינער וואס ער איז א מתנגד, ער איז א חוקר, ער שטייט פון אינדרויסן, ער איז עובד בניסיונות, ער איז “נסו את ה'”. ער זאגט: “געוואלד! ס’איז דאך קלאר, דער זאגט אזוי, דער זאגט אזוי, ס’גייט נישט צוזאמען.” און יענער קען זיין א גרויסער מבין, א גוטער פילאסאף, א גוטער פארשטייער.
2. דער נאר:
נאכדעם איז דא איינער א נאר, ער זאגט: “ס’איז אלעס די זעלבע זאך, אלעס אחדות, ס’שטייט ‘אחד יחיד ומיוחד’, איך האב נישט קיין אהנונג, אלעס איז די זעלבע זאך, ס’איז סתם שטותים.” די תורה פון אחדות קען נישט זיין א נאר. אפשר איז דער נאר אביסל בעסער און האט א געוויסע מעלה איבער דעם חכם, ווייל למעשה איז ער נישט צוקריגט מיט יעדן. ס’איז אן אופן פון לעבן, נישט א וועג פון צוקריגטקייט. ווען מ’לערנט אים, פילט מען נישט צוקריגט, מ’פילט זיך געשמאק. ווער ס’זעט די צוויי סארט ספרים ווייסט: ווען מ’לערנט די ערשטע סארט ספר, פילט מען זיך די גאנצע צייט ברוגז; א צווייטע סארט ספר, פילט מען געשמאק. ס’איז א טשענדזש, ס’איז א פארדרייטע קאפ. אה, מיר ווילן אבער אנדערש זיין.
3. דער דריטער סארט (דער ריכטיגער וועג):
דא איז א דריטע סארט איד. די דריטע סארט איד זאגט: “איך ווייס נאך נישט. ווען איך וואלט געוואוסט אינגאנצען די תורה, זאל די מהות זיין איינגעקריצט און פארשטיין קלאר – מיר האבן גערעדט מיטוואך וויאזוי מ’קען ווען מ’פארשטייט אמת’ע זאכן פארשטיין אלע סתירות – איך האלט נאך נישט דארט. ס’פעלט מיר עפעס יסודות, ס’פעלט מיר הבנות, איך פארשטיי נישט. אבער וואס איך ווייס איז, אז איך האב ליב די ביידע אידן. איך האב זיי אזוי פשוט ליב. איך האב ליב נישט נאר זיי, איך האב ליב זייערע געדאנקען. איך האב ליב פאר דעם וואס איך בין זייער תלמיד.”
א מענטש קען זיין א תלמיד פון מער ווי איין רבי, יא? ס’שטייט אין די גמרא’לעך, פאר א סוחר איז בעסער צו זיין א תלמיד פון מער ווי איין רבי, מ’באקומט א ברייטערע הבנה. צוויי רבי’ס מיינט דאך אלעמאל, איינער איז שונה מחבירו, ער מוז האבן עפעס א חילוק פון די צווייטע. אבער איך האב ליב ביידע פון זיי. איך האב אזוי ליב דעם איין סארט, איך האב אים ליב.
כז. דער כח פון חביבות אלס תירוץ
וואס טו איך? איך האב אים ליב. וויאזוי קען מען ליב האבן? איך האב אים ליב, איך האב אים א מורא’דיגע הערכה, איך פיל א משיכה צו דער וואס מ’קען נישט אויף אים זאגן גארנישט, וואס ער איז “מסתתר בשופריר חביון”, איך האב א מורא’דיגע אהבה צו אים.
איך האב אויך א מורא’דיגע אהבה פאר דער פערסאנעל [פערזענליכער] גאט, פאר דער וואס מ’קען רעדן מיט אים, מ’קען אים זאגן גוט מארגן אינדערפרי און גוטן אווענט ביינאכט, וואס מ’קען אים בעטן יעדע זאך, וואס ער איז מיט דיר, “עמו אנכי בצרה”, און דער וואס ער מאכט סדר אויף די וועלט, ער מאכט צדק און משפט – איך האב ליב דעם אויך.
ס’איז א שווערע שאלה, פילאסאפיש: “איך יתקיימו שניהם”, “היש ה’ בקרבנו אם אין” – ס’איז א שווערע שאלה. אפשר פורים, איך וועל זיך גוט אנטרינקען, איך וועל לערנען אלע ספרי קבלה, אלע ספרי פילאסאפיע, אלע ספרי חקירה אויף איינמאל, וועל איך פארשטיין קלאר די תירוץ, וועט ארויסקומען א פיינע ספר חקירה וואס וועט מסביר זיין, “יקירי ורעי”, איך ווייס אז איר וועט אלע איינזען אז די קשיא האט זיך נישט אנגעהויבן, ס’איז פשוט’ע חילוקים צווישן די צוויי ידיעות, נאו פראבלעם [קיין פראבלעם].
איך האלט נאך נישט דארט, איך האב נאך אפאר פורים. אבער איך וויל דיר זאגן איין זאך: איך האב זיי ביידע ליב. איך האב זיי ביידע ליב, “אבדו וחביבותא”, איך האב זיי ביידע ליב. איך קען נישט זאגן אז זיי זענען צעקריגט, מ’דארף פארשטיין, נאו פראבלעם, מ’וועט לערנען און פארשטיין, אבער איך האב זיי ביידע ליב.
די חביבות, “א נעם בחביבותא תליא מילתא”, די חביבות, דאס איז די חביבות פון די ספירות אליינס. אמת’דיג, איין וועג פון דעסקרייבן [באשרייבן] די תירוץ איז צו זאגן אז די “יש” האט ליב די “אין”, און די “אין” האט ליב די “יש”. די מדרגה פון א ספירה, די ספירה פון כתר און די ספירה פון חכמה, די ספירה פון כתר און די ספירה פון אריך אנפין און זעיר אנפין – זיי האבן זיך ליב. זיי זענען דאך די זעלבע זאך, קענסטו שוין זאגן, אבער ס’איז דא צווישן זיי אן אהבה. וויאזוי מ’איז מפרש די אהבה, אהבה איז א גשמיות’דיגע זאך, אקעי, אבער דאס איז איין תירוץ.
פונקט אזוי ווי דו קענסט פארשטיין אז א מענטש קען ליב האבן צוויי שיטות וואס ביידע האט ער ליב, אין א געוויסע זין, די חביבות פון די ספירות איז די תירוץ פאר די קשיא, אמת’דיג. די חביבות וואס די ספירות האבן אין עולם התיקון, יא, זיי האבן זיך ליב, “אבער חביבותא תליא מילתא”.
און די זעלבע זאך, די סארט חביבות וואס ער קען האבן, דאס איז אויך א נייע בליק יעצט אויף דעם וואס ער איז נישט צעקריגט מיט זיין חבר וואס מ’דארף אים נוקם זיין אדער נוטר זיין. ער זאגט יא, אמת, אבער איך האב אים נאך אלץ ליב, ער איז נאך אלץ א איד, ער איז נאך אלץ א מענטש.
די זעלבע חביבות איז אויך, ווען ס’גייט אינגאנצן אראפ, קומט עס אראפ ביז די חרב וואס מ’הארגעט מיט דעם המן הרשע – ער האט אזוי ליב, ווייל יעדער איינער זאגט “לשם אהבה” איז נישט דא אין דעם קיין קנאה, קיין כעס אויף דעם וואס איז פוגם אין די אהבה. דאס הייסט קנאה, יא, “אל קנוא ונוקם”, “איש קנא מקנא לאשתו”. אזוי ער האט איר אזוי ליב, שטערט אים מורא’דיג שטארק אז איינער גייט קעגן דעם.
פרק ה: די העכסטע מדרגה – “בעתיקא תליא מילתא”
דער שווערד פון עתיקא
ווען מ’רעדט פון דעם שווערד וואס הרג’עט עמלק, איז עס א שווערד וואס ס’איז געשמאק צו קוקן אויף; ס’איז נישט שרעקעדיג. דאס איז די העכסטע מדרגה [level] פון תיקון, די העכסטע מדרגה פון “בעתיקא תליא מילתא” [אין דעם ‘עתיק’ – די העכסטע ספירה פון כתר – איז די זאך אנגעהאנגען], פון שלש סעודות [די דריטע סעודה פון שבת, וואס איז די צייט פון רעוא דרעוין].
סיכום און שלוס
דאס זענען די דריי מדרגות פון עמלק למעלה, די דריי מדרגות פון עמלק – די צוויי מדרגות מער פון וואס מיר האבן גערעדט נעכטן – וואס מ’קען אביסל פארשטיין.
זיי [די ספרים הקדושים] האבן געזאגט זייער אסאך טיפע זאכן, וואס יעדע זאך איז א סוגיא בפני עצמה, אבער איך האף אז ס’איז גענוג אויף צו עפענען אביסל די קאפ צו פארשטיין די כוונה פון שבת זכור.
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור – שבת זכור, קריאת התורה ופורים
א. חיוב שבת זכור – דאורייתא ודרבנן
שבת זכור היא (לפחות לפי המנהג) חיוב מדאורייתא. מה משמעות “דאורייתא” במובן העמוק יותר? אין הכוונה רק שהחיוב “חמור יותר”, אלא שהמצווה נוגעת עד מדרגת התפארת – ספירה עליונה יותר. לעומת זאת, “דרבנן” נוגע במלכות/שכינה, מדרגה נמוכה יותר.
השאלה: מה מיוחד בשבת זכור?
קושיה הגיונית: הרי כל קריאת התורה היא גם כן “תורה” – אם כן מהו החידוש שבשבת זכור היא דאורייתא? התירוץ: ההבדל אינו בכך שקוראים תורה (זה תמיד דאורייתא), אלא האם הזמן הספציפי, המקום והפרשה נקבעו מדאורייתא או מדרבנן.
ב. מגילת אסתר – הקבלה
אותה סברה מיושמת על מגילת אסתר. אסתר ומרדכי פעלו (“כתבוני לדורות”) שהמגילה תהיה גם כן בעלת מדרגה דאורייתא של תפארת, ולא רק נביאים/כתובים (נצח והוד). האריז”ל מלמד שדווקא שם ה”יסוד אבא” אפילו מגולה יותר.
ג. סוד קריאת התורה – נקודות, טעמים, תגין, אותיות
היסוד המרכזי
– ספר תורה כתוב ללא נקודות וללא טעמים – רק אותיות עם תגין.
– האריז”ל אומר: זהו משל על העולם – העולם הוא “כלים” (אותיות) ללא חיות, ללא טעם.
– תגין = ניצוצות, רמז שכאן היה פעם אור, ניצוץ.
– כאשר יהודי קורא את התורה, הוא מכניס נקודות וטעמים לתוך האותיות – הוא מכניס חיות לתוך הכלים.
– נקודות = “רוח החיה באופנים” – האנרגיה שמסובבת את העולם (אור הבינה/חכמה).
– טעמים = מדרגה עליונה יותר – ניגון, טעם, הרגשה, מחבר את כל הפסוק (אור החכמה/כתר).
“ממוות לחיים” – העבודה של החייאת העולם
– “מעבדות לחירות” = משחררים את הניצוץ ה”שבוי” בתוך הכלים.
– “ממוות לחיים” = מכניסים לגמרי נקודות וטעמים – נעשה שירה, חי: “קריאתו זו היא הילולו”.
ד. מגילת אסתר – כלים חלשים, ניגון חזק
חילוק חד: במגילת אסתר הכלים חלשים יותר (לא אותה קדושה כמו ספר תורה, נוגעים במגילה באופן אחר), אבל הניגון והטעמים מאירים בעוצמה רבה יותר. האריז”ל מסביר: זה משום שה”יסוד אבא” שובר את הכלים – “מרדכי יצא מלפני המלך” – החיות כה חזקה שהיא פורצת. לכן נוהגים בפורים בתחפושות ובכלים אחרים – האדם, הנשמה, יוצאת מכליה הרגילים (בגדים, שטריימל, בקיטשע).
ה. שבת זכור – למעלה ממגילה
שבת זכור היא במובן מסוים המדרגה העליונה יותר של מקרא מגילה:
– מגילה = חיות חזקה אך כלים חלשים יותר.
– שבת זכור = קריאת תורה אמיתית בבית הכנסת, בספר תורה, שבה מוציאים נקודות וטעמים בתוך הכלי ה”דאורייתא” עצמו.
יש יהודים שנוהגים כבר להשתכר בשבת זכור ולהכות “המן” בשעת “זכור” – כי זו בעצם אותה עבודה כמו פורים, אלא ברמה דאורייתא. המגן אברהם אומר שאפשר לצאת ידי חובה בקריאת התורה של פורים בבוקר, ואולי אפשר לצאת ידי חובת “זכור” אפילו מהמגילה עצמה.
הנקודה המעשית – כוונה והתעמקות
מכיוון ששבת זכור היא דאורייתא, חייבים להתכוון – להתכונן עם כוונות, להבין את התוכן. הניגון מוציא את הכוונה, אבל צריך להתעמק במה שהדברים אומרים.
ו. “זכור” כהכנת הלב – יסוד מחיית עמלק
“זכור” היא הכנת הלב – מתעוררים, נרגשים, כדי לקיים את מצוות מחיית עמלק – עשיית צדק, הענשת העוול של “אשר קרך בדרך”. המלך/משיח מלחמה צריך לעורר את העולם באמצעות “זכור”.
—
חלק ב: מנגלה לנסתר – הרמות העמוקות יותר של זכירת עמלק
א. שתי רמות של התעוררות – חיצוניות ופנימיות
הקבלה מפתיעה:
– חיצוניות (עולם העשיה): התעוררות הכעס כנגד עמלק – כועסים על הרשע, יוצאים למלחמה.
– פנימיות (עולם היצירה/אצילות): אותם אורות, אותה אנרגיה רוחנית, הופכת לאהבת ישראל – לאהוב יהודי אחר.
זהו חידושו של הרמב”ן: חיצוניות דורשת מלחמה, אבל כשהופכים את זה לפנימיות, אותם אורות מביאים שלום.
מה משמעות “פנימיות” למעשה?
פנימיות פירושה: במקום לדבר על יהודים מול גויים (חיצוניות), מדברים על יהודים בינם לבין עצמם. זה יותר נוגע למעשה – רוב יחסי האדם הם בין יהודים, לא עם גויים.
ב. מהו אדם? מהו רשע? – שתי רמות
רמה ראשונה (אנושיות פשוטה)
לאדם יש מידת הצדק/הצדקנות. עמלק הולך נגד זה – הוא “חסר אנושיות”, חייב מיתה לא כפרט אלא ככלל – כי עוולתו מפרקת את כל מערכת החברה. זה בנוי על מה שבני אדם חייבים זה לזה – צדק ומשפט בסיסיים.
רמה שנייה (יהדות/שבת)
למה קיימת המערכת הזו בכלל? כאן בא החילוק בין גויים ליהודים:
– קיבוץ של גויים קיים כדי לשרוד – צדק ומשפט קיימים עבור חיי עולם הזה.
– קיבוץ של יהודים קיים למשהו עליון יותר – הם מתכנסים כדי ללמוד תורה, להתפלל, לשבח את הקב”ה, להיכלל בספירת התפארת.
ג. שבת זכור לעומת זכירה של חול
חילוק חד:
– זכירה של חול = הזכר הפשוט, החיצוני – צדק ומשפט בין בני אדם (נוגע גם לגויים).
– זכירה של שבת = הזכר השבתי – מדרגה עמוקה יותר. בשבת לא קוראים את הפשט של חול, אלא את התוכן הפנימי: שיהודים מאוחדים לא רק כדי להתקיים, אלא כדי להתפאר באור ה’ – “ישראל אשר בך אתפאר”.
הזרימה ההגיונית: מחיצוניות (כעס על עמלק) → לפנימיות (אהבת ישראל) → לסיבה מדוע (תכלית כלל ישראל אינה רק הישרדות, אלא התפארות בה’).
—
חלק ג: רמה 2 – הליכה לבית הכנסת בשבת כ”להשתבח בתהלתך”
א. ההתבוננות ברמה 2
כשיהודים באים בשבת לבית הכנסת, הם באים לא רק בשביל החברה הפשוטה (רמה 1), אלא בשביל חיבור עמוק יותר – להיכלל בספירת התפארת של הקב”ה. זהו פירוש “ישראל אשר בך אתפאר” – גדלותנו אינה במה שיש לנו, אלא ששמו נקרא עלינו. באים לבית הכנסת לשבח את ה’, לומר נשמת, לשמוע קריאת התורה – כקבוצת אנשים שנוהגים בצדק ומשפט בטוהר ואוהבים זה את זה בטוהר.
ב. הכעס על עמלק ברמה 2
כשם שברמה 1 כועסים על מי שמפריע לצדק ומשפט, כך גם ברמה 2: כשמבינים שאדם נמצא כאן כדי לשבח את ה’, כועסים על כל קליפה – בין אם גוי, בין אם יצר הרע – שמפריעה ליהודים להתכנס ולומר נשמת. זהו “אוהבי ה’ שנאו רע”.
ג. החידוש הגדול: הכעס מתבטל על ידי התבוננות עמוקה יותר
ברמה 2 הכעס שונה מברמה 1. הרמ”ק מביא חילוק בין ביטול הקליפה למטה לביטול הקליפה למעלה:
– למטה (רמה 1): צריך להתלבש באותם כלי הקליפה – “על חרבך תחיה” – נלחמים עם האויב בעולמו, בחרב.
– למעלה (רמה 2): מראים שהקליפה אינה קיימת. לא שנלחמים בה, אלא שהיא בטלה במציאות. זהו סוד מחיית עמלק – ביטול במציאות, שונה ממחיית שבעה עממין.
כשמבינים שאדם נמצא כאן כדי לשיר זמירות, לשמוע תורות, לשבח את ה’ – לא כדי לאכול – אז איפה הכלב שאומר אחרת? הוא פשוט לא קיים. “לבר נתלין אלהן הנך כלבין דחציפין” – יוצאים ופוגשים כלבים קרים, אבל הם לא קיימים ברמה הזו.
ד. נפקא מינה לבין אדם לחברו: “לא תקום ולא תטור”
מסקנה מעשית: כשיהודי מפריע לך – הוא לא השאיל לך את הפטיש שלו – מצד רמה 1 צריך אכן לכעוס. אבל מצד רמה 2: מהו יהודי? יהודי נמצא כאן כדי לשבח את ה’. האם הוא מפריע לך לשבח את ה’? לא. כשמבינים ששבח ה’ אינו רק לצעוק ולהרגיש טוב, אלא להבין שיש עולם, הקב”ה נמצא בעולם, והכל הולך בדרך הנכונה – אז ה”מפריע” בטל. הרע אינו קיים מצד הנשמה. זוהי מחיית עמלק ברמה 2 – הרמה האנושית/נשמתית.
—
חלק ד: רמה 3 – מצד האלקות: “היש ה’ בקרבנו אם אין”
א. חקירת הזוהר
הזוהר (רבי אבא) שואל: מה פירוש הפסוק “היש ה’ בקרבנו אם אין”? הרמב”ן אומר שהכוונה: האם יש נביא? אבל הזוהר אומר: הם לא שאלו שאלה טיפשית – הם שאלו חקירה עמוקה באלקות:
– “יש” = מדרגת חכמה / זעיר אנפין – הקב”ה כפי שאפשר לתפוס אותו במידות: צדק, משפט, חסד, גבורה, תפארת. זוהי דרך הטבע, ההנהגה הרגילה של העולם.
– “אין” = מדרגת עתיקא / אריך אנפין – שלילת התארים: אין מילה לזה, למעלה מכל המילים. מציאות שמרגישים באופן עדין שהיא קיימת, אבל אי אפשר לתאר אותה.
היהודים רצו לדעת: איזו הנהגה מנהיגה אותנו עכשיו? התפיסתית (יש) או הבלתי-תפיסתית (אין)?
ב. מדוע בא עמלק בעקבות זאת?
הזוהר עונה: לא משום שהשאלה הייתה רעה – זו שאלת קבלה טובה. אלא שתי בעיות:
1. לא בדרך אהבה, אלא בדרך ניסיון – הם ניסו את הקב”ה, לא שאלו מתוך חיבוב. “הוא זה שהיה, שייתן לנו.” אילו היו עושים זאת בחיבוב, לא הייתה בעיה.
2. הם הפרידו – הם הפרידו בין “יש” ל”אין”, כשתי מציאויות נפרדות, במקום להבין ששניהם הם הנהגה אחת.
ג. היסוד: “יש” ו”אין” – שניהם בבת אחת
התירוץ המרכזי: הקב”ה מנהיג אותנו בו-זמנית בשתי הבחינות – בחינת יש (האל האישי שאוהב, מנהיג בצדק ומשפט, “עמו אנכי בצרה”) ובחינת אין (למעלה מכל התארים, שלילת התארים, “מסתתר בשופריר חביון”). אין סתירה ביניהם – אותו אלוה הוא שניהם. מי שהוא “כמלא רחמים” הוא אותו אחד שהוא “גיבור מלחמה”.
ד. עמלק = הפירוד עצמו
עמלק אינו עונש – עמלק הוא הפירוד עצמו. כשאדם סבור שבהכרח יש סתירה בין יש לאין, בין עתיק לז”א – זו עצמה עמלקיות. עצם השאלה “באופן שכאילו כבר מניחים שיש פירוד” – זהו שורש עמלק.
ה. “כי יד על כס י-ה” – הפסוק כמפתח
הפסוק “כי יד על כס י-ה מלחמה לה’ בעמלק מדור דור” הוא המקום הראשון בתורה שבו נאמר שלקב”ה יש “כסא”. המדרש אומר “אין השם שלם עד שימחה זרעו של עמלק” – הכוונה שה-י”ה (עתיק/אין) וה-ו”ה (ז”א/יש) אינם עובדים יחד בהשגה האנושית. על פי אמת הם עובדים יחד, אבל בני אדם אינם תופסים שהם הולכים יחד. כשמבינים שזו אחדות – נגמר עמלק, נשלם השם.
ו. “זכור” על פי פנימיות = זכור שזה דבר אחד
הפירוש הפנימי של “זכור את אשר עשה לך עמלק”: כשם ש”זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו” (הרמ”ק), כך “זכור” פירושו – זכור שזה אותו דבר, אל תעשה את הטעות של פירוד. אבל זה קשה, כי רואים הרי סתירה! על כך אומרת התורה: לך בחביבות – לך באהבה.
—
חלק ה: דרך החביבות – התירוץ המעשי
א. שלושה סוגי אנשים
משל מיהודי עם שני רבי’ם (או עתיק וז”א) שיש להם דרכים שונות:
1. החוקר/המתנגד – עומד מבחוץ, מנתח, רואה רק סתירות: “זה אומר כך, זה אומר כך, זה לא הולך ביחד.” הוא פילוסוף טוב, אבל הוא מרגיש כעס ומריבה.
2. הנאיבי – אומר “הכל אחדות, הכל אותו דבר” בלי שום הבנה. יש לו מעלה מסוימת – הוא לא מסוכסך, הוא מרגיש טוב – אבל הוא לא מבין באמת.
3. הדרך השלישית (הנכונה): “אני עדיין לא יודע. חסרים לי יסודות, חסרות לי הבנות. אבל אני אוהב את שניהם. יש לי אהבה עצומה לאין סוף שאי אפשר לומר עליו כלום, וגם יש לי אהבה עצומה לאל האישי שאפשר לדבר איתו.” הוא לא מחזיק בתשובה לקושיה, אבל הוא חי בחביבות כלפי שניהם.
ב. חביבות כתירוץ האמיתי – “בחביבותא תליא מילתא”
החביבות עצמה היא צורה של תירוץ:
– בעולם הספירות: היש אוהב את האין, והאין אוהב את היש. בעולם התיקון הספירות אוהבות זו את זו – “אבל חביבותא תליא מילתא”. כך הן עובדות יחד.
– אצל האדם: אותה חביבות – שאפשר לאהוב שתי שיטות שנראות סותרות – זהו המפתח לאחדות.
– זה יורד גם למעשה: כשיש חבר שצריך לנקום בו – “אני עדיין אוהב אותו, הוא עדיין יהודי, עדיין אדם.” עד שאפילו החרב נגד המן הרשע באה מאהבה – “לשם אהבה”, לא מכעס.
ג. קנאה = אהבה שנפגעת
“אל קנוא ונוקם” – קנאתו ונקמתו של הקב”ה נובעות מאהבה: “איש קנא מקנא לאשתו” – הוא אוהב אותה כל כך, שמפריע לו נורא כשמישהו הולך נגד זה. הנקמה בעמלק אינה צדק קר – זו אהבה בוערת שאינה יכולה לסבול את הפירוד.
—
חלק ו: הרמה העליונה ביותר של תיקון עמלק – “בעתיקא תליא מילתא”
א. המסקנה
החרב שהורגת את עמלק אינה מפחידה – היא “נעימה להסתכל עליה”. הכוונה: כשהקב”ה מסלק את הרע (עמלק), זה בא לא ממקום של כעס או פחד, אלא מהמדרגה העליונה ביותר של שלמות ויופי – מעתיקא, הבחינה שלמעלה מכל גדר. זהו פירוש “בעתיקא תליא מילתא” – עניין מחיית עמלק תלוי בספירה העליונה ביותר, המקבילה לשלוש סעודות (סעודה שלישית של שבת, שהיא רעוא דרעוין).
ב. מבנה שלוש הרמות
– רמה 1 – עמלק הפשוט: צדק ומשפט, מלחמה נגד הרשע.
– רמה 2 – הרמה האנושית/נשמתית: ביטול הקליפה במציאות, אהבת ישראל.
– רמה 3 – רמת האלקות: אחדות של יש ואין, עתיקא – שם ה”קרב” נגד עמלק אינו עוד מלחמה במובן הרגיל, אלא גילוי של השלמות המוחלטת שאינה מותירה מקום לרע.
—
סיכום: כוונת שבת זכור
כל פרט הוא סוגיא בפני עצמה, אבל המטרה היא “לפתוח קצת את הראש” – לתת מסגרת יסודית להבין את כוונת שבת זכור: לא רק זיכרון של מלחמה היסטורית, אלא השגת הבחינה העליונה ביותר שבה אחדות ה’ מסלקת את הרע מתוך שלמות ותפארת.
תמלול מלא 📝
שיעור בענייני שבת זכור ופורים – חלק א’
נושא: סוד קריאת התורה, ההבדל בין דאורייתא לדרבנן, ועבודת חג הפורים
—
א. גדר החיוב של פרשת זכור: דאורייתא מול דרבנן
רבותיי, ערב שבת “זכור”. אנחנו מחויבים – לפחות המנהג הוא לומר שמחויבים – מדאורייתא לקרוא פרשת זכור. אם כך, מחויבים גם מדאורייתא.
מה פירוש חיוב מדאורייתא? פירושו חיוב שעולה עד תפארת [המידה של אמת ותורה], חיבור שעולה עד תפארת. זהו הפירוש: כשאומרים שדבר הוא “דאורייתא”, אין הכוונה שמחויבים “יותר” – הרי מחויבים לעשות הכל, בין דאורייתא בין דרבנן. אלא “דאורייתא” פירושו לומר שעם המצווה הזו, עם הפעולה הזו, אפשר לגעת עד המדרגה שנקראת עולם התפארת. זהו פירוש דאורייתא.
לעומת זאת, דרבנן היינו ספירת המלכות, “דברי סופרים”, בבחינת דיבורים. הוא נוגע רק נמוך יותר, בבחינת מידת המלכות והשכינה.
מחויבים לקרוא בשבת זכור את הפרשה של “זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק” (דברים כה, יז), קוראים אותה בתורה. פירוש הדבר שמחויבים מדאורייתא, זה נוגע בתורה עצמה.
צריך לחשוב, מה המשמעות של זה? הרי בכל פעם שקוראים בתורה זה דאורייתא? הרי זה דאורייתא, קוראים את התורה! מה יכול להיות “יותר” דאורייתא כשקוראים את התורה עצמה? השאלה היא:
* האם הפעולה היא פעולה שהיא גם פעולה דאורייתא?
* או שהפעולה היא שחכמים אומרים שיש לעשות דאורייתא, דהיינו שילמדו את התורה?
אבל התורה עצמה, ודאי מצוות תלמוד תורה, היא בוודאי מדאורייתא. על כך החילוק קצת קטן יותר לפי מה שאנו אומרים. אפילו לפי הסוברים שזכור הוא דאורייתא, החילוק קטן יותר, כי כל קריאת התורה היא דאורייתא, זו התורה עצמה. השאלה היא רק האם הזמן, האם החלות במקום ובזמן ובפרשה – האם זה מדאורייתא, או מדרבנן, או מנהג.
ב. מגילת אסתר: השאיפה להיות “תורה”
אותו דבר הוא אפילו כשקוראים מגילת אסתר. זהו הסוד שאנו לומדים, שלמגילת אסתר יש לימוד מהתורה שצריך לקרוא אותה, “סוף דבר הכל נשמע”. פירוש הדבר, שכל המחלוקת שהייתה “כתבוני לדורות” (מגילה ז ע”א) – פירושה שאסתר רצתה, וזה מה שפעלו אסתר ומרדכי עם המגילה שלהם – שיהיה גם מדאורייתא.
שכשקוראים את המגילה, תהיה שם ה”תורה”. זה לא סתם דבר חדש, אפילו בבחינת נביאים וכתובים, שהיא מדרגה אחרת (נצח והוד). לא, זו המדרגה של תפארת. ובמקרא מגילה יש את המדרגה של תפארת, אפילו מדרגה גבוהה יותר. כפי שהאריז”ל מלמד תמיד, קריאת התורה, התורה נקראת מדרגת “אבא” [חכמה], יסוד אבא שנכנס לזעיר אנפין, וכאן [במגילה] זה אפילו יותר מגולה.
ג. סוד קריאת התורה: הכנסת חיות לכלים
טוב, אומר הוא, דיינו. שאם כך יש גם חיוב להתכוון, להתכונן לכוונות של העניין, לתוכן הדברים. מה עם האורייתא? מה זה באמת? המוחין, כן?
לומדים בכל פעם שעושים קריאת התורה. הסוד של קריאת התורה, כפי שכתוב ב”אוצרות חיים”, הוא:
* התורה כתובה בלי נקודות ובלי טעמים. בתורה אין נקודות וטעמים.
* כפי שרואים שאפשר אפילו לטעות; כתוב “וַיִּחַר לַמֶּלֶךְ” או דומה, או “זֵכֶר עמלק” או “זָכָר עמלק” – כמו שיואב סבר (בבא בתרא כא ע”ב). הרי אין נקודות בתורה.
* הנקודות, זו מסורה, זו תורה שבעל פה, זו המסורה. אין זה חידוש. ודאי כשמשה רבינו נתן אותה כבר היו נקודות וטעמים, כפי שכתוב שזו הלכה למשה מסיני. אבל זה לא כתוב בספר התורה; הכלי שיש לנו, ה”חפצא של ספר תורה” הפיזי, אין בו נקודות וטעמים.
וכאן אומר האריז”ל, שזה רומז על כך שכל העולם אין בו טעם בזמנים אלו. כל העולם אין בו טעמים. העולם הוא בבחינת אותיות בלי נקודות וטעמים.
יש בו תגין [כתרים על האותיות]. תגין פירושם שיש רמז מסוים לטעם. כך אומר האריז”ל, סוד התגין, שפירושם כלים. ובכלים יש ניצוצות.
* כלים פירושם אותיות. העולם כולו כלים, “כֵּלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים” (אסתר א, ז).
* אבל בכלים יש לפעמים ניצוץ, זו נגיעה כלשהי, ניצוץ כלשהו, שאפשר לחשוב שכאן היה פעם אור, שכאן יהיה פעם אור. אבל כשלעצמו הוא אינו קיים. זה מה שאנו קוראים “על עשה ניצוצות”.
והפירוש הוא שצריך להעלות אותם. והסוד הוא: צריך להחזיר את הנקודות, את הטעמים, לתוך הכלים.
מכאן אומר האריז”ל: כשם שיהודי קורא בתורה, הוא מסתכל בספר תורה שאין בו נקודות ואין בו טעמים, והוא מכניס לתורה את הנקודות ואת הטעמים. זו הכוונה של מצוות קריאת ספר תורה: שמכניסים טעם לספר התורה.
ד. מעבדות לחירות: להחיות את העולם
זהו גם משל, זהו אותו דבר שעושים “קול החיים”. כל עבודת ה’ – עבודת ה’ פירושה להיות אדם, לחוות את העולם, כן? “מעבדות לחירות”, “אומרים שירה”, “ממוות לחיים”.
1. מעבדות לחירות: זהו הפירוש, שהניצוץ ה”שבוי”, כן? “וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ” (דברים כא, י). מהו שבוי? זהו פוטנציאל להיות דבר טוב, שהוא “תקוע” באות, בכלים, הוא לא יכול לזוז. משחררים אותו, נותנים לו להתנהל כפי שהוא יודע.
2. ממוות לחיים: זהו הפירוש, שכבר מעלים לגמרי, מכניסים לגמרי נקודות וטעמים לתוך האותיות. זו שירה, כלומר זה חי, שרים אותו. “קריאתו זו היא הילולו”, זה נעשה שירה.
אם כך, הנקודה העיקרית, העבודה העיקרית של קריאת התורה – אפילו של שמיעת קריאת התורה, נאמר אותו דבר, לא מסתכלים פנימה אבל שומעים אותה כבר עם הטעם, עם הנקודה. באמת עיקר המצווה היא השמיעה, כן? הרי יש אחד שקורא, כולם שומעים, שומעים את קריאת התורה.
הפירוש הוא: ששומעים שבאותיות ובכלים שיש בעולם, יש גם טעם, יש גם נקודה, יש בזה גם מהלך, יש בזה גם הבנה. טעמים ונקודות, כל אחד מבין, אלו הם החיים.
* נקודות: התיקונים קוראים לזה “רוח החיה באופנים”. אלו הנקודות. הרוח שמניעה, כמו האנרגיה, החיות שמניעה את הגלגלים, שמניעה את השיניים, שמסובבת. על זה מסתובב העולם, מה שמניע את כל הדברים, אלו הנקודות. (נקודות היינו אור הבינה או אור החכמה).
* טעמים: זו רמה גבוהה עוד יותר של חיות. כן, טעמים פירושם שזה מחבר את כל הפסוק, יודעים איך הפסוק מתחלק, איך הוא עובד, נכנס הניגון, זו רמה גבוהה יותר. טעמים – נכנס הניגון, הטעם, ההרגשה, סוג החיות המדויק שיש כאן. זו עבודת הטעמים. (טעמים היינו אור החכמה או אור הכתר).
זה תלוי איך מתחילים לספור: טעמים, נקודות, תגין, אותיות.
ה. מגילת אסתר: אורות חזקים בכלים חלשים
ולפעמים, כפי שאמרנו, יש מעין מגילת אסתר. ששם זה לא לגמרי [כך]. יש מדרגה של תורה שחסרה בה חיות מסוימת באותיות, כן?
דיני המגילה אינם לגמרי “מוצקים”, יש מחלוקת תנאים, כלומר יש חולשה בקדושה של המגילה עצמה. אנחנו מרגישים את זה למשל: נוגעים במגילה, לא נוגעים בספר תורה, אין לה אותה קדושה. הכתב, הקלף של המגילה – אמנם כתוב שצריכה קדושת ספר תורה, אבל אין לה אותו סוג קדושה. פירוש הדבר שהכלים חלשים יותר.
אבל הניגון של המגילה, והטעמים של המגילה, והנקודות של המגילה – לאף אחד אין הארה שהם חלשים יותר. הרי זו תורה שבעל פה, זהו אור החכמה, אור הכתר שטמון בזה. על כן ייתכן שזה מאיר חזק יותר. כל אחד אוהב את הניגון של המגילה הרבה יותר ממה שאוהבים את הניגון של קריאת התורה סתם.
כי זהו הפירוש, שהטעמים והנקודות מאירים חזק יותר. כפי שהאריז”ל מסביר במשל שלו, כאשר, כביכול, ה”יסוד אבא” פורץ, “וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ” (אסתר ח, טו) – יוצא מהמלכות, מהכלים. יש סוג כזה של חיות, לא רק הניצוץ שיש בכלי, לא, החיות עצמה כל כך חזקה שהיא שוברת את הכלי.
לכן מתחפשים בפורים בכל מיני בגדים וכלים שונים שלא מתאימים כל כך. כלומר, האדם מאיר, חיות הנשמה, והכלי מתבטל. הוא לא “נתקע” בבקיטשע שלו, בשטריימל שלו, בגרביים הלבנות שלו – זה יוצא. ולכן לכלי אין טעם, אלא לניגון יש טעם.
ו. שבת זכור: המדרגה הגבוהה יותר של מחיית עמלק
וזו עבודת ה’, והעבודה המיוחדת של הדגשת החיות של פורים, חיות המן-עמלק. אנו אומרים שלפני פורים, מגילת אסתר היא הקיום של מה שממש צומח. לוקחים מגילה בלי כתב [כמו ספר תורה], אבל מגילה היא לא ספר תורה.
ולכן צריך לשמוע, שהקריאה של שבת זכור היא במובן מסוים המדרגה הגבוהה יותר, המדרגה החזקה והברורה יותר של מקרא מגילה. כל אחד שמח מאוד במגילה, ובאים מחופשים, ומכים את המן. עוד עמוק יותר היא באמת הקריאה של זכור. לכן יש יהודים שכבר מתנהגים בשכרות בשבת זכור, ונוהגים להכות את המן כשאומרים “זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק… לֹא תִּשְׁכָּח”.
זה בעצם אותו דבר, רק הפוך: כאן זה ממש בדאורייתא, וקוראים לזה דאורייתא ולזה דרבנן. אף שכן, יש חקירה אם מגילה היא מצווה דרבנן, אולי זכור דאורייתא, יוצא שזה חמור יותר מהמגילה עצמה. לא נראה לי כל כך נכון, אני סובר שאפשר לצאת ידי חובה בשניהם עם שניהם.
* להלכה, המגן אברהם כבר אומר שאפשר לצאת ידי חובה עם קריאת התורה של פורים בבוקר.
* אני סובר שאפשר לצאת ידי חובה מהמגילה עצמה את המצווה של “זכור את אשר עשה לך עמלק”. איני רואה למה צריך דווקא קריאת התורה.
אבל רואים כן את החילוק. הזכור הוא הדבר הדאורייתא, והוא מתרחש בשבת בבית הכנסת, שהיא קריאת תורה אמיתית – לא קריאת תורה פורימית כמו שקוראים את המגילה. זו קריאת תורה אמיתית, ושם, בתוך התורה שאין בה טעמים ונקודות, מוציאים את הטעמים והנקודות של הניגון של שבת זכור, של האור.
נראה כך, שצריך להיכנס לזה. המצווה היא אכן עם הניגון, אבל הניגון תמיד מוציא את הכוונה שמבינים, מה שיהודי מבין בליבו, בראשו, על הנושא. צריך אפוא להתעמק, להעמיק, לחשוב מה זה אומר.
ז. זכור כהכנת הלב
אם כן, השיעור שלנו אתמול הלך על הסדר של מה שאמרנו, שאפשר להעמיק בכל דבר: הנגלה, ההסבר הנגלה, שמעלה לרמה גבוהה יותר, המדרגות הנסתרות, מדרגות הקבלה.
אם כן, אתמול הסברנו איך הנושא של זכור הוא הכנת הלב. הכנת הלב שמכוונת למעשה, אבל היא הכנת הלב למצוות מחיית עמלק.
יש מצווה של עשיית צדק, חלק ממידת חרב ועונש, להעניש את עמלק שעשה את העוולה הנוראה של “אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ” (דברים כה, יח). על כך צריך להתרגש. הרי אי אפשר לעשות את הדבר בלי להתרגש. על כך נתן הקב”ה מצווה של “זכור את רשעת עמלק”, לעורר את הציבור. המלך או משוח המלחמה, צריך לעורר את הציבור להתרגש כנגד עמלק, כפי שלמדנו.
שיעור ב: פנימיות עניין זכירת עמלק – מכעס לאהבה
תוכן: בחלק השני של השיעור נכנס הדובר למשמעות העמוקה יותר, הפנימית, של “זכור את אשר עשה לך עמלק”. השיעור מציג חילוק יסודי בין ה”חיצוניות” של המצווה – שדורשת כעס ומלחמה כנגד הרשע – לבין ה”פנימיות” של המצווה, שבה אותם כוחות רוחניים מתהפכים לאהבת ישראל ודביקות בה’.
—
ח. חזרה – הכנת הלב של “זכור”
אם כן, השיעור שלנו אתמול הלך על הסדר של מה שאמרנו, שאפשר להעמיק בכל דבר: הן בנגלה, בהסבר הנגלה, שמעלה אותנו למדרגה גבוהה יותר, והן במדרגת הנסתרות, מדרגת הקבלה.
אתמול הסברנו איך הנושא של “זכור” הוא הכנת הלב. זו הכנת הלב שמכוונת למעשה, אבל היא הכנת הלב למצוות מחיית עמלק. יש מצווה של עשיית צדק, חלק ממידת שכר ועונש; מענישים את חיילי עמלק שעשו את העוולה הנוראה של “אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ” (דברים כה, יח).
על כך צריך להתרגש. אי אפשר לעשות את הדבר בלי להתרגש. על כך נתן הקב”ה מצווה של “זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק”, לעורר את הציבור. המלך, או משוח המלחמה, צריך לעורר את הציבור להתרגש כנגד עמלק. כך למדנו בשם הרמב”ם, והסברנו את כל הסוגיה במהלך הזה.
ט. שתי רמות של התעוררות – כעס ואהבה
וכפי שלמדנו לפני שבועיים על נושא ה”דעת” – שהיא הכרעת השכל הרואה מהו ה”טוב” בכל מצב – הסברנו על כך שיש מדרגות שונות.
כך צריך לדבר כאן: בהתעוררות המידה – התעוררות הרגש שאנו לומדים שנדרשת כדי לקיים מחיית עמלק, וכל עשיית צדק ומשפט אמיתי צריכה הרגשה מסוימת של צדק, כן, הוא מתרגש כשיש עוולה – את אותה התעוררות-הרגשה אפשר גם קצת “לפשט”. במילים אחרות: להסביר במדרגה העמוקה יותר, במובן העמוק יותר של המילה, במובן העמוק יותר של העולם, מה זה אומר ומהו הסוד שבזה.
וזו הכוונה האמיתית: מי שלומד קבלה, בזוהר, בכל ספרי הקבלה וספרי החסידות – הם עוסקים במדרגה הזו. של מחיית עמלק, של זכירת מחיית עמלק, ושל מחיית עמלק עצמה.
אם כן, את זה אני רוצה קצת לדון. לכאורה צריך לדבר בזה עצמו בשתי רמות, שתי מדרגות של הנושא. ואני סבור שהרמה השנייה קלה יותר לדבר עליה; ברמה הראשונה נצטרך להתאמץ קצת ולחשוב עכשיו איך אפשר להוציא את זה.
י. מדוע דורש עמלק “זכירה” מיוחדת?
מה הכוונה? כוונתי כך. הסברנו שיש קושיה: מלחמת עמלק שונה ממלחמות אחרות.
* מלחמה רגילה אינה דורשת כל כך את ההתעוררות, ההתרגשות, התעוררות הכעס. למה? כי או שבא רשע והתחיל להילחם בך – נלחמים בחזרה, זו הגנה עצמית, לא צריך התעוררות מיוחדת לשם כך.
* או אם זו מלחמת כיבוש הארץ, או אם זו מלחמת רשות – בדרך כלל לא חסרה כל כך הזכירה.
מה שאין כן מלחמת עמלק, שהיא ממש מצווה, לא סתם מצווה, אלא מצווה של עשיית צדק – צריך להעניש את מי שעשה רע בעולם. זהו טבע האדם שהוא שוכח – “לֹא תִּשְׁכָּח”. כפי שהבאנו פעם, כתוב בתורה “זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק… לֹא תִּשְׁכָּח”. כשכתוב בתורה “לא תשכח”, הכוונה לומר שהתורה מכירה בכך שאתה עתיד לשכוח. אחרת לא הייתה מצווה “לא תשכח”. “לא תשכח” פשוטו: אני יודע שאתה עתיד לשכוח, בבקשה אל תשכח. וזה דורש התעוררות חזקה יותר, הזכרה חזקה יותר.
יא. סוד הרמב”ן – מלחמה בחיצוניות, שלום בפנימיות
עכשיו, כשם שזה אמת בפשטות, אנו מבינים, הסברנו בפשטות – כך זה אמת גם במבט העמוק יותר. מהו המבט העמוק יותר, הכל תלוי: מהו אדם? כן? מהו צדיק ומהו רשע? או אפשר לקרוא לזה: מהו יהודי ומהו גוי.
“צדיקים ורשעים” – כשמוזכרים הרבה פעמים צדיק ורשע, הכוונה ליהודי או לגוי. ולהיפך, כשאומרים יהודי או גוי, הכוונה לאדם טוב ולאדם רע. זהו “אתם קרויין אדם” (יבמות סא.). ועמלק, הוא ה”אויס-מענטש” [ההיפך מאדם], הוא האומה הרעה, המושל, הדמות של אומה רעה.
ומהו הפירוש של טוב ורע? הבהרנו שלא מספיק לומר שזה משל ונמשל, או שזה אותו דבר “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה” – בדיוק כמו שאצל אדם יש מידות שונות, כך גם אצל הקב”ה. או הדברים העמוקים יותר שהמקובלים אומרים, שכשאדם מתנהג במידות החסד הוא מעורר אצל הקב”ה את מידות החסד.
אותו סוג של אורות, אם מדברים על זה ברמה גבוהה יותר, ברמה שבתית, ברמה של שבת זכור – זה יותר מלובש בכלים של תורה, יותר ברור בזוהר, ברמב”ן ובספר התורה – אז אותם דברים מגיעים לשלום.
זהו הסוד שהרמב”ן לומד, מביא מפורים לשלום, מחנוכה לשלום. כתוב שבחיצוניות צריך לעשות מלחמה, אבל כשמסובבים לפנימיות – אותם אורות מביאים שלום. ננסה להסביר את זה.
יב. פנימיות פירושה “בין יהודים לבין עצמם”
כמו שאנחנו אומרים, כשמדברים על פנימיות הכוונה – דרך אחת לומר פנימיות לעומת חיצוניות היא: במקום לדבר בין יהודים לגויים, מדברים בין יהודים לבין עצמם. זה יותר נוגע, בדרך כלל, יותר נוגע. רוב האנשים שאנחנו קשורים אליהם ועוסקים בענייניהם אינם גויים. כלומר, מי שעוסק במצוה של הצלת ישראל וכדומה מהגויים – הכי נמי; אבל עכשיו מדברים למעשה בינינו, ורוב זה בין יהודים. ושם מתחיל דבר חדש.
נבין מה מתחיל שם. במילים אחרות: בין יהודים הוא המקום, אם רוצים לומר את הרמה הפנימית של שבת זכור, של התעוררות הלב – מה שהרמב”ן אומר שצריך להיות כעס על עמלק – אותה התעוררות כעס על עמלק של שבת זכור פירושה אורות אהבת ישראל.
כך אני רוצה לומר, כך אני רוצה לומר חידוש יפה מאוד, צריך לשמוע. אותה רמה, אני אומר שוב, אותה רמה, אותה מדרגה ברוחניות שמעוררת – בעולם העשיה נאמר, הרמה הנמוכה – פירושה: כועסים על עמלק, שונאים אותו, מעוררים את הלב, הולכים לעשות מלחמה. אותו דבר בעולם היצירה או בעולם האצילות – אני אפילו לא יודע איזה עולם, רמה אחת גבוהה יותר – מעורר שיאהבו יהודי אחר.
יג. מהו אדם? (יושר ומשפט)
מדוע? כי הרי זה תלוי כשמבינים מהו הדעת, מהו הרעיון, מהו המחשבה שגורמת לאדם לכעוס כעס נורא על העוולה שעמלק עושה.
דהיינו, מהו הכעס כשאומרים שהוא רשע? פשט: אני סבור, זה באמת אישי, אני סבור שהוא אדם. לאדם יש בתוכו מידת המשפט, מידת הצדק. משפט פירושו במילים פשוטות מידת הצדק. הוא הולך נגד זה. הוא אולי אדם שבור, צריך להרוג אותו. אבל אדם כזה, זהו אדם פשוט. זה לא פשט טוב! הם אומרים עכשיו נגד הפשט של “אדם”.
“אדם” הוא סוג של צדק, ו”אויס-מענטש” [היפך האדם] הוא מי שלא הולך עם צדק. הוא כמו מחלה כוללת על השלום, הוא רשע, הוא “אויס-מענטש”, הוא חייב מיתה. לא כאדם יחיד, אלא ככלל הוא חייב מיתה. כי העוולה שהוא עושה אינה אישית, אלא כל החברה מראה שהיא אינה חברה ראויה. לזה יש משמעות… זה בנוי על הנמקה של מהו אדם, כיצד בני אדם צריכים להתנהג עם בני אדם אחרים; זה חלק מהדין של “מהו אדם”, וממילא מי שמתנהג אחרת חייב מיתה.
יד. מהו יהודי? (תפארת והודאה)
אבל מהו באמת אדם? מהו באמת יהודי? מהו באמת יהודי זה קצת שונה ממהו באמת אדם, או שזו עוד רמה אחת של מהו באמת אדם, שדיברנו עליה בשבועות האחרונים.
אדם הוא דבר שבוודאי הרמה הראשונה צריכה להיות צדק בין בני אדם, מלא להרוג אחד את השני סתם – “אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ”. טוב מאוד.
אבל למה כל העניין? למה?
* לגוי זה בשביל ימי החול. וליהודי זה בשביל שבת.
* ערך שיש לנו כנגד זה הוא חולי ופשוט. אבל בשבת לא קוראים את הזכר החולי [של פרשת כי תצא], לפעמים [של פרשת בשלח]. בשבת קוראים את הזכר השבתי של “כי תצא” הפשוט. [הערה: הדובר מחלק בין הזכור הפשוט של ימי החול לבין הזכור הגבוה יותר של שבת].
מה קוראים בזכר השבתי? ה”זכור” השבתי אומר כך: שהיהודים נוצרו להתאסף, כמו שכתוב ברמב”ן (סוף פרשת בא): “כוונת האסיפה בבתי כנסיות ורוממות הקול בתפילה…”. [והם אומרים:] “אנחנו עמך וצאן מרעיתך”, “נודע לך”, “לעולם לא נבוש כי בך בטחנו”.
יהודי, קיבוץ היהודים, לא נוצר רק כדי לשרוד. קיבוץ של גויים צריך לשרוד, צריכה להיות מדינה טובה לחיי העולם הזה, בשביל זה כבר נדרש צדק ומשפט. ליהודים יש גם את הרמה הזו, הרמה הראשונה.
אבל מהו קיבוץ של יהודים – מה שיהודים מתאספים בבית המדרש בשבת, באים לקריאת התורה – זה לא בא בשביל זה. למה הם באים? כי הם רוצים להבין, הם רוצים ללמוד תורה, הם רוצים להתפלל, הם רוצים לשבח את הקב”ה, הם רוצים “להשתבח בתהילתך”, הם רוצים בעצמם להשתבח בתהילת הקב”ה.
זהו הפירוש “כִּי הוּא תְהִלָּתְךָ וְהוּא אֱלֹהֶיךָ” (דברים י, כא). אנחנו מתגאים, כן? אנחנו מתפארים, אנחנו רוצים להיכלל כך בספירת התפארת של כביכול. זהו הפירוש: “יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר”, אנחנו…
שיעור: פנימיות עמלק ומדרגות ההנהגה האלוקית
(חלק 3)
נושא: הכוונה העמוקה של “זכור את עמלק” במדרגות הגבוהות יותר, ההבדל בין ביטול הקליפה למטה ולמעלה, וסוד “היש ה’ בקרבנו אם אין” על פי קבלה.
—
טו. המדרגה השנייה – “להשתבח בתהילתך”
(למה באים יהודים לבית הכנסת?)
למה הם באים [היהודים לבית הכנסת]?
כי הם רוצים להבין, הם רוצים ללמוד תורה, הם רוצים להתפלל, הם רוצים לשבח את הקב”ה. הם רוצים “להשתבח בתהילתך”, הם רוצים בעצמם להשתבח בתהילת הקב”ה.
זהו הפירוש “כי הוא תהילתך והוא אלהיך” – אנחנו מתגאים, כן? אנחנו מתפארים. אנחנו רוצים להיכלל כך בספירת התפארת של קודשא בריך הוא.
זהו הפירוש “ישראל אשר בך אתפאר”.
הגדלות שלנו, במה שאנחנו מחזיקים את עצמנו גדולים, היא בכך שנתנו קצת יותר מאחר, בכך שאנחנו “נקרא שמו עליו”.
זהו פירוש אחר לגמרי של “חברות בני אדם” [כפי שהוזכר קודם]. זוהי רמה אחרת לגמרי, “רמה 2”, הרמה של יהודים. ויהודים שבאים בשבת לבית הכנסת, זה מה שהם עושים.
מובן מאליו, בפורים הולכים למשלוח מנות גם בשביל הרמה הפשוטה, אבל בשבת לא באים לבית הכנסת בשביל זה – או לא *רק* בשביל זה – אלא בשביל ההנאה להיות קבוצה כזו של אנשים שאוהבים זה את זה בטוהר, ושמתנהגים בצדק ומשפט בטוהר. אנשים כאלה שיכולים לשבח את הקב”ה; אפשר לומר פסוקי דזמרה, אפשר לומר נשמת, אפשר לשמוע קריאת התורה – כל הדברים שעושים בשבת בבית הכנסת.
טז. שנאת עמלק במדרגה הרוחנית
עכשיו, כשמעוררים את ההבנה – בדיוק כמו שכשמעוררים את ההבנה של “מהו אדם ראוי” כועסים על מי שאינו ראוי – כשמעוררים את ההבנה, כועסים, מתעוררת כעס גדולה על מי שאינו ראוי.
למשל, עמלק בא ואומר לנו שלא נלך לבית הכנסת. כל כך הרבה עמלקים, קליפה כזו, גוי כזה (בחיצוניות), או יצר הרע כזה (בפנימיות) שלא מניח לנו להתאסף ולומר נשמת עם יהודים נוספים – כועסים עליו עוד יותר, כן? צריך לסלק אותו.
כל הספרים החסידיים מדברים על הנושא של “אוהבי ה’ שנאו רע”. וזה דבר עדין מאוד, ואני חושב שזה כל כך עדין שזה לא יוצא בתור שנאה כלל, כי מידת השנאה לא באמת קיימת כאן. שנאה פירושה שכועסים באמת על אדם בגשמיות.
אבל בואו נתבונן, ננסה לומר את ההתבוננות ולהראות מה כן יוצא מזה.
כשאדם מתבונן שאדם צריך להיות אדם, אי אפשר לחיות כך [כבהמה], וכל מי שנכנס למדרגה השנייה, הוא ממש כועס, עד כדי רציחה, על מי שלא רוצה להתנהג כך – מי שתופס תמיד את ראש השנה והורג אותם. בוודאי.
אותו דבר כשאדם מתבונן במהו אדם: אדם הוא דבר כזה שמשבח את הקב”ה, שנעשה חלק משבח הקב”ה. לא רק שהוא משבח את הקב”ה, הוא נעשה חלק משבח הקב”ה, “לשבחך”. אז הוא גם באותה דרך כועס עוד יותר על מי שנגד זה, על מי שאינו כך.
כך יוצאת המסקנה. ובאמת, כך כתוב בספרים, כך יוצא, שאם בא מישהו ומבין, הוא כועס כעס נורא.
אבל כל אחד מבין שזה קצת שונה. למה זה שונה? נסביר למה זה שונה.
יז. סוד ביטול הקליפה – להילחם או לבטל?
כי יש הבדל, כתוב ברמ”ק הסוד, יש הבדל בין ביטול הקליפה למטה לבין ביטול הקליפה למעלה.
* ביטול הקליפה למטה: צריך להתלבש באותם כלי הקליפה. “על חרבך תחיה”. כן, הוא בא בכוחו של פה, ואנחנו נשתמש באותו רעיון, נלך להרוג אותו בחרב. למה? כי הוא ב”עולם החרב”, צריך להרוג אותו בחרב, הוא עדיין בעולם החרב. כל זה כשמדברים ב”רמה 1″, בעולם הזה, במדרגה של עולם העשיה, של הצדיק הפשוט.
* ביטול הקליפה למעלה: אבל כשמדברים על מה שמבינים שאדם הוא דבר כזה ש”ישתבח שמו לעד” – זהו הפירוש של יהודי. ובוודאי לכאורה כועסים. אבל על מי כועסים? חשבו, אתם כועסים, על מי יש לכעוס? על יהודי אחר? יהודי הרי הוא “ישתבח שמו לעד”!
וזה תלוי: אם יש גוי – האמת היא שלא כועסים על הגוי גם כן. הגוי נעלם. היצר הרע – נאמר היצר הרע, הגוי הוא הגוי הגשמי, אבל היצר הרע נעלם, הוא בטל במציאות.
לכן כתוב ההבדל שמחיית עמלק היא ביטול במציאות, מה שאין כן מחיית שבעה עממין אינה בטלה כך, כן? יש הבדל. פשיטא שעל אומות אחרות אין אותה רמה של מחייה.
למה? כי כל אחד מבין שמחיית עמלק, כמו שהרמ”ק אומר, היא “ביטול הקליפה” – מראים שאין קליפה. לא שיש קליפה ונלחמים בה.
כי מהי קליפה? סברה. חשבת, כן, חשבת שאדם נברא כדי לחיות כאן ולאכול את שלוש הסעודות. לא! אדם נברא כדי לשיר את הזמירות ולשיר בשעת שלוש סעודות את הטעמים והנקודות, כדי לשמוע את התורות ולומר בשעת שלוש סעודות. זהו אדם.
אז איפה הלך עכשיו מי שאומר שאדם נברא כדי לזלול? איפה הוא? “לבר נתלין אלהן הנך כלבין דחציפין”? איפה הוא? יוצאים החוצה ופוגשים את הכלב?
אז כן, הפירוש אינו שיוצאים החוצה ופוגשים כמה כלבים מקולקלים שם. הכוונה לומר שזה לא קיים, והם ברמה כזו ומבינים שזהו העניין.
יח. נפקא מינה לבין אדם לחבירו (“לא תקום ולא תטור”)
ומהי הנפקא מינה? שהיהודי, היהודי הרי הוא “לא תקום ולא תטור את בני עמך”.
מה כתוב ברמב”ם גם אצל מצות נקמה? “לא תקום ולא תטור את בני עמך” פירושו: כן, היהודי עשה לי עוול, הוא לא רצה להשאיל לי את הפטיש אתמול, אז הוא שקץ. מצד ההסתכלות הראשונה צריך באמת לכעוס עליו, זה אפילו מצוה, בסדר, צריך למחות.
אבל צריך הרי לחשוב: מהו יהודי? יהודי הוא משהו בשביל להשאיל פטישים? פטישים צריך להשאיל, למה לא? יהודי נמצא כאן כדי לשבח את הקב”ה.
היהודי מפריע לי לשבח את הקב”ה? ה”חגבי דוד” מפריע? הוא גם לא מפריע. הוא מפריע רק למי שאין לו שכל, שחושב שלשבח את הקב”ה פירושו שצריך להרגיש טוב ולצעוק.
לשבח את הקב”ה פירושו: בכך שיש את העולם, בכך שאתה מבין שיש עולם והוא עובד, והקב”ה בעולם, והכל הולך בדרך הנכונה.
זוהי העבודה הקשה. וכשמתבוננים, הקליפה מתבטלת. וממילא, שני יהודים שמפריעים לך – הוא לא מפריע לך.
כל ההתבוננות שדיברתי על לכעוס מאוד על עמלק בחיצוניות, גורמת שכאשר היהודי כביכול הוא בבחינת עמלק, הוא מפריע לך חלילה, הוא ב”עולם החיצונים” שלו. אתה תופס שזה לא מתחיל. מצד הנשמה, מצד ההסתכלות, הרע לא קיים. לא קיים.
זהו סוד מחיית עמלק של שבת מהרמה השנייה, הרמה האנושית.
אני מקווה שזה ברור מספיק. כלומר, חסר לי כאן דרך ברורה כיצד להוציא את זה. אני חושב שהוצאתי מספיק טוב להיום, אולי בשבת נבין טוב יותר.
יט. רמה 3 – מצד האלקות (סוד “היש ה’ בקרבנו אם אין”)
עכשיו, אותו דבר הולכים הלאה חזרה ועוד רמה גבוהה יותר – קבלה. הרי כל דבר צריכים ללמוד מצד הנשמה (כלומר נשמות), וגם מצד האלקות, מצד הרמה של אלוקות. מהו כאן השורש, מה שאנחנו מבינים כאן, שאינו אנושי כלל.
ואת זה נלמד מהסוד שכתוב בזוהר הקדוש. פעמיים או שלוש פעמים מביא הזוהר את אותה מילה, האריז”ל מדבר על זה הרבה, וספרים חסידיים מביאים את זה הרבה.
הוא מביא שעמלק היה, מלחמת עמלק, המלחמה הראשונה הייתה אחרי שהיהודים אמרו “היש ה’ בקרבנו אם אין” – הנסיון של מסה ומריבה, שאמרו ברפידים שאין מים, והפסוק מסיים “על נסותם את ה’ לאמר היש ה’ בקרבנו אם אין”, והפסוק הבא הוא “ויבא עמלק”, ממש הפסוק הבא.
ואני כבר עשרים וחמש דקות בתוך השיעור, אני לא צריך להאריך בזה כלל, אפשר להאריך מאוד רק על הנקודה הזו, אני רוצה רק להשלים את הנקודה השלישית, כיצד מתברר שכל זה תלוי בהשגת אלקות.
מה כוונתי לומר? הרי אנחנו אומרים שכל הרמות – הן הנקמה שצריכה להיות, הן האי-נקמה שהיא אותו דבר שיוצא מהתבוננות עמוקה יותר ממדרגת הנשמות – הכל תלוי בחוסר הבנה מסוים, משתלשל מחוסר הבנה מסוים של כיצד אלקות, כיצד הקב”ה פועל.
ואם מבינים את זה, אפשר לומר מלמטה למעלה: אם מבינים את האלוקות הנכונה שמשתלשלת למטה, הרי “וידעת היום”, ממילא גם נקמו בעמלק מאליו, וכן הלאה. או להיפך, קודם עושים את זה, ואחר כך עושים את הרמה הבאה, אחר כך מבינים שכל אלה הן באמת מדרגות של אלוקות.
כ. החקירה של “יש” ו”אין”
והזוהר, הזוהר אומר כך. הזוהר שואל קושיה, רבי אבא בזוהר שואל קושיה, הוא אומר: מה קורה כאן? מדברים על תינוקות? אני לא יודע, היא הולכת איתנו איתם?
הרמב”ן אומר “היש ה’ בקרבנו אם אין” פירושו: האם יש נביא? האם משה נביא אמיתי? זהו “היש ה’ בקרבנו”, האם יש אצלנו נביאים? כמו שרואים בפסוקים אחרים שהקב”ה שלנו פירושו נביאים.
שואלת הגמרא: אבל מה פירוש שלא ראו? עדיין לא היה מתן תורה, הייתה קריעת ים סוף, הייתה “ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל”. מהו “היש ה’ בקרבנו אם אין”? אתמול הוא היה! זו קושיה טובה, אפשר להאריך בפשט ובסוד.
אומר הזוהר, אומר רבי אבא: לא, ודאי, הם לא שאלו שאלות שטותיות. הם לא התכוונו לומר האם הקב”ה קיים או שהקב”ה אינו קיים.
הם התכוונו לשאול חקירה עמוקה מאוד בקבלה, בפילוסופיה, בחקירות אלוקות. הם שאלו שאלה – כך מסביר הרמ”ק באדרות, האדרות מביאות את אותה תורה – האם הקב”ה עמם (ודאי שהקב”ה קיים, ודאי שהקב”ה מנהיג את העולם), אבל הם רצו לדעת האם הקב”ה מנהיג אותם עכשיו, או באופן כללי, מבחינת יש או מבחינת אין.
* בחינת יש: פירושו מדרגת חכמה – הרמ”ק אומר מדרגת חכמה, או כפי שהוא אומר, מדרגת זעיר אנפין.
* בחינת אין: פירושו מדרגת עתיקא, מדרגת אריך אנפין.
מדוע נקרא זה “יש” וזה “אין”?
יש פירושו שאפשר לתפוס אותו. “יש מחשבה תפיסא ביה” במובן מסוים, מידה מסוימת, תואר מסוים. אפשר לומר על זה: הקב”ה הוא צדק ומשפט. כן, משפט הוא מידה שלו, הוא מתנהג בצדק ומשפט, חסד, גבורה, תפארת – המידות שאנו מבינים. ומזה בא מה שאנו קוראים על פי קבלה “דרך הטבע”, זוהי ההנהגה הרגילה של העולם, שום דבר מיוחד.
אם אין – זוהי ההנהגה שלא אומרים עליה שום מילה. זה נקרא “שלילת התארים”, אומר הרמ”ק. כלומר, לא אומרים על זה, אין מילה לתאר את זה. רק העובדה שיש אלוקים – אפילו את זה אולי אי אפשר לומר לגמרי – רק מה שאין עליו שום מילה, זה גבוה מכל המילים. מה שמרגישים או יודעים באיזשהו אופן עדין שיש מציאות כזו.
האם זה מה שמנהיג אותם? את זה הם רצו לדעת.
כא. הפגם של ניסיון ופירוד
הוא שואל: אם כך, מה רוצים מהם? “ויבא עמלק”. מה רוצים מהם? הם שאלו שאלת קבלה טובה! מה, אסור ללמוד קבלה?
אז הוא אמר תירוץ נפלא. הוא אומר שני דברים:
1. הם עשו פירצה.
2. והם עשו בדרך ניסיון.
וצריך להבין שזה אותו דבר. במילים אחרות, מה שהוא מסביר הוא: היהודים, מדוע בא עמלק?
לא בגלל שהם שאלו שאלה טובה. זו שאלה טובה. אלא בגלל שהם עשו את זה לא בדרך אהבה, אלא בדרך ניסיון. הם בחנו. הוא אומר: הוא זה שהיה, שייתן לנו. אילו הם היו עושים את זה בחיבוב, לא הייתה שום בעיה.
עוד נקודה הוא אומר, שהם היו מפרידים.
זהו תמלול מעובד של החלק הרביעי של השיעור. הטקסט חולק לפרקים ופסקאות לקריאה נוחה יותר, עם שיפורי שפה הכרחיים, אך תוך שמירה על התוכן המלא של הדובר המקורי.
שיעור: זכור את אשר עשה לך עמלק – חלק ד’
נושא: הסתירה בין “יש” ו”אין”, והתירוץ של חביבות
—
כב. איזה אלוקים מנהיג אותנו? שניהם בבת אחת
איזה אלוקים מנהיג אותנו? כיצד הקב”ה מנהיג אותנו – בבחינת “יש” או בבחינת “אין”?
התירוץ הוא: למה לא שניהם? זה התירוץ. שניהם, שניהם בבת אחת.
אותו אלוקים שהוא למעלה מכל התארים, שהוא שלילת התארים [בחינת “אין”], הוא גם האלוקים שאומרים עליו “אוהב עמו ישראל”, “הבוחר בעמו ישראל באהבה”, שאוהב כל יהודי ביותר. אותו אחד. אין שום חילוק, שום סתירה.
הקב”ה אומר שיש סתירה; הוא אומר שיש אלוקים כזה ואלוקים כזה, יש תפארת ויש עתיק. ושואלים אפילו את השאלות, שואלים את השאלות, הרי צריך לברר כיצד מי שהוא “כמלא רחמים” הוא אותו אחד כמו “גיבור מלחמה”. זו שאלה טובה.
אבל כששואלים את השאלה באופן שמתכוונים כאילו יש תשובה [של פירוד], כאילו יש פירוד – זו עצמה עמלקיות.
כג. הסוד של “כי יד על כס י-ה”
צריך גם לשמוע שה”ויבוא עמלק” אין פשוטו שזה עונש. זה לא עונש. עמלק, הוא זה [הפירוד]. זהו הסוד מדוע כתוב – מאוד מעניין – הפסוק: “כִּי יָד עַל כֵּס יָ-הּ מִלְחָמָה לַה’ בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר” (שמות יז, טז).
כולם מכירים את המדרש. וזה מאוד מעניין, הפסוק הוא פסוק קשה. זהו המקום היחיד, או המקום הראשון בתורה, שבו כתוב שלקב”ה יש כיסא (“כס”). “יד על כס י-ה”. זהו פסוק קשה. כל המפרשים כבר התייגעו בזה. לקב”ה יש כיסא? מה פירוש שהקב”ה יושב על כיסא? יש לו גוף? הוא יושב על כיסא? מה הפירוש? מה קורה כאן?
והמדרש אומר, או הגמרא אומרת, מדרש: “אין השם שלם עד שימחה זרעו של עמלק”. מה פירוש “אין השם שלם”? שאין אחדות של הי-ה והו-ה, כן? כך הם לומדים את זה. כלומר שהעתיק והז”א [זעיר אנפין], בחינת “אין” ובחינת “יש”, לא עובדים יחד, הם עובדים בסתירה.
אבל על פי האמת הם עובדים יחד. רק שאנשים לא תופסים שהם עובדים יחד, אנשים לא תופסים שבחינת “יש” ובחינת “אין” הולכים יחד. וממילא, זהו העמלק. ובגלל זה לא מבינים את הפסוק, לא מבינים.
השבועה פירושה: הכל אותו דבר. השבועה שהוא אומר “מלחמה לה’ בעמלק”, והעמלק עצמו, וה”אין השם שלם” – זה מה שיש. עמלק הוא הפירוש, זהו הפירוש של כל הדברים האלה במדרגה הגבוהה ביותר. הפירוש של זה הוא, שלפעמים יכול להיראות לאדם שיש פירוד בין עתיק לז”א, והתירוץ הוא שאין פירוד. אז נגמר עמלק, זהו השם השלם, “ומחה אזכר עמלק”.
כד. החיבור הבלתי מובן של “אין סוף” ו”חבר”
אז מה פירוש הדבר? מה זה בא להגיד? מה שהוא מתכוון הוא מאוד פשוט. מה שהוא מתכוון הוא, שהתחלנו בזה, שיש עולם של כלים, יש עולם שכל כלי צריך להיות עם צדק ומשפט, צריכה להיות כל אותה מדרגה ראשונה שלמדנו אתמול על מחיית עמלק – האלוקים שמנהיג את העולם. ולא רק זה, אלא מעל המדרגה השנייה שאמרנו שהכל הוא בחינת “שם שלם”, כן? כשהקב”ה עושה שלום. המטרה האמיתית של מלחמה בפנימיות היא שלום, לא שתהיה מלחמה ומריבה; המטרה האמיתית היא שלום, כדי להשתבח ולהתפאר בשם שלם שנקרא שמו עלינו בשלימות.
אבל נראית סתירה. אנשים לא מבינים שיש סתירה [לכאורה], אנשים לא מבינים ששני הדברים יכולים ללכת יחד. אנשים גם לא מבינים – אני לא מבין, אנשים, אנחנו גם לא מבינים כראוי. לא כאן מתחילה השאלה; כשחושבים קצת לעומק מבינים. אנחנו לא מבינים דבר הרבה יותר פשוט:
כיצד יתכן שהאין סוף, בחינת “אין” שאי אפשר לומר עליו כלום, שהוא זה שהוא החבר שלנו? זה דבר מדהים, מופלא.
אפשר לומר תירוצים מסוימים, אפשר לומר עכשיו גם לא סתם תירוצים שמתרצים ברגע את כל העניין, אבל אנחנו לא מבינים את זה. וכשאנחנו לא מבינים, יש לבד שתי דרכים, דרך נכונה להתייחס.
קודם כל, אנחנו לא מבינים את זה. ולמה אנחנו לא מבינים את זה? כי אנחנו לא במדרגה הזו, כי בעולם באמת יש פירוד מסוים, בחינה של עמלק. וככל שמבינים יותר גבוה, זה נגמר, זה נעשה אחדות, כל הדברים נעשים דבר אחד.
כה. זכור – לזכור את האחדות בחביבות
עכשיו, מה עושים כשלא מבינים? פורים עצמו הוא מצווה להבין מדוע יש סתירה כזו. מדוע יש סתירה כזו? עוד נראה, ברור שזו לא סתירה, זה אותו דבר. ממילא צריך לדעת לדבר בבהירות על הנושא של יאוש וקניין עבד, אפשר לדבר על זה בפורים. לגמרי אנחנו לא יכולים לדבר.
למה? מה עושים כשזה ערב פורים ולא מבינים את זה? “זכור את אשר עשה לך עמלק” – כאן היא הזכירה. זוהי מצוות זכור על פי פנימיות. מצוות זכור על פי פנימיות היא: זכור ש”זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו”. זכור אל תשכח, כמו זכור ושמור, אומר הרמ”ק. זכור שזה אותו דבר, אל תעשה את הטעות הזו.
מה פירוש אל תעשה את הטעות? הרי אני רואה! למה מדברים על זה? כי יש ייאוש, יש כן בעיה שקשה להבין איך זה אותו דבר. על זה אומרת התורה: לך בחביבות.
מהו באמת החיבור? להלכה למעשה, באופן מעשי. בעומק, על פי קבלה, פילוסופיה, אפשר לתרץ בפעם אחרת. אבל כל יהודי הוא הרי מעשי. עבודה פירושה איך זה מעשי. איך מעשית כלל דעת שאין פירוד? מעשית זה כלל באהבה, בחיבה, בנעימות מסוימת, בהרמוניה מסוימת. זה קיים באנשים, זוהי מידה יותר מפעולה. זוהי מידה שהמידה עצמה מכניסה את כל ההשגות אלוקות.
וזה, אגיד לכם במילה אחת, גם דבר שמי שלומד, מי שמעיין בחקירות מסוג זה בקבלה, צריך תמיד לזכור, ואנסה לומר את זה.
כו. משל – שלושה גישות לסתירות (שני הרבנים)
יש דרך לימוד שהיא בחיצוניות. אולי דיברנו במקומות אחרים על זה יותר. יש דרך לימוד שהיא בחיצוניות, שהיא לא בחביבות. היא בניסיון, כלומר מבחן, בוא נראה אם זה באמת כך. “רגע, הרי יש עתיק, הרי יש זעיר אנפין, איך הם הולכים יחד? כן, כתוב בקבלה שאין סתירה, אבל מה הסתירה? בעבודה זו כן סתירה. בוא נדבר על זה, מה הבעיה כאן.”
אף אחד לא אומר שאין תירוץ. תירוץ פירושו שהעולם נברא באופן כזה שיש אחד שלא אכפת לו מהעולם. אבל כאן שני אנשים, אפשר לקרוא לזה אחד יותר במידה פשוטה או פחות במידה פשוטה, אבל זה לא… אני לא אוהב את המילה הזו. אקרא לזה יותר באהבה ופחות באהבה. יש אחד שהוא אוהב.
כמו המשל, נאמר משל גס ועב, משל גס, צריך לומר משלים גסים, משל מאוד גס:
יש לך יהודי שיש לו שני רבנים, או שיש לו אבא ואמא, ושני הרבנים הולכים בדרכים שונות, בשיטות שונות. כל אחד יש לו את הנקודה שלו שהוא מדגיש ביהדות, הדרך שלו איך הוא מבין דברים – שונה מאוד.
1. החוקר/המתנגד:
יש אחד שהוא מתנגד, הוא חוקר, הוא עומד מבחוץ, הוא עובד בניסיונות, הוא “נסו את ה'”. הוא אומר: “געוואלד! הרי ברור, זה אומר כך, זה אומר כך, זה לא הולך יחד.” ואותו אחד יכול להיות מבין גדול, פילוסוף טוב, בעל הבנה טובה.
2. הנאיבי:
אחר כך יש אחד נאיבי, הוא אומר: “הכל אותו דבר, הכל אחדות, כתוב ‘אחד יחיד ומיוחד’, אין לי מושג, הכל אותו דבר, זה סתם שטויות.” תורת האחדות לא יכולה להיות של נאיבי. אולי הנאיבי קצת יותר טוב ויש לו מעלה מסוימת על החכם, כי למעשה הוא לא מסוכסך עם אף אחד. זה אופן חיים, לא דרך של סכסוך. כשלומדים אותו, לא מרגישים מסוכסכים, מרגישים טוב. מי שרואה את שני סוגי הספרים יודע: כשלומדים את הסוג הראשון של ספר, מרגישים כל הזמן כעס; סוג שני של ספר, מרגישים טוב. זה שינוי, זה ראש הפוך. אה, אבל אנחנו רוצים להיות אחרת.
3. הסוג השלישי (הדרך הנכונה):
יש סוג שלישי של יהודי. הסוג השלישי של יהודי אומר: “אני עדיין לא יודע. אילו הייתי יודע לגמרי את התורה, שהמהות תהיה חקוקה ומובנת בבהירות – דיברנו ביום רביעי איך שכשמבינים דברים אמיתיים אפשר להבין את כל הסתירות – אני עדיין לא שם. חסרים לי יסודות מסוימים, חסרות לי הבנות, אני לא מבין. אבל מה שאני יודע הוא, שאני אוהב את שני היהודים האלה. אני אוהב אותם כך פשוט. אני אוהב לא רק אותם, אני אוהב את המחשבות שלהם. אני אוהב בגלל שאני תלמידם.”
אדם יכול להיות תלמיד של יותר מרב אחד, כן? כתוב בגמרות, לסוחר עדיף להיות תלמיד של יותר מרב אחד, מקבלים הבנה רחבה יותר. שני רבנים פירושו תמיד, אחד שונה מחברו, חייב להיות איזשהו חילוק מהשני. אבל אני אוהב את שניהם. אני כל כך אוהב את הסוג האחד, אני אוהב אותו.
כז. כוח החביבות כתירוץ
מה אני עושה? אני אוהב אותו. איך אפשר לאהוב? אני אוהב אותו, יש לי הערכה עצומה כלפיו, אני מרגיש משיכה למי שאי אפשר לומר עליו כלום, שהוא “מסתתר בשופריר חביון”, יש לי אהבה עצומה אליו.
יש לי גם אהבה עצומה לאלוקים האישי, למי שאפשר לדבר איתו, אפשר לומר לו בוקר טוב בבוקר וערב טוב בלילה, שאפשר לבקש ממנו כל דבר, שהוא איתך, “עמו אנכי בצרה”, ומי שעושה סדר בעולם, הוא עושה צדק ומשפט – אני אוהב גם את זה.
זו שאלה קשה, פילוסופית: “איך יתקיימו שניהם”, “היש ה’ בקרבנו אם אין” – זו שאלה קשה. אולי בפורים, אשתכר היטב, אלמד את כל ספרי הקבלה, כל ספרי הפילוסופיה, כל ספרי החקירה בבת אחת, אבין בבהירות את התירוץ, ויצא ספר חקירה יפה שיסביר, “יקירי ורעי”, אני יודע שכולכם תראו שהקושיה לא התחילה, אלה חילוקים פשוטים בין שתי הידיעות, אין בעיה.
אני עדיין לא שם, יש לי עוד כמה פורימים. אבל אני רוצה לומר לך דבר אחד: אני אוהב את שניהם. אני אוהב את שניהם, “אבדו וחביבותא”, אני אוהב את שניהם. אני לא יכול לומר שהם מסוכסכים, צריך להבין, אין בעיה, נלמד ונבין, אבל אני אוהב את שניהם.
החביבות, “א נעם בחביבותא תליא מילתא”, החביבות, זוהי החביבות של הספירות עצמן. באמת, דרך אחת לתאר את התירוץ היא לומר שה”יש” אוהב את ה”אין”, וה”אין” אוהב את ה”יש”. המדרגה של ספירה, הספירה של כתר והספירה של חכמה, הספירה של כתר והספירה של אריך אנפין וזעיר אנפין – הם אוהבים זה את זה. הם הרי אותו דבר, אפשר כבר לומר, אבל יש ביניהם אהבה. איך מפרשים את האהבה, אהבה היא דבר גשמי, בסדר, אבל זה תירוץ אחד.
בדיוק כמו שאתה יכול להבין שאדם יכול לאהוב שתי שיטות ששתיהן הוא אוהב, במובן מסוים, החביבות של הספירות היא התירוץ לקושיה, באמת. החביבות שיש לספירות בעולם התיקון, כן, הן אוהבות זו את זו, “אבער חביבותא תליא מילתא”.
ואותו דבר, אותו סוג חביבות שהוא יכול לחוש, זוהי גם מבט חדש עכשיו על מה שהוא לא מסוכסך עם חברו שצריך לנקום בו או לנטור לו. הוא אומר כן, אמת, אבל אני עדיין אוהב אותו, הוא עדיין יהודי, הוא עדיין אדם.
אותה חביבות גם, כשזה יורד לגמרי, זה יורד עד החרב שהורגים בה את המן הרשע – הוא כל כך אוהב, כי כל אחד אומר “לשם אהבה” אין בזה שום קנאה, שום כעס על מי שפוגם באהבה. זו קנאה, כן, “אל קנוא ונוקם”, “איש קנא מקנא לאשתו”. כך הוא כל כך אוהב אותה, מפריע לו נורא מאוד שמישהו הולך נגד זה.
פרק ה: המדרגה הגבוהה ביותר – “בעתיקא תליא מילתא”
חרב העתיקא
כשמדברים על החרב שהורגת את עמלק, זוהי חרב שנעים להסתכל עליה; היא לא מפחידה. זוהי המדרגה הגבוהה ביותר של תיקון, המדרגה הגבוהה ביותר של “בעתיקא תליא מילתא” [בעתיק – הספירה הגבוהה ביותר של כתר – הדבר תלוי], של שלוש סעודות [הסעודה השלישית של שבת, שהיא זמן רעוא דרעוין].
סיכום וסיום
אלו שלוש המדרגות של עמלק למעלה, שלוש המדרגות של עמלק – שתי המדרגות יותר ממה שדיברנו אתמול – שאפשר קצת להבין.
הם [הספרים הקדושים] אמרו הרבה מאוד דברים עמוקים, שכל דבר הוא סוגיה בפני עצמה, אבל אני מקווה שזה מספיק כדי לפתוח קצת את הראש להבין את הכוונה של שבת זכור.
די שיעור באהאנדלט פארוואס מען דארף פנימיות התורה און סודות כדי צו באקעמפן דעם רע, פונקט אזוי ווי מען דארף טיפקייט אין עשה טוב. ס'ווערט דערקלערט אז "סור מרע" דארף אמונה און למידת הרע - צו פארשטיין דעם רע כדי אים מעלה צו זיין, נישט נאר אנטלויפן דערפון. דער סוד פון פרה אדומה און דער חידוש פון פילטערס ווייזט א נייע דרך אין בירורים - וויאזוי מען קען זיין צווישן קליפות און זיי זאלן נישט שטערן, דורך אויטאמאטיש איבערטייטשן אלעס לטובה.
די שיעור באהאנדלט פארוואס מען דארף פנימיות התורה און סודות כדי צו באקעמפן דעם רע, פונקט אזוי ווי מען דארף טיפקייט אין עשה טוב. ס'ווערט דערקלערט אז "סור מרע" דארף אמונה און למידת הרע - צו פארשטיין דעם רע כדי אים מעלה צו זיין, נישט נאר אנטלויפן דערפון. דער סוד פון פרה אדומה און דער חידוש פון פילטערס ווייזט א נייע דרך אין בירורים - וויאזוי מען קען זיין צווישן קליפות און זיי זאלן נישט שטערן, דורך אויטאמאטיש איבערטייטשן אלעס לטובה.
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
סיכום פון דעם שיעור – ערב שבת פרשת כי תשא, שבת פרה, תשפ"ו
א. דער יסוד: פנימיות התורה איז נישט א לוקסוס – עס איז א נויטווענדיגקייט
יעדע זאך אין תורה האט פשט, רמז, דרש, סוד. די פראבלעמען פון א מענטש'ס לעבן – אין יעדער דור, יעדער משפחה, יעדער מדינה, מיט אלע ספעציפישע סיטואציעס – קענען נישט געלייזט ווערן דורך פשט אליין. דווקא סודות התורה, פנימיות התורה, קבלה און חסידות, זענען געקומען צו סאלוון פראבלעמען וואס דער פשט אליין קען נישט דערגרייכן.
א וויכטיגע נקודה: וואס מ'רופט "קבלה" איז נאר קבלה ווילאנג מ'פארשטייט עס נישט. ווען מ'פארשטייט עס, ווערט עס "דברים פשוטים". א משל: מ'קען נישט מסביר זיין די קדושה פון שבת נאר דורך הלכות בורר – מ'דארף כלים, מושגים, א שפראך צו פארשטיין וואס "קדושה" באדייט. און דאס האט נאר איינער וואס האט א השגה אין פנימיות.
---
ב. דער הויפט חידוש: "סור מרע" דארף פונקט אזויפיל טיפקייט ווי "עשה טוב"
דאס איז דער קערן פון דעם גאנצן שיעור. מיר זענען מזלזל אין "סור מרע":
- ביי "עשה טוב" – מצה, סדר, הלל, שבת – פארשטייט יעדער אז מ'דארף טיפקייט, כוונות, הבנה. א סאפיסטיקירטער חסיד'ישער איד האט א רייכע הבנה פון יעדער מצוה.
- ביי "סור מרע" – "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" – פלוצלינג ווערט ער שטחיות'דיג, נאריש, אן קיין טיפקייט. ער זאגט נאר "אנטלויף!" אן קיין סאפיסטיקירטע הבנה.
דער פסוק "ולא תתורו" – א טיפע אנאליז
דער פסוק "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם" שטייט אינמיטן קריאת שמע, ווען א מענטש איז שוין כביכול אין דביקות – און דווקא דאן זאגט אים די תורה: "דו ביסט א זונה אחריהם" – דאס איז דער נארמאל, דאס איז דער מציאות פון יעדן מענטש, אפילו דער גרעסטער צדיק. ציצית איז א סגולה/עצה קעגן דעם – "למען תזכרו" – אבער מ'דארף פארשטיין פארוואס און וויאזוי.
א ראיה פון די מצוות אליין
ס'איז דא מער לא תעשה'ס (365) ווי עשה'ס (248). דאס מיינט אז די תורה אליין גיט מער דרכי מלחמה קעגן דעם רע ווי מצוות פון קדושה. פונקט ווי מ'קען נישט מקיים זיין מצוות עשה אן פנימיות'דיגע הבנה, אזוי קען מען נישט ניזהר זיין פון מצוות לא תעשה אן מ'פארשטייט די סודות פון דעם רע – סיי וואס דער רע איז, סיי וויאזוי מ'ווערט ניצול, סיי וויאזוי מ'איז מתקן.
---
ג. פארוואס האט מען מורא צו טראכטן פון "סור מרע"?
די סיבה פאר דער שטחיות'דיגער הבנה אין "סור מרע" איז ווייל מ'האט מורא צו טראכטן דערפון – און מ'איז אפילו גערעכט! ווייל עס איז דאך א קליפה, "אשר אתם זונים אחריהם" – וויאזוי זאל מען טראכטן דערפון אן ווערן פארכאפט?
דער זוהר'ס ענטפער: "למנדע טוב ולמנדע רע"
דער זוהר זאגט אז דער חיוב פון א מענטש איז צו וויסן ביידע – טוב און רע: זיך צו באפרייען פון רע און זיך מחבר זיין צו טוב. ידיעה מיינט נישט נאר צו לערנען גמרא און דברי קדושה, נאר אויך צו פארשטיין וויאזוי דער רע ארבעט – נישט צו ווערן פארשטעקט אין רע, נאר צו קענען ארויסגיין און מחבר זיין דעם רע צום טוב. ס'איז נישטא קיין אנדערע וועג.
---
ד. למידת הרע – וואס מיינט עס פראקטיש
מ'דארף וויסן וויאזוי די רע ארבעט – אלעס וואס שטייט אין צייטונגען, אלעס וואס מענטשן טוען – אבער נישט בלייבן שטעקן אין דער רע, נאר ארויסגיין פון איר, און דאס פארוואנדלען צו "סור מרע ועשה טוב".
דער משל פון המן
אין דער מגילה שטייט אז המן האט געשריבן בריוו צו אלע מדינות, אבער עס שטייט נישט וואס ער האט געשריבן. דער מדרש אבער ווייסט עס – ווייל חז"ל האבן זיך אריינגעטראכט אין המן'ס טענות. א יוד וואס לערנט מגילה קען בעסער פארשטיין אנטיסעמיטיזם ווי יעדער גוי – און דאס איז דווקא די חכמה: נישט אנטלויפן פון דער רע, נאר זי פארשטיין כדי זי צו באזיגן.
---
ה. אמונה – דער שליסל צו נישט ווערן סטאק
"הרבה עשו ולא עלתה בידם" – אסאך מענטשן בלייבן שטעקן אין דער רע. מפרשים ברענגען אז אפילו א צדיק קען אריינגיין לשם שמים און פארלוירן ווערן. אבער: ווער עס גייט אריין מיט אמת'ער כוונה צו מברר זיין, ווערט נישט סטאק. די וואס ווערן סטאק, זענען מענטשן וואס האבן שוין פון אנפאנג אן געוואלט די רע און נוצן תורה אלס אן עקסקיוז.
אמונה איז דער שליסל – א כח נפשי, א סגולה וואס האלט א מענטש ווען ער איז אין דער טיפסטער פינצטערניש. דער פסוק "כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו" – דאס "נישט וויסן" האט אנגעהויבן דעם חטא העגל. א מענטש מיט אמונה קען לעבן מיט "לא ידע", ער קען אויסהאלטן א מצב פון חוסר ידיעה, ווייל ער ווייסט אז די הסתרה איז צייטווייליג – "ביינאכט וועט די זריחה צוריקקומען."
דער אריז"ל'ס חילוק: זעיר אנפין (דער נידריגער לעוועל פון דעת) קען אוועקגיין, אבער עתיק יומין (אמונה, דער העכערער לעוועל) גייט קיינמאל נישט אוועק. "ותלבש אסתר מלכות" – דאס איז אמונה.
---
ו. דער מענטש האט זיך נישט אליין אריינגעשטעלט
א שטארקער נקודה: מ'האט זיך נישט אליין אויסגעקליבן צו זיין אין דעם דור מיט אינטערנעט, AI, און אלע נסיונות. די השגחה האט עס געמאכט. די שכינה וויל אז אין תשפ"ו זאלן אירע מענטשן זיך דרייען מיט די אלע שוועריגקייטן. דער פסוק "ויט אליו על הדרך" – דער אייבערשטער האט געשיקט דעם מלאך הממונה על התאוה צו יהודה. די תאוה קומט פון אויבן, נישט פון דעם מענטש אליין.
דעריבער: וואס האסטו מורא? אויב די השגחה האט דיך אריינגעשטעלט, קענסטו ארויסגיין. דוקא דורך דעת – דורך גוט פארשטיין וויאזוי עס ארבעט – קען מען טרעפן דעם תיקון.
---
ז. פרה אדומה – דער מאדעל פון בירורים
דאס איז דער סוד פון פרה אדומה: דער כהן וואס שפריצט די אפר ווערט אליין טמא – ער דארף אריינקריכן אין דעם סוד פון די רע, פארשטיין דעם המן, און דורכדעם קען ער מעלה זיין. ער ווערט אביסל טמא, ער דארף שפעטער אליין א טהרה – אבער דאס איז דער וועג: מטמא טהורים כדי מטהר טמאים.
חוקה מיינט נישט אז עס איז קיין הסבר – עס מיינט אז אן אמונה קען מען עס נישט טון. ווער עס האט נישט אמונה, האט נישט די סגולה צו אריינגיין און ארויסקומען.
פארוואס מיר האבן היינט נישט קיין אפר פרה
מיר זענען אלע טמאי מת ווייל מיר האבן נישט קיין אפר פרה. און פארוואס? ווייל מיר האבן נישט גענוג אמונה – אלע האבן מורא פון טומאת מת, ספעציעל די צדיקים ווילן נישט אריינגיין. דעריבער איז דער "סור מרע" שוואך, און ממילא איז אויך דער "עשה טוב" שוואך – ווייל עשה טוב איז תלוי אין אמת'דיגן סור מרע.
---
ח. חטא העגל און עבודה זרה – נישט אינגאנצן שקר
דער חטא העגל דארף פארשטאנען ווערן
חטא העגל איז נישט קיין קליינע פרשה – עס ליגן דערין סודות. מ'דארף זייער אסאך אמונה צו לערנען חטא העגל און נישט ווערן פארלוירן – אבער ווער עס האט אמונה, קען לערנען אלע עבודה זרות שבעולם.
דער זוהר'ס חידוש: עבודה זרה האט א קיום
דער זוהר אין כי תשא פרעגט: דער פסוק זאגט "שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר" – אויב שקר קען זיך נישט האלטן אפילו א רגע, וויאזוי האלטן זיך קריסטנטום, איסלאם, און אלע אפיקורסות שוין אזוי לאנג מיט ביליאנען חסידים? עס מוז זיין אז עס איז נישט אינגאנצן שקר – עס איז דא עפעס אמת דערין וואס מ'דארף פארשטיין.
דער זוהר איז מסביר: ווער עס דינט די זון איז נישט משוגע – די זון האט טאקע א ריזן כח, א שם קדוש וואס פירט זי. דער עובד עבודה זרה האט רעכט אז ס'איז דא א כח, אבער ער שטייט עס נישט ריכטיג – ער זעט נישט די גאנצע בילד, ער פארדרייט דעם שם קדוש צו א שם עבודה זרה. עבודה זרה איז בעצם א דעת חסר – ער מיינט אז א קליינער פרט האט געמאכט די וועלט, ווען אין אמת'ן איז די געטליכקייט אסאך גרעסער.
משה'ס משקה – א סוד פון בירורים
משה רבינו האט פארברענט דעם עגל און משקה געווען די אידן דערמיט ("וישק את בני ישראל") – כמעט ווי א עפר פרה. דאס איז א מוסטער פון בירורים: נישט אוועקלויפן פון דער רע, נאר איבערארבעטן זי, ארויסנעמען דעם ניצוץ קדושה פון דער קליפה.
---
ט. דער פילטער – א חידוש להוי עלמא אין עבודת הבירורים
פון אנטלויפן צו פילטערן
- אמאל האט מען געמיינט אז די עצה קעגן אינטערנעט איז אוועקלויפן אינגאנצן – כמה צדיקים האבן אזוי געהאלטן.
- עס איז געקומען א נייע דרך: נישט אנטלויפן, נאר א פילטער – א טעכנאלאגישע כברה וואס סאָרטירט אויס פאר דיר.
- אזא סארט גדר איז נישט געווען קיינמאל – מ'האט נישט געהערט אז מ'לייגט א טעכנאלאגיע אויף א קאר זי זאל נישט פארן צו שלעכטע פלעצער, אדער אויף א פען ער זאל נישט שרייבן שלעכטע זאכן. דער פילטער איז א חידוש – און דערפאר דארף מען זיין העפי, ווייל עס לערנט אונז א גאנצע נייע דרך אין עבודת השם.
דער פילטער ווי א רוחניות'דיגער מהלך
דער פילטער ערמעגליכט עפעס וואס איז קיינמאל נישט געווען: מ'קען זיין איבעראל אין סייבער-ספעיס – צווישן אלע גוים, אלע זאכן – און "לא יגש אליך", ווי "יפול מצדך אלף". אמאל האט א מענטש געהאט נאר צוויי ברירות: אדער דו ביסט דארט און דו ביסט סטאק, אדער דו לויפסט אוועק. אויף פיזישע אויגן איז נישטא אזא עצה – אויף אינטערנעט יא.
AI ווי דער נעקסטער שריט – אויטאמאטישע בירורים
AI קען מאכן א נייע סארט פילטער וואס גייט נאך ווייטער:
- ביז יעצט האט א מענטש אליין געדארפט מברר זיין – ליינען אינפארמאציע, איבערטייטשן עס לויט אמונה, ארויסנעמען דעם ניצוץ – א שווערע ארבעט.
- יעצט קען מען מאכן אז דער AI זאל אויטאמאטיש איבערטייטשן: וואו ס'שטייט א שם של עבודה זרה, זאל ער איבערשרייבן "ה' עשה". אמאל האט מען געדארפט גאנצע קבלה און כוונות צו מילל זיין א קליפה – היינט קען מען עס מאכן מיט א פילטער.
דער דוגמא פון עובדי השמש – וואס מיר פארפעלן
דער זוהר ברענגט: די עובדי עבודה זרה וואס דינען די זון כאפן יעדן אינדערפרי א ריזיגע שפע – זיי האבן אויסגעפיגערט א טעכניק זיך מחיה צו זיין פון דעם אור. מיר אבער – מיר שטייען אויף אינדערפרי, "נאך א טאג צו דער ארבעט", און מיר כאפן נישט דעם ריזן אור פון די זון, ווייל מיר האבן נישט קיין כלי דערפאר. דער גוי האט געמאכט א סדר, א תפילה, ער בוקט זיך – ער האט אויסגעפיגערט א וועג. מיר זאגן דאך "טובים מאורות", מיר טאנצן ביי קידוש לבנה – אבער מיר פארשטייען נישט גענוג וואס דאס מיינט.
---
י. דער פילטער אין מוח – פון גשמיות צו רוחניות
דער פילטער עקזיסטירט אויך ברוחניות – אינגאנצן אין דעם מענטש'ס מוח, דעת, מיינד:
- יעדע מאל וואס מיר זעען עפעס, זעען מיר עס נישט דירעקט – נאר דורך א "דבר המתלבש", א מתווך, א מאסק (ווי משה'ס מסוה).
- דער מאסק איז מפרש – ער טייטשט איבער די זאכן לויט וואס ס'איז מיר נוגע.
- אויב אזוי, קען מען שטעלן א "שומר הפתח" – אנשטאט צו נערוועז ווערן פון וואס מ'זעט, קען מען דעם אינערליכן פילטער אויסבילדן צו איבערטייטשן אלעס ריכטיג.
א פראקטישער משל – דער צדיק און דער גוי
א צדיק הערט א גוי שרייען אז מ'זאל אויפהייבן די "hay" (היי), און גלייך הערט ער דערפון אז מ'דארף אויפהייבן די אות ה' – מעלה זיין די שכינה. דאס איז נישט אזוי אז דער צדיק האט ערשט געהערט דעם גוי, און דערנאך זיך געזעצט טראכטן "וויאזוי קוועטש איך דאס אריין אין חסידות?" – ניין! דער צדיק האט געהאט א פילטער וואס לויפט אויטאמאטיש אין זיין קאפ, און דעריבער האט ער גלייך זיך געקאנעקטעט צום רוחניות'דיגן תוכן. דער חילוק: דער פילטער איז נישט א נאכטרעגליכע אינטערפרעטאציע, נאר א לכתחילה'דיגע וואורנעמונג פון דער וועלט.
דער פילטער ארבעט אויך פאר דברים רעים ממש
אפילו שלעכטע זאכן – ווען מ'האט דעם פילטער – וועלן סאפארטן לטובה, וועלן געבן עפעס וואס מ'קען נוצן. אבער א תנאי: דאס ארבעט נאר חוץ (אויסער) דער נארמאלער עבודה – מ'דארף האבן שעות קבועות לתורה, הכנעה, הבדלה, המתקה – אלע לעוועלס פון עבודה. דער פילטער איז א נייע סארט תורה וואס מ'בויט אויף דער יסוד פון דער רעגולערער עבודה. ער איז א "מסך מבדיל" – א מחיצה וואס לאזט נאר אדורך דאס וואס מ'קען הערן אויף א גוטן וועג, און בלאקירט דאס וואס קען שטערן.
---
יא. דער סיום – עפר פרה אדומה ווי דער תיקון פון חטא העגל
דאס איז דער אמת'דיגער סוד פון עפר פרה אדומה וואס איז מתקן דעם חטא העגל. דער חטא העגל איז געווען – מ'האט גענומען די כוחות פון דער וועלט אן א פילטער, און דעריבער איז ארויסגעקומען עבודה זרה. די פרה אדומה – וואס איז א חוקה, א סוד – לערנט אונז א נייעם וועג אין אידישקייט: מ'קען אריינגיין אין דער וועלט, הערן אלעס, זען אלעס, אבער דורך דעם פילטער ווערט אלעס פארוואנדלט צו קדושה.
אפשר איז עס "אן תורת" (אן א פארמעלע תורה-שטרוקטור), און דווקא ווייל עס איז אזוי, איז עס זייער אמת'דיג. אבער יעדער איינער דארף זיך אליין אויספיגורן די פראקטישע דעטאלן – דער שיעור האט נאר געגעבן דעם יסוד.
---
דער לאגישער פלאס פון דעם גאנצן שיעור
1. פנימיות התורה איז נויטיג – פשט אליין קען נישט סאלוון אלע פראבלעמען
2. "סור מרע" דארף טיפקייט – פונקט ווי "עשה טוב", מ'קען נישט זיין שטחיות'דיג
3. מ'האט מורא צו טראכטן פון רע – אבער דער זוהר זאגט מ'מוז
4. למידת הרע – פארשטיין וויאזוי דער רע ארבעט (משל פון המן)
5. אמונה איז דער שליסל – צו נישט ווערן סטאק (חטא העגל = חוסר אמונה)
6. די השגחה שטעלט אונז אריין – מ'דארף נישט מורא האבן
7. פרה אדומה = דער מאדעל – מטמא טהורים / מטהר טמאים
8. עבודה זרה האט א קיום (זוהר) – מ'דארף פארשטיין פארוואס
9. משה'ס משקה = בירורים – נישט צעשטערן, נאר איבערארבעטן
10. דער פילטער = חידוש פון אונזער דור – א נייע דרך אין עבודת הבירורים
11. AI = אויטאמאטישע בירורים – דער נעקסטער שריט
12. דער אינערליכער פילטער אין מוח – א לכתחילה'דיגע וואורנעמונג פון דער וועלט
13. עפר פרה = דער תיקון פון חטא העגל – אריינגיין אין דער וועלט מיט א פילטער, און אלעס פארוואנדלען צו קדושה
תמלול מלא 📝
סודות התורה בסור מרע: פארוואס מ'דארף פנימיות צו באקעמפן דעם רע
הקדמה: די נויטווענדיגקייט פון סודות התורה
ס'איז היינט ערב שבת פרשת כי תשא, שבת פרה, תשפ"ו. מיר האבן זיך גענומען א מנהג צו רעדן פרשת כי תשא, שבת פרה, שבת נאך פורים, וועגן די סוד פון די כלים וכלים שונים וואס די רבנים זאגן אז מ'זאל לייגן א פילטער אויף זיי.
אזוי ווי יעדע זאך איז דא פשט, רמז, דרש, סוד, אזוי ווי אונז האלטן, אמת'דיג לאמיתו, נישט זאכן וואס מ'קען געהעריג ארויסרעדן אין אנדערע שיעורים, אבער אמת'דיג לאמיתו איז נישטא קיין וועג צו סאלווען [solve: לייזן] די פראבלעם, די שאלה, די בעיה וואס א מענטש לעבט בעולם הזה, וואס דאס מיינט אלעמאל מיט אלע ספעציפישע דעטאלן, מיט אלע סיטואציעס וואס מאכט זיך בכל דור ודור, בכל שנה ושנה, בכל מענטש און מענטש, יעדע מענטש, משפחה און משפחה, מדינה און מדינה, ועיר ועיר, יעדע זאך האט זיך זיין ספעציעלע ריעליטי [reality: מציאות]. און מ'קען עס, ס'איז נישט מעגליך צו סאלווען די שאלה נאר מיט וואס אונז רופן סודות התורה, מיט וואס אונז רופן פנימיות התורה.
דאס איז דאך די ריזן פארוואס ס'איז דא די אלע זאכן. ס'איז נישט פשט אז ס'איז געווען גוט די פשט, ס'איז געווען גוט פשט, אבער די זוהר האט צוגעלייגט תורות פארוואס ס'האט זיך אויסגעפעלט וואס איז ניי אין די צייט. די ריזן פארוואס ס'איז בכלל דא די אלע תורות איז ווייל ס'איז דא א פראבלעם אין די פשוט'ע פשט.
די אמת'ע פראבלעם וואס סודות התורה קומען סאלווען
מיר האבן גערעדט נעכטן, ס'איז נאך נישט ארויפגעקומען די שיעור, מיר האבן גערעדט נעכטן אין די אנהייב פון די שיעור וועגן א נקודה אין דעם, ברתא דפנים, אז ס'איז דא א פראבלעם, ס'איז דא אן עכטע פראבלעם, און די אלע זאכן וואס מיר לערנען, אז ס'איז געקומען חסידישע ספרים, און ס'איז געקומען קבלה ספרים, זענען געקומען צו סאלווען א פראבלעם וואס אנדערע מענטשן סאלווען נישט. ס'איז פשוט דא.
דער אמת איז אז ס'דארף זיין תכלית השלימות אפשר פון סתם א פראבלעם אז ס'זאל נישט זיין נאר על פי קבלה. אבער די יסודות, די מושגים, די דרכים וואס אונז לערנען, דער אמת איז אז ס'איז נישט קבלה. וואס מיינט קבלה? קבלה הייסט עס נאר ווילאנג מ'פארשטייט עס נישט. דער וואס פארשטייט עס, ווערט עס פשוט, ווערט עס דברים פשוטים.
די נויטווענדיגקייט פון פנימיות צו פארשטיין קדושה
סאו [so: אזוי], דער פוינט איז אז מ'דארף לערנען קבלה פון די אלע זאכן, און צו אנטלויפן, צו זאגן על פי פשט, דאס איז ווי מ'זעט אז ס'איז א זייער אסאך זאך לכאורה, אז אפילו די אידן וואס לערנען שוין יא, וואס זיי פארשטייען יא אביסל בעסער, זיי פארשטייען אז שבת קען מען נישט מסביר זיין בפשטות, נישט מרתם, אז ס'איז "שבת כי קודש היא לכם". שבת איז קודש, שטייט אין די וואך די סדרה. מ'קען נישט מסביר זיין שבת מיט דעם וואס מ'טאר נישט מאכן קיין בורר. מ'דארף דאך מסביר זיין די קדושה.
ווער האט בכלל א שפראך? ווער האט בכלל א לענגווידזש [language: שפראך]? ווער האט בכלל ווערטער, כלים, כלים מכלים שונים, כלים, מושגים וואס מ'קען פון דעם ארויסברענגען קדושה, וואס דאס טייטשט די ווארט קדושה? נאר איינער וואס האט אביסל א השגה אין דעם, א מקובל, אדער אזא סארט מענטש, ער האט געטהעאריזעד [theorized: געמאכט א תיאוריה], ער האט אביסל א טהעארי [theory: תיאוריה] פון וואס ס'טייטשט קדושה, אדער א חסיד'ישער איד.
פרק א: די דאפעלטע סטאנדארד אין "עשה טוב" און "סור מרע"
די זעלבע וועג ביי "סור מרע"
און די זעלבע וועג וואלט מען געדארפט פארשטיין אין אונז, אפשר זענען מיר מזלזל אין סור מרע. נאך איינער פון די גרויסע סודות פון אדלר יהודה בן אהרן המן בן ברוך מרדכי, ס'איז אויך די סוד פון פרה אדומה וואס קומט אלעמאל נאך פורים.
דהיינו, אונז זענען זייער צוגעוואוינט אזוי, ס'איז דא א עשה טוב. עשה טוב מיינט אז מ'גייט באלד מאכן מצוות אויף פסח, מ'גייט זיך צוגרייטן די סדר. און יעדער איינער וואס פארשטייט אביסל, האט אביסל א לעוועל [level: מדרגה] פון דעת וואס איז גרעסער פון כיתה ג', ווייסט אז ס'איז נישט גענוג צו טון בפשטות, ס'איז נישט גענוג נישט צו עסן חמץ און צו עסן מצה.
מ'דארף ארויסהאבן וואס איז דער ענין פון די מצה, וואס איז דער ענין פון די נישט עסן חמץ, וואס ברענגט עס ארויס, וויאזוי העלפט עס א מענטש? ס'דארף דאך העלפן א מענטש, די תורה איז דאך געגעבן געווארן צו העלפן א מענטש, און ס'העלפט נישט. ווער ס'פארשטייט נישט, ווער ס'האט נישט קיין מהלך, איז טאקע, נישט נאר א טעאריע [theory: תיאוריה], רייט [right: ריכטיג]? ער האט עפעס א דעת, ער האט אן אפנאמע, ער האט עפעס, ער לעבט אין א געוויסע דעת, אין א געוויסע חיים פון מוח, וואס ער איז מאסיוו [massively: אין א גרויסן אופן] באוואוסטזיניג וואס איז די מציאות, וואס איז די מורה, און וואס איז די ד' כוסות, איז ארבעטן איז נישט כמעט.
די אלגעמיינע הכרה ביי "עשה טוב"
דאס איז פשוט, יעדער איינער ווייסט די יסוד וואס יעדער, יעדער חסיד'ישער איד אויף די וועלט, אפשר אפילו א פוילישער איד, זענען אלע מודה צו די יסוד.
אבער ביי "סור מרע" – א גאנץ אנדער געשיכטע
אבער ווען ס'קומט צו סור מרע, דהיינו, יעדער איינער ווייסט אז אין די וועלט איז דא פיל נסיונות, "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". ס'איז אזא ביוטיפול [beautiful: שיין] פסוק, איך האב געטראכט פון דעם לעצטנס.
דער פסוק זאגט, יעדער איינער ווייסט "ולא תתורו" וואס ס'מיינט, יא? ס'איז צום מזרח'דיגע, "אחרי לבבכם" איז מינות, "עיניכם" איז ניאוף, עבודה זרה, וואטעווער [whatever: וואס עס איז] ס'איז, ס'איז די זאך, יא?
פרק ב: אנאליז פון דעם פסוק "ולא תתורו"
דער קאנטעקסט: אינמיטן קריאת שמע
זאגט דיר דער פסוק, דו האסט געמיינט אז דו ליינסט דא קריאת שמע, דו האלטסט שוין ביי די דריטע פרשה, דו ביסט שוין ממש אין דביקות עולם, און ער כאפט זיך מיט די "ולא תתורו". זאגט אים דער פסוק, פארוואס זאג איך דיר? פארוואס זאג איך דיר "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם"?
"אשר אתם זונים אחריהם" – דער נארמאל פון יעדן מענטש
"אשר אתם זונים אחריהם". ווייל דו ביסט א זונה אחריהם. ווייל דאס איז דער נארמאל. יעדער צדיק, דער גרעסטער צדיק וואס איז דא קריאת שמע, זאגט ער אויף זיך "אשר אתם זונים אחריהם". און קעגן דעם קומט דיר דער פסוק צו העלפן. דער פסוק וויל דיר ארויסנעמען. משה רבינו מיט'ן רבונו של עולם מיט זיין תורה וויל עפעס זאגן "ולא תתורו", מ'זאל ארויסגיין פון דעם "תתורו" אביסל, מ'זאל קענען טרעפן עפעס א בעסערע וועג צו נוצן די "לבבכם" און "עיניכם" אנשטאט פון "זונים אחריהם".
צוויי פשטים אין דעם פסוק
יא, דו קענסט זאגן על פי פשט די איינע טענה אז ס'מיינט נישט וואס איך זאג, נאר פשוט "ולא תתורו אחרי לבבכם", די וועלכע סארט לב, די וואס גייט נאכדעם מיט די "זונים". אקעי [okay: גוט], קען אויך זיין א גוטע פשט, אבער איך מיין אז מיין פשט איז אויך גוט, און ס'איז אויך א לימוד אמת, ווייל די תורה איז דאך נישט געקומען צו נעמען קעיר [care: זארג] פון פראבלעמס וואס עקזיסטירן נישט.
די תורה רעדט צו דיין מציאות
די תורה זאגט, דו, איך ווייס אז דו ביסט א זונה, "אשר אתם זונים אחריהם" – זונה, יא, נישט א זונה, ער איז זונה אחריהם – און פארדעם ברענג איך דאך א גאנצע יציאת מצרים, פארדעם טו איך דאך אן ציצית. פארוואס טוסטו אן ציצית? א ריזיגער צדיק, פארוואס טוסטו אן ציצית? יא, ער איז דאך א צדיק יסוד עולם. ער טוט זיך אן ציצית אינדערפרי, זאגט אים די פסוק: פארוואס טוט מען אן ציצית? "למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי", זאלסטו געדענקען "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים", ס'הייסט דיין לעבן איז א לב זונה. געדענק מיט די ציצית איז א סגולה, איז א עצה ארויסצוגיין פון דעם.
די נקודה: "סור מרע" דארף פונקט אזויפיל טיפקייט
סאו, איך טייטש, און אונז כאפן נישט, איך טייטש אז אין דעם "ולא תתורו אחרי לבבכם אשר אתם זונים" ליגט פונקט אזויפיל סודות און אפשר מער, אפשר מער חכמה, אפשר מער טיפקייט, אפשר מער עומק, אפשר מער סאטעל אנדערסטענדינגס [subtle understandings: פיינע פארשטאנדן] מ'דארף האבן, ווי עס ליגט אין די ענין פון זיך קאכן און זאגן הלל פסח פארנאכט און מאכן מצה און אלע זאכן.
פרק ג: די חשבון פון רמ"ח מצוות עשה און שס"ה מצוות לא תעשה
די קשיא פון מהרח"ו
ס'מוז דאך זיין אזוי, ווי זאגט דער מהרח"ו, איך האב דאך א רעש אין שערי תשובה, וואס איז אזוי? יעדער איינער ווייסט אז דא אין די תורה איז דא רמ"ח מצוות עשה און שס"ה מצוות לא תעשה. רמ"ח מצוות עשה איז דברי קדושה, יא? יעדער מצות עשה איז א חפצא של קדושה אדער א פעולה של קדושה, "ושכנתי בתוכם", מיט דעם ברענגט מען אריין די קדושה אויף די וועלט, דאס איז די מצוות עשה, ס'איז געוואלדיג!
די טיפקייט פון מצוות לא תעשה
ס'איז אבער דא דריי הונדערט פינף און זעכציג מצוות לא תעשה. מצוות לא תעשה דער פשט: זיין נישט שלעכט, יא? גיי נישט נאך די "אשר אתם זונים אחריהם". ס'איז שס"ה מצוות לא תעשה, ס'איז דאך אלס דרכי מלחמה, דרכי עצה וואס די תורה גיבט קעגן די סטרא אחרא, קעגן די קליפה, קעגן דעם וואס וואלט געווען אן דעם. און ס'קומט אין דעם דאך מער הלכות, מער מצוות, אסאך מער ווי וואס ס'איז דא פון די מצוות עשה איז דא מצוות לא תעשה.
די מסקנא: מ'דארף פנימיות אין ביידע
איז דאך דא א טיפע חכמה, און פונקט אזוי ווי אונז זאגן "אי אפשר לקיים מצות עשה כראוי", מ'קען נישט מאכן שבת אן לערנען כוונות פון שבת, א שאד! די זעלבע זאך קען מען נישט נזהר זיין, ווי ס'שטייט מ'קען נישט נזהר זיין פון א משהו חמץ, יא? מ'קען נישט נזהר זיין פון מצוות לא תעשה, מ'קען נישט טון די "סור מרע" אן מ'פארשטייט די סודות, סיי די סודות פון די רע, סיי די סודות פון וויאזוי מ'איז ניצול פונעם רע, וויאזוי מ'איז מתקן דעם רע. דאס איז קלאר, יעדער איינער ווייסט דאס בעצם.
פרק ד: די פראקטישע מציאות – די דאפעלטע סטאנדארד
די סאפיסטיקירטע חסידישע אידן
און ס'קומט אויס אבער למעשה די וועלט עפעס נישט אזוי, מ'זעט די אלע מיינע גאר סאפיסטיקעיטעד [sophisticated: פיינע, טיפע] מענטשן, גאר סאפיסטיקעיטעד חסידישע אידן, מקובלים, משפיעים וכו'.
ביי "עשה טוב" – זייער סאפיסטיקירט
און ווען ס'קומט צו מסביר זיין וואס איז פורים, פארוואס מ'דארף זיך אנשיכור'ן פורים, פארוואס מ'דארף עסן מצה פסח, איז ער מורא'דיג סאפיסטיקירט, ער האט א בעסערן פשט, און טאקע ס'העלפט, דורכדעם באקומט ער די השגה, ער באקומט די שפע פון עסן מצה פסח.
ביי "סור מרע" – טיפשות'דיג און שטחיות'דיג
ווען ס'קומט צו ניזהר זיין פון "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", האט ער גאר א שוואכע הבנה, ער זאגט די גרעסטע לעוועל טיפשות, די גרעסטע לעוועל שטחיות וואס קען זיין, נאר אנטלויפן. אפילו ער זאגט נישט אז די עצה איז נישט צו אנטלויפן ווי ווייט זיך, ער זאגט נאר אז ער האט נישט קיין מורא'דיגע סאפיסטיקירטע הבנה, ער איז זייער טיפשות'דיג, זייער שטחיות'דיג, און אין זיין יסוד זאגט ער אז מיט אזא שטחיות'דיגע הבנה קען מען נישט מצליח זיין, מ'קען נישט אויספירן גארנישט, ס'ארבעט נישט, און ער זעט טאקע אז ס'ארבעט נישט.
פרק ה: די סיבה פאר דער דאפעלטער סטאנדארד – מורא צו טראכטן
פארוואס האט מען אזא נארישע הבנה?
סאו, און פארשטייט זיך די סיבה פאר דעם איז, און דא גיי איך צוריק צו וואס איך האב אנגעהויבן צו רעדן וועגן "עד דלא ידע" וועגן די סוד פון אייפער [eifer: אפר] פורים, די סיבה פארוואס ער האט אזא נארישע הבנה איז ווייל ער האט מורא צו טראכטן דערפון, און ער איז גערעכט, ער האט זיך דאך וואס צו טראכטן, דאס איז דאך א קליפה, דאס איז דאך א שרעק אויף "אשר אדם זונה אחריהם", איז וויאזוי וועט ער טראכטן דערפון? ער אנטלויפט.
דער זוהר: "למנדע טוב ולמנדע רע"
אויף דעם שטייט דאך אין זוהר, א זייער וויכטיגע זוהר, מיר זאגן עס אלעמאל, אז די חיוב פון א מענטש איז "למנדע טוב ולמנדע רע", און זיך צו פרישן זיין פון רע און זיך צו מחבר זיין צו טוב. דאס איז א חוב, די חוב הידיעה.
ידיעה מיינט אויך צו וויסן רע
ידיעה איז נישט נאר צו וויסן גוט, נישט נאר צו לערנען גמרא תוספות, צו לערנען דברי קדושה, נאר אויך צו וויסן רע. צו וויסן רע מיינט צו וויסן אלעס וואס שטייט אין די צייטונג, אלעס וואס שטייט אין די "אשר אתם זונים אחריהם", די גאנצע וועג וויאזוי די רע ארבעט, און פארשטייט זיך נישט אז ער זאל ווערן סטאק [stuck: פארשטעקט] אין די רע, נאר ער זאל ארויסגיין פון די רע, ער זאל מחבר זיין די רע אלע טוב. דאס איז די חיוב, דאס איז די בעיסיק [basic: יסוד'דיגע] וועג וויאזוי די ארבעט, ס'איז נישטא קיין אנדערע וועג וויאזוי ס'קען ארבעטן.
פרק ו: די נויטווענדיגקייט פון אמונה
מ'דארף טון דאס מיט זייער שטארקע אמונה
און פארשטייט זיך אז דאס דארף מען טון מיט א זייערע אמונה, זייער שווער. ווער ס'האט נישט גענוג אמונה, ווער ס'האט נישט... יא, ווען איך זאג אמונה מיין איך די זאך וואס קען האלטן ביי א מענטש בשעת וואס ער איז טאקע אין די רע, בשעת וואס ער איז למנדרי [למנדע רע: צו וויסן רע], דארף איך פשוט אויך צו פארשטיין וואס איז די צד וואס די רע האט, יא?
צו פארשטיין דעם צד פון רע
וואס זאגט ער? וואס זאגט דער המן? האט ער עפעס א סברא? האט ער עפעס א טענה? מיר האבן געזען אין די מדרש אראפגעלייגט, אז המן האט געשריבן... עס שטייט אין די מגילה אזוי אז מ'האט געשריבן אגרות פאר די אלע מדינות און אזוי ווייטער, ספרים. שטייט נישט אבער וואס ער האט געשריבן. די מדרש האט פארציילט וואס ער האט
---
[סוף חלק א]
למידת הרע, אמונה, און די סוד פון פרה אדומה: וויאזוי צו פארשטיין און מעלה זיין די רע
פרק א: די חיוב פון למידת הרע און די געפאר פון שטעקן בלייבן
למידת הרע – וואס מיינט עס פראקטיש
צו וויסן רע מיינט צו וויסן אלעס וואס שטייט אין די צייטונג, אלעס וואס שטייט אין די "אשר אדם עושה אותם וחי בהם" [אשר אדם עושה אותם וחי בהם: "which a person does and lives by them" – Leviticus 18:5], די גאנצע וועג וויאזוי די רע ארבעט.
און ס'שטייט זיך נישט אז מ'זאל ווערן סטאק אין די רע, נאר ס'זאל ארויסגיין פון די רע, און ס'זאל מאכן סור מרע לטוב [סור מרע ועשה טוב: "turn from evil and do good" – Psalms 34:15]. דאס איז די חיוב [חיוב: obligation], דאס איז די בעיסיק וועג וויאזוי די רע ארבעט. ס'איז נישט דא קיין אנדערע וועג וויאזוי ס'קען ארבעטן.
די נויטווענדיגקייט פון אמונה אין למידת הרע
און פארשטייט זיך אז דאס דארף מען טון מיט אסאך אמונה [אמונה: faith, trust], זייער שווער. ווער ס'האט נישט גענוג אמונה, ווער ס'האט נישט... יא, ווען איך זאג אמונה, מיין איך די זאך וואס קען האלטן א מענטש בשעת וואס ער איז סטאק אין די רע, בשעת וואס ער איז... למידת הרע [למידת הרע: learning/studying evil], די פשט איז אויך צו פארשטיין וואס איז די צד הרע [צד הרע: the side of evil] האט, יא? וואס זאגט ער? וואס זאגט דער המן [המן: Haman, the antagonist in the Book of Esther]? האט ער עפעס א סברא [סברא: logical argument]? האט ער עפעס א טענה [טענה: claim, argument]?
דער משל פון המן'ס בריוו
מיר האבן געזען אז די מדרש [מדרש: Midrash, rabbinic homiletical literature] האט אראפגעלייגט אויף המן, ס'איז געשריבן... מיר האבן נישט... המן, ס'שטייט אין די מגילה [מגילה: Megillah, the Book of Esther] אז המן האט געשריבן אגרות [אגרות: letters] פאר די אלע מדינות [מדינות: provinces], און אזוי ווייטער. ס'שטייט נישט אבער וואס ער האט געשריבן, און די מדרש האט פארציילט וואס המן האט געשריבן אין זיין בריוו. די גאנצע דרשה [דרשה: sermon, homiletical interpretation], אנטיסעמיטישע דרשה, וואס המן האט געשריבן, די מדרש ווייסט עס.
וויאזוי האט די מדרש געוואוסט? אפשר האט ער געהאט א מסורה [מסורה: tradition]? איך ווייס נישט. אבער ס'קען אויך זיין אז ער האט זיך אריינגעטראכט, ער האט געוואוסט וואס איז די טענה פון המן. דארף מען זיך לערנען וואס איז המן'ס טענה.
א יוד קען בעסער פארשטיין אנטיסעמיטיזם
און די מדרש... דער מדרש יוד [יוד: Jew], דער מדרש וואס לערנט די זוהר [זוהר: Zohar, the foundational work of Kabbalah], דער יוד וואס לערנט מגילה, קען זיין א בעסערע אנטיסעמיט ווי יעדער גוי, ווייל ער פארשטייט גוט וואס איז אנטיסעמיטיזם.
און יעצט איז א חכמה [חכמה: wisdom] נישט צו זיין קיין אנטיסעמיט, א חכמה צו זיין א יוד וואס רעדט... אנטלויפט און ער וויל נישט הערן וואס מ'זאגט. ס'איז נישט קיין חכמה, מ'איז נישט געקומען אויף די וועלט צו מאכן קונצן. ס'סאלווט נישט די פראבלעם. כדי צו סאלוון די פראבלעם דארף מען טון למידת הרע, און מ'דארף דורכדעם זיך מחזק [מחזק: strengthen] זיין אין סור מרע ועשה טוב.
הרבה עשו ולא עלתה בידם – די געפאר פון שטעקן בלייבן
און ס'איז דאך זייער שווער, ס'איז שווער ווייל הרבה עשו ולא עלתה בידם [הרבה עשו ולא עלתה בידם: "many tried and did not succeed"]. ס'איז דא זייער אסאך מענטשן, דאס איז די פאקט, וויבאלד אזוי איז אסאך מענטשן בלייבן סטאק ביי די רע.
ס'איז דא אפילו, הגם איך האלט נישט אזוי, אבער די מפרשים [מפרשים: commentators] וואס רעדן אלעמאל וועגן די יסוד [יסוד: foundation, also referring to the Kabbalistic sefirah of Yesod] זאגן אלעמאל אז ס'קען זיך אפילו מאכן א צדיק [צדיק: righteous person] וואס איז געגאנגען און אריינגעגאנגען אין די רע לשם שמים [לשם שמים: for the sake of Heaven] און איז געבליבן סטאק דארט, ווייל ס'שטייט אין תולדות [תולדות: Toldot, a Chassidic text] ווער ער ברענגט די יסוד פון בעל שם טוב [בעל שם טוב: the Baal Shem Tov, founder of Chassidism], אבער די אמת איז נישט אזוי.
דער רעדנער'ס שיטה: ווער בלייבט שטעקן און פארוואס
די אמת איז אז ס'איז דא אסאך מער מענטשן וואס זענען פון אנפאנג אן געווען ביי די רע. אבער איז געווען אסאך מענטשן וואס האבן פרובירט צו מעלה [מעלה: elevate] זיין, צו מברר [מברר: clarify, refine] זיין, און זיי זענען געווארן סטאק? איך מיין אז נישט. איך מיין אז קיינער נישט.
דו ווייסט אז ס'איז אלעס תלוי [תלוי: dependent] אין די ערשטע כוונה [כוונה: intention]. אפשר איז דא מענטשן וואס נוצן די תורה [תורה: Torah] אלס אן עקסקיוז צו טון די רע וואס ער האט שוין געוואלט טון פון אנפאנג אן. דאס קען זיין. אבער לעניות דעתי [לעניות דעתי: in my humble opinion] איז נישט ריכטיג, איך זע נישט אז די היסטאריע זאל זיין אז איך ווייס נישט קיין סאך מענטשן וואס זענען געווארן רשעים [רשעים: wicked people] ווייל זיי האבן געטרייט צו זיין די סארט צדיק וואס איז מעלה די רע. איך האב נישט געזען, ס'זעט מיר נישט אויס ריכטיג.
די גאנצע תורה זאגט דיר דאס
ס'זעט מיר נאר אויס אז דאס איז דאך די פוינט, די גאנצע תורה זאגט דיר דאס, אז ס'איז דא רע אויף די וועלט, און די רע האט עפעס א תפקיד [תפקיד: role, function], און מ'דארף אים מברר זיין, מ'דארף אים מעלה זיין, "כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה" [כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה: "The Lord has made everything for its purpose, even the wicked for the day of trouble" – Proverbs 16:4].
די הגדרה פון רע און די עצה
און פארשטייט זיך, דאס איז דאך די הגדרה [הגדרה: definition] רע, אז ס'איז דא מענטשן וואס זענען "טורח אחר לבוא עמו" [טורח אחר לבוא עמו: "troubles himself to come with him" – referring to those who get trapped], זיי ווערן סטאק דארט. אבער פארדעם זאג איך, וואס איז די עצה [עצה: advice, solution] אויף דעם? ווייל דאס איז דאך די נושא [נושא: topic, theme] פון פרה אדומה [פרה אדומה: the Red Heifer] וואס אלע ספרים [ספרים: books] רעדן און אונז זאגן אונז דאס אויף אונזער וועג.
פרק ב: די סוד פון פרה אדומה – מטמא טהורים כדי מטהר טמאים
די פראדאקס פון פרה אדומה
אז ער איז מטמא את הטהורים [מטמא את הטהורים: makes the pure impure], יא, כדי צו מטהר [מטהר: purify] זיין די טמאים [טמאים: impure] דארף מען מטמא זיין די טהורים [טהורים: pure]. דער טהור, דער כהן [כהן: priest] וואס איז זורק [זורק: sprinkles] די אפר פרה [אפר פרה: ashes of the Red Heifer], ער דארף אריינקריכן אין די סוד [סוד: secret, mystery] פון די אפר פרה, יא, ער דארף פארשטיין זייער גוט דעם המן, און דורכדעם קען ער עס מעלה זיין.
דער כהן ווערט אליין טמא
און ער אליין טאקע ווערט אביסל טמא [טמא: impure] אין דעם, ער דארף שפעטער אליין נאך א טהרה [טהרה: purification] ארויסצוגיין פון די זאך, און הכי נמי [הכי נמי: likewise], ער דארף תשובה [תשובה: repentance] טון אויף דעם.
די שאלה: וויאזוי קען ער עס טון?
אבער וויאזוי קען ער עס טון? און פארוואס רוב מענטשן קענען עס נישט טון? ווייל דאס איז די זאך וואס הייסט חוקה [חוקה: statute, divine decree], יא? אלע ספרים זאגן, חוקה איז א תורה'דיגע טייטש, און מ'דארף האבן אמונה אז ס'ארבעט אזוי.
חוקה מיינט נישט אז עס איז קיין הסבר
"איינער לכאורה [לכאורה: apparently] שיסלעך הרע אחראב" מיינט נישט אז ס'איז נישט דא קיין הסבר [הסבר: explanation] אויף דעם, אז ס'האט נישט קיין תירוץ [תירוץ: answer]. ס'מיינט נאר אז טאמער דו ביסט אזא מענטש וואס האט נישט קיין אמונה, דו האסט נישט די סגולה [סגולה: special quality, remedy] – און ס'איז דא אפאר מאל, אמונה איז א סגולה, אמונה איז אזא כח נפשי [כח נפשי: spiritual power], א סגולה, א זאך וואס איך קען טון אזא זאך אפילו איך ווייס נישט "עד לא ידע" [עד לא ידע: "until he does not know" – from the Purim obligation], יא?
פרק ג: אמונה – די כח צו לעבן מיט "לא ידע"
דער משל פון חטא העגל: "לא ידענו מה היה לו"
איך האב גערעדט אסאך מאל, וירא כל העם, קבצו על אהרן [וירא כל העם, קבצו על אהרן: "And when all the people saw, they gathered around Aaron" – Exodus 32:1], זיי האבן געזאגט פאר אהרן [אהרן: Aaron] צו מאכן אן עגל [עגל: calf – referring to the Golden Calf]. כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו [כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו: "For this man Moses, we do not know what has become of him" – Exodus 32:1]. דו ווייסט נישט וואס ס'איז אים געשען. דאס האט אנגעהויבן די גאנצע עגל.
די פראבלעם פון "לא ידענו"
דו ווייסט נישט? אקעי. דו דארפסט נישט וויסן. וואלט ער געווען אן אמת'ער מענטש וואס ער קען לעבן מיט א נקודה [נקודה: point] פון חוסר ידיעה [חוסר ידיעה: lack of knowledge], ער קען לעבן מיט לא ידע, ער ווייסט נישט, ער האפט אז ער וועט אויסגעפינען מארגן, האט ער עפעס א געוויסע קאנעקשאן צו די דעת [דעת: knowledge], קאנעקשאן צו די אמת [אמת: truth], וואס ער איז נישט מחשיב [מחשיב: considers significant] זיין רגע [רגע: moment], דאס וואס איך פארשטיי אין די רגע איז נישט מחייב [מחייב: obligates] אלעס.
די געדולד פון אמונה
ער גלייבט אז ס'קען זיין אז ער איז יעצט בתוך ארץ [בתוך ארץ: in the midst of the earth], יעצט אין די למטה [למטה: below] אריין, יעצט אין די הסתר [הסתר: concealment] וואס איז געגאנגען דארט, און ביינאכט וועט די זריחה [זריחה: sunrise] און די רוח הקודש [רוח הקודש: Divine spirit] צוריקקומען.
"אלי אלי למה עזבתני" – צוויי לעוועלס פון אלי
ווייל ער זאגט "אלי אלי למה עזבתני" [אלי אלי למה עזבתני: "My God, my God, why have You forsaken me?" – Psalms 22:2], יא? דאס איז דא צוויי לעוועלס פון אלי. דער אריז"ל [אריז"ל: Rabbi Isaac Luria, the Arizal, 16th century Kabbalist] זאגט אז ס'איז דא זעיר אנפין [זעיר אנפין: "small face" – a Kabbalistic term for a lower level of divine manifestation] און עתיק [עתיק: Atik, the highest Kabbalistic level]. דער זעיר אנפין קען אוועקגיין, דער אריז"ל זאגט פארקערט, אבער איך זאג אזוי. אבער די העכערע לעוועל, וואס הייסט אמונה, וואס הייסט עתיק יומין [עתיק יומין: "Ancient of Days" – the highest divine level], ס'גייט נישט אוועק.
עבודה זרה און אמונה
איי, דא איז דא עבודה זרה [עבודה זרה: idolatry]? נו, פארוואס איז דא עבודה זרה? פארוואס איז דא די אלע פארשטינקענע קליפות [קליפות: husks, forces of evil]? איך דארף האבן א ריזן דערפאר. דאס איז פשוט רוח הקודש, ותלבש אסתר מלכות [ותלבש אסתר מלכות: "And Esther donned royalty" – Esther 5:1]. דאס איז אמונה.
פארוואס צדיקים קענען נישט פארשטיין די רע
און די ריזן פארוואס די אלע צדיקים, די אלע מענטשן וואס מיר רעדן וועגן, זיי קענען נישט פארשטיין ריכטיג די רע, איז ווייל זיי האבן נישט גענוג אמונה צו גלייבן אז בשעת ער פארשטייט די רע, איז דאס וואס ער דארף יעצט טון. נישט ווייל ער פילט, נישט ווייל ער ווייסט יעצט, נאר ווייל ער גלייבט, ווייל ער ווייסט נישט יעצט. אבער ער ווייסט אז דא איז ער, ער האט זיך נישט אליינס מחליט [מחליט: decided] געווען צו טון די עבודה [עבודה: service, work].
פרק ד: די השגחה האט אונז אריינגעשטעלט – מ'דארף נישט מורא האבן
מיר האבן זיך נישט אליין בחר געווען
לאמיר טראכטן, ווי זיי זאגן אונז אלעמאל אמונה. אונז האבן זיך אליינס בחר [בחר: chosen] געווען צו זיין אין דעם דור, אין דעם סיטואציע וואו ס'איז דא די נסיון [נסיון: test, trial] און די קליפה [קליפה: husk, force of evil] און די סארט אינטערנעט און די סארט זאכן און די סארט AI? דאס האבן אונז אליינס געמאכט? דאס האבן אונז געוואלט? יא, יא, אונז קענען נישט, רוב פון אונז זענען נישט אפילו גענוג מושחת [מושחת: corrupt] צו מאכן דאס.
די השגחה האט עס געמאכט
אלא מאי [אלא מאי: rather what]? דאס האבן מיר זיך נישט אליינס געמאכט, דאס האט די השגחה [השגחה: Divine Providence] געמאכט. די שכינה [שכינה: Divine Presence] וויל זייער שטארק אז אין תשפ"ו [תשפ"ו: the Hebrew year 5786, corresponding to 2025-2026] זאלן די מענטשן, אירע מענטשן זאלן זיך דרייען מיט די אלע חזיר'יי [חזיר'יי: pig-like things, referring to impure matters]. דאס וויל זי.
פארוואס וויל די שכינה עס?
פארוואס וויל זי עס? איך קען דיר עס זאגן על פי קבלה [על פי קבלה: according to Kabbalah], עס איז א גוטע עצה מעלה צו זיין. דאס איז א תירוץ על פי קבלה. על פי פשט [על פי פשט: according to the plain meaning] מוז זיין א בעסערע תירוץ. קבלה [קבלה: Kabbalah] איז אויך א שטיקל אמונה. ווי לאנג מיר האבן נישט ארויס וואס עס איז, קען מען נישט זאגן א גאנצע תירוץ על פי פשט, זאגן מיר אז עס איז על פי קבלה. אקעי. אבער על כל פנים [על כל פנים: in any case], דאס וויל זי.
וואס האסטו מורא?
איז וואס האסטו מורא? וואס האסטו מורא פון אריינגיין דערין? וואס האסטו מורא? אה, מען דארף עס טון ריכטיג. טו עס ריכטיג. אבער מען פרעגט אונז נישט צו מיר גייען עס טון. עס געשעט אליינס. דאס איז די גאנצע זאך.
דער משל פון יהודה און תמר: "ויט אליו על הדרך"
דאס וואס עס שטייט אין ספרים אז מען קען נישט גיין אריין אין די רע כדי מעלה צו זיין, ס'איז א שאלה פון עבירה לשמה [עבירה לשמה: a sin for the sake of Heaven], מען טאר יא, מען טאר נישט. דאס איז ווייל מען דארף נישט. עס געשעט אליינס, דאנט ווארי. דו קענסט זייער שטארק וועלן זיין א צדיק יסוד עולם [צדיק יסוד עולם: "righteous one, foundation of the world" – based on Proverbs 10:25] וואס האט נישט צו טון מיט דעם גארנישט, און אפשר איז דא אויך אן עצה פאר אזעלכע מענטשן. זייער גוט. איך קען טראכטן אז ס'איז אזוי.
ווער האט די נסיון?
אבער די מענטשן וואס האבן יא די ניד, מיט אנדערע ווערטער, זיי האבן די נסיון. ווער איז געווען דער מלאך [מלאך: angel], יא? עס שטייט "ויט אליו על הדרך" [ויט אליו על הדרך: "And He inclined him on the way" – referring to Genesis 38:16]. דער אייבערשטער האט געשיקט דעם מלאך הממונה על התאוה [מלאך הממונה על התאוה: the angel appointed over desire], געבן א תאוה [תאוה: desire] פאר א איד ער זאל גיין צו תמר [תמר: Tamar – Genesis 38].
די תאוה קומט פון אויבן
ווער האט געשיקט די תאוה? פון וואו האבן די מענטשן די מענטשן? ס'איז דא מענטשן וואס האבן נישט די תאוה. איז נישט. רוב מענטשן האבן יא די תאוה. פארוואס האט ער די תאוה? ווייל ער דארף אזוי טון.
"איך האב עס נישט אליינס געטון"
און טאקע דעם ווען ער איז מודה [מודה: admits], ווען ער זאגט "איך האב עס נישט אליינס געטון, די תאוה האט מיך געשטופט, דער מלאך הממונה על התאוה האט מיך געשטופט", און אבער דאס, אויב מען האט אמונה ווייסט מען אז דאס איז נישט פאר זיך אליינס, דאס איז נישט ווייל איך וויל עס טאקע. איך בין נישט אזא גרויסער וועלער, איך בין נישט אזא גרויסער צולייגער. מען האט דיך נישט געפרעגט.
מען האט דיך נישט געפרעגט
אפילו ווען דו ווילסט יא, אקעי, טעארעטיש וויל איך די תאוה, אבער נישט אויף דעם אופן [אופן: manner]. דו האסט נישט געמאכט די גאנצע כלי [כלי: vessel], די גאנצע סיסטעם, די גאנצע מערכה [מערכה: system, arrangement] וואס דו זאלסט קענען טון. דאס האט די השגחה אליינס געטון.
אויב דו האסט אמונה, האסטו נישט וואס מורא צו האבן
אזוי אויב דו האסט א ביסל אמונה, פארשטייסטו, אז אויב אזוי, האסטו נישט וואס מורא צו האבן. פארשטיי עס גוט. מען קען ארויסגיין דערפון. מען קען, דוקא על ידי הדעת [דוקא על ידי הדעת: specifically through knowledge], דוקא דורך גוט פארשטיין וויאזוי עס ארבעט די גאנצע זאך, קען מען טרעפן די ריכטיגע וועג, קען מען... דאס איז דער תיקון [תיקון: rectification, repair].
דאס איז דער תיקון
גייט ברענגען דעם תיקון, און גייט ישראל [ישראל: Israel, the Jewish people] ווערן פארראכטן ריכטיג. דאס איז די הקדמה [הקדמה: introduction], די הקדמה לדברינו [הקדמה לדברינו: introduction to our words], און צו פארשטיין אז דאס איז די סוד פון די חטא העגל [חטא העגל: the sin of the Golden Calf] וואס אונז לערנען דאס באריכות [באריכות: at length] די פרשה [פרשה: Torah portion].
פרק ה: חטא העגל – מען דארף אמונה צו לערנען עס
מען דארף גוט פארשטיין חטא העגל
מען דארף גוט פארשטיין די חטא העגל, עס איז נישט קיין קליינע פרשה, וואס עס איז נתקרב [נתקרב: brought close] געווארן מיט הרוגים [הרוגים: those killed] און חלקים [חלקים: parts] דערפון, נאר ווייל עס ליגט אין דעם סודות [סודות: secrets]. נישט יעדער איינער קען עס משיג [משיג: comprehend] זיין, נישט יעדער איינער האט די גאטס, נישט יעדער איינער האט אמונה.
מען דארף אסאך אמונה
מען דארף האבן זייער אסאך אמונה צו לערנען די פרשה פון די חטא העגל און נישט ווערן אינגאנצן פארלוירן. אבער ווער עס האט אביסל אמונה, קען מען עס לערנען, קען מען לערנען אלע עבודה זרות שבעולם [עבודה זרות שבעולם: all the idolatries in the world], קען מען לערנען מעשה פרה [מעשה פרה: the matter of the Red Heifer], קען מען גיין אין די טומאת מת [טומאת מת: impurity of the dead], און קען מען אנהייבן צו פארשטיין.
פארוואס מיר האבן נישט קיין אפר פרה
און נאר ווער עס פארשטייט עס, און היינט איז נישט דא קיין אפר פרה, יא, איינע פון די זאכן וואס מען זאגט אז נישט דא קיין אפר פרה, סאו זענען מיר אלע טמאי מת [טמאי מת: impure from contact with the dead]. אין א געוויסע זין, יא. און פארוואס האבן מיר נישט קיין אפר פרה? ווייל מיר האבן נישט קיין אמונה, אונז האבן אלע מורא פון די טומאת מת, אונז ווילן נישט גיין, ספעציעל די צדיקים, און ממילא [ממילא: consequently] די סור מרע אונזערע איז מורא'דיג אונטערשטעליג קעגן די עשה טוב [עשה טוב: do good], קעגן אפילו די עשה טוב.
עשה טוב איז תלוי אין סור מרע
עשה טוב איז דאך תלוי אין סור מרע, אבער אז מען איז נישט אמת'דיג מברר, נישט אמת'דיג פארשטאנען די סור מרע, איז זיכער אז די עשה טוב איז אויך גאנץ שוואך.
פרק ו: דער זוהר'ס חידוש אויף עבודה זרה
דער חידוש וואס איז נתחדש געווארן
סאו איך וויל זאגן די חידוש על חידוש [חידוש על חידוש: novel insight upon novel insight] וואס איז נתחדש [נתחדש: was innovated] געווארן אויף די סוגיא [סוגיא: Talmudic topic], אויך האט עס קאנעקטעד מיט די פרשה און מיט די נושא פון כי תשא [כי תשא: "When you take" – the Torah portion containing the story of the Golden Calf].
דער זוהר הקדוש אין כי תשא
די זוהר הקדוש [זוהר הקדוש: the holy Zohar] אין די ערשטע פאר שטיקלעך פון כי תשא באריכות מאריך [באריכות מאריך: elaborates at length], מיר האבן שוין גערעדט וועגן דעם אין אנדערע יארן, ער איז זייער שטארק מאריך אין דעם אז עבודה זרה איז נישט קיין דזשאוק. עבודה זרה, דאס איז די גרעסטע קליפה וואס קען נאר זיין, יא, "תזרם כמו דוה צא תאמר לו" [תזרם כמו דוה צא תאמר לו: "You will cast them away like a menstruous cloth; you will say to it, 'Get out!'" – Isaiah 30:22].
די שאלה: וויאזוי האלט זיך עבודה זרה?
די עבודה זרה, די טומאת עבודה זרה [טומאת עבודה זרה: the impurity of idolatry], וואס לכאורה וואלט מען געזאגט אז עס איז נישט דא קיין גרעסערע גארנישט ווי דאס, נישט דא קיין גרעסערע זאך וואס איז שקר [שקר: falsehood], וואס איז קליפה, וואס איז נישט ריכטיג ווי דאס. זאגט די זוהר אזוי, עס שטייט דאך א פסוק, "שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר" [שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר: "A truthful lip will be established forever, but a lying tongue is only for a moment" – Proverbs 12:19], אויב וואלט די עבודה זרה נישט געהאט קיין קיום [קיום: existence, sustainability], וואלט עס נישט געגאנגען נאך אן, מיר רעדן פון וויפיל עבודה זרות עס זאל נאר זיין, וואס מיר רופן עבודה זרה, די קריסטנטום מיט איסלאם מיט אלע מיני אנדערע שיטות [שיטות: systems, approaches] פון אפיקורסות [אפיקורסות: heresy], זיי גייען שוין אן זייער לאנגע צייט, זיי האבן ביליאנען חסידים [חסידים: followers].
ס'קען נישט זיין אינגאנצן שקר
ס'קען נישט זיין, ס'קען נישט זיין אז דאס איז אינגאנצן שקר, ווייל די גמרא [גמרא: Talmud] זאגט אז א שקר, אפילו א רגע קען זיך נישט שטיין א לשון שקר [לשון שקר: lying tongue]. אלא מאי?
[די שיעור גייט ווייטער אין חלק 3...]
פילטער ווי א חידוש אין עבודת הבירורים: פון עבודה זרה ביז AI
פרק א: עבודה זרה – נישט אינגאנצן שקר
מגיד השיעור:
ס'וואלט געגאנגען נאך אן, ער רעדט פון... אניש וועלכע עבודה זרה ער האט דאן געזען, וואס אונז רופן מיר דא עבודה זרה, די קריסטיאניטי מיט איסלאם מיט אלע מיני אנדערע שיטות וואס האבן א קיום, ס'גייט שוין אן זייער לאנגע צייט, זיי האבן ביליאנען חסידים. ס'קען נישט זיין אז דאס איז אינגאנצן שקר, ס'וואלט געווען אינגאנצן שקר, עד ארגיע לשון שקר [עד רגע לשון שקר – אפילו א רגע קען זיך נישט שטעלן א לשון שקר], אפילו א רגע קען זיך נישט שטעלן א לשון שקר.
אלא מאי? זאגט דער זוהר, און אזוי טייטשט ער, ס'איז דא א סארט אמת'ער צו קען זיין, אבער ביז דערווייל איז דא א לשון שקר. און דער זוהר איז מסביר, דו מיינסט אז דא א מענטש וואס דינט די זון, דו מיינסט אז ער איז משוגע? ער איז נישט משוגע, די זון איז דא א ריזן כח, א שם, ס'איז דא א שם קדוש וואס פירט די זון, און דער שם קדוש איז אליינס, ווען זיי פארדרייען איז דאס די שם עבודה זרה וואס מ'רופט די זון. ער איז אינגאנצן גערעכט אז ס'איז דא א כח, ער שטייט עס נישט ריכטיג, ער זעט נישט די גאנצע פיקטשער, ער איז אביסל צעמישט, בסדר, אבער צו זאגן אז עבודה זרה איז אינגאנצן שקר, בכלל נישט ריכטיג, אזוי זאגט דער זוהר.
משה רבינו משקה די אידן מיט דעם עגל – א סוד פון בירורים
און די אמת לאמיתה, אויב מ'באטראכט דאס די סוד, משה רבינו האט משקה געווען די אידן מיט די עגל, יא, ער האט געמאכט פון דעם עגל א עפר פרה, יא, ס'איז כמעט נישט די זעלבע איידיע, ער האט פארברענט דעם עגל, וישק את בני ישראל, ער האט משקה געווען די אידן. וואס איז די זאך? ס'איז זייער פאני, יא, זייער פאני, וואס גייט דא פאר?
פרק ב: דער פילטער – א חידוש להוי עלמא
פון אוועקלויפן צו א נייע דרך
זעט אויס אז דאס, אמאל פלעגט מען מיינען, די חכמים פלעגן מיינען, אז די עצה וועט זיין פאר די אינטערנעט, פאר די אלע זאכן, אז מ'גייט אוועקלויפן דערפון אינגאנצן, אזוי האבן זיי געמיינט אז ס'גייט זיין די עצה, כמה וכמה צדיקים האבן אזוי געמיינט. ס'איז געווען אנדערע מענטשן וואס האבן געזאגט אנדערש, און זיי זענען געווען גערעכט.
ס'איז געקומען מיט א נייע סוד, מיט א נייע דרך, יעדע זאך איז דאך עצות מרחוק, קמינא אמן [קא מינא אמן – קומט פון אמן, פון אמונה], וואס ס'קומט מלמעלה עצות וויאזוי צו סאלוון, און יעדע עצה איז דאך א פאראדייען, יעדע עצה איז דאך א סימן, ס'איז דאך עפעס א משל, ס'איז דאך עפעס א מהלך, א נייע מהלך.
דער פילטער – א טעכנאלאגישע חידוש מיט רוחניות'דיגע משמעות
ס'איז געקומען א נייע מהלך און געזאגט אז מ'גייט נישט אנטלויפן, מ'גייט טון א נייע זאך, דאס הייסט מ'גייט מאכן א פילטער, פילטער איז א נאפה, א כברה, יא? מען האט אויסגעפיגערט טעכנאלאגיש, זייער אינטערעסאנט, איך וועל דיך אריינטראכטן אין דעם אביסל, איך מיין מ'דארף זיך מתבונן זיין.
א פילטער איז א... אויך נישט נאר, נישט נאר די אינטערנעט, די וועגן וויאזוי מ'קען אנקומען צו אלע קליפות, נישט נאר דאס איז א חידוש, נישט געווען ביז נישט אזוי לאנג צוריק איז נישט געווען די וועג. אויך די עצה דערפאר איז אויך א חידוש. פונקט אזוי ווי די סוד האינטערנעט, וואס די קדושה וואס מ'טרעפט צווישן אלעס איז די רשת [רשת – נעץ], און אין מזבח גייט א רשת קרקעב וכו', ס'איז א סוד. פונקט אזוי ווי דאס איז א חידוש, ס'איז א נייע גילוי וואס איז נישט געווען קיינמאל, און ס'איז דא אין דעם א פאטענשל פאר רע, אזוי ווי יעדע חידוש, אזוי ווי יעדע בריאה. אין די בריאה איז גלייך דא, דובק בו יצר הרע, איז גלייך דא א טובה ורעה.
דער פילטער ווי א נייע סארט גדר
פונקט אזוי איז די עצה, וואס מ'האט געדארפט האבן געוויסע אמונה, געוויסע אמונת חכמים, געוויסע פאטענטן אויסצופיגערן די עצה, און מ'דארף זען צו ווי גוט די עצה ארבעט, און ס'איז דא אסאך פרטים וואס מ'ווייסט נאך אלץ נישט מיט וואס פונקטליך אלע פרטים. אבער די בעיסיק איידיע, די עצה וואס הייסט א פילטער, איז אויך א חידוש, א חידוש להוי עלמא.
מענטשן פרעגן אפילו די קשיא, איך וועל דיר זאגן אלעמאל פון די קשיא וואס די אנטי פרעגט קען מען פארשטיין. יא, אונז פרעגן די קשיא, פארוואס דארף מען א פילטער? האסט געהערט אמאל אז אויב מ'האט א קאר דארף מען ארויפלייגן א טעכנאלאגיע אויף די קאר אז ס'זאל נישט לאזן די קאר פארן צו שלעכטע פלעצער? האסט געהערט אמאל אז אויב מ'האט א פען זאל מען ארויפלייגן א טעכנאלאגיע אויף די פען נישט צו לאזן די פען שרייבן קיין שלעכטע זאכן? מ'האט נישט געהערט. ס'איז דא אסאך גדרים, חכמים האבן געמאכט זייער אסאך גדרים און סייגים אויף אסאך זאכן, אבער אזא סארט גדר האב איך נישט געהערט קיינמאל, אז ס'איז א חידוש.
אבער אונז, די רבנים וואס האבן געזאגט בפשיטות אז ס'איז אריין עפעס א דורכגערינענע, אלע מיני צוגעשטעלטע זאכן וואס זענען אינם דור בכלל, ס'איז נישט ריכטיג, ס'האט נישט קיין שייכות. נישטא אזא חיוב צו לייגן א פילטער, זיכער נישט א חיוב וואס איז פלעין א ישום [ישום – אפליקאציע], ס'איז פלעין א פרט וואס קומט ארויס קלאר פון עפעס אן אנדערע חיוב וואס שטייט. נישט אמת. די סארט זאך איז לכאורה א חידוש.
דער פילטער לערנט אונז א נייע דרך אין עבודת השם
אה, אויב ס'איז א חידוש דארף איך זיין זייער העפי. ס'איז א חידוש, ס'איז א גאנצע נייע חידוש. מיט דעם לערנט מען זיך א גאנצע נייע דרך אין בירורים. ס'איז דא עבודת הבירורים, ס'איז דא אסאך דרוכים פון מאכן בירורים, מ'דארף קענען א גאנצע נייע דרך. פון דעם לערנט מען זיך א גאנצע נייע דרך אין עבודת השם, א גאנצע נייע דרך וויאזוי זיך עצה צו געבן מיט דעם עולם הזה, מיט די גאנצע זאך.
ס'איז א נייע חידוש, ס'איז נישט געווען קיינמאל אזא חידוש. אבער מ'קען, לאמיר פארשטיין, דער פילטער, און דעמאלטס דאס, אזוי דארף מען פרעזענטן די גאנצע זאך. דער פילטער וואס מ'קען קויפן, יעדע סארט, די פרטים דארף מען אויספיגערן, אבער ס'איז דא אסאך סארטן אויף יעדע לעוועל פון טעכנאלאגיע, פון די קאנעקשאנס, וכדומה.
"יפול מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש"
דער פילטער איז א נייע סארט חידוש, ס'איז ממש א גילוי וואס איז נישט געווען קיינמאל. ס'איז א גילוי אז מ'קען גיין אין אלע פלעצער, מ'קען זיין אין אזא פלאץ וואס די אינטערנעט, די סייבער ספעיס, אין א געוויסן זין איז מען איבעראל, מ'קען זיין איבעראל אויף איינמאל, און צווישן אלע גוים און אלע גויות און אלע זאכן וואס זענען אויף די וועלט קען מען זיין, און זיי זאלן נישט, "לא יגבהו". אזוי ווי "יפול מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש". וויאזוי קען דאס זיין?
אמאל האט מען געוואוסט אז מ'דארף גיין אין דרך אחרת, מ'דארף גיין אין אן אנדערע פלאץ. דאס איז געווען אמאל, דאס איז געווען די איינציגסטע וועג. א מענטש האט געהאט צוויי ברירות: אז דו ביסט דארט, איז בעיסיקלי ביסטו סטאק, דו האסט געזינדיגט, ס'איז געווען בעוונות. "יעבור בן אדם על יחיד", וואס הייסט? "קהילות זונות", שטייט אין גמרא, איז מען זיך מתיר, ס'קען נישט זיין קיין טענות.
ס'איז א נייע חידוש, א נייע זאך. אויף די פיזישע אויגן איז נישטא אזא עצה. אויף די אינטערנעט איז דא אזא עצה. דו קענסט גיין איבעראל, און דו האסט א מאשין, א חלק פון דיין מאשין, פון דיין כלי קליטה, וואס ארבעט שוין פאר דיר, און ער מאכט שוין וויאזוי ס'גייט, ער מאכט שוין מתחילה. ווי ער זעט א פיקטשער וואס ער האלט אז ס'איז נישט אויסגעהאלטן, מעקט ער עס שוין גלייך אויס נאך פאר ס'קומט אן צו דיר. ס'איז א מין גילוי, ס'איז א מין הטבה, ס'איז נאך נישט געווען קיינמאל אזא הטבה, ס'איז נאך קיינמאל נישט אזא גוטע זאך, אזא שיינע זאך.
פרק ג: AI ווי דער נעקסטער שריט – אויטאמאטישע בירורים
בעזרת השם, ווען ס'וועט זיין אויף די פענסטערס, מען קען לייגן אויף יעדע פענסטער אזוי. ס'זאל זיין א מורא'דיגע זאך. און נישט נאר דעם, ס'זאל קענען אפילו היינט איז דא נאך בעסער, איך ווייס נישט צו ס'איז שוין דא, אבער אויב ס'איז נאך נישט דא, זאלן זיי עס מאכן.
AI קען איבערטייטשן אלעס אויטאמאטיש
מ'קען מאכן מיט AI א נייע סארט פילטער, וואס יעדע זאך טייטשט ער שוין איבער, טייטשט ער שוין איבער וואס ער דארף זיין בטובה, אן א מענטש זאל טראכטן. יא, ביז יעצט איז געווען א גאנצע פראבלעם, אז דו דארפסט אוועקלויפן, און דו האסט געדארפט, ווי מ'דארף מברר זיין, איז דאך ממש א שווערע זאך. א מענטש דארף גיין און ליינען עפעס א פלאץ, וואס ער דארף האבן די אינפארמאציע, ער דארף עס כדי צו קענען פארשטיין די וועלט, און למעשה דארף ער עס איבערטייטשן און ס'זאל שטימען מיט זיין אמונה, און ס'זאל שטימען מיט זיין דעת וויאזוי מ'קוקט בכללי, און נישט אז ס'זאל זיין טייטש עבודה זרה'ס, ס'נעמט א פראצעס, ס'איז א קצת מן התענוג, ס'איז אסאך ארבעט.
מ'קען שוין מאכן אז ס'זאל ארבעטן אליינס. מ'קען שוין מאכן אז די AI זאל פארשטיין, אז ווען ס'שטייט למשל, יא, לאמיר זאגן א משל גס, יא, א משל, עבודה זרה. וואס הייסט עבודה זרה? עבודה זרה איז דאך פשוט. עבודה זרה איז א דעת חסר, ער מיינט אז דער קליינער פרט האט געמאכט די וועלט, דאס איז די גאנצע איינס אויף ס'איז נישט, אז די וועלט איז אסאך גרעסער, און די געטליכקייט איז אסאך גרעסער.
דער דוגמא פון עובדי השמש – וואס מיר פארפעלן
מצד שני, אמאל דאך פשוט עבודה זרה, איז דאך אמאל דא גוטע דעות וואס די עבודה זרה מאכט. די זוהר ברענגט דא אין די וואך, אז די עובדי עבודה זרה זענען דינען די זון, יעדן אינדערפרי בוקן זיי זיך צו די זון, זיי באקומען די שפע פון די זון. דאס איז אמת, יעדן אינדערפרי קומט א נייע שפע. און מ'זאגט דאך דעם פיוט אינדערפרי "א-ל ברוך גדול דעה, הכין ופעל זהר החמה", די גאנצע אלף בית הייבט אן אזוי שיין יעדן אינדערפרי ווען ס'קומט ארויס די זון, ס'איז ממש א ריזיגע אור.
און די עובדי עבודה זרה כאפן די אור, און זיי האבן א גאנצע טעכניק וויאזוי זיך מחיה זיין יעדן אינדערפרי וואס קומט ארויס די זון. ס'זאל זיין א מענטש, איך דארף טרעפן צו טאנצן. ס'איז דא רבי'ס וואס זיי טאנצן "א-ל אדון על כל המעשים" שבת, יא? "טובים מאורות שברא אלקינו". "טובים מאורות", אפי' קבלה מיינט עס אנדערע זאכן, אבער פשט מיינט עס אז די זון קומט ארויס אינדערפרי, הייבט מען אן צו טאנצן "טובים מאורות". יא, מיר טאנצן ביי קידוש לבנה. וואס איז דאס? ס'איז א ריזיגע חיות, ס'איז א ריזיגע שפע, ס'איז א ריזיגע שפע פון אור, פון ממש די אור הגשמי, און אויך ס'קומט מיט אים, מיט דעם קומט א שפע פון שמחה, א שפע פון "אור צדיקים ישמח", ס'קומט א געוואלדיגע זאך.
איז פארוואס רוב, אסאך פון אונז, שטייען אויף אינדערפרי, ארי, נאך א טאג וואס מ'דארף אויפגיין צו דער ארבעט, נאך א טאג וואס מ'דארף טון. ס'קומט נישט דער ריזן אור פון די זון. פארוואס נישט? ווייל אונז פארשטייען נישט, דו אוועקסט, דו אוועקסט, דו אוועקסט, וויאזוי ס'טוט זיך, דו האסט נישט קיין כלי וויאזוי עס צו כאפן. דער גוי פון די אומות העולם האט עס געכאפט, ער האט געמאכט א פיוט, ער האט געמאכט א סדר, א תפילה, ער בוקט זיך צו די זון, ער האט אויסגעפיגערט א וועג וויאזוי צו כאפן די חיות פון די זון יעדן אינדערפרי.
פון "לא תתורו" צו פילטער – א נייע תועלת
וואס טוען מיר אבער? ס'איז דאך עבודה זרה, ס'איז דאך א שרעקליכע קליפה, מיר קענען דאך נישט בלייבן דארט נעבעך, עובדים לשמש, ס'איז דאך א ריזיגע קרונה עובד, ס'איז דאך שרעקליך. טאמער אבער אזוי, ס'איז דאך אן איסור "ולא תתורו", ווי דער רמב"ם פסק'נט, מ'טאר נישט קוקן אין די ספרי עבודה זרה, אפילו ס'איז דא אין דעם א תועלת, ווייל מ'גייט פארכאפט ווערן.
דאס איז געווען פאסיג געווען דער סוד וואס הייסט א פילטער. יעצט איז דא א נייע תועלת, א פילטער. מ'קען קוקן איבעראל, און דער פילטער גייט שוין לכתחילה איבערטייטשן, ווי ס'שטייט דער נאמען, דער שם חול, דער שם שקר, שם של עבודה זרה, גייט ער איבערשרייבן "דער אייבערשטער האט געמאכט". זייער פשוט. מ'דארף פשוט מאכן דער ראבאט, אים אויסלערנען, ווען ס'שטייט "שם של עבודה זרה עשה", שרייב אריין "ה' עשה". א גוטן טאג. דאס איז די מעלה געווען די גאנצע זאך. אמאל האט מען געדארפט גאנצע קבלה, גאנצע כוונות, וכולי וכולי, צו מילל זיין אין עפעס א קליפה. היינט קען מען עס מאכן אליינס מיט א פילטער.
פרק ד: דער פילטער ברוחניות – אין מוח און דעת
די זעלבע זאך, דער אמת איז, דער אמת איז, דער אמת איז, און איך פיר אויס ווייטער, דער אמת איז, דער אמת איז, דער אמת איז, דאס איז ממש בגשמיות. דער אמת איז אז ברוחניות איז דא אזא סארט זאך, און די רוחניות מיין איך צו זאגן, ס'קען זיין אינגאנצן בנפש, אינגאנצן אין די מענטש'ס מוח, אינגאנצן אין די מענטש'ס דעת, אינגאנצן אין די מענטש'ס מיינד.
יעדע זעהן איז דורך א מתווך
אונז דארפן נאר געדענקען אז יעדע מאל וואס אונז זעען עפעס, איז דא די אלע לעיערס וואס איז דא. קאמפיוטערס זענען ווייניגער קאמפליקעטעד פון מענטשן, מענטשן זענען נאך מער קאמפליצירט. ווען איך זע עפעס, איך זע עס נישט דירעקט, איך זע עס דורך עפעס א מין דבר המתלבש, ס'איז עפעס א מתווך, יא? משה האט געמאכט א מסוה. איך רעד דורך עפעס א מאסק, דאס איז די ריעליטי. און דער מאסק איז מפרש, ער איז מתרגם, ער טייטשט איבער די זאכן לויט וואס ס'איז מיר נוגע. מיר האבן גערעדט וועגן דעם כמה פעמים וכמה אופנים.
א שומר הפתח אנשטאט נערוועז ווערן
אויב אזוי, קען מען דארט שטעלן א שומר הפתח, אנשטאט צו נערוועז ווערן.
אסאך מאל, לאמיר זאגן אזוי, אסאך מאל א מענטש, לאמיר זאגן א פשוט'ע דוגמא, א פשוט'ע דוגמא וואס איז איבערטייטשן שוין אויף א שאלות וואס זענען גרעסערע שאלות. א פשוט'ע דוגמא איז אזוי, לאמיר זאגן אז איך וויל דאווענען בכוונה, איך וויל זיך יעצט אריינקלערן, אריינגיין אין א טיפע התבוננות און זען עפעס א...
דער פילטער אין פראקסיס: דער סוד פון עפר פרה אדומה
פרק א: וויאזוי דער פילטער ארבעט – א פראקטישער משל פון חסידישע צדיקים
וועלט קען צוהעלפן פאר די כוונת התפילה [kavanas hatefillah: intention/concentration in prayer], ס'קען דאך נישט זיין אנדערש. אלא מאי [but what?], דו ווייסט נישט וויאזוי. און גלייך וואס ס'איז מפורש דארט, דו האסט נישט קיין פילטער. ס'איז גלייך מפורש אין דיין קאפ אז ס'איז א שטער. שטעל א פילטער. דער פילטער גייט איבערטייטשן אלעס.
אמאל גייט עס אנקומען, למשל [for example], כביכול [so to speak], אויב די חסידישע צדיקים [Chassidic righteous leaders] האבן געזאגט: ער האט געהערט אז א גוי שרייט מ'זאל אויפהייבן די היי, די "hay", און דאס האט ער געהערט אז מ'דארף אויפהייבן די אות ה' [the letter hei], מ'דארף אויפהייבן, מעלה זיין די שכינה [elevate the Divine Presence].
דער חילוק: נישט נאכטרעגליכע אינטערפרעטאציע, נאר לכתחילה'דיגע וואורנעמונג
אבער וואס איז געווען? קודם [first] האט ער געהערט דאס, נאכדעם [afterwards] האט ער געטראכט, "וויאזוי גיי איך מאכן פון דעם חסידות [Chassidic teaching]? תלפיות תל שכל פיות פונים אליו [Talpiyos - a mound to which all mouths turn], איך גיי אריינקוועטשן?" ניין, נישט דאס איז געווען.
ער האט געהאט אזא פילטער וואס לויפט אין זיין קאפ, און ער האט געהערט "היי", גלייך האט ער זיך געקאנעקטעט צום דעם ה'. און אזוי קען מען טון פאר יעדע זאך, אפילו דברים רעים ממש [even truly evil/negative things]. ס'וועט אים סאפארטן, ס'וועט אים סאפארטן לטובה [for good], ס'וועט אים סאפארטן פאר עפעס וואס מ'קען נוצן.
פרק ב: דער תנאי: דער פילטער ארבעט נאר חוץ דער נארמאלער עבודה
און דאס איז, נאר מ'שטעלט קודם חוץ [besides/in addition to] די נארמאלע עבודה [service/spiritual work]:
• די שעות קבועות לתורה [fixed times for Torah study]
• די שעות צו ברעכן די רע [to break the evil]
• הכנעה ועבודה [submission and service]
האבן טאקע אלע לעוועלס [levels], נייע סארט תורה [a new type of Torah], מאכן א פילטער. "מסך מבדיל [a dividing screen/partition]", מאכט א פילטער. דער פילטער לאזט נאר אדורך די... ער הערט, ס'איז מפורש לכתחילה [from the outset] פאר אונז אויף א וועג וואס אונז קענען עס הערן, אויף א וועג וואס אונז קענען עס נישט שטערן.
פרק ג: דער סוד פון עפר פרה אדומה: א נייער וועג אין אידישקייט
דאס איז אמת'דיג [truly] די סוד [secret] פון די עפר פרה [ashes of the red heifer] וואס איז מתקן [rectifies] די חטא העגל [the sin of the Golden Calf]. ס'איז א נייע וועג וויאזוי מ'קען גיין אין אידישקייט [Judaism/Jewish life].
סיום: דער יסוד איז פשוט, די פראקטישע דעטאלן דארף יעדער אויספיגורן
איך האף אז ס'איז גענוג קלאר. אפשר איז עס אן תורת [perhaps it's not a formal Torah teaching], און ווייל ס'איז אן תורת איז עס זייער אמת'דיג, אבער מ'דארף זיך יעדער איינער אויספיגורן פונקטליך [each person must figure out the precise details for themselves], אבער ס'איז א דבר פשוט [a simple matter].
מ'קען אריינגיין אין די טיפע פראקטיש [one can go into the practical depth], אבער דאס איז די יסוד [foundation].
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור – ערב שבת פרשת כי תשא, שבת פרה, תשפ"ו
א. היסוד: פנימיות התורה אינה מותרות – היא הכרח
כל דבר בתורה יש בו פשט, רמז, דרש, סוד. בעיות חיי האדם – בכל דור, בכל משפחה, בכל מדינה, עם כל המצבים הספציפיים – אינן יכולות להיפתר על ידי פשט בלבד. דווקא סודות התורה, פנימיות התורה, קבלה וחסידות, באו לפתור בעיות שהפשט לבדו אינו יכול להגיע אליהן.
נקודה חשובה: מה שקוראים "קבלה" הוא קבלה רק כל עוד לא מבינים אותו. כשמבינים אותו, הוא הופך ל"דברים פשוטים". משל: אי אפשר להסביר את קדושת השבת רק דרך הלכות בורר – צריך כלים, מושגים, שפה להבין מה "קדושה" פירושה. ויש זאת רק למי שיש לו השגה בפנימיות.
---
ב. החידוש העיקרי: "סור מרע" צריך בדיוק אותה עומק כמו "עשה טוב"
זה הליבה של כל השיעור. אנו מזלזלים ב"סור מרע":
- ב"עשה טוב" – מצה, סדר, הלל, שבת – כולם מבינים שצריך עומק, כוונות, הבנה. יהודי חסידי מתוחכם יש לו הבנה עשירה של כל מצווה.
- ב"סור מרע" – "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" – פתאום הוא נעשה שטחי, טיפשי, בלי שום עומק. הוא אומר רק "ברח!" בלי שום הבנה מתוחכמת.
הפסוק "ולא תתורו" – ניתוח מעמיק
הפסוק "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם" עומד באמצע קריאת שמע, כשאדם כבר כביכול בדבקות – ודווקא אז אומרת לו התורה: "אתה זונה אחריהם" – זה הנורמלי, זו המציאות של כל אדם, אפילו הצדיק הגדול ביותר. ציצית הוא סגולה/עצה נגד זה – "למען תזכרו" – אבל צריך להבין למה ואיך.
ראיה מהמצוות עצמן
יש יותר לא תעשה (365) מאשר עשה (248). זה אומר שהתורה עצמה נותנת יותר דרכי מלחמה נגד הרע מאשר מצוות של קדושה. בדיוק כפי שאי אפשר לקיים מצוות עשה בלי הבנה פנימית, כך אי אפשר להיזהר ממצוות לא תעשה בלי להבין את סודות הרע – מה הרע, איך נופלים, איך מתקנים.
---
ג. מדוע יש פחד לחשוב על "סור מרע"?
הסיבה להבנה השטחית ב"סור מרע" היא כי יש פחד לחשוב עליו – ואפילו צודקים! כי זו קליפה, "אשר אתם זונים אחריהם" – איך לחשוב עליה בלי להיתפס?
תשובת הזוהר: "למנדע טוב ולמנדע ביש"
הזוהר אומר שחובת האדם לדעת את שניהם – טוב ורע: להשתחרר מהרע ולהתחבר לטוב. ידיעה אינה רק ללמוד גמרא ודברי קדושה, אלא גם להבין איך הרע פועל – לא להיתקע ברע, אלא להיות מסוגל לצאת ולחבר את הרע לטוב. אין דרך אחרת.
---
ד. לימוד הרע – מה זה אומר למעשה
צריך לדעת איך הרע פועל – כל מה שכתוב בעיתונים, כל מה שאנשים עושים – אבל לא להישאר תקוע ברע, אלא לצאת ממנה, ולהפוך זאת ל"סור מרע ועשה טוב".
משל המן
במגילה כתוב שהמן כתב מכתבים לכל המדינות, אבל לא כתוב מה הוא כתב. המדרש יודע – כי חז"ל התעמקו בטענות המן. יהודי שלומד מגילה יכול להבין אנטישמיות טוב יותר מכל גוי – וזו דווקא החכמה: לא לברוח מהרע, אלא להבין אותה כדי להביס אותה.
---
ה. אמונה – המפתח לא להיתקע
"הרבה עשו ולא עלתה בידם" – הרבה אנשים נשארים תקועים ברע. מפרשים מביאים שאפילו צדיק יכול להיכנס לשם שמים ולהיאבד. אבל: מי שנכנס בכוונה אמיתית לברר, לא נתקע. אלו שנתקעים, הם אנשים שכבר מההתחלה רצו את הרע ומשתמשים בתורה כתירוץ.
אמונה היא המפתח – כוח נפשי, סגולה שמחזיקה אדם כשהוא בחושך העמוק ביותר. הפסוק "כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו" – ה"לא ידענו" הזה התחיל את חטא העגל. אדם עם אמונה יכול לחיות עם "לא ידע", הוא יכול לסבול מצב של חוסר ידיעה, כי הוא יודע שההסתר זמני – "בלילה תחזור הזריחה."
חילוק האריז"ל: זעיר אנפין (הרמה הנמוכה של דעת) יכול להיעלם, אבל עתיק יומין (אמונה, הרמה הגבוהה) לעולם לא נעלם. "ותלבש אסתר מלכות" – זו אמונה.
---
ו. האדם לא הכניס את עצמו
נקודה חזקה: לא בחרנו בעצמנו להיות בדור הזה עם אינטרנט, AI, וכל הניסיונות. ההשגחה עשתה זאת. השכינה רוצה שבתשפ"ו אנשיה יתמודדו עם כל הקשיים האלה. הפסוק "ויט אליו על הדרך" – הקב"ה שלח את המלאך הממונה על התאווה ליהודה. התאווה באה מלמעלה, לא מהאדם עצמו.
לכן: ממה אתה מפחד? אם ההשגחה הכניסה אותך, אתה יכול לצאת. דווקא דרך דעת – דרך הבנה טובה איך זה פועל – אפשר למצוא את התיקון.
---
ז. פרה אדומה – המודל של בירורים
זה סוד פרה אדומה: הכהן שמזה את האפר נעשה עצמו טמא – הוא צריך להיכנס לסוד הרע, להבין את המן, ובכך הוא יכול להעלות. הוא נעשה קצת טמא, הוא צריך אחר כך טהרה בעצמו – אבל זו הדרך: מטמא טהורים כדי לטהר טמאים.
חוקה לא אומרת שאין הסבר – זה אומר שבלי אמונה אי אפשר לעשות זאת. מי שאין לו אמונה, אין לו את הסגולה להיכנס ולצאת.
מדוע אין לנו היום אפר פרה
כולנו טמאי מת כי אין לנו אפר פרה. ולמה? כי אין לנו מספיק אמונה – כולם מפחדים מטומאת מת, במיוחד הצדיקים לא רוצים להיכנס. לכן ה"סור מרע" חלש, וממילא גם ה"עשה טוב" חלש – כי עשה טוב תלוי בסור מרע אמיתי.
---
ח. חטא העגל ועבודה זרה – לא לגמרי שקר
חטא העגל צריך להיות מובן
חטא העגל אינו פרשה קטנה – יש בו סודות. צריך הרבה מאוד אמונה ללמוד חטא העגל ולא להיאבד – אבל מי שיש לו אמונה, יכול ללמוד את כל עבודות הזרה שבעולם.
חידוש הזוהר: לעבודה זרה יש קיום
הזוהר בכי תשא שואל: הפסוק אומר "שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר" – אם שקר לא יכול להתקיים אפילו רגע, איך מתקיימים נצרות, אסלאם, וכל הכפירות כבר כל כך הרבה זמן עם מיליארדי חסידים? בטח זה לא לגמרי שקר – יש שם משהו אמת שצריך להבין.
הזוהר מסביר: מי שעובד את השמש אינו משוגע – לשמש יש באמת כוח עצום, שם קדוש שמנהל אותה. עובד העבודה זרה צודק שיש כוח, אבל הוא לא מבין נכון – הוא לא רואה את התמונה השלמה, הוא מעוות את השם הקדוש לשם עבודה זרה. עבודה זרה היא בעצם דעת חסר – הוא חושב שפרט קטן עשה את העולם, כשבאמת האלוקות הרבה יותר גדולה.
משקה משה – סוד של בירורים
משה רבינו שרף את העגל והשקה את בני ישראל בו ("וישק את בני ישראל") – כמעט כמו עפר פרה. זה מודל של בירורים: לא לברוח מהרע, אלא לעבד אותה, להוציא את ניצוץ הקדושה מהקליפה.
---
ט. הפילטר – חידוש להווי עלמא בעבודת הבירורים
מבריחה לסינון
- פעם חשבו שהעצה נגד אינטרנט היא לברוח לגמרי – כמה צדיקים החזיקו כך.
- באה דרך חדשה: לא לברוח, אלא פילטר – חברה טכנולוגית שמסננת עבורך.
- גדר כזה לא היה מעולם – לא שמענו שמניחים טכנולוגיה על מכונית שלא תנסע למקומות רעים, או על עט שלא יכתוב דברים רעים. הפילטר הוא חידוש – ולכן צריך להיות שמח, כי זה מלמד אותנו דרך חדשה לגמרי בעבודת ה'.
הפילטר כמהלך רוחני
הפילטר מאפשר משהו שמעולם לא היה: אפשר להיות בכל מקום בסייבר-ספייס – בין כל הגויים, כל הדברים – ו"לא יגש אליך", כמו "יפול מצדך אלף". פעם היו לאדם רק שתי אפשרויות: או שאתה שם ואתה תקוע, או שאתה בורח. על עיניים פיזיות אין עצה כזו – על אינטרנט כן.
AI כצעד הבא – בירורים אוטומטיים
AI יכול לעשות סוג חדש של פילטר שהולך עוד יותר רחוק:
- עד עכשיו אדם עצמו היה צריך לברר – לקרוא מידע, לתרגם אותו לפי אמונה, להוציא את הניצוץ – עבודה קשה.
- עכשיו אפשר לעשות שה-AI יתרגם אוטומטית: איפה שכתוב שם של עבודה זרה, הוא ישכתב "ה' עשה". פעם היה צריך כל קבלה וכוונות למלל קליפה – היום אפשר לעשות זאת עם פילטר.
דוגמת עובדי השמש – מה שאנו מפספסים
הזוהר מביא: עובדי העבודה זרה שעובדים את השמש תופסים כל בוקר שפע עצום – הם גילו טכניקה להתחיות מהאור. אנחנו לעומת זאת – אנו קמים בבוקר, "עוד יום לעבודה", ואנחנו לא תופסים את האור העצום של השמש, כי אין לנו כלי לכך. הגוי עשה סדר, תפילה, הוא משתחווה – הוא גילה דרך. אנחנו אומרים "טובים מאורות", אנחנו רוקדים בקידוש לבנה – אבל אנחנו לא מבינים מספיק מה זה אומר.
---
י. הפילטר במוח – מגשמיות לרוחניות
הפילטר קיים גם ברוחניות – לגמרי במוח, דעת, מיינד של האדם:
- כל פעם שאנו רואים משהו, אנו רואים אותו לא ישירות – אלא דרך "דבר המתלבש", מתווך, מסכה (כמו מסווה משה).
- המסכה מפרשת – היא מתרגמת את הדברים לפי מה שנוגע לי.
- אם כך, אפשר להציב "שומר הפתח" – במקום להתעצבן ממה שרואים, אפשר לפתח את הפילטר הפנימי לתרגם הכל נכון.
משל מעשי – הצדיק והגוי
צדיק שומע גוי צועק שצריך להרים את ה-"hay" (היי), ומיד הוא שומע מזה שצריך להרים את האות ה' – להעלות את השכינה. זה לא שהצדיק תחילה שמע את הגוי, ואחר כך ישב לחשוב "איך אני דוחס את זה לתוך החסידות?" – לא! לצדיק היה פילטר שרץ אוטומטית בראשו, ולכן הוא מיד התחבר לתוכן הרוחני. ההבדל: הפילטר אינו פרשנות בדיעבד, אלא תפיסה לכתחילה של העולם.
הפילטר עובד גם לדברים רעים ממש
אפילו דברים רעים – כשיש את הפילטר – מיד יתהפכו לטובה, יתנו משהו שאפשר להשתמש בו. אבל תנאי: זה עובד רק חוץ (מחוץ) לעבודה הרגילה – צריך להיות שעות קבועות לתורה, הכנעה, הבדלה, המתקה – כל הרמות של עבודה. הפילטר הוא סוג חדש של תורה שבונים על יסוד העבודה הרגילה. הוא "מסך מבדיל" – מחיצה שמעבירה רק את מה שאפשר לשמוע בדרך טובה, וחוסמת את מה שיכול להפריע.
---
יא. הסיום – עפר פרה אדומה כתיקון חטא העגל
זה הסוד האמיתי של עפר פרה אדומה שמתקן את חטא העגל. חטא העגל היה – לקחו את כוחות העולם בלי פילטר, ולכן יצאה עבודה זרה. פרה אדומה – שהיא חוקה, סוד – מלמדת אותנו דרך חדשה ביהדות: אפשר להיכנס לעולם, לשמוע הכל, לראות הכל, אבל דרך הפילטר הכל הופך לקדושה.
אולי זה "אן תורת" (בלי מבנה תורה פורמלי), ודווקא בגלל שזה כך, זה מאוד אמיתי. אבל כל אחד צריך בעצמו לגלות את הפרטים המעשיים – השיעור רק נתן את היסוד.
---
המקום ההגיוני של כל השיעור
1. פנימיות התורה נחוצה – פשט לבדו לא יכול לפתור את כל הבעיות
2. "סור מרע" צריך עומק – בדיוק כמו "עשה טוב", אי אפשר להיות שטחי
3. יש פחד לחשוב על רע – אבל הזוהר אומר שחייבים
4. לימוד הרע – להבין איך הרע פועל (משל המן)
5. אמונה היא המפתח – לא להיתקע (חטא העגל = חוסר אמונה)
6. ההשגחה מכניסה אותנו – לא צריך לפחד
7. פרה אדומה = המודל – מטמא טהורים / מטהר טמאים
8. לעבודה זרה יש קיום (זוהר) – צריך להבין למה
9. משקה משה = בירורים – לא להרוס, אלא לעבד
10. הפילטר = חידוש של דורנו – דרך חדשה בעבודת הבירורים
11. AI = בירורים אוטומטיים – הצעד הבא
12. הפילטר הפנימי במוח – תפיסה לכתחילה של העולם
13. עפר פרה = תיקון חטא העגל – להיכנס לעולם עם פילטר, ולהפוך הכל לקדושה
תמלול מלא 📝
סודות התורה בסור מרע: למה צריכים פנימיות כדי להילחם ברע
הקדמה: הצורך בסודות התורה
היום ערב שבת פרשת כי תשא, שבת פרה, תשפ"ו. נהגנו לדבר בפרשת כי תשא, שבת פרה, שבת שאחרי פורים, על הסוד של הכלים וכלים שונים שהרבנים אומרים שצריך לשים פילטר עליהם.
כשם שבכל דבר יש פשט, רמז, דרש, סוד, כך אנו סבורים, באמת לאמיתו, לא דברים שאפשר לומר כראוי בשיעורים אחרים, אבל באמת לאמיתו אין שום דרך לפתור את הבעיה, את השאלה, את הצרה שאדם חי בעולם הזה, מה שזה אומר תמיד עם כל הפרטים הספציפיים, עם כל המצבים שנעשים בכל דור ודור, בכל שנה ושנה, בכל אדם ואדם, כל אדם, משפחה ומשפחה, מדינה ומדינה, ועיר ועיר, כל דבר יש לו את המציאות המיוחדת שלו. ואי אפשר, אי אפשר לפתור את השאלה אלא עם מה שאנו קוראים סודות התורה, עם מה שאנו קוראים פנימיות התורה.
זו הסיבה שיש את כל הדברים האלה. זה לא פשוט שהיה טוב הפשט, היה טוב פשט, אבל הזוהר הוסיף תורות כי נתרוקן מה שהיה חדש באותו זמן. הסיבה שיש בכלל את כל התורות האלה היא כי יש בעיה בפשט הפשוט.
הבעיה האמיתית שסודות התורה באים לפתור
דיברנו אתמול, עדיין לא עלה השיעור, דיברנו אתמול בתחילת השיעור על נקודה בזה, ברתא דפנים, שיש בעיה, יש בעיה אמיתית, וכל הדברים שאנו לומדים, שבאו ספרי חסידות, ובאו ספרי קבלה, באו לפתור בעיה שאנשים אחרים לא פותרים. זה פשוט קיים.
האמת היא שצריך להיות תכלית השלימות אולי של סתם בעיה שלא יהיה רק על פי קבלה. אבל היסודות, המושגים, הדרכים שאנו לומדים, האמת היא שזה לא קבלה. מה זה אומר קבלה? קבלה נקרא רק כל עוד לא מבינים את זה. מי שמבין את זה, זה נעשה פשוט, זה נעשה דברים פשוטים.
הצורך בפנימיות כדי להבין קדושה
אז, העניין הוא שצריך ללמוד קבלה של כל הדברים האלה, ולברוח, לומר על פי פשט, זה כמו שרואים שיש הרבה מאוד דברים לכאורה, שאפילו היהודים שלומדים כבר כן, שהם מבינים כן קצת יותר טוב, הם מבינים ששבת אי אפשר להסביר בפשטות, לא מרתם, ש"שבת כי קודש היא לכם". שבת היא קודש, עומדת בשבוע בסדרה. אי אפשר להסביר שבת עם זה שאסור לעשות בורר. צריך להסביר את הקדושה.
למי יש בכלל שפה? למי יש בכלל לשון? למי יש בכלל מילים, כלים, כלים מכלים שונים, כלים, מושגים שאפשר מזה להוציא קדושה, מה שזה אומר המילה קדושה? רק מי שיש לו קצת השגה בזה, מקובל, או סוג כזה של אדם, הוא עשה תיאוריה, יש לו קצת תיאוריה של מה שזה אומר קדושה, או יהודי חסידי.
פרק א: הסטנדרט הכפול ב"עשה טוב" וב"סור מרע"
אותה דרך ב"סור מרע"
ובאותה דרך היינו צריכים להבין אצלנו, אולי אנחנו מזלזלים בסור מרע. עוד אחד מהסודות הגדולים של אדלר יהודה בן אהרן המן בן ברוך מרדכי, זה גם הסוד של פרה אדומה שבא תמיד אחרי פורים.
כלומר, אנחנו מאוד רגילים ככה, יש עשה טוב. עשה טוב אומר שהולכים מיד לעשות מצוות על פסח, הולכים להתכונן לסדר. וכל אחד שמבין קצת, יש לו קצת רמה של דעת שהיא גדולה יותר מכיתה ג', יודע שלא מספיק לעשות בפשטות, לא מספיק לא לאכול חמץ ולאכול מצה.
צריך להוציא מה הוא העניין של המצה, מה הוא העניין של לא לאכול חמץ, מה זה מוציא, איך זה עוזר לאדם? זה צריך לעזור לאדם, התורה ניתנה כדי לעזור לאדם, וזה לא עוזר. מי שלא מבין, מי שאין לו שום מהלך, זה באמת, לא רק תיאוריה, נכון? יש לו משהו דעת, יש לו תפיסה, יש לו משהו, הוא חי בדעת מסוימת, בחיים מסוימים של מוח, שהוא מודע מאוד למה היא המציאות, מה היא המורה, ומה הם הד' כוסות, זה עבודה לא קלה.
ההכרה הכללית ב"עשה טוב"
זה פשוט, כל אחד יודע את היסוד שכל, כל יהודי חסידי בעולם, אולי אפילו יהודי פולני, כולם מודים ליסוד הזה.
אבל ב"סור מרע" – סיפור אחר לגמרי
אבל כשמגיעים לסור מרע, כלומר, כל אחד יודע שבעולם יש הרבה ניסיונות, "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". זה פסוק כל כך יפה, חשבתי על זה לאחרונה.
הפסוק אומר, כל אחד יודע "ולא תתורו" מה זה אומר, כן? זה למזרח, "אחרי לבבכם" זה מינות, "עיניכם" זה ניאוף, עבודה זרה, מה שזה לא יהיה, זה הדבר, כן?
פרק ב: ניתוח הפסוק "ולא תתורו"
ההקשר: באמצע קריאת שמע
אומר לך הפסוק, חשבת שאתה קורא כאן קריאת שמע, אתה כבר בפרשה השלישית, אתה כבר ממש בדבקות עולם, והוא תופס את ה"ולא תתורו". אומר לו הפסוק, למה אני אומר לך? למה אני אומר לך "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם"?
"אשר אתם זונים אחריהם" – הנורמלי של כל אדם
"אשר אתם זונים אחריהם". כי אתה זונה אחריהם. כי זה הנורמלי. כל צדיק, הצדיק הגדול ביותר שיש קריאת שמע, אומר על עצמו "אשר אתם זונים אחריהם". וכנגד זה בא לך הפסוק לעזור. הפסוק רוצה להוציא אותך. משה רבינו עם רבונו של עולם עם תורתו רוצה לומר משהו "ולא תתורו", שיצאו מה"תתורו" קצת, שיוכלו למצוא משהו דרך טובה יותר להשתמש ב"לבבכם" וב"עיניכם" במקום "זונים אחריהם".
שני פשטים בפסוק
כן, אתה יכול לומר על פי פשט הטענה האחת שזה לא אומר מה שאני אומר, אלא פשוט "ולא תתורו אחרי לבבכם", איזה סוג לב, זה שהולך אחרי זה עם ה"זונים". בסדר, יכול להיות גם פשט טוב, אבל אני חושב שהפשט שלי גם טוב, וזה גם לימוד אמת, כי התורה לא באה לטפל בבעיות שלא קיימות.
התורה מדברת אל המציאות שלך
התורה אומרת, אתה, אני יודע שאתה זונה, "אשר אתם זונים אחריהם" – זונה, כן, לא זונה, הוא זונה אחריהם – ובשביל זה אני מביא כל יציאת מצרים, בשביל זה אני עושה ציצית. למה לובשים ציצית? צדיק עצום, למה לובש ציצית? כן, הוא צדיק יסוד עולם. הוא לובש ציצית בבוקר, אומר לו הפסוק: למה לובשים ציצית? "למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי", שתזכור "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים", זה אומר החיים שלך הם לב זונה. זכור עם הציצית זה סגולה, זה עצה לצאת מזה.
הנקודה: "סור מרע" צריך בדיוק אותה עומק
אז, אני מפרש, ואנחנו לא תופסים, אני מפרש שב"ולא תתורו אחרי לבבכם אשר אתם זונים" טמון בדיוק אותו כמות סודות ואולי יותר, אולי יותר חכמה, אולי יותר עומק, אולי יותר עומק, אולי יותר הבנות עדינות צריך להיות, כמו שטמון בעניין של להתכונן ולומר הלל פסח בלילה ולעשות מצה וכל הדברים.
פרק ג: החשבון של רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה
הקושיא של מהרח"ו
זה חייב להיות ככה, כמו שאומר המהרח"ו, יש לי רעש בשערי תשובה, מה זה? כל אחד יודע שכאן בתורה יש רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה. רמ"ח מצוות עשה זה דברי קדושה, כן? כל מצות עשה היא חפצא של קדושה או פעולה של קדושה, "ושכנתי בתוכם", עם זה מביאים את הקדושה לעולם, זה המצוות עשה, זה נפלא!
העומק של מצוות לא תעשה
אבל יש שלוש מאות חמש ושישים מצוות לא תעשה. מצוות לא תעשה הפשט: לא להיות רע, כן? לא ללכת אחרי ה"אשר אתם זונים אחריהם". יש שס"ה מצוות לא תעשה, זה כולם דרכי מלחמה, דרכי עצה שהתורה נותנת נגד הסטרא אחרא, נגד הקליפה, נגד מה שהיה בלי זה. ובזה באים יותר הלכות, יותר מצוות, הרבה יותר ממה שיש מהמצוות עשה יש מצוות לא תעשה.
המסקנה: צריכים פנימיות בשניהם
אז יש חכמה עמוקה, ובדיוק כמו שאנחנו אומרים "אי אפשר לקיים מצות עשה כראוי", אי אפשר לעשות שבת בלי ללמוד כוונות של שבת, חבל! אותו דבר אי אפשר להיזהר, כמו שכתוב אי אפשר להיזהר ממשהו חמץ, כן? אי אפשר להיזהר ממצוות לא תעשה, אי אפשר לעשות את ה"סור מרע" בלי להבין את הסודות, הן את הסודות של הרע, הן את הסודות של איך ניצולים מהרע, איך מתקנים את הרע. זה ברור, כל אחד יודע את זה בעצם.
פרק ד: המציאות המעשית – הסטנדרט הכפול
היהודים החסידיים המתוחכמים
ויוצא אבל למעשה העולם משהו לא ככה, רואים את כל האנשים המתוחכמים שלי, אנשים חסידיים מאוד מתוחכמים, מקובלים, משפיעים וכו'.
ב"עשה טוב" – מאוד מתוחכם
וכשמגיעים להסביר מה זה פורים, למה צריך להשתכר בפורים, למה צריך לאכול מצה בפסח, הוא מתוחכם נורא, יש לו פשט טוב יותר, ובאמת זה עוזר, דרך זה הוא מקבל את ההשגה, הוא מקבל את השפע של אכילת מצה בפסח.
ב"סור מרע" – טיפשי ושטחי
כשמגיעים להיזהר מ"ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", יש לו הבנה מאוד חלשה, הוא אומר את הרמה הגדולה ביותר של טיפשות, את הרמה הגדולה ביותר של שטחיות שיכולה להיות, רק לברוח. אפילו הוא לא אומר שהעצה היא לא לברוח כמה שיותר רחוק, הוא רק אומר שאין לו הבנה מתוחכמת נוראה, הוא מאוד טיפשי, מאוד שטחי, וביסוד שלו הוא אומר שעם הבנה כל כך שטחית אי אפשר להצליח, אי אפשר לבצע כלום, זה לא עובד, והוא רואה באמת שזה לא עובד.
פרק ה: הסיבה לסטנדרט הכפול – פחד לחשוב
למה יש הבנה כל כך טיפשית?
אז, ומובן שהסיבה לזה היא, וכאן אני חוזר למה שהתחלתי לדבר על "עד דלא ידע" על הסוד של אפר פורים, הסיבה שיש לו הבנה כל כך טיפשית היא כי יש לו פחד לחשוב על זה, והוא צודק, יש לו על מה לחשוב, זו קליפה, זה פחד על "אשר אדם זונה אחריהם", אז איך הוא יחשוב על זה? הוא בורח.
הזוהר: "למנדע טוב ולמנדע רע"
על זה כתוב בזוהר, זוהר מאוד חשוב, אנחנו אומרים את זה תמיד, שהחיוב של אדם הוא "למנדע טוב ולמנדע רע", ולהיפרד מרע ולהתחבר לטוב. זו חובה, חובת הידיעה.
ידיעה אומרת גם לדעת רע
ידיעה היא לא רק לדעת טוב, לא רק ללמוד גמרא תוספות, ללמוד דברי קדושה, אלא גם לדעת רע. לדעת רע אומר לדעת כל מה שכתוב בעיתון, כל מה שכתוב ב"אשר אתם זונים אחריהם", כל הדרך איך הרע עובד, ומובן לא שהוא יהיה תקוע ברע, אלא שהוא יצא מהרע, הוא יחבר את הרע לכל טוב. זו החובה, זו הדרך היסודית איך העבודה, אין שום דרך אחרת איך זה יכול לעבוד.
פרק ו: הצורך באמונה
צריך לעשות את זה עם אמונה חזקה מאוד
ומובן שזה צריך לעשות עם אמונה מאוד, מאוד קשה. מי שאין לו מספיק אמונה, מי שאין לו... כן, כשאני אומר אמונה אני מתכוון לדבר שיכול להחזיק אצל אדם בשעה שהוא באמת ברע, בשעה שהוא למנדע רע, אני צריך פשוט גם להבין מה הוא הצד שיש לרע, כן?
להבין את הצד של רע
מה הוא אומר? מה אומר המן? יש לו איזושהי סברא? יש לו איזושהי טענה? ראינו שהמדרש הניח על המן, כתוב... אין לנו... המן, כתוב במגילה שהמן כתב אגרות לכל המדינות, וכן הלאה. לא כתוב אבל מה הוא כתב, והמדרש סיפר מה המן כתב במכתב שלו. כל הדרשה, הדרשה האנטישמית, שהמן כתב, המדרש יודע את זה.
איך המדרש ידע? אולי הייתה לו מסורה? אני לא יודע. אבל יכול להיות גם שהוא חשב על זה, הוא ידע מה הטענה של המן. צריך ללמוד מה הטענה של המן.
יהודי יכול להבין טוב יותר אנטישמיות
והמדרש... היהודי של המדרש, המדרש שלומד את הזוהר, היהודי שלומד מגילה, יכול להיות אנטישמי טוב יותר מכל גוי, כי הוא מבין היטב מה זה אנטישמיות.
ועכשיו החכמה היא לא להיות אנטישמי, החכמה להיות יהודי שמדבר... בורח והוא לא רוצה לשמוע מה אומרים. זו לא חכמה, לא באנו לעולם לעשות קונצים. זה לא פותר את הבעיה. כדי לפתור את הבעיה צריך לעשות למידת הרע, וצריך דרך זה להתחזק בסור מרע ועשה טוב.
הרבה עשו ולא עלתה בידם – הסכנה של להישאר תקוע
וזה מאוד קשה, זה קשה כי הרבה עשו ולא עלתה בידם. יש הרבה מאוד אנשים, זו העובדה, כיוון שכך הרבה אנשים נשארים תקועים ברע.
יש אפילו, אף על פי שאני לא סובר כך, אבל המפרשים שמדברים תמיד על היסוד אומרים תמיד שיכול להיות אפילו צדיק שהלך ונכנס לרע לשם שמים ונשאר תקוע שם, כי כתוב בתולדות איפה הוא מביא את היסוד של הבעל שם טוב, אבל האמת היא לא כך.
שיטת הדובר: מי נשאר תקוע ולמה
האמת היא שיש הרבה יותר אנשים שמההתחלה היו ברע. אבל היו הרבה אנשים שניסו להעלות, לברר, והם נתקעו? אני חושב שלא. אני חושב שאף אחד לא.
---
[סוף חלק א]
למידת הרע, אמונה, והסוד של פרה אדומה: איך להבין ולהעלות את הרע
פרק א: חיוב למידת הרע והסכנה של להישאר תקוע
למידת הרע – מה זה אומר מעשית
לדעת רע אומר לדעת כל מה שכתוב בעיתון, כל מה שכתוב ב"אשר אדם עושה אותם וחי בהם", כל הדרך איך הרע עובד.
וזה לא עומד שיהיו תקועים ברע, אלא שיצאו מהרע, ושיעשו סור מרע לטוב. זו החובה, זו הדרך היסודית איך הרע עובד. אין שום דרך אחרת איך זה יכול לעבוד.
הצורך באמונה בלמידת הרע
ומובן שזה צריך לעשות עם הרבה אמונה, מאוד קשה. מי שאין לו מספיק אמונה, מי שאין לו... כן, כשאני אומר אמונה, אני מתכוון לדבר שיכול להחזיק אדם בשעה שהוא תקוע ברע, בשעה שהוא... למידת הרע, הפשט הוא גם להבין מה הצד שיש לרע, כן? מה הוא אומר? מה אומר המן? יש לו איזושהי סברא? יש לו איזושהי טענה?
המשל של מכתבי המן
ראינו שהמדרש הניח על המן, כתוב... אין לנו... המן, כתוב במגילה שהמן כתב אגרות לכל המדינות, וכן הלאה. לא כתוב אבל מה הוא כתב, והמדרש סיפר מה המן כתב במכתב שלו. כל הדרשה, הדרשה האנטישמית, שהמן כתב, המדרש יודע את זה.
איך המדרש ידע? אולי הייתה לו מסורה? אני לא יודע. אבל יכול להיות גם שהוא חשב על זה, הוא ידע מה הטענה של המן. צריך ללמוד מה הטענה של המן.
יהודי יכול להבין טוב יותר אנטישמיות
והמדרש... היהודי של המדרש, המדרש שלומד את הזוהר, היהודי שלומד מגילה, יכול להיות אנטישמי טוב יותר מכל גוי, כי הוא מבין היטב מה זה אנטישמיות.
ועכשיו החכמה היא לא להיות אנטישמי, החכמה להיות יהודי שמדבר... בורח והוא לא רוצה לשמוע מה אומרים. זו לא חכמה, לא באנו לעולם לעשות קונצים. זה לא פותר את הבעיה. כדי לפתור את הבעיה צריך לעשות למידת הרע, וצריך דרך זה להתחזק בסור מרע ועשה טוב.
הרבה עשו ולא עלתה בידם – הסכנה של להישאר תקוע
וזה מאוד קשה, זה קשה כי הרבה עשו ולא עלתה בידם. יש הרבה מאוד אנשים, זו העובדה, כיוון שכך הרבה אנשים נשארים תקועים ברע.
יש אפילו, אף על פי שאני לא סובר כך, אבל המפרשים שמדברים תמיד על היסוד אומרים תמיד שיכול להיות אפילו צדיק שהלך ונכנס לרע לשם שמים ונשאר תקוע שם, כי כתוב בתולדות איפה הוא מביא את היסוד של הבעל שם טוב, אבל האמת היא לא כך.
שיטת הדובר: מי נשאר תקוע ולמה
האמת היא שיש הרבה יותר אנשים שמההתחלה היו ברע. אבל היו הרבה אנשים שניסו להעלות, לברר, והם נתקעו? אני חושב שלא. אני חושב שאף אחד לא.
פילטער כחידוש בעבודת הבירורים: מעבודה זרה ועד AI
פרק א: עבודה זרה – לא שקר לגמרי
מגיד השיעור:
אתה יודע שהכל תלוי בכוונה הראשונה. אולי יש אנשים שמשתמשים בתורה כתירוץ לעשות את הרע שהוא כבר רצה לעשות מלכתחילה. זה יכול להיות. אבל לעניות דעתי זה לא נכון, אני לא רואה שההיסטוריה תהיה שאני לא יודע הרבה אנשים שנעשו רשעים כי הם ניסו להיות אותו סוג של צדיק שמעלה את הרע. לא ראיתי, זה לא נראה לי נכון.
כל התורה אומרת לך את זה
נראה לי רק שזו בדיוק הנקודה, כל התורה אומרת לך את זה, שיש רע בעולם, ולרע יש איזה תפקיד, וצריך לברר אותו, צריך להעלות אותו, "כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה".
ההגדרה של רע והעצה
וכמובן, זו בדיוק ההגדרה של רע, שיש אנשים ש"טורח אחר לבוא עמו", הם נתקעים שם. אבל לכן אני אומר, מה העצה על זה? כי זה בדיוק הנושא של פרה אדומה שכל הספרים מדברים ואומרים לנו את זה על דרכנו.
פרק ב: הסוד של פרה אדומה – מטמא טהורים כדי לטהר טמאים
הפרדוקס של פרה אדומה
שהוא מטמא את הטהורים, כן, כדי לטהר את הטמאים צריך לטמא את הטהורים. הטהור, הכהן שזורק את אפר פרה, הוא צריך להיכנס לסוד של אפר פרה, כן, הוא צריך להבין מאוד טוב את ההמן, ובכך הוא יכול להעלות אותו.
הכהן עצמו נעשה טמא
והוא עצמו אכן נעשה קצת טמא בזה, הוא צריך אחר כך בעצמו עוד טהרה לצאת מהדבר הזה, והכי נמי, הוא צריך לעשות תשובה על זה.
השאלה: איך הוא יכול לעשות את זה?
אבל איך הוא יכול לעשות את זה? ולמה רוב האנשים לא יכולים לעשות את זה? כי זה הדבר שנקרא חוקה, כן? כל הספרים אומרים, חוקה היא תרגום תורני, וצריך להאמין שזה עובד כך.
חוקה לא אומרת שאין הסבר
"אחד לכאורה שיסלך הרע אחראב" לא אומר שאין הסבר על זה, שאין לזה תירוץ. זה אומר רק שאם אתה אדם כזה שאין לך אמונה, אין לך את הסגולה – ויש כמה פעמים, אמונה היא סגולה, אמונה היא כח נפשי כזה, סגולה, דבר שאני יכול לעשות דבר כזה אפילו אני לא יודע "עד לא ידע", כן?
פרק ג: אמונה – הכוח לחיות עם "לא ידע"
המשל של חטא העגל: "לא ידענו מה היה לו"
דיברתי הרבה פעמים, וירא כל העם, קבצו על אהרן, הם אמרו לאהרן לעשות עגל. כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו. אתה לא יודע מה קרה לו. זה התחיל את כל העגל.
הבעיה של "לא ידענו"
אתה לא יודע? אוקיי. אתה לא צריך לדעת. אילו היה אדם אמיתי שהוא יכול לחיות עם נקודה של חוסר ידיעה, הוא יכול לחיות עם לא ידע, הוא לא יודע, הוא מקווה שהוא יגלה מחר, יש לו איזה קשר מסוים לדעת, קשר לאמת, שהוא לא מחשיב את רגעו, מה שאני מבין ברגע לא מחייב הכל.
הסבלנות של אמונה
הוא מאמין שיכול להיות שהוא עכשיו בתוך ארץ, עכשיו בלמטה פנימה, עכשיו בהסתר שהלך לשם, ובלילה תבוא הזריחה ורוח הקודש יחזור.
"אלי אלי למה עזבתני" – שתי רמות של אלי
כי הוא אומר "אלי אלי למה עזבתני", כן? יש כאן שתי רמות של אלי. האריז"ל אומר שיש זעיר אנפין ועתיק. זעיר אנפין יכול להיעלם, האריז"ל אומר להיפך, אבל אני אומר כך. אבל הרמה הגבוהה יותר, שנקראת אמונה, שנקראת עתיק יומין, לא נעלמת.
עבודה זרה ואמונה
אה, יש כאן עבודה זרה? נו, למה יש עבודה זרה? למה יש את כל הקליפות המסריחות האלה? אני צריך סיבה גדולה לזה. זה פשוט רוח הקודש, ותלבש אסתר מלכות. זו אמונה.
למה צדיקים לא יכולים להבין את הרע
והסיבה למה כל הצדיקים, כל האנשים שאנחנו מדברים עליהם, הם לא יכולים להבין נכון את הרע, היא כי אין להם מספיק אמונה להאמין שבשעה שהוא מבין את הרע, זה מה שהוא צריך לעשות עכשיו. לא כי הוא מרגיש, לא כי הוא יודע עכשיו, אלא כי הוא מאמין, כי הוא לא יודע עכשיו. אבל הוא יודע שכאן הוא, הוא לא החליט בעצמו לעשות את העבודה.
פרק ד: ההשגחה הציבה אותנו – אין צורך לפחד
לא בחרנו בעצמנו
בואו נחשוב, כמו שאומרים לנו תמיד אמונה. אנחנו בחרנו בעצמנו להיות בדור הזה, במצב הזה שבו יש את הנסיון והקליפה והסוג הזה של אינטרנט והסוג הזה של דברים והסוג הזה של AI? זה עשינו בעצמנו? זה רצינו? כן, כן, אנחנו לא יכולים, רוב מאיתנו אפילו לא מושחתים מספיק לעשות את זה.
ההשגחה עשתה את זה
אלא מאי? זה לא עשינו בעצמנו, זה ההשגחה עשתה. השכינה רוצה מאוד שבתשפ"ו האנשים, אנשיה יתעסקו עם כל החזיריי האלה. זה היא רוצה.
למה השכינה רוצה את זה?
למה היא רוצה את זה? אני יכול להגיד לך את זה על פי קבלה, זו עצה טובה להעלות. זה תירוץ על פי קבלה. על פי פשט חייב להיות תירוץ טוב יותר. קבלה היא גם קצת אמונה. כל עוד לא יצא מה זה, אי אפשר לומר תירוץ שלם על פי פשט, אומרים שזה על פי קבלה. אוקיי. אבל על כל פנים, זה היא רוצה.
ממה אתה מפחד?
אז ממה אתה מפחד? ממה אתה מפחד להיכנס לשם? ממה אתה מפחד? אה, צריך לעשות את זה נכון. תעשה את זה נכון. אבל לא שואלים אותנו אם אנחנו הולכים לעשות את זה. זה קורה מעצמו. זה כל העניין.
המשל של יהודה ותמר: "ויט אליו על הדרך"
מה שכתוב בספרים שאי אפשר להיכנס לרע כדי להעלות, זו שאלה של עבירה לשמה, מותר כן, מותר לא. זה כי לא צריך. זה קורה מעצמו, אל תדאג. אתה יכול מאוד לרצות להיות צדיק יסוד עולם שאין לו שום קשר לזה כלל, ואולי יש גם עצה לאנשים כאלה. טוב מאוד. אני יכול לחשוב שזה כך.
למי יש את הנסיון?
אבל האנשים שיש להם כן את הצורך, במילים אחרות, יש להם את הנסיון. מי היה המלאך, כן? כתוב "ויט אליו על הדרך". הקב"ה שלח את מלאך הממונה על התאוה, לתת תאוה ליהודי שילך לתמר.
התאוה באה מלמעלה
מי שלח את התאוה? מאיפה יש לאנשים את האנשים? יש אנשים שאין להם את התאוה. אין. רוב האנשים יש להם כן את התאוה. למה יש לו את התאוה? כי הוא צריך לעשות כך.
"לא עשיתי את זה בעצמי"
ובדיוק את זה כשהוא מודה, כשהוא אומר "לא עשיתי את זה בעצמי, התאוה דחפה אותי, מלאך הממונה על התאוה דחף אותי", ואבל זה, אם יש אמונה יודעים שזה לא בשביל עצמו, זה לא כי אני רוצה את זה באמת. אני לא רוצה כל כך גדול, אני לא מוסיף כל כך גדול. לא שאלו אותך.
לא שאלו אותך
אפילו כשאתה רוצה כן, אוקיי, תיאורטית אני רוצה את התאוה, אבל לא באופן הזה. לא עשית את כל הכלי, את כל המערכה, את כל המערכה שתוכל לעשות. זה ההשגחה עצמה עשתה.
אם יש לך אמונה, אין ממה לפחד
אז אם יש לך קצת אמונה, אתה מבין, שאם כך, אין לך ממה לפחד. תבין את זה טוב. אפשר לצאת מזה. אפשר, דוקא על ידי הדעת, דוקא דרך הבנה טובה איך עובד כל העניין, אפשר למצוא את הדרך הנכונה, אפשר... זה התיקון.
זה התיקון
לך תביא את התיקון, ולך ישראל יתוקן כראוי. זו ההקדמה, ההקדמה לדברינו, ולהבין שזה הסוד של חטא העגל שאנחנו לומדים את זה באריכות בפרשה.
פרק ה: חטא העגל – צריך אמונה ללמוד אותו
צריך להבין היטב את חטא העגל
צריך להבין היטב את חטא העגל, זו לא פרשה קטנה, שנתקרבה עם הרוגים וחלקים ממנה, אלא כי טמונים בה סודות. לא כל אחד יכול להשיג אותה, לא לכל אחד יש את הכלים, לא לכל אחד יש אמונה.
צריך הרבה אמונה
צריך להיות הרבה מאוד אמונה ללמוד את הפרשה של חטא העגל ולא להיות אבוד לגמרי. אבל מי שיש לו קצת אמונה, אפשר ללמוד אותה, אפשר ללמוד את כל עבודה זרות שבעולם, אפשר ללמוד מעשה פרה, אפשר להיכנס לטומאת מת, ואפשר להתחיל להבין.
למה אין לנו אפר פרה
ורק מי שמבין את זה, והיום אין אפר פרה, כן, אחד הדברים שאומרים שאין אפר פרה, אז אנחנו כולנו טמאי מת. במובן מסוים, כן. ולמה אין לנו אפר פרה? כי אין לנו אמונה, לכולנו יש פחד מטומאת מת, אנחנו לא רוצים ללכת, במיוחד הצדיקים, וממילא הסור מרע שלנו נחות מאוד מפחד מול העשה טוב, מול אפילו העשה טוב.
עשה טוב תלוי בסור מרע
עשה טוב תלוי בסור מרע, אבל כשלא מבררים באמת, לא מבינים באמת את הסור מרע, בטוח שגם העשה טוב חלש מאוד.
פרק ו: חידושו של הזוהר על עבודה זרה
החידוש שהתחדש
אז אני רוצה לומר את החידוש על חידוש שהתחדש על הסוגיא, גם זה מחובר לפרשה ולנושא של כי תשא.
הזוהר הקדוש בכי תשא
הזוהר הקדוש בכמה קטעים הראשונים של כי תשא באריכות מאריך, כבר דיברנו על זה בשנים אחרות, הוא מאריך מאוד בזה שעבודה זרה היא לא בדיחה. עבודה זרה, זו הקליפה הגדולה ביותר שיכולה להיות, כן, "תזרם כמו דוה צא תאמר לו".
השאלה: איך מתקיימת עבודה זרה?
עבודה זרה, טומאת עבודה זרה, שלכאורה היינו אומרים שאין דבר יותר כלום מזה, אין דבר יותר גדול שהוא שקר, שהוא קליפה, שהוא לא נכון כמו זה. אומר הזוהר כך, הרי כתוב פסוק, "שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר", אם לעבודה זרה לא היה קיום, לא היה נמשך עוד, אנחנו מדברים על כמה עבודות זרות שיהיו, מה שאנחנו קוראים עבודה זרה, הנצרות עם האיסלאם עם כל מיני שיטות אחרות של אפיקורסות, הם כבר הולכים זמן רב מאוד, יש להם מיליארדי חסידים.
לא יכול להיות שקר לגמרי
לא יכול להיות, לא יכול להיות שזה שקר לגמרי, כי הגמרא אומרת ששקר, אפילו רגע לא יכול לעמוד לשון שקר. אלא מאי?
[השיעור ממשיך בחלק 3...]
המשך: הפילטר כפתרון – גישה חדשה לעולם המודרני
נראה שזה, פעם חשבו, החכמים חשבו, שהעצה תהיה לאינטרנט, לכל הדברים האלה, שיברחו מזה לגמרי, כך חשבו שזו תהיה העצה, כמה וכמה צדיקים חשבו כך. היו אנשים אחרים שאמרו אחרת, והם צדקו.
בא סוד חדש, דרך חדשה, כל דבר הוא עצות מרחוק, קמינא אמן [קא מינא אמן – באה מאמן, מאמונה], שבאות מלמעלה עצות איך לפתור, וכל עצה היא פרדיגמה, כל עצה היא סימן, זה משהו משל, זה מהלך כלשהו, מהלך חדש.
הפילטר – חידוש טכנולוגי עם משמעות רוחנית
בא מהלך חדש ואמר שלא יברחו, יעשו דבר חדש, כלומר יעשו פילטר, פילטר הוא נפה, כברה, כן? גילו טכנולוגית, מעניין מאוד, אכניס אותך לזה קצת, אני מתכוון שצריך להתבונן.
פילטר הוא... גם לא רק, לא רק האינטרנט, הדרכים איך אפשר להגיע לכל הקליפות, לא רק זה חידוש, לא היה עד לא מזמן כל כך לא היתה הדרך. גם העצה לזה היא גם חידוש. בדיוק כמו הסוד האינטרנט, שהקדושה שמוצאים בין הכל היא הרשת [רשת – נט], ובמזבח יש רשת מקרקב וכו', זה סוד. בדיוק כמו שזה חידוש, זה גילוי חדש שלא היה מעולם, ויש בזה פוטנציאל לרע, כמו כל חידוש, כמו כל בריאה. בבריאה יש מיד, דבוק בו יצר הרע, יש מיד טובה ורעה.
הפילטר כסוג חדש של גדר
בדיוק כך העצה, שהיה צריך להיות אמונה מסוימת, אמונת חכמים מסוימת, פטנטים מסוימים לגלות את העצה, וצריך לראות עד כמה העצה עובדת, ויש הרבה פרטים שעדיין לא יודעים בדיוק מה כל הפרטים. אבל הרעיון הבסיסי, העצה שנקראת פילטר, היא גם חידוש, חידוש להוי עלמא.
אנשים שואלים אפילו את הקושיה, אני אגיד לך תמיד מהקושיה שהאנטי שואל אפשר להבין. כן, אותנו שואלים את הקושיה, למה צריך פילטר? שמעת פעם שאם יש מכונית צריך להטמיע טכנולוגיה על המכונית שלא תתן למכונית לנסוע למקומות רעים? שמעת פעם שאם יש עט צריך להטמיע טכנולוגיה על העט שלא תתן לעט לכתוב דברים רעים? לא שמעו. יש הרבה גדרים, חכמים עשו הרבה מאוד גדרים וסייגים על הרבה דברים, אבל סוג כזה של גדר לא שמעתי מעולם, שזה חידוש.
אבל אנחנו, הרבנים שאמרו בפשטות שזה משהו מוגזם, כל מיני דברים מוגזמים שיש בדור בכלל, זה לא נכון, אין לזה שום שייכות. אין חיוב כזה לשים פילטר, בוודאי לא חיוב שהוא פשוט יישום [יישום – אפליקציה], זה פשוט פרט שיוצא ברור ממשהו חיוב אחר שעומד. לא אמת. סוג הדבר הזה הוא לכאורה חידוש.
הפילטר מלמד אותנו דרך חדשה בעבודת ה'
אה, אם זה חידוש אני צריך להיות מאוד שמח. זה חידוש, זה חידוש חדש לגמרי. מזה לומדים דרך חדשה לגמרי בבירורים. יש עבודת הבירורים, יש הרבה דרכים לעשות בירורים, צריך לדעת דרך חדשה לגמרי. מזה לומדים דרך חדשה לגמרי בעבודת ה', דרך חדשה לגמרי איך להתייעץ עם העולם הזה, עם כל הדבר.
זה חידוש חדש, לא היה מעולם חידוש כזה. אבל אפשר, הבה נבין, הפילטר, ואז זה, כך צריך להציג את כל הדבר. הפילטר שאפשר לקנות, כל סוג, הפרטים צריך לגלות, אבל יש הרבה סוגים על כל רמה של טכנולוגיה, של החיבורים, וכדומה.
"יפול מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש"
הפילטר הוא סוג חדש של חידוש, זה ממש גילוי שלא היה מעולם. זה גילוי שאפשר ללכת לכל המקומות, אפשר להיות במקום כזה שהאינטרנט, המרחב הסייברי, במובן מסוים נמצאים בכל מקום, אפשר להיות בכל מקום בבת אחת, ובין כל הגויים וכל הגויות וכל הדברים שיש בעולם אפשר להיות, והם לא, "לא יגבהו". כמו "יפול מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש". איך זה יכול להיות?
פעם ידעו שצריך ללכת בדרך אחרת, צריך ללכת למקום אחר. זה היה פעם, זו היתה הדרך היחידה. לאדם היו שתי ברירות: אם אתה שם, בעצם אתה תקוע, חטאת, זה היה בעוונות. "יעבור בן אדם על יחיד", מה זה אומר? "קהילות זונות", כתוב בגמרא, מתירים לעצמם, לא יכולות להיות טענות.
זה חידוש חדש, דבר חדש. על העיניים הפיזיות אין עצה כזו. על האינטרנט יש עצה כזו. אתה יכול ללכת לכל מקום, ויש לך מכונה, חלק מהמכונה שלך, מכלי הקליטה שלך, שעובד כבר בשבילך, והוא עושה כבר איך זה הולך, הוא עושה כבר מתחילה. כשהוא רואה תמונה שהוא מחשיב שהיא לא ראויה, הוא מוחק אותה כבר מיד לפני שהיא מגיעה אליך. זה מין גילוי, זה מין הטבה, עדיין לא היתה מעולם הטבה כזו, עדיין מעולם לא דבר טוב כזה, דבר יפה כזה.
פרק ג: AI כצעד הבא – בירורים אוטומטיים
בעזרת ה', כשזה יהיה על החלונות, אפשר לשים על כל חלון כך. זה יהיה דבר נורא. ולא רק זה, זה יוכל אפילו היום יש עוד יותר טוב, אני לא יודע אם זה כבר קיים, אבל אם זה עדיין לא קיים, שיעשו את זה.
AI יכול לתרגם הכל אוטומטית
אפשר לעשות עם AI סוג חדש של פילטר, שכל דבר הוא כבר מתרגם, מתרגם כבר מה זה צריך להיות בטובה, בלי שאדם יחשוב. כן, עד עכשיו היתה בעיה שלמה, שאתה צריך לברוח, והיית צריך, איך צריך להיות מבורר, זה ממש דבר קשה. אדם צריך ללכת ולקרוא איזה מקום, שהוא צריך את המידע, הוא צריך את זה כדי להבין את העולם, ולמעשה הוא צריך לתרגם את זה ושזה יתאים לאמונתו, ושזה יתאים לדעתו איך מסתכלים בכלל, ולא שזה יהיה תרגום של עבודה זרה, זה לוקח תהליך, זה קצת מן התענוג, זו הרבה עבודה.
אפשר כבר לעשות שזה יעבוד לבד. אפשר כבר לעשות שה-AI יבין, שכשכתוב למשל, כן, הבה נאמר משל גס, כן, משל, עבודה זרה. מה זה אומר עבודה זרה? עבודה זרה היא פשוט. עבודה זרה היא דעת חסר, הוא חושב שהפרט הקטן עשה את העולם, זה כל האחד על שזה לא, שהעולם הרבה יותר גדול, והאלוקות הרבה יותר גדולה.
הדוגמה של עובדי השמש – מה שאנחנו מפספסים
מצד שני, פעם פשוט עבודה זרה, יש פעם דעות טובות שעבודת האלילים עושה. הזוהר מביא כאן בשבוע, שעובדי עבודה זרה עובדים את השמש, כל בוקר הם משתחווים לשמש, הם מקבלים את השפע מהשמש. זה אמת, כל בוקר בא שפע חדש. ואומרים את הפיוט בבוקר "א-ל ברוך גדול דעה, הכין ופעל זהר החמה", כל האלף בית מתחיל כך יפה כל בוקר כשיוצאת השמש, זה ממש אור עצום.
ועובדי עבודה זרה תופסים את האור, ויש להם טכניקה שלמה איך להתחיות כל בוקר כשיוצאת השמש. זה יהיה אדם, אני צריך למצוא לרקוד. יש רבי'ס שהם רוקדים "א-ל אדון על כל המעשים" בשבת, כן? "טובים מאורות שברא אלקינו". "טובים מאורות", אפילו קבלה מתכוונת לדברים אחרים, אבל פשט מתכוון שהשמש יוצאת בבוקר, מתחילים לרקוד "טובים מאורות". כן, אנחנו רוקדים בקידוש לבנה. מה זה? זו חיות עצומה, זה שפע עצום, זה שפע עצום של אור, של ממש האור הגשמי, וגם בא איתו, עם זה בא שפע של שמחה, שפע של "אור צדיקים ישמח", בא דבר נפלא.
אז למה רוב, הרבה מאיתנו, קמים בבוקר, אוי, עוד יום שצריך לקום לעבודה, עוד יום שצריך לעשות. לא בא האור העצום של השמש. למה לא? כי אנחנו לא מבינים, אתה קם, אתה קם, אתה קם, איך זה קורה, אין לך כלי איך לתפוס את זה. הגוי מאומות העולם תפס את זה, הוא עשה פיוט, הוא עשה סדר, תפילה, הוא משתחווה לשמש, הוא גילה דרך איך לתפוס את החיות של השמש כל בוקר.
מ"לא תתורו" לפילטר – תועלת חדשה
אבל מה אנחנו עושים? זו עבודה זרה, זו קליפה נוראה, אנחנו לא יכולים להישאר שם נו, עובדים לשמש, זה קרונה עובד עצום, זה נורא. אם כך, יש איסור "ולא תתורו", כמו שהרמב"ם פוסק, אסור להסתכל בספרי עבודה זרה, אפילו יש בזה תועלת, כי ייתפסו.
זה היה מתאים לסוד שנקרא פילטר. עכשיו יש תועלת חדשה, פילטר. אפשר להסתכל בכל מקום, והפילטר יתרגם כבר לכתחילה, כשכתוב השם, שם חול, שם שקר, שם של עבודה זרה, הוא ישכתב "הקב"ה עשה". מאוד פשוט. צריך פשוט לעשות את הרובוט, ללמד אותו, כשכתוב "שם של עבודה זרה עשה", כתוב "ה' עשה". בוקר טוב. זו היתה המעלה של כל הדבר. פעם היה צריך קבלה שלמה, כוונות שלמות, וכולי וכולי, להיות מומל באיזו קליפה. היום אפשר לעשות את זה לבד עם פילטר.
פרק ד: הפילטר ברוחניות – במוח ובדעת
אותו דבר, האמת היא, האמת היא, האמת היא, ואני מוציא הלאה, האמת היא, האמת היא, האמת היא, זה ממש בגשמיות. האמת היא שברוחניות יש סוג כזה של דבר, והרוחניות אני מתכוון לומר, זה יכול להיות לגמרי בנפש, לגמרי במוח של האדם, לגמרי בדעת של האדם, לגמרי במיינד של האדם.
כל ראייה היא דרך מתווך
אנחנו צריכים רק לזכור שכל פעם שאנחנו רואים משהו, יש את כל השכבות שיש. מחשבים פחות מסובכים מבני אדם, בני אדם עוד יותר מסובכים. כשאני רואה משהו, אני לא רואה את זה ישירות, אני רואה את זה דרך איזה דבר המתלבש, זה איזה מתווך, כן? משה עשה מסווה. אני מדבר דרך איזה מסכה, זו המציאות. והמסכה מפרש, הוא מתרגם, הוא מתרגם את הדברים לפי מה שנוגע לי. דיברנו על זה כמה פעמים וכמה אופנים.
שומר הפתח במקום להתעצבן
אם כך, אפשר לשים שם שומר הפתח, במקום להתעצבן.
הרבה פעמים, הבה נאמר כך, הרבה פעמים אדם, הבה נאמר דוגמה פשוטה, דוגמה פשוטה שמתרגמת כבר לשאלות שהן שאלות גדולות יותר. דוגמה פשוטה היא כך, הבה נאמר שאני רוצה להתפלל בכוונה, אני רוצה עכשיו להתבהר, להיכנס להתבוננות עמוקה ולראות איזה...
הפילטר בפרקסיס: הסוד של אפר פרה אדומה
פרק א: איך הפילטר עובד – משל מעשי מצדיקים חסידיים
עולם יכול לעזור לכוונת התפילה [כוונת התפילה: כוונה/ריכוז בתפילה], זה לא יכול להיות אחרת. אלא מאי [אלא מה?], אתה לא יודע איך. ומיד שזה מפורש שם, אין לך פילטר. זה מיד מפורש בראש שלך שזה הפרעה. שים פילטר. הפילטר יתרגם הכל.
פעם זה יגיע, למשל [לדוגמה], כביכול [כביכול], אם הצדיקים החסידיים [צדיקים חסידיים] אמרו: הוא שמע שגוי צועק שצריך להרים את ה-hay, ה"היי", וזה הוא שמע שצריך להרים את אות ה' [האות ה'], צריך להרים, להעלות את השכינה [להעלות את השכינה האלוקית].
ההבדל: לא פרשנות בדיעבד, אלא תפיסה לכתחילה
אבל מה היה? קודם [ראשית] הוא שמע את זה, אחר כך [אחר כך] הוא חשב, "איך אני אעשה מזה חסידות [תורה חסידית]? תלפיות תל שכל פיות פונים אליו [תלפיות - תל שכל הפיות פונים אליו], אני אדחוס?" לא, לא זה היה.
היה לו פילטר כזה שרץ בראש שלו, והוא שמע "היי", מיד הוא התחבר לה'. וכך אפשר לעשות לכל דבר, אפילו דברים רעים ממש [אפילו דברים רעים באמת]. זה יתרגם לו מיד, זה יתרגם לו מיד לטובה [לטובה], זה יתרגם לו מיד למשהו שאפשר להשתמש.
פרק ב: התנאי: הפילטר עובד רק מעבר לעבודה הרגילה
וזה, רק שמים קודם חוץ [מלבד/בנוסף ל] העבודה הרגילה [עבודה/עבודה רוחנית]:
• השעות הקבועות לתורה [זמנים קבועים ללימוד תורה]
• השעות לשבור את הרע [לשבור את הרע]
• הכנעה ועבודה [כניעה ועבודה]
יש אכן כל הרמות [רמות], סוג חדש של תורה [סוג חדש של תורה], עשה פילטר. "מסך מבדיל [מסך מבדיל]", עשה פילטר. הפילטר מעביר רק את... הוא שומע, זה מפורש לכתחילה [מלכתחילה] עבורנו בדרך שאנחנו יכולים לשמוע את זה, בדרך שאנחנו יכולים שזה לא יפריע לנו.
פרק ג: הסוד של אפר פרה אדומה: דרך חדשה ביהדות
זה באמת [באמת] הסוד [סוד] של אפר הפרה [אפר הפרה האדומה] שמתקן [מתקן] את חטא העגל [חטא העגל הזהב]. זו דרך חדשה איך אפשר ללכת ביהדות [יהדות/חיים יהודיים].
סיום: היסוד פשוט, הפרטים המעשיים כל אחד צריך לגלות
אני מקווה שזה מספיק ברור. אולי זה לא תורת [אולי זו לא תורה פורמלית], ומכיוון שזה לא תורת זה מאוד אמיתי, אבל צריך כל אחד לגלות בדיוק [כל אדם צריך לגלות את הפרטים המדויקים בעצמו], אבל זה דבר פשוט [דבר פשוט].
אפשר להיכנס לעומק המעשי [אפשר להיכנס לעומק המעשי], אבל זה היסוד [היסוד].
EN English ›
📋 Shiur Overview
Summary of the Lecture – Erev Shabbos Parshas Ki Sisa, Shabbos Parah, 5786
A. The Foundation: Pnimiyus HaTorah (Inner Torah) Is Not a Luxury – It Is a Necessity
Every matter in Torah has peshat, remez, derush, sod (literal, allusive, homiletical, mystical meanings). The problems of a person's life – in every generation, every family, every country, with all specific situations – cannot be solved through peshat alone. Specifically sodos haTorah, pnimiyus haTorah, Kabbalah and Chassidus, have come to solve problems that peshat alone cannot reach.
An important point: What is called "Kabbalah" is only Kabbalah as long as one doesn't understand it. When one understands it, it becomes "simple matters" (devarim peshutim). A parable: One cannot explain the holiness of Shabbos only through the laws of borer (selecting) – one needs vessels, concepts, a language to understand what "holiness" means. And this only has someone who has a comprehension in pnimiyus.
---
B. The Main Innovation: "Sur Mera" (Turn from Evil) Requires Just as Much Depth as "Aseh Tov" (Do Good)
This is the core of the entire lecture. We are mezalzel (dismissive) in "sur mera":
- By "aseh tov" – matzah, seder, Hallel, Shabbos – everyone understands that one needs depth, kavanos (intentions), understanding. A sophisticated Chassidic Jew has a rich understanding of every mitzvah.
- By "sur mera" – "v'lo sasuru acharei levavchem v'acharei eineichem" (do not stray after your hearts and after your eyes) – suddenly he becomes superficial, foolish, without any depth. He only says "run away!" without any sophisticated understanding.
The Verse "V'lo Sasuru" – A Deep Analysis
The verse "v'lo sasuru acharei levavchem v'acharei eineichem asher atem zonim achareihem" (which you go astray after them) stands in the middle of Krias Shema, when a person is already, so to speak, in devekus (cleaving to God) – and specifically then the Torah tells him: "You are a zoneh (harlot) after them" – this is the normal state, this is the reality of every person, even the greatest tzaddik. Tzitzis is a segulah/remedy against this – "lema'an tizkeru" (so that you remember) – but one must understand why and how.
A Proof from the Mitzvos Themselves
There are more lo sa'aseh commandments (365) than aseh commandments (248). This means that the Torah itself gives more ways of warfare against evil than mitzvos of holiness. Just as one cannot fulfill mitzvos aseh without an inner understanding, so one cannot be careful with mitzvos lo sa'aseh without understanding the secrets of evil – both what evil is, how one is saved from it, and how one rectifies it.
---
C. Why Are People Afraid to Think About "Sur Mera"?
The reason for the superficial understanding in "sur mera" is because people are afraid to think about it – and they are even right! Because it is indeed a kelipah (husk of evil), "asher atem zonim achareihem" – how should one think about it without being caught?
The Zohar's Answer: "Limnede Tuv U'limnede Ra" (To Know Good and to Know Evil)
The Zohar says that a person's obligation is to know both – good and evil: to free oneself from evil and to connect oneself to good. Knowledge doesn't mean only to learn Gemara and divrei kedushah (holy words), but also to understand how evil works – not to become hidden in evil, but to be able to go out and connect the evil to the good. There is no other way.
---
D. Limud HaRa (Learning About Evil) – What Does It Mean Practically
One must know how evil works – everything that stands in newspapers, everything that people do – but not remain stuck in the evil, rather go out from it, and transform this into "sur mera v'aseh tov".
The Parable of Haman
In the Megillah it says that Haman wrote letters to all provinces, but it doesn't say what he wrote. The Midrash, however, knows it – because Chazal thought themselves into Haman's claims. A Jew who learns Megillah can better understand antisemitism than any gentile – and this is specifically the wisdom: not to run away from evil, but to understand it in order to defeat it.
---
E. Emunah (Faith) – The Key to Not Getting Stuck
"Harbeh asu v'lo alsah b'yadam" (many tried and did not succeed) – many people remain stuck in evil. Commentators bring that even a tzaddik can enter l'shem shamayim (for the sake of Heaven) and be lost. But: whoever enters with true intention to clarify, does not get stuck. Those who get stuck are people who already from the beginning wanted the evil and use Torah as an excuse.
Emunah is the key – a spiritual power, a segulah that holds a person when he is in the deepest darkness. The verse "ki zeh Moshe ha'ish lo yadanu mah hayah lo" (for this man Moses, we know not what has become of him) – this "not knowing" began the sin of the Golden Calf. A person with emunah can live with "lo yada" (not knowing), he can endure a situation of lack of knowledge, because he knows that the concealment is temporary – "at night the sunrise will return."
The Arizal's distinction: Ze'ir Anpin (the lower level of da'as/knowledge) can go away, but Atik Yomin (emunah, the higher level) never goes away. "Vatilbash Esther malchus" (and Esther clothed herself in royalty) – this is emunah.
---
F. A Person Did Not Place Himself Here
A strong point: One did not choose for oneself to be in this generation with internet, AI, and all the trials. Divine Providence made it so. The Shechinah wants that in 5786 her people should deal with all these difficulties. The verse "vayifga bo ba'derech" (and he encountered him on the way) – the Almighty sent the angel appointed over desire to Yehudah. Desire comes from above, not from the person himself.
Therefore: What are you afraid of? If Divine Providence placed you here, you can get out. Specifically through da'as – through understanding well how it works – can one find the rectification.
---
G. Parah Adumah (Red Heifer) – The Model of Birurim (Clarifications)
This is the secret of parah adumah: the Kohen who sprinkles the ashes becomes himself tamei (impure) – he must crawl into the secret of evil, understand Haman, and through this he can elevate. He becomes somewhat tamei, he must later himself undergo purification – but this is the way: metamei tehorim (making the pure impure) in order to metaher temei'im (purify the impure).
Chukah doesn't mean there is no explanation – it means that without emunah one cannot do it. Whoever doesn't have emunah doesn't have the segulah to enter and come out.
Why We Don't Have Efer Parah Today
We are all tamei meis (impure from the dead) because we don't have efer parah. And why? Because we don't have enough emunah – everyone is afraid of tumas meis, especially the tzaddikim don't want to enter. Therefore the "sur mera" is weak, and consequently also the "aseh tov" is weak – because aseh tov depends on true sur mera.
---
H. Cheit HaEgel (Sin of the Golden Calf) and Avodah Zarah (Idolatry) – Not Completely False
The Sin of the Golden Calf Must Be Understood
Cheit HaEgel is not a small matter – there lie within it secrets. One needs very much emunah to learn cheit HaEgel and not become lost – but whoever has emunah can learn all the avodah zarah in the world.
The Zohar's Innovation: Avodah Zarah Has Existence
The Zohar in Ki Sisa asks: The verse says "sfas emes tikon la'ad v'ad argi'ah leshon sheker" (a lip of truth will be established forever, but a lying tongue is only for a moment) – if falsehood cannot last even a moment, how do Christianity, Islam, and all heresies last so long with billions of followers? It must be that it is not completely false – there is some truth in it that must be understood.
The Zohar explains: Whoever serves the sun is not crazy – the sun indeed has a tremendous power, a holy Name that guides it. The idolater is right that there is a power, but he doesn't understand it correctly – he doesn't see the whole picture, he distorts the holy Name into a name of idolatry. Avodah zarah is essentially a lacking da'as – he thinks that a small detail created the world, when in truth the Godliness is much greater.
Moshe's Drink – A Secret of Birurim
Moshe Rabbeinu burned the calf and gave the Jews to drink from it ("vayashk es bnei Yisrael") – almost like efer parah. This is a pattern of birurim: not to run away from evil, but to work it over, to extract the spark of holiness from the kelipah.
---
I. The Filter – An Innovation L'havei Alma (For the World to Come) in Avodas HaBirurim (The Work of Clarifications)
From Running Away to Filtering
- In the past people thought that the remedy against internet was to run away completely – several tzaddikim held this way.
- A new way came: not to run away, but a filter – a technological chevrah (fellowship/company) that sorts out for you.
- Such a type of fence never existed – one never heard of putting technology on a car so it shouldn't drive to bad places, or on a pen so it shouldn't write bad things. The filter is an innovation – and therefore one must be happy, because it teaches us a completely new way in avodas Hashem.
The Filter as a Spiritual Process
The filter enables something that never existed: one can be everywhere in cyberspace – among all gentiles, all things – and "lo yigash eilecha" (it will not come near you), like "yipol mitzidcha elef" (a thousand may fall at your side). In the past a person had only two choices: either you are there and you are stuck, or you run away. On physical eyes there is no such remedy – on internet yes.
AI as the Next Step – Automatic Birurim
AI can make a new type of filter that goes even further:
- Until now a person himself had to be mevarar (clarify) – read information, translate it according to emunah, extract the spark – hard work.
- Now one can make that the AI should automatically translate: where it says a name of avodah zarah, it should rewrite "Hashem asah" (God did it). In the past one needed entire Kabbalah and kavanos to nullify a kelipah – today one can do it with a filter.
The Example of Sun Worshippers – What We Miss
The Zohar brings: the idolaters who serve the sun catch every morning a tremendous abundance – they figured out a technique to be sustained from that light. We however – we get up in the morning, "another day to work," and we don't catch the tremendous light from the sun, because we don't have a vessel for it. The gentile made an order, a prayer, he bows – he figured out a way. We do say "tovim me'oros" (the luminaries are good), we dance at kiddush levanah – but we don't understand enough what this means.
---
J. The Filter in the Mind – From Physicality to Spirituality
The filter also exists spiritually – entirely in the person's moach, da'as, mind:
- Every time we see something, we don't see it directly – only through a "davar hamislabesh" (something that clothes), an intermediary, a mask (like Moshe's masveh/veil).
- The mask interprets – it translates things according to what is relevant to me.
- If so, one can place a "shomer hapesach" (guardian of the opening) – instead of getting nervous from what one sees, one can train the internal filter to translate everything correctly.
A Practical Parable – The Tzaddik and the Gentile
A tzaddik hears a gentile shouting to pick up the "hay," and immediately he hears from this that one must pick up the letter hei – elevate the Shechinah. This is not that the tzaddik first heard the gentile, and then sat down to think "how do I squeeze this into Chassidus?" – no! The tzaddik had a filter that runs automatically in his head, and therefore he immediately connected to the spiritual content. The difference: the filter is not a retroactive interpretation, but a l'chatchilah (from the outset) perception of the world.
The Filter Also Works for Actually Evil Things
Even bad things – when one has the filter – will immediately turn to good, will give something that can be used. But a condition: this only works chutz (outside) the normal service – one must have fixed times for Torah, hachnaa'ah, havdalah, hamasaka (submission, separation, sweetening) – all levels of service. The filter is a new type of Torah that one builds upon the foundation of regular service. It is a "masach mavdil" (separating screen) – a partition that only lets through what one can hear in a good way, and blocks what can disturb.
---
K. The Conclusion – Efer Parah Adumah as the Rectification of Cheit HaEgel
This is the true secret of efer parah adumah that rectifies the cheit HaEgel. The cheit HaEgel was – one took the powers of the world without a filter, and therefore avodah zarah came out. The parah adumah – which is a chukah, a secret – teaches us a new way in Yiddishkeit: one can enter the world, hear everything, see everything, but through the filter everything is transformed to holiness.
Perhaps it is "an toras" (without a formal Torah structure), and specifically because it is so, it is very true. But each person must figure out for himself the practical details – the lecture only gave the foundation.
---
The Logical Flow of the Entire Lecture
1. Pnimiyus HaTorah is necessary – peshat alone cannot solve all problems
2. "Sur mera" requires depth – just like "aseh tov," one cannot be superficial
3. People are afraid to think about evil – but the Zohar says one must
4. Limud hara – understand how evil works (parable of Haman)
5. Emunah is the key – to not get stuck (cheit HaEgel = lack of emunah)
6. Divine Providence places us – one shouldn't be afraid
7. Parah adumah = the model – metamei tehorim / metaher temei'im
8. Avodah zarah has existence (Zohar) – one must understand why
9. Moshe's drink = birurim – not to destroy, but to work over
10. The filter = innovation of our generation – a new way in avodas habirurim
11. AI = automatic birurim – the next step
12. The internal filter in the mind – a l'chatchilah perception of the world
13. Efer parah = the rectification of cheit HaEgel – enter the world with a filter, and transform everything to holiness
📝 Full Transcript
Secrets of the Torah in "Turn from Evil": Why One Needs Pnimiyus (Inner Dimension) to Combat Evil
Introduction: The Necessity of Sodos HaTorah (Secrets of the Torah)
It is today Erev Shabbos (Sabbath eve) Parshas Ki Sisa, Shabbos Parah, 5786. We have taken on a custom to speak on Parshas Ki Sisa, Shabbos Parah, the Shabbos after Purim, about the secret of the vessels and various vessels that the Rabbis say one should place a filter on.
Just as everything has peshat (simple meaning), remez (hint), derash (homiletical interpretation), sod (secret), as we hold, truly lemiso (in truth), not things that can be properly expressed in other shiurim (lectures), but truly lemiso there is no way to solve the problem, the question, the issue that a person lives with in this world, which means always with all the specific details, with all the situations that occur in every generation, in every year, with every person, every person, every family, every country, every city, everything has its special reality. And one cannot, it is not possible to solve the question except with what we call sodos HaTorah, with what we call pnimiyus HaTorah (the inner dimension of Torah).
This is indeed the reason why all these things exist. It's not simply that the peshat was good, the peshat was good, but the Zohar added teachings because something new was needed in that time. The reason why all these teachings exist at all is because there is a problem in the simple peshat.
The Real Problem That Sodos HaTorah Come to Solve
We spoke yesterday, the shiur hasn't been uploaded yet, we spoke yesterday at the beginning of the shiur about a point in this, briefly, that there is a problem, there is a real problem, and all these things that we learn, that Chassidic sefarim (books) came, and Kabbalah sefarim came, they came to solve a problem that other people don't solve. It simply exists.
The truth is that it should be the ultimate perfection perhaps of just a problem that it shouldn't be only according to Kabbalah. But the foundations, the concepts, the ways that we learn, the truth is that it's not Kabbalah. What does Kabbalah mean? Kabbalah means it's only as long as one doesn't understand it. The one who understands it, it becomes simple, it becomes simple things.
The Necessity of Pnimiyus to Understand Kedusha (Holiness)
So, the point is that one must learn Kabbalah about all these things, and to run away, to say according to peshat, this is as we see that there is very much seemingly, that even the Jews who already learn, who already understand a bit better, they understand that Shabbos cannot be explained simply, not at all, that it is "Shabbos ki kodesh hi lachem" (the Sabbath is holy to you). Shabbos is kodesh (holy), it stands in the weekly order. One cannot explain Shabbos with the fact that one may not do borer (selecting). One must explain the kedusha.
Who has a language at all? Who has a language at all? Who has words at all, vessels, vessels from various vessels, vessels, concepts with which one can bring forth kedusha, what the word kedusha means? Only one who has a bit of comprehension in this, a mekubal (Kabbalist), or such a type of person, he has theorized, he has a bit of a theory of what kedusha means, or a Chassidic Jew.
Chapter 1: The Double Standard in "Aseh Tov" (Do Good) and "Sur MeRa" (Turn from Evil)
The Same Way by "Sur MeRa"
And the same way one would need to understand in us, perhaps we are mezizel (negligent) in sur mera. Another one of the great secrets of Adler Yehuda ben Aharon Haman ben Baruch Mordechai, it is also the secret of Parah Adumah (Red Heifer) which always comes after Purim.
That is, we are very accustomed this way, there is an aseh tov. Aseh tov means that one immediately goes to do mitzvos (commandments) on Pesach, one goes to prepare the Seder. And everyone who understands a bit, has a bit of a level of daas (knowledge) that is greater than third grade, knows that it is not enough to do it simply, it is not enough not to eat chametz (leavened bread) and to eat matzah.
One must bring out what is the matter of the matzah, what is the matter of not eating chametz, what does it bring out, how does it help a person? It must help a person, the Torah was given to help a person, and it doesn't help. Whoever doesn't understand, whoever doesn't have a process, is indeed, not just a theory, right? He has something of daas, he has a perception, he has something, he lives in a certain daas, in a certain life of the mind, where he is massively conscious of what is the reality, what is the teacher, and what are the four cups, working is not almost.
The General Recognition by "Aseh Tov"
This is simple, everyone knows the foundation that every, every Chassidic Jew in the world, perhaps even a Polish Jew, everyone agrees to this foundation.
But by "Sur MeRa" – A Completely Different Story
But when it comes to sur mera, that is, everyone knows that in the world there are many trials, "velo sasuru acharei levavchem ve'acharei eineichem asher atem zonim achareihem" (and you shall not stray after your hearts and after your eyes after which you go astray). It is such a beautiful pasuk (verse), I thought about this recently.
The pasuk says, everyone knows "velo sasuru" what it means, yes? It is to the Mizrachi, "acharei levavchem" is heresy, "eineichem" is adultery, idolatry, whatever it is, it is the thing, yes?
Chapter 2: Analysis of the Pasuk "Velo Sasuru"
The Context: In the Middle of Krias Shema
The pasuk tells you, you thought you are reading Krias Shema here, you are already holding by the third parsha, you are already in complete devekus (cleaving to God), and it grabs you with the "velo sasuru". The pasuk tells him, why do I tell you? Why do I tell you "velo sasuru acharei levavchem ve'acharei eineichem"?
"Asher Atem Zonim Achareihem" – The Normal of Every Person
"Asher atem zonim achareihem" (after which you go astray). Because you are a zoneh (one who strays) after them. Because that is the normal. Every tzaddik, the greatest tzaddik who says Krias Shema, says about himself "asher atem zonim achareihem". And against this the pasuk comes to help you. The pasuk wants to take you out. Moshe Rabbeinu with the Ribono Shel Olam (Master of the Universe) with His Torah wants to say something "velo sasuru", one should go out from this "sasuru" a bit, one should be able to find a better way to use the "levavchem" and "eineichem" instead of "zonim achareihem".
Two Interpretations in the Pasuk
Yes, you can say according to peshat one argument that it doesn't mean what I say, but simply "velo sasuru acharei levavchem", which type of lev (heart), the one that goes after with the "zonim". Okay, can also be a good peshat, but I think that my peshat is also good, and it is also a true teaching, because the Torah didn't come to take care of problems that don't exist.
The Torah Speaks to Your Reality
The Torah says, you, I know that you are a zoneh, "asher atem zonim achareihem" – zoneh, yes, not a zoneh, he is zoneh achareihem – and for this I bring a whole Yetzias Mitzrayim (Exodus from Egypt), for this I put on tzitzis (ritual fringes). Why do you put on tzitzis? A tremendous tzaddik, why do you put on tzitzis? Yes, he is indeed a tzaddik yesod olam (righteous foundation of the world). He puts on tzitzis in the morning, the pasuk tells him: why does one put on tzitzis? "Lemaan tizkeru va'asisem es kol mitzvosai" (so that you remember and do all My commandments), you should remember "velo sasuru acharei levavchem ve'acharei eineichem asher atem zonim", it means your life is a zoneh heart. Remember with the tzitzis is a segulah (spiritual remedy), is an eitzah (advice) to go out from this.
The Point: "Sur MeRa" Needs Just as Much Depth
So, I interpret, and we don't grasp, I interpret that in this "velo sasuru acharei levavchem asher atem zonim" lies exactly as much secrets and perhaps more, perhaps more wisdom, perhaps more depth, perhaps more profundity, perhaps more subtle understandings one must have, as lies in the matter of cooking and saying Hallel on Pesach night and making matzah and all things.
Chapter 3: The Calculation of 248 Positive Commandments and 365 Negative Commandments
The Question of the Maharach"v
It must be so, as the Maharach"v says, I have a noise in Shaarei Teshuva, what is this? Everyone knows that here in the Torah there are 248 positive commandments and 365 negative commandments. 248 positive commandments are matters of kedusha, yes? Every positive commandment is an object of kedusha or an action of kedusha, "veshachanti besocham" (and I will dwell among them), with this one brings in the kedusha to the world, this is the positive commandments, it is tremendous!
The Depth of Negative Commandments
But there are three hundred sixty-five negative commandments. Negative commandments the simple meaning: don't be bad, yes? Don't go after the "asher atem zonim achareihem". There are 365 negative commandments, these are all ways of war, ways of advice that the Torah gives against the Sitra Achra (Other Side), against the kelipah (husk, evil force), against what would have been without this. And in this come more laws, more commandments, much more than what there are from the positive commandments there are negative commandments.
The Conclusion: One Needs Pnimiyus in Both
So there is a deep wisdom, and just as we say "it is impossible to fulfill positive commandments properly", one cannot make Shabbos without learning the kavanos (intentions) of Shabbos, a pity! The same thing one cannot be careful, as it says one cannot be careful from a bit of chametz, yes? One cannot be careful from negative commandments, one cannot do the "sur mera" without understanding the secrets, both the secrets of the evil, and the secrets of how one is saved from the evil, how one rectifies the evil. This is clear, everyone knows this essentially.
Chapter 4: The Practical Reality – The Double Standard
The Sophisticated Chassidic Jews
And it comes out however in practice the world is not quite so, one sees all these very sophisticated people, very sophisticated Chassidic Jews, mekubalim (Kabbalists), mashpi'im (spiritual mentors) etc.
By "Aseh Tov" – Very Sophisticated
And when it comes to explaining what is Purim, why one must get drunk on Purim, why one must eat matzah on Pesach, he is tremendously sophisticated, he has a better interpretation, and indeed it helps, through this he receives the comprehension, he receives the abundance from eating matzah on Pesach.
By "Sur MeRa" – Foolish and Superficial
When it comes to being careful from "velo sasuru acharei levavchem ve'acharei eineichem", he has a very weak understanding, he says the greatest level of foolishness, the greatest level of superficiality that can be, just to run away. Even he doesn't say that the advice is not to run away as far as possible, he just says that he doesn't have a tremendously sophisticated understanding, he is very foolish, very superficial, and in his foundation he says that with such a superficial understanding one cannot succeed, one cannot accomplish anything, it doesn't work, and he indeed sees that it doesn't work.
Chapter 5: The Reason for the Double Standard – Fear to Think
Why Does One Have Such a Foolish Understanding?
So, and understandably the reason for this is, and here I go back to what I began to speak about "ad delo yada" (until one doesn't know) about the secret of eifer (ashes) of Purim, the reason why he has such a foolish understanding is because he is afraid to think about it, and he is right, he has what to think, this is indeed a kelipah, this is indeed a terror about "asher atem zonim achareihem", so how will he think about it? He runs away.
The Zohar: "Leminda Tov U'leminda Ra"
On this it says in the Zohar, a very important Zohar, we always say it, that the obligation of a person is "leminda tov u'leminda ra" (to know good and to know evil), and to separate oneself from evil and to attach oneself to good. This is an obligation, the obligation of knowledge.
Knowledge Means Also to Know Evil
Knowledge is not only to know good, not only to learn Gemara Tosafos, to learn matters of kedusha, but also to know evil. To know evil means to know everything that is in the newspaper, everything that is in the "asher atem zonim achareihem", the whole way how the evil works, and understandably not that he should become stuck in the evil, but he should go out from the evil, he should attach the evil to all good. This is the obligation, this is the basic way how it works, there is no other way how it can work.
Chapter 6: The Necessity of Emunah (Faith)
One Must Do This with Very Strong Emunah
And understandably one must do this with very strong emunah, very difficult. Whoever doesn't have enough emunah, whoever doesn't have... yes, when I say emunah I mean the thing that can hold a person while he is indeed in the evil, while he is lemindrei [leminda ra: to know evil], I simply also need to understand what is the side that the evil has, yes?
To Understand the Side of Evil
What does he say? What does Haman say? Does he have some logical argument? Does he have some claim? We saw in the Midrash laid down, that Haman wrote... it says in the Megillah that letters were written for all the provinces and so forth, books. But it doesn't say what he wrote. The Midrash told what he
---
[End of Part 1]
Learning Evil, Emunah, and the Secret of Parah Adumah: How to Understand and Elevate Evil
Chapter 1: The Obligation of Learning Evil and the Danger of Getting Stuck
Learning Evil – What It Means Practically
To know evil means to know everything that is in the newspaper, everything that is in the "asher adam oseh osam vachai bahem" (which a person does and lives by them), the whole way how the evil works.
And it doesn't mean that one should become stuck in the evil, but one should go out from the evil, and one should make sur mera letov (turn from evil to good). This is the obligation, this is the basic way how the evil works. There is no other way how it can work.
The Necessity of Emunah in Learning Evil
And understandably one must do this with much emunah, very difficult. Whoever doesn't have enough emunah, whoever doesn't have... yes, when I say emunah, I mean the thing that can hold a person while he is stuck in the evil, while he is... learning evil, the simple meaning is also to understand what is the side the evil has, yes? What does he say? What does Haman say? Does he have some logical argument? Does he have some claim?
The Example of Haman's Letter
We saw that the Midrash laid down on Haman, it is written... we don't have... Haman, it says in the Megillah that Haman wrote letters for all the provinces, and so forth. But it doesn't say what he wrote, and the Midrash told what Haman wrote in his letter. The whole sermon, antisemitic sermon, that Haman wrote, the Midrash knows it.
How did the Midrash know? Perhaps he had a tradition? I don't know. But it can also be that he thought into it, he knew what is the claim of Haman. One must learn what is Haman's claim.
A Jew Can Better Understand Antisemitism
And the Midrash... the Midrash Jew, the Midrash that learns the Zohar, the Jew who learns Megillah, can be a better antisemite than any gentile, because he understands well what is antisemitism.
And now is wisdom not to be an antisemite, wisdom to be a Jew who speaks... runs away and he doesn't want to hear what is said. It's not wisdom, one didn't come to the world to make tricks. It doesn't solve the problem. In order to solve the problem one must do learning evil, and one must through this strengthen oneself in sur mera ve'aseh tov (turn from evil and do good).
Many Tried and Did Not Succeed – The Danger of Getting Stuck
And it is indeed very difficult, it is difficult because many tried and did not succeed. There are very many people, this is the fact, because so many people remain stuck by the evil.
There are even, although I don't hold so, but the commentators who always speak about the yesod always say that it can even happen a tzaddik who went and entered into the evil for the sake of Heaven and remained stuck there, because it says in Toldos where he brings the foundation from the Baal Shem Tov, but the truth is not so.
The Speaker's Approach: Who Gets Stuck and Why
The truth is that there are much more people who were from the beginning already by the evil. But were there many people who tried to elevate, to clarify, and they became stuck? I think not. I think no one.
You know that everything is dependent on the first intention. Perhaps there are people who use the Torah as an excuse to do the evil that they already wanted to do from the beginning. That can be. But in my humble opinion (le'aniyus da'ati), it's not correct, I don't see that the history should be that I don't know many people who became wicked (resha'im) because they tried to be the kind of tzaddik who elevates the evil. I haven't seen it, it doesn't seem right to me.
The Entire Torah Tells You This
It only seems to me that this is the point, the entire Torah tells you this, that there is evil in the world, and the evil has some role (tafkid), and one must clarify it, one must elevate it, "The Lord has made everything for its purpose, even the wicked for the day of trouble" (kol pa'al Hashem lema'anehu vegam rasha leyom ra'ah – Proverbs 16:4).
The Definition of Evil and the Solution
And of course, this is the definition (hagdara) of evil, that there are people who "trouble themselves to come with him" (toreach achar lavo imo – referring to those who get trapped), they get stuck there. But before that I say, what is the solution (eitza) to this? Because this is the theme (nosa) of the Red Heifer (para aduma) that all the books (sefarim) speak about and tell us on our path.
Chapter 2: The Secret of the Red Heifer – Makes the Pure Impure in Order to Purify the Impure
The Paradox of the Red Heifer
That it makes the pure impure (metame es hatehorim), yes, in order to purify (letaher) the impure (teme'im) one must make the pure (tehorim) impure. The pure one, the priest (kohen) who sprinkles (zorek) the ashes of the Red Heifer (efer para), he must enter into the secret (sod) of the ashes of the Red Heifer, yes, he must understand the Haman very well, and through this he can elevate it.
The Priest Himself Becomes Impure
And he himself indeed becomes a bit impure (tamei) in this, he must later himself undergo a purification (tahara) to emerge from this thing, and likewise (hachi nami), he must do repentance (teshuva) for this.
The Question: How Can He Do It?
But how can he do it? And why can most people not do it? Because this is the thing called a statute (chuka), yes? All the books say, chuka is a Torah interpretation, and one must have faith (emuna) that it works this way.
Chuka Doesn't Mean There's No Explanation
"One apparently shoots the evil afterward" doesn't mean that there's no explanation (hesber) for this, that it has no answer (teiretz). It only means that if you are such a person who has no faith, you don't have the special quality (segula) – and sometimes, faith is a segula, faith is such a spiritual power (koach nafshi), a segula, a thing that I can do such a thing even though I don't know "until he does not know" (ad lo yada – from the Purim obligation), yes?
Chapter 3: Faith – The Power to Live with "Lo Yada"
The Parable of the Sin of the Calf: "We Do Not Know What Has Become of Him"
I've spoken many times, "And when all the people saw, they gathered around Aaron" (vayar kol ha'am, kibetzu al Aharon – Exodus 32:1), they told Aaron to make a calf (egel – referring to the Golden Calf). "For this man Moses, we do not know what has become of him" (ki zeh Moshe ha'ish lo yadanu ma haya lo – Exodus 32:1). You don't know what happened to him. This started the entire calf.
The Problem of "Lo Yadanu"
You don't know? Okay. You don't need to know. If he had been a true person who can live with a point (nekuda) of lack of knowledge (choser yedi'a), he can live with lo yada, he doesn't know, he hopes that he'll find out tomorrow, he has some connection to knowledge (da'as), connection to truth (emes), that he doesn't consider significant (machshiv) his moment (rega), what I understand in this moment doesn't obligate (mechayev) everything.
The Patience of Faith
He believes that it can be that he is now in the midst of the earth (betoch aretz), now in the below (lemata), now in the concealment (hester) that went there, and at night the sunrise (zericha) and the Divine spirit (ruach hakodesh) will return.
"My God, My God, Why Have You Forsaken Me" – Two Levels of "My God"
Because he says "My God, my God, why have You forsaken me?" (Eli Eli lama azavtani – Psalms 22:2), yes? There are two levels of "my God." The Arizal (Rabbi Isaac Luria, the Arizal, 16th century Kabbalist) says that there is Ze'ir Anpin ("small face" – a Kabbalistic term for a lower level of divine manifestation) and Atik. The Ze'ir Anpin can go away, the Arizal says the opposite, but I say it this way. But the higher level, which is called faith, which is called Atik Yomin ("Ancient of Days" – the highest divine level), doesn't go away.
Idolatry and Faith
Ah, there is idolatry (avoda zara) here? Well, why is there idolatry? Why are there all these stinking husks (klipot – forces of evil)? I must have a reason for this. This is simply Divine spirit, "And Esther donned royalty" (vatilbash Esther malchut – Esther 5:1). This is faith.
Why Tzaddikim Cannot Understand Evil
And the reason why all these tzaddikim, all these people we're talking about, they cannot properly understand evil, is because they don't have enough faith to believe that when he understands the evil, that's what he must now do. Not because he feels, not because he knows now, but because he believes, because he doesn't know now. But he knows that here he is, he didn't decide (machlit) on his own to do the service (avoda).
Chapter 4: Divine Providence Has Placed Us – We Don't Need to Be Afraid
We Didn't Choose Ourselves
Let's think, as they always tell us about faith. Did we choose (bachar) ourselves to be in this generation, in this situation where there is this test (nisayon) and this husk (klipa) and this kind of internet and this kind of things and this kind of AI? Did we make this ourselves? Did we want this? Yes, yes, we cannot, most of us aren't even corrupt (mushchat) enough to make this.
Divine Providence Made It
Rather what (ela mai)? We didn't make this ourselves, Divine Providence (hashgacha) made this. The Divine Presence (Shechina) very strongly wants that in 5786 (the Hebrew year 5786, corresponding to 2025-2026) people, her people should be dealing with all these pig-like things (chazer'ei – referring to impure matters). She wants this.
Why Does the Shechina Want It?
Why does she want it? I can tell you according to Kabbalah (al pi kabbala), it's a good solution to elevate. That's an answer according to Kabbalah. According to the plain meaning (al pi peshat) there must be a better answer. Kabbalah is also a bit of faith. As long as we haven't figured out what it is, one cannot give a complete answer according to the plain meaning, we say it's according to Kabbalah. Okay. But in any case (al kol panim), she wants this.
What Are You Afraid Of?
So what are you afraid of? What are you afraid of going into it? What are you afraid of? Ah, one must do it correctly. Do it correctly. But we're not being asked if we're going to do it. It happens on its own. That's the whole thing.
The Parable of Judah and Tamar: "And He Inclined Him on the Way"
What it says in the books that one cannot go into evil in order to elevate, it's a question of a sin for the sake of Heaven (aveira lishma), one may, one may not. That's because one doesn't need to. It happens on its own, don't worry. You can very strongly want to be a righteous one, foundation of the world (tzaddik yesod olam – based on Proverbs 10:25) who has nothing to do with this at all, and perhaps there is also a solution for such people. Very good. I can think that it's so.
Who Has the Test?
But the people who do have the need, in other words, they have the test (nisayon). Who was the angel (malach), yes? It says "And He inclined him on the way" (vayet elav al haderech – referring to Genesis 38:16). The Almighty sent the angel appointed over desire (malach hamemuneh al hata'ava), to give a desire (ta'ava) to a Jew that he should go to Tamar (Genesis 38).
The Desire Comes from Above
Who sent the desire? From where do people have people? There are people who don't have the desire. It's not. Most people do have the desire. Why does he have the desire? Because he must do so.
"I Didn't Do It Myself"
And indeed when he admits (modeh), when he says "I didn't do it myself, the desire pushed me, the angel appointed over desire pushed me," and but this, if one has faith one knows that this is not for oneself, this is not because I really want it. I'm not such a great wanter, I'm not such a great adder. You weren't asked.
You Weren't Asked
Even when you do want, okay, theoretically I want the desire, but not in this manner (ofen). You didn't make the entire vessel (keli), the entire system, the entire arrangement (ma'aracha) that you should be able to do. Divine Providence itself did this.
If You Have Faith, You Have Nothing to Fear
So if you have a bit of faith, you understand, that if so, you have nothing to fear. Understand it well. One can emerge from it. One can, specifically through knowledge (davka al yedei hada'as), specifically through understanding well how the entire thing works, one can find the right way, one can... This is the rectification (tikkun).
This Is the Rectification
Go bring the rectification, and go let Israel (Yisrael – the Jewish people) be properly saved. This is the introduction (hakdama), the introduction to our words (hakdama ledivareinu), and to understand that this is the secret of the sin of the Golden Calf (chet ha'egel) that we learn at length (be'arichut) in the Torah portion (parsha).
Chapter 5: The Sin of the Calf – One Needs Faith to Learn It
One Must Understand the Sin of the Calf Well
One must understand the sin of the Calf well, it's not a small portion, which was brought close (nitkarev) with those killed (harugim) and parts (chalakim) of it, but because secrets (sodot) lie in it. Not everyone can comprehend (masig) it, not everyone has the guts, not everyone has faith.
One Needs Much Faith
One must have very much faith to learn the portion of the sin of the Calf and not become completely lost. But whoever has a bit of faith, one can learn it, one can learn all the idolatries in the world (avoda zarot sheba'olam), one can learn the matter of the Red Heifer (ma'aseh para), one can go into the impurity of the dead (tumat met), and one can begin to understand.
Why We Don't Have Ashes of the Red Heifer
And only whoever understands it, and today there are no ashes of the Red Heifer, yes, one of the things that is said that there are no ashes of the Red Heifer, so we are all impure from the dead (temei'ei met). In a certain sense, yes. And why don't we have ashes of the Red Heifer? Because we don't have faith, we are all afraid of the impurity of the dead, we don't want to go, especially the tzaddikim, and consequently (memila) our "turn from evil" is fearfully subordinate to the "do good" (aseh tov), even to the "do good."
"Do Good" Depends on "Turn from Evil"
"Do good" is dependent on "turn from evil," but if one is not truly clarifying, not truly understanding the "turn from evil," it's certain that the "do good" is also quite weak.
Chapter 6: The Zohar's Innovation on Idolatry
The Innovation That Was Innovated
So I want to say the novel insight upon novel insight (chiddush al chiddush) that was innovated (nitchadesh) on this Talmudic topic (sugya), also it's connected with the portion and with the theme of Ki Tisa ("When you take" – the Torah portion containing the story of the Golden Calf).
The Holy Zohar in Ki Tisa
The holy Zohar (Zohar hakadosh) in the first few pieces of Ki Tisa elaborates at length (be'arichut ma'arich), we've already spoken about this in other years, he very strongly elaborates on this that idolatry is not a joke. Idolatry, this is the greatest husk that can possibly be, yes, "You will cast them away like a menstruous cloth; you will say to it, 'Get out!'" (tizrem kemo dava tzei tomar lo – Isaiah 30:22).
The Question: How Does Idolatry Sustain Itself?
The idolatry, the impurity of idolatry (tumat avoda zara), which apparently one would say that there is no greater nothingness than this, there is no greater thing that is falsehood (sheker), that is husk, that is not correct like this. The Zohar says so, there is a verse, "A truthful lip will be established forever, but a lying tongue is only for a moment" (sefat emet tikon la'ad ve'ad arga'a leshon sheker – Proverbs 12:19), if idolatry didn't have any existence (kiyum), it wouldn't continue, we're talking about however many idolatries there may be, what we call idolatry, Christianity with Islam with all kinds of other systems (shitot) of heresy (apikorsut), they've been going on for a very long time, they have billions of followers (chasidim).
It Cannot Be Complete Falsehood
It cannot be, it cannot be that this is complete falsehood, because the Talmud (gemara) says that a falsehood, even for a moment a lying tongue (leshon sheker) cannot stand. Rather what?
[The lecture continues in part 3...]
Filter as an Innovation in the Service of Clarifications: From Idolatry to AI
Chapter 1: Idolatry – Not Complete Falsehood
The Lecturer:
It would continue, he speaks of... whichever idolatry he saw then, what we call here idolatry, Christianity with Islam with all kinds of other systems that have existence, it's been going on for a very long time, they have billions of followers. It cannot be that this is complete falsehood, if it were complete falsehood, "even for a moment a lying tongue" (ad rega leshon sheker – even for a moment a lying tongue cannot stand), even for a moment a lying tongue cannot stand.
Rather what? Says the Zohar, and so he interprets, there is a kind of truth that can be, but meanwhile there is a lying tongue. And the Zohar explains, do you think that a person who serves the sun, do you think he's crazy? He's not crazy, the sun has a great power, a Name, there is a holy Name that directs the sun, and the holy Name itself, when they distort it that's the idolatrous Name that calls the sun. He's completely right that there is a power, he doesn't understand it correctly, he doesn't see the whole picture, he's a bit confused, okay, but to say that idolatry is complete falsehood, not at all correct, so says the Zohar.
Moses Our Teacher Made the Jews Drink from the Calf – A Secret of Clarifications
And the absolute truth, if one considers this the secret, Moses our teacher made the Jews drink from the calf, yes, he made from the calf ashes of the Red Heifer, yes, it's almost not the same idea, he burned the calf, and made the children of Israel drink, he made the Jews drink. What is this thing? It's very funny, yes, very funny, what's going on here?
Chapter 2: The Filter – An Innovation for the World
From Running Away to a New Path
It seems that this, once upon a time people used to think, the sages used to think, that the solution would be for the internet, for all these things, that one would run away from it entirely, that's what they thought would be the solution, many righteous people thought this way. There were other people who said differently, and they were right.
It came with a new secret, with a new path, every thing is advice from afar, kamina aman [ka mina aman – comes from aman, from emunah], which comes from above, advice on how to solve, and every piece of advice is a paradigm, every piece of advice is a sign, it's some kind of parable, it's some kind of approach, a new approach.
The Filter – A Technological Innovation with Spiritual Significance
A new approach came and said that we won't run away, we'll do a new thing, that is, we'll make a filter, a filter is a naphah, a kevara [sieve], yes? They figured out technologically, very interesting, I'll bring you into this a bit, I mean one must contemplate it.
A filter is a... also not only, not only the internet, the ways how one can reach all the klipot [shells/forces of impurity], not only that is an innovation, there wasn't until not so long ago there wasn't this way. Also the solution for this is also an innovation. Just as the secret of the internet, that the holiness that one finds among everything is the reshet [network], and in the altar there's a reshet karkev etc., it's a secret. Just as this is an innovation, it's a new revelation that never existed, and there's in this a potential for evil, just like every innovation, just like every creation. In creation there's immediately, dovuk bo yetzer hara [the evil inclination is attached to it], there's immediately good and evil.
The Filter as a New Type of Fence
Just so is the solution, that one had to have certain faith, certain faith in the sages, certain patents to figure out the solution, and one must see how well the solution works, and there are many details that we still don't know with what exactly all the details. But the basic idea, the solution called a filter, is also an innovation, an innovation for the world.
People even ask the question, I'll tell you always from the question that the opponent asks one can understand. Yes, they ask us the question, why does one need a filter? Have you ever heard that if one has a car one must put a technology on the car that it shouldn't let the car drive to bad places? Have you ever heard that if one has a pen one should put a technology on the pen not to let the pen write any bad things? One hasn't heard. There are many fences, the sages made very many fences and safeguards on many things, but such a type of fence I've never heard, that it's an innovation.
But we, the rabbis who said simply that it's entered something contrived, all kinds of made-up things that are in the generation in general, it's not right, it has no connection. There's no such obligation to put a filter, certainly not an obligation that is plainly an implementation [application], it's plainly a detail that comes out clearly from some other obligation that stands. Not true. This type of thing is apparently an innovation.
The Filter Teaches Us a New Way in Service of God
Ah, if it's an innovation I must be very happy. It's an innovation, it's a completely new innovation. With this one learns a completely new way in clarifications. There's the work of clarifications, there are many ways of making clarifications, one must know a completely new way. From this one learns a completely new way in service of God, a completely new way how to deal with this world, with the whole thing.
It's a new innovation, there's never been such an innovation. But one can, let's understand, the filter, and then this, so one must present the whole thing. The filter that one can buy, every type, the details one must figure out, but there are many types on every level of technology, of the connections, and so forth.
"A Thousand May Fall at Your Side and Ten Thousand at Your Right Hand, But It Shall Not Come Near You"
The filter is a new type of innovation, it's truly a revelation that never existed. It's a revelation that one can go to all places, one can be in such a place that the internet, the cyber space, in a certain sense one is everywhere, one can be everywhere at once, and among all the nations and all the gentile women and all the things that are in the world one can be, and they shouldn't, "lo yigbahu" [they won't reach]. Just like "yipol mitzadcha elef urevava mimincha elecha lo yigash" [a thousand may fall at your side and ten thousand at your right hand, but it shall not come near you]. How can this be?
Once one knew that one must go in a different way, one must go to a different place. That was once, that was the only way. A person had two choices: if you're there, basically you're stuck, you've sinned, it was unfortunately. "Ya'avor ben adam al yachid" [a person should pass by an individual], what does it mean? "Kehilot zonot" [gatherings of harlots], it says in the Gemara, one permits oneself, there can be no claims.
It's a new innovation, a new thing. For the physical eyes there's no such solution. For the internet there is such a solution. You can go everywhere, and you have a machine, a part of your machine, of your receiving vessel, that already works for you, and it already makes how it goes, it already makes from the beginning. When it sees a picture that it holds is not acceptable, it already immediately erases it before it comes to you. It's a kind of revelation, it's a kind of benefit, there's never been such a benefit, there's never been such a good thing, such a beautiful thing.
Chapter 3: AI as the Next Step – Automatic Clarifications
With God's help, when it will be on the windows, one can put on every window like this. It should be a wonderful thing. And not only this, it should be able even today there's even better, I don't know if it already exists, but if it's not yet there, they should make it.
AI Can Translate Everything Automatically
One can make with AI a new type of filter, that every thing it already translates, it already translates what it should be for good, without a person thinking. Yes, until now there was a whole problem, that you have to run away, and you had to, when one must clarify, it's truly a difficult thing. A person must go and read some place, that he needs the information, he needs it in order to be able to understand the world, and in practice he must translate it and it should align with his faith, and it should align with his understanding how one looks in general, and not that it should be translating idolatry, it takes a process, it's somewhat from the pleasure, it's a lot of work.
One can already make that it should work by itself. One can already make that the AI should understand, that when it says for example, yes, let's say a coarse example, yes, an example, idolatry. What does idolatry mean? Idolatry is simple. Idolatry is a deficient understanding, he thinks that the small detail made the world, that's the whole one on it's not, that the world is much greater, and the divinity is much greater.
The Example of Sun Worshippers – What We Miss
On the other hand, once simply idolatry, there are sometimes good ideas that the idolatry makes. The Zohar brings this week, that the idolaters serve the sun, every morning they bow to the sun, they receive the abundance from the sun. This is true, every morning comes a new abundance. And we say the liturgical poem in the morning "E-l baruch gadol de'ah, hechin ufa'al zohar hachama" [God blessed great in knowledge, prepared and made the radiance of the sun], the whole aleph-bet begins so beautifully every morning when the sun comes out, it's truly a tremendous light.
And the idolaters catch the light, and they have a whole technique how to be revived every morning when the sun comes out. It should be a person, I need to find to dance. There are rebbes who dance "E-l adon al kol hama'asim" [God master over all works] on Shabbat, yes? "Tovim me'orot shebara Elokeinu" [Good are the luminaries that our God created]. "Tovim me'orot", even Kabbalah means other things, but the simple meaning means that the sun comes out in the morning, one begins to dance "Tovim me'orot". Yes, we dance at kiddush levanah [sanctification of the moon]. What is this? It's a tremendous vitality, it's a tremendous abundance, it's a tremendous abundance of light, of truly the physical light, and also it comes with it, with this comes an abundance of joy, an abundance of "or tzadikim yismach" [the light of the righteous will rejoice], comes a tremendous thing.
So why do most, many of us, get up in the morning, oy, another day that one must go to work, another day that one must do. The tremendous light of the sun doesn't come. Why not? Because we don't understand, you wake up, you wake up, you wake up, how it happens, you don't have a vessel how to catch it. The gentile from the nations of the world caught it, he made a liturgical poem, he made an order, a prayer, he bows to the sun, he figured out a way how to catch the vitality of the sun every morning.
From "Lo Taturu" to Filter – A New Benefit
But what do we do? It's idolatry, it's a terrible shell, we can't stay there unfortunately, serving the sun, it's a tremendous idol worship, it's terrible. However so, it's a prohibition "velo taturu" [and you shall not explore], as the Rambam rules, one may not look in the books of idolatry, even if there's in this a benefit, because one will become caught.
This was fitting, the secret called a filter. Now there's a new benefit, a filter. One can look everywhere, and the filter will already from the outset translate, when it says the name, the profane name, the false name, the name of idolatry, it will rewrite "the Almighty made". Very simple. One must simply make the robot, teach it, when it says "name of idolatry did", write in "Hashem did". Good day. That was the advantage of the whole thing. Once one needed whole Kabbalah, whole intentions, and so on and so forth, to be involved in some shell. Today one can do it by itself with a filter.
Chapter 4: The Filter in Spirituality – In Mind and Understanding
The same thing, the truth is, the truth is, the truth is, and I'll continue further, the truth is, the truth is, the truth is, this is truly physically. The truth is that spiritually there is such a type of thing, and the spirituality I mean to say, it can be entirely in the soul, entirely in the person's mind, entirely in the person's understanding, entirely in the person's mind.
Every Seeing Is Through an Intermediary
We just need to remember that every time we see something, there are all the layers that exist. Computers are less complicated than people, people are even more complicated. When I see something, I don't see it directly, I see it through some kind of thing that clothes itself, it's some intermediary, yes? Moses made a veil. I speak through some mask, that's the reality. And the mask interprets, it translates, it translates the things according to what's relevant to me. We've spoken about this many times and in many ways.
A Gatekeeper Instead of Getting Upset
If so, one can place there a gatekeeper, instead of getting upset.
Many times, let's say like this, many times a person, let's say a simple example, a simple example that already translates to questions that are bigger questions. A simple example is like this, let's say that I want to pray with intention, I want now to clarify myself, go into a deep contemplation and see some...
The Filter in Practice: The Secret of the Ashes of the Red Heifer
Chapter 1: How the Filter Works – A Practical Parable from Chassidic Righteous Leaders
World can help for the intention of prayer, it can't be otherwise. But what?, you don't know how. And immediately when it's explicit there, you don't have a filter. It's immediately explicit in your head that it's a disturbance. Set up a filter. The filter will translate everything.
Once it will come, for example, so to speak, if the Chassidic righteous leaders said: he heard that a gentile shouts that one should lift up the hay, the "hay", and this he heard that one must lift up the letter hei, one must lift up, elevate the Divine Presence.
The Difference: Not Retroactive Interpretation, But Initial Perception
But what was? First he heard this, afterwards he thought, "how will I make from this Chassidism? Talpiyos tel shekol piyot punim alav, I'll squeeze in?" No, that's not what it was.
He had such a filter that runs in his head, and he heard "hay", immediately he connected to the hei. And so one can do for every thing, even truly evil things. It will support him, it will support him for good, it will support him for something that one can use.
Chapter 2: The Condition: The Filter Works Only Besides the Normal Service
And this is, only one sets up first besides the normal service:
• The fixed times for Torah study
• The times to break the evil
• Submission and service
Have indeed all levels, a new type of Torah, make a filter. "A dividing screen", make a filter. The filter only lets through the... it hears, it's explicit from the outset for us in a way that we can hear it, in a way that we can't be disturbed by it.
Chapter 3: The Secret of the Ashes of the Red Heifer: A New Way in Judaism
This is truly the secret of the ashes of the red heifer that rectifies the sin of the Golden Calf. It's a new way how one can go in Judaism.
Conclusion: The Foundation Is Simple, the Practical Details Each Person Must Figure Out
I hope it's clear enough. Perhaps it's not a formal Torah teaching, and because it's not a formal Torah teaching it's very true, but each person must figure out the precise details for themselves, but it's a simple matter.
One can go into the practical depth, but this is the foundation.
דער שיעור באהאנדלט דעם חידוש אז דער אייבערשטער האט גערעדט צו משה "בארץ מצרים" – א פלאץ וואו געווענליך קען מען נישט הערן דבר ה'. דער תירוץ איז אז יציאת מצרים איז געווען א נס נישט נאר מצד דער אייבערשטער, נאר אז אפילו מצדנו האבן מיר געקענט דערגרייכן דעם אמת אין מצרים אליין. דאס איז דער טייטש פון "החודש הזה לכם ראש חדשים" – אז די קרוין קומט זיך פאר דער ערשטער, שוואכסטער רגע פון יציאת מצרים, נישט פאר מתן תורה, ווייל דארט איז דער גרעסטער חידוש אז מען קען אנקומען צום אמת פון יעדן מצב.
דער שיעור באהאנדלט דעם חידוש אז דער אייבערשטער האט גערעדט צו משה "בארץ מצרים" – א פלאץ וואו געווענליך קען מען נישט הערן דבר ה'. דער תירוץ איז אז יציאת מצרים איז געווען א נס נישט נאר מצד דער אייבערשטער, נאר אז אפילו מצדנו האבן מיר געקענט דערגרייכן דעם אמת אין מצרים אליין. דאס איז דער טייטש פון "החודש הזה לכם ראש חדשים" – אז די קרוין קומט זיך פאר דער ערשטער, שוואכסטער רגע פון יציאת מצרים, נישט פאר מתן תורה, ווייל דארט איז דער גרעסטער חידוש אז מען קען אנקומען צום אמת פון יעדן מצב.
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
סיכום פון דעם שיעור – שבת החודש
הקדמה
דער שיעור איז געזאגט געווארן אויף שבת החודש, אויף דעם פסוק „החודש הזה לכם ראש חדשים”, מיט א צוריקקוק אויף א שיעור פון דריי יאר צוריק, מיט נייע העמקה און קלארקייט. דער שיעור בויט זיך אויף אין א קלארן לאגישן פלאס: פון א קשיא אין פסוק, דורך עטלעכע שיכטן פון תירוצים, ביז א טיפער חידוש וועגן דעם מהות פון יציאת מצרים, און דערנאך א פארבינדונג צום מהלך פון שבת און חודש.
—
ערשטער שריט: די קשיא פון „בארץ מצרים”
דער פסוק זאגט „וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר” – דאס איז דער איינציגסטער פסוק וואו ס׳שטייט בפירוש אז דער אייבערשטער האט גערעדט צו משה׳ן „בארץ מצרים” אין דעם קלאסישן לשון פון „וידבר ה׳ אל משה לאמר”.
די קשיא פון דער מכילתא: מצרים איז א מקום מלא טומאה, עבודה זרה, תועבות – א פלאץ וואו מ׳קען נישט הערן דבר ה׳. משה רבינו האט געמוזט ארויסגיין פון דער שטאט אפילו צו דאווענען (ווי ס׳שטייט „כצאתי את העיר”). ווי קען דער פסוק זאגן אז דער אייבערשטער האט גערעדט צו אים בארץ מצרים?
דער מדרש תנחומא׳ס תירוץ: ס׳איז געווען אין דעם שטח פון מצרים, אבער נישט אינעווייניג אין דער שטאט. אבער – דאס פארענטפערט נאר דעם מציאות׳דיגן פאקט, נישט דעם פסוק אליין. פארוואס האט דער פסוק בכוונה געשריבן „בארץ מצרים” אויב ס׳איז טאקע נישט געווען דארט? דער פסוק וויל אונז עפעס זאגן.
—
צווייטער שריט: דער ערשטער תירוץ – „מצדו” איז נישט קיין פראבלעם
דער תירוץ ליגט אין דער פרשה אליין: „ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה” – דער אייבערשטער זאגט: איך גיי אריין אין מצרים. דער דיבור צו משה׳ן וועגן קרבן פסח איז שוין אליין א חלק פון דעם נס – א הכנה דערצו, אדער „על שם העתיד”.
דער יסוד: מצד משה רבינו האט ער נישט געקענט הערן דבר ה׳ אין מצרים – דאס איז זיין פראבלעם, זיינע „חמץ׳דיגע כלים”. אבער מצד דער אייבערשטער איז קיינמאל נישט געווען קיין פראבלעם. דער אייבערשטער איז אין מצרים פונקט ווי ער איז אומעטום. דעריבער קען דער אייבערשטער שרייבן אין דער תורה „וידבר ה׳ אל משה בארץ מצרים” – ווייל מצדו איז דאס אמת.
—
דריטער שריט: דער זוהר – „מסטרא דלעילא ולאו מסטרא דלן”
דער זוהר (פרשת אמור) זאגט אז דער יחוד פון ליל פסח איז „מסטרא דלעילא ולאו מסטרא דלן” – פון אויבן, נישט פון אונטן. די אידן זענען נישט געווען ראוי, זיי האבן געהאט נאר דעם נידריגסטן מדרגה (מלכות/לבנה), נאך נישט דערגרייכט די פריעה רבתי/יסוד/נ׳ שערי בינה. „אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים” – די שכינה אין גלות קען זיך נישט אליין באפרייען. דער נס האט געמוזט קומען פון אויבן.
—
פערטער שריט: די שארפע קשיא אויפ׳ן תירוץ – „מצדו” העלפט מיר נישט
אויב מ׳זאגט אז „מצד דער אייבערשטער איז נישט קיין פראבלעם” – העלפט דאס גארנישט! ווייל:
– בגשמיות: איך האב א פראבלעם אין עולם הזה, אין דער וועלט נאכ׳ן צמצום.
– ברוחניות: דער גאנצער ציל פון רוחניות איז צו פילן דעם אייבערשטן, צו וויסן דעם אמת. אויב ס׳מאכט נישט אויס וואס איך פיל – איז דאס נישט מיין שאלה געווען.
דער נפש החיים׳ס לשון: ס׳איז דא „מצדו” און „מצדנו”. לשיטתו (מצד דער אייבערשטער) איז קיינמאל נישט געווען קיין מצרים – אבער מיין פראבלעם איז דאך מצדנו, און דאס ווערט נישט געלייזט דורך צו זאגן אז מצדו איז אלעס גוט.
—
פינפטער שריט: דער אמת׳ער חידוש – „מצדנו מצדו”
דאס איז דער קערן פון דעם גאנצן שיעור:
ווען מ׳זאגט אז ס׳איז דא א יחוד מלעילא בארץ מצרים, מיינט מען נישט בלויז אז דער אייבערשטער איז איבעראל. מ׳מיינט אז מיר קענען דאס ארויסהאבן, מיר קענען דאס פארשטיין, מיר קענען דעם יחוד דערפילן – אפילו אין מצרים.
דאס איז א נייער דיוק: ס׳איז נישט בלויז „מצדו” (וואס העלפט אונז נישט), און נישט בלויז „מצדנו” (וואס מיר קענען נישט אליין). ס׳איז „מצדנו – מצדו” – אז אונזער דערפארונג קען אנטהאלטן דעם אייבערשטנ׳ס מדרגה. דער אייבערשטער גיט אונז אריין די פעאיקייט צו דערפילן דעם אמת אפילו פון אונזער נידריגן מצב – דאס איז דער אמת׳ער נס פון יציאת מצרים.
דער לאגישער פלאס ביז אהער:
1. קשיא: ווי קען שטיין „בארץ מצרים”?
2. מדרש׳ס תירוץ: ס׳איז נישט ממש אין שטאט – אבער דאס פארענטפערט נישט דעם פסוק.
3. ערשטער תירוץ: מצד דער אייבערשטער איז נישט קיין מצרים – ער קען שרייבן „בארץ מצרים”.
4. קשיא אויפ׳ן תירוץ: „מצדו איז נישט קיין פראבלעם” העלפט מיר נישט – מיין פראבלעם איז מצדנו!
5. דער אמת׳ער חידוש: יציאת מצרים מיינט אז דער אייבערשטער מאכט אז מצדנו זאל מען קענען דערגרייכן דעם „מצדו” – א יחוד מלעילא וואס ווערט אונזערס.
—
זעקסטער שריט: וואו לייגט מען די קרוין? – דער חידוש פון „אשר הוצאתיך מארץ מצרים”
פון דעם חידוש פון „מצדנו מצדו” וואקסט ארויס א נייע פראגע: אויף וועלכע רגע לייגט מען די „קרוין” – וועלכע מאמענט באקומט דעם גרעסטן כבוד?
די נאטירלעכע סברא
לכאורה זאל די קרוין קומען אויף דעם העכסטן מאמענט – דעם שלימות. ווי ביי א מענטש וואס האט זיך אויסגעארבעט פון ארעמקייט צו עשירות – ער שטעלט דעם בילד פון זיין הצלחה, נישט פון זיין שוואכע אנהייב. א תלמיד חכם רימט זיך מיט דעם סיום הש״ס, נישט מיט דער ערשטער משנה וואס ער האט נישט פארשטאנען. לויט דעם וואלט מען געדארפט זאגן „אנכי ה׳ אלקיך אשר הוצאתיך מהר סיני” – די קרוין זאל ליגן ביי מתן תורה, דעם מאמענט פון שלימות.
דער אייבערשטער׳ס חידוש – די קרוין ליגט אויף דער ערשטער, שוואכסטער רגע
אבער דער אייבערשטער טוט פארקערט: ער זאגט „אשר הוצאתיך מארץ מצרים” – ער לייגט די קרוין אויף דעם שוואכסטן, ערשטן מאמענט, ווי א פאטער וואס וויל א בילד פון זיין קינד אלס בעיבי, נישט פון זיין גרויסקייט. דאס איז דער טייטש פון „החודש הזה לכם ראש חדשים” – מיר ציילן פון ניסן (יציאת מצרים), נישט פון מתן תורה אדער אנדערע גרעסערע מאמענטן.
א שארפע באמערקונג
די ראשונים רעדן ליב וועגן „זמן מתן תורתנו” און מעמד הר סיני. אבער דער אייבערשטער אליין אין תורה דערמאנט שטענדיג נאר יציאת מצרים. דאס ווייזט אז פון אויבן קוקט מען אנדערש אויף וואו די קרוין געהערט.
—
זיבעטער שריט: דער קבלה׳דיגער יסוד – אור חוזר, מלכות איז כתר
דאס ווערט פארבונדן מיט דעם סדר מלמטה למעלה: די מלכות (דער אונטערסטער ספירה) ווערט דער כתר (דער העכסטער). „כתר עליון איז כתר מלכות” – דאס איז דער „אור חוזר”, דער ליכט וואס דרייט זיך צוריק ארויף.
פארוואס איז דאס א גרעסערער חידוש?
ווייל אז דער כתר איז דער כתר – איז דאס קיין חידוש נישט, אזוי איז עס. אבער אז די מלכות זאל ווערן א כתר – דאס איז א חידוש! אז מען קען אין ארץ מצרים, אין דעם טיפסטן אָרט, טרעפן דעם אייבערשטן – דאס איז מער באדייטונגספול ווי דער סוף פון דעם וועג. דאס אז מען קען זיך צוריקדרייען פון אונטן נאך אויבן – דאס אליין איז א גרעסערער חידוש ווי דער אראפגאנג פון אויבן.
ראש חודש ניסן – דער טאג פון צען כתרים
ראש חודש ניסן, וואס „נתן עשר עטרות” (צען כתרים), באקומט זיי נישט ווייל עס איז דער טאג פון דער בעסטער הבנה, נאר ווייל עס איז דער טאג וואס מען האט אנגעהויבן צו פארשטיין אז מען קען זיין בעסער – דער שוואכסטער טאג וואס האט אנגעהויבן דעם וועג צוריק ארויף.
—
אכטער שריט: שבת און חודש – צוויי מהלכים אין עבודת ה׳
שבת – דער פשוט׳ער, טבע׳דיגער יסוד
שבת איז זכר למעשה בראשית – „כי ששת ימים עשה ה׳ וינח ביום השביעי”. שבת איז קביעא וקיימא – זי דארף נישט קיין קידוש בבית דין. שבת גייט אן פון אליין, אין דער טבע. יעדער מענטש, אפילו א קליינער אינגל, ווייסט ווען ס׳איז שבת – מ׳ארבעט נישט, מ׳עסט א סעודה, מ׳גייט נישט אין חדר. שבת איז דער בראשית – דער אורשפרינגלעכער, פונדאמענטאלער יסוד. דאס איז דער סדר פון מלמעלה למטה – דער אייבערשטער האט באשאפן, און מיר נעמען אן.
חודש – דער טיפערער, חכמה׳דיגער יסוד
די מולד הלבנה איז אויך ניכר אין דער טבע – יעדער קען ארויסגיין און זען די לבנה. אבער – צו וויסן ווען פונקט זי קומט, צו בויען א לוח, דאס איז שוין א חכמה. דאס איז דער סוד פון קידוש החודש: עס דארף א בית דין, עס איז געווען קשה למשה, עס פאדערט חשבונות (כ״ט י״ב תשצ״ג), דעת, ארך רוח, לאנגע מעסטונגען. אלע חכמות הייבן זיך אן פון רעכענען די מולד הלבנה – דערנאך קומען אלע שטערן, די זון, די גאנצע וועלט.
א פראקטישער משל: איך געדענק בעל-פה וועלכער טאג אין דער וואך ס׳איז (ווייל איך לעב אין וואכן), אבער פאר דעם חודש דארף איך קוקן אין לוח – ווייל דאס איז שוין א דבר של חכמה.
דאס איז דער סדר פון מלמטה למעלה – דער מענטש ארבעט, רעכנט, פארשטייט, און קומט צו דעם אייבערשטן.
—
ניינטער שריט: דער דיאלעקטישער צוזאמענשפיל – שבת, חודש, און ימים טובים
דער צענטראלער חידוש אין דריי שיכטן:
1. שבת = מעשה בראשית – דער פשוט׳ער אמת, דער בעיסיק׳ער יסוד. קלאר, זיכטבאר, אבער שווער צו פארשטיין אין דער טיפקייט.
2. חודש = סוד העיבור – דער מפתח, דער מבוא צו סוד מעשה בראשית. דורך לערנען די חשבונות פון חודש הייבט מען אן צו פארשטיין דעם סוד מעשה בראשית.
3. ימים טובים רעדן פון טעם אין מצוות – מ׳וויל פארשטיין פארוואס. אפילו שבת, ווען מ׳וויל געבן א טעם, זאגט מען זכר ליציאת מצרים (נישט מעשה בראשית), ווייל מעשה בראשית איז אזוי בעיסיק אז מ׳פארשטייט עס נישט גלייך – מ׳דארף אנהייבן פון החודש הזה לכם.
פארבינדונג צום רמב״ן
– שבת = „זכר למעשה בראשית” = דער סדר פון מלמעלה למטה = דער רמב״ן׳ס תירוץ אויף ר׳ יצחק׳ס קשיא (מען דארף „בראשית” ווייל שבת לערנט אונז יסודי אמונה)
– ניסן/יציאת מצרים = „החודש הזה לכם” = דער סדר פון מלמטה למעלה
ביידע זענען אמת, און מען דארף לעבן מיט ביידע.
—
צענטער שריט: שבת מברכים – דער שלוס פון דער סוגיא
פארוואס זאגט מען שבת מברכים? ווייל ראש חודש ווייסט נישט יעדער ווען ס׳קומט – נישט יעדער איז אויף דער לעוועל, נישט יעדער איז אין שול. אבער שבת איז יעדער אין שול. דעריבער איז שבת דער פלאטפארמע וואו מ׳איז מודיע וועגן ראש חודש.
שבת החודש (און אלע שבתות מברכים וואס שטאמען פון איר) דריקט אויס: פון שבת קען מען ברענגען צו ראש חודש – פון דעם פשוט׳ן אמת פון מעשה בראשית קען מען אנהייבן דעם וועג צו פארשטיין דעם סוד.
—
מסקנא: ביידע ווערן איינס
ווען מ׳גייט דורך דעם גאנצן וועג – פון החודש הזה לכם (דער אנהייב פון פארשטיין) ביז סוד מעשה בראשית (דער שלימות) – דעמאלט פאלט אוועק די קשיא „וואו הייבט זיך אן”, ווייל ביידע זענען איין גאנצער פלאן. איינער וואס ווייסט שוין די גאנצע תורה, פאר אים איז דער אנהייב נישט באמת א באזונדערער חלק – שבת און חודש ווערן איינס.
דאס איז דער חידוש פון שבת החודש: דער שוואכסטער מאמענט – יציאת מצרים, דער אנהייב, דער אור חוזר פון מלמטה למעלה – איז דווקא דער פלאץ וואו דער אייבערשטער לייגט זיין קרוין, ווייל דארט ליגט דער גרעסטער חידוש: אז מצדנו קען מען דערגרייכן דעם מצדו, אז די מלכות ווערט דער כתר, אז אפילו אין ארץ מצרים קען מען הערן דעם דבר ה׳.
תמלול מלא 📝
יציאת מצרים: דער חידוש פון “מצדנו מצדו” – ווען דער אייבערשטער רעדט בארץ מצרים
הקדמה: שבת החודש און דער פסוק “בארץ מצרים”
רבותי, היינט איז שבת החודש. מיר גייען לערנען א שיעור פשוט, חידושי תורה, דברי תורה, אויף די פרשה וואס מ’ליינט: “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה”.
קודם זאג איך איבער א חידוש, אבער איך לייג צו צו דעם וואס מיר האבן געלערנט פאר דריי יאר, מיין איך, שבת החודש. מיר האבן געלערנט אז אין דעם פסוק איז דא א גרויסע חידוש.
דער פסוק און זיין אייגנארטיקייט
ס’הייבט זיך אן אמת’דיג א פסוק פריער: “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר”. אויב איך געדענק, איז דאס די איינציגסטע פסוק וואס ס’שטייט אויף דעם אז ס’איז “בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם”. ס’איז געווען אנדערע דיבורים לכאורה אין ארץ מצרים, ס’איז געשטאנען נישט “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר”, נאר “וַיְדַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם” וכו’. אבער דאס איז די איינציגסטע פסוק וואס ס’שטייט אין די לשון הפסוק, די פסוק וואס שטייט “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר” שטייט אז ס’איז געווען “בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם”.
פרק א: די קשיא פון דער מכילתא – ווי קען דער אייבערשטער רעדן בתוך מצרים?
די שווערקייט פון דעם פסוק
און אמת’דיג איז עס א שווערע פסוק. די מכילתא גלייך זאגט אז ס’קען נישט זיין. “אַתָּה אוֹמֵר בְּתוֹךְ הַכְּרַךְ”? קען דאך נישט זיין, שטייט דאך “כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר”. מ’זעט אז דער אייבערשטער האט נישט גערעדט מיט משה רבינו בתוך מצרים.
מצרים – א פלאץ וואו מ’קען נישט הערן דבר ה’
אין שטאט מצרים איז נישט קיין פלאץ וואו מ’קען הערן די דבר ה’. דאס איז דאך די גרויסע פראבלעם פון מצרים. מצרים איז א פלאץ וואס איז מלא טומאה, מלא עבודה זרה. שטייט אין מצרים, ווער ס’וואוינט אין מצרים, איז נישט חל אויף אים קיין “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר”. ער קען נישט דארט הערן דבר ה’. ער קען הערן אסאך שטותים, אסאך דיבורים רעדט מען דארט, אבער נישט קיין “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה”.
די ראיה פון משה רבינו’ס התנהגות
וועגן דעם זעט מען אז דער אייבערשטער האט גערעדט צו משה נאר אינדרויסן, ביי די סנה, אין מדבר. מ’האט געדארפט ארויסנעמען די אידן אין מדבר צו רעדן מיט זיי. ס’שטייט בפירוש אז משה רבינו איז ארויסגעגאנגען פון די שטאט אפילו צו דאווענען, נישט געקענט אפילו דאווענען אין מצרים, ס’איז געווען פארווערט פון תפילה, ס’איז א מקום עובדי עבודה זרה, א מקום אלילים, מ’קען נישט דארט דאווענען.
דער מדרש תנחומא’ס תירוץ און זיין חסרון
דא איז דאך אבער א שווערע פסוק, ס’שטייט “בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם”. זאגט שוין די מדרש תנחומא אז מצרים ס’מיינט נישט אז ס’איז געווען ממש אין מצרים, און ער קען זאגן אז ס’איז געווען אין די שטח פון מצרים, ס’האט אפילו באלאנגט פאר מצרים נאך, אבער ס’איז נישט אמת’דיג געווען בתוך הכרך, בתוך העיר, ווייל ס’קען נישט זיין.
אקעי, לאמיר אננעמען אז די מדרש זאגט א נפקא מינה אז די מציאות איז געווען אינדרויסן. אבער די פסוק האט ער נישט פארענטפערט.
די פסוק אליין איז א מציאות בפני עצמו
ווען ס’שטייט א פסוק, די וועג וויאזוי ס’שטייט, אונז קוקן דאך אויף די פסוק, די פסוק איז דאך א מציאות בפני עצמו, די פסוק איז דאך א דבר בפני עצמו. אז ס’שטייט אין די פסוק, די פסוק איז מקפיד, די פסוק זאגט נישט געווענליך “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם”, ס’שטייט טאקע קלאר אז ס’איז נישט אזוי געווען, ס’שטייט קלאר אז משה רבינו האט געטראפן די אייבערשטער ווען ער איז ארויסגעגאנגען, וכו’ וכו’. אויב ס’שטייט בפירוש אז די אייבערשטער רעדט בארץ מצרים, איז דא ליגט אין די פסוק, אין די פסוק האט די אייבערשטער גערעדט צו משה בארץ מצרים, מה שלא היה בפנים המחנה וואס האט נישט געקענט זיין אנדערש.
פרק ב: דער ערשטער תירוץ – די תורה איז דער נס פון יציאת מצרים
די תשובה ליגט אין דער פרשה אליין
און אונז האבן געזאגט אז ס’איז זיכער אז די תירוץ אויף די קשיא שטייט שוין שפעטער אין די פרשה. די אייבערשטער אליין האט געפרעגט די קשיא, וויאזוי קען איך רעדן צו דיר בארץ מצרים? האט ער געזאגט אז דאס איז טאקע די נס פון יציאת מצרים.
“וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם” – דער אייבערשטער גייט אריין אין מצרים
ער זאגט אים שפעטער, “וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה”, איך גיי אריין אין מצרים. די דיבור וואס די אייבערשטער האט גערעדט צו משה רבינו וועגן נעמען די קרבן פסח, איז שוין דארט געווען אליין א חלק פון די הכנה, אדער על שם העתיד, אדער אליין די חלק התורה, קען מען זאגן, די חלק התורה פון דעם נס אז די אייבערשטער קען גיין אין מצרים, ער קען דארט איינעם מכה זיין כל בכור און ארויסנעמען די אידן, ער קען יא.
דער חילוק צווישן משה’ס מדרגה און דער אייבערשטער’ס מדרגה
אז משה געווענליך קען נישט הערן, ס’קען אפילו זיין, מ’קען עס זאגן פראקטיש. משה רבינו, ווען ער איז געווען דארט, האט ער טאקע נישט געקענט, מצרים איז נישט קיין פלאץ, ס’איז פול מיט תועבות, פול מיט שטותים, מ’קען נישט דארט הערן די דבר ה’. אקעי, אז משה רבינו האט געמוזט ארויסגיין פון די שטאט כדי ער זאל קענען הערן די דבר ה’.
אבער די אייבערשטער האט דאך נישט די פראבלעם. און ווען ער שרייבט אין די תורה “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם”, דארט איז נישט דא די פראבלעם. די תורה איז דאך געשריבן געווארן אין די מדבר שפעטער, איך ווייס נישט ווען ער האט דאך געשריבן דעם פסוק אין מצרים. אבער דער פסוק, מצד נאכדעם וואס ס’איז געווען דער נס פון יציאת מצרים, נאכדעם וואס דער אייבערשטער איז אריינגעגאנגען אין מצרים, און מ’קען זאגן קלאר, “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם”.
דער יסוד: מצד דער אייבערשטער איז נישט דא קיין מצרים
זיי האבן מיר מסביר געווען, און איך וויל עס איבערזאגן אין א קלארערע וועג, אז דא ליגט א גרויסע חידוש. אז מ’קען זאגן פשוט, יעדער איינער ווייסט אז מצד דער אייבערשטער איז נישט דא קיין מצרים, מצד דער אמת. דאס אז איך זאג אז דא איז א פלאץ וואס איך פיל נישט קיין השראת השכינה, וואס איך בין נישט דארט, דאס איז לויט מיין קליפה, לויט מיינע כלים, מיינע חמץ’דיגע כלים, מיינע כלים וואס מ’דארף כשר’ן אן ערב פסח. מיט די כלים קען איך נישט, אקעי, דאס איז מיין פראבלעם. ס’איז נישט דער אייבערשטער’ס פראבלעם. ס’איז דער אייבערשטער’ס פראבלעם וואס ער האט מיך געמאכט, ער האט געמאכט די גאנצע סיסטעם, אבער ס’איז מיין מצד הנבראים.
דער אייבערשטער איז איבעראל
דער אייבערשטער איז אוודאי אין מצרים אזוי ווי ער איז עניוועיר עלס, און ער איז אוודאי אין יעדן פלאץ אזוי ווי ער איז עניוועיר עלס. איז על פי האמת, מצד האמת, מצד למעלה, מצד העליון, מצד יחידה עילאה, הייבט זיך נישט אן די גאנצע פראבלעם. איז אוודאי דער אייבערשטער קען שרייבן “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם”. משה קען נישט רעדן מיט’ן אייבערשטן בארץ מצרים, אבער דער אייבערשטער קען שרייבן בארץ מצרים, ס’איז בכלל נישט קיין פראבלעם.
פרק ג: דער סוד פון ליל פסח – “מִסִּטְרָא דִלְעֵילָא”
“הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם” – די הכנה צו יציאת מצרים
און מ’וועט אפילו לערנען אז דאס איז דער טייטש וואס אונז זאגן ביי יציאת מצרים. יעדער איינער ווייסט אז דער סוד, דער גרויסער סוד פון ליל פסח, אונז הייבן אן צו מאכן א הכנה אין “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם”. אונז האבן שוין אמת’דיג געמאכט הכנה אין שושן פורים און פורים און אנדערע אלעס, אבער “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם” האט זיך געטייטשט אז דאס שטייט אין זוהר אין פרשת אמור, אז די זיווג, דער יחוד פון ליל פסח איז מִסִּטְרָא דִלְעֵילָא וְלָאו מִסִּטְרָא דִלָן.
די אידן זענען נישט געווען ראוי
דאס הייסט אז ס’איז אמת’דיג, די אידן זענען נישט געווען ראוי, און די אידן זענען טאקע נישט געווען ראוי און נישט געווען ניחן. מצד די אידן איז געווען א שוואכע מדרגה, מצד די אידן איז געווען נאר מדרגת המלכות, זיי זענען געווען די לויעסט מדרגה. זיי האבן געמאכט מילה ופריעה, זיי האבן נישט געהאט די ריכטיגע פריעה רבתי יסוד, וואס דאס איז די השכלה, די ערשטע מדרגה צו ברית התורה פון נ’ שערי בינה.
די מדרגה פון “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם”
די אידן זענען נאך נישט געווען אין די מדרגה, ס’איז געווען נאר די מדרגה פון “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם”, נאר די מדרגה חודש הזה, די שכינה, די יסוד המלכות, די לבנה, דאס איז אלעס וואס די אידן האבן געהאט. און פון אזא מדריגה קען מען נישט נגאל ווערן, פון אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, די שכינה איז אין גלות, זי קען זיך נישט אליינס ארויסנעמען פון גלות.
אבער מצד דער אייבערשטער איז געווען אלעס שוין דא
אבער מצד דער אייבערשטער איז נישט געווען דא די פראבלעם, מצד דער אייבערשטער איז שוין געווען אלע יחודים, ס’איז שוין געווען מתן תורה אליין, ס’איז שוין געווען אלעס, דער אייבערשטער איז דאך למעלה מן הזמן, דער אייבערשטער איז למעלה מן המקום, דער אייבערשטער איז למעלה…
[הערה: דא רעדט דער מגיד שיעור צו איינעם אין דער קלאס]
יוסי, ביטע טו דאס נישט איצט, איך האב צו טאן מיין קלאס, טו עס שפעטער, ביטע טו נישט שפילן דא, אדאנק.
דער אייבערשטער איז למעלה מן הזמן והמקום
דער אייבערשטער איז למעלה מן הזמן והמקום, מען האט נישט קיין שום השגה אין דעם, דער אייבערשטער איז אויך למעלה מן הזמן והמקום פון די חסרונות און מעלות פון מדריגות, נישט פון א מענטש’נס שכל, ווי ער איז אמת’דיג, ער איז רחוק פון די אלע זאכן. ווייל דער אייבערשטער קען זיין, ווען דו ביסט אין מצרים קען ער רעדן צו דיר, דו האסט נישט געהערט, ביז דו האסט געהערט קען זיין ס’האט גענומען א לאנגע צייט.
פרק ד: די טיפע קשיא – “מצדו” העלפט נישט אליין
דער אמת איז אז דאס איז נישט גענוג
דער אמת איז אבער אז דאס איז אלעס בכלל נישט גענוג, ס’איז נישט גענוג, ס’העלפט נישט. פארוואס? ווייל אז דער אייבערשטער קערט נישט אז איך בין גרייט אדער נישט, אז ס’מאכט נישט אויס פאר די שכינה אליינס, פאר די אין סוף אליינס מאכט נישט אויס גארנישט, האב איך פון דעם אויך נישט גארנישט.
די פראבלעם פון “לשיטתו”
און זאלסטו דאך זאגן אז דער אייבערשטער האט אויסגעלייזט די אידן, איך דארף ער האט גענומען די אידן, דאס הייסט ער האט גענומען די אידן לויט לשיטתו, וואס ארבעט דאס? דאס הייסט לשיטתו, ס’איז דא א מחלוקת וואס דער נפש החיים רופט מצדו און מצדינו, אבער לשיטתו האלט ער אז ס’מאכט נישט אויס צו מ’איז מוכן אדער נישט, אבער לשיטתנו מאכט דאס יא אויס.
די פראבלעם איז “מצדנו”, נישט “מצדו”
סאו אונזער פראבלעם איז קיינמאל נישט געווען לשיטתו, לשיטתו איז דאך שוין קיין מצרים קיינמאל נישט. סאו וואס הייסט ער האט אונז ארויסגענומען פון מצרים בכח יחוד עילאה, ס’איז ווי גילוי אז ס’איז מצדו און נישט מצדינו? אויב ס’איז דא א יציאה ממצרים, איז דאך לכתחילה די פראבלעם געווען מצדינו, איז די פראבלעם ווערט נישט געסאלווד אז מ’זאגט אז מצדו איז נישט קיין פראבלעם, די גאנצע לכתחילה איז נישט קיין פראבלעם, איז לכתחילה נישט קיין פראבלעם. אויב ס’איז דא א פראבלעם, דארף עס ווערן געסאלווד אויף מיין לעוועל, ס’איז נישט גענוג.
די פשוט’ע קשיא
ס’איז א פשוט’ע קשיא, יעדער איינער וואס האט אמאל געטראכט וועגן די נושא דארף גלייך זאגן אז צו זאגן אז מצד דער אייבערשטער איז נישט קיין פראבלעם, אז דער אייבערשטער איז אלעס גוט, אלעס איז ווי ס’דארף צו זיין, אלעס איז ריכטיג, העלפט מיר גארנישט, נישט בגשמיות און נישט ברוחניות.
ס’העלפט נישט בגשמיות
ס’העלפט נישט בגשמיות ווייל איך האב א פראבלעם אין די עולם הזה, אין די עולם אחר הצמצום.
ס’העלפט נישט ברוחניות
און ס’העלפט נישט ברוחניות ווייל אונז זאגן אז אונזער רוחניות, די געטעם, אונזער רוחניות, די געטעם, אונזער רוחניות, די געשמאק, איז צו וויסן דעם אייבערשטן, צו טועם זיין דעם אייבערשטן, צו פילן דעם אייבערשטן, צו פילן דעם אמת. זאגסט אז ס’איז אן אמת וואס אפילו נישט קיין חילוק וואס דו פילסט, זייער גוט, דאס איז נישט געווען מיין קשיא.
די פראבלעם אויף צוויי וועגן
אדער אויף אן אנדערע וועג דו זאגסט אז ביי דער אייבערשטער איז אויך דא מצרים, זייער גוט, אבער איך קען נישט רעדן מיט דער אייבערשטער אין מצרים, מיין פראבלעם איז נישט געווען אז דער אייבערשטער איז דארט אדער נישט, איך האב נישט געהאט קיין ספק, דו קענסט זאגן איך האב נישט געהאט קיין ספק, און אמונה האב איך געהאט א ספק אין דעת און הרגשה און ידיעה, דו קענסט עס רופן אזוי, איז ביי מיר האב איך נישט געסעטלט די פראבלעם.
פרק ה: דער אמת’ער חידוש – “מצדנו מצדו”
דער יסוד: א יחוד מלעילא וואס ווערט אונזערס
מוזן מיר פארשטיין, באופן הכי פשוט מוזן מיר פארשטיין, אז ווען אונז זאגן אז ס’איז דא א יחוד מצד לילה מצדו העליון בארץ מצרים, מיינען אונז צו זאגן אז ס’איז דא ביי אונז א יחוד מצד לילה, אז אונז קענען ארויסהאבן דעם יחוד, אז אונז קענען פארשטיין דעם יחוד, דאס איז שוין א חידוש.
דער חילוק צווישן “מצדינו” און “מצדינו מצדו”
ס’איז יא מצדייני, אלעס וואס אונז רעדן איז מצדייני, אונז האבן מיט זיך אליין נישט צו טון, אבער דא מצדייני מצדייני, איז דא מצדייני מצדוי, אה, שוין א נייע דיוק, א נייע קנייטש, דהיינו, און דאס אליין דארף מען זאגן על פי צוויי וועגן היינט.
דער ערשטער וועג: נישט די התבוננות פון א גרויסער מקובל
קודם כל, ס’הייסט אז איך זאג אז ס’הייסט אז אונז רעדן נישט אז דער אייבערשטער איז איבעראל, דער אייבערשטער קען אלעס, אונז רעדן פון די התבוננות’ן, אז א איד איז דא אסאך התבוננות’ן, ס’איז דא א מענטש וואס איז זיך מתבונן ווייל ער פארשטייט טאקע אלעס ריכטיג, ער פארשטייט קלאר די גאנצע סדר השתלשלות, ער האלט ווי ער האלט, ער איז אנגעקומען ביזן ענד, און ער פארשטייט, דאס איז וואס אונז רופן געווענליך מצדנו, שבמצודעיני, לוחם שבלוחם. זייער גוט. דאס האבן אונז נישט דא, אונז האלטן אין מצרים.
דער צווייטער וועג: א איד וואס טראכט
נאכדעם איז דא אבער א איד וואס ער טראכט
[הערה: דער שיעור ווערט אפגעשניטן דא, און דאס איז דאס סוף פון דעם ערשטן חלק]
וואו לייגט מען די קרוין? – דער חידוש פון יציאת מצרים און “החודש הזה לכם”
פרק א: די פראגע פון גאולה און פארשטאנד
דער איד וואס טראכט אריין אין דעם, ווער טראכט אריין? ער טראכט אריין. איז דאך דער פשט אז דאס קען זיין א גאולה פאר מיר, ס’קען זיין א גאולה פאר אונז אידן, אז מיר זאגן אז דער אייבערשטער איז אויך אין מצרים.
פארוואס לערנען מיר יא? נישט מיר, די תורה האט נישט געשריבן מצדו, די תורה האט געשריבן אז מיר זאלן פארשטיין. איז פארוואס שרייבט מען “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם”? ווייל מיר קענען נישט פארשטיין דעם אייבערשטן אין ארץ מצרים? די תורה זאגט אז מיר קענען יא. דאס איז שוין א חידוש. ס’איז אליין א חידוש. ס’איז זייער שווער צו צולייגן די צוויי זאכן. מ’קען עס נישט זאגן בבחינת אמונה דורך אמונה, ס’איז אויך נישט קיין חכמה. מ’דארף קענען זיך קאנעקטן מיט דעם, מ’דארף קענען זען דאס.
אה, דאס איז א חידוש. איז יעצט וויל איך צולייגן וויאזוי מ’קען דאס פארשטיין אמת’דיג, וויאזוי מ’קען דאס אמת’דיג ארויסהאבן.
פרק ב: “החודש הזה לכם ראש חדשים” – סדר מלמטה למעלה
אה, דאס זאג איך נאך וואס איך האב געזאגט. זאג איך נאך, “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים”, ס’איז דא א חידוש. מ’האט געלערנט אז דאס הייסט סדר מלמטה למעלה.
דער חילוק צווישן מלמעלה למטה און מלמטה למעלה
מלמעלה למטה הייבט זיך אלעס אן פון אויבן ביז ס’קומט אן אונטן. מלמטה למעלה איז די ראש איז למטה, ס’הייבט זיך אן די ספירות, לויט אויבן מלמעלה למטה איז אונז זענען למטה, מלמטה למעלה זענען אונז למעלה.
אויף דעם האב איך סתם גערעדט, איך האב סתם געטראכט, מ’האט געלערנט אז מ’מיינט צו זאגן א גרויסע חידוש, ס’איז א זאך וואס איז א גרויסע חידוש, און מ’דארף עס ארויסגעבן אזוי, מ’דארף עס ארויסגעבן מיט די משל פון יציאת מצרים דארף מען עס ארויסגעבן.
פרק ג: די פראגע פון די קרוין – אויף וועלכער מדריגה?
די גרונט פראגע
ס’איז דא א שאלה אלעמאל, וואו לייגט מען די קרוין? אויף וועם לייגט מען א קרוין? אויף וועלכע טאג, אויף וועלכע נקודה, אויף וועלכע מדריגה, אויף וועלכע סדר לייגט מען די קרוין? דאס איז די שאלה.
די נאטירלעכע סברא – די קרוין קומט אויף די העכסטע מדריגה
א ליבא דאמת, לכאורה, נישט א ליבא דאמת, ווייל ס’איז סתם גערעדט נישט אזוי, לכאורה, די קרוין קומט אויף די העכסטע מדריגה. די קרוין קומט נאכדעם וואס אלעס שטימט, נאכדעם וואס אלעס איז פארשטאנען.
אין אנדערע ווערטער, לאמיר זאגן ביי נעשה ונשמע, ביי שבועות, דארט קומט די קרוין. וואלט מען געדארפט ארומגיין זאגן, וואלט מען אין די תורה געדארפט ארומגיין זאגן, “אָנֹכִי ה’ אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵהַר סִינַי”, “אָנֹכִי ה’ אֱלֹקֶיךָ” אזוי וואלט געדארפט שטיין אין די עשרת הדברות, “אָנֹכִי ה’ אֱלֹקֶיךָ” אזוי וואלט געדארפט שטיין דארט. דארט וואלט געדארפט שטיין די קרוין, ווייל דארט איז די ריכטיגע מדריגה.
א משל פון א מענטש וואס האט זיך אויסגעארבעט
אזוי ווי מ’זאגט א מענטש, איך ווייס, ער האט זיך געמוטשעט, ער איז געווען א בעל עבירה, אדער ער איז געווען אן ארימאן, א שלעכטע מצב פינאנציעל, צוביסלעך האט ער זיך אויסגעארבעט, ער האט געמאכט אביסל דאלאר דא, אפאר דאלאר דארט, ער האט געמאכט א ביזנעס דא, א ביזנעס דארט, ביז ער איז געווארן א ביליאנער.
און ווען באקומט ער די קרוין? אויף וועלכע רגע איז ער די מערסטע מחשיב? וואו שטייט זיין גדולה? אין די רגע פון “וְגָדוֹל מָרְדֳּכַי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ”, דארט, מרדכי איז יצא מלפני המלך, דארט שרייבט ער, דארט לייגט ער זיין קרוין.
פרק ד: דער אייבערשטער’ס חידוש – די קרוין קומט אויף דער ערשטער, שוואכסטער רגע
דער אייבערשטער לייגט די קרוין אויף יציאת מצרים
ביזדערווייל, דא שטייט אן אינטערעסאנטע זאך, ביזדערווייל, דער אייבערשטער קומט ביי דעם רגע, ביי דעם שלימות, און ער זאגט, וואו לייגט ער זיין קרוין? ער לייגט די קרוין אויף די ערשטע רגע, אויף די רגע פון יציאת מצרים, “אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם”. ער לייגט די קרוין אויף די צייט, מען זאגט א יונגל, ער לייגט די קרוין אויף די צייט ווען ער איז געווען א בעיבי און ער איז נאך געווען אין די פעמפערס און די מאמע האט אים געווישט די פעמפערס, דעמאלטס לייגט ער די קרוין.
א משל פון א בעיבי אין פעמפערס
ער זאגט, דאס איז די רגע וואס איך האב ליב, איך וויל מאכן א פיקטשער, איך וויל עס אין מיין ליווינג רום, מיין אויפנאמע צימער, עס זאל זיין א פיקטשער פון דער מענטש בתור בעיבי ווען מ’ווישט אים די פעמפערס, דאס וויל איך. ס’איז א מאדנע זאך, ס’איז א וואונדער.
א מעגלעכע הסבר – אבער נישט די אמת’ע טעם
דעמאלטס איז דא א געוויסע חסד אין יענץ, א געוויסע התגלות און א געוויסע זאך. מ’קען זאגן, די רחמי האם איז גרעסער ווען ער איז גרויס, ער קען זיך שוין אליינס צוטון, ווען ער איז א בעיבי איז עס אינגאנצן מצד העליון. מ’קען אלץ אזוי שיין מסביר זיין די מעלה, אבער קיינער, מיין איך, לייגט נישט די קרוין אויף יענע רגע.
נאך א משל – פון א טיפש צו א מורה הוראה
איינער איז געווען א טיפש און ער האט אנגעהויבן צו לערנען און ער איז געווארן א מורה הוראה, ער זאגט נישט, “די ערשטע משנה וואס איך האב געלערנט, איך האב נישט פארשטאנען גארנישט, מיין רבי האט מיר אביסל מסביר געווען, דעמאלטס בין איך משתבח, איך רום יענע רגע.” די קרוין לייגט ער אויף די רגע ווען ער האט געמאכט סיום הש”ס, ווען ער איז אנגעקומען, פארשטאנען? דעמאלטס לייגט ער די קרוין.
פרק ה: דער טייטש פון “החודש הזה לכם ראש חדשים”
דער חידוש – די קרוין קומט פאר די קלענסטע רגע
דא זאגט ער א וואוילער חידוש, זייער אן אינטערעסאנטע זאך. ער זאגט, דאס איז טייטש “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים”. “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים” מיינט אז די קרוין קומט זיך פאר די קלענסטע רגע, נישט פאר די גרעסטע רגע. א דבר פלא.
ווען הייבט מען אן צו ציילן?
ווען גייט מען אן צו ציילן? פון ווען הייבט מען אן צו ציילן? פון יציאת מצרים! נישט פון מתן תורה, נישט פון עפעס “בואך כניסתך לארץ”, איך ווייס, די גרעסטע רגע, ווען ס’הייבט זיך אן, ווען ס’איז שוין אינגאנצן “פְּרוּ וּרְבוּ וְלִכְדוּ”, ווען ס’שטייט די גאנצע מלכות גרייט און הויך, דעמאלטס זאל מען לייגן די קרוין. ניין, די קרוין לייגט מען אויף די קלענסטע רגע, אויף די ערשטע רגע.
ס’איז נישט נאר די ערשטע – די קרוין ליגט דארט
ס’איז נישט נאר מ’זאגט אז ס’איז די ערשטע, אין סדר איז עס פשוט. אבער מ’לייגט אויף דעם די קרוין. מ’ציילט פון דעם, מ’זאגט “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים”, עיקר השכלה גייט זיין די גרעסטע זאך. דא גייט מען משבח זיין.
פרק ו: דער אייבערשטער רעדט נאר וועגן יציאת מצרים, נישט וועגן מתן תורה
די מחלוקת צווישן די תורה און די ראשונים
און דער אייבערשטער אליין, די גאנצע תורה, איר האט דאך די מחלוקת פון די תורה און די ראשונים. די ראשונים האבן אלעמאל ליב צו רעדן וועגן זמן מתן תורתנו, וועגן זמן מעמד הנבחר, וועגן אפילו ספר דברים אביסל, נישט ממש. “וַיֹּאמַר ה’ מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ”. זיי זאלן געדענקען, און מ’וויל געדענקען דעם טאג, וכו’ וכו’.
דער אייבערשטער אליין רעדט נאר וועגן יציאת מצרים
אבער די תורה אליין, דער אייבערשטער אליין ווען ער רעדט, רעדט ער קיינמאל נישט וועגן דעם. דער אייבערשטער רעדט אמאל וועגן די יציאת מצרים, “אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם” – דער שוואכער טאג, דער ערשטער טאג, אבער דער שוואכסטער טאג. אויף דארט לייגט ער די קרוין.
פרק ז: דער טיפערער טייטש – פון יעדן טעות קען מען אנקומען צום אמת
דער ערשטער יסוד – מ’קען פון יעדן טעות אנקומען צום אמת
און די טייטש איז, אז דא ליגט א גרויסע חידוש, א גרויסע חיות אין דעם, אזוי ווי מיר לערנען, אז קודם כל דאס אז מ’קען – דאס איז שוין איין זאך – מ’קען, א מענטש פון וואו ער איז און וועלכע טעות ער האט, פון יעדן טעות קען מען אנקומען צום אמת. אברהם אבינו האט געווען אן עובד עבודה זרה, פון די עבודה זרה האט ער זיך ארויסגעטראפן צום אמת. איין זאך.
דער צווייטער יסוד – די קרוין קומט זיך פאר יענע ערשטע רגע
אבער נישט נאר דעם, נאר אז די קרוין קומט זיך פאר יענע רגע. די קרוין קומט זיך נישט פאר די רגע ווען הגיע ראשו לשמים אינגאנצן בשלימות אין די גרעסטע לעוועל. די קרוין קומט זיך פאר די ערשטע רגע.
פארוואס קומט זיך די קרוין פאר די ערשטע רגע?
פארוואס קומט זיך די קרוין פאר די ערשטע רגע? ווייל ס’איז די ערשטע? ווייל פאר די פשוט’ע ריזען פון וואס יחידי אלוה איז נישט אינטערעסאנט.
פרק ח: דער חילוק צווישן “בראשית ברא אלקים” און “החודש הזה לכם”
די נאטירלעכע סדר – “בראשית ברא אלקים”
יא, מיט אנדערע ווערטער צו זאגן, דו ביסט אנגעקומען, צום סוף ביסטו אנגעקומען, און צום סוף, צום תכלית השלימות, ביסטו אנגעקומען צו דעם צו פארשטיין אז ס’איז דא עפעס א מוצא ראשון, די גאנצע זאך פון אנהייב ביז די ענד, מ’קען אנהייבן פון “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים” ביז די ענד. דאס איז די סוף. זייער גוט, אזוי איז טאקע די סדר, און ממילא, אויב מ’גייט לויט די אמת, ביסטו גערעכט אז דארט ליגט די קרוין, אין “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים” ליגט די קרוין.
רבי יצחק’ס שיטה – “החודש הזה לכם”
אבער רבי יצחק האט געזאגט אז ער האלט אז מ’האט געדארפט אנהייבן די תורה “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם”. און נישט נאר רבי יצחק האט אזוי געהאלטן, די חומש האט אזוי געהאלטן, ווייל די חומש זאגט אז מיר ציילן די צייט נישט פון “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים”, נאר פון “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם”.
ביידע זענען אמת
אוודאי “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים” איז די תורה למעשה געשריבן פון “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים”. אבער למעשה איז דא א מצוה, די מצוה איז טאקע “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם”, און די מצוה צו ציילן די חדשים, וואטעווער ס’מיינט “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים”, הייבט זיך טאקע אן חודש ניסן.
דער טייטש פון חודש ניסן
דאס הייסט אז חודש ניסן איז די חידוש, די טענה, די טענה וואס זאגט אז די קרוין קומט זיך פאר די ערשטע רגע.
פרק ט: פארוואס איז די ערשטע רגע מער אינטערעסאנט?
די ערשטע הבנה אין ארץ מצרים
פארוואס? ווייל אינטערעסאנטער דעמאלטס איז אורות, אינטערעסאנטער איז דיין חידוש. אז דו האסט געקענט אין ארץ מצרים טרעפן דעם אייבערשטן, אדער כאטש כאפן אז מצרים איז נישט קיין וועג. די ערשטע לעוועל, ס’איז א השכלה, “וַיֵּדַע כִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵם”, האט געכאפט אז מצרים איז נישט קיין זאך. איי, ס’איז געווען א גאר שוואכע מינוט, א גאר שוואכע מדריגה, א גאר שוואכע הבנה, זייער גוט.
דער חידוש – אמת מצד דער נברא
אבער טראכטן אז בעסערע הבנות איז אן אמת מצד עצמו, אדער אן אמת מצד דיך, וואס איז אן אמת מצד דער נברא, וואס איז אן אמת מצד די וועלט, מצד די מענטשן, איז אסאך מער אינטערעסאנטע השכלה ווי די ענד.
א ריזיגע חיות
און די אמת איז אז דו האסט דא אין דעם א ריזיגע חיות, ס’איז אסאך מער א חידוש.
פרק י: אור חוזר – מלכות איז כתר
מען קען זיך צוריקדרייען
דו האסט געקענט מיינען אז נאכדעם וואס בראשית ברא אלקים, עס האט זיך אנגעהויבן די גאנצע השתלשלות, ביז דו ביסט אנגעקומען מיט דעם “שִׁמְעוּ אֵלַי עַמִּי”, איז דא האלט מען, מען קען נישט גיין צוריק. דאס אז מען קען זיך געבן א דריי צוריק, די אור חוזר, אור חוזר וואס ער זאגט אז די מלכות איז די כתר, “כֶּתֶר עֶלְיוֹן” איז “כֶּתֶר מַלְכוּת”, די כתר איז די מלכות, דאס איז א ריזיגער חידוש.
א גרעסערער חידוש
אין א געוויסע זין איז עס א גרעסערער חידוש, אדער כאטש פאר אונז איז עס א גרעסערער חידוש, און עס קומט זיך א גרעסערער קרוין פאר די מלכות ווי עס קומט זיך פאר די כתר. די כתר איז די כתר, נישט קיין חילוק וויאזוי דו קוקסט עס אן. די מלכות איז א כתר איז א חידוש. ס’איז א חידוש אז מען קען זיך צוריקדרייען.
דער אנהייב פון א טריפ צוריק ארויף
און דעם דרייען צוריק איז שוין א געוויסע נקודה אלעס וואס גייט זיין נאכדעם. מען דארף אנקומען ווייטער. ס’איז נישט אז וועגן דעם ווייל עס קומט זיך דא די קרוין קען מען דא סטאפן. די גאנצע איידיע פון דעם איז אז פון דעם הייבט זיך אן א טריפ צוריק ארויף, מען גייט צוריק ווייטער. אבער די רגע קומט זיך א גרויסן קרוין.
פרק יא: ראש חודש ניסן – דער טאג פון צען כתרים
די צען כתרים פון ראש חודש ניסן
ס’איז דער קרוין פון ראש חודש ניסן, “נִתְּנוּ עֶשֶׂר עֲטָרוֹת”, די אלע צען ספירות, די אלע צען כתרים, קומט זיך פאר דעם טאג וואס איז דער טאג נישט דער טאג וואס ער האט פארשטאנען די בעסטע, דער טאג וואס ער האט געווען די ערגסטע און אנגעהויבן צו פארשטיין אז מען קען זיין בעסער. דאס איז דער קרוין וואס עס קומט זיך פאר ראש חודש ניסן.
א הסבר אין בעסערע מושגים
איז דאס איז א הסבר אין אביסל בעסערע מושגים וואס מיר האבן שוין געלערנט.
פרק יב: וויאזוי לעבן מיר מיט ביידע – תשרי און ניסן, בראשית און החודש הזה לכם
די פראגע – וויאזוי לעבן מיר ביידע?
איך וויל צולייגן איינס אזוי פאר א חידוש און זאגן אזוי, אויב מען זאגט אזוי, אז ס’איז דא תשרי’ס, ס’איז דא ניסן’ס, ס’איז דא “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים”, ס’איז דא “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם”, און ס’איז דאך אמת’דיג דא ביידע, רייט? יעצט, ווי לעבן אונז אמת’דיג ביידע?
שבת = זכר למעשה בראשית
פשוט, בראשית, מעשה בראשית, איז דער ענין פון שבת. שבת איז “זֵכֶר לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית”, “כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה’ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת”. דאס איז דאך שבת.
דער רמב”ן’ס תירוץ אויף רבי יצחק’ס קשיא
אזויווי דער רמב”ן זאגט, מען האט געקענט אמת’דיג, רבי יצחק פרעגט א קשיא, וויסליצער רבי יצחק האט געזאגט אז מען זאל נישט מאכן קיין שמועסן ביי די שש”ת [ששת ימי בראשית], מען דארף דאך וויסן די יסודי אמונה. זאגט ער, אדרבה ואדרבה, מען טוט אין שבת, עס שטייט אין די עשרת הדברות “כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה'”, מען ווייסט אז דער אייבערשטער האט געמאכט די וועלט אין זעקס טעג. דער מסביר די קשיא, דארף מען נאך אזויפיל פרטים? אקעי.
די מסקנא – שש”ת איז מעשה בראשית, דאס איז שבת
אבער וואס איז מסכים דא? אז די שש”ת איז מעשה בראשית, דאס איז שבת, דאס איז די מלכה.
שבת און חודש: דער דיאלעקטיק פון מעשה בראשית און החודש הזה לכם
פרק א: שבת און חודש – צוויי וועגן צו פארשטיין מעשה בראשית
שבת – דער פשוט’ער, טבע’דיגער יסוד פון מעשה בראשית
דאס איז די ענין פון שבת. שבת איז זכר למעשה בראשית [זכר למעשה בראשית: א געדענקעניש צו די מעשה פון שאפונג], “כי ששת ימים עשה ה’ וינח ביום השביעי” [כי ששת ימים עשה ה’ וינח ביום השביעי: ווארום זעקס טעג האט השם געמאכט און גערוט אויפן זיבעטן טאג]. דאס איז דאך שבת.
אזוי ווי דער רמב”ן [רמב”ן: רבי משה בן נחמן, נחמנידעס] זאגט, מען האט געקענט אמת’דיג – רבי יצחק האט געזאגט אז מען זאל נישט מאכן מעשה בראשית [די דרשה פון רבי יצחק אז די תורה זאל אנהייבן פון “החודש הזה לכם” און נישט פון בראשית], וואס דארף איך וויסן? דארף יסודי אמונה [יסודי אמונה: די פונדאמענטן פון גלויבן]. זאגט ער, ביי נאר ווארדא [אבער דאך], מען טוט אין שבת, עס שטייט אין די עשרת הדברות [עשרת הדברות: די צען געבאט] “כי ששת ימים עשה ה'”, מען ווייסט אז די וועלט איז געמאכט אין זעקס טעג.
די מה זה [מה זה: וואס איז דאס], די קושיא איז פארוואס דארף מען אזויפיל פרטים. אוקיי. אבער וואס איז מתוקן [מתוקן: פארריכט, באשטימט] דא? אז די ששת ימי בראשית [ששת ימי בראשית: די זעקס טעג פון שאפונג], דאס איז שבת. דאס איז די בראשית, “מה קדם קדם קדם” [מה קדם: וואס איז געווען פריער], בראשית, דאס איז שבת.
שבת איז קביעא וקיימא – דער פשוט’ער, זיכטבארער אמת
שבת, אזוי ווי מיר זאגן אלעמאל, שבת איז קביעא וקיימא [קביעא וקיימא: באשטימט און שטענדיג]. די אמת איז אז שבת איז קביעא וקיימא מאכט עס גרינגער און נישט שווערער, רייט? ס’איז אזוי ווי עס שטייט מסכת שבת [מסכת שבת: דער טראקטאט שבת אין תלמוד] בראשית אינו צריך קידוש בבית דין [שבת בראשית אינו צריך קידוש בבית דין: שבת דארף נישט קיין הייליגונג פון א בית דין]. שבת בראשית גייט פשוט אן.
יעדער איינער ווייסט ווען ס’איז שבת. וויאזוי ווייסט מען? קען מען זען די טבע [טבע: נאטור]? מ’ווייסט פון די ריעליטי. א קליינער אינגל, פשוט’סטער ווייסט ווען ס’איז שבת. וויאזוי? ווייל דעמאלטס ארבעט מען נישט, דעמאלטס עסט מען א סעודת שבת אנשטאט פון גיין אין חדר.
חודש – דער טיפערער, חכמה’דיגער יסוד
די לבנה איז ניכר אבער דארף חכמה צו פארשטיין
די לבנה [לבנה: לבנה, מאנד], די מולד הלבנה [מולד הלבנה: די געבורט פון די לבנה, דער נייער מאנד], אין א געוויסע זין איז עס מער געבניקער [געבניקער: געניצט, פראקטיש], ס’איז מער לויט אים, ווייל יעדער איינער קען עס זען. קען מען גיין זען, די לבנה קומט יעדע חודש. אבער צו וויסן ווען ס’גייט קומען, צו בויען אויף דעם א לוח [לוח: קאלענדאר], דאס איז שוין א חכמה.
דאס איז דאך שוין די סוד פון קידוש החודש [קידוש החודש: די הייליגונג פון דעם חודש], קידוש החודש וואס נעמט אין בית דין [בית דין: רעליגיעזער געריכט], און ס’איז קשה למשה [קשה למשה: שווער פאר משה]. ס’איז דא אין דעם אסאך חשבונות, אסאך ידיעות [ידיעות: וויסנשאפטן]. מען דארף א געוויסע דעת [דעת: פארשטאנד], קען מען זאגן, מען דארף האבן אן ארך רוח [ארך רוח: געדולד], מען דארף האבן א לאנגע צייט צו שטיין און מעסטן ווען ס’קומט די לבנה און מאכן חשבונות, כ”ט י”ב תשצ”ג [כ”ט י”ב תשצ”ג: די חשבון פון כ”ט טעג, י”ב שעה, תשצ”ג חלקים – די לענג פון א לונארער חודש], די גאנצע חשבון איז א גאנצע טיפע חשבון, און דעם די מהלך החמה והלבנה [מהלך החמה והלבנה: דער גאנג פון די זון און די לבנה], ס’איז די גרעסטע חשבונות.
אלע חכמות הייבט זיך אן פון רעכענען די מולד הלבנה, נאכדעם אלע שטערנס פון די זון און די גאנצע וועלט, וכו’ וכו’. דאס איז דאך א גרויסע חשבון, דאס איז דאך קידוש החודש.
דער דיאלעקטישער צוזאמענשפיל: שבת און חודש
“החודש הזה לכם” – מיר זאגן וועלכע טאג איז היינט
סא קידוש החודש און שבת זענען די צוויי זאכן פון “החודש הזה לכם” [החודש הזה לכם: דער חודש דאזיגער איז פאר אייך]. אונז האבן, מיר זאגן וועלכע טאג איז היינט, אדער זאגסטו ס’איז היינט די פרייטאג פרשת ויקרא [פרשת ויקרא: די וואכענטלעכע תורה לייענונג פון ויקרא], אדער זאגסטו ס’איז היינט כך וכך ליום לחודש אדר [כך וכך ליום לחודש אדר: אזוי און אזוי פילטער טאג פון חודש אדר], רייט?
איך געדענק וועלכע טאג, איך געדענק בעל פה [בעל פה: אויסווייניג] די שבוע, ווייל איך לעב אין די מעשה אין וואכן. חדשים דארף איך קוקן אין לוח, ווייל לוח איז שוין א דבר של חכמה [דבר של חכמה: א זאך פון חכמה]. איך קען זען, אויב איך וואלט איך געגאנגען אין דרויסן זען די לבנה, איך וואלט נישט געוואוסט פונקטליך, רייט?
איך האב געוואוסט בערך [בערך: אונגעפער], אז די לבנה האלט שוין ביים אראפגיין צוריק. איך דארף געדענקען פון לעצטע וואך צו וויסן אז… אה, עס איז דא א סייקל, האט שוין א חכמה אין דעם. עס איז שוין א טיפערע זאך. מצד אחד [מצד אחד: פון איין זייט] איז עס ניכר [ניכר: דערקענבאר] אין די טבע, מצד שני [מצד שני: פון דער צווייטער זייט] איז א טיפערע זאך.
דא זעט מען די דיאלעקטיק פון די שבת און חודש, וואס דאס איז דער כח [כח: כוח, שטארקייט] דער ששת ימי בראשית, דער התחלה [התחלה: אנהייב] פון בראשית, און דער התחלה פון א חודש הזה לכם.
ימים טובים און דער טעם אין מצוות
די חילוק צווישן שבת/חודש און ימים טובים
און אויף דעם קען מען אראפלייגן די צוויי חידושים [חידושים: נייע אינזיכטן], די קידוש החודש וואס מיר האבן געזאגט שבת. ס’איז דאך אמת’דיג דער פשט פון דעם, אז דער אייבערשטער מאכט דאך אלעס, און עס איז נישט קיין חילוק [חילוק: אונטערשייד] צו אונז פארשטייען אדער נישט.
ימים טובים [ימים טובים: יום טוב’דיגע טעג] איז א זמן וואס מ’דארף טרייען צו פארשטיין, און זיי ווילן האבן טעם אין מצוות [טעם אין מצוות: א סיבה אין די מצוות] און ווילן פארשטיין. אלע ימים טובים רעדן פון די טעם אין מצוות, יא, פסח זכר למעשה בראשית [פסח זכר ליציאת מצרים: פסח איז א געדענקעניש צו יציאת מצרים], מצה זכר למעשה בראשית [מצה זכר ליציאת מצרים: מצה איז א געדענקעניש צו יציאת מצרים]. ס’איז נישט סתם, ס’איז דא א טעם. יציאת מצרים [יציאת מצרים: דער ארויסגאנג פון מצרים] איז דער טעם.
אפילו שבת – זכר ליציאת מצרים ווען מ’וויל א טעם
אפילו שבת, ווען מען וויל זאגן דעם טעם, איינמאל זאגט מען זכר ליציאת מצרים [זכר ליציאת מצרים: א געדענקעניש צו יציאת מצרים], ווייל מיט מעשה בראשית געווענליך פארשטייען עס נישט, ס’איז זייער קלאר, מען קען עס זען. ס’איז אמת, עס איז מער אמת און מער בעיסיק [בעיסיק: פונדאמענטאל]. אבער ווער ס’איז נישט מעשה בראשית וועט ער זאגן, מען זאגט זכר ליציאת מצרים.
החודש הזה לכם – דער מפתח צו סוד מעשה בראשית
פון החודש הזה לכם צו סוד מעשה בראשית
ס’איז אנהייבט צו פארשטיין דער מעשה בראשית, ס’הייבט זיך אן פון החודש הזה לכם אמת’דיג. מען הייבט אן מאכן די חשבונות, ביז מען הייבט אן צו פארשטיין סוד מעשה בראשית [סוד מעשה בראשית: דער סוד פון די שאפונג], פאר דעם איז דא סוד העיבור [סוד העיבור: דער סוד פון די שאלטיאר], סוד העיבור איז דער חלק פון סוד מעשה בראשית, די מבוא [מבוא: אריינפיר], דער מפתח [מפתח: שליסל] פון סוד מעשה בראשית.
פרק ב: שבת מברכים – דער פראקטישער אויסדרוק פון דעם דיאלעקטיק
פארוואס זאגט מען שבת מברכים?
און דאס איז דער חילוק די צוויי זאכן, יעצט קען מען טראכטן אזוי. אויב די חכמים [חכמים: די רבנים] האבן געזאגט, אז אין שבת קודש זאל מען ליינען שוין החודש, החודש הזה לכם. און בכלל [בכלל: איבערהויפט], דאס איז ראש חודש ניסן [ראש חודש ניסן: דער ערשטער טאג פון חודש ניסן] איז אזוי ווי דער אב [אב: פאטער] פון יעדער ראש חודש מאכט מען א שבת מברכים [שבת מברכים: די שבת פאר ראש חודש ווען מען בענטשט דעם חודש], מ’איז מודיע [מודיע: מען מאכט באוואוסט] אין שבת אז ס’גייט זיין ראש חודש.
שבת איז יעדער אין שול – ראש חודש נישט
ווייל שבת איז יעדער אין שול. ראש חודש ווייסט נישט יעדער ווען ס’גייט זיין, נישט יעדער איינער איז אין שול, נישט יעדער איינער איז אויף דער לעוועל [לעוועל: מדרגה]. ראש חודש איז מוסר [מוסר: איבערגעגעבן] אין בית דין. זאגט מען פאר יעדער איינער, א שבת פאר אין די בית דין איז מחדש [מחדש: מען הייליגט].
אוקיי, ס’איז א ווייכעל [ווייכעל: פאר-בויטע] פאר די קידוש החודש אין די בית דין אמת, אבער ער מאכט דאס שבת. מ’זאגט, שבת זאגט מען אז ס’גייט זיין ראש חודש.
שבת החודש – פון שבת צו חודש
איז דאך דער טראפש [טראפש: פארשטאנד, הבנה], אז דער שבת החודש [שבת החודש: די שבת פאר ראש חודש ניסן], אדער שבת מברכים, וואס איז א סגולה [סגולה: אייגנשאפט] פון אלע שבת מברכים וואס זענען משורש [משורש: געווארצלט] פון שבת החודש, איז א וועג פון זאגן:
* אז פון שבת קען עס זאגן, אז פון שבת קען מען אויך נאכדע וויסן ראש חודש
* אדער אז פון שבת זעט מען זיך ברענגען ראש חודש
* אז אין שבת לערנט מען אויך די נושא [נושא: טעמע] פון א חודש
דער שלוס-חידוש: ביידע צוזאמען
ווען מ’פארשטייט די גאנצע תורה פאלט אוועק די קשיא
און צום סוף, אנדערע ווערטער דאס הייסט, אז מ’גייט פארשטיין די סוד מעשה בראשית. נאכדעם פון גיין א חודש זה לכם, צום סוף פארשטייט מען מעשה בראשית, און דעמאלט איז שוין נישט אמת’דיג אזוי א קשיא ווי הייבט זיך עס אן, ווייל ס’איז א חלק ווי ס’הייבט זיך אן.
מ’ווייסט שוין די גאנצע תורה, איינער וואס ווייסט די גאנצע תורה איז נישט אמת’דיג א חלק ווי ער הייבט אן. די אנהייב איז נורא [נורא: שרעקלעך, גרויס], שאל אביך וגו’ [שאל אביך: פרעג דיין פאטער]. החודש הזה לכם, דעמאלט פרעגט מען די קשיא, מ’האט דאך אנגעהויבן, ביז דעמאלט האב איך נישט פארשטאנען.
שבת און חודש ווערן איינס
נאכדעם וואס מ’גייט דורך אסאך, און מ’פארשטייט, דעמאלט איז ביידע צוזאמען, איז דאס די שבת און חודש. שבת און חודש פארשטייט אז די שבת איז א יאר, סיי חודש א יאר, קען זיין ביידע, די גאנצע פלאן, די גאנצע חלק הייבט זיך נישט אן.
דאס איז די חידוש וואס מ’האט געוואלט זאגן היינט.
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור – שבת החודש
הקדמה
השיעור נאמר בשבת החודש, על הפסוק “החודש הזה לכם ראש חדשים”, עם חזרה על שיעור משלוש שנים קודם, עם העמקה וביאור חדשים. השיעור בנוי במבנה לוגי ברור: מקושיה בפסוק, דרך כמה שכבות של תירוצים, עד לחידוש עמוק על מהות יציאת מצרים, ולאחר מכן חיבור למהלך של שבת וחודש.
—
שלב ראשון: הקושיה על “בארץ מצרים”
הפסוק אומר “וידבר ה’ אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר” – זהו הפסוק היחיד שבו כתוב במפורש שהקב”ה דיבר למשה “בארץ מצרים” בלשון הקלאסי של “וידבר ה’ אל משה לאמר”.
קושיית המכילתא: מצרים היא מקום מלא טומאה, עבודה זרה, תועבות – מקום שבו אי אפשר לשמוע דבר ה’. משה רבינו היה צריך לצאת מהעיר אפילו כדי להתפלל (כמו שכתוב “כצאתי את העיר”). איך יכול הפסוק לומר שהקב”ה דיבר אליו בארץ מצרים?
תירוץ מדרש תנחומא: היה בשטח של מצרים, אבל לא בתוך העיר. אבל – זה עונה רק על העובדה המציאותית, לא על הפסוק עצמו. מדוע הפסוק כתב בכוונה “בארץ מצרים” אם באמת לא היה שם? הפסוק רוצה לומר לנו משהו.
—
שלב שני: התירוץ הראשון – “מצדו” אין בעיה
התירוץ טמון בפרשה עצמה: “ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה” – הקב”ה אומר: אני נכנס למצרים. הדיבור למשה על קרבן פסח הוא כבר עצמו חלק מהנס – הכנה לכך, או “על שם העתיד”.
היסוד: מצד משה רבינו הוא לא יכול היה לשמוע דבר ה’ במצרים – זו בעייתו, ה”כלים החמוצים” שלו. אבל מצד הקב”ה מעולם לא הייתה בעיה. הקב”ה נמצא במצרים בדיוק כפי שהוא נמצא בכל מקום. לכן הקב”ה יכול לכתוב בתורה “וידבר ה’ אל משה בארץ מצרים” – כי מצדו זו האמת.
—
שלב שלישי: הזוהר – “מסטרא דלעילא ולאו מסטרא דלן”
הזוהר (פרשת אמור) אומר שהיחוד של ליל פסח הוא “מסטרא דלעילא ולאו מסטרא דלן” – מלמעלה, לא מלמטה. ישראל לא היו ראויים, היה להם רק המדרגה הנמוכה ביותר (מלכות/לבנה), עדיין לא הגיעו לפריעה רבתי/יסוד/נ’ שערי בינה. “אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים” – השכינה בגלות אינה יכולה לשחרר את עצמה. הנס היה צריך לבוא מלמעלה.
—
שלב רביעי: הקושיה החריפה על התירוץ – “מצדו” לא עוזר לי
אם אומרים ש”מצד הקב”ה אין בעיה” – זה לא עוזר כלל! כי:
– בגשמיות: יש לי בעיה בעולם הזה, בעולם שלאחר הצמצום.
– ברוחניות: כל מטרת הרוחניות היא להרגיש את הקב”ה, לדעת את האמת. אם לא משנה מה אני מרגיש – זו לא הייתה שאלתי.
לשון הנפש החיים: יש “מצדו” ו”מצדנו”. לשיטתו (מצד הקב”ה) מעולם לא הייתה מצרים – אבל הבעיה שלי היא דווקא מצדנו, וזה לא נפתר על ידי לומר שמצדו הכל בסדר.
—
שלב חמישי: החידוש האמיתי – “מצדנו מצדו”
זהו ליבת כל השיעור:
כשאומרים שיש יחוד מלעילא בארץ מצרים, הכוונה לא רק שהקב”ה נמצא בכל מקום. הכוונה היא שאנחנו יכולים להוציא את זה, אנחנו יכולים להבין את זה, אנחנו יכולים להרגיש את היחוד הזה – אפילו במצרים.
זהו דיוק חדש: זה לא רק “מצדו” (שלא עוזר לנו), ולא רק “מצדנו” (שאנחנו לא יכולים לבד). זה “מצדנו – מצדו” – שהחוויה שלנו יכולה להכיל את מדרגת הקב”ה. הקב”ה נותן לנו את היכולת להרגיש את האמת אפילו ממצבנו הנמוך – זהו הנס האמיתי של יציאת מצרים.
המבנה הלוגי עד כאן:
1. קושיה: איך יכול לכתוב “בארץ מצרים”?
2. תירוץ המדרש: זה לא ממש בעיר – אבל זה לא עונה על הפסוק.
3. תירוץ ראשון: מצד הקב”ה אין מצרים – הוא יכול לכתוב “בארץ מצרים”.
4. קושיה על התירוץ: “מצדו אין בעיה” לא עוזר לי – הבעיה שלי היא מצדנו!
5. החידוש האמיתי: יציאת מצרים פירושה שהקב”ה עושה שמצדנו נוכל להגיע ל”מצדו” – יחוד מלעילא שנעשה שלנו.
—
שלב שישי: איפה שמים את הכתר? – החידוש של “אשר הוצאתיך מארץ מצרים”
מהחידוש של “מצדנו מצדו” צומחת שאלה חדשה: על איזה רגע שמים את ה”כתר” – איזה רגע מקבל את הכבוד הגדול ביותר?
הסברא הטבעית
לכאורה הכתר צריך לבוא על הרגע הגבוה ביותר – השלמות. כמו אדם שעבד מעוני לעושר – הוא מציג את התמונה של הצלחתו, לא של ההתחלה החלשה שלו. תלמיד חכם מתגאה בסיום הש”ס, לא במשנה הראשונה שלא הבין. לפי זה היה צריך לומר “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך מהר סיני” – הכתר צריך להיות במתן תורה, ברגע של שלמות.
חידוש הקב”ה – הכתר נמצא ברגע הראשון, החלש ביותר
אבל הקב”ה עושה הפוך: הוא אומר “אשר הוצאתיך מארץ מצרים” – הוא שם את הכתר על הרגע החלש ביותר, הראשון, כמו אב שרוצה תמונה של ילדו כתינוק, לא מגדלותו. זהו הפירוש של “החודש הזה לכם ראש חדשים” – אנחנו סופרים מניסן (יציאת מצרים), לא ממתן תורה או מרגעים גדולים אחרים.
הערה חריפה
הראשונים מדברים הרבה על “זמן מתן תורתנו” ומעמד הר סיני. אבל הקב”ה עצמו בתורה מזכיר כל הזמן רק יציאת מצרים. זה מראה שמלמעלה מסתכלים אחרת על היכן שייך הכתר.
—
שלב שביעי: היסוד הקבלי – אור חוזר, מלכות היא כתר
זה מתחבר לסדר מלמטה למעלה: המלכות (הספירה התחתונה) נעשית הכתר (העליון). “כתר עליון הוא כתר מלכות” – זהו ה”אור חוזר”, האור שחוזר למעלה.
מדוע זה חידוש גדול יותר?
כי אם הכתר הוא הכתר – אין בזה חידוש, כך זה. אבל שהמלכות תהיה כתר – זה חידוש! שאפשר בארץ מצרים, במקום הנמוך ביותר, למצוא את הקב”ה – זה משמעותי יותר מסוף הדרך. זה שאפשר לחזור מלמטה למעלה – זה עצמו חידוש גדול יותר מהירידה מלמעלה.
ראש חודש ניסן – יום עשרת הכתרים
ראש חודש ניסן, ש”נתן עשר עטרות” (עשרה כתרים), מקבל אותם לא כי זה היום של ההבנה הטובה ביותר, אלא כי זה היום שבו התחילו להבין שאפשר להיות טובים יותר – היום החלש ביותר שהתחיל את הדרך חזרה למעלה.
—
שלב שמיני: שבת וחודש – שני מהלכים בעבודת ה’
שבת – היסוד הפשוט, הטבעי
שבת היא זכר למעשה בראשית – “כי ששת ימים עשה ה’ וינח ביום השביעי”. שבת היא קביעא וקיימא – היא לא צריכה קידוש בבית דין. שבת באה מאליה, בטבע. כל אדם, אפילו ילד קטן, יודע מתי שבת – לא עובדים, אוכלים סעודה, לא הולכים לחדר. שבת היא הבראשית – היסוד המקורי, הבסיסי. זהו הסדר של מלמעלה למטה – הקב”ה ברא, ואנחנו מקבלים.
חודש – היסוד העמוק יותר, החכמה
המולד של הלבנה גם ניכר בטבע – כל אחד יכול לצאת ולראות את הלבנה. אבל – לדעת מתי בדיוק היא באה, לבנות לוח, זו כבר חכמה. זהו הסוד של קידוש החודש: צריך בית דין, היה קשה למשה, צריך חשבונות (כ”ט י”ב תשצ”ג), דעת, ארך רוח, מדידות ארוכות. כל החכמות מתחילות מחישוב המולד של הלבנה – אחר כך באים כל הכוכבים, השמש, כל העולם.
משל מעשי: אני זוכר בעל פה איזה יום בשבוע (כי אני חי בשבועות), אבל לחודש אני צריך לראות בלוח – כי זה כבר דבר של חכמה.
זהו הסדר של מלמטה למעלה – האדם עובד, מחשב, מבין, ומגיע לקב”ה.
—
שלב תשיעי: המשחק הדיאלקטי – שבת, חודש וימים טובים
החידוש המרכזי בשלוש שכבות:
1. שבת = מעשה בראשית – האמת הפשוטה, היסוד הבסיסי. ברור, נראה, אבל קשה להבין בעומק.
2. חודש = סוד העיבור – המפתח, המבוא לסוד מעשה בראשית. דרך לימוד החשבונות של החודש מתחילים להבין את סוד מעשה בראשית.
3. ימים טובים מדברים על טעם במצוות – רוצים להבין למה. אפילו שבת, כשרוצים לתת טעם, אומרים זכר ליציאת מצרים (לא מעשה בראשית), כי מעשה בראשית כל כך בסיסי שלא מבינים אותו מיד – צריך להתחיל מהחודש הזה לכם.
חיבור לרמב”ן
– שבת = “זכר למעשה בראשית” = הסדר של מלמעלה למטה = תירוץ הרמב”ן לקושיית ר’ יצחק (צריך “בראשית” כי שבת מלמדת אותנו יסודי אמונה)
– ניסן/יציאת מצרים = “החודש הזה לכם” = הסדר של מלמטה למעלה
שניהם אמת, וצריך לחיות עם שניהם.
—
שלב עשירי: שבת מברכים – סיום הסוגיה
מדוע אומרים שבת מברכים? כי ראש חודש לא כולם יודעים מתי בא – לא כולם ברמה, לא כולם בבית הכנסת. אבל בשבת כולם בבית הכנסת. לכן שבת היא הפלטפורמה שבה מודיעים על ראש חודש.
שבת החודש (וכל שבתות מברכים שנובעות ממנה) מבטאת: משבת אפשר להביא לראש חודש – מהאמת הפשוטה של מעשה בראשית אפשר להתחיל את הדרך להבין את הסוד.
—
מסקנה: שניהם נעשים אחד
כשעוברים את כל הדרך – מהחודש הזה לכם (ההתחלה של ההבנה) עד סוד מעשה בראשית (השלמות) – אז נופלת השאלה “מאיפה מתחילים”, כי שניהם תוכנית אחת שלמה. מי שיודע כבר את כל התורה, עבורו ההתחלה אינה באמת חלק נפרד – שבת וחודש נעשים אחד.
זהו החידוש של שבת החודש: הרגע החלש ביותר – יציאת מצרים, ההתחלה, האור החוזר של מלמטה למעלה – הוא דווקא המקום שבו הקב”ה שם את כתרו, כי שם טמון החידוש הגדול ביותר: שמצדנו אפשר להגיע למצדו, שהמלכות נעשית הכתר, שאפילו בארץ מצרים אפשר לשמוע את דבר ה’.
תמלול מלא 📝
יציאת מצרים: החידוש של “מצדנו מצדו” – כאשר הקב”ה מדבר בארץ מצרים
הקדמה: שבת החודש והפסוק “בארץ מצרים”
רבותי, היום הוא שבת החודש. אנו הולכים ללמוד שיעור פשוט, חידושי תורה, דברי תורה, על הפרשה שקוראים: “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה”.
קודם אני אומר חידוש, אבל אני מוסיף על מה שלמדנו לפני שלוש שנים, נדמה לי, בשבת החודש. למדנו שבפסוק הזה יש חידוש גדול.
הפסוק וייחודו
מתחיל באמת פסוק קודם: “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר”. אם אני זוכר, זה הפסוק היחיד שכתוב בו שזה “בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם”. היו דיבורים אחרים לכאורה בארץ מצרים, לא היה כתוב “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר”, אלא “וַיְדַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם” וכו’. אבל זה הפסוק היחיד שכתוב בלשון הפסוק, הפסוק שכתוב “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר” כתוב שזה היה “בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם”.
פרק א: הקושיא של המכילתא – איך יכול הקב”ה לדבר בתוך מצרים?
הקושי בפסוק
ובאמת זה פסוק קשה. המכילתא מיד אומרת שזה לא יכול להיות. “אַתָּה אוֹמֵר בְּתוֹךְ הַכְּרַךְ”? לא יכול להיות, הרי כתוב “כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר”. רואים שהקב”ה לא דיבר עם משה רבינו בתוך מצרים.
מצרים – מקום שאי אפשר לשמוע בו דבר ה’
בעיר מצרים אין מקום שאפשר לשמוע בו את דבר ה’. זו הבעיה הגדולה של מצרים. מצרים היא מקום שמלא טומאה, מלא עבודה זרה. כתוב במצרים, מי שגר במצרים, לא חל עליו שום “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר”. הוא לא יכול לשמוע שם דבר ה’. הוא יכול לשמוע הרבה שטויות, הרבה דיבורים מדברים שם, אבל לא שום “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה”.
הראיה מהתנהגות משה רבינו
על כן רואים שהקב”ה דיבר עם משה רק בחוץ, אצל הסנה, במדבר. היה צריך להוציא את היהודים למדבר כדי לדבר איתם. כתוב בפירוש שמשה רבינו יצא מהעיר אפילו להתפלל, לא יכול היה אפילו להתפלל במצרים, זה היה מקום פסול לתפילה, זה מקום עובדי עבודה זרה, מקום אלילים, אי אפשר להתפלל שם.
תירוץ מדרש תנחומא וחסרונו
כאן יש אבל פסוק קשה, כתוב “בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם”. אומר כבר מדרש תנחומא שמצרים לא אומר שזה היה ממש במצרים, והוא יכול לומר שזה היה בשטח של מצרים, זה אפילו שייך עדיין למצרים, אבל זה לא באמת היה בתוך הכרך, בתוך העיר, כי זה לא יכול להיות.
אוקיי, בואו נניח שהמדרש אומר נפקא מינה שהמציאות הייתה בחוץ. אבל את הפסוק הוא לא ענה.
הפסוק עצמו הוא מציאות בפני עצמה
כשכתוב פסוק, הדרך שבה זה כתוב, אנחנו מסתכלים על הפסוק, הפסוק הוא מציאות בפני עצמה, הפסוק הוא דבר בפני עצמו. כשכתוב בפסוק, הפסוק מקפיד, הפסוק לא אומר בדרך כלל “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם”, כתוב ממש ברור שזה לא היה כך, כתוב ברור שמשה רבינו פגש את הקב”ה כשהוא יצא, וכו’ וכו’. אם כתוב בפירוש שהקב”ה מדבר בארץ מצרים, יש כאן טמון בפסוק, בפסוק הקב”ה דיבר עם משה בארץ מצרים, מה שלא היה בפנים המחנה שלא יכול היה להיות אחרת.
פרק ב: התירוץ הראשון – התורה היא הנס של יציאת מצרים
התשובה טמונה בפרשה עצמה
ואנחנו אמרנו שבטוח שהתירוץ על הקושיא כתוב כבר מאוחר יותר בפרשה. הקב”ה עצמו שאל את הקושיא, איך אני יכול לדבר אליך בארץ מצרים? הוא אמר שזה ממש הנס של יציאת מצרים.
“וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם” – הקב”ה נכנס למצרים
הוא אומר לו מאוחר יותר, “וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה”, אני נכנס למצרים. הדיבור שהקב”ה דיבר עם משה רבינו על לקיחת קרבן פסח, כבר היה שם עצמו חלק מההכנה, או על שם העתיד, או עצמו חלק התורה, אפשר לומר, חלק התורה של הנס שהקב”ה יכול ללכת למצרים, הוא יכול להכות שם כל בכור ולהוציא את היהודים, הוא יכול כן.
החילוק בין מדרגת משה למדרגת הקב”ה
שמשה בדרך כלל לא יכול לשמוע, זה יכול אפילו להיות, אפשר לומר זאת באופן מעשי. משה רבינו, כשהוא היה שם, הוא ממש לא יכול היה, מצרים אינה מקום, זה מלא תועבות, מלא שטויות, אי אפשר לשמוע שם את דבר ה’. אוקיי, שמשה רבינו היה צריך לצאת מהעיר כדי שיוכל לשמוע את דבר ה’.
אבל לקב”ה אין את הבעיה הזו. וכשהוא כותב בתורה “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם”, שם אין את הבעיה. התורה נכתבה במדבר מאוחר יותר, אני לא יודע מתי הוא כתב את הפסוק הזה במצרים. אבל הפסוק, מצד אחרי שהיה הנס של יציאת מצרים, אחרי שהקב”ה נכנס למצרים, ואפשר לומר בבירור, “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם”.
היסוד: מצד הקב”ה אין מצרים
הסבירו לי, ואני רוצה לחזור על זה בדרך יותר ברורה, שכאן טמון חידוש גדול. שאפשר לומר פשוט, כל אחד יודע שמצד הקב”ה אין מצרים, מצד האמת. זה שאני אומר שיש מקום שאני לא מרגיש בו השראת השכינה, שאני לא נמצא שם, זה לפי הקליפה שלי, לפי הכלים שלי, הכלים החמצים שלי, הכלים שלי שצריך להכשיר בערב פסח. עם הכלים האלה אני לא יכול, אוקיי, זו הבעיה שלי. זו לא הבעיה של הקב”ה. זו הבעיה של הקב”ה שהוא עשה אותי, הוא עשה את כל המערכת, אבל זה שלי מצד הנבראים.
הקב”ה נמצא בכל מקום
הקב”ה בוודאי במצרים כמו שהוא בכל מקום אחר, והוא בוודאי בכל מקום כמו שהוא בכל מקום אחר. אז על פי האמת, מצד האמת, מצד למעלה, מצד העליון, מצד יחידה עילאה, לא מתחילה כל הבעיה. אז בוודאי הקב”ה יכול לכתוב “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם”. משה לא יכול לדבר עם הקב”ה בארץ מצרים, אבל הקב”ה יכול לכתוב בארץ מצרים, זה בכלל לא בעיה.
פרק ג: הסוד של ליל פסח – “מִסִּטְרָא דִלְעֵילָא”
“הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם” – ההכנה ליציאת מצרים
ואפילו נלמד שזה הפירוש שאנו אומרים ביציאת מצרים. כל אחד יודע שהסוד, הסוד הגדול של ליל פסח, אנו מתחילים לעשות הכנה ב”הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם”. אנחנו כבר באמת עשינו הכנה בשושן פורים ופורים והכל, אבל “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם” התפרש שזה כתוב בזוהר בפרשת אמור, שהזיווג, היחוד של ליל פסח הוא מִסִּטְרָא דִלְעֵילָא וְלָאו מִסִּטְרָא דִלָן.
היהודים לא היו ראויים
זה אומר שזה באמת, היהודים לא היו ראויים, והיהודים ממש לא היו ראויים ולא היו ניחן. מצד היהודים הייתה מדרגה חלשה, מצד היהודים הייתה רק מדרגת המלכות, הם היו המדרגה הנמוכה ביותר. הם עשו מילה ופריעה, הם לא היה להם את הפריעה הנכונה פריעה רבתי יסוד, שזו ההשכלה, המדרגה הראשונה לברית התורה של נ’ שערי בינה.
המדרגה של “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם”
היהודים עדיין לא היו במדרגה, זו הייתה רק המדרגה של “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם”, רק המדרגה חודש הזה, השכינה, היסוד המלכות, הלבנה, זה כל מה שהיהודים היה להם. ומאיזו מדרגה כזו אי אפשר להיגאל, מאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, השכינה בגלות, היא לא יכולה להוציא את עצמה מהגלות.
אבל מצד הקב”ה הכל כבר היה
אבל מצד הקב”ה לא הייתה הבעיה, מצד הקב”ה כבר היו כל היחודים, כבר היה מתן תורה עצמו, כבר היה הכל, הקב”ה למעלה מן הזמן, הקב”ה למעלה מן המקום, הקב”ה למעלה…
[הערה: כאן המגיד שיעור מדבר למישהו בכיתה]
יוסי, בבקשה אל תעשה את זה עכשיו, יש לי לעשות את השיעור שלי, תעשה את זה אחר כך, בבקשה אל תשחק כאן, תודה.
הקב”ה למעלה מן הזמן והמקום
הקב”ה למעלה מן הזמן והמקום, אין שום השגה בזה, הקב”ה גם למעלה מן הזמן והמקום של החסרונות והמעלות של מדרגות, לא משכל של אדם, איך הוא באמת, הוא רחוק מכל הדברים האלה. כי הקב”ה יכול להיות, כשאתה במצרים הוא יכול לדבר אליך, אתה לא שמעת, עד ששמעת יכול להיות שלקח זמן רב.
פרק ד: הקושיא העמוקה – “מצדו” לא עוזר לבד
האמת היא שזה לא מספיק
האמת היא אבל שזה בכלל לא מספיק, זה לא מספיק, זה לא עוזר. למה? כי אם לקב”ה לא אכפת אם אני מוכן או לא, אם זה לא משנה לשכינה עצמה, לאין סוף עצמו לא משנה כלום, אין לי מזה גם כלום.
הבעיה של “לשיטתו”
ואפילו תאמר שהקב”ה גאל את היהודים, אני צריך שהוא לקח את היהודים, זה אומר שהוא לקח את היהודים לפי לשיטתו, מה זה עוזר? זה אומר לשיטתו, יש מחלוקת שהנפש החיים קורא לזה מצדו ומצדינו, אבל לשיטתו הוא סובר שלא משנה אם מוכנים או לא, אבל לשיטתנו זה כן משנה.
הבעיה היא “מצדנו”, לא “מצדו”
אז הבעיה שלנו אף פעם לא הייתה לשיטתו, לשיטתו אין מצרים מעולם. אז מה זה אומר שהוא הוציא אותנו ממצרים בכח יחוד עילאה, זה כמו גילוי שזה מצדו ולא מצדינו? אם יש יציאה ממצרים, הרי לכתחילה הבעיה הייתה מצדינו, אז הבעיה לא נפתרת כשאומרים שמצדו אין בעיה, כל הלכתחילה אין בעיה, אז לכתחילה אין בעיה. אם יש בעיה, צריך שזה ייפתר ברמה שלי, זה לא מספיק.
הקושיא הפשוטה
זו קושיא פשוטה, כל אחד שחשב פעם על הנושא צריך מיד לומר שלומר שמצד הקב”ה אין בעיה, שהקב”ה הכל טוב, הכל כמו שצריך להיות, הכל נכון, לא עוזר לי כלום, לא בגשמיות ולא ברוחניות.
זה לא עוזר בגשמיות
זה לא עוזר בגשמיות כי יש לי בעיה בעולם הזה, בעולם שאחר הצמצום.
זה לא עוזר ברוחניות
וזה לא עוזר ברוחניות כי אנחנו אומרים שהרוחניות שלנו, הטעם, הרוחניות שלנו, הטעם, הרוחניות שלנו, הטעם, היא לדעת את הקב”ה, לטעום את הקב”ה, להרגיש את הקב”ה, להרגיש את האמת. אתה אומר שיש אמת שאפילו לא משנה מה אתה מרגיש, טוב מאוד, זו לא הייתה הקושיא שלי.
הבעיה בשתי דרכים
או בדרך אחרת אתה אומר שאצל הקב”ה גם יש מצרים, טוב מאוד, אבל אני לא יכול לדבר עם הקב”ה במצרים, הבעיה שלי לא הייתה אם הקב”ה שם או לא, לא היה לי ספק, אתה יכול לומר שלא היה לי ספק, ואמונה היה לי ספק בדעת והרגשה וידיעה, אתה יכול לקרוא לזה כך, אז אצלי לא פתרתי את הבעיה.
פרק ה: החידוש האמיתי – “מצדנו מצדו”
היסוד: יחוד מלעילא שנעשה שלנו
צריכים אנחנו להבין, באופן הכי פשוט צריכים אנחנו להבין, שכשאנחנו אומרים שיש יחוד מצד לעילא מצדו העליון בארץ מצרים, אנחנו מתכוונים לומר שיש אצלנו יחוד מצד לעילא, שאנחנו יכולים להוציא את היחוד, שאנחנו יכולים להבין את היחוד, זה כבר חידוש.
החילוק בין “מצדינו” ל”מצדינו מצדו”
זה כן מצדינו, כל מה שאנחנו מדברים הוא מצדינו, אין לנו מה לעשות עם עצמנו, אבל כאן מצדינו מצדינו, יש מצדינו מצדו, אה, כבר דיוק חדש, קנייטש חדש, דהיינו, וזה עצמו צריך לומר על פי שתי דרכים היום.
הדרך הראשונה: לא ההתבוננות של מקובל גדול
קודם כל, זה אומר שאני אומר שזה אומר שאנחנו מדברים לא שהקב”ה בכל מקום, הקב”ה יכול הכל, אנחנו מדברים על ההתבוננויות, שיהודי יש לו הרבה התבוננויות, יש אדם שמתבונן כי הוא מבין ממש הכל נכון, הוא מבין בבירור את כל סדר ההשתלשלות, הוא סובר מה שהוא סובר, הוא הגיע עד הסוף, והוא מבין, זה מה שאנחנו קוראים בדרך כלל מצדנו, שבמצודעיני, לוחם שבלוחם. טוב מאוד. זה אין לנו כאן, אנחנו נמצאים במצרים.
הדרך השנייה: יהודי שחושב
אחר כך יש אבל יהודי שהוא חושב
[הערה: השיעור נקטע כאן, וזה סוף החלק הראשון]
איפה שמים את הכתר? – החידוש של יציאת מצרים ו”החודש הזה לכם”
פרק א: השאלה של גאולה והבנה
היהודי שחושב על זה, מי חושב? הוא חושב. אז הרי הפשט שזו יכולה להיות גאולה עבורי, זו יכולה להיות גאולה עבורנו היהודים, שאנחנו אומרים שהקב”ה גם במצרים.
למה אנחנו כן לומדים? לא אנחנו, התורה לא כתבה מצדו, התורה כתבה שאנחנו נבין. אז למה כותבים “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם”? כי אנחנו לא יכולים להבין את הקב”ה בארץ מצרים? התורה אומרת שאנחנו כן יכולים. זה כבר חידוש. זה עצמו חידוש. זה מאוד קשה לחבר את שני הדברים. אי אפשר לומר את זה בבחינת אמונה דרך אמונה, זו גם לא חכמה. צריך להיות מסוגל להתחבר לזה, צריך להיות מסוגל לראות את זה.
אה, זה חידוש. ועכשיו אני רוצה להוסיף איך אפשר להבין את זה באמת, איך אפשר להוציא את זה באמת.
פרק ב: “החודש הזה לכם ראש חדשים” – סדר מלמטה למעלה
אה, זה אני אומר אחרי מה שאמרתי. אני אומר אחר כך, “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים”, יש חידוש. למדנו שזה אומר סדר מלמטה למעלה.
החילוק בין מלמעלה למטה למלמטה למעלה
מלמעלה למטה מתחיל הכל מלמעלה עד שמגיע למטה. מלמטה למעלה הראש הוא למטה, מתחילות הספירות, לפי למעלה מלמעלה למטה אנחנו למטה, מלמטה למעלה אנחנו למעלה.
על זה דיברתי סתם, חשבתי סתם, למדנו שמתכוונים לומר חידוש גדול, זה דבר שהוא חידוש גדול, וצריך להוציא את זה כך, צריך להוציא את זה עם המשל של יציאת מצרים צריך להוציא את זה.
פרק ג: השאלה של הכתר – באיזו מדרגה?
השאלה היסודית
יש שאלה תמיד, איפה שמים את הכתר? על מי שמים כתר? על איזה יום, על איזו נקודה, על איזו מדרגה, על איזה סדר שמים את הכתר? זו השאלה.
הסברא הטבעית – הכתר בא על המדרגה הגבוהה ביותר
ליבא דאמת, לכאורה, לא ליבא דאמת, כי סתם מדובר לא כך, לכאורה, הכתר בא על המדרגה הגבוהה ביותר. הכתר בא אחרי שהכל בסדר, אחרי שהכל מובן.
במילים אחרות, נניח בנעשה ונשמע, בשבועות, שם בא הכתר. היו צריכים ללכת ולומר, היו צריכים בתורה ללכת ולומר, “אָנֹכִי ה’ אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵהַר סִינַי”, “אָנֹכִי ה’ אֱלֹקֶיךָ” כך היה צריך לכתוב בעשרת הדברות, “אָנֹכִי ה’ אֱלֹקֶיךָ” כך היה צריך לכתוב שם. שם היה צריך לכתוב את הכתר, כי שם המדרגה הנכונה.
משל של אדם שהתפתח
כמו שאומרים על אדם, אני יודע, הוא התייסר, הוא היה בעל עבירה, או שהוא היה עני, מצב כלכלי רע, לאט לאט הוא התפתח, הוא עשה קצת דולר כאן, כמה דולרים שם, הוא עשה עסק כאן, עסק שם, עד שהוא נעשה מיליארדר.
ומתי הוא מקבל את הכתר? באיזה רגע הוא הכי מוערך? איפה עומדת גדולתו? ברגע של “וְגָדוֹל מָרְדֳּכַי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ”, שם, מרדכי יצא מלפני המלך, שם הוא כותב, שם הוא שם את הכתר שלו.
פרק ד: החידוש של הקב”ה – הכתר בא על הרגע הראשון, החלש ביותר
הקב”ה שם את הכתר על יציאת מצרים
בינתיים, כאן כתוב דבר מעניין, בינתיים, הקב”ה בא ברגע הזה, ברגע של השלמות, והוא אומר, איפה הוא שם את הכתר שלו? הוא שם את הכתר על הרגע הראשון, על רגע יציאת מצרים, “אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם”. הוא שם את הכתר על הזמן, אומרים על ילד, הוא שם את הכתר על הזמן שהוא היה תינוק והוא עוד היה בחיתולים והאמא ניגבה לו את החיתולים, אז הוא שם את הכתר.
משל של תינוק בחיתולים
המשך: שבת וחודש – הדיאלקטיקה של מעשה בראשית והחודש הזה לכם
הוא אומר, זה הרגע שאני אוהב, אני רוצה לעשות תמונה, אני רוצה את זה בסלון שלי, בחדר הקבלה שלי, שתהיה שם תמונה של האדם כתינוק בעיבוי כשמחליפים לו את החיתולים, את זה אני רוצה. זה דבר מטורף, זה פלא.
הסבר אפשרי – אבל לא הטעם האמיתי
אז יש כאן חסד מסוים בזה, התגלות מסוימת ודבר מסוים. אפשר לומר, רחמי האם גדולים יותר כשהוא גדול, הוא יכול כבר לעשות בעצמו, כשהוא תינוק זה לגמרי מצד העליון. אפשר להסביר יפה כל כך את המעלה, אבל אף אחד, לדעתי, לא שם את הכתר על אותו רגע.
משל נוסף – מטיפש למורה הוראה
מישהו היה טיפש והוא התחיל ללמוד והוא נעשה מורה הוראה, הוא לא אומר, “המשנה הראשונה שלמדתי, לא הבנתי כלום, הרבי שלי הסביר לי קצת, אז אני משתבח, אני מרומם את אותו רגע.” את הכתר הוא שם על הרגע שהוא עשה סיום הש”ס, כשהוא הגיע, מבינים? אז הוא שם את הכתר.
פרק ה: הפירוש של “החודש הזה לכם ראש חדשים”
החידוש – הכתר בא לרגע הקטן ביותר
כאן הוא אומר חידוש נפלא, דבר מעניין מאוד. הוא אומר, זה פירוש “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים”. “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים” פירושו שהכתר בא לרגע הקטן ביותר, לא לרגע הגדול ביותר. דבר פלא.
מתי מתחילים לספור?
מתי מתחילים לספור? ממתי מתחילים לספור? מיציאת מצרים! לא ממתן תורה, לא מאיזה “בואך כניסתך לארץ”, אני יודע, הרגע הגדול ביותר, כשמתחיל, כשזה כבר לגמרי “פְּרוּ וּרְבוּ וְלִכְדוּ”, כשעומדת כל המלכות מוכנה וגבוהה, אז צריך לשים את הכתר. לא, את הכתר שמים על הרגע הקטן ביותר, על הרגע הראשון.
זה לא רק הראשון – הכתר מונח שם
זה לא רק שאומרים שזה הראשון, בסדר זה פשוט. אבל שמים על זה את הכתר. סופרים מזה, אומרים “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים”, עיקר השכלה יהיה הדבר הגדול ביותר. כאן משבחים.
פרק ו: הקב”ה מדבר רק על יציאת מצרים, לא על מתן תורה
המחלוקת בין התורה והראשונים
והקב”ה עצמו, כל התורה, יש לכם את המחלוקת של התורה והראשונים. הראשונים תמיד אוהבים לדבר על זמן מתן תורתנו, על זמן מעמד הנבחר, על אפילו ספר דברים קצת, לא ממש. “וַיֹּאמַר ה’ מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ”. שיזכרו, ורוצים לזכור את היום הזה, וכו’ וכו’.
הקב”ה עצמו מדבר רק על יציאת מצרים
אבל התורה עצמה, הקב”ה עצמו כשהוא מדבר, הוא אף פעם לא מדבר על זה. הקב”ה מדבר לפעמים על יציאת מצרים, “אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם” – היום החלש, היום הראשון, אבל היום החלש ביותר. על שם הוא שם את הכתר.
פרק ז: הפירוש העמוק יותר – מכל טעות אפשר להגיע לאמת
היסוד הראשון – אפשר מכל טעות להגיע לאמת
והפירוש הוא, שכאן מונח חידוש גדול, חיות גדולה בזה, כמו שאנו לומדים, שקודם כל זה שאפשר – זה כבר דבר אחד – אפשר, אדם מאיפה שהוא ואיזו טעות שיש לו, מכל טעות אפשר להגיע לאמת. אברהם אבינו היה עובד עבודה זרה, מהעבודה זרה הוא יצא אל האמת. דבר אחד.
היסוד השני – הכתר בא לאותו רגע ראשון
אבל לא רק זה, אלא שהכתר בא לאותו רגע. הכתר לא בא לרגע שהגיע ראשו לשמים לגמרי בשלימות ברמה הגבוהה ביותר. הכתר בא לרגע הראשון.
למה בא הכתר לרגע הראשון?
למה בא הכתר לרגע הראשון? כי זה הראשון? כי לפי הענקים הפשוטים שיחידי אלוה לא מעניין אותם.
פרק ח: ההבדל בין “בראשית ברא אלקים” ו”החודש הזה לכם”
הסדר הטבעי – “בראשית ברא אלקים”
כן, במילים אחרות לומר, אתה הגעת, לסוף הגעת, ולסוף, לתכלית השלימות, הגעת לזה להבין שיש איזה מוצא ראשון, כל הדבר מההתחלה עד הסוף, אפשר להתחיל מ”בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים” עד הסוף. זה הסוף. טוב מאוד, כך הוא אכן הסדר, וממילא, אם הולכים לפי האמת, אתה צודק ששם מונח הכתר, ב”בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים” מונח הכתר.
שיטת רבי יצחק – “החודש הזה לכם”
אבל רבי יצחק אמר שהוא סובר שהיו צריכים להתחיל את התורה ב”הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם”. ולא רק רבי יצחק סבר כך, החומש סבר כך, כי החומש אומר שאנו סופרים את הזמן לא מ”בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים”, אלא מ”הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם”.
שניהם אמת
בוודאי “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים” התורה למעשה כתובה מ”בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים”. אבל למעשה יש מצווה, המצווה היא אכן “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם”, והמצווה לספור את החודשים, מה שזה לא אומר “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים”, מתחיל אכן חודש ניסן.
הפירוש של חודש ניסן
זה אומר שחודש ניסן הוא החידוש, הטענה, הטענה שאומרת שהכתר בא לרגע הראשון.
פרק ט: למה הרגע הראשון יותר מעניין?
ההבנה הראשונה בארץ מצרים
למה? כי יותר מעניין אז הוא אורות, יותר מעניין הוא החידוש שלך. שיכולת בארץ מצרים למצוא את ה’, או לפחות לתפוס שמצרים זה לא דרך. הרמה הראשונה, זו השכלה, “וַיֵּדַע כִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵם”, תפס שמצרים זה לא דבר. אה, זו הייתה דקה חלשה מאוד, מדרגה חלשה מאוד, הבנה חלשה מאוד, טוב מאוד.
החידוש – אמת מצד הנברא
אבל לחשוב שהבנות טובות יותר הן אמת מצד עצמו, או אמת מצדך, מה שהוא אמת מצד הנברא, מה שהוא אמת מצד העולם, מצד בני האדם, זו השכלה הרבה יותר מעניינת מהסוף.
חיות עצומה
והאמת היא שיש לך כאן בזה חיות עצומה, זה הרבה יותר חידוש.
פרק י: אור חוזר – מלכות היא כתר
אפשר להתהפך
יכולת לחשוב שאחרי בראשית ברא אלקים, התחיל כל ההשתלשלות, עד שהגעת עם ה”שִׁמְעוּ אֵלַי עַמִּי”, כאן עומדים, אי אפשר לחזור אחורה. זה שאפשר להתהפך, האור חוזר, אור חוזר שהוא אומר שהמלכות היא הכתר, “כֶּתֶר עֶלְיוֹן” הוא “כֶּתֶר מַלְכוּת”, הכתר הוא המלכות, זה חידוש עצום.
חידוש גדול יותר
במובן מסוים זה חידוש גדול יותר, או לפחות עבורנו זה חידוש גדול יותר, ובא כתר גדול יותר למלכות מאשר בא לכתר. הכתר הוא הכתר, אין הבדל איך מסתכלים על זה. המלכות היא כתר זה חידוש. זה חידוש שאפשר להתהפך.
ההתחלה של מסע חזרה למעלה
וההתהפכות הזו היא כבר נקודה מסוימת של כל מה שיהיה אחר כך. צריך להגיע הלאה. זה לא שבגלל זה שבא כאן הכתר אפשר לעצור כאן. כל הרעיון של זה הוא שמזה מתחיל מסע חזרה למעלה, הולכים חזרה הלאה. אבל לרגע בא כתר גדול.
פרק יא: ראש חודש ניסן – יום עשרת הכתרים
עשרת הכתרים של ראש חודש ניסן
זה הכתר של ראש חודש ניסן, “נִתְּנוּ עֶשֶׂר עֲטָרוֹת”, כל עשר הספירות, כל עשרת הכתרים, בא ליום שהוא היום לא היום שהוא הבין הכי טוב, היום שהוא היה הכי גרוע והתחיל להבין שאפשר להיות טוב יותר. זה הכתר שבא לראש חודש ניסן.
הסבר במושגים טובים יותר
וזה הסבר במושגים קצת טובים יותר שכבר למדנו.
פרק יב: איך אנחנו חיים עם שניהם – תשרי וניסן, בראשית והחודש הזה לכם
השאלה – איך אנחנו חיים את שניהם?
אני רוצה להוסיף אחד ככה לחידוש ולומר ככה, אם אומרים ככה, שיש תשרי’ס, יש ניסן’ס, יש “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים”, יש “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם”, וזה אכן אמיתי שניהם, נכון? עכשיו, איך אנחנו חיים באמת את שניהם?
שבת = זכר למעשה בראשית
פשוט, בראשית, מעשה בראשית, זה הענין של שבת. שבת היא “זֵכֶר לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית”, “כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה’ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת”. זו אכן שבת.
תירוץ הרמב”ן על קושיית רבי יצחק
כמו שהרמב”ן אומר, יכלו באמת, רבי יצחק שואל קושיה, איזה רבי יצחק אמר שלא צריך לעשות שיחות בששת ימי בראשית, צריכים אכן לדעת את יסודי האמונה. אומר הוא, אדרבה ואדרבה, עושים בשבת, כתוב בעשרת הדברות “כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה'”, יודעים שה’ עשה את העולם בשישה ימים. המסביר את הקושיה, צריכים עוד כל כך הרבה פרטים? בסדר.
המסקנה – ששת ימי בראשית זה מעשה בראשית, זו שבת
אבל מה מוסכם כאן? שששת ימי בראשית זה מעשה בראשית, זו שבת, זו המלכה.
שבת וחודש: הדיאלקטיקה של מעשה בראשית והחודש הזה לכם
פרק א: שבת וחודש – שתי דרכים להבין את מעשה בראשית
שבת – היסוד הפשוט, הטבעי של מעשה בראשית
זה הענין של שבת. שבת היא זכר למעשה בראשית, “כי ששת ימים עשה ה’ וינח ביום השביעי”. זו אכן שבת.
כמו שהרמב”ן אומר, יכלו באמת – רבי יצחק אמר שלא צריך לעשות מעשה בראשית [הדרשה של רבי יצחק שהתורה צריכה להתחיל מ”החודש הזה לכם” ולא מבראשית], מה אני צריך לדעת? צריך יסודי אמונה. אומר הוא, אבל בכל זאת, עושים בשבת, כתוב בעשרת הדברות “כי ששת ימים עשה ה'”, יודעים שהעולם נברא בששה ימים.
מה זה, הקושיה היא למה צריכים כל כך הרבה פרטים. בסדר. אבל מה מתוקן כאן? שששת ימי בראשית, זו שבת. זו הבראשית, “מה קדם קדם קדם”, בראשית, זו שבת.
שבת היא קביעא וקיימא – האמת הפשוט, הנראה
שבת, כמו שאנחנו אומרים תמיד, שבת היא קביעא וקיימא. האמת היא ששבת היא קביעא וקיימא עושה את זה יותר קל ולא יותר קשה, נכון? זה כמו שכתוב במסכת שבת שבת בראשית אינו צריך קידוש בבית דין. שבת בראשית הולכת פשוט.
כל אחד יודע מתי זה שבת. איך יודעים? אפשר לראות את הטבע? יודעים מהמציאות. ילד קטן, הכי פשוט יודע מתי זה שבת. איך? כי אז לא עובדים, אז אוכלים סעודת שבת במקום ללכת לחדר.
חודש – היסוד העמוק יותר, החכמה
הלבנה ניכרת אבל צריך חכמה להבין
הלבנה, מולד הלבנה, במובן מסוים זה יותר גלוי, זה יותר לפיו, כי כל אחד יכול לראות את זה. אפשר ללכת לראות, הלבנה באה כל חודש. אבל לדעת מתי היא תבוא, לבנות על זה לוח, זו כבר חכמה.
זה אכן כבר הסוד של קידוש החודש, קידוש החודש שנעשה בבית דין, וזה קשה למשה. יש בזה הרבה חשבונות, הרבה ידיעות. צריך דעת מסוימת, אפשר לומר, צריך להיות ארך רוח, צריך להיות זמן ארוך לעמוד ולמדוד מתי באה הלבנה ולעשות חשבונות, כ”ט י”ב תשצ”ג, כל החשבון הוא חשבון עמוק מאוד, וזה מהלך החמה והלבנה, זה החשבונות הגדולים ביותר.
כל החכמות מתחילות מחישוב מולד הלבנה, אחר כך כל הכוכבים של השמש וכל העולם, וכו’ וכו’. זה אכן חשבון גדול, זה אכן קידוש החודש.
המשחק הדיאלקטי: שבת וחודש
“החודש הזה לכם” – אנחנו אומרים איזה יום היום
אז קידוש החודש ושבת הם שני הדברים של “החודש הזה לכם”. לנו יש, אנחנו אומרים איזה יום היום, או אתה אומר היום זה יום שישי פרשת ויקרא, או אתה אומר היום זה כך וכך ליום לחודש אדר, נכון?
אני זוכר איזה יום, אני זוכר בעל פה את השבוע, כי אני חי במעשה בשבועות. חודשים אני צריך להסתכל בלוח, כי לוח זה כבר דבר של חכמה. אני יכול לראות, אם הייתי הולך החוצה לראות את הלבנה, לא הייתי יודע בדיוק, נכון?
הייתי יודע בערך, שהלבנה כבר מתחילה לרדת חזרה. אני צריך לזכור מהשבוע שעבר לדעת ש… אה, יש מחזור, יש כבר חכמה בזה. זה כבר דבר עמוק יותר. מצד אחד זה ניכר בטבע, מצד שני זה דבר עמוק יותר.
כאן רואים את הדיאלקטיקה של השבת והחודש, שזה הכוח של ששת ימי בראשית, ההתחלה של בראשית, וההתחלה של החודש הזה לכם.
ימים טובים והטעם במצוות
ההבדל בין שבת/חודש לימים טובים
ועל זה אפשר להניח את שני החידושים, קידוש החודש שאמרנו שבת. זה אכן הפשט של זה, שהקב”ה עושה אכן הכל, ואין הבדל לנו להבין או לא.
ימים טובים זה זמן שצריך לנסות להבין, והם רוצים להיות טעם במצוות ורוצים להבין. כל הימים טובים מדברים על הטעם במצוות, כן, פסח זכר ליציאת מצרים, מצה זכר ליציאת מצרים. זה לא סתם, יש טעם. יציאת מצרים היא הטעם.
אפילו שבת – זכר ליציאת מצרים כשרוצים טעם
אפילו שבת, כשרוצים לומר את הטעם, פעם אחת אומרים זכר ליציאת מצרים, כי עם מעשה בראשית בדרך כלל לא מבינים את זה, זה מאוד ברור, אפשר לראות את זה. זה אמת, זה יותר אמת ויותר בסיסי. אבל מי שזה לא מעשה בראשית הוא יאמר, אומרים זכר ליציאת מצרים.
החודש הזה לכם – המפתח לסוד מעשה בראשית
מהחודש הזה לכם לסוד מעשה בראשית
מתחילים להבין את מעשה בראשית, זה מתחיל מהחודש הזה לכם באמת. מתחילים לעשות את החשבונות, עד שמתחילים להבין סוד מעשה בראשית, לפני זה יש סוד העיבור, סוד העיבור הוא החלק של סוד מעשה בראשית, המבוא, המפתח של סוד מעשה בראשית.
פרק ב: שבת מברכים – הביטוי המעשי של הדיאלקטיקה
למה אומרים שבת מברכים?
וזה ההבדל בין שני הדברים, עכשיו אפשר לחשוב ככה. אם החכמים אמרו, שבשבת קודש צריך לקרוא כבר את החודש, החודש הזה לכם. ובכלל, זה ראש חודש ניסן הוא כמו האב של כל ראש חודש עושים שבת מברכים, מודיעים בשבת שיהיה ראש חודש.
שבת כולם בבית הכנסת – ראש חודש לא
כי בשבת כולם בבית הכנסת. ראש חודש לא כולם יודעים מתי הוא יהיה, לא כולם בבית הכנסת, לא כולם באותה מדרגה. ראש חודש נמסר בבית דין. אומרים לכל אחד, שבת לפני שבית דין מקדש.
אוקיי, זה תחליף לקידוש החודש בבית דין האמיתי, אבל הוא עושה את זה בשבת. אומרים, בשבת אומרים שיהיה ראש חודש.
שבת החודש – משבת לחודש
אז זו ההבנה, ששבת החודש, או שבת מברכים, שהיא סגולה של כל שבתות מברכים שמקורן בשבת החודש, היא דרך לומר:
* שמשבת אפשר לומר, שמשבת אפשר גם אחר כך לדעת ראש חודש
* או שמשבת רואים להביא את ראש חודש
* שבשבת לומדים גם את הנושא של החודש
החידוש המסכם: שניהם ביחד
כשמבינים את כל התורה נופלת הקושיה
ולבסוף, במילים אחרות זה אומר, שהולכים להבין את סוד מעשה בראשית. אחרי שעוברים החודש הזה לכם, בסוף מבינים מעשה בראשית, ואז כבר לא באמת קושיה כזו איך זה מתחיל, כי זה חלק מאיך זה מתחיל.
יודעים כבר את כל התורה, מי שיודע את כל התורה זה לא באמת חלק איך הוא מתחיל. ההתחלה היא נוראה, שאל אביך ויגדך. החודש הזה לכם, אז שואלים את הקושיה, הרי התחלנו, עד אז לא הבנתי.
שבת וחודש נעשים אחד
אחרי שעוברים הרבה, ומבינים, אז שניהם ביחד, זה השבת והחודש. שבת וחודש מבינים שהשבת היא שנה, גם חודש שנה, יכול להיות שניהם, כל התכנית, כל החלק לא מתחיל.
זה החידוש שרצינו לומר היום.
EN English ›
📋 Shiur Overview
Summary of the Mini-Series on Internet, Technology, and Torah Advice
The Context
This shiur is the third and final part of a mini-series on internet, phones, social media, AI, and all related matters. It was delivered on erev Pesach (which fell on erev Shabbos). The first two shiurim were more theoretical; the third shiur moves to practical advice, but first after reviewing the foundations.
—
Part A: The Foundations from the Previous Shiurim
First Foundation: Only HaKadosh Baruch Hu Has True Existence
Nothing in the world has existence on its own – only HaKadosh Baruch Hu (Shem Havaya) is “Hoveih,” as the Maharal writes in the introduction to Gevuros Hashem. All other things are keilim or ways to come to Him; their “good” is secondary – according to how much they bring one to God. “Ra” doesn’t mean an independent evil existence, but rather a chalal – something that is not connected to God.
The Baal Shem Tov says: ra is a lashon of “mera” – “below.” This means chomer/kelipah – a level that is not yet meyuchad to kedushah.
Second Foundation: What Does “Chomer” Mean
– Chomer doesn’t mean “bad” – it means something that can be anything, that has no boundary, no yichud, no ye’ud.
– “Kadosh” means meyuchad – belongs to something specific. Chomer is the opposite: it is not meyuchad to anything.
– Chomer is not a chet, but it is the shoresh of chet (like tumas meis – death is not an aveirah, but death is the shoresh of all aveiros).
– “Freedom” in the negative sense (hefkeirus, “I can do what I want”) is the chomer-dik freedom – not true cheirus.
—
Part B: Two False Solutions – And Why Both Are False
1) The “Tech-Chomah” Approach
Making a mechitzah/chomah around the internet (filters, prohibitions, locking away). Why not enough? Because it doesn’t metaken the chomer – the problem remains inside; one just stands outside of it.
2) The “Anti-Tech / It’s Just a Kli” Approach
Saying that internet is no different from all other keilim, there’s no special sugya – everyone should just try to do good. Why not enough? Because it ignores the new type of chomer that the digital world brings.
What Both Miss
Both are analog world thinking – they don’t recognize that the digital revolution has brought a new form of chomer: a more chomer-dik chomer.
—
Part C: The Difference of Digital – A New Type of Chomer
The Mashal: Paper vs. Screen
– Paper: “neyar soveyl es hakol” – you can write anything, but what you write becomes one thing. The paper takes on a fixed form.
– Screen: even while it shows something, it can still be anything else – it never becomes “nothing,” it never takes on a fixed form.
This is like a bachur/mevakesh who hears from everyone but never becomes anything – he wants to maintain the freedom. Therefore the screen is so moshech – it represents unlimited possibilities, unlimited freedom. This is the new chomer that the digital world brings – a chomer that never becomes meyuchad.
—
Part D: The Right Way – The Mashal of Chasunah
“She’eilas Chacham Chatzi Teshuvah”
If one understands the problem clearly, the path to the answer opens almost automatically.
The Mashal of Taavos Niuf
| Approach | Meaning | Problem |
|—|—|—|
| Prishus (= chomah) | Lock oneself away from everything | Doesn’t metaken the yetzer |
| Hefkeirus (= “it’s just a kli”) | Do what you want | One never becomes anything, no tikun |
| Chasunah (= the true way) | Use the yetzer bikedushah | The only true solution |
What Does “Chasunah” Mean as a Solution?
– It doesn’t take away the nisyonos – one still has machshavos, nisyonos in the street, difficult moments.
– But one has a way out: like Rava in Maseches Kesubos who is aroused by a woman in the street and can go home to his wife and metaken the taavah bikedushah.
– A bachur without chasunah doesn’t have this way – he has nowhere to express the koach bikedushah. When he falls, he is thrown out of olam hatikun entirely. He can claim he’s a “parush” living in olam hamalachim, but on the other hand he is much more vulnerable.
The Deeper Point: Olam HaTikun
– Olam hatikun is not a world without yetzer hara. It’s a world where the yetzer hara has a tzurah – it serves the purpose of ish ve’ishto, children, a Jewish home.
– Whoever lives in olam hatikun, even when he has a nisayon, cannot become olam hatohu – he has a structure, a ye’ud, a misgeres.
– Olam hatikun cannot be through prishus. Olam hatikun is putting a tzurah into the chomer, living like a boger-dik person with a mesuderdik mahalach – so that when one falls today, one continues tomorrow.
—
Part E: Shedim – What Happens When Potential Remains Without Form
The Definition of a Shed
The yetzer hara is called in the Gemara a shed. A shed is what emerges when a strong potential/koach remains without a proper tzurah. It’s like electrical energy without structure – it gets “half-forms,” not true forms with aknos, but rather nefashos/kochos that stem from the unformed potential.
The Rambam’s pshat: a person who doesn’t use his daas for good doesn’t become a beheimah – he becomes worse than a beheimah, because he uses his seichel lehazik and not leho’il. This is called a shed.
The Critical Principle: Neutrality Doesn’t Exist
When there is a potential (chomer), it doesn’t remain neutral if one doesn’t deliberately put in a tzurah. It gets captured by “lower life forms” – low kochos that grab hold.
The Mashal of Chametz (Fitting for Erev Pesach)
– A dough is neutral in itself – one can make chametz or matzah
– But in the air there are always yeast bacteria floating
– Leave the dough standing (shehiyah) – the bacteria grab in and make chametz automatically
– To make matzah one needs active shemirah – deliberately, bemachshavah techilah
– So too in ruchniyus: without actively putting in kedushah, lower kochos grab hold
The Mashal of Dibuk
A dibuk is a neshamah without a guf – a tzurah without chomer, like a parasite or virus that needs a “host” to live on. When a person is baal habayis on himself – his neshamah and guf are connected as they should be – there’s nowhere for the dibuk to grab in. When a person is a bit open, broken, not metukan – but he still has all his kochos – the dibuk grabs in and uses him.
The Klal: “Zachah – Shechinah Beineihem, Lo Zachah – Eish Ochlasen”
It cannot remain neutral. Great kochos without tzurah either become a kli for kedushah, or they get captured by shedim/dibukim/bacteria.
—
Part F: Internet as “Churbah” Full of Shedim
The Yesod of “Rosh” in a Chaburah (R’ Elimelech)
Every chaburah needs to have a rosh – not a dictator, but someone who leads with a seder. When there is no rosh, the sitra achra becomes the rosh. In a group without legitimate leadership, “parasites” grab in – machlokes, fardreytkeit, or cult leaders. The same applies to an individual person: whoever doesn’t have internal leadership (seichel over guf) – by him parasites grab in that lead him.
Internet as “Churbah”
The computer is a “chomer bli tzurah” – it can be anything but it’s not mugdar in any direction. This makes it a “churbah” – a place where building materials lie but it’s not built, and there shedim roam.
Concrete examples of “shedim” in the digital world:
– Advertisements – a great shed
– Machlokes – how people fight on Twitter
– Dopamine-hacks, anger-hacks, cortisol-hacks – mechanisms that make you nervous and captured
– Memes, bubbles, ruchos – ideas that suddenly enter and everyone starts thinking something crazy
We’re not blaming one person (not Musk, not Bill Gates). They are machines that lead, but because a clear tzurah wasn’t put in bemachshavah techilah, shedim grab in by themselves.
Shedim and Zenus – The Old Stories Become Literal
The Zohar and old stories tell of Lilith and shedim who love zenus and fantasy. Previously this was in dimyon, today the dimyon has “slavished” itself into a screen. A picture of a person on a website is a “tzelem” – a shadow of a person, not a person. It’s a fantasy, it doesn’t build children, it doesn’t build a world. But the dimyon has a koach – it doesn’t exist mamash, but it has power. This is the dialectic of shedim: it’s only a dimyon, but the dimyon has a koach. Shedim cannot live alone – they need a “carrier,” a person who carries their shigayonos.
—
Part G: Torah as Framework Against Shedim
Mitzvos Asei and Mitzvos Lo Sa’asei
The Zohar says: HaKadosh Baruch Hu gave us a Torah with two parts:
– Mitzvos asei = building olam hatikun (chasunah, children, tefillin, davening, learning)
– Mitzvos lo sa’asei = shemirah from shedim veruches ra’os – not eating chametz, not eating chazir, inuyim of Yom Kippur, blowing shofar (meni’a from mekatreig) – these are practical eitzos against kelipos
The Gemara in Sanhedrin: “Ein Od Milvado” – Is That Enough?
– Rabbi Yochanan: Kishuf works when one denies pemalya shel ma’alah
– Rabbi Chanina: “Ein od milvado” kipshuto – there is only God, kishuf does nothing
The Gemara’s maskana: “Shani Rabbi Chanina denafisha zechuseihu” – the eitzah of simply saying “ein od milvado” only works for someone with very great zechus. For a normal person this is not enough – one needs practical eitzos.
—
Part H: First Eitzah – “Ein Od Milvado” and Ignoring
“Ein Od Milvado” – Emes vs. Derech
– As emes: Yes, it’s absolutely true that only God has existence. As the Nefesh HaChaim and Chassidus sefarim say – when one thinks “ein od milvado” all kelipos become batel.
– As derech/eitzah: This is the greatest eitzah, but it’s an emergency eitzah – like a defibrillator for a heart attack. It works for “first aid,” but one cannot live with it regularly. At some point, the heart needs to be able to work on its own.
“Nafisha zechuseihu” doesn’t mean only mitzvos – it means he was able to hold onto this emunah in the right way. The story of the Yid who left a farbrengen, said “ein od milvado,” bumped into a wall, and said: “I still see things besides You!” – it’s not a slogan, not a bumper sticker – it’s a deep hasagah that yechidei segulah can reach.
Practical Implementation: “The Tateh Isn’t Home”
When the yetzer hara comes knocking, one answers: “The Tateh isn’t home, come later.” Not fighting, not discussing – simply refusing the invitation.
The Secret of Leil Pesach
– “Ve’avar Hashem lingof es Mitzrayim” – only God Himself, “ani velo malach”
– Pharaoh comes looking for Moshe – “I’m not home, I’m busy with ‘ein od milvado'”
– All problems, all “choleras” and “viruses” – tonight is Pesach night, tonight one thinks only of the Aibishter
The Story of Lot
Lot’s mistake on Pesach night: he tried to talk with them – with the anshei Sedom. The malachim said: one doesn’t talk with them, one isn’t there. Don’t enter into a dialogue with the yetzer hara.
This works better when one is already standing in something good – when one is going to daven, when one is going to learn, when one already has a bit of “nefashiyus-dik zechus.”
Two False Conclusions from “Ein Od Milvado”
1. “Everything is permitted” – there is only God, so one may sin – false.
2. “Burn everything” – there is only God, so burn the smartphone – also false, though it sounds frummer.
“Ein Od milvado” is above the chiluk of whether one needs to burn or not. Prishah/burning is a temporary eitzah – like chametz: one burns chametz, but only for a time. Does one not eat chametz the whole year? No!
The Rebbe May Not – But the Aibishter May
The Arizal (Pischei She’arim) asks: Why did God lower a malach? Because the malach would have become kaleh – he would have lost his madreigah. So too:
– The Rebbe, the Rosh Yeshivah, the Mashgiach – they cannot go on the internet, because they would become kaleh. When a Rebbe says “one may not have a smartphone” – this is true for him.
But the simple Yid: “I’m not with the Rebbe, I’m with the Aibishter.” The Aibishter Himself may go on the internet – He doesn’t get lost. “Kol tenu’os lo yisnafelu” – the Aibishter is not affected. The Yid who goes with the Aibishter Himself – he can also go, because the Aibishter is also there.
—
Part I: Second Eitzah – Temporary Prishus (“Matzah”-Model)
The Mashal of Chametz and Matzah (Zohar)
The Zohar says that matzah is “michla de’asusa” – a food of healing. Matzah is not better than chametz in itself – in a healthy world chametz is the normal state. But matzah is a refuah, as the Rambam says: sometimes one needs to go to the katzeh hasheni in order to get back a balance in the nefesh. After Pesach one can already work with chametz and “fix” it.
Practical Application – “Digital Detox”
Just as one doesn’t eat chametz seven days a year, so should one temporarily separate from the digital world. Imagine if all Yidden would seven days a year not touch any screens, any phones. One would “sell it to a goy” (like chametz), cover it with papers, find alternatives. Not because it’s treif – but because one needs a merchak, one cannot be “tavu’a bemetzulos yam”.
Shabbos as Example
Shabbos is already such a model – all Yidden already live once a week without technology, and this is “bli safek a tikun” that makes a “completely different type of person.” The person who knows that on Shabbos he is “not there” – this gives him a level in his neshamah that affects the whole week.
The Yesod: Freedom Means “I Am in Control”
Freedom doesn’t mean that one doesn’t have – it means “I am in control of the thing, not it in control of me.” The eitzah is temporary – because the true “ein od milvado” means that even technology is good. But be’olam hazeh one cannot have it lekaviyus, therefore one needs to do it lezman.
—
Part J: Third Eitzah – Making the Kli Holy (“Yichud Chomer VeTzurah”)
The Anti-Thesis to the “Treif” Approach
Instead of saying a phone is treif, tamei, one should say it’s holy! A phone has kol haTorah kulah, all nuscha’os, all sidurim, all kavanos, a tzedakah pushkeh, a shofar – almost all mitzvos fit in. Therefore one should treat it with kedushah: not touch before washing hands, make a seder brachos – “asher asah li es haphone bikedushah,” say a tefilah before opening.
Tefilos and Techinos for the Internet
Why doesn’t TAG put out a siddur “Seder Techinos Le’Internet”? – which tefilah does one say when going on a website, which techinah when going on social media (“shelo yachshiluni bechaveirai ve’esmach bahem”). The Bnei Yissaschar says: if it’s not in the siddur, one can make it oneself – “bechol lashon she’atah shome’a.”
The Main Chidush: Working with the Physical Form – “Hardware, Not Software”
People don’t live in a technical world of possibilities, but in an olam hachafatzim – a world of physical things with chomer and tzurah. Therefore it makes a great chiluk how a thing looks, what form it has, and what it is meyuchad for.
A filter alone is not enough. A filter only blocks access, but the kli remains the same. One needs to work with the guf hakli itself – the physical form, the “hardware level.”
The Chiluk Between Keilim: Phone, E-Book, Tablet
– A phone is not a book. One can technically read on a phone, but the screen is too small, the light is not good for it – the chomer is not made to be a book. A thing that is made “for everything” ends up being nothing – this is the place where all shedim roam.
– An e-ink / e-book reader is better – it is made to read, the form factor fits the tachlis.
– A phone is made to be a phone – to communicate, to be in pocket. It is not made to watch videos – the guf of the kli says it doesn’t fit for that.
Yichud – Being Meyached the Kli for a Tachlis
One needs to be meyached the kli for a specific purpose, just like one is mekadesh a thing:
– “Hareini koneh book zeh leshem limud haTorah” – when one buys an e-book, one should be meyached it for learning. This is like matzah leshem matzas mitzvah – the act of yichud gives a tzurah to the chomer.
– The mashal of kiddushin: A woman becomes mekudeshes with a ring – a physical act. The ring lies always, and this gives a tzurah to the metzi’us. So too one needs an act beguf hakli.
Practical Examples
– Put a sticker on the device.
– Buy a special iPad only for Torah – put it in the Gemara shank, take it out and give it a kiss like a Gemara. Why doesn’t a person who learns on an iPad give a kiss when he finishes learning, as he does with a Gemara? Because the kli didn’t receive the yichud.
The Place Where the Kli Lies – Also an Act Beguf
Research shows: when a phone lies on the table next to a person, he is already mentally there – he is “available,” even without looking.
Practical eitzos:
– Put the phone in another room when learning – even another corner of the room already helps.
– The contrast between the old picture of a Yid learning – “a coffee, a cigarette, a Gemara” – with the new picture: “a cigarette with a phone” – this is a new metzi’us in olam hagufim.
– A shul that doesn’t allow bringing in phones – this is an eitzah niflah.
– A phone on a certain shelf in the office, that one picks up only when it rings – this gives a tzurah to the kli.
—
Part K: Time Limitations and the Koach of Nedarim
Time Control and Availability
A person may not be available on his phone from morning to night. When a Rosh Yeshivah or boss limits access to social media during work time, he does a tovah for everyone. The internet is useful, but that doesn’t mean one needs to be there all the time. One needs to make fixed times – perhaps Shabbos alone is already enough as a natural pause.
The Yesod of Nedarim – A Deeper Eitzah from the Torah
The sharp chiluk between neder and shevuah:
– A shevuah is: “I will not eat meat this week” – the issur is on the person, on his hanhagah.
– A neder is: “The cheftza is assur alai” – the issur is placed on the thing itself. The piece of meat becomes for me like chazir – not for everyone, but for me.
Why Is a Neder Stronger?
This is directly connected to the yesod of “olam hachafatzim”: because people live in a world of chafatzim with chomer and tzurah, it is much harder to be over a neder than a shevuah. When the cheftza itself becomes “transformed” into something assur – when that piece of meat is now chazir for me – then the person works with the physical reality of the thing, not just with an abstract commitment. This is the koach of “neder alai davar zeh” – the person can himself be mekadesh a cheftza and thereby create a stronger barrier.
—
Siyum: The Logical Flow of the Entire Series
1. Yesod A: Only HaKadosh Baruch Hu is emes; everything else is kli/chomer.
2. Yesod B: Chomer = can be anything = not meyuchad = shoresh of ra.
3. Digital: A new, more intensive chomer – the screen never becomes “one thing.”
4. Two false answers: Chomah (prishus) and ignoring (hefkeirus) – both don’t understand the new chomer.
5. The true way: Like chasunah – giving the chomer a tzurah, a ye’ud, a kedushah – living in olam hatikun.
6. Shedim: Chomer without tzurah automatically gets captured by lower kochos – neutrality doesn’t exist.
7. First eitzah: “Ein od milvado” / ignoring – strong but temporary, like a defibrillator.
8. Second eitzah: Temporary prishus (“matzah”-model) – Shabbos, digital detox, fixed times.
9. Third eitzah: Hardware, not software – being meyached the kli physically, working with olam hachafatzim, nedarim on chafatzim.
10. The klal: Each person needs to do “trial and error” for himself – this is not a Shulchan Aruch with fixed klalim, but rather a yesod havanah that one needs to apply to his own situation. The Torah-dik mahalchim of how one deals with chametz, Haman, Pharaoh – meaning with the stirah between ratzon and seichel – can be practically applied to our own problems in daily life.
📝 Full Transcript
Internet, Social Media and Digital Technology: A Perspective of Matter and Rectification
Introduction: The Context of This Lecture
The Lecturer:
Dear brothers, dear Jews, it’s already erev Pesach, we’ve already burned the chametz. A bit early we burned the chametz, because it’s erev Shabbos, and we still eat it. So I want to speak a bit about this.
And this is the continuation, the third lecture, and apparently it will be the last part in this mini-series that we have here, regarding the internet, regarding the internet and the phones and all related matters (inyanim neluvim), social media, AI (Artificial Intelligence), and all such things.
This is a continuation, the main point is in the last two lectures, which were in a certain sense theoretical introductions, and we will try today to begin more from a practical perspective. I will say one more such foundation, but practical things that one can see in light of the foundations that we have laid out, and one can understand why these are the solutions, why these are the ways how to advise oneself.
Chapter 1: Review of the Foundations – Reality, Matter and Evil
First Foundation: Only the Holy One Blessed Be He Has True Reality
The Lecturer:
The first lecture was the general principle, the simple meaning of this is that there is nothing in the world that has reality. Only God Blessed Be He has reality, everything else is empty, that means it doesn’t have the attribute of existence (havaya), as the Maharal (Rabbi Yehuda Loew ben Bezalel, the Prague Rabbi) says in the introduction to Gevuros Hashem. The Almighty is called Y-H-V-H, the name Havaya, He is Havaya. All other things have secondary havaya, they receive from Him existence, or in our language, they are vessels or means (heiter timtza) to come to Him.
But the ultimate goal, also the beginning and the goal, is as it were the Ein Sof, the One. And therefore it’s not relevant to say neither good nor evil, according to the truth, about anything, only about the Almighty must one say good. All other things, to the extent they bring to Him, to the extent they help – and one must understand what it means to bring to Him, it’s not just something to say – to the extent they help, they are good, that means they are secondarily good, they are good from the aspect that they are connected to God. And to the extent not, that is what we call evil.
What Does “Evil” Mean?
The Lecturer:
But evil doesn’t mean that it has an existence from itself alone, evil means it’s a void (chalal), as we elaborated more in the second lecture, that one has used that which is a thing that is not God, and therefore it doesn’t have to be. It must ultimately be, but meanwhile, in the world of choice (olam habechira), in this world, it doesn’t have to be God, it doesn’t have to be any way to God. It can be as if a thing in itself (davar bifnei atzmo), or it can even be distancing or separating as one calls it, and one must also know what these things, what these words mean.
And from this aspect, this is what we call evil. In other words, as the holy Baal Shem Tov (Rabbi Yisrael ben Eliezer, the founder of Chassidus) said, it says in Toldos, there is no such thing as evil, evil is a term of “mera.” Mera, just as there is a word “mileil” and “mera.” Mileil means above, mera means below. Mera means that it’s below.
What does below mean? In our language it means matter or a shell (kelipa). What does matter mean? And this we elaborated more on, the aspect that one explains what matter means, and from this one can understand what specific solution it needs to have, how indeed one brings this to the good.
Second Foundation: What Does “Matter” Mean?
The Lecturer:
That the word matter doesn’t mean that it’s bad, not like a desire, not that it’s absurd, a desire. The foundation, when one says that there is indeed, and the kabbalists say that there is indeed a point which is called evil as it were, which is called the sitra achra (the other side), the chametz, the Amalek, the yetzer hara, like all things which they indeed call the name evil upon this, “yotzro kra’o ra” (his Creator called him evil), yes, it says in the Gemara about the yetzer hara, he is called evil. Or isn’t he evil?
The simple meaning is, that which a thing can be everything, it can be anything. In other words, it doesn’t have from itself a boundary, as one calls a limit, a boundary. It’s not limited to be a certain thing, it’s not designated. Yes, designation (yichud) and boundary is not designated. It’s called holy. Holy means designated, belongs to something, designated, as “designated for me,” “designated for me.” It belongs for something, a certain thing.
And the entire world, the aspects where it is matter, and the more a thing is called material, the less designation it has, the less boundary it has, the less it is one thing, one can say it is more potential, it is more many things. Not that it is many things in actuality, it can be many things.
Matter is the Root of Sin
The Lecturer:
And this we explained, and this is the word when we say that matter is evil as it were, that it’s impurity, it’s not impurity, it has no sin, but it’s the root of a sin. And we spoke about this, we spoke here in another place about the impurity of death (tumas meis), that a corpse is not a sin to be dead, but the root of all sins is to be dead. The root of all sins is the knowledge that matter can be and it isn’t.
Chapter 2: The Problem of “Vessels” and Freedom
Why “It’s Just a Vessel” Is Not Enough
The Lecturer:
And this is the problem. And according to this we went a bit further and explained that if so, it’s not enough simply to say that everything is vessels, there are no impure vessels and no good vessels, it depends on who uses it. Such a question one must understand how one uses the vessels. The Almighty made the vessels, if one won’t know how to use the vessels, how to rectify them, one won’t be able to bring them to God. Therefore one must understand that the problem of the vessels, the root of the vessels is that it is matter, that it can be anything.
The Parable of Freedom and the Yetzer Hara
The Lecturer:
And we explained how the parable of the yetzer hara which is called freedom in the language of the foreign tongue (la’az, English), the simple meaning of freedom, right? The common name (shem hameshutaf), freedom, liberty, has many meanings. And when people think that liberty means, and youth and young people (bnei hane’urim) think that freedom means one can do anything one wants, the idea of lawlessness (hefkeirus), until meanwhile when one gets older one understands that this is youth’s theory, it’s not true freedom. It can be that there’s a stage that it seems so, but it’s not true freedom. This is from the aspect of matter.
Chapter 3: The Two False Solutions
Solution A: Making a Wall
The Lecturer:
And the solution for this matter is not, as we said that it’s already not to place a wall around this, then it’s not rectified, or even not. Yes, one will be able to see clearly the two solutions, children. Yes, there is the approach that says one must make a wall around this, this is not a solution. Why? Because it doesn’t rectify the matter. It’s another world, and because the problem that exists remains the whole time. It can be one stands outside of this, but it remains the whole time.
Solution B: “It’s Just a Vessel”
The Lecturer:
And the same thing, the other one, the anti-approach that says it’s just a vessel, is also not a solution. For the era it’s not fitting, both are not fitting, both are analog worlds, both don’t understand the digital revolution. Both of them are not fitting for the matter that there is something a new type of matter, or as we said that one should explain that it’s a new level of matter, this one must understand well. But it’s certainly a new type of matter, something a new form of the matter, but it’s essentially in the way how it comes out to us, at least it is a more material matter, a thing that can be many more things, like the difference of a digital screen from paper.
Chapter 4: The Difference Between Paper and Screen – A New Type of Matter
The Parable of Paper
The Lecturer:
Paper can be many things, for paper is paper that can bear everything (niyar soveil es hakol), but what one writes can only be one thing. Whereas a screen, even while it writes can still be many things. It’s a completely different type, one can look at it, it’s more alive.
The Screen Doesn’t Accept Form
The Lecturer:
As we say, this is apparently also freedom, but it’s very different. The screen with its essence doesn’t accept form (mekabel tzura), it doesn’t become anything ever. This is like, not to take a parable, like a young man or a bachur, such a seeker, he goes to everyone, he hears from everyone, but he doesn’t become anything, he doesn’t want to become anything, because he wants to always keep the freedom.
And about this, that same one looks at the screen the whole time, it’s terribly attractive, because there is in this the freedom, he can come to everything, he can bring everything here, he can be everything.
Chapter 5: The True Solution – The Question of a Wise Man is Half the Answer
Understanding the Problem is the First Step
The Lecturer:
And what we need to do therefore is not to not understand this. If we don’t understand this, whether we make a partition around and around, and whether we say, therefore there’s a difference, we don’t need to be fitting, we don’t need to have any topic, there is no topic called internet at all, there is the same old topic of do good and not bad that there always was. These are not correct, both are not correct. Why? Because both of them haven’t understood what it means to be a screen, what it means to be a computer, what it means to be this type of matter.
If we understand yes, and always the question of a wise man is half the answer (she’eilas chacham chatzi teshuva), the Mah Nishtana (what is different), Mah ha’edus veha’chukim veha’mishpatim (what are the testimonies, the statutes and the laws), what we ask, if we understand clearly the problem, almost always it opens up, at least we know in which direction we need to go to seek the answer. So now that it has become clear to us the problem, we can see very clearly, it opens up very simple ways how to find the answer.
The Answer is Not a Wall and Not Lawlessness
The Lecturer:
The answer which is not an answer from the aspect of making a wall, not the answer of saying that there’s no difference, there is no, therefore there is no law of filter, there is no non-filter, there’s nothing here, everyone should do how he tries to be good. Rather there is indeed a way that we can try to solve the problem of this.
And we understand, by the way, if we can, and it’s certainly a problem, I’m not saying that a full solution doesn’t take away the problem. Yes, a full solution means that there always remains the problem, I don’t have a solution, let’s say, clear. I mean that the perspective that I brought down last week shows almost immediately the way to the solution, but this type of solution doesn’t mean that further there won’t be any trials.
Chapter 6: The Parable of Marriage – The World of Rectification
Marriage is the Solution for Lustful Desire
The Lecturer:
Like to say that the solution for lustful desire is to have marriage. To be an ascetic is like saying, to say simply what I want, like the liberal approach that says “do what you want, don’t bother anyone,” is not an approach because it has too much freedom and it doesn’t lead out, one doesn’t make, one never becomes anything, nothing ever becomes of this yetzer hara. But what is indeed the solution? To have marriage.
Marriage Doesn’t Take Away the Trials
The Lecturer:
And to have marriage means that the trial doesn’t go away, yes? That one says that the solution is to have marriage, not to be an ascetic or to be lawless, so if so what? Does one remain with the yetzer hara? The yetzer tov with the yetzer hara? Because he tried to use it the right way, the right time? It won’t go away, there will still be trials when he sees another, there will still be trials in himself, and at times when one is not allowed, and so on. There will still remain all these trials that exist.
But Marriage Gives a Way Out
The Lecturer:
But, this is the only true solution, and whoever lives this life, the truth is, even when he falls through, that means, someone who is not one who has bread in his basket (yatza lo pas besalo), and not one who has bread in his basket, even if he indeed has forbidden thoughts, he has a way how, that means, he lives this, one can say he has a way, yes, as one says simple language, someone who is like one who has bread in his basket, someone who has bread in his basket, and what about one who has bread in his basket?
The Story of Rav Amram
The Lecturer:
As one sees in the Gemara, for a whole story of Rav Amram, in tractate Kesubos, he becomes aroused by a woman in the street, can he go home and say to his wife, his home and his wife, say okay, now he will do it in holiness. This advice doesn’t have any bachelor who doesn’t have a way to express the desire in holiness. It can be that he still had improper thoughts (meharher), he still had improper thoughts about another, but he has a way out. This is one thing that one can say, this is the meaning, yes, he remains with the problem, but he has a solution for the problem.
Chapter 7: The World of Rectification – When the Yetzer Hara Has a Form
The World of Rectification is Not a World Without Yetzer Hara
The Lecturer:
But deeper I would say, that a person who has married, he already lives in the world of rectification (olam hatikun). The world of rectification is not the world where there is no yetzer hara. Right?
The world of rectification is the world where the yetzer hara has a form, where the yetzer hara serves his wife (meshamesh es ishto), for the purpose of purity (letzorech nivul), for the purpose of man and wife, for the purpose of having children, for the purpose of maintaining a Jewish home, he lives in the world of rectification.
Even With Trials, He Cannot Become the World of Chaos
The Lecturer:
Therefore, the yetzer hara that he has, he goes out in the streets and has a trial, or even actual trials that a person can have, even when he has a trial he cannot become the world of chaos (olam hatohu).
—
[End of Part 1]
Demons, Dybbuk, and the Foundation of Matter Without Form: Understanding the Danger of Unformed Forces
The Difference Between a Groom and a Bachelor in Trials
The Story of Rava: Rectifying Desire in Holiness
As one sees in the Gemara, a Gemara of Rava in tractate Kesubos, that he becomes aroused by a woman in the street, can he go home and say to his wife, “prepare for him.” He says, “Okay, now he will do it in holiness.”
This advice doesn’t have any bachelor who doesn’t have a way to express the desire in holiness. It can be that he still has improper thoughts here – he still had improper thoughts about another – but he has a way out.
The Simple Meaning: A Married Man Lives in the World of Rectification
This is one thing that one can say, this is the meaning: he remains with the problem from 1917, but he has a solution for the problem.
But deeper I would say, that a person who has married, he already lives in the world of rectification. The world of rectification is not that the world has no yetzer hara. The world of rectification is that the world where the yetzer hara has a form where the yetzer hara serves his wife, for the purpose of purity, for the purpose of man and wife, for the purpose of having children, for the purpose of maintaining a Jewish home. He already lives in the world of rectification.
Therefore, the yetzer hara that he has goes out in the street and has a nisayon (test), or even actual nisyonos that a person can have, even if he stumbles in a nisayon, he cannot become olam hatohu (world of chaos). Even if he is nichshal (stumbles) in the nichshal. I must have been a bachur (young unmarried man), someone who doesn’t have the keli (vessel) at all, doesn’t have at all the… yes, what does it mean, the churim (holes) for tziyurei (forms), at all a perek gufa (a chapter in itself). When he falls into it, you can see him, he falls into it, he gets thrown out. Because he falls completely out of olam hatikun (world of rectification).
The Situation of a Bachur: Far from Olam Hatikun
When someone has a nisayon, except one who can return to his wife, by Yisrael he has his rectifying person. A married man, in a certain sense he can say, but a bachur has something of being completely a parush (separated one) – he doesn’t live at all, the sugya (topic) he lives in the olam hamalachim (world of angels), he doesn’t live at all the whole thing. He can see it as words of the nisayon where in a certain sense it’s true, but on the other hand, and we can be every pure one.
The True Focus: Not the Nisyonos, Rather the Yesod (Foundation)
The Mashal (Parable) of Internet: Not Only Pornography
This is what one must understand about the same thing. This is a good mashal: the world thinks many times that the main problem of the internet is pornography, but it’s not. The same way but I want to say, that the sort of solution that we’re going to think about is not the solution that takes care of nisyonos. It’s not the nisyonos of the things that it’s perhaps only one problem, when one looks at it as if the problem of this brings to that.
No, we want to tell you the yesod of the thing itself, right? And not the problem of bitul zman (wasting time), of lashon hara (evil speech), of the sort you become addicted, and all kinds of other shtusim (foolishness) of distraction and so on that exists in this.
Prishus (Separation) Is Not the Eitzah (Advice)
Rather what yes, what I want to say is, and not to go away, not to be a parush. To be a parush is, we’re speaking of that which there is a makom (place) for this, but it’s not the eitzah that we’re saying, it’s not the olam hatikun. Olam hatikun cannot be a parush.
Olam hatikun is that we will say the way how we are to be metaken (rectify) this thing. And this is that we are vessels, that our tzurah (form) will come, perhaps it’s not completely mekabel tzurah (receiving form), but can in our life, this is life, yes?
The Entire Olam Hazeh (This World) Is Chomer (Matter) That Needs Tzurah
The entire olam hazeh, in a certain sense it’s a chomer that is like not, yes? We said about the internet it’s more unique like that, but the entire world is like this, the entire yetzer hara also. He is not mekabel tzurah on his own, but we put him into a tzurah, and he understands himself, and it becomes something a tikun (rectification).
Living Like a Mature Person
The same thing, I want to say about how do we do it b’tzurah (in form)? We do it like a mature person, a mature ben adam (human being), and afterwards you know that there can be nisyonos. It means however that we won’t need when we become nichshal, not also, go further, because we will burn it – this is not a solution.
And the same thing we won’t be like a bachur that when he becomes nichshal he becomes lost, he becomes lost. Fine, he didn’t succeed today, he’ll succeed tomorrow, because I already have a certain organized derech (path) how to live with this.
Okay? This is our plan.
The Yesod of Shedim (Demons): What Happens When Potential Remains Without Form
Introduction: Understanding the Sharpness of the Problem
Before I say this, I want however to add, to understand a bit clearly how sharp, how far goes the problem of such a sort of thing which is a chomer she’eino mekabel marus (matter that doesn’t accept authority), a freedom that doesn’t want to accept authority.
And I want to say a yesod that stands in kabbalah sefarim (books of kabbalah), and contemporary ones, and I’ve seen in different people who explain it more this way.
The Definition of Shedim V’ruchos (Demons and Spirits)
The yesod is called that there exist in the world shedim, shedim v’ruchos. The yetzer hara is called a shed, we’ve seen this in the Gemara, the yetzer hara the Gemara calls a shed. The yetzer tov (good inclination) is called a malach kadosh (holy angel), and the yetzer hara is called a shed.
What is the meaning of a shed? And so explains the Ramban in his way, and the Rambam and the mekubalim (kabbalists) in a bit a different way, and I’m not dealing now in the sugya to understand, but I want to understand however practically.
The Explanation: A Strong Potential Without Form
A shin-dalet is what happens when there is a thing that has a strong potential, there is a strong force, like electric energy is a tremendous force, and no one gives it any form. There are certain forms, such as kiveyachol (as it were) half forms, not really forms with substance, but such nefashos (souls) that become from that. This is the meaning of a shed.
The Rambam’s Interpretation: A Person Who Doesn’t Use His Daas
In other words, says the Rambam for example, the Rambam says in the simple way: a person has daas (knowledge/intellect), every person has daas, even if he doesn’t use the daas in the proper way he has daas. When he is an adam hashalem (complete person), a proper person, he uses his daas and builds with it buildings.
If he’s not a good person, it’s not simple that he stops being a person, he doesn’t become a behemah (animal). One says that a person who is not a person is a behemah, it’s not correct, says the Rambam, he is much worse than a behemah.
Why is he worse than a behemah? Because he is mo’il l’hazik v’lo l’ho’il (useful to harm and not to benefit), right? He can use his intellect to make all kinds of deep tricks and confuse people and do injustices, but with his intellect he doesn’t help to build a world, an olam hametukan (rectified world). This is called a shed, says the Rambam, this is called a shed.
The Explanation of the Mekubalim: Actual Forces
In kabbalah it stands more sharply, kiveyachol that there exist actually, so the mekubalim imagine, perhaps it’s actually so, that there exist actually such kiveyachol forces, there are such…
The Rule: Neutrality Doesn’t Exist
In other words, one can say thus: That which the chomer is potential, doesn’t yet mean that it remains neutral. Because in order it should become from… it’s neutral from the side that it’s the potential, but in order it should become from neutral, from the potential, become something a davar tov (good thing), needs to be with intention, needs to be that one should specifically work so it should become so. In other words, one needs with intention b’machshavah techilah (with forethought) to bring a neshamah (soul).
Whereas if one doesn’t go with intention, it’s not simple that it remains neutral, it remains as it is. This is not how the world works. Whoever will look around in the world will see that it doesn’t become so. When it remains neutral, will grab hold…
The Mashal of Chametz (Leavening): How Bacteria Grab Hold
The Idea of Chametz
What is chametz, yes? This is the idea of chametz, right? That one takes dough, dough essentially is not chametz, it’s not that chametz is bad, I just want an image for this sort of idea.
One takes dough, seemingly it would remain dough. If one wants one can make it chametz, if one wants one can make it matzah. Meanwhile, this is called shehiyah (waiting), right?
The Reality: Yeast Bacteria in the Air
But the reality is, as one says factually physically how it works, that there are different bacteria, yeasts, that fly around in the air always, and one doesn’t notice them because they don’t have where to hold. But they fly around in the air the whole time. It happens, perhaps there are places where not, then it actually doesn’t happen, but generally speaking, in the air there always turn such yeast bacteria.
What Happens When One Lets the Dough Stand
And you leave dough for a few hours, for a bit of time, for more than eighteen minutes, whatever, this is perhaps a chumra (stringency), but one leaves for a piece of time dough, will grab into it the yeasts and will make it chametz.
To Make Matzah Requires Active Guarding
In order not to make it chametz one needs an extra shemirah (guarding), or to make a different form. You want specifically to make a matzah differently, you need to put in your own yeast, you need to make something explicitly an action so the spiritual bacteria, the chiyus (vitality) that turns in the air, shouldn’t grab into it. This is how it works.
The Nimshal (Application): Lower Life Forms Grab Into Potential
And the same thing, when there is a potential, especially when it’s a strong potential, if one doesn’t put with intention into it a form, one doesn’t put with intention into it a neshamah, happens somehow that there are other lower life forms, lower sort of forms, that they grab into it.
In other words, kiveyachol, one cannot say from the side of the form, but somehow, when one looks around the world how it works, why it happened, it’s actually because there is like there are bacteria physically, there are perhaps such forces spiritually that turn and grab hold, or it’s about people are so, as it lies in the neshamah of the people, the yetzer hara of the people, whatever it is exactly.
The Fact: Great Forces Don’t Remain Neutral
The fact is that things, actually great machines, great forces that don’t have any form, don’t remain neutral. It’s either one puts in a tzuras kedushah (form of holiness), then it’s tremendous, zachah mesamchin oso (if he merits they gladden him), it becomes tremendous, zachah Shechinah beineihem (if they merit the Divine Presence is between them), lo zachah eish ochaltan (if not fire consumes them), eish ochaltan. It cannot remain neutral, because here is such a strong force, and there is always, one cannot say with an excuse, but there is always such a piece of bacteria that wants to grab in, and how one lets it in.
The Mashal of Dybbuk: Neshamos Without Bodies That Seek a Host
The Idea of Dybbuk
Or like a dybbuk, yes? Let’s understand it another way, you can understand it like a dybbuk. What is a dybbuk? So go the stories, the world works this way. Whether there are dybbukim actually literally, literally so or not, but the idea is a true idea.
Neshamos Ertlin: Forms Without Matter
What is a dybbuk? A dybbuk is there are neshamos without bodies, so he calls them, neshamos ertlin (wandering souls). Neshamos without bodies means such forms, such tzuros, about how one can live, that they cannot do anything with their daas alone. An idea doesn’t do anything. An idea needs to be like a parasite.
An Idea Needs to Have a Body
An idea needs to have on what to live. An idea needs to have a piece of body, a piece of chomer to eat, like parasites, like viruses and bacteria and all sorts of life forms work approximately. One needs to have on what to live. Yes, a bacteria or another bacteria is not necessarily good, a virus is not necessarily bad, but it’s a life form that lives only on a second one.
A person is a davar chai (living thing), a living biological thing, it’s good that he lives. And this means such things that they turn around and they grab hold, he cannot live alone, therefore his interests is to grab onto one who lives with this.
The Story of Dybbuk: A Neshamah Seeks a Body
The story of dybbuk always shows that there is such a neshamah without a body that turns, he is stuck, he has no action, he can do nothing in the world. Why? Because he is a neshamah without a body. Or perhaps not really a neshamah, you can call it a ruach (spirit), a form, something such a form without a body. And therefore he always seeks where there is.
The Difference Between Dybbuk and Insanity
And when a person is with full daas, and this is the difference between one who has a dybbuk and one who is insane, there’s no contradiction, already says the Degel Machaneh Ephraim, the son-in-law of the Baal Shem Tov.
When a person is normal, he is baal habayis (master) over himself, his neshamah and his body are together as they should be, then there isn’t how that sort of chiyus should grab in.
When a Person Is Somewhat Open
But when a person is a bit open, a bit broken, a bit not with tikun, but he is a person, he still has all the abilities and the forces, the forces of daas, the forces of yetzirah (formation), the forces of intellect, the forces of will, all the forces of a person, comes the dybbuk and he grabs into him somehow, he will be grabbed, and he uses him to carry out all sorts of things that don’t fit for a person alone. When this is called a dybbuk.
This Means: A Crazy Idea Seeks a Body
And this means, it’s something an idea, it’s a crazy idea. It’s an idea, in any case, but it’s a crazy idea. A crazy idea by itself does nothing. It always grabs into potentials that haven’t become properly with form, that don’t have any protection in form.
This Is How the World Works
This is the fact how the world works, and the idea of shedim, the idea of dybbukim, is literally the idea, and one can understand it by way of mashal. But whoever looks into the world how the world works, both between people and also between all other things too, will see that it works literally so. Like we will say the mashal of chametz, it’s a very good mashal.
The Beginning of a New Point: A Chavurah (Group) Needs a Rosh (Head)
Yes, there is a saying of Rebbe Elimelech, I think, one says such a place, that every chavurah needs to have a rosh. A rosh doesn’t mean that one needs to make an idol of him, but a chavurah, people come together, needs to be a rosh. It can be a bit wild.
Shedim in the Digital World: From the Idea to Practical Advice
The Yesod of “Rosh” in a Chavurah – The Teaching of R’ Elimelech
I say that the idea of shedim, the idea of dybbukim, is literally the idea, and I can understand it as a mashal, but whoever looks into the world how the world works, both between people and also between all other things too, has to see that it works literally so. Like one says the mashal of chametz, it’s a very good mashal.
Yes, there is a saying of R’ Elimelech I think, one says such a place: every chavurah one needs to have a rosh. A rosh doesn’t mean that one needs to make an idol, but a chavurah, people come together, it needs to have a rosh. He can be a bit less formal, more formal. Whoever looks around will see that this is true almost always, except if really people are on a very great level, a true group of talmidim (students) who love each other very much, and even then there is a rosh, only he conducts himself nicely with everyone, no problem.
And he said thus, because if there isn’t a rosh, the sitra achra (other side) becomes a rosh. So there is a saying of R’ Elimelech that says.
Yes, there are false rabbis who use this, cult leaders, that a mild one needs he should be the rosh, one doesn’t mean this. But it’s a true thing that he brings out, and whoever looks around at groups of people sees.
Why a Good Rosh Is Necessary
Why if there is a rosh can he be an enemy sitra achra? Yes, it’s not a proof. But when there is a good rosh, he leads it, there is a seder (order), he decides what time one davens (prays), or in the beis medrash (study hall) he decides what time one davens, and which hanhagos (practices) one does here. Understood, he may not be a dictator, but this is the form of the group of people.
When there isn’t a rosh, certainly seemingly it’s neutral, and no one decides, okay, we’ll take votes. And who will count the votes? Yes, it’s not so simple.
When the Sitra Achra Becomes the Rosh
But the fact is, almost always when there is such a group, comes something a sitra achra. There are such bacteria, such parasites, that they grab hold, there becomes there a great dispute, or it becomes completely a twisted group.
I can be that one will say a cult leader, this is the bad sort of leader, is essentially already a parasite. He is not… many times he uses the people, but essentially he is the sitra achra that became the rosh, because there wasn’t a normal rosh.
The Same Yesod by Individual People
And so people, one sees people who are leaderless, yes, people that they cannot lead themselves, he doesn’t have any power of daas, he doesn’t have any independence, he doesn’t have any backbone, he cannot lead himself, and he always seeks a rebbe.
And if he has a good rebbe it’s good, or he can himself become his intellect should be the rebbe over his body is certainly good. But if not he becomes crushed in head, and he grabs hold.
Parasites That Seek Broken People
Translation
There are such parasites, there are people who go around, they search for where there are broken people, who certainly have potential. People are people, all people have an extraordinary potential, certainly relative to other creations. A person is a person, he can make enormous buildings, he can make enormous destructions.
And there are always such parasites who go around, they want to latch onto the etz shelo nechmad [tree that is not desirable], onto that which can become nechmad, it is nechmad. This is the way the world works.
I think that in our shiurim perhaps we have explained a bit the foundation of the neshamos [souls] being trapped, this is how it works.
Internet and Computers as “Chomer Bli Tzurah”
Now, whoever looks at the internet, as we have explained, now I want to go through an overview in any case of this.
We have explained that the internet and computers are an extraordinary chomer bli tzurah [matter without form], it has even from its very essence tremendously more, it can do more things, but it does nothing until you tell it to do something. Until you don’t tell it, it can do everything, not literally everything, but simply you learn exactly how it works, it can do very much.
Why will it? Because it is very basic, it grasps at a very basic level, a very low level, the basic level of existence, which therefore it is not yet defined in any particular thing. Yes, a screen is just something that can, but it can do otherwise.
The Derech HaTeva: Shedim Latch On
So the derech hateva [natural way], there are all kinds of parasites, shedim [demons], mazikin [harmful spirits], ruchot ra’ot [evil spirits], that latch on. This is the reality.
Shedim on Social Media and Internet Platforms
And therefore, whoever looks at social media, or at YouTube, which is perhaps a sort of social media, or even more so like heimishe [insular Jewish community] forums, there is a different sort of shedim that lead them. All of them are led by certain shedim. This is the, one must say this.
Why Memes and Ruchot Drive In
Why, in other words, people communicate, yes, one communicates. Why in social media suddenly there becomes such a ruach [spirit], something a meme, something a ruach, something a meme, something a… something a… what do you call it? A bubble… something an idea drives in, suddenly everyone thinks something crazy. Everyone thinks differently, or everyone who is exposed to this.
It’s like a parasite, a shed has latched on.
And the shed, of course, doesn’t live alone, it lives in the people who write it, it lives among the people who fight, who curse each other on Twitter, and so forth.
This is a shed.
And the hanhagah [conduct/administration] of Tiferes [a Chassidic organization], whoever is against it is literally a shed, or something a shed has latched onto him, I don’t know.
It’s all shedim.
A Clarification: One May Go There, But One Must Know
Don’t think that one may not go there.
I’m just saying, that one must realize that there are many shedim there.
And in all such places shedim circulate.
The Mashal of a Churvah
It’s like a churvah [ruin].
A churvah tells an athlete what it’s not… it can be something, but it’s not a built house.
There are stones there, there are all kinds of objects, chomrei binyan [building materials] as it’s called, the materials from which one builds.
And there shedim circulate.
One must know that shedim circulate there, one must know how to be nizhar [careful/avoid] from there, one must know the eitzah [advice/solution].
Concrete Examples of Shedim in the Digital World
One of the great shedim is called advertisement, right?
One of the other great shedim is called machlokes [dispute], or all those what do you call them, dopamine hacks, and anger hacks, cortisol hacks, which always make you nervous.
This is a shed.
One Doesn’t Blame a Single Person
The shed has such a sort, as it were, one can’t even blame a certain person.
This is what I also do when I say a shed.
It’s not to say, Musk is a rasha [wicked person], Bill Gates who made Windows is a shaygetz [derogatory term for non-Jew].
He’s not a shaygetz.
He’s an extraordinary strong machine that he drives, that he is part of.
When There Is No B’machshavah Techilah
And the teva hadevarim [nature of things] is, that if one doesn’t put b’machshavah techilah [with initial intent] that it should be a certain way and not other ways, almost by itself the shedim latch on and they begin to lead the world.
This is how it is.
I have already been lengthy enough on this, aleh lema’alah ein sham [see above], everyone can look in, and I just have a desire I have given a certain way how one can understand why it looks this way and why I call it a shed.
I’m only saying this so that one shouldn’t become lost.
Shedim and Zenut: The Old Stories Become Literal
And everyone knows, all the old stories about shedim say that shedim love very much… this is indeed the story of Lilit lamed yud lamed tav, and all those stories that say that all shedim love very much zenut [sexual immorality], they love very much zenut, and everything around zenut.
Zenut and Fantasy
A great part of the zenut is with a fantasy, as it says in the old stories, that there are such stories that there was a young man who was caught, he thought he was going with a beautiful girl, the whole story, until he discovered that it was a shed, or other names that the sefarim [books] call it, leitzim [jesters/mockers] and the like.
The Dimyon Has Been “Enslaved” in a Screen
And when it comes into the internet one sees that it’s literally so.
Perhaps once it was a mashal [parable/metaphor] in dimyon [imagination], today it is also in dimyon, but the dimyon has enslaved itself in a screen, right?
When someone looks at a website there where there are devarim asurim v’yafim [forbidden and beautiful things] and the like, and through this he does, he makes himself fertile, he makes, I know what he brings himself literally close to other things, and meanwhile it’s a sheda [female demon].
A Tzelem Is Not a Person
A picture of a person, on the other hand, a picture of a person is also a tzelem [image].
A tzelem, a shed is called a tzelem, right?
A tzelem, a shadow of a person, right?
It’s not a person, it’s not a person, it’s an old fantasy.
Of course, the fantasy lies as it lies in your brain, it’s quite foul literally.
But the idea of it is a fantasy, it’s not such an olam [world] of dimyon.
Fantasy Doesn’t Build a World
Not from this does one build children, not from this are children born, not from this is the world built.
One makes a lot of money on the fantasy, a great part of reality connects here, one must understand.
This is not simple, but I find it illustrative that the old supposedly Zohar for this is an important thing, the Zohar’s mystical ways of thinking are actually helpful, because this way one can understand what’s going on in the story internally, someone who was caught there in the moshav leitzim [seat of scoffers], there he came to the Rebbe and the Rebbe gave him some segulah [spiritual remedy] that he should say.
Yes?
This is how the story goes.
The Dialectic of Shedim: Dimyon with Koach
In other words, I don’t want to go into the topic of whose fault it is, but it’s a fact that it’s a shed that latches onto people.
Shedim Love Certain Sorts
The shedim have, shedim love certain sorts.
Also, one thing, besides they love just to confuse a head, waste time and trap people to trap people’s people, because supposedly the shedim can’t live alone, he always needs a carrier, he needs a person to carry his madness, because shedim, it is not nothing.
Shedim Don’t Exist But Have a Koach
It’s just a dimyon, but the dimyon has a koach [power/force].
This is the dialectic that I’m saying here the whole time.
It doesn’t exist but it has a koach, and the fact is this is how the world turns.
From the Problem to the Eitzah
Until here we have presented another problem, another… it’s useful because this way it helps, instead of saying you’re a rosh [head] who has become a fool, or you’ve become twisted.
Understand, you’re fighting with a shed.
It has a lot of power, and one must find the way how to give oneself an eitzah with this. There are certain segulot, and now one can come to find ways how to give oneself an eitzah here in the pasuk [verse].
Torah as Protection from Shedim
The Zohar says many times that baruch Hashem [blessed is God], lehodot u’lehalel leshimcha hagadol al hakol [to thank and praise Your great Name for everything], that He has given us a Torah.
Mitzvot Aseh and Mitzvot Lo Ta’aseh
The Torah has mitzvot aseh [positive commandments], mitzvot lo ta’aseh [negative commandments].
Mitzvot aseh in general is how one builds upon olam hatikun [the world of rectification], yes:
– Having a wedding
– Having children
– Putting on tefillin
– Davening [praying]
– Doing mitzvot
– Learning
This is the obligation.
Mitzvot Lo Ta’aseh: Protection from Shedim and Ruchot Ra’ot
And the mitzvot lo ta’aseh, what are the mitzvot lo ta’aseh in general? And we have written about this in our article on the corona.
In general, mitzvot lo ta’aseh is how a person is nizhar from all sorts of shedim and ruchot ra’ot.
All the rationalists come and say that there were never any shedim and ruchot ra’ot. Now we understand that they’re quite present.
Concrete Examples of Mitzvot Lo Ta’aseh
And the Torah, here one must listen, one must learn from the Torah.
The Torah, a great part, all the mitzvot lo ta’aseh, for example:
– Not eating chametz on Pesach
– Not eating pig
– All those afflictions on Yom Kippur
– All those things
Are not simply that one doesn’t do nothing. It’s a shemirah [protection], it’s a caution from certain klipot, certain evils, certain shedim, ruchot ra’ot, all kinds of filth, all kinds of not good things that circulate.
And the shofar prevents the prosecution, yes, all sorts of things where one must find a way, one must know what are eitzot.
One Needs Eitzot, Not Just Say “It’s Nothing”
And one needs eitzot, one can’t just say, “Ah, it’s nothing.” This is one eitzah, a certain eitzah, it’s not.
The Gemara in Sanhedrin: “Ein Od Milvado” – Is This Enough?
The Gemara says, so let’s say the eitzot, and here we come to the eitzot.
The Machloket Between Rabbi Yochanan and Rabbi Chanina
A well-known Gemara in Masechet Sanhedrin, a machloket:
Rabbi Yochanan said: “Lo menachashim k’ovdei avodah zarah, ela k’shemachishim pemalya shel ma’alah” [They are not diviners like idol worshippers, but rather as those who deny the heavenly retinue].
Rabbi Chanina said, he doesn’t hold this way: “Ein od milvado” [there is nothing besides Him] literally, there is only God. The magic is just sleight of hand, someone comes with a pasuk and he says it does nothing, “ein od milvado”, there is only God.
The Conclusion: “Shani Rabbi Chanina D’nafish Zechutei”
And the Gemara says that it’s not so simple. Why? Because “shani Rabbi Chanina d’nafish zechutei” [Rabbi Chanina is different because his merits are abundant].
The eitzah of saying “ein od milvado” doesn’t… doesn’t
The Eitzah of “Ein Od Milvado” and Its Practical Application
The Gemara of Rabbi Chanina: When Does “Ein Od Milvado” Work?
The story was in practice, someone came with magic, he says, go, it does nothing, “ein od milvado” [there is nothing besides Him], there is only God. And the Gemara says, ah, it’s not so simple. Why? Because “shani Rabbi Chanina d’nafisha zechutei” [Rabbi Chanina is different because his merits are abundant]. The eitzah of saying “ein od milvado” doesn’t work for everyone. It works for Rabbi Chanina who “nafisha zechutei”, but it doesn’t work for just any person. One sees that people are indeed harmed. This is a piece of Gemara.
What do I want to say from this in practice? In practice I want to say this, and afterwards I want to say a bit of a practical thing that comes out from this, and afterwards even more practical things that come out.
“Ein Od Milvado” – Truth and Path
One eitzah, perhaps the best eitzah, which is closer, the most close to the truth, but it’s not so simple to do it. Yes, the Nefesh HaChaim says, and of course in sifrei Chassidut [Chassidic works], certainly so, that if one thinks “ein od milvado”, as it says in the Rambam at the end of Hilchot Yesodei HaTorah, one thinks of God, all klipot become nullified, all troubles. A fact. If one says “ein od milvado”, kishuf becomes nullified.
In other words, the first shiur in Avnei Barzel of the series, a Jew is stuck unfortunately in the internet, stuck, he struggles every day, he gets up and his head immediately becomes twisted from it. What is the eitzah? He should say Shema Yisrael. It’s always an eitzah against everything, right? He should say Shema Yisrael, remind himself of Hashem Echad, and it’s “yisaper dikdusha yit’orer” [when one speaks of holiness, it awakens], everything becomes nullified, and he doesn’t use the benefit, but all the problems become nullified. This is one derech.
And I will say that it’s not only b’bechinat emet [in the aspect of truth], but b’bechinat derech [in the aspect of a path/method]. This is an eitzah, it’s a certain eitzah. It’s an important eitzah, perhaps without this eitzah no other eitzah works. But it’s an eitzah. It’s the greatest eitzah.
The Limitation of the Eitzah
On the other hand, in a certain sense, the eitzah, first of all, one must understand it. The… one must hold, the nafisha zechutei doesn’t mean he does mitzvot. It means, he was able to hold onto this emunah. A normal person, like that Jew was at a farbrengen, to understand “ein od milvado” he went out to the street, he bumped into the wall, he says, “I still see things besides You.” He bumped in. Right? It’s yes, the world is not literally a fantasy.
So, it’s not so simple, it’s not just a thing, it’s not a slogan that one says, it’s not a bumper sticker that one sticks on the car, “ein od milvado”. “Ein od milvado” is a thing that one can understand, and yechidei segulah need to understand it, one must live it. Perhaps for a few minutes a week a Jew can live it, perhaps Pesach at night. Perhaps those who learned last year the shiur before the Seder, that is dilug truly.
The Eitzah of Ignoring: “Father Is Not Home”
The Foundation of the Eitzah
In the Chassidic sefarim they explain the secrets of the Arizal. The Arizal says that this is not the truly only way, but sometimes there is such a strong klipah, that this is the only language. And this is truly, the only solution is to know that everything is nothing, only God is truth, and normally everything that one doesn’t need to reckon with.
This was the way of many Chassidim, it was in the Ropshitzer dynasty, it was the custom, all the customs of Kriat Shema shel HaMitah, all things that deal with klipot, they didn’t say. Why? Klipot don’t exist. I didn’t understand, there’s another explanation, that there shouldn’t be fear of Gehinnom, but they said, “It doesn’t exist!” They didn’t want to get involved.
The only way, in other words, if one has started to get into eitzot, it will never end. The eitzah is, ignore. By the way, ignoring is a tremendous eitzah. Whoever deals a bit in science between people, one must know when to use it and how, and certainly with the middot hayetzer hara [character traits of the evil inclination], and certainly one must know at which stage to use it, but “I’m not home, father is not home.” It’s a tremendous eitzah. It comes, he says, “Yes, I think I should do the other thing.” “Father is not home now. Come later, we’ll see each other.” We’ll see each other later, we’ll see further.
The Secret of Leil Pesach
This is the secret of Leil Pesach. Leil Pesach, comes, comes, comes the Almighty, “v’avar Hashem lingof et Mitzrayim” [and God will pass through to smite Egypt]. “V’ra’iti et Mitzrayim balailah hazeh” [and I will see Egypt on this night]. This means one understands, “ani v’lo malach” [I and not an angel]. There is only one God.
Pharaoh comes, “Yes, where is…?” “I don’t know, father is not home.” “Yes, Moshe, go search.” “I don’t know, I’m not home. Now I’m engaged in ‘ein od milvado’.” I did an aveirah [transgression] yesterday, I also don’t know. I’m not home now. Yes, this means… this means refusing the invitation.
The Practical Advice from the Perspective of Torah: Internet and Digital Technology
The Second Advice: Temporary Separation – The “Matzah” Model
The Parable of Chametz and Matzah: Medicine, Not the Essential
When a person prays, as it says in all the Chassidic books, but this works more commonly when one is already standing in something good. In other words, when one already has some spiritual merits. I’m going to pray now, I’m going to learn now. Ah, the whole… all the choleras, all the things, all the evil viruses in the world exist. What should be? Father is not home. Come back later. Tonight is Pesach night, today is not teshuva. Today is not to take care of all the problems. Tonight is Pesach night, today one thinks of the Almighty. All problems, Father is not home. Come back later.
The Story of Lot
This is one of the ways how it works. It is certainly the absolute truth, and therefore it is also the advice, even when one is not… Yes, this does come up. I can ask you the question of the Gorlitzer Rebbe, “Well, the world has problems, it’s not me, it does come up.” Indeed, Father is not home. He may knock. “And the men of the city surrounded the house” – this is the story of Lot on Pesach night. Entire generations turn around and around. Well, well, let them turn. I am here, I am not… I’m not talking to you.
And Lot made a mistake, he tried to speak with them. “The daughters of Lot” – this is stated in the Zohar, the secret of the departure of soul and spirit, the lower portion of those who tried slaughter. I am not in any way, I am not here. The angels said, “Tonight is Pesach night, today is not here, one does not perform slaughter, one does not speak with them.” That’s how it is, you know what one speaks. I’m not speaking with them now, I’m not home. He cannot see me, because I live in another world. Tonight there is a screen between the night of Pesach and the entire world. From this one goes out and makes “Shfoch Chamatcha” (Pour out Your wrath), because there is indeed a world. Okay, “Pour out Your wrath upon the nations.” But generally there is no world, and that’s it, and I’m not home.
The Limitation of the Advice: An Emergency Solution
This is advice, it’s wonderful advice, but it’s emergency advice. That is, on one hand this is the ultimate purpose, this is the absolute truth. On the other hand, this is advice, as understood in Nefesh HaChaim, that the advice can only be used in times of pressing need.
Why? Because the Master of the Universe created a world, and the truth is that it’s not in the entire world. Whoever lives only in this is not one who merits the World to Come. Ah, the world is not made. It doesn’t work, the truth is it doesn’t work. It works as first aid, like when a person has a heart attack. One shocks him, it’s a very strong shock, and it helps to revive him, but it doesn’t mean one can keep shocking a person. At some point, it stops working. And at some point, the heart must be able to work on its own. One must know the other ways, the secret of Sefirat HaOmer, the secret of the other seven days of Pesach. One must know the multitude of paths, the multitude of matters.
Two False Understandings of “Ein Od Milvado”
The First Error: Everything is Permitted
Another thing that is connected with this path of ein od milvado (there is nothing besides Him). It’s very important, one must understand, this doesn’t mean that it’s connected, but it doesn’t mean that. Right? We once spoke about Iyov (Job) on Pesach, that it doesn’t mean that this is the truth. But, connected with this way is somewhat the way of burning chametz.
If someone will say that there is only God, one can understand this two ways, right? And one must understand it very well. One can say, therefore, no difference, one may sin, there may be all transgressions, there may be all distractions. There is only God anyway. It’s all just garments, it’s all just… as one says, “nothing and nonsense.” It’s all nothing and nonsense, it’s all not to worry about.
The Second Error: Burn Everything
And there is such a one who comes more extreme and says, if so, one must burn everything else. If there is only God, it means one must burn the smartphone in the chametz fire, because there is only God. This is the idea of burning chametz.
And who is right? Who better understands ein od milvado? Both of them not, right? Ein od milvado is above the distinction of whether one must indeed burn the chametz or not burn the chametz.
The True Middle Path
But what? Just as we say that ein od milvado itself is not the complete ultimate purpose, which is a difficult thing to say, but this is the reality, whoever has tried sees that it is so.
And just so there are certain garments for opinions. One garment is, one doesn’t care about the whole thing. Sinned, didn’t sin, it’s all the same God. And the second way, which is also like advice, as I say that advice which emerges from Shema Yisrael, and not Shema Yisrael. Like a great question, that if one is in a place of danger he cries out Shema Yisrael, that you use the greatest thing for your foolish problem. How does it fit? Yes, it fits. But it’s an aspect of advice.
Burning Chametz: A Temporary Advice
And the same way there is advice of burning. The advice is very important to know, very important to know that the advice is temporary advice, as we learned from the entire secret of chametz, chametz is the counsel of the evil inclination, chametz is materiality, chametz is the root of all sins. If one should not eat chametz a whole year? No.
Burning the chametz is temporary advice. Separation is a way, but it’s temporary advice. Why is it temporary advice? Because it’s only a certain garment of service. The service doesn’t mean that the Almighty didn’t create the world, it doesn’t mean the world should be burned. It can be separated, and there is truth in the connection, but it’s not the truth.
The Rebbe May Not – But the Almighty May
Why Great People Must Abstain
Therefore, there is one advice. Let’s say the second practical advice. The first practical advice is to ignore, this is like mixing pride for the sake of humility. But the Almighty, as one says, yes, it’s stated in the Arizal, Petachei She’arim brings from the Arizal, it’s stated in books thus, why did the Almighty lower an angel? If not, is he no longer a king? Because the king would have become degraded. True? Yes.
In other words, this is not Torah, this is his path of service. This is the Chassidic path of service, that one cannot go down and go over. In other words, the Rebbe with the Rosh Yeshiva with the Mashgiach with all the tzaddikim, they cannot go on the internet, they cannot go where we are, because they would become degraded. Therefore they burn against it. When someone says one may not have a smartphone, the simple meaning is he is like the angel who became degraded. Indeed a great angel, but there was a great angel, Aza and Azael, who became degraded and went through the flood, he became degraded.
The Simple Jew Goes with the Almighty
Tell them very well, the Rebbe cannot go. The Rebbe indeed may not go, because the Rebbe would become degraded. But I am not with the Rebbe, I am with the Almighty. The Almighty may indeed go. The only one who may go on the internet is the Almighty Himself, or the Jew who goes with the Almighty Himself. The Almighty Himself can indeed go, He does not become lost. “All movements do not affect Him” one says in the lesson on Divine Unity. The Almighty does not become lost, He is also before this, and this is advice, therefore one goes to the Almighty Himself, He dances over the whole thing, the Almighty is also there.
The Rebbe is indeed not there, as it states in the Torah that it’s forbidden, but the Almighty doesn’t need to follow the Torah. But wait, yes, He is above the Torah, He is there also. This is one advice.
The Last Advice: Finding Food as a Remedy
Another advice, which the advice looks like the Rebbe was also more in agreement, but the truth is that it’s not the world of rectification either, it’s only temporary, as the Zohar says that finding food is a remedy, the world doesn’t grasp what he means.
The Internet and Digital Technology: Practical Advice from Torah Perspective
The Second Advice: Temporary Separation – The “Matzah” Model
The Parable of Chametz and Matzah: Medicine, Not Essential
The Rebbe is indeed not there. It states in the Torah that it’s forbidden, but the Almighty doesn’t need to follow the Torah. Wait? Yes, He is above the Torah, He is there also. This is one advice.
Another advice, which the advice sounds like the Rebbe also more agrees, but the truth is that it’s not the world of rectification either, it’s only temporary. As the Zohar says that matzah is food of healing, the world doesn’t grasp what he means. I have an answer why one doesn’t need to eat matzah a whole year. What he means to say is, that it’s not a good thing, matzah is not in itself better than chametz. On the contrary, chametz is originally better. Matzah is a medicine, as it states in Rambam, and everyone knows, that here is a thing that one must do for the sake of healing.
Essentially it’s not good to go radical, one doesn’t need to go to the other extreme, one doesn’t need to give all the money entirely for charity, or entirely in humility and so forth. But since there are such problems, it is the exodus from Egypt, one must go to the other extreme. And this is the meaning of the Zohar, that the Zohar says that not eating chametz is an aspect of medicine, it’s not an aspect of good in itself, it’s not better to eat matzah essentially, but there are situations where it’s better, one must do for the sake of healing one must do so. Therefore for a whole week one doesn’t eat any chametz at all, afterwards, this will give us the truth, that this draws up, this is a medicine, this gives the person that he receives back a balance in his soul, through this he can after Pesach indeed work with the chametz and fix it.
The Practical Application: Temporary Separation from the Digital World
The same thing, someone has become in a certain sense, one says inner foolishness for younger people, or people who are in the aspect of fools, or women which is the aspect of fools and so forth. He says, “I don’t agree to the whole thing, I’m going to burn the whole thing.” It’s advice, it’s advice. I will burn, he makes a very strict filter, or he throws away the whole thing. And he says, “I know it’s not the ultimate purpose, I know it’s not good, yes, but I’m doing it for a while for its own sake, it’s also a certain world above the land of Egypt, for a while for its own sake I must separate myself from the whole thing temporarily, because I’m completely mixed up.”
This is advice, practical advice. Many people, I don’t mean only many people, as the Torah, you see advice, you see how deep the Torah is. Yes, Chazal say that the Torah is deep counsel, counsel from afar like merchant ships, deep counsel from the great ones of the land. It’s deep advice. We would have thought that the advice is always away, or one person, and the Torah comes and makes a tremendous order. There is chametz, this is indeed a huge problem, the entire Egypt is itself the aspect of chametz, the entire sitra achra is chametz. Therefore what should one do? Ah, he says so, okay, the first, once a year, for seven days, one should not eat any chametz. This is the advice.
The Skverer Rebbe’s “Digital Detox” – A Thought Experiment
One must enter, one must respect a bit, one must appreciate a bit the sort of advice that the Torah gives, because we don’t know to think this way. Yes, imagine, the Skverer Rebbe came, and he contemplated the black shell of the internet that he saw in heaven, and he says, you think the advice is such that all Jews, yes, there is a problem, and one speaks truth, it’s a nice thing that one must have it, it’s a nice thing, not that one must have it, yes, it’s a mitzvah, it’s an obligation, one cannot turn away. Should I tell you what one must do? I contemplated the matter of chametz, I studied this, I looked in the writings of the Arizal what one does when there is such a shell. The Arizal says that the advice is thus, the Torah says that the advice is thus: seven days a year all Jews go on a digital detox.
One doesn’t touch any, as the Skverer Rebbe says that one does it a whole year, but he didn’t hold out. But for seven days a year! One doesn’t touch any screens, one doesn’t touch any phones, one will sell it with vows of boundaries, one will sell it to a gentile. If someone needs it strongly, he will sell it to a gentile. Understandably, there is always a way that one shouldn’t become stuck. But this is his approach, one will cover with papers, one will put, one will find all sorts of things to do instead of the chametz. For seven days one doesn’t touch it.
Someone will ask, what does it mean, it’s forbidden? No! But we need to find, we need… What I understand is, a person must have in his soul a certain distance, he cannot be sunken, right? He cannot be sunken in the depths of the sea, he cannot be like a pit full of snakes and scorpions, he cannot, he must find distance. Therefore, he fasts. For seven days he doesn’t touch it. What will be in the seven days, will one burst? For seven days one cannot survive? No, everyone survives almost seven days without chametz. As far as the soul can, as far as the soul can.
Shabbat as an Example: Once a Week Without Technology
But almost everyone survives the same thing, once a week a year one doesn’t touch the phone at all. We already do this on Shabbat. All Jews conduct themselves this way once a week, not only once a year, and it’s certainly one of the great rectifications. One can deduce, generally we are told on Shabbat one may not have a phone, it’s not clear which prohibition it is. But all Jews conduct themselves this way, and it’s without doubt that this is a rectification.
That is, this makes an entirely different sort of person. It makes that the whole week he doesn’t crave. Why? Because he knows that Shabbat he’s not there, not because he knows, he has like a level in his soul where he doesn’t touch it. And understandably, it doesn’t mean it’s pride God forbid, because it’s difficult sometimes. The person for whom it’s difficult not to touch, he indeed uses his phone on Shabbat. Well, perhaps only one Shabbat a year, one week a year, perhaps in honor of Pesach.
I thought many times, to introduce such a custom that Pesach one doesn’t look. I cannot, perhaps it’s not practical. But perhaps certain things, I was years that Pesach I didn’t go on social media. I said, Pesach is a holiday, it makes a lot of sense, not because I’m holy, it’s a holiday, one wants to spend with the family, I don’t want to use a computer. I cannot, I don’t want to.
Freedom Means “I Am in Control”
We will speak more practically how one can carry out such advice in practice. On that website I don’t go. Ah, there they only speak words of Torah. Very good. It’s a great mitzvah to go a whole year. It’s also a great mitzvah to eat chametz a whole year, but Pesach not. And so one receives freedom. This is what freedom means. Freedom means, I have space, I am in control of the thing, not it is in control of me. And this is the second practical advice.
Why Is It Temporary? The Question of “Ein Od Milvado”
The Third Advice: Making the Vessel Holy – Unifying Matter and Form
It certainly comes up, now what makes many people uncomfortable, yes, it’s built on the “ein od milvado” (there is nothing besides Him) from the land of Egypt. But it’s temporary. Why is it temporary? One could say, on the contrary, the true “ein od milvado” is temporary. We in this world cannot have it permanently. But one doesn’t grasp this, because that’s not the truth. The true “ein od milvado” is that even this is good. But fine, but there’s a certain time when one throws the “ein od milvado” through the way. And therefore one may do it temporarily, so that one shouldn’t err. Rabbeinu Yonah doesn’t eat chametz the whole year, he knew it was an addition. That’s the second thing. The second advice.
These two pieces of advice are closer to known things that everyone knows. Now I want to continue to advice that not everyone knows. In other words, what TAG [Technology Awareness Group] has never heard of. About these two pieces of advice, presumably we’re already talking.
—
The Third Advice: Making the Vessel Holy – Unifying Matter and Form
A Story with a Head of TAG: The Anti-Thesis to the “Treif” Approach
So, the story is like this, I once met one of the heads of TAG, who davens in my shul. Once I met him on Purim at the seudah, and I told him like this, I hold that he’s making a big mistake. He turns around and says, I have my own, and I say at my shiur that I have a plan for him. He turns around and tells everyone that a phone is treif, it’s tamei, and the internet is treif, it’s tamei.
I have a plan for him, let’s make a switch, on the contrary and on the contrary, just think, we think this way. And actually one tells everyone, actually one says that it’s completely holy. It’s completely holy.
The Phone as a “Holy Object” – All of Torah in One Vessel
A phone is such a kind of holiness, the entire service lies in the phone. It can reach the entire world, all words of Torah fit in. Imagine, yes? It’s not simple. A normal siddur can only be one siddur, it can have all nusachos, all siddurim, all kavanos at once. It’s not normal. It’s a holiness without parallel. All of Torah with the entire treasure of wisdom, with everything… with tzedakah, with a tzedakah pushka, with a shofar, one can put everything together. In short, almost all mitzvos fit into the phone. All of Torah certainly fits in. And it’s certainly a very holy object.
Prayers and Blessings for the Phone
It’s not at all a proof to tell the people, for example, it’s a very holy thing, a phone. One may not touch the phone before washing one’s hands. And in the morning, first, one must do differently. And afterwards, and perhaps one should make an order of blessings. Asher kidshanu (Who has sanctified us), I don’t know, asher asah li es ha’internet, asher asah li es haphone bikdushah (Who made the internet for me, Who made the phone for me in holiness). One makes a blessing. The Sages instituted blessings on every action. It’s a thing, yes? And for us, this is advice. The Jews struggled with a big problem, how does one live? A person eats and sleeps and everything, how does one live? But one makes a blessing on everything. What is a blessing? One makes formulas.
We are accustomed, actually, we cannot make new blessings. Okay, I don’t know. If one can make the internet, one can perhaps make new blessings too, I don’t know. But as Reb Motele of Debrecen says, the goyim may, but the Chassidim may not. We may not make a new blessing. One actually needs a blessing in the morning before opening the phone.
With the blessing should be a prayer. Just as one says when eating for the eyes, “shelo targileini besoref ochel ve’al tevi’eini lidei chet” [Don’t accustom me to fine foods and don’t bring me to sin]. Certainly in writing, there needs to be a prayer.
The Proposal: “Seder Techinot L’Internet”
Why doesn’t TAG put out a siddur “Seder Techinot L’Internet”? Which prayer, which supplication one says when going to such a website, which supplication one says when going to social media, “shelo yachshiluni bachavrei ve’esmach bahem” [May my friends not trap me and may I rejoice with them]. Simple prayers, that one needs to say. Just as the Bnei Yissaschar says about other things, if there’s no prayer in the siddur, one can make it oneself. One doesn’t need to be an Arizal, one doesn’t need to be an Arizal, “bechol lashon she’atah shomea” [in any language that you hear]. You can’t be obligated to make something like the holy Zohar text. One needs to make.
The Deeper Point: Taking the Vessel Seriously
But what I want to say deeper, I want to say deeper, that one needs to take the vessel seriously. Making it holy is a joke. Making it serious. In other words, let’s go back to our plan. We said that the great trouble is, the secret of the trouble is, that here is matter that can do everything, but it doesn’t know what it wants to do. It always wants to be able to do everything, it doesn’t want to do anything.
Unifying Matter and Form – Changes in the Physical Form
Therefore, the advice for this is, perhaps it’s not… I mean that one can, and the truth is that there are several theoreticians, people who work on this, but the problem is that there’s not enough money in it, so it doesn’t become so publicized. But one can, everyone at home can do certain such kinds of things, and it makes a truly huge change in the entire relationship.
What does one need to do? One needs to begin to unify the matter with the form. To unify a good one. For example, it’s perhaps technically not so true now, but it’s a fact that it is so true. This is for example, an iPad, a tablet, which one says one can have everything on it. But what’s the problem? One can also have other things. True? So there are solutions. I don’t know, I mean that the filter is backwards.
The Innovation: Not Just Software, But Physical Limitations
But the advice needs to be the other way. One needs to take this, this, iSchool sells such an iPad that has on it very nicely. I mean that it’s also a proper iPad. One needs to make, there is, one sells today such devices, it’s actually for the giants. One needs to make a device that is not made, perhaps it doesn’t work at all, or there needs to be a law in the matter, not just in the form. This is an innovation. A filter is still everything, and you’ve only pressed a “block”. No, one needs to have the form, the shape, the piece of plastic.
One needs to take seriously the piece of plastic, because the piece of plastic, technically it’s said, it will be created in the same computer that lies in the large and in the small, it makes no difference. Because our people, even with great knowledge and everything, we still live in the world of objects. In the world of objects I mean the world of reality, but in the world of objects.
Hardware Level: Actions in the Body of the Vessel – The Third Advice
The Foundation: People Live in the World of Objects
Teacher: This is an innovation. A filter is still everything – one can do everything, but one puts a block. No. One needs to have the form, yes, the body – the piece of plastic. One needs to take seriously the piece of plastic. Because the piece of plastic – technically what’s the difference what shape it is. It’s essentially the same computer that lies in the large and the small. It does make a difference.
For us people are – it goes, we have great knowledge in everything – we still live in the world of objects. Objects means the matter and forms, but in the world of objects. So naturally, how one sees the object makes a big difference. One needs to have certain objects that are certain things.
The Difference Between Vessels: Phone, E-Book, Tablet
Phone Versus E-Book – The Matter Is Not Made to Be a Book
So the first thing, for example, practically speaking – I for example, very much like a phone which is very practical to read on a screen or on a screen. I need to buy it an extra difference for this. A phone is not there. First of all it’s too small. Second, the light is not proper. Wherever, there are unlimited platforms where one can see not just from the form. From the matter, it’s not truly made to be a book.
Yes, there are e-books, which are made more so one can read. When one can technically read on everything, but it’s not made! The matter, it’s not made! It’s made for everything, a thing that’s made to be everything ends up being nothing, and this is, God forbid, the dwelling place of all demons.
The Necessity of Designation – Designating the Vessel for a Purpose
Therefore one needs to make, perhaps one needs to make intentions, here are whole questions, how must it be designated. One needs to search about, this is not fully solved things, a large part because the vessels that we buy are made by the demons. But there are certain, for example one should be able to buy, in stores everyone should buy. One can buy an e-book, e-ink, whatever it’s called, which more or less one can technically do everything on it. The stage that this whole thing is busy, that technically the book can, it can. This is not our problem. Every thing one can. With a nail one can hammer into a person’s head, and one can build a house. One can, on a large scale one can.
One needs to have designation, and one needs that the form factor, the vessel, the very matter of the thing, should be a book. And the truth is that there’s not enough, one can need to make even more. It will be missing a cover, and one needs to make that it should be, and it has to do with a whole discussion about skeuomorphism and stuff.
Actions in the Body of the Vessel – Not Just in the Soul
One needs to do more for the body than for the soul. It’s not a topic of the inner dimension, it’s more a topic of the external dimension, the other is of the body, the vessel of the thing. It should be that it can be designated, first of all one can designate it, then it doesn’t work.
A person buys a certain tool, then he designates it, he says “hareini koneh lishmah” (behold I am acquiring for its purpose), that means for its purpose. One takes a matzah and makes it for the purpose of the commandment of matzah. When he buys a book and says “hareini koneh sefer zeh, this e-book, for the purpose of Torah study, for the purpose of studying wisdom,” he’s going to read in this, even for the purpose of pleasurable study. This should be the newspaper, no problem. Ah, it’s not really a newspaper, and every time the newspaper comes automatically. Certainly, it’s more enjoyable, even better.
But now, this should be the newspaper, and one needs to make an action, the law is from designation usually one needs to make an action. One needs to make an action in the body of the vessel, in the body of the thing, which is designated for the thing.
The Effect of Designation – How It Changes Reality
When the Vessel Is Designated, the Other Thing Doesn’t Exist
And suddenly, you’ll notice, that if someone has such a kind of thing, the other thing doesn’t exist. Technically he can. Technically, everything is technical. But we don’t live in a world of technically. We live in a world of things, of objects. This object now, it’s a book. Now he’ll say, “ah, this is my book.” If he’s not in the mood for reading, he doesn’t do it. Technically one can also read on a phone, and technically one can also do many things. He’s not talking now about technically, he’s talking now about the way people actually live, which is in the world of objects.
The Same Thing in Reverse – A Phone Is Made to Be a Phone
And the same thing is in reverse, yes? That means, if for example, and here it becomes more complicated, a phone is made that it should always be in your pocket and it should follow you. It should be “follow you like a dog.” And it turns out, unfortunately it turns out in many situations, but it doesn’t turn out so strongly. And nothing happened. And one needs to do the action in the body of the thing, which I’m doing here on the point of the third advice, which is truly one can make a whole shiur just on details of this advice, but I feel that everyone needs to do trial and error for themselves, and there’s also a lot of work to do truly.
Practical Advice: Working with the Body of the Vessel
Working on the Hardware Level, Not Just on the Software Level
And if someone wants to make kosher technology, he should know that what he needs to do truly is work on the body instead of working on the heavens, making sure that one shouldn’t be able to access. And then one will indeed be able to access, that’s not the problem. But it needs to be clear, perhaps for example the device that one makes has even such a thing, yes, the 24, what’s it called? It’s a music thing, that’s what it is. It has a certain color, a certain size that’s well made for this, perhaps yes, perhaps not. And that’s what it is. It’s a tremendous fact. It’s not much about… one can’t there the technique, perhaps one can technically, yes, I don’t know if one can yes or one can’t, that’s not the topic. It’s giving a form to the matter, he gave a form to the matter.
The Matter Receives the Form from the Vessel
Backwards, but in a certain funny sense, the matter is what receives here, it gives the form, the matter gives the form to the matter, because the vessel makes it that it should be such a kind of thing.
The Importance of Where the Vessel Lies
Or if someone has a phone and puts it in a certain place. I saw in research and I checked it, it’s absolutely true, that a person has a phone and it just lies on him, he’s already in a certain sense in his mind he’s there, he’s available. This is a fact, most people. Again, technically, everything. I’m not talking about technically, I’m talking now about how people actually work. The kind of advice that the Torah always gives. And he noticed that the Torah always gives such kinds of advice.
I’m already too long and I’m already too lengthy, so… But if for example a person wants to not be distracted from his phone, research has been done, one needs to put the phone in another room. Perhaps even in another corner of the room already helps.
The Old Picture Versus the New Picture of a Learning Jew
It’s on my table, when I sit down to learn and next to my Gemara is a phone, so that’s the simple meaning, you don’t need to look, you don’t need to… What is there a picture of a Jew who learns? The old picture of a Jew who learns looks like a person, okay, a coffee, a cigarette with a Gemara. That’s what a Jew who learns looks like and he’s there, right? He already has a cigarette and he doesn’t need to go anywhere.
A contemporary picture looks like a Jew has a cigarette with a phone. I had, a simple phone is just as bad as a smartphone in this sense. I have a lot of experience with this, I’ve been learning in chavrusos for tens of years, tens of people with this, and I do it too. But that’s what it is. Now what’s happening? It means simply a new kind of picture. Not the picture technically what one can do, it’s a new kind of picture of reality, and people live in the world of bodies, not just in the world of what one can radically do technically.
The New Reality – Learning with All the Demons on the Side
Wherefore, if one sits down with a Gemara and a phone on the side, you’re sitting with the Gemara and with all the demons on the side. No problem, certainly you’re not going to look, you’re going to answer me a call only on emergency pickup, everything is fine and well.
Practical Advice for Digital Self-Control: Time Limitations and the Power of Vows
But with research and ministers, research has been done on this, that everyone can make a line’s features so that it will be a bit less. As you recognize, you don’t need any great which, your servant can be that on Shabbos there are many who are not weak to deal with a cellphone or a book or a Gemara. No, because even on Shabbos too, he has teeth to be clever first, also needs to pick up the phone truly, and the same thing from being awake. No, it makes a difference. And this is another example of what one needs to do – a concrete action.
More Practical Examples: Stickers, Yichud, and Kissing the Vessel
One Must Do an Action – Put the Phone on a Different Table
One must do an action, it will learn itself, take your phone, ignore it, on the next table. People have done this. No, one buys a lock. One must find strategies for this. Such schools that have such… lately, I think it’s a wonderful strategy. It’s also a good thing, I tell in the cold… I become in a shul that doesn’t allow. And certain ones see, I won’t be worth in so many details. These are two strategies that I say practically.
The General Principle: Hardware Level, Not Software Level
But the general principle is that instead of seeking strategies on the software level, one must seek strategies on the hardware level. Strategies on the hardware level means that one must do, certainly if we want, the first two strategies I mentioned, going completely beyond in wealth, if we want to go into living with this world, one must find strategies on the hardware level.
Practical Examples: Stickers, Kissing, and Yichud
Perhaps put a sticker, one must do actions in this world that designate the material to a certain form. Just as a woman doesn’t become betrothed with nothing, she becomes betrothed with a ring, and the custom is that she wears the ring always, now she is a betrothed woman. The same thing, one must take the phone and put on it a sticker, not the sticker that says tags, kosher device. Perhaps also. In a certain sense, they’re not crazy for thinking this way.
Buy a Special iPad Only for Torah
But this should only be a beginning to start running. One must make this be, the tablet is a Gemara. This should mean that it’s a Gemara, one gives it a kiss. Why doesn’t one give it a kiss? I’ve seen people learning with taste with an iPad, he sometimes doesn’t give a kiss to the iPad when he finishes learning, or he starts like he does with the Gemara. Why is it lacking?
Very good. And buy a special iPad, immerse it, okay, one can ask whether it goes down in the mikvah, find some way. Take a special iPad, and on that iPad should only be Torah. Why does this perhaps work? Because sages once had to look something up? I don’t mean technically. I mean it’s the yichud.
And put on it a big sticker, “This is a Gemara.” Put it in the Gemara closet, and take it out and give it a kiss. It’s a holy thing.
The Difference Between Phone and Tablet – The Heimish Wisdom
A Phone Is Made to Run After a Person
And if a person has a phone, it’s not so purposeful. A phone, the form factor is that it should be a thing that runs the whole time after a person. One must know what it’s made for. But it’s an important thing, I communicate with other Jews, it’s a great mitzvah. One must make all the safeguards and it should be designated for this. And it’s not for…
The Heimish People Grasp the Foundation – Tablet, Not Phone
I mean for example, many of the Heimish people grasp this thing a bit, and say, one makes a tablet, not a phone. I hold that there’s great wisdom in this. One must go much more, much deeper, much further with this sort of understanding, right? Perhaps a phone isn’t made to… There’s a technical reason, it’s another thing that I’m not fulfilling any…
A Phone Isn’t Made to Watch Videos
A phone isn’t made to watch videos. For example, it’s very small, it’s not pleasant to watch videos. If one must watch, one must watch really like this, in front of the eyes. It’s really like this, you block yourself out from the whole world. It’s a very problematic body.
So one can see, a phone is very good at being a phone. It’s very not good for other things that have been put into it. And the truth is, one must, not all things, perhaps for WhatsApp it’s good, and for certain things. But it’s very not good to watch videos, and one can see that it’s…
Summary: The Foundation of the Third Strategy
One must speak about this much more. I see that here there are very many details that perhaps should already be a whole educational lecture. But the main foundation of the matter is this, that one must attend to, one must be engaged in this sort of hardware, not just this sort of hardware, but where it lies.
Example: Where the Phone Lies in an Office
If someone for example has an office or a place, and his phone lies on a certain shelf, and when it rings he has to pick it up and go with it, he has already given a certain form to this. Perhaps which sort of apps he puts, other various technical strategies that the world knows and understands and people who are involved in this, these are all ways how one can live with this, when one must live with this, and these are all strategies.
This Isn’t a New Shulchan Aruch – Everyone Must Do Trial and Error
And I don’t know if it’s worthwhile, it’s perhaps appropriate yes to make several details, but I won’t make too much that it becomes another whole Shulchan Aruch, I won’t make new Shulchan Aruchs. But the idea, the basic idea is this,
Practical Advice for Digital Self-Control: Time Limitations and the Power of Vows
Time Control and Availability
And one must also, by the way, when people need to control their schedules, it can’t be that a person must be available on his phone from early morning until night.
If there’s a bad boss or a bad rosh kollel, I don’t know what, a bad rosh yeshiva who says, “In this next office no one may be available on social media” and so on, I think he’s doing a favor for everyone. He’ll go afterwards, nothing happened that he’ll be limited in a certain way.
The internet is certainly useful, doesn’t yet mean that one must be there the whole time. If someone is really crazy, he only looks at the… sorry, I also have distractions now.
One must for example make time like Shabbos. Perhaps Shabbos is enough, by the way, I’m not saying Shabbos, perhaps Shabbos is more than enough. But these are the sort of approaches that one can think. One can think much more.
The Foundation of Vows – A Torah Method for Self-Control
The Basic Concept of Vows
The whole topic of vows which is built on this, that a Jew can sanctify a certain object. Although from the Torah there are oaths, there are things that you have forbidden yourself and you have sanctified yourself. But the meaning is that a Jew can himself make “a vow upon myself regarding this thing.”
The Difference Between an Oath and a Vow
And the great advantage, what is the thing, right? A person makes a vow. Why shouldn’t he be able to say, “I will make an oath”? What is the difference between an oath and a vow?
He makes an oath, “I won’t eat this week except such and such.” No. He makes a… a vow is different from an oath. A vow is simply I say, “This thing is forbidden to me.”
Now, when he sees this… what is the difference? Why do people make vows and not just oaths? Because this helps much more.
The Power of “This Thing Is Forbidden to Me”
When a person says, this piece, this sort of meat, this meat, or this sort of meat, or this piece of meat, now it is forbidden to me, now it is for me like pork. It’s not pork for everyone, for me it’s pork.
Suddenly you’ll see, there’s much less chance that he’ll transgress his vow God forbid, than now telling him, “I don’t want to eat meat this week.” It’s a great difference.
Of course, a person can himself permit his oath, there’s also a way. These are all distant remedies and amulets, that one must learn.
Conclusion: The Practical Message of Pesach
And I hope everyone should have a joyous Pesach, and learn from the Torah, from the ways that the Torah gives itself advice with the contradiction, with Haman, with Pharaoh, with chametz, one can learn practically for our life for our sort of problems.
A joyous Yom Tov.
א שיעור וואס באלייכט די רמב"ם'ס שיטה אז יציאת מצרים און קרבנות זענען געקומען להפיק עבודה זרה פון דער וועלט, און ווי דאס פאסט צוזאמען מיט אברהם אבינו'ס חידוש פון ידיעת השם האמיתי. דער זוהר ברענגט ארויס אז דורך שחיטת הטלה האבן די אידן נישט נאר צעבראכן עבודה זרה למטה, נאר אויך צעבראכן די כח פון די כוכבים ומזלות למעלה - ווייל ווען מענטשן דינען א מדרגה, ווערט די מדרגה אליין א קליפה. דער עיקר נקודה איז אז עבודה מעשית איז נויטיג ווייל מענטשן לעבן אין עולם הזה, און דורך מעשים למטה פועל'ט מען אויף די עולמות עליונים.
א שיעור וואס באלייכט די רמב"ם'ס שיטה אז יציאת מצרים און קרבנות זענען געקומען להפיק עבודה זרה פון דער וועלט, און ווי דאס פאסט צוזאמען מיט אברהם אבינו'ס חידוש פון ידיעת השם האמיתי. דער זוהר ברענגט ארויס אז דורך שחיטת הטלה האבן די אידן נישט נאר צעבראכן עבודה זרה למטה, נאר אויך צעבראכן די כח פון די כוכבים ומזלות למעלה - ווייל ווען מענטשן דינען א מדרגה, ווערט די מדרגה אליין א קליפה. דער עיקר נקודה איז אז עבודה מעשית איז נויטיג ווייל מענטשן לעבן אין עולם הזה, און דורך מעשים למטה פועל'ט מען אויף די עולמות עליונים.
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
סיכום פון דעם שיעור: יציאת מצרים, עבודה זרה, און קרבן פסח לויט דעם רמב”ם און דעם זוהר
הקדמה
דער שיעור איז געזאגט געווארן ערב שבת ויקרא, אלס המשך פון א פריערדיגן שיעור. דער ציל איז אריינצוגיין טיפער אין דעם ענין פון יציאת מצרים לויט דעם דרך הרמב”ם — אויף א שכל’דיגן, נגלה’דיגן אופן — וואס דארף אבער ברענגען צו דער זעלבער פנימיות’דיגער נקודה ווי דער דרך הקבלה.
—
א. דער רמב”ם’ס מהלך: יציאת מצרים איז מער ווי הכרת הטוב
די פשוט’ע מעשה איז נישט גענוג
די פשוט’ע מעשה פון יציאת מצרים — אז דער אייבערשטער האט ארויסגענומען אידן פון מצרים — איז נישט גענוג צו באגרינדן א נצחי’דיגע אלוקית’ע עבודה. הכרת הטוב אליין איז א “קליינע זאך.” די אמת’דיגע עבודת ה’ דארף זיין עפעס טיפער און ברייטער.
דער חידוש פון אברהם און משה
די טיפערע זאך האט צוויי נקודות:
1. איסור עבודה זרה — מ’טאר נישט דינען קיין נברא, אפילו ווען ס’קומט זיך אים כבוד (ווי דור אנוש האט געמיינט).
2. עבודת השם — אברהם האט געמאכט מזבחות, משה האט געמאכט מצוות און בית המקדש, כדי מפרסם צו זיין מציאות השם פאר אלעמען.
אברהם האט אנגעהויבן דעם פלאן פון אן “אומה יודעת השם,” און משה האט עס פארענדיגט. די שבועה צו די אבות מיינט נישט סתם א הבטחה, נאר אז יציאת מצרים איז די השלמה פון אברהם’ס פראיעקט, וואס איז אין מצרים כמעט פארלוירן געגאנגען.
—
ב. ידיעת השם — דער אמת’דיגער גאט
וואס מיינט “אחד האמת”
אמת’דיגע ידיעת השם מיינט צו קענען דעם אייבערשטן ווי ער איז — למעלה מכל העולמות, פאר דער בריאה, נאך דער בריאה, אומגעטוישט. דאס איז דער “אחד האמת” (חובת הלבבות).
עבודה זרה איז ברייטער ווי געטשקעס
עבודה זרה איז נישט נאר געטשקעס — ס’איז יעדע תפיסה וואס שטעלט אוועק א מדרגה אדער כח אנשטאט דעם אמת’דיגן אייבערשטן. די מדרגות (שרים, מלאכים, ספירות) זענען עכט דא, נאר זיי צו דינען איז עבודה זרה. ווי די גמרא (ע”ז) זאגט: עובדי עבודה זרה דינען דאך אמת’דיגע זאכן (זון, לבנה), נאר זייער טעות איז אז זיי פארגעסן דעם אייבערשטן הינטער די מדרגות.
די וועלט אליין איז א שטיק עבודה זרה
א שארפע נקודה: די גאנצע עולם הזה איז א שטיק עבודה זרה — גשמיות מער מאכן פון רוחניות. ס’קען נישט זיין א וועלט אָן דעם נסיון. דער אייבערשטער וויל דעם שורש פון עבודה זרה — אזוי לאנג ווי עולם הזה עקזיסטירט מיט גשמיות, מוז עבודת ה’ זיין קעגן עבודה זרה. דאס איז דער חידוש פון יציאת מצרים, תורת משה, און אברהם אבינו.
—
ג. קרבנות — דער רמב”ם’ס טיפערער פשט
נישט א נאכמאכעניש פון משוגעת
דער רמב”ם’ס שיטה אז קרבנות זענען “להפיק עבודה זרה” מיינט נישט אז ס’איז א משוגעת וואס מ’האט נאכגעמאכט. דער טיפערער פשט ליגט אין א לאגישן גאנג:
דער לאגישער גאנג
– מצד האמת לאמיתו איז עבודת ה’ נאר בדעת, בדביקות, בטהרת המחשבה — גשמיות’דיגע עבודה איז “זר” צום אייבערשטן.
– אבער מענטשן לעבן אין א גשמיות’דיגע וועלט. נאר אפשר איין “חד בדרא” קען משיג זיין ריינע מחשבה-עבודה. פאר אלע אנדערע — נשים, קטנים, המון עם — איז דא נאר צוויי אפציעס: אטעאיזם אדער עבודה זרה.
– די עצה: מ’מאכט עבודות בגשמיות (קרבנות, מצוות מעשיות, בית המקדש) וואס זענען כעין עבודה זרה אין פארם, אבער געריכט צום אמת’דיגן אייבערשטן.
דאס איז דער פשט אין “הנסתרות לה’ אלוקינו” (מוח ולב) און “הנגלות לנו ולבנינו” (מעשים בגוף, חינוך). ווען מען דינט דעם אייבערשטן דורך גשמיות’דיגע זאכן (ווי זון, לבנה), מיינט מען נישט אז די זון אליין איז וויכטיג — נאר מען נוצט זי אלס כלי צו זאגן “מה רבו מעשיך ה'”. דער אייבערשטער ווערט נישט גרעסער פון דעם שבח — דאס איז נאר דער וועג ווי מענטשן, וואס לעבן אונטער דער זון, קענען אים דינען.
—
ד. דער “פארקערטער פשט” — פרעה’ס שיטה
פרעה האט אליין געהאלטן בשיטת הרמב”ם!
ר’ עזרא (א מקובל ראשון), געברענגט אויך אין חסידישע ספרים (עבודת ישראל), גיט א פארקערטע קוק: פרעה’ס “לא ידעתי את ה'” מיינט: פרעה האט געזאגט אז דער אייבערשטער איז נאר ידיעת השלילה — מען קען נישט רעדן פון אים באופן חיובי, ער האט קיין שייכות נישט מיט דער וועלט. למילא — “לא ידעתי את ה’.”
דער תירוץ — “שמי ה’ לא נודעתי להם”
דער חידוש פון משה רבינו איז דוקא אז דער אייבערשטער האט יא שמות, מדות, השגות — ער האט יא א שייכות אין דער וועלט. דאס איז דער אמת’ער חידוש פון יציאת מצרים לויט די מקובלים און דער רמב”ן: נישט נאר ביטול עבודה זרה, נאר אויך ידיעת ה’ באופן חיובי.
ביידע דרכים — דער רמב”ם’ס וועג (ביטול עבודה זרה) און דער מקובלים’ס וועג (ידיעת השמות) — האבן א גרויסע פנימיות.
—
ה. דער זוהר אויף קרבן פסח — די שה און דער כתר תתאה
פארוואס דוקא א שה?
דער זוהר פרעגט: פארוואס דארף מען ברענגען א שה לבית אבות? ענטפערט דער זוהר: די “שה” רעפרעזענטירט דעם כתר תתאה — די העכסטע מדרגה פון קליפה, וואס איז כולל אלע נידריגערע קליפות. ווען מען איז מכניע דעם שה, ווערט נכנע אלעס אונטער אים.
משה’ס שינוי פון לשון — “צאן למשפחותיכם”
דער זוהר מדייק אז משה האט געטוישט דעם אייבערשטנ’ס לשון: פון “שה” צו “צאן”, פון “בית אבות” צו “משפחות”. “צאן” איז א רמז אויף דעם פסוק ביי יעקב — “צאן ועבד ושפחה” — וואס יעקב האט געשיקט צו עשו. דער זוהר טייטשט: יעקב (צד הקדושה) שיקט א שליחות צו עשו (צד הרע/עבודה זרה) צו ווייזן זיין נצחון — דער נצחון פון עבודת ה’ איבער עבודה זרה.
—
ו. יעקב’ס באמת’ע פלאן מיט עשו
פארוואס האט יעקב געשיקט מלאכים?
די באקאנטע קשיא: פארוואס האט יעקב בכלל געשיקט מלאכים צו עשו, אויב עשו איז געגאנגען זיין אייגענעם וועג? דער תירוץ: יעקב האט בכוונה געוואלט עשו אנרייצן און אויפוועקן, כדי עשו זאל סוף כל סוף נכנע ווערן פאר יעקב. דאס איז געווען א דיפלאמאטישע סטראטעגיע — נישט הכנעה, נאר פארקערט: א סעקרעטע דרך פון באווייזן יעקב’ס שליטה.
“ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה” — דער טיפערער מיין
יעקב דערציילט עשו אז ער האט ביי לבן אויסגעלערנט וויאזוי צו שולטן איבער די כחות הרע. ער האט נישט סתם געארבעט — ער האט זיך אויסגעלערנט וויאזוי צו זיין א איד אינעם עולם הזה, נישט פרוש מן העולם (ווי חנוך), נאר אין דרך פון אברהם און משה:
– שור וחמור = די צוויי גרויסע ראשי הקליפה. באזונדער קען מען זיך אן עצה געבן, אבער צוזאמען (“לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו”) איז זייער שווער. יעקב זאגט: איך בין שולט אויף ביידע.
– צאן ועבד ושפחה = נידריגערע מדרגות פון טומאה, “כתרים תתאין,” וואס דער אייבערשטער האט געהארגעט אין מצרים (“מבכור אדם עד בכור בהמה, עד בכור השפחה”).
—
ז. דער זוהר’ס יסוד: “עבידו אתון עובדא לתתא”
א מעשה למטה פועל’ט למעלה
דער זוהר לערנט א פונדאמענטאלן כלל אויף “משכו וקחו לכם צאן”: דער אייבערשטער זאגט — איר טוט די מעשה אונטן (שעכטן דעם שה), און איך צוברעך זייער כח פון אויבן.
די גרויסע קשיא פון עבודה זרה
וויאזוי קען א מענטש — וואס לעבט תחת השמש — גיין קעגן די זון און די הימלישע כחות? דו ביסט דאך שוואכער! דאס איז דאך פארוואס די חכמי הקדמונים האבן געדינט די זון — זיי האבן געמיינט מ’מוז אנקומען צו די ממוצעים.
דער תירוץ
ווען אידן שעכטן דעם שה (רמז אויף מזל טלה, דער ראש המזלות), ווערט דער כח פון מזל טלה למעלה אליין געשוואכט. נישט סתם אז מ’דינט נישט עבודה זרה — נאר דורך דער מעשה אונטן ווערט דער שלעכטער כח וואס פרעה האט אריינגעגעבן אין מזל טלה (דורך זיין עבודה) אקטיוו צובראכן.
—
ח. מזל טלה — נישט אן עצם שלעכטס, נאר א מיסברויכטער כח
דער משל פון עלעקטריק
דער מזל טלה אליין איז נישט קיין צד הרע. א משל: די עלעקטריק קאמפעני גיט כח — דאס איז גוט. אבער ווען א רשע פלאגט זיך אריין און נוצט דעם כח פאר שלעכטס (באמבעס, הריגה), ווערט די עלעקטריק קאמפעני אליין באשולדיגט. אזוי אויך, ווען די מצריים האבן זיך מחבר געווען צום מזל טלה דורך דינען דעם שעפסל, האבן זיי גענומען דעם כח פון מזל טלה און אים פארוואנדלט אין א געטשקע.
חילול השם — ווען כח ווערט מיסברויכט
דאס איז פארגלייכבאר צו חילול השם: ווען א מענטש נוצט דעם אייבערשטער’ס כח פאר רע, ווערט דער אייבערשטער’ס נאמען מחולל — אזוי ווי א זון וואס גייט לתרבות רעה מחלל דעם טאטע’ס נאמען, אפילו דער טאטע האט אים געגעבן די בעסטע חינוך.
—
ט. שחיטת הטלה — גאולה למעלה און למטה
ביטול הקליפה, נישט ביטול דער מציאות
ווען די אידן שחט’ן דעם טלה למטה, ווערט אויסגעלייזט אויך למעלה. מ’קען נישט מבטל זיין דעם מזל טלה גופא — אבער מ’קען מבטל זיין די קליפה שבו, דעם סטרא אחרא’דיגן אספעקט. דורכדעם ווערט דער שה אויסגעלייזט פון זיין רשעות, ער פארלירט זיין קליפה, און ווערט צוריק קדוש — זיין אמת’ע תפקיד.
דער חילוק צווישן עבודה זרה און קדושה
אויב דו נוצט אויך דעם שה, ביסטו נישט אויך עובד עבודה זרה? תירוץ: מ’דארף אויך דעם שה — אבער די קדושה’דיגע שה, נישט די סטרא אחרא’דיגע. דער קרבן פסח נוצט דעם שה לה’, בעת מצרים האט אים גענוצט פאר כוחות הרע.
בכור — ווער איז דער ראש?
הכאת בכורות מיינט: ווען דער עבד/צאן מיינט אז ער איז דער ראש (בכור), דארף מען צעברעכן זיין בכורה. די בכורה ווערט איבערגעגעבן צו ישראל — “בני בכורי ישראל” — אבער אידן זאגן “בכור לה’“, נישט פאר זיך.
—
י. דער גרויסער יסוד: קרבן פסח גורם מכת בכורות
דער זוהר’ס גרויסער יסוד פארבינדט אלעס צוזאמען: דער אייבערשטער האט נישט אליין צובראכן די כוחות למעלה. דווקא דורך דעם וואס די אידן האבן מקריב געווען דעם קרבן פסח למטה, איז צובראכן געווארן די כח למעלה — “יפקוד ה’ על צבא המרום במרום”.
דאס איז א העכערע מדרגה פון דעם רמב”ם’ס חידוש: דער רמב”ם זאגט מ’דינט נישט עבודה זרה — דער זוהר זאגט ס’איז טאקע אקטיוו צובראכן געווארן די כח הכוכבים ומזלות. אבער דאס איז נאר געשען דורך מעשה ישראל למטה — דורך דעם קרבן פסח, דורך דעם שעכטן פון דעם שה, האבן אידן באוויזן אז א מעשה אין דער גשמיות’דיגער וועלט קען פועל’ן אין די העכסטע עולמות.
תמלול מלא 📝
יציאת מצרים, עבודה זרה, און די טיפערע משמעות פון קרבנות: א שיעור לויט דעם רמב”ם
הקדמה: דער סדר פון דעם שיעור
רבותי, היינט איז ערב שבת ויקרא, דער שבת נאך שבת החודש, פאר שבת הגדול, שבת פניו רופט מען עס אין געוויסע ספרים.
און אונז ווילן ממשיך זיין לויט אונזער סדר צו רעדן אביסל טיפער די ענין וואס מיר האבן גערעדט נעכטן ביינאכט ביי די שיעור, על פי נגלה, על פי דרך הרמב”ם.
פשט איז, וואס הייסט נגלה? ס’איז אויך אין נסתרות, אבער על פי באופן וואס מ’רעדט מער שכל’דיג. און דאס דארף זיין די זעלבע ענין, די זעלבע נקודה ווי ס’איז באופן מער פנימי.
פרק א: דער רמב”ם’ס מהלך וועגן יציאת מצרים
די אויבערפלעכליכע פארשטאנד איז נישט גענוג
און מיר דארפן דא מקדים זיין אז מיר האבן געלערנט נעכטן, און מיר גייען בעזרת השם לערנען נעקסטע וואך אין די המשך פון די שיעור, אז ס’איז דא דער מהלך וואס דער רמב”ם האט אונז געלערנט פון יציאת מצרים, פון די חשיבות פון יציאת מצרים, פארוואס יציאת מצרים איז א וויכטיגע זאך.
דאס איז איין מהלך וואס איז געבויט אויף דעם אז ס’קען נישט זיין, ס’קען נישט זיין אז ס’איז גענוג די פשוט’ע מעשה, סתם אז דער אייבערשטער האט ארויסגענומען די אידן פון מצרים. דאס איז זייער א קליינע מעשה, ס’געבט נישט ארויס קיין דבר נצחי, קיין דבר אלוקי אמת’דיג.
הגם אז ס’איז נישט אפגעפרעגט אז איינער זאל סתם פארשטיין די פשוט’ע נקודה, די הכרת הטוב, די מעלה, די מעשה אז דער אייבערשטער האט ארויסגענומען די אידן פון מצרים, דאס איז נאך אלץ א קליינע זאך. אונז פארשטייען אז דער אמת’דיגער אייבערשטער, די אמת’דיגע עבודה פון גאט, און אפילו די אמת’דיגע עבודה פון וואס ס’קען אויפטון פאר א מענטש, דארף זיין א טיפערע, ברייטערע זאך פון דעם.
דער חידוש פון אברהם אבינו און משה רבינו
פארדעם האבן מיר געלערנט אין דעם רמב”ם’ס וועג אז די טיפערע, ברייטערע זאך האט צוטון מיט די חידוש פון אברהם אבינו, וואס שפעטער משה רבינו האט עס צוריק אויפגעפרישט און צוריק מער טיפער געמאכט, שטערקער געמאכט, וואס דאס איז די צוויי נקודות:
נקודה ראשונה: איסור עבודה זרה – אז מ’טאר נישט דינען קיין שום דבר נברא הגם אז ס’קומט זיך אים אפשר כבוד לויט די סברא פון דור אנוש.
נקודה שניה: עבודת השם – פארוואס אברהם אבינו האט געמאכט א מזבח, און משה רבינו האט געמאכט מצוות און מזבחות און א בית המקדש, וואס צו זאגן אז מ’זאל דינען, מ’זאל מפרסם זיין פאר די קטנים, פאר די קינדער, פאר יעדער איינער, די נושא פון מציאות השם דורך דעם וואס ער מאכט עבודה פאר אים.
דאס איז די צוויי חידושים וואס מיר האבן געלערנט לויט די דרך פון דער רמב”ם.
די שבועה צו די אבות – א השלמה פון אברהם’ס פלאן
מ’דארף דא צולייגן איין זאך וואס איך האב נישט געזאגט דעמאלטס, וואס אונז פירן אויס אז דער רמב”ם פירט אויס דארט, אז די גאולת מצרים איז געווען פון דער אייבערשטער וואס האט געהיטן “ושמר את השבועה אשר נשבע לאבותיכם”.
דארף מען פארשטיין אז דאס מיינט צו זאגן בעומק, נישט סתם דער אייבערשטער האט צוגעזאגט, דארף ער מקיים זיין, דאס איז פשוט. אבער דער טיפערער מבט פון דעם איז פשט אז די יציאת מצרים איז געווען די השלמה פון די שבועה פון אברהם אבינו.
דער אייבערשטער האט צוגעזאגט אויף אברהם אבינו “למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'”. דאס איז פונקט דעם האט אים געגעבן א שבועה אז זיינע קינדער וועלן יורש זיין די ארץ.
אין אנדערע ווערטער, אברהם אבינו’ס פלאן, זיין אנהייבן פון די איידיע פון זיין אן אומה יודעת השם, אז ס’זאל זיין מענטשן וואס היימען, בנים ונשים, וכל תלמידיהם, אלע זאלן וויסן את השם, דאס איז געווען די אויפטו פון אברהם אבינו. און משה רבינו איז די השלמה פון די זאך.
ס’האט זיך געמאכט אז בירושת מצרים איז עס געווען בסכנה, כמעט שלא נשתכח העיקר ששתל אברהם אבינו. משה רבינו האט דאס אויפגעפרישט.
דאס וואס מ’זאגט אז ס’איז די שבועה פון די אבות, מיינט מען נישט סתם צו זאגן אז דער אייבערשטער האט צוגעזאגט, ממילא דארף עס געשען געווען. ס’מיינט צו זאגן אז דאס איז די השלמה, די זאך וואס אברהם אבינו האט אנגעהויבן האט משה רבינו געענדיגט און אויסגעפירט און געמאכט אן א סך שטערקערע תיקון.
פרק ב: ידיעת השם און דער אמת’דיגער אחד
דער רמב”ם’ס וועג אין ידיעת השם
יעצט, מיר האבן טאקע געלערנט, און דאס איז וואס מיר ווילן אין די נעקסטע שיעור אויף יענע סדר ממשיך זיין, אז דאס איז אמת’דיג די וועג פון דער רמב”ם וואס איז געבויט אויף דעם אז די אמת’דיגע ידיעת השם, די אמת’דיגע דרך פון וויאזוי א מענטש דארף האבן דביקות, א מענטש דארף האבן ידיעת השם, איז דווקא צו וויסן דעם אייבערשטן אזוי ווי ער איז, ווי מ’רופט אין חסידישע שפראך, למעלה מכל העולמות, לפני כל העולמות, ואחר שנברא העולם בלייבט ער אויך אזוי, ס’טוישט אים נישט.
אבער דאס איז די השגה וואס מ’רופט אין סוף, אדער “אחד האמת” ווי די חובת הלבבות רופט אים, דער אמת’דיגער גאט וואס איז למעלה מכל דבר.
עבודה זרה איז נישט נאר געטשקעס
און דער רמב”ם לערנט אז דאס איז די איינציגסטע, דאס איז דער אמת’דיגער חידוש פון להפיק עבודה זרה. עבודה זרה איז אלע תפיסות, אלע השגות, ס’איז אן אמת’דיגע השגה אלוקית.
ס’איז נישט נאר עבודה זרה איז נישט אינגאנצן שקר וכזב, אזויווי דער געטשקע, דער וואס מיינט אז מען דינט דעם געטשקע, אוודאי איז דאס אינגאנצן שקר. אבער די פנימיות פון עבודה זרה, די אלע מדריגות זענען טאקע דא, ס’זענען טאקע דא אזעלכע מדריגות, און די עיקר נקודה פון עבודת ה’ איז דוקא דינען דעם אחד האמת, דעם וויסן פון דעם אחד האמת, דאס איז דער וועג.
קיין חידוש אין עצם אלוקות
ממילא לויט דעם קען דאך נישט זיין, לאמיר פארשטיין, לויט דעם קען דאך נישט זיין אז יציאת מצרים איז עפעס א גילוי, איז עפעס א חידוש בעניני אלוקות. די גאנצע וועלט איז נישט קיין חידוש בעניני אלוקות, נישט קיין שום זאך. חידוש איז אז מענטשן ווייסן דאס, ממילא, אבער אין די עצם זאך קען נישט זיין קיין חידוש, מיום שנברא העולם ואילך איז נישט נברא העולם, קען נישט זיין קיין שום חידוש.
דער חידוש איז אין הלכות עבודה זרה
אלא מאי, אויב ס’איז דא עפעס א זאך וואס ס’איז נתחדש געווארן אין יציאת מצרים, איז עס דוקא די נקודה וואס אונז רופן הלכות עבודה זרה. די נקודה פון מבטל זיין עבודה זרה מן העולם, פון מתגבר זיין זיך אויף די פראבלעם וואס איז גורם אז געווענליך די קטנים, די נשים, די בנים זענען נכשל, ווייל וועגן דעם לערנט זיך אויס, אדער מ’הייבט אן צו מאכן עבודות, מזבחות וכדומה פאר די אלע כוחות ומציאות, ממילא לערנט זיך אויס א טעות, ס’פארקריכט צו טעותים. איז די עצה וואס איז מסלק די טעות, מסלק די נושא פון עבודה זרה, און אויך די נושא פון עבודת ה’.
פרק ג: קרבנות – דער טיפערער פשט פון “להפיק עבודה זרה”
די קושיא פון דער רמב”ן
וועגן דעם, אדרבה, מענטשן מיינען אז היינט לערנט מען דאך ויקרא, יעדער איינער געדענקט אז דער רמב”ם האט געזאגט אז קרבנות איז נאר להפיק עבודה זרה. מ’דארף געדענקען אז דאס איז בכלל נישט אזא פשוט’ע זאך.
מענטשן מיינען אז אויב אזוי, די מפרשים אויפ’ן רמב”ם גלייך זאגן שוין דאס, ס’איז נישט קיין חידוש וואס נאר די חסיד’ישע מפרשים אדער אזויווי די נרבוני האט שוין געזאגט דאס, אז מענטשן מיינען אז אויב אזוי, און פרעגן שוין די רמב”ן אויף אים, אויב אזוי, איז אברהם אבינו וואס איז נישט געווען קיין עבודה זרה בעולם, פארוואס האט ער עס געדארפט? אדער אדם הראשון וואס איז נישט געווען קיין עבודה זרה בעולם, פארוואס האט ער דאס געדארפט? “אדם כי יקריב מכם”, יא?
דער אמת’דיגער פשט פון דעם רמב”ם
איז די אמת איז, ווי די מפרשים מסביר, אז ס’איז נישט ריכטיג, ווייל די נקודה וואס דער רמב”ם מיינט צו זאגן ווען ער זאגט אז די קרבנות זענען נאר להפיק עבודה זרה, מיינט ער נישט צו זאגן ווייל גראדע די עובדי עבודה זרה האבן געהאט עפעס א משוגעת פון מקריב זיין קרבנות, און זאל גראדע מאכן אונז די זעלבע משוגעת. ניין, ס’איז גארנישט קיין משוגעת.
וואס ער מיינט צו זאגן איז, אגב, אז לבד האמת לאמיתו, מצד האמת של תורה, מצד האמת של הקדוש ברוך הוא, ואמת ה’ לעולם, מצד דעם איז נישט שייך עבודה בגשמיות, נישט שייך צו זאגן אז מ’דינט אים מיט א קרבן. די אמת’ע עבודה איז נאר בדעת, בדביקות, און א גאר א ריינע מחשבה, און א גאר א ריינע דביקות, נאר דארט איז שייך בכלל עבודה.
די פראבלעם פון מענטשן אין עולם הזה
אבער מענטשן לעבן דאך אין עולם הזה, און די עולם הזה האט דאך טאקע קודם כל נטיה צו אלע מדרגות אינצווישן, אלע שרים, אלע מלאכים, אלע ספירות, אלע מדרגות. און די מענטשן וואס לעבן אין עולם הזה, זיי פארשטייען נישט.
מ’זאגט זיי עבודת ה’ בבחינת מחשבה בלבד, בידיעה בלבד, אפשר איין חד בדרא פארשטייט בכלל וואס מ’רעדט, אדער אפילו דער חד בדרא האט דאך א גוף. אפילו איך האלט איך אז איך פארשטיי, אבער איך לעב דאך אויך אין א גוף, איך לעב דאך אויך צווישן מענטשן, איך לעב דאך אויך אין די חיי העולם הזה, און פאר מיין גוף פארשטייט נישט די מדרגות עליונות. מיין גוף פארשטייט נאר זאכן וואס מ’קען זען, וואס מ’קען הערן, וואס מ’קען שמעקן, וואס מ’קען מקריב זיין.
די צוויי אפציעס אָן קרבנות
איז וויבאלד ס’קומט דא אויס אז ס’איז נאר דא צוויי אפציעס, ס’איז נישט אמת’דיג דא אן אפציע אז ווען ס’וואלט נישט געווען קיין עבודה זרה אין די וועלט וואלט מען נישט געדארפט קיין קרבנות. ווען ס’וואלט נישט געווען קיין עבודה זרה אין די וועלט וואלט נישט געווען קיין עולם. די גאנצע עולם הזה איז א שטיק עבודה זרה. די עולם הזה איז דאך אט די גשמיות. וואס איז עבודה זרה? צו מאכן די גשמיות מער פון די רוחניות.
נו, איז וואס איז עבודה זרה? ווען ס’וואלט נישט געווען עבודה זרה וואלט געווען א שטיק עבודה זרה, ס’וואלט געווען א מענטש, ס’וואלט געווען עובדים גשמיים. און יעצט, און ווען מ’לעבט אין די וועלט איז נאר דא צוויי אפציעס:
אפציע ראשונה: אדער צו זאגן אז עבודת ה’ איז נאר בטהרת המחשבה והפשטות, וואס אפשר די נקודה עליונה, די נפש אלוקית, די העכסטע מדרגה שבנפש, אדער די העכסטע בני אדם שבעולם, אדער די איין דור וואס ס’איז א דור דעה קען משיג זיין בכלל. אבער אויפן כללי, די אלע חלקי הנפש, די אלע חלקי בני אדם, די ווייב און קינדער, די המון עם וואס מ’רופט זיי, די כלל ישראל, אונז פארשטייען דאס בכלל נישט. און זיי וועלן טון, אדער וועלן זיי זיין אינגאנצן אטעאיסטן, וואס איז זיכער נישט קיין וועג, אדער וועלן זיי זיין עובדי עבודה זרה בהכרח, ווייל זיי וועלן פארשטיין אז מ’רעדט פון די אלע מציאות, די אלע מדרגות און מציאות, און וואס וועלן זיי דאס גיין זען? גייען זיי מיינען אז דאס איז דער גאט, און זיי וועלן דינען עבודה זרה.
דאס איז די איינציגסטע אפציע, אדער אז נאר דער וואס פארשטייט אמת’דיג איז אן עובד ה’, און די אנדערע קענען זיין געווענליכע זענען דערווייטערט פון עבודה זרה.
די עצה פון קרבנות
איז די עצה פון קרבנות, דאס איז וואס ער זאגט אז דא איז דא עבודה מעשיות, קרבנות איז דאך די גרעסטע עבודה מעשיות, ס’איז נישט אנדערש קרבנות פון לייגן תפילין אין די אמת’דיגע זין. מענטשן מיינען אז א קרבן איז עפעס א גרעסערע קשר, ס’איז נאר א גרעסערע קשר ווייל ס’איז מער מפורש, מען זאגט אז ס’איז “איש ריח ניחוח להשם” וכו’.
אבער צו בויען א בית המקדש און א בית המדרש וואו מען מאכט נישט קיין קרבנות, אדער צו לערנען א ספר, אדער טון עפעס א מצוה מעשית, איז פון די זעלבע נקודה. ס’איז אויך די עבודה זרה, מבחינת וואס דער אייבערשטער איז, ס’איז זר לו, ס’איז אן עבודה בגשמי, ס’איז נישט קיין עבודה רוחנית, ס’איז נישט קיין עבודה אין מחשבה פון הכרת עצם השם.
דער רמב”ם’ס תירוץ
אויף דעם זאגט דער רמב”ם אז אונז וואלטן מיר געלעבט אין אן עולם המציאות, נישט עולם המציאות, אין אן עולם המעשים, אין אן עולם המוגשם, וואלטן מיר נישט געדארפט עבודות בגשמיות, וואלטן מיר געקענט טאקע דינען נאר עבודות אין מחשבה.
וויבאלד מיר לעבן אין דעם עולם וואס איז עבודה זרה, איז אויב מען וויל דינען דעם אייבערשטן אין דעם עולם, דאס איז דער וועג וואס ער זאגט, אז אויב מען וויל דינען דעם אייבערשטן, וואס אפילו די נשים וקטנים זאלן פארשטיין, א גאנצע עולם זאל פארשטיין, אפי’ די חכמים, די קלי הדעת חכמים זאלן פארשטיין אונזער עבודה, מוז מען טון עבודות וואס זענען כעין עבודה זרה. די זעלבע זאך וואס עובדי עבודה זרה טוען, דארף מען טון בגשמיות, מען דארף עס קענען ווייזן, מען דארף עס קענען פילן.
הנסתרות והנגלות – דער חתם סופר’ס ביאור
אזוי ווי דער חתם סופר האט געזאגט, “הנסתרות לה’ אלוקינו”, א מענטש האט עבודה נסתרות, ס’איז בינו לבינו, מוח ולב. מוח ולב הייסט נסתרות, דאס איז לה’ אלוקינו, דאס איז עבודה צווישן א מענטש און דעם אייבערשטן. אבער אויב א מענטש וויל מחנך זיין זיינע קינדער, דארף ער טון וואס איז נגלות, ער דארף טון עבודות בגוף, ער דארף ווייזן ווארעמקייט, ער דארף ווייזן, טון מצוות מעשיות. דאס איז “לנו ולבנינו עד עולם”. דאס איז דער טייטש, דאס איז דער סוד פון קרבנות, פון כנגד עבודה זרה.
“כנגד עבודה זרה” מיינט נישט אז ס’האט נישט קיין אמת’דיגע פשט
מען דארף פארשטיין, אפילו ווען מען זאגט אז ס’איז נאר כנגד עבודה זרה, מיינט מען נישט צו זאגן אז ס’האט נישט קיין אמת’דיגע פשט. ס’האט נישט קיין אמת’דיגע פשט, אזוי ווי די גאנצע וועלט האט נישט קיין אמת’דיגע פשט. אבער דער אייבערשטער האט דאך געמאכט די וועלט. פשט איז, דער אייבערשטער וויל עבודה זרה כביכול אין דעם זין. איך וויל נישט חלילה עבודה זרה, איך רעד שוין פון די שורש עבודה זרה, יא?
די גמרא וועגן עבודה זרה
אזוי ווי ס’שטייט אין די גמרא [עבודה זרה], די פילאסאפן האבן געפרעגט די חכמים, די גוים האבן געפרעגט די חכמים, אויב דער אייבערשטער האט נישט קיין צורך אין עבודה זרה, פארוואס איז ער נישט מבטל?
האבן די חכמים געענטפערט, ווען וואלט מען געדינט א דבר שאין לעולם תועלת בו, וואלט ער עס געקענט מבטל זיין. אבער זיי דינען דאך די זון און די לבנה, איז ער גייט אבד העולם מפני השוטים? למה העולם כמנהגו נוהג? ושותים של כל כלי יסודות נתונים על דינם?
ס’איז א גאר א טיפע גמרא. וואס זאגט די גמרא? אבער די זון איז עכט, ער דינט דורך די זון. ער דינט נישט קיין דבר שאין בו ממש. א דבר שאין בו ממש וואלט טאקע בטל געווארן גלייך. ער דינט א דבר שיש בו צורך לעולם. נאר וואס איז זיין טעות? ער געבט כבוד פאר די זון, און ער פארגעסט אים סוף פון דער אייבערשטער. דאס איז די טעות. זאגט דער אייבערשטער,
—
[סוף חלק א]
עבודת ה’ דורך גשמיות און דער חידוש פון יציאת מצרים
עבודת ה’ דורך גשמיות – נישט עבודה זרה
דו ביסט א שוטה, דו ביסט א שוטה שקלקל, דו וועסט עתיד ליתן את הדין, דו האסט פארגעסן פון דער אייבערשטער, דו וועסט עתיד ליתן את הדין. אבער עולם כמנהגו נוהג, ס’מוז זיך פירן דאס.
אין אנדערע ווערטער, אפילו אין עבודת השם, מ’דינט טאקע נישט די זון, חס ושלום, מ’דינט דעם אייבערשטן. אבער מ’טוט עס מיט די זון, דינט מען דעם אייבערשטן. דאס הייסט, מ’זאגט “הכל יודוך”, מ’דינט דעם אייבערשטן, אקעי, דאס איז א דבר גשמי, אין א געוויסע זין, דער כוכב [שטערן] וואס מ’קוקט אויף, איז די זון, איז די לבנה [מאָנד]. שמש וירח וכל צבא השמים. מ’זאגט חלילה נישט אז די זון געבט א שבח פאר’ן אייבערשטן. דער אייבערשטער ווערט נישט גרעסער אדער קלענער אז די זון געבט אים א שבח. דאס איז קטנות, דאס איז גארנישט קיין ערך וואס דער אייבערשטער איז.
אלא מאי? אונז לעבן דאך אונטער די זון. מוז מען אים געבן א שבח והודאה דורך די זון, מיט די זון. מ’ווייזט, ווי גרויס און ווי שיין די זון איז, ווי גוט די זון ארבעט, זאגט מען, “מה רבו מעשיך ה’, כולם בחכמה עשית”, וכו’ וכו’.
דער עומק פון להפיק עבודה זרה
און דאס איז דער עומק ווען מ’זאגט אז אלעס איז נאר להפיק עבודה זרה. מיינט מען נישט צו זאגן אז ס’האט געקענט זיין אנדערש. ס’האט נאר געקענט זיין אנדערש אז ס’וואלט נישט געווען קיין וועלט, ס’וואלט נישט געווען קיין זון און קיין לבנה. אז רגע וואס ס’איז דא א זון און א לבנה בגשמיות, מוז זיין אדער די איינציגסטע אנדערע אפציע איז אז עבודת ה’ זאל טאקע זיין נאר למעלה מן השכל, למעלה מן ההשגה, דאס הייסט נאר בשכל, אדער נאר בלב, נאר בעבודה שבלב.
אבער ווי לאנג ס’לעבט דער עולם הזה, מוז זיין די עבודה וואס איז טאקע קעגן עבודה זרה. און דאס איז פשוט צו פארשטיין די נקודה יעצט.
דער וועג פון דער רמב”ם
אזוי פארשטייען מיר יעצט, מיר האבן געזאגט אז דאס איז איין וועג, דאס איז זיכער די וועג פון דער רמב”ם און דרך האמת אין איין זין, אז עבודת ה’ איז נאר, די חידוש קען נאר זיין ווען מ’דינט דער אחד אמת, דער וואס איז למעלה מכל גוף, למעלה מכל הגדרה. און אויב ס’איז דא עבודה וואס איז נישט אזוי, ס’איז דא עבודה וואס האט יא געזאגט דרות, דא הלכות, דא אזויפיל קרבנות, און אזויפיל בלוט, און אזויפיל מעשיות, איז דאך די פשט אז דאס איז להפיק עבודה זרה, ס’מוז זיין להפיק עבודה זרה.
דער חידוש פון יציאת מצרים
יעצט, דאס איז געווען די חידוש פון יציאת מצרים. יציאת מצרים איז מתחדש געווארן אז מ’דארף גיין, און מ’קען, מ’דארף גיין קעגן די עבודה זרה, מ’דארף גיין קעגן די מציאות פון די גופים, פון די גשמיות שבעולם, וואס זיי זענען די עבודה זרה, אלע כוחות האמונים על העולם. דאס איז די חידוש פון יציאת מצרים, פון תורת משה, פון אברהם אבינו, דאס וואס מ’האט מחדש געווען.
דער “פארקערטער פשט” – ר’ עזרא’ס שיטה וועגן פרעה
וואס איך וויל זאגן יעצט, און מיר גייען לערנען, אז ס’איז דא א שטיקל פארקערטע פשט. מיר דארפן מדייק זיין אויב ס’איז אמת’דיג פארקערט. לויט ווי איך טראכט אין די סטארט פון די שיעור, דארף מען לכאורה זאגן אז ס’איז נישט אמת’דיג פארקערט. אבער ס’איז דא א פארקערטע פשט.
פרעה און שיטת הרמב”ם
די פארקערטע פשט איז וואס ס’איז געווען א מקובל אין מקובלים ראשונים, אין ר’ עזרא. ר’ עזרא האט געשריבן א ספר, און ער האט געזאגט, ער האלט אז פרעה איז געגאנגען בשיטת הרמב”ם. ס’ווערט געברענגט אין חסידישע ספרים, דער עבודת ישראל רעדט באריכות אביסל אין די גאנג אין די נושא פון פרעה, פון המן, פון אלע מיני זאכן נסכאות.
און ער זאגט אז וואס? פרעה האט געזאגט “לא ידעתי את ה'”. “לא ידעתי את ה'”, זאגט ר’ עזרא, אז ער האלט אז די טייטש איז, פרעה האט געזאגט אז דער אייבערשטער איז לא, דער אייבערשטער קען מען נאר משיג זיין בבחינת ידיעת השלילה, מ’קען נישט רעדן פון אים באופן חיובי, באופן פון מדות, און באופן שמות. למילא, דער אייבערשטער, אז ער וועט פארשטיין, האט ער נישט קיין שייכות אין די וועלט, האט ער נישט קיין שייכות מיט מענטשן, איז פאר אים גלייך די סיטואציע, “לא ידעתי את ה'”.
דער תירוץ – “ידעתי את ה'”
אויב מ’וויל, האט ר’ עזרא גע’טענה’ט, אויב מ’וויל עבודת ה’ אמת’דיג, מוז עס זיין נישט די סארט, נישט די סארט אייבערשטער, נישט די סארט השגה, ס’מוז זיין עפעס א “ידעתי את ה'”, און אנדערש וועט זיין “לא ידעתי את ה'”.
דאס איז וואס ס’שטייט “שמי ה’ לא נודעתי להם”, דאס איז וואס ס’שטייט ביי די גאנצע מעשה פון משה רבינו “מה שמו”, ער האט אויסגעלערנט נישט דער אייבערשטער וואס איז למעלה מן הכל, נישט דער אייבערשטער וואס איז אין גאנצן למעלה מכל דבר, נאר דוקא דער אייבערשטער אויף די אופן וואס דער אייבערשטער האט יא א שייכות אין די וועלט, אויף די אופן וואס מ’זאגט ער האט שמות, מ’זאגט ער האט געוויסע השגות, געוויסע מדרגות וואס מ’קען פארשטיין, וואס מ’קען רעדן דערפון.
די להפיכת הדרך
דאס איז די להפיכת הדרך פון פרעה, און אין א געוויסע זין איז אפילו א סאלושן צו די פראבלעם וואס דער רמב”ם האט געהאט, נישט פונקט פארקערט.
דאס איז די, מ’דארף לערנען וועגן דעם, מ’וועט אי”ה רעדן וועגן דעם נעקסטע וואך, צו פרובירן פארשטיין די אופן וואס איז די מחלוקת, פרובירן צו פארשטיין די וועג וואס איז אביסל פארקערט.
די אמת’ע דרך – חסידות און קבלה
אבער וואס אונז דארפן זאגן יעצט איז אבער אזוי, וואס אונז דארפן זאגן איז, און דאס איז די אמת, אין אנדערע ווערטער, וואס חסידות זאגט, די מקובלים, וואס זיי זאגן אז די עיקר חידוש פון די יציאת מצרים, וואס דער רמב”ן רעדט וועגן דעם, אז מ’דארף יא וויסן וועלכע מדה פון די אייבערשטער און וועלכע שם פון די אייבערשטער וכו’.
די פנימיות פון ביידע דרכים
וואס איך וויל אבער ארויסברענגען, אז די ערשטע וועג פון די רמב”ם, וואס איז אפשר, מ’וועט רעדן די פנימיות פון דעם נעקסטע וואך. אונזערע שיעורים זאגן מיר אז אונז גייען רעדן די פנימיות פון וואס אונז האבן געלערנט על פי נגלה.
דארפן מיר ארויסהאבן אז די דרך וואס מיר האבן יעצט געזאגט, די דרך פון די רמב”ם, אז די חידוש איז נאר אין די מעשה און די נושא פון ביטול עבודה זרה, להפיכת הטעות פון די כתנים [די אומות], דאס אליינס האט א גרויסע פנימיות.
די דרך האט אויך א גרויסע מקום ביי די מקובלים, אין די זוהר הקדוש וואס אונז לערנען דא, און אונז האבן געלערנט לעצטע וואך די זוהר אויף “החודש הזה לכם”. אמת, ער איז געבויט אסאך אויף די דרך, ער וויל אסאך ארויסברענגען די חידוש, ייחוד, די מעלה פון די נקודה דוקא באופן על פי קבלה, בדרך הקבלה.
דער זוהר אויף קרבן פסח – די שה און די כתר תתאה
לאמיר לערנען די נקודה, ס’איז דא נאך זאכן וואס מ’דארף לערנען, אבער לאמיר רעדן די נקודה וואס מ’זעט עס דא, פרובירן אט ליעסט מצביע זיין, ארויפלייגן די פינגער אויף די פלאץ וואס מ’זעט אז דא איז די נקודה.
די שאלה – פארוואס א שה לבית אבות?
דער זוהר זאגט אזוי, דער זוהר זאגט וואס איז די ענין, וואס איז די סוד פארוואס מ’האט געדארפט ברענגען א קרבן פסח? ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית, וואס איז די שה לבית אבות שה לבית?
זאגט דער זוהר, קודם כל אזוי, איך ליין פשוט’ע ווערטער פון זוהר, איך גיי עס טייטשן וואס ס’מיינט אין די קאנעקשן פון די נושא.
די תשובה – כתר תתאה
במלה דא, פארוואס דארף מען ברענגען די שה לבית אבות? זאגט דער זוהר, במלה דא אתאחד כתר תתאה, דמתאחדן בה כל שאר כתרין תתאין.
זאגט דער זוהר, אין דעם ווארט, אין דעם זאך וואס הייסט א שה, איז מען קאנעקטעד, איז מען מתאחד די כתר התחתון, אין אנדערע ווערטער, די מדרגה של הקליפה. תחתון מיינט כמעט אלעמאל, וואס מ’רופט קליפה איז וואס מ’רופט תחתון, אדער וואס מ’רופט תחתון איז וואס מ’רופט קליפה.
אין אנדערע ווערטער, די שה, דאס איז די מדרגה התחתונה. לאמיר זאגן, אויף די שפראך פון וואס אונז האבן געלערנט, הייבט מען אן זאגן אז דאס איז די גרעסטע שטערן, אדער מ’דארף מדייק זיין פונקטליך וואס מ’רופט תחתון, אדער איך זאג אז תחתון מיינט קליפה, מ’דארף דא מדייק זיין. איך לייג נאר אראפ די שאלה, די נקודה ווי מ’דארף מער קלאר מאכן.
די העכסטע מדרגה פון קליפה
אדער כפירה. דא איז די גרעסטע קליפה, די העכסטע מדרגה של התחתונים. ממילא אויב ער איז דער העכסטער, איז ער אמת און ער איז כולל אלע אנדערע מדרגות. ס’איז פשוט דער העכסטער, דער שטערקסטער, דער ראש, ער איז כולל, ער איז דער שולט אויף די אלע נידריגע. אויב מ’נעמט די שה און מ’ברענגט אים, מ’מכניע די שה, דורך דעם ווערט נכנע די רעסט פון די זאכן.
משה’ס שינוי פון לשון – “צאן למשפחותיכם”
די שאלה פון דער זוהר
און אויף דעם זאגט דער זוהר אזוי, זייער אן אינטערעסאנטע מדרש. זאגט דער זוהר, אז אויף דעם האט משה רבינו… זייער אינטערעסאנט, מ’לערנט די פרשה, ס’איז דא די פרשת החודש הזה לכם, דארט שטייט “ויקחו להם איש שה לבית אבות”. נאכדעם, משה איז געגאנגען, האט ער געזאגט פאר די אידן, האט ער זיי געזאגט, “משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם”.
ער האט געטוישט, ער האט געטוישט די ווארט “בית אבות” צו די ווארט “משפחות”, און ער האט געטוישט די ווארט “שה” צו די ווארט “צאן”. זייער אינטערעסאנט, משה האט געטוישט די ווארט.
וואס איז פשט אז משה האט געזאגט אנדערש ווי דער אייבערשטער? ס’איז דא א שאלה, יעדע מאל, דער רמב”ן רעדט וועגן דעם, יעדע מאל מ’זעט אז דער אייבערשטער זאגט פאר משה איין זאך, און נאכדעם משה טוישט, ער זאגט אביסל אנדערש.
די תירוץ – “צאן ועבד ושפחה”
זאגט דער זוהר, אז משה האט דא עפעס געמיינט. וואס האט ער דא געמיינט? אזוי, “צאן” איז א רמז אויף וואס ס’שטייט, “צאן” גיבט ארויס בעסער אז די שה איז נישט סתם קיין שה, ער איז, ווי ס’שטייט, “צאן” איז אזוי ווי ס’שטייט “צאן ועבד ושפחה”.
ער ברענגט א פסוק, “צאן ועבד ושפחה”. ווער האט געזאגט “צאן ועבד ושפחה”? יעקב אבינו. יעקב אבינו האט געשיקט א שליחות פאר עשו, האט ער געזאגט, “ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה”.
דער זוהר’ס פירוש אין פרשת וישלח
האט געטייטשט דער זוהר אין פרשת וישלח, וואס זאגט דא יעקב אבינו, וואס וויל ער פארציילן פאר עשו? האט געטייטשט דער זוהר אז יעקב אבינו מיינט צו זאגן, יעקב אבינו איז א רמז אויף די נישט עבודה זרה, יא, אויף די דרך פון עבודת השם, וואס דער זוהר רופט זיך צד הקדושה. און עשו איז א רמז פון די רע, פון די עבודה זרה, פון די דרכים וואס נכשלים בהם בני אדם, די דרכים וואס זענען נישט ריכטיג.
און יעקב אבינו ווען ער שיקט א שליחות פאר עשו, מיט דעם שליחות האט ער זיכער פרובירט צו ווייזן זיין נצחון, צו ווייזן בעצם וואס די נצחון איז.
יעקב אבינו’ס סטראַטעגיע מיט עשׂו און די יסוד פון כּח למטה אויף למעלה
פּרק ג: די אמת’ע פּלאַן פון יעקב אבינו
די גרונט-קשיא: פֿאַרוואָס האָט יעקב געשיקט מלאכים צו עשׂו?
וואָס איז געווען די פּלאַן? און דאָך האָט ער מיטגעוואָלט סאָלווען. דאָך איז דאָ אַ קשיא: וואָס ווילט יעקב? פֿאַרוואָס שיקט יעקב מלאכים קיין עשׂו? דער מדרש זאָגט דאָך אַז ער האָט אים געקענט לאָזן רואיג, עשׂו איז דאָך הולך לדרכו, ער האָט אים געקענט לאָזן אַזוי. פֿאַרוואָס האָט ער אים געדאַרפֿט שיקן מלאכים בכלל?
דער תּירוץ: אַ דיפּלאָמאַטישע סטראַטעגיע פון אויפֿוועקן עשׂו
און דער תּירוץ מוז זיין, און דער זוהר רמז’ט אַז עס גייט מיט די תּירוץ — ער איז מסביר אַ געוויסע וועג צו פֿאַרשטיין — אָבער דער תּירוץ מוז זיין אַז יעקב האָט פֿאַרשטאַנען, האָט געזוכט, דאָס איז געווען זיין וועג וויאַזוי ער האָט אָנגעהויבן מיט דיפּלאָמאַטיש, און אַ גאַנצע מעשׂה, און סוף אדברה אל אדוני סרה, יאָ?
ער האָט געוואָלט דורכדעם גייט ער מעורר זיין עשׂו, ער גייט אים אָנרייצן, ביז עשׂו וועט נכנע ווערן צו יעקב. דאָס איז בעצם געווען די פּלאַן פון יעקב — אַזוי פֿאַרדעם האָט יעקב בכלל גערופֿן עשׂו.
די צוויי דרכים צו פֿאַרשטיין יעקב’ס ווערטער
און די אַלע ווערטער וואָס יעקב זאָגט, מען קען עס ליינען בדרך הכנעה, יאָ, אַזויווי רש”י לערנט — ס’איז איין וועג צו לערנען בדרך הכנעה. אָבער מען קען עס אויך לערנען אונטערערדיש, סעקרעטלי קען מען עס לערנען בדרך של די אַפּאָזיט פון הכנעה. מען קען עס לערנען אויף די אופן פון זאָגן אַז דאָ געבט יעקב אַרויס פֿאַרוואָס עשׂו דעצם גייט פֿאַלן פֿאַר אים, וויאַזוי — אין אַנדערע ווערטער — אויב מען לערנט אין נמשל דערפון, וויאַזוי די אידן זענען זיך מתגבר אויף עשׂו, אויף די פּראָבלעמען פון די עולם הזה, פון די עבודה זרה.
“ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה” — דער טיפֿערער מיין
יעקב’ס לימוד ביי לבן: וויאַזוי צו שולטן איבער די כּחות הרע
און וואָס זאָגט ער אים? ער זאָגט אים אַזוי: “ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה”. וואָס קומט דאָס דאָ אַריין? וואָס ער וויל זאָגן איז, יעקב אבינו זאָגט אים: איינסטו איך בין געגאַנגען צו לבן און איך בין סתּם געוואָרן סטאָק דאָרט, איך האָב נישט געהאַט וואָס צו טון? ניין! איך בין געגאַנגען צו לבן, איך האָב זיך אויסגעלערנט וויאַזוי מ’נעמט קעיר [care].
לבן איז דאָך געווען דער גרויסער רמאי, ער האָט זיך פֿאַרדרייט אַ קאָפּ אַ גאַנצע טאָג, און איך האָב זיך אויסגעלערנט פון אים וויאַזוי שולט צו זיין, וויאַזוי צו נעמען קעיר, זיך צו מטפּל זיין מיט די פּראָבלעמען, און מ’איז שולט אויף זיי.
דער אונטערשייד צווישן בית שם ועבר און די עבודה ביי לבן
מ’קען עס זאָגן פּשוט, יאָ? יעקב אבינו איז געווען אין בית שם ועבר פֿערצן יאָר, האָט ער זיך געלערנט וויאַזוי צו דינען דעם אייבערשטן אין ישיבה, וויאַזוי צו זיצן פּרוש מן העולם וכו’. נאָכדעם איז ער געגאַנגען צו לבן, און ער האָט דאָך געאַרבעט: “גנובתי יום וגנובתי לילה, הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה”. ער האָט געזיצן און געאַרבעט ביי טאָג און ביי נאַכט.
און דעמאָלטס האָט יעקב אבינו אויסגעפֿירט וויאַזוי צו זיין אַ איד, וויאַזוי צו זיין אַ מענטש, וויאַזוי צו זיין איינער פון די אבות, ווען מ’אַרבעט מיט לבן, מיט די גאַנצע דרכי עולם הזה. נישט אַזויווי די עבודת ה’ נפשט [separate], וואָס דאָס איז, ווי חנוך האָט ער פֿאַרשטאַנען דאָס — דאָס איז געווען מיוחד יחידים, און די אַלע צדיקים וואָס זענען געווען פֿאַר אים — נאָר די דרך פון אברהם אבינו, די אמת’דיגע דרך פון משה רבינו.
שור וחמור: די צוויי גרויסע ראשי הקליפה
ער זאָגט יעקב אבינו: “ויהי לי שור וחמור”. איך האָב געהאַט, איך האָב אונטער מיר, איך בין שולט אויף שור וחמור. שור וחמור איז אַ רמז אויף די צוויי גרויסע ראשי הקליפה.
לאָמיר זאָגן שור וחמור, וואָס יעדער ווייסט: שור איז אַ שור המזיק, אַ חמור איז אַ חמור העלפֿט, אָבער ער איז נישט קיין גרויסער צדיק. מ’לייגט אים צוזאַמען — עס שטייט “לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו”. לערנט דער זוהר אַז אַ שור אַליינס קען מען זיך אַן עצה געבן, אַ חמור אַליינס קען מען זיך אַן עצה געבן, אָבער ביידע צוזאַמען געבט מען זיך נישט קיין עצה.
שור וחמור צוזאַמען — לאָמיר זאָגן די התחברות פון די קליפה, ביידע צוזאַמען — ווען די קליפה האָט אַ אור הנקבי, איז זייער שווער זיך אַן עצה צו געבן. יעקב אבינו זאָגט: “ויהי לי שור וחמור” — איך ווייס וויאַזוי זיך אַן עצה צו געבן מיט די שור און די חמור.
שור: דער כּח פון עבודה זרה
שור איז דאָך אויך “כסף נבחר לשון צדיק” — אַ שור איז איינער וואָס האָט אַ חלק, יאָ. אַ שור, מ’זעט אַז פון אַ שור קומט אַרויס עבודה זרה, עס קומט זיך אַרויס די עגל. “שור אוכל עשב”, יאָ. פון די שור קען מען מיינען אַז דאָס איז אַ וועג צו זיין עובד עבודה זרה. יעקב אבינו זאָגט: “ויהי לי שור וחמור”.
צאן ועבד ושפחה: די נעקסטע מדרגות פון עולם הזה
נאָכדעם זאָגט ער: “צאן ועבד ושפחה”. וואָס הייסט “צאן ועבד ושפחה”? ווייטער, צאן מיינט די נעקסטע מדרגות פון דברי עולם הזה, וואָס זיי זענען שולט אין בעולם הזה, און זיי הייסן צאן ועבד ושפחה.
זאָגט דער זוהר: די צאן ועבד ושפחה, דאָס איז די כתרים תתאין [lower crowns], די מדרגות תחתונות וואָס דער אייבערשטער האָט געהרגעט אין מצרים. וויאַזוי ווייסט ער? שטייט דאָך אַז דער אייבערשטער האָט געהרגעט אין מצרים: “מבכור אדם עד בכור בהמה, עד בכור השבי, עד בכור השפחה” — דאָס איז די צאן, געהרגעט די צאן, בכור בהמה, און די עבד ושפחה.
עבד ושפחה — אין אַנדערע ווערטער — עבד ושפחה איז מרמז אויף מדרגות וואָס דאַרפֿן זיין אַ עבד פֿאַר די מדרגות יתירות עליונות. ס’איז דאָ אַ מדרגה וואָס זענען נחות, וואָס זענען אַ עבד. אַזוי ווי דער מענטש איז אַ עבד, איז אַ שולט, איז אַ עבד כי ימלוך, איז אַ בית עבדים — די עבד מיינט אַז ער איז מושל אויף אונז, דאָס איז די עבודה זרה, איז די עבד.
עובד השם, די גאַנצע צבא השמים וואָס זענען באמת די עבדים, און צום סוף ווערן זיי די מלכים — דאָס איז די “תחת עבד כי ימלוך”. אָבער יעקב אבינו האָט געזאָגט “ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה”.
פֿאַרוואָס האָט משה רבינו געטוישט “שה” צו “צאן”?
און וואָס זעט מען אָן קלאָר פון דאָ? אַז צאן — דאָס האָט משה רבינו אויסגעזאָגט. ביי יעקב שטייט דאָך נישט שה. פֿאַרוואָס האָט משה געטוישט די ווארט שה צו די ווארט צאן? צו מרמז זיין פֿאַר די אידן די ווארט צאן וואָס יעקב האָט געזאָגט: צאן ועבד ושפחה. און ער האָט זיי געוואָלט זאָגן: דורכדעם וואָס איר וועלן נעמען די צאן, וועלן די עבד ושפחה צוריק ווערן עבד ושפחה.
דאָס איז די טייטש פון די זוהר אויף “שור וחמור צאן ועבד ושפחה”, אויף די פּסוק “משכו וקחו לכם צאן”.
דער יסוד פון “עבידו אתון עובדא לתתא ואנא אתבר תקפייהו לעילא”
דער זוהר’ס הסבּר אויף “משכו וקחו לכם צאן”
זאָגט דער זוהר אַזוי, זאָגט דער אייבערשטער, קודשא בריך הוא: “עבידו אתון עובדא לתתא ואנא אתבר תקפייהו לעילא” [איר וועט טון די מעשׂה אונטן, און איך וועל צוברעכן זייער כּח פון אויבן].
איר וועלן טון די מעשׂה פון נעמען אַ שה לבית אבות אונטן, און איך וועל צוברעכן זייער כּח פון אויבן. וואָס מיינט דאָס? מיינט די טייטש איז אַזוי: אַז דער זוהר ברענגט דאָ אַריין זיין מהלך פון אַלע מצוות.
דער כּלל פון כּחות הטומאה און וויאַזוי מען גייט קעגן זיי
אין אַנדערע ווערטער, דער זוהר זאָגט אַז ס’איז דאָ טאַקע אַ כּח, ס’איז דאָ טאַקע אַזאַ סאָרט זאַך וואָס הייסט די צאן ועבד ושפחה, די כּחות הטומאה, די כּחות הרע, וואָס זיי זענען די צאן ועבד ושפחה, און זיי זענען אַ גרויסע כּח. וויאַזוי קען אַ איד גיין קעגן דעם? יאָ?
וויאַזוי קען אַ מענטש — מ’זאָגט אַזוי — אויב די תּורה איז אַ מלאך און איך בין אַ מענטש, וויאַזוי קען איך גיין קעגן אים? אָדער אונז רעדן יעצט פון די יסודות פון עבודה זרה, דאַרף מען פֿרעגן אַזוי: וואָס הייסט?
דער דרשן הייבט אָן מסביר זיין די קשיא
ס’איז זייער שיין, איך וועל טייטשן אַ ביסל די זוהר, און איך גיי אָנהויבן אַ ביסל, ווייל מען זאָגט אַזאַ דרך אַזוי, אָבער ער וועט עס מסביר זיין. ס’איז זייער קיוט [cute], ס’איז זייער קיוט דאָס צו זאָגן. אָבער וויאַזוי קען מען דאָס זאָגן?
די גרויסע קשיא: וויאַזוי קען אַ מענטש גיין קעגן די הימלישע כּחות?
דער פּראָבלעם פון לעבן תּחת השמש
איך פֿאַרשטיי נישט: דו דאַרפֿסט נישט די זון? דו דאַרפֿסט נישט אָנקומען צו די זון? דו קענסט נישט לעבן אָן די זון? דו קענסט נישט לעבן אויף די אייבערשטער דירעקט אָן די זון? דו לעבסט תּחת השמש. זאָלסט גיין למעלה מן השמש — בסדר, לעבסט דיין גוף, אָט ליעסט לעבסטו למטה מן השמש.
און וואָס הייסט איך בין נישט גוזר די זון? וואָס איז די טייטש? וויאַזוי קען זיין אַזאַ זאַך? “החודש הזה לכם” — אונז זענען שולט אויף די חודש. דאָס הייסט די חודש איז אויף טאָפּ פון דיר, פּונקט ווי די לבנה, די נידריגסטע זאַך פון די כּוכבים, די נידריגסטע פון די גרמי השמים.
ווייטער, די שליטה איז גרעסער פון דיר. אַזוי זאָגט ער: דינען עבודה זרה — “כי רום נגד פניך” — דו גייסט גיין קעגן די כּח פון שמארא [sun], ער איז שטערקער פון דיר, ער גייט געווינען. דאָס איז דאָך די פֿאַקט: עולם כמנהגו נוהג, אונז זענען אונטער די זון. וואָס גייט דאָ פֿאַר?
פֿאַרוואָס די חכמי הקדמונים האָבן געדינט די זון
פֿאַר דעם לערנט דער זוהר אַז ס’מוז זיין אַז אויב ס’איז טאַקע געווען, אויב משה רבינו איז געקומען מיט אַזאַ חידוש… די רמב”ם האָט אַפֿילו צוויי שורות געטראַכט פון די פּראָבלעם, וואָס דאָ דאַרף נישט זיין קיין פּראָבלעם, ווייל דער זוהר איז משלים.
משה רבינו זאָגט: אונז גייען נישט סתּם דינען די אייבערשטער, נאָר אונז גייען נישט גיין קעגן די זון, און אונז גייען אויך נישט גיין מאַכן עבודה להשם — אוקיי, דאָס איז שוין די נעקסטע לעוועל.
נו, איז דאָך שווער: איך פֿאַרשטיי נישט, וואָס הייסט? וואָס, דו גייסט גיין קעגן די זון? דו גייסט זיין שטערקער פון די זון? די אייבערשטער איז שטערקער פון די זון, אָבער דו ביסט נישט. די זון גייט זיין ברוגז אויף דיר.
אַה, די זון קען נישט זיין ברוגז? די מלאך פון די זון — איך ווייס — ער קען זיין ברוגז. מיט אַנדערע ווערטער, וואָס מיינט עס? דו גייסט נישט גוזר זיין די זון, און דו גייסט נאָר דינען די אייבערשטער? און וויאַזוי גייט דאָס אַרבעטן?
ס’איז דאָך אַ שווערע זאַך, ס’איז דאָך אַ ריזן פֿאַרוואָס די אַלע חכמים הקדמונים האָבן געדינט די זון. זיי האָבן געזאָגט: מיר דאַרפֿן אָנקומען צו די זון. דער אייבערשטער שטייט אין טאָפּ פון אים — אוקיי, זאָגן זיי, ס’טאָפּ רעדן מיר נאָכדעם, מיר וועלן פֿאַרגעסן פון דעם אייבערשטן אַליין. ס’זאָל זיין אַזוי, וואָס גייסטו טון מיט די זון? ס’איז דאָ אַ פּראָבלעם.
דער זוהר’ס תּירוץ: די מעשׂה למטה פּועל’ט למעלה
דער כּלל: למעלה קען נישט פּועל’ן אויף למטה אָן אַ מעשׂה למטה
אויף דעם לערנט דער זוהר אַ תּירוץ, און דער זוהר טענה’ט אַז אמת, און דער זוהר וויל זאָגן אַז דורך דעם ס’איז דאָ אַזאַ כּלל: אַז יעדע זאַך למעלה קען נישט פּועל’ן אויף למטה.
ס’איז אַ גרויסער חידוש פֿאַר פּשטות, ווייל די למטה מיינט דאָך אַז אונז זענען תּחת השמש, שטייט דאָך אַז די זון איז שטאַרקער, גרעסער, אין טאָפּ פון אונז. זאָגט דער זוהר: אוקיי, אין איין וועג איז דאָס אמת, אָבער ס’איז דאָ עפּעס אַ וועג וויאַזוי דו קענסט פֿאַרשטיין, אַזוי ווי ער זאָגט: דו ווילסט אונז טון אונטן צו דרייען אויבן.
שעכטן דעם שה: אַ רמז וואָס פּועל’ט למעלה
אין אַנדערע ווערטער, דורכדעם וואָס די מענטשן דאָ גייען צוברעכן די שה — די שה, דו זאָגסט אים די זון בתור משל, אָבער די שה איז מקבל די כּח פון, ווי מ’זאָגט, דער רמב”ן און דער רמב”ם ברענגען: די מזל טלה [constellation of Aries], וואָס דאָס איז די ראש המזלות, די גרעסטע מזל — איז דו גייסט מאַכן אַ רמז מיט דעם שעכטן דעם שה.
ווייל די מצרים, פֿאַרוואָס דינען זיי די שה? ווייל ס’איז אַ רמז פֿאַר דעם מזל. דו מאַך אַ רמז פֿאַרקערט, דו שעכט די שה.
נישט נאָר אַז מ’דינט נישט עבודה זרה — נאָר מ’שוואַכט דעם כּח למעלה
זאָגט דער זוהר: אָבער נישט סתּם דו גייסט שעכטן די שה, און נאָכדעם וועט מען נישט טויגן צו מאַכן די שה’דזש למעלה, די מזל טלה, אָדער נאָך אַ העכערע מדרגה, די מלאך הממונה על מזל טלה, נישט מאַכן קיין עבודה זרה. ניין, וואָס זאָגט ער? נאָך בעסער: מיט דעם וואָס דו גייסט שעכטן די טלה, גייסטו מאַכן אַז די מזל טלה למעלה זאָל האָבן ווייניגער כּח, אָדער עט ליעסט די… איך ווייס נישט אויב די מזל טלה אַפֿשר איז אַ גוטע זאַך, אָבער די פּשט איז: ווען פּרעה דינט די מזל טלה, באַקומט עפּעס סאַמהאַו [somehow] די מזל טלה אַ כּח, אָבער די כּח איז אַ שלעכטע כּח.
די טיפֿערע פֿראַגע: איז דען מזל טלה אַ שלעכטע זאַך?
וואָס הייסט אַ שלעכטע כּח? איז דען די מזל טלה אַ שלעכטע זאַך? ס’איז נישט קיין שלעכטע זאַך, די מזל איז נישט קיין עבודה זרה. אַפֿילו מ’וועט זאָגן וואָס מ’האָט געזאָגט פֿריער, מ’וועט זאָגן ס’איז עבודה זרה — די מזל טלה איז נישט קיין עבודה זרה. וואָס איז דאָס עבודה זרה? נאָך איין טיפֿערע לעוועל.
אין אַנדערע ווערטער, אַז לאָמיר זאָגן, עס איז דאָ…
[דער דרשן הייבט אָן אָנצופֿירן אַ טיפֿערע נקודה וועגן דעם אמת’ן עבודה זרה, וואָס איז נאָך אַ טיפֿערע לעוועל ווי דער מזל אַליין]
ביטול עבודה זרה למעלה ולמטה: דער אמת’ער תפקיד פון מזל טלה
פרק ד: דער מזל טלה איז נישט אן עצם שלעכטס
דער משל פון די עלעקטריק קאמפעני
מגיד השיעור:
וואס הייסט א שלעכטע כח? וויאזוי קען די מזל טלה זיין א שלעכטע זאך? ניין, ס’איז נישט קיין שלעכטע זאך. די מזל איז נישט קיין צד הרע. אפילו מ’זאגט וואס די מקובלים האבן געזאגט פריער, און מ’האט געזאגט אז ס’איז צד הרע, די מזל אליין איז נישט קיין צד הרע. וואס איז די צד הרע? נאך איין טיפערע לעוועל.
אין אנדערע ווערטער, לאמיר זאגן ס’איז דא א וועג, ס’איז דא עפעס א… לאמיר זאגן א משל גשמי, לאמיר זאגן ס’איז דא אזוי ווי אן ענערדזשי, ס’קומט עלעקטריק פון די סטאנציע, דאס איז די מזל, און מ’פלאגט זיך אריין ריכטיג צו דעם סטאנציע, באקומט מען כח.
וואס טוט א רשע? ער פלאגט אריין עפעס א קליין משחית, און דורכדעם איז ער משחית. מ’קען זאגן אז ער איז משחית נישט נאר זיך אליין, ער איז משחית די מקור אויכעט. ווייל יעצט זאגט מען, די עלעקטריק קאמפעני, און מ’גייט טענה’ן אריין, באמבארדירט מען זייער עלעקטריק קאמפעני. וואס האט די עלעקטריק קאמפעני שלעכטס געטון? עלעקטריק איז דאך גוט. יא, אבער ער איז די צד הרע פון די עלעקטריק קאמפעני. ער געבט כח פאר די וואס מאכן באמבעס צו הרג’ענען מענטשן, צו הרג’ענען אידן. דאס איז די צד הרע.
ווי די מצרים האבן גענומען כח פון מזל טלה
די זעלבע זאך, ווען די מצרי האט גענומען זייער מהלך ווי זיי האבן געדינט דעם שר, זיי האבן מחבר געווען די שר, די שעפסל. זאגט ער, א שעפסל איז א קאנעקשאן, איז א רמז צו שעפסל עליון, צו די מזל טלה. דורכדעם האבן זיי באקומען די כח פון די מזל טלה. און יעצט איז די מזל טלה געווארן א רשע, כביכול.
חילול השם דורך מיסברויך פון כח
ס’איז אזוי ווי, מ’קען נישט, ס’איז לשון דוד עבדיך, אבער מ’זאגט עס אפילו ביי די אייבערשטער אויך. ווען א מענטש נעמט די אייבערשטער’ס כח, און מיט די כח וואס די אייבערשטער האט געגעבן אין אים טוט ער רע, זאגט מען אויף די אייבערשטער. אזוי ווי מ’זאגט, “לֹא יָנוּחַ שֵׁבֶט הָרֶשַׁע עַל גּוֹרַל הַצַּדִּיקִים” [לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים — דער שבט פון די רשעים זאל נישט רוען אויף דעם גורל פון די צדיקים], מאכט ער א חילול השם. יא? זאגט מען אויף די אייבערשטער, קוק וואס די אייבערשטער טוט. די אייבערשטער איז היט. יא, די אייבערשטער איז כח, ס’איז נישט זיין בחירה, ס’איז די מענטש’ס בחירה וואס ער האט אריינגעלייגט אין אים, כלל, לאמיר זאגן. אבער ס’איז נתחלל, מ’זאגט זיך אויף דעם.
אזוי ווי מ’זאגט ווען ס’איז דא א זון וואס גייט לתרבות רעה, זאגט מען אז “שם ה’ מתחלל”. פארוואס איז שם ה’ מתחלל? מ’קען אלעמאל זאגן, ער האט אים געגעבן א גוטע חינוך. אבער אפילו לאמיר זאגן ס’איז קלאר אז ער האט אים געגעבן די בעסטע חינוך, א מענטש האט א בחירה, זיין זון קען דאך גיין אין זיינע וועגן. אבער ס’איז נתחלל די טאטע’ס כח. די טאטע’ס כח ווערט מחולל. יעצט די טאטע’ס כח איז געגאנגען אויף עבודה זרה.
די זעלבע זאך, ווען מ’מאכט די טלה פאר א געטשקע, מ’נעמט די כח פון די טלה עליון דורך די טלה תחתון אין מצרים, און זיי מאכן פון אים א געטשקע, און נוצן עס פאר כל מיני תאוות וואס זיי טוען דארט מיט דעם טלה, זיי זענען משעבד די אידן, אומשולדיגע אידן, ווערט די טלה למעלה א געטשקע.
ביטול הקליפה שבו — נישט ביטול די מזל גופא
פארוואס מ’קען נישט מבטל זיין די מזל טלה אליין
וואס איז דער אייבערשטער, מ’קען דאך נישט מבטל זיין די מזל טלה? אפילו לאמיר זאגן איינער זאגט אז ס’איז דא כוחות הקליפה, מ’קען מבטל זיין כוחות הקליפה? לצורך שעה אולי. אויב ס’איז דא א כח וואס מ’רופט א קליפה, זעט אויס אז ס’איז דא א ריזען פארוואס ס’זאל זיין. ס’קען נישט מבטל זיין.
וואס מ’דארף מבטל זיין איז די קליפה שבו, און אזוי וועט די חלק התחתון… מ’טוט דאס למטה, מ’שחט’ט דעם טלה למטה, מ’איז מבער דעם טעות, מ’זאגט מ’דינט קיינמאל נישט די טלה.
שחיטת הטלה — ביטול דעם טעות
אין אנדערע ווערטער, ס’קומט נישט ארויס פון אים קיין שום טעות. איינער זאגט אז ער איז דער גאט, “אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל” [אלה אלהיך ישראל — דאס איז דיין גאט, ישראל]? ניין, ער איז נישט קיין גאט, ער איז גארנישט, ער איז אזויווי א שעפסל, מ’קען אים פרעסן אין איין טאג. מ’דארף עס נישט בראטן, מ’קען די גאנצע זאך עסן אין איין נאכט, ביז חצות אויס טלה. און מיט דעם איז נגאל למעלה אויכעט.
גאולת הצבאות — אויסלייזונג פון די מלאכים
“כְּצֵאתְךָ מֵאֵין צְבָאוֹת”
וואו, טראכט אריין, ווען די אידן זענען נגאל, מ’האט אויסגעלייזט די אידן, האט מען נישט אויסגעלייזט נאר די אידן, מ’האט אויסגעלייזט אלע שטערנס מיט זיי. “כְּצֵאתְךָ מֵאֵין צְבָאוֹת” [כצאתך מאין צבאות — ווען דו ביסט ארויסגעגאנגען פון מצרים מיט די צבאות], זאגט מען אין די הושענות, “וְאִמָּם מַלְאֲכֵי צְבָאוֹת” [ואמם מלאכי צבאות — און מיט זיי די מלאכי צבאות].
ווען מ’האט אויסגעלייזט “כָּל צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם” [כל צבאות ישראל יצאו מארץ מצרים — אלע צבאות פון ישראל זענען ארויסגעגאנגען פון מצרים], “וְאִמָּם נִגְאֲלוּ מַלְאֲכֵי צְבָאוֹת” [ואמם נגאלו מלאכי צבאות — און מיט זיי זענען נגאל געווארן די מלאכי צבאות], די מלאכים, די צבאות השמים, “כָּל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי” [כל צבא השמים אשר לא צויתי — אלע צבאות פון הימל וואס איך האב נישט באפוילן], “וְאֶתְכֶם הוֹצִיא ה’ וַיּוֹצִיא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם” [ואתכם הוציא ה’ ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים — און אייך האט ה’ ארויסגעפירט, און ער האט אייך ארויסגעפירט פון דעם אייזערנעם שמעלץ־אויוון פון מצרים].
פקידה אויף די צבאות למעלה
ווען ס’איז ארויסגעגאנגען די גוים, די דינערס, די מלאכים, די “צְבָאוֹת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי” [צבאות אשר לא צויתי — צבאות וואס איך האב נישט באפוילן], ווערן די צבאות עבודה זרה. דארף מען זיי געבן א פולסטע דין. אזויווי ס’שטייט מארגן, דער אחרון האט זיך טועה געווען מיט תנין, ער האט געמיינט אז ער איז א גאט, האט אים געגעבן א פולסטע דין פאר תנין.
וואס מיינט דאס? דער תנין האט עפעס געזינדיגט? ער האט געזינדיגט! וואס מיינט דאס ארויסצוברענגען? אז יעצט איז ער געווארן א שורש פון רע, אין זיין נאמען טוט מען שלעכטס, ווייל ער איז אויך פארקומען עפעס א טעות פון דעם. איז שלאגט מען, וועמען שלאגט מען? שלאגט מען עמיצן למטה. אטע עץ, צעברעכט די כח למטה, צעברעכט די כח הכחות למטה, און דער אייבערשטער צעברעכט עס למעלה.
דער חילוק צווישן עבודה זרה און קדושה
דער אמת’ער תפקיד פון דעם שה
אין אנדערע ווערטער, מ’זאגט יעצט, דער אייבערשטער האט אז אלעס, תחלת הבריאה, און דער אייבערשטער איז אלעמאל געווען למעלה, ס’איז נישט פשט אז ס’איז געווען אמאל א מלאך וואס האט אונז אנגעוואוירן צום אייבערשטן. חס ושלום, אזא זאך… אבער די מענטשן האבן אזוי געמיינט, מענטשן האבן אזוי געפילט, ס’קומט אויס אז דער מלאך איז טאקע שלעכט. ווען אונז האבן משבר געווען כחו למטה, איז נשבר כחו למעלה.
זאגט דער אייבערשטער, דאס הייסט, יעצט זאגט מען אויף דעם אייבערשטן, דאס הייסט אז מ’דארף אויסלייזן דעם אייבערשטן אויכעט פון די גלות השכינה, ווי מצרים און מזל טלה, אז ער ווערט אליין צעשטערט. מ’זאגט אז ס’איז צובראכן, יא, מענטשן זאגן אז יא, צובראכן דעם. ניין, זאגט מען יעצט אז ס’איז נישט אזוי.
אז ווען דער איד נעמט די שעפסל און ער צעברעכט די כח השה, ווערט די שה אויכעט אויסגעלייזט, פארלירט ער זיין כח. דאס הייסט, ער פארלירט זיין כח, פארלירט זיין כח הרשע שבו, ער פארלירט זיין קליפה, די סטרא אחרא’דיגע שה, מ’קען זאגן די סטרא אחרא’דיגע שה ווערט בטל ונעלם, ער ווערט קדוש, ער ווערט ליידט נאר א גוטן שה.
די אידן’ס נוצונג פון דעם שה
און ווילסטו דעם גוטן שה? די אידן עסן, די אידן האבן א גוטן מאכל, א גוטע סעודה, א גוטע סדר נאכט, א גוטע קרבן פסח פון דעם שה, ווייל דאס איז די אמת’ע שה, פון דעם איז ער געמאכט. דער מזל טלה איז נישט געמאכט אז מ’זאל אים דינען און מ’זאל מיט דעם נוצן כח, איך ווייס נישט וואס, צו פארשלאפן די אידן. ניין, ס’איז געמאכט אז די אידן זאלן זיין פריי.
תירוץ אויף די קשיא: צו איז דאס אויך עבודה זרה?
איז דעמאלטס, יא, נעמט דעם, קענסטו פרעגן א קשיא, יא? דו מאכסט, דו זאגסט אז דו צעברעכסט עבודה זרה, דו מאכסט אויך עבודה זרה. סך הכל, דו נוצט עס פאר אן אנדערע דרך עבודה. זיין דרך עבודה איז דווקא נישט “יבוש את מצרים כל רע וצום”, און דיין דרך עבודה איז דווקא יא צו עסן, און דו זאגסט אז מ’שפריצט דיין בלוט, און דאס איז א סגולה אז ס’זאל זיין א הצלה. ס’איז פאני.
ניין, דער תירוץ איז, אוודאי נוץ איך עס אויכעט. איך לעב דאך אויכעט אין די וועלט. איך זאג נישט אז איך דארף נישט קיין שה, איך דארף אויכעט די שה. איך דארף עס אבער אנדערש, נישט די סטרא אחרא’דיגע שה, נאר די קדושה’דיגע שה. איך דארף די שה כדי צו מאכן דעם קרבן פסח, וואס דו דארפסט עס כדי צו דינען, כדי צו נעמען פון דעם כח כדי צו טון איך ווייס וואסערע חזיר’יי דו טוסט מיט דעם. דאס איז דער גאנצער חילוק. און דאס איז די אמת’ע שבירת הקליפה.
שבירת הקליפה — תמם חטאים ולא חטאים
דער רבי מאיר’ס יסוד
מיר האבן שוין געלערנט א קיימא לן פאר מאל וואס דער רבי מאיר זאגט, אז שבירת הקליפה איז אז מ’צעברעכט די קליפה. און שבירת הקליפה מיינט אז מ’טוט אים “תַּמֵּם חַטָּאִים וְלֹא חַטָּאִים” [תמם חטאים ולא חטאים — פארענדיג די חטאים, נישט די חוטאים].
תמם חטאים ולא חטאים מיינט נישט אז ס’איז א רחמנות, נעבעך, וואלט מען געדארפט מתמם זיין די חטאים, נאר אקעי, מ’דארף מתמם זיין די חטאים, נאר ס’איז א רחמנות, חטאים ולא חטאים. ניין, חטאים איז א גרעסערע ביטול, יא? עס איז א ביטול עבודה זרה, ער ווערט אויס. עס איז נישט דא קיין חטא, קיין חטא. ס’ווערט אויס חטא אויך, יא? תתם חתום, פשוט תתם חתום מיינט חטא אים, דער חטא. דער בעל מדרש תלפיות זאגט דאס. אבער ס’איז נישט קיין פראבלעם בכלל.
ווען דער עבד ווערט אן עבד
פארוואס האט מען געשטעלט דעם חטא? אז ער איז א חטא, ער איז אויס חטא. דאס הייסט אז דער עשו איז נישט קיין פראבלעם, ער איז א צאן ועבד שפל. יעצט אז ער איז דער עבד, דאס הייסט אז ער איז גוט.
זאגט יעקב אבינו, “וַיְהִי לִי” [ויהי לי — און עס איז געווארן פאר מיר], זאגט יעקב אבינו, “איך האב צאן”. מ’קען פרעגן א קשיא, דו האסט אלע קליפות? זאגט יעקב אבינו, “איך האב אונטער תחתי ידי”. אקעי. אן אנדערע וועג איז ער נישט קיין קליפה. א קליפה איז עס ווען ער מיינט אז ער איז דער ראש. ווען ער איז אן עבד, דער צאן ועבד שפל.
מכת בכורות — ביטול די בכורה פון די קליפות
דער אייבערשטער הרג’עט כל בכור מצרים
דאס הייסט, דער אייבערשטער הרג’עט כל בכור מצרים. וואס הייסט בכור? בכור מיינט אז ער מיינט אז ער איז דער ראש, יא? בכור איז דאך דער ראש. ווען דער צאן, ווען דער עבד, מיינט אז ער איז א בכור, דארף מען אים הרג’ענען. הרג’עט מען זיין בכורה, און מ’געבט די בכורה פאר די אידן.
“בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל”
יעצט זאגן די אידן, “בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל” [בני בכורי ישראל — מיין זון, מיין בכור, ישראל]. ווען די אידן ווערן בכורים, זאגן זיי נישט, אבער די זוהר זאגט דעם זאך פארקערט, זיי זאגן, “אונז זענען א בכור לה'”. אונזער קרבן איז “פֶּסַח הוּא לַה'” [פסח הוא לה’ — פסח איז עס פאר ה’]. אזוי פירט אויס דער פסוק, “פסח הוא לה'”. וואס הייסט “פסח הוא לה'”? פאר וועם דען איז עס? “פסח הוא לה'”.
דער זוהר’ס ביאור אויף “פֶּסַח הוּא לַה'”
זאגט דער זוהר, “פסח הוא לה'” אין סוף פון די גאנצע שטיקל, “פסח הוא לה'” טייטש, “לְאַפְקָא פֶּסַח לַעֲבוֹדָה זָרָה, לְאַפְקָא סִטְרָא אַחֲרָא דְּמִצְרַיִם גָּרִים לֵיהּ” [לאפקא פסח לעבודה זרה, לאפקא סטרא אחרא דמצרים גרים ליה — ארויסצונעמען דעם פסח פון עבודה זרה, ארויסצונעמען די סטרא אחרא פון מצרים וואס האט אים גורם געווען]. יעצט איז עס א “פסח הוא לה'”.
סיכום: דער גרויסער יסוד פון זוהר
ביטול עבודה זרה איז נישט נאר למטה
איך האף אז ס’איז אביסל געעפענט צו מסביר זיין ווי אזוי איין דרך אין די קבלה איז אויך אז דער גאנצער חידוש פון מצרים איז נאר ביטול עבודה זרה. נאר דער זוהר איז משלים אז ביטול עבודה זרה איז נישט נאר למטה, עס איז אויך למעלה. ווייל בשעת וואס מ’דינט עשו, ווערט דער עשו, דער מזל עשו למעלה, ווערט נתמעט, ווערט א געטשקע. און מיר דארפן שלאגן.
“יִפְקֹד ה’ עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם”
און ווען דער אייבערשטער איז “יִפְקֹד ה’ עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם וְעַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה עַל הָאֲדָמָה” [יפקוד ה’ על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה — ה’ וועט פקוד זיין אויף די צבא פון די הייך אין די הייך, און אויף די מלכים פון דער ערד אויף דער ערד], דאס איז דאך דער טייטש. דער אייבערשטער שלאגט כביכול די צבא המרום.
ווי אזוי שלאגט ער עס? נישט אליינס. ס’קען נישט זיין אליינס. נאר דורכדעם וואס פארדעם האבן די אידן געדארפט מאכן א קרבן פסח. די אידן’ס קרבן פסח, דאס האט גורם געווען די מכת בכורות. דאס איז א זייער וויכטיגער יסוד.
דער זוהר איז מאריך אין פרשת בא
דער זוהר איז מאריך אין דעם. די גאנצע פרשת בא איז ער מאריך אויף דעם. ער פרעגט דאך די קשיא, פארוואס האט דער אייבערשטער נישט געקענט אליינס וויסן? תירוץ איז, דער אייבערשטער, ס’ארבעט דורך, דווקא דורך “לָשֵׂאת לָשֵׂת” [לשסות לסת — צו טראגן און צו שטעלן]. צו זאגן אז דער אייבערשטער קען אליינס, דאס האט מען געוואוסט אן דעם.
דער אמת’ער טייטש פון ביטול הקליפה
ס’מוז זיין, ווייל ס’קען נישט זיין אמת’דיג דא קיין קליפה, ס’איז נאר דא א קליפה בדעת בני אדם, אז מענטשן מיינען. און דארפן אונז מאכן צוברעכן די כח השטן למטה, און דורכדעם ווערט צובראכן די כח למעלה.
און דאס איז טיפער געלערנט וואס דער רמב”ם האט געזאגט, אז די חידוש איז געווען אז מען דינט נישט עבודה זרה, מען דינט נישט די כוכבים ומזלות. יעצט פארשטייסטו אז ס’איז כביכול, איינער זאגט דער זוהר זאגט נישט נאר מען דינט נישט, נאר ס’איז טאקע געווארן צובראכן די כח הכוכבים ומזלות.
דער סיום: על ידי הקרבת קרבן פסח
אבער מען דארף געדענקען וואס דער זוהר זאגט נישט אז ס’איז געווארן צובראכן אליינס, ס’איז געווארן צובראכן על ידי זה וואס די אידן האבן מקריב געווען די קרבן פסח. ס’ווערט די הקרבת קרבן פסח נישט סתם א קליינע, מען זאגט אז ס’איז א גשמיות’דיגע זאך, ס’ווערט, מען זאגט אז ס’ווערט, ס’טוט אויף אין עולמות עליונים.
מיט אנדערע ווערטער, ס’ווערט אמת’דיג אויס די סטרא אחרא’דיגע מדן דלן, די סטרא אחרא’דיגע שרים מסורים וכו’, דאס איז די אטאטש.
—
[סוף חלק ד]
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור: יציאת מצרים, עבודה זרה, וקרבן פסח לפי הרמב”ם והזוהר
הקדמה
השיעור נאמר ערב שבת ויקרא, כהמשך לשיעור קודם. המטרה היא להעמיק בענין יציאת מצרים לפי דרך הרמב”ם — באופן שכלי, נגלה — שצריך אולם להביא לאותה נקודה פנימית כמו דרך הקבלה.
—
א. מהלך הרמב”ם: יציאת מצרים היא יותר מהכרת הטוב
המעשה הפשוט אינו מספיק
המעשה הפשוט של יציאת מצרים — שהקב”ה הוציא את ישראל ממצרים — אינו מספיק לבסס עבודה אלוקית נצחית. הכרת הטוב לבדה היא “דבר קטן”. עבודת ה’ האמיתית צריכה להיות משהו עמוק ורחב יותר.
החידוש של אברהם ומשה
הדבר העמוק יותר כולל שתי נקודות:
1. איסור עבודה זרה — אסור לעבוד שום נברא, אפילו כאשר מגיע לו כבוד (כפי שסברו דור אנוש).
2. עבודת השם — אברהם בנה מזבחות, משה עשה מצוות ובית המקדש, כדי לפרסם מציאות השם לכולם.
אברהם התחיל את התוכנית של “אומה יודעת השם”, ומשה השלים אותה. השבועה לאבות אינה סתם הבטחה, אלא יציאת מצרים היא השלמה של פרויקט אברהם, שכמעט אבד במצרים.
—
ב. ידיעת השם — האל האמיתי
מה פירוש “אחד האמת”
ידיעת השם האמיתית פירושה להכיר את הקב”ה כפי שהוא — למעלה מכל העולמות, לפני הבריאה, אחרי הבריאה, בלי שינוי. זהו “אחד האמת” (חובת הלבבות).
עבודה זרה היא רחבה יותר מפסלים
עבודה זרה אינה רק פסלים — זו כל תפיסה שמציבה מדרגה או כוח במקום האל האמיתי. המדרגות (שרים, מלאכים, ספירות) באמת קיימות, אבל לעבוד אותן זו עבודה זרה. כפי שאומרת הגמרא (ע”ז): עובדי עבודה זרה עובדים דברים אמיתיים (שמש, ירח), אבל טעותם היא ששוכחים את הקב”ה מאחורי המדרגות.
העולם עצמו הוא חלק מעבודה זרה
נקודה חדה: כל עולם הזה הוא חלק מעבודה זרה — גשמיות מעל רוחניות. לא יכול להיות עולם בלי הנסיון הזה. הקב”ה רוצה בשורש עבודה זרה — כל עוד עולם הזה קיים עם גשמיות, עבודת ה’ חייבת להיות נגד עבודה זרה. זהו החידוש של יציאת מצרים, תורת משה, ואברהם אבינו.
—
ג. קרבנות — הפירוש העמוק של הרמב”ם
לא חיקוי של שטות
שיטת הרמב”ם שקרבנות הם “להפיק עבודה זרה” אינה אומרת שזה חיקוי של שטות. הפירוש העמוק טמון במהלך לוגי:
המהלך הלוגי
– מצד האמת לאמיתו עבודת ה’ היא רק בדעת, בדביקות, בטהרת המחשבה — עבודה גשמית היא “זרה” לקב”ה.
– אבל בני אדם חיים בעולם גשמי. רק אולי “יחיד בדור” יכול להשיג עבודת מחשבה טהורה. לכל האחרים — נשים, קטנים, המון עם — יש רק שתי אפשרויות: אתאיזם או עבודה זרה.
– העצה: עושים עבודות בגשמיות (קרבנות, מצוות מעשיות, בית המקדש) שהן כעין עבודה זרה בצורה, אבל מכוונות לאל האמיתי.
זהו הפירוש ב”הנסתרות לה’ אלוקינו” (מוח ולב) ו“הנגלות לנו ולבנינו” (מעשים בגוף, חינוך). כאשר עובדים את ה’ דרך דברים גשמיים (כמו שמש, ירח), אין הכוונה שהשמש עצמה חשובה — אלא משתמשים בה ככלי לומר “מה רבו מעשיך ה'”. הקב”ה לא נעשה גדול יותר מהשבח הזה — זו רק הדרך שבה בני אדם, שחיים תחת השמש, יכולים לעבוד אותו.
—
ד. ה”פירוש ההפוכ” — שיטת פרעה
פרעה עצמו החזיק בשיטת הרמב”ם!
ר’ עזרא (מקובל ראשון), המובא גם בספרים חסידיים (עבודת ישראל), נותן מבט הפוך: “לא ידעתי את ה'” של פרעה פירושו: פרעה אמר שהקב”ה הוא רק ידיעת השלילה — אי אפשר לדבר עליו באופן חיובי, אין לו שום שייכות לעולם. לפיכך — “לא ידעתי את ה'”.
התשובה — “שמי ה’ לא נודעתי להם”
החידוש של משה רבינו הוא דווקא שלקב”ה יש שמות, מידות, השגות — יש לו שייכות בעולם. זהו החידוש האמיתי של יציאת מצרים לפי המקובלים והרמב”ן: לא רק ביטול עבודה זרה, אלא גם ידיעת ה’ באופן חיובי.
שתי הדרכים — דרך הרמב”ם (ביטול עבודה זרה) ודרך המקובלים (ידיעת השמות) — יש להן פנימיות גדולה.
—
ה. הזוהר על קרבן פסח — השה והכתר התחתון
מדוע דווקא שה?
הזוהר שואל: מדוע צריך להקריב שה לבית אבות? עונה הזוהר: ה”שה” מייצג את כתר תתאה — המדרגה העליונה של קליפה, הכוללת את כל הקליפות התחתונות. כאשר מכניעים את השה, נכנע הכל מתחתיו.
שינוי הלשון של משה — “צאן למשפחותיכם”
הזוהר מדייק שמשה שינה את לשון הקב”ה: מ”שה” ל”צאן”, מ”בית אבות” ל”משפחות”. “צאן” הוא רמז לפסוק אצל יעקב — “צאן ועבד ושפחה” — שיעקב שלח לעשו. הזוהר מפרש: יעקב (צד הקדושה) שולח שליחות לעשו (צד הרע/עבודה זרה) להראות את ניצחונו — ניצחון עבודת ה’ על עבודה זרה.
—
ו. התוכנית האמיתית של יעקב עם עשו
מדוע יעקב שלח מלאכים?
הקושיא הידועה: מדוע יעקב בכלל שלח מלאכים לעשו, אם עשו הלך בדרכו? התשובה: יעקב בכוונה רצה לעורר ולהקיץ את עשו, כדי שעשו סוף סוף ייכנע ליעקב. זו הייתה אסטרטגיה דיפלומטית — לא כניעה, אלא להיפך: דרך סמויה להוכיח את שליטת יעקב.
“ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה” — הפירוש העמוק
יעקב מספר לעשו שאצל לבן למד איך לשלוט בכוחות הרע. הוא לא רק עבד — הוא למד איך להיות יהודי בעולם הזה, לא פרוש מן העולם (כמו חנוך), אלא בדרך של אברהם ומשה:
– שור וחמור = שני ראשי הקליפה הגדולים. בנפרד אפשר להתמודד, אבל ביחד (“לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו”) קשה מאוד. יעקב אומר: אני שולט על שניהם.
– צאן ועבד ושפחה = מדרגות נמוכות יותר של טומאה, “כתרים תתאין”, שהקב”ה הרג במצרים (“מבכור אדם עד בכור בהמה, עד בכור השפחה”).
—
ז. יסוד הזוהר: “עבידו אתון עובדא לתתא”
מעשה למטה פועל למעלה
הזוהר מלמד כלל יסודי על “משכו וקחו לכם צאן”: הקב”ה אומר — אתם עושים את המעשה למטה (שוחטים את השה), ואני שובר את כוחם מלמעלה.
הקושיא הגדולה של עבודה זרה
איך יכול אדם — שחי תחת השמש — ללכת נגד השמש והכוחות השמימיים? הרי אתה חלש! זו הסיבה שחכמי הקדמונים עבדו את השמש — הם חשבו שצריך להגיע לממוצעים.
התשובה
כאשר ישראל שוחטים את השה (רמז למזל טלה, ראש המזלות), נחלש כוח מזל טלה למעלה עצמו. לא רק שלא עובדים עבודה זרה — אלא דרך המעשה למטה נשבר באופן אקטיבי הכוח הרע שפרעה הכניס למזל טלה (דרך עבודתו).
—
ח. מזל טלה — לא רע מעצמו, אלא כוח שנוצל לרעה
משל החשמל
מזל טלה עצמו אינו צד הרע. משל: חברת החשמל נותנת כוח — זה טוב. אבל כאשר רשע מתפרץ ומשתמש בכוח לרעה (פצצות, הריגה), חברת החשמל עצמה מואשמת. כך גם, כאשר המצרים התחברו למזל טלה דרך עבודת השה, לקחו את כוח מזל טלה והפכו אותו לפסל.
חילול השם — כאשר כוח מנוצל לרעה
זה דומה לחילול השם: כאשר אדם משתמש בכוח הקב”ה לרע, נעשה חילול השם — כמו בן שהולך לתרבות רעה מחלל את שם אביו, אף שהאב נתן לו את החינוך הטוב ביותר.
—
ט. שחיטת הטלה — גאולה למעלה ולמטה
ביטול הקליפה, לא ביטול המציאות
כאשר ישראל שוחטים את הטלה למטה, משתחרר גם למעלה. אי אפשר לבטל את מזל טלה עצמו — אבל אפשר לבטל את הקליפה שבו, את היבט הסטרא אחרא. בכך השה משתחרר מרשעותו, הוא מאבד את קליפתו, ונעשה שוב קדוש — תפקידו האמיתי.
ההבדל בין עבודה זרה וקדושה
אם גם אתה משתמש בשה, האם גם אתה עובד עבודה זרה? תשובה: גם צריך את השה — אבל את השה הקדוש, לא את זה של הסטרא אחרא. קרבן פסח משתמש בשה לה’, בעוד מצרים השתמשה בו לכוחות הרע.
בכור — מי הראש?
הכאת בכורות פירושה: כאשר העבד/צאן חושב שהוא הראש (בכור), צריך לשבור את בכורתו. הבכורה עוברת לישראל — “בני בכורי ישראל” — אבל ישראל אומרים “בכור לה’“, לא לעצמם.
—
י. היסוד הגדול: קרבן פסח גורם למכת בכורות
היסוד הגדול של הזוהר מחבר הכל יחד: הקב”ה לא שבר את הכוחות למעלה בעצמו. דווקא דרך הקרבת קרבן פסח של ישראל למטה, נשבר הכוח למעלה — “יפקוד ה’ על צבא המרום במרום”.
זו מדרגה גבוהה יותר מחידוש הרמב”ם: הרמב”ם אומר שלא עובדים עבודה זרה — הזוהר אומר שבאמת נשבר באופן אקטיבי כוח הכוכבים והמזלות. אבל זה קרה רק דרך מעשה ישראל למטה — דרך קרבן פסח, דרך שחיטת השה, ישראל הוכיחו שמעשה בעולם הגשמי יכול לפעול בעולמות העליונים ביותר.
תמלול מלא 📝
יציאת מצרים, עבודה זרה, והמשמעות העמוקה של קרבנות: שיעור על פי הרמב”ם
הקדמה: סדר השיעור
רבותי, היום הוא ערב שבת ויקרא, השבת שאחרי שבת החודש, לפני שבת הגדול, שבת פניו קוראים לה בספרים מסוימים.
ואנו רוצים להמשיך לפי סדרנו לדבר קצת יותר לעומק בענין שדיברנו אתמול בלילה בשיעור, על פי נגלה, על פי דרך הרמב”ם.
פשוט הוא, מה זה נגלה? זה גם בנסתרות, אבל באופן ששמדברים יותר שכלית. וזה צריך להיות אותו ענין, אותה נקודה כמו שהוא באופן יותר פנימי.
פרק א: מהלך הרמב”ם בענין יציאת מצרים
ההבנה השטחית אינה מספיקה
ואנו צריכים להקדים כאן שלמדנו אתמול, ואנו נלמד בעזרת השם בשבוע הבא בהמשך השיעור, שיש כאן את המהלך שהרמב”ם לימד אותנו מיציאת מצרים, מחשיבות יציאת מצרים, מדוע יציאת מצרים היא דבר חשוב.
זהו מהלך אחד שבנוי על כך שאי אפשר, אי אפשר שיספיק המעשה הפשוט, סתם שהקב”ה הוציא את היהודים ממצרים. זה מעשה קטן מאוד, זה לא מוציא שום דבר נצחי, שום דבר אלוקי אמיתי.
אף על פי שלא נפסל שאדם יבין סתם את הנקודה הפשוטה, הכרת הטוב, המעלה, המעשה שהקב”ה הוציא את היהודים ממצרים, זה עדיין דבר קטן. אנו מבינים שהקב”ה האמיתי, עבודת ה’ האמיתית, ואפילו העבודה האמיתית של מה שיכול לעשות אדם, צריכה להיות דבר יותר עמוק, יותר רחב מזה.
החידוש של אברהם אבינו ומשה רבינו
לכן למדנו בדרך הרמב”ם שהדבר היותר עמוק, היותר רחב קשור לחידוש של אברהם אבינו, שאחר כך משה רבינו חידש אותו שוב ועשה אותו יותר עמוק, יותר חזק, שאלו הם שתי הנקודות:
נקודה ראשונה: איסור עבודה זרה – שאסור לעבוד שום דבר נברא אף על פי שמגיע לו אולי כבוד לפי הסברא של דור אנוש.
נקודה שניה: עבודת השם – מדוע אברהם אבינו עשה מזבח, ומשה רבינו עשה מצוות ומזבחות ובית המקדש, כלומר שיעבדו, שיפרסמו לקטנים, לילדים, לכל אחד, את הנושא של מציאות השם דרך זה שהוא עושה עבודה עבורו.
אלו הם שני החידושים שלמדנו לפי דרך הרמב”ם.
השבועה לאבות – השלמה של תוכנית אברהם
צריך להוסיף כאן דבר אחד שלא אמרתי אז, שאנו מוציאים שהרמב”ם מוציא שם, שגאולת מצרים היתה מהקב”ה ששמר “ושמר את השבועה אשר נשבע לאבותיכם”.
צריך להבין שזה אומר לעומק, לא סתם הקב”ה הבטיח, צריך הוא לקיים, זה פשוט. אבל המבט היותר עמוק של זה הוא פשוט שיציאת מצרים היתה ההשלמה של השבועה לאברהם אבינו.
הקב”ה הבטיח על אברהם אבינו “למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'”. זה בדיוק על זה נתן לו שבועה שילדיו יירשו את הארץ.
במילים אחרות, תוכנית אברהם אבינו, התחלתו של הרעיון להיות אומה יודעת השם, שיהיו אנשים שמאמינים, בנים ונשים, וכל תלמידיהם, כולם ידעו את השם, זו היתה המשימה של אברהם אבינו. ומשה רבינו הוא ההשלמה של הדבר.
נעשה שבירושת מצרים היה זה בסכנה, כמעט שלא נשתכח העיקר ששתל אברהם אבינו. משה רבינו חידש את זה.
זה שאומרים שזו השבועה לאבות, אין הכוונה סתם לומר שהקב”ה הבטיח, ממילא היה צריך זה לקרות. הכוונה לומר שזו ההשלמה, הדבר שאברהם אבינו התחיל משה רבינו סיים והוציא לפועל ועשה תיקון הרבה יותר חזק.
פרק ב: ידיעת השם והאחד האמיתי
דרך הרמב”ם בידיעת השם
עכשיו, למדנו באמת, וזה מה שאנו רוצים בשיעור הבא על אותו סדר להמשיך, שזו באמת דרך הרמב”ם שבנויה על כך שידיעת השם האמיתית, הדרך האמיתית של איך אדם צריך להיות לו דבקות, אדם צריך להיות לו ידיעת השם, היא דווקא לדעת את הקב”ה כמו שהוא, כמו שקוראים בלשון חסידית, למעלה מכל העולמות, לפני כל העולמות, ואחר שנברא העולם נשאר הוא גם כן כך, זה לא משנה אותו.
אבל זו ההשגה שקוראים בסוף, או “אחד האמת” כמו שחובת הלבבות קורא לו, האלוקים האמיתי שהוא למעלה מכל דבר.
עבודה זרה אינה רק פסלים
והרמב”ם לומד שזו היחידה, זה החידוש האמיתי של להפיק עבודה זרה. עבודה זרה היא כל התפיסות, כל ההשגות, שאינן השגה אלוקית אמיתית.
זה לא רק עבודה זרה שאינה לגמרי שקר וכזב, כמו הפסל, זה שחושב שעובדים את הפסל, בוודאי זה לגמרי שקר. אבל הפנימיות של עבודה זרה, כל המדרגות הן באמת קיימות, באמת יש מדרגות כאלה, והעיקר נקודה של עבודת ה’ היא דווקא לעבוד את האחד האמת, את הידיעה של האחד האמת, זו הדרך.
אין חידוש בעצם האלוקות
ממילא לפי זה לא יכול להיות, הבה נבין, לפי זה לא יכול להיות שיציאת מצרים היא איזה גילוי, היא איזה חידוש בעניני אלוקות. כל העולם אינו חידוש בעניני אלוקות, לא שום דבר. חידוש הוא שאנשים יודעים את זה, ממילא, אבל בעצם הדבר לא יכול להיות שום חידוש, מיום שנברא העולם ואילך לא נברא העולם, לא יכול להיות שום חידוש.
החידוש הוא בהלכות עבודה זרה
אלא מה, אם יש איזה דבר שהתחדש ביציאת מצרים, הוא דווקא הנקודה שאנו קוראים הלכות עבודה זרה. הנקודה של לבטל עבודה זרה מן העולם, של להתגבר על הבעיה שגורמת שבדרך כלל הקטנים, הנשים, הבנים נכשלים, כי בגלל זה נלמד, או מתחילים לעשות עבודות, מזבחות וכדומה לכל הכוחות והמציאות, ממילא נלמדת טעות, זה מתקלקל לטעויות. אז העצה שמסלקת את הטעות, מסלקת את הנושא של עבודה זרה, וגם הנושא של עבודת ה’.
פרק ג: קרבנות – הפשט העמוק של “להפיק עבודה זרה”
קושיית הרמב”ן
על זה, אדרבה, אנשים חושבים שהרי היום לומדים ויקרא, כל אחד זוכר שהרמב”ם אמר שקרבנות הם רק להפיק עבודה זרה. צריך לזכור שזה בכלל לא דבר כל כך פשוט.
אנשים חושבים שאם כך, המפרשים על הרמב”ם מיד אומרים כבר את זה, זה לא חידוש שרק המפרשים החסידיים או כמו שהנרבוני כבר אמר את זה, שאנשים חושבים שאם כך, ושואל כבר הרמב”ן עליו, אם כך, אברהם אבינו שלא היתה עבודה זרה בעולם, למה הוא היה צריך את זה? או אדם הראשון שלא היתה עבודה זרה בעולם, למה הוא היה צריך את זה? “אדם כי יקריב מכם”, כן?
הפשט האמיתי של הרמב”ם
והאמת היא, כמו שהמפרשים מסבירים, שזה לא נכון, כי הנקודה שהרמב”ם מתכוון לומר כשהוא אומר שהקרבנות הם רק להפיק עבודה זרה, הוא לא מתכוון לומר כי בדיוק עובדי עבודה זרה היו להם איזו שטות של להקריב קרבנות, ושצריך בדיוק לעשות לנו את אותה שטות. לא, זה בכלל לא שטות.
מה שהוא מתכוון לומר הוא, אגב, שלבד האמת לאמיתו, מצד האמת של תורה, מצד האמת של הקדוש ברוך הוא, ואמת ה’ לעולם, מצד זה לא שייך עבודה בגשמיות, לא שייך לומר שעובדים אותו עם קרבן. העבודה האמיתית היא רק בדעת, בדבקות, ובמחשבה טהורה לגמרי, ובדבקות טהורה לגמרי, רק שם שייך בכלל עבודה.
הבעיה של אנשים בעולם הזה
אבל אנשים חיים בעולם הזה, והעולם הזה יש לו באמת קודם כל נטייה לכל המדרגות שבינתיים, כל השרים, כל המלאכים, כל הספירות, כל המדרגות. והאנשים שחיים בעולם הזה, הם לא מבינים.
אומרים להם עבודת ה’ בבחינת מחשבה בלבד, בידיעה בלבד, אולי אחד בדור מבין בכלל על מה מדברים, או אפילו האחד בדור יש לו גוף. אפילו אני חושב שאני מבין, אבל אני חי גם בגוף, אני חי גם בין אנשים, אני חי גם בחיי העולם הזה, ולגופי לא מובנות המדרגות העליונות. לגופי מובנים רק דברים שאפשר לראות, שאפשר לשמוע, שאפשר להריח, שאפשר להקריב.
שתי האפשרויות בלי קרבנות
אז מכיוון שיוצא כאן שיש רק שתי אפשרויות, זה לא באמת שיש אפשרות שאם לא היתה עבודה זרה בעולם לא היינו צריכים קרבנות. אם לא היתה עבודה זרה בעולם לא היה עולם. כל העולם הזה הוא חלק מעבודה זרה. העולם הזה הוא הגשמיות. מה זה עבודה זרה? לעשות את הגשמיות יותר מהרוחניות.
נו, אז מה זה עבודה זרה? אם לא היתה עבודה זרה היה חלק מעבודה זרה, היה אדם, היו עובדים גשמיים. ועכשיו, וכשחיים בעולם יש רק שתי אפשרויות:
אפשרות ראשונה: או לומר שעבודת ה’ היא רק בטהרת המחשבה והפשטות, שאולי הנקודה העליונה, הנפש האלוקית, המדרגה הגבוהה שבנפש, או האנשים הגבוהים ביותר שבעולם, או הדור האחד שהוא דור דעה יכול להשיג בכלל. אבל בכלל, כל חלקי הנפש, כל חלקי בני אדם, האישה והילדים, המון העם שקוראים להם, כלל ישראל, אנחנו לא מבינים את זה בכלל. והם יעשו, או יהיו לגמרי אתאיסטים, שזה בוודאי לא דרך, או יהיו עובדי עבודה זרה בהכרח, כי הם יבינו שמדברים על כל המציאות, כל המדרגות והמציאות, ומה הם ילכו לראות? ילכו לחשוב שזה האלוקים, והם יעבדו עבודה זרה.
זו האפשרות היחידה, או שרק מי שמבין באמת הוא עובד ה’, והאחרים יכולים להיות רגילים מרוחקים מעבודה זרה.
העצה של קרבנות
אז העצה של קרבנות, זה מה שהוא אומר שכאן יש עבודה מעשית, קרבנות הם העבודה המעשית הגדולה ביותר, זה לא שונה קרבנות מהנחת תפילין במובן האמיתי. אנשים חושבים שקרבן הוא איזה קשר גדול יותר, זה רק קשר גדול יותר כי זה יותר מפורש, אומרים שזה “אשה ריח ניחוח לה'” וכו’.
אבל לבנות בית המקדש ובית המדרש שבו לא עושים קרבנות, או ללמוד ספר, או לעשות איזו מצווה מעשית, הוא מאותה נקודה. זה גם עבודה זרה, מבחינת מה שהקב”ה הוא, זה זר לו, זו עבודה בגשמי, זו לא עבודה רוחנית, זו לא עבודה במחשבה של הכרת עצם השם.
תירוץ הרמב”ם
על זה אומר הרמב”ם שאנחנו אילו חיינו בעולם המציאות, לא עולם המציאות, בעולם המעשים, בעולם המוגשם, לא היינו צריכים עבודות בגשמיות, היינו יכולים באמת לעבוד רק עבודות במחשבה.
מכיוון שאנו חיים בעולם הזה שהוא עבודה זרה, אז אם רוצים לעבוד את הקב”ה בעולם הזה, זו הדרך שהוא אומר, שאם רוצים לעבוד את הקב”ה, שאפילו הנשים והקטנים יבינו, עולם שלם יבין, אפילו החכמים, החכמים שיש להם דעת יבינו את עבודתנו, צריך לעשות עבודות שהן כעין עבודה זרה. אותו דבר שעובדי עבודה זרה עושים, צריך לעשות בגשמיות, צריך לדעת להראות את זה, צריך לדעת להרגיש את זה.
הנסתרות והנגלות – ביאור החתם סופר
כמו שהחתם סופר אמר, “הנסתרות לה’ אלוקינו”, לאדם יש עבודה נסתרות, זה בינו לבינו, מוח ולב. מוח ולב זה אומר נסתרות, זה לה’ אלוקינו, זו עבודה בין אדם לקב”ה. אבל אם אדם רוצה לחנך את ילדיו, צריך הוא לעשות מה שהוא נגלות, הוא צריך לעשות עבודות בגוף, הוא צריך להראות חום, הוא צריך להראות, לעשות מצוות מעשיות. זה “לנו ולבנינו עד עולם”. זה הפירוש, זה הסוד של קרבנות, של כנגד עבודה זרה.
“כנגד עבודה זרה” לא אומר שאין לזה פשט אמיתי
צריך להבין, אפילו כשאומרים שזה רק כנגד עבודה זרה, לא מתכוונים לומר שאין לזה פשט אמיתי. אין לזה פשט אמיתי, כמו שלכל העולם אין פשט אמיתי. אבל הקב”ה עשה את העולם. פשוט הוא, הקב”ה רוצה עבודה זרה כביכול במובן הזה. אני לא רוצה חלילה עבודה זרה, אני מדבר כבר על שורש עבודה זרה, כן?
הגמרא על עבודה זרה
כמו שכתוב בגמרא [עבודה זרה], הפילוסופים שאלו את החכמים, הגויים שאלו את החכמים, אם לקב”ה אין צורך בעבודה זרה, למה הוא לא מבטל?
ענו החכמים, אם היו עובדים דבר שאין לעולם תועלת בו, היה יכול לבטל אותו. אבל הם עובדים את השמש ואת הירח, אז הוא יאבד העולם מפני השוטים? למה העולם כמנהגו נוהג? ושוטים של כל כלי יסודות נתונים על דינם?
זו גמרא מאוד עמוקה. מה אומרת הגמרא? אבל השמש היא אמיתית, הוא עובד דרך השמש. הוא לא עובד דבר שאין בו ממש. דבר שאין בו ממש היה באמת מתבטל מיד. הוא עובד דבר שיש בו צורך לעולם. רק מה הטעות שלו? הוא נותן כבוד לשמש, והוא שוכח אותו סוף מהקב”ה. זו הטעות. אומר הקב”ה,
—
[סוף חלק א]
עבודת ה’ דרך גשמיות והחידוש של יציאת מצרים
עבודת ה’ דרך גשמיות – לא עבודה זרה
אתה שוטה, אתה שוטה שקלקל, אתה עתיד ליתן את הדין, אתה שכחת מהקב”ה, אתה עתיד ליתן את הדין. אבל עולם כמנהגו נוהג, זה צריך להתנהל כך.
במילים אחרות, אפילו בעבודת השם, לא עובדים באמת את השמש, חס ושלום, עובדים את הקב”ה. אבל עושים את זה עם השמש, עובדים את הקב”ה. כלומר, אומרים “הכל יודוך”, עובדים את הקב”ה, אוקיי, זה דבר גשמי, במובן מסוים, הכוכב [כוכב] שמסתכלים עליו, הוא השמש, הוא הירח [ירח]. שמש וירח וכל צבא השמים. לא אומרים חלילה שהשמש נותנת שבח לקב”ה. הקב”ה לא נעשה גדול יותר או קטן יותר שהשמש נותנת לו שבח. זה קטנות, זה בכלל לא ערך של מה שהקב”ה הוא.
אלא מה? אנחנו חיים תחת השמש. צריך לתת לו שבח והודאה דרך השמש, עם השמש. מראים, כמה גדולה וכמה יפה השמש, כמה טוב השמש עובדת, אומרים, “מה רבו מעשיך ה’, כולם בחכמה עשית”, וכו’ וכו’.
העומק של להפיק עבודה זרה
וזה העומק כשאומרים שהכל הוא רק להפיק עבודה זרה. לא מתכוונים לומר שיכול היה להיות אחרת. יכול היה להיות אחרת רק אם לא היה עולם, לא היו שמש וירח. ברגע שיש שמש וירח בגשמיות, צריך להיות או שהאפשרות היחידה האחרת היא שעבודת ה’ תהיה באמת רק למעלה מהשכל, למעלה מההשגה, כלומר רק בשכל, או רק בלב, רק בעבודה שבלב.
אבל כל עוד חי העולם הזה, צריכה להיות העבודה שהיא באמת נגד עבודה זרה. וזה פשוט להבין את הנקודה עכשיו.
דרך הרמב”ם
כך אנו מבינים עכשיו, אמרנו שזו דרך אחת, זו בוודאי דרך הרמב”ם ודרך האמת במובן אחד, שעבודת ה’ היא רק, החידוש יכול להיות רק כשעובדים את האחד אמת, זה שהוא למעלה מכל גוף, למעלה מכל הגדרה. ואם יש עבודה שאינה כך, יש עבודה שיש לה כן הגדרות, יש הלכות, יש כל כך הרבה קרבנות, וכל כך הרבה דם, וכל כך הרבה מעשים, הרי הפשט הוא שזה להפיק עבודה זרה, זה חייב להיות להפיק עבודה זרה.
החידוש של יציאת מצרים
עכשיו, זה היה החידוש של יציאת מצרים. יציאת מצרים התחדש שצריך ללכת, ואפשר, צריך ללכת נגד עבודה זרה, צריך ללכת נגד המציאות של הגופים, של הגשמיות שבעולם, שהם העבודה זרה, כל הכוחות הממונים על העולם. זה החידוש של יציאת מצרים, של תורת משה, של אברהם אבינו, זה מה שחידשו.
ה”פשט ההפוכה” – שיטת ר’ עזרא על פרעה
מה שאני רוצה לומר עכשיו, ואנו נלמד, שיש קצת פשט הפוך. אנו צריכים לדקדק אם זה באמת הפוך. לפי מה שאני חושב בתחילת השיעור, צריך לכאורה לומר שזה לא באמת הפוך. אבל יש פשט הפוך.
פרעה ושיטת הרמב”ם
המשך: הפירוש ההפוך והתירוץ – “ידעתי את ה'”
הפירוש ההפוך הוא שהיה מקובל במקובלים ראשונים, ר’ עזרא. ר’ עזרא כתב ספר, והוא אמר, הוא סובר שפרעה הלך בשיטת הרמב”ם. זה מובא בספרים חסידיים, העבודת ישראל מדבר באריכות קצת בהליכה בנושא של פרעה, של המן, של כל מיני דברים נסתרים.
והוא אומר מה? פרעה אמר “לא ידעתי את ה'”. “לא ידעתי את ה'”, אומר ר’ עזרא, שהוא סובר שהפירוש הוא, פרעה אמר שהקב”ה הוא לא, שהקב”ה אפשר להשיג רק בבחינת ידיעת השלילה, אי אפשר לדבר עליו באופן חיובי, באופן של מידות, ובאופן שמות. לפיכך, הקב”ה, אם הוא יבין, אין לו שייכות בעולם, אין לו שייכות עם בני אדם, אז בשבילו שווה המצב, “לא ידעתי את ה'”.
התירוץ – “ידעתי את ה'”
אם רוצים, טען ר’ עזרא, אם רוצים עבודת ה’ אמיתית, צריך להיות לא הסוג הזה, לא הסוג הזה של הקב”ה, לא הסוג הזה של השגה, צריך להיות משהו של “ידעתי את ה'”, ואחרת יהיה “לא ידעתי את ה'”.
זה מה שכתוב “שמי ה’ לא נודעתי להם”, זה מה שכתוב בכל המעשה של משה רבינו “מה שמו”, הוא לימד לא את הקב”ה שהוא למעלה מהכל, לא את הקב”ה שהוא לגמרי למעלה מכל דבר, אלא דווקא את הקב”ה באופן שהקב”ה יש לו כן שייכות בעולם, באופן שאומרים שיש לו שמות, אומרים שיש לו השגות מסוימות, מדרגות מסוימות שאפשר להבין, שאפשר לדבר עליהן.
הלהפיכת הדרך
זו הלהפיכת הדרך של פרעה, ובמובן מסוים זה אפילו פתרון לבעיה שהרמב”ם היה לו, לא בדיוק הפוך.
זה ה, צריך ללמוד על זה, נדבר על זה אי”ה בשבוע הבא, לנסות להבין את האופן שזו המחלוקת, לנסות להבין את הדרך שהיא קצת הפוכה.
הדרך האמיתית – חסידות וקבלה
אבל מה שאנחנו צריכים לומר עכשיו הוא כך, מה שאנחנו צריכים לומר הוא, וזו האמת, במילים אחרות, מה שהחסידות אומרת, המקובלים, מה שהם אומרים שעיקר החידוש של יציאת מצרים, שהרמב”ן מדבר על זה, שצריך כן לדעת איזו מידה של הקב”ה ואיזה שם של הקב”ה וכו’.
הפנימיות של שתי הדרכים
מה שאני רוצה להוציא, שהדרך הראשונה של הרמב”ם, שהיא אפשרית, נדבר על הפנימיות של זה בשבוע הבא. השיעורים שלנו אומרים שאנחנו הולכים לדבר על הפנימיות של מה שלמדנו על פי נגלה.
צריכים אנחנו להוציא שהדרך שאמרנו עכשיו, הדרך של הרמב”ם, שהחידוש הוא רק במעשה ובנושא של ביטול עבודה זרה, להפיכת הטעות של הכותים [האומות], זה עצמו יש לו פנימיות גדולה.
לדרך הזו יש גם מקום גדול אצל המקובלים, בזוהר הקדוש שאנחנו לומדים כאן, ולמדנו בשבוע שעבר את הזוהר על “החודש הזה לכם”. אמת, הוא בנוי הרבה על הדרך הזו, הוא רוצה הרבה להוציא את החידוש, ייחוד, המעלה של הנקודה דווקא באופן על פי קבלה, בדרך הקבלה.
הזוהר על קרבן פסח – השה והכתר התחתון
בואו נלמד את הנקודה, יש עוד דברים שצריך ללמוד, אבל בואו נדבר על הנקודה שרואים אותה כאן, לנסות רק להצביע, לשים את האצבע על המקום שרואים שכאן היא הנקודה.
השאלה – למה שה לבית אבות?
הזוהר אומר כך, הזוהר אומר מה הענין, מה הסוד למה היו צריכים להביא קרבן פסח? ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית, מה זה השה לבית אבות שה לבית?
אומר הזוהר, קודם כל כך, אני קורא מילים פשוטות מהזוהר, אני הולך לתרגם מה זה אומר בהקשר של הנושא.
התשובה – כתר תחתון
במלה דא, למה צריך להביא את השה לבית אבות? אומר הזוהר, במלה דא אתאחד כתר תתאה, דמתאחדן בה כל שאר כתרין תתאין.
אומר הזוהר, במילה הזו, בדבר הזה שנקרא שה, מתחברים, מתאחדים את הכתר התחתון, במילים אחרות, המדרגה של הקליפה. תחתון פירושו כמעט תמיד, מה שקוראים קליפה זה מה שקוראים תחתון, או מה שקוראים תחתון זה מה שקוראים קליפה.
במילים אחרות, השה, זו המדרגה התחתונה. בואו נאמר, בשפה של מה שלמדנו, מתחילים לומר שזה המכשול הגדול ביותר, או צריך להיות מדויק בדיוק מה קוראים תחתון, או אני אומר שתחתון פירושו קליפה, צריך כאן להיות מדויק. אני רק מניח את השאלה, הנקודה איך צריך יותר להבהיר.
המדרגה הגבוהה ביותר של קליפה
או כפירה. כאן זו הקליפה הגדולה ביותר, המדרגה הגבוהה ביותר של התחתונים. ממילא אם הוא הגבוה ביותר, הוא אמת והוא כולל את כל המדרגות האחרות. פשוט הגבוה ביותר, החזק ביותר, הראש, הוא כולל, הוא שולט על כל הנמוכים. אם לוקחים את השה ומביאים אותו, מכניעים את השה, דרך זה נכנע השאר של הדברים.
שינוי הלשון של משה – “צאן למשפחותיכם”
השאלה של הזוהר
ועל זה אומר הזוהר כך, מדרש מעניין מאוד. אומר הזוהר, שעל זה משה רבינו… מעניין מאוד, לומדים את הפרשה, יש את פרשת החודש הזה לכם, שם כתוב “ויקחו להם איש שה לבית אבות”. אחר כך, משה הלך, הוא אמר ליהודים, הוא אמר להם, “משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם”.
הוא החליף, הוא החליף את המילה “בית אבות” למילה “משפחות”, והוא החליף את המילה “שה” למילה “צאן”. מעניין מאוד, משה החליף את המילה.
מה הפשט שמשה אמר אחרת מהקב”ה? יש שאלה, כל פעם, הרמב”ן מדבר על זה, כל פעם שרואים שהקב”ה אומר למשה דבר אחד, ואחר כך משה משנה, הוא אומר קצת אחרת.
התירוץ – “צאן ועבד ושפחה”
אומר הזוהר, שמשה התכוון כאן למשהו. מה הוא התכוון כאן? כך, “צאן” הוא רמז למה שכתוב, “צאן” מוציא יותר טוב שהשה הוא לא סתם שה, הוא, כמו שכתוב, “צאן” הוא כמו שכתוב “צאן ועבד ושפחה”.
הוא מביא פסוק, “צאן ועבד ושפחה”. מי אמר “צאן ועבד ושפחה”? יעקב אבינו. יעקב אבינו שלח שליחות לעשו, הוא אמר, “ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה”.
פירוש הזוהר בפרשת וישלח
תירגם הזוהר בפרשת וישלח, מה אומר כאן יעקב אבינו, מה הוא רוצה לספר לעשו? תירגם הזוהר שיעקב אבינו מתכוון לומר, יעקב אבינו הוא רמז על הלא עבודה זרה, כן, על הדרך של עבודת ה’, שהזוהר קורא לזה צד הקדושה. ועשו הוא רמז של הרע, של העבודה זרה, של הדרכים שנכשלים בהם בני אדם, הדרכים שלא נכונים.
ויעקב אבינו כשהוא שולח שליחות לעשו, עם השליחות הזו הוא בוודאי ניסה להראות את ניצחונו, להראות בעצם מה הניצחון.
האסטרטגיה של יעקב אבינו עם עשו והיסוד של כוח למטה על למעלה
פרק ג: התוכנית האמיתית של יעקב אבינו
השאלה הבסיסית: למה יעקב שלח מלאכים לעשו?
מה הייתה התוכנית? ובכל זאת הוא רצה לפתור. בכל זאת יש כאן קושיה: מה רוצה יעקב? למה יעקב שולח מלאכים לעשו? המדרש אומר שהוא יכול היה להשאיר אותו בשקט, עשו הרי הולך לדרכו, הוא יכול היה להשאיר אותו כך. למה הוא היה צריך לשלוח לו מלאכים בכלל?
התירוץ: אסטרטגיה דיפלומטית של עירור עשו
והתירוץ חייב להיות, והזוהר רומז שזה הולך עם התירוץ – הוא מסביר דרך מסוימת להבין – אבל התירוץ חייב להיות שיעקב הבין, חיפש, זו הייתה דרכו איך הוא התחיל עם דיפלומטיה, וכל המעשה, וסוף דבר אל אדוני סרה, כן?
הוא רצה דרך זה הוא הולך לעורר את עשו, הוא הולך לגרות אותו, עד שעשו ייכנע ליעקב. זו בעצם הייתה התוכנית של יעקב – לכן בכלל יעקב קרא לעשו.
שתי הדרכים להבין את דברי יעקב
וכל המילים שיעקב אומר, אפשר לקרוא אותן בדרך הכנעה, כן, כמו שרש”י לומד – זו דרך אחת ללמוד בדרך הכנעה. אבל אפשר גם ללמוד אותן תת-קרקעית, בסתר אפשר ללמוד אותן בדרך של ההיפך מהכנעה. אפשר ללמוד אותן באופן של לומר שכאן יעקב מוציא למה עשו בעצם הולך ליפול לפניו, איך – במילים אחרות – אם לומדים בנמשל מזה, איך היהודים מתגברים על עשו, על הבעיות של העולם הזה, של העבודה זרה.
“ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה” – המשמעות העמוקה
לימוד יעקב אצל לבן: איך לשלוט על כוחות הרע
ומה הוא אומר לו? הוא אומר לו כך: “ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה”. מה זה בא כאן? מה הוא רוצה לומר, יעקב אבינו אומר לו: פעם הלכתי ללבן ופשוט נתקעתי שם, לא היה לי מה לעשות? לא! הלכתי ללבן, למדתי איך לטפל.
לבן היה הרמאי הגדול, הוא התהפך כל היום, ואני למדתי ממנו איך לשלוט, איך לטפל, להתעסק עם הבעיות, ושולטים עליהן.
ההבדל בין בית שם ועבר והעבודה אצל לבן
אפשר לומר זאת פשוט, כן? יעקב אבינו היה בבית שם ועבר ארבע עשרה שנה, הוא למד איך לעבוד את ה’ בישיבה, איך לשבת פרוש מן העולם וכו’. אחר כך הוא הלך ללבן, והוא עבד: “גנובתי יום וגנובתי לילה, הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה”. הוא ישב ועבד ביום ובלילה.
ואז יעקב אבינו ביצע איך להיות יהודי, איך להיות אדם, איך להיות אחד מהאבות, כשעובדים עם לבן, עם כל דרכי העולם הזה. לא כמו עבודת ה’ נפרדת, שזה, כמו חנוך הוא הבין את זה – זה היה מיוחד ליחידים, וכל הצדיקים שהיו לפניו – אלא הדרך של אברהם אבינו, הדרך האמיתית של משה רבינו.
שור וחמור: שני ראשי הקליפה הגדולים
הוא אומר יעקב אבינו: “ויהי לי שור וחמור”. היה לי, היה לי תחתי, אני שולט על שור וחמור. שור וחמור הוא רמז על שני ראשי הקליפה הגדולים.
בואו נאמר שור וחמור, שכל אחד יודע: שור הוא שור המזיק, חמור הוא חמור עוזר, אבל הוא לא צדיק גדול. שמים אותם ביחד – כתוב “לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו”. לומד הזוהר ששור לבדו אפשר להתמודד, חמור לבדו אפשר להתמודד, אבל שניהם ביחד לא מתמודדים.
שור וחמור ביחד – בואו נאמר ההתחברות של הקליפה, שניהם ביחד – כשלקליפה יש התחברות, קשה מאוד להתמודד. יעקב אבינו אומר: “ויהי לי שור וחמור” – אני יודע איך להתמודד עם השור והחמור.
שור: כוח העבודה זרה
שור הוא גם “כסף נבחר לשון צדיק” – שור הוא אחד שיש לו חלק, כן. שור, רואים ששור יוצא ממנו עבודה זרה, יוצא ממנו העגל. “שור אוכל עשב”, כן. מהשור אפשר לחשוב שזו דרך לעבוד עבודה זרה. יעקב אבינו אומר: “ויהי לי שור וחמור”.
צאן ועבד ושפחה: המדרגות הבאות של העולם הזה
אחר כך הוא אומר: “צאן ועבד ושפחה”. מה זה “צאן ועבד ושפחה”? הלאה, צאן פירושו המדרגות הבאות של דברי העולם הזה, ששולטים בעולם הזה, והם נקראים צאן ועבד ושפחה.
אומר הזוהר: הצאן ועבד ושפחה, אלו הכתרים התחתונים, המדרגות התחתונות שהקב”ה הרג במצרים. איך הוא יודע? כתוב שהקב”ה הרג במצרים: “מבכור אדם עד בכור בהמה, עד בכור השבי, עד בכור השפחה” – זה הצאן, הרג את הצאן, בכור בהמה, והעבד ושפחה.
עבד ושפחה – במילים אחרות – עבד ושפחה מרמז על מדרגות שצריכות להיות עבד למדרגות יותר עליונות. יש מדרגה שהן נמוכות, שהן עבד. כמו שהאדם הוא עבד, הוא שולט, הוא עבד כי ימלוך, הוא בית עבדים – העבד פירושו שהוא שולט עלינו, זו העבודה זרה, זה העבד.
עובד ה’, כל צבא השמים שהם באמת העבדים, ולבסוף הם הופכים למלכים – זה “תחת עבד כי ימלוך”. אבל יעקב אבינו אמר “ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה”.
למה משה רבינו החליף “שה” ל”צאן”?
ומה רואים בבירור מכאן? שצאן – זה משה רבינו אמר. אצל יעקב לא כתוב שה. למה משה החליף את המילה שה למילה צאן? לרמז ליהודים את המילה צאן שיעקב אמר: צאן ועבד ושפחה. והוא רצה לומר להם: דרך זה שתיקחו את הצאן, העבד ושפחה יחזרו להיות עבד ושפחה.
זה הפירוש של הזוהר על “שור וחמור צאן ועבד ושפחה”, על הפסוק “משכו וקחו לכם צאן”.
היסוד של “עבידו אתון עובדא לתתא ואנא אתבר תקפייהו לעילא”
הסבר הזוהר על “משכו וקחו לכם צאן”
אומר הזוהר כך, אומר הקב”ה, קודשא בריך הוא: “עבידו אתון עובדא לתתא ואנא אתבר תקפייהו לעילא” [אתם תעשו את המעשה למטה, ואני אשבור את כוחם מלמעלה].
אתם תעשו את המעשה של לקיחת שה לבית אבות למטה, ואני אשבור את כוחם מלמעלה. מה זה אומר? הפירוש הוא כך: שהזוהר מביא כאן את המהלך שלו מכל המצוות.
הכלל של כוחות הטומאה ואיך הולכים נגדם
במילים אחרות, הזוהר אומר שיש באמת כוח, יש באמת סוג כזה של דבר שנקרא הצאן ועבד ושפחה, כוחות הטומאה, כוחות הרע, שהם הצאן ועבד ושפחה, והם כוח גדול. איך יהודי יכול ללכת נגד זה? כן?
איך אדם יכול – אומרים כך – אם התורה היא מלאך ואני אדם, איך אני יכול ללכת נגדו? או אנחנו מדברים עכשיו על היסודות של עבודה זרה, צריך לשאול כך: מה זה אומר?
הדרשן מתחיל להסביר את הקושיה
זה יפה מאוד, אני אתרגם קצת את הזוהר, ואני הולך להתחיל קצת, כי אומרים דרך כזו, אבל הוא יסביר את זה. זה מאוד חמוד, זה מאוד חמוד לומר את זה. אבל איך אפשר לומר את זה?
הקושיה הגדולה: איך אדם יכול ללכת נגד הכוחות השמימיים?
הבעיה של חיים תחת השמש
אני לא מבין: אתה לא צריך את השמש? אתה לא צריך להגיע לשמש? אתה לא יכול לחיות בלי השמש? אתה לא יכול לחיות על הקב”ה ישירות בלי השמש? אתה חי תחת השמש. תלך למעלה מהשמש – בסדר, חי הגוף שלך, רק חי למטה מהשמש.
ומה זה אומר אני לא גוזר על השמש? מה הפירוש? איך יכול להיות דבר כזה? “החודש הזה לכם” – אנחנו שולטים על החודש. זה אומר שהחודש הוא מעליך, בדיוק כמו הלבנה, הנמוך ביותר מהכוכבים, הנמוך ביותר מגרמי השמים.
הלאה, השליטה גדולה יותר ממך. אז הוא אומר: לעבוד עבודה זרה – “כי רום נגד פניך” – אתה הולך ללכת נגד כוח השמש, הוא חזק יותר ממך, הוא הולך לנצח. זו העובדה: עולם כמנהגו נוהג, אנחנו תחת השמש. מה קורה כאן?
למה חכמי הקדמונים עבדו את השמש
לכן לומד הזוהר שחייב להיות שאם זה באמת היה, אם משה רבינו בא עם חידוש כזה… הרמב”ם אפילו שתי שורות חשב על הבעיה, שכאן לא צריכה להיות בעיה, כי הזוהר משלים.
משה רבינו אומר: אנחנו לא הולכים סתם לעבוד את הקב”ה, אלא אנחנו לא הולכים ללכת נגד השמש, ואנחנו גם לא הולכים לעשות עבודה לה’ – אוקיי, זה כבר הרמה הבאה.
נו, זה קשה: אני לא מבין, מה זה אומר? מה, אתה הולך ללכת נגד השמש? אתה הולך להיות חזק יותר מהשמש? הקב”ה חזק יותר מהשמש, אבל אתה לא. השמש הולכת לכעוס עליך.
אה, השמש לא יכולה לכעוס? המלאך של השמש – אני יודע – הוא יכול לכעוס. במילים אחרות, מה זה אומר? אתה לא הולך לגזור על השמש, ואתה רק הולך לעבוד את הקב”ה? ואיך זה הולך לעבוד?
ביטול עבודה זרה למעלה ולמטה: התפקיד האמיתי של מזל טלה
פרק ד: מזל טלה אינו רע מעצמו
משל חברת החשמל
מגיד השיעור:
מה פירוש כוח רע? כיצד יכול מזל טלה להיות דבר רע? לא, אין זה דבר רע. המזל אינו צד הרע. אפילו אם נאמר מה שהמקובלים אמרו קודם, ואמרו שזה צד הרע, המזל עצמו אינו צד הרע. מהו צד הרע? עוד רמה עמוקה יותר.
במילים אחרות, נניח שיש דרך, יש משהו… נניח משל גשמי, נניח שיש כמו אנרגיה, בא חשמל מהתחנה, זה המזל, ומתחברים נכון לתחנה הזו, מקבלים כוח.
מה עושה רשע? הוא מחבר איזה משחית קטן, ובכך הוא משחית. אפשר לומר שהוא משחית לא רק את עצמו, הוא משחית גם את המקור. כי עכשיו אומרים, חברת החשמל, ובאים לתבוע, מפציצים את חברת החשמל שלהם. מה עשתה חברת החשמל רע? חשמל הוא טוב. כן, אבל הוא צד הרע של חברת החשמל. הוא נותן כוח למי שעושים פצצות להרוג אנשים, להרוג יהודים. זה צד הרע.
כיצד המצרים לקחו כוח ממזל טלה
אותו דבר, כאשר המצרי לקח את דרכו כפי שעבדו את השר, הם חיברו את השר, השה. אומר, שה הוא חיבור, הוא רמז לשה עליון, למזל טלה. בכך קיבלו את הכוח של מזל טלה. ועכשיו מזל טלה נעשה רשע, כביכול.
חילול השם דרך שימוש לרעה בכוח
זה כמו, אי אפשר, זה לשון דוד עבדיך, אבל אומרים זאת אפילו על הקב”ה גם כן. כאשר אדם לוקח את כוחו של הקב”ה, ובכוח שהקב”ה נתן בו עושה רע, אומרים על הקב”ה. כמו שאומרים, “לֹא יָנוּחַ שֵׁבֶט הָרֶשַׁע עַל גּוֹרַל הַצַּדִּיקִים”, עושה חילול השם. כן? אומרים על הקב”ה, ראה מה הקב”ה עושה. הקב”ה הוא רע. כן, הקב”ה הוא כוח, זו לא בחירתו, זו בחירת האדם שהוא הכניס בו, בכלל, נניח. אבל זה מתחלל, אומרים על זה.
כמו שאומרים כאשר יש בן שהולך לתרבות רעה, אומרים ש”שם ה’ מתחלל”. מדוע שם ה’ מתחלל? אפשר תמיד לומר, הוא נתן לו חינוך טוב. אבל אפילו נניח שברור שנתן לו את החינוך הטוב ביותר, לאדם יש בחירה, בנו יכול ללכת בדרכיו. אבל מתחלל כוחו של האב. כוחו של האב מתחלל. עכשיו כוחו של האב הלך לעבודה זרה.
אותו דבר, כאשר עושים את הטלה לגטשקע, לוקחים את הכוח של הטלה העליון דרך הטלה התחתון במצרים, ועושים ממנו גטשקע, ומשתמשים בזה לכל מיני תאוות שהם עושים שם עם הטלה, הם משעבדים את היהודים, יהודים חפים מפשע, נעשה הטלה למעלה גטשקע.
ביטול הקליפה שבו — לא ביטול המזל עצמו
מדוע אי אפשר לבטל את מזל טלה עצמו
מה הקב”ה, האם אי אפשר לבטל את מזל טלה? אפילו נניח שמישהו אומר שיש כוחות הקליפה, האם אפשר לבטל כוחות הקליפה? לצורך שעה אולי. אם יש כוח שקוראים לו קליפה, נראה שיש סיבה גדולה שיהיה. אי אפשר לבטל.
מה שצריך לבטל הוא הקליפה שבו, וכך החלק התחתון… עושים זאת למטה, שוחטים את הטלה למטה, מבערים את הטעות, אומרים שלעולם לא עובדים את הטלה.
שחיטת הטלה — ביטול הטעות
במילים אחרות, לא יוצא ממנו שום טעות. מישהו אומר שהוא האל, “אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל”? לא, הוא לא אל, הוא כלום, הוא כמו שה, אפשר לאכול אותו ביום אחד. לא צריך לצלות אותו, אפשר לאכול את כל הדבר בלילה אחד, עד חצות נגמר הטלה. ובכך נגאל למעלה גם כן.
גאולת הצבאות — שחרור המלאכים
“כְּצֵאתְךָ מֵאֵין צְבָאוֹת”
איפה, חשוב על זה, כאשר היהודים נגאלו, שוחררו את היהודים, לא שוחררו רק את היהודים, שוחררו את כל הכוכבים איתם. “כְּצֵאתְךָ מֵאֵין צְבָאוֹת”, אומרים בהושענות, “וְאִמָּם מַלְאֲכֵי צְבָאוֹת”.
כאשר שוחררו “כָּל צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם”, “וְאִמָּם נִגְאֲלוּ מַלְאֲכֵי צְבָאוֹת”, המלאכים, צבאות השמים, “כָּל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי”, “וְאֶתְכֶם הוֹצִיא ה’ וַיּוֹצִיא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם”.
פקידה על הצבאות למעלה
כאשר יצאו הגויים, העובדים, המלאכים, ה”צְבָאוֹת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי”, נעשים הצבאות עבודה זרה. צריך לתת להם דין מלא. כמו שכתוב מחר, האחרון טעה עם תנין, הוא חשב שהוא אל, נתנו לו דין מלא לתנין.
מה פירוש זה? התנין חטא משהו? הוא חטא! מה פירוש להוציא? שעכשיו הוא נעשה שורש של רע, בשמו עושים רעות, כי הוא גם נפל באיזו טעות מזה. אז מכים, את מי מכים? מכים מישהו למטה. אוכלים עץ, שוברים את הכוח למטה, שוברים את כוח הכוחות למטה, והקב”ה שובר אותו למעלה.
ההבדל בין עבודה זרה וקדושה
התפקיד האמיתי של השה
במילים אחרות, אומרים עכשיו, הקב”ה יש לו הכל, תחילת הבריאה, והקב”ה תמיד היה למעלה, לא פשט שהיה פעם מלאך שהדריך אותנו אל הקב”ה. חס ושלום, דבר כזה… אבל האנשים כך חשבו, אנשים כך הרגישו, יוצא שהמלאך באמת רע. כאשר אנחנו שברנו את כוחו למטה, נשבר כוחו למעלה.
אומר הקב”ה, זאת אומרת, עכשיו אומרים על הקב”ה, זאת אומרת שצריך לשחרר את הקב”ה גם מגלות השכינה, כמו מצרים ומזל טלה, שהוא עצמו נהרס. אומרים שזה שבור, כן, אנשים אומרים שכן, שבור את זה. לא, אומרים עכשיו שזה לא כך.
שכאשר היהודי לוקח את השה והוא שובר את כוח השה, השה גם משתחרר, מאבד את כוחו. זאת אומרת, הוא מאבד את כוחו, מאבד את כוח הרשע שבו, הוא מאבד את קליפתו, השה של הסטרא אחרא, אפשר לומר שהשה של הסטרא אחרא נעשה בטל ונעלם, הוא נעשה קדוש, הוא נעשה רק שה טוב.
השימוש של היהודים בשה
ורוצה את השה הטוב? היהודים אוכלים, היהודים יש להם מאכל טוב, סעודה טובה, ליל סדר טוב, קרבן פסח טוב מהשה, כי זה השה האמיתי, מזה הוא נעשה. מזל טלה לא נעשה כדי שיעבדו אותו וישתמשו בזה בכוח, אני לא יודע מה, לשעבד את היהודים. לא, זה נעשה כדי שהיהודים יהיו חופשיים.
תירוץ על הקושיה: האם זה גם עבודה זרה?
אז אז, כן, קח את זה, אתה יכול לשאול קושיה, כן? אתה עושה, אתה אומר שאתה שובר עבודה זרה, אתה גם עושה עבודה זרה. בסך הכל, אתה משתמש בזה לדרך עבודה אחרת. דרך עבודתו היא דווקא לא “יבוש את מצרים כל רע וצום”, ודרך עבודתך היא דווקא כן לאכול, ואתה אומר שמזים את דמו, וזו סגולה שתהיה הצלה. זה מוזר.
לא, התירוץ הוא, בוודאי משתמש אני בזה גם כן. אני חי גם בעולם. אני לא אומר שאני לא צריך שה, אני צריך גם את השה. אני צריך אותו אחרת, לא את השה של הסטרא אחרא, אלא את השה של הקדושה. אני צריך את השה כדי להקריב את קרבן הפסח, שאתה צריך אותו כדי לעבוד, כדי לקחת מהכוח הזה כדי לעשות אני יודע איזה חזיריות אתה עושה עם זה. זה כל ההבדל. וזו שבירת הקליפה האמיתית.
שבירת הקליפה — תמו חטאים ולא חוטאים
יסוד רבי מאיר
כבר למדנו קיימא לן פעם שרבי מאיר אומר, ששבירת הקליפה היא ששוברים את הקליפה. ושבירת הקליפה פירושה שעושים לו “תַּמֵּם חַטָּאִים וְלֹא חַטָּאִים”.
תמו חטאים ולא חוטאים פירושו לא שזה רחמנות, נבך, היה צריך לסיים את החטאים, אבל אוקיי, צריך לסיים את החטאים, אבל זה רחמנות, חטאים ולא חוטאים. לא, חטאים זה ביטול גדול יותר, כן? זה ביטול עבודה זרה, הוא נגמר. אין שום חטא, שום חטא. נגמר החטא גם, כן? תתם חתום, פשוט תתם חתום פירושו חטא אותו, החטא. בעל מדרש תלפיות אומר זאת. אבל אין בעיה בכלל.
כאשר העבד נעשה עבד
מדוע הציבו את החטא? שהוא חטא, הוא נגמר החטא. זאת אומרת שעשו אינו בעיה, הוא צאן ועבד שפל. עכשיו שהוא העבד, זאת אומרת שהוא טוב.
אומר יעקב אבינו, “וַיְהִי לִי”, אומר יעקב אבינו, “יש לי צאן”. אפשר לשאול קושיה, יש לך כל הקליפות? אומר יעקב אבינו, “יש לי תחת ידי”. אוקיי. בדרך אחרת הוא לא קליפה. קליפה זה כאשר הוא חושב שהוא הראש. כאשר הוא עבד, הצאן ועבד שפל.
מכת בכורות — ביטול הבכורה של הקליפות
הקב”ה הרג כל בכור מצרים
זאת אומרת, הקב”ה הרג כל בכור מצרים. מה פירוש בכור? בכור פירושו שהוא חושב שהוא הראש, כן? בכור הוא הראש. כאשר הצאן, כאשר העבד, חושב שהוא בכור, צריך להרוג אותו. הורגים את בכורתו, ונותנים את הבכורה ליהודים.
“בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל”
עכשיו אומרים היהודים, “בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל”. כאשר היהודים נעשים בכורים, לא אומרים, אבל הזוהר אומר את הדבר הפוך, הם אומרים, “אנחנו בכור לה'”. הקרבן שלנו הוא “פֶּסַח הוּא לַה'”. כך מפרש הפסוק, “פסח הוא לה'”. מה פירוש “פסח הוא לה'”? למי זה? “פסח הוא לה'”.
ביאור הזוהר על “פֶּסַח הוּא לַה'”
אומר הזוהר, “פסח הוא לה'” בסוף כל הקטע, “פסח הוא לה'” פירושו, “לְאַפְקָא פֶּסַח לַעֲבוֹדָה זָרָה, לְאַפְקָא סִטְרָא אַחֲרָא דְּמִצְרַיִם גָּרִים לֵיהּ”. עכשיו זה “פסח הוא לה'”.
סיכום: היסוד הגדול של הזוהר
ביטול עבודה זרה אינו רק למטה
אני מקווה שזה קצת נפתח להסביר כיצד דרך אחת בקבלה היא גם שכל החידוש של מצרים הוא רק ביטול עבודה זרה. אבל הזוהר משלים שביטול עבודה זרה אינו רק למטה, זה גם למעלה. כי בשעה שעובדים את עשו, נעשה עשו, מזל עשו למעלה, נעשה מטומטם, נעשה גטשקע. ואנחנו צריכים להכות.
“יִפְקֹד ה’ עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם”
וכאשר הקב”ה “יִפְקֹד ה’ עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם וְעַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה עַל הָאֲדָמָה”, זה הפירוש. הקב”ה מכה כביכול את צבא המרום.
כיצד מכה אותו? לא לבד. זה לא יכול להיות לבד. אלא בכך שלפני כן היהודים היו צריכים להקריב קרבן פסח. קרבן הפסח של היהודים, זה גרם למכת בכורות. זה יסוד חשוב מאוד.
הזוהר מאריך בפרשת בא
הזוהר מאריך בזה. כל פרשת בא הוא מאריך על זה. הוא שואל את הקושיה, מדוע הקב”ה לא יכול היה לדעת לבד? התירוץ הוא, הקב”ה, זה עובד דרך, דווקא דרך “לָשֵׂאת לָשֵׂת”. לומר שהקב”ה יכול לבד, זה ידעו בלי זה.
הפירוש האמיתי של ביטול הקליפה
זה חייב להיות, כי לא יכולה להיות באמת קליפה, יש רק קליפה בדעת בני אדם, שאנשים חושבים. וצריכים אנחנו לשבור את כוח השטן למטה, ובכך נשבר הכוח למעלה.
וזה נלמד עמוק יותר מה שהרמב”ם אמר, שהחידוש היה שלא עובדים עבודה זרה, לא עובדים את הכוכבים ומזלות. עכשיו מבין אתה שזה כביכול, מישהו אומר שהזוהר אומר לא רק שלא עובדים, אלא שבאמת נשבר כוח הכוכבים ומזלות.
הסיום: על ידי הקרבת קרבן פסח
אבל צריך לזכור שהזוהר לא אומר שזה נשבר לבד, זה נשבר על ידי זה שהיהודים הקריבו את קרבן הפסח. נעשית הקרבת קרבן פסח לא סתם דבר קטן, אומרים שזה דבר גשמי, נעשה, אומרים שנעשה, זה פותח בעולמות עליונים.
במילים אחרות, נעשה באמת נגמר המדן דלן של הסטרא אחרא, השרים המסורים של הסטרא אחרא וכו’, זה האטאטש.
—
[סוף חלק ד]
EN English ›
📋 Shiur Overview
Summary of the Lecture: The Exodus from Egypt, Idolatry, and the Korban Pesach According to the Rambam and the Zohar
Introduction
The shiur was delivered on Erev Shabbos Vayikra, as a continuation of a previous shiur. The goal is to delve deeper into the matter of Yetzias Mitzrayim (the Exodus from Egypt) according to the derech haRambam (the Rambam’s approach) — in an intellectual, nigleh (revealed Torah) manner — which should nevertheless lead to the same pnimiyus’dik (inner) point as the derech hakabbalah (the path of Kabbalah).
—
A. The Rambam’s Approach: Yetzias Mitzrayim Is More Than Hakaras Hatov
The Simple Story Is Not Enough
The simple story of Yetzias Mitzrayim — that Hashem took the Jews out of Egypt — is not enough to establish an eternal divine service. Hakaras hatov (gratitude) alone is a “small thing.” True avodas Hashem (service of God) must be something deeper and broader.
The Innovation of Avraham and Moshe
The deeper matter has two points:
1. Issur avodah zarah (prohibition of idolatry) — one may not serve any created being, even when honor is due to it (as the generation of Enosh thought).
2. Avodas Hashem (service of God) — Avraham built altars, Moshe established mitzvos and the Beis HaMikdash, in order to publicize the existence of Hashem to everyone.
Avraham began the plan of an “umah yodaas Hashem” (a nation that knows God), and Moshe completed it. The oath to the Avos (forefathers) doesn’t mean just a promise, but rather that Yetzias Mitzrayim is the completion of Avraham’s project, which was almost lost in Egypt.
—
B. Yedias Hashem — The True God
What Does “Echad HaEmes” Mean
True yedias Hashem means to know Hashem as He is — above all the worlds, before creation, after creation, unchanged. This is the “Echad HaEmes” (the One Truth) (Chovos HaLevavos).
Avodah Zarah Is Broader Than Idols
Avodah zarah is not just idols — it is every conception that places a level or force instead of the true Hashem. The levels (sarim, malachim, sefiros) are truly there, but to serve them is avodah zarah. As the Gemara (Avodah Zarah) says: idol worshippers do serve real things (sun, moon), but their error is that they forget Hashem behind the levels.
The World Itself Is a Piece of Avodah Zarah
A sharp point: The entire Olam Hazeh is a piece of avodah zarah — making gashmiyus (physicality) more than ruchniyus (spirituality). There cannot be a world without this test. Hashem wants the root of avodah zarah — as long as Olam Hazeh exists with gashmiyus, avodas Hashem must be against avodah zarah. This is the innovation of Yetzias Mitzrayim, Toras Moshe, and Avraham Avinu.
—
C. Korbanos — The Rambam’s Deeper Meaning
Not an Imitation of Paganism
The Rambam’s position that korbanos are “lehafik avodah zarah” (to remove idolatry) does not mean that it’s paganism that we imitated. The deeper meaning lies in a logical progression:
The Logical Progression
– From the perspective of emes la’amito (absolute truth), avodas Hashem is only through knowledge, through cleaving, through purity of thought — physical service is “foreign” to Hashem.
– However, people live in a physical world. Perhaps only one “chad bedara” (unique individual in a generation) can grasp pure thought-service. For everyone else — women, children, the masses — there are only two options: atheism or avodah zarah.
– The solution: We create physical services (korbanos, practical mitzvos, Beis HaMikdash) that are similar to avodah zarah in form, but directed to the true Hashem.
This is the meaning of “hanistaros laShem Elokeinu” (the hidden things belong to Hashem our God) (mind and heart) and “haniglos lanu ulvaneinu” (the revealed things are for us and our children) (physical actions, education). When one serves Hashem through physical things (like sun, moon), one doesn’t mean that the sun itself is important — rather one uses it as a vessel to say “mah rabu ma’asecha Hashem” (how manifold are Your works, Hashem). Hashem doesn’t become greater from this praise — this is just the way that people, who live under the sun, can serve Him.
—
D. The “Opposite Interpretation” — Pharaoh’s Position
Pharaoh Himself Held According to the Rambam’s Position!
R’ Ezra (an early mekubal), also brought in Chassidic sefarim (Avodas Yisrael), gives a reverse perspective: Pharaoh’s “lo yadati es Hashem” (I do not know Hashem) means: Pharaoh said that Hashem is only yedias hashlilah (knowledge through negation) — one cannot speak of Him in a positive manner, He has no connection with the world. Therefore — “lo yadati es Hashem.”
The Answer — “Shemi Hashem Lo Nodati Lahem”
The innovation of Moshe Rabbeinu is specifically that Hashem does have names, attributes, perceptions — He does have a connection in the world. This is the true innovation of Yetzias Mitzrayim according to the mekubalim and the Ramban: not only bitul avodah zarah (nullification of idolatry), but also yedias Hashem in a positive manner.
Both paths — the Rambam’s way (bitul avodah zarah) and the mekubalim’s way (yedias hashemos) — have great pnimiyus.
—
E. The Zohar on Korban Pesach — The Seh and the Keser Tata’ah
Why Specifically a Seh?
The Zohar asks: Why must one bring a seh leveis avos (lamb for the household)? The Zohar answers: The “seh” represents the keser tata’ah (lower crown) — the highest level of kelipah (husk/evil), which includes all the lower kelipos. When one subdues the seh, everything beneath it is subdued.
Moshe’s Change of Language — “Tzon Lemishpechoseichem”
The Zohar notes precisely that Moshe changed Hashem’s language: from “seh” to “tzon” (flock), from “beis avos” to “mishpachos” (families). “Tzon” is a hint to the verse by Yaakov — “tzon ve’eved veshifchah” — which Yaakov sent to Eisav. The Zohar interprets: Yaakov (the side of holiness) sends a mission to Eisav (the side of evil/avodah zarah) to show his victory — the victory of avodas Hashem over avodah zarah.
—
F. Yaakov’s True Plan with Eisav
Why Did Yaakov Send Messengers?
The well-known question: Why did Yaakov send messengers to Eisav at all, if Eisav was going his own way? The answer: Yaakov intentionally wanted to provoke and awaken Eisav, so that Eisav would ultimately be subdued before Yaakov. This was a diplomatic strategy — not submission, but on the contrary: a secret way of demonstrating Yaakov’s dominance.
“Vayehi Li Shor Vachamor Tzon Ve’eved Veshifchah” — The Deeper Meaning
Yaakov tells Eisav that he learned by Lavan how to rule over the forces of evil. He didn’t just work — he learned how to be a Jew in Olam Hazeh, not separated from the world (like Chanoch), but in the way of Avraham and Moshe:
– Shor vachamor = the two great roshei hakelipah (heads of the kelipah). Individually one can manage, but together (“lo sacharosh beshor uvachamor yachdav” – do not plow with an ox and donkey together) is very difficult. Yaakov says: I rule over both.
– Tzon ve’eved veshifchah = lower levels of tumah (impurity), “kesarim tata’in” (lower crowns), which Hashem killed in Egypt (“mibechor adam ad bechor behemah, ad bechor hashifchah” – from the firstborn of man to the firstborn of beast, to the firstborn of the maidservant).
—
G. The Zohar’s Foundation: “Avidu Asun Ovada Letata”
An Action Below Effects Above
The Zohar teaches a fundamental principle on “mishchu ukechu lachem tzon” (draw out and take for yourselves sheep): Hashem says — you do the action below (slaughter the seh), and I will break their power from above.
The Great Question of Avodah Zarah
How can a person — who lives tachas hashemesh (under the sun) — go against the sun and the heavenly forces? You are weak! This is why the ancient sages served the sun — they thought one must appeal to the intermediaries.
The Answer
When Jews slaughter the seh (a hint to mazal taleh/Aries, the head of the constellations), the power of mazal taleh above itself is weakened. Not just that one doesn’t serve avodah zarah — but through the action below, the evil power that Pharaoh invested in mazal taleh (through his service) is actively broken.
—
H. Mazal Taleh — Not Inherently Evil, But a Misused Force
The Parable of Electricity
Mazal taleh itself is not the side of evil. A parable: The electric company provides power — that is good. But when a wicked person breaks in and uses the power for evil (bombs, killing), the electric company itself gets blamed. Similarly, when the Egyptians connected to mazal taleh by serving the sheep, they took the power of mazal taleh and transformed it into an idol.
Chilul Hashem — When Power Is Misused
This is comparable to chilul Hashem (desecration of God’s name): when a person uses Hashem’s power for evil, Hashem’s name is desecrated — just as a son who goes to a bad culture desecrates his father’s name, even though the father gave him the best education.
—
I. Shechitas HaTaleh — Redemption Above and Below
Bitul HaKelipah, Not Bitul of the Existence
When the Jews slaughter the taleh below, it is also released above. One cannot nullify mazal taleh itself — but one can nullify the kelipah within it, the Sitra Achra aspect. Through this, the seh is released from its wickedness, it loses its kelipah, and becomes holy again — its true purpose.
The Difference Between Avodah Zarah and Kedushah
If you also use the seh, aren’t you also serving avodah zarah? Answer: We also need the seh — but the holy seh, not the Sitra Achra one. The korban Pesach uses the seh laShem (for Hashem), while Egypt used it for the forces of evil.
Bechor — Who Is the Head?
Hakaas bechoros (striking of the firstborn) means: when the servant/sheep thinks that he is the head (bechor), one must break his status as firstborn. The birthright is transferred to Yisrael — “beni bechori Yisrael” (My son, My firstborn, Israel) — but Jews say “bechor laShem” (firstborn to Hashem), not for themselves.
—
J. The Great Foundation: Korban Pesach Causes Makas Bechoros
The Zohar’s great foundation connects everything together: Hashem did not Himself break the forces above. Specifically through the Jews offering the korban Pesach below, the power above was broken — “yifkod Hashem al tzeva hamarom bamarom” (Hashem will punish the host of heaven on high).
This is a higher level than the Rambam’s innovation: The Rambam says we don’t serve avodah zarah — the Zohar says it was actually actively broken, the power of the stars and constellations. But this only happened through the action of Yisrael below — through the korban Pesach, through the slaughter of the seh, Jews demonstrated that an action in the physical world can effect the highest worlds.
📝 Full Transcript
The Exodus from Egypt, Idolatry, and the Deeper Meaning of Sacrifices: A Lecture According to the Rambam
Introduction: The Order of This Lecture
Rabbosai, today is Erev Shabbos Vayikra, the Shabbos after Shabbos HaChodesh, before Shabbos HaGadol, Shabbos Panim it’s called in certain sefarim.
And we want to continue according to our order to speak a bit deeper about the topic that we spoke about last night at the shiur, al pi nigleh, al pi derech HaRambam.
The simple meaning is, what does nigleh mean? It’s also in the hidden matters, but in a manner that one speaks more intellectually. And this must be the same topic, the same point as it is in a more internal manner.
Chapter 1: The Rambam’s Approach Regarding the Exodus from Egypt
The Superficial Understanding Is Not Enough
And we need to preface here that we learned last night, and we will be’ezras Hashem learn next week in the continuation of the shiur, that there is the approach that the Rambam taught us about Yetzias Mitzrayim, about the importance of Yetzias Mitzrayim, why Yetzias Mitzrayim is an important thing.
This is one approach that is built on the fact that it cannot be, it cannot be that the simple story is enough, just that the Ribbono Shel Olam took the Jews out of Egypt. That is a very small thing, it doesn’t produce any eternal matter, any truly divine matter.
Although it’s not ruled out that someone should simply understand the simple point, the hakaras hatov, the virtue, the deed that the Ribbono Shel Olam took the Jews out of Egypt, that is still a small thing. We understand that the true Ribbono Shel Olam, the true service of God, and even the true service of what it can accomplish for a person, must be a deeper, broader thing than that.
The Innovation of Avraham Avinu and Moshe Rabbeinu
Therefore we learned in the Rambam’s way that the deeper, broader thing has to do with the innovation of Avraham Avinu, which later Moshe Rabbeinu renewed and made deeper, stronger, which are two points:
First Point: The Prohibition of Avodah Zarah – that one may not serve any created thing even though it perhaps deserves honor according to the reasoning of the generation of Enosh.
Second Point: Avodas Hashem – why Avraham Avinu made a mizbe’ach, and Moshe Rabbeinu made mitzvos and mizbechos and a Beis HaMikdash, which is to say that one should serve, one should publicize for the small ones, for the children, for everyone, the subject of the existence of Hashem through the fact that one performs service for Him.
These are the two innovations that we learned according to the way of the Rambam.
The Oath to the Patriarchs – A Completion of Avraham’s Plan
One must add here one thing that I didn’t say then, which we derive that the Rambam brings out there, that the redemption from Egypt was from the Ribbono Shel Olam who kept “and He kept the oath that He swore to your forefathers.”
One must understand that this means to say in depth, not simply that the Ribbono Shel Olam promised, therefore He must fulfill it, that’s simple. But the deeper perspective of this is simply that Yetzias Mitzrayim was the completion of the oath of Avraham Avinu.
The Ribbono Shel Olam promised about Avraham Avinu “in order that he will command his children and his household after him and they will keep the way of Hashem.” This is exactly what gave him an oath that his children will inherit the land.
In other words, Avraham Avinu’s plan, his beginning of the idea of being a nation that knows Hashem, that there should be people who believe, sons and wives, and all their students, all should know Hashem, that was the task of Avraham Avinu. And Moshe Rabbeinu is the completion of this thing.
It happened that in the inheritance of Egypt it was in danger, almost that the principle that Avraham Avinu planted would be forgotten. Moshe Rabbeinu renewed this.
What is said that it is the oath of the patriarchs, doesn’t mean simply to say that the Ribbono Shel Olam promised, therefore it had to happen. It means to say that this is the completion, the thing that Avraham Avinu began, Moshe Rabbeinu finished and carried out and made a much stronger tikkun.
Chapter 2: Knowledge of Hashem and the True One
The Rambam’s Way in Knowledge of Hashem
Now, we indeed learned, and this is what we want in the next shiur on that order to continue, that this is truly the way of the Rambam which is built on the fact that the true knowledge of Hashem, the true way of how a person must have devekus, a person must have knowledge of Hashem, is specifically to know the Ribbono Shel Olam as He is, as one calls it in Chassidic language, above all the worlds, before all the worlds, and after the world was created He remains the same, it doesn’t change Him.
But this is the comprehension that one calls in the end, or “the true One” as the Chovos HaLevavos calls it, the true God who is above everything.
Avodah Zarah Is Not Just Idols
And the Rambam teaches that this is the only one, this is the true innovation of removing avodah zarah. Avodah zarah is all conceptions, all comprehensions, it’s a true divine comprehension.
It’s not just that avodah zarah is not completely false and a lie, like the idol, the one who thinks that one serves the idol, certainly that is completely false. But the inner aspect of avodah zarah, all these levels indeed exist, there indeed are such levels, and the main point of avodas Hashem is specifically to serve the true One, the knowledge of the true One, that is the way.
No Innovation in the Essence of Divinity
Therefore according to this it cannot be, let us understand, according to this it cannot be that Yetzias Mitzrayim is some revelation, is some innovation in matters of divinity. The entire world is not an innovation in matters of divinity, not any thing. The innovation is that people know this, therefore, but in the essential thing there cannot be any innovation, from the day the world was created and onward the world was not created, there cannot be any innovation.
The Innovation Is in the Laws of Avodah Zarah
Rather what, if there is something that was innovated in Yetzias Mitzrayim, it is specifically the point that we call the laws of avodah zarah. The point of nullifying avodah zarah from the world, of overcoming the problem that causes that usually the small ones, the women, the children stumble, because because of this it results, or one begins to make services, altars and the like for all these forces and existences, therefore a mistake results, it becomes corrupted to errors. So the advice that removes the error, removes the subject of avodah zarah, and also the subject of avodas Hashem.
Chapter 3: Sacrifices – The Deeper Meaning of “To Remove Avodah Zarah”
The Question of the Ramban
Regarding this, on the contrary, people think that today one learns Vayikra, everyone remembers that the Rambam said that korbanos are only to remove avodah zarah. One must remember that this is not at all such a simple thing.
People think that if so, the commentators on the Rambam immediately say this, it’s not an innovation that only the Chassidic commentators or like the Narboni already said this, that people think that if so, and the Ramban already asks on him, if so, Avraham Avinu when there was no avodah zarah in the world, why did he need it? Or Adam HaRishon when there was no avodah zarah in the world, why did he need this? “Adam ki yakriv mikem,” yes?
The True Meaning of the Rambam
So the truth is, as the commentators explain, that it’s not correct, because the point that the Rambam means to say when he says that the korbanos are only to remove avodah zarah, he doesn’t mean to say because specifically the idol worshippers had some craziness of offering korbanos, and we should specifically do the same craziness. No, it’s not any craziness at all.
What he means to say is, by the way, that aside from the truth in its truth, from the side of the truth of Torah, from the side of the truth of HaKadosh Baruch Hu, and the truth of Hashem is forever, from that side there is no relevance to service in physicality, it’s not relevant to say that one serves Him with a korban. The true service is only with knowledge, with devekus, and a completely pure thought, and a completely pure devekus, only there is service relevant at all.
The Problem of People in This World
But people live in this world, and this world indeed has first of all an inclination to all the intermediate levels, all the ministers, all the angels, all the sefiros, all the levels. And the people who live in this world, they don’t understand.
One tells them avodas Hashem in the aspect of thought alone, in knowledge alone, perhaps one in a generation understands at all what one is talking about, or even that one in a generation also has a body. Even I hold that I understand, but I also live in a body, I also live among people, I also live in the life of this world, and for my body the upper levels are not understood. My body only understands things that one can see, that one can hear, that one can smell, that one can offer.
The Two Options Without Korbanos
So since it comes out here that there are only two options, there truly isn’t an option that if there wouldn’t be avodah zarah in the world one wouldn’t need korbanos. If there wouldn’t be avodah zarah in the world there wouldn’t be a world. The entire olam hazeh is a piece of avodah zarah. This world is the physicality. What is avodah zarah? To make the physicality more than the spirituality.
So, what is avodah zarah? If there wouldn’t be avodah zarah there would be a piece of avodah zarah, there would be a person, there would be physical servants. And now, and when one lives in the world there are only two options:
First Option: Either to say that avodas Hashem is only in purity of thought and simplicity, which perhaps the upper point, the divine soul, the highest level in the soul, or the highest people in the world, or the one generation that is a generation of knowledge can comprehend at all. But in general, all the parts of the soul, all the parts of people, the wife and children, the masses that one calls them, Klal Yisrael, we don’t understand this at all. And they will do, or they will be complete atheists, which is certainly not a way, or they will be idol worshippers necessarily, because they will understand that one speaks of all these existences, all these levels and existences, and what will they go see? They will think that this is the god, and they will serve avodah zarah.
This is the only option, either that only the one who truly understands is a servant of Hashem, and the others can be usually are distant from avodah zarah.
The Advice of Korbanos
So the advice of korbanos, this is what he says that here there is practical service, korbanos is the greatest practical service, korbanos is not different from laying tefillin in the true sense. People think that a korban is some greater connection, it’s only a greater connection because it’s more explicit, one says that it’s “a fire offering of pleasing aroma to Hashem” etc.
But to build a Beis HaMikdash and a Beis HaMidrash where one doesn’t make korbanos, or to learn a sefer, or do some practical mitzvah, is from the same point. It’s also avodah zarah, from the aspect of what the Ribbono Shel Olam is, it’s foreign to Him, it’s a service in physicality, it’s not a spiritual service, it’s not a service in thought of recognizing the essence of Hashem.
The Rambam’s Answer
To this the Rambam says that we would have lived in a world of existence, not a world of existence, in a world of actions, in a physical world, we wouldn’t have needed services in physicality, we could have indeed served only services in thought.
Since we live in this world which is avodah zarah, so if one wants to serve the Ribbono Shel Olam in this world, this is the way that he says, that if one wants to serve the Ribbono Shel Olam, that even the women and small ones should understand, a whole world should understand, even the wise ones, the wise people of knowledge should understand our service, one must do services that are like avodah zarah. The same thing that idol worshippers do, one must do in physicality, one must be able to show it, one must be able to feel it.
The Hidden and Revealed – The Chasam Sofer’s Explanation
As the Chasam Sofer said, “the hidden things are for Hashem our God,” a person has hidden service, it’s between him and himself, mind and heart. Mind and heart means hidden, that is for Hashem our God, that is service between a person and the Ribbono Shel Olam. But if a person wants to educate his children, he must do what is revealed, he must do services with the body, he must show warmth, he must show, do practical mitzvos. This is “for us and for our children forever.” This is the meaning, this is the secret of korbanos, of corresponding to avodah zarah.
“Corresponding to Avodah Zarah” Doesn’t Mean It Has No True Meaning
One must understand, even when one says that it’s only corresponding to avodah zarah, one doesn’t mean to say that it has no true meaning. It has no true meaning, just as the entire world has no true meaning. But the Ribbono Shel Olam made the world. The simple meaning is, the Ribbono Shel Olam wants avodah zarah so to speak in this sense. I don’t want chas v’shalom avodah zarah, I’m already speaking of the root of avodah zarah, yes?
The Gemara About Avodah Zarah
As it says in the Gemara [Avodah Zarah], the philosophers asked the sages, the gentiles asked the sages, if the Ribbono Shel Olam has no need for avodah zarah, why doesn’t He nullify it?
The sages answered, if one would serve something that has no benefit to the world, He could nullify it. But they serve the sun and the moon, so should He destroy the world because of the fools? Why should the world conduct itself according to its nature? And the fools of all the foundational elements are given over to their judgment?
It’s a very deep Gemara. What does the Gemara say? But the sun is real, he serves through the sun. He doesn’t serve something that has no substance. Something that has no substance would indeed be nullified immediately. He serves something that the world needs. But what is his error? He gives honor to the sun, and he forgets about the Ribbono Shel Olam. That is the error. The Ribbono Shel Olam says,
—
[End of Part 1]
Serving Hashem Through Physicality and the Innovation of Yetzias Mitzrayim
Serving Hashem Through Physicality – Not Avodah Zarah
You are a fool, you are a fool who corrupted, you will be held accountable in the future, you forgot about the Ribbono Shel Olam, you will be held accountable in the future. But the world conducts itself according to its nature, this must continue.
In other words, even in avodas Hashem, one doesn’t serve the sun, chas v’shalom, one serves the Ribbono Shel Olam. But one does it with the sun, one serves the Ribbono Shel Olam. That means, one says “all will thank You,” one serves the Ribbono Shel Olam, okay, this is a physical thing, in a certain sense, the star that one looks at, is the sun, is the moon. Sun and moon and all the hosts of heaven. One doesn’t say chas v’shalom that the sun gives praise to the Ribbono Shel Olam. The Ribbono Shel Olam doesn’t become greater or smaller that the sun gives Him praise. That is smallness, that is no value at all of what the Ribbono Shel Olam is.
Rather what? We live under the sun. So one must give Him praise and thanks through the sun, with the sun. One shows, how great and how beautiful the sun is, how well the sun works, one says, “How great are Your works Hashem, You made them all with wisdom,” etc. etc.
The Depth of Removing Avodah Zarah
And this is the depth when one says that everything is only to remove avodah zarah. One doesn’t mean to say that it could have been different. It could only have been different if there wouldn’t be a world, there wouldn’t be a sun and a moon. Once there is a sun and a moon in physicality, it must be or the only other option is that avodas Hashem should indeed be only above intellect, above comprehension, that means only with intellect, or only with heart, only with service of the heart.
But as long as this world lives, the service must be that is indeed against avodah zarah. And this is simple to understand the point now.
The Way of the Rambam
So we understand now, we said that this is one way, this is certainly the way of the Rambam and the way of truth in one sense, that avodas Hashem is only, the innovation can only be when one serves the true One, the One who is above all body, above all definition. And if there is service that is not so, there is service that has yes said details, here are laws, here are so many korbanos, and so much blood, and so many actions, so the simple meaning is that this is to remove avodah zarah, it must be to remove avodah zarah.
The Innovation of Yetzias Mitzrayim
Now, this was the innovation of Yetzias Mitzrayim. Yetzias Mitzrayim was innovated that one must go, and one can, one must go against avodah zarah, one must go against the existence of the bodies, of the physicality in the world, which they are the avodah zarah, all the forces appointed over the world. This is the innovation of Yetzias Mitzrayim, of Toras Moshe, of Avraham Avinu, this is what was innovated.
The “Opposite Meaning” – R’ Ezra’s Approach Regarding Pharaoh
What I want to say now, and we will learn, that there is a bit of an opposite meaning. We need to be precise if it’s truly opposite. According to what I think at the start of the shiur, one should seemingly say that it’s not truly opposite. But there is an opposite meaning.
Pharaoh and the Approach of the Rambam
Jacob’s Strategy with Esau and the Foundation of Power from Below Affecting Above
Chapter 3: Jacob’s True Plan
The Fundamental Question: Why Did Jacob Send Messengers to Esau?
What was the plan? And yet he wanted to solve it. But there is a question: What does Jacob want? Why does Jacob send messengers to Esau? The Midrash says that he could have left him alone, Esau is going his way, he could have left him like that. Why did he need to send him messengers at all?
The Answer: A Diplomatic Strategy of Awakening Esau
And the answer must be, and the Zohar hints that it goes with this answer — he explains a certain way to understand — but the answer must be that Jacob understood, sought, this was his way how he began diplomatically, and a whole story, and in the end “let me speak to my master,” yes?
He wanted through this he will arouse Esau, he will provoke him, until Esau will be subdued to Jacob. This was essentially Jacob’s plan — that’s why Jacob called Esau at all.
The Two Ways to Understand Jacob’s Words
And all the words that Jacob says, one can read them in a way of submission, yes, as Rashi learns — it’s one way to learn in a way of submission. But one can also learn it underground, secretly one can learn it in a way of the opposite of submission. One can learn it in the manner of saying that here Jacob reveals why Esau will actually fall before him, how — in other words — if one learns in the nimshal (application) of it, how the Jews overcome Esau, the problems of this world, of idolatry.
“And I Have Oxen and Donkeys, Sheep and Servants and Maidservants” — The Deeper Meaning
Jacob’s Learning by Laban: How to Rule Over the Forces of Evil
And what does he tell him? He tells him thus: “And I have oxen and donkeys, sheep and servants and maidservants.” What does this come in here? What he wants to say is, Jacob our father tells him: Did I go to Laban and just become stuck there, I had nothing to do? No! I went to Laban, I learned how to take care.
Laban was the great deceiver, he twisted heads all day long, and I learned from him how to be in control, how to take care, to deal with the problems, and one is in control of them.
The Difference Between the House of Shem and Ever and the Work by Laban
One can say it simply, yes? Jacob our father was in the house of Shem and Ever for fourteen years, he learned how to serve the Almighty in yeshiva, how to sit separated from the world etc. Afterwards he went to Laban, and he worked: “Stolen by day and stolen by night, by day the heat consumed me and the frost by night.” He sat and worked by day and by night.
And then Jacob our father carried out how to be a Jew, how to be a person, how to be one of the forefathers, when one works with Laban, with all the ways of this world. Not like the service of God separate, which is, as Chanoch understood it — that was unique to individuals, and all the righteous who were before him — but the way of Abraham our father, the true way of Moses our teacher.
Ox and Donkey: The Two Great Heads of the Kelipah
He says, Jacob our father: “And I have oxen and donkeys.” I had, I have under me, I am in control of ox and donkey. Ox and donkey is a hint to the two great heads of the kelipah.
Let’s say ox and donkey, which everyone knows: an ox is a damaging ox, a donkey is a donkey that helps, but he’s not a great tzaddik. One puts them together — it says “You shall not plow with an ox and a donkey together.” The Zohar learns that with an ox alone one can figure out a solution, with a donkey alone one can figure out a solution, but both together one cannot figure out a solution.
Ox and donkey together — let’s say the combination of the kelipah, both together — when the kelipah has a feminine light, it’s very hard to figure out a solution. Jacob our father says: “And I have oxen and donkeys” — I know how to figure out a solution with the ox and the donkey.
Ox: The Power of Idolatry
An ox is also “The tongue of the righteous is choice silver” — an ox is one who has a portion, yes. An ox, one sees that from an ox comes idolatry, the calf emerges. “An ox eats grass,” yes. From the ox one can think that this is a way to worship idolatry. Jacob our father says: “And I have oxen and donkeys.”
Sheep and Servants and Maidservants: The Next Levels of This World
Afterwards he says: “Sheep and servants and maidservants.” What does “sheep and servants and maidservants” mean? Further, sheep means the next levels of things of this world, which are in control in this world, and they are called sheep and servants and maidservants.
The Zohar says: The sheep and servants and maidservants, these are the lower crowns, the lower levels that the Almighty killed in Egypt. How does he know? It says that the Almighty killed in Egypt: “From the firstborn of man to the firstborn of beast, to the firstborn of the captive, to the firstborn of the maidservant” — this is the sheep, killed the sheep, firstborn of beast, and the servants and maidservants.
Servants and maidservants — in other words — servants and maidservants hint at levels that must be servants to the higher superior levels. There is a level that is lower, that is a servant. Just as a person is a servant, is in control, is “a servant when he becomes king,” is a “house of bondage” — the servant means that he rules over us, this is idolatry, is the servant.
Servants of God, the entire host of heaven who are truly the servants, and in the end they become the kings — this is “under a servant when he becomes king.” But Jacob our father said “And I have oxen and donkeys, sheep and servants and maidservants.”
Why Did Moses Our Teacher Change “Seh” to “Tzon”?
And what does one see clearly from here? That tzon (flock) — this is what Moses our teacher said. By Jacob it doesn’t say seh (lamb). Why did Moses change the word seh to the word tzon? To hint to the Jews the word tzon that Jacob said: sheep and servants and maidservants. And he wanted to tell them: Through your taking the tzon, the servants and maidservants will return to being servants and maidservants.
This is the meaning of the Zohar on “ox and donkey, sheep and servants and maidservants,” on the verse “Draw out and take for yourselves sheep.”
The Foundation of “You Do the Deed Below and I Will Break Their Power Above”
The Zohar’s Explanation on “Draw Out and Take for Yourselves Sheep”
The Zohar says thus, the Almighty, the Holy One Blessed Be He says: “You do the deed below and I will break their power above.”
You will do the deed of taking a lamb for the house of the fathers below, and I will break their power from above. What does this mean? The meaning is thus: that the Zohar brings in here its approach to all mitzvot.
The Principle of the Forces of Impurity and How One Goes Against Them
In other words, the Zohar says that there is indeed a power, there is indeed such a thing called the sheep and servants and maidservants, the forces of impurity, the forces of evil, which are the sheep and servants and maidservants, and they are a great power. How can a Jew go against this? Yes?
How can a person — one says thus — if the Torah is an angel and I am a person, how can I go against it? Or we’re speaking now of the foundations of idolatry, one must ask thus: What does it mean?
The Speaker Begins to Explain the Question
It’s very nice, I will translate a bit of the Zohar, and I will begin a bit, because one says such a way thus, but he will explain it. It’s very cute, it’s very cute to say this. But how can one say this?
The Great Question: How Can a Person Go Against the Heavenly Powers?
The Problem of Living Under the Sun
I don’t understand: Don’t you need the sun? Don’t you need to come to the sun? Can’t you live without the sun? Can’t you live on the Almighty directly without the sun? You live under the sun. Should you go above the sun — fine, your body lives, right now you live below the sun.
And what does it mean I don’t decree the sun? What is the meaning? How can such a thing be? “This month is for you” — we are in control of the month. This means the month is on top of you, just like the moon, the lowest thing of the stars, the lowest of the heavenly bodies.
Further, the dominion is greater than you. So he says: Serving idolatry — “for the height is against your face” — you’re going to go against the power of the sun, it’s stronger than you, it will win. This is the fact: the world goes according to its nature, we are under the sun. What’s going on here?
Why the Ancient Sages Served the Sun
For this the Zohar learns that it must be that if it was indeed, if Moses our teacher came with such a novelty… the Rambam even thought two lines about the problem, which here there shouldn’t be any problem, because the Zohar completes it.
Moses our teacher says: We’re not just going to serve the Almighty, but we’re not going to go against the sun, and we’re also not going to make service to God — okay, that’s already the next level.
Well, it’s difficult: I don’t understand, what does it mean? What, you’re going to go against the sun? You’re going to be stronger than the sun? The Almighty is stronger than the sun, but you’re not. The sun will be angry at you.
Ah, the sun can’t be angry? The angel of the sun — I know — he can be angry. In other words, what does it mean? You’re not going to decree the sun, and you’re only going to serve the Almighty? And how will that work?
It’s Indeed a Difficult Matter: Why the Ancient Sages Served the Sun
It’s indeed a difficult matter, it’s indeed a tremendous question why all these ancient sages served the sun. They said: We need to reach the sun. The Almighty stands at the top of it — okay, they say, we’ll talk about the top later, we’ll forget about the Almighty Himself. Let it be so, what are you going to do with the sun? There’s a problem.
The Zohar’s Answer: The Action Below Effects Above
The Principle: Above Cannot Effect Below Without an Action Below
On this the Zohar teaches an answer, and the Zohar argues that it’s true, and the Zohar wants to say that through this there is such a principle: that everything above cannot effect below.
It’s a great novelty for the simple understanding, because below means that we are under the sun, it stands that the sun is stronger, greater, on top of us. Says the Zohar: Okay, in one way this is true, but there is some way how you can understand, as he says: You want us to turn things below to turn things above.
Slaughtering the Sheep: A Sign That Effects Above
In other words, through the fact that the people here go to break the sheep — the sheep, you say to him the sun as a parable, but the sheep receives the power from, as they say, the Ramban and the Rambam bring: the constellation of Aries [mazal taleh], which is the head of the constellations, the greatest constellation — so you go make a sign with slaughtering the sheep.
Because the Egyptians, why do they serve the sheep? Because it’s a sign for the constellation. You make a sign in reverse, you slaughter the sheep.
Not Only That We Don’t Serve Idolatry — But We Weaken the Power Above
Says the Zohar: But not simply you go slaughter the sheep, and afterwards they won’t be able to make the sheep above, the constellation of Aries, or an even higher level, the angel appointed over the constellation of Aries, not make any idolatry. No, what does he say? Even better: with the fact that you go slaughter the sheep, you will make that the constellation of Aries above should have less power, or at least the… I don’t know if the constellation of Aries perhaps is a good thing, but the simple meaning is: when Pharaoh serves the constellation of Aries, somehow the constellation of Aries gets a power, but the power is an evil power.
The Deeper Question: Is the Constellation of Aries an Evil Thing?
What does an evil power mean? Is the constellation of Aries an evil thing? It’s not an evil thing, the constellation is not idolatry. Even if we’ll say what was said earlier, we’ll say it’s idolatry — the constellation of Aries is not idolatry. What is the idolatry? Another deeper level.
In other words, let’s say, there is…
[The speaker begins to introduce a deeper point about the true idolatry, which is an even deeper level than the constellation itself]
Nullification of Idolatry Above and Below: The True Role of the Constellation of Aries
Chapter 4: The Constellation of Aries Is Not Essentially Evil
The Parable of the Electric Company
The Speaker:
What does an evil power mean? How can the constellation of Aries be an evil thing? No, it’s not an evil thing. The constellation is not the side of evil. Even if we say what the kabbalists said earlier, and it was said that it’s the side of evil, the constellation itself is not the side of evil. What is the side of evil? Another deeper level.
In other words, let’s say there’s a way, there’s something… let’s say a physical parable, let’s say there’s like an energy, electricity comes from the station, that’s the constellation, and one plugs in correctly to that station, one receives power.
What does a wicked person do? He plugs in some little destroyer, and through this he destroys. One can say that he destroys not only himself, he destroys the source as well. Because now they say, the electric company, and one goes to argue in, one bombards their electric company. What did the electric company do wrong? Electricity is good. Yes, but he is the evil side of the electric company. He gives power for those who make bombs to kill people, to kill Jews. That’s the side of evil.
How the Egyptians Took Power from the Constellation of Aries
The same thing, when the Egyptian took their approach how they served the prince, they connected to the prince, the sheep. He says, a sheep is a connection, is a sign to the celestial sheep, to the constellation of Aries. Through this they received the power of the constellation of Aries. And now the constellation of Aries became wicked, so to speak.
Desecration of God’s Name Through Misuse of Power
It’s like, one can’t, it’s the language of David Your servant, but it’s said even about the Almighty as well. When a person takes the Almighty’s power, and with the power that the Almighty gave in him he does evil, they say about the Almighty. As they say, “Lo yanuach shevet harasha al goral hatzadikim” [the scepter of the wicked shall not rest upon the lot of the righteous], he makes a desecration of God’s name. Yes? They say about the Almighty, look what the Almighty does. The Almighty is today. Yes, the Almighty is power, it’s not His choice, it’s the person’s choice that He placed in him, in general, let’s say. But it’s desecrated, it’s said about this.
Just as they say when there’s a son who goes to evil culture, they say that “God’s name is desecrated.” Why is God’s name desecrated? One can always say, he gave him a good education. But even let’s say it’s clear that he gave him the best education, a person has free choice, his son can go in his ways. But the father’s power is desecrated. The father’s power becomes desecrated. Now the father’s power went to idolatry.
The same thing, when one makes the sheep into an idol, one takes the power from the celestial sheep through the earthly sheep in Egypt, and they make from it an idol, and use it for all kinds of lusts that they do there with the sheep, they enslave the Jews, innocent Jews, the sheep above becomes an idol.
Nullification of the Husk Within It — Not Nullification of the Constellation Itself
Why One Cannot Nullify the Constellation of Aries Itself
What is the Almighty, can one not nullify the constellation of Aries? Even let’s say someone says that there are forces of the husk, can one nullify the forces of the husk? For the moment perhaps. If there is a power that’s called a husk, it seems there’s a reason why it should be. It cannot be nullified.
What must be nullified is the husk within it, and thus the lower part… One does this below, one slaughters the sheep below, one removes the error, one says one never serves the sheep.
Slaughtering the Sheep — Nullifying the Error
In other words, no error comes out from it at all. Someone says that it’s the god, “Eleh elohecha Yisrael” [This is your god, Israel]? No, it’s not a god, it’s nothing, it’s like a sheep, one can eat it in one day. One doesn’t need to roast it, one can eat the whole thing in one night, until midnight the sheep is finished. And with this it’s redeemed above as well.
Redemption of the Hosts — Redemption of the Angels
“When You Went Out from Egypt with Hosts”
Where, think about it, when the Jews were redeemed, when the Jews were redeemed, not only the Jews were redeemed, all the stars were redeemed with them. “Ketzetkha me’ein tzeva’ot” [when you went out from Egypt with the hosts], they say in the Hoshanos, “Ve’imam malakhei tzeva’ot” [and with them the angels of hosts].
When “Kol tzivot Yisrael yatzu me’eretz Mitzrayim” [all the hosts of Israel went out from the land of Egypt] were redeemed, “Ve’imam nig’alu malakhei tzeva’ot” [and with them the angels of hosts were redeemed], the angels, the hosts of heaven, “Kol tzeva hashamayim asher lo tziviti” [all the hosts of heaven which I did not command], “Ve’etkhem hotzi Hashem vayotzi etkhem mikur habarzel miMitzrayim” [and you the Lord brought out, and He brought you out from the iron furnace from Egypt].
Visitation Upon the Hosts Above
When the nations went out, the servants, the angels, the “tzeva’ot asher lo tziviti” [hosts which I did not command], the hosts become idolatry. One must give them a full judgment. As it stands tomorrow, the last one erred with the crocodile, he thought that he was a god, he gave him a full judgment for the crocodile.
What does this mean? Did the crocodile sin? He sinned! What does this mean to bring out? That now he became a root of evil, in his name one does evil, because he also came to some error from this. So one strikes, whom does one strike? One strikes someone below. Strike the tree, break the power below, break the power of powers below, and the Almighty breaks it above.
The Difference Between Idolatry and Holiness
The True Role of the Sheep
In other words, one says now, the Almighty has everything, the beginning of creation, and the Almighty was always above, it’s not the simple meaning that there was once an angel who turned us away from the Almighty. God forbid, such a thing… but people thought so, people felt so, it comes out that the angel is indeed evil. When we broke his power below, his power is broken above.
Says the Almighty, that is, now they say about the Almighty, that means that one must redeem the Almighty as well from the exile of the Divine Presence, like Egypt and the constellation of Aries, that it itself becomes destroyed. They say that it’s broken, yes, people say that yes, broken this. No, they say now that it’s not so.
That when the Jew takes the sheep and he breaks the power of the sheep, the sheep is also redeemed, it loses its power. That is, it loses its power, loses its evil power within it, it loses its husk, the side of evil sheep, one can say the side of evil sheep becomes nullified and hidden, it becomes holy, it becomes only a good sheep.
The Jews’ Use of the Sheep
And do you want the good sheep? The Jews eat, the Jews have a good meal, a good feast, a good Seder night, a good Passover offering from the sheep, because that’s the true sheep, from this it was made. The constellation of Aries was not made that one should serve it and one should use power with it, I don’t know what, to enslave the Jews. No, it was made that the Jews should be free.
Answer to the Question: Is This Also Idolatry?
So then, yes, take this, you can ask a question, yes? You make, you say that you break idolatry, you also make idolatry. After all, you use it for another way of service. His way of service is specifically not “may all evil and fasting dry up Egypt,” and your way of service is specifically yes to eat, and you say that one sprinkles your blood, and this is a charm that there should be salvation. It’s funny.
No, the answer is, certainly I also use it. I also live in the world. I don’t say that I don’t need any sheep, I also need the sheep. But I need it differently, not the side of evil sheep, but the holy sheep. I need the sheep in order to make the Passover offering, while you need it in order to serve, in order to take from this power in order to do I don’t know what filth you do with this. That’s the whole difference. And this is the true breaking of the husk.
Breaking the Husk — Finish the Sins and Not the Sinners
Rabbi Meir’s Principle
We’ve already learned a principle from before that Rabbi Meir says, that breaking the husk is that one breaks the husk. And breaking the husk means that one makes it “Tamem chata’im velo chata’im” [finish the sins and not the sinners].
Tamem chata’im velo chata’im doesn’t mean that it’s a pity, poor thing, one should have finished the sins, but okay, one must finish the sins, but it’s a pity, sins and not sinners. No, sins is a greater nullification, yes? It’s a nullification of idolatry, it becomes finished. There is no sin, no sin. The sin also becomes finished, yes? Finish completely, simply finish completely means the sin itself, the sin. The author of Midrash Talpiot says this. But it’s not a problem at all.
When the Servant Becomes a Servant
Why did one establish the sin? That it’s a sin, it’s finished as a sin. That means that Esau is not a problem, he is a sheep and a lowly servant. Now that he’s the servant, that means he’s good.
Says Jacob our father, “Vayehi li” [and it became mine], says Jacob our father, “I have sheep.” One can ask a question, do you have all the husks? Says Jacob our father, “I have under my hand.” Okay. Another way he’s not a husk. A husk is when he thinks that he’s the head. When he’s a servant, the sheep and lowly servant.
The Plague of the Firstborn — Nullification of the Birthright of the Husks
The Almighty Killed All the Firstborn of Egypt
That is, the Almighty killed all the firstborn of Egypt. What does firstborn mean? Firstborn means that he thinks that he’s the head, yes? Firstborn is the head. When the sheep, when the servant, thinks that he’s a firstborn, one must kill him. One kills his birthright, and one gives the birthright to the Jews.
“My Son, My Firstborn, Israel”
Now the Jews say, “Beni bekhori Yisrael” [My son, My firstborn, Israel]. When the Jews become firstborn, they don’t say, but the Zohar says this thing in reverse, they say, “We are a firstborn to God.” Our offering is “Pesach hu laHashem” [it is a Passover offering to the Lord]. Thus the verse brings out, “Pesach hu laHashem.” What does “Pesach hu laHashem” mean? For whom is it? “Pesach hu laHashem.”
The Zohar’s Explanation of “It Is a Passover Offering to the Lord”
Says the Zohar, “Pesach hu laHashem” at the end of the whole piece, “Pesach hu laHashem” means, “Le’afka pesach la’avodah zarah, le’afka sitra achra deMitzrayim garim leih” [to take out the Passover from idolatry, to take out the other side of Egypt that caused it]. Now it’s a “Pesach hu laHashem.”
Summary: The Great Principle of the Zohar
Nullification of Idolatry Is Not Only Below
I hope it’s somewhat opened to explain how one way in Kabbalah is also that the whole novelty of Egypt is only nullification of idolatry. But the Zohar adds that nullification of idolatry is not only below, it’s also above. Because when one serves Esau, Esau becomes, the constellation of Esau above, becomes defiled, becomes an idol. And we must strike.
“The Lord Will Visit Upon the Host of Heaven in Heaven”
And when the Almighty “Yifkod Hashem al tzeva hamarom bamarom ve’al malkhei ha’adamah al ha’adamah” [the Lord will visit upon the host of heaven in heaven and upon the kings of the earth on the earth], that’s the meaning. The Almighty strikes, so to speak, the host of heaven.
How does He strike it? Not alone. It cannot be alone. But through the fact that before this the Jews had to make a Passover offering. The Jews’ Passover offering, this caused the plague of the firstborn. This is a very important principle.
The Zohar Elaborates in Parashat Bo
The Zohar elaborates on this. The entire Parashat Bo he elaborates on this. He asks the question, why couldn’t the Almighty know by Himself? The answer is, the Almighty, it works through, specifically through “Laset laset” [to carry and to place]. To say that the Almighty can by Himself, this was known without this.
The True Meaning of Nullification of the Husk
It must be, because there cannot truly be a husk, there is only a husk in the minds of people, that people think. And we must make to break the power of Satan below, and through this the power is broken above.
And this is deeper learned what the Rambam said, that the novelty was that one doesn’t serve idolatry, one doesn’t serve the stars and constellations. Now you understand that it’s so to speak, someone says the Zohar says not only one doesn’t serve, but the power of the stars and constellations was indeed broken.
The Conclusion: Through the Offering of the Passover Sacrifice
But one must remember what the Zohar says not that it was broken by itself, it was broken through this that the Jews offered the Passover sacrifice. The offering of the Passover sacrifice doesn’t become simply a small thing, one says that it’s a physical thing, it becomes, one says that it becomes, it opens up in the upper worlds.
In other words, the side of evil measure for measure truly becomes finished, the side of evil princes appointed etc., that’s the attachment.
—
[End of Part 4]
דער שיעור באהאנדלט די צוויי דרכים אין יציאת מצרים: שבירת עבודה זרה און ידיעת שם ה'. ס'ווערט מבואר ווי אזוי ביעור חמץ איז פארבונדן מיט ביטול עבודה זרה, און פארוואס מ'דארף קודם צוברעכן די גאווה און ישות כדי צו קענען זאגן שם השם. די הויפט נקודה איז אז אמת'דיגע עבודת השם קומט נאר דורך תמימות און הכרה אז דער אייבערשטער האט עס געמאכט ("אשר יבחר ה'"), נישט מיר מיט אונזער השגות.
דער שיעור באהאנדלט די צוויי דרכים אין יציאת מצרים: שבירת עבודה זרה און ידיעת שם ה'. ס'ווערט מבואר ווי אזוי ביעור חמץ איז פארבונדן מיט ביטול עבודה זרה, און פארוואס מ'דארף קודם צוברעכן די גאווה און ישות כדי צו קענען זאגן שם השם. די הויפט נקודה איז אז אמת'דיגע עבודת השם קומט נאר דורך תמימות און הכרה אז דער אייבערשטער האט עס געמאכט ("אשר יבחר ה'"), נישט מיר מיט אונזער השגות.
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
סיכום פון דעם שיעור – ערב שבת הגדול: ביעור חמץ, עבודה זרה, און דער אמת’דיגער שם ה’
הקדמה
דער שיעור איז געזאגט געווארן ערב שבת הגדול, אלס המשך פון א צוויי-וואכיגע סעריע וועגן ענייני פסח. דער שיעור בויט אויף דעם צווייטן דרך (דרך הזוהר) וואס האט צוויי דימענסיעס אין יציאת מצרים – א נעגאטיווע זייט און א פּאזיטיווע זייט – און ארבעט זיך דורך צו א טיפן תירוץ אויף דער פונדאמענטאלע שאלה: ווי קען מען דינען דעם אייבערשטן מיט שמות, ספירות, און גשמיות’דיגע כלים, אן עס זאל ווערן עבודה זרה?
—
א. צוויי זייטן פון יציאת מצרים
1. די נעגאטיווע זייט – שבירת עבודה זרה
יציאת מצרים מיינט צוברעכן די אלילי מצרים – די אסורים העליונים, די אלהים אחרים. דאס איז דער ענין פון ביעור חמץ – אויסברענען יעדע פארם פון עבודה זרה, יעדע פאלשע פארשטעלונג פון ג-טליכקייט.
2. די פּאזיטיווע זייט – ידיעת שם ה’
דער אייבערשטער זאגט צו משה: “בני בכורי ישראל” – דאס איז די זעלבע נקודה ווי “אני ה'”. דער חידוש איז אז אידן האבן א גאט מיט א נאמען, א גאט וואס איז קרוב – “מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו.” דאס איז אפילו מער ווי וואס עובדי עבודה זרה האבן – זייער גאט איז מוחש אבער פאלש; אונזער גאט איז אמת און נאנט.
—
ב. דער פּאראדאקס פון שם ה’ – די צענטראלע דילעמא
דער שם אלס געפאר
א נאמען קען ווערן אפּגעטרענט פון דעם וואס ער באצייכנט. ווי דער בודהיסטישער משל – איינער ווייזט מיט’ן פינגער אויף די לבנה, און מ’הייבט אן צו מיינען אז דער פינגער איז די זאך. דאס איז וואס איז געשען ביי דור הפלגה – “ונעשה לנו שם” – זיי האבן פּרובירט מאכן א נאמען פאר זיך, אזוי ווי דער מגדל בבל.
דער שם אלס נויטווענדיגקייט
מיר לעבן אין עולם השמות – מיר דארפן קענען רופן דעם אייבערשטן בשמו, “בכל מקום אשר אזכיר את שמי.” אן א שם קען מען נישט האבן א שייכות מיט דעם אייבערשטן.
—
ג. דער סדר: קודם צוברעכן, דערנאך בויען
דער לאגישער פלאס פון דער עבודה:
1. ערשט – ביטול עבודה זרה, צוברעכן אלע פאלשע שמות: “ואבדתם את שמם מן המקום ההוא”.
2. דערנאך – “כי אם אל המקום אשר יבחר ה’… לשום שמו שם” – ערשט נאכדעם קען מען יא אויפבויען דעם אמת’ן שם.
3. דער פסוק “לא תעשון כן לה’ אלקיכם” – מ’טאר נישט טון צום אייבערשטן אזוי ווי צו עבודה זרה, אבער מ’דארף יא האבן א שם – נאר אויף דעם ריכטיגן אופן.
רמב”ם vs. מקובלים – א היסטארישע דינאמיק
ס’איז געווען דורות וואס האבן נאר געלערנט רמב”ם – קיין פסל, קיין תמונה, קיין הגשמה. דערנאך זענען געקומען מקובלים וואס האבן געזאגט: מ’קען נישט לעבן אן א נאנטן גאט – מ’דארף צען ספירות, מ’דארף שמות. אבער דער קריטישער נקודה: די מקובלים האבן אויך געלערנט מורה נבוכים קודם – זיי ווייסן אז דער אייבערשטער האט נישט קיין דמות הגוף. דער סדר איז: קודם שלילה (רמב”ם), דערנאך חיוב (קבלה). ביעור חמץ איז דער יסוד פאר קרבן פסח.
—
ד. פסח און יום כיפור – די באלאנס צווישן ביעור און בנין
אזוי ווי מען פאסט נאר איינמאל א יאר (נישט יעדן טאג), אזוי אויך פארברענט מען חמץ נאר איינמאל א יאר. נאכדעם קומט “שתי הלחם” – מען ברענגט צוריק לחם (חמץ) אין א הייליגן קאנטעקסט. דאס ווייזט: נאכדעם וואס מען האט מבער געווען די פאלשע פארשטעלונגען, קען מען שוין יא ארבעטן מיט גשמיות’דיגע כלים אויף א ריכטיגן אופן.
—
ה. דער צווייטער סוד: גאווה – “ונעשה לנו שם”
עבודה זרה אלס דער העכסטער גאווה
דער תיקוני זוהר טייטשט “ונעשה לנו שם” אויף איינעם וואס בויט א בית המדרש און שרייבט אן זיין נאמען דערויף, כדי ער זאל מפורסם זיין. דאס איז גאווה – דער מענטש מיינט זיין ישות, נישט דעם אייבערשטן.
וואס איז די גרעסטע גאווה? ווען א מענטש מאכט זיך א גאט – “עשו להם אלהים.” א גאט מאכט דיך, דו מאכסט נישט קיין גאט! ווען א מענטש נעמט דעם אייבערשטן פאר זיך – “איך בין א בעל השגה, איך פארשטיי דעם אייבערשטן” – דאס אליין איז א פארם פון עבודה זרה. ער גנב’עט כביכול דעם אייבערשטן פאר זיין אייגענע גרויסקייט.
קריטיק אויף פאלשע פילאסאפן
די מקובלים האבן קריטיקירט געוויסע “תלמידי הרמב”ם” וואס האבן געזאגט: “דאווענען איז נישט פאר מיר, ווייל דער אייבערשטער האט נישט קיין אויערן.” אבער אין אמת’ן – זיי האבן נישט געלערנט מורה נבוכים אנשטאט דאווענען; זיי האבן סתם נישט געדינט דעם אייבערשטן. דאס אינטערעסע איז נישט אין גאט – דאס אינטערעסע איז אין זיך אליין, גרעסער ווערן.
דער בעל שם טוב’ס יסוד: תמימות
“הרבה עשו כרשב”י ולא עלתה בידם” – פילע האבן געוואלט זיין רשב”י, אבער זיי האבן פארלוירן ביידע וועלטן. פארוואס? ווייל מען טאר נישט טאנצן העכער פון דער אייגענער מדריגה. תמימות מיינט נישט בלאף – עס מיינט נישט אוועקגיין פון וואו מען שטייט באמת.
—
ו. דער דריטער און אמת’דיגער תירוץ: “אשר יבחר ה'”
דער יסוד: נישט מיר האבן עס געמאכט – דער אייבערשטער האט עס געמאכט
דער צענטראלער תירוץ קומט פון ספר דברים – “אשר יבחר ה'” – דער בית המקדש, דער שם, דער כלי – איז נישט א מענטשלעכע באשאפונג, נאר דער אייבערשטער אליין האט בוחר געווען אין דעם. מען מעג יא האבן א “שם”, א מקום, א כלי – אבער נאר ווען דער אייבערשטער האט עס אויסגעקליבן, נישט ווען דער מענטש מאכט עס פאר זיך אליין.
וואס מיינט “דער אייבערשטער האט בוחר געווען”?
ווען א מענטש פארשטייט אז זיין באגרענעצטע פארשטאנד פון ג-טליכקייט – זיין “קליינע ג-ט’קעלע” – איז נישט זיין אייגענע דערגרייכונג, נאר א רעזולטאט פון זיינע הגבלות, דאן איז דאס נישט עבודה זרה. א מענטש וואס זאגט תהילים, זאגט “מודה אני”, זאגט “הודו לה'” – ער טוט וואס ער קען. ווען ער איז מכיר אין זיינע הגבלות, דארט וואו ער ענדיגט, הייבט זיך אן “מעשי ה'” – דער אייבערשטער האט עס געמאכט.
דער קריטישער חילוק צווישן עבודה זרה און אמת’דיגע עבודה
– עבודה זרה = ווען דער מענטש זאגט “איך האב עס געמאכט” – איך האב דעם פסל געמאכט, איך האב די השגה דערגרייכט, איך בין דער בעל השגה.
– אמת’דיגע עבודה = ווען דער מענטש פארשטייט אז דער אייבערשטער האט אליין זיך אריינגעלייגט אין א שם, אין א דמות, אין א מקדש – “אני ולא מלאך.”
דער משל פון דער סנה
“וירא מלאך ה’ אליו בלבת אש מתוך הסנה” – דער אייבערשטער האט געוואלט אז משה זאל פארשטיין אז די פייער דאס איז ער. ווי לאנג מען פארשטייט אז ער האט עס געוואלט, איז נישט קיין שאלה פון עבודה זרה.
—
ז. ווי אלע נקודות קומען צוזאמען
– ביעור חמץ = א וועג ווי אזוי מען קען מאכן דעם עגל אן עבודה זרה
– חמץ = חומריות = ישות = דער מענטש וואס זאגט “איך האב עס געמאכט”
– די גרעסטע חומריות איז דער בליק וואס א מענטש האט אויף זיך אליין – זיין ישות
ווען מען איז מוותר אויף דעם “איך דארף האבן געמאכט, איך דארף האבן די גרעסטע השגה” – דעמאלט ווערט עס כשר.
—
ח. “כמוהם יהיו עושיהם” – מען ווערט ווי זיין ג-ט
דער פסוק זאגט: “עצביהם כסף וזהב מעשה ידי אדם” – דער געצנדינער ווערט ווי זיין טויטער גאט, ער לעבט נישט. אבער “וישראל בטח בה'” – דער איד לעבט ווי דער אייבערשטער לעבט. ער האט אויגן, ער האט א גוף – אבער די אויגן זענען די אויגן פון דער אייבערשטער. ער ווערט א מרכבה לשכינה.
—
סיום – דער נייער לעוועל פון פסח ביינאכט
דאס איז דער גאנצער סדר פון פסח:
1. קודם – ביעור חמץ: צוברעכן אלע פאלשע פארשטעלונגען, אלע פארמען פון ישות און גאווה.
2. דערנאך – קרבן פסח: אויפבויען דעם אמת’ן שם ה’, אבער נאר דורך דער הכרה אז “אשר יבחר ה'” – דער אייבערשטער האט עס געמאכט, נישט מיר.
3. דער מענטש ווערט א כלי פאר דער שכינה – נישט דורך זיין אייגענע גדלות, נאר דורך זיין ביטול און תמימות, דורך דער הכרה אז אלץ קומט פון דער אייבערשטן.
תמלול מלא 📝
ידיעת שם ה’ און ביטול עבודה זרה: דער יסוד פון יציאת מצרים
הקדמה: ערב שבת הגדול
ערב שבת הגדול, ס’איז זייער שפעט, סאו מיר דארפן נאר זאגן אפאר מינוט התחלת הנקודות, אמת’דיג די הקדמה פאר פסח, א המשך וואס אונז זענען אין די לעצטע צוויי וואכן וועגן די ענין פון פסח. סאו ס’שטערט נישט אז ס’איז גלייך פאר שבת, אבער ס’שטערט יא אז ס’איז נישט דא קיין צייט.
פרק א: צוויי דרכים אין יציאת מצרים – דרך הזוהר
דער צווייטער דרך: שבירת עבודה זרה און ידיעת שם ה’
סאו איז אזוי, מיר האבן מסביר געווען נעכטן ביינאכט אביסל מער די צווייטע דרך, די דרך הזוהר, וואס דאס איז נישט נאר די נעגאטיווע זאך פון יציאת מצרים, וואס אונז האבן מסביר געווען אז דאס איז על פי קבלה די שבירת אלילי מצרים, די שבירת האסורים העליונים, די שבירת האלהים אחרים וואס איז געשען אין יציאת מצרים, אדער וואס יציאת מצרים לערנט אונז. נאר ס’איז דא אויכעט די נושא פון ידיעת שם ה’.
ידיעת שם ה’ און די מעלה פון בני ישראל
און ידיעת שם ה’ גייט צוזאמען מיט די ארויסברענגען די מדריגה, די מעלה וואס הייסט בני ישראל. די ערשטע זאך, איינע פון די ערשטע שליחות’ן וואס דער אייבערשטער האט געזאגט פאר משה, האט ער געזאגט “בא אל פרעה ואמרת אליו כה אמר ה’ בני בכורי ישראל”. נאכדעם איז דא א סוף פסוק, נאכדעם גייט עס אביסל ווייטער, אבער ס’איז דא א סוף פסוק, און אין א געוויסע זין מיינט דאס אז וואס ווילסטו זאגן פאר פרעה? וואס ווילסטו פארציילן פאר די גאנצע וועלט? יא, וואס מ’זאגט פאר פרעה דא איז דאך סך הכל וואס “למען תספר באזני בנך ובן בנך”, וואס מ’פארציילט פאר די גאנצע וועלט וויל הערן “את אשר עשה ה’ לפרעה ולמצרים על אודות ישראל”.
די טייטש איז אז וואס מ’וויל פארציילן און וואס מ’וויל הערן איז דאס וואס הייסט “בני בכורי ישראל”, און דאס הייסט אין אן אנדערע וועג “אני ה'”.
די חזרה אויף “אני ה'” אין די תורה
יא, “ואמרת אליהם אני ה'”. “דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה'”, “וארא אל אברהם”, יא, “וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה'”. מ’איז מסביר אויף דעם “וארא אל אברהם… בא-ל ש-די ושמי ה’ לא נודעתי להם”. דא גייט ווייטער דא א סוף פסוק, “אני ה'”. דאס איז די זעלבע זאך אזויווי “בני בכורי ישראל”, ואני, און דאס וואס מ’וויל ארויסברענגען אין די נושא פון יציאת מצרים.
פרק ב: דער חידוש פון א גאט מיט א נאמען
די מעלה פון א נאנטן גאט
מיר האבן גערעדט וויאזוי מ’האט פרובירט מסביר זיין, אפשר בין איך נאכאלץ נישט גענוג מסביר געווען, אבער אנגעהויבן צו ארויסברענגען די נקודה, אז דאס איז דער טייטש אז א מענטש קען זאגן אז איך האב א גאט און איך ווייס די נאמען פון דעם גאט, איך ווייס ווער ס’איז. כביכול, ס’קען אפילו זיין אז ווען נישט מ’צוברעכט די עבודה זרה פון מצרים פארדעם, און ווען נישט מ’איז מסביר אז דאס מיינט נישט אז דער נאמען, דער שם ותמונתו, דער דמות וואס מ’געט אים, האט א זאך בפני עצמו, איז עפעס א זאך וואס מ’דארף אפשר געבן אמת’דיגע כבוד, כבוד לשם עצמו, וואלט מען עס נישט געטארט טון.
פארוואס שם ה’ איז געווען נעלם אין מצרים
אליינס איז איינע פון די ריזענס פארוואס ס’איז נעלם, ס’איז נעלם די שם ה’, מ’האט נישט געזאגט פאר פרעה די שם ה’. דער רמב”ן איז דאך מדייק, מ’האט געזאגט פאר פרעה “אני ה'”, נאכדעם האט מען געטוישט, מ’זאגט “אלקי העברים נקרא עלינו”, ס’הייסט, שם אלקים, שם אלקי העברים, דאס פארשטייט ער, ווייל ה’ פארשטייט מען נישט, ווייל מ’קען נישט, מ’טאר נישט זאגן אין מצרים.
מיר האבן גערעדט וועגן דעם פסוק “וידבר ה’ אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר”, אין ארץ מצרים טאר מען נישט זאגן די שם ה’. בכלל, לעולם הזה טאר מען נישט זאגן, כמעט חוץ אין די בית המקדש טאר מען נישט זאגן די שם הוי”ה.
דער פרטי שם און די קירבה צום אייבערשטן
וואס דאס ברענגט ארויס, אויב מיר לערנען אזוי פשט, אז שם הוי”ה, דאס איז דער שם פרטי, דאס איז דער וועג וויאזוי מ’זאגט, כביכול, פונקט אזוי ווי, נישט אין די זעלבע טעות וואס ער האט חס ושלום, אבער פונקט אזוי ווי דער עובד עבודה זרה האט עפעס גאר א מוחש’דיגע גאט, פאר אים איז דער גאט זייער עכט, ס’איז זייער ריעל, ס’איז זייער נאנט, כביכול, פונקט אזוי, אזוי ווי ס’שטייט “מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה’ אלקינו בכל קראנו אליו”, איז דא עפעס א קרובים אליו וואס דאס איז, איי, אונזער גאט איז נישט קיין פסל ותמונה, ער איז נישט קיין דבר גשמי, נישט קיין דבר מוחש וואס מ’קען זען און רעדן, אמת, דאס איז אמת מצד וואס ער איז, אבער מצד די סארט קלארקייט און די סארט אפילו וועג וויאזוי מ’קען רעדן מיט אים, מ’קען “והודעתם לבניך ולבני בניך”, מ’קען עס רעדן פאר די קינדער, מ’קען עס רעדן פאר פשוט’ע מענטשן וואס זענען אפשר נישט קיין גרויסע פילאסאפן וואס פארשטייען נישט וואס מיינט אין הגוף, איז דאס די זעלבע, און אפשר אפילו נאך בעסער.
דער חידוש: אונזער גאט איז נאנט
נאך אפילו בעסער, מען קען אפילו זאגן אז די פאר ערך וואס אונז זאגן אז אונז האבן א גאט וואס האט א נאמען, האט ער בכלל נישט קיין גאט וואס האט א נאמען. און מיר זאגן אמאל אפילו פארקערט, די וואס גייען אין די וועג זאגן אפילו אמאל פארקערט, דער גוי, נאר וועלכע זיין גאט איז עפעס מופשט, זיין גאט איז עפעס ווייט פון אים. עס איז נישט קרוב ומעורב, עס איז עפעס רחוקים ממנו. אבער עס איז א חידוש, און מ’זאגן. א חידוש לוודאי. עס איז א מושג, עס איז א קאלטע זאך. אבער ביי אונז אידן וואס אונז ווייסן די שם השם, איז אונזער גאט נאנט צו אונז.
פרק ג: די געפאר פון שם – דור הפלגה און חילול השם
די מהפיכה און די געפאר
דאס איז דער עד כדי כך גייט דער חידוש, דער מהפיכה, וואס איז פונקט צו זאגן פונקט פארקערט. און אזוי ווי אונז זאגן, כדי דעיס קענען טון, דארפן מיר ווייזן אסאך חמץ, דארפן מיר ווייזן אסאך יצר הרע. דארפן מאכן זיכער אז מען גייט נישט מאכן די טעות וואס דער עניש האט געמאכט, וואס זיי האבן אנגעהויבן צו מיינען אז דאס איז אזוי חלוכה ושם השם. דאס האבן ממש דעם פסוק. זיי האבן געגעבן דעם אייבערשטן א נאמען.
די דורות פאר אברהם: אלקים אן שם
וואס דא פטאטש, פליז דו יעצט נישט וועהן קיין שם השם. נישט געקען די שם יוי”ה וכו’. עס איז געווען אלקים, אוודאי, א יעדער נארמאלע מענטש האט געוויסט אז עס איז דא א אלקים. איך האב גערעדט צו אדם, צו נח, איך מיין נאך פאר נח. צו אדם, צו שת, און חנוך, צו קין, צו הבל. קיינער פון זיי האט נישט געהאט קיין ספק אז עס איז יעשע אלקים. אבער קיין שם, האבן זיי נישט געהאט פאר אים. השם, איז דאך א דבר נחות. השם, איז א נחות דרגא. השם, איז שטאט א זאך אזוי כ’ ווי יחול א געטשקע.
דור הפלגה: “ונעשה לנו שם”
השם, השם, השם. דער רגע וואס איז טאקע געקומען דער רעיון שמי האט געמאכט פון דעם אייבערשטן א נאמען. גלייך, איז דער הח, אזוי אויך האט נאס א חילול אים דא צוויי פשטים אין השם. אלא זיי גייען צוזאמען. אויב מ’האט דער געגעבן פאר דעם אייבערשטן א נאמען, עס איז ממילא, נעשה חילול, מילא קען דיך שוין, פונקטליך, א נאמען קען מען דיך גנב’ענען, א נאמען דיך א זאך וואס מען קען אין דעם מאכן א טעות.
עס טונקט אזוי ווי יעדער זאגט איך האב א תורה, איך האב א ווארט, איך האב א שם וואס איז מיין שם, קומט דאר א פלאגער ווי דער רבנ’ן לערדט, ונתלנו שם, און דער רמנער ראיבט עס א פרדה פון די מידת המלכות, פון די מידת התפארת, ונעשה לנו שם, מען זאגט איך קען אויך מאכן א נאמען, אויב די גאנצע זאך וואס עס מאכן א נאמען, איך וועל אויך מאכן א נאמען, איך וועל אויך מאכן א מגדל וראשו בשמים, אזוי ווי בית המקדש, יא, וראשו שער אלקים, וויאזוי שערה שמימה, די סולם וואס יעקב אבינו האט געזעהן איז די זעלב ווען די מגדל וואס ראשו מגיע יא שמימה, פונעם מלאכי אלקים עולים ויורדים בו. זיי מאכן אויך א מגדל וראשו בשמים, ווייל מ’קען. אויב דאס איז די זאך, קען מען.
די דילעמא: מגדל אדער טעות
איז וויאזוי קען מען? איז ווערן מיר דא אין א דילעמא, אדער מאכט מען נישט קיין מגדל און מ’האט נישט דאס און נישט דאס, אדער מאכט מען און מ’האט א טעות.
פרק ד: די לייזונג – ביעור חמץ קודם קרבן פסח
ביעור חמץ איז ביטול עבודה זרה
איז זאגן די מקובלים, דאס איז איינע פון די סודות פארוואס מ’דארף ווארענען אז ס’איז א חמץ, א גאנצע נאכט נישט קיין ביעור חמץ, ווייל דאס איז א סוד פון ביטול עבודה זרה, וואס איז נאר כדי אונז זאלן קענען יא זאגן די שם השם.
פארוואס מיר דארפן קענען זאגן שם השם
וויבאלד אונז ווילן דאך יא קענען זאגן די שם השם – פארוואס דארף מען קענען זאגן די שם השם? ווייל אונז לעבן אין די עולם השמות, אונז לעבן אין די עולם שלמעלה מן השמות, לפני הצמצום, לפני הבריאה, וואס די מקובלים קענען אפשר פארשטיין, אונזער גאנצע גליק איז אפשר אז אונז האבן דאס ארויס. אבער מכל מקום ווילן אונז “בנה לנו שם”, אונז ווילן רופן, יא, “תקרא בשמי”, אונז ווילן “בכל מקום אשר אזכיר את שמי”, אונז ווילן דערמאנען דעם אייבערשטנ’ס נאמען.
די געפאר פון הפרדה – דער בודהיסטישער משל
וויבאלד מ’האט אבער דא א פראבלעם מיט וואס די מקובלים רופן אן “מפריד זיין”, אנדערע ווערטער, מ’וועט מיינען אז דער שם דאס איז די זאך, און מ’וועט אנהייבן צו דינען דעם שם אנשטאט דינען דעם וואס איז נקרא בשמו, יא? אזויווי די בודהיסט משל, אז איינער פוינט צו די לבנה מיט זיין פינגער, הייבט מען אן צו מיינען אז דער פינגער איז די זאך. ניין, ער וויל דיר ווייזן אויף די לבנה, ער וויל דיר ווייזן אויף די זאך וואס ער ווייזט. אזוי אויך איז דאך א שם, איז דאך אזא פוינטער, ס’איז אזויווי א פינגער, ס’ווייזט אויף עפעס. אבער אויב מ’איז מפריד דעם שם פון וואס ער ווייזט אויף, קען מען אנקומען צו מאכן פון אים אן עבודה זרה.
דער סדר: קודם ביטול עבודה זרה
זאגט מען, קודם מאכט מען א גרויסע ביטול עבודה זרה, גאר א גרויסע ביטול עבודה זרה. ס’קען אפילו זיין אז ס’נעמט אפאר דורות, אפאר דורות אדער אפאר יאר, איך ווייס נישט ווי, וואס מ’איז נאר עוסק אין ביטול עבודה זרה, נאר עוסק אין צוברעכן אלילים, נאר עוסק אין דאס וואס אברהם אבינו האט געטון ביי תרח, צוברעכן עבודה זרות, מבער זיין חמץ, אויסברענען יעדע סארט זאך וואס קען, יא, חמץ איז דאך א דבר שבקדושה, די הייליגע חלות וואס איז נאסט שבת, דאס פארברענט מען, דאס פארברענט מען.
לחמי תודה – אפילו קדשים ברענט מען
און ס’שטייט אין די משנה, לחמי תודה, יא, לחמי קודש, שני לחמי תודה שנתחמצו, זיי פארברענט מען אין די חמץ, יא? די שירים טאר מען נישט פארברענען, לכתחילה דארף מען עס עסן. אבער די פלא’דיגע קודש, די לחם קודש וואס איז א לחם תודה וואס מ’ברענגט פון חמץ, אים ברענט מען אויך אפ ערב פסח. אין אנדערע ווערטער, מ’איז זאגן, השם ישמור, השם ענין פון חומריות, השם ענין פון וואס האט א תמונה, א פסל ותמונה, ווילן מיר נישט. פארוואס? ווייל דאס איז אונזער ענין פון עבודה זרה, צוברעכן און צוברעכן אלע שמות.
פרק ה: “לא תעשון כן לה’ אלקיכם” – דער חילוק
“ואבדתם את שמם” – צוברעכן די שמות פון עבודה זרה
נאכדעם קומט אזוי, יא, “פסל לחיים תשרפון באש, ואבדתם את שמם מן המקום ההוא, לא תעשון כן לה’ אלקיכם, כי אם אל המקום אשר יבחר ה’ אלקיכם לשום שמו שם”, דארט זאלסטו טון. יא, וואס לערנען מיר פון דא? אז מ’דארף מבער זיין שם עבודה זרה, און שם עבודה זרה מיינט יעדער מיסטיק פון שם.
דער חידוש: “לשום שמו שם”
נאכדעם קומט א נייע חידוש, אז ס’איז דא א מקום וואס דער אייבערשטער איז “שום שמו שם”, ס’איז דא א שם השם. “לא תעשון כן”, דו ווילסט דא האבן אן ענין פון “לא תעשון כן”? וואלט דאך געווען אן ענין פון שובר עבודה זרה. שובר עבודה זרה וואלט לכאורה געווען, יא, “תעשון כן לה’ אלקיכם”, אזוי ווי זיי טוען. פארוואס איז די גאנצע פראבלעם פון עבודה זרה? ווייל ער האט א פסל ותמונה. ווייל דער אייבערשטער האט א מקדש וואס דארט איז דא א שם, וואלט מען לכאורה געדארפט אויך אזוי טון. קומט דער פסוק און זאגט ניין, “לא תעשון כן לה’ אלקיכם”. פארוואס? מיר דארפן ארויסלערנען פארוואס. וויאזוי טאקע קען?
דער סדר: קודם ביעור חמץ, דערנאך קרבן פסח
קודם כל איז אזוי, די ערשטע תורה איז, מ’מוז מכחיש זיין די ביעור חמץ. אויב מ’מאכט נישט ביעור חמץ ערב פסח, פארוואס מאכט מען ביעור חמץ? כדי צו מאכן די קרבן פסח, וואס דאס איז פסח לה’, יא, לה’ השם, קען מען נישט. דאס האב איך געזאגט, קען זיין מ’דארף דאך געבן א סך צייט וואס מ’איז נאר עוסק אין די שלילה, מ’צוברעכט.
די אידן האבן געלערנט דורות נאר רמב”ם
נאכדעם וואס מ’האט אזויפיל צובראכן, מ’קען זען די פאקט, יא, ס’איז געווען די אידן, און ביי די אידן לערנט מען אויס פאר אלע קינדער, ס’איז געווען אזעלכע דורות וואס מ’האט נאר אויסגעלערנט די רמב”ם וואס לערנט אויס אין פסל ואין תמונה.
פרק ו: די מקובלים און די צען ספירות
די מקובלים זאגן: מ’קען נישט לעבן אן א גאט
נאכדעם איז געקומען די מקובלים, זיי האבן געזאגט, יא, אבער מ’קען נישט אזוי רעדן, מ’קען נישט אזוי לעבן, מ’קען נישט לעבן אן א גאט. למשל, וואס זיי האבן גערופן אפילו, “רם לישראל לא לאה אמת ולא תורה”. אוודאי, דו ווייסט פון די אין סוף, דו ווייסט פון די אייבערשטער אזוי ווי ער איז מצד עצמותו, אבער אונז זענען דאך מענטשן, אונז ווילן רעדן מיט’ן אייבערשטן אזוי ווי ער איז צו אונז, אזוי ווי ער איז מיט א נאמען.
די תורה האט משל געווען צען ספירות
האבן זיי געזאגט, אוודאי, וואס די תורה און דער אייבערשטער האט משל געווען צען ספירות. אין אנדערע ווערטער, אזוי ווי מיר גייען זאגן די אמת’ע תורה, דער אייבערשטער וויל מ’זאל זיך רופן מיט א נאמען, ס’שטערט אים נישט. ס’שטערט אים נאר אויב ס’וועט ברענגען א טעות, אויף דעם איז דא קנאת השם. אבער אויב ס’מאכט נישט מיט קנאה, אויב ס’איז על פני, ס’איז יא פני השם, דער רמב”ם ברענגט די פסוק “לא יהיה לך אלקים אחרים על פני”, אין אנדערע ווערטער, “אלה פני”, מיין פנים, כביכול דאס וואס דו רופסט יא מיין פנים, זאלסטו יא מאכן?
דעמאלטס איז עס אוודאי גוט – אבער קודם ביטול עבודה זרה
דעמאלטס איז עס אוודאי גוט.
אבער קודם דארף מען מאכן “לא יהיה לך אלקים אחרים”, קודם דארף מען עס צוברעכן.
די מקובלים האבן געלערנט קודם מורה נבוכים
און דורכדעם, אזוי ווי מ’זעט אין די מציאות, נאכדעם אפילו דו וועסט לערנען קבלה, די מתנגדים פון קבלה און אזוי ווייטער וואס טענה’ן אז די מקובלים זענען מגשמים, וואס איז נישט אמת, ווייל זיי ווייסן נישט, זיי מיינען אז די מקובלים האבן נישט געלערנט קודם רמב”ם, אלע מקובלים האבן דאך געלערנט קודם מורה נבוכים, זיי ווייסן אז דער אייבערשטער האט נישט קיין דמות הגוף.
—
[סוף חלק א]
עבודה זרה, גאווה און תמימות: די אמת’דיגע דרך אין עבודת השם
פרק ז: פון ביעור חמץ צו שתי הלחם — די באלאנס אין עבודת השם
און פון דעם קען מען פארשטיין פארוואס א גאנץ יאר דארף מען נישט קיין ביעור חמץ. א גאנץ יאר טוט מען דאך יא, ס’איז דאך דא קרבנות, ס’איז דאך דא א גאנץ יאר, און מ’איז עוסק א גאנץ יאר אין פשט.
אזוי ווי יום כיפור, אן ענליכע זאך, יא, יום כיפור שטייט “אין בו לא אכילה ולא שתיה”, אזוי ווי עולם הבא, אזוי ווי דער אייבערשטער איז בעולם הבא, אזוי ווי אונז פארשטייען, אוודאי, ס’איז דא א בעסערע פארשטיין, אן קיין אכילה ושתיה וכו’. איז דאס איז יום כיפור, אבער דאס איז נאר איינמאל א יאר, מ’פאסט נישט יעדן טאג, מארגן עסט מען.
די זעלבע זאך פסח, פארברענט מען די חמץ און מ’איז מבער אלע סארטן וואס דאס איז, די אלע חומרות וואס ס’איז דא אין איסור השם איז מען מבער. נאכדעם קומט “שתי הלחם”, יא, ברענגט מען נאך שתי הלחם, איז אליין איז דאך די לחם, ס’איז דאך דא אפילו גשמיות, זאגט ער, די מאכל אדם, נכתב להם. אה, יעצט קען מען שוין יא זאגן, דאס איז די כתובים בעצם, דער אייבערשטער האט עוסק געווען אין דעם.
פרק ח: די צוויי סודות אין תירוץ פון דער קשיא
א. דער ערשטער סוד: ביעור החמץ קודם כל
און אונז האבן קלאר געמאכט אז ס’איז נישט גענוג צו זאגן אז ס’איז א משל מיט א נמשל, אדער אז ס’איז דאס זעלבע “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה”, פונקט אזוי ווי ביי א מענטש איז דא פארשידנארטיגע מדות, איז אויך ביי דער אויבערשטער, אדער די טיפערע זאכן וואס די מקובלים זאגן, אז א מענטש פירט זיך אין די מדות החסד איז ער מעורר ביי דער אויבערשטער די מדות החסד.
און אונז האבן פארגעסן, דאס איז שוין געווען פסח, מ’האט שוין מבאר געווען די אלע זאכן, ס’איז נישטא קיין עצבות, ס’איז נישטא קיין עבודה זרה, ס’איז נישטא קיין אלהי מצרים, די אלע שטותים. אה, אבער כביכול אונז זאגן האבן יא, דאס איז די ערשטע זאך. דאס איז די ערשטע סוד פון וואו דאס ארבעט.
ב. דער צווייטער סוד: “ונעשה לנו שם” — די פראבלעם פון גאווה
די צווייטע זאך איז, און דא קומט אן צו די עומק הסוד, און אונזער שיעור ווילן אונז זאגן מער בדרך עבודה, בדרך חסידות, אין אנדערע ווערטער, מצד מצדינו, אבער ס’איז אויך די גאנצע זאך איז דאס מיינט אז ס’איז מצידו.
די צווייטע סוד איז אזוי, די צווייטע חלק פון די תירוץ איז אזוי, אז נאך איין וועג פון טייטשן דעם פסוק “ונעשה לנו שם”, וואס אונז זאגן דאס איז איינע פון די שורשי עבודה זרה, יא, זיי האבן זיך געמאכט א שם, זיי האבן זיך געמאכט א זאך וואס איז נפרד, זיי האבן זיך געמאכט א זאך וואס איז בפני עצמו, וואס איז א שם אן א שם הוי”ה, יא, זיי האבן געמאכט א שם אן די הוי”ה, ס’איז די נאמען, אבער ס’בלייבט נישט, און נישט דער רמ”ק [הרב משה קורדובירו] רופט דאס קיצוץ בנטיעות, זיי האבן הורדת הבנין, געמאכט די מלכות אן די תפארת. דאס איז טייטש “ונעשה לנו שם”, דאס איז טייטש “הוי הקוראים בשם ה'”, די זעלבע נקודה.
ג. די תיקוני זוהר’ס משל פון בית המדרש
יעצט, אבער וואס איז די תירוץ? ס’איז דא נאך א וועג ווי אזוי מ’דארף דאס לערנען. די תיקוני זוהר זאגט “ונעשה לנו שם”, א משל, די תיקוני זוהר זאגט ווער איז “ונעשה לנו שם”? דער וואס ער מאכט א בית המדרש, און נאכדעם אין די בית המדרש מאכט ער א מגדל, יא, א מגדל איז ווי די ספרדים רופן די בימה, וואו מ’גייט ארויף צו ליינען די תורה רופן זיי א מגדל. ער איז “ונעשה לנו שם”, ער מאכט א מגדל, און ער מאכט אין דעם, ער שרייבט זיך אן די נאמען, פארוואס? “ונעשה לנו שם”, ס’זאל שטיין אויף מיין נאמען, שער פלוני בן פלוני.
דער וואס ער מאכט א בית המדרש, זאגט די תיקוני זוהר, דאס איז ממש “ונעשה לנו שם”, פארוואס? ער וויל זיין שם זאל זיין מפורסם על פני כל הארץ, מ’זאל וויסן זיין נאמען, בנין כך וכך.
ד. די לימוד פון דעם משל
וואס דארפן אונז פארשטיין דא אבער? וואס דארפן אונז פארשטיין? אז דאס מיינט נישט אז מ’זאל נישט מאכן קיין בית המדרש, קודם כל. צווייטנס, אבער אונז זעען דא אז די “ונעשה לנו שם”, די וועג וואס אונז רעדן עס בדרך עבודה, איז די זעלבע זאך אז ער מיינט זיך. אויף חסידיש’ן לשון זאגט מען, ער מיינט זיין ישות, ער מיינט זיין גאווה.
פרק ט: עבודה זרה אלס דער העכסטער גאווה
א. די טיפערע הסבר פון עבודה זרה
ער איז אזוי גרויס. אבער מ’דארף דאס מסביר זיין מער בעומק. אין אנדערע ווערטער, לאמיר זאגן אזוי.
וואס איז די פראבלעם פון, וואס הייסט עבודה זרה? וואס איז די פראבלעם פון די אלהים אחרים, פון די “לא תשתחוה להם”? מ’רופט דאס על פי קבלה “קיצוץ בנטיעות”, אדער דער טעארעטיש-פילאסאפישער רופט זיך “קיצוץ בנטיעות”, ער איז מפריד. אבער וואס ער רופט, דאס איז בפועל ממש זעט עס אויס ווי גאווה. ס’איז גאווה.
ב. די גרעסטע גאווה: “עשו להם אלהים”
וואס איז די גרעסטע גאווה וואס א מענטש קען האבן? א מענטש קען זיין א בעל גאווה אויף אסאך וועגן, אבער די גרעסטע בעל גאווה וואס ער קען זיין איז זאגן אז ער האט זיך געמאכט א גאט. “עשו להם אלהים”.
שטעל דיך פאר עבודה זרה, איז מעשה ידי אדם. א מענטש קען מאכן אסאך זאכן, ער מאכט א גרויסן בנין, ער האט געשריבן א ספר, ער האט געמאכט א ישיבה, ער האט געמאכט א ביזנעס. אוקיי, ער מאכט, ער האלט זיך גרויס, ער האט געמאכט. שטעל דיך פאר ווי גרויס א מענטש דארף זיך האלטן אז ער זאל זיך מאכן א גאט. “עשו להם אלהים”.
העלאו, דו מאכסט זיך א גאט? א גאט מאכט דיך, דו מאכסט נישט קיין גאט. די גאנצע אידעע פון א גאט איז אז ער מאכט דיך, דו מאכסט אים נישט. יא, איר האט אים געמאכט, די גאט אשר הוציאוך ממצרים? דו האסט אים געמאכט? ער האט דיך געמאכט, ער האט דיך ארויסגענומען. “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים”, נישט דער גאט וואס מ’מאכט אים. מ’קען נישט מאכן א גאט.
ג. די טיפערע משמעות פון “מאכן א גאט”
אוודאי, אין א לעבעדיגע אמת קען מען אביסל יא מאכן א גאט, וואס מיר האבן גערעדט לעצטע וואך, ס’הייסט “אתערותא דלתתא” [התעוררות מלמטה: awakening from below]. אבער פון וואס באשטייט די אתערותא דלתתא לגבי די עשיית אלהים? ס’באשטייט פון וויסן אז מ’מאכט נישט קיין גאט, א גאט מאכט דיך. און מאכן א גאט איז א טיפערע זאך.
סתם אוודאי, מ’קען זאגן וואס מ’לאכט פון עבודה זרה אין הלל, ער מאכט זיך א גאט, “חציו שרף באש”, וואס מ’האט געליינט אין די הפטורה לעצטע וואך, ער האט זיך גענומען א שטיקל האלץ, און האלב דערפון איז א געטשקע, און האלב דערפון מאכט ער פון דעם א טיש. דאס איז געמאכט א גאט.
ד. די אמת’דיגע משמעות: נעמען גאט פאר זיך
אבער טיפער, מאכן א גאט מיינט דאך וואס? צו טראכטן אז איך, באשר אני נברא, נישט באשר אני משיג את הבורא, וואס מ’רופט נפש אלוקית, וואס איז טאקע נישט. אבער איך, באשר אני נברא, באשר אני אדם, איך בין צד האדם הגדול, איך, מיר פאסט צו האבן א גאט, מיר פאסט צו פארשטיין גאט. איך בין פון די זאכן וואס איך פארשטיי אויך, איך בין א בעל מדרגה, איך בין א בעל השגה, איך פארשטיי דעם אייבערשטן.
דאס איז עבודה זרה. דאס הייסט, ער האט גענומען גאט, ער האט אים גענומען פאר זיך. ער איז געווארן דער גאט. ער האט זיך געגנב’עט פון זיך אליין, ממש א גנב, א גונב כנסת ישראל והקב”ה. ער האט זיך געגנב’עט פון זיך אליין, ער האט זיך גענומען גאט, און יעצט איז ער לוקח לו אלהים, ער האט זיך גענומען א גאט, ער האט זיך געמאכט א גאט. זאל מיר זאגן דאס.
פרק י: די קריטיק אויף פאלשע פילאסאפן
א. דער וואס האט נישט קיין גאט
ולא עוד אלא, איך וויל זאגן א טיפערע זאך, איך האף אז מ’וועט מיר נישט צו פיל קריטיקירן פאר’ן זאגן דאס, ולא עוד אלא, אז איך טראכט, איך האב שוין געזאגט אין א פאבליק שיעור חנוכה צייט, אבער איך וויל עס דא יעצט זאגן אין דעם קאנטעקסט, אפשר וועט עס פארענטפערן אונזער פראבלעם.
איך טראכט אז ס’קען גאר זיין אז דא איינער וואס ער האט נישט קיין גאט, אז ער איז דאך אויף די מדרגה פון א קטן און קטני הדעת, אים וואלט מען געדארפט ענדערש דיך מאכן דברי תורה כלשון בני אדם, ער זאל זיך איינרעדן אז דער אייבערשטער האט הענט און פיס און מ’רעדט צו אים אזוי ווייט, אזוי ווי דברה תורה כלשון בני אדם. אבער אים פאסט עס נישט, ער האלט זיך גרעסער, ער איז א גרויסער חכם, ער האט דאך געהערט אז דער רמב”ם [הרמב”ם: רבי משה בן מימון, Maimonides] האט געזאגט אז דער אייבערשטער האט נישט קיין גוף, און דער רמב”ם איז געווען זייער א קלוגער מענטש, מוז דאך זיין אז די קלוגע מענטשן פארשטייען אז דער אייבערשטער האט נישט קיין גוף. פאסט אים נישט.
ב. די תוצאה: ער דינט נישט דעם אייבערשטן
און ממילא וואס? דינט ער נישט דעם אייבערשטן. אזוי ווי מ’זעט אין די ראשונים, די מקובלים וואס זענען ברוגז אויף די געוויסע מענטשן וואס זענען געווען און זיך געהאלטן תלמידי הרמב”ם, וואס האבן דאס מער ווייניגער געזאגט. וויאזוי ווייסט מען אז איינער איז א פילאסאף וואס איז נישט בסדר? ער קומט נישט צום דאווענען.
פארוואס? ווייל ער זאגט, “אה, דארט דארף איך דאך עוסק זיין אין השגת השם. דאווענען, מ’רעדט מען דאך כביכול, די אלע וואס מענטשן וואס דאווענען מיינען נעבעך אז דער אייבערשטער הערט זיי אויס, ער האט דאך אן אויער, ער הערט עס אויס. ס’איז דאך נישט אזוי.” ממילא, וואס האבן די מענטשן געזאגט? ער דארף נישט.
אה, אין יענע צייט האט ער געזעצן און געלערנט מורה נבוכים [מורה נבוכים: Guide for the Perplexed]? איך מיין אז איך בין נישט זיכער, אסאך מאל נישט. אבער ס’זעט זיך נישט אמת’דיג. פארוואס? ס’זעט זיך נישט אמת’דיג.
ג. די חסידישע ספרים’ס הבנה
לאמיר זאגן אזוי, אין חסידישע ספרים שטייט דאס, און בדרך אגב, די חסידישע ספרים האבן איין מעלה, מ’קען אלעמאל קריטיקירן זייערע השגות, אפשר קען מען פארשטיין בעסער, איך ווייס נישט, אפשר האבן זיי בעסערע אינפארמאציע, אבער זייער הבנה אויף וואס ס’דרייווט מענטשן איז אסאך מאל זייער נוקב ויורד.
און די חסידישע ספרים זאגן, “אה, אין אנדערע ווערטער, דו ביסט נישט אינטערעסירט אין וויסן גאט. צו וויסן גאט איז א זאך וואס רואינירט דיר, וואס דיסטרויט דיר. די וואס אינטרעסירט זיך הייסן דער וואס פארשטייט גאט, יא? די וואס אינטרעסירט צו ווערן דיך אליינס גרעסער. דו פארשטייסט נישט דעם אייבערשטן. פארשטיין דעם אייבערשטן וואלסטו יא געגאנגען, קודם כל וואלסטו יא געגאנגען אין בית המדרש, וואלסטו יא געדאוונט.
צווייטנס, לאמיר זאגן אז דו פארשטייסט אז מ’דארף פארשטיין טיפער, מ’דארף פארשטיין אמת’דיג, אוודאי. וואס הייסט? וואלסט געדאוונט מיט כוונה, ס’איז מורה נבוכים, ס’איז פיין. וואס וועסטו פרימען דיך דא דאווענען כדי מ’זאל מקטיר זיין צום הארץ, צו טראכטן פונעם אייבערשטן? ס’איז גוט, אבער דיך אינטרעסירט דאס נישט. פאר וואס דיך אינטרעסירט דאס נישט? ווייל דו זעסט אז דאס איז בכלל נישט אינטרעסירט דעם אייבערשטן, דו ביסט אינטרעסירט זיך.”
פרק יא: די יסוד פון תמימות — דער בעל שם טוב’ס לימוד
א. א פלא’דיג שארף ווארט
וויל איך זאגן א פלא’דיג שארף ווארט, וויל איך זאגן א פלא’דיג שארף ווארט. וויל איך זאגן אז ס’קען זיין אז פאר וואס? ווייל מ’קען דאך נישט טאנצן העכער די מדריגה, דער אמת’דיגער עיקר זאך איז נישט שקר, ס’איז גיין מיט תמימות. תמימות פשיטות. תמימות פשיטות איז א true thing, אפילו לויט’ן רמב”ם איז דא א וועג מ’דארף גיין מיט תמימות.
ב. וואס מיינט תמימות?
און תמימות מיינט נישט וואס מענטשן מיינען אז ס’איז אזאך וואס איז בלאף. תמימות מיינט נישט, ס’טאר נישט אוועקצוגיין פון וואו מ’איז אליינס. נישט אוועקצוגיין פון וואו מ’איז אליינס.
ג. “הרבה עשו כרשב”י ולא עלתה בידם”
איינע פון די גרעסטע ווערטער פונעם בעל שם טוב איז געווען: “הרבה עשו כרשב”י ולא עלתה בידם”. דער בעל שם טוב האט געזאגט פאר וואס? ס’שטייט אין תולדות א פאר מאל, א סאך מאל, אזוי יעדע זאך, אבער דער עולם ווייסט א סאך תורות פונעם בעל שם טוב, איך מיין אבער ער ווייסט נישט גענוג דעם.
“הרבה עשו כרשב”י ולא עלתה בידם”, ס’הייסט זיי זענען געווארן קראך מכאן ומכאן, יא? זיי האבן נישט געהאט נישט מלאכתן נעשית על ידי אחרים און נישט קיין תורה. פאר וואס זאגט דער בעל שם טוב? ווייל “עשו כרשב”י”, ס’איז דא א סאך מענטשן וואס האבן געוואלט זיין רשב”י, ער וויל זיין רשב”י. ס’גייט נישט.
רשב”י האט גערעדט פאר דיר ביסט אויף די מדריגה נישט צו מאכן עבודה זרה פון דיין כח, דו ביסט שוין אויף די מדריגה, די האלטסט שוין אמת’דיג, דו וואלסט געוואלט זיין רשב”י? יא, איך פארשטיי. ס’איז אן אנדערע זאך, רשב”י איז א גרויסער איד, איך וויל זיין רשב”י. האסט נישט דעם און נישט דעם. א גמל האט געוואלט האבן קרניים, איז ער געבליבן נישט מיט קיין קרניים און נישט מיט קיין אויערן.
ד. די סכנה פון טאנצן העכער די מדריגה
דאס איז געשען ווען א מענטש טאנצט העכער זיין מדריגה. פונקט אזוי, אונז זענען דאך אין עולם המוחשים, אונז זענען דאך אין עולם החמץ, לאמיר אפילו זאגן. אדער כושר החמץ, יא? אונז זענען אין דעם עולם. און אמאל דער אייבערשטער וויל רעדן צו אונז. יעצט דאס איז נישט אונז.
פרק יב: דער דריטער תירוץ — “אשר יבחר ה'”
דא קומט אן די דריטע נקודה וואס דאס איז דער אמת’דיגער תירוץ. וואס זאגן, וועל איך דיר געבן דעם רעכט, וואס שטייט אין פרשת דברים, אין ספר דברים, ווי אזוי מעג מען האבן אבער ס’איז מעג נישט?
דאס האבן אונז נישט געמאכט, דאס איז “אשר יבחר ה'”, דער אייבערשטער האט בוחר געווען אין דעם. וואס מיינט אז דער אייבערשטער האט בוחר געווען? ס’מיינט נישט די הגשמה כביכול וואס מענטשן מיינען, דער אייבערשטער וויל אז דארט זאל מען מאכן אבער ס’מעג נישט זיין נישט דא, און דארט איז אבער די זריעה און דא נישט. וואס מיינט דאס? ס’איז א פאני גאט. וואס ס’מיינט איז,
—
[המשך בחלק הבא]
דער אמת’דיגער תירוץ: “אשר יבחר ה'” – ווי אזוי מען ווערט א מרכבה לשכינה
פרק יג: די דריטע נקודה – דער אייבערשטער האט עס געמאכט, נישט מיר
דער יסוד פון “אשר יבחר ה'”
יעצט, דאס איז נישט אונז. דא קומט אן צו די דריטע נקודה, וואס דאס איז דער אמת’דיגער תירוץ. וואס זאגן זיי? זיי זאגן, ווער האט דיר געגעבן די רעכט? וואס שטייט אין פרשת דברים, אין ספר דברים, פארוואס מעג מען רעדן פון א בית המקדש? ווייל דאס האבן אונז נישט געמאכט. דאס איז “אשר יבחר ה'” [אשר יבחר ה’: וואס השם וועט אויסקלויבן]. דער אייבערשטער האט בוחר געווען אין דעם.
א פנימיות’דיגע טייטש: הכרה אין די הגבלות
וואס מיינט אז דער אייבערשטער האט בוחר געווען? ס’מיינט נישט די הגשמה כביכול [כביכול: אזוי צו זאגן] וואס מענטשן מיינען. דער אייבערשטער וויל אז דארט זאל מען מאכן א בית המקדש, און דארט איז נישט דא, און דארט איז עבודה זרה דא נישט.
וואס מיינט דאס? איך האב עס א פנימיות’דיגע טייטש. וואס מיינט עס איז, אז די זאכן ווערן נאך אלץ עבודה זרה ווען דו כאפסט נישט אז דו האסט עס געטון, נאר דער אייבערשטער האט עס געטון.
ווי אזוי ווייס איך אז דער אייבערשטער האט עס געטון? ווייל דו האסט די הכרה הלכה למעשה [הלכה למעשה: פראקטיש, אין דער מעשה] אז נישט איך מיט דעם וואס איך האב אנגעכאפט אין די קטנות’דיגע ציור פון ג-טליכקייט, נאר דער אייבערשטער.
איך מצדי [מצדי: פון מיין זייט] האלט איך זיך אויך טאקע גרויס, איך וואלט געוואלט האבן די אמת’דיגסטע השגה. אבער ביזדערווייל, אין מיין סיטואציע, אין מיין וועלט, אין וועם איך רעד מיט, און וועם איך האב גערעדט צו, ווער גערעדט צו מיר, פארשטיי איך אז ווען איך פרוביר זיך פארצושטעלן דעם אייבערשטן, קומט צו מיר אז ס’איז א קליינע ג-ט, ס’איז א קליינע ג-ט’קעלע. זאג איך, אדער ס’איז געקומען צו מיר א… איך ווייס, עבודות פשוטות וואס מ’קען טון, זאגן תהלים [תהלים: פסאלמען], איך ווייס, זאגן “מודה אני” [מודה אני: איך דאנק] פון “הודו לה’ כי טוב כי לעולם חסדו” [הודו לה’ כי טוב כי לעולם חסדו: דאנקט השם ווארום ער איז גוט, ווארום זיין גוטסקייט איז אייביג]. דאס וואס איך ווייס.
דארט וואו איך ענדיג, הייבט זיך אן “מעשי ה'”
זאג איך טייטש, אז ווען א מענטש האט אזא סארט בליק, איז דאך נישט ער וואס מאכט עס, ס’איז דאך דער אייבערשטער וואס האט עס געמאכט. נישט איך האב א גרויסע בעל השגה, איך פארשטיי אזוי, נישט איך בין א גרויסע אויבער-חכם און איך דארף דוקא יא האבן א הגשמה. נישט קיין איינס פון די זאכן. איך האב נישט דא קיין זאך. ס’איז געקומען צו מיר אזוי. ס’איז מצד מיינע הגבלות [הגבלות: באגרענעצונגען].
ווען א מענטש איז מכיר אין זיינע הגבלות, איז דאך טייטש, דארט ווי איך ענדיג, דארט הייבט זיך אן וואס אונז רופן “מעשי ה'” [מעשי ה’: די מעשים פון השם]. ס’איז דער אייבערשטער האט עס געמאכט.
דער אייבערשטער לייגט זיך אליין אריין אין א שם, אין א דמות, אין א מקדש
אז דער אייבערשטער האט זיך אליין אריינגעלייגט אין א שם, אין א דמות, אין א מקדש, קען איינער האבן טענות? “ויאמר ה’ נגוף את מצרים” [ויאמר ה’ נגוף את מצרים: און השם האט געזאגט איך וועל שלאגן מצרים], דער אייבערשטער איז געקומען, “אני ולא מלאך” [אני ולא מלאך: איך און נישט קיין מלאך]. די מלאכים זענען דערקעגן, די מלאכים זענען איינגעטונקען, די מלאכים זאגן אז דער אייבערשטער קען נישט, אבער דער אייבערשטער זאגט אז ער וויל יא.
וואס מיינט עס אז ער וויל? ס’מיינט נישט אז ער ווערט אליין צו א גוף, אבער ער וויל אז דו זאלסט אים פארשטיין בתור [בתור: אלס] גוף.
דער משל פון דער סנה
“וירא מלאך ה’ אליו בלבת אש מתוך הסנה” [וירא מלאך ה’ אליו בלבת אש מתוך הסנה: און דער מלאך פון השם האט זיך געוויזן צו אים אין א פלאם פון פייער פון אינעווייניג פון דעם בוש] – משה רבינו האט געזען א פייער, און דער אייבערשטער… דאס איז געווען א מלאך פון אייבערשטן, און דער אייבערשטער האט געוואלט אז דו זאלסט פארשטיין אז די פייער דאס איז מיר, איך בין דאס. דאס איז די נקודה. דארף מען עפעס טון.
ווי לאנג דו פארשטייסט אז דאס האט ער געוואלט, אזוי האט ער זיך בודאי געוואלט צו מאכן, איז נישט קיין שום שאלה פון עבודה זרה.
דער חילוק צווישן עבודה זרה און אמת’דיגע עבודה
עבודה זרה מיינט גאר קעגנאיבער צו השם, וואס דו מיינסט אז איך האב געמאכט א פסל, איך האב עס געמאכט, דאס איז שוין געמאכט.
פארשטייט, פאר דעם פראקטיש איז אמת, אויב מען גייט און מען טוט עס בתורת [בתורת: אין דער פארם פון] די מצוה, מען טוט נישט, וואס איז נוגע [נוגע: שייך] אז נישט, ווייל איך פארשטיי אז איך דארף מאכן ווייל דער אייבערשטער האט מיר געזאגט, איך פארשטיי עס נישט גארנישט, נאר דער אייבערשטער האט אזוי געזאגט, ווי אזוי ער האט געגעבן די מצוה אין די תורה צו, ווי אזוי מען פארשטייט אז ס’איז דא א מצוה, דעמאלט איז נישט קיין שום שאלה.
פרק יד: ווי אזוי אלע נקודות קומען צוזאמען
ביעור חמץ, חומריות, און ישות
ס’וועט אויב אזוי קען מען פארשטיין, די אלע זאכן וואס זיי זאגן זענען קאנעקטעד. דאס וואס זיי האבן געזאגט אז מ’איז מבער [מבער: מבטל, מבטל זיין] חמץ, וואס דאס איז א וועג ווי אזוי מ’קען מאכן די עגל השם אן עבודה זרה, ווייל ס’איז א דמיון צו דעם.
און דאס וואס מ’זאגט אז חמץ איז חומריות [חומריות: מאטעריאליזם], און נאכדעם זאגט מען אז חמץ איז ישות [ישות: זעלבסט-געפיל, עגאאיזם], חמץ איז האלטן זיך, דאס איז דאך די עומק הדעת [עומק הדעת: טיפקייט פון פארשטאנד] פסיכאלאגיש אין אונזער לעבן פון חומריות עמיצדיק, די גרעסטע חומריות איז די בליק וואס א מענטש האט אויף זיך אליין, די ישות, די וואס ער זאגט אז איך האב עס געמאכט.
די מיתות אויף “איך האב עס געמאכט”
און אויב מ’איז מוותר [מוותר: מוותר זיין, אפגעבן] אויף דעם אז איך דארף האבן געמאכט, איך דארף האבן די גרעסטע השגה עבודה, דעמאלט קען זיין אז ס’איז זייער גרינג קען מען מאכן ווי ס’שטייט אין די פסוק, “עצביהם כסף וזהב” [עצביהם כסף וזהב: זייערע געצן זענען זילבער און גאלד], “כמוהם יהיו עושיהם” [כמוהם יהיו עושיהם: ווי זיי זאלן זיין די וואס מאכן זיי], אזוי ווי די גאט, אויב דו האסט א גאט וואס האט זיך אליינס געמאכט, דו סטאק אין זיך אליינס, ביסטו עץ וזהב, כסף מעשה ידי אדם [מעשה ידי אדם: מעשה פון מענטשלעכע הענט], זייער גוט.
“וישראל בטח בה'” – מען לעבט ווי דער אייבערשטער לעבט
אבער “וישראל בטח בה'” [וישראל בטח בה’: און ישראל פארטרויט אין השם], די אידן זיי האבן בטחון [בטחון: פארטרויען] אין דער אייבערשטער, זיי זענען אויך כמוהם, זיי לעבן אזוי ווי דער אייבערשטער לעבט. אזוי ווי דער געצנדינער לעבט נישט, אזוי ווי זיין גאט לעבט נישט, ער גייט “כמוהם יהיו עושיהם”, אזוי דער איד לעבט אזוי ווי דער אייבערשטער לעבט.
מען ווערט א מרכבה לשכינה
ווי אזוי לעבט א מענטש? א מענטש לעבט דען אן א גוף? א מענטש לעבט דען אן אן עינים [עינים: אויגן]? עינים להם ולא יראו [עינים להם ולא יראו: אויגן האבן זיי און זיי זעען נישט], ער לעבט מיט עינים, אבער די עינים זענען די אויגן פון דער אייבערשטער, דאס הייסט ער ווערט א מרכבה לשכינה [מרכבה לשכינה: א כלי פאר די שכינה, א וואגן פאר די שכינה].
סיום
דאס איז שוין די נייע לעוועל פון פסח ביינאכט, אי”ה [אי”ה: אם ירצה השם, מיט השם’ס הילף] מוצאי שבת וועלן מיר אויפלייגן די שיעור.
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור – ערב שבת הגדול: ביעור חמץ, עבודה זרה, והשם האמיתי של ה’
הקדמה
השיעור נאמר בערב שבת הגדול, כהמשך לסדרה בת שבועיים על ענייני פסח. השיעור בנוי על הדרך השנייה (דרך הזוהר) שיש בה שני ממדים ביציאת מצרים – צד שלילי וצד חיובי – ומגיע לתירוץ עמוק על השאלה היסודית: כיצד ניתן לעבוד את ה’ בשמות, ספירות וכלים גשמיים, מבלי שזה יהפוך לעבודה זרה?
—
א. שני צדדים של יציאת מצרים
1. הצד השלילי – שבירת עבודה זרה
יציאת מצרים פירושה שבירת אלילי מצרים – האסורים העליונים, האלהים האחרים. זה עניינו של ביעור חמץ – שריפת כל צורה של עבודה זרה, כל תפיסה שקרית של אלוקות.
2. הצד החיובי – ידיעת שם ה’
הקב”ה אומר למשה: “בני בכורי ישראל” – זו אותה נקודה כמו “אני ה'”. החידוש הוא שלישראל יש אלוקים עם שם, אלוקים קרוב – “מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו.” זה אפילו יותר ממה שיש לעובדי עבודה זרה – האלוקים שלהם מוחש אבל שקרי; האלוקים שלנו אמת וגם קרוב.
—
ב. הפרדוקס של שם ה’ – הדילמה המרכזית
השם כסכנה
שם יכול להיות מנותק ממה שהוא מסמן. כמו המשל הבודהיסטי – מישהו מצביע באצבע על הירח, ומתחילים לחשוב שהאצבע היא הדבר. זה מה שקרה בדור הפלגה – “ונעשה לנו שם” – הם ניסו לעשות שם לעצמם, כמו מגדל בבל.
השם כהכרח
אנו חיים בעולם השמות – אנו צריכים לקרוא להקב”ה בשמו, “בכל מקום אשר אזכיר את שמי.” בלי שם אי אפשר לקיים קשר עם הקב”ה.
—
ג. הסדר: תחילה שבירה, אחר כך בנייה
הסדר ההגיוני של העבודה:
1. תחילה – ביטול עבודה זרה, שבירת כל השמות השקריים: “ואבדתם את שמם מן המקום ההוא”.
2. אחר כך – “כי אם אל המקום אשר יבחר ה’… לשום שמו שם” – רק לאחר מכן ניתן כן לבנות את השם האמיתי.
3. הפסוק “לא תעשון כן לה’ אלקיכם” – אסור לעשות לה’ כמו לעבודה זרה, אבל כן צריך להיות שם – רק בדרך הנכונה.
רמב”ם מול מקובלים – דינמיקה היסטורית
היו דורות שלמדו רק רמב”ם – אין פסל, אין תמונה, אין הגשמה. אחר כך באו מקובלים שאמרו: אי אפשר לחיות בלי אלוקים קרוב – צריך עשר ספירות, צריך שמות. אבל הנקודה הקריטית: המקובלים גם למדו מורה נבוכים תחילה – הם יודעים שאין להקב”ה דמות הגוף. הסדר הוא: תחילה שלילה (רמב”ם), אחר כך חיוב (קבלה). ביעור חמץ הוא היסוד לקרבן פסח.
—
ד. פסח ויום כיפור – האיזון בין ביעור ובנייה
כשם שצמים רק פעם בשנה (לא כל יום), כך גם שורפים חמץ רק פעם בשנה. אחר כך באות “שתי הלחם” – מחזירים לחם (חמץ) בהקשר קדוש. זה מראה: לאחר שביערנו את התפיסות השקריות, אפשר כן לעבוד עם כלים גשמיים בדרך הנכונה.
—
ה. הסוד השני: גאווה – “ונעשה לנו שם”
עבודה זרה כגאווה עליונה
התיקוני זוהר מפרש “ונעשה לנו שם” על מי שבונה בית מדרש וכותב את שמו עליו, כדי שיהיה מפורסם. זו גאווה – האדם מתכוון לישותו, לא להקב”ה.
מהי הגאווה הגדולה ביותר? כאשר אדם עושה את עצמו לאלוה – “עשו להם אלהים.” אלוקים עושה אותך, אתה לא עושה אלוקים! כאשר אדם לוקח את הקב”ה לעצמו – “אני בעל השגה, אני מבין את הקב”ה” – זו עצמה צורה של עבודה זרה. הוא גונב כביכול את הקב”ה לגדולתו שלו.
ביקורת על פילוסופים שקריים
המקובלים ביקרו “תלמידי הרמב”ם” מסוימים שאמרו: “תפילה לא בשבילי, כי אין להקב”ה אוזניים.” אבל באמת – הם לא למדו מורה נבוכים במקום להתפלל; הם פשוט לא עבדו את ה’. העניין אינו באלוקים – העניין הוא בעצמם, להתגדל.
יסוד הבעל שם טוב: תמימות
“הרבה עשו כרשב”י ולא עלתה בידם” – רבים רצו להיות רשב”י, אבל הפסידו שני עולמות. למה? כי אסור לרקוד גבוה יותר מהמדרגה שלך. תמימות אינה בלוף – היא אומרת לא לזוז מהמקום שבו אתה באמת נמצא.
—
ו. התירוץ השלישי והאמיתי: “אשר יבחר ה'”
היסוד: לא אנחנו עשינו זאת – הקב”ה עשה זאת
התירוץ המרכזי בא מספר דברים – “אשר יבחר ה'” – בית המקדש, השם, הכלי – אינם יצירה אנושית, אלא הקב”ה עצמו בחר בהם. מותר להיות “שם”, מקום, כלי – אבל רק כאשר הקב”ה בחר בו, לא כאשר האדם עושה זאת לעצמו.
מה פירוש “הקב”ה בחר”?
כאשר אדם מבין שהבנתו המוגבלת של אלוקות – “האלוקים הקטן שלו” – אינה הישג שלו, אלא תוצאה של מגבלותיו, אז זו לא עבודה זרה. אדם שאומר תהילים, אומר “מודה אני”, אומר “הודו לה'” – הוא עושה מה שהוא יכול. כאשר הוא מכיר במגבלותיו, שם שהוא נגמר, מתחיל “מעשי ה'” – הקב”ה עשה זאת.
החילוק הקריטי בין עבודה זרה לעבודה אמיתית
– עבודה זרה = כאשר האדם אומר “אני עשיתי זאת” – אני עשיתי את הפסל, אני השגתי את ההשגה, אני בעל ההשגה.
– עבודה אמיתית = כאשר האדם מבין שהקב”ה עצמו הכניס עצמו בשם, בדמות, במקדש – “אני ולא מלאך.”
משל הסנה
“וירא מלאך ה’ אליו בלבת אש מתוך הסנה” – הקב”ה רצה שמשה יבין שהאש זה הוא. כל עוד מבינים שהוא רצה זאת, אין שאלה של עבודה זרה.
—
ז. כיצד כל הנקודות מתחברות
– ביעור חמץ = דרך לעשות את העגל בלי עבודה זרה
– חמץ = חומריות = ישות = האדם שאומר “אני עשיתי זאת”
– החומריות הגדולה ביותר היא המבט שיש לאדם על עצמו – ישותו
כאשר מוותרים על ה”אני צריך לעשות, אני צריך את ההשגה הגדולה ביותר” – אז זה נעשה כשר.
—
ח. “כמוהם יהיו עושיהם” – אדם נעשה כמו האלוקים שלו
הפסוק אומר: “עצביהם כסף וזהב מעשה ידי אדם” – עובד האלילים נעשה כמו האלוקים המת שלו, הוא לא חי. אבל “וישראל בטח בה'” – היהודי חי כמו שהקב”ה חי. יש לו עיניים, יש לו גוף – אבל העיניים הן עיניו של הקב”ה. הוא נעשה מרכבה לשכינה.
—
סיום – הרמה החדשה של ליל פסח
זה כל סדר הפסח:
1. תחילה – ביעור חמץ: שבירת כל התפיסות השקריות, כל צורות הישות והגאווה.
2. אחר כך – קרבן פסח: בניית שם ה’ האמיתי, אבל רק דרך ההכרה ש“אשר יבחר ה'” – הקב”ה עשה זאת, לא אנחנו.
3. האדם נעשה כלי לשכינה – לא דרך גדולתו שלו, אלא דרך ביטולו ותמימותו, דרך ההכרה שהכל בא מהקב”ה.
תמלול מלא 📝
ידיעת שם ה’ וביטול עבודה זרה: היסוד של יציאת מצרים
הקדמה: ערב שבת הגדול
ערב שבת הגדול, מאוד מאוחר, אז אנחנו צריכים רק לומר כמה דקות התחלת הנקודות, באמת ההקדמה לפסח, המשך שאנחנו נמצאים בו בשבועיים האחרונים על ענין הפסח. אז לא נורא שזה ממש לפני שבת, אבל כן נורא שאין זמן.
פרק א: שתי דרכים ביציאת מצרים – דרך הזוהר
הדרך השני: שבירת עבודה זרה וידיעת שם ה’
אז כך הוא, הסברנו אתמול בלילה קצת יותר את הדרך השני, דרך הזוהר, שזה לא רק הדבר השלילי של יציאת מצרים, שהסברנו שזה על פי קבלה שבירת אלילי מצרים, שבירת האסורים העליונים, שבירת האלהים אחרים שקרה ביציאת מצרים, או שיציאת מצרים מלמדת אותנו. אלא יש גם את הנושא של ידיעת שם ה’.
ידיעת שם ה’ והמעלה של בני ישראל
וידיעת שם ה’ הולכת יחד עם הוצאת המדרגה, המעלה שנקראת בני ישראל. הדבר הראשון, אחת השליחויות הראשונות שהקב”ה אמר למשה, הוא אמר “בא אל פרעה ואמרת אליו כה אמר ה’ בני בכורי ישראל”. אחר כך יש סוף פסוק, אחר כך זה ממשיך עוד קצת, אבל יש סוף פסוק, ובמובן מסוים זה אומר שמה אתה רוצה לומר לפרעה? מה אתה רוצה לספר לכל העולם? כן, מה שאומרים לפרעה כאן זה בסך הכל מה ש”למען תספר באזני בנך ובן בנך”, מה שמספרים לכל העולם רוצים לשמוע “את אשר עשה ה’ לפרעה ולמצרים על אודות ישראל”.
הפירוש הוא שמה שרוצים לספר ומה שרוצים לשמוע זה מה שנקרא “בני בכורי ישראל”, וזה נקרא בדרך אחרת “אני ה'”.
החזרה על “אני ה'” בתורה
כן, “ואמרת אליהם אני ה'”. “דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה'”, “וארא אל אברהם”, כן, “וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה'”. מסבירים על זה “וארא אל אברהם… בא-ל ש-די ושמי ה’ לא נודעתי להם”. כאן ממשיך כאן סוף פסוק, “אני ה'”. זה אותו דבר כמו “בני בכורי ישראל”, ואני, וזה מה שרוצים להוציא בנושא של יציאת מצרים.
פרק ב: החידוש של אלוה עם שם
המעלה של אלוה קרוב
דיברנו איך ניסינו להסביר, אולי אני עדיין לא הסברתי מספיק, אבל התחלנו להוציא את הנקודה, שזה הפירוש שאדם יכול לומר שיש לי אלוה ואני יודע את שם האלוה, אני יודע מי זה. כביכול, יכול אפילו להיות שאם לא שוברים את עבודה זרה של מצרים לפני כן, ואם לא מסבירים שזה לא אומר שהשם, השם ותמונתו, הדמות שנותנים לו, יש לו דבר בפני עצמו, הוא משהו שצריך אולי לתת כבוד אמיתי, כבוד לשם עצמו, לא היו מעיזים לעשות זאת.
למה שם ה’ היה נעלם במצרים
בעצמו זו אחת הסיבות הגדולות למה זה נעלם, נעלם שם ה’, לא אמרו לפרעה את שם ה’. הרמב”ן דורש, אמרו לפרעה “אני ה'”, אחר כך החליפו, אומרים “אלקי העברים נקרא עלינו”, כלומר, שם אלקים, שם אלקי העברים, את זה הוא מבין, כי ה’ לא מבינים, כי אי אפשר, אסור לומר במצרים.
דיברנו על הפסוק “וידבר ה’ אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר”, בארץ מצרים אסור לומר את שם ה’. בכלל, לעולם הזה אסור לומר, כמעט חוץ מבבית המקדש אסור לומר את שם הוי”ה.
השם הפרטי והקרבה להקב”ה
מה זה מוציא, אם אנחנו לומדים כך פשט, ששם הוי”ה, זה השם הפרטי, זה הדרך איך אומרים, כביכול, בדיוק כמו, לא באותה טעות שיש לו חס ושלום, אבל בדיוק כמו שלעובד עבודה זרה יש משהו ממש מוחשי, בשבילו האלוה מאוד אמיתי, זה מאוד ריאלי, זה מאוד קרוב, כביכול, בדיוק כך, כמו שכתוב “מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה’ אלקינו בכל קראנו אליו”, יש משהו קרובים אליו שזה, איי, האלוה שלנו הוא לא פסל ותמונה, הוא לא דבר גשמי, לא דבר מוחש שאפשר לראות ולדבר, אמת, זה אמת מצד מה שהוא, אבל מצד סוג הבהירות וסוג אפילו הדרך איך אפשר לדבר איתו, אפשר “והודעתם לבניך ולבני בניך”, אפשר לדבר את זה לילדים, אפשר לדבר את זה לאנשים פשוטים שאולי אינם פילוסופים גדולים שלא מבינים מה זה אומר בהגוף, זה אותו דבר, ואולי אפילו עוד יותר טוב.
החידוש: האלוה שלנו קרוב
עוד אפילו יותר טוב, אפשר אפילו לומר שהערך שאנחנו אומרים שיש לנו אלוה שיש לו שם, הוא בכלל אין לו אלוה שיש לו שם. ואנחנו אומרים לפעמים אפילו להיפך, אלה שהולכים בדרך הזו אומרים אפילו לפעמים להיפך, הגוי, אבל איזה שהאלוה שלו הוא משהו מופשט, האלוה שלו הוא משהו רחוק ממנו. זה לא קרוב ומעורב, זה משהו רחוקים ממנו. אבל זה חידוש, ואומרים. חידוש בוודאי. זה מושג, זה דבר קר. אבל אצלנו יהודים שאנחנו יודעים את שם השם, האלוה שלנו קרוב אלינו.
פרק ג: הסכנה של שם – דור הפלגה וחילול השם
המהפכה והסכנה
זה עד כדי כך הולך החידוש, המהפכה, שזה בדיוק לומר בדיוק להיפך. וכמו שאנחנו אומרים, כדי שנוכל לעשות זאת, צריכים אנחנו להוציא הרבה חמץ, צריכים אנחנו להוציא הרבה יצר הרע. צריכים לוודא שלא יעשו את הטעות שהאנוש עשה, שהם התחילו לחשוב שזה כך חלוכה ושם השם. יש להם ממש את הפסוק. הם נתנו להקב”ה שם.
הדורות לפני אברהם: אלקים בלי שם
מה הבעיה, בבקשה אל תדבר עכשיו על שם השם. לא ידעו את שם הוי”ה וכו’. היה אלקים, בוודאי, כל אדם נורמלי ידע שיש אלקים. דיברתי לאדם, לנח, אני מתכוון עוד לפני נח. לאדם, לשת, וחנוך, לקין, להבל. אף אחד מהם לא היה לו שום ספק שיש אלקים. אבל שם, לא היה להם בשבילו. השם, זה דבר נחות. השם, זה דרגה נחותה. השם, זה במקום דבר כל כך גבוה זה נעשה משהו.
דור הפלגה: “ונעשה לנו שם”
השם, השם, השם. ברגע שבאמת בא הרעיון שמישהו עשה מהקב”ה שם. מיד, הוא החטא, כך גם נעשה חילול יש כאן שני פשטים בשם. אלא הם הולכים יחד. אם נתנו להקב”ה שם, זה ממילא, נעשה חילול, ממילא אפשר כבר, בדיוק, שם אפשר לגנוב, שם זה דבר שאפשר בו לעשות טעות.
נראה כאילו כל אחד אומר יש לי תורה, יש לי דבר, יש לי שם שהוא השם שלי, בא כאן פלוני כמו שהרבנים לומדים, ונעשה לנו שם, והרמב”ן מסביר את זה כפרידה של מידת המלכות, של מידת התפארת, ונעשה לנו שם, אומרים אני גם יכול לעשות שם, אם כל הענין הוא לעשות שם, אני גם אעשה שם, אני גם אעשה מגדל וראשו בשמים, כמו בית המקדש, כן, וראשו שער אלקים, כמו שערה שמימה, הסולם שיעקב אבינו ראה זה אותו דבר כמו המגדל שראשו מגיע כן שמימה, של מלאכי אלקים עולים ויורדים בו. הם גם עושים מגדל וראשו בשמים, כי אפשר. אם זה הענין, אפשר.
הדילמה: מגדל או טעות
אז איך אפשר? אז נהיה כאן בדילמה, או שלא עושים שום מגדל ואין את זה ואין את זה, או שעושים ויש טעות.
פרק ד: הפתרון – ביעור חמץ קודם קרבן פסח
ביעור חמץ הוא ביטול עבודה זרה
אז אומרים המקובלים, זה אחד הסודות למה צריך להזהר שיש חמץ, לילה שלם של ביעור חמץ, כי זה סוד של ביטול עבודה זרה, שזה רק כדי שנוכל כן לומר את שם השם.
למה אנחנו צריכים לדעת לומר שם השם
מכיוון שאנחנו רוצים כן לדעת לומר את שם השם – למה צריך לדעת לומר את שם השם? כי אנחנו חיים בעולם השמות, אנחנו חיים בעולם שלמעלה מהשמות, לפני הצמצום, לפני הבריאה, שהמקובלים יכולים אולי להבין, כל המזל שלנו הוא אולי שיש לנו את זה החוצה. אבל מכל מקום רוצים אנחנו “בנה לנו שם”, אנחנו רוצים לקרוא, כן, “תקרא בשמי”, אנחנו רוצים “בכל מקום אשר אזכיר את שמי”, אנחנו רוצים להזכיר את שם הקב”ה.
הסכנה של הפרדה – המשל הבודהיסטי
מכיוון שיש כאן בעיה עם מה שהמקובלים קוראים “מפריד להיות”, במילים אחרות, יחשבו שהשם זה הדבר, ויתחילו לעבוד את השם במקום לעבוד את מי שנקרא בשמו, כן? כמו המשל הבודהיסטי, שאחד מצביע על הלבנה עם האצבע שלו, מתחילים לחשוב שהאצבע היא הדבר. לא, הוא רוצה להראות לך על הלבנה, הוא רוצה להראות לך על הדבר שהוא מראה. כך גם שם, זה כמו מצביע, זה כמו אצבע, זה מראה על משהו. אבל אם מפרידים את השם ממה שהוא מראה עליו, אפשר להגיע לעשות ממנו עבודה זרה.
הסדר: קודם ביטול עבודה זרה
אומרים, קודם עושים ביטול עבודה זרה גדול, ממש ביטול עבודה זרה גדול. יכול אפילו להיות שזה לוקח כמה דורות, כמה דורות או כמה שנים, אני לא יודע איך, שעוסקים רק בביטול עבודה זרה, רק עוסקים בשבירת אלילים, רק עוסקים בזה שאברהם אבינו עשה אצל תרח, לשבור עבודות זרות, לבער חמץ, לשרוף כל סוג דבר שיכול, כן, חמץ זה דבר שבקדושה, החלות הקדושות שאוכלים בשבת, את זה שורפים, את זה שורפים.
לחמי תודה – אפילו קדשים שורפים
וכתוב במשנה, לחמי תודה, כן, לחמי קודש, שני לחמי תודה שנתחמצו, אותם שורפים בחמץ, כן? את השיריים אסור לשרוף, לכתחילה צריך לאכול אותם. אבל את הקודש המופלא, לחם הקודש שהוא לחם תודה שמביאים מחמץ, אותו גם שורפים ערב פסח. במילים אחרות, אומרים, השם ישמור, השם ענין של חומריות, השם ענין של מה שיש לו תמונה, פסל ותמונה, לא רוצים. למה? כי זה הענין שלנו של עבודה זרה, לשבור ולשבור את כל השמות.
פרק ה: “לא תעשון כן לה’ אלקיכם” – החילוק
“ואבדתם את שמם” – לשבור את שמות עבודה זרה
אחר כך בא כך, כן, “פסל לחיים תשרפון באש, ואבדתם את שמם מן המקום ההוא, לא תעשון כן לה’ אלקיכם, כי אם אל המקום אשר יבחר ה’ אלקיכם לשום שמו שם”, שם תעשה. כן, מה לומדים אנחנו מכאן? שצריך לבער שם עבודה זרה, ושם עבודה זרה פירושו כל מיסטיקה של שם.
החידוש: “לשום שמו שם”
אחר כך בא חידוש חדש, שיש מקום שהקב”ה “שום שמו שם”, יש שם השם. “לא תעשון כן”, אתה רוצה כאן להיות ענין של “לא תעשון כן”? היה כאן ענין של שובר עבודה זרה. שובר עבודה זרה היה לכאורה, כן, “תעשון כן לה’ אלקיכם”, כמו שהם עושים. למה כל הבעיה של עבודה זרה? כי יש לו פסל ותמונה. כי להקב”ה יש מקדש ושם יש שם, היה לכאורה צריך גם כן לעשות כך. בא הפסוק ואומר לא, “לא תעשון כן לה’ אלקיכם”. למה? אנחנו צריכים ללמוד למה. איך בעצם אפשר?
הסדר: קודם ביעור חמץ, אחר כך קרבן פסח
קודם כל כך הוא, התורה הראשונה היא, צריך להכחיש את ביעור החמץ. אם לא עושים ביעור חמץ ערב פסח, למה עושים ביעור חמץ? כדי לעשות את קרבן הפסח, שזה פסח לה’, כן, לה’ השם, אי אפשר. זה אמרתי, יכול להיות שצריך לתת הרבה זמן שעוסקים רק בשלילה, שוברים.
היהודים למדו דורות רק רמב”ם
אחרי שכל כך שברו, אפשר לראות את העובדה, כן, היו היהודים, ואצל היהודים לומדים לכל הילדים, היו כאלה דורות שלימדו רק את הרמב”ם שמלמד שאין פסל ואין תמונה.
פרק ו: המקובלים ועשר הספירות
המקובלים אומרים: אי אפשר לחיות בלי אלוה
אחר כך באו המקובלים, הם אמרו, כן, אבל אי אפשר לדבר כך, אי אפשר לחיות כך, אי אפשר לחיות בלי אלוה. למשל, מה שהם קראו אפילו, “רם לישראל לא לאה אמת ולא תורה”. בוודאי, אתה יודע על האין סוף, אתה יודע על הקב”ה כמו שהוא מצד עצמותו, אבל אנחנו בני אדם, אנחנו רוצים לדבר עם הקב”ה כמו שהוא אלינו, כמו שהוא עם שם.
התורה גילתה עשר ספירות
אמרו, בוודאי, מה התורה והקב”ה גילה עשר ספירות. במילים אחרות, כמו שאנחנו הולכים לומר את התורה האמיתית, הקב”ה רוצה שיקראו לו בשם, זה לא מפריע לו. זה מפריע לו רק אם זה יביא טעות, על זה יש קנאת השם. אבל אם זה לא עושה עם קנאה, אם זה על פני, זה כן פני השם, הרמב”ם מביא את הפסוק “לא יהיה לך אלקים אחרים על פני”, במילים אחרות, “אלה פני”, הפנים שלי, כביכול זה שאתה קורא כן לפנים שלי, תעשה כן?
אז זה בוודאי טוב – אבל קודם ביטול עבודה זרה
אז זה בוודאי טוב.
אבל קודם צריך לעשות “לא יהיה לך אלקים אחרים”, קודם צריך לשבור את זה.
המקובלים למדו קודם מורה נבוכים
ובכך, כמו שרואים במציאות, אחר כך אפילו תלמד קבלה, המתנגדים לקבלה וכן הלאה שטוענים שהמקובלים מגשימים, שזה לא אמת, כי הם לא יודעים, הם חושבים שהמקובלים לא למדו קודם רמב”ם, כל המקובלים למדו קודם מורה נבוכים, הם יודעים שלהקב”ה אין דמות הגוף.
—
[סוף חלק א]
עבודה זרה, גאווה ותמימות: הדרך האמיתית בעבודת השם
פרק ז: מביעור חמץ לשתי הלחם — האיזון בעבודת השם
ומזה אפשר להבין למה כל השנה לא צריך ביעור חמץ. כל השנה עושים כן, יש קרבנות, יש כל השנה, ועוסקים כל השנה בפשט.
כמו יום כיפור, דבר דומה, כן, יום כיפור כתוב “אין בו לא אכילה ולא שתיה”, כמו עולם הבא, כמו שהקב”ה הוא בעולם הבא, כמו שאנחנו מבינים, בוודאי, יש הבנה טובה יותר, בלי אכילה ושתיה וכו’. אז זה יום כיפור, אבל זה רק פעם בשנה, לא מתענים כל יום, מחר אוכלים.
אותו דבר פסח, שורפים את החמץ ומבערים את כל הסוגים שזה, כל החומרות שיש באיסור השם מבערים. אחר כך בא “שתי הלחם”, כן, מביאים עוד שתי הלחם, בעצמו זה הלחם, יש אפילו גשמיות, אומר, המאכל אדם, נכתב להם. אה, עכשיו אפשר כבר כן לומר, זה הכתובים בעצם, הקב”ה עסק בזה.
פרק ח: שני הסודות בתירוץ לקושיה
א. הסוד הראשון: ביעור החמץ קודם כל
והבהרנו שלא מספיק לומר שזה משל עם נמשל, או שזה אותו דבר “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה”, בדיוק כמו שאצל אדם יש מידות שונות, כך גם אצל הקב”ה, או הדברים העמוקים יותר שהמקובלים אומרים, שאדם מתנהג במידות החסד הוא מעורר אצל הקב”ה את מידות החסד.
ושכחנו, זה כבר היה פסח, כבר הובאר כל הדברים האלה, אין עצבות, אין עבודה זרה, אין אלהי מצרים, כל השטויות האלה. אה, אבל כביכול אנחנו אומרים כן, זה הדבר הראשון. זה הסוד הראשון מאיפה זה עובד.
ב. הסוד השני: “ונעשה לנו שם” — בעיית הגאווה
הדבר השני הוא, וכאן מגיע לעומק הסוד, והשיעור שלנו רוצים אנחנו לומר יותר בדרך עבודה, בדרך חסידות, במילים אחרות, מצדנו, אבל זה גם כל הענין זה אומר שזה מצידו.
החלק השני של השיעור
פרק ח: הסוד השני – “ונעשה לנו שם” כשורש עבודה זרה (המשך)
הסוד השני הוא כך, החלק השני של התירוץ הוא כך, שיש עוד דרך אחת לפרש את הפסוק “ונעשה לנו שם”, שאנו אומרים שזה אחד משורשי עבודה זרה, כן, הם עשו להם שם, הם עשו להם דבר שהוא נפרד, הם עשו להם דבר שהוא בפני עצמו, שהוא שם בלי שם הוי”ה, כן, הם עשו שם בלי הוי”ה, זה השם, אבל זה לא נשאר, וכך הרמ”ק [הרב משה קורדובירו] קורא לזה קיצוץ בנטיעות, הם עשו הורדת הבנין, עשו את המלכות בלי התפארת. זה פירוש “ונעשה לנו שם”, זה פירוש “הוי הקוראים בשם ה'”, אותה נקודה.
ג. משל התיקוני זוהר על בית המדרש
עכשיו, אבל מה התירוץ? יש עוד דרך איך צריך ללמוד את זה. התיקוני זוהר אומר “ונעשה לנו שם”, משל, התיקוני זוהר אומר מי הוא “ונעשה לנו שם”? מי שהוא עושה בית מדרש, ואחר כך בבית המדרש הוא עושה מגדל, כן, מגדל זה מה שהספרדים קוראים לבימה, שם שעולים לקרוא את התורה קוראים מגדל. הוא “ונעשה לנו שם”, הוא עושה מגדל, והוא עושה בזה, הוא כותב את שמו, למה? “ונעשה לנו שם”, שיעמוד על שמי, שער פלוני בן פלוני.
מי שהוא עושה בית מדרש, אומר התיקוני זוהר, זה ממש “ונעשה לנו שם”, למה? הוא רוצה ששמו יהיה מפורסם על פני כל הארץ, שידעו את שמו, בנין כך וכך.
ד. הלימוד מהמשל
מה צריכים אנו להבין כאן אבל? מה צריכים אנו להבין? שזה לא אומר שלא צריך לעשות שום בית מדרש, קודם כל. שנית, אבל אנו רואים כאן שה”ונעשה לנו שם”, הדרך שאנו מדברים בה בדרך עבודה, היא אותו דבר שהוא מתכוון לעצמו. בלשון חסידי אומרים, הוא מתכוון לישותו, הוא מתכוון לגאוותו.
פרק ט: עבודה זרה כגאוה העליונה
א. ההסבר העמוק יותר של עבודה זרה
הוא כל כך גדול. אבל צריך להסביר את זה יותר בעומק. במילים אחרות, נאמר כך.
מה הבעיה של, מה זה אומר עבודה זרה? מה הבעיה של האלהים אחרים, של “לא תשתחוה להם”? קוראים לזה על פי קבלה “קיצוץ בנטיעות”, או התיאורטי-פילוסופי נקרא “קיצוץ בנטיעות”, הוא מפריד. אבל מה שהוא נקרא, זה בפועל ממש נראה כמו גאוה. זו גאוה.
ב. הגאוה הגדולה ביותר: “עשו להם אלהים”
מה הגאוה הגדולה ביותר שאדם יכול להיות בעל? אדם יכול להיות בעל גאוה בהרבה דרכים, אבל הבעל גאוה הגדול ביותר שהוא יכול להיות זה לומר שהוא עשה לעצמו אלוה. “עשו להם אלהים”.
תדמיין עבודה זרה, היא מעשה ידי אדם. אדם יכול לעשות הרבה דברים, הוא עושה בנין גדול, הוא כתב ספר, הוא עשה ישיבה, הוא עשה עסק. בסדר, הוא עושה, הוא מחשיב את עצמו גדול, הוא עשה. תדמיין כמה גדול אדם צריך להחשיב את עצמו שהוא יעשה לעצמו אלוה. “עשו להם אלהים”.
הלו, אתה עושה לך אלוה? אלוה עושה אותך, אתה לא עושה שום אלוה. כל הרעיון של אלוה הוא שהוא עושה אותך, אתה לא עושה אותו. כן, אתם עשיתם אותו, האלוה אשר הוציאך ממצרים? אתה עשית אותו? הוא עשה אותך, הוא הוציא אותך. “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים”, לא האלוה שעושים אותו. אי אפשר לעשות אלוה.
ג. המשמעות העמוקה יותר של “עשיית אלוה”
בוודאי, באמת חיה אפשר קצת כן לעשות אלוה, מה שדיברנו שבוע שעבר, זה נקרא “אתערותא דלתתא” [התעוררות מלמטה]. אבל ממה מורכבת האתערותא דלתתא לגבי עשיית אלהים? היא מורכבת מלדעת שלא עושים שום אלוה, אלוה עושה אותך. ולעשות אלוה זה דבר עמוק יותר.
סתם בוודאי, אפשר לומר מה שצוחקים על עבודה זרה בהלל, הוא עושה לעצמו אלוה, “חציו שרף באש”, מה שקראנו בהפטרה שבוע שעבר, הוא לקח חתיכת עץ, וחצי ממנו הוא צלי, וחצי ממנו הוא עושה מזה שולחן. זה עשה אלוה.
ד. המשמעות האמיתית: לקחת את אלוה לעצמו
אבל יותר עמוק, לעשות אלוה פירושו מה? לחשוב שאני, באשר אני נברא, לא באשר אני משיג את הבורא, מה שקוראים נפש אלוקית, שזה באמת לא. אבל אני, באשר אני נברא, באשר אני אדם, אני צד האדם הגדול, אני, לי מגיע להיות בעל אלוה, לי מגיע להבין את אלוה. אני מהדברים שאני מבין גם, אני בעל מדרגה, אני בעל השגה, אני מבין את הקדוש ברוך הוא.
זו עבודה זרה. כלומר, הוא לקח את אלוה, הוא לקח אותו לעצמו. הוא נעשה האלוה. הוא גנב את עצמו מעצמו, ממש גנב, גונב כנסת ישראל והקב”ה. הוא גנב את עצמו מעצמו, הוא לקח לעצמו את אלוה, ועכשיו הוא לוקח לו אלהים, הוא לקח לעצמו אלוה, הוא עשה לעצמו אלוה. נאמר את זה.
פרק י: הביקורת על פילוסופים שקריים
א. מי שאין לו אלוה
ולא עוד אלא, אני רוצה לומר דבר עמוק יותר, אני מקווה שלא יבקרו אותי יותר מדי על אמירת זה, ולא עוד אלא, שאני חושב, כבר אמרתי בשיעור פומבי בזמן חנוכה, אבל אני רוצה לומר את זה כאן עכשיו בהקשר הזה, אולי זה יענה על הבעיה שלנו.
אני חושב שיכול מאוד להיות שיש מישהו שאין לו אלוה, שהוא בכלל במדרגה של קטן וקטני הדעת, אותו היו צריכים אחרת לעשות דברי תורה כלשון בני אדם, שיחשוב שלקדוש ברוך הוא יש ידיים ורגליים ומדברים אליו כך עד כאן, כמו שדברה תורה כלשון בני אדם. אבל לא מתאים לו, הוא מחשיב את עצמו גדול יותר, הוא חכם גדול, הוא שמע שהרמב”ם [הרמב”ם: רבי משה בן מימון] אמר שלקדוש ברוך הוא אין גוף, והרמב”ם היה אדם חכם מאוד, בטח שהאנשים החכמים מבינים שלקדוש ברוך הוא אין גוף. לא מתאים לו.
ב. התוצאה: הוא לא עובד את הקדוש ברוך הוא
וממילא מה? הוא לא עובד את הקדוש ברוך הוא. כמו שרואים בראשונים, המקובלים שכועסים על אנשים מסוימים שהיו ונחשבו לתלמידי הרמב”ם, שאמרו את זה פחות או יותר. איך יודעים שמישהו הוא פילוסוף שלא בסדר? הוא לא בא להתפלל.
למה? כי הוא אומר, “אה, שם אני צריך להיות עוסק בהשגת השם. להתפלל, מדברים כביכול, כל האנשים שמתפללים חושבים נבוך שהקדוש ברוך הוא שומע אותם, יש לו אוזן, הוא שומע את זה. זה לא כך.” ממילא, מה אמרו האנשים? הוא לא צריך.
אה, באותו זמן הוא ישב ולמד מורה נבוכים [מורה נבוכים: מורה הנבוכים]? אני חושב שאני לא בטוח, הרבה פעמים לא. אבל זה לא נראה אמיתי. למה? זה לא נראה אמיתי.
ג. הבנת הספרים החסידיים
נאמר כך, בספרים חסידיים כתוב את זה, ודרך אגב, לספרים החסידיים יש מעלה אחת, תמיד אפשר לבקר את השגותיהם, אולי אפשר להבין יותר טוב, אני לא יודע, אולי יש להם מידע טוב יותר, אבל הבנתם על מה שמניע אנשים היא הרבה פעמים מאוד חודרת ויורדת לעומק.
והספרים החסידיים אומרים, “אה, במילים אחרות, אתה לא מעוניין לדעת את אלוה. לדעת את אלוה זה דבר שהורס אותך, שמשמיד אותך. מה שמעניין נקרא מי שמבין את אלוה, כן? מה שמעניין זה להיעשות אתה עצמך גדול יותר. אתה לא מבין את הקדוש ברוך הוא. להבין את הקדוש ברוך הוא היית כן הולך, קודם כל היית כן הולך לבית המדרש, היית כן מתפלל.
שנית, נאמר שאתה מבין שצריך להבין יותר עמוק, צריך להבין באמת, בוודאי. מה זה אומר? היית מתפלל בכוונה, זה מורה נבוכים, זה בסדר. למה תתעכב כאן להתפלל כדי להתקרב אל הלב, לחשוב על הקדוש ברוך הוא? זה טוב, אבל זה לא מעניין אותך. למה זה לא מעניין אותך? כי אתה רואה שזה בכלל לא מעניין את הקדוש ברוך הוא, אתה מעוניין בעצמך.”
פרק יא: יסוד התמימות — לימוד הבעל שם טוב
א. דבר חד ומופלא
אני רוצה לומר דבר חד ומופלא, אני רוצה לומר דבר חד ומופלא. אני רוצה לומר שיכול להיות למה? כי אי אפשר לרקוד גבוה מהמדרגה, העיקר האמיתי הוא לא שקר, זה ללכת בתמימות. תמימות פשיטות. תמימות פשיטות היא דבר אמיתי, אפילו לפי הרמב”ם יש דרך שצריך ללכת בתמימות.
ב. מה פירוש תמימות?
ותמימות לא פירושה מה שאנשים חושבים שזה דבר שהוא בלוף. תמימות פירושה, אסור להתרחק ממקום שאתה נמצא בעצמך. לא להתרחק ממקום שאתה נמצא בעצמך.
ג. “הרבה עשו כרשב”י ולא עלתה בידם”
אחד הדברים הגדולים ביותר של הבעל שם טוב היה: “הרבה עשו כרשב”י ולא עלתה בידם”. הבעל שם טוב אמר למה? כתוב בתולדות כמה פעמים, הרבה פעמים, כך כל דבר, אבל העולם יודע הרבה תורות של הבעל שם טוב, אני חושב אבל שהוא לא יודע מספיק את זה.
“הרבה עשו כרשב”י ולא עלתה בידם”, כלומר הם נעשו שבורים מכאן ומכאן, כן? לא היה להם לא מלאכתן נעשית על ידי אחרים ולא תורה. למה אומר הבעל שם טוב? כי “עשו כרשב”י”, יש הרבה אנשים שרצו להיות רשב”י, הוא רוצה להיות רשב”י. זה לא הולך.
רשב”י דיבר בשבילך שאתה במדרגה לא לעשות עבודה זרה מכוחך, אתה כבר במדרגה, אתה כבר מחשיב באמת, אתה היית רוצה להיות רשב”י? כן, אני מבין. זה דבר אחר, רשב”י הוא יהודי גדול, אני רוצה להיות רשב”י. אין לך לא את זה ולא את זה. גמל רצה להיות בעל קרניים, נשאר לא עם קרניים ולא עם אוזניים.
ד. הסכנה של ריקוד גבוה מהמדרגה
זה קורה כשאדם רוקד גבוה מהמדרגה שלו. בדיוק כך, אנחנו בעולם המוחשים, אנחנו בעולם החמץ, נאמר אפילו. או כושר החמץ, כן? אנחנו בעולם הזה. ולפעמים הקדוש ברוך הוא רוצה לדבר אלינו. עכשיו זה לא אנחנו.
פרק יב: התירוץ השלישי — “אשר יבחר ה'”
כאן מגיע הנקודה השלישית שזה התירוץ האמיתי. מה אומרים, אתן לך את הזכות, מה כתוב בפרשת דברים, בספר דברים, איך מותר להיות בעל אבל זה לא מותר?
את זה לא עשינו אנחנו, זה “אשר יבחר ה'”, הקדוש ברוך הוא בחר בזה. מה פירוש שהקדוש ברוך הוא בחר? זה לא פירושו ההגשמה כביכול שאנשים חושבים, הקדוש ברוך הוא רוצה ששם יעשו אבל לא מותר שלא שם, ושם יש עבודה זרה ופה לא. מה זה אומר? זה אלוה מוזר. מה זה אומר הוא,
—
[המשך בחלק הבא]
התירוץ האמיתי: “אשר יבחר ה'” – איך נעשים מרכבה לשכינה
פרק יג: הנקודה השלישית – הקדוש ברוך הוא עשה את זה, לא אנחנו
יסוד “אשר יבחר ה'”
עכשיו, זה לא אנחנו. כאן מגיעה הנקודה השלישית, שזה התירוץ האמיתי. מה הם אומרים? הם אומרים, מי נתן לך את הזכות? מה כתוב בפרשת דברים, בספר דברים, למה מותר לדבר על בית המקדש? כי את זה לא עשינו אנחנו. זה “אשר יבחר ה'” [אשר יבחר ה’: אשר ה’ יבחר]. הקדוש ברוך הוא בחר בזה.
פירוש פנימי: הכרה במגבלות
מה פירוש שהקדוש ברוך הוא בחר? זה לא פירושו ההגשמה כביכול [כביכול: כאילו] שאנשים חושבים. הקדוש ברוך הוא רוצה ששם יעשו בית מקדש, ושם אין, ושם יש עבודה זרה פה לא.
מה זה אומר? יש לי פירוש פנימי. מה זה אומר, שהדברים נעשים עדיין עבודה זרה כשאתה לא תופס שאתה עשית את זה, אלא הקדוש ברוך הוא עשה את זה.
איך אני יודע שהקדוש ברוך הוא עשה את זה? כי יש לך את ההכרה הלכה למעשה [הלכה למעשה: למעשה, בפועל] שלא אני עם מה שתפסתי בתמונה הקטנה של אלוקות, אלא הקדוש ברוך הוא.
אני מצדי [מצדי: מצידי] מחשיב את עצמי גם באמת גדול, הייתי רוצה להיות בעל ההשגה האמיתית ביותר. אבל בינתיים, במצב שלי, בעולם שלי, עם מי שאני מדבר, ועם מי שדיברתי, מי דיבר אלי, אני מבין שכשאני מנסה לדמיין את הקדוש ברוך הוא, מגיע לי שזה אלוה קטן, זה אלוה קטן. אני אומר, או שהגיע לי… אני יודע, עבודות פשוטות שאפשר לעשות, לומר תהלים [תהלים: תהילים], אני יודע, לומר “מודה אני” [מודה אני: אני מודה] מתוך “הודו לה’ כי טוב כי לעולם חסדו” [הודו לה’ כי טוב כי לעולם חסדו: הודו לה’ כי טוב כי לעולם חסדו]. את זה אני יודע.
שם שאני נגמר, מתחילים “מעשי ה'”
אני אומר פירוש, שכשלאדם יש מבט כזה, הרי זה לא הוא שעושה את זה, זה הקדוש ברוך הוא שעשה את זה. לא אני בעל השגה גדול, אני מבין כך, לא אני חכם-על גדול ואני צריך דווקא כן להיות בעל הגשמה. לא אחד מהדברים האלה. אין לי כאן שום דבר. זה הגיע לי כך. זה מצד המגבלות שלי [מגבלות: הגבלות].
כשאדם מכיר במגבלות שלו, הרי זה פירושו, שם שאני נגמר, שם מתחיל מה שאנו קוראים “מעשי ה'” [מעשי ה’: מעשי ה’]. זה הקדוש ברוך הוא עשה את זה.
הקדוש ברוך הוא מכניס את עצמו לתוך שם, לתוך דמות, לתוך מקדש
אם הקדוש ברוך הוא הכניס את עצמו לתוך שם, לתוך דמות, לתוך מקדש, מישהו יכול להיות בעל טענות? “ויאמר ה’ נגוף את מצרים” [ויאמר ה’ נגוף את מצרים: ויאמר ה’ אכה את מצרים], הקדוש ברוך הוא בא, “אני ולא מלאך” [אני ולא מלאך: אני ולא מלאך]. המלאכים נגד, המלאכים שקועים, המלאכים אומרים שהקדוש ברוך הוא לא יכול, אבל הקדוש ברוך הוא אומר שהוא רוצה כן.
מה פירוש שהוא רוצה? זה לא אומר שהוא נעשה בעצמו לגוף, אבל הוא רוצה שאתה תבין אותו בתור [בתור: כ] גוף.
משל הסנה
“וירא מלאך ה’ אליו בלבת אש מתוך הסנה” [וירא מלאך ה’ אליו בלבת אש מתוך הסנה: וירא מלאך ה’ אליו בלבת אש מתוך הסנה] – משה רבינו ראה אש, והקדוש ברוך הוא… זה היה מלאך של הקדוש ברוך הוא, והקדוש ברוך הוא רצה שתבין שהאש זה אני, אני זה. זו הנקודה. צריך לעשות משהו.
כל עוד אתה מבין שזה הוא רצה, כך הוא בוודאי רצה לעשות את עצמו, אין שום שאלה של עבודה זרה.
ההבדל בין עבודה זרה ועבודה אמיתית
עבודה זרה פירושה בדיוק הפוך מהשם, שאתה חושב שאני עשיתי פסל, אני עשיתי את זה, זה כבר עשוי.
תבין, למעשה זה אמת, אם הולכים ועושים את זה בתורת [בתורת: בצורת] המצווה, לא עושים, מה נוגע [נוגע: שייך] שלא, כי אני מבין שאני צריך לעשות כי הקדוש ברוך הוא אמר לי, אני לא מבין את זה כלום, אלא הקדוש ברוך הוא אמר כך, איך הוא נתן את המצווה בתורה, איך מבינים שיש מצווה, אז אין שום שאלה.
פרק יד: איך כל הנקודות באות ביחד
ביעור חמץ, חומריות וישות
אם כך אפשר להבין, כל הדברים שהם אומרים מחוברים. מה שהם אמרו שמבערים [מבער: מבטל] חמץ, שזו דרך איך אפשר לעשות את העגל השם בלי עבודה זרה, כי זה דומה לזה.
ומה שאומרים שחמץ הוא חומריות [חומריות: חומריות], ואחר כך אומרים שחמץ הוא ישות [ישות: תחושת עצמיות, אגואיזם], חמץ הוא להחשיב את עצמך, זה עומק הדעת [עומק הדעת: עומק ההבנה] פסיכולוגית בחיינו של חומריות באמת, החומריות הגדולה ביותר היא המבט שיש לאדם על עצמו, הישות, מה שהוא אומר שאני עשיתי את זה.
המיתות על “אני עשיתי את זה”
ואם מוותרים [מוותר: מוותר] על זה שאני צריך להיות זה שעשיתי, אני צריך להיות בעל ההשגה הגדולה ביותר בעבודה, אז יכול להיות שזה מאוד קל אפשר לעשות כמו שכתוב בפסוק, “עצביהם כסף וזהב” [עצביהם כסף וזהב: עצביהם כסף וזהב], “כמוהם יהיו עושיהם” [כמוהם יהיו עושיהם: כמוהם יהיו עושיהם], כמו האלוה, אם יש לך אלוה שעשה את עצמו, אתה תקוע בעצמך, אתה עץ וזהב, כסף מעשה ידי אדם [מעשה ידי אדם: מעשה ידי אדם], יפה מאוד.
“וישראל בטח בה'” – חיים כמו שהקדוש ברוך הוא חי
אבל “וישראל בטח בה'” [וישראל בטח בה’: וישראל בוטח בה’], היהודים יש להם בטחון [בטחון: אמון] בהקב”ה, גם הם כמוהם, הם חיים כמו שהקב”ה חי. כמו שהגוי לא חי, כמו שאלוהיו לא חי, הוא הולך “כמוהם יהיו עושיהם”, כך היהודי חי כמו שהקב”ה חי.
נעשים מרכבה לשכינה
איך חי אדם? האם אדם חי בלי גוף? האם אדם חי בלי עיניים [עיניים: עיניים]? עינים להם ולא יראו [עינים להם ולא יראו: עיניים יש להם ואינם רואים], הוא חי עם עיניים, אבל העיניים הן העיניים של הקב”ה, כלומר הוא נעשה מרכבה לשכינה [מרכבה לשכינה: כלי לשכינה, רכב לשכינה].
סיום
זוהי כבר הרמה החדשה של ליל פסח, אי”ה [אי”ה: אם ירצה השם, בעזרת השם] במוצאי שבת נעלה את השיעור.
EN English ›
📋 Shiur Overview
Summary of the Shiur – Erev Shabbos HaGadol: Bi’ur Chametz, Avodah Zarah, and the True Shem Hashem
Introduction
This shiur was delivered on Erev Shabbos HaGadol, as a continuation of a two-week series on matters relating to Pesach. The shiur builds upon the second approach (derech haZohar) which has two dimensions in Yetzias Mitzrayim – a negative side and a positive side – and works through to a deep answer to the fundamental question: How can one serve the Almighty with Names, Sefiros, and physical vessels, without it becoming avodah zarah?
—
A. Two Sides of Yetzias Mitzrayim
1. The Negative Side – Breaking Avodah Zarah
Yetzias Mitzrayim means breaking the idols of Egypt – the supernal forces, the elohim acherim (other gods). This is the concept of bi’ur chametz – burning out every form of avodah zarah, every false conception of Godliness.
2. The Positive Side – Yedias Shem Hashem
The Almighty says to Moshe: “beni bechori Yisrael” (My son, My firstborn, Israel) – this is the same point as “Ani Hashem” (I am Hashem). The chiddush (novel insight) is that Jews have a God with a Name, a God who is close – “mi goy gadol asher lo Elokim kerovim eilav” (what great nation has gods close to it). This is even more than what idol worshippers have – their god is tangible but false; our God is true and close.
—
B. The Paradox of Shem Hashem – The Central Dilemma
The Name as Danger
A name can become separated from what it designates. Like the Buddhist parable – someone points with their finger at the moon, and one begins to think that the finger is the thing. This is what happened with Dor HaHaflagah (the Generation of Dispersion) – “v’na’aseh lanu shem” (let us make ourselves a name) – they tried to make a name for themselves, like the Migdal Bavel (Tower of Babel).
The Name as Necessity
We live in Olam HaShemos (the World of Names) – we need to be able to call the Almighty by His Name, “b’chol makom asher azkir es shemi” (in every place where I cause My Name to be mentioned). Without a Name, one cannot have a relationship with the Almighty.
—
C. The Order: First Break, Then Build
The logical sequence of the avodah (service):
1. First – bitul avodah zarah (nullification of idolatry), breaking all false names: “v’ibadtem es shemam min hamakom hahu” (and you shall destroy their name from that place).
2. Then – “ki im el hamakom asher yivchar Hashem… lasum shemo sham” (but only to the place which Hashem will choose… to place His Name there) – only after this can one yes build up the true Name.
3. The verse “lo ta’asun kein l’Hashem Elokeichem” (you shall not do so to Hashem your God) – one may not do to the Almighty as one does to avodah zarah, but one must yes have a Name – only in the correct manner.
Rambam vs. Mekubalim – A Historical Dynamic
There were generations that only learned Rambam – no idol, no image, no anthropomorphism. Then came Mekubalim who said: one cannot live without a close God – one needs ten Sefiros, one needs Names. But the critical point: the Mekubalim also learned Moreh Nevuchim first – they know that the Almighty has no physical form. The order is: first negation (Rambam), then affirmation (Kabbalah). Bi’ur chametz is the foundation for Korban Pesach.
—
D. Pesach and Yom Kippur – The Balance Between Bi’ur and Binyan
Just as one fasts only once a year (not every day), so too one burns chametz only once a year. Afterwards comes “shtei halechem” (the two loaves) – one brings back bread (chametz) in a holy context. This shows: after one has been meva’er (destroyed) the false conceptions, one can then yes work with physical vessels in the correct manner.
—
E. The Second Secret: Pride – “V’na’aseh Lanu Shem”
Avodah Zarah as the Ultimate Pride
The Tikkunei Zohar interprets “v’na’aseh lanu shem” as referring to one who builds a beis medrash and writes his name on it, so that he will be famous. This is pride – the person thinks of his own existence, not the Almighty.
What is the greatest pride? When a person makes himself a god – “asu lahem elohim” (they made themselves gods). A god makes you, you don’t make a god! When a person takes the Almighty for himself – “I am a ba’al hasagah (master of comprehension), I understand the Almighty” – this itself is a form of avodah zarah. He steals, as it were, the Almighty for his own greatness.
Critique of False Philosophers
The Mekubalim criticized certain “talmidei haRambam” (students of the Rambam) who said: “Prayer is not for me, because the Almighty has no ears.” But in truth – they didn’t learn Moreh Nevuchim instead of praying; they simply didn’t serve the Almighty. The interest is not in God – the interest is in oneself, becoming greater.
The Ba’al Shem Tov’s Foundation: Temimus
“Harbeh asu k’Rashbi v’lo alsa b’yadam” (many acted like Rabbi Shimon bar Yochai and did not succeed) – many wanted to be Rashbi, but they lost both worlds. Why? Because one may not dance higher than one’s own level. Temimus (simplicity/wholesomeness) doesn’t mean bluffing – it means not going away from where one truly stands.
—
F. The Third and True Answer: “Asher Yivchar Hashem”
The Foundation: Not We Made It – The Almighty Made It
The central answer comes from Sefer Devarim – “asher yivchar Hashem” – the Beis HaMikdash, the Name, the vessel – is not a human creation, but the Almighty Himself chose it. One may yes have a “shem,” a place, a vessel – but only when the Almighty has chosen it, not when the person makes it for himself.
What Does “The Almighty Chose” Mean?
When a person understands that his limited understanding of Godliness – his “little god-let” – is not his own achievement, but a result of his limitations, then this is not avodah zarah. A person who says Tehillim, says “Modeh Ani,” says “Hodu l’Hashem” – he does what he can. When he is makir b’hagbalosav (recognizes his limitations), where he ends, there begins “ma’asei Hashem” – the Almighty made it.
The Critical Distinction Between Avodah Zarah and True Avodah
– Avodah Zarah = when the person says “I made it” – I made the idol, I achieved the comprehension, I am the ba’al hasagah.
– True Avodah = when the person understands that the Almighty has Himself placed Himself in a Name, in a form, in a Mikdash – “Ani v’lo malach” (I and not an angel).
The Parable of the Sneh (Burning Bush)
“Vayeira malach Hashem eilav b’lavas eish mitoch hasneh” (and an angel of Hashem appeared to him in a flame of fire from within the bush) – the Almighty wanted Moshe to understand that the fire that is Him. As long as one understands that He wanted it, there is no question of avodah zarah.
—
G. How All the Points Come Together
– Bi’ur chametz = a way how one can make the calf without avodah zarah
– Chametz = Chomeriyus = Yeshus = the person who says “I made it”
– The greatest chomeriyus is the view a person has of himself – his yeshus
When one gives up on the “I must have made it, I must have the greatest hasagah” – then it becomes kosher.
—
H. “Kamohem Yihyu Oseihem” – One Becomes Like One’s God
The verse says: “atzabeihem kesef v’zahav ma’aseh yedei adam” (their idols are silver and gold, the work of human hands) – the idol worshipper becomes like his dead god, he doesn’t live. But “v’Yisrael betach b’Hashem” – the Jew lives as the Almighty lives. He has eyes, he has a body – but the eyes are the eyes of the Almighty. He becomes a merkavah l’Shechinah (chariot for the Divine Presence).
—
Conclusion – The New Level of Pesach Night
This is the entire order of Pesach:
1. First – bi’ur chametz: breaking all false conceptions, all forms of yeshus and pride.
2. Then – Korban Pesach: building up the true Shem Hashem, but only through the recognition that “asher yivchar Hashem” – the Almighty made it, not us.
3. The person becomes a vessel for the Shechinah – not through his own greatness, but through his bitul and temimus, through the recognition that everything comes from the Almighty.
📝 Full Transcript
Knowledge of God’s Name and Nullification of Idolatry: The Foundation of the Exodus from Egypt
Introduction: Erev Shabbos HaGadol
Erev Shabbos HaGadol, it’s very late, so we must just say a few minutes of the beginning points, truly the introduction to Pesach, a continuation of what we’ve been discussing the last two weeks regarding the matter of Pesach. So it doesn’t matter that it’s right before Shabbos, but it does matter that there’s no time.
Chapter 1: Two Approaches to the Exodus from Egypt – The Way of the Zohar
The Second Approach: Breaking Idolatry and Knowledge of God’s Name
So it is like this, we explained last night a bit more the second approach, the way of the Zohar, which is not only the negative aspect of the Exodus from Egypt, which we explained that according to Kabbalah this is the breaking of the idols of Egypt, the breaking of the supernal bonds, the breaking of the foreign gods that happened in the Exodus from Egypt, or what the Exodus from Egypt teaches us. But there is also the topic of knowledge of God’s Name (yedias shem Hashem).
Knowledge of God’s Name and the Elevation of the Children of Israel
And knowledge of God’s Name goes together with bringing forth the level, the elevation that is called the Children of Israel (bnei Yisrael). The first thing, one of the first missions that the Almighty told Moses, He said “Come to Pharaoh and say to him, thus says Hashem, My firstborn son is Israel” (bni bchori Yisrael). After that there is an end of the verse, after that it continues a bit further, but there is an end of the verse, and in a certain sense this means what do you want to say to Pharaoh? What do you want to tell the entire world? Yes, what one says to Pharaoh here is after all the sum total of what “so that you may tell in the ears of your son and your grandson” (l’ma’an t’saper b’oznei bincha u’ven bincha), what one tells the entire world wants to hear “what Hashem did to Pharaoh and to Egypt on account of Israel” (es asher asa Hashem l’Pharaoh ul’Mitzrayim al odos Yisrael).
The meaning is that what one wants to tell and what one wants to hear is what is called “My firstborn son is Israel” (bni bchori Yisrael), and this means in another way “I am Hashem” (ani Hashem).
The Repetition of “I am Hashem” in the Torah
Yes, “and you shall say to them, I am Hashem” (v’amarta aleihem ani Hashem). “Speak to the Children of Israel and say to them, I am Hashem” (daber el bnei Yisrael v’amarta aleihem ani Hashem), “and I appeared to Abraham” (va’era el Avraham), yes, “and God spoke to Moses and said to him, I am Hashem” (vay’daber Elokim el Moshe vayomer eilav ani Hashem). One explains on this “and I appeared to Abraham… as E-l Sha-dai, but My Name Hashem I did not make known to them” (ba-E-l Sha-dai u’shmi Hashem lo nodati lahem). Here it continues, here is an end of the verse, “I am Hashem” (ani Hashem). This is the same thing as “My firstborn son is Israel” (bni bchori Yisrael), and I, and this is what one wants to bring out in the topic of the Exodus from Egypt.
Chapter 2: The Innovation of a God with a Name
The Elevation of a Close God
We spoke about how one tried to explain, perhaps I still haven’t explained enough, but began to bring out the point, that this is the meaning that a person can say that I have a God and I know the name of this God, I know who it is. As it were, it could even be that if one doesn’t first break the idolatry of Egypt, and if one doesn’t explain that this doesn’t mean that the name, the name and its form (shem u’tmunaso), the image (dmus) that one gives it, has a thing in itself, is something that one must perhaps give true honor, honor for the name itself, one wouldn’t be allowed to do it.
Why God’s Name Was Hidden in Egypt
In itself, one of the main reasons why it is hidden, God’s Name is hidden, one didn’t say God’s Name to Pharaoh. The Ramban is indeed precise, one said to Pharaoh “I am Hashem” (ani Hashem), afterwards one switched, one says “the God of the Hebrews has called upon us” (Elokei ha’Ivrim nikra aleinu), meaning, the name Elokim, the name God of the Hebrews, this he understands, because Hashem he doesn’t understand, because one cannot, one may not say it in Egypt.
We spoke about the verse “and Hashem spoke to Moses and to Aaron in the land of Egypt, saying” (vay’daber Hashem el Moshe v’el Aharon b’eretz Mitzrayim leimor), in the land of Egypt one may not say God’s Name. In general, in this world one may not say it, almost except in the Temple one may not say the Name of Havayah.
The Personal Name and Closeness to the Almighty
What this brings out, if we learn this explanation, that the Name of Havayah, this is the personal name (shem prati), this is the way how one says, as it were, just like, not in the same error that he has, God forbid, but just like the idolater has something very tangible as a god, for him the god is very real, it’s very real, it’s very close, as it were, just so, as it says “For what great nation is there that has a god so close to it as Hashem our God is whenever we call upon Him” (mi goy gadol asher lo Elokim krovim eilav ka’Hashem Elokeinu b’chol koreinu eilav), there is something of closeness to Him that is, ah, our God is not an idol and image, He is not a physical thing, not a tangible thing that one can see and speak, true, this is true from the aspect of what He is, but from the aspect of the kind of clarity and the kind of even way how one can speak with Him, one can “and you shall make known to your children and your children’s children” (v’hodatem l’vaneichem ul’vnei vneichem), one can speak it to the children, one can speak it to simple people who are perhaps not great philosophers who don’t understand what it means in the body, this is the same, and perhaps even better.
The Innovation: Our God is Close
Even better, one can even say that to the extent that we say that we have a God who has a name, he doesn’t have at all a god who has a name. And we sometimes even say the opposite, those who go in this way sometimes even say the opposite, the gentile, but whose god is something abstract, his god is something distant from him. It is not close and involved, it is something distant from him. But it is an innovation, and we say so. An innovation certainly. It is a concept, it is a cold thing. But by us Jews who know God’s Name, our God is close to us.
Chapter 3: The Danger of the Name – The Generation of the Dispersion and Desecration of the Name
The Revolution and the Danger
This is to such an extent goes the innovation, the revolution, which is to say exactly the opposite. And as we say, in order to be able to do this, we must show much chametz, we must show much evil inclination (yetzer hara). We must make sure that one doesn’t make the mistake that that generation made, that they began to think that this is so profane and the Name of God. They have literally this verse. They gave the Almighty a name.
The Generations Before Abraham: God Without a Name
What happened suddenly, now you don’t hear about any Name of God. They didn’t know the Name of Havayah and so on. It was Elokim, certainly, every normal person knew that there is a God (Elokim). I spoke to Adam, to Noah, I mean even before Noah. To Adam, to Seth, and Enoch, to Cain, to Abel. None of them had any doubt that there is a God (yesh Elokim). But no name, they didn’t have for Him. The name, is indeed a lower thing. The name, is a lower level. The name, is instead of a thing so holy like profaning a sacred thing.
The Generation of the Dispersion: “And Let Us Make a Name for Ourselves”
The name, the name, the name. The moment that indeed came the idea that someone made from the Almighty a name. Immediately, is the profanation, so too there is here two meanings in the name. Rather they go together. If one gave the Almighty a name, it is automatically, there is made a desecration, now one can already, precisely, a name one can steal, a name is a thing that one can make a mistake with it.
It seems like everyone says I have a Torah, I have a word, I have a name that is my name, comes there a wicked one as the rabbis teach, “and let us make a name for ourselves” (v’na’aseh lanu shem), and the Ramban explains it as a separation from the attribute of kingship, from the attribute of glory, “and let us make a name for ourselves” (v’na’aseh lanu shem), one says I can also make a name, if the whole thing is making a name, I will also make a name, I will also make a tower with its top in the heavens, like the Temple, yes, and its top is the gate of God, and how it reaches heaven, the ladder that Jacob our father saw is the same as the tower whose top reaches yes to heaven, from the angels of God ascending and descending on it. They also make a tower with its top in the heavens, because one can. If this is the thing, one can.
The Dilemma: Tower or Error
So how can one? So we are here in a dilemma, either one doesn’t make any tower and one doesn’t have this and doesn’t have that, or one makes and one has an error.
Chapter 4: The Solution – Removal of Chametz Before the Pesach Offering
Removal of Chametz is Nullification of Idolatry
So say the kabbalists (mekubalim), this is one of the secrets why one must be careful that it is chametz, a whole night is not removal of chametz, because this is a secret of nullification of idolatry (bitul avodah zarah), which is only so that we should be able to yes say God’s Name.
Why We Need to Be Able to Say God’s Name
Because we indeed want to yes be able to say God’s Name – why must one be able to say God’s Name? Because we live in the world of names (olam ha’shemos), we live in the world that is above the names, before the contraction (tzimtzum), before creation, which the kabbalists can perhaps understand, our whole fortune is perhaps that we have this out. But in any case we want “make us a name” (bneh lanu shem), we want to call, yes, “you shall call in My name” (tikra b’shmi), we want “in every place where I cause My name to be mentioned” (b’chol makom asher azkir es shmi), we want to mention the Almighty’s name.
The Danger of Separation – The Buddhist Parable
Because one has here a problem with what the kabbalists call being “a separator,” in other words, one will think that the name is the thing, and one will begin to serve the name instead of serving the One who is called by that name, yes? Like the Buddhist parable, that someone points to the moon with his finger, one begins to think that the finger is the thing. No, he wants to show you the moon, he wants to show you the thing that he is pointing to. So too is indeed a name, is indeed such a pointer, it’s like a finger, it points to something. But if one separates the name from what it points to, one can come to make from it an idolatry.
The Order: First Nullification of Idolatry
One says, first one makes a great nullification of idolatry, a very great nullification of idolatry. It could even be that it takes a few generations, a few generations or a few years, I don’t know how, that one is only engaged in nullification of idolatry, only engaged in breaking idols, only engaged in what Abraham our father did by Terach, breaking idolatries, removing chametz, burning out every kind of thing that can, yes, chametz is indeed a holy thing, the holy loaves that are next Shabbos, this one burns, this one burns.
Loaves of Thanksgiving – Even Holy Things One Burns
And it says in the Mishnah, loaves of thanksgiving (lachmei todah), yes, holy loaves, two loaves of thanksgiving that became leavened, one burns them with the chametz, yes? The leftovers one may not burn, ideally one must eat it. But the wondrous holy thing, the holy bread that is a bread of thanksgiving that one brings from chametz, it too one burns on the eve of Pesach. In other words, one is saying, God preserve us, the whole matter of materiality, the whole matter of what has a form, an idol and image, we don’t want. Why? Because this is our matter of idolatry, to break and break all names.
Chapter 5: “You Shall Not Do So to Hashem Your God” – The Distinction
“And You Shall Destroy Their Names” – Breaking the Names of Idolatry
After that comes so, yes, “their idols you shall burn with fire, and you shall destroy their names from that place, you shall not do so to Hashem your God, but only to the place which Hashem your God shall choose to place His name there” (l’sum shmo sham), there you shall do. Yes, what do we learn from here? That one must remove the name of idolatry, and the name of idolatry means every mysticism of the name.
The Innovation: “To Place His Name There”
After that comes a new innovation, that there is a place where the Almighty is “placing His name there” (sum shmo sham), there is a Name of God. “You shall not do so” (lo ta’asun ken), you want to have here a matter of “you shall not do so”? It would have been a matter of breaking idolatry. Breaking idolatry would seemingly have been, yes, “you shall do so to Hashem your God” (ta’asun ken la’Hashem Elokeichem), as they do. Why is the whole problem of idolatry? Because he has an idol and image. Because the Almighty has a Temple where there is a name, one would seemingly also have to do so. Comes the verse and says no, “you shall not do so to Hashem your God” (lo ta’asun ken la’Hashem Elokeichem). Why? We must learn why. How indeed can?
The Order: First Removal of Chametz, Then the Pesach Offering
First of all it is so, the first teaching is, one must deny the removal of chametz. If one doesn’t do removal of chametz on the eve of Pesach, why does one do removal of chametz? In order to make the Pesach offering, which is Pesach to Hashem, yes, to Hashem the Name, one cannot. This I said, it could be one must indeed give much time that one is only engaged in the negation, one breaks.
The Jews Learned for Generations Only Rambam
After that which one has broken so much, one can see the fact, yes, there were the Jews, and by the Jews one teaches all the children, there were such generations that one only taught the Rambam who teaches that there is no idol and no image.
Chapter 6: The Kabbalists and the Ten Sefiros
The Kabbalists Say: One Cannot Live Without a God
After that came the kabbalists, they said, yes, but one cannot speak so, one cannot live so, one cannot live without a God. For example, what they even called, “exalted for Israel, not weary, truth and Torah.” Certainly, you know about the Ein Sof, you know about the Almighty as He is from the aspect of His essence, but we are indeed people, we want to speak with the Almighty as He is to us, as He is with a name.
The Torah Was a Parable of Ten Sefiros
They said, certainly, that the Torah and the Almighty was a parable of ten sefiros. In other words, as we will say the true Torah, the Almighty wants one to call with a name, it doesn’t bother Him. It only bothers Him if it will bring an error, on this there is jealousy of God (kinas Hashem). But if it doesn’t make with jealousy, if it is upon the face, it is yes the face of God, the Rambam brings the verse “you shall have no other gods before Me” (lo yihyeh lecha Elokim acherim al panai), in other words, “these are My face” (eileh panai), My face, as it were this that you call yes My face, should you yes make?
Then It Is Certainly Good – But First Nullification of Idolatry
Then it is certainly good.
But first one must make “you shall have no other gods” (lo yihyeh lecha Elokim acherim), first one must break it.
The Kabbalists Learned First the Guide for the Perplexed
And through this, as one sees in reality, after that even if you will learn Kabbalah, the opponents of Kabbalah and so on who claim that the kabbalists are materialists, which is not true, because they don’t know, they think that the kabbalists didn’t first learn Rambam, all kabbalists indeed first learned the Guide for the Perplexed (Moreh Nevuchim), they know that the Almighty has no physical form (dmus haguf).
—
[End of Part 1]
Idolatry, Pride and Simplicity: The True Way in Service of God
Chapter 7: From Removal of Chametz to Two Loaves — The Balance in Service of God
And from this one can understand why a whole year one doesn’t need removal of chametz. A whole year one does indeed yes, there are indeed offerings (korbanos), there is indeed a whole year, and one is engaged a whole year in the simple meaning.
Like Yom Kippur, a similar thing, yes, Yom Kippur it says “on it there is no eating and no drinking” (ein bo lo achilah v’lo shtiyah), like the World to Come, like the Almighty is in the World to Come, as we understand, certainly, there is a better understanding, without any eating and drinking and so on. So this is Yom Kippur, but this is only once a year, one doesn’t fast every day, tomorrow one eats.
The same thing Pesach, one burns the chametz and one removes all kinds of what this is, all the stringencies that there are in the prohibition of the name one removes. After that comes “two loaves” (shtei halechem), yes, one brings even two loaves, so in itself is indeed the bread, there is indeed even physicality, he says, the food of man, it is written for them. Ah, now one can already yes say, this is the writings in essence, the Almighty was engaged in this.
Chapter 8: The Two Secrets in the Answer to the Question
A. The First Secret: Removal of Chametz First of All
And we made clear that it is not enough to say that it is a parable with a lesson, or that it is the same “as it is above so it is below” (kmo shehu l’ma’alah ken hu l’matah), just as by a person there are different attributes (midos), so too by the Almighty, or the deeper things that the kabbalists say, that a person conducts himself in the attributes of kindness he awakens by the Almighty the attributes of kindness.
And we forgot, this was already Pesach, one already explained all these things, there is no sadness, there is no idolatry, there are no gods of Egypt, all these foolishness. Ah, but as it were we say have yes, this is the first thing. This is the first secret of where this works.
B. The Second Secret: “And Let Us Make a Name for Ourselves” — The Problem of Pride
The second thing is, and here comes to the depth of the secret, and our lesson we want to say more in the way of service, in the way of Chassidus, in other words, from our side, but it is also the whole thing is this means that it is from His side.
The Second Mystery and the Explanation of “Let Us Make a Name”
The second mystery is like this, the second part of the answer is like this, that there is another way of interpreting the verse “and let us make a name for ourselves,” which we say is one of the roots of idolatry (avodah zarah). Yes, they made themselves a name, they made themselves something that is separate, they made themselves something that is independent, which is a name without the name of Hashem. Yes, they made a name without Hashem. It’s the name, but it doesn’t remain, and the Ramak [Rabbi Moshe Cordovero] calls this “cutting the plantings” (kitzutz b’netiot), they caused the descent of the structure, they made the kingship (malchut) without the beauty (tiferet). This is the meaning of “and let us make a name for ourselves,” this is the meaning of “woe to those who call in the name of Hashem,” the same point.
C. The Tikkunei Zohar’s Parable of the Study Hall
Now, but what is the answer? There is another way how one must learn this. The Tikkunei Zohar says “and let us make a name for ourselves,” a parable. The Tikkunei Zohar says who is “and let us make a name for ourselves”? The one who makes a study hall (beit midrash), and afterwards in the study hall he makes a tower (migdal). Yes, a migdal is what the Sephardim call the platform (bimah), where one goes up to read the Torah they call a migdal. He is “and let us make a name for ourselves,” he makes a migdal, and he makes in it, he writes his name. Why? “And let us make a name for ourselves,” so it should stand in my name, the gate of so-and-so son of so-and-so.
The one who makes a study hall, says the Tikkunei Zohar, this is literally “and let us make a name for ourselves.” Why? He wants his name to be famous throughout all the land, people should know his name, such-and-such building.
D. The Lesson from the Parable
What must we understand here though? What must we understand? That this doesn’t mean that one shouldn’t make any study hall, first of all. Secondly, however, we see here that the “and let us make a name for ourselves,” the way that we speak of it in terms of service (avodah), is the same thing that he means himself. In Chassidic language one says, he means his existence (yeshut), he means his pride (gaavah).
Chapter 9: Idolatry as the Highest Pride
A. The Deeper Explanation of Idolatry
He is so great. But one must explain this more deeply. In other words, let’s say like this.
What is the problem of, what does idolatry (avodah zarah) mean? What is the problem of the other gods (elohim acherim), of the “you shall not bow down to them”? It’s called according to Kabbalah “cutting the plantings” (kitzutz b’netiot), or the theoretical-philosophical is called “cutting the plantings,” he separates. But what he calls, this is in actual practice it looks like pride (gaavah). It’s pride.
B. The Greatest Pride: “They Made Themselves Gods”
What is the greatest pride that a person can have? A person can be prideful in many ways, but the greatest pride he can be is to say that he made himself a god. “They made themselves gods” (asu lahem elohim).
Imagine idolatry, it’s the work of human hands (maaseh yedei adam). A person can make many things, he makes a great building, he wrote a book, he made a yeshiva, he made a business. Okay, he makes, he considers himself great, he made it. Imagine how great a person must consider himself that he should make himself a god. “They made themselves gods.”
Hello, you’re making yourself a god? A god makes you, you don’t make a god. The entire idea of a god is that he makes you, you don’t make him. Yes, you made him, the god who took you out of Egypt? You made him? He made you, he took you out. “I am Hashem your God who took you out of the land of Egypt,” not the god that one makes. One cannot make a god.
C. The Deeper Meaning of “Making a God”
Of course, in a living truth one can somewhat yes make a god, which we spoke about last week, it’s called “awakening from below” (itaruta d’letata). But what does the awakening from below consist of regarding the making of gods? It consists of knowing that one doesn’t make a god, a god makes you. And making a god is a deeper thing.
Simply of course, one can say what one laughs at idolatry in Hallel, he makes himself a god, “half of it he burned in fire,” which we read in the haftarah last week, he took a piece of wood, and half of it is firewood, and half of it he makes from it a table. This is making a god.
D. The True Meaning: Taking God for Oneself
But deeper, making a god means what? To think that I, insofar as I am created, not insofar as I comprehend the Creator, which is called the divine soul (nefesh elokis), which is actually not. But I, insofar as I am created, insofar as I am human, I am on the side of the great human, I, it’s fitting for me to have a god, it’s fitting for me to understand God. I am among the things that I also understand, I am a person of level, I am a person of comprehension, I understand the Almighty.
This is idolatry. That is, he took God, he took Him for himself. He became the god. He stole from himself, literally a thief, “one who steals from the community of Israel and the Holy One Blessed be He.” He stole from himself, he took God, and now he is “taking for himself gods” (lokeach lo elohim), he took himself a god, he made himself a god. Let me say this.
Chapter 10: The Critique of False Philosophers
A. The One Who Has No God
And not only that, I want to say a deeper thing, I hope that people won’t criticize me too much for saying this, and not only that, that I think, I already said in a public lecture around Chanukah time, but I want to say it here now in this context, perhaps it will answer our problem.
I think that it can very well be that there is someone who doesn’t have a god, that he is on the level of a child and small-minded (katanei hadaat), one would have had to otherwise make words of Torah like the language of people (dibra Torah k’lashon bnei adam), he should imagine that the Almighty has hands and feet and one speaks to him so far, just as the Torah spoke in human language (dibra Torah k’lashon bnei adam). But it doesn’t suit him, he considers himself greater, he is a great sage (chacham), he has heard that the Rambam [Maimonides] said that the Almighty doesn’t have a body, and the Rambam was a very clever person, so it must be that the clever people understand that the Almighty doesn’t have a body. It doesn’t suit him.
B. The Result: He Doesn’t Serve the Almighty
And consequently what? He doesn’t serve the Almighty. As we see in the early authorities (rishonim), the kabbalists who are angry at certain people who were and considered themselves students of the Rambam, who more or less said this. How does one know that someone is a philosopher who isn’t proper? He doesn’t come to pray.
Why? Because he says, “Ah, there I must be engaged in comprehending Hashem. Prayer, one speaks there as it were (k’veyachol), all those people who pray think unfortunately that the Almighty hears them, He has an ear, He hears it. It’s not like that.” Consequently, what did the people say? He doesn’t need to.
Ah, at that time did he sit and learn the Guide for the Perplexed (Moreh Nevuchim)? I think that I’m not sure, often not. But it doesn’t look true. Why? It doesn’t look true.
C. The Chassidic Books’ Understanding
Let’s say like this, in Chassidic books it says this, and by the way, the Chassidic books have one advantage, one can always criticize their comprehensions, perhaps one can understand better, I don’t know, perhaps they had better information, but their understanding of what drives people is often very penetrating and profound.
And the Chassidic books say, “Ah, in other words, you’re not interested in knowing God. To know God is something that ruins you, that destroys you. What interests you is called the one who understands God, yes? What interests you is to become yourself greater. You don’t understand the Almighty. To understand the Almighty you would yes have gone, first of all you would yes have gone to the study hall, you would yes have prayed.
Secondly, let’s say that you understand that one must understand deeper, one must understand truly, certainly. What does that mean? You would have prayed with intention (kavanah), it’s the Guide for the Perplexed, it’s fine. What will you gain here by praying in order to be close to the heart, to think of the Almighty? It’s good, but this doesn’t interest you. Why doesn’t this interest you? Because you see that this isn’t interested in the Almighty at all, you’re interested in yourself.”
Chapter 11: The Foundation of Simplicity — The Baal Shem Tov’s Teaching
A. A Wonderfully Sharp Teaching
I want to say a wonderfully sharp teaching, I want to say a wonderfully sharp teaching. I want to say that it can be why? Because one cannot dance higher than one’s level, the true essential thing is not falsehood, it’s to go with simplicity (temimut). Simplicity (temimut) and straightforwardness (peshitut). Simplicity and straightforwardness is a true thing, even according to the Rambam there is a way one must go with simplicity.
B. What Does Simplicity Mean?
And simplicity doesn’t mean what people think that it’s something that is a bluff. Simplicity doesn’t mean, one may not go away from where one is oneself. Not to go away from where one is oneself.
C. “Many Did Like Rabbi Shimon bar Yochai and Did Not Succeed”
One of the greatest teachings of the Baal Shem Tov was: “Many did like Rabbi Shimon bar Yochai and did not succeed” (harbeh asu k’Rashbi v’lo alta b’yadam). The Baal Shem Tov said why? It says in Toldot a few times, many times, like every thing, but the world knows many teachings of the Baal Shem Tov, but I think it doesn’t know this enough.
“Many did like Rabbi Shimon bar Yochai and did not succeed,” meaning they became broken from here and from there, yes? They had neither their work done by others nor Torah. Why does the Baal Shem Tov say? Because “they did like Rashbi,” there are many people who wanted to be Rashbi, he wants to be Rashbi. It doesn’t work.
Rashbi spoke for you are on the level not to make idolatry from your power, you are already on the level, you already truly hold, you would have wanted to be Rashbi? Yes, I understand. It’s another thing, Rashbi is a great Jew, I want to be Rashbi. You have neither this nor that. A camel wanted to have horns, so he remained neither with horns nor with ears.
D. The Danger of Dancing Higher Than One’s Level
This happens when a person dances higher than his level. Just so, we are in the physical world (olam hamuchashim), we are in the world of chametz, let’s even say. Or the capacity for chametz, yes? We are in this world. And sometimes the Almighty wants to speak to us. Now this is not us.
Chapter 12: The Third Answer — “Which Hashem Will Choose”
Here comes the third point which is the true answer. What do they say, I’ll give you the right, what it says in the portion of Devarim, in the book of Deuteronomy, how may one have but it’s not permitted?
This we didn’t make, this is “which Hashem will choose” (asher yivchar Hashem), the Almighty chose this. What does it mean that the Almighty chose? It doesn’t mean the embodiment as it were (k’veyachol) that people think, the Almighty wants that there one should make but it may not be here, and there is but the planting and here not. What does this mean? It’s a superficial god. What it means is,
—
[Continued in next part]
The True Answer: “Which Hashem Will Choose” – How One Becomes a Chariot for the Divine Presence
Chapter 13: The Third Point – The Almighty Made It, Not Us
The Foundation of “Which Hashem Will Choose”
Now, this is not us. Here comes the third point, which is the true answer. What do they say? They say, who gave you the right? What it says in the portion of Devarim, in the book of Deuteronomy, why may one speak of a Temple? Because this we didn’t make. This is “which Hashem will choose” (asher yivchar Hashem). The Almighty chose this.
An Inner Interpretation: Recognition of Limitations
What does it mean that the Almighty chose? It doesn’t mean the embodiment as it were (k’veyachol) that people think. The Almighty wants that there one should make a Temple, and there it’s not, and there is idolatry here not.
What does this mean? I have an inner interpretation of it. What it means is, that things still become idolatry when you don’t grasp that you didn’t do it, rather the Almighty did it.
How do I know that the Almighty did it? Because you have the recognition in practice (halacha l’maaseh) that not I with what I grasped in the small image of divinity, rather the Almighty.
I on my part (mitzidi) also actually consider myself great, I would have wanted to have the truest comprehension. But meanwhile, in my situation, in my world, with whom I speak, and who spoke to me, who spoke to me, I understand that when I try to imagine the Almighty, it comes to me that it’s a small god, it’s a little god. I say, or there came to me a… I know, simple services that one can do, saying Psalms (Tehillim), I know, saying “I thank” (Modeh Ani) from “Give thanks to Hashem for He is good, for His kindness is eternal” (Hodu l’Hashem ki tov ki l’olam chasdo). This is what I know.
Where I End, “The Works of Hashem” Begin
I say meaning, that when a person has such a perspective, it’s not he who makes it, it’s the Almighty who made it. Not I have a great comprehension, I understand so, not I am a great super-sage and I must specifically yes have an embodiment. Not any one of these things. I don’t have anything here. It came to me like this. It’s from the side of my limitations (hagbalot).
When a person recognizes his limitations, it means, where I end, there begins what we call “the works of Hashem” (maasei Hashem). It’s the Almighty who made it.
The Almighty Places Himself into a Name, into a Form, into a Temple
If the Almighty Himself placed Himself into a name, into a form, into a Temple, can anyone have complaints? “And Hashem said I will strike Egypt” (vayomer Hashem nagof et Mitzrayim), the Almighty came, “I and not an angel” (ani v’lo malach). The angels are against it, the angels are immersed, the angels say that the Almighty cannot, but the Almighty says that He wants to yes.
What does it mean that He wants? It doesn’t mean that He Himself becomes a body, but He wants that you should understand Him as (b’tor) a body.
The Parable of the Burning Bush
“And the angel of Hashem appeared to him in a flame of fire from within the bush” (vayera malach Hashem elav b’labat esh mitoch hasneh) – Moses our teacher saw a fire, and the Almighty… this was an angel of the Almighty, and the Almighty wanted that you should understand that the fire this is Me, I am this. This is the point. One must do something.
As long as you understand that this is what He wanted, so He certainly wanted to make Himself, there is no question whatsoever of idolatry.
The Difference Between Idolatry and True Service
Idolatry means completely opposite to Hashem, that you think that I made an idol, I made it, this is already made.
Understand, for this practically is true, if one goes and one does it in the form of (b’torat) the commandment, one doesn’t do, what is relevant (nogea) that not, because I understand that I must do because the Almighty told me, I don’t understand it at all, rather the Almighty said so, how He gave the commandment in the Torah, how one understands that there is a commandment, then there is no question whatsoever.
Chapter 14: How All the Points Come Together
Destroying Chametz, Materialism, and Self-Existence
It will if so one can understand, all these things that they say are connected. What they said that one destroys (m’vaeir) chametz, which is a way how one can make the calf Hashem without idolatry, because it’s a similarity to this.
And what one says that chametz is materialism (chumriyut), and afterwards one says that chametz is self-existence (yeshut), chametz is considering oneself, this is the depth of understanding (omek hadaat) psychologically in our life of materialism on the one hand, the greatest materialism is the perspective that a person has on himself, the self-existence, what he says that I made it.
The Reward for “I Made It”
And if one gives up (m’vateir) on this that I must have made, I must have the greatest comprehension of service, then it can be that it’s very easy one can do as it says in the verse, “their idols are silver and gold” (atzabeihem kesef v’zahav), “like them shall be those who make them” (k’mohem yihyu oseihem), just like the god, if you have a god that made itself, you’re stuck in yourself, you are wood and gold, silver the work of human hands (maaseh yedei adam), very good.
“And Israel Trusts in Hashem” – One Lives as the Almighty Lives
But “v’Yisrael batach b’Hashem” [and Israel trusted in Hashem], the Jews, they have bitachon (trust) in the Ribbono Shel Olam, they too are “k’mohem,” they live as the Ribbono Shel Olam lives. Just as the idol doesn’t live, just as his god doesn’t live, he goes “k’mohem yihiyu oseihem” [like them shall be their makers], so too the Jew lives as the Ribbono Shel Olam lives.
One Becomes a Merkava L’Shechina
How does a person live? Does a person live without a body? Does a person live without einayim (eyes)? “Einayim lahem v’lo yir’u” [they have eyes but do not see], he lives with einayim, but the einayim are the eyes of the Ribbono Shel Olam, meaning he becomes a merkava l’Shechina (a chariot for the Shechina, a vehicle for the Divine Presence).
Conclusion
This is already the new level of Pesach night, im yirtzeh Hashem (God willing), Motzaei Shabbos we will upload the shiur.
דער שיעור באהאנדלט דעם חילוק צווישן פנימיות און חיצוניות אין עבודת השם, ספעציפיש ביי ליל הסדר. די הויפט נקודה איז אז וואס מענטשן רופן "רעאליטעט" איז אפט נישט די אמת'ע רעאליטעט - די טבע פון מענטשן איז אז זיי קענען גרינגער גלייבן אין נסים און וואונדערן ווי אין די אמת'ע נאטירליכע וועג ווי אזוי זאכן געשעען. דעריבער דערציילט די תורה און מדרש די מעשיות פון יציאת מצרים און משיח בדרך נס, ווייל דאס איז וואס מענטשן קענען פארשטיין, כאטש די ריכטיגע רעאליטעט איז נאך מער קאמפליצירט.
דער שיעור באהאנדלט דעם חילוק צווישן פנימיות און חיצוניות אין עבודת השם, ספעציפיש ביי ליל הסדר. די הויפט נקודה איז אז וואס מענטשן רופן "רעאליטעט" איז אפט נישט די אמת'ע רעאליטעט - די טבע פון מענטשן איז אז זיי קענען גרינגער גלייבן אין נסים און וואונדערן ווי אין די אמת'ע נאטירליכע וועג ווי אזוי זאכן געשעען. דעריבער דערציילט די תורה און מדרש די מעשיות פון יציאת מצרים און משיח בדרך נס, ווייל דאס איז וואס מענטשן קענען פארשטיין, כאטש די ריכטיגע רעאליטעט איז נאך מער קאמפליצירט.
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
דער סוד פון פסח נאכט: נסים, טבע, און דער אמת’דיגער וועג צו גאולה
א. הקדמה: דער סדר vs. פנימיות’דיגע עבודה
ערב פסח נאך חצות — יעדער דארף מאכן דעם סדר מיט זיין משפחה, אבער פארדעם איז דא א צייט פאר סודות התורה, אזוי ווי די חכמים אין בני ברק וואס האבן גערעדט א גאנצע נאכט ביז די תלמידים זענען געקומען מיט „הגיע זמן קריאת שמע של שחרית.” ווען די תלמידים קומען — גייט מען צוריק צום נארמאלן סדר היום. דאס ווייזט אז עס עקזיסטירן צוויי מדרגות: א טיפערע פנימיות’דיגע מדרגה וואס דער רבי טוט פאר זיך, און דערנאך וואס מען טוט פאר די קינדער, די משפחה, דעם עולם.
ב. דער יסוד פון רש”ש: פנימיות און חיצוניות העולמות
דער הויפּט יסוד (געבויט אויף דעם אריז”ל) איז אז אויף יעדע זאך איז דא פנימיות און חיצוניות:
– פנימיות = נשמות / מוחין — דאס זענען מצוות שבמחשבה און שבדיבור (תורה, תפילה, כוונות). דאס איז דער וועג פון דעם רמב”ם — דעם אייבערשטן דערקענען בדרך שכל.
– חיצוניות = מלאכים — דאס זענען מצוות מעשיות (מצה, מרור, קיטל, סיפור יציאת מצרים). דאס איז דער וועג פון דעם רמב”ן — מלאכים וואס מתלבש זיך אין א „כבוד נברא”, א סארט גוף.
אליהו הנביא ווי דוגמא
אליהו הנביא וואס קומט פסח ביינאכט איז א דוגמא פון דעם פרינציפ: א נשמה וואס קען זיך מתלבש זיין אין א גוף (ווי „ויבא מכתב מאליהו” — שוין נאכ’ן עלייה, לויט דעם רד”ק און אבן עזרא). ווער ס’וויל האבן אזא התגלות פון חיצוניות — דארף ער טון די מצוות מעשיות: עסן מצה, מרור, זיך אנטון א קיטל, „להראות את עצמו כאילו הוא יוצא ממצרים.”
דער סדר = חיצוניות; תפילה = פנימיות
דער סדר מיט אלע מצוות — הגדה, מצה, מרור, ד’ כוסות — איז בעיקר די חיצוניות’דיגע עבודה, די מדרגת המלאכים. „אני ולא מלאך” איז דוקא די פנימיות שבו. אבער תפילה (מעריב, קריאת שמע, שמונה עשרה) פסח ביינאכט איז די פנימיות’דיגע עבודה — „בינו לבין קונו.” דער רש”ש איז מפרט אז מען כוונ’ט די זעלבע שמות ביי מעריב/שמונה עשרה ווי ביים סדר — המשכת מוחין דגדלות און דקטנות — נאר דאס איז וואס א איד טוט פאר זיך אליינס, נישט פאר די קינדער.
מסקנא: מען דארף טון ביידע — דעם סדר (חיצוניות/מלאכים) און די פנימיות’דיגע עבודה (תפילה/מוחין). ס’איז נישט קיין סתירה — אזוי ווי אין קבלה: די זעלבע סטרוקטור עקזיסטירט אין אלע לעוועלס, נאר מיט אנדערע נעמען.
—
ג. דער גרויסער סוד פון ניסן און פסח: צייט, נסים, און גאולה
למעלה מן הזמן
אמת’דיגע פנימיות’דיגע ענינים זענען למעלה מן הזמן — צייט עקזיסטירט נאר אין דער עולם החיצוניות און עולם המלכים, נישט אין דער וועלט פון נשמות. פונדעסטוועגן, דער סוד פון ניסן העלפט פארשטיין די נסים פון יציאת מצרים, דעם ענין פון משיח, און תקוות הגאולה — איינע פון די גרעסטע מעסעדזשעס פון פסח נאכט.
די חסידישע מעשה פון ר’ מענדעלע רימנובער — און דער פראבלעם דערמיט
א באקאנטע מעשה: ר’ מענדעלע רימנובער איז ארויס נאכן סדר שפאצירן אין גאס, דערזען א גוי, און זיך געוואונדערט: *”אין אונזערע צייטן איז נאך דא גוים?”* — ווייל ער איז אריינגעגאנגען אין אזעלכע הויכע מדריגות (מוחין דגדלות שני), אז ער האט זיך שוין געפילט ווי אין ימות המשיח.
אבער דאס איז שטארק פראבלעמאטיש:
1. אויט אוו סינק מיט רעאליטעט — דער “דערהויבענער” מצב באדייט אז דער רבי איז אינגאנצן אפגעשניטן געווארן פון דער ווירקלעכקייט. אין רעאליטעט זיצן נאך גוים אויף דער וועלט, מיט אלע גזירות, אנטיסעמיטיזם, רדיפות, און צרות.
2. וואס הייסט “נישטא קיין גוים”? — אויב משיח’ס צייט מיינט א פנימיות’דיגע ענדערונג (מער דעת, בעסערע מידות), דאן קומט דאס נישט פון דעם אז א רבי מאכט א סדר — עס קומט פון לערנען, פון ריכטיגע הנהגה.
3. דמיון אנשטאט אמת — דער גרויסער צדיק לעבט מיט א פאנטאזיע וואס האט נישט קיין שייכות מיט וואס עס טוט זיך באמת. דער גוי אין גאס אין רימאנוב איז גארנישט שולדיג, אבער די רעאלע צרות פון גוים’שע גזירות בלייבן אין פולן כוח.
4. א פראבלעמאטישע חינוך — עס ווערט פארגעשטעלט ווי א מעלה אז דער רבי איז אזוי “אריין” אין פסח אז ער האט פארלוירן קאנטאקט מיט דער ווירקלעכקייט, ווען אין אמת’ן איז דאס א חסרון.
—
ד. די צענטראלע קשיא: ווי לעבט מען מיט נסים אין א וועלט פון טבע?
נישט בלויז גלייבן — נאר לעבן דערמיט
א חסידישער איד וויל נישט בלויז טון וואס מ’דארף, ער וויל זיך אמת’דיג אידענטיפיצירן דערמיט. אבער דאס מיינט זיך איינרעדן עפעס וואס שטימט נישט מיט דער ריעליטי — ווייל די אמת’דיגע מדרגה פון ליל פסח (א וועלט אָן שונאים, א וועלט פון גילוי פנים) איז שוין לאנג נישט דא.
וואס מיינט מען אמת’דיג מיט “נסים”?
ווען מ’זאגט “ס’איז געווען נסים אין מצרים,” מיינט מען נישט בלויז אז ס’איז געשען א מעשה (וואסער איז געווארן בלוט). מ’מיינט אז ס’איז געווען א גאנצע אנדערע וועג פון לעבן — א וועלט וואו מענטשן האבן געפּלאנט זייער לעבן בעיסד אויף נסים. דער איד אין מצרים האט געקויפט א קרבן פסח ווייל ער האט ערנסט גערעכנט אז דער אייבערשטער קומט הרג’ענען בכורים — דאס איז א גאנץ אנדער “עולם” פון שכל’דיגע פּלאנירונג.
גלייבן אז נסים קענען געשען איז גרינג — דו ביסט נישט געווען דארט, אלעס קען זיין. די אמת’דיגע פּראבלעם איז: ווי קען מען בויען זיין לעבן אויף נסים? “מאין באת ולאן אתה הולך” — איך קום פון א נס און גיי אין א נס — אבער מיר לעבן דאך נישט אזוי! אפילו לויט הלכה לעבט מען אין עולם הטבע.
דער “דזשואיש קוועסטשאן” און דער תירוץ פון משיח
ווען מ’פרעגט “וואס וועט זיין מיט כלל ישראל?” — מיט אלע צרות, שונאים, בגשמיות און ברוחניות — איז דער תירוץ: משיח וועט קומען. אבער דאס איז דאך א תירוץ שלא בדרך הטבע אויף א קשיא בדרך הטבע! מ’בויט א גאנצע לעבנס-פילאזאפיע אויף עפעס וואס איז נישט אין סינק מיט דער יעצטיגער ריעליטי.
דער רמב”ן’ס שיטה: הסתר פנים מיינט לעבן מיט טבע
לויט דעם רמב”ן: אין א תקופה פון הסתר פנים טאר מען נישט לעבן ווי אין א תקופה פון נסים. אפילו א צדיק דארף גיין צום דאקטער, ווייל יעצט איז נישט דער זמן פון גילוי פנים. אויב ביי אים פּערזענלעך איז דא גילוי פנים — איז ער נישט קיין צדיק דערפאר, ער איז פשוט נארמאל אין זיין סיטואציע. אבער באופן כללי קען מען נישט בויען אויף נסים.
די קשיא ווערט פארשטארקט: אונזער גאנצע אמונה אין גאולה — סיי די פארגאנגענע סיי די צוקונפטיגע — איז געבויט אויף נסים. ווי קען מען זאגן אז מען לעבט אין א מדרגה וואס איז נישט די איצטיגע רעאליטעט?
—
ה. דער אנהויב פון דער תירוץ: “אלעס איז בדרך הטבע”
מענטשן פארוועקסלען הרגל מיט טבע
דער גרויסער חידוש: וואס מענטשן רופן “נאטירליך” און “רעאליסטיש” איז גאר נישט די אמת’ע רעאליטעט. מענטשן פארוועקסלען הרגל (צוגעוואוינטקייט) מיט טבע (נאטור-געזעצן).
משל: א מענטש אין סאוויעט יוניאן, געבוירן דארט, זיין טאטע געבוירן דארט, ער איז פערציג יאר אלט — ער מיינט אז דאס רעזשים איז אייביג. ווער עס זאגט אז מארגן אינדערפרי קען עס נישט זיין, ווערט גערופן א “בעל דמיון.” אבער מיר ווייסן שוין אז דער סאוויעט יוניאן איז טאקע אויסגעגאנגען! עס איז גארנישט קעגן חוקי הטבע אז א מלכות זאל פאלן.
דער שארפער חילוק
– אמת קעגן טבע: אז מענטשן זאלן פליען אליין, אז זאכן זאלן פאלן ארויף — דאס געשעט קיינמאל נישט.
– נישט קעגן טבע, נאר קעגן הרגל: אז א מלכות זאל פאלן, אז אידן זאלן צוריקקריגן א מדינה — דאס איז בדרך הטבע לגמרי, נאר מענטשן זענען נישט צוגעוואוינט דערצו.
אמונה אין משיח איז נישט אמונה אין עפעס אומנאטירליכעס
דער רמב”ם זאגט אז מען דארף נישט וויסן ווען און וויאזוי פונקטליך — דאס זענען פרטים. די אמונה איז צו וויסן אז עס קען געשען און מסתמא גייט עס געשען — אז אידן וואס זענען עבדים זאלן מארגן ווערן פריי. דאס איז נישט קיין דמיון, דאס איז פשוט’ע רעאליטעט.
—
ו. דער פאראדאקס: פארוואס דערציילט מען דאקע נסים?
מענטשן’ס פסיכאלאגיע ארבעט פארקערט פון לאגיק
אויב אלעס איז טאקע מעגליך בדרך הטבע — פארוואס דערציילט מען אונז פון נסים און מופתים? דער ענטפער ליגט אין א מאדנע פסיכאלאגישע ריאליטעט: מענטשן גלייבן גרינגער אין אוממעגליכע זאכן ווי אין מעגליכע זאכן.
דערצייל א מענטש אז דער בעל שם טוב איז געפלויגן אין הימל — ער גלייבט. זאג אים אז מארגן קען זיך דער גאנצער אימפעריע איבערקערן — זאגט ער, “ביסט דו נארמאל?” פאראדאקסאל: מענטשן גלייבן גרינגער אין קליינע “נסים” (א לעפל בייגן מיט’ן מוח) ווי אין גרויסע היסטארישע ענדערונגען וואס זענען לגמרי נאטירליך.
“Reality is stranger than fiction”
לויט אריסטו’ס פרינציפ: פיקשן מוז מאכן לאגישן סענס — יעדע זאך דארף פאלגן פון דער פריערדיגער. אבער ריאליטעט מוז נישט מאכן סענס אויף דעם לעוועל וואס מיר פארשטייען. אין ריאליטעט קענען געשען זאכן וואס פאסן נישט אין קיין נאראטיוו — א מענטש מאכט אן אומלאגישע באשלוס, א נאטירליכער געשעעניש קומט אומדערווארט.
ווי דאס ווערקט ביי יציאת מצרים
א רעוואלוציאנערע נקודה: די “נאטירליכע” ווערסיע פון יציאת מצרים איז נאך שווערער צו פארשטיין ווי די נסים-ווערסיע. ווען מ’זאגט צען מכות מיט נסים — שטימט די מעשה, מ’פארשטייט ווי אזוי מצרים איז געפאלן. אבער ווען מ’זאגט (ווי דער בעל שם טוב אין פרשת בשלח) אז אלעס איז געשען בדרך הטבע — דאס איז נאך א גרעסערער נס, ווייל ווי האט משה רבינו געוואוסט פונקט ווען דער ים סוף וועט זיך שפאלטן נאטירליך? דאס פאדערט א טיפערע דעת וואס רוב מענטשן האבן נישט.
דער סוד: פארוואס מ’דערציילט נסים
די מסקנא איז פאראדאקסאל:
– מ’דערציילט נסים נישט ווייל די ריאליטעט איז פשוט, נאר ווייל די ריאליטעט איז נאך מער מאדנע.
– מענטשן קענען נישט פארשטיין ווי ריאליטעט אליין ארבעט, ממילא גיט מען זיי א נאראטיוו פון נסים וואס מאכט כאטש סענס אין זייער קאפ.
– דאס איז דער סוד פון “בדרך מדרש” — מ’דערציילט נישט היסטאריע (וואס איז אליין א מין פיקשן), נאר א מדרש וואס טראגט ארויס דעם אמת דורך א פארשטענדליכע צורה.
דאס זעלבע מיט משיח: דער רמב”ם’ס נאטירליכע באשרייבונג (א מלך מבית דוד וואס שטעלט אויף א מדינה על פי תורה) וועט ווירקן אויף איינעם פון טויזנט. דער מדרש פון משיח פליענדיג אויף א וואלקן — דאס פארשטייט יעדער. און דאס איז גראדע דער סוד — דער מדרש איז די חיצוניות, אבער ער איז דער כלי דורך וועלכן מענטשן קענען צוגאנג האבן צום אמת.
—
מסקנא
דער גאנצער שמועס בויט זיך אויף אין א לאגישן בויגן: פון דער חילוק צווישן פנימיות און חיצוניות אין דער עבודה פון פסח נאכט — דורך דער שווערע קשיא ווי מען קען לעבן מיט נסים אין א וועלט פון טבע — ביז דער טיפער תירוץ אז דאס וואס מיר רופן “נאטירליך” איז בלויז הרגל, און דאס וואס מיר רופן “נסים” איז א פארשטענדליכער נאראטיוו פאר א ריאליטעט וואס איז נאך טיפער און מאדנער ווי יעדער נס. ביידע — דער סדר (חיצוניות) און די תפילה (פנימיות), דער מדרש (נסים) און דער שכל (טבע) — זענען נויטיגע כלים צו דערגרייכן דעם אמת. א גוטן פסח.
תמלול מלא 📝
פנימיות וחיצוניות בליל הסדר: עבודת המוחין והמעשה
הקדמה: דער סדר און די פנימיות’דיגע עבודה
טייערע ברידער, ערב פסח נאך חצות, מ’זאל מאכן נישט די סדר צוזאמען. די סדר דארף יעדער איינער מאכן מיט זיין משפחה. און מ’האט געקענט אביסל פארדעם שמועסן צוזאמען סודות התורה [סודות התורה: די פנימיות’דיגע געהיימנישן פון דער תורה], וואס די חכמים וואלטן געשמועסט ווען זיי וואלטן געווען אויף א גאנצע נאכט אין בני ברק [בני ברק: דער ארט וואו רבי עקיבא און אנדערע חכמים האבן גערעדט די גאנצע נאכט פון פסח, ווי דערציילט אין דער הגדה] ביז די תלמידים קומען.
דאס הייסט, די תלמידים פארשטייען נישט אלעס וואס די רבי’ס רעדן. די רגע וואס די תלמידים זענען געקומען איז מען צוריקגעגאנגען צו די נארמאלע סדר. אוקיי, ס’איז געקומען זמן קריאת שמע של שחרית [זמן קריאת שמע של שחרית: די צייט פאר’ן זאגן קריאת שמע פון דער פרי-דאווענען], נו פראבלעם, מ’גייט אין בית המדרש [בית המדרש: שטוב פון לימוד], מ’גייט דאווענען שחרית [שחרית: די פרי-תפילה]. וואס האט דער רבי געטון א גאנצע נאכט?
די צוויי מדרגות: וואס דער רבי טוט און וואס די תלמידים זעען
אויב דער תלמיד וואלט געווען דארט וואלט ער געזאגט: הגיע זמן מצה [הגיע זמן מצה: ס’איז געקומען די צייט פאר מצה], הגיע זמן מרור [מרור: ביטערע קרייכץ], הגיע זמן שלחן עורך [שלחן עורך: דער טייל פון סדר ווען מען עסט די סעודה]. דעמאלטס וואלטן די קליינע קינדערלעך געזאגט “קדש” ווען דער טאטע קומט אהיים, “ורחץ” [קדש ורחץ: די ערשטע צוויי טיילן פון די סדר — קידוש און וואשן הענט], דער שווער וואלט געזאגט, די שוויגער וואלט געזאגט, וואס זיי קענען, דעם וואס מ’האט געטון.
ס’הייסט מ’איז געזעסן א גאנצע נאכט והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה [והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה: און זיי האבן דערציילט פון יציאת מצרים די גאנצע נאכט]. אינדערפרי זענען אריינגעקומען די תלמידים זענען זיי האבן געמאכט אוקיי, נו פראבלעם, אזוי שטייט אין די לשון, “עד שבאו תלמידיהם” [עד שבאו תלמידיהם: ביז וואס זייערע תלמידים זענען געקומען], הגיע זמן קריאת שמע של שחרית, אוקיי מ’האט אויפגעהויבן דעם טיש, שוין געענדיגט, נו מ’האט פארמאכט די ספרים, כמעט אזוי ווי ווען די מעשה וואס די קינדער דערציילן חנוכה [חנוכה: דער יום טוב פון חנוכה], אז די יוונים קומען זאגט מען “אה מ’שפילט דריידל” [דריידל: דער קרייזל וואס מען שפילט מיט אויף חנוכה], נו פראבלעם, מ’גייט צום סדר היום [סדר היום: דער נארמאלער טאג-סדר], הגיע זמן קריאת שמע של שחרית אין בית המדרש, כביכול הגיע זמן קריאת שמע של שחרית, נו פראבלעם, אבער וואס דער רבי טוט איז עפעס אנדערש.
די בחינה פון “הגיע זמן קריאת שמע של שחרית” אין יעדער איינעם
סאו, אין יעדער איינער, יעדער איינער פון אונזערע חברים, איז דא דער בחינה [בחינה: אספעקט, מדרגה] פון הגיע זמן קריאת שמע של שחרית, וואס דער רבי זאגט, וואס די קינדער זאגן, וואס די ווייב זאגט, וואס דער שווער זאגט, וואס דער טאטע זאגט, וואס ער זאגט אליינס ווייל ער איז א טאטע פאר זיינע קינדער. און חוץ פון דעם, איז דא וואס רופט זיך א רש”ש [רש”ש: רבי שלום שרעבי, מקובל ספרדי] “פנימיות העולמות” [פנימיות העולמות: די אינערליכע, געהיימע אספעקטן פון די וועלטן], א זייער גרויסע יסוד, א זייער גרויסע הלכה’דיגע ולמעשה’דיגע [למעשה: פראקטיש] חידוש [חידוש: נייע תורה-געדאנק] וואס דער רש”ש האט מחדש געווען לגבי כוונות [כוונות: מיסטישע מעדיטאציעס און אינטענציעס] פון ליל פסח [ליל פסח: די נאכט פון פסח].
דער יסוד פון רש”ש: פנימיות און חיצוניות העולמות
די עיקר מצוות פון ליל הסדר
איז, אז אוודאי ווייסט יעדער איינער אז די עיקר מצוה דאורייתא [מצוה דאורייתא: א געבאט פון דער תורה זעלבסט] פונעם ליל הסדר איז די אלע מצוות:
– פון די הגדה [הגדה: דער טעקסט וואס מען לייענט ביים סדר]
– פון די מצה [מצה: אומגעזייערטע ברויט]
– פון די מרור
– פון די כוסות [כוסות: די פיר כוסות וויין]
– פון די סיפור יציאת מצרים [סיפור יציאת מצרים: דערציילן די געשיכטע פון דעם ארויסגיין פון מצרים]
חלק דאורייתא, חלק דרבנן [דרבנן: פון די רבנן, רבנישע פארארדענונגען], דאס איז די מצוה, די מצוות היום, קרבן פסח [קרבן פסח: דער פסח-קרבן] ווען ס’איז געווען, ווען ס’גייט זיין. און נאכדעם איז דא תפילה [תפילה: דאווענען]. תפילה איז לכאורה [לכאורה: אויף דעם ערשטן בליק] נאר מדרבנן. מ’זאגט א הלל [הלל: די הלל-קאפיטלען פון תהלים] אפילו ביים דאווענען שוין, דער וואס פירט זיך, ס’איז נאר אן ענין דרבנן, ס’איז נאר א מנהג [מנהג: א מנהג, געוואוינהייט], ס’איז נישט די עיקר מצוה, די עיקר מאמע, די עיקר זאך וואס די קינדער ווארטן ארויס.
קיינער ווארט נישט אויף די מעריב [מעריב: די אוונט-תפילה] פון פסח ביינאכט. איך האב נישט געהערט איינער זאגט ער קען נישט ווארטן אויף די מעריב פון פסח ביינאכט. יעדער איינער זאגט ער קען נישט ווארטן אויפ’ן סדר. מ’גייט נישט שלאפן ערב פסח כדי מ’זאל האבן כח פאר די מעריב. מ’גייט שלאפן כדי מ’זאל האבן כח פאר די הגדה, פאר די מה נשתנה [מה נשתנה: די פיר קשיות], פאר די עבדים היינו [עבדים היינו: דער אנהייב פון דער הגדה], פאר די הלל, פאר די נשמת [נשמת: נשמת כל חי], דער צווייטער הלל, דער הלל וואס מ’זאגט ביים טיש, וואס איז אויפ’ן סדר.
דער חידוש פון רש”ש: פנימיות און חיצוניות
אבער, זאגט דער הייליגער רש”ש א דבר פלא [דבר פלא: א וואונדערליכע זאך], געבויט אויף די אריז”ל’ס [אריז”ל: רבי יצחק לוריא, דער גרויסער מקובל] לשונות אוודאי, ס’שטימט, ס’איז סמוך [סמוך: געשטיצט], ס’איז נישט קיין חידוש וואס איז א דרש בעלמא [דרש בעלמא: א בלויזער דרש], ס’איז סמוך אזוי ווי ס’שטייט די סדר הדברים [סדר הדברים: די סדר פון די זאכן]. זאגט ער אז מ’דארף פארשטיין אז ס’איז דא א כלל גדול בתורה [כלל גדול בתורה: א גרויסער פרינציפ אין תורה]:
אויף יעדע זאך איז דא פנימיות און חיצוניות [חיצוניות: אויסערליכקייט].
ס’הייסט פנימיות העולמות און חיצוניות העולמות [חיצוניות העולמות: די אויסערליכע אספעקטן פון די וועלטן]. אסאך מאל רופט מען די פנימיות נשמות [נשמות: נשמות], די חיצוניות רופט מען מלאכים [מלאכים: מלאכים]. אנשטאט צו זאגן פנימיות און חיצוניות, זאגט מען נשמות און מלאכים. דאס איז א ווארט, איך גיי טייטשן צו דעם ווארט.
מצוות שבמחשבה ושבדיבור = פנימיות העולמות (נשמות)
ער זאגט אזוי: די מדרגה [מדרגה: שטאפל, לעוועל] פון נשמות, די מדרגה פון פנימיות, איז די כלל איז אז מצוות שבמחשבה [מצוות שבמחשבה: מצוות וואס מען טוט מיט געדאנקען], מצוות שבדיבור [מצוות שבדיבור: מצוות וואס מען טוט מיט רייד], זיי זענען עוסק [עוסק: פארנומען מיט] אין פנימיות העולמות. דאס איז די מדרגה פון נשמות, אדער פון מוחין [מוחין: שכל, אינטעלעקט], דאס איז די שכל פון די נשמות.
מצוות שבמעשה = חיצוניות העולמות (מלאכים)
די מצוות שבמעשה [מצוות שבמעשה: מצוות וואס מען טוט מיט מעשים], אלע מצוות מעשיות, האבן צו טון מיט חיצוניות העולמות, מיט די מלאכים.
דער רמב”ם’ס דרך פון שכל vs. דער רמב”ן’ס דרך פון מלאכים
ס’איז פשוט אין אנדערע ווערטער, אזוי ווי זיי זאגן אין אנדערע וועגן:
אויב איינער וויל זען דעם אייבערשטן בדרך שכל [בדרך שכל: דורך דעם וועג פון אינטעלעקט], אזוי ווי דער רמב”ם [רמב”ם: רבי משה בן מימון, מיימאנידעס] האט געוואלט מ’זאל זען נאר בדרך שכל, בדרך פנימי [בדרך פנימי: דורך אן אינערליכן וועג], דעמאלטס זאל ער דאווענען, דעמאלטס זאל ער לערנען. תורה, תפילה, דאס זענען מצוות פון פנימיות העולמות, עולם האצילות [עולם האצילות: די וועלט פון אצילות, די העכסטע פון די פיר וועלטן אין קבלה], הייסט באופן כללי [באופן כללי: אין אלגעמיין] די פנימיות פון אלע עולמות, אדער די מדרגה פון נשמות, די מדרגה פון מוחין. דאס איז די מדרגה פון תורה און תפילה.
איינער וואס וויל זען מלאכים אזויווי די שיטה [שיטה: מיינונג, אפרואטש] פון דער רמב”ן [רמב”ן: רבי משה בן נחמן, נחמנידעס], ער זאגט אז מלאכים ממש, יא, “וישלח יעקב מלאכים” [וישלח יעקב מלאכים: און יעקב האט געשיקט מלאכים — בראשית לב:ד] — יעקב, מ’קען זען מלאכים ממש. אדער ווען א מלאך איז עולה ויורד [עולה ויורד: גייט ארויף און אראפ] איז נישט נאר א משל [משל: א משל] אויף עליות השכל [עליות השכל: די אויפגאנגען פון דעם אינטעלעקט] ווי דער רמב”ם האט געזאגט אז ס’איז נאר א מראה הנבואה [מראה הנבואה: א נביאישע וויזיע], ס’איז נאר א משל.
נאר ווער ס’וויל טאקע זען די מלאכים וויאזוי מלאכים קענען זיך מתלבש [מתלבש: אנטון, פארקלייד] זיין אין א גוף, אין א געוויסע סארט גוף — דער רמב”ן רופט עס א “כבוד נברא” [כבוד נברא: א באשאפענע כבוד, א סארט געשאפענע גייסטליכע גוף], א “גוף נברא” [גוף נברא: א באשאפענער גוף], אן איידעלע סארט גוף וואס א מלאך קען זיך אנטון, אדער אפילו א נשמה קען האבן אזא גוף מצד הנשמה [מצד הנשמה: פון דער זייט פון דער נשמה] — דעמאלטס דארף מען טון מצוות מעשיות.
אליהו הנביא און די מדרגה פון פסח ביינאכט
אליהו הנביא: נשמה וואס איז אויך א מלאך
ווער ס’וויל זען פארדעם פסח ביינאכט, זאגט מען אז אליהו הנביא [אליהו הנביא: דער נביא אליהו] קומט. מיר זעען אין דער רד”ק [רד”ק: רבי דוד קמחי] אויף די פסוק [פסוק: פסוק] וואס מ’האט געזאגט אין די הפטורה [הפטורה: די הפטורה] פון שבת הגדול [שבת הגדול: דער שבת פאר פסח], “הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא” [הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא: זעט, איך שיק צו אייך אליהו דעם נביא — מלאכי ג:כג], זעט אויס איז ממש דער רד”ק און אבן עזרא [אבן עזרא: רבי אברהם אבן עזרא] האבן פארשטאנען אז דאס איז פשוטו של מקרא [פשוטו של מקרא: דער פשוט’ער פירוש פון דעם פסוק], אז אליהו הנביא איז טאקע “עלה בסערה השמימה” [עלה בסערה השמימה: ער איז ארויפגעגאנגען אין א שטורעם-ווינט צום הימל — מלכים ב ב:יא], טאקע געגאנגען ארויף אין הימל, אבער דאס הייסט אז אין גוף, בגוף [בגוף: מיט א גוף], ער לעבט ער שוין נישט אויף דער עולם הזה [עולם הזה: דער וועלט].
אבער מ’טרעפט שוין אין תנ”ך [תנ”ך: תורה נביאים כתובים — די הייליגע שריפטן] בפירוש [בפירוש: קלאר] “ויבא מכתב מאליהו” [ויבא מכתב מאליהו: און ס’איז געקומען א בריוו פון אליהו — דברי הימים ב כא:יב], אליהו הנביא האט געשריבן א בריוו. דער מכתב איז געקומען שוין נאכדעם וואס אליהו הנביא איז נישט געווען אויף דער עולם הזה. זעט אויס אז ער האט געהאט א וועג אליהו הנביא צוריקצוקומען אין א התלבשות [התלבשות: אנטון, פארקליידונג] פון א גוף, אין אן אופן [אופן: וועג, פארעם] פון א גוף, ווי דער גוף, דער “כבוד נברא שבנשמות ומלאכים” [כבוד נברא שבנשמות ומלאכים: דער באשאפענער כבוד פון נשמות און מלאכים] רופט זיך, און ער קען צוריקקומען.
ער איז שוין אמאל צוריקגעקומען, און דער אבן עזרא זאגט אז ס’איז שוין געווען “מוצא את חכמי התלמוד” [מוצא את חכמי התלמוד: מ’טרעפט אים ביי די חכמים פון תלמוד], און זיי האבן גערעדט מיט אליהו הנביא. ס’איז נישט קיין “לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא” [לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא: ס’איז נישט צו ווייט פון דיר און נישט צו ווייט — דברים ל:יא], ס’איז א גאנץ א פשוט’ע זאך, ס’איז א קליינע מדריגה, ס’קען קומען.
פסח ביינאכט: די בחינה פון אליהו הנביא שבגוף
וועגן דעם זאגן אלע קינדער אז פסח ביינאכט קומט אליהו הנביא. דער טייטש איז אז די גרויסע עבודה [עבודה: דינסט, ארבעט] פון פסח ביינאכט איז די בחינה פון אליהו הנביא שבגוף [שבגוף: אין א גוף]. דאס הייסט, אליהו הנביא וואס ער איז טאקע א נשמה אליינס, אבער ער איז אויך א מלאך. וואס הייסט אז זיין נשמה איז אויך א מלאך? ווייל אליהו הנביא קען קומען אמאל זיך אנטון אין דעם גוף.
א דוגמא: ווי מען קען פילן אדער זען אליהו הנביא
און ווער ס’וויל האבן אן הבנה [הבנה: פארשטאנד], איז דא א סארט דמיון [דמיון: משל, פארגלייך]. דאס הייסט, אזויווי מ’קען זאגן, אויב איינער וויל האבן א הסבר [הסבר: דערקלערונג] אויף דעם, וועט מען זאגן אז אמאל איז דא א מענטש וואס ער פילט א געוויסע פרעזענץ, ער פילט אז עפעס איז דא, איינער איז דא. אדער אויב איז דא א מענטש וואס איז מער וויזשועל, זעט ער ממש אין זיין כח הדמיון [כח הדמיון: די כח פון פאנטאזיע], אין זיין שכל הדמיון [שכל הדמיון: דער אינטעלעקט פון פאנטאזיע], זעט ער ממש ווי עפעס איז דא, זעט ער ממש ווי אליהו הנביא קומט.
דאס איז די טייטש אז אליהו הנביא האט זיך מתלבש געווען אין א לבוש [לבוש: קליידונג] פון א גוף, אין אנדערע ווערטער, די נשמה האט זיך מתלבש געווען אין א לבוש פון א מלאך און איז צוגעקומען.
דער סוד פון אליהו הנביא און די דרך פון עבודה
דאס איז די סוד [סוד: געהיימניש] אז אליהו הנביא קומט פסח ביינאכט, ווייל דער וואס וויל האבן אזא סארט התגלות [התגלות: אנטפלעקונג], איז דא אזא סארט התגלות, איז דא אזא סארט דרך [דרך: וועג] אין עבודה. ס’איז דא אנדערע סארט דרכים, ס’איז דא טיפערע, מ’קען זאגן די פנימיות איז אוודאי העכער, אבער ס’איז דא די דרך אויך.
ווער ס’וויל טון די דרך, דארף ער:
– עסן מצה און מרור
– זיך אנטון א קיטל [קיטל: ווייסע קליידונג וואס מען טראגט ביים סדר]
– טון די אלע לבושים
– די אלע חיצוניות’דיגע מעשים וואס מ’טוט
– פארציילן די מעשיות
– מאכן שעות [שעות: אקטן, מעשים]
– כאילו הוא יוצא ממצרים [כאילו הוא יוצא ממצרים: ווי אויב ער גייט ארויס פון מצרים]
– להראות את עצמו כאילו הוא יוצא ממצרים [להראות את עצמו כאילו הוא יוצא ממצרים: זיך ווייזן ווי אויב ער גייט ארויס פון מצרים]
און דורכדעם ברענגט מען ארויס די בחינה פון אליהו הנביא, “הנה אנכי שלח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה'” [לפני בוא יום ה’: פאר’ן קומען פון דעם טאג פון השם]. יום ה’ [יום ה’: דער טאג פון השם] טייטשט די פנימיות, די עצם מדרגה [עצם מדרגה: די עצם-שטאפל], די מדרגת הנשמה [מדרגת הנשמה: די שטאפל פון דער נשמה]. אבער די מדרגת המלאכים [מדרגת המלאכים: די שטאפל פון די מלאכים], דאס איז די אליהו הנביא וואס קומט פסח ביינאכט.
די שאלה: וואס וועגן תפילות פסח ביינאכט?
יעצט אבער, זאגט דער הייליגער רש”ש, אויב אזוי, דארפן מיר דאך פארשטיין אז דאך איז דא פסח ביינאכט אויך תפילות. למשל [למשל: צום ביישפיל], אין די הגדה אליין איז דא א פראבלעם, ווייל ס’איז דא א מצוה שבדיבור. וויאזוי וועלן מיר מיישב זיין [מיישב זיין: אויסגלייכן] ווי דער רש”ש איז מלאכים דעמאלטס? מ’קען עס רופן די פנימיות שבחיצוניות [פנימיות שבחיצוניות: די פנימיות אינעם חיצוניות], אבער נישט יעצט, לאמיר נישט אריינגיין אין די חקירה [חקירה: אונטערזוכונג], אפשר וועלן מיר רעדן וועגן דעם אין א מינוט.
די עיקר פונקט: מען דארף טון ביידע — חיצוניות און פנימיות
אבער קודם לאמיר רעדן וועגן דאס וואס מיר האבן אנגעהויבן צו רעדן. דאס הייסט, קומט אויס אז הגם [הגם: כאטש] ס’איז דא די עיקר עבודה, לאמיר זאגן, פון פסח ביינאכט איז די עבודה פון מלאכים. אויף דעם שטייט די זעלבע זאך, מיר האבן גערעדט וועגן אליהו הנביא, מיר האבן גערעדט אויך וועגן “והמשחית לא יתן לבא אל בתיכם לנגוף” [והמשחית לא יתן לבא אל בתיכם לנגוף: און דער משחית וועט נישט לאזן קומען אין אייערע הייזער צו שלאגן — שמות יב:כג], ווי די משחית [משחית: דער צושטערער] איז עפעס א מלאך, וואטעווער ס’זאל נאר זיין. פשוט’ע פשט שטייט אין מפורש פסוק אז ס’קומט עפעס א…
“אני ולא מלאך” — די פנימיות שבו
און מ’זאגט דאך טאקע אין די הגדה “אני ולא מלאך” [אני ולא מלאך: איך און נישט קיין מלאך]. דאס איז די עולם הפנימיות [עולם הפנימיות: די וועלט פון פנימיות], דאס איז די פנימיות שבו. אבער בחיצוניות [בחיצוניות: אין חיצוניות], אוודאי די גאנצע מעשה פון פסח איז עס געווען אלע מיני זאכן, אלע מיני שעות וואס מ’קען זען, ענינים [ענינים: זאכן, ענינים] פון מלאכים קומען.
ס’איז דא א מדרש [מדרש: מדרש] וואס שטייט, וואס מ’זאגט געוויסע נוסחאות [נוסחאות: ווערסיעס] אין די הגדה, האט רבונו של עולם [רבונו של עולם: דער אייבערשטער] גענומען אין מצרים, איז ער געגאנגען מיט צענדליגער טויזנטער מלאכים, און ער איז מתאר [מתאר: באשרייבט] וועלכע סארט מלאכים זיי זענען געווען, וכדומה [וכדומה: און אזעלכעס]. דאס איז די עיקר איז די מדריגה פון פסח ביינאכט.
די תפילות פון פסח ביינאכט — די פנימיות’דיגע עבודה
אמנם [אמנם: אבער], דאס איז וואס מיר זאגן, דאס איז וואס מ’דארף טון. דער רבונו של עולם האט געזאגט, “אני ולא מלאך”, “אני ולא שרף” [אני ולא שרף: איך און נישט קיין שרף], “אני ולא השליח” [אני ולא השליח: איך און נישט קיין שליח]. די קינדער וואס זאגן “מה נשתנה”, דאס איז וואס מ’דארף טון אין פסח ביינאכט.
אבער, ווער ס’איז אן עושר [עושר: רייכער] האט אויך די פנימיות, און יעדער איינער פון אונז האט עפעס א פנימיות.
אין אנדערע ווערטער אויף אידיש:
– ער האט וואס ער טראכט פאר זיך
– און ער האט וואס ער זאגט פאר זיינע קינדער
– ער האט וואס ער טראכט צווישן בינו לבין קונו [בינו לבין קונו: צווישן אים און זיין באשעפער] ווען ער דאוונט
– ווען ער שטייט שמונה עשרה [שמונה עשרה: די שמונה עשרה ברכות, די עיקר תפילה]
– ווען מ’איז נישט מפסיק [מפסיק: אונטערברעכן], אפילו נישט מיט קליינע קינדער
ס’שטייט א פשט אין שלחן ערוך [שלחן ערוך: דער הויפט-קאדעקס פון הלכה] אז מ’זאל נישט האלטן א קינד אויף די הענט ווען מ’דאוונט שמונה עשרה. ס’הייסט, דא איז דא מדריגות המוחין [מדריגות המוחין: די שטאפלען פון אינטעלעקט], און א מדריגה איז גדלות [גדלות: גרויסקייט], און ס’הייסט חינוך [חינוך: דערציאונג].
אוודאי דארף ער מחנך זיין [מחנך זיין: דערציען] זיינע קינדער, און באופן כללי דארף ער, “כשיסב אדם על מטתו יונק” [כשיסב אדם על מטתו יונק: ווען א מענטש זיצט אויף זיין בעט זאל ער זיין קינד זויגן — א פסוק וואס רעדט וועגן חינוך], ער דארף האלטן זיינע קינדער. אבער ווען ער שטייט שמונה עשרה, האלט ער נישט זיינע קינדער. דעמאלטס איז ער פאר זיך, דעמאלטס איז ער בינו לבין קונו.
די כוונות פון רש”ש פאר תפילה פסח ביינאכט
דעמאלטס איז אויך דא א פסח. ס’איז דא א גאנצע סארט פסח, ס’איז דא א גאנצע מדריגה. און דער רש”ש איז מפרט [מפרט: גייט אריין אין פרטים] אין זיינע כוונות וויאזוי מ’קען מפרט זיין די מוחין דגדלות [מוחין דגדלות: די אינטעלעקט פון גרויסקייט], די מוחין דקטנות [מוחין דקטנות: די אינטעלעקט פון קליינקייט], לויט די סדר, וויאזוי מ’איז ממשיך [ממשיך: ציט אראפ] די מוחין באופן כללי אין תפילה. מ’כוונת [כוונת: מעדיטירט, האט כוונה] די זעלבע שמות [שמות: הייליגע נעמען]. די זעלבע שמות וואס מ’כוונת ביים סדר, איז מ’כוונת שוין ביי מעריב, ביי קריאת שמע [קריאת שמע: דאס זאגן שמע ישראל], ביי שמונה עשרה, די עיקר זמנים [זמנים: צייטן] פון יחוד [יחוד: פאראייניגונג], פון המשכת מוחין [המשכת מוחין: דאס אראפציען פון אינטעלעקט].
ווייל דאס איז וואס א איד דארף טון פאר זיך אליינס.
מסקנא: די צוויי מדרגות און ווי זיי פאסן צוזאמען
דאס איז אונזער הקדמה. א יעדע איינער, מ’דארף פארשטיין אז מ’דארף טון די סדר, און אוודאי דארף מען אויך טון דאס וואס מ’טוט פאר זיך אליינס. דאס איז די פנימיות העולם, דאס איז וואס ער פארשטייט אליינס. שפעטער דארף מען פון דעם ממשיך זיין מלאכים. אוודאי, ס’הייסט אוודאי, די חיצוניות וואס מ’איז ממשיך, די חיצוניות וואס מ’ברענגט ארויס, האט צו טון מיט דעם.
ס’איז נישט קיין סתירה
נישט נאר דעם, ס’טאר נישט זיין קיין סתירה [סתירה: ווידערשפרוך]. מ’דארף רעדן, אויב איינער פילט אז ס’איז א סתירה צווישן די צוויי זאכן, דארף מען עקסטער מאכן א ברידזש, דארף מען עקסטער רעדן. די אמת איז אז ס’איז נישט קיין סתירה.
די זעלבע סטרוקטור אין אלע לעוועלס
ווער ס’ווייסט, איך מיין, אין קבלה [קבלה: די מיסטישע לימוד פון תורה] איז דאך אזוי, ווער ס’לערנט קבלה זעט אז די גאנצע צייט רעדן די מקובלים [מקובלים: קבלה-לערנער] פון דעם, אז ס’איז דא פנימיות העולמות און חיצוניות העולמות, און פונקטליך די זעלבע לעוועלס, אפשר אנדערע נעמען. אמאל זאגט מען אז ס’איז אן אנדערע לעוועל, דאס הייסט, עולם האצילות הייסט עס אזוי, און עולם הבריאה [עולם הבריאה: די וועלט פון בריאה, די צווייטע פון די פיר וועלטן] הייסט עס אזוי, אבער בעצם [בעצם: אין עצם] די זעלבע מסגרת [מסגרת: ראמען], די זעלבע סדר, די זעלבע סטרוקטור איז דא אין אלע לעוועלס.
סאו אויב איינער—
—
[סוף חלק 1 פון 5]
פנימיות און חיצוניות אין עבודת ה’: א קריטישע בליק אויף חסידישע מעשיות
פרק ב’: דער גרויסער סוד פון ניסן און תקוות הגאולה
הקדמה צום סוד
מען דארף עס דאס מפרש זיין, אבער דאס איז א שטארקע חוב וואס איך שרייב דא, וואס מען דארף עס באצאלן. ס’איז נישט קיין חכמה סתם צו זאגן. אבער די וויכטיגע זאך איז אז זיכער אז בעצם, איך מיין פון מיין עקספיריענס ווייס איך אז ס’איז ריכטיג אזוי, בעצם איז די זעלבע סדר, און פארקערט: ווי מער א מענטש איז קלאר אין די פנימיות, ער האט זיך מכניע, ביי מעריב טוט ער וואס ער דארף אליינס טון, און ווען ער לערנט פאר די הגדה לערנט ער פאר זיך אליינס על דעתא דיליה וויאזוי ער פארשטייט – שפעטער ווערט עס אליינס נמשך אין די חיצוניות די זעלבע זאך, און דאס ווערט א גרויסע אור. עס קומען מלאכים, און ס’ווערט זייער לעבעדיג. אז מען מאכט פון די זעלבע נשמות און פון די זעלבע מוחות מאכט מען מלכים.
סאו דאס איז אונזער הקדמה.
דער ענין פון זמן אין פנימיות העולמות
גייט יעצט זיין פרק ב’. אין פרק ב’ איז, איך וויל ארויסברענגען א גרויסן סוד, מיישב זיין, לדעתי, לערכי. איז דאך פרק ב’ וויל איך מסביר זיין אן אמת’דיגע סוד וואס איך פארשטיי, לערכי, לפי הבנתי, א יסוד פון ניסן, פון די צייט פון ימי פסח. אבער ס’איז נישט קיין… על האמת, אלע זאכן וואס זענען אין פנימיות העולמות זענען דאך ווייניגער תלוי בזמן. אמת’דיג, די גאנצע מציאות פון זמן איז נאר אין די עולם המלכים און די עולם החיצוניות. מצד די נשמות, מצד די אמת’דיגע מציאות וואס איז למעלה מן הזמן, פארשטיי איך דאס.
אבער ס’האט זיכער צו טון – די הבנה וואס איך וויל דא זאגן וועט זיכער העלפן צו פארשטיין אויך וואס מ’רעדט אלעס פון פסח, פון די נסים פון יציאת מצרים. מ’רעדט פון משיח, פון די תקווה, תקוות הגאולה, וואס איז איינע פון די גרויסע מעסעדזשעס פון יציאת מצרים, וואס מיר האבן גערעדט אין די איינע פון די שיעורים אין בארא פארק: “כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות” – “למען שמו באהבה”, וואס איז איינע פון די גרעסטע מעסעדזשעס פון פסח ביינאכט, “כן יגיענו למועדים ולרגלים אחרים ונאמר לפניו שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו”.
סאו איך דארף מסביר זיין דא א גרויסע סוד, א גרויסע סוד.
די חסידישע מעשה פון ר’ מענדעלע רימנובער
און די סוד איז אזוי: איך וויל אנהייבן מיט א חסיד’ישע מעשה, אזויווי די אלע זאכן הייבן אן מיט א חסיד’ישע מעשה. א חסיד’ישע מעשה, און איך וועל אביסל קריטיקירן די מעשה, אדער אזויווי יעדער פארשטייט, ווען איך קריטיקיר אן אדם גדול אדער א צדיק אדער א חסיד’ישע זאך, מיינט עס א געוויסע הבנה וואס איך האב, בקטנות, וואס איך האב פון די מעשה. ס’מיינט נישט די זאך אליין, ס’מיינט נישט דער רבי אליין. עס מיינט אזוי פון יעדע זאך, אזוי ווי מיר האבן גערעדט וועגן די “להוציא ממצרים מעבדות לחירות” – עס מיינט די השלכה, די וועג וויאזוי עס קומט אן צו מיר, ממילא איז אויך נתלה בפה.
די מעשה איז אזוי: די מעשה איז, איך האב געזען, ס’איז איינע פון די מעשיות וואס איז ביי מיר, יעדע יום טוב איז דא די דברי שבקדושה, אבער איך האב געוויסע מעשיות וואס געבן ארויס פאר מיר די פנימיות, אזוי ווי די תוכן, וויאזוי, וויאזוי מ’פייערט, וויאזוי מ’טוט די זאך, די יום טוב, אדער די מצוה, אדער די פעולה, די מעשה, וויאזוי מ’טוט עס. האב איך אלעמאל געוויסע מעשיות וואס געבן דאס ארויס. מיר האבן גערעדט ערב יום כיפור אפאר מאל וועגן דעם אויף אזא אופן, און אויך ערב פסח, און אנדערע יארן אנדערע מעשיות האבן מיר גערעדט וועגן די סדר.
סאו איינע פון די מעשיות גייט אזוי, און די מעשה האב איך געזען דא דאס יאר אין די ר’ מאטעלע’ס מעשיות וואס מ’האט ארויסגעגעבן דא אויף פסח.
דער אינהאלט פון דער מעשה
די מעשה גייט אז ר’ מענדעלע רימנובער איז ארויסגעגאנגען אמאל פסח ביינאכט נאכן סדר, איז ער ארויסגעגאנגען שפאצירן אין גאס. ס’זעט אויס אז ער איז געווען מיד, אדער, יו נאו, פיניש’ט, אָווערוועלמד פון די פסח, איז ער געגאנגען שפאצירן אין גאס. איז ער געגאנגען, און אינמיטן גאס זעט ער – אפשר איז שוין געווען אינדערפרי, איך ווייס נישט – זעט ער א גוי גייט אין די גאס. האט ער זיך אויסגעדרייט צו זיינע גבאים, צו זיינע חסידים דארט, און געזאגט: “וואָ, אין אונזערע צייטן איז נאך דא גוים?”
דער מסביר פון די מעשה
און די וואס ברענגען די מעשה זענען מסביר: די פשט פון די מעשה איז, כאילו ר’ מענדעלע איז אריינגעגאנגען אין פסח ביינאכט, איז ער אריינגעגאנגען אין די מוחין דגדלות, מוחין שני, גדלות שני, ווי ס’איז אבא ואמא עילאין. ער איז אריינגעגאנגען אין אזעלכע מדריגות פון מוחין דגדלות, ער האט זיך נישט געקענט פארשטעלן – ער האט זיך שוין פארגעשטעלט, ער האט זיך געפילט אזוי ווי בחינות ימות המשיח. ער האט זיך געפילט אזוי ממש אז אלעס איז שוין גוט. כאילו א גוי – ער האט זיך געקענט, ס’איז אים געווען א חידוש.
יא, מ’דארף פארשטיין, אוודאי, אפילו וויאזוי מ’פארציילט די מעשה, ס’איז נישט פשט אז ער האט נישט געוואוסט אז ס’איז נאך דא גוים, אבער ער איז געווען אין אזא סטעיט אָוו מיינד אז ס’איז אים געווען א חידוש אז ס’איז נאך דא גוים. ער האט שוין געמיינט אז ס’איז שוין “לילה כיום יאיר”. ס’איז שוין אלעס א פסח’דיג.
און דאס איז די זאך, דאס איז די מעשה וואס גייט ארויס די מעשה, אז ס’גייט ארויס וואס איז א סארט עקסטאז, א סארט א דערהויבענע פילינג, א סארט לעוועל. א איד קומט אן ביי פסח ביינאכט, אז ער גייט ארויס, און דאס איז אן אמת’דיגע עקספיריענס וואס מענטשן האבן ווען ער האט עפעס א מצב, גאר א מצב מרומם, ווען ער גייט ארויס און עפעס אזוי איז א חידוש אז די גאנצע וועלט ווייסט נישט דערפון. די וועלט, דער גוי איז נאך אלץ געבליבן א גוי.
א קריטישע אנאליז פון דער מעשה
אה, ס’איז טאקע געווען א שיעור אמאל. און עס וועט עס איז מיין תשובה וואס האבן גערעדט אן ענליכע פראבלעם.
ווי יעצט איך וויל קריטיקירן דעם מעשה זייער שטארק. ס’זעט מיר אויס זייער פאני. אמת, עס איז דא אזא סיטועישן וואס איך האב אפשר געזען. אבער עס איז נאך אלץ זייער פאני צו מיר דעם מעשה.
דער הויפט פראבלעם: אָפגעשניטן פון רעאליטעט
וואס איז מיר פאני דעם מעשה? הייסט אויב איינער האט זאגן, אָקעי, אז… די עיקר איז… אז ס’איז עפעס א פילינג, ס’איז עפעס א מדרגה, עפעס א מעדיטעישן, וואס איז אריינגעגאנגען אין מיילא, זיי האבן געווען מאדנער אין די גאנצע וועלט. איין זאך. עס איז עפעס א חסידישע חינוך – ווען א ליטווישער חינוך איז נאך ערגער אין אן אנדערע וועג, אבער עס נישט ממש אין דעי סטייל, מען קען נישט זאגן אז די ערשטע תירוץ האט זיך געזאגט.
אבער אסאך מאל זעט אויס, אז א כאילו עס קומט אויס, וואס פארציילט מען אויף א רבי, מען וויל פארציילן דעם א דרגה פון א צדיק, וואס ער איז אנגעקומען אין אמת’דיג, זייסט אונז פסח ביינאכט. אה, אסאך מאל, עס איז אזוי, קלעבן עס שוין בקר איילך. מען פילט זיך נישט אזוי ממש אנדערש, מען פילט זיך נישט אינגאנצן ארויס פון די כלים, אינגאנצן אנדערש ווי ס’איז געווען פאר דעם. ס’איז אלס איער חכה’ל, מער ווייניגער די זעלבע. אָקעי?
אבער מען פארציילט אז דער רבי איז געווען אזוי אנדערש, ער איז אזוי אריינגעגאנגען דער מצב, עס איז אזוי ריכטיג געפילט, עס איז אזוי מפנים געווען, עס איז אזוי געווארן ביי אים עכט די פסח ביינאכט – פארציילט מען אויף אים עפעס א דבר של פאנטאזיע גמור, עפעס א זאך וואס האט נישט קיין שייכות מיט די רעאליטעט.
דאס הייסט, ער איז אזוי אריינגעגאנגען אין די מדריגה פון דער וואס איז אזוי מכוון געווען פסח ביינאכט, ככלותה איז אז ער איז שוין געווען “אָוט אָף סינק” מיט די רעאליטעט.
די פראגע פון משיח’ס צייט
אין רעאליטעט זיצן נאך דא גוים אויף די וועלט, און ווען ער זאגט אז ער האט שוין געמיינט אז משיח איז געקומען און ס’איז שוין נישטא קיין גוים, דארף מען דאך אויך וויסן וואס הייסט משיח איז געקומען און ס’וועט נישט זיין קיין גוים, און אידן וועלן יא זיין. די סארט משיח איז געקומען מיינט אז ס’וועט זיין א בעסערע מדריגה? אָקעי, איך זאג גוט.
אבער וואס הייסט, אה, משיח איז געקומען און ס’וועט נישט זיין קיין גוים? ס’וועט עפעס אנדערש זיין. אויב ס’וועט זיין עפעס אנדערש, אויב די חילוק איז עפעס א פנימיות’דיגע חילוק, אז ס’וועט זיין מער דעת, אויך אין דעם איז עס נישט פון די לופט – ס’געשעט נישט פון דעם אז דער רבי מאכט פסח. ס’געשעט אז מען לערנט, אז דער עולם הייבט זיך אן צו פירן מיט ריכטיגע דעת, מיט ריכטיגע מידות – איז אן אנדערע זאך.
אבער סתם צו, אה, נו, סתם אז מיט אמאל דער רבי האט געמאכט א סדר און דער גוי האט אנגעהויבן צו גלייבן אין גאט – וואס האט ער געמיינט? וואס גייט דא פאר? ס’איז עפעס זייער מאדנע, ס’איז עפעס זייער נישט קלאר.
דער פאלשער הנחה
זעט עפעס אויס אז די הנחה איז אז דאס וואס אונז האבן נישט די ריכטיגע פסח אזויווי ר’ מענדעלע, אדער די ריכטיגע, העכערע מדריגה – יעדער איינער איז העפי, ער איז יוצא, אפילו מיט שמחה און מיט חיות, אבער נישט ממש אזוי. אונז קענען זיך פארשטעלן אז נאכן סדר איז נאך דא גוים, דאס איז עפעס א חסרון.
אבער דער גרויסער רבי, דער ר’ מענדעלע, ער אפילו, ער איז אזוי אריין אין די פסח, אז ער איז אינגאנצן נישט געווען קאנעקטעד צו די רעאליטעט.
די רעאליטעט פון גוים און גזירות
אין רעאליטעט איז דאך פול מיט גוים. אלע גזירות וואס זענען דא איז נישט א גוי? יא, דער גוי וואס איז אריבערגעטראפן דארט אין די גאס אין רימאנוב, איך ווייס ווי, ער איז דאך גארנישט שולדיג. אבער מ’רעדט דאך די גוים, די אלע גזירות רעות וואס די גוים זענען גוזר אויף אידן, אלע מלכי אומות העולם וואס זענען עוסק אין מאכן צרות און אנטיסעמיטיזם און זוכן להכעיס און אכידן און גוזל’ן, זוכן אלע מיני צרות, אלע מיני וועגן וויאזוי מ’קען רודף’ן די אידן.
דאס איז אלעס עפעס שוואכע מעשיות. דער גרויסער צדיק, דער גרויסער רבי, ער איז אמת’דיג מיט דמיון, ער איז אמת’דיג איינגערעדט.
סיכום דער קריטיק
אפשר איך קען נישט גענוג ארויס די פראבלעם, און איך דארף עפעס לכאורה מער אריינגיין אין דעם, אבער איך האף אז עפעס איז גענוג מובן צו פארשטיין אז עפעס איז מורא’דיג מאדנע דא, עפעס איז מורא’דיג אומקלאר, עפעס איז מורא’דיג…
[*די רעדנער האלט דא אָפ אין מיטן זאץ, און עס איז משמע אז ער וועט ווייטער פארזעצן אין דעם ענין*]
לעבן מיט נסים אין א וועלט פון טבע: די פונדאמענטאלע פּראָבלעם פון חסידישער עבודת השם
פּרק 3: די אמת’דיגע קשיא פון נסים — נישט גלויבן, נאר לעבן דערמיט
דער חסידישער איד און די פּראָבלעם פון אידענטיפיקאַציע
אבער א חסידישער איד איז דאך אזא סארט מענטש וואס ס’איז אים נישט גענוג סתם צו טון. ער דארף דאך האבן א טעם דערין, ער דארף זיך אמת’דיג אידענטיפייען דערין, ער דארף אמת’דיג אריינגיין אין דעם. און אמת’דיג אריינגיין מיינט זיך אמת’דיג איינרעדן עפעס וואס איז נישט אזוי מיט די ריעליטי.
די מדרגה פון ליל פסח איז שוין לאנג נישטא אזא גוי [נכרי] אויף די וועלט, די אמת’דיגע מדרגה. אונז זענען נישט אויף די אמת’דיגע מדרגה. נישט נאר אונז זענען נישט אויף די אמת’דיגע מדרגה — די וועלט איז נישט אויף די אמת’דיגע מדרגה, ווייל ס’איז דאך יא דא גוים [נכרים] אויף די וועלט.
אבער א מענטש לעבט נישט אויף די אמת’דיגע מדרגה, און נישט קיין גלאובעל [גדולה] איז נישט קיין חידוש אז ס’איז דא גוים [נכרים]. איך האף אז איר פארשטייט די פּראָבלעם. איך האף אז איר פארשטייט די פּראָבלעם. דאס איז א זייער בעיסיק פּראָבלעם.
פון חסידישע מעשיות צו די גרעסערע פּראָבלעם
און יעצט, די פּראָבלעם — דאס איז וואס איך האב געפרעגט אויף חסידישע מעשיות, וואס ס’איז עפעס א זאך וואס גיבט ארויס זייער קלאר די זאך. אבער אמת’דיג איז די פּראָבלעם נאך אסאך גרעסער.
דהיינו, ס’איז נישט נאר א פּראָבלעם וועגן חסידישע מעשיות — חסידישע אידן וואס ווילן פארשטיין, ווילן זיך אידענטיפייען, ווילן זיין אמת’דיג דערביי, ממילא כאפן זיי, געבן זייערע מעשיות ארויס די בעיה [בעיה: פּראָבלעם]. אבער ס’איז דאך א פּראָבלעם בכלל.
די פּראָבלעם פון פסח: לעבן אויף א בסיס פון נסים
לאמיר אויפשטעלן אין אנדערע ווערטער. לאמיר זאגן אז א איד זאגט אז פסח פארנאכטס גיבט מען ארויס אז דער אייבערשטער האט ארויסגענומען די אידן פון מצרים. מ’האט געשריגן אז דער אייבערשטער האט אונז ארויסגענומען באותות ובמופתים, מיט צען מכות, מיט קריעת ים סוף, מיט אלע מיני חידושים נפלאים, כנגד הטבע. ס’איז געווען אלעס נסים, ס’איז געווען אלעס נסים ונפלאות.
וכן כמו שהוצאתנו ממצרים כן תוציאנו — גלייבן אונז, האפן אונז אז ס’קען זיין היינט, ס’קען זיין מארגן אינדערפרי, עס זאל קומען עפעס א משה און מאכן צען מכות קעגן ווער דער פרעה איז היינט, און מיט אלע מיני נסים ונפלאות וכו’ וכו’.
הקדמה ראשונה: וואס מיינט מען אמת’דיג מיט “נסים”?
יעצט, אוודאי, לאמיר ארויסברענגען קלאר די קשיא. אוודאי, אז מיר רעדן וועגן די פיוטשער [עתיד] אדער וועגן די פעסט [עבר] — יא? מיר רעדן אז ס’איז אמאל געווען גרויסע נסים אין יציאת מצרים. ס’הייסט נישט נאר גרויסע נסים, נאר עפעס א גאנצע סארט הנהגה וואס מ’האט געקענט פּלאַנען, מ’האט געקענט לעבן אויף א בסיס פון דעם וואס איז נישט נארמאל.
לאמיר — איך זע אז איך דארף אויך ברענגען נאך איין זאך, יא? לאמיר ארויסברענגען צוויי הקדמות צו מסביר זיין די קשיא בעסער.
קודם כל, איין זאך איז אזוי:
ווען מ’זאגט אז ס’זענען געווען נסים, מיינט מען דאך נישט סתם צו פארציילן א מעשה, יא? יעדער פארשטייט — פסח פארנאכטס אז מ’זאגט ס’איז געווען אמאל צען נסים אין מצרים, דאס איז נאך נישט די ווארט, רייט?
און אפילו דאס וואס איז דעמאלטס געווען — לאמיר אפילו רעדן היסטאריש וואס איז געווען — אדער דאס וואס מ’זאגט אז ס’גייט זיין לעתיד לבוא ווען משיח וועט קומען, מיינט עס דאך נישט ארויסצוברענגען, מיינט עס דאך נישט סתם א מעשה. ס’איז געווען א מעשה — די בלוט איז געווארן וואסער, אדער די וואסער איז געווארן בלוט, סארי. דאס איז נישט וואס מ’מיינט, יא? דאס איז נישט די ווארט, דאס איז נישט קיין זאך וואס איז שייך בכלל אפילו היינט, אז מ’גייט אריין אין עפעס א סארט לעוועל פון לעבן.
וואס מ’מיינט איז א זאך, א בעסערע זאך:
מ’מיינט אז די סארט, די סדר, די וועג ווי אזוי א מענטש האט זיך אנגעקוקט זיין לעבן, די וועג ווי אזוי א מענטש האט זיך אויסגעפּלאַנט זיין לעבן, איז אנדערש אין וואס מ’רופט א תקופה פון נסים — אין די זמן יציאת מצרים — ווי היינט, יא?
די משל פון דעם איד אין מצרים: פּלאַנען בעיסד אויף נסים
אז מ’איז געקומען צו א איד ערב פסח שנת ב’תמ”ח [שנת אלפיים תמ”ח לבריאת העולם], ווען ס’איז געווען די צייט פון יציאת מצרים, און אים געפרעגט: “וואס טוסטו?”
“איך גיי קויפן א קרבן פסח.”
“פארוואס גייסטו קויפן א קרבן פסח?”
“ווייל ביינאכט קומט דער אייבערשטער לינצ’ן [להרוג] אלע בכורים פון מצרים, און ער דארף זען די קרבן פסח כדי אונז נישט צו הרג’ענען דארט.”
זאגט מען אים: “ביסט א נארמאלער מענטש? דו פּלאַנסט בעיסד אויף נסים, אויף אותות ומופתים? דאס איז נישט די וועג ווי א נארמאלער מענטש פּלאַנט עפעס!”
אפילו אונז וואס גלייבן אין משיח — לעבן מיר אזוי?
אפילו אונז וואס מיר זאגן אז מיר גלייבן אין ביאת המשיח — קיינער בויעט נישט זיין לעבן אויף דעם, רייט? ער פּלאַנט נישט געבויט אויף דעם.
ער לעבט, און אונז האבן א געוויסע וועג וויאזוי אונז פארשטייען די וועלט, און וועלכע — דו קענסט רופן — אין וועלכע עולם אונז לעבן, אין וועלכע סארט שכלי [שכלי: אינטעלעקטועל], אין וועלכע סארט קאָז ענד עפעקט [cause and effect: סיבה ותוצאה] אונז נעמען ערנסט וויאזוי אונז פּלאַנען אונזער לעבן. און דאס איז אלץ וואס אונז רופן דרך הטבע, וואס איז דער נארמאלער וועג.
וואס מיינט “נס” — א טיפערע פארשטאנד
און מ’זאגט אז ס’איז געווען א נס — מיינט נישט נאר אז ס’איז געשען. אז ס’איז געשען, קענסטו זאגן דער אייבערשטער קען אלעס טון, ס’איז געשען. ס’איז דאך נאך טיפער פון דעם, רייט?
אמת’דיג, דאס איז דער יסוד פון נבואה. פון דעם דארף מען זאגן אז משה רבינו איז געקומען און געזאגט דאס, יא? ווייל ס’איז נישט סתם אז ס’איז געווען א נס.
די מעשה פון יציאת מצרים איז נישט סתם אז ס’איז געווען אמאל א נס וואס האט ארויסגענומען די אידן פון מצרים. די מעשה איז אז ס’האט געמאכט סענס [sense: זין], רייט? ס’איז דא פשוט א וועג וואס דאס איז גערופן די וועג פון לעבן.
להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, רייט? ס’איז דא פשוט א וועג פון לעבן, ס’איז דא פשוט א מוח — וואס הייסט, וואס הייסט נס?
הייסט אז די אידן אין מצרים האבן געלעבט:
זייער מעשה איז — אמת’דיג די אידן האבן געלעבט אין מצרים — זייער מעשה איז אז זיי זענען ארויסגעגאנגען פון מצרים נישט ווייל ס’האט געשטימט בדרך הטבע, נאר ווייל ס’איז געווען בדרך נס. ס’איז געווען פשוט א חידוש. דאס איז וואס אונז זאגן, רייט?
די שווערקייט: קען מען אמת גלייבן אין נסים?
יעצט, דאס איז אסאך שווערער. איינער וועט זאגן: “יא, אוודאי, איך קען — איינער ווייסט, איך זאג — איך וויל דאס זאגן. איך זאג חלילה — נישט חלילה, איך זאג עס אפילו נישט נאר חלילה, נישט נאר מבחינת אמונה, מבחינת שכל אויך. דו זאגסט דו ווייסט אז ס’קען נישט געשען קיין נס? ס’איז נישט געווען?”
וואס איך קען זאגן:
אז ס’איז יעצט נישט געשען קיין נס — דאס קען איך זאגן. דאס הייסט, וויפיל איך זע, אין מיינע אויגן, אין מיין לעבן זע איך נישט אזא זאך ווי א נס. איך זע וואס איז די נארמאלע וועג וויאזוי א מענטש לעבט. איך האב די שיקולים וואס איך מאך, און אלעס איז פון דרך הטבע. דאס פארשטיי איך, דאס איז וואס איך זע.
אבער וואס ס’איז אמאל געווען זעסטו דאך נישט:
אוקיי, אפשר איז געווען אמאל אסאך נסים, אפשר גייט זיין אמאל אסאך נסים. קענסט נישט אפפרעגן, קענסט נישט אפילו למעלה מן הדעת. ס’איז לא נודע [לא נודע: נישט באוואוסט], דו ווייסט נישט.
אונז שטעלן זיך פאר אז אלעמאל איז נארמאל. אוקיי, אפשר איז אמאל נישט נארמאל. אפשר איז אמאל געווען נישט נארמאל, אפשר גייט אמאל נישט זיין נארמאל. אלעס קען זיין, רייט?
די גרעסערע חידוש: לעבן אזא סארט זאך אמת
אבער די גרעסערע חידוש איז עפעס אנדערש. די גרעסערע חידוש איז א גאנץ אנדערע זאך. די גרעסערע חידוש צו זאגן דא איז — איז צו זאגן אז מ’קען לעבן אזא סארט זאך אמת.
דער חילוק צווישן גלויבן און לעבן:
אז א מענטש זאגט אפילו היינט, אז א מענטש זאגט אז ער גלייבט אין משיח וועט קומען — איז איין זאך.
אז א מענטש זאגט אז אין א געוויסן לעוועל, ווייל די טאג טעגליכע לעבן קען מען נאך אלץ נישט פּלאַנען — אפילו לויט די שיטה, לויט די השגה, קען מען נישט פּלאַנען טאג טעגליכע לעבן בעיסד אויף דעם אז משיח וועט קומען.
דער “דזשואיש קוועסטשאן” [Jewish Question: די אידישע פראגע]
אבער ער זאגט אין אופן הכללי, ער פרעגט: “וואס וועט זיין מיט אידן?” יא, דאס איז די שאלה, די דזשואיש קוועסטשאן. וואס וועט זיין מיט די אידן? וואס וועט זיין? ס’איז דא קשיות, ס’איז דא אלע מיני שונאים, ס’איז דא אלע מיני צרות בגשמיות ברוחניות — וואס וועט דא זיין?
דער תירוץ איז משיח:
זאגט מען אים אן אנדערע זאך, זאגט מען אים: יא, דאס קומען לגבי דעם, דער תירוץ איז — דער תירוץ איז יא די נושא פון משיח וועט קומען. דאס איז די תירוץ. די תירוץ אויף די דזשואיש קוועסטשאן איז משיח גייט קומען.
דאס הייסט, דו האסט געפרעגט א נארמאלע קשיא בדרך הטבע, און די תירוץ איז שלא בדרך הטבע, רייט? די תירוץ איז אז משיח גייט קומען. דאס איז די חידוש וואס זיי זאגן דא, רייט? דאס איז די נייע זאך וואס זיי זאגן.
די אמת’דיגע חידוש: בויען א לעבן אויף נסים
יעצט, דאס איז גאר אן אנדערע זאך. דאס איז דאך די פשט, אז נישט נאר מ’זאגט אז ס’איז אמאל געווען און ס’גייט אמאל זיין. זיי זאגן אז ס’איז דא א סארט חשבון — איך ווייס נישט וואס איז די פונקטליכע גוטע ווארט, איך גיי טרייען צו נוצן איין ווארט — דאס איז אז א מענטש לעבט, יא? א מענטש פּלאַנט בעיסד אויף דעם, ער רעדט פון די פאסט [past: עבר] בעיסד אויף דעם, ער פארענטפערט קשיות, ער האט אידעאס [ideas: געדאנקען], זיינע האָופּס [hopes: האפענונגען] און זיינע פירס [fears: מוראות] זענען בעיסד אויף דעם.
לגבי כלל ישראל באופן כללי:
דאס — די תירוץ איז לגבי באופן כללי עט ליעסט [at least: לפחות], לגבי די אידן באופן כללי. לגבי יעדער מענטש אליין איז אפשר איינס סומך על הנס [סומך על הנס: פארלאזט זיך אויף א נס], אז פונקט משיח וועט קומען — ווער זאגט אז פונקט אז דו שטארבסט וועט זיין די מלחמת גוג ומגוג? איך ווייס נישט, איך וועל דיר ענטפערן פונקט דיין פּראָבלעם.
אבער די פּראָבלעם פון די כלל ישראל באופן כללי זאגן זיי, די תירוץ איז משיח. דאס איז דאך נישט קיין נארמאלע זאך. וויאזוי קענסטו בויען אזוי?
די מעשה האט זיך אנגעהויבן ביי יציאת מצרים
אפילו מ’הייבט אן די מעשה — די מעשה האט זיך אנגעהויבן ביי יציאת מצרים. די פּראָבלעם איז נישט צו גלייבן אז ס’קען געשען אזא זאך — דאס איז גרינג, ס’איז נישט אפילו א קשיא. דו ביסט נישט דארט געווען, דו ביסט נישט געווען אין די פעסט [past: עבר], דו וועסט נישט זיין אין די פיוטשער [future: עתיד] — אלעס קען זיין.
די אמת’דיגע פּראָבלעם:
די פּראָבלעם איז עפעס אינגאנצן אנדערש. די פּראָבלעם איז צו זאגן אז מ’קען לעבן, אז צו פּלאַנען די פּלענס [plans: תכניות], די תירוץ אויף די שאלה “מאין באת ולאן אתה הולך” איז: “איך קום פון א נס און איך גיי אין א נס.”
איז די שאלה וואס שיינט: אונז לעבן דאך נישט אזוי! אונז לעבן דאך — און אפילו די הלכה איז אזוי — קיינער איז נישט מחולק אז די פאקט איז אונז לעבן נישט אין עולם הנסים, אונז לעבן אין עולם הטבע.
איז וואס איז די פשט פון דעם? דאס איז דאך א גרויסע קשיא. דאס איז די קשיא וואס איך האב, דאס דארף עס שווער זיין.
די טיפערע פּראָבלעם: מ’קען נישט לעבן אויף נסים
און ס’זעט אויס פון די סארט חסידישע מעשה וואס איך האב געזאגט — יעצט פארשטייען מיר אז די פּראָבלעם איז אסאך טיפער — אז אסאך מענטשן מיינען אז יא, אמת, אוודאי, אונז האבן נישט די לעכטיגע מדרגה פון אמונה, די מדרגה פון בטחון, די מדרגה פון קלארקייט. אונז פארשטייען נישט געהעריג אז וואס? אז טאקע אלעס איז נסים, אז מ’קען לעבן אויף נסים, מ’קען פּלאַנען פאר נסים, וכו’.
דער פעלער אין דעם גאנג:
אונז טראכטן נעבעך אז די וועלט איז ערך א טבע. אויב וואלטן מיר געווען גרויסע צדיקים, אונז וואלטן געמאכט א פעלער מעשה [correct action: ריכטיגע מעשה], וואלטן זיך געמוטשעט, געארבעט כביכול אויף אונזערע מידות, אויף אונזער בטחון — וואלטן מיר יא געזען אז אלעס איז נסים. אזוי? וואלטן מיר זיך — אין אנדערע ווערטער — וואלטן מיר זיך געקענט איינרעדן.
יא, דאס איז דאך די פּראָבלעם!
צוריק צו די נושא: נישט אין סינק מיט די ריעליטי
גייען מיר צוריק צו די נושא, אז די תכלית פון עבודת השם איז צו זיין נישט אין סינק [sync: סינכראניזאציע] מיט די ריעליטי.
די ריעליטי איז, לכל הדיעות, אז ס’איז נישטא קיין נסים. אבער דער צדיק — ער איז דער וואס לעבט, לאמיר זאגן, היינט איז א תקופה פון הסתר פנים, וואס גייט זיין אמאל נסים, אמאל געווען נסים — זייער גוט.
אבער אין אנדערע ווערטער:
זיין אמונה, זיין תודעה, רייט? זיין קאָנשעסנעס [consciousness: תודעה], די וועג וויאזוי ער טראכט פון די לעבן, איז נישט געבויט אויף די ריעליטי וואס איז יעצט. ס’איז געבויט אויף די ריעליטי וואס איז דעמאלטס. אין אנדערע ווערטער, נישט אויף די ריעליטי, ווייל נישט אויף די וועג וויאזוי די וועלט ארבעט יעצט. ער דארף לעבן…
א למדנ’ישע קשיא: הסתר פנים און אמונה
איך קען דיר פרעגן א קשיא. אויב מ’זאגט — מ’קען דיר פרעגן די קשיא אין אן אנדערע למדנ’ישע וועג:
אויב דו זאגסט אז הסתר פנים איז יעצט א זמן פון הסתר פנים, ס’איז נישט קיין זמן פון נסים — נו, איז וואס הייסט אז א צדיק לעבט אין א זמן פון… ער לעבט מיט אמונה?
ער לעבט מיט אמונה — איז ער נישט ריכטיג:
א מענטש דארף זיך לעבן אלעמאל מיט די הנהגה וואס איז דא יעצט. אויב יעצט איז די מדרגה הסתר פנים, דארף מען לעבן מיט הסתר פנים, נישט מיט אמונה!
און מ’זאגט אז ס’קען אפילו זיין ממש אזא ספר, אז אפילו אז א צדיק רעדט יא אמונה, טאר מען נישט לעבן דערמיט, ווייל ס’איז דאך נישט די ריעליטי.
א וועג צו זאגן עס למדנ’יש
אבער איך האב עס ליב — דאס איז אזא וועג וויאזוי מ’קען עס זאגן למדנ’יש, אויב איינער וויל נישט סאונדן [sound: קלינגען] אז ער פרעגט צו א שווערע קשיא:
צו זאגן, וואס איז דער מקור אז איינער זאל זאגן יא? מ’זאגט למשל, דער רמב”ן זאגט אז ס’איז דא א מדרגה פון אויב ער האט גילוי פנים, דעמאלט דארף ער נישט קיין דאקטער, מען דארף נאר דער אייבערשטער, און צדיקים לעבן אזוי.
דער רמב”ן’ס שיטה: אפילו א צדיק טאר נישט
ניין, לויט’ן רמב”ן אפילו א צדיק טאר נישט אזוי לעבן היינט, ווייל יעצט איז נישט קיין זמן פון הסתר פנים [כוונתו: יעצט איז א זמן פון הסתר פנים].
אפשר צו זאגן באופן פרטי, ביי דיר איז יא?
אוקיי, דארף מען מדייק זיין צו ס’איז טאקע אזוי. אויב ס’איז טאקע אזוי, דארף ער נישט זיין קיין צדיק — ער איז ווייטער נארמאל. אפשר ווייל ער איז א צדיק האט ער א גילוי פנים, האט ער אסאך נסים. אבער באופן כללי דאך נישט — דאס איז די עיקר זאך.
און לויט’ן רמב”ן איז פשט אז ער דארף נישט.
אמונה אין גאולה: טבע, נסים, און די אמת’ע רעאליטעט
פרק ד: די תירוץ – וואס מענטשן רופן “רעאליטעט” איז נישט די אמת’ע רעאליטעט
צוזאמענפאסונג פון דער קושיא
ניין, לויט’ן רמב”ן אפילו א צדיק טאר נישט אזוי לעבן היינט, ווייל יעצט איז נישט קיין זמן פון הסתר פנים. אפשר צו זאגן באופן פרטי ביי דיר איז יא, אָקיי, דארף מען מדייק זיין. צו איז טאקע אזוי? אויב איז טאקע אזוי, איז דאך נישט קיין, דארף מען נישט זיין קיין צדיק, איז דאך ווייטער נארמאל. אפשר ווייל ער איז א צדיק האט ער א גילוי פנים, האט ער השגחה, האט ער נסים, אבער באופן כללי איז דאך נישט דאס די זאך. און לויט’ן רמב”ן בפשטות אין גלות טאר מען נישט סומך זיין אויף א נס, ווייל ס’איז נישט קיין מצוי פון נסים.
איז בקיצור, קיצור המעשה, און למעשה, לכל זה האט זיך נישט געהאלפן, ווייל די גאנצע זאך וואס מיר זאגן, וואס מיר גלייבן אין די גאולה וואס איז געווען און וואס גייט זיין, איז דאך אלעס געבויט אויף אן אידעע פון נסים. און מיר זאגן אז דאס איז איין בחינה פון נסים, אבער דאך, גרייד יעצט איז נישט קיין נסים. ס’איז אפשר א דוחק’דיגע תירוץ, ס’איז ענדערש ווי א דוחק’דיגע תירוץ אז יעצט איז הסתר פנים. און נישט נאר דאס, תקוות הגאולה, דאס איז האפן אויף משיח און האפן אויף די גאולה, איז א זאך פון יעצט, נישט קיין זאך פון די פיוטשער אז ס’וועט זיין עפעס אן אנדערע סארט וועלט. מיר טענה’ן אז ס’וועט זיין אן אנדערע סארט וועלט, און מ’וועט זיך דעמאלטס דארפן צושטעלן צו די אנדערע סארט וועלט. יעצט איז נישט יענע וועלט, סאָו וואס ווילסטו פון אונז? עפעס איז דא דא א פראבלעם, עפעס איז דא דא א בייסיק פראבלעם.
הקדמה לדי תירוץ
איז איך וויל זאגן א חידוש. איך האף אז דער עולם פארשטייט גענוג מיין קושיא, און אויב נישט זאל מען קומען און מ’וועט שמועסן וועגן דעם מער. אבער עד כאן איז די קושיא, עד כאן האבן מיר מסביר געווען די קושיא. און געבויט אויף די מעשה פון ר’ מענדעלע ארויסגעברענגט אז ס’קען נישט זיין אז די יסוד, די מדרגה פון צדקות, איז צו זיין מיט דמיון. און ווען איך מיין דמיון מיין איך נישט צו זאגן נאר אז ער איז מיט דמיון און ער מיינט אז ס’איז נישטא קיין גויים, נאר איך מיין נאך טיפער, אז זיין מדרגה פון אמונה איז נישט די מדרגה פון אמונה וואס ס’פירט די וועלט.
לאמיר קענען זאגן, אויב מ’וויל קען מען עס זאגן אזוי: די מדרגה איז א שכינה, די מדרגה איז א השגחה וואס איז דא היינט איז די מדרגה פון הסתר פנים, נישט קיין מדרגה פון טבע, פון מקרה, נישט פון נסים. איז אז א צדיק פסק’נט פאר זיך אז ער לעבט מיט נסים, אבער דער יוד באופן כללי גלייבט אז ס’וועט קומען אים נסים, איז א גאנצע נס. איז דאס איז דאך נישט די רעאליטי פון יעצט. סאָו וואס מיינט עס בכלל צו זאגן אז איך לעב אין א מדרגה וואס איז נישט די רעאליטי? סאָו די זאך איז אריינגיין אין א פלאץ וואס איז נישט רעאליטי, ס’איז זייער פאני. און די פיוטשער וועט זיין די רעאליטי. עפעס פעלט דא זייער א שטארקע הסבר.
אנהויב פון די תירוץ – אלעס איז בדרך הטבע
סאָו איך וויל זאגן די תירוץ וואס איך האב פארשטאנען לעצטנס. נאכדעם פארשטיין אלעס, אבער איך האף אז מיט אויך די תירוץ. אפשר דא איז די ערשטע מאל וואס איך רעד ארויס די יסוד, סאָו עס וועט זיין שווער צו פארשטיין. לאמיר עס פרובירן צו זאגן די תירוץ.
די תירוץ איז אזוי, און די תירוץ אויף דעם איז, וואס איז די תירוץ? די תירוץ אויף דעם איז אזוי, לאמיר פרובירן צו זאגן די תירוץ. די תירוץ צו, איך רעד יעצט באופן כללי לגבי וואס געשעט מיט די עם ישראל, כלל ישראל, וואס איז די עיקר זאך פון פסח. די אמת איז אז ס’איז אויך באופן פרטי, אבער באופן פרטי איז אפשר מער קאמפליצירט צו זען אדער צו רעדן וועגן דעם, אבער זיכער באופן כללי איז אזוי.
די תירוץ איז אזוי: דאס וואס אונז מיינען איז די רעאליטי, די נארמאלקייט, און איך רעד דאס אלעס בדרך הטבע. אויב איינער וויל, קען ער זאגן אז וואס איך גיי יעצט זאגן איז אז די גאולה קען זיין בדרך הטבע. נאר מ’דארף פארשטיין וואס מ’מיינט צו זאגן בדרך הטבע, און איך זע אז עס גייט אנקומען זייער טיפע זאכן, און מ’דארף זיין נזהר צו זאגן אויף די ריכטיגע וועג, ס’הייסט מ’דארף זיך פארשטיין קלאר, נישט ווערן צעמישט. אבער לאמיר זאגן אזוי, וואס איך גיי לכאורה דא זאגן איז אז אלעס איז נאטורליך, אלעס קען זיין בדרך הטבע. וואס איך וויל זאגן איז בכלל אז ס’איז נישט בדרך הטבע, דאס איז די גאנצע מעשה פון נסים.
דער יסוד: הרגל איז נישט טבע
וואס איך וויל זאגן איז אזוי: וואס אונז שטעלן זיך פאר אז ס’קען זיין, א מענטש, וואס איז בייסט אויף וואס מאכסטו דיינע פלענער? בייסט אויף וואס מאכסטו דיינע פלענער? לאמיר רעדן פון די פלענער פון באופן כללי. מ’פרעגט די קושיא, וואס טוט זיך מיט די פאלק ישראל? זיי זענען פונקט אזוי אין א שווערע מצב, אפשר היינט, און בקיצור, מ’גייט אריינגיין פונקטליך אין וועלכע סטעידזש זיי זענען אין יעדע מצב, ס’איז אפשר א פראבלעם.
וואס טוט מען מיט דעם? זאגט א איד, איך האב צו זאגן די תירוץ, משיח וועט קומען. זאגט מען אים, דאס איז די רעאליטי? זאגט ער יא. וואס מיינסטו צו זאגן אז ס’איז יא?
דער איד זאגט אזוי, ער זאגט קודם כל, איך מיין אז דו, גוי, דו, אפיקורס, דו וואס ביסט נישט איינער וואס איז מאמין בביאתו, יא, דער וואס איז איינער וואס איז מאמין בביאת המשיח, דו פארשטייסט נישט די רעאליטי. וואס דו רופסט רעאליטי איז איינער אלע הרגל.
יעצט רעד איך הונדערט פראצענט לויט יעדע סייענטיסט, לויט די גרעסטע אטעאיסט, איך זאג נישט אן קיין שום אריינלייגן קיין שום לעוועל פון זאכן וואס מ’קען נישט זען. וואס מיין איך צו זאגן?
משל פון די סאוויעט יוניאן
אזוי איז דאך רוב מענטשן, אונז זענען צוגעוואוינט, און מ’רעדט פון היסטאריע, א מענטש וואס למשל שטייט אויף, ער וואוינט אין די, איך ווייס, אין די סאוויעט יוניאן, סאוויעט יוניאן, ער איז שוין געבוירן דארט, זיין טאטע איז שוין געבוירן דארט אפשר, ער איז שוין פערציג יאר אלט זיין דעם יונג, ער זאגט קום אהער, דאס איז די מציאות, דאס איז די מלכות, זיין מלכות הרשע, אזוי פירט זיך עס.
ער זאגט ניין, איך האלט אז מארגן אין דערפרי קען עס אויפשטיין עס זאל נישט זיין. זאגט ניין די לעבסט נישט אין רעאליטי, לעבסט אין דמיונות און אמת און אסאך וועגן טאקע וועסט וועט פלאנען זיין לעבן, בייסט אויף דער עמא, טוהן יעדout, פילות פאר מרידה, בעסט אז מארגן קען עס נישט זיין, אפשר די סטארפטע אויף דארף מען טאקע נישט טון. דאס רעדט אמער למעשה.
אבער איב איך פרעג מיר מחשבה, די געדאנק צו פארשטיין, איז עס אמת אז מארגן אינדערפרי מוז זיין אז ס’גייט זיין די סאוויעט יוניאן? דארף מען זאגן, דער וואס פארשטייט ריכטיג די רעאליטי, די נעיטשער – איך רעד נישט יעצט פון גארנישט למעלה א נעיטשער – זאגן מען ניין, ס’קען זיין אז מארגן אינדערפרי מוז אויפשטיין עס נעט אויס סאוויעט יוניאן. נונז ווייסן שוין אז דער סאוויעט יוניאן קען עס געשען, אז איינער אין די פריזן מוז אויפשטיין אין די אויס סאוויעט יוניאן.
דער חילוק צווישן אמת’ן טבע און מענטשלעכע הרגל
אן אנדערע ווערטער, דאס וואס איז גערופן נעיטשער – אז דער ים זאל דיך שפאלטן – ווייס איך נישט. דאס איז א נעטשול זאך אפשר אפשר. אפילו דער ים איז נישט סימפל. אבער איך ווייס אז די זאכן, מענטשן זאלן אראפפאלן ארויף, און נישט אראפ. דאס איז קעגן נעיטשער, דאס געט קיינמאל נישט געשען.
אזוי קומט ער און זאגט דער נעשטעל סייענטיסט, דער וואס פארשטייט נעיטשור, ער זאגט קיין מער, דו רעדסט פון נעיטשור? אוודאי, דו ווילסט זאגן אז מענטשן קען נוהב צו פליען, מענטשן קיין כמל שוין נוהב צו פליען. נישט מיט א העליקאפטער, אבער א מענטשן אליינס קיין כמל שוין נוהב צו פליען. אבער אז איין מלכות האט פאלן און ס’איז קומען א צווייטע מלכות, ס’איז דא גארנישט אין נעיטשור קעגן דעם. ס’ריש למלם דרך הטבע.
די פאראדאקס פון מענטשלעכע פארשטאנד
אה, מענטשן געווענטליך זענען פונקט פארקערט. מענטשן טראכטן אז ס’איז גרינגע צו זיך פארשטעלן אז עס איז דא א פסאורי גולע וואס ער קענען מאכן א לעפל זיך בייגן מיט זיין מוח וואס איז דער שלוקת דרך הטבע, עס איז גרינגער צו גלייבן ווי אז משיח, א מענטש, זאל קומען און די אידן זאלן איבערנעמען ארץ ישראל צוריק. דאס איז שווערער צו גלייבן פאר מענטשן.
פארוואס? ווייל וואס מענטשן רופן טבע און וואס דער פעקט איז אז טבע, ס’איז זייער ווייט. און בעויווילן אייבער מאזוי, אפילו נאכדעם וואס זאל זיך האבן היסטאריע און וואס זאל זיך האבן סייענס און אלעס, אילץ העלפט נישט. דאס איז מענטשן, דער מנהגו של עולם, מנהגם פון מענטשן, יא, נישט מנהגו של עולם אין די סענס פון נעטשור.
דעם נאטורליכן בליק פון מענטשן איז נישט נאטורליך, ס’איז נישט וואס די רעאליטי איז, ס’איז זייער ווייט פון די רעאליטי. וואס מ’רופט בעלי בתים, וואס מ’רופט יא, וואס איז אין דרך הטבע, איז נישט די רעאליטי, ס’איז בכלל נישט די רעאליטי.
וואס איז אמת בדרך הטבע און וואס נישט
אסאך זאכן וואס אונז מיינען איז די רעאליטי און זענען זייער זיכער אין זיי, זענען די ווייניגסטע וויכטיגע זאכן על פי נעטשור, אפילו איינער וואס פארשטייט ריכטיג וואס איז חוקי הטבע. און פארקערט, ס’איז דא זאכן וואס זענען יא חוקי הטבע, און אין יענע זאכן זענען מענטשן מזלזל אין זיי, יא?
אז איינער וועט, איך ווייס, טון א זאך דא וואס איז מסוכן פאר זיין געזונט און בלייבן געזונט, דאס איז מענטשן שווערער צו גלייבן פאר סאם ריזן. יא, יעדער איינער קען גלייבן, רוב מענטשן גלייבן אז ס’קען זיין א, איך ווייס, אז ער האט גערוכערט זיין גאנצע לעבן און ער האט נישט קיין גרעסערע ריסק פון קענסער, לאמיר זאגן, דאס איז פאר סאם ריזן א זייערע זאך וואס מענטשן גלייבן. אבער אז מארגן זאל זיין בכלל אן אנדערע מדינה זאל שולט זיין, ווער ס’זאגט דאס, דארף מען זיין א בעל דמיון.
דער חילוק צווישן כלל און פרט
יעצט, ווען ער זאגט ספעציפיש א געוויסע זאך, אדער ווען ער זאגט ער מאכט א געוויסע פלאן, קען עס זיין אז ער איז א בעל דמיון, דאס איז בכלל נישט אזוי סימפל. דאס איז זאכן וואס, דאס איז מער פרטים און פונקטליך, אזויווי דער רמב”ם זאגט, צו וויסן ווען ס’גייט געשען, וויאזוי ס’גייט געשען, דאס איז שוין נישט די אמונה פון ביאת המשיח בכלל. דאס איז שוין, אפילו איינער זאגט ער גלייבט פונקטליך וויאזוי ס’גייט געשען די מכות מצרים, איך ווייס נישט צו דאס איז די אמונה, דאס איז שוין פרטים, דאס איז שוין זאכן פון וואס מ’דארף וויסן באופן פרטי.
די עיקר אמונה: מצפה זיין לביאתו
אבער צו זאגן אז ס’קען געשען, מצפה זיין לביאתו, און אפילו א גוטע זאך, האפן אז ס’גייט געשען, האפן אז ס’גייט געשען אז וואס? אז משיח זאל קומען? אין אנדערע ווערטער, אז די אידן זענען יעצט עבדים לפרעה אדער עבדים לעבדי אחשורוש, און ס’קען מארגן זיין אינדערפרי אז ס’זאל נישט זיין, אדער נאך א פראסעס, וואס איז א חילוק, ס’קען זיכער זיין, נישט נאר אז ס’קען זיין, מסתמא גייט עס זיין.
משל פון ציונות
און דרך אגב, ס’איז שוין אין א געוויסע זין געשען, יא? לאמיך ארויסהאבן דאס, איך וויל נישט אריינגיין אין די נושא פון ציונות, וואס האט אסאך פרטים, אבער אפילו דאס, יא, לאמיר פארשטיין. זיי האבן געזאגט פאר אידן אז ס’איז נישט, איר מוזט ענק גארנישט אפגעבן פון סיי וואס. מ’האט געזאגט פאר די אידן, די אידן האבן אליינס געטראכט, און זיי טראכטן אפשר נאך היינט, ס’קען נישט זיין אז זיי זאלן האבן צוריק א מלכות אין ארץ ישראל די אידן. ס’איז געווען אומרעאליסטיש, הייסט א רעאליסטישער מענטש האט געזאגט אז ס’איז משוגע, מ’דארף טון וואס יעקב אבינו האט געטון, זיך בוקן פאר עשו, ס’איז נישט רעאליסטיש, ס’איז מסוכן.
יעצט, ס’קען נאך אלץ זיין אז ס’איז מסוכן, ס’קען נאך אלץ זיין און מיר האבן קלאר געמאכט אז ס’איז נישט גענוג צו זאגן אז ס’איז א משל מיט א נמשל, אדער אז ס’איז דאס זעלבע “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה”, פונקט אזוי ווי ביי א מענטש איז דא פארשידנארטיגע מדות, איז אויך ביי דער אויבערשטער, אדער די טיפערע זאכן וואס די מקובלים זאגן, אז א מענטש פירט זיך אין די מדות החסד איז ער מעורר ביי דער אויבערשטער די מדות החסד מ’זאגט דאך יא אז ס’איז נסים, מ’זאגט דאך יא אז
נסים און ריאליטעט: פארוואס מענטשן דארפן דרשות
פרק ה: דער פאראדאקס פון נסים – פארוואס מ’דערציילט וואס נישט שטימט
די פראגע: פארוואס זאגן מיר נסים?
אפילו איך ווייס וואס מיינט שלא כדרך הטבע [נישט אויפן נאטירליכן וועג]. שלא כדרך הטבע איז אזא פאני ווארט וואס מענטשן זאגן ווען זיי זאגן זאכן וואס זענען נישט מעגליך. ס’קען קומען אין אלע מיני וועגן, מ’קען מאכן א סגולה [א געהיימע מיטל] מיט השם. אויב איינער זאגט אז מ’קען עס מאכן מיט השם, זאלסטו עס מאכן מיט השם. איינער וויל שיקן אן ערופלאן, ער זאל מאכן א פייער, א בית המקדש [הייליגער טעמפל] פון פייער, מ’קען נישט? מ’קען אלעס. וואס האט עס געמיינט פשט בכלל? וואס איז דער פשט פון א בית המקדש של אש [פון פייער]? דארף מען אויך דאס וויסן. אבער דאס זענען שוין פרטים [דעטאלן]. אבער די אלע זאכן זענען מעגליך.
נאר וואס? אה, יעצט לאמיך צוריקגיין. אויב אזוי, פארוואס זאגן אונז נסים [וואונדערן]? מיר זאגן דאך יא אז ס’איז נסים, מיר זאגן דאך יא נפלאות [וואונדערליכע זאכן], און מיר זענען דאך מדגיש [באטוינען] די זאך אז ס’איז נישט כדרך הטבע [נישט נאטירליך]. פארוואס זאגן אונז דאס? פארוואס זאגן אונז דאס? און אפילו מיר זאגן עס געוויסע מאל, מיר זאגן עס מיט דרשות [הומילעטישע אויסלייגונגען], מיר זאגן עס על פנים [אויפן אויבערפלאך] וואס איז נישט ממש, ס’איז נישט ממש נאטורליך. מיר זאגן דאך יא למשל [צום ביישפיל] מעשיות ווי אזוי ס’קומט א משיח [דער מושיח] מיט א פערד, מיט אן אייזל, און פון הימל, ורוח מן השמים [און א רוח פון הימל].
די תירוץ: מענטשן זענען פאני
די תירוץ [ענטפער] איז טאקע וועגן דעם, ווייל מענטשן זענען פאני. מענטשן זענען פאני. מענטשן, וואס איז יא נישט נאטורליך איז זיי גרינגער צו גלייבן ווי זאכן וואס איז נישט נישט נאטורליך, וואס איז נישט מעגליך. אזוי איז די פאני טבע [נאטור] פון מענטשן. דאס איז די תירוץ אויף די לשון בני אדם [די שפראך פון מענטשן], אזוי ווי מ’זאגט רעדן די חיצוניים [די אויסערליכע]. די מלאכים [ענגלען] זענען דאך די וואס רעדן די לשון בני אדם. מענטשן זענען אזוי, מענטשן זענען פאני.
מענטשן, דאס אז ס’קען קומען א משיח מיט פליען פון הימל, וואס דאס, לאמיר זאגן, איך ווייס נישט צו ס’איז ריכטיג, לאמיר זאגן, נאטורליך איז אוממעגליך, א מענטש קען נישט פליען, אפשר האט עס געמיינט ער גייט פליען מיט אן ערופלאן, אבער לאמיר זאגן וואס מענטשן האבן געטראכט, ער גייט פליען מיט די אייגענע הענט, דאס מיינען מענטשן אז ס’איז יא מעגליך. אבער צו זאגן דאס וואס איז יא נאטורליך מעגליך, אז ס’קען פשוט קומען אזוי ווי דער רמב”ם [הרמב”ם, מיימאנידעס] זאגט, א מלך מבית דוד [א מלך פון דוד’ס שטאם] און אויפשטעלן א לאנד און ס’זאל זיין על פי תורה [לויט דער תורה] און ס’זאל זיין אלעס אין כבוד שמים [צו כבוד פון הימל] און אלעס, דאס טראכטן מענטשן אז ס’איז נישט מעגליך.
ביישפילן פון די פאניקייט פון מענטשן
מענטשן זענען פאני. ווער ס’לעבט מיט מענטשן, ער האט דאך געזען א גאנצן טאג די פאני ביהעיוויאר [אויפפירונג]. זאכן וואס זענען… אז איך וועל פארציילן פאר א מענטש אז ער קען געפלויגן אין הימל, “מה, איך הער נישט דיך, א צווייטער רעדט דאך, דער בעל שם טוב איז יא געפלויגן אין הימל.” אזוי און אזוי ווייטער. אז איך וועל פארציילן אבער פאר א מענטש אז ס’קען זיין אז מארגן וועט זיין די עמפייער [אימפעריע] א גאנצע אנדערע עמפייער, זאגט ער, דו ביסט א נארמאלער מענטש. דאס איז די פאקט. ס’איז ממש א פאני פאקט, אבער דאס איז די פאקט.
די פראקטישע אנווענדונג ביי יציאת מצרים
און ממילא [דעריבער], ווען די תורה זאגט, ווען מ’זאגט פאר א קינד די מעשה [געשיכטע] פון יציאת מצרים [די אויסגאנג פון מצרים], וואס וויל מען אים ארויסברענגען דעם? אז דו זעסט פרעה, דו זעסט ער האט אן עמפייער, ס’איז ריזיג גרויס, ס’זעט אויס ס’גייט שוין אן פאר טויזנטער יארן, מיינסט אז ס’קען קיינמאל נישט בטל [אויפגעהויבן] ווערן, ס’קען קיינמאל נישט אראפפאלן. דאס איז שווערער פאר מענטשן צו גלייבן. ממילא וואס זאגט מען זיי? מ’איז מרכיב [שפאנט צוזאמען], מ’קאנעקט [פארבינדט] די צוויי זאכן. מ’זאגט אים, ס’קען דיך האבן באקומען א מענטש פליען? אה, ס’וועט קומען פליען, האט פרעה אוודאי נתפעל [איינגעדרוקט] ווערן, האט ער אוודאי ארויסגעלאזט די אידן. אה, נישט קיין פראבלעם.
פרק ו: “Reality is Stranger than Fiction” – דער טיפערער הסבר
די פאניקייט פון די וועג ווי מ’זאגט זאכן
סאו [אזוי] די וועג, ס’איז זייער פאני, די וועג ווי אזוי מ’זאגט זאכן, אז מ’דארף ארויסזאגן די ווארט ווי אזוי מ’זאל עס זאגן. זיי מיר מוחל [אנטשולדיגט מיר], די פאניסטע איז די זאכן וואס זעען אויס לכאורה [אויפן ערשטן בליק] די ווייטסטע פון אונז, אזוי ווי ביאת המשיח [די קומען פון משיח], אזוי ווי די גאולה [די אויסלייזונג], אזוי ווי אלע נסים, זיי זענען גראדע זאכן וואס ווער ס’פארשטייט ריכטיג די ריעליטי [ווירקליכקייט], ריכטיג נעיטשער [נאטור], ווייסט אז זיי זענען די גרינגסטע זאכן. זיי מאכן זיך כסדר [שטענדיג]. נאר די טבע בני אדם [די נאטור פון מענטשן] איז אנדערש. די טבע פון רוב מענטשן איז טאקע נישט די זעלבע ווי די טבע פון די בריאה [שעפונג], די ריעליטי.
רוב מענטשן, זאכן וואס זענען נישט ריאליסטיש, מיינען זיי זענען ריאליסטיש, אדער עט ליסט [אויף כל פנים], מ’זאגט אים בדרך נס [דורך א נס], דער אייבערשטער קען, ס’איז אים גרינג צו פארשטעלן, ס’איז אים גרינג זיך מדמה [פארשטעלן] צו זיין, די אלע פארשטייען. א מענטש’ס דמיון [פאנטאזיע] ארבעט נישט די זעלבע וועג ווי די ריעליטי ארבעט אלעמאל. אוי, איך דארף צולייגן א הסבר [דערקלערונג] אויף דעם. אוקיי, לאמיך אין א מינוט ענדיגן דאס, און איך האב א הסבר פאר דעם.
די פראקטישע מסקנא
און ממילא איז וואס? איז, זאגט מען אים, כדי [כדי אז] ער זאל גלייבן אין די ריעליטי, זאגט מען אים א זאך וואס איז נישט ריעליטי על פי דמיון [לויט דער פאנטאזיע], אבער אין זיין קאפ מאכט דאס סענס [זין]. איך קען דאס אביסל מסביר [דערקלערן] זיין, איין סעקונדע, מסביר זיין וואס מיינט, פארוואס טאקע איז אזוי. פארוואס טאקע איז אזוי? ס’איז זייער פאני. איך זאג אז מענטשן’ס ריעליטי… לכאורה גיי איך צוריק צו זאגן אז מענטשן זענען נישט אין סינק [סינכראניזירט] מיט ריעליטי, אבער יעצט האב איך עס אביסל בעסער מסביר געווען. אבער פארוואס איז דאס אזוי?
דער יסוד: ריעליטי איז סטריינדזשער ווי פיקשן
דער יסוד איז אזוי: ס’איז ידוע אז מען זאגט אז “reality is stranger than fiction” [ריעליטי איז מאדנער ווי פיקשן]. וואס מיינט מען בדרך כלל [געווענליך] צו זאגן? דאס הייסט, אונזער ידיעה [וויסן] אויך, פונקט דעם האט אריסטו [אריסטאטל] געזאגט אז ווען מ’שרייבט פיקשן דארף עס מאכן סענס. פיקשן דארף זיין מער אמת, עס דארף זיין א דבר כללי [אלגעמיינע זאך], עס דארף האבן א געוויסע לאדזשיק [לאגיק] פארוואס געשעט איין זאך נאך’ן צווייטן. די ריעליטי מוז נישט אזוי גיין. דאס הייסט, אין א געוויסן זין מוז עס אזוי גיין, אבער נישט אין די וועג וואס אונז פארשטייען, נישט אויף די לעוועל [שטאפל] וואס אונז פארשטייען.
ס’איז אמת אז אין ריעליטי יעדע זאך האט א סיבה [אורזאך], ערגעץ וואו האט עס א סיבה, אבער נישט אלעמאל האבן אונז ארויס, איז גרינג פאר אונז צו מאכן א מעשה. פארדעם ווען ס’ווערט פארציילט די ריעליטי, אסאך מאל זאגט מען די מעשה וואס איז געשען איז מאדנער, איז סטריינדזשער ווי פיקשן. ס’איז אן אמת’ע זאך, ס’איז נישט קיין דזשאוק [וויץ]. ווייל פיקשן, לויט’ן פשט, דו געסט ארויס א זאך וואס וואלט געדארפט געשען, ווי אזוי ס’וואלט געדארפט געשען, ווי אזוי די סדר הדברים [די סדר פון די זאכן]. מה שאין כן [אבער נישט אזוי] אין ריעליטי קען געשען פארשידענע זאכן, לויט וואטעווער [וואס אלץ] איז פאסיבל [מעגליך] קען געשען. ס’קען זיין אז ס’וועט קומען א מענטש און מאכן א החלטה [באשלוס] וואס מאכט נישט קיין סענס און עס טון, וכדומה [און אזעלכע זאכן]. אדער ס’וועט קומען עפעס א דבר טבעי [נאטירליכע זאך] אדער לא טבעי [נישט נאטירליך] און געשען זאכן.
די אנווענדונג ביי יציאת מצרים
איז יעצט, אויב אזוי פארשטייט מען פארוואס, לאמיר פארשטיין אזוי, וועלן מיר זאגן די סיפור [געשיכטע] יציאת מצרים. סיפור יציאת מצרים, אין א געוויסן זין מוזן מיר עס מאכן אז ס’זאל מאכן סענס. די פראבלעם איז אז די וועג ווי אזוי ס’האט געשען האט געמאכט נאך ווייניגער סענס ווי די מעשיות פון מופתים [וואונדערן] וואס אונז פארציילן פאר די קינדער כביכול [אזוי צו זאגן], דאס הייסט וואס איז א געוויסע פשט האט ער געמאכט די מעשיות.
אין אנדערע ווערטער, א מעשה וואס איך דערצייל. יא, פיקשן, קלאר, פיקשן מעג דאך אויך נישט גיין מיט די כללים [רעגלען] פון ריעליטי אין די סענס, פיקשן מעג האבן מופתים, ס’מעג האבן מעדזשיק [מאגיע], רייט [ריכטיג]? איר ווייסט, אפילו היינט, וואס איז א קאלטע אפיקורסישע [הערעטישע] וועלט, אין פיקשן מעג זיין מעדזשיק, און נישט נאר ס’מעג, ס’העלפט אפילו צומאל. פארוואס? ווייל דאס העלפט אז די לאדזשיק פון די מעשה זאל שטימען.
דאס הייסט, ווי אזוי קען זיין מצרים איז געווען די גרעסטע מדינה, ווי אזוי קען זיין די אידן זענען ארויסגעגאנגען? תירוץ איז פשוט, ס’איז געקומען צען מכות [פלאגן] מיט נסים, און די גאנצע מעשה האט ער ארויסגעלאזט. דאס פארענטפערט די קשיא [שווערע פראגע], און אין די מעשה שטימט עס. צו דאס שטימט אין די ריעליטי? נישט אזוי גוט, ווייל אין ריעליטי אפשר געשעט נישט אזעלכע נסים אויף די וועג.
די מאדנערע אמת
אבער אין ריעליטי איז געשען עפעס א מאדנערע זאך, דאס איז דאך די אמת. אז ס’זענען ארויסגעגאנגען די אידן פון מצרים אן נסים, לאמיר זאגן איינער, אינגאנצן מיט דרך הטבע [נאטירליכן וועג], ווי איינער האט געקומען מאכן אז יעדע מכה איז געווען מיט דרך הטבע, אזוי ווי דער בעל שם טוב האט זיך פארציילט די מעשה אין פרשת בשלח [די תורה-אפטיילונג פון בשלח], איז דאך נאך מער מאדנע.
יעצט, די אמת איז אז די נאך מער מאדנע זאך איז געשען און געשעט א גאנצע צייט. דאס הייסט, מ’קען דאס רופן נאך א גרעסערע נס, ווי אזוי האט דער אייבערשטער געזאגט, און ווי אזוי האט משה רבינו געוואוסט אז פונקט דעמאלטס וועט זיין דער ים סוף [ים סוף] וועט אזוי זיין, און אזוי ווייטער. דאס איז נאך א גרעסערע נס, אמת. אבער דאס קענען מענטשן נישט פארשטיין. אויף דעם דארף מען נישט נאר אמונה [גלויבן], מ’דארף האבן אסאך א טיפערע דעת [פארשטאנד]. רוב מענטשן האבן נישט די טיפערע דעת, און אפילו אונז האבן עס נישט, ווייל אונז זענען צו געוואוינט צו טראכטן אין די וועג פון פיקשן. אונז ווילן אז זאכן זאלן מאכן סענס. די ריאליטי מוז אבער נישט מאכן סענס. סאו וואס?
פרק ז: די סוד פון מדרש – פארוואס מ’דערציילט בדרך נס
היסטאריע איז אויך א מין פיקשן
איז ממילא, ווען מ’פארציילט די מעשים, מוז מען עס פארציילן בדרך מדרש [דורך הומילעטישע אויסלייגונג], נישט בדרך פאקטן, היסטאריע, מעשה שהיה [א געשיכטע וואס איז געווען]. היסטאריע איז אויך א געוויסע פיקשן, ווייל כשם [אזוי ווי] יעדער וואס שרייבט היסטאריע מאכט ער עס זאל שטימען, הגם [כאטש] אז אין די ריאליטי קען זיין אז ס’האט נישט געשטימט פונקט אין יענע וועג.
איז ממילא, דאס איז דער סוד פארוואס מ’דארף מאכן נסים כדי צו ארויסגעבן די זאך. שטימט? דאס הייסט, מ’דארף פארציילן – ס’קומט אויס א זייער מאדנע זאך, ממש פלאים [וואונדערליך] וואס איך זאג, אבער דאס איז די בעיסיק [גרונטליכע] זאך. די ערשטע מאל וואס איך זאג עס, איך האף אז איך וועל עס איבערזאגן אן אנדערע מאל צו ווערן מער קלארער.
די הויפט-נקודה: די ריעליטי איז נאך מער מאדנע
די ווארט איז אזוי: די פאקט, אויב איינער פרעגט א קשיא, אונז דערציילן זיך א מעשה וואס איז נישט מיט די ריאליטי, זאגט מען אמת. אבער די ריזען [דער סיבה] פארוואס אונז זאגן עס איז ווייל די ריאליטי איז נאך מער מאדנע. די ריאליטי קענסטו נישט פארשטיין בכלל ווי אזוי די ריאליטי אליינס ארבעט. ממילא פארציילט מען דיר נסים, ווייל נסים פארשטייסטו על כל פנים [אויף כל פנים]. על כל פנים קענסטו פארשטיין, די תורה’דיגע מעשה שטימט די מעשה פון נסים.
די אנווענדונג ביי משיח
אבער די אמת, און מ’קען זאגן אפילו אזוי, לאמיר זאגן מ’וויל אידן זאלן האפן אויף משיח, זאלן גלייבן אויף משיח, יא? מ’קען זיי זאגן ווי אזוי דער רמב”ם האט פרובירט צו זאגן בדרך הטבע ווי אזוי ס’קען זיין משיח זאל קומען, און דאס וועט ארבעטן אפשר פאר איינס פון טויזנט מענטשן. מ’קען זיי זאגן די מדרש [הומילעטישע אויסלייגונג], ס’איז געקומען משיח פליענדיג אויף א שטריק, און אלעס איז געשען אין א סעקונדע. און די דבר פלא [וואונדערליכע זאך] איז אז ס’איז גרינגער צו פארשטיין די מדרש. דאס איז די סוד.
סיכום און סיום
איך האף אז דאס איז גענוג מסביר צו זיין ווי אזוי אונז פארשטייען, און נאכדעם מסביר זיין פאר די קינדער די מדרש, וואס דאס איז די חיצוניות [אויסערליכקייט] פון דעם.
א גרויסן יישר כח [א גרויסן דאנק], א גוטן פסח [א גוטן פסח].
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
סיכום המיני-סדרה על אינטרנט, טכנולוגיה ועצות תורניות
ההקשר
השיעור הוא החלק השלישי והאחרון של מיני-סדרה על אינטרנט, טלפונים, מדיה חברתית, בינה מלאכותית וכל הנושאים הקשורים. הוא נאמר בערב פסח (שחל בערב שבת). שני השיעורים הראשונים היו תיאורטיים יותר; השיעור השלישי עובר לעצות מעשיות, אבל רק לאחר שחוזרים על היסודות.
—
חלק א: היסודות מהשיעורים הקודמים
יסוד ראשון: רק הקב”ה יש לו מציאות אמיתית
שום דבר בעולם אין לו מציאות מצד עצמו – רק הקב”ה (שם הוי’) הוא “הוי'”, כפי שהמהר”ל כותב בהקדמה לגבורות ה’. כל שאר הדברים הם כלים או דרכים להגיע אליו; ה”טוב” שלהם הוא משני – לפי כמה שהם מביאים אל ה’. “רע” לא אומר מציאות רעה עצמאית, אלא חלל – משהו שאינו מחובר לה’.
הבעל שם טוב אומר: רע הוא לשון “מלרע” – “למטה”. זה אומר חומר/קליפה – מדרגה שעדיין אינה מיוחדת לקדושה.
יסוד שני: מה זה “חומר”
– חומר לא אומר “רע” – זה אומר משהו שיכול להיות הכל, שאין לו גבול, אין לו ייחוד, אין לו ייעוד.
– “קדוש” אומר מיוחד – שייך למשהו מסוים. חומר הוא ההיפך: הוא לא מיוחד לשום דבר.
– חומר אינו חטא, אבל הוא שורש החטא (כמו טומאת מת – מוות אינו עבירה, אבל מוות הוא שורש כל העבירות).
– “חופש” במובן השלילי (הפקרות, “אני יכול לעשות מה שאני רוצה”) הוא החופש החומרי – לא חירות אמיתית.
—
חלק ב: שתי פתרונות כוזבים – ולמה שניהם כוזבים
1) גישת “חומת הטכנולוגיה”
לעשות מחיצה/חומה סביב האינטרנט (פילטרים, איסורים, נעילות). למה לא מספיק? כי זה לא מתקן את החומר – הבעיה נשארת בפנים; רק עומדים בחוץ ממנה.
2) גישת “אנטי-טכנולוגיה / זה רק כלי”
לומר שאינטרנט לא שונה מכל שאר הכלים, אין כאן סוגיה מיוחדת – כל אחד פשוט ינסה לעשות טוב. למה לא מספיק? כי זה מתעלם מסוג החומר החדש שהעולם הדיגיטלי מביא.
מה ששניהם מחמיצים
שניהם הם חשיבה של עולם אנלוגי – הם לא מכירים בכך שהמהפכה הדיגיטלית הביאה צורה חדשה של חומר: חומר יותר חומרי.
—
חלק ג: ההבדל של דיגיטל – סוג חדש של חומר
המשל: נייר מול מסך
– נייר: “ניר סובל את הכל” – אפשר לכתוב הכל, אבל מה שכותבים הופך לדבר אחד. הנייר מקבל צורה קבועה.
– מסך: אפילו בזמן שהוא מציג משהו, הוא עדיין יכול להיות הכל אחר – הוא אף פעם לא הופך ל”כלום”, הוא אף פעם לא מקבל צורה קבועה.
זה כמו בחור/מבקש ששומע מכולם אבל אף פעם לא הופך לכלום – הוא רוצה לשמור על החופש. לכן המסך כל כך מושך – הוא מייצג אפשרויות בלתי מוגבלות, חופש בלתי מוגבל. זה החומר החדש שהעולם הדיגיטלי מביא – חומר שאף פעם לא נעשה מיוחד.
—
חלק ד: הדרך הנכונה – משל החתונה
“שאלת חכם חצי תשובה”
אם מבינים בבירור את הבעיה, נפתחת כמעט אוטומטית הדרך לתשובה.
משל תאוות ניאוף
| גישה | משמעות | בעיה |
|—|—|—|
| פרישות (= חומה) | להסתגר מהכל | לא מתקן את היצר |
| הפקרות (= “זה רק כלי”) | לעשות מה שרוצים | אף פעם לא הופכים לכלום, אין תיקון |
| חתונה (= הדרך האמיתית) | להשתמש ביצר בקדושה | הפתרון האמיתי היחיד |
מה זה אומר “חתונה” כפתרון?
– זה לא מוריד את הניסיונות – עדיין יש מחשבות, ניסיונות ברחוב, רגעים קשים.
– אבל יש דרך החוצה: כמו רבא במסכת כתובות שמתעורר מאישה ברחוב ויכול ללכת הביתה לאשתו ולתקן את התאווה בקדושה.
– בחור בלי חתונה אין לו את הדרך – אין לו לאן להוציא את הכוח בקדושה. כשהוא נופל, הוא נזרק מעולם התיקון לגמרי. הוא יכול לטעון שהוא “פרוש” שחי בעולם המלאכים, אבל מצד שני הוא הרבה יותר פגיע.
הנקודה העמוקה יותר: עולם התיקון
– עולם התיקון אינו עולם בלי יצר הרע. זה עולם שבו ליצר הרע יש צורה – הוא משמש לצורך איש ואשתו, ילדים, בית יהודי.
– מי שחי בעולם התיקון, אפילו כשיש לו ניסיון, הוא לא יכול להפוך לעולם התוהו – יש לו מבנה, ייעוד, מסגרת.
– עולם התיקון לא יכול להיות דרך פרישות. עולם התיקון הוא להכניס צורה לחומר, לחיות כאדם בוגר עם מהלך מסודר – שכשנופלים היום, ממשיכים מחר.
—
חלק ה: שדים – מה קורה כשפוטנציאל נשאר בלי צורה
ההגדרה של שד
היצר הרע נקרא בגמרא שד. שד הוא מה שנוצר כשכוח חזק/פוטנציאל נשאר בלי צורה נכונה. זה כמו אנרגיה חשמלית בלי מבנה – זה מקבל “חצאי צורות”, לא צורות אמיתיות עם קיום, אלא נפשות/כוחות שנובעים מהפוטנציאל הלא מעוצב.
פירוש הרמב”ם: אדם שלא משתמש בדעתו לטובה לא הופך לבהמה – הוא הופך לגרוע מבהמה, כי הוא משתמש בשכלו להזיק ולא להועיל. זה נקרא שד.
העיקרון הקריטי: נייטרליות לא קיימת
כשיש פוטנציאל (חומר), הוא לא נשאר נייטרלי אם לא מכניסים בכוונה צורה. הוא נתפס על ידי “צורות חיים נמוכות” – כוחות נמוכים שתופסים אותו.
משל החמץ (מתאים לערב פסח)
– בצק הוא מצד עצמו נייטרלי – אפשר לעשות חמץ או מצה
– אבל באוויר מסתובבים תמיד חיידקי שמרים
– משאירים את הבצק לעמוד (שהייה) – נתפסים החיידקים ועושים חמץ אוטומטית
– כדי לעשות מצה צריך שמירה אקטיבית – בכוונה, במחשבה תחילה
– כך גם ברוחניות: בלי הכנסה אקטיבית של קדושה, נתפסים כוחות נמוכים
משל הדיבוק
דיבוק הוא נשמה בלי גוף – צורה בלי חומר, כמו טפיל או וירוס שצריך “מארח” לחיות עליו. כשאדם הוא בעל הבית על עצמו – נשמתו וגופו מחוברים כראוי – אין מקום לדיבוק להיכנס. כשאדם הוא קצת פתוח, שבור, לא מתוקן – אבל יש לו עדיין את כל הכוחות – הדיבוק נכנס ומנצל אותו.
הכלל: “זכה – שכינה ביניהם, לא זכה – אש אוכלתן”
לא יכול להישאר נייטרלי. כוחות גדולים בלי צורה הופכים או לכלי לקדושה, או שהם נתפסים על ידי שדים/דיבוקים/חיידקים.
—
חלק ו: אינטרנט כ”חורבה” מלאה שדים
היסוד של “ראש” בחבורה (ר’ אלימלך)
כל חבורה צריכה ראש – לא דיקטטור, אלא מישהו שמנהיג בסדר. כשאין ראש, הסטרא אחרא הופך לראש. בקבוצה בלי מנהיגות לגיטימית נכנסים “טפילים” – מחלוקת, עיוות, או מנהיגי כת. אותו דבר לגבי אדם בודד: מי שאין לו מנהיגות פנימית (שכל על גוף) – אצלו נכנסים טפילים שמנהיגים אותו.
אינטרנט כ”חורבה”
המחשב הוא “חומר בלי צורה” – הוא יכול הכל אבל הוא לא מוגדר לשום כיוון. זה הופך אותו ל“חורבה” – מקום שבו מונחים חומרי בנייה אבל לא בנוי, ושם מסתובבים שדים.
דוגמאות קונקרטיות ל”שדים” בעולם הדיגיטלי:
– פרסומות – שד גדול
– מחלוקת – איך אנשים מתווכחים בטוויטר
– דופמין-האקס, כעס-האקס, קורטיזול-האקס – מנגנונים שעושים אותך עצבני ותפוס
– מימים, בועות, רוחות – רעיונות שנכנסים פתאום וכולם מתחילים לחשוב משהו מטורף
לא מאשימים אדם אחד (לא מאסק, לא ביל גייטס). הם מכונות שמנהלות, אבל כיון שלא הוכנסה במחשבה תחילה צורה ברורה, נכנסים שדים מעצמם.
שדים וזנות – הסיפורים הישנים נעשים ממש
הזוהר והסיפורים הישנים מספרים על לילית ושדים שאוהבים זנות ופנטזיה. פעם זה היה בדמיון, היום הדמיון “התגשם” במסך. תמונה של אדם באתר היא “צלם” – צל של אדם, לא אדם. זו פנטזיה, זה לא בונה ילדים, זה לא בונה עולם. אבל לדמיון יש כוח – הוא לא קיים ממש, אבל יש לו כוח. זו הדיאלקטיקה של שדים: זו רק פנטזיה, אבל לפנטזיה יש כוח. שדים לא יכולים לחיות לבד – הם צריכים “נשא” (carrier), אדם שנושא את השיגעונות שלהם.
—
חלק ז: תורה כמסגרת נגד שדים
מצוות עשה ומצוות לא תעשה
הזוהר אומר: הקב”ה נתן לנו תורה עם שני חלקים:
– מצוות עשה = לבנות עולם התיקון (חתונה, ילדים, תפילין, תפילה, לימוד)
– מצוות לא תעשה = שמירה משדים ורוחות רעות – לא לאכול חמץ, לא לאכול חזיר, עינויים של יום כיפור, תקיעת שופר (מונע קטרוג) – אלו עצות מעשיות נגד קליפות
הגמרא בסנהדרין: “אין עוד מלבדו” – האם זה מספיק?
– רבי יוחנן: כישוף עובד כשמכחישים פמליא של מעלה
– רבי חנינא: “אין עוד מלבדו” כפשוטו – יש רק ה’, כישוף לא עושה כלום
מסקנת הגמרא: “שאני רבי חנינא דנפיש זכותיה” – העצה של פשוט לומר “אין עוד מלבדו” עובדת רק למי שיש לו זכויות גדולות מאוד. לאדם רגיל זה לא מספיק – צריך עצות מעשיות.
—
חלק ח: עצה ראשונה – “אין עוד מלבדו” והתעלמות
“אין עוד מלבדו” – אמת מול דרך
– כאמת: כן, זו אמת מוחלטת שרק לה’ יש מציאות. כמו שהנפש החיים וספרי חסידות אומרים – כשחושבים “אין עוד מלבדו” מתבטלות כל הקליפות.
– כדרך/עצה: זו העצה הגדולה ביותר, אבל זו עצת חירום – כמו דפיברילטור להתקף לב. זה עובד ב”עזרה ראשונה”, אבל אי אפשר לחיות עם זה כסדר. בשלב מסוים, הלב צריך לדעת לעבוד בעצמו.
“נפישא זכותיה” לא אומר רק מצוות – זה אומר שהוא ידע להחזיק באמונה הזו בצורה נכונה. המעשה עם היהודי שיצא מהתוועדות, אמר “אין עוד מלבדו”, התנגש בקיר, ואמר: “אני רואה עדיין דברים מלבדך!” – זה לא סיסמה, לא מדבקת פגוש – זו השגה עמוקה שיחידי סגולה יכולים להגיע אליה.
יישום מעשי: “אבא לא בבית”
כשהיצר הרע בא לדפוק, עונים: “אבא לא בבית, בוא מאוחר יותר.” לא להילחם, לא לדון – פשוט לסרב להזמנה.
סוד ליל פסח
– “ועבר ה’ לנגוף את מצרים” – רק ה’ בעצמו, “אני ולא מלאך”
– פרעה בא לחפש את משה – “אני לא בבית, אני עסוק ב’אין עוד מלבדו'”
– כל הבעיות, כל ה”כולרע” וה”וירוסים” – הלילה זה פסח, הלילה חושבים רק על ה’
מעשה לוט
טעות לוט בליל פסח: הוא ניסה לדבר איתם – עם אנשי סדום. המלאכים אמרו: לא מדברים איתם, לא נמצאים שם. לא להיכנס לדיאלוג עם היצר הרע.
זה עובד טוב יותר כשכבר עומדים במשהו טוב – כשהולכים להתפלל, כשהולכים ללמוד, כשיש כבר קצת “זכויות נפשיות”.
שתי מסקנות שגויות מ”אין עוד מלבדו”
1. “הכל מותר” – יש רק ה’, אז מותר לחטוא – שקר.
2. “לשרוף הכל” – יש רק ה’, אז לשרוף את הסמארטפון – גם שקר, אף שזה נשמע יותר דתי.
“אין עוד מלבדו” הוא מעל ההבחנה האם צריך לשרוף או לא. פרישה/שריפה היא עצה זמנית – כמו חמץ: שורפים חמץ, אבל רק לזמן. לא אוכלים חמץ כל השנה? לא!
הרבי לא יכול – אבל ה’ יכול כן
האריז”ל (פתחי שערים) שואל: למה ה’ הוריד מלאך? כי המלאך היה נעשה קלה – הוא היה מאבד את מדרגתו. כך גם:
– הרבי, ראש הישיבה, המשגיח – הם לא יכולים ללכת לאינטרנט, כי הם היו נעשים קלים. כשרבי אומר “אסור להחזיק סמארטפון” – זו אמת בשבילו.
אבל היהודי הפשוט: “אני לא עם הרבי, אני עם ה’.” ה’ בעצמו יכול ללכת לאינטרנט – הוא לא הולך לאיבוד. “כל תנועות לא יתנפעלו” – ה’ לא מושפע. היהודי שהולך עם ה’ בעצמו – הוא גם יכול ללכת, כי ה’ גם שם.
—
חלק ט: עצה שנייה – פרישות זמנית (מודל “מצה”)
משל החמץ והמצה (זוהר)
הזוהר אומר שמצה היא “מיכלא דאסוותא” – מזון של ריפוי. מצה לא טובה יותר מחמץ מצד עצמה – בעולם בריא חמץ הוא המצב הרגיל. אבל מצה היא רפואה, כמו שהרמב”ם אומר: לפעמים צריך ללכת לקצה השני כדי לקבל בחזרה איזון בנפש. אחרי פסח אפשר כבר לעבוד עם חמץ ו”לתקן” אותו.
יישום מעשי – “ניתוק דיגיטלי”
כמו שלא אוכלים חמץ שבעה ימים בשנה, כך צריך להתנתק זמנית מהעולם הדיגיטלי. תאר לעצמך שכל היהודים היו שבעה ימים בשנה לא נוגעים במסכים, בטלפונים. היו “מוכרים אותו לגוי” (כמו חמץ), מכסים אותו בניירות, מוצאים חלופות. לא כי זה טרף – אלא כי צריך מרחק, אי אפשר להיות “שקוע במצולות ים”.
שבת כדוגמה
שבת היא כבר מודל כזה – כל היהודים חיים כבר פעם בשבוע בלי טכנולוגיה, וזה “בלי ספק תיקון” שעושה “סוג אחר לגמרי של אדם”. האדם שיודע ששבת הוא “לא שם” – זה נותן לו רמה בנשמה שמשפיעה על כל השבוע.
היסוד: חופש אומר “אני שולט”
חופש לא אומר שאין – זה אומר “אני שולט על הדבר, לא הוא שולט עלי.” העצה היא זמנית – כי האמת של “אין עוד מלבדו” אומרת שגם טכנולוגיה היא טובה. אבל בעולם הזה אי אפשר לקבוע את זה, לכן צריך לעשות את זה לזמן.
—
חלק י: עצה שלישית – להפוך את הכלי לקדוש (“ייחוד חומר וצורה”)
האנטי-תזה לגישת “טרף”
במקום לומר שטלפון הוא טרף, טמא, צריך לומר הוא קדוש! בטלפון יש כל התורה כולה, כל הנוסחאות, כל הסידורים, כל הכוונות, קופת צדקה, שופר – כמעט כל המצוות נכנסות. לכן צריך להתייחס אליו בקדושה: לא לגעת לפני נטילת ידיים, לעשות סדר ברכות – “אשר עשה לי את הפלאפון בקדושה”, לומר תפילה לפני הפתיחה.
תפילות ותחינות לאינטרנט
למה TAG לא מוציא סידור “סדר תחינות לאינטרנט”? – איזו תפילה אומרים כשנכנסים לאתר, איזו תחינה כשנכנסים למדיה חברתית (“שלא יכשילוני בחברי ואשמח בהם”). בני יששכר אומר: אם אין בסידור, אפשר לעשות בעצמנו – “בכל לשון שאתה שומע”.
החידוש העיקרי: לעבוד עם הצורה הפיזית – “חומרה, לא תוכנה”
אנשים חיים לא בעולם טכני של אפשרויות, אלא בעולם החפצים – עולם של דברים פיזיים עם חומר וצורה. לכן זה עושה הבדל גדול איך דבר נראה, איזו צורה יש לו, ולמה הוא מיוחד.
פילטר לבדו לא מספיק. פילטר רק חוסם גישה, אבל הכלי נשאר אותו דבר. צריך לעבוד עם גוף הכלי עצמו – הצורה הפיזית, רמת ה”חומרה”.
ההבדל בין כלים: טלפון, אי-בוק, טאבלט
– טלפון אינו ספר. אפשר טכנית לקרוא בטלפון, אבל המסך קטן מדי, האור לא טוב לזה – החומר לא נעשה להיות ספר. דבר שנעשה “להכל” מסתיים בלהיות כלום – זה המקום שבו כל השדים מסתובבים.
– קורא אלקטרוני / אי-בוק עדיף – הוא נעשה לקריאה, צורת
הגורם מתאימה למטרה.
– טלפון נעשה להיות טלפון – לתקשר, להיות בכיס. הוא לא נעשה לצפות בסרטונים – גוף הכלי אומר שזה לא מתאים לזה.
ייחוד – לייחד את הכלי למטרה
צריך לייחד את הכלי למטרה ספציפית, בדיוק כמו שמקדשים דבר:
– “הריני קונה ספר זה לשם לימוד התורה” – כשקונים אי-בוק, צריך לייחד אותו ללימוד. זה כמו מצה לשם מצת מצווה – מעשה הייחוד נותן צורה לחומר.
– משל הקידושין: אישה מתקדשת עם טבעת – מעשה פיזי. הטבעת נמצאת תמיד, וזה נותן צורה למציאות. כך גם צריך מעשה בגוף הכלי.
דוגמאות מעשיות
– לשים מדבקה על המכשיר.
– לקנות אייפד מיוחד רק לתורה – לשים אותו בארון הגמרות, להוציא אותו ולתת לו נשיקה כמו גמרא. למה אדם שלומד באייפד לא נותן נשיקה כשהוא מסיים ללמוד, כמו שעושה עם גמרא? כי הכלי לא קיבל את הייחוד.
המקום שבו הכלי נמצא – גם מעשה בגוף
מחקרים מראים: כשטלפון מונח על השולחן ליד אדם, הוא כבר נמצא שם מנטלית – הוא “זמין”, אפילו בלי להסתכל.
עצות מעשיות:
– לשים את הטלפון בחדר אחר כשלומדים – אפילו בפינה אחרת של החדר כבר עוזר.
– הניגוד בין התמונה הישנה של יהודי שלומד – “קפה, סיגריה, גמרא” – עם התמונה החדשה: “סיגריה עם טלפון” – זו מציאות חדשה בעולם הגופים.
– בית כנסת שלא מאפשר להכניס טלפונים – זו עצה נפלאה.
– טלפון על מדף מסוים במשרד, שמרימים רק כשהוא מצלצל – זה נותן צורה לכלי.
—
חלק יא: הגבלות זמן וכוח הנדרים
שליטה בזמן וזמינות
אדם לא צריך להיות זמין בטלפון מהבוקר עד הלילה. כשראש ישיבה או מעסיק מגביל את הגישה למדיה חברתית בזמן העבודה, הוא עושה טובה לכולם. האינטרנט שימושי, אבל זה לא אומר שצריך להיות שם כל הזמן. צריך לעשות זמנים קבועים – אולי שבת לבדה כבר מספיקה כהפסקה טבעית.
יסוד הנדרים – עצה עמוקה יותר מהתורה
ההבדל החד בין נדר לשבועה:
– שבועה היא: “אני לא אוכל בשר השבוע” – האיסור הוא על האדם, על התנהגותו.
– נדר הוא: “החפץ אסור עלי” – האיסור מונח על הדבר עצמו. חתיכת הבשר הופכת בשבילי כמו חזיר – לא לכולם, אלא לי.
למה נדר חזק יותר?
זה קשור ישירות ליסוד של “עולם החפצים”: כיון שאנשים חיים בעולם של חפצים עם חומר וצורה, הרבה יותר קשה לעבור על נדר מאשר על שבועה. כשהחפץ עצמו “הופך” למשהו אסור – כשחתיכת הבשר היא עכשיו חזיר בשבילי – אז האדם עובד עם המציאות הפיזית של הדבר, לא רק עם התחייבות מופשטת. זה כוח “נדר עלי דבר זה” – האדם יכול בעצמו לקדש חפץ ובכך ליצור מחסום חזק יותר.
—
סיום: הזרימה ההגיונית של כל הסדרה
1. יסוד א: רק הקב”ה הוא אמת; כל השאר הוא כלי/חומר.
2. יסוד ב: חומר = יכול להיות הכל = לא מיוחד = שורש הרע.
3. דיגיטל: חומר חדש, יותר אינטנסיבי – המסך אף פעם לא הופך ל”דבר אחד”.
4. שתי תשובות שגויות: חומה (פרישות) והתעלמות (הפקרות) – שתיהן לא מבינות את החומר החדש.
5. הדרך האמיתית: כמו חתונה – לתת לחומר צורה, ייעוד, קדושה – לחיות בעולם התיקון.
6. שדים: חומר בלי צורה נתפס אוטומטית על ידי כוחות נמוכים – נייטרליות לא קיימת.
7. עצה ראשונה: “אין עוד מלבדו” / התעלמות – חזק אבל זמני, כמו דפיברילטור.
8. עצה שנייה: פרישות זמנית (מודל “מצה”) – שבת, ניתוק דיגיטלי, זמנים קבועים.
9. עצה שלישית: חומרה, לא תוכנה – לייחד את הכלי פיזית, לעבוד עם עולם החפצים, נדרים על חפצים.
10. הכלל: כל אחד צריך לעשות “ניסוי וטעייה” לעצמו – זה לא שולחן ערוך עם כללים קבועים, אלא יסוד הבנה שצריך ליישם על המצב האישי שלו. המהלכים התורניים איך מתייחסים לחמץ, המן, פרעה – כלומר לסתירה בין רצון ושכל – אפשר ליישם מעשית על הבעיות שלנו בחיי היום-יום.
תמלול מלא 📝
אינטרנט, מדיה חברתית וטכנולוגיה דיגיטלית: פרספקטיבה של חומר ותיקון
הקדמה: ההקשר של השיעור
מגיד השיעור:
אחים יקרים, יהודים יקרים, כבר ערב פסח, כבר שרפנו את החמץ. קצת מוקדם שרפנו את החמץ, כי זה ערב שבת, ועדיין אוכלים אותו. אז אני רוצה לדבר קצת על זה.
וזה המשך, השיעור השלישי, ולכאורה זה יהיה החלק האחרון במיני סדרה שיש לנו כאן, בסוד האינטרנט, בסוד האינטרנט והטלפונים וכל הענינים הנלווים, מדיה חברתית, בינה מלאכותית, וכל הדברים.
זה המשך, העיקר נקודה היא בשני השיעורים האחרונים, שהיו במובן מסוים הקדמות תיאורטיות, ואנחנו ננסה היום להתחיל יותר מדרכים מעשיות. אני עוד אומר עוד יסוד אחד כזה, אבל דברים מעשיים שאפשר לראות לאור היסודות שהנחנו, ואפשר להבין למה אלו הן העצות, למה אלו הן הדרכים איך להתייעץ.
פרק א’: חזרה על היסודות – מציאות, חומר ורע
יסוד ראשון: רק הקב”ה יש לו מציאות אמיתית
מגיד השיעור:
השיעור הראשון היה כלל הדברים, הפשט של זה הוא שאין בעולם שום דבר שיש לו מציאות. מציאות יש רק להקב”ה, כל השאר הוא, כלומר אין לו דין הוי’, כמו שהמהר”ל אומר בהקדמה לגבורות ה’. הקב”ה נקרא י-ה-ו-ה, שם הוי’, הוא הוי’. כל שאר הדברים יש להם הוי’ משני, הם מקבלים ממנו קיום, או בשפה שלנו, הם כלים או אמצעים להגיע אליו.
אבל המטרה הסופית, גם ההתחלה והמטרה, היא כביכול האין סוף, האחד. וממילא אי אפשר לומר לא טוב ולא רע, על פי האמת, על שום דבר, רק על הקב”ה צריך לומר טוב. כל שאר הדברים, כמה שהם מביאים אליו, כמה שהם עוזרים – וצריך להבין מה זה אומר להביא אליו, זה לא סתם דבר לומר – כמה שהם עוזרים, הם טובים, כלומר הם טוב משני, הם טוב מצד שהם מחוברים לה’. וכמה שלא, זה מה שאנחנו קוראים רע.
מה זה אומר “רע”?
מגיד השיעור:
אבל רע לא אומר שיש לו קיום מצד עצמו לבד, רע אומר שזה חלל, כמו שהארכנו יותר בשיעור השני, שמשתמשים בזה שיש דבר שאינו ה’, וממילא הוא לא חייב להיות. הוא חייב בסוף להיות, אבל בינתיים, בעולם הבחירה, בעולם הזה, הוא לא חייב להיות ה’, הוא לא חייב להיות שום דרך לה’. הוא יכול להיות כאילו דבר בפני עצמו, או הוא יכול אפילו להיות מרחיק או מפריד כמו שקוראים לזה, וצריך לדעת גם מה הדברים, מה המילים אומרות.
ומצד זה, זה מה שאנחנו קוראים רע. במילים אחרות, כמו שאמר הבעל שם טוב הקדוש, כתוב בתולדות, אין דבר כזה רע, רע הוא לשון מלרע. מלרע, כמו שיש מילה מלעיל ומלרע. מלעיל אומר למעלה, מלרע אומר למטה. מלרע אומר שזה למטה.
מה זה אומר למטה? בשפה שלנו זה אומר חומר או קליפה. מה זה אומר חומר? וזה הארכנו יותר, הבחינה שמסבירים מה זה אומר חומר, ומזה אפשר להבין איזו פתרון ספציפי צריך להיות, איך בדיוק מביאים את זה לטוב.
יסוד שני: מה זה אומר “חומר”?
מגיד השיעור:
המילה חומר לא אומרת שזה רע, לא כמו תאווה, לא שזה אבסורד תאווה. היסוד, כשאומרים שיש כן, והמקובלים אומרים שיש כן נקודה שנקראת רע כביכול, שקוראים לזה הסטרא אחרא, החמץ, העמלק, היצר הרע, כמו כל הדברים שקוראים כן את השם רע על זה, “יוצרו קראו רע”, כן, כתוב בגמרא על היצר הרע, הוא נקרא רע. אז לא רע?
הפשט הוא, שזה שדבר יכול להיות הכל, הוא יכול להיות כל דבר. במילים אחרות, אין לו מעצמו גבול, כמו שקוראים לימיט, גבול. הוא לא מוגבל להיות דבר מסוים, הוא לא מיוחד. כן, יחוד וגבול, הוא לא מיוחד. הוא נקרא קדוש. קדוש אומר מיוחד, שייך למשהו, מיועד, כמו “מיועדת לי”, “מיוחדת לי”. הוא שייך למשהו מסוים.
וכל העולם, הבחינות שהוא חומר, וככל שדבר נקרא יותר חומרי, יש לו פחות יחוד, יש לו פחות גבול, הוא פחות דבר אחד, אפשר לומר שהוא יותר טהור, הוא יותר הרבה דברים. לא שהוא הרבה דברים בפועל, הוא יכול להיות הרבה דברים.
חומר הוא השורש של חטא
מגיד השיעור:
וזה הסברנו, וזו המילה כשאנחנו אומרים שחומר הוא רע כביכול, שזה טומאה, זה לא טומאה, אין לו שום חטא, אבל זה שורש של חטא. ודיברנו על זה, דיברנו כאן במקום אחר על טומאת מת, שמת זה לא עבירה להיות מת, אבל השורש של כל העבירות הוא להיות מת. השורש של כל העבירות הוא הדעת שחומר יכול להיות וזה לא.
פרק ב’: הבעיה של “כלים” וחירות
למה “זה רק כלי” זה לא מספיק
מגיד השיעור:
וזו הבעיה. ולפי זה הלכנו קצת יותר רחוק והסברנו שאם כך לא מספיק סתם לומר שהכל כלים, אין כלים טמאים ואין כלים טובים, זה תלוי מי משתמש בהם. שאלה כזו צריך להבין איך משתמשים בכלים. הקב”ה עשה את הכלים, אם לא נדע איך להשתמש בכלים, איך לתקן אותם, לא נוכל להביא אותם לה’. ממילא צריך להבין שהבעיה של הכלים, השורש של הכלים הוא שהוא חומר, שהוא יכול להיות כל דבר.
המשל של חירות ויצר הרע
מגיד השיעור:
והסברנו איך המשל של יצר הרע שקוראים חירות בלשון הלעז, פשט של חירות, נכון? השם המשותף, חירות, יש לו הרבה משמעויות. וכשאנשים חושבים שחירות אומרת, וצעירים ובני נעורים חושבים שחירות אומרת שאפשר לעשות כל דבר שרוצים, הרעיון של הפקרות, בינתיים כשמתבגרים מבינים שזה של בני נעורים, זה לא חירות אמיתית. יכול להיות שזה שלב שנראה, אבל זה לא חירות אמיתית. זה מבחינת חומר.
פרק ג’: שני הפתרונות השקריים
פתרון א’: לעשות חומה
מגיד השיעור:
והפתרון של החומר הזה הוא לא, כמו שאמרנו שכבר לא לשים קיר סביב זה, אז זה לא תיקון, או אפילו לא. כן, אפשר לראות בבירור את שני הפתרונות הילדותיים. כן, יש את הגישה שאומרת שצריך לעשות חומה סביב זה, זה לא פתרון. למה? כי זה לא מתקן את החומר. זה עולם אחר, ובגלל שהבעיה שיש נשארת כל הזמן. יכול להיות שעומדים מחוץ לזה, אבל זה נשאר כל הזמן.
פתרון ב’: “זה רק כלי”
מגיד השיעור:
ואותו דבר, האחר, האנטי-גישה שאומרת שזה רק כלי, גם זה לא פתרון. לעידן לא מתאים, שניהם משורשים באותה בעיה. שניהם לא מתאימים, שניהם עולמות אנלוגיים, שניהם לא מבינים את המהפכה הדיגיטלית. שניהם לא מתאימים לענין שיש משהו סוג חדש של חומר, או כמו שאמרנו שצריך להסביר שזו רמה חדשה של חומר, את זה צריך להבין היטב. אבל זה בהחלט סוג חדש של חומר, משהו צורה חדשה של החומר, אבל זה בעצם בדרך שזה מגיע אלינו, לכל הפחות זה חומר יותר חומרי, דבר שיכול להיות הרבה יותר דברים, כמו ההבדל של מסך דיגיטלי מנייר.
פרק ד’: ההבדל בין נייר למסך – סוג חדש של חומר
המשל של נייר
מגיד השיעור:
נייר יכול להיות הרבה דברים, נייר הוא נייר סובל את הכל, אבל מה שכותבים עליו יכול להיות רק דבר אחד. בעוד שמסך, אפילו בשעה שכותבים עליו הוא עדיין יכול להיות הרבה דברים. הוא סוג אחר לגמרי, אפשר להסתכל עליו הוא יותר חי.
המסך לא מקבל צורה
מגיד השיעור:
כמו שאנחנו אומרים, זה לכאורה גם חירות, אבל זה מאוד שונה. המסך בעצמו לא מקבל צורה, הוא לא נעשה שום דבר אף פעם. זה כמו, לא לקחת משל, כמו נער או בחור, כזה מבקש, הוא הולך לכל אחד, הוא שומע מכל אחד, אבל הוא לא נעשה שום דבר, הוא לא רוצה להיות שום דבר, כי הוא רוצה לשמור תמיד את החופש.
ועל זה אותו אדם מסתכל על המסך כל הזמן, זה נורא מושך, כי יש בזה את החופש, הוא יכול להגיע להכל, הוא יכול להביא הכל לכאן, הוא יכול להיות הכל.
פרק ה’: הפתרון האמיתי – שאלת חכם חצי תשובה
להבין את הבעיה זה הצעד הראשון
מגיד השיעור:
ומה שאנחנו צריכים לעשות ממילא הוא לא לא להבין את זה. אם אנחנו לא מבינים את זה, בין אם אנחנו עושים מחיצה מסביב ומסביב, ובין אם אנחנו אומרים, ממילא זה הבדל, אנחנו לא צריכים להתאים, אנחנו לא צריכים להיות שום סוגיה, אין שום סוגיה שנקראת אינטרנט בכלל, יש את אותה סוגיה ישנה של לעשות טוב ולא רע שתמיד הייתה. אלה לא נכונים, שניהם לא נכונים. למה? כי שניהם לא הבינו מה זה אומר להיות מסך, מה זה אומר להיות מחשב, מה זה אומר להיות הסוג הזה של חומר.
אם אנחנו מבינים כן, ותמיד שאלת חכם חצי תשובה, מה נשתנה, מה העדות והחוקים והמשפטים, מה שאנחנו שואלים, אם אנחנו מבינים בבירור את הבעיה, כמעט תמיד נפתח, לפחות נדע באיזה כיוון אנחנו צריכים ללכת לחפש את התשובה. אז עכשיו שהבנו בבירור את הבעיה, אנחנו יכולים לראות מאוד בבירור, נפתחות דרכים מאוד פשוטות איך למצוא את התשובה.
התשובה היא לא חומה ולא הפקרות
מגיד השיעור:
התשובה שהיא לא תשובה מבחינת לעשות חומה, לא התשובה של לומר שאין שום הבדל, אין, ממילא אין שום דין פילטר, אין שום לא פילטר, אין שום דבר, כל אחד יעשה איך שהוא מנסה להיות טוב. אלא יש כן דרך שאנחנו יכולים לנסות לפתור את הבעיה של זה.
ואנחנו מבינים, דרך אגב, אם אנחנו יכולים, וזה בהחלט בעיה, אני לא אומר שפתרון מלא לוקח את הבעיה. כן, פתרון מלא אומר שנשארת תמיד הבעיה, אין לי שום פתרון, נגיד, ברור. אני מתכוון שהמבט שהורדתי שבוע שעבר מראה כמעט מיד את הדרך לפתרון, אבל הסוג הזה של פתרון לא אומר שהלאה לא יהיו שום ניסיונות.
פרק ו’: המשל של חתונה – עולם התיקון
חתונה היא הפתרון לתאוות ניאוף
מגיד השיעור:
כמו לומר שהפתרון של תאוות ניאוף הוא להתחתן. להיות פרוש זה כמו תרגום, לומר סתם מה שאני רוצה, כמו השיטה הליברלית שאומרת “עשה מה שלא מזיק לאף אחד”, זו לא שיטה כי יש בזה יותר מדי חופש וזה לא מוביל לשום מקום, לא עושים, לא נעשים אף פעם שום דבר, לא נעשה אף פעם שום דבר מהיצר הרע הזה. אבל מה כן הפתרון? להתחתן.
חתונה לא לוקחת את הניסיונות
מגיד השיעור:
ולהתחתן אומר שלא הולך הניסיון, נכון? כשאומרים שהפתרון הוא להתחתן, לא להיות פרוש או להיות מופקר, אז אם כך מה? נשארים עם היצר הרע? היצר טוב עם היצר הרע? כי הוא ניסה להשתמש בזה בדרך הנכונה, בזמן הנכון? זה לא הולך, עדיין יהיו ניסיונות כשהוא רואה אחר, עדיין יהיו ניסיונות בעצמו, ובזמנים שאסור, וכן הלאה. עדיין יישארו כל הניסיונות שיש.
אבל חתונה נותנת דרך החוצה
מגיד השיעור:
אבל, זה הפתרון האמיתי היחיד, ומי שחי את החיים האלה, האמת היא, אפילו כשהוא נופל, כלומר, מישהו שלא יצא לו פת בסלו, ולא מישהו שיש לו פת בסלו, אפילו אם יש לו כן מחשבות אסורות, יש לו דרך איך, כלומר, הוא חי את זה, אפשר לומר יש לו דרך, כן, כמו שאומרים פשוט תרגום, מישהו שדומה לו פת בסלו, מישהו שיש לו פת בסלו, ומה זה יש לו פת בסלו?
המעשה של רב עמרם
מגיד השיעור:
כמו שרואים בגמרא, יש כל מעשה של רב עמרם, במסכת כתובות, הוא מתעורר מאישה ברחוב, הוא יכול ללכת הביתה ולומר לאשתו, ביתו ואשתו, לומר הנה, עכשיו הוא יעשה את זה בקדושה. העצה הזו אין לשום בחור שאין לו דרך להוציא את התאווה בקדושה. יכול להיות שהוא עדיין מהרהר, הוא עדיין היה מהרהר באחר, אבל יש לו דרך החוצה. זה דבר אחד שאפשר לומר, זה התרגום, כן, הוא נשאר עם הבעיה, אבל יש לו פתרון לבעיה.
פרק ז’: עולם התיקון – כשליצר הרע יש צורה
עולם התיקון הוא לא עולם בלי יצר הרע
מגיד השיעור:
אבל יותר עמוק הייתי אומר, שאדם שהתחתן, הוא חי כבר בעולם התיקון. עולם התיקון הוא לא העולם שאין בו יצר הרע. נכון?
עולם התיקון, זה העולם שבו ליצר הרע יש צורה, שבו היצר הרע משמש את אשתו, לצורך ניוול, לצורך איש ואשתו, לצורך להוליד ילדים, לצורך לנהל בית יהודי, הוא חי בעולם התיקון.
אפילו עם ניסיונות, הוא לא יכול להיות עולם התוהו
מגיד השיעור:
לכן, היצר הרע שיש לו, הוא יוצא לרחובות ויש לו ניסיון, או אפילו ממש ניסיונות שאדם יכול להיות לו, אפילו כשיש לו ניסיון הוא לא יכול להיות עולם התוהו.
—
[סוף חלק א’]
שדים, דיבוקים, ויסוד החומר בלי צורה: להבין את הסכנה של כוחות לא מעוצבים
ההבדל בין חתן לבחור בניסיונות
המעשה של רבא: לתקן תאווה בקדושה
כמו שרואים בגמרא, גמרא של רבא במסכת כתובות, שהוא מתעורר מאישה ברחוב, הוא יכול ללכת הביתה ולומר לאשתו, “להתכונן עבורו”. אומר, “בסדר, עכשיו הוא יעשה את זה בקדושה.”
העצה הזו אין לשום בחור שאין לו דרך להוציא את התאווה בקדושה. יכול להיות שהוא עדיין כאן הירהר – הוא עדיין היה מהרהר באחר – אבל יש לו דרך החוצה.
הפשט: אדם נשוי חי בעולם התיקון
זה דבר אחד שאפשר לומר, זה התרגום: הוא נשאר עם הבעיה, אבל יש לו פתרון לבעיה.
אבל יותר עמוק הייתי אומר, שאדם שהתחתן, הוא חי כבר בעולם התיקון. עולם התיקון הוא לא שהעולם אין בו יצר הרע. עולם התיקון הוא שהעולם שבו ליצר הרע יש צורה, שבו היצר הרע משמש את אשתו, לצורך ניוול, לצורך איש ואישה, לצורך להוליד ילדים, לצורך לנהל בית יהודי. הוא חי כבר בעולם התיקון.
לכן, היצר הרע שיש לו יוצא לרחוב ויש לו ניסיון, או אפילו ממש ניסיונות שאדם יכול להיות לו, אפילו להיות מוטרד מניסיון, הוא לא יכול להיות עולם התוהו. אפילו הוא נכשל בניסיון. אני חייב להיות בחור, אחד שאין לו בכלל את הכלי, אין לו בכלל את… כן, מה זה אומר, את החורים לציורי, בכלל פרק גופה. כשהוא נופל בזה, אפשר לראות אותו, הוא נופל בזה, הוא נזרק החוצה. כי הוא נופל לגמרי מעולם התיקון.
המצב של בחור: רחוק מעולם התיקון
אם למישהו יש ניסיון, חוץ מנשוי שיכול לחזור לאשתו, בישראל יש את האדם המתקן שלו. נשוי, במובן מסוים יכול לומר, אבל בחור יש לו היבט של להיות לגמרי פרוש – הוא לא גורם בכלל, הסוגיא הוא חי בעולם המלאכים, הוא לא גורם בכלל את כל הדבר הזה. הוא יכול לראות את זה כמילים של הניסיון שבמובן מסוים זה אמת, אבל מצד שני, ואנחנו יכולים להיות כל אחד יותר טהור.
המיקוד האמיתי: לא הניסיונות, אלא היסוד
המשל של אינטרנט: לא רק נוף
זה מה שצריך בכלל את אותו הדבר. זה משל טוב: העולם חושב הרבה פעמים שהבעיה העיקרית של האינטרנט היא נוף, אבל זה לא. באותו אופן אבל אני רוצה לומר, שסוג הפתרון שאנחנו הולכים לחשוב עליו זה לא הפתרון שנוגע לניסיונות. זה לא הניסיונות של הנות שזה אולי רק בעיה אחת, כשמסתכלים על זה כאילו הבעיה של זה מביאה לזה.
לא, אנחנו רוצים לומר את היסוד של הדבר עצמו, נכון? ולא הבעיה של ביטול זמן, של לשון הרע, של הסוג הזה שאתה נעשה אדיקטיבי, וכל מיני שטויות אחרות של הסחת דעת וכן הלאה שיש בזה.
פרישות זו לא העצה
אלא מה כן, מה שאני רוצה לומר הוא, ולא להתרחק, לא להיות פרוש. להיות פרוש זה, אנחנו מדברים על מה שיש מקום לזה, אבל זו לא העצה שאנחנו אומרים, זה לא עולם התיקון. עולם התיקון לא יכול להיות פרוש.
עולם התיקון הוא שאנחנו נאמר את הדרך איך אנחנו מתקנים את הדבר הזה. וזה שאנחנו נהיה כלים, שהצורה שלנו תבוא, אולי לא לגמרי מקבל צורה, אבל יכול בחיינו, זה לייף, כן?
כל עולם הזה הוא חומר שצריך צורה
כל עולם הזה, במובן מסוים הוא חומר שהוא כמו לא, כן? אנחנו אמרנו על האינטרנט שזה יותר יחיד כזה, אבל כל העולם הוא כך, כל היצר הרע גם כן. הוא לא מקבל צורה מצד עצמו, אבל אנחנו מכניסים אותו לתוך צורה, והוא מבין את עצמו, וזה נעשה איזה תיקון.
לחיות כאדם בוגר
אותו דבר, אני רוצה לומר לגבי איך אנחנו עושים את זה בצורה? אנחנו עושים את זה כאדם בוגר, בן אדם בוגר, ואחר כך יודע שזה לא יכול להיות שאין ניסיונות. זה אומר אבל שאנחנו לא נצטרך כשאנחנו נכשלים, גם לא, תמשיך הלאה, כי אנחנו נשרוף את זה – זה לא פתרון.
ואותו דבר לא נהיה כמו בחור שכשהוא נכשל הוא אבוד, הוא אבוד. בסדר, הוא לא הצליח היום, הוא יצליח מחר, כי יש לי כבר איזו דרך מסודרת איך לחיות עם זה.
אוקיי? זו התוכנית שלנו.
היסוד של שדים: מה קורה כשפוטנציאל נשאר בלי צורה
הקדמה: להבין את החומרה של הבעיה
לפני שאני אומר את זה, אני רוצה אבל להוסיף, להבין קצת ברור כמה חמור, כמה רחוק הולכת הבעיה של סוג דבר כזה שהוא חומר שאינו מקבל מרות, חופש שהוא לא רוצה לקבל מרות.
ואני רוצה לומר יסוד שכתוב בספרי קבלה, והיום, ואני ראיתי אצל אנשים שונים שמלבנים את זה יותר כך.
ההגדרה של שדים ורוחות
היסוד נקרא שיש בעולם שדים, שדים ורוחות. היצר הרע נקרא שד, זה ראינו בגמרא, היצר הרע קוראת הגמרא שד. היצר טוב נקרא מלאך קדוש, והיצר הרע נקרא שד.
מה זה פירוש שד? וכך מסביר הרמב”ן בדרכו, והרמב”ם והמקובלים בדרך קצת אחרת, ואני לא עוסק עכשיו בסוגיא להבין, אבל אני רוצה להבין אותו למעשה.
הפירוש: פוטנציאל חזק בלי צורה
שין-דלת הוא מה שקורה כשיש דבר שיש לו פוטנציאל חזק, יש כוח חזק, כמו אנרגיה חשמלית שהיא כוח נורא, ואף אחד לא נותן לזה צורה. יש צורות מסוימות, כאלה כביכול חצאי צורות, לא ממש צורות עם עצמיות, אבל כאלה נפשות שנעשות מזה. זה פירוש שד.
הפשט של הרמב”ם: אדם שלא משתמש בדעתו
במילים אחרות, אומר הרמב”ם למשל, אומר הרמב”ם בדרך הפשוטה: אדם יש לו דעת, כל אדם יש לו דעת, אפילו הוא לא משתמש בדעת באופן המתוקן יש לו דעת. כשהוא אדם השלם, אדם נכון, הוא משתמש בדעתו ובונה עם זה בניינים.
אם הוא לא אדם טוב, לא פשוט שהוא נעשה לא אדם, הוא לא נעשה בהמה. אומרים שאדם שאינו אדם הוא בהמה, זה לא נכון, אומר הרמב”ם, הוא הרבה יותר גרוע מבהמה.
למה הוא יותר גרוע מבהמה? כי הוא מועיל להזיק ולא להועיל, נכון? הוא יכול להשתמש בשכלו לעשות כל מיני טריקים מרושעים ולסבב לאנשים את הראש ולעשות עוולות, אבל עם שכלו הוא לא עוזר לבנות עולם, עולם מתוקן. זה נקרא שד, אומר הרמב”ם, זה נקרא שד.
הפירוש של המקובלים: כוחות ממשיים
בקבלה כתוב על זה יותר חד, כביכול שיש ממש, כך מתארים המקובלים, אולי זה באמת כך, שיש ממש כאלה כביכול כוחות, יש כאלה…
הכלל: ניטרליות לא קיימת
במילים אחרות, אפשר לומר כך: מה שהחומר הוא פוטנציאל, לא אומר עדיין שזה נשאר ניטרלי. כי כדי שיהפך מ… זה ניטרלי מצד מה שהוא הפוטנציאל, אבל כדי שיהפך מניטרלי, מהפוטנציאל, להיות איזה דבר טוב, צריך להיות בכוונה, צריך להיות שדווקא יעבדו כדי שיהיה כך. במילים אחרות, צריך בכוונה במחשבה תחילה להביא נשמה.
מה שאין כן אם לא הולכים בכוונה, לא פשוט שזה נשאר ניטרלי, זה נשאר כמו שזה. זה לא איך שהעולם עובד. מי שיסתכל סביב בעולם יראה שזה לא נעשה כך. כשזה נשאר ניטרלי, יתפסו…
המשל של חמץ: איך בקטריות נתפסות
הרעיון של חמץ
מה זה חמץ, כן? זה הרעיון של חמץ, נכון? שלוקחים בצק, בצק בעצם אינו חמץ, זה לא שחמץ הוא רע, אני רק רוצה תמונה לסוג הרעיון הזה.
לוקחים בצק, לכאורה הוא היה נשאר בצק. אם רוצים אפשר לעשות אותו חמץ, אם רוצים אפשר לעשות אותו מצה. בינתיים, זה נקרא שהייה, נכון?
המציאות: חיידקי שמרים באוויר
אבל המציאות היא, כמו שאומרים פיזית איך זה עובד, שיש בקטריות שונות, שמרים, שמרחפות באוויר תמיד, ולא שמים לב אליהן כי אין להן איפה להיאחז. אבל הן מרחפות באוויר כל הזמן. מסתבר, אולי יש מקומות שלא, אז לא קורה, אבל באופן כללי, באוויר מסתובבות תמיד חיידקי שמרים כאלה.
מה קורה כשמניחים את הבצק לעמוד
ואתה משאיר בצק למשך כמה שעות, למשך קצת זמן, למשך יותר משמונה עשרה דקות, ווטאבר, זה אולי חומרא, אבל משאירים למשך פרק זמן בצק, יתפסו בזה השמרים ויעשו אותו חמץ.
כדי לעשות מצה צריך שמירה אקטיבית
כדי לא לעשות אותו חמץ צריך שמירה נוספת, או לעשות צורה אחרת. אתה רוצה דווקא לעשות מצה אחרת, צריך להכניס את השמרים שלך, צריך לעשות איזה מעשה בפירוש כדי שהבקטריות הנפשיות, החיות שמסתובבות באוויר, לא יתפסו בזה. כך זה עובד.
הנמשל: צורות חיים נמוכות נתפסות בפוטנציאל
ואותו דבר, כשיש פוטנציאל, בפרט כשזה פוטנציאל חזק, אם לא מכניסים בזה בכוונה צורה, לא מכניסים בזה בכוונה נשמה, קורה איכשהו שיש צורות חיים נמוכות אחרות, סוג צורות נמוכות, שהן נתפסות בזה.
במילים אחרות, כביכול, לא יכול לומר מצד הצורה, אבל איכשהו, כשמסתכלים סביב העולם כך איך זה עובד, למה זה קרה, זה באמת כי יש כך כמו שיש בקטריות בגשמיות, יש אולי כאלה כוחות ברוחניות שמסתובבים ונתפסים, או זה לגבי אנשים שהם כך, כמו שמונח בנשמה של האנשים, היצר הרע של האנשים, ווטאבר זה בדיוק.
העובדה: כוחות גדולים לא נשארים ניטרליים
העובדה היא שדברים, כוחות גדולים, מכונות גדולות שאין להן צורה, לא נשארים ניטרליים. זה או שמכניסים צורת קדושה, אז זה נפלא, זכה מסייעין אותו, נעשה נפלא, זכה שכינה ביניהם, לא זכה אש אוכלתן, אש אוכלתן. זה לא יכול להישאר ניטרלי, כי יש כאן כוח כל כך חזק, ויש תמיד, לא יכול לומר עם תירוץ, אבל יש תמיד איזה חתיכת בקטריה שרוצה להיתפס, ואיך משאירים אותו להיכנס.
המשל של דיבוק: נשמות בלי גופים שמחפשות מארח
הרעיון של דיבוק
או כמו דיבוק, כן? בואו נבין את זה בדרך אחרת, אפשר להבין את זה כמו דיבוק. מה זה דיבוק? כך הולכים המעשיות, העולם עובד כך. האם יש דיבוקים בפועל ממש, ממש כך או לא, אבל הרעיון הוא רעיון אמיתי.
נשמות ערטילאיות: צורות בלי חומר
מה זה דיבוק? דיבוק הוא נשמות בלי גופים, כך קוראים להן, נשמות ערטילאיות. נשמות בלי גופים פירושו כאלה צורות, כאלה צורות, לגבי איך אפשר לחיות, שהן לא יכולות לעשות כלום עם דעתן לבד. רעיון לא עושה כלום. רעיון צריך להיות כמו טפיל.
רעיון צריך להיות לו גוף
רעיון צריך להיות לו על מה לחיות. רעיון צריך להיות לו חתיכת גוף, חתיכת חומר מה לאכול, כמו טפילים, כמו וירוסים ובקטריות וכל סוג צורות חיים עובדות בערך. צריך להיות על מה לחיות. כן, בקטריה או בקטריה אחרת לאו דווקא טובה, וירוס לאו דווקא רע, אבל זו צורת חיים שהיא חיה רק על שני.
אדם הוא דבר חי, דבר ביולוגי חי, טוב שהוא חי. וזה נקרא כאלה דברים שהם מסתובבים והם נתפסים, הוא לא יכול לחיות לבד, ממילא האינטרסים שלו הם להיתפס על מישהו שחי עם זה.
המעשה של דיבוק: נשמה מחפשת גוף
המעשה של דיבוק מראה תמיד שיש כזו נשמה בלי גוף שמסתובבת, היא תקועה, אין לה ביטול, היא לא יכולה לעשות כלום בעולם. למה? כי היא נשמה בלי גוף. או אולי לא ממש נשמה, אפשר לקרוא לזה רוח, צורה, איזו צורה כזו בלי גוף. וממילא היא מחפשת תמיד איפה שיש.
ההבדל בין דיבוק למשוגע
וכשאדם הוא בעל דעת מלא, וזה ההבדל בין מי שיש לו דיבוק למי שהוא משוגע, אין סתירה, אומר כבר דגל מחנה אפרים, החתן של בעל שם טוב.
כשאדם הוא נורמלי, הוא בעל הבית על עצמו, נשמתו וגופו ביחד כמו שצריך להיות, אז אין איפה שיתפוס אותו סוג החיות הזה.
כשאדם קצת פתוח
אבל כשאדם קצת פתוח, קצת שבור, קצת לא עם תיקון, הוא אבל אדם, יש לו עדיין את כל היכולות והכוחות, כוחות הדעת, כוחות היצירה, כוחות השכל, כוחות הרצון, כל הכוחות של אדם, בא הדיבוק והוא נתפס בו איכשהו, הוא יתחבר, והוא משתמש בו כדי לבצע כל מיני דברים שלא מתאים לאדם עצמו. כשקוראים לזה דיבוק.
זה אומר: רעיון משוגע מחפש גוף
וזה אומר, יש איזה רעיון, זה רעיון משוגע. זה רעיון, מכל מקום, אבל זה רעיון משוגע. רעיון משוגע בעצמו לא עושה כלום. הוא נתפס תמיד בפוטנציאלים שלא נעשו נכון עם צורה, שאין להם חומה בצורה.
כך העולם עובד
זו העובדה איך העולם עובד, והרעיון של שדים, הרעיון של דיבוקים, הוא ממש הרעיון, ואפשר להבין את זה בדרך משל. אבל מי שמסתכל לתוך העולם איך העולם עובד, בין אנשים ובין כל הדברים האחרים גם, יראה שזה עובד ממש כך. כמו שנאמר המשל של חמץ, זה משל טוב מאוד.
ההתחלה של נקודה חדשה: חבורה צריכה ראש
כן, יש דבר של רבי אלימלך, אני חושב, אומרים במקום כזה, שכל חבורה צריכה להיות לה ראש. ראש לא אומר שצריך לעשות ממנו גטשקע, אבל חבורה, מתאספים אנשים, צריך להיות ראש. זה יכול להיות קצת פראי.
שדים בעולם הדיגיטלי: מהרעיון עד לעצות מעשיות
היסוד של “ראש” בחבורה – הדבר של ר’ אלימלך
אני אומר שהרעיון של שדים, הרעיון של דיבוקים, הוא ממש הרעיון, ואני יכול להבין את זה בתור משל, אבל מי שמסתכל לתוך העולם איך העולם עובד, בין אנשים ובין כל הדברים האחרים גם, יש לו לראות שזה עובד ממש כך. כמו שאומרים המשל של חמץ, זה משל טוב מאוד.
כן, יש דבר של ר’ אלימלך אני חושב, אומרים במקום כזה: כל חבורה צריך להיות לה ראש. ראש לא אומר שצריך לעשות גטשקע, אבל חבורה, מתאספים אנשים, צריך להיות לה ראש. הוא יכול להיות קצת פחות פורמלי, יותר פורמלי. מי שמסתכל סביב יראה שזה אמת כמעט תמיד, חוץ אם ממש אנשים הם במדרגה גבוהה מאוד, חבורת תלמידים אמיתית שאוהבים זה את זה מאוד, ואפילו אז יש ראש, רק הוא מתנהג יפה עם כולם, no problem.
והוא אמר כך, כי אם אין ראש, הסטרא אחרא נעשה ראש. כך יש דבר של ר’ אלימלך שאומר.
כן, יש רבנים שקריים שמשתמשים בזה, מנהיגי כתות, שמיילד צריך הוא להיות הראש, לא מתכוונים לזה. אבל זה דבר אמיתי שהוא מוציא, ומי שמסתכל סביב על קבוצות של אנשים רואה.
למה ראש טוב הוא נחוץ
למה אם יש ראש הוא יכול להיות שונא סטרא אחרא? כן, זו לא ראיה. אבל כשיש ראש טוב, הוא מנהל את זה, יש סדר, הוא מחליט באיזו שעה מתפללים, או בבית המדרש הוא מחליט באיזו שעה מתפללים, ואילו הנהגות עושים כאן. מובן מאליו, הוא לא יכול להיות דיקטטור, אבל זו הצורה של הקבוצה אנשים.
כשאין ראש, בוודאי לכאורה זה ניטרלי, ואף אחד לא מחליט, אוקיי, ניקח הצבעות. ומי ילך לספור את ההצבעות? כן, זה לא כל כך פשוט.
כשהסטרא אחרא נעשה הראש
אבל העובדה היא, כמעט תמיד כשיש קבוצה כזו, בא איזה סטרא אחרא. יש כאלה בקטריות, כאלה טפילים, שהם נתפסים, נעשה שם מחלוקת גדולה, או נעשה ממש קבוצה מעוותת.
יכול להיות שיאמרו מנהיג כת, זה הסוג הרע של מנהיג, הוא בעצם כבר טפיל. הוא לא… הרבה פעמים הוא משתמש בעולם, אבל בעצם הוא הסטרא אחרא שנעשה הראש, כי לא היה ראש נורמלי.
אותו יסוד אצל אנשים בודדים
וכך אנשים, רואים אנשים שהם חסרי מנהיגות, כן, אנשים שהם לא יכולים להנהיג את עצמם, אין לו כוח הדעת, אין לו עצמאות, אין לו עמוד שדרה, הוא לא יכול להנהיג את עצמו, והוא מחפש תמיד רבי.
ואם יש לו רבי טוב זה טוב, או שהוא יכול בעצמו להיות ששכלו יהיה הרבי על גופו זה בטח טוב. אבל אם לא הוא נעשה מבולבל בראש, והוא נתפס.
טפילים שמחפשים אנשים שבורים
תרגום לעברית
יש כאלה טפילים, יש אנשים שמסתובבים, הם מחפשים איפה יש אנשים שבורים, שיש להם בוודאי פוטנציאל. אנשים הם אנשים, לכל האנשים יש פוטנציאל משונה, בוודאי יחסית ליצורים אחרים. אדם הוא אדם, הוא יכול לעשות בניינים עצומים, הוא יכול לעשות חורבנות עצומים.
ותמיד יש כאלה טפילים שמסתובבים, הם רוצים להיאחז בעץ שלא נחמד, במה שיכול להיות נחמד, הוא נחמד. זו הדרך שהעולם עובד.
אני חושב שבשיעורים שלנו אולי הסברנו קצת את היסוד של ניצול הנשמות שנתפסות, זה איך זה עובד.
אינטרנט ומחשבים כ”חומר בלי צורה”
עכשיו, מי שמסתכל על האינטרנט, כמו שהסברנו, עכשיו אני רוצה לעבור סקירה על כל פנים על זה.
הסברנו שהאינטרנט והמחשבים הם חומר בלי צורה משונה, יש לזה אפילו מצד עצם אדירות יותר, זה יכול לעשות יותר דברים, אבל זה לא עושה כלום עד שאומרים לו משהו לעשות. כל עוד לא אומרים לו, הוא יכול הכל, לא הכל ממש, אבל פשוט לומדים בדיוק איך זה עובד, זה יכול מאוד הרבה.
למה הוא יכול? כי הוא מאוד בסיסי, הוא תופס ברמה מאוד בסיסית, מאוד נמוכה, הרמה הבסיסית של קיום, שממילא הוא עדיין לא מוגדר בשום דבר. כן, מסך הוא רק דבר שיכול, אבל זה יכול לעשות אחרת.
דרך הטבע: שדים נכנסים פנימה
אז דרך הטבע, יש כל מיני טפילים, שדים, מזיקין, רוחות רעות, שנכנסים פנימה. זו המציאות.
שדים ברשתות חברתיות ובפלטפורמות אינטרנט
וממילא, מי שמסתכל על רשתות חברתיות, או על יוטיוב, שהוא אולי סוג של רשת חברתית, או אפילו יותר כמו פורומים היימישים, שם יש סוג אחר של שדים שמנהלים אותם. כולם מונהגים על ידי שדים מסוימים. זה הדבר, צריך לומר את זה.
למה מימים ורוחות נכנסים פנימה
למה, במילים אחרות, אנשים מתבלבלים, כן, מתבלבלים. למה ברשתות חברתיות פתאום נעשית איזו רוח, איזה מים, איזו רוח, איזה מים, איזה… איזה… איך קוראים לזה? בועה… איזה רעיון נכנס פנימה, פתאום כל אחד חושב משהו מטורף. כל אחד חושב אחרת, או כל אחד שנחשף לזה.
זה כמו טפיל, נכנס פנימה שד.
והשד, מובן מאליו, הוא לא חי לבד, הוא חי באנשים שכותבים את זה, הוא חי בין האנשים שמתקוטטים, שמקללים אחד את השני בטוויטר, וכן הלאה.
זה שד.
וההנהגה של תפרשו, מי שנגד זה הוא ממש שד, או איזה שד נכנס בו, אני לא יודע.
הכל שדים.
הבהרה: מותר ללכת לשם, אבל צריך לדעת
לא אומר שאסור ללכת לשם.
אני רק אומר, שצריך להבין שיש שם הרבה שדים.
ובכל המקומות האלה מסתובבים שדים.
המשל של חורבה
זה כמו חורבה.
חורבה אומרת מקום שזה לא… זה יכול להיות משהו, אבל זה לא בית בנוי.
יש שם אבנים, יש שם כל מיני חפצים, חומרי בניין כמו שקוראים לזה, החומרים שבונים מהם.
ושם מסתובבים שדים.
צריך לדעת שמסתובבים שם שדים, צריך לדעת איך להיזהר משם, צריך לדעת את העצה.
דוגמאות קונקרטיות של שדים בעולם הדיגיטלי
אחד השדים הגדולים נקרא פרסומות, נכון?
אחד השדים הגדולים האחרים נקרא מחלוקת, או כל איך שקוראים לזה, דופמין הקס, אנגר הקס, קורטיזול הקס, שעושה אותך תמיד עצבני.
זה שד.
לא מאשימים אדם אחד
לשד יש סוג כזה, כביכול, אי אפשר אפילו להאשים אדם מסוים.
זה מה שאני עושה גם כשאני אומר שד.
זה לא לומר, מאסק הוא רשע, ביל גייטס שעשה את החלונות הוא שקץ.
הוא לא שקץ.
הוא מכונה חזקה משונה שהוא מנהל, שהוא חלק ממנה.
כשאין במחשבה תחילה
וטבע הדברים הוא, שלא שמים במחשבה תחילה שיהיה דרך מסוימת ולא דרכים אחרות, כמעט מאליו נכנסים השדים והם מתחילים להנהיג את העולם.
זה איך שזה.
כבר הארכתי מספיק על זה, עלה למעלה עיין שם, כל אחד יכול להסתכל, ויש לי רק חפץ נתתי דרך מסוימת איך אפשר להבין למה זה נראה כך ולמה אני קורא לזה שד.
אני אומר את זה רק שלא יאבדו.
שדים וזנות: הסיפורים הישנים נעשים ממש
וכל אחד יודע, כל הסיפורים הישנים על שדים הולכים ששדים אוהבים מאוד… זה הרי הסיפור של לילית למ”ד י’ למ”ד ת’, וכל הסיפורים שהולכים שכל השדים אוהבים מאוד זנות, הם אוהבים מאוד זנות, והכל סביב זנות.
זנות ופנטזיה
חלק גדול מהזנות הוא עם פנטזיה, כמו שכתוב בסיפורים הישנים, שיש כאלה סיפורים שהיה בחור שנתפס, הוא חשב שהוא הולך עם בחורה יפה, כל הסיפור, עד שגילה שזה היה שד, או שמות אחרים שהספרים קוראים לזה, ליצנים וכדומה.
הדמיון הפך “סלאביש” למסך
וכשזה נכנס לאינטרנט רואים שזה ממש כך.
אולי פעם היה משל היה בדמיון, היום זה גם בדמיון, אבל הדמיון הפך סלאביש למסך, נכון?
כשאחד מסתכל על אתר שם שיש שם דברים אסורים ויפים וכדומה, ובזה הוא עושה הוא עושה את זה פורה, הוא עושה, אני יודע מה הוא מביא ממש לנס לדברים אחרים, ובינתיים זה עד שזה שד.
צלם אינו אדם
תמונה של אדם, מהצד השני, תמונה של אדם היא גם צלם.
צלם, שד נקרא צלם, נכון?
צלם, צל של אדם, נכון?
זה לא אדם, זה לא אדם, זו פנטזיה ישנה.
מובן מאליו, שהפנטזיה נמצאת כמו שזה נמצא אצלך במוח, זה ממש גרוע מאוד.
אבל הרעיון של זה הוא פנטזיה, זה לא עולם אמיתי.
פנטזיה לא בונה עולם
לא מזה בונים ילדים לא מזה נולדים ילדים, לא מזה נבנה העולם.
עושים הרבה כסף על הפנטזיה זה חלק גדול מהמציאות מתחבר כאן צריך להבין.
זה לא רע, אבל אני מדגיש שהישן לכאורה זוהר על זה זה דבר חשוב, הזוהר והדרכים המיסטיות של חשיבה הם ממש מועילים, כי כך אפשר להבין מה קורה בסיפור פנימה ממש מה שתפסו אותו שם במושב ליצים שם בא לרבי והרבי נתן לו איזו סגולה שיאמר.
כן?
כך הולך הסיפור.
הדיאלקטיקה של שדים: דמיון עם כוח
במילים אחרות, אני לא רוצה להיכנס לנושא של על מי זה נופל, אבל זו עובדה שזה שד שנכנס באנשים.
שדים אוהבים סוגים מסוימים
השדים, שדים אוהבים סוגים מסוימים.
אחד, דבר אחד, חוץ מזה שהם אוהבים סתם לסבב ראש, לבזבז זמן ולתפוס אנשים לדאבון האנשים, כי כביכול השדים לא יכולים לחיות לבד, הם צריכים תמיד נשא, הם צריכים אדם שישא את השיגעונות שלהם, כי שדים זה זה לא לא.
שדים לא קיימים אבל יש להם כוח
זה רק דמיון, אבל לדמיון יש כוח.
זו הדיאלקטיקה שאני אומר כאן כל הזמן.
זה לא קיים אבל יש לו כוח, והעובדה היא שכך מסתובב העולם.
מהבעיה לעצה
עד כאן הוצאנו עוד בעיה, עוד… זה שימושי כי כך זה עוזר במקום לומר אתה ראש שנהרס שלא כדין, או התעוותת.
תבין את זה, אתה נלחם עם שד.
יש לזה הרבה כוח, וצריך למצוא את הדרך איך לתת עצה עם זה. יש סגולות מסוימות, ועכשיו אפשר להגיע למצוא דרכים איך לתת עצה כאן בפסוק.
תורה כשמירה משדים
הזוהר אומר הרבה פעמים שברוך ה’, להודות ולהלל לשמך הגדול על הכל, שהוא נתן לנו תורה.
מצוות עשה ומצוות לא תעשה
התורה יש בה מצוות עשה, מצוות לא תעשה.
מצוות עשה באופן כללי הוא איך בונים על עולם התיקון, כן:
– להתחתן
– להוליד ילדים
– להניח תפילין
– להתפלל
– לעשות מצוות
– ללמוד
זה החיוב.
מצוות לא תעשה: שמירה משדים ורוחות רעות
ומצוות לא תעשה, מה זה מצוות לא תעשה באופן כללי? וכתבנו על זה במאמר שלנו על הקורונה.
באופן כללי, מצוות לא תעשה הוא איך אדם נזהר מכל סוגי שדים ורוחות רעות.
באים כל הרציונליסטים ואומרים שמעולם לא היו שדים ורוחות רעות. עכשיו אנחנו מבינים שיש כאן ממש טוב.
דוגמאות קונקרטיות של מצוות לא תעשה
והתורה, כאן צריך לשמוע, צריך ללמוד מהתורה.
התורה, חלק גדול, כל מצוות לא תעשה, למשל:
– לא לאכול חמץ בפסח
– לא לאכול חזיר
– כל העינויים סוג יום כיפור
– כל הדברים האלה
אינם פשוט שלא עושים כלום. זו שמירה, זו הזהרות מקליפות מסוימות, רעות מסוימות, שדים מסוימים, רוחות רעות, כל מיני חזירים, כל מיני דברים לא טובים שהם מסתובבים.
והשופר מונע מהמקטרג, כן, כל סוגי דברים שצריך למצוא דרך, צריך לדעת מה הן עצות.
צריך עצות, לא סתם לומר “אין כלום”
וצריך עצות, אי אפשר סתם לומר, “אה, אין כלום.” זו עצה אחת, עצה מסוימת, זה לא.
הגמרא בסנהדרין: “אין עוד מלבדו” – האם זה מספיק?
הגמרא אומרת, אז בואו נגיד את העצות, וכאן אנחנו מגיעים לעצות.
המחלוקת בין רבי יוחנן ורבי חנינא
גמרא ידועה במסכת סנהדרין, מחלוקת:
רבי יוחנן אמר: “לא מנחשים כעובדי עבודה זרה, אלא כשמכחישים פמליא של מעלה.”
רבי חנינא אמר, הוא לא סובר כך: “אין עוד מלבדו” כפשוטו, יש רק אלוקים. הכישופים זה סתם אחיזת עיניים, אחד בא עם פסוק והוא אומר שזה לא עושה כלום, “אין עוד מלבדו”, יש רק אלוקים.
המסקנה: “שאני רבי חנינא דנפיש זכותיה”
והגמרא אומרת שזה לא כל כך פשוט. למה? כי “שאני רבי חנינא דנפיש זכותיה”.
העצה של לומר “אין עוד מלבדו” לא אומרת… לא אומרת
העצה של “אין עוד מלבדו” ויישומה המעשי
הגמרא של רבי חנינא: מתי עובד “אין עוד מלבדו”?
המעשה היה למעשה, אחד בא עם כישוף, הוא אומר, לך, זה לא עושה כלום, “אין עוד מלבדו”, יש רק אלוקים. והגמרא אומרת, אה, זה לא כל כך פשוט. למה? כי “שאני רבי חנינא דנפישא זכותיה”. העצה של לומר “אין עוד מלבדו” לא עובדת לכל אחד. זה עובד לרבי חנינא ש”נפישא זכותיה”, אבל זה לא עובד לסתם אדם. רואים שאנשים כן ניזוקים. זה קטע גמרא.
מה אני רוצה לומר מזה למעשה? למעשה אני רוצה לומר כך, ואחר כך אני רוצה לומר קצת דבר מעשי שיוצא מזה, ואחר כך עוד דברים מעשיים שיוצאים.
“אין עוד מלבדו” – אמת ודרך
עצה אחת, אולי העצה הטובה ביותר, שהיא היותר קרובה, היותר קרובה אל האמת, אבל זה לא כל כך פשוט לעשות את זה. כן, הנפש החיים אומר, ומובן מאליו בספרי חסידות, בוודאי כך, שאחד חושב “אין עוד מלבדו”, כמו שכתוב ברמב”ם בסוף הלכות יסודי התורה, אחד חושב על אלוקים, נתבטל כל הקליפות, כל הצרות. עובדה. אם אחד אומר “אין עוד מלבדו”, כישוף נתבטל.
במילים אחרות, השיעור הראשון באבני ברזל של הסדרה, יהודי תקוע נבוך באינטרנט, תקוע, הוא מתבלבל כל יום, הוא קם והראש שלו מסתובב לו מיד מזה. מה העצה? שיאמר שמע ישראל. זו תמיד עצה נגד הכל, נכון? שיאמר שמע ישראל, להיזכר בה’ אחד, וזה “יספר דקדושה יתעורר”, הכל נעלם, והוא לא משתמש בטובה, אבל כל הבעיות נעלמות. זו דרך אחת.
ואני הולך לומר שזה לא רק בבחינת “אמת”, אלא בבחינת “דרך”. זו עצה, זו עצה מסוימת. זו עצה חשובה, אולי בלי העצה הזו לא עובדת שום עצה אחרת. אבל זו עצה. זו העצה הגדולה ביותר.
המגבלה של העצה
מצד שני, במובן מסוים, העצה, קודם כל, צריך להבין את זה. ה… צריך להחזיק, הנפישא זכותיה לא אומר שהוא עושה מצוות. זה אומר, הוא הצליח להחזיק באמונה הזו. אדם רגיל, כמו אותו יהודי שהיה בפארברענגען, להבין “אין עוד מלבדו” הוא יצא מהרחוב, הוא התנגש בקיר, אומר הוא, “אני רואה עוד דברים חוץ ממך.” הוא התנגש. נכון? כן, העולם הוא לא ממש פנטזיה.
אז זה לא כל כך פשוט, זה לא סתם דבר, זה לא סלוגן שאומרים, זה לא מדבקת פגוש שמדביקים על המכונית, “אין עוד מלבדו”. “אין עוד מלבדו” הוא דבר שאפשר להבין, ויחידי סגולה צריכים להבין את זה, צריך לחיות את זה. אולי לכמה דקות בשבוע יהודי יכול לחיות את זה, אולי ליל פסח. אולי אלה שלמדו בשנה שעברה את השיעור של לפני הסדר, זה אומר דילוג באמת.
העצה של התעלמות: “אבא לא בבית”
היסוד של העצה
בספרים החסידיים מסבירים את סודות האריז”ל. האריז”ל אומר שזו לא הדרך היחידה הממשית, אבל לפעמים יש קליפה כל כך חזקה, שזו הלשון היחידה. וזה על אמת, הפתרון היחיד הוא לדעת שהכל כלום, רק אלוקים אמת, ורגיל כל מה שצריך לא להתחשב.
כך היה הרבה חסידים, היה בשושלת ראפשיץ, היה המנהג, כל המנהגים של קריאת שמע שעל המטה, כל הדברים שעוסקים בקליפות, הם לא אמרו. למה? קליפות לא קיימות. לא הבנתי, יש פירוש אחר, שלא יהיה מורא גיהנום, אבל הם אמרו, “זה לא קיים!” הם לא רצו להכניס ראש.
הדרך היחידה, במילים אחרות, אם התחילו להיכנס לעצות, זה אף פעם לא נגמר. העצה היא, התעלם. דרך אגב, התעלמות היא עצה נפלאה. מי שעוסק קצת במדע בין אנשים, צריך לדעת מתי להשתמש בזה ואיך, ובוודאי עם המידות של יצר הרע, ובוודאי צריך לדעת באיזה שלב להשתמש בזה, אבל “אני לא בבית, אבא לא בבית.” זו עצה נפלאה. בא, הוא אומר, “כן, אני חושב שאני צריך לעשות את האחר.” “אבא לא בבית עכשיו. בוא מאוחר יותר, נתראה.” נתראה מאוחר יותר, נראה הלאה.
הסוד של ליל פסח
זה הסוד של ליל פסח. ליל פסח, בא, בא, בא הקדוש ברוך הוא, “ועבר ה’ לנגוף את מצרים”. “וראיתי את מצרים בלילה הזה”. את זה מתרגמים מבינים, “אני ולא מלאך”. יש רק אלוקים אחד.
בא פרעה, “כן, איפה…?” “אני לא יודע, אבא לא בבית.” “כן, משה, לך תחפש.” “אני לא יודע, אני לא בבית. עכשיו אני עוסק ב’אין עוד מלבדו’.” עשיתי אתמול עבירה, גם אני לא יודע. אני לא עכשיו בבית. כן, זה אומר… זה אומר לסרב להזמנה.
תרגום לעברית
כשאדם מתפלל, כך כתוב בכל ספרי החסידות, אבל זה עובד יותר בדרך כלל כשעומדים כבר בתוך איזה דבר טוב. במילים אחרות, כשיש כבר קצת זכויות רוחניות [spiritual merits]. אני הולך עכשיו להתפלל, אני הולך עכשיו ללמוד. אה, כל… כל החולאות, כל הדברים, כל הווירוסים הרעים בעולם קיימים. מה יהיה ככה? אבא לא בבית. בוא מאוחר יותר. היום זה ליל פסח, היום זה לא תשובה. היום זה לא לטפל בכל הבעיות. היום זה ליל פסח, היום חושבים על הקב”ה. כל הבעיות, אבא לא בבית. בוא מאוחר יותר.
המעשה של לוט
זה אחד העולמות איך זה עובד. זה בוודאי האמת לאמיתו כך, וממילא זו גם העצה, אפילו כשלא… זה כן, זה בא כן. אני יכול לשאול אותך את הקושיה של הגורליצר רב, “נו, העולם יש לו צרות זה לא, זה בא כן.” אכן, אבא לא בבית. הוא יכול לדפוק. “ואנשי העיר אנשי סדום נסבו על הבית” [and the men of the city surrounded the house]. זה המעשה של לוט בליל פסח. מסתובבים דורות שלמים סביב וסביב. נו נו, שיסתובבו. אני כאן, אני לא… אני לא מדבר איתך.
ולוט עשה טעות, הוא ניסה לדבר איתם. “בנות לוט” [the daughters of Lot] – זה כתוב בזוהר [Zohar: the foundational work of Kabbalah], הסוד של יציאת נפש ורוח [the departure of soul and spirit], החלק התחתון [the lower portion] של הניסיון של שחיטה [slaughter]. אני בשום אופן לא, אני לא כאן. המלאכים אמרו, “היום זה ליל פסח, היום לא כאן, לא עושים שחיטה, לא מדברים איתם.” כך זה, אתה יודע מה מדברים. אני לא מדבר עכשיו איתם, אני לא בבית. הוא לא יכול לראות אותי, כי אני חי עולם אחר. היום יש מסך בין ליל פסח לכל העולם. מזה יוצאים ועושים “שפוך חמתך” [Shfoch Chamatcha: “Pour out Your wrath”], כי יש כן עולם. אוקיי, “שפוך חמתך על הגוים” [Pour out Your wrath upon the nations]. אבל באופן כללי אין עולם, וזהו, ואני לא בבית.
המגבלה של העצה: פתרון חירום
זו עצה, זו עצה נפלאה, אבל זו עצה חירום. כלומר, מצד אחד זו התכלית, זו האמת לאמיתו. מצד שני זו עצה, כך מבין בנפש החיים, שהעצה אפשר להשתמש רק בשעת הדחק [in times of pressing need].
למה? כי רבונו של עולם עשה עולם, והאמת היא שאין בכל העולם. מי שחי רק בזה אינו בעל עולם הבא [one who merits the World to Come]. אה, העולם לא נעשה. זה לא עובד, האמת היא שזה לא עובד. זה עובד כעזרה ראשונה, כמו שאדם קיבל התקף לב. מזרימים לו, זה זרם חזק מאוד, וזה עוזר להחיות אותו, אבל זה לא אומר שאפשר לתת זרם כל הזמן לאדם. At some point, זה מפסיק to work. ו-at some point, צריך שהלב יוכל לעבוד בעצמו. צריך לדעת את הדרכים האחרות, הסוד של ספירת העומר [Sefirat HaOmer: the counting of the Omer], הסוד של שבעת ימי פסח האחרים. צריך לדעת את שאר הדרכים, שאר הענינים [the multitude of paths, the multitude of matters].
שתי הבנות שגויות של “אין עוד מלבדו”
הטעות הראשונה: הכל מותר
עוד דבר אחד שקשור לדרך של אין עוד מלבדו. זה מאוד חשוב, צריך להבין, זה לא אומר שזה קשור, אבל זה לא אומר את זה. נכון? דיברנו פעם על איוב [Iyov: Job] בפסח, שזה לא אומר שזו האמת. אבל, קשור לדרך הזו זה קצת הדרך של שריפת חמץ [burning of chametz].
אם מישהו יאמר שיש רק את ה’, אפשר להבין את זה בשתי דרכים, נכון? וצריך להבין את זה טוב מאוד. אחד יכול לומר, ממילא, אין הבדל, מותר לחטוא, יכול להיות כל העבירות, יכול להיות כל ההסחות. יש רק את ה’ ממילא. הכל רק לבושים [garments], הכל רק… כמו שאומר, “גאר און דרעג”. הכל גאר און דרעג, הכל לא משנה.
הטעות השנייה: לשרוף הכל
ויש כזה שבא יותר פרימיטיבי ואומר, אם כך, צריך לשרוף כל דבר אחר. אם יש רק את ה’, אומר שצריך לשרוף את הסמארטפון באש החמץ, כי יש רק את ה’. זה הרעיון של שריפת חמץ.
ומי צודק? מי הבין יותר טוב את אין עוד מלבדו? שניהם לא, נכון? אין עוד מלבדו הוא למעלה מההבדל אם צריך כן לשרוף את החמץ או לא לשרוף את החמץ.
דרך האמצע האמיתית
אלא מה? כמו שאנחנו אומרים שאין עוד מלבדו עצמו אינו התכלית השלמה, וזה דבר קשה לומר, אבל זו המציאות, מי שניסה רואה שזה כך.
ובדיוק כך יש מסוימים כמו לבושים לדעות. לבוש אחד הוא, לא אכפת לך מכל הדבר. כן חטא, לא חטא, הכל אותו אלוקים. והדרך השנייה, שהיא גם כמו עצה, כמו שאני אומר עצה שנובעת משמע ישראל, ולא שמע ישראל. כמו שאלה גדולה, שאם מישהו נמצא במקום סכנה [place of danger] צועק הוא שמע ישראל, שאתה משתמש בדבר הגדול ביותר לבעיה המטופשת שלך. איך זה מתאים? כן, זה מתאים. אבל זו בחינת עצה.
שריפת חמץ: עצה זמנית
ובאותה דרך יש עצה של שריפה. העצה חשובה מאוד לדעת, חשוב מאוד לדעת שהעצה היא עצה לזמן [for a time], כמו שלמדנו מכל הסוד של חמץ, חמץ הוא עצת היצר [the counsel of the evil inclination], חמץ הוא החומריות [materiality], חמץ הוא שורש כל החטאים [the root of all sins]. אם לא לאכול חמץ שנה שלמה? לא.
לשרוף את החמץ היא עצה זמנית. פרישות [separation/withdrawal] היא דרך, אבל זו עצה זמנית. למה זו עצה זמנית? כי זה רק לבוש מסוים של עבודה. העבודה לא אומרת שהקב”ה לא ברא את העולם, זה לא אומר שהעולם צריך להישרף. זה יכול להיפרד, ויש אמת בקשר, אבל זו לא האמת.
הרבי לא יכול – אבל הקב”ה כן יכול
למה גדולים צריכים להימנע
ממילא, יש עצה אחת. נגיד העצה המעשית השנייה. העצה המעשית הראשונה היא להתעלם, זה כמו מערבים את הגאווה בשביל הענוה [mixing pride for the sake of humility]. אבל הקב”ה, כמו שאומרים, כן, כתוב באריז”ל, פתחי שערים [Petachei She’arim: Gates of Understanding] מביא מהאריז”ל, כתוב בספרים כך, למה הקב”ה הוריד מלאך? אם לא הוא כבר לא מלך? כי המלך היה נעשה קל [would have become degraded]. אמת? כן.
במילים אחרות, זו לא תורה, זו דרך העבודה שלו. זו הדרך החסידית בעבודה, שאי אפשר לרדת ולעבור. במילים אחרות, הרבי והראש ישיבה והמשגיח וכל הצדיקים, הם לא יכולים ללכת לאינטרנט, הם לא יכולים ללכת לאן שאנחנו, כי הם היו נעשים קלים. בגלל זה הם שורפים נגד זה. כשמישהו אומר אסור להחזיק סמארטפון, הפשט הוא שהוא כמו המלאך שנעשה קל. אכן מלאך גדול, אבל היה מלאך גדול, עזא ועזאל [Aza and Azael: the fallen angels], שנעשה קל ועבר במבול [the flood], הוא נעשה קל.
היהודי הפשוט הולך עם הקב”ה
אומרים להם טוב מאוד, הרבי לא יכול ללכת. הרבי אכן לא יכול ללכת, כי הרבי היה נעשה קל. אבל אני לא עם הרבי, אני עם הקב”ה. הקב”ה כן יכול ללכת. היחידי שיכול ללכת לאינטרנט הוא הקב”ה עצמו, או היהודי שהולך עם הקב”ה עצמו. הקב”ה עצמו כן יכול ללכת, הוא לא נאבד. “כל תנועות לא יתנפעלו” [all movements do not affect Him] אומרים בשיעור היחוד [the lesson on Divine Unity]. הקב”ה לא נאבד, הוא גם לפני זה, וזו עצה, ממילא הולכים אל הקב”ה עצמו, הוא עושה ריקוד מעל כל הדבר, הקב”ה גם כאן.
הרבי אכן לא כאן, מה שכתוב בתורה שזה אסור, אבל הקב”ה לא צריך לציית לתורה. אבל רגע, כן, הוא מעל התורה, הוא גם שם. זו עצה אחת.
העצה האחרונה: מציאת מזון כרפואה
עוד עצה, שהעצה נראית שהרבי גם היה יותר מסכים, אבל האמת היא שזה לא עולם התיקון גם לא, זה רק זמני, כמו שהזוהר אומר שמציאת מאכל [finding food] היא רפואה [a remedy], העולם לא תופס מה הוא מתכוון.
האינטרנט והטכנולוגיה הדיגיטלית: עצות מעשיות מנקודת מבט תורנית
העצה השנייה: פרישות זמנית – מודל ה”מצה”
המשל של חמץ ומצה: רפואה, לא עיקר
הרבי אכן לא כאן. כתוב בתורה שזה אסור, אבל הקב”ה לא צריך לציית לתורה. רגע? כן, הוא מעל התורה, הוא גם שם. זו עצה אחת.
עוד עצה, שהעצה נשמעת שהרבי גם יותר מסכים, אבל האמת היא שזה לא עולם התיקון גם לא, זה רק זמני. כמו שהזוהר אומר שמצה היא מיכלא דאסוותא [מאכל של ריפוי – מזון של ריפוי], העולם לא תופס מה הוא מתכוון. יש לי תירוץ למה לא צריך לאכול מצה שנה שלמה. מה שהוא מתכוון לומר הוא, שזה לא דבר טוב, מצה אינה מצד עצמה טובה יותר מחמץ. להיפך, חמץ טוב יותר במקור. מצה היא רפואה, כמו שכתוב ברמב”ם, וכל אחד יודע, שיש דבר שצריך לעשות לשם רפואה.
בעצם לא טוב ללכת לקיצוניות, לא צריך ללכת לקצה השני, לא צריך לתת לגמרי את כל הכסף לצדקה, או לגמרי בשפלות רוח וכן הלאה. אבל מאחר ויש כל כך הרבה בעיות, זו יציאת מצרים, צריך ללכת לקצה השני. וזה הפירוש של הזוהר, שהזוהר אומר שלא לאכול חמץ הוא בחינת רפואה, זה לא בחינת טוב מצד עצמו, זה לא טוב יותר לאכול מצה בעצם, אבל יש מצבים שזה טוב יותר, צריך לעשות לצורך רפואה צריך לעשות כך. ממילא לכן שבוע שלם לא אוכלים שום חמץ, אחר כך, זה ייתן לנו את האמת, שזה מושך, זו רפואה, זה נותן לאדם שהוא מקבל בחזרה איזון בנפשו, דרך זה הוא יכול אחרי פסח כן לעבוד עם החמץ ולתקן אותו.
היישום המעשי: פרישות זמנית מהעולם הדיגיטלי
אותו דבר, מישהו נעשה במובן מסוים, אומרים פנימיות נרים לאנשים צעירים, או אנשים שהם בחינת נרים, או נשים שזה בחינת נרים וכן הלאה. הוא אומר, “אני לא מסכים לכל הדבר, אני הולך לשרוף את כל הדבר.” זו עצה, זו עצה. אני אשרוף, הוא עושה ממש פילטר חמור, או הוא זורק את כל הדבר. והוא אומר, “אני יודע שזו לא התכלית, אני יודע שזה לא טוב, כן, אבל אני עושה זמן מה לשמה, זה גם עולם מסוים מעל ארץ מצרים, זמן מה לשמה אני צריך להיפרד מכל הדבר זמנית, כי אני כולי מעורבב.”
זו עצה, עצה מעשית. הרבה אנשים, אני לא מתכוון רק הרבה אנשים, כמו התורה, אתה רואה עצה, אתה רואה כמה עמוקה התורה. כן, חז”ל אומרים שהתורה היא עצות עמוקות, עצות מרחוק כאניות סוחר, עצות עמוקות מגדולי ארץ. זו עצה עמוקה. היינו חושבים שהעצה היא תמיד הכל או לא כלום, או אדם אחד, והתורה באה ועושה סדר נפלא. יש חמץ, זו אכן בעיה עצומה, כל מצרים עצמה בחינת חמץ, כל הסטרא אחרא היא חמץ. ממילא מה לעשות? אה, אומר הוא כך, אוקיי, הראשון, פעם אחת בשנה, לשבעה ימים, לא לאכול חמץ. זו העצה.
ה”דיטוקס הדיגיטלי” של הרבי מסקווירא – ניסוי מחשבתי
צריך להיכנס, צריך קצת לכבד, צריך קצת להעריך את סוג העצה שהתורה נותנת, כי אנחנו לא יודעים לחשוב כך. כן, תדמיין, בא הרבי מסקווירא, והוא התבונן בקליפה השחורה של האינטרנט שראה בשמים, והוא אומר, אתם חושבים שהעצה היא כך שכל היהודים, כן, יש בעיה, ואומרים אמת, זה דבר יפה שצריך להחזיק, זה דבר יפה, לא שצריך להחזיק, כן, זו מצווה, זו חובה, אי אפשר לצאת מזה. אני אגיד לכם מה צריך לעשות? התבוננתי בענין של חמץ, למדתי את זה, הסתכלתי בכתבי האר”י [כתבי האריז”ל – כתבי רבי יצחק לוריא] מה עושים כשיש כזו קליפה. האר”י אומר שהעצה היא כך, התורה אומרת שהעצה היא כך: שבעה ימים בשנה כל היהודים הולכים על דיטוקס דיגיטלי.
לא נוגעים, כמו שהרבי מסקווירא אומר שעושים זאת שנה שלמה, אבל הוא לא החזיק מעמד. אבל לשבעה ימים בשנה! לא נוגעים במסכים, לא נוגעים בטלפונים, נמכור עם נדרי גדרים, נמכור לגוי. אם מישהו צריך זאת מאוד, ימכור לגוי. מובן מאליו, תמיד יש אופן שלא להיתקע. אבל זה המהלך שלו, נכסה בניירות, נשים, נמצא כל מיני דברים מה לעשות במקום החמץ. לשבעה ימים לא נוגעים בזה.
מישהו ישאל, מה זה אומר, זה טריפה? לא! אבל אנחנו צריכים למצוא, אנחנו צריכים… מה שאני מבין הוא, אדם צריך בנפשו להיות לו מרחק מסוים, הוא לא יכול להיות טבוע, נכון? הוא לא יכול טבוע במצולות ים [שקוע בעומקי הים], הוא לא יכול להיות כמו בור מלא נחשים ועקרבים [בור מלא נחשים ועקרבים], הוא לא יכול, הוא צריך למצוא מרחק. ממילא, הוא צם. לשבעה ימים לא נוגע בזה. מה יהיה בשבעה ימים, נתפוצץ? לשבעה ימים אי אפשר לשרוד? לא, כל אחד שורד כמעט שבעה ימים בלי חמץ. כדי ויכול נפש [עד כמה שהנפש יכולה], כדי ויכול נפש.
שבת כדוגמה: פעם בשבוע בלי טכנולוגיה
אבל כמעט כל אחד שורד את אותו דבר, פעם אחת בשבוע בשנה לא נוגעים בטלפון כלל. אנחנו עושים כך כבר בשבת. כל היהודים מתנהגים כך פעם בשבוע, לא רק פעם בשנה, וזה בוודאי אחד התיקונים הגדולים. אפשר להדגיש, בכלל נאמר לנו בצדדי שבת אסור להחזיק טלפון, לא ברור איזה איסור זה. אבל כל היהודים מתנהגים כך, ובלי ספק שזה תיקון.
כלומר, זה עושה סוג אחר לגמרי של אדם. זה עושה שכל השבוע הוא לא נאחז. למה? כי הוא יודע ששבת הוא לא שם, לא כי הוא יודע, יש לו כמו רמה בנשמה שבה הוא לא נוגע בזה. ומובן מאליו, זה לא אומר שזו גאווה רח”ל, כי זה קשה לפעמים. האדם שקשה לו לא לגעת, הוא כן משתמש בטלפון שלו בשבת. אז אולי רק שבת אחת בשנה, שבוע אחד בשנה, אולי לכבוד פסח.
חשבתי הרבה פעמים, להנהיג מנהג כזה שבפסח לא מסתכלים. אני לא יכול, אולי זה לא מעשי. אבל אולי דברים מסוימים, הייתי שנים שבפסח לא נכנסתי לרשתות חברתיות. אמרתי, פסח זה יום טוב, זה הגיוני מאוד, לא כי אני קדוש, זה יום טוב, רוצים לבלות עם המשפחה, אני לא רוצה להשתמש במחשב. אני לא יכול, אני לא רוצה.
חופש אומר “אני שולט”
נדבר יותר מעשית איך אפשר לבצע עצה כזו הלכה למעשה. לאתר הזה אני לא נכנס. אה, שם מדברים רק דברי תורה. טוב מאוד. זו מצווה גדולה להיכנס שנה שלמה. זו גם מצווה גדולה לאכול חמץ שנה שלמה, אבל בפסח לא. וכך מקבלים חופש. זה אומר חופש. חופש אומר, יש לי מרחב, אני שולט על הדבר, לא הוא שולט עלי. וזו העצה השנייה מעשית.
למה זה זמני? השאלה של “אין עוד מלבדו”
חלק ה’: העצה השלישית – קידוש הכלי
ברור שזה גורם לאי-נוחות אצל הרבה אנשים, כן, זה בנוי על “אין עוד מלבדו” של יציאת מצרים. אבל זה זמני. למה זה זמני? אפשר לומר, אדרבה, ה”אין עוד מלבדו” האמיתי הוא זמני. אנחנו בעולם הזה לא יכולים לקבוע אותו לקביעות. אבל לא תופסים, כי זו לא האמת. ה”אין עוד מלבדו” האמיתי הוא שאפילו זה טוב. אבל מילא, אבל יש זמן מסוים שזורקים את ה”אין עוד מלבדו” דרך הדרך. ובשביל זה מותר לעשות זאת לזמן, כדי שלא לטעות. רבינו יונה לא אוכל חמץ כל השנה, הוא ידע שזו תוספת. זו הדבר השני. העצה השנייה.
שתי העצות האלה קרובות יותר לדברים ידועים שכל אחד יודע. עכשיו אני רוצה להמשיך לעצות שלא כל אחד יודע. במילים אחרות, שה-TAG [Technology Awareness Group] מעולם לא שמע עליהן. על שתי העצות האלה, כנראה כבר מדברים.
—
העצה השלישית: להפוך את הכלי לקדוש – ייחוד חומר וצורה
מעשה עם ראש של TAG: האנטי-תזה לגישת ה”טריפה”
אז הנה, המעשה היא כזו, פגשתי פעם אחד מראשי TAG, שהוא מתפלל אצלי בבית הכנסת. פעם פגשתי אותו בפורים בסעודה, ואמרתי לו כך, אני חושב שהוא עושה טעות גדולה. הוא מסתובב ואומר, יש לי את שלי, ואני אומר בשיעור שלי שיש לי תוכנית בשבילו. הוא מסתובב ואומר לכל אחד שטלפון הוא טריפה, הוא טמא, ואינטרנט הוא טריפה, הוא טמא.
יש לי תוכנית בשבילו, בואו נעשה החלפה, אדרבה ואדרבה, תחשוב רק, נחשוב בדרך הזו. ודווקא אומרים לכל אחד, דווקא אומרים שזה דווקא קדוש. זה דווקא קדוש.
הטלפון כ”דבר קדוש” – כל התורה כולה בכלי אחד
טלפון הוא מין קדושה, כל העבודה נמצאת בטלפון. הוא יכול להגיע לכל העולם, כל דברי תורה נכנסים פנימה. תתאר לעצמך, כן? זה לא סתם. סידור רגיל יכול להיות רק סידור אחד, הוא יכול להכיל את כל הנוסחאות, כל הסידורים, כל הכוונות בבת אחת. זה לא נורמלי. זו קדושה שאין כדוגמתה. כל התורה כולה עם כל אוצר החכמה, עם כל… עם צדקה, עם קופת צדקה, עם שופר, אפשר לעשות הכל ביחד. בקיצור, כמעט כל המצוות נכנסות לתוך הטלפון. כל התורה כולה בוודאי נכנסת. וזה בוודאי דבר קדוש מאוד.
תפילות וברכות על הטלפון
אין שום ראיה לומר לציבור, למשל, זה דבר קדוש מאוד טלפון. אסור לגעת בטלפון לפני שנוטלים ידיים. ובבוקר, קודם, צריך לעשות אחרת. ואחר כך, ואולי צריך לעשות סדר ברכות. אשר קדשנו, אני לא יודע, אשר עשה לי את האינטרנט, אשר עשה לי את הטלפון בקדושה. עושים ברכה. חכמים תיקנו ברכות על כל פעולה. זה דבר, כן? ואצלנו, זו עצה. היהודים נאבקו בבעיה גדולה, איך חיים? אדם אוכל ושותה והכל, איך חיים? אלא עושים ברכה על כל דבר. מה זו ברכה? עושים נוסחאות.
אצלנו אנחנו רגילים, דווקא, אנחנו לא יכולים לעשות ברכות חדשות. אוקיי, אני לא יודע. אם אפשר לעשות את האינטרנט, אפשר אולי לעשות ברכות חדשות גם, אני לא יודע. אבל כמו שר’ מוטעלע דעברעצינער אומר, הגויים יכולים, אבל החסידים לא יכולים. אנחנו לא יכולים לעשות ברכה חדשה. צריך דווקא להיות ברכה בבוקר לפני פתיחת הטלפון.
עם הברכה צריכה להיות תפילה. כמו שאומרים שאוכלים על העיניים, “שלא תרגילני בסורס אוכל ואל תביאני לידי חטא” [שלא תרגילני למאכלות משובחות ואל תביאני לידי חטא]. צריך בקצרה, צריכה להיות תפילה.
ההצעה: “סדר תחינות לאינטרנט”
למה TAG לא מוציא סידור “סדר תחינות לאינטרנט”? איזו תפילה, איזו תחינה אומרים כשנכנסים לאתר כזה, איזו תחינה אומרים כשנכנסים לרשת חברתית, “שלא יכשילוני בחברי ואשמח בהם” [שהחברים שלי לא יכשילו אותי ואשמח בהם]. תפילות פשוטות, שצריך לומר. כמו שבני יששכר אומר על דברים אחרים, אם אין תפילה בסידור, אפשר לעשות בעצמך. לא צריך להיות האריז”ל, לא צריך להיות האריז”ל, “בכל לשון שאתה שומע” [בכל שפה שאתה שומע]. אתה לא חייב לעשות משהו בנוסח הזוהר הקדוש. צריך לעשות.
הנקודה העמוקה יותר: לקחת ברצינות את הכלי
אבל מה שאני רוצה לומר יותר עמוק, אני רוצה לומר יותר עמוק, שהוא צריך לקחת ברצינות את הכלי. להפוך אותו לקדוש. להפוך לקדוש זה בדיחה. להפוך אותו לרציני. במילים אחרות, בואו נחזור לתוכנית שלנו. אמרנו שהצרה הגדולה היא, סוד הצרה הוא, שיש כאן חומר שיכול לעשות הכל, אבל הוא לא יודע מה הוא רוצה לעשות. הוא רוצה תמיד לוכל לעשות הכל, הוא לא רוצה לעשות כלום.
ייחוד חומר וצורה – שינויים בצורה הפיזית
לכן, העצה לזה היא, אולי זה לא… אני חושב שאפשר, והאמת היא שיש כמה וכמה תיאורטיקנים, אנשים שעובדים על זה, אבל הבעיה היא שאין מספיק כסף בזה, אז זה לא כל כך מפורסם. אבל אפשר, כל אחד בביתו יכול לעשות דברים מסוימים כאלה, וזה עושה ממש שינוי עצום ביחס כולו.
מה צריך לעשות? צריך להתחיל לייחד את החומר עם הצורה. לייחד לטובה. למשל, זה אולי טכנית עכשיו לא כל כך נכון, אבל זו עובדה שזה כן נכון. זה למשל, אייפד, טאבלט, שאומרים שאפשר להיות עליו הכל. מה הבעיה? אפשר להיות גם דברים אחרים. נכון? יש עצות. אני לא יודע, אני חושב שהפילטר הוא לאחור.
החידוש: לא רק תוכנה, אלא הגבלות פיזיות
אבל העצה צריכה להיות בדרך האחרת. צריך לקחת את זה, את זה, איי סקול מוכרים אייפד כזה שיש עליו הכל יפה. אני חושב שזה אבל אייפד ראוי גם. צריך לעשות, יש, מוכרים היום מכשירים כאלה, זה דווקא לענקים. צריך לעשות מכשיר שהוא לא עשוי, אולי הוא לא עובד בכלל, או צריך להיות דין בחומר, לא רק בצורה. זה חידוש. פילטר זה עדיין הכל, ואתה רק לחצת על “חסימה”. לא, צריך להיות את הצורה, את הגוף, את חתיכת הפלסטיק.
צריך לקחת ברצינות את חתיכת הפלסטיק, כי חתיכת הפלסטיק, טכנית זה נכון, הוא ייעשה באותו מחשב שנמצא בגדול ובקטן, זה לא עושה שום הבדל. כי האנשים שלנו, אפילו עם דעת גדולה והכל, אנחנו עדיין חיים בעולם החפצים. בעולם החפצים אני מתכוון לעולם המציאות, אבל בעולם של אובייקטים.
רמת החומרה: מעשים בגוף הכלי – העצה השלישית
היסוד: אנשים חיים בעולם החפצים
מורה: זה חידוש. פילטר זה עדיין הכל – אפשר לעשות הכל, רק שמים חסימה. לא. צריך להיות את הצורה, כן, את הגוף – חתיכת הפלסטיק. צריך לקחת ברצינות את חתיכת הפלסטיק. כי חתיכת הפלסטיק – טכנית מה ההבדל מאיזה צורה זה. זה בעצם אותו מחשב שנמצא בגדול ובקטן. זה כן עושה הבדל.
בשבילנו אנשים – אפילו שיש לנו דעות גדולות בהכל – אנחנו עדיין חיים בעולם החפצים. חפצים פירושו החומר והצורות, אבל בעולם של אובייקטים. אז ממילא, איך רואים את האובייקט עושה הבדל גדול. צריך להיות אובייקטים מסוימים שהם דברים מסוימים.
ההבדל בין כלים: טלפון, ספר אלקטרוני, טאבלט
טלפון מול ספר אלקטרוני – החומר לא עשוי להיות ספר
אז הדבר הראשון, למשל, הלכה למעשה – אני למשל, אוהב מאוד טלפון שמאוד נוח לקרוא עליו על מסך או על מסך. אני צריך לקנות לו הבדל נוסף בשביל זה. טלפון הוא לא זה. קודם כל הוא קטן מדי. שנית, האור לא מתאים. בכל מקום, יש פלטפורמות בלתי מוגבלות שאפשר לראות לא רק מהצורה. מהחומר, זה לא באמת עשוי להיות ספר.
כן, יש ספרים אלקטרוניים, שהם עשויים יותר שאפשר לקרוא. אמנם אפשר טכנית לקרוא על הכל, אבל זה לא עשוי! החומר, זה לא עשוי! זה עשוי בשביל הכל, דבר שעשוי להיות הכל מסתיים בלהיות כלום, וזה רחמנא ליצלן סכנה לכל השדים.
הצורך בייחוד – לייחד את הכלי לתכלית
לכן צריך לעשות, אולי צריך לעשות כוונות, יש כאן שאלות שלמות, איך צריך לייחד. צריך לחפש על זה, זה לא דברים פתורים לגמרי, חלק גדול כי הכלים שאנחנו קונים עשויים אצל השדים. אבל יש מסוימים, למשל שאפשר לקנות, בחנויות כל אחד יכול לקנות. אפשר לקנות ספר אלקטרוני, דיו אלקטרוני, איך שזה נקרא, שפחות או יותר טכנית אפשר לעשות הכל על זה. המצב שכל זה עסוק, שטכנית הספר יכול, הוא יכול. זו לא הבעיה שלנו. כל דבר אפשר. עם מסמר אפשר לתקוע בראש של אדם, ואפשר לבנות בית. אפשר, בקנה מידה גדול אפשר.
צריך להיות ייחוד, וצריך שגורם הצורה, הכלי, החומר ממש של הדבר, זה יהיה ספר. והאמת היא שאין מספיק, צריך לעשות אפילו יותר. יחסר לו כריכה, וצריך לעשות שזה יהיה, וזה קשור לכל השיחה על סקיומורפיזם ודברים.
מעשה בגוף הכלי – לא רק בנשמה
צריך לעשות יותר לגוף מאשר לנשמה. זה לא נושא של הפנימיות, זה יותר נושא של החיצוניות, האחר הוא של הגוף, הכלי של הדבר. צריך להיות שאפשר לייחד, אם לא אפשר לייחד אותו, אז זה לא עובד.
אדם קונה כלי מסוים, אז הוא מייחד, הוא אומר “הריני קונה לשמה”, זה אומר לשמה. לוקחים מצה ועושים אותה לשם מצות מצווה. אם הוא קונה ספר והוא אומר “הריני קונה ספר זה, הספר האלקטרוני הזה, לשם לימוד התורה, לשם לימוד חכמה”, הוא הולך לקרוא בזה, אפילו לשם לימוד הנאות. שזה יהיה העיתון, אין בעיה. כן, זה לא ממש עיתון, וכל פעם מגיע אוטומטית העיתון. בוודאי, זה יותר נעים, עוד יותר טוב.
אבל עכשיו, שזה יהיה העיתון, וצריך לעשות מעשה, ההלכה היא מהזמנה בדרך כלל צריך לעשות מעשה. צריך לעשות מעשה בגוף הכלי, בגוף הדבר, שמיוחד לדבר.
ההשפעה של ייחוד – איך זה משנה את המציאות
כשהכלי מיוחד, הדבר האחר לא קיים
ופתאום, אתה תשים לב, שאם למישהו יש דבר כזה, הדבר האחר לא קיים. טכנית הוא יכול. טכנית, הכל טכנית. אבל אנחנו לא חיים בעולם של טכנית. אנחנו חיים בעולם של דברים, של חפצים. החפץ עכשיו, זה ספר. עכשיו הוא יגיד, “אה, זה הספר שלי.” אם הוא לא במצב רוח לקרוא, הוא לא עושה את זה. טכנית אפשר גם לקרוא על טלפון, וטכנית אפשר גם הרבה דברים. הוא לא מדבר עכשיו מטכנית, הוא מדבר עכשיו מהדרך שאנשים חיים בפועל, שזה בעולם החפצים.
אותו דבר להיפך – טלפון עשוי להיות טלפון
ואותו דבר להיפך, כן? כלומר, אם למשל, וכאן זה כבר יותר מסובך, טלפון עשוי שיהיה תמיד בכיס שלך ושירדוף אחריך. שיהיה “שירה בוקע כלב”. וזה חסר, לצערנו זה חסר בהרבה מצבים, אבל זה לא חסר כל כך חזק. וזה לא קרה כלום. וצריך לעשות את המעשה בגוף הדבר, שאני עושה כאן על הנקודה של העצה השלישית, שבאמת אפשר לעשות שיעור שלם רק על פרטים של העצה, אבל אני מרגיש שזה צריך כל אחד לעשות ניסוי וטעייה לעצמו, ויש גם הרבה עבודה לעשות באמת.
עצות מעשיות: לעבוד עם גוף הכלי
לעבוד ברמת החומרה, לא רק ברמת התוכנה
ואם מישהו רוצה לעשות טכנולוגיה כשרה, הוא צריך לדעת שמה שהוא צריך לעשות באמת זה לעבוד על הגוף במקום לעבוד על השמיים, לוודא שלא יוכלו להגיע. ואז כן יוכלו להגיע, זו לא הבעיה. זה צריך להיות ברור, אולי למשל המכשיר שעושים יש לו אפילו דבר כזה, כן, ה-24, איך זה נקרא? הוא מכשיר מוזיקה, זה מה שהוא. יש לו צבע מסוים, גודל מסוים שעשוי טוב בשביל זה, אולי כן, אולי לא. וזה הוא. זו עובדה נוראה. זה הרבה לא על… לא יכולים שם את הטכניקה, אולי יכולים טכנית, כן, אני לא יודע אם יכולים כן או לא, זה לא הנושא. זה לתת צורה לחומר, הוא נתן צורה לחומר.
החומר מקבל את הצורה מהכלי
להיפך, אבל במובן מסוים מצחיק, החומר הוא מה שמקבל כאן, הוא נותן את הצורה, החומר נותן את הצורה לחומר, כי הכלי עושה את זה שזה יהיה סוג כזה של דבר.
החשיבות של היכן הכלי נמצא
או אם למישהו יש טלפון ומניח אותו במקום מסוים. ראיתי במחקר ובדקתי את זה, זה אמת לאמיתה, שאדם שיש לו טלפון והוא רק נמצא עליו, אז הוא כבר במובן מסוים במוחו הוא שם, הוא זמין. זו עובדה, רוב האנשים. שוב, טכנית, הכל. אני לא מדבר מטכנית, אני מדבר עכשיו מאיך אנשים עובדים בפועל. סוג העצות שהתורה נותנת תמיד. והוא שם לב שהתורה נותנת תמיד עצות כאלה.
אני כבר ארוך מדי ואני כבר מאריך מדי, אז… אבל אם למשל אדם רוצה להיות לא מוסח מהטלפון שלו, עשו מחקר, צריך לשים את הטלפון בחדר אחר. אולי אפילו בפינה אחרת של החדר כבר עוזר.
התמונה הישנה מול התמונה החדשה של יהודי לומד
זה על השולחן שלי, אם אני יושב ללמוד ולצד הגמרא שלי יש טלפון, אז זה הפשט, אתה לא צריך להסתכל, אתה לא צריך… מה יש תמונה של יהודי שלומד? התמונה הישנה של יהודי שלומד נראית אדם, אוקיי, קפה, סיגריה עם גמרא. ככה נראה יהודי שלומד והוא כאן, נכון? יש לו כבר סיגריה והוא לא צריך ללכת לשום מקום.
תמונה של היום נראית יהודי עם סיגריה עם טלפון. היה לי, טלפון פשוט הוא בדיוק רע כמו סמארטפון במובן הזה. יש לי הרבה ניסיון מזה, אני לומד בחברותות כבר עשרות שנים, עשרות נעלמים עם זה, ואני גם עושה את זה. אבל זה מה שזה. עכשיו מה קורה? זה פשוט סוג חדש של תמונה. לא התמונה טכנית של מה שאפשר לעשות, זו תמונה חדשה של המציאות, והאנשים חיים בעולם הגופים, לא רק בעולם טכנית של מה שאפשר באופן רדיקלי לעשות.
המציאות החדשה – ללמוד עם כל השדים בצד
לכן, אם יושבים עם גמרא וטלפון בצד, יושבים עם גמרא ועם כל השדים בצד. אין בעיה, בוודאי לא הולכים להסתכל, הולכים אולי להתקשר רק במקרה חירום לענות, אז הכל בסדר גמור.
אבל עם בדוק ומיניסטר, עשו מחקר על זה, שכל אחד יכול לעשות את תכונות השורה, שזה יהיה קצת פחות. כמו שאתם מכירים, לא צריך שום דבר גדול, אתם יכולים להיות ששבת יש הרבה לא חלשים להתמודד עם סלולרי או ספר או גמרא. לא, כי אפילו השבת גם, יש לו צורך תחילה גם להרים את הטלפון באמת, ואותו דבר מהערות. לא, זה עושה הבדל. וזו עוד דוגמה למה שצריך לעשות מעשה.
עוד דוגמאות מעשיות: מדבקות, ייחוד, ונישוק הכלי
צריך לעשות מעשה – להניח את הטלפון על שולחן אחר
צריך לעשות מעשה, זה ילמד, קח את הטלפון שלך, התעלם, על השולחן הבא. עשו את זה. לא, קונים מנעול. צריך למצוא עצות לזה. בתי כנסת כאלה, שיש להם כאלה… לאחרונה, אני חושב שזו עצה נפלאה. זו גם עצה טובה, סיפרתי בקולד איימסטא. אני נכנס לבית כנסת שלא מאפשר. ויש כאלה, אני לא אהיה שווה בכל כך הרבה פרטים. אלו שתי עצות שאני אומר מעשית.
הכלל: ברמת החומרה, לא ברמת התוכנה
אבל כלל הדברים הוא, שבמקום לחפש עצות ברמת התוכנה, צריך לחפש עצות ברמת החומרה. עצות ברמת החומרה פירושן, שצריך לעשות, בוודאי אנחנו רוצים, שתי העצות הראשונות שאמרתי, כמו לגמרי מעבר לעושר, אם אנחנו רוצים להיכנס לחיים שלנו עם העולם, צריך למצוא עצות ברמת החומרה.
דוגמאות מעשיות: מדבקות, נישוק, וייחוד
אולי לשים מדבקה, צריך לעשות מעשים בעולם הזה, שמייחדים את החומר לצורה מסוימת. כמו שאישה לא מתקדשת בלי כלום, היא מתקדשת עם טבעת, והמנהג הוא שהיא מניחה את הטבעת תמיד, עכשיו היא אישה מקודשת. אותו דבר, צריך לקחת את הטלפון ולשים עליו מדבקה, לא המדבקה שכתוב עליה תגיות, מכשיר כשר. אולי גם כן. במובן מסוים, לא משוגעים לחשוב כך.
לקנות אייפד מיוחד רק לתורה
אבל זה צריך להיות רק היכטימעל להתחיל לרוץ. צריך לעשות שזה יהיה, שהטאבלט הוא גמרא. זה אומר שזו גמרא, נותנים לה נשיקה. למה לא נותנים לה נשיקה? ראיתי אנשים לומדים בטעם עם אייפד, הוא לא נותן פעם נשיקה לאייפד כשמסיים ללמוד, או הוא מתחיל כמו שהוא עושה לגמרא. למה חסר?
יפה מאוד. וקנה אייפד מיוחד, טבול אותו, בסדר, אפשר לשאול אם זה יורד במקוה, מצא איזו דרך. קח אייפד מיוחד, ועל האייפד הזה יהיה רק תורה. למה מתאים אולי כך? כי חכמים פעם היו צריכים לבדוק משהו? אני לא מתכוון טכנית. אני מתכוון לייחוד.
ושים עליו מדבקה גדולה, “זו גמרא”. שים אותו בארון הגמרא, וקח אותו החוצה ותן לו נשיקה. זה דבר קדוש.
ההבדל בין טלפון לטאבלט – החכמה החסידית
טלפון עשוי לרוץ אחרי אדם
ואם לאדם יש טלפון, זה לא כל כך תכליתי. טלפון, גורם הצורה הוא שזה יהיה דבר שרץ כל הזמן אחרי אדם. צריך לדעת למה זה עשוי. אבל זה דבר חשוב, אני מתקשר עם יהודים אחרים, זו מצווה גדולה. צריך לעשות את כל השמירות ולייחד אותו לזה. וזה לא בשביל…
האנשים החסידיים תופסים את היסוד – טאבלט, לא טלפון
אני מתכוון למשל, הרבה מהאנשים החסידיים תופסים קצת את הדבר, ואומרים, עושים טאבלט, לא טלפון. אני סבור שיש בזה חכמה גדולה. צריך הרבה יותר, הרבה יותר עמוק, הרבה יותר רחוק ללכת עם סוג ההבנה הזה, נכון? אולי טלפון לא עשוי על… יש סיבה טכנית, זה דבר נוסף שאני לא מקיים שום…
טלפון לא עשוי לצפות בסרטונים
טלפון לא עשוי לצפות בסרטונים. למשל, הוא מאוד קטן, לא נעים לצפות בסרטונים. אם צריך לצפות, צריך לצפות ממש כך, מול העיניים. זה ממש כך, אתה חוסם את עצמך מכל העולם. זה גוף מאוד בעייתי.
אז אפשר לראות, טלפון מאוד טוב להיות טלפון. הוא מאוד לא טוב לדברים אחרים שהכניסו בו. והאמת היא, צריך, לא כל הדברים, אולי לוואטסאפ זה טוב, ולדברים מסוימים. אבל הוא מאוד לא טוב לצפות בסרטונים, ואפשר לראות שזה…
סיכום: היסוד של העצה השלישית
צריך לדבר על זה הרבה יותר. אני רואה שיש כאן הרבה מאוד פרטים שאולי צריך כבר להיות שיעור שלם בחינוך. אבל עיקר יסוד הדברים הוא זה, שצריך לטפל, צריך לעסוק בסוג החומרה הזה, לא רק סוג החומרה, אלא איפה שהוא נמצא.
דוגמה: איפה הטלפון נמצא במשרד
אם למישהו למשל יש משרד או מקום, והטלפון שלו נמצא על מדף מסוים, וכשמצלצל הוא צריך להרים אותו וללכת איתו, הוא כבר נתן צורה מסוימת לזה. אולי איזה סוג אפליקציות הוא שם, עוד עצות טכניות שונות שהעולם יודע ומבין ואנשים שנוגע בזה, אלו כולן דרכים איך אפשר לחיות עם זה, כשצריך לחיות עם זה, ואלו כולן עצות.
זה לא שולחן ערוך חדש – כל אחד צריך לעשות ניסוי וטעייה
ואני לא יודע אם כדאי, אולי כן ראוי לעשות כמה וכמה פרטים, אבל אני לא אעשה יותר מדי שזה יהפוך לשולחן ערוך שלם, אני לא אעשה שולחני ערוך חדשים. אבל הרעיון, הרעיון הבסיסי הוא זה,
עצות מעשיות לשליטה עצמית דיגיטלית: הגבלות זמן וכוח הנדרים
שליטת זמן וזמינות
וצריך גם, דרך אגב, כשאנשים צריכים לשלוט בלוחות הזמנים שלהם, לא יכול להיות שאדם צריך להיות זמין בטלפון שלו מהבוקר עד הלילה.
אם יש בוס רע או ראש כולל רע, אני יודע מה, ראש ישיבה רע שהוא אומר, “במשרד הסמוך אף אחד לא יכול להיות זמין ברשתות חברתיות” וכן הלאה, אני חושב שהוא עושה טובה לכולם. הוא ילך אחר כך, לא קרה כלום שהוא יהיה מוגבל בדרך מסוימת.
האינטרנט הוא משום כך שימושי, לא אומר שצריך להיות שם כל הזמן. אם מישהו הוא ממש משוגע, הוא מסתכל רק ב… סליחה, יש לי גם הסחות דעת עכשיו.
צריך למשל לעשות זמן כמו שבת. אולי מספיק שבת, דרך אגב, אני לא אומר שבת, אולי שבת זה יותר ממספיק. אבל אלו סוג הדרכים שאפשר לחשוב. אפשר לחשוב עוד הרבה.
יסוד הנדרים – שיטה תורנית לשליטה עצמית
רעיון היסוד של נדרים
כל הסוגיה של נדרים שבנויה על זה, שיהודי יכול לקדש חפץ מסוים. הגם מדאורייתא יש שבועות, יש דברים שאסרת על עצמך וקידשת על עצמך. אבל הפירוש הוא שיהודי יכול בעצמו לעשות “נדר עלי דבר זה”.
ההבדל בין שבועה לנדר
והמעלה הגדולה, מה הדבר, נכון? אדם עושה נדר. למה הוא לא יכול לומר, “אני אעשה שבועה”? מה ההבדל בין שבועה לנדר?
הוא עושה שבועה, “אני לא אוכל השבוע רק כך וכך.” לא. הוא עושה… נדר שונה משבועה. נדר הוא פשוט אני אומר, “דבר זה אסור עלי”.
עכשיו, כשהוא רואה את זה… מה ההבדל? למה אנשים עושים נדרים ולא רק שבועות? כי זה עוזר הרבה יותר.
כוח ה”דבר זה אסור עלי”
כשאדם אומר, את החתיכה הזו, את סוג הבשר הזה, את הבשר, או את סוג הבשר, או את חתיכת הבשר, עכשיו זה אסור עלי, עכשיו זה בשבילי חזיר. זה לא חזיר לכולם, בשבילי זה חזיר.
פתאום תראה, יש הרבה פחות סיכוי שהוא יעבור על נדרו חלילה, מאשר עכשיו תגיד לו, “אני לא רוצה לאכול בשר השבוע”. יש הבדל גדול.
מובן מאליו, אדם יכול להתיר לעצמו שבועה, יש גם דרך. אלו כולן עצות מרחוק וקמיע, שצריך ללמוד.
סיום: המסר המעשי של פסח
ואני מקווה שכל אחד יהיה לו פסח שמח, וללמוד מהתורה, מהדרכים שהתורה נותנת עצה עם הסתירה, עם המן, עם פרעה, עם חמץ, אפשר ללמוד מעשית על החיים שלנו לסוג הבעיות שלנו.
יום טוב שמח.
EN English ›
📋 Shiur Overview
The Secret of Passover Night: Miracles, Nature, and the True Path to Redemption
A. Introduction: The Seder vs. Inner Spiritual Work
Passover eve after midday — everyone must conduct the Seder with their family, but before that there is a time for the secrets of the Torah, just as the sages in Bnei Brak who spoke the entire night until the students came with “The time has arrived for the recitation of the morning Shema.” When the students come — one returns to the normal order of the day. This shows that there exist two levels: a deeper inner level that the rebbe does for himself, and then what one does for the children, the family, the community.
B. The Foundation of the Rashash: Inner and Outer Dimensions of the Worlds
The main foundation (built on the Arizal) is that on every matter there is pnimiyus (innerness) and chitzoniyus (outerness):
– Pnimiyus = neshamot (souls) / mochin (consciousness) — these are mitzvot of thought and speech (Torah, prayer, kavanot/intentions). This is the path of the Rambam — knowing the Almighty through the way of intellect.
– Chitzoniyus = malachim (angels) — these are practical mitzvot (matzah, maror, kittel, telling the story of the Exodus from Egypt). This is the path of the Ramban — angels that clothe themselves in a “created glory,” a kind of body.
Eliyahu HaNavi as an Example
Eliyahu HaNavi who comes on Passover night is an example of this principle: a soul that can clothe itself in a body (like “and a letter came from Eliyahu” — already after his ascension, according to the Radak and Ibn Ezra). Whoever wants to have such a revelation of chitzoniyus — must do the practical mitzvot: eat matzah, maror, put on a kittel, “to show oneself as if he is leaving Egypt.”
The Seder = Chitzoniyus; Prayer = Pnimiyus
The Seder with all its mitzvot — Haggadah, matzah, maror, four cups — is primarily the outer work, the level of the angels. “I and not an angel” is specifically the pnimiyus within it. But prayer (Maariv, Kriat Shema, Shemoneh Esrei) on Passover night is the inner work — “between him and his Creator.” The Rashash elaborates that one has intention for the same Divine Names at Maariv/Shemoneh Esrei as at the Seder — drawing down mochin of gadlut (expanded consciousness) and katnut (constricted consciousness) — but this is what a Jew does for himself alone, not for the children.
Conclusion: One must do both — the Seder (chitzoniyus/angels) and the inner work (prayer/mochin). There is no contradiction — just as in Kabbalah: the same structure exists on all levels, only with different names.
—
C. The Great Secret of Nissan and Pesach: Time, Miracles, and Redemption
Beyond Time
True inner matters are beyond time — time exists only in the outer world and the world of angels, not in the world of souls. Therefore, the secret of Nissan helps understand the miracles of the Exodus from Egypt, the matter of Mashiach, and the hope of redemption — one of the greatest messages of Passover night.
The Chassidic Story of Reb Mendele of Riminov — and the Problem With It
A well-known story: Reb Mendele of Riminov went out after the Seder to walk in the street, saw a gentile, and wondered: *”In our times there are still gentiles?”* — because he had entered such high levels (mochin of gadlut sheni), that he already felt as if in the days of Mashiach.
But this is highly problematic:
1. Out of sync with reality — the “elevated” state means that the rebbe became completely disconnected from reality. In reality, there are still gentiles in the world, with all the decrees, antisemitism, persecutions, and troubles.
2. What does “no gentiles” mean? — If the time of Mashiach means an inner change (more knowledge, better character traits), then this doesn’t come from a rebbe making a Seder — it comes from learning, from proper conduct.
3. Imagination instead of truth — the great tzaddik lives with a fantasy that has no connection to what is actually happening. The gentile in the street in Riminov is not at all guilty, but the real troubles from gentile decrees remain in full force.
4. A problematic education — it is presented as a virtue that the rebbe is so “into” Pesach that he lost contact with reality, when in truth this is a deficiency.
—
D. The Central Question: How Does One Live With Miracles in a World of Nature?
Not Just Believing — But Living With It
A chassidic Jew doesn’t just want to do what is required, he wants to truly identify with it. But this means convincing oneself of something that doesn’t match reality — because the true level of Leil Pesach (a world without enemies, a world of revealed Divine presence) has long been absent.
What Do We Really Mean by “Miracles”?
When we say “there were miracles in Egypt,” we mean not only that an event occurred (water became blood). We mean that there was a completely different way of life — a world where people planned their lives based on miracles. The Jew in Egypt bought a Korban Pesach because he seriously calculated that the Almighty would come kill the firstborns — this is a completely different “world” of rational planning.
Believing that miracles can happen is easy — you weren’t there, anything is possible. The real problem is: how can one build one’s life on miracles? “From where did you come and where are you going” — I come from a miracle and go to a miracle — but we don’t live that way! Even according to halachah one lives in the natural world.
The “Jewish Question” and the Answer of Mashiach
When one asks “what will be with the Jewish people?” — with all the troubles, enemies, materially and spiritually — the answer is: Mashiach will come. But this is an unnatural answer to a natural question! One builds an entire life philosophy on something that is not in sync with current reality.
The Ramban’s Approach: Hester Panim Means Living With Nature
According to the Ramban: in a period of hester panim (concealment of Divine presence) one may not live as in a period of miracles. Even a tzaddik must go to the doctor, because now is not the time of revealed Divine presence. If for him personally there is revealed Divine presence — he is not a tzaddik for that, he is simply normal in his situation. But generally speaking one cannot build on miracles.
The question becomes stronger: our entire faith in redemption — both past and future — is built on miracles. How can we say that we live at a level that is not the current reality?
—
E. The Beginning of the Answer: “Everything is Through Natural Means”
People Confuse Habit With Nature
The great innovation: What people call “natural” and “realistic” is not at all the true reality. People confuse hergel (habit) with teva (nature).
Parable: A person in the Soviet Union, born there, his father born there, he is forty years old — he thinks the regime is eternal. Whoever says that tomorrow morning it could be gone is called a “fantasist.” But we already know that the Soviet Union indeed collapsed! It is not at all against the laws of nature for a kingdom to fall.
The Sharp Distinction
– Truly against nature: that people should fly on their own, that things should fall upward — this never happens.
– Not against nature, but against habit: that a kingdom should fall, that Jews should regain a state — this is completely natural, but people are not accustomed to it.
Faith in Mashiach is Not Faith in Something Supernatural
The Rambam says that one need not know when and how exactly — these are details. The faith is to know that it can happen and it will probably happen — that Jews who are slaves should tomorrow become free. This is not imagination, this is simple reality.
—
F. The Paradox: Why Do We Tell About Miracles Specifically?
Human Psychology Works Opposite to Logic
If everything is indeed possible through natural means — why do we tell about miracles and wonders? The answer lies in a strange psychological reality: People believe more easily in impossible things than in possible things.
Tell a person that the Baal Shem Tov flew to heaven — he believes. Tell him that tomorrow the entire empire could overturn — he says, “Are you normal?” Paradoxically: people believe more easily in small “miracles” (bending a spoon with the mind) than in great historical changes that are completely natural.
“Reality is Stranger Than Fiction”
According to Aristotle’s principle: Fiction must make logical sense — everything must follow from what came before. But reality need not make sense on the level we understand. In reality, things can happen that don’t fit into any narrative — a person makes an illogical decision, a natural event comes unexpectedly.
How This Works With the Exodus From Egypt
A revolutionary point: The “natural” version of the Exodus from Egypt is even harder to understand than the miracles version. When we say ten plagues with miracles — the story makes sense, we understand how Egypt fell. But when we say (like the Baal Shem Tov in Parshat Beshalach) that everything happened through natural means — this is an even greater miracle, because how did Moshe Rabbeinu know exactly when the Red Sea would split naturally? This requires a deeper knowledge that most people don’t have.
The Secret: Why We Tell About Miracles
The conclusion is paradoxical:
– We tell about miracles not because reality is simple, but because reality is even more insane.
– People cannot understand how reality itself works, therefore we give them a narrative of miracles that at least makes sense in their minds.
– This is the secret of “in the way of midrash” — we don’t tell history (which is itself a kind of fiction), but a midrash that conveys the truth through an understandable form.
The same with Mashiach: the Rambam’s natural description (a king from the house of David who establishes a state according to Torah) will work on one in a thousand. The midrash of Mashiach flying on a cloud — everyone understands that. And this is precisely the secret — the midrash is the chitzoniyus, but it is the vessel through which people can access the truth.
—
Conclusion
The entire discourse builds itself in a logical arc: from the distinction between pnimiyus and chitzoniyus in the service of Passover night — through the difficult question of how one can live with miracles in a world of nature — to the deep answer that what we call “natural” is only habit, and what we call “miracles” is an understandable narrative for a reality that is even deeper and stranger than any miracle. Both — the Seder (chitzoniyus) and the prayer (pnimiyus), the midrash (miracles) and the intellect (nature) — are necessary vessels to reach the truth. A good Pesach.
📝 Full Transcript
Inwardness and Outwardness on Seder Night: The Work of Intellect and Action
Introduction: The Seder and the Inner Work
Dear brothers, Erev Pesach after midday, we shouldn’t make the Seder together. The Seder must be made by each person with his family. And we could speak a bit beforehand together about sodot haTorah [sodot haTorah: the inner secrets of the Torah], what the sages would have discussed when they were the entire night in Bnei Brak [Bnei Brak: the place where Rabbi Akiva and other sages spoke the entire Pesach night, as told in the Haggadah] until the students came.
That is to say, the students don’t understand everything that the rabbis speak. The moment the students came, they returned to the normal Seder. Okay, the time for Kriat Shema of Shacharit arrived [zman Kriat Shema shel Shacharit: the time for saying Kriat Shema of the morning prayers], no problem, they go to the beit midrash [beit midrash: house of study], they go to pray Shacharit [Shacharit: the morning prayer]. What did the rabbi do the entire night?
The Two Levels: What the Rabbi Does and What the Students See
If the student had been there, he would have said: The time for matzah arrived [higia zman matzah: the time for matzah has come], the time for maror arrived [maror: bitter herbs], the time for Shulchan Orech arrived [Shulchan Orech: the part of the Seder when one eats the meal]. Then the little children would have said “Kadesh” when the father comes home, “Urchatz” [Kadesh Urchatz: the first two parts of the Seder — Kiddush and washing hands], the father-in-law would have said, the mother-in-law would have said, what they know, what was done.
That is to say, they sat the entire night “v’hayu mesaprim b’yetziat Mitzrayim kol oto halailah” [v’hayu mesaprim b’yetziat Mitzrayim kol oto halailah: and they told of the Exodus from Egypt the entire night]. In the morning the students came in, they made it okay, no problem, so it says in the language, “ad sheba’u talmideihem” [ad sheba’u talmideihem: until their students came], the time for Kriat Shema of Shacharit arrived, okay they cleared the table, finished already, well they closed the books, almost like the story that children tell on Chanukah [Chanukah: the holiday of Chanukah], when the Greeks come they say “ah we’re playing dreidel” [dreidel: the spinning top that one plays with on Chanukah], no problem, they go to the seder hayom [seder hayom: the normal daily order], the time for Kriat Shema of Shacharit arrived in the beit midrash, as if the time for Kriat Shema of Shacharit arrived, no problem, but what the rabbi does is something else.
The Aspect of “The Time for Kriat Shema of Shacharit Arrived” in Each Person
So, in each person, each one of our friends, there is the aspect [bechinat: aspect, level] of “the time for Kriat Shema of Shacharit arrived,” what the rabbi says, what the children say, what the wife says, what the father-in-law says, what the father says, what he says himself because he is a father to his children. And besides this, there is what is called by the Rashash [Rashash: Rabbi Shalom Sharabi, Sephardic kabbalist] “pnimiyut ha’olamot” [pnimiyut ha’olamot: the inner, secret aspects of the worlds], a very great principle, a very great halachic and practical [l’ma’aseh: practical] innovation [chiddush: new Torah idea] that the Rashash was mechadesh regarding kavvanot [kavvanot: mystical meditations and intentions] of Leil Pesach [Leil Pesach: the night of Pesach].
The Foundation of the Rashash: Inwardness and Outwardness of the Worlds
The Main Mitzvot of Leil HaSeder
So, certainly everyone knows that the main mitzvah d’oraita [mitzvah d’oraita: a commandment from the Torah itself] of Leil HaSeder is all these mitzvot:
– Of the Haggadah [Haggadah: the text that one reads at the Seder]
– Of the matzah [matzah: unleavened bread]
– Of the maror
– Of the kosot [kosot: the four cups of wine]
– Of sippur yetziat Mitzrayim [sippur yetziat Mitzrayim: telling the story of the Exodus from Egypt]
Part d’oraita, part d’rabbanan [d’rabbanan: from the rabbis, rabbinic ordinances], this is the mitzvah, the mitzvot of the day, korban Pesach [korban Pesach: the Pesach offering] when it existed, when it will be. And after this there is tefillah [tefillah: prayer]. Tefillah is apparently [l’chora: at first glance] only d’rabbanan. One says Hallel [Hallel: the Hallel chapters from Psalms] even during prayer already, whoever conducts himself, it’s only a matter of d’rabbanan, it’s only a custom [minhag: a custom, practice], it’s not the main mitzvah, the main thing, the main thing that the children are waiting for.
No one is waiting for Maariv [Maariv: the evening prayer] of Pesach at night. I haven’t heard anyone say he can’t wait for Maariv of Pesach at night. Everyone says he can’t wait for the Seder. One doesn’t sleep Erev Pesach so that one should have strength for Maariv. One sleeps so that one should have strength for the Haggadah, for Mah Nishtanah [Mah Nishtanah: the Four Questions], for Avadim Hayinu [Avadim Hayinu: the beginning of the Haggadah], for Hallel, for Nishmat [Nishmat: Nishmat Kol Chai], the second Hallel, the Hallel that one says at the table, which is at the Seder.
The Innovation of the Rashash: Inwardness and Outwardness
But, says the holy Rashash a davar peleh [davar peleh: a wondrous thing], built on the Arizal’s [Arizal: Rabbi Yitzchak Luria, the great kabbalist] language certainly, it’s correct, it’s supported [samuch: supported], it’s not an innovation that is a mere drash [drash b’alma: a mere homiletical interpretation], it’s supported as the seder hadevarim [seder hadevarim: the order of things] stands. He says that one must understand that there is a klal gadol baTorah [klal gadol baTorah: a great principle in Torah]:
On every matter there is inwardness and outwardness [chitzoniyut: externality].
That is to say, pnimiyut ha’olamot and chitzoniyut ha’olamot [chitzoniyut ha’olamot: the external aspects of the worlds]. Often one calls the inwardness neshamot [neshamot: souls], the outwardness one calls malachim [malachim: angels]. Instead of saying inwardness and outwardness, one says neshamot and malachim. This is a concept, I will explain this concept.
Mitzvot of Thought and Speech = Pnimiyut Ha’olamot (Neshamot)
He says thus: The level [madreigah: level, stage] of neshamot, the level of inwardness, the principle is that mitzvot sheb’machshavah [mitzvot sheb’machshavah: mitzvot that one does with thought], mitzvot sheb’dibbur [mitzvot sheb’dibbur: mitzvot that one does with speech], they are engaged [osek: occupied with] in pnimiyut ha’olamot. This is the level of neshamot, or of mochin [mochin: intellect, intelligence], this is the intellect of the neshamot.
Mitzvot of Action = Chitzoniyut Ha’olamot (Malachim)
The mitzvot sheb’ma’aseh [mitzvot sheb’ma’aseh: mitzvot that one does with actions], all practical mitzvot, have to do with chitzoniyut ha’olamot, with the malachim.
The Rambam’s Path of Intellect vs. the Ramban’s Path of Angels
It’s simple in other words, as they say in other ways:
If one wants to see the Almighty b’derech sechel [b’derech sechel: through the path of intellect], as the Rambam [Rambam: Rabbi Moshe ben Maimon, Maimonides] wanted that one should see only b’derech sechel, b’derech p’nimi [b’derech p’nimi: through an inner path], then he should pray, then he should learn. Torah, tefillah, these are mitzvot of pnimiyut ha’olamot, Olam HaAtzilut [Olam HaAtzilut: the World of Atzilut, the highest of the four worlds in Kabbalah], that is to say b’ofan klali [b’ofan klali: in general] the inwardness of all worlds, or the level of neshamot, the level of mochin. This is the level of Torah and tefillah.
One who wants to see malachim like the approach [shitah: opinion, approach] of the Ramban [Ramban: Rabbi Moshe ben Nachman, Nachmanides], he says that actual malachim, yes, “vayishlach Yaakov malachim” [vayishlach Yaakov malachim: and Yaakov sent malachim — Bereishit 32:4] — Yaakov, one can see actual malachim. Or when a malach goes up and down [oleh v’yored: goes up and down] it’s not just a parable [mashal: a parable] about aliyot hasechel [aliyot hasechel: the ascents of the intellect] as the Rambam said that it’s only a mar’eh hanevu’ah [mar’eh hanevu’ah: a prophetic vision], it’s only a parable.
Rather, whoever actually wants to see the malachim how malachim can be clothed [mitlabesh: clothed, garbed] in a body, in a certain kind of body — the Ramban calls it a “kavod nivra” [kavod nivra: a created glory, a kind of created spiritual body], a “guf nivra” [guf nivra: a created body], a refined kind of body that a malach can don, or even a neshamah can have such a body mitzad haneshamah [mitzad haneshamah: from the side of the soul] — then one must do practical mitzvot.
Eliyahu HaNavi and the Level of Pesach Night
Eliyahu HaNavi: A Soul That Is Also a Malach
Whoever wants to see before Pesach night, it is said that Eliyahu HaNavi [Eliyahu HaNavi: the prophet Eliyahu] comes. We see in the Radak [Radak: Rabbi David Kimchi] on the verse [pasuk: verse] that was said in the Haftarah [Haftarah: the Haftarah] of Shabbat HaGadol [Shabbat HaGadol: the Shabbat before Pesach], “hinei anochi shole’ach lachem et Eliyahu HaNavi” [hinei anochi shole’ach lachem et Eliyahu HaNavi: behold, I send to you Eliyahu the prophet — Malachi 3:23], it appears that actually the Radak and Ibn Ezra [Ibn Ezra: Rabbi Avraham Ibn Ezra] understood that this is pshuto shel mikra [pshuto shel mikra: the simple meaning of the verse], that Eliyahu HaNavi actually “alah b’se’arah hashamaimah” [alah b’se’arah hashamaimah: he went up in a whirlwind to heaven — Melachim II 2:11], actually went up to heaven, but this means that in a body, b’guf [b’guf: with a body], he no longer lives in this world [olam hazeh: this world].
But we find already in Tanach [Tanach: Torah Nevi’im Ketuvim — the Holy Scriptures] explicitly [b’feirush: clearly] “vayavo michtav mei’Eliyahu” [vayavo michtav mei’Eliyahu: and there came a letter from Eliyahu — Divrei HaYamim II 21:12], Eliyahu HaNavi wrote a letter. The letter came already after Eliyahu HaNavi was no longer in this world. It appears that he had a way, Eliyahu HaNavi, to return in a clothing [hitlabshut: clothing, garbing] of a body, in a manner [ofan: way, form] of a body, like the body, the “kavod nivra sheb’neshamot u’malachim” [kavod nivra sheb’neshamot u’malachim: the created glory of neshamot and malachim] it’s called, and he can return.
He already returned once, and the Ibn Ezra says that it was already “motza et chachmei haTalmud” [motza et chachmei haTalmud: one finds him among the sages of the Talmud], and they spoke with Eliyahu HaNavi. It’s not “lo niflet hi mimcha v’lo rechokah hi” [lo niflet hi mimcha v’lo rechokah hi: it’s not too far from you and not too distant — Devarim 30:11], it’s a completely simple thing, it’s a small level, it can come.
Pesach Night: The Aspect of Eliyahu HaNavi in a Body
About this all children say that Pesach night Eliyahu HaNavi comes. The meaning is that the great work [avodah: service, work] of Pesach night is the aspect of Eliyahu HaNavi sheb’guf [sheb’guf: in a body]. That is to say, Eliyahu HaNavi who is actually a neshamah itself, but he is also a malach. What does it mean that his neshamah is also a malach? Because Eliyahu HaNavi can sometimes come and don this body.
An Example: How One Can Feel or See Eliyahu HaNavi
And whoever wants to have an understanding [havanah: understanding], there is a kind of analogy [dimyon: parable, comparison]. That is to say, as one can say, if one wants to have an explanation [hesber: explanation] of this, one will say that sometimes there is a person who feels a certain presence, he feels that something is there, someone is there. Or if there is a person who is more visual, he actually sees in his ko’ach hadimyon [ko’ach hadimyon: the power of imagination], in his sechel hadimyon [sechel hadimyon: the intellect of imagination], he actually sees how something is there, he actually sees how Eliyahu HaNavi comes.
This is the meaning that Eliyahu HaNavi was clothed in a garment [levush: clothing] of a body, in other words, the neshamah was clothed in a garment of a malach and came.
The Secret of Eliyahu HaNavi and the Path of Service
This is the secret [sod: secret] that Eliyahu HaNavi comes Pesach night, because whoever wants to have such a kind of revelation [hitgalut: revelation], there is such a kind of revelation, there is such a kind of path [derech: path] in service. There are other kinds of paths, there are deeper ones, one can say the inwardness is certainly higher, but there is this path also.
Whoever wants to do this path, he must:
– Eat matzah and maror
– Don a kittel [kittel: white garment that one wears at the Seder]
– Do all the garments
– All the external actions that one does
– Tell the stories
– Make acts [she’ot: acts, actions]
– K’ilu hu yotzei miMitzrayim [k’ilu hu yotzei miMitzrayim: as if he is going out from Egypt]
– L’harot et atzmo k’ilu hu yotzei miMitzrayim [l’harot et atzmo k’ilu hu yotzei miMitzrayim: to show himself as if he is going out from Egypt]
And through this one brings forth the aspect of Eliyahu HaNavi, “hinei anochi shole’ach lachem et Eliyahu HaNavi lifnei bo yom Hashem” [lifnei bo yom Hashem: before the coming of the day of Hashem]. Yom Hashem [yom Hashem: the day of Hashem] means the inwardness, the essential level [etzem madreigah: the essential level], the madreigat haneshamah [madreigat haneshamah: the level of the soul]. But the madreigat hamalachim [madreigat hamalachim: the level of the malachim], this is the Eliyahu HaNavi who comes Pesach night.
The Question: What About the Prayers of Pesach Night?
Now however, says the holy Rashash, if so, we must understand that there are also prayers on Pesach night. For example [l’mashal: for example], in the Haggadah itself there is a problem, because there is a mitzvah sheb’dibbur. How will we reconcile [meiyashev zein: reconcile] how according to the Rashash is it malachim then? One can call it the pnimiyut sheb’chitzoniyut [pnimiyut sheb’chitzoniyut: the inwardness within the outwardness], but not now, let’s not go into the investigation [chakirah: investigation], perhaps we will speak about this in a minute.
The Main Point: One Must Do Both — Outwardness and Inwardness
But first let’s speak about what we began to speak about. That is to say, it comes out that although [hagam: although] there is the main service, let’s say, of Pesach night is the service of malachim. On this stands the same thing, we spoke about Eliyahu HaNavi, we also spoke about “v’hamashchit lo yiten lavo el bateichem lingof” [v’hamashchit lo yiten lavo el bateichem lingof: and the destroyer will not be permitted to come into your houses to strike — Shemot 12:23], how the mashchit [mashchit: the destroyer] is something of a malach, whatever it may be. The simple meaning stands in an explicit verse that something comes…
“Ani V’lo Malach” — The Inwardness Within It
And we actually say in the Haggadah “ani v’lo malach” [ani v’lo malach: I and not an angel]. This is the olam hapnimiyut [olam hapnimiyut: the world of inwardness], this is the inwardness within it. But b’chitzoniyut [b’chitzoniyut: in outwardness], certainly the entire story of Pesach was all kinds of things, all kinds of acts that one can see, matters [inyanim: things, matters] of malachim coming.
There is a Midrash [Midrash: Midrash] that says, which certain versions [nuscha’ot: versions] say in the Haggadah, that Ribbono shel Olam [Ribbono shel Olam: the Master of the Universe] took in Egypt, He went with tens of thousands of malachim, and it describes [me’ta’er: describes] what kind of malachim they were, and so forth [v’chadomeh: and such]. This is the main thing, the level of Pesach night.
The Prayers of Pesach Night — The Inner Work
However [amnam: however], this is what we say, this is what one must do. Ribbono shel Olam said, “ani v’lo malach,” “ani v’lo saraf” [ani v’lo saraf: I and not a seraph], “ani v’lo hashaliach” [ani v’lo hashaliach: I and not the messenger]. The children who say “Mah Nishtanah,” this is what one must do on Pesach night.
But, whoever is wealthy [osher: wealthy] also has the inwardness, and each one of us has some inwardness.
In other words in Yiddish:
– He has what he thinks for himself
– And he has what he says for his children
– He has what he thinks between himself and his Creator [beino l’vein kono: between him and his Creator] when he prays
– When he stands for Shemoneh Esrei [Shemoneh Esrei: the Eighteen Blessings, the main prayer]
– When one doesn’t interrupt [mafsik: interrupt], even not with small children
There is a ruling in Shulchan Aruch [Shulchan Aruch: the main code of halachah] that one should not hold a child in one’s hands when one prays Shemoneh Esrei. That is to say, here there are madreigot hamochin [madreigot hamochin: the levels of intellect], and one level is gadlut [gadlut: greatness], and that is called chinuch [chinuch: education].
Certainly he must educate [mechanech zein: educate] his children, and in general he must, “k’sheyeishev adam al mitato yonek” [k’sheyeishev adam al mitato yonek: when a person sits on his bed he should nurse his child — a verse that speaks about education], he must hold his children. But when he stands for Shemoneh Esrei, he doesn’t hold his children. Then he is for himself, then he is between himself and his Creator.
The Kavvanot of the Rashash for Prayer on Pesach Night
Then there is also a Pesach. There is an entire kind of Pesach, there is an entire level. And the Rashash elaborates [mefareit: goes into details] in his kavvanot how one can elaborate the mochin d’gadlut [mochin d’gadlut: the intellect of greatness], the mochin d’katnut [mochin d’katnut: the intellect of smallness], according to the order, how one draws down [mamshich: draws down] the mochin in general in prayer. One meditates [m’chavein: meditates, has intention] on the same Names [Shemot: holy Names]. The same Names that one meditates on at the Seder, one meditates already at Maariv, at Kriat Shema [Kriat Shema: saying Shema Yisrael], at Shemoneh Esrei, the main times [zmanim: times] of unification [yichud: unification], of drawing down mochin [hamshachat mochin: the drawing down of intellect].
Because this is what a Jew must do for himself.
Conclusion: The Two Levels and How They Fit Together
Living with Miracles in a World of Nature: The Fundamental Problem of Chassidic Service of God
Chapter 3: The True Question of Miracles — Not Believing, But Living With Them
The Chassidic Jew and the Problem of Identification
But a Chassidic Jew is the kind of person for whom it’s not enough just to do. He needs to have a taste in it, he needs to truly identify with it, he needs to truly enter into it. And truly entering means truly convincing oneself of something that isn’t so with reality.
The level of the Seder night is that there’s already long been no such goy [non-Jew] in the world, the true level. We are not on the true level. Not only are we not on the true level — the world is not on the true level, because there are indeed goyim [non-Jews] in the world.
But a person doesn’t live on the true level, and it’s no novelty for any gadol [great person] that there are goyim [non-Jews]. I hope you understand the problem. I hope you understand the problem. This is a very basic problem.
From Chassidic Stories to the Greater Problem
And now, the problem — this is what I asked about Chassidic stories, which is something that brings out the matter very clearly. But truly the problem is much greater.
That is, it’s not just a problem about Chassidic stories — Chassidic Jews who want to understand, want to identify, want to be truly there, therefore they grasp, their stories bring out the issue [be’aya: problem]. But it’s a problem in general.
The Problem of Pesach: Living on a Basis of Miracles
Let’s put it in other words. Let’s say a Jew says that on Pesach night we bring out that the Almighty took the Jews out of Egypt. We proclaim that the Almighty took us out b’ossos u’vemoftim [with signs and wonders], with ten plagues, with the splitting of the Sea of Reeds, with all kinds of wondrous innovations, against nature. It was all miracles, it was all nissim v’niflaos [miracles and wonders].
V’chen k’mo she’hotzeisanu miMitzrayim ken totzi’einu [And just as You took us out of Egypt, so shall You take us out] — we believe, we hope that it can be today, it can be tomorrow morning, there should come some Moshe and make ten plagues against whoever Pharaoh is today, and with all kinds of nissim v’niflaos [miracles and wonders], etc., etc.
First Introduction: What Do We Really Mean by “Miracles”?
Now, certainly, let’s bring out the question clearly. Certainly, when we speak about the future or about the past — yes? We say that there were once great miracles in the Exodus from Egypt. It doesn’t just mean great miracles, but some whole kind of conduct that one could plan, one could live on a basis of what is not normal.
Let me — I see that I also need to bring another thing, yes? Let’s bring out two introductions to explain the question better.
First of all, one thing is this:
When we say there were miracles, we don’t just mean to tell a story, yes? Everyone understands — on Pesach night when we say there were once ten miracles in Egypt, that’s not yet the point, right?
And even what was then — let’s even speak historically what was — or what we say will be in the future when Mashiach comes, it doesn’t mean to bring out, it doesn’t just mean a story. There was a story — the blood became water, or the water became blood, sorry. That’s not what we mean, yes? That’s not the point, that’s not something that’s even relevant today, that one enters into some kind of level of living.
What we mean is something, a better thing:
We mean that the kind, the order, the way how a person looked at his life, the way how a person planned his life, is different in what we call a period of miracles — in the time of the Exodus from Egypt — than today, yes?
The Parable of the Jew in Egypt: Planning Based on Miracles
If someone came to a Jew on Erev Pesach in the year 2448 [the year two thousand four hundred forty-eight from Creation], when it was the time of the Exodus from Egypt, and asked him: “What are you doing?”
“I’m going to buy a korban Pesach [Passover offering].”
“Why are you going to buy a korban Pesach?”
“Because tonight the Almighty is coming to kill all the firstborn of Egypt, and He needs to see the korban Pesach in order not to kill us there.”
One says to him: “Are you a normal person? You’re planning based on miracles, on ossos u’moftim [signs and wonders]? That’s not the way a normal person plans something!”
Even We Who Believe in Mashiach — Do We Live That Way?
Even we who say we believe in the coming of Mashiach — no one builds his life on that, right? He doesn’t plan built on that.
He lives, and we have a certain way how we understand the world, and which — you can call — in which world we live, in which kind of intellectual [sichli], in which kind of cause and effect we take seriously how we plan our lives. And this is all what we call derech hateva [the way of nature], which is the normal way.
What “Miracle” Means — A Deeper Understanding
And we say there was a miracle — doesn’t just mean that it happened. That it happened, you can say the Almighty can do everything, it happened. It’s deeper than that, right?
Truly, this is the foundation of prophecy. From this one must say that Moshe Rabbeinu came and said this, yes? Because it’s not just that there was a miracle.
The story of the Exodus from Egypt is not just that there was once a miracle that took the Jews out of Egypt. The story is that it made sense, right? There’s simply a way that this is called the way of living.
L’haros es atzmo k’ilu hu yatza miMitzrayim [To show himself as if he went out of Egypt], right? There’s simply a way of living, there’s simply a mind — what does it mean, what does a miracle mean?
It means that the Jews in Egypt lived:
Their deed is — truly the Jews lived in Egypt — their deed is that they left Egypt not because it happened through natural means (derech hateva), but because it was through a miracle (derech nes). It was simply a novelty (chiddush). That’s what we’re saying, right?
The Difficulty: Can One Truly Believe in Miracles?
Now, this is much more difficult. Someone will say: “Yes, certainly, I can — someone knows, I say — I want to say this. I say God forbid — not God forbid, I say it not only not God forbid, not only from the perspective of faith (emunah), from the perspective of intellect (seichel) also. You say you know that a miracle can’t happen? It didn’t happen?”
What I Can Say:
That no miracle is happening now — that I can say. That is, as much as I see, in my eyes, in my life I don’t see such a thing as a miracle. I see what is the normal way how a person lives. I have the considerations that I make, and everything is through natural means (derech hateva). That I understand, that’s what I see.
But What Happened Once You Don’t See:
Okay, perhaps there were once many miracles, perhaps there will be once many miracles. You can’t deny it, you can’t even beyond knowledge. It’s la noda [la noda: not known], you don’t know.
We imagine that it’s always normal. Okay, perhaps once it’s not normal. Perhaps once it wasn’t normal, perhaps once it won’t be normal. Everything can be, right?
The Greater Novelty: Living Such a Thing Truly
But the greater novelty is something else. The greater novelty is a completely different thing. The greater novelty to say here is — is to say that one can live such a thing truly.
The Difference Between Believing and Living:
That a person says even today, that a person says he believes in Mashiach will come — is one thing.
That a person says that on a certain level, because daily life one still can’t plan — even according to the approach, according to the understanding, one can’t plan daily life based on the fact that Mashiach will come.
The “Jewish Question”
But he says in general terms, he asks: “What will be with the Jews?” Yes, that’s the question, the Jewish question. What will be with the Jews? What will be? There are difficulties, there are all kinds of enemies, there are all kinds of troubles physically and spiritually — what will be here?
The Answer is Mashiach:
One tells him something else, one tells him: yes, that comes regarding this, the answer is — the answer is yes the topic of Mashiach will come. That’s the answer. The answer to the Jewish question is Mashiach will come.
That is, you asked a normal question through natural means (derech hateva), and the answer is not through natural means (shelo bederech hateva), right? The answer is that Mashiach will come. That’s the novelty they’re saying here, right? That’s the new thing they’re saying.
The True Novelty: Building a Life on Miracles
Now, this is a completely different thing. This is the point, that not only does one say that it once was and it will once be. They’re saying that there’s a type of calculation — I don’t know what’s the exact good word, I’ll try to use one word — this is that a person lives, yes? A person plans based on this, he speaks of the past based on this, he answers questions, he has ideas, his hopes and his fears are based on this.
Regarding the Jewish People in General:
This — the answer is regarding general terms at least, regarding the Jews in general terms. Regarding each person individually perhaps one is relying on a miracle (someich al hanes), that exactly Mashiach will come — who says that exactly when you die will be the war of Gog and Magog? I don’t know, I’ll answer exactly your problem.
But the problem of the Jewish people in general they say, the answer is Mashiach. This isn’t a normal thing. How can you build this way?
The Story Began at the Exodus from Egypt
Even when one begins the story — the story began at the Exodus from Egypt (yetziat mitzrayim). The problem isn’t to believe that such a thing can happen — that’s easy, it’s not even a question. You weren’t there, you weren’t in the past, you won’t be in the future — everything can be.
The True Problem:
The problem is something completely different. The problem is to say that one can live, that to plan the plans, the answer to the question “from where do you come and where are you going” is: “I come from a miracle and I’m going to a miracle.”
So the question appears: We don’t live that way! We live — and even the halacha is so — no one disagrees that the fact is we don’t live in a world of miracles, we live in a world of nature.
So what’s the meaning of this? This is a great question. This is the question I have, this must be difficult.
The Deeper Problem: One Can’t Live on Miracles
And it appears from the kind of Hasidic story I said — now we understand that the problem is much deeper — that many people think that yes, truly, certainly, we don’t have the proper level of faith (emunah), the level of trust (bitachon), the level of clarity. We don’t understand properly that what? That indeed everything is miracles, that one can live on miracles, one can plan for miracles, etc.
The Error in This Approach:
We think unfortunately that the world is sort of nature (teva). If we were great tzaddikim, we would have made a correct action, would have struggled, worked as it were on our character traits (middos), on our trust (bitachon) — we would indeed see that everything is miracles. So? We would have — in other words — we would have been able to convince ourselves.
Yes, that’s the problem!
Back to the Topic: Not in Sync with Reality
Let’s go back to the topic, that the purpose of service of God (avodas Hashem) is to be not in sync with reality.
The reality is, according to all opinions, that there are no miracles. But the tzaddik — he’s the one who lives, let’s say, today is a period of concealment of the face (hester panim), that there will be once miracles, once there were miracles — very good.
But in Other Words:
His faith (emunah), his consciousness, right? His consciousness, the way he thinks about life, isn’t built on the reality that is now. It’s built on the reality that was then. In other words, not on reality, because not on the way the world works now. He must live…
A Scholarly Question: Concealment of the Face and Faith
I can ask you a question. If one says — one can ask you the question in another scholarly way:
If you say that concealment of the face (hester panim) is now a time of concealment of the face, it’s not a time of miracles — well, so what does it mean that a tzaddik lives in a time of… he lives with faith (emunah)?
He Lives with Faith — So He’s Not Right:
A person must always live with the conduct that exists now. If now is the level of concealment of the face, one must live with concealment of the face, not with faith!
And one says that there can even be such a book, that even if a tzaddik speaks yes faith, one may not live with it, because it’s not the reality.
A Way to Say It Scholarly
But I like this — this is such a way how one can say it scholarly, if someone doesn’t want to sound like he’s asking too difficult a question:
To say, what’s the source that one should say yes? One says for example, the Ramban says that there’s a level of if he has revelation of the face (gilui panim), then he doesn’t need a doctor, one only needs God, and tzaddikim live this way.
The Ramban’s Approach: Even a Tzaddik May Not
No, according to the Ramban even a tzaddik may not live this way today, because now is not a time of concealment of the face [his intention: now is a time of concealment of the face].
Perhaps to Say Individually, By You It’s Yes?
Okay, one must be precise whether it’s indeed so. If it’s indeed so, he doesn’t need to be a tzaddik — he’s still normal. Perhaps because he’s a tzaddik he has a revelation of the face, he has many miracles. But in general not — that’s the main thing.
And according to the Ramban the simple meaning is that he doesn’t need to.
Faith in Redemption: Nature, Miracles, and the True Reality
Chapter 4: The Answer – What People Call “Reality” Is Not the True Reality
Summary of the Question
No, according to the Ramban even a tzaddik may not live this way today, because now is not a time of concealment of the face. Perhaps to say individually by you it’s yes, okay, one must be precise. Is it indeed so? If it’s indeed so, so there’s no, one doesn’t need to be a tzaddik, it’s still normal. Perhaps because he’s a tzaddik he has a revelation of the face, he has providence (hashgacha), he has miracles, but in general it’s not the thing. And according to the Ramban simply in exile one may not rely on a miracle, because there’s no commonness of miracles.
So in short, the summary of the matter, and practically, for all this it didn’t help, because the whole thing that we say, that we believe in the redemption (geulah) that was and that will be, is all built on an idea of miracles. And we say that this is one aspect of miracles, but indeed, right now there are no miracles. It’s perhaps a forced answer, it’s different than a forced answer that now is concealment of the face. And not only that, hope for redemption (tikvas hageulah), this is hoping for Mashiach and hoping for the redemption, is a thing of now, not a thing of the future that there will be something a different kind of world. We claim that there will be a different kind of world, and one will then need to adjust to the different kind of world. Now isn’t that world, so what do you want from us? Something is here a problem, something is here a basic problem.
Introduction to the Answer
So I want to say a novelty (chiddush). I hope that the audience understands enough my question, and if not one should come and we’ll talk about this more. But until here is the question, until here we’ve explained the question. And built on the story of Reb Mendele brought out that it can’t be that the foundation, the level of righteousness (tzidkus), is to be with imagination. And when I mean imagination I don’t mean only to say that he’s with imagination and he thinks there are no gentiles, but I mean even deeper, that his level of faith is not the level of faith that leads the world.
Let’s be able to say, if one wants one can say it so: the level is a Divine Presence (Shechina), the level is a providence (hashgacha) that exists today is the level of concealment of the face, not a level of nature, of chance, not of miracles. So if a tzaddik rules for himself that he lives with miracles, but the Jew in general believes that miracles will come to him, is a whole miracle. So this isn’t the reality of now. So what does it mean at all to say that I live in a level that isn’t reality? So the thing is going into a place that isn’t reality, it’s very strange. And the future will be the reality. Something is missing here a very strong explanation.
Beginning of the Answer – Everything Is Through Natural Means
So I want to say the answer that I understood recently. Afterwards understand everything, but I hope also with the answer. Perhaps here is the first time I’m speaking out the foundation, so it will be hard to understand. Let’s try to say the answer.
The answer is so, and the answer to this is, what’s the answer? The answer to this is so, let’s try to say the answer. The answer to, I’m speaking now in general terms regarding what happens with the nation of Israel, the community of Israel (klal yisrael), which is the main thing of Passover. The truth is that it’s also individually, but individually is perhaps more complicated to see or to speak about, but certainly in general terms it’s so.
The answer is so: That which we think is reality, normality, and I’m speaking all this through natural means (derech hateva). If someone wants, he can say that what I’m now going to say is that the redemption can be through natural means. But one must understand what one means to say through natural means, and I see that very deep things will come, and one must be careful to say it the right way, meaning one must understand clearly, not get confused. But let’s say so, what I’m apparently here saying is that everything is natural, everything can be through natural means. What I want to say is generally that it’s not through natural means, that’s the whole story of miracles.
The Foundation: Habit Is Not Nature
What I want to say is so: What we imagine can be, a person, what is based on what do you make your plans? Based on what do you make your plans? Let’s speak of the plans in general terms. One asks the question, what’s happening with the Jewish people? They’re exactly in a difficult situation, perhaps today, and in short, one will go into exactly which stage they’re in every situation, it’s perhaps a problem.
What does one do with this? Says a Jew, I have to say the answer, Mashiach will come. One tells him, this is reality? He says yes. What do you mean to say that it’s yes?
The Jew says so, he says first of all, I mean that you, gentile, you, heretic, you who aren’t one who believes in his coming, yes, the one who is one who believes in the coming of Mashiach (ma’amin bevias hamashiach), you don’t understand reality. What you call reality is only habit.
Now I’m speaking one hundred percent according to every scientist, according to the greatest atheist, I’m not saying any insertion of any level of things that one can’t see. What do I mean to say?
Parable of the Soviet Union
So it is with most people, we’re accustomed, and one speaks of history, a person who for example stands up, he lives in the, I know, in the Soviet Union, Soviet Union, he’s already born there, his father is already born there perhaps, he’s already forty years old this young man, he says come here, this is the reality, this is the kingdom, his evil kingdom, that’s how it goes.
He says no, I hold that tomorrow morning it can arise it shouldn’t be. He says no you don’t live in reality, you live in imaginations and truly and much about indeed will be planning life, based on this, doing everything, prayers for rebellion, best that tomorrow it can’t be, perhaps the things one indeed shouldn’t do. This speaks indeed practically.
But if I ask myself in thought, the thought to understand, is it true that tomorrow morning it must be that there will be the Soviet Union? One must say, the one who understands properly reality, nature — I’m not speaking now of anything above nature — one says no, it can be that tomorrow morning must arise there’s no Soviet Union. Now we know already that the Soviet Union it can happen, that someone in the prison must arise and there’s no Soviet Union.
The Difference Between True Nature and Human Habit
In other words, that which is called nature — that the sea should split for you — I don’t know. That’s a natural thing perhaps perhaps. Even the sea isn’t simple. But I know that the things, people should fall up, and not down. That’s against nature, that will never happen.
So comes the next scientist, the one who understands nature, he says no more, you speak of nature? Certainly, you want to say that people can be accustomed to fly, people can already be accustomed to fly. Not with a helicopter, but people themselves can already be accustomed to fly. But that one kingdom has fallen and a second kingdom has come, there’s nothing in nature against this. It’s completely through natural means (derech hateva).
The Paradox of Human Understanding
Ah, people usually are exactly opposite. People think that it’s easier to imagine that there’s a psychic who can make a spoon bend with his mind which is a violation of natural means, it’s easier to believe than that Mashiach, a person, should come and the Jews should take back the Land of Israel. That’s harder to believe for people.
Why? Because what people call nature and what the fact is nature, it’s very far. And especially even after what should have history and what should have science and everything, still doesn’t help. This is people, the way of the world (minhago shel olam), the custom of people, yes, not the way of the world in the sense of nature.
The natural view of people isn’t natural, it’s not what reality is, it’s very far from reality. What one calls ordinary people, what one calls yes, what is through natural means, isn’t reality, it’s not at all reality.
What Is Truly Through Natural Means and What Isn’t
Many things that we think are reality and are very certain about are the least important things according to nature, even for someone who properly understands what the laws of nature are. And conversely, there are things that are indeed laws of nature, and in those things people are dismissive of them, yes?
If someone will, I don’t know, do something here that’s dangerous for his health and remain healthy, that’s harder for people to believe for some reason. Yes, everyone can believe, most people believe that it’s possible, I don’t know, that he smoked his whole life and he doesn’t have a greater risk of cancer, let’s say, that’s for some reason a very thing that people believe. But that tomorrow there should be generally a different country in charge, whoever says that, you have to be a fantasist.
The Difference Between General and Specific
Now, when he says specifically a certain thing, or when he says he’s making a certain plan, it could be that he’s a fantasist, that’s generally not so simple. These are things that, these are more details and specifics, as the Rambam says, to know when it will happen, how it will happen, that’s already not the belief in the coming of Mashiach at all. That’s already, even if someone says he believes specifically how the plagues of Egypt will happen, I don’t know if that’s the belief, that’s already details, that’s already things that one needs to know in a detailed manner.
The Essential Belief: Awaiting His Coming
But to say that it can happen, to await his coming, and even a good thing, to hope that it will happen, to hope that it will happen what? That Mashiach should come? In other words, that the Jews are now slaves to Pharaoh or slaves to the servants of Achashverosh, and it can be tomorrow morning that it shouldn’t be, or after a process, what’s the difference, it can certainly be, not just that it can be, it will probably be.
The Example of Zionism
And by the way, it’s already happened in a certain sense, yes? Let me take this out, I don’t want to get into the topic of Zionism, which has many details, but even that, yes, let’s understand. They said to Jews that it’s not, you don’t have to give up anything at all. They told the Jews, the Jews themselves thought, and they perhaps still think today, it can’t be that they should have back a kingdom in the Land of Israel the Jews. It was unrealistic, meaning a realistic person said that it’s crazy, one must do what Jacob our father did, bow down before Esau, it’s not realistic, it’s dangerous.
Now, it can still be that it’s dangerous, it can still be and we’ve made clear that it’s not enough to say that it’s a parable with an application, or that it’s the same “as it is above so it is below,” just as with a person there are different attributes, so too with the Almighty, or the deeper things that the kabbalists say, that a person who conducts himself with the attributes of kindness awakens in the Almighty the attributes of kindness – we do say yes that it’s miracles, we do say yes that
Miracles and Reality: Why People Need Homilies
Chapter 5: The Paradox of Miracles – Why We Tell What Doesn’t Match
The Question: Why Do We Say Miracles?
Even I know what means not in the natural way. Not in the natural way is such a funny word that people say when they say things that aren’t possible. It can come in all kinds of ways, one can make a segulah (mystical remedy) with the Name. If someone says that one can do it with the Name, you should do it with the Name. Someone wants to send an airplane, he should make a fire, a Temple of fire, one can’t? One can do everything. What did it mean literally at all? What’s the meaning of a Temple of fire? One also needs to know that. But these are already details. But all these things are possible.
But what? Ah, now let me go back. If so, why do we say miracles? We do say yes that it’s miracles, we do say yes wonders, and we do emphasize the thing that it’s not natural. Why do we say this? Why do we say this? And even we say it sometimes, we say it with homilies, we say it superficially which isn’t really, it’s not really natural. We do say yes for example stories of how Mashiach comes with a horse, with a donkey, and from heaven, and a spirit from heaven.
The Answer: People Are Funny
The answer is actually about this, because people are funny. People are funny. People, what is indeed not natural is easier for them to believe than things that are not not natural, that are not possible. That’s the funny nature of people. That’s the answer to the language of people, as one says the externals speak. The angels are indeed those who speak the language of people. People are like that, people are funny.
People, that Mashiach can come flying from heaven, which that, let’s say, I don’t know if it’s correct, let’s say, naturally is impossible, a person can’t fly, perhaps it meant he’ll fly with an airplane, but let’s say what people thought, he’ll fly with his own hands, that people think is indeed possible. But to say that which is indeed naturally possible, that it can simply come as the Rambam (Maimonides) says, a king from the house of David and establish a land and it should be according to Torah and it should be all for the honor of Heaven and everything, that people think is not possible.
Examples of the Funniness of People
People are funny. Whoever lives with people, he’s seen the whole day the funny behavior. Things that are… if I’ll tell a person that he can fly in heaven, “What, I don’t hear you, someone else is talking, the Baal Shem Tov did indeed fly in heaven.” And so on and so forth. If I’ll tell however a person that it can be that tomorrow will be the empire a completely different empire, he says, you’re a normal person. That’s the fact. It’s really a funny fact, but that’s the fact.
The Practical Application by the Exodus from Egypt
And therefore, when the Torah says, when one tells a child the story of the Exodus from Egypt, what does one want to bring out to him? That you see Pharaoh, you see he has an empire, it’s tremendously large, it looks like it’s been going on for thousands of years, you think that it can never be nullified, it can never fall. That’s harder for people to believe. Therefore what does one tell them? One combines, one connects the two things. One tells him, could you have gotten a person flying? Ah, it will come flying, Pharaoh was certainly impressed, he certainly let out the Jews. Ah, no problem.
Chapter 6: “Reality is Stranger than Fiction” – The Deeper Explanation
The Funniness of the Way We Say Things
So the way, it’s very funny, the way how one says things, that one must express the word how one should say it. Excuse me, the funniest is the things that appear seemingly the furthest from us, such as the coming of Mashiach, such as the redemption, such as all miracles, they are precisely things that whoever understands properly the reality, properly nature, knows that they are the easiest things. They happen constantly. But the nature of people is different. The nature of most people is indeed not the same as the nature of creation, the reality.
Most people, things that aren’t realistic, they think are realistic, or at least, one tells him miraculously, the Almighty can, it’s easy for him to imagine, it’s easy for him to imagine, all these understand. A person’s imagination doesn’t work the same way as reality always works. Oh, I need to add an explanation to this. Okay, let me in a minute finish this, and I have an explanation for this.
The Practical Conclusion
And therefore what is? Is, one tells him, in order that he should believe in the reality, one tells him a thing that’s not reality according to imagination, but in his head it makes sense. I can explain this a bit, one second, explain what it means, why indeed it’s so. Why indeed is it so? It’s very funny. I say that people’s reality… seemingly I’m going back to say that people aren’t in sync with reality, but now I’ve explained it a bit better. But why is this so?
The Foundation: Reality is Stranger than Fiction
The foundation is thus: It’s known that one says that “reality is stranger than fiction.” What does one generally mean to say? That means, our knowledge also, precisely this Aristotle said that when one writes fiction it must make sense. Fiction must be more true, it must be a general thing, it must have a certain logic why one thing happens after the other. Reality doesn’t have to go that way. That means, in a certain sense it must go that way, but not in the way that we understand, not on the level that we understand.
It’s true that in reality every thing has a cause, somewhere it has a cause, but we don’t always have out, it’s easy for us to make a story. Therefore when reality is told, many times one says the story that happened is stranger, is stranger than fiction. It’s a true thing, it’s not a joke. Because fiction, literally, you bring out a thing that should have happened, how it should have happened, how the order of things. But not so in reality can happen different things, according to whatever is possible can happen. It can be that a person will come and make a decision that makes no sense and do it, and such things. Or there will come some natural thing or unnatural and things will happen.
The Application by the Exodus from Egypt
So now, if so one understands why, let’s understand thus, we’ll say the story of the Exodus from Egypt. The story of the Exodus from Egypt, in a certain sense we must make it that it should make sense. The problem is that the way how it happened made even less sense than the stories of wonders that we tell the children so to speak, that means what is a certain literal meaning he made the stories.
In other words, a story that I tell. Yes, fiction, clearly, fiction may also not go with the rules of reality in this sense, fiction may have wonders, it may have magic, right? You know, even today, which is a cold heretical world, in fiction there may be magic, and not only may, it even helps sometimes. Why? Because that helps that the logic of the story should fit.
That means, how can it be Egypt was the greatest country, how can it be the Jews went out? The answer is simple, there came ten plagues with miracles, and the whole story he let out. That answers the question, and in the story it fits. Does that fit in reality? Not so well, because in reality perhaps such miracles don’t happen in this way.
The Stranger Truth
But in reality happened something stranger, that’s indeed the truth. That the Jews went out from Egypt without miracles, let’s say someone, entirely naturally, as someone came to make that each plague was natural, as the Baal Shem Tov told himself the story in the portion of Beshalach, is indeed even more strange.
Now, the truth is that the even more strange thing happened and happens all the time. That means, one can call this an even greater miracle, as the Almighty said, and how did Moses our teacher know that precisely then will be the Red Sea will be so, and so on. That’s an even greater miracle, true. But that people can’t understand. For that one doesn’t need only faith, one needs to have a much deeper understanding. Most people don’t have this deeper understanding, and even we don’t have it, because we’re too accustomed to think in the way of fiction. We want that things should make sense. Reality however doesn’t have to make sense. So what?
Chapter 7: The Secret of Midrash – Why We Tell Miraculously
History is Also a Kind of Fiction
So therefore, when one tells the stories, one must tell it through midrash (homiletical interpretation), not through facts, history, a story that was. History is also a certain fiction, because just as everyone who writes history makes it that it should fit, although in reality it can be that it didn’t fit precisely in that way.
So therefore, that’s the secret why one must make miracles in order to convey the thing. Right? That means, one must tell – it comes out a very strange thing, really amazing what I’m saying, but that’s the basic thing. The first time that I’m saying it, I hope that I’ll say it over another time to become clearer.
The Main Point: The Reality is Even More Strange
The word is thus: The fact, if someone asks a question, we tell ourselves a story that’s not with reality, one says true. But the reason why we say it is because the reality is even more strange. The reality you can’t understand at all how the reality itself works. Therefore one tells you miracles, because miracles you understand at least. At least you can understand, the Torah story fits the story of miracles.
The Application by Mashiach
But the truth, and one can even say thus, let’s say one wants Jews should hope for Mashiach, should believe in Mashiach, yes? One can tell them how the Rambam tried to say naturally how it can be Mashiach should come, and that will work perhaps for one of a thousand people. One can tell them the midrash, Mashiach came flying on a string, and everything happened in a second. And the wonder is that it’s easier to understand the midrash. That’s the secret.
Summary and Conclusion
I hope that this is sufficiently explained how we understand, and afterward explain to the children the midrash, which that’s the externality of this.
A great thank you, a good Pesach.
דער שיעור באהאנדלט פארוואס פסח דויערט זיבן טעג און נישט נאר איין טאג. דער רמב"ם ענטפערט אז נישט עסן חמץ דארף זיין ניכר און מפורסם, און דאס נעמט א לענגערע צייט. דער זוהר און די מקובלים דערקלערן אז די זיבן טעג ענטשפרעכן די זיבן כוכבי לכת, און מ'דארף יעדן טאג באווייזן אז דער אייבערשטער אליין איז דער אמת'ער גאט און נישט די שטערן. שביעי של פסח איז נאך א מדריגה פון קטנות, און ערשט ביי שבועות קומט מען צו די גדלות.
דער שיעור באהאנדלט פארוואס פסח דויערט זיבן טעג און נישט נאר איין טאג. דער רמב"ם ענטפערט אז נישט עסן חמץ דארף זיין ניכר און מפורסם, און דאס נעמט א לענגערע צייט. דער זוהר און די מקובלים דערקלערן אז די זיבן טעג ענטשפרעכן די זיבן כוכבי לכת, און מ'דארף יעדן טאג באווייזן אז דער אייבערשטער אליין איז דער אמת'ער גאט און נישט די שטערן. שביעי של פסח איז נאך א מדריגה פון קטנות, און ערשט ביי שבועות קומט מען צו די גדלות.
▶ לצפייה ללא יוטיוב / Watch without YouTube ✕ חזרה ליוטיוב / Back to YouTube
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
שמועס ערב שביעי של פסח – דער סוד פון שבעת ימי המצות
הקדמה: צוויי בחינות אין מצה
לכבוד דעם מנהג צו לערנען ערב שבת ויום טוב, ווערט פארבונדן מיט דעם מאמר פון שבת הגדול וועגן דעם סוד פון ביעור חמץ.
דער יסוד וואס ווערט אוועקגעשטעלט: עס זענען דא צוויי באזונדערע בחינות אין מצה:
1. מצה כמצוה מעשית – די אכילת מצה פון ליל הסדר, “בערב תאכלו מצות”, “על מצות ומרורים יאכלוהו” – א ספעציפישע מצוה פון דער ערשטער נאכט, פארבונדן מיט דעם קרבן פסח און דעם דראמאטישן מאמענט פון יציאת מצרים.
2. מצה כשלילת חמץ פאר זיבן טעג – “שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם” – דאס איז דער עיקר פון מצה, א גאנצע וואך לעבן אָן חמץ. דאס איז א נייע מדריגה, וואס שטייט פאר זיך אליין.
שביעי של פסח – דער אייגענער יום טוב פון שבעת ימים
שביעי של פסח (“ביום השביעי חג לה'”, “עצרת”) איז נישט סתם א סוף פון פסח, נאר דער אייגענער יום טוב פון דער צווייטער בחינה. דער ערשטער טאג יום טוב געהערט צום קרבן פסח און יציאת מצרים; שביעי של פסח איז דער יום טוב פון דער שבעת ימים תאכל מצות בחינה – א באזונדערע מדריגה מיט א באזונדערע תוכן.
די גרויסע קשיא: פארוואס א גאנצע וואך?
דא שטעלט זיך א “נייע מה נשתנה”: פארוואס דארף מען א גאנצע וואך נישט עסן חמץ? מיר האבן שוין געפייערט יציאת מצרים ליל הסדר – וואס טוט זיך די רעשט פון דער וואך? אנדערע ימים טובים (שבועות, ראש השנה, יום כיפור) זענען נאר איין טאג – פארוואס דארף פסח זיבן?
—
דער רמב”ם’ס צוטיילונג: צוויי סארטן ימים טובים
דער רמב”ם האלט אז דער כלל פון ימים טובים איז פשוט צו פארשטיין – שמחה, חברה, אמונה, לימוד. אבער פרטים ווי דער אורך פון יעדן יום טוב דארפן א הסבר. כאטש דער רמב”ם זאגט אליין אין זיין הקדמה אז מען זאל נישט זוכן טעמים פאר מספרים (ווי וויפיל קרבנות), זוכט ער יא א טעם פאר די לענג פון ימים טובים. ער טיילט אונטער:
– איין-טאג ימים טובים: ראש השנה, יום כיפור, שבועות
– זיבן/אכט-טאג ימים טובים: פסח, סוכות
צוויי שאלות דארפן ענטפערט ווערן:
1. פארוואס איז דא דער חילוק צווישן קורצע און לאנגע ימים טובים?
2. פארוואס דווקא זיבן טעג?
דער רמב”ם’ס תירוץ: שפירן און מפרסם זיין
שבועות איז זכר למתן תורה – א מאורע פון איין טאג, דעריבער איין טאג יום טוב. ראש השנה – זיך מתעורר זיין צו תשובה נעמט איין טאג. אבער פסח – חג המצות – האט א אנדערע נאטור: די מצוה פון נישט עסן חמץ קען מען נישט מקיים זיין אין איין טאג, ווייל איין טאג אן חמץ קען זיין מקרה. “כדי שתהיה מרגיש” – מען זאל עס שפירן, און “שיתפרסם הענין” – עס זאל מפורסם ווערן. דאס פאדערט א לענגערע תקופה.
פארוואס דווקא זיבן? – דריי שיכטן פון דערקלערונג
א) דער רמב”ם: זיבן איז דאס פארקערטע פון מקרה
זיבן איז דאס פארקערטע פון צופאל: איין מאל – צופאל, צוויי מאל – צופאל, דריי מאל – חזקה, אבער זיבן – דאפלט חזקה, אן שום ספק אז דאס איז א באוואוסטע זאך. ערשט נאך זיבן טעג ווערט עס “ניכר” אז מען עסט נישט חמץ מכוון.
ב) זיבן אלס טבע’דיגע צאל
זיבן טעג איז אן אמצעי צווישן דער זון (איין טאג) און דער לבנה (דרייסיג טעג) – א חודש צעטיילט אויף פיר גיט א וואך. דער סדר פון א וואך האט צו טון מיט דעם סדר הטבעי.
אבער דא שטעלט זיך א קשיא: איז א וואך טאקע טבע’דיג? לכאורה איז א וואך נאר א זכר למעשה בראשית, נישט קיין טבע’דיגע ערשיינונג ווי דער טאג (זון) אדער חודש (לבנה). צוויי תירוצים:
1. זיבן כוכבי לכת – יעדער כוכב קאָרעספּאָנדירט מיט איין טאג, א שלימות’דיגע הקף גייט דורך אלע זיבן.
2. רפואה-סייקל – אין מעדיצין איז אנגענומען אז זיבן טעג איז דער נאטירלעכער סייקל פאר דעם גוף זיך אויסצוהיילן. דאס זעט מען אויך ביי מצורע – זיבן טעג הסגר, זיבן טעג באַאָבאַכטונג.
ג) דער יסוד: מצה איז רפואה, נישט בלויז זכרון
אויב מצה וואלט געווען בלויז א זכר ליציאת מצרים, וואלט גענוג געווען איין טאג. אבער מצה איז א רפואה – א טויש אין דעם מענטש’ס וועזן – און דעריבער דארף עס מינימום זיבן טעג, ווייל דאס איז דער היקף הטבעי.
דער רמב”ם אין הלכות תשובה ווארנט: ווער עס זאגט תורה איז בלויז א רפואת הגוף – אין לו חלק לעולם הבא. די תורה איז א רפואת הנפש, רפואת המידות, רפואת הדעות. אבער – די תורה איז מתדמה אל הטבע: אזוי ווי דער גוף ווערט אויסגעהיילט אין זיבן טעג, אזוי ווערט אויך די נפש אויסגעהיילט אין זיבן טעג. על פי קבלה: טבע איז נאר ו”ק (אָן מוחין), און די תורה ברענגט אריין ג”ר (מוחין/דעת) אין דער טבע – די שטרוקטור בלייבט ענלעך, אבער דער תוכן ווערט אויפגעהויבן.
ד) ברית מילה אלס משל
דער זעלבער פרינציפ ביי ברית מילה: וויאזוי איז מילה א שלימות אויב מ’צוברעכט דעם גוף? דער גוף איז אפשר מער שלם מיט דער ערלה, אבער די נפש איז בעסער אָן איר. מילה איז בשמיני – איבער דער טבע פון זיבן – ווייל עס איז א שלימות פון דער נפש.
ה) די העכערע מדריגה פון זיבן
זיבן רעפּרעזענטירט זיבן ספירות, זיבן מלאכים, זיבן מדריגות. דאס איז דער טיפערער גרונט פארוואס אלעס אין דער בריאה גייט אויף זיבן – ספירת העומר (7×7), זיבן טויזנט יאר, א.א.וו. נישט נאר דער גוף דארף זיבן טעג זיך צו טוישן, נאר אויך דער שכל און נפש דארפן זיבן מדריגות כדי אויפצונעמען דעם מעסעדזש פון מצה. דאס איז דער חילוק צווישן “בשבעת ימים” (אין זיבן טעג – צייט-באזירט) און “שבעת ימים” (זיבן טעג אלס מדריגות – מהות’דיג).
—
דער זוהר’ס צוגאנג: פארוואס נישט א גאנצע יאר?
דער זוהר פרעגט א שטארקע קשיא: אויב חמץ רמז’ט אויף יצר הרע / סטרא אחרא / קליפה, פארוואס איז עס נישט אסור א גאנצע יאר ווי חזיר?
דער זוהר’ס משל (פרשת בא)
א פשוט’ער מענטש וואס מען האט באפרייט און געגעבן א הויכע מדריגה – ער טוט נישט יעדן טאג זיינע קרוינונגס-בגדים. ער לעבט אין דער וואכעדיגער וועלט. אבער איינמאל א יאר, ביים anniversary, טוט ער זיך אן די ספעציעלע בגדים – “וילבש אותם בגדי שש”, ווי יעקב האט געמאכט פאר יוסף “כתונת פסים”.
דער נמשל
נישט עסן חמץ איז נישט אליין די מדריגה – עס איז דער וועג ווי מען גייט ארויס מדרגה לדרגה, ווי “שבעת ימים ימלא את ידכם” ביי די מילואים פון כהנים. די זיבן טעג זענען א פראצעס פון התעלות, און נאכדעם לעבט מען ווייטער אויף דער נייער מדריגה – אבער מען דארף עס נאר איינמאל א יאר דורכמאכן מחדש.
—
מדריגת שבעת ימים – לחם עוני און קטנות
אין דברים שטייט “שבעת ימים תאכל עליו מצות” צוזאמען מיט דעם באגריף “לחם עוני” – ארעמע ברויט. דאס מיינט אז די גאנצע זיבן טעג פון מצה זענען נאך אלץ א מדריגה פון חסרון, נישט די שלימות. דער ציל איז נישט צו בלייבן ביי לחם עוני – נאר אנצוקומען צום מן, צו די שתי הלחם, צום לחם עשיר – א העכערע מדריגה.
פארוואס קיין הלל שלם אויף פסח
דאס ערקלערט פארוואס מען זאגט נישט קיין הלל שלם די גאנצע זיבן טעג פסח (אנדערש ווי סוכות). צוויי טעמים ווערן פאראייניגט:
– לחם עוני – די גאנצע פסח איז נאך בחינת קטנות
– “מעשי ידי טובעים בים” – ביי קריעת ים סוף זענען מצרים דערטרונקען געווארן
קטנות מיינט אז מען דארף זיך נאך שלאגן מיט דעם שונא. דאס בעסערע וואלט געווען “יתמו חטאים ולא חוטאים” – אז פרעה אליין זאל מודה זיין, נישט אז מען דארף אים באזיגן. סוכות דאקעגן איז ימי גדלות – דארט ברענגט מען 70 פרים פאר די 70 אומות, מען איז זיי מעלה צו קדושה אנשטאט זיי צו באקעמפן.
די טיפערע סוד: זיבן טעג קעגן זיבן כוכבי לכת
די זיבן טעג שטייען קעגן די זיבן כוכבי לכת (שבתאי, צדק, חמה, כוכב, נוגה, לבנה וכו’) – די הימלישע קערפערס וואס עובדי עבודה זרה האבן געדינט. יעדן טאג פון די וואך ווייזט מען: נישט נאר דין איך אויך דעם אייבערשטן, נאר דו (דער כוכב) ביסט בכלל נישט קיין גאט. דאס איז “ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים” – מען גייט דורך יעדן פאלשן גאט און ווייזט אז ער איז נישט.
אבער דאס אליין איז נאך קטנות, ווייל:
– איינער מיט אמת’דיגן שכל דארף נישט יעדן איינס באזונדער צוברעכן
– מען דארף פארשטיין אז “גדול ה’ מכל האלהים” – ער איז דער כח אין אלעם
– אין גדלות שלאגט מען זיך נישט – מען איז מעלה אלעס צו קדושה
עצרת – דער איבערגאנג פון קטנות צו גדלות
“וביום השביעי חג לה'” – די עצרת מיינט מען האלט זיך איין: דער דמיון וויל מער צולייגן, און מען זאגט “ניין, דאס איז נישט גאט.” אבער עצרת מיינט אויך “נעצר” – אלקות ווערט אריינגעהאלטן אין א כלי. נאך די זיבן טעג פון קטנות, ווען מען האט קיין חשש טעות מער, קען מען יא זען – א מקדש, א תורה, מצוות – אן דער טעות אז די זאכן אליין זענען גאט.
—
מסקנא: קטנות, גדלות, און דער וועג ווייטער
ביעור חמץ – קטנות
יעדער איינער פון די זיבן טעג (זיבן מדות) גייט דורך און זאגט „נישט א גאט, נישט א גאט” – מען נעגירט די פאלשע כוחות, ביז מען קומט צום אמת אז נאר איינער איז דער גאט. דאס איז דער ביעור חמץ – אוועקשטעלן אז קיין אנדערע כח איז נישט אמת. אפילו אין דער נידעריגער מדרגה דערקענט מען דעם אייבערשטנ’ס אנוועזנהייט – אויך דא איז דא א גאט.
שביעי של פסח – גדלות
דא איז א התכללות נצוצות – א העכערע מדרגה וואו מען דערגרייכט אז דער וואס איז „נאר איינער,” ממילא זענען אלע נאר איינער. מען קען משעבד זיין אפילו די זון (די נאטירלעכע כוחות), און דורך דעם איז מען משעבד דעם אייבערשטן באמת. אלץ ווערט אריינגענומען אין דער אחדות.
אבער אפילו דאס איז נאך נישט דער סוף
אפילו שביעי של פסח איז נאך בבחינת קטנות – מיר האבן נאך נישט די ריכטיגע ווערטער עס אויסצודריקן ווי עס דארף צו זיין. נאך שביעי של פסח דארף מען קומען אסאך העכער – צו דער פולער גדלות. די גאנצע זיבן-טעגיגע עבודה פון ביעור חמץ איז נאך א שטאפל, נישט דער סוף – א נויטווענדיגער פראצעס אויפ’ן וועג צו דער אמת’דיגער שלימות.
תמלול מלא 📝
שבעת ימים תאכלו מצות: די מדריגה פון שביעי של פסח
הקדמה – דער מנהג צו לערנען ערב יום טוב
רבותי, עס איז היינט ערב שביעי של פסח. ס’איז א מנהג צו לערנען יעדע ערב שבת ויום טוב.
עס איז אוודאי שפעט, און עס איז אלע יעדע זאך אין די תורה איז אמת, אויב מען הערט עס פארדעם, אדער נאכדעם, אדער אינמיטן.
איך וויל אונז לערנען אזוי: זיי האבן געלערנט ערב פסח א מאמר, אמת’דיג נאך די וואך פאר דעם, איך מיין שבת הגדול, ווען זיי האבן גערעדט וועגן דעם סוד פון ביעור חמץ.
דער פשט אין די פסוקים – די הדגשה פון שבעת ימים
דער פשט איז, אז עס האט דער פסוק זאגט א פאר מאל:
* “שבעת ימים תאכל מצות”
* “שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם”
* “שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי חג לה'”
* “שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה'”
מען זעט א פאר מאל אין די פשט הפסוקים, אז אונז ביי אונז למשל כאפן נישט – איך מיין מען כאפט יא, ביי אונז כאפן נישט – עס זעט אויס אז דער ביעור חמץ, דער פעולה ממש, דער פעולה פון “תשביתו”, טוט מען אזוי ערב פסח, אדער אפשר מען גייט אריין אין פסח פילט מען מען האט שוין ארויסגעגאנגען פון די חמץ, מען הייבט אן צו עסן מצה.
די מצות עשה פון עסן מצה איז נאר די ערשטע נאכט לויט ווי די חכמים האבן געלערנט. אבער מען כאפט נישט, עס איז דא א שטארקע הדגשה אין די תורה, אז מען זאל נישט האבן חמץ, מען זאל עסן מצה, לויט ווי אונז לערנען, דער פשט פון מצה איז “יאכל את שבעת ימים”, מיט’ן פשט נישט חמץ.
צוויי בחינות אין מצה
די אנדערע זייט, דער נושא פון מצה, די הויפט שבע בחינות ביעור חמץ, עס איז דא צוויי בחינות מצה, יא?
בחינה ראשונה: מצה כמצוה מעשית
ס’איז דא א בחינה מצה וואס איז א מצוה מעשית, א חלק פון די שמחה, “על מצות ומרורים יאכלוהו”, “בערב תאכלו מצות”, ווייל דאס איז די חיוב פון די ערשטע נאכט וואס מען מאכט אן אכילת מצה.
בחינה שנייה: מצה כשלילת חמץ – דער עיקר
אבער דאס איז אפשר נישט אפילו דער עיקר פון מצה, עס איז נאר אזוי ווי א פרט אין מצה. דער עיקר פון מצה איז דאך די ביעור חמץ שבו, “שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם”, “תאכלו מצות”, אז אויף דעם איז דא א פעולה נוספת אויף דעם אז מען זאל משפיל זיין דעם שאור, משפיע זיין די חמץ, כדי אז ס’זאל נישט זיין קיין חמץ אין פסח.
אבער די עיקר פעולה, די עיקר מציאות פון די מצה פון א גאנצע פסח איז בעצם נישט סתם חמץ, זיי עסן מצה און נישט חמץ. ס’איז אפילו נישט די מהירות פון די חיפזון. יא, די חיפזון דארף מען רעדן די ערשטע נאכט, דאס איז אוודאי די צייט פון רעדן פון די חיפזון פון יציאת מצרים.
דער אונטערשייד צווישן די ערשטע נאכט און די שבעת ימים
דאס איז אלעס אין די בחינה פון ארויסגיין פון די חמץ, די ערשטע זאך, די רגע וואס מ’גייט ארויס איז אויס די שטארקע פעולה, די גרויסע אזויווי חיות, די לעבעדיגקייט, מ’טוט עפעס, ס’גייט ארויס.
אבער נאכדעם איז דא זיבן טעג וואס מ’עסט מצה, און ס’זעט אויס מפורש אין די פסוקים אז די זיבן טעג איז א נייע מדריגה, א מדריגה חדשה פון די בחינות פון מצה, אנדערש ווי די בחינה פון שלילת החמץ.
פסח מצרים – איין טאג
אזוי ווי אונז קענען זען, אין פסח מצרים, אפשר אפילו אין פסח מדבר על פי פשט, אבער די הלכה איז זיכער אין פסח מצרים איז דאך געווען יום אחד, ס’איז נאר געווען איין טאג.
שטייט מפורש “כי תבואו אל הארץ”, דעמאלטס וועט זיין, מ’וועט מאכן חג המצות, מ’וועט מאכן זיבן טעג. זיבן טעג חג המצות איז נאר בשעת וואס מ’איז אנגעקומען אין ארץ ישראל. אזוי שטייט אין די “ואכלו היום הזה לחם עוני לזכרה”, און דעמאלטס “וחגותם אותו חג לה'”.
“ביום השביעי חג לה'” – דער יום טוב פון די שבעת ימים
און ס’שטייט נאכמער אין די נעקסטע פרשה, “שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי חג לה'”. אזוי ווי איך האב געזאגט, דאס הייסט אז דאס שטייט אויף פרשת וארא, כביכול, מיט עסן מצה זיבן טעג, און פון דעם וועט ווערן, דורך דעם “וביום השביעי” איז א חג לה’.
וואס איז “חג לה'”?
חג לה’ איז גאר א הויכע זאך, ס’שטייט נישט אויף יעדע זאך, ס’שטייט אויף סוכות, ס’שטייט אפאר מאל חג לה’. וואס איז די חג לה’ וואס איז נישט די חג די ערשטע נאכט וואס האט דאך צו טון מיט די הקרבת קרבן פסח נאך פון י”ד, פון ערב פסח, און מ’מאכט פארנאכט אויך, “ביום הראשון מקרא קודש”?
לכאורה איז דאס אלעס א המשך צו די ערשטע זאך פון די קרבן פסח. האסטו אן עקסטערע דין פון עסן מצה זיבן טעג, דהיינו נישט עסן חמץ זיבן טעג, דאס איז א נייע מדריגה, א נייע בחינה, און די בחינה האט א יום טוב.
שביעי של פסח – דער יום טוב פון די שבעת ימים
די יום טוב פון די בחינה הייסט שביעי של פסח, עס הייסט עצרת, “ביום השביעי עצרת”, אדער “ביום השביעי חג לה'”. דאס איז די יום טוב וואס האט צו טון מיט די שבעת ימים.
ס’איז די יום טוב פון די ערשטע טאג, ס’איז אמת, עס האט עקסטערע יום טוב. ס’קען זיין אז פסח אליינס, י”ד, על פי בחינת יום טוב איז נישט ממש קיין יום טוב, ס’איז נישט איסור מלאכה. ס’איז דא א מנהג, אמאל איז געווען א מנהג, יש מקומות שנהגו שלא לעשות מלאכה, אבער ס’איז נישט דא קיין מצוה פון איסור מלאכה, ס’איז נישט ממש קיין יום טוב מדאורייתא. די יום טוב פון דעם איז אוודאי די ליל הסדר, די ערשטע טאג פסח, וואס איז אלץ א המשך פון דעם.
אבער די שבעת ימים, די מדריגה וואס הייסט “שבעת ימים תאכל מצות”, די יום טוב פון דעם איז “ביום השביעי חג לה'”. די יום טוב פון עצרת של פסח, וואס שטייט עצרת, “ביום השביעי עצרת” שטייט אין פרשת ראה, אדער די חג לה’ וואס איז שביעי של פסח.
די נויטווענדיגקייט צו פארשטיין די מדריגה פון שביעי של פסח
און מ’דארף אמת’דיג פארשטיין די מדריגה, די בחינה, מ’איז נישט נאר צו רעדן וועגן דעם גענוג. געווענליך שביעי של פסח איז אלע דרשות גייען אויף קריעת ים סוף, וואס איז אוודאי א גרויסע זאך, מ’זאל לערנען אז ס’איז געווען קריעת ים סוף אין די צייט.
אבער מ’דארף געדענקען אז די פשוטו של מקרא, נאכדעם, איך מיין אז אויך די עומק הסוד, שפעטער איז דא א סוד פון קריעת ים סוף, די אריז”ל האט קאנעקטעד אביסל די סוד פון קריעת ים סוף מיט די ענין פון שביעי של פסח, אפשר וועלן מיר אביסל מסביר זיין, אפשר וועט מען עס קענען פארשטיין.
דער פשט: שביעי של פסח איז דער זיבעטער טאג פון חג המצות
אבער די פשטות, שביעי של פסח איז די חג, חג המצות, די זיבעטע טאג פון חג המצות. מ’קען זאגן, סוכות איז דאך דא די זיבעטע טאג, אדער די אכטע טאג האבן מיר דאך שמיני עצרת, ס’איז אן עצרת פון נאך זיבן טעג, דא איז עס נאך זעקס טעג, אקעי, ס’איז אביסל אנדערש.
איך האב געזען די ספורנו אפשר וויל טענה’ן אז פון אים זעט מען ניין, אז שביעי של פסח איז א נייע זאך, ס’האט מיט קריעת ים סוף, ווייל אזוי ווי שביעי של סוכות איז נישט קיין יום טוב, אם לא שמיני עצרת, וואס איז שמיני, ס’איז א נייע זאך, און ס’קען זיין אז די שמיני של פסח איז בעצם וואס אונז רופן עצרת צו שבועות.
אבער על כל פנים, די פשטות איז נישט אזוי, די פשטות איז אז שבעת ימים, אזוי שטייט בפירוש, “ביום השביעי חג לה'”, דאס שטייט שוין אמת’דיג אפילו פאר קריעת ים סוף, יא, ס’איז שוין א מצוה לדורות, ס’איז שוין געגעבן געווארן אין מצרים. און דאס איז די קדושה פון חג המצות, עס איז די יום השביעי חג לה’.
די גרויסע קשיא: פארוואס דארף מען זיבן טעג?
זאל אונז וועלן פארשטיין וואס איז די מדרגה פון חג המצות שבעת ימים לה’. וואס וואלט געפעלט ווען עס איז חג המצות איין טאג?
דאס איז נישט נאר א למדות’דיגע קשיא
דאס איז נישט נאר אז דאס איז א קשיא למדנות’דיג וואס מען קען פרעגן, עס איז דאך אפילו א יום טוב וואס איז איין טאג:
* שבועות איז איין טאג
* ראש השנה איז איין טאג
* יום כיפור איז איין טאג
מען קען גאנץ גוט מאכן ימים טובים פון איין טאג, עס פעלט נישט אויס אז די יום טוב זאל זיין זיבן טעג.
דאס איז אויך א קשיא במציאות
דאס איז אויך א קשיא במציאות, עס איז אויך א קשיא אין די הנהגה. יעדער איינער וואס מאכט פסח, ער פילט, די גרויסע קנאק פון פסח מאכט מען די ערשטע טאג, די ליל הסדר, ס’איז אוודאי א גרויסע יום טוב, א גרויסע אור, און נאכדעם שלעפט מען זיך נאך זעקס טעג חול המועד.
און ווען עס קומט שביעי של פסח, אקעי, איז נאך א יום טוב, אזא שטיקל שבת אזא, אבער מען זעט נישט פארוואס עס פעלט אויס די שבעת ימים.
א נייע “מה נשתנה”
און די תירוץ אויף דעם איז, ס’איז אן אנדערע אייער קשיא, איר קענט פרעגן א נייע מה נשתנה.
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, האבן מיר גענטפערט, מיר זענען ארויס פון מצרים די נאכט, בחיפזון יצאתם, מילא לחם עוני, וואס וועט נאר זיין די ריזן פאר דעם עסט מען נישט חמץ די ערשטע נאכט, שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה, הלילה הזה כולו מצה.
דארף דער אינגל פרעגן נאך, ולא עוד קשה לי, פרעגט דער אינגל מארגן, שביעי של פסח פרעגט ער א נייע קשיא, פארוואס עסט… שבכל השבועות, יא, ס’איז א נייע קשיא, שבכל השבועות אנו אוכלין חמץ ומצה, הלילה השבוע הזה כולו מצה, ס’איז א גאנצע וואך, שבעת ימים תאכלו מצות. ווי קומט דאס?
די קשיא ווערט נאך שטארקער
וועסטו זאגן, די פשט איז אזוי ווי די רמב”ם זאגט, ס’איז נישט קיין חיוב צו עסן מצה, ס’איז נאר א איסור צו עסן חמץ. אקעי, שבכל השבועות מותר לאכול חמץ, איז דאך אפילו א גרעסערע קשיא, פארוואס השבוע הזה אסור?
וועסטו זאגן מיר זענען ארויס פון מצרים, זייער גוט. ווי לאנג זענען מיר ארויס פון מצרים? האבן מיר שוין געפייערט יציאת מצרים ליל הסדר. וואס איז געשען היינט אז מען מעג נישט עסן חמץ א גאנצע וואך?
דער רמב”ם’ס צוגאנג צו טעמי המצוות פון ימים טובים
און איך וויל זאגן די תירוץ וואס דער רמב”ם האט געשריבן על דרך הפשט לפי דרכו, און איך וויל עס אביסל אריינלערנען אזוי ווי אונז זעען מיר דא לעצטנס, און ארויפברענגען די פירוש אין די זוהר.
דער זוהר רעדט נישט ממש פון די קשיא, ביי שבועות כמעט מפרש די רמב”ם’ס שאלה, אבער אויך אין אפאר פלעצער וואו דער זוהר רעדט פון די סוד פון שבעת ימים תאכלו מצות, ער פרעגט געווענליך איז עס כדי צו ענטפערן אן אנדערע קשיא, צוויי אנדערע קשיות וואס ער פארענטפערט מיט דעם, אבער ס’זעט מיר אויס אז ס’האט אויך צו טון מיט פארשטיין די סוד, די מדרגה פון שבעת ימים תאכלו מצות. און נאכדעם וועלן מיר דאס מסביר זיין, רבינו האר”י אין המשך פון וואס מיר האבן געלערנט.
דער רמב”ם’ס קשיא
סאו וואס האט דער רמב”ם געזאגט? דער רמב”ם האט געפרעגט אזא קשיא. דער רמב”ם איז אלעמאל, אזויווי אלעמאל, געגאנגען זייער ברייט אין די כללות הדברים.
די וועלט פארשטייט וואס איז א יום טוב
די וועלט פארשטייט, ס’איז דא פארשידענע ימים טובים, די וועלט פארשטייט וואס איז א יום טוב פאר, מ’דארף נישט אמת’דיג, ער זאגט אליין, אז א יום טוב, ס’איז דא אלע מיני סארט מצוות, די טעם המצוות פון פארוואס ס’איז דא ימים טובים איז נישט אזוי שווער צו פארשטיין, ס’איז נישט קיין מצוה ווי שעטנז וואס מ’דארף זוכן פשטות.
אוודאי איז דא נאך עומק און נאך טיפקייטן וואס מ’קען טון, נישט נאר פארשטיין, מ’קען נאך טון אין א יום טוב נאך מער ווי די פשט. אבער דאס אז ס’איז דא א יום טוב פארשטייט יעדער:
בגשמיות
סיי בגשמיות איז עס א גוטע זאך, א מענטש זאל זיך פרייען מפעם לפעם
בענין החברה
סיי בענין א חברה, וואס ס’איז בבחינת תיקון החברה, זאל זיין אדם זאל זיך צאמקומען, מ’זאל זיך פרייען צוזאמען, ס’איז אוודאי פאר דעם איז אויך א גוטע זאך
תיקון המידות
תיקון המידות, דאס וואס מאכט “ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי” ווי דער רמב”ם איז מדגיש אלעמאל
בבחינת רוחניות
סיי בבחינת רוחניות, וואס מ’זאל זיך צאמקומען לערנען, מ’זאל זיך דערמאנען די מופתים פון יציאת מצרים, די לימודים פון אמונה, די דעת
דאס איז אלעס גוטע זאכן, אלעס דברים פשוטים וברורים, ס’דארף נישט אמת’דיג קיין טעם בכלל, ס’איז דברים, קלארע זאכן, ס’איז נישט קיין זאכן וואס ס’פעלט דא אויס א הסבר.
אבער פרטים דארפן א הסבר
עם כל זה, דארט איז דא פרטים. סאו ווען מ’רעדט פון ימים טובים אמת’דיג, איז נישט שווער, פארוואס ס’איז דא א יום טוב איז נישט שווער. אבער פרטים, און פארוואס דא איז אזוי און דא איז אזוי, דאס איז יא א זאך וואס דארף אביסל א הסבר. איז דא אויף כמה סארטן פרטים וואס מ’דארף פרובירן צו מסביר זיין.
דער רמב”ם זוכט א טעם פאר די אורך הימים טובים
איין סארט פרט איז וואס איז די סוד פון די אורך הימים טובים. ס’איז זייער אינטערסאנט, ווייל דא דער רמב”ם ממש זוכט א טעם לכאורה פאר די סארט זאך וואס יעדער איינער מיינט אז ער האט געזאגט אין זיין הקדמה דארט אז אויף אזעלכע זאכן זאל מען נישט זוכן קיין פשט, פארוואס זיבן טעג און נישט זעקס טעג.
זאגט דאך דער רמב”ם אין די אנהייב אז עס זענען דא פרטים, נישט אויף אלע פרטים קען זיין א טעם, ווייל עס מוז דאך זיין עפעס. איך האב געמאכט אכט טעג, וועסטו פרעגן פארוואס אכט טעג? איך האב געמאכט זיבן טעג. אזוי זאגט דאך דער רמב”ם אויף די מספרים פון וויפיל קרבנות מען ברענגט און אזעלכע סארט זאכן.
אבער למעשה, וואס עס קומט צו די וויפיל טעג ימים טובים זענען, זוכט דער רמב”ם יא א פשט. און ער זאגט, איך זע דאך אז עס איז דא אפשר א געוויסע סדר אין דעם. דו זעסט דאך אז עס איז דא ימים טובים פון איין טאג, עס איז דא בעיסיקלי צוויי סארטן.
—
[המשך יבוא בחלק הבא]
פרטי ימים טובים: די אורך פון די חגים לויט דעם רמב”ם און דעם זוהר
פרק ב: פארוואס זענען עטליכע ימים טובים לאנג און אנדערע קורץ?
די גרונט-שאלה: פרטים דארפן א הסבר
עס דארף נישט אמת’דיג קיין טעם בכלל. ס’איז דברים קלארע זאכן, ס’איז נישט קיין זאכן וואס ס’פעלט אויס א הסבר. אבער עם כל זה, איז דא די פרטים. סאו ווען מ’רעדט פון יום טוב’ן אמת’דיג, איז נישט שווער. פארוואס איז דא יום טוב איז נישט שווער. אבער פרטים, און פארוואס דא איז אזוי און דא איז אזוי, דאס איז יא א זאך וואס דארף אביסל א הסבר.
די סארטן פרטים וואס מ’דארף מסביר זיין
איז דא עטליכע סארטן פרטים וואס מ’דארף פרובירן צו מסביר זיין. איין סארט פרט איז, וואס איז די סארט פון די אורך פון די יום טוב’ן? ס’איז זייער אינטערעסאנט, ווייל דא דער רמב”ם [Maimonides, Rabbi Moshe ben Maimon, 1138-1204] ממש זוכט א טעם לכאורה פאר די סארט זאך וואס יעדער איינער מיינט אז ער האט געזאגט אין זיין הקדמה דארט, אז אויף אזעלכע זאכן זאל מען נישט זוכן קיין פשט.
פארוואס זיבן טעג, נישט זעקס טעג? זאגט דאך דער רמב”ם אין די אנהייב אז דאס איז סארט פרטים, נישט אויף אלע פרטים קען זיין א טעם, ווייל ס’מוז דאך זיין עפעס. איך וואלט געמאכט אכט טעג, וואלסטו געפרעגט פארוואס אכט טעג. איך האב געמאכט זיבן טעג. אזוי זאגט דאך דער רמב”ם אויף די מספרים פון וויפיל קרבנות [sacrifices] מ’ברענגט, און אזעלכע סארט זאכן.
אבער למעשה, וואס ס’קומט צו די וויפיל טעג יום טוב’ן זענען, זוכט דער רמב”ם יא א פשט.
דער רמב”ם’ס חילוק: צוויי סארטן ימים טובים
און ער זאגט דאך אז ס’איז דא א געוויסע סדר אין דעם. ער זאגט אז ס’איז דא יום טוב’ן פון איין טאג, ס’איז דא בעיסיקלי צוויי סארטן יום טוב’ן, אינטערעסאנט:
יום טוב’ן פון איין טאג:
– ראש השנה [Rosh Hashanah: the Jewish New Year]
– יום כיפור [Yom Kippur: the Day of Atonement] — אפשר ממש יום כיפור איז נישט ממש די זעלבע סארט יום טוב
– שבועות [Shavuot: the Festival of Weeks]
יום טוב’ן פון זיבן טעג אדער אכט טעג:
– פסח [Pesach: Passover]
– סוכות [Sukkot: the Festival of Tabernacles]
לאמיר זאגן בערך די זעלבע. צוויי סארטן יום טוב’ן, דאס איז די יום טוב’ן מדאורייתא [from the Torah].
די צוויי שאלות וואס מ’דארף פארשטיין
מ’דארף פארשטיין וואס איז די סוד. דאס איז איין לעוועל, איין שאלה. נאך א שאלה דארף מען פארשטיין, פארוואס פונקט זיבן טעג. דאס איז צוויי אנדערע שאלות. יא, אדער אכט טעג, לאמיר זאגן סוכות איז זיבן פלאס איינס, לאמיר זאגן ס’איז ענליך, יא?
דאס איז צוויי שאלות וואס מ’דארף פארשטיין:
1. פארוואס איז דא גרויסע לאנגע יום טוב’ן, וואכעדיגע, א גאנצע וואך פון יום טוב, און ס’איז דא יום טוב’ן וואס איז נאר איין טאג?
2. חוץ פון דעם איז דא יום טוב’ן וואס ס’איז דא א ספעציעלע מספר פון זיבן, ספעציעלע מספר.
די צוויי שאלות פרעגט דער רמב”ם, און ער ענטפערט על פי פשטות, און מיר וועלן זען אין דעם פשט לקח טוב, און די זוהר [the Zohar: the foundational work of Kabbalah] וואס איז ממשיך אויף דעם די סודות הדברים [the mystical secrets of the matters], און די רמב”ן [Nachmanides, Rabbi Moshe ben Nachman, 1194-1270], די זוהר, און די אנדערע מפרשים [commentators] וואס ברענגען ארויס מער נאכדעם די אריז”ל [Rabbi Yitzchak Luria, the Arizal, 1534-1572], מיר וועלן זען.
דער רמב”ם’ס ביאור: פארוואס שבועות איז איין טאג און פסח איז זיבן
אנהייבן מיט די צווייטע שאלה
סאו קודם, און ס’איז אינטערעסאנט אז ער הייבט אן קודם מיט די ערשטע שאלה, פארוואס איז עס בכלל זיבן טעג? אבער איך וויל אנהייבן קודם מיט די צווייטע שאלה, פארוואס איז אנדערש שבועות פון פסח? אדער מ’זאל זאגן ראש השנה, שבועות פון פסח און סוכות. ווייל ביידע זענען איינס נעבן די צווייטע, יא?
נאך פסח קומט שבועות, נאך ראש השנה קומט סוכות. ס’איז דאך צוויי סעטס פון, אמת, ס’איז דא יום כיפור אויך, ס’איז נאך א טאג, אבער על כל פנים, ס’איז דאך צוויי סעטס פון ימים טובים וואס האבן איין טאג, און נאכדעם נעבן דעם א זיבן-טאגיגע יום טוב.
פסח איז חג המצות — די מצוה פון נישט עסן חמץ
זאגט ער אזוי, פסח איז דאך די ענין פון עסן מצה [matzah: unleavened bread], יא? יעדער איינער פארשטייט, מ’דארף עסן מצה. פארוואס? מיר פארשטייען, אבער ס’איז א גרויסע נושא פון פסח, ס’הייסט חג המצות [the Festival of Unleavened Bread]. פסח הייסט חג המצות, ס’הייסט נישט פסח, פסח איז דאך נאר די ערשטע טאג. חג המצות, ס’איז חג המצות. דאס הייסט, מ’דארף עסן מצה און נישט חמץ [chametz: leavened bread].
די חילוק צווישן עסן מצה און נישט עסן חמץ
יעצט, לאמיר פארשטיין אזוי, אויב מ’זאגט מ’דארף מאכן א גרויסע סעודה [festive meal], “על מצות ומרורים יאכלוהו” [they shall eat it with matzot and bitter herbs], עסן א קרבן פסח [Passover sacrifice], דאס איז ווארשיינליך א זאך פון איין טאג. יעדער איינער זעט אז ס’איז א שמחה [joy], א חגיגה [celebration], א גרויסע חג וואס מ’האט געמאכט לכבוד [in honor of], מ’איז געגאנגען אפילו אין די הר הבית [the Temple Mount], מ’מאכט אן עליה לרגל [pilgrimage to Jerusalem], א ספעציעלע מצוה [commandment] און שמחה וואס מ’האט געמאכט לכבוד יציאת מצרים [the Exodus from Egypt].
אבער אויב מ’זאגט אן אנדערע זאך, נישט עסן מצה, נישט עסן חמץ, נישט עסן חמץ. שטעל דיר פאר אז איין נאכט מ’עסט נישט חמץ, אדער צוויי נעכט מ’עסט נישט חמץ, צוויי טעג מ’עסט נישט חמץ. קען דאך אלץ זיין במקרה [by chance].
די הגדה של פסח און דער מהר”ל’ס ביאור
די הגדה של פסח [the Passover Haggadah], דער מהר”ל [Maharal of Prague, Rabbi Yehuda Loew, 1520-1609] זאגט דאך אזוי, “שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה” [on all other nights we eat both chametz and matzah]. וואס הייסט יעדע נאכט עסן סיי חמץ און סיי מצה? ניין, ס’מיינט דיר צו זאגן, ס’קען זיך מאכן אז מ’עסט אביסל חמץ, ס’קען זיך מאכן א צווייטע נאכט, ס’איז נישט געווען קיין צייט, האט מען געמאכט מצה. ס’קען זיין, ס’מאכט זיך, ס’מאכט זיך, אדער סתם איז דא אן ענין מ’עסט מצה.
די נושא פון נישט עסן חמץ, יא, די נושא, פארשטייט זייער גוט און זייער שיין אזוי, די מצוה פון יא עסן מצה קען מען מקיים זיין די ערשטע נאכט, און דווקא די ערשטע נאכט. דעמאלטס, איין נאכט מ’עסט יא א מצה, דאס איז אקעי, ס’איז א ספעציעלע מצה, מ’מאכט א ברכה “על אכילת מצה” [on eating matzah], מ’מאכט קלאר, דאס איז די מצה פון “זכר ליציאת מצרים” [in remembrance of the Exodus from Egypt].
דער רמב”ן’ס יסוד: נישט עסן חמץ דארף זיין ניכר
אבער די מצוה פון נישט עסן חמץ, זאגט דער רמב”ן, מ’קען עס נישט מקיים זיין אין איין נאכט, ס’איז נישט מעגליך. פארוואס קען מען נישט עסן חמץ אין איין נאכט? מ’קען מאכן א כוונה [intention], איך עס נישט חמץ היינט ווייל יציאת מצרים, ווייל פסח. זייער גוט, אבער ס’איז נישט אזוי ניכר [noticeable]. מ’וואלט אפילו געקענט פרעגן קיין קשיא [question] אויף דעם “שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה”. פיין, ס’איז פונקט א נאכט וואס מ’עסט מצה. וואס קענסטו מיר עפעס טון?
כדי ס’זאל זיין א חלות [a distinct status], מ’זאל פילן בכלל, ער רופט עס “כדי שתהיה מרגיש” [so that you should feel it]. צוויי זאכן:
– מ’זאלסט מרגיש זיין
– און “שיתפרסם הענין” [that the matter should become publicized]
מיר געדענקען דאך, די אלע מצוות [commandments] האבן דאך א ענין פון מודיע זיין [making known], יא, מודיע זיין די נסים [miracles], מודיע זיין די דעת [knowledge], מפרסם זיין [publicizing], יעדער איינער זאל וויסן. קען מען נישט טון אין איין נאכט. ווי לאנג דארף מען עס טון? אט ליעסט אפאר נעכט.
פארוואס דווקא זיבן טעג?
אויף דעם וועט קומען די צווייטע שאלה פארוואס פונקט זיבן, אבער ס’מוז זיין א לענגערע… ס’מוז זיין אט ליעסט קודם די ערשטע זאך, ס’מוז זיין א לענגערע משך תקופה [period of time].
מ’קען זאגן אזוי ווי ס’זאל זיין א חזקה [a presumption established through repetition], יא? דריי וואלט שוין געווען אפשר א שאלה אויב ס’איז גענוג, יא? דריי איז א חזקה. וואס טייטש? ערשטע מאל, מקרה [coincidence]. צווייטע מאל, מקרה. דריטע מאל, אה, ס’איז שוין דא א פעטערן, ס’איז שוין דא עפעס א ריזן, ס’איז דא עפעס א זאך וואס מ’דארף פארשטיין.
זיבן איז דאס פארקערטע פון מקרה
די זעלבע זאך איז נאך לענגער פון דריי, זיבן. לאמיר זאגן אזוי א פשוט’ע זאך, די זיבן איז זיכער אז ס’איז נישט קיין מקרה. זיבן איז די אפאזיט פון מקרה, זייער אינטערעסאנט, יא? נישט די ווארט חזקה. איין, צוויי מאל איז געשען א זאך, אבער מ’קען זאגן זיבן איז דאך צוויי מאל דריי פלוס איינס, ס’איז נאך מער.
ס’איז דאך דא א שיטה [opinion] אז חזקה ווערט מען פון די פערדע מאל, יא? דאס הייסט דריי מאל, נאכדעם די פערדע מאל איז ער א מועד [an established pattern]. סאו, דריי מאל געטון א זאך, אקעי, געטון, אוכל חמץ ומצה. אה, די פערדע מאל, אדער די זיבעטע מאל, שוין דאפלט, שוין בלא שום ספק [without any doubt] א חזקה, יעצט איז ניכר געווארן אז ס’איז א ריעל זאך, ס’איז דא עפעס אן עכטע ריזן פארוואס מ’עסט נישט חמץ. און נאר אזוי קען מען מקיים זיין די נושא פון נישט עסן חמץ.
דער חילוק צווישן פסח און שבועות
דאס איז די הייליגע רמב”ם’ס חילוק, מה שאין כן [which is not the case with] שבועות. שבועות איז דאך זכר למתן תורה [a remembrance of the Giving of the Torah]. ווי לאנג האט גענומען מתן תורה [the Giving of the Torah]? איין טאג. געדענקט מען עס אין איין טאג.
די זעלבע זאך ראש השנה. ראש השנה איז, לאמיר זאגן, תקיעת שופר [blowing the shofar] איז הכל לתשובה [everything is for repentance]. ווי לאנג נעמט זיך מתעורר זיין צו תשובה [to be aroused to repentance]? טאקע תשובה צו טון נעמט צען טעג, עשרת ימי תשובה [the Ten Days of Repentance], אט ליעסט, א גאנץ לעבן, אבער זיך מתעורר זיין נעמט איין טאג.
פסח איז אויך געשען אין איין טאג — אבער…
פשוט, פסח איז אויך זכר צו א זאך וואס איז געשען אין איין טאג. אה, וואלט מען געטראכט וועגן דעם. לכאורה, אזוי זעט עס אויס, “היום אתם יוצאים” [today you are going out]. אבער אויב מ’וויל עס טון דורך נישט עסן חמץ, נישט עסן חמץ קען מען נישט אין איין טאג. ס’איז נישט, ס’איז נישט קיין חשבון. ס’איז נאר א חשבון אויב מ’טוט עס א גאנצע וואך.
די מסקנא על פי פשט
אזוי אז מ’פארשטייט מען שוין על פי פשט [according to the simple meaning] אז “שבעת ימים תאכל מצות” [seven days you shall eat matzot], און כדי צו עסן מצות וואס מיינט נישט חמץ, מוז מען נעמען זיבן טעג פאר דעם. דאס איז די ערשטע לעוועל. און לאמיר שוין אויף דעם ערשטן לעוועל צולייגן וואס דער זוהר לייגט צו אויף דעם.
דער זוהר’ס ביאור: די סודות הדברים
די זוהר’ס קשיא: פארוואס איז חמץ נישט אסור א גאנצע יאר?
וואס זאגט דער זוהר? דער זוהר, צוויי פלעצער, און צוויי אנדערע תירוצים [answers], אבער ביידע זענען אין די זעלבע בחינה [aspect] פון נישט עסן חמץ. זאגט דער זוהר, פרעגט דער זוהר, און מ’קען דאך דער זוהר’ס קשיא, מיר האבן גערעדט וועגן דעם בהרחבה [at length] אין די כתבים [writings], און אפשר איז געווען שיעורים [classes] וועגן דעם פריערדיגע יארן.
ס’איז דאך א געוואלדיגע קשיא, אז אויב חמץ איז א רמז [hint] פאר’ן יצר הרע [evil inclination], אדער ווי די מקובלים [Kabbalists] זאגן טיפער, אז חמץ איז א רמז פאר א קליפה [husk/shell of impurity], פאר די אויפגעבלאזנקייט פון די “עשה לנו אלהים” [make us gods] וואס מיר האבן געלערנט שבת הגדול [the Great Sabbath before Passover]. אויב אזוי, פארוואס זאל מען עסן חמץ א גאנצע יאר? וואס איז די סתירה [contradiction]? אויב חמץ איז א שלעכטע זאך, דארף עס זיין אסור א גאנצע יאר, אזוי ווי חזיר [pig], אזוי ווי מאכלות אסורות [forbidden foods].
דער זוהר’ס תירוץ: א משל פון בגדי מלכות
יעצט, אויף דעם זאגט דער זוהר צוויי אנדערע תירוצים, עט ליעסט, אויף די קשיא. אבער איך מיין אז ביידע פון זיי האבן צו טון אין גלייך, ווייל ביידע פון זיי… איך האב פשוט געמאכט א סוירטש [search] אין זוהר ווי דער זוהר רעדט פון די נושא פון שבעת ימים. ביידע פון זיי ברענגט דער זוהר אריין די נושא פון שבעת ימים. ס’איז פשוט, ווייל די איסור חמץ איז זיבן טעג טאקע, אבער איך מיין אז מ’דארף עס פארשטיין אויף אזא אופן.
דער ערשטער פשט אין פרשת בא
איין זאך זאגט דער זוהר הקדוש אין פרשת בא [the Torah portion of Bo]. לאמיר געבן א טשעק גלייך אין וועלכע פרשה דאס איז… יא, אין פרשת בא. די ערשטע פשט וואס דער זוהר זאגט אויף דעם, די ערשטע זאך וואס דער זוהר זאגט אין פרשת בא איז, אז ער זאגט א משל [parable].
ער זאגט א משל, ער זאגט, ער וויל ארויסברענגען אז חמץ, די איסור פון חמץ, איז נישט כפשוטו [literally] אז חמץ איז א שלעכטע זאך. ס’איז מער אז חמץ ווייזט אויף די עבודה זרה [idolatry], לאמיר זאגן, אויף די כח החומר [the power of materialism], אויף די כח פון די שבעים שרים [the seventy celestial princes], די אלע ענינים [matters] וואס מיר לערנען אז דאס איז די יציאת מצרים, איז ארויס פון זיי.
די משמעות פון ארויסגיין פון מצרים
זאגט דער זוהר, אז בעת וואס זיי זענען ארויס פון זיי, זיי זענען בעל כרחם [against their will] ארויסגעגאנגען, ארויסגעגאנגען פון די שליטה [dominion] פון חמץ, פון די שליטה פון די סטרא אחרא [the Other Side, forces of impurity], פון די… דער זוהר זאגט דארט אז ער האט אסאך נעמען: אל אחר [another god], יצר הרע, אלימא חרינא [Aramaic: the other harsh one], פרעה [Pharaoh], המן [Haman]. ער האט אסאך נעמען דארט. ס’איז נישט קיין חילוק וויאזוי מ’רופט אים, שבעה שמות נקרא יצר הרע [the evil inclination is called by seven names], אבער דער יוצא ממצרים [one who goes out from Egypt] איז פטור [exempt] פון די אלע זאכן.
איז בעצם, דאס וואס מ’עסט מצה פסח און נישט חמץ, איז מ’דארף ארויסגיין, מ’איז שוין ארויסגעגאנגען, מ’איז שוין ארויסגעגאנגען פון דעם. נאר פארוואס עסט מען?
דער משל: א מענטש וואס ווערט א בן חורין
זאגט ער א משל, א מענטש וואס איז געווען א פשוט’ער מענטש, מ’האט אים געמאכט א בן חורין [a free person], מ’האט אים געגעבן א ממשלה [government position], מ’האט אים געגעבן א הויכע מדריגה [high level], א הויכע אמט [high office] אין די מלכות [kingdom]. ער גייט נישט יעדן טאג די בגדי מלכות [royal garments], די ספעציעלע קאראניישן בגדים, יא? א ספעציעלע בגדים וואס מ’גייט, די קרוין [crown], די בעקיטשע [special coat] וואס מ’טוט זיך אן לכבוד די המלכה [in honor of the queen].
יענער איז געווארן א גאווערנאר, א גענעראל, א פריץ [nobleman], איך ווייס וואס ער איז געווארן, גיבט מען אים עפעס א ספעציעלע בגד כדי זיך צו מלביש זיין [to dress in]. ער גייט עס נישט יעדן טאג. יעדן טאג טוט ער זיין ארבעט, און אנדערע ווערטער, אין א געוויסע זין לעבט ער אין די וואכעדיגע וועלט, לעבט ער אפילו אין די הדיוט [common] וועלט. ער איז נישט אלעמאל אין די לעוועל פון ווערן א בן חורין, פון ווערן די מדריגה. ווערן די מדריגה, דאס איז געשען איינמאל.
דער נמשל: שבעת ימי המילואים
“שבעת ימים ימלא את ידכם” [seven days shall your hands be filled]. מ’זעט זייער שיין אין די תורה, אז מ’וויל מאכן א מענטש, פרשת צו [the Torah portion of Tzav], מ’וויל מאכן א מענטש פאר א כהן [priest], דארף ער זיבן טעג גיין אנטון די בגדי כהונה [priestly garments], יא, מ’ריבוי בגדים [the many garments], מ’מאכט די שמן המשחה [the anointing oil], מ’מאכט די סדר המילואים [the inauguration ceremony], “שבעת ימים ימלא את ידכם”.
נאכדעם איז ער נאך א כהן, אפילו ער גייט ארויס. בשעת’ן עבודה [during the service] דארף ער זיך אנטון די בגדי כהונה, אבער ס’מיינט נישט, ער האט אויך אנדערע עבודות, “יורו משפטיך ליעקב” [they shall teach Your laws to Jacob], דער כהן איז דאך א מלמד [teacher]. נישט אלעמאל גייט ער מיט די מדריגה פון “ימלא את ידכם”.
די נמשל צו פסח: איינמאל א יאר די בגדי שש
פארוואס? ווייל מ’דארף טראכטן פארוואס, אבער אזוי איז אפשר די סדר. אז מ’פארשטייט אז די ווארט איז נישט אז די חמץ איז אליינס די מדריגה, די נישט עסן חמץ איז אליינס די מדריגה וואס מ’נעמט זיך, נאר א רמז און דעם איז. די נישט עסן חמץ איז די וועג וויאזוי מ’גייט ארויס מדרגה לדרגה [from level to level]. ס’איז מער דאס.
ממילא [therefore], נאר איינמאל דארף ער דאס טון. נאכדעם, זאגט דער זוהר, מ’מאכט א זכר [remembrance] פאר דעם יעדע יאר. קען זיין מ’מאכט א זכר פאר די שבעת ימי המילואים, נישט קלאר דארט. דער כהן גדול [High Priest] מאכט א מנחת חביתין [the griddle-cake offering] יעדן טאג. מביא למעלה ממותו [he brings more than his death offering], וואס איז דער זעלבער קרבן וואס דער כהן גדול ברענגט כדי זיך כדאי צו ווערן ממולא [to become inaugurated], מאכט דער כהן גדול יעדן טאג.
אבער זאגט דער זוהר אז דאס איז דער סדר אז איינמאל א יאר, ווען ס’קומט די anniversary פון דעם צייט ווען ער איז געווארן באקומען דעם כבוד [honor], דעם פאסטן [position], טוט ער זיך אן נאכאמאל די בגדי שש [the linen garments], “וילבש אותם בגדי שש” [and he shall put on the linen garments], ווי א פאטער טוט אן פאר יוסף [Joseph] שיינע בגדים, “ויעש לו כתונת פסים” [and he made him a coat of many colors], זאגט דער זוהר, ווייל ס’איז א בחינה פון “ויעש לו כתונת פסים”.
פארוואס דווקא זיבן טעג פסח? – דער רמב”ם’ס דערקלערונג און די טבע’דיגע סדר
דער רמב”ם’ס ערשטער טעם: זיבן אלס א טבע’דיגע צאל
דאס איז איין וועג וויאזוי מ’קען עס פארשטיין.
און דא ווייטער, דא איז שוין אסאך מער קלארער און נענטער צו דעם וואס מיר לערנען דא. דאס הייסט, ס’קומט קאנעקטעד מיט דאס וואס דער רמב”ם זאגט, ווייל די נושא איז דאך ממש די נושא פון רפואה [רפואה: healing, medicine]. איז זייער אינטערעסאנט, ער גייט דאך ברענגען וואס די ערשטע זאך וואס דער רמב”ם זאגט: פארוואס פונקט זיבן טעג?
זאגט דער רמב”ם אזוי: פארוואס פונקט זיבן טעג? פארוואס נישט, איך האב געזאגט דריי טעג, פיר טעג, וואס איז אויך געווען א חזקה [חזקה: a presumption, established pattern]? זאגט דער רמב”ם, קודם זאגט ער א טעם: זיבן טעג איז א גוטע נאמבער, ס’איז אן אמצעי צווישן די לבנה [לבנה: moon] און די זון [שמש: sun]. א וואך – די זון גייט דורך יעדן טאג, די הקף [הקף: cycle, orbit] פון די זון איז יעדן טאג, איין טאג. א חודש איז דרייסיג טעג, מ’צעטיילט א חודש אויף פיר, ס’מאכט סענס צו צעטיילן די חודש בערך אויף פיר, קומט אויס א וואך. און ער זאגט אז די סדר פון א וואך האט זייער אסאך צו טון מיט די סדר הטבעי [סדר הטבעי: the natural order].
דער קשיא פון די מפרשים: איז א וואך טאקע טבע’דיג?
די מפרשים [מפרשים: commentators] מוטשען זיך: וואס מיינט דער רמב”ם ווען ער זאגט אז די סדר הטבעי האט צו טון מיט וואכן? לכאורה [לכאורה: seemingly, at first glance], וואכן זענען נישט קיין טבע’דיגע זאך. אזוי זאגט מען אסאך מאל א וואך, די נושא פון זכר למעשה בראשית [זכר למעשה בראשית: a remembrance of the act of Creation], מ’זאגט אז דער אייבערשטער האט געמאכט די וועלט אין זעקס טעג, די זיבעטע טאג האט ער גערוט. אבער מ’זעט נישט – די לבנה גייט דורך אין ניין און צוואנציג און א האלב טעג גייט די לבנה ארום די וועלט, דאס קען מען זען בטבע [בטבע: in nature]. די גרויסע הקף פון די זון קען מען זען פון א יאר, די קליינע הקף פון א טאג קען מען זען, אבער די זיבן טעג איז לכאורה נישט קיין זאך וואס מ’קען זען באופן טבעי [באופן טבעי: in a natural manner]. אבער זאגט דער רמב”ם אז ס’האט יא א טבע’דיגע זאך.
צוויי תירוצים פון די מפרשים
די מפרשים זאגן צוויי זאכן:
תירוץ ראשון: די זיבן כוכבי לכת
איין זאך קען מען זאגן אז ס’איז דא די זיבן כוכבי לכת [כוכבי לכת: planets, literally “wandering stars”]. אזוי פלעגט מען אמאל זאגן אז ס’איז דא זיבן כוכבי לכת, סאו האבן זיי יעדער איינער פון זיי האט עפעס צו טון מיט איין טאג, קען מען פארשטיין אז דאס האט אויך א טבע’דיגע זאך. דאס הייסט, א שלימות’דיגע הקף איז איינס וואס גייט דורך אלע זיבן כוכבי לכת.
דאס קען זיין האט צו טון מיט די ערשטע זאך, די עליה לגדולה [עליה לגדולה: ascent to greatness], די התקרבות [התקרבות: drawing near], וואס מ’האט געזאגט אז ישראל זענען העכער פון די כוכבים, אז מ’איז עולה לגדולה [עולה לגדולה: ascending to greatness], אז מ’קומט צו די מדריגה [מדריגה: spiritual level] פון “יוצא חוצה למעלה מן הכוכבים” [יוצא חוצה למעלה מן הכוכבים: going outside, above the stars – reference to God’s promise to Abraham in Genesis 15:5]. דאס איז די ערשטע מדריגה.
תירוץ שני: דער רפואה-סייקל פון זיבן טעג
נאכדעם זאגט ער, איז דא א צווייטע זאך. די מפרשים ברענגען אן אנדערע זאך, און איך מיין מ’האט שוין גערעדט וועגן דעם אמאל, אז אדם אין זה אלא זה [אדם אין זה אלא זה: a person is nothing but this – referring to the natural healing cycle], אז ווען מ’מאכט א רפואה, די סדר איז: א רפואה דארף מען נעמען פאר א שטיק צייט.
אזויווי דער זוהר [זוהר: the Zohar, foundational work of Kabbalah] ברענגט דא, געווענליך א מענטש האט א מחלה [מחלה: illness], ער נעמט אנטיביאטיקס, מאכט ער א קורס פון אנטיביאטיקס. איז רוב רפואות איז אזוי די סדר, אזוי איז אנגענומען ביי די דאקטוירים, פאר זייער א לאנגע צייט, אויך היינט. עס איז דא אמאל זאכן מיט אנדערע נאמבערס, אבער דער מערסטער נאמבער וואס איז אנגענומען איז זיבן טעג. דאס איז די זמן [זמן: time period], וואס איז א גוטע זמן, וואס זיבן טעג נעמט בערך פאר די גוף דורכצושווענקען, דורכצוארבעטן א נייע סייקל, צו ווערן געהיילט. איז געווענליך אסאך רפואות זאגט מען זאל מען נעמען זיבן טעג.
מ’זעט דאס אויך ביי די מצורע [מצורע: one afflicted with tzara’at, a spiritual skin affliction]. מצורע איז דאך א מחלה, מ’זעט אז די גאנצע סדר פון די מצורע גייט אויף זיבן טעג. יא, מ’וועט באלד קומען צו פרשת מצורע [פרשת מצורע: the Torah portion dealing with tzara’at]. זיבן טעג מאכט מען הסגר [הסגר: quarantine], זיבן טעג טשעקט מען עס, מ’קומט צוריק. זיבן טעג איז א תקופה [תקופה: period, season] וואס מ’קען זען צו א מחלה גייט ארויף, צו ס’גייט אראפ, אדער מ’מאכט א רפואה, מאכט מען עס פאר זיבן טעג.
די אנווענדונג אויף מצה: רפואה פאר די נפש
דא איז דאך נישט ממש א רפואה, ס’איז א תיקון [תיקון: rectification, repair], אבער עיפוי הבורא [עיפוי הבורא: the refinement/purification of the body] איז זיבן טעג. ס’איז דא אסאך זאכן וואס מ’זעט אז זיבן טעג איז א תקופה אויפן טבע, נישט נאר אין די הימל, וואס מ’זעט די ז’ כוכבי לכת, נאר אויך אויף די וועלט אין די גוף זעט מען אז זיבן טעג איז א פרק זמן [פרק זמן: time period] וואס מאכט א שינוי אין די גוף. אויב מ’נעמט א רפואה דארף עס זיין זיבן טעג.
איז אויב איז פשוט, אז אויב מ’זאל פארשטיין אז מצה איז סתם א זכר ליציאת מצרים [זכר ליציאת מצרים: a remembrance of the Exodus from Egypt], מ’וואלט געגעסן מצה, קען מען עס מאכן אין איין טאג. אבער אויב ס’דארף זיין א רפואה, דאס הייסט ס’דארף מאכן עפעס א טויש, אזוי ווי ס’האט דעמאלטס געמאכט עפעס א טויש, אדער ס’איז א רמז [רמז: hint, allusion] פאר עפעס א טויש וואס מ’מאכט אין די מענטש’ס גוף, אין די מענטש’ס עסן, זיין מאכל [מאכל: food] איז אנדערש, דארף עס זיין מינימום זיבן טעג, ווייל דאס איז די היקף הטבעי [היקף הטבעי: the natural cycle].
דער רמב”ם’ס עיקר יסוד: תורה איז רפואת הנפש, נישט רפואת הגוף
און אוודאי, דאס ברענגט אונז צו די דריטע זאך וואס שטייט אין זוהר. אוודאי איז דאס אפשר די עיקר זאך וואס שטייט אין זוהר על פי קבלה [על פי קבלה: according to Kabbalah] פאר די נושא פון די שאלה פארוואס איז דא זיבן טעג פסח, וואס שטייט שוין אין רמב”ן [רמב”ן: Nachmanides, Rabbi Moshe ben Nachman, 1194-1270] און אין אבן עזרא [אבן עזרא: Ibn Ezra, Rabbi Abraham ibn Ezra, 1089-1167], און דער רמב”ם איז מרמז דערויף [מרמז: hints at], איך ווייס נישט ווי דאס איז מרמז, אבער ס’האט צו טון מיט דעם.
די ווארענונג קעגן פארשטיין תורה אלס רפואת הגוף
דער רמב”ם זאגט: אויב וועט איינער זאגן אז די תורה איז נאטורליך, אז די תורה איז א טבע’ליכע זאך, די תורה איז עפעס – די תורה איז עפעס סך הכל אזוי ווי א רפואה, א רפואת הגוף [רפואת הגוף: healing of the body]? דער רמב”ם זאגט אין הלכות [הלכות: laws], נו, וואס לערנט מען אין הלכות תשובה [הלכות תשובה: Laws of Repentance]? וועסטו זאגן אז די תורה איז רפואת הגוף, איז ער אזוי ווי הולך של המכה [הולך של המכה: one who is lost from the plague – referring to one who has no share in the World to Come], אין לו חלק לעולם הבא [אין לו חלק לעולם הבא: he has no share in the World to Come].
פארוואס זאגט דער רמב”ם? שהאומר שדברי תורה רפואת הגוף אינם אלא רפואת הנפש [שהאומר שדברי תורה רפואת הגוף אינם אלא רפואת הנפש: one who says that the words of Torah are healing for the body – they are only healing for the soul]. אז דו מיינסט אז די תורה איז עפעס א וועג צו זיין געזונט, ס’איז א דאקטעריי, ס’איז נישט קיין דאקטעריי. די תורה איז א רפואת הנפש [רפואת הנפש: healing of the soul]. ס’איז א רפואת המידות [רפואת המידות: healing of character traits], רפואת הדעות [רפואת הדעות: healing of beliefs/opinions], נישט קיין רפואת הגוף.
די תורה איז מתדמה אל הטבע
איז זאגט דער רמב”ם, אמת, אבער די תורה איז מתדמה אל הטבע [מתדמה אל הטבע: resembles/parallels nature]. דאס הייסט, די טבע פעלט, די טבע האט נישט קיין דעת [דעת: knowledge, consciousness], טבע אינו בעל מחשבה והתבוננות [טבע אינו בעל מחשבה והתבוננות: nature does not possess thought and contemplation].
דאס הייסט, על פי קבלה, טבע איז נאר ו”ק [ו”ק: ששה קצוות – six extremities, referring to the lower six sefirot without higher consciousness], טבע האט נישט קיין ג”ר [ג”ר: גלגלתא רישא – the three higher sefirot representing higher consciousness], אין טבע איז נישט דא קיין מוחין [מוחין: intellectual/spiritual consciousness]. און די תורה איז משלים די מוחין פון די טבע [משלים די מוחין: completes the consciousness]. דאס איז די הנהגת השם על ידי השכל [הנהגת השם על ידי השכל: God’s guidance through intellect]. די תורה איז געגעבן געווארן צו בעלי דעת [בעלי דעת: people of knowledge], צו אריינצוברענגען דעת אין די טבע.
אבער עם כל זה [עם כל זה: nevertheless], ס’איז מתדמה אל הטבע. די מדרגה פון ג”ר, די מדרגה פון מוחין, איז ענליך, ס’גייט אין די זעלבע סטרוקטור פון די טבע. דאס איז פונקט אזוי ווי, אנדערע ווערטער, אזוי גייט מען זען: א גוף פון א מענטש ווערט אויסגעהיילט אין זיבן טעג, די נפש פון א מענטש אויך. איי, די נפש איז נישט די זעלבע. ס’איז נישט צו מיינען אז די עסן מצה מאכט א רפואת הגוף. לאו דווקא [לאו דווקא: not necessarily], ס’קען זיין אז ס’מאכט, אבער לאו דווקא. נאר די רפואת הנפש, די דעות [דעות: beliefs, opinions] וואס די מצה דערמאנט, ס’מאכט א זכר, גייט אין די זעלבע סדר. ס’איז געמאכט געווארן פאר מענטשן מיט גופים. ס’גייט אריין אין די מער פרימיטיוו ריזענס. אבער ס’איז משלים ענינים הטבעיים [משלים ענינים הטבעיים: completes natural matters].
ברית מילה אלס משל: שלימות פון די נפש איבער די גוף
וואס דערמאנט ער דאס? יעדער איינער ווייסט, פסח איז געווען אויך די דורות פון ברית מילה [ברית מילה: covenant of circumcision], האט ער געדארפט מל’ן [מל’ן: circumcise]. און ביי ברית מילה פרעגט דער רמב”ם די קשיא: וויאזוי קען עס זיין? ס’איז א קשיא וואס ווערט שוין געברענגט אין מדרש [מדרש: Midrash, homiletical teachings of the Sages].
וויאזוי קען מען זאגן אז ברית מילה איז א שלימות [שלימות: perfection, completion]? “התהלך לפני והיה תמים” [התהלך לפני והיה תמים: “Walk before Me and be perfect” – Genesis 17:1] – דאס איז די ברית מילה. לכאורה, מ’צוברעכט די נאטור, מ’צוברעכט, מ’שניידט אפ די ערלה [ערלה: foreskin], א מענטש איז געבוירן מיט אן ערלה. דער כלל איז, “וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד” [וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד: “And God saw all that He had made, and behold, it was very good” – Genesis 1:31], אלעס וואס איז אין די וועלט איז טוב מאד, ס’איז די שלימות. וויאזוי קען זיין אז מעשי השם אינם שלמים [מעשי השם אינם שלמים: God’s works are not complete]?
דער רמב”ם’ס תירוץ: צוויי לעוועלס פון שלימות
זאגט דער רמב”ם דארט, יא, דארפסט פארשטיין אז א מענטש האט צוויי לעוועלס. א מענטש האט זיין גוף, אפשר מצד הגוף [מצד הגוף: from the perspective of the body] האט ער געווען מער שלם [שלם: complete] מיט די ערלה, קען זיין, לאו דוקא, אבער קען זיין. אבער א מענטש, עיקר מענטש איז דאך זיין נפש. די נפש פון א מענטש איז בעסער אן די ערלה, ווייל דעמאלטס איז ער ממית זיין תאוות [ממית זיין תאוות: subdues his desires], ער האט ריכטיגע דעות, די אלע זאכן.
די תורה איז די שלימות פון די נפש, פון די דעות, נישט פון די גוף. אבער ס’גייט אין די זעלבע ענליך. פארדעם זאגט ער אז מילה איז בשמיני [בשמיני: on the eighth day], יא, די זיבן איז די העכערע טבע פון פסח, די אכטע דאס איז מילה, אבער ס’איז יא שלימות, ס’איז משלים א מענטש [משלים א מענטש: completes a person], ס’איז משלים די טבע פון א מענטש, אבער ס’איז לאו דוקא דורכדעם וואס ער האט א שלימות’דיגע גוף, נאר דורכדעם וואס ער האט א שלימות’דיגע נפש.
די העכערע מדריגה פון זיבן: פון טבע צו קבלה
סאו וויבאלד מיר פארשטייען אונז אז ס’איז נישט טייטש אז נאר מ’דארף עסן מצה כדי אז די גוף זאל זיך טוישן פון די מצה זיבן טעג זאל קיין ניקוי [ניקוי: cleansing]. ס’ווייזט אויך אז דא, אז מ’וועט זאגן על פי פשט [על פי פשט: according to the simple meaning], די מצה קומט אויסצולערנען עפעס, עפעס צו ווייזן, און די זאך וואס מ’ווייזט איז אויך עפעס א נושא פון שבעה [שבעה: seven], ס’איז אויך עפעס אן ענין [ענין: matter, concept] פון שבעת ימים [שבעת ימים: seven days].
אזוי ווי ביי די גוף נעמט עס זיבן אז דאס איז די העכערע, אזוי ס’גייט א סייקל זיבן זיבן זיבן, אזוי איז אויך דא אין די מער שכלי’דיגע מדריגות [שכלי’דיגע מדריגות: intellectual levels] אין די וועלט איז דא זיבן טעג.
די קבלה’דיגע פארשטאנד פון זיבן
און דאס איז אוודאי פארשטייט אין רמב”ן, אז זיבן איז א רמז אויף די זיבן טעג פון די וואך, און נאך העכער פון דעם, די זיבן כוכבי לכת, ס’איז דא זיבן ספירות [ספירות: sefirot, divine emanations in Kabbalah], אדער זיבן מלאכים [מלאכים: angels], אדער זיבן ספירות נאך העכער, זיבן מדריגות, און די זיבן מדריגות דאס איז באמת די ריזן פארוואס ס’איז דא אלעס גייט זיבן.
און מיר האבן ספירת העומר [ספירת העומר: the counting of the Omer], און חג השבועות [חג השבועות: the Festival of Weeks/Shavuot] וואס איז נאכאמאל זיבן מאל זיבן, ס’ווייזט אונז די נושא פון די סדר פון זיבן. ס’איז דא זיבן טויזנט יאר אין די וועלט, וכו’ וכו’ וכו’ [וכו’: and so on], אלעס גייט אויף דעם זיבן, און דאס איז די העכערע מדריגה פון דעם זיבן.
“בשבעת ימים” קעגן “שבעת ימים”: צייט קעגן מדריגות
מיט אנדערע ווערטער, אז נישט נאר, אויב מ’וויל עס טייטשן, אז מ’זאל זאגן נישט נאר די גוף, כדי א מענטש זאל כאפן אז ער עסט חמץ [חמץ: leavened bread] דארף נעמען אים זיבן טעג, אבער אויך כדי א מענטש זאל כאפן די לעסאן, די מעסעדזש וואס די חמץ געט אים, נעמט אים זיבן טעג, אדער ס’נעמט אים זיבן מדריגות, אפשר לאו דוקא זיבן טעג, דאס איז בחינת שבעת ימים [בחינת שבעת ימים: the aspect of seven days]. נישט “בשבעת ימים” [בשבעת ימים: in seven days – referring to a time period] נאר “שבעת ימים” [שבעת ימים: seven days – referring to seven levels/aspects]. אז די שבעת ימים, די זיבן טעג, זאלן זיין אזוי ווי איין טאג, אז מען זאל עסן מיט די מצה די זיבן טעג.
די שאלה פון די מדריגה און די הכנה
אה, איז וואס איז די מדריגה? וואס איז די הכנה [הכנה: preparation] צו די מדריגה? וואס איז די מדריגה? פשוט אז די זאך, וואס איז די שבעת ימים אליינס, נישט די בשבעת ימים, נישט די זיבן טעג פון די עולם הטבע [עולם הטבע: the natural world], נאר די זיבן טעג אליינס וואס איז די עולם הטבע, וואס איז א זכר פאר זיי, ס’איז דא רינגען.
שבעת ימי המצות: מדריגת הקטנות ודרך העלייה לגדלות
פרק ד: לחם עוני – מהות שבעת הימים כמדריגת חסרון
שבעת ימים כבחינה עצמאית
אדער די זיבן מדריגות, אפשר לעבן דווקא זיבן טעג, די בחינות שבעת ימים. יא, נישט ביז שבעת ימים, נאר שבעת ימים. יא, זאגט ער אזוי, “שבעת ימים תאכל מצה” – דו וועסט עסן מיט די מצה די זיבן טעג. אה, און וואס איז די מדריגה? אבער מ’דארף אונז פרעגן, וואס איז די מדריגה? וואס איז דאס די זאך וואס איז די שבעת ימים אליינס? נישט די ביז שבעת ימים, נישט די זיבן טעג פון די עולם הטבע, אדער די זיבן טעג אליינס וואס איז די עולם הטבע וואס זיי זענען זוכה פאר זיי, וואס דאס ברענגט אונז צו זיין.
הקשר בין מצה ללחם עוני
וועלן מיר פארשטיין אן אינטערעסאנטע זאך. און דאס איז אויך אמת’דיג, איך מיין אז דאס איז א טיפערע טעם פארוואס מ’עסט נאר מצה און נישט חמץ זיבן טעג און נישט א גאנצע יאר, ווייל דאס האט צו טון מיט דעם וואס הייסט לחם עוני. דאס הייסט אז מצה איז א חסרון באמת. און אמת’דיג אז די פלאץ, אדער איין פלאץ אין דברים וואו ס’שטייט “שבעת ימים תאכל עליו מצות”, דארט שטייט “לחם עוני”.
דאס הייסט, “שבעת ימים תאכל מצות” האט צו טון מיט דעם וואס מצה איז לחם עוני. אין אנדערע ווערטער, די שבעת ימים זענען נישט ממש די העכסטע מדריגה, זיי זענען נאך לחם עוני. און וועגן דעם איז עס נאר זיבן טעג, ווייל אונז ווילן נישט בלייבן מיט די לחם עוני, אונז ווילן אנקומען צו די מן, אונז ווילן אנקומען צו די העכערע מדריגה, צו די שתי הלחם, צו די לחם עשיר, יא.
פרק ה: הלל שאינו שלם – החילוק בין פסח לסוכות
למה אין אומרים הלל שלם בפסח
איז וויאזוי פארשטייט מען דאס? און אמת’דיג, דאס איז די ריזן אויך פארוואס, יעדער איינער ווייסט אז פסח איז אנדערש ווי סוכות, מ’זאגט נישט קיין הלל שלם א גאנצע זיבן טעג. דאס הייסט, מ’זאגט דאך אזוי, ווייל ס’איז נאך בחינות לחם עוני. די זיבן טעג איז לחם עוני, ס’איז נאך נישט די שלימות.
דאס איז “שבו ושבו” שטייט ביי שלמה און ביי חזקיה, “שבו ושבו”, שבו תחתונים כביכול. דערפאר רופט ער עס זיבן טעג, פון מדריגת המלכות. דאס הייסט, עצרת, ביום השביעי עצרת, עצרת הייסט די מלכות. דעמאלטס, דאס איז הלל שאינו שלם, חוץ די ערשטע נאכט, האבן מיר גערעדט אן אנדערע נקודה.
סוכות – מדריגת הגדלות
אבער סוכות, סוכות איז שוין א העכערע מדריגה, סוכות איז די ימי גדלות, וואס דעמאלטס קען מען מאכן זיבן טעג שלימות, יא, זיבן טעג מהלל שלם.
שני הטעמים לאי-אמירת הלל – קריעת ים סוף
און אמת, ס’זעט אויס אז דאס האט צו טון מיט די נושא פון קריעת ים סוף, פארוואס? איז דאך דא אן אנדערע טעם וואס ווערט געברענגט אין בית יוסף אין די מדרש, אז מען זאגט נישט הלל די צווייטע טעג פסח, אדער די חול המועד פסח, ווייל קריעת ים סוף דארט איז עפעס א בחינה פון קושי. אוודאי קריעת ים סוף איז געוואלדיג, אבער “מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה”, ס’איז דא עפעס א קושי אין דעם, און לכאורה לכבוד דעם זאגט מען נישט הלל.
און אוודאי די מפרשים פרעגן, אויב אזוי, וואס איז מיט די אנדערע זעקס טעג חול המועד, די אנדערע פינף טעג? און זיי זאגן תירוצים, דוחק’דיגע תירוצים.
העומק: כל פסח הוא בחינת קטנות
איך מיין אז די עומק פון דעם איז, אז קריעת ים סוף ווייזט אונז אז דער גאנצער פסח איז נאך א בחינה פון קטנות. נאך אלץ דא, וואס מיינט קטנות? “מעשי ידי טובעים בים” מיינט קטנות. וואס מיינט קטנות? אז אונז דארפן זיך נאך שלאגן.
יעצט פארשטייט מען שוין האלב די סוד. מ’דארף זיך נאך שלאגן. אוודאי איז דאס א גרויסע מדריגה, “ימותו רשעים ויראו צדיקים וישמחו” – גוט. אבער וואס איז נאך בעסער? איז “יתמו רשעים ולא חוטאים”, “יתמו חטאים ולא חוטאים”. נאך בעסער איז אז ס’איז נישט דא קיין פרעה בכלל, אדער אז פרעה איז מודה, “ה’ הצדיק”. דאס וואלט געווען די פלאן, אז פרעה זאל מודה זיין. דערווייל האבן מיר זיך געדארפט נאך שלאגן מיט אים, איז דא נאך א שטיקל חסרון.
דאס מיינט אז מ’דארף דאס האבן, ס’איז א וויכטיגע סטעפ, אן דעם וואלט נישט געווען קיין הצלחה, אבער ס’איז נאך א חסרון.
השוואה לסוכות – העלאת השבעים אומות
אן דעם פארשטייט מען נאך אלץ נישט ריכטיג די שבעת ימים, ס’איז נאך א קליינע שבעת ימים. אויב אזוי איז די גאנצע שבעת ימים, אוודאי אין דעם שבעת ימים איז געווען א גרויסער נס, אבער מכל מקום זעט מען אז מ’האט זיך נאך געדארפט שלאגן מיט פרעה. דאס איז לכאורה “הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה”. אה, ניין, ס’איז נאך אלץ אנדערש. די אידישע עובדי עבודה זרה איז נאך אלץ אנדערש פון די גוי’אישע עובדי עבודה זרה. זייער גוט. אבער מצד האמת איז עס נאך נישט די שלימות. אויף דעם קומט נאך נישט קיין הלל שלם.
איך מיין אז דאס איז די השוואה פון די צוויי טעמים, קען מען לערנען אז דאס איז די זעלבע זאך.
אויב אזוי דארפן מיר נאר מוסיף זיין אין די ענד פון די שיעור, זאגן וואס איז אפשר די זאך, די קטנות, וואס איז די נקודה, פארוואס פעלט מצד אחד? ס’איז נישט גענוג, לאמיר זאגן אזוי.
פרק ו: ביעור חמץ – השלילה של התפיסה הגשמית
חמץ כסמל לתפיסה גשמית
קודם כל, מיט וואס איז עס נישט גענוג? דאס הייסט, אונז האבן געלערנט אז חמץ ווייזט אויף די נושא פון אלהים אחרים, ס’ווייזט אויף די נושא פון תפיסה מגושמת, אז א מענטש, זיין דמיון, אפילו זיינע חושים, זיין דמיון, וואס אסאך מענטשן מיינען אז דאס איז זייער מחשבה, קען נאר תופס זיין דברים גשמיים, נאר זאכן וואס האבן א נפח, יא, אזויווי חמץ האט א אורך ואויבי ורוחב, יא, ס’האט א דריי דימענשאן, דאס קען ער כאפן.
דאס הייסט חמץ, ממילא זאגן די הלכה, אפילו די הלכה, קל וחומר דער אייבערשטער אליינס איז נישט קיין דבר גשמי, נישט קיין דעת גוף, דארף מען פארברענען דעם חמץ, מ’דארף זיך מווארענען כדי עס נישט צו כאפן.
פרק ז: שבעת ימים נגד שבעה כוכבי לכת – הסוד העמוק
למה דווקא שבעה ימים
דער פראבלעם איז אבער, לאמיר זאגן אזא ווארט, דער פראבלעם איז אז דאס קען נישט זיין אין א מינוט. מ’וועט זאגן איינער איין טאג, יא, מ’וועט זאגן די זעלבע זאך וואס זיי האבן געזאגט לגבי חמץ בפשטות, אז איינער איין טאג, לאמיר זאגן למשל, איינער דינט אן עובד עבודה זרה, זיין גאט איז א אליל עץ ואבן, ער דארף האבן א דמות וצורה, ער דינט עפעס א פסל ותמונה, תבנית אדם או בהמה, תבנית, איינע פון די תבנית’ן וואס שטייט דארט אין דער חומש, איינע פון די זאכן, דאס איז זיין גאט, זייער גוט.
המשל: יום אחד אינו מספיק
קומט א איד, און איין טאג האט ער נישט, קומט אברהם אבינו, ער ברעכט איין טאג, ער דינט נישט, ער מאכט א תפילה, פאר וועמען דאוונסטו? לאלקי השמים, צו קיינעם נישט, ס’איז נישט קיין שום פסל, ס’איז די אין סוף, ס’איז אחד, השם אחד. זאגט מען, אקעי, אפשר איז דאס נאך איין גאט, יא, מ’קען דאך מאכן אזא טעות, דער עובד עבודה זרה האט דאך אויך געהאלטן אז ס’איז דא דער איין גאט וואס איז אחד למעלה, זאגט ער, אקעי, יעדן איין טאג דינסטו פאר די זון, איין טאג פאר די לבנה, און איין טאג שבת דינסטו פאר די אחד שלמעלה, די אלהי אלהים, נישט קיין פראבלעם.
החידוש: השם אחד – ולא עוד
אבער אונז וויל דיר זאגן א טיפערע זאך, יא, אונז וויל דיר זאגן אסאך א טיפערע זאך, אונז וויל דיר זאגן אז דער איסור עבודה זרה זאגט נישט פשט אז ס’איז אויך דא אלהי אלהים, ס’איז אויך דא השם אחד, נאר אז ס’איז נאר דא השם אחד. א גרויסע חידוש, מ’דארף עס פארשטיין, דאס איז שוין א גרויסע חידוש. מיט אנדערע ווערטער, דאס איז נישט גענוג איין טאג, מ’זאל זאגן אז ס’איז במקרה, האסט געמיינט אז ער איז נאך איין גאט. ניין, איך דארף זיבן טעג נישט צו טון, און זיבן טעג איז קעגן די זיבן כוכבי לכת, וואס דאס זענען די כוכבים ומזלות וואס די עובדי עבודה זרה האבן געדינט.
פירוט השבעה כוכבי לכת
דער ערשטער טאג די מזל, וויאזוי הייסט ער? דער, איך געדענק שוין נישט, דער שבתאי, און צדק, און כוכב, און אזוי ווייטער די אלע מזלות, זיי, יעדע איינע פון זייערע טעג, ס’גייט אזוי זונטאג, ווייל קומט א איד שבת, איך ווייס נישט, אפילו שבת, שבת איז אויך דא איינער פון די כוחות, לאמיר זאגן אזוי, אויב א איד וואלט איין טאג אין די יאר נישט געדינט נאר דעם אייבערשטן, וואלט ער געזאגט אקעי, וואס איז זונטאג? מסתמא דינט דער גוי דעם גאט פון זונטאג. ניין, זונטאג דין איך אויך דעם אייבערשטן. קומט מאנטאג, זאגט דער גוי, מסתמא היינט דינט ער דעם גאט פון מאנטאג. ניין, מאנטאג אויך נישט, דינסטאג אויך נישט.
הביאור: כל יום – רק השם
דאס איז די שבעת ימים, “שבעת ימים תאכל מצות”, יעדע איינע פון די פאלשע טעג וואס ס’איז דא א פאלשע גאט, דאס הייסט איינער פון די כוחות איז פאלש בבחינת גאט, נישט פאלש בבחינת מלאך, בבחינת כוחות, דארף מען ווייזן אז נישט נאר אז איך דין אויך דעם אייבערשטן חוץ פון דעם, נאר דו ביסט נישט דער אייבערשטער אין קיין איינע פון די טעג. דאס איז די סוד פון “שבעת ימים תאכל מצות”.
פרק ח: חכמה ובינה – הבנה מעמיקה לעומת הבנה רגעית
מדריגת חכמה – ברק המבריק
אבער דאס איז אוודאי א גרויסע גדלות, און אוודאי דאס דארף מען טון, דאס איז די לימיט, דאס הייסט מ’לערנט איין טאג. אדער מ’קען זאגן אפילו פשט, איין מינוט, פסח סוגיא, פסח רואה, ער פארשטייט בחינת חכמה, א ברק המבריק, ער פארשטייט אלקות, איז נישט גענוג.
מדריגת בינה – שבעת ימים
מ’דארף עס לערנען בבחינת בינה. בינה איז די… דאס רעדט מען פון א קטנות פון בינה, אמת’דיג, אבער בינה פון אלע זיבן טעג, ער גייט זיך דורך, ער לערנט עס מיט אלע קשיות און אלע תירוצים, ביז ער פארשטייט איין גאנצע וואך, ער פארשטייט עס טאקע, ס’איז נישט סתם במקרא, ס’איז נישט נאר א פסוק א טאנץ, ס’איז טאקע.
אבער די גאנצע זאך איז נאך אלץ בבחינת קטנות. דאס איז וואס אונז לערנען אין פסח, אז די גאנצע זאך איז נאך אלץ אלעס בבחינת קטנות.
פרק ט: קטנות וגדלות – מלחמה לעומת העלאה
למה כל זה עדיין קטנות
פארוואס איז די גאנצע זאך אלץ בבחינת קטנות? ווייל אין גדלות שלאגט מען זיך נישט. די בחינת גדלות איז יא זיבן טעג, אבער נישט מיט זיך שלאגן יעדן טאג.
סוכות – העלאת השרים
פארקערט, פסח… וואס טוט מען שבועות [צ”ל: סוכות] אין אלע זיבן טעג? מ’ברענגט זיבעציג פרים. דאס הייסט, קעגן די זיבעציג שרים ברענגט מען זיבעציג גימ”ל’ס [קרבנות]. מ’געבט שפע פאר יעדע איינע פון די פרים, יא? אין אנדערע ווערטער, מ’איז זיי מעלה צו די קדושה. דאס איז די לעוועל פון שבועות [צ”ל: סוכות], און שבועות של פסח איז געווען א סחורה פון דעם, פון דעם קען מען זאגן “זה א-לי ואנוהו”.
פרק י: הסבר מעמיק – מהי הטעות של עבודה זרה
הטעות: ראיית הכוחות כאלוהות
אין אנדערע ווערטער, און איך זאג עס בקיצור, מ’דארף עס ארויסברענגען אסאך קלארער, אבער ס’איז שוין די ענד פון די שיעור. אין אנדערע ווערטער, וואס איז די טעות פון עבודה זרה? די טעות איז אז ער קומט נאר אן צו דעם שבתאי, צדק, חמה, כוכב, נוגה, לבנה, וכו’, ער מיינט נאר אז איינער פון די זאכן פירן די וועלט, און ער ווייסט נישט פון ווייטער פון דעם.
התשובה היהודית: “ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים”
וואס טוען אונז? אונז זאגן אויף יעדע איינע פון די טעג, גייט ער כביכול, מ’גייט אדורך צו יעדע אלוהי מצרים, “ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים”, יא? איינער האט געמיינט אז בעל צפון… זאגט רש”י, ער איז איבערגעבליבן, אים נישט הרג’ענען? ניין, אים אויך האט מען געדארפט הרג’ענען די זיבן טעג.
דאס איז א גרויסע קטנות, יא? ווייל איינער וואס האט א ביסל שכל פארשטייט אז מ’דארף נישט יעדן איינס איבערגיין. און נישט נאר מ’דארף נישט יעדן איינס איבערגיין, מ’דארף נישט מבטל זיין יעדן איינס עקסטער.
מדריגה גבוהה יותר: “גדול ה’ מכל האלהים”
וואס זאגן מיר? “גדול אדנינו ורב כח”, “גדול ה’ מכל האלהים”. ער איז העכער, ער איז אויך… מ’קען אפילו זאגן אז ער איז די כח וואס איז אין יעדן איינעם פון די אלהים, רייט? ער פירט די זון און די לבנה און די שטערנס און אלעס. מ’דארף נישט גיין צוברעכן די זון און צוברעכן די שטערנס און צוברעכן יעדע זאך עקסטער. דאס איז אלעס קטנות.
“זה א-לי ואנוהו” – ראיית האלוקות
און נישט נאר דעם, ס’איז דא אן אמת’דיגע וועג פון וואס מיר האבן גערעדט פון שם ה’. מ’קען אויך זען דעם אייבערשטן, מ’קען אויך זאגן “זה א-לי ואנוהו”, כביכול. אזוי ווי מיר זאגן “אלה”, וואס איז א חילוק “אלה אלהיך ישראל”? ס’איז אנדערע, לשון רבים, לשון יחיד, ס’איז א גרויסע חילוק.
אבער ס’איז נאך אלץ עפעס א בחינה וואס מיר זאגן, נישט חס ושלום מיר זאגן אז ער איז דער גאט. יא, אז “זה א-לי ואנוהו” מיינט נישט אז ער איז דער גאט. ער איז נישט דער גאט. וואטעווער מ’קען זען איז נישט דער גאט. דאס טאר מען נישט זאגן, דאס איז עבודה זרה.
הכנה לגדלות
פארדעם מוז מען האבן זיבן טעג פון קטנות, זיבן טעג פון ביעור עבודה זרה פון “לא תאכל עליו חמץ”.
פרק יא: עצרת – המעבר מקטנות לגדלות
“וביום השביעי חג לה'” – עצרת
“וביום השביעי חג לה'”. וואס איז די עצרת לה’? די עצרת, אז מ’האלט זיך איין, יא, עצרת אמת’דיג, די סדר וואס מיר האבן געזאגט, “אם רץ לבך שוב לאחד”, מ’האלט זיך איין, מיינט אז די דמיון איז רוצה להוסיף, און מ’זאגט ניין, דאס איז נישט, ס’איז נישט דער גאט. אקעי.
עצרת – נעצר: הכליאה באלוקות בכלי
נאכדעם וואס מ’טוט די עצרת, אבער אומקול זה איז אויך “נעצר”, ס’איז אויך, דער זוהר זאגט “נעצר” איז א לשון כליאה, ס’ווערט נכלא כביכול די אלקות אין א געוויסע כלי. וואס דאס מיינט איז, און איך גיי נישט יעצט מסביר זיין וויאזוי ס’קען זיין, אבער וואס דאס מיינט איז אז אויב מ’האלט ביי די גדלות, דעמאלטס קען מען יא, קען מען זען, מ’קען האבן א מקדש, מ’קען האבן א תורה, מ’קען האבן מצוות, מ’קען האבן די אלע זאכן, נאר בלא שום טעות אז די זאכן זענען גאט. אבער זיי זענען יא.
אין אנדערע ווערטער, אז דער אייבערשטער איז בחר זיך מגלה צו זיין, אדער אונז מצד אונזער קטנות זעען אים אזוי, וואטעווער ס’זאל נאר זיין.
התוצאה: ראיה בלי טעות
דאס, ווער ס’האט נישט געגעסן חמץ פאר זיבן טעג, ער קען דאס זען, ווייל ער האט נישט קיין חשש טעות, ער האט נישט קיין חשש טעות אין דעם. נישט נאר ער האט נישט קיין חשש טעות ווערט געזאגט, נאר ער פארשטייט אויך אז די זיבן טעג וואס מ’איז נזהר פון חמץ איז א געוויסע קטנות, און דארף מען נאכדעם קומען אסאך העכער.
—
אקעי, דאס איז ביי ראשית פרקים. ראשית פרקים, די דרשה איז געווען אסאך קלארער ווי די יסוד, אבער ראשית פרקים האט פארשטאנען די עיקר זאך.
עבודת ביעור חמץ: פון קטנות צו גדלות
פרק ה: סיכום העיקרים – די מהות פון קטנות און גדלות
די דערקענונג פון דעם רבי’ס פארשטאנד
נישט נאר האט ער נישט קיין חשש טעות וואס ער האט געזאגט, נאר ער פארשטייט אויך אז די זיבן טעג וואס איך בין מבער [מבער: אויסראטעווען, אוועקשטעלן] די חמץ איז א געוויסע קטנות [קטנות: נידעריגע מדרגה, קליינקייט], און איך דארף נאך קומען אסאך העכער.
איבערבליק פון די דרשה
אוקיי, דאס איז בראשי פרקים [בראשי פרקים: הויפט פונקטן]. די דרשה איז געווען אסאך קלארער ווי די יסוד, אבער בראשי פרקים האבן מיר פארשטאנען די עיקר זאך, אז מ’דארף קענען, און לאמיר נאר איבערמאכן די זעלבע, איבערזאגן די עיקר זאך.
די הויפט נקודה: דערקענען דעם אייבערשטן אין די זיבן טעג
מ’דארף קענען זיבן טעג נישט עסן מצה, און מ’זאל זאגן אז ס’איז א מקרא [מקרא: א דערקלערונג, א רוף], און מיט אנדערע ווערטער זאל מען זאגן אז דא אויך איז דא א גאט.
דער חילוק צווישן קטנות און גדלות
בחינת קטנות: נעגירן די פאלשע כוחות
אלא מה [אלא מה: אבער וואס], אין די קטנות גייט אריבער יעדער איינער פון זיי און זאגט ניין:
– נישט א גאט
– נישט א גאט
– נישט א גאט
נאר איינער איז דער גאט.
בחינת גדלות: התכללות נצוצות
און די גדלות [גדלות: גרויסקייט, העכערע מדרגה] וואס אין שביעי של פסח [שביעי של פסח: דער זיבעטער טאג פון פסח] איז א התכללות נצוצות [התכללות נצוצות: פאראייניגונג פון די ניצוצות] פון דעם, אפילו נאך אין בחינת קטנות, איז צו זאגן אז דער וואס איז נאר איינער, ממילא [ממילא: פון זיך] אלע זענען נאר איינער.
די סוד פון די גדלות: שעבוד דורך אחדות
מ’קען משעבד [משעבד: אונטערווארפן, דינען] זיין די זון, און מיט דעם איז מען משעבד דעם אייבערשטן אמת’דיג. דאס איז די סוד [סוד: געהיימעניש] פון די גדלות.
דער מסקנא: שביעי של פסח איז נאך קטנות
און אין שביעי של פסח האבן מיר נאך נישט קיין ווערטער עס צו זאגן ריכטיג, און מיר זאגן אז עס איז נאך בחינת קטנות.
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
שיחה לערב שביעי של פסח – הסוד של שבעת ימי המצות
הקדמה: שתי בחינות במצה
לכבוד המנהג ללמוד ערב שבת ויום טוב, מתקשר עם המאמר של שבת הגדול על סוד ביעור חמץ.
היסוד שמונח: ישנן שתי בחינות נפרדות במצה:
1. מצה כמצוה מעשית – אכילת מצה של ליל הסדר, “בערב תאכלו מצות”, “על מצות ומרורים יאכלוהו” – מצוה ספציפית של הלילה הראשון, המקושרת לקרבן פסח ולרגע הדרמטי של יציאת מצרים.
2. מצה כשלילת חמץ למשך שבעה ימים – “שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם” – זהו העיקר של מצה, שבוע שלם של חיים בלי חמץ. זוהי מדרגה חדשה, העומדת בפני עצמה.
שביעי של פסח – יום טוב עצמאי של שבעת הימים
שביעי של פסח (“ביום השביעי חג לה'”, “עצרת”) אינו רק סיום של פסח, אלא יום טוב עצמאי של הבחינה השנייה. יום טוב הראשון שייך לקרבן פסח וליציאת מצרים; שביעי של פסח הוא יום טוב של בחינת שבעת ימים תאכל מצות – מדרגה מיוחדת עם תוכן מיוחד.
השאלה הגדולה: מדוע שבוע שלם?
כאן מתעוררת “מה נשתנה חדשה”: מדוע צריך שבוע שלם של אי-אכילת חמץ? כבר חגגנו את יציאת מצרים בליל הסדר – מה קורה בשאר השבוע? ימים טובים אחרים (שבועות, ראש השנה, יום כיפור) הם רק יום אחד – מדוע פסח צריך להיות שבעה?
—
חלוקת הרמב”ם: שני סוגי ימים טובים
הרמב”ם סובר שהכלל של ימים טובים פשוט להבנה – שמחה, חברה, אמונה, לימוד. אבל פרטים כמו אורך כל יום טוב דורשים הסבר. אף על פי שהרמב”ם אומר בעצמו בהקדמתו שאין לחפש טעמים למספרים (כמו כמה קרבנות), הוא כן מחפש טעם לאורך הימים טובים. הוא מחלק:
– ימים טובים של יום אחד: ראש השנה, יום כיפור, שבועות
– ימים טובים של שבעה/שמונה ימים: פסח, סוכות
שתי שאלות צריכות להיענות:
1. מדוע יש את ההבדל בין ימים טובים קצרים וארוכים?
2. מדוע דווקא שבעה ימים?
תירוץ הרמב”ם: להרגיש ולפרסם
שבועות הוא זכר למתן תורה – אירוע של יום אחד, לכן יום טוב אחד. ראש השנה – להתעורר לתשובה לוקח יום אחד. אבל פסח – חג המצות – יש לו טבע אחר: מצוות אי-אכילת חמץ אי אפשר לקיים ביום אחד, כי יום אחד בלי חמץ יכול להיות מקרה. “כדי שתהיה מרגיש” – שירגישו זאת, ו“שיתפרסם הענין” – שיתפרסם. זה דורש תקופה ארוכה יותר.
מדוע דווקא שבעה? – שלוש שכבות של הסבר
א) הרמב”ם: שבעה היא ההיפך ממקרה
שבעה היא ההיפך מצירוף מקרים: פעם אחת – מקרה, פעמיים – מקרה, שלוש פעמים – חזקה, אבל שבע – חזקה כפולה, בלי שום ספק שזה דבר מכוון. רק אחרי שבעה ימים נעשה “ניכר” שאוכלים בלי חמץ בכוונה.
ב) שבעה כמספר טבעי
שבעה ימים הם אמצעי בין השמש (יום אחד) והלבנה (שלושים יום) – חודש מחולק לארבעה נותן שבוע. סדר השבוע קשור לסדר הטבעי.
אבל כאן מתעוררת קושיה: האם שבוע הוא באמת טבעי? לכאורה שבוע הוא רק זכר למעשה בראשית, לא תופעה טבעית כמו היום (שמש) או החודש (לבנה). שני תירוצים:
1. שבעה כוכבי לכת – כל כוכב מתאים ליום אחד, מחזור שלם עובר דרך כל השבעה.
2. מחזור רפואי – ברפואה מקובל ששבעה ימים הוא המחזור הטבעי של הגוף להתרפא. רואים זאת גם במצורע – שבעה ימי הסגר, שבעה ימי התבוננות.
ג) היסוד: מצה היא רפואה, לא רק זיכרון
אילו מצה הייתה רק זכר ליציאת מצרים, היה מספיק יום אחד. אבל מצה היא רפואה – שינוי במהות האדם – ולכן היא צריכה לפחות שבעה ימים, כי זהו המחזור הטבעי.
הרמב”ם בהלכות תשובה מזהיר: מי שאומר שהתורה היא רק רפואת הגוף – אין לו חלק לעולם הבא. התורה היא רפואת הנפש, רפואת המידות, רפואת הדעות. אבל – התורה מתדמה אל הטבע: כשם שהגוף מתרפא בשבעה ימים, כך גם הנפש מתרפאת בשבעה ימים. על פי קבלה: טבע הוא רק ו”ק (בלי מוחין), והתורה מכניסה ג”ר (מוחין/דעת) לתוך הטבע – המבנה נשאר דומה, אבל התוכן מתעלה.
ד) ברית מילה כמשל
אותו עיקרון בברית מילה: כיצד מילה היא שלימות אם שוברים את הגוף? הגוף אולי שלם יותר עם הערלה, אבל הנפש טובה יותר בלעדיה. מילה היא בשמיני – מעבר לטבע של שבעה – כי היא שלימות של הנפש.
ה) המדרגה הגבוהה יותר של שבעה
שבעה מייצגת שבע ספירות, שבעה מלאכים, שבע מדרגות. זהו הטעם העמוק יותר מדוע הכל בבריאה הולך על שבעה – ספירת העומר (7×7), שבעת אלפי שנה, וכו’. לא רק הגוף צריך שבעה ימים כדי להשתנות, אלא גם השכל והנפש צריכים שבע מדרגות כדי לקלוט את המסר של מצה. זהו ההבדל בין “בשבעת ימים” (בתוך שבעה ימים – מבוסס זמן) ל“שבעת ימים” (שבעה ימים כמדרגות – מהותי).
—
גישת הזוהר: מדוע לא כל השנה?
הזוהר שואל קושיה חזקה: אם חמץ רומז ליצר הרע / סטרא אחרא / קליפה, מדוע הוא לא אסור כל השנה כמו חזיר?
משל הזוהר (פרשת בא)
אדם פשוט שהשתחרר וקיבל מדרגה גבוהה – הוא לא לובש כל יום את בגדי ההכתרה שלו. הוא חי בעולם השגרתי. אבל פעם בשנה, ביום השנה, הוא לובש את הבגדים המיוחדים – “וילבש אותם בגדי שש”, כמו שיעקב עשה ליוסף “כתונת פסים”.
הנמשל
אי-אכילת חמץ אינה המדרגה עצמה – זהו הדרך שבה עולים ממדרגה למדרגה, כמו “שבעת ימים ימלא את ידכם” במילואים של כהנים. שבעת הימים הם תהליך של התעלות, ואחר כך חיים הלאה במדרגה החדשה – אבל צריך לעבור זאת פעם בשנה מחדש.
—
מדרגת שבעת ימים – לחם עוני וקטנות
בדברים כתוב “שבעת ימים תאכל עליו מצות” יחד עם המושג “לחם עוני” – לחם עני. המשמעות היא שכל שבעת ימי המצה הם עדיין מדרגה של חסרון, לא השלימות. המטרה אינה להישאר בלחם עוני – אלא להגיע למן, לשתי הלחם, ללחם עשיר – מדרגה גבוהה יותר.
מדוע אין הלל שלם בפסח
זה מסביר מדוע לא אומרים הלל שלם כל שבעת ימי פסח (בניגוד לסוכות). שני טעמים מתאחדים:
– לחם עוני – כל הפסח הוא עדיין בחינת קטנות
– “מעשי ידי טובעים בים” – בקריעת ים סוף טבעו המצרים
קטנות פירושה שעדיין צריך להילחם עם האויב. הטוב יותר היה “יתמו חטאים ולא חוטאים” – שפרעה עצמו יודה, לא שצריך להביסו. סוכות לעומת זאת היא ימי גדלות – שם מקריבים 70 פרים לשבעים האומות, מעלים אותם לקדושה במקום להילחם בהם.
הסוד העמוק יותר: שבעה ימים כנגד שבעה כוכבי לכת
שבעת הימים עומדים כנגד שבעת כוכבי הלכת (שבתאי, צדק, חמה, כוכב, נוגה, לבנה וכו’) – הגרמים השמימיים שעובדי עבודה זרה עבדו. כל יום בשבוע מראים: לא רק שאני עובד את ה’, אלא אתה (הכוכב) בכלל לא אלוה. זהו “ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים” – עוברים על כל אליל כוזב ומראים שהוא לא.
אבל זה עצמו עדיין קטנות, כי:
– מי שיש לו שכל אמיתי לא צריך לשבור כל אחד בנפרד
– צריך להבין ש“גדול ה’ מכל האלהים” – הוא הכוח בכל דבר
– בגדלות לא נלחמים – מעלים הכל לקדושה
עצרת – המעבר מקטנות לגדלות
“וביום השביעי חג לה'” – העצרת פירושה עוצרים: הדמיון רוצה להוסיף עוד, ואומרים “לא, זה לא אלוה.” אבל עצרת פירושה גם “נעצר” – אלוקות נכלאת בכלי. אחרי שבעת ימי הקטנות, כשאין יותר חשש לטעות, אפשר לראות – מקדש, תורה, מצוות – בלי הטעות שהדברים עצמם הם אלוה.
—
מסקנא: קטנות, גדלות, והדרך הלאה
ביעור חמץ – קטנות
כל אחד משבעת הימים (שבע מידות) עובר ואומר “לא אלוה, לא אלוה” – שוללים את הכוחות הכוזבים, עד שמגיעים לאמת שרק אחד הוא האלוה. זהו ביעור החמץ – להציב שאף כוח אחר אינו אמת. אפילו במדרגה הנמוכה מכירים בנוכחות ה’ – גם כאן יש אלוה.
שביעי של פסח – גדלות
כאן יש התכללות ניצוצות – מדרגה גבוהה יותר שבה מגיעים להבנה שמי ש”הוא רק אחד,” ממילא הכל הוא רק אחד. אפשר לשעבד אפילו את השמש (הכוחות הטבעיים), ובכך משעבדים את ה’ באמת. הכל נכלל באחדות.
אבל אפילו זה עדיין לא הסוף
אפילו שביעי של פסח הוא עדיין בבחינת קטנות – עדיין אין לנו את המילים הנכונות לבטא איך זה צריך להיות. אחרי שביעי של פסח צריך להגיע הרבה יותר גבוה – לגדלות המלאה. כל העבודה של שבעת ימי ביעור החמץ היא עדיין מדרגה, לא הסוף – תהליך הכרחי בדרך לשלימות האמיתית.
תמלול מלא 📝
שבעת ימים תאכלו מצות: המדרגה של שביעי של פסח
הקדמה – המנהג ללמוד ערב יום טוב
רבותי, היום הוא ערב שביעי של פסח. יש מנהג ללמוד בכל ערב שבת ויום טוב.
זה בוודאי מאוחר, וזה בוודאי שכל דבר בתורה הוא אמת, אם שומעים אותו לפני כן, או אחר כך, או באמצע.
אני רוצה ללמד אותנו כך: הם למדו ערב פסח מאמר, באמת עוד השבוע לפני כן, אני מתכוון שבת הגדול, כשדיברו על הסוד של ביעור חמץ.
הפשט בפסוקים – ההדגשה של שבעת ימים
הפשט הוא שהפסוק אומר כמה פעמים:
* “שבעת ימים תאכל מצות”
* “שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם”
* “שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי חג לה'”
* “שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה'”
רואים כמה פעמים בפשט הפסוקים, שאצלנו למשל לא תופסים – כלומר תופסים כן, אצלנו לא תופסים – נראה שביעור החמץ, הפעולה ממש, הפעולה של “תשביתו”, עושים אותה ערב פסח, או אולי נכנסים לפסח מרגישים שכבר יצאנו מהחמץ, מתחילים לאכול מצה.
מצוות עשה של אכילת מצה היא רק הלילה הראשון לפי מה שהחכמים למדו. אבל לא תופסים, יש הדגשה חזקה בתורה שלא יהיה חמץ, שיאכלו מצה, לפי מה שאנו לומדים, הפשט של מצה הוא “יאכל את שבעת ימים”, בפשט לא חמץ.
שתי בחינות במצה
מהצד השני, הנושא של מצה, העיקר שבע בחינות ביעור חמץ, יש שתי בחינות במצה, כן?
בחינה ראשונה: מצה כמצווה מעשית
יש בחינה של מצה שהיא מצווה מעשית, חלק מהשמחה, “על מצות ומרורים יאכלוהו”, “בערב תאכלו מצות”, כי זה החיוב של הלילה הראשון שעושים אכילת מצה.
בחינה שנייה: מצה כשלילת חמץ – העיקר
אבל זה אולי אפילו לא העיקר של מצה, זה רק כמו פרט במצה. העיקר של מצה הוא הרי ביעור החמץ שבו, “שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם”, “תאכלו מצות”, שעל זה יש פעולה נוספת על זה שישפילו את השאור, יבערו את החמץ, כדי שלא יהיה חמץ בפסח.
אבל העיקר פעולה, העיקר מציאות של המצה של כל הפסח היא בעצם לא סתם חמץ, הם אוכלים מצה ולא חמץ. זה אפילו לא המהירות של החיפזון. כן, החיפזון צריך לדבר הלילה הראשון, זה בוודאי הזמן לדבר על החיפזון של יציאת מצרים.
ההבדל בין הלילה הראשון והשבעת ימים
זה הכל בבחינה של יציאה מהחמץ, הדבר הראשון, הרגע שיוצאים זה הפעולה החזקה, החיות הגדולה, החיוניות, עושים משהו, יוצאים.
אבל אחר כך יש שבעה ימים שאוכלים מצה, ונראה מפורש בפסוקים שהשבעה ימים הם מדרגה חדשה, מדרגה חדשה של הבחינות של מצה, אחרת מהבחינה של שלילת החמץ.
פסח מצרים – יום אחד
כמו שאנו יכולים לראות, בפסח מצרים, אולי אפילו בפסח מדבר על פי פשט, אבל ההלכה היא בוודאי בפסח מצרים היה רק יום אחד, היה רק יום אחד.
כתוב מפורש “כי תבואו אל הארץ”, אז יהיה, יעשו חג המצות, יעשו שבעה ימים. שבעה ימים חג המצות הוא רק כשהגיעו לארץ ישראל. כך כתוב ב”ואכלו היום הזה לחם עוני לזכרה”, ואז “וחגותם אותו חג לה'”.
“ביום השביעי חג לה'” – היום טוב של השבעת ימים
וכתוב עוד בפרשה הבאה, “שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי חג לה'”. כמו שאמרתי, זה אומר שזה כתוב בפרשת וארא, כביכול, עם אכילת מצה שבעה ימים, ומזה יהיה, דרך זה “וביום השביעי” הוא חג לה’.
מה זה “חג לה'”?
חג לה’ הוא דבר גבוה מאוד, זה לא כתוב על כל דבר, זה כתוב על סוכות, זה כתוב כמה פעמים חג לה’. מה זה החג לה’ שאינו החג הלילה הראשון שקשור להקרבת קרבן פסח עוד מי”ד, מערב פסח, ועושים בלילה גם, “ביום הראשון מקרא קודש”?
לכאורה זה הכל המשך לדבר הראשון של קרבן הפסח. יש לך דין נוסף של אכילת מצה שבעה ימים, דהיינו לא לאכול חמץ שבעה ימים, זו מדרגה חדשה, בחינה חדשה, ולבחינה הזו יש יום טוב.
שביעי של פסח – היום טוב של השבעת ימים
היום טוב של הבחינה נקרא שביעי של פסח, זה נקרא עצרת, “ביום השביעי עצרת”, או “ביום השביעי חג לה'”. זה היום טוב שקשור לשבעת ימים.
זה היום טוב של היום הראשון, זה נכון, יש יום טוב נוסף. יכול להיות שפסח עצמו, י”ד, על פי בחינת יום טוב אינו ממש יום טוב, אין איסור מלאכה. יש מנהג, פעם היה מנהג, יש מקומות שנהגו שלא לעשות מלאכה, אבל אין מצווה של איסור מלאכה, זה לא ממש יום טוב מדאורייתא. היום טוב של זה הוא בוודאי ליל הסדר, היום הראשון של פסח, שהוא הכל המשך לזה.
אבל השבעת ימים, המדרגה שנקראת “שבעת ימים תאכל מצות”, היום טוב של זה הוא “ביום השביעי חג לה'”. היום טוב של עצרת של פסח, שכתוב עצרת, “ביום השביעי עצרת” כתוב בפרשת ראה, או החג לה’ שהוא שביעי של פסח.
הצורך להבין את המדרגה של שביעי של פסח
וצריך באמת להבין את המדרגה, הבחינה, לא רק לדבר על זה מספיק. בדרך כלל שביעי של פסח כל הדרשות הולכות על קריעת ים סוף, שזה בוודאי דבר גדול, שילמדו שהיה קריעת ים סוף באותו זמן.
אבל צריך לזכור שפשוטו של מקרא, אחר כך, אני מתכוון שגם עומק הסוד, אחר כך יש סוד של קריעת ים סוף, האריז”ל חיבר קצת את הסוד של קריעת ים סוף עם הענין של שביעי של פסח, אולי נסביר קצת, אולי אפשר יהיה להבין.
הפשט: שביעי של פסח הוא היום השביעי של חג המצות
אבל הפשטות, שביעי של פסח הוא החג, חג המצות, היום השביעי של חג המצות. אפשר לומר, סוכות יש הרי את היום השביעי, או את היום השמיני יש לנו הרי שמיני עצרת, זה עצרת של אחרי שבעה ימים, כאן זה אחרי שישה ימים, בסדר, זה קצת אחרת.
ראיתי את הספורנו אולי רוצה לטעון שממנו רואים לא, ששביעי של פסח הוא דבר חדש, זה קשור לקריעת ים סוף, כי כמו ששביעי של סוכות אינו יום טוב, אם לא שמיני עצרת, שהוא שמיני, זה דבר חדש, ויכול להיות שהשמיני של פסח הוא בעצם מה שאנו קוראים עצרת לשבועות.
אבל על כל פנים, הפשטות אינה כך, הפשטות היא ששבעת ימים, כך כתוב בפירוש, “ביום השביעי חג לה'”, זה כתוב כבר באמת אפילו לפני קריעת ים סוף, כן, זו כבר מצווה לדורות, זו כבר ניתנה במצרים. וזו הקדושה של חג המצות, זה היום השביעי חג לה’.
השאלה הגדולה: למה צריך שבעה ימים?
בואו נרצה להבין מה היא המדרגה של חג המצות שבעת ימים לה’. מה היה חסר אם חג המצות היה יום אחד?
זו לא רק שאלה למדנית
זו לא רק שזו שאלה למדנית שאפשר לשאול, זה הרי אפילו יום טוב שהוא יום אחד:
* שבועות הוא יום אחד
* ראש השנה הוא יום אחד
* יום כיפור הוא יום אחד
אפשר בהחלט לעשות ימים טובים של יום אחד, לא חסר שהיום טוב יהיה שבעה ימים.
זו גם שאלה במציאות
זו גם שאלה במציאות, זו גם שאלה בהנהגה. כל אחד שעושה פסח, הוא מרגיש, העיקר הגדול של פסח עושים ביום הראשון, ליל הסדר, זה בוודאי יום טוב גדול, אור גדול, ואחר כך נגררים עוד שישה ימים חול המועד.
וכשמגיע שביעי של פסח, בסדר, זה עוד יום טוב, כזה קצת שבת כזה, אבל לא רואים למה חסרים השבעת ימים.
“מה נשתנה” חדשה
והתשובה על זה היא, זו שאלה אחרת שלכם, אתם יכולים לשאול מה נשתנה חדשה.
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, ענינו, יצאנו ממצרים הלילה, בחיפזון יצאתם, מילא לחם עוני, מה יהיה הסיבה שרק בלילה הראשון לא אוכלים חמץ, שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה, הלילה הזה כולו מצה.
צריך הילד לשאול עוד, ולא עוד קשה לי, שואל הילד מחר, שביעי של פסח שואל הוא שאלה חדשה, למה אוכלים… שבכל השבועות, כן, זו שאלה חדשה, שבכל השבועות אנו אוכלין חמץ ומצה, השבוע הזה כולו מצה, זה שבוע שלם, שבעת ימים תאכלו מצות. איך זה?
השאלה נעשית חזקה יותר
אם תאמר, הפשט הוא כמו שהרמב”ם אומר, אין חיוב לאכול מצה, יש רק איסור לאכול חמץ. בסדר, שבכל השבועות מותר לאכול חמץ, זו אפילו שאלה גדולה יותר, למה השבוע הזה אסור?
אם תאמר יצאנו ממצרים, טוב מאוד. כמה זמן יצאנו ממצרים? כבר חגגנו את יציאת מצרים ליל הסדר. מה קרה היום שאסור לאכול חמץ שבוע שלם?
גישת הרמב”ם לטעמי המצוות של ימים טובים
ואני רוצה לומר את התשובה שהרמב”ם כתב על דרך הפשט לפי דרכו, ואני רוצה ללמוד אותה קצת כמו שאנו רואים כאן לאחרונה, ולהעלות את הפירוש בזוהר.
הזוהר לא מדבר ממש על השאלה, בשבועות כמעט מפרש את שאלת הרמב”ם, אבל גם בכמה מקומות שהזוהר מדבר על הסוד של שבעת ימים תאכלו מצות, הוא שואל בדרך כלל כדי לענות על שאלה אחרת, שתי שאלות אחרות שהוא עונה עליהן בזה, אבל נראה לי שזה קשור גם להבנת הסוד, המדרגה של שבעת ימים תאכלו מצות. ואחר כך נסביר זאת, רבינו האר”י בהמשך למה שלמדנו.
שאלת הרמב”ם
אז מה אמר הרמב”ם? הרמב”ם שאל שאלה כזו. הרמב”ם הוא תמיד, כמו תמיד, הלך רחב מאוד בכללות הדברים.
העולם מבין מה זה יום טוב
העולם מבין, יש ימים טובים שונים, העולם מבין מה זה יום טוב לפני, לא צריך באמת, הוא אומר בעצמו, שיום טוב, יש כל מיני מצוות, טעם המצוות למה יש ימים טובים אינו כל כך קשה להבין, זו לא מצווה כמו שעטנז שצריך לחפש פשטות.
בוודאי יש עוד עומק ועוד עומקים שאפשר לעשות, לא רק להבין, אפשר לעשות ביום טוב עוד יותר מהפשט. אבל שיש יום טוב מבין כל אחד:
בגשמיות
גם בגשמיות זה דבר טוב, שאדם ישמח מפעם לפעם
בענין החברה
גם בענין החברה, שזה בבחינת תיקון החברה, שיהיה שאדם יתכנס, ישמחו ביחד, זה בוודאי גם דבר טוב
תיקון המידות
תיקון המידות, מה שעושה “ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי” כמו שהרמב”ם מדגיש תמיד
בבחינת רוחניות
גם בבחינת רוחניות, שיתכנסו ללמוד, שיזכרו את המופתים של יציאת מצרים, הלימודים של אמונה, הדעת
זה הכל דברים טובים, הכל דברים פשוטים וברורים, לא צריך באמת טעם בכלל, זה דברים, דברים ברורים, זה לא דברים שחסר כאן הסבר.
אבל פרטים צריכים הסבר
עם כל זה, יש פרטים. אז כשמדברים על ימים טובים באמת, לא קשה, למה יש יום טוב לא קשה. אבל פרטים, ולמה כאן כך וכאן כך, זה כן דבר שצריך קצת הסבר. יש כמה סוגים של פרטים שצריך לנסות להסביר.
הרמב”ם מחפש טעם לאורך הימים טובים
סוג אחד של פרט הוא מה הסוד של אורך הימים טובים. זה מאוד מעניין, כי כאן הרמב”ם ממש מחפש טעם לכאורה לסוג הדבר הזה שכל אחד חושב שהוא אמר בהקדמה שלו שם שעל דברים כאלה לא צריך לחפש פשט, למה שבעה ימים ולא שישה ימים.
הרי הרמב”ם אומר בהתחלה שיש פרטים, לא על כל הפרטים יכול להיות טעם, כי זה חייב להיות משהו. עשיתי שמונה ימים, תשאל למה שמונה ימים? עשיתי שבעה ימים. כך אומר הרי הרמב”ם על המספרים של כמה קרבנות מביאים ודברים כאלה.
אבל למעשה, כשמגיעים לכמה ימים הימים טובים הם, הרמב”ם כן מחפש פשט. והוא אומר, אני רואה הרי שיש אולי סדר מסוים בזה. אתה רואה הרי שיש ימים טובים של יום אחד, יש בעצם שני סוגים.
—
[המשך יבוא בחלק הבא]
פרטי ימים טובים: אורך החגים לפי הרמב”ם והזוהר
פרק ב: למה חלק מהימים טובים ארוכים ואחרים קצרים?
השאלה הבסיסית: פרטים צריכים הסבר
לא צריך באמת טעם בכלל. זה דברים ברורים, זה לא דברים שחסר הסבר. אבל עם כל זה, יש את הפרטים. אז כשמדברים על ימים טובים באמת, לא קשה. למה יש יום טוב לא קשה. אבל פרטים, ולמה כאן כך וכאן כך, זה כן דבר שצריך קצת הסבר.
סוגי הפרטים שצריך להסביר
יש כמה סוגים של פרטים שצריך לנסות להסביר. סוג אחד של פרט הוא, מה הסוג של אורך הימים טובים? זה מאוד מעניין, כי כאן הרמב”ם ממש מחפש טעם לכאורה לסוג הדבר הזה שכל אחד חושב שהוא אמר בהקדמה שלו שם, שעל דברים כאלה לא צריך לחפש פשט.
למה שבעה ימים, לא שישה ימים? הרי הרמב”ם אומר בהתחלה שזה סוג של פרטים, לא על כל הפרטים יכול להיות טעם, כי זה חייב להיות משהו. הייתי עושה שמונה ימים, היית שואל למה שמונה ימים. עשיתי שבעה ימים. כך אומר הרי הרמב”ם על המספרים של כמה קרבנות מביאים, ודברים כאלה.
אבל למעשה, כשמגיעים לכמה ימים הימים טובים הם, הרמב”ם כן מחפש פשט.
החילוק של הרמב”ם: שני סוגי ימים טובים
והוא אומר הרי שיש סדר מסוים בזה. הוא אומר שיש ימים טובים של יום אחד, יש בעצם שני סוגים של ימים טובים, מעניין:
ימים טובים של יום אחד:
– ראש השנה
– יום כיפור — אולי ממש יום כיפור אינו ממש אותו סוג יום טוב
– שבועות
ימים טובים של שבעה ימים או שמונה ימים:
– פסח
– סוכות
נאמר בערך אותו הדבר. שני סוגי ימים טובים, אלה הימים טובים מדאורייתא.
שתי השאלות שצריך להבין
צריך להבין מה הסוד. זו רמה אחת, שאלה אחת. עוד שאלה צריך להבין, למה דווקא שבעה ימים. אלה שתי שאלות אחרות. כן, או שמונה ימים, נאמר סוכות היא שבעה פלוס אחד, נאמר זה דומה, כן?
אלה שתי שאלות שצריך להבין:
1. למה יש ימים טובים גדולים ארוכים, שבועיים, שבוע שלם של יום טוב, ויש ימים טובים שהם רק יום אחד?
2. חוץ מזה יש ימים טובים שיש מספר מיוחד של שבעה, מספר מיוחד.
את שתי השאלות שואל הרמב”ם, והוא עונה על פי פשטות, ונראה בפשט הזה לקח טוב, והזוהר שממשיך על זה את סודות הדברים, והרמב”ן, הזוהר, והמפרשים האחרים שמוציאים יותר אחר כך האריז”ל, נראה.
ביאור הרמב”ם: למה שבועות הוא יום אחד ופסח הוא שבעה
להתחיל בשאלה השנייה
אז קודם, וזה מעניין שהוא מתחיל קודם עם השאלה הראשונה, למה זה בכלל שבעה ימים? אבל אני רוצה להתחיל קודם עם השאלה השנייה, למה שונה שבועות מפסח? או שנאמר ראש השנה, שבועות מפסח וסוכות. כי שניהם הם אחד ליד השני, כן?
אחרי פסח בא שבועות, אחרי ראש השנה בא סוכות. זה שני סטים של, נכון, יש יום כיפור גם, זה עוד יום, אבל על כל פנים, זה שני סטים של ימים טובים שיש יום אחד, ואחר כך לידם יום טוב של שבעה ימים.
פסח הוא חג המצות — מצוות אי-אכילת חמץ
הוא אומר כך, פסח הרי הוא ענין של אכילת מצה, נכון? כל אחד מבין, צריך לאכול מצה. למה? אנחנו מבינים, אבל זה נושא גדול של פסח, זה נקרא חג המצות. פסח נקרא חג המצות, זה לא נקרא פסח, פסח הרי הוא רק היום הראשון. חג המצות, זה חג המצות. כלומר, צריך לאכול מצה ולא חמץ.
ההבדל בין אכילת מצה לאי-אכילת חמץ
עכשיו, בואו נבין כך, אם אומרים צריך לעשות סעודה גדולה, “על מצות ומרורים יאכלוהו”, לאכול קרבן פסח, זה כנראה דבר של יום אחד. כל אחד רואה שזו שמחה, חגיגה, חג גדול שעשו לכבוד, הלכו אפילו להר הבית, עושים עלייה לרגל, מצווה מיוחדת ושמחה שעשו לכבוד יציאת מצרים.
אבל אם אומרים דבר אחר, לא לאכול מצה, לא לאכול חמץ, לא לאכול חמץ. תאר לעצמך שלילה אחד לא אוכלים חמץ, או שני לילות לא אוכלים חמץ, יומיים לא אוכלים חמץ. יכול להיות הכל במקרה.
ההגדה של פסח וביאור המהר”ל
ההגדה של פסח, המהר”ל אומר כך, “שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה”. מה זה אומר כל לילה אוכלים גם חמץ וגם מצה? לא, זה בא לומר, יכול להיות שאוכלים קצת חמץ, יכול להיות לילה שני, לא היה זמן, עשו מצה. יכול להיות, קורה, קורה, או סתם יש ענין שאוכלים מצה.
הנושא של אי-אכילת חמץ, כן, הנושא, מבין מאוד יפה כך, מצוות אכילת מצה אפשר לקיים בלילה הראשון, ודווקא בלילה הראשון. אז, לילה אחד אוכלים כן מצה, זה בסדר, זו מצה מיוחדת, מברכים “על אכילת מצה”, מבהירים, זו המצה של “זכר ליציאת מצרים”.
יסוד הרמב”ן: אי-אכילת חמץ צריכה להיות ניכרת
אבל מצוות אי-אכילת חמץ, אומר הרמב”ן, אי אפשר לקיים אותה בלילה אחד, זה לא אפשרי. למה אי אפשר לא לאכול חמץ בלילה אחד? אפשר לכוון, אני לא אוכל חמץ היום בגלל יציאת מצרים, בגלל פסח. טוב מאוד, אבל זה לא כל כך ניכר. אפילו לא היו יכולים לשאול שום קושיה על “שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה”. בסדר, זה בדיוק לילה שאוכלים מצה. מה אתה יכול לעשות לי?
כדי שיהיה חלות, שירגישו בכלל, הוא קורא לזה “כדי שתהיה מרגיש”. שני דברים:
– שתרגיש
– ו”שיתפרסם הענין”
אנחנו זוכרים, כל המצוות יש להן ענין של הודעה, כן, להודיע את הניסים, להודיע את הדעת, לפרסם, שכולם ידעו. אי אפשר לעשות זאת בלילה אחד. כמה זמן צריך לעשות זאת? לפחות כמה לילות.
למה דווקא שבעה ימים?
על זה תבוא השאלה השנייה למה דווקא שבעה, אבל חייב להיות תקופה ארוכה יותר… חייב להיות לפחות קודם כל, חייב להיות משך תקופה ארוך יותר.
אפשר לומר כך שיהיה חזקה, נכון? שלוש אולי כבר היה שאלה אם זה מספיק, נכון? שלוש זו חזקה. מה זה אומר? פעם ראשונה, מקרה. פעם שנייה, מקרה. פעם שלישית, אה, כבר יש כאן דפוס, כבר יש כאן משהו, יש כאן משהו שצריך להבין.
שבעה היא ההיפך ממקרה
אותו דבר הוא עוד יותר ארוך משלוש, שבעה. בואו נאמר דבר פשוט, שבעה זה בטוח שזה לא מקרה. שבעה זה ההיפך ממקרה, מאוד מעניין, נכון? לא המילה חזקה. פעם, פעמיים קרה דבר, אבל אפשר לומר שבעה זה פעמיים שלוש פלוס אחד, זה עוד יותר.
יש שיטה שחזקה נעשית מהפעם הרביעית, נכון? כלומר שלוש פעמים, אחר כך הפעם הרביעית הוא מועד. אז, שלוש פעמים עשה דבר, בסדר, עשה, אוכל חמץ ומצה. אה, הפעם הרביעית, או הפעם השביעית, כבר כפול, כבר בלא שום ספק חזקה, עכשיו נעשה ניכר שזה דבר אמיתי, יש כאן סיבה אמיתית למה לא אוכלים חמץ. ורק כך אפשר לקיים את הנושא של אי-אכילת חמץ.
ההבדל בין פסח לשבועות
זה ההבדל של הרמב”ן הקדוש, מה שאין כן שבועות. שבועות הרי הוא זכר למתן תורה. כמה זמן לקח מתן תורה? יום אחד. זוכרים אותו ביום אחד.
אותו דבר ראש השנה. ראש השנה הוא, נניח, תקיעת שופר הכל לתשובה. כמה זמן לוקח להתעורר לתשובה? אמנם לעשות תשובה לוקח עשרה ימים, עשרת ימי תשובה, לפחות, חיים שלמים, אבל להתעורר לוקח יום אחד.
פסח גם קרה ביום אחד — אבל…
פשוט, פסח גם זכר לדבר שקרה ביום אחד. אה, היו חושבים על זה. לכאורה, כך זה נראה, “היום אתם יוצאים”. אבל אם רוצים לעשות זאת דרך אי-אכילת חמץ, אי-אכילת חמץ אי אפשר ביום אחד. זה לא, זה לא הגיוני. זה הגיוני רק אם עושים זאת שבוע שלם.
המסקנה על פי פשט
אז מבינים כבר על פי פשט ש”שבעת ימים תאכל מצות”, וכדי לאכול מצות שפירושו לא חמץ, צריך לקחת שבעה ימים לשם כך. זו הרמה הראשונה. ובואו כבר על הרמה הראשונה הזו נוסיף מה שהזוהר מוסיף על זה.
ביאור הזוהר: סודות הדברים
קושיית הזוהר: למה חמץ לא אסור כל השנה?
מה אומר הזוהר? הזוהר, בשני מקומות, ושני תירוצים אחרים, אבל שניהם באותה בחינה של אי-אכילת חמץ. אומר הזוהר, שואל הזוהר, ואפשר את קושיית הזוהר, דיברנו על זה בהרחבה בכתבים, ואולי היו שיעורים על זה בשנים קודמות.
זו קושיה עצומה, שאם חמץ הוא רמז ליצר הרע, או כמו שהמקובלים אומרים יותר עמוק, שחמץ הוא רמז לקליפה, לניפוח של “עשה לנו אלהים” שלמדנו בשבת הגדול. אם כך, למה לאכול חמץ כל השנה? מה הסתירה? אם חמץ הוא דבר רע, צריך להיות אסור כל השנה, כמו חזיר, כמו מאכלות אסורות.
תירוץ הזוהר: משל מבגדי מלכות
עכשיו, על זה אומר הזוהר שני תירוצים אחרים, לפחות, על הקושיה. אבל אני חושב ששניהם קשורים באותו אופן, כי שניהם… פשוט עשיתי חיפוש בזוהר איך הזוהר מדבר על הנושא של שבעת ימים. שניהם הזוהר מכניס את הנושא של שבעת ימים. זה פשוט, כי איסור חמץ הוא שבעה ימים ממש, אבל אני חושב שצריך להבין זאת באופן כזה.
הפשט הראשון בפרשת בא
דבר אחד אומר הזוהר הקדוש בפרשת בא. בואו נבדוק מיד באיזו פרשה זה… כן, בפרשת בא. הפשט הראשון שהזוהר אומר על זה, הדבר הראשון שהזוהר אומר בפרשת בא הוא, שהוא אומר משל.
הוא אומר משל, הוא אומר, הוא רוצה להוציא שחמץ, איסור חמץ, הוא לא כפשוטו שחמץ הוא דבר רע. זה יותר שחמץ מצביע על עבודה זרה, נניח, על כוח החומר, על כוח השבעים שרים, כל הענינים שאנחנו לומדים שזו יציאת מצרים, יצאו מהם.
המשמעות של יציאה ממצרים
אומר הזוהר, שבזמן שהם יצאו מהם, הם יצאו בעל כורחם, יצאו מהשליטה של חמץ, מהשליטה של הסטרא אחרא, מה… הזוהר אומר שם שיש לו הרבה שמות: אל אחר, יצר הרע, אלימא חרינא, פרעה, המן. יש לו הרבה שמות שם. אין הבדל איך קורים לו, שבעה שמות נקרא יצר הרע, אבל היוצא ממצרים פטור מכל הדברים האלה.
אז בעצם, מה שאוכלים מצה בפסח ולא חמץ, הוא שצריך לצאת, כבר יצאו, כבר יצאו מזה. אבל למה אוכלים?
המשל: אדם שנעשה בן חורין
אומר הוא משל, אדם שהיה אדם פשוט, עשו אותו בן חורין, נתנו לו ממשלה, נתנו לו מדרגה גבוהה, משרה גבוהה במלכות. הוא לא הולך כל יום בבגדי מלכות, הבגדים המיוחדים של הכתר, כן? בגדים מיוחדים שהולכים, הכתר, הבגד המיוחד שלובשים לכבוד המלכה.
אותו אדם נעשה מושל, גנרל, אציל, אני יודע מה הוא נעשה, נותנים לו בגד מיוחד כדי להתלבש בו. הוא לא הולך בו כל יום. כל יום הוא עושה את עבודתו, במילים אחרות, במובן מסוים הוא חי בעולם השבועי, הוא חי אפילו בעולם ההדיוט. הוא לא תמיד ברמה של להיות בן חורין, של להיות במדרגה. להיות במדרגה, זה קרה פעם אחת.
הנמשל: שבעת ימי המילואים
“שבעת ימים ימלא את ידכם”. רואים מאוד יפה בתורה, שרוצים לעשות אדם, פרשת צו, רוצים לעשות אדם לכהן, הוא צריך שבעה ימים ללכת ללבוש את בגדי כהונה, כן, הבגדים הרבים, עושים את שמן המשחה, עושים את סדר המילואים, “שבעת ימים ימלא את ידכם”.
אחר כך הוא עדיין כהן, אפילו הוא יוצא. בשעת העבודה הוא צריך ללבוש את בגדי כהונה, אבל זה לא אומר, יש לו גם עבודות אחרות, “יורו משפטיך ליעקב”, הכהן הרי הוא מלמד. לא תמיד הוא הולך עם המדרגה של “ימלא את ידכם”.
הנמשל לפסח: פעם בשנה בגדי השש
למה? כי צריך לחשוב למה, אבל כך אולי הסדר. שמבינים שהמילה היא לא שהחמץ הוא עצמו המדרגה, אי-אכילת החמץ היא עצמה המדרגה שמקבלים, אלא רמז לכך היא. אי-אכילת החמץ היא הדרך איך יוצאים מדרגה לדרגה. זה יותר זה.
ממילא, רק פעם אחת הוא צריך לעשות זאת. אחר כך, אומר הזוהר, עושים זכר לכך כל שנה. יכול להיות עושים זכר לשבעת ימי המילואים, לא ברור שם. הכהן גדול עושה מנחת חביתין כל יום. מביא למעלה ממותו, שזה אותו קרבן שהכהן גדול מביא כדי להיות ראוי להיות ממולא, הכהן גדול עושה כל יום.
אבל אומר הזוהר שזה הסדר שפעם בשנה, כשמגיע יום השנה של הזמן שהוא קיבל את הכבוד, את המשרה, הוא לובש שוב את בגדי השש, “וילבש אותם בגדי שש”, כמו אב לובש ליוסף בגדים יפים, “ויעש לו כתונת פסים”, אומר הזוהר, כי זו בחינה של “ויעש לו כתונת פסים”.
למה דווקא שבעה ימים בפסח? – הסבר הרמב”ם והסדר הטבעי
הטעם הראשון של הרמב”ם: שבעה כמספר טבעי
זו דרך אחת איך אפשר להבין זאת.
והנה עוד, כאן זה הרבה יותר ברור וקרוב למה שאנחנו לומדים כאן. כלומר, זה מתחבר עם מה שהרמב”ם אומר, כי הנושא הרי הוא ממש הנושא של רפואה. זה מאוד מעניין, הוא הרי יביא מה הדבר הראשון שהרמב”ם אומר: למה דווקא שבעה ימים?
אומר הרמב”ם כך: למה דווקא שבעה ימים? למה לא, אמרתי שלושה ימים,ארבעה ימים, שזה גם היה חזקה? אומר הרמב”ם, קודם הוא אומר טעם: שבעה ימים זה מספר טוב, זה אמצעי בין הלבנה והשמש. שבוע – השמש עוברת כל יום, המחזור של השמש הוא כל יום, יום אחד. חודש הוא שלושים יום, מחלקים חודש לארבעה, הגיוני לחלק את החודש בערך לארבעה, יוצא שבוע. והוא אומר שהסדר של שבוע קשור מאוד לסדר הטבעי.
קושיית המפרשים: האם שבוע הוא באמת טבעי?
המפרשים מתקשים: מה מתכוון הרמב”ם כשהוא אומר שהסדר הטבעי קשור לשבועות? לכאורה, שבועות אינם דבר טבעי. כך אומרים הרבה פעמים שבוע, הנושא של זכר למעשה בראשית, אומרים שהקב”ה עשה את העולם בששה ימים, ביום השביעי הוא נח. אבל לא רואים – הלבנה עוברת בעשרים ותשעה וחצי יום הלבנה מקיפה את העולם, את זה אפשר לראות בטבע. המחזור הגדול של השמש אפשר לראות משנה, המחזור הקטן של יום אפשר לראות, אבל שבעת הימים לכאורה אינו דבר שאפשר לראות באופן טבעי. אבל אומר הרמב”ם שיש לזה כן דבר טבעי.
שני תירוצים של המפרשים
המפרשים אומרים שני דברים:
תירוץ ראשון: שבעת כוכבי הלכת
דבר אחד אפשר לומר שיש את שבעת כוכבי הלכת. כך היו אומרים פעם שיש שבעה כוכבי לכת, אז יש להם לכל אחד מהם יש משהו לעשות עם יום אחד, אפשר להבין שגם לזה יש דבר טבעי. כלומר, מחזור שלם הוא אחד שעובר דרך כל שבעת כוכבי הלכת.
זה יכול להיות קשור לדבר הראשון, העלייה לגדולה, ההתקרבות, שאמרו שישראל גבוהים מהכוכבים, שעולים לגדולה, שמגיעים למדרגה של “יוצא חוצה למעלה מן הכוכבים”. זו המדרגה הראשונה.
תירוץ שני: מחזור הריפוי של שבעה ימים
אחר כך הוא אומר, יש דבר שני. המפרשים מביאים דבר אחר, ואני חושב שכבר דיברנו על זה פעם, שאדם אין זה אלא זה, שכאשר עושים רפואה, הסדר הוא: רפואה צריך לקחת לפרק זמן.
כמו שהזוהר מביא כאן, בדרך כלל אדם יש לו מחלה, הוא לוקח אנטיביוטיקה, הוא עושה קורס של אנטיביוטיקה. ברוב הרפואות כך הסדר, כך מקובל אצל הרופאים, במשך זמן רב מאוד, גם היום. יש לפעמים דברים עם מספרים אחרים, אבל המספר הנפוץ ביותר שמקובל הוא שבעה ימים. זה הזמן, שהוא זמן טוב, ששבעה ימים לוקח בערך לגוף לעבור, לעבוד מחזור חדש, להירפא. ובדרך כלל הרבה רפואות אומרים שצריך לקחת שבעה ימים.
שבעת ימי המצות: מדריגת הקטנות ודרך העלייה לגדלות
רואים זאת גם אצל המצורע [מצורע: one afflicted with tzara’at, a spiritual skin affliction]. מצורע הוא מחלה, רואים שכל הסדר של המצורע הולך על שבעה ימים. כן, בקרוב נגיע לפרשת מצורע [פרשת מצורע: the Torah portion dealing with tzara’at]. שבעה ימים עושים הסגר [הסגר: quarantine], שבעה ימים בודקים אותו, חוזרים. שבעה ימים היא תקופה [תקופה: period, season] שבה אפשר לראות אם מחלה עולה, אם יורדת, או עושים רפואה, עושים זאת לשבעה ימים.
היישום על מצה: רפואה לנפש
כאן אין זו ממש רפואה, זה תיקון [תיקון: rectification, repair], אבל עיפוי הבורא [עיפוי הבורא: the refinement/purification of the body] הוא שבעה ימים. יש הרבה דברים שרואים ששבעה ימים היא תקופה בטבע, לא רק בשמים, שרואים את ז’ כוכבי לכת, אלא גם בעולם בגוף רואים ששבעה ימים הוא פרק זמן [פרק זמן: time period] שעושה שינוי בגוף. אם לוקחים רפואה צריך להיות שבעה ימים.
אז אם פשוט, שאם היינו מבינים שמצה היא סתם זכר ליציאת מצרים [זכר ליציאת מצרים: a remembrance of the Exodus from Egypt], היינו אוכלים מצה, אפשר לעשות זאת ביום אחד. אבל אם זה צריך להיות רפואה, כלומר זה צריך לעשות איזה שינוי, כמו שעשה אז איזה שינוי, או שזה רמז [רמז: hint, allusion] לאיזה שינוי שעושים בגוף האדם, באכילת האדם, המאכל [מאכל: food] שלו שונה, צריך להיות מינימום שבעה ימים, כי זה היקף הטבעי [היקף הטבעי: the natural cycle].
עיקר היסוד של הרמב”ם: תורה היא רפואת הנפש, לא רפואת הגוף
ובוודאי, זה מביא אותנו לדבר השלישי שעומד בזוהר. בוודאי זה אולי הדבר העיקרי שעומד בזוהר על פי קבלה [על פי קבלה: according to Kabbalah] לנושא השאלה מדוע יש שבעה ימי פסח, שעומד כבר ברמב”ן [רמב”ן: Nachmanides, Rabbi Moshe ben Nachman, 1194-1270] ובאבן עזרא [אבן עזרא: Ibn Ezra, Rabbi Abraham ibn Ezra, 1089-1167], והרמב”ם מרמז דעליה [מרמז: hints at], איני יודע איך זה מרמז, אבל יש לזה קשר לכך.
האזהרה מפני הבנת התורה כרפואת הגוף
הרמב”ם אומר: אם מישהו יאמר שהתורה היא טבעית, שהתורה היא דבר טבעי, התורה היא משהו – התורה היא משהו בסך הכל כמו רפואה, רפואת הגוף [רפואת הגוף: healing of the body]? הרמב”ם אומר בהלכות [הלכות: laws], נו, מה לומדים בהלכות תשובה [הלכות תשובה: Laws of Repentance]? אם תאמר שהתורה היא רפואת הגוף, הוא כמו הולך של המכה [הולך של המכה: one who is lost from the plague – referring to one who has no share in the World to Come], אין לו חלק לעולם הבא [אין לו חלק לעולם הבא: he has no share in the World to Come].
מדוע אומר הרמב”ם? שהאומר שדברי תורה רפואת הגוף אינם אלא רפואת הנפש [שהאומר שדברי תורה רפואת הגוף אינם אלא רפואת הנפש: one who says that the words of Torah are healing for the body – they are only healing for the soul]. אם אתה חושב שהתורה היא איזו דרך להיות בריא, זו רפואה, זו לא רפואה. התורה היא רפואת הנפש [רפואת הנפש: healing of the soul]. זו רפואת המידות [רפואת המידות: healing of character traits], רפואת הדעות [רפואת הדעות: healing of beliefs/opinions], לא רפואת הגוף.
התורה מתדמה אל הטבע
אז אומר הרמב”ם, אמת, אבל התורה מתדמה אל הטבע [מתדמה אל הטבע: resembles/parallels nature]. כלומר, הטבע חסר, לטבע אין דעת [דעת: knowledge, consciousness], טבע אינו בעל מחשבה והתבוננות [טבע אינו בעל מחשבה והתבוננות: nature does not possess thought and contemplation].
כלומר, על פי קבלה, טבע הוא רק ו”ק [ו”ק: ששה קצוות – six extremities, referring to the lower six sefirot without higher consciousness], לטבע אין ג”ר [ג”ר: גלגלתא רישא – the three higher sefirot representing higher consciousness], בטבע אין מוחין [מוחין: intellectual/spiritual consciousness]. והתורה משלימה את המוחין של הטבע [משלים די מוחין: completes the consciousness]. זו הנהגת השם על ידי השכל [הנהגת השם על ידי השכל: God’s guidance through intellect]. התורה ניתנה לבעלי דעת [בעלי דעת: people of knowledge], להכניס דעת בטבע.
אבל עם כל זה [עם כל זה: nevertheless], היא מתדמה אל הטבע. המדרגה של ג”ר, המדרגה של מוחין, היא דומה, היא הולכת באותה מבנה של הטבע. זה בדיוק כמו, במילים אחרות, כך רואים: גוף של אדם מתרפא בשבעה ימים, גם נפש של אדם. אבל הנפש אינה אותו דבר. אין לחשוב שאכילת מצה עושה רפואת הגוף. לאו דווקא [לאו דווקא: not necessarily], יכול להיות שהיא עושה, אבל לאו דווקא. אלא רפואת הנפש, הדעות [דעות: beliefs, opinions] שהמצה מזכירה, היא עושה זכר, הולכת באותו סדר. היא נעשתה לבני אדם עם גופים. היא נכנסת לסיבות היותר פרימיטיביות. אבל היא משלימה ענינים הטבעיים [משלים ענינים הטבעיים: completes natural matters].
ברית מילה כמשל: שלימות הנפש על הגוף
מה הוא מזכיר בזה? כולם יודעים, פסח היה גם הדור של ברית מילה [ברית מילה: covenant of circumcision], היה צריך למול [מל’ן: circumcise]. ובברית מילה שואל הרמב”ם את הקושיא: איך יכול להיות? זו קושיא שכבר מובאת במדרש [מדרש: Midrash, homiletical teachings of the Sages].
איך אפשר לומר שברית מילה היא שלימות [שלימות: perfection, completion]? “התהלך לפני והיה תמים” [התהלך לפני והיה תמים: “Walk before Me and be perfect” – Genesis 17:1] – זו ברית מילה. לכאורה, משברים את הטבע, משברים, חותכים את הערלה [ערלה: foreskin], אדם נולד עם ערלה. הכלל הוא, “וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד” [וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד: “And God saw all that He had made, and behold, it was very good” – Genesis 1:31], כל מה שיש בעולם הוא טוב מאד, זו השלימות. איך יכול להיות שמעשי השם אינם שלמים [מעשי השם אינם שלמים: God’s works are not complete]?
תירוץ הרמב”ם: שתי רמות של שלימות
אומר הרמב”ם שם, כן, צריך להבין שלאדם יש שתי רמות. לאדם יש את גופו, אולי מצד הגוף [מצד הגוף: from the perspective of the body] היה יותר שלם [שלם: complete] עם הערלה, יכול להיות, לאו דוקא, אבל יכול להיות. אבל אדם, עיקר האדם הוא נפשו. נפש האדם טובה יותר בלי הערלה, כי אז הוא ממית את תאוותיו [ממית זיין תאוות: subdues his desires], יש לו דעות נכונות, כל הדברים האלה.
התורה היא השלימות של הנפש, של הדעות, לא של הגוף. אבל היא הולכת באותו אופן דומה. לכן אומר הוא שמילה היא בשמיני [בשמיני: on the eighth day], כן, השבעה היא הטבע העליון של פסח, השמיני זו מילה, אבל זו כן שלימות, היא משלימה אדם [משלים א מענטש: completes a person], היא משלימה את הטבע של אדם, אבל זה לאו דווקא בגלל שיש לו גוף שלם, אלא בגלל שיש לו נפש שלמה.
המדרגה העליונה של שבעה: מטבע לקבלה
מאחר ואנו מבינים שזה לא אומר שרק צריך לאכול מצה כדי שהגוף ישתנה מהמצה שבעה ימים יהיה ניקוי [ניקוי: cleansing]. זה מראה גם שכאן, אם נאמר על פי פשט [על פי פשט: according to the simple meaning], המצה באה ללמד משהו, משהו להראות, והדבר שמראים הוא גם איזה נושא של שבעה [שבעה: seven], זה גם איזה ענין [ענין: matter, concept] של שבעת ימים [שבעת ימים: seven days].
כמו שבגוף לוקח שבעה שזה העליון, כך הולך מחזור שבעה שבעה שבעה, כך גם יש במדריגות השכליות [שכלי’דיגע מדריגות: intellectual levels] יותר בעולם יש שבעה ימים.
ההבנה הקבלית של שבעה
וזה בוודאי מובן ברמב”ן, ששבעה הוא רמז על שבעת ימי השבוע, ויותר גבוה מזה, שבעת כוכבי לכת, יש שבע ספירות [ספירות: sefirot, divine emanations in Kabbalah], או שבעה מלאכים [מלאכים: angels], או שבע ספירות יותר גבוה, שבע מדריגות, והשבע מדריגות זה באמת הסיבה מדוע יש הכל הולך שבעה.
ויש לנו ספירת העומר [ספירת העומר: the counting of the Omer], וחג השבועות [חג השבועות: the Festival of Weeks/Shavuot] שהוא שוב שבעה כפול שבעה, זה מראה לנו את הנושא של סדר השבעה. יש שבעת אלפים שנה בעולם, וכו’ וכו’ וכו’ [וכו’: and so on], הכל הולך על השבעה הזה, וזו המדרגה העליונה של השבעה.
“בשבעת ימים” מול “שבעת ימים”: זמן מול מדריגות
במילים אחרות, לא רק, אם רוצים לפרש זאת, שלא רק הגוף, כדי שאדם יתפוס שהוא אוכל חמץ [חמץ: leavened bread] צריך לקחת לו שבעה ימים, אלא גם כדי שאדם יתפוס את הלקח, את המסר שהחמץ נותן לו, לוקח לו שבעה ימים, או לוקח לו שבע מדריגות, אולי לאו דווקא שבעה ימים, זה בחינת שבעת ימים [בחינת שבעת ימים: the aspect of seven days]. לא “בשבעת ימים” [בשבעת ימים: in seven days – referring to a time period] אלא “שבעת ימים” [שבעת ימים: seven days – referring to seven levels/aspects]. שהשבעת ימים, השבעה ימים, יהיו כמו יום אחד, שיאכלו עם המצה את השבעה ימים.
שאלת המדרגה וההכנה
אה, אז מהי המדרגה? מהי ההכנה [הכנה: preparation] למדרגה? מהי המדרגה? פשוט שהדבר, מהם השבעת ימים עצמם, לא הבשבעת ימים, לא שבעת הימים של עולם הטבע [עולם הטבע: the natural world], אלא השבעה ימים עצמם שהם עולם הטבע, שהם זכר להם, יש להם רינגען.
שבעת ימי המצות: מדריגת הקטנות ודרך העלייה לגדלות
פרק ד: לחם עוני – מהות שבעת הימים כמדריגת חסרון
שבעת ימים כבחינה עצמאית
או שבע המדריגות, אולי דווקא שבעה ימים, הבחינות של שבעת ימים. כן, לא עד שבעת ימים, אלא שבעת ימים. כן, אומר הוא כך, “שבעת ימים תאכל מצה” – תאכל עם המצה את השבעה ימים. אה, ומהי המדרגה? אבל צריך לשאול אותנו, מהי המדרגה? מהו הדבר שהוא השבעת ימים עצמם? לא העד שבעת ימים, לא שבעת הימים של עולם הטבע, או השבעה ימים עצמם שהם עולם הטבע שהם זוכים להם, שזה מביא אותנו להיות.
הקשר בין מצה ללחם עוני
נבין דבר מעניין. וזה גם אמיתי, אני חושב שזה טעם עמוק יותר מדוע אוכלים רק מצה ולא חמץ שבעה ימים ולא שנה שלמה, כי יש לזה קשר למה שנקרא לחם עוני. כלומר שמצה היא חסרון באמת. ובאמת שהמקום, או מקום אחד בדברים שבו כתוב “שבעת ימים תאכל עליו מצות”, שם כתוב “לחם עוני”.
כלומר, “שבעת ימים תאכל מצות” יש לו קשר לכך שמצה היא לחם עוני. במילים אחרות, השבעת ימים אינם ממש המדרגה הגבוהה ביותר, הם עדיין לחם עוני. ובגלל זה זה רק שבעה ימים, כי אנחנו לא רוצים להישאר עם לחם העוני, אנחנו רוצים להגיע למן, אנחנו רוצים להגיע למדרגה העליונה, לשתי הלחם, ללחם עשיר, כן.
פרק ה: הלל שאינו שלם – החילוק בין פסח לסוכות
למה אין אומרים הלל שלם בפסח
אז איך מבינים זאת? ובאמת, זו הסיבה גם מדוע, כולם יודעים שפסח שונה מסוכות, לא אומרים הלל שלם כל שבעת הימים. כלומר, אומרים כך, כי זה עדיין בחינות לחם עוני. השבעה ימים הם לחם עוני, זה עדיין לא השלימות.
זה “שבו ושבו” שכתוב אצל שלמה ואצל חזקיה, “שבו ושבו”, שבו תחתונים כביכול. לכן קורא הוא לזה שבעה ימים, ממדריגת המלכות. כלומר, עצרת, ביום השביעי עצרת, עצרת פירושה המלכות. אז, זה הלל שאינו שלם, חוץ מהלילה הראשון, דיברנו על נקודה אחרת.
סוכות – מדריגת הגדלות
אבל סוכות, סוכות היא כבר מדרגה גבוהה יותר, סוכות היא ימי גדלות, שאז אפשר לעשות שבעה ימים שלמים, כן, שבעה ימים הלל שלם.
שני הטעמים לאי-אמירת הלל – קריעת ים סוף
ובאמת, נראה שיש לזה קשר לנושא של קריעת ים סוף, מדוע? הרי יש טעם אחר שמובא בבית יוסף ובמדרש, שלא אומרים הלל בימים השניים של פסח, או בחול המועד פסח, כי קריעת ים סוף שם יש איזו בחינה של קושי. בוודאי קריעת ים סוף היא נפלאה, אבל “מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה”, יש איזה קושי בזה, ולכאורה לכבוד זה לא אומרים הלל.
ובוודאי המפרשים שואלים, אם כך, מה עם ששת הימים האחרים של חול המועד, החמישה ימים האחרים? והם אומרים תירוצים, תירוצים דחוקים.
העומק: כל פסח הוא בחינת קטנות
אני חושב שהעומק של זה הוא, שקריעת ים סוף מראה לנו שכל הפסח הוא עדיין בחינה של קטנות. עדיין כאן, מה פירוש קטנות? “מעשי ידי טובעים בים” פירושו קטנות. מה פירוש קטנות? שאנחנו צריכים עדיין להילחם.
עכשיו מבינים כבר חצי מהסוד. צריך עדיין להילחם. בוודאי זו מדרגה גדולה, “ימותו רשעים ויראו צדיקים וישמחו” – טוב. אבל מה עוד יותר טוב? זה “יתמו רשעים ולא חוטאים”, “יתמו חטאים ולא חוטאים”. עוד יותר טוב הוא שלא יהיה פרעה בכלל, או שפרעה יודה, “ה’ הצדיק”. זו היתה התוכנית, שפרעה יודה. בינתיים היינו צריכים עדיין להילחם איתו, אז יש עדיין חסרון קטן.
זה אומר שצריך את זה, זה שלב חשוב, בלי זה לא היתה הצלחה, אבל זה עדיין חסרון.
השוואה לסוכות – העלאת השבעים אומות
בלי זה עדיין לא מבינים נכון את השבעת ימים, זה עדיין שבעת ימים קטנים. אם כך הם כל השבעת ימים, בוודאי בשבעת הימים האלה היה נס גדול, אבל מכל מקום רואים שעדיין היינו צריכים להילחם עם פרעה. זה לכאורה “הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה”. אה, לא, זה עדיין שונה. עובדי העבודה זרה היהודים זה עדיין שונה מעובדי העבודה זרה הגויים. יפה מאוד. אבל מצד האמת זה עדיין לא השלימות. על זה עדיין לא בא הלל שלם.
אני חושב שזו ההשוואה של שני הטעמים, אפשר ללמוד שזה אותו דבר.
אם כך צריך רק להוסיף בסוף השיעור, לומר מהו אולי הדבר, הקטנות, מהי הנקודה, מדוע חסר מצד אחד? זה לא מספיק, נאמר כך.
פרק ו: ביעור חמץ – השלילה של התפיסה הגשמית
חמץ כסמל לתפיסה גשמית
קודם כל, במה זה לא מספיק? כלומר, למדנו שחמץ מראה על הנושא של אלהים אחרים, זה מראה על הנושא של תפיסה מגושמת, שאדם, דמיונו, אפילו חושיו, דמיונו, שהרבה אנשים חושבים שזו המחשבה שלהם, יכול לתפוס רק דברים גשמיים, רק דברים שיש להם נפח, כן, כמו שלחמץ יש אורך ועובי ורוחב, כן, יש לו שלושה ממדים, זה הוא יכול לתפוס.
זה פירוש חמץ, ממילא אומרת ההלכה, אפילו ההלכה, קל וחומר הקב”ה עצמו אינו דבר גשמי, לא דעת גוף, צריך לשרוף את החמץ, צריך להיזהר כדי לא לתפוס אותו.
פרק ז: שבעת ימים נגד שבעה כוכבי לכת – הסוד העמוק
למה דווקא שבעה ימים
הבעיה היא אבל, נאמר דבר כזה, הבעיה היא שזה לא יכול להיות ברגע. יאמרו יום אחד, כן, יאמרו אותו דבר שאמרו לגבי חמץ בפשטות, שיום אחד, נאמר למשל, מישהו עובד עבודה זרה, האל שלו הוא אליל עץ ואבן, הוא צריך להיות לו דמות וצורה, הוא עובד איזה פסל ותמונה, תבנית אדם או בהמה, תבנית, אחת מהתבניות שכתוב שם בחומש, אחד מהדברים, זה האל שלו, יפה מאוד.
המשל: יום אחד אינו מספיק
בא יהודי, ויום אחד אין לו, בא אברהם אבינו, הוא שובר יום אחד, הוא לא עובד, הוא עושה תפילה, למי אתה מתפלל? לאלקי השמים, לאף אחד, אין שום פסל, זה האין סוף, זה אחד, השם אחד. אומרים, בסדר, אולי זה עוד אל אחד, כן, אפשר לעשות טעות כזו, עובד העבודה זרה גם החזיק שיש את האל האחד שהוא אחד למעלה, אומר, בסדר, כל יום אחד תעבוד את השמש, יום אחד את הלבנה, ויום אחד שבת תעבוד את האחד שלמעלה, אלוהי האלוהים, אין בעיה.
החידוש: השם אחד – ולא עוד
תרגום לעברית
אבל אנחנו רוצים לומר לך דבר עמוק יותר, כן, אנחנו רוצים לומר לך דבר הרבה יותר עמוק, אנחנו רוצים לומר לך שאיסור עבודה זרה לא אומר פשוט שיש גם אלהי אלהים, יש גם השם אחד, אלא שיש רק השם אחד. חידוש גדול, צריך להבין את זה, זה כבר חידוש גדול. במילים אחרות, זה לא מספיק יום אחד, שנאמר שזה במקרה, חשבת שהוא עוד אל אחד. לא, אני צריך שבעה ימים לא לעשות, ושבעה ימים זה כנגד שבעת כוכבי הלכת, שאלו הם הכוכבים והמזלות שעובדי עבודה זרה עבדו.
פירוט השבעה כוכבי לכת
היום הראשון המזל, איך קוראים לו? ה, אני כבר לא זוכר, השבתאי, וצדק, וכוכב, וכן הלאה כל המזלות האלה, הם, כל אחד מהימים שלהם, זה הולך כך יום ראשון, כי בא יהודי שבת, אני לא יודע, אפילו שבת, שבת יש גם אחד מהכוחות, נאמר כך, אם יהודי היה יום אחד בשנה לא עובד אלא את הקב”ה, היה אומר אוקיי, מה זה יום ראשון? בוודאי עובד הגוי את האל של יום ראשון. לא, יום ראשון אני עובד גם את הקב”ה. בא יום שני, אומר הגוי, בוודאי היום הוא עובד את האל של יום שני. לא, יום שני גם לא, יום שלישי גם לא.
הביאור: כל יום – רק השם
זה שבעת הימים, “שבעת ימים תאכל מצות”, כל אחד מהימים המזויפים שיש בו אל מזויף, זאת אומרת אחד מהכוחות הוא מזויף בבחינת אל, לא מזויף בבחינת מלאך, בבחינת כוחות, צריך להראות שלא רק שאני עובד גם את הקב”ה מלבד זה, אלא אתה לא האל בשום אחד מהימים. זה הסוד של “שבעת ימים תאכל מצות”.
פרק ח: חכמה ובינה – הבנה מעמיקה לעומת הבנה רגעית
מדריגת חכמה – ברק המבריק
אבל זה בוודאי גדלות גדולה, ובוודאי צריך לעשות את זה, זה הגבול, זאת אומרת לומדים יום אחד. או אפשר לומר אפילו פשוט, דקה אחת, פסח סוגיא, פסח רואה, הוא מבין בחינת חכמה, ברק המבריק, הוא מבין אלוקות, זה לא מספיק.
מדריגת בינה – שבעת ימים
צריך ללמוד את זה בבחינת בינה. בינה היא ה… זה מדברים על קטנות של בינה, באמת, אבל בינה של כל שבעת הימים, הוא עובר, הוא לומד את זה עם כל הקושיות וכל התירוצים, עד שהוא מבין שבוע שלם, הוא מבין את זה באמת, זה לא סתם במקרה, זה לא רק פסוק וריקוד, זה באמת.
אבל כל הדבר הזה עדיין בבחינת קטנות. זה מה שאנחנו לומדים בפסח, שכל הדבר הזה עדיין הכל בבחינת קטנות.
פרק ט: קטנות וגדלות – מלחמה לעומת העלאה
למה כל זה עדיין קטנות
למה כל הדבר הזה עדיין בבחינת קטנות? כי בגדלות לא נלחמים. בחינת הגדלות היא כן שבעה ימים, אבל לא להילחם כל יום.
סוכות – העלאת השרים
להיפך, פסח… מה עושים בשבועות [צ”ל: סוכות] בכל שבעת הימים? מביאים שבעים פרים. זאת אומרת, כנגד שבעים השרים מביאים שבעים קרבנות. נותנים שפע לכל אחד מהפרים, כן? במילים אחרות, מעלים אותם לקדושה. זו הרמה של שבועות [צ”ל: סוכות], ושבועות של פסח היה סחורה מזה, מזה אפשר לומר “זה א-לי ואנוהו”.
פרק י: הסבר מעמיק – מהי הטעות של עבודה זרה
הטעות: ראיית הכוחות כאלוהות
במילים אחרות, ואני אומר את זה בקיצור, צריך להוציא את זה הרבה יותר ברור, אבל זה כבר סוף השיעור. במילים אחרות, מה הטעות של עבודה זרה? הטעות היא שהוא בא רק אל השבתאי, צדק, חמה, כוכב, נוגה, לבנה, וכו’, הוא חושב רק שאחד מהדברים האלה מנהיג את העולם, והוא לא יודע יותר מזה.
התשובה היהודית: “ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים”
מה אנחנו עושים? אנחנו אומרים על כל אחד מהימים, הוא כביכול, עוברים על כל אלהי מצרים, “ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים”, כן? מישהו חשב שבעל צפון… אומר רש”י, הוא נשאר, אותו לא הרגו? לא, אותו גם היו צריכים להרוג שבעה ימים.
זו קטנות גדולה, כן? כי מי שיש לו קצת שכל מבין שלא צריך לעבור על כל אחד ואחד. ולא רק שלא צריך לעבור על כל אחד ואחד, לא צריך לבטל כל אחד ואחד בנפרד.
מדריגה גבוהה יותר: “גדול ה’ מכל האלהים”
מה אנחנו אומרים? “גדול אדנינו ורב כח”, “גדול ה’ מכל האלהים”. הוא גבוה יותר, הוא גם… אפשר אפילו לומר שהוא הכוח שנמצא בכל אחד מהאלהים, נכון? הוא מנהיג את השמש ואת הלבנה ואת הכוכבים והכל. לא צריך ללכת לשבור את השמש ולשבור את הכוכבים ולשבור כל דבר בנפרד. זה הכל קטנות.
“זה א-לי ואנוהו” – ראיית האלוקות
ולא רק את זה, יש דרך אמיתית ממה שדיברנו משם ה’. אפשר גם לראות את הקב”ה, אפשר גם לומר “זה א-לי ואנוהו”, כביכול. כמו שאנחנו אומרים “אלה”, מה ההבדל “אלה אלהיך ישראל”? זה אחר, לשון רבים, לשון יחיד, זה הבדל גדול.
אבל זה עדיין משהו בחינה שאנחנו אומרים, לא חס ושלום אנחנו אומרים שהוא האל. כן, ש”זה א-לי ואנוהו” לא אומר שהוא האל. הוא לא האל. מה שאפשר לראות זה לא האל. את זה אסור לומר, זו עבודה זרה.
הכנה לגדלות
לכן צריך להיות שבעה ימים של קטנות, שבעה ימים של ביעור עבודה זרה של “לא תאכל עליו חמץ”.
פרק יא: עצרת – המעבר מקטנות לגדלות
“וביום השביעי חג לה'” – עצרת
“וביום השביעי חג לה'”. מה זו העצרת לה’? העצרת, שמתאפקים, כן, עצרת באמת, הסדר שאמרנו, “אם רץ לבך שוב לאחד”, מתאפקים, זה אומר שהדמיון רוצה להוסיף, ואומרים לא, זה לא, זה לא האל. אוקיי.
עצרת – נעצר: הכליאה באלוקות בכלי
אחרי שעושים את העצרת, אבל להיפך זה גם “נעצר”, זה גם, הזוהר אומר “נעצר” זה לשון כליאה, נכלאת כביכול האלוקות בכלי מסוים. מה שזה אומר, ואני לא אסביר עכשיו איך זה יכול להיות, אבל מה שזה אומר הוא שאם מחזיקים בגדלות, אז כן, אפשר לראות, אפשר להיות מקדש, אפשר להיות תורה, אפשר להיות מצוות, אפשר להיות את כל הדברים האלה, רק בלי שום טעות שהדברים האלה הם אלוקות. אבל הם כן.
במילים אחרות, שהקב”ה בחר להתגלות, או אנחנו מצד הקטנות שלנו רואים אותו כך, מה שזה לא יהיה.
התוצאה: ראיה בלי טעות
זה, מי שלא אכל חמץ שבעה ימים, הוא יכול לראות את זה, כי אין לו חשש טעות, אין לו חשש טעות בזה. לא רק שאין לו חשש טעות נאמר, אלא הוא מבין גם ששבעת הימים שנזהרים מחמץ זו קטנות מסוימת, וצריך אחר כך לבוא הרבה יותר גבוה.
—
אוקיי, זה בראשי פרקים. ראשי פרקים, הדרשה הייתה הרבה יותר ברורה מהיסוד, אבל בראשי פרקים הבנו את עיקר הדבר.
עבודת ביעור חמץ: מקטנות לגדלות
פרק ה: סיכום העיקרים – מהות הקטנות והגדלות
ההכרה בהבנת הרבי
לא רק שאין לו חשש טעות כפי שאמר, אלא הוא מבין גם ששבעת הימים שאני מבער את החמץ זו קטנות מסוימת, ואני צריך עוד לבוא הרבה יותר גבוה.
סקירת הדרשה
אוקיי, זה בראשי פרקים. הדרשה הייתה הרבה יותר ברורה מהיסוד, אבל בראשי פרקים הבנו את עיקר הדבר, שצריך לדעת, ובואו נעשה את אותו הדבר, נחזור על עיקר הדבר.
הנקודה העיקרית: הכרת הקב”ה בשבעת הימים
צריך לדעת שבעה ימים לא לאכול מצה, ושנאמר שזה מקרא, ובמילים אחרות שנאמר שגם כאן יש אל.
ההבדל בין קטנות וגדלות
בחינת קטנות: שלילת הכוחות המזויפים
אלא מה, בקטנות עוברים על כל אחד ואחד ואומרים לא:
– לא אל
– לא אל
– לא אל
רק אחד הוא האל.
בחינת גדלות: התכללות ניצוצות
והגדלות שבשביעי של פסח היא התכללות ניצוצות מזה, אפילו עוד בבחינת קטנות, היא לומר שמי שהוא רק אחד, ממילא כולם הם רק אחד.
סוד הגדלות: שעבוד דרך אחדות
אפשר לשעבד את השמש, ובזה משעבדים את הקב”ה באמת. זה הסוד של הגדלות.
המסקנא: שביעי של פסח עדיין קטנות
ובשביעי של פסח עדיין אין לנו מילים לומר את זה נכון, ואנחנו אומרים שזה עדיין בחינת קטנות.
EN English ›
📋 Shiur Overview
Discourse for the Seventh Day of Pesach – The Secret of the Seven Days of Matzos
Introduction: Two Aspects of Matzah
In honor of the custom to learn on erev Shabbos and yom tov, this connects with the discourse of Shabbos HaGadol regarding the secret of biur chametz (removal of leavened bread).
The foundation that is established: There are two distinct aspects of matzah:
1. Matzah as a practical mitzvah – The eating of matzah on the night of the Seder, “ba’erev tochlu matzos,” “al matzos u’merorim yochluhu” – a specific mitzvah of the first night, connected with the korban Pesach and the dramatic moment of the Exodus from Egypt.
2. Matzah as the negation of chametz for seven days – “shivas yamim se’or lo yimatzei b’vateichem” – this is the essence of matzah, a whole week living without chametz. This is a new level, which stands on its own.
The Seventh Day of Pesach – The Unique Yom Tov of the Seven Days
The seventh day of Pesach (“bayom hashvi’i chag l’Hashem,” “atzeres”) is not merely an end to Pesach, but rather the unique yom tov of the second aspect. The first day yom tov belongs to the korban Pesach and the Exodus from Egypt; the seventh day of Pesach is the yom tov of the shivas yamim tochal matzos aspect – a distinct level with a distinct content.
The Great Question: Why an Entire Week?
Here arises a “new Mah Nishtanah”: Why must one go an entire week without eating chametz? We have already celebrated the Exodus from Egypt on the night of the Seder – what is happening the rest of the week? Other yamim tovim (Shavuos, Rosh Hashanah, Yom Kippur) are only one day – why must Pesach be seven?
—
The Rambam’s Division: Two Types of Yamim Tovim
The Rambam holds that the general principle of yamim tovim is simple to understand – joy, fellowship, faith, learning. But details like the duration of each yom tov require an explanation. Although the Rambam himself says in his introduction that one should not seek reasons for numbers (like how many sacrifices), he does seek a reason for the length of yamim tovim. He divides them:
– One-day yamim tovim: Rosh Hashanah, Yom Kippur, Shavuos
– Seven/eight-day yamim tovim: Pesach, Sukkos
Two questions need to be answered:
1. Why is there this distinction between short and long yamim tovim?
2. Why specifically seven days?
The Rambam’s Answer: Feeling and Publicizing
Shavuos is zecher l’matan Torah – an event of one day, therefore one day yom tov. Rosh Hashanah – awakening oneself to teshuvah (repentance) takes one day. But Pesach – the festival of matzos – has a different nature: the mitzvah of not eating chametz cannot be fulfilled in one day, because one day without chametz could be coincidental. “Kedei shetiheye margish” – so that one should feel it, and “sheyitparsem ha’inyan” – so that it should be publicized. This requires a longer period.
Why Specifically Seven? – Three Layers of Explanation
a) The Rambam: Seven is the Opposite of Coincidence
Seven is the opposite of chance: once – coincidence, twice – coincidence, three times – chazakah (established pattern), but seven – double chazakah, without any doubt that this is a conscious matter. Only after seven days does it become “nikar” that one is not eating chametz intentionally.
b) Seven as a Natural Number
Seven days is a middle ground between the sun (one day) and the moon (thirty days) – a month divided by four gives a week. The order of a week has to do with the natural order.
But here a question arises: Is a week truly natural? Seemingly a week is only a zecher l’ma’aseh bereishis (remembrance of Creation), not a natural phenomenon like the day (sun) or month (moon). Two answers:
1. Seven wandering stars – Each planet corresponds to one day, a complete cycle goes through all seven.
2. Medical cycle – In medicine it is accepted that seven days is the natural cycle for the body to heal itself. This is also seen with metzora (one afflicted with tzara’as) – seven days of quarantine, seven days of observation.
c) The Foundation: Matzah is Medicine, Not Just Remembrance
If matzah were only a zecher l’yetzias Mitzrayim (remembrance of the Exodus), one day would suffice. But matzah is a medicine – a transformation in the person’s essence – and therefore it requires a minimum of seven days, because this is the natural cycle.
The Rambam in Hilchos Teshuvah warns: whoever says Torah is only a medicine for the body – ein lo chelek l’olam haba (has no share in the World to Come). The Torah is a medicine for the soul, medicine for character traits, medicine for beliefs. However – the Torah is misdameh el hateva (resembles nature): just as the body is healed in seven days, so too is the soul healed in seven days. According to Kabbalah: nature is only vak (without mochin), and the Torah brings in gar (mochin/da’as) into nature – the structure remains similar, but the content is elevated.
d) Bris Milah as an Analogy
The same principle with bris milah (circumcision): How is milah a perfection if one is breaking the body? The body is perhaps more complete with the orlah (foreskin), but the soul is better without it. Milah is bashmini (on the eighth day) – beyond the nature of seven – because it is a perfection of the soul.
e) The Higher Level of Seven
Seven represents seven sefiros, seven angels, seven levels. This is the deeper reason why everything in creation goes by seven – sefiras ha’omer (7×7), seven thousand years, etc. Not only does the body need seven days to transform, but also the intellect and soul need seven levels in order to absorb the message of matzah. This is the difference between “b’shivas yamim” (in seven days – time-based) and “shivas yamim” (seven days as levels – essential).
—
The Zohar’s Approach: Why Not an Entire Year?
The Zohar asks a strong question: If chametz alludes to the yetzer hara / sitra achra / kelipah (evil inclination / other side / husk), why is it not forbidden the entire year like pig?
The Zohar’s Parable (Parshas Bo)
A simple person who was freed and given a high position – he does not wear his coronation garments every day. He lives in the weekday world. But once a year, on the anniversary, he puts on the special garments – “v’yilbash osam bigdei shesh”, as Yaakov did for Yosef “kesones pasim.”
The Application
Not eating chametz is not itself the level – it is the way one ascends from level to level, like “shivas yamim yimalei es yedchem” with the milu’im (inauguration) of the kohanim. The seven days are a process of his’alus (elevation), and afterwards one lives on the new level – but one only needs to go through it anew once a year.
—
The Level of the Seven Days – Lechem Oni and Katnus
In Devarim it says “shivas yamim tochal alav matzos” together with the concept “lechem oni” – poor bread. This means that the entire seven days of matzah are still a level of deficiency, not perfection. The goal is not to remain at lechem oni – but rather to arrive at the manna, at the shtei halechem (two loaves), at lechem ashir (rich bread) – a higher level.
Why No Complete Hallel on Pesach
This explains why one does not say complete Hallel the entire seven days of Pesach (unlike Sukkos). Two reasons are united:
– Lechem oni – All of Pesach is still in the aspect of katnus (smallness)
– “Ma’asei yadai tovim bayam” – At the splitting of the Sea, the Egyptians drowned
Katnus means that one must still battle with the enemy. The better would have been “yitamu chata’im v’lo chotim” – that Pharaoh himself should admit, not that one must defeat him. Sukkos on the other hand is yemei gadlus (days of greatness) – there one brings 70 bulls for the 70 nations, one elevates them to holiness instead of fighting them.
The Deeper Secret: Seven Days Against Seven Planets
The seven days stand against the seven wandering stars (Saturn, Jupiter, Sun, Mercury, Venus, Moon, etc.) – the celestial bodies that idol worshippers served. Each day of the week one demonstrates: Not only do I also serve the Almighty, but you (the planet) are not a god at all. This is “u’vechol elohei Mitzrayim e’eseh shefatim” – one goes through each false god and shows that it is not.
But this itself is still katnus, because:
– One with true intellect does not need to break each one individually
– One must understand that “gadol Hashem mikol ha’elohim” – He is the power in everything
– In gadlus one does not fight – one elevates everything to holiness
Atzeres – The Transition from Katnus to Gadlus
“U’vayom hashvi’i chag l’Hashem” – atzeres means one restrains oneself: the imagination wants to add more, and one says “no, this is not God.” But atzeres also means “ne’etzar” – Godliness is contained in a vessel. After the seven days of katnus, when one has no concern of error anymore, one can indeed see – a Mikdash, a Torah, mitzvos – without the error that these things themselves are God.
—
Conclusion: Katnus, Gadlus, and the Way Forward
Biur Chametz – Katnus
Each one of the seven days (seven midos/attributes) goes through and says “not a god, not a god” – one negates the false powers, until one arrives at the truth that only One is God. This is the biur chametz – establishing that no other power is true. Even in the lower level one recognizes the Almighty’s presence – even here there is a God.
The Seventh Day of Pesach – Gadlus
Here is a hiskallalus nitzotzos (integration of sparks) – a higher level where one achieves that the One who is “only One,” automatically means all are only One. One can subjugate even the sun (the natural forces), and through this one truly subjugates the Almighty. Everything is included in the unity.
But Even This Is Not Yet the End
Even the seventh day of Pesach is still in the aspect of katnus – we still do not have the proper words to express it as it should be. After the seventh day of Pesach one must come much higher – to the full gadlus. The entire seven-day service of biur chametz is still a step, not the end – a necessary process on the way to true perfection.
📝 Full Transcript
Seven Days You Shall Eat Matzot: The Level of the Seventh Day of Pesach
Introduction – The Custom to Learn on Erev Yom Tov
Gentlemen, today is erev Shevi’i shel Pesach [the eve of the seventh day of Passover]. There is a custom to learn every erev Shabbat [Sabbath eve] and yom tov [festival].
It is certainly late, and everything in the Torah is truth, whether one hears it before, after, or in the middle.
I want to teach us as follows: They learned on erev Pesach a ma’amar [discourse], actually the week before that, I mean Shabbat HaGadol [the Great Sabbath before Passover], when they spoke about the secret of bi’ur chametz [the removal of leavened bread].
The Simple Meaning in the Verses – The Emphasis on Seven Days
The simple meaning is that the verse says several times:
* “Seven days you shall eat matzot [unleavened bread]”
* “Seven days se’or [leaven] shall not be found in your houses”
* “Seven days you shall eat matzot and on the seventh day is a festival to Hashem”
* “Seven days you shall eat matzot and on the seventh day is an atzeret [assembly] to Hashem”
One sees several times in the simple meaning of the verses, that we, for example, don’t grasp – I mean, one does grasp, but we don’t grasp – it appears that the bi’ur chametz, the actual action, the action of “tashbitu [you shall remove],” one does this on erev Pesach, or perhaps one enters Pesach feeling that one has already left the chametz, one begins to eat matzah.
The positive commandment of eating matzah is only the first night according to how the Sages learned. But one doesn’t grasp, there is a strong emphasis in the Torah that one should not have chametz, one should eat matzah, according to how we learn, the simple meaning of matzah is “he shall eat for seven days,” with the simple meaning not chametz.
Two Aspects of Matzah
On the other hand, the topic of matzah, the main seven aspects of bi’ur chametz, there are two aspects of matzah, yes?
First Aspect: Matzah as a Practical Mitzvah
There is an aspect of matzah which is a practical mitzvah, a part of the joy, “al matzot u’merorim yochluhu [on matzot and bitter herbs they shall eat it],” “ba’erev tochlu matzot [in the evening you shall eat matzot],” because this is the obligation of the first night when one performs the eating of matzah.
Second Aspect: Matzah as the Negation of Chametz – The Essential
But this is perhaps not even the essential aspect of matzah, it is only like a detail in matzah. The essential aspect of matzah is the bi’ur chametz within it, “seven days se’or shall not be found in your houses,” “you shall eat matzot,” that on this there is an additional action on this that one should humble the se’or, influence the chametz, so that there should not be any chametz on Pesach.
But the essential action, the essential existence of the matzah of the entire Pesach is essentially not simply chametz, they eat matzah and not chametz. It is not even the speed of the chipazon [haste]. Yes, the chipazon one must speak of on the first night, that is certainly the time to speak of the chipazon of yetziat Mitzrayim [the Exodus from Egypt].
The Difference Between the First Night and the Seven Days
This is all in the aspect of leaving the chametz, the first thing, the moment that one leaves is the strong action, the great vitality, the liveliness, one does something, one goes out.
But afterwards there are seven days that one eats matzah, and it appears explicitly in the verses that the seven days is a new level, a new level of the aspects of matzah, different from the aspect of negating the chametz.
Pesach Mitzrayim – One Day
As we can see, in Pesach Mitzrayim [the Passover in Egypt], perhaps even in Pesach Midbar [the Passover in the Wilderness] according to the simple meaning, but the law is certainly in Pesach Mitzrayim there was only one day, there was only one day.
It states explicitly “ki tavo’u el ha’aretz [when you come to the land],” then it will be, one will make Chag HaMatzot [the Festival of Matzot], one will make seven days. Seven days of Chag HaMatzot is only when one has arrived in Eretz Yisrael [the Land of Israel]. So it states in “ve’achlu hayom hazeh lechem oni lezichronah [and they ate on this day bread of affliction as a remembrance],” and then “vechagitem oto chag l’Hashem [and you shall celebrate it as a festival to Hashem].”
“On the Seventh Day a Festival to Hashem” – The Yom Tov of the Seven Days
And it states further in the next parshah [Torah portion], “seven days you shall eat matzot and on the seventh day is a festival to Hashem.” As I said, this means that this appears in Parashat Va’era, as it were, with eating matzah seven days, and from this will come, through this “and on the seventh day” is a festival to Hashem.
What is “Chag l’Hashem”?
Chag l’Hashem is a very lofty thing, it doesn’t appear on everything, it appears on Sukkot, it appears several times chag l’Hashem. What is the chag l’Hashem that is not the festival of the first night which has to do with the offering of the korban Pesach [Passover sacrifice] from the fourteenth, from erev Pesach, and one makes the night also, “bayom harishon mikra kodesh [on the first day a holy convocation]”?
Apparently this is all a continuation of the first thing of the korban Pesach. You have an extra law of eating matzah seven days, that is, not eating chametz seven days, this is a new level, a new aspect, and this aspect has a yom tov.
Shevi’i shel Pesach – The Yom Tov of the Seven Days
The yom tov of this aspect is called Shevi’i shel Pesach, it is called atzeret, “on the seventh day atzeret,” or “on the seventh day chag l’Hashem.” This is the yom tov that has to do with the seven days.
It is the yom tov of the first day, it is true, there is an extra yom tov. It could be that Pesach itself, the fourteenth, according to the aspect of yom tov is not really a yom tov, there is no prohibition of work. There is a custom, once there was a custom, there are places that had the custom not to do work, but there is no mitzvah of prohibition of work, it is not really a yom tov from the Torah. The yom tov of this is certainly Leil HaSeder [the Seder night], the first day of Pesach, which is all a continuation of this.
But the seven days, the level that is called “seven days you shall eat matzot,” the yom tov of this is “on the seventh day chag l’Hashem.” The yom tov of Atzeret shel Pesach, which states atzeret, “on the seventh day atzeret” appears in Parashat Re’eh, or the chag l’Hashem which is Shevi’i shel Pesach.
The Necessity to Understand the Level of Shevi’i shel Pesach
And one must truly understand the level, the aspect, one is not just to speak about this enough. Usually Shevi’i shel Pesach all the sermons go on Kriat Yam Suf [the Splitting of the Sea], which is certainly a great thing, one should learn that there was Kriat Yam Suf at that time.
But one must remember that the simple meaning of Scripture, afterwards, I mean that also the depth of the secret, later there is a secret of Kriat Yam Suf, the Arizal connected somewhat the secret of Kriat Yam Suf with the matter of Shevi’i shel Pesach, perhaps we will explain a bit, perhaps one will be able to understand it.
The Simple Meaning: Shevi’i shel Pesach is the Seventh Day of Chag HaMatzot
But the simple meaning, Shevi’i shel Pesach is the festival, Chag HaMatzot, the seventh day of Chag HaMatzot. One can say, on Sukkot there is the seventh day, or the eighth day we have Shemini Atzeret [the Eighth Day of Assembly], it is an atzeret after seven days, here it is after six days, okay, it is a bit different.
I saw the Sforno [Rabbi Ovadiah Sforno, 1475-1550] perhaps wants to argue that from him one sees no, that Shevi’i shel Pesach is a new thing, it has to do with Kriat Yam Suf, because just as the seventh of Sukkot is not a yom tov, except for Shemini Atzeret, which is the eighth, it is a new thing, and it could be that the eighth of Pesach is essentially what we call atzeret to Shavuot.
But in any case, the simple meaning is not so, the simple meaning is that seven days, so it states explicitly, “on the seventh day chag l’Hashem,” this already appears truly even before Kriat Yam Suf, yes, it is already a mitzvah for generations, it was already given in Egypt. And this is the holiness of Chag HaMatzot, it is “on the seventh day chag l’Hashem.”
The Great Question: Why Does One Need Seven Days?
Let us want to understand what is the level of Chag HaMatzot seven days to Hashem. What would be missing if Chag HaMatzot were one day?
This is Not Just a Learning Question
This is not just that this is a question in learning that one can ask, it is even a yom tov that is one day:
* Shavuot is one day
* Rosh Hashanah is one day
* Yom Kippur is one day
One can very well make yamim tovim [festivals] of one day, it doesn’t seem necessary that the yom tov should be seven days.
This is Also a Question in Reality
This is also a question in reality, it is also a question in conduct. Everyone who makes Pesach, he feels, the great effort of Pesach one makes the first day, Leil HaSeder, it is certainly a great yom tov, a great light, and afterwards one drags oneself another six days of Chol HaMoed [the intermediate days of the festival].
And when Shevi’i shel Pesach comes, okay, there is another yom tov, like a little Shabbat, but one doesn’t see why the seven days are necessary.
A New “Mah Nishtanah”
And the answer to this is, it is another question of yours, you can ask a new Mah Nishtanah [What is different].
Mah Nishtanah halailah hazeh mikol haleilot [What is different about this night from all other nights], we answered, we left Egypt that night, bechipazon yetzatem [you left in haste], so lechem oni [bread of affliction], what will only be the reason for this one doesn’t eat chametz the first night, shebechol haleilot anu ochlin chametz u’matzah, halailah hazeh kulo matzah [on all other nights we eat chametz and matzah, this night entirely matzah].
The child should ask further, velo od kashah li [and not only is this difficult for me], the child asks tomorrow, Shevi’i shel Pesach he asks a new question, why do we eat… shebechol hashavuot [on all other weeks], yes, it is a new question, shebechol hashavuot anu ochlin chametz u’matzah, hashavua hazeh kulo matzah [on all other weeks we eat chametz and matzah, this week entirely matzah], it is an entire week, seven days you shall eat matzot. How does this come about?
The Question Becomes Even Stronger
If you will say, the simple meaning is as the Rambam [Maimonides] says, there is no obligation to eat matzah, there is only a prohibition to eat chametz. Okay, shebechol hashavuot mutar le’echol chametz [on all other weeks it is permitted to eat chametz], it is an even greater question, why hashavua hazeh asur [this week is it forbidden]?
If you will say we left Egypt, very good. How long did we leave Egypt? We already celebrated yetziat Mitzrayim on Leil HaSeder. What happened today that one may not eat chametz an entire week?
The Rambam’s Approach to the Reasons for the Mitzvot of Yamim Tovim
And I want to say the answer that the Rambam wrote in the way of the simple meaning according to his approach, and I want to learn it in a bit as we see here lately, and bring up the explanation in the Zohar.
The Zohar doesn’t speak exactly of the question, regarding Shavuot almost explicitly the Rambam’s question, but also in several places where the Zohar speaks of the secret of seven days you shall eat matzot, he asks usually it is in order to answer another question, two other questions that he answers with this, but it seems to me that it also has to do with understanding the secret, the level of seven days you shall eat matzot. And afterwards we will explain this, Rabbeinu HaAri [our teacher the Arizal] in continuation of what we have learned.
The Rambam’s Question
So what did the Rambam say? The Rambam asked such a question. The Rambam is always, as always, very broad in the general principles of things.
The World Understands What a Yom Tov Is
The world understands, there are different yamim tovim, the world understands what a yom tov is, one doesn’t need truly, he says himself, that a yom tov, there are all kinds of mitzvot, the reason for the mitzvot of why there are yamim tovim is not so difficult to understand, it is not a mitzvah like sha’atnez [the prohibition of mixing wool and linen] that one must search for the simple meaning.
Certainly there is more depth and more profundity that one can do, not just understand, one can do even more on a yom tov than the simple meaning. But that there is a yom tov everyone understands:
In Physicality
Either in physicality it is a good thing, a person should rejoice from time to time
Regarding Society
Either regarding society, which is in the aspect of tikun hachevrah [fixing society], that people should gather together, one should rejoice together, it is certainly also a good thing for this
Tikun HaMidot
Tikun hamidot [character refinement], that which makes “vesamachta bechagecha atah uvincha uvitecha ve’avdecha va’amatecha vehaLevi [and you shall rejoice in your festival, you and your son and your daughter and your servant and your maidservant and the Levite]” as the Rambam always emphasizes
In the Aspect of Spirituality
Either in the aspect of spirituality, that one should gather together to learn, one should remember the wonders of yetziat Mitzrayim, the teachings of emunah [faith], the da’at [knowledge]
These are all good things, all simple and clear matters, it doesn’t need truly any reason at all, these are matters, clear things, these are not things that need an explanation here.
But Details Need an Explanation
Nevertheless, there are details. So when one speaks of yamim tovim truly, it is not difficult, why there is a yom tov is not difficult. But details, and why here it is so and there it is so, this is indeed a thing that needs a bit of explanation. There are several kinds of details that one must try to explain.
The Rambam Seeks a Reason for the Length of Yamim Tovim
One kind of detail is what is the secret of the length of yamim tovim. It is very interesting, because here the Rambam actually seeks a reason apparently for the kind of thing that everyone thinks he said in his introduction there that on such things one should not seek any simple meaning, why seven days and not six days.
The Rambam says at the beginning that there are details, not on all details can there be a reason, because there must be something. I made eight days, you would ask why eight days? I made seven days. So the Rambam says on the numbers of how many sacrifices one brings, and such kinds of things.
But in practice, when it comes to how many days yamim tovim are, the Rambam does indeed seek a simple meaning.
The Rambam’s Distinction: Two Kinds of Yamim Tovim
And he says that there is a certain order in this. He says that there are yamim tovim of one day, there are basically two kinds of yamim tovim, interesting:
Yamim tovim of one day:
– Rosh Hashanah
– Yom Kippur — perhaps actually Yom Kippur is not really the same kind of yom tov
– Shavuot
Yamim tovim of seven days or eight days:
– Pesach
– Sukkot
Let’s say approximately the same. Two kinds of yamim tovim, these are the yamim tovim from the Torah.
The Two Questions That One Must Understand
One must understand what is the secret. This is one level, one question. Another question one must understand, why specifically seven days. These are two different questions. Yes, or eight days, let’s say Sukkot is seven plus one, let’s say it is similar, yes?
These are two questions that one must understand:
1. Why are there great long yamim tovim, weekly, an entire week of yom tov, and there are yamim tovim that are only one day?
2. Besides this there are yamim tovim that have a special number of seven, a special number.
These two questions the Rambam asks, and he answers according to the simple meaning, and we will see in this simple meaning a good teaching, and the Zohar which continues on this the secrets of the matters, and the Ramban, the Zohar, and the other commentators who bring out more afterwards the Arizal, we will see.
The Rambam’s Explanation: Why Shavuot is One Day and Pesach is Seven
Beginning with the Second Question
So first, and it is interesting that he begins first with the first question, why is it seven days at all? But I want to begin first with the second question, why is Shavuot different from Pesach? Or one should say Rosh Hashanah, Shavuot from Pesach and Sukkot. Because both are one next to the other, yes?
After Pesach comes Shavuot, after Rosh Hashanah comes Sukkot. There are two sets of, true, there is also Yom Kippur, there is another day, but in any case, there are two sets of yamim tovim that have one day, and afterwards next to it a seven-day yom tov.
Passover is the Festival of Matzot — The Commandment of Not Eating Chametz
He says this: Passover is about the matter of eating matzah [unleavened bread], yes? Everyone understands, one must eat matzah. Why? We understand, but it’s a major theme of Passover, it’s called the Festival of Unleavened Bread. Passover is called the Festival of Unleavened Bread, it’s not called Passover, Passover is only the first day. The Festival of Unleavened Bread, it’s the Festival of Unleavened Bread. That is, one must eat matzah and not chametz [leavened bread].
The Difference Between Eating Matzah and Not Eating Chametz
Now, let’s understand this: if one says one must make a great festive meal, “al matzot umarorim yochluhu” [they shall eat it with matzot and bitter herbs], eat a Passover sacrifice, that is probably a matter of one day. Everyone sees that it’s a joy, a celebration, a great festival that was made in honor of, one even went to the Temple Mount, one makes a pilgrimage to Jerusalem, a special commandment and joy that was made in honor of the Exodus from Egypt.
But if one says something else, not eating matzah, not eating chametz, not eating chametz. Imagine that one night one doesn’t eat chametz, or two nights one doesn’t eat chametz, two days one doesn’t eat chametz. It could all be by chance.
The Passover Haggadah and the Maharal’s Explanation
The Passover Haggadah, the Maharal [Maharal of Prague, Rabbi Yehuda Loew, 1520-1609] says this: “shebechol haleilot anu ochlin chametz umatzah” [on all other nights we eat both chametz and matzah]. What does it mean every night to eat either chametz or matzah? No, it means to say, it could happen that one eats a little chametz, it could happen a second night, there wasn’t time, so one made matzah. It could be, it happens, it happens, or simply there’s a matter that one eats matzah.
The theme of not eating chametz, yes, the theme, understand very well and very nicely this way: the commandment of yes eating matzah can be fulfilled the first night, and specifically the first night. Then, one night one eats yes a matzah, that’s okay, it’s a special matzah, one makes a blessing “al achilat matzah” [on eating matzah], one makes clear, this is the matzah of “zecher liyetziat Mitzrayim” [in remembrance of the Exodus from Egypt].
The Ramban’s Foundation: Not Eating Chametz Must Be Noticeable
But the commandment of not eating chametz, says the Ramban, one cannot fulfill it in one night, it’s not possible. Why can one not eat chametz in one night? One can make an intention, I’m not eating chametz today because of the Exodus from Egypt, because of Passover. Very good, but it’s not so noticeable. One couldn’t even ask a question on this “shebechol haleilot anu ochlin chametz umatzah”. Fine, it’s just a night when one eats matzah. What can you do to me?
In order that it should be a distinct status, that one should feel at all, he calls it “kedei sheteheyeh margish” [so that you should feel it]. Two things:
– That you should feel it
– And “sheyitparsem ha’inyan” [that the matter should become publicized]
We remember, all these commandments have a matter of making known, yes, making known the miracles, making known the knowledge, publicizing, everyone should know. One cannot do it in one night. How long must one do it? At least several nights.
Why Specifically Seven Days?
On this will come the second question why exactly seven, but it must be a longer… It must be at least first of all, it must be a longer period of time.
One can say it should be like a chazakah [a presumption established through repetition], yes? Three would already perhaps be a question if it’s enough, yes? Three is a chazakah. What does that mean? First time, coincidence. Second time, coincidence. Third time, ah, there’s already a pattern, there’s already something, there’s something that one must understand.
Seven is the Opposite of Coincidence
The same thing is even longer than three, seven. Let’s say a simple thing, seven is certain that it’s not a coincidence. Seven is the opposite of coincidence, very interesting, yes? Not the word chazakah. One, two times something happened, but one can say seven is two times three plus one, it’s even more.
There is an opinion that chazakah becomes from the fourth time, yes? That is three times, after that the fourth time it’s a moed [an established pattern]. So, three times did something, okay, done, eating chametz and matzah. Ah, the fourth time, or the seventh time, already double, already without any doubt a chazakah, now it has become noticeable that it’s a real thing, there’s something a true reason why one doesn’t eat chametz. And only this way can one fulfill the theme of not eating chametz.
The Difference Between Passover and Shavuot
This is the holy Rambam’s distinction, which is not the case with Shavuot. Shavuot is a remembrance of the Giving of the Torah. How long did the Giving of the Torah take? One day. One remembers it in one day.
The same thing Rosh Hashanah. Rosh Hashanah is, let’s say, blowing the shofar is everything is for repentance. How long does it take to be aroused to repentance? Actually doing repentance takes ten days, the Ten Days of Repentance, at least, a whole life, but being aroused takes one day.
Passover Also Happened in One Day — But…
Simply, Passover is also a remembrance of something that happened in one day. Ah, one would have thought about this. Seemingly, this is how it looks, “hayom atem yotzim” [today you are going out]. But if one wants to do it through not eating chametz, not eating chametz one cannot do in one day. It’s not, it’s not any calculation. It’s only a calculation if one does it a whole week.
The Conclusion According to the Simple Meaning
So one understands already according to the simple meaning that “shivat yamim tochal matzot” [seven days you shall eat matzot], and in order to eat matzot which means not chametz, one must take seven days for this. This is the first level. And let’s already on this first level add what the Zohar adds to this.
The Zohar’s Explanation: The Secrets of the Matter
The Zohar’s Question: Why Isn’t Chametz Forbidden the Whole Year?
What does the Zohar say? The Zohar, two places, and two different answers, but both are in the same aspect of not eating chametz. The Zohar says, the Zohar asks, and one can the Zohar’s question, we spoke about this at length in the writings, and perhaps there were classes about this in previous years.
It’s a tremendous question, that if chametz is a hint for the evil inclination, or as the Kabbalists say deeper, that chametz is a hint for a husk/shell of impurity, for the inflated nature of the “make us gods” that we learned on the Great Sabbath before Passover. If so, why should one eat chametz the whole year? What is the contradiction? If chametz is a bad thing, it should be forbidden the whole year, like pig, like forbidden foods.
The Zohar’s Answer: A Parable of Royal Garments
Now, on this the Zohar says two different answers, at least, on the question. But I think both of them have to do the same, because both of them… I simply made a search in the Zohar how the Zohar speaks of the theme of seven days. Both of them the Zohar brings in the theme of seven days. It’s simple, because the prohibition of chametz is seven days indeed, but I think one must understand it in such a way.
The First Explanation in Parshat Bo
One thing the holy Zohar says in the Torah portion of Bo. Let’s give a check right away in which portion this is… Yes, in Parshat Bo. The first explanation that the Zohar says on this, the first thing that the Zohar says in Parshat Bo is, that he says a parable.
He says a parable, he says, he wants to bring out that chametz, the prohibition of chametz, is not literally that chametz is a bad thing. It’s more that chametz points to idolatry, let’s say, to the power of materialism, to the power of the seventy celestial princes, all these matters that we learn that this is the Exodus from Egypt, going out from them.
The Meaning of Going Out from Egypt
The Zohar says, that at the time when they went out from them, they went out against their will, went out from the dominion of chametz, from the dominion of the Other Side, forces of impurity, from the… The Zohar says there that it has many names: another god, evil inclination, the other harsh one [Aramaic], Pharaoh, Haman. It has many names there. There’s no difference how one calls it, the evil inclination is called by seven names, but the one who goes out from Egypt is exempt from all these things.
So essentially, that which one eats matzah on Passover and not chametz, is one must go out, one has already gone out, one has already gone out from this. But why does one eat?
The Parable: A Person Who Becomes Free
He says a parable, a person who was a simple person, he was made a free person, he was given a government position, he was given a high level, a high office in the kingdom. He doesn’t wear every day the royal garments, the special coronation clothes, yes? Special clothes that one wears, the crown, the special coat that one puts on in honor of the queen.
That one became a governor, a general, a nobleman, I don’t know what he became, one gives him something a special garment in order to dress in. He doesn’t wear it every day. Every day he does his work, and in other words, in a certain sense he lives in the weekday world, he lives even in the common world. He’s not always at the level of becoming a free person, of becoming the level. Becoming the level, that happened once.
The Application: The Seven Days of Inauguration
“Shivat yamim yemale et yedchem” [seven days shall your hands be filled]. One sees very nicely in the Torah, that one wants to make a person, the Torah portion of Tzav, one wants to make a person into a priest, he must seven days go and put on the priestly garments, yes, the many garments, one makes the anointing oil, one makes the inauguration ceremony, “shivat yamim yemale et yedchem”.
After that he’s still a priest, even when he goes out. During the service he must put on the priestly garments, but it doesn’t mean, he also has other services, “they shall teach Your laws to Jacob”, the priest is a teacher. Not always does he go with the level of “yemale et yedchem”.
The Application to Passover: Once a Year the Linen Garments
Why? Because one must think why, but perhaps this is the order. That one understands that the word is not that the chametz is itself the level, the not eating chametz is itself the level that one takes on, but a hint to this it is. The not eating chametz is the way how one goes out from level to level. It’s more that.
Therefore, only once must he do this. After that, says the Zohar, one makes a remembrance for this every year. Perhaps one makes a remembrance for the seven days of inauguration, not clear there. The High Priest brings a griddle-cake offering every day. He brings more than his death offering, which is the same offering that the High Priest brings in order to become worthy to become inaugurated, the High Priest does every day.
But the Zohar says that this is the order that once a year, when comes the anniversary of the time when he became received the honor, the position, he puts on again the linen garments, “and he shall put on the linen garments”, like a father puts on for Joseph beautiful clothes, “and he made him a coat of many colors”, says the Zohar, because it’s an aspect of “and he made him a coat of many colors”.
Why Specifically Seven Days of Passover? – The Rambam’s Explanation and the Natural Order
The Rambam’s First Reason: Seven as a Natural Number
This is one way how one can understand it.
And here further, here it’s already much clearer and closer to what we’re learning here. That is, it comes connected with what the Rambam says, because the theme is really the theme of healing. It’s very interesting, he’s going to bring what the first thing that the Rambam says: why exactly seven days?
The Rambam says this: why exactly seven days? Why not, I said three days, four days, which would also have been a chazakah? The Rambam says, first he says a reason: seven days is a good number, it’s a middle between the moon and the sun. A week – the sun goes through every day, the orbit of the sun is every day, one day. A month is thirty days, one divides a month by four, it makes sense to divide the month approximately by four, comes out a week. And he says that the order of a week has very much to do with the natural order.
The Question of the Commentators: Is a Week Really Natural?
The commentators struggle: what does the Rambam mean when he says that the natural order has to do with weeks? Seemingly, weeks are not a natural thing. So one says many times a week, the theme of a remembrance of the act of Creation, one says that the Almighty made the world in six days, the seventh day He rested. But one doesn’t see – the moon goes through in twenty-nine and a half days the moon goes around the world, that one can see in nature. The great orbit of the sun one can see from a year, the small orbit of a day one can see, but the seven days is seemingly not a thing that one can see in a natural manner. But the Rambam says that it yes has a natural thing.
Two Answers from the Commentators
The commentators say two things:
First Answer: The Seven Planets
One thing one can say that there are the seven planets. So one used to say once that there are seven planets, so they have each one of them has something to do with one day, one can understand that this also has a natural thing. That is, a complete orbit is one that goes through all seven planets.
This can be has to do with the first thing, the ascent to greatness, the drawing near, that was said that Israel is higher than the stars, that one ascends to greatness, that one comes to the level of “going outside, above the stars” [reference to God’s promise to Abraham in Genesis 15:5]. This is the first level.
Second Answer: The Healing Cycle of Seven Days
After that he says, there’s a second thing. The commentators bring another thing, and I think we already spoke about this once, that a person is nothing but this [referring to the natural healing cycle], that when one makes a healing, the order is: a healing one must take for a piece of time.
Just as the Zohar brings here, usually a person has an illness, he takes antibiotics, he does a course of antibiotics. In most medicines this is the order, so it’s accepted by the doctors, for a very long time, also today. There are sometimes things with other numbers, but the most common number that’s accepted is seven days. This is the time period, which is a good time period, that seven days takes approximately for the body to swing through, to work through a new cycle, to become healed. So usually many medicines one says one should take seven days.
We see this also with the metzora [metzora: one afflicted with tzara’at, a spiritual skin affliction]. Metzora is an illness, and we see that the entire order of the metzora goes for seven days. Yes, we will soon come to Parshat Metzora [Parshat Metzora: the Torah portion dealing with tzara’at]. Seven days one makes hesger [hesger: quarantine], seven days one checks it, one comes back. Seven days is a tekufa [tekufa: period, season] in which one can see whether an illness is going up, whether it’s going down, or one makes a refuah, one does it for seven days.
The Application to Matzah: Healing for the Soul
Here it’s not exactly a refuah, it’s a tikkun [tikkun: rectification, repair], but ipuy haguf [ipuy haguf: the refinement/purification of the body] is seven days. There are many things where we see that seven days is a tekufa in nature, not only in the heavens, where we see the seven planets, but also in the world, in the body we see that seven days is a perek zman [perek zman: time period] that makes a change in the body. If one takes a refuah it needs to be seven days.
So it’s simple, that if one were to understand that matzah is merely a zecher liyetziat Mitzrayim [zecher liyetziat Mitzrayim: a remembrance of the Exodus from Egypt], one would eat matzah, one could do it in one day. But if it needs to be a refuah, that is, it needs to make some kind of change, just as it made some kind of change then, or it’s a remez [remez: hint, allusion] for some kind of change that one makes in a person’s body, in a person’s eating, his maachal [maachal: food] is different, it needs to be a minimum of seven days, because that is the hekeif hativi [hekeif hativi: the natural cycle].
The Rambam’s Fundamental Principle: Torah is Healing of the Soul, Not Healing of the Body
And certainly, this brings us to the third thing that stands in the Zohar. Certainly this is perhaps the main thing that stands in the Zohar al pi Kabbalah [al pi Kabbalah: according to Kabbalah] regarding the topic of the question why there are seven days of Pesach, which already stands in the Ramban [Ramban: Nachmanides, Rabbi Moshe ben Nachman, 1194-1270] and in Ibn Ezra [Ibn Ezra: Ibn Ezra, Rabbi Abraham ibn Ezra, 1089-1167], and the Rambam meramez [meramez: hints at] to this, I don’t know how this is hinted at, but it has to do with this.
The Warning Against Understanding Torah as Physical Healing
The Rambam says: If someone will say that the Torah is natural, that the Torah is a natural thing, the Torah is something – the Torah is something merely like a medicine, a refuat haguf [refuat haguf: healing of the body]? The Rambam says in Hilchot [Hilchot: laws], well, what does one learn in Hilchot Teshuva [Hilchot Teshuva: Laws of Repentance]? If you will say that the Torah is refuat haguf, he is like holech shel hamakeh [holech shel hamakeh: one who is lost from the plague – referring to one who has no share in the World to Come], ein lo chelek le’olam haba [ein lo chelek le’olam haba: he has no share in the World to Come].
Why does the Rambam say this? She’omer shedivrei Torah refuat haguf einam ela refuat hanefesh [she’omer shedivrei Torah refuat haguf einam ela refuat hanefesh: one who says that the words of Torah are healing for the body – they are only healing for the soul]. If you think that the Torah is some way to be healthy, it’s a medicine, it’s not a medicine. The Torah is a refuat hanefesh [refuat hanefesh: healing of the soul]. It’s a refuat hamiddot [refuat hamiddot: healing of character traits], refuat hade’ot [refuat hade’ot: healing of beliefs/opinions], not refuat haguf.
The Torah Resembles Nature
So the Rambam says, true, but the Torah is mitdameh el hateva [mitdameh el hateva: resembles/parallels nature]. That is, nature is lacking, nature doesn’t have da’at [da’at: knowledge, consciousness], teva eino ba’al machshava vehitbonenut [teva eino ba’al machshava vehitbonenut: nature does not possess thought and contemplation].
That is, al pi Kabbalah, nature is only vak [vak: shisha ketzavot – six extremities, referring to the lower six sefirot without higher consciousness], nature doesn’t have gar [gar: galgalta reisha – the three higher sefirot representing higher consciousness], in nature there are no mochin [mochin: intellectual/spiritual consciousness]. And the Torah is mashlim the mochin of nature [mashlim the mochin: completes the consciousness]. This is the hanhagat Hashem al yedei hasechel [hanhagat Hashem al yedei hasechel: God’s guidance through intellect]. The Torah was given to ba’alei da’at [ba’alei da’at: people of knowledge], to bring da’at into nature.
But im kol zeh [im kol zeh: nevertheless], it is mitdameh el hateva. The madrega of gar, the madrega of mochin, is similar, it goes in the same structure as nature. This is exactly like, in other words, this is how one will see: a person’s body is healed in seven days, a person’s soul also. Ah, the soul is not the same. It’s not to think that eating matzah makes a refuat haguf. Lav davka [lav davka: not necessarily], it could be that it does, but lav davka. Rather the refuat hanefesh, the de’ot [de’ot: beliefs, opinions] that the matzah reminds of, it makes a zecher, goes in the same order. It was made for people with bodies. It enters into the more primitive reasons. But it is mashlim inyanim hativi’im [mashlim inyanim hativi’im: completes natural matters].
Brit Milah as a Parable: Perfection of the Soul Over the Body
What does he remind us of? Everyone knows, Pesach was also the generation of brit milah [brit milah: covenant of circumcision], one had to be circumcised [circumcise]. And regarding brit milah the Rambam asks the question: How can it be? It’s a question that is already brought in the Midrash [Midrash: Midrash, homiletical teachings of the Sages].
How can one say that brit milah is a shleimut [shleimut: perfection, completion]? “Hithalech lefanai veheyeh tamim” [Hithalech lefanai veheyeh tamim: “Walk before Me and be perfect” – Genesis 17:1] – this is brit milah. Apparently, one breaks nature, one breaks, one cuts off the orlah [orlah: foreskin], a person is born with an orlah. The principle is, “Vayar Elokim et kol asher asah vehineh tov me’od” [Vayar Elokim et kol asher asah vehineh tov me’od: “And God saw all that He had made, and behold, it was very good” – Genesis 1:31], everything that is in the world is tov me’od, it’s the shleimut. How can it be that ma’asei Hashem einam shleimim [ma’asei Hashem einam shleimim: God’s works are not complete]?
The Rambam’s Answer: Two Levels of Perfection
The Rambam says there, yes, you must understand that a person has two levels. A person has his body, perhaps mitzad haguf [mitzad haguf: from the perspective of the body] he was more shalem [shalem: complete] with the orlah, could be, lav davka, but could be. But a person, the essence of a person is his soul. A person’s soul is better without the orlah, because then he is meimit his ta’avot [meimit his ta’avot: subdues his desires], he has correct de’ot, all these things.
The Torah is the shleimut of the soul, of the de’ot, not of the body. But it goes in the same similar way. Therefore he says that milah is bashemini [bashemini: on the eighth day], yes, the seven is the higher nature of Pesach, the eighth that is milah, but it is yes shleimut, it is mashlim a person [mashlim a person: completes a person], it is mashlim the nature of a person, but it’s lav davka through the fact that he has a complete body, rather through the fact that he has a complete soul.
The Higher Level of Seven: From Nature to Kabbalah
So since we understand that it doesn’t mean that one just needs to eat matzah so that the body should change from the matzah seven days should be a nikuy [nikuy: cleansing]. It also shows that here, if one will say al pi peshat [al pi peshat: according to the simple meaning], the matzah comes to teach something, to show something, and the thing that one shows is also something a topic of shiv’ah [shiv’ah: seven], it’s also something an inyan [inyan: matter, concept] of shiv’at yamim [shiv’at yamim: seven days].
Just as with the body it takes seven that this is the higher, so it goes a cycle seven seven seven, so there is also in the more sichli’dige madregot [sichli’dige madregot: intellectual levels] in the world there are seven days.
The Kabbalistic Understanding of Seven
And this is certainly understood in the Ramban, that seven is a remez to the seven days of the week, and even higher than that, the seven planets, there are seven sefirot [sefirot: sefirot, divine emanations in Kabbalah], or seven malachim [malachim: angels], or seven sefirot even higher, seven madregot, and the seven madregot that is truly the reason why there is everything goes seven.
And we have sefirat ha’omer [sefirat ha’omer: the counting of the Omer], and Chag HaShavuot [Chag HaShavuot: the Festival of Weeks/Shavuot] which is again seven times seven, it shows us the topic of the order of seven. There are seven thousand years in the world, etc. etc. etc. [etc.: and so on], everything goes on this seven, and this is the higher madrega of this seven.
“Bashiv’at Yamim” Versus “Shiv’at Yamim”: Time Versus Levels
In other words, not only, if one wants to interpret it, that one should say not only the body, so that a person should grasp that he eats chametz [chametz: leavened bread] needs to take him seven days, but also so that a person should grasp the lesson, the message that the chametz gives him, takes him seven days, or it takes him seven madregot, perhaps lav davka seven days, this is bechinat shiv’at yamim [bechinat shiv’at yamim: the aspect of seven days]. Not “bashiv’at yamim” [bashiv’at yamim: in seven days – referring to a time period] but “shiv’at yamim” [shiv’at yamim: seven days – referring to seven levels/aspects]. That the shiv’at yamim, the seven days, should be like one day, that one should eat with the matzah the seven days.
The Question of the Level and the Preparation
Ah, so what is the madrega? What is the hachana [hachana: preparation] to the madrega? What is the madrega? Simply that the thing, what is the shiv’at yamim itself, not the bashiv’at yamim, not the seven days of the olam hateva [olam hateva: the natural world], but the seven days themselves which is the olam hateva, which is a zecher for them, there is wrestling.
Shiv’at Yemei HaMatzot: The Level of Smallness and the Path of Ascent to Greatness
Chapter 4: Lechem Oni – The Essence of Seven Days as a Level of Deficiency
Seven Days as an Independent Aspect
Or the seven madregot, perhaps specifically seven days, the bechinot shiv’at yamim. Yes, not until shiv’at yamim, but shiv’at yamim. Yes, he says so, “Shiv’at yamim tochal matzah” – you will eat with the matzah the seven days. Ah, and what is the madrega? But we must ask ourselves, what is the madrega? What is this thing that is the shiv’at yamim itself? Not the until shiv’at yamim, not the seven days of the olam hateva, or the seven days themselves which is the olam hateva which they are worthy for them, which this brings us to be.
The Connection Between Matzah and Lechem Oni
We will understand an interesting thing. And this is also true, I think this is a deeper reason why one eats only matzah and not chametz seven days and not a whole year, because this has to do with what is called lechem oni. That is, that matzah is truly a chesaron. And truly that the place, or one place in Devarim where it says “Shiv’at yamim tochal alav matzot”, there it says “lechem oni”.
That is, “Shiv’at yamim tochal matzot” has to do with the fact that matzah is lechem oni. In other words, the shiv’at yamim are not exactly the highest madrega, they are still lechem oni. And regarding this it is only seven days, because we don’t want to remain with the lechem oni, we want to arrive at the manna, we want to arrive at the higher madrega, to the shtei halechem, to the lechem ashir, yes.
Chapter 5: Hallel She’eino Shalem – The Difference Between Pesach and Sukkot
Why We Don’t Say Complete Hallel on Pesach
So how does one understand this? And truly, this is also the reason why, everyone knows that Pesach is different from Sukkot, one doesn’t say complete Hallel the entire seven days. That is, one says so, because it’s still bechinot lechem oni. The seven days is lechem oni, it’s still not the shleimut.
This is “shavu veshavu” that stands by Shlomo and by Chizkiyahu, “shavu veshavu”, shavu tachtonim kiveyachol. Therefore he calls it seven days, from madregat hamalchut. That is, atzeret, bayom hashevi’i atzeret, atzeret means the malchut. Then, this is Hallel she’eino shalem, except the first night, we spoke about a different point.
Sukkot – The Level of Greatness
But Sukkot, Sukkot is already a higher madrega, Sukkot is the yemei gadlut, when then one can make seven days shleimut, yes, seven days of complete Hallel.
The Two Reasons for Not Saying Hallel – Kriat Yam Suf
And truly, it appears that this has to do with the topic of Kriat Yam Suf, why? There is indeed another reason that is brought in the Beit Yosef and in the Midrash, that one doesn’t say Hallel the second days of Pesach, or the Chol HaMoed of Pesach, because Kriat Yam Suf there is some aspect of difficulty. Certainly Kriat Yam Suf is tremendous, but “Ma’asei yadai tov’im bayam ve’atem omrim shira”, there is some difficulty in this, and apparently in honor of this one doesn’t say Hallel.
And certainly the commentators ask, if so, what about the other six days of Chol HaMoed, the other five days? And they say answers, forced answers.
The Depth: All of Pesach is an Aspect of Smallness
I think the depth of this is, that Kriat Yam Suf shows us that the entire Pesach is still an aspect of katnut. Still everything here, what does katnut mean? “Ma’asei yadai tov’im bayam” means katnut. What does katnut mean? That we still need to fight.
Now one already understands half the secret. One still needs to fight. Certainly this is a great madrega, “Yamutu resha’im veyir’u tzaddikim veyismchu” – good. But what is even better? Is “Yitamu resha’im velo chot’im”, “Yitamu chata’im velo chot’im”. Even better is that there is no Pharaoh at all, or that Pharaoh admits, “Hashem hatzaddik”. That would have been the plan, that Pharaoh should admit. Meanwhile we still had to fight with him, so there is still a bit of chesaron.
This means that one must have this, it’s an important step, without this there would not have been any success, but it’s still a chesaron.
Comparison to Sukkot – Elevating the Seventy Nations
Without this one still doesn’t properly understand the shiv’at yamim, it’s still a small shiv’at yamim. If so is the entire shiv’at yamim, certainly in this shiv’at yamim there was a great miracle, but in any case one sees that one still had to fight with Pharaoh. This is apparently “Halalu ovdei avodah zarah vehalalu ovdei avodah zarah”. Ah, no, it’s still different. The Jewish idol worshipers are still different from the gentile idol worshipers. Very good. But from the side of truth it’s still not the shleimut. On this there still doesn’t come complete Hallel.
I think this is the comparison of the two reasons, one can learn that this is the same thing.
If so we only need to add at the end of the shiur, to say what is perhaps the thing, the katnut, what is the point, why is it lacking on one hand? It’s not enough, let’s say so.
Chapter 6: Biur Chametz – The Negation of the Physical Conception
Chametz as a Symbol of Physical Conception
First of all, with what is it not enough? That is, we have learned that chametz points to the topic of elohim acherim, it points to the topic of physical conception, that a person, his imagination, even his senses, his imagination, which many people think is their thought, can only grasp physical things, only things that have volume, yes, just as chametz has length and height and width, yes, it has three dimensions, this he can grasp.
This is chametz, therefore the halacha says, even the halacha, kal vachomer the Almighty Himself is not a physical thing, not a knowledge of body, one must burn the chametz, one must be careful not to grasp it.
Chapter 7: Shiv’at Yamim Against the Seven Planets – The Deep Secret
Why Specifically Seven Days
The problem is however, let’s say such a word, the problem is that this cannot be in a minute. One will say one day, yes, one will say the same thing that they said regarding chametz simply, that one day, let’s say for example, someone serves an idol worshiper, his god is an idol of wood and stone, he needs to have an image and form, he serves some statue and picture, tavnit adam or behemah, tavnit, one of the tavnit that stands there in the Chumash, one of the things, this is his god, very good.
The Parable: One Day Is Not Sufficient
Comes a Jew, and one day he doesn’t, comes Avraham Avinu, he breaks one day, he doesn’t serve, he makes a prayer, to whom are you praying? To the God of heaven, to no one, there is no statue, it’s the Ein Sof, it’s One, Hashem Echad. One says, okay, perhaps this is another god, yes, one can make such a mistake, the idol worshiper also held that there is the one God who is One above, he says, okay, every one day you serve the sun, one day the moon, and one day Shabbat you serve the One above, the God of gods, no problem.
The Innovation: Hashem Echad – And No Other
But we want to tell you something deeper, yes, we want to tell you something much deeper, we want to tell you that the prohibition of idolatry doesn’t simply mean that there is also an elohei elohim (god of gods), there is also Hashem echad (God is one), but rather that there is only Hashem echad. A great chiddush (novel insight), one must understand this, this is already a great chiddush. In other words, it’s not enough one day, to say that it’s by chance, you thought that he is another god. No, I must not do for seven days, and seven days is against the seven wandering stars, which are the stars and constellations that the idol worshippers served.
Explanation of the Seven Wandering Stars
The first day the constellation, what is it called? The, I don’t remember anymore, the Shabbatai, and Tzedek, and Kochav, and so forth all these constellations, they, each one of their days, it goes like Sunday, because comes a Jew Shabbos, I don’t know, even Shabbos, Shabbos is also one of the forces, let’s say so, if a Jew would one day in the year not serve but the Almighty, he would say okay, what is Sunday? Presumably the gentile serves the god of Sunday. No, Sunday I also serve the Almighty. Comes Monday, says the gentile, presumably today he serves the god of Monday. No, Monday also not, Tuesday also not.
The Explanation: Every Day – Only Hashem
This is the seven days, “shiv’at yamim tochal matzos” (seven days you shall eat matzos), each one of the false days where there is a false god, that means one of the forces is false in the aspect of god, not false in the aspect of angel, in the aspect of forces, one must show that not only that I also serve the Almighty besides that, but you are not the Almighty on any one of the days. This is the secret of “shiv’at yamim tochal matzos.”
Chapter 8: Chochma and Bina – Deep Understanding Versus Momentary Understanding
The Level of Chochma – A Flashing Lightning
But this is certainly a great greatness, and certainly this must be done, this is the limit, that means one learns one day. Or one can even say simply, one minute, Pesach sugya (topic), Pesach ro’eh (sees), he understands in the aspect of chochma (wisdom), a flashing lightning, he understands Godliness, is not enough.
The Level of Bina – Seven Days
One must learn it in the aspect of bina (understanding). Bina is the… This we speak of a katnus (smallness) of bina, truly, but bina of all seven days, he goes through, he learns it with all the questions and all the answers, until he understands one whole week, he truly understands it, it’s not just by chance, it’s not just a verse a dance, it’s truly.
But the whole thing is still everything in the aspect of katnus. This is what we learn on Pesach, that the whole thing is still everything in the aspect of katnus.
Chapter 9: Katnus and Gadlus – War Versus Elevation
Why Is All This Still Katnus
Why is the whole thing still in the aspect of katnus? Because in gadlus (greatness) one doesn’t fight. The aspect of gadlus is yes seven days, but not fighting each day.
Sukkos – Elevation of the Princes
On the contrary, Pesach… what does one do Sukkos on all seven days? One brings seventy bulls. That means, against the seventy princes one brings seventy sacrifices. One gives abundance for each one of the bulls, yes? In other words, one elevates them to holiness. This is the level of Sukkos, and the Shavuos of Pesach was merchandise of this, from this one can say “zeh Keli v’anveihu” (this is my God and I will glorify Him).
Chapter 10: Deep Explanation – What Is the Error of Idolatry
The Error: Seeing the Forces as Divinity
In other words, and I say it briefly, one must bring it out much clearer, but it’s already the end of the shiur (lecture). In other words, what is the error of idolatry? The error is that he only comes to the Shabbatai, Tzedek, Chama, Kochav, Noga, Levana, etc., he only thinks that one of these things runs the world, and he doesn’t know beyond that.
The Jewish Response: “Uvchol elohei Mitzrayim e’eseh shfatim”
What do we do? We say on each one of the days, he goes as it were, one goes through to each elohei Mitzrayim (gods of Egypt), “uvchol elohei Mitzrayim e’eseh shfatim” (and upon all the gods of Egypt I will execute judgments), yes? Someone thought that Ba’al Tzefon… says Rashi, he remained, they didn’t kill him? No, him also one had to kill the seven days.
This is a great katnus, yes? Because someone who has a little intellect understands that one doesn’t need to go through each one. And not only doesn’t one need to go through each one, one doesn’t need to nullify each one externally.
A Higher Level: “Gadol Hashem mikol ha’elohim”
What do we say? “Gadol Adoneinu v’rav ko’ach” (Great is our Lord and abundant in strength), “gadol Hashem mikol ha’elohim” (Hashem is greater than all the gods). He is higher, He is also… one can even say that He is the force that is in each one of the gods, right? He runs the sun and the moon and the stars and everything. One doesn’t need to go break the sun and break the stars and break each thing externally. This is all katnus.
“Zeh Keli v’anveihu” – Seeing the Divinity
And not only that, there is a true way of what we spoke of the Name of Hashem. One can also see the Almighty, one can also say “zeh Keli v’anveihu,” as it were. Just as we say “eleh” (these), what is the difference “eleh elohecha Yisrael” (these are your gods, Israel)? It’s different, plural language, singular language, it’s a great difference.
But it’s still always somewhat an aspect that we say, not God forbid we say that He is the god. Yes, that “zeh Keli v’anveihu” doesn’t mean that He is the god. He is not the god. Whatever one can see is not the god. This one may not say, this is idolatry.
Preparation for Gadlus
Therefore one must have seven days of katnus, seven days of removal of idolatry of “lo tochal alav chametz” (you shall not eat leavened bread with it).
Chapter 11: Atzeres – The Transition from Katnus to Gadlus
“Uvayom hashvi’i chag l’Hashem” – Atzeres
“Uvayom hashvi’i chag l’Hashem” (And on the seventh day a festival to Hashem). What is the atzeres (assembly/restraint) to Hashem? The atzeres, that one restrains oneself, yes, atzeres truly, the order that we said, “im ratz libcha shuv l’echad” (if your heart races, return to the One), one restrains oneself, means that the imagination wants to add, and one says no, this is not, it’s not the god. Okay.
Atzeres – Ne’etzar: The Containment in Divinity in a Vessel
After one does the atzeres, but the opposite of this is also “ne’etzar,” it’s also, the Zohar says “ne’etzar” is a language of containment, the Godliness becomes contained as it were in a certain vessel. What this means is, and I’m not going to explain now how it can be, but what this means is that if one holds by the gadlus, then one can yes, one can see, one can have a Mikdash (Temple), one can have a Torah, one can have mitzvos, one can have all these things, only without any error that these things are god. But they are yes.
In other words, that the Almighty chose to reveal Himself, or we from our side of our katnus see Him so, whatever it may be.
The Result: Seeing Without Error
This, whoever hasn’t eaten chametz for seven days, he can see this, because he has no concern of error, he has no concern of error in this. Not only does he have no concern of error it is said, but he also understands that the seven days that one is careful from chametz is a certain katnus, and one must afterwards come much higher.
—
Okay, this is in main points. In main points, the drasha (sermon) was much clearer than the foundation, but in main points we understood the main thing.
The Work of Removing Chametz: From Katnus to Gadlus
Chapter 5: Summary of Principles – The Essence of Katnus and Gadlus
The Recognition of the Rebbe’s Understanding
Not only does he have no concern of error as he said, but he also understands that the seven days that I am removing the chametz is a certain katnus, and I must still come much higher.
Overview of the Drasha
Okay, this is in main points. The drasha was much clearer than the foundation, but in main points we understood the main thing, that one must be able, and let’s just repeat the same, repeat the main thing.
The Main Point: Recognizing the Almighty in the Seven Days
One must be able seven days not to eat matza, and one should say that it’s a proclamation, and in other words one should say that here too there is a god.
The Difference Between Katnus and Gadlus
The Aspect of Katnus: Negating the False Forces
But what, in the katnus one goes through each one of them and says no:
– Not a god
– Not a god
– Not a god
Only One is the God.
The Aspect of Gadlus: Integration of Sparks
And the gadlus that on the seventh of Pesach is an integration of sparks of this, even still in the aspect of katnus, is to say that the One who is only One, automatically all are only One.
The Secret of the Gadlus: Subjugation Through Unity
One can subjugate the sun, and with this one subjugates the Almighty truly. This is the secret of the gadlus.
The Conclusion: The Seventh of Pesach Is Still Katnus
And on the seventh of Pesach we still don’t have words to say it properly, and we say that it is still the aspect of katnus.
דער שיעור באהאנדלט דעם חילוק צווישן צוויי סארטן שכל - חכמה און בינה - און ווי דאס שפיגלט זיך אפ אין דעם סדר פון פסח, ספירת העומר און שבועות. אמונה פשוטה איז דער ערשטער שטאפל (חכמה), נאכדעם קומט דער פראצעס פון פארשטיין וואס נעמט צייט (בינה - די מ"ט שערי בינה), און צום סוף קומט מען אן צו אן אמת'דיגע הבנה וואס זעט דעם גאנצן בנין (חכמה שוב). דער שיעור ברענגט ארויס אז אמת'דיג פארשטיין נעמט צייט און מ'דארף דורכגיין דעם גאנצן מהלך פון בינה כדי אנצוקומען צו די העכסטע מדרגה פון חכמה.
דער שיעור באהאנדלט דעם חילוק צווישן צוויי סארטן שכל - חכמה און בינה - און ווי דאס שפיגלט זיך אפ אין דעם סדר פון פסח, ספירת העומר און שבועות. אמונה פשוטה איז דער ערשטער שטאפל (חכמה), נאכדעם קומט דער פראצעס פון פארשטיין וואס נעמט צייט (בינה - די מ"ט שערי בינה), און צום סוף קומט מען אן צו אן אמת'דיגע הבנה וואס זעט דעם גאנצן בנין (חכמה שוב). דער שיעור ברענגט ארויס אז אמת'דיג פארשטיין נעמט צייט און מ'דארף דורכגיין דעם גאנצן מהלך פון בינה כדי אנצוקומען צו די העכסטע מדרגה פון חכמה.
▶ לצפייה ללא יוטיוב / Watch without YouTube ✕ חזרה ליוטיוב / Back to YouTube
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
דער מהלך פון חכמה, בינה, און חכמה: פון פסח ביז שבועות
א) אריינפיר – חיפזון נאך פסח און דער פראגע פון צייט
מוצאי פסח, ערב שבת, איז אלעס נאך אין א מצב פון חיפזון (איילעניש). דער מהר”ל ברענגט א סוד: חיפזון שטאמט דערפון וואס דברים עליונים/שכליים זענען נישט תחת הזמן – די נשמה און שכל שטייען אויסער צייט. דעריבער עסט מען מצה בחיפזון. אבער אין אמת’ן – מיר לעבן יא אין צייט, און דאס ברענגט ארויס א טיפערע אנאליזע.
—
ב) צוויי סארטן שכל – חכמה און בינה
א פונדאמענטאלער יסוד: עס איז נישט בלויז גוף קעגן שכל, נאר עס זענען דא צוויי סארטן שכל:
– חכמה – דער עצם שכל, נישט תחת הזמן, א בליץ פון פארשטאנד, אן איין-מאמענטיגער השגה
– בינה – שכל וואס נעמט צייט, שריט ביי שריט פארשטאנד, קושיות און תירוצים
דער חילוק צווישן זיי איז דער שליסל צום גאנצן מהלך.
—
ג) חיפזון – דווקא דער מערסטער למטה מן הזמן
א שארפע אנאליזע: חיפזון איז נישט אמת למעלה מן הזמן – עס איז דווקא דער מערסטער למטה מן הזמן. דער וואס איילט זיך איז דער וואס איז פארשפעטיגט (עצל), נישט דער זריז. זריזות = רואיג, מסודר, אויפ’ן צייט. פזיזות = דאס אפאזיט. די יציאת מצרים’דיגע חיפזון איז א גלות-חיפזון – מען האט נישט קיין צייט, מען מוז לויפן.
אמונה פשוטה איז אויך אזוי – זי איז ווי א רפואה (דער זוהר: מצה = „מאכל דאסוותא”). מען ברויכט עס ווייל מען האט נישט קיין אנדער וועג. עס איז נישט אמת’ע למעלה מן הזמן, נאר דער מערסטער מצומצם אין צייט – א נויט-לעזונג, נישט דער תכלית.
—
ד) דער דריי-שטאפלדיגער מהלך: כלל → פרט → כלל
דער גאנצער סדר פון פסח ביז שבועות בויט זיך אויף דריי לעוועלס:
1. כלל קודם לפרט – חכמה בראש (פסח)
דער ערשטער כללי’דיגער בליק. אמונה פשוטה. „אנכי ה׳ אלקיך.” „מה שקיבל מרבו” – דער בעיסיק וואס מען באקומט פון רבי. א דילוג, א שפרונג. מען ווייסט נישט פארוואס, מען האט עס אזוי געזאגט. ווי מצה אין דער ערשטער נאכט – פשוט, אן קשיות. נעמט כמעט נישט קיין צייט.
2. פרט – בינה אינמיטן (ספירת העומר)
דער לאנגער וועג פון פרטים. קושיות און תירוצים. חסד שבחסד, גבורה שבחסד, אלע 49 קאמבינאציעס. אמת’דיג פארשטיין נעמט צייט – מען קען נישט שפרינגען גלייך צו קבלת התורה. עס דארף נעמען זיבן מאל זיבן – 49 טעג פון ארבעט און וואוקס.
3. כלל שלאחר הפרט – חכמה בסוף (שבועות)
א טיפערער כלל נאכ’ן דורכגיין דעם גאנצן וועג. מען זעט דעם גאנצן בנין „כמו שהיא” – אין איין בליק, „בנשימה אחת.” דאס איז דער זעלבער סענטענס ווי פאר דעם קליינעם אינגל, אבער מיט א גאנץ אנדער טיפקייט. „איך זאג דאס זעלבע וואס זי זאגט, אבער איך ווייס אז זי זאגט.”
—
ה) „אין אדם עומד על דעת רבו אלא לאחר מ׳ שנה” – צייט איז מוכרח
קושיות און תירוצים = שוין צוויי רגעים = שוין צייט. אפילו „מה נשתנה” נעמט צייט. פערציג יאר צו פארשטיין א רבי’ס דעת קען מען נישט פארקירצן. קפיצת הדרך איז בדיעבד – א נויט-לעזונג, נישט דער אידעאל.
גדלות ראשון און גדלות שני (אריז”ל)
– גדלות ראשון – ביז צוואנציג, נאטירליכע וואוקס
– גדלות שני – נאך צוואנציג, א צווייטע בר מצוה, דער אמת’ער עיקר ארבעט, באשטייט כמעט נאר פון זאכן וואס נעמען צייט
—
ו) דער בעל שם טוב’ס חידוש וועגן חמישים שערי בינה
– א שער = א קשיא מיט א תירוץ. יעדער שער איז א נייע מדרגה פון פארשטאנד.
– דער 50סטער שער איז נאך 49. כל זמן א מענטש לעבט, קומט מען קיינמאל נישט אן צום 50סטן שער. דער 50סטער שער אנטהאלט אין זיך נאכאמאל 49 שערים אויף א העכערע מדרגה. (משה רבינו האט עס נאר דערגרייכט ביי זיין פטירה – „לא יראני האדם וחי.”)
– דער חילוק צווישן לעוועלס: די קשיות פון דער ערשטער מדרגה זענען גאר אנדערש פון די קשיות פון דער צווייטער מדרגה. עס איז נישט סתם מער שווער – עס איז אן אנדערע וועלט.
—
ז) דער בעל שם טוב’ס מאמר: „איך האב אסאך השגות, נאכדעם בין איך א נער און איך גלייב”
דאס מיינט נישט אז ער איז צוריק אין חדר. עס מיינט אז נאכדעם וואס ער האט דורכגעגאנגען אלע השגות, קומט ער צו אן אמונה פשוטה אויף א גאנץ אנדער מדרגה. אבער דאס ווערקט נאר אויב „תורתי שמרו” – מען האט טאקע געלערנט און דורכגעארבעט. אן דעם איז עס בלויז אן אויסרייד.
—
ח) פראקטישע מוסר-השכל פאר חינוך
צייט אין חינוך
חינוך דארף צייט – מען טאר נישט ערווארטן אז א קינד זאל פארשטיין נאך צען מאל זאגן. אפילו מידות (ספירת העומר) נעמען יארן. דאס איז נארמאל און מוכרח. טיפערע הבנות נעמען נאך מער צייט.
דער „בן רשע” – א וואָרענונג
א באזארגניש: מען האט אנגעהויבן צו גלייבן אז „רשע” איז א פעסטע קאטעגאריע. אין אמת’ן איז „לכם ולא לו” / „הקהה את שיניו” א פראקטישע חינוך-הוראה, נישט א לייבל – מען רעדט מיט דעם בחור’ל וואס מיינט ער איז אויבן אן.
קעגן דעם קאנצעפט פון “OTD”
דער גאנצער באגריף פון “OTD” (Off The Derech) איז א פיקציע. יעדער מענטש האט זיינע מצוות און זיינע עבירות, יעדער איינער האט צייטן וואס ער איז מער אדער ווייניגער א ירא שמים. א פופצן-יעריגער יונגל וואס פרעגט קשיות ווי א „רשע” – דאס איז נאר א שטאפל אין זיין וואוקס. מען דארף קוקן מיט א ברייטערע בליק, מיט א „קיוון שבן משנה” – דער לאנגפריסטיגער בליק. ווען מען קוקט אזוי, זעט מען אז דער גאנצער פחד איז „פאנטאזיע.”
—
ט) דער מסקנא: וואס איז אמת’דיגע חכמה?
אמת’דיגע חכמה איז נישט בלויז א „תכלית הזמן” (אן ענד-ציל פון א צייט-פראצעס), נאר אן השגה פון דער זאך כמו שהיא – א דערגרייכונג פון דער זאך ווי זי איז באמת אין איר אייגענער מהות.
דער גאנצער סדר פון פסח → ספירת העומר → שבועות איז:
1. חכמה בראש – חכמה אין אנהויב (פסח)
2. בינה אינמיטן – דער פראצעס פון פארשטאנד און אויסארבעטונג (ספירת העומר)
3. חכמה בסוף – חכמה אין סוף (שבועות), אויף א גאנץ אנדער מדרגה
מ’הויבט אן מיט א פשוט’ן בליץ פון חכמה, מ’גייט דורך דעם לאנגען וועג פון בינה מיט אלע 49 שערים, און מ’קומט צוריק צו חכמה – דאס זעלבע ווארט, אבער מיט א גאנץ אנדער טיפקייט. דאס איז דער נאטירלעכער מהלך פון יעדן מענטש’ס גייסטיגער וואוקס.
תמלול מלא 📝
צייט און פארשטאנד: דער וועג פון אמונה פשוטה צו אמת’ע הבנה
הקדמה: חיפזון נאך פסח
טייערע חברים וואס האלטן שוין מוצאי פסח, אסרו חג, ערב שבת – איז אלעס נאך אלץ בבחינת מהירות, חיפזון. ס’איז נאך נאך פסח, איך דארף שוין גיין צו שבת.
אונז ווייסן דאך, דער מהר”ל האט געזאגט אז דער סוד פון די חיפזון איז אז די דברים עליונים, די דברים שכליים, זענען בכלל נישט תחת הזמן. די נשמה, די שכל, איז נישט תחת הזמן, ס’איז בכלל נישט אין צייט. וועגן דעם עסט מען מצה בחיפזון, די איילעניש – ס’איז נישט קיין צייט. און די אמת איז דאך אז ס’איז א גאנץ יאר אזוי. דאס הייסט, אויב ס’איז נישט אין צייט, די טייטש איז אז ס’איז אלעמאל.
אבער אונז לעבן יא אין צייט.
פרק א: צוויי סארטן שכל – חכמה און בינה
דער יסוד: נישט נאר גוף און שכל, נאר צוויי סארטן שכל
און אונז געדענקען אז די חילוק פון צייט און נישט צייט איז נישט נאר די חילוק פון, זאגט די שכל איז למעלה מן הזמן, נישט תחת הזמן, און משא”כ דער גוף איז תחת הזמן. נאר באמת איז דאך דא אויך צוויי סארט שכל.
אונז האבן שוין גערעדט וועגן דעם לעצטנס, אבער אונז רעדן וועגן דעם אלעמאל. אין קבלה הייסט עס מוחין חכמה און בינה:
– חכמה איז די עצם שכל, דאס הייסט, די עצם שכל וואס איז נישט תחת הזמן
– בינה איז שכל וואס נעמט צייט
לאמיר עס א ביסל מסביר זיין, ס’איז א זייער וויכטיגע יסוד, מען קען עס אלעמאל חזר’ן, און מיט דעם וועלן מיר גיין ווייטער.
פרק ב: כלל ופרט וכלל – דריי שטאפלען פון לערנען
דער סדר פון פסח, ספירת העומר, שבועות
ס’איז דא צוויי סארטן לימודים, צוויי סארטן וועגן פון פארשטיין. די ערשטע איז, ס’הייסט כלל ופרט. אונז האבן גערעדט, אונז רעדן אסאך מאל, רופט מען עס כלל ופרט. און דא וויל איך צולייגן נאך א שטיקל חידוש, ס’איז אויך קאנעקטעד מיט די סדר פון פסח, ספירת העומר, שבועות, וואו אונז האלטן יעצט.
און מיר וועלן זאגן אז ס’איז דא צוויי מאל, ס’איז דא צוויי לעוועלס פון די כלל. דאס הייסט, ס’איז דא א כלל ופרט וכלל:
– ס’איז דא א כלל קודם לפרט
– און א כלל שלאחר הפרט
כלל קודם לפרט: אמונה פשוטה (פסח)
אין אנדערע ווערטער, א מענטש הייבט אן צו לערנען, מען קען אפילו רעדן, לאמיר זאגן, אין אמונה. א מענטש הייבט אן צו וויסן וואס הייסט גאָט. לערנט מען אים אויס “אָנֹכִי ה’ אֱלֹקֶיךָ”, יסודי היסודות, אמונה, חכמה, “לית אתר פנוי מיניה”, “מָלֵא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ” – דאס איז כלל. ער פארשטייט עס באופן כללי, מען זאגט אים איין סענטענס, ער פארשטייט עס באופן כללי. דאס נעמט נישט קיין צייט.
חיפזון – א קלארשטעלונג
מען קען זאגן אז אמת’דיג, דא איז דא אפשר א שטיקל חילוק, עס נעמט אביסל יא, מען קען זאגן עס נעמט זייער שנעל, אמת’דיג בחיפזון. ס’איז דא א שטיקל סתירה, ווייל דער מהר”ל זאגט אז חיפזון איז א רמז אז ס’איז נישט תחת הזמן, אבער ס’איז נישט אזוי סימפל.
חיפזון איז די מערסטע זמן
חיפזון איז די מערסטע זמן, יא? מען דארף געדענקען און זאגן, ווען מענטשן זאגן, וואס איז די חילוק פון זריזות און עצלות, יא?
דער עצל איילט זיך אלעמאל. א עצל איז אלעמאל איינער וואס איילט זיך. פארוואס? ווייל ער קומט אן שפעט, דארף ער זיך איילן.
א זריז איז איינער וואס איילט זיך קיינמאל נישט, ער איז אלעמאל אין צייט, יא?
סאך מאל מענטשן זאגן אויף א מענטש וואס פארשלעפט אז ער איז למעלה מן הזמן. ס’איז נישט אמת, ער איז די מערסטע למטה מן הזמן, ער איז די מערסטע תחת הזמן, ער איז קיינמאל נישט מסודר, ממילא דארף ער זיך אלעמאל איילן, ממילא טוט ער אלעס בפזיזות, דאס הייסט נישט אפילו זריזות.
דאס הייסט די חילוק פון זריזות און פזיזות, יא?
– פזיזות איז די אפאזיט פון זריזות
– זריזות איז ער טוט יעדע זאך רואיג, אבער אויפ’ן צייט
דאס איז די מדרגה פון זמן אליינס, נישט למעלה מן הזמן, ס’איז די מדרגה פון זמן אליינס, ער איז מסודר. א עצל, ער איז דער וואס קומט שפעט, ער איילט זיך מער.
מצות – א גלות-חיפזון
סא די מצות באמת, ממילא דער מהר”ל וואס זאגט אז מצות איז א רמז פון חיפזון, ס’איז אמת’דיג א שוואכע רמז. ווייל מצות איז נישט ממש אזוי. מ’זאגט דאך “לֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם”, מ’זאגט דאך “אֵלִי לְהוֹצִיא הקב”ה”, יא? זאגן אלע ספרים, איך מיין אז ס’איז פשט, מ’דארף אריינלייגן די חמישים שערי בינה, אבער די איידיע איז, ס’איז אמאל געווען א צייט, מ’האט געדארפט ארויסלויפן. אויב מ’וואלט געווארט נאך איין מינוט, וואלט מען זיך פארשפעטיגט, וואלט מען געדארפט ווארטן נאך טויזנט יאר, איך ווייס וואס, ארויסצוגיין.
דאס איז נישט למעלה מן הזמן, דאס איז די גרעסטע למטה מן הזמן. דאס הייסט, דו ביסט אזוי פארשפעטיגט, דו ביסט אזוי סטאק אין די צייט, אז דו מוזט דיך איילן. דאס איז אמת’דיג די חיפזון פון מצרים, חיפזון פון א גלות.
אמונה פשוטה – מאכל דאסוותא (רפואה)
און אמת’דיג, מ’קען זאגן אז דאס איז די ערשטע נקודה. ווען א מענטש הייבט אן צו לערנען, למשל, אונז פרעגן אלעמאל די קשיא, אמת’דיג צו פארשטיין גאָט, אמת’דיג צו פארשטיין וואס טייטש “אָנֹכִי ה’ אֱלֹקֶיךָ”, דארף מען לעבן צען טויזנט יאר. איך מיין, דעמאלטס וועט מען אויך נישט פארשטיין, אבער עפעס חלל זיין אין די שם פארשטיין.
פארטשייני איז ער אין זייער לחץ און אין זייער דחק צו זאגן, און דעם קליינעם אינגל וואס ווייסט נישט פון די אייבערשטער, ער איז נישט אנהייבן צו לערנען מיט אים גארנישט, זאגט מען אים פשוט אריין אמונה פשוטה, “אֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת”, “אָנֹכִי ה’ אֱלֹקֶיךָ”, ס’איז דא א גאָט. אקעי, דאס איז חיפזון, דאס איז די טייטש פון אמונה פשוטה.
פאר דעם האבן מיר אן אנדערע מאל געזאגט אז דער זוהר זאגט אז מצות איז “מֵיכָל דִּמְהֵימְנוּתָא”, “מֵיכָל דְּאַסְוָתָא”, צוויי אנדערע לשונות, זאל זיין אנדערע זאכן, נישט קיין חילוק. אבער די ווארט פון רפואה פשט איז א זאך וואס איז נישט על פי דרך הטבע. דאס איז אמונה פשוטה. אמונה פשוטה איז א רפואה, מ’מוז. איך לעב אן קיין שום ידיעה, איך האב נישט קיין וועג, זאגט מען עס בויערן פשוט.
דאס איז די חיפזון, די כביכול למעלה מן הזמן. ס’איז נישט אמת’דיג למעלה מן הזמן, ס’איז אמת’דיג די מערסטע מצומצם אין צייט, ער האט די ווייניגסטע צייט, ער האט נאר איין סעקונדע, ער האט נישט אלע צייט, ער איז למעלה מן הזמן, ער האט די ווייניגסטע צייט. אזוי ווי די יונגע מענטשן וואס מ’זאגט אז זיי זענען למעלה מן הזמן, זיי זענען דערווייל די מערסטע מצומצם אין צייט.
און דאס איז סטעפ וואן, דאס קען מען רופן די סטעפ פון פסח.
פרק ג: בינה – לימוד וואס נעמט צייט (ספירת העומר)
גדלות ראשון און גדלות שני
נאכדעם איז דא א לימוד וואס איז בתוך הזמן, און ס’איז זייער וויכטיג, און דאס דארפן מיר געדענקען אין אונזער לעבן. ס’איז דא א חילוק, יא, ס’איז דא א חילוק, מיר רעדן פון מענטשן וואס האבן א געוויסע דעת, “בֵּן יָדַע לְהַבְחִין”, ער האט א געוויסע גדלות. מענטשן וואס האבן נישט קיין גדלות, די זעלבע זאך איז דא ברוחניות, יא, דער אריז”ל זאגט ס’איז דא גדלות שני.
גדלות שני מיינט אז ס’איז נישט גענוג אז ער איז געווארן איינמאל א גדול, דאס איז בדרך הטבע, ס’איז דא נאך א לעוועל פון ווערן א גדול. ס’איז דא מענטשן וואס האבן געהאט א צווייטע בר מצוה, און ס’איז דא מענטשן וואס האבן קיינמאל נישט געהאט קיין צווייטע בר מצוה, יא. דאס איז גדלות שני.
דער אריז”ל זאגט אז גדלות שני איז אמת’דיג נאך די צוואנציג. גדלות ראשון איז ביז די צוואנציג, “עַד בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה”, נאכדעם רוב מענטשן הערן אויף צו וואקסן דעמאלטס, זיי בלייבן מיט זייער טבע. דאס איז וואס זיי האבן גערופן אין די דברים, אין די אחרונים, אדער אין די קראות, איינער וואס זאגט אז מ’דארף זאגן די גורל. דאס איז דער גדול, איינער וואס האט נאך גדלות ראשון.
גדלות ראשון איז יענער די עיקר ארבעט. די עיקר ארבעט איז גדלות שני, איז אז נאכדעם ווערט ער נאכאמאל א גדלות ראשון. און פון וואס באשטייט דעת? דארף מען וויסן די כלל: גדלות שני באשטייט כמעט נאר פון זאכן וואס נעמען צייט.
פארוואס אמונה פשוטה נעמט נישט צייט
דאס איז אמת’דיג וואס ס’איז מסביר געווען אין יענעם שיעור אויך, אז מ’קען נישט זאגן, אויב מ’טראכט נאר פון אמונה פשוטה, ס’איז די שורש פון דעם, קען מען אנקומען. די ריזען פארוואס דאס נעמט אויך נישט קיין צייט איז ווייל אמת’דיג דער יסוד איז נישט תחת הזמן. אבער למעשה, וויאזוי ס’איז מופיע בעולם הזה, איז עס די מערסטע תחת הזמן. אויב אלעס וואלט געבליבן דארט, טאקע דארף דאס נישט נעמען קיין צייט. די סארט זאכן נעמען נישט קיין צייט.
אמת’דיגע הבנה נעמט צייט
אבער די אמת’דיגע הבנה, הבנה פון א מענטש, מענטשליכע הבנה, איז ביי דעפינישאן א זאך וואס נעמט צייט. דו קענסט זאגן, אפילו די מערסטע מצומצמ’דיגע אופן, די מערסטע מוחלק’דיגע אופן, כדי צו לערנען עפעס דארף זיין קושיות און תירוצים, יא? מ’פרעגט “מַה נִּשְׁתַּנָּה”, און מ’ענטפערט. ס’נעמט צייט. ס’איז שוין, אין אנדערע ווערטער, צוויי מאמענטס.
יא, דו זאגסט, דו קענסט מאכן אין א רגע די קשיא און די תירוץ? נאו פראבלעם. האב איך שוין צוויי רגעים, יא? א קשיא, געווען א רגע פון די קשיא, און א רגע פון די תירוץ. ס’נעמט צייט. ס’איז נישט אזוי ווי אמונה פשוטה, ס’איז נישט קיין קושיות און תירוצים, רייט?
אמונה פשוטה איז טייטש חכמה, דאס הייסט, די ערשטע נקודה פון חכמה. אזוי איז עס, “כָּכָה הוּא”, “כֹּחַ מָה”, אזוי איז עס. אזוי איז עס נעמט נישט קיין צייט. אבער איז עס אזוי? איז עס נישט אזוי? אפילו ס’זאל דיך נעמען איין סעקונדע, איז שוין געווען צייט. ס’איז שוין דא אין דעם צייט.
אין אנדערע ווערטער, מ’רופט עס אן “שקלא וטריא”, “משא ומתן”. ס’נעמט צייט. דאס איז וואס ס’איז דא אין ספירת העומר, און יעדע, און די אמת איז, ס’נעמט זייער אסאך צייט.
אין אדם עומד על דעת רבו אלא לאחר ארבעים שנה
על פי רוב, אמונה פשוטה רעדט מען צו קינדער, צו בחורים. זיי האבן נאך אפילו נישט געזען, זיי ווייסן אפילו נישט וואס ס’מיינט פערציג יאר. איך ווייס אויך נישט, איך בין נאך נישט קיין פערציג. מ’ווייסט אפילו נישט וואס ס’מיינט.
און די סארט וויסן, יא, וואס מיינט וויסן וואס מיינט פערציג יאר? איך קען וויסן. איין יאר ווייס איך, פערציג מאל דאס. איך קען מאכן די מעט. אבער דאס איז נישט דאס, יא? דאס איז בבחינת חכמה, בבחינת אמונה פשוטה, בבחינת אמונה מרוחקת קען איך זאגן איך ווייס וואס מיינט פערציג יאר.
דו ווייסט וואס מיינט פערציג יאר? דו ווייסט וואס מיינט צו לערנען פערציג יאר? דו ווייסט וואס מיינט זיך צו מוטשען מיט א קשיא פערציג יאר, גיין אהין און צוריק פאר פערציג יאר וועגן דעם? מ’קען עס נישט וויסן, נאר ס’נעמט פערציג יאר צו וויסן. ס’איז נישטא קיין וועג.
אפשר איז דא א שארטקאט. איך האב געטראכט, ר’ אלעזר מנחם שך האט געזאגט “כְּהֶרֶף עַיִן”, “כְּבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה”. ס’איז דא א זאך וואס הייסט קפיצת הדרך, יא? קפיצת הדרך קען מאכן אביסל שנעלער. אזוי ווי א מענטש זאגט ער איז שוין זיבעציג יאר אין זיין נפש, אפילו אין זיין גוף איז נישט. אקעי, ס’איז דא אזא זאך, אבער אפילו דעמאלטס איז עס נאך בדיעבד. מיר ווייסן אז די קפיצת הדרך האט מען געדארפט משלים זיין שפעטער. ס’איז נישט.
על כל פנים, אין די מענטשליכע רעאליטי, געווענליכע זאכן נעמען זייער אסאך צייט. דאס איז די סדר. דאס איז א זאך פון חינוך.
פרק ד: פראקטישע לעקציעס פאר חינוך
חינוך נעמט צייט
אסאך פון אונזער חינוך איז פאני, ווייל חינוך דארף מען מקיים זיין בבחינת אמונה פשוטה. מ’דארף אנהייבן מיט פשוט’ע זאכן. סאו מ’הייבט אן צו טראכטן אז חינוך איז למעלה מן הזמן. נאכדעם האט מען טענות, “איך האב שוין געזאגט מיין יונגל צען מאל עפעס און ער האט נישט פארשטאנען.”
יא, ווייל פארשטיין איז א זאך וואס נעמט צייט. פארשטיין אפילו אין בחינת מידות. יא, די גדולה פון די מידות. די ספירת העומר רעדט מען פון די התגדלות פון די מידות. נעמט אויך צייט. נעמט אליבא דאמת זיבן וואכן, נישט זיבן וואכן. מ’זאגט אקעי, גיב עס אפילו דריי יאר.
אפילו רוב, איך קוק, איך קען נישט איינער וואס איז נישט מחנך, ער לעבט נישט גארנישט אויס. איינער וואס לעבט אויס, זיינע קינדער זענען תלמידים, זעט ער נאך אפאר יאר פיגורן זיי עס אויס. דעי פשוט’ע זאכן, ס’איז די פשוט’ע זאך. מצד העצם איז עס פשוט. נאכדעם, מצד דעם קענסטו עס זאגן אין א מינוט, אבער ער פארשטייט עס נישט. ס’נעמט אסאך צייט. ס’איז א נארמאלע זאך, ס’איז נארמאל, ס’איז מוכרח אזוי.
טיפערע הבנות נעמען נאך מער צייט
און ס’איז זיכער טיפערע הבנות. טיפערע הבנות, ס’איז אמת’דיג, ס’איז אמת’דיג, “לוּ יִחְיֶה אֶלֶף שָׁנִים פַּעֲמַיִם”, יא, ס’שטייט אזעלכע לשונות. ס’איז אמת’דיג אז מ’דארף נעמען די צייט פאר דעם סארט מענטשליכע הבנה וואס הייסט בינה. ס’איז נישט די איינציגסטע סארט הבנה, אבער בינה, די עיקר הבנה נשית וואס הייסט בינה, נעמט צייט.
און אזוי ווי מיר האבן געלערנט, מיר רעדן אלעמאל, די צייט מיינט אז ס’מוז זיין אין דעם אזוי ווי סטעפס פון אפירקוסות, יא.
פרק ה: דער בן רשע – א וואָרענונג
און איך מיין אויך, איך האב געטראכט וועגן דעם, מ’זעט אלע מעגעזינס רעדן פסח וועגן די הבנה וואס מ’טוט מיט דעם בן רשע. און איך קוק, איך בין מורא’דיג מודאג. מ’האט אנגעהויבן צו גלייבן אז ס’איז דא א קאטעגאריע פון א רשע. דער רשע איז דער וואס זאגט דאס, יא, “לָכֶם וְלֹא לוֹ”. און מ’זאגט אים צוריק.
ס’מיינט נישט ערנסט. איך האב שוין געזאגט ביים סדר, ס’מיינט נישט ערנסט. ס’מיינט צו זאגן, מ’זאגט וואס ס’מיינט. איך האב מפרש געווען ביי מיין סדר, די ערשטע סדר האבן מיר מפרש געווען וואס ס’טייטש “לָכֶם וְלֹא לוֹ”, “וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו”. מ’קען זען ס’איז ממש חינוך הלכה למעשה.
ס’קומט דער יונגל, דער בחור’ל, ער זאגט, “איך, אה, ווער איז ענק?” און כאילו ער האלט זיך גרויס, ער איז נישט פון די ענק. אקעי, לאמיר זען צו דו האלטסט טאקע אזוי. זאגט מען אים, אקעי.
—
[סוף חלק א]
דער מהלך פון חכמה, בינה, און חכמה: פארשטיין נעמט צייט
פרק א: דער קאנצעפט פון “OTD” איז א פיקציע
קעגן דעם שאפן פון קינסטלעכע קאטעגאריעס
מיטאמאל איז ער ברוגז, “You’re excluding me? מ’דארף אינקלודן יעדן איינעם”. הייסט עס דו ביסט שוין איינמאל א חלק פון אונז. זייער גוט, דאס האבן מיר געוואלט ווייזן. דו ווילסט יא זיין א חלק.
און די אמת איז, איך מיין אז ס’איז ממש א טיפשות. מ’נעמט, מ’האט א חקירה, איך מיין, מ’גייט צום רב, מ’פרעגט אים, “מיין זון איז פופצן יאר, ער האט שכל פון א מארישקע פון פופצן”. איך מיין, דער טאטע איז שוין אט ליעסט צוואנציג, פינף און צוואנציג, דרייסיג, ער האט שוין א פופצן יעריג קינד. ער פארשטייט דאך אז פופצן, ווען ער איז געווען פופצן, ער געדענקט, ער האט נישט פארשטאנען גארנישט, אמת?
און ער הייבט אן חוקר צו זיין, “איך האב געזען מיין זון, ער טוט עפעס אן עבירה, איך דארף וויסן”. ער איז א מענטש, ער האט עפעס געטון, ער איז א יונגל. הייב אן, ער איז א פארצייכנטער, און ער האלט פונקט ביי די לעוועל פון די קשיא. זייער גוט, ער פרעגט די קשיא אזוי ווי א רשע. לאז אים זיין. סאו וואט?
מענטשן זענען נישט קאטעגאריעס
מ’ווערט עפעס אזוי נתפעל פון זאכן וואס זענען צייטווייליג, וואס זענען… ס’איז נישטא אזא גדר, ווייל איינער האט געזאגט אז ס’איז דא א זאך וואס הייסט OTD [Off The Derech], איז נישטא אזא זאך.
ס’איז דא מענטשן, אין יעדער שטוב, ס’איז דא מענטשן וואס טוען מער, ס’איז דא קינדער וואס זענען וואוילער, ס’איז דא… יעדער איינער האט זיך זיינע מצוות און זיינע עבירות. ס’איז נישטא אזא גדר וואס מ’דארף חוקר זיין, און מ’זאל פארברענגען גאנצע מחלוקות פון די רבנים ומחנכים צו… זאל מקרב זיין דארט איר צו. די גאנצע מאכט מאכט נישט קיין סענס, אין מיין אפיניאן.
ער איז דעיסט! עס איז נישט… ווען מ’זאגט אים, ווען מ’פארשט אים ארויס איז רב רוגז, יא? עס איז יא א פארט פון דעם, רייט? סאוואס וואס… איך דארף אפילו נישט האבן די הוראה… עס איז א פאקט! עס איז דא מענטשן!
די נאטירלעכע פראצעס פון חינוך
מענטשן האבן בחירה, מענטשן איז דא חינוך! אמאל נעמט עס אזוי לאנג, אמאל נעמט עס אזוי לאנג… א מענטש לעבט א נארמאלער מענטש! עס איז חמש ששינוי בן שבן שנה! על פירף! ביי די זיבעציג! עפעט מען אפשר דאכדעם, איינער זאגסט, ביז עס זיך מסכר’ס! זיי דארפן פרעגן, ביום הפטירה! נאכטער, געווען זיבעציג יאר! חול השבת איז געווען א גאנץ לעבן! העט מען טראכטן, וואס איז א הספד צו זאגן!
אבער יעצט איז זיבעצן! דו פרעגסט שוין, וואס איז א הספד צו זאגן? וואס איז א נארמאלער מענטש וואס איז דער גאנצער פארגעסן, ווי די וועלט ארבעט?
הכל פנים, דעיס איז דעיס איז א נושא פון חינוך, כדי די יחסט. איך גלייב נישט אז דא אזא זאך. עס קען זאגן אזוי ווי ביי די טאטע. יא, יעדע איינער האט זיך א רירה כפירה, יעדע איינער האט זיך א זמנים וואס ער איז, לאמיר זאגן, נישט קיין ירא שמים, לאמיר נישט רעדן פון די מונה, מער רעדן אפילו פון א הוגלע מעשה. ער האט אויכעט אמאל זאכן וואס ער טוטן א עבירה.
די פארשידענע שנעלקייטן פון תשובה
נאר עמאט עס שנעלער, יא? ווען נישט עס איז עלטער, כאפט ער שנעלער. ער ווייסט אויף פיגורן, ער טוטן א עבירה און ער טוט שוין גלייך תשובה. אקעי, איז איין וועג.
א צווייטער, ער טוט עס לענגער. ער טוט עס מער ברכות. ער טוט א עבירה פאר זעקס יאר נאכדער, ער טוט עס שוין פאר דריי יאר.
די נויטיגקייט פון א ברייטערע בליק
מען דארף קוקן מיט א מיט א ברייטערע קליק, מיט א קיוון שבן משנה. דעת איז קיוון שבן משנה. מען דארף פארליסט קוקן אויף שבן משנה. על פי רוב, ווען מען קוקט אויף דעם בליק, זעט מען אז עס איז פענטאסי, עס איז פיקטשן. עס איז נישטא אזא קאנצעפט, ווי א בער דרשה.
ער איז נישט. ער איז היינט. וואס טוט מען מיט דעם בחור יונגע? היינט איז ער נישט אויפגעשטאנען, צו איז מיין קרשמה. אקעי, אין דעי יאר איז ער נישט אויפגעשטאנען צו איז מיין קרשמה. עס איז נישט אייכעט אזוי אנדערש. ווי מילא, איך זעה נישט די גאנצע חקירה, עס זעט מיך כשטאס, עס זעט מיך אויס א פעגע חקירה. אין די נאכט ליניע ני…
פרק ב: דער יסוד – אמת’דיג פארשטיין נעמט צייט
אבער דאס איז דער יסוד, צו פארשטיין זאכן אמתיג נעמט צייט, און ס’איז באדרפט, ס’מוז זי זיין.
ספירת העומר – דער פראצעס פון וואוקס
אויב איינער מיט מיין, א ספירת העומר. און ספירת העומר מיינט, טאנץ נישט, מ’גייט נישט מאכן קיין קבלת התורה, ס’גייט נעמען צייט, זיבן מאל זיבן.
פרק ג: דער בעל שם טוב’ס ביאור אויף חמישים שערי בינה
דער בעל שם טוב זאגט, יא, דאס איז דער ענין וואס דער בעל שם טוב האט געזאגט, ס’איז דא זיבן… דאס איז דאך חמישים שערי בינה [די פופציג טויערן פון פארשטאנד].
דער בעל שם טוב איז מסביר, און איך מיין אז ס’איז פשוט פשט, איך ווייס נישט, אפשר איז דא אנדערע פשטים, דער אברבנאל, נגדימה על התורה, אבער ס’איז אן אנדערע טייל פון שערי בינה, אבער ס’איז זיכער א גוטע פשט, און ס’איז זיכער א פשוט’ע פשט, נישט קיין חסיד’ישע געקוועטשטע דרש.
וואס איז א שער?
דער בעל שם טוב זאגט אזוי, ס’איז דא חמישים שערי בינה. א שער מיינט א שאלה מיט א תירוץ. א שער, מ’זאגט אז א משל איז א געיט, אבער וואס איז דער נמשל? ס’איז א קשיא מיט א תירוץ. ער פארשטייט נישט איין זייט, אה, דער תירוץ איז… יעדע שער האט אין זיך א קשיא און א תירוץ. פופציג שערים.
דער פופציגסטער שער
דארטן קומט אן צו די פופציגסטע שער, וואס דארט וואלט מען געזאגט, וואס איז דארט? דארט האט מען שוין די תירוץ אויף אלע קשיות. יא, דארט איז שוין די קלארע אמונה פשוטה, אזוי ווי די צווייטע אמונה פשוטה וואס מ’גייען רעדן אין א מינוט, דאס איז דארט שוין אן קיין קשיות.
אבער זאגט דער בעל שם טוב, ער פרעגט אזא שאלה, וואס געשעט ביי די פופציגסטע שער? דער בעל שם טוב האט געזאגט, ס’שטייט אין תולדות אפאר מאל, דער בעל שם טוב האט געזאגט אזוי, די פופציגסטע שער איז נאך ניין און פערציג. מ’קומט קיינמאל נישט אן צו די פופציגסטע שער. דאס איז כל זמן א מענטש לעבט.
אפשר איז דא, משה רבינו איז געשטארבן, שטייט אין די פופציגסטע שער, “וימת שם משה שם בשער החמישים”. אקעי, דארט איז שוין בחינת מיתה, בחינת “לא יראני האדם וחי” [קיין מענטש קען מיך נישט זען און לעבן].
דער סוד פון שער החמישים
אבער כל זמן א מענטש לעבט, די פופציגסטע שער… וואס איז די פופציגסטע שער? ס’איז נאך ניין און פערציג. שטייט דאך א פופציג. וואס איז די סוד פון שער החמישים? שער החמישים איז דא נאך ניין און פערציג בתוך די פופציג.
דער פשט איז, ס’איז דא א חילוק, מ’דארף פארשטיין, ס’איז אן אנדערע לעוועל. א מענטש, מ’קען זאגן, די ערשטע קשיות איז איין גאנצע לעוועל קשיות, נישט סתם ס’איז א חילוק לפי ערך לגבי די אנדערע לעוועל. די ערשטע סעט איז געווען אן אנדערע סארט קשיות, ס’האט שוין אמער גדלות. די סארט קשיות וואס ער האט געהאט דארט, ער איז נישט שווער, ס’איז אן אנדערע ווערסיע, אן אנדערע עולם.
אקעי, אבער למעשה גייט עס ווייטער, אלעס גייט אזוי. דאס איז טייטש חמישים שערי בינה, אזוי ארבעט די לעבן פון א מענטש.
די געפאר פון בלייבן אויף די ערשטע מדרגה
און אויב איינער וויל נישט, אויב איינער וויל נישט האבן די סארט דעת, ער וויל נאר בלייבן… וועט ער בלייבן קינדעריש, וועט ער בלייבן ביי די מצה אין ערשטע נאכט. דאס איז וואס געשעט. און דאס איז בינה, דאס איז די צווייטע לעוועל.
פרק ד: דער דריי-שטאפלדיגער מהלך – חכמה, בינה, חכמה
נאכדעם, אבער דאס איז זייער וויכטיג. מיר האבן געלערנט אז ס’איז דא בתחילה מוז מען אנהייבן מיט חכמה, און מ’האט נישט אפילו וואס צו פרעגן די קשיא.
פארוואס מען הייבט אן מיט אמונה פשוטה
איינער וועט פרעגן, יא, מ’קען אזוי פרעגן אזא שאלה, דער בן חכם, דער בן רשע. פארוואס הייבסטו אן מיט די מנהג פשוט? ס’איז דאך שווער, מ’דארף קודם וויסן די קשיא נאך אין די תורה.
זאג איך, יא, אבער דו ווילסט האבן א קשיא, יא? דו ביסט אן אפיקורס. איך וויל דיר האבן פרעגן אויף וועם צו פרעגן א קשיא? יא, אויף וואס גייסטו פרעגן א קשיא אויב איך גיי דיר נישט אויסלערנען די פשוט’ע פשט קודם, די מנהג פשוט? דו מוזט האבן די מנהג פשוט.
די ערשטע מדרגה: חכמה – מה שקיבל מרבו
און דאס איז, איך זאג עס בתורת דזשאוק, אבער ס’איז אמת טיפער פון דעם. מ’דארף אנהייבן, אזוי ווי רש”י זאגט, חכמה איז מה שקיבל מרבו [וואס ער האט באקומען פון זיין רבי].
די ערשטע לעוועל, איך רעד פון די ערשטע סארט חכמה, נאכדעם די צווייטע, די ערשטע סארט חכמה מוז זיין אז ער האט א געוויסע בעיסיק אותיות, יא, מ’לערנט אים וואס אלף בית איז, מ’לערנט אים אויס וויאזוי די וועלט זעט אויס. נאכדעם וועט ער פרעגן אויף דעם קשיות, וועט ער זען אז ער פארשטייט נאך נישט ריכטיג, וכו’. ס’מוז זיין קודם חכמה.
און אין א געוויסן זין רופט מען דאס א דילוג, ליל פסח. ס’שטימט נישט. וויאזוי ווייסטו? איך ווייס נישט, מ’האט מיר אזוי געזאגט. אקעי. אבער אזוי מוז זיך עס אנהייבן.
די צווייטע מדרגה: בינה – דער פראצעס פון פארשטיין
נאכדעם מוז מען פארשטיין. נאכדעם איז אזוי, די דריטע סטעפ הייסט אויך חכמה, ס’איז נאכאמאל חכמה.
די דריטע מדרגה: חכמה – זען דעם גאנצן בנין
די דריטע סטעפ איז, אז נאכדעם וואס א מענטש פארשטייט, לאמיר זאגן אז א מענטש האט געלערנט א גאנצע מסכתא, מסכתא איז נישט ממש א גוטע עקזעמפל, אבער א קאנצעפט, יא, ער האט געלערנט א גאנצע קאנצעפט. נאכדעם פארשטייט ער עס קלאר, פארשטייט ער עס בנשימה אחת [אין איין אטעם], פארשטייט ער עס אזוי ווי בחינת “זכר ונקבה בראם ויברך את שמם”, “בדבר אחד נאמרו” [אין איין זאך זענען זיי געזאגט געווארן].
נישט ער פארשטייט די אלע פרטים, נישט אז ער איז יעצט עוסק אין זיין, ער פרעגט קשיות און ער זאגט תירוצים. ניין, ער קוקט אויף די תירוץ, אויף די גאנצע מהלך, אזוי ווי ס’איז. ער זעט די גאנצע בנין כמו שהיא [ווי עס איז]. דאס איז די דריטע לעוועל פון חכמה. דאס איז אמת’דיג וואס אונז רופן דא די לעוועל פון שבועות.
דאס מוז קומען דורך בינה
דאס מוז קומען דורך בינה. דאס הייסט, אן אנדערער וועט אים פרעגן מסביר צו זיין, וועט ער זאגן, אקעי, איך מוז דיר צוריקנעמען די אלע מ”ט שערי בינה, איך מוז דיר נעמען די גאנצע טריפ, די גאנצע דזשורני, אז דו זאלסט פארשטיין וואס איך זאג אין די איין סענטענס.
און די איין סענטענס איז אמת’דיג די זעלבע איין סענטענס וואס ער האט געזאגט פאר די קליינע אינגל אין די ערשטע סטעפ. אבער ס’איז נישט די זעלבע, ווייל ער איז נאכגעגאנגען די גאנצע מהלך, ער פארשטייט עס.
“איך ווייס אז זי זאגט”
אזוי ווי ער זאגט, איך זאג, איך ווייס און זי זאגט. אבער וואס זאג איך? דאס זעלבע וואס זי זאגט, אבער איך ווייס אז זי זאגט. דאס איז די לעוועל פון שבועות, פון נאכדעם, פון נאך די חמישים שערי בינה.
פרק ה: די דריטע מדרגה איז נישט תחת הזמן
שטעלט זיך דעמאלטס אן נאך אן ענין, אזוי ווי זיי האבן געזאגט. ער זעט די דריטע לעוועל, דאס איז אמת’דיג נישט תחת הזמן. דעמאלטס איז אמת’דיג מצה, דעמאלטס איז אמת’דיג חמץ ומצה.
נישט מער איילן – עוסק זיין אין די זמן אליינס
ווייל ס’איז נישט מ’דארף זיך איילן, מ’האט אזוי ווייניג צייט, מ’דארף עס זאגן אין איין מינוט, ווייל דער יונגל האט נישט קיין כלים, ער קען דאך נישט משיג זיין מער ווי איין סענטענס. נישט!
מ’איז עוסק אין די זמן אליינס אויסצוארבעטן, אויסצוקנעטן, חסד שבחסד, גבורה שבחסד, וואטעווער, די אלע קשיות און אלע תירוצים וואס איז דא אויף יעדע לעוועל, נאר ער איז עוסק אין זען די גאנצע זאך כמו שהיא.
פרק ו: דער בעל שם טוב’ס מאמר – “איך בין א נער און איך גלייב”
פאר דעם, מענטשן, יא, מ’זאגט אז דער בעל שם טוב האט געזאגט, איך גלייב נישט אז ער האט עס געזאגט יעדע חג הפסח, אבער ס’איז א מאמר וואס די סלאנימער ספרים ברענגען, און ס’איז אויך שפעטער, ס’איז נישטא קיין איינער פון די פריערדיגע תלמידי בעל שם טוב וואס ברענגען אזא מאמר, אבער די איידיע, לויט ווי אזוי מ’איז עס מפרש, איז אמת.
“איך האב אסאך השגות, נאכדעם בין איך א נער און איך גלייב”
ער זאגט אז איך האב אסאך השגות, נאכדעם בין איך א נער און איך גלייב. וואס ער מיינט צו זאגן איז נישט אז יעצט איז ער צוריק א נער אזוי ווי אין חדר, ס’קען דאך נישט זיין, ס’איז א שאד געווען די גאנצע מהלך.
דער בעל שם טוב אליינס האט תורות וועגן דעם, ער זאגט אז מ’דארף לערנען. אויב מ’לערנט נישט, איך געדענק אז ס’שטייט, איך מיין דער תולדות זאגט א לוי, “אותי עזבו ותורתי שמרו” [מיך האבן זיי פארלאזט און מיין תורה האבן זיי געהיט].
“אותי עזבו” – די השגה פון ידיעת השלילה
“אותי עזבו” איז די טייטש אז מ’קומט אן צו השגות, צו ידיעת השלילה [וויסן דורך נעגאציע], אז מ’קען נישט זאגן גארנישט וועגן דעם אייבערשטן. אבער דאס איז נאר אויב “תורתי שמרו”, אויב מ’האט געלערנט די גאנצע תורה, מ’האט געהאט אלע השגות, און נאכדעם פארשטייט מען, “אה, איך פארשטיי נישט”. דעמאלטס ווייסטו וואס דו פארשטייסט נישט.
הגם ער האט נישט קיין בעסערע ווערטער ווי די ערשטע לעוועל, אבער “תורתי לא שמרו” איז א שאד.
די דריטע לעוועל איז ענליך צו די ערשטע – אבער גאנץ אנדערש
סאו דאס איז די טייטש, אז די דריטע לעוועל, דאס איז שוין ענליך צו די ערשטע לעוועל, אבער ס’איז א גאנץ אנדערע זאך. מ’קען עס נישט מסביר זיין נאר דורך די חמישים שערי בינה, נאר דורך די פופציג טעג פון ספירת העומר.
אבער די אמת איז נישט תחת הזמן, דאס איז אמת’דיג נישט תחת הזמן. ס’איז א השגה פון די זאך כמו שהיא. דאס איז די טייטש חכמה, דאס איז די אמת’ע חכמה.
יעצט איז אזוי, און דאס איז דער סדר פון די פשוט’ע פשט, פון די סדר פון פסח, ספירת העומר, שבועות. ס’הייסט, ס’איז דא חכמה בראש, חכמה בסוף, און אינמיטן בינה.
חכמה, בינה, וחכמה: דער סדר פון פסח ביז שבועות
דער אמת’ער טייטש פון חכמה
אָבער דער אמת איז, ס’איז נישט תכלית הזמן [די ענדציל פון דער צייט], ס’איז אַן השגה פון די זאַך כמו שהיא [ווי זי איז באמת], דאָס איז די טייטש חכמה, דאָס איז די אמת’דיגע חכמה.
דער סדר פון פסח, ספירת העומר, און שבועות
יעצט איז אַזוי, דאָס איז דער סדר פון דער פּשוט’ער פּשט, פון דעם סדר פון פסח, ספירת העומר, שבועות:
ס’איז דאָ:
– חכמה בראש [חכמה אין אָנהייב]
– בינה אינמיטן [בינה אין מיטן]
– חכמה בסוף [חכמה אין סוף]
דאָס איז דער סדר.
סיום
אוקיי, איך מיין אַז דאָס איז גענוג אַ קלאָרע ענין, מ’קען עס שטאָפּן דאָ און גיין צו די שאלות.
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
המהלך של חכמה, בינה וחכמה: מפסח עד שבועות
א) הקדמה – חיפזון לאחר פסח ושאלת הזמן
מוצאי פסח, ערב שבת, הכל עדיין במצב של חיפזון. המהר”ל מביא סוד: חיפזון נובע מכך שדברים עליונים/שכליים אינם תחת הזמן – הנשמה והשכל עומדים מחוץ לזמן. לכן אוכלים מצה בחיפזון. אבל באמת – אנחנו כן חיים בזמن, וזה מעלה ניתוח עמוק יותר.
—
ב) שני סוגי שכל – חכמה ובינה
יסוד מהותי: אין זה רק גוף מול שכל, אלא יש שני סוגי שכל:
– חכמה – עצם השכל, אינו תחת הזמן, הבזק של הבנה, השגה רגעית אחת
– בינה – שכל שלוקח זמן, הבנה שלב אחר שלב, קושיות ותירוצים
החילוק ביניהם הוא המפתח לכל המהלך.
—
ג) חיפזון – דווקא הכי למטה מן הזמן
ניתוח חד: חיפזון אינו באמת למעלה מן הזמן – הוא דווקא הכי למטה מן הזמן. מי שממהר הוא מי שמאחר (עצל), לא הזריז. זריזות = רגוע, מסודר, בזמן. פזיזות = ההיפך. החיפזון של יציאת מצרים הוא חיפזון של גלות – אין זמן, צריך לרוץ.
אמונה פשוטה היא גם כך – היא כמו רפואה (הזוהר: מצה = “מאכל דאסוותא”). צריכים אותה כי אין דרך אחרת. זה לא באמת למעלה מן הזמן, אלא הכי מצומצם בזמן – פתרון חירום, לא התכלית.
—
ד) המהלך התלת-שלבי: כלל → פרט → כלל
כל הסדר מפסח עד שבועות בנוי על שלוש רמות:
1. כלל קודם לפרט – חכמה בראש (פסח)
המבט הכללי הראשון. אמונה פשוטה. “אנכי ה’ אלקיך.” “מה שקיבל מרבו” – היסוד שמקבלים מהרבי. קפיצה, זינוק. לא יודעים למה, כך אמרו לנו. כמו מצה בלילה הראשון – פשוט, בלי שאלות. כמעט לא לוקח זמן.
2. פרט – בינה באמצע (ספירת העומר)
הדרך הארוכה של הפרטים. קושיות ותירוצים. חסד שבחסד, גבורה שבחסד, כל 49 הצירופים. הבנה אמיתית לוקחת זמן – אי אפשר לקפוץ ישר לקבלת התורה. זה צריך לקחת שבע פעמים שבע – 49 ימים של עבודה וצמיחה.
3. כלל שלאחר הפרט – חכמה בסוף (שבועות)
כלל עמוק יותר אחרי שעוברים את כל הדרך. רואים את כל הבניין “כמו שהיא” – במבט אחד, “בנשימה אחת.” זה אותו משפט כמו אצל הילד הקטן, אבל בעומק אחר לגמרי. “אני אומר את אותו הדבר שהיא אומרת, אבל אני יודע שהיא אומרת.”
—
ה) “אין אדם עומד על דעת רבו אלא לאחר מ’ שנה” – זמן הוא הכרחי
קושיות ותירוצים = כבר שני רגעים = כבר זמן. אפילו “מה נשתנה” לוקח זמן. ארבעים שנה להבין דעת הרבי אי אפשר לקצר. קפיצת הדרך היא בדיעבד – פתרון חירום, לא האידיאל.
גדלות ראשון וגדלות שני (האריז”ל)
– גדלות ראשון – עד עשרים, צמיחה טבעית
– גדלות שני – אחרי עשרים, בר מצווה שני, העבודה האמיתית העיקרית, מורכבת כמעט רק מדברים שלוקחים זמן
—
ו) חידושו של הבעל שם טוב על חמישים שערי בינה
– שער = קושיא עם תירוץ. כל שער הוא מדרגה חדשה של הבנה.
– השער ה-50 הוא אחרי 49. כל זמן שאדם חי, לעולם לא מגיעים לשער החמישים. השער החמישים מכיל בתוכו שוב 49 שערים ברמה גבוהה יותר. (משה רבינו הגיע לזה רק בפטירתו – “לא יראני האדם וחי.”)
– החילוק בין הרמות: הקושיות של המדרגה הראשונה שונות לגמרי מהקושיות של המדרגה השנייה. זה לא סתם יותר קשה – זה עולם אחר.
—
ז) מאמר הבעל שם טוב: “יש לי הרבה השגות, אחר כך אני נער ואני מאמין”
זה לא אומר שהוא חזר לחדר. זה אומר שאחרי שעבר את כל ההשגות, הוא מגיע לאמונה פשוטה ברמה אחרת לגמרי. אבל זה עובד רק אם “תורתי שמרו” – באמת למדו ועבדו. בלי זה זה רק תירוץ.
—
ח) מוסר השכל המעשי לחינוך
זמן בחינוך
חינוך דורש זמן – אסור לצפות שילד יבין אחרי עשר פעמים. אפילו מידות (ספירת העומר) לוקחות שנים. זה נורמלי והכרחי. הבנות עמוקות לוקחות עוד יותר זמן.
ה”בן רשע” – אזהרה
דאגה: התחילו להאמין ש”רשע” הוא קטגוריה קבועה. באמת “לכם ולא לו” / “הקהה את שיניו” היא הוראת חינוך מעשית, לא תווית – מדברים עם הבחור שחושב שהוא מעל הכל.
נגד הרעיון של “OTD”
כל המושג של “OTD” (Off The Derech) הוא פיקציה. לכל אדם יש את המצוות והעבירות שלו, לכל אחד יש תקופות שהוא יותר או פחות ירא שמים. נער בן חמש עשרה ששואל שאלות כמו “רשע” – זה רק שלב בצמיחה שלו. צריך להסתכל במבט רחב יותר, עם “כיוון שבן משנה” – המבט ארוך הטווח. כשמסתכלים כך, רואים שכל הפחד הוא “פנטזיה.”
—
ט) המסקנה: מהי חכמה אמיתית?
חכמה אמיתית היא לא רק “תכלית הזמן” (מטרת סוף של תהליך זמן), אלא השגה של הדבר כמו שהיא – השגה של הדבר כפי שהוא באמת במהותו העצמית.
כל הסדר של פסח → ספירת העומר → שבועות הוא:
1. חכמה בראש – חכמה בהתחלה (פסח)
2. בינה באמצע – תהליך ההבנה והעיבוד (ספירת העומר)
3. חכמה בסוף – חכמה בסוף (שבועות), ברמה אחרת לגמרי
מתחילים עם הבזק פשוט של חכמה, עוברים את הדרך הארוכה של בינה עם כל 49 השערים, וחוזרים לחכמה – אותה מילה, אבל בעומק אחר לגמרי. זהו המהלך הטבעי של צמיחה רוחנית של כל אדם.
תמלול מלא 📝
זמן והבנה: הדרך מאמונה פשוטה להבנה אמיתית
הקדמה: חיפזון אחרי פסח
חברים יקרים ששומרים כבר מוצאי פסח, אסרו חג, ערב שבת – הכל עדיין בבחינת מהירות, חיפזון. זה עדיין אחרי פסח, אני צריך כבר ללכת לשבת.
אנחנו יודעים, המהר”ל אמר שהסוד של החיפזון הוא שהדברים העליונים, הדברים השכליים, הם בכלל לא תחת הזמן. הנשמה, השכל, אינו תחת הזמן, זה בכלל לא בזמן. ולכן אוכלים מצה בחיפזון, המהירות – אין זמן. והאמת היא שזה כך כל השנה. כלומר, אם זה לא בזמן, המשמעות היא שזה תמיד.
אבל אנחנו חיים כן בזמן.
פרק א: שני סוגי שכל – חכמה ובינה
היסוד: לא רק גוף ושכל, אלא שני סוגי שכל
ואנחנו זוכרים שההבדל של זמן ולא זמן הוא לא רק ההבדל של, אומרים השכל הוא למעלה מן הזמן, לא תחת הזמן, ומשא”כ הגוף הוא תחת הזמן. אלא באמת יש גם שני סוגי שכל.
אנחנו כבר דיברנו על זה לאחרונה, אבל אנחנו מדברים על זה תמיד. בקבלה זה נקרא מוחין חכמה ובינה:
– חכמה היא עצם השכל, כלומר, עצם השכל שאינו תחת הזמן
– בינה היא שכל שלוקח זמן
בואו נסביר זאת קצת, זה יסוד חשוב מאוד, אפשר לחזור עליו תמיד, ועם זה נמשיך הלאה.
פרק ב: כלל ופרט וכלל – שלושה שלבים של לימוד
הסדר של פסח, ספירת העומר, שבועות
יש שני סוגי לימודים, שני סוגי דרכים של הבנה. הראשון הוא, זה נקרא כלל ופרט. אנחנו דיברנו, אנחנו מדברים הרבה פעמים, קוראים לזה כלל ופרט. וכאן אני רוצה להוסיף עוד קצת חידוש, זה גם קשור לסדר של פסח, ספירת העומר, שבועות, שבו אנחנו נמצאים עכשיו.
ונאמר שיש פעמיים, יש שתי רמות של הכלל. כלומר, יש כלל ופרט וכלל:
– יש כלל קודם לפרט
– וכלל שלאחר הפרט
כלל קודם לפרט: אמונה פשוטה (פסח)
במילים אחרות, אדם מתחיל ללמוד, אפשר אפילו לדבר, נניח, באמונה. אדם מתחיל לדעת מה זה אלוקים. מלמדים אותו “אָנֹכִי ה’ אֱלֹקֶיךָ”, יסודי היסודות, אמונה, חכמה, “לית אתר פנוי מיניה”, “מָלֵא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ” – זה כלל. הוא מבין זאת באופן כללי, אומרים לו משפט אחד, הוא מבין זאת באופן כללי. זה לא לוקח זמן.
חיפזון – הבהרה
אפשר לומר שבאמת, כאן יש אולי קצת הבדל, זה לוקח קצת כן, אפשר לומר זה לוקח מהר מאוד, באמת בחיפזון. יש קצת סתירה, כי המהר”ל אומר שחיפזון הוא רמז שזה לא תחת הזמן, אבל זה לא כל כך פשוט.
חיפזון הוא הכי הרבה זמן
חיפזון הוא הכי הרבה זמן, נכון? צריך לזכור ולומר, כשאנשים אומרים, מה ההבדל בין זריזות ועצלות, נכון?
העצל ממהר תמיד. עצל הוא תמיד מי שממהר. למה? כי הוא מגיע מאוחר, צריך למהר.
זריז הוא מי שלא ממהר אף פעם, הוא תמיד בזמן, נכון?
הרבה פעמים אנשים אומרים על אדם שמתמהמה שהוא למעלה מן הזמן. זה לא אמת, הוא הכי למטה מן הזמן, הוא הכי תחת הזמן, הוא אף פעם לא מסודר, ממילא צריך תמיד למהר, ממילא עושה הכל בפזיזות, זה אפילו לא זריזות.
זה ההבדל בין זריזות ופזיזות, נכון?
– פזיזות היא ההיפך מזריזות
– זריזות היא שהוא עושה כל דבר בשקט, אבל בזמן
זו המדרגה של הזמן עצמו, לא למעלה מן הזמן, זו המדרגה של הזמן עצמו, הוא מסודר. עצל, הוא זה שמגיע מאוחר, הוא ממהר יותר.
מצות – חיפזון של גלות
אז המצות באמת, ממילא המהר”ל שאומר שמצות היא רמז של חיפזון, זה באמת רמז חלש. כי מצות היא לא ממש כך. הרי אומרים “לֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם”, הרי אומרים “אֵלִי לְהוֹצִיא הקב”ה”, נכון? אומרים כל הספרים, אני חושב שזה פשט, צריך להכניס את חמישים שערי בינה, אבל הרעיון הוא, היה פעם זמן, היו צריכים לברוח. אם היו ממתינים עוד דקה אחת, היו מאחרים, היו צריכים לחכות עוד אלף שנה, אני יודע מה, לצאת.
זה לא למעלה מן הזמן, זה הכי למטה מן הזמן. כלומר, אתה כל כך מאוחר, אתה כל כך תקוע בזמן, שאתה חייב למהר. זה באמת החיפזון של מצרים, חיפזון של גלות.
אמונה פשוטה – מאכל דאסוותא (רפואה)
ובאמת, אפשר לומר שזו הנקודה הראשונה. כשאדם מתחיל ללמוד, למשל, אנחנו שואלים תמיד את השאלה, באמת להבין את ה’, באמת להבין מה זה אומר “אָנֹכִי ה’ אֱלֹקֶיךָ”, צריך לחיות עשרת אלפים שנה. אני מתכוון, אז גם לא יבינו, אבל משהו להתחיל להבין את השם.
למעשה הוא בלחץ גדול ובדוחק גדול לומר, ולילד הקטן שלא יודע על הקב”ה, הוא לא מתחיל ללמוד איתו כלום, אומרים לו פשוט אמונה פשוטה, “אֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת”, “אָנֹכִי ה’ אֱלֹקֶיךָ”, יש אלוקים. אוקיי, זה חיפזון, זה המשמעות של אמונה פשוטה.
על זה אמרנו פעם אחרת שהזוהר אומר שמצות היא “מֵיכָל דִּמְהֵימְנוּתָא”, “מֵיכָל דְּאַסְוָתָא”, שתי לשונות אחרות, יהיו דברים אחרים, לא הבדל. אבל המילה של רפואה פשט היא דבר שאינו על פי דרך הטבע. זו אמונה פשוטה. אמונה פשוטה היא רפואה, חייבים. אני חי בלי שום ידיעה, אין לי דרך, אומרים זאת בפשטות.
זה החיפזון, הכביכול למעלה מן הזמן. זה לא באמת למעלה מן הזמן, זה באמת הכי מצומצם בזמן, יש לו הכי פחות זמן, יש לו רק שנייה אחת, אין לו כל הזמן, הוא למעלה מן הזמן, יש לו הכי פחות זמן. כמו האנשים הצעירים שאומרים שהם למעלה מן הזמן, הם בינתיים הכי מצומצמים בזמן.
וזה שלב ראשון, זה אפשר לקרוא לזה השלב של פסח.
פרק ג: בינה – לימוד שלוקח זמן (ספירת העומר)
גדלות ראשון וגדלות שני
אחר כך יש לימוד שהוא בתוך הזמן, וזה חשוב מאוד, וזה צריכים אנחנו לזכור בחיינו. יש הבדל, כן, יש הבדל, אנחנו מדברים על אנשים שיש להם דעת מסוימת, “בֵּן יָדַע לְהַבְחִין”, יש לו גדלות מסוימת. אנשים שאין להם גדלות, אותו דבר יש ברוחניות, כן, האריז”ל אומר יש גדלות שני.
גדלות שני פירושו שלא מספיק שהוא נעשה פעם אחת גדול, זה בדרך הטבע, יש עוד רמה של להיות גדול. יש אנשים שהיו להם בר מצווה שנייה, ויש אנשים שלא היתה להם אף פעם בר מצווה שנייה, כן. זה גדלות שני.
האריז”ל אומר שגדלות שני הוא באמת אחרי העשרים. גדלות ראשון הוא עד העשרים, “עַד בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה”, אחר כך רוב האנשים מפסיקים לגדול אז, הם נשארים עם הטבע שלהם. זה מה שקראו בדברים, באחרונים, או בקראות, מי שאומר שצריך לומר את הגורל. זה הגדול, מי שיש לו עוד גדלות ראשון.
גדלות ראשון הוא העיקר עבודה. העיקר עבודה היא גדלות שני, היא שאחר כך הוא נעשה שוב גדלות ראשון. וממה מורכבת דעת? צריך לדעת את הכלל: גדלות שני מורכב כמעט רק מדברים שלוקחים זמן.
למה אמונה פשוטה לא לוקחת זמן
זה באמת מה שהוסבר באותו שיעור גם, שאי אפשר לומר, אם חושבים רק על אמונה פשוטה, זה השורש של זה, אפשר להגיע. הסיבה שזה גם לא לוקח זמן היא כי באמת היסוד אינו תחת הזמן. אבל למעשה, איך זה מופיע בעולם הזה, זה הכי תחת הזמן. אם הכל היה נשאר שם, אכן זה לא צריך לקחת זמן. הסוג הזה של דברים לא לוקח זמן.
הבנה אמיתית לוקחת זמן
אבל ההבנה האמיתית, הבנה של אדם, הבנה אנושית, היא בהגדרה דבר שלוקח זמן. אתה יכול לומר, אפילו באופן הכי מצומצם, באופן הכי מחולק, כדי ללמוד משהו צריך להיות קושיות ותירוצים, נכון? שואלים “מַה נִּשְׁתַּנָּה”, ועונים. זה לוקח זמן. זה כבר, במילים אחרות, שני רגעים.
כן, אתה אומר, אתה יכול לעשות ברגע אחד את השאלה והתשובה? אין בעיה. יש לי כבר שני רגעים, נכון? שאלה, היה רגע של השאלה, ורגע של התשובה. זה לוקח זמן. זה לא כמו אמונה פשוטה, אין קושיות ותירוצים, נכון?
אמונה פשוטה משמעותה חכמה, כלומר, הנקודה הראשונה של חכמה. כך זה, “כָּכָה הוּא”, “כֹּחַ מָה”, כך זה. כך זה לא לוקח זמן. אבל האם זה כך? האם זה לא כך? אפילו אם זה ייקח לך שנייה אחת, כבר היה זמן. זה כבר יש בזה זמן.
במילים אחרות, קוראים לזה “שקלא וטריא”, “משא ומתן”. זה לוקח זמן. זה מה שיש בספירת העומר, וכל, והאמת היא, זה לוקח הרבה מאוד זמן.
אין אדם עומד על דעת רבו אלא לאחר ארבעים שנה
על פי רוב, אמונה פשוטה מדברים לילדים, לבחורים. הם עוד אפילו לא ראו, הם אפילו לא יודעים מה זה אומר ארבעים שנה. אני גם לא יודע, אני עוד לא ארבעים. אפילו לא יודעים מה זה אומר.
והסוג הזה של ידיעה, כן, מה זה אומר לדעת מה זה אומר ארבעים שנה? אני יכול לדעת. שנה אחת אני יודע, ארבעים פעמים זה. אני יכול לעשות את החשבון. אבל זה לא זה, נכון? זה בבחינת חכמה, בבחינת אמונה פשוטה, בבחינת אמונה מרוחקת אני יכול לומר אני יודע מה זה אומר ארבעים שנה.
אתה יודע מה זה אומר ארבעים שנה? אתה יודע מה זה אומר ללמוד ארבעים שנה? אתה יודע מה זה אומר להתייסר עם קושיא ארבעים שנה, ללכת הנה ושם ארבעים שנה על זה? אי אפשר לדעת, רק זה לוקח ארבעים שנה לדעת. אין דרך.
אולי יש קיצור דרך. חשבתי, ר’ אלעזר מנחם שך אמר “כְּהֶרֶף עַיִן”, “כְּבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה”. יש דבר שנקרא קפיצת הדרך, נכון? קפיצת הדרך יכולה לעשות קצת יותר מהר. כמו שאדם אומר הוא כבר שבעים שנה בנפשו, אפילו בגופו לא. אוקיי, יש דבר כזה, אבל אפילו אז זה עדיין בדיעבד. אנחנו יודעים שקפיצת הדרך היו צריכים להשלים אחר כך. זה לא.
על כל פנים, במציאות האנושית, דברים רגילים לוקחים הרבה מאוד זמן. זה הסדר. זה דבר של חינוך.
פרק ד: לקחים מעשיים לחינוך
חינוך לוקח זמן
הרבה מהחינוך שלנו הוא מגוחך, כי חינוך צריך לקיים בבחינת אמונה פשוטה. צריך להתחיל עם דברים פשוטים. אז מתחילים לחשוב שחינוך הוא למעלה מן הזמן. אחר כך יש טענות, “אמרתי לבן שלי כבר עשר פעמים משהו והוא לא הבין.”
כן, כי להבין הוא דבר שלוקח זמן. להבין אפילו בבחינת מידות. כן, הגדלות של המידות. ספירת העומר מדברים על ההתגדלות של המידות. לוקח גם זמן. לוקח באמת שבעה שבועות, לא שבעה שבועות. אומרים אוקיי, תן לזה אפילו שלוש שנים.
אפילו רוב, אני מסתכל, אני לא מכיר מישהו שהוא לא מחנך, הוא לא חי כלום. מישהו שחי, הילדים שלו הם תלמידים, הוא רואה אחרי כמה שנים שהם מבינים את זה. הדברים הפשוטים, זה הדבר הפשוט. מצד העצם זה פשוט. אחר כך, מצד זה אתה יכול לומר את זה בדקה, אבל הוא לא מבין את זה. זה לוקח הרבה זמן. זה דבר נורמלי, זה נורמלי, זה מוכרח כך.
הבנות עמוקות יותר לוקחות עוד יותר זמן
וזה בטח הבנות עמוקות יותר. הבנות עמוקות יותר, זה באמת, זה באמת, “לוּ יִחְיֶה אֶלֶף שָׁנִים פַּעֲמַיִם”, כן, כתוב לשונות כאלה. זה באמת שצריך לקחת את הזמן לסוג הזה של הבנה אנושית שנקראת בינה. זה לא הסוג היחיד של הבנה, אבל בינה, ההבנה העיקרית הנשית שנקראת בינה, לוקחת זמן.
וכמו שלמדנו, אנחנו מדברים תמיד, הזמן פירושו שצריך להיות בזה כמו שלבים של התפרקות, כן.
פרק ה: הבן רשע – אזהרה
ואני חושב גם, חשבתי על זה, רואים שכל המגזינים מדברים בפסח על ההבנה שעושים עם הבן רשע. ואני מסתכל, אני מודאג מאוד. התחילו להאמין שיש קטגוריה של רשע. הרשע הוא זה שאומר את זה, כן, “לָכֶם וְלֹא לוֹ”. ואומרים לו בחזרה.
זה לא אומר ברצינות. כבר אמרתי בסדר, זה לא אומר ברצינות. זה אומר לומר, אומרים מה זה אומר. פירשתי בסדר שלי, הסדר הראשון פירשנו מה זה אומר “לָכֶם וְלֹא לוֹ”, “וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו”. אפשר לראות זה ממש חינוך הלכה למעשה.
בא הילד, הבחור, הוא אומר, “אני, אה, מי אתם?” וכאילו הוא מחזיק את עצמו גדול, הוא לא מהם. אוקיי, בואו נראה אם אתה באמת מחזיק כך. אומרים לו, אוקיי.
—
[סוף חלק א]
המהלך של חכמה, בינה, וחכמה: הבנה לוקחת זמן
פרק א: הקונצפט של “OTD” הוא פיקציה
נגד יצירת קטגוריות מלאכותיות
פתאום הוא כועס, “You’re excluding me? צריך לכלול כל אחד”. פירוש זה אתה כבר פעם אחת חלק מאיתנו. טוב מאוד, זה רצינו להראות. אתה רוצה כן להיות חלק.
והאמת היא, אני חושב שזה ממש טיפשות. לוקחים, יש חקירה, אני מתכוון, הולכים לרב, שואלים אותו, “הבן שלי הוא חמש עשרה שנה, יש לו שכל של מרישקע בת חמש עשרה”. אני מתכוון, האבא הוא כבר בערך עשרים, עשרים וחמש, שלושים, יש לו כבר ילד בן חמש עשרה. הוא מבין שחמש עשרה, כשהוא היה חמש עשרה, הוא זוכר, הוא לא הבין כלום, אמת?
והוא מתחיל לחקור, “ראיתי את הבן שלי, הוא עושה איזו עבירה, אני צריך לדעת”. הוא אדם, הוא עשה משהו, הוא ילד. מתחיל, הוא מתועד, והוא נמצא בדיוק ברמה של השאלה. טוב מאוד, הוא שואל את השאלה כמו רשע. תן לו להיות. אז מה?
אנשים הם לא קטגוריות
נעשים כל כך מתפעלים מדברים שהם זמניים, שהם… אין גדר כזה, כי מישהו אמר שיש דבר שנקרא OTD [Off The Derech], אין דבר כזה.
יש אנשים, בכל בית, יש אנשים שעושים יותר, יש ילדים שהם יותר טובים, יש… לכל אחד יש את המצוות שלו ואת העבירות שלו. אין גדר כזה שצריך לחקור, ושצריך לבזבז מחלוקות שלמות של הרבנים והמחנכים ל… לקרב שם אותם. כל העניין לא הגיוני, לדעתי.
הוא דאיסט! זה לא… כשאומרים לו, כשמוציאים אותו הרב כועס, נכון? זה כן חלק מזה, נכון? משהו ש… אני אפילו לא צריך להיות לי ההוראה… זה עובדה! יש אנשים!
התהליך הטבעי של חינוך
לאנשים יש בחירה, לאנשים יש חינוך! לפעמים זה לוקח כל כך הרבה זמן, לפעמים זה לוקח כל כך הרבה זמן… אדם חי אדם נורמלי! זה חמש שש שבע שמונה שנה! על פי רוב! עד השבעים! אולי אחר כך, אחד אומר, עד שהוא נפטר! הם צריכים לשאול, ביום הפטירה! אחר כך, היה שבעים שנה! כל השבעה היה כל החיים! היו חושבים, מה הספד לומר!
אבל עכשיו הוא שבע עשרה! אתה שואל כבר, מה הספד לומר? מה זה אדם נורמלי שזה כל השכחה, איך העולם עובד?
על כל פנים, זה נושא של חינוך, כדי היחס. אני לא מאמין שיש דבר כזה. זה יכול לומר כמו אצל האבא. כן, לכל אחד יש את הכפירה שלו, לכל אחד יש את הזמנים שהוא, נניח, לא ירא שמים, בואו לא נדבר על המונה, יותר נדבר אפילו על מעשה הגון. יש לו גם פעמים דברים שהוא עושה עבירה.
המהירויות השונות של תשובה
אבל לפעמים זה יותר מהר, נכון? כשהוא יותר מבוגר, הוא תופס יותר מהר. הוא יודע להבין, הוא עושה עבירה והוא עושה כבר מיד תשובה. אוקיי, זו דרך אחת.
שני, הוא עושה את זה יותר זמן. הוא עושה את זה יותר ברצינות. הוא עושה עבירה שש שנים אחר כך, הוא עושה את זה כבר שלוש שנים.
הצורך במבט רחב יותר
צריך להסתכל עם מבט רחב יותר, עם כיוון של שנה. דעת היא כיוון של שנה. צריך להסתכל על שנה. על פי רוב, כשמסתכלים על המבט הזה, רואים שזה פנטזיה, זה פיקציה. אין קונצפט כזה, כמו בן דרך.
הוא לא. הוא היום. מה עושים עם הבחור הזה היום? היום הוא לא קם, זו הבעיה שלי. אוקיי, השנה הוא לא קם, זו הבעיה שלי. זה לא כל כך שונה. איך מילא, אני לא רואה את כל החקירה, זה נראה לי שטות, זה נראה לי חקירה מגוחכת. בשורה התחתונה…
פרק ב: היסוד – באמת הבנה לוקחת זמן
אבל זה היסוד – להבין דברים באמת לוקח זמן
אבל זה היסוד, להבין דברים באמת לוקח זמן, וזה נדרש, זה חייב להיות.
ספירת העומר – תהליך הצמיחה
אם מישהו עם שלי, ספירת העומר. וספירת העומר פירושה, לא לרקוד, לא הולכים לעשות קבלת התורה, זה הולך לקחת זמן, שבע פעמים שבע.
פרק ג: ביאור הבעל שם טוב על חמישים שערי בינה
הבעל שם טוב אומר, כן, זה הענין שהבעל שם טוב אמר, יש שבע… זה הרי חמישים שערי בינה [חמישים השערים של הבנה].
הבעל שם טוב מסביר, ואני חושב שזה פשוט פשט, אני לא יודע, אולי יש פשטים אחרים, האברבנאל, נגדימה על התורה, אבל זה חלק אחר של שערי בינה, אבל זה בוודאי פשט טוב, וזה בוודאי פשט פשוט, לא שום דרש חסידי מעוות.
מהו שער?
הבעל שם טוב אומר כך, יש חמישים שערי בינה. שער פירושו שאלה עם תירוץ. שער, אומרים שמשל הוא שער, אבל מה הנמשל? זו קושיא עם תירוץ. הוא לא מבין צד אחד, אה, התירוץ הוא… כל שער יש בו קושיא ותירוץ. חמישים שערים.
השער החמישים
שם מגיעים לשער החמישים, שם היו אומרים, מה יש שם? שם כבר יש את התירוץ על כל הקושיות. כן, שם כבר האמונה הברורה הפשוטה, כמו האמונה הפשוטה השנייה שנדבר עליה בעוד רגע, זה שם כבר בלי שום קושיות.
אבל אומר הבעל שם טוב, הוא שואל שאלה כזו, מה קורה בשער החמישים? הבעל שם טוב אמר, כתוב בתולדות כמה פעמים, הבעל שם טוב אמר כך, השער החמישים הוא עדיין ארבעים ותשע. לעולם לא מגיעים לשער החמישים. זה כל זמן שאדם חי.
אולי יש, משה רבינו מת, עומד בשער החמישים, “וימת שם משה שם בשער החמישים”. אוקיי, שם כבר בחינת מיתה, בחינת “לא יראני האדם וחי” [אף אדם לא יכול לראות אותי ולחיות].
הסוד של שער החמישים
אבל כל זמן שאדם חי, השער החמישים… מהו השער החמישים? זה עדיין ארבעים ותשע. הרי כתוב חמישים. מהו הסוד של שער החמישים? שער החמישים הוא עדיין ארבעים ותשע בתוך החמישים.
הפשט הוא, יש הבדל, צריך להבין, זו רמה אחרת. אדם, אפשר לומר, הקושיות הראשונות הן רמה שלמה של קושיות, לא סתם יש הבדל לפי ערך ביחס לרמה האחרת. הסט הראשון היה סוג אחר של קושיות, כבר היה בהן גדלות. סוג הקושיות שהיו לו שם, הוא לא קשה, זו גרסה אחרת, עולם אחר.
אוקיי, אבל למעשה זה ממשיך, הכל הולך כך. זה פירוש חמישים שערי בינה, כך עובדים חיי האדם.
הסכנה של להישאר במדרגה הראשונה
ואם מישהו לא רוצה, אם מישהו לא רוצה לקבל את סוג הדעת הזה, הוא רק רוצה להישאר… הוא יישאר ילדותי, הוא יישאר במצה של הלילה הראשון. זה מה שקורה. וזו בינה, זו הרמה השנייה.
פרק ד: המהלך התלת-שלבי – חכמה, בינה, חכמה
אחר כך, אבל זה מאוד חשוב. למדנו שיש בתחילה צריך להתחיל בחכמה, ואין אפילו על מה לשאול את הקושיא.
למה מתחילים באמונה פשוטה
מישהו ישאל, כן, אפשר לשאול שאלה כזו, הבן חכם, הבן רשע. למה אתה מתחיל במנהג פשוט? זה קשה, צריך קודם לדעת את הקושיא על התורה.
אני אומר, כן, אבל אתה רוצה לקבל קושיא, כן? אתה אפיקורס. אני רוצה שתשאל על מי לשאול קושיא? כן, על מה תשאל קושיא אם אני לא אלמד אותך את הפשט הפשוט קודם, את המנהג הפשוט? אתה חייב לקבל את המנהג הפשוט.
המדרגה הראשונה: חכמה – מה שקיבל מרבו
וזה, אני אומר זאת בתורת בדיחה, אבל זה אמת עמוקה יותר מזה. צריך להתחיל, כמו שרש”י אומר, חכמה היא מה שקיבל מרבו [מה שקיבל מרבו].
הרמה הראשונה, אני מדבר על סוג החכמה הראשון, אחר כך השני, סוג החכמה הראשון חייב להיות שיש לו אותיות בסיסיות מסוימות, כן, מלמדים אותו מהו אלף בית, מלמדים אותו איך העולם נראה. אחר כך הוא ישאל על זה קושיות, יראה שהוא עדיין לא מבין נכון, וכו’. חייב להיות קודם חכמה.
ובמובן מסוים קוראים לזה דילוג, ליל פסח. זה לא מסתדר. איך אתה יודע? אני לא יודע, כך אמרו לי. אוקיי. אבל כך זה חייב להתחיל.
המדרגה השנייה: בינה – תהליך ההבנה
אחר כך צריך להבין. אחר כך זה כך, השלב השלישי נקרא גם חכמה, זו שוב חכמה.
המדרגה השלישית: חכמה – לראות את כל הבניין
השלב השלישי הוא, שאחרי שאדם מבין, נניח שאדם למד מסכת שלמה, מסכת היא לא ממש דוגמה טובה, אבל מושג, כן, הוא למד מושג שלם. אחר כך הוא מבין אותו בבירור, מבין אותו בנשימה אחת [בנשימה אחת], מבין אותו כמו בחינת “זכר ונקבה בראם ויברך את שמם”, “בדבר אחד נאמרו” [בדבר אחד נאמרו].
לא שהוא מבין את כל הפרטים, לא שהוא עכשיו עוסק בהם, הוא שואל קושיות והוא אומר תירוצים. לא, הוא מסתכל על התירוץ, על כל המהלך, כמו שהוא. הוא רואה את כל הבניין כמו שהיא [כמו שהוא]. זו הרמה השלישית של חכמה. זה באמת מה שאנו קוראים כאן רמת שבועות.
זה חייב לבוא דרך בינה
זה חייב לבוא דרך בינה. כלומר, אחר ישאל אותו להסביר, הוא יאמר, אוקיי, אני חייב לקחת אותך בחזרה דרך כל מ”ט שערי בינה, אני חייב לקחת אותך בכל הטיול, בכל המסע, כדי שתבין מה אני אומר במשפט אחד.
והמשפט האחד הוא באמת אותו משפט אחד שהוא אמר לילד הקטן בשלב הראשון. אבל זה לא אותו דבר, כי הוא עבר את כל המהלך, הוא מבין את זה.
“אני יודע שהיא אומרת”
כמו שהוא אומר, אני אומר, אני יודע והיא אומרת. אבל מה אני אומר? אותו דבר שהיא אומרת, אבל אני יודע שהיא אומרת. זו רמת שבועות, של אחר כך, של אחרי חמישים שערי בינה.
פרק ה: המדרגה השלישית אינה תחת הזמן
מתעוררת אז עוד שאלה, כמו שאמרו. הוא רואה את הרמה השלישית, זה באמת לא תחת הזמן. אז באמת מצה, אז באמת חמץ ומצה.
לא עוד למהר – לעסוק בזמן עצמו
כי אין צורך למהר, יש כל כך מעט זמן, צריך לומר את זה בדקה אחת, כי לילד אין כלים, הוא לא יכול להשיג יותר ממשפט אחד. לא!
עוסקים בזמן עצמו לעבוד, לגבש, חסד שבחסד, גבורה שבחסד, מה שלא יהיה, כל הקושיות וכל התירוצים שיש בכל רמה, אלא הוא עוסק בלראות את כל הדבר כמו שהיא.
פרק ו: מאמר הבעל שם טוב – “אני נער ואני מאמין”
לפני זה, אנשים, כן, אומרים שהבעל שם טוב אמר, אני לא מאמין שהוא אמר את זה בכל חג הפסח, אבל זה מאמר שספרי סלונים מביאים, וזה גם מאוחר יותר, אין אף אחד מתלמידי הבעל שם טוב המוקדמים שמביא מאמר כזה, אבל הרעיון, לפי איך שמפרשים אותו, הוא אמת.
“יש לי הרבה השגות, אחר כך אני נער ואני מאמין”
הוא אומר שיש לי הרבה השגות, אחר כך אני נער ואני מאמין. מה שהוא מתכוון לומר הוא לא שעכשיו הוא חזר להיות נער כמו בחדר, זה לא יכול להיות, זה היה חבל על כל המהלך.
הבעל שם טוב עצמו יש לו תורות על זה, הוא אומר שצריך ללמוד. אם לא לומדים, אני זוכר שכתוב, אני חושב שהתולדות אומר לוי, “אותי עזבו ותורתי שמרו” [אותי עזבו ואת תורתי שמרו].
“אותי עזבו” – ההשגה של ידיעת השלילה
“אותי עזבו” פירושו שמגיעים להשגות, לידיעת השלילה [ידיעה דרך שלילה], שאי אפשר לומר שום דבר על הקב”ה. אבל זה רק אם “תורתי שמרו”, אם למדו את כל התורה, היו להם כל ההשגות, ואחר כך מבינים, “אה, אני לא מבין”. אז אתה יודע מה אתה לא מבין.
אף על פי שאין לו מילים טובות יותר מהרמה הראשונה, אבל “תורתי לא שמרו” זה חבל.
המדרגה השלישית דומה לראשונה – אבל שונה לגמרי
אז זה הפירוש, שהרמה השלישית, זה כבר דומה לרמה הראשונה, אבל זה דבר אחר לגמרי. אי אפשר להסביר את זה אלא דרך חמישים שערי בינה, אלא דרך חמישים הימים של ספירת העומר.
אבל האמת אינה תחת הזמן, זה באמת לא תחת הזמן. זו השגה של הדבר כמו שהיא. זה פירוש חכמה, זו החכמה האמיתית.
עכשיו זה כך, וזה הסדר של הפשט הפשוט, של סדר פסח, ספירת העומר, שבועות. כלומר, יש חכמה בראש, חכמה בסוף, ובאמצע בינה.
חכמה, בינה, וחכמה: הסדר מפסח עד שבועות
הפירוש האמיתי של חכמה
אבל האמת היא, זה לא תכלית הזמן [המטרה הסופית של הזמן], זו השגה של הדבר כמו שהיא [כמו שהיא באמת], זה פירוש חכמה, זו החכמה האמיתית.
הסדר של פסח, ספירת העומר, ושבועות
עכשיו זה כך, זה הסדר של הפשט הפשוט, של הסדר של פסח, ספירת העומר, שבועות:
יש:
– חכמה בראש [חכמה בהתחלה]
– בינה באמצע [בינה באמצע]
– חכמה בסוף [חכמה בסוף]
זה הסדר.
סיום
אוקיי, אני חושב שזה ענין ברור מספיק, אפשר לעצור כאן ולעבור לשאלות.
EN English ›
📋 Shiur Overview
The Process of Chochmah, Binah, and Chochmah: From Pesach to Shavuos
A) Introduction – Chipazon After Pesach and the Question of Time
Motzaei Pesach, Erev Shabbos, everything is still in a state of chipazon (haste). The Maharal brings a secret: chipazon stems from the fact that higher/intellectual matters are not subject to time – the soul and intellect stand outside time. Therefore, one eats matzah b’chipazon. But in truth – we do live in time, and this brings out a deeper analysis.
—
B) Two Types of Intellect – Chochmah and Binah
A fundamental principle: It’s not just body versus intellect, rather there are two types of intellect:
– Chochmah – the essence of intellect, not subject to time, a flash of understanding, a single-moment comprehension
– Binah – intellect that takes time, step-by-step understanding, questions and answers
The difference between them is the key to the entire process.
—
C) Chipazon – Actually the Most Below Time
A sharp analysis: Chipazon is not truly above time – it is actually the most below time. The one who rushes is the one who is late (lazy), not the diligent one. Zerizus = calm, orderly, on time. Pezizus = the opposite. The chipazon of Yetzias Mitzrayim is a galus-chipazon – one doesn’t have time, one must run.
Simple faith (emunah peshutah) is also like this – it is like a medicine (the Zohar: matzah = “food of healing”). One needs it because one has no other way. It’s not truly above time, rather the most constricted in time – an emergency solution, not the ultimate goal.
—
D) The Three-Stage Process: General → Particular → General
The entire order from Pesach to Shavuos is built on three levels:
1. General Before Particular – Chochmah at the Beginning (Pesach)
The first general overview. Simple faith. “Anochi Hashem Elokecha.” “What he received from his teacher” – the basics that one receives from one’s rebbe. A leap, a jump. One doesn’t know why, one was told this way. Like matzah on the first night – simple, without questions. Takes almost no time.
2. Particular – Binah in the Middle (Sefiras HaOmer)
The long path of details. Questions and answers. Chesed she’b’Chesed, Gevurah she’b’Chesed, all 49 combinations. True understanding takes time – one cannot jump straight to Kabbalas HaTorah. It must take seven times seven – 49 days of work and growth.
3. General After the Particular – Chochmah at the End (Shavuos)
A deeper general understanding after going through the entire path. One sees the entire structure “as it is” – in one glance, “in one breath.” This is the same sentence as for the small child, but with completely different depth. “I say the same thing she says, but I know that she says it.”
—
E) “A Person Cannot Grasp His Teacher’s Understanding Until After 40 Years” – Time is Necessary
Questions and answers = already two moments = already time. Even “Mah Nishtanah” takes time. Forty years to understand a rebbe’s understanding cannot be shortened. Kefitzas haderech (jumping the path) is b’dieved – an emergency solution, not the ideal.
Gadlus Rishon and Gadlus Sheini (Arizal)
– Gadlus Rishon – until twenty, natural growth
– Gadlus Sheini – after twenty, a second bar mitzvah, the true main work, consists almost entirely of things that take time
—
F) The Baal Shem Tov’s Innovation Regarding the Fifty Gates of Binah
– A gate = a question with an answer. Each gate is a new level of understanding.
– The 50th gate is after 49. As long as a person lives, one never reaches the 50th gate. The 50th gate contains within it another 49 gates at a higher level. (Moshe Rabbeinu only reached it at his passing – “No man can see Me and live.”)
– The difference between levels: The questions of the first level are completely different from the questions of the second level. It’s not just harder – it’s a different world.
—
G) The Baal Shem Tov’s Statement: “I Have Many Insights, Afterwards I Am a Child and I Believe”
This does not mean that he is back in cheder. It means that after he has gone through all the insights, he arrives at simple faith on a completely different level. But this only works if “they kept My Torah” – one has actually learned and worked through it. Without this, it’s just an excuse.
—
H) Practical Moral Lesson for Chinuch
Time in Chinuch
Chinuch requires time – one must not expect a child to understand after being told ten times. Even middos (character traits, Sefiras HaOmer) take years. This is normal and necessary. Deeper understanding takes even more time.
The “Ben Rasha” – A Warning
A concern: people have begun to believe that “rasha” is a fixed category. In truth, “lachem v’lo lo” / “blunt his teeth” is a practical chinuch instruction, not a label – one speaks to the young man who thinks he’s above it all.
Against the Concept of “OTD”
The entire concept of “OTD” (Off The Derech) is a fiction. Every person has his mitzvos and his aveiros, everyone has times when he is more or less a yerei shamayim. A fifteen-year-old boy who asks questions like a “rasha” – this is only a stage in his growth. One must look with a broader view, with a “kavvan sheben shanah” – the long-term perspective. When one looks this way, one sees that the entire fear is “fantasy.”
—
I) The Conclusion: What is True Chochmah?
True chochmah is not just a “tachlis hazman” (end goal of a time process), but rather a comprehension of the thing as it is – an attainment of the thing as it truly is in its own essence.
The entire order from Pesach → Sefiras HaOmer → Shavuos is:
1. Chochmah at the beginning – chochmah at the start (Pesach)
2. Binah in the middle – the process of understanding and development (Sefiras HaOmer)
3. Chochmah at the end – chochmah at the conclusion (Shavuos), on a completely different level
One begins with a simple flash of chochmah, one goes through the long path of binah with all 49 gates, and one returns to chochmah – the same word, but with completely different depth. This is the natural process of every person’s spiritual growth.
📝 Full Transcript
Time and Understanding: The Path from Simple Faith to True Comprehension
Introduction: The Rush After Pesach
Dear friends who are already holding motza’ei Pesach, Isru Chag, erev Shabbos – everything is still in the mode of speed, rush. It’s still right after Pesach, I need to go already to Shabbos.
We know, the Maharal said that the secret of the rush is that the higher matters, the intellectual matters, are generally not subject to time. The soul, the intellect, is not subject to time, it’s not in time at all. That’s why one eats matzah in haste, the rush – there is no time. And the truth is that it’s like this the whole year. That is, if it’s not in time, the meaning is that it’s always.
But we do live in time.
Chapter 1: Two Types of Intellect – Chochmah and Binah
The Foundation: Not Just Body and Intellect, But Two Types of Intellect
And we remember that the distinction between time and not-time is not only the distinction of, let’s say, the intellect is above time, not subject to time, and in contrast the body is subject to time. Rather, in truth there are also two types of intellect.
We’ve already spoken about this recently, but we speak about this always. In Kabbalah it’s called mochin of Chochmah and Binah:
– Chochmah is the essence of intellect, that is, the essential intellect which is not subject to time
– Binah is intellect that takes time
Let’s explain this a bit, it’s a very important foundation, one can always review it, and with this we’ll go further.
Chapter 2: Klal U’Prat U’Chlal – Three Stages of Learning
The Order of Pesach, Sefirat HaOmer, Shavuot
There are two types of learning, two types of ways of understanding. The first is called klal u’prat. We’ve spoken, we speak many times, it’s called klal u’prat. And here I want to add another piece of chiddush, it’s also connected with the order of Pesach, Sefirat HaOmer, Shavuot, where we are holding now.
And we’ll say that there are two times, there are two levels of the klal. That is, there is a klal u’prat u’chlal:
– There is a klal before the prat
– And a klal after the prat
Klal Before Prat: Simple Faith (Pesach)
In other words, a person begins to learn, one can even speak, let’s say, about faith. A person begins to know what God means. One teaches him “Anochi Hashem Elokecha”, yesodei hayesodot, faith, wisdom, “leit atar panui minei”, “malei chol ha’aretz kevodo” – this is klal. He understands it in a general way, one tells him one sentence, he understands it in a general way. This doesn’t take time.
Chipazon – A Clarification
One can say that truly, here there is perhaps a bit of a distinction, it does take a little, one can say it takes very quickly, truly in haste. There is a bit of a contradiction, because the Maharal says that chipazon is a hint that it’s not subject to time, but it’s not so simple.
Chipazon is the Most Time
Chipazon is the most time, yes? One must remember and say, when people say, what is the difference between zerizut and atzlut, yes?
The lazy person is always rushing. A lazy person is always one who rushes. Why? Because he arrives late, so he has to rush.
A zeriz is one who never rushes, he’s always on time, yes?
Many times people say about a person who drags that he’s above time. It’s not true, he’s the most below time, he’s the most subject to time, he’s never organized, therefore he always has to rush, therefore he does everything with pazizut, that is not even zerizut.
That is the difference between zerizut and pazizut, yes?
– Pazizut is the opposite of zerizut
– Zerizut is he does each thing calmly, but on time
This is the level of time itself, not above time, it’s the level of time itself, he’s organized. A lazy person, he’s the one who comes late, he rushes more.
Matzot – A Galut-Chipazon
So the matzot actually, therefore the Maharal who says that matzot is a hint of chipazon, it’s truly a weak hint. Because matzot is not really like that. We say “lo hispik betzekam”, we say “eili lehotzi Hakadosh Baruch Hu”, yes? All the sefarim say, I think it’s the simple meaning, one must put in the fifty gates of understanding, but the idea is, there was once a time, one had to run out. If one had waited another minute, one would have been late, one would have had to wait another thousand years, I don’t know what, to go out.
This is not above time, this is the greatest below time. That is, you’re so late, you’re so stuck in time, that you must rush. This is truly the chipazon of Egypt, chipazon of a galut.
Simple Faith – Meichla D’Asvata (Medicine)
And truly, one can say that this is the first point. When a person begins to learn, for example, we always ask the question, truly to understand God, truly to understand what “Anochi Hashem Elokecha” means, one needs to live ten thousand years. I mean, then one still won’t understand, but at least to understand something in the Name.
Obviously he’s under great pressure and great urgency to say, and to the little boy who doesn’t know about the Almighty, he hasn’t begun to learn anything with him, one simply tells him simple faith, “emunatcha baleilot”, “Anochi Hashem Elokecha”, there is a God. Okay, this is chipazon, this is the meaning of simple faith.
About this we said another time that the Zohar says that matzah is “meichla dimehemnuta”, “meichla d’asvata”, two different expressions, let them be different things, no difference. But the word refuah, medicine, simply means something that is not according to the natural way. This is simple faith. Simple faith is a medicine, one must. I live without any knowledge, I have no way, one simply tells it.
This is the chipazon, the so-to-speak above time. It’s not truly above time, it’s truly the most compressed in time, he has the least time, he has only one second, he doesn’t have all the time, he’s above time, he has the least time. Just like the young people who are said to be above time, they are meanwhile the most compressed in time.
And this is step one, this can be called the step of Pesach.
Chapter 3: Binah – Learning That Takes Time (Sefirat HaOmer)
Gadlut Rishon and Gadlut Sheni
Afterwards there is learning that is within time, and it’s very important, and this we must remember in our lives. There is a distinction, yes, there is a distinction, we’re speaking of people who have a certain da’at, “ben yada lehavchin”, he has a certain maturity. People who don’t have maturity, the same thing exists in spirituality, yes, the Arizal says there is gadlut sheni.
Gadlut sheni means that it’s not enough that he became an adult once, that’s in the natural way, there is another level of becoming an adult. There are people who had a second bar mitzvah, and there are people who never had a second bar mitzvah, yes. This is gadlut sheni.
The Arizal says that gadlut sheni is truly after twenty. Gadlut rishon is until twenty, “ad ben esrim shanah”, afterwards most people stop growing then, they remain with their nature. This is what they called in the devarim, in the acharonim, or in the kra’ot, one who says that one must say the goral. This is the gadol, one who still has gadlut rishon.
Gadlut rishon is that the main work. The main work is gadlut sheni, is that afterwards he becomes again a gadlut rishon. And what does da’at consist of? One must know the rule: Gadlut sheni consists almost only of things that take time.
Why Simple Faith Doesn’t Take Time
This is truly what was explained in that shiur also, that one cannot say, if one thinks only of simple faith, it’s the root of this, one can arrive. The reason why this also doesn’t take time is because truly the foundation is not subject to time. But in practice, how it appears in this world, it’s the most subject to time. If everything would remain there, indeed this doesn’t need to take time. These types of things don’t take time.
True Understanding Takes Time
But true understanding, understanding of a person, human understanding, is by definition something that takes time. You can say, even in the most compressed way, the most divided way, in order to learn something there must be questions and answers, yes? One asks “Mah Nishtanah”, and one answers. It takes time. It’s already, in other words, two moments.
Yes, you say, you can do the question and answer in one moment? No problem. I already have two moments, yes? A question, there was a moment of the question, and a moment of the answer. It takes time. It’s not like simple faith, there are no questions and answers, right?
Simple faith means Chochmah, that is, the first point of Chochmah. That’s how it is, “kacha hu”, “koach mah”, that’s how it is. That’s how it is doesn’t take time. But is it so? Is it not so? Even if it takes you one second, there was already time. It’s already there in time.
In other words, it’s called “shakla vetarya”, “masa umatan”. It takes time. This is what there is in Sefirat HaOmer, and each, and the truth is, it takes very much time.
Ein Adam Omed Al Da’at Rabo Ela L’Achar Arba’im Shanah
Generally speaking, simple faith one speaks to children, to bachurim. They haven’t even seen yet, they don’t even know what forty years means. I also don’t know, I’m not yet forty. One doesn’t even know what it means.
And this type of knowledge, yes, what does it mean to know what forty years means? I can know. One year I know, forty times that. I can do the math. But that’s not it, yes? This is in the mode of Chochmah, in the mode of simple faith, in the mode of distant faith I can say I know what forty years means.
Do you know what forty years means? Do you know what it means to learn forty years? Do you know what it means to struggle with a question for forty years, to go back and forth for forty years about this? One cannot know, only it takes forty years to know. There is no way.
Perhaps there is a shortcut. I thought, Rav Elazar Menachem Shach said “keheref ayin”, “keven shivim shanah”. There is something called kefitzat haderech, yes? Kefitzat haderech can make it a bit faster. Just as a person says he’s already seventy years in his soul, even though in his body he’s not. Okay, there is such a thing, but even then it’s still bedi’eved. We know that the kefitzat haderech one had to complete later. It’s not.
In any case, in human reality, ordinary things take very much time. This is the order. This is a matter of chinuch.
Chapter 4: Practical Lessons for Chinuch
Chinuch Takes Time
Much of our chinuch is foolish, because chinuch one must fulfill in the mode of simple faith. One must begin with simple things. So one begins to think that chinuch is above time. Then one has complaints, “I already told my boy something ten times and he didn’t understand.”
Yes, because understanding is something that takes time. Understanding even in the mode of middot. Yes, the growth of the middot. The Sefirat HaOmer speaks of the growth of the middot. Also takes time. Takes truly seven weeks, not seven weeks. One says okay, give it even three years.
Even most, I look, I don’t know anyone who is not mechanech, he doesn’t live out anything. One who lives out, his children are students, he sees after a few years they figure it out. These simple things, it’s the simple thing. From the essence it’s simple. Then, from this side you can say it in a minute, but he doesn’t understand it. It takes much time. It’s a normal thing, it’s normal, it must be so.
Deeper Understandings Take Even More Time
And certainly deeper understandings. Deeper understandings, it’s truly, it’s truly, “lu yichyeh elef shanim pa’amayim”, yes, such expressions are written. It’s truly that one must take the time for this type of human understanding that is called Binah. It’s not the only type of understanding, but Binah, the main feminine understanding that is called Binah, takes time.
And as we learned, we always speak, time means that it must be in this like steps of separation, yes.
Chapter 5: The Ben Rasha – A Warning
And I also think, I thought about this, one sees all the magazines speaking about Pesach about the understanding that one does with the ben rasha. And I look, I’m fearfully worried. One has begun to believe that there is a category of a rasha. The rasha is the one who says this, yes, “lachem velo lo”. And one tells him back.
It doesn’t mean seriously. I already said at the Seder, it doesn’t mean seriously. It means to say, one says what it means. I explained at my Seder, the first Seder we explained what “lachem velo lo” means, “ve’af atah hakheih et shinav”. One can see it’s literally chinuch halachah lema’aseh.
The boy comes, the bachur, he says, “I, ah, who are you?” And as if he holds himself great, he’s not from you. Okay, let’s see if you really hold so. One tells him, okay.
—
[End of Part 1]
The Process of Chochmah, Binah, and Chochmah: Understanding Takes Time
Chapter 1: The Concept of “OTD” is a Fiction
Against Creating Artificial Categories
Suddenly he’s angry, “You’re excluding me? One must include everyone”. That means you’re already once a part of us. Very good, that’s what we wanted to show. You do want to be a part.
And the truth is, I think it’s literally foolishness. One takes, one has an investigation, I mean, one goes to the Rav, one asks him, “My son is fifteen years old, he has the mind of a carrot of fifteen”. I mean, the father is already reading twenty, twenty-five, thirty, he already has a fifteen-year-old child. He understands that fifteen, when he was fifteen, he remembers, he didn’t understand anything, true?
And he begins to investigate, “I saw my son, he does some sin, I need to know”. He’s a person, he did something, he’s a boy. Begin, he’s a teenager, and he’s holding exactly at the level of the question. Very good, he asks the question like a rasha. Let him be. So what?
People Are Not Categories
One becomes so impressed by things that are temporary, that are… There is no such boundary, because someone said that there is something called OTD [Off The Derech], there is no such thing.
There are people, in every house, there are people who do more, there are children who are wilder, there are… everyone has their mitzvot and their sins. There is no such boundary that one must investigate, and one should spend entire disputes of the rabbis and educators to… to bring close there or to. The whole thing doesn’t make sense, in my opinion.
He’s a deist! It’s not… when one tells him, when one pushes him out is the Rav angry, yes? It is yes a part of this, right? Something that… I don’t even need to have the hora’ah… It’s a fact! There are people!
The Natural Process of Chinuch
People have free choice, people there is chinuch! Sometimes it takes so long, sometimes it takes so long… a person lives a normal person! It’s five six seven eight nine ten! Until seventy! Perhaps afterwards, one says, until it’s completed! They need to ask, on the day of passing! Afterwards, been seventy years! The whole Shabbat was a whole life! One would think, what hesped to say!
But now he’s seventeen! You’re already asking, what hesped to say? What is a normal person who is the whole forgotten, how the world works?
In any case, this is a topic of chinuch, regarding the relationship. I don’t believe there is such a thing. One can say like by the father. Yes, everyone has their moment of heresy, everyone has their times when he is, let’s say, not a yerei shamayim, let’s not speak of the mind, more speak even of a terrible deed. He also sometimes has things that he does a sin.
The Different Speeds of Teshuvah
But sometimes it’s faster, yes? When not he’s older, he catches faster. He knows to figure out, he does a sin and he does immediately teshuvah. Okay, that’s one way.
A second, he does it longer. He does it more blessings. He does a sin for six years afterwards, he does it already for three years.
The Need for a Broader View
One must look with a with a broader look, with a direction of years. Da’at is direction of years. One must look at years. Generally speaking, when one looks at this view, one sees that it’s fantasy, it’s fiction. There is no such concept, like a ben rasha.
He’s not. He’s today. What does one do with this bachur boy? Today he didn’t get up, to is my question. Okay, this year he didn’t get up to is my question. It’s not even so different. How much more, I don’t see the whole investigation, it seems to me like nonsense, it seems to me a foolish investigation. In the bottom line no…
Chapter 2: The Foundation – Truly Understanding Takes Time
Wisdom, Understanding, and Wisdom: The Order from Pesach to Shavuos
The True Meaning of Chochmah
But the truth is, it’s not tachlis hazman [the ultimate goal of time], it’s a hasagah [comprehension] of the thing kmo shehi [as it truly is], that’s the meaning of chochmah, that’s the true chochmah.
The Order of Pesach, Sefiras HaOmer, and Shavuos
Now it’s like this, this is the order of the simple pshat [straightforward meaning], of the order of Pesach, Sefiras HaOmer, Shavuos:
There is:
– Chochmah b’rosh [wisdom at the beginning]
– Binah inmiten [understanding in the middle]
– Chochmah b’sof [wisdom at the end]
That’s the order.
Conclusion
Okay, I think that’s a clear enough matter, we can stop here and go to the questions.
▶ לצפייה ללא יוטיוב / Watch without YouTube ✕ חזרה ליוטיוב / Back to YouTube
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
סיכום פון דעם שיעור: סוד הזמן, סדר, און בחירה
הקדמה
דער שיעור איז געזאגט געווארן ערב שבת תזריע-מצורע, בימי ספירת העומר. דער ציל איז מסביר צו זיין בפנימיות דעם סוד וואס איז געלערנט געווארן אין דעם רמב״ם שיעור (שמונה פרקים), מיט צוויי עיקר נקודות על פי קבלה, זוהר, און קבלת הראשונים.
—
חלק א: סוד הקץ = סוד הזמן = סדר
די גרונט-פרינציפן
סוד הקץ איז אמת׳דיג דער סוד פון צייט (זמן) – און “זמן” מיינט אייגנטלעך “סדר” – א סיסטעמאטישע אָרדענונג.
צוויי סארטן הבנה – חכמה און בינה
– חכמה = הבנה וואס איז *למעלה* פון דער וועלט, דארט איז נישטא קיין צייט, אלעס איז אויף איינמאל.
– בינה = הבנה *אין* דער וועלט (לאחר הצמצום, עולם הנשמות), וואו זאכן נעמען צייט, האבן א סדר, איינס קומט נאכן צווייטן.
ששת ימי בראשית אלס דוגמא
די תורה דערציילט די בריאה אין א סדר פון זעקס טעג, כאטש “במאמר אחד יכול להבראות” – דער אייבערשטער האט געקענט אלעס באשאפן אויף איינמאל. דער *תוכן* פון בריאת העולם איז איין נקודה: דער אייבערשטער איז “אחראי” אויף אלעס, ער איז מלך – נישט א דיקטאטאר, נאר דער וואס איז ריספאנסיבל פאר דער וועלט.
אבער די תורה *צעטיילט* עס אויף צייט, ווייל דאס ברענגט ארויס א סדר סיבתי (קאָזאַלע אָרדענונג): ערשט ליכט, דערנאך הימל/ערד, דערנאך פלאנצן, חיות, מענטשן – ווי א בויער וואס מאכט ערשט דעם פלאָר, דערנאך דעם דאַך.
זמן בשורש vs. זמן בפועל
– זמן בפועל = ממש׳ע צייט, מינוטן, שעות.
– זמן בשורש = דער פרינציפ אז איין זאך איז *גורם* א צווייטע זאך, א הנחה פירט צו א מסקנא, א קושיא פירט צו א תירוץ. דאס איז דער שורש פון צייט.
אפליקאציע אויף היסטאריע און מענטשלעכע ערפארונג
דער זעלבער סדר-פרינציפ ערקלערט אויך: היסטאריע פון פעלקער, דאס אויפוואקסן פון א מענטש, תקופות אין לעבן – אלעס איז “בילט-אין” פון ששת ימי בראשית. ווי קהלת זאגט: “עת לדת ועת למות” – יעדע זאך האט איר צייט, נישט ראַנדאָם.
די שפאנונג: סדר vs. בחירה
ווי קאָנעקט מען דעם פעסטן סדר פון דער וועלט מיט בחירה – דאס וואס מענטשן קענען מחליט זיין, וואס זאכן קענען זיין אנדערש? אויב אלעס איז דעטערמינד אין א סדר, וואו איז דער פלאץ פאר בחירה?
—
חלק ב: בחירה אינערהאלב דעם סדר
בחירה בתוך מסגרת הבריאה
בחירה חפשית עקזיסטירט נאר אינערהאלב דעם סדר פון ששת ימי בראשית. א מענטש קען מחליט זיין און טוישן זאכן, אבער ער קען גארנישט טון אויסער א צייט — ער איז געבונדן צו זונטאג, מאנטאג, דינסטאג וכו׳. אפילו מענטשליכע פרייהייט איז מוגבל אינערהאלב א סטרוקטור פון וויאזוי זאכן קענען זיין.
דער סדר פון שכר ועונש
דער סדר פון ששת ימי בראשית און עשרה מאמרות שאפט שכר ועונש. שכר ועונש איז נישט קיין מאגיע אדער רענדאם — עס איז דער סדר אליין: „פון זונטאג קומט מאנטאג.” ווען מ׳טוט גוט, גייט גוט; ווען מ׳טוט שלעכט, גייט שלעכט. אן דעם סדר (במאמר אחד), וואלט נישט געווען קיין שכר ועונש, ווייל אלעס וואלט געווען אן חילוק פון קודם און נאכדעם.
פארוואס דווקא זיבן?
פארוואס פונקט זיבן טעג און נישט אכט אדער צוואנציג? דאס איז ווי גראוויטי — מ׳ווייסט אז עס ארבעט אזוי, אבער דער טיפסטער טעם איז פארבארגן. מ׳קען ברענגען תירוצים (זיבן ספירות, וכו׳), אבער נאכ׳ן פרעגן גענוג מאל קומט מען צו „חוץ מן אחד” — דער פופציגסטער שער פון בינה וואס משה אליין האט נישט באקומען. דאס איז חכמתו העליונה וואס מיר קענען נישט דערגרייכן.
פראקטישע אימפליקאציעס פון דעם סדר
נאכדעם וואס מ׳אקצעפטירט דעם סדר, זעט מען אז אלעס אין תורה לויפט אויף זיבן: שבת, שמיטה, ספירת העומר, זיבן טעג פון מצורע, זיבן טעג פון נדה, פסח. דער רמב״ן אין זיין הקדמה ווייזט אויף ספירת העומר און ספירת היובל אלס קלארע ביישפילן פון זיבן מאל זיבן.
ציילן זיבן אלס „ריסעט”
א מענטש מיט צרעת איז ארויסגעפאלן פון דעם סדר — ער ווייסט נישט וואו ער האלט, ער איז צעמישט. דאס ציילן פון זיבן טעג איז א ריסעט — מ׳כאפט זיך מיט צוריק מיט דעם „גלגל החוזר בעולם,” דעם סדר הטבע. אזוי ווי שבת און יום טוב געבן א מענטש א סדר וואס איז גרעסער פון זיין פריוואטן סדר, אזוי העלפט דאס ציילן פון זיבן א מענטש זיך צוריקצובינדן צום סדר העולם.
בחירה קעגן סדר
א מענטש׳ס בחירה קען גובר זיין אויפ׳ן סדר פון דער וועלט — ער קען טעארעטיש מאכן זיין אייגענעם סדר — אבער וויפיל ער איז אין סינק מיט דעם צענטראלן סדר, אלץ מער וועלן זאכן שטימען. אפילו משיח „קען קומען דינסטאג,” אבער ער וועט זיך „אריינבאמפן” אין אנדערע סדרים וואס שטימען נישט.
—
חלק ג: תשובה דורך דעם סדר פון זיבן
דער מעכאניזם פון תשובה
ווען א מענטש ווערט א מצורע אדער א זבה, זאגט מען אים “וספרה לה שבעת ימים” – ער זאל ציילן זיבן טעג. פארוואס דווקא זיבן? ווייל דער מענטש האט פארלוירן זיין סדר, ער איז צעמישט געווארן, ער ווייסט נישט וואס גייט פאר. דער עצה איז: גיי צוריק צום בעיסיקן סדר פון זיבן, ברענג אריין דעם סדר פון זיבן אין דיין לעבן, און דורך דעם וועט דיין לעבן ווערן צוריק מסודר און מיושב.
דאס איז דער יסוד פון תשובה לויט דעם דרך פון די כהנים – דער כהן זאגט אלעמאל: ווארט זיבן טעג. דאס איז א דרך התשובה פון זיך צוריקכאפן מיט דעם נאטירלעכן סדר פון דער בריאה.
דער חילוק פון זיבן און זיבן מאל זיבן
א שליסל נקודה אין דער דרך הקבלה איז דער חילוק צווישן זיבן און זיבן מאל זיבן. שבת חזר׳ט זיך איבער יעדע וואך – ששת ימים, דאן שבת, נאכאמאל ששת ימים, נאכאמאל שבת. אזוי אויך יום טוב – יעדע יאר רעדט מען נאכאמאל פון יציאת מצרים, כאטש מ׳איז שוין איינמאל ארויסגעגאנגען. אלע מפרשים, מקובלים, און חסידישע ספרים זאגן אז מ׳חזר׳ט איבער יעדע יאר די נקודה וואס איז געווען איין מאל.
דער רמ״ק, אריז״ל, און רמב״ן וועגן ספירת העומר
דער רמ״ק (אין שער חמשים שערי בינה) און דער אריז״ל קאנעקטן זייער שיין די פופציג טעג פון ספירת העומר מיט די חמשים שערי בינה, מיט יציאת מצרים און קבלת התורה.
אבער אין דעם רמב״ן זעט מען דאס נישט, און דאס איז מיט א גוטע סיבה: לויט דעם רמב״ן איז דער סדר פון זיבן א מער בעיסיקע, פונדאמענטאלע זאך – עס שטאמט פון ששת ימי בראשית און פון דער גרעסערער סדר פון שבעת ימי עולם (זיבן מאל זיבן). ס׳איז מער בעיסיק ווי דער היסטארישער פאקט פון יציאת מצרים אליין. דער רמב״ן באהאנדלט עס מער ווי א רמז – מיר ווילן זיך אריינקאנעקטן אין דעם ריכטיגן סדר וואס איז דער סדר פון דער וועלט בעצם.
דער טיפערער פשט פון “חזרה”
דאס וואס ס׳חזר׳ט זיך איבער מיינט נישט סתם אז מ׳טוט די זעלבע זאך נאכאמאל. דער אמת׳דיגער פשט איז: די וועלט איז יוסד ארץ אויף דעם סדר פון זיבן, און נאך יעדע זיבן קומט נאך א זיבן, און דאס אלעס צוזאמען שאפט א גרעסערע סדר – זיבן מאל זיבן. נאך די גאנצע זיבן מאל זיבן קומט דער יובל הגדול (לויט די מקובלים). און ווי דער בעל שם טוב זאגט, קען מען גיין נאך ווייטער – פופציג מאל פופציג – אין אן אנדלאזע סדר וואס מיר, אין אונזער קליינעם חלק פון דער וועלט, קענען נישט אינגאנצן זען.
חזרה אל השורש – דער סוד פון יובל
חזרה מיינט אויך חזרה אל השורש – אז א זאך גייט צוריק צו וואו עס איז געקומען פון. דאס איז דער אמת׳דיגער פשט פון יובל על פי קבלה. דאס קאנעקט זיך אויך מיט דער נושא פון גלגולים און הרגל נעשה טבע – ווי א מענטש פירט זיך, דאס ווערט ער.
—
סיכום פון דעם לאגישן פלוס
1. סוד הקץ = סוד הזמן = סדר – צייט איז אייגנטלעך א סיסטעם פון סיבה-ותוצאה.
2. חכמה vs. בינה – למעלה איז אלעס אויף איינמאל; אין דער וועלט איז אלעס אין א סדר.
3. ששת ימי בראשית – די תורה צעטיילט די בריאה אויף צייט כדי צו ווייזן דעם סדר סיבתי.
4. בחירה אינערהאלב סדר – מענטשליכע פרייהייט עקזיסטירט נאר אינערהאלב דעם פריימווארק.
5. שכר ועונש = דער סדר אליין – אן סדר, קיין קאנסעקווענסן.
6. זיבן איז פונדאמענטאל – דער טיפסטער טעם איז פארבארגן (חוץ מן אחד).
7. ציילן זיבן = ריסעט – א וועג זיך צוריקצובינדן צום סדר העולם.
8. תשובה דורך סדר – דער כהן׳ס דרך איז צוריקגיין צום בעיסיקן סדר.
9. זיבן מאל זיבן – א גרעסערע סדר וואס פירט צום יובל.
10. חזרה אל השורש – דער סוד פון יובל און גלגולים.
תמלול מלא 📝
סוד הזמן און סדר הבריאה: די טיפערע באדייטונג פון ששת ימי בראשית
הקדמה
מורי ורבותי, ס׳איז ערב שבת תזריע-מצורע, און ספירת העומר. אזוי ווי אונזער סדר איז לעצטנס, וויל איך אריינקריכן אביסל און מסביר זיין די סוד וואס אונז האבן געלערנט נעכטן ביינאכט אין דעם רמב״ם שיעור, שמונה פרקים [Shemoneh Perakim: די אכט קאפיטלען פון רמב״ם׳ס הקדמה צו פרקי אבות], צו זען וואס מ׳קען פארשטיין אין דעם מער בפנימיות.
ס׳איז דא צוויי עיקר זאכן, צוויי עיקר וועגן וואס מ׳קען מסביר זיין מער על פי קבלה, מצד קבלת הראשונים און דער זוהר [Zohar: דער הויפט ספר פון קבלה], די דרכים וויאזוי מ׳איז מפרש טיפער די זעלבע זאך.
פארשטייט זיך, אזוי ווי אלע סודות, אונז האבן עס נישט ארויס אינגאנצן – איך האב עס נישט ארויס אינגאנצן. אפשר איז דא אידן וואס האבן עס אינגאנצן ארויס. איך האב פרובירט אבער צו טון אזוי ווי אונזער סדר, צו זאגן דברים ברורים:
– לפחות די שאלות זאלן זיין קלאר
– לפחות די קאנעקשנס זאלן זיין קלאר
– מ׳זאל זען ווי מ׳דארף גיין ווייטער דא
וואס דאס איז דאך א לענגסטע עבודה.
—
חלק א׳: סוד הקץ – דער סוד פון צייט און סדר
די יסוד: סוד הקץ איז דער סוד פון זמן
לאמיר זיך דערמאנען אזוי: אונז האבן געלערנט נעכטן אז ס׳איז דא א זאך וואס הייסט סוד הקץ [the secret of the End]. די סוד פון דער קץ איז אמת׳דיג די סוד פון זמן, דאס הייסט די סדר פון צייט.
די סדר פון צייט, אדער די ווארט צייט, זמן, איז אמת׳דיג די ווארט פון סדר באופן כללי.
חכמה און בינה: צוויי סארטן הבנה
אין אנדערע ווערטער, כדי צו פארשטיין די וועלט – וואס דאס הייסט, לאמיר זאגן, בינה [Binah: understanding/comprehension], אזוי ווי אונז האבן גערעדט לעצטע וואך ביי דער שיעור – די סארט הבנה וואס הייסט בינה, נישט די סארט הבנה וואס הייסט חכמה [Chochmah: wisdom/intuitive insight], וואס איז למעלה פון דער וועלט. דארט איז נישט דא קיין צייט, אונז פארשטייען נישט זאכן אויף די וועג.
אבער די סארט הבנה וואס מ׳רופט לאחר הצמצום [after the Divine contraction], אדער אין דער עולם הנשמות [world of souls], אין דער עולם וואס ס׳איז דא א וועלט, וואס ס׳איז דא שכל, וואס אונז רופן שכל, וואס דאס נעמט צייט – איז אויך די סארט הבנה וואס איז דא דארטן.
און די סארט מציאות וואס איז דא דארט קען מען זאגן, ווייל הבנה איז דאך לפי א מציאות, איז אזעלכע סארט זאכן וואס זענען מסודר, און זענען מסודר איינס נאכן אנדערן.
—
חלק ב׳: ששת ימי בראשית – די גרעסטע דוגמא פון סדר
די תורה דערציילט א מעשה אין א סדר פון זמן
אזוי ווי די גרעסטע דוגמא פון דעם איז ששת ימי בראשית [the six days of Creation].
די תורה וויל זאגן אז דער אייבערשטער האט באשאפן די גאנצע וועלט, ער איז אחראי אויף אלעס, ער האט אלעס געמאכט. פארציילט אונז די תורה די מעשה אין א סדר פון זמן, הגם “הלא במאמר אחד יכול להבראות” [could it not have been created with one utterance?].
ס׳האט נישט געמוזט זיין, און ס׳האט נישט געמוזט זיין. ווען די משנה [Mishnah: פרקי אבות ה:א] פרעגט אז ס׳האט געקענט זיין, מיינט עס צו זאגן אז ס׳איז אמת׳דיג – אזוי לערנען אלע מקובלים און אלע מפרשים.
וואס איז די פשוט׳ע נקודה פון בריאת העולם?
דאס הייסט, על פי דער אמת, די מעסעדזש, די נקודה – מ׳קען זאגן וואס איז די נקודה, איין נקודה, וואס איז די פשוט׳ע טייטש, די פשוט׳ע אמונה פון ששת ימי בראשית, פון בריאת העולם, וואס מ׳מאכט לכבוד דעם שבת?
צו וויסן אז דער אייבערשטער האט געמאכט די וועלט.
אדער מ׳קען זאגן אז דער אייבערשטער מאכט די וועלט, אז דער אייבערשטער – איך האב ליב די ווארט “אחראי”, יא?
מלך – א ווארט וואס דער עולם מיינט אז ס׳מיינט עפעס א שרעקעדיגע דיקטאטאר – ס׳מיינט ער איז אחראי, יא? ער איז די זאך, די זאך וואס איז ריספאנסיבל, וואס פון וועגן אים איז די וועלט.
דאס איז די טייטש:
– בריאת העולם
– השגחה
– בריאה
– אלע מיני ווערטער וואס מ׳קען זאגן
במאמר אחד – אלעס אין איין רגע
יעצט, אמת׳דיג, דאס איז א נקודה פון רגע אחד – “הלא במאמר אחד יכול להבראות.”
איינער זאגט, מ׳קען עס אפילו זאגן אין איין פסוק: “ברא אלקים את השמים ואת הארץ” – שוין אפילו מער ווי איין פסוק, שמים וארץ. “ברא אלקים הכל”, “אני ה׳ עושה כל” [I am Hashem who makes everything].
דאס איז גענוג, גענוג און נאך צו זאגן:
– אז דער אייבערשטער מאכט אלעס
– דער אייבערשטער פירט אלעס
– דער אייבערשטער איז בעל הבית אויף אלעס
אלע מיני לשונות וואס מ׳זאגט אויף די זעלבע זאך.
—
חלק ג׳: פארוואס דארף מען א סדר?
די וועלט איז נישט נאר “במאמר אחד”
אבער, בני אדם – נישט נאר בני אדם, נאר די סדר העולם איז נישט נאר אזוי. אין דער וועלט, כדי צו פארשטיין וואס הייסט “דער אייבערשטער האט געמאכט אלעס”? איך האב געפרעגט א שאלה:
ס׳איז דא טישן אויף דער וועלט, ס׳איז דא בענקלעך אויף דער וועלט, ס׳איז דא ביימער אויף דער וועלט, ס׳איז דא בהמות אויף דער וועלט, ס׳איז דא מענטשן אויף דער וועלט, ס׳איז דא אלע מיני סארט זאכן.
וואס הייסט דער אייבערשטער האט געמאכט אלעס? וויאזוי גייט דאס? אויף איינמאל האט ער אלעס געמאכט?
סובב כל עלמין – די אמת פון איינהייט
אבער דער אמת איז, ס׳איז דא אין דעם א נקודה של אמת. דער אייבערשטער איז אחראי אויף אלעס אייניג, יא – וואס מ׳רופט אין חב״ד “סובב כל עלמין” [encompassing all worlds]. דער אייבערשטער איז גרעסער פון דער גאנצער וועלט, אלעס סך הכל קומט אן צו אים. דאס איז דער אמת.
אבער אונז דארפן א סדר צו פארשטיין
אבער אונז וואלטן נישט אזוי פארשטאנען. אין אנדערע ווערטער, ס׳איז נישט אינגאנצן ריכטיג מיט צייט, די וועג וויאזוי די וועלט ארבעט – ס׳איז דא א סדר אין דער וועלט. מ׳איז מסביר אבער א סדר.
ער זאגט אז ערשט קודם, יא, און ווער ווייסט – ס׳שטייט אפילו פשוט אין די פסוקים, כל שכן וואס אלע מקובלים און אלע פילאסאפן, אלע מפרשים לערנען פשוט, אז ששת ימי בראשית איז נישט סתם צעטיילט אויף צייט.
פארקערט – ס׳צעטיילן אויף צייט ברענגט ארויס וואס מ׳רופט א סדר סיבתי, א סדר פון סיבות, א סדר פון קודם.
דער סדר פון די זעקס טעג
דאס הייסט, פשוט טייטש:
– דער ערשטע טאג: דער אייבערשטער האט געמאכט ס׳זאל זיין טרוקעניש אביסל, ער האט צעטיילט די הימל מיט דער ערד, ער האט געמאכט לעכטיג – ער האט צעטיילט לעכטיגקייט פון טונקלקייט
– די צווייטע טאג: האט ער געמאכט ס׳זאל זיין הימל און די ערד
– און אזוי ווייטער…
דאס גייט אלץ גג על גג [one level upon another]. יא, קודם – אפשר פארשטייען מיר דארפן פארשטיין וואס איז די הבנה פון נאטור וואס ליגט אין דעם. אבער על כל פנים, דער סדר השכל׳דיג מאכט עס שכל׳דיג, ס׳מאכט א סדר דערפון.
דער משל פון א בויער
קודם דארף מען זיין ס׳זאל נישט זיין טונקל אינגאנצן, ס׳זאל נישט זיין א מישעניש פון תוהו ובוהו [chaos and void]. שפעטער קען מען מאכן – אזוי ווי דער מדרש דערציילט – מ׳דארף מאכן פלאץ, מ׳מאכט ס׳זאל זיין א הימל, מ׳מאכט ס׳זאל זיין…
אזוי ווי א מענטש וואס בויט א בנין: ער מאכט קודם די פלאר, נאכדעם די דאך, וכולי וכולי, די גאנצע סדר. אין דעם קען מען אריינלייגן מענטשן און בהמות און עצים, די גאנצע סדר. ס׳מאכט לאגישן סענס.
דאס דערציילט ששת ימי בראשית. ס׳דערציילט א מעשה וואס איז אמת׳דיג נישט בזמן.
—
חלק ד׳: חכמה vs. בינה – צוויי מדרגות פון פארשטיין
למעלה פון צייט – מידת החכמה
אין אנדערע ווערטער, ס׳איז מצד די אמת׳דיגע הבנה, מצד מידת החכמה, וואס איז למעלה פון ששת ימי בראשית בכלל, יא? ס׳איז אפילו נישט די שמיני, ס׳איז די תשיעי קען מען זאגן, די סדר הספירות [the order of the Sefirot]. ס׳איז בכלל נישט ששת ימי בראשית – דארטן איז נישט דא קיין צייט, דארטן האט דער אייבערשטער געמאכט במאמר אחד וכולי וכולי.
די וועלט פון בינה – א סדר זמני
אבער וויבאלד אז די וועלט איז א וועלט וואס די סדר שבו איז א סדר זמני, און הגם מ׳קען לערנען זמן כפשוטו – וואס אונז נעמען זאכן צייט – אדער אפילו די זמן וואס מ׳רופט זמן שכלי, יא, די זמן פון בינה, לאו דוקא די זמן פון די זיבן מדות תחתונות [the seven lower attributes], יא…
צוויי סארטן זמן
זמן פון בינה – די טייטש, די זמן דאס איז אז א זאך איז גורם פאר א צווייטע זאך. דאס איז די טייטש זמן, דאס איז די טייטש זמן בשורש, נישט זמן בפועל ממש.
– זמן בפועל ממש: טייטש צו נעמען טאקע צייט, א מינוט, וכו׳
– זמן בשורש: די טייטש – אזוי ווי מיר האבן געזאגט לעצטע וואך – אז די אהבה איז געבויט פון א קושיא מיט א תירוץ, פון א הנחה מיט א מסקנא, וכו׳ וכו׳
די וועלט האט אין זיך א סדר
די זעלבע זאך – דאס אז די וועלט האט אין זיך א סדר. וויבאלד עס איז דא די ערכיות קען מען אויף דעם בויען א וועלט:
– וויבאלד עס איז דא א טאטע קענען געבוירן ווערן קינדער
– וויבאלד עס איז דא א טרוקענע לאנד קענען אויף דעם וואוינען חיות היבשה
– אז דו האסט א ים קענען זיין די חיות הים
– אז אלץ איין תוהו ובוהו קען נישט גארנישט זיין
דאס איז די טייטש זמן, דאס איז די טייטש סדר הזמנים, די סדר פון ששת ימי בראשית – וואס דאס איז די ערשטע דוגמא, די ערשטע מקור, די ערשטע שורש פון דאס אז די וועלט ארבעט אין צייט, די וועלט ארבעט מיט א סדר וואס איז די סדר הזמנים.
—
חלק ה׳: אפליקאציע אויף היסטאריע און מענטשלעכע ערפארונג
אלעס איז “בילט-אין” פון ששת ימי בראשית
יעצט, לאמיר – דא האבן מיר שוין געוויזן זייער א פשוט׳ע וועג. קען מען שוין גלייך זען ווי דאס וואס אונז האבן געלערנט – די נושא אז ס׳איז דא א גרויסע וויכוח, א גרויסע שאלה וויאזוי צו פארשטיין היסטאריע פון מענטשן.
מ׳קען רעדן – די ווערטער וואס אונז רעדן – מ׳קען רעדן אויפן אופן הכללי פון די גאנצע וועלט, פון די גאנצע אומות וואס זענען דא אויף די וועלט. מ׳קען רעדן אויפן מער פרטי – א מענטש וואס וואקסט אויף, פון וואס ער וואקסט אין א געוויסע צייט, אדער אין א גרעסערע תקופה פון זיין לעבן.
די אלע זאכן קען מען שוין גלייך פארשטיין יעצט, אז על פי דער אמת, אויב מ׳וויל טראכטן מער בעיסיק, מער די בעיסיק אינגרידיענטס וואס דאס איז געבויט פון, קען מען גלייך זען אז דאס איז אלעס בילט-אין נאך פון די ששת ימי בראשית.
ס׳איז אלעס בילט-אין פון דאס אז אין די וועלט איז דא א סדר פאר זאכן:
– זאכן קאזן איינע די צווייטע
– געשעען איינע נאך די צווייטע
– יעדע זאך אין זיין צייט
“את הכל עשה יפה בעתו” – קהלת
“את הכל עשה יפה בעתו” [He made everything beautiful in its time – Ecclesiastes 3:11].
אז קהלת וויל דערציילן אז ס׳איז דא אלע מיני סארט מצבים אויף די וועלט, אלע מיני סארט סיטואציעס אויף די וועלט, זאגט ער אז ס׳איז דא אלע מיני סארט תקופות אויף די וועלט, אלע מיני סארט זמנים אויף די וועלט – אן אכט און צוואנציג “עת לדת ועת למות” [a time to be born and a time to die] – און יעדע זאך האט זיך זיין צייט.
דאס איז די טייטש אז די וועלט איז שוין געבויט מיט א געוויסע סדר, נישט ס׳איז ראנדאם.
ראנדאם vs. סדר
ראנדאם קען מען זאגן אזוי ווי “במאמר אחד יכול לברוא” – דער אייבערשטער מאכט אלעס:
– נישט קיין חילוק וואס איז פארדעם, וואס איז נאכדעם, וואס איז אינמיטן
– ס׳מוז נישט זיין קיין הקדמות פאר גארנישט
– גארנישט איז נישט קודם ל׳גארנישט
– אין איין סעקונדע קען זיין אזוי ווי “פתאום יבוא” [suddenly it will come]
– אין איין סעקונדע קען אלעס זיין
דאס וואלט געווען די וועלט פון חכמה, די וועלט פון למעלה מן הסדר.
אבער די וועלט פון בינה, וואס דאס איז די “אלקים” וואס האט באשאפן שמים וארץ – דארט מוז זיין זאכן מיט א סדר, לפחות א סדר שכלי. און ווען ס׳ווערט בפועל ממש ווערט עס אויך א סדר פון זמן כפשוטו.
—
חלק ו׳: די גרויסע שאלה – סדר און בחירה
וואס מיינט דאס פאר מענטשלעכע בחירה?
יעצט איז אזוי – וואס דאס מיינט איז אז אלעס וואס אונז האבן גערעדט אז ס׳איז דא א סדר צו זאכן…
אונז האבן גערעדט אז ס׳איז דא א גאנצע פראבלעם וויאזוי צו קאנעקטן די סדר מיט דאס וואס אונז רופן:
– עבודת בני אדם
– בחירה [free choice]
– די פאסיביליטי, די אפענקייט
– דאס אז זאכן קענען זיין אנדערש
די יכולת פון מענטשן
דאס הייסט, דו האסט דא דאס אז מענטשן האבן א שליטה, האבן א יכולת צו מחליט זיין זאכן. ווייל דאס איז געבויט אויף דעם וואס אין די מציאות, די נאטור, די זאכן אויף וואס מענטשן זענען אחראי, זענען אפן:
– ס׳קען זיין אזוי
– ס׳קען זיין אנדערש
– נישט בילט-אין צו די נאטור
אין די דברים אנושיים, אין די זאכן ווי מענטשן לעבן, אין היסטאריע – אז ס׳מוז זיין א געוויסע וועג. דאס איז דאך די טייטש וואס אונז זאגן בחירה – אז נישט, קען דאך נישט זיין קיין בחירה.
די ענליכקייט צו “במאמר אחד”
די גאנצע זאך אבער איז אמת׳דיג ענליך צו די נקודה פון “במאמר אחד יכול לברוא” – ס׳איז זייער ענליך צו די נקודה אז מ׳קען רעדן פון אלעס אויף איינמאל. די פראבלעם איז אז דעמאלטס האט מען נישט קיין סדר.
איז ממילא די אמת איז אז אפילו דאס וואס מענטשן טוען, דאס וואס מענטשן האבן א יכולת, דאס וואס מענטשן האבן א שליטה – אדער אין אנדערע ווערטער, דאס וואס די וועלט איז נישט דעטערמינד – אין אנדערע ווערטער וואס איז עולם הבינה, דאס וואס די וועלט, על יעדע זאך קען זיין אזוי קען זיין אנדערש…
—
*[המשך אין חלק ב׳]*
חלק ז׳: בחירה אינערהאלב דעם סדר פון ששת ימי בראשית
די גרעניצן פון בחירה חפשית
ס׳קען זיין אזוי, ס׳קען זיין אנדערש — נישט אייגעבויט אין דער נאטור פון די דברים און אישים, אין די זאכן ווי מענטשן לעבן אין היסטאריע, אז ס׳מוז זיין א געוויסע וועג. דאס איז דאך די טייטש פון וואס מ׳זאגט בחירה [bechirah: free choice], אז נישט קען דאך נישט זיין קיין בחירה.
דער צוזאמענהאנג מיט “ובמאמר אחד יכול להבראות”
די גאנצע זאך אבער איז אמת׳דיג ענליך צו די נקודה פון “ובמאמר אחד יכול להבראות” [the world could have been created with one utterance]. ס׳איז זייער ענליך צו די נקודה אז מ׳קען רעדן פון אלעס אויף איינמאל — די פראבלעם איז אז דעמאלטס האט מען נישט קיין סדר [seder: order].
איז ממילא, דער אמת איז אז אפילו דאס וואס מענטשן טוען, דאס וואס מענטשן האבן א יכולת, דאס וואס מענטשן האבן א שליטה, אדער אין אנדערע ווערטער, דאס וואס די וועלט איז נישט דעטערמינד — אין אנדערע ווערטער, וואס איז עולם הבחירה [the world of free choice] — דאס וואס די וועלט, אדער יעדע זאך קען זיין אזוי, קען זיין אנדערש, דאס אלעס איז אינערהאלב די ששת ימי בראשית [the six days of creation]. ס׳איז אלעס בתוך ששת ימי בראשית.
בחירה אינערהאלב די גרעניצן פון צייט
און מ׳קען זאגן אויף א פשוט׳ע אופן אזוי: הייסט א מענטש קען מחליט זיין, א מענטש קען טוישן די סדר הדברים. אין אנדערע ווערטער, די עולם הבחירה, די עולם וואס דרייט זיך און טוישט זיך לויט וואס מענטשן טוען, לויט וואס דער אייבערשטער פירט זיך מיט מענטשן — דאס איז אלעס זייער שיין.
אבער א מענטש למשל קען נישט טון עפעס אן א צייט. יא, איך קען עפעס טון, אבער אין זונטאג, אין מאנטאג, אין דינסטאג, אין מיטוואך וכדומה קען איך עפעס טון. איך קען נישט טון עפעס נישט אין א צייט. דאס הייסט אז אפילו וואס איך טו בין איך מוגבל אין וועלכע צייט ס׳איז.
צייט אלס דער שורש פון סדר
יעצט, אויב אונז פארשטייען אז צייט מיינט מען נישט יעצט נאר סתם, נישט קיין סתם א נומער וויפיל אזייגער ס׳איז געווען — די צייט מיינט באמת בשורש דאס איז ששת ימי בראשית. אין אנדערע ווערטער, דאס אז ס׳איז דא א סדר וויאזוי זאכן קענען זיין.
קומט אויס אז אלע וויפיל אונז קענען טון, וויפיל אונז קענען טוישן, וויפיל ס׳קען זיין שינויים אויף די וועלט — איז אלעס אינערהאלב א געוויסע סטרוקטור פון וויאזוי זאכן קענען זיין. דאס איז די באזישע מהלך וואס קומט אויס פון דאס וואס אונז לערנען.
—
טיפערע באטראכטונג פון דער באזישער סטרוקטור
יעצט, אויב מ׳טראכט אביסל טיפער — אין אנדערע ווערטער, מ׳נעמט מער אין באטראכט וואס די באזישע סטרוקטור פון זאכן זענען, וואס די באזישע סדר, די באזישע זמן אויף וואס די וועלט דרייט זיך איז — געפינט מען, אמת, מ׳קען אפשר עס צעטיילן אין אסאך וועגן. ס׳איז דא דא אביסל אזויווי א שאלה וואס זענען זאכן וואס זענען אפשר נישט מוכרח אז ס׳זאל זיין אזוי.
די שאלה פון צוועלף אדער זיבן טעג
דאס הייסט, אין אנדערע ווערטער, ווען די תורה וואלט געזאגט, ווען זי דערציילט א מעשה אז די וועלט איז באשאפן געווארן אין צוועלף טעג — איך ווייס, ווייל מ׳קען אלעס צעטיילן אויף צוועלף — ווייסטו וואס? ס׳רעדט זיך נאך נישט יעצט בתור מעשה שהיה, אז פונקט מעשה שבעה עולמות וואס אונז פארשטייען נישט, אז דער אייבערשטער האט מחליט געווען צו מאכן די וועלט אין זיבן טעג.
דאס הייסט, ווען מ׳זאגט שבעה עולמות, מיינט דאס אז ס׳שטימט די מערסטע פאר מענטשן — איך רעד פון מענטשן וואס לערנען די תורה אין די קולטור, אין די וועלט — שטימט צו זאגן אז אין זיבן טעג איז באשאפן געווארן די וועלט.
—
דער סדר פון שכר ועונש
און ס׳שטימט מיט אלעס אנדערש — גייט אריינפיטן, גייט זיין אין סינק. אלעס אנדערש שטימט מיט די סדר, מיט די חלוקה, מיט די “לתת שכר לצדיקים ועונש לרשעים” [to give reward to the righteous and punishment to the wicked].
אין אנדערע ווערטער, מ׳דארף קענען פארשטיין אז ס׳איז דא א שכר ועונש [reward and punishment], אז ס׳איז דא א וועג.
שכר ועונש איז דער סדר אליין
שכר ועונש — יא, לאמיר פארשטיין דאך זייער קלאר. שכר ועונש מיינט נישט אז ס׳איז מאגיע, מיינט נישט אז ס׳איז רענדאם אז איך טו עפעס. פארקערט, שכר ועונש — דאס איז די סדר. פון זונטאג קומט מאנטאג.
אין אנדערע ווערטער, אין די מענטשליכע וועלט איז דא א סדר פון שכר ועונש. אז מ׳טוט געשעט גוטע זאכן — אין געוויסע גוטע זאכן, אין געוויסע זאכן זענען דא הלכות, זענען דא כללים, חוקים אין דעם, וויאזוי ס׳גייט.
עשרה מאמרות און שבעת ימים
און דאס איז דאך אפשר די בחינה פון וואס הייסט שבעת ימים, וואס הייסט עשרה מאמרות [the ten utterances of creation] — צען, זיבן. מ׳קען עס צעטיילן אין פארשידענע וועגן, שורשם באמת צען און זיבן. מ׳קען עס צעטיילן, אבער דאס געבט דאך ארויס אז ס׳איז דא א סדר.
אן סדר — אן שכר ועונש
אויב ס׳וואלט געווען אינגאנצן במאמר אחד דאך לפאר, וואלט נישט געווען קיין שכר ועונש אויך נישט, ווייל מ׳קען זאגן אז דער אייבערשטער קען מאכן וואס ער וויל, ס׳קען געשען וואס ער וויל — נישט קיין חילוק וואו מ׳האלט, נישט קיין חילוק וואס איז געווען קודם, נישט קיין חילוק וואס גייט געשען נאכדעם.
אבער דאס וואס ס׳איז דא ששת ימי בראשית, דאס וואס ס׳איז דא עשרה מאמרות, דאס וואס ס׳איז דא א געוויסע סדר — דאס געבט ארויס אז דאס אונטן טאקע פועל׳ט, ס׳איז דא פעולות פון מענטשן. מיט אנדערע ווערטער, ס׳איז דא א געוויסע אפנקייט, נישט אינגאנצן פארמאכט, נישט אלעס ווייסט מען מראש.
מחוץ פון וואס מ׳רעדט פון ידיעת השם [God’s knowledge], אבער בעצם וויאזוי די וועלט ארבעט — נישט אלעס ווייסט מען מראש פונקטליך וואס גייט געשען, אבער ס׳איז אינערהאלב א געוויסע סדר. ס׳טוען גוט, ס׳גייט גוט. ס׳טוען שלעכט, ס׳גייט שלעכט. ס׳מאכט זיך פונקט פלוצלונג אז א מענטש טוט גוט און ס׳געשעט אים שלעכט, אדער פארקערט.
—
וואס איז קלאר און וואס איז נישט קלאר
ס׳איז יעצט, לאמיר פרובירן צו מאכן קלאר דא וואס איז קלאר און וואס איז נישט קלאר.
קומט אויס אז ס׳איז דא א סדר אויף די וועלט, ס׳איז דא א סדר וואס הייסט די סדר פון נאטור, די סדר פון ששת ימי בראשית. דאס דעפינירט וויאזוי אלעס וועט זיין לויט די הגבלות נאך די צמצום [tzimtzum: the divine contraction].
נאכדעם וואס מ׳רעדט נישט יעצט פון עולם החכמה [the world of Chochmah/Wisdom], עולם עליון ממני — מ׳קען נישט רעדן פון עולם הנס [the world of miracles] — מ׳רעדט יא פון עולם הטבע [the world of nature], אדער מיט אנדערע ווערטער פון עולם הבינה [the world of Binah/Understanding], אז דארט איז דא א געוויסע סדר. דער סדר הייסט שבעת ימי בראשית.
—
פארוואס פונקט זיבן?
פארוואס פונקט זיבן, נישט אכט אדער צוואנציג? האב איך געזאגט, איך ווייס נישט אויב ס׳איז דא א תירוץ פאר דעם.
מיט אנדערע ווערטער, אין א געוויסע זין וועט מען זאגן: אזוי האט דער אייבערשטער געוויילט אז ס׳זאל זיין דער סדר.
דער משל פון גראוויטי
איינער קען זאגן: פארוואס פונקט איז גראוויטי אזוי שטארק און נישט אזוי שטארק? איך ווייס נישט. וואס איך ווייס איז אז אלעס שטימט מיט דעם. אפשר דאס אליין איז שווער צו זאגן א טעם, אדער אונז ווייסן נישט, אדער דאס איז חכמתו העליונה [His supernal wisdom] וואס אונז ווייסן נישט פארוואס — אבער ס׳איז דא, אזוי איז די פאקט אז אזוי ארבעט עס.
מענטשליכע זאכן און דער סדר פון זיבן
און בפרט ווען מ׳רעדט פון מענטשליכע זאכן — מיט אנדערע ווערטער, אונז מאכן נאכדעם מאכן מיר שבת יעדע זיבעטע טאג. אונז קענען גאנץ גרינג, זיכער, מענטשן קענען זיכער מאכן שבת יעדע אכטע טאג — ס׳וואלט גארנישט געשען. ס׳וואלט געקענט זיין א מצוה וואס זאגט אז ס׳איז דא שבת יעדע אכטע טאג.
אבער דעמאלטס וואלט נישט געשטימט וויאזוי די וועלט איז באשאפן געווארן, וויאזוי די תורה באצייכנט די מאורעות פון די וועלט. די אלע זאכן שטימען.
די שווערקייט צו זען דעם חילוק
אבער ס׳איז זייער גרינג צו זען אז ככל וואס מ׳רעדט פון מאורעות פון די אדם, איז די זאכן מער אפן — אונז קענען נישט זען בהכרח. איך זע נישט, מ׳קען זאגן אלע טעמים וואס אונז ווייסן פאר שבת — פון אמונה, פון… ס׳דארף צו זיין מנוחה, פון עליות העולמות [the elevation of the worlds] — אלע זאכן, ס׳וואלט גארנישט געשאדט אז ס׳וואלט געווען יעדע אכטע טאג שבת.
אונז וואלטן נישט געזען א חילוק. אוודאי, ס׳וואלט געווען אביסל ווייניגער שבת, יא? יעצט איז דא א זיבעטל פון די צייט שבת, דעמאלטס וואלט געווען אן אכטל. אקעי, ס׳וואלט געווען אביסל ווייניגער מנוחה. ס׳איז שווער פאר א מענטש צו משיג זיין און דו ווילסט עפעס געפעלט.
—
דער פופציגסטער שער פון בינה — “חוץ מן אחד”
אויף דעם זאגן אונז אז די שורש פון בינה, דאס הייסט די פופציגסטע שער פון בינה [the fiftieth gate of understanding] — מען קען עס רופן אין די זין די סטרוקטור, די סארט זאך.
זאגסטו: פארוואס איז אזוי? מען האט געזאגט, מען האט געזאגט, דער אייבערשטער האט געגעבן א תירוץ. פארוואס איז אזוי? פארוואס איז אזוי? אין אנדערע ווערטער: פארוואס איז דא זיבן טעג? פארוואס האט דער אייבערשטער געמאכט די וועלט אין זיבן טעג? און פארוואס האט דער אייבערשטער געמאכט די וועלט אין זיבן טעג? על שום מה די צווייטע זיבן קעלי?
דא זאגסטו: איך ווייס נישט. אפשר קען מען פארשטיין, אפשר איז דא א תירוץ. מען קען זאגן ווייל ס׳איז דא זיבן ספירות. און פארוואס איז דא זיבן ספירות? און פארוואס איז דאס וואלט זיבן עפעס אנדערש?
אסאך תירוצים, אבער אין סוף — “חוץ מן אחד”
מען קען זייער אסאך טון אנדערע תירוצים, זייער אסאך זאכן וואס שטימען וואס איז אין די מסגרת פון זיבן, פון די סדר וואס אונז פארשטייען, אז דאס איז די בויען כלל די סדר פון די וועלט. אבער אין די ענד, נאכ׳ן פרעגן אסאך מאל די קשיא, האט לפחות יעדער איינער לויט זיין הגבלה וויפיל ער פארשטייט — איז די תירוץ איז חוץ מן אחד.
יא, חוץ מן אחד. דא זאג איך שוין צוריק דעם מאמר אחד דאורייתא. “חמישים שערי בינה נתנו למשה, חוץ מן אחד” [Fifty gates of understanding were given to Moses, except for one]. דארט זאג איך שוין: איך ווייס נישט. דער אייבערשטער האט דארט געגעבן די תורה. דער אייבערשטער האט אזוי געמאכט.
דאס איז די טייטש פון פופציג טעג פון מתן תורה [the giving of the Torah]. דער אייבערשטער האט אזוי געמאכט — די תורה לויפט אויף סייקלס פון זיבן. פארוואס זאל זי קענען לויפן אויף סייקלס פון אכט? איך ווייס נישט. איך זע נישט אז ס׳זאל נישט געקענט. אבער אזוי איז עס. ס׳מוז זיין א העכערע טעם, נעלם ונעלם מזה [hidden and concealed from this]. וואס איז מסביר, אבער איך ווייס נישט וואס די העכערע טעם איז.
—
וואס איז יא אמת — דער סדר פון זיבן אין תורה
אבער וואס איז יא אמת? נאכדעם וואס ס׳איז דא די סדר, און אונז זעען אז די וועלט איז באשאפן געווארן אויף אזא סדר אין די תורה, און אונז זעען אז די תורה פירט זיך אויף אזא סדר מיט:
– שבת
– שמיטה [the sabbatical year]
– ספירת העומר [counting of the Omer]
– שבעת ימים פון די מצורע וואס אונז לערנען די וואך די גאנצע סדרה
– שבעת ימים פון נדה וואס אונז לערנען די וואך די גאנצע סדרה
– אלע זאכן וואס לויפן אויף די נומער פון זיבן
וואס אונז האבן שוין געברענגט פסח און די שבועות׳דיגע פסח די שיעור, אז מען מוטשעט זיך טעמים פארוואס פונקט זיבן. יעצט האבן מיר א ביסל מער הוספה הבנה אין דעם.
דער רמב״ן אויף זיבן מאל זיבן
אבער מען זעט אז אלעס לויפט אויף דעם. קען מען פארשטיין אז ווי שטארק מען שטעלט זיך צו צו דעם סדר, וויפיל מען איז אין סינק מיט די סדר, וועלן מער זאכן שטימען — ווייל דאס איז א סדר מרכזי, דאס איז א צענטראלע סדר פון וויאזוי זאכן ארבעטן. איז עס גרינגער אזוי.
דער רמב״ן [Ramban/Nachmanides], מיין איך, ברענגט נישט אלע די סדרים. דער רמב״ן אין די הקדמה על התורה [introduction to the Torah] ווען ער רעדט פון די חמשה רבנן, זאגט ער אז דאס איז מרומז אין די תורה אין ספירת העומר און אין ספירת היובל [counting of the Jubilee]. די צוויי מאל זעט מען בפירוש די נושא פון זיבן מאל זיבן, מיט באלד צען.
וואס איז די חילוק פון זיבן מאל זיבן און איינמאל זיבן? אבער די ספירה פון זיבן איז מרומז נאך אסאך מער מאל.
—
ציילן זיבן אלס “ריסעט” — דער משל פון מצורע
אין אנדערע ווערטער, פארוואס צייל איך זיבן? איך וויל, וועלן מיר זאגן, למשל א מענטש איז א מצורע [one afflicted with tzara’at] אדער ס׳איז דא א שאלה פון צרעת — פארוואס ציילט מען זיבן טעג? וואס איז עפעס זיבן טעג?
זיי האבן געזאגט, אפשר איז די סדר, רוב מחלות נעמען זיבן טעג. איך ווייס נישט, ס׳קען זיין נאטורליך. אבער פארוואס האב איך געגעבן? ס׳וואלט געווען אן אנדערע סדר, ווייטער קען מען פרעגן: ס׳וואלט געמאכט זעקס טעג די סדר, ס׳וואלט געמאכט אכט טעג די סדר — ווייס איך נישט, וואלט עפעס געשען? מ׳זעט דאך שמונה עשרה [eighteen], וואס איז די אכטע? און דער רמב״ן זאגט, אמאל איז די אכטע.
דער משל פון א מענטש וואס איז ארויסגעפאלן פון סדר
אבער די תירוץ איז אז דא פארן אונז אריין אין דעם סדר. א מענטש האט צרעת — דאס איז די טייטש אז ער איז ארויסגעפאלן פון די סדר, רייט? ער האט עני מחלה, עפעס גייט נישט דא.
יעצט ווי כאפט ער זיך מיט? ס׳איז כביכול, די משל איז אזוי: הייסט לאמיר זאגן, א מענטש איז נישט מסודר, זיין טאג איז נישט מסודר. ער ווייסט נישט צו… ער ווייסט נישט צו… ער האט פארגעסן, איז מיטוואך אדער דינסטאג.
אין פשט, א מענטש וואס פירט זיך אין א וואכעדיגע סדר, איז יעדן טאג טוט ער זעקס, זיבן זאכן. מיטוואך דארף ער האלטן ביי די דריטע זאך, אבער ער האט זיך צעמישט אין די צווייטע זאך, און ער ווייסט נישט — ער דארף צוריקגיין און ער דארף תשובה טון. ס׳איז א גרויסע בלבול, ער ווייסט נישט וואו ער איז.
די עצה: צייל זיבן טעג
זאגט מען אים: קום, איך וועל דיר געבן אן עצה — צייל זיבן טעג. אין אנדערע ווערטער, קום צוריק צו די סדר פון שבת, אדער מאך אן אייגענע זיבן טעג, אדער קום צוריק צו שבת.
דעמאלטס איז דא אזויווי א ריסעט — מ׳כאפט זיך מיט מיט די סדר הגלגל, גלגול החוזר בעולם [the cycle that revolves in the world]. קומסט צוריק, דעמאלטס קענסטו זיך מיטכאפן, קענסטו מער אויסמאזן דיין סדר, ווייל דו כאפסט זיך מיט מיט דעם סדר — דער סדר העולם, דער סדר הטבע.
שבת און יום טוב אלס סדר וואס איז גרעסער פון דיין פריוואטן סדר
און אזוי איז דאך דער סדר פון מענטשן. ס׳קומט א שבת, ס׳קומט א יום טוב, ס׳קומט עפעס א תקופה וואס געט א סדר וואס איז מער נישט דיין פריוואטער סדר. טעארעטיש קענסטו מאכן דיין אייגענעם סדר, אבער ס׳געווענדט וויאזוי א מענטש גייט און ער ווייסט וואס ער טוט — איז זיין בחירה גובר זיין אויף דעם סדר אויף די וועלט.
דער סוד פון זיבן און זיבן מאל זיבן: תשובה, ספירת העומר, און דער סדר פון דער בריאה
תשובה דורך דעם סדר פון זיבן
אבער ווען ער איז א מצורע [מענטש מיט א געוויסע טומאה], זאגט מען אים וואס איז דא. אדער א זבה [פרוי מיט א געוויסע טומאה], יא, “וספרה לה שבעת ימים” [און זי זאל ציילן פאר זיך זיבן טעג], אחר תטהר [נאכדעם וועט זי ריין ווערן]. אויף וואס איז דאס “וספרה לה שבעת ימים”? פארוואס נישט זעקס טעג?
וואס ער מיינט איז: גיי צוריק צו א מער באזישע זאך. יא, דיין סדר איז פארלוירן געווארן. דו האסט עפעס א פרטיות׳דיגע סדר וואס האט זיין זאך, דו ווייסט נישט וואס גייט פאר, דו ביסט צעמישט געווארן. ס׳איז אן עונש לרשעים [א שטראף פאר רשעים] – וואס מיר האבן פאריגן מאל געזאגט, דאס איז נאר א משל, דו ווייסט נישט.
אקעי, גיי צוריק, מאך א זיבן סדר, ברענג אריין דעם סדר פון זיבן אין דיין לעבן. אזוי וועסטו קומען צוריק צו א נארמאלע סדר, ס׳וועט ווערן צוריק מסודר, מיושב די וועלט, ס׳וועט ווערן צוריק מיושב דיין לעבן.
דאס איז דער סוד פון תשובה.
ס׳איז איין וועג פון תשובה טון, יא, דער יסוד פון תשובה פון די כהנים. וואס זיי זאגן אלעמאל – וואס קומט אין כהן, זאגט דער כהן: ווארט זיבן טעג. דאס איז א דרך התשובה פון צוריקגיין, זיך צוריקכאפן מיט דער סדר וואס איז דא.
דער חילוק פון זיבן און זיבן מאל זיבן
דארף מען פארשטיין א וויכטיגע זאך, און דאס איז דער יסוד פון דער דרך הקבלה: פון דער חילוק פון זיבן און זיבן מאל זיבן.
אז מ׳דארף פארשטיין, אזוי ווי שבת – וואס איז דער ווארט פון שבת? מ׳דארף פארשטיין וואס איז דער סדר. שבת גייט ששת ימים [זעקס טעג], נאכדעם קומט נאך ששת ימים, נאכדעם קומט נאכאמאל, נאכאמאל, נאכאמאל.
פארוואס קומט עס נאכאמאל? ס׳חזר׳ט זיך איבער די זעלבע זאך נאכאמאל, נאכאמאל.
די שאלה פון די איבערחזרונג פון יום טוב
אדער אזוי ווי מ׳פרעגט אלעמאל וואס קומט יום טובים – יעדער איינער ווייסט די שמועס – וואס יעדע יאר רעדט מען נאכאמאל פון יציאת מצרים? מ׳איז שוין איינמאל ארויסגעגאנגען, וואס גייט דא פאר?
זאגן דאך אלע מפרשים, אלע מקובלים, און אלע חסידישע ספרים, אז דער פשט איז אז מ׳חזר׳ט איבער יעדע יאר די נקודה וואס איז געווען איין מאל.
אבער דער אמת איז דא, און דא שטעלט זיך דאך א שאלה וואס איך האב, און מ׳דארף עס בעסער ארויסהאבן.
דער רמ״ק, אריז״ל, און רמב״ן וועגן ספירת העומר
די שפעטערדיגע מפרשים – דער אריז״ל [רבי יצחק לוריא, דער גרויסער מקובל], און דאס הייבט זיך אן דער רמ״ק [רבי משה קארדאווערא] אין דער שער אויף חמשים שערי בינה [פופציג טויערן פון פארשטאנד] – קאנעקטן זייער שיין די נושא פון די פופציג טעג פון ספירת העומר פון די חמשים שערי בינה. די גאנצע זאך קאנעקטן זיי זייער גוט מיט די נושא פון יציאת מצרים און קבלת התורה, די גאנצע סדר.
דער רמב״ן׳ס אנדערע שיטה
אבער אין דעם רמב״ן [רבי משה בן נחמן] זעט מען דאס נישט, און דער אמת איז אז ס׳איז דא א גוטע סיבה פארוואס.
ווייל ס׳איז דאך פארקערט – די סיבה פארוואס אין יציאת מצרים זאל זיין א סדר פון זיבן, דארף זיין וועגן ס׳איז דא א סדר פון זיבן ששת ימי בראשית, און א גרעסערע סדר פון שבעת ימי עולם פון זיבן מאל זיבן. סאו ס׳איז דא א מער באזישע זאך פון די נושא פון דער היסטארישער פאקט פון יציאת מצרים.
דאס איז איין נקודה.
דער רמב״ן׳ס באגריף פון “רמז”
די צווייטע נקודה איז אז ס׳איז נישט קלאר פון דעם רמב״ן, מ׳דארף עס בעסער פארשטיין: וויאזוי עס קאנעקט זיך די נושא פון די זיבן, דער רמז, די ספירת העומר, מיט דער סדר פון די חמשים שערי בינה, פון די זיבן וואס איז דא אין דער וועלט.
דער רמב״ן סאונדט אין דער הקדמה, און אויך אין די פלעצער וואו ער רעדט וועגן דעם אין פרשת אמור און בהר וועגן די נושא פון ספירת העומר פון שמיטה, אז ס׳איז מער אזויווי א רמז.
מ׳דארף פארשטיין וואס מיינט א רמז. לכאורה, איך וועל עס פארשטיין בעסער אזויווי איך האב געזאגט יעצט:
דער טייטש איז, אונז ווילן ווייזן, אונז ווילן זיך אריינקאנעקטן אין א געוויסע סדר וואס איז דער ריכטיגער סדר, וואס דאס איז דער סדר פון דער וועלט בעצם. אמת, ס׳איז אוודאי די מעשה וואס מ׳דערציילט וועגן יציאת מצרים – מ׳קוקט אריין אין די מעשה – איז אויך ריכטיג. וואס דער זוהר רופט די מעשה פון שבעה נקיים [זיבן ריינע טעג], פון א זיווג וואס דער זוהר האט געקאנעקט מיט דעם, איז אויך ריכטיג.
אבער ס׳זעט אויס אז ס׳איז מער אז דאס איז א פשוט׳ע סדר. און די נקודה וואס מ׳רופט אז מ׳חזר׳ט איבער די זעלבע זאך – דאס איז דאך אליינס, מ׳דארף פארשטיין דאס אויף א טיפערן אופן – דאס איז דאך אליינס א באזישע סדר.
דער טיפערער פשט פון “חזרה”
און דא איז דער חילוק אמת׳דיג פון זיבן מיט זיבן מאל זיבן, אזוי ווי מיר האבן געזאגט.
דער פשט איז: ס׳איז נישט טייטש אז ס׳חזר׳ט זיך איבער, מן הסתם טוט די זעלבע זאך יעדע מאל, ווייל ס׳איז דא השפעות רוחניות [גייסטיגע איינפלוסן] פון יציאת מצרים וכו׳.
דער פשט איז: אויב מ׳פארשטייט די וועלט, פארשטייט מען אז די וועלט איז געשאפן געווארן יוסד ארץ [געגרינדעט די ערד] אויף דער סדר פון זיבן. און דאס וואס ס׳חזר׳ט זיך איבער נאכאמאל, טייטש אז דאס איז וואס ס׳געשעט נאכדעם – נאכדעם געשעט נאך א זיבן.
און סך הכל, דאס האט אויך באופן כללי א גרעסערע סדר – א זיבן מאל זיבן. ס׳חזר׳ט זיך איבער די זעלבע זאך.
דער יובל הגדול
און וואס איז דער ענד נאך די גאנצע זיבן מאל זיבן? דאס רופט זיך א יובל הגדול [דער גרויסער יובל] אין די מקובלים.
און אמת׳דיג, אזוי ווי מיר האבן געזאגט מיט׳ן בעל שם טוב, קומט נאך א זיבן, און מ׳קען מאכן פופציג מאל פופציג. און אונז זענען אין א זייער קליינע חלק פון דער וועלט, סאו מ׳קען נישט זען און מ׳קען נישט ארויסהאבן אסאך גרעסערע סדרים. אבער מ׳קען זיך פארשטעלן וויפיל מאל גרעסער ס׳גייט און וויפיל מאל ווייטער ס׳גייט.
חזרה אל השורש – דער סוד פון יובל
דאס איז די זאך וואס איך וויל דא לאזן אלס א שאלה, און איך וויל דא סטאפן פאר היינט, און בעזרת השם וועלן מיר פארשטיין בעסער. ס׳איז דא נאך דרכים וואס מ׳קען פארשטיין דאס, אבער אזויפיל האבן מיר מסביר געווען וועגן די שבע שבתות תמימות [זיבן פולשטענדיגע וואכן].
דאס איז דער ערשטער סטעפ.
דער פריערדיגער שיעור וועגן משפטי נשמות
מ׳דארף דערמאנען אז אין זיין לעצטע יאר איז געווען א שיעור וועגן נשמות, משפטי נשמות פון ספירת העומר. וואס יענץ איז אמת׳דיג נאך א סוד, וואס איז א סוד אויף וואס מיר האבן געזאגט נעכטן – די נושא פון אז דארט לפי מה שאדם פועל [לויט וואס א מענטש טוט], לויט וואס א מענטש פירט זיך.
מיר האבן שוין גערעדט אויך אין אן אנדערע וועג אין שביעי של פסח און אין עשירי חג – וואס די נושא פון וויאזוי א מענטש פירט זיך, דאס ווערט ער. דאס איז הרגל נעשה טבע [געוואוינהייט ווערט נאטור], און דורך דער דרך פון גלגולים [גילגולי נשמות] איז דא א טיפערע וועג דאס צו פארשטיין, וואס מיר האבן מסביר געווען לעצטע יאר אין יענעם שיעור.
דער באגריף פון חזרה אל השורש
איז דא נאך א נקודה וואס מ׳דארף פארשטיין, ווייל דאס איז די נושא אז די חזרה – דאס וואס א זאך חזר׳ט זיך איבער – מיינט אויך אז אין א געוויסע סוד, חזר גייט עס צוריק צו ווי ס׳איז געקומען פון.
דאס הייסט חזרה אל השורש [צוריקקערן צום שורש], וואס דאס איז דער אמת׳דיגער פשט פון יובל על פי קבלה.
און מ׳דארף דאס פארשטיין בעסער, און בעזרת השם וועלן מיר דאס מסביר זיין נעקסטע וואך.
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור: סוד הזמן, הסדר והבחירה
הקדמה
השיעור נאמר ערב שבת תזריע-מצורע, בימי ספירת העומר. המטרה היא להסביר בפנימיות את הסוד שנלמד בשיעור הרמב״ם (שמונה פרקים), עם שתי נקודות עיקריות על פי קבלה, זוהר וקבלת הראשונים.
—
חלק א: סוד הקץ = סוד הזמן = סדר
העקרונות היסודיים
סוד הקץ הוא באמת סוד הזמן – ו״זמן” פירושו למעשה “סדר” – סידור שיטתי.
שני סוגי הבנה – חכמה ובינה
– חכמה = הבנה שהיא *למעלה* מהעולם, שם אין זמן, הכל בבת אחת.
– בינה = הבנה *בתוך* העולם (לאחר הצמצום, עולם הנשמות), שבו דברים לוקחים זמן, יש להם סדר, אחד בא אחרי השני.
ששת ימי בראשית כדוגמה
התורה מספרת את הבריאה בסדר של ששת ימים, למרות ש״במאמר אחד יכול להיבראות” – הקב״ה היה יכול לברוא הכל בבת אחת. *התוכן* של בריאת העולם הוא נקודה אחת: הקב״ה “אחראי” על הכל, הוא מלך – לא דיקטטור, אלא זה שאחראי על העולם.
אבל התורה *מחלקת* את זה לזמן, כי זה מוציא סדר סיבתי (קאוזאלי): תחילה אור, אחר כך שמים/ארץ, אחר כך צמחים, חיות, בני אדם – כמו בנאי שעושה תחילה את הרצפה, אחר כך את הגג.
זמן בשורש vs. זמן בפועל
– זמן בפועל = זמן ממשי, דקות, שעות.
– זמן בשורש = העיקרון שדבר אחד *גורם* לדבר שני, הנחה מובילה למסקנה, קושיא מובילה לתירוץ. זהו שורש הזמן.
יישום על ההיסטוריה והחוויה האנושית
אותו עיקרון סדר מסביר גם: היסטוריה של עמים, התבגרות של אדם, תקופות בחיים – הכל “בילט-אין” מששת ימי בראשית. כמו שקהלת אומר: “עת ללדת ועת למות” – לכל דבר יש את זמנו, לא באקראי.
המתח: סדר vs. בחירה
איך מחברים את הסדר הקבוע של העולם עם בחירה – זה שבני אדם יכולים להחליט, שדברים יכולים להיות אחרת? אם הכל נקבע בסדר, איפה המקום לבחירה?
—
חלק ב: בחירה בתוך הסדר
בחירה בתוך מסגרת הבריאה
בחירה חפשית קיימת רק בתוך הסדר של ששת ימי בראשית. אדם יכול להחליט ולשנות דברים, אבל הוא לא יכול לעשות דבר מחוץ לזמן — הוא קשור ליום ראשון, שני, שלישי וכו׳. אפילו חירות אנושית היא מוגבלת בתוך מבנה של איך דברים יכולים להיות.
הסדר של שכר ועונש
הסדר של ששת ימי בראשית ועשרה מאמרות יוצר שכר ועונש. שכר ועונש אינו קסם או אקראי — הוא הוא הסדר עצמו: “מיום ראשון בא יום שני”. כשעושים טוב, הולך טוב; כשעושים רע, הולך רע. בלי הסדר (במאמר אחד), לא היה שכר ועונש, כי הכל היה בלי הבדל של קודם ואחר.
למה דווקא שבע?
למה דווקא שבעה ימים ולא שמונה או עשרים? זה כמו כוח המשיכה — יודעים שזה עובד כך, אבל הטעם העמוק ביותר נסתר. אפשר להביא תירוצים (שבע ספירות וכו׳), אבל אחרי ששואלים מספיק פעמים מגיעים ל“חוץ מן האחד” — השער החמישים של בינה שאפילו משה לא קיבל. זוהי חכמתו העליונה שאיננו יכולים להשיג.
השלכות מעשיות של הסדר
לאחר שמקבלים את הסדר, רואים שהכל בתורה רץ על שבע: שבת, שמיטה, ספירת העומר, שבעת ימי המצורע, שבעת ימי הנידה, פסח. הרמב״ן בהקדמתו מצביע על ספירת העומר וספירת היובל כדוגמאות ברורות של שבע כפול שבע.
ספירת שבעה כ״איפוס”
אדם עם צרעת יצא מהסדר — הוא לא יודע היכן הוא נמצא, הוא מבולבל. ספירת שבעת הימים היא איפוס — תופסים את עצמנו בחזרה עם ה״גלגל החוזר בעולם”, סדר הטבע. כמו ששבת ויום טוב נותנים לאדם סדר שהוא גדול מהסדר הפרטי שלו, כך ספירת השבעה עוזרת לאדם להתחבר בחזרה לסדר העולם.
בחירה מול סדר
בחירת האדם יכולה לגבור על סדר העולם — הוא יכול תיאורטית ליצור את הסדר שלו — אבל ככל שהוא מסונכרן עם הסדר המרכזי, כך יותר דברים יסתדרו. אפילו משיח “יכול לבוא ביום שלישי”, אבל הוא “יתנגש” בסדרים אחרים שלא מתאימים.
—
חלק ג: תשובה דרך הסדר של שבעה
המנגנון של תשובה
כשאדם נעשה מצורע או זבה, אומרים לו “וספרה לה שבעת ימים” – שיספור שבעה ימים. למה דווקא שבעה? כי האדם איבד את הסדר שלו, הוא התבלבל, הוא לא יודע מה קורה. העצה היא: חזור לסדר הבסיסי של שבעה, הכנס את סדר השבעה לחייך, ודרך זה חייך יהיו בחזרה מסודרים ומיושבים.
זהו יסוד התשובה לפי דרך הכהנים – הכהן אומר תמיד: חכה שבעה ימים. זוהי דרך התשובה של לתפוס את עצמך בחזרה עם הסדר הטבעי של הבריאה.
ההבדל בין שבעה לשבעה כפול שבעה
נקודת מפתח בדרך הקבלה היא ההבדל בין שבעה לשבעה כפול שבעה. שבת חוזרת על עצמה כל שבוע – ששת ימים, אז שבת, שוב ששת ימים, שוב שבת. כך גם יום טוב – כל שנה מדברים שוב על יציאת מצרים, למרות שכבר יצאנו פעם אחת. כל המפרשים, המקובלים והספרים החסידיים אומרים שחוזרים כל שנה על הנקודה שהייתה פעם אחת.
הרמ״ק, האריז״ל והרמב״ן על ספירת העומר
הרמ״ק (בשער חמישים שערי בינה) והאריז״ל מחברים יפה מאוד את חמישים ימי ספירת העומר עם חמישים שערי בינה, עם יציאת מצרים וקבלת התורה.
אבל ברמב״ן לא רואים את זה, וזה מסיבה טובה: לפי הרמב״ן סדר השבעה הוא דבר יותר בסיסי, יסודי – הוא נובע מששת ימי בראשית ומהסדר הגדול יותר של שבעת ימי עולם (שבעה כפול שבעה). זה יותר בסיסי מהעובדה ההיסטורית של יציאת מצרים עצמה. הרמב״ן מתייחס לזה יותר כרמז – אנו רוצים להתחבר לסדר הנכון שהוא סדר העולם בעצם.
הפשט העמוק יותר של “חזרה”
מה שחוזר על עצמו לא אומר סתם שעושים את אותו דבר שוב. הפשט האמיתי הוא: העולם יסוד ארץ על סדר השבעה, ואחרי כל שבעה בא עוד שבעה, וכל זה ביחד יוצר סדר גדול יותר – שבעה כפול שבעה. אחרי כל השבעה כפול שבעה בא היובל הגדול (לפי המקובלים). וכמו שהבעל שם טוב אומר, אפשר ללכת עוד יותר רחוק – חמישים כפול חמישים – בסדר אינסופי שאנחנו, בחלק הקטן שלנו מהעולם, לא יכולים לראות לגמרי.
חזרה אל השורש – סוד היובל
חזרה פירושה גם חזרה אל השורש – שדבר חוזר למקום שממנו בא. זהו הפשט האמיתי של יובל על פי קבלה. זה מתחבר גם לנושא של גלגולים והרגל נעשה טבע – איך שאדם מתנהג, כך הוא נעשה.
—
סיכום הזרימה הלוגית
1. סוד הקץ = סוד הזמן = סדר – זמן הוא למעשה מערכת של סיבה ותוצאה.
2. חכמה vs. בינה – למעלה הכל בבת אחת; בעולם הכל בסדר.
3. ששת ימי בראשית – התורה מחלקת את הבריאה לזמן כדי להראות את הסדר הסיבתי.
4. בחירה בתוך סדר – חירות אנושית קיימת רק בתוך המסגרת.
5. שכר ועונש = הסדר עצמו – בלי סדר, אין השלכות.
6. שבעה הוא יסודי – הטעם העמוק ביותר נסתר (חוץ מן האחד).
7. ספירת שבעה = איפוס – דרך להתחבר בחזרה לסדר העולם.
8. תשובה דרך סדר – דרך הכהן היא לחזור לסדר הבסיסי.
9. שבעה כפול שבעה – סדר גדול יותר שמוביל ליובל.
10. חזרה אל השורש – סוד היובל והגלגולים.
תמלול מלא 📝
סוד הזמן וסדר הבריאה: המשמעות העמוקה של ששת ימי בראשית
הקדמה
מורי ורבותי, ערב שבת תזריע-מצורע, וספירת העומר. כפי שסדרנו לאחרונה, אני רוצה להיכנס מעט ולהסביר את הסוד שלמדנו אתמול בלילה בשיעור הרמב״ם, שמונה פרקים, לראות מה אפשר להבין בזה יותר בפנימיות.
יש כאן שני עיקרים, שני עניינים עיקריים שאפשר להסביר יותר על פי קבלה, מצד קבלת הראשונים והזוהר, הדרכים איך מפרשים עמוק יותר את אותו דבר.
מובן, כמו כל הסודות, לא הוצאנו את זה לגמרי – אני לא הוצאתי את זה לגמרי. אולי יש יהודים שהוציאו את זה לגמרי. אבל ניסיתי לעשות כפי סדרנו, לומר דברים ברורים:
– לפחות השאלות יהיו ברורות
– לפחות הקשרים יהיו ברורים
– שנראה איך צריך ללכת הלאה כאן
שזו עבודה ארוכה.
—
חלק א׳: סוד הקץ – הסוד של זמן וסדר
היסוד: סוד הקץ הוא הסוד של זמן
בואו נזכור כך: למדנו אתמול שיש דבר שנקרא סוד הקץ. הסוד של הקץ הוא באמת הסוד של זמן, כלומר הסדר של זמן.
הסדר של זמן, או המילה זמן, היא באמת המילה של סדר באופן כללי.
חכמה ובינה: שני סוגי הבנה
במילים אחרות, כדי להבין את העולם – כלומר, נגיד, בינה, כפי שדיברנו בשבוע שעבר בשיעור – סוג ההבנה שנקרא בינה, לא סוג ההבנה שנקרא חכמה, שהיא למעלה מהעולם. שם אין זמן, שם לא מבינים דברים בדרך הזו.
אבל סוג ההבנה שקורים לאחר הצמצום, או בעולם הנשמות, בעולם שיש בו עולם, שיש בו שכל, שאנחנו קוראים שכל, שזה לוקח זמן – זה גם סוג ההבנה שיש שם.
וסוג המציאות שיש שם אפשר לומר, כי הבנה היא לפי מציאות, הוא סוג כזה של דברים שמסודרים, ומסודרים אחד אחרי השני.
—
חלק ב׳: ששת ימי בראשית – הדוגמה הגדולה ביותר של סדר
התורה מספרת מעשה בסדר של זמן
כמו הדוגמה הגדולה ביותר לכך היא ששת ימי בראשית.
התורה רוצה לומר שהקב״ה ברא את כל העולם, הוא אחראי על הכל, הוא עשה הכל. מספרת לנו התורה את המעשה בסדר של זמן, למרות “הלא במאמר אחד יכול להבראות”.
לא היה צריך להיות, ולא היה צריך להיות. כשהמשנה שואלת שיכול היה להיות, היא מתכוונת לומר שזה באמת – כך לומדים כל המקובלים וכל המפרשים.
מהי הנקודה הפשוטה של בריאת העולם?
כלומר, על פי האמת, המסר, הנקודה – אפשר לומר מהי הנקודה, נקודה אחת, מהו הפירוש הפשוט, האמונה הפשוטה של ששת ימי בראשית, של בריאת העולם, שעושים לכבוד השבת?
לדעת שהקב״ה עשה את העולם.
או אפשר לומר שהקב״ה עושה את העולם, שהקב״ה – אני אוהב את המילה “אחראי”, כן?
מלך – מילה שהעולם חושב שמשמעותה איזה דיקטטור נורא – משמעותה שהוא אחראי, כן? הוא הדבר, הדבר שאחראי, שבגללו יש את העולם.
זה הפירוש:
– בריאת העולם
– השגחה
– בריאה
– כל מיני מילים שאפשר לומר
במאמר אחד – הכל ברגע אחד
עכשיו, באמת, זו נקודה של רגע אחד – “הלא במאמר אחד יכול להבראות”.
אחד אומר, אפשר אפילו לומר את זה בפסוק אחד: “ברא אלקים את השמים ואת הארץ” – כבר אפילו יותר מפסוק אחד, שמים וארץ. “ברא אלקים הכל”, “אני ה׳ עושה כל”.
זה מספיק, מספיק ועוד לומר:
– שהקב״ה עושה הכל
– הקב״ה מנהל הכל
– הקב״ה בעל הבית על הכל
כל מיני לשונות שאומרים על אותו דבר.
—
חלק ג׳: למה צריך סדר?
העולם הוא לא רק “במאמר אחד”
אבל, בני אדם – לא רק בני אדם, אלא סדר העולם הוא לא רק כך. בעולם, כדי להבין מה זה אומר “הקב״ה עשה הכל”? שאלתי שאלה:
יש שולחנות בעולם, יש ספסלים בעולם, יש עצים בעולם, יש בהמות בעולם, יש בני אדם בעולם, יש כל מיני דברים.
מה זה אומר שהקב״ה עשה הכל? איך זה הולך? פתאום עשה הכל?
סובב כל עלמין – האמת של אחדות
אבל האמת היא, יש בזה נקודה של אמת. הקב״ה אחראי על הכל יחד, כן – מה שקוראים בחב״ד “סובב כל עלמין”. הקב״ה גדול מכל העולם, הכל סך הכל מגיע אליו. זו האמת.
אבל אנחנו צריכים סדר כדי להבין
אבל אנחנו לא היינו מבינים כך. במילים אחרות, זה לא לגמרי נכון עם זמן, הדרך שבה העולם עובד – יש סדר בעולם. מסבירים אבל סדר.
הוא אומר שקודם, כן, ומי יודע – כתוב אפילו פשוט בפסוקים, כל שכן שכל המקובלים וכל הפילוסופים, כל המפרשים לומדים פשוט, שששת ימי בראשית לא סתם מחולק לזמן.
להיפך – החלוקה לזמן מוציאה מה שקוראים סדר סיבתי, סדר של סיבות, סדר של קודם.
הסדר של ששת הימים
כלומר, פירוש פשוט:
– היום הראשון: הקב״ה עשה שיהיה יובש קצת, הוא הפריד את השמים מהארץ, הוא עשה אור – הוא הפריד אור מחושך
– היום השני: עשה שיהיו שמים וארץ
– וכן הלאה…
זה הולך הכל גג על גג. כן, קודם – אולי אנחנו צריכים להבין מהי ההבנה של הטבע שטמונה בזה. אבל בכל מקרה, הסדר השכלי עושה את זה שכלי, זה עושה סדר מזה.
המשל של בונה
קודם צריך להיות שלא יהיה חושך לגמרי, שלא יהיה ערבוב של תוהו ובוהו. אחר כך אפשר לעשות – כמו שהמדרש מספר – צריך לעשות מקום, עושים שיהיו שמים, עושים שיהיה…
כמו אדם שבונה בניין: הוא עושה קודם את הרצפה, אחר כך את הגג, וכולי וכולי, כל הסדר. בזה אפשר להכניס בני אדם ובהמות ועצים, כל הסדר. זה הגיוני.
זה מה שמספר ששת ימי בראשית. זה מספר מעשה שבאמת לא בזמן.
—
חלק ד׳: חכמה מול בינה – שתי מדרגות של הבנה
למעלה מזמן – מידת החכמה
במילים אחרות, זה מצד ההבנה האמיתית, מצד מידת החכמה, שהיא למעלה מששת ימי בראשית בכלל, כן? זה אפילו לא השמיני, זה התשיעי אפשר לומר, סדר הספירות. זה בכלל לא ששת ימי בראשית – שם אין זמן, שם הקב״ה עשה במאמר אחד וכולי וכולי.
עולם הבינה – סדר זמני
אבל מאחר שהעולם הוא עולם שהסדר שבו הוא סדר זמני, ולמרות שאפשר ללמוד זמן כפשוטו – שאנחנו לוקחים זמן לדברים – או אפילו הזמן שקוראים זמן שכלי, כן, הזמן של בינה, לאו דווקא הזמן של שבע המדות התחתונות, כן…
שני סוגי זמן
זמן של בינה – הפירוש, הזמן זה שדבר אחד גורם לדבר שני. זה הפירוש זמן, זה הפירוש זמן בשורש, לא זמן בפועל ממש.
– זמן בפועל ממש: פירושו לקחת ממש זמן, דקה, וכו׳
– זמן בשורש: הפירוש – כמו שאמרנו בשבוע שעבר – שהאהבה בנויה מקושיא ותירוץ, מהנחה ומסקנא, וכו׳ וכו׳
לעולם יש בתוכו סדר
אותו דבר – זה שלעולם יש בתוכו סדר. מאחר שיש את הערכיות אפשר על זה לבנות עולם:
– מאחר שיש אבא יכולים להיוולד ילדים
– מאחר שיש יבשה יכולים עליה לחיות חיות היבשה
– אם יש לך ים יכולות להיות חיות הים
– אם הכל תוהו ובוהו לא יכול להיות כלום
זה הפירוש זמן, זה הפירוש סדר הזמנים, הסדר של ששת ימי בראשית – שזו הדוגמה הראשונה, המקור הראשון, השורש הראשון לכך שהעולם עובד בזמן, העולם עובד עם סדר שהוא סדר הזמנים.
—
חלק ה׳: יישום על היסטוריה וחוויה אנושית
הכל “מובנה” מששת ימי בראשית
עכשיו, בואו – כאן כבר הראינו דרך פשוטה מאוד. אפשר כבר מיד לראות איך מה שלמדנו – הנושא שיש ויכוח גדול, שאלה גדולה איך להבין היסטוריה של בני אדם.
אפשר לדבר – המילים שאנחנו מדברים – אפשר לדבר באופן הכללי של כל העולם, של כל האומות שיש בעולם. אפשר לדבר באופן יותר פרטי – אדם שגדל, ממה שהוא גדל בזמן מסוים, או בתקופה גדולה יותר של חייו.
כל הדברים האלה אפשר כבר מיד להבין עכשיו, שעל פי האמת, אם רוצים לחשוב יותר בסיסי, יותר על המרכיבים הבסיסיים שזה בנוי מהם, אפשר מיד לראות שזה הכל מובנה עוד מששת ימי בראשית.
זה הכל מובנה מזה שבעולם יש סדר לדברים:
– דברים גורמים אחד לשני
– קורים אחד אחרי השני
– כל דבר בזמנו
“את הכל עשה יפה בעתו” – קהלת
“את הכל עשה יפה בעתו”.
כשקהלת רוצה לספר שיש כל מיני מצבים בעולם, כל מיני סיטואציות בעולם, הוא אומר שיש כל מיני תקופות בעולם, כל מיני זמנים בעולם – עשרים ושמונה “עת ללדת ועת למות” – וכל דבר יש לו את זמנו.
זה הפירוש שהעולם כבר בנוי עם סדר מסוים, לא זה אקראי.
אקראי מול סדר
אקראי אפשר לומר כמו “במאמר אחד יכול לברוא” – הקב״ה עושה הכל:
– אין הבדל מה לפני, מה אחרי, מה באמצע
– לא צריך להיות שום הקדמות לכלום
– כלום לא קודם לכלום
– בשנייה אחת יכול להיות כמו “פתאום יבוא”
– בשנייה אחת הכל יכול להיות
זה היה עולם החכמה, העולם של למעלה מן הסדר.
אבל עולם הבינה, שזה ה״אלקים” שברא שמים וארץ – שם צריך להיות דברים עם סדר, לפחות סדר שכלי. וכשזה נעשה בפועל ממש זה גם נעשה סדר של זמן כפשוטו.
—
חלק ו׳: השאלה הגדולה – סדר ובחירה
מה זה אומר לבחירה האנושית?
עכשיו זה כך – מה שזה אומר הוא שכל מה שדיברנו שיש סדר לדברים…
דיברנו שיש בעיה שלמה איך לקשר את הסדר עם מה שאנחנו קוראים:
– עבודת בני אדם
– בחירה
– האפשרות, הפתיחות
– זה שדברים יכולים להיות אחרת
היכולת של בני אדם
כלומר, יש לך כאן את זה שלבני אדם יש שליטה, יש יכולת להחליט דברים. כי זה בנוי על זה שבמציאות, בטבע, הדברים שבני אדם אחראים עליהם, הם פתוחים:
– זה יכול להיות כך
– זה יכול להיות אחרת
– לא מובנה בטבע
בדברים האנושיים, בדברים איך בני אדם חיים, בהיסטוריה – שזה חייב להיות דרך מסוימת. זה הפירוש של מה שאנחנו אומרים בחירה – שאם לא, לא יכולה להיות בחירה.
הדמיון ל״במאמר אחד”
כל הדבר הזה אבל באמת דומה לנקודה של “במאמר אחד יכול לברוא” – זה מאוד דומה לנקודה שאפשר לדבר על הכל בבת אחת. הבעיה היא שאז אין סדר.
אז ממילא האמת היא שאפילו מה שבני אדם עושים, מה שלבני אדם יש יכולת, מה שלבני אדם יש שליטה – או במילים אחרות, מה שהעולם לא דטרמיניסטי – במילים אחרות מה שהוא עולם הבינה, מה שהעולם, או כל דבר יכול להיות כך יכול להיות אחרת…
—
חלק ז׳: בחירה בתוך הסדר של ששת ימי בראשית
גבולות הבחירה החופשית
זה יכול להיות כך, זה יכול להיות אחרת – לא מובנה בטבע של הדברים והאנשים, בדברים איך בני אדם חיים בהיסטוריה, שזה חייב להיות דרך מסוימת. זה הפירוש של מה שאומרים בחירה, שאם לא, לא יכולה להיות בחירה.
הקשר ל״במאמר אחד יכול להבראות”
כל הדבר הזה אבל באמת דומה לנקודה של “במאמר אחד יכול להבראות”. זה מאוד דומה לנקודה שאפשר לדבר על הכל בבת אחת – הבעיה היא שאז אין סדר.
אז ממילא, האמת היא שאפילו מה שבני אדם עושים, מה שלבני אדם יש יכולת, מה שלבני אדם יש שליטה, או במילים אחרות, מה שהעולם לא דטרמיניסטי – במילים אחרות, מה שהוא עולם הבחירה – מה שהעולם, או כל דבר יכול להיות כך, יכול להיות אחרת, כל זה בתוך ששת ימי בראשית. הכל בתוך ששת ימי בראשית.
בחירה בתוך גבולות הזמן
ואפשר לומר באופן פשוט כך: כלומר אדם יכול להחליט, אדם יכול לשנות את סדר הדברים. במילים אחרות, עולם הבחירה, העולם שמסתובב ומשתנה לפי מה שבני אדם עושים, לפי מה שהקב״ה מתנהג עם בני אדם – זה הכל יפה מאוד.
אבל אדם למשל לא יכול לעשות משהו בלי זמן. כן, אני יכול לעשות משהו, אבל ביום ראשון, ביום שני, ביום שלישי, ביום רביעי וכדומה אני יכול לעשות משהו. אני לא יכול לעשות משהו לא בזמן. זה אומר שאפילו מה שאני עושה אני מוגבל באיזה זמן זה.
זמן כשורש של סדר
עכשיו, אם אנחנו מבינים שזמן לא מתכוונים עכשיו רק סתם, לא סתם מספר כמה שעות היה – הזמן מתכוון באמת בשורש זה ששת ימי בראשית. במילים אחרות, זה שיש סדר איך דברים יכולים להיות.
יוצא שכל כמה שאנחנו יכולים לעשות, כמה שאנחנו יכולים לשנות, כמה שיכולים להיות שינויים בעולם – הכל בתוך מבנה מסוים של איך דברים יכולים להיות. זה המהלך הבסיסי שיוצא ממה שאנחנו לומדים.
—
התבוננות עמוקה יותר במבנה הבסיסי
עכשיו, אם חושבים קצת יותר עמוק – במילים אחרות, לוקחים יותר בחשבון מה המבנה הבסיסי של דברים, מה הסדר הבסיסי, הזמן הבסיסי שהעולם מסתובב עליו – מוצאים, אמת, אפשר אולי לחלק את זה להרבה דרכים. יש כאן קצת כמו שאלה מה הם דברים שאולי לא הכרחי שיהיה כך.
השאלה של שנים עשר או שבעה ימים
כלומר, במילים אחרות, כשהתורה הייתה אומרת, כשהיא מספרת מעשה שהעולם נברא בשנים עשר ימים – אני יודע, כי אפשר לחלק הכל לשנים עשר – יודע מה? עדיין לא מדברים עכשיו בתור מעשה שהיה, שבדיוק מעשה שבעה עולמות שאנחנו לא מבינים, שהקב״ה החליט לעשות את העולם בשבעה ימים.
כלומר, כשאומרים שבעה עולמות, זה אומר שזה מתאים הכי הרבה לבני אדם – אני מדבר על בני אדם שלומדים את התורה בתרבות, בעולם – מתאים לומר שבשבעה ימים נברא העולם.
—
הסדר של שכר ועונש
וזה מתאים עם כל השאר – מתאים, מסתנכרן. כל השאר מתאים עם הסדר, עם החלוקה, עם “לתת שכר לצדיקים ועונש לרשעים”.
במילים אחרות, צריך להיות אפשר להבין שיש שכר ועונש, שיש דרך.
שכר ועונש הוא הסדר עצמו
שכר ועונש – כן, בואו נבין מאוד ברור. שכר ועונש לא אומר שזה מגיע, לא אומר שזה אקראי שאני עושה משהו. להיפך, שכר ועונש – זה הסדר. מיום ראשון בא יום שני.
במילים אחרות, בעולם האנושי יש סדר של שכר ועונש. כשעושים דברים טובים — בדברים טובים מסוימים, בדברים מסוימים יש הלכות, יש כללים, חוקים בזה, איך זה הולך.
עשרה מאמרות ושבעת ימים
וזו אולי הבחינה של מה שנקרא שבעת ימים, מה שנקרא עשרה מאמרות — עשר, שבע. אפשר לחלק זאת בדרכים שונות, שורשם באמת עשר ושבע. אפשר לחלק, אבל זה מראה שיש סדר.
אין סדר — אין שכר ועונש
אילו היה לגמרי במאמר אחד לפאר, לא היה שכר ועונש גם כן, כי אפשר לומר שהקב״ה יכול לעשות מה שהוא רוצה, יכול לקרות מה שהוא רוצה — אין הבדל היכן עומדים, אין הבדל מה היה קודם, אין הבדל מה יקרה אחר כך.
אבל זה שיש ששת ימי בראשית, זה שיש עשרה מאמרות, זה שיש סדר מסוים — זה מראה שהדבר למטה באמת פועל, יש פעולות של בני אדם. במילים אחרות, יש פתיחות מסוימת, לא סגור לגמרי, לא הכל יודעים מראש.
מלבד מה שמדברים על ידיעת ה׳, אבל בעצם איך העולם עובד — לא הכל יודעים מראש בדיוק מה יקרה, אבל זה בתוך סדר מסוים. עושים טוב, הולך טוב. עושים רע, הולך רע. לא קורה פתאום שאדם עושה טוב וקורה לו רע, או להיפך.
—
מה ברור ומה לא ברור
עכשיו, בואו ננסה להבהיר כאן מה ברור ומה לא ברור.
יוצא שיש סדר בעולם, יש סדר שנקרא סדר הטבע, סדר ששת ימי בראשית. זה מגדיר איך הכל יהיה לפי ההגבלות אחרי הצמצום.
אחרי שלא מדברים עכשיו על עולם החכמה, עולם עליון ממני — אי אפשר לדבר על עולם הנס — מדברים כן על עולם הטבע, או במילים אחרות על עולם הבינה, ששם יש סדר מסוים. הסדר נקרא שבעת ימי בראשית.
—
למה דווקא שבעה?
למה דווקא שבעה, לא שמונה או עשרים? אמרתי, אני לא יודע אם יש תירוץ לזה.
במילים אחרות, במובן מסוים יאמרו: כך רצה הקב״ה שיהיה הסדר.
המשל של כוח המשיכה
אפשר לומר: למה דווקא כוח המשיכה חזק כל כך ולא כל כך? אני לא יודע. מה שאני יודע זה שהכל מתאים לזה. אולי זה עצמו קשה לומר טעם, או שאנחנו לא יודעים, או שזו חכמתו העליונה שאנחנו לא יודעים למה — אבל זה קיים, כך העובדה שכך זה עובד.
דברים אנושיים והסדר של שבעה
ובפרט כשמדברים על דברים אנושיים — במילים אחרות, אנחנו עושים אחר כך אנחנו עושים שבת כל יום שביעי. אנחנו יכולים בקלות, בוודאי, אנשים יכולים בוודאי לעשות שבת כל יום שמיני — לא היה קורה כלום. יכולה הייתה להיות מצווה שאומרת שיש שבת כל יום שמיני.
אבל אז לא היה מתאים איך העולם נברא, איך התורה מתארת את אירועי העולם. כל הדברים האלה מתאימים.
הקושי לראות את ההבדל
אבל קל מאוד לראות שככל שמדברים על אירועי האדם, הדברים יותר פתוחים — אנחנו לא יכולים לראות בהכרח. אני לא רואה, אפשר לומר את כל הטעמים שאנחנו יודעים לשבת — מאמונה, מ… צריך להיות מנוחה, מעליות העולמות — כל הדברים, לא היה מזיק בכלל אם היה כל יום שמיני שבת.
אנחנו לא היינו רואים הבדל. בוודאי, היה קצת פחות שבת, כן? עכשיו יש שביעית מהזמן שבת, אז היה שמינית. אוקיי, היה קצת פחות מנוחה. קשה לאדם להשיג ואתה מרגיש שמשהו חסר.
—
השער החמישים של בינה — “חוץ מן אחד”
על זה אומרים אנו ששורש הבינה, כלומר השער החמישים של בינה — אפשר לקרוא לזה במובן המבנה, סוג הדבר.
אומר אתה: למה כך? אמרו, אמרו, הקב״ה נתן תירוץ. למה כך? למה כך? במילים אחרות: למה יש שבעה ימים? למה הקב״ה ברא את העולם בשבעה ימים? ולמה הקב״ה ברא את העולם בשבעה ימים? על שום מה השבעה כלים השניים?
כאן אומר אתה: אני לא יודע. אולי אפשר להבין, אולי יש תירוץ. אפשר לומר כי יש שבע ספירות. ולמה יש שבע ספירות? ולמה זה היה שבעה משהו אחר?
הרבה תירוצים, אבל בסוף — “חוץ מן אחד”
אפשר לתת הרבה מאוד תירוצים אחרים, הרבה מאוד דברים שמתאימים שנמצאים במסגרת של שבעה, מהסדר שאנחנו מבינים, שזה בונה בכלל את סדר העולם. אבל בסוף, אחרי ששואלים הרבה פעמים את הקושיה, יש לפחות לכל אחד לפי הגבלתו כמה שהוא מבין — התירוץ הוא חוץ מן אחד.
כן, חוץ מן אחד. כאן אני אומר כבר בחזרה את המאמר אחד דאורייתא. “חמישים שערי בינה נתנו למשה, חוץ מן אחד”. שם אני אומר כבר: אני לא יודע. הקב״ה נתן שם את התורה. הקב״ה עשה כך.
זה הפירוש של חמישים יום של מתן תורה. הקב״ה עשה כך — התורה פועלת במחזורים של שבעה. למה היא יכולה לפעול במחזורים של שמונה? אני לא יודע. אני לא רואה שזה לא יכול היה. אבל כך זה. חייב להיות טעם עליון, נעלם ונעלם מזה. מה מסביר, אבל אני לא יודע מה הטעם העליון.
—
מה כן אמת — הסדר של שבעה בתורה
אבל מה כן אמת? אחרי שיש את הסדר, ואנחנו רואים שהעולם נברא על סדר כזה בתורה, ואנחנו רואים שהתורה מתנהלת על סדר כזה עם:
– שבת
– שמיטה
– ספירת העומר
– שבעת ימים של המצורע שאנחנו לומדים השבוע את כל הסדרה
– שבעת ימים של נידה שאנחנו לומדים השבוע את כל הסדרה
– כל הדברים שפועלים על המספר שבעה
שכבר הבאנו פסח והשבועות של פסח בשיעור, שמתייגעים בטעמים למה דווקא שבעה. עכשיו יש לנו קצת יותר הוספת הבנה בזה.
הרמב״ן על שבעה כפול שבעה
אבל רואים שהכל פועל על זה. אפשר להבין שככל שמתייחסים יותר לסדר הזה, כמה שנמצאים בסנכרון עם הסדר, יותר דברים יתאימו — כי זה סדר מרכזי, זה סדר מרכזי של איך דברים עובדים. אז זה יותר קל כך.
הרמב״ן, לדעתי, לא מביא את כל הסדרים. הרמב״ן בהקדמה על התורה כשהוא מדבר על החמישה רבנן, אומר שזה נרמז בתורה בספירת העומר ובספירת היובל. שני הפעמים רואים בפירוש את הנושא של שבעה כפול שבעה, עם מיד עשר.
מה ההבדל של שבעה כפול שבעה ופעם אחת שבעה? אבל הספירה של שבעה נרמזת עוד הרבה יותר פעמים.
—
ספירת שבעה כ״איפוס” — המשל של מצורע
במילים אחרות, למה אני סופר שבעה? אני רוצה, נאמר, למשל אדם הוא מצורע או שיש שאלה של צרעת — למה סופרים שבעה ימים? מה זה שבעה ימים?
אמרו, אולי זה הסדר, רוב מחלות לוקחות שבעה ימים. אני לא יודע, זה יכול להיות טבעי. אבל למה נתתי? היה סדר אחר, עוד אפשר לשאול: היה עושה שישה ימים הסדר, היה עושה שמונה ימים הסדר — יודע אני, היה משהו קורה? רואים הרי שמונה עשרה, מה זה השמינית? והרמב״ן אומר, לפעמים זה השמינית.
המשל של אדם שיצא מהסדר
אבל התירוץ הוא שכאן אנחנו נכנסים לתוך הסדר. אדם יש לו צרעת — זה הפירוש שהוא יצא מהסדר, נכון? יש לו איזו מחלה, משהו לא בסדר כאן.
עכשיו איך הוא מתחבר? זה כביכול, המשל הוא כך: נאמר, אדם לא מסודר, היום שלו לא מסודר. הוא לא יודע אם… הוא לא יודע אם… הוא שכח, זה יום רביעי או יום שלישי.
בפשט, אדם שמתנהל בסדר שבועי, כל יום הוא עושה שש, שבע דברים. ביום רביעי הוא צריך להחזיק בדבר השלישי, אבל הוא התבלבל בדבר השני, והוא לא יודע — הוא צריך לחזור והוא צריך לעשות תשובה. זה בלבול גדול, הוא לא יודע איפה הוא.
העצה: ספור שבעה ימים
אומרים לו: בוא, אני אתן לך עצה — ספור שבעה ימים. במילים אחרות, חזור לסדר של שבת, או עשה שבעה ימים משלך, או חזור לשבת.
אז יש כאן כמו איפוס — מתחברים עם סדר הגלגל, גלגול החוזר בעולם. חוזר, אז אתה יכול להתחבר, אתה יכול יותר למדוד את הסדר שלך, כי אתה מתחבר עם הסדר — סדר העולם, סדר הטבע.
שבת ויום טוב כסדר שגדול מהסדר הפרטי שלך
וכך הוא הסדר של אנשים. בא שבת, בא יום טוב, באה איזו תקופה שנותנת סדר שהוא יותר לא הסדר הפרטי שלך. תיאורטית אתה יכול לעשות את הסדר שלך, אבל זה תלוי איך אדם הולך והוא יודע מה הוא עושה — אז בחירתו גוברת על הסדר בעולם.
הסוד של שבעה ושבעה כפול שבעה: תשובה, ספירת העומר, וסדר הבריאה
תשובה דרך הסדר של שבעה
אבל כשהוא מצורע, אומרים לו מה יש. או זבה, כן, “וספרה לה שבעת ימים”, אחר תטהר. על מה זה “וספרה לה שבעת ימים”? למה לא שישה ימים?
מה שהוא מתכוון: חזור לדבר יותר בסיסי. כן, הסדר שלך אבד. יש לך איזה סדר פרטי שיש לו את הדבר שלו, אתה לא יודע מה קורה, אתה התבלבלת. זה עונש לרשעים – שאמרנו בפעם הקודמת, זה רק משל, אתה לא יודע.
אוקיי, חזור, עשה סדר של שבעה, הכנס את הסדר של שבעה לחיים שלך. כך תחזור לסדר נורמלי, יתיישב העולם, יתיישב החיים שלך.
זה הסוד של תשובה.
זו דרך אחת של עשיית תשובה, כן, היסוד של תשובה של הכהנים. שהם אומרים תמיד – מה שבא לכהן, אומר הכהן: חכה שבעה ימים. זו דרך התשובה של חזרה, התחברות מחדש עם הסדר שקיים.
ההבדל של שבעה ושבעה כפול שבעה
צריך להבין דבר חשוב, וזה היסוד של דרך הקבלה: מההבדל של שבעה ושבעה כפול שבעה.
שצריך להבין, כמו שבת – מה המילה של שבת? צריך להבין מה הסדר. שבת הולך ששת ימים, אחר כך בא עוד ששת ימים, אחר כך בא שוב, שוב, שוב.
למה זה בא שוב? זה חוזר על אותו הדבר שוב, שוב.
השאלה של החזרה על יום טוב
או כמו ששואלים תמיד מה שבא ימים טובים – כל אחד יודע את השיחה – שכל שנה מדברים שוב על יציאת מצרים? כבר יצאנו פעם אחת, מה קורה כאן?
אומרים הרי כל המפרשים, כל המקובלים, וכל הספרים החסידיים, שהפשט הוא שחוזרים כל שנה על הנקודה שהייתה פעם אחת.
אבל האמת היא כאן, וכאן מתעוררת הרי שאלה שיש לי, וצריך להוציא את זה טוב יותר.
הרמ״ק, האריז״ל, והרמב״ן על ספירת העומר
המפרשים המאוחרים – האריז״ל, וזה מתחיל ברמ״ק בשער על חמישים שערי בינה – מחברים יפה מאוד את הנושא של חמישים הימים של ספירת העומר מחמישים שערי בינה. את כל הדבר הם מחברים טוב מאוד עם הנושא של יציאת מצרים וקבלת התורה, כל הסדר.
השיטה האחרת של הרמב״ן
אבל ברמב״ן לא רואים את זה, והאמת היא שיש סיבה טובה למה.
כי זה הרי הפוך – הסיבה למה ביציאת מצרים יהיה סדר של שבעה, צריך להיות בגלל שיש סדר של שבעה בששת ימי בראשית, וסדר גדול יותר של שבעת ימי עולם של שבעה כפול שבעה. אז יש דבר יותר בסיסי מהנושא של העובדה ההיסטורית של יציאת מצרים.
זו נקודה אחת.
המושג של הרמב״ן על “רמז”
הנקודה השנייה היא שלא ברור מהרמב״ן, צריך להבין את זה טוב יותר: איך מתחבר הנושא של השבעה, הרמז, ספירת העומר, עם הסדר של חמישים שערי בינה, מהשבעה שיש בעולם.
הרמב״ן נשמע בהקדמה, וגם במקומות שהוא מדבר על זה בפרשת אמור ובהר על הנושא של ספירת העומר של שמיטה, שזה יותר כמו רמז.
צריך להבין מה זה אומר רמז. לכאורה, אני אבין את זה טוב יותר כמו שאמרתי עכשיו:
הפירוש הוא, אנחנו רוצים להראות, אנחנו רוצים להתחבר לסדר מסוים שהוא הסדר הנכון, שזה הסדר של העולם בעצם. אמת, זה בוודאי המעשה שמספרים על יציאת מצרים – מסתכלים לתוך המעשה – זה גם נכון. מה שהזוהר קורא למעשה של שבעה נקיים, של זיווג שהזוהר חיבר עם זה, זה גם נכון.
אבל נראה שזה יותר שזה סדר פשוט. והנקודה שקוראים שחוזרים על אותו הדבר – זה הרי בעצמו, צריך להבין את זה באופן עמוק יותר – זה הרי בעצמו סדר בסיסי.
הפירוש העמוק יותר של “חזרה”
וכאן ההבדל האמיתי של שבעה עם שבעה כפול שבעה, כמו שאמרנו.
הפשט הוא: זה לא אומר שזה חוזר, מן הסתם עושה אותו דבר כל פעם, כי יש השפעות רוחניות של יציאת מצרים וכו׳.
הפשט הוא: אם מבינים את העולם, מבינים שהעולם נברא יסוד ארץ על הסדר של שבעה. וזה שחוזר שוב, אומר שזה מה שקורה אחר כך – אחר כך קורה עוד שבעה.
ובסך הכל, לזה יש גם באופן כללי סדר גדול יותר – שבעה כפול שבעה. חוזר על אותו הדבר.
היובל הגדול
ומה הסוף אחרי כל השבעה כפול שבעה? זה נקרא יובל הגדול במקובלים.
ובאמת, כמו שאמרנו עם הבעל שם טוב, בא עוד שבעה, ואפשר לעשות חמישים כפול חמישים. ואנחנו נמצאים בחלק קטן מאוד של העולם, אז אי אפשר לראות ואי אפשר להוציא סדרים הרבה יותר גדולים. אבל אפשר לדמיין כמה פעמים יותר גדול זה הולך וכמה פעמים יותר רחוק זה הולך.
חזרה אל השורש – הסוד של יובל
זה הדבר שאני רוצה להשאיר כאן כשאלה, ואני רוצה לעצור כאן להיום, ובעזרת ה׳ נבין טוב יותר. יש עוד דרכים שאפשר להבין את זה, אבל כל כך הסברנו על שבע שבתות תמימות.
זה השלב הראשון.
השיעור הקודם על משפטי נשמות
צריך להזכיר שבשנה האחרונה שלו היה שיעור על נשמות, משפטי נשמות של ספירת העומר. שזה באמת עוד סוד, שהוא סוד על מה שאמרנו אתמול – הנושא של ששם לפי מה שאדם פועל, לפי מה שאדם מתנהג.
כבר דיברנו גם בדרך אחרת בשביעי של פסח ובעשירי חג – שהנושא של איך אדם מתנהג, זה הוא נעשה. זה הרגל נעשה טבע, ודרך הדרך של גלגולים יש דרך עמוקה יותר להבין את זה, שהסברנו בשנה שעברה באותו שיעור.
המושג של חזרה אל השורש
יש עוד נקודה שצריך להבין, כי זה הנושא שהחזרה – זה שדבר חוזר – אומר גם שבסוד מסוים, חזור הוא חוזר לאיפה שהוא בא ממנו.
זה נקרא חזרה אל השורש, שזה הפירוש האמיתי של יובל על פי קבלה.
וצריך להבין זאת טוב יותר, ובעזרת השם נסביר זאת בשבוע הבא.
EN English ›
📋 Shiur Overview
Summary of the Shiur: The Secret of Time, Order, and Choice
Introduction
The shiur was delivered on Erev Shabbos Tazria-Metzora, during the days of Sefiras HaOmer. The goal is to explain in depth the secret that was learned in the Rambam shiur (Shemonah Perakim), with two main points according to Kabbalah, Zohar, and Kabbalas HaRishonim.
—
Part A: Sod HaKeitz = Sod HaZman = Seder
The Fundamental Principles
Sod HaKeitz is truly the secret of time (zman) – and “zman” actually means “seder” – a systematic order.
Two Types of Understanding – Chochmah and Binah
– Chochmah = understanding that is *above* the world, where there is no time, everything is simultaneous.
– Binah = understanding *within* the world (after the tzimtzum, olam haneshamos), where things take time, have an order, one comes after the other.
Sheshes Yemei Bereishis as an Example
The Torah tells the story of Creation in an order of six days, even though “b’ma’amar echad yachol l’hibaros” – the Almighty could have created everything at once. The *content* of Brias HaOlam is one point: the Almighty is “achrai” for everything, He is Melech – not a dictator, but the One who is responsible for the world.
But the Torah *divides* it over time, because this brings out a seder sibasi (causal order): first light, then heaven/earth, then plants, animals, humans – like a builder who first makes the floor, then the roof.
Zman B’Shoresh vs. Zman B’Poel
– Zman b’poel = actual time, minutes, hours.
– Zman b’shoresh = the principle that one thing *causes* a second thing, a premise leads to a conclusion, a question leads to an answer. This is the root of time.
Application to History and Human Experience
The same seder-principle also explains: the history of nations, the growth of a person, periods in life – everything is “built-in” from Sheshes Yemei Bereishis. As Koheles says: “eis laledet v’eis lamus” – everything has its time, not random.
The Tension: Seder vs. Bechirah
How does one connect the fixed seder of the world with bechirah – the fact that people can decide, that things can be different? If everything is determined in an order, where is the place for bechirah?
—
Part B: Bechirah Within the Seder
Bechirah B’soch Misgeres HaBriah
Bechirah chofshis exists only within the seder of Sheshes Yemei Bereishis. A person can decide and change things, but he cannot do anything outside of time — he is bound to Sunday, Monday, Tuesday, etc. Even human freedom is limited within a structure of how things can be.
The Seder of Schar V’Onesh
The seder of Sheshes Yemei Bereishis and Asarah Ma’amaros creates schar v’onesh. Schar v’onesh is not magic or random — it is the seder itself: “from Sunday comes Monday.” When one does good, good follows; when one does bad, bad follows. Without this seder (b’ma’amar echad), there would be no schar v’onesh, because everything would be without distinction of before and after.
Why Specifically Seven?
Why exactly seven days and not eight or twenty? This is like gravity — one knows it works this way, but the deepest reason is hidden. One can bring answers (seven sefiros, etc.), but after asking enough times one arrives at “chutz min echad” — the fiftieth gate of Binah that even Moshe did not receive. This is Chochmaso HaElyonah which we cannot reach.
Practical Implications of the Seder
Once one accepts the seder, one sees that everything in Torah runs on seven: Shabbos, Shemittah, Sefiras HaOmer, seven days of the metzora, seven days of niddah, Pesach. The Ramban in his introduction points to Sefiras HaOmer and Sefiras HaYovel as clear examples of seven times seven.
Counting Seven as a “Reset”
A person with tzaraas has fallen out of the seder — he doesn’t know where he stands, he is confused. The counting of seven days is a reset — one reconnects with the “galgal hachozer ba’olam,” the seder hateva. Just as Shabbos and Yom Tov give a person a seder that is greater than his private seder, so does counting seven help a person reconnect to the seder ha’olam.
Bechirah Against Seder
A person’s bechirah can overpower the seder of the world — he can theoretically make his own seder — but the more he is in sync with the central seder, the more things will align. Even Mashiach “can come on Tuesday,” but he will “bump into” other sedarim that don’t align.
—
Part C: Teshuvah Through the Seder of Seven
The Mechanism of Teshuvah
When a person becomes a metzora or a zavah, he is told “v’safrah lah shivas yamim” – he should count seven days. Why specifically seven? Because the person has lost his seder, he has become confused, he doesn’t know what comes first. The advice is: go back to the basic seder of seven, bring the seder of seven into your life, and through this your life will become orderly and settled again.
This is the yesod of teshuvah according to the derech of the Kohanim – the Kohen always says: wait seven days. This is a derech hateshuvah of reconnecting with the natural seder of Creation.
The Chiluk of Seven and Seven Times Seven
A key point in the derech hakabbalah is the distinction between seven and seven times seven. Shabbos repeats itself every week – six days, then Shabbos, again six days, again Shabbos. So too Yom Tov – every year we speak again of Yetzias Mitzrayim, even though we already left once. All meforshim, mekubalim, and Chassidic sefarim say that we repeat every year the point that happened once.
The Ramak, Arizal, and Ramban Regarding Sefiras HaOmer
The Ramak (in Sha’ar Chamishim Sha’arei Binah) and the Arizal connect very nicely the fifty days of Sefiras HaOmer with the chamishim sha’arei binah, with Yetzias Mitzrayim and Kabbalas HaTorah.
But in the Ramban we don’t see this, and this is with good reason: according to the Ramban, the seder of seven is a more basic, fundamental thing – it stems from Sheshes Yemei Bereishis and from the greater seder of shivas yemei olam (seven times seven). It is more basic than the historical fact of Yetzias Mitzrayim itself. The Ramban treats it more as a remez – we want to connect ourselves to the correct seder which is the seder of the world itself.
The Deeper Meaning of “Chazarah”
The fact that it repeats doesn’t simply mean that we do the same thing again. The true meaning is: the world is founded upon the seder of seven, and after every seven comes another seven, and all this together creates a greater seder – seven times seven. After the entire seven times seven comes the Yovel HaGadol (according to the mekubalim). And as the Baal Shem Tov says, one can go even further – fifty times fifty – in an endless seder that we, in our small portion of the world, cannot fully see.
Chazarah El HaShoresh – The Secret of Yovel
Chazarah also means chazarah el hashoresh – that something returns to where it came from. This is the true meaning of Yovel according to Kabbalah. This also connects with the topic of gilgulim and hergel na’aseh teva – how a person conducts himself, that is what he becomes.
—
Summary of the Logical Flow
1. Sod HaKeitz = Sod HaZman = Seder – time is actually a system of cause and effect.
2. Chochmah vs. Binah – above, everything is simultaneous; in the world, everything is in an order.
3. Sheshes Yemei Bereishis – the Torah divides Creation over time in order to show the causal order.
4. Bechirah within Seder – human freedom exists only within the framework.
5. Schar v’onesh = the seder itself – without order, no consequences.
6. Seven is fundamental – the deepest reason is hidden (chutz min echad).
7. Counting seven = reset – a way to reconnect to the seder ha’olam.
8. Teshuvah through seder – the Kohen’s derech is to return to the basic seder.
9. Seven times seven – a greater seder that leads to Yovel.
10. Chazarah el hashoresh – the secret of Yovel and gilgulim.
📝 Full Transcript
The Secret of Time and the Order of Creation: The Deeper Meaning of the Six Days of Genesis
Introduction
My teachers and rabbis, it is the eve of Shabbat Tazria-Metzora, and the Counting of the Omer. As has been our custom lately, I want to delve in a bit and explain the secret that we learned last night in the Rambam shiur, Shemoneh Perakim [Eight Chapters: the eight chapters of Rambam’s introduction to Pirkei Avot], to see what we can understand in this more deeply.
There are two main things, two main ways that we can explain more according to Kabbalah, from the side of the Kabbalah of the early authorities and the Zohar [the primary book of Kabbalah], the ways in which we interpret the same thing more deeply.
Understandably, as with all secrets, we haven’t fully grasped it – I haven’t fully grasped it. Perhaps there are Jews who have fully grasped it. But I have tried to do as is our custom, to say clear things:
– At least the questions should be clear
– At least the connections should be clear
– We should see how we need to proceed further here
For this is indeed a lengthy work.
—
Part One: The Secret of the End – The Secret of Time and Order
The Foundation: The Secret of the End is the Secret of Time
Let us recall this: We learned last night that there is something called sod haketz [the secret of the End]. The secret of the ketz is truly the secret of time, that is, the order of time.
The order of time, or the word time, zman, is truly the word for order in general.
Chochmah and Binah: Two Types of Understanding
In other words, in order to understand the world – what does that mean, let’s say, Binah [understanding/comprehension], as we spoke about last week at the shiur – the type of understanding called Binah, not the type of understanding called Chochmah [wisdom/intuitive insight], which is above the world. There, there is no time, we don’t understand things in that way.
But the type of understanding that is called l’achar hatzimtzum [after the Divine contraction], or in the olam haneshamos [world of souls], in the world where there is a world, where there is intellect, what we call intellect, which takes time – that is also the type of understanding that exists there.
And the type of reality that exists there, one can say, because understanding is according to a reality, is such types of things that are ordered, and are ordered one after another.
—
Part Two: The Six Days of Genesis – The Greatest Example of Order
The Torah Tells a Story in an Order of Time
As the greatest example of this is the six days of Genesis [the six days of Creation].
The Torah wants to say that the Almighty created the entire world, He is responsible for everything, He made everything. The Torah tells us the story in an order of time, even though “could it not have been created with one utterance?”
It didn’t have to be, and it didn’t have to be. When the Mishnah [Pirkei Avot 5:1] asks that it could have been, it means to say that it truly is – so learn all the kabbalists and all the commentators.
What is the Simple Point of the Creation of the World?
That is, according to the truth, the message, the point – one can say what is the point, one point, what is the simple meaning, the simple faith of the six days of Genesis, of the creation of the world, which is done in honor of the Shabbat?
To know that the Almighty made the world.
Or one can say that the Almighty makes the world, that the Almighty – I like the word “responsible,” yes?
King – a word that people think means some terrible dictator – it means He is responsible, yes? He is the thing, the thing that is responsible, from whom the world exists.
This is the meaning:
– Creation of the world
– Divine providence
– Creation
– All kinds of words that one can say
B’ma’amar Echad – Everything in One Moment
Now, truly, this is a point of one moment – “could it not have been created with one utterance.”
One says, one can even say it in one verse: “God created the heavens and the earth” – already even more than one verse, heaven and earth. “God created everything,” “I am Hashem who makes everything.”
This is enough, enough and more to say:
– That the Almighty makes everything
– The Almighty conducts everything
– The Almighty is master over everything
All kinds of expressions that one says for the same thing.
—
Part Three: Why Do We Need an Order?
The World is Not Just “B’ma’amar Echad”
But, human beings – not just human beings, but the order of the world is not just like that. In the world, in order to understand what does it mean “the Almighty made everything”? I asked a question:
There are tables in the world, there are benches in the world, there are trees in the world, there are animals in the world, there are people in the world, there are all kinds of things.
What does it mean the Almighty made everything? How does this work? Did He make everything at once?
Sovev Kol Almin – The Truth of Unity
But the truth is, there is in this a point of truth. The Almighty is responsible for everything as one, yes – what is called in Chabad “sovev kol almin” [encompassing all worlds]. The Almighty is greater than the entire world, everything in total comes to Him. This is the truth.
But We Need an Order to Understand
But we wouldn’t understand it that way. In other words, it’s not entirely correct with time, the way the world works – there is an order in the world. But an order is explained.
He says that first, beforehand, yes, and who knows – it even says simply in the verses, all the more so that all the kabbalists and all the philosophers, all the commentators learn simply, that the six days of Genesis is not just divided into time.
On the contrary – dividing into time brings out what is called a causal order, an order of causes, an order of precedence.
The Order of the Six Days
That is, simple meaning:
– The first day: The Almighty made there should be a bit of dryness, He separated heaven from earth, He made light – He separated light from darkness
– The second day: He made there should be heaven and earth
– And so on…
This all goes level upon level. Yes, beforehand – perhaps we need to understand what is the understanding of nature that lies in this. But in any case, the intellectual order makes it intellectual, it makes an order of it.
The Parable of a Builder
First there must be that it shouldn’t be completely dark, there shouldn’t be a mixture of tohu vavohu [chaos and void]. Later one can make – as the Midrash tells – one must make space, one makes there should be a heaven, one makes there should be…
Like a person who builds a building: he makes first the floor, then the roof, and so on and so forth, the whole order. In this one can place people and animals and trees, the whole order. It makes logical sense.
This is what the six days of Genesis tells. It tells a story that is truly not in time.
—
Part Four: Chochmah vs. Binah – Two Levels of Understanding
Above Time – The Attribute of Chochmah
In other words, it is from the side of the true understanding, from the side of the attribute of Chochmah, which is above the six days of Genesis in general, yes? It’s not even the eighth, it’s the ninth one can say, the order of the Sefirot. It’s not at all the six days of Genesis – there, there is no time, there the Almighty made with one utterance and so on and so forth.
The World of Binah – A Temporal Order
But since the world is a world whose order is a temporal order, and although one can learn time literally – that we take time for things – or even the time that is called intellectual time, yes, the time of Binah, not necessarily the time of the seven lower attributes, yes…
Two Types of Time
Time of Binah – the meaning, the time, that is that one thing causes a second thing. This is the meaning of time, this is the meaning of time at its root, not time in actual practice.
– Time in actual practice: Means to actually take time, a minute, etc.
– Time at its root: The meaning – as we said last week – that love is built from a question with an answer, from a premise with a conclusion, etc. etc.
The World Has Within It an Order
The same thing – that the world has within it an order. Since there is a system, one can build upon this a world:
– Since there is a father, children can be born
– Since there is dry land, land animals can live on it
– If you have a sea, there can be sea creatures
– If everything is tohu vavohu, nothing can be
This is the meaning of time, this is the meaning of the order of times, the order of the six days of Genesis – which is the first example, the first source, the first root of the fact that the world works in time, the world works with an order which is the order of times.
—
Part Five: Application to History and Human Experience
Everything is “Built-In” from the Six Days of Genesis
Now, let us – here we have already shown a very simple way. One can already immediately see how what we have learned – the topic that there is a great debate, a great question how to understand the history of people.
One can speak – the words that we speak – one can speak in the general manner of the entire world, of all the nations that exist in the world. One can speak more specifically – a person who grows up, from what he grows in a certain time, or in a larger period of his life.
All these things one can already immediately understand now, that according to the truth, if one wants to think more basically, more about the basic ingredients that this is built from, one can immediately see that this is all built-in from the six days of Genesis.
It’s all built-in from the fact that in the world there is an order for things:
– Things cause one another
– Happen one after another
– Each thing in its time
“He Made Everything Beautiful in Its Time” – Ecclesiastes
“He made everything beautiful in its time” [Ecclesiastes 3:11].
When Ecclesiastes wants to tell that there are all kinds of situations in the world, all kinds of situations in the world, he says that there are all kinds of periods in the world, all kinds of times in the world – twenty-eight “a time to be born and a time to die” – and each thing has its time.
This is the meaning that the world is already built with a certain order, not that it’s random.
Random vs. Order
Random one can say like “with one utterance it could be created” – the Almighty makes everything:
– No difference what is before, what is after, what is in the middle
– There doesn’t have to be any prerequisites for anything
– Nothing is not prior to nothing
– In one second it can be like “suddenly it will come”
– In one second everything can be
This would be the world of Chochmah, the world above order.
But the world of Binah, which is the “God” who created heaven and earth – there, things must be with an order, at least an intellectual order. And when it becomes in actual practice, it also becomes an order of time literally.
—
Part Six: The Great Question – Order and Free Choice
What Does This Mean for Human Free Choice?
Now it is like this – what this means is that everything we have spoken about that there is an order to things…
We have spoken that there is a whole problem how to connect the order with what we call:
– The service of human beings
– Bechirah [free choice]
– The possibility, the openness
– That things can be different
The Ability of People
That is, you have here that people have control, have an ability to decide things. Because this is built on the fact that in reality, in nature, the things for which people are responsible, are open:
– It can be this way
– It can be another way
– Not built into nature
In human matters, in the things how people live, in history – that it must be a certain way. This is indeed the meaning of what we say bechirah – that if not, there can’t be any free choice.
The Similarity to “B’ma’amar Echad”
The whole thing, however, is truly similar to the point of “with one utterance it could be created” – it’s very similar to the point that one can speak of everything at once. The problem is that then one doesn’t have any order.
So necessarily, the truth is that even what people do, what people have ability for, what people have control over – or in other words, that the world is not determined – in other words, which is the world of Binah, that the world, or each thing can be this way, can be another way…
—
Part Seven: Free Choice Within the Order of the Six Days of Genesis
The Limits of Free Choice
It can be this way, it can be another way – not built into the nature of the things and people, in the things how people live in history, that it must be a certain way. This is indeed the meaning of what we say bechirah [free choice], that if not, there can’t be any free choice.
The Connection with “With One Utterance It Could Have Been Created”
The whole thing, however, is truly similar to the point of “with one utterance it could have been created.” It’s very similar to the point that one can speak of everything at once – the problem is that then one doesn’t have any order.
So necessarily, the truth is that even what people do, what people have ability for, what people have control over, or in other words, that the world is not determined – in other words, which is the world of free choice – that the world, or each thing can be this way, can be another way, all this is within the six days of Genesis. It’s all within the six days of Genesis.
Free Choice Within the Boundaries of Time
And one can say in a simple way like this: that means a person can decide, a person can change the order of things. In other words, the world of free choice, the world that turns and changes according to what people do, according to how the Almighty conducts Himself with people – this is all very fine.
But a person, for example, cannot do something without a time. Yes, I can do something, but on Sunday, on Monday, on Tuesday, on Wednesday and so on I can do something. I cannot do something not in a time. This means that even what I do, I am limited in which time it is.
Time as the Root of Order
Now, if we understand that time doesn’t mean now just simply, not just some number what time it was – time truly means at its root, this is the six days of Genesis. In other words, that there is an order how things can be.
It comes out that all how much we can do, how much we can change, how much there can be changes in the world – is all within a certain structure of how things can be. This is the basic approach that comes out from what we learn.
—
Deeper Contemplation of the Basic Structure
Now, if one thinks a bit deeper – in other words, one takes more into consideration what the basic structure of things are, what the basic order, the basic time on which the world turns is – one finds, truly, one can perhaps divide it in many ways. There is here a bit like a question what are things that are perhaps not necessary that it should be so.
The Question of Twelve or Seven Days
That is, in other words, when the Torah would have said, when it tells a story that the world was created in twelve days – I know, because one can divide everything into twelve – you know what? It’s not yet speaking now as an event that happened, that specifically the event of seven worlds that we don’t understand, that the Almighty had decided to make the world in seven days.
That is, when one says seven worlds, it means that it fits most for people – I’m speaking of people who learn the Torah in the culture, in the world – it fits to say that in seven days the world was created.
—
The Order of Reward and Punishment
And it fits with everything else – it goes to fit in, it goes to be in sync. Everything else fits with the order, with the division, with “to give reward to the righteous and punishment to the wicked.”
In other words, one must be able to understand that there is reward and punishment, that there is a way.
Reward and Punishment is the Order Itself
Reward and punishment – yes, let us understand very clearly. Reward and punishment doesn’t mean that it arrives, doesn’t mean that it’s random that I do something. On the contrary, reward and punishment – this is the order. From Sunday comes Monday.
In other words, in the human world there is a system of reward and punishment. When one does good things — in certain good things, in certain things there are halachos, there are principles, laws in this, how it works.
The Ten Utterances and the Seven Days
And this is perhaps the aspect of what is called the seven days, what is called the ten utterances [the ten utterances of creation] — ten, seven. One can divide it in different ways, their root is truly ten and seven. One can divide it, but this shows that there is an order.
No Order — No Reward and Punishment
If it had been entirely with one utterance, there would not have been any reward and punishment either, because one could say that the Almighty can do what He wants, whatever He wants can happen — no difference where one stands, no difference what was before, no difference what will happen afterwards.
But the fact that there are the six days of creation, the fact that there are ten utterances, the fact that there is a certain order — this shows that what is below actually has effect, there are actions of people. In other words, there is a certain openness, not completely closed, not everything is known in advance.
Apart from what we speak of regarding God’s knowledge, but essentially how the world works — not everything is known in advance precisely what will happen, but it is within a certain order. One does good, it goes well. One does bad, it goes badly. It doesn’t happen suddenly that a person does good and bad happens to him, or vice versa.
—
What Is Clear and What Is Not Clear
Now, let us try to make clear here what is clear and what is not clear.
It comes out that there is an order in the world, there is an order which is called the order of nature, the order of the six days of creation. This defines how everything will be according to the limitations after the tzimtzum [tzimtzum: the divine contraction].
After we are not speaking now of the world of Chochmah [the world of Chochmah/Wisdom], the higher world — we cannot speak of the world of miracles — we are speaking of the world of nature, or in other words of the world of Binah [the world of Binah/Understanding], that there is a certain order there. The order is called the seven days of creation.
—
Why Specifically Seven?
Why specifically seven, not eight or twenty? I said, I don’t know if there is an answer for this.
In other words, in a certain sense one will say: this is how the Almighty wanted it to be the order.
The Analogy of Gravity
One can say: why is gravity exactly this strong and not that strong? I don’t know. What I know is that everything fits with this. Perhaps this itself is difficult to give a reason for, or we don’t know, or this is His supernal wisdom that we don’t know why — but it exists, this is the fact that this is how it works.
Human Matters and the Order of Seven
And especially when we speak of human matters — in other words, we make afterwards we make Shabbos every seventh day. We could very easily, certainly, people could certainly make Shabbos every eighth day — nothing would happen. There could have been a mitzvah that says there is Shabbos every eighth day.
But then it would not fit how the world was created, how the Torah describes the events of the world. All these things fit.
The Difficulty in Seeing the Difference
But it is very easy to see that the more we speak of events of man, the more open the things are — we cannot see necessarily. I don’t see, one can say all the reasons that we know for Shabbos — from faith, from… there needs to be rest, from the elevation of the worlds — all things, it would not have hurt at all if it had been every eighth day Shabbos.
We would not have seen a difference. Certainly, there would have been a bit less Shabbos, yes? Now there is a seventh of the time Shabbos, then it would have been an eighth. Okay, there would have been a bit less rest. It is difficult for a person to grasp and you want something is missing.
—
The Fiftieth Gate of Binah — “Except for One”
On this we say that the root of Binah, that is the fiftieth gate of understanding [the fiftieth gate of understanding] — one can call it in this sense the structure, this sort of thing.
You say: why is it so? One has said, one has said, the Almighty has given an answer. Why is it so? Why is it so? In other words: why are there seven days? Why did the Almighty make the world in seven days? And why did the Almighty make the world in seven days? Why the second seven vessels?
Here you say: I don’t know. Perhaps one can understand, perhaps there is an answer. One can say because there are seven sefiros. And why are there seven sefiros? And why would this be seven something else?
Many Answers, But in the End — “Except for One”
One can give very many other answers, very many things that fit that are in the framework of seven, of the order that we understand, that this is the building principle the order of the world. But in the end, after asking the question many times, at least each one according to his limitation how much he understands — the answer is except for one.
Yes, except for one. Here I already say back the one utterance of the Torah. “Fifty gates of understanding were given to Moses, except for one.” There I already say: I don’t know. The Almighty gave the Torah there. The Almighty made it so.
This is the meaning of fifty days of the giving of the Torah. The Almighty made it so — the Torah runs on cycles of seven. Why should it be able to run on cycles of eight? I don’t know. I don’t see that it couldn’t have. But this is how it is. There must be a higher reason, hidden and concealed from this. What explains, but I don’t know what the higher reason is.
—
What Is Indeed True — The Order of Seven in Torah
But what is indeed true? After there is the order, and we see that the world was created on such an order in the Torah, and we see that the Torah conducts itself on such an order with:
– Shabbos
– Shemittah [the sabbatical year]
– Counting of the Omer
– The seven days of the metzora that we learn this week the entire series
– The seven days of niddah that we learn this week the entire series
– All things that run on the number of seven
Which we have already brought Pesach and the Shavuos Pesach shiur, that one struggles with reasons why specifically seven. Now we have a bit more additional understanding in this.
The Ramban on Seven Times Seven
But one sees that everything runs on this. One can understand that how strongly one relates to this order, how much one is in sync with the order, the more things will fit — because this is a central order, this is a central order of how things work. It is easier this way.
The Ramban [Ramban/Nachmanides], I think, does not bring all these orders. The Ramban in the introduction to the Torah when he speaks of the five books, says that this is hinted at in the Torah in the counting of the Omer and in the counting of the Jubilee. The two times one sees explicitly the topic of seven times seven, with soon ten.
What is the difference between seven times seven and one time seven? But the counting of seven is hinted at many more times.
—
Counting Seven as a “Reset” — The Analogy of the Metzora
In other words, why do I count seven? I want, let us say, for example a person is a metzora [one afflicted with tzara’as] or there is a question of tzara’as — why does one count seven days? What is something seven days?
They have said, perhaps it is the order, most illnesses take seven days. I don’t know, it could be natural. But why have I given? There would have been another order, further one can ask: it would have made six days the order, it would have made eight days the order — I don’t know, would something have happened? One sees the Shemoneh Esreh [eighteen], what is the eighth? And the Ramban says, sometimes it is the eighth.
The Analogy of a Person Who Has Fallen Out of Order
But the answer is that here we enter into this order. A person has tzara’as — this is the meaning that he has fallen out of the order, right? He has some illness, something is not going here.
Now how does he catch himself? It is as if, the analogy is like this: let’s say, a person is not organized, his day is not organized. He doesn’t know whether… he doesn’t know whether… he has forgotten, is it Wednesday or Tuesday.
In simple terms, a person who conducts himself in a weekly order, each day he does six, seven things. Wednesday he should be holding by the third thing, but he got mixed up in the second thing, and he doesn’t know — he needs to go back and he needs to do teshuvah. It is a great confusion, he doesn’t know where he is.
The Advice: Count Seven Days
One tells him: come, I will give you advice — count seven days. In other words, come back to the order of Shabbos, or make your own seven days, or come back to Shabbos.
Then there is like a reset — one catches oneself with the order of the cycle, the cycle that revolves in the world. You come back, then you can catch yourself, you can better measure your order, because you catch yourself with the order — the order of the world, the order of nature.
Shabbos and Yom Tov as an Order That Is Greater Than Your Private Order
And this is indeed the order of people. A Shabbos comes, a Yom Tov comes, some period comes that gives an order that is more not your private order. Theoretically you can make your own order, but it depends how a person goes and he knows what he does — his free will overcomes the order in the world.
The Secret of Seven and Seven Times Seven: Teshuvah, Counting of the Omer, and the Order of Creation
Teshuvah Through the Order of Seven
But when he is a metzora [person with a certain impurity], one tells him what there is. Or a zavah [woman with a certain impurity], yes, “and she shall count for herself seven days,” afterwards she will be pure. What is this “and she shall count for herself seven days”? Why not six days?
What he means is: go back to a more basic thing. Yes, your order has been lost. You have some particular order that has its thing, you don’t know what is going on, you have become confused. It is a punishment for the wicked — which we said last time, this is only an analogy, you don’t know.
Okay, go back, make a seven order, bring in the order of seven into your life. This way you will come back to a normal order, it will become organized again, settled the world, it will become settled again your life.
This is the secret of teshuvah.
It is one way of doing teshuvah, yes, the foundation of teshuvah of the Kohanim. What they always say — what comes to a Kohen, the Kohen says: wait seven days. This is a way of teshuvah of going back, catching oneself again with the order that exists.
The Difference Between Seven and Seven Times Seven
One must understand an important thing, and this is the foundation of the way of Kabbalah: of the difference between seven and seven times seven.
That one must understand, just as Shabbos — what is the word of Shabbos? One must understand what is the order. Shabbos goes six days, afterwards comes another six days, afterwards comes again, again, again.
Why does it come again? It repeats itself the same thing again, again.
The Question of the Repetition of Yom Tov
Or just as one always asks what comes with Yom Tovim — everyone knows the discussion — that every year one speaks again of the Exodus from Egypt? We already went out once, what is going on?
All the commentators say, all the Kabbalists, and all the Chassidic books, that the simple meaning is that one repeats every year the point that was once.
But the truth is here, and here indeed a question arises that I have, and one must bring it out better.
The Ramak, Arizal, and Ramban Regarding Counting of the Omer
The later commentators — the Arizal [Rabbi Yitzchak Luria, the great Kabbalist], and this begins with the Ramak [Rabbi Moshe Cordovero] in the gate on the fifty gates of understanding — connect very nicely the topic of the fifty days of counting of the Omer with the fifty gates of understanding. The whole thing they connect very well with the topic of the Exodus from Egypt and the receiving of the Torah, the whole order.
The Ramban’s Different Approach
But in the Ramban [Rabbi Moshe ben Nachman] one does not see this, and the truth is that there is a good reason why.
Because it is indeed the opposite — the reason why in the Exodus from Egypt there should be an order of seven, must be because there is an order of seven in the six days of creation, and a greater order of the seven days of the world of seven times seven. So there is a more basic thing than the topic of the historical fact of the Exodus from Egypt.
This is one point.
The Ramban’s Concept of “Hint”
The second point is that it is not clear from the Ramban, one must understand it better: how the topic of the seven connects, the hint, the counting of the Omer, with the order of the fifty gates of understanding, of the seven that exists in the world.
The Ramban sounds in the introduction, and also in the places where he speaks about this in Parshas Emor and Behar regarding the topic of counting of the Omer of Shemittah, that it is more like a hint.
One must understand what a hint means. Seemingly, I will understand it better as I have said now:
The meaning is, we want to show, we want to connect ourselves into a certain order which is the correct order, which this is the order of the world essentially. True, it is certainly the story that one tells about the Exodus from Egypt — one looks into the story — is also correct. What the Zohar calls the story of the seven clean days, of a union that the Zohar has connected with this, is also correct.
But it seems that it is more that this is a simple order. And the point that one calls that one repeats the same thing — this is indeed itself, one must understand this in a deeper way — this is indeed itself a basic order.
The Deeper Meaning of “Repetition”
And here is the true difference between seven and seven times seven, as we have said.
The simple meaning is: it does not mean that it repeats itself, presumably doing the same thing each time, because there are spiritual influences from the Exodus from Egypt etc.
The simple meaning is: if one understands the world, one understands that the world was created founded the earth on the order of seven. And what repeats itself again, means that this is what happens afterwards — afterwards happens another seven.
And in total, this also has in a general way a greater order — a seven times seven. It repeats itself the same thing.
The Great Jubilee
And what is the end after the whole seven times seven? This is called a great Jubilee in the Kabbalists.
And truly, as we have said with the Baal Shem Tov, comes another seven, and one can make fifty times fifty. And we are in a very small part of the world, so one cannot see and one cannot bring out much greater orders. But one can imagine how many times greater it goes and how many times further it goes.
Return to the Root — The Secret of Jubilee
This is the thing that I want to leave here as a question, and I want to stop here for today, and with God’s help we will understand better. There are more ways that one can understand this, but this much we have explained about the seven complete weeks.
This is the first step.
The Previous Shiur About the Laws of Souls
One must remember that in his last year there was a shiur about souls, the laws of souls of counting of the Omer. Which that is truly another secret, which is a secret on what we said last night — the topic that there according to what a person does, according to what a person conducts himself.
We have already spoken also in another way on the seventh of Pesach and on the tenth of the festival — that the topic of how a person conducts himself, this is what he becomes. This is habit becomes nature, and through the way of reincarnations there is a deeper way to understand this, which we explained last year in that shiur.
The Concept of Return to the Root
There is another point that one must understand, because this is the topic that the repetition — what a thing repeats itself — also means that in a certain secret, return it goes back to where it came from.
This is called return to the root, which this is the true meaning of Jubilee according to Kabbalah.
And we need to understand this better, and with the help of Hashem (be’ezras Hashem) we will explain this next week.
דער שיעור לערנט אויס דעם יסוד פון חמישים שערי בינה לויט דעם רמב"ן: יעדע שער איז א וועג צו פארשטיין די גאנצע וועלט פון א באזונדערע בליק, און אלע שערים זענען כלול איינער אין צווייטן. ס'ווערט מבואר אז תורה איז איינע פון די שערי בינה וואס פירט צו פארשטיין די גאנצע מציאות, און דער פופציגסטער שער וואס "לא נמסר למשה" איז דער אייבערשטער אליין. דער שיעור שטעלט אויף א שאלה: וואס איז דער קשר צווישן די חמישים שערי בינה און דעם סוד פון ספירת העומר וואס רמזט אויף ימות העולם און די היסטאריע פון די וועלט.
דער שיעור לערנט אויס דעם יסוד פון חמישים שערי בינה לויט דעם רמב"ן: יעדע שער איז א וועג צו פארשטיין די גאנצע וועלט פון א באזונדערע בליק, און אלע שערים זענען כלול איינער אין צווייטן. ס'ווערט מבואר אז תורה איז איינע פון די שערי בינה וואס פירט צו פארשטיין די גאנצע מציאות, און דער פופציגסטער שער וואס "לא נמסר למשה" איז דער אייבערשטער אליין. דער שיעור שטעלט אויף א שאלה: וואס איז דער קשר צווישן די חמישים שערי בינה און דעם סוד פון ספירת העומר וואס רמזט אויף ימות העולם און די היסטאריע פון די וועלט.
▶ לצפייה ללא יוטיוב / Watch without YouTube ✕ חזרה ליוטיוב / Back to YouTube
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
סיכום פון דעם שיעור – סדר פון שבע פעמים שבע אין ספירת העומר
הקדמה
דער שיעור איז א המשך פון צוויי פריערדיגע שיעורים וועגן דעם סדר פון שבע מאל שבע אין ספירת העומר. ס׳איז נאך אסאך וואס מ׳פארשטייט נישט, אבער דער ציל איז ווייטער צולייגן הסברים און ווייזן וואס מ׳דארף צוזאמלערנען.
—
א. חמישים שערי בינה – דער יסוד פון רמב״ן
דער מדרש און דער רמב״ן׳ס הקדמה
דער מדרש זאגט: *„חמישים שערי בינה נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה חוץ מאחד”*. דער רמב״ן אין זיין הקדמה על התורה פארבינדט דאס מיט ספירת העומר און איז מסביר:
– בינה מיינט פארשטיין די וועלט, פארשטיין די ריאליטי.
– די וועלט צעטיילט זיך אויף פופציג שערים – פופציג וועגן פון פארשטאנד.
– א שער (טויער) איז א וועג אריינצוקומען אין דעם „בית” פון חכמה – ווי עס שטייט *„בחכמה יבנה בית”*, *„חכמות בנתה ביתה”*.
ביישפילן: ביימער זענען איין שער, מענטשן א צווייטער, חיות א דריטער, א.א.וו. יעדער טאג פון בראשית איז א „היכל” – אור וחושך איז איין בית, זון און לבנה איז נאך א בית.
פארוואס דווקא זיבן מאל זיבן?
דער לאגישער פלאס:
1. די וועלט צעטיילט זיך אויף זיבן – דאס איז דער עצם פון שבעת ימי בראשית, וואס קאטעגאריזירט אלע נבראים אין זיבן חלקים.
2. יעדע איינע פון די זיבן צעטיילט זיך ווידער אויף זיבן – דאס גיט 49 חלקים.
3. מיט דעם פופציגסטן שער (וואס איז נישט נמסר געווארן) האט מען 50 שערי בינה.
דאס הייסט התכללות – יעדע זאך אנטהאלט אין זיך אלע אנדערע זאכן.
—
ב. דריי סארטן התכללות
1. התכללות מצד הקב״ה (מלמעלה)
פון דעם אייבערשטנ׳ס הסתכלות איז אלעס איינס – „זכור ועשה בדיבור אחד”. דאס איז די חכמה עליונה, ווי א נבואה וואו מ׳זעט אלעס אויף איינמאל אבער מ׳קען עס נישט מסביר זיין.
2. התכללות מצד המעשה (למטה)
ווען א מענטש טוט א מצוה, טוט ער אלעס אויף איינמאל – ווי תפילין של יד וואס האט נאר איין בית (אנטקעגן של ראש מיט פיר בתים). למעשה, ווען מ׳האלט שבת, קען מען נישט מקיים זיין יעדע כוונה באזונדער – מ׳טוט אלעס צוזאמען. אפילו ווער ס׳קען נישט ארטיקולירן וויאזוי ער איז משלב אלע שיטות, פראקטיש ווערט עס משולב דורך דעם מעשה אליין.
3. התכללות פון די שבע מדות אליין (דער נייער נקודה)
דאס איז דער דריטער סארט וואס דער שיעור וויל יעצט אנהייבן – די התכללות פון די זיבן מדות אין זיך אליין. דאס איז מסתמא פארוואס עס הייסט „שערי בינה”: יעדע איינציגע קאטעגאריע (ווי אור וחושך, ווי זכר ונקבה) איז א שער צו דער גאנצער וועלט.
—
ג. דער מפתח: יעדע זאך איז די גאנצע וועלט
יעדע שער איז א קאמפלעטע פערספעקטיוו
– אור וחושך איז נאר א זיבעטל פון דער וועלט – ס׳איז דא אויך בעלי חיים, זכר ונקבה, א.א.וו. אבער ווען מ׳פארשטייט אור וחושך טיף, פארשטייט מען דורכדעם די גאנצע וועלט – ווי טאג און נאכט, שטערן און לבנה, אלעס.
– דאס זעלבע מיט זכר ונקבה: ס׳איז דא זכר ונקבה ביי מענטשן, ביי בהמות, שמים (זכר) און ארץ (נקבה), א.א.וו.
– יעדע שער איז א וועג צו פארשטיין די גאנצע ריאליטי – נישט נאר א חלק דערפון.
דאס מיינט: די פופציג שערים זענען נישט פופציג חלקים פון דער וועלט, נאר פופציג וועגן וויאזוי אנצוקומען צום פארשטאנד פון דער גאנצער וועלט.
דער מהר״ל׳ס קשיא און תירוץ
דער מהר״ל פרעגט: פארוואס איז שרצים א באזונדער שער און דגים א באזונדער שער – ס׳איז דאך ענלעך? דער תירוץ: יעדע שער פאדערט אנדערע סארט כלים, קאנצעפטן, און הבנות. חכמת השרצים איז נישט חכמת הדגים. אבער פון דעם בליק פון שרצים קען מען אויך זען די גאנצע וועלט – שרצים דארפן זאמד, חיות וואס עסן זיי, א.א.וו. – יעדע שער איז א קאמפלעטע פערספעקטיוו אויף אלעס.
—
ד. התכללות המדות – דער עומק
מצד דעם אייבערשטן איז נישט דא קיין באזונדערע חסד אדער גבורה – ס׳איז איין גרויסע אחדות. נאר פאר אונזער פארשטאנד צעטיילן מיר עס אין קאטעגאריעס. אבער כדי צו פארשטיין חסד אמת׳דיג, מוז מען אויך פארשטיין גבורה, תפארת, א.א.וו. – ווייל יעדע מדה איז א “בליק” אויף די גאנצע וועלט, א שער דורך וועלכן מען זעט אלעס. דאס איז ווי א חכם אין א געוויסע סייענס – ער פארשטייט די גאנצע ריעליטי דורך זיין פעלד, כאטש פאר אנדערע אספעקטן דארף מען אן אנדער שער.
—
ה. פראקטישע נקודה: וויאזוי לעבט מען מיט פילע שיטות?
ווען ס׳איז דא פילע פשטים (רמב״ם, רמב״ן, כוזרי, בעש״ט, אריז״ל) – וועלכע זאל מען מכוון זיין?
– איין וועג: מ׳גייט מיט וואס „לבי נוטה” – איין פשט, די אנדערע זענען נאר טעאריע.
– דער אמת׳דיגער וועג: למעשה ווערט עס א שילוב – א מישונג פון אלע פשטים וואס שטעלן זיך צוזאמען יעדער אויף זיין פלאץ. ביי מאנכע איז עס מער געמישט, ביי מאנכע ווייניגער, אבער הלכה למעשה מוז עס זיין אלעס אויף איינמאל.
—
ו. ל״ב נתיבות חכמה vs. חמישים שערי בינה – און ל״ג בעומר
א פארגלייך צווישן ספר יצירה׳ס ל״ב נתיבות חכמה און די חמישים שערי בינה: ביידע מיינען וועגן אריין אין פארשטיין די וועלט – נאר ס׳איז צוויי פארשידענע וועגן צו צעטיילן די ריעליטי (חכמה = ל״ב, בינה = מ״ט/נ׳). דאס פארבינדט זיך מיט ל״ג בעומר: נאך ל״ב טעג האט מען שוין יוצא געווען די נתיבות חכמה, און דאן הייבט זיך אן דער אנטפלעקונג פון שערי בינה – ס׳בלייבט נאך זיבעצן מער.
—
ז. “נמסרו למשה” – וואס מיינט “אלעס שטייט אין תורה”?
דער רמב״ן׳ס שיטה
דער רמב״ן׳ס שיטה איז אז “נמסרו למשה” מיינט אלעס ליגט אין תורה (דורך רמז, גימטריא, א.א.וו.).
א פשוט׳ערע הסברה
ווייל אלע חכמות זענען כלול זה בזה, איז תורה (בעיקר הלכה) איינע פון די שערי בינה, און דורך איר קען מען דערגרייכן אלעס. א מוסטער פון פרשת תזריע: “אשה כי תזריע” איז הלכות טומאה, אבער דער מדרש גייט אריין אין מעדיצינישע פרטים ווייל כדי ריכטיג צו פסק׳ענען הלכות נדה מוז מען פארשטיין רפואה – דאס ווייזט ווי חכמות זענען פארפלאכטן.
א חידוש׳דיגע שיטה קעגן דעם רמב״ן
בפירוש: דער רמב״ן איז נישט גאנץ ריכטיג. תורה (אין איר לבוש וואס מיר האבן) איז איינע פון די שערי בינה, נישט אלע מ״ט. “תורה” אין ברייטן זין קען מיינען אלעס, אבער תורה כפשוטה – הלכה, וויאזוי מענטשן דארפן זיך פירן – איז איין שער וואס דורך איר קען מען דערגרייכן אנדערע שערים, ווי דער רמב״ם מסביר בנוגע שלמה המלך׳ס חכמה.
—
ח. שלמה המלך׳ס חכמה – מידות און נעיטשער זענען איינס
דער רמב״ם׳ס הקדמה וועגן שלמה המלך׳ס “וידבר על העצים ועל האבנים” ווייזט: אין משלי און קהלת רעדט שלמה בעיקר פון מידות, מוסר, און הנהגות בני אדם – און דאס איז דווקא דער וויכטיגסטער טייל פון פארשטיין די נאטור. הנהגות בני אדם איז אליין א חלק פון נעיטשער, נישט עפעס אן עקסטערע צוגאב. אפילו אין ששת ימי בראשית קומט אויך ארויס וויאזוי מ׳זאל זיך פירן אין שבת.
—
ט. קעגן דעיוויד יום׳ס טרענונג – “איז” און “דארף” זענען פארבונדן
קעגן דער פילאזאפישער שיטה פון דעיוויד יום וואס טרענט צווישן “וואס איז” (facts) און “וואס דארף זיין” (values/obligations): מיר גייען נישט מיט דער שיטה. “הסתכל באורייתא וברא עלמא” – די וועלט און די תורה זענען צוויי זייטן פון איין מטבע. צו פארשטיין וואס זאכן *זענען* זאגט אונז וואס זיי *דארפן זיין*.
—
י. הלכה אנטהאלט סודות המציאות
דאס איז דער עומק פארוואס אין הלכה ליגן סודות התורה – “סודות” מיינט סודות המציאות. דער משל: הלכות טומאת לידה זענען געבויט אויף דעם וויאזוי לידה ארבעט אין דער נאטור. ווען הלכה און מציאות זענען נפרד, איז דאס א פירוד – א גלות התורה, גלות השכינה – וואס מ׳דארף מתקן זיין.
אבער – דאס מיינט נישט אז חכמת הרפואה און חכמת ההלכה זענען די זעלבע דיסציפלין. זיי זענען צוויי באזונדערע שערים וואס קוקן אויף דער זעלבער ריעליטי. ווער ס׳פארשטייט בעסער די מעדיצינישע זייט פון נדה, פארשטייט בעסער הלכות נדה – אבער ס׳בלייבט צוויי שערים.
—
יא. הלכה אלס שער צו דער גאנצער וועלט
חכמת ההלכה איז א שער צו פארשטיין די גאנצע וועלט. ס׳איז דא הלכות אויף אלעס – אפילו אויף פארן אין ספעיס שרייבט מען שו״תים. דורך הלכה קען מען אריינגיין אין כל התורה כולה. “לא היו לי אלא ד׳ אמות של הלכה” – הלכה איז אויך א שער צו דער גאנצער ריעליטי. וואס מיר זוכן איז צו פארשטיין און זיין פארט פון דעם אייבערשטן׳ס וועלט.
—
יב. “אין אדם לומד תורה אלא ממקום שליבו חפץ” – דער דיוק
א שארפער דיוק: ס׳שטייט נישט “אלא מה שליבו חפץ” אדער “אלא החלק שליבו חפץ” – ס׳שטייט “ממקום” שליבו חפץ. דאס מיינט: די שאלה איז נאר פון וועלכע שער גייסטו אריין, נישט וועלכע חלק לערנסטו. יעדער מענטש הייבט אן פון אן אנדער פלאץ – איינער פון קבלה, איינער פון פשוטו של מקרא, איינער פון הלכה – אבער פון יעדע שער קומט מען אן צו אלעס, אויב מען איז נישט פויל און מען גייט דורך אלע מ״ט טעג.
—
יג. “חוץ מאחד” – דער 50סטער שער
דער רמב״ן׳ס טייטש
דער רמב״ן טייטשט: “חוץ מאחד” מיינט ידיעת הבורא – דאס איז נישט קיין שער הנברא. יעדער שער איז א חכמה וועגן א נברא (ביימער, חיות, הלכות), אבער דער 50סטער שער איז ידיעת ה׳ אליין, וואס קיין נברא קען נישט דירעקט באקומען – “לא יראני האדם וחי”.
א שטארקע קשיא
ווי קען מען זאגן אז אין תורה שטייט אלעס חוץ פון דעם אייבערשטן? די תורה רעדט דאך נאר פון דעם אייבערשטן! “שמע ישראל”, “אתה הראת לדעת” – אלעס דרייט זיך ארום דעם אייבערשטן! דער ענטפער: די תורה רעדט וועגן נבראים – וויאזוי זיי דארפן זיך פירן. וויאזוי דער אייבערשטער “דארף זיך פירן” – דאס איז נישט פאר מענטשן צו וויסן.
דער 50סטער שער איז נאכאמאל 49 שערים
מאידך גיסא – דער אייבערשטער ווערט יא געוואוסט, אבער נאר דורך די 49 שערים. דער 50סטער שער איז נאכאמאל אלע 49 שערים – מ׳קוקט פון דעם 50סטן שער אויף אלע אנדערע, און פון דעם פארשטייט מען די גאנצע וועלט. דאס איז פארוואס מתן תורה איז געווען דער 50סטער טאג – ווייל דאס רעפרעזענטירט דעם שער וואס “לא נמסר למשה”.
“חוץ מאחד” מיינט דער “אחד” – “אחד אלקינו שבשמים ובארץ”.
—
יד. צוויי וועגן – ביידע קומען אן צום זעלבן
א מחשבה׳דיגער משל:
– איינער איז curious וועגן פאפיראסן – פון דארט קומט ער אן צום אייבערשטן.
– א צווייטער איז curious וועגן דעם אייבערשטן – פון דארט קומט ער אן צו פאפיראסן (צו דער גאנצער בריאה).
ביידע ווייסן די זעלבע זאך, נאר דער צווייטער גייט דעם הייליגסטן וועג – ער לערנט פון שער החמישים אלע אנדערע 49 שערים. דאס איז אמת׳דיגע תורה.
ווייל מ׳פארשטייט קיינמאל נישט דעם אייבערשטן ביז׳ן סוף, דערפאר איז מען כסדר מוסיף חידושי תורה, כסדר חוקר אין דער וועלט, כסדר חוקר אין דער חכמה – דאס איז אן אנדערע מאטיוואציע ווי דער וואס לערנט נאר פאר א ספעציפישע ידיעה.
—
טו. דער רמב״ן׳ס רמז אין תורה – ספירת העומר און ספירת היובל
דער רמב״ן זאגט: דער מספר 49 (= 7×7) איז מרומז אין תורה דורך צוויי פלעצער:
1. ספירת העומר – 7 וואכן (49 טעג), און דער 50’סטער טאג (שבועות) איז קודש.
2. ספירת היובל – 7 שמיטות (49 יאר), און דאס 50’סטע יאר (יובל) איז קודש.
אין ביידע פאלן איז דער 50’סטע – קודש. דאס איז דער רמז אין תורה אויף דעם מספר פון חמישים שערי בינה.
—
טז. דער רמב״ן׳ס סוד – סוד ימות העולם
דער רמב״ן (אין פרשת אמור, בהר, בחוקותי) פארענטפערט אז דער סוד פון ספירת העומר איז סוד ימות העולם:
– די וועלט שטייט 7,000 יאר – 6,000 יאר פון היסטאריע, און דאס 7’טע טויזנט איז „יום שכולו שבת”.
– יעדער טאג פון בראשית איז א רמז אויף א טויזנט יאר פון דער וועלט׳ס היסטאריע.
– לויט דעם מדרש זענען דא זיבן שמיטות (7 סירקלס פון 7,000 יאר), און נאך דעם קומט מען אן צום סוד היובל – דאס 50’סטע טויזנט. די וועלט שטייט אלזא לפחות 50,000 יאר (און אפשר נאך מער).
—
יז. די גרויסע אפענע שאלה – צוויי מהלכים וואס דארפן צוזאמגעבראכט ווערן
דער קאנפליקט
– מהלך א׳ (וואס מ׳האט געלערנט אין די פריערדיגע שיעורים): חמישים שערי בינה זענען וועגן פון פארשטאנד – 7 מדות כפול 7 (התכללות), וואס גיבן 49 שערים דורך וועלכע מ׳פארשטייט די גאנצע בריאה, און דער 50’סטער שער איז דער אחדות וואס איז העכער פון אלעם.
– מהלך ב׳ (דער רמב״ן׳ס סוד): חמישים שערי בינה זענען א היסטארישער סדר – סוד ימות העולם, דער כראנאלאגישער פלאן פון דער בריאה דורך 50,000 יאר.
די שאלה
וואס האט דער אינטעלעקטועלער מהלך (49 שערים פון פארשטאנד, התכללות המדות) צו טון מיט דעם היסטארישן מהלך (סדר פון ימות העולם, וואס גייט פאסירן אין יעדע טויזנט יאר)? ווי הענגען זיי צוזאמען?
מסקנא
די שאלה בלייבט אפן – ס׳איז זיכער דא א תירוץ, און מ׳קען טראכטן סיי בפשטות סיי בעומק, אבער פאר היינט בלייבט מען ביי דער שאלה. דאס איז דער סוף פון דעם שיעור.
תמלול מלא 📝
שערי בינה: דער סדר פון שבע מאל שבע אין ספירת העומר
הקדמה
מגיד שיעור:
רבותי, ערב שבת אחרי קדושים. אונז זענען ממשיך אביסל צו ממשיך זיין וואס אונז האבן אנגעהויבן צו רעדן די פריערדיגע צוויי שיעורים, די נושא פון די סדר פון שבע פעמים שבע פון ספירת העומר. ס׳איז נאך דא אסאך זאכן וואס אונז פארשטייען נישט בכלל, אבער איך וויל נאר אנהייבן צוצולייגן אביסל א הסבר, אביסל א המשך צו וואס אונז האבן געלערנט. און אזוי ווי אונז האבן געזאגט, לפחות אנהייבן צו ווייזן וואס מ׳דארף דא צוזאמקלעטשן, וואס איז די נושא וואס מ׳דארף דא צוזאמלערנען, צוזאמלייגן.
פרק א: חמישים שערי בינה – דער יסוד פון רמב״ן
דער מדרש און זיין פארבינדונג צו ספירת העומר
אז לאמיר אנהייבן אזוי. אונז האבן גערעדט פון די מדרש “חמישים שערי בינה נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה חוץ מאחד”. דאס איז איין מקור, איין סארט וועג פון טראכטן וואס אונז לערנען דא.
און לכאורה די טייטש פון דעם, וואס אזוי זאגט דער רמב״ן, און די מקור וואס קאנעקט דאס צו ספירת העומר, ופירש, איז דער רמב״ן אין זיין הקדמה על התורה. דער רמב״ן אין הקדמה על התורה זאגט אז דאס וואס ס׳שטייט “חמישים שערי בינה נבראו בעולם”, קודם איז ער מסביר אזוי, וואס איז די טייטש?
וואס איז בינה?
זאגט דער רמב״ן אין די הקדמה על התורה, זיין לשון איז, סאררי, וויאזוי בין איך, אז אין די וועלט איז דא פופציג שערים. און ער איז מסביר, “חמישים שערי בינה” מיינט, ס׳איז נישט נאר שערי בינה. וואס איז דען די טייטש בינה? בינה איז די טייטש פארשטיין די וועלט, פארשטיין די ריאליטי.
יא? איז פארשטיין די ריאליטי איז די טייטש אז די וועלט איז צעטיילט אויף פופציג, פופציג שערים.
דער משל פון א שער
ער זאגט, לאמיר זען קודם וואס ער זאגט פשוט׳ע טייטש. פופציג שערים, פופציג… איך ווייס פארוואס הייסט עס א שער. שער טייטשט א געיט. קען זיין שער איז א וועג פון צעטיילן זאכן. איך ווייס נישט פון וואו ס׳קומט זיך די… מ׳דארף טראכטן פון וואו ס׳קומט די, די, די דמיון, די מליצה, די משל פון א שער.
יא? אונז זענען צוגעוואוינט, מ׳שרייבט א ספר, מ׳שרייבט שערי… שער טייטשט אזוי ווי א פארט. וואס ס׳זעט אויס אז די איידיע איז, מ׳קען טראכטן, דארף מען טראכטן וועגן דעם, פארוואס איז עפעס א שער? וואס איז דאס א שער?
קען זיין אז די ווארט איז, אזוי ווי אונז לערנען “בחכמה יבנה בית”, חכמה איז די הבנה פון וויאזוי זאכן זענען, הייסט עס אזוי ווי א היכל, אזוי ווי א בית, “חכמות בנתה ביתה”, די תורה, די וועלט זאגט מען ווערט אנגערופן פון א בית, יא, בית, בית בראשית. ס׳איז א זאך אזוי ווי מ׳גייט אריין, אזוי ווי קביעותא, ס׳איז דא א ישיבה, ס׳איז דא א פלאץ, א בית המדרש וואו מ׳לערנט די זאך, און ס׳איז דא פופציג וועגן אריין אין דעם.
מ׳קען טייטשן אזוי, און אפשר דאס איז מסביר זיין פארוואס ס׳איז זיבן מאל זיבן.
די רמב״ן׳ס ביישפילן
דער רמב״ן זאגט, לאמיר זאגן, די ביימער זענען איין שער, די מענטשן זענען א צווייטע שער, די חיות זענען א דריטע שער, און אזוי ווייטער. און וואס איז די טייטש פון א שער? דארף מען פארשטיין.
דער רמב״ן, דא זעט די לשון וואס ער פאנגט אן. די וועלט האט דאך פארשידענע היכלות, היכל יום ראשון, היכל יום שני, די אור און די חושך הייסט איין בית, און די זון און די לבנה הייסט נאך א בית, וכו׳.
פרק ב: התכללות – וויאזוי יעדע זאך אנטהאלט די גאנצע וועלט
דער יסוד פון התכללות
און מ׳קען אויך מסביר זיין אז די שער איז די טייטש אז יעדע זאך איז אמת׳דיג די גאנצע וועלט. לאמיר פארשטיין א פשוט׳ע זאך, דאס הייסט אין קבלה די ענין פון התכללות, און פארדעם איז דאך טאקע דא זיבן מאל זיבן.
וויאזוי מ׳צעטיילט די וועלט
די טייטש איז אזוי, איך וויל פארשטיין די וועלט. זאגסטו מיר, “ויאמר במאמר אחד”, קען איך עס פארשטיין? דאס קען דער אייבערשטער פארשטיין. אבער א מענטש, “זכור ועשה בדיבור אחד”, דאס קען נאר דער אייבערשטער.
חכמה עליונה – די הבנה פון אלעס אויף איינמאל
אדער א מענטש אין די אופן וויאזוי ער האט אזא סארט השגה, אדער אין די חכמה בראש וואס זיי האבן גערופן למעלה, ווען ער כאפט עפעס אן אינסייט, ער כאפט עפעס אזוי ווי כמעט א נבואה, ער זעט אלעס אויף איינמאל, אבער ער קען עס נישט מסביר זיין ווייל ס׳איז נישט קיין זאך.
אמונה פשוטה – ביטול הדעת
אדער למטה, אזויווי זיי האבן געזאגט “אמונה פשוטה”, וואס מ׳איז מבטל דעת.
דער משל פון תפילין – חכמה שביד
אדער מ׳קען אפילו זאגן ווען א מענטש טוט, יא, ס׳איז זייער אינטערעסאנט אז ווי איך האב געזאגט תפילין של יד איז אין איין בית, און די טייטש פון דעם, היינט די וואך האבן מיר געלערנט תפילין, דערמאנען זיך, די טייטש פון דעם איז אז ווען א מענטש טוט, יא, זאג שבת, דו קענסט זאגן שבת האט פינף און צוואנציג כוונות, פינף און צוואנציג טעמים, פינף און צוואנציג פירושים, וואס מיינט שבת? ניין און פערציג!
דאך ווען א מענטש איז מקיים און ער טוט שבת, טוט ער אלעס אויף איינמאל.
תפיסה בפועל – די מעשה אליין
און אפילו תפיסה ממש בפועל ממש, אויך אין די לב האדם, איך קען לערנען אסאך כוונות, אסאך דרכים, למעשה ווען איך טו, וועלכע שיטה טוט מען?
יא, אמאל לערן איך, ס׳איז דא שיטת הרמב״ם אויף די הבנות אין ענין מצוות, שיטת הרמב״ן, שיטת הכוזרי, שיטת הבעל שם טוב, שיטת הרמ״ק, שיטת האריז״ל. אקעי, נאכדעם פרעגט מען היינט, אקעי, און וועלכע ביסטו מכוון? יא, אזוי פרעגט מען א פאני שאלה.
די פראקטישע שאלה: וועלכע שיטה?
אזוי אויך לערנט מען אז ס׳איז דא פיר אנדערע פשטים אויף ספירת העומר, און וועלכע זאל מען אין זין האבן?
איין וועג: גיין מיט איין פשט
איז אמאל זאגט א מענטש, מיין אין זין האבן איז מכריע. איך פארשטיי, ס׳איז דא א ספר וואס זאגט אזוי, ס׳איז דא א ספר וואס זאגט אקעגן. אבער למעשה, ווען איך טו עבודת השם למעשה, איך מוז גיין מיט וואס איז לבי נוטה, מיט וואס איז לבי חפץ, איך מוז גיין מיט איין פשט, איך גיי נישט מיט די אנדערע פשט. אנדערע פשטים לערן איך נאר טעארעטיש, אז ס׳איז אמאל היסטאריש אמאל געווען אזא פשט, און איך לערן עס נישט.
דער אמת׳דיגער וועג: שילוב פון אלע
דאס איז איין וועג וויאזוי מ׳קען עס זאגן, אבער ס׳איז נישט די אמת׳דיגע וועג וויאזוי ס׳ארבעט געווענליך, און געווענליך איינער וואס לערנט מער ווי איין דרך און ער האט מער ווי איין פשט, איז דא וועגן וויאזוי ער איז מקיים אלע.
אדער מ׳קען זאגן, עפעס א שילוב פון אלע, עפעס א סארט צומישעניש פון אלע פשטים, און זיי שטעלן זיך צוזאם יעדער אויף זיין פלאץ. אמאל איינער איז מער געמישט, איינער איז ווייניגער געמישט.
די רבי׳ס און מלמדים
פארדעם איז דא די רבי׳ס, די מלמדים וואס זיי לערנען אלעמאל אויף אן אופן מלוקט, ער גייט נישט אזוי קלאר מיט איין שיטה, און ער ווייסט אפילו נישט אפשר די חילוק, ער זאגט איי וועלי, ס׳איז נישט קיין חילוק, ס׳איז אלץ איין זאך.
ס׳איז דא מענטשן וואס זענען מער לומדים, זיי ווילן אלעמאל וויסן די חילוק פון איין שיטה מיט׳ן צווייטן, אבער א גרויסע חלק פון דעם האט צו טון מיט דעם, ווייל אויב מ׳לעבט למעשה, ווען מ׳רעדט הלכה למעשה, וואס מ׳רופט עבודת ה׳, מוז עס זיין אלעמאל אלעס אויף איינמאל. ס׳איז די שילוב פון אלעס, לויט ווי ס׳שטעלט זיך אויס. אקעי, דאס איז די יד, די חכמה שביד, די חכמה כנגד הלב.
פרק ג: דריי סארטן התכללות
ראש – צעטיילן כדי צו פארשטיין
אבער צו פארשטיין דארף מען צוטיילן.
יעצט, דא אין די צוטיילן, אכסו, אין די לב האבן מיר געזאגט, דא האבן מיר שוין געלערנט צוויי סארטן התכללות.
ערשטע התכללות: מצד הקב״ה
מיר האבן גערעדט דא די התכללות וואס איז מצד הקב״ה, מצד די הסתכלות עליונה איז אלעס איינס, מ׳קען עס רופן די בינה, מצד די חכמה, לאמיר עס רופן יעצט, יא, אין לעולם העליון, מצד די הסתכלות פון די רבש״ע איז אלעס איינס.
צווייטע התכללות: מצד די פעולה פון די מענטש
און אויך מצד די פעולה פון די מענטש, א מענטש קען דאך נאר טון איין זאך, ער קען נישט מקיים זיין ספירת העומר אין א מינוט לויט די פשט פון די רמב״ן און אין א מינוט לויט די פשט פון די אבן עזרא. ער מוז זיך גיין מיט עפעס וואס ער באקומט, אפילו למעשה, אפילו ווער ס׳ווייסט נישט קלאר, ער קען דיר נישט זאגן קיין מהלך וויאזוי ער איז משלב אלע שיטות, פראקטיש סאמהאו ווערט מען משלב אלע שיטות פון דאס וואס ער טוט ופועל ממש.
דריטע התכללות: שערי בינה
יעצט וועלן מיר אי״ה קורץ לערנען א דריטע סארט התכללות, א דריטע סארט וועג וויאזוי ס׳קאנעקטן זיך אלע זאכן, ווייל דאס איז די התכללות פון די שבעה פלאמים שבעה אליינס.
איך מיין אז וועגן דעם הייסט עס, איך טראכט יעצט, איך בין נישט מדייק געווען און מעיין געווען און געזיכט, אבער קען זיין אז וועגן דעם הייסט עס שיעורי בינה.
פרק ד: שיעורי בינה – יעדע שער איז די גאנצע וועלט
וואס טייטש שיעורי בינה?
וואס טייטש שיעורי בינה? טייטש איז אזוי, טאמער דו ווילסט פארשטיין די וועלט, לאמיר זאגן, מיר זאגן די ערשטע זאך וואס שטייט אין בראשית איז אור וחושך.
דער משל פון אור וחושך
אור וחושך איז א זיבעטל פון די וועלט, יא? ס׳איז דא זייער אסאך אנדערע זאכן חוץ פון אור וחושך אין די וועלט. ס׳איז דא אויכעט בעלי חיים און בני אדם, ס׳איז דא אויכעט זכר ונקבה ברא אותם.
זכר ונקבה איז אין די וועלט, יא? זייער אסאך מקובלים, אלעס דרייט זיך ארום די מסגרת פון זכר ונקבה, און איז מסביר ווי יעדע זאך האט א זכר ונקבה. ס׳איז דא נאך טויזנטער זאכן וואס מען קען אזוי טון.
פארשטיין איין שער = פארשטיין די גאנצע וועלט
פארשטייט מען אבער אז אמת׳דיג, ווען איך פארשטיי די נושא פון אור וחושך, פארשטיי איך דורכדעם די גאנצע וועלט.
איך קען דאך נישט פארשטיין די מושג פון אור וחושך, איך וועל זאגן, קהלת ווען ס׳איז צעטיילט אין צייט מאכט עס קהלת׳ן. איך וועל זאגן, אין די ערשטע טאג פון בראשית איז נאך גארנישט געווען חוץ פון אור וחושך, איז דעמאלטס די גאנצע וועלט איז געווען נאר אור וחושך. קען איך רעדן וועגן אור וחושך אלס א דבר בפני עצמו.
און דאס פעלט אויס כדי מענטשן זאלן קענען משיג זיין מעשה בראשית, זאגט מען אור וחושך בפני עצמו. אבער דו הערסט, איך זאג דאס אין טייטש, איך מוז מאכן פון די גאנצע וועלט אור וחושך, ווייל איך קען דאך זאגן אפילו יעצט, אין די ריאליטי איז דאך אור וחושך נישט, אפשר איז געווען די ערשטע טאג אזוי, איך ווייס אפילו נישט, אפשר איז יענץ נאר געשריבן כדי אונז זאלן קענען פארשטיין, אזויווי רש״י זאגט, אמת׳דיג איז אלעס באשאפן געווארן אויף איינמאל.
אור וחושך איז אין יעדע זאך
אויכעט אין די ריאליטי איז יעדע זאך אין די וועלט איז דא ערגעץ אור וחושך, אור וחושך איז משפיע אויף יעדע זאך. ווען דו פארשטייסט ריכטיג אור וחושך, וועסטו פארשטיין וויאזוי דאס מאכט די טאג און די נאכט, וויאזוי דאס מאכט די שטערנס און די לבנה, וויאזוי דאס מאכט אלעס, בעיסיקלי.
סך הכל, ווען איך לערן אור וחושך, לערן איך די גאנצע וועלט פון די אספעקטס פון אור וחושך.
דער משל פון זכר ונקבה
די זעלבע זאך, איך לערן זכר ונקבה, זכר ונקבה איז דא זכר ונקבה פון דעם מענטש, זכר ונקבה פון די בהמות, זכר ונקבה איז די שמים איז א זכר און די ארץ איז א נקבה, און אזוי ווייטער.
זכר ונקבה אין די גאנצע וועלט
און אפילו ווען מ׳זאגט פראקטיש, נישט נאר מ׳קען זאגן אז יעדע זאך איז בדרך משל א זכר ונקבה, אמת׳דיג, כדי אז די זכרון הכח פון א מענטש זאל ארבעטן, דארף זיך זיין א גאנצע וועלט. און פארשטיין יעדע זאך, און פארשטיין די גאנצע וועלט.
דאס וואס דו ווילסט צוטיילן איז נאר חמישים שערי בינה, פופציג וועגן וויאזוי אנצוקומען.
חמישים שערי בינה: התכללות המדות און די שערים צו פארשטיין די וועלט
התכללות המדות – די אמת׳ע טייטש
סך הכל, ווען איך לערן אור וחושך, לערן איך די גאנצע וועלט פון די אספעקטן פון אור וחושך. און די זעלבע זאך: איך לערן זכר ונקבה – זכר ונקבה איז דא זכר ונקבה פון די מענטש, זכר ונקבה פון די בהמות, זכר ונקבה איז די שמים איז א זכר און די ארץ איז א נקבה, און אזוי ווייטער. און אפילו ווען עס זאגט פראקטיש, נישט נאר מען קען זאגן אז יעדע זאך ווי דרך משל איז א זכר און א נקבה.
אמת׳דיג, כדי א זכר ונקבה פאר א מענטש זאל ארבעטן, דארף זיך זיין א גאנצע וועלט און פארשטיין יעדע זאך – עס פארשטיין די גאנצע וועלט. דאס וואס אונז זעען די התחלה איז נאר חמישים שערי בינה – פופציג וועגן ווי אזוי אנצוקומען צו הערן, צו פארשטיין די וועלט. דורך די שער קומט מען אן צו די גאנצע זאך.
פאר דעם, דאס איז די פשוט׳ע טייטש פון וואס אונז רופן התכללות המדות – עס איז דא חסד שבגבורה און גבורה שבחסד. די טייטש איז: אמת׳דיג אין די ריעליטי איז נאר דא איין גרויסע זאך. מצד דער אייבערשטער איז נאר נישט דא קיין חסד, נישט דא קיין גבורה – עס איז דא איין גרויסע אחדות. נאר וואס, כדי אונז זאלן פארשטיין, זאגן מיר: “אה, דאס סארט זאך הייסט חסד.”
אבער עס איז דאך טראכטן און עס צו זען, אז כדי צו פארשטיין דעם חסד, דארפסטו פארשטיין אויך – ווי דו זאגסט יעצט קודם – דארפסטו פארשטיין אויך די גבורה, דארפסטו פארשטיין אויך די תפארת. אין אנדערע ווערטער, די חסד ווייזט דיר ווי אזוי צו זען די גאנצע וועלט פון זיין בליק.
יעדע חכמה איז א בליק אויף די גאנצע וועלט
יעדער איינער וואס איז א חכם אין א געוויסע סייענס [science: וויסנשאפט] אדער אין א געוויסע מהלך פון פארשטייען די וועלט, פארשטייט ער אלעס דורך דעם. ס׳קען זיין אז נישט אויף אלעס איז דאס דער בעסטער וועג פארשטיין – פאר דעם דארף מען האבן א גאנצע אנדערע דרך, די נעקסטע שער הבינה.
וואס עס איז מסביר לעבעדיגע זאכן איז איינע פון די זיבן שערי בינה. און לעבעדיגע זאכן דארפן האבן עסן – טויטע זאכן, עסן דומם, און אזוי ווייטער – און דורכדעם לעבט עס. סאו ס׳איז נישט פשט אז מ׳קען – ס׳איז נישט דא אמת׳דיג א סייענס נאר פון לעבעדיגע זאכן, ס׳איז נישט דא אמת׳דיג א סייענס פון קיין שום זאך באופן נפרד.
ס׳איז דא א סייענס פון יעדע זאך – אן עקסטערע סייענס, אן עקסטערע שער, אן עקסטערע חכמה – וואס לערנט די גאנצע וועלט פון די שער פון די זאך. און ממילא, אין יעדע זאך קענסטו טרעפן די צווייטע זאך און די דריטע זאך.
איך דארף טרעפן א בעסערע, קלארערע משל צו מסביר זיין דאס – איך האב נישט אויף די סעקונד אין מיין קאפ א קלארערע משל – אבער דאס איז די טייטש. און דערפאר איז דאס שערי בינה – דאס איז די טייטש פון חמישים שערי בינה.
די דריטע סארט השכלות: אלע שערים אין יעדע שער
סאו דא האבן מיר געזאגט: דא איז דא א דריטע סארט השכלות. ווייל אין יעדע שער איז דא אלע שערים אמת׳דיג, נאר וואס איך לערן דאס מיט א צייט די בליק.
איינער זאגט למשל: אין צייט קען מען אלעס צוטיילן, אין מקום קען מען אלעס צוטיילן, אין נפש קען מען אלעס צוטיילן – אלע מיני וועגן וויאזוי מ׳קען לערנען. און אמת׳דיג איז נישט דא קיין צייט אן קיין פלאץ, נישט דא קיין צייט אן קיין מענטשן – ס׳איז נישט דא די אלע זאכן עקסטער אין די ריעליטי. אבער אין אונזערע הבנות איז דא די אלע זאכן עקסטער, און יעדע איינע פון אונזערע סארט הבנות, אונזערע סארט חכמות, אונזערע סארט סייענסעס וואס אונז לערנען, איז א שער צו פארשטיין די וועלט.
דאס איז די טייטש פון שערי בינה.
דער מהר״ל׳ס קשיא: פארוואס באזונדערע שערים?
און פארדעם מ׳צייכנט עס אויך אן. מהר״ל [Maharal: Rabbi Judah Loew of Prague] פרעגט: פארוואס איז דאס בכלל אן אנדערע שער? ער פרעגט – איך מיין אזוי מ׳דארף קוקן אין מהר״ל – ער פרעגט: א שרץ איז איין שער און דגים איז א צווייטע שער, וואס איז די חילוק? שרצים און דגים איז די זעלבע זאך.
ניין, ווייל ס׳דארף זיין אן אנדערע סארט הבנה. מ׳דארף פארדעם אנדערע סארט קאנצעפטס [concepts: באגריפן], אנדערע סארט כלים, כדי צו פארשטיין וויאזוי שרצים ארבעטן. און טאקע פון די בליק פון שרצים קענסטו פארשטיין: שרצים דארפן ס׳זאל זיין זאמד, שרצים דארפן ס׳זאל זיין חיות וואס עסן זיי, וואס זיי עסן. שרצים האבן א בליק אויף די גאנצע וועלט, שרצים האבן א סארט וועג פון פארשטיין די גאנצע וועלט.
אבער דאס וואס מאכט עס אן עקסטערע שער איז דאס וואס דאס איז א חכמת השרצים, און דאס איז נישט די זעלבע זאך ווי חכמת הדגים, און אזוי ווייטער.
דאס איז די טייטש: “חמישים שערי בינה נבראו בעולם.”
“נמסרו למשה חוץ מאחד” – די רמב״ן׳ס שיטה
יעצט, אויף דעם שטייט: די חמישים שערי בינה נבראו בעולם, זאגן אונז צוויי זאכן. קודם כל: “וכולם נמסרו למשה חוץ מאחד.” אזוי שטייט אין די גמרא, אזוי ווי ס׳שטייט: “ותחסרהו מעט מאלקים” [Psalms 8:6] – אלע נמסרו למשה חוץ מאחד.
דער רמב״ן [Ramban: Nachmanides] טייטשט אזוי: וואס טייטש “נמסרו למשה”? משה רבינו איז געווען דער גרויסער חכם און ער האט אלעס געוואוסט. דער רמב״ן פארשטייט אז דאס מיינט – אזוי זאגט ער – אז “אלעס נמסרו למשה” איז די טייטש אז דאס האט עפעס צו טון מיט די חכמה פון משה רבינו, מיט די מדרגה פון תורה. משה רבינו, חומש תורה, “תורה צוה לנו משה” – “נמסרו למשה.”
זאגט, טענה׳ט דער רמב״ן: ממילא מוז זיין אז אין די תורה איז מרומז די אלע שערי בינה. דאס איז איינע פון זיינע מקורות וואס ער זאגט דארט אין די הקדמה [introduction to his Torah commentary] אז אלע חכמות מוזן שטיין אין די תורה.
די רמב״ן׳ס ראיה: אלע חכמות אין תורה
וואס ער מיינט צו זאגן איז: איינע פון זיינע ראיות, איינע פון זיינע ווערטער, מקורות וואס ער ברענגט צו דאס צו פרואוון איז די מאמר פון חמישים שערי בינה “נמסרו למשה.” און “נמסרו למשה” לערנט ער מיינט נישט סתם משה דער מענטש האט דאס געוואוסט – ס׳איז אינטערעסאנט צו זאגן אז משה דער מענטש האט געוואוסט אלע חכמות – נאר אלע ליגן אין די תורה.
אה, דו זעסט נישט אין די תורה אז זיי רעדן פון יעדע זאך? אבער אין די תורה איז דא דרך רמז, דא אנדערע וועגן וואס דו קענסט שטיין אין די תורה.
א נייע הסבר: תורה איז איינע פון די שערי בינה
איך וויל צולייגן אויף דעם אביסל הסבר. איך מיין אז מ׳דארף עס ארויסהאבן. ס׳איז נישט קיין חכמה צו זאגן “אלעס שטייט אין די תורה.” וואס האב איך פון דעם? איך קען עס נישט ארויסלערנען.
איך מיין אז לויט וואס איך האב יעצט געזאגט קען מען עס פארשטיין אזוי:
מ׳דארף פארשטיין – מיר האבן געזאגט אז ווען מ׳זאגט חמישים שערי בינה מיינט אין סך הכל אז די וועלט איז צעטיילט אויף פופציג.
ל״ב נתיבות חכמה פון ספר יצירה
איך האב געטראכט פריער: אין ספר יצירה [Sefer Yetzirah: ancient Kabbalistic text] שטייט אז די וועלט איז אויף צוויי און דרייסיג. “שלשים ושתים נתיבות חכמה” האט דער אייבערשטער באשאפן די וועלט, און ווייטער.
מ׳וואלט געקענט מיינען אז ס׳מיינט אז דער אייבערשטער האט עפעס א קאמפיוטער סיסטעם וואס הייסט ל״ב נתיבות חכמה, און פון דעם האט ער געמאכט די וועלט. אבער ווער ס׳לערנט ספר יצירה זעט אז וואס ער מיינט טאקע צו זאגן איז אז די וועלט איז צעטיילט אויף צוויי און דרייסיג בעיסיק [basic: גרונטלעכע] אינגרידיענטס [ingredients: עלעמענטן] – יא? די כ״ב אותיות און די עשר ספירות. דאס איז די בעיסיק וועג וויאזוי מ׳צעטיילט די וועלט, און צו פארשטיין די גאנצע וועלט איז צו פארשטיין דאס איז די וועלט.
ווען דער אייבערשטער האט געמאכט די וועלט מיט דעם, מ׳מיינט נישט אז ס׳איז דא דעם חוץ פון די וועלט – דאס איז די וועלט וואס דער אייבערשטער האט געמאכט.
ל״ב נתיבות חכמה קעגן חמישים שערי בינה
ס׳איז אמת׳דיג א שטיקל אזויווי א סתירה, און אנדערע מקובלים רעדן וועגן דעם: וועלכע איז עס? איז עס ל״ב נתיבות חכמה אדער חמישים שערי בינה?
און די תירוץ איז אוודאי דעם, און אנדערע שיטות, אדער ס׳איז אנדערע וועגן וויאזוי צו מסביר זיין דעם. מ׳קען דאך יעדע זאך צעטיילן אנדערע וועגן, מ׳קען די וועלט צעטיילן אסאך וועגן:
– איינע פון די וועגן איז צוויי און דרייסיג נתיבות חכמה וואס דער ספר יצירה האט געטראכט
– א צווייטע וועג איז דעם וואס די מדרש פון די גמרא האט געטראכט: חמישים שערי בינה
אוודאי דעם איז חכמה און דעם איז בינה. מ׳קען טראכטן וויאזוי, פארוואס איז טאקע דא א חילוק? וואס האט ער געמיינט דער וואס האט געזאגט חכמה ל״ב? וואס האט ער געמיינט דער וואס האט געזאגט בינה מ״ט?
ל״ג בעומר: דער איבערגאנג פון חכמה צו בינה
אוודאי איז דא א פשט אויף דעם, און ל״ג בעומר [Lag BaOmer: 33rd day of the Omer] איז אז ס׳איז שוין נאך די ל״ב נתיבות חכמה. סאו ער האט שוין יוצא געווען די פארשטיין די וועלט מצד יענע אספעקט, יעצט אנטפלעקט זיך ארויס די חמישים שערי בינה. ס׳בלייבט זיבעצן – דאס הייסט אז ס׳איז זיבעצן מער פון די שערי בינה אויף די נתיבות חכמה.
שערי בינה און נתיבות חכמה: די זעלבע איידעע
און נאך א וויכטיגע זאך אבער קען מען פארשטיין אז דעם וואס מ׳רופט שערי חכמה און דאס נתיבות – שערי בינה און נתיבות חכמה – איז ווייטער די זעלבע איידעע [idea: געדאנק].
שער מיינט אזויווי א וועג אריין אין די בינה, אין די הבנה פון די וועלט, און א נתיב מיינט אויך א וועג – ס׳איז א וועג אריין. ס׳איז נישט סתם אז איינע פון די נתיבות איז עקסטער פון די אנדערע. יעדע איינע פון די ל״ב נתיבות איז א וועג צו פארשטיין די גאנצע וועלט מתוך די נתיב – דאס הייסט נתיב א׳ און נתיב ב׳, וויאזוי מ׳וועט עס רופן פון די ל״ב נתיבות חכמה.
וואס מיינט “אלעס שטייט אין תורה”?
יעצט, די אלע זאכן זענען נמסרו למשה. מ׳דארף אונז פארשטיין אזוי – איך מיין אז מ׳דארף אונז פארשטיין אזוי:
משה, די תורה – וואס איז די טייטש אז אלעס שטייט אין די תורה? איך מיין, מ׳דארף נישט אנקומען מיט די אלע אינטערעסאנטע תורה׳לעך וועגן על פי רמז, על פי גימטריא [gematria: numerical values of Hebrew letters], כסדר מן האותיות – ברענגט דער רמב״ן אזעלכע סארט זאכן. קען זיין אז דאס איז דער טייטש וואס דער רמב״ן האט גערעדט וועגן דעם, אבער איך מיין אז מען קען זאגן א פשוט׳ערע זאך.
די תורה שטייט די גאנצע וועלט
נו, יעצט געזעצט: ששת ימי בראשית שטייט די גאנצע וועלט, און בכלל די תורה שטייט אלע מיני זאכן פון די וועלט.
איך מיין, איך האב געזען אין די מדרש לעצטע וואך אין פרשת תזריע, שטייט “אשה כי תזריע” – הייבט אן דער מדרש מסביר זיין וויאזוי ס׳ווערט געבוירן א בעיבי. די גמרא, יא: “אשה מזרעת תחילה יולדת זכר” וכו׳ וכו׳. דער מדרש גייט אריין אין אסאך מער באריכות אז דא רעדט זיך וועגן וויאזוי א בעיבי ווערט געבוירן.
פרשת תזריע: הלכה און רפואה צוזאמען
יעצט לאמיר פארשטיין פשוט פשט, יא? “אשה כי תזריע” רעדט דאך נישט וועגן סייענס פון וויאזוי צו האבן בעיביס. נישט דאס איז דער ענין פון דער פרשה. ס׳איז א פרשה פון הלכות. די פרשיות פון ויקרא איז הלכות. ס׳שטייט וויאזוי, וואס וועט זיין דער דין: אם נקבה תלד, אם זכר תלד, וואס איז דער דין פון טומאת לידה, פון טומאת נדה וכו׳, וואס איז דער דין פון די אלע זאכן.
אבער לאמיר פארשטיין: איך האב פריער געזאגט אז אלע חכמות זענען כלול זה בזה, יא? און מענטשן זאגן: אה, כדי צו זיין א רב, כדי צו פסק׳נען ריכטיג הלכות נדה, דארף מען זיין א שטיקל דאקטער וואס פארשטייט וויאזוי בעיביס ווערן געבוירן. ווייל אויב נישט ווייס איך נישט וואס איז דם נדה, ווייס איך נישט וואס איז דם לידה, ווייס איך נישט צו ס׳איז א זיוה צו ס׳איז א לידה – דאס איז אלץ ענינים פון רפואה.
איך ווייס אז דא די היינטיגע אלבערדזשעטיג [altogether: אין גאנצן] זאגט אז ס׳האט נישט קיין שייכות. איך האלט אז ס׳איז נישט ריכטיג. קען זיין ס׳האט נישט קיין שייכות ווייל אונז זענען צומישט, ווייל אונז ווייסן נישט, און ס׳מוז גיין מיט וואס פוסקים האבן געזאגט אפילו ס׳שטימט נישט. אבער ס׳איז קלאר: ווער ס׳לערנט די גמרא, ווער ס׳לערנט די מקורות אין די ראשונים און די אחרונים, איז קלאר אז מצד האמת איז דאס די זעלבע חכמה.
דו ווילסט קענען זאגן אז אלע חכמות זענען איינס? אין אנדערע ווערטער, דאס איז איין שער.
תורה איז איינע פון די שערי בינה – נישט אלעמען
איך קען זאגן, איך וויל זאגן אזא טייטש:
די תורה איז נאר איינע פון די שערי בינה. איך ווייס אז דער רמב״ן זאגט אז די תורה איז אלע חמישים שערי בינה – ער האט אלע ניין און פערציג. איך מיין אז ס׳איז נישט ריכטיג.
תורה – וואס הייסט תורה? אוודאי, די ווארט תורה מער ברייט קען מיינען אלעס. אבער די תורה, לויט די לבוש פון די תורה וואס אונז האבן, די סתם תורה – וואס הייסט תורה מיינט בעיקר הלכה, וויאזוי מ׳זאל זיך פירן בחיי העולם הזה – דאס איז איינע פון די שערי בינה.
דער רמב״ן רעדט נאר פון נעיטשור
דער רמב״ן זאגט דאך חמישים שערי בינה – ער רעדט נאר פון נעיטשור [nature: טבע]. אבער ס׳איז דאך פשוט אז וויאזוי מענטשן דארפן זיך פירן ריכטיג – און דעמאלטס איז דער רמב״ם [Rambam: Maimonides] מסביר אין זיין הקדמה: ווען ס׳רעדט שלמה המלך, דער חכם מכל אדם, “וידבר על העצים ועל האבנים” [I Kings 5:13] – ווער ס׳קוקט אריין אין שלמה המלך׳ס ספרים, אין משלי און קהלת, ער רעדט טאקע אביסל פון “נעיטשער,” אבער ער רעדט אסאך מער פון מידות, פון מוסר, פון וויאזוי א מענטש דארף זיך פירן.
און דער רמב״ם איז מסביר דארט באופן עמוק, אבער די פשוט׳ע זאך איז: לאמיר זאגן קודם כל באופן הכי פשוט, וויאזוי מענטשן זענען אויך הנהגות פון אדם…
הלכה, סייענס, און די חמישים שערי בינה: ווי תורה און מציאות זענען איין גאנצע
שלמה המלך׳ס חכמה: הנהגות בני אדם אלס טייל פון נעיטשער
און דעמאלטס דער רמב״ם איז מסביר אין זיין הקדמה, ווען ס׳רעדט שלמה המלך, דער חכם מכל אדם, “וידבר על העצים ועל האבנים” [און ער האט גערעדט וועגן ביימער און וועגן שטיינער]. ווער ס׳קוקט אריין אין שלמה המלך׳ס ספרים, אין משלי און קהלת, זעט ער רעדט אביסל טאקע פון נעיטשער, אבער ער רעדט זייער אסאך מער פון מידות, פון מוסר, פון וויאזוי א מענטש דארף זיך פירן.
און דער רמב״ם איז מסביר דארט באופן עמוק. אבער די פשוט׳ע זאך איז, לאמיר זאגן, קודם כל באופן הכי פשוט, וויאזוי מענטשן, די הנהגות בני אדם איז די וויכטיגסטע פארט פון נעיטשער, צו פארשטיין די וועלט. בשעת ששת ימי בראשית קומט דאך אויך די מצוה פון וויאזוי מ׳זאל זיך פירן אין שבת. צו פארשטיין וויאזוי מענטשן פירן זיך און וויאזוי זיי דארפן זיך פירן, דאס איז אוודאי איינע פון די גרויסע חמישים שערי בינה שנבראו בעולם. דאס איז נישט קיין עקסטערע זאך.
קעגן דעיוויד הום׳ס טרענונג: “איז” און “דארף” זענען פארבונדן
די לוי, די וואס זאגן אז הלכה האט נישט צו טון מיט סייענס, דאס גייט מיט א בקורת׳דיגע שיטה פון דעיוויד הום [David Hume, שקאטישער פילאזאף פון 18טן יארהונדערט], וואס זאגט אז וואס מ׳דארף טון און וואס ס׳איז זענען צוויי אנדערע עולמות. דאס איז נישט ריכטיג, און מיר גייען נישט חס ושלום מיט די שיטה. ווייל אוודאי וואס דארף זיין קומט ארויס פון וואס זאכן זענען.
ווער ס׳פארשטייט די נעיטשער, ווער ס׳פארשטייט די וועלט, ווי מיר זאגן, “הסתכל באורייתא וברא עלמא” [ער האט געקוקט אין די תורה און באשאפן די וועלט] – די וועלט און די תורה זענען נאר צוויי זייטן פון איין מטבע. צו פארשטיין וואס זאכן זענען, דאס זאגט אונז וואס זיי דארפן זיין.
הלכה אנטהאלט סודות המציאות
און וועגן דעם, דאס איז די עומק פארוואס מיר זאגן אז אין הלכה ליגט סודות התורה. וואס הייסט סודות? סודות המציאות [געהיימענישן פון דער ריעליטי]. אויב דו קוקסט אריין אין הלכות טומאת לידה, זעסטו אז דאס איז קאנעקטעד, דאס איז געבויט אויף דעם וויאזוי די לידה איז טאקע. ס׳איז נישט נפרד. אויב ס׳איז נפרד, איז עס א גרויסע פירוד, און מ׳דארף מתקן זיין דעם פירוד. דאס איז אזויווי די גלות התורה, גלות השכינה, וואס מ׳דארף מתקן זיין.
הלכה און סייענס: צוויי שערים צו דער זעלבער ריעליטי
אבער נאך אלץ, יא, ס׳איז זיכער אז ס׳איז קאנעקטעד. ס׳איז זיכער אז ווער ס׳פארשטייט בעסער די דאקטעריי פון נדה, פארשטייט ער בעסער הלכות נדה. און טאמער נישט, טאמער איז ער מחולק מיט אנדערע רבנים וואס זאגן אנדערש פשט אין הלכות נדה, איז דא א סתירה, איז דא א קשיא. אבער ס׳מיינט נישט אז די עצם זאך וויאזוי ס׳ארבעט מוז עס ארבעטן אזוי. איינער לערנט אזוי, און איינער לערנט אזוי. ספק, אזוי האלט איך בוודאי.
נאר וואס? וואס מיר זעען יא איז, ס׳מיינט נאך אלץ נישט אז די חכמת הרפואה פון וויאזוי בעיביס ווערן געבוירן איז די זעלבע זאך ווי די חכמת ההלכה פון יורה דעה חלק ב׳. ס׳איז צוויי… נאר וואס איז עס? פון דעם הייסט עס צוויי שערים. איין שער איז הלכה. איין שער איז וויאזוי מ׳פירט זיך מיט די טומאת לידה, מיט טומאת נדה, מיט די אלע הלכות וואס דרייען זיך ארום מיט דעם. און א צווייטע, און פון די אספעקט, אזוי ווי דו פארשטייסט יעצט וואס איך האב געזאגט פריער, איך האב געזוכט א משל, יעצט פארשטייסטו אייגענטליך איין משל, א פשוט׳ע משל וואס אונז זענען פאמיליער מיט.
הלכה אלס שער צו דער גאנצער וועלט
חכמת ההלכה איז א שער צו פארשטיין די גאנצע וועלט. איינער וואס וויל פארשטיין אלע הלכות, ס׳איז דאך דא הלכות אויף אלעס. אפילו אויף דאס וואס מ׳פארט אין ספעיס איז דא הלכות, יא? מ׳שרייבט שו״ת פאר ווער ס׳פארט אין ספעיס, וויאזוי מ׳האלט הלכה. יעדע זאך איז דא א הלכה.
און אויב דו ווילסט פארשטיין, איינס טאקע די שער וויאזוי דו גייסט אריין אין די גאנצע וועלט איז דאך די תורה, דאך די הלכה, דאך תורת משה, וואס פשוט׳ע פשט איז עיקר תורה איז הלכה למשה מסיני הייסט עס, יא? הלכה. משה׳ס זאך איז הלכה. ער האט געגעבן מצוות, הלכות, מצוות. פון דעם קענסטו אריינגיין אין כל התורה כולה. דאס איז דאך אויך די יסוד. “אמר הקדוש ברוך הוא, לא היו לי ד׳ אמות של הלכה” [דער הייליגער באשעפער האט געזאגט: איך האב נישט געהאט נאר פיר אמות פון הלכה], דער רמב״ם פרעגט א קשיא.
“ד׳ אמות של הלכה” – הלכה אלס שער צו די גאנצע ריעליטי
דאס הייסט, און שונא פאר איינער וואס האט געלערנט אביסל הלכות נדה, און ער וויל זען אז ס׳איז נישט דא סודות התורה, ס׳איז נישט דא קבלה, ס׳איז נישט דא מעשה בראשית און מעשה מרכבה, אלעס איז הלכה. לויט ווי אונז לערנען קען מען פארשטיין, דער רמב״ם לערנט דארט אנדערש, אבער לויט ווי אונז לערנען קען מען טייטשן אז ד׳ אמות של הלכה מיינט סך הכל, הלכה איז אויך א שער צו די גאנצע וועלט.
וואס אונז זוכן איז צו פארשטיין די ריעליטי, צו זיין פארט פון די ריעליטי, די אייבערשטער׳ס וועלט, דאס איז וואס אונז זוכן. דאס איז דא אסאך שערים, יעדער איינער דארף האבן זיין שער.
“אין אדם לומד תורה אלא ממקום שליבו חפץ” – דער דיוק
און מ׳קען זען, אין די שער איז דא אסאך סתירות וואס מיר האבן פריער געזאגט, אז יעדער איינער דארף גיין זיין נטיית הלב, זיין ליבו חפץ. פרעג איך א קשיא, וואס הייסט? איינער זאל לערנען תורה אלא במקום שליבו חפץ? איך פארשטיי נישט, יעדער איד איז מחויב צו לערנען די גאנצע תורה. פלוצלינג זאגסטו, דו האלטסט שלמה׳ן עוקצין, סאו וואט? ס׳איז הלכה, ס׳שטייט אין די תורה, דו דארפסט לערנען מסכת עוקצין. וואס הייסט ליבו חפץ?
ס׳איז מדהים, ס׳שטייט נישט “אין אדם לומד תורה אלא מה שליבו חפץ” אדער “אלא החלק שליבו חפץ”. ס׳שטייט “אין אדם לומד תורה אלא ממקום שליבו חפץ” [א מענטש לערנט נישט תורה אחוץ פון דעם ארט וואס זיין הארץ ווילט].
די שאלה איז נאר פון וועלכע שער
דאס הייסט, די שאלה איז נאר פון וועלכע שער גייסטו אריין. און יעדער איינער קען זען, אויב איינער אינטערעסירט זיך אין עפעס א וועג וויאזוי אריינצוגיין אין די חכמה, א וועג וויאזוי אריינצוגיין אין תורה, ס׳איז דא איינער וואס ער לערנט הלכה ווייל ער האט ליב קבלה, ער וויל פארשטיין סודות התורה, ער קוקט אריין אין זוהר, ער זעט אז דער זוהר איז דאך אלעס געבויט אויף הלכה. ער האט זיך אלעמאל געבויט אויף פסוקים. ער קוקט אריין אין די פסוקים, און כדי דאך צו פארשטיין די כוונות.
און פארקערט, ווען איינער וועט לערנען פשוטו של מקרא און ער זעט אין זוהר, איז ער מסביר פון זוהר קען מען זען קלאר די פשוטו של מקרא. און יעדער איינער וואס לערנט אין די תורה און וואס איז אין זיין חלק פון די סייענס פון די וועלט וואס אונז זענען צוגעוואוינט, קען זען אז ס׳איז אלעמאל פון יעדע וועג, פון יעדע פלאץ וואס נאר באהאפט וואס א מענטש הייבט זיך אן אינטערעסירן, קומט ער אן צו אלעס, אויב ער פאלגט תורה, אויב ער איז נישט פויל.
די משל פון ספירת העומר
אויב ער איז פויל און ער פארגעסט איין טאג ספירה כביכול בדרך משל, און ער הייבט אן, ער זאגט, “אה, איך האב שוין פארגעסן איין טאג, איך קען שוין זאגן א תורה אויף די פרשה, איך בין שוין א פילאזאף”, דעמאלטס קומט ער נישט אן. אבער אויב ער איז נישט פויל און ער גייט דורך ביז, יא, דאס איז די טייטש, ער גייט דורך ביז די פופציגסטע שער, ער ציילט אלע טעג פון ספירה, דאס הייסט ער הייבט אן, יעדער איינער הייבט אן פון איין פלאץ, יעדער איינער הייבט אן פון עפעס אן אנדערע חסד שבגבורה, דורך דעם קומט ער אן צו אלעס.
חמישים שערי בינה כולל אלע חכמות שבעולם
אזוי ווי איך זאג דא, ווען דער רמב״ן זאגט “חמשים שערי בינה נמסרו למשה” [פופציג טויערן פון פארשטאנד זענען איבערגעגעבן געווארן צו משה], איז די טייטש אז אין די חכמת ההלכה איז כולל אלע חכמות שבעולם. ווייל אויב דו ווילסט וויסן הלכות נדה, דארפסטו פארשטיין וואס איז די טבע פון די נדה.
און די זעלבע זאך פארקערט, חמשים שערי בינה נמסרו צו סייענס פון וויאזוי זי מאכט א בעיבי, ווייל דאס איז פון דארט איז ער אנגעקומען צו הלכה.
“ודברת לעצת הבנים” – צו וויסן וואס יעדע זאך איז גוט פאר
אזוי ווי דער רמב״ם האט געזאגט דארט אז “ודברת לעצת הבנים“, איז די טייטש, צו וויסן יעדע זאך אמת׳דיג איז צו וויסן וואס יעדע זאך איז גוט פאר. נישט נאר וואס ס׳איז, נאר וואס ס׳איז גוט פאר, וואס איז די טוב שבו. און די טוב שבו דאס איז דאך די תורה, “אין טוב אלא תורה” [עס איז נישטא קיין גוטס אחוץ תורה]. די תורה איז די וואס זאגט די טוב פון יעדע זאך.
סאו אמת׳דיג, די סוף פון סייענס איז אויך צו וויסן וויאזוי מען פירט זיך, וואס מען טוט, ס׳איז דא וואס מען פירט זיך לגבי בני אדם, ס׳איז דא וואס לגבי די גאנצע וועלט, וכו׳ וכו׳. דאס איז די טייטש פון “חמשים שערי בינה נמסרו למשה”.
“חוץ מאחד” – דער פופציגסטער שער
יעצט, איך האף אז איך האב אביסל ארויסגעברענגט און מפרש געווען לויט וויאזוי איך פארשטיי די מאמר, און מיר דארפן גיין אביסל ווייטער. קודם כל, ס׳שטייט “חוץ מאחד” [אחוץ פון איינעם]. “חוץ מאחד”. וואס איז טייטש “חוץ מאחד”?
זאגט דער רמב״ן, איך טייטש אזוי: “חוץ מאחד” – הוא בידיעה, השאר בידיעת הבורא יתברך שלא נמסר לנברא [דאס איז אין וויסן, דער רעשט איז אין וויסן דעם באשעפער יתברך וואס איז נישט איבערגעגעבן געווארן צו קיין באשאפענעם]. חוץ מהשם, כאטש דער טייטש איז נישט נברא.
נישט קיין שער הנברא
ער זאגט דער רמב״ן, אויב דו שטעלסט אריין שטייט דאך נברא בעולם, לאמיר זאגן אז נברא בעולם מיינט די אנדערע 49, די ערשטע 50סטע שער איז נישט קיין שער נברא. דו כאפסט וואס איך זאג דא? נישט קיין שער, וואס הייסט נישט קיין שער נברא?
ידיעה איז דאך נאר א זאך וואס רעדט זיך פון די זאך וואס מ׳ווייסט. אז דו ווייסט ביימער, ווייסטו די שער שנברא, די שער איז די חכמה וואס רעדט זיך וועגן ביימער. אז דו ווייסט היפאפאטימעס, ווייסטו די שער היפאפאטימעס אין די וועלט. אז דו ווייסט דעם אייבערשטן, וועלכע שער ווייסטו? נישט קיין שער הנברא, דו ווייסט דעם אייבערשטן אליינס.
“לא יראני האדם וחי”
אבער דאס האט משה רבינו נישט באקומען, ווי אזוי ווייסן מיר? ס׳איז דאך א פסוק, דער אייבערשטער האט אים געזאגט “לא יראני האדם וחי” [קיין מענטש קען מיך נישט זען און לעבן], די גאנצע שמועס אין פרשת כי תשא. משה רבינו האט אויך נישט געוואוסט דעם אייבערשטן כמו שהוא. וואס האט ער יא געוואוסט דעם אייבערשטן? מתוך הבריאה [דורך די באשאפונג]. אזוי זאגט ער, אזוי איז פשוט פשט, אזוי זאגט יעדער איינער, יא, דער רמב״ן זאגט אזוי.
די קשיא: אין תורה שטייט אלעס חוץ פון דעם אייבערשטן?
אין אנדערע ווערטער, דא גייען מיר טייטשן נאך א טייטש וואס מיר האבן געלערנט אז די 50סטע שער איז נאר נאכאמאל 49 שערים. ס׳קען דאך נישט זיין, לאמיר פארשטיין, ס׳קען דאך נישט זיין אז מ׳זאל זאגן “הכל נמסרו למשה”.
אין אנדערע ווערטער, איינער האט געזאגט אזוי, “נמסרו למשה” שטייט אין די תורה, דאס זאגן אז ס׳קומט אויס אמת׳דיג, אין די תורה שטייט אלעס וועגן די גאנצע וועלט חוץ פון איין זאך שטייט נישט אין די תורה, וועגן דעם אייבערשטן. ס׳איז א פלא.
ס׳איז ממש א לצנות
די גאנצע תורה איז דאך געקומען מודיע זיין פאר די מענטשן אז ס׳איז דא א גאט, “שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד” [הער, ישראל, השם איז אונזער גאט, השם איז איינס], “אתה הראת לדעת כי ה׳ הוא האלקים אין עוד מלבדו” [דו ביסט געוויזן געווארן צו וויסן אז השם איז דער גאט, עס איז נישטא קיין אנדערער אחוץ אים]. וואס הייסט אז אין די תורה שטייט אלעס חוץ פון דעם אייבערשטן? ס׳איז ממש א לצנות. די תורה רעדט נאר פון דעם אייבערשטן.
פארקערט, איינער זאל זאגן אין סייענס ביכער שטייט אלעס חוץ פון דעם אייבערשטן, די תורה שטייט דער אייבערשטער חוץ פון אלעס, דאס וואלט געמאכט א זאך מער סענס. וואס איז דער טייטש אז אין די תורה שטייט אלעס חוץ פון דעם אייבערשטן?
די תורה רעדט זיך וועגן נבראים
אבער מאידך גיסא איז דאס אמת אוודאי. פארוואס? ווייל וואס די תורה רעדט זיך איז נאר וועגן נבראים, די תורה רעדט זיך ווי אזוי מ׳זאל זיך פירן, ווי אזוי די נבראים דארפן זיך פירן, דאס איז דער טייטש פון די תורה. ווי אזוי דער אייבערשטער דארף זיך פירן, דאס איז פאר׳ן אייבערשטן, דאס איז נישט פאר מענטשן צו וויסן, “לא יראני האדם וחי”, קיין מענטש קען נישט וויסן דעם אייבערשטן, קיין מענטש קען נישט זען דעם אייבערשטן, קיין מענטש קען נישט פארשטיין דעם אייבערשטן.
אבער ס׳איז א תורה אלוקית
וואס איז דאס אבער מאידך גיסא? פארוואס הייסט עס תורה? פארוואס איז עס א תורה מן השמים? ס׳איז א תורה אלוקית. און וואס איז עס א תורה אלוקית? ס׳איז א תורה אלוקית מיט דעם וואס אלע 49 שערים וואס שטייען אין די תורה זענען אלע געקומען זיי זענען אלע געקומען צו זאגן “בראשית ברא אלקים ויכלו השמים והארץ” [אין אנהייב האט גאט באשאפן… און די הימלען און די ערד זענען פארענדיגט געווארן], צו זאגן עדות אויף מעשה בראשית.
דער פופציגסטער שער איז נאכאמאל מ״ט שערים
איז דאס דער טייטש אז אין די פופציגסטע שער, אוודאי די פופציגסטע שער איז דא. קיינער זאל נישט זאגן חס ושלום מ׳ווייסט נישט דער אייבערשטער. אוודאי ווייסט מען דער אייבערשטער. אבער די פופציגסטע שער איז נאך ניין און פערציג שערים. ס׳איז נאכאמאל, מ׳ווייסט דער אייבערשטער, ווייל מ׳קוקט.
מ׳קען זאגן מ׳קוקט פון די פופציגסטע שער אויף אלע אנדערע ניין און פערציג שערים, און פון דעם פארשטייט מען די גאנצע וועלט.
צוויי וועגן: פאפיראסן צום אייבערשטן, אדער דער אייבערשטער צו פאפיראסן
און מ׳קען אויך זאגן דרך אגב, ס׳איז דא אויך א וועג, יא, אזוי ווי מיר האבן געזאגט, ס׳איז דא מענטשן וואס ער איז curious וועגן פאפיראסן, און לכבוד דעם דארף ער לערנען אלע מיני חכמות ווייל אלעס איז connected.
אזוי איז דא א צווייטע, ס׳איז דא א איד וואס ער איז נאר curious וועגן די שער החמישים, ער איז curious וועגן פארשטיין דער אייבערשטער. זאגט מען אים, דו ווילסט פארשטיין דער אייבערשטער? מ׳קען נישט פארשטיין דער אייבערשטער דירעקט, מ׳דארף פארשטיין דורך די גאנצע וועלט. הנני מוכן ומזומן, לערן דיך אויס די גאנצע וועלט צו פארשטיין דער אייבערשטער. דאס איז אוודאי די הייליגסטע וועג. דאס איז די טייטש תורה, אמת׳דיגע תורה.
פארוואס מתן תורה איז געווען דער פופציגסטער טאג
פארוואס איז די תורה, די מתן תורה, געווען די פופציגסטע טאג? ווייל ס׳איז געווען די פופציגסטע, דאס איז די “לא נמסרו למשה”. לא נמסרו למשה איז די טייטש, דאס איז אמת׳דיג נאר, די איינציגסטע זאך וואס משה רבינו האט זיך אינטערעסירט איז געווען אין די זאך וואס “לא נמסרו למשה”, אין די שער החמישים, אין די “את מה אלקים” [מיט וואס איז גאט].
דורך דעם וואס ער האט געוואלט וויסן דער אייבערשטער
אלא מאי, דורך דעם וואס ער האט געוואלט וויסן דער אייבערשטער, פון דעם האט ער באקומען די גאנצע תורה. און אוודאי, וויבאלד מ׳פארשטייט קיינמאל נישט דער אייבערשטער, פארדעם איז מען כסדר מוסיף חידושי תורה, כסדר מוסיף צו חוקר זיין אין די וועלט, כסדר מוסיף צו חוקר זיין אין די חכמה, ווייל דאס איז אן אנדערע מאטיוואציע.
ס׳איז דא איינער וואס איז מאטיוועטעד אז זיין רצון איז צו וויסן איך ווייס וואס, ווי זיין פאפיראסן ארבעטן. ס׳איז דא א צווייטער וואס זיין רצון איז צו וויסן דער אייבערשטער. ביידע פון זיי ווייסן די זעלבע זאך, פון די פאפיראסן קומט מען אן צו דער אייבערשטער. אבער ער איז געקומען פון דער אייבערשטער צו די פאפיראסן.
לערנען פון שער החמישים אלע אנדערע מ״ט שערים
דאס איז די טייטש, ער האט געלערנט פון די שער החמישים אלע אנדערע ניין און פערציג שערים, וחוזר חלילה, מ׳קען לערנען טיפער און טיפער, דאס איז די זאך וואס מיר האבן געלערנט די אנדערע מאל די פשט פון די ווארט פון בעל שם טוב.
“חוץ מאחד” = “אחד אלקינו”
און דאס איז די טייטש “כולן נמסרו למשה חוץ מאחד“. חוץ מאחד, דאס איז דער אחד, דער “אחד אלקינו שבשמים ובארץ” [איינס איז אונזער גאט אין הימל און אויף ערד].
דער רמב״ן׳ס רמז אין תורה: ספירת העומר און יובל
זאגט דער רבינו יונה, יעצט פירט ער אויס, די מספר פון ניין און פערציג קומט אויס די פופציג שערי בינה. מספר זה רמז בתורה בספירת העומר ובספירת היובל [דער נומער איז געהינטעט אין תורה אין די ציילונג פון עומר און אין די ציילונג פון יובל], כאשר יאגוד בו ישראל בגשם רצון השם [ווי ישראל זאל זיך פארבינדן דערמיט אין ערפילן דעם ווילן פון השם].
זאגט דער רמב״ן, דער מספר, אין חז״ל שטייט חמשים, שטייט נישט אז עס שטייט יא, שטייט מ״ט שערי בינה, חמישים שערי בינה איז מ״ט שערי בינה, וואס איז זיבן מאל זיבן, און די פופציגסטע איז לא נמסר למשה.
זאגט דער רמב״ן, ווי שטייט דאס אין די תורה? ווי איז דאס מרומז אין די תורה? האבן מיר געפרעגט שוין לעצטע וואך, וואס איז דער רמב״ן שטייט אין די תורה?
די שאלה פון דער שייכות צווישן חמישים שערי בינה און סוד ימות העולם
הקדמה: א קלארע שאלה אן א תירוץ
און איך וועל יעצט מאכן קלארער אז ס׳איז דא דא א שאלה, און איך וועל מאכן קלארער די שאלה. איך ווייס נישט קיין תירוץ אויף די שאלה, מיר טראכטן פאר די תירוצים ווייטער, אבער איך וועל מאכן קלארער די שאלה.
ווי איז מרומז אין דער תורה דער מושג פון חמישים שערי בינה?
די פראגע
אין די תורה, ווי איז מרומז דער מושג פון חמישים שערי בינה [Fifty Gates of Understanding] וואס “כולם נמסרו למשה חוץ מאחד” [all were given to Moshe except one]? ווי איז מרומז דער מושג? אזוי שטייט נישט קיין שייכות אין בראשית. אקעי.
דער רמז: צוויי מאל וואס מ׳ציילט 7 מאל 7
אבער אין די תורה שטייט ביי ספירה, צוויי מאל האט מען געציילט 7 מאל 7. יא, 7 מאל ציילט מען אסאך מאל אין די תורה, אבער 7 מאל 7 ציילט מען נאר צוויי מאל אין די תורה:
1. איינמאל ספירת העומר [Counting of the Omer] – 7 וואכן
2. די צווייטע איז ספירת היובל [Counting of the Jubilee] – 7 שמיטות [sabbatical cycles]
דאס איז צוויי מאל וואס מ׳ציילט 7 מאל 7, און אלעמאל די 50’סטע איז קודש [holy]:
– די 50’סטע טאג פון ספירת העומר איז קודש
– די 50’סטע יאר פון יובל איז קודש, “שנת היובל” [the Jubilee year] וואס איז קודש
דאס איז די טייטש, און דא האט ער געטראפן די רמז פון דעם מספר [number], דער מספר הכולל [the inclusive number] וואס 7 מאל 7 טרעפט מען נאר אין די צוויי פלעצער.
די שאלה ווערט טיפער
יעצט איז דא א וויכטיגע שאלה וואס מיר האבן שוין געפרעגט לעצטע וואך: וואסערע שייכות האט עס אמת׳דיג? יעצט קען מען פארשטיין די קושיא טיפער.
דער רמב״ן׳ס סוד פון ספירת העומר: סוד ימות העולם
ווען דער רמב״ן זאגט דעם סוד
מיר האבן געזען וואס דער רמב״ן [Ramban: Nachmanides] גייט זאגן, די סוד וואס ער גייט זאגן דארט, איז בעזרת השם [with God’s help] ווען מ׳קומט אן אין פרשת אמור, בהר, בחוקותי [the Torah portions of Emor, Behar, and Bechukotai], איז מסביר דער רמב״ן די סוד פון ספירת העומר.
דער סוד: ימות העולם און די 7,000 יאר
די סוד פון ספירת העומר, זאגט ער, איז אז אין די וועלט איז דא ימות העולם [the days/eras of the world], סוד ימות העולם. די שייכות צו בראשית [Genesis] איז א רמז אויף 7,000 יאר. די זיבעטע יאר איז שבת [Sabbath], “יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים” [a day that is entirely Sabbath and rest for eternal life].
די מדרש: זיבן שמיטות און דער יובל
אמת׳דיג, אזוי שטייט אין די מדרש [Midrash: rabbinic homiletical literature], אז ס׳איז דא זיבן שמיטות, אמת׳דיג איז דא א יובל. די וועלט שטייט 50,000 יאר לפחות, אפשר אויף דעם נאך דעם עץ הדעת [Tree of Knowledge] נאך א חמישים שערי בינה פון יענץ.
דער רמז פון די ששת אלפי שנה
און פאר דעם די ששת אלפי שנה [six thousand years] איז א רמז יעדן טאג וואס איז געווען יענע טויזנט יאר פון דער בריאה [Creation], פון די היסטאריע, און צום סוף קומט מען אן צו שער החמישים [the fiftieth gate], קומט מען אן צו שבת, ווייל דאס איז די זיבן טויזנט יאר, יומו של הקב״ה אלף שנה [a day of the Holy One, blessed be He, is a thousand years], קומט מען אן צו סוד היובל [the secret of the Jubilee], נאך זיבן סירקלס פון דעם קומט מען אן צו סוד היובל.
די גרויסע שאלה: וואס איז דער קשר צווישן די צוויי מהלכים?
די פארמולירונג פון דער שאלה
דארף מען פארשטיין, און איך גיי בלייבן ביי די שאלה נאכאמאל, דארף מען פארשטיין: וואס האט דאס צו טון מיט דעם וואס מיר האבן יעצט געלערנט אזוי שיין אז דאס איז די חמישים שערי בינה, וואס איז די וועג וויאזוי די גאנצע וועלט איז כלול [included] אין דעם?
וואס האט דאס צו טון עפעס בכלל מיט די סדר פון די היסטאריע, וואס דאס איז לכאורה [apparently] די סוד ימות העולם?
די פראבלעם: צוויי פארשידענע מהלכים
סוד ימות העולם איז לכאורה אסאך כולל די סדר וואס דער רמב״ן זאגט אז די תורה איז מרמז אויף עתידות [future events], וואס גייט זיין אין יעדע יאר, יעדע טויזנט יאר, וכו׳ [and so on].
דאס דארף מען פארשטיין זייער גוט.
מסקנא: די שאלה בלייבט אפן
ס׳איז דא אוודאי א תירוץ, יעדער איינער קען טראכטן באופנים פשוטים [in simple ways] און אויף טיפערע אופנים [in deeper ways], אבער דא בלייבן מיר פאר היינט.
אין דעם שיעור ווערט אויסגעקלערט דער רמב"ן'ס יסוד אז די תורה אנטהאלט חמישים שערי בינה, נישט נאר זיבן טעג פון בראשית. די נגלה פון תורה ווייזט זיבן, אבער די נסתר אנטדעקט ניין און פערציג שערים וואס זענען מרומז אין ספירת העומר און ספירת היובל. דער חילוק צווישן זיבן און מ"ט איז אז זיבן איז א מצומצמ'דיגע בליק אויף די וועלט, בעת מ"ט איז די אמת'דיגע ברייטקייט פון די מציאות אין עולם, שנה און נפש.
אין דעם שיעור ווערט אויסגעקלערט דער רמב"ן'ס יסוד אז די תורה אנטהאלט חמישים שערי בינה, נישט נאר זיבן טעג פון בראשית. די נגלה פון תורה ווייזט זיבן, אבער די נסתר אנטדעקט ניין און פערציג שערים וואס זענען מרומז אין ספירת העומר און ספירת היובל. דער חילוק צווישן זיבן און מ"ט איז אז זיבן איז א מצומצמ'דיגע בליק אויף די וועלט, בעת מ"ט איז די אמת'דיגע ברייטקייט פון די מציאות אין עולם, שנה און נפש.
▶ לצפייה ללא יוטיוב / Watch without YouTube ✕ חזרה ליוטיוב / Back to YouTube
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
סיכום פון דעם שיעור – פרשת אמור, תשפ״ו: דער סוד פון חמישים שערי בינה און ספירת העומר
—
א. דער יסוד: פון זיבן צו 49 – דער רמב״ן׳ס הקדמה
די בריאה איז באשאפן געווארן אין זיבן טעג – דאס איז וואס שטייט בגלוי אין פרשת בראשית. אבער דער רמב״ן אין זיין הקדמה צו דער תורה אנטפּלעקט א טיפערע שיכטע: יעדער טאג פון די זיבן אנטהאלט אין זיך זיבן מדרגות, און דעריבער איז דער אמת׳דיגער מספר 49 – „מזוקק שבעתיים.” דאס איז דער טייטש פון „חמישים שערי בינה נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה” – נישט בלויז 7 פשוט׳ע שטופן, נאר 49 שלימות׳דיגע שערים.
—
ב. נגלה און נסתר – צוויי לעוועלס פון תורת משה
בחינת הנגלה (פשט):
פרשת בראשית דערציילט זיבן טעג – דאס איז וואס א פשוט׳ער מענטש קען פארשטיין. „כח מעשיו הגיד לעמו” מיינט אז מען קען נישט דערציילן א מענטש די פולע טיפקייט פון מעשה בראשית – דעריבער ווערט עס פארפּאקט אין זיבן טעג.
בחינת הנסתר (סוד):
די אמת׳דיגע כוונה איז 49 שערים. אבער ווי איז דער מספר 49 מרומז אין דער תורה, ווען בגלוי שטייט נאר 7? דער רמב״ן ענטפערט: דער איינציגסטער פּלאץ וואו 49 ווערט מרומז איז אין צוויי מצוות – ספירת העומר („שבע שבתות תמימות תהיינה”) און ספירת היובל („וספרת לך שבע שנות שבת שבע שנים שבע פעמים”). נישט אין בראשית, נאר דווקא אין פרשת אמור און בהר – אין די מצוות פון ציילן – דארט ליגט דער שורש פון אלע סודות הבריאה.
דער רמב״ן דערקלערט אז אין תורה ווערן זאכן מרומז אויף פארשידענע וועגן: בגלוי, בראשי תיבות, בסופי תיבות, בקוצים שבאותיות – און אמאל אין א מצוה גופא. די מצוה פון ספירת העומר איז אליין דער רמז אויף דער סטרוקטור פון דער בריאה.
—
ג. פארוואס שטייט נישט משה׳ס נאמען אין בראשית?
די תורה איז נישט משה׳ס אייגענע חידוש – זי איז געווען פאר דער בריאה. משה האט זי מגלה געווען, נישט מחדש. דעריבער שטייט נישט „וידבר ה׳ אל משה” ביים אנהייב פון בראשית – כדי מען זאל נישט מיינען אז משה האט עס אויסגעטראכט.
צוויי בחינות פון „תורת משה”:
– פון ספר שמות און ווייטער – די ספּעציפישע מצוות און געשיכטע פאר אונזער שמיטה (אונזערע 7,000 יאר).
– ספר בראשית – די אוניווערסאלע חכמה פון דער גאנצער מציאות, וואס איז אסאך גרעסער פון איין שמיטה.
—
ד. רבי יצחק׳ס קשיא – „החודש הזה לכם”
דער מדרש פרעגט: פארוואס הייבט זיך נישט אן די תורה פון „החודש הזה לכם”? דער טייטש איז: די אידן אין מצרים זענען געווען פארשטאקט אין שבע – אין טבע, אין מלכות, אין דער אויבערפלאכיגער ריאליטעט. משה׳ס תכלית איז געווען זיי ארויפצוברענגען פון דער מדרגה פון 7 צום שבת הגדול = יובל = 50 – א גאנץ אנדערע מדרגה פון פארשטיין.
—
ה. „שבתות תמימות” – דער שליסל צו 49
„וספרתם לכם ממחרת השבת, שבע שבתות תמימות” – דאס ווארט „תמימות” (גאנצע) איז דער שליסל. א פשוט׳ע שבת איז „חסר” – נאר 7. „שבתות תמימות” מיינט אז אין יעדע איינע פון די זיבן זעט מען אלע זיבן – 7×7 = 49 שלימות׳דיגע מדרגות. דאס איז דער חילוק צווישן א מצומצמ׳דיגע בליק (7) און א ברייטע, טיפע הבנה (49).
—
ו. דער חילוק צווישן 7 און 49 – עולם, שנה, נפש
7 = צמצום:
א מענטש וואס פארשטייט נאר 7 לעבט אין „רגע בעלמא” – ער זעט נאר די מינוט, נאר די אויבערפלאך.
49 = ברייטקייט:
ווען א מענטש דערגרייכט 49, פארשטייט ער אז די וועלט איז פיל גרעסער:
– אין עולם – 49 שערי בינה, 49 שמיטות
– אין שנה (צייט) – 49,000 יאר (לויט דעם רמב״ן), 49 טעג/יאר
– אין נפש – 49 מדרגות פון ענוה, 49 שערי טהרה
דאס שטימט מיט דעם ספר יצירה׳ס פרינציפ פון עולם-שנה-נפש: אלע דריי דימענסיעס זענען מקביל – דער סעלבער סטרוקטור פון 49 שפּיגלט זיך אפ אין דער וועלט, אין דער צייט, און אין דער נשמה.
—
ז. דריי שיכטן פון פארשטיין – חכמה, עבודה, טהרה
שיכטע 1: בחינת החכמה / השכלה – דער קאנסעפט
יציאת מצרים איז שוין בכח הבינה – דער זוהר זאגט אז יציאת מצרים ווערט 50 מאל דערמאנט אין תורה. דאס מיינט: דער קאנסעפט פון באפרייאונג אנטהאלט שוין אין זיך אלע 50 שערים. דאס איז דער רמז פון דער ערשטער נאכט פסח – דער מאמענט פון יציאה.
שיכטע 2: בחינת הנפש / עבודה – דער מהלך
אבער די אידן אליין האבן נאך נישט געהאלטן דארט! דער קאנסעפט איז איין זאך, אבער דער מענטש דארף אדורכגיין די 50 שערים – פרעגן די קושיות, טרעפן די תירוצים, וואקסן מדרגה נאך מדרגה – ביז ער קומט אן צו שבועות. דאס איז דער תהליך פון ספירת העומר ווי א טהרה-פראצעס: נישט בלויז וויסן אז מען איז פריי, נאר ווערן פריי.
דער רמ״ק (שער י״ג, שער השעורים) ברענגט צוויי זוהר׳ס צו באלייכטן דעם חילוק: וואס יציאת מצרים איז (בחכמה) לעומת וואס די אידן האבן דערגרייכט (בעבודה) – און דער וועג צווישן זיי איז ספירת העומר.
שיכטע 3: דער פארבינדונג צו טומאה/טהרה
דער חילוק פון 7 (ספירת נדה/זבה) און 49/50 (ספירת העומר/יובל) שפּיגלט אפ א פונדאמענטאלן חילוק: מען דארף נישט נאר א טהרה פון 7, נאר א טהרה פון 50 – א גאנץ אנדערע לעוועל פון רייניגונג.
—
ח. נייע הבנה אין ספירת הנידה/זבה
פריער איז געזאגט געווארן אז די זיבן טעג ספירה פון א זבה איז כדי זיך צוריק צו פארבינדן מיט דער מדרגה פון זיבן – דער סדר הבריאה. יעצט קומט א טיפערע הבנה: מ׳נעמט די טומאה פון דער אשה ערנסט – זי איז טאקע א ליידנדע, זי איז טאקע געווען טמאה. אפילו אויב די טומאה איז א דין וואס מען פארשטייט נישט גאנץ, דארף מען עס ערנסט נעמען. די זיבן טעג ציילן איז נישט בלויז א פארמאלע צוריקקער צום סדר, נאר א באמת׳ע טהרה-פראצעס – א דורכגאנג דורך ליידן צו רייניגונג.
דאס איז א דריטע שיכטע וואס דארף נאך טיפער מוסבר ווערן – דער שיעור שליסט אפ מיט דער באמערקונג אז דאס איז א ענין וואס פאדערט נאך העמקה, מיט א ברכה לכבוד ימי הספירה.
—
דער לאגישער גאנג בקיצור:
1. בראשית = 7 בגלוי → אבער דער אמת איז 49
2. ווי ווייסט מען? → דער רמב״ן: דער רמז ליגט אין ספירת העומר און ספירת היובל
3. וואס מיינט 49 לעומת 7? → צמצום לעומת ברייטקייט, אין עולם-שנה-נפש
4. ווי דערגרייכט מען 49? → דריי שיכטן: חכמה (קאנסעפט), עבודה (מהלך), טהרה (באמת׳ע רייניגונג)
5. פראקטישע אפּליקאציע → ספירת העומר איז דער מהלך פון 7 צו 50, פון טומאה צו טהרה, פון צמצום צו שלימות
תמלול מלא 📝
חמישים שערי בינה און די סוד פון ספירת העומר – פרשת אמור תשפ״ו
הקדמה: די סעריע וועגן ספירת העומר
רבותי, פרשת אמור, תשפ״ו. מיר זענען ממשיך אביסל אין אונזער סעריע לכבוד די טעג פון ספירת העומר [Sefirat HaOmer: the counting of the Omer, the 49 days between Passover and Shavuot], צו ארויסהאבן די סוד פון חמישים שערי בינה [fifty gates of understanding], פון די גאנצע סדר פון ימי הספירה [the days of the counting].
מיר האבן איבערגעלאזט לעצטע וואך מיט א קושיא [question]. מיר האבן געברענגט אז דער רמב״ן [Ramban: Rabbi Moshe ben Nachman, also known as Nachmanides, 1194-1270] אין די הקדמה [introduction] צו די תורה האט מסביר געווען וואס ס׳טייטשט חמישים שערי בינה, דאס זענען די חמישים שערים [fifty gates].
פּרק א: דער רמב״ן׳ס יסוד – פון זיבן צו ניין און פערציג
זיבן טעג פון בריאה ווערן זיבן מאל זיבן
וואס לכאורה [apparently], וואס ער מיינט צו זאגן דארט איז, אז די וועלט איז באשאפן געווארן אין זיבן טעג, און אויב מ׳פארשטייט די פרטים [details] פון אלע זיבן טעג, קומט אויס זיבן מאל זיבן. מ׳קען עס רופן מזוקק שבעתיים [refined sevenfold]. לכאורה איז טייטש זיבן מאל מזוקק געווען עפעס. אבער מ׳קען זיין אז דאס גופא [itself], אז ס׳איז אויב פארשטיין קלאר הייסט צעטיילט אויף זיבן, איז זיבן מאל מזוקק פארשטייען קלאר איז טייטש זיבן מאל זיבן, קומט אויס 49.
די בחינה פון נגלה [revealed Torah] – זיבן טעג
סאו מ׳קען זאגן אזא טייטש, מ׳קען מען זאגן אז אין די נגלה, און ס׳קאנעקט זיך מיט וואס דער רמב״ן רעדט דארט, און די זעלבע זאך רעדט ער אין די הקדמה אויף פרשת בראשית [the Torah portion of Genesis]. ווען דו לערנסט פרשת בראשית כפשוטו [according to its simple meaning], געפינסטו נאר אויס זיבן זאכן, זיבן טעג. דאס איז דאס וואס מ׳זאגט אויס פאר די עולם [the world/the public], ששת ימי בראשית [the six days of Creation].
“כח מעשיו הגיד לעמו” – די גרענעץ פון מענטשלעכע פארשטאנד
אבער אויף דעם שטייט דאך “לפיכך סתם לך הכתוב בראשית ברא אלקים, כח מעשיו הגיד לעמו” [therefore the verse concealed from you “In the beginning God created”; “He declared to His people the power of His works” – Psalms 111:6]. דער רמב״ן איז מסביר, “אי אפשר להגיד כח מעשי בראשית לבשר ודם” [it is impossible to tell a human being the power of the works of Creation]. א מענטש קען נישט פארשטיין כח מעשי בראשית. פארציילט מען אים זיבן, אויף א זאך וואס ער קען פארשטיין אין די לעוועל פון א מענטש. א מענטש קען אויך ארבעטן זעקס טעג און רוען שבת. אזא סארט בחינה [aspect/level] פארשטייט א מענטש, בחינת שבעת ימי בראשית [the aspect of the seven days of Creation].
פּרק ב: די אמת׳דיגע כוונה – חמישים שערי בינה
די נסתר [hidden Torah] – ניין און פערציג שערים
אבער די אמת׳דיגע כוונה [true intention] פון ששת ימי בראשית, וואס אויף דעם שטייט “חמישים שערי בינה נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה” [fifty gates of understanding were created in the world and all of them were given to Moses], און דער רמב״ן לערנט דארט, ס׳איז זייער אינטערעסאנט, און מ׳דארף עס גוט פארשטיין, אז די גאנצע תורה איז דאך תורת משה [the Torah of Moses].
די קושיא: פארוואס שטייט נישט משה׳ס נאמען אין בראשית?
איי, ס׳שטייט דאך נישט די ווארט משה רבינו [Moses our teacher], ס׳שטייט נישט ביז פרשת שמות [the book of Exodus]. ווייסן מיר בכלל נישט, ווייסן מיר בכלל נישט ווער איז משה רבינו? ווייסן מיר בכלל נישט, ס׳שטייט נישט, די תורה הייבט זיך נישט אן “וידבר ה׳ אל משה לאמר, בראשית ברא אלקים” [And God spoke to Moses saying, “In the beginning God created”]. ס׳פארציילט אונז די מעשה [the story]. און כל זה [all this] רופן מיר עס תורת משה.
דער רמב״ן׳ס תירוץ [answer]: “נמסרה למשה”
און דער רמב״ן פארשטייט אז אויף דעם שטייט “כל החמישים שערי בינה נמסרו למשה” [all fifty gates of understanding were given to Moses]. דאס איז א חלק פון וואס ס׳שטייט אין די גמרא [Talmud]. דער רמב״ן זאגט אז “נמסרה למשה” [it was given to Moses] דאס איז טייטש אז אפילו די זאכן וואס שטייט נישט אין די תורה אז נמסרה למשה זענען אויך נמסרה למשה.
אין אנדערע ווערטער, די ששת ימי בראשית, די גאנצע ספר בראשית [the book of Genesis] וואס קומט פאר פרשת שמות, וואס דארט שטייט די ערשטע נבואה [prophecy] פון משה. און דער רמב״ן איז מסביר, פארוואס טאקע שטייט נישט “וידבר ה׳ אל משה לאמר” אנהייב פרשת בראשית?
די תורה איז נישט משה׳ס חידוש
ווייל די תורה איז באמת נישט משה רבינו׳ס תורה. מ׳זאל נישט מיינען, קיינער זאל נישט מאכן א טעות, און זאל אונז רופן אונז תורת משה, אז משה רבינו האט עס אויסגעטראפן. ער איז מגלה [revealed] געווען, אבער נישט מחדש [innovated] געווען. ס׳איז נישט געווען די תורה פאר אים, אזויווי אונז לערנען דאך אז די תורה איז געווען געשריבן באש חרות על גבי אש לבנה [written in black fire upon white fire] צוויי טויזנט יאר פאר בריאת העולם [before the creation of the world].
די תורה – די חכמה פון די גאנצע מציאות
אין אנדערע ווערטער, די תורה מיינט די גאנצע וועלט, תורה מיינט די חכמה וואס האט באשאפן די גאנצע וועלט. משה רבינו האט אראפגעברענגט איין התלבשות [garment/manifestation] פון דעם, איין מהלך [process] פון דעם, איין אופן היוצא [manner of expression] פון דעם וואס איז נוגע בזמן הזה [relevant at this time] לפי ענינו ולפי דרכו [according to its matter and according to its way].
פּרק ג: צוויי לעוועלס פון תורת משה
די פּאראדאקס: תורת משה און תורת ה׳
אבער די גאנצע תורה הייסט תורת משה, און דא איז דא אזויווי מ׳קען עס זאגן ביידע וועגן, רייט [right]? אבער וואס אונז רופן תורת משה איז פון בראשית. פארוואס שטייט נישט משה רבינו׳ס נאמען אין בראשית? צו אונז צו זאגן אז דאס איז נישט סתם משה׳ס תורה, דאס איז די תורה פון די עצם [essence] פון די מציאות אין די וועלט.
אבער דאס איז דאך משה׳ס תורה, עס הייסט דאך תורת משה. דער רמב״ן זאגט איינס אפילו אז משה האט עס געשריבן. איך מיין אז דאס איז שוין אביסל צו אזויווי אריינגעגאנגען אין פרטים און טעקניקל צו משה האט עס געשריבן. איך מיין אז אויב מ׳איז מפשיט [strips away] אביסל – און אזוי שטייט אין רמ״ק [Rabbi Moshe Cordovero, 1522-1570] און אנדערע מפרשים [commentators] וואס זענען מפשיט מער די נקודה [the point] – און מ׳וועט טאקע דאס פארשטיין, אז פאר דעם טאקע שטייט נישט משה׳ס נאמען, ווייל די תורה איז נישט אמת׳דיג תורת משה.
“תורת ה׳ תמימה” – די תורה איז שלם
דאס איז אויך וואס דער רמב״ן זאגט, אה, נמסרה למשה, מיינט צו זאגן, זאלסט נישט מיינען אז אין די תורה פעלט עפעס, “תורת ה׳ אינה תמימה” [the Torah of God is not perfect], ס׳פעלט עפעס, ניין, “לא יחסר כל בה” [nothing is lacking in it]. ס׳איז לשון הרמב״ן [the language of the Ramban], “תורת ה׳ תמימה” [the Torah of God is perfect – Psalms 19:8] איז זיין דרשה [exposition], יא? “תורת ה׳ תמימה לא יחסר כל בה”. אין די תורת משה און די אייבערשטנ׳ס תורה פעלט נישט גארנישט.
פארוואס? די שערי בינה זענען דא
פארוואס? ווייל די אייבערשטנ׳ס תורה מיינט די שערי הבינה [gates of understanding] וואס דורך דעם זעט מען כל עולם כולו [the entire world], די גאנצע וועלט, און דאס איז אין א געוויסן זין גרעסער.
צוויי לעוועלס: פון בראשית און פון שמות
מ׳קען זאגן אז ס׳איז דא צוויי לעוועלס תורת משה. ס׳איז דא א לעוועל תורת משה וואס איז פון בראשית, און ס׳איז דא א לעוועל תורת משה פון שמות.
די תורת משה פון שמות איז נאר די מצוות [commandments], די מעשה פון יציאת מצרים [the Exodus from Egypt], די גאנצע זאך וואס אונז האבן געלערנט פון משה רבינו, לויט די התלבשות פון די תורה וואס האט געדארפט זיין אין יענע צייט פאר אלע אידן, אלע דורות [generations] וואס לערנען יענע תורה, אבער נאר די איין התלבשות, מען קען עס רופן נאר די איין שמיטה [sabbatical cycle of 7,000 years], לויט די רמב״ן׳ס וועג פון פארשטיין די וועלט, נאר די זיבן טויזנט יאר.
די תורה איז גרעסער פון איין שמיטה
אונז לערנען די תורה, אזוי האבן געלערנט די ספר התמונה [Sefer HaTemunah: a kabbalistic work] און שפעטערע מפרשים אויף די רמב״ן. אונז לערנען די גאנצע תורה נאר בבחינת איין שמיטה, איין זיבן טויזנט יאר פון די וועלט. לאמיר זאגן אזוי גייט די גאנצע וועלט זיבן טויזנט יאר.
אוקיי, איך זאג אז מיט משה רבינו׳ס צייט, אבער נישט היינטיגע צייט. היינטיגע צייט איז אויך משה רבינו׳ס צייט. אונז לעבן אין משה רבינו׳ס שמיטה. אבער די תורה אליינס איז אסאך גרעסער פון משה רבינו׳ס שמיטה.
די תורה איז זיבן מאל גרעסער
די תורה אליינס, קען מען עס אליינס רופן, אויב מען וויל קען מען רופן די גאנצע זאך משה רבינו. אבער די משה רבינו וואס איז עולה [ascends] האט בשמיטה זו [in this sabbatical cycle] איז נאר איינע פון די הופעות [manifestations], איינע פון די זיבן מאל וואס איז געווען די תורה. די תורה איז אבער זיבן מאל גרעסער פון די גאנצע וועלט, לפחות [at least], מזוקק שבעתיים.
די תורה איז שוין געווען א גאנצע שמיטה פאר דעם. מען קען אפילו זען אין אונזער שמיטה אז די תורה איז שוין געווען צוויי טויזנט יאר, איך מיין פאר בריאת העולם איז שוין געווען די תורה, יא? איז שוין א גאנצע שמיטה, איך ווייס נישט מער. עס איז נישט ממש א שמיטה, אבער א גאנצע מציאות פאר בריאת העולם איז שוין די תורה. דאס איז די טייטש די חכמת המציאות [the wisdom of existence], די חכמה פון די אלע חלקי המציאות [all parts of existence], דאס איז די טייטש די תורה.
פּרק ד: די חכמה – 49 אנשטאט 7
די נגלה זאגט זיבן, די נסתר זאגט ניין און פערציג
יעצט, די חכמה, דאס איז וואס איך פיר אויס וואס איך האב אנגעהויבן צו זאגן, די חכמה קען אונז רופן 49 אנשטאט 7. ווייל 7, דאס איז וואס משה רבינו איז געקומען און געזאגט שבת איז די זיבעטע טאג, און ער האט אונז געזאגט.
וויאזוי האט משה אונז געזאגט די תורה?
וויאזוי האט משה רבינו אונז געזאגט די תורה? לאמיר פארשטיין, פאר דעם שטימט וואס דער רמב״ן זאגט, אז אפילו בראשית איז אויך אז משה האט אונז געזאגט. פארוואס דארף ער דאס זאגן? ווייל זאלסטו נישט מיינען אז פרשת בראשית שטייט די גאנצע סודות מעשה בראשית [the secrets of the work of Creation], נישט בנגלה [in the revealed Torah]. בנסתר [in the hidden Torah] שטייט עס, אבער בנגלה שטייט עס דאך נישט.
“לא מתן פותח בבראשית”
פאר דעם זאגן אונז דאך, “לא מתן פותח בבראשית” [one does not begin teaching with Genesis – referring to the esoteric nature of Creation], מען קען טאקע זיין חוזר על לחם [repeat/review the material], ווייל ס׳שטייט נישט, אין נגלה פון פרשת בראשית שטייט נישט די גאנצע מעשה בראשית.
וואו שטייט עס יא? אין די בחינה פון מ״ט
וואו שטייט עס יא? אין די בחינה פון מ״ט [49], אין די בחינה פון זיבן מאל זיבן. דאס איז די טייטש די נסתר פון די תורה. די נסתר פון די תורה, דאס איז 49, דאס איז וואס משה רבינו האט געלערנט.
“חמישים שערי בינה נמסרו למשה”
אויף דעם זאגט די גמרא, זאגט פארציילט אונז די גמרא, אז חמישים שערי בינה נמסרו למשה, נישט נאר זיבן שערי בינה אזויווי דו זעסט אין די פשט [simple meaning] פון די תורה, נאר פופציג שערי בינה. נגלה למשה ונמסר אל משה [revealed to Moses and given to Moses], און די רמב״ן ברענגט שוין די תורה, ס׳שטייט אין די תורה אין פרשת בראשית, הגם [although] אין פרשת בראשית שטייט ביי זיבן פון זיי בפירוש [explicitly], אבער ברמז וסוד [in hint and secret] איז מרומז [hinted] אלע ניין און פערציג פון זיי, באלד וועלן מיר זען ווי ס׳שטייט מרומז אין די תורה, איך וועל שוין אויסזאגן.
נגלה און נסתר – צוויי לעוועלס
אבער אונז, דאס איז א נסתר אין די תורה, נישט די נגלה פון די תורה, די נגלה פון די תורה איז זיבן, די נסתר פון די תורה איז ניין און פערציג, אזוי קומט אויס די קודס [codes] קומט אזוי אויס, אויב איר וועט קענען אויך טראכטן.
פּרק ה: רבי יצחק׳ס קושיא – “החודש הזה לכם”
פארוואס נישט אנהייבן פון “החודש הזה לכם”?
דער רבי יצחק [Rabbi Yitzchak – from the Midrash] האט געזאגט אז מ׳האט געדארפט אנהייבן די תורה “החודש הזה לכם” [This month shall be for you – Exodus 12:2, the first commandment given to the Jewish people], איז די טייטש, אמת׳דיג האט מען געדארפט אנהייבן פון די נסתר, יא, ווייל ששת ימי בראשית, וואס לכאורה מ׳קען זאגן די תירוץ, מ׳קען פרעגן אפילו, דער רמב״ן פרעגט א קושיא, פארוואס האט מען דען יא געדארפט אנהייבן די תורה פון בראשית? פאר עיקר אמונה [the foundation of faith]?
דער רמב״ן׳ס קושיא און תירוץ
אבער מ׳קען זאגן פאר די פשט, מ׳דארף אנהייבן פאר די מצוה פון שבת. אויף דעם ענטפערט דער רמב״ן, ווען ער פרעגט די קושיא, זאגט ער, ס׳וואלט געקענט שטיין אין די לוחות [the Tablets], ס׳וואלט געווען גענוג צו שטיין אין די לוחות “כי ששת ימים עשה ה'” [for in six days God made – Exodus 20:11], וואלט מען געוואוסט די מצוה פון שבת. אוקיי, סאו פאר דעם פעלט עס נישט אויס.
אבער אין אנדערע ווערטער, דאס איז די פשוט׳ע פשט. פאר דעם האט מען געדארפט אנהייבן לכאורה פון אנהייבן פון בראשית, וואלט געטייטשט אנהייבן פון שבת, וואס דאס איז טאקע על פי נגלה [according to the revealed Torah].
רבי יצחק׳ס תירוץ: “החודש הזה לכם” = מ״ט
קומט דער רבי יצחק אין די מדרש [Midrash] זאגט, ניין, מ׳דארף אנהייבן “החודש הזה לכם”. פארוואס הייבט זיך אן “החודש הזה לכם”? מ״ט. ווייל וואס הייבט זיך אן מ״ט? איז אזוי, פשוט, הגם מ׳קען לערנען פארקערט, אז דאס איז מצוה ראשונה שנתנו ישראל [the first commandment given to Israel], אבער דא דארף מען זען א נייע זאך.
פּרק ו: פון שבע צו שבת הגדול
די אידן אין מצרים – סטאק אין שבע
אין א געוויסע זין, די אידן אין מצרים זענען געווען סטאק [stuck] אין די בחינה פון שבע. יא, ווען א מענטש איז טובע [sunken], וואס טייטש שבע, ער איז געווען סטאק אין די מידות [character traits], ער איז געווען סטאק אין די שבעת ימי בראשית, דאס איז די עולם הטבע [the natural world], וואס מ׳רופט עולם הטבע, וואס מ׳רופט די מידת המלכות [the attribute of Kingship/Malchut], די שבע, בת שבע [daughter of seven], הייסט שבע.
משה׳ס תכלית – ארויפברענגען צו שבת הגדול
און געקומען משה, די גאנצע תכלית [purpose] פון משה איז געווען אמת׳דיג ארויפצוברענגען די אידן פון שבת צו די שבת הגדול [the Great Sabbath]. פאר דעם ווען די ערשטע שבת איז געקומען הייסט עס שבת הגדול. וואס איז טייטש שבת הגדול? שבת הגדול איז די טייטש יובל [Jubilee – the 50th year], יא, די עולם ווייסט, שבת הגדול על פי קבלה [according to Kabbalah] טייטש יובל.
פופציג מאל יציאת מצרים אין דער תורה
פאר דעם זאגט דער זוהר [the Zohar – the foundational work of Kabbalah], פופציג מאל שטייט אין די תורה יציאת מצרים [the Exodus from Egypt], איז אויסצולערנען אז די יציאת מצרים איז נישט געווען פון שבת, נאר פון שבת הגדול.
“וספרתם לכם ממחרת השבת”
און וואו זעט מען דעם שבת הגדול אין די תורה? “וספרתם לכם ממחרת השבת” [And you shall count for yourselves from the day after the Sabbath – Leviticus 23:15]. וואס הייסט שבת? פסח [Passover]. אה, דו מיינסט אז שבת איז שבת? ניין. שבת וואס דו מיינסט איז נאר זיבן, אבער די וועלט איז זיבן מאל גרעסער ווי דיין זיבן.
די אמת׳דיגע מצוה פון משה
דו האסט געלערנט די תורה ווי משה רבינו האט לכאורה מצווה געווען די ישראל בנגלה, אבער דו דארפסט אויך לערנען וויאזוי משה רבינו האט אמת׳דיג מצווה געווען ישראל, וואס ער האט אנגעהויבן אמת׳דיג פון בראשית, פון “כח מעשיו הגיד לעמו”. וואס האט ער זיי אויסגעלערנט? אז אמת׳דיג איז דא ניין און פערציג אויף די וועלט, נישט נאר זיבן אויף די וועלט.
פּרק ז: ווי איז דאס מרומז אין דער תורה?
נישט אין פרשת בראשית
און ווי האט ער דאס אויסגעלערנט? נישט אין פרשת בראשית. פרשת בראשית האט ער געשריבן פאר די קינדער, זיי זאלן קענען פארשטיין, זאגן ביי די מורה׳ס [teachers] וואס דער אייבערשטער האט געמאכט די ערשטע טאג, און די צווייטע טאג, און די דריטע טאג, און אזוי ווייטער.
אין “החודש הזה לכם”
אבער וואו האט ער עס געזאגט? אין די תורה, אין די תורה פון “החודש הזה לכם” האט ער עס געזאגט. ווי האט ער עס געזאגט? ווייל ער האט געזאגט “וספרתם לכם ממחרת השבת”, פון די אכטע סדרים יום [from the eighth day], דארפסטו ציילן “שבע שבתות תמימות תהיינה” [seven complete weeks shall there be – Leviticus 23:15], גאנצע.
“שבתות תמימות” – די שליסל צו ניין און פערציג
אין אנדערע ווערטער, שבת שבבראשית [the Sabbath of Genesis] איז א שבת חסר [incomplete Sabbath] כביכול [so to speak], ס׳איז א שבת קטן [small Sabbath], ס׳פעלט, ס׳איז נאר דא זיבן, ס׳איז נישט דא ניין און פערציג. דאס גייט זיין גאנצע וואכן.
דער רמב״ן׳ס ביאור אויף “תמימות”
“תמימות” [complete], דער רמב״ן מסביר, ער זאגט ער איז מרמז די סודות [secrets] אויף די ווארט “תמימות”. ער זאגט “תמימות” איז דאס וואס ער ווייזט אויף יובל, און ס׳וואלט געווען אויף שמיטה [sabbatical year], אויף די פשוט׳ע זיבן, וואלט עס געווען נאר חסרות [incomplete] כביכול.
שבתות קטנות, בינוניות און גדולות
“שבתות תמימות” – ס׳איז באקאנט צו זאגן “שבתות קטנות” [small Sabbaths], “שבתות בינוניות” [medium Sabbaths] און “שבתות גדולות” [great Sabbaths]. “שבתות תמימות” איז טייטש דארט ווי ס׳איז אמת׳דיג, מען זעט אין יעדעס איינע פון די זיבן זעט מען א שלימות [completeness] פון די זיבן, קומט אויס ניין און פערציג.
“ממחרת השבת” – די אמת׳דיגע השגה
און דעמאלטס ציילט מען ממחרת השבת. דאס איז די אמת׳דיגע השגה [comprehension] וואס משה וויל געבן פאר די אידן, די ניין און פערציג, נישט די זיבן. דאס איז די טייטש פון “שבע שבתות תמימות תהיינה” וואס מ׳הייבט אן צו ציילן און פירן ממחרת השבת.
פּרק ח: ווי איז דאס מרומז אין דער תורה?
דער רמב״ן׳ס הקדמה
און דאס זאגט דער רמב״ן אין זיין הקדמה. ווי איז מרומז אין די תורה? אין די תורה שטייט דאך נאר זיבן. ווי איז מרומז אין די תורה אמת׳דיג? ער זאגט, די מספר [number] פון ניין און פערציג.
די קושיא: ווי זעט מען אלע סודות?
אין אנדערע ווערטער, ווי איז מרומז אז ס׳איז דא די גאנצע אלע סודות הבריאה [secrets of Creation], אלע סודות פון סייענס [science], אלע סודות פון פילאסאפיע [philosophy], אלע סודות פון קבלה [Kabbalah], איז אמת׳דיג פשט פון שבת? און מ׳קען מיינען אז מ׳היט שבת ווייל דער אייבערשטער האט געמאכט די וועלט אין זיבן טעג, און ס׳איז נאר דא זיבן זאכן אויף די וועלט.
דער רמב״ן׳ס תשובה: ספירת העומר און ספירת היובל
זאגט דער רמב״ן, איך וועל דיר זאגן וואו ס׳איז מרומז. ס׳איז מרומז אין די תורה אין די מצוה פון ספירת העומר [counting of the Omer] און די מצוה פון ספירת היובל [counting of the Jubilee]. יא. האסטו אסאך ספירות [countings] אין די תורה פון זיבן, ספירת המצורע [counting of the leper] און ספירת הזבה [counting of the woman with a discharge] און ספירת הנדה [counting of the menstruant woman], אזוי ווי מיר האבן געלערנט.
די ריכטיגע ספירה
אבער וואו שטייט די ריכטיגע ספירה? די ריכטיגע ספירה שטייט אין די ספירת היובל און די ספירת השמיטה, וואס זיי ביידע זענען די זעלבע, “וספרת לך שבע שנים שבע פעמים” [And you shall count for yourself seven years, seven times – Leviticus 25:8] אדער “שבע שבתות תמימות תהיינה”.
דער איינציגסטער פּלאץ אין דער תורה
דארט איז די איינציגסטע פלאץ אין די תורה, דארט איז עס אמת׳דיג מרומז אין די תורה, וואס ס׳פירט זיך…
—
[המשך יבוא בחלק ב]
ספירת העומר: דער רמז פון מ״ט שערי בינה אין תורה
פרק ב: דער רמב״ן׳ס הקדמה — ווי איז מ״ט מרומז אין תורה?
דער יסוד פון “שבע שבתות תמימות”
דאס איז די טייטש פון “שבע שבתות תמימות תהיינה” [שבע שבתות תמימות תהיינה: זיבן גאנצע וואכן זאלן זיין] וואס מ׳הייבט אן צו ציילן פון ממחרת השבת [ממחרת השבת: דעם טאג נאך שבת]. און דאס זאגט דער רמב״ן [רמב״ן: רבי משה בן נחמן, נחמנידעס] אין די הקדמה [הקדמה: איינלייטונג]: ווי איז מרומז אין די תורה? אין די תורה שטייט דאך נאר 7. ווי איז מרומז אין די תורה אמת׳דיג, ער זאגט, די מספר פון 49?
און ווייטער, ווי איז מרומז אז ס׳איז דא די גאנצע סודות הבריאה [סודות הבריאה: געהיימענישן פון דער שאפונג], אלע סודות פון סייענס, אלע סודות פון פילאסאפיע, אלע סודות פון קבלה [קבלה: יידישע מיסטיק], איז אמת׳דיג פשט פון שבת? און מ׳קען מיינען אז מ׳היט שבת ווייל דער אויבערשטער האט געמאכט די וועלט אין 7 טעג, און ס׳איז נאר דא 7 זאכן אויף די וועלט.
די איינציגסטע פלאץ אין תורה וואו 49 איז מרומז
זאגט דער רמב״ן, ער זאגט, ווי איז דאס מרומז? ס׳איז מרומז אין די תורה אין די מצוה פון ספירת העומר [ספירת העומר: דאס ציילן פון די עומר] און אין די מצוה פון ספירת היובל [ספירת היובל: דאס ציילן פון די יובל יארן]. יא, ס׳איז דא אסאך ספירות [ספירות: ציילונגען] אין די תורה פון 7: ספירת המצורע [ספירת המצורע: דאס ציילן פון דעם מצורע], און ספירת הזב [ספירת הזב: דאס ציילן פון דעם זב], און ספירת הנדה [ספירת הנדה: דאס ציילן פון דער נדה], אזויווי מיר האבן געלערנט.
אבער ווי שטייט די ריכטיגע ספירה? די ריכטיגע ספירה שטייט אין די ספירת היובל און אין די ספירת השמיטה [ספירת השמיטה: דאס ציילן פון די שמיטה יארן], וואס זיי זענען ביידע די זעלבע: “וספרת לך שבע שנות שבת שבע שנים שבע פעמים” [וספרת לך שבע שנות שבת שבע שנים שבע פעמים: און דו זאלסט ציילן פאר זיך זיבן שבת-יארן, זיבן יאר זיבן מאל], אדער “שבע שבתות תמימות תהיינה”. דארט איז די איינציגסטע פלאץ אין די תורה, דארט איז אמת׳דיג מרומז אין די תורה וואס ס׳פעלט כביכול [כביכול: אזוי צו זאגן] פון די כלל התורה כולה [כלל התורה כולה: די גאנצע כלל פון תורה], פון די שורש התורה כולה [שורש התורה כולה: די וואָרצל פון דער גאנצער תורה].
פארשידענע וועגן פון רמז אין תורה
און דאס וואס דער רמב״ן זאגט דארט, אז אין די תורה איז אלעס מרומז, אמאל ברמז [ברמז: מיט א רמז], אמאל בגלוי [בגלוי: אפן], בגלוי שטייט 7. אמאל, ער זאגט, איז דא זאכן וואס שטייען נאר בראשי תיבות [בראשי תיבות: אין די ערשטע אותיות פון ווערטער], בסופי תיבות [בסופי תיבות: אין די לעצטע אותיות פון ווערטער], בקוצים שבאותיות [בקוצים שבאותיות: אין די קרוינען פון די אותיות], בציורים שעל גבי אותיות [בציורים שעל גבי אותיות: אין די פארמען פון די אותיות], וכדומה [וכדומה: און אזעלכע].
דער רמז אין א מצוה גופא
און אמאל שטייט ס׳איז מרומז אין א מצוה. דאס איז אן אינטערעסאנטע זאך. אמאל שטייט ס׳איז מרומז אין א מצוה. אז דו קוקסט אין פרשת בראשית, די מצוה פון שבת, זעסטו נאר 7. אז דו לערנסט צוויי מאל פרשת אמור און פרשת בהר, און דו זעסט דארט, דו זעסט דארט וואס? דו זעסט דארט אז ס׳איז דא 49. דארט הייבסטו אן אויסצוגעפינען די סוד פון וויאזוי די וועלט איז אמת׳דיג.
דער רמב״ן׳ס שיטה אין די לענג פון די וועלט
על פי קבלה [על פי קבלה: לויט דער קבלה], די וועלט איז אסאך. דער רמב״ן האט ממש אזוי געזאגט, אז די וועלט שטייט נישט נאר פון 7,000 יאר, וואס דאס איז דאס ביסל חכמה וואס שטייט בגלוי, נאר ס׳שטייט פון 49,000 יאר, וואס דאס שטייט אין די נוסח [נוסח: פארמאט] פון יובל, וואס דאס איז, ווי ער זאגט, דאס איז 49 יאר.
פרק ג: צוריק צו די יסוד שאלה — וואס איז דער קשר צו חמישים שערי בינה?
די שאלה פון לעצטע וואך
יעצט קומען מיר צוריק, קומען מיר אן צו די יסוד שאלה וואס מיר האבן געלערנט לעצטע וואך, און מ׳איז געבליבן מיט א שאלה, וואס קומט דא אריין, אויב די גאנצע וועלט איז מ״ט, זייער גוט, איז דאס דאך שער רבינו [שער רבינו: די שערים פון רבינו], עס האט דאך גארנישט צו טון מיט דעם וואס עס איז דא.
דער רמב״ן זאגט אז עס איז דא מ״ט שמיטות [שמיטות: שמיטה-יארן] אויף די וועלט, די וועלט שטייט פאר מ״ט טויזנט יאר אמת׳דיג. אדער דאס וואס מיר האבן געלערנט, דער רמב״ן זאגט נאך א וועג פון דעם אין פרשת בראשית און ביי די פסוק פרשת ויכולו [ויכולו: און זיי זענען געענדיגט געווארן], זאגט דער רמב״ן אז די גאנצע וועלט איז זיבן טויזנט יאר, שית אלפי שני הוי עלמא [שית אלפי שני הוי עלמא: זעקס טויזנט יאר איז די וועלט], און די זיבעטע טאג איז יום השבת כנגד דעם של קדושת שבת [יום השבת כנגד דעם של קדושת שבת: דער טאג פון שבת קעגן דעם פון דער הייליגקייט פון שבת].
וואס האט דאס עפעס צו טון בכלל [בכלל: איבערהויפט] מיט די נושא [נושא: טעמע] פון חמישים שערי בינה [חמישים שערי בינה: פופציג טויערן פון פארשטאנד]? עס בלייבט נאך אלץ שווער, נאך אלץ איז דא נאך זאכן וואס מ׳דארף קענען זאגן אויף דעם.
דער חילוק צווישן זיבן און מ״ט
אבער וואס איך טראכט היינט איז אזוי, אז די, לאמיר שטיין אויף די חילוק פון זיבן און מ״ט, די חילוק פון זיבן און מ״ט, וואס דאס הייסט טומאה [טומאה: אומריינקייט] און דאס הייסט נישט טומאה, איז די חילוק איז די זעלבע סארט חילוק פון די חמישים שערי בינה שנמסרו למשה [שנמסרו למשה: וואס זענען איבערגעגעבן געווארן צו משה].
פרק ד: די סטרוקטור פון עולם-שנה-נפש
די דריי סדרים זענען מקביל זה לזה
אין אנדערע ווערטער, פונקט אזוי ווי א מענטש, אונז קוקן אן די וועלט זייער מיט צמצום [צמצום: באגרעניצונג] אין צייט. יעדער האט פארשטאנען וואס איך האב געזאגט לעצטע וואך, אז מ׳קען פארענטפערן דאס, אז יעדער האט פארשטאנען אז איך מיין צו זאגן, מ׳קען זאגן אזוי ווי דער ספר יצירה [ספר יצירה: דאס בוך פון שאפונג] זאגט אז די וועלט איז באשאפן געווארן בעולם שנה ונפש [בעולם שנה ונפש: אין וועלט, יאר, און נשמה], און די דריי סדרים [סדרים: סדרים] זענען מקביל זה לזה [מקביל זה לזה: פאראלעל איינס צום אנדערן].
די מ״ט אין אלע דריי סדרים
אזוי ווי עס איז דא בעולם [בעולם: אין וועלט] איז דא מ״ט שערי בינה פון די הקדמת הרמב״ן [הקדמת הרמב״ן: די איינלייטונג פון דעם רמב״ן], אזוי איז דא בשנה [בשנה: אין יאר] מ״ט יאר, מ״ט טויזנט יאר, אדער מ״ט טעג פון ספירת העומר וואס מ׳מאכט ממש א רמז פאר דעם, און אזוי אויך איז דא בנפש [בנפש: אין נשמה] מ״ט מדרגות [מדרגות: שטופעס] פון ענוה [ענוה: אנוועהייט], דאס איז די שערי בינה, יא, וכו׳ [וכו׳: און אזוי ווייטער]. אזוי האט יעדער איינער אוודאי פארשטאנען.
פרק ה: דער עיקר חילוק — צמצום קעגן ברייטקייט
זיבן איז בחינת צמצום
אבער יעצט געב איך ארויס אביסל בעסער פון וואס באשטייט פונקטליך די חילוק פון די זיבן און די מ״ט, און מ׳פארשטייט אז די חילוק באשטייט פון דעם, אז וואס, אז אין די זיבן איז עס מיט צמצום, זיבן איז די בחינה [בחינה: אספעקט] פון ששת ימי בראשית [ששת ימי בראשית: די זעקס טעג פון בראשית], דאס איז געווען די צמצום, דארט איז געווען אז וואס, אז די וועלט איז גאנץ קליין.
ווען די וועלט איז קליין איז די צייט קליין
און ווען ס׳איז קליין, ווען א מענטש׳ס וועלט איז קליין, איז זיין צייט איז קליין, דאס הייסט קצר ימים [קצר ימים: קורצע טעג], ער פארשטייט זיבן יאר, זיבן טעג, דאס איז וויפיל ער קען משיג זיין [משיג זיין: דערגרייכן], ער פארשטייט נישט קיין סאך מער. ווען מ׳רעדט וועגן דעם סאך מער, אן עכטע מענטש זעט נאר די מינוט, דאס הייסט “רגע בעלמא” [רגע בעלמא: א רגע אין דער וועלט], יא? “רגע קבע כל קוץ” [רגע קבע כל קוץ: א רגע איז פעסטגעשטעלט יעדער קוץ].
מ״ט איז בחינת ברייטקייט
א מענטש, ווי מער ער פארשטייט מער צייט, מער צייט פון די בריאה [בריאה: שאפונג], מער צייט פון די ריאליטי, פארשטייט ער ברייטער, און ממילא [ממילא: דעריבער] אין דעם איז אויך די זעלבע סארט זאך, די זעלבע סטרוקטור, מ׳קען אפשר נישט זאגן אז ס׳איז די זעלבע, אבער אין די זעלבע וועג וועט מען פארשטיין אז וואס? אז אין די זעלבע וועג איז דא די נקודה [נקודה: פונקט] אז די גאנצע הבנה [הבנה: פארשטאנד] וואס דער מענטש האט אין די וועלט איז באמת [באמת: אין אמת] זיך ניין און פערציג גרויס, נישט זיבן גרויס.
די קאנעקשאן צווישן נפש און עולם
דאס איז די זעלבע נקודה. דא איז ביי די נפש, מ׳קאנעקט ביידע. ס׳גייט זיך אז די נפש איז דא ניין און פערציג, ער פארשטייט אז די וועלט איז ניין און פערציג גרויס, בדיוק [בדיוק: פונקט] ווי ס׳איז דא, נישט נאר זיבן. די זעלבע זאך פארשטייט ער אז די היסטאריע, ווי לאנג די וועלט איז, איז ניין און פערציג און נישט נאר זיבן. די זעלבע זאך פארשטייט ער אין יעדע זאך, אין יעדע זאך פארשטייט ער.
די מדרגות אין א וואך
אז ווי מ׳קען זען זיבן מדריגות, אז זיבן טעג, איין וואך קען ער האלטן אין קאפ, זאל ער וויסן אז אין איין וואך איז דא צוויי וואכן, און דריי וואכן, און פיר וואכן, און זעקס וואכן, און זיבן וואכן, ביז זיבן מאל, ביז די גאנצע זאך. דאס איז די קאנעקשאן פון די צוויי זאכן.
פרק ו: די דריי שיכטן פון פארשטיין
דער צוועק פון דעם שיעור
און דא קען מען פארשטיין אביסל, מ׳דארף דא נאך אסאך זאכן קלאר מאכן און מאכן זאכן קלאר אז יעדע זאך בפני עצמו [בפני עצמו: פאר זיך], און נאכדעם קאנעקטן די אלע זאכן. די שיעור איז געווען מער צו קאנעקטן אפאר זאכן צוזאמען, אבער איך האף אז ס׳מאכט אויך אין די זעלבע צייט קלאר יעדע זאך בפני עצמו.
די דריטע זאך — בחינת עבודה
און ס׳איז דא דא א דריטע זאך וואס יעדער איינער קען, אבער מ׳דארף עס נאר זאגן כדי מ׳זאל וויסן אז ס׳איז דא נאך א זאך וואס מ׳וועט אריינקאנעקטן, מ׳זאל געדענקען. דאס איז נאך א גאנצע זאך וואס מ׳דארף אריינמחובר זיין [מחובר זיין: פארבונדן זיין] אין די סוגיא [סוגיא: ענין] דא.
צוויי עקסטערע סוגיות
מיר האבן גערעדט יעצט צוויי עקסטערע סוגיות:
איינס איז די סוגיא פון שערי הבינה [שערי הבינה: די טויערן פון פארשטאנד], וואס איז אלע חכמות העולם [חכמות העולם: וויסנשאפטן פון דער וועלט], אלע חלקי העולם [חלקי העולם: טיילן פון דער וועלט].
די צווייטע איז די סוגיא פון זמנים [זמנים: צייטן], וואס איז מער מחובר לכאורה [לכאורה: אויף דעם ערשטן בליק] מיט די פשט פון ספירת העומר.
ווי מיר האבן זיי מחובר געווען
הגם [הגם: כאטש] מיר האבן יעצט מחובר געווען די צוויי זאכן, און מיר האבן געזאגט אז די גלות [גלות: גלות], און מ׳קען עס פארשטיין, די גלות פון מצרים אדער די מעשה בראשית [מעשה בראשית: די מעשה פון בראשית], דאס איז זייער א קליינע מצומצמ׳דיגע בליק פון זיבן, און ווען מ׳הערט פרעה און מ׳גייט צו שבת הגדול [שבת הגדול: די גרויסע שבת], ווען מ׳שטייט באמת אין די וועלט, דעמאלטס פארשטייט מען אויף ניין און פערציג.
עס איז נישט נאר א משל
און מיר האבן קלאר געמאכט אז ס׳איז נישט גענוג צו זאגן אז ס׳איז א משל [משל: משל] מיט א נמשל [נמשל: די לעקציע פון א משל], אדער אז ס׳איז דאס זעלבע “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה” [כמו שהוא למעלה כן הוא למטה: אזוי ווי עס איז אויבן אזוי איז עס אונטן], פונקט אזוי ווי ביי א מענטש איז דא פארשידנארטיגע מדות [מדות: מידות], איז אויך ביי דער אויבערשטער, אדער די טיפערע זאכן וואס די מקובלים [מקובלים: קבליסטן] זאגן, אז א מענטש פירט זיך אין די מדות החסד [מדות החסד: מידות פון חסד] איז ער מעורר [מעורר: דערוועקט] ביי דער אויבערשטער די מדות החסד.
דער פשט פון ממחרת השבת
מען פרייט זיך פסח, זייער גוט, אזוי ווי שבת, ממחרת השבת, פשוט פשט. אבער אויב מען טראכט אביסל טיפער, מען פארשטייט אז די וועלט איז נישט נאר גרויס זיבן, די וועלט איז גרויס ניין און פערציג.
פרק ז: די נפקא מינה — טהרה פון חמישים
וואס איז בכלל נפקא מינה?
וואס איז בכלל נפקא מינה [נפקא מינה: פראקטישער אונטערשייד]? עס קומט נאך שבעה שבתות [שבעה שבתות: זיבן וואכן], נאך זיבן וואכן פסח, די ערשטע טאג פסח, קומען די אידן און זיי כאפן אז ס׳הייבט זיך נישט אן דא, און זיי האבן אנגעהויבן צו פארשטיין, אנגעהויבן צו ציילן ספירה.
ספירה הייסט ביז יובל
ספירה הייסט אז מען ציילט ביז יובל [יובל: יובל], ס׳ענדיגט זיך נישט נאר ביי זיבן. הייבט מען אן צו פארשטיין אז ס׳איז דא דא אסאך מער וואס ארויסצוהאבן, ס׳איז דא אסאך מער וואס צו פארשטיין.
א טהרה פון פופציג
אה, אויב אזוי איז דאך נפקא מינה, מען דארף האבן א טהרה [טהרה: ריינקייט], וואס איז א טהרה פון פופציג, נישט א טהרה פון זיבן. ס׳האט א גאנץ אנדערע לעוועל פון טהרה. און לגבי דעם [לגבי דעם: אין באציאונג צו דעם] איז מען נאך נישט דארט, לגבי דעם דארף מען ניתר זיין [ניתר זיין: דערלויבט זיין] אין די ימי הספירה [ימי הספירה: די טעג פון ספירה]. דאס איז זייער א גוטע פשט צו פארשטיין די צוויי זאכן.
פרק ח: די דריטע זאך — בחינת עבודה
דער חילוק צווישן השכלה און עבודה
אבער ס׳ליגט דא נאך א דריטע זאך. אין אנדערע ווערטער, דאס איז שוין מער, מען קען עס רופן דינאמיק, מער עבודה [עבודה: דינסט]. וואס איז די חילוק? אסאך מאל זעט מען, ס׳איז דא בחינת השכלה [בחינת השכלה: דער אספעקט פון פארשטאנד] און בחינת עבודה. בחינת השכלה איז נאך א וועג צו זאגן וואס מיר האבן גערעדט, א קאנסעפט פון חכמה ובינה [חכמה ובינה: חכמה און בינה]. בחינת השכלה איז וואס די זאך איז אליין.
דער רמ״ק אין שער השעורים
דער רמ״ק [רמ״ק: רבי משה קורדובירו] אין שער י״ג, שער השעורים [שער השעורים: דער טויער פון שיעורים], ער ברענגט די צוויי זוהר׳ס [זוהר: ספר הזוהר], און אזוי פארשטיי איך די צוויי זאכן.
יציאת מצרים בכח הבינה
ס׳איז דא וואס שטייט אין זוהר אז יציאת מצרים [יציאת מצרים: דער ארויסגאנג פון מצרים] איז געווען בכח הבינה [בכח הבינה: מיט דער כח פון בינה], און ס׳שטייט פופציג מאל אין די תורה יציאת מצרים צו ווייזן אז ס׳איז געווען בכח הבינה.
די קושיא פון דעם רמ״ק
אבער זאגט דער רמ״ק, מיינסטו וועגן דעם זאלסטו מיר זאגן אז גלייך די אידן זענען ארויס פון מצרים האבן זיי פארשטאנען די בינה, זיי האבן פארשטאנען אלע חמישים שערי בינה וואס מיר האבן גערעדט? ניין, ס׳איז נאך געווען פאר מתן תורה [מתן תורה: די געבונג פון תורה], פארדעם האט מען געדארפט ווארטן פופציג טעג.
דער חילוק צווישן בחינת החכמה און בחינת הנפש
אין אנדערע ווערטער, וואס דער זוהר זאגט אז יציאת מצרים איז שוין בינה, דאס איז מבחינת החכמה [מבחינת החכמה: פון דער זייט פון חכמה], מבחינת די ערשטע נאכט פסח, מבחינת דער סארט רמז וואס דער רמב״ן זאגט אין אנהייב. פופציג, ס׳איז א רמז אויף די פופציג מאל.
די אידן האבן געדארפט אדורכגיין די פופציג שערים
אבער די אידן אליינס, מבחינת הנפש [מבחינת הנפש: פון דער זייט פון נפש], מבחינת עבודה, האבן נאך נישט געהאלטן דארט. האבן זיי געדארפט אדורך גיין די פופציג שערים, און אזוי ווי מיר האבן געזאגט אנדערע מאל, פרעגן די קושיות [קושיות: שווערע פראגעס] פון די פופציג שערים, טרעפן די תירוצים [תירוצים: ענטפערס] פון די פופציג שערים. און דעמאלטס האבן זיי פארשטאנען און אנגעקומען צו שבועות [שבועות: יום טוב פון שבועות].
דער מאן דימותי טהור לעילא
אזוי ווי דער מאן דימותי טהור לעילא [מאן דימותי טהור לעילא: דער מענטש וואס איז ריין אויבן], ער קומט אן צו שבועות, ער רייניגט זיך אין די אלע פופציג שערים. דאס איז א דריטע סארט הבנה וואס מען פארשטייט.
דער רמז פון טומאת ספירת הנדה
אז די נישט פופציג איז נישט נאר א רמז פון וויאזוי די וועלט איז, דאס איז אויך א רמז פון אזויווי א תהליך [תהליך: פראצעס], פון א מהלך [מהלך: גאנג] וואס די מענטשן גייען, און דאס איז דער רמז פון די טומאת ספירת הנדה [טומאת ספירת הנדה: די אומריינקייט פון דער ציילונג פון דער נדה], ספירת הזבה [ספירת הזבה: די ציילונג פון דער זבה], וואס איז זיבן טעג, און זיי האבן געזאגט אן אנדערע, לעצטע מאל האט ער עס געזאגט א גוטע—
—
[סוף חלק ב]
ספירת העומר: דער פּראָצעס פֿון רייניגונג דורך די פֿופֿציק שערי טומאה
פּרק ג: די פֿאַרבינדונג צווישן ספירת העומר און רייניגונג פֿון טומאה
און דעמאָלטס וועלן מיר פֿאַרשטיין אַז ער וועט אָנקומען צו שבועות [Shavuos: the holiday of Weeks], אַז “ממחרת השבת תספרו לכם” [from the day after the Sabbath you shall count for yourselves], ער קומט אָן צו שבועות, ער רייניגט זיך אין די אַלע פֿופֿציק שערי טומאה [fifty gates of impurity]. און דאָס איז אַן אַנדערע סאָרט הבנה [understanding] וואָס מ׳פֿאַרשטייט, אַז די פֿופֿציק איז נישט נאָר אַ רמז [hint/allusion] פֿון ווי אַזוי די וועלט איז, דאָס איז אויך אַ רמז פֿון אַזוי ווי אַ תהליך [process], פֿון אַ מהלך [progression] וואָס די מענטשן גייען.
די רמז פֿון טומאת ספירת הנידה און ספירת הזבה
און דאָס איז די רמז פֿון טומאת ספירת הנידה [counting of the menstruant woman], ספירת הזבה [counting of the woman with irregular discharge], וואָס איז זיבן טעג.
אַ נייע הבנה אין דער ספירה פֿון דער זבה
און זיי האָבן געזאָגט אַנדערש. לעצטע מאָל האָבן זיי געזאָגט אַז די ספירת הזבה איז כּדי זי זאָל זיך מחבר [connect] זיין צוריק צו די מדרגה [level] פֿון זיבן, וואָס דאָס איז די סדר הויה בעולם [the order of existence in the world].
יעצט זאָגן מיר אַ ביסל אַנדערש, יעצט זאָגן מיר אַז די אשה [woman] איז טאַקע אַ ליידנדע, ס׳איז אַן אמת [truth], יעצט נעמט מען עס ערנסט די טומאה [impurity] וואָס זי האָט, און מ׳זאָגט אַז זי איז טאַקע געווען טמא [impure]. קען זיין אַז די טומאה איז טאַקע אַ דין [law/judgment] אַז זי פֿאַרשטייט נישט, אָבער מ׳נעמט עס ערנסט, און מ׳זאָגט אַז מ׳דאַרף ציילן זיבן טעג און נישט נאָר ציילן זיך צו מטהר [purify] זיין. און דאָס איז אַ דריטע זאַך וואָס מ׳דאַרף נאָך ווייטער טיפֿער מסביר [explain] זיין.
סיום
און דאָס איז געווען גענוג פֿאַר די וואָך צו מחדש [innovate] זיין חידושי תורה [Torah insights] לכּבוד [in honor of] די ימי הספירה [days of the counting]. און צו ווינטשן אַ פֿרייליכן שבת [a joyous Sabbath].
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור – פרשת אמור, תשפ״ו: סוד חמישים שערי בינה וספירת העומר
—
א. היסוד: משבע ל-49 – הקדמת הרמב״ן
הבריאה נבראה בשבעה ימים – זה מה שכתוב בגלוי בפרשת בראשית. אבל הרמב״ן בהקדמתו לתורה מגלה שכבה עמוקה יותר: כל יום מהשבעה מכיל בתוכו שבע מדרגות, ולכן המספר האמיתי הוא 49 – “מזוקק שבעתיים”. זהו הפירוש של “חמישים שערי בינה נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה” – לא רק 7 מדרגות פשוטות, אלא 49 שערים שלמים.
—
ב. נגלה ונסתר – שתי רמות בתורת משה
בחינת הנגלה (פשט):
פרשת בראשית מספרת על שבעה ימים – זה מה שאדם פשוט יכול להבין. “כח מעשיו הגיד לעמו” פירושו שאי אפשר לספר לאדם את העומק המלא של מעשה בראשית – לכן זה נארז בשבעה ימים.
בחינת הנסתר (סוד):
הכוונה האמיתית היא 49 שערים. אבל איך המספר 49 נרמז בתורה, כשבגלוי כתוב רק 7? הרמב״ן עונה: המקום היחיד שבו 49 נרמז הוא בשתי מצוות – ספירת העומר (“שבע שבתות תמימות תהיינה”) וספירת היובל (“וספרת לך שבע שנות שבת שבע שנים שבע פעמים”). לא בבראשית, אלא דווקא בפרשת אמור ובהר – במצוות של ספירה – שם טמון שורש כל סודות הבריאה.
הרמב״ן מסביר שבתורה דברים נרמזים בדרכים שונות: בגלוי, בראשי תיבות, בסופי תיבות, בקוצים שבאותיות – ולפעמים במצווה עצמה. מצוות ספירת העומר היא עצמה הרמז למבנה הבריאה.
—
ג. מדוע לא מופיע שמו של משה בבראשית?
התורה אינה חידושו האישי של משה – היא הייתה לפני הבריאה. משה גילה אותה, לא חידש. לכן לא כתוב “וידבר ה׳ אל משה” בתחילת בראשית – כדי שלא יחשבו שמשה המציא זאת.
שתי בחינות של “תורת משה”:
– מספר שמות והלאה – המצוות והסיפור הספציפיים לשמיטה שלנו (7,000 השנים שלנו).
– ספר בראשית – החכמה האוניברסלית של כל המציאות, שהיא הרבה יותר גדולה משמיטה אחת.
—
ד. קושיית רבי יצחק – “החודש הזה לכם”
המדרש שואל: מדוע התורה לא מתחילה מ״החודש הזה לכם”? הפירוש הוא: היהודים במצרים היו שקועים בשבע – בטבע, במלכות, במציאות השטחית. תכלית משה הייתה להעלות אותם ממדרגת 7 לשבת הגדול = יובל = 50 – מדרגה אחרת לגמרי של הבנה.
—
ה. “שבתות תמימות” – המפתח ל-49
“וספרתם לכם ממחרת השבת, שבע שבתות תמימות” – המילה “תמימות” (שלמות) היא המפתח. שבת פשוטה היא “חסרה” – רק 7. “שבתות תמימות” פירושו שבכל אחת מהשבע רואים את כל השבע – 7×7 = 49 מדרגות שלמות. זה ההבדל בין מבט מצומצם (7) להבנה רחבה ועמוקה (49).
—
ו. ההבדל בין 7 ל-49 – עולם, שנה, נפש
7 = צמצום:
אדם שמבין רק 7 חי ב״רגע בעלמא” – הוא רואה רק את הרגע, רק את השטח.
49 = רוחב:
כשאדם מגיע ל-49, הוא מבין שהעולם הרבה יותר גדול:
– בעולם – 49 שערי בינה, 49 שמיטות
– בשנה (זמן) – 49,000 שנה (לפי הרמב״ן), 49 ימים/שנים
– בנפש – 49 מדרגות של ענווה, 49 שערי טהרה
זה תואם את עקרון ספר יצירה של עולם-שנה-נפש: כל שלושת הממדים מקבילים – אותו מבנה של 49 משתקף בעולם, בזמן ובנשמה.
—
ז. שלוש שכבות של הבנה – חכמה, עבודה, טהרה
שכבה 1: בחינת החכמה / השכלה – הקונספט
יציאת מצרים היא כבר בכוח הבינה – הזוהר אומר שיציאת מצרים מוזכרת 50 פעמים בתורה. המשמעות: הקונספט של גאולה מכיל כבר בתוכו את כל 50 השערים. זה הרמז של הלילה הראשון של פסח – רגע היציאה.
שכבה 2: בחינת הנפש / עבודה – התהליך
אבל היהודים עצמם עדיין לא החזיקו שם! הקונספט הוא דבר אחד, אבל האדם צריך לעבור את 50 השערים – לשאול את השאלות, למצוא את התשובות, לצמוח מדרגה אחר מדרגה – עד שמגיע לשבועות. זהו תהליך ספירת העומר כתהליך טהרה: לא רק לדעת שאתה חופשי, אלא להיות חופשי.
הרמ״ק (שער י״ג, שער השעורים) מביא שני זוהרים להאיר את ההבדל: מה יציאת מצרים היא (בחכמה) לעומת מה שהיהודים השיגו (בעבודה) – והדרך ביניהם היא ספירת העומר.
שכבה 3: הקשר לטומאה/טהרה
ההבדל של 7 (ספירת נידה/זבה) ו-49/50 (ספירת העומר/יובל) משקף הבדל יסודי: צריך לא רק טהרה של 7, אלא טהרה של 50 – רמה אחרת לגמרי של טיהור.
—
ח. הבנה חדשה בספירת הנידה/זבה
קודם נאמר ששבעת ימי הספירה של זבה הם כדי להתחבר מחדש למדרגת שבע – סדר הבריאה. עכשיו באה הבנה עמוקה יותר: לוקחים את הטומאה של האישה ברצינות – היא באמת סובלת, היא באמת הייתה טמאה. גם אם הטומאה היא דין שלא מבינים לגמרי, צריך לקחת אותו ברצינות. שבעת ימי הספירה הם לא רק חזרה פורמלית לסדר, אלא תהליך טהרה אמיתי – מעבר דרך סבל לטיהור.
זוהי שכבה שלישית שצריכה הסבר עמוק יותר – השיעור נסגר בהערה שזה עניין שדורש עוד העמקה, בברכה לכבוד ימי הספירה.
—
ההלך ההגיוני בקיצור:
1. בראשית = 7 בגלוי → אבל האמת היא 49
2. איך יודעים? → הרמב״ן: הרמז טמון בספירת העומר ובספירת היובל
3. מה פירוש 49 לעומת 7? → צמצום לעומת רוחב, בעולם-שנה-נפש
4. איך מגיעים ל-49? → שלוש שכבות: חכמה (קונספט), עבודה (תהליך), טהרה (טיהור אמיתי)
5. יישום מעשי → ספירת העומר היא התהליך מ-7 ל-50, מטומאה לטהרה, מצמצום לשלמות
תמלול מלא 📝
חמישים שערי בינה וסוד ספירת העומר – פרשת אמור תשפ״ו
הקדמה: הסדרה על ספירת העומר
רבותי, פרשת אמור, תשפ״ו. אנו ממשיכים מעט בסדרה שלנו לכבוד ימי ספירת העומר, להוציא לאור את סוד חמישים שערי בינה, של כל סדר ימי הספירה.
השארנו בשבוע שעבר עם קושיא. הבאנו שהרמב״ן בהקדמה לתורה הסביר מה משמעות חמישים שערי בינה, אלו הם חמישים השערים.
פרק א: יסוד הרמב״ן – משבע לארבעים ותשע
שבעת ימי בראשית הופכים לשבע כפול שבע
לכאורה, מה שהוא מתכוון לומר שם, שהעולם נברא בשבעה ימים, ואם מבינים את הפרטים של כל שבעת הימים, יוצא שבע כפול שבע. אפשר לקרוא לזה מזוקק שבעתיים. לכאורה משמעותו שמשהו זוקק שבע פעמים. אבל יכול להיות שזה עצמו, שאם מבינים בבירור פירושו מחולק לשבעה, אז שבע פעמים מזוקק להבין בבירור משמעותו שבע כפול שבע, יוצא 49.
בחינת הנגלה – שבעת ימים
אז אפשר לומר פירוש כזה, אפשר לומר שבנגלה, וזה מתחבר למה שהרמב״ן מדבר שם, ואותו דבר הוא מדבר בהקדמה על פרשת בראשית. כשלומדים את פרשת בראשית כפשוטו, מוצאים רק שבעה דברים, שבעה ימים. זה מה שמספרים לעולם, ששת ימי בראשית.
“כח מעשיו הגיד לעמו” – גבול ההבנה האנושית
אבל על זה נאמר “לפיכך סתם לך הכתוב בראשית ברא אלקים, כח מעשיו הגיד לעמו”. הרמב״ן מסביר, “אי אפשר להגיד כח מעשי בראשית לבשר ודם”. אדם לא יכול להבין כח מעשי בראשית. מספרים לו שבעה, על דבר שהוא יכול להבין ברמה של אדם. אדם גם יכול לעבוד ששת ימים ולנוח בשבת. בחינה כזו מבין אדם, בחינת שבעת ימי בראשית.
פרק ב: הכוונה האמיתית – חמישים שערי בינה
הנסתר – ארבעים ותשעה שערים
אבל הכוונה האמיתית של ששת ימי בראשית, שעליה נאמר “חמישים שערי בינה נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה”, והרמב״ן לומד שם, זה מאוד מעניין, וצריך להבין זאת היטב, שכל התורה היא תורת משה.
הקושיא: מדוע לא מופיע שמו של משה בבראשית?
הרי לא מופיעה המילה משה רבינו, לא מופיעה עד פרשת שמות. האם אנו יודעים בכלל, האם אנו יודעים בכלל מי הוא משה רבינו? האם אנו יודעים בכלל, לא כתוב, התורה לא מתחילה “וידבר ה׳ אל משה לאמר, בראשית ברא אלקים”. היא מספרת לנו את המעשה. וכל זה אנו קוראים תורת משה.
תירוץ הרמב״ן: “נמסרה למשה”
והרמב״ן מבין שעל זה נאמר “כל החמישים שערי בינה נמסרו למשה”. זה חלק ממה שכתוב בגמרא. הרמב״ן אומר ש״נמסרה למשה” משמעותו שאפילו הדברים שלא כתוב בתורה שנמסרה למשה גם הם נמסרה למשה.
במילים אחרות, ששת ימי בראשית, כל ספר בראשית שבא לפני פרשת שמות, שם מופיעה הנבואה הראשונה של משה. והרמב״ן מסביר, מדוע בדיוק לא כתוב “וידבר ה׳ אל משה לאמר” בתחילת פרשת בראשית?
התורה אינה חידושו של משה
כי התורה באמת אינה תורתו של משה רבינו. שלא יחשבו, שאף אחד לא יטעה, וקוראים אותנו תורת משה, שמשה רבינו המציא זאת. הוא גילה, אבל לא חידש. התורה לא הייתה שלו, כפי שאנו לומדים שהתורה הייתה כתובה באש חרות על גבי אש לבנה אלפיים שנה לפני בריאת העולם.
התורה – החכמה של כל המציאות
במילים אחרות, התורה פירושה כל העולם, תורה פירושה החכמה שבראה את כל העולם. משה רבינו הוריד התלבשות אחת של זה, מהלך אחד של זה, אופן היוצא אחד של זה שהוא נוגע בזמן הזה לפי עניינו ולפי דרכו.
פרק ג: שתי רמות של תורת משה
הפרדוקס: תורת משה ותורת ה׳
אבל כל התורה נקראת תורת משה, וכאן יש כאילו אפשר לומר את שני הדברים, נכון? אבל מה שאנו קוראים תורת משה הוא מבראשית. מדוע לא מופיע שמו של משה רבינו בבראשית? כדי לומר לנו שזו לא סתם תורתו של משה, זו התורה של עצם המציאות בעולם.
אבל זו תורתו של משה, היא נקראת תורת משה. הרמב״ן אומר אפילו שמשה כתב אותה. אני מתכוון שזה כבר קצת כאילו נכנס לפרטים וטכני שמשה כתב אותה. אני מתכוון שאם מפשיטים מעט – וכך כתוב ברמ״ק ובמפרשים אחרים שמפשיטים יותר את הנקודה – ואם באמת מבינים זאת, שבגלל זה בדיוק לא כתוב שמו של משה, כי התורה אינה באמת תורת משה.
“תורת ה׳ תמימה” – התורה שלמה
זה גם מה שהרמב״ן אומר, אה, נמסרה למשה, כלומר, שלא תחשוב שבתורה חסר משהו, “תורת ה׳ אינה תמימה”, חסר משהו, לא, “לא יחסר כל בה”. זו לשון הרמב״ן, “תורת ה׳ תמימה” היא דרשתו, כן? “תורת ה׳ תמימה לא יחסר כל בה”. בתורת משה ובתורת הקב״ה לא חסר כלום.
מדוע? שערי הבינה נמצאים כאן
מדוע? כי תורת הקב״ה פירושה שערי הבינה שדרכם רואים כל עולם כולו, את כל העולם, וזה במובן מסוים גדול יותר.
שתי רמות: מבראשית ומשמות
אפשר לומר שיש שתי רמות תורת משה. יש רמה תורת משה שהיא מבראשית, ויש רמה תורת משה משמות.
תורת משה משמות היא רק המצוות, מעשה יציאת מצרים, כל הדבר שלמדנו ממשה רבינו, לפי ההתלבשות של התורה שהייתה צריכה להיות באותו זמן לכל היהודים, לכל הדורות שלומדים אותה תורה, אבל רק ההתלבשות האחת, אפשר לקרוא לזה רק השמיטה האחת, לפי דרכו של הרמב״ן להבין את העולם, רק שבעת אלפים השנה.
התורה גדולה יותר משמיטה אחת
אנו לומדים את התורה, כך למדו ספר התמונה ומפרשים מאוחרים יותר על הרמב״ן. אנו לומדים את כל התורה רק בבחינת שמיטה אחת, שבעת אלפים שנה אחת של העולם. נניח שכך הולך כל העולם שבעת אלפים שנה.
בסדר, אני אומר שבזמנו של משה רבינו, אבל לא בזמן של היום. זמן של היום הוא גם זמנו של משה רבינו. אנו חיים בשמיטתו של משה רבינו. אבל התורה עצמה הרבה יותר גדולה משמיטתו של משה רבינו.
התורה גדולה פי שבעה
התורה עצמה, אפשר לקרוא לה עצמה, אם רוצים אפשר לקרוא לכל הדבר משה רבינו. אבל משה רבינו שעולה בשמיטה זו הוא רק אחת מההופעות, אחת משבע הפעמים שהייתה התורה. התורה היא פי שבעה גדולה יותר מכל העולם, לפחות, מזוקק שבעתיים.
התורה כבר הייתה שמיטה שלמה לפני כן. אפשר אפילו לראות בשמיטה שלנו שהתורה כבר הייתה אלפיים שנה, אני מתכוון לפני בריאת העולם כבר הייתה התורה, כן? אז כבר שמיטה שלמה, אני לא יודע יותר. זה לא ממש שמיטה, אבל מציאות שלמה לפני בריאת העולם כבר התורה. זו משמעות חכמת המציאות, החכמה של כל חלקי המציאות, זו משמעות התורה.
פרק ד: החכמה – 49 במקום 7
הנגלה אומר שבע, הנסתר אומר ארבעים ותשע
עכשיו, החכמה, זה מה שאני מוציא ממה שהתחלתי לומר, החכמה יכולה לקרוא לנו 49 במקום 7. כי 7, זה מה שמשה רבינו בא ואמר שבת היא היום השביעי, והוא אמר לנו.
איך אמר לנו משה את התורה?
איך אמר לנו משה רבינו את התורה? הבה נבין, לכן נכון מה שהרמב״ן אומר, שאפילו בראשית הוא גם שמשה אמר לנו. מדוע הוא צריך לומר זאת? כי שלא תחשוב שבפרשת בראשית כתובים כל סודות מעשה בראשית, לא בנגלה. בנסתר כתוב, אבל בנגלה לא כתוב.
“לא מתן פותח בבראשית”
לכן אומרים לנו, “לא מתן פותח בבראשית”, אפשר באמת לחזור על לחם, כי לא כתוב, בנגלה של פרשת בראשית לא כתוב כל מעשה בראשית.
איפה כתוב כן? בבחינת מ״ט
איפה כתוב כן? בבחינת מ״ט, בבחינת שבע כפול שבע. זו משמעות הנסתר של התורה. הנסתר של התורה, זה 49, זה מה שמשה רבינו למד.
“חמישים שערי בינה נמסרו למשה”
על זה אומרת הגמרא, מספרת לנו הגמרא, שחמישים שערי בינה נמסרו למשה, לא רק שבעה שערי בינה כפי שרואים בפשט של התורה, אלא חמישים שערי בינה. נגלה למשה ונמסר אל משה, והרמב״ן מביא את התורה, כתוב בתורה בפרשת בראשית, הגם שבפרשת בראשית כתוב בשבעה מהם בפירוש, אבל ברמז וסוד מרומז כל ארבעים ותשעה מהם, מיד נראה איך מרומז בתורה, אני כבר אומר.
נגלה ונסתר – שתי רמות
אבל אצלנו, זה נסתר בתורה, לא הנגלה של התורה, הנגלה של התורה הוא שבעה, הנסתר של התורה הוא ארבעים ותשעה, כך יוצא הקודים, אם תוכלו גם לחשוב.
פרק ה: קושיית רבי יצחק – “החודש הזה לכם”
מדוע לא להתחיל מ״החודש הזה לכם”?
רבי יצחק אמר שהיו צריכים להתחיל את התורה “החודש הזה לכם”, משמעותו, באמת היו צריכים להתחיל מהנסתר, כן, כי ששת ימי בראשית, שלכאורה אפשר לומר התירוץ, אפשר לשאול אפילו, הרמב״ן שואל קושיא, מדוע היו צריכים כן להתחיל את התורה מבראשית? בשביל עיקר אמונה?
קושיית הרמב״ן ותירוצו
אבל אפשר לומר לפי הפשט, צריך להתחיל בשביל מצוות שבת. על זה עונה הרמב״ן, כשהוא שואל את הקושיא, אומר, היה יכול להיות כתוב בלוחות, היה מספיק להיות כתוב בלוחות “כי ששת ימים עשה ה'”, היו יודעים את מצוות שבת. בסדר, אז בגלל זה לא חסר.
אבל במילים אחרות, זה הפשט הפשוט. בגלל זה היו צריכים להתחיל לכאורה להתחיל מבראשית, היה משמעותו להתחיל משבת, שזה באמת על פי נגלה.
תירוץ רבי יצחק: “החודש הזה לכם” = מ״ט
בא רבי יצחק במדרש אומר, לא, צריך להתחיל “החודש הזה לכם”. מדוע מתחיל “החודש הזה לכם”? מ״ט. כי מה מתחיל מ״ט? אז כך, פשוט, הגם שאפשר ללמוד להיפך, שזו מצוה ראשונה שנתנו ישראל, אבל כאן צריך לראות דבר חדש.
פרק ו: משבע לשבת הגדול
היהודים במצרים – תקועים בשבע
במובן מסוים, היהודים במצרים היו תקועים בבחינת שבע. כן, כשאדם טובע, מה משמעות שבע, הוא היה תקוע במידות, הוא היה תקוע בשבעת ימי בראשית, זה עולם הטבע, שקוראים עולם הטבע, שקוראים מידת המלכות, השבע, בת שבע, נקרא שבע.
תכלית משה – להעלות לשבת הגדול
ובא משה, כל התכלית של משה הייתה באמת להעלות את היהודים משבת לשבת הגדול. לכן כשהשבת הראשונה באה נקראת שבת הגדול. מה משמעות שבת הגדול? שבת הגדול משמעותו יובל, כן, העולם יודע, שבת הגדול על פי קבלה משמעותו יובל.
חמישים פעמים יציאת מצרים בתורה
לכן אומר הזוהר, חמישים פעמים כתוב בתורה יציאת מצרים, ללמד שיציאת מצרים לא הייתה משבת, אלא משבת הגדול.
“וספרתם לכם ממחרת השבת”
ואיפה רואים את השבת הגדול בתורה? “וספרתם לכם ממחרת השבת”. מה משמעות שבת? פסח. אה, אתה חושב ששבת היא שבת? לא. שבת שאתה חושב היא רק שבעה, אבל העולם פי שבעה גדול יותר מהשבעה שלך.
המצווה האמיתית של משה
למדת את התורה כפי שמשה רבינו לכאורה ציווה את ישראל בנגלה, אבל אתה צריך גם ללמוד איך משה רבינו באמת ציווה את ישראל, שהוא התחיל באמת מבראשית, מ״כח מעשיו הגיד לעמו”. מה הוא לימד אותם? שבאמת יש ארבעים ותשעה בעולם, לא רק שבעה בעולם.
פרק ז: איך זה מרומז בתורה?
לא בפרשת בראשית
ואיך הוא לימד זאת? לא בפרשת בראשית. פרשת בראשית הוא כתב לילדים, שיוכלו להבין, לומר אצל המורים מה הקב״ה עשה ביום הראשון, וביום השני, וביום השלישי, וכן הלאה.
ב״החודש הזה לכם”
אבל איפה הוא אמר זאת? בתורה, בתורה של “החודש הזה לכם” הוא אמר זאת. איך הוא אמר זאת? כי הוא אמר “וספרתם לכם ממחרת השבת”, מהיום השמיני, אתה צריך לספור “שבע שבתות תמימות תהיינה”, שלמות.
“שבתות תמימות” – המפתח לארבעים ותשע
במילים אחרות, שבת שבבראשית היא שבת חסר כביכול, היא שבת קטן, חסר, יש רק שבעה, אין ארבעים ותשעה. זה יהיה שבועות שלמים.
ביאור הרמב״ן על “תמימות”
“תמימות”, הרמב״ן מסביר, הוא אומר שהוא מרמז את הסודות על המילה “תמימות”. הוא אומר “תמימות” זה מה שהוא מצביע על יובל, ואם היה על שמיטה, על השבע הפשוטה, היה רק חסרות כביכול.
שבתות קטנות, בינוניות וגדולות
“שבתות תמימות” – מקובל לומר “שבתות קטנות”, “שבתות בינוניות” ו״שבתות גדולות”. “שבתות תמימות” משמעותו שם שזה באמת, רואים בכל אחת מהשבע רואים שלימות של השבע, יוצא ארבעים ותשעה.
“ממחרת השבת” – ההשגה האמיתית
ואז סופרים ממחרת השבת. זו ההשגה האמיתית שמשה רוצה לתת ליהודים, הארבעים ותשעה, לא השבעה. זו משמעות “שבע שבתות תמימות תהיינה” שמתחילים לספור ולהוליך ממחרת השבת.
פרק ח: איך זה מרומז בתורה?
הקדמת הרמב״ן
וזה אומר הרמב״ן בהקדמתו. איך מרומז בתורה? בתורה כתוב רק שבעה. איך מרומז בתורה באמת? הוא אומר, המספר של ארבעים ותשעה.
הקושיא: איך רואים את כל הסודות?
במילים אחרות, איך מרומז שיש כאן את כל סודות הבריאה [secrets of Creation], כל סודות המדע [science], כל סודות הפילוסופיה [philosophy], כל סודות הקבלה [Kabbalah], זה הפשט האמיתי של שבת? ואפשר לחשוב ששומרים שבת כי הקב״ה ברא את העולם בשבעה ימים, ויש רק שבעה דברים בעולם.
תשובת הרמב״ן: ספירת העומר וספירת היובל
אומר הרמב״ן, אני אגיד לך איפה זה מרומז. זה מרומז בתורה במצוות ספירת העומר [counting of the Omer] ובמצוות ספירת היובל [counting of the Jubilee]. כן. יש הרבה ספירות [countings] בתורה של שבע, ספירת המצורע [counting of the leper] וספירת הזבה [counting of the woman with a discharge] וספירת הנדה [counting of the menstruant woman], כמו שלמדנו.
הספירה האמיתית
אבל איפה עומדת הספירה האמיתית? הספירה האמיתית עומדת בספירת היובל ובספירת השמיטה, ששתיהן הן אותו הדבר, “וספרת לך שבע שנים שבע פעמים” [And you shall count for yourself seven years, seven times – Leviticus 25:8] או “שבע שבתות תמימות תהיינה”.
המקום היחיד בתורה
שם הוא המקום היחיד בתורה, שם זה באמת מרומז בתורה, שמתנהל…
—
[המשך יבוא בחלק ב]
ספירת העומר: הרמז של מ״ט שערי בינה בתורה
פרק ב: הקדמת הרמב״ן — איך מ״ט מרומז בתורה?
היסוד של “שבע שבתות תמימות”
זה הפירוש של “שבע שבתות תמימות תהיינה” [שבע שבתות תמימות תהיינה: שבע שבועות שלמים יהיו] שמתחילים לספור מממחרת השבת [ממחרת השבת: היום שאחרי שבת]. וזה אומר הרמב״ן [רמב״ן: רבי משה בן נחמן, נחמנידס] בהקדמה [הקדמה: הקדמה]: איך זה מרומז בתורה? בתורה כתוב רק 7. איך מרומז בתורה באמת, הוא אומר, המספר של 49?
ועוד, איך מרומז שיש את כל סודות הבריאה [סודות הבריאה: סודות הבריאה], כל סודות המדע, כל סודות הפילוסופיה, כל סודות הקבלה [קבלה: מיסטיקה יהודית], זה הפשט האמיתי של שבת? ואפשר לחשוב ששומרים שבת כי הקב״ה ברא את העולם ב-7 ימים, ויש רק 7 דברים בעולם.
המקום היחיד בתורה שבו 49 מרומז
אומר הרמב״ן, הוא אומר, איך זה מרומז? זה מרומז בתורה במצוות ספירת העומר [ספירת העומר: ספירת העומר] ובמצוות ספירת היובל [ספירת היובל: ספירת שנות היובל]. כן, יש הרבה ספירות [ספירות: ספירות] בתורה של 7: ספירת המצורע [ספירת המצורע: ספירת המצורע], וספירת הזב [ספירת הזב: ספירת הזב], וספירת הנדה [ספירת הנדה: ספירת הנדה], כמו שלמדנו.
אבל איפה עומדת הספירה האמיתית? הספירה האמיתית עומדת בספירת היובל ובספירת השמיטה [ספירת השמיטה: ספירת שנות השמיטה], ששתיהן הן אותו הדבר: “וספרת לך שבע שנות שבת שבע שנים שבע פעמים” [וספרת לך שבע שנות שבת שבע שנים שבע פעמים: ותספור לך שבע שנות שבת, שבע שנים שבע פעמים], או “שבע שבתות תמימות תהיינה”. שם הוא המקום היחיד בתורה, שם באמת מרומז בתורה מה שחסר כביכול [כביכול: כביכול] מכלל התורה כולה [כלל התורה כולה: כלל התורה כולה], משורש התורה כולה [שורש התורה כולה: שורש התורה כולה].
דרכים שונות של רמז בתורה
ומה שהרמב״ן אומר שם, שבתורה הכל מרומז, לפעמים ברמז [ברמז: ברמז], לפעמים בגלוי [בגלוי: בגלוי], בגלוי כתוב 7. לפעמים, הוא אומר, יש דברים שעומדים רק בראשי תיבות [בראשי תיבות: בראשי תיבות], בסופי תיבות [בסופי תיבות: בסופי תיבות], בקוצים שבאותיות [בקוצים שבאותיות: בתגי האותיות], בציורים שעל גבי אותיות [בציורים שעל גבי אותיות: בצורות האותיות], וכדומה [וכדומה: וכדומה].
הרמז במצווה עצמה
ולפעמים זה מרומז במצווה. זה דבר מעניין. לפעמים זה מרומז במצווה. אם אתה מסתכל בפרשת בראשית, מצוות שבת, אתה רואה רק 7. אם אתה לומד פעמיים פרשת אמור ופרשת בהר, ואתה רואה שם, אתה רואה שם מה? אתה רואה שם שיש 49. שם אתה מתחיל לגלות את הסוד של איך העולם באמת.
שיטת הרמב״ן באורך ימי העולם
על פי קבלה [על פי קבלה: לפי הקבלה], העולם הוא הרבה. הרמב״ן אמר ממש כך, שהעולם לא עומד רק על 7,000 שנה, שזו החכמה המועטה שעומדת בגלוי, אלא הוא עומד על 49,000 שנה, שזה עומד בנוסח [נוסח: מבנה] של יובל, שזה, כמו שהוא אומר, זה 49 שנה.
פרק ג: חזרה לשאלה היסודית — מה הקשר לחמישים שערי בינה?
השאלה משבוע שעבר
עכשיו אנחנו חוזרים, אנחנו מגיעים לשאלה היסודית שלמדנו שבוע שעבר, ונשארנו עם שאלה, מה נכנס כאן, אם כל העולם הוא מ״ט, טוב מאוד, אז זה שער רבינו [שער רבינו: שערי רבינו], אין לזה שום קשר למה שיש.
הרמב״ן אומר שיש מ״ט שמיטות [שמיטות: שנות שמיטה] בעולם, העולם עומד באמת על מ״ט אלף שנה. או מה שלמדנו, הרמב״ן אומר עוד דרך בזה בפרשת בראשית ובפסוק פרשת ויכולו [ויכולו: ויכולו], אומר הרמב״ן שכל העולם הוא שבעת אלפים שנה, שית אלפי שני הוי עלמא [שית אלפי שני הוי עלמא: ששת אלפי שנה הוא העולם], והיום השביעי הוא יום השבת כנגד דעם של קדושת שבת [יום השבת כנגד דעם של קדושת שבת: יום השבת כנגד קדושת השבת].
מה יש לזה בכלל [בכלל: בכלל] עם הנושא [נושא: נושא] של חמישים שערי בינה [חמישים שערי בינה: חמישים שערי בינה]? זה עדיין נשאר קשה, עדיין יש עוד דברים שצריך לדעת לומר על זה.
ההבדל בין שבע למ״ט
אבל מה שאני חושב היום הוא כך, שה, בואו נעמוד על ההבדל של שבע ומ״ט, ההבדל של שבע ומ״ט, מה שזה אומר טומאה [טומאה: טומאה] וזה לא אומר טומאה, ההבדל הוא אותו סוג הבדל של חמישים שערי בינה שנמסרו למשה [שנמסרו למשה: שנמסרו למשה].
פרק ד: המבנה של עולם-שנה-נפש
שלושת הסדרים מקבילים זה לזה
במילים אחרות, בדיוק כמו שאדם, אנחנו מסתכלים על העולם מאוד בצמצום [צמצום: צמצום] בזמן. כולם הבינו מה אמרתי שבוע שעבר, שאפשר לענות על זה, שכולם הבינו שאני מתכוון לומר, אפשר לומר כמו שספר יצירה [ספר יצירה: ספר יצירה] אומר שהעולם נברא בעולם שנה ונפש [בעולם שנה ונפש: בעולם, שנה, ונפש], ושלושת הסדרים [סדרים: סדרים] מקבילים זה לזה [מקבילים זה לזה: מקבילים זה לזה].
המ״ט בכל שלושת הסדרים
כמו שיש בעולם [בעולם: בעולם] יש מ״ט שערי בינה מהקדמת הרמב״ן [הקדמת הרמב״ן: הקדמת הרמב״ן], כך יש בשנה [בשנה: בשנה] מ״ט שנה, מ״ט אלף שנה, או מ״ט ימים של ספירת העומר שעושים ממש רמז לזה, וכך גם יש בנפש [בנפש: בנפש] מ״ט מדרגות [מדרגות: מדרגות] של ענווה [ענווה: ענווה], אלו הם שערי בינה, כן, וכו׳ [וכו׳: וכולי]. כך כל אחד בוודאי הבין.
פרק ה: ההבדל העיקרי — צמצום מול רוחב
שבע היא בחינת צמצום
אבל עכשיו אני מוציא קצת יותר טוב ממה מורכב בדיוק ההבדל של השבע והמ״ט, ומבינים שההבדל מורכב מזה, שמה, שבשבע זה בצמצום, שבע היא הבחינה [בחינה: בחינה] של ששת ימי בראשית [ששת ימי בראשית: ששת ימי בראשית], זה היה הצמצום, שם היה שמה, שהעולם קטן מאוד.
כשהעולם קטן הזמן קטן
וכשזה קטן, כשעולמו של אדם קטן, הזמן שלו קטן, זה אומר קצר ימים [קצר ימים: קצר ימים], הוא מבין שבע שנים, שבעה ימים, זה כמה שהוא יכול להשיג [להשיג: להשיג], הוא לא מבין הרבה יותר. כשמדברים על ההרבה יותר, אדם אמיתי רואה רק את הרגע, זה אומר “רגע בעלמא” [רגע בעלמא: רגע בעולם], כן? “רגע קבע כל קוץ” [רגע קבע כל קוץ: רגע קבוע כל קוץ].
מ״ט היא בחינת רוחב
אדם, ככל שהוא מבין יותר זמן, יותר זמן מהבריאה [בריאה: בריאה], יותר זמן מהמציאות, הוא מבין רחב יותר, וממילא [ממילא: ממילא] בזה יש גם אותו סוג דבר, אותו מבנה, אולי אי אפשר לומר שזה אותו הדבר, אבל באותה דרך יבינו שמה? שבאותה דרך יש את הנקודה [נקודה: נקודה] שכל ההבנה [הבנה: הבנה] שיש לאדם בעולם היא באמת [באמת: באמת] תשע וארבעים גדולה, לא שבע גדולה.
הקשר בין נפש לעולם
זו אותה נקודה. כאן זה בנפש, מחברים את שניהם. יוצא שהנפש היא תשע וארבעים, הוא מבין שהעולם הוא תשע וארבעים גדול, בדיוק [בדיוק: בדיוק] כמו שיש, לא רק שבע. אותו דבר הוא מבין שההיסטוריה, כמה זמן העולם, הוא תשע וארבעים ולא רק שבע. אותו דבר הוא מבין בכל דבר, בכל דבר הוא מבין.
המדרגות בשבוע
שכמו שאפשר לראות שבע מדרגות, ששבעה ימים, שבוע אחד הוא יכול להחזיק בראש, שידע ששבשבוע אחד יש שני שבועות, ושלושה שבועות, וארבעה שבועות, ושישה שבועות, ושבעה שבועות, עד שבע פעמים, עד כל הדבר. זה הקשר של שני הדברים.
פרק ו: שלוש השכבות של הבנה
מטרת השיעור
וכאן אפשר להבין קצת, צריך כאן עוד הרבה דברים להבהיר ולהבהיר דברים שכל דבר בפני עצמו [בפני עצמו: בפני עצמו], ואחר כך לחבר את כל הדברים. השיעור היה יותר לחבר כמה דברים ביחד, אבל אני מקווה שזה גם מבהיר באותו זמן כל דבר בפני עצמו.
הדבר השלישי — בחינת עבודה
ויש כאן דבר שלישי שכל אחד יכול, אבל צריך רק לומר כדי שידעו שיש עוד דבר שנחבר, שיזכרו. זה עוד דבר שלם שצריך להיות מחובר [מחובר: מחובר] בסוגיא [סוגיא: סוגיא] כאן.
שני נושאים קיצוניים
דיברנו עכשיו על שני נושאים קיצוניים:
אחד הוא הנושא של שערי הבינה [שערי הבינה: שערי הבינה], שהוא כל חכמות העולם [חכמות העולם: חכמות העולם], כל חלקי העולם [חלקי העולם: חלקי העולם].
השני הוא הנושא של זמנים [זמנים: זמנים], שהוא יותר מחובר לכאורה [לכאורה: לכאורה] עם הפשט של ספירת העומר.
איך חיברנו אותם
הגם [הגם: אף על פי ש] שחיברנו עכשיו את שני הדברים, ואמרנו שהגלות [גלות: גלות], ואפשר להבין את זה, הגלות של מצרים או מעשה בראשית [מעשה בראשית: מעשה בראשית], זו מבט מצומצם מאוד קטן של שבע, וכשהורגים את פרעה והולכים לשבת הגדול [שבת הגדול: שבת הגדול], כשעומדים באמת בעולם, אז מבינים על תשע וארבעים.
זה לא רק משל
והבהרנו שלא מספיק לומר שזה משל [משל: משל] עם נמשל [נמשל: נמשל], או שזה אותו הדבר “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה” [כמו שהוא למעלה כן הוא למטה: כמו שהוא למעלה כן הוא למטה], בדיוק כמו שבאדם יש מידות [מידות: מידות] שונות, יש גם אצל הקב״ה, או הדברים היותר עמוקים שהמקובלים [מקובלים: מקובלים] אומרים, שאדם מתנהג במידות החסד [מידות החסד: מידות החסד] הוא מעורר [מעורר: מעורר] אצל הקב״ה את מידות החסד.
הפשט של ממחרת השבת
שמחים בפסח, טוב מאוד, כמו שבת, ממחרת השבת, פשט פשוט. אבל אם חושבים קצת יותר עמוק, מבינים שהעולם לא רק גדול שבע, העולם גדול תשע וארבעים.
פרק ז: הנפקא מינה — טהרה של חמישים
מה בכלל נפקא מינה?
מה בכלל נפקא מינה [נפקא מינה: נפקא מינה]? מגיע אחרי שבעה שבתות [שבעה שבתות: שבעה שבועות], אחרי שבעה שבועות פסח, היום הראשון של פסח, באים היהודים והם תופסים שזה לא מתחיל כאן, והם התחילו להבין, התחילו לספור ספירה.
ספירה אומרת עד יובל
ספירה אומרת שסופרים עד יובל [יובל: יובל], זה לא נגמר רק בשבע. מתחילים להבין שיש כאן הרבה יותר להוציא, יש הרבה יותר להבין.
טהרה של חמישים
אה, אם כך אז נפקא מינה, צריך להיות טהרה [טהרה: טהרה], מהי טהרה של חמישים, לא טהרה של שבע. יש רמה אחרת לגמרי של טהרה. ולגבי זה [לגבי זה: לגבי זה] עדיין לא שם, לגבי זה צריך להיות מותר [להיות מותר: להיות מותר] בימי הספירה [ימי הספירה: ימי הספירה]. זה פשט טוב מאוד להבין את שני הדברים.
פרק ח: הדבר השלישי — בחינת עבודה
ההבדל בין השכלה לעבודה
אבל יש כאן עוד דבר שלישי. במילים אחרות, זה כבר יותר, אפשר לקרוא לזה דינמיקה, יותר עבודה [עבודה: עבודה]. מה ההבדל? הרבה פעמים רואים, יש בחינת השכלה [בחינת השכלה: בחינת השכלה] ובחינת עבודה. בחינת השכלה היא עוד דרך לומר מה שדיברנו, קונספט של חכמה ובינה [חכמה ובינה: חכמה ובינה]. בחינת השכלה היא מה שהדבר הוא עצמו.
הרמ״ק בשער השיעורים
הרמ״ק [רמ״ק: רבי משה קורדובירו] בשער י״ג, שער השיעורים [שער השיעורים: שער השיעורים], הוא מביא את שני הזוהרות [זוהר: ספר הזוהר], וכך אני מבין את שני הדברים.
יציאת מצרים בכח הבינה
יש מה שכתוב בזוהר שיציאת מצרים [יציאת מצרים: יציאת מצרים] הייתה בכח הבינה [בכח הבינה: בכח הבינה], וכתוב חמישים פעמים בתורה יציאת מצרים להראות שזה היה בכח הבינה.
קושיית הרמ״ק
אבל אומר הרמ״ק, האם בגלל זה תגיד לי שמיד כשהיהודים יצאו ממצרים הם הבינו את הבינה, הם הבינו את כל חמישים שערי בינה שדיברנו? לא, זה עוד היה לפני מתן תורה [מתן תורה: מתן תורה], לפני זה היו צריכים לחכות חמישים יום.
ההבדל בין בחינת החכמה לבחינת הנפש
במילים אחרות, מה שהזוהר אומר שיציאת מצרים היא כבר בינה, זה מבחינת החכמה [מבחינת החכמה: מבחינת החכמה], מבחינת הלילה הראשון של פסח, מבחינת סוג הרמז שהרמב״ן אומר בהתחלה. חמישים, זה רמז על החמישים פעמים.
היהודים היו צריכים לעבור את חמישים השערים
אבל היהודים עצמם, מבחינת הנפש [מבחינת הנפש: מבחינת הנפש], מבחינת עבודה, עוד לא החזיקו שם. הם היו צריכים לעבור את חמישים השערים, וכמו שאמרנו פעם אחרת, לשאול את הקושיות [קושיות: קושיות] של חמישים השערים, למצוא את התירוצים [תירוצים: תירוצים] של חמישים השערים. ואז הם הבינו והגיעו לשבועות [שבועות: שבועות].
המאן דימותי טהור לעילא
כמו המאן דימותי טהור לעילא [מאן דימותי טהור לעילא: מי שמטהר עצמו למטה], הוא מגיע לשבועות, הוא מטהר עצמו בכל חמישים השערים. זו הבנה שלישית שמבינים.
הרמז של טומאת ספירת הנדה
שהלא חמישים הוא לא רק רמז על איך העולם, זה גם רמז על איך תהליך [תהליך: תהליך], על מהלך [מהלך: מהלך] שהאנשים הולכים, וזה הרמז של טומאת ספירת הנדה [טומאת ספירת הנדה: טומאת ספירת הנדה], ספירת הזבה [ספירת הזבה: ספירת הזבה], שהוא שבעה ימים, והם אמרו אחר, בפעם הקודמת הוא אמר את זה טוב—
—
[סוף חלק ב]
ספירת העומר: תהליך הטיהור דרך חמישים שערי טומאה
פרק ג: הקשר בין ספירת העומר לטיהור מטומאה
ואז נבין שהוא יגיע לשבועות, ש״ממחרת השבת תספרו לכם”, הוא מגיע לשבועות, הוא מטהר עצמו מכל חמישים שערי טומאה. וזו הבנה אחרת שמבינים, שהחמישים אינם רק רמז על איך שהעולם נברא, זה גם רמז על תהליך, על מהלך שבני האדם עוברים.
הרמז של טומאת ספירת הנידה וספירת הזבה
וזה הרמז של טומאת ספירת הנידה, ספירת הזבה, שהוא שבעה ימים.
הבנה חדשה בספירה של הזבה
והם אמרו אחרת. בפעם הקודמת אמרו שספירת הזבה היא כדי שתתחבר חזרה למדרגה של שבע, שזה סדר הויה בעולם.
עכשיו אנו אומרים קצת אחרת, עכשיו אנו אומרים שהאשה היא אכן סובלת, זו אמת, עכשיו לוקחים ברצינות את הטומאה שיש לה, ואומרים שהיא אכן הייתה טמאה. יכול להיות שהטומאה היא אכן דין שהיא לא מבינה, אבל לוקחים את זה ברצינות, ואומרים שצריך לספור שבעה ימים ולא רק לספור כדי להיטהר. וזה דבר שלישי שצריך עוד להסביר יותר לעומק.
סיום
וזה היה מספיק לשבוע זה לחדש חידושי תורה לכבוד ימי הספירה. ולאחל שבת שמח.
דער שיעור באהאנדלט די פנימיות'דיגע שייכות צווישן ספירת העומר, שמיטה און יובל, און ווי דאס קאנעקט זיך צום קאמפיין פאר'ן בית המדרש אין די טעג פאר שבועות. דער רמב"ן ברענגט ארויס אז שמיטה ויובל ווייזן אויף די זעלבע סוד ווי ספירת העומר - די גרעסערע סייקלס פון די וועלט און די פרטיות'דיגע סייקלס פון יעדער נשמה. דורך קנין הליכה - דאס גיין מיט דער תורה אין אלע אספעקטן פון לעבן - טרעפט א מענטש זיין אייגענעם חלק אין תורה און זיין פרטיות'דיגע שמיטה.
דער שיעור באהאנדלט די פנימיות'דיגע שייכות צווישן ספירת העומר, שמיטה און יובל, און ווי דאס קאנעקט זיך צום קאמפיין פאר'ן בית המדרש אין די טעג פאר שבועות. דער רמב"ן ברענגט ארויס אז שמיטה ויובל ווייזן אויף די זעלבע סוד ווי ספירת העומר - די גרעסערע סייקלס פון די וועלט און די פרטיות'דיגע סייקלס פון יעדער נשמה. דורך קנין הליכה - דאס גיין מיט דער תורה אין אלע אספעקטן פון לעבן - טרעפט א מענטש זיין אייגענעם חלק אין תורה און זיין פרטיות'דיגע שמיטה.
▶ לצפייה ללא יוטיוב / Watch without YouTube ✕ חזרה ליוטיוב / Back to YouTube
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
סיכום פון דעם שיעור – ערב שבת קודש בהר בחוקותי
דער סדר פון שיעור און דער כללות׳דיגער מהלך
דער סדר פון די שיעורים דאס יאר איז: מיטוואך און דאנערשטאג לערנט מען שמונה פרקים, תיקון המדות, און פרייטאג ברענגט מען ארויס א טיפערע, פנימיות׳דיגע מובן על פי דרך הזוהר און דרך הקבלה.
די וואך און נעקסטע וואך איז דער עיקר עבודה געווען דער קאמפיין פאר דעם בית המדרש – אויסצוהאלטן דעם פינאנציעלן יסוד אויף א גאנצע יאר. אבער אין דעם אליין ליגט אויך א פנימיות הדברים – ס׳קען נישט זיין אז עס פעלט דערין א פנימיות׳דיגע מובן. דער צוזאמענהאנג צווישן דעם קאמפיין און ספירת העומר ווערט אונטן ארויסגעברענגט.
—
ספירת העומר, שמיטה ויובל – איין סוגיא
די סוגיא וואס מען לערנט איז ספירת העומר, געבויט אויף דעם רמב״ן על התורה (דרך האמת) און דעם זוהר וואס גייט אין דעם זעלבן וועג. אפילו אז מען לערנט יעצט פרשת בהר בחוקותי, איז דאס אמת׳דיג די זעלבע סוגיא פון ספירת העומר – ווייל שמיטה, יובל, און ספירת העומר זענען אלע איין מהלך.
דער פסוק „וספרת לך שבע שבתות שנים”
דער פסוק זאגט: „וספרת לך שבע שבתות שנים, שבע שנים שבע פעמים”. רבינו בחיי פרעגט: פארוואס דארף דער פסוק אזוי מאריך זיין? שבע שבתות שנים – דאס קומט דאך אויס שבע שנים שבע פעמים, יעדער קען אליין רעכענען! דער ענטפער: דער פסוק וויל ארויסברענגען אז דו זאלסט נישט סתם ציילן זיבן יאר. דו זאלסט ציילן די מדריגה וואס הייסט „שבע שנים שבע פעמים” – די מדריגה פון שמיטה ויובל זאלסטו ציילן, נישט סתם א ציילונג.
דער רמב״ן און אבן עזרא
דער אבן עזרא זאגט אז דא שטייט „סוד ימות עולם רמוז במקום הזה”. דער רמב״ן אין זיין דרשה „תורת ה׳ תמימה” ברענגט דעם אבן עזרא און גיט אים א מורא׳דיגע קאמפלימענט: „ואין בספריו דבר המורה על קבלתו הטובה יותר מזה” – עס איז נישטא קיין בעסערע פלאץ וואו מען זעט אז דער אבן עזרא האט ריכטיג מקבל געווען.
(צד-דיון: דער רמב״ן׳ס שייכות מיט אבן עזרא)
דער רמב״ן האט, ווי ער שרייבט אין זיין הקדמה, „חתיכות מגולה ואהבה מסותרת” מיט רבי אברהם אבן עזרא. אסאך מאל קריטיקירט ער אים – אז דער אבן עזרא שרייבט סודות אבער האט אליין נישט פארשטאנען זיינע אייגענע סודות. אבער דא גיט ער אים א הסכמה: דער אבן עזרא האט ריכטיג פארשטאנען דעם סוד פון שמיטה ויובל, וואס איז דער סוד פון ימות עולם, וואס איז דער זעלבער סוד פון ספירת העומר, דער זעלבער סוד פון אנדערע מצוות וואס גייען מיט ספירה דשבעה – בפרט די צוויי מצוות וואס גייען ביז 49.
—
דער חלק פרטי פון יעדער נשמה
איינע פון די זאכן וואס שטייט אין ספרים, בפרט אין אריז״ל בנוגע ספירת העומר: א מענטש דארף אויסגעפינען זיין דרך פרטי – זיין פרטיות׳דיגער חלק אין תורה, אין אידישקייט, אין עבודת השם. דאס רופן די ספרים דער חלק – די סיבה פארוואס די נשמה איז אראפגעקומען אין עולם הזה.
אז א מענטש ווייסט נישט זיין חלק, איז ער צעמישט. ווען א מענטש דערגרייכט „לכך נוצרתי” – דאס איז א גאולה פרטית, א גרויסע גאולה. באופן כללי קען יעדער זאגן „לכך נוצרתי” – צו זיין אן ערליכער איד, א גוטער מענטש, מושל זיין אין זיינע התפעלות׳ן, מתקן זיין זיינע ניצוצות. אבער צו וויסן וועלכע זענען דיינע חלקים – דאס איז שוין א גרויסע גאולה.
ספירת העומר – דער וועג צום אויסגעפינען דעם חלק
איינע פון די כוונות פון ספירת העומר לויט דעם אריז״ל איז אויסצוגעפינען דעם חלק. דער אריז״ל זאגט: אויב איינער ווייסט זיין שורש, זאל ער זיך מכניע זיין לויט שורש נשמתו. אבער דער טיפערער פשט איז: דורך דעם דרך פון ספירת העומר געפינט מען עס אויס.
—
דער סוד פון קרבן מנחה
עס איז מקובל (און עס זענען דא ראיות דערויף, צווישן אנדערע דער ישמח משה זאגט בערך אזוי): דער נושא פון קרבן מנחה איז – צו באקומען א תשובה (אן ענטפער). יעדער קרבן האט א תפקיד; קרבן מנחה איז וויאזוי מען איז דורש את השם.
די ראיה: מנחת סוטה און מנחת העומר
א סוטה – א איד האט א ספק, ער ווייסט נישט אויב זי איז נטמאה אדער נישט. דאס איז א ספק אין הלכה, אדער א ספק אין חיים – ער ווייסט נישט אויב ער זאל זיך גט׳ן אדער נישט, ספיקות אין עבודת השם, ספיקות אין דרך החיים. דער וועג צו באקומען א תשובה הייסט ברענגען א מנחה. דאס איז די פעולה פון מנחה.
דערפאר קומט יעדער קרבן ציבור מיט מנחות – דער כהן, אלס מנהיג ישראל, דארף וויסן פון דער מנחה וויאזוי זיך צו פירן אין הנהגת הכלל והפרט אין יענעם טאג.
מנחת העומר – א כללית׳ע מנחה
מנחת העומר איז א ספעציעלע מנחה, א מנחת ביכורים, וואס דער גאנצער כלל ישראל ברענגט איינמאל. דער זוהר שטעלט צו אז דאס איז א בדיקה פאר די אשת חיל, פאר די שכינה – צו בודק זיין אויב חלילה איז נטמאה: „וטמא נפש ונקתה ונזרעה זרע”. פון דעם קרבן מנחת העומר ציילט מען 49 טעג.
—
יציאת מצרים = כללות, ספירת העומר = פרטים
יציאת מצרים הייסט כללות – יעדער איד גייט ארויס פון מצרים, ער וויל אנקומען צו זיין גאולה, אבער ער האט נאך נישט קיין גאולה ווייטער.
ספירת העומר הייסט פרטים – מען געפינט אויס חלקם בחיים. יעדער איד געפינט אויס דורכדעם וואס ער איז מרחיב די ענין פון מנחת העומר, ער ציילט 49 – שבע פעמים בשבע. מען קען זאגן כאילו יעדער איד געהערט אמת׳דיג צו איין טאג ספירה.
פארוואס ציילט יעדער אלע 49?
ווייל כל ישראל ערבים זה בזה. אזוי ווי דער אריז״ל זאגט וועגן וידוי: אויב איינער ווייסט נישט וועלכע חטא איז זיינע, זאגט ער א וידוי כללי – אשמנו בגדנו – אלע אותיות. נישט יעדער האט געטון אלע חטאים, אבער בתוך כלל ישראל זאגט מען א וידוי כללי כדי ער זאל זיך דערמאנען וואס ער האט געטון. דאס זעלבע ביי ספירת העומר.
דער אריז״ל: 49 סארטן שערי דינים
דער אריז״ל זאגט: עס זענען דא 49 סארטן שערי דינים – 49 סארטן פראבלעמען אויף דער וועלט. אויב איינער ווייסט וועלכע איז זיין שורש הנשמה, דארף ער נישט זינגען אלע – נאר איינס. אבער אין סידור האט מען אריינגעזעצט אלע, פאר די וואס ווייסן נישט.
—
גאולה פרטית – וועלכער טאג איז דיין טאג?
דער באגריף עמידה על דעתו – דאס הייסט גאולה פרטית. וועלכע פון די טעג פון ספירה איז אמת׳דיג דיינער? עס איז א מחלוקת ראשונים צי ספירת העומר איז 49 מצוות אדער איין מצוה. לויט דער פנימיות קען מען פארשטיין: בעצם דארף א איד נאר ציילן איין טאג – זיין טאג. אלע אידן צוזאמען, יעדער ציילט זיין טאג, און עס קומט אויס אז די גאנצע ספירה איז געציילט געווארן דורך א שותפות פון כלל ישראל.
דערפון קומט ארויס א רמז: ווען איינער פארגעסט א טאג ספירה, פירט מען זיך אז ער ציילט ווייטער אן א ברכה – ווייל ער ווייסט נישט וועלכער טאג איז זיין אמת׳דיגער טאג, און אפשר האט ער פונקט יענעם טאג פארגעסן. אבער אויב איינער ווייסט וועלכער טאג איז זיינער, איז ער בעצם פטור פון אלע אנדערע טעג, און ער קען ציילן מיט א ברכה יענעם טאג אפילו ווען ער האט אנדערע טעג פארגעסן. (דאס איז נאר א רמז, נישט א הלכה למעשה, נאר לפי קבלה.)
—
קנין הליכה – צוויי טייטשן
דער ערשטער טייטש: שטייגן פון מדריגה צו מדריגה
א מענטש דארף זיין א הולך כדי זוכה צו זיין צו זיין חלק אין תורה. דער חילוק צווישן א מענטש, א מלאך, און א בהמה איז – א מענטש טוישט זיך, שטייגט פון מדריגה צו מדריגה. דאס איז דער זעלבער ענין ווי ספירת העומר, וואו מען שטייגט פון מלכות שבמלכות ביז בינה שבבינה. (דער זוהר גייט אויף דעם סדר; אין סידור שטייט א פארקערטער סדר, אבער דאס איז נישט דער מקום צו מאריך זיין.)
דער צווייטער טייטש: גיין מיט דער תורה
הליכה מיינט וויאזוי מען גייט מיט דער תורה. וויאזוי טרעפט א מענטש זיין חלק אין תורה? נאר ווען ער גייט מיט דעם, ער לעבט מיט דעם, ער ברענגט אריין די תורה אין זיין גאנצן מהלך החיים – „בהתהלכך תנחה אותך, בשכבך תשמור עליך, והקיצות היא תשיחך.” ער דארף משלב זיין די תורה אין זיין גאנצע הליכה, אין זיין אייגענעם וועג – „לך לך בדרך”, „בדרכו.”
—
ענטפער אויף דער קשיא פון „arbitrary” רמזים
ווען מענטשן טענה׳ן אז רמזים, גימטריאות, קאמבינאציעס זענען arbitrary – „ס׳קען זיין אנדערש, לייג צו, נעם אוועק” – איז דער ענטפער: דאס איז מיין הליכה. איך רעד נישט פון א כללי׳דיגע זאך אז די גאנצע וועלט מוז אזוי זיין. איך רעד פון מיין אייגענעם וועג, און דורך דעם טרעף איך מיין חלק אין תורה – וועלכע מצוות דארף איך מער טון, וועלכע חלקי עבודה, וועלכע וועגן פון לערנען, מיט וועלכע מענטשן, אין וועלכע פלאץ. דאס איז דער סוד פון הליכה.
—
דער קאמפיין און ספירת העומר – א פנימיות׳דיגער צוזאמענהאנג
עס איז נישט בחנם וואס שוין דריי-פיר-פינף יאר איז דער מנהג אז יעדע יאר ערב שבועות איז מען עוסק אין אויפשטעלן דעם פינאנציעלן יסוד פון בית המדרש. דער הלכה זאגט: דבר טוב שנהג שלוש פעמים ווערט א נדר – דאס מיינט אז ווען א מענטש זעט אז עפעס חזר׳ט זיך, איז דאס א סימן אז דא ליגט זיין חלק.
דעם קאמפיין צו מאכן אין די טעג צווישן ל״ג בעומר און שבועות, אין דער צווייטער העלפט פון ספירת העומר – דאס ווייזט אז דא ליגט עפעס. און דאס איז פארבונדן מיט דעם ב׳ סיון – דער געבורטסטאג – וואס פאלט אויס אין דער זעלבער תקופה. דאס איז נישט קיין „אפשר” – מ׳דארף עס ארויסהאבן.
צווייטע האלב ספירה – א נייע בחינה
אין קבלה ספרים (עבודת ישראל און אנדערע) שטייט אז די לעצטע צוויי וואכן פון ספירה, נאך ל״ג בעומר, איז א נייע בחינה, א צווייטע האלב.
—
רמב״ן אויף „ושבתה הארץ שבת לה'” – שמיטה, שבת, און יובל
רש״י׳ס טייטש
רש״י פרעגט: וואס הייסט „שבת לה'”? די ערד רוט – פאר דיר, אייבערשטער? רש״י ענטפערט: „כשם שנאמר בשבת בראשית” – אזוי ווי „ויקחו לי תרומה” מיינט „לי לשמי”, לכבוד, אזוי אויך „שבת לה'” מיינט לכבוד השם, לשמה. שמיטה איז לכבוד השם, אזוי ווי שבת בראשית.
רמב״ן׳ס קשיא אויף רש״י
דער רמב״ן פארשטייט נישט רש״י׳ס טייטש. יעדע זאך איז לשם השם – עבודה, מצוות, אלעס. פארוואס דארף עס שטיין דווקא דא? דער רמב״ן קוקט אן אז דער וועג וויאזוי די תורה לייגט אראפ א מצוה, וויאזוי זי פארציילט עס, ברענגט ארויס דעם סוד, די פנימיות – אפילו ווען דער תוכן איז דער זעלבער. „שבת לה'” מוז עפעס ספעציפיש מיינען.
רמב״ן׳ס טייטש – „להשם הגדול”
דער רמב״ן זאגט: דער ספרי מיינט אז שמיטה און שבת גייען אויף דער זעלבער מהלך, מיט איין חילוק: שבת ווייזט אויף „שיתא אלפי שנין הוי עלמא” – די זיבן טויזנט יאר פון דער וועלט. אבער יובל ווייזט אויף א העכערע מדריגה – חמישים שערי בינה.
„שבת לה'” מיינט נישט סתם „לה'” – נאר „להשם הגדול”. וואס הייסט „השם הגדול”? עס איז דא א השגה, א ספירה, א מידה פון גאט וואס הייסט „די גרויסע גאט.” מכלל דאיכא קטן – עס איז דא א „השם הקטן” כביכול, קטנות, א קליינע השגה. „השם הגדול” מיינט גדלות השם – דער אייבערשטער אליינס האט א גדלות אין זיך. דער אריז״ל רופט עס מוחין דגדלות; דער רמב״ן הייסט עס ספירת התפארת; דער רשב״י – ספירת הבינה.
אויף דעם שטייט: „בשבועה אמרתי, מזמור שיר לעתיד לבוא, שיקבלו שבת מנוחה לחיי העולמים.” חיי העולמים – דאס איז דער „השם הגדול.” נישט סתם „שבת לה'” נאר „שבת להשם הגדול” – א בחינה פון שבת הגדול, די העכערע לעוועלס, נאך העכער פון דער סתם שבת.
(זייט-באמערקונג: אידישע חשבונות)
ווען מען ציילט זאכן – אויך אין פראקטישע ענינים ווי דער קאמפיין – דארף מען הערן אז אידישע נומערן, אידישע חשבונות זענען שוין געמאכט געווארן כדי אנצוקומען צו א מהלך. עס איז דא א סוד, א סטרוקטור, א העכערע סטרוקטור וואס אויף דעם שטייט אלעס – אזוי ווי „שבע שנים שבע פעמים” ווייזט אויף די זיבן ספירות, אויף די זיבן ימות עולם.
—
דער רמב״ן׳ס קשיא: פארוואס איז שמיטה אזוי חמור?
דער רמב״ן שטעלט א שארפע קשיא: יעדע מצוה האט איר אייגענע מדרגה פון שכר ועונש – ס׳איז דא חייבי כריתות, חייבי מיתות בית דין, מלקות, א.א.וו. געווענליך מאכט דאס סענס – מצוות וואס זענען מער חמור האבן א גרעסערע עונש. אבער שמיטה? שמיטה האט נישט קיין חיוב מיתת בית דין, נישט קיין כרת – ס׳איז בסך הכל א לאו, ווער ס׳עסט שמיטה-פירות איז עובר אויף א לאו. און דאך זאגט די תורה אז אויף שמיטה קומט גלות – „אז תרצה הארץ את שבתותיה” – און דאס ווערט אויך געברענגט אין נביאים. וואס איז עפעס אזוי חמור אן א לאו וואס האט נישט קיין שווערע עונש, אז דערפאר זאל קומען גלות?
דער רמב״ן׳ס תירוץ: שמיטה איז א יסוד האמונה – פונקט ווי שבת
דער רמב״ן ענטפערט: שמיטה איז נישט סתם א מצוה – ס׳איז פון יסודי התורה. פונקט ווי שבת: שבת האט א חיוב סקילה, א מחלל שבת איז כגוי, ווייל שבת ווייזט אויף דעם יסוד האמונה פון חידוש העולם – אז הקב״ה האט באשאפן די וועלט. אויף דעם דרייט זיך אלעס, דערפאר איז שבת אזוי חמור. דער רמב״ן ברענגט דאס פון רמב״ם.
אויב אזוי, זאגט דער רמב״ן, שמיטה איז אויכעט א רמז אויף חידוש העולם – אויף דעם זעלבן יסוד. דער אבן עזרא זאגט אז שמיטה רמז׳ט אויף דעם וואס די וועלט וועט זיך אפשטעלן זיבן מאל, און ס׳וועט אריינגיין אין יובל, און אלעס גייט צוריק צום מקור. ווייל עס רמז׳ט אויף יסודי האמונה, דערפאר איז עס אזוי חמור.
(מעטאדאלאגישע באמערקונג וועגן דעם רמב״ן)
דא ליגט אן אינטערעסאנטער פונקט: דער רמב״ן פרעגט א קשיא על פי פשט און ענטפערט א תירוץ על פי סוד. ער טוט דאס אסאך מאל. ווייל דער רמב״ן האט אמת׳דיג פארשטאנען אז ווען ער זאגט „סוד” מיינט ער נישט סתם א צוגעלייגטע קבלה – ער מיינט אז די תורה פארשטייט מען נישט אמת׳דיג אן געוויסע מושגים און יסודות וואס מאכן סענס פון די זאכן. דאס איז „דרך האמת” – נישט סתם א סוד, נאר דער אמת׳ער פשט.
—
וואס פאר א סארט עונש איז גלות? – א פונדאמענטאלע חקירה
אין תורה זענען דא פארשידענע לעוועלס פון עונשים – מיתה, מלקות, כרת. וועלכע לעוועל איז גלות? דער ענטפער: גלות איז נישט קיין לעוועל אין דעם רגיל׳ן סיסטעם פון עונשים. גלות איז עפעס אנדערש לגמרי.
מ׳זעט אז גלות קומט פאר עבודה זרה, פאר עובר זיין אויף כל התורה כולה, אבער אויך פאר שמיטה. דער רמב״ן ברענגט די משנה אין אבות: „גלות בא על” – עינוי הדין, שמיטת הארץ, א.א.וו. וואס איז דער משותף?
גלות איז נישט א שטראף – ס׳איז א „אויס-סינק” מיט דעם גרעסערן סייקל
דער יסוד: ווען מ׳רעדט וועגן גלות, רעדט מען נישט פון א סתם׳ע שטראף פאר א סתם׳ע עבירה. ס׳איז דא גרעסערע סייקלס אויף דער וועלט – נישט יעדע זאך איז צוגעבונדן צו „איך האב היינט געטון א מצוה אדער אן עבירה.” גלות און גאולה – דאס איז דער סוד הקץ, דער סוד פון דעם גאנצן נושא. ס׳איז נישטא קיין שום איינצלנע עבירה וואס מ׳איז חייב גלות דערפאר. א מענטש קען טון אסאך עבירות און ס׳וועט נאך אלץ נישט געשען גלות, און ער קען טון קלענערע עבירות און דארפן גיין אין גלות.
גלות געשעט ווען א מענטש איז „אויס פון סינק” מיט דעם גרעסערן סייקל – ער איז אויס-קאנעקטעד מיט דער כללות׳דיגער סדר.
—
דער משל פון אן אדם פרטי – גלות אויף א פערזענליכן לעוועל
צו פארשטיין דעם ענין ווערט געברענגט א משל פון א פרטי׳ן מענטש: א מענטש וואקסט אויף אין א משפחה, א קהילה, א פלאץ. וועלכע עבירה איז גורם אז ער זאל דארפן אוועקמופן פון זיין שטאט? א גט איז א סארט גלות – „ויגרש את האדם” – לשון לגרש אישה, ארויסגיין פון גן עדן. ס׳איז נישטא קיין ספעציפישע עבירה וואס מאכט דאס. א מענטש קען טון גרויסע עבירות און בלייבן אויף זיין פלאץ, און קלענערע עבירות קענען אים ארויסווארפן.
וועלכע סארט עבירות ברענגען גלות? – די וואס זענען פוגם אין דער זאך אליין. פונקט ווי ביי א סוטה: א פרוי וואס גייט מיט פרעמדע מענער – אפשר איז עס נישט די גרעסטע עבירה אויף דער ליסט, אבער אויב דו ווילסט זיין אין דעם בית, מוזטו זיך צושטעלן צום סדר פון דעם פלאץ. אויב דו טוסט זאכן וואס מאכן דיך „אויס סינק” מיט דעם ריכטיגן סדר, געהערסטו נישט דארט.
גלות איז אויך א תיקון – „משנה מקום משנה מזל”
גלות איז מכפר עוונות. אין דעם נייעם פלאץ איז נישטא די פראבלעם. ער האט זיך צוקריגט מיט דער משפחה, מיט דער קהילה – גייט ער אין א צווייטע שטאט, משנה מקום משנה מזל. וואס הייסט „מזל”? מזל מיינט די סייקל וואס א מענטש איז אין סינק מיט – דער גרעסערער סייקל וואו ער לעבט, אזוי ווי שמיטה, אזוי ווי יובל.
—
דער רמב״ן׳ס יסוד: אין ארץ ישראל הערשט דער סייקל פון שכינה/בינה
אין ארץ ישראל הערשט דער סייקל וואס הייסט שכינה, וואס הייסט בינה, וואס הייסט דער סייקל פון שמיטה ויובל. ביסט צוקריגט מיט דעם – „הארץ תקיא אתכם” – דער סייקל אליין ווארפט דיך ארויס. דו גייסט אין א צווייטע פלאץ וואו ס׳איז דא אן אנדערע סייקל, און דארט וועסטו זיך אן עצה געבן.
דאס איז וואס דער רמב״ן מיינט ווען ער רעדט פון ימות עולם – פון ששת ימי בראשית ביז עולם הבא, די גאנצע סדר פון 49,000 יאר. דאס איז א כללות׳דיגע זאך, נישט סתם א שטראף פאר אן עבירה – ס׳איז דער סייקל.
—
דער זוהר אין בהר: אן עבד גייט ארויס בשמיטה – און דער רמב״ן׳ס לשון
דער זוהר אין פרשת בהר זאגט אז אן עבד גייט ארויס בשמיטה וביובל. ביובל – יא, דאס ווייסן מיר. אבער בשמיטה? על פי הלכה גייט אן עבד ארויס נאך זעקס יאר ווען ער איז געווארן אן עבד, נישט בשמיטה! דאס איז איינע פון א ליסט קשיות וואס מענטשן האבן געהאט אויף דעם זוהר – אז עס שטימט נישט מיט דער הלכה.
אבער – דער רמב״ן אליין שרייבט בפירוש: „גם העבד יש לו שמיטה ויובל.” דער רמב״ן מיינט נישט אז אן עבד גייט ממש אהיים בשמיטה – די הלכה ווייסט ער. ער מיינט אז דאס איז די זעלבע איידיע – דער עבד׳ס ארויסגיין נאך זעקס יאר איז זיין אייגענע שמיטה, זיין פערזענליכער סייקל.
—
דער חילוק: כללות׳דיגע סייקלס און פרטות׳דיגע סייקלס
דא קומט צוריק דער יסוד פון אנהייב: אזוי ווי ס׳איז דא א סייקל בכללות (שמיטת העולם), איז דא א סייקל בפרטות (שמיטת עצמו). ווען א מענטש איז „אויט אוו סינק” מיט זיך אליינס, איז ער אין גלות – נישט פון ארץ ישראל, נאר פון זיין משפחה, פון זיין אייגענע נפש אפילו – ער ווערט צעמישט, זיינע עצות ארבעטן נישט, ער דארף טרעפן אן אנדערע סייקל וואס ארבעט פאר אים. דאס איז די בחינה פון עבד שיוצא בשמיטה – זיין אייגענע שמיטה.
—
דער צוזאמענהאנג צו ל״ג בעומר
דאס איז אויך דער ענין פון ל״ג בעומר: א מענטש האט כביכול געענדיגט ספירה ביי דריי און דרייסיג. דער מנהג אבלות פון ספירה ענדיגט זיך ביי ל״ג בעומר לויט מנהג אשכנז. פארוואס? ווייל אונז האבן געענדיגט. די וואס האבן געמאכט די מנהגים האבן פארשטאנען אז ס׳איז דא פארשידענע מנהגים אין ספירה – ס׳איז דא וואס הייבן אן דעמאלט, ס׳איז דא וואס הייבן אן דעמאלט – ווייל יעדער האט זיין אייגענע ספירה, אזוי ווי אן עבד וואס גייט ארויס אין שמיטה – נישט שמיטת העולם, נאר שמיטת עצמו, זיין אייגענע.
דאס דערקלערט אויך פארוואס ס׳זענען דא אזויפיל פארשידענע מנהגים אין ספירת העומר – איינער הייבט אן אבלות דעמאלטס, דער אנדערער דעמאלטס – ווייל יעדער איינער פארשטייט ווען זיין ספירה איז, ווען זיין פערזענליכער סייקל הייבט אן און ווען ער ענדיגט.
—
דער סוד פון שמיטה ויובל – כלליות און פרטיות: דריי מדריגות
דאס איז דער סוד פון שמיטה ויובל אויף דריי מדריגות:
1. ארץ ישראל שרייט די כלליות׳דיגע שמיטה – דער גרויסער קאסמישער סייקל.
2. פאר יעדן עבד שרייט זי די פרטיות׳דיגע שמיטה – זיין פערזענליכער באפרייאונג.
3. פאר יעדן איד שרייט זי אז ער האט זיינע אייגענע סייקלס – און אויב ער פאלט ארויס, דארף ער האבן א וועג צוריק אריין.
דאס איז פארבונדן מיט וואס מען האט פריער געלערנט וועגן שבעת ימי טהרתו – אז דער מענטש גייט צוריק אין זיינע זיבן טעג וואס ער קען אויפטון, ער האט א מסגרת פון עבודה אין די טעג.
פונקטליך פארוואס דאס איז אזוי – דאס איז נאך א באזונדערער שמועס. אבער דאס איז דער סדר – אונזערע עבודות וואס מיר טוען אין די טעג.
תמלול מלא 📝
ספירת העומר, שמיטה ויובל, און דער פנימיות׳דיגער סוד פון מנחת העומר
הקדמה: דער סדר פון די שיעורים
רבותי, ס׳איז היינט ערב שבת קודש בהר בחוקותי.
אונז האבן מיר גערעדט אז דער סדר פון די שיעור דעיאר איז ארויסצוברענגען א מער פנימיות׳דיגע מובן וואס אונז לערנען דאנערשטאג און מיטוואך אין די שיעורים פון שמונה פרקים [Shemonah Perakim: Maimonides’ Eight Chapters on Ethics], פון די ענינים פון תיקון המדות [tikkun hamiddos: character refinement], ארויסצוברענגען טיפער פרייטאג על פי דרך הזוהר [al pi derech haZohar: according to the way of the Zohar], על פי דרך הקבלה [al pi derech haKabbalah: according to the way of Kabbalah].
די פנימיות הדברים פון דעם קאמפיין
אונז דארפן אונז יעצט אויך ארויסברענגען, די וואך איז געווען די שיעורים, אפשר מ׳קען זיך נישט רופן קיין שיעורים, אבער די עיקר עבודה די וואך און נעקסטע וואך איז געווען וועגן די קאמפיין וואס אונז פירן כדי אויסצוהאלטן די בית המדרש [beis hamedrash: house of study] א גאנצע יאר. און ס׳איז דא זיכער אין דעם אויך די פנימיות הדברים [pnimiyus hadevarim: the inner dimension of the matters], ס׳קען דאך נישט זיין אז ס׳איז נישט דא קיין פנימיות הדברים אין דעם. דאס איז איין זאך.
די סוגיא פון ספירת העומר
די צווייטע זאך איז, אז אונז לערנען דאך די סוגיא [sugya: Talmudic topic] פון ספירת העומר [Sefiras HaOmer: the counting of the Omer] דא, געבויט אויף די לערנען די רמב״ן על התורה [Ramban al haTorah: Nachmanides’ commentary on the Torah], די דרך האמת [derech ha’emes: the way of truth], און די זוהר [Zohar: foundational work of Kabbalah] וואס גייט מיט די זעלבע וועג, געבויט אויף דעם, אדער ביידע, ס׳איז דא אפשר חילוקים [chilukim: distinctions], מ׳דארף נאך אנקומען צו איון אויב מ׳איז אנגעקומען. אבער אונז גייען אין די זעלבע סוגיא, און ס׳איז יעצט די צייט דערפון.
פרשת בהר בחוקותי און ספירת העומר: איין סוגיא
אפילו מ׳לערנט יעצט פרשת בהר בחוקותי [Parshas Behar-Bechukosai: Torah portions dealing with the sabbatical and jubilee years], לערנען אונז דעם רמב״ן על התורה נאכ׳ן זוהר, אז דאס איז אמת׳דיג די זעלבע סוגיא פון ספירת העומר.
דער פסוק “וספרת לך שבע שבתות שנים”
“וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים” [vesafarta lecha sheva shabbosos shanim sheva shanim sheva pe’amim: “And you shall count for yourself seven sabbaticals of years, seven years seven times” – Leviticus 25:8].
זאגט רבינו בחיי [Rabbeinu Bachya: 13th century Spanish commentator], וואס דארף די פסוק אזוי אונז מסביר זיין? שבע שבתות שנים קומט אויס שבע שנים שבע פעמים, איך קען אליינס רעכענען, ווער ס׳קען מעטה [mathematics], קען אליינס רעכענען.
נאר זאגט רבינו בחיי, דא מיינט די פסוק ארויסצוברענגען אז דו זאלסט נישט ציילן סתם זיבן יאר, דו זאלסט ציילן די מדריגה [madreigah: spiritual level] וואס הייסט “שבע שנים שבע פעמים”, און די מדריגה וואס הייסט שמיטה ויובל [shemittah veyovel: sabbatical and jubilee years], דעי זאלסטו ציילן, נישט סתם ציילן. דאס איז וואס די רבינו בחיי זאגט אויף דעם וואס די פסוק איז מאריך, און לכאורה [apparently] לערנט ער אזוי פשט [pshat: the simple meaning].
דער אבן עזרא און דער סוד ימות עולם
און דער רמב״ן וואס האט געזאגט אז דא שטייט, אין אבן עזרא [Ibn Ezra: Rabbi Abraham ibn Ezra, 12th century Spanish commentator], וואס ער זאגט אז דא שטייט סוד ימות עולם רמוז במקום הזה [sod yemos olam ramutz bamakom hazeh: the secret of the days of the world is hinted at in this place].
דער רמב״ן אין זיין דרשה תורת ה׳ תמימה [drashas Toras Hashem Temimah: the sermon “The Torah of God is Perfect”] זאגט אז ער ברענגט דעם שטיקל אבן עזרא און ער זאגט “ואין בספריו דבר המורה על קבלתו הטובה יותר מזה” [ve’ein bisfarav davar hamoreih al kabbalaso hatovah yoser mizeh: “And there is nothing in his books that indicates his good tradition more than this”]. דער רמב״ן אסאך מאל האט ער, אזויווי עס שטייט אין זיין הקדמה [hakdamah: introduction], “חתיכות מגולה ואהבה מסותרת” [chatichus megulah ve’ahavah mesuteres: “revealed pieces and hidden love”] מיט רבי אברהם אבן עזרא, און דא געבט ער אים א מורא׳דיגע קאמפלימענט.
דער רמב״ן׳ס שייכות מיט אבן עזרא
ער האט אויך א רייבעריי מיט רבי אברהם וועגן זיינע סודות [sodos: secrets], רבי אברהם שרייבט סודות, אסאך מאל זאגט ער אז ער האט נישט פארשטאנען אליין זיינע אייגענע סודות, און פארוואס פארשטייט ער נישט דא דעם סוד, וכדומה [vechadoimeh: and the like].
דא זאגט דער רמב״ן אז דעם שטיקל אבן עזרא איז נישטא קיין בעסערע פלאץ וואו דו זעסט אז דער אבן עזרא האט ריכטיג מקבל געווען [mekabel: received] די קבלה [kabbalah: the tradition], אין אנדערע ווערטער, דאס איז א הסכמה [haskamah: approbation] פון רמב״ן אויף קבלת רבי אברהם אבן עזרא. קבלת רבי אברהם אבן עזרא איז געווען ריכטיג, ווייל ער האט פארשטאנען ריכטיג די סוד פון שמיטה ויובל, וואס דאס איז די סוד פון ימות עולם, וואס דאס איז די זעלבע סוד פון ספירת העומר, די זעלבע סוד פון אנדערע מצוות [mitzvos: commandments] וואס גייען מיט ספירה דשבעה [sefirah deshiv’ah: counting of seven], אבער בפרט [bifrat: especially] די צוויי מצוות וואס גייען ביז ניין און פערציג, אזויווי מיר האבן געלערנט לעצטע וואך.
דער צוזאמענהאנג צווישן דעם קאמפיין און ספירת העומר
די אלע זאכן זענען קאנעקטעד. ס׳איז דאך נישט בחנם וואס אונזער סדר איז נישט פון היינט, שוין דריי, פיר, פינף יאר מיין איך, וואס יעדע יאר ערב שבועות [erev Shavuos: the eve of the holiday of Shavuos] זענען מיר עוסק אין אויפשטעלן די יסוד הממוני [yesod hamamoni: the financial foundation], די יסוד פון פינאנציעלע יסוד פון אונזער בית המדרש אויף א גאנצע יאר. ס׳ווערט מער און מער אז דאס איז די צייט פון דעם, אבער ס׳איז שוין אן אלטע מנהג [minhag: custom] פון א פאר יאר פון אונזער בית המדרש אייני, פון מיר.
דבר טוב שנהג שלוש פעמים
און אז א איד זעט, א איד זעט דאך די הלכה [halachah: Jewish law], דבר טוב שנהג שלוש פעמים ווערט א נדר [davar tov shenohag shalosh pe’amim ve’ert a neder: a good thing practiced three times becomes a vow]. וואס הייסט ס׳ווערט א נדר? די טייטש איז אז ווען א מענטש זעט, ס׳איז שווער צו… פון מענטשן, איינע פון די זאכן וואס שטייט אין ספרים, בפרט אפילו אין ספירת העומר, שטייט אין אריז״ל [Arizal: Rabbi Yitzchak Luria, 16th century master Kabbalist], א מענטש דארף זיך אויסגעפינען זיין דרך פרטי [derech perati: individual path], זיין פרטיות׳דיגע חלק אין תורה [Torah], זיין פרטיות׳דיגע חלק אין אידישקייט, זיין פרטיות׳דיגע חלק אין לעבן, אין עבודת השם [avodas Hashem: service of God].
דער חלק פון יעדער נשמה
די ספרים רופן דאס דער חלק [chelek: portion], די סיבה פארוואס די נשמה [neshamah: soul] איז אראפגעקומען, די סיבה פארוואס די נשמה איז דא בעולם הזה [ba’olam hazeh: in this world]. מען דארף קענען הערן דעם חלק, מען דארף קענען הערן די זאך, אז נישט איז א מענטש צעמישט.
גאולה פרטית: “לכך נוצרתי”
ווי לאנג א מענטש… ס׳איז א גאולה פרטית [geulah pratis: personal redemption], א גרויסע גאולה פרטית, נישט פסח [Pesach: Passover], נישט שבועות [Shavuos: the holiday of Weeks], מתן תורה [matan Torah: the giving of the Torah]. א גרויסער חלק פון גאולה פרטית איז ווען א מענטש ווייסט “לכך נוצרתי” [lechach notzarti: “for this I was created”].
דאס איז די… באמת באופן כללי [be’oifen klali: in a general way] קען יעדער איינער, ס׳איז נישט קיין חכמה [chochmah: wisdom] צו זאגן “לכך נוצרתי” צו זיין אן ערליכער איד, צו זיין א גוטער מענטש, צו מושל זיין [moshel zein: to rule over] אין זיין התפעלות [hispa’alus: emotional reactions], צו מתקן זיין [metakein zein: to repair] די תיקונים [tikkunim: repairs] און ניצוצות [nitzotzos: sparks] וואס זענען זיין חלק, וויאזוי מען וויל עס זאגן. אבער צו וויסן וועלכע זענען דיינע חלקים, וואס איז טאקע דעם חלק, דאס איז א גרויסע גאולה פאר א מענטש.
ספירת העומר און דער אויסגעפינען דעם חלק
און איינע פון די כוונות [kavanos: intentions] פון ספירת העומר, אין די אריז״ל, איז אויסצוגעפינען דאס. נישט ממש אויסצוגעפינען דאס, אויב איינער ווייסט, ער זאל זיך מכניע זיין [machni’a zein: to subjugate oneself] לויט שורש נשמתו [shoresh nishmaso: the root of his soul]. אבער איך בין מפרש [mefaresh: explain] אז אויב אזוי ס׳מיינט אז דורך די דרך פון ספירת העומר געפינט מען דאס אויס.
דער סוד פון קרבן מנחה
איך לערן אויך אז דאס איז די סוד פון מנחת העומר [minchas ha’omer: the Omer meal offering]. איך מיין אז ס׳איז געווען א שיעור וועגן דעם צוויי יאר צוריק אדער אמאל. א מנחה [minchah: meal offering] האב איך א קבלה [kabbalah: tradition], איך ווייס שוין נישט פון וואו, אבער איך האב א קבלה, מקובל בידינו [mekubal beyadeinu: we have received as a tradition], און איך האב געטראפן אויף דעם שפעטער ראיות [re’ayos: proofs], איך מיין דער ישמח משה [Yismach Moshe: Rabbi Moshe Teitelbaum, 19th century Chassidic master] זאגט בערך אזוי, און איך האב געטראפן ממש ראיות אין מפרשים [mefarshim: commentators], איך געדענק נישט יעצט, אבער ס׳איז מקובל בידינו אז די נושא [noseih: topic] פון קרבן מנחה [korban minchah: meal offering], קרבן מנחה איז געמאכט צו באקומען א תשובה [teshuvah: answer/response].
די פעולה פון קרבן מנחה
יעדע קרבן [korban: offering] האט א געוויסע תפקיד [tafkid: role] וואס ער טוט. קרבן מנחה איז וויאזוי מ׳איז דורש את השם [doresh es Hashem: seeking God].
אה, די ראיה [re’ayah: proof] איז “אחרי תשובה” [acharei teshuvah: after an answer], ער איז פון מנחת סוטה [minchas sotah: the meal offering of the suspected adulteress] און מנחת העומר. איך דארף נישט קיין גרעסערע ראיה.
מנחת סוטה: ספק אין הלכה און אין חיים
אז א איד האט א ספק [safeik: doubt], א ספק אין הלכה אפילו, אזוי ווי א סוטה [sotah: suspected adulteress], ער ווייסט נישט אויב זי איז געווען נטמאת [nitma’as: became impure] אדער נישט, אדער אויך א ספק אין חיים, ער ווייסט נישט אויב ער זאל זיך גט׳ן [get’n: divorce] אדער נישט, א ספק. אדער א איד האט אנדערע ספיקות [sefeiykos: doubts], ספיקות אין עבודת השם, ספיקות אין דרך החיים [derech hachaim: the way of life], איז דא וועגן וויאזוי צו באקומען א תשובה, און די וועג הייסט א מנחה, ברענגען א מנחה.
מנחה, די סגולה [segulah: special quality] פון מנחה, נישט די סגולה, די פעולה [pe’ulah: action/effect] פון מנחה איז צו באקומען די תשובה. דאס איז די סוד פון קרבן מנחה, און וועגן דעם איז דא קרבן ציבור [korban tzibbur: communal offering], יעדער קרבן קומט מיט מנחות ציבור, שוין, יעדער קרבן באמת קומט מיט מנחה ונסכה [minchah veniskeha: meal offering and libation], יעדער קרבן האט, אמת דיקי זיכער יעדער קרבן ציבור, דער כהן [kohen: priest] דארף דאך זיין דער מנהיג ישראל [manhig Yisrael: leader of Israel], ער דארף וויסן פון די קרבן מנחה וויאזוי זיך צו פירן, וויאזוי זיך צו פירן בהנהגת הכלל והפרט [behanhagos haklal vehapratt: in the leadership of the community and the individual] אין יענע טאג.
מנחת העומר: א כללית׳ע מנחה
ובפרט [uvifrat: and especially] איז דא א קרבן וואס הייסט מנחת העומר, וואס הייסט א ספעציעלע קרבן, מנחת ביכורים [minchas bikkurim: the first-fruits meal offering], וואס דער כלל [klal: community] ברענגט. מ׳קען אפילו פרעגן, ס׳איז דאך געפאסקנט [gepaskent: ruled in Jewish law] אז יעדער איד זאל ברענגען ביכורים [bikkurim: first fruits], אמת פון שבועות, וואס ביכורים פון פירות האילן [peiros ha’ilan: fruits of the tree] רופן עס די חכמים [chachamim: the Sages], ברענגט טאקע יעדער איד עקסטער, אבער די מנחת העומר האבן די חכמים געלערנט מקרא מלא [mikra malei: from the full text of Scripture], ברענגט יעדער איד, ברענגט נאר כלל ישראל איינמאל. אבער דאס איז א מנחה כללית [minchah klalis: a general meal offering], א מנחת העומר, אזוי ווי מנחת סוטה, און די זוהר שטעלט עס צו אז דאס איז א בדיקה [bedikah: examination] פאר די אשת חיל [eishes chayil: woman of valor], פאר די שכינה [Shechinah: Divine Presence], צו בודק זיין [bodeik zein: to examine] אויב חלילה [chalilah: God forbid] איז אונס, אויב איז נטמאה [nitma’ah: became impure], וטמא נפש ונקתה ונזרעה זרע [vetamei nefesh venikesah venizre’ah zara: “and if she was defiled, she shall be cleared and shall conceive seed” – Numbers 5:28].
יציאת מצרים = כללות, ספירת העומר = פרטים
און די טייטש איז אז די קרבן מנחת העומר פון דעם ציילט מען 49 טעג.
די טייטש איז אזוי, אז די כלל, יעדער איד בתוך כלל ישראל [besoch Klal Yisrael: within the community of Israel] גייט ארויס פון מצרים [Mitzrayim: Egypt], ער וויל דאך אנקומען צו זיין גאולה [geulah: redemption], אבער ער האט נאך נישט קיין גאולה ווייטער, ער קען זיך גאר פון כללים [klalim: general principles], האט מען געלערנט פריער, יציאת מצרים [Yetzias Mitzrayim: the Exodus from Egypt] הייסט כללות [klalus: generality], ספירת העומר הייסט פרטים [peratim: details].
וואס הייסט פרטים?
וואס הייסט פרטים? אז מ׳געפינט אויס חלקם בחיים [chelkam bachaim: their portion in life], יעדער איד געפינט אויס דורכדעם וואס ער איז מרחיב [marchiv: expands] די ענין פון מנחת העומר, ער ציילט פון דעם 49, שבע פעמים בשבע [sheva pe’amim besheva: seven times by seven], און מ׳קען זאגן כאילו [ke’ilu: as if] יעדער איד געהערט אמת׳דיג צו איין טאג ספירה, אזוי קען מען זאגן.
כל ישראל ערבים זה בזה
אדרבה [adrabah: on the contrary], יעדער איינער דארף ציילן אלע 49 טעג, ס׳איז פשוט ווייל כל ישראל ערבים זה בזה [kol Yisrael areivim zeh bazeh: all Israel are responsible for one another], אויב איינער ווייסט נישט, אזויווי די אריז״ל זאגט אויף אנדערע זאכן, אז אויב איינער ווייסט נישט זאגט ער וידוי [vidui: confession], אז ס׳איז דא א וידוי פאר אלע צדי״ק אל״ף בי״ת [tzaddik alef-beis: the righteous alphabet – referring to the alphabetical acrostic of the confession], פארוואס? יעדער מענטש האט דאך געזינדיגט נאר אין איינס, רוב מענטשן האבן נישט געטון אלע אשמנו בגדנו [ashamnu bagadnu: “we have been guilty, we have betrayed” – the confession prayer], און ס׳איז טאקע דברים כלליים [devarim klaliyim: general matters], אבער על חטא [al cheit: “for the sin” – the detailed confession] איז פרטים, נישט יעדער האט געטון די אנדערע, אבער בתוך כלל ישראל, אויב איינער ווייסט נישט זאגט מען א וידוי כללי, ער זאל זיך דערמאנען וואס ער האט געטון. דאס איז די זעלבע בחינה [bechinat: aspect] ספירת העומר.
די 49 סארטן שערי דינים
אבער באמת׳דיג, די אריז״ל זאגט אויב איינער ווייסט, די אריז״ל זאגט אז ס׳איז דא 49 סארטן שערי דינים [sha’arei dinim: gates of judgments], סארטן פראבלעמען וואס זענען דא אויף די וועלט, אויב איינער ווייסט וועלכע איז זיין שורש הנשמה [shoresh haneshamah: the root of the soul], מ׳דארף נישט זינגען אלע, מ׳דארף נאר זינגען איינס, און אין די סידור [siddur: prayer book] האט מען אריינגעזעצט אלע, און מיר האבן קלאר געמאכט אז ס׳איז נישט גענוג צו זאגן אז ס׳איז א משל מיט א נמשל [mashal im a nimshal: a parable with its application], אדער אז ס׳איז דאס זעלבע “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה” [kemo shehu lema’alah kein hu lematah: “as it is above, so it is below”], פונקט אזוי ווי ביי א מענטש איז דא פארשידנארטיגע מדות [middos: character traits], איז אויך ביי דער אויבערשטער, אדער די טיפערע זאכן וואס די מקובלים [mekubalim: Kabbalists] זאגן, אז א מענטש פירט זיך אין די מדות החסד [middos hachesed: traits of kindness] איז ער מעורר [me’oreir: awakens] ביי דער אויבערשטער די מדות החסד.
דער קאמפיין אין די טעג צווישן ל״ג בעומר און שבועות
צו מאכן דעם קאמפיין אין די טעג צווישן ל״ג בעומר [Lag BaOmer: the 33rd day of the Omer] און שבועות, אין די צווייטע האלב ספירת העומר. זעט אויס אז דא ליגט עפעס. איך בין טאקע געבוירן אין דער תקופה [tekufah: period], ב׳ סיון [Beis Sivan: the second day of the month of Sivan] בין איך געבוירן געווארן, סאו זעט אויס אז ס׳מאכט סענס אפשר פון דעם הכוונה [hakavannah: the intention]. מ׳דארף עס ארויסהאבן, ס׳איז נישט קיין אפשר.
קנין הליכה: וויאזוי מען טרעפט זיין חלק אין תורה
צוויי טייטשן אין קנין הליכה
און אויף דעם העלפט קנין ההליכה. דאס איז די טייטש, ער זאגט אזא תורה אויף א שטייענדיגע הליכה. און מיין טאטע האט צוגעלייגט אז ער האט געטייטשט אזוי, און איך וויל טייטשן אנדערש, על פי מיין הייליגן טאטע, וואס איז די פנימיות, וואס איז די ווארט פון דעם א קנין הלכה, קנין הליכה, וואס איז די ענין פון הליכה, וואס ער מיינט נישט סתם מיט עפעס א ווארט, ער האט געזאגט עפעס א למדנ׳ישע ווארט, א קנין הליכה.
דער טאטע׳ס טייטש: א מענטש דארף זיין א הולך
אבער מיין טאטע האט געטענה׳ט אז על פי פנימיות וואס ער מיינט איז, אז א מענטש דארף זיין א הולך, כדי א מענטש זאל זוכה זיין צו זיין חלק אין תורה דארף ער זיין א הולך, וואס שטייט אין אלע ספרים, די חילוק פון א מענטש און א מלאך און א בהמה, א מענטש טוישט זיך, א מענטש איז א הולך, א מענטש איז נישט אלעמאל די זעלבע זאך, א מענטש שטייגט פון מדריגה צו מדריגה.
דאס איז אוודאי די זעלבע ענין ווי ספירת העומר, מ׳שטייגט פון מדריגה צו מדריגה, פון מלכות שבמלכות ביז בינה שבבינה, די פשט פון זוהר וואס גייט אויף דעם סדר, אין די סידור שטייט א פארקערטע סדר, אבער נישט יעצט די זמן צו מאריך זיין אין דעם. און דאס האט ער געטייטשט.
דער אייגענער טייטש: הליכה מיינט גיין מיט דער תורה
איך וויל טייטשן אביסל אנדערש, איך טראכט אביסל אנדערש, אז הליכה, הליכה, אדער ווי די הלכה איז, די הליכה דאס איז וויאזוי מ׳גייט מיט דעם. וויאזוי ווייסט א מענטש וואס איז זיין חלק אין תורה? אוודאי דארף ער דאס וואס ער שטייגט, נישט קיין סתירה.
גאולה פרטית: וועלכער טאג איז דיין טאג?
אבער וויאזוי ווייסט א מענטש, די עמידה, דאס הייסט די גאולה פרטית, גאולה פרטית, ס׳איז געווען א שיעור וועגן גאולה פרטית און גאולה כללית פאר פסח, גאולה פרטית איז דאס וואס איך זאג מיין, די עמידה על דעתו, וואס איז זיין פארט, וועלכע פון די טעג פון די ספירה איז אמת׳דיג פאר אים?
די מחלוקת ראשונים און די פנימיות׳דיגע טייטש
יא, ס׳איז א מחלוקת ראשונים צו ס׳איז ניין און פערציג מצוות אדער איין מצוה, איך ווייס די גאנצע מחלוקת, לויט דעם פנימיות קען מען עס פארשטיין, כאילו בעצם די יהודי דארף נאר ציילן איין טאג ספירה, דאס וואס מ׳קען זאגן כאילו אויב יענער מענטש וואלט געוואוסט וועלכע טאג איז זיין טאג, וואלט ער נאר געדארפט ציילן יענע טאג, און ס׳איז א שותפות, יעדער איד, אלע כלל ישראל צוזאמען, ער ציילט, איך צייל מיין טאג, דו ציילסט דיין טאג, ס׳איז א חכמה׳לע, ס׳בלייבט אז יעדער האט געציילט די גאנצע ספירה. און די רעשט פון די טעג קען ער פארגעסן.
די הלכה פון פארגעסן א טאג – א רמז
דאס וואס מ׳פירט זיך נאך פסקים אזוי לפחות אז מ׳האט פארגעסן איין טאג ציילט מען נישט מיט א ברכה, ווייל דו ווייסט נישט וועלכע טאג איז דיין טאג אמת׳דיג צו ציילן, ממילא אז דו ווייסט נישט, קען זיין אז דו האסט פונקט יענע טאג פארגעסן, איינער ווייסט וועלכע טאג איז זיין טאג צו ציילן, איז אנדערע טעג ווען ער האט פארגעסן, לפי דעתי, לפי קבלה, איך וויל נישט זאגן א הלכה, אבער לפי די רמז קומט אויס, איך זאג עס נאר אויף דעם דרך אז מען זאל עס ארויסהאבן, לפי די רמז קומט ארויס אז ער דארף נישט ציילן, ער דארף נישט מורא האבן, ער קען ציילן מיט א ברכה יענע טאג, אלע אנדערע טעג איז ער בעצם פטור, ס׳איז נאר אזא רמז זה לעומת זה, כח הנ״ל לעניות דעתי בהשגותי.
וויאזוי מען טרעפט זיין חלק אין תורה
איז וואס טראכט איך? אז וויאזוי טרעפט א מענטש זיין חלק אין תורה? נאר אז ער גייט מיט דעם. וואס הייסט ער גייט מיט דעם? ער גייט מיט דעם טייטש און ער לעבט מיט דעם, אז ער גייט אין זיין וועג, “בדרכו”, “לך לך בדרך”, ווי די גמרא זאגט, “לך לך בדרך ולא בדרך מצוה”.
אז איינער גייט נאר בדרך מצוה, דעמאלטס טוט ער אלע מצוות, תרי״ג מצוות, אוודאי דאס איז די הליכה פון א איד באופן כללי. אבער איינער וויל טרעפן זיין וועג אין תורה, דארף ער מיטנעמען די תורה, “בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך”. ער דארף פרובירן אריינצוברענגען, צו משלב זיין, משלב זיין איז א צו א קליינע ווארט, אריינצוברענגען די תורה אין זיין גאנצע הלוך ילך, אין זיין גאנצע מהלך החיים, לויט ווי ער גייט, ער גייט מיט דעם.
דער ענטפער אויף די קשיא פון “arbitrary” רמזים
און מען דארף דא פארשטיין, דא איז דא א פראבלעם ווען מענטשן זאגן, “אקעי, דו זאגסט א רמז, דו דארפסט מאכן א קאמבינאציע, און שב ואל תעשה, דו האסט געמאכט א גימטריא מיט א רמז, ס׳איז arbitrary, ס׳קען זיין אנדערש, לייג צו, ס׳קען זיין אנדערש”.
אויף וועמען רעדט מען דאך? דאס איז דאך מיין הליכה, איך האב נישט קיין אנדערע הליכה, איך רעד נישט פון כללי אז די גאנצע וועלט מוז אזוי זיין, איך רעד פון מיין הליכה וויאזוי ס׳איז, און דא נאר אין בחינה אזוי טרעף איך מיין חלק אין תורה, איך וויל וויסן וועלכע מצוות דארף איך מער טון, וועלכע חלקי עבודה, וועלכע חלקי תורה, וועלכע וועגן פון לערנען, מיט וועלכע מענטשן צו לערנען, און אין וועלכע פלאץ צו לערנען, וכו׳ וכו׳. דאס איז די סוד פון הליכה.
די צווייטע האלב ספירה – א נייע בחינה
דאס איז אזוי, וויאזוי גייט זיך דאס קאנעקטן צו די נושא פון די טעג פון די זמן, די תקופה, די צווייטע האלב ספירה, מען קען עס רופן, אין קבלה ספרים שטייט, אין עבודת ישראל איז מעריך וועגן דעם, האסטו א נייע בחינה, די צווייטע לעצטע צוויי וואכן אין ספירה, מער ווייניגער נאך ל״ג בעומר. ווייל ספירות, מ׳דארף, מ׳קען דאס עפענען, אבער איך וויל נישט ווערן סטאק אויף דעם יעצט. איך וויל זאגן נאך א ווארט וועגן די המשכות וואס אונז לערנען, וועגן די סוגיא פון די ספירות שבעה און די ספירות ימי עולם. און איך וויל זאגן אזוי, אפשר מיר קאנעקטן אלעס, אבער מ׳דארף נישט אלעס אויספירן און חייב נאר אן.
רמב״ן אויף “ושבתה הארץ שבת לה'” – שמיטה, שבת, און יובל
רש״י׳ס טייטש: “שבת לה'” מיינט לכבוד השם
דער רמב״ן, דא אין די פרשה, רעדט פון דעם פסוק “ושבתה הארץ שבת לה'”. און דער רמב״ן דינגט זיך אויף רש״י. רש״י זאגט “שבת לה'”, “כשם שנאמר בשבת בראשית”. רש״י האט לכאורה פארשטאנען אז “שבת לה'” איז אים שווער. וואס הייסט “ושבתה הארץ שבת לה'”? די ערד איז שבת, טאטשעריעניע שביתה, אויפהערן צו ארבעטן, די ערד הערט אויף צו דיר, אייבערשטער? וואס איז די טייטש?
זאגט רש״י, אלעס איז לה׳. אזוי ווי “ויקחו לי תרומה” – דארט האט אויך דער רמב״ן זיך געדינגען אז ס׳מיינט נישט אזוי על פי קבלה – “ויקחו לי תרומה”, טייטשט רש״י “לי לשמי”, דאס הייסט לכבוד. “לי לשמי” דאס הייסט לכבוד. לכבוד שבת איז לכבוד השם, אזוי ווי שבת בראשית איז לכבוד השם. די שבת וואס מ׳מאכט יעדע וואך איז לכבוד השם, אזוי אויך די שמיטה איז לכבוד השם. דאס איז לשם השם, דאס איז לשמה. דאס איז לכאורה פשוט׳ע טייטש וויאזוי רש״י האט פארשטאנען.
רמב״ן׳ס קשיא: פארוואס שטייט עס דווקא דא?
און דער רמב״ן זאגט, ער פארשטייט נישט וואס רש״י זאגט, דאס איז נישט דער פשט פון די מדרש. לשם השם, יעדע זאך איז לשם השם. עבודה איז לשם השם. פארוואס דארף עס שטיין דא לשם השם?
דאס הייסט, דער רמב״ן האט ארויסגעהאט אז דער נוסח וואס שטייט אין די פסוקים, ס׳איז אויך זייער אסאך זאכן וואס די פנימיות, די דרך האמת, ער פרעגט אזוי א קשיא. איינער קען זאגן, אקעי, דאס טייטש, דאס איז דאס וואס ער מיינט. פארוואס שטייט עס פונקט דא? איי, ס׳קען שטיין אמת׳דיג איבעראל, און דא שטייט עס. וואס איז דיר א חילוק? ס׳איז נישט קיין קשיא.
די תורה׳ס וועג פון אראפלייגן א מצוה ברענגט ארויס דעם סוד
אבער דער רמב״ן קוקט אן, אזוי ווי די תורה, אזוי ווי ס׳זאגט פריער דער רבינו בחיי, אויב ס׳שטייט אין די תורה א גאנצע חשבון, מוז זיין אז די תורה וויל ארויסברענגען עפעס פון דעם וועג. מיר האבן גערעדט וועגן דעם די פארגאנגענע שיעורים אסאך מאל וועגן דעם, די וועג ווי אזוי די תורה לייגט אראפ א מצוה, ווי אזוי זי פארציילט עס, אפילו דער תוכן איז דער זעלבער, ברענגט ארויס די סוד, ברענגט ארויס די פנימיות. “שבת לה'” מוז עפעס מיינען, ס׳איז נישט סתם א זאך. און מיר דארפן דאס אויך טון.
קאנעקשן צו אידישע חשבונות
איך האב דאס געטראכט צו זאגן א קאנעקשן צו די סוגיא פון די אנהייב, אז ווען מ׳ציילט זאכן, ס׳איז דא איינער ציילט און מ׳מאכט אלע מיני וועגן און מעטשד און ער רעדט אזויפיל געלט און אזויפיל געלט. מ׳דארף הערן אז די אידישע נומערן, די אידישע חשבונות, איז שוין געמאכט געווארן כדי אנצוקומען צו עפעס א מהלך. ס׳איז דא עפעס א מהלך אין דעם, ס׳איז דא עפעס א סוד אין דעם, ס׳איז דא עפעס א סטרוקטור, א העכערע סטרוקטור וואס אויף דעם שטייט אלעס. אזוי ווי “שבע שנים שבע פעמים” וואס ווייזט אויף די זיבן ספירות, אויף די זיבן ימות עולם, וכו׳ וכו׳.
רמב״ן׳ס טייטש: שמיטה און שבת גייען אויף דער זעלבער מהלך
זאגט דער רמב״ן, איז נישט דאס די טייטש פון די מדרש, נישט דאס די טייטש פון די ספרי. די ספרי מיינט בכלל עפעס אנדערש. די ספרי מיינט צו זאגן אזוי: ווען די ספרי זאגט אז שבת איז “כשם ששנינו בשבת בראשית”, מיינט עס אונז מסביר זיין אז שביעית, שמיטה מיט שבת גייען אויף די זעלבע מהלך, זיי פארן אויף די זעלבע מהלך.
וואס איז די זעלבע מהלך? נאר מיט איין חילוק, אזוי ווי איך האב לעצטע וואך מסביר געווען, שבת, דאס איז די ענין פון שיתא אלפי שנין הוי עלמא, די זיבן טויזנט יאר פון די וועלט. אבער, וויאזוי הייסט עס, אבער יובל ווייזט אויף א העכערע מדרגה וואס הייסט חמישים שערי בינה, וואס הייסט נאך א העכערע מדרגה.
“שבת לה'” מיינט “שבת להשם הגדול”
און דאס איז די טייטש פון “שבת לה'”. “שבת לה'”, און “לה'” מיינט נישט סתם “לה'”, נאר דער רמב״ן זאגט “להשם הגדול”. מ׳דארף זוכן און אויספיגערן פונקטליך וואס איז די טייטש “להשם הגדול”.
וואס הייסט, ס׳איז דא כביכול, ס׳איז זייער אינטערעסאנט. דער רמב״ן האט אויך פארשטאנען אזוי. ס׳איז דא “השם הגדול”, “השם הגדול והנורא”. פארשטייט דער רמב״ן, כביכול, נישט אז דער אייבערשטער איז גרויס. ס׳איז דא א השגה, ס׳איז דא א ספירה, א מידה פון גאט וואס הייסט “די גרויסע גאט”. ס׳איז דא א מענטש וואס האט א קליינע גאט, “השם הקטן” כביכול. ס׳איז דא א “השם הגדול”, מכלל דאיכא קטן. ער האט קטנות, ער ווייסט נאר אויף וואס שטייט אזוי קטנות.
“השם הגדול” טייטשט גדלות השם, דער השם אליינס האט א גדלות אין זיך. דער אריז״ל האט עס גערופן מוחין דגדלות, אדער דער רמב״ן הייסט עס ספירת התפארת, דער רשב״י ספירת הבינה.
חיי העולמים – די בחינה פון שבת הגדול
“השם הגדול”, אויף דעם שטייט, זאגט ער, “בשבועה אמרתי מזמור שיר לעתיד לבוא שיקבלו שבת מנוחה לחיי העולמים”. חיי העולמים, דאס איז דער “השם הגדול”, נישט סתם “שבת לה'”, נאר “שבת להשם הגדול”, ס׳איז א בחינה פון שבת הגדול, די העכערע לעוועלס וואס מיר האבן מסביר געווען לעצטע וואך, נאך העכער פון דער סתם שבת.
שמיטה, גלות, און די גרעסערע סייקלס פון די וועלט
דער רמב״ן׳ס קשיא: פארוואס איז שמיטה אזוי חמור?
יעצט איז דער רמב״ן מסביר, אויב אזוי דארף מען פארשטיין וואס איז די חומר פון שמיטה. ס׳איז אן אינטערעסאנטע זאך.
אלע מצוות, יעדע מצוה האט זיך זיין שכר ועונש. ס׳שטייט טאקע אין די משנה “שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות”, אבער מ׳זעט אז אנדערע מצוות האבן אנדערע לעוועלס פון שכר ועונש. דו האסט חייבי כריתות, חלב איז חייב כריתות, חייבי מיתות בית דין, וכו׳ וכו׳. יעדע זאך האט זיך זיין לעוועל פון שכר, פון עונש. און געווענליך, געווענליך פארשטייט מען דאס, געווענליך מאכט עס סענס. מצוות וואס זענען מער חמור האבן א גרעסערע עונש, וכדומה. דאס איז וויאזוי ס׳ארבעט געווענליך לכאורה פשוט.
דא איז אבער דא א מצוה, שמיטה. שמיטה האט נישט קיין חיוב מיתת בית דין, ס׳האט נישט קיין חיוב לאו, ס׳האט נישט קיין חיוב כרת. ס׳איז בסך הכל א לאו. ווער ס׳עסט שמיטה איז עובר אויף א לאו, דאס איז די גאנצע. און אויף דעם לאו זאגט די תורה אז ס׳קומט גלות, “אז תרצה הארץ את שבתותיה”. כמה פעמים שטייט אין די תורה און אין די נביאים אז אויף דעם לאו קומט גלות.
און דער רמב״ן איז שווער, וואס איז עפעס אזוי חמור? מ׳דארף אמת׳דיג פארשטיין, וואס איז די פשוט׳ע פשט? איך ווייס נישט וואס די פשוט׳ע פשט איז אויף די מינוט.
דער רמב״ן׳ס תירוץ: שמיטה איז א יסוד האמונה – פונקט ווי שבת
זאגט דער רמב״ן, די תירוץ איז אזוי, פארוואס ס׳קומט גלות אויף דעם? ווייל דאס איז דאך א יסוד, נישט סתם א זאך, נישט סתם א מצוה, ס׳איז פון יסודי התורה.
דער משל פון שבת
אזוי ווי שבת, יעדער איינער ווייסט אז דער רמב״ם האט מסביר געווען שוין, אדער אנדערע פאר אים, אפשר אין חז״ל, אז פארוואס די חומרא פון שבת? איינער וואס איז מחלל שבת הייסט א כגוי, און שבת האט דאך א חיוב סקילה, ס׳האט ממש א גרויסע חומר, און סקילה איז אזוי ווי אין די עונשין, אבער ס׳איז זיכער אז ס׳האט אפילו מער פון דעם. מ׳זעט אז א מחלל שבת איז ווי א גוי, ס׳איז דא זאכן וואס איז נאך מער פון דעם.
זאגט דער רמב״ן, דער רמב״ן האט מסביר געווען דאס, און ער ברענגט עס פון רמב״ם, דער רמב״ם זאגט כתב שרומז על זה, מ׳דארף טראכטן צו ס׳איז די זעלבע זאך וואס דער רמב״ן האט פארשטאנען אדער אנדערש, אז די ריזען איז ווייל שבת ווייזט אויף די יסוד האמונה פון חידוש העולם, און אויף דעם דרייט זיך די גאנצע וועלט, סו ממילא איז פשוט אז וועגן דעם איז שבת אזוי חמור.
שמיטה ווייזט אויך אויף חידוש העולם
זאגט דער רמב״ן, פארשטייט איר אויב אזוי, אז אמת׳דיג די זעלבע זאך איז וועגן די ענין פון שמיטה. די זעלבע זאך איז וועגן די ענין פון שמיטה, אז שמיטה איז אויכעט א ווייזט אויף חידוש העולם.
וואס הייסט חידוש העולם? און יעצט דא דארף מען פארשטיין אזא אינטערעסאנטע זאך, ס׳איז דאך מורא׳דיג.
א מעטאדאלאגישע באמערקונג: קשיא על פי פשט, תירוץ על פי סוד
ער זאגט, ער פרעגט א קשיא על פי פשט און ער ענטפערט א תירוץ על פי סוד. יא, דער רמב״ן טוט דאס אסאך מאל אזעלכע זאכן, ווייל דער רמב״ן אמת׳דיג האט ער פארשטאנען אז די סוד, ווען דער רמב״ן זאגט סוד מיינט ער נישט סתם, ס׳איז דא נאך קבלה און נאך עולמות זאכן. ער מיינט צו זאגן אז די תורה פארשטייט מען נישט אמת׳דיג נאר ווען מ׳לייגט צו געוויסע מושגים און געוויסע יסודות וואס זיי מאכן סענס פון די זאכן, און דאס איז די דרך האמת, און נישט סתם א סוד.
אבער ס׳איז דאך טאקע אלץ שווער. צו זאגן אז ס׳איז א רמז אין מקובלים, דער אבן עזרא זאגט אז שמיטה איז א רמז אויף דעם וואס די וועלט וועט זיך אפשטעלן זיבן מאל, און ס׳וועט אריינגיין אין יובל, און אלעס וועט צוריקגיין צום מקור. וועגן דעם איז עס א יסוד פון אמונה, און וועגן דעם ווערט ער עובר אויף שמיטה איז ער אזוי חמור.
ס׳איז מאדנע, וויאזוי קען ער זאגן אז די טעם איז על פי סוד, ווייל על פי סוד איז מרמז אויף יסודות האמונה? איך מיין, איך מיין אז די תירוץ איז אז הן נכון, מ׳דארף טראכטן אין אן אנדערע וועג אין דעם, אבער הן נכון, אין אנדערע ווערטער, אויב ס׳וואלט געווען א דבר חמור, יעדער איינער ווייסט אז ישראל איז שבת, יעדער איינער ווייסט אז שבת כביכול, שטייט אין די תורה, שבת כביכול. איז ממילא ווער ס׳איז עובר אויף שבת איז חייב סקילה, איז ער דינו כגוי, איז ער א שטיקל אפיקורס, א שטיקל כופר במעשה בראשית.
אבער יעצט, דער רמב״ן איז דאך מסביר, ער פרעגט נישט, ווייל וואס איז טאקע די אמת? שמיטה האט טאקע נישט קיין חומרא פון כרת און פון סקילה. ווער ס׳איז עובר אויף שמיטה ווערט נישט קיין מחלל שבת בפרהסיא, ס׳איז נישט קיין מחלל שמיטה בפרהסיא. נאר וואס יא, די תורה זאגט אז ווען מ׳איז עובר אויף שמיטה קומט גלות.
וואס פאר א סארט עונש איז גלות? – א פונדאמענטאלע חקירה
וואסערע מין עונש איז גלות? וועלכע לעוועל עונש איז גלות? מ׳דארף פרעגן אזא חקירה. ס׳דא אזויפיל לעוועלס פון עונשים אין די תורה, ס׳דא מיתה, מלקות, וועלכע לעוועל איז גלות? ס׳איז די גאנצע זאך. אבער ס׳איז נישט קיין לעוועל.
און ס׳איז באמת מאדנע, ווייל מ׳זעט אין אנדערע פלעצער אין די תורה זעט מען, גלות קומט פאר עבודה זרה, פאר עובר זיין אויף כל התורה כולה קומט גלות. אבער נאכדעם זעט מען, ער ברענגט דער רמב״ן ברענגט אפילו א משנה, “גלות בא על” אנדערע זאכן, עינוי הדין, ווייל שמיטת הארץ. און ס׳איז געבויט אויף דעם פסוק, ער ברענגט די משנה אין פרק אבות, וואס איז געמיינט די פסוק. איז וואס איז די פשט? ס׳דא געוויסע חטאים וואס ברענגען גלות.
גלות איז נישט א שטראף – ס׳איז א „אויס-סינק” מיט דעם גרעסערן סייקל
די תירוץ איז, אז ווען מ׳רעדט וועגן גלות, רעדט מען נישט סתם א זאך. גלות, ווי מיר האבן גערעדט אין די פריערדיגע שיעורים וועגן דעם, ס׳דא סייקלס, גרעסערע סייקלס אויף די וועלט. נישט יעדע זאך האט צו טון צו איך האב היינט געטון א גוטע זאך, א מצוה אדער אן עבירה. ס׳דא גרעסערע סייקלס אויף די וועלט.
די נושא וואס הייסט גלות און גאולה, דאס איז די סוד הקץ, די סוד פון די גאנצע נושא, איז נישט סתם איך האב געטון אן עבירה, בין איך חייב גלות. ס׳איז נישטא קיין שום עבירה וואס מ׳איז חייב גלות. דו קענסט טון אסאך עבירות און ס׳וועט נאך אלץ נישט געשען גלות.
גלות געשעט… גלות איז א חיסרון, יא, אוודאי, אין א געוויסן זין דארף זיין די גלות אויף די גאנצע סדר. אבער די גלות געשעט ווען עפעס גייט ראנג, מ׳איז “אויס פון סינק”, קענסטו זאגן, דער מענטש איז אויס-קאנעקטעד מיט די כללות׳דיגע סדר.
דער משל פון אן אדם פרטי – גלות אויף א פערזענליכן לעוועל
אזוי ווי מ׳קען זאגן, ווען מ׳רעדט אלעמאל פון אן אדם פרטי איז גרינגער צו כאפן וואס מ׳מיינט, יא. וואס הייסט חייב חובת גלות? וועלכע גלות? א מענטש איז אויפגעוואקסן אין א געוויסע משפחה, אין א געוויסע קהילה, אין א געוויסע פלאץ. יא, וועסטו זאגן וועלכע עבירה, וועלכע סארט עבירה, לאמיר זאגן וואס מ׳קען זען, וועלכע עבירה איז גורם אז א מענטש זאל דארפן אוועקמופן פון זיין שטאט? איך ווייס, דארפן טוישן משפחה, וכדומה.
גט איז א סארט גלות
א בחינה פון גלות, א גט איז א סארט גלות, יא? די ערשטע גט שטייט “ויגרש את האדם”, מגרשין, לשון לגרש אישה, ס׳איז ארויסגיין פון גן עדן.
דו קענסט נישט זאגן אז ס׳איז דא אן עבירה, דו וועסט פרעגן וואס איז אז גלות פאר שלום בית? וועלכע זאך וועט מאכן אז ער זאל קענען בלייבן מיושב אין זיין שטאט, און ער קען זיין מיט זיינע חברים, מיט זיין משפחה? נישט קיין עבירה, ס׳איז נישטא קיין אזא זאך. א מענטש קען טון גרויסע עבירות און ער ווערט נישט אויסגעווארפן צו גיין אין גלות, און ער קען טון קליינע עבירות, אדער געוויסע זענען אין אונזערע אויגן קלענערע עבירות, און ער דארף גיין אין גלות.
וועלכע סארט עבירות ברענגען גלות?
וועלכע סארט עבירות דארף מען גיין אין גלות? די וואס זענען פוגם אין די זאך. יא, למשל, מ׳רעדט פונקט ווי ביי א סוטה, אז א אישה איז סוטה, אז זי האט אפי׳ א מאן, זי גייט מיט אנדערע, זי רעדט מיט אנדערע פרעמדע מענער, וועסטו פרעגן ווי גרויס איז די עבירה? איך ווייס נישט, דו האסט א ליסט פון עבירות ווי גרויס. ס׳איז אמת, ס׳איז אויך תלוי אין קביעות, אין געוויסע פרטים, אבער אפילו על פי פשטות מזה, קען זיין נישט אזא גרויסע עבירה. ס׳איז דא אנדערע וועגן פון רעכענען אז ס׳איז א גרעסערע עבירה.
אבער דו ווילסט זיין מיט דעם מאן, דו ווילסט זיין אין דעם בית, אין דעם מקום, מוזטו זיך צושטעלן, מוזטו זיין פארט פון דעם מקום. אויב דו טוסט געוויסע זאכן וואס דו פאלסט ארויס פון סינק, דו פאסט מער נישט מיט דעם ריכטיגן סדר פון דעם פלאץ, געהערסטו נישט דארט.
גלות איז אויך א תיקון – „משנה מקום משנה מזל”
גלות איז אויך א תיקון, יא, גלות איז מכפר עוונות. גלות מיינט צו זאגן, סיי, די גלות גייט נישט קענען זיין דאס וואס ער וואוינט נישט, אבער מ׳זאגט אז די גלות, פארדעם איז די צד וואס מ׳זאגט אז די גלות דארף זיין לכתחילה, און די גלות איז א תיקון, יא, גלות איז מכפר.
דאס הייסט, יעצט אין די נייע פלאץ איז נישטא די פראבלעם. ער האט זיך צוקריגט מיט די משפחה, מיט די קהילה, גייט ער אין א צווייטע שטאט, משנה מקום משנה מזל.
וואס הייסט משנה מזל? וואס איז דאס א מזל? מזל מיינט מען די סארט זאכן וואס א מענטש איז אין סינק מיט די סייקל, די גרעסערע סייקל וואו ער לעבט, די סייקל אזויווי שמיטה, אזויווי יובל.
דער רמב״ן׳ס יסוד: אין ארץ ישראל הערשט דער סייקל פון שכינה/בינה
דאס איז וואס ער זאגט אז אין ארץ ישראל הערשט די סייקל וואס הייסט די שכינה, וואס הייסט די בינה, וואס הייסט די סייקל פון שמיטה ויובל. דו ביסט צוקריגט מיט דעם, גייט דיר די וועלט, די ארץ תקיא אתכם, שרייבט דער רמב״ן, יא, זי גייט צוריקנעמען, זי גייט דיך אליינס, די סייקל גייט דיך ארויסווארפן, און דו גייסט אין א צווייטע פלאץ, איז דא אן אנדערע סייקל, דו וועסט זיך אן עצה געבן דארט.
דאס איז די טייטש וואס דער רמב״ן זאגט אז די חומר, און דאס איז וואס ער זאגט ימות עולם, יא, עולם הבא, עולם הבא איז אוודאי עיקר האמונה, אבער מען רעדט נישט סתם עולם הבא, מען רעדט דאך פון דעם וואס די וועלט הייבט זיך אן פון ששת ימי בראשית און ענדיגט זיך מיט עולם הבא, מיט די גאנצע סדר פון די 49,000 יאר וואס איז דא. איז דאס איז א כללות׳דיגע זאך, דאס איז נישט סתם אז מ׳האט געטון אן עבירה, ער זאגט דאס איז די סייקל.
דער זוהר אין בהר: אן עבד גייט ארויס בשמיטה – און דער רמב״ן׳ס לשון
און וועגן דעם, דאס מיינט דער רמב״ן צו זאגן אז דאס איז א חטא וואס די אמת איז, און דער רמב״ן זאגט דא אויך, און מיר האבן גערעדט אמאל שוין וועגן דעם אז די זוהר דא אין פרשת בהר, איך מיין איך געדענק עס איז דא אין זוהר נאך פלעצער, וואס זאגט אז אן עבד גייט ארויס בשמיטה וביובל.
ביובל גייט ארויס אן עבד ווייסן מיר, אבער בשמיטה, עס איז נישט אמת אז אן עבד גייט ארויס בשמיטה, אן עבד גייט ארויס נאך זעקס יאר ווען ער איז געווארן אן עבד, נישט בשמיטה.
דער רמב״ן׳ס לשון: „גם העבד יש לו שמיטה ויובל”
און וואס זאגט אבער דער רמב״ן בפירוש, לשון הרמב״ן איז “גם העבד יש לו שמיטה ויובל”. און מיר זעען דא די זוהר וואס מענטשן, איינער פון די קשיות, עס איז דא א ליסט, דער רמב״ן האט פארענטפערט שוין אסאך מאל אסאך קשיות, א ליסט פון קשיות וואס מענטשן האבן, בעיקר קשיות וואס מענטשן האבן געהאט אויף די זוהר, אז עס שטימט נישט מיט די הלכה, בעיקר זאכן, איך וועל אוודאי נישט יעצט מקדים זיין אבער סתם אזוי, איז איינע פון די קשיות איז די קשיא אז די זוהר אין פרשת בהר זאגט אז אן עבד גייט ארויס בשמיטה, און עס איז נישט אמת אז אן עבד גייט ארויס בשמיטה.
און דבר פלא, איך האב גע׳דיסקאווער׳ט אז די לשון הרמב״ן איז די זעלבע זאך, דער רמב״ן זאגט אז אן עבד האט שמיטה. וואס ער מיינט צו זאגן, ער מיינט נישט צו זאגן אז אן עבד גייט אהיים בשמיטה, די הלכה ווייסט ער, ער מיינט נאר צו זאגן אז דאס איז די זעלבע איידיע.
דער חילוק: כללות׳דיגע סייקלס און פרטות׳דיגע סייקלס
נאר וואס איז די חילוק? גייען מיר צוריק צו אונזער אנהייב שמועס, אז אזוי ווי עס איז דא א סייקל בכללות, איז דא א סייקל בפרטות. אז א מענטש איז “אויט אוו סינק” מיט זיך אליינס, איז ער אין גלות, ער גייט אין גלות מיט זיך אליינס, נישט פון ארץ ישראל, נאר פון זיין משפחה, פון זיין אייגענע נפש אפילו, ער ווערט צעמישט, זיין עצות, ער טרעפט אן אנדערע סייקל וואס ארבעט פאר אים.
דאס איז די בחינה פון עבד שיוצא בשמיטה, וואס איך האב געזאגט אסאך מאל, דאס איז אויך די ענין פון ל״ג בעומר, א מענטש האט געענדיגט, כביכול, ער האט געענדיגט ספירה ביי די דריי און דרייסיג, ווי מ׳זאגט דאך, דער מנהג איז דאך מנהג אבלות פון ספירה, האט ער געענדיגט לויט מנהג אשכנז, און ער שרייבט אריין אז מ׳ענדיגט ביי ל״ג בעומר.
דער צוזאמענהאנג צו ל״ג בעומר
פארוואס? ווייל אונז האבן געענדיגט. די וואס האבן געמאכט די מנהגים האבן פארשטאנען אז ס׳איז דא אסאך מנהגים אין ספירה, ס׳איז דא וואס הייבן אן דעמאלט, ס׳איז דא וואס הייבן אן דעמאלט. ווי יעדער איינער פארשטייט, ער האט זיין ספירה, אזוי ווי אן עבד אז ער גייט ארויס אין שמיטה. וועלכע שמיטה? נישט די שמיטת העולם, שמיטת עצמו, ער האט זיין אייגענע.
עבד היוצא בשמיטה – די פרטיות׳דיגע שמיטה פון יעדן מענטש
די בחינה פון עבד שיוצא בשמיטה און ל״ג בעומר
דאס איז די בחינה פון עבד שיוצא בשמיטה [a servant who goes free in the Shemittah year], אזוי ווי איך האב געזאגט אסאך מאל. דאס איז אויך דער ענין פון ל״ג בעומר [Lag BaOmer: the 33rd day of the Omer count], אז א מענטש האט געענדיגט, כביכול [as it were], ער האט געענדיגט ציילן ביי די דריי און דרייסיגסטע.
דער מנהג אשכנז – די ענדיגונג ביי ל״ג בעומר
מען זאגט דאך די מנהג, ס׳איז דא מנהגי אשכנז [Ashkenazic customs] וואס ווערן געברענגט אין ספרים, אז זיי האבן געענדיגט ל״ג בעומר. דער מנהג אשכנז, זיי שרייען אין איין מאל, מען ענדיגט ביי ל״ג בעומר.
פארוואס? ווייל אונז האבן מיר געענדיגט. די וואס האבן געמאכט דעם מנהג האבן פארשטאנען, און פארדעם איז דאך אסאך מנהגים אין ספירה [the counting of the Omer], דו הייבסט אן דעמאלטס, דו הייבסט אן דעמאלטס, יעדער איינער פארשטייט ווען זיין ספירה איז.
שמיטת עצמו – די אייגענע שמיטה פון יעדן עבד
אזוי ווי א עבד וואס ער גייט ארויס בשמיטה [in the Shemittah year], וועלכע שמיטה? נישט די שמיטה של עולם [the universal Shemittah], שמיטת עצמו [his own personal Shemittah], ער האט זיין אייגענע שמיטה. ער גייט אוועק מיט זיין אייגענע שמיטה, דעמאלטס וועט זיין זיין שמיטה, ער דארף נישט עפעס אנדערש.
דער סוד פון שמיטה ויובל – כלליות און פרטיות
און דאס איז דער סוד פון שמיטה ויובל [Shemittah and Yovel: the sabbatical and jubilee years], וואס ארץ ישראל [Eretz Yisrael: the Land of Israel] שרייט די כלליות׳דיגע שמיטה [the general, universal Shemittah], און ס׳שרייט פאר יעדער עבד די פרטיות׳דיגע שמיטה [the particular, individual Shemittah], און ס׳שרייט פאר יעדער איד אז ער האט זיך זיינע סייקלס [cycles], וואס אויב ער פאלט ארויס דארף ער א וועג אריין.
די שבעת ימי טהרתו – דער צוריקקער אין די זיבן טעג
אזוי ווי מיר האבן געלערנט די שבעת ימי טהרתו [the seven days of purification], גייט ער צוריק אין זיין שבעת ימים [seven days] וואס ער קען אויפטון. און דאס איז אונזער וועג, אונז האבן די עבודות [spiritual service/work] וואס מיר טוען אין די טעג.
פונקטליך פארוואס איז די זאך, דאס איז נאך א שמועס [conversation/discussion], אבער דאס איז דער סדר [order/structure], מיר זאלן קענען האבן א גוטן שבת [a good Shabbat].
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור – ערב שבת קודש בהר בחוקותי
סדר השיעור והמהלך הכללי
סדר השיעורים השנה הוא: ביום רביעי וחמישי לומדים שמונה פרקים, תיקון המדות, וביום שישי מביאים מובן עמוק יותר, פנימי יותר על פי דרך הזוהר ודרך הקבלה.
השבוע והשבוע הבא עיקר העבודה היתה הקמפיין עבור בית המדרש – להחזיק את היסוד הכלכלי לשנה שלמה. אבל בזה עצמו טמונה גם פנימיות הדברים – לא יכול להיות שחסר בזה מובן פנימי. הקשר בין הקמפיין לספירת העומר מובא להלן.
—
ספירת העומר, שמיטה ויובל – סוגיא אחת
הסוגיא שלומדים היא ספירת העומר, בנויה על רמב״ן על התורה (דרך האמת) ועל הזוהר שהולך באותו הדרך. אף על פי שלומדים עכשיו פרשת בהר בחוקותי, זו באמת אותה סוגיא של ספירת העומר – כי שמיטה, יובל וספירת העומר כולם מהלך אחד.
הפסוק “וספרת לך שבע שבתות שנים”
הפסוק אומר: “וספרת לך שבע שבתות שנים, שבע שנים שבע פעמים”. רבינו בחיי שואל: למה הפסוק צריך להאריך כל כך? שבע שבתות שנים – הרי זה יוצא שבע שנים שבע פעמים, כל אחד יכול לחשב בעצמו! התשובה: הפסוק רוצה להוציא שלא תספור סתם שבע שנים. תספור את המדרגה שנקראת “שבע שנים שבע פעמים” – את מדרגת שמיטה ויובל תספור, לא סתם ספירה.
הרמב״ן ואבן עזרא
אבן עזרא אומר שכאן כתוב “סוד ימות עולם רמוז במקום הזה”. הרמב״ן בדרשתו “תורת ה׳ תמימה” מביא את אבן עזרא ונותן לו מחמאה נוראה: “ואין בספריו דבר המורה על קבלתו הטובה יותר מזה” – אין מקום טוב יותר שבו רואים שאבן עזרא קיבל נכון.
(דיון צדדי: קשר הרמב״ן עם אבן עזרא)
לרמב״ן, כפי שכותב בהקדמתו, “חתיכות מגולה ואהבה מסותרת” עם רבי אברהם אבן עזרא. הרבה פעמים הוא מבקר אותו – שאבן עזרא כותב סודות אבל לא הבין בעצמו את סודותיו. אבל כאן הוא נותן לו הסכמה: אבן עזרא הבין נכון את סוד שמיטה ויובל, שהוא סוד ימות עולם, שהוא אותו סוד של ספירת העומר, אותו סוד של מצוות אחרות שהולכות עם ספירה דשבעה – בפרט שתי המצוות שהולכות עד 49.
—
החלק הפרטי של כל נשמה
אחד הדברים שכתוב בספרים, בפרט באריז״ל בנוגע לספירת העומר: אדם צריך למצוא את דרכו הפרטית – את פרטיותו בתורה, ביהדות, בעבודת ה׳. זה נקרא בספרים החלק – הסיבה שבגללה הנשמה ירדה לעולם הזה.
כשאדם לא יודע את חלקו, הוא מבולבל. כשאדם מגיע ל“לכך נוצרתי” – זו גאולה פרטית, גאולה גדולה. באופן כללי כל אחד יכול לומר “לכך נוצרתי” – להיות יהודי ישר, אדם טוב, לשלוט בהתפעלויות שלו, לתקן את ניצוצותיו. אבל לדעת אילו הם חלקיך – זו כבר גאולה גדולה.
ספירת העומר – הדרך למצוא את החלק
אחת מכוונות ספירת העומר לפי האריז״ל היא למצוא את החלק. האריז״ל אומר: אם מישהו יודע את שורשו, יכניע את עצמו לפי שורש נשמתו. אבל הפשט העמוק יותר הוא: דרך דרך ספירת העומר מוצאים את זה.
—
סוד קרבן מנחה
מקובל (ויש ראיות על כך, בין היתר ישמח משה אומר בערך כך): הנושא של קרבן מנחה הוא – לקבל תשובה (תשובה במובן של מענה). לכל קרבן יש תפקיד; קרבן מנחה הוא איך דורשים את ה׳.
הראיה: מנחת סוטה ומנחת העומר
סוטה – יהודי יש לו ספק, הוא לא יודע אם היא נטמאה או לא. זה ספק בהלכה, או ספק בחיים – הוא לא יודע אם להתגרש או לא, ספקות בעבודת ה׳, ספקות בדרך החיים. הדרך לקבל תשובה נקראת להביא מנחה. זו הפעולה של מנחה.
לכן כל קרבן ציבור בא עם מנחות – הכהן, כמנהיג ישראל, צריך לדעת מהמנחה איך להתנהג בהנהגת הכלל והפרט באותו יום.
מנחת העומר – מנחה כללית
מנחת העומר היא מנחה מיוחדת, מנחת ביכורים, שכל כלל ישראל מביא פעם אחת. הזוהר מוסיף שזו בדיקה לאשת חיל, לשכינה – לבדוק אם חלילה נטמאה: “וטמא נפש ונקתה ונזרעה זרע”. מקרבן מנחת העומר הזה סופרים 49 יום.
—
יציאת מצרים = כללות, ספירת העומר = פרטים
יציאת מצרים פירושה כללות – כל יהודי יוצא ממצרים, הוא רוצה להגיע לגאולתו, אבל עדיין אין לו גאולה יותר מזה.
ספירת העומר פירושה פרטים – מוצאים חלקם בחיים. כל יהודי מוצא דרך זה שהוא מרחיב את ענין מנחת העומר, הוא סופר 49 – שבע פעמים בשבע. אפשר לומר כאילו כל יהודי שייך באמת ליום ספירה אחד.
למה כל אחד סופר את כל ה-49?
כי כל ישראל ערבים זה בזה. כמו שהאריז״ל אומר על וידוי: אם מישהו לא יודע איזה חטא הוא שלו, הוא אומר וידוי כללי – אשמנו בגדנו – כל האותיות. לא כל אחד עשה את כל החטאים, אבל בתוך כלל ישראל אומרים וידוי כללי כדי שיזכור מה הוא עשה. אותו דבר בספירת העומר.
האריז״ל: 49 מיני שערי דינים
האריז״ל אומר: יש 49 מיני שערי דינים – 49 מיני בעיות בעולם. אם מישהו יודע מהו שורש הנשמה שלו, הוא לא צריך לומר את כולם – אלא אחד. אבל בסידור הכניסו את כולם, למי שלא יודעים.
—
גאולה פרטית – איזה יום הוא יומך?
המושג עמידה על דעתו – זו גאולה פרטית. איזה מהימים של הספירה הוא באמת שלך? יש מחלוקת ראשונים אם ספירת העומר היא 49 מצוות או מצוה אחת. לפי הפנימיות אפשר להבין: בעצם יהודי צריך לספור רק יום אחד – את יומו. כל היהודים ביחד, כל אחד סופר את יומו, ויוצא שכל הספירה נספרה על ידי שותפות של כלל ישראל.
מזה יוצא רמז: כששוכחים יום ספירה, נוהגים שממשיך לספור בלי ברכה – כי הוא לא יודע איזה יום הוא יומו האמיתי, ואולי דווקא את אותו יום שכח. אבל אם מישהו יודע איזה יום הוא שלו, הוא בעצם פטור מכל שאר הימים, והוא יכול לספור בברכה את אותו יום אפילו כששכח ימים אחרים. (זה רק רמז, לא הלכה למעשה, אלא לפי קבלה.)
—
קנין הליכה – שני פירושים
הפירוש הראשון: עלייה ממדרגה למדרגה
אדם צריך להיות הולך כדי לזכות להיות חלקו בתורה. ההבדל בין אדם, מלאך ובהמה הוא – אדם משתנה, עולה ממדרגה למדרגה. זה אותו ענין כמו ספירת העומר, שבה עולים ממלכות שבמלכות עד בינה שבבינה. (הזוהר הולך על הסדר הזה; בסידור כתוב סדר הפוך, אבל זה לא המקום להאריך.)
הפירוש השני: ללכת עם התורה
הליכה פירושה איך הולכים עם התורה. איך אדם מוצא את חלקו בתורה? רק כשהוא הולך עם זה, הוא חי עם זה, הוא מכניס את התורה לכל מהלך החיים שלו – “בהתהלכך תנחה אותך, בשכבך תשמור עליך, והקיצות היא תשיחך.” הוא צריך לשלב את התורה בכל הליכתו, בדרכו שלו – “לך לך בדרך”, “בדרכו.”
—
תשובה על הקושיא של רמזים “שרירותיים”
כשטוענים שרמזים, גימטריאות, צירופים הם שרירותיים – “יכול להיות אחרת, תוסיף, תוריד” – התשובה היא: זו ההליכה שלי. אני לא מדבר על דבר כללי שכל העולם חייב להיות כך. אני מדבר על הדרך שלי, ודרך זה אני מוצא את חלקי בתורה – אילו מצוות אני צריך לעשות יותר, אילו חלקי עבודה, אילו דרכים של לימוד, עם אילו אנשים, באיזה מקום. זה סוד ההליכה.
—
הקמפיין וספירת העומר – קשר פנימי
זה לא במקרה שכבר שלוש-ארבע-חמש שנים המנהג שכל שנה בערב שבועות עוסקים בהקמת היסוד הכלכלי של בית המדרש. ההלכה אומרת: דבר טוב שנהג שלוש פעמים נעשה נדר – זה אומר שכשאדם רואה שמשהו חוזר, זה סימן שכאן טמון חלקו.
לעשות את הקמפיין בימים שבין ל״ג בעומר לשבועות, במחצית השנייה של ספירת העומר – זה מראה שכאן טמון משהו. וזה קשור לב׳ סיון – יום ההולדת – שחל באותה תקופה. זה לא “אולי” – צריך להוציא את זה.
מחצית שנייה של הספירה – בחינה חדשה
בספרי קבלה (עבודת ישראל ואחרים) כתוב ששבועיים האחרונים של הספירה, אחרי ל״ג בעומר, הם בחינה חדשה, מחצית שנייה.
—
רמב״ן על “ושבתה הארץ שבת לה'” – שמיטה, שבת ויובל
פירוש רש״י
רש״י שואל: מה פירוש “שבת לה'”? הארץ נחה – בשבילך, הקב״ה? רש״י עונה: “כשם שנאמר בשבת בראשית” – כמו ש״ויקחו לי תרומה” פירושו “לי לשמי”, לכבוד, כך גם “שבת לה'” פירושו לכבוד ה׳, לשמה. שמיטה היא לכבוד ה׳, כמו שבת בראשית.
קושיית הרמב״ן על רש״י
הרמב״ן לא מבין את פירוש רש״י. כל דבר הוא לשם ה׳ – עבודה, מצוות, הכל. למה צריך לכתוב דווקא כאן? הרמב״ן רואה שהדרך שבה התורה מניחה מצוה, איך היא מספרת אותה, מוציאה את הסוד, הפנימיות – אפילו כשהתוכן זהה. “שבת לה'” חייב לומר משהו ספציפי.
פירוש הרמב״ן – “לה׳ הגדול”
הרמב״ן אומר: הספרי מתכוון ששמיטה ושבת הולכות על אותו מהלך, עם הבדל אחד: שבת מצביעה על “שיתא אלפי שנין הוי עלמא” – שבעת אלפי השנים של העולם. אבל יובל מצביע על מדרגה גבוהה יותר – חמישים שערי בינה.
“שבת לה'” פירושו לא סתם “לה'” – אלא “לה׳ הגדול”. מה פירוש “ה׳ הגדול”? יש השגה, ספירה, מידה של הקב״ה שנקראת “האל הגדול.” מכלל דאיכא קטן – יש “ה׳ הקטן” כביכול, קטנות, השגה קטנה. “ה׳ הגדול” פירושו גדלות ה׳ – הקב״ה עצמו יש בו גדלות. האריז״ל קורא לזה מוחין דגדלות; הרמב״ן קורא לזה ספירת התפארת; הרשב״י – ספירת הבינה.
על זה כתוב: “בשבועה אמרתי, מזמור שיר לעתיד לבוא, שיקבלו שבת מנוחה לחיי העולמים.” חיי העולמים – זה “ה׳ הגדול.” לא סתם “שבת לה'” אלא “שבת לה׳ הגדול” – בחינת שבת הגדול, הרמות הגבוהות, גבוה יותר מהשבת הרגילה.
(הערת צד: חשבונות יהודיים)
כשסופרים דברים – גם בענינים מעשיים כמו הקמפיין – צריך לשמוע שמספרים יהודיים, חשבונות יהודיים כבר נעשו כדי להגיע למהלך. יש סוד, מבנה, מבנה עליון שעליו עומד הכל – כמו “שבע שנים שבע פעמים” שמצביע על שבע הספירות, על שבעת ימות עולם.
—
קושיית הרמב״ן: למה שמיטה כל כך חמורה?
הרמב״ן מעלה קושיא חדה: לכל מצוה יש מדרגה משלה של שכר ועונש – יש חייבי כריתות, חייבי מיתות בית דין, מלקות וכו׳. בדרך כלל זה הגיוני – מצוות שהן יותר חמורות יש להן עונש גדול יותר. אבל שמיטה? לשמיטה אין חיוב מיתת בית דין, אין כרת – זה בסך הכל לאו, מי שאוכל פירות שמיטה עובר על לאו. ובכל זאת התורה אומרת שעל שמיטה בא גלות – “אז תרצה הארץ את שבתותיה” – וזה גם מובא בנביאים. מה כל כך חמור בלאו שאין לו עונש כבד, שבגללו יבוא גלות?
תירוץ הרמב״ן: שמיטה היא יסוד האמונה – בדיוק כמו שבת
הרמב״ן עונה: שמיטה היא לא סתם מצוה – היא מיסודי התורה. בדיוק כמו שבת: לשבת יש חיוב סקילה, מחלל שבת הוא כגוי, כי שבת מצביעה על יסוד האמונה של חידוש העולם – שהקב״ה ברא את העולם. על זה הכל מסתובב, לכן שבת כל כך חמורה. הרמב״ן מביא זאת מהרמב״ם.
אם כך, אומר הרמב״ן, שמיטה היא גם רמז לחידוש העולם – על אותו יסוד. אבן עזרא אומר ששמיטה רומזת על כך שהעולם יפסיק שבע פעמים, ויכנס ליובל, והכל חוזר למקור. מפני שזה רומז על יסודי האמונה, לכן זה כל כך חמור.
(הערה מתודולוגית על הרמב״ן)
כאן טמונה נקודה מעניינת: הרמב״ן שואל קושיא על פי פשט ועונה תירוץ על פי סוד. הוא עושה זאת הרבה פעמים. כי הרמב״ן באמת הבין שכשהוא אומר “סוד” הוא לא מתכוון לסתם קבלה נוספת – הוא מתכוון שאת התורה לא מבינים באמת בלי מושגים ויסודות מסוימים שנותנים הגיון לדברים. זה “דרך האמת” – לא סתם סוד, אלא הפשט האמיתי.
—
איזה סוג עונש הוא גלות? – חקירה יסודית
בתורה יש רמות שונות של עונשים – מיתה, מלקות, כרת. איזו רמה היא גלות? התשובה: גלות היא לא רמה במערכת הרגילה של עונשים. גלות היא משהו אחר לגמרי.
רואים שגלות באה על עבודה זרה, על עבירה על כל התורה כולה, אבל גם על שמיטה. הרמב״ן מביא את המשנה באבות: “גלות בא על” – עינוי הדין, שמיטת הארץ וכו׳. מה המשותף?
גלות היא לא עונש – זה “אי-סנכרון” עם המחזור הגדול
היסוד: כשמדברים על גלות, לא מדברים על עונש רגיל על עבירה רגילה. יש מחזורים גדולים יותר בעולם – לא כל דבר קשור ל״עשיתי היום מצוה או עבירה.” גלות וגאולה – זה סוד הקץ, סוד כל הנושא. אין שום עבירה בודדת שחייבים עליה גלות. אדם יכול לעשות הרבה עבירות ועדיין לא יקרה גלות, והוא יכול לעשות עבירות קטנות יותר ולהידרש ללכת לגלות.
גלות קורה כשאדם “לא מסונכרן” עם המחזור הגדול – הוא מנותק מהסדר הכללי.
—
המשל של אדם פרטי – גלות ברמה האישית
כדי להבין את הענין מובא משל של אדם פרטי: אדם גדל במשפחה, בקהילה, במקום. איזו עבירה גורמת לכך שהוא יצטרך לעזוב את עירו? גט הוא סוג של גלות – “ויגרש את האדם” – לשון לגרש אישה, יציאה מגן עדן. אין עבירה ספציפית שעושה את זה. אדם יכול לעשות עבירות גדולות ולהישאר במקומו, ועבירות קטנות יותר יכולות לזרוק אותו החוצה.
איזה סוג עבירות מביאות גלות? – אלו שפוגמות בדבר עצמו. בדיוק כמו בסוטה: אישה שהולכת עם גברים זרים – אולי זו לא העבירה הגדולה ביותר ברשימה, אבל אם אתה רוצה להיות בבית הזה, אתה חייב להתאים לסדר של המקום. אם אתה עושה דברים שעושים אותך “לא מסונכרן” עם הסדר הנכון, אתה לא שייך שם.
גלות היא גם תיקון – “משנה מקום משנה מזל”
גלות מכפרת עוונות. במקום החדש אין את הבעיה. הוא הסתכסך עם המשפחה, עם הקהילה – הוא הולך לעיר שנייה, משנה מקום משנה מזל. מה פירוש “מזל”? מזל פירושו המחזור שאדם מסונכרן איתו – המחזור הגדול יותר שבו הוא חי, כמו שמיטה, כמו יובל.
—
יסוד הרמב״ן: בארץ ישראל שולט מחזור השכינה/בינה
בארץ ישראל שולט המחזור שנקרא שכינה, שנקרא בינה, שנקרא מחזור שמיטה ויובל. הסתכסכת עם זה – “הארץ תקיא אתכם” – המחזור עצמו זורק אותך החוצה. אתה הולך למקום שני שבו יש מחזור אחר, ושם תמצא עצה.
זה מה שהרמב״ן מתכוון כשהוא מדבר על ימות עולם – מששת ימי בראשית עד עולם הבא, כל הסדר של 49,000 שנה. זה דבר כללי, לא סתם עונש על עבירה – זה המחזור.
—
הזוהר בבהר: עבד יוצא בשמיטה – ולשון הרמב״ן
הזוהר בפרשת בהר אומר שעבד יוצא בשמיטה וביובל. ביובל – כן, זה אנחנו יודעים. אבל בשמיטה? על פי ההלכה עבד יוצא אחרי שש שנים כשהוא נעשה עבד, לא בשמיטה! זו אחת מרשימת קושיות שהיו לאנשים על הזוהר – שזה לא מתאים להלכה.
אבל – **הרמב״ן עצמו כות
ב בפירוש: “גם העבד יש לו שמיטה ויובל.” הרמב״ן לא מתכוון שעבד הולך ממש הביתה בשמיטה – את ההלכה הוא יודע. הוא מתכוון שזה אותו רעיון – יציאת העבד אחרי שש שנים היא השמיטה שלו**, המחזור האישי שלו.
—
ההבדל: מחזורים כלליים ומחזורים פרטיים
כאן חוזר היסוד מההתחלה: כמו שיש מחזור בכללות (שמיטת העולם), יש מחזור בפרטיות (שמיטת עצמו). כשאדם “לא מסונכרן” עם עצמו, הוא בגלות – לא מארץ ישראל, אלא ממשפחתו, מנפשו שלו אפילו – הוא מבולבל, עצותיו לא עובדות, הוא צריך למצוא מחזור אחר שעובד עבורו. זו בחינת עבד שיוצא בשמיטה – השמיטה שלו.
—
הקשר לל״ג בעומר
זה גם ענין ל״ג בעומר: אדם כביכול סיים ספירה בשלושים ושלושה. מנהג האבלות של הספירה מסתיים בל״ג בעומר לפי מנהג אשכנז. למה? כי אנחנו סיימנו. מי שעשו את המנהגים הבינו שיש מנהגים שונים בספירה – יש שמתחילים אז, יש שמתחילים אז – כי לכל אחד יש את הספירה שלו, כמו עבד שיוצא בשמיטה – לא שמיטת העולם, אלא שמיטת עצמו, שלו.
זה גם מסביר למה יש כל כך הרבה מנהגים שונים בספירת העומר – אחד מתחיל אבלות אז, השני אז – כי כל אחד מבין מתי הספירה שלו, מתי המחזור האישי שלו מתחיל ומתי הוא מסתיים.
—
סוד שמיטה ויובל – כלליות ופרטיות: שלוש מדרגות
זה סוד שמיטה ויובל בשלוש מדרגות:
1. ארץ ישראל כותבת את השמיטה הכללית – המחזור הקוסמי הגדול.
2. לכל עבד היא כותבת את השמיטה הפרטית – השחרור האישי שלו.
3. לכל יהודי היא כותבת שיש לו את המחזורים שלו – ואם הוא נופל החוצה, הוא צריך שיהיה לו דרך חזרה פנימה.
זה קשור למה שלמדנו קודם על שבעת ימי טהרתו – שהאדם חוזר לשבעת הימים שלו שהוא יכול לתקן, יש לו מסגרת של עבודה בימים.
בדיוק למה זה כך – זה עדיין שיחה נפרדת. אבל זה הסדר – העבודות שלנו שאנחנו עושים בימים.
תמלול מלא 📝
ספירת העומר, שמיטה ויובל, והסוד הפנימי של מנחת העומר
הקדמה: סדר השיעורים
רבותי, היום ערב שבת קודש בהר בחוקותי.
אמרנו שסדר השיעורים שלנו הוא להוציא הבנה פנימית יותר ממה שאנו לומדים ביום חמישי וביום רביעי בשיעורים של שמונה פרקים, מענייני תיקון המדות, להוציא ביום שישי על פי דרך הזוהר, על פי דרך הקבלה.
הפנימיות הדברים של הקמפיין
אנו צריכים עכשיו גם להוציא, השבוע היו השיעורים, אולי אי אפשר לקרוא להם שיעורים, אבל העבודה העיקרית השבוע והשבוע הבא היתה על הקמפיין שאנו מנהלים כדי לקיים את בית המדרש שנה שלמה. ובוודאי יש בזה גם את פנימיות הדברים, הרי לא יכול להיות שאין כאן פנימיות הדברים. זה דבר אחד.
הסוגיא של ספירת העומר
הדבר השני הוא, שהרי אנו לומדים כאן את הסוגיא של ספירת העומר, בנוי על לימוד הרמב״ן על התורה, דרך האמת, והזוהר שהולך באותו הדרך, בנוי על זה, או שניהם, יש אולי חילוקים, צריך עדיין להגיע לזה אם הגענו. אבל אנו הולכים באותה סוגיא, וזה עכשיו הזמן שלה.
פרשת בהר בחוקותי וספירת העומר: סוגיא אחת
אפילו שלומדים עכשיו פרשת בהר בחוקותי, לומדים אנו את הרמב״ן על התורה אחר הזוהר, שזו באמת אותה סוגיא של ספירת העומר.
הפסוק “וספרת לך שבע שבתות שנים”
“וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים”.
אומר רבינו בחיי, מדוע הפסוק צריך להסביר לנו כך? שבע שבתות שנים יוצא שבע שנים שבע פעמים, אני יכול לחשב בעצמי, מי שיודע מתמטיקה, יכול לחשב בעצמו.
אלא אומר רבינו בחיי, כאן מתכוון הפסוק להוציא שלא תספור סתם שבע שנים, תספור את המדריגה שנקראת “שבע שנים שבע פעמים”, ואת המדריגה שנקראת שמיטה ויובל, אותה תספור, לא סתם לספור. זה מה שרבינו בחיי אומר על כך שהפסוק מאריך, ולכאורה הוא לומד כך פשט.
האבן עזרא והסוד ימות עולם
והרמב״ן שאמר שכאן כתוב, באבן עזרא, שהוא אומר שכאן כתוב סוד ימות עולם רמוז במקום הזה.
הרמב״ן בדרשתו תורת ה׳ תמימה אומר שהוא מביא את הקטע הזה מאבן עזרא והוא אומר “ואין בספריו דבר המורה על קבלתו הטובה יותר מזה”. לרמב״ן פעמים רבות יש לו, כמו שכתוב בהקדמתו, “חתיכות מגולה ואהבה מסותרת” עם רבי אברהם אבן עזרא, וכאן הוא נותן לו מחמאה נפלאה.
היחס של הרמב״ן עם אבן עזרא
יש לו גם ויכוח עם רבי אברהם על סודותיו, רבי אברהם כותב סודות, פעמים רבות הוא אומר שהוא לא הבין בעצמו את סודותיו שלו, ולמה הוא לא מבין כאן את הסוד, וכדומה.
כאן אומר הרמב״ן שהקטע הזה מאבן עזרא אין מקום טוב יותר שבו אתה רואה שאבן עזרא באמת קיבל את הקבלה, במילים אחרות, זו הסכמה של רמב״ן על קבלת רבי אברהם אבן עזרא. קבלת רבי אברהם אבן עזרא היתה נכונה, כי הוא הבין נכון את הסוד של שמיטה ויובל, שזה הסוד של ימות עולם, שזה אותו סוד של ספירת העומר, אותו סוד של מצוות אחרות שהולכות עם ספירה דשבעה, אבל בפרט שתי המצוות שהולכות עד ארבעים ותשעה, כמו שלמדנו בשבוע שעבר.
הקשר בין הקמפיין לספירת העומר
כל הדברים האלה קשורים. הרי זה לא בחינם שהסדר שלנו הוא לא מהיום, כבר שלוש, ארבע, חמש שנים אני חושב, שבכל שנה ערב שבועות אנו עוסקים בהעמדת היסוד הממוני, היסוד של היסוד הפיננסי של בית המדרש שלנו על שנה שלמה. זה נעשה יותר ויותר שזה הזמן של זה, אבל זה כבר מנהג ישן של כמה שנים של בית המדרש שלנו, שלנו.
דבר טוב שנהג שלוש פעמים
וכשיהודי רואה, יהודי רואה הרי את ההלכה, דבר טוב שנהג שלוש פעמים נעשה נדר. מה זה אומר שזה נעשה נדר? הפירוש הוא שכשאדם רואה, זה קשה ל… מבני אדם, אחד הדברים שכתוב בספרים, בפרט אפילו בספירת העומר, כתוב באריז״ל, אדם צריך למצוא את דרכו הפרטי, את חלקו הפרטי בתורה, את חלקו הפרטי ביהדות, את חלקו הפרטי בחיים, בעבודת השם.
החלק של כל נשמה
הספרים קוראים לזה החלק, הסיבה שהנשמה ירדה, הסיבה שהנשמה נמצאת כאן בעולם הזה. צריך לדעת לשמוע את החלק, צריך לדעת לשמוע את הדבר, אחרת אדם מבולבל.
גאולה פרטית: “לכך נוצרתי”
כל עוד אדם… זו גאולה פרטית, גאולה פרטית גדולה, לא פסח, לא שבועות, מתן תורה. חלק גדול מגאולה פרטית הוא כשאדם יודע “לכך נוצרתי”.
זה ה… באמת באופן כללי כל אחד יכול, זו לא חכמה לומר “לכך נוצרתי” להיות יהודי ישר, להיות אדם טוב, למשול בהתפעלותו, לתקן את התיקונים והניצוצות שהם חלקו, איך שרוצים לומר את זה. אבל לדעת אילו הם החלקים שלך, מה באמת החלק, זו גאולה גדולה לאדם.
ספירת העומר והמציאת החלק
ואחת הכוונות של ספירת העומר, באריז״ל, היא למצוא את זה. לא ממש למצוא את זה, אם מישהו יודע, הוא צריך להכניע עצמו לפי שורש נשמתו. אבל אני מפרש שאם כך זה אומר שדרך הדרך של ספירת העומר מוצאים את זה.
הסוד של קרבן מנחה
אני לומד גם שזה הסוד של מנחת העומר. אני חושב שהיה שיעור על זה לפני שנתיים או אז. מנחה יש לי קבלה, אני כבר לא יודע מאיפה, אבל יש לי קבלה, מקובל בידינו, ומצאתי על זה אחר כך ראיות, אני חושב שהישמח משה אומר בערך כך, ומצאתי ממש ראיות במפרשים, אני לא זוכר עכשיו, אבל מקובל בידינו שהנושא של קרבן מנחה, קרבן מנחה נעשה כדי לקבל תשובה.
הפעולה של קרבן מנחה
כל קרבן יש לו תפקיד מסוים שהוא עושה. קרבן מנחה הוא איך שדורשים את השם.
אה, הראיה היא “אחרי תשובה”, היא ממנחת סוטה ומנחת העומר. אני לא צריך ראיה גדולה יותר.
מנחת סוטה: ספק בהלכה ובחיים
כשיהודי יש לו ספק, ספק בהלכה אפילו, כמו סוטה, הוא לא יודע אם היא נטמאה או לא, או גם ספק בחיים, הוא לא יודע אם הוא צריך להתגרש או לא, ספק. או יהודי יש לו ספקות אחרים, ספקות בעבודת השם, ספקות בדרך החיים, יש על איך לקבל תשובה, והדרך נקראת מנחה, להביא מנחה.
מנחה, הסגולה של מנחה, לא הסגולה, הפעולה של מנחה היא לקבל את התשובה. זה הסוד של קרבן מנחה, ועל זה יש קרבן ציבור, כל קרבן בא עם מנחות ציבור, כבר, כל קרבן באמת בא עם מנחה ונסכה, לכל קרבן יש, אמת בוודאי כל קרבן ציבור, הכהן צריך הרי להיות מנהיג ישראל, הוא צריך לדעת מקרבן המנחה איך להתנהג, איך להתנהג בהנהגת הכלל והפרט באותם ימים.
מנחת העומר: מנחה כללית
ובפרט יש קרבן שנקרא מנחת העומר, שנקרא קרבן מיוחד, מנחת ביכורים, שהכלל מביא. אפשר אפילו לשאול, הרי נפסק שכל יהודי צריך להביא ביכורים, אמת משבועות, שביכורים מפירות האילן קוראים להם החכמים, מביא באמת כל יהודי בנפרד, אבל את מנחת העומר למדו החכמים מקרא מלא, מביא כל יהודי, מביא רק כלל ישראל פעם אחת. אבל זו מנחה כללית, מנחת העומר, כמו מנחת סוטה, והזוהר משווה את זה שזו בדיקה לאשת חיל, לשכינה, לבדוק אם חלילה יש בנו, אם נטמאה, וטמא נפש ונקתה ונזרעה זרע.
יציאת מצרים = כללות, ספירת העומר = פרטים
והפירוש הוא שקרבן מנחת העומר מזה סופרים 49 יום.
הפירוש הוא כך, שהכלל, כל יהודי בתוך כלל ישראל יוצא ממצרים, הוא רוצה הרי להגיע לגאולתו, אבל אין לו עדיין גאולה יותר, הוא יכול רק מכללים, למדנו קודם, יציאת מצרים פירושה כללות, ספירת העומר פירושה פרטים.
מה זה פרטים?
מה זה פרטים? שמוצאים חלקם בחיים, כל יהודי מוצא דרך מה שהוא מרחיב את הענין של מנחת העומר, הוא סופר מזה 49, שבע פעמים בשבע, ואפשר לומר כאילו כל יהודי שייך באמת ליום ספירה אחד, כך אפשר לומר.
כל ישראל ערבים זה בזה
אדרבה, כל אחד צריך לספור את כל 49 הימים, זה פשוט כי כל ישראל ערבים זה בזה, אם אחד לא יודע, כמו שהאריז״ל אומר על דברים אחרים, שאם אחד לא יודע הוא אומר וידוי, שיש וידוי לכל צדיק אלף בית, למה? כל אדם חטא הרי רק באחד, רוב בני אדם לא עשו את כל אשמנו בגדנו, וזה באמת דברים כלליים, אבל על חטא זה פרטים, לא כל אחד עשה את האחר, אבל בתוך כלל ישראל, אם אחד לא יודע אומרים וידוי כללי, הוא יזכור מה הוא עשה. זו אותה בחינה ספירת העומר.
ה-49 מיני שערי דינים
אבל באמת, האריז״ל אומר אם אחד יודע, האריז״ל אומר שיש 49 מיני שערי דינים, מיני בעיות שיש בעולם, אם אחד יודע מה שורש נשמתו, לא צריך לומר את כולם, צריך רק לומר אחד, ובסידור הכניסו את כולם, ואנחנו הבהרנו שלא מספיק לומר שזה משל עם נמשל, או שזה אותו דבר “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה”, בדיוק כמו שאצל אדם יש מיני מדות שונות, יש גם אצל הקב״ה, או הדברים העמוקים יותר שהמקובלים אומרים, שאדם שמתנהג במדות החסד הוא מעורר אצל הקב״ה את מדות החסד.
הקמפיין בימים שבין ל״ג בעומר לשבועות
לעשות את הקמפיין בימים שבין ל״ג בעומר לשבועות, במחצית השנייה של ספירת העומר. נראה שכאן טמון משהו. אני באמת נולדתי בתקופה הזו, ב׳ סיון נולדתי, אז נראה שזה הגיוני אולי מצד הכוונה. צריך להוציא את זה, זה לא אולי.
קנין הליכה: איך מוצאים את החלק שלו בתורה
שני פירושים בקנין הליכה
ועל זה עוזר קנין ההליכה. זה הפירוש, הוא אומר תורה כזו על הליכה מתמדת. ואבא שלי הוסיף שהוא פירש כך, ואני רוצה לפרש אחרת, על פי אבי הקדוש, מה הפנימיות, מה המילה של זה קנין הלכה, קנין הליכה, מה הענין של הליכה, שהוא לא מתכוון סתם למשהו דבר, הוא אמר משהו דבר למדני, קנין הליכה.
הפירוש של אבא: אדם צריך להיות הולך
אבל אבא שלי טען שעל פי פנימיות מה שהוא מתכוון הוא, שאדם צריך להיות הולך, כדי שאדם יזכה לחלקו בתורה הוא צריך להיות הולך, שכתוב בכל הספרים, ההבדל בין אדם למלאך ובהמה, אדם משתנה, אדם הוא הולך, אדם הוא לא תמיד אותו דבר, אדם עולה ממדריגה למדריגה.
זה בוודאי אותו ענין כמו ספירת העומר, עולים ממדריגה למדריגה, ממלכות שבמלכות עד בינה שבבינה, הפשט של זוהר שהולך על הסדר הזה, בסידור כתוב סדר הפוך, אבל לא עכשיו הזמן להאריך בזה. וזה הוא פירש.
הפירוש שלי: הליכה פירושה ללכת עם התורה
אני רוצה לפרש קצת אחרת, אני חושב קצת אחרת, שהליכה, הליכה, או איך שההלכה היא, ההליכה זה איך הולכים עם זה. איך יודע אדם מה החלק שלו בתורה? בוודאי צריך את מה שהוא עולה, אין סתירה.
גאולה פרטית: איזה יום הוא היום שלך?
אבל איך יודע אדם, העמידה, זה נקרא הגאולה הפרטית, גאולה פרטית, היה שיעור על גאולה פרטית וגאולה כללית לפני פסח, גאולה פרטית היא מה שאני אומר שלי, העמידה על דעתו, מה התפקיד שלו, איזה מהימים של הספירה הוא באמת בשבילו?
מחלוקת ראשונים והפירוש הפנימי
תרגום לעברית
כן, יש מחלוקת ראשונים אם זה ארבעים ותשע מצוות או מצוה אחת, אני יודע את כל המחלוקת, לפי הפנימיות אפשר להבין זאת, כאילו בעצם היהודי צריך רק לספור יום ספירה אחד, זה שאפשר לומר כאילו אם אותו אדם היה יודע איזה יום הוא יומו, היה צריך לספור רק אותו יום, וזה שותפות, כל יהודי, כל כלל ישראל ביחד, הוא סופר, אני סופר את יומי, אתה סופר את יומך, זה חכמה, יוצא שכל אחד ספר את כל הספירה. ואת שאר הימים הוא יכול לשכוח.
ההלכה של שכחת יום – רמז
מה שנוהגים לפי הפוסקים לפחות שאם שכח יום אחד אינו סופר עם ברכה, כי אתה לא יודע איזה יום הוא יומך באמת לספור, ממילא אם אתה לא יודע, יכול להיות שדווקא אותו יום שכחת, מי שיודע איזה יום הוא יומו לספור, אז ימים אחרים כששכח, לפי דעתי, לפי הקבלה, אני לא רוצה לומר הלכה, אבל לפי הרמז יוצא, אני אומר זאת רק בדרך שיוציאו זאת, לפי הרמז יוצא שהוא לא צריך לספור, הוא לא צריך לפחד, הוא יכול לספור עם ברכה אותו יום, כל שאר הימים הוא בעצם פטור, זה רק רמז כזה זה לעומת זה, כח הנ״ל לעניות דעתי בהשגותי.
איך מוצאים את חלקו בתורה
אז מה אני חושב? שאיך אדם מוצא את חלקו בתורה? רק אם הוא הולך עם זה. מה זה אומר הוא הולך עם זה? הוא הולך עם הפירוש והוא חי עם זה, שהוא הולך בדרכו, “בדרכו”, “לך לך בדרך”, כמו שהגמרא אומרת, “לך לך בדרך ולא בדרך מצוה”.
אם אחד הולך רק בדרך מצוה, אז הוא עושה את כל המצוות, תרי״ג מצוות, בוודאי זו ההליכה של יהודי באופן כללי. אבל מי שרוצה למצוא את דרכו בתורה, צריך לקחת איתו את התורה, “בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך”. הוא צריך לנסות להכניס, לשלב, לשלב זו מילה קצת קטנה, להכניס את התורה לכל הליכתו, לכל מהלך חייו, לפי איך שהוא הולך, הוא הולך עם זה.
התשובה על הקושיא של רמזים “שרירותיים”
וצריך להבין כאן, יש כאן בעיה כשאנשים אומרים, “אוקיי, אתה אומר רמז, אתה צריך לעשות קומבינציה, ושב ואל תעשה, עשית גימטריה עם רמז, זה שרירותי, זה יכול להיות אחרת, תוסיף, זה יכול להיות אחרת”.
על מי מדברים? זו ההליכה שלי, אין לי הליכה אחרת, אני לא מדבר על כללי שכל העולם חייב להיות כך, אני מדבר על ההליכה שלי איך שהיא, ורק בבחינה כזו אני מוצא את חלקי בתורה, אני רוצה לדעת אילו מצוות אני צריך לעשות יותר, אילו חלקי עבודה, אילו חלקי תורה, אילו דרכי לימוד, עם אילו אנשים ללמוד, ובאיזה מקום ללמוד, וכו׳ וכו׳. זה הסוד של הליכה.
המחצית השנייה של הספירה – בחינה חדשה
זה כך, איך זה מתחבר לנושא של הימים של הזמן, התקופה, המחצית השנייה של הספירה, אפשר לקרוא לזה, בספרי קבלה כתוב, בעבודת ישראל מעריך על זה, יש לך בחינה חדשה, השבועיים האחרונים בספירה, פחות או יותר אחרי ל״ג בעומר. כי ספירות, צריך, אפשר לפתוח זאת, אבל אני לא רוצה להיתקע על זה עכשיו. אני רוצה לומר עוד דבר על ההמשכות שאנחנו לומדים, על הסוגיה של הספירות שבעה והספירות ימי עולם. ואני רוצה לומר כך, אולי נחבר הכל, אבל לא צריך לפרט הכל ולחייב רק כך.
רמב״ן על “ושבתה הארץ שבת לה'” – שמיטה, שבת ויובל
פירוש רש״י: “שבת לה'” פירושו לכבוד ה׳
הרמב״ן, כאן בפרשה, מדבר על הפסוק “ושבתה הארץ שבת לה'”. והרמב״ן חולק על רש״י. רש״י אומר “שבת לה'”, “כשם שנאמר בשבת בראשית”. רש״י הבין לכאורה ש״שבת לה'” קשה לו. מה פירוש “ושבתה הארץ שבת לה'”? הארץ שובתת, שביתה ממש, מפסיקה לעבוד, הארץ מפסיקה בשבילך, ריבונו של עולם? מה הפירוש?
אומר רש״י, הכל הוא לה׳. כמו “ויקחו לי תרומה” – שם גם הרמב״ן חולק שזה לא אומר כך על פי קבלה – “ויקחו לי תרומה”, מפרש רש״י “לי לשמי”, זה אומר לכבוד. “לי לשמי” זה אומר לכבוד. לכבוד שבת זה לכבוד ה׳, כמו ששבת בראשית היא לכבוד ה׳. השבת שעושים כל שבוע היא לכבוד ה׳, כך גם השמיטה היא לכבוד ה׳. זה לשם ה׳, זה לשמה. זה לכאורה הפירוש הפשוט איך שרש״י הבין.
קושיית הרמב״ן: למה כתוב זה דווקא כאן?
והרמב״ן אומר, הוא לא מבין מה רש״י אומר, זה לא הפשט של המדרש. לשם ה׳, כל דבר הוא לשם ה׳. עבודה היא לשם ה׳. למה צריך לכתוב כאן לשם ה׳?
כלומר, הרמב״ן הוציא שהנוסח שכתוב בפסוקים, יש גם הרבה מאוד דברים שהפנימיות, דרך האמת, הוא שואל שאלה כזו. אפשר לומר, אוקיי, זה הפירוש, זה מה שהוא מתכוון. למה כתוב זה דווקא כאן? אה, זה יכול להיות כתוב באמת בכל מקום, וכאן זה כתוב. מה ההבדל לך? זו לא קושיה.
דרך התורה בהנחת מצוה מוציאה את הסוד
אבל הרמב״ן מסתכל, כמו שהתורה, כמו שאומר קודם רבינו בחיי, אם כתוב בתורה חשבון שלם, בטח שהתורה רוצה להוציא משהו מהדרך. דיברנו על זה בשיעורים הקודמים הרבה פעמים על זה, הדרך שבה התורה מניחה מצוה, איך היא מספרת אותה, אפילו התוכן הוא אותו דבר, מוציא את הסוד, מוציא את הפנימיות. “שבת לה'” חייב למשהו, זה לא סתם דבר. ואנחנו צריכים לעשות זאת גם.
קשר לחשבונות יהודיים
חשבתי לומר קשר לסוגיה של ההתחלה, שכשסופרים דברים, יש מי שסופר ועושים כל מיני דרכים ושיטות והוא מדבר כל כך הרבה כסף וכל כך הרבה כסף. צריך לשמוע שהמספרים היהודיים, החשבונות היהודיים, כבר נעשו כדי להגיע למהלך מסוים. יש מהלך מסוים בזה, יש סוד מסוים בזה, יש מבנה, מבנה גבוה יותר שעליו עומד הכל. כמו “שבע שנים שבע פעמים” שמראה על שבע הספירות, על שבעת ימות עולם, וכו׳ וכו׳.
פירוש הרמב״ן: שמיטה ושבת הולכות באותו מהלך
אומר הרמב״ן, לא זה הפירוש של המדרש, לא זה הפירוש של הספרי. הספרי מתכוון בכלל למשהו אחר. הספרי מתכוון לומר כך: כשהספרי אומר ששבת היא “כשם ששנינו בשבת בראשית”, הכוונה להסביר לנו ששביעית, שמיטה עם שבת הולכות באותו מהלך, הן נוסעות על אותו מהלך.
מה זה אותו מהלך? רק עם הבדל אחד, כמו שהסברתי בשבוע שעבר, שבת, זה הענין של שיתא אלפי שנין הוי עלמא, שבעת אלפים השנה של העולם. אבל, איך אומרים, אבל יובל מראה על מדרגה גבוהה יותר שנקראת חמישים שערי בינה, שנקראת עוד מדרגה גבוהה יותר.
“שבת לה'” פירושו “שבת להשם הגדול”
וזה הפירוש של “שבת לה'”. “שבת לה'”, ו״לה'” לא אומר סתם “לה'”, אלא הרמב״ן אומר “להשם הגדול”. צריך לחפש ולברר בדיוק מה הפירוש “להשם הגדול”.
כלומר, יש כביכול, זה מאוד מעניין. הרמב״ן גם הבין כך. יש “השם הגדול”, “השם הגדול והנורא”. מבין הרמב״ן, כביכול, לא שהקב״ה גדול. יש השגה, יש ספירה, מידה של אלוקים שנקראת “האל הגדול”. יש אדם שיש לו אל קטן, “השם הקטן” כביכול. יש “השם הגדול”, מכלל דאיכא קטן. יש לו קטנות, הוא יודע רק על מה עומדת קטנות כזו.
“השם הגדול” פירושו גדלות השם, השם עצמו יש בו גדלות. האריז״ל קרא לזה מוחין דגדלות, או הרמב״ן קורא לזה ספירת התפארת, הרשב״י ספירת הבינה.
חיי העולמים – הבחינה של שבת הגדול
“השם הגדול”, על זה עומד, אומר הוא, “בשבועה אמרתי מזמור שיר לעתיד לבוא שיקבלו שבת מנוחה לחיי העולמים”. חיי העולמים, זה ה״השם הגדול”, לא סתם “שבת לה'”, אלא “שבת להשם הגדול”, זו בחינה של שבת הגדול, הרמות הגבוהות יותר שהסברנו בשבוע שעבר, עוד יותר גבוה מהשבת הרגילה.
שמיטה, גלות והמחזורים הגדולים יותר של העולם
קושיית הרמב״ן: למה שמיטה כל כך חמורה?
עכשיו הרמב״ן מסביר, אם כך צריך להבין מה החומר של שמיטה. זה דבר מעניין.
כל המצוות, כל מצוה יש לה שכר ועונש משלה. כתוב אמנם במשנה “שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות”, אבל רואים שמצוות אחרות יש להן רמות שונות של שכר ועונש. יש לך חייבי כריתות, חלב חייב כריתות, חייבי מיתות בית דין, וכו׳ וכו׳. כל דבר יש לו רמה משלו של שכר, של עונש. ובדרך כלל, בדרך כלל מבינים זאת, בדרך כלל זה הגיוני. מצוות שהן יותר חמורות יש להן עונש גדול יותר, וכדומה. זה איך זה עובד בדרך כלל לכאורה פשוט.
אבל כאן יש מצוה, שמיטה. שמיטה אין בה חיוב מיתת בית דין, אין בה חיוב לאו, אין בה חיוב כרת. זה בסך הכל לאו. מי שאוכל שמיטה עובר על לאו, זה הכל. ועל הלאו הזה אומרת התורה שבא גלות, “אז תרצה הארץ את שבתותיה”. כמה פעמים כתוב בתורה ובנביאים שעל הלאו הזה בא גלות.
והרמב״ן קשה, מה כל כך חמור? צריך באמת להבין, מה הפשט הפשוט? אני לא יודע מה הפשט הפשוט ברגע זה.
תירוץ הרמב״ן: שמיטה היא יסוד האמונה – בדיוק כמו שבת
אומר הרמב״ן, התירוץ הוא כך, למה בא גלות על זה? כי זה יסוד, לא סתם דבר, לא סתם מצוה, זה מיסודי התורה.
המשל של שבת
כמו שבת, כל אחד יודע שהרמב״ם הסביר כבר, או אחרים לפניו, אולי בחז״ל, שלמה החומרא של שבת? מי שמחלל שבת נקרא כגוי, ושבת יש בה חיוב סקילה, יש בה ממש חומר גדול, וסקילה היא כמו בעונשין, אבל בטוח שיש בה אפילו יותר מזה. רואים שמחלל שבת הוא כמו גוי, יש דברים שיש בהם עוד יותר מזה.
אומר הרמב״ן, הרמב״ן הסביר זאת, והוא מביא זאת מהרמב״ם, הרמב״ם אומר כתב שרומז על זה, צריך לחשוב אם זה אותו דבר שהרמב״ן הבין או אחרת, שהסיבה היא כי שבת מראה על יסוד האמונה של חידוש העולם, ועל זה מסתובב כל העולם, אז ממילא פשוט שבגלל זה שבת כל כך חמורה.
שמיטה גם מראה על חידוש העולם
אומר הרמב״ן, מבינים אם כך, שבאמת אותו דבר הוא לגבי הענין של שמיטה. אותו דבר הוא לגבי הענין של שמיטה, ששמיטה גם כן מראה על חידוש העולם.
מה פירוש חידוש העולם? ועכשיו כאן צריך להבין דבר מעניין כזה, זה מפחיד.
הערה מתודולוגית: קושיה על פי פשט, תירוץ על פי סוד
הוא אומר, הוא שואל קושיה על פי פשט והוא עונה תירוץ על פי סוד. כן, הרמב״ן עושה הרבה פעמים דברים כאלה, כי הרמב״ן באמת הוא הבין שהסוד, כשהרמב״ן אומר סוד הוא לא מתכוון סתם, יש עוד קבלה ועוד עולמות דברים. הוא מתכוון לומר שהתורה לא מבינים אותה באמת אלא כשמוסיפים מושגים מסוימים ויסודות מסוימים שהם עושים הגיון מהדברים, וזו דרך האמת, ולא סתם סוד.
אבל זה קשה. לומר שזה רמז במקובלים, אבן עזרא אומר ששמיטה היא רמז על זה שהעולם יפסיק שבע פעמים, ויכנס ליובל, והכל יחזור למקור. בגלל זה זה יסוד של אמונה, ובגלל זה מי שעובר על שמיטה הוא כל כך חמור.
זה מטורף, איך הוא יכול לומר שהטעם הוא על פי סוד, כי על פי סוד מרמז על יסודות האמונה? אני מתכוון, אני מתכוון שהתירוץ הוא שהן נכון, צריך לחשוב בדרך אחרת על זה, אבל הן נכון, במילים אחרות, אם זה היה דבר חמור, כל אחד יודע שישראל הוא שבת, כל אחד יודע ששבת כביכול, כתוב בתורה, שבת כביכול. אז ממילא מי שעובר על שבת חייב סקילה, אז דינו כגוי, אז הוא קצת אפיקורס, קצת כופר במעשה בראשית.
אבל עכשיו, הרמב״ן מסביר, הוא לא שואל, כי מה באמת האמת? שמיטה באמת אין בה חומרא של כרת ושל סקילה. מי שעובר על שמיטה לא נעשה מחלל שבת בפרהסיא, אין מחלל שמיטה בפרהסיא. אבל מה כן, התורה אומרת שכשעוברים על שמיטה בא גלות.
איזה מין עונש הוא גלות? – חקירה יסודית
איזה סוג עונש הוא גלות? איזו רמה עונש הוא גלות? צריך לשאול חקירה כזו. יש כל כך הרבה רמות של עונשים בתורה, יש מיתה, מלקות, איזו רמה היא גלות? זה כל העניין. אבל זו לא רמה.
וזה באמת מטורף, כי רואים במקומות אחרים בתורה רואים, גלות בא על עבודה זרה, על עובר על כל התורה כולה בא גלות. אבל אחר כך רואים, הוא מביא הרמב״ן מביא אפילו משנה, “גלות בא על” דברים אחרים, עינוי הדין, בגלל שמיטת הארץ. וזה בנוי על הפסוק, הוא מביא המשנה בפרק אבות, שהוא הכוונה הפסוק. אז מה הפשט? יש חטאים מסוימים שמביאים גלות.
גלות אינו עונש – זה “אי-סנכרון” עם המחזור הגדול יותר
התירוץ הוא, שכשמדברים על גלות, לא מדברים סתם דבר. גלות, כמו שדיברנו בשיעורים הקודמים על זה, יש מחזורים, מחזורים גדולים יותר בעולם. לא כל דבר קשור לזה שהיום עשיתי דבר טוב, מצוה או עבירה. יש מחזורים גדולים יותר בעולם.
הנושא שנקרא גלות וגאולה, זה סוד הקץ, הסוד של כל הנושא, זה לא סתם עשיתי עבירה, אני חייב גלות. אין שום עבירה שחייבים עליה גלות. אתה יכול לעשות הרבה עבירות ועדיין לא יקרה גלות.
גלות קורה… גלות היא חיסרון, כן, בוודאי, במובן מסוים צריך להיות הגלות על כל הסדר. אבל הגלות קורה כשמשהו הולך לא נכון, אתה “לא מסונכרן”, אפשר לומר, האדם מנותק מהסדר הכללי.
המשל של אדם פרטי – גלות ברמה האישית
כמו שאפשר לומר, כשמדברים תמיד על אדם פרטי קל יותר לתפוס מה מתכוונים, כן. מה פירוש חייב חובת גלות? איזו גלות? אדם גדל במשפחה מסוימת, בקהילה מסוימת, במקום מסוים. כן, תגיד איזו עבירה, איזה סוג עבירה, נגיד מה שאפשר לראות, איזו עבירה גורמת לכך שאדם יצטרך לעזוב את עירו? אני יודע, צריך להחליף משפחה, וכדומה.
גט הוא סוג של גלות
בחינה של גלות, גט הוא סוג של גלות, כן? הגט הראשון כתוב “ויגרש את האדם”, מגרשין, לשון לגרש אישה, זה יציאה מגן עדן.
אתה לא יכול לומר שיש עבירה, תשאל מה זה גלות בגלל שלום בית? איזה דבר יעשה שהוא יוכל להישאר יושב בעירו, והוא יכול להיות עם חבריו, עם משפחתו? אין עבירה, אין דבר כזה. אדם יכול לעשות עבירות גדולות והוא לא מגורש ללכת לגלות, והוא יכול לעשות עבירות קטנות, או מסוימות הן בעינינו עבירות קטנות יותר, והוא צריך ללכת לגלות.
איזה סוג עבירות מביאות גלות?
איזה סוג עבירות צריך ללכת לגלות? אלו שפוגמות בדבר. כן, למשל, מדברים בדיוק כמו בסוטה, שאישה היא סוטה, שיש לה אפילו בעל, היא הולכת עם אחרים, היא מדברת עם גברים זרים אחרים, תשאל כמה גדולה העבירה? אני לא יודע, יש לך רשימה של עבירות כמה גדול. זה נכון, זה גם תלוי בקביעות, בפרטים מסוימים, אבל אפילו על פי פשטות מזה, יכול להיות לא עבירה כל כך גדולה. יש דרכים אחרות לחשוב שזו עבירה גדולה יותר.
אבל אתה רוצה להיות עם הבעל, אתה רוצה להיות בבית הזה, במקום הזה, אתה חייב להתאים, אתה חייב להיות חלק מהמקום. אם אתה עושה דברים מסוימים שאתה נופל מהסנכרון, אתה לא מתאים יותר לסדר הנכון של המקום, אתה לא שייך שם.
גלות היא גם תיקון – “משנה מקום משנה מזל”
גלות היא גם תיקון, כן, גלות מכפרת עוונות. גלות פירושה לומר, בין אם, הגלות לא יכולה להיות זה שהוא לא גר, אבל אומרים שהגלות, לכן יש הצד שאומרים שהגלות צריכה להיות לכתחילה, והגלות היא תיקון, כן, גלות מכפרת.
זה אומר, עכשיו במקום החדש אין את הבעיה. הוא הסתכסך עם המשפחה, עם הקהילה, הוא הולך לעיר שנייה, משנה מקום משנה מזל.
מה זה משנה מזל? מה זה מזל? מזל פירושו סוג הדברים שאדם נמצא בסינכרון עם המחזור, המחזור הגדול יותר שבו הוא חי, המחזור כמו שמיטה, כמו יובל.
יסוד הרמב״ן: בארץ ישראל שולט המחזור של שכינה/בינה
זה מה שהוא אומר שבארץ ישראל שולט המחזור שנקרא השכינה, שנקרא הבינה, שנקרא המחזור של שמיטה ויובל. אתה מסתכסך עם זה, העולם הולך עליך, הארץ תקיא אתכם, כותב הרמב״ן, כן, היא הולכת לקחת בחזרה, היא הולכת אותך בעצמה, המחזור הולך להוציא אותך, ואתה הולך למקום שני, יש שם מחזור אחר, אתה תמצא שם עצה.
זו הכוונה שהרמב״ן אומר את החומר, וזה מה שהוא אומר ימות עולם, כן, עולם הבא, עולם הבא הוא בוודאי עיקר האמונה, אבל לא מדברים סתם על עולם הבא, מדברים הרי על זה שהעולם מתחיל מששת ימי בראשית ומסתיים עם עולם הבא, עם כל הסדר של 49,000 השנים שיש. אז זה דבר כללי, זה לא סתם שעשה עבירה, הוא אומר זה המחזור.
הזוהר בבהר: עבד יוצא בשמיטה – ולשון הרמב״ן
ועל זה, זה מה שהרמב״ן מתכוון לומר שזה חטא שהאמת היא, והרמב״ן אומר כאן גם, ודיברנו כבר פעם על זה שהזוהר כאן בפרשת בהר, אני חושב שאני זוכר שיש בזוהר עוד מקומות, שאומר שעבד יוצא בשמיטה וביובל.
ביובל יוצא עבד אנחנו יודעים, אבל בשמיטה, זה לא נכון שעבד יוצא בשמיטה, עבד יוצא אחרי שש שנים כשהוא נעשה עבד, לא בשמיטה.
לשון הרמב״ן: “גם העבד יש לו שמיטה ויובל”
ומה אומר אבל הרמב״ן בפירוש, לשון הרמב״ן הוא “גם העבד יש לו שמיטה ויובל”. ואנחנו רואים כאן את הזוהר שאנשים, אחת הקושיות, יש רשימה, הרמב״ן כבר ענה הרבה פעמים הרבה קושיות, רשימה של קושיות שיש לאנשים, בעיקר קושיות שהיו לאנשים על הזוהר, שזה לא מתאים להלכה, בעיקר דברים, אני בוודאי לא אקדים עכשיו אבל סתם ככה, אז אחת הקושיות היא הקושיא שהזוהר בפרשת בהר אומר שעבד יוצא בשמיטה, וזה לא נכון שעבד יוצא בשמיטה.
ודבר פלא, גיליתי שלשון הרמב״ן הוא אותו דבר, הרמב״ן אומר שלעבד יש שמיטה. מה הוא מתכוון לומר, הוא לא מתכוון לומר שעבד הולך הביתה בשמיטה, את ההלכה הוא יודע, הוא רק מתכוון לומר שזה אותו רעיון.
החילוק: מחזורים כלליים ומחזורים פרטיים
אלא מה החילוק? נחזור לתחילת השיחה שלנו, שכשם שיש מחזור בכללות, יש מחזור בפרטות. כשאדם “לא בסינכרון” עם עצמו, הוא בגלות, הוא הולך לגלות עם עצמו, לא מארץ ישראל, אלא ממשפחתו, מנפשו שלו אפילו, הוא נעשה מבולבל, עצותיו, הוא מוצא מחזור אחר שעובד בשבילו.
זו הבחינה של עבד שיוצא בשמיטה, שאמרתי הרבה פעמים, זה גם הענין של ל״ג בעומר, אדם סיים, כביכול, הוא סיים ספירה בשלושים ושלוש, כמו שאומרים הרי, המנהג הרי הוא מנהג אבלות מהספירה, הוא סיים לפי מנהג אשכנז, והוא כותב שמסיימים בל״ג בעומר.
הקשר לל״ג בעומר
למה? כי אנחנו סיימנו. אלה שעשו את המנהגים הבינו שיש הרבה מנהגים בספירה, יש שמתחילים אז, יש שמתחילים אז. כמו שכל אחד מבין, יש לו את הספירה שלו, כמו עבד שהוא יוצא בשמיטה. איזו שמיטה? לא שמיטת העולם, שמיטת עצמו, יש לו משלו.
עבד היוצא בשמיטה – השמיטה הפרטית של כל אדם
הבחינה של עבד שיוצא בשמיטה ול״ג בעומר
זו הבחינה של עבד שיוצא בשמיטה, כמו שאמרתי הרבה פעמים. זה גם הענין של ל״ג בעומר, שאדם סיים, כביכול, הוא סיים לספור בשלושים ושלושה.
מנהג אשכנז – הסיום בל״ג בעומר
אומרים הרי את המנהג, יש מנהגי אשכנז שמובאים בספרים, שהם סיימו ל״ג בעומר. מנהג אשכנז, הם כותבים בבת אחת, מסיימים בל״ג בעומר.
למה? כי אנחנו סיימנו. אלה שעשו את המנהג הבינו, ובגלל זה הרי יש הרבה מנהגים בספירה, אתה מתחיל אז, אתה מתחיל אז, כל אחד מבין מתי הספירה שלו.
שמיטת עצמו – השמיטה העצמית של כל עבד
כמו עבד שהוא יוצא בשמיטה, איזו שמיטה? לא השמיטה של עולם, שמיטת עצמו, יש לו שמיטה משלו. הוא הולך עם השמיטה שלו, אז תהיה השמיטה שלו, הוא לא צריך משהו אחר.
הסוד של שמיטה ויובל – כלליות ופרטיות
וזה הסוד של שמיטה ויובל, שארץ ישראל צועקת את השמיטה הכללית, וזה צועק לכל עבד את השמיטה הפרטית, וזה צועק לכל יהודי שיש לו את המחזורים שלו, שאם הוא נופל החוצה הוא צריך דרך פנימה.
שבעת ימי טהרתו – החזרה בשבעת הימים
כמו שלמדנו את שבעת ימי טהרתו, הוא חוזר לשבעת ימים שלו שהוא יכול לתקן. וזו הדרך שלנו, יש לנו את העבודות שאנחנו עושים בימים.
בדיוק למה זה כך, זה עוד שיחה, אבל זה הסדר, שנוכל לקבל שבת טוב.
דער שיעור באהאנדלט די לשון-מקור פון "שער" אין "חמישים שערי בינה". ס'ווערט געוויזן אז "שער" (פון די אראבישע ווארט "באב") באדייט נישט נאר א פיזישער טויער, נאר א נושא אדער כלל וואס זאמלט צוזאם פילע פרטים אין איין איינהייט - אזוי ווי א שטאט-טויער איז דער פלאץ וואו אלע מענטשן קומען זיך צוזאם. די חמישים שערי בינה זענען פופציג כללים פון פארשטאנד, און דער פופציגסטער שער - וואס איז געבליבן פארבארגן פון משה - איז דער הכסטער כלל וואס מאכט פון דער גאנצער וועלט און אלע חכמות איין זאך: די אחדות השם.
דער שיעור באהאנדלט די לשון-מקור פון "שער" אין "חמישים שערי בינה". ס'ווערט געוויזן אז "שער" (פון די אראבישע ווארט "באב") באדייט נישט נאר א פיזישער טויער, נאר א נושא אדער כלל וואס זאמלט צוזאם פילע פרטים אין איין איינהייט - אזוי ווי א שטאט-טויער איז דער פלאץ וואו אלע מענטשן קומען זיך צוזאם. די חמישים שערי בינה זענען פופציג כללים פון פארשטאנד, און דער פופציגסטער שער - וואס איז געבליבן פארבארגן פון משה - איז דער הכסטער כלל וואס מאכט פון דער גאנצער וועלט און אלע חכמות איין זאך: די אחדות השם.
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
סיכום פון דעם שיעור – ערב שבת פרשת במדבר: חמישים שערי בינה
הקדמה
דער שיעור איז אן איבערחזרה בקיצור פון א פריערדיגן שיעור וואס האט זיך נישט ריכטיג רעקארדעד צוליב א טעכנישע פראבלעם מיט דעם מייקראפאן. דער פאקוס איז אויף די עיקר׳דיגע נקודות, אן די צוגאבן, חידושים און משלים.
—
א. די סוגיא: חמישים שערי בינה
דער יסוד איז דער מאמר חז״ל: „חמישים שערי בינה נמסרו למשה חוץ מאחד” – משה רבינו האט באקומען נײַן און פערציג שערים, און איינער איז אים נישט איבערגעגעבן געווארן.
—
ב. צוויי טייטשן פון דעם רמב״ן
טייטש א׳ – הקדמה על התורה
יעדער שער איז א מקצוע, א נושא, א חלק פון דער טבע, פון מעשה בראשית. דער פופציגסטער שער איז ידיעת הבורא – דאס וואס איז נישט איבערגעגעבן געווארן צו קיין נברא. דער רמב״ן שרייבט „נברא”, אבער באמת גייט עס וועגן דעם אייבערשטן אליין – משה האט אלעס געוואוסט חוץ פון דעם אייבערשטן אליין.
דאס שטימט מיט דעם פסוק „ותחסרהו מעט מאלקים” (תהלים ח) – ליטעראלי איינס ווייניגער פון גאט. אפשר איז דאס אויך פארבונדן מיט יוסף׳ס סיטואציע (א צד-באמערקונג).
דאס שטימט אויך מיט „הראני נא את כבודך” – משה האט געבעטן דעם אייבערשטן ער זאל אים אנטפלעקן אלעס וועגן זיך, און דער אייבערשטער האט אים נישט געענטפערט. קלאר אז דאס איז א זאך וואס האט משה׳ן געפעלט.
טייטש ב׳ – פרשת בהר
חמישים שערי בינה איז א רמז אויף די פופציג יובלות פון דער וועלט. דער סדר פון בריאת העולם: יעדע שמיטה איז זיבן טויזנט יאר, נאכדעם קומט א יובל. משה רבינו האט געהערט פון דעם אייבערשטן דעם גאנצן סדר העולם – פון בראשית ברא אלקים ביז דעם סוף – אבער דער פופציגסטער טויזנט יאר, דער יובל אליין, דאס האט ער נישט געזען. דאס איז דער אלטימעיטער סוף, נאך העכער פון וואס מיר רופן „משיח” – משיח איז נאר איין לעוועל, אבער דער לעצטער סוף האט משה נישט דערגרייכט.
די שייכות צווישן די צוויי טייטשן
דער רמב״ן אליין ווייזט אז דער מקור אין דער תורה וואו ביידע סדרים זענען מרומז, איז אין די צוויי מצוות: ספירת העומר און ספירת היובל. דאס זענען די צוויי פלעצער וואו דער סוד שטייט כמעט בפירוש אין דער תורה, און די מצוות זענען מרמז אויף דעם.
—
ג. די הויפט-קשיא: וואס מיינט „שער” אין „שערי בינה”?
ביז אהער איז אלעס קלאר – די נאמבער פופציג, דער פסוק „ותחסרהו מעט מאלקים”, דער ענין פון משה׳ס שלמות. אבער עס פעלט א פשוט׳ער טייטש אין דעם ווארט „שער” אליין.
ווען מיר לערנען מדרשי חכמים, ווייסן מיר אז זייערע אימעדזשעס זענען אלעמאל געבויט אויף פסוקים, אויף באקאנטע מושגים. ביי „שערי בינה” – וואו שטייט עס? וואס איז א „שער פון בינה”? וואס איז דער משל פון א שער? וואס איז דער נמשל? פון וואו קומט דער לשון?
(אין נאך איין מדרש שטייט „שערי חכמה” – אבער דאס איז בעצם די זעלבע זאך, און עס ענטפערט נישט די קשיא.)
—
ד. די יסודות פון דעם מאמר וואס זענען קלאר
א) די נאמבער פופציג
די סטרוקטור פון זיבן מאל זיבן = 49, פלוס דער פופציגסטער – דאס איז מפורש אין דער תורה ביי שמיטה און יובל. אויך פון ששת ימי בראשית זעט מען עס, און מ׳ברענגט דעם פסוק „אמרות ה׳ אמרות טהורות… מזוקק שבעתים” (תהלים יב) – דאס רעדט פון דער תורה, פון דער בריאה, און עס איז „מזוקק שבעתים” – זיבן מאל.
ב) דער פסוק „ותחסרהו מעט מאלקים”
דער פסוק קומט פון תהלים קאפיטל ח׳: דער מזמור באשרייבט דעם פלא פון דער בריאה, די הימלען, דער לבנה, די שטערן, און פרעגט: „מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו” – און דאן: „ותחסרהו מעט מאלקים”.
ווער איז דער מענטש פון וואס מ׳רעדט? נישט סתם א מענטש – עס רעדט זיך פון דעם אדם השלם, דער גרעסטער מענטש. אין די ראשונים (רמב״ם, רשב״א) טרעפט מען דעם לשון „מבחר המין האנושי” – דאס איז משה רבינו. חז״ל נעמען דעם פסוק און זאגן: פופציג שערי בינה האט משה געלערנט, איינס האט אים געפעלט – דאס איז „ותחסרהו מעט מאלקים”.
ג) די מחלוקת וועגן שלמה המלך
*(צד-סוגיא)* א גאנצע סוגיא: צי האט שלמה דערגרייכט די זעלבע מדריגה ווי משה? עס שטייט „אמרתי אחכמה”, „ובקש קהלת למצוא דברי חפץ”. די מחלוקת איז: צי האט שלמה געהאט די זעלבע ידיעה ווי משה (נאר אין הלכה האט ער נישט געקענט טוישן), אדער האט ער בכלל נישט דערגרייכט דעם לעוועל. דער שמועס גייט וועגן שלמות האנושית – ווער איז דער גרעסטער מענטש: משה אדער שלמה? אפשר שלמה אין חכמה, אבער נישט אין נבואה און נישט אין תורה.
—
ה. דער חידוש: וואס מיינט „שער”?
דער אנשטויס – מורה נבוכים
ביים לערנען מורה נבוכים איז אויפגעפאלן אז דער רמב״ם (אין דער איבערזעצונג פון ר׳ שמואל אבן תיבון) נוצט דאס ווארט „שער” אויף צו מיינען א נושא, א סוגיא, א סובדזשעקט. דער רמב״ם זאגט למשל: „שער העבודה הזו – איך האב נאך וואס צו זאגן וועגן דעם, קוק ווייטער אין מיין ספר.” „שער” = „סוגיא”, „נושא”, „שיעור”.
ר׳ שמואל אבן תיבון׳ס גלאסערי – „פירוש המלים הזרות”
ר׳ שמואל אבן תיבון, דער מתרגם פון מורה נבוכים (פון אראביש אויף לשון הקודש), האט געשריבן א גלאסערי הינטן אין ספר – „פירוש המלים הזרות” – וואו ער איז מסביר אלע פרעמדע ווערטער. דארט האט ער אן ערך אויף דאס ווארט „שער”, און ער זאגט אזוי:
שטוף א׳ – פשט אין תורה
אין דער תורה מיינט „שער” פשוט א טויער פון א שטאט – „שער העיר”.
שטוף ב׳ – על דרך משל אין תורה
שוין אין דער תורה אליין טרעפט מען „שער” על דרך השאלה (מעטאפאריש): „שער השמים” (בראשית כח). דער הימל האט נישט קיין פיזישע טויער! עס מיינט דעם וועג וויאזוי מ׳גייט ארויף צום הימל, וויאזוי מ׳דערגרייכט דעם אייבערשטן, וויאזוי שפע קומט אראפ, וויאזוי „מלאכים עולים ויורדים בו”. א משל פאר א דורכגאנג, א צוגאנג.
שטוף ג׳ – דער חידוש פון די מתרגמים
ר׳ שמואל אבן תיבון זאגט: די מחדשי התרגום (פריערדיגע איבערזעצער) האבן מחדש געווען צו נוצן דאס ווארט „שער” אויף צו מיינען:
> א קיבוץ מאמרים שמדברים מענין אחד או ענינים קרובים לענין אחד
א זאמלונג פון מאמרים/אויסזאגן וואס רעדן וועגן איין נושא אדער נאענטע נושאים. ווען א מענטש נעמט צוזאם אלעס וואס באלאנגט צו איין ענין – רופט מען דאס א „שער”.
פארוואס פאסט דער משל?
אזוי ווי ביי א טויער פון א שטאט קומען זיך צוזאם אלע מענטשן וואס גייען אריין און ארויס – אזוי אין א „שער” פון א ספר אדער א שמועס קומען זיך צוזאם אלע חלקים וואס באלאנגען צו דעם נושא.
דער מקור: אראביש
דאס אלעס קומט פון אראביש. אויף אראביש איז דא א ווארט “באב” (ב-א-ב) וואס ליטעראל מיינט א טויער, אבער בדרך משל נוצט מען עס פאר א נושא, א סוגיא, א חלק פון א ספר. ווען מ׳האט איבערגעטייטשט פון אראביש אויף לשון הקודש, האט מען גענוצט דעם זעלבן טריק – „שער”.
—
ו. צוויי מובנים פון „שער” וואס גייען צוזאמען
חוץ פון דעם פשט׳דיגן טייטש אז שער = טויער (א דורכגאנג, א צוגאנג), איז דא א צווייטער מובן:
שער = נושא, קאטעגאריע, סוגיא
ביידע מובנים שטימען צוזאם:
– א טויער איז וואו אלעס קומט זיך צוזאם
– א נושא/קאטעגאריע איז וואו אלע רעלעוואנטע חלקים קומען זיך צוזאם
מ׳זעט דאס אין חובת הלבבות וואו עס זענען דא צען שערים, יעדער שער איז א חלק פון דעם ספר מיט זיין אייגענעם נושא.
דער אימפליקאציע פאר „חמישים שערי בינה”
„חמישים שערי בינה” מיינט מעגלעך פופציג נושאים/קאטעגאריעס פון פארשטאנד – פופציג סוגיות פון ידיעה וואס א מענטש קען דערגרייכן. משה רבינו האט דערגרייכט 49 נושאים, און דער פופציגסטער – צי דאס איז ידיעת הבורא (לויט טייטש א׳ פון רמב״ן) אדער דער אלטימעיטער סוף פון דער היסטאריע (לויט טייטש ב׳) – איז אים נישט איבערגעגעבן געווארן.
—
ז. „באב” – דער מקור אין תורה אליין, נישט נאר אין אראביש
דער חשש: אפשר איז דאס גארנישט קיין חידוש פון שפעטערדיגע מתרגמים
ר׳ שמואל אבן תיבון מיינט אז דער באגריף „שער” = נושא שטאמט פון אראביש. אבער דא ווערט א חשש אויפגעשטעלט: אפשר שטייט עס שוין אין תורה און אין חז״ל אליין, מיט די זעלבע נוסח, נאר אבן תיבון האט עס נישט דערקענט.
דער יסוד: אראביש, לשון הקודש, אראמיש, און אקאדיש זענען אלע סעמיטישע שוועסטער-שפראכן מיט אסאך ענליכע שרשים. שוין אין גמרא טרעפט מען אז מ׳טייטשט ווערטער אין חומש לויט אראמיש – נישט נאר ווייל ס׳שטייט אמאל ממש אראמיש אין תורה, נאר ווייל ס׳איז די זעלבע פאמיליע פון שפראכן.
בבל = „באב אל” – די שער פון די געטער
די אראבישע ווארט „באב” (שער) שטייט שוין אין תורה אליין – אין דעם נאמען בבל. לויט די חוקרים האבן די בבלים זייער שטאט גערופן „באב-איל” אדער „באב-אילום” – „די שער פון די געטער”. זיי האבן געגלייבט אז בבל איז דער ארט וואו זייערע געטער קומען אראפ פון הימל צו דער וועלט – דער שער צווישן הימל און ערד.
דאס פאסט צוזאמען מיט דער מעשה פון מגדל בבל (פרשת נח): מ׳האט געבויט א מגדל „וראשו בשמים”. די חוקרים זאגן אז דאס איז א באשרייבונג פון א זיגוראט – א פיראמיד-ענליכער מקדש וואס די בבלים פלעגן בויען, וואס זיי האבן זיך פארגעשטעלט אז דאס איז דער סולם/וועג וואו די געטער גייען אראפ פון הימל צו ערד.
*(צד-הערה וועגן „סולם”:)* די ווארט „סולם” („סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה”) קומט פאר נאר איין מאל אין דער גאנצער תורה. ס׳איז מעגליך אז עס איז אריגינעל א בבלישע ווארט וואס מיינט דעם וועג/לייטער וואו די מלאכים גייען אראפ פון הימל – דאס איז ממש וואס דער מגדל בבל האט געזאלט זיין.
די תורה׳ס קאונטער-נאראטיוו: בבל = בלבול, נישט „באב-אל”
די תורה קומט להפיקא – צו ווידערלעגן – דעם בבלישן אמונה. ווען ס׳שטייט אין תורה א טייטש פון א נאמען, מיינט עס נישט אלעמאל אז דאס איז דער איינציגער היסטארישער טייטש; די תורה וויל עפעס אויסלערנען. אפילו אין תורה אליין טרעפט מען אמאל צוויי פארשידענע אדער סותר׳דיגע ריזנס פאר דעם זעלבן נאמען.
די בבלים מיינען: בבל = „באב-אל” = שער פון די געטער.
די תורה זאגט: ניין – בבל = „בלל” = צומישט. „כי שם בלל ה׳ שפת כל הארץ.” דאס איז אזויווי א חכמה – זיי רופן עס „שער פון די געטער”, אבער אין אמת׳ן מיינט עס נאר „צומישעניש”.
חז״ל ברענגען נאך א טייטש: „ונמול לי מעשה מבול” – וואס איז אויך פארבונדן מיט דעם זעלבן ענין פון צומישעניש.
„זה לעומת זה” – שער השמים קעגן מגדל בבל
וואו איז אמת׳דיג די שער השמים? נישט אין בבל מיט זייער ריזיגן מגדל. יעקב אבינו האט געזאגט: „אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים” (בראשית כח:יז). דער ריכטיגער שער השמים איז בית אל – נישט דער גרויסער בילדינג מיט׳ן „ראשו מגיע השמימה”. מ׳דארף נישט קיין פיזישע לייטער, קיין פיראמיד. אפילו איין קליינער שטיין וואס א מענטש שטעלט אויף מיט כוונה, גיסט אויף שמן – דארט קען זיין א בית אלקים, דארט איז שער השמים.
דאס איז „זה לעומת זה”: וואס די בבלים און אנדערע גוים האבן געגלייבט זיי האבן זיך – דעם שער השמים – אונז האבן דעם ריכטיגן שער השמים: דער בית המקדש, ווי דער תרגום זאגט.
שער השמים = שער הבינה – דער רוחני׳דיגער טייטש
ווען מ׳זאגט „שער השמים” מיינט מען נישט כפשוטו אז ס׳איז דא א פיזישע טיר אין הימל. ווי דער רמב״ם זאגט: ווען ס׳שטייט „עלה אל האלקים” – אויב מ׳פליט מיט א ראקעט שיף אין הימל, ווערט מען נישט נענטער צום אייבערשטן. וויאזוי ווערט מען נענטער? דורך פארשטיין דעם אייבערשטן, דורך דינען דעם אייבערשטן, דורך טון רצון השם – דברים מופשטים ורוחניים, דורך הבנה.
דאס איז די טייטש פון „שער” – א פלאץ פון פארשטאנד. שער השמים = שער הבינה. ס׳שטייט אין מפרשים אז שער השמים און שער הבינה איז די זעלבע זאך. דאס איז א שטארקע מקור פאר דעם באגריף פון „שערים” אין דעם זין פון מדרגות פון הבנה.
*(צד-באמערקונג:)* אלס א באקאנטע דוגמא: דער ארט „באב אל-מאנדעב” (Bab el-Mandeb) – דער שמאלער דורכגאנג צווישן תימן און די אנדערע זייט – טייטשט אויף אראביש „שער היסורים”. „באב” איז אראביש פאר שער.
—
ח. ארמיש – „שפת בבל” – און דער אידישער מנהג פון תרגום
*(צד-דיסקוסיע:)* ביי אידן איז דא א מנהג פון לשון לעז – מ׳האט אלעמאל מתרגם געווען די תורה אויף ארמיש. מ׳זאגט אקדמות אויף ארמיש, מ׳האט תרגום אונקלוס. ארמיש איז „שפת בבל” – אין בבל האט מען גערעדט ארמיש. און בבל איז דער ארט וואו „נבלה שפתם” – דארט זענען געווארן אלע סארט שפראכן, אלע סארט „לשון תרגום”. פארדעם דארף מען טייטשן די תורה בדרך תרגום אויך – ס׳איז דא א תורה אין דעם.
—
ט. פון פסוק צו חז״ל – „בבא” אין תלמוד בבלי
דער באווייז אז חז״ל אליין נוצן „שער/בבא” אלס נושא
אין דעם אוצר לשון חכמים (א קאנקארדענציע פון לשון חז״ל) זעט מען קלאר אז דאס צעטיילן א ספר אויף „שערים” אדער נוצן „שער” אלס נושא איז ממש מנהג חכמינו ז״ל – נישט קיין חידוש פון שפעטערדיגע ראשונים.
דער בולט׳סטער ביישפיל: מסכת נזיקין איז צעטיילט אויף דריי בבות – בבא קמא, בבא מציעא, בבא בתרא. „בבא” מיינט ממש א שער/טויער. ווען חז״ל האבן געוואלט צעטיילן א מסכתא אויף דריי חלקים, האבן זיי עס גערופן דריי טויערן.
נישט נאר דאס – אין גמרא טרעפט מען אסאך מאל „בבא דרישא”, „בבא דסיפא” – וואו „בבא” מיינט א חלק פון דער משנה, א נושא. אין פארשידענע אופנים מיינט „בבא” סיי א נושא (סובדזשעקט), סיי א חלק פון א ספר וואס באהאנדלט א געוויסן נושא.
דאס שטייט אלעמאל אויף ארמיש (בבא), נישט אויף לשון הקודש (שער) – אבער ארמיש איז זייער ענליך צו אראביש: בבא/באב – דער זעלבער שורש. דאס באשטעטיגט אז דער יסוד איז שוין דא אין חז״ל אליין.
פארוואס שטייט „שער” און נישט „בבא” אין דעם מאמר חז״ל?
א וויכטיגע באמערקונג וועגן לשון פון אגדות חז״ל: כאטש די גמרא איז בכלל אויף ארמיש, זענען אגדות אסאך מאל במכוון געשריבן אויף לשון הקודש. מעגליך ווייל אגדות שטאמען מער פון ארץ ישראל׳דיגע מסורה, וואו מ׳האט מער געשריבן אויף לשון הקודש. מעגליך האט עס צו טון מיט טיפערע ענינים – כאטש דאס איז „אביסל פארקערט,” ווייל דער זוהר שרייבט דווקא סודות אויף ארמיש. (דאס ווערט אנגעמערקט אלס א פראגע וואס דארף נאך א תירוץ.)
דער פראקטישער ענטפער: רב און שמואל האבן טאג-טעגליך גערעדט אויף ארמיש. ווען זיי האבן געוואלט זאגן אן אגדה, האבן זיי געטראכט אויף ארמיש – „בבא” – אבער געשריבן אויף לשון הקודש, און דעריבער איבערגעזעצט „בבא” צו „שער”. אזוי איז ענטשטאנען „חמישים שערי בינה” – אזוי ווי מ׳וואלט געזאגט „חמישים בבות דבינה” – פופציג נושאים/מסכתות פון פארשטאנד.
—
י. „שערי בינה” – ווי „שערי תלמוד”: די טיפערע באדייטונג
„שער” אלס מקום התאספות – דער כלל
בינה מיינט פשוט פארשטאנד, און שער מיינט א מסכתא/נושא. „שערי בינה” איז ענליך צו „שערי תלמוד.”
דער ביישפיל: אברהם אבינו האט געהאט א מסכתא עבודה זרה פון 400 פרקים – ער איז געווען עוסק אין קושיות, הלכות, און ניצוח פון עבודה זרה. 400 פרקים איז נאר א חלק פון א „בבא” – בבא קמא אליין האט מער ווי צען פרקים, און דארט רעדט מען פון הונדערטער מסכתות. קען זיין אז בבא קמא איז ממש איינע פון די שערי בינה – סדר נזיקין איז איינע פון די חכמות אין דער וועלט. אבער ס׳איז דא נאך און נאך חכמות, אזוי ווי דער רמב״ן איז מסביר אין זיינע הקדמות.
א שער מאכט א שטאט פאר א שטאט
צוריק צו דער משל: א שער איז דער פלאץ וואו מ׳קומט זיך צוזאם – דער מארק, דער בית דין, דער מקום האסיפה. אין תורה שטייט: „ושופטיך ושוטריך תתן לך בכל שעריך” – מיינט אין דיינע בתי דינים. דער תרגום זאגט: „אלא שער הוא אהל לבית דין”. אין אלט שטאט ירושלים זעט מען עס פיזיש – ביים טויער איז דער גרויסער מארק, דארט קומט מען זיך צוזאם, דארט מאכט מען אסיפות.
„על מזוזות ביתך ובשעריך” – אויף דעם שער לייגט מען א מזוזה, מ׳לייגט אריין יחוד השם דארט. ביי ספר רות – דארט מאכט מען קנינים בפומבי.
א חומה אליין מאכט נאך נישט קיין שטאט – א חומה איז נאר פאר באשיצונג. א לאך אין דער חומה איז נישט קיין שער – א פרצה איז נישט קיין שער. א שער איז דאס וואס מאכט די שטאט פאר א שטאט.
א שטאט איז אן אוסף פון אסאך פרטים – אסאך מענטשן, יעדער מיט זיינע זאכן. מיט וואס ווערט עס א שטאט? מיט דעם וואס ס׳איז דא א שער – א פלאץ וואו מ׳קומט זיך צוזאם צו מאכן מסחר, צו דון, צו קריאת התורה, זיך צוזאמצונעמען. דער שער מאכט פון באנטשעס פון פרטים – איין שטאט.
שער אלס כלל – יציאה וביאה
דאס איז אויך דער ענין פון יציאה וביאה: „יפקוד ה׳ אלקי הרוחות איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם” – וויאזוי גייט מען אריין אין א שטאט? דורך דעם שער. דורכדעם וואס מ׳פארשטייט די נקודה וואס איז מאסף די גאנצע שטאט, וואס מאכט די שטאט פאר איינס. דאס איז דער שער אריין און ארויס – אז די שטאט וויל עפעס אויפטון, דארף זי קודם וויסן וואס זיי זענען, נאכדעם קענען זיי ארויסגיין צו מלחמה.
ברוחניות מיינט דער שער: די שטאט׳קייט פון דער שטאט – דער מקבץ הנושא, דאס וואס מאכט פון אלע פרטים איין גאנצס.
—
יא. שערי בינה = פופציג כללים
אויב אזוי פארשטייט מען קלאר: חמישים שערי בינה מיינט פופציג כללים. כאטש בינה לגבי חכמה איז פרטים, איז יעדע איינע פון די שערים אן אייגענע כלל – א גאנצע שער וואס מאכט פון אסאך פרטים איין זאך.
דער רמב״ן אין פרשת בהר זאגט אז פופציג שמיטות – „כל שמיטה היא שער בית אחד” (אדער „בית שער אחד”). א שמיטה איז א שער צו דער בית – דאס הייסט, א שמיטה (זיבן טויזנט יאר) איז א כלל, און אין דעם כלל זענען דא פרטים (טויזנט יאר וואס איז ווי א גאנצע בית). די שמיטה איז א רמז פאר גרעסערע פרטים וואס גייען אריין אין דעם כלל. א שער איז געמאכט אריינצוגיין אין הויז – יעדע שער איז א כלל וואס פון דעם קען מען אריינגיין.
נפקא מינה פאר לערנען תורה
„לעולם ילמד אדם עיקרי דברי תורה – כללים מוציאין פרטים.” צו פארשטיין תורה דארף מען כללים. צו טון למעשה דארף מען וויסן דעם פרט לויט דעם כלל. אז איינער לערנט א כלל אן א פרט – ער פארשטייט נישט וויאזוי צו אפלייען – נוצט אים אליין נישט. דאס איז בינה וואס איז מוציא דבר מתוך דבר.
דער מדרש אין מכילתא זאגט „זה סיני” – ביי שמיטה לערנט מען אז כללים און פרטים אין דער וועלט, זיבן מאל זיבן מאל זיבן – אויך די כללים און פרטים זענען מסיני.
*(אנגעמערקט: נעקסטע וואך וועט מען רעדן לכבוד חג השבועות וועגן וויאזוי חידושי תורה זענען מסיני, מיט דעם רמ״ק׳ס ביאור וועגן חידושי תורה.)*
—
יב. דער פופציגסטער שער – וואס איז נעלם פון משה
צוויי פירושים פון רמב״ן – איין נקודה
מיט דעם פארשטייט מען אויך וואס איז דער פופציגסטער שער וואס איז נעלם פון משה, און וויאזוי די צוויי פירושים פון רמב״ן (וואס לכאורה האבן נישט קיין שייכות – איינס איז היסטאריע/שמיטות, איינס איז הבנת החכמות/סייענסעס) זענען באמת איין זאך:
דער יסוד: דער סוף פון יעדער חכמה
דער סוף פון יעדער חכמה איז צו דערגרייכן איין נקודה וואס מאכט אלעס פאר איינס. אזוי ווי שבת – א מענטש האט די גאנצע וואך געטון אסאך זאכן, קומט שבת זאגט ער: „איך האב געטון איין זאך – איך בין געווען א איד, איך האב געדינט דעם אייבערשטן.” ער ווערט „כברזא דאחדא גוונא דלעילא” – דער מענטש ווערט איינס אזוי ווי דער אייבערשטער איז איינס.
ווען מ׳זאגט „איך פארשטיי נישט” – מיינט מען: וויאזוי גייט עס אריין אין דעם כלל? איך לערן בבא קמא, איך פארשטיי נישט א הלכה – ביז איך פארשטיי וויאזוי עס גייט אריין אין דעם כלל אז א מזיק דארף צאלן. אזוי יעדע חכמה.
די איין חכמה וואס איז כולל אלע חכמות
נאכדעם וואס מ׳האט געקוקט אויף די גאנצע וועלט – דער אייבערשטער האט געמאכט איין וועלט, אזוי ווי ער איז איינס. מ׳לערנט אסטראנאמיע, יעדער כוכב האט זיין חכמה, זיין שער, זיין פרט, זיין שער שבשער. נאכדעם ווייסט מען אז אלעס סך הכל איז כוכבים. נאכדעם לערנט מען כוכבים צוזאמען מיט מזלות, מיט מענטשן, מיט מעטאלן… ס׳דארף דאך זיין עפעס איין חכמה וואס מאכט פון דער גאנצער וועלט איין זאך.
וואס איז די חכמה? ידיעת השם – אחדות השם – דער אייבערשטער, איין גאט. די מסקנא פון דער גאנצער וועלט איז אז ס׳איז דא איין גאט. „ברכו את ה׳ המבורך”, „שמע ישראל ה׳ אלוקינו ה׳ אחד”.
פארוואס איז דאס נעלם
אבער – אונזער מוח איז נישט מקבל דאס. ס׳איז נישטא קיינער אין עולם הזה וואס פארשטייט באמת וויאזוי די גאנצע וועלט איז איין זאך, וואס איז דער סך הכל פון אלע חכמות. מיר גלייבן אין דעם, מיר זאגן אז ס׳איז אחדות השם. דאס וואס מיר פארשטייען נישט, דאס וואס מיר פארשטייען אז ס׳דארף זיין – דאס רופן מיר געטליכקייט. אבער צו באמת דאס פארשטיין – „לא נמסר למשה” – „בתחום אסור אם אתה מאיר”.
וויאזוי דאס איז אויך די לעצטע שמיטה
א שמיטה איז א סייקל פון לערנען. אין דער היסטאריע פון דער וועלט גייט אזא סייקל – נאך יעדע זעקס טויזנט יאר מאכט מען א סך הכל וואס מ׳האט אויפגעטון. דאס איז איין מעשה, די היסטאריע פון יענעם סייקל. נאכדעם איז דא נאך סייקלס, מער ווי זיבן שמיטות. נאכדעם דארף מען מאכן פון דעם אלעס איינס.
משה רבינו האט פארשטאנען פארוואס די גאנצע היסטאריע דארף זיין אזוי – ביז ס׳איז נאר דא איין פשט און איין תירוץ פאר אלע קושיות. אבער די לעצטע – דאס וואס מאכט סאם אלעס – איז דאך אליינס די זעלבע זאך ווי ידיעת הבורא פון דער גאנצער וועלט, וואס מאכט איין זאך. דאס איז „לא נמסר למשה” – דאס איז דער סוד פון „קדשת למשה את חמישים שנה”.
דערמיט זעט מען אז ביידע פירושים פון רמב״ן – דער היסטארישער (שמיטות) און דער חכמה׳דיגער (סייענסעס/כללים) – זענען באמת איין און דאס זעלבע: דער פופציגסטער שער איז דער כלל הכללים – די אחדות וואס מאכט פון אלעס איינס – און דאס איז נישט דערגרייכבאר אין עולם הזה.
—
יג. פרשת במדבר – „סך הכל” איז דער שער
אין פרשת במדבר ציילט מען די אידן, און נאכדעם מאכט מען א סך הכל. דער סך הכל איז נישט סתם א נומער, נישט סתם א סאם. סך הכל איז דער כלל, סך הכל איז דער שער – דער שער וואס מאכט אלעס צוזאם. דאס איז דער זעלבער ענין ווי דער חמישים׳סטער שער: ווען מ׳נעמט אלע פרטים און מ׳מאכט פון זיי איין כלל, דאס איז דער העכסטער שער.
—
יד. שעורים – לשון שער
א רמז: ספירת העומר הייבט זיך אן פון שעורים (גערשטן). שעורים איז לשון שער, ווי עס שטייט אין ספרים. שערי בינה איז לשון שעורים – כל אחד צו משער בליבו (יעדער איינער שאצט אפ אין זיין הארצן). דער שער, די שערי שמים, איז נישט א פיזישע זאך – עס איז די השגה וואס מ׳האט.
—
טו. געלט, בנין המשכן, און מתן תורה – פרטים וואס ווערן איין כלל
אזוי אויך מיט געלט: יעדער איינער האט זיין אייגענע סיבה פארוואס ער גיט, וויאזוי ער גיט, וויאזוי עס קומט. אבער נאכדעם ווערט עס אלעס צוזאם פאר איין זאך – דאס איז דער בנין המשכן, דאס איז מתן תורה, וואס ווערט אין איין קמח.
קמח – דער אריז״ל
קמח, זאגט דער אריז״ל, איז א צעמאלענע זאך – מ׳נעמט פיר מאל אלף אויף א געוויסן אופן (די גימטריא פון קמח), מ׳צעמאלט עס. פון דעם ווערט איין קמח, איין תורה – א כלליות׳דיגע תורה. דאס איז וואס קומט נאך די מ״ח אדער מ״ט שערי בינה: עס ווערט א תורה אחת. דאס איז דער סוד פון מתן תורה.
תמלול מלא 📝
די מהות פון “שער” אין “חמישים שערי בינה”: א לשון-פארשונג
הקדמה
היינט איז ערב שבת פרשת במדבר, און וואס אונז גייען דא טרייען צו טון איז איבערצוזאגן א שיעור וואס איך האב שוין געזאגט איין מאל, נאר עפעס איז געווען ראנג מיט די טעכנאלאגיע פון די מייק, עס האט זיך נישט רעקארדעד ריכטיג. סאו איך וועל עס איבערזאגן בקיצור שנעל, ווייל ס׳איז שוין באלד שבת, און מען זאל טרייען צו גיין שנעל, און זאגן די עיקר ווארט, און אלע תוספות און חידושים און משלים וועלן דארפן ווארטן א צווייטע מאל.
אזוי ווי 1.5 ספיד [speed: מהירות].
פרק א: חזרה אויף די סוגיא פון חמישים שערי בינה
די גרונט-סוגיא
סאו מיר זאגן אזוי, אונז האלטן אינמיטן די סוגיא פון חמישים שערי בינה, מיר האבן גערעדט וועגן דעם אין פארשידענע אופנים, און אונז האלטן בעיקר אין די נקודה וואס מיר האבן געלעפט אפ לאסט טיים בערך, אז דער רמב״ן האט צוויי טייטשן אויף די מאמר וואס שטייט אז חמישים שערי בינה נמסרו למשה חוץ מאחד [חמישים שערי בינה: פופציג טויערן פון פארשטאנד; נמסרו למשה חוץ מאחד: זענען איבערגעגעבן געווארן צו משה אויסער איינעם].
דער רמב״ן׳ס ערשטער טייטש – הקדמה על התורה
און דער רמב״ן אין הקדמה על התורה טייטשט די חמישים שערי בינה: יעדע שער איז די מקצוע, די נושא פון איין חלק פון די טבע, איין חלק פון מעשה בראשית [מעשה בראשית: די מעשה פון שאפונג], און די פופציגסטע שער איז ידיעת הבורא שלא נמסר לנברא [ידיעת הבורא: דאס וויסן פון דעם שעפער; שלא נמסר לנברא: וואס איז נישט איבערגעגעבן געווארן צום באשאפענעם], עס שטייט נברא, אבער גאמב״י [גם בזה יש: אויך אין דעם איז דא] נישט אמת׳דיג נברא, עס איז וועגן דעם אייבערשטן.
דאס האט משה נישט געוואוסט, אזוי ווי דאס טייטשט “ותחסרהו מעט מאלקים” [תהלים ח:ו – און דו האסט אים געמאכט אביסל ווייניגער פון גאט/מלאכים], ליטערלי איינס ווייניגער פון גאט, ווייל גאט, דאס ווייסט ער נישט, אפשר איז דאס א אי ידיעה פון יוסף׳ס סיטואציע.
און אזוי ווי עס שטייט “הראני נא את כבודך” [שמות לג:יח – ווייז מיר ביטע דיין כבוד], משה רבינו האט געבעטן דעם אייבערשטן זאל אים זאגן אלעס וועגן אים, האט ער אים נישט געזאגט, זייער קלאר אז דאס איז א זאך וואס האט געפעלט פאר משה. דאס איז דער רמב״ן׳ס ערשטע טייטש.
דער רמב״ן׳ס צווייטער טייטש – פרשת בהר
די צווייטע טייטש שטייט אין פרשת בהר, אין די פריערדיגע וואך, אז חמישים שערי בינה איז א רמז אויף די פופציג יובלות פון די וועלט, פון די סדר און היסטאריע פון בריאת העולם [בריאת העולם: די שאפונג פון דער וועלט], וואס די וועלט האט א שמיטה [שמיטה: דאס זיבעטע יאר] און א יובל [יובל: דאס פופציגסטע יאר], זיבן טויזנט יאר איז דא א שמיטה, נאכדעם ווערט עס ברענדלד און עס ווערט א יובל.
האט משה רבינו געהערט פון דעם אייבערשטן די גאנצע סדר העולם ביז היובל קודש [היובל קודש: דער הייליגער יובל], די פופציגסטע יאר, די פופציגסטע טויזנט יאר בעצם, האט משה רבינו נישט געוואוסט, ווייל דאס איז יובל, דאס איז די נאך כביכול [כביכול: אזוי צו זאגן], משה רבינו האט געזען די גאנצע היסטאריע פון בראשית ברא אלקים [בראשית א:א – אין אנהייב האט גאט באשאפן] ביז, מען רופט עס נישט משיח, דאס איז די לעצטע אלטימעיט משיח, אזוי ווי משיח איז נאר איין לעוועל אמת׳דיג וואס אונז רופן, ביז די לעצטע אבער די לעצטע האט ער נישט געזען.
די שייכות צווישן די צוויי טייטשן
אונז האבן מיר געחכמעט וואס איז די שייכות פון די צוויי זאכן, דער רמב״ן האט געזאגט אז דער מקור, דער פלאץ אין די תורה וואס איז מרומז די מערסטע די צוויי סדרים, דאס איז אין די צוויי מצוות פון ספירת העומר [ספירת העומר: דאס ציילן פון די עומר] און ספירת היובל [ספירת היובל: דאס ציילן פון די יובל]. דאס איז די צוויי פלעצער וואו ס׳שטייט דער סוד בפירוש כמעט אין די תורה, און די מצוות זענען מרמז. איך מיין אז מיר האבן שוין גערעדט וואס ס׳מיינט אז מצוות זענען מרמז לעצטע וואך, דאס איז וואס מיר האבן געלערנט.
פרק ב: די הויפט-קשיא – וואס מיינט “שער”?
די פעלנדיגע פשט׳ל
יעצט, האב איך געכאפט די וואך א וויכטיגע זאך, אז ס׳פעלט אונז פשוט טייטש אין די ווארט “חמישים שערי בינה”. מיר האבן שוין געזאגט א טייטש, אז שער מיינט א פערספעקטיוו, און אין יעדן פערספעקטיוו פון יעדן נברא איז דא א הבנה פון די גאנצע וועלט. אקעי, זייער שיין, אבער ס׳פעלט דאך אלץ איבער די טייטש. ס׳איז א שיינע תורה, איך גלייב נישט אז ס׳איז איבער די טייטש.
די קשיא אויסגעשטעלט
און די גמרא, “רבו חמישים שערי בינה”, וואס איז דאס שערי בינה? וואו טרעפט מען עס? וביותר איז א דבר קשה [דבר קשה: א שווערע זאך], לאמיר עס מסביר זיין קלאר.
ווען מיר לערנען מדרשי חכמים, ווייסן מיר אז זיי נוצן פארשידענע אימעדזשעס. אלעמאל איז עס געבויט אויף פסוקים, אלעמאל איז עס געבויט אויף מושגים וואס שטייען, וואס אונז ווייסן. און ווען מיר זעען אין אנדערע מדרשים אז ס׳שטייט אזא סארט דימוי [דימוי: א משל, א בילד], אזא סארט אימעדזש, אזא סארט ווארט אין אן אנדער פלאץ, איז עס געבויט אויף א פסוק, אדער אויף אזא פשוט׳ע זאך וואס מ׳לערנט ארויס פון די פסוק.
ס׳איז זייער מאדנע אז דא איז דא אזא זאך “שערי בינה”, און קיינער ווייסט נישט וואו ס׳שטייט. אפשר שטייט עס אין נאך איין מדרש “שערי חכמה”, בקיצור די זעלבע זאך, אבער וואס איז דאס שערי בינה? וואס איז א שער פון בינה? וואס איז די שייכות פון א שער פון בינה? וואו קומט אריין א שער? וואס איז די משל בכלל פון א שער? וואס איז די נמשל [נמשל: די לעסאן פון א משל]? וואו טרעפט מען אזא משל?
די יסודות וואס זענען קלאר
און איך וויל זאגן אביסל קלארער. די מאמר איז געבויט אויף א פאר אזעלכע יסודות, יא? לאמיר זאגן אזוי.
יסוד א: די נאמבער פופציג
די ערשטע זאך, די נאמבער פון די חמישים, פון זיבן מאל זיבן, פון ניין און פערציג און די פופציגסטע אזוי ווייטער. דאס האבן מיר געזען אז די נאמבער איז מפורש אין די תורה ביי די פרשה פון שמיטה און יובל, שטייט די סטראקטשער. מ׳דארף נישט פרעגן פון וואו האט ר׳ אבא שמואל גענומען די סטראקטשער, ער האט עס גענומען פון דארט.
און אפילו דארט איז נישט אזוי שווער, איך מיין אז אפילו דארט, פון ששת ימי בראשית [ששת ימי בראשית: די זעקס טעג פון שאפונג] האבן מיר געזען, מיר האבן געזען אז מ׳ברענגט די פסוק “מזוקק שבעתים” [תהלים יב:ז – געריינעט זיבן מאל]. אויך האט ער אין יענע מדרש נישט קלאר געברענגט יענע פסוק, אבער ס׳איז זיכער געבויט אויף דעם פסוק “מזוקק שבעתים”. “אמרות ה׳ אמרות טהורות” [תהלים יב:ז – די ווערטער פון השם זענען ריינע ווערטער], ס׳רעדט זיך פון די תורה, פון די בריאה, פון “בעשרה מאמרות נברא העולם” [משנה אבות ה:א – מיט צען אויסזאגן איז די וועלט באשאפן געווארן], דאס איז די תורה, און ס׳איז “מזוקק שבעתים”, ס׳איז זיבן מאל.
מ׳קען טראכטן, ס׳איז אביסל אנדערש פון צו זאגן “מזוקק שבעתים”. און ס׳איז אביסל אנדערש פון צו זאגן “חמשו ושילשו רבותינו” [אונזערע רבותינו האבן געמולטיפליצירט מיט פינף און מיט דריי], אבער ס׳איז די זעלבע איידיע, ס׳איז close enough, מען קען פארשטיין פון וואו ס׳קומט, דאס איז נישט קיין ספק.
יסוד ב: “ותחסרהו מעט מאלקים”
די צווייטע זאך וואס איז נישט קיין ספק איז די נקודה פון “ותחסרהו מעט מאלקים”, און מ׳דארף עס אביסל בעסער מסביר זיין. די טעות וואס קומט פון תהלים אין קאפיטל ח׳, וואו ס׳שטייט די פלא:
“ה׳ אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים” [תהלים ח:ב – השם אונזער האר, ווי גרויס איז דיין נאמען אין דער גאנצער ערד, וואס דו האסט געגעבן דיין הוד איבער די הימלען], דער אייבערשטער האט באשאפן אזא גרויסע וועלט, אזויפיל חכמה, און געמאכט די הימל, שמי השמים [שמי השמים: די הימלען פון די הימלען], “כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננתה” [תהלים ח:ד – ווען איך זע דיינע הימלען, די מעשה פון דיינע פינגער, די לבנה און די שטערן וואס דו האסט געגרינדעט], זאגט זיך, “מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו” [תהלים ח:ה – וואס איז דער מענטש אז דו זאלסט אים געדענקען און דער בן אדם אז דו זאלסט אים פקוד זיין], ווער איז דער מענטש צו זיין געדענקען און פוקד זיין, ציילן, יא, פוקד זיין, דאס הייסט ציילן, מ׳רעכנט זיך מיט אים נישט, פארוואס רעכנט זיך דער מענטש?
וויאזוי קען זיין, אין אנדערע ווערטער, איין וועג פון עס זאגן, וויאזוי קען זיין אז דער מענטש ווייסט אלעס, “ותחסרהו מעט מאלקים”, כמעט ווי ער ווייסט אזויפיל ווי גאט ווייסט, עפעס פעלט אים נאר אביסל פון א גאט, פון א מלאך, אלקים, וויאזוי מ׳זאל עס טייטשן, פעלט אים נאר אביסל, און דאס איז די איבערטייטש פון דעם פסוק.
ווער איז דער מענטש פון וואס מ׳רעדט?
און אוודאי וואס די ראשונים זאגן איז, אז ווער איז דער מענטש פון וואס מ׳רעדט? סתם א מענטש, מיר און דיר, זענען עפעס “ותחסרהו מעט מאלקים”? קוים וואס מיר זענען מענטשן, קוים וואס מיר זענען מענטשעלעך, ס׳איז נישט קיין גאט, נישט קיין גארנישט.
נאר וואס מ׳רעדט זיך פון דעם אדם השלם [אדם השלם: דער פולשטענדיגער מענטש], און אזוי ווי אין די ראשונים טרעפט מען זייער לשון אויף משה רבינו, “מבחר המין האנושי” [מבחר המין האנושי: דער אויסדערוויילטער פון דער מענטשלעכער מין], לשון הרשב״א [רבי שלמה בן אדרת], לשון הרמב״ם [רבי משה בן מימון], אבער דא זעט מען אז די רבותינו ז״ל טראכטן אזוי, זיי נעמען דעם פסוק וואס רעדט זיך פון די גרעסטע מענטש, און ס׳איז זיך מתפלא, כמעט וואס דער מענטש איז נישט קיין גאט, און זיי זאגן אז אוודאי מיינט דאס משה, און ממילא נעמען זיי, צומאל ציילן זיי סתם ביי צוויי זאכן, זאגן אז פופציג שערי בינה האט משה געלערנט, און איינס האט אים געפעלט, ווייל דאס הייסט “ותחסרהו מעט מאלקים”. דאס איז עד כאן איז זייער קלאר די הבנה פון די מימרא, ס׳פעלט נישט גארנישט.
די מחלוקת וועגן שלמה המלך
די גאנצע מחלוקת וואס רבותינו ז״ל האבן געהאט איז צו שלמה האט די זעלבע מדריגה פון הבנה געהאט, וואס ס׳שטייט “אמרתי אחכמה” [קהלת ז:כג – איך האב געזאגט איך וועל ווערן חכם], וואס ס׳שטייט “ובקש קהלת למצוא דברי חפץ” [קהלת יב:י – און קהלת האט געזוכט צו געפינען ווערטער פון געפעלן], און די שאלה איז, האבן זיי א מחלוקת געהאט צו ער האט געהאט די זעלבע לעוועל פון הבנה אזויווי משה, אדער נאר א חילוק אין די הלכה האט ער נישט געקענט טוישן, אבער די ידיעה האט ער יא געהאט.
אקעי, דאס איז די נושא וואס מ׳רעדט נעכטן, די רבותינו ז״ל, ס׳איז נאך א גאנצע סוגיא, באמת א גרויסע סוגיא, מ׳דארף רעדן וועגן שלמה און משה, די צוויי גרעסטע מענטשן. אבער די כוונה איז אז די שמועס דא איז וועגן די שלמות האנושית [שלמות האנושית: די מענטשלעכע פולשטענדיגקייט], די גרעסטע שלמות איז משה, אפשר שלמה אויכעט אין איינס זעהן, אפשר בחכמה, בהלכה, נישט בנבואה, נישט בתורה. אקעי. דאס איז שוין פרטים, אבער דאס איז זייער שמועס. ס׳איז זייער קלאר אז זייער שמועס איז וועגן ווער איז דער גרעסטער מענטש, און וועגן דעם מאכט עס זייער אסאך סענס אז ס׳רעדט זיך וועגן דעם פסוק “גאוה אנוש תשפילנו ושפל רוח יתמוך כבוד” [משלי כט:כג – שטאלץ פון א מענטש וועט אים דערנידעריגן און דעם נידעריגן גייסט וועט כבוד שטיצן]. עד כאן איז ברור. אקעי.
די פעלנדיגע פשט׳ל – נאכאמאל
וואס איז נישט ברור, וואס איז נישט געווען ברור ביז היינט אינדערפרי – נישט פאר מיר, אפשר איינער האט שוין געוואוסט – איז וואס איז דאס “שער רבינו”? פון וואו קומט דער לשון “שער”? וואס איז עפעס א שער? ווער האט געהערט אמאל פון “שער רבינו”? איך ווייס נישט וואס דאס מיינט. עד אשר באתי [עד אשר באתי: ביז איך בין געקומען], אזוי געשען, אזוי איז די מעשה.
פרק ג: די ענטפער – דער לשון “שער” אין מורה נבוכים
דער אנשטויס פון מורה נבוכים
זיי האבן געלערנט מורה נבוכים [מורה נבוכים: דער פירער פון די פארוואונדערטע, דער רמב״ם׳ס פילאזאפישער ספר], און אין מורה נבוכים זעט מען דער רמב״ם רעדט וועגן געוויסע סובדזשעקטס, און ער רופט אמאל די סובדזשעקט – אין די טרענסלעישאן וואס אונז לערנען, פון ר׳ שמואל אבן תיבון – שטייט “שער”. דער רמב״ם רעדט וועגן א נושא, ס׳הייסט העבודה, פילאזאפישע יסודות, זאגט ער, “שער העבודה הזו, האב איך נאך וואס צו זאגן וועגן דעם, איך וועל נאך קוקן ווייטער אין מיין ספר, איך וועל רעדן וועגן דעם נאך”.
איז “שער”, זאגן אלע טייטשן, “שער” איז די טייטש פון “נושא”, אזוי ווי אונז וואלטן גערופן “די סוגיא”. “איך האב נאך א שיעור”, דער רמב״ם זאגט, “איך האב נאך א שיעור וועגן די סוגיא, קוק אריין”. אין אנדערע פלעצער אויך זעט מען אין רמב״ם די לשון “שער” אויף די זעלבע וועג. “שער” אין די סענס פון א סובדזשעקט אדער א סוגיא, א געוויסע ענין, א געוויסע שאלה, א געוויסע שאלה ידיעה וואס מ׳רעדט וועגן, וואס ער האט וואס צו זאגן וועגן דעם, און ער רופט עס, ווען ער רעפערענסט די נושא, רופט ער עס א “שער”.
די שאלה: פון וואו קומט דער לשון?
איז וואס איז די טייטש פון די ווארט “שער”? וואס איז עפעס די ווארט “שער”? ס׳איז א פאני לשון. פארוואס לערנט דער רמב״ם און ראשונים נוצן זיך מיט די לשון “שער”? ביי מיר האט זיך אנגעצינדן א לייט-באלב אין מיין קאפ, אז אפשר די לשון “שער רבינו” האט עפעס צו טון מיט די לשון. מ׳דארף פארשן אבער פון וואו ס׳קומט די לשון “שער”.
די ריסערטש: ר׳ שמואל אבן תיבון׳ס גלאסערי
האב איך געמאכט די בעיסיק ריסערטש, און אונז ווייסן דאך, ר׳ שמואל אבן תיבון וואס האט איבערגעטייטשט, ער האט געמאכט א טרענסלעישאן – דער רמב״ם האט געשריבן אויף אראביש. ר׳ שמואל אבן תיבון וואס האט געשריבן די טרענסלעישאן פון די מורה נבוכים, האט ער געשריבן אין די בעק פון די ספר א גלאסערי, א שטיקל דיקשאנערי, ס׳הייסט “פירוש המלים הזרות” [פירוש המלים הזרות: דער פירוש פון די פרעמדע ווערטער], וואו דארט איז ער מסביר די אלע סטרעינדזש, אלע פארעין – “זרות” מיינט פארעין – די אלע פרעמדע ווערטער וואס ער ברענגט אריין, וואס דער רמב״ם האט געזאגט אויף אראביש, און ער האט געדארפט איבערשרייבן צוריק אויף לשון הקודש, טרעפן א ווארט.
איז ער מסביר פון וואו ס׳קומט, פארוואס ער האט עס אזוי איבערגעטייטשט, וואס ער מיינט, ער געבט די בעיסיק דעפינישאנס, הבנות, פון די ווערטער וואס מ׳האט נישט געקענט, אין די משנה שטייט עס נישט, ס׳איז פילאזאפישע מושגים, ברענגט ער דארט די טייטש.
דער ערך “שער” אין פירוש המלים הזרות
און דארט האט ער אן ערך אויף די ווארט “שער”. און ער זאגט אזוי:
שטוף א: דער פשט׳דיגער טייטש אין תורה
ער זאגט “שער”, קודם ברענגט ער פון וואו ס׳שטייט אין די תורה. אין די תורה, זאגט ער, שטייט “שער”, “שער” מיינט פשוט א טויער פון א שטאט, “שער העיר” [שער העיר: דער טויער פון דער שטאט].
שטוף ב: דער משל פון “שער השמים”
זאגט ער, אז אין די תורה טרעפט מען שוין אויך די לשון “שער” על דרך השאלה, על דרך משל, אזויווי מ׳האט געבארגט פון די קאנקריט, פון די פיזישע טויער. אין די תורה שטייט “שער השמים” [בראשית כח:יז – דער טויער פון הימל].
וואס איז די “שער השמים”? וואס איז די טייטש, הימל האט נישט קיין טויער? ער זאגט, ער מיינט די וועג וויאזוי מ׳גייט ארויף צום הימל, וויאזוי מ׳גייט ארויף צו פארשטיין דעם אייבערשטן, וויאזוי מלאכים גייען, וויאזוי דער אייבערשטער׳ס שפע קומט אראפ, “מלאכים עולים ויורדים בו” [בראשית כח:יב – מלאכים גייען ארויף און אראפ אויף אים]. דאס איז די טייטש א שער. ס׳איז אוודאי נישט קיין פיזישע שער, אבער ס׳איז אזויווי א משל. קען זיין אז מ׳האט אמאל געמיינט אז ס׳איז א משל צו א שער, נישט א שער פון א שטאט על כל פנים. ס׳איז א משל, אין הימל איז זיכער נישטא קיין טויער, מ׳קען נישט זען קיין טויער, ס׳איז א משל פאר עפעס אנדערש.
שטוף ג: דער חידוש פון די מתרגמים
נאכדעם זאגט ער אבער אז די מתרגמים, ער זאגט נישט אליינס חידושים, ער האט נישט ערשט מחדש געווען, ס׳האט שוין געווען טרענסלעיטארס פאר אים, האבן מחדש געווען צו זאגן אויף די לשון “שער” א קיבוץ מאמרים שמדברים מענין אחד או ענינים קרובים לענין אחד [קיבוץ מאמרים שמדברים מענין אחד או ענינים קרובים לענין אחד: א זאמלונג פון אויסזאגן וואס רעדן וועגן איין ענין אדער ענינים וואס זענען נאענט צו איין ענין].
א באנטש פון… ווען א מענטש מלקט און נעמט צוזאם א באנטש פון ענינים, ווערטער, מאמרים, סטעיטמענטס, סענטענסעס וואס רעדן וועגן איין נושא, רופן זיי דאס א שער.
די שייכות צו דעם פשט׳דיגן טייטש
ער זאגט, פון וואו איז די שייכות פון דעם? דאס מאכט סענס, ווייל אזויווי א שער פון א שטאט, דארט קומט זיך צוזאם די גאנצע שטאט אריינצוגיין און ארויסצוגיין פון די שטאט, אזוי אין דעם אזויווי מאמר, אין דעם חלק פון די שמועס, רעדט מען צוזאם אלעס וואס איז שייך צו דעם נושא.
סאו די קאטעגאריע, די נושא, דאס וואס איז מגדיר די סאבדזשעקט פון א זאך, האבן זיי גערופן א שער. אזוי זאגט ר׳ שלמה אבן תיבון. און ער זאגט אז דאס קומט פון אויף אראביש. אויף אראביש זאגט מען אויף א שער, אויף א חלק פון א ספר אדער א חלק פון עפעס א בוק, רופט מען א שער.
צוויי מובנים פון “שער” וואס גייען צוזאמען
סאו ווערט דא צוויי מובנים פון שער וואס זיי גייען צוזאמען, צוויי מובנים פון די נמשל, יא? דאס הייסט, חוץ פון אז שער איז א טויער, שער מיינט אזויווי א נושא, א קאטעגאריע.
ס׳מוז נישט זיין ממש א ספר וואס האט א פרק וואס מ׳רופט א שער. א נושא, אזויווי וואס ס׳קומט זיך צוזאם דארט די אלע חלקים וואס באלאנגען צו די נושא, קומט זיך צוזאם אזויווי אין די שער פון די שטאט קומען זיך צוזאם אלע מענטשן.
און ס׳איז אויך דא אז ווען מ׳שרייבט א ספר, א מענטש שרייבט א ספר און ער צעטיילט עס לויט ענינים, רופט ער יעדע חלק א שער. אונז זעען דאס אין חובת הלבבות [חובת הלבבות: די חובה פון די הערצער, ספר פון רבינו בחיי אבן פקודה], דארט איז דא צען שערים, און אסאך יעדע פון די שערים רופן זיך שערים אויף זייערע חלקים.
דער מקור: אראביש
און דאס אלעס, זאגט ר׳ שלמה אבן תיבון, פאר אונז איז עס סתם, איז געקומען פון די מחדשי התרגום [מחדשי התרגום: די חידוש-מאכער פון דער איבערזעצונג], איבערגעטייטשט פון אראביש. אין אראביש זאגט מען אויך אויף די זעלבע וועג. מיט אנדערע ווערטער, אויף אראביש איז דא א ווארט, וואס איך גיי נישט אין א מינוט אויסגעפינען וואס ס׳איז, וואס ס׳איז טייטש א תואר [תואר: א טיטל, א באשרייבונג], ליטעראל א תואר, אבער בדרך משל נוצט מען עס אויף צו רעדן וועגן א נושא, א סוגיא, אדער וועגן א חלק פון א ספר. און ווען מ׳האט איבערגעטייטשט פון אראביש, האט מען גענוצט די זעלבע טריק אויף לשון הקודש.
—
[סוף חלק א]
די אראבישע ווארט “באב” און דער מקור פון “שער” אין תורה און חז״ל
די ווארט “שער” – מקור און באדייטונג
רבי שמואל אבן תיבון׳ס טענה
ס׳איז נישטא אזא זאך אין די תורה אז ס׳זאל הייסן “שער בראשית”, “שער בראשית” – ס׳איז נישטא אזא זאך. שער מיינט א טויער, כפשוטו ווי ס׳שטייט אין די תורה. אבער אויף אראביש זאגט מען שער פאר דעם, און מ׳האט איבערגעטייטשט א שער פון די אראבישע ווארט, און גענוצט אויך בדרך משל. אזוי זאגט רבי שמואל אבן תיבון.
יעצט, אקעי, אזוי זאגט ער. יעצט, וואס איז די ווארט אויף אראביש? וואס איז די ווארט אויף אראביש?
א חשש: אפשר איז דאס נישט קיין חידוש
איך האב געטראכט אלעמאל בין איך חושש, דאס איז אפשר, ער טראכט אז מ׳האט זיך מחדש געווען די ווארט, ער האט נישט געוואוסט. און איך האב א שטיקל מורא׳דיגע מיט אים – נישט א מורא׳דיגע מיט אים חס ושלום, אבער ער האט אליינס גערעדט וועגן דעם – אמאל כאפן אונז נישט, מ׳מיינט אז זאכן זענען חידושים פון די ראשונים אדער פון שפעטערדיגע מקובלים, איך ווייס וואס, און מ׳טרעפט אז ס׳איז אמת׳דיג אלעס שטייט שוין אין די תורה און אין חז״ל. ס׳איז ממש די זעלבע נוסח, אפילו די זעלבע ווערטער-שפיל האבן זיי געשפילט, און ער האט נישט געכאפט, ער האט געמיינט אז ס׳איז א חידוש.
פארוואס מיין איך דאס? אזוי האב איך אנגעהויבן חושש צו זיין, ווייל איך האב דאך די ווארט “שערי בינה”. “שערי בינה” איז לכאורה, איין מינוט, עפעס זייער ענליך, זיכער לויט די רמב״ן׳ס ערשטע פשט. ס׳איז ממש שער טייטש א סוגיא, א נושא, א חלק. סאו וואס גייט דא פאר? נאר איך האב נישט געהאט קיין ראיה דערויף, איך האב נאר געהאט א השערה אז אפשר קען מען זאגן אז ניין, ס׳איז נישט קיין חידוש פון רבי שמואל אבן תיבון׳ס טאטע, איך ווייס אז ער איז דער ערשטער טרענסלעיטער פון באב צו שער. נאר אין די חז״ל טרעפט מען שוין שערי בינה. אפשר מיינט שערי בינה אזויווי חלקים פון א מסכתא, אדער פרקים, מסכתות, ענינים, סוגיות.
די אראבישע ווארט “באב”
ביז איך האב מיך אנגעהויבן צו קוקן, אקעי, זאגט ער אז ס׳איז א ווארט אויף אראביש. וואס איז די ווארט אויף אראביש? אויף אראביש איז די ווארט “באב”. ב׳ ו׳ ב׳, אזויווי די ב׳ אויף אראביש האט א ו׳ פון אונטן. באב אזויווי, איך ווייס נישט וויאזוי מ׳זאגט עס פונקט, באב אזויווי אונז וואלטן געשריבן מיט אן אלף, ב׳ א׳ ב׳. דאס איז די ווארט וואס טייטשט שער.
אקעי. איינמאל האב איך אנגעהויבן צו טראכטן, צו איך ווייס א פלאץ וואו ס׳שטייט די לשון שער, די לשון באב.
די שוועסטער-שפראכן: אראביש, לשון הקודש, אראמיש
יעצט, ווי יעדער איינער ווייסט, אראביש מיט לשון הקודש, מיט אראמיש, מיט אפשר אקאדיש וואס איז אמאל געווען אין בבל, זענען אלע סיסטער שפראכן, אלע סעמיטיק לענגווידזשיס, און אלע האבן זייער אסאך שרשים וואס זענען ענליך.
און די מפרשים טרעפט מען אמאל אז מ׳ווייסט נישט פשט פון א ווארט אין חומש, זוכט מען אויף אראביש מיינט עס אזוי, אדער אויף אראמיש מיינט עס אזוי, קען מען טייטשן. דאס איז שוין אין גמרא טרעפט מען אז מ׳טייטשט אין די חומש לויט אראמיש. נישט נאר ווייל ס׳שטייט אמאל דא ממש אראמיש אין די תורה, אבער אמאל, פשט איז אז ס׳איז די זעלבע פאמיליע פון לענגווידזשיס, קען זיין די זעלבע שרשים אין די זעלבע פלאץ.
בבל = “באב אל” – די שער פון די געטער
די חוקרים׳ס פשט אין בבל
סאו האב איך אביסל געסערטשט, און די זאכן זענען דברים ברורים ופשוטים וואס יעדער איינער דארף וויסן. איז קודם כל אזוי, די שורש וואס הייסט שער, וואס הייסט אויף אראביש באב, שטייט שוין אין די תורה. ס׳שטייט שוין אין די תורה, אין די חומש שטייט עס שוין.
וואו שטייט עס אין די חומש? אזוי, דאס איז א ווארט פון די היינטיגע מפרשי המקרא, די חוקרים וואס זאגן אז די טייטש איז לכאורה פשוטו של מקרא, ס׳איז א גוטע טייטש, און על פי קבלה וועסטו טראכטן, וועסטו זייער ליב האבן דעם פשט.
זיי זאגן אזוי, ס׳איז דא א פלאץ וואס הייסט עפעס זייער ענליך, בבל. בבל, אויף ענגליש זאגט מען בעבילאן. איך מיין, אונז זענען צוגעוואוינט, אונז דארפן וויסן אז די וועג וויאזוי אונז זאגן זאכן, אונז שטעלן זיך פאר אז מ׳דארף זאגן די ווארט בבל. אין לשון הקודש, אין תורה שטייט בבל. אבער זיי האבן עס גערופן, אדער וויאזוי אויף ענגליש זאגט מען בעבילאן. סאו איך ווייס נישט צו זיי האבן עס גערופן בבל אדער באבלו אדער עפעס אזוי.
און ס׳איז די זעלבע שורש, בבל איז בבל. זאגן די חוקרים אז די שטאט בבל האבן זיי גערופן, לפי דעת הבבלים האבן זיי עס גערופן, ווייל זיי האבן געהאלטן אז זייער שטאט איז אזויווי בבל איז צוויי ווערטער, “באב אל” אדער “באב אלום”, עפעס אזוי. די “באב”, די שער, צו די “אלום”, צו די געטער זייערע. זיי האבן געהאלטן אז בבל, דארט איז די פלאץ ווי ס׳קומען די געטער אויף די וועלט, דארט איז אזויווי די שער, דארט איז ווי זיי קומען פון די הימל, איך ווייס, צו די וועלט, האבן זיי גערופן זייער שטאט בבל.
די מעשה פון מגדל בבל
יעצט, וואס שטייט אין די תורה וועגן דעם? אין די תורה איז דא א מעשה וואס איז נישט נאר מסביר פארוואס ס׳איז דא אסאך שפראכן, נאר אויך פארוואס בבל הייסט א געוויסע נאמען.
און מ׳דארף וויסן, ווען ס׳שטייט אין די תורה א טייטש פון א נאמען, מיינט עס נישט אלעמאל אז דאס איז די איינציגסטע טייטש, אדער דאס איז די היסטארישע טייטש. די תורה וויל עפעס אויסלערנען מיט דעם וואס די תורה זאגט אז דאס איז די ריזן פון די טייטש. אפילו אין די תורה אליינס טרעפט מען אמאל צוויי ריזנס פאר די זעלבע זאך פארוואס הייסט עס אזוי, אדער סתירה׳דיגע ריזנס, אדער אין חז״ל טרעפט מען אפילו אנדערע ריזנס וואס שטייט אין די תורה, ווייל לאו דווקא, ווייל אלעמאל קומט עס ארויס צו לערנען עפעס, ס׳איז א חידוש, ס׳איז להפיקא מאיסא, נישט סתם פארציילן א מעשה פארוואס הייסט עס בבל.
אונז האבן אבער א פערפעמעס מעשה פון בבל. בבל איז די מעשה פון מגדל בבל אין פרשת נח, מ׳האט געבויט א מגדל “וראשו בשמים כדי פן נפוץ על פני כל הארץ”. דאס איז געווען די מעשה פון מגדל בבל.
די זיגוראט – דער בבלישער מקדש
יעצט, זאגן די אלע חוקרים אז די מגדל בבל, דאס איז ממש א דיסקריפשן פון א סארט מקדש, א סארט טעמפל וואס די בבלים פלעגן מאכן, ס׳הייסט א זיגוראט. ס׳איז געווען אזא פוינטי זאך, אזא שטיקל פיראמיד כאילו, וואס איז א פוינטי הויכע זאך, ס׳הייסט “וראשו בשמים”, און זיי האבן זיך טאקע פארגעשטעלט אז דאס איז א סולם.
א זייט-הערה וועגן “סולם”
ס׳איז דא וואס זאגן אז די ווארט סולם, “סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה” [בראשית כח:יב], איז אריגינעל א בבלי׳שע נאמען וואס מיינט אזויווי דער לייטער, דער וועג. דעם ווארט “סולם” טרעפט מען נישט אין די גאנצע תורה נאר אין דעם פסוק “סולם מוצב ארצה”. ס׳איז נישט סתם א לייטער, אונז רופן עס א לייטער, נאר ס׳מיינט אז דער וועג ווי די מלאכים, וואס זיי האבן זיך איינגערעדט די געטער, גייען אראפ פון הימל צו דער ערד, דאס איז דער מגדל בבל, דאס איז וואס זיי האבן געמאכט אין זייערע מגדלים.
די תורה׳ס קאונטער-נאראטיוו: בבל = בלבול
און די תורה, ווען זי פארציילט די מעשה פון מגדל בבל, קומט זי להפיקא די אמונה, להפיקא צו זאגן, נישט, זאלסט נישט מיינען, אזויווי אסאך פון די תורה איז קעגן די עבודה זרה וואס איז געווען, זאלסט נישט מיינען אז דאס איז דער שער האלים, דארט קומען די געטער אויף די וועלט.
ניין, די מענטשן האבן זיך געדרייט זייער שטארק צו עפעס פארקערט, זיי האבן זיך מתגאה געווען, זיי ווילן זיין קליגער פון די אייבערשטער, דער אייבערשטער זאל נישט ברענגען קיין מבול, “פן נפוץ על פני כל הארץ”. זיי זאלן אלע צוזאמקומען, זיי זאלן פירן די וועלט, זיין אן עמפייער, זיי האבן געהאט דעת אז זיי גייען פירן זייער עמפייער, זיי זאלן זיין אלעס אזוי ווי כביכול אחדות.
זאגט די תורה, ניין, דער אייבערשטער האט דארט פארקערט, דארט האט דער אייבערשטער פארדרייט, און פון דעם, איך מיין אז דאס איז ווי דער דזשאוק, די חכמה, זייער שפראך איז פארדרייט. זיי רופן עס בבל, זיי מיינען אז בבל איז טייטש די שער פון די אלים. הייבט זיך נישט אן, בבל איז טייטש צומישט, ווייל זייערע שפראכן זענען צומישט. ס׳מיינט בכלל נישט דאס, ס׳מיינט אז זיי זענען צומישט. און פון דעם איז דא די מעשה בבל.
און חז״ל שטייט אן אנדערע טייטש פון בבל, אז “ונמול לי מעשה מבול”. ווייל איך פארמוט אז דאס איז די זעלבע, ס׳איז צומישט. ס׳איז בכלל נישט אמת.
“זה לעומת זה” – שער השמים קעגן מגדל בבל
יעקב אבינו׳ס שער השמים
אבער אין די תורה איז דא פארקערט. וואו איז די שער השמים? וואו איז אמת׳דיג די שער האלקים? האבן מיר דא א פסוק, האט יעקב אבינו געזאגט, “אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים” [בראשית כח:יז].
דא, נישט אין דעם גרויסן בילדינג מיט׳ן ראשו מגיע השמימה. מ׳דארף נישט קיין ראשו מגיע השמימה, דער אייבערשטער קומט נישט אראפ, די מלאכים קומען נישט אראפ דווקא. אין חלום האט ער געזען א לייטער, אבער מ׳דארף נישט קיין פיזישע לייטער, קיין פיזישע ריזיגע בילדינג און פיראמיד צו זען.
דער איין שטיין, אפילו אזא זאך וואס ער שטעלט אים א צו ווי א בית אלקים, ס׳איז גענוג און נאך א קליינע שטיין וואס א מענטש מאכט מיט כוונה, ער לייגט אויף דעם שמן, דארט קען זיין א בית אלקים, און דארט איז “וזה שער השמים”.
“זה לעומת זה” – די ריכטיגע שער
“זה לעומת זה”, “זה לעומת זה” וואס די בבלים, וואס די אנדערע גוים האבן געגלייבט זיי האבן זיך די שער השמים, אונז האבן די ריכטיגע שער השמים. בית אל, דארט איז די ריכטיגע פלאץ וואו ס׳איז די שער פון הימל.
איז דאס איז די פלאץ, אויב מ׳קען פירן צוריק נאכאמאל אין ענייני, איך מיין נאך אויף די נמשל, אז דאס איז בבל. בבל איז בב אל, דאס איז די בב פון די אלים, פון די שער, און אונז האבן א ריכטיגע, דאס איז די ווי די תרגום זאגט, אונז האבן א ריכטיגע גירסא דערפון, וואס דאס איז שער השמים, דער בית המקדש, וואס דאס איז די שער השמים.
שער השמים = שער הבינה – דער רוחני׳דיגער טייטש
נישט א פיזישע טיר
און יעדער איינער פארשטייט אויכעט, לאמיר נאר זאגן איין טריט ווייטער, יעדער איינער פארשטייט אויכעט אז ווען מ׳זאגט שער השמים, מיינט מען נישט כפשוטו אז ס׳איז דא א טיר.
קלאר אז די תורה מיינט, אזויווי דער רמב״ם זאגט, ווען ס׳שטייט מקום, מ׳גייט אַרויף, ווי משה “עלה אל האלקים”, דער אייבערשטער איז נישט טעכניש, אז דו פליסט אין הימל מיט א ראקעט שיף, וועסטו נישט נענטער ווערן צום אייבערשטן.
וויאזוי ווערט מען נענטער צום אייבערשטן?
וויאזוי ווערט מען נענטער צום אייבערשטן? דורך פארשטיין דעם אייבערשטן, דורך דינען דעם אייבערשטן, דורך טון רצון השם, אנדערע זאכן, דברים מופשטים ורוחניים, דורך הבנה, מיט פארשטיין די וועלט, פארשטיין דעם אייבערשטן, דאס איז שער השמים.
דאס איז די טייטש שער, אז ס׳איז א פלאץ וואס דו פארשטייסט. אזוי ווי שער השמים, שטייט אין די מפרשים אין די תורה אז דאס איז שער הבינה. שער הבינה און שער השמים איז די זעלבע זאך. דאס איז אויך א שטארקע מקור פאר די ווארט שערים.
“באב” אין דער הייַנטיגער וועלט – באב אל-מאנדעב
איז נישט נאר די ווארט שערים איז אויך דא די “בלל את שפתם”. ס׳איז זייער אינטערעסאנט, ביי אידן איז דא אזויווי א לשון לעז, יא?
ס׳איז זייער אינטערעסאנט, אונז האבן די אריגינעלע אידישע שפראך, ס׳איז לשון הקודש, עברית, אבער ס׳איז אויך דא אריגינעלע אידישע טייטש, יא? אזוי ווי מ׳זאגט, מ׳פלעגט מתרגם זיין די תורה אויף אראמיש, און אונז האבן נאך אקדמות וואס מ׳זאגט אויף אראמיש, לזכר, ס׳קומט פון דעמאלטס. אפילו מ׳האט עס געשריבן אסאך שפעטער, מ׳האט שוין נישט גערעדט אראמיש, אבער אין שוהל זאגט מען מתרגם זיין אויף אראמיש.
דאס איז די אידישע וועג, די תורה׳דיגע וועג פון זאגן אנדערע שפראכן איז זאגן אראמיש. און ווי איז אראמיש? “שפת בבל”. אין בבל האט מען גערעדט אראמיש. אראמיש איז ארם, אבער אין בבל האט מען גערעדט אראמיש.
ארמיש – “שפת בבל” – און דער מנהג פון תרגום
און בבל, דארט איז די פלאץ “נבלה שפתם”, דארט איז געווארן די אלע סארט לשון תרגום, די אלע סארט לשון תורה. און פארדעם דארף מען טייטשן די תורה בדרך תרגום אויך. ס׳איז דא א תורה אין דעם, מ׳זאל מאריך זיין אין דעם אסאך אנדערע דרשות וועגן דעם.
באב אל-מאנדעב – א באקאנטע דוגמא
ס׳איז אינטערעסאנט, סאו דאס איז נישט נאר אין די תורה טרעפט מען א שער וואס איז מיט לשון הבנה, וואס דארט טייטשט עס אויך “הימל”, נאר אין תורה טרעפט מען אויך דעם לשון, די אראבישע ווארט “באב”.
דאס וואס די מתרגמים האבן געמיינט אז זיי מאכן א חידוש, אז ס׳הייסט שער, שטייט שוין אין תורה, שטייט “בבל” אין די תורה, און דאס איז שוין א פסוק אין פרשת נח.
אונז ווייסן אויך, יא, ווער ס׳האלט מיט די נייעס, ס׳איז דא א פלאץ וואס הייסט “באב אל-מאנדעב” [Bab el-Mandeb], דארט אין די סטרעיט צווישן תימן און די אנדערע זייט. ס׳איז א שמאלע פלאץ, ס׳איז ווי א שער. אויף אראביש טייטשט עס א שער. “אל-מאנדעב” איז עפעס א “שער היסורים”, עפעס אזוי, א שער פון וואס מ׳דארף דורך גיין. “באב” טייטשט א שער. דאס איז דברים ידועים פאר ווער ס׳קוקט אפילו אין די נייעס, ווייסט די אראבישע ווארט.
און דאס וואס שטייט אין די תורה “בבל” איז די זעלבע זאך, די זעלבע שורש. ס׳איז אן אנדערע שפראך, אבער די זעלבע שורש.
פון פסוק צו חז״ל – “שער” אין תלמוד בבלי
ביז אהער איז דאס א פסוק
יעצט, אקעי, עד כאן איז א פסוק. אבער איך רעד דיר נישט פון א פסוק, איך רעד דיר פון די חכמים. מ׳דארף טרעפן אז די חכמים נוצן טאקע די ווארט אזוי.
בכלל, די פשט פון בבל איז א פשט אמיתי, די פשט, איך ווייס נישט צו מ׳האט אפילו געוואוסט דערפון אמאל. אקעי, אבער איך האב אביסל געטראכט, און ביז איך האב געכאפט אז ס׳איז דברים פשוטים וברורים.
אוצר לשון חכמים – דער באווייז
איך האב געקוקט אין די דיקשענערי פון לשון חכמים, וואס איז “אוצר לשון חכמים”, ער האט א קאנקארדאנציע פון לשון חכמים, און מ׳זעט אז ס׳איז קלאר, יעדער איינער ווייסט, נישט נאר אז ס׳איז נישט קיין חידוש פון די ראשונים אז בשער מיינט א נושא, אדער אז מ׳האט צעטיילט א ספר אויף שערים, נאר דאס איז ממש מנהג חכמינו זכרונם לברכה וואס האבן געשריבן דעם ספר וואס הייסט תלמוד בבלי, און אפשר אפילו די חכמי המשנה, אבער זיכער איז די חכמי התלמוד.
מסכת נזיקין – דער ראיה
יעדער איינער ווייסט אז עס איז דא א מסכת וואס הייסט מסכת נזיקין.
די טיפערע באדייטונג פון “שער” און די פופציג שערי בינה
פרק ד: “בבא” אין לשון חז״ל – דער מקור פון “שער” אלס נושא
די מסורה פון חז״ל אין אוצר לשון חכמים
איך האב געקוקט אין די דיקשאנערי פון לשון חכמים, דאס הייסט אוצר לשון חכמים וואס האט א קאנקארדענציע [concordance: אן אינדעקס פון אלע ווערטער] פון לשון חכמים, און מ׳זעט אז ס׳איז קלאר, יעדער איינער ווייסט, נישט נאר אז ס׳איז נישט קיין חידוש פון די ראשונים אז מ׳צעטיילט אז שער מיינט א נושא אדער אז מ׳צעטיילט א ספר אויף שערים, נאר דאס איז ממש מנהג חכמינו זכרונם לברכה.
סתם גענומען דעם ספר וואס הייסט תלמוד בבלי [Talmud Bavli: דער בבלישער תלמוד], און אפילו חכמי המשנה [Chachmei HaMishnah: די חכמים פון דער משנה], אבער זיכער חכמי התלמוד [Chachmei HaTalmud: די חכמים פון דעם תלמוד]. יעדער איינער ווייסט אז ס׳איז דא א מסכתא [masechta: א טראקטאט] וואס הייסט מסכת נזיקין [Masechet Nezikin: דער טראקטאט פון שאדנס], כולם אזוקין כאחדא מסכתא [kulam azukin k’achada masechta: אלעס איז פארבונדן אלס איין טראקטאט], אלעס איז צעטיילט אויף דריי בבות [bavot: טויערן]. וואס טייטש א בבא [bava: א טויער]? ווייסט יעדער איינער וואס לערנט אביסל גמרא? בבא טייטשט א שער. קאי על בבא [kai al bava: ער שטייט ביים טויער], ער שטייט ביים טויער. בבא טייטשט א טויער. ווען די חכמים האבן געוואלט צעטיילן א מסכתא אויף דריי חלקים, האבן זיי עס גערופן דריי טויערן.
“בבא דרישא” און “בבא דסיפא” – שער אלס נושא
נישט נאר דאס, מ׳טרעפט אסאך מאל אין די גמרא “בבא דרישא” [bava d’reisha: דער טויער פון דעם אנהייב], “בבא דסיפא” [bava d’seifa: דער טויער פון דעם סוף]. די בבא טייטשט א חלק פון די משנה, און די נושא, די נושא וואס רעדט זיך אין די רישא [reisha: דער אנהייב] פון די משנה, די נושא אסאך מאל, בבא אין פארשידענע אזעלכע אופנים, טרעפט מען אז בבא מיינט סיי א נושא, א סובדזשעקט, רופן די חכמים א בבא, און סיי א חלק פון א ספר וואס איז געשריבן אויף א געוויסע נושא רופן זיי א בבא. בבא קמא [Bava Kamma: דער ערשטער טויער], בבא מציעא [Bava Metzia: דער מיטלערער טויער], בבא בתרא [Bava Batra: דער לעצטער טויער].
איז אלעמאל איז מפורש אויף ארמית [Aramit: ארמיש], נישט אויף שער, אבער די לשון ארמית איז זייער ענליך צו ערבית [Aravit: אראביש], בבא, באב [bab], זייער ענליך, דאס איז דער זעלבער שורש [shoresh: ווארצל], איז רופן זיי א שער. איז דאס זעען מיר אז די לשון חכמים איז אזוי, און די רבינו בחיי [Rabbeinu Bachya] וואס זיי זענען געווען די ערשטע אמוראים [Amoraim: די חכמים פון דעם תלמוד] וואס האבן געשריבן די תלמוד, האבן זיי אנגעהויבן, האבן זיי אויך גערופן בבא קמא און אזוי ווייטער. איז אוודאי דאס האבן זיי געמיינט.
פארוואס שטייט “שער” און נישט “בבא”?
יעצט, פארוואס שטייט שער און נישט בבא? ווייל יעדער איינער וואס לערנט אביסל חז״ל [Chazal: חכמינו זכרונם לברכה] זעט אז די מדרשים [midrashim: די הומילעטישע ביאורים] איז דא א קצת פלא [ketsat peleh: א געוויסע וואונדער]. מ׳דארף וויסן און זאגן אז די גמרא איז אויף ארמית, אבער ס׳איז דא חלקים וואס מ׳זעט קלאר אז ס׳איז געשריבן געווארן דווקא לשון הקודש [lashon hakodesh: די הייליגע שפראך], ובמיוחד אגדות [u’vimeyuchad aggadot: און באזונדערס אגדות], זייער אסאך אגדות איז במכוון [b’mechavein: באוויסט] געשריבן אויף לשון הקודש.
קען זיין וואס פשוט ס׳איז א מסורה [mesorah: טראדיציע] פון ארץ ישראל [Eretz Yisrael: דאס לאנד ישראל], האט מען מער עוסק געווען אין שרייבן אגדות, האבן זיי געשריבן אויף לשון הקודש. קען זיין ס׳האט צו טון מיט די טיפערע ענינים, אבער ס׳איז אביסל פארקערט, די זוהר [Zohar: דער זוהר] האבן געשריבן דווקא אויף ארמית די סודות [sodot: סודות], און אויך איבערגעטייטשט, מ׳קען זען פון וואו ס׳קומען די ווערטער.
אבער אין די גמרא, אסאך מאל דרשות [drashot: דרשות] איז געשריבן דווקא אויף לשון הקודש, הגם אז אין הלכה [halachah: הלכה] רעדן זיי אויף ארמית אין די גמרא. דאס איז דאך שוין א ריזן פאר דעם, אבער דאס איז די… מען דארף טראכטן וואס איז די ריזן. איך האב געטראפן אן איידיע, אפשר איז דא איינער וואס ווייסט מער היסטאריש אדער פשוט׳ן פארוואס.
די פראקטישע ענטפער: פון ארמית צו לשון הקודש
על כל פנים [al kol panim: אויף יעדן פאל], אין די גמרא, ווען אנדערע ווערטער מען זעט, אבער ווען ער שרייבט… יא, דאס איז א כלל [klal: א פרינציפ], ווען א מענטש שרייבט, רב און שמואל [Rav and Shmuel: צוויי גרויסע אמוראים] האבן גערעדט אויף ארמית, זיי האבן נישט גערעדט אויף לשון הקודש דעם טאג טעגליך.
סאו, ווען ער האט געוואלט זאגן אן אגדה [aggadah: א הומילעטישע דרשה], האט ער געטראכט, אין די תורה טרעפט מען נישט טאקע שער זאל מיינען דאס, אבער ער האט געטראכט אויף ארמית, און אין ארמית זאגט מען “בבא וכמה” [bava v’kamah: א טויער און אזוי ווייטער], האט ער געטראכט, וויאזוי זאגט מען נושאים [nosa’im: טעמעס] אדער קצוות [ketzavot: סעקציעס], מסכתות [masechtot: טראקטאטן] פון בינה [binah: פארשטאנד]? האט ער געזאגט “חמישים שערי בינה” [chamishim sha’arei binah: פופציג טויערן פון פארשטאנד]. אויף וואס האט ער דאס געמיינט? שערי בינה, אזוי ווי שערי תלמוד [sha’arei Talmud: טויערן פון תלמוד]. בינה און תלמוד איז ענליך, מען דארף טראכטן פון דעם ווארט בינה מער, אבער בינה איז נישט קיין ווארט לכאורה [lichorah: אויף דעם ערשטן בליק] דאכט זיך מיר, עס איז ביסל פשוט, בינה מיינט פארשטאנד, און שער מיינט א מסכתא.
“שערי בינה” ווי “שערי תלמוד” – דער ביישפיל פון אברהם אבינו
און ער מיינט צו זאגן אזוי ווי ענליך שטייט אין די גמרא, אברהם אבינו [Avraham Avinu: אונזער פאטער אברהם] האט געהאט א מסכתא עבודה זרה [masechta avodah zarah: א טראקטאט פון עבודה זרה] פון פיר הונדערט פרקים [prakim: קאפיטלען]. וואס מיינט דאס? ער איז געווען עוסק [osek: פארנומען] געווען אין די קושיות [kushyot: שווערע פראגעס] אויף עבודה זרה [avodah zarah: עבודה זרה] אדער די הלכות אויף עבודה זרה, אדער וויאזוי צו זיין מנצח [menatze’ach: איבערצוגעווינען] זיין עבודה זרה.
פיר הונדערט פרקים אויף עבודה זרה איז נאר א חלק פון א בבא, מסכת בבא קמא האט דאך מער ווי צען פרקים, און דא זאגט ער אז דארט איז דא הונדערטער מסכתות. קען זיין טאקע ליטעראלי אז בבא קמא איז איינע פון די שערי בינה, איינע פון זיי. עס איז דאך חכמות [chochmot: וויסנשאפטן], סדר נזיקין [Seder Nezikin: די סדר פון שאדנס], איינע פון די חכמות איז סדר נזיקין. אבער די גאנצע טאג איז דא נאך חכמות, נאך און נאך חכמות בעולם [ba’olam: אין דער וועלט], אזוי ווי דער רמב״ן [Ramban] איז מסביר [mesvir: דערקלערט] אין די הקדמות [hakdamot: אינטראדוקציעס]. דאס הייסט שערי בינה. איך מיין אז דאס איז א קלארע גוטע פשט [peshat: פשוט׳ער ביאור], ווייל וואס מיינט שער אין דעם לשון? עס מיינט א בבא, וואס דאס מיינט א חלק פון א ספר אדער א נושא.
פרק ה: די טיפערע באדייטונג פון “שער” – דער עיקר שיעור פון היינט
דער משל פון א שער – מקום התאספות
יעצט, לאמיר אביסל מסביר זיין די עומק [omek: טיפקייט] פון דעם, די פנימיות [pnimiyut: אינערליכקייט] פון דעם, און דאס איז אונזער שיעור פאר היינט. פארוואס הייסט עס א שער? וואס איז די ווארט פון א שער? גייען מיר צוריק צו די משל [mashal: אלעגאריע]. די משל זאגט, אזוי ווי ר׳ אברהם צימערינג האט מיר געזאגט, אז די משל פון א שער איז אז דארט איז די שטאט, דארט קומט מען זיך צוזאם, די שטאט אריין און ארויס צו גיין.
מיר דארפן זען אז דא איז דא צוויי זאכן, נע, אפילו דריי זאכן. א חלק פון די זאכן שטייען שוין אין משנה ותורה [Mishnah v’Torah: משנה און תורה], יא? שטייט “שער עירו” [sha’ar iro: דער טויער פון זיין שטאט], “לפני בואי שער עירו” [lifnei vo’i sha’ar iro: פאר איך קום צום טויער פון זיין שטאט], “לא תעוות משפט בשערך” [lo ta’avot mishpat bish’arecha: דו זאלסט נישט פארדרייען משפט אין דיינע טויערן]. אין אסאך מאל שטייט אין תורה “שער”, און יעדער איינער ווייסט אז שער מיינט נישט דווקא די פיזישע טויער, עס מיינט אז דארט איז די מקום התאספות [mekom ha’hitaspot: דער פלאץ פון צוזאמקום], די בית דין [beit din: דער געריכט], די שופטים [shoftim: ריכטער], “ושופטיך ושוטריך תתן לך בכל שעריך” [v’shoftecha v’shotrecha titein lecha b’chol she’arecha: און דיינע ריכטער און דיינע אפיצירן זאלסטו געבן אין אלע דיינע טויערן], מיינט אין דיינע בתי דינים [batei dinim: געריכטן], “אלא שער הוא אהל לבית דין, נסבא בית דין” [ela sha’ar hu ohel l’veit din, nesava beit din: נאר דער טויער איז א צעלט פאר׳ן געריכט, מ׳נעמט דעם געריכט], זאגט דער תרגום [Targum: דער ארמישער איבערזעצונג].
די פיזישע און גייסטיגע באדייטונג
וואס איז די טייטש פון דעם? אוודאי איז דא א פיזישע ריזן, אמאל פלעגט מען זיצן, ווער ס׳גייט אמאל, איך ווייס, אין אלט שטאט ירושלים [Yerushalayim: ירושלים], זעט מען דארט די שער, די טויער פון שטאט, דארט איז די גרויסע מארק. דארט קומט מען זיך צוזאם, דארט מאכט מען אסיפות [asifot: פארזאמלונגען], ס׳איז א גרויסער שטח [shetach: שטח], דא איז פלאץ, דאס איז די שער. אבער ווען די תורה זאגט שער, מיינט עס שוין נישט דווקא די שער, ס׳מיינט די צוזאמקום, די מקום האסיפה [mekom ha’asifah: דער פלאץ פון פארזאמלונג], די פלאץ וואו מ׳טרעפט זיך.
דארט לייגט מען א מזוזה [mezuzah: מזוזה], יא, “על מזוזות ביתך ובשעריך” [al mezuzot beitecha u’vish’arecha: אויף די מזוזות פון דיין הויז און אין דיינע טויערן], אויף די שער מאכט מען א מזוזה, מ׳לייגט אריין יחוד השם [yichud Hashem: די איינציגקייט פון גאט] דארט. דאס איז א פלאץ וואו מ׳פארזאמלט זיך, א פלאץ וואו ס׳איז דא די ענייני השטאט [inyenei ha’ir: די ענינים פון דער שטאט], דאס איז די שוק [shuk: מארק], אזויווי ביי ספר רות [Sefer Rut: דאס בוך רות], דארט מאכט מען די אלע קנינים בפומבי [kinyanim b’fumbei: קויפן און פארקויפן אין פובליק]. דאס איז די טייטש א שער. ס׳קומט פון דעם וואס דאס איז די שער פון די שטאט, אבער ס׳מיינט עפעס טיפער.
א שער מאכט א שטאט פאר א שטאט
און וואס מיינט עס? וואס איז די כוונה [kavanah: כוונה]? טייטש אזויווי א שטאט, אז א חומה [chomah: א מויער] מאכט נאך נישט קיין שטאט. א חומה איז פשוט פאר באשיצן, א חומה איז וויכטיג, אבער א שטאט דארף האבן א שער, רייט? א שער אין די חומה. א שער מיינט אויך נישט סתם א פלאץ ווי אריינצוגיין אין א שטאט. א חומה מיט א לאך איז נאך נישט קיין שער, א פרצה [pirtzah: א ברעך] אין די חומה איז נישט קיין לאך, איז נישט קיין שער. א שער איז א זאך וואס מאכט די שטאט פאר א שטאט.
דאס הייסט, א שטאט איז אן אוסף [osef: א זאמלונג] פון אסאך פרטים [pratim: פרטים], אסאך מענטשן, עקסטערע מענטשן, יעדער האט זיך זיינע זאכן. מיט וואס איז עס א שטאט? מיט דעם וואס ס׳איז דא א שער. א שער מיינט אז מ׳קומט זיך צוזאם צו מאכן מסחר [mischar: האנדל], מ׳קומט זיך צוזאם לדון [ladun: צו דינען], מ׳קומט זיך צוזאם צו קריאת התורה [kriat haTorah: לייענען די תורה], איך ווייס וואס, זיך צוזאמצונעמען. דאס מאכט די שטאט פאר א שטאט.
שער אלס מקבץ הנושא – דער כלל
סאו די שער איז נישט סתם, איך זאג אז דארט איז די מקום התקבצות העיר [mekom hitkabtzut ha’ir: דער פלאץ פון צוזאמקום פון דער שטאט], וועגן דעם רופט מען די מקבץ הנושא [mekabetz hanose: דאס וואס זאמלט דעם נושא], אויף איינס רופט מען עס א שער. די שטאט אליינס ווערט איינס, ווערט א שטאט דורך דעם וואס ס׳האט א שער. די שער מיינט, ווען מ׳רעדט מילא ברוחניות [b’ruchaniyut: אין גייסטיגקייט], ווען מ׳רעדט נאר די נמשל [nimshal: דער לעסאן] פון די שער, מיינט עס די שטאט׳קייט פון די שטאט.
אדער איינער קען זאגן, דו ווילסט גיין רעדן מיט דעם שטאט? דו ווילסט גיין מאכן עפעס מיט דעם שטאט? דארפסטו קודם גיין צום שער. קודם פיזיש גייסטו צום שער, דארט וועסטו טרעפן מענטשן. אדער קענסטו זאגן, איך האב דיר געגעבן א תורה אריין אין דעם שטאט. יעדע שטאט, מענטשן האבן א געוויסע אמונה [emunah: גלויבן], א געוויסע סארט מדה [midah: מדה]. רעד מיט זיי לויט זייער מדה, רעד מיט זיי לויט זייער אמונה. אדער זיי האבן א געוויסע רבי [rebbe: רבי], זיי האבן א געוויסע סנהדרין [Sanhedrin: סנהדרין], זיי האבן טיפע יודעים [yodim: וויסנדיגע], זיי האבן אן הנהגה [hanhagah: פירערשאפט], רעד צו זיי, זיי וועלן זיך אריינברענגען אין די גאנצע שטאט, אזויווי מיר האבן גערעדט ביי די שיעור וועגן די ליטא פאנדרעיזינג [fundraising].
יציאה וביאה – אריין און ארויס דורך דעם שער
דאס איז די טייטש א שער. א שער מיינט די מקבץ, דאס וואס מאכט די גאנצע שטאט פון באנטשעס פון פרטים אין צו א שטאט. און פארשטייען מיר אויך, דאס איז אויך די נושא פון יציאה וביאה [yetzi’ah u’vi’ah: ארויסגיין און אריינגיין], אזויווי ס׳שטייט “יפקוד ה׳ אלקי הרוחות איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם” [yifkod Hashem Elokei haruchot ish al ha’edah asher yetzei lifneihem va’asher yavo lifneihem: גאט זאל באשטימען א מענטש איבער דער עדה וואס וועט ארויסגיין פאר זיי און אריינקומען פאר זיי].
וואס טייטש? פארוואס דארף א מנהיג [manhig: פירער] ארויספירן און אריינפירן? וויאזוי גייט מען אריין אין א שטאט? וויאזוי פארשטייט מען א שטאט? אפילו פון זיך, דורך די שער. דורכדעם וואס מ׳פארשטייט די נקודה [nekudah: פונקט] וואס איז מאסף [me’asef: זאמלט] די גאנצע שטאט, וואס מאכט די שטאט פאר איינס, דאס איז די שער אריין אין שטאט און אויך ארויס פון שטאט. אז די שטאט וויל עפעס אויפטון, דארף זי קודם וויסן וואס זיי זענען, נאכדעם קענען זיי ארויסגיין צו א מלחמה [milchamah: מלחמה], קענען זיי ארויסגיין טון אנדערע זאכן. דאס איז די טייטש פון שער, די צוויי מהות׳ן [mahuyot: עסענצן] פון די ווארט שער.
פרק ו: שערי בינה – פופציג כללים
פון פרטים צו כללים
נו, אויב אזוי פארשטייט מען אויך זייער קלאר אז די שער בינה, די חמישים שערי בינה, איז טייטש פופציג כללים [klalim: כללים]. מיר האבן גערעדט אסאך אז בינה לגבי חכמה [binah l’gabei chochmah: בינה אין פארגלייך צו חכמה] איז פרטים, אבער יעדע איינע פון די שערים קומט אויס יעצט אן אייגענע חידוש [chidush: חידוש], יעדע איינע פון די שערים איז א גאנצע שער.
דער רמב״ן אין פרשת בהר – שמיטה אלס שער
און דער רמב״ן אין פרשת בהר [Parashat Behar: פרשת בהר] זאגט אז פופציג שמיטות [shmitot: שמיטות], זאגט ער, “כל שמיטה היא שער בית אחד” [kol shmitah hi sha’ar bayit echad: יעדע שמיטה איז א טויער פון איין הויז] אדער “בית שער אחד” [beit sha’ar echad: א הויז פון איין טויער], די זעלבע איידיע. די שמיטה איז א שער צו די בית. איך מיין לכאורה טייטשט ער דארט דער רמב״ן די ווארט שער, און ער זאגט פארוואס איז די שער בינה, ווייל א שמיטה איז א שער צו א גאנצע בית.
ער מיינט צו זאגן פשטות אז א שמיטה איז א כלל, און אין די שמיטה איז דא זיבן… די שמיטה מיינט זיבן טויזנט יאר, און אין די זיבן טויזנט יאר איז דא טויזנט יאר וואס איז ווי א גאנצע בית. אבער די שמיטה איז א שער, די רמז [remez: רמז] פון די שמיטה דאס איז א שער צו דעם. אדער א שמיטה איז א רמז פאר די יובלות [yovlot: יובלות], וואס איז גרעסערע פרטים, מער פרטים וואס גייען אריין אין דעם כלל.
סאו א שער איז געמאכט אריינצוגיין אין הויז, אבער יעדע שער איז א כלל וואס פון דעם קען מען אריינגיין. מיט דעם איז א נפקא מינה [nafka minah: א פראקטישע אונטערשייד] צו פארשטיין תורה, אז די שערי בינה מיינט אלע כללים.
“לעולם ילמד אדם עיקרי דברי תורה”
אזויווי ס׳שטייט אין ספרים, “לעולם ילמד אדם עיקרי דברי תורה כללים מוציאין פרטים” [l’olam yilmad adam ikarei divrei Torah klalim motzi’in pratim: שטענדיג זאל א מענטש לערנען די הויפט זאכן פון תורה – כללים וואס ברענגען ארויס פרטים]. צו קענען פארשטיין די תורה דארף מען כללים. צו טון למעשה [l’ma’aseh: פראקטיש] דארף מען וויסן די פרט לויט די כלל וואס קומט ארויס די הלכה. דאס הייסט, ער לערנט א כלל און ער האט נישט קיין פרט, ער פארשטייט וויאזוי ס׳איז צו אפלייען, ממילא [memeilah: דעריבער] נוצט אים אליין נישט. דאס איז די בינה וואס איז מוציא דבר מתוך דבר [motzi davar mitoch davar: ברענגט ארויס איין זאך פון אן אנדערע].
כללים און פרטים מסיני
אבער א גרויס חלק פון די בינה, פארדעם שטייט אויך, ס׳איז זייער אינטערעסאנט, אז די מדרש אין מכילתא [Mechilta: מכילתא] זאגט “זה סיני” [zeh Sinai: דאס איז סיני]. שטייט ביי שמיטה, שמיטה דארט לערנט מען אז ס׳איז דא כללים און פרטים אין די וועלט, זיבן וואס מערט זיבן און זיבן מאל זיבן און אזוי ווייטער. זאגט מען אז אויך די פרטים, כללים און פרטים זענען מסיני [miSinai: פון סיני].
און דא איז דא נאך א גאנצע שיעור וואס מיר וועלן אי״ה [im yirtzeh Hashem: אויב גאט וויל] זאגן נעקסטע וואך, וועגן וויאזוי די חידושי תורה [chidushei Torah: חידושים אין תורה] זענען מסיני, און וויאזוי ס׳ווערט די חידושי תורה. געברענגט אויך פון רמ״ק [Ramak: ר׳ משה קארדאווערא] וואס ער איז מסביר זייער שיין די נושא פון חידושי תורה, וועלן מיר זאגן נעקסטע וואך אי״ה לכבוד חג השבועות [l’chavod chag haShavuot: לכבוד חג השבועות].
אבער דאס איז אונזער שיעור פון היינט, אז דאס איז די שערים, די שערים זענען די כללים וואס מאכן די חכמה פאר איינס.
פרק ז: דער פופציגסטער שער – וואס איז נעלם פון משה
די צוויי פירושים פון רמב״ן – איין נקודה
יעצט פארשטייען מיר אויך וואס איז די פופציגסטע שער וואס איז נעלם [ne’elam: פארבארגן] פון משה. מיט דעם קען מען פארשטיין אויך די צוויי פירושים פון די רמב״ן. וואס האבן לכאורה נישט קיין שייכות [shayachut: פארבינדונג], איינס איז די היסטאריע, איינס איז די הבנה [havanah: פארשטאנד] פון די סארט סייענסעס.
דער סוף פון יעדע חכמה – איין נקודה
די ווארט איז אזוי, די ענד פון יעדע סייענס, האבן מיר געלערנט, די ענד פון יעדע זאך, פארשטייט מען איין זאך, איין נקודה, וואס דאס איז די איין זאך. ס׳ווערט אלעס “כברזא דאחדא גוונא” [k’varza d’achada gavna: ווי אייזן פון איין פארב – אלעס ווערט איינס].
אזוי ווי שבת [Shabbat: שבת], א מענטש האט די גאנצע וואך געטון אסאך זאכן, קומט שבת זאגט ער, “איך האב געטון איין זאך, איך בין געווען א איד, איך האב געדינט דעם אייבערשטן”. אזא איינער ווערט “כברזא דאחדא גוונא דלעילא” [k’varza d’achada gavna d’le’eila: ווי אייזן פון איין פארב פון אויבן], דער מענטש ווערט איינס אזוי ווי דער אייבערשטער איז איינס.
פארשטיין מיינט אריינגיין אין דעם כלל
און אזוי יעדע חכמה, די ענד פון די חכמה איז צו וויסן אז אלעס אויף איינמאל איז דא איין נקודה וואס איז מצרף [metzaref: פארבינדט]. ווען מ׳זאגט אז מ׳פארשטייט נישט עפעס, מיינט מען צו זאגן, וויאזוי גייט עס אריין אין די כלל? איך לערן בבא קמא, איך פארשטיי נישט די הלכה, איך פארשטיי נישט! ס׳איז דאך דא א כלל אין בבא קמא וואס הייסט אז א מזיק [mazik: שעדיגער] דארף צאלן, פארוואס דארף ער נישט קיין מזיק זיין? פארוואס דארף ער צאלן אזויפיל? ביז איך פארשטיי עס, פארשטיי איך וויאזוי ס׳גייט אריין אין די כלל. און אזוי יעדע חכמה.
די איין חכמה וואס איז כולל אלע חכמות
זאגט דער רב שמועס, “אבער דא אויך איז דאך דא איין חכמה וואס איז כולל [kolel: אומפאסט] אלע חכמות”. דאס הייסט, נאכדעם וואס מ׳האט געקוקט אויף די גאנצע וועלט דורך איין וועלט, דער אייבערשטער האט געמאכט איין וועלט, אזוי ווי דער אייבערשטער איז איינס האט ער געמאכט איין וועלט.
און איך לערן חכמות, איך לערן אסטראנאמיע [astronomy], און איך קען לערנען אלע מיני, יעדע כוכב [kochav: שטערן] האט זיין חכמה, זיין שער, זיין פרט, זיין שער שבשער [sha’ar sheb’sha’ar: א טויער אין א טויער]. נאכדעם ווייס איך אבער אז אלעס סך הכל [sach hakol: אין סך הכל] איז כוכבים. נאכדעם לערן איך די כוכבים צוזאמען מיט די מזלות [mazalot: מזלות], און צוזאמען מיט די מענטשן, און צוזאמען מיט די מעטאלן, און צוזאמען מיט… איך קען א ליסט אויסרעכענען. ס׳דארף דאך זיין עפעס איין חכמה וואס מאכט פון די גאנצע וועלט איין זאך.
ידיעת השם – אחדות השם
וואס איז די חכמה? די חכמה איז די ידיעת השם [yediat Hashem: דאס וויסן פון גאט], רייט? די אחדות השם [achdut Hashem: די איינציגקייט פון גאט], דער אייבערשטער, איין גאט, וואס די מסקנא [maskana: שלוס] פון די גאנצע וועלט איז אז ס׳איז דא איין גאט. דאס איז די “ברכו את ה׳ המבורך” [barchu et Hashem hamevorach: בענטשט דעם געבענטשטן גאט] “כל הרמים כולם” [kol haramim kulam: אלע די הויכע אלע], “שמע ישראל ה׳ אלוקינו ה׳ אחד” [Shema Yisrael Hashem Elokeinu Hashem echad: הער ישראל, גאט איז אונזער גאט, גאט איז איינס]. ס׳איז נאר א חידוש, און ס׳איז אונז נסתר [nistar: פארבארגן], האבן מיר גערעדט.
“לא נמסר למשה” – דאס וואס מיר פארשטייען נישט
אבער נאכדעם איז אויך דא דאס, אבער דאס איז אונז אונזערע מוח [mo’ach: מוח] איז נישט מקבל [mekabel: נעמט נישט אן], ס׳איז נישטא קיינער וואס קען זאגן אז ער איז דא אין עולם הזה [olam hazeh: דער דאזיגער וועלט] וואס פארשטייט וויאזוי די גאנצע וועלט איז איין זאך, וויאזוי אלע… וואס איז די סך הכל פון אלע חכמות. מיר גלייבן אין דעם, מיר זאגן אז ס׳איז אחדות השם, אדער דאס וואס מיר פארשטייען נישט, דאס וואס מיר פארשטייען אז ס׳דארף זיין, דאס רופן מיר געטליכקייט. אבער צו באמת דאס פארשטיין, דאס איז “לא נמסר למשה” [lo nimsar l’Moshe: ס׳איז נישט איבערגעגעבן געווארן צו משה], דאס הייסט “בתחום אסור אם אתה מאיר” [bitchum asur im atah me’ir: אין דער גרעניץ איז אסור אויב דו לייכטסט אויף].
די לעצטע שמיטה – די זעלבע זאך
און וויאזוי דאס איז אויך די זעלבע זאך פון די לעצטע שמיטה? וואס איז די לעצטע שמיטה? שמיטה איז דאך נאר א סייקל פון לערנען. מ׳קען עס אזוי זאגן, אז אין די היסטאריע פון די וועלט לערנט זיך זאכן, ס׳גייט אזא סייקל, און נאך יעדע זעקס טויזנט יאר מאכט מען א סך הכל וואס מ׳האט אויפגעטון אין די זעקס טויזנט יאר. דאס איז די איין זאך, ס׳איז דא איין מעשה [ma’aseh: מעשה], די היסטאריע פון יענע סייקל.
נאכדעם איז דא נאך א סייקל אין די וועלט אליינס, דאס לעבן אליין איז דאך אפשר מער ווי זיבן שמיטות, און מ׳קען אריינגיין אין אלע מיני סייקלס וואס זענען דא. נאכדעם דארף מען מאכן פון דעם אלעס איינס.
איז די זעלבע זאך, משה רבינו [Moshe Rabbeinu: משה אונזער רבי] האט פארשטאנען פארוואס די גאנצע היסטאריע דארף זיין אזוי און אזוי און אזוי, ביז ס׳איז נאר דא איין פשט און ס׳איז נאר דא איין תירוץ [teiretz: ענטפער] פאר אלע קושיות. אבער די לעצטע, דאס וואס מאכט סאם אלעס, דאס איז דאך אליינס די זעלבע זאך ווי די ידיעת הבורא [yediat haBoreh: דאס וויסן פון דעם שעפער] פון די גאנצע וועלט, וואס דאס מאכט איין זאך. דאס איז “לא נמסר למשה”, דאס איז די “קדשת למשה את חמישים שנה” [kidashta l’Moshe et chamishim shanah: דו האסט געהייליגט פאר משה די פופציג יאר], דאס איז די סוד [sod: סוד].
—
סיכום: דער פופציגסטער שער – סיי אין דער היסטארישער פירוש (די לעצטע שמיטה) און סיי אין דער חכמה׳דיגער פירוש (דער כלל הכללים פון אלע וויסנשאפטן) – איז דער זעלבער ענין: די אחדות השם, די איין נקודה וואס מאכט פון דער גאנצער וועלט און אלע חכמות איין זאך. דאס איז וואס מיר גלייבן אין, אבער קענען נישט באמת פארשטיין אין עולם הזה – דאס איז “לא נמסר למשה”.
די פופציגסטע שער: דער סוד פון מתן תורה
דער חמישים׳סטער שער – דאס וואס מאכט אלעס איינס
נאכדעם איז דא נאך א סייקל אין די וועלט אליינס, און א מענטש׳ס לעבן אליינס איז דא אפשר מער ווי זיבן שמיטות [שמיטות: די זיבן-יעריגע סייקלן], און מ׳קען אריינגיין אין אלע מיני סייקלס וואס זענען דא. נאכדעם דארפסטו מאכן פון דעם אלעס איינס.
איז די זעלבע זאך, משה רבינו האט פארשטאנען פארוואס די גאנצע היסטאריע דארף זיין אזוי און אזוי און אזוי, ביז ס׳איז נאר דא איין פשט צו איין תירוץ [תירוץ: ענטפער] פאר אלע קשיות [קשיות: שוועריגקייטן]. אבער די לעצטע, דאס וואס מאכט צוזאם אלעס, דאס איז דאך אן איינציגער, די זעלבע זאך ווי ידיעת הבורא [ידיעת הבורא: דאס וויסן פון דעם באשעפער] פון די גאנצע וועלט וואס דאס מאכט איין זאך.
דאס איז למשל, דאס איז די קדושת שנת החמישים שנה [קדושת שנת החמישים שנה: די הייליגקייט פון דעם פופציגסטן יאר, יובל], דאס איז די סוד פון מתן תורה [מתן תורה: די געבונג פון דער תורה]. דאס איז למשל, נאר, אזוי ווי מ׳רעדט אלעמאל שערי חמישים [שערי חמישים: די פופציג שערים], בבחינת שערי חמישים [בבחינת: אין דער בחינה פון], אבער נישט די גאנצע שלימות [שלימות: פולשטענדיגקייט], דאס איז אין די שיעור פארהאן אין די עולם הזה [עולם הזה: דער דאזיגער וועלט].
“סך הכל” – דער שער וואס מאכט אלעס צוזאם
און די זעלבע זאך ווען מ׳ציילט די געלט, מ׳ציילט די אידן, אין די פרשה ציילט מען די אידן, נאכדעם מאכט מען א סך הכל [סך הכל: די גאנצע סומע]. די סך הכל איז דאך פשטות סוף, ס׳איז נישט סתם מ׳מאכט א נאמבער. מענטשן מיינען סך הכל איז א סאם.
סך הכל איז די כלל [כלל: די אלגעמיינקייט], סך הכל איז די שער. סך הכל איז די שער וואס מאכט עס אויך.
שעורים – לשון שער
איך האב פארגעסן צו זאגן די רמז [רמז: אנדייטונג], אז ספירת העומר [ספירת העומר: די ציילונג פון די זיבן וואכן צווישן פסח און שבועות] הייבט זיך אן פון שעורים [שעורים: גערשטן]. שעורים איז לשון שער אויך, שטייט אין די ספרים די רמז. די שערי בינה [שערי בינה: די שערים פון פארשטאנד] איז לשון שעורים, כל אחד צו משער בליבו [כל אחד צו משער בליבו: יעדער איינער שאצט אפ אין זיין הארץ].
יא, די שער, די שערי שמים [שערי שמים: די שערים פון הימל], דאס איז נישט פשט א פיזישע זאך, ס׳איז די שער, ס׳איז די השגה [השגה: פארשטאנד, באגרייפונג] וואס מ׳האט.
בנין המשכן און מתן תורה – פון פרטים צו איין כלל
און אזוי אויך האט יעדער איינער זיך זיין סיבה פארוואס ער געט געלט, און וויאזוי ער געט געלט, און וויאזוי ס׳קומט. נאכדעם ווערט עס צוזאמען פאר איין זאך, דאס איז די בנין המשכן [בנין המשכן: דער בויען פון דעם משכן], דאס איז די מתן תורה וואס ווערט אין איין קמח [קמח: מעל].
דער אריז״ל אויף קמח
קמח, זאגט די אריז״ל [אריז״ל: רבי יצחק לוריא זכרונו לברכה], איז א צעמאלענע זאך, מ׳נעמט פיר מאל אלף, אין א געוויסע וועג, די גימטריא [גימטריא: נומעריקאלער ווערט] קמח, מ׳צעמאלט עס, מ׳רעדט מיר דערוועגן.
נאכדעם, אין איין קמח, איין תורה, ווערט אן כלליות׳דיגע תורה [כלליות׳דיגע תורה: אן אלגעמיינע, אומפאסנדע תורה], וואס דאס איז נאך מ״ח [מ״ח: אכט און פערציג] אדער מ״ט [מ״ט: ניין און פערציג] שערי בינה, דאס ווערט א תורה אחת [תורה אחת: איין תורה], און דאס איז די סוד פון מתן תורה.
א פרייליכן שבת.
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור – ערב שבת פרשת במדבר: חמישים שערי בינה
הקדמה
השיעור הוא חזרה בקיצור על שיעור קודם שלא הוקלט כראוי בגלל בעיה טכנית במיקרופון. ההתמקדות היא בנקודות העיקריות, ללא התוספות, החידושים והמשלים.
—
א. הסוגיא: חמישים שערי בינה
היסוד הוא מאמר חז״ל: “חמישים שערי בינה נמסרו למשה חוץ מאחד” – משה רבינו קיבל ארבעים ותשעה שערים, ואחד לא נמסר לו.
—
ב. שני פירושים של הרמב״ן
פירוש א׳ – הקדמה על התורה
כל שער הוא מקצוע, נושא, חלק מהטבע, ממעשה בראשית. השער החמישים הוא ידיעת הבורא – זה שלא נמסר לשום נברא. הרמב״ן כותב “נברא”, אבל באמת מדובר על הקב״ה עצמו – משה ידע הכל חוץ מהקב״ה עצמו.
זה מתאים לפסוק “ותחסרהו מעט מאלקים” (תהלים ח) – ממש אחד פחות מאלוקים. אולי זה גם קשור למצבו של יוסף (הערת צד).
זה גם מתאים ל“הראני נא את כבודך” – משה ביקש מהקב״ה שיגלה לו הכל על עצמו, והקב״ה לא נענה לו. ברור שזה דבר שחסר למשה.
פירוש ב׳ – פרשת בהר
חמישים שערי בינה הוא רמז לחמישים יובלות של העולם. סדר בריאת העולם: כל שמיטה היא שבעת אלפים שנה, ואחריה בא יובל. משה רבינו שמע מהקב״ה את כל סדר העולם – מבראשית ברא אלקים עד הסוף – אבל את האלף החמישים, היובל עצמו, זה לא ראה. זה הסוף האולטימטיבי, גבוה יותר ממה שאנו קוראים “משיח” – משיח הוא רק רמה אחת, אבל הסוף האחרון משה לא השיג.
הקשר בין שני הפירושים
הרמב״ן עצמו מראה שהמקור בתורה שבו שני הסדרים רמוזים, הוא בשתי המצוות: ספירת העומר וספירת היובל. אלו שני המקומות שבהם הסוד עומד כמעט בפירוש בתורה, והמצוות רומזות לכך.
—
ג. השאלה העיקרית: מה משמעות “שער” ב״שערי בינה”?
עד כאן הכל ברור – המספר חמישים, הפסוק “ותחסרהו מעט מאלקים”, הענין של שלמות משה. אבל חסר פירוש פשוט למילה “שער” עצמה.
כשאנו לומדים מדרשי חכמים, אנו יודעים שהדימויים שלהם תמיד בנויים על פסוקים, על מושגים מוכרים. אצל “שערי בינה” – איפה זה כתוב? מה זה “שער של בינה”? מה המשל של שער? מה הנמשל? מאיפה בא הלשון?
(במדרש אחר כתוב “שערי חכמה” – אבל זה בעצם אותו דבר, וזה לא עונה על השאלה.)
—
ד. היסודות של המאמר שברורים
א) המספר חמישים
המבנה של שבע פעמים שבע = 49, פלוס החמישים – זה מפורש בתורה אצל שמיטה ויובל. גם מששת ימי בראשית רואים זאת, ומביאים את הפסוק “אמרות ה׳ אמרות טהורות… מזוקק שבעתים” (תהלים יב) – זה מדבר על התורה, על הבריאה, וזה “מזוקק שבעתים” – שבע פעמים.
ב) הפסוק “ותחסרהו מעט מאלקים”
הפסוק בא מתהלים פרק ח׳: המזמור מתאר את פלא הבריאה, השמים, הירח, הכוכבים, ושואל: “מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו” – ואז: “ותחסרהו מעט מאלקים”.
מי האדם שעליו מדובר? לא אדם סתם – מדובר על האדם השלם, האדם הגדול ביותר. אצל הראשונים (רמב״ם, רשב״א) מוצאים את הלשון “מבחר המין האנושי” – זה משה רבינו. חז״ל לוקחים את הפסוק ואומרים: חמישים שערי בינה למד משה, אחד חסר לו – זה “ותחסרהו מעט מאלקים”.
ג) המחלוקת על שלמה המלך
*(סוגיית צד)* סוגיא שלמה: האם שלמה הגיע לאותה מדרגה כמו משה? כתוב “אמרתי אחכמה”, “ובקש קהלת למצוא דברי חפץ”. המחלוקת היא: האם לשלמה הייתה אותה ידיעה כמו למשה (רק בהלכה לא יכול היה לשנות), או שבכלל לא הגיע לרמה זו. השיחה עוסקת בשלמות האנושית – מי האדם הגדול ביותר: משה או שלמה? אולי שלמה בחכמה, אבל לא בנבואה ולא בתורה.
—
ה. החידוש: מה משמעות “שער”?
הדחיפה – מורה נבוכים
בלימוד מורה נבוכים התגלה שהרמב״ם (בתרגום של ר׳ שמואל אבן תיבון) משתמש במילה “שער” כדי לציין נושא, סוגיא, סובייקט. הרמב״ם אומר למשל: “שער העבודה הזו – יש לי עוד מה לומר על זה, ראה עוד בספרי.” “שער” = “סוגיא”, “נושא”, “שיעור”.
גלוסר של ר׳ שמואל אבן תיבון – “פירוש המלים הזרות”
ר׳ שמואל אבן תיבון, המתרגם של מורה נבוכים (מערבית ללשון הקודש), כתב גלוסר בסוף הספר – “פירוש המלים הזרות” – שבו הוא מסביר את כל המילים הזרות. שם יש לו ערך על המילה “שער”, והוא אומר כך:
שלב א׳ – פשט בתורה
בתורה “שער” פירושו פשוט שער של עיר – “שער העיר”.
שלב ב׳ – על דרך משל בתורה
כבר בתורה עצמה מוצאים “שער” על דרך השאלה (מטפורית): “שער השמים” (בראשית כח). לשמים אין שער פיזי! הכוונה היא לדרך שבה עולים לשמים, שבה מגיעים לקב״ה, שבה שפע יורד, שבה “מלאכים עולים ויורדים בו”. משל למעבר, לגישה.
שלב ג׳ – החידוש של המתרגמים
ר׳ שמואל אבן תיבון אומר: המחדשי התרגום (מתרגמים קודמים) חידשו להשתמש במילה “שער” כדי לציין:
> קיבוץ מאמרים שמדברים מענין אחד או ענינים קרובים לענין אחד
אוסף של מאמרים/אמירות שמדברים על נושא אחד או נושאים קרובים. כשאדם לוקח ביחד כל מה ששייך לענין אחד – קוראים לזה “שער”.
למה המשל מתאים?
כמו שבשער של עיר מתאספים כל האנשים שנכנסים ויוצאים – כך ב״שער” של ספר או שיחה מתאספים כל החלקים ששייכים לנושא זה.
המקור: ערבית
כל זה בא מערבית. בערבית יש מילה “באב” (ב-א-ב) שפירושה המילולי שער, אבל בדרך משל משתמשים בה לנושא, סוגיא, חלק של ספר. כשתרגמו מערבית ללשון הקודש, השתמשו באותו טריק – “שער”.
—
ו. שתי משמעויות של “שער” שהולכות יחד
מלבד הפירוש הפשוט ששער = שער (מעבר, גישה), יש משמעות שנייה:
שער = נושא, קטגוריה, סוגיא
שתי המשמעויות מתאימות יחד:
– שער הוא המקום שבו הכל מתאסף
– נושא/קטגוריה הוא המקום שבו כל החלקים הרלוונטיים מתאספים
רואים זאת בחובת הלבבות שבו יש עשרה שערים, כל שער הוא חלק של הספר עם נושא משלו.
ההשלכה ל״חמישים שערי בינה”
“חמישים שערי בינה” אולי פירושו חמישים נושאים/קטגוריות של הבנה – חמישים סוגיות של ידיעה שאדם יכול להשיג. משה רבינו השיג 49 נושאים, והחמישים – בין אם זו ידיעת הבורא (לפי פירוש א׳ של הרמב״ן) או הסוף האולטימטיבי של ההיסטוריה (לפי פירוש ב׳) – לא נמסר לו.
—
ז. “באב” – המקור בתורה עצמה, לא רק בערבית
החשש: אולי זה בכלל לא חידוש של מתרגמים מאוחרים
ר׳ שמואל אבן תיבון סבור שהמושג “שער” = נושא מקורו בערבית. אבל כאן מתעורר חשש: אולי זה כבר כתוב בתורה ובחז״ל עצמם, באותו נוסח, רק אבן תיבון לא זיהה זאת.
היסוד: ערבית, לשון הקודש, ארמית, ואכדית הם כולם שפות אחיות שמיות עם הרבה שורשים דומים. כבר בגמרא מוצאים שמתרגמים מילים בחומש לפי ארמית – לא רק כי לפעמים כתוב ממש ארמית בתורה, אלא כי זו אותה משפחת שפות.
בבל = “באב אל” – שער האלים
המילה הערבית “באב” (שער) כבר כתובה בתורה עצמה – בשם בבל. לפי החוקרים הבבלים קראו לעירם “באב-איל” או “באב-אילום” – “שער האלים”. הם האמינו שבבל הוא המקום שבו האלים שלהם יורדים מהשמים לעולם – השער בין שמים וארץ.
זה מתאים למעשה מגדל בבל (פרשת נח): בנו מגדל “וראשו בשמים”. החוקרים אומרים שזה תיאור של זיגוראט – מקדש דמוי פירמידה שהבבלים היו בונים, שהם דמיינו שזה הסולם/הדרך שבה האלים יורדים מהשמים לארץ.
*(הערת צד על “סולם”:)* המילה “סולם” (“סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה”) מופיעה רק פעם אחת בכל התורה. ייתכן שזו במקור מילה בבלית שמשמעותה הדרך/הסולם שבו המלאכים יורדים מהשמים – זה בדיוק מה שמגדל בבל היה אמור להיות.
הנרטיב הנגדי של התורה: בבל = בלבול, לא “באב-אל”
התורה באה להפיקא – לסתור – את האמונה הבבלית. כשכתוב בתורה פירוש של שם, זה לא תמיד אומר שזה הפירוש ההיסטורי היחיד; התורה רוצה ללמד משהו. אפילו בתורה עצמה מוצאים לפעמים שני פירושים שונים או סותרים לאותו שם.
הבבלים אומרים: בבל = “באב-אל” = שער האלים.
התורה אומרת: לא – בבל = “בלל” = בלבול. “כי שם בלל ה׳ שפת כל הארץ.” זה כמו חכמה – הם קוראים לזה “שער האלים”, אבל באמת זה רק אומר “בלבול”.
חז״ל מביאים עוד פירוש: “ונמול לי מעשה מבול” – שגם קשור לאותו ענין של בלבול.
“זה לעומת זה” – שער השמים מול מגדל בבל
איפה באמת שער השמים? לא בבבל עם המגדל הענק שלהם. יעקב אבינו אמר: “אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים” (בראשית כח:יז). שער השמים האמיתי הוא בית אל – לא הבניין הגדול עם “ראשו מגיע השמימה”. לא צריך סולם פיזי, לא פירמידה. אפילו אבן אחת קטנה שאדם מניח בכוונה, יוצק עליה שמן – שם יכול להיות בית אלקים, שם הוא שער השמים.
זה “זה לעומת זה”: מה שהבבלים ועמים אחרים האמינו שיש להם – שער השמים – לנו יש את שער השמים האמיתי: בית המקדש, כמו שהתרגום אומר.
שער השמים = שער הבינה – הפירוש הרוחני
כשאומרים “שער השמים” הכוונה לא כפשוטו שיש דלת פיזית בשמים. כמו שהרמב״ם אומר: כשכתוב “עלה אל האלקים” – אם טסים בחללית לשמים, לא מתקרבים לקב״ה. איך מתקרבים? דרך הבנת הקב״ה, דרך עבודת הקב״ה, דרך עשיית רצון השם – דברים מופשטים ורוחניים, דרך הבנה.
זה הפירוש של “שער” – מקום של הבנה. שער השמים = שער הבינה. כתוב במפרשים ששער השמים ושער הבינה הם אותו דבר. זה מקור חזק למושג של “שערים” במובן של מדרגות הבנה.
*(הערת צד:)* כדוגמה מוכרת: המקום “באב אל-מאנדב” (Bab el-Mandeb) – המעבר הצר בין תימן לצד השני – פירושו בערבית “שער הייסורים”. “באב” הוא ערבית לשער.
—
ח. ארמית – “שפת בבל” – והמנהג היהודי של תרגום
*(דיון צד:)* אצל יהודים יש מנהג של לשון לעז – תמיד תרגמו את התורה לארמית. אומרים אקדמות בארמית, יש תרגום אונקלוס. ארמית היא “שפת בבל” – בבבל דיברו ארמית. ובבל הוא המקום שבו “נבלה שפתם” – שם נוצרו כל מיני שפות, כל מיני “לשון תרגום”. לכן צריך לתרגם את התורה בדרך תרגום גם – יש תורה בזה.
—
ט. מפסוק לחז״ל – “בבא” בתלמוד בבלי
ההוכחה שחז״ל עצמם משתמשים ב״שער/בבא” כנושא
באוצר לשון חכמים (קונקורדנציה של לשון חז״ל) רואים בבירור שהחלוקה של ספר ל״שערים” או השימוש ב״שער” כנושא הוא ממש מנהג חכמינו ז״ל – לא חידוש של ראשונים מאוחרים.
הדוגמה הבולטת ביותר: מסכת נזיקין מחולקת לשלוש בבות – בבא קמא, בבא מציעא, בבא בתרא. “בבא” פירושה ממש שער/דלת. כשחז״ל רצו לחלק מסכתא לשלושה חלקים, קראו להם שלושה שערים.
לא רק זה – בגמרא מוצאים הרבה פעמים “בבא דרישא”, “בבא דסיפא” – שבהם “בבא” פירושה חלק של המשנה, נושא. באופנים שונים “בבא” פירושה או נושא (סובייקט), או חלק של ספר שעוסק בנושא מסוים.
זה תמיד כתוב בארמית (בבא), לא בלשון הקודש (שער) – אבל ארמית קרובה מאוד לערבית: בבא/באב – אותו שורש. זה מאשר שהיסוד כבר קיים בחז״ל עצמם.
למה כתוב “שער” ולא “בבא” במאמר חז״ל?
הערה חשובה על לשון של אגדות חז״ל: למרות שהגמרא בכלל בארמית, אגדות הרבה פעמים כתובות במכוון בלשון הקודש. אולי כי אגדות מקורן יותר במסורת ארץ ישראל, שבה כתבו יותר בלשון הקודש. אולי זה קשור לענינים עמוקים יותר – אם כי זה “קצת הפוך,” כי הזוהר כותב דווקא סודות בארמית. (זה מצוין כשאלה שצריכה עוד תירוץ.)
התשובה המעשית: רב ושמואל דיברו יום יום בארמית. כשרצו לומר אגדה, חשבו בארמית – “בבא” – אבל כתבו בלשון הקודש, ולכן תרגמו “בבא” ל“שער”. כך נוצר “חמישים שערי בינה” – כמו שהיו אומרים “חמישים בבות דבינה” – חמישים נושאים/מסכתות של הבנה.
—
י. “שערי בינה” – כמו “שערי תלמוד”: המשמעות העמוקה
“שער” כמקום התאספות – הכלל
בינה פירושה פשוט הבנה, ושער פירושו מסכתא/נושא. “שערי בינה” דומה ל״שערי תלמוד.”
הדוגמה: אברהם אבינו היה לו מסכתא עבודה זרה של 400 פרקים – הוא עסק בקושיות, הלכות, וניצוח של עבודה זרה. 400 פרקים זה רק חלק מ״בבא” – בבא קמא עצמה יש יותר מעשרה פרקים, ושם מדברים על מאות מסכתות. יכול להיות שבבא קמא היא ממש אחד משערי הבינה – סדר נזיקין הוא אחת החכמות בעולם. אבל יש עוד ועוד חכמות, כמו שהרמב״ן מסביר בהקדמותיו.
שער הופך עיר לעיר
חזרה למשל: שער הוא המקום שבו מתאספים – השוק, בית הדין, מקום האסיפה. בתורה כתוב: “ושופטיך ושוטריך תתן לך בכל שעריך” – פירושו בבתי הדין שלך. התרגום אומר: “אלא שער הוא אהל לבית דין”. בעיר העתיקה ירושלים רואים זאת פיזית – ליד השער השוק הגדול, שם מתאספים, שם עושים אסיפות.
“על מזוזות ביתך ובשעריך” – על השער שמים מזוזה, שמים שם את יחוד השם. בספר רות – שם עושים קניינים בפומבי.
חומה לבדה עדיין לא הופכת מקום לעיר – חומה היא רק להגנה. חור בחומה אינו שער – פרצה אינה שער. שער הוא מה שהופך את העיר לעיר.
עיר היא אוסף של הרבה פרטים – הרבה אנשים, כל אחד עם הדברים שלו. במה זה הופך לעיר? בכך שיש שער – מקום שבו מתאספים לעשות מסחר, לדון, לקריאת התורה, להתאסף. השער הופך קבוצות של פרטים – לעיר אחת.
שער ככלל – יציאה וביאה
זה גם הענין של יציאה וביאה: “יפקוד ה׳ אלקי הרוחות איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם” – איך נכנסים לעיר? דרך השער. בכך שמבינים את הנקודה שמאספת את כל העיר, שהופכת את העיר לאחת. זה השער פנימה וגם החוצה – אם העיר רוצה לעשות משהו, היא צריכה קודם לדעת מה היא, ואז היא יכולה לצאת למלחמה.
ברוחניות השער פירושו: עיריות העיר – המקבץ הנושא, מה שהופך את כל הפרטים לשלם אחד.
—
יא. שערי בינה = חמישים כללים
אם כך מובן בבירור: חמישים שערי בינה פירושם חמישים כללים. למרות שבינה לגבי חכמה היא פרטים, כל אחד מהשערים הוא כלל בפני עצמו – שער שלם שהופך הרבה פרטים לדבר אחד.
הרמב״ן בפרשת בהר אומר שחמישים שמיטות – “כל שמיטה היא שער בית אחד” (או “בית שער אחד”). שמיטה היא שער לבית – כלומר, שמיטה (שבעת אלפים שנה) היא כלל, ובכלל זה יש פרטים (א
לף שנה שהוא כמו בית שלם). השמיטה היא רמז לפרטים גדולים יותר שנכנסים לכלל. שער נעשה להיכנס לבית – כל שער הוא כלל שממנו אפשר להיכנס.
נפקא מינה ללימוד תורה
“לעולם ילמד אדם עיקרי דברי תורה – כללים מוציאין פרטים.” כדי להבין תורה צריך כללים. כדי לעשות למעשה צריך לדעת את הפרט לפי הכלל. אם אחד לומד כלל בלי פרט – הוא לא מבין איך ליישם – זה לא מועיל לו. זו בינה שמוציאה דבר מתוך דבר.
המדרש במכילתא אומר “זה סיני” – אצל שמיטה לומדים שכללים ופרטים בעולם, שבע פעמים שבע פעמים שבע – גם הכללים והפרטים הם מסיני.
*(מצוין: בשבוע הבא ידברו לכבוד חג השבועות על איך חידושי תורה הם מסיני, עם ביאור הרמ״ק על חידושי תורה.)*
—
יב. השער החמישים – מה נעלם ממשה
שני פירושי הרמב״ן – נקודה אחת
בזה מובן גם מה השער החמישים שנעלם ממשה, וגם איך שני פירושי הרמב״ן (שלכאורה אין להם קשר – אחד היסטוריה/שמיטות, אחד הבנת החכמות/מדעים) הם באמת דבר אחד:
היסוד: הסוף של כל חכמה
הסוף של כל חכמה הוא להגיע לנקודה אחת שהופכת הכל לאחד. כמו שבת – אדם עשה כל השבוע הרבה דברים, באה שבת הוא אומר: “עשיתי דבר אחד – הייתי יהודי, עבדתי את ה׳.” הוא נעשה “כברזא דאחדא גוונא דלעילא” – האדם נעשה אחד כמו שהקב״ה אחד.
כשאומרים “אני לא מבין” – הכוונה: איך זה נכנס לכלל? אני לומד בבא קמא, אני לא מבין הלכה – עד שאני מבין איך זה נכנס לכלל שמזיק צריך לשלם. כך כל חכמה.
החכמה האחת שכוללת את כל החכמות
אחרי שהסתכלו על כל העולם – הקב״ה עשה עולם אחד, כמו שהוא אחד. לומדים אסטרונומיה, כל כוכב יש לו חכמה, שער, פרט, שער שבשער. אחר כך יודעים שהכל סך הכל כוכבים. אחר כך לומדים כוכבים יחד עם מזלות, עם אנשים, עם מתכות… צריך להיות איזו חכמה אחת שהופכת את כל העולם לדבר אחד.
מה החכמה? ידיעת השם – אחדות השם – הקב״ה, אל אחד. המסקנה של כל העולם היא שיש אל אחד. “ברכו את ה׳ המבורך”, “שמע ישראל ה׳ אלוקינו ה׳ אחד”.
למה זה נעלם
אבל – המוח שלנו לא מקבל את זה. אין אף אחד בעולם הזה שמבין באמת איך כל העולם הוא דבר אחד, מה סך הכל של כל החכמות. אנחנו מאמינים בזה, אנחנו אומרים שיש אחדות השם. מה שאנחנו לא מבינים, מה שאנחנו מבינים שצריך להיות – את זה אנחנו קוראים אלוקות. אבל להבין את זה באמת – “לא נמסר למשה” – “בתחום אסור אם אתה מאיר”.
איך זה גם השמיטה האחרונה
שמיטה היא מחזור של לימוד. בהיסטוריה של העולם יש מחזור כזה – אחרי כל שש אלפים שנה עושים סך הכל של מה שנעשה. זה מעשה אחד, ההיסטוריה של אותו מחזור. אחר כך יש עוד מחזורים, יותר משבע שמיטות. אחר כך צריך לעשות מכל זה אחד.
משה רבינו הבין למה כל ההיסטוריה צריכה להיות כך – עד שיש רק פירוש אחד ותירוץ אחד לכל הקושיות. אבל האחרון – מה שהופך את הכל – זה בעצמו אותו דבר כמו ידיעת הבורא של כל העולם, שהופך לדבר אחד. זה “לא נמסר למשה” – זה הסוד של “קדשת למשה את חמישים שנה”.
בזה רואים ששני פירושי הרמב״ן – ההיסטורי (שמיטות) והחכמה (מדעים/כללים) – הם באמת אחד ואותו דבר: השער החמישים הוא כלל הכללים – האחדות שהופכת הכל לאחד – וזה לא ניתן להשגה בעולם הזה.
—
יג. פרשת במדבר – “סך הכל” הוא השער
בפרשת במדבר סופרים את היהודים, ואחר כך עושים סך הכל. סך הכל אינו סתם מספר, לא סתם סכום. סך הכל הוא הכלל, סך הכל הוא השער – השער שהופך הכל ליחד. זה אותו ענין כמו השער החמישים: כשלוקחים את כל הפרטים ועושים מהם כלל אחד, זה השער הגבוה ביותר.
—
יד. שעורים – לשון שער
רמז: ספירת העומר מתחילה משעורים (שעורה). שעורים הוא לשון שער, כמו שכתוב בספרים. שערי בינה הוא לשון שעורים – כל אחד צו משער בליבו (כל אחד משער בליבו). השער, שערי שמים, אינו דבר פיזי – זו ההשגה שיש לאדם.
—
טו. כסף, בניין המשכן, ומתן תורה – פרטים שנעשים כלל אחד
כך גם עם כסף: כל אחד יש לו סיבה משלו למה הוא נותן, איך הוא נותן, איך זה בא. אבל אחר כך הכל ביחד נעשה לדבר אחד – זה בניין המשכן, זה מתן תורה, שנעשה לקמח אחד.
קמח – האריז״ל
קמח, אומר האריז״ל, הוא דבר טחון – לוקחים ארבע פעמים אלף באופן מסוים (הגימטריא של קמח), טוחנים אותו. מזה נעשה קמח אחד, תורה אחת – תורה כללית. זה מה שבא אחרי המ״ח או מ״ט שערי בינה: זה נעשה תורה אחת. זה הסוד של מתן תורה.
תמלול מלא 📝
מהות “שער” ב״חמישים שערי בינה”: חקר לשוני
הקדמה
היום הוא ערב שבת פרשת במדבר, ומה שאנחנו מנסים לעשות כאן הוא לחזור על שיעור שכבר אמרתי פעם אחת, אבל משהו היה לא בסדר עם הטכנולוגיה של המיקרופון, זה לא הוקלט כראוי. אז אני אחזור על זה בקיצור במהירות, כי כבר קרוב לשבת, וצריך לנסות ללכת מהר, ולומר את עיקר הדבר, וכל התוספות והחידושים והמשלים יצטרכו לחכות לפעם שנייה.
כמו במהירות 1.5.
פרק א: חזרה על הסוגיא של חמישים שערי בינה
הסוגיא היסודית
אז נאמר כך, אנחנו נמצאים באמצע הסוגיא של חמישים שערי בינה, דיברנו על זה באופנים שונים, ואנחנו נמצאים בעיקר בנקודה שהפסקנו בפעם הקודמת בערך, שלרמב״ן יש שני פירושים על המאמר שכתוב שחמישים שערי בינה נמסרו למשה חוץ מאחד.
הפירוש הראשון של הרמב״ן – הקדמה על התורה
והרמב״ן בהקדמה על התורה מפרש את חמישים שערי בינה: כל שער הוא התחום, הנושא של חלק אחד מהטבע, חלק אחד ממעשה בראשית, והשער החמישים הוא ידיעת הבורא שלא נמסר לנברא, כתוב נברא, אבל גם בזה זה לא באמת נברא, זה על הקב״ה.
את זה משה לא ידע, כמו שמפרש “ותחסרהו מעט מאלקים” [תהלים ח:ו], ממש אחד פחות מאלוהים, כי אלוהים, את זה הוא לא יודע, אולי זה אי ידיעה של מצב יוסף.
וכמו שכתוב “הראני נא את כבודך” [שמות לג:יח], משה רבינו ביקש מהקב״ה שיגיד לו הכל עליו, והוא לא אמר לו, ברור מאוד שזה דבר שחסר למשה. זה הפירוש הראשון של הרמב״ן.
הפירוש השני של הרמב״ן – פרשת בהר
הפירוש השני כתוב בפרשת בהר, בשבוע הקודם, שחמישים שערי בינה הוא רמז על חמישים היובלות של העולם, מהסדר וההיסטוריה של בריאת העולם, שלעולם יש שמיטה ויובל, שבעת אלפים שנה יש שמיטה, אחר כך זה נשרף ונעשה יובל.
משה רבינו שמע מהקב״ה את כל סדר העולם עד היובל קודש, השנה החמישים, האלף החמישים למעשה, משה רבינו לא ידע, כי זה יובל, זה הבא כביכול, משה רבינו ראה את כל ההיסטוריה מבראשית ברא אלקים [בראשית א:א] עד, לא קוראים לזה משיח, זה המשיח האולטימטיבי האחרון, כמו שמשיח הוא רק רמה אחת באמת שאנחנו קוראים, עד האחרון אבל את האחרון הוא לא ראה.
הקשר בין שני הפירושים
אנחנו התחכמנו מה הקשר בין שני הדברים, הרמב״ן אמר שהמקור, המקום בתורה שמרומז הכי הרבה את שני הסדרים, זה בשתי המצוות של ספירת העומר וספירת היובל. אלו שני המקומות שבהם כתוב הסוד בפירוש כמעט בתורה, והמצוות מרמזות. אני חושב שכבר דיברנו מה זה אומר שמצוות מרמזות בשבוע שעבר, זה מה שלמדנו.
פרק ב: השאלה העיקרית – מה פירוש “שער”?
הפשט החסר
עכשיו, תפסתי השבוע דבר חשוב, שחסר לנו פשוט פירוש במילה “חמישים שערי בינה”. כבר אמרנו פירוש, ששער פירושו פרספקטיבה, ובכל פרספקטיבה של כל נברא יש הבנה של כל העולם. אוקיי, יפה מאוד, אבל עדיין חסר הפירוש. זו תורה יפה, אני לא חושב שזה הפירוש.
השאלה מוצגת
והגמרא, “רבו חמישים שערי בינה”, מה זה שערי בינה? איפה מוצאים את זה? וביותר זה דבר קשה, בואו נסביר זאת בבירור.
כשאנחנו לומדים מדרשי חכמים, אנחנו יודעים שהם משתמשים בדימויים שונים. תמיד זה בנוי על פסוקים, תמיד זה בנוי על מושגים שכתובים, שאנחנו יודעים. וכשאנחנו רואים במדרשים אחרים שכתוב סוג כזה של דימוי, סוג כזה של דימוי, סוג כזה של מילה במקום אחר, זה בנוי על פסוק, או על דבר פשוט כזה שלומדים מהפסוק.
זה מאוד מוזר שכאן יש דבר כזה “שערי בינה”, ואף אחד לא יודע איפה זה כתוב. אולי זה כתוב במדרש אחר “שערי חכמה”, בקיצור אותו דבר, אבל מה זה שערי בינה? מה זה שער של בינה? מה הקשר של שער לבינה? מאיפה בא שער? מה המשל בכלל של שער? מה הנמשל? איפה מוצאים משל כזה?
היסודות שברורים
ואני רוצה לומר קצת יותר ברור. המאמר בנוי על כמה יסודות כאלה, כן? בואו נאמר כך.
יסוד א: המספר חמישים
הדבר הראשון, המספר של החמישים, של שבע פעמים שבע, של ארבעים ותשע והחמישים וכן הלאה. את זה ראינו שהמספר מפורש בתורה בפרשת שמיטה ויובל, כתוב המבנה. לא צריך לשאול מאיפה ר׳ אבא שמואל לקח את המבנה, הוא לקח את זה משם.
ואפילו שם זה לא כל כך קשה, אני מתכוון שאפילו שם, מששת ימי בראשית ראינו, ראינו שמביאים את הפסוק “מזוקק שבעתים” [תהלים יב:ז]. גם הוא באותו מדרש לא הביא בבירור את אותו פסוק, אבל זה בוודאי בנוי על הפסוק “מזוקק שבעתים”. “אמרות ה׳ אמרות טהורות” [תהלים יב:ז], מדובר על התורה, על הבריאה, על “בעשרה מאמרות נברא העולם” [משנה אבות ה:א], זו התורה, וזה “מזוקק שבעתים”, זה שבע פעמים.
אפשר לחשוב, זה קצת שונה מלומר “מזוקק שבעתים”. וזה קצת שונה מלומר “חמשו ושילשו רבותינו”, אבל זה אותו רעיון, זה close enough, אפשר להבין מאיפה זה בא, זה לא ספק.
יסוד ב: “ותחסרהו מעט מאלקים”
הדבר השני שאינו ספק הוא הנקודה של “ותחסרהו מעט מאלקים”, וצריך להסביר את זה קצת יותר טוב. הפסוק שבא מתהלים בפרק ח׳, שבו כתוב הפלא:
“ה׳ אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים” [תהלים ח:ב], הקב״ה ברא עולם כל כך גדול, כל כך הרבה חכמה, ועשה את השמים, שמי השמים, “כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננתה” [תהלים ח:ד], נאמר, “מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו” [תהלים ח:ה], מה האדם שתזכור אותו ובן אדם שתפקוד אותו, מי האדם להיזכר ולהיפקד, לספור, כן, להיפקד, זה אומר לספור, לא מתחשבים בו, למה מתחשבים באדם?
איך יכול להיות, במילים אחרות, דרך אחת לומר את זה, איך יכול להיות שהאדם יודע הכל, “ותחסרהו מעט מאלקים”, כמעט שהוא יודע כמעט כמו שאלוהים יודע, משהו חסר לו רק קצת מאלוהים, ממלאך, אלקים, איך שנפרש את זה, חסר לו רק קצת, וזה התרגום של הפסוק.
מי האדם שעליו מדברים?
ובוודאי מה שהראשונים אומרים הוא, מי האדם שעליו מדברים? סתם אדם, אני ואתה, אנחנו “ותחסרהו מעט מאלקים”? בקושי אנחנו בני אדם, בקושי אנחנו בני אדם קטנים, זה לא אלוהים, לא כלום.
אלא מדברים על אדם השלם, וכמו שבראשונים מוצאים לשון כזה על משה רבינו, “מבחר המין האנושי”, לשון הרשב״א, לשון הרמב״ם, אבל כאן רואים שרבותינו ז״ל חושבים כך, הם לוקחים את הפסוק שמדבר על האדם הגדול ביותר, ומתפלאים, כמעט שהאדם אינו אלוהים, והם אומרים שבוודאי הכוונה למשה, וממילא לוקחים, לפעמים סופרים סתם בשני דברים, אומרים שחמישים שערי בינה למד משה, ואחד חסר לו, כי זה אומר “ותחסרהו מעט מאלקים”. זה עד כאן ברור מאוד ההבנה של המימרא, לא חסר כלום.
המחלוקת על שלמה המלך
כל המחלוקת שהייתה לרבותינו ז״ל היא האם לשלמה הייתה אותה מדרגה של הבנה, שכתוב “אמרתי אחכמה” [קהלת ז:כג], שכתוב “ובקש קהלת למצוא דברי חפץ” [קהלת יב:י], והשאלה היא, האם היה להם מחלוקת אם הייתה לו אותה רמה של הבנה כמו משה, או רק חילוק בהלכה הוא לא יכול היה לשנות, אבל את הידיעה כן הייתה לו.
אוקיי, זה הנושא שמדברים אתמול, רבותינו ז״ל, זו עוד סוגיא שלמה, באמת סוגיא גדולה, צריך לדבר על שלמה ומשה, שני האנשים הגדולים ביותר. אבל הכוונה היא שהשיחה כאן היא על שלמות האנושית, השלמות הגדולה ביותר היא משה, אולי שלמה גם באחד מהם, אולי בחכמה, בהלכה, לא בנבואה, לא בתורה. אוקיי. אלו פרטים, אבל זו השיחה שלהם. ברור מאוד שהשיחה שלהם היא על מי האדם הגדול ביותר, ועל זה זה הגיוני מאוד שמדובר על הפסוק “גאות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמוך כבוד” [משלי כט:כג]. עד כאן ברור. אוקיי.
הפשט החסר – שוב
מה שלא ברור, מה שלא היה ברור עד הבוקר היום – לא לי, אולי מישהו כבר ידע – הוא מה זה “שער רבינו”? מאיפה בא הלשון “שער”? מה זה בכלל שער? מי שמע פעם על “שער רבינו”? אני לא יודע מה זה אומר. עד אשר באתי, כך קרה, כך המעשה.
פרק ג: התשובה – הלשון “שער” במורה נבוכים
הדחיפה ממורה נבוכים
למדו מורה נבוכים, ובמורה נבוכים רואים שהרמב״ם מדבר על נושאים מסוימים, והוא קורא לפעמים לנושא – בתרגום שאנחנו לומדים, של ר׳ שמואל אבן תיבון – כתוב “שער”. הרמב״ם מדבר על נושא, זה נקרא העבודה, יסודות פילוסופיים, אומר הוא, “שער העבודה הזו, יש לי עוד מה לומר על זה, אני עוד אסתכל בספרי, אני אדבר על זה עוד”.
אז “שער”, אומרים כל התרגומים, “שער” הוא התרגום של “נושא”, כמו שהיינו קוראים “הסוגיא”. “יש לי עוד שיעור”, הרמב״ם אומר, “יש לי עוד שיעור על הסוגיא, תסתכל פנימה”. במקומות אחרים גם רואים ברמב״ם את הלשון “שער” באותה דרך. “שער” במובן של נושא או סוגיא, ענין מסוים, שאלה מסוימת, שאלת ידיעה מסוימת שמדברים עליה, שיש לו מה לומר עליה, והוא קורא לזה, כשהוא מתייחס לנושא, קורא לזה “שער”.
השאלה: מאיפה בא הלשון?
אז מה הפירוש של המילה “שער”? מה זו בכלל המילה “שער”? זה לשון מוזר. למה הרמב״ם והראשונים משתמשים בלשון “שער”? אצלי נדלק נורה בראש, שאולי הלשון “שער רבינו” קשור ללשון הזה. צריך לחקור אבל מאיפה בא הלשון “שער”.
המחקר: המילון של ר׳ שמואל אבן תיבון
עשיתי את המחקר הבסיסי, ואנחנו יודעים, ר׳ שמואל אבן תיבון שתרגם, הוא עשה תרגום – הרמב״ם כתב בערבית. ר׳ שמואל אבן תיבון שכתב את התרגום של מורה נבוכים, הוא כתב בסוף הספר מילון, מעין מילון, זה נקרא “פירוש המלים הזרות”, שבו הוא מסביר את כל המילים המוזרות, כל הזרות – “זרות” פירושו זרות – כל המילים הזרות שהוא מביא, שהרמב״ם אמר בערבית, והוא היה צריך לכתוב בחזרה בלשון הקודש, למצוא מילה.
אז הוא מסביר מאיפה זה בא, למה הוא תרגם את זה כך, מה הוא מתכוון, הוא נותן את ההגדרות הבסיסיות, הבנות, של המילים שלא ידעו, במשנה זה לא כתוב, אלו מושגים פילוסופיים, הוא מביא שם את הפירוש.
הערך “שער” בפירוש המלים הזרות
ושם יש לו ערך על המילה “שער”. והוא אומר כך:
שלב א: הפירוש הפשוט בתורה
הוא אומר “שער”, קודם מביא מאיפה זה כתוב בתורה. בתורה, אומר הוא, כתוב “שער”, “שער” פירושו פשוט שער של עיר, “שער העיר”.
שלב ב: המשל של “שער השמים”
אומר הוא, שבתורה מוצאים כבר גם את הלשון “שער” על דרך השאלה, על דרך משל, כמו שלקחו מהקונקרטי, מהשער הפיזי. בתורה כתוב “שער השמים” [בראשית כח:יז].
מה זה “שער השמים”? מה הפירוש, לשמים אין שער? הוא אומר, הכוונה לדרך שבה עולים לשמים, איך עולים להבין את הקב״ה, איך מלאכים הולכים, איך השפע של הקב״ה יורד, “מלאכים עולים ויורדים בו” [בראשית כח:יב]. זה הפירוש של שער. זה בוודאי לא שער פיזי, אבל זה כמו משל. יכול להיות שפעם התכוונו שזה משל לשער, לא שער של עיר על כל פנים. זה משל, בשמים בוודאי אין שער, אי אפשר לראות שער, זה משל למשהו אחר.
שלב ג: החידוש של המתרגמים
אחר כך אומר הוא אבל שהמתרגמים, הוא לא אומר בעצמו חידושים, הוא לא חידש ראשון, כבר היו מתרגמים לפניו, חידשו לומר על הלשון “שער” קיבוץ מאמרים שמדברים מענין אחד או ענינים קרובים לענין אחד.
אוסף של… כשאדם אוסף ולוקח ביחד אוסף של ענינים, מילים, מאמרים, הצהרות, משפטים שמדברים על נושא אחד, קוראים לזה שער.
הקשר לפירוש הפשוט
הוא אומר, מה הקשר לזה? זה הגיוני, כי כמו ששער של עיר, שם מתאסף כל העיר להיכנס ולצאת מהעיר, כך במאמר הזה, בחלק הזה של השיחה, מדברים ביחד על כל מה ששייך לנושא.
אז הקטגוריה, הנושא, מה שמגדיר את הנושא של דבר, קראו לזה שער. כך אומר ר׳ שמואל אבן תיבון. והוא אומר שזה בא מערבית. בערבית אומרים על שער, על חלק של ספר או חלק של איזה ספר, קוראים שער.
שני מובנים של “שער” שהולכים ביחד
אז נעשים כאן שני מובנים של שער שהולכים ביחד, שני מובנים של הנמשל, כן? כלומר, מלבד ששער הוא שער, שער פירושו כמו נושא, קטגוריה.
זה לא חייב להיות ממש ספר שיש לו פרק שקוראים לו שער. נושא, כמו שמתאספים שם כל החלקים ששייכים לנושא, מתאספים כמו בשער של העיר מתאספים כל האנשים.
וגם יש שכשכותבים ספר, אדם כותב ספר והוא מחלק אותו לפי ענינים, קורא לכל חלק שער. אנחנו רואים את זה בחובת הלבבות, שם יש עשרה שערים, והרבה מהשערים קוראים לחלקים שלהם שערים.
המקור: ערבית
התרגום לעברית
וכל זה, אומר ר׳ שמואל אבן תיבון, עבורנו זה סתם, בא מהמחדשי התרגום [מחדשי התרגום: עושי החידושים של התרגום], תורגם מערבית. בערבית אומרים גם כן באותו אופן. במילים אחרות, בערבית יש מילה, שאני לא אמצא ברגע מה היא, שפירושה תואר [תואר: כינוי, תיאור], מילולית תואר, אבל בדרך משל משתמשים בה כדי לדבר על נושא, סוגיא, או על חלק מספר. וכשתרגמו מערבית, השתמשו באותו טריק בלשון הקודש.
—
[סוף חלק א]
המילה הערבית “באב” והמקור של “שער” בתורה ובחז״ל
המילה “שער” – מקור ומשמעות
טענת רבי שמואל אבן תיבון
אין דבר כזה בתורה שיקרא “שער בראשית”, “שער בראשית” – אין דבר כזה. שער פירושו שער, כפשוטו כמו שכתוב בתורה. אבל בערבית אומרים שער על זה, ותרגמו שער מהמילה הערבית, והשתמשו גם בדרך משל. כך אומר רבי שמואל אבן תיבון.
עכשיו, אוקיי, כך הוא אומר. עכשיו, מה המילה בערבית? מה המילה בערבית?
חשש: אולי זה לא חידוש
חשבתי תמיד אני חושש, זה אולי, הוא חושב שחידשו את המילה, הוא לא ידע. ויש לי קצת פחד ממנו – לא פחד ממנו חס ושלום, אבל הוא עצמו דיבר על זה – לפעמים אנחנו לא תופסים, חושבים שדברים הם חידושים של הראשונים או של מקובלים מאוחרים יותר, איני יודע מה, ומוצאים שבאמת הכל כבר עומד בתורה ובחז״ל. זה ממש אותו נוסח, אפילו אותם משחקי מילים הם שיחקו, והוא לא תפס, הוא חשב שזה חידוש.
למה אני חושב כך? כך התחלתי לחשוש, כי יש לי את המילה “שערי בינה”. “שערי בינה” הוא לכאורה, רגע, משהו דומה מאוד, בוודאי לפי הפשט הראשון של הרמב״ן. זה ממש שער פירושו סוגיא, נושא, חלק. אז מה קורה כאן? אבל לא הייתה לי ראיה על כך, היה לי רק השערה שאולי אפשר לומר שלא, זה לא חידוש של אביו של רבי שמואל אבן תיבון, אני יודע שהוא המתרגם הראשון מבאב לשער. אבל בחז״ל מוצאים כבר שערי בינה. אולי שערי בינה פירושו כמו חלקים של מסכת, או פרקים, מסכתות, עניינים, סוגיות.
המילה הערבית “באב”
עד שהתחלתי לבדוק, אוקיי, הוא אומר שזו מילה בערבית. מה המילה בערבית? בערבית המילה היא “באב”. ב׳ ו׳ ב׳, כמו הב׳ בערבית שיש לה ו׳ מלמטה. באב כמו, איני יודע איך אומרים אותה בדיוק, באב כמו שהיינו כותבים עם אל״ף, ב׳ א׳ ב׳. זו המילה שפירושה שער.
אוקיי. ברגע שהתחלתי לחשוב, האם אני יודע מקום שכתובה הלשון שער, הלשון באב.
השפות האחיות: ערבית, לשון הקודש, ארמית
עכשיו, כמו שכל אחד יודע, ערבית עם לשון הקודש, עם ארמית, עם אולי אכדית שהייתה פעם בבבל, כולן שפות אחיות, כולן שפות שמיות, ולכולן יש הרבה מאוד שרשים שדומים.
ובמפרשים מוצאים לפעמים שלא יודעים פשט של מילה בחומש, מחפשים בערבית פירושה כך, או בארמית פירושה כך, אפשר לתרגם. זה כבר בגמרא מוצאים שמתרגמים בחומש לפי ארמית. לא רק כי כתוב לפעמים ממש ארמית בתורה, אבל לפעמים, הפשט הוא שזו אותה משפחת שפות, יכול להיות אותם שרשים באותו מקום.
בבל = “באב אל” – שער האלים
פשט החוקרים בבבל
אז חיפשתי קצת, והדברים ברורים ופשוטים שכל אחד צריך לדעת. אז קודם כל כך, השורש שנקרא שער, שנקרא בערבית באב, כבר עומד בתורה. כבר עומד בתורה, בחומש כבר כתוב.
איפה כתוב בחומש? כך, זו מילה של מפרשי המקרא של היום, החוקרים שאומרים שהפירוש הוא לכאורה פשוטו של מקרא, זה פירוש טוב, ועל פי קבלה תחשוב, תאהב מאוד את הפשט הזה.
הם אומרים כך, יש מקום שנקרא משהו דומה מאוד, בבל. בבל, באנגלית אומרים בבילון. כלומר, אנחנו רגילים, אנחנו צריכים לדעת שהדרך שבה אנחנו אומרים דברים, אנחנו מדמיינים שצריך לומר את המילה בבל. בלשון הקודש, בתורה כתוב בבל. אבל הם קראו לזה, או איך אומרים באנגלית בבילון. אז איני יודע אם הם קראו לזה בבל או בבלו או משהו כזה.
וזה אותו שורש, בבל זה בבל. אומרים החוקרים שהעיר בבל הם קראו לה, לפי דעת הבבלים הם קראו לה, כי הם סברו שעירם היא כמו בבל זה שתי מילים, “באב אל” או “באב אלום”, משהו כזה. ה״באב”, השער, אל ה״אלום”, אל האלים שלהם. הם סברו שבבל, שם המקום שבו באים האלים לעולם, שם כמו השער, שם הם באים מהשמים, איני יודע, לעולם, קראו לעירם בבל.
מעשה מגדל בבל
עכשיו, מה כתוב בתורה על כך? בתורה יש מעשה שלא רק מסביר למה יש הרבה שפות, אלא גם למה בבל נקראת שם מסוים.
וצריך לדעת, כשכתוב בתורה פירוש של שם, לא תמיד זה אומר שזה הפירוש היחיד, או שזה הפירוש ההיסטורי. התורה רוצה ללמד משהו עם מה שהתורה אומרת שזה הסיבה לפירוש. אפילו בתורה עצמה מוצאים לפעמים שתי סיבות לאותו דבר למה נקרא כך, או סיבות סותרות, או בחז״ל מוצאים אפילו סיבות אחרות ממה שכתוב בתורה, כי לאו דווקא, כי תמיד זה בא ללמד משהו, זה חידוש, זה להפיק מאיסא, לא סתם לספר מעשה למה נקרא בבל.
אבל יש לנו מעשה מפורסם של בבל. בבל זה המעשה של מגדל בבל בפרשת נח, בנו מגדל “וראשו בשמים כדי פן נפוץ על פני כל הארץ”. זה היה המעשה של מגדל בבל.
הזיגוראט – המקדש הבבלי
עכשיו, אומרים כל החוקרים שמגדל בבל, זה ממש תיאור של סוג מקדש, סוג מקדש שהבבלים היו עושים, נקרא זיגוראט. זה היה דבר מחודד כזה, קצת כמו פירמידה, שהוא דבר מחודד גבוה, נקרא “וראשו בשמים”, והם אכן דמיינו שזה סולם.
הערת אגב על “סולם”
יש מי שאומרים שהמילה סולם, “סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה” [בראשית כח:יב], היא במקור שם בבלי שפירושו כמו הסולם, הדרך. את המילה “סולם” לא מוצאים בכל התורה אלא בפסוק הזה “סולם מוצב ארצה”. זה לא סתם סולם, אנחנו קוראים לזה סולם, אלא זה אומר שהדרך שבה המלאכים, שהם דמיינו שהם האלים, יורדים מהשמים לארץ, זה מגדל בבל, זה מה שהם עשו במגדליהם.
הנרטיב הנגדי של התורה: בבל = בלבול
והתורה, כשהיא מספרת את המעשה של מגדל בבל, באה להפיק את האמונה, להפיק לומר, לא, אל תחשוב, כמו הרבה מהתורה שהיא נגד עבודה זרה שהייתה, אל תחשוב שזה שער האלים, שם באים האלים לעולם.
לא, האנשים טעו מאוד במשהו הפוך, הם התגאו, הם רוצים להיות חכמים יותר מהקב״ה, שהקב״ה לא יביא מבול, “פן נפוץ על פני כל הארץ”. הם יתכנסו כולם, הם ינהלו את העולם, יהיו אימפריה, היה להם דעת שהם ינהלו את האימפריה שלהם, היה להם כמו כביכול אחדות.
אומרת התורה, לא, הקב״ה שם הפך, שם הקב״ה בלבל, ומזה, אני חושב שזו הבדיחה, החכמה, השפה שלהם מבולבלת. הם קוראים לזה בבל, הם חושבים שבבל פירושו שער האלים. לא נכון, בבל פירושו מבולבל, כי השפות שלהם מבולבלות. זה בכלל לא אומר את זה, זה אומר שהם מבולבלים. ומזה יש את המעשה בבל.
וחז״ל כתוב פירוש אחר של בבל, ש״נבלל בו מעשה מבול”. כי אני משער שזה אותו דבר, זה מבולבל. זה בכלל לא אמת.
“זה לעומת זה” – שער השמים מול מגדל בבל
שער השמים של יעקב אבינו
אבל בתורה יש הפוך. איפה שער השמים? איפה באמת שער האלוקים? יש לנו פסוק, יעקב אבינו אמר, “אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים” [בראשית כח:יז].
כאן, לא בבניין הגדול הזה עם ראשו מגיע השמימה. לא צריך שום ראשו מגיע השמימה, הקב״ה לא יורד, המלאכים לא יורדים דווקא. בחלום הוא רואה סולם, אבל לא צריך שום סולם פיזי, שום בניין ענק ופירמידה פיזית לראות.
האבן האחת, אפילו דבר כזה שהוא מציב אותו כמו בית אלוקים, מספיק ועוד אבן קטנה שאדם עושה בכוונה, הוא שם עליה שמן, שם יכול להיות בית אלוקים, ושם “וזה שער השמים”.
“זה לעומת זה” – השער האמיתי
“זה לעומת זה”, “זה לעומת זה” מה שהבבלים, מה שהגויים האחרים האמינו שיש להם שער השמים, לנו יש את שער השמים האמיתי. בית אל, שם המקום האמיתי שבו יש את השער של שמים.
אז זה המקום, אם אפשר להוביל בחזרה שוב לעניינים, כלומר עוד על הנמשל, שזה בבל. בבל זה בב אל, זה הבב של האלים, של השער, ולנו יש אמיתי, זו הגרסה האמיתית שלנו, שזה שער השמים, בית המקדש, שזה שער השמים.
שער השמים = שער הבינה – הפירוש הרוחני
לא דלת פיזית
וכל אחד מבין גם, בואו נגיד רק צעד אחד קדימה, כל אחד מבין גם שכשאומרים שער השמים, לא מתכוונים כפשוטו שיש דלת.
ברור שהתורה מתכוונת, כמו שהרמב״ם אומר, כשכתוב מקום, עולים, כמו משה “עלה אל האלקים”, הקב״ה לא טכני, אם תעוף לשמים בחללית, לא תתקרב יותר לקב״ה.
איך מתקרבים לקב״ה?
איך מתקרבים לקב״ה? דרך הבנת הקב״ה, דרך עבודת הקב״ה, דרך עשיית רצון ה׳, דברים אחרים, דברים מופשטים ורוחניים, דרך הבנה, עם הבנת העולם, הבנת הקב״ה, זה שער השמים.
זה הפירוש שער, שזה מקום שאתה מבין. כמו שער השמים, כתוב במפרשים בתורה שזה שער הבינה. שער הבינה ושער השמים זה אותו דבר. זה גם מקור חזק למילה שערים.
“באב” בעולם של היום – באב אל-מנדב
אז לא רק המילה שערים יש גם את “בלל את שפתם”. זה מאוד מעניין, ביהודים יש כמו לשון לעז, כן?
זה מאוד מעניין, יש לנו את השפה היהודית המקורית, זו לשון הקודש, עברית, אבל יש גם פירוש יהודי מקורי, כן? כמו שאומרים, היו מתרגמים את התורה לארמית, ויש לנו עוד אקדמות שאומרים בארמית, לזכר, זה בא מאז. אפילו כתבו את זה הרבה יותר מאוחר, כבר לא דיברו ארמית, אבל בבית הכנסת אומרים מתרגם בארמית.
זו הדרך היהודית, הדרך התורנית של אמירת שפות אחרות היא לומר ארמית. ומה זה ארמית? “שפת בבל”. בבבל דיברו ארמית. ארמית זה ארם, אבל בבבל דיברו ארמית.
ארמית – “שפת בבל” – והמנהג של תרגום
ובבל, שם המקום “נבלה שפתם”, שם נעשו כל מיני לשון תרגום, כל מיני לשון תורה. ולכן צריך לתרגם את התורה בדרך תרגום גם. יש תורה בזה, צריך להאריך בזה הרבה דרשות אחרות על זה.
באב אל-מנדב – דוגמה מוכרת
זה מעניין, אז זה לא רק בתורה מוצאים שער שהוא בלשון הבנה, שגם שם זה מתרגם “שמים”, אלא בתורה מוצאים גם את הלשון, המילה הערבית “באב”.
מה שהמתרגמים חשבו שהם עושים חידוש, שנקרא שער, כבר עומד בתורה, כתוב “בבל” בתורה, וזה כבר פסוק בפרשת נח.
אנחנו יודעים גם, כן, מי שעוקב אחרי החדשות, יש מקום שנקרא “באב אל-מנדב” [Bab el-Mandeb], שם במצר בין תימן לצד השני. זה מקום צר, זה כמו שער. בערבית זה מתרגם שער. “אל-מנדב” זה משהו “שער הייסורים”, משהו כזה, שער שצריך לעבור דרכו. “באב” מתרגם שער. זה דברים ידועים למי שמסתכל אפילו בחדשות, יודע את המילה הערבית.
ומה שכתוב בתורה “בבל” זה אותו דבר, אותו שורש. זו שפה אחרת, אבל אותו שורש.
מפסוק לחז״ל – “שער” בתלמוד בבלי
עד כאן זה פסוק
עכשיו, אוקיי, עד כאן זה פסוק. אבל אני לא מדבר איתך על פסוק, אני מדבר איתך על החכמים. צריך למצוא שהחכמים משתמשים אכן במילה כך.
בכלל, הפשט של בבל הוא פשט אמיתי, הפשט, איני יודע אם אפילו ידעו על זה פעם. אוקיי, אבל חשבתי קצת, ועד שתפסתי שזה דברים פשוטים וברורים.
אוצר לשון חכמים – ההוכחה
הסתכלתי במילון של לשון חכמים, שהוא “אוצר לשון חכמים”, יש לו קונקורדנציה של לשון חכמים, ורואים שזה ברור, כל אחד יודע, לא רק שזה לא חידוש של הראשונים ששער פירושו נושא, או שחילקו ספר לשערים, אלא זה ממש מנהג חכמינו זכרונם לברכה שכתבו את הספר שנקרא תלמוד בבלי, ואולי אפילו חכמי המשנה, אבל בוודאי חכמי התלמוד.
מסכת נזיקין – הראיה
כל אחד יודע שיש מסכת שנקראת מסכת נזיקין.
המשמעות העמוקה של “שער” וחמישים שערי בינה
פרק ד: “בבא” בלשון חז״ל – המקור של “שער” כנושא
המסורת של חז״ל באוצר לשון חכמים
הסתכלתי במילון של לשון חכמים, כלומר אוצר לשון חכמים שיש לו קונקורדנציה [concordance: אינדקס של כל המילים] של לשון חכמים, ורואים שזה ברור, כל אחד יודע, לא רק שזה לא חידוש של הראשונים שמחלקים ששער פירושו נושא או שמחלקים ספר לשערים, אלא זה ממש מנהג חכמינו זכרונם לברכה.
סתם לקחו את הספר שנקרא תלמוד בבלי [Talmud Bavli: התלמוד הבבלי], ואפילו חכמי המשנה [Chachmei HaMishnah: חכמי המשנה], אבל בוודאי חכמי התלמוד [Chachmei HaTalmud: חכמי התלמוד]. כל אחד יודע שיש מסכתא [masechta: מסכת] שנקראת מסכת נזיקין [Masechet Nezikin: מסכת הנזיקין], כולם אזוקין כאחדא מסכתא [kulam azukin k’achada masechta: כולם מחוברים כמסכת אחת], הכל מחולק לשלוש בבות [bavot: שערים]. מה פירוש בבא [bava: שער]? כל אחד שלומד קצת גמרא יודע? בבא פירושו שער. קאי על בבא [kai al bava: הוא עומד בשער], הוא עומד בשער. בבא פירושו שער. כשהחכמים רצו לחלק מסכתא לשלושה חלקים, קראו לזה שלושה שערים.
“בבא דרישא” ו״בבא דסיפא” – שער כנושא
לא רק זה, מוצאים הרבה פעמים בגמרא “בבא דרישא” [bava d’reisha: השער של ההתחלה], “בבא דסיפא” [bava d’seifa: השער של הסוף]. הבבא פירושו חלק מהמשנה, והנושא, הנושא שמדובר בו ברישא [reisha: ההתחלה] של המשנה, הנושא הרבה פעמים, בבא באופנים שונים כאלה, מוצאים שבבא פירושו או נושא, סובייקט, קוראים החכמים בבא, ואו חלק מספר שכתוב על נושא מסוים קוראים לזה בבא. בבא קמא [Bava Kamma: השער הראשון], בבא מציעא [Bava Metzia: השער האמצעי], בבא בתרא [Bava Batra: השער האחרון].
אז תמיד זה מפורש בארמית [Aramit: ארמית], לא בשער, אבל הלשון הארמית דומה מאוד לערבית [Aravit: ערבית], בבא, באב [bab], דומה מאוד, זה אותו שורש [shoresh: שורש], אז קוראים לזה שער. אז זה רואים שלשון חכמים היא כך, והרבנו בחיי [Rabbeinu Bachya] שהם היו האמוראים [Amoraim: חכמי התלמוד] הראשונים שכתבו את התלמוד, התחילו, הם גם קראו בבא קמא וכן הלאה. אז בוודאי זה הם התכוונו.
למה כתוב “שער” ולא “בבא”?
תרגום לעברית
עכשיו, למה כתוב שער ולא בבא? כי כל מי שלומד קצת חז״ל רואה שבמדרשים יש קצת פלא. צריך לדעת ולומר שהגמרא היא בארמית, אבל יש חלקים שרואים בבירור שנכתבו דווקא לשון הקודש, ובמיוחד אגדות, הרבה מאוד אגדות נכתבו במכוון לשון הקודש.
יכול להיות שפשוט זו מסורה מארץ ישראל, עסקו יותר בכתיבת אגדות, כתבו אותן לשון הקודש. יכול להיות שיש לזה קשר לענינים העמוקים יותר, אבל זה קצת הפוך, הזוהר כתבו דווקא בארמית את הסודות, וגם תרגמו, אפשר לראות מאיפה באים המילים.
אבל בגמרא, הרבה פעמים דרשות נכתבו דווקא לשון הקודש, למרות שבהלכה מדברים בארמית בגמרא. זה כבר סיבה גדולה לכך, אבל זה ה… צריך לחשוב מה הסיבה. מצאתי רעיון, אולי יש מישהו שיודע יותר היסטורית או פשוט למה.
התשובה המעשית: מארמית ללשון הקודש
על כל פנים, בגמרא, כשרואים מילים אחרות, אבל כשהוא כותב… כן, זה כלל, כשאדם כותב, רב ושמואל דיברו בארמית, הם לא דיברו לשון הקודש יום יום.
אז כשהוא רצה לומר אגדה, הוא חשב, בתורה לא ממש מוצאים ששער אמור לומר את זה, אבל הוא חשב בארמית, ובארמית אומרים “בבא וכמה”, הוא חשב, איך אומרים נושאים או קצוות, מסכתות של בינה? אמר “חמישים שערי בינה”. על מה הוא התכוון? שערי בינה, כמו שערי תלמוד. בינה ותלמוד דומים, צריך לחשוב יותר על המילה בינה, אבל בינה אינה מילה לכאורה נדמה לי, היא קצת פשוטה, בינה פירושה הבנה, ושער פירושו מסכתא.
“שערי בינה” כמו “שערי תלמוד” – הדוגמה של אברהם אבינו
והוא מתכוון לומר כמו שכתוב בגמרא באופן דומה, אברהם אבינו היה לו מסכתא עבודה זרה של ארבע מאות פרקים. מה זה אומר? הוא היה עוסק בקושיות על עבודה זרה או בהלכות עבודה זרה, או איך להיות מנצח את עבודה זרה.
ארבע מאות פרקים על עבודה זרה זה רק חלק מבבא, מסכת בבא קמא יש בה יותר מעשרה פרקים, וכאן הוא אומר שיש שם מאות מסכתות. יכול להיות ממש ליטרלי שבבא קמא היא אחת משערי בינה, אחת מהן. זה חכמות, סדר נזיקין, אחת החכמות היא סדר נזיקין. אבל כל היום יש עוד חכמות, עוד ועוד חכמות בעולם, כמו שהרמב״ן מסביר בהקדמות. זה נקרא שערי בינה. אני חושב שזה פשט ברור וטוב, כי מה פירוש שער בלשון הזה? זה אומר בבא, שפירושו חלק של ספר או נושא.
פרק ה: המשמעות העמוקה של “שער” – עיקר השיעור של היום
המשל של שער – מקום התאספות
עכשיו, בואו נסביר קצת את העומק של זה, את הפנימיות של זה, וזה השיעור שלנו להיום. למה זה נקרא שער? מה המילה של שער? בואו נחזור למשל. המשל אומר, כמו שר׳ אברהם צימרינג אמר לי, שהמשל של שער הוא שיש את העיר, שם מתאספים, להיכנס לעיר ולצאת ממנה.
אנחנו צריכים לראות שיש כאן שני דברים, לא, אפילו שלושה דברים. חלק מהדברים כבר עומדים במשנה ותורה, כן? כתוב “שער עירו”, “לפני בואי שער עירו”, “לא תעוות משפט בשעריך”. הרבה פעמים כתוב בתורה “שער”, וכולם יודעים ששער לא בהכרח פירושו השער הפיזי, זה אומר שזה מקום ההתאספות, בית הדין, השופטים, “ושופטיך ושוטריך תתן לך בכל שעריך”, פירושו בבתי הדינים שלך, “אלא שער הוא אהל לבית דין, נסבא בית דין”, אומר התרגום.
המשמעות הפיזית והרוחנית
מה הפירוש של זה? בוודאי יש סיבה פיזית, פעם ישבו, מי שהולך פעם, אני יודע, בעיר העתיקה בירושלים, רואים שם את השער, את שער העיר, שם השוק הגדול. שם מתאספים, שם עושים אסיפות, זה שטח גדול, יש מקום, זה השער. אבל כשהתורה אומרת שער, זה כבר לא בהכרח השער, זה אומר ההתכנסות, מקום האסיפה, המקום שבו נפגשים.
שם שמים מזוזה, כן, “על מזוזות ביתך ובשעריך”, על השער עושים מזוזה, שמים שם יחוד השם. זה מקום שבו מתאספים, מקום שבו יש את ענייני העיר, זה השוק, כמו בספר רות, שם עושים את כל הקניינים בפומבי. זה הפירוש של שער. זה בא מזה שזה שער העיר, אבל זה אומר משהו עמוק יותר.
שער עושה עיר לעיר
ומה זה אומר? מה הכוונה? פירושו כמו עיר, שחומה עדיין לא עושה עיר. חומה היא פשוט להגנה, חומה חשובה, אבל עיר צריכה שיהיה לה שער, נכון? שער בחומה. שער גם לא אומר סתם מקום להיכנס לעיר. חומה עם חור זה עדיין לא שער, פרצה בחומה זה לא חור, זה לא שער. שער הוא דבר שעושה את העיר לעיר.
כלומר, עיר היא אוסף של הרבה פרטים, הרבה אנשים, אנשים חיצוניים, לכל אחד יש את הדברים שלו. במה זו עיר? בכך שיש שער. שער פירושו שמתאספים לעשות מסחר, מתאספים לדון, מתאספים לקריאת התורה, אני יודע מה, להתכנס ביחד. זה עושה את העיר לעיר.
שער כמקבץ הנושא – הכלל
אז השער הוא לא סתם, אני אומר שזה מקום התקבצות העיר, לכן קוראים למקבץ הנושא, לאחד קוראים לזה שער. העיר עצמה הופכת לאחת, הופכת לעיר דרך זה שיש לה שער. השער פירושו, כשמדברים מילא ברוחניות, כשמדברים רק על הנמשל של השער, זה אומר את העיריות של העיר.
או שאפשר לומר, אתה רוצה ללכת לדבר עם העיר? אתה רוצה ללכת לעשות משהו עם העיר? אתה צריך קודם ללכת לשער. קודם פיזית הולכים לשער, שם תפגוש אנשים. או שאפשר לומר, נתתי לך תורה לתוך העיר. בכל עיר, לאנשים יש אמונה מסוימת, סוג מסוים של מידה. דבר איתם לפי המידה שלהם, דבר איתם לפי האמונה שלהם. או שיש להם רבי מסוים, יש להם סנהדרין מסוים, יש להם יודעים עמוקים, יש להם הנהגה, דבר איתם, הם יכניסו את זה לכל העיר, כמו שדיברנו בשיעור על גיוס הכספים בליטא.
יציאה וביאה – להיכנס ולצאת דרך השער
זה הפירוש של שער. שער פירושו המקבץ, מה שעושה את כל העיר מחתיכות של פרטים לעיר. ומבינים גם, זה גם הנושא של יציאה וביאה, כמו שכתוב “יפקוד ה׳ אלקי הרוחות איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם”.
מה הפירוש? למה מנהיג צריך להוציא ולהכניס? איך נכנסים לעיר? איך מבינים עיר? אפילו את עצמך, דרך השער. דרך זה שמבינים את הנקודה שמאספת את כל העיר, שעושה את העיר לאחד, זה השער להיכנס לעיר וגם לצאת מהעיר. אם העיר רוצה לעשות משהו, היא צריכה קודם לדעת מה הן, אחר כך הן יכולות לצאת למלחמה, יכולות לצאת לעשות דברים אחרים. זה הפירוש של שער, שתי המהויות של המילה שער.
פרק ו: שערי בינה – חמישים כללים
מפרטים לכללים
נו, אם כך מבינים גם בבירור רב ששערי בינה, חמישים שערי בינה, פירושם חמישים כללים. דיברנו הרבה שבינה לגבי חכמה היא פרטים, אבל כל אחד מהשערים יוצא עכשיו חידוש משלו, כל אחד מהשערים הוא שער שלם.
הרמב״ן בפרשת בהר – שמיטה כשער
והרמב״ן בפרשת בהר אומר שחמישים שמיטות, אומר הוא, “כל שמיטה היא שער בית אחד” או “בית שער אחד”, אותו רעיון. השמיטה היא שער לבית. אני חושב לכאורה שהרמב״ן מתרגם שם את המילה שער, והוא אומר למה זה שערי בינה, כי שמיטה היא שער לבית שלם.
הוא מתכוון לומר בפשטות ששמיטה היא כלל, ובשמיטה יש שבע… השמיטה פירושה שבעת אלפים שנה, ובשבעת אלפים השנה יש אלף שנה שהיא כמו בית שלם. אבל השמיטה היא שער, הרמז של השמיטה זה שער לזה. או ששמיטה היא רמז ליובלות, שהם פרטים גדולים יותר, יותר פרטים שנכנסים לכלל.
אז שער נעשה להיכנס לבית, אבל כל שער הוא כלל שממנו אפשר להיכנס. בזה יש נפקא מינה להבנת תורה, ששערי בינה פירושם כל הכללים.
“לעולם ילמד אדם עיקרי דברי תורה”
כמו שכתוב בספרים, “לעולם ילמד אדם עיקרי דברי תורה כללים מוציאין פרטים”. כדי להבין את התורה צריך כללים. כדי לעשות למעשה צריך לדעת את הפרט לפי הכלל שממנו יוצאת ההלכה. כלומר, הוא לומד כלל ואין לו פרט, הוא מבין איך ליישם, ממילא זה לא מועיל לו לבד. זו הבינה שמוציא דבר מתוך דבר.
כללים ופרטים מסיני
אבל חלק גדול מהבינה, לכן כתוב גם, זה מאוד מעניין, שהמדרש במכילתא אומר “זה סיני”. כתוב אצל שמיטה, שמיטה שם לומדים שיש כללים ופרטים בעולם, שבע שמכפיל שבע ושבע כפול שבע וכן הלאה. אומרים שגם הפרטים, כללים ופרטים הם מסיני.
וכאן יש עוד שיעור שלם שנאמר אי״ה בשבוע הבא, על איך חידושי תורה הם מסיני, ואיך נעשים חידושי תורה. מובא גם מהרמ״ק שהוא מסביר יפה מאוד את הנושא של חידושי תורה, נאמר בשבוע הבא אי״ה לכבוד חג השבועות.
אבל זה השיעור שלנו מהיום, שאלו הם השערים, השערים הם הכללים שעושים את החכמה לאחת.
פרק ז: השער החמישים – מה נעלם ממשה
שני הפירושים של הרמב״ן – נקודה אחת
עכשיו מבינים גם מה השער החמישים שנעלם ממשה. בזה אפשר להבין גם את שני הפירושים של הרמב״ן. שלכאורה אין להם שייכות, אחד הוא ההיסטוריה, אחד הוא ההבנה של סוג המדעים.
סוף כל חכמה – נקודה אחת
הדבר הוא כך, סוף כל מדע, למדנו, סוף כל דבר, מבינים דבר אחד, נקודה אחת, מה הדבר האחד הזה. הכל הופך ל״כברזא דאחדא גוונא”.
כמו שבת, אדם עשה כל השבוע הרבה דברים, בא שבת הוא אומר, “עשיתי דבר אחד, הייתי יהודי, עבדתי את הקב״ה”. אדם כזה הופך ל״כברזא דאחדא גוונא דלעילא”, האדם הופך לאחד כמו שהקב״ה הוא אחד.
להבין פירושו להיכנס לכלל
וכך כל חכמה, סוף החכמה הוא לדעת שהכל ביחד יש נקודה אחת שמצרפת. כשאומרים שלא מבינים משהו, מתכוונים לומר, איך זה נכנס לכלל? אני לומד בבא קמא, אני לא מבין את ההלכה, אני לא מבין! יש כלל בבבא קמא שאומר שמזיק צריך לשלם, למה הוא לא צריך להיות מזיק? למה הוא צריך לשלם כל כך הרבה? עד שאני מבין את זה, אני מבין איך זה נכנס לכלל. וכך כל חכמה.
החכמה האחת שכוללת את כל החכמות
אומר הרב שמועס, “אבל גם כאן יש חכמה אחת שכוללת את כל החכמות”. כלומר, אחרי שהסתכלנו על כל העולם דרך עולם אחד, הקב״ה עשה עולם אחד, כמו שהקב״ה הוא אחד הוא עשה עולם אחד.
ואני לומד חכמות, אני לומד אסטרונומיה, ואני יכול ללמוד כל מיני, לכל כוכב יש את החכמה שלו, השער שלו, הפרט שלו, השער שבשער שלו. אחר כך אני יודע אבל שהכל סך הכל זה כוכבים. אחר כך אני לומד את הכוכבים ביחד עם המזלות, וביחד עם האנשים, וביחד עם המתכות, וביחד עם… אני יכול למנות רשימה. צריכה להיות איזושהי חכמה אחת שעושה מכל העולם דבר אחד.
ידיעת השם – אחדות השם
מה החכמה? החכמה היא ידיעת השם, נכון? אחדות השם, הקב״ה, אל אחד, שהמסקנה של כל העולם היא שיש אל אחד. זה ה״ברכו את ה׳ המבורך” “כל הרמים כולם”, “שמע ישראל ה׳ אלוקינו ה׳ אחד”. זה רק חידוש, וזה נסתר מאיתנו, דיברנו על כך.
“לא נמסר למשה” – מה שאנחנו לא מבינים
השער החמישים: סוד מתן תורה
אבל אחר כך יש גם את זה, אבל זה אנחנו המוח שלנו אינו מקבל, אין אף אחד שיכול לומר שהוא נמצא בעולם הזה שמבין איך כל העולם כולו הוא דבר אחד, איך כל… מה זה סך הכל של כל החכמות. אנחנו מאמינים בזה, אנחנו אומרים שזה אחדות ה׳, או את מה שאנחנו לא מבינים, את מה שאנחנו מבינים שצריך להיות, את זה אנחנו קוראים אלוקות. אבל באמת להבין את זה, זה “לא נמסר למשה”, זה אומר “בתחום אסור אם אתה מאיר”.
השמיטה האחרונה – אותו דבר
ואיך זה גם אותו דבר של השמיטה האחרונה? מה זו השמיטה האחרונה? שמיטה היא רק מחזור של לימוד. אפשר לומר כך, שבהיסטוריה של העולם לומדים דברים, הולך מחזור כזה, ואחרי כל שש אלפים שנה עושים סך הכל של מה שנעשה בשש אלפים השנה. זה הדבר האחד, יש מעשה אחד, ההיסטוריה של אותו מחזור.
אחר כך יש עוד מחזור בעולם עצמו, החיים עצמם הם אולי יותר משבע שמיטות, ואפשר להיכנס לכל מיני מחזורים שיש. אחר כך צריך לעשות מכל זה אחד.
אז אותו דבר, משה רבינו הבין למה כל ההיסטוריה צריכה להיות כך וכך וכך, עד שיש רק פשט אחד ויש רק תירוץ אחד לכל הקושיות. אבל האחרון, מה שעושה את הכל ביחד, זה בעצמו אותו דבר כמו ידיעת הבורא של כל העולם, שזה עושה דבר אחד. זה “לא נמסר למשה”, זה “קדשת למשה את חמישים שנה”, זה הסוד.
—
סיכום: השער החמישים – הן בפירוש ההיסטורי (השמיטה האחרונה) והן בפירוש החכמה (כלל הכללים של כל המדעות) – הוא אותו ענין: אחדות ה׳, הנקודה האחת שעושה מכל העולם כולו ומכל החכמות דבר אחד. זה מה שאנחנו מאמינים בו, אבל לא יכולים באמת להבין בעולם הזה – זה “לא נמסר למשה”.
השער החמישים: סוד מתן תורה
השער החמישים – מה שעושה הכל לאחד
אחר כך יש עוד מחזור בעולם עצמו, וחיי אדם עצמם יש אולי יותר משבע שמיטות, ואפשר להיכנס לכל מיני מחזורים שיש. אחר כך אתה צריך לעשות מכל זה אחד.
אז אותו דבר, משה רבינו הבין למה כל ההיסטוריה צריכה להיות כך וכך וכך, עד שיש רק פשט אחד ותירוץ אחד לכל הקושיות. אבל האחרון, מה שמחבר את הכל ביחד, זה בעצמו, אותו דבר כמו ידיעת הבורא של כל העולם שזה עושה דבר אחד.
זה למשל, זה קדושת שנת החמישים שנה, זה סוד מתן תורה. זה למשל, רק, כמו שמדברים תמיד שערי חמישים, בבחינת שערי חמישים, אבל לא השלימות המלאה, זה מה שקיים בשיעור בעולם הזה.
“סך הכל” – השער שמחבר הכל ביחד
ואותו דבר כשסופרים את הכסף, סופרים את היהודים, בפרשה סופרים את היהודים, אחר כך עושים סך הכל. הסך הכל הוא פשוט סוף, זה לא סתם עושים מספר. אנשים חושבים סך הכל זה סכום.
סך הכל זה הכלל, סך הכל זה השער. סך הכל זה השער שעושה את זה גם.
שעורים – לשון שער
שכחתי לומר את הרמז, שספירת העומר מתחילה משעורים. שעורים זה לשון שער גם, כתוב בספרים הרמז. שערי בינה זה לשון שעורים, כל אחד צו משער בליבו.
כן, השער, שערי שמים, זה לא פשוט דבר פיזי, זה השער, זה ההשגה שיש.
בנין המשכן ומתן תורה – מפרטים לכלל אחד
וכך גם לכל אחד יש את הסיבה שלו למה הוא נותן כסף, ואיך הוא נותן כסף, ואיך זה בא. אחר כך זה נעשה ביחד לדבר אחד, זה בנין המשכן, זה מתן תורה שנעשה לקמח אחד.
האריז״ל על קמח
קמח, אומר האריז״ל, זה דבר טחון, לוקחים ארבע פעמים אלף, בדרך מסוימת, הגימטריא קמח, טוחנים את זה, מדברים על זה.
אחר כך, לקמח אחד, תורה אחת, נעשית תורה כללית, שזה עוד מ״ח או מ״ט שערי בינה, זה נעשה תורה אחת, וזה סוד מתן תורה.
שבת שמח.
דער שיעור באהאנדלט דעם סוד פון "שבע שבתות תמימות" און דעם פארבינד צווישן מתן תורה און מנחה חדשה אויף שבועות. ס'ווערט אויסגעקלערט אז מתן תורה איז נישט קיין איינמאליגע היסטארישע געשעעניש, נאר א טבעי'דיגער סייקל וואס חזר'ט זיך איבער יעדע יאר, פונקט ווי די תבואה חדשה. דורך די בליק פון קבלה און חסידות ווערט געוויזן ווי מתן תורה איז א דבר נצחי וואס איז אלעמאל הווה, און ווי דורך שער החמישים קען מען צוטרעטן צו די אחדות שבתורה וואו אלעס איז אינגאנצן פרעזענט אויף איין מאל.
דער שיעור באהאנדלט דעם סוד פון "שבע שבתות תמימות" און דעם פארבינד צווישן מתן תורה און מנחה חדשה אויף שבועות. ס'ווערט אויסגעקלערט אז מתן תורה איז נישט קיין איינמאליגע היסטארישע געשעעניש, נאר א טבעי'דיגער סייקל וואס חזר'ט זיך איבער יעדע יאר, פונקט ווי די תבואה חדשה. דורך די בליק פון קבלה און חסידות ווערט געוויזן ווי מתן תורה איז א דבר נצחי וואס איז אלעמאל הווה, און ווי דורך שער החמישים קען מען צוטרעטן צו די אחדות שבתורה וואו אלעס איז אינגאנצן פרעזענט אויף איין מאל.
▶ לצפייה ללא יוטיוב / Watch without YouTube ✕ חזרה ליוטיוב / Back to YouTube
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
דער סוד פון “שבע שבתות תמימות” און דער פופציגסטער טאג – ערב שבועות
דער קעפסטאון פון דער סעריע: סייקלס און חידוש
דאס איז דער אויספיר-שטיקל, דער קעפסטאון, פון א קליינע סעריע וואס איז געלערנט געווארן איבער די זיבן וואכן פון ספירת העומר. דער יסוד פון דער גאנצער סעריע איז געווען דער סוד פון “שבע שבתות תמימות” – וואס דאס איז דער סוד פון “כל ימות עולם”, ווי דער רמב״ן האט געזאגט. דאס מיינט דער סוד פון דעם סדר, דעם מעגל, דעם סייקל וואס די וועלט דרייט זיך – סיי אין דער גרעסטער וועלט, די גרעסטע סירקלס פון היסטאריע, וואס די וועלט דרייט זיך און קומט אלעמאל צוריק צום אנהייב. און אויך אין יעדן טאג, אין יעדער וואך, וואס יעדער טאג ווייזט פאר א גאנצע אנדערע וואך, א גאנצע שער, א גאנצע עולם וואס מ׳קען עפענען צו פארשטיין א גאנצע נייע וועג.
—
דער פופציגסטער טאג: מנחה חדשה
פיינעלי קומט מען אן צו “שבע שבתות תמימות תהיינה” – מ׳דארף ווארטן א גאנצע טאג, נישט בין השמשות, גאנצע זיבן וואכן, ביז מ׳קומט אן צו “עד ממחרת השבת השביעית” – דער פופציגסטער טאג. דעמאלט – “והקרבתם מנחה חדשה לה'” – מ׳ברענגט א נייע מנחה: די שתי הלחם, דער לחם פון דער נייער תבואה. מ׳מאכט עס חמץ, מ׳מאכט תנופה, מ׳ברענגט א נייע קרבן – א חידוש, א דבר חדש.
שוין ביי פסח האט מען געברענגט א קליינעם חידוש – “ובקצרכם את עומר ראשית קצירכם” – דער אנהייב פון דער קציר, א שטיקל עומר שעורים מיט א תנופה לפני ה׳. אבער יעצט ביים פופציגסטן טאג ברענגט מען ממש חדש – ווי די גמרא זאגט: מתיר חדש למזבח – מ׳ברענגט פון דער נייער תבואה וואס איז ניי געוואקסן, מ׳מאכט פון דעם א גאנצע ברויט, און דאס ברענגט מען ביום החמישים.
—
די סתירה: חדש קעגן תורה שלא תשתנה
דער יום החמישים איז אויך יום מתן תורה – דער טאג וואס מ׳איז עולה צו הר סיני און מ׳באקומט די תורה. דא ליגט אבער א שטיקל סתירה צווישן די צוויי ענינים פון דעם יום טוב:
ענין א׳ – ביכורים/מנחה חדשה: דער עיקר פון דעם טאג איז יום הביכורים. ביכורים מיינט ראשית – מ׳ברענגט ביכורי מעשיך, די ערשטע ווייץ, די ערשטע תבואה, א קרבן מנחה פאר׳ן אייבערשטן. דער עיקר נאמען איז “חדש” – מנחה חדשה.
ענין ב׳ – מתן תורה: אין דעם זעלבן טאג פייערט מען זמן מתן תורתנו. אבער תורה איז דער פארקערט פון חדש! ווי דער רמב״ם ברענגט אין יסודי התורה פרק ט׳: חוקת עולם, דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה לעד ולעולמי עולמים. תורה טוישט זיך נישט – לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו – מ׳לייגט נישט צו און מ׳נעמט נישט אראפ. ס׳איז נישט א נייע תורה יעדע יאר.
אין דער שפראך פון דער סעריע וועגן סייקלס: תורה איז נישט אין דעם סייקל. ביי מתן תורה איז נישט דא א סייקל ווי ביי די סיזענס. דאס איז די סתירה וואס דארף פארטיפט ווערן.
—
דער יסוד: וואס הייסט “סייקל” און וואס הייסט “פארשטיין”
טבע = סייקל = פארשטענדליך
דער מעגל הטבע פון זיבן מאל זיבן – דאס איז דער סייקל וואס די וועלט דרייט זיך. יעדע יאר קומט א נייער ווינטער, א נייער זומער, א נייער זמן הקציר, נייע תבואה. מ׳קען עס רופן “ניי” – אבער אויך “אלט”, ווייל ס׳איז די זעלבע סייקל, חוזר חלילה. ס׳איז חדשות וואס געשעט פון חזרה – נישט א חידוש לגמרי, נאר א נאכאמאל לויט א סדר.
דאס איז דער טייטש פון “מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית” – יעדן טאג קומט אינדערפרי נאכאמאל דער סייקל, די זון קומט ארויף ווי זי איז ארויפגעקומען ביום הרביעי פון בראשית. ביי תקופות השנה – דאס זעלבע. ס׳איז א חידוש מעשה בראשית – אבער א חידוש אינערהאלב א סייקל.
פארשטיין מיינט: מ׳קען מאכן פון דעם א כלל. ווי דער פסוק: “עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו” – ס׳איז דא א סדר, מ׳קען מאכן א כלל, מ׳קען עס פרידיקטן. די פרטים זענען התחדשות, אבער באופן כללי איז דא דברי חכמה – מ׳קען עס פארשטיין כסדר.
דאס איז טבע – א סייקל. און ממילא איז דא אין דעם א סייענס, א ידיעה – מ׳קען עס וויסן, ווייל ס׳חזר׳ט זיך איבער. אלע סייענסעס זענען געבויט אויף באמערקן די פעטערנס, די סייקלס אין נעטשער, מאכן פון דעם כללים, פרידיקטן, פארשטיין, פרעגן פארוואס, זוכן גורמים.
היסטאריע = איינמאליג = נישט פארשטענדליך
היסטאריע איז עקזעקטלי דער פארקערט – דאס וואס מ׳קען נישט מסביר זיין, נישט פרידיקטן, נישט זאגן ווען ס׳גייט געשען, פארוואס ס׳איז געשען. ס׳איז נישט דא אין דעם קיין הסבר, קיין כלל, קיין קעטעגאריע כלליות.
דאס איז א יסוד׳דיגע ווארט וואס זאגן אלע אחרונים, חוקרים, מפרשים: היסטאריע איז די לימיט פון זאכן וואס מ׳קען זיי נישט פארשטיין. פארוואס? ווייל ס׳איז געשען נאר איין מאל, ולא יעבור, ולא יוסף – ס׳גייט נישט ווייטער.
ס׳איז נישט דא קיין קעטעגאריע וואס הייסט “מתן תורה” אדער “יציאת מצרים” וואס געשעט איינמאל אין אזויפיל יארן. ס׳איז איינמאליג. איינמאליגע זאכן חזר׳ן זיך נישט איבער, מ׳קען זיי נישט פארשטיין, נישט פרידיקטן. קיינער קען דיר נישט זאגן ווען ס׳גייט נאכאמאל געשען – ס׳גייט נישט נאכאמאל געשען. קיינער קען דיר נישט זאגן פארוואס ס׳איז געשען דעמאלט – ווייל אויב מ׳וואלט געקענט וויסן פארוואס, וואלט מען געוואוסט דעם כלל, מ׳וואלט געוואוסט וואסערע סארט זאך ס׳איז און ווען אזעלכע זאכן געשעען.
היסטאריקערס זוכן נישט צו פארשטיין – זיי זוכן סיבות, אבער אלע סיבות וואס זיי טרעפן זענען נאך א שטיקל היסטאריע. “דאס האט גורם געווען צו יענעם, און יענץ האט גורם געווען צו דעם” – אין דעם זין איז דא עפעס וואס מען רופט “היסטארישע הסברים.” אבער די גאנצע זאך – פארוואס עס געשעט בכלל, פארוואס אין דער צייט, פארוואס פאר די מענטשן, פארוואס אין דעם אופן – דאס איז ביי דעפיניציע אן הסבר, ווייל היסטאריע איז נישט קיין זאך וואס איז מסביר.
אויב מ׳זאגט אז עפעס איז היסטאריע, מיינט דאס: ס׳איז געשען איינמאל, ס׳חזר׳ט זיך נישט איבער, ס׳האט נישט קיין טעם, נישט קיין סייענס, נישט קיין הבנה. מ׳קען עס נאר געדענקען – מ׳קען נאר וויסן וואס איז געשען, מ׳קען חוקר זיין צו ס׳איז געשען, זוכן ראיות, עווידענס. אבער וואס ס׳איז – פארשטיין איז מן הנמנע.
—
דער שארפער ניגוד אויפ׳ן פופציגסטן טאג
דער פופציגסטער טאג האלט אלזא אין זיך צוויי פאלן קעגנאיבערדיגע ענינים:
1. מנחה חדשה / ביכורים – דאס געהערט צום סייקל פון טבע, צום מעגל פון זיבן מאל זיבן. יעדע יאר קומט פון פריש נייע תבואה – ס׳איז א חידוש אינערהאלב א סייקל, פארשטענדליך, פרידיקטעבל, א חלק פון דער נאטירלעכער וועלט.
2. מתן תורה – דאס איז אויסערהאלב דעם סייקל, א היסטארישע איינמאליגע געשעעניש, וואס חזר׳ט זיך נישט איבער, וואס איז נישט פארשטענדליך אויף דעם זעלבן אופן, וואס איז חוקת עולם – אייביג, נישט ניי, נישט זיך טוישנדיג.
—
ווי רוב מענטשן פארשטייען מתן תורה – דער היסטארישער בליק
דאס איז ווי רוב מענטשן פארשטייען יציאת מצרים און מתן תורה – אלע היסטארישע זאכן וואס די אידישע אמונה איז געבויט דערויף. לויט דעם, האט מתן תורה נישט קיין טראפ שייכות צוריק צו דער אנהייב-שאלה – די מתיקות פון מנחה חדשה. ווייל “חדשה” מיינט דארט א חידוש אין דעם זין אז יעדע יאר קומט א נייע – מען קען עס פלאנירן, עס איז דא א כלל אין דעם. דאס איז טבע.
ווען מ׳זאגט דא “טבע” מיינט מען נישט כפירה. אסאך מאל ווען מען לערנט ספרים מיינט “טבע” אפיקורסות – אבער דא מיינט מען דעם סדר, די קביעות וואס איז דא אויף דער וועלט, ווייל דאס איז “מחדש בטובו” – דער אייבערשטער מאכט דאס, און אויף דעם דאנקט מען אים, און מיט דעם דינט מען אים. עס איז זייער רעליגיעז, זייער אמוני – בכלל נישט אנטי-אמונה. נאר עס איז איין סארט בליק.
די פראבלעם: מתן תורה און תבואה חדשה ווערן צוויי באזונדערע זאכן
לויט דעם בליק, ווען מען זאגט עפעס וועגן מתן תורה, קלערט מען נאר בבחינת היסטאריע, בבחינת נס – יעדע מאל וואס עס האט געשען איז איינמאליג. מען קען נישט וויסן פארוואס עס איז געשען, נישט דא קיין כלל – מען קען נאר וויסן אויב עס איז געשען. דערפאר דארפן מענטשן שטארק אויסגעפינען אז עס איז געשען – זיי האבן א ראיה, עס זענען געווען זעקס הונדערט טויזנט מענטשן, זיי האבן עדות. אבער וואס עס איז געשען – דאס האט נישט קיין שום מבוא, נישט קיין שום הבנה. ביי דעפיניציע א נס – א זאך וואס מען קען נישט פארשטיין, ווייל מען קען עס נישט פרידיקטן, נישט דא קיין כלל.
און אויב אזוי, זאגן מענטשן, תבואה חדשה איז א נאטורליכע זאך – כאילו עס איז עפעס נישט רעליגיעז. ששת ימי בראשית – זיי גלייבן שוין אין שבת (וואס איז דער טייטש טבע), זיי גלייבן נאר אין יום טוב (וואס איז דער טייטש נס). און ממילא זאגן זיי: תבואה חדשה מיט מתן תורה זענען צוויי אנדערע זאכן. מתן תורה איז אן איינמאליגע זאך וואס בלייבט ביז אייביג – טאקע פארדעם בלייבט עס איינמאל אויף אייביג, ווייל עס איז נאר דא איינס פון זיי. און תבואה חדשה איז א נאטורליכע זאך – עס קומט יעדע יאר פון ניי, וואס דאס האט גארנישט מיט תורה איינגעלייגט.
—
דער חסרון פון דער היסטארישער אמונה – נפשי׳דיג
א וויכטיגע הערה: עס איז דא אסאך אידן וואס מען זאגט זיי, וואס איז דער יסוד פון אמונה? אז עס איז געווען מתן תורה, אזוי ווי עס שטייט אין רמב״ם, אין כוזרי, מיט ראיות, עס איז מסתבר אז עס איז טאקע געווען, גענוג עווידענס. און מען קוקט אויף דעם איד, און מען זעט אז זיין אמונה האט נישט קיין חיות. עס איז עפעס טויט. ווען ער רעדט פון מתן תורה, איז עס א חיוב – ער האט געגלייבט אז עס איז געווען, ממילא דארף מען פאלגן וואס עס שטייט, דער אייבערשטער איז געקומען און פארציילט וואס מען דארף טון. עס איז אלץ פיין און וואויל. ער איז מסביר אז עס איז דא גוטע עווידענס אויף מעמד הר סיני.
אבער – אויף דעם טאנצט מען נישט “עליונים ששו ותחתונים עלזו.” אויף דעם שרייבט מען נישט א כתובה צווישן כנסת ישראל און הקב״ה (וואס ר׳ ישראל נג׳ארה האט געשריבן, וואס מען ליינט פאר אין סאטמאר ערב שבועות). אויף דעם זאגט מען נישט אקדמות מילין מיט א ניגון. דאס איז נישט דער מקור פון חיות.
יסוד האמונה במובן נפשי
יסודי אמונה מיינט יסודות פאר א מענטש׳ס לעבן. אבער דא רעדט מען פון יסוד האמונה במובן נפשי – וואס איז די עכטע זאך וואס מאכט דיך לעבעדיג? וואס מאכט דיך לעבעדיג אין דיין אידישקייט, אין דיין תורה, וואס דו עסט שבת, וואס דו פראוועסט שבועות?
אויב מען וואלט געקענט מאכן א ניתוח, אריינקוקן אין א מענטש׳ס נשמה, וואלט מען נישט געטראפן אז די מערסטע לעבעדיגע זאך איז א שום ידיעה, א שום עווידענס אז עס זענען געווען 600,000 מענטשן ביי מעמד הר סיני. מען זעט עס נישט אויף קיין שטיין – אפילו נישט ביי די מענטשן וואס זאגן די דרשות. אוודאי דארף מען עס זאגן, כדי להושיב לבות עולם, אבער נישט דאס טרעפט מען.
פון דער אנדערער זייט – עס מוז דארט ליגן מעמד הר סיני, עס מוז דארט ליגן מעמד הנבואה. עס איז זיכער א ריכטיגע זאך צו פארשטיין וויאזוי עס איז דא חיות, אור, חתונה, לעבעדיגקייט פון מעמד הר סיני. עס מוז זיין אין דעם א חיות. יעדער איד אידענטיפיצירט זיך מיט דעם – “אונז זענען די וואס האבן דארט מקבל געווען די תורה, וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול באמת באהבה” ווי מען זאגט אין אהבה רבה.
—
דער ראדיקאלער חידוש פון פנימיות התורה: מתן תורה איז נישט היסטאריע – עס איז טבע
יעדער וואס לערנט פנימיות התורה ווייסט אז דער היסטארישער בליק איז נישט ריכטיג
יעדער איינער וואס לערנט אביסל פנימיות התורה – ווער עס האט אמאל געעפנט א ספר הזוהר, אדער מפרשים פון די מקובלים, דער אריז״ל, דער רמ״ק, חסידישע ספרים – דארף גלייך זאגן אז די גאנצע אויבנדערמאנטע אויפפאסונג איז נישט ריכטיג, מאכט נישט קיין סענס, איז נישט אמת.
מתן תורה איז נישט געשען איינמאל. עס איז נישט קיין איינמאליגע זאך. און ווען מען זאגט אז עס איז נישט קיין איינמאליגע זאך, מיינט דאס לויט דעם וואס מען האט מסביר געווען: עס איז נישט א זאך וואס מען קען נישט פארשטיין. עס איז נישט א זאך וואס מען דארף נאר פרעגן “האם היה” און מען קען נישט פרעגן “מה היה”. עס איז נישט אזא סארט זאך.
יעדער וואס לערנט קבלה, חסידות, עני סארט ספר פון השכלה פון אידישקייט – אפילו רמב״ם, אפילו אנדערע שיטות – כמעט יעדער איינער זאגט אז מען קען פארשטיין וואס מתן תורה איז. פארשטייט זיך, קיינער זאגט נישט אז עס איז סימפל צו פארשטיין, קיינער זאגט נישט אז עס איז אויף דער מדרגה וואס משה רבינו האט פארשטאנען. אבער ביסוד איז עס נישט די סארט זאך וואס איז איינמאליג.
דער מסקנא
אונזער פנימיות האמונה, פנימיות התורה – וואס מיינט דאס וואס איז מתיישב על הלב, דאס וואס איז ריכטיג, און ממילא דאס איז אויך דער אמת – איז נישט אז מעמד הר סיני איז היסטאריע. עס איז נישט קיין איינמאליגע זאך וואס מען קען נישט פארשטיין, וואס מען קען נאר וויסן אז עס איז געשען און ממילא איז מען מחויב עס צו פאלגן. עס איז נאטור. עס איז א זאך וואס האט א סדר, מען קען עס פארשטיין, עס איז דא אין דעם א געוויסער כלל.
ווער עס לערנט א חסידיש ספר, ווער עס לערנט רמ״ק און אריז״ל, זעט זייער קלאר אז מעמד הר סיני איז א זאך וואס מען ווייסט וויאזוי צו טון. אונז ווייסן וויאזוי עס צו מאכן, אונז ווייסן וויאזוי עס צו טון. פארשטייט זיך, יעדער לפי השגתו – אבער ביסוד איז עס נישט די סארט זאך וואס איז איינמאליג.
אין **יעדן** חסידישן ספר שטייט דאס
אין יעדן איינציגן חסידישן ספר אויף דער וועלט שטייט אז מתן תורה איז מן הסתם נישט קיין איינמאליגע זאך – עס חזר׳ט זיך איבער יעדע יאר. עס שטייט שוין אין אריז״ל, אין מקובלים ראשונים מוז עס שטיין. ביים רמב״ן שטייט עס אפשר בפירוש, מ׳דארף נאר וויסן וואו צו ליינען. אבער אין חסידיש׳ע ספרים שטייט עס בפירוש.
—
אברהם אבינו און שבועות פאר מתן תורה
געוויסע חסידיש׳ע ספרים פרעגן: וואס איז געווען ו׳ סיון פאר יציאת מצרים און מתן תורה? זיי ענטפערן, געבויט אויף מאמרי חז״ל: עס איז שוין דעמאלטס אויך געווען שבועות. “קיים אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה” – דער צאנזער רב און אנדערע זאגן עס בפירוש: אברהם אבינו האט שבועות אינדערפרי געגעסן טשיזקעיק, ווייל די אידן האבן היינט מקבל געווען די תורה. ווען מ׳פרעגט: וואס הייסט? די אידן זענען דאך דיינע אייניקלעך וואס וועלן ערשט קומען, עס איז נאך נישט געווען די מעשה – איז דער ענטפער: עס איז דא א סדר אויף דער וועלט, און אין דעם סדר איז ו׳ סיון א זמן פון מתן תורה מעצמותו. אזוי ווי עס איז א גוטע צייט אין ניסן ארויסצוגיין פון מצרים, איז א גוטע צייט אין סיון מקבל זיין די תורה – לויט דער סדר פון נעיטשער, לויט דער וועג ווי דער וועטער ארבעט.
—
די קלארקייט פון דער צייט
ווי עס שטייט אין מדרשים: די צייט פון פסח איז די בעסטע וועטער – נישט צו הייס, נישט צו קאלט, א געשמאקע צייט ארויסצוגיין אינדרויסן, מאכן א גרויסע מעמד הר סיני. די קלארקייט פון דעם טאג גיבט ארויס די קלארקייט פון דער וועלט – די עת רצון לדעת כי ה׳ הוא האלקים, די זיבן הימלען וואס עפענען זיך – דאס קומט ארויס פון דער קלארקייט פון דער נאטור אין דער תקופה. דער רמב״ן ברענגט עס ארויס, דער זוהר ברענגט עס ארויס.
—
דער חילוק פון טבע און נס – נישט וואס מ׳טראכט
דער רמב״ן האט שבועות אריינגעשטעלט אין דער מתן תורה. פרעגט מען: איז מתן תורה סתם א נאטורליכע זאך, די זעלבע לעוועל ווי די נארמאלע סייקלס? אוודאי נישט! אבער דאס “אוודאי נישט” האט צוויי זייטן:
ערשטנס: ווען מ׳זאגט עס איז דא א סדר, מיינט מען נאך נישט אז אלעס איז פונקט וואס מ׳זעט אויף דער אויבערפלאך. מענטשן מיינען אז טבע איז די זעלבע זאך ווי שטחיות – אבער טבע איז נישט שטחיות. עס קען זיין א טיפערע סדר וואס מ׳זעט נישט גלייך.
צווייטנס: עס איז דא אן אמת׳דיגער חילוק פון טבע און נס. כאטש – און דאס דארף מען וויסן – אין דער תורה שטייט נישט בפשטות קיינמאל נישט “טבע” און נישט “נס”. אלעס איז דער זעלבער גאט וואס מאכט אלעס. אבער דער עולם רעדט שוין לאנג אין דעם, און עס איז דא אן אמת׳דיגע לעוועל-חילוק.
—
שבת און יום טוב – צוויי קאטעגאריעס פון סייקלס
דער חילוק ווערט באלויכטן דורך שבת און יום טוב:
– שבת איז עפעס וואס מ׳זעט גרינג – יעדער אינגל פארשטייט. מענטשן ארבעטן זעקס טעג, רוען דעם זיבעטן.
– יום טוב איז א ברייטערע סיסטעם. אין דעם פשוט׳ן זין: דער סייקל פון נאטור – עס האט גענומען אפאר יאר ביז אדם הראשון האט געכאפט אז יעדע זומער קומט צוריק די ווארימקייט.
– יום טוב אין דעם היסטארישן זין (יציאת מצרים, מתן תורה): דא איז נאך א טיפערע סדר, א גרעסערע סדר פון “כל ימות עולם.” נישט נאר יעדע יאר קומט צוריק דער הארוועסט – אין דער מענטשהייט גופא איז דא א סדר: ווען מענטשן באקומען א תורה, ווען מ׳גייט אריין אין גלות, ווען מ׳גייט ארויס. די סדר איז נישט פונקטליך ווי א חשבון, אבער עס איז דא א טיפערע סדר.
ממילא: ווען מ׳זאגט אז יום טוב איז א גרעסערע זאך פון שבת, אז עס איז דא א חילוק פון נס און טבע – מיינט מען נישט אז דער נס איז רענדאם אדער איינמאליג. דער נס איז נישט איינמאליג – ער זעט נאר אויס איינמאליג פון אונזער באגרענעצטער פערספעקטיוו.
—
דער מענטש׳ס באגרענעצטע פערספעקטיוו – דער משל פון איין לעבן
א מענטש וואס קוקט נאר אויף זיך אליין – אן עגאיסט, פונקט ווי יענער וואס מיינט אז זיין פשט איז דער איינציגער פשט – זעט יעדע זאך אין זיין לעבן ווי א נס: ער איז געבוירן – א נס, ממש יש מאין. בר מצוה – א נס. חתונה – א נס. קינדער, מידל עידזש, טויט – אלעס ניסים. און פון דער פערספעקטיוו פון דעם יחיד איז עס טאקע אזוי – “נפלאותיך שבכל יום” – מ׳קען נישט פרעדיקטן אויף דעם פרט. “יום המיתה נעלם מן האדם.”
אבער אויב א מענטש איז אביסל א חכם, נישט אזא עגאיסט, קוקט ער ארום אויף אנדערע מענטשן – זעט ער: אה, ווארט! די פרטי פרטיות קען קיינער נישט וויסן, אבער עס איז דא א טבע: על פי רוב ווערן מענטשן געבוירן, וואקסן אויף, ווערן גרעסער, גייען אראפ, שטארבן. דעם סייקל קען מען זען – נישט פון איין פרט, נאר פון א ברייטערן קוק. מ׳מאכט א דזשענעראליזעישאן, מ׳זעט אלע מענטשן. דער אייבערשטער פירט די וועלט מיט חכמה – חכמה טייטשט מיט כללים, בינה טייטשט מיט כללים. דאס מיינט נישט אז דער מענטש האט נישט קיין בחירה – אבער דאס איז דער כלל הדברים.
—
אויף דער וועלט-סקאלע: מעמד הר סיני – איינמאליג נאר פון אונזער קוק
די זעלבע וועג ווי ביים איינצלנעם מענטש, איז אמת אויף דער גאנצער וועלט. ווי מ׳קוקט אויף אונזער קליינע חלק פון היסטאריע – אונזער שמיטה – זעט מען: יא, עס איז געווען איינמאל מעמד הר סיני, איינמאל יציאת מצרים. אבער דאס מיינט נישט אז עס איז נישט קיין סייקל – דאס מיינט נאר אז מיר זענען קליינע מענטשן. מיר געדענקען נאר אפאר טויזנט יאר. אונזער תורה, אין פשט, שטייט אפילו נאר אפאר טויזנט יאר.
—
דער גרעסערער בליק: די וועלט איז סאך גרעסער
היינט ווייסט יעדער – די סייענס האבן אונז פארציילט אז די וועלט איז סאך גרעסער פון אפאר טויזנט יאר. און דאס איז נישט קיין נייע סייענס – ווי ר׳ אריה קאפלאן האט שוין באמערקט: די מקובלים האבן שוין לאנג געטראכט אז די וועלט איז סאך גרעסער פון זיבן טויזנט יאר. דאס איז א יסוד פון קבלה.
גילוי סודות התורה אין אונזער צייט
היינט איז נתגלה געווארן אסאך מער פון „חכמת הבריאה” – אסאך מער „נפלאות הבורא”. מיר ווייסן אז די וועלט איז מיליאנען מאל גרעסער ווי די ראשונים האבן זיך געקענט פארשטעלן. דער רמב״ם אין הלכות יסודי התורה, אדער אפילו אין מתימטישע ספרים, האט גערעדט וועגן דער גרויס פון עולם הכוכבים – אבער דאס איז געווען א „מצומצמדיגע בליק”. עס איז אמת געווען פון זייער נקודת מבט, זייערע חשבונות האבן געשטימט, אבער היינט ווייסן מיר אז עס איז אסאך גרעסער. דאס זעלבע פאר היסטאריע. דאס איז „גילוי סודות התורה” – די וועלט איז גרעסער געווארן פאר מענטשן.
נישט אלע מענטשן דארפן דאס – אסאך קענען ווייטער גלויבן אין פשוט פשט. אבער ווער עס האט די כלים, ווער עס קען פארשטיין אז וואס מען האט אים געזאגט אין פשוט פשט איז נאר לויט די קליינע כלים וואס זיין עלטער-עלטער-זיידע האט געהאט דארט אמאל אין מצרים – דער קען קוקן טיפער.
—
דער זוהר׳ס מוסר: די תורה איז גרעסער פון דיין קאפ
וואס מיר זעען פון דער תורה איז לויט אונזער קליינקעפיגקייט. דער אייבערשטער האט זיך אראפגעלאזט, רעדט א תורה וואס יעדער קען פארשטיין. א נארמאלער מענטש קען נישט פארשטיין מער ווי אפאר טויזנט יאר – און די תורה רעדט פון אפאר טויזנט יאר. דער סייקל פון מעשה בראשית, אבות, יציאת מצרים, משיח – דאס איז נאר איין קליינע זאך וואס דו קענסט זען. דער אייבערשטער איז אסאך גרעסער, און די תורה איז אסאך גרעסער.
עס איז דא א פירוש אויף דער תורה וואס רעדט פון אסאך גרעסערע סייקלס – בדרך רמז, בדרך דרש, בדרך סוד. און נאך גרעסערע פירושים וואס נעמען פון נאך גרעסערע סייקלס – וואו די תורה רעדט בכלל נישט פון עולם העשיה, נאר פון מלאכים, פון אצילות.
דער זוהר שעלט שטארק אויס דעם וואס זאגט “אין בתורה אלא פשט.” ווער ס׳זאגט אז ער ווייסט דעם פשט פון דעם פשט און דאס איז די גאנצע אמת – נישט נאר איז ער כופר אין גדולת התורה (ער מיינט אז די תורה איז אזוי קליין ווי זיין קאפ), ער איז אויך א ריזיגער בעל גאוה.
אבער אויך דער אנדערער עקסטרעם איז פאלש: א איד דארף גלייבן אז זיין פשט וואס ער פארשטייט – דאס איז זיין חלק אין תורה, דאס איז וואס דער אייבערשטער האט אים געגעבן, און ער דארף עס נעמען ערנסט. א מענטש וואס נעמט נישט ערנסט וואס ער פארשטייט איז סתם א לולב. די תורה איז ווי א קאליידאסקאפ – זי ווייזט זיך פאר דעם מענטש לויט זיין הבנה. דער אייבערשטער האט על מנת כן געגעבן די תורה – אז מענטשן זאלן קוקן און זען אז ער האט באשאפן די וועלט אין זעקס טעג, אין זעקס טויזנט יאר, עס שטימט פערפעקט, עס מאכט סענס אין זיין קאפ, און דאס איז אן אמת׳דיגער חלק אין תורה. אבער צו זאגן אז דאס איז די גאנצע תורה – דאס איז אפיקורסות.
—
ספר התמונה, דער רמב״ן, דער רשב״א: שמיטות און מתן תורה
די ראשונים האבן ממש אזוי געזאגט. ספר התמונה, דער רמב״ן, דער רשב״א – זיי האבן אלע געגלויבט אז ווען מען דערציילט אז אין שנת ב׳ אלפים תמ״ח איז געווען מתן תורה, מיינט דאס: ב׳ אלפים תמ״ח פון דער צווייטער שמיטה. עס איז שוין געווען איינמאל א גאנצע וועלט מיט מתן תורה פארדעם, און עס קען נאך זיין נאכדעם. און דא איז דא א געוויסער כלל: נאך צוויי טויזנט יאר פון א וועלט, בערך, קומט א מתן תורה.
זיי האבן אזוי געטראכט, און עס מאכט אסאך סענס. פארשטייט זיך, עס איז „חוץ לידיעה” – מיר האבן נישט עכט געזען די פריערדיגע שמיטות, ווייל מיר זענען נישט דארט געבוירן געווארן. אבער טראכט די אנאלאגיע פון דעם סייקל פון א מענטש – מאכט עס טאטאל סענס אז דא איז א סדר, א זאך וואס מען קען יא פארשטיין. דער פשט איז נאר: עס איז אזא גרויסער סייקל אז מיר זעען נאר איינמאל דערפון, ממילא זעט עס אויס ווי אן איינמאליגע זאך. אבער ווען דו וואלסט געקענט קוקן פון דער פערספעקטיוו פון גאט, פון א מלאך, פון עפעס וואס ווייסט אסאך גרעסער – וואלסטו געזען אז מתן תורה מאכט אויך סענס.
—
די גאונות פון די מקובלים: פון גרויסע סייקלס צו קליינע
די מקובלים, די מתעמקים, האבן זיך געוואגט – אפשר האבן זיי נישט געטארט, א מענטש טאר נישט קוקן צו פיל – אבער זיי האבן געהאט די יכולת און די אמת׳קייט צו קוקן אויף דער וועלט אזוי ווי זי איז. „כאלף שנים בעיניך” – זיי קענען קוקן אויף אלע שמיטות צוזאמען, כמעט פון דער פערספעקטיוו פון שער החמישים, וואס קען זען אלעס אויף איינמאל. און זיי האבן אונז פארציילט: מתן תורה איז נישט קיין איינמאליגע זאך, עס איז א שטענדיגע זאך, א זאך וואס מען קען זיך קאכן דערין און מען קען עס ארויסהאבן.
און נאכדעם, ווען זיי האבן געזען די גרעסערע סייקלס, האבן זיי עס אראפגעלייגט אויך אין די קלענערע. דאס הייסט: יעדע זומער, יעדע תקופת סיון, קומט א נייע אור פון תורה אויף דער וועלט. דאס איז „בזהר אנפין” – דער פרטות׳דיגער וועג ווי דער סייקל ארבעט. פונקט אזוי ווי נאך זעקס און צוואנציג דורות אין דער וועלט איז געווארן א גרויסע מתן תורה אויף הר סיני, אזוי יעדע יאר נאך חודש אייר, נאך זיבן וואכן – וואס שטימט בערך דער חשבון ענליך צו זעקס און צוואנציג דורות – קומט מתן תורה, קומט שבועות.
שבועות איז א נאטורליכע זאך. נישט „נאטורליך” אין דעם זין אז יעדער גוי ווייסט דערפון – נישט יעדער טיפש ווייסט דערפון, ווייל ער פארשטייט נישט די גרעסערע סייקלס פון נאטור, ער קען נאר זען וואס ער זעט. אבער דער וואס קוקט יא גרעסער, זעט עס.
—
דער חילוק פון שבת און יום טוב: שער החמישים
אונז האבן געפרעגט פריער: אויב מתן תורה און אלע זאכן זענען אויך נאטורליכע זאכן וואס חזר׳ן זיך איבער יעדע יאר – וואס איז דער חילוק פון שבת און יום טוב, פון טבע און נס? איין תירוץ איז שוין געזאגט געווארן: נס איז א גרעסערער סייקל. אבער אמת׳דיג, די הבנה ביז יעצט איז נאר די הבנה פון „שבת שבתוך הספירה” – שבע שבתות, יעדע וואך איז דא א בחינת שבת, דאס איז די שבת של ימות טובים, של הספירה.
אבער עס איז דא אויך שער החמישים. שער החמישים איז מסביר געווען ווי די גאנצע זאך איז נאר איין זאך – „כל התורה כולה ענין אחד”. יא, די גאנצע תורה גייט היסטאריע פון בראשית ביז עזרא, זייער גוט – אבער עס איז דא נאר איין ווארט, מען קען עס זאגן אויף איין סעקונדע, מען קען די גאנצע זאך איבערפארשטיין למפרע.
—
תורה איז „למעלה מן הסייקל” – וואס מיינט דאס?
אין דער זעלבער וועג איז דא נאך א הבנה וואס מתן תורה מיינט ווען מען זאגט אז די תורה איז העכער פון טבע, אז די מצוות זענען „למעלה” – „עולם השמיני”. דאס קומט פון שמיטה ויובל, פון מתן תורה וואס איז דער יום החמישים – פונקטליך די זאך וואס קומט נאך דער גאנצער סייקל, וואס איז למעלה פון דער גאנצער סייקל.
קיינער זאגט נישט אז אלעס אין תורה איז אין א סייקל – עס שטייט יא היסטארישע זאכן, ווי דער צענזוס פון נשיאים, וואס איז נאר איינמאל געזאגט געווארן, איינמאל, נישט אין א סייקל – דאס הייסט מען קען עס נישט פארשטיין.
שער החמישים לויט דעם בעל שם טוב: נאך א סייקל
לויט ווי דער בעל שם טוב האט אויסגעלערנט, מיינט „למעלה מן הסייקל” אז עס איז די השגה פון נאך א סייקל – אזוי ווי יובל. עס איז דא א מחלוקת צו שנת היובל עולה מן המנין – וואס האט צו טון מיט דער זעלבער חקירה צו כתר איז פון די ערשטע ספירות. עס איז אלעס די זעלבע אידעע.
אבער לאמיתו של דבר, ווען מען זאגט „למעלה מן הסייקל”, מיינט מען צו זאגן: למעלה מהבנתנו. עס מיינט נישט אז עס איז נישט אמת׳דיג דא א סדר – עס מיינט נאר אז מיר, קליינע מענטשן, פארשטייען עס נישט. אזוי ווי דער רמב״ם זאגט וועגן טעמי המצוות: עס איז דא וואס זאגן אז די מצוות האבן נישט קיין טעם, עס איז דא וואס זאגן אז זיי האבן א טעם אבער „בחכמתו של הקדוש ברוך הוא” – נישט אונזער חכמה. דאס איז אנדערש ווי צו זאגן אז עס האט נישט קיין טעם, אז עס איז סתם רענדאם, אז עס איז ביסודו אן א טעם.
—
שם הוי״ה: נצחיות מיינט נישט „אייביג אלט” – עס מיינט „אלעמאל הווה”
די שאלה אויף שם הוי״ה
עס שטייט אין שלחן ערוך אז דער אייבערשטער איז „היה הווה ויהיה” – דאס איז איינע פון די כוונות פון שם הוי״ה. כל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא, כל התורה כולה אחד – שטייט אין ספר ברית מנוחה – די גאנצע תורה איז דער פירוש אויף די ד׳ אותיות י-ה-ו-ה. די תורה ברענגט בעסער ארויס דעם שם.
די שאלה: אויב הוי״ה טייטשט „היה הווה ויהיה” – „השם מלך, השם מלך, השם ימלוך” – פארוואס שטייט עס בעיקר הווה? עס שטייט נישט מיט א י׳ (עבר), עס הייבט זיך נישט אן „היה”. עס שטייט נישט נאר „יהיה” (עתיד). עס שטייט בעיקר מיט א ו׳ – און די ו׳ איז זייער וויכטיג, די ו׳ איז דער סדר העולם, דאס איז א זייער גרויסע עמקות – אבער בעיסיקלי שטייט עס הווה, מיט א י׳: דער וואס איז הווה תמיד.
דער תירוץ: א נייע הבנה אין נצחיות
דער עולם – מענטשן, דער שכל פון אדם – האט א ביסל
א ביסל א טעות אין וואס „נצחיות” מיינט. פאר אונז, „אייביג” מיינט: זייער אלט, עס ווערט יעדן טאג עלטער, עס איז אלעמאל געווען און עס גייט אלעמאל זיין. מיליאנען יארן אין דער פארגאנגענהייט, מיליאנען יארן אין דער צוקונפט, און אויך יעצט. דאס איז ווי מיר מיינען „דבר נצחי” – „היה הווה ויהיה” – דריי זאכן.
דער אמת אבער איז – און דאס שטייט אין ספרים, דאס איז נישט קיין חידוש, יעדער וואס האט געלערנט חב״ד למשל רעדט וועגן דעם יסוד אסאך – אז הוי״ה-נצחיות מיינט: עס איז אלעמאל הווה. פארדעם הייסט עס „הווה” און נישט עתיד און נישט עבר. אין אנדערע ווערטער: א זאך וואס ווערט נישט אלט און ווערט נישט ניי. מען קען עס רופן „נישט חידוש”, אדער מען קען עס רופן „חידוש תמיד” – עס איז נאר א שאלה פון לשון, אבער די כוונה איז די זעלבע זאך.
נצחיות = פרעזענס, נישט עטערניטי
א חבר זאגט: מען דארף נישט טרענסלעיטן „נצחיות” אדער „היה הווה ויהיה” אויף eternity – מען דארף עס טרענסלעיטן אויף presence. וואס איז די כוונה?
—
דער חילוק צווישן א דבר שבזמן און א דבר נצחי
א זאך וואס ליגט אין צייט – אין די סייקלס פון עולם העשיה, עולם הטבע, און אפילו העכערע עולמות וואס האבן זייערע אייגענע סייקלס – איז א זאך וואס אירע חלוקים אין צייט זענען מחולק זה מזה. דער מענטש פון נעכטן איז נישט פונקטליך דער זעלבער ווי דער מענטש פון היינט. יא, ער האט א שייכות, ער איז נישט א גאנץ אנדערער – אבער ער איז אויך נישט גאנצן דער זעלבער. ער איז נתחלק אין צייט, פונקט אזוי ווי ער איז נתחלק אין מקום: א ביסל פון מיר איז אויף דער לינקער זייט, א ביסל אויף דער רעכטער זייט, איך האב parts אין place – און גענוי אזוי האב איך parts אין time. יעדע לעבעדיגע זאך וואס האט א סייקל – געבוירן ווערן, לעבן, שטארבן – איז צעטיילט אין היה, הווה, ויהיה.
דאס ברענגט ארויס א טיפע באגרענעצונג: ווען דו טרעפסט א מענטש, טרעפסטו אים נישט אינגאנצן. דו הערסט מיין שיעור היינט – אבער דו הערסט נישט נעכטנ׳ס שיעור, נישט מארגנ׳ס שיעור. דו קענסט נאר א שטיקל צייט פון מיר. ווילסט מיך אינגאנצן קענען? מוזטו זיין געבוירן מיט מיר ביז׳ן שטארבן, יעדע מינוט. ווייל א מענטש׳ס מציאות איז מחולק אין זמן. די הווה פון אדם הנברא איז אלעמאל חסר – עס פעלט דער עבר און דער עתיד. קיינמאל בין איך נישט אינגאנצן פרעזענט מיט דיר אין דעם מאמענט – מצד מיין גוף, מצד בינה וואס ציילט אין צייט.
—
א דבר נצחי איז אלעמאל הווה – אלעמאל אינגאנצן פרעזענט
א דבר נצחי – חכמה באופן כללי, כל שכן דער אייבערשטער אליינס, אבער אפילו די תורה וואס איז „נאר” א פירוש אויף גאט – איז א זאך וואס איז אלעמאל הווה, אלעמאל present. ער איז נישט צעטיילט אויף חלוקים אין צייט. אלע זיינע חלוקים כביכול – די היה, די הווה, די יהיה – זענען איינס. ס׳איז נישטא קיין שום part פון אים וואס גייט ארויס.
וודאי, אין אונזער הבנה – אין בינה – ווערט די תורה צוטיילט אויף צייט, ווערט זי קליין. אבער די תורה באשר היא, די חכמת אלקים באשר היא, אזוי ווי זי איז אינגאנצן – ווען דו טרעפסט היינט א דבר תורה און לערנסט עס לשמה, נישט פראקטיש, נישט נאר וויאזוי מ׳דארף עס פארשטיין, נאר דו כאפסט די חכמה שבו – האסטו די נקודת מתן תורה, דעם שער החמישים שבו.
—
שער החמישים: דער מקום הייחוד פון חכמה ובינה
שער החמישים איז, לויט קבלה, דער פלאץ וואו בינה רופט אן אין חכמה – דער מקום הייחוד של חכמה ובינה. מאל באלאנגט ער פאר בינה, אבער דער פופציגסטער שער איז דער נקודה וואו זיי קאנעקטן זיך. דער אריז״ל רופט עס מיט דעם פסוק: „נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה, לא הדריכוהו בני שחץ ולא עדה עליו שחר, ואיה החכמה מאין תמצא ואיזה מקום בינה” – קיינער קען עס נישט וויסן. דארט קאנעקטן זיך די ל״ב נתיבות חכמה מיט די מ״ט שערי בינה. דאס איז די נקודה.
—
אין דעם נקודה איז נישטא „אמאל”
אין דעם שער החמישים, ווען מ׳לערנט א דבר תורה בבחינת אלוקות שבו, בבחינת אמת שבו – איז עס נישט אפגעהאקט פון אלע אנדערע חלקי התורה. דער בעל שם טוב זאגט: „הלומד מכווני אותיות אחדות” – ער לערנט עס בבחינת אחדות, דעמאלטס האט ער די גאנצע תורה שוין געלערנט. דער בעל שם טוב ברענגט א לשון פון מקובלים הקדמונים: „תופס בחלקו אחדות – תופס בכולו”. אחדות איז אזא סארט זאך וואס מ׳קען נישט אנכאפן א חלק – ס׳האט נישט קיין חלוקים, נישט אין פלאץ און נישט אין צייט. ווען דו ביסט היינט אין מתן תורה, ביסטו די גאנצע מתן תורה.
—
דער משל פון תפילה: שכינה טיילט זיך נישט
ווען א מענטש דאוונט עומד לפני השכינה, און זיין חבר דאוונט אויך עומד לפני השכינה – האט זיך צוטיילט די שכינה? ניין. איז געווארן מער שכינה? אויך נישט. ביידע דאווענען פאר די גאנצע שכינה, פאר די גאנצע אלוקות. דאס איז „ה׳ אחד” – איינע פון די בעיסיק יסודות האמונה.
—
דער חילוק צווישן גוף און חכמה אין מקום
די סתירה וואס מ׳קען פרעגן – ווי קען עס זיין אינגאנצן איבעראל? – איז נאר א סתירה אויף דברים גשמיים, אויף דברים פון בינה ולמטה, זאכן וואס צוטיילן זיך אין צייט. אבער זאכן וואס זענען נישט צוטיילט אין צייט זענען אלעמאל אינגאנצן איבעראל.
דער משל: מיין האנט איז תופס מקום – זי איז נאר אויף דער רעכטער זייט, נישט אויף דער לינקער. אין א געוויסן זין איז זי קאנעקטעד צום גאנצן גוף, אבער ס׳איז נישט קיין אחדות שלימה. אבער חכמה – דער חלק הכללי שבנפש – ווען זי איז דא, איז זי אינגאנצן איבעראל: אין דער האנט שבחכמה איז דא פונקט אזויפיל חכמה ווי אין די פיס, ווי אין דעם קאפ. ס׳איז די גאנצע חכמה איבעראל גלייך.
—
„כולה תורת ה׳ תמימה” – דער סוד פון אחדות שבתורה
דאס איז דער סוד פון וואס מיר זאגן אז די גאנצע תורה איז שמותיו של הקב״ה. דער רמב״ם זאגט: „ואין בחוקות לא תתן תמנו פחות קדושה מוישמע ישראל, כי כולה תורת ה׳ תמימה וקדושה וטהורה”. דאס מיינט: אויב מ׳לערנט עס אויף דעם אופן – אויב מ׳פארשטייט די אחדות שבתורה, דעם שער החמישים שבתורה – דעמאלטס איז מען נישט איינמאל א חלק בזמן, נאר אלעמאל אינגאנצן.
[זייט-באמערקונג: בעל שם טוב׳ס תורות וועגן לערנען]
דער בעל שם טוב האט געזאגט „לובן חברי עד סוף” – די ריכטיגע וועג פון לערנען תורה. ס׳איז דא אסאך תורות פון בעל שם טוב וואס גייען אויף דער נקודה – נישט נאר וועגן תפילה, נאר אויך וואס איז פשט אין תורה, וואס איז די זעלבע אותיות נאר מלמעלה למטה. דער יסוד איז דער זעלבער.
—
סיכום און ברכה
דאס אלעס איז זייער איידעלע נקודות – אבער דער עיקר איז: ווען מ׳האט די תורה אזוי ווי זי איז דעיו – האט מען זי איינמאל און אלעמאל אויף דער זעלבער צייט. די תורה איז נישט א זאך וואס איז געווען אמאל און מ׳געדענקט עס – זי איז א זאך וואס איז אלעמאל הווה, אלעמאל פרעזענט, אלעמאל אינגאנצן דא. ווען מ׳לערנט א דבר תורה בבחינת חכמה, בבחינת אחדות, בבחינת שער החמישים – איז מען אין מתן תורה ממש, נישט א זכרון פון מתן תורה, נאר מתן תורה גופא.
דאס איז דער תירוץ אויף דער סתירה פון אנהייב: מנחה חדשה און מתן תורה זענען נישט צוויי באזונדערע זאכן – זיי זענען איין זאך. די תבואה חדשה וואס קומט יעדע יאר אין א סייקל, און די תורה וואס איז נצחי – זיי טרעפן זיך אין שער החמישים, וואו דער סייקל פון טבע (בינה, מ״ט שערים) טרעפט זיך מיט דער נקודה וואס איז למעלה מן הסייקל (חכמה, ל״ב נתיבות). דער פופציגסטער טאג איז דער מקום הייחוד – וואו חדש און נצחי, וואו טבע און תורה, וואו סייקל און איינמאליגקייט, ווערן איינס.
מיר זאלן אלע זוכה זיין צו דער תורה, צו פארשטיין, צו האבן א חכמה און א השגה אין דער תורה אויף דעם אופן.
תמלול מלא 📝
ערב שבועות: דער סוד פון “שבע שבתות תמימות” – סייקלס פון טבע קעגן איינמאליגקייט פון היסטאריע
הקדמה: דער קעפסטאון פון די זיבן-וואכן סעריע
רבותי, ס׳איז ערב שבועות. גייען מיר יעצט אויספירן א שטיקל, דער קעפסטאון שטיקל פון די קליינע סעריע וואס אונז האבן געלערנט די לעצטע זיבן וואכן, וואס דאס איז דער סוד פון “שבע שבתות תמימות” [שבע שבתות תמימות: זיבן גאנצע וואכן, די ספירת העומר צווישן פסח און שבועות].
מיר האבן געלערנט אז דאס איז דער סוד פון “כל ימות עולם” [כל ימות עולם: אלע טעג פון דער וועלט], ווי דער רמב״ן [רמב״ן: רבי משה בן נחמן, נחמנידעס, 1194-1270] האט געזאגט. מיר האבן געלערנט אז דאס איז דער סוד פון די סדר, די מעגל, די סירקוט, די סייקל וואס די וועלט דרייט זיך, וואס די מילא דרייט זיך עס סיי בכלל, אין די גרעסטע וועלט, וואס דאס איז די עיקר צו פארשטיין די גאנצע וועלט, די גרעסטע סירקלס פון די וועלט, וואס די וועלט דרייט זיך און זי קומט אלעמאל צוריק צו די אנהייב. און דאס איז די גאנצע סדר פון היסטאריע, פון כל ימות עולם.
און ווי אזוי ס׳איז דא אין יעדע טאג, אדער אין יעדע וואך, אדער אין יעדע טאג וואס ווייזט פאר א גאנצע אנדערע וואך, מער בכללות, א גאנצע שער, א גאנצע עולם וואס מ׳קען עפענען צו פארשטיין א גאנצע נייע וועג צו פארשטיין אלעס.
דער פופציגסטער טאג: מנחה חדשה לה׳
איז פיינעלי קומען מיר אן לקראת היינט ביינאכט, קומט אן “שבע שבתות תמימות תהיינה” [שבע שבתות תמימות תהיינה: זיבן גאנצע וואכן זאלן זיין], יא. ס׳איז אן אינטערעסאנטע פשט אז מ׳דארף ווארטן פאר א גאנצע טאג, נישט ווארטן בין השמשות [בין השמשות: צווישן זון-אונטערגאנג און נאכט], וואס וועט זיין גאנצע זיבן וואכן, נישט פארפאסן, און אנקומען צו “עד ממחרת השבת השביעית” [עד ממחרת השבת השביעית: ביז דעם טאג נאך דער זיבעטער שבת], וואס דאס איז די פופציגסטע טאג, וואס דעמאלט “והקרבתם מנחה חדשה לה'” [והקרבתם מנחה חדשה לה׳: און איר וועט ברענגען א נייע מנחה-קרבן פאר השם], מ׳ברענגט א נייע מנחה, די מנחה פון שתי הלחם [שתי הלחם: די צוויי ברויטן], די לחם פון די נייע תבואה [תבואה: קארן, געטריידע]. מ׳מאכט עס חמץ [חמץ: געזויערט], מ׳מאכט תנופה [תנופה: שווינגען, א סארט עבודה אין בית המקדש] מיט דעם, מ׳ברענגט א נייע קרבן, א חידוש [חידוש: עפעס נייעס], א נייע חידוש, א דבר חדש [דבר חדש: א נייע זאך].
מ׳האט שוין געברענגט א קליינע חידוש האט מען שוין געברענגט אין פסח, יא, “ובקצרכם את עומר ראשית קצירכם” [ובקצרכם את עומר ראשית קצירכם: און ווען איר וועט שניידן דעם עומר, דעם ערשטן פון אייער שניט], די אנהייב פון די קציר [קציר: שניט, האַרוועסט], אזויווי די אשכולות הקציר [אשכולות הקציר: די בינדלעך פון דער שניט], זכר לעבודת הקציר [זכר לעבודת הקציר: א זכר צו דער ארבעט פון דער שניט], האט מען געברענגט א שטיקל עומר שעורים [עומר שעורים: אן עומר-מאָס פון גערשטן], מ׳האט אויך געמאכט פון דעם א תנופה לפני ה׳ [תנופה לפני ה׳: שווינגען פאר השם].
און יעצט ביי די פופציגסטע טאג ברענגט מען א ממש, ס׳הייסט ממש חדש [חדש: ניי], די גמרא [גמרא: דער תלמוד] רופט זיך עס אז דאס איז מתיר חדש למזבח [מתיר חדש למזבח: דערלויבט נייע תבואה פאר׳ן מזבח], מ׳ברענגט פון די נייע תבואה וואס איז ניי געוואקסן און מ׳מאכט פון דעם א גאנצע ברויט, און דאס ברענגט מען ביום החמישים [ביום החמישים: אויפן פופציגסטן טאג].
די סתירה: חדש קעגן תורה שלא תשתנה
יעדער איינער ווייסט אז דער יום החמישים איז אויך דער יום מתן תורה [יום מתן תורה: דער טאג פון געבן די תורה], דער טאג וואס מ׳איז עולה [עולה: גייט ארויף] צו הר סיני [הר סיני: באַרג סיני] און מ׳באקומט די תורה, וואס אויף דעם איז אויך דא א שייכות צו א זאך פון חידוש.
ס׳איז דא ווי א שטיקל סתירה [סתירה: ווידערשפרוך] צווישן די צוויי ענינים [ענינים: ענינים, טעמעס] לכאורה [לכאורה: אויף דעם ערשטן בליק]. פארשטייט זיך יעדער איינער גייט לייכט דזשאמפן און זאגן די תירוץ [תירוץ: ענטפער], אבער מ׳דארף דא אסאך מעמיק זיין. ס׳איז דא לכאורה א סתירה צווישן די צוויי ענינים פון די יום טוב [יום טוב: פייערטאג].
ענין א׳: יום הביכורים – מנחה חדשה
פשט איז דער ענין, דער יום, דער עיקר איז יום הביכורים [יום הביכורים: דער טאג פון די ערשטע פירות]. יא, ביכורים [ביכורים: ערשטע פירות] איז א טייטש ראשית [ראשית: ערשטע, אנהייב], מ׳הייבט אן צו ברענגען ביכורים פון אלע פירות וכו׳, אבער בעיקר ביכורים מיינט אליין די שתי הלחם, מ׳ברענגט ביכורי מעשיך [ביכורי מעשיך: די ערשטע פון דיינע ארבעטן], און מ׳ברענגט די אנהייב, די ערשטע לחם וואס איז געוואקסן, די ערשטע ווייץ, די ערשטע תבואה וואס מ׳ברענגט פון איר א קרבן מנחה [קרבן מנחה: א מעל-קרבן] פאר׳ן אייבערשטן אין בית המקדש [בית המקדש: דער הייליגער טעמפל]. דאס איז אבער, די ווארט הייסט חדש, דער עיקר נאמען וואס דאס האט איז חדש, מנחה חדשה.
ענין ב׳: זמן מתן תורתנו – חוקת עולם
און אין דעם טאג פייערט מען די תורה, דאס וואס די אידן האבן מקבל געווען [מקבל געווען: אנגענומען], זמן מתן תורתנו [זמן מתן תורתנו: די צייט פון געבן אונזער תורה] ווי ס׳שטייט אין סידור [סידור: געבעט-בוך], דאס וואס די אידן האבן מקבל געווען די תורה אין דעם טאג. און דאס איז די תורה אחת [תורה אחת: איין תורה], חוקה אחת יהיה לכם [חוקה אחת יהיה לכם: איין געזעץ זאל זיין פאר אייך], חוקת עולם [חוקת עולם: אן אייביגע געזעץ], אזויווי דער רמב״ם [רמב״ם: רבי משה בן מימון, מיימאנידעס, 1138-1204] ברענגט אין יסודי התורה פרק ט׳ [יסודי התורה: גרונדלאגן פון דער תורה], חוקת עולם, דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה לעד ולעולמי עולמים [דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה לעד ולעולמי עולמים: א קלארע און אויסדריקלעכע זאך אין דער תורה אז זי איז א מצוה פאר אייביג און פאר אייביגע צייטן], א זייער אלטע תורה, ס׳איז לעד ולעולמי עולמים. ס׳איז די תורה, דאס איז, אויף דעם טאג האט זיך אנגעהויבן די תורה, פייערט מען דעם טאג, מ׳מאכט א מצב דערפון, מ׳רעדט דערוועגן, אז דאס איז דער פארקערט פון חדש.
יא, בפשטות [בפשטות: אין דער פשוט׳ער מיינונג], דער פשטות׳דיגער טייטש פון מתן תורה איז אז דאס איז די תורה, ס׳טוישט זיך נישט, לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו [לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו: דו זאלסט נישט צולייגן צו אים און נישט אראפנעמען פון אים], מ׳לייגט נישט צו און מ׳נעמט נישט אראפ, דאס איז די תורה, און ס׳איז נישט א נייע תורה יעדע יאר.
די שארפע פארמולירונג פון דער סתירה
אין אנדערע ווערטער, לאמיר זיין קלאר, אין אנדערע ווערטער, ווען מ׳וויל מנסח זיין [מנסח זיין: פארמולירן] די שאלה אין די לענגווידזש פון די שמועסן וואס מיר האבן געהאט וועגן די סייקלס פון די וועלט, תורה איז נישט אין די סייקל.
ביי מתן תורה איז דא א סייקל, יעדע יאר קומט די זעלבע ווינטער און די זעלבע זומער קומט פריש, יא, מ׳קען עס רופן די זעלבע, מ׳קען עס אבער רופן א נייע. מנחה חדשה פשט איז ס׳קומט א נייע ווינט, א נייע זומער, א נייע זמן הקציר, א נייע זמן וואס ס׳קומט א נייע תבואה, פון דאס ניי ברענגט מען עס איבער.
דער יסוד: סייקלס פון טבע קעגן איינמאליגקייט פון היסטאריע
טבע = סייקל = פארשטענדליך
דאס איז אין די סייקל וואס מ׳רופט די טבע [טבע: נאטור], יא, דאס איז מעגל הטבע פון זיבן מאל זיבן, דאס איז דאך די טייטש, יא, זיבן מאל זיבן גייט עס מיט א סייקל, און די סייקל רופט מען זיבן, יא, מ׳קען טראכטן ווינקליך וויאזוי די סייקל פון די תבואה איז זיבן, אבער על כל פנים [על כל פנים: אויף יעדן פאל], סייקל הייסט זיבן, איז די סייקל פון די וועלט, ששת ימים ויום השביעי [ששת ימים ויום השביעי: זעקס טעג און דער זיבעטער טאג], און ס׳קומט יעדע וואך צוריק, יעדע יאר צוריק, די זעלבע, א גאנצע נייע אבער קען מען עס זאגן, ס׳איז א נייע חידוש העולם [חידוש העולם: דערנייערונג פון דער וועלט], אזויווי מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית [מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית: ער דערנייערט אין זיין גוטסקייט יעדן טאג דעם מעשה בראשית].
וואס איז די פשוט׳ע טייטש פון די מאמר [מאמר: אויסזאגונג] וואס מ׳זאגט ביי ברכות יוצר [ברכות יוצר: די ברכות פון “יוצר אור”]? אז יעדן טאג קומט אינדערפרי נאכאמאל די סייקל, די זון איז ארויפגעקומען די ערשטע מאל אין ששת ימי בראשית [ששת ימי בראשית: די זעקס טעג פון שאפונג] ביום הרביעי [ביום הרביעי: אויפן פערטן טאג], און יעדן טאג קומט זי ארויף, די זעלבע זאך איז דא ביי תקופות השנה [תקופות השנה: די סיזאנען פון יאר], וואס דאס איז א חידוש מעשה בראשית. די זעלבע יעדע יאר קומט פון די פריש די תבואה, די ערשטע תבואה קומט פון פריש יעדע יאר, ס׳איז א נייע יעדע יאר.
מ׳קען עס רופן א נייע און אויך די אלטע, ווייל ס׳איז די זעלבע סייקל, ס׳איז חוזר חלילה [חוזר חלילה: קערט זיך איבער אומעטום] א גאנצע צייט, אבער ס׳איז א סייקל וואס ס׳איז דא אין דעם מעשה חדשות [מעשה חדשות: נייע זאכן], ס׳איז דא אין דעם מעשה חדשות אין א חזרה [חזרה: איבערחזרונג], ס׳איז חדשות וואס געשעט פון חזרה פון א סייקל, ס׳ווערט נאכאמאל די זעלבע מעגל, די זעלבע סייקל ווערט נאכאמאל.
היסטאריע = איינמאליג = נישט פארשטענדליך
ווען אונז רעדן אבער אפילו פון יציאת מצרים [יציאת מצרים: דער אויסגאנג פון מצרים], פון מתן תורה, איז פשוט אז די גאנצע ווארט פון רעדן וועגן דעם איז אז ס׳איז נישט אין א סייקל. מ׳קען עס רופן היסטאריע. מ׳קען זאגן היסטאריע איז די סתירה פון אים. היסטאריע איז א פראבלעם צו לערנען. פארוואס? ווייל מ׳קען עס נישט פארשטיין.
וואס מיינט “פארשטיין”?
וואס מיין איך צו זאגן? איך זאג א יסוד׳דיגע ווארט וואס זאגן אלע אחרונים [אחרונים: שפעטערע רבנים און מפרשים], איך ווייס נישט וויפיל אידן רעדן וועגן דעם, אבער די חוקרים [חוקרים: פארשער] אחרונים, מפרשים [מפרשים: קאמענטאטארן], וואס ברענגען ארויס די סוגיא [סוגיא: טעמע] פון היסטאריע, זענען זיי מסביר [מסביר: דערקלערן] אזוי עלמא [עלמא: די וועלט]. היסטאריע איז די לימיט פון זאכן וואס מ׳קען זיי נישט פארשטיין. פארוואס? ווייל ס׳איז געשען נאר איין מאל, ולא יעבור [ולא יעבור: און ס׳גייט נישט ווייטער], ולא יוסף [ולא יוסף: און ס׳לייגט נישט צו], כל הגדה ולא יוסף [כל הגדה ולא יוסף: די גאנצע דערצייל און ס׳לייגט נישט צו]. ס׳גייט נישט ווייטער.
וואס מיין איך צו זאגן? איך מיין צו זאגן אזוי: די טבע, דאס איז וואס מ׳קען פארשטיין. אזוי ווי אונז זאגן, די בעיסיק, די ערשטע טבע, און אפשר די ערשטע סייענס, איז די סייענס פון די סיזענס. מענטשן זעען אז ס׳קומט יעדע יאר צוריק די זון, די לבנה [לבנה: לבנה], די שטערן, ס׳גייט אין א סייקל, און פון דעם וואקסט יעדע יאר צוריק. דאס איז א זאך וואס מ׳קען פארשטיין. מ׳קען זאגן מ׳קען עס פרעדיקטן, מ׳קען פארשטיין אז ס׳קומט יעדע יאר פון פריש.
פארשטייט זיך, מ׳דארף טון עבודת השם [עבודת השם: דינסט פון השם], מ׳דארף טון תשובה [תשובה: אומקער] כדי ס׳זאל געלונגען די גשמים [גשמים: רעגן] פון די יאר. ס׳איז דא אין דעם א דין [דין: משפט], בראש השנה כל באי עולם נידונין [בראש השנה כל באי עולם נידונין: אין ראש השנה ווערן אלע וואס קומען אין דער וועלט געמשפט], אלעס פיין און וואויל. אבער די דין איז א זאך וואס מ׳פארשטייט. ס׳איז נישט קיין דבר שלמעלה מן הזמן [דבר שלמעלה מן הזמן: א זאך וואס איז העכער פון צייט], ס׳איז נישט קיין זאך וואס האט נישט אין אים קיין סייענס. סייענס דאך טייטש מ׳מאכט כללים [כללים: פרינציפן]. און וואס טייטשט פארשטיין? פארשטיין מיינט אזוי ווי אונז האבן גערעדט לעצטע וואך. פארשטיין מיינט אז מ׳קען מאכן פון דעם א כלל.
איך קען זאגן באופן כללי [באופן כללי: אין א גענעראלן אופן] איז דא א חכמה [חכמה: וויסנשאפט], “עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו” [עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו: נאך אלע טעג פון דער ערד, זייען און שניידן און קעלט און היץ און זומער און ווינטער און טאג און נאכט וועלן נישט אויפהערן]. ס׳איז דא די סייקל, ס׳איז דא א סדר, איך קען מאכן א כלל. דאס וואס דו זעסט יעדע מאל, ס׳איז התחדשות [התחדשות: דערנייערונג] טאקע, און די פרטים [פרטים: פרטים, דעטאלן] איז התחדשות, אבער באופן כללי איז דא דברי חכמה [דברי חכמה: ווערטער פון חכמה], מ׳קען עס פארשטיין כסדר [כסדר: לויט דעם סדר].
טבע און סייענס
דאס איז די טייטש פון טבע, וואס אונז רופן טבע, אדער וואס אונז רופן די נעטשרעל וועלט, וואס איז א סייקל. און ממילא [ממילא: דערפון] איז דא אין דעם א סייענס, ס׳איז דא אין דעם א ידיעה [ידיעה: וויסן], מ׳קען עס וויסן, ווייל ס׳חזר׳ט זיך איבער. אזוי ווי אונז זאגן, ווייל ס׳חזר׳ט זיך איבער איז אויך דא א נייע יעדע יאר, ווייל ס׳חזר׳ט זיך איבער. אז עס חזר׳ט זיך איבער, דאס מאכט א נייע, ס׳איז אפשר א נאכאמאל, דו קענסט עס רופן א קאפי, איך ווייס נישט צו ס׳איז א קאפי, נאכאמאל די זעלבע זאך, אבער נאכאמאל, נישט נאכאמאל ווי א חידוש לגמרי [חידוש לגמרי: א גאנצער חידוש], נישט נאכאמאל אומפרידיקטעבל, נאכאמאל פרידיקטעבל לויט א סדר.
דאס איז די נושא [נושא: טעמע] פון נעטשער, פון טבע, וואס די סייקלס, וואס אלע סייענס, די הבנות מרובים [הבנות מרובים: פילע פארשטאנדן], חכמה אין נשיאות [נשיאות: טראגן, פירן], איז געבויט אויף באמערקן די פעטערנס, די סייקלס וואס איז דא אין נעטשער, און עס פארשטיין, מאכן פון דעם כללים, נאכדעם קען מען עס פרידיקטן, נאכדעם קען מען עס פארשטיין, מען קען פרעגן פארוואס ס׳איז, וואס איז די גורם [גורם: אורזאך] דערפון, וכו׳.
היסטאריע איז נישט פארשטענדליך
ווען מ׳זאגט היסטאריע, היסטאריע איז דיטעטשט, היסטאריע איז עקזעקטלי די זאך וואס מ׳קען נישט מסביר זיין, מ׳קען עס נישט זאגן, מ׳קען עס נישט פרידיקטן, מ׳קען נישט זאגן ווען גייט געשען, ווען איז געשען, פארוואס איז געשען, און ס׳איז נישט דא אין דעם קיין הסבר [הסבר: דערקלערונג], ס׳איז נישט דא אין דעם קיין כלל, ס׳איז נישט דא קיין קעטעגארי כלליות [קעטעגארי כלליות: גענעראלע קאטעגאריע] וואס הייסט מתן תורה אדער יציאת מצרים, וואס געשעט איינמאל אין איך ווייס וויפיל יארן, און ממילא, אויב ס׳איז דא א כלל, מ׳ווייסט ווען ס׳געשעט, יעדע מאל וואס ס׳איז דא אזא ווינט, אזא זון, יעדע יאר אין אזא סארט תקופה געשעט עס? ניין. ס׳געשעט איינמאל, און פון יענע איינמאל דארף מען עס געדענקען, ווייל ס׳געשעט נאר איינמאל, אן איינמאליגע זאך.
איינמאליגע זאכן זענען אזעלכע זאכן וואס חזר׳ן זיך נישט איבער, און זענען ממילא אזעלכע סארט זאכן וואס מ׳קען נישט פארשטיין, מ׳קען עס נישט פרידיקטן, קיינער קען דיר נישט זאגן ווען ס׳גייט געשען, ס׳גייט נישט געשען נאכאמאל, קיינער קען דיר נישט זאגן פארוואס איז געשען דעמאלטס. אויב מ׳וואלט געקענט וויסן פארוואס, וואלט מען געוואוסט די כלל, מ׳וואלט געוואוסט וואסערע סארט זאך ס׳איז און ווען ס׳געשעט אזעלכע סארט זאכן.
אויב מ׳זאגט אז ס׳איז היסטאריע, איז די טייטש ס׳איז געשען איינמאל, ס׳חזר׳ט זיך נישט איבער, און ס׳האט נישט קיין טעם [טעם: סיבה], ס׳האט נישט קיין סייענס, ס׳איז נישט דא קיין הבנה [הבנה: פארשטאנד] אין דעם. מ׳קען עס נאר געדענקען, מ׳קען נאר וויסן וואס איז געשען, מ׳קען לערנען היסטאריע, חוקר זיין צו ס׳איז געשען, יא, מ׳קען נאר חוקר זיין אויב ס׳איז געשען.
די גרענעץ פון היסטארישע פארשונג
לאמיר זאגן קלאר, דער וואס פארשטייט מתן תורה בתור [בתור: אלס] היסטאריע, אזוי זאגן זיי זייער קלאר, מ׳קען חוקר זיין צו ס׳איז געשען, מען קען זוכן ראיות [ראיות: באווייזן], עווידענס, וויסן צו ס׳איז געשען, אבער וואס איז געשען, איז פארשטיין איז מן הנמנע [מן הנמנע: אומעגליך], מען קען נישט פארשטיין וואס ס׳איז געשען, ווייל ס׳איז נישט אזא סארט זאך וואס איז פארשטענדליך, אין א געוויסע זין גאנצע היסטערי איז נישט אזא סארט זאך וואס איז פארשטענדליך. קענסט נישט פרעגן פארוואס איז געווען א מלך כך וכך [כך וכך: אזוי און אזוי] וואס האט כובש געווען [כובש געווען: פארכאפט] א מדינה [מדינה: לאנד] כך וכך בשנת [בשנת: אין יאר] כך וכך.
מתן תורה: טבע אדער היסטאריע? — די ראדיקאלע חידוש פון פנימיות התורה
פרק א: די היסטארישע אויפפאסונג פון מתן תורה און איר חסרונות
וואס מיינט “היסטאריע” אין דעם קאנטעקסט?
אויב מען וואלט געקענט וויסן פארוואס עפעס איז געשען, וואלט מען געוואוסט דעם כלל — וואסערע סארט זאך עס איז, און ווען אזעלכע סארט זאכן געשעען.
אבער אויב מען זאגט אז עפעס איז היסטאריע, מיינט דאס:
– עס איז געשען איינמאל
– עס חזר׳ט זיך נישט איבער
– עס האט נישט קיין טעם
– עס האט נישט קיין סייענס
– עס איז נישט דא קיין הבנה אין דעם
מען קען עס נאר געדענקען, מען קען נאר חוקר זיין צי עס איז געשען — אבער וואס עס איז געשען, פארשטיין, איז מן הנמנע.
לאמיר זאגן קלאר: די וואס פארשטייען מתן תורה בתור היסטאריע, אזוי זאגן זיי, דאס איז זייער כלל: מען קען חוקר זיין צו עס איז געשען, מען קען זוכן ראיות, עווידענס, וויסן צו עס איז געשען. אבער וואס איז געשען, איז פארשטיין איז מן הנמנע. מען קען נישט פארשטיין וואס איז געשען, ווייל עס איז נישט אזא סארט זאך וואס איז פארשטענדליך.
היסטאריע בכלל איז נישט פארשטענדליך
און אין א געוויסן זין, גאנץ היסטאריע איז נישט אזא סארט זאך וואס איז פארשטענדליך. דו קענסט נישט פרעגן פארוואס איז געווען א מלך כך וכך, עס האט געהערשט אין מדינה כך וכך בשנת כך וכך. עס איז נישט דא אין דעם קיין הסבר.
ממילא, וואס טוען היסטאריקערס? זיי זוכן נישט צו פארשטיין, זיי קענען זוכן סיבות, אבער אלע סיבות וואס זיי זוכן איז נאך א שטיקל היסטאריע. ער קען טרעפן עווידענס און זוכן ראיות אז עס איז געווען פארדעם. אקעי, דאס האט גורם געווען צו דעם, און יענץ האט גורם געווען צו דאס. אין דעם סענס איז דא עפעס א הסבר וואס מען רופט היסטארישע הסברים.
אבער די גאנצע זאך — פארוואס געשעט בכלל די גאנצה זאך, פארוואס אין די צייט, פארוואס פאר די מענטשן, פארוואס אין די תקופה, אין די אופן — דאס איז ביי דעפיניציע נישט דא קיין הסברים, ווייל היסטאריע, וואס אונז רופן יעצט דאס ווארט היסטאריע, איז נישט קיין זאך וואס איז מסביר.
נס קעגן טבע — א פרעציזע דעפיניציע
אקעי, עס איז כלומר, מען קען זאגן אזוי יעצט, עס איז כלומר נס. בחינת נס, וואס מיר האבן גערופן א מינוט צוריק.
בחינת טבע מיינט:
– וואס מען קען פרידיקטן
– וואס עס איז דא א סייקל
– עס חזר׳ט זיך איבער
– מען קען וויסן ווען עס חזר׳ט זיך איבער
– עס איז דא אין דעם א כלל
בחינת נס איז:
– וואס עס איז נישט דא אין דעם א כלל
לויט ווי מען פארשטייט היסטאריע דא, איז דאס טייטש אז עס איז נישט דא אין דעם קיין כלל, עס איז נישט דא קיין הבנה, דו קענסט נישט זאגן פארוואס, קיינער פארשטייט עס נישט, עס איז נישט דא קיין חכמה דערפון. עס איז נאר דא עדות, עס איז נאר דא, אזוי ווי מען קען זאגן, נאר דא נבואה דערפון, עס איז נאר דא די פרטים, עס איז נאר דא דער פאקט אז עס איז געשען אזוי, עס איז געשען איינמאל, און ממילא ציילט מען פשוט מען געדענקט נאר פון די איינמאל וואס איז געשען יציאת מצרים, פון די איינמאל וואס איז געשען מתן תורה.
ווי רוב מענטשן פארשטייען מתן תורה
דאס איז וויאזוי רוב מענטשן פארשטייען די נושא פון יציאת מצרים, לויט דעם, און די נושא פון מתן תורה, די אלע היסטאריקל זאכן וואס די אידישע אמונה, די אידישע רעליגיע, די אידישע תורה איז געבויט דערויף.
לויט דעם פארשטייען רוב מענטשן אז עס האט נישט קיין טראפ שייכות צוריק צו אונזער אנהייב שאלה, עס האט נישט קיין טראפ שייכות די מתיקות פון מנחה חדשה, וואס חדשה מיינט, עס איז א חידוש, אבער נישט חידוש אין די סענס אזויווי היסטאריע, עס איז א חידוש ווייל יעדע יאר קומט א נייע חידוש, מען קען עס פלאנירן, עס איז דא א כלל אין דעם, ווייל דאס איז די אמונה, עס איז נישט, יא, טבע.
הערה: “טבע” מיינט נישט כפירה
ווען איך זאג דא טבע מיין איך נישט כפירה. יא, אסאך מאל ווען מען לערנט ספרים, טבע מיינען זיי אפיקורסות, איך מיין נישט אפיקורסות. איך מיין די סארט סדר, די סארט קביעות וואס איז דא אויף די וועלט, ווייל דאס איז מחדש בטובו, דער אייבערשטער מאכט דאס, און אויף דעם דאנקט מען דעם אייבערשטן, און מיט דעם דינט מען דעם אייבערשטן, און מיט דעם לויבט מען אים וכו׳ וכו׳ וכו׳.
עס איז זייער רעליגיעז, עס איז זייער אמוני, עס איז בכלל נישט אנטי-אמונה, עס איז בכלל נישט אנטי-אידישקייט, אנטי-אמונה, אנטי-עבודת השם, די סארט בליק, נאר אבער עס איז איין סארט בליק.
די פראבלעם: מתן תורה און תבואה חדשה ווערן צוויי באזונדערע זאכן
און רוב מענטשן ווען מען זאגט זיי א זאך וואס איז מתן תורה וכדומה, קלערן זיי נאר בבחינת היסטאריע, בבחינת נס, בבחינת יעדע מאל וואס עס האט געשען איז איינמאליג, אפילו וואס עס האט געשען צוויי מאל, איז צוויי מאל געשען אן איינמאליגע זאך, מען קען נישט וויסן פארוואס עס איז געשען, עס איז נישט דא אין דעם קיין כלל, מען קען נאר וויסן אויב עס איז געשען.
און וועגן דעם רוב מענטשן וואס האלטן אז זייער אידישקייט איז געבויט אויף מתן תורה, זיי דארפן שטארק אויסגעפונען אז עס איז געשען, זיי האבן א ראיה, עס איז געווען זעקס הונדערט טויזנט מענטשן, זיי האבן עדות, עס איז געשען, אבער וואס עס איז געשען האט נישט אין דעם קיין שום מבוא, און האט נישט אין דעם קיין שום הבנה.
עס איז ביי דעפיניציע א נס, און ביי דעפיניציע נס מיין איך צו זאגן א זאך וואס מען קען נישט פארשטיין, ווייל מען קען עס נישט פרידיקטן, עס איז נישט דא אין דעם קיין כלל.
און אויב אזוי, די נושא פון תבואה חדשה, זאגן מענטשן, דאס איז א נאטורליכע זאך, כאילו פאר סאם ריזען איז ביי זיי אין קאפ אז דאס איז עפעס נישט רעליגיעזע זאך, דאס איז עפעס א נאטורליכע זאך, כאילו דאס מאכט נישט דער אייבערשטער, כאילו דאס איז א סייקל פון נעיטשער.
ששת ימי בראשית, זיי גלייבן שוין אין שבת, יא? שבת איז דער טייטש טבע, זיי גלייבן נאר אין יום טוב וואס איז דער טייטש נס. אקעי, אין א געוויסן זין, מען קען פארשטיין אז יום טוב איז יא א נס, און זיי זאגן אז תבואה חדשה מיט מתן תורה זענען צוויי אנדערע זאכן.
מתן תורה איז אן איינמאליגע זאך, ווייל דאס בלייבט ביז אייביג. טאקע פארדעם בלייבט דאס איינמאל אויף אייביג, ווייל עס איז נאר דא איינס פון זיי. און תבואה חדשה איז א נאטורליכע זאך, עס קומט יעדע יאר פון ניי, עס איז דא נייע מהלכים חדשים, עס איז זייער געשמאק, מענטשן זענען העפי, עס קומט די זומער, עס קומט קציר, וואס דאס האט גארנישט מיט די תורה איינגעלייגט.
פרק ב: דער ראדיקאלער חידוש פון פנימיות התורה
יעדער וואס לערנט פנימיות התורה ווייסט אז דאס איז נישט ריכטיג
אקעי. יעצט, יעדער איינער וואס לערנט אביסל פנימיות התורה, ווער עס האט אמאל געעפנט א ספר הזוהר, אדער מפרשים אחרונים פון די מקובלים, יא, די אריז״ל, די רמ״ק, די חסידישע ספרים, יעדער איינער וואס עפנט איינע פון די ספרים, די גאנצע זאך וואס ער האט יעצט געזאגט, דארף ער גלייך זאגן אז עס איז נישט ריכטיג, עס מאכט נישט קיין סענס, עס איז נישט אמת.
דאס אז מתן תורה איז געשען איינמאל, עס איז נישט קיין איינמאליגע זאך. און ווען מען זאגט אז עס איז נישט קיין איינמאליגע זאך, וואס מיינט דאס צו זאגן לויט וואס מיר האבן מסביר געווען? עס איז נישט א זאך וואס מען קען נישט פארשטיין, עס איז נישט קיין זאך וואס מען דארף נאר פרעגן “האם היה” און מען קען נישט פרעגן “מה היה”. עס איז נישט אזא סארט זאך.
יעדער איינער וואס לערנט קבלה, יעדער איינער וואס לערנט חסידות, יעדער איינער וואס לערנט עני סארט ספר פון השכלה פון אידישקייט, אפילו ער לערנט רמב״ם, אפילו ער לערנט אנדערע שיטות וואס איז דא, איך ווייס, כמעט יעדער איינער, חוץ ממש עפעס ממש ספרים אחרונים וואס טראכטן אזוי ווי איך האב יעצט געזאגט, כמעט קיינער פון זיי זאגט נישט אז מען קען נישט פארשטיין וואס דאס איז א מתן תורה.
עס איז נישטא קיין איין אידישע ספר וואס איך קען, קיין איינס איז נישטא, עס איז דא אבער איינס, אבער די נארמאלע דרך המלך פון די מקובלים, פון די חסידים, פון די רמב״ם, יעדער איינער איז מודה אויף דעם, אז מתן תורה איז יא א זאך וואס מען קען פארשטיין.
פארשטייט זיך, קיינער זאגט נישט אז עס איז סימפל צו פארשטיין, קיינער זאגט נישט אז עס איז אויף די מדרגה וואס משה רבינו האט פארשטאנען, מען וועט רעדן וועגן דעם אין א מינוט, אבער קיינער זאגט נישט אז דאס איז פשוט אן איינמאליגע זאך און מען דארף נאר וויסן אויב עס איז.
הערה: דער חסרון פון דער היסטארישער אמונה — נפשי׳דיג
פארדעם, איך קען דאס זאגן א הערה, א וויכטיגע הערה. עס איז דא אסאך אידן וואס מען רעדט יעצט, מיר רעדן פון בעיסיקס פון אמונה, יא, עס איז דא אסאך אידן וואס מען זאגט זיי, וואס איז די יסוד פון אמונה? אז עס איז געווען מתן תורה, אזוי ווי עס שטייט אין רמב״ם, עס שטייט אין כוזרי וכדומה, און ער האט ראיות, יא, עס איז מסתבר אז עס איז טאקע געווען, ווייל עס איז געווען גענוג עווידענס וכדומה.
און איך קוק אויף דעם איד, און איך זע אז זיין אמונה האט נישט קיין חיות. עס איז עפעס טויט. ער האט נישט קיין חיות. ווען ער רעדט פון מתן תורה, עס איז א חיוב. יא, ער האט געגלייבט אז עס איז געווען, און ממילא דארף מען פאלגן וואס עס שטייט. דער אייבערשטער איז געקומען און פארציילט וואס מען דארף טון, און וויאזוי מען גייט האבן א גוטע לעבן. עס איז אלץ פיין און וואויל. ער איז מסביר אז עס איז דא גוטע עווידענס אויף מעמד הר סיני.
במחילה, ער איז א חשוב׳ער איד. אבער במחילה, איך זע נישט אז אויף דעם טאנצט מען “עליונים ששו ותחתונים עלזו”. איך זע נישט אז אויף דעם שרייבט מען א כתובה צווישן כנסת ישראל און הקדוש ברוך הוא, וואס ר׳ ישראל נג׳ארה צו א צווייטער האט געשריבן, וואס מען ליינט פאר אין סאטמאר ערב שבועות. איך זע נישט וואס עס מיינט. נישט אויף דעם זאגט מען די אקדמות מילין וואס מען זינגט פאר מיט א ניגון פאר מען רעדט פון דעם מתן תורה, אז משמע לן אז עס האבן א ראיה, די גוים, “מרובי השכל וחשובים כבעלי איש ואישה”. ענק האבן נאר דריי מענטשן וואס האבן געזען ענקערע נסים, און אונז האבן מיר זעקס הונדערט טויזנט מענטשן.
במחילה, אפשר בין איך דער מאדנער מענטש. איך זע נישט אז פאר דעם קאכט מען זיך. איך זע נישט אז אין דעם איז דא א חיות.
יסוד האמונה במובן נפשי
דער יסוד האמונה, יסוד האמונה דארף דאך זיין… לאמיר דאך אויפשטעלן א פשוט׳ע זאך. עס איז דא א זאך וואס הייסט עיקרי אמונה אדער יסודי אמונה. יסודי אמונה מיינעך דא יסודות פאר א מענטש׳ס לעבן, יא? דו קענסט פרואוון פאר א גוי, “אשתך כגפן פוריה”, “בניך כשתילי זיתים”, די ענטפערן… אקעי, זייער גוטע ענטפערן, וואטעווער די ארגומענטס וואס די אפאלאדזשעטיקס זאגן.
אבער איך רעד דא פון יסוד האמונה במובן נפשי, יא? דער פרייטאג׳דיגער שיעור, ערב שבת ויום טוב שיעור איז צו רעדן וואס רעדט אמת׳דיג לעבעדיג צו די נפשות ישראל. יסוד האמונה מיינעך, וואס איז די עכטע זאך וואס מאכט דיך לעבעדיג? וואס מאכט דיך לעבעדיג אין דעם ענין פון דיין אידישקייט, אין דעם ענין פון דיין תורה וואס דו טוסט אין דיין לעבן, וואס דו עסט שבת, וואס דו פראוועסט שבועות, און אזוי ווייטער? וואס איז די לעבעדיגע זאך?
איך ווייס, איך גלייב נישט אז מען וועט מאכן אזוי ווי א פרעסטן, א ניתוח, מען וועט אריינגיין קוקן אין א מענטש׳ס נשמה און טרעפן די מערסטע די זאך וואס מאכט אים די מערסטע לעבעדיג, און עס טרעפט מען נישט קיין שום ידיעה, קיין שום עווידענס אז עס זענען געווען 600,000 מענטשן ביי מעמד הר סיני, זעט מען נישט אויף קיין שטיין, אפילו נישט ביי די מענטשן וואס זאגן די דרשות. אוודאי דארף מען זיי זאגן, כדי להושיב לבות עולם, אבער נישט דאס טרעפט מען.
און אוודאי מצד שני, עס מוז דארט ליגן די מעמד הר סיני, עס מוז דארט ליגן די מעמד הנבואה. עס קען זיין א מענטש האט אנדערע מקורות, הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו, אבער עס איז זיכער א ריכטיגע זאך צו פארשטיין וויאזוי עס איז דא די חיות, די אור, די חתונה, די לעבעדיגקייט פון מעמד הר סיני. עס מוז זיין אין דעם א חיות, און יעדער יוד אידענטיפיצירט זיך מיט דעם, ער זאגט, “אונז זענען די וואס האבן דארט מקבל געווען די תורה, אונז זענען מקבלי התורה, וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול באמת באהבה”, יא? ווי מען זאגט אין אהבה רבה. עס מוז דאך דאס זיין.
דער מסקנא: מתן תורה איז טבע, נישט היסטאריע
אויב עס מוז אזוי זיין, וועט יעדער איינער פארשטיין, מוז זיין אז אונזער פנימיות האמונה, פנימיות התורה — פנימיות התורה מיינט דאס וואס איז מתיישב על הלב, דאס וואס איז ריכטיג, און ממילא דאס איז אויך דער אמת — איז נישט אז מעמד הר סיני איז היסטאריע. עס איז נישט קיין איינמאליגע זאך וואס מען קען נישט פארשטיין, וואס מען קען נאר וויסן אז עס איז געשען און ממילא איז מען מחויב עס צו פאלגן. עס איז נישט דאס.
עס איז נאטור. עס איז א זאך וואס האט א סדר, מען קען עס פארשטיין, עס איז דא אין דעם א געוויסע כלל אפילו. איינער זאגט אז עס איז איינמאליג, מען וועט שוין רעדן וועגן דעם, עס איז אן אנדערע סארט איינמאליג. עס איז דא אין דעם א געוויסע כלל, עס איז דא אין דעם א געוויסע הבנה.
ווער עס לערנט אזוי — זעט קלאר
און ווער עס לערנט אזוי, ווער עס לערנט א חסידיש ספר, ווער עס לערנט רמ״ק און אריז״ל, זעט זייער קלאר, ובפרט ווער עס לערנט די מער שארפע חסידישע ספרים וואס זאגן דאס אין די שארפסטע וועג וואס עס קען נאר זיין, זעט אז מעמד הר סיני איז א זאך וואס מען ווייסט וויאזוי צו טון, אונז ווייסן וויאזוי עס צו מאכן, אונז ווייסן וויאזוי עס צו טון. עס איז נישט קיין זאך וואס אונז ווייסן נישט וויאזוי צו מאכן, עס איז א זאך וואס אונז ווייסן יא. פארשטייט זיך, יעדער לפי השגתו, פארשטייט זיך, מען דארף גלייבן אז עס איז דא מער ווי וואס אונז פארשטייען, אבער ביסוד איז עס נישט די סארט זאך וואס איז איינמאליג.
אין יעדן חסידישן ספר שטייט דאס
און יעדע חסידישע ספר שטייט דאס. רבונו דעלמא כולא, איך האב געוואלט מען זאל כאפן וואס פאר א ראדיקאלע זאך זיי זאגן, וואס פאר א חידוש זיי זאגן.
אין יעדע סינגל חסידישע ספר אויף די וועלט שטייט אז מן הסתם איז דאס נישט קיין איינמאליגע זאך, עס חזר׳ט זיך איבער יעדע יאר.
אמת, עס שטייט אין יעדע חסידישע ספר אויף די וועלט. ווער עס האט געוואוסט, ווער עס האט אמאל געעפנט, אפילו נישט חסידישע ספרים זאגן עס שוין, אבער די חסידישע ספרים האבן עס זייער שטארק ארומגערעדט, בפרט די יסוד. עס שטייט שוין אין אריז״ל, אין מקובלים ראשונים מוז עס שטיין, מען האט אמאל גערעדט מיט מיר אז עס שטייט.
די טיפערע סדר פון מתן תורה: פון טבע און נס צו די גרעסערע סייקלס פון דער וועלט
פרק ג: דער חסידישער יסוד – מעמד הר סיני חזר׳ט זיך איבער יעדע יאר
די ראדיקאלע חידוש אין חסידישע ספרים
אין יעדע חסידישע ספר שטייט, איך דיר רבותי, יעצט הייבן זיי אן צו כאפן וואספאר א ראדיקאלע זאך זיי זאגן, וואספאר א חידוש זיי זאגן. אין יעדע סינגל חסידישע ספר אויף דער וועלט שטייט אז מעמד הר סיני איז נישט קיין איינמאליגע זאך – ס׳חזר׳ט זיך איבער יעדע יאר. אמת? שטייט אין יעדע חסידישע ספר אויף דער וועלט.
ווער ס׳האט געוואוסט אמאל געעפנט, אפילו נישט חסידישע ספרים זאגן עס שוין, אבער די חסידישע ספרים האבן עס זייער שטארק ארומגערעדט – דאס איז א יסוד. שטייט שוין אין אריז״ל [רבי יצחק לוריא], און אין מקובלים ראשונים מוז עס שטיין. איך האב אמאל גערעדט צו מוז שטיין בפירוש, צו פארוואס עס שטייט נישט ממש אויף די לשון, און אזוי דארף מען זיך מוטשענען, אבער ס׳איז זיכער אז ער האט אויך אזוי געגלייבט, וכדומה. און דער רמב״ן [רבי משה בן נחמן] אפשר שטייט עס בפירוש, אויך דארף מען וויסן וואו צו ליינען די דברים. אבער זיכער אין חסידישע ספרים שטייט עס בפירוש – מעמד הר סיני חזר׳ט זיך איבער יעדע יאר.
דער משל פון קוצר – די יערליכע חזרה
פונקט אזוי ווי דאס קוצר [הארוועסט] איז יעדע יאר א נייע, און ס׳איז יעדע יאר די זעלבע, און מיר ווייסן צו זאגן ס׳קען קומען די שבעה מיני פורעניות [זיבן מיני שטראפן], מ׳מוז נאך אלץ האבן די אייבערשטער זאל מאכן א רגע, מ׳מוז נאך אלץ האבן זיך אלעס אויסארבעטן – אבער ס׳איז דא א כלל אין דעם, מ׳קען עס פארשטיין. אויף דעם איז געבויט די חכמה אנושית [מענטשליכע חכמה], די חכמה פון בני אדם, די חכמה פון בורא, יא? די בורא פון בורא עולמות [שעפער פון וועלטן]. דאס איז געבויט אויף דעם וואס ס׳קומט יעדע יאר. פונקט אזוי יעדע יאר קומט שבועות, ס׳קומט יעדע יאר.
אברהם אבינו און שבועות פאר מתן תורה
די שאלה: וואס איז געווען ו׳ סיון פאר יציאת מצרים?
און מ׳וועט קוקן אין געוויסע חסידישע ספרים, וועלן זיי פרעגן אפילו אזויווי א שאלה: און וואס איז געווען ו׳ סיון, וואס איז געווען אין די תקופה פאר ס׳איז געווען די מעשה פון יציאת מצרים און מתן תורה?
זאגן זיי בפירוש, און ס׳איז געבויט אויף מאמרי חז״ל [אויסזאגונגען פון אונזערע חכמים זכרונם לברכה] וואס זאגן אזא זאך: ס׳איז שוין געווען דעמאלטס אויכעט שבועות. “קיים אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה” [אברהם אונזער פאטער האט געהאלטן די גאנצע תורה פאר זי איז געגעבן געווארן], זאגט דער צאנזער רב און אנדערע – איך געדענק דער צאנזער רב זאגט עס בפירוש, און אנדערע.
דער משל פון אברהם׳ס טשיזקעיק
וואס מיינט עס? אז אברהם אבינו שבועות אינדערפרי האט ער געגעסן טשיזקעיק, און מ׳האט אים געפרעגט: פארוואס עסטו טשיזקעיק? ווייל די אידן האבן מקבל געווען היינט די תורה, און איך בין מורא׳דיג צופרידן מיט דעם, און וואטעווער די כוונה איז, און מ׳עסט טשיזקעיק.
וועט מען פרעגן: וואס הייסט די אידן האבן מקבל געווען די תורה? די אידן זענען דיינע אייניקלעך וואס גייען געשען, און ס׳איז נאך נישט געווען די מעשה, ס׳איז נאך נישט אריינגעגאנגען אין מצרים. וואס זאגסטו?
דער ענטפער: ס׳איז דא א סדר אויף דער וועלט
האט ער געענטפערט – דער ענטפער איז אביסל נפש׳דיג געווען פון די גשמיות [געשמאק׳דיג געווען פון דער גשמיות], אבער ער האט געזאגט: וואס הייסט? ס׳איז דא א סדר אויף די וועלט, און אין דעם סדר, אין די זמן הקצר [באשטימטע צייט], איז א זמן פון מתן תורה מעצמותו [פון זיך אליין]. ווייל ס׳איז דא א סדר וואס ער איז, ס׳איז א גוטע צייט צו מאכן די תורה, יא?
אזוי ווי ס׳איז א גוטע צייט אין ניסן ארויסצוגיין פון מצרים, איז א גוטע צייט אין סיון מקבל זיין די תורה – לויט די סדר פון נעיטשער [נאטור], לויט די וועג וויאזוי די וועטער ארבעט. ס׳דארף זיין א גוטע וועטער, אזוי ווי ס׳שטייט אין די מדרשים: די זמן פון פסח, ביים פסח לעתיד, ס׳איז די בעסטע וועטער – ס׳איז נישט צו הייס, נישט צו קאלט, ס׳איז דא א געשמאקע צייט ארויסצוגיין אינדרויסן, מאכן א גרויסע מעמד הר סיני.
די קלארקייט פון דער צייט
און די קלארקייט פון די טאג גיבט ארויס די קלארקייט פון די וועלט – די עת רצון לדעת כי ה׳ הוא האלקים [די צייט פון רצון צו וויסן אז השם איז דער אלקים], די שבעה שמים [זיבן הימלען] וואס עפענען זיך, איז א זאך וואס קומט ארויס פון די קלארקייט פון די נעיטשער וואס איז דא אין די תקופה, אזוי ווי ס׳שטייט אין די מדרשים, און דער רמב״ן ברענגט עס ארויס, און זוהר ברענגט עס ארויס, אנדערע ספרים.
דער חילוק פון טבע און נס – נישט וואס מ׳טראכט
די שאלה: איז מתן תורה סתם א נאטורליכע זאך?
און דער רמב״ן האט געמאכט שבועות אין די מתן תורה. וועלן מיר פרעגן: ס׳איז די זעלבע זאך ווי טבע? ס׳איז די מתן תורה סתם א נאטורליכע זאך, די זעלבע לעוועל ווי סתם די נארמאלע סייקלס פון די יאר, פון די טאג, פון די וואך, פון די חודש?
אוודאי נישט! וואס הייסט אוודאי נישט?!
צוויי זאכן
קודם כל! ווען מיר זאגן אז ס׳איז דא א סדר, א מהלך ווי די זאכן מיינען, מיינט איך נאך ס׳וועט זיין די זעלבע זאך – מיינט איך נאך נישט אז אלעס איז פונקט וואס מ׳זעט, וואס איז נראה לעינים [געזען צו די אויגן] אין די ערשטע מינוט. מענטשן מיינען אז טבע איז די זעלבע זאך ווי שטחיות – טבע איז נישט די זעלבע זאך ווי שטחיות.
דער חילוק פון שבת און יום טוב
ס׳קען אוודאי זיין, ס׳איז דא א חילוק, ס׳איז דא אן אמת׳דיגע חילוק פון שבת און יום טוב, ווייל מ׳זעט נאך א לעוועל חילוק. אבער די ערשטע זאך איז: ס׳איז דא אן אמת׳דיגע חילוק פון טבע און נס.
די קאטעגאריע וואס הייסן טבע און נס – הגם זיי שטייען נישט אין די תורה בפשטות קיינמאל נישט, מ׳דארף דאס וויסן: ס׳שטייט נישט אין די תורה, נישט טבע און נישט נס שטייט נישט – אלעס איז די זעלבע גאט וואס מאכט אלעס. אבער לאמיר זאגן, דער עולם רעדט שוין לאנג אין דעם, און ס׳איז דא אן אמת׳דיגע לעוועל.
שבת און יום טוב – צוויי קאטעגאריעס
און די תורה זעט מען יא אויך אז ס׳איז דא דרכי שלום [וועגן פון שלום], און ס׳איז דא שבת און יום טוב, וואס זענען צוויי אנדערע סארט זאכן – הגם יום טוב הייסט שבת, און שבת הייסט יום טוב אפשר, מועד, מקרא קודש – אבער ס׳איז דאך אלץ צוויי קאטעגאריעס.
און די חילוק איז:
שבת איז עפעס וואס מ׳זעט גרינג – יעדער אינגל פארשטייט אז ס׳איז שבת. יום טוב איז א ברייטערע סיסטעם. מ׳קען אפילו זאגן פשטות, יא: שבת איז דאס וואס מענטשן ארבעטן זעקס טעג, רוען די זיבעטע טאג.
יום טוב איז דאס וואס ס׳איז דא א סייקל פון נאטור. ס׳האט גענומען אפאר יאר ביז אדם הראשון, יא, האט געכאפט אז יעדע זומער קומט צוריק די ווארימקייט, וואקסן זאכן. דאס איז איין זאך.
יום טוב אין דעם היסטארישן זין – א טיפערע סדר
און אויב דו זאגסט יום טוב אין די היסטארישע סענס, ווען מ׳רעדט פון יציאת מצרים – דא איז נאך א טיפערע סדר. ס׳איז דא נאך א גרעסערע סדר, אזוי ווי מיר האבן גערעדט אין די פריערדיגע וואך: ס׳איז דא נאך א גרעסערע סדר פון כל ימות עולם [אלע טעג פון דער וועלט], די וועלט.
נישט נאר יעדע יאר איז דא א סייקל אז ס׳קומט צוריק די הארוועסט, ס׳קומט צוריק וואס ס׳וואקסט נאכאמאל יעדע יאר – נאר אין די מענטשהייט איז דא א סדר. אזוי ווי מיר האבן גערעדט פון ארבע מאות שנה [פיר הונדערט יאר], פון די קץ [ענדע], די אלע זאכן. ס׳איז דא א גרעסערע סדר אין די וועלט. ס׳איז דא א סדר ווען מענטשן באקומען א תורה, ס׳איז דא א סדר ווען מ׳גייט אריין אין גלות, ווען מ׳גייט ארויס פון גלות. ס׳איז טאקע די סדר איז נישט פונקטליך ווי דאס וואס דו בעטסט א חשבון, אזוי ווי מיר האבן גערעדט, אבער ס׳איז דא א גרעסערע סדר, ס׳איז דא א טיפערע סדר.
ממילא: נס איז נישט איינמאליג
ממילא, ווען אונז זאגן אז יום טוב איז א גרעסערע זאך פון שבת, אז ס׳איז דא א חילוק פון א נס און טבע – מיינען אונז נישט צו זאגן אז די נס איז רענדאם, אז די נס איז איינמאליג. די נס איז נישט איינמאליג.
פארוואס זעט עס אויס איינמאליג?
נאר לאמיר זאגן אזוי: פארוואס זעט אונז אויס איינמאליג? מ׳קען אפילו זאגן אזוי, לאמיר זאגן אז אין אונזער מחזור [סייקל], אזוי ווי דער רמב״ן וואלט געזאגט, אין אונזער מחזור פון שמיטה [שמיטה-סייקל], אין אונזערע זיבן טויזנט יאר – איז נאר געווען איינמאל דער מתן תורה וואס אונז רעדן וועגן. אמת. ס׳איז זיכער אמת אין איין זין, יא? ס׳איז דא טאקע יעדע יאר, אבער דאס איז א קליינע פארנעם. די גרויסע פארנעם איז נאר געווען איינמאל.
דאס מיינט נישט אז ס׳איז נישט קיין סייקל – דאס מיינט נאר אז אונז זענען קליינע מענטשן. אונז געדענקען נאר אפאר טויזנט יאר פון די וועלט. אונזער תורה, אין פשט התורה שטייט אפילו נאר אפאר טויזנט יאר פון די וועלט. מיינט נאך נישט.
די גרעסערע וועלט – וואס די סייענס און מקובלים זאגן
די וועלט איז סאך גרעסער
יעדער איינער ווייסט היינט, די סייענס האבן אונז פארציילט אז די וועלט איז סאך גרעסער פון אפאר טויזנט יאר. און די סייענס איז נישט קיין נייע סייענס, אזוי ווי ר׳ אריה קאפלאן האט שוין באמערקט: די מקובלים האבן שוין לאנג געטראכט אז די וועלט איז סאך גרעסער פון זיבן טויזנט יאר.
דער יסוד פון קבלה: די תורה איז גרעסער פון דיין קאפ
דאס איז אין אלע פארשטייט זיך די יסוד פון קבלה: אז וואס אונז זעען פון די תורה, יא – נישט ווייל זיי גלייבן נישט אין קדושת התורה, פארקערט, זיי גלייבן מער אין קדושת התורה, רייט? זיי זאגן: וויאזוי זעסטו די תורה? וואס איז די צירוף אותיות [קאמבינאציע פון אותיות] וואס די תורה שטייט אפילו? וואס איז די וועג וויאזוי דו ביסט מפרש די תורה? לויט די קליינקעפיגקייט וואס דו ביסט אין.
דער אייבערשטער האט זיך אראפגעלאזט
דו ברענגסט די תורה קלושן אן – דער אייבערשטער האט זיך אראפגעלאזט, רעדט א תורה וואס יעדער איינער קען פארשטיין. א מענטש, א נארמאלער מענטש, קען נישט פארשטיין מער ווי אפאר טויזנט יאר, און די תורה רעדט פון אפאר טויזנט יאר. און די אפאר טויזנט יאר וואס אונז קענען הייבט זיך אן די סייקל פון מעשה בראשית, גייט אריבער צו די אבות, צו יציאת מצרים, צו משיח – די גאנצע סייקל. דאס איז נאר איין קליינע זאך וואס דו קענסט זען.
גרעסערע פירושים פון תורה
דער אייבערשטער איז אסאך גרעסער פון דעם, און די תורה איז אסאך גרעסער פון דעם. ס׳איז דא א פירוש אויף די תורה וואס רעדט פון אסאך א גרעסערע סייקלס, וואס שטייט בדרך רמז [אויפן וועג פון רמז], בדרך דרש [אויפן וועג פון דרש], בדרך סוד [אויפן וועג פון סוד].
און ס׳איז דא אפילו נאך גרעסערע פירושים וואס נעמען פון נאך גרעסערע סייקלס, וואס די תורה רעדט בכלל נישט פון עולם העשיה [די וועלט פון מעשה], ס׳רעדט בכלל פון מלאכים, פון אצילות [די העכסטע וועלט].
דער זוהר׳ס שטארקע מוסר
די תורה וואס אונז קענען זען, יא? ווער ס׳זאגט אז וואס איז פשוטו של מקרא [דער פשט פון דער פסוק] מוז זיין אמת און דאס איז די איינציגסטע זאך – מאכט נישט די תורה גרעסער, ער מאכט די תורה קלענער.
יעדער איינער וואס לערנט אביסל קבלה, יעדער איינער וואס לערנט אביסל זוהר, זעט דאס: ווי דער זוהר שעלט אזוי שטארק אויס דער וואס זאגט אז אין בתורה אלא פשט [אין דער תורה איז נישט מער ווי דער פשט], יא?
די ריכטיגע באלאנס
מענטשן זאגן: אוודאי, די פשט איז אויך – דו מוזט גלייבן אז די פשט איז נישט אמת, דו דארפסט וויסן אז ס׳איז דא א פשט פון די פשט. און ווער ס׳זאגט אז ער ווייסט די פשט פון די פשט, און דאס איז די גאנצע אמת – נישט נאר ער איז כופר אין די גדולת התורה [לייקענער אין דער גרויסקייט פון דער תורה], ער מיינט אז די תורה איז אזוי קליין ווי זיין קאפ, ער איז אויך א ריזיגער בעל גאוה [שטאלצער מענטש]. דעם פשט, דאס איז די גאנצע פשט, און ווער ס׳גלייבט אנדערש איז אן אפיקורס. העלא?
אבער מען דארף נעמען ערנסט זיין פשט
אוודאי דארף א איד גלייבן אז זיין פשט וואס ער גלייבט אין די תורה – דאס איז זיין חלק אין די תורה, דאס איז וואס דער אייבערשטער האט אים געגעבן, און ער דארף עס נעמען ערנסט. א מענטש וואס נעמט נישט ערנסט וואס ער פארשטייט איז סתם א לולב [א שלאפער], ער נעמט נישט גארנישט ערנסט. א מענטש דארף נעמען ערנסט וואס ער פארשטייט, און ער דארף גלייבן.
די תורה ווי א קאליידאסקאפ
די תורה איז טאקע אזוי ווי א קאליידאסקאפ – ס׳ווייזט זיך פאר דעם מענטש לויט זיין הבנה. דער אייבערשטער האט על מנת כן [אויף דעם תנאי] געגעבן די תורה, אז דו, מענטשן, זאלן קוקן און זען אז דער אייבערשטער האט באשאפן די וועלט אין זעקס טעג, אין זעקס טויזנט יאר – ס׳שטימט פערפעקט, ס׳מאכט סענס אין זיין קאפ. על מנת כן איז דא אן אמת׳דיגער חלק אין די תורה.
אבער אז א מענטש זאל זאגן אז דאס איז די גאנצע תורה, אז א מענטש זאל זאגן אז די תורה איז נישט גרעסער פון דעם – איז ער סתם אן אפיקורס, סתם א קליינקעפיגער מענטש וואס קען נישט זען אז ס׳איז דא גרעסער פון אים.
דער משל פון איין מענטש׳ס לעבן – ווי מ׳זעט נס און טבע
דער מענטש וואס זעט נאר זיך אליינס
און ממילא, אונזער תורה שטייט נאר – און אויב דו קוקסט, דו האסט א לימיטעד וויזשאן [באגרענעצטע זעה], דו ביסט א מענטש, דו קענסט קוים זען. “אלף שנים בעיניך” [טויזנט יאר אין דיינע אויגן] – א מענטש קען קוים זען אפאר יאר, אפאר טויזנט יאר. און די אפאר טויזנט יאר איז טאקע אן איינמאליגע געשעעניש, די מעמד הר סיני.
פונקט אזוי ווי א מענטש זאל טראכטן, יא, טראכט אזוי: שטעל דיך פאר א מענטש ווייגט נאר איין גאלד [לעבט נאר איין מאל], לאמיר אים נעמען אין א פשוט׳ע סייקל, אזוי וועט אונז רעדן די סייקל פון א מענטש׳ס לעבן? א מענטש ווערט געבוירן, ער ווערט גרויס, ער ווערט אלט, ער ווערט מידל עידזש [מיטל-עלטער], און שפעטער גייט ער אראפ און ער שטארבט.
פון דעם איינצלנעם פערספעקטיוו – אלעס איז א נס
א מענטש וואס זעט נאר זיך אליינס, אן עגאיסט, איינער וואס איז אזוי ווי יענער וואס ער מיינט אז זיין פשט איז דער פשוט׳ער פשט און יעדער איינער דארף דאס גלייבן, עס איז נישטא מער פון דעם – זעט ער, זעט ער וואס? זאגט ער: איך בין געבוירן, ס׳איז געווען א נס. קיינער האט נישט געקענט פרעדיקטן, איך האב נישט געוואוסט פאר איך בין געבוירן, איך בין נישט געווען. ער איז ממש א יש מאין [עפעס פון גארנישט].
און אז ער איז געווארן בר מצוה, איז אויך א נס. ווער האט געזאגט? ער האט שוין דרייצן יאר, ווייטער איז ער געווארן בר מצוה, אה, פיין, איז ער געווארן בר מצוה. און נאכדעם האט ער חתונה געהאט, נאכדעם איז ער געגאנגען מידל עידזש, ער האט קינדער, און אזוי ווייטער די גאנצע סדר החיים [סדר פון לעבן], ביז ער איז געשטארבן. יעדע זאך איז ביי מיר א נס.
נפלאותיך שבכל יום
און אזוי איז טאקע. פון די, מ׳זאל זאגן “נפלאותיך שבכל יום” [דיינע וואונדער וואס זענען יעדן טאג], פון די פערספעקטיוו פון איין יחיד, פון איין פרט – יעדע זאך וואס קומט אים פאר אין זיין לעבן איז א נס, איז א פלא, ער קען זיך נישט פרעדיקטן. מען קען טאקע נישט פרעדיקטן אויף די פרט, רייט? פונקטליך ווען גייסטו חתונה האבן, ווען גייסטו האבן קינדער, ווען גייסטו קראנק ווערן, ווען גייסטו שטארבן – א מענטש ווייסט נישט, רייט? “יום המיתה נעלם מן האדם” [דער טאג פון טויט איז באהאלטן פון דעם מענטש], ס׳איז א נס. מבחינת זיין פרט, אויב ער קוקט אין זיין עולם המצומצם [באגרענעצטע וועלט], איז עס א נס.
אבער פון א ברייטערן קוק – מ׳זעט דעם טבע
אבער אויב איז א מענטש אביסל א חכם, ער איז נישט אזא עגאיסט, ער איז נישט אזוי סטאק [פארקלעמט] אין זיך אליינס, ער קוקט ארום אויף אנדערע מענטשן – זעט ער: אה, ווארט, די פרטי פרטיות, וויפיל, פאקטיש ווען גייסטו שטארבן, ווען גייסטו געבוירן, קען קיינער נישט וויסן. דעם דארף מען אפשר נבואה [פראפעצייאונג] אדער עפעס אן אנדערע זאך צו וויסן. אדער אפשר איז דא אן הנאה, ווייסט נישט.
אבער ס׳איז דא אזא טבע, אז על פי רוב [לויט דער רוב] די מענטשן כסדר [אין סדר] ווערן געבוירן, און כסדר וואקסן אויף, און כסדר ווערן גרעסער, און זיי גייען אראפ, און זיי שטארבן. דעם סייקל, נאכדעם ווערט צוריק, תחיית המתים [אויפשטייאונג פון די טויטע], וואטעווער די סייקל איז – די סייקל קען מען זען.
וויאזוי זעט מען עס?
וויאזוי זעט מען עס? נישט פון איין פרט, נאר פון קוקן אויף א ברייטערע קוק. דו קוקסט ארום, דו מאכסט א דזשענעראליזעישאן, דו זעסט אלע מענטשן, יעדע מענטש געשעט דאס. אה, דו ביסט נישט דער ערשטער וואס איז געבוירן, דו ביסט נישט דער ערשטער וואס איז געשטארבן. ס׳איז דא א כלל.
דער אייבערשטער פירט די וועלט מיט חכמה
דער אייבערשטער פירט די וועלט מיט חכמה. חכמה טייטשט מיט כללים, אזויווי בינה האבן מיר געזען טייטשט מיט כללים. ס׳איז דא א כלל, ס׳איז דא א נאטורליכע זאך, מען קען עקספעקטן אז רוב מענטשן ווערן געבוירן און אויפוואקסן און שטארבן. פארשטייט זיך, דאס מיינט נישט אז דער מענטש האט נישט קיין בחירה, ס׳מיינט נישט אז דער מענטש דארף נישט טון וואס ער האט צו טון, אזויווי אלעס וואס מיר האבן גערעדט – אבער דאס איז נאך אלץ די כלל הדברים [דער כלל פון די זאכן].
אויף דער וועלט-סקאלע: מעמד הר סיני – איינמאליג נאר פון אונזער קוק
די זעלבע וועג אויף דער גאנצער וועלט
און די זעלבע וועג, און די זעלבע וועג ווי ס׳איז אמת אויף דעם מענטש, איז עס אמת אויף די גאנצע וועלט. ווי אונז קוקן אויף אונזער קליינע חלק פון היסטאריע וואס אונז זענען א חלק דערפון, אונזער וועלט, אונזער שמיטה וואו אונז זענען געבוירן געווארן – זעט מען, יא, ס׳איז געווען איינמאל מעמד הר סיני, איינמאל יציאת מצרים.
דער אמת איז, אפילו אין אונזער וועלט קען מען שוין זען מער מאל ווי ס׳פארשטייט, אבער לאמיר רעדן פון די אין סענס וואס ס׳איז נאר דא איינמאל, איז נאר איינמאל. אבער קוקן אביסל גרעסער – אונז קענען נישט קוקן גרעסער, ווייל דאס איז אונזער אמת.
מתן תורה אין די גרעסערע סייקלס פון שמיטות און יובל: פון היסטאריע צו נצחיות
פרק ד: די בליק פון די שמיטות און די גאונות פון די מקובלים
די וועלט-געשיכטע אין גרעסערע סייקלס: די לימיטס פון אונזער בליק
אין דער זעלבער וועג, לאמיך זאגן נאך א משל, אין דער זעלבער וועג ווי ס׳איז אמת אויף דעם מענטש, איז עס אמת אויף די גאנצע וועלט. וואו אונז קוקן אויף אונזער קליינע חלק פון היסטאריע, וואס אונז אין א חלק דערפון אין אונזער וועלט, אונזער שמיטה, וואו אונז זענען געבוירן געווארן, זעהט מען, יא, עס איז געווען איין מאל מעמד הר סיני, איינמאל יציאת מצרים. אמת איז אפילו אין אונזער וועלט קען עס נישט זען מער מאל ווער ס׳פארשטייט, אבער לאמיר רעדן פון די אינסטענס וואס איז נאר דא איינמאל, נאר איינמאל.
אבער קוקן אביסל גרעסער, אונז קענען נישט קוקן גרעסער, ווייל דא זענען עס אמת׳דיג לימיטעד [limited: באגרענעצט]. שטעל דיך פאר אז א מענטש וואלט טאקע נישט געקענט זען נאך מענטש, ווייל ער טאקע נישט געקענט זען, וואלט ער געמוזט זאגן יא, אפשר קען ער גלייבן אז עס האט דא א צווייטער, אבער ער זעט נישט דעם צווייטן. אבער אויף דעם אפשר שטייט מען טאר נישט קוקן מיילא פאר אין מיילא אוכח [מילא פאר און מילא אוכח: מילא אזוי און מילא אזוי], אונז קענען טאקע נישט, אונז קענען ספּעקולירן.
גילוי סודות התורה: די וועלט איז גרעסער געווארן
היינט האבן אונז אויף געוויסע נאטורליכע זאכן, נאמען איז יא סייענס [science: וויסנשאפט], אונז האבן יא, און איז נתגלה געווארן אסאך סודות התורה [סודות התורה: די פארבארגענע געהיימענישן פון דער תורה]. אונז ווייסן צו וויסן מער זאכן ווי די אפאר טויזנט יאר וואס די תורה, לויט וואס אונזער מקבלדיגע כלים [מקבלדיגע כלים: די כלים וואס קענען אויפנעמען] האבן געקענט כאפן, האט אונז געזאגט. אבער און אוודאי דאס הייסט גילוי סודות התורה [גילוי סודות התורה: די אנטפלעקונג פון די פארבארגענע געהיימענישן פון דער תורה], יא, די וועלט איז אסאך גרעסער געווארן פאר מענטשן.
און יעדער איינער וואס לערנט אין דעם רמב״ם הלכות יסודי התורה [רמב״ם הלכות יסודי התורה: די רמב״ם׳ס געזעצן פון די יסודות פון דער תורה], אדער אפילו אין מתמטישע ספרים, ווי גרויס איז דער עולם הכוכבים [עולם הכוכבים: די וועלט פון די שטערן], ווייסט אז דאס איז געווען א גאר א מצומצמדיגע בליק, וואס מענטשן איז אמת אין א געוויסע זינס, און ס׳איז נישט צו שקר, ס׳איז אמת פון נקודת מבט [נקודת מבט: פערספּעקטיוו], פון דער פּערספּעקטיוו ווי אונז זעהן, איז אמת האט געשטימט זייערע חשבונות. אבער היינט איז נתגלה געווארן אסאך מער וואס אונז רופן חכמת הבריאה [חכמת הבריאה: די חכמה פון דער שאפונג], אסאך מער נפלאות הבורא [נפלאות הבורא: די וואונדער פון דעם באשעפער], אונז ווייסן אז די וועלט איז מיליאנען מאל גרעסער וואס זיי האבן זיך געקענט פארשטעלן.
די זעלבע זאך פאר היסטאריע: נישט אלע דארפן דאס וויסן
און די זעלבע זאך פאר היסטאריע. אונז ווי גוט ווייסן אונז אגענדע איז שוין חקירת פרטיות [חקירת פרטיות: אונטערזוכונג פון פרטים], אבער אונז ווייסן אז עס איז אסאך גרעסער פון דעם. און ברוך השם, נישט אלע מענטשן האבן א כלום [כלום: א געפיל] פאר דעם, אלע דארפן זיי ווייטערגלייבן אין פשוט פשט [פשוט פשט: דער איינפאכער פשט]. אבער ווער ס׳האט כלום, ווער ס׳קען פארשטיין אז וואס מען זאגט אים אין פשוט פשט, איז נאר לויט די קליינע כלום וואס ער האט, אז עס האט געזאגט פאר זיין עלטער עלטער עלטער זיידע דארט אמאל אין מצרים, און לויט וואס זייער קליינע קאפ קליינע כלים קענט קולד זיין [could: געקענט], די ראשונים האבן ממש געזאגט אזוי.
ספר התמונה, דער רמב״ן, דער רשב״א: מתן תורה אין די שמיטות
און מיר האבן קלאר געמאכט אז ס׳איז נישט גענוג צו זאגן אז ס׳איז א משל מיט א נמשל [משל מיט א נמשל: א משל מיט זיין אפּליקאציע], אדער אז ס׳איז דאס זעלבע “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה” [כמו שהוא למעלה כן הוא למטה: אזוי ווי עס איז אויבן אזוי איז עס אונטן], פונקט אזוי ווי ביי א מענטש איז דא פארשידנארטיגע מדות [מדות: כאראקטער-אייגנשאפטן], איז אויך ביי דער אויבערשטער, אדער די טיפערע זאכן וואס די מקובלים [מקובלים: קבלה-מייסטער] זאגן, אז א מענטש פירט זיך אין די מדות החסד [מדות החסד: די אייגנשאפטן פון חסד] איז ער מעורר [מעורר: ער וועקט אויף] ביי דער אויבערשטער די מדות החסד.
ספר התמונה [ספר התמונה: א קבלה-ספר פון די ראשונים] און דער רמב״ן [רמב״ן: רבי משה בן נחמן, נחמנידעס], דער רשב״א [רשב״א: רבי שלמה בן אדרת], זיי האבן אלע אזוי געגלייבט אז דו ווילסט אונז פארציילן א מעשה וואס איז געווען אין שנת ב׳ אלפים תמ״ח [שנת ב׳ אלפים תמ״ח: יאר 2448] איז געווען מתן תורה [מתן תורה: די געבונג פון דער תורה], דאס איז ב׳ אלפים תמ״ח של השמיטה השניה [של השמיטה השניה: פון דער צווייטער שמיטה], האבן זיי געזאגט. ס׳איז שוין געווען איינמאל א גאנצע וועלט מיט מתן תורה פארדעם, און ס׳קען נאך זיין נאכדעם, און דא איז דא א געוויסער כלל [כלל: פּרינציפּ], נאך צוויי טויזנט יאר פון א וועלט געווענליך בערך קומט א מתן תורה.
די אנאלאגיע פון דעם סייקל פון א מענטש
ווייל זיי האבן אזוי געטראכט, און ס׳מאכט אסאך סענס [sense: זינען], פארשטייט זיך ס׳איז חוץ לידיעה [חוץ לידיעה: אויסער אונזער וויסן], אונז האבן נישט עכט געזען די פריערדיגע שמיטות [שמיטות: די שמיטה-סייקלס] ווייל אונז קענען נישט, אונז זענען נישט דארט געבוירן געווארן. אבער טראכט די אנאלאגיע פון די סייקל פון א מענטש, מאכט עס טאטאל סענס אז דא איז דא א סדר [סדר: סדר], דא איז דא א זאך וואס מ׳קען יא פארשטיין. די פשט איז נאר אזא גרויסע סייקל אז אונז זעען נאר איינמאל דערפון, ממילא [ממילא: דעריבער] זעט אונז עס אויס ווי אן איינמאליגע זאך.
אבער ווען דו וואלסט געקענט קוקן פון די פּערספּעקטיוו פון גאט, דו וואלסט געקענט קוקן פון די פּערספּעקטיוו פון א מלאך [מלאך: אן אנגעל], פון עפעס וואס ווייסט אסאך גרעסער, וואלסטו געזען אז מתן תורה מאכט אויך סענס.
די גאונות פון די מקובלים: מתן תורה איז א דבר ההווה תמיד
און די גאונות [גאונות: גענעאלאגיע], די בליק וואס ווייזט אונז אז מתן תורה איז נישט אן איינמאליגע זאך, ס׳איז א דבר ההווה תמיד [דבר ההווה תמיד: א זאך וואס איז שטענדיג געשעענדיג], ס׳איז א מחדש [מחדש: עס ווערט באנייט], אזוי ווי ס׳איז דא א “מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית” [מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית: ער באנייט אין זיין גוטקייט יעדן טאג די מעשה בראשית], איז דא “בכל יום יהיו בעיניך כחדשים” [בכל יום יהיו בעיניך כחדשים: יעדן טאג זאלן זיי זיין אין דיינע אויגן ווי נייע] זאגט די מדרש [מדרש: אגדישע דרשות פון חז״ל], און די מקובלים און די חסידישע ספרים נעמען די מדרש ליטעראלי [literally: ווערטליך], אונז נישט יעדע מדרש איז ליטעראל, די מדרש איז ליטעראל, די תורה איז ניי יעדע יאר.
ס׳איז נישט סתם ניי יעדע יאר, אזוי ווי די תבואה [תבואה: ערנטע] איז ניי יעדע יאר, ס׳איז דא א געוויסע וועג וויאזוי די תורה ווערט געבוירן, און באופן כללי [באופן כללי: אין אלגעמיינעם] אין די תקופת השנה [תקופת השנה: די צייט פון יאר], באופן פרטי [באופן פרטי: אין פרטים] יעדע טאג, באופן כללי יותר [באופן כללי יותר: אין א מער אלגעמיינעם אופן] אין די לעבן פון יעדע מענטש, באופן כללי יותר אין יעדע דור, באופן מער כללי אין די יעדע סייקל פון דורות [דורות: דורות].
די סטרוקטור פון די סייקלס: פון טאג ביז שמיטה
די יעדע דור האבן א קאנעקשאן איינער מיט די צווייטע, ס׳איז דא ווי גרופּס [groups: גרופּעס] פון דורות, און יעדע איינע פון זיי איז דא א בחינה [בחינה: אן אספּעקט] פון מתן תורה וואס געשעט אין א געוויסע צייט, נאך א געוויסע הכנה [הכנה: פארגרייטונג] פון שבע שבועות [שבע שבועות: זיבן וואכן], נאך א געוויסע מהלך [מהלך: פּראצעס]. ס׳איז נישט די ערשטע זאך די תורה, די תורה קומט אלעמאל שפּעט אין די ריאליטי [reality: ווירקלעכקייט], ווייל ס׳נעמט צייט אנצוקומען דערצו, אבער س’איז דא א סייקל, דאס איז די תורה.
די כח פון די מקובלים: קוקן פון די פּערספּעקטיוו פון שער החמישים
און דאס איז געקומען צו אונז פון די כח [כח: שטארקייט] פון די מקובלים, פון די מתעמקים [מתעמקים: די וואס פארטיפן זיך] וואס האבן זיך געוואגט, אפשר האבן זיי נישט געטארט, א מענטש טאר נישט קוקן צו פיל, אבער זיי האבן געהאט די יכולת [יכולת: פעאיקייט] און געהאט די ווארהייט צו קוקן אויף די וועלט אזוי ווי זי איז, “כאלף שנים בעיניך” [כאלף שנים בעיניך: ווי טויזנט יאר אין דיינע אויגן], זיי קענען קוקן אויף אלע שמיטות צוזאמען, כמעט [כמעט: כמעט] פון די פּערספּעקטיוו פון די שער החמישים [שער החמישים: די פופציקסטע טויער], קען זען אלעס אויף איינמאל.
האבן זיי אונז פארציילט אז וואס? אז מתן תורה איז נישט קיין איינמאליגע זאך, ס׳איז א שטענדיגע זאך, ס׳איז א זאך וואס מ׳קען זיך קאכן דערין און מ׳קען עס ארויסהאבן. אוודאי, אונז האבן נישט… אזוי ווי אונז זאגן, אונז זאגן נאר ביסוד [ביסוד: אין יסוד], ס׳מיינט נישט אז אונז ווייסן יעדע פרט, אבער ממילא קענסטו אויך זאגן אין דיין לעבן, ממילא קענסטו אויך זאגן אין דיין יאר, ממילא קענסטו אויך זאגן אין דיין נקודה [נקודה: פּונקט], אז וואס?
אראפּלייגן די גרעסערע סייקלס אין די קלענערע: שבועות יעדע יאר
אז יעדע זומער, יעדע תקופת סיון [תקופת סיון: די צייט פון חודש סיון] קומט א נייע אור פון תורה אויף דער וועלט. ווייל וואס? דאס איז די בזהר אנפין [בזהר אנפין: אין די שיינקייט פון די פנים], די בפרטיות [בפרטיות: אין פרטים], די וועג ווי די סייקל ארבעט. פונקט אזוי ווי נאך זיבן… איך ווייס נישט וואס, נאך אפאר דורות, נאך זעקס און צוואנציק דורות אין דער וועלט, אין די וועלט, אין די סייקל פון דער וועלט וואס אונז ווייסן, איז געווארן א גרויסע מתן תורה אויף הר סיני [הר סיני: בארג סיני], אזוי יעדע יאר נאך חודש אייר [חודש אייר: דער חודש אייר], נאך זיבן וואכן, וואס ס׳שטימט בערך דער חשבון אזוי ענליך צו זעקס און צוואנציק דורות, קומט מתן תורה, קומט שבועות [שבועות: דער יום טוב פון שבועות].
שבועות איז א נאטורליכע זאך
און שבועות איז א נאטורליכע זאך. נישט נאטורליך וואס נישט יעדער גוי ווייסט דערפון, נישט יעדער טיפּש ווייסט דערפון, ווייל ער פארשטייט נישט די גרעסערע סייקלס פון נאטור [nature: נאטור], ער קען נאר זען וואס ער זעט. אבער דער וואס האלט יא, קוקט ער גרעסער. און נאכדעם, ווען זיי האבן געזען די גרעסערע, האבן זיי עס אראפגעלייגט אויך אין די קלענערע, און געוויזן אז ס׳איז דא א קליינע בחינת מתן תורה [בחינת מתן תורה: אן אספּעקט פון מתן תורה], א התחדשות [התחדשות: באנייאונג] וואס קומט דא. דאס איז דער יסוד [יסוד: יסוד], און איך האף אז ס׳איז ארויסגעקומען קלאר, ווייל איך מיין אז ס׳איז מורא׳דיג די קלארקייט וואס ער זאגט דא.
פרק ה: שער החמישים און די הבנה פון “למעלה מן הסייקל”
גיין נאך ווייטער: די שאלה פון שבת און יום טוב
און יעצט קען איך גיין אפילו ווייטער. איך האף אז מ׳וועט נישט ווערן פארלוירן און צומישט אויב איך גיי נאך ווייטער, אבער איך וויל גיין אפילו ווייטער און זאגן נאך א נקודה, און נאך גיין אפילו ווייטער. איך וויל גיין ווייטער אזוי, און איך וויל אונז זאגן נאך א תירוץ [תירוץ: ענטפער] צו די שאלה וואס אונז האבן געהאט.
אונז האבן געפרעגט פריער, אז אויב אונז זאגן אז מתן תורה און די אלע זאכן זענען אויך נאטורליכע זאכן, זיי חזר׳ן זיך איבער יעדע יאר, אזוי ווי דער אריז״ל הקדוש [אריז״ל הקדוש: דער הייליגער אריז״ל, רבי יצחק לוריא] האט אונז געלערנט, אזוי אויב אזוי, וואס איז דער חילוק [חילוק: אונטערשייד] פון שבת [שבת: שבת] און יום טוב [יום טוב: יום טוב]? וואס איז דער חילוק פון טבע [טבע: נאטור] און נס [נס: נס]?
ערשטנס: נס איז א גרעסערע סייקל
ערשטנס האבן מיר געזאגט אז נס איז א גרעסערע סייקל, דאס איז איין זאך.
אבער אמת׳דיג: שבת של ימות טובים פארזוס שער החמישים
אבער אמת׳דיג, די הבנה [הבנה: פארשטאנד] וואס אונז האבן געזאגט ביז יעצט איז נאר די הבנה פון אזוי ווי די שבת פון תוך הספירה [תוך הספירה: אינעווייניג די ספירה]. שבע שבתות [שבע שבתות: זיבן שבתות], ס׳איז דא זיבן שבתות, און יעדע וואך איז דא א בחינת שבת, דאס איז די שבת של ימות טובים [של ימות טובים: פון די ימים טובים], של הספירה [של הספירה: פון דער ספירה].
אבער, אונז האבן געלערנט לעצטע וואך אז ס׳איז דא אויך א שער החמישים. שער החמישים איז מסביר געווען, און דאס איז דער בליק, וויאזוי די גאנצע זאך איז נאר איין זאך, “כל התורה כולה ענין אחד” [כל התורה כולה ענין אחד: די גאנצע תורה איז איין ענין]. יא, די גאנצע תורה גייט היסטאריע פון בראשית [בראשית: בראשית] ביז עזרא [עזרא: עזרא], זייער גוט, אבער ס׳איז דא נאר איין ווארט, מ׳קען עס זאגן אויף איין סעקונדע, מ׳קען עס איבער פארשטיין די גאנצע זאך למפרע [למפרע: רעטראספּעקטיוו].
די זעלבע וועג: תורה איז העכער פון טבע
און די זעלבע וועג איז דא דא נאך א הבנה וואס צו מסביר זיין וואס אונז מיינען ווען אונז זאגן אז די תורה איז העכער פון טבע, אז די מצוות [מצוות: מצוות] זענען למעלה [למעלה: העכער], ס׳זאגט עולם השמיני [עולם השמיני: די אכטע וועלט], ריכטיק? אזוי ווי יעצט קומט אוודאי פון דא, פון שמיטה ויובל [שמיטה ויובל: שמיטה און יובל], פון מתן תורה, און מתן תורה איז דער יום החמישים [יום החמישים: דער פופציקסטער טאג], ס׳איז פּונקטליך, און דא קען איינער אוודאי זאגן, ס׳איז פּונקטליך די זאך וואס קומט נאך די גאנצע סייקל, וואס איז למעלה פון די גאנצע סייקל.
קיינער זאגט נישט אז אלעס אין תורה איז אין א סייקל
קיינער זאגט נישט אזוי ווי ס׳שטייט יא, תורה איז היסטארישע זאכן, די צענזוס [census: צענזוס] פון נשיאים [נשיאים: פירער] וואס מיר האבן געזאגט, נאר איינמאל האט מען געזאגט, איינמאל איז עס נישט אין א סייקל, ס׳הייסט מ׳קען עס נישט פארשטיין.
סאו [so: אזוי] פארשטייט זיך אז די תורה איז אמת׳דיג, די פשוט׳ע תורה איז דא א קשר [קשר: פארבינדונג], ווי מיר האבן שוין גערעדט.
שער החמישים לויט דעם בעל שם טוב: נאך א סייקל
אז ווען אונז זאגן אז שער החמישים איז למעלה מן הסייקל [למעלה מן הסייקל: העכער פון דעם סייקל], לויט ווי דער בעל שם טוב [בעל שם טוב: דער בעל שם טוב, גרינדער פון חסידות] האט אויסגעלערנט, אז דאס מיינט אז ס׳איז די השגה [השגה: פארשטאנד] פון נאך א סייקל, אזוי ווי יובל [יובל: יובל]. ס׳איז דא א מחלוקת [מחלוקת: מחלוקת] צו שנת היובל עולה מן המנין [שנת היובל עולה מן המנין: די יאר פון יובל גייט אויף פון דעם צאל], וואס האט צו טון מיט די יסוד, וואס האט צו טון מיט די זעלבע חקירה [חקירה: אונטערזוכונג] צו כתר [כתר: כתר] איז פון די ערשטע ספירות [ספירות: ספירות]. ס׳איז אלעס די זעלבע אידעע [idea: אידעע]. אקעי [okay: אקעי].
אבער לאמיתו של דבר: למעלה מהבנתנו
אבער לאמיתו של דבר [לאמיתו של דבר: אין דער אמת], ווען אונז זאגן ס׳איז למעלה מן הסייקל, מיינען אונז צו זאגן אז ס׳איז למעלה מהבנתנו [למעלה מהבנתנו: העכער פון אונזער פארשטאנד]. ס׳מיינט נישט אז ס׳איז נישט אמת׳דיג דא א סדר, ס׳מיינט נאר, אזוי ווי דער רמב״ם [רמב״ם: רבי משה בן מימון, מיימאנידעס] זאגט וועגן טעמי המצוות [טעמי המצוות: די טעמים פון די מצוות], ס׳איז דא וואס זאגן אז די מצוות האבן נישט קיין טעם [טעם: טעם], ס׳איז דא וואס זאגן אז די מצוות האבן א טעם, אבער ס׳איז בחכמתו של הקדוש ברוך הוא [בחכמתו של הקדוש ברוך הוא: אין דער חכמה פון דעם הייליגן באשעפער], נישט אונזער חכמה [חכמה: חכמה], אונז זענען קליינע מענטשן, אונז פארשטייען עס נישט.
ס׳איז אנדערש ווי צו זאגן אז ס׳האט נישט קיין טעם, ס׳איז סתם רענדאם [random: רענדאם], ס׳איז ביסודו [ביסודו: אין זיין יסוד] אן א טעם.
דאס איז פשוט׳ע פשט, אבער אין א טיפערע פשט…
דאס איז פשוט׳ע פשט. אבער אין א טיפערע פשט איז עס קאנעקטעד [connected: פארבונדן] מיט דאס וואס מיר האבן גערעדט פריער, וואס מיר האבן גערעדט לעצטע וואך. ווען אונז זאגן אז די תורה איז שער החמישים, און אונז זאגן אז די תורה איז יא למעלה מן הזמן [למעלה מן הזמן: העכער פון צייט], ס׳איז נישט קיין סייקל, וואס מיינען אונז צו זאגן?
פרק ו: שם הוי״ה און די הבנה פון נצחיות
דארף מען דא געדענקען: היה הווה ויהיה
דארף מען דא געדענקען, לאמיר זאגן אויף די פשוט׳סטע וועג וואס מ׳קען עס זאגן. סודות ורזים ידועים [סודות ורזים ידועים: געהיימענישן און סודות וואס זענען באקאנט], יעדער איינער ווייסט אז ס׳שטייט אין שלחן ערוך [שלחן ערוך: דער שלחן ערוך] אז דער אייבערשטער איז היה הווה ויהיה [היה הווה ויהיה: ער איז געווען, איז, און וועט זיין], אז י-ה-ו-ה [י-ה-ו-ה: דער פיר-אותיות׳דיגער נאמען פון גאט], דער מכוון [מכוון: כוונה], איינע פון די כוונות [כוונות: כוונות] פון שם הוי״ה [שם הוי״ה: דער נאמען הוי״ה] איז אז ער איז הווה [הווה: איז], היה הווה ויהיה, ער איז אלעמאל.
די שאלה: פארוואס שטייט עס בעיקר הווה?
אויב אזוי איז דא א שאלה, אויב אזוי, פארוואס איז די י-ה-ו-ה, די שם הוי״ה, דאס איז די עיקר תורה [עיקר תורה: הויפּט-זאך פון דער תורה]? יא? “כל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא” [כל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא: די גאנצע תורה איז די נעמען פון דעם הייליגן באשעפער], “כל התורה כולה אחד” [כל התורה כולה אחד: די גאנצע תורה איז איינס], שטייט אין ספר ברית מנוחה [ספר ברית מנוחה: דער ספר ברית מנוחה], די גאנצע תורה איז די פירוש [פירוש: פירוש] אויף די ד׳ אותיות [ד׳ אותיות: פיר אותיות] י׳ און ה׳ און ו׳ און ה׳. די תורה גיבט עס ארויס, יא, ס׳איז א פירוש, די תורה ברענגט בעסער ארויס די שם [שם: נאמען].
איז, פארוואס אויב די הוי״ה טייטשט היה הווה ויהיה, “השם מלך השם מלך השם ימלוך” [השם מלך השם מלך השם ימלוך: השם האט געקעניגט, קעניגט, און וועט קעניגן], פארוואס שטייט עס בעיקר הווה? ס׳שטייט נישט מיט א י׳, ס׳שטייט נישט מיט א… ס׳הייבט זיך נישט אן היה [היה: געווען], ס׳הייבט זיך אן מיט א י׳ און א ה׳? ס׳שטייט נישט נאר יהיה [יהיה: וועט זיין]? ס׳שטייט בעיקר מיט א ו׳, ס׳איז זייער וויכטיג די ו׳, יא, די ו׳ איז די סדר העולם [סדר העולם: סדר פון דער וועלט], דאס איז זייער אן עמקות [עמקות: טיפקייט]. ס׳שטייט הווה בעיסיקלי [basically: בעיסיקלי], מיט א י׳. דער וואס איז הווה תמיד [הווה תמיד: שטענדיג איז].
דער תירוץ: נצחיות מיינט נישט “אייביג אלט”
דער תירוץ איז, אז דער עולם [עולם: וועלט] האט א ביסל א טעות אין וואס די טייטש נצחיות [נצחיות: אייביקייט], און וואס די טייטש הווה איז. דער עולם, מיין איך מענטשן, די השכלות השכל של אדם [השכלות השכל של אדם: די פארשטאנדן פון דעם שכל פון מענטש] כאפט נישט. פאר אונז, זאגן אז א זאך איז אייביג, מיינען מיר אז ס׳מיינט צו זאגן אז ס׳איז זייער אלט, יא? ס׳ווערט יעדן טאג עלטער, ס׳איז אלעמאל געווען און ס׳גייט אלעמאל זיין. ס׳איז אלעמאל געווען כאילו [כאילו: ווי] מיליאנען יארן, איך ווייס נישט וואס, פאר פריער וואס ס׳איז געווען, און נאך מיליאנען יארן אין די פיוטשער [future: צוקונפט], און אויך יעצט. דאס איז אזוי ווי מיר מיינען איז די טייטש פון א דבר נצחי [דבר נצחי: אן אייביגע זאך], א דבר היה הווה ויהיה. ס׳איז דא דריי זאכן.
דער אמת: נצחיות מיינט אלעמאל הווה
דער אמת אבער איז, און דאס שטייט אין ספרים, דאס איז נישט קיין חידוש [חידוש: חידוש], יעדער וואס האט געלערנט חב״ד [חב״ד: חב״ד] למשל, רעדן וועגן די יסוד אסאך, און ווער ס׳האט אן שכל [שכל: שכל] מסתמא [מסתמא: מסתמא] כאפט אז ס׳איז פשוט. דער אמת איז אז די הוי״ה, הוי״ה נצחיות, א בעסערע וועג פון עס זאגן איז אז ס׳איז אלעמאל הווה, פארדעם הייסט עס הווה און נישט עתיד [עתיד: צוקונפט] און נישט עבר [עבר: פארגאנגענהייט].
אין אנדערע ווערטער: א זאך וואס ווערט נישט אלט און נישט ניי
אין אנדערע ווערטער, איז א זאך וואס ווערט נישט אלט און ווערט נישט ניי. מ׳קען עס רופן נישט חידוש, אדער מ׳קען עס רופן חידוש תמיד [חידוש תמיד: שטענדיגע באנייאונג]. ס׳איז נאר א שאלה פון לשון [לשון: שפּראך], אבער די כוונה [כוונה: כוונה] איז די זעלבע זאך.
נצחיות = presence, נישט eternity
אדער איינער, איך האב א חבר וואס זאגט אז מ׳דארף נישט טרענסלעיטן [translate: איבערזעצן] נצחיות אדער הוי״ה, היה הווה ויהיה, אויף “eternity” [eternity: אייביקייט], מ׳דארף עס טרענסלעיטן אויף “presence” [presence: אנווייזנקייט]. און וואס איז די כוונה פון דעם? די כוונה פון דעם איז פשוט. א זאך וואס ליגט אין צייט, אין אנדערע ווערטער, א זאך וואס איז אין די סייקלס וואס מיר האבן יעצט גערעדט, אין די עולם העשיה [עולם העשיה: די וועלט פון מעשה] און די עולם הטבע [עולם הטבע: די וועלט פון נאטור], אפשר אפילו נאר אין אונזער עולם, וואס האבן א סייקל אין די יצירה [יצירה: יצירה] און אזוי ווייטער, איז א זאך וואס זיינע חלקים [חלקים: טיילן] פון צייט כביכול [כביכול: כביכול] זענען מחולק זה מזה [מחולק זה מזה: אפגעטיילט איינער פון דעם אנדערן].
אחדות התורה: די נצחיות פון תורה און די שער החמישים
פרק ז: די מהות פון א דבר נצחי – אחדות שבתורה און שער החמישים
דער חילוק צווישן א דבר שבזמן און א דבר נצחי
און וואס איז די מכוון פון דעם? די מכוון פון דעם איז פשוט. א זאך וואס ליגט אין צייט – אין אנדערע ווערטער, א זאך וואס איז אין די סייקלס וואס מיר האבן יעצט גערעדט, אין עולם העשיה און עולם הטבע, און אפשר אפילו העכערע עולמות האבן א סייקל אין יצירה און אזוי ווייטער – איז א זאך וואס זיינע חלוקים פון צייט כביכול זענען מחולק זה מזה, ריכטיק?
ער איז אביסל געווען נעכטן, דאס איז דאך כביכול א חלק פון זיין מציאות, ריכטיק? אזוי ווי א מענטש׳ס היסטאריע איז א חלק פון זיין מציאות, נאר ס׳איז על אורך זמן. אזוי ווי א מענטש איז אין מקום מחולק – אביסל פון מיר איז אויף די לינקע זייט, אביסל פון מיר איז אויף די רעכטע זייט, איך בין מחולק, איך האב פארטס, איך בין נישט פשוט, ריכטיק? איך האב פארטס, איך האב פארטס אין פלייס. די זעלבע זאך האב איך פארטס אין טיים.
איך בין געווען נעכטן, און דער וואס איז געווען נעכטן איז נישט פונקטליך די זעלבע ווי וואס איז געווען היינט. ער האט עפעס א שייכות – נישט וואס ער איז געווען ממש אן אנדערע משוגענער, ער האט נישט געהאט קיין קאנעקשאן פון היינט מיט נעכטן – ער האט עפעס א שייכות, ער איז דער זעלבער וואס איז געווען נעכטן און היינט. אבער מצד שני איז ער אנדערש, ער איז נישט געווען גאנצן די זעלבע. ס׳איז דא פארטס, ס׳איז דא חלוקים, ער איז נתחלק אין צייט. נעכטן בין איך געווען אביסל אזוי, היינט בין איך אזוי, מארגן גיי איך זיין נאך אנדערש, וכולי וכולי.
און אזוי איז יעדע דבר טבעי, יעדע לעבעדיגע זאך וואס האט א סייקל, וואס האט א צייט – ער ווערט געבוירן, ער שטארבט, ער האט אינמיטן. דאס איז די בעיסיק צייט: היה, הווה, ויהיה – געבוירן, ער איז, ער שטארבט.
די מהות פון א דבר נצחי: אלעמאל הווה
א דבר נצחי – אזוי ווי חכמה באופן כללי, כל שכן דער אייבערשטער, אבער אפילו חכמה, אפילו די תורה וואס איז נאר א פירוש אויף גאט, אפילו די תורה – איז א זאך וואס איז אלעמאל הווה. דאס איז די הגדרה, א בעסערע הגדרה: ער איז אלעמאל פרעזענט.
אין אנדערע ווערטער, ער איז נישט צעטיילט אויף חלוקים אין צייט. אלע זיינע חלוקים כביכול – ס׳איז נישט קיין חלוקים. די היה איז די זעלבע ווי די הווה, און די יהיה איז די זעלבע ווי די הווה. ער איז אלעמאל אין די הווה. ס׳איז נישטא קיין שום פארט פון אים וואס גייט ארויס.
דער משל פון א מענטש וואס איז מחולק אין צייט
ס׳איז נישט פשט ווען דו טרעפסט מיר היינט – לאמיר זאגן א בעסערע, ריכטיק? אזוי ווי דער בעל שם טוב האט געזאגט “לובן חברי עד סוף” [לשון: “לבן חברי עד סוף” – לערנען מיט א חבר ביז׳ן סוף], אז די ריכטיגע וועג פון לערנען תורה – ס׳איז דא אסאך תורות פון בעל שם טוב וואס גייען אויף די נקודה.
אוקיי, מיר האבן יעצט אנגעקומען צו מיר האבן א שיעור בעל שם טוב וואס לערנט וועגן תפילה, אבער מ׳דארף אויך לערנען די בעל שם טוב וואס איז פשט אין תורה, וואס איז די זעלבע, ווייל ס׳איז די זעלבע אותיות, נאר מלמעלה למטה. אוקיי, נישט אונזער שיעור איז נישט אפיציעל א בעל שם טוב שיעור, נאר איך זאג, ס׳איז מער פשוט, אדער מער אין די אלטע סטייל, אז א דבר הנצחי איז א דבר ההווה תמיד.
דאס הייסט, ווען דו טרעפסט מיך – יא, איינער טרעפט מיך היינט, רעדט ענקערן מיין שיעור היינט, הערן ענק יצחק׳ס שיעור פון ערב שבועות תשפ״ו. ווען דו טרעפסט מיך נישט אינגאנצן – ס׳איז נישט אינגאנצן מיך, ווייל א חלק פון מיך איז וואס איז געווען נעכטן ביי די שיעור, און דו הערסט די שיעור הערסטו נישט אויך נעכטן׳ס שיעור, און דו הערסט די שיעור הערסטו אויך נישט מארגן׳ס שיעור. ס׳איז מחולק.
און דו ווילסט מיך קענען – וויאזוי קען מען א מענטש? איינער וויל קענען זיין חבר? מען קען נישט. מען דארף זיין געבוירן מיט אים ביז׳ן שטארבן, זיין יעדע מינוט מיט אים. אפשר דעמאלטס קענסטו זאגן דו קענסט אים זיין גאנצע לעבן, ווייל א מענטש׳ס גאנצע לעבן איז מחולק אין זמן.
דו קענסט מיך – דו קענסט א ביסל צייט פון מיר, פון די תקופה וואס דו דרייסט זיך מיט מיר, פון די שיעור וואס דו הערסט פון מיר. הערסטו די האלבע שעה פון מיר – וואס איך האב געטראכט פריער, וואס איך האב געזאגט שפעטער, וואס איך גיי זאגן – דאס קענסטו נישט. ס׳איז אלעמאל חסר.
די הווה שבו, די הווה פון אדם הנברא, אדם שיש לו זמן, איז חסר אלעמאל די עבר און די עתיד. ס׳פעלט, ס׳איז נישט אינגאנצן דו. איך בין נישט – א מענטש זאגט מ׳דארף זיין פרעזענט – איך בין קיינמאל נישט אינגאנצן פרעזענט מיט דיר אין די מאמענט, מצד מיין גוף את ליסט [לפחות], מצד וואס איך קען דיר זאגן, מצד בינה וואס ציילט אין צייט. פארוואס? ווייל מיין פרעזענט איז אפגעהאקט פון מיין עבר און מיין עתיד. דו קענסט נישט מיין וואס איך האב געזען נעכטן, דו קענסט נישט וואס איך גיי זיין מארגן, דו קענסט נאר וואס ס׳איז יעצט. ס׳איז זייער פארשל [פארציעל], ס׳איז חלקי.
אלקות, תורה, און חכמה: אלעמאל אינגאנצן פרעזענט
אבער אלקות, אבער די תורה, אבער חכמה וואס איז נישט דער אייבערשטער אליינס, אבער ס׳איז א ניצוץ פון דער אייבערשטער – יא, ס׳האט ענליכקייט פון דער אייבערשטער, ס׳איז אויך נצחי, ס׳איז אויך אלעמאל געווען, ס׳איז קודם לעולם, ס׳גייט אלעמאל זיין.
איז מצד די אמת׳דיגע נקודה, וודאי אין די תורה איז אויך דא בינה, וואס איז אין אונזער הבנה וואס איז טאקע זייער קליין, אז ווען ס׳רעדט צו אונז ווערט עס ממש קליין צוטיילט אויף צייט. אבער די תורה באשר היא, די חכמת אלקים באשר היא, וויאזוי ס׳איז אינגאנצן – ווען דו טרעפסט היינט א דבר תורה און דו לערנסט עס לשמה, נישט דו לערנסט עס פראקטיש און וויאזוי מ׳דארף עס פארשטיין, דו לערנסט עס לשמה, דו לערנסט עס אז דו כאפסט די חכמה שבו – דו האסט די נקודת מתן תורה, די שער החמישים שבו.
שער החמישים: דער מקום הייחוד פון חכמה ובינה
דאס איז די שער החמישים וואס קומט אין קבלה שטייט. שער החמישים איז די פלאץ וואו בינה רופט אן אין חכמה. מאל באלאנגט פאר בינה, און די שער החמישים דאס איז די מקום הייחוד של חכמה ובינה.
און די אריז״ל רופט עס: “נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה, לא הדריכוהו בני שחץ ולא עדה עליו שחל, ואיה החכמה מאין תמצא ואיזה מקום בינה” [איוב כ״ח] – קיינער קען עס נישט וויסן. דארט קאנעקטן זיך די ל״ב נתיבות [די דרייסיק-צוויי נתיבות פון חכמה] מיט די מ״ט שערי בינה [די נייןאונפערציק שערים פון בינה]. דאס איז די נקודה.
אין שער החמישים איז נישטא “אמאל” – אחדות שבתורה
דארט, אין דעם נקודה, איז נישטא אמאל. איז נישטא ווען דו לערנסט דאס דבר תורה בבחינת אלקות שבו, בבחינת אמת שבו, איז עס נישט אפגעהאקט פון אלע אנדערע חלקי התורה.
“הלומד מכוונת אותיות אחדות” זאגט דער בעל שם טוב – ער לערנט עס בבחינת אחדות, דעמאלטס האט ער די גאנצע תורה שוין געלערנט.
“תופס בחלקו אחדות” זאגט דער בעל שם טוב א לשון וואס ער ברענגט פון די מקובלים הקדמונים, “תופס בכולו”. אחדות איז אזא סארט זאך וואס מ׳קען נישט אנכאפן א חלק – ס׳האט נישט קיין חלוקים, ס׳האט נישט קיין חלוקים נישט אין פלאץ כביכול און אויך נישט אין צייט.
ווען דו ביסט היינט אין מתן תורה, ביסטו די גאנצע מתן תורה.
דער משל פון תפילה: שכינה טיילט זיך נישט
ווען א מענטש דאוונט צו דער אייבערשטער, צום פרעגן, דאוונט עומד לפני השכינה, און דער חבר איז אויך עומד לפני השכינה – איז וואס איז, ס׳האט זיך צוטיילט די שכינה? ניין. איז געווארן מער די שכינה? אויך נישט.
ביידע דאווענען פאר די גאנצע שכינה, פאר די גאנצע אלקות. דאס איז “ה׳ אחד”. דאס איז איינע פון די בעיסיק יסודות האמונה.
פארוואס ס׳איז נישט קיין סתירה: דער חילוק צווישן גשמיות און רוחניות
איי, וועסטו פרעגן, ס׳איז א סתירה. די סתירה איז אויף דברים גשמיים, אויף דברים פון בינה ולמטה איז דא אזא סתירה – זאכן וואס צוטיילן זיך אין צייט. זאכן וואס זענען נישט צוטיילט אין צייט זענען אלעמאל אינגאנצן איבעראל.
דאס הייסט, ווען איך בין – אפילו איך, אדער מיין האנט – האב איך א גוף וואס איז תופס מקום, איז עס נישט אינגאנצן אין אלע פלעצער. דאס הייסט מיין האנט, אין א געוויסע זין מיין האנט איז קאנעקטעד צו די גאנצע גוף, אבער ס׳איז נישט קיין אחדות שלימה. מיין האנט איז נאר אין די רעכטע זייט, און מיין לינקע האנט איז דא.
אבער די חכמה – מ׳קען אפילו זאגן די חלק הכללי שבנפש – ווען איך בין דא, איז אינגאנצן איבעראל. אין די האנט שבחכמה כביכול איז דא פונקט אזויפיל חכמה, איז דא די גאנצע חכמה פונקט אזויפיל ווי ס׳איז דא אין די פיס, פונקט אזויפיל ווי ס׳איז דא אין די קאפ.
“כולה תורת ה׳ תמימה” – די גאנצע תורה איז שמותיו של הקב״ה
דאס איז די סוד וואס מיר זאגן אז די גאנצע תורה איז שמותיו של הקדוש ברוך הוא. און די לשון הרמב״ם זאגט: “ואין בחוקות לא תתן תמנו פחות קדושה מוישמע ישראל, כי כולה תורת ה׳ תמימה וקדושה וטהורה” [הלכות יסודי התורה].
דאס איז טייטש אז אויב מ׳לערנט עס – אבער אויב מ׳לערנט עס אזויווי דו האסט געפרעגט איז נישט אזוי, דאס איז נאר א רמז אויף יסוד, אויף קבלה, אויף פנימיות. אויב מ׳פארשטייט די אחדות שבתורה, די שער החמישים שבתורה – די שער החמישים איז אז דו ביסט נישט איינמאל א חלק בזמן, ס׳איז אלעמאל אינגאנצן.
סיכום: צו האבן די תורה אזוי ווי זי איז דעיו
און אונז האבן קלאר געמאכט אז ס׳איז נישט גענוג צו זאגן אז ס׳איז א משל מיט א נמשל, אדער אז ס׳איז דאס זעלבע “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה” – פונקט אזוי ווי ביי א מענטש איז דא פארשידנארטיגע מדות, איז אויך ביי דער אייבערשטער. אדער די טיפערע זאכן וואס די מקובלים זאגן, אז א מענטש פירט זיך אין די מדות החסד איז ער מעורר ביי דער אייבערשטער די מדות החסד.
איך זאל האבן מיין ריכטיגע חידוש אין תורה. אבער איך בין שוין אנגעקומען אז עס איז שער החמישים. דאס איז סוף חנוכה צוריק אריין מעמיק זיין אין יענץ, אבער עס איז פשוט ווי עס האט זיך אריינגעטרעכט ביז יעצט. עס איז א ביסל איידעלע זייטן, ס׳איז זייער איידעלע נקודות, אבער איך מיין איך האב עס ארויסגעברענגט ווי קלאר איך האב געקענט פאר היינט.
ברכה לסיום
און זאלן מיר אלע זוכה זיין צו די תורה, צו פארשטיין, צו האבן א חכמה, א השגה אין די תורה, צו האבן די תורה אזוי ווי ס׳איז דעיו, צו האבן די תורה אזוי ווי ס׳איז איינמאל און אלעמאל אויף די זעלבע צייט.
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
הסוד של “שבע שבתות תמימות” והיום החמישים – ערב שבועות
אבן הפינה של הסדרה: מעגלים וחידוש
זהו השיעור האחרון, אבן הפינה, של סדרה קטנה שנלמדה במשך שבעת השבועות של ספירת העומר. היסוד של כל הסדרה היה הסוד של “שבע שבתות תמימות” – שזהו הסוד של “כל ימות עולם”, כפי שאמר הרמב״ן. זה אומר הסוד של הסדר, המעגל, המחזור שהעולם מסתובב בו – הן בעולם הגדול ביותר, המעגלים הגדולים ביותר של ההיסטוריה, שהעולם מסתובב וחוזר תמיד להתחלה. וגם בכל יום, בכל שבוע, שכל יום מראה עולם שלם אחר, שער שלם, עולם שלם שאפשר לפתוח כדי להבין דרך חדשה לגמרי.
—
היום החמישים: מנחה חדשה
לבסוף מגיעים ל“שבע שבתות תמימות תהיינה” – צריך לחכות יום שלם, לא בין השמשות, שבעה שבועות שלמים, עד שמגיעים ל“עד ממחרת השבת השביעית” – היום החמישים. אז – “והקרבתם מנחה חדשה לה'” – מביאים מנחה חדשה: את שתי הלחם, הלחם של התבואה החדשה. עושים אותו חמץ, עושים תנופה, מביאים קרבן חדש – חידוש, דבר חדש.
כבר בפסח הביאו חידוש קטן – “ובקצרכם את עומר ראשית קצירכם” – תחילת הקציר, קצת עומר שעורים עם תנופה לפני ה׳. אבל עכשיו ביום החמישים מביאים ממש חדש – כמו שהגמרא אומרת: מתיר חדש למזבח – מביאים מהתבואה החדשה שצמחה זה עתה, עושים מזה לחם שלם, ואת זה מביאים ביום החמישים.
—
הסתירה: חדש מול תורה שלא תשתנה
יום החמישים הוא גם יום מתן תורה – היום שעולים להר סיני ומקבלים את התורה. כאן טמונה אבל סתירה מסוימת בין שני העניינים של החג:
ענין א׳ – ביכורים/מנחה חדשה: עיקר היום הוא יום הביכורים. ביכורים פירושו ראשית – מביאים ביכורי מעשיך, החיטה הראשונה, התבואה הראשונה, קרבן מנחה להקב״ה. השם העיקרי הוא “חדש” – מנחה חדשה.
ענין ב׳ – מתן תורה: באותו יום חוגגים זמן מתן תורתנו. אבל תורה היא ההפך מחדש! כפי שהרמב״ם מביא ביסודי התורה פרק ט׳: חוקת עולם, דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה לעד ולעולמי עולמים. התורה לא משתנה – לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו – לא מוסיפים ולא גורעים. זו לא תורה חדשה כל שנה.
בשפה של הסדרה על מעגלים: תורה אינה במעגל. במתן תורה אין מעגל כמו בעונות השנה. זו הסתירה שצריכה להתעמק.
—
היסוד: מה זה “מעגל” ומה זה “להבין”
טבע = מעגל = מובן
מעגל הטבע של שבע פעמים שבע – זה המעגל שהעולם מסתובב בו. כל שנה בא חורף חדש, קיץ חדש, זמן קציר חדש, תבואה חדשה. אפשר לקרוא לזה “חדש” – אבל גם “ישן”, כי זה אותו מעגל, חוזר חלילה. זה חדשות שקורות מחזרה – לא חידוש לגמרי, אלא שוב לפי סדר.
זה הפירוש של “מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית” – כל יום בבוקר חוזר המעגל, השמש עולה כמו שעלתה ביום הרביעי של בראשית. בתקופות השנה – אותו דבר. זה חידוש מעשה בראשית – אבל חידוש בתוך מעגל.
להבין פירושו: אפשר לעשות מזה כלל. כמו הפסוק: “עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו” – יש סדר, אפשר לעשות כלל, אפשר לחזות את זה. הפרטים הם התחדשות, אבל באופן כללי יש דברי חכמה – אפשר להבין את זה כסדר.
זה טבע – מעגל. וממילא יש בזה מדע, ידיעה – אפשר לדעת את זה, כי זה חוזר על עצמו. כל המדעים בנויים על הבחנה בדפוסים, במעגלים בטבע, עשיית כללים מזה, חיזוי, הבנה, שאילת שאלות למה, חיפוש גורמים.
היסטוריה = חד פעמי = לא מובן
היסטוריה היא בדיוק ההפך – מה שאי אפשר להסביר, לחזות, לומר מתי זה יקרה, למה זה קרה. אין בזה הסבר, כלל, קטגוריה כללית.
זה יסוד עמוק שאומרים כל האחרונים, חוקרים, מפרשים: היסטוריה היא הגבול של דברים שאי אפשר להבין אותם. למה? כי זה קרה רק פעם אחת, ולא יעבור, ולא יוסף – זה לא ממשיך.
אין קטגוריה שנקראת “מתן תורה” או “יציאת מצרים” שקורה פעם בכמה שנים. זה חד פעמי. דברים חד פעמיים לא חוזרים על עצמם, אי אפשר להבין אותם, לחזות אותם. אף אחד לא יכול להגיד לך מתי זה יקרה שוב – זה לא יקרה שוב. אף אחד לא יכול להגיד לך למה זה קרה אז – כי אם היו יכולים לדעת למה, היו יודעים את הכלל, היו יודעים איזה סוג דבר זה ומתי דברים כאלה קורים.
היסטוריונים לא מחפשים להבין – הם מחפשים סיבות, אבל כל הסיבות שהם מוצאים הן עוד קצת היסטוריה. “זה גרם לזה, וזה גרם לזה” – במובן הזה יש משהו שנקרא “הסברים היסטוריים”. אבל כל הדבר – למה זה קורה בכלל, למה בזמן הזה, למה לאנשים האלה, למה באופן הזה – זה בהגדרה ללא הסבר, כי היסטוריה אינה דבר שמסביר.
אם אומרים שמשהו הוא היסטוריה, זה אומר: זה קרה פעם אחת, זה לא חוזר על עצמו, אין לזה טעם, אין מדע, אין הבנה. אפשר רק לזכור את זה – אפשר רק לדעת מה קרה, אפשר לחקור אם זה קרה, לחפש ראיות, עדויות. אבל מה זה – הבנה היא מן הנמנע.
—
הניגוד החד ביום החמישים
היום החמישים מכיל אפוא שני עניינים מנוגדים לחלוטין:
1. מנחה חדשה / ביכורים – זה שייך למעגל הטבע, למעגל של שבע פעמים שבע. כל שנה באה תבואה חדשה טרייה – זה חידוש בתוך מעגל, מובן, צפוי, חלק מהעולם הטבעי.
2. מתן תורה – זה מחוץ למעגל, אירוע היסטורי חד פעמי, שלא חוזר על עצמו, שלא מובן באותו אופן, שהוא חוקת עולם – נצחי, לא חדש, לא משתנה.
—
איך רוב האנשים מבינים מתן תורה – המבט ההיסטורי
כך רוב האנשים מבינים יציאת מצרים ומתן תורה – כל הדברים ההיסטוריים שהאמונה היהודית בנויה עליהם. לפי זה, למתן תורה אין שום שייכות חזרה לשאלת ההתחלה – המתיקות של מנחה חדשה. כי “חדשה” פירושה שם חידוש במובן שכל שנה בא חדש – אפשר לתכנן את זה, יש בזה כלל. זה טבע.
כשאומרים כאן “טבע” לא מתכוונים לכפירה. הרבה פעמים כשלומדים ספרים “טבע” פירושו אפיקורסות – אבל כאן מתכוונים לסדר, לקביעות שיש בעולם, כי זה “מחדש בטובו” – הקב״ה עושה את זה, ועל זה מודים לו, ובזה עובדים אותו. זה מאוד דתי, מאוד אמוני – בכלל לא אנטי-אמונה. אלא זה סוג אחד של מבט.
הבעיה: מתן תורה ותבואה חדשה הופכים לשני דברים נפרדים
לפי המבט הזה, כשאומרים משהו על מתן תורה, חושבים רק בבחינת היסטוריה, בבחינת נס – כל פעם שזה קרה זה חד פעמי. אי אפשר לדעת למה זה קרה, אין כלל – אפשר רק לדעת אם זה קרה. לכן אנשים צריכים מאוד לברר שזה כן קרה – יש להם ראיה, היו שם שש מאות אלף איש, יש להם עדות. אבל מה קרה – אין לזה שום מבוא, שום הבנה. בהגדרה נס – דבר שאי אפשר להבין, כי אי אפשר לחזות אותו, אין כלל.
ואם כך, אומרים אנשים, תבואה חדשה היא דבר טבעי – כאילו זה משהו לא דתי. ששת ימי בראשית – הם כבר מאמינים בשבת (שזה הפירוש של טבע), הם מאמינים רק ביום טוב (שזה הפירוש של נס). וממילא אומרים: תבואה חדשה ומתן תורה הם שני דברים שונים. מתן תורה הוא דבר חד פעמי שנשאר לנצח – דווקא לכן זה נשאר פעם אחת לנצח, כי יש רק אחד כזה. ותבואה חדשה היא דבר טבעי – זה בא כל שנה מחדש, ולזה אין שום קשר לתורה.
—
החסרון של האמונה ההיסטורית – נפשית
הערה חשובה: יש הרבה יהודים שאומרים להם, מה היסוד של אמונה? שהיה מתן תורה, כמו שכתוב ברמב״ם, בכוזרי, עם ראיות, זה הגיוני שזה באמת היה, מספיק ראיות. ורואים את היהודי הזה, ורואים שלאמונה שלו אין חיות. זה משהו מת. כשהוא מדבר על מתן תורה, זה חיוב – הוא האמין שזה היה, ממילא צריך לקיים מה שכתוב, הקב״ה בא וסיפר מה צריך לעשות. הכל בסדר. הוא מסביר שיש ראיות טובות על מעמד הר סיני.
אבל – על זה לא רוקדים “עליונים ששו ותחתונים עלזו”. על זה לא כותבים כתובה בין כנסת ישראל והקב״ה (שר׳ ישראל נג׳ארה כתב, שקורים בסאטמר ערב שבועות). על זה לא אומרים אקדמות מילין בניגון. זה לא המקור של חיות.
יסוד האמונה במובן נפשי
יסודי אמונה פירושו יסודות לחיי האדם. אבל כאן מדברים על יסוד האמונה במובן נפשי – מה הדבר האמיתי שמחיה אותך? מה מחיה אותך ביהדות שלך, בתורה שלך, שאתה אוכל שבת, שאתה חוגג שבועות?
אם היו יכולים לעשות ניתוח, להסתכל בנשמה של אדם, לא היו מוצאים שהדבר החי ביותר הוא איזו ידיעה, איזו ראיה שהיו 600,000 איש במעמד הר סיני. לא רואים את זה על שום אבן – אפילו לא אצל האנשים שאומרים את הדרשות. בוודאי צריך לומר את זה, כדי להושיב לבות עולם, אבל לא את זה מוצאים.
מצד שני – חייב להיות שם מעמד הר סיני, חייב להיות שם מעמד הנבואה. זה בוודאי דבר נכון להבין איך יש חיות, אור, חתונה, חיים ממעמד הר סיני. חייב להיות בזה חיות. כל יהודי מזדהה עם זה – “אנחנו אלה שקיבלו שם את התורה, וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול באמת באהבה” כמו שאומרים באהבה רבה.
—
החידוש הרדיקלי של פנימיות התורה: מתן תורה אינו היסטוריה – זה טבע
כל מי שלומד פנימיות התורה יודע שהמבט ההיסטורי אינו נכון
כל מי שלומד קצת פנימיות התורה – מי שפתח פעם ספר הזוהר, או מפרשים של המקובלים, האריז״ל, הרמ״ק, ספרים חסידיים – צריך מיד לומר שכל התפיסה הנ״ל אינה נכונה, לא הגיונית, לא אמת.
מתן תורה לא קרה פעם אחת. זה לא דבר חד פעמי. וכשאומרים שזה לא דבר חד פעמי, זה אומר לפי מה שהוסבר: זה לא דבר שאי אפשר להבין. זה לא דבר שצריך רק לשאול “האם היה” ואי אפשר לשאול “מה היה”. זה לא סוג כזה של דבר.
כל מי שלומד קבלה, חסידות, כל סוג של ספר השכלה של יהדות – אפילו רמב״ם, אפילו שיטות אחרות – כמעט כל אחד אומר שאפשר כן להבין מה זה מתן תורה. מובן, אף אחד לא אומר שזה פשוט להבין, אף אחד לא אומר שזה במדרגה שמשה רבינו הבין. אבל ביסוד זה לא הסוג של דבר שהוא חד פעמי.
המסקנה
פנימיות האמונה שלנו, פנימיות התורה – שפירושו מה שמתיישב על הלב, מה שנכון, וממילא זה גם האמת – הוא לא שמעמד הר סיני הוא היסטוריה. זה לא דבר חד פעמי שאי אפשר להבין, שאפשר רק לדעת שזה קרה וממילא חייבים לקיים את זה. זה טבע. זה דבר שיש לו סדר, אפשר להבין אותו, יש בזה כלל מסוים.
מי שלומד ספר חסידי, מי שלומד רמ״ק ואריז״ל, רואה מאוד ברור שמעמד הר סיני הוא דבר שיודעים איך לעשות. אנחנו יודעים איך לעשות את זה, אנחנו יודעים איך לעשות את זה. מובן, כל אחד לפי השגתו – אבל ביסוד זה לא הסוג של דבר שהוא חד פעמי.
ב**כל** ספר חסידי כתוב זה
בכל ספר חסידי בעולם כתוב שמתן תורה כנראה לא דבר חד פעמי – זה חוזר כל שנה. זה כתוב כבר באריז״ל, במקובלים ראשונים זה בוודאי כתוב. אצל הרמב״ן זה כתוב אולי בפירוש, צריך רק לדעת איפה לקרוא. אבל בספרים חסידיים זה כתוב בפירוש.
—
אברהם אבינו ושבועות לפני מתן תורה
ספרים חסידיים מסוימים שואלים: מה היה ו׳ סיון לפני יציאת מצרים ומתן תורה? הם עונים, בהתבסס על מאמרי חז״ל: זה כבר אז גם היה שבועות. “קיים אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה” – הצאנזער רב ואחרים אומרים זאת בפירוש: אברהם אבינו אכל שבועות בבוקר עוגת גבינה, כי היהודים קיבלו היום את התורה. כששואלים: מה זה אומר? היהודים הם נכדיך שעוד יבואו, עדיין לא היה המעשה – התשובה היא: יש סדר בעולם, ובסדר הזה ו׳ סיון הוא זמן של מתן תורה מעצמותו. כמו שיש זמן טוב בניסן לצאת ממצרים, יש זמן טוב בסיון לקבל את התורה – לפי סדר הטבע, לפי האופן שהמזג אוויר עובד.
—
הבהירות של הזמן
כמו שכתוב במדרשים: הזמן של פסח הוא מזג האוויר הטוב ביותר – לא חם מדי, לא קר מדי, זמן נעים לצאת החוצה, לעשות מעמד הר סיני גדול. הבהירות של היום מוציאה את הבהירות של העולם – עת רצון לדעת כי ה׳ הוא האלקים, שבעת השמים שנפתחים – זה יוצא מהבהירות של הטבע בתקופה. הרמב״ן מוציא את זה, הזוהר מוציא את זה.
—
החילוק של טבע ונס – לא מה שחושבים
הרמב״ן הכניס את שבועות למתן תורה. שואלים: האם מתן תורה הוא סתם דבר טבעי, אותה רמה כמו המעגלים הרגילים? בוודאי לא! אבל ה״בוודאי לא” הזה יש לו שני צדדים:
ראשית: כשאומרים שיש סדר, לא אומרים עדיין שהכל הוא מה שרואים על פני השטח. אנשים חושבים שטבע זה אותו דבר כמו שטחיות – אבל טבע אינו שטחיות. יכול להיות סדר עמוק יותר שלא רואים מיד.
שנית: יש חילוק אמיתי של טבע ונס. אמנם – וזה צריך לדעת – בתורה לא כתוב בפשטות אף פעם לא “טבע” ולא “נס”. הכל אותו אלוקים שעושה הכל. אבל העולם מדבר על זה כבר הרבה זמן, ויש חילוק אמיתי של רמות.
—
שבת ויום טוב – שתי קטגוריות של מעגלים
החילוק מואר על ידי שבת ויום טוב:
– שבת הוא משהו שרואים בקלות – כל ילד מבין. אנשים עובדים שישה ימים, נחים ביום השביעי.
– יום טוב הוא מערכת רחבה יותר. במובן הפשוט: המעגל של הטבע – לקח כמה שנים עד שאדם הראשון תפס שכל קיץ חוזר החום.
– יום טוב במובן ההיסטורי (יציאת מצרים, מתן תורה): כאן יש עוד סדר עמוק יותר, סדר גדול יותר של “כל ימות עולם”. לא רק כל שנה חוזר הקציר – באנושות עצמה יש סדר: מתי אנשים מקבלים תורה, מתי נכנסים לגלות, מתי יוצאים. הסדר לא מדויק כמו חשבון, אבל יש סדר עמוק יותר.
ממילא: כשאומרים שיום טוב הוא דבר גדול יותר משבת, שיש חילוק של נס וטבע – לא מתכוונים שהנס הוא אקראי או חד פעמי. הנס אינו חד פעמי – הוא רק נראה חד פעמי מהפרספקטיבה המוגבלת שלנו.
—
הפרספקטיבה המוגבלת של האדם – המשל של חיים אחד
אדם שמסתכל רק על עצמו – אגואיסט, בדיוק כמו מי שחושב שהפשט שלו הוא הפשט היחיד – רואה כל דבר בחייו כנס: הוא נולד – נס, ממש יש מאין. בר מצווה – נס. חתונה – נס. ילדים, גיל בינוני, מוות – הכל ניסים. ומהפרספקטיבה של היחיד זה באמת כך – “נפלאותיך שבכל יום” – אי אפשר לחזות על הפרט. “יום המיתה נעלם מן האדם”.
אבל אם אדם הוא קצת חכם, לא כל כך אגואיסט, הוא מסתכל סביב על אנשים אחרים – רואה: אה, רגע! הפרטים הפרטיים אף אחד לא יכול לדעת, אבל יש טבע: על פי רוב אנשים נולדים, גדלים, מתבגרים, יורדים, מתים. את
המעגל הזה אפשר לראות – לא מפרט אחד, אלא ממבט רחב יותר. עושים הכללה, רואים את כל האנשים. הקב״ה מנהיג את העולם בחכמה – חכמה פירושה כללים, בינה פירושה כללים. זה לא אומר שלאדם אין בחירה – אבל זה הכלל הדברים.
—
בסקאלה העולמית: מעמד הר סיני – חד פעמי רק מהמבט שלנו
באותו אופן כמו אצל האדם הבודד, זה נכון על כל העולם. כשמסתכלים על החלק הקטן שלנו מההיסטוריה – השמיטה שלנו – רואים: כן, היה פעם אחת מעמד הר סיני, פעם אחת יציאת מצרים. אבל זה לא אומר שאין מעגל – זה רק אומר שאנחנו אנשים קטנים. אנחנו זוכרים רק כמה אלפי שנים. התורה שלנו, בפשט, עומדת רק כמה אלפי שנים.
—
המבט הגדול יותר: העולם הרבה יותר גדול
היום כולם יודעים – המדעים סיפרו לנו שהעולם הרבה יותר גדול מכמה אלפי שנים. וזה לא מדע חדש – כמו שר׳ אריה קפלן כבר הבחין: המקובלים כבר חשבו מזמן שהעולם הרבה יותר גדול משבעת אלפים שנה. זה יסוד של קבלה.
גילוי סודות התורה בזמננו
היום נתגלה הרבה יותר מ״חכמת הבריאה” – הרבה יותר “נפלאות הבורא”. אנחנו יודעים שהעולם מיליוני פעמים גדול יותר ממה שהראשונים יכלו לדמיין. הרמב״ם בהלכות יסודי התורה, או אפילו בספרים מתמטיים, דיבר על גודל עולם הכוכבים – אבל זה היה “מבט מצומצם”. זה היה נכון מנקודת המבט שלהם, החישובים שלהם היו נכונים, אבל היום אנחנו יודעים שזה הרבה יותר גדול. אותו דבר להיסטוריה. זה “גילוי סודות התורה” – העולם נעשה גדול יותר לאנשים.
לא כל האנשים צריכים את זה – הרבה יכולים להמשיך להאמין בפשט פשוט. אבל מי שיש לו את הכלים, מי שיכול להבין שמה שסיפרו לו בפשט פשוט הוא רק לפי הכלים הקטנים שהיו לסבא-סבא-סבא שלו שם פעם במצרים – הוא יכול להסתכל עמוק יותר.
—
המוסר של הזוהר: התורה גדולה יותר מהראש שלך
מה שאנחנו רואים מהתורה הוא לפי הקטנות שלנו. הקב״ה התמעט, מדבר תורה שכל אחד יכול להבין. אדם רגיל לא יכול להבין יותר מכמה אלפי שנים – והתורה מדברת על כמה אלפי שנים. המעגל של מעשה בראשית, אבות, יציאת מצרים, משיח – זה רק דבר קטן אחד שאתה יכול לראות. הקב״ה הרבה יותר גדול, והתורה הרבה יותר גדולה.
יש פירוש על התורה שמדבר על מעגלים הרבה יותר גדולים – בדרך רמז, בדרך דרש, בדרך סוד. ועוד פירושים גדולים יותר שלוקחים מעגלים עוד יותר גדולים – שבהם התורה בכלל לא מדברת על עולם העשייה, אלא על מלאכים, על אצילות.
הזוהר גוער מאוד במי שאומר “אין בתורה אלא פשט”. מי שאומר שהוא יודע את הפשט של הפשט וזו כל האמת – לא רק שהוא כופר בגדולת התורה (הוא חושב שהתורה קטנה כמו הראש שלו), הוא גם בעל גאווה עצום.
אבל גם הקיצון השני שקר: יהודי צריך להאמין שהפשט שלו שהוא מבין – זה החלק שלו בתורה, זה מה שהקב״ה נתן לו, והוא צריך לקחת את זה ברצינות. אדם שלא לוקח ברצינות מה שהוא מבין הוא סתם לולב. התורה היא כמו קליידוסקופ – היא מראה את עצמה לאדם לפי ההבנה שלו. הקב״ה נתן את התורה על מנת כן – שאנשים יסתכלו ויראו שהוא ברא את העולם בששה ימים, בששת אלפים שנה, זה מתאים בצורה מושלמת, זה הגיוני בראש שלו, וזה חלק אמיתי בתורה. אבל לומר שזו כל התורה – זו כפירה.
—
ספר התמונה, הרמב״ן, הרשב״א: שמיטות ומתן תורה
הראשונים אמרו ממש כך. ספר התמונה, הרמב״ן, הרשב״א – כולם האמינו שכשמספרים שבשנת ב׳ אלפים תמ״ח היה מתן תורה, זה אומר: ב׳ אלפים תמ״ח מהשמיטה השנייה. כבר היה פעם עולם שלם עם מתן תורה לפני כן, ויכול להיות עוד אחרי כן. ויש כאן כלל מסוים: אחרי אלפיים שנה של עולם, בערך, בא מתן תורה.
הם חשבו כך, וזה הגיוני מאוד. מובן, זה “חוץ לידיעה” – אנחנו לא ראינו באמת את השמיטות הקודמות, כי לא נולדנו שם. אבל חשוב על האנלוגיה של המעגל של אדם – זה הגיוני לחלוטין שיש כאן סדר, דבר שאפשר כן להבין. הפשט הוא רק: זה מעגל כל כך גדול שאנחנו רואים רק פעם אחת ממנו, ממילא זה נראה כמו דבר חד פעמי. אבל אם היית יכול להסתכל מהפרספקטיבה של אלוקים, של מלאך, של משהו שיודע הרבה יותר גדול – היית רואה שגם מתן תורה הגיוני.
—
הגאונות של המקובלים: ממעגלים גדולים לקטנים
המקובלים, המתעמקים, העזו – אולי לא היה להם רשות, אדם לא צריך להסתכל יותר מדי – אבל היתה להם היכולת והאמיתיות להסתכל על העולם כמו שהיא. “כאלף שנים בעיניך” – הם יכולים להסתכל על כל השמיטות ביחד, כמעט מהפרספקטיבה של שער החמישים, שיכול לראות הכל בבת אחת. והם סיפרו לנו: מתן תורה אינו דבר חד פעמי, זה דבר תמידי, דבר שאפשר לטבול בו ואפשר להוציא אותו.
ואחר כך, כשהםראו את המעגלים הגדולים יותר, הם הורידו את זה גם לקטנים יותר. כלומר: כל קיץ, כל תקופת סיון, בא אור חדש של תורה על העולם. זה “בזהר אנפין” – האופן הפרטי שבו המעגל עובד. בדיוק כמו שאחרי עשרים ושישה דורות בעולם היה מתן תורה גדול בהר סיני, כך כל שנה אחרי חודש אייר, אחרי שבעה שבועות – שמתאים בערך לחשבון דומה לעשרים ושישה דורות – בא מתן תורה, בא שבועות.
שבועות הוא דבר טבעי. לא “טבעי” במובן שכל גוי יודע על זה – לא כל טיפש יודע על זה, כי הוא לא מבין את המעגלים הגדולים יותר של הטבע, הוא יכול לראות רק מה שהוא רואה. אבל מי שמסתכל כן גדול יותר, רואה את זה.
—
החילוק של שבת ויום טוב: שער החמישים
שאלנו קודם: אם מתן תורה וכל הדברים הם גם דברים טבעיים שחוזרים כל שנה – מה החילוק של שבת ויום טוב, של טבע ונס? תירוץ אחד כבר נאמר: נס הוא מעגל גדול יותר. אבל באמת, ההבנה עד עכשיו היא רק ההבנה של “שבת שבתוך הספירה” – שבע שבתות, כל שבוע יש בחינת שבת, זו השבת של ימים טובים, של הספירה.
אבל יש גם שער החמישים. שער החמישים הוסבר איך כל הדבר הוא רק דבר אחד – “כל התורה כולה ענין אחד”. כן, כל התורה עוברת על היסטוריה מבראשית עד עזרא, טוב מאוד – אבל יש רק מילה אחת, אפשר לומר את זה בשנייה אחת, אפשר להבין את כל הדבר למפרע.
—
תורה היא “למעלה מהמעגל” – מה זה אומר?
באותו אופן יש עוד הבנה שמתן תורה פירושו כשאומרים שהתורה גבוהה מהטבע, שהמצוות הן “למעלה” – “עולם השמיני”. זה בא משמיטה ויובל, ממתן תורה שהוא יום החמישים – בדיוק הדבר שבא אחרי כל המעגל, שהוא למעלה מכל המעגל.
אף אחד לא אומר שהכל בתורה הוא במעגל – כן כתובים דברים היסטוריים, כמו המפקד של נשיאים, שנאמר רק פעם אחת, פעם אחת, לא במעגל – כלומר אי אפשר להבין את זה.
שער החמישים לפי הבעל שם טוב: עוד מעגל
לפי מה שהבעל שם טוב למד, “למעלה מהמעגל” פירושו שזו ההשגה של עוד מעגל – כמו יובל. יש מחלוקת אם שנת היובל עולה מן המנין – שקשור לאותה חקירה אם כתר הוא מהספירות הראשונות. זה כולו אותה רעיון.
אבל לאמיתו של דבר, כשאומרים “למעלה מהמעגל”, מתכוונים לומר: למעלה מהבנתנו. זה לא אומר שלא באמת יש סדר – זה רק אומר שאנחנו, אנשים קטנים, לא מבינים את זה. כמו שהרמב״ם אומר על טעמי המצוות: יש מי שאומר שלמצוות אין טעם, יש מי שאומר שיש להן טעם אבל “בחכמתו של הקדוש ברוך הוא” – לא החכמה שלנו. זה שונה מלומר שאין טעם, שזה סתם אקראי, שביסודו אין טעם.
—
שם הוי״ה: נצחיות לא אומרת “נצחי ישן” – זה אומר “תמיד הווה”
השאלה על שם הוי״ה
כתוב בשולחן ערוך שהקב״ה הוא “היה הווה ויהיה” – זו אחת הכוונות של שם הוי״ה. כל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא, כל התורה כולה אחד – כתוב בספר ברית מנוחה – כל התורה היא הפירוש על ארבע האותיות י-ה-ו-ה. התורה מוציאה טוב יותר את השם.
השאלה: אם הוי״ה פירושו “היה הווה ויהיה” – “השם מלך, השם מלך, השם ימלוך” – למה כתוב בעיקר הווה? לא כתוב עם י׳ (עבר), לא מתחיל “היה”. לא כתוב רק “יהיה” (עתיד). כתוב בעיקר עם ו׳ – והו׳ מאוד חשובה, הו׳ היא סדר העולם, זה עומק גדול מאוד – אבל בעיקר כתוב הווה, עם י׳: מי שהוא הווה תמיד.
התירוץ: הבנה חדשה בנצחיות
העולם – אנשים, השכל של אדם – יש קצת טעות במה “נצחיות” פירושו. עבורנו, “נצחי” פירושו: מאוד ישן, נעשה יותר ישן כל יום, תמיד היה ותמיד יהיה. מיליוני שנים בעבר, מיליוני שנים בעתיד, וגם עכשיו. כך אנחנו מתכוונים “דבר נצחי” – “היה הווה ויהיה” – שלושה דברים.
האמת אבל היא – וזה כתוב בספרים, זה לא חידוש, כל מי שלמד חב״ד למשל מדבר על היסוד הזה הרבה – שהוי״ה-נצחיות פירושו: זה תמיד הווה. לכן זה נקרא “הווה” ולא עתיד ולא עבר. במילים אחרות: דבר שלא נעשה ישן ולא נעשה חדש. אפשר לקרוא לזה “לא חידוש”, או אפשר לקרוא לזה “חידוש תמיד” – זו רק שאלה של לשון, אבל הכוונה היא אותו דבר.
נצחיות = נוכחות, לא נצחיות
חבר אומר: לא צריך לתרגם “נצחיות” או “היה הווה ויהיה” לeternity – צריך לתרגם את זה לpresence. מה הכוונה?
—
החילוק בין דבר שבזמן ודבר נצחי
דבר ששוכן בזמן – במעגלים של עולם העשייה, עולם הטבע, ואפילו עולמות עליונים שיש להם מעגלים משלהם – הוא דבר שחלוקיו בזמן מחולקים זה מזה. האדם של אתמול אינו בדיוק אותו אדם של היום. כן, יש לו קשר, הוא לא לגמרי אחר – אבל הוא גם לא לגמרי אותו אדם. הוא מחולק בזמן, בדיוק כמו שהוא מחולק במקום: קצת ממני בצד שמאל, קצת בצד ימין, יש לי חלקים במקום – ובדיוק כך יש לי חלקים בזמן. כל דבר חי שיש לו מעגל – להיוולד, לחיות, למות – מחולק בהיה, הווה, ויהיה.
זה מוציא מגבלה עמוקה: כשאתה פוגש אדם, אתה לא פוגש אותו במלואו. אתה שומע את השיעור שלי היום – אבל אתה לא שומע את השיעור של אתמול, לא את השיעור של מחר. אתה יכול רק חלק זמן ממני. רוצה להכיר אותי במלואי? צריך להיוולד איתי עד המוות, כל רגע. כי מציאות האדם מחולקת בזמן. ההווה של אדם הנברא תמיד חסר – חסר העבר והעתיד. אף פעם אני לא לגמרי נוכח איתך ברגע הזה – מצד הגוף שלי, מצד בינה שסופרת בזמן.
—
דבר נצחי הוא תמיד הווה – תמיד נוכח במלואו
דבר נצחי – חכמה באופן כללי, כל שכן הקב״ה עצמו, אבל אפילו התורה שהיא “רק” פירוש על אלוקים – הוא דבר שתמיד הווה, תמיד present. הוא לא מחולק לחלקים בזמן. כל חלוקיו כביכול – ההיה, ההווה, היהיה – הם אחד. אין שום חלק ממנו שיוצא.
בוודאי, בהבנה שלנו – בבינה – התורה מתחלקת לזמן, נעשית קטנה. אבל התורה באשר היא, חכמת אלוקים באשר היא, כמו שהיא במלואה – כשאתה פוגש היום דבר תורה ולומד אותו לשמה, לא מעשית, לא רק איך צריך להבין את זה, אלא אתה תופס את החכמה שבו – יש לך את נקודת מתן תורה, את שער החמישים שבו.
—
שער החמישים: מקום היחוד של חכמה ובינה
שער החמישים הוא, לפי הקבלה, המקום שבו בינה קוראת אל חכמה – מקום היחוד של חכמה ובינה. לפעמים הוא שייך לבינה, אבל השער החמישים הוא הנקודה שבה הם מתחברים. האריז״ל קורא לזה עם הפסוק: “נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה, לא הדריכוהו בני שחץ ולא עדה עליו שחר, ואיה החכמה מאין תמצא ואיזה מקום בינה” – אף אחד לא יכול לדעת את זה. שם מתחברים ל״ב נתיבות חכמה עם מ״ט שערי בינה. זו הנקודה.
—
בנקודה הזו אין “פעם”
בשער החמישים, כשלומדים דבר תורה בבחינת אלוקות שבו, בבחינת אמת שבו – זה לא מנותק מכל שאר חלקי התורה. הבעל שם טוב אומר: “הלומד מכווני אותיות אחדות” – הוא לומד את זה בבחינת אחדות, אז יש לו את כל התורה כבר למד. הבעל שם טוב מביא לשון ממקובלים הקדמונים: “תופס בחלקו אחדות – תופס בכולו”. אחדות היא סוג כזה של דבר שאי אפשר לתפוס חלק – אין לה חלוקים, לא במקום ולא בזמן. כשאתה היום במתן תורה, אתה כל מתן תורה.
—
המשל של תפילה: שכינה לא מתחלקת
כשאדם מתפלל עומד לפני השכינה, וחברו מתפלל גם עומד לפני השכינה – האם השכינה התחלקה? לא. האם נעשה יותר שכינה? גם לא. שניהם מתפללים לכל השכינה, לכל האלוקות. זה “ה׳ אחד” – אחד מיסודות האמונה הבסיסיים.
—
החילוק בין גוף וחכמה במקום
הסתירה שאפשר לשאול – איך זה יכול להיות במלואו בכל מקום? – היא רק סתירה על דברים גשמיים, על דברים מבינה ולמטה, דברים שמתחלקים בזמן. אבל דברים שלא מתחלקים בזמן הם תמיד במלואם בכל מקום.
המשל: היד שלי תופסת מקום – היא רק בצד ימין, לא בצד שמאל. במובן מסוים היא מחוברת לכל הגוף, אבל אין זו אחדות שלמה. אבל חכמה – החלק הכללי שבנפש – כשהיא כאן, היא במלואה בכל מקום: ביד שבחכמה יש בדיוק אותה כמות חכמה כמו ברגל, כמו בראש. זו כל החכמה בכל מקום באותה מידה.
—
“כולה תורת ה׳ תמימה” – הסוד של אחדות שבתורה
זה הסוד של מה שאנחנו אומרים שכל התורה היא שמותיו של הקב״ה. הרמב״ם אומר: “ואין בחוקות לא תתן תמנו פחות קדושה מוישמע ישראל, כי כולה תורת ה׳ תמימה וקדושה וטהורה”. זה אומר: אם לומדים את זה באופן הזה – אם מבינים את האחדות שבתורה, את שער החמישים שבתורה – אז אדם לא פעם אחת חלק בזמן, אלא תמיד במלואו.
[הערת צד: תורות הבעל שם טוב על לימוד]
הבעל שם טוב אמר “לובן חברי עד סוף” – הדרך הנכונה של לימוד תורה. יש הרבה תורות מהבעל שם טוב שעוסקות בנקודה הזו – לא רק על תפילה, אלא גם מה הפשט בתורה, שזה אותן אותיות רק מלמעלה למטה. היסוד הוא אותו דבר.
—
סיכום וברכה
כל זה נקודות עדינות מאוד – אבל העיקר הוא: כשיש את התורה כמו שהיא באמת – יש אותה פעם אחת ותמיד באותו זמן. התורה אינה דבר שהיה פעם וזוכרים את זה – היא דבר שתמיד הווה, תמיד נוכח, תמיד במלואו כאן. כשלומדים דבר תורה בבחינת חכמה, בבחינת אחדות, בבחינת שער החמישים – נמצאים במתן תורה ממש, לא זיכרון של מתן תורה, אלא מתן תורה עצמו.
זה התירוץ על הסתירה מההתחלה: מנחה חדשה ומתן תורה אינם שני דברים נפרדים – הם דבר אחד. התבואה החדשה שבאה כל שנה במעגל, והתורה שהיא נצחית – הם נפגשים בשער החמישים, שבו המעגל של הטבע (בינה, מ״ט שערים) נפגש עם הנקודה שלמעלה מהמעגל (חכמה, ל״ב נתיבות). היום החמישים הוא מקום היחוד – שבו חדש ונצחי, שבו טבע ותורה, שבו מעגל וחד פעמיות, נעשים אחד.
נזכה כולנו לתורה, להבין, שתהיה לנו חכמה והש
גה בתורה באופן הזה.
גוט יום טוב!
תמלול מלא 📝
ערב שבועות: הסוד של “שבע שבתות תמימות” – מחזוריות הטבע מול ייחודיות ההיסטוריה
הקדמה: אבן הפינה של סדרת שבעת השבועות
רבותי, זה ערב שבועות. בואו נבצע עכשיו קטע, קטע אבן הפינה של הסדרה הקטנה שלמדנו בשבעת השבועות האחרונים, שזהו הסוד של “שבע שבתות תמימות”.
למדנו שזהו הסוד של “כל ימות עולם”, כפי שאמר הרמב״ן. למדנו שזהו הסוד של הסדר, המעגל, המסלול, המחזור שהעולם מסתובב, שהמילא מסתובבת בכלל, בעולם הגדול ביותר, שזה העיקר להבין את כל העולם, המעגלים הגדולים ביותר של העולם, שהעולם מסתובב והוא חוזר תמיד להתחלה. וזה כל הסדר של ההיסטוריה, של כל ימות עולם.
וכיצד יש בכל יום, או בכל שבוע, או בכל יום שמראה על שבוע אחר שלם, יותר בכללות, שער שלם, עולם שלם שאפשר לפתוח להבין דרך חדשה לגמרי להבין הכל.
היום החמישים: מנחה חדשה לה׳
אז סוף סוף אנו מגיעים לקראת הלילה, מגיע “שבע שבתות תמימות תהיינה”, כן. יש פירוש מעניין שצריך לחכות יום שלם, לא לחכות בין השמשות, שיהיו שבעה שבועות שלמים, לא לפספס, ולהגיע ל״עד ממחרת השבת השביעית”, שזה היום החמישים, שאז “והקרבתם מנחה חדשה לה'”, מביאים מנחה חדשה, המנחה של שתי הלחם, הלחם של התבואה החדשה. עושים אותו חמץ, עושים תנופה עמו, מביאים קרבן חדש, חידוש, חידוש חדש, דבר חדש.
כבר הביאו חידוש קטן בפסח, כן, “ובקצרכם את עומר ראשית קצירכם”, תחילת הקציר, כמו אשכולות הקציר, זכר לעבודת הקציר, הביאו קצת עומר שעורים, גם עשו ממנו תנופה לפני ה׳.
ועכשיו ביום החמישים מביאים ממש, זה נקרא ממש חדש, הגמרא קוראת לזה שזה מתיר חדש למזבח, מביאים מהתבואה החדשה שגדלה לאחרונה ועושים מזה לחם שלם, וזה מביאים ביום החמישים.
הסתירה: חדש מול תורה שלא תשתנה
כל אחד יודע שיום החמישים הוא גם יום מתן תורה, היום שעולים להר סיני ומקבלים את התורה, שעל זה יש גם קשר לעניין של חידוש.
יש כמו סתירה קטנה בין שני העניינים לכאורה. מובן שכל אחד קופץ בקלות ואומר את התירוץ, אבל צריך כאן להיות מעמיק מאוד. יש לכאורה סתירה בין שני העניינים של היום טוב.
עניין א׳: יום הביכורים – מנחה חדשה
פשוט זה העניין, היום, העיקר הוא יום הביכורים. כן, ביכורים זה תרגום של ראשית, מתחילים להביא ביכורים מכל הפירות וכו׳, אבל בעיקר ביכורים מתכוון לשתי הלחם עצמם, מביאים ביכורי מעשיך, ומביאים את ההתחלה, הלחם הראשון שגדל, החיטה הראשונה, התבואה הראשונה שמביאים ממנה קרבן מנחה לקב״ה בבית המקדש. אבל זה, המילה נקראת חדש, השם העיקרי שיש לזה הוא חדש, מנחה חדשה.
עניין ב׳: זמן מתן תורתנו – חוקת עולם
וביום הזה חוגגים את התורה, את מה שהיהודים קיבלו, זמן מתן תורתנו כמו שכתוב בסידור, את מה שהיהודים קיבלו את התורה ביום הזה. וזו התורה אחת, חוקה אחת יהיה לכם, חוקת עולם, כמו שהרמב״ם מביא ביסודי התורה פרק ט׳, חוקת עולם, דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה לעד ולעולמי עולמים, תורה מאוד ישנה, זה לעד ולעולמי עולמים. זו התורה, זה, ביום הזה התחילה התורה, חוגגים את היום, עושים מצב מזה, מדברים על זה, שזה ההפך מחדש.
כן, בפשטות, הפירוש הפשוט של מתן תורה הוא שזו התורה, היא לא משתנה, לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו, לא מוסיפים ולא גורעים, זו התורה, וזו לא תורה חדשה בכל שנה.
הניסוח החד של הסתירה
במילים אחרות, בואו נהיה ברורים, במילים אחרות, כשרוצים לנסח את השאלה בשפה של השיחות שהיו לנו על המחזוריות של העולם, תורה אינה במחזור.
במתן תורה יש מחזור, בכל שנה מגיע אותו חורף ואותו קיץ מגיע רענן, כן, אפשר לקרוא לזה אותו הדבר, אבל אפשר לקרוא לזה חדש. מנחה חדשה פשוט זה מגיע חורף חדש, קיץ חדש, זמן קציר חדש, זמן חדש שמגיעה תבואה חדשה, מזה החדש מביאים אותו.
היסוד: מחזוריות הטבע מול ייחודיות ההיסטוריה
טבע = מחזור = ניתן להבנה
זה במחזור שקוראים לו הטבע, כן, זה מעגל הטבע של שבע פעמים שבע, זה הרי הפירוש, כן, שבע פעמים שבע זה הולך במחזור, והמחזור קוראים שבע, כן, אפשר לחשוב בזווית איך המחזור של התבואה הוא שבע, אבל על כל פנים, מחזור נקרא שבע, אז המחזור של העולם, ששת ימים ויום השביעי, וזה חוזר כל שבוע, כל שנה חוזר, אותו הדבר, אבל חדש לגמרי אפשר לומר, זה חידוש העולם חדש, כמו מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית.
מה הפירוש הפשוט של המאמר שאומרים בברכות יוצר? שבכל יום מגיע בבוקר שוב המחזור, השמש עלתה בפעם הראשונה בששת ימי בראשית ביום הרביעי, ובכל יום היא עולה, אותו הדבר יש בתקופות השנה, שזה חידוש מעשה בראשית. אותו הדבר בכל שנה מגיעה מחדש התבואה, התבואה הראשונה מגיעה מחדש בכל שנה, זה חדש בכל שנה.
אפשר לקרוא לזה חדש וגם ישן, כי זה אותו מחזור, זה חוזר חלילה כל הזמן, אבל זה מחזור שיש בו מעשה חדשות, יש בו מעשה חדשות בחזרה, זה חדשות שקורות מחזרה של מחזור, זה נעשה שוב אותו מעגל, אותו מחזור נעשה שוב.
היסטוריה = חד פעמי = לא ניתן להבנה
אבל כשאנו מדברים אפילו על יציאת מצרים, על מתן תורה, פשוט שכל המילה של לדבר על זה היא שזה לא במחזור. אפשר לקרוא לזה היסטוריה. אפשר לומר שהיסטוריה היא ההפך ממנו. היסטוריה היא בעיה ללמוד. למה? כי אי אפשר להבין אותה.
מה זה אומר “להבין”?
מה אני מתכוון לומר? אני אומר דבר יסודי שאומרים כל האחרונים, אני לא יודע כמה יהודים מדברים על זה, אבל החוקרים האחרונים, המפרשים, שמוציאים את הסוגיא של היסטוריה, הם מסבירים כך את העולם. היסטוריה היא הגבול של דברים שאי אפשר להבין אותם. למה? כי זה קרה רק פעם אחת, ולא יעבור, ולא יוסף, כל הגדה ולא יוסף. זה לא ממשיך.
מה אני מתכוון לומר? אני מתכוון לומר כך: הטבע, זה מה שאפשר להבין. כמו שאנו אומרים, הבסיס, הטבע הראשון, ואולי המדע הראשון, הוא המדע של העונות. אנשים רואים שחוזר בכל שנה השמש, הלבנה, הכוכבים, זה הולך במחזור, ומזה גדל בכל שנה מחדש. זה דבר שאפשר להבין. אפשר לומר שאפשר לחזות אותו, אפשר להבין שזה מגיע בכל שנה מחדש.
מובן, צריך לעשות עבודת השם, צריך לעשות תשובה כדי שיצליחו הגשמים של השנה. יש בזה דין, בראש השנה כל באי עולם נידונין, הכל בסדר. אבל הדין הוא דבר שמבינים. זה לא דבר שלמעלה מן הזמן, זה לא דבר שאין בו שום מדע. מדע הרי פירושו שעושים כללים. ומה פירוש להבין? להבין פירושו כמו שדיברנו בשבוע שעבר. להבין פירושו שאפשר לעשות מזה כלל.
אני יכול לומר באופן כללי יש חכמה, “עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו”. יש את המחזור, יש סדר, אני יכול לעשות כלל. מה שאתה רואה כל פעם, זה התחדשות אמנם, והפרטים הם התחדשות, אבל באופן כללי יש דברי חכמה, אפשר להבין זאת כסדר.
טבע ומדע
זה הפירוש של טבע, שאנו קוראים טבע, או שאנו קוראים לעולם הטבעי, שהוא מחזור. וממילא יש בזה מדע, יש בזה ידיעה, אפשר לדעת אותו, כי זה חוזר. כמו שאנו אומרים, כי זה חוזר יש גם חדש בכל שנה, כי זה חוזר. אם זה חוזר, זה עושה חדש, זה אולי שוב, אתה יכול לקרוא לזה עותק, אני לא יודע אם זה עותק, שוב אותו הדבר, אבל שוב, לא שוב כמו חידוש לגמרי, לא שוב בלתי צפוי, שוב צפוי לפי סדר.
זה הנושא של הטבע, של הטבע, שהמחזורים, שכל המדע, ההבנות הרבות, החכמה בנשיאות, בנוי על הבחנת הדפוסים, המחזורים שיש בטבע, ולהבין אותו, לעשות מזה כללים, אחר כך אפשר לחזות אותו, אחר כך אפשר להבין אותו, אפשר לשאול למה זה כך, מה הגורם לכך, וכו׳.
היסטוריה אינה ניתנת להבנה
כשאומרים היסטוריה, היסטוריה היא בדיוק, היסטוריה היא בדיוק הדבר שאי אפשר להסביר, אי אפשר לומר אותו, אי אפשר לחזות אותו, אי אפשר לומר מתי זה יקרה, מתי זה קרה, למה זה קרה, ואין בזה שום הסבר, אין בזה שום כלל, אין שום קטגוריה כללית שנקראת מתן תורה או יציאת מצרים, שקורה פעם אחת בלא יודע כמה שנים, וממילא, אם יש כלל, יודעים מתי זה קורה, כל פעם שיש רוח כזו, שמש כזו, בכל שנה בסוג תקופה כזו זה קורה? לא. זה קורה פעם אחת, ומאותה פעם אחת צריך לזכור אותו, כי זה קורה רק פעם אחת, דבר חד פעמי.
דברים חד פעמיים הם דברים כאלה שלא חוזרים, והם ממילא סוג דברים כאלה שאי אפשר להבין, אי אפשר לחזות אותם, אף אחד לא יכול לומר לך מתי זה יקרה, זה לא יקרה שוב, אף אחד לא יכול לומר לך למה זה קרה אז. אם היינו יכולים לדעת למה, היינו יודעים את הכלל, היינו יודעים איזה סוג דבר זה ומתי קורים דברים כאלה.
אם אומרים שזו היסטוריה, הפירוש הוא שזה קרה פעם אחת, זה לא חוזר, ואין לזה שום טעם, אין לזה שום מדע, אין שום הבנה בזה. אפשר רק לזכור אותו, אפשר רק לדעת מה קרה, אפשר ללמוד היסטוריה, לחקור אם זה קרה, כן, אפשר רק לחקור אם זה קרה.
הגבול של מחקר היסטורי
בואו נאמר בבירור, מי שמבין מתן תורה בתור היסטוריה, כך הם אומרים בבירור, אפשר לחקור אם זה קרה, אפשר לחפש ראיות, ראיות, לדעת אם זה קרה, אבל מה קרה, להבין זה מן הנמנע, אי אפשר להבין מה קרה, כי זה לא סוג דבר שניתן להבנה, ובמובן מסוים כל ההיסטוריה אינה סוג דבר שניתן להבנה. אתה לא יכול לשאול למה היה מלך פלוני שכבש מדינה פלונית בשנת פלונית.
מתן תורה: טבע או היסטוריה? — החידוש הרדיקלי של פנימיות התורה
פרק א: התפיסה ההיסטורית של מתן תורה וחסרונותיה
מה פירוש “היסטוריה” בהקשר זה?
אם היינו יכולים לדעת למה משהו קרה, היינו יודעים את הכלל — איזה סוג דבר זה, ומתי קורים דברים כאלה.
אבל אם אומרים שמשהו הוא היסטוריה, פירוש הדבר:
– זה קרה פעם אחת
– זה לא חוזר
– אין לזה שום טעם
– אין לזה שום מדע
– אין שום הבנה בזה
אפשר רק לזכור אותו, אפשר רק לחקור אם זה קרה — אבל מה קרה, להבין, זה מן הנמנע.
בואו נאמר בבירור: אלה שמבינים מתן תורה בתור היסטוריה, כך הם אומרים, זה הכלל שלהם: אפשר לחקור אם זה קרה, אפשר לחפש ראיות, ראיות, לדעת אם זה קרה. אבל מה קרה, להבין זה מן הנמנע. אי אפשר להבין מה קרה, כי זה לא סוג דבר שניתן להבנה.
היסטוריה בכלל אינה ניתנת להבנה
ובמובן מסוים, כל ההיסטוריה אינה סוג דבר שניתן להבנה. אתה לא יכול לשאול למה היה מלך פלוני, הוא שלט במדינה פלונית בשנת פלונית. אין בזה שום הסבר.
ממילא, מה עושים היסטוריונים? הם לא מחפשים להבין, הם יכולים לחפש סיבות, אבל כל הסיבות שהם מחפשים זה עוד קצת היסטוריה. הוא יכול למצוא ראיות ולחפש ראיות שזה היה לפני כן. בסדר, זה גרם לזה, וזה גרם לזה. במובן הזה יש משהו הסבר שקוראים לו הסברים היסטוריים.
אבל כל הדבר — למה קורה בכלל כל הדבר, למה בזמן הזה, למה לאנשים האלה, למה בתקופה הזו, באופן הזה — זה בהגדרה אין שום הסברים, כי היסטוריה, שאנו קוראים עכשיו למילה היסטוריה, אינה דבר שניתן להסבר.
נס מול טבע — הגדרה מדויקת
בסדר, זה כלומר, אפשר לומר כך עכשיו, זה כלומר נס. בחינת נס, שקראנו לפני רגע.
בחינת טבע פירושו:
– מה שאפשר לחזות
– שיש בו מחזור
– זה חוזר
– אפשר לדעת מתי זה חוזר
– יש בזה כלל
בחינת נס הוא:
– שאין בזה כלל
לפי איך מבין היסטוריה כאן, המשמעות היא שאין בזה שום כלל, אין שום הבנה, אתה לא יכול לומר למה, אף אחד לא מבין את זה, אין שום חכמה בזה. יש רק עדות, יש רק, כביכול, רק נבואה על זה, יש רק את הפרטים, יש רק את העובדה שזה קרה כך, זה קרה פעם אחת, וממילא פשוט סופרים ונזכרים רק מהפעם האחת שהייתה יציאת מצרים, מהפעם האחת שהיה מתן תורה.
איך רוב האנשים מבינים מתן תורה
כך רוב האנשים מבינים את נושא יציאת מצרים, לפי זה, ואת נושא מתן תורה, כל הדברים ההיסטוריים האלה שהאמונה היהודית, הדת היהודית, התורה היהודית בנויה עליהם.
לפי זה רוב האנשים מבינים שאין לזה שום שייכות חזרה לשאלת ההתחלה שלנו, אין שום שייכות למתיקות של מנחה חדשה, שחדשה פירושה, זה חידוש, אבל לא חידוש במובן של היסטוריה, זה חידוש כי כל שנה בא חידוש חדש, אפשר לתכנן את זה, יש בזה כלל, כי זו האמונה, זה לא, כן, טבע.
הערה: “טבע” לא פירושו כפירה
כשאני אומר כאן טבע אני לא מתכוון לכפירה. כן, הרבה פעמים כשלומדים ספרים, טבע פירושו אפיקורסות, אני לא מתכוון לאפיקורסות. אני מתכוון לסוג של סדר, סוג של קביעות שיש בעולם, כי זה “מחדש בטובו”, הקב״ה עושה את זה, ועל זה מודים להקב״ה, ובזה עובדים את הקב״ה, ובזה משבחים אותו וכו׳ וכו׳ וכו׳.
זה מאוד דתי, זה מאוד אמוני, זה בכלל לא אנטי-אמונה, זה בכלל לא אנטי-יהדות, אנטי-אמונה, אנטי-עבודת ה׳, סוג המבט הזה, אלא זה סוג אחד של מבט.
הבעיה: מתן תורה ותבואה חדשה הופכים לשני דברים נפרדים
ורוב האנשים כשאומרים להם דבר שהוא מתן תורה וכדומה, חושבים רק בבחינת היסטוריה, בבחינת נס, בבחינת כל פעם שזה קרה זה חד-פעמי, אפילו מה שקרה פעמיים, זה פעמיים קרה דבר חד-פעמי, אי אפשר לדעת למה זה קרה, אין בזה שום כלל, אפשר רק לדעת אם זה קרה.
ועל זה רוב האנשים שסוברים שהיהדות שלהם בנויה על מתן תורה, הם צריכים מאוד להוכיח שזה קרה, יש להם ראיה, היו שש מאות אלף איש, יש להם עדות, זה קרה, אבל מה שקרה אין בזה שום מבוא, ואין בזה שום הבנה.
זה בהגדרה נס, ובהגדרה נס אני מתכוון לומר דבר שאי אפשר להבין, כי אי אפשר לחזות אותו, אין בזה שום כלל.
ואם כך, נושא התבואה החדשה, אומרים אנשים, זה דבר טבעי, כאילו מסיבה כלשהי יש להם בראש שזה משהו לא דתי, זה משהו טבעי, כאילו זה לא הקב״ה עושה, כאילו זה מחזור של הטבע.
ששת ימי בראשית, הם כבר מאמינים בשבת, כן? שבת זה המשמעות של טבע, הם מאמינים רק ביום טוב שזה המשמעות של נס. אוקיי, במובן מסוים, אפשר להבין שיום טוב הוא כן נס, והם אומרים שתבואה חדשה עם מתן תורה הם שני דברים שונים.
מתן תורה הוא דבר חד-פעמי, כי זה נשאר לעד. דווקא לכן זה נשאר פעם אחת לעד, כי יש רק אחד מהם. ותבואה חדשה הוא דבר טבעי, זה בא כל שנה מחדש, יש מהלכים חדשים, זה מאוד טעים, אנשים שמחים, בא הקיץ, בא הקציר, מה שאין לזה שום קשר לתורה.
פרק ב: החידוש הרדיקלי של פנימיות התורה
כל מי שלומד פנימיות התורה יודע שזה לא נכון
אוקיי. עכשיו, כל אחד שלומד קצת פנימיות התורה, מי שפתח פעם ספר הזוהר, או מפרשים אחרונים של המקובלים, כן, האריז״ל, הרמ״ק, הספרים החסידיים, כל אחד שפותח אחד מהספרים האלה, כל הדבר שהוא אמר עכשיו, הוא צריך מיד לומר שזה לא נכון, זה לא הגיוני, זה לא אמת.
זה שמתן תורה קרה פעם אחת, זה לא דבר חד-פעמי. וכשאומרים שזה לא דבר חד-פעמי, מה פירוש הדבר לפי מה שהסברנו? זה לא דבר שאי אפשר להבין, זה לא דבר שצריך רק לשאול “האם היה” ואי אפשר לשאול “מה היה”. זה לא סוג כזה של דבר.
כל אחד שלומד קבלה, כל אחד שלומד חסידות, כל אחד שלומד איזה סוג של ספר של השכלה של יהדות, אפילו הוא לומד רמב״ם, אפילו הוא לומד שיטות אחרות שיש, אני יודע, כמעט כל אחד, חוץ ממש איזה ספרים אחרונים שחושבים כמו שאמרתי עכשיו, כמעט אף אחד מהם לא אומר שאי אפשר להבין מה זה מתן תורה.
אין שום ספר יהודי שאני מכיר, אף אחד אין, יש אבל אחד, אבל דרך המלך הרגילה של המקובלים, של החסידים, של הרמב״ם, כולם מודים על זה, שמתן תורה הוא כן דבר שאפשר להבין.
מובן מאליו, אף אחד לא אומר שזה פשוט להבין, אף אחד לא אומר שזה במדרגה שמשה רבינו הבין, נדבר על זה בעוד רגע, אבל אף אחד לא אומר שזה פשוט דבר חד-פעמי וצריך רק לדעת אם זה היה.
הערה: החיסרון של האמונה ההיסטורית — נפשית
לכן, אני יכול לומר הערה, הערה חשובה. יש הרבה יהודים שמדברים עכשיו, אנחנו מדברים על יסודות של אמונה, כן, יש הרבה יהודים שאומרים להם, מה היסוד של אמונה? שהיה מתן תורה, כמו שכתוב ברמב״ם, כתוב בכוזרי וכדומה, ויש לו ראיות, כן, זה מסתבר שזה באמת היה, כי היה מספיק ראיות וכדומה.
ואני מסתכל על היהודי הזה, ואני רואה שלאמונה שלו אין חיות. זה משהו מת. אין לו חיות. כשהוא מדבר על מתן תורה, זה חיוב. כן, הוא האמין שזה היה, וממילא צריך לקיים מה שכתוב. הקב״ה בא וסיפר מה צריך לעשות, ואיך יהיה לנו חיים טובים. הכל בסדר. הוא מסביר שיש ראיות טובות על מעמד הר סיני.
במחילה, הוא יהודי חשוב. אבל במחילה, אני לא רואה שעל זה רוקדים “עליונים ששו ותחתונים עלזו”. אני לא רואה שעל זה כותבים כתובה בין כנסת ישראל והקדוש ברוך הוא, שר׳ ישראל נג׳ארה ואחר כתבו, שקורים בסאטמאר ערב שבועות. אני לא רואה מה זה אומר. לא על זה אומרים את האקדמות מילין ששרים לפני שמדברים על מתן תורה, שמשמע לנו שיש להם ראיה, הגויים, “מרובי השכל וחשובים כבעלי איש ואישה”. ענק היו רק שלושה אנשים שראו נסים של ענק, ואצלנו היו שש מאות אלף איש.
במחילה, אולי אני האדם המוזר. אני לא רואה שעל זה מתרגשים. אני לא רואה שבזה יש חיות.
יסוד האמונה במובן נפשי
יסוד האמונה, יסוד האמונה צריך להיות… בואו נציב דבר פשוט. יש דבר שנקרא עיקרי אמונה או יסודי אמונה. יסודי אמונה פירושו יסודות לחיי האדם, כן? אתה יכול להוכיח לגוי, “אשתך כגפן פוריה”, “בניך כשתילי זיתים”, התשובות… אוקיי, תשובות טובות מאוד, מה שהטיעונים האפולוגטיים אומרים.
אבל אני מדבר כאן על יסוד האמונה במובן נפשי, כן? שיעור ערב שבת ויום טוב הוא לדבר מה מדבר באמת בחיות לנפשות ישראל. יסוד האמונה פירושו, מה הדבר האמיתי שמחיה אותך? מה מחיה אותך בענין של היהדות שלך, בענין של התורה שלך שאתה עושה בחייך, שאתה אוכל שבת, שאתה חוגג שבועות, וכן הלאה? מה הדבר המחיה?
אני יודע, אני לא מאמין שיעשו כמו כומר, ניתוח, יכנסו להסתכל בנשמת האדם וימצאו את הדבר שהכי מחיה אותו, ולא ימצאו שום ידיעה, שום ראיה שהיו 600,000 איש במעמד הר סיני, לא רואים על שום אבן, אפילו לא אצל האנשים שאומרים את הדרשות. בוודאי צריך לומר אותם, כדי להושיב לבות עולם, אבל לא את זה מוצאים.
ובוודאי מצד שני, שם צריך להיות מעמד הר סיני, שם צריך להיות מעמד הנבואה. יכול להיות שלאדם יש מקורות אחרים, הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו, אבל זה בוודאי דבר נכון להבין איך יש את החיות, האור, החתונה, החיות של מעמד הר סיני. חייב להיות בזה חיות, וכל יהודי מזדהה עם זה, הוא אומר, “אנחנו אלה שקיבלו שם את התורה, אנחנו מקבלי התורה, וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול באמת באהבה”, כן? כמו שאומרים באהבה רבה. זה חייב להיות כך.
המסקנה: מתן תורה הוא טבע, לא היסטוריה
אם זה חייב להיות כך, כל אחד יבין, חייב להיות שפנימיות האמונה שלנו, פנימיות התורה — פנימיות התורה פירושה מה שמתיישב על הלב, מה שנכון, וממילא זה גם האמת — היא לא שמעמד הר סיני הוא היסטוריה. זה לא דבר חד-פעמי שאי אפשר להבין, שאפשר רק לדעת שזה קרה וממילא מחויבים לקיים את זה. זה לא זה.
זה טבע. זה דבר שיש לו סדר, אפשר להבין אותו, יש בזה כלל מסוים אפילו. אחד אומר שזה חד-פעמי, נדבר על זה, זה סוג אחר של חד-פעמי. יש בזה כלל מסוים, יש בזה הבנה מסוימת.
מי שלומד כך — רואה בבירור
ומי שלומד כך, מי שלומד ספר חסידי, מי שלומד רמ״ק ואריז״ל, רואה מאוד בבירור, ובפרט מי שלומד את הספרים החסידיים החדים יותר שאומרים את זה בדרך הכי חדה שאפשר, רואה שמעמד הר סיני הוא דבר שיודעים איך לעשות, אנחנו יודעים איך לעשות את זה, אנחנו יודעים איך לעשות את זה. זה לא דבר שאנחנו לא יודעים איך לעשות, זה דבר שאנחנו כן יודעים. מובן מאליו, כל אחד לפי השגתו, מובן מאליו, צריך להאמין שיש יותר ממה שאנחנו מבינים, אבל ביסוד זה לא סוג הדבר שהוא חד-פעמי.
בכל ספר חסידי כתוב זה
ובכל ספר חסידי כתוב זה. ריבונו של עולם, רציתי שיתפסו איזה דבר רדיקלי הם אומרים, איזה חידוש הם אומרים.
בכל ספר חסידי בעולם כתוב שככל הנראה זה לא דבר חד-פעמי, זה חוזר כל שנה.
אמת, כתוב בכל ספר חסידי בעולם. מי שידע, מי שפתח פעם, אפילו ספרים לא חסידיים אומרים את זה כבר, אבל הספרים החסידיים דיברו על זה מאוד חזק, בפרט היסוד. כתוב כבר באריז״ל, ובמקובלים ראשונים חייב שזה כתוב, דיברתי פעם עם מישהו שזה כתוב.
הסדר העמוק יותר של מתן תורה: מטבע ונס למחזורים הגדולים יותר של העולם
פרק ג: היסוד החסידי – מעמד הר סיני חוזר כל שנה
החידוש הרדיקלי בספרים חסידיים
בכל ספר חסידי כתוב, אני אומר לכם רבותי, עכשיו הם מתחילים לתפוס איזה דבר רדיקלי הם אומרים, איזה חידוש הם אומרים. בכל ספר חסידי בעולם כתוב שמעמד הר סיני הוא לא דבר חד-פעמי – זה חוזר כל שנה. אמת? כתוב בכל ספר חסידי בעולם.
מי שידע פעם פתח, אפילו ספרים לא חסידיים אומרים את זה כבר, אבל הספרים החסידיים דיברו על זה מאוד חזק – זה יסוד. כתוב כבר באריז״ל [רבי יצחק לוריא], ובמקובלים ראשונים חייב שזה כתוב. דיברתי פעם צריך שזה כתוב בפירוש, למה זה לא כתוב ממש בלשון הזו, וכך צריך להתאמץ, אבל בטוח שהוא גם האמין כך, וכדומה. והרמב״ן [רבי משה בן נחמן] אולי כתוב בפירוש, גם צריך לדעת איפה לקרוא את הדברים. אבל בטוח בספרים חסידיים כתוב בפירוש – מעמד הר סיני חוזר כל שנה.
המשל של הקציר – החזרה השנתית
בדיוק כמו שהקציר הוא כל שנה חדש, וזה כל שנה אותו דבר, ואנחנו יודעים לומר שיכולים לבוא שבעה מיני פורעניות [שבעה מיני עונשים], עדיין צריך שהקב״ה יעשה רגע, עדיין צריך שהכל יסתדר – אבל יש בזה כלל, אפשר להבין את זה. על זה בנויה החכמה האנושית [חכמה אנושית], החכמה של בני אדם, החכמה של הבורא, כן? הבורא של בורא עולמות [יוצר עולמות]. זה בנוי על זה שזה בא כל שנה. בדיוק כך כל שנה בא שבועות, זה בא כל שנה.
אברהם אבינו ושבועות לפני מתן תורה
השאלה: מה היה ו׳ בסיון לפני יציאת מצרים?
ומסתכלים בספרים חסידיים מסוימים, ישאלו אפילו שאלה כזו: ומה היה ו׳ בסיון, מה היה בתקופה לפני שהיה המעשה של יציאת מצרים ומתן תורה?
אומרים בפירוש, וזה בנוי על מאמרי חז״ל [דברי חכמינו זכרונם לברכה] שאומרים דבר כזה: כבר היה אז גם שבועות. “קיים אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה” [אברהם אבינו קיים את כל התורה לפני שניתנה], אומר הצאנזער רב ואחרים – אני זוכר שהצאנזער רב אומר את זה בפירוש, ואחרים.
המשל של עוגת הגבינה של אברהם
מה פירוש הדבר? שאברהם אבינו בשבועות בבוקר אכל עוגת גבינה, ושאלו אותו: למה אתה אוכל עוגת גבינה? כי היהודים קיבלו היום את התורה, ואני מאוד שמח על זה, ומה שהכוונה היא, ואוכלים עוגת גבינה.
ישאלו: מה פירוש היהודים קיבלו את התורה? היהודים הם הנכדים שלך שעתידים להיות, ועדיין לא היה המעשה, עדיין לא נכנסו למצרים. מה אתה אומר?
התשובה: יש סדר בעולם
הוא ענה – התשובה הייתה קצת נפשית מהגשמיות [טעימה מהגשמיות], אבל הוא אמר: מה פירוש? יש סדר בעולם, ובסדר הזה, בזמן הקצוב [זמן מסוים], יש זמן של מתן תורה מעצמו [מעצמו]. כי יש סדר שהוא כך, זה זמן טוב לתת את התורה, כן?
כמו שזה זמן טוב בניסן לצאת ממצרים, זה זמן טוב בסיון לקבל את התורה – לפי הסדר של הטבע [טבע], לפי הדרך שבה מזג האוויר עובד. צריך להיות מזג אוויר טוב, כמו שכתוב במדרשים: זמן הפסח, בפסח לעתיד, זה מזג האוויר הכי טוב – לא חם מדי, לא קר מדי, יש זמן נעים לצאת החוצה, לעשות מעמד הר סיני גדול.
הבהירות של הזמן
והבהירות של היום מוציאה את הבהירות של העולם – עת רצון לדעת כי ה׳ הוא האלקים [זמן רצון לדעת שה׳ הוא האלקים], שבעה שמים [שבעה שמיים] שנפתחים, זה דבר שיוצא מהבהירות של הטבע שיש בתקופה, כמו שכתוב במדרשים, והרמב״ן מביא את זה, והזוהר מביא את זה, ספרים אחרים.
ההבדל בין טבע ונס – לא מה שחושבים
השאלה: האם מתן תורה הוא סתם דבר טבעי?
והרמב״ן עשה שבועות במתן תורה. נשאל: זה אותו דבר כמו טבע? מתן תורה הוא סתם דבר טבעי, אותה רמה כמו סתם המחזורים הרגילים של השנה, של היום, של השבוע, של החודש?
בוודאי לא! מה פירוש בוודאי לא?!
שני דברים
קודם כל! כשאנחנו אומרים שיש סדר, מהלך איך הדברים אמורים להיות, פירוש הדבר עדיין שיהיה אותו דבר – פירוש הדבר עדיין לא שהכל בדיוק מה שרואים, מה שנראה לעיניים [נראה לעיניים] ברגע הראשון. אנשים חושבים שטבע זה אותו דבר כמו שטחיות – טבע לא אותו דבר כמו שטחיות.
ההבדל בין שבת ויום טוב
יכול בוודאי להיות, יש הבדל, יש הבדל אמיתי בין שבת ויום טוב, כי רואים עוד רמה של הבדל. אבל הדבר הראשון הוא: יש הבדל אמיתי בין טבע ונס.
הקטגוריות של טבע ונס – שתי דרכים להבין את העולם
הקטגוריות שנקראות טבע ונס – אף על פי שהן לא עומדות בתורה בפשטות אף פעם, צריך לדעת את זה: לא עומד בתורה, לא טבע ולא נס לא עומד – הכל הוא אותו הקב״ה שעושה הכל. אבל בואו נאמר, העולם מדבר כבר זמן רב על זה, ויש כאן רמה אמיתית.
שבת ויום טוב – שתי קטגוריות
ובתורה רואים גם כן שיש דרכי שלום, ויש שבת ויום טוב, שהם שני מיני דברים שונים – אף על פי שיום טוב נקרא שבת, ושבת נקרא יום טוב אולי, מועד, מקרא קודש – אבל הכל שתי קטגוריות.
והחילוק הוא:
שבת היא משהו שרואים בקלות – כל ילד מבין שזה שבת. יום טוב היא מערכת רחבה יותר. אפשר אפילו לומר בפשטות, כן: שבת היא מה שבני אדם עובדים ששת ימים, נחים ביום השביעי.
יום טוב היא מה שיש מחזור של טבע. לקח כמה שנים עד שאדם הראשון, כן, תפס שכל קיץ חוזרת החמימות, דברים גדלים. זה דבר אחד.
יום טוב במובן ההיסטורי – סדר עמוק יותר
ואם אתה אומר יום טוב במובן ההיסטורי, כשמדברים על יציאת מצרים – כאן יש עוד סדר עמוק יותר. יש עוד סדר גדול יותר, כמו שדיברנו בשבוע הקודם: יש עוד סדר גדול יותר של כל ימות עולם, העולם.
לא רק שבכל שנה יש מחזור שחוזר הקציר, חוזר מה שגדל שוב בכל שנה – אלא באנושות יש סדר. כמו שדיברנו על ארבע מאות שנה, על הקץ, כל הדברים האלה. יש סדר גדול יותר בעולם. יש סדר כשבני אדם מקבלים תורה, יש סדר כשנכנסים לגלות, כשיוצאים מגלות. אמנם הסדר אינו מדויק כמו מה שאתה עושה חשבון, כמו שדיברנו, אבל יש סדר גדול יותר, יש סדר עמוק יותר.
ממילא: נס אינו חד-פעמי
ממילא, כשאנחנו אומרים שיום טוב היא דבר גדול יותר משבת, שיש חילוק בין נס לטבע – אין אנו מתכוונים לומר שהנס הוא אקראי, שהנס הוא חד-פעמי. הנס אינו חד-פעמי.
מדוע זה נראה חד-פעמי?
אלא בואו נאמר כך: מדוע זה נראה לנו חד-פעמי? אפשר אפילו לומר כך, בואו נאמר שבמחזור שלנו, כמו שהרמב״ן היה אומר, במחזור שלנו של שמיטה, בשבעת אלפים השנים שלנו – היה רק פעם אחת מתן תורה שאנחנו מדברים עליו. אמת. זה בוודאי אמת במובן אחד, כן? יש אמנם כל שנה, אבל זה עניין קטן. העניין הגדול היה רק פעם אחת.
זה לא אומר שאין מחזור – זה רק אומר שאנחנו בני אדם קטנים. אנחנו זוכרים רק כמה אלפי שנים מהעולם. התורה שלנו, בפשט התורה עומדת אפילו רק כמה אלפי שנים מהעולם. עדיין לא אומר.
העולם הגדול יותר – מה שהמדע והמקובלים אומרים
העולם הוא הרבה יותר גדול
כל אחד יודע היום, המדע סיפר לנו שהעולם הוא הרבה יותר גדול מכמה אלפי שנים. והמדע אינו מדע חדש, כמו שר׳ אריה קפלן כבר ציין: המקובלים כבר חשבו מזמן שהעולם הוא הרבה יותר גדול משבעת אלפים שנה.
היסוד של קבלה: התורה גדולה יותר מהראש שלך
זה בכלל מובן מאליו היסוד של קבלה: שמה שאנחנו רואים מהתורה, כן – לא משום שהם לא מאמינים בקדושת התורה, להיפך, הם מאמינים יותר בקדושת התורה, נכון? הם אומרים: איך אתה רואה את התורה? מהו צירוף האותיות שהתורה עומדת בו בכלל? מהי הדרך איך אתה מפרש את התורה? לפי הקטנות שאתה נמצא בה.
הקב״ה התמעט
אתה מביא את התורה למטה – הקב״ה התמעט, מדבר תורה שכל אחד יכול להבין. אדם, אדם רגיל, לא יכול להבין יותר מכמה אלפי שנים, והתורה מדברת על כמה אלפי שנים. וכמה אלפי השנים שאנחנו יכולים מתחיל המחזור של מעשה בראשית, עובר לאבות, ליציאת מצרים, למשיח – כל המחזור. זה רק דבר קטן אחד שאתה יכול לראות.
פירושים גדולים יותר של תורה
הקב״ה הוא הרבה יותר גדול מזה, והתורה היא הרבה יותר גדולה מזה. יש פירוש על התורה שמדבר על מחזורים הרבה יותר גדולים, שעומד בדרך רמז, בדרך דרש, בדרך סוד.
ויש אפילו פירושים גדולים יותר שלוקחים ממחזורים עוד יותר גדולים, שהתורה בכלל לא מדברת על עולם העשייה, מדברת בכלל על מלאכים, על אצילות.
המוסר החזק של הזוהר
התורה שאנחנו יכולים לראות, כן? מי שאומר שמה שהוא פשוטו של מקרא חייב להיות אמת וזה הדבר היחיד – לא עושה את התורה גדולה יותר, הוא עושה את התורה קטנה יותר.
כל מי שלומד קצת קבלה, כל מי שלומד קצת זוהר, רואה את זה: איך הזוהר גוער כל כך חזק במי שאומר שאין בתורה אלא פשט, כן?
האיזון הנכון
אנשים אומרים: בוודאי, הפשט הוא גם – אתה חייב להאמין שהפשט אינו אמת, אתה צריך לדעת שיש פשט של הפשט. ומי שאומר שהוא יודע את הפשט של הפשט, וזו כל האמת – לא רק שהוא כופר בגדולת התורה, הוא חושב שהתורה קטנה כמו הראש שלו, הוא גם בעל גאווה עצום. הפשט הזה, זה כל הפשט, ומי שמאמין אחרת הוא אפיקורס. הלא?
אבל צריך לקחת ברצינות את הפשט שלו
בוודאי צריך יהודי להאמין שהפשט שלו שהוא מאמין בתורה – זה חלקו בתורה, זה מה שהקב״ה נתן לו, והוא צריך לקחת את זה ברצינות. אדם שלא לוקח ברצינות מה שהוא מבין הוא סתם עצלן, הוא לא לוקח שום דבר ברצינות. אדם צריך לקחת ברצינות מה שהוא מבין, והוא צריך להאמין.
התורה כמו קליידוסקופ
התורה היא אמנם כמו קליידוסקופ – היא מראה את עצמה לאדם לפי הבנתו. הקב״ה נתן על מנת כן את התורה, שאתם, בני אדם, תסתכלו ותראו שהקב״ה ברא את העולם בששת ימים, בששת אלפים שנה – זה מסתדר בדיוק, זה הגיוני בראש שלו. על מנת כן יש חלק אמיתי בתורה.
אבל שאדם יאמר שזו כל התורה, שאדם יאמר שהתורה אינה גדולה יותר מזה – הוא סתם אפיקורס, סתם אדם קטן שלא יכול לראות שיש גדול יותר ממנו.
המשל של חיי אדם אחד – איך רואים נס וטבע
האדם שרואה רק את עצמו
וממילא, התורה שלנו עומדת רק – ואם אתה מסתכל, יש לך ראייה מוגבלת, אתה אדם, אתה בקושי יכול לראות. “אלף שנים בעיניך” – אדם בקושי יכול לראות כמה שנים, כמה אלפי שנים. וכמה אלפי השנים היא אמנם התרחשות חד-פעמית, מעמד הר סיני.
בדיוק כמו שאדם יחשוב, כן, תחשוב כך: תדמיין אדם שחי רק פעם אחת, בואו ניקח אותו במחזור פשוט, איך נדבר על המחזור של חיי אדם? אדם נולד, הוא גדל, הוא מזדקן, הוא מגיע לגיל העמידה, ואחר כך הוא יורד והוא מת.
מהפרספקטיבה האינדיבידואלית – הכל הוא נס
אדם שרואה רק את עצמו, אגואיסט, מי שהוא כמו אותו שהוא חושב שהפשט שלו הוא הפשט הפשוט וכל אחד צריך להאמין בזה, אין יותר מזה – הוא רואה, הוא רואה מה? הוא אומר: נולדתי, זה היה נס. אף אחד לא יכול היה לחזות, לא ידעתי לפני שנולדתי, לא הייתי. הוא ממש יש מאין.
וכשהוא נעשה בר מצווה, זה גם נס. מי אמר? הוא כבר שלוש עשרה שנה, אחר כך הוא נעשה בר מצווה, אה, יפה, הוא נעשה בר מצווה. ואחר כך היה לו חתונה, אחר כך הוא הגיע לגיל העמידה, יש לו ילדים, וכן הלאה כל סדר החיים, עד שהוא מת. כל דבר הוא אצלי נס.
נפלאותיך שבכל יום
וכך זה אמנם. מה, שיאמרו “נפלאותיך שבכל יום”, מהפרספקטיבה של יחיד אחד, של פרט אחד – כל דבר שקורה לו בחייו הוא נס, הוא פלא, הוא לא יכול לחזות את עצמו. אי אפשר אמנם לחזות על הפרט, נכון? בדיוק מתי תתחתן, מתי יהיו לך ילדים, מתי תחלה, מתי תמות – אדם לא יודע, נכון? “יום המיתה נעלם מן האדם”, זה נס. מבחינת הפרט שלו, אם הוא מסתכל בעולמו המצומצם, זה נס.
אבל ממבט רחב יותר – רואים את הטבע
אבל אם אדם הוא קצת חכם, הוא לא כזה אגואיסט, הוא לא כל כך תקוע בעצמו, הוא מסתכל סביב על אנשים אחרים – הוא רואה: אה, רגע, הפרטים הפרטיים, בדיוק מתי תמות, מתי תיוולד, אף אחד לא יכול לדעת. את זה צריך אולי נבואה או משהו אחר לדעת. או אולי יש הנאה, לא יודע.
אבל יש כזה טבע, שעל פי רוב בני האדם כסדר נולדים, וכסדר גדלים, וכסדר נעשים גדולים יותר, והם יורדים, והם מתים. את המחזור הזה, אחר כך חוזר, תחיית המתים, מה שהמחזור הוא – את המחזור אפשר לראות.
איך רואים את זה?
איך רואים את זה? לא מפרט אחד, אלא מלהסתכל במבט רחב יותר. אתה מסתכל סביב, אתה עושה הכללה, אתה רואה את כל בני האדם, לכל אדם קורה זה. אה, אתה לא הראשון שנולד, אתה לא הראשון שמת. יש כלל.
הקב״ה מנהיג את העולם בחכמה
הקב״ה מנהיג את העולם בחכמה. חכמה פירושה כללים, כמו שבינה ראינו פירושה כללים. יש כלל, יש דבר טבעי, אפשר לצפות שרוב בני האדם נולדים וגדלים ומתים. מובן מאליו, זה לא אומר שלאדם אין בחירה, זה לא אומר שהאדם לא צריך לעשות מה שהוא צריך לעשות, כמו כל מה שדיברנו – אבל זה עדיין כלל הדברים.
בקנה המידה העולמי: מעמד הר סיני – חד-פעמי רק מהמבט שלנו
אותה דרך על כל העולם
ובאותה דרך, ובאותה דרך שזה אמת על האדם, זה אמת על כל העולם. איך אנחנו מסתכלים על החלק הקטן שלנו מההיסטוריה שאנחנו חלק ממנה, העולם שלנו, השמיטה שלנו שבה נולדנו – רואים, כן, היה פעם אחת מעמד הר סיני, פעם אחת יציאת מצרים.
האמת היא, אפילו בעולם שלנו אפשר כבר לראות יותר פעמים ממה שמובן, אבל בואו נדבר על המובן שיש רק פעם אחת, יש רק פעם אחת. אבל להסתכל קצת יותר גדול – אנחנו לא יכולים להסתכל יותר גדול, כי זו האמת שלנו.
מתן תורה במחזורים הגדולים יותר של שמיטות ויובל: מהיסטוריה לנצחיות
פרק ד: המבט של השמיטות והגאונות של המקובלים
תולדות העולם במחזורים גדולים יותר: גבולות המבט שלנו
באותה דרך, הרשה לי לומר עוד משל, באותה דרך שזה אמת על האדם, זה אמת על כל העולם. איפה שאנחנו מסתכלים על החלק הקטן שלנו מההיסטוריה, שאנחנו חלק ממנה בעולם שלנו, השמיטה שלנו, שבה נולדנו, רואים, כן, היה פעם אחת מעמד הר סיני, פעם אחת יציאת מצרים. אמת שאפילו בעולם שלנו אפשר לראות יותר פעמים מי שמבין, אבל בואו נדבר על המקרה שיש רק פעם אחת, רק פעם אחת.
אבל להסתכל קצת יותר גדול, אנחנו לא יכולים להסתכל יותר גדול, כי כאן זה באמת מוגבל. תדמיין שאדם באמת לא היה יכול לראות אדם אחר, כי הוא באמת לא יכול לראות, הוא היה חייב לומר כן, אולי הוא יכול להאמין שיש שני, אבל הוא לא רואה את השני. אבל על זה אולי עומדים לא צריך להסתכל מילא פאר ומילא אוכח, אנחנו באמת לא יכולים, אנחנו יכולים לספקולציות.
גילוי סודות התורה: העולם נעשה גדול יותר
היום יש לנו על דברים טבעיים מסוימים, שמו כן מדע, יש לנו כן, ונתגלו הרבה סודות התורה. אנחנו יודעים לדעת יותר דברים מכמה אלפי השנים שהתורה, לפי מה שהכלים המקבלים שלנו יכלו לתפוס, אמרה לנו. אבל ובוודאי זה נקרא גילוי סודות התורה, כן, העולם נעשה הרבה יותר גדול לבני אדם.
וכל מי שלומד ברמב״ם הלכות יסודי התורה, או אפילו בספרים מתמטיים, כמה גדול עולם הכוכבים, יודע שזה היה מבט מצומצם מאוד, שבני אדם זה אמת במובן מסוים, וזה לא שקר, זה אמת מנקודת מבט, מהפרספקטיבה איך אנחנו רואים, אמת התאימו החשבונות שלהם. אבל היום נתגלה הרבה יותר מה שאנחנו קוראים חכמת הבריאה, הרבה יותר נפלאות הבורא, אנחנו יודעים שהעולם הוא מיליוני פעמים גדול יותר ממה שהם יכלו לדמיין.
אותו דבר להיסטוריה: לא כולם צריכים לדעת את זה
ואותו דבר להיסטוריה. אנחנו כמה טוב יודעים אנחנו סדר היום הוא כבר חקירת פרטיות, אבל אנחנו יודעים שזה הרבה יותר גדול מזה. וברוך ה׳, לא לכל בני האדם יש כלום לזה, כולם צריכים להמשיך להאמין בפשט פשוט. אבל מי שיש לו כלום, מי שיכול להבין שמה שאומרים לו בפשט פשוט, הוא רק לפי הכלום הקטן שיש לו, שאמרו לסבא סבא סבא זקן שלו שם פעם במצרים, ולפי מה שהראש הקטן שלהם הכלים הקטנים יכלו להיות, הראשונים אמרו ממש כך.
ספר התמונה, הרמב״ן, הרשב״א: מתן תורה בשמיטות
והבהרנו שלא מספיק לומר שזה משל עם נמשל, או שזה אותו דבר “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה”, בדיוק כמו שאצל אדם יש מידות שונות, יש גם אצל הקב״ה, או הדברים העמוקים יותר שהמקובלים אומרים, שאדם מתנהג במידות החסד הוא מעורר אצל הקב״ה את מידות החסד.
ספר התמונה והרמב״ן, הרשב״א, הם כולם האמינו כך שאתה רוצה לספר לנו מעשה שהיה בשנת ב׳ אלפים תמ״ח היה מתן תורה, זה ב׳ אלפים תמ״ח של השמיטה השנייה, הם אמרו. כבר היה פעם אחת עולם שלם עם מתן תורה לפני כן, ויכול להיות עוד אחר כך, וכאן יש כלל מסוים, אחרי אלפיים שנה של עולם בערך בדרך כלל בא מתן תורה.
האנלוגיה של המחזור של אדם
כי הם חשבו כך, וזה הגיוני מאוד, מובן מאליו זה חוץ לידיעה, אנחנו לא ראינו באמת את השמיטות הקודמות כי אנחנו לא יכולים, אנחנו לא נולדנו שם. אבל תחשוב על האנלוגיה של המחזור של אדם, זה הגיוני לחלוטין שכאן יש סדר, כאן יש דבר שאפשר כן להבין. הפשט הוא רק מחזור כל כך גדול שאנחנו רואים רק פעם אחת ממנו, ממילא זה נראה לנו כמו דבר חד-פעמי.
אחדות התורה: הנצחיות של התורה ושער החמישים
פרק ד: המשך – הבנת מתן תורה כתהליך מתמיד
אבל אם היית יכול להסתכל מנקודת המבט של הקב״ה, היית יכול להסתכל מנקודת המבט של מלאך, של משהו שיודע הרבה יותר, היית רואה שגם מתן תורה הגיוני.
גאונות המקובלים: מתן תורה הוא דבר ההווה תמיד
והגאונות, המבט שמראה לנו שמתן תורה אינו דבר חד-פעמי, הוא דבר ההווה תמיד, הוא מתחדש, כמו שיש “מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית”, כך יש “בכל יום יהיו בעיניך כחדשים” אומר המדרש, והמקובלים והספרים החסידיים לוקחים את המדרש הזה באופן ממשי, לא כל מדרש הוא ממשי, המדרש הזה ממשי, התורה חדשה בכל שנה.
היא לא רק חדשה בכל שנה, כמו שהתבואה חדשה בכל שנה, יש דרך מסוימת שבה התורה נולדת, ובאופן כללי בתקופת השנה, באופן פרטי בכל יום, באופן כללי יותר בחיים של כל אדם, באופן כללי יותר בכל דור, באופן כללי יותר בכל מחזור של דורות.
המבנה של המחזורים: מיום עד שמיטה
לכל דור יש קשר אחד עם השני, יש כמו קבוצות של דורות, ולכל אחת מהן יש בחינה של מתן תורה שקורה בזמן מסוים, אחרי הכנה מסוימת של שבע שבועות, אחרי תהליך מסוים. התורה אינה הדבר הראשון, התורה תמיד באה מאוחר במציאות, כי לוקח זמן להגיע אליה, אבל יש מחזור, זו התורה.
כוחם של המקובלים: להסתכל מנקודת המבט של שער החמישים
וזה הגיע אלינו מכוחם של המקובלים, מהמתעמקים שהעזו, אולי לא היה להם רשות, אדם לא רשאי להסתכל יותר מדי, אבל היתה להם היכולת והיתה להם האמת להסתכל על העולם כפי שהוא, “כאלף שנים בעיניך”, הם יכולים להסתכל על כל השמיטות ביחד, כמעט מנקודת המבט של שער החמישים, יכולים לראות הכל בבת אחת.
הם סיפרו לנו מה? שמתן תורה אינו דבר חד-פעמי, הוא דבר מתמיד, הוא דבר שאפשר להתחבר אליו ולהוציא אותו. בוודאי, אנחנו לא… כמו שאנחנו אומרים, אנחנו אומרים רק ביסוד, זה לא אומר שאנחנו יודעים כל פרט, אבל ממילא אתה יכול גם לומר בחייך, ממילא אתה יכול גם לומר בשנה שלך, ממילא אתה יכול גם לומר בנקודה שלך, מה?
הורדת המחזורים הגדולים לקטנים: שבועות בכל שנה
שבכל קיץ, בכל תקופת סיון מגיע אור חדש של תורה לעולם. למה? זה בזהר אנפין, בפרטיות, הדרך שבה המחזור עובד. בדיוק כמו שאחרי שבע… אני לא יודע מה, אחרי כמה דורות, אחרי שישים ושישה דורות בעולם, בעולם, במחזור של העולם שאנחנו יודעים, היה מתן תורה גדול בהר סיני, כך בכל שנה אחרי חודש אייר, אחרי שבעה שבועות, שמתאים בערך בחשבון כך דומה לשישים ושישה דורות, בא מתן תורה, בא שבועות.
שבועות הוא דבר טבעי
ושבועות הוא דבר טבעי. לא טבעי שלא כל גוי יודע עליו, לא כל טיפש יודע עליו, כי הוא לא מבין את המחזורים הגדולים יותר של הטבע, הוא יכול לראות רק מה שהוא רואה. אבל מי שכן, הוא מסתכל יותר רחב. ואחר כך, כשהם ראו את הגדולים יותר, הם הורידו אותם גם לקטנים יותר, והראו שיש בחינת מתן תורה קטנה, התחדשות שבאה כאן. זה היסוד, ואני מקווה שזה יצא ברור, כי אני חושב שזו הבהירות המדהימה שהוא אומר כאן.
פרק ה: שער החמישים וההבנה של “למעלה מן המחזור”
ללכת עוד יותר רחוק: השאלה של שבת ויום טוב
ועכשיו אני יכול ללכת אפילו יותר רחוק. אני מקווה שלא נאבד ונתבלבל אם אני הולך עוד יותר רחוק, אבל אני רוצה ללכת אפילו יותר רחוק ולומר עוד נקודה, ועוד ללכת אפילו יותר רחוק. אני רוצה ללכת יותר רחוק כך, ואני רוצה לומר עוד תירוץ לשאלה שהיתה לנו.
שאלנו קודם, שאם אנחנו אומרים שמתן תורה וכל הדברים האלה הם גם דברים טבעיים, הם חוזרים על עצמם בכל שנה, כמו שהאריז״ל הקדוש לימד אותנו, אז אם כך, מה ההבדל בין שבת ליום טוב? מה ההבדל בין טבע לנס?
ראשית: נס הוא מחזור גדול יותר
ראשית אמרנו שנס הוא מחזור גדול יותר, זה דבר אחד.
אבל באמת: שבת של ימים טובים מול שער החמישים
אבל באמת, ההבנה שאמרנו עד עכשיו היא רק ההבנה של השבת שבתוך הספירה. שבע שבתות, יש שבע שבתות, ובכל שבוע יש בחינת שבת, זו השבת של ימים טובים, של הספירה.
אבל, למדנו בשבוע שעבר שיש גם שער החמישים. שער החמישים היה מסביר, וזה המבט, איך כל הדבר הוא רק דבר אחד, “כל התורה כולה ענין אחד”. כן, כל התורה עוברת היסטוריה מבראשית עד עזרא, טוב מאוד, אבל יש רק מילה אחת, אפשר לומר אותה בשנייה אחת, אפשר להבין את כל הדבר למפרע.
באותה דרך: התורה גבוהה מהטבע
ובאותה דרך יש כאן עוד הבנה שמסבירה מה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים שהתורה גבוהה מהטבע, שהמצוות הן למעלה, זה נקרא עולם השמיני, נכון? כמו שעכשיו בא בוודאי מכאן, משמיטה ויובל, ממתן תורה, ומתן תורה הוא יום החמישים, זה בדיוק, וכאן אפשר בוודאי לומר, זה בדיוק הדבר שבא אחרי כל המחזור, שהוא למעלה מכל המחזור.
אף אחד לא אומר שהכל בתורה הוא במחזור
אף אחד לא אומר שכמו שכתוב כן, התורה היא דברים היסטוריים, המפקד של הנשיאים שאמרנו, רק פעם אחת אמרו, פעם אחת זה לא במחזור, זה אומר שאי אפשר להבין את זה.
אז מובן שהתורה היא באמת, התורה הפשוטה יש כאן קשר, כמו שכבר דיברנו.
שער החמישים לפי הבעל שם טוב: עוד מחזור
כשאנחנו אומרים ששער החמישים הוא למעלה מן המחזור, לפי מה שהבעל שם טוב לימד, זה אומר שזו ההשגה של עוד מחזור, כמו יובל. יש מחלוקת אם שנת היובל עולה מן המנין, שקשור ליסוד, שקשור לאותה חקירה אם כתר הוא מהספירות הראשונות. זה כולו אותה רעיון. בסדר.
אבל לאמיתו של דבר: למעלה מהבנתנו
אבל לאמיתו של דבר, כשאנחנו אומרים שזה למעלה מן המחזור, אנחנו מתכוונים לומר שזה למעלה מהבנתנו. זה לא אומר שאין באמת סדר, זה רק אומר, כמו שהרמב״ם אומר על טעמי המצוות, יש מי שאומר שלמצוות אין טעם, יש מי שאומר שלמצוות יש טעם, אבל זה בחכמתו של הקדוש ברוך הוא, לא החכמה שלנו, אנחנו אנשים קטנים, אנחנו לא מבינים את זה.
זה שונה מלומר שאין לזה טעם, שזה סתם אקראי, שזה ביסודו ללא טעם.
זה פשט פשוט, אבל בפשט עמוק יותר…
זה פשט פשוט. אבל בפשט עמוק יותר זה מחובר למה שדיברנו קודם, למה שדיברנו בשבוע שעבר. כשאנחנו אומרים שהתורה היא שער החמישים, ואנחנו אומרים שהתורה היא כן למעלה מן הזמן, זה לא מחזור, מה אנחנו מתכוונים לומר?
פרק ו: שם הוי״ה וההבנה של נצחיות
צריך כאן לזכור: היה הווה ויהיה
צריך כאן לזכור, נאמר בדרך הפשוטה ביותר שאפשר לומר את זה. סודות ורזים ידועים, כל אחד יודע שכתוב בשלחן ערוך שהקב״ה הוא היה הווה ויהיה, שי-ה-ו-ה, הכוונה, אחת הכוונות של שם הוי״ה היא שהוא הווה, היה הווה ויהיה, הוא תמיד.
השאלה: למה כתוב בעיקר הווה?
אם כך יש שאלה, אם כך, למה הי-ה-ו-ה, שם הוי״ה, זה עיקר התורה? כן? “כל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא”, “כל התורה כולה אחד”, כתוב בספר ברית מנוחה, כל התורה היא הפירוש על ארבע האותיות י׳ וה׳ וו׳ וה׳. התורה מוציאה את זה, כן, זה פירוש, התורה מביאה יותר טוב את השם.
אז, למה אם הוי״ה פירושו היה הווה ויהיה, “השם מלך השם מלך השם ימלוך”, למה כתוב בעיקר הווה? לא כתוב עם י׳, לא כתוב עם… זה לא מתחיל היה, זה מתחיל עם י׳ וה׳? לא כתוב רק יהיה? כתוב בעיקר עם ו׳, הו׳ מאוד חשובה, כן, הו׳ היא סדר העולם, זו עומק גדול. כתוב הווה בעצם, עם י׳. מי שהוא הווה תמיד.
התירוץ: נצחיות לא אומרת “תמיד זקן”
התירוץ הוא, שלעולם יש קצת טעות במה שפירוש נצחיות, ומה פירוש הווה. העולם, אני מתכוון אנשים, השגות השכל של אדם לא תופס. בשבילנו, לומר שדבר הוא נצחי, אנחנו מתכוונים שזה אומר שהוא מאוד זקן, כן? הוא נעשה זקן יותר בכל יום, הוא תמיד היה והוא תמיד יהיה. הוא תמיד היה כאילו מיליוני שנים, אני לא יודע מה, לפני שהוא היה, ועוד מיליוני שנים בעתיד, וגם עכשיו. זה איך שאנחנו מתכוונים שזה פירוש של דבר נצחי, דבר היה הווה ויהיה. יש שלושה דברים.
האמת: נצחיות פירושה תמיד הווה
האמת אבל היא, וזה כתוב בספרים, זה לא חידוש, כל מי שלמד חב״ד למשל, מדברים על היסוד הזה הרבה, ומי שיש לו שכל כנראה תופס שזה פשוט. האמת היא ששם הוי״ה, הוי״ה נצחיות, דרך טובה יותר לומר את זה היא שזה תמיד הווה, לכן זה נקרא הווה ולא עתיד ולא עבר.
במילים אחרות: דבר שלא נעשה זקן ולא חדש
במילים אחרות, זה דבר שלא נעשה זקן ולא נעשה חדש. אפשר לקרוא לזה לא חידוש, או אפשר לקרוא לזה חידוש תמיד. זו רק שאלה של לשון, אבל הכוונה היא אותו דבר.
נצחיות = נוכחות, לא נצח
או אחד, יש לי חבר שאומר שלא צריך לתרגם נצחיות או הוי״ה, היה הווה ויהיה, ל”eternity”, צריך לתרגם את זה ל”presence”. ומה הכוונה של זה? הכוונה של זה פשוטה. דבר שנמצא בזמן, במילים אחרות, דבר שנמצא במחזורים שדיברנו עליהם עכשיו, בעולם העשיה ועולם הטבע, אולי אפילו רק בעולם שלנו, שיש להם מחזור ביצירה וכן הלאה, הוא דבר שחלקיו של זמן כביכול מחולקים זה מזה.
אחדות התורה: הנצחיות של התורה ושער החמישים
פרק ז: מהות הדבר הנצחי – אחדות שבתורה ושער החמישים
ההבדל בין דבר שבזמן לדבר נצחי
ומה הכוונה של זה? הכוונה של זה פשוטה. דבר שנמצא בזמן – במילים אחרות, דבר שנמצא במחזורים שדיברנו עליהם עכשיו, בעולם העשיה ועולם הטבע, ואולי אפילו עולמות גבוהים יותר יש להם מחזור ביצירה וכן הלאה – הוא דבר שחלוקיו של זמן כביכול מחולקים זה מזה, נכון?
הוא היה קצת אתמול, זה בכל זאת כביכול חלק ממציאותו, נכון? כמו שההיסטוריה של אדם היא חלק ממציאותו, רק שזה לאורך זמן. כמו שאדם מחולק במקום – קצת ממני בצד שמאל, קצת ממני בצד ימין, אני מחולק, יש לי חלקים, אני לא פשוט, נכון? יש לי חלקים, יש לי חלקים במקום. אותו דבר יש לי חלקים בזמן.
הייתי אתמול, ומי שהיה אתמול אינו בדיוק אותו מי שהיה היום. יש לו איזו שייכות – לא שהוא היה ממש משוגע אחר, לא היה לו שום קשר של היום עם אתמול – יש לו איזו שייכות, הוא אותו מי שהיה אתמול והיום. אבל מצד שני הוא שונה, הוא לא היה לגמרי אותו דבר. יש חלקים, יש חלוקים, הוא מתחלק בזמן. אתמול הייתי קצת כך, היום אני כך, מחר אהיה עוד אחרת, וכולי וכולי.
וכך הוא כל דבר טבעי, כל דבר חי שיש לו מחזור, שיש לו זמן – הוא נולד, הוא מת, יש לו אמצע. זה הזמן הבסיסי: היה, הווה, ויהיה – נולד, הוא קיים, הוא מת.
מהות הדבר הנצחי: תמיד הווה
דבר נצחי – כמו חכמה באופן כללי, כל שכן הקב״ה, אבל אפילו חכמה, אפילו התורה שהיא רק פירוש על הקב״ה, אפילו התורה – הוא דבר שתמיד הווה. זו הגדרה, הגדרה טובה יותר: הוא תמיד נוכח.
במילים אחרות, הוא לא מתחלק לחלוקים בזמן. כל חלוקיו כביכול – אין חלוקים. ההיה הוא אותו דבר כמו ההווה, והיהיה הוא אותו דבר כמו ההווה. הוא תמיד בהווה. אין שום חלק ממנו שיוצא.
המשל של אדם שמחולק בזמן
זה לא פשט כשאתה פוגש אותי היום – נאמר טוב יותר, נכון? כמו שהבעל שם טוב אמר “לבן חברי עד סוף”, שהדרך הנכונה של לימוד תורה – יש הרבה תורות מהבעל שם טוב שעוסקות בנקודה הזו.
טוב, הגענו עכשיו למצב שיש לנו שיעור בעל שם טוב שמלמד על תפילה, אבל צריך גם ללמוד את הבעל שם טוב שהוא פשט בתורה, שהוא אותו הדבר, כי זה אותן אותיות, רק מלמעלה למטה. טוב, השיעור שלנו אינו רשמית שיעור בעל שם טוב, אלא אני אומר, זה יותר פשוט, או יותר בסגנון הישן, שדבר נצחי הוא דבר הווה תמיד.
כלומר, כשאתה פוגש אותי – כן, מישהו פוגש אותי היום, מדבר איתי על השיעור שלי היום, שומע את השיעור של יצחק מערב שבועות תשפ״ו. כשאתה לא פוגש אותי במלואי – זה לא אני במלואי, כי חלק ממני הוא מה שהיה אתמול בשיעור, ואתה שומע את השיעור לא שומע גם את השיעור של אתמול, ואתה שומע את השיעור לא שומע גם את השיעור של מחר. זה מחולק.
ואתה רוצה להכיר אותי – איך מכירים אדם? מישהו רוצה להכיר את חברו? אי אפשר. צריך להיוולד איתו עד המוות, להיות כל רגע איתו. אולי אז תוכל לומר שאתה מכיר את כל חייו, כי כל חייו של אדם מחולקים בזמן.
אתה מכיר אותי – אתה מכיר קצת זמן ממני, מהתקופה שאתה מסתובב איתי, מהשיעור שאתה שומע ממני. שומע חצי שעה ממני – מה שחשבתי קודם, מה שאמרתי אחר כך, מה שאני הולך לומר – את זה אתה לא יכול. זה תמיד חסר.
ההווה שבו, ההווה של אדם הנברא, אדם שיש לו זמן, חסר תמיד את העבר ואת העתיד. זה חסר, זה לא אתה במלואך. אני לא – אדם אומר צריך להיות נוכח – אני אף פעם לא נוכח במלואי איתך ברגע, מצד הגוף שלי לפחות, מצד מה שאני יכול לומר לך, מצד בינה שנמדדת בזמן. למה? כי ההווה שלי מנותק מהעבר ומהעתיד שלי. אתה לא יכול לדעת מה שראיתי אתמול, אתה לא יכול לדעת מה שאני אהיה מחר, אתה יכול רק מה שיש עכשיו. זה מאוד חלקי, זה חלקי.
אלוקות, תורה וחכמה: תמיד נוכחים במלואם
אבל אלוקות, אבל התורה, אבל חכמה שאינה הקב״ה עצמו, אבל זה ניצוץ מהקב״ה – כן, יש לה דמיון לקב״ה, היא גם נצחית, היא גם תמיד הייתה, היא קודמת לעולם, היא תמיד תהיה.
אז מצד הנקודה האמיתית, ודאי בתורה יש גם בינה, שהיא בהבנה שלנו שהיא באמת מאוד קטנה, שכשהיא מדברת אלינו היא נעשית ממש קטנה מחולקת על זמן. אבל התורה כשהיא לעצמה, חכמת אלוקים כשהיא לעצמה, איך שהיא במלואה – כשאתה פוגש היום דבר תורה ואתה לומד אותו לשמה, לא שאתה לומד אותו מעשית ואיך צריך להבין אותו, אתה לומד אותו לשמה, אתה לומד אותו שאתה תופס את החכמה שבו – יש לך את נקודת מתן תורה, את שער החמישים שבו.
שער החמישים: מקום היחוד של חכמה ובינה
זה שער החמישים שמופיע בקבלה. שער החמישים הוא המקום שבו בינה נפגשת בחכמה. מ״ט שייכים לבינה, ושער החמישים זה מקום היחוד של חכמה ובינה.
והאריז״ל קורא לזה: “נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה, לא הדריכוהו בני שחץ ולא עדה עליו שחל, ואיה החכמה מאין תמצא ואיזה מקום בינה” [איוב כ״ח] – אף אחד לא יכול לדעת את זה. שם מתחברים ל״ב נתיבות [שלושים ושתיים נתיבות של חכמה] עם מ״ט שערי בינה [ארבעים ותשעה שערים של בינה]. זו הנקודה.
בשער החמישים אין “פעם” – אחדות שבתורה
שם, בנקודה הזו, אין פעם. אין מתי. כשאתה לומד את דבר התורה בבחינת אלוקות שבו, בבחינת אמת שבו, הוא לא מנותק מכל שאר חלקי התורה.
“הלומד מכוונת אותיות אחדות” אומר הבעל שם טוב – הוא לומד את זה בבחינת אחדות, אז יש לו את כל התורה כבר שלמד.
“תופס בחלקו אחדות” אומר הבעל שם טוב לשון שהוא מביא מהמקובלים הקדמונים, “תופס בכולו”. אחדות היא דבר כזה שאי אפשר לתפוס חלק – אין לה חלוקות, אין לה חלוקות לא במקום כביכול וגם לא בזמן.
כשאתה היום במתן תורה, אתה כל מתן תורה.
המשל מתפילה: שכינה לא מתחלקת
כשאדם מתפלל לקב״ה, לשאול, מתפלל עומד לפני השכינה, והחבר גם עומד לפני השכינה – אז מה, התחלקה השכינה? לא. נעשתה יותר השכינה? גם לא.
שניהם מתפללים לכל השכינה, לכל האלוקות. זה “ה׳ אחד”. זה אחד מיסודות האמונה הבסיסיים.
למה אין סתירה: ההבדל בין גשמיות ורוחניות
אה, תשאל, זו סתירה. הסתירה היא על דברים גשמיים, על דברים מבינה ולמטה יש סתירה כזו – דברים שמתחלקים בזמן. דברים שאינם מתחלקים בזמן הם תמיד במלואם בכל מקום.
כלומר, כשאני – אפילו אני, או היד שלי – יש לי גוף שתופס מקום, הוא לא במלואו בכל המקומות. כלומר היד שלי, במובן מסוים היד שלי מחוברת לכל הגוף, אבל אין זו אחדות שלמה. היד שלי רק בצד ימין, והיד השמאלית שלי כאן.
אבל החכמה – אפשר אפילו לומר החלק הכללי שבנפש – כשאני כאן, הוא במלואו בכל מקום. ביד שבחכמה כביכול יש בדיוק אותה כמות חכמה, יש את כל החכמה בדיוק כמו שיש ברגל, בדיוק כמו שיש בראש.
“כולה תורת ה׳ תמימה” – כל התורה היא שמותיו של הקב״ה
זה הסוד שאנו אומרים שכל התורה היא שמותיו של הקדוש ברוך הוא. ולשון הרמב״ם אומר: “ואין בחוקות לא תתן תמנו פחות קדושה מושמע ישראל, כי כולה תורת ה׳ תמימה וקדושה וטהורה” [הלכות יסודי התורה].
המשמעות היא שאם לומדים את זה – אבל אם לומדים את זה כמו ששאלת זה לא כך, זה רק רמז ליסוד, לקבלה, לפנימיות. אם מבינים את האחדות שבתורה, את שער החמישים שבתורה – שער החמישים הוא שאתה לא פעם חלק בזמן, זה תמיד במלואו.
סיכום: לקבל את התורה כמו שהיא באמת
ואנחנו הבהרנו שלא מספיק לומר שזה משל עם נמשל, או שזה אותו הדבר “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה” – בדיוק כמו שאצל אדם יש מידות שונות, כך גם אצל הקב״ה. או הדברים העמוקים יותר שהמקובלים אומרים, שאדם שמתנהג במידות החסד הוא מעורר אצל הקב״ה את מידות החסד.
היה לי אמור להיות החידוש הנכון שלי בתורה. אבל כבר הגעתי לכך שזה שער החמישים. זה סוף חנוכה חזרה להעמיק בזה, אבל זה פשוט כמו שהתחשבתי עד עכשיו. זה קצת צדדים עדינים, זה נקודות מאוד עדינות, אבל אני חושב שהוצאתי את זה כמה שיכולתי בבירור להיום.
ברכה לסיום
ונזכה כולנו לתורה, להבין, לקבל חכמה, השגה בתורה, לקבל את התורה כמו שהיא באמת, לקבל את התורה כמו שהיא פעם אחת ותמיד באותו זמן.
דער שיעור באהאנדלט די שאלה פארוואס עס איז דא צוויי פארשידענע פרשיות אין ארץ ישראל און חוץ לארץ, און ברענגט ארויס אז צייט איז נישט נאר א גשמיות'דיגע זאך נאר א רוחניות'דיגע מדרגה. דער רמ"ק טיילט אויף דריי לעוועלס אין לערנען תורה: רזין דאורייתא (סודות וואס ליגן אין דעם פשט), סתרי תורה (די אמת'דיגע געהיימענישן וואס רעדן זיך פון העכערע ענינים), און תורה דלעילא (די העכסטע תורה פון עולם האצילות). דאס ווערט מסביר געווארן דורך די קאנעקשאן פון פרשת נשא מיט אדרא רבא און די נושא פון שערות.
דער שיעור באהאנדלט די שאלה פארוואס עס איז דא צוויי פארשידענע פרשיות אין ארץ ישראל און חוץ לארץ, און ברענגט ארויס אז צייט איז נישט נאר א גשמיות'דיגע זאך נאר א רוחניות'דיגע מדרגה. דער רמ"ק טיילט אויף דריי לעוועלס אין לערנען תורה: רזין דאורייתא (סודות וואס ליגן אין דעם פשט), סתרי תורה (די אמת'דיגע געהיימענישן וואס רעדן זיך פון העכערע ענינים), און תורה דלעילא (די העכסטע תורה פון עולם האצילות). דאס ווערט מסביר געווארן דורך די קאנעקשאן פון פרשת נשא מיט אדרא רבא און די נושא פון שערות.
▶ לצפייה ללא יוטיוב / Watch without YouTube ✕ חזרה ליוטיוב / Back to YouTube
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
סיכום פון שיעור ערב שבת פרשת נשא
די שאלה: צוויי פרשיות אין ארץ ישראל און חוץ לארץ
אין ארץ ישראל ליינט מען שוין בהעלותך, און מיר אין חוץ לארץ ליינען נאך נשא. דאס צעמישט מענטשן, און מיט רעכט — ווייל די פרשה פון דער וואך איז ממש א סארט צייט-באשטימונג, א דאטום: „היינט איז ערב שבת פרשת נשא.” אויב אזוי, ווען אין ארץ ישראל איז שוין אן אנדערע פרשה, וועלכער טאג איז דען היינט באמת?
דער יסוד: צייט איז א רוחניות׳דיגע מדרגה
מען קען אוודאי מאכן דעם ענין נידריג — זאגן אז עס איז סתם א טעכנישער סדר, מען דארף אנקומען מיט די פרשיות, עס איז א קבלה אז בחוקותי זאל זיין פאר שבועות, דערפאר קומט נשא אלעמאל נאך שבועות. אבער אמת׳דיג ליגט דא א העכערע בחינה.
דער שורש פון צייט ליגט אין עולם הבינה. אין עולם החכמה נעמט גארנישט קיין צייט — דארט איז אלץ בבת אחת. נאר אין עולם הבינה, וואו נשמות דארפן לערנען, דארפן דורכגיין שלבים, דארט הייבט זיך אן צייט. דאס איז דער סוד פון נ׳ שערי בינה — לויט וויפיל בינה מען האט, אזוי ווייסט מען וואו מען האלט אין צייט. דאס איז דער סוד פון שיטה אלפי שנין אלפי עלמין, דער סוד השמיטות — א סדר פון תורה וואס באשטימט צייט.
די קשיא הידועה: ווען איז שבת באמת?
דאס איז די באוואוסטע קשיא פון דעם רדב״ז און אנדערע אחרונים, געברענגט אין שולחן ערוך הרב סימן א׳ און אין חב״ד ספרים: אויב קדושת שבת איז א ריאלע קדושה וואס קומט אראפ אויף די וועלט — נישט סתם א סובייעקטיווע געפיל — וויאזוי קען זיין אז אין ארץ ישראל איז שוין שבת און ביי אונז איז נאך פרייטאג? אויף דער דעיטליין קען זיין ממש אז ביי איינעם איז זונטאג און ביים צווייטן איז שבת. ווען איז דען די עכטע שבת?
אויב שבת וואלט געווען נאר א דמיון, א סובייעקטיווע זאך, וואלט די קשיא זיך נישט אנגעהויבן. אבער אפילו דעמאלט — אפילו אויב מען זאגט עס איז סובייעקטיוו — דארף מען נאך אלץ רעדן דערפון ווי אן עכטע זאך, און דאס ווערט שווער.
דער תירוץ — ערשטע האלב: בעל התניא
דער בעל התניא זאגט: מען דארף עס אפשיילן. ווען מען זאגט אז די צייט איז הייליג, מיינט מען נישט די מינוט. קדושת שבת מיינט אמת׳דיג א מדרגה אין שכלות — א לעוועל פון פארשטאנד וואס מען קומט דערצו.
דער מהלך: „שבעה ימים תאכל מצות”, „שבע שבתות תמימות” — דאס מיינט זיבן שלבים פון קושיות און תירוצים. מען פרעגט א קשיא, מען ענטפערט, עס שטימט נאך נישט, מען גייט טיפער, נאכאמאל, ביז מען קומט צום זיבעטן לעוועל — דאס איז שבת. דאס איז וואס דער אריז״ל האט געמיינט ווען ער האט געלערנט יעדע סוגיא זיבן פירושים על פי פשט און איין פירוש על פי סוד. נישט ממש זיבן באזונדערע פירושים — נאר זיבן מאל טיפער גיין, ביז מען קומט צום סוד, וואס מיינט: עס שטימט הונדערט פראצענט, עס איז שוין נישט בדרך משל.
קדושת שבת איז אלזא דער עולם השכל, דער עולם המושכל — דער לעוועל פון פארשטאנד וואס מען דערגרייכט נאך זיבן שלבים. נאך זיבן מאל דערפון איז א שמיטה, און אזוי ווייטער. דאס איז עיקר קדושת הזמן.
ווען עס איז משתלשל למטה, ווען מען מאכט איין טאג אלס א זכר אדער א התלבשות אדער א מרכבה פון דעם אין גשמיות׳דיגע צייט — דאס טוישט זיך לויט מענטשן, לויט פלעצער, לויט זמנים. אין ארץ ישראל קומט עס איין צייט, אין אמעריקע אן אנדערע צייט.
דער תירוץ — צווייטע האלב: רמ״ק און כוזרי
דער רמ״ק לייגט דעם אקצענט אויף דער צווייטער זייט: שבת איז אמת׳דיג נאר אין ארץ ישראל. דאס איז דער תירוץ פון דעם כוזרי וואס האט אנגעהויבן דעם גאנצן שמועס וועגן דער דעיטליין.
דער רמ״ק איז מסביר על פי קבלה: די אמת׳דיגע שבת איז אין ארץ ישראל, און די גאנצע וועלט יונקט מתמצית ארץ ישראל — אזוי ווי מען גיט תרומה אדער בכורים פאר דעם כהן, פאר דעם בית המקדש, און די גאנצע וועלט נעמט נאר שיריים. אפילו אויב עס זענען דא פלעצער וואס האבן שבת פאר ארץ ישראל (מזרח), מיר אין אמעריקע זענען מערב צו ארץ ישראל — מיר באקומען שבת נאך ארץ ישראל.
דערפאר, ווען אין ארץ ישראל ליינט מען שוין בהעלותך און מיר ליינען נאך נשא — ארץ ישראל איז אהעד, נישט ביהיינד. דאס איז ריכטיג אזוי, ווייל דער ריכטיגער סדר הזמנים איז אין ארץ ישראל.
דער חילוק צווישן חסידות און קבלה אין דעם ענין
אין קבלה (רמ״ק, מקובלים) לייגט מען מער דעם אקצענט אויף דער צווייטער זייט — דער פלאץ, ארץ ישראל, דער גילוי המקום. אין חסידות (בעל התניא) לייגט מען מער דעם אקצענט אויף דער ערשטער זייט — אז קדושת שבת איז א מושג עליון, א מדרגה אין שכלות, למעלה פון פלאץ און צייט. ביידע זייטן זענען אמת.
משל פון מאטעמאטיק: מושג מופשט און זיין התלבשות
א משל צו פארשטיין דעם ענין: מאטעמאטיק. ווען מען לערנט א קינד: „דריי עפלעך מיט פיר אראנדזשעס איז זיבן” — די עפלעך זענען א משל, דאס לערנען איז נישט וועגן עפלעך (עפלעך איז „הלכות עפלעך”), נאר וועגן נאמבערס שבעפלעך. דריי פלוס פיר גלייכט זיבן איז א דבר מופשט בפני עצמו.
צוויי נקודות:
1. מען זוכט נישט די עפלעך — מען זוכט דעם מושג מופשט וואס שטייט הינטער זיי.
2. יעדע זאך אויף דער וועלט קען דינען אלס משל — דריי עפלעך, דריי פאמפקינס, דריי האר אויפן קאפ — אלץ איז גלייך, ווייל דער מושג מופשט שטייט למעלה פון אלע חילוקים. דווקא ווייל ער איז למעלה פון די חילוקים, קען מען אים חל׳ן אויף יעדע זאך באזונדער.
נישט אלע משלים זענען גלייך — וואס איז א „גוטע משל”?
פונדעסטוועגן זענען דא בעסערע און שוואכערע משלים. א גוטע משל איז אזא וואס האט ווייניגער דיסטרעקשנס — זי איז מער קרוב אל ההפשטה. ווען מען זאגט „דריי מענטשן”, הייבט דער קינד אן טראכטן וועגן די מענטשן — דעם האב איך ליב, יענעם נישט — און ער פארגעסט פון דער מעטעמאטיק. אפילו עפלעך — א קינד קען אנהייבן טראכטן: איז עס א זיסע עפל אדער א ביטערע? דאס איז קיין שום חילוק לגבי דער מעטעמאטיק, אבער די תכונות נוספות פון דער עפל קענען צומישן דעם לערנער. דערפאר, ווען מען לערנט עדווענסד מעטעמאטיק, נוצט מען עקסעס און וויי׳ס — סימבאלן וואס האבן ווייניגער עקסטרע פראפערטיס, א קלארערע משל.
דער יסוד: הגם דער נמשל קען זיך ממשיך זיין אין יעדע זאך, און דער נמשל איז בכלל נישט דומה למשל — פונדעסטוועגן זענען דא בעסערע און שוואכערע משלים.
אפליקאציע אויף קדושה: שבת אין פארשידענע ערטער
קדושה איז אלץ א משל. קדושת שבת איז א דבר עליון וואס האט בעצם נישט צו טון מיט צייט אין אונזער וועלט. אבער עס זענען דא פלעצער וואו די משל שטימט בעסער — וואו דער דבר עליון איז זיך מלביש מער ריכטיג.
ביישפיל: דער עקסטרעמער צפון. דארט גייט די זון נישט אונטער א גאנצן זומער, און נישט אויף א גאנצן ווינטער. שקיעת החמה מיט הנץ החמה ארבעטן דארט נישט. די פוסקים דיסקוטירן וואס מען טוט דארט מיט שבת. קען מען זאגן אז דארט איז נישטא קיין שבת? דאס וואלט געווען פאלש — ווייל שבת איז א דבר עליון, און אומעטום וואו מענטשן לעבן איז גוט פאר זיי צו ארבעטן זעקס טעג און רוען דעם זיבעטן, צו געדענקען געטליכקייט, ישוב הדעת — אלע מעלות פון שבת זענען דא אויך דארט. אבער — יענע פלאץ איז ווייניגער מתאים, ווייניגער צוגעפאסט. די צייט-סטרוקטור איז דארט נישט גוט ארויסגעברענגט. די תורה איז נישט געגעבן געווארן פאר אזא פלאץ — זי איז געגעבן געווארן פאר א פלאץ מיט א נארמאלן טאג און א נארמאלע נאכט, וואו די משל שטימט בעסער.
ארץ ישראל אלס די בעסטע משל — דער רמ״ק, דער כוזרי
אויף דעם זעלבן וועג: אין ארץ ישראל שטימט שבת בעסער. דער כוזרי זאגט: דארט האט זיך אנגעהויבן דער סייקל פון דער זון. אין אן אנדער פלאץ קען מען אויך זאגן „דא הייבט זיך אן” — פון ווען מיר זענען אנגעקומען הייבט מען אן ציילן. אבער אין ארץ ישראל האט עס זיך טאקע אנגעהויבן — ס׳איז א בעסערע משל, מער קלאר.
דער רמ״ק גייט נאך טיפער, מער רוחניות׳דיג, מער קבלה׳דיג: אין ארץ ישראל איז די גאנצע מציאות אויסגעשטעלט אז עס זאל זיין השראת השכינה, א בית המקדש — די ריעליטי התחתון דארט איז בעסער צוגעפאסט אז די טעג זאלן זיך מתלבש זיין אין דברים עליונים.
צוזעצלעכע ביישפילן: מועדים און סיזאנס
(דערמאנט בשם ר׳ מאטיס זילבער🙂 חג הקציר, חג האסיף, חודש האביב — דער סדר פון די מועדים דרייט זיך ארום סיזאנס. אבער דאס שטימט נאר אין ארץ ישראל (אדער באופן כללי אין דער נארדערן העמיספער). אין סאוט אמעריקע איז פארקערט — פסח איז ביים סוף זומער, סוכות ביים אנהייב זומער. די סיזאנס שטימען נישט. אפילו אמעריקע האט נישט דעם זעלבן קליימעט ווי ארץ ישראל. דער סדר העליון פון מועדים און שבתות איז געמאכט פאר ארץ ישראל, נישט פאר אונז.
דאס מיינט נישט אז די תורה איז נישט פאדעל אין חוץ לארץ
דער בעל שם טוב זאגט: די תורה איז איבעראל — ווייל די קדושה איז אמת׳דיג מתפשט. אבער דאס מיינט נישט אז עס זענען נישטא פלעצער וואו די משל פאסט בעסער. אין ארץ ישראל פאסט עס בעסער אריין, און דערפאר שטימט עס דארט בעסער.
יום טוב שני של גלויות — דער טיפערער טעם
אין גמרא שטייט דער פשוט׳ער טעם: מען האט נישט געוואוסט ווען איז ראש חודש, האט מען געהאט א ספק. אבער ר׳ יעקב עמדין, דער חתם סופר, און אנדערע האבן געזאגט: דאס קען נישט זיין דער גאנצער טעם, ס׳איז א שוואכער טעם, ס׳מוז זיין א טיפערע ענין. דער רמח״ל, וואלאזשין און אנדערע האבן מסביר געווען:
דער טיפערער ענין איז זיך מתלבש אין דעם פשוט׳ערן טעם. ווען עס שטייט אויף דער זייגער אין אמעריקע ט״ו ניסן — איז עס א שוואכערער ט״ו ניסן. אפילו ווען דו ווייסט קלאר אז דאס איז דער זעלבער ט״ו ניסן ווי אין ארץ ישראל — איז עס נישט עכט ט״ו ניסן. ט״ו ניסן איז א הסכמה, א קלארקייט, א גדר, א החלטה וואס בית דין האט געמאכט. די החלטה איז נישט חל אזוי גוט אין חוץ לארץ. די צייט פון חוץ לארץ כאפט נישט אזוי גוט דעם ט״ו ניסן — עס נעמט צוויי טעג צו כאפן. ערשט נאך צוויי טעג האט מען געכאפט אז עס איז געווען יום טוב. דערפאר ווערט די פרשה אפגעשטופט — ווייל עס נעמט אונז לענגער צו כאפן, דער זמן התחתון איז נישט אזוי גוט צוגעפאסט צום זמן העליון אין חוץ לארץ.
צוריק צו דער פרשה: פרשת נשא אין חוץ לארץ
דערפאר איז עס ריכטיג צו זאגן אז עס איז נישט קלאר ווי אמת׳דיג פרשת נשא ביי אונז. עס איז נאר האלב וועגס פרשת נשא — ווייל אין ארץ ישראל איז שוין פרשת בהעלותך, זיי האבן די ריכטיגע צייט. אבער מיר אין חוץ לארץ, וואס זענען פארשפעטיגט, נעמט אונז צייט צו כאפן אלעס — מיר האלטן נאך אין פרשת נשא.
דער זוהר אין פרשת נשא — אדרא רבא
דער אור יקר פון רמ״ק
עס ווערט ארויסגעברענגט א וויכטיגער יסוד בשם דער רמ״ק אין זיין ספר אור יקר, א מאמר וואס איז געדרוקט געווארן ערב יום טוב. דאס איז אויך דער נושא פון דער זוהר אין פרשת נשא.
וואס איז אדרא רבא?
דער זוהר אין פרשת נשא איז גאנץ לאנג, אבער רוב דערפון איז נישט אמת׳דיג וועגן דער פרשה אליין. רוב איז דער חלק וואס הייסט אדרא רבא — וואו רבי שמעון בר יוחאי מיט זיינע תלמידים האבן זיך צוזאמגענומען צו מסביר זיין געוויסע סודות התורה וואס זיי האבן נישט געהאט די קוראזש, נישט די יכולת, נישט די מעגליכקייט, נישט די מוחין צו רעדן באופן כללי אין דער רעסט פון דער זוהר (חוץ פון אנדערע פשוט׳ערע אדרות, ספר דצניעותא, וכדומה).
פארוואס שטייט אדרא רבא דווקא אין פרשת נשא?
אלע מפרשים פרעגן: וואס איז דער קאנעקשאן? מען קען מיינען אז עס באלאנגט נישט אין פרשת נשא, אז די מדפיסים האבן סתם אריינגעלייגט דעם זוהר לא על הסדר. אבער דאס איז נישט ריכטיג. מען זעט קלאר פון דער רעסט פון דער זוהר, פון דער סדר, אז עס איז געשריבן געווארן לכתחילה פאר דער פרשה. דער זוהר קאנעקט עס בפירוש מיט דער פרשה און דעם אנהייב פון דער פרשה.
פארוואס דווקא פרשת נשא — שבועות און מתן תורה
איינע פון די פשוט׳ע סיבות: פרשת נשא פאלט אלעמאל ארום שבועות, און עס האט צו טון מיט מתן תורה. רבי שמעון שטעלט צו דעם מעמד פון דער אדרא רבא צו מתן תורה — עס איז א צייט ווען מען כאפט סודות התורה, מעשה מרכבה, וואס מען לערנט שבועות.
די שאלה: פארוואס איז פרשת נשא אזוי „ליידיג” פון תוכן?
פרשת נשא איז די לענגסטע פרשה, אבער עס שטייט אין איר לכאורה ווייניג תוכן. יא, עס זענען דא וויכטיגע פרשיות — סוטה, נזיר, ברכת כהנים — אבער דער רוב איז ציילן די לויים און כהנים, און שפעטער חנוכת הנשיאים וואס חזר׳ט איבער די זעלבע זאך צוועלף מאל. עס איז לכאורה ווייניג סודות התורה. מען וואלט געמיינט אז אין דער וואך פון שבועות זאל זיין א גאר טיפע פרשה — כי תשא למשל, אדער בראשית, לך לך, וירא — אבער נישט נשא.
דער חידושי הרי״ם זאגט: עס זענען דא אזוי פיל מדרשים אויף פרשת נשא ווייל עס איז געווען א גרויסע חיות אין תורה פון שבועות, האבן זיי געזאגט אסאך חידושים. טאקע אינטערעסאנט — עס איז דא די מערסטע מדרש רבה אויף פרשת נשא, באריכות גדול, מיט אסאך רמזים. אבער אפילו דער שטימסטער פשט האט אויך אין זיך אן אמת — מען דארף פארשטיין די אמת׳דיגע קאנעקשאן.
די נושא פון שערות — דער פתח צו דער אדרא רבא
דער זוהר ווייזט אז אין פרשת נשא זענען דא צוויי (אדער דריי) פרשיות וואס רעדן וועגן האר פון א מענטש, און דאס איז דער פתח צו דער אדרא רבא:
סוטה — האר פון טומאה
„ופרע את ראש האשה” — מען דעקט אויף דעם האר פון דער סוטה. דאס ווייזט אז עס איז דא א סארט האר — האר פון דער בחינת נקבה — וואס באלאנגט צו זיין באהאלטן. „שער באשה ערוה” — עס איז א בזיון פאר בנות ישראל אז מען דעקט אויף זייער האר. דאס איז א חלק פון דער עונש אדער בדיקה פון דער סוטה.
נזיר — האר פון קדושה
„הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין” — דער נזיר טרינקט נישט קיין וויין, אבער ער לאזט אויך וואקסן זיין האר: „גדל פרע שער ראשו.” דאס איז ממש א דיאלעקטיק, א סתירה: ביי א סוטה (פרוי) איז אויפגעדעקטע האר א טומאה, א בזיון. אבער ביי א נזיר — וואס איז „נזיר להזיר לה׳”, מקודש פאר דעם אייבערשטן, אזוי ווי א וואלענטערי כהן — איז לאנגע האר דווקא א קדושה. (א כהן אליין טאר נישט האבן לאנגע האר ווי א נזיר, אבער דער נזיר האט עס.)
מען זעט אלזא: עס איז דא האר פון קדושה, און האר וואס איז פארקערט. א מאן האט צוויי סארטן האר: האר פון קאפ און האר פון בארד. פרויען האבן נישט קיין בארד. א מאן האט „הדרת פנים זקן” — די בארד, און האר אויפן קאפ, וואס דער נזיר שניידט נישט.
פון פרשת נשא צו מעשה מרכבה — די שערות למעלה
ווען מען לערנט מעשה מרכבה — אין יחזקאל שטייט נישט וועגן האר, אבער אין דניאל, וואו ער זעט דעם עתיק יומין אויף א כסא של אש, שטייט: „ושער רישיה כעמר נקי” — זיין האר פון זיין קאפ איז ווי ווייסע צמר, שיינע ווייסע האר. דער זוהר שטעלט זיך פאר אז עס רעדט זיך אויך פון דער בארד, הגם עס שטייט נישט בפירוש.
אויך אין שיר השירים זענען דא תיאורים: „קווצותיו תלתלים שחורות כעורב” — א יונגערמאן מיט שווארצע פאות, שווארצע האר, „כגיבור מלחמה.” „לחיו כערוגת הבושם מגדלות מרקחים” — אביסל האר אויף זיינע באקן. אבער בעיקר רעדט שיר השירים נישט וועגן א בארד, ווייל עס רעדט פון א יונגערמאן.
דער זוהר האט געטראכט אז אלע דאזיגע זאכן זענען קאנעקטעד — די שערות אין פרשת נשא, די שערות אין דניאל, די שערות אין שיר השירים — און דא האט ער געטראפן א פתח צו רעדן פון דער אדרא רבא, וואס א גרויסער חלק דערפון איז די סודות פון דער בארד — דאס הייסט די י״ג מדות הרחמים, וואס דער זוהר איז מפרש אויף דער סדר פון דער בארד.
דער שטיקל זוהר וואס קאנעקט פרשת נשא מיט דער אדרא רבא
תני ר׳ שמעון: „אילמלא ידעו בני נשא מה קאמרי בהאי שעתא” — אויב מענטשן וואלטן געוואוסט וואס מען זאגט אין דער שעה ווען מען רעדט וועגן די האר — „יתבררו להו רזין דסודות דאורייתא” — וואלטן זיי געוואוסט די סודות דערפון — „כמו דיתבררו רזי דרזין” — אזוי ווי עס שטייט אין דעם ספר „רזי דרזין” (געברענגט אין פרשת יתרו), וואו עס שטייט אז מען קען זען אויף א מענטש, אויף זיין האר, אויף זיין צורת הפרצוף, בחינות עליונות — „ישתמודעון למראיהון בחכמה שלים” — וואלטן זיי געוואוסט את בוראם, וואלטן זיי געוואוסט דעם אייבערשטן אויף פי סודם, מיט חכמה עליונה.
צוויי לעוועלס פון סודות התורה: רזי דאורייתא און סתרי תורה
נאכדעם שטייט אין זוהר: „עד כאן רזי דאורייתא” — ביז דא איז סודות התורה. „מכאן ולהלאה — סתרי תורה” (אדער „כתרי תורה” לויט אן אנדערע גירסא). ער ברענגט א פסוק: „סחרה ואתננה קדש לה׳” — די סתרי תורה איז אינגאנצן קודש, א העכערע לעוועל.
לכאורה איז „רזי דאורייתא” און „סתרי תורה” די זעלבע זאך — איינס אויף ארמיש, איינס אויף לשון הקודש. עס קלינגט ווי: „ביז דא איז געווען שבת, פון דא און ווייטער איז דער זיבעטער טאג.” וואס איז דער חילוק?
דער רמ״ק׳ס הסבר: צוויי מדרגות
דער רמ״ק (אין זיין פרדס, אין אפאר שטיקלעך) איז מסביר אז עס זענען אמת׳דיג צוויי לעוועלס פון סודות התורה:
לעוועל 1 — רזי דאורייתא (עומק הפשט)
מען נעמט די מצוות און מעשיות פון דער תורה און מען איז עס מסביר אויף א העכערן לעוועל. למשל: אברהם אבינו איז א בחינה פון מידת החסד — נישט בלויז א פסיכאלאגיע, נאר א התלבשות פון מידת החסד העליון. אדער: מען לערנט דעם סוד פון לקט שכחה ופאה — וואספארא סטרוקטור עס איז דא בעולמות העליונים, וואס איז דער אמת׳דיגער מובן דערפון. ווער עס געבט לקט שכחה ופאה מיט דער כוונה, מאכט אן אמת׳דיגן תיקון אין די שמים.
דאס איז אלץ נאך אין דעם ראם פון משל — מען רעדט נאך פון דער משל וואס ברענגט אריין צום נמשל. דער רמ״ק זאגט: רוב זוהר טוט דאס בעיקר — עס נעמט די מעשיות, די אבות, די מצוות, און ווייזט דעם העכערן אספעקט.
לעוועל 2 — סתרי תורה / כתרי תורה
דאס איז א גאנץ אנדערע מדרגה. דער עיקר פון סתרי תורה איז: די תורה איז נישט געקומען בלויז צו מאכן דאס לעבן אויף דער וועלט בעסער. אויף דעם ערשטן לעוועל — יא, די תורה איז אויך געקומען דאס צו טון, דאס איז דער פשט, דאס איז וואס דער רמב״ם רופט „אפילו חז״ל מזכירים קצף.” אבער די תורה איז אויך געקומען צו געבן א מענטש חיי עולם הבא, צו זאגן דעם אמת — „אמת ה׳ לעולם.” סתרי תורה איז ווען מען הערט אויף צו לערנען די תורה אלס א פירוש אויף עולם הזה, און מען הייבט אן צו לערנען עס אלס דעם אמת בפני עצמו.
אלע פירושים וואס מען זאגט אויף תורה — אפילו די טיפסטע סודות וואס פארבינדן אברהם מיט חסד עליון, שרה מיט שכינה — דאס אלץ איז נאך אלץ א נידריגע מדרגה פון סתרי תורה. פארוואס? ווייל מען האלט נאך אלץ ביי מפרש זיין די תורה אלס א פירוש פאר עולם הזה — מען רעדט נאך אלץ פון אברהם ושרה התחתונים, בלויז מיט א דרייונג אז זיי רעפרעזענטירן ספירות. אזוי לאנג ווי מען רעדט נאך פון זיי, האלט מען נאך ביי א לבוש, ביי א משל. יא, עס איז א בעסערע משל ווי א מעשה פון א גוי ערגעץ — אבער עס איז נאך אלץ נישט אמת׳דיגע סתרי תורה.
דער משל פון „ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום”
דער רמ״ק ברענגט דעם דוגמא פון דער אדרא אליין: דער פסוק „ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל” — בלע בן בעור, וכו׳. אויף פשט מיינט עס פשוט אז עס זענען געווען מלכים אין אדום. דער רמב״ן האט א הסבר פארוואס מען דארף דאס וויסן. אבער דער זוהר פרעגט: האט די תורה נישט וואס בעסערס צו טון ווי דערציילן מעשיות פון בלע?
דער עיקר: אין אש שחורה על גבי אש לבנה — אין דער תורה ווי זי איז באמת געשריבן געווארן — שטייט גארנישט וועגן מיסטער בלע בן בעור. נישט איין ווארט. דאס וואס היינטיגע מפרשים טרייען צו טון — זאגן אז בלעם איז טאקע געווען א שלעכטער מענטש, און דערפאר איז ער „בבחינת” שבירת הכלים — דאס איז נאך אלץ בלויז רזין דאורייתא, נישט כתרי תורה. זיי האבן נישט אמת׳דיג קיין השגה אין דער העכערער מדרגה.
וואס מיינט כתרי תורה באמת
כתרי תורה מיינט: די תורה רעדט בכלל נישט פון קיין בלעמ׳ס. זי רעדט פון דברים שלפני השם, פון דברים עליונים, פון דברים אמתיים וואס האבן נישט קיין ווערטער אין אונזער שפראך. אפילו „עשר ספירות החסד פון אצילות” איז נאך א ווארט וואס מען זאגט על פי משל. די אמת׳דיגע אינהאלט איז נאך העכער פון דעם.
דער באגריף „כתרי תורה” קומט פון רבי עקיבא׳ס קוצים שקשורים לאותיות — „קווצותיו” — דאס איז בחינת שערות של התורה. ווי ביי א מענטש: מען רעדט פון זיין פנים, זיין גוף — און דערנאך רעדט מען פון זיין האר. די האר זאגט עפעס, אבער עס איז נישט דער מענטש אליין. אזוי אויך: די כתרים זענען למעלה מן התורה, קאנעקטעד מיט תורה אבער העכער פון איר.
דער חילוק צווישן „אמת” אין עולם הזה און אמת׳דיגע אמת
דער שליסל-פונקט: אזוי לאנג ווי ביי דיר „אמת” מיינט זאכן וואס מען קען זען בעולם הזה — דאס הייסט, די צירופי התורה וואס אונז קענען זען — וועט דיר אויסקומען אז דער פשט פון בלע בן בעור איז דער שטארקסטער, און דער סוד איז דער שוואכסטער, ווייל ער איז נישט קאנעקטעד צום פשט. אבער איינער וואס פארשטייט אז אמת מיינט זאכן וואס מען דארף נישט קענען זען בעולם הזה — מען קען זיי פארשטיין, מען קען זיי גלייבן, אבער נישט זען — דער הייבט ערשט אן לערנען תורה על פי אמת, דאס הייסט כתר התורה.
אין הימל ליינט מען אנדערש
אין הימל, ווען מען זאגט „ויבא אל אדום בלעם בן בעור”, טראכט מען בכלל נישט אז עס איז דא א פשט אז עס איז געווען א מענטש בלעם. עס מיינט לכתחילה יענע העכערע זאך. דאס איז דער רמב״ן׳ס יסוד אין זיין הקדמה: מען קען ליינען די גאנצע תורה מיט אנדערע צירופים, און דעמאלטס פארשטייט מען בכלל אנדערע ווערטער.
צוריק צום אנהייב: פרשת נשא, חוץ לארץ, און דער מסר
דא קומט אלץ צוזאמען: ווען עס איז דא א פרשה ווי נשא וואס איז שווער צו לערנען אויף פשוט פשט, אדער ווען עס שטימט נישט אזוי גוט — ווען מען איז אין חוץ לארץ און מען איז אין דעם „ראנג פלאץ” — דעמאלטס מוז מען לערנען אויף דער העכערער וועג. דורך דעם וואס מען איז סטאק לגבי די נידריגע מדרגות, קומט מען צו א העכערע מדרגה. דאס וואס שטייט „בלע” באקומט א גאנצע אנדערע פשט — דער אמת׳דיגער פשט. עס ווערט דער טייטש פון תורה דלעילא — „היא בטלה ואינה עושה פירות” — די תורה העליונה, נישט די תורה וואס רעדט פון בלע בן בעור, נאר די תורה וואס רעדט פון עולם האצילות. דאס איז די תורה וואס מען דארף לערנען פאר א פרייליכן שבת.
תמלול מלא 📝
קדושת הזמן: די רוחניות׳דיגע מהות פון שבת און פרשת השבוע
הקדמה: די שאלה פון צוויי פרשיות אין ארץ ישראל און חוץ לארץ
טייערע ברידער, היינט איז ערב שבת פרשת נשא, און אין ארץ ישראל ליינט מען שוין בהעלותך. אבער אונז זענען דא אידן וואס אונז ליינען די פרשה לויט ווי אונזער סדר.
מענטשן ווערן צעמישט, ווייל מענטשן מיינען – און זיי זענען גערעכט, נישט נאר אז זיי מיינען – אז די וואך ווערט לויט וועלכע פרשה ס׳איז, אזוי ווי די צייט. יא, אזוי ווי היינט איז אזויפיל און אזויפיל אין חודש סיון, און ס׳איז יום ערב שבת פרשת נשא. איז אויב ס׳שטייט אין ארץ ישראל אן אנדערע פרשת השבוע, סאו וועלכע טאג איז היינט? איך ווייס בכלל נישט וואו איך בין.
דער יסוד: צייט איז א רוחניות׳דיגע מדרגה
אבער ווייל אריגינעל איז דא א טאג, און אין דעם שבת איז דא א שבת, איז דא א וואך, און אין דעם שבת, אין די וואך ליינט מען די פרשה. סאו דאס אז אונז ציילן די צייט לויט די פרשה איז אמת. אבער פון דעם וואס מ׳ווערט צעמישט פון דעם, מוז מען פארשטיין אז ס׳איז דא א העכערע בחינה, נישט נידריגער.
אויב מ׳וויל עס מאכן נידריגער איז גרינג, זאגן: וואס הייסט? מ׳דארף ליינען די פרשה יעדע יאר, מ׳דארף אנקומען, ס׳איז נישט קיין חילוק, און נישט אז ס׳איז א זאך אז די וואך איז די פרשה. איך האב נישט קיין טעם. די גאנצע ריזען פארוואס נשא איז אלעמאל נאך שבועות איז ווייל ס׳מוז אזוי זיין, ס׳איז א קבלה, ס׳האט צוטון מיט דעם וואס אונז ווילן ליינען בחוקותי פאר שבועות אפיציעל.
אבער ס׳איז זיכער אז ס׳איז אויך נישט בחינות אז נשא איז אלעמאל נאך שבועות. סאו אין ארץ ישראל איז שוין געווען אסרו חג שבועות, און ביי אונז איז שוין דא א גאנצע וואך אינצווישן, אבער זעט מען אז ס׳איז יא בכוונה, ס׳איז דא אזא זאך, זיכער איז יא דא אזא זאך ווי די אמת׳דיגע צייט, די אמת׳דיגע צייט וואס דאס איז די פרשה פון די וואך.
דער שורש פון צייט: עולם הבינה און נ׳ שערי בינה
ס׳איז געוואלדיג אין די תורה, און יעדער איינער פארשטייט דאס לויט וואס אונז האבן געלערנט ביי די נושא פון שיטה אלפי שנין אלפי עלמין, די סוד השמיטות, אז דאס איז א סדר פון די תורה, די נ׳ שערי בינה, און לויט וויפיל בינה ס׳איז, אזויפיל צייט ווייסט מען אז ס׳איז.
צייט אליינס איז דאך נאר, די שורש פון צייט איז דאס וואס ס׳נעמט צייט צו לערנען פאר אונז אין עולם הבינה, יא, נישט אין עולם החכמה, נאר אין עולם הבינה פאר די נשמות נעמט צייט צו לערנען. וועגן דעם איז דא צייט וגשמיות, איז דאך זיכער אז ס׳מאכט א גרויסע נפקא מינה.
צוויי לעוועלס פון צייט: רוחניות און גשמיות
נאר וואס, מ׳דארף פארשטיין, ווי באזוי מ׳דארף נאר פארשטיין אז ס׳איז דא צוויי לעוועלס קען מען זאגן. דאס הייסט, קודם כל, מ׳פארשטייט פשוט, אה, ס׳איז דא אזא צייט וואס הייסט פרשת נשא, ס׳איז דא אזא צייט. אבער די צייט מיינט נישט די טאג אין די וואך, די טאג אין די חודש, די טאג אין די יאר, דאס הייסט די גשמיות׳דיגע צייט. ס׳מיינט די רוחניות׳דיגע צייט.
די קשיא הידועה: ווען איז שבת באמת?
ס׳קען זיין, וועגן דעם איז דא א קשיא, יא, דאס איז די תירוץ אויף די קשיא הידועה, יא, וואס ווערט געברענגט אין שולחן ערוך הרב אין סימן א׳ און אין אפאר פלעצער אין חב״ד ספרים, מיר האבן געלערנט אמאל באריכות וועגן דעם.
ס׳איז דא א קשיא הידועה פון די רדב״ז און אנדערע אחרונים וואס האבן געפרעגט א קשיא, אזויפיל דו רעדסט פון קדושת שבת, קדושת הזמן, קדושת יום טוב, וויאזוי קען זיין אז אין אנדערע פלעצער איז אן אנדערע טאג שבת? אפילו אויף די דעיטליין קען זיין ממש אז ביי מיר איז זונטאג און ביי דיר איז שבת.
אבער אפילו מער פון דעם, איז דאך די וועלט איז דאך א גרויסע וועלט, די וועלט איז דאך רינדעכיג, און ס׳קען זיין אז אין א צייט וואס אין ארץ ישראל איז שבת יעצט, ס׳איז שוין שבת, אדער יא, ס׳איז שוין שבת אין ארץ ישראל, און ביי אונז איז נאך פרייטאג. וויאזוי גייען די צוויי זאכן? דאס הייסט, ס׳קומט דאך אראפ שבת א קדושה אויף די וועלט. ס׳איז נישט קיין פעיק זאך.
פארוואס די קשיא הייבט זיך אן
אויב ס׳וואלט געווען סתם א דמיון אין אונזער קאפ, איז דאך די קשיא הייבט זיך נישט אן. ס׳איז נאר א דמיון, ס׳איז סובדזשעקטיוו, מ׳קען אפילו מסביר זיין. דעמאלט הייבט זיך שוין אן די קשיא, אזוי ווי מיר האבן געלערנט דעמאלט באריכות. אז אפילו דעמאלט איז דאס אפילו אין אונזער קאפ, אפילו ס׳איז א דמיון, אפילו ס׳איז נאר סובדזשעקטיוו, נאך אלץ דארף מען רעדן וועגן דעם ווי אן עכטע זאך.
ס׳ווערט שווער, ווערן מענטשן צעמישט. סאו, איך קאל מיין ברודער אין ארץ ישראל, און באמת איז פאר שבת, סאו איך בין מחלל שבת. ניין, מ׳פארשטייט אז איך קען אים נישט קאלן, איך גיי אים נישט אויפהייבן. סאו, וואס איז שבת? סאו, איז דאס ערב שבת? סאו, איז דאס זונטאג? וואס איז די מוצאי שבת? ס׳איז דא א שטיקל בעיה.
דער תירוץ – ערשטע האלב: דער בעל התניא – אפשיילן די לעוועלס
און די תירוץ, זאגט די אלטע רבי, זאגט די בעל התניא אפאר מאל, און דער רמ״ק ברענגט עס פון רמ״ק, ער זאגט נישט ממש די תירוץ, מ׳וועט אנקומען צו אים, ער וועט אונז העלפן מיט דעם. דאס איז א הקדמה פאר וואס איך וויל לערנען אין די פרשה.
אבער די בעל התניא זאגט א תירוץ אויף דעם, דער תירוץ איז אז מ׳דארף עס אפשיילן. אוודאי, ווען מ׳זאגט אז די צייט איז הייליג, מיינט מען נישט די מינוט. אוודאי, מ׳קען נישט זאגן אויך אז נישט, רייט? ווען ס׳איז חל קדושת שבת בפועל אין די פלאץ, לויט ווען ס׳קומט די שקיעה, לויט ווען ס׳קומט די פרשת שבוע אין די פלאץ, ווערט עס יא שבת אין די פלאץ.
אבער די עצם קדושת שבת, וואס איז דאס וואס דו ביסט וואריד וועגן, דו פרעגסט אויב אזוי, ווען איז די עכטע שבת? די עכטע שבת איז קיין איינס נישט. די עכטע שבת איז א מדרגה, לאמיר עס רופן א מדרגה אין שכלות.
דער סוד פון זיבן: שבעה ימים, שבע שבתות
אזוי ווי מיר האבן געזאגט, שבעה ימים תאכל מצות, שבעה שבועות תספור לך, אדער “וספרתם לכם שבע שבתות תמימות”. די אלע זאכן מיינען, ס׳האט אנגעפרעגט זיבן קושיות, אדער זיבן מאל א שאלה ותירוץ, און צום סוף האט ער א תירוץ.
יא, דאס איז א בערך וואס ס׳שטייט אין ארי הקדוש, אז דער אריז״ל האט געלערנט יעדע סוגיא זיבן פירושים על פי פשט און איין פירוש על פי סוד. וואס דאס מיינט אמת׳דיג איז נישט זיבן פירושים. וואס איז די ענין צו זאגן זיבן פירושים אויף יעדע זאך? ס׳קען זיין אמאל זאכן וואס האבן זיבן אספעקטן, ס׳קען טאקע האבן זיבן אמת׳דיגע פירושים.
אבער מער טיפער מיינט עס, ער האט געפרעגט זיבן מאל א קשיא, זיבן מאל געלערנט עפעס, ער זאגט, “ס׳שטימט נאך אלץ נישט, לאמיר גיין ווייטער, אפשר וועט עס שטימען, לאמיר גיין נאך טיפער,” ביז ער איז אנגעקומען צו שבת, וואס דאס איז די פירוש על פי סוד. על פי סוד מיינט צו זאגן אז ס׳שטימט אמת׳דיג, ס׳איז שוין נישט בדרך משל, נישט סתם, ס׳שטימט הונדערט פראצענט, דאס איז די טייטש.
קדושת שבת איז עולם השכל
סאו, קדושת שבת מיינט אמת׳דיג די סארט קדושה, וואס מיר רופן וואס הייסט “עולם השכל”, און אנדערע ווערטער, בעולם המושכל, וואס מ׳קען פארשטיין. די לעוועל וואס מ׳קומט אן, די שכל וואס מ׳קומט אן דערצו, וואס איז נאך די זיבן לעוועלס פון קושיות, דאס הייסט שבת. און נאך זיבן מאל פון דעם הייסט שמיטה, וכולי וכולי. און דאס איז די עיקר קדושת השבת, דאס איז די עיקר קדושת הזמן.
די השתלשלות למטה: צייט אין גשמיות
נאר וואס דא ווען ס׳איז משתלשל למטה, ווען מ׳מאכט איין טאג אזויווי א זכר פון דעם, אדער אזויווי א התלבשות פון דעם, א מרכבה פון דעם אין די צייט, דאס טוישט זיך טאקע לויט די מענטשן, לויט די זמנים, לויט די פלעצער וואו מ׳איז. אין ארץ ישראל קומט עס די צייט, אין אמעריקע קומט עס די צייט, וכולי וכולי.
סאו דאס איז די ערשטע האלב פון די תירוץ. דאס איז די האלב וואס דער בעל התניא איז געווענליך מדגיש ווען ער רעדט פון די סוגיא.
דער תירוץ – צווייטע האלב: דער רמ״ק – ארץ ישראל איז דער מקור
די צווייטע האלב פון די תירוץ אבער איז וואס דער רמ״ק איז מדגיש, און ס׳איז אמת, ס׳שטימט. מקובלים אלעמאל איז דער רמ״ק מדגיש מער די צווייטע צד. און בחסידות איז מען מדגיש די ערשטע צייט, מען דארף עס געדענקען.
דער תירוץ פון דעם כוזרי און רמ״ק
די רמ״ק איז דאך מסביר, די תירוץ פון די רמ״ק איז אזוי, אז שבת איז נאר אין ארץ ישראל. אמת, דאס איז די תירוץ פון די כוזרי וואס האט אנגעהויבן די גאנצע שמועס פון די נושא פון די דעיטליין וועגן דעם.
ער זאגט, די רמ״ק איז מסביר אין זיין שפראך על פי קבלה, די אמת׳דיגע שבת איז אין ארץ ישראל. אזוי זאגט ער, ס׳איז דא א פלאץ וואס דארט איז אמת׳דיג שבת, און די גאנצע וועלט, מכל שכן אזא לשון, איז יונק מתמצית ארץ ישראל.
אזוי ווי איינער וואס ער באקומט די עיקר, אזוי ווי למשל א רבי, אזוי ווי דאס איז די סוד וואס מ׳געבט תרומה פאר א כהן וכדומה, אדער בכורים פאר די כהן, פאר די בית המקדש, כביכול די בית המקדש, די כהן, די קדושה, דאס באקומט די גאנצע, און די גאנצע וועלט נעמט נאר שיריים.
ס׳איז די אמת׳דיגע פלאץ פון שבת איז אין ארץ ישראל, און אפילו ס׳איז דא פלעצער וואס האבן שוין שבת פאר ארץ ישראל, שוין ביז מ׳וועט עס מיושב זיין טעכניקלי, אבער אונז האבן נישט די פראבלעם, אונז זענען מערב צו ארץ ישראל, אונז באקומען טאקע שבת נאך ארץ ישראל.
פארוואס ארץ ישראל איז אהעד אין די פרשיות
סא די תירוץ אויף די קשיא פארוואס איז שבת אין ארץ ישראל פאר אונז, אדער פארוואס האבן זיי שוין געליינט פרשת נשא פאר אונז, ווי אלעמאל ווען ס׳איז דא א חילוקי פרשיות איז ארץ ישראל אהעד, נישט ביהיינד, איז די תירוץ איז אז דאס איז אמת, ווייל די ריכטיגע זמן פון שבת, פון די סדר הזמנים, איז אין ארץ ישראל.
דארט האט מען, די כוזרי זאגט דארט האט מען באשאפן די וועלט, מ׳וועט ליינען זיך דארט אן, אבער ער מיינט נישט נאר דאס, נאר אזוי ווי די רמ״ק איז מסביר, און דאס דארף מען אביסל בעסער מסביר זיין.
די שיטה פון דעם רמ״ק: גם בהשתלשלות איז דא חילוקים
הייסט הגם אז אוודאי, יעדער איינער איז מודה, די רמ״ק איז נישט מחולק, אז די עיקר קדושת הזמנים איז די מושג העליון, מ׳קען עס רופן די ספירות, מ׳קען עס רופן די סדר הבינה וואס מיר האבן געלערנט.
אבער ס׳איז אויך דא א חלות, ס׳איז אויך דא א השתלשלות, ס׳איז אויך דא א ירידה פון די זמנים ביי אונז. ווייל ווען איך מאך שבת די זיבעטע טאג פון מיין סדר היום, פון מיין מהלך וואך, דא אין לעיקוואוד, דא אין האוול, דא אין אמעריקע, איז חל א קדושת שבת, נישט נאר די טעארעטישע קדושת שבת, די איידיעס, ס׳איז חל אויף די זמן. יעצט איך פיר זיך אין די זמן הייליג, איך טו מיין בעקיטשע, מיין שטריימל, איך גיי אין מקוה, ס׳ווערט שבת, יא?
חילוקים אין ווי שבת ווערט חל: בעסערע און שוואכערע וועגן
יעצט אין דעם איז אויך דא חילוקים, מ׳דארף מען וויסן. מ׳דארף וויסן די יסוד, יסוד הקבלה, אין דעם איז אויך דא חילוקים. אין דעם וואס ביי מיר איז דא שבת, איז דא א בעסערע וועג און א ערגערע וועג, אדער א שטערקערע וועג און א שוואכערע וועג, וויאזוי ס׳קען ווערן דא שבת.
דאס הייסט, ס׳איז דא פלעצער, די בחינה פון גילוי המקום, אדער די בחינה פון דעם פלאץ, ס׳איז דא מענטשן, ס׳איז דא זמנים אין די היסטאריע וכדומה, וואס זיי קענען בעסער אראפברענגען די קדושת שבת, די מושגים עליונים, אזוי ווי זיי זענען.
משל פון מאטעמאטיק: מושג מופשט און זיין התלבשות
למשל, לאמיר טראכטן פון א סארט משל מיט א נמשל, למשל, יא? למשל, יעדע זאך קען זיין א משל כמעט פאר יעדע זאך. דאס הייסט, אויב מ׳פארשטייט די סטרוקטור, די בעיסיק סטרוקטור פון יעדע זאך, יעדע זאך האט למשל דריי זייטן, יא?
לאמיר זאגן איינער רעדט מאטעמאטיק, ס׳איז א גרינגע משל פאר אזעלכע זאכן. יעדע זאך האט דריי דימענשאנס, יעדע דבר גשמי האט דריי דימענשאנס, ס׳האט א הויכקייט, א ברייטקייט, מיט א טיפקייט, אורך רוחב גובה, א width און א height און א depth. און ממילא קען מען מעסטן יעדע זאך לויט די חוקים, לויט די כללים פון גיאמעטריע, פון מאטעמאטיק, קען מען מעסטן יעדע זאך.
נאמבערס און משלים
נאר אבער ס׳איז שווער פאר מענטשן צו רעדן, חוץ ווען מ׳לערנט מאטעמאטיק רעדט מען אזוי, מ׳געט נאמבערס. נאמבערס איז אויך דאך א משל, ס׳איז א סימבאל, אדער א line, א diagram, ס׳איז אויך א סימבאל אדער א משל פון דעם.
אדער אפילו מער פראקטיש, מ׳געט א משל: קוק אויף דעם טיש, קוק אויף דעם הויז, קוק אויף דעם קאמפיוטער, דארט האט עס אזויפיל, און איך געב דיר א משל. יא? דאס איז א משל.
אבער, ס׳איז דא די איידיע, לאמיר זאגן ס׳איז דא די קאנצעפט, די מושג, א triangle איז א triangle, ס׳איז א קאנצעפט, מ׳קען עס מגדיר זיין, אפילו די הגדרה וועט זיין מיט ווערטער וואס איז נישט די זאך אליינס, נאר א לבוש דערפון, א גרינגע סימבאל וואס עס געט עס גיט ארויס. און ס׳איז דא די זאכן וואס זענען לעצם א משל.
דריי עפלעך מיט פיר אראנדזשעס
אז מ׳קומט לערנען מאטעמאטיק פאר א קינד, זאגט מען, דריי עפלעך מיט פיר אראנדזשעס איז סך הכל דריי מיט פיר איז זיבן. די דריי מיט פיר איז זיבן איז א דבר נפרד בפני עצמו, אבער די דריי עפלעך און די פיר אראנדזשעס זענען א משל.
יעצט, אויב מ׳וועט אריינטראכטן וועט מען זען אז נישט יעדע משל איז א גאמאס, בעצם איז אלעס א משל. דאס הייסט, בעצם צוויי זאכן:
בעצם, וואס מ׳זוכט איז נישט די עפלעך. ווען מ׳לערנט מאטעמאטיק לערנט מען נישט וועגן עפלעך; עפלעך איז דאך א לימוד בפני עצמו, הלכות עפלעך. מאטעמאטיק איז וועגן די נאמבערס שבעפלעך, דאס איז נישט וועגן די עפלעך בכלל. דאס איז איין זאך.
צווייטנס, בעצם, יעדע זאך אויף די וועלט קען מען מעסטן, קען מען ציילן. יעדע דבר גשמי וואס איז דא חל אויף דעם נאמבערס, קען מען ציילן און זען, ס׳איז נישט קיין שום חילוק פון דריי עפלעך און דריי פאמפקינס, אדער דריי האר אויף א מענטש׳ס קאפ, אדער א צומיש פון די אלע זאכן, האר מיט פאמפקינס, מיט עפלעך, מיט באמבעס וואס מען ווארפט.
אלעס איז די זעלבע, אויף אלעס איז חל די משל בעצם די זעלבע וועג, טאקע ווייל ס׳איז דא א מושג מופשט וואס איז למעלה פון די אלע חילוקים פון עפלעך מיט אראנדזשעס, קען מען עס חל׳ן אויף יעדע זאך אנדערש. אבער ס׳איז דאך אלץ דא
—
*[דער שיעור ווערט אפגעשטעלט דא אינמיטן דעם משל, אלס הקדמה צו וואס ער וויל לערנען אין פרשת נשא]*
משלים און מציאות: ווי קדושה איז זיך מתלבש אין צייט און ארט
פרק ב: די נאטור פון משלים — פון מעטעמאטיק ביז קדושה
דער משל פון מעטעמאטיק: וואס הייסט א “משל” און וואס הייסט א “נמשל”
און ס׳איז דא די זאכן וואס מ׳נוצט מיט זייערע משלים. מ׳קומט און מ׳לערנט מעטעמאטיק פאר קינדער, זאגט מען דריי עפלעך מיט פיר אָרענדזשעס איז סך הכל דריי מיט פיר איז זיבן. די דריי מיט פיר איז זיבן איז א דבר מופשט בפני עצמו, אבער די דריי עפלעך און די פיר אָרענדזשעס זענען א משל.
יעצט, ווען מ׳טראכט אריין וועט מען זען אז נישט יעדער משל… אז בעצם איז אלעס א משל. דאס הייסט, בעצם צוויי זאכן:
ערשטנס, וואס מ׳זוכט איז נישט די עפלעך. ווען מ׳לערנט מעטעמאטיק לערנט מען נישט וועגן עפלעך. עפלעך איז דא א לימוד בפני עצמו וואס איז עפלעך. מעטעמאטיק איז וועגן די נומבער שבעפלעך, ס׳איז נישט וועגן די עפלעך בכלל. דאס איז איין זאך.
צווייטנס, בעצם יעדע זאך אין דער וועלט קען מען מעסטן, קען מען ציילן. יעדע דבר גשמי וואס ס׳איז דא חל אויף דעם נומבערס אויף עפעס, קען מען ציילן. דאס הייסט, ס׳איז נישטא קיין שום חילוק פון דריי עפלעך און דריי פאמפקינס, אדער דריי האר אויף א מענטש׳ס קאפ, אדער א צומיש פון די אלע זאכן — האר מיט פאמפקינס מיט עפלעך מיט באמבעס וואס מ׳שפירט. אלעס איז די זעלבע. אויף אלעס איז חל די משל בעצם די זעלבע וועג. טאקע ווייל ס׳איז א דבר מופשט וואס איז למעלה פון די אלע חילוקים פון עפלעך מיט אָרענדזשעס, קען מען זיך חל׳ן אויף יעדע זאך אנדערש.
נישט אלע משלים זענען גלייך — וואס איז א “גוטע משל”?
אבער, ס׳איז דאך אלץ דא אופנים, ס׳איז דאך אלץ דא דוגמאות וואס זענען בעסערע דוגמאות. ווער ס׳איז א מלמד ווייסט אז ס׳איז א גרויסע עבודה פון זיין א טיטשער, פון אויסלערנען קינדער למשל מעטעמאטיק, איז צו טרעפן גוטע משלים.
וואס מיינט א גוטע משל? א גוטע משל איז אזא משל וואס האט ווייניגער דיסטראַקשאַנס [הסחות דעת]. לאמיר זאגן, ס׳איז מער קרוב אל ההפשטה. דאס איז א פשוט׳ע וועג וואס מ׳קען עס פארשטיין.
אז איך זאג דריי מענטשן, הייבסטו אן צו טראכטן אסאך וועגן די מענטשן, און דעם האב איך ליב, יענעם האב איך נישט ליב, איך פארגעס פון די מעטעמאטיק. אז איך רעד פון עפלעך, קען נאך אויך זיך איינער דערמאנען פון די עפלעך, פון איך האב ליב עפלעך, און א יונגל קען אנהייבן ווערן צומישט: איז עס א זיסע עפל אדער איז עס א ביטערע עפל? ס׳איז קיין שום חילוק לגבי די מעטעמאטיק צו ס׳איז א זיסע אדער א ביטערע. אבער די עפל האט דאך זיסקייט און האט דאך ביטערקייט. ס׳איז דא תכונות נוספות, ס׳איז דא די עקסטרע פּראָפּערטיס [תכונות] וואס די עפל האט חוץ פון דעם וואס ער איז א נומבער, קען אביסל צומישן דעם מענטש, און ס׳איז נישט אזא גוטע משל.
פארדעם די משל וואס מ׳לערנט עדוואַנסד [מתקדם], מ׳זאגט נישט עפלעך, מ׳זאגט עקסעס און וויי׳ס, און מ׳לערנט זיך אנדערע משלים, וואס זענען אויך משלים, יא? סימבאָלס [סמלים], משלים. נאר, ס׳איז אביסל אנדערש א סימבאָל ווי א משל, מ׳קען טראכטן וועגן די חילוק, אבער מען טרעפט א בעסערע משל, וואס דאס איז א קלארערע משל פאר די ענין. און יעדער איינער וואס לערנט טיפערע און מער קאָמפּליצירטע זאכן ווייסט אז ס׳איז אלעמאל א גרויסע זאך ווען מ׳טרעפט א גוטע משל וואס גיבט ארויס דאס. הגם, אָריגינעל קען מען יעדע זאך ממשיך זיין, און אָריגינעל די נמשל איז בכלל נישט דומה למשל, אבער מכל זה איז דא בעסערע און שוואכערע משלים.
אפליקאציע אויף קדושה: שבת אין פארשידענע ערטער
די זעלבע זאך, די קדושה איז אלץ געווען א משל. קדושה, הגם אז ס׳איז דא שבת, קדושת שבת איז א דבר עליון, ס׳האט נישט גארנישט צו טון מיט צייט אין אונזער וועלט. איז דא אבער פלעצער און אופנים וואו ס׳שטימט בעסער די משל, וואו ס׳איז זיך מלביש בעסער, ס׳איז זיך מלביש מער ריכטיג.
ביישפיל: שבת אין דעם עקסטרעמען צפון
למשל, די אמת׳ע קדושת שבת איז נישט אזא גוטע דוגמא פון דעם, ווייל קדושת שבת איז בפרט אז ס׳שטייט “שבת לה׳ כל מלאכתך”, יא? קדושת שבת איז נישט קיין זאך וואס בעצם, אפילו על פי הלכה, איז נישט אמת אז ס׳איז א זאך וואס איז תלוי בזמן. ס׳איז אמת, גרינג צו זען אז ס׳איז אין יעדע צייט, אבער דא איז דא טעג, און וויאזוי קען זיין שבת?
אמת, הגם, ס׳איז דא פלעצער וואס נישט. לאמיר עס נישט זאגן, ס׳איז דא פלעצער, לאמיר זאגן א משל וואס איז טאקע א פּראָבלעם, יא? ס׳איז דא פלעצער אין צפון, זייער זייער נארד [צפון], וואס דארט איז נישט די זון שוקע א גאנצע יאר, יא? א גאנצע זומער איז דא די זון, א גאנצע ווינטער איז נישט דא די זון, בערך, יא? און די פוסקים רעדן זיך, ס׳איז בערך א זאך, קושטא דדינא [קושיית הדין], און אזוי ווייטער, ענליכע שאלות. וואס טוט מען דארט מיט שבת? יא? א מחלוקת, יעדער זאל פרעגן זיין רב אויב ער וויל גיין דארט וואס צו טון.
אבער וואס דאס ברענגט ארויס איז, אוודאי, לאמיר אננעמען, מ׳קען איינער זאגן, דארט איז נישטא קיין שבת. וואלט געווען פאַני [מוזר], יא? לאמיר זאגן אז דאס איז זיכער נישט ריכטיג, ווייל שבת איז דאס א דבר עליון, און אומעטום וואו מענטשן לעבן, און אין יענע פלאץ איז אויך גוט פאר מענטשן צו ארבעטן זעקס טעג און רוען די זיבעטע טאג, צו געדענקען געטליכקייט, צו געדענקען ישוב הדעת, די אלע מעלות פון שבת איז אויך דא דארטן, אזוי לאנג ווי ס׳איז דא מענטשן.
בכל זאת, יענע פלאץ איז ווייניגער מתאים, ס׳איז ווייניגער צוגעפאסט צו די נושא פון שבת, צו די זמן. די זמן איז עפעס דארט נישט גוט ארויסגעברענגט. אוודאי, די מענטשן דארט טראכטן עפעס אויס, זיי האבן אויף זייער זייגער, זיי טראכטן עפעס אויס. אבער די שקיעה מיט די זריחה, די הנץ החמה מיט די שקיעת החמה, זיי ארבעטן נישט אזוי גוט דארט. ס׳איז נישט קיין פלאץ וואס איז צוגעפאסט, די תורה האט מען טאקע נישט געגעבן. דארט האט ער געגעבן א פלאץ וואו ס׳איז דא א נארמאלע טאג און א נארמאלע נאכט, וואס דארט שטימט עס בעסער, די משל שטימט בעסער. ס׳איז א בעסערע משל, ס׳איז א בעסערע התלבשות, ס׳איז קלארער צו זען ווען ס׳איז שבת.
ארץ ישראל אלס די בעסטע משל — דער רמ״ק, דער כוזרי
און די זעלבע וועג טענה׳ט דער רמ״ק [רבי משה קורדובירו], אין ארץ ישראל שטימט בעסער שבת. פארוואס? ווייל דאס, לאמיר זאגן דער כוזרי זאגט, ווייל דארט האט זיך כביכול אנגעהויבן די סירקל [מעגל] פון די זון. די זון האט דאך א סייקל [מחזור], אבער ס׳האט זיך ערגעץ אנגעהויבן. סאָו [אזוי], אגב, ס׳איז נישט קיין שום חילוק, אין ענע פלאץ קען מען זאגן ס׳הייבט זיך אן דא, פון ווען מיר זענען אנגעקומען דא די ערשטע מאל הייבט מען אן צו ציילן. זייער גוט. אבער אין ארץ ישראל האט זיך עס טאקע אנגעהויבן, סאָו ס׳איז קלארער, ס׳איז מער א גוטע משל, דאס וואס דער כוזרי וויל ארויסברענגען, ס׳איז מער א גוטע משל.
אדער ווי דער רמ״ק זאגט, אביסל מער רוחניות׳דיג, אביסל מער אזוי אפילו קבלה, נישט נאר פון די זון, אבער דאס אויכעט, מען מוז לכאורה זאגן דאס אויכעט. אבער אין ארץ ישראל איז די… איז די… איז די… די גאנצע מציאות דארט האט ער געוואלט צו זיין, אז יעדער, לאמיר זאגן, ער האט געוואלט אז ס׳זאל זיין השראת השכינה, אז ס׳איז דא א בית המקדש, אז ס׳איז געווען, דארט איז מער, ס׳מאכט מער סענס [הגיון], ס׳איז בעסער אויסגעשטעלט די ריעליטי [מציאות] דארט, די ריעליטי התחתון, אז די טעג זאלן זיך מתלבש זיין, אין די טעג זאלן זיך מתלבש זיין די דברים עליונים. ס׳איז בעסער אויסגעשטעלט דארט פאר דעם.
צוזעצלעכע ביישפילן: מועדים און סיזאנס
וועגן די ראשונים פלעגן זאגן, וועגן די קליימעט [אקלים] האט עס מער צוגעפאסט, וכדומה, פארשידענע זאכן. יא, ווי יעדער איינער ווייסט, איך האב דאס אמאל געהערט פון ר׳ מאטיס זילבער, אז ס׳שטייט דאך חג הקציר, חג האסיף, חג חודש האביב, וואס די סדר פון די מועדים דרייט זיך ארום די סיזאָנס [עונות]. דאס איז אבער נאר אמת אין ארץ ישראל, אדער אפשר מער באופן כללי אין די וועסטערן העמיספער [המיספירה המערבית]. אבער ווען מ׳גייט אראף אין בראזיל, און מ׳גייט אין סאָוט אמעריקע [דרום אמעריקה], איז פארקערט, דארט איז די זומער, איז פסח ענדיגט זיך די ווינטער, סארי [סליחה], די זומער, און שבועות און סוכות הייבט זיך אן די זומער. ס׳איז סתירות, מ׳קען נישט דארט זיין אין א מציאות וואס טיפט אויף סיינטאָלאָגי [עונתיות], ס׳איז א קליינע פּראָבלעם. ווייל דאס איז סתם די תפילה וואס מ׳דארף בעטן, אבער די ימים טובים שטימען נישט, די תורה איז נישט געמאכט פאר יענע פלאץ, יא?
און אפילו מער בפרטיות, ס׳איז נישט די זעלבע קליימעט ארץ ישראל ווי אמעריקע, אפילו אין דעם סענס איז דאס די זעלבע, איז דא חילוקים, דער צוגעפאסט, דער וועג ווי אזוי מ׳וויל ארויסברענגען די סדר העליון פון די סדר המועדים, די סדר פון די שבתים, איז געמאכט פאר ארץ ישראל, ס׳איז נישט געמאכט פאר אונז.
דאס מיינט נישט אז די תורה איז נישט פאדעל אין חוץ לארץ
מיט אנדערע ווערטער, נישט חס ושלום די תורה איז נישט פאדעל [תקפה], וואס מיר זאגן, דער בעל שם טוב זאגט אלעמאל, די תורה איז איבעראל, פארוואס איז די תורה איבעראל? ווייל די תורה איז אמת׳דיג מתפשט, די קדושה איז אמת׳דיג מתפשט פון דעם. ס׳מיינט אבער נישט אז ס׳איז דא פלעצער וואס ס׳איז דא א בעסערע משל דערפאר, וואס ס׳פאסט אריין בעסער אין יענע פלאץ, און וועגן דעם אין יענע פלאץ שטימט בעסער.
פרק ג: יום טוב שני של גלויות — דער טיפערער טעם
דער יסוד פון יום טוב שני על פי קבלה
דאס איז אמת׳דיג די גאנצע ענין על פי קבלה וואס איז דא יום טוב שני של גלויות, דער גאנצער תירוץ וואס די פרשה שרייבט זיך דא אויף דעם יום טוב שני של גלויות, און שטייט אויך אין וואלאזשין און אנדערע האבן מסביר געווען, דער רמח״ל [רבי משה חיים לוצאטו], אז פארוואס איז דא יום טוב שני של גלויות?
אוודאי אין גמרא שטייט א תירוץ על הסיבה, ר׳ יעקב עמדין און דער חתם סופר, אנדערע האבן געזאגט אז ס׳איז זיכער אז ס׳קען נישט זיין אז דאס איז דער גאנצער טעם, ס׳איז זייער א שוואכע טעם, ס׳מוז זיין אז ס׳איז דא אין דעם א טיפערע ענין. אבער דער טיפערע ענין איז זיך מתלבש אין די פשוט׳ערע זאך, אז אונז ווייסן נישט ווען איז ראש חודש, אונז ווייסן נישט, אונז ווייסן יא, אבער צו פאסן ראש חודש לערבטן, ארבעט עס בעסער, די בית דין פון ארץ ישראל, די אידן אין ארץ ישראל זיי ווייסן גלייך ווען איז ראש חודש, ווייל דארט איז עס מער קלאר.
פארוואס איז ראש חודש מער קלאר אין ארץ ישראל?
הגם די לבנה קען מען זען איבעראל, אבער מ׳דארף דאך גיין, אמאל קען מען זען ערשט אין אנדערע פלעצער, אבער די הלכה איז, דער וועג ווי אזוי ס׳איז נקבע ווען איז די חודש פאר די אידן ווערט אין ארץ ישראל, און איבעראל אנדערש איז אזוי ווי השערות [השערה], ס׳איז שוואכער, ביי אונז איז ווייניגער קלאר.
דער טיפערער טעם: די צייט אין חוץ לארץ כאפט נישט אזוי גוט דעם יום טוב
סאָו אוודאי דער טעקניקל [טכני] תירוץ איז, מ׳האט נישט געוואוסט ווען איז ראש חודש, האט מען געהאט א ספק. אוקיי, אבער טראכט אריין אביסל טיפער וועסטו פארשטיין, אז מ׳קען פון די זעלבע זאך פארשטיין, נישט נאר אז מ׳האט געהאט א ספק, נאר אז מ׳זאל זאגן אז מ׳ווייסט שוין יא, און זיי האבן שוין געמאכט א חשבון, און זיי האבן א טעלעפאָן און זיי קענען אונז קאָלן [רופן] און אויסגעפינען, דאס איז נישט די עכטע פּראָבלעם.
די פּראָבלעם איז אז דאס מיינט סך הכל, אז ווען ס׳שטייט אין די זייגערניץ אין אמעריקע ט״ו ניסן, איז עס שוואכער ט״ו ניסן, אפילו ווען דו ווייסט יא קלאר אז דאס איז די זעלבע ט״ו ניסן פון ארץ ישראל, איז עס נישט עכט ט״ו ניסן. ט״ו ניסן איז דאך א הסכמה, א קלארקייט, א גדר, א החלטה וואס די בית דין האט געמאכט, יא, די בית דין האט געמאכט א החלטה, דאס איז נישט דער טייטש ט״ו ניסן, און די החלטה איז נישט חל אזוי גוט, די צייט פון אמעריקע, די צייט פון חוץ לארץ, כאפט נישט אזוי גוט דעם ט״ו ניסן, וואס עס נעמט צוויי טעג צו כאפן, די טייטש נישט אין אמעריקע, און חוץ לארץ נעמט צוויי טעג צו כאפן, אה, מען האט געכאפט אז עס איז געווען יום טוב, האט גענומען צוויי טעג, און דעמאלטס איז שוין געווארן אפגעשטופט, די פרשה איז שוין געווארן אפגעשטופט, ווייל עס נעמט אונז לענגער צו כאפן, עס איז נישט אזוי גוט צוגעפאסט די זמן התחתון צו די זמן העליון אין חוץ לארץ לגבי די ענין, לגבי די חלקים וואס איז דא.
צוריק צו דער פרשה: פרשת נשא אין חוץ לארץ
סאָו דאס איז די נקודה פון פארוואס עס איז ריכטיג אין א געוויסע וועג צו זאגן אז עס איז נישט קלאר ווי אמת און נישט אמת׳דיג אזוי פרשת נשא. עס איז נאר האלב וועגס פרשת נשא, ווייל אין ארץ ישראל איז שוין פרשת בהעלותך, וואס זיי האבן די ריכטיגע צייט, אבער אונז וואס זענען פארשפעטיגט, נעמט אונז צייט צו כאפן אלעס, אונז האלטן נאך אין פרשת נשא.
פרק ד: דער אור יקר פון רמ״ק — א מאמר וואס באלאנגט צו דער פרשה
דער יסוד בשם דער רמ״ק
סאָו איך וויל ארויסברענגען א וויכטיגע יסוד בשם דער רמ״ק און דער מאמר אין אור יקר וואס ער האט געדרוקט ערב יום טוב, איך האב שוין דערמאנט ערב יום טוב די מאמר. דאס איז אויך די נושא פון די זוהר אין פרשת נשא, סאָו איך וויל מזכיר זיין די זאך.
דער זוהר אין פרשת נשא — אדרא רבא
סאָו יעדער איינער ווייסט אז די זוהר אין פרשת נשא איז גאנץ לאנג, אבער עס איז נישט אמת׳דיג וועגן די פרשה. רוב זוהר איז א חלק וואס הייסט אדרא רבא [האידרא רבא], וואס דארט האט רבי שמעון בר יוחאי מיט זיינע תלמידים זיך צוזאמגענומען צו מסביר זיין געוויסע סודות התורה, וואס זיי האבן נישט געהאט די קוראזש [אומץ], נישט געהאט די יכולת, נישט געהאט די מעגליכקייט, נישט די מוחין צו רעדן א גאנצע באופן כללי אין די רעסט פון די זוהר, חוץ פון די אנדערע פשוט׳ערע אדרות, ספר דצניעותא, און אזוי ווייטער וואס גייען אין די נקודה.
פארוואס שטייט אדרא רבא דווקא אין פרשת נשא?
סאָו עס איז וויכטיג צו פארשטיין, דא איז דא א וויכטיגע זאך, וואס איז די קאָנעקשאַן [קשר] פון דעם מיט די פרשה. לאמיר פרעגן אזוי, פארוואס שטייט עס אין פרשת נשא? פרעגן אלע מפרשים. און די אמת איז אז עס איז נישט דא וואס צו טראכטן, אז ס׳באלאנגט נישט אין פרשת נשא, ס׳שטייט סתם אזוי, ווייל די מדפיסים האבן געדרוקט דעם זוהר לא על הסדר, און מ׳האט אונז אריינגעלייגט ווי ס׳איז, אבער דאס איז נישט ריכטיג.
ס׳זעט קלאר פון די רעסט פון די זוהר, פון די סדר דא, אז ס׳איז געשריבן געווארן לכתחילה, ס׳באלאנגט אין דער פרשה, און אזוי קאָנעקט ער עס בפירוש מיט די פרשה און די חלק פון די פרשה אנהייב. פרשת נשא איז דא זייער ווייניג, רעלאַטיוולי [יחסית], נישט אסאך זוהר, ס׳איז דא ווייניגער זוהר אין פרשת נשא, און די…
די קאנעקשאן פון אדרא רבא מיט פרשת נשא און די צוויי לעוועלס פון סודות התורה
פרק א: די אמת׳דיגע קאנעקשאן פון אדרא רבא מיט פרשת נשא
די מיינונג אז אדרא רבא באלאנגט נישט אין פרשת נשא
די אמת איז אז ס׳איז דא וואס טראכטן אז ס׳באלאנגט נישט אין פרשת נשא, ס׳שטייט סתם אזוי ווייל מ׳האט צוגעדריקט די זוהר, ס׳איז לא על הסדר און מ׳האט עס אריינגעלייגט וואו ס׳איז. אבער דאס איז נישט ריכטיג.
מ׳זעט קלאר פון די רעשט פון די זוהר, פון די סדר דא, אז ס׳איז געשריבן געווארן לכתחילה, דאס הייסט, ס׳באלאנגט אין דער פרשה, און אזוי קאנעקט עס בפירוש מיט די פרשה און די חלק פון די פרשה.
די מציאות אז ס׳איז ווייניג זוהר אין פרשת נשא
אנהייב פרשת נשא איז דא זייער ווייניג, רעלאטיוולי, נישט אזוי סאך זוהר, ס׳איז דא ווייניגער זוהר אין פרשת נשא, און א חלק פון די ריזן פון דעם איז ווייל ס׳איז געווען, ס׳נעמט אויף די פלאץ פון די, די אדרא נעמט אויף די פלאץ, און ס׳איז דא א מפורש׳ע קאנעקשאן אין די זוהר פון דער פרשה מיט די, מיט די, מיט די אדרא. ס׳איז נישט קיין סתם א דרך אגב.
די קאנעקשאן מיט שבועות און מתן תורה
און ווייטער, איינע פון די ריזנס איז אפשר די פשוט׳ע ריזן, טאקע ווייל די וואך איז אלעמאל פאלט שבועות אין פרשת נשא, און ס׳האט צו טון מיט מתן תורה. רבי שמעון שטעלט צו די מעמד פון די אדרא רבא צו מתן תורה. ס׳איז א צייט וואס מ׳כאפט די סודות התורה וואס מ׳כאפט אין מעשה מרכבה וואס מ׳לערנט שבועות. ס׳איז זיכער אז דאס איז אויך פשוט פשט, אבער ס׳האט אויך עפעס צו טון מיט פרשת נשא.
פרק ב: די פראבלעם מיט פרשת נשא – פארוואס איז זי אזוי “ליידיג”?
די לענגסטע פרשה מיט די ווייניגסטע תוכן
יעצט איז דא א פראבלעם מיט פרשת נשא. פרשת נשא איז זייער א לאנגע פרשה, ווי יעדער איינער ווייסט, אבער ס׳שטייט נישט אזוי פיל. מ׳האט דא אפאר וויכטיגע, אינטערעסאנטע פרשיות דערין:
– סוטה
– נזיר
– ברכת כהנים
– און אזוי ווייטער
אבער ס׳איז רוב דערפון די אנהייב איז די סדר וואס מ׳האט געציילט די לויים, די כהנים, און שפעטער שטייט די חנוכת הנשיאים, וואס איז דא ווייניגער, ס׳איז זייער אסאך איבערגעחזר׳ט די זעלבע זאך לכאורה וואס מ׳רעדט וועגן דעם. ס׳איז דא לכאורה זייער ווייניג תוכן און ענינים אזוי פון סודות התורה וואס מ׳קען פארשטיין.
די שאלה: וויאזוי קאנעקט מען?
סאו וויאזוי קאנעקט מען? ס׳איז סתם אזוי א שאלה, ס׳וואלט געמעגט זיין אז אין פרשת נשא, וואס איז די וואך פון שבועות, זאל זיין עפעס א גאר טיפע פרשה. ס׳זאל זיין פרשת כי תשא וואלט געמעגט זיין דעמאלטס, ס׳איז טאקע פורים געווענליך, דעמאלטס איז הדור קבלוה. דארט שטייט אסאך סודות התורה אין פרשת כי תשא. איך ווייס, בראשית פארשטייט יעדער, לך לך, וירא, אבער נישט פרשת נשא איז עפעס נישט.
דער חידושי הרי״ם׳ס תירוץ
יעדער איינער ווייסט, דער חידושי הרי״ם האט געזאגט אז ס׳איז דא אסאך מדרשים אויף פרשת נשא, ווייל ס׳איז געווען א גרויסע חיות אין תורה פון שבועות, האבן זיי געזאגט אסאך חידושים? טאקע זייער אינטערעסאנט! ס׳איז טאקע דא די מערסטע מדרש מיין איך אויף פרשת נשא, באריכות גדול, אסאך רמזים, אין מדרש רבה.
ס׳איז וועגן דעם מיין איך אויך א פשט פארוואס, און איך האב גערעדט אמאל וועגן דעם אין חנוכה צייט. אבער עניוועיס, ס׳איז וויכטיג אז אפילו די שטימסטע זאך האט אויך אין זיך אן אמת, אפילו מ׳מיינט אז ס׳איז נישט א ריכטיגע טייטש, אבער מ׳דארף פארשטיין די קאנעקשאן.
פרק ג: די נושא פון שערות – דער פתח צו דער אדרא רבא
די צוויי פרשיות וואס רעדן וועגן האר
סאו די זוהר זאגט, איך וויל פארליינען אזוי, סאו די זוהר זאגט בעסיקלי אזוי, סאו דאס איז די וועג פון די קאנעקשאן, איך וויל עס נאר פארליינען און מסביר זיין די נקודה און מיט דעם ענדיגן.
די קאנעקשאן פון פרשת נשא איז מיט דעם וואס ס׳שטייט אזוי, ס׳איז דא צוויי פרשיות עט ליעסט, אדער אפשר דריי, אבער צוויי פרשיות עט ליעסט פון די פרשה וואס רעדן זיך וועגן די נושא פון די האר פון א מענטש. וואס רעדט זיך אין די פרשה פון די האר פון א מענטש?
פרשת סוטה – האר פון טומאה
ס׳איז דא די פרשה פון סוטה, וואס האט עפעס צו קאנעקטן מיט די האר, ס׳שטייט “וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה”, מ׳ווייזט א פרוי, מ׳בייזערט א פרוי, מ׳בייזערט א סוטה מיט דעם וואס מ׳דעקט אויף איר האר. זעט מען אז ס׳איז דא איין סארט האר, די האר פון אן אשה, פון די בחינת נקבה, וואס ס׳באלאנגט נישט צו זיין אויפגעדעקט, ס׳באלאנגט צו זיין באהאלטן. ס׳איז דא פארשטייט זיך פשטות אז ס׳איז נישט קיין שיינע זאך, ס׳הייסט “שער באשה ערוה”, ס׳איז א בזיון פאר בנות ישראל אז מ׳דעקט זיי אויף די האר, דאס איז אזוי ווי די עונש, אדער א חלק פון די עונש אדער פון די בדיקה פון די סוטה. דאס איז איין זאך.
פרשת נזיר – האר פון קדושה
און זייער אינטערעסאנט, “הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין”, אבער א נזיר, חוץ פון דעם וואס ער טרינקט נישט קיין וויין, לאזט ער אויך וואקסן זיין האר, “גָּדֵל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ”, ער לאזט וואקסן זיין האר לאנג, ער שניידט נישט זיין האר.
די דיאלעקטיק פון די צוויי סארטן האר
ס׳איז ממש אזוי ווי א סתירה, אזוי ווי א דיאלעקטיק. א סוטה, א פרוי, קען מען זאגן א סוטה ווייב, א פרוי גייט נישט קיין האר, ס׳איז א טומאה כביכול, ס׳איז א בזיון, א פחיתות כבוד צו גיין מיט האר. אבער א נזיר גאר, וואס הייסט נזיר? “קֹדֶשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ”, ס׳איז דא א קדושה אין דעם. א נזיר וואס איז א פרוש, וואס איז “נזיר להזיר לה'”, ער איז מקודש פאר׳ן אייבערשטן כביכול, אזוי ווי א כהן, א וואלענטערי כהן, וואס מיר האבן געלערנט אין אונזער שיעור על פי פשט, ער האט דייקא יא לאנגע האר.
א כהן אליינס האט נישט, א כהן טאר נישט האבן לאנגע האר אזויווי א נזיר, אבער א נזיר האט לאנגע האר, ער לאזט לאנגע האר וואקסן, ער שניידט נישט זיין האר. ס׳איז דאך אינטערעסאנט, זעט מען אז ס׳איז דא סארט האר פון קדושה, און ס׳איז דא האר וואס איז פארקערט.
די בעלי הזוהר ווערן מעורר צו רעדן וועגן דעם
סאו דאס האט מער שטארק אנגעצונדן די דמיון, און דאס איז געווען מעורר די בעלי הזוהר, און מ׳דארף דא אסאך רעדן וועגן דעם, און זיי האבן טאקע גערעדט וועגן דעם, געזאגט וועגן דעם פארוואס א פרוי׳ס האר איז נישט גוט, און א מאנ׳ס האר איז יא גוט, א נזיר׳ס האר, און דעמאלטס איז דא א פרוי וואס רויכערט, וואס זי שערט אויך נישט אירע האר, אבער אפשר דעקט זי עס צו אונטער די טיכל, זי שערט עס נישט.
די צוויי סארטן האר פון א מאן
על כל פנים, דאס איז די נושא פון שערות, מ׳קען נישט יעצט זאגן א גאנצע שיעור צו מסביר זיין די נושא פון שערות, ווייל איך וויל מאכן א מער מעטא פוינט וועגן דעם.
זאגט אויס די זוהר אזוי, און אויף די זוהר האט א מאן אויך האר, א מאן האט צוויי האר, ער האט אויך די האר פון זיין בארד, נישט נאר די האר פון זיין קאפ. פרויען האבן נישט קיין בארד, אפשר האט זי אביסל פוך, זי האט נישט קיין בארד, און די האר האט זי אויך נישט, זי דעקט עס צו. א מאן האט מער האר, ער האט צוויי האר, ער האט די האר פון זיין בארד, הדרת פנים זקן, און ער האט האר אויף זיין קאפ, וואס א נזיר, דאס איז די עיקר׳דיגע האר וואס א נזיר שניידט נישט.
פרק ד: פון פרשת נשא צו מעשה מרכבה – די שערות למעלה
די שערות אין דניאל׳ס מראה
און נאכדעם, ווען מ׳לערנט, און די זוהר קאנעקט עס גלייך, מ׳לערנט אין מעשה מרכבה, מ׳לערנט למשל אין דניאל, אין די מרכבה פון יחזקאל שטייט נישט גארנישט וועגן די האר, און אין די אמת׳ע מרכבה פון דניאל, אבער ס׳איז דא א מראה וואס איז כעין א מראה פון מרכבה, ער האט געזען די עתיק יומין יושב אויף א כסא דארט, אויף א כסא של אש, און דארט שטייט “וּשְׂעַר רֵאשֵׁהּ כַּעֲמַר נְקֵא”, זיין האר פון זיין קאפ איז אזוי ווי ווייסע צמר, אזוי ווי ווייסע וואל, א שיינע ווייסע האר.
און די זוהר שטעלט זיך פאר אז ס׳רעדט זיך דא פון די בארד אויכעט, הגם אין די בארד שטייט נישט בפירוש.
די שערות אין שיר השירים
און אויך אין שיר השירים, וואס דארט איז דא די תיאורים פון דעם בחור דארט, רעדט זיך אויך כמעט נישט בפירוש וועגן זיין בארד, ווייל ס׳רעדט זיך פון א יונגערמאן וואס האט נאך נישט קיין בארד, אפשר אביסל, “לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים”, מ׳רעדט זיך פון אביסל האר וואס ער האט אויף זיין פנים, אויף זיינע באקן, אבער בעיקר רעדט זיך נישט וועגן קיין האר.
ס׳רעדט זיך יא וועגן זיינע האר פון זיין קאפ, “קְוּצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחוֹרוֹת כָּעוֹרֵב”, אזויווי די גמרא זאגט, “כגיבור מלחמה”, ער האט א יונגערמאן מיט שווארצע פאות׳לעך, שווארצע האר, “קווצותיו תלתלים”, מ׳מיינט אזוי ווי פאות, אדער עפעס אזא האר וואס שטעקט זיך ארויס, דאס איז די יופי פון א בחור.
דער זוהר קאנעקט אלע די שערות צוזאמען
דער זוהר האט געטראכט אוודאי אז די אלע זאכן זענען קאנעקטעד, און ממילא דא האט ער געטראפן א פתח צו רעדן פון די אדרא רבא, וואס א גרויסער חלק פון די אדרא רבא ווי ער לערנט איז די סודות פון די בארד, דאס הייסט די י״ג מדות הרחמים, וואס דער זוהר איז מפרש אויף די סדר פון די בארד, פון די מארי, פון וואס א יעדער האט געזען בעצם פון דעם וואס איז געווען געבויט.
פרק ה: דער שטיקל זוהר וואס קאנעקט פרשת נשא מיט אדרא רבא
די לימוד פון רבי שמעון
אויף די לעצטע שטיקל זוהר שטייט אזוי, דאס איז די קאנעקשן, דאס איז די שטיקל וואס קאנעקט די פרשת נשא מיט די אדרא רבא. עס שטייט אזוי:
תני רבי שמעון, רבי שמעון האט געלערנט: אִלְמָלֵא יָדְעוּ בְּנֵי נָשָׁא, אויב מענטשן וואלטן געוואוסט, מַה קָאַמְרֵי בְּהַאי שַׁעֲתָא, וואס מען זאגט אין די שעה, אז ער רעדט וועגן די האר, די אלע זאכן וואס מיר האבן יעצט גערעדט איז מער קודם על פי פשט, יִתְבָּרְרוּ לְהוּ רָזִין דְּסוֹדוֹת דְּאוֹרַיְיתָא, וואלטן זיי געוואוסט די סודות דערפון, כְּמוֹ דְּיִתְבָּרְרוּ רָזֵי דְרָזִין, אזוי ווי עס שטייט רזי דרזין.
ספר רזי דרזין – חכמת הפרצוף
רזי דרזין איז א ספר וואס ווערט געברענגט אביסל אין פרשת יתרו, וואס דארט שטייט אז דאס איז סודות וואס מען קען זען אויף א מענטש, אויף זיין האר, אויף די צורת הפרצוף, חכמת הפרצוף, מען קען זען אויף די מענטש בחינות עליונות, מען קען זען סודות פון די האר.
זאגט ער, אויב וואלטן מענטשן פארשטאנען אמת׳דיג די ספר וואס הייסט רזי דרזין, וואלטן זיי נישט גענוג, יִשְׁתַּמּוֹדְעוּן לְמַרְאֵיהוֹן בְּחָכְמָה שְׁלִים, וואלטן זיי געוואוסט אֶת בּוֹרְאָם, וואלטן זיי געוואוסט אֶת אֲדוֹנָם, וואלטן זיי געוואוסט דעם אייבערשטן על פי סודם, וואלטן זיי געוואוסט אמת׳דיג מיט חכמה עליונה וואס מיינט דער אייבערשטער. און ממילא גייט ער עס פרובירן צו לערנען ריכטיג.
עד כאן רזי דאורייתא, מכאן ולהלאה סתרי תורה
און דאס שטייט אזוי, נאכדעם שטייט אזא שטיקל: עַד כָּאן, זאגט רבי שמעון אדער דער שרייבער פון זוהר, איך ווייס נישט, עַד כָּאן רָזֵי דְאוֹרַיְיתָא, ביז דא, ביז דער חלק אין די פרשה, איז סודות התורה. מִכָּאן וּלְהַלְאָה, פון דא און ווייטער, סִתְרֵי תוֹרָה, אדער עס איז דא א גירסא כִּתְרֵי תוֹרָה, איך ווייס נישט וועלכע גירסא, ביידע גירסאות איז ערליך.
און ער ברענגט א פסוק, “סְחָרָהּ וְאֶתְנַנָּהּ קֹדֶשׁ לַה'”, די סתרי תורה איז סיי א סחורה און סיי א אתנן, וואס איז א משל, איז אינגאנצן קודש, דאס איז אינגאנצן קודש, דאס איז א העכערע לעוועל.
פרק ו: די צוויי לעוועלס פון סודות התורה – רזי דאורייתא און סתרי תורה
די שאלה: וואס איז דער חילוק?
וואס איז די חילוק פון רזי דאורייתא מיט סתרי תורה? סתם איז דאס די זעלבע זאך, איינס איז אויף לשון הקודש, איינס איז אויף ארמיש, רזין, סתרים, אורייתא, תורה, סתם סך הכל האט מען געזאגט די זעלבע זאך, אויף ארמיש זאגט מען רזי דאורייתא, און ער זאגט סתרי תורה.
וואס איז דאס שטיקל אזוי, ס׳איז ממש א שפילעדיגע שטיקל דא. איינער זאגט “ביז דא איז געווען שבת”, און פון היינט און ווייטער איז די זיבעטע טאג. ס׳איז ממש די זעלבע זאך. וואס איז די טייטש פון דעם?
דער רמ״ק׳ס ביאור
די טייטש פון דעם זאגט דער רמ״ק, איך ווייס נישט, איך האב נישט קיין צייט צו קוקן אין אוצר החכמה אויפ׳ן פלאץ, אבער דער רמ״ק אין אפאר פלעצער אין זיין פרדס, אין זיין אפאר שטיקלעך וואס ער האט, איז ער מסביר אזוי: אז ס׳איז דא אמת׳דיג צוויי לעוועלס פון סודות התורה. און דאס איז וויכטיג צו קאנעקטן מיט אלע שיעורים וואס מיר האבן געלערנט פאר שבועות וועגן דעם, ווער ס׳האט מיטגעהאלטן ווייסט.
לעוועל 1: רזי דאורייתא – עומק הפשט
ס׳איז דא צוויי זאכן וואס הייסט סודות התורה, און דאס גייט זיך מחבר זיין מיט וואס איך האב גערעדט אנהייב וועגן די זמנים. ס׳איז דא צוויי סארט סודות התורה.
ס׳איז דא וואס מיר זאגן פשט, אזוי ווי די פשט, מ׳רופט עס עומק הפשט. מיר זאגן די פשט פון די זאכן, פון די מצוות וואס שטייען אין די תורה, און מ׳איז עס מסביר אביסל בעסער, אדער מ׳געט די העכערע אספעקט פון דעם. אזוי ווי מיר זאגן אין די אלע שיעורים, מיר זאגן געבן די העכערע אספעקט פון וואס מיר לערנען.
משל: לקט שכחה ופאה
למשל, מיר לערנען די סוד פון לקט שכחה ופאה, מיר האבן עס געלערנט נעכטן, און מיר דארפן זאגן על פי קבלה וואס הייסט לקט שכחה ופאה, וואספארא סטרוקטור איז דא בעולמות העליונים וואס איז די אמת׳דיגע מובן פון לקט שכחה ופאה. און די אמת׳דיגע כוונה, ווער ס׳געבט לקט שכחה ופאה מיט די כוונה, דעמאלט איז דאס אן אמת׳דיג תיקון אין די שמים. דאס איז איין זאך וואס מ׳קען טון.
משל: אברהם אבינו און מידת החסד
און דער זוהר, דער רמ״ק זאגט, רוב זוהר טוט דאס בעיקר. דער זוהר זאגט, אברהם אבינו איז א בחינה פון מידת החסד. יא, און די טייטש, אוודאי, ס׳מיינט נישט נאר צו זאגן א פסיכאלאגיע פון אברהם אבינו, אזוי ווי היינטיגע מענטשן מיינען חס ושלום. ס׳מיינט צו זאגן אז ס׳איז דא א התלבשות פון מידת החסד.
און וויאזוי קען ער רעדן פון מידת החסד העליון, פון די מידת החסד פון כביכול למעלה? דורכדעם וואס אונז האבן די ווערטער, די משל וואס מיר האבן גערעדט. אייגנטליך האבן מיר גערעדט פריער, דא די מושגים העליונים דארפן האבן א משל.
אברהם אבינו איז אוודאי א גוטע משל, ער האט זיך טאקע געפירט מיט מידת החסד. און די וועג וויאזוי די תורה פארציילט די מעשיות איז אוודאי מדויק כדי ס׳זאל זיין א גוטע משל. ס׳איז א גוטע משל, דו ווילסט אריינברענגען א מענטש אין די מושגים פשוטים עליונים, מושגים קדושים, סודות ועניינים קדושים של השם, רעדסטו וועגן אברהם אבינו. קענסט רעדן וועגן יצחק אבינו פון עקידת יצחק, פארשטייט ער די ענין, פארשטייט ער דאס.
דאס איז אבער נאך אלץ די משל
דאס איז אבער אלץ ווען מ׳רעדט נאך פון די משל, וואס די משל ברענגט אריין צו די נמשל. זאגט דער רמ״ק, אבער דארפסט וויסן אז דאס איז אלץ גאנץ א נידריגע לעוועל פון סודות התורה. אנדערע גלייבן אז סתרי תורה איז נאך אלץ מפרש כאילו ס׳איז געשריבן אלס א פירוש אויף עולם הזה.
לעוועל 2: סתרי תורה – די תורה אלס אמת בפני עצמו
די גאנצע ווארט פון סתרי תורה איז אז די תורה איז נישט געקומען צו מאכן די לעבן אויף די וועלט בעסער. דאס איז די סוד פון סתרי תורה. ס׳איז נישט גענוג, ס׳איז געקומען דאס אויך צו טון, דאס איז די פשט. דאס איז די רמב״ם זאגט “אפילו חז״ל מזכירים קצף”, דאס איז די מזכירים קצף, זייער גוט.
אבער די תורה איז אויך געקומען צו געבן א מענטש חיי עולם הבא. די תורה איז געקומען צו זאגן די אמת, אמת ה׳ לעולם.
כתרי תורה: די העכסטע מדרגה פון סתרי תורה
פרק ד: דער רמ״ק׳ס חילוק צווישן רזין דאורייתא און כתרי תורה
די נידריגע מדרגה פון סתרי תורה
זאגט דער רמ״ק [רבי משה קורדובירו], אבער דארפסטו וויסן אז דאס איז אלץ גאנץ א נידריגע לעוועל פון סתרי תורה [סודות התורה: די געהיימע טיפקייטן פון דער תורה]. פארוואס איז דאס א נידריגע לעוועל פון סתרי תורה? ווייל דו האלטסט נאך אלץ מפרש כאילו ס׳איז געשריבן אלס א פירוש פאר עולם הזה [די מטריאלע וועלט]. די גאנצע ווארט פון סתרי תורה איז אז די תורה איז נישט געקומען צו מאכן די לעבן אויף די וועלט בעסער. דאס איז די סוד פון סתרי תורה.
ס׳איז נישט גענוג — ס׳איז געקומען דיר אויך צו געבן — דאס איז די פשט. ווי דער רמ״ק זאגט, א פירוש איז דא אויף מסכת כסף [די חיצוניות פון די תורה], דאס איז די מסכת כסף, זייער גוט. אבער די תורה איז אויך געקומען צו געבן א מענטש חיי עולם הבא [אייביגע לעבן], די תורה איז געקומען צו זוכן די אמת, אמת ה׳ לעולם [די אמת פון השם איז אייביג], די התאחדות והתדבקות בשם [פאראייניגונג און פארבינדונג מיט השם], און דעם איז אמת׳דיג דא סתרי תורה. דאס איז די תורה געקומען צו זאגן.
דער פראבלעם מיט רעדן פון אברהם ושרה התחתונים
און דערפאר, דאס איז די ריכטיגע פרק, קענסטו וועלן זאגן דאס איז די אמת׳דיגע פרק. לאמיר רעדן א מינוט פאר ס׳איז א פירוש פון די תורה, איך וועל זאגן א קלארע וועג אן זאגן אז ס׳איז א פירוש פון די תורה. און דערפאר, מ׳דארף בכלל נישט רעדן פון אברהם ושרה התחתונים [די נידעריגע אברהם און שרה]. ווי לאנג מ׳רעדט נאך פון זיי, האלט מען נאך ביי לבוש [א געוואנט, א באדעקונג], ס׳איז א געוויסע לבוש, ס׳איז א געוויסע משל [פאראבל, אנאלאגיע].
ס׳איז א גוטע משל, בעסער פון רעדן פון איך ווייס וואס, א גוי ערגעץ — דאס איז א שוואכערע משל פאר די חסד עליון [די העכערע מידה פון חסד], אקעי. אבער קיין אמת׳דיגע סתרי תורה, סתרי התורה איז עס נישט.
וואס איז רזין דאורייתא
ס׳איז רזין דאורייתא [די געהיימענישן פון דער תורה], אנדערע ווערטער, ס׳איז די סודות וואס ליגן אין דאס וואס ער מיינט, איך וועל זאגן די ווערטער וואס ער מיינט. ס׳איז רזין דאורייתא, ס׳איז די רזין וואס ס׳ליגט אין די תורה. וויאזוי פארשטייט מען אויף די העכסטע לעוועל וואס מ׳קען פארשטיין אברהם אבינו [אונזער פאטער אברהם], פארשטייט מען אים אזוי. אבער ס׳איז דא אבער וועגן וואס מ׳לערנט די תורה וואס ס׳האט גארנישט צו טון מיט די פשט.
פרק ה: דער דוגמא פון „ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום”
די פשוט׳ע פארשטאנד פון דעם פסוק
שטעל דיך פאר אז ס׳שטייט א פסוק, און דער רמ״ק ברענגט די דוגמא פון די אדרא [אדרא רבא: א הויפט-טייל פון דעם זוהר]. שטעל דיך פאר ס׳שטייט א פסוק “ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל” [און דאס זענען די מלכים וואס האבן געהערשט אין לאנד פון אדום איידער עס האט געהערשט א מלך פאר די קינדער פון ישראל]. מיינסטו אז ס׳מיינט פשוט פשט? אז אמת, אוודאי אמעריקאנער צו די פשטות, ס׳מיינט אז ס׳זענען געווען אין אדום די אלע מלכים, בלע [בלעם בן בעור] און אזוי ווייטער.
דער זוהר׳ס קשיא
קומט די זוהר און ער זאגט, וואס, די תורה האט נישט צו טון די צייט פארציילן מעשיות פון בלע? יעצט, אוודאי קען מען פארענטפערן די קשיא על פי פשט. יא, ס׳פעלט אויס, מ׳דארף עס וויסן, דער רמב״ן [רבי משה בן נחמן, נחמנידעס] האט עפעס א הסבר, מ׳קען וויסן פארוואס ס׳פעלט אויס צו זאגן די מעשה פון בלע בן בעור.
אש שחורה על גבי אש לבנה
אבער אין אש שחורה על גבי אש לבנה [שווארצע פייער אויף ווייסע פייער — די אמת׳דיגע תורה ווי זי איז געשריבן געווארן אין הימל], וואס די תורה איז געשריבן געווארן אמת׳דיג, שטייט נישט גארנישט וועגן מיסטער בלע בן בעור, שטייט נישט קיין איין ווארט וועגן דעם.
די טעות פון היינטיגע מפרשים
און די סודות וואס מ׳זאגט וועגן דעם, די לוי, דער רמ״ק, די לוי וואס אלע היינטיגע מפרשים טרייען צו טון. פארוואס טרייען זיי דאס צו טון? ווייל זיי האבן נישט אמת׳דיג קיין השגה [פארשטאנד] אין רזין דאורייתא, אדער אין כתרי תורה [די קרוינען פון דער תורה]. זיי ווילן נאר רזין דאורייתא. זאגן זיי, מוז מען פארשטיין אז דער בלעם איז סאמהאו טאקע געווען א שלעכטער מענטש, און ממילא איז ער געווען בבחינת [אין דער אספעקט פון] בלעם בן בעור פון די שבירה [שבירת הכלים: דער צעברעכונג פון די כלים] פון די גאנצע זאך.
ניין, דאס איז נישט די פוינט. די פוינט איז אז דאס קענען הערן אז די אמת וואס טייטשט תורה, וואס דאס טייטשט אמת, רעדט בכלל נישט פון קיין בלעם׳ס מיט די אלע משוגעים. ס׳רעדט בכלל פון די עשר ספירות החסד פון אצילות [די צען ספירות פון די וועלט פון אצילות], דאס איז אויך א ווארט וואס מ׳זאגט על פי משל. ס׳רעדט זיך בכלל פון די זאכן וואס האבן נישט קיין ווערטער אין אונזער שפראך. וועגן דעם רעדט עס, וועגן די דברים אמתיים [אמת׳דיגע זאכן], וועגן דברים עליונים [העכערע זאכן], די דברים שלפני השם [די זאכן וואס זענען פאר השם], וועגן דעם רעדט זיך עס.
פרק ו: די אמת׳דיגע באדייט פון כתרי תורה
די רמזים קלושים
און אפילו אויב ס׳זעט דיר אויס אז ס׳שטייט עפעס א זאך וואס האט א התמשכות בעולם הזה [א פארבינדונג מיט דער מטריאלער וועלט], ס׳איז ממש א רמז קלוש [א שוואכער רמז]. אין אנדערע ווערטער, פארקערט וואס אונז וואלטן געמיינט. אונז וואלטן געמיינט, אויב ווען דער זוהר זאגט א גוטע פשט אין א פרשה פון עקידת יצחק [די בינדונג פון יצחק], וואס איז די טיפקייט פון עקידת יצחק? כך וכך, על פי קבלה [לויט קבלה], איז מענטשן העפי, אה, א גוטע מסביר אין עקידת יצחק.
אויב ווען דער זוהר זאגט אז בלעם בן בעור מיינט עס, די רמזים זענען זייער שוואך, די רמזים זענען ממש רמזים קלושים, עס איז שוואך אין מיין אז אפילו וועסטו לערנען אריז״ל [רבי יצחק לוריא זכרונו לברכה, דער אריזל], שיינע דרושים [תורה-פירושים] וועגן דעם. די רמזים זענען ממש אזוי, כתרי תורה.
דער משל פון די שערות
וואס הייסט כתרי תורה? אויף רבי עקיבא, קוצים שקשורים לאותיות [די שפיצן וואס זענען געבונדן צו די אותיות], אדער קוצים, שטייט קווצותיו [זיינע האר], דאס איז בחינת די שערות של התורה [די האר פון דער תורה], יא? אין אנדערע ווערטער, ס׳רעדט פון א מענטש און זיין באדי און זיין פנים [פנים], און אזוי ווייטער רעדט מען פון זיין האר. וואס איז די האר? ס׳זאגט עפעס. יא, ווער ס׳פארשטייט, און ס׳זאגט נישט. אבער ס׳איז… מען רעדט בכלל נישט פון די מענטש ענימאר.
רזין דחכמתא
מען רעדט יעצט פון די סתרי תורה, אלערליי די אמת, פון די סתרי מציאות [די געהיימענישן פון דער עקזיסטענץ] קען מען אמת׳דיג זאגן. אין אנדערע פלעצער רופט עס דער זוהר רזין דחכמתא [די געהיימענישן פון חכמה], נישט סתרי תורה, נאר רזין דחכמתא. ווען ער זאגט דא סתרי תורה, מיינט ער צוריק די זעלבע זאך וואס אין אנדערע פלעצער רופט ער רזין דחכמתא, אין תיקוני זוהר [תיקונים: א טייל פון דעם זוהר] שטייט אזא לשון, באפעלן סתרי תורה און רזין דחכמתא.
אדער אפשר וועגן דעם זאגט ער דא כתרי תורה, ס׳איז אויך געזאגט די כתרים [קרוינען] וואס זענען למעלה התורה [העכער ווי די תורה]. ס׳איז קאנעקטעד מיט תורה, ווייל אין אנדערע ווערטער, אין הימל, ווען מ׳זאגט אין הימל “ויבא אל אדום בלעם בן בעור”, טראכט מען בכלל נישט אז ס׳איז דא א פשט, ס׳איז בכלל נישט דא קיין פשט אז ס׳איז געווען א מענטש בלעם. ס׳מיינט לכתחילה יענץ, און דאס איז די פשט וואס דער זוהר וויל אונז אויסלערנען, די מדרגה פון די אדרא.
פרק ז: די נעקסטע מדרגה — תורה דלעילא
צוריק צום אנהייב: די סאלושן פאר אונז
די נעקסטע מדריגה, ס׳איז בכלל נישט דעי. אין אנדערע ווערטער, דא קום איך צוריק צו די אנהייב, פאר וואס איז די סאלושן פאר אונז אידן, וואס איז אונזער, אויב ס׳שטימט נישט אזוי גוט די משל, דאס איז די פשט, יא? ס׳איז דא פלעצער וואו די משל איז גוט, ס׳איז אביסל זהב מזוקק כסף [גאלד געריינעט פון זילבער], זייער גוט, ס׳איז דא זהב, ס׳איז דא כסף, ס׳איז מער, די פנימיות [אינערליכקייט] איז בעסער פון די חיצוניות [אויסערליכקייט], אבער די חיצוניות איז אויך כסף.
ווען די חיצוניות איז בכלל נישט כסף
אבער ס׳איז דא פלעצער וואו די חיצוניות איז בכלל נישט קיין כסף, בלע בן בעור, מ׳דארף זאגן אז ס׳איז א הייליגע שטיקל תורה, אבער למעשה [אין פראקטיק], א שוואכע מעשה, ס׳איז נישט קיין מזוקק כסף אויך נישט, מ׳לערנט כמעט גארנישט פון די פרשה על פי פשט.
מען דארף לערנען אינגאנצן אויף אן אנדערע וועג
נאר וואס? מ׳דארף עס לערנען אינגאנצן אויף אן אנדערע וועג, מ׳דארף עס לערנען אז דא רעדט זיך בכלל פון דברים העומדים ברומו של עולם [זאכן וואס שטייען אין דער העכסטער שטאפל פון דער וועלט], ס׳איז קאנעקטעד בדרך רמז רחוק בעלמא [דורך א ווייטע רמז בלויז] צו דעם בלע בן בעור, און צו די ווערטער וואס שטייט בלע בן בעור, באמת דארף מען ליינען די ווערטער אנדערש, אזויווי דער רמב״ן זאגט אין זיין הקדמה [אריינפיר], מ׳קען ליינען די גאנצע תורה מיט אנדערע צירופים [קאמבינאציעס פון אותיות], פארשטייט מען בכלל אנדערע ווערטער.
ווען אמת מיינט זאכן וואס מען קען זען בעולם הזה
מענטשן קוקן דאס נאר אז דאס איז די שוואכסטע פשט אין די תורה, ווייל ס׳איז נישט קאנעקטעד אין די פשט, יא, דאס איז ווי לאנג דו דארפסט האבן אז ביי דיר אמת מיינט זאכן וואס מ׳קען זען בעולם הזה, וואס דאס רעדט זיך די צירופי התורה וואס אונז קענען זען.
ווען אמת מיינט זאכן וואס מען דארף נישט זען בעולם הזה
אבער איינער וואס פארשטייט אז אמת מיינט זאכן וואס מ׳דארף נישט קענען זען בעולם הזה, מ׳קען זיי פארשטיין, מ׳קען זיי זען, מ׳קען זיי אפשר גלייבן, אבער מ׳קען זיי נישט זען בעולם הזה, דעמאלטס וועסטו פארשטיין, און דעמאלטס, נאר ווען מ׳הייבט אן צו לערנען אזוי תורה, הייבט מען אן צו לערנען תורה על פי אמת [תורה לויט אמת], הייסט כתר התורה [די קרוין פון דער תורה].
פרק ח: די פראקטישע אפליקאציע — פרשת נשא און חוץ לארץ
א גאנצע אנדערע לעוועל
דאס איז א גאנצע אנדערע לעוועל, און אז ס׳איז דא א פרשה אזויווי נשא וואס איז שווער צו לערנען פשוט פשט, מוז מען אזוי לערנען, אדער ווען ס׳שטימט נישט אזוי גוט, און זיי זענען די ראנג פלאץ, און זיי זענען חוץ לארץ [אינדרויסן פון ארץ ישראל], מוז מען אזוי לערנען.
דורך סטאק קומט מען צו העכער
און דעמאלטס קומט מען צו א העכערע מדריגה דורך דעם וואס מ׳איז סטאק [געשטאפט, געהאלטן] לגבי די נידריגע מדריגות כביכול [אזוי צו זאגן], און דעמאלטס די אמת׳ע נידריגע מדריגה, דאס הייסט דאס וואס שטייט בלע, ווערט א גאנצע אנדערע פשט, און דאס איז די אמת׳דיגע פשט.
תורה דלעילא — די תורה העליונה
ס׳ווערט זיין טייטש ווערט די פשט פון די תורה דלעילא [די תורה פון אויבן] די היא בטלה ואינה עושה פירות [וואס איז בטל און מאכט נישט קיין פירות — די העכסטע תורה וואס איז העכער פון אלע מעשים], די תורה העליונה, נישט די תורה וואס רעדט זיך פון בלע בן בעור, די תורה וואס רעדט זיך פון עולם האצילות [די וועלט פון אצילות], די תורה דארף מען איינעם צו לערנען פאר א פרייליכן שבת.
—
סיכום: דער רמ״ק לערנט אונז אז עס איז דא דריי מדרגות אין לערנען תורה:
1. רזין דאורייתא — די סודות וואס ליגן אין דער תורה, ווי מען פארשטייט אברהם אבינו אויף דער העכסטער וועג, אבער עס בלייבט נאך אלץ א פירוש אויף דעם פשט
2. סתרי תורה / כתרי תורה — די אמת׳דיגע געהיימענישן, וואס רעדן זיך בכלל נישט פון די פשוט׳ע פארשטאנד, נאר פון דברים העומדים ברומו של עולם
3. תורה דלעילא — די העכסטע תורה, וואס רעדט זיך פון עולם האצילות און איז העכער פון אלע מעשים
דאס איז די לעקציע וואס מיר דארפן נעמען פון דעם וואס מיר זענען אין חוץ לארץ און לערנען א פרשה וואס איז שווער צו פארשטיין אויף פשט — עס איז א סימן אז מיר דארפן לערנען די תורה אויף דער העכסטער מדרגה.
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור ערב שבת פרשת נשא
השאלה: שתי פרשיות בארץ ישראל ובחוץ לארץ
בארץ ישראל קורים כבר בהעלותך, ואנחנו בחוץ לארץ קורים עדיין נשא. זה מבלבל אנשים, ובצדק — כי הפרשה של השבוע היא ממש סוג של קביעת זמן, תאריך: “היום הוא ערב שבת פרשת נשא.” אם כך, כשבארץ ישראל כבר פרשה אחרת, איזה יום הוא היום באמת?
היסוד: זמן הוא מדרגה רוחנית
אפשר בוודאי לעשות את הענין נמוך — לומר שזה סתם סדר טכני, צריך להגיע עם הפרשיות, יש קבלה שבחוקותי יהיה לפני שבועות, לכן נשא תמיד אחרי שבועות. אבל באמת יש כאן בחינה עליונה.
שורש הזמן נמצא בעולם הבינה. בעולם החכמה לא לוקח שום דבר זמן — שם הכל בבת אחת. רק בעולם הבינה, שבו נשמות צריכות ללמוד, לעבור שלבים, שם מתחיל זמן. זה סוד נ׳ שערי בינה — כמה בינה יש לך, כך אתה יודע היכן אתה נמצא בזמן. זה סוד שיתא אלפי שנין אלפי עלמין, סוד השמיטות — סדר של תורה שקובע זמן.
הקושיא הידועה: מתי באמת שבת?
זו הקושיא המפורסמת של הרדב״ז ושאר אחרונים, המובאת בשולחן ערוך הרב סימן א׳ ובספרי חב״ד: אם קדושת שבת היא קדושה אמיתית שיורדת לעולם — לא רק הרגשה סובייקטיבית — איך יכול להיות שבארץ ישראל כבר שבת ואצלנו עדיין שישי? על קו התאריך יכול להיות ממש שאצל אחד ראשון ואצל השני שבת. מתי היא באמת השבת?
אם שבת הייתה רק דמיון, דבר סובייקטיבי, הקושיא לא הייתה מתחילה. אבל אפילו אז — אפילו אם אומרים שזה סובייקטיבי — עדיין צריך לדבר על זה כעל דבר אמיתי, וזה נעשה קשה.
התירוץ — חלק ראשון: בעל התניא
הבעל התניא אומר: צריך להפריד. כשאומרים שהזמן קדוש, לא מתכוונים לדקה. קדושת שבת פירושה באמת מדרגה בשכלות — רמה של הבנה שמגיעים אליה.
המהלך: “שבעת ימים תאכל מצות”, “שבע שבתות תמימות” — זה אומר שבעה שלבים של קושיות ותירוצים. שואלים קושיא, עונים, עדיין לא מסתדר, הולכים עמוק יותר, שוב, עד שמגיעים לשלב השביעי — זה שבת. זה מה שהאריז״ל התכוון כשלמד כל סוגיא שבעה פירושים על פי פשט ופירוש אחד על פי סוד. לא ממש שבעה פירושים שונים — אלא שבע פעמים ללכת עמוק יותר, עד שמגיעים לסוד, שפירושו: זה מסתדר מאה אחוז, זה כבר לא בדרך משל.
קדושת שבת היא אם כן עולם השכל, עולם המושכל — רמת ההבנה שמגיעים אליה אחרי שבעה שלבים. אחרי שבע פעמים מזה יש שמיטה, וכן הלאה. זה עיקר קדושת הזמן.
כשזה משתלשל למטה, כשעושים יום אחד כזכר או התלבשות או מרכבה לזה בזמן גשמי — זה משתנה לפי אנשים, לפי מקומות, לפי זמנים. בארץ ישראל זה מגיע בזמן אחד, באמריקה בזמן אחר.
התירוץ — חלק שני: רמ״ק וכוזרי
הרמ״ק שם את הדגש על הצד השני: שבת היא באמת רק בארץ ישראל. זה תירוץ הכוזרי שהתחיל את כל השיחה על קו התאריך.
הרמ״ק מסביר על פי קבלה: השבת האמיתית היא בארץ ישראל, וכל העולם יונק מתמצית ארץ ישראל — כמו שנותנים תרומה או בכורים לכהן, לבית המקדש, וכל העולם לוקח רק שיריים. אפילו אם יש מקומות שיש להם שבת לפני ארץ ישראל (מזרח), אנחנו באמריקה מערב לארץ ישראל — אנחנו מקבלים שבת אחרי ארץ ישראל.
לכן, כשבארץ ישראל קורים כבר בהעלותך ואנחנו קורים עדיין נשא — ארץ ישראל קדימה, לא מאחור. זה נכון כך, כי סדר הזמנים הנכון הוא בארץ ישראל.
החילוק בין חסידות וקבלה בענין זה
בקבלה (רמ״ק, מקובלים) שמים יותר את הדגש על הצד השני — המקום, ארץ ישראל, גילוי המקום. בחסידות (בעל התניא) שמים יותר את הדגש על הצד הראשון — שקדושת שבת היא מושג עליון, מדרגה בשכלות, למעלה ממקום וזמן. שני הצדדים אמת.
משל ממתמטיקה: מושג מופשט והתלבשותו
משל להבין את הענין: מתמטיקה. כשמלמדים ילד: “שלושה תפוחים עםארבעה תפוזים זה שבעה” — התפוחים הם משל, הלימוד לא על תפוחים (תפוחים זה “הלכות תפוחים”), אלא על מספרים שבתפוחים. שלוש ועוד ארבע שווה שבע זה דבר מופשט בפני עצמו.
שתי נקודות:
1. לא מחפשים את התפוחים — מחפשים את המושג המופשט שעומד מאחוריהם.
2. כל דבר בעולם יכול לשמש כמשל — שלושה תפוחים, שלוש דלעות, שלוש שערות על הראש — הכל שווה, כי המושג המופשט עומד למעלה מכל החילוקים. דווקא כי הוא למעלה מהחילוקים, אפשר להחילו על כל דבר בנפרד.
לא כל המשלים שווים — מהו “משל טוב”?
לכן יש משלים טובים יותר וחלשים יותר. משל טוב הוא כזה שיש בו פחות הסחות דעת — הוא יותר קרוב להפשטה. כשאומרים “שלושה אנשים”, הילד מתחיל לחשוב על האנשים — את זה אני אוהב, את זה לא — והוא שוכח מהמתמטיקה. אפילו תפוחים — ילד יכול להתחיל לחשוב: האם זה תפוח מתוק או מר? זה לא משנה כלל לגבי המתמטיקה, אבל התכונות הנוספות של התפוח יכולות לבלבל את הלומד. לכן, כשלומדים מתמטיקה מתקדמת, משתמשים באיקסים ובוואים — סמלים שיש להם פחות תכונות נוספות, משל ברור יותר.
היסוד: אף על פי שהנמשל יכול להתפשט בכל דבר, והנמשל בכלל לא דומה למשל — בכל זאת יש משלים טובים יותר וחלשים יותר.
יישום על קדושה: שבת במקומות שונים
קדושה היא תמיד משל. קדושת שבת היא דבר עליון שבעצם אין לו קשר לזמן בעולמנו. אבל יש מקומות שבהם המשל מתאים יותר — שבהם הדבר העליון מתלבש יותר נכון.
דוגמה: הצפון הקיצוני. שם השמש לא שוקעת כל הקיץ, ולא זורחת כל החורף. שקיעת החמה והנץ החמה לא עובדים שם. הפוסקים דנים מה עושים שם עם שבת. אפשר לומר שאין שם שבת? זה היה שקר — כי שבת היא דבר עליון, ובכל מקום שאנשים חיים טוב להם לעבוד ששה ימים ולנוח ביום השביעי, לזכור אלוקות, ישוב הדעת — כל מעלות השבת קיימות גם שם. אבל — אותו מקום פחות מתאים, פחות מוכן. מבנה הזמן לא מובא היטב שם. התורה לא ניתנה למקום כזה — היא ניתנה למקום עם יום ולילה רגילים, שבו המשל מתאים יותר.
ארץ ישראל כמשל הטוב ביותר — הרמ״ק, הכוזרי
באותו אופן: בארץ ישראל שבת מתאימה יותר. הכוזרי אומר: שם התחיל מחזור השמש. במקום אחר אפשר גם לומר “כאן מתחיל” — מאז שהגענו מתחילים לספור. אבל בארץ ישראל זה באמת התחיל — זה משל טוב יותר, יותר ברור.
הרמ״ק הולך עמוק יותר, יותר רוחני, יותר קבלי: בארץ ישראל כל המציאות מסודרת שתהיה השראת השכינה, בית המקדש — המציאות התחתונה שם מוכנת יותר שהימים יתלבשו בדברים עליונים.
דוגמאות נוספות: מועדים ועונות
(מוזכר בשם ר׳ מתתיהו זילבר🙂 חג הקציר, חג האסיף, חודש האביב — סדר המועדים סובב סביב עונות. אבל זה מתאים רק בארץ ישראל (או באופן כללי בחצי הכדור הצפוני). בדרום אמריקה זה הפוך — פסח בסוף הקיץ, סוכות בתחילת הקיץ. העונות לא מתאימות. אפילו אמריקה אין לה את אותו אקלים כמו ארץ ישראל. הסדר העליון של מועדים ושבתות נעשה לארץ ישראל, לא לנו.
זה לא אומר שהתורה לא תקפה בחוץ לארץ
הבעל שם טוב אומר: התורה בכל מקום — כי הקדושה באמת מתפשטת. אבל זה לא אומר שאין מקומות שבהם המשל מתאים יותר. בארץ ישראל זה מתאים יותר, ולכן זה מסתדר שם יותר.
יום טוב שני של גלויות — הטעם העמוק יותר
בגמרא כתוב הטעם הפשוט: לא ידעו מתי ראש חודש, היה ספק. אבל ר׳ יעקב עמדין, החתם סופר, ואחרים אמרו: זה לא יכול להיות כל הטעם, זה טעם חלש, חייב להיות ענין עמוק יותר. הרמח״ל, וולוז׳ין ואחרים הסבירו:
הענין העמוק יותר מתלבש בטעם הפשוט. כשעומד על השעון באמריקה ט״ו ניסן — זה ט״ו ניסן חלש יותר. אפילו כשאתה יודע בבירור שזה אותו ט״ו ניסן כמו בארץ ישראל — זה לא ט״ו ניסן אמיתי. ט״ו ניסן הוא הסכמה, בהירות, גדר, החלטה שבית דין עשה. ההחלטה לא חלה כל כך טוב בחוץ לארץ. הזמן של חוץ לארץ לא תופס כל כך טוב את ט״ו ניסן — לוקח שני ימים לתפוס. רק אחרי שני ימים תפסו שהיה יום טוב. לכן הפרשה נדחית — כי לוקח לנו יותר זמן לתפוס, הזמן התחתון לא כל כך מוכן לזמן העליון בחוץ לארץ.
חזרה לפרשה: פרשת נשא בחוץ לארץ
לכן נכון לומר שזה לא ברור כמה אמיתי פרשת נשא אצלנו. זה רק באמצע הדרך פרשת נשא — כי בארץ ישראל כבר פרשת בהעלותך, יש להם את הזמן הנכון. אבל אנחנו בחוץ לארץ, שמאחרים, לוקח לנו זמן לתפוס הכל — אנחנו עדיין בפרשת נשא.
הזוהר בפרשת נשא — אדרא רבא
האור יקר של רמ״ק
מובא יסוד חשוב בשם הרמ״ק בספרו אור יקר, מאמר שנדפס ערב יום טוב. זה גם הנושא של הזוהר בפרשת נשא.
מהי אדרא רבא?
הזוהר בפרשת נשא ארוך מאוד, אבל רובו לא באמת על הפרשה עצמה. רובו הוא החלק שנקרא אדרא רבא — שבו רבי שמעון בר יוחאי עם תלמידיו התכנסו להסביר סודות תורה מסוימים שלא היה להם האומץ, היכולת, האפשרות, המוחין לדבר עליהם באופן כללי בשאר הזוהר (חוץ מאדרות אחרות פשוטות יותר, ספר דצניעותא, וכדומה).
למה אדרא רבא דווקא בפרשת נשא?
כל המפרשים שואלים: מה הקשר? אפשר לחשוב שזה לא שייך לפרשת נשא, שהמדפיסים סתם הכניסו את הזוהר לא על הסדר. אבל זה לא נכון. רואים בבירור משאר הזוהר, מהסדר, שזה נכתב לכתחילה לפרשה. הזוהר מקשר זאת במפורש עם הפרשה ותחילת הפרשה.
למה דווקא פרשת נשא — שבועות ומתן תורה
אחת הסיבות הפשוטות: פרשת נשא חלה תמיד סביב שבועות, ויש לזה קשר למתן תורה. רבי שמעון משווה את מעמד האדרא רבא למתן תורה — זה זמן שתופסים סודות התורה, מעשה מרכבה, שלומדים בשבועות.
השאלה: למה פרשת נשא כל כך “ריקה” מתוכן?
פרשת נשא היא הפרשה הארוכה ביותר, אבל לכאורה יש בה מעט תוכן. כן, יש פרשיות חשובות — סוטה, נזיר, ברכת כהנים — אבל הרוב הוא ספירת הלויים והכהנים, ואחר כך חנוכת הנשיאים שחוזר על אותו דבר שתים עשרה פעמים. לכאורה מעט סודות התורה. היו חושבים שבשבוע של שבועות תהיה פרשה עמוקה מאוד — כי תשא למשל, או בראשית, לך לך, וירא — אבל לא נשא.
החידושי הרי״ם אומר: יש כל כך הרבה מדרשים על פרשת נשא כי הייתה חיות גדולה בתורה משבועות, אמרו הרבה חידושים. ממש מעניין — יש הכי הרבה מדרש רבה על פרשת נשא, באריכות גדולה, עם הרבה רמזים. אבל אפילו הפשט הכי פשוט יש בו גם אמת — צריך להבין את הקשר האמיתי.
הנושא של שערות — הפתח לאדרא רבא
הזוהר מראה שבפרשת נשא יש שתיים (או שלוש) פרשיות שמדברות על שיער של אדם, וזה הפתח לאדרא רבא:
סוטה — שיער של טומאה
“ופרע את ראש האשה” — מגלים את שיער הסוטה. זה מראה שיש סוג של שיער — שיער של בחינת נקבה — ששייך להיות מכוסה. “שער באשה ערוה” — זה בזיון לבנות ישראל שמגלים את שערן. זה חלק מהעונש או הבדיקה של הסוטה.
נזיר — שיער של קדושה
“הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין” — הנזיר לא שותה יין, אבל הוא גם מגדל את שערו: “גדל פרע שער ראשו.” זה ממש דיאלקטיקה, סתירה: אצל סוטה (אישה) שיער מגולה הוא טומאה, בזיון. אבל אצל נזיר — שהוא “נזיר להזיר לה׳”, מקודש לקב״ה, כמו כהן מרצון — שיער ארוך דווקא קדושה. (כהן עצמו לא יכול להיות עם שיער ארוך כמו נזיר, אבל לנזיר יש זאת.)
רואים אם כן: יש שיער של קדושה, ושיער שהוא הפוך. לגבר יש שני סוגים של שיער: שיער הראש ושיער הזקן. לנשים אין זקן. לגבר יש “הדרת פנים זקן” — הזקן, ושיער על הראש, שהנזיר לא מגלח.
מפרשת נשא למעשה מרכבה — השערות למעלה
כשלומדים מעשה מרכבה — ביחזקאל לא כתוב על שיער, אבל בדניאל, שבו הוא רואה את עתיק יומין על כסא של אש, כתוב: “ושער רישיה כעמר נקי” — שיער ראשו כצמר לבן, שיער לבן יפה. הזוהר מתאר שמדובר גם על הזקן, אף על פי שלא כתוב במפורש.
גם בשיר השירים יש תיאורים: “קווצותיו תלתלים שחורות כעורב” — בחור עם פאות שחורות, שיער שחור, “כגיבור מלחמה.” “לחיו כערוגת הבושם מגדלות מרקחים” — קצת שיער על לחייו. אבל בעיקר שיר השירים לא מדבר על זקן, כי זה מדבר על בחור.
הזוהר חשב שכל הדברים האלה קשורים — השערות בפרשת נשא, השערות בדניאל, השערות בשיר השירים — וכאן מצא פתח לדבר על אדרא רבא, שחלק גדול ממנה הוא סודות הזקן — כלומר י״ג מדות הרחמים, שהזוהר מפרש על סדר הזקן.
הקטע בזוהר שמקשר פרשת נשא עם האדרא רבא
תני ר׳ שמעון: “אילמלא ידעו בני נשא מה קאמרי בהאי שעתא” — אם אנשים היו יודעים מה אומרים בשעה שמדברים על השערות — “יתבררו להו רזין דסודות דאורייתא” — היו יודעים את הסודות שבזה — “כמו דיתבררו רזי דרזין” — כמו שכתוב בספר “רזי דרזין” (המובא בפרשת יתרו), שבו כתוב שאפשר לראות על אדם, על שערו, על צורת פרצופו, בחינות עליונות — “ישתמודעון למראיהון בחכמה שלים” — היו יודעים את בוראם, היו יודעים את הקב״ה על פי סודם, בחכמה עליונה.
שתי רמות של סודות התורה: רזי דאורייתא וסתרי תורה
אחר כך כתוב בזוהר: “עד כאן רזי דאורייתא” — עד כאן סודות התורה. “מכאן ולהלאה — סתרי תורה” (או “כתרי תורה” לפי גירסא אחרת). הוא מביא פסוק: “סחרה ואתננה קדש לה׳” — סתרי התורה הם לגמרי קודש, רמה עליונה יותר.
לכאורה “רזי דאורייתא” ו״סתרי תורה” הם אותו דבר — אחד בארמית, אחד בלשון הקודש. זה נשמע כמו: “עד כאן היה שבת, מכאן והלאה היום השביעי.” מה ההבדל?
הסבר הרמ״ק: שתי מדרגות
הרמ״ק (בפרדס שלו, בכמה מקומות) מסביר שיש באמת שתי רמות של סודות התורה:
רמה 1 — רזי דאורייתא (עומק הפשט)
לוקחים את המצוות והמעשיות של התורה ומסבירים אותם ברמה עליונה יותר. למשל: אברהם אבינו הוא בחינה של מידת החסד — לא רק פסיכולוגיה, אלא התלבשות של מידת החסד העליונה. או: לומדים את סוד לקט שכחה ופאה — איזו מבנה יש בעולמות העליונים, מה המשמעות האמיתית של זה. מי שנותן לקט שכחה ופאה בכוונה, עושה תיקון אמיתי בשמים.
זה עדיין בתוך מסגרת המשל — עדיין מדברים על המשל שמביא לנמשל. הרמ״ק אומר: רוב הזוהר עושה זאת בעיקר — לוקח את המעשיות, האבות, המצוות, ומראה את הצד העליון.
רמה 2 — סתרי תורה / כתרי תור
ה
זו מדרגה אחרת לגמרי. העיקר של סתרי תורה הוא: התורה לא באה רק לעשות את החיים בעולם הזה טובים יותר. ברמה הראשונה — כן, התורה גם באה לעשות זאת, זה הפשט, זה מה שהרמב״ם קורא “אפילו חז״ל מזכירים קצף.” אבל התורה גם באה לתת לאדם חיי עולם הבא, לומר את האמת — “אמת ה׳ לעולם.” סתרי תורה זה כשמפסיקים ללמוד את התורה כפירוש על עולם הזה, ומתחילים ללמוד אותה כאמת בפני עצמו.
כל הפירושים שאומרים על תורה — אפילו הסודות הכי עמוקים שמקשרים אברהם עם חסד עליון, שרה עם שכינה — כל זה עדיין מדרגה נמוכה של סתרי תורה. למה? כי עדיין מפרשים את התורה כפירוש לעולם הזה — עדיין מדברים על אברהם ושרה התחתונים, רק עם סיבוב שהם מייצגים ספירות. כל עוד מדברים עליהם, עדיין נמצאים בלבוש, במשל. כן, זה משל טוב יותר ממעשה של גוי איפשהו — אבל זה עדיין לא סתרי תורה אמיתיים.
המשל של “ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום”
הרמ״ק מביא את הדוגמה מהאדרא עצמה: הפסוק “ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל” — בלע בן בעור, וכו׳. בפשט זה אומר פשוט שהיו מלכים באדום. לרמב״ן יש הסבר למה צריך לדעת זאת. אבל הזוהר שואל: האם אין לתורה מה יותר טוב לעשות מלספר מעשיות על בלע?
העיקר: באש שחורה על גבי אש לבנה — בתורה כפי שהיא באמת נכתבה — לא כתוב שום דבר על מר בלע בן בעור. אף מילה אחת. מה שמפרשים היום מנסים לעשות — לומר שבלעם באמת היה אדם רע, ולכן הוא “בבחינת” שבירת הכלים — זה עדיין רק רזין דאורייתא, לא כתרי תורה. אין להם באמת השגה במדרגה העליונה.
מה פירוש כתרי תורה באמת
כתרי תורה פירושו: התורה בכלל לא מדברת על שום בלעמים. היא מדברת על דברים שלפני השם, על דברים עליונים, על דברים אמיתיים שאין להם מילים בשפה שלנו. אפילו “עשר ספירות החסד של אצילות” זו עדיין מילה שאומרים על פי משל. התוכן האמיתי עוד יותר גבוה מזה.
המושג “כתרי תורה” בא מקוצים שקשורים לאותיות של רבי עקיבא — “קווצותיו” — זו בחינת שערות של התורה. כמו אצל אדם: מדברים על פניו, גופו — ואחר כך מדברים על שערו. השיער אומר משהו, אבל זה לא האדם עצמו. כך גם: הכתרים הם למעלה מהתורה, מחוברים לתורה אבל גבוהים ממנה.
ההבדל בין “אמת” בעולם הזה לבין אמת אמיתית
נקודת המפתח: כל עוד אצלך “אמת” פירושו דברים שאפשר לראות בעולם הזה — כלומר, צירופי התורה שאנחנו יכולים לראות — יצא לך שהפשט של בלע בן בעור הוא החזק ביותר, והסוד הוא החלש ביותר, כי הוא לא מחובר לפשט. אבל מי שמבין שאמת פירושו דברים שלא צריך לראות בעולם הזה — אפשר להבין אותם, אפשר להאמין בהם, אבל לא לראות — הוא רק מתחיל ללמוד תורה על פי אמת, כלומר כתר התורה.
בשמים קורים אחרת
בשמים, כשאומרים “ויבא אל אדום בלעם בן בעור”, בכלל לא חושבים שיש פשט שהיה אדם בלעם. זה אומר לכתחילה אותו דבר עליון. זה יסוד הרמב״ן בהקדמתו: אפשר לקרוא את כל התורה עם צירופים אחרים, ואז מבינים בכלל מילים אחרות.
חזרה להתחלה: פרשת נשא, חוץ לארץ, והמסר
כאן הכל מתחבר: כשיש פרשה כמו נשא שקשה ללמוד על פשט פשוט, או כשזה לא מסתדר כל כך טוב — כשנמצאים בחוץ לארץ ונמצאים ב״מקום הלא נכון” — אז חייבים ללמוד בדרך העליונה יותר. דרך זה שנמצאים תקועים לגבי המדרגות הנמוכות, מגיעים למדרגה עליונה יותר. מה שכתוב “בלע” מקבל פשט אחר לגמרי — הפשט האמיתי. זה נעשה הפירוש של תורה דלעילא — “היא בטלה ואינה עושה פירות” — התורה העליונה, לא התורה שמדברת על בלע בן בעור, אלא התורה שמדברת על עולם האצילות. זו התורה שצריך ללמוד לשבת שמח.
תמלול מלא 📝
קדושת הזמן: המהות הרוחנית של שבת ופרשת השבוע
הקדמה: השאלה של שתי פרשיות בארץ ישראל ובחוץ לארץ
אחים יקרים, היום הוא ערב שבת פרשת נשא, ובארץ ישראל קורים כבר בהעלותך. אבל אנחנו כאן יהודים שאנו קורים את הפרשה לפי הסדר שלנו.
אנשים מתבלבלים, כי אנשים חושבים – והם צודקים, לא רק שהם חושבים – שהשבוע נקבע לפי איזו פרשה זה, כמו הזמן. כן, כמו שהיום הוא כך וכך בחודש סיון, וזה יום ערב שבת פרשת נשא. אז אם בארץ ישראל יש פרשת שבוע אחרת, אז איזה יום זה היום? אני בכלל לא יודע איפה אני נמצא.
היסוד: זמן הוא מדרגה רוחנית
אבל כיון שבמקור יש יום, ובשבת הזה יש שבת, יש שבוע, ובשבת הזה, בשבוע קורים את הפרשה. אז זה שאנו סופרים את הזמן לפי הפרשה הוא אמת. אבל מזה שמתבלבלים מזה, צריך להבין שיש בחינה גבוהה יותר, לא נמוכה יותר.
אם רוצים לעשות את זה נמוך יותר זה קל, לומר: מה זה אומר? צריך לקרוא את הפרשה כל שנה, צריך להגיע, אין הבדל, ולא שזה דבר שהשבוע הוא הפרשה. אין לי טעם. כל הסיבה למה נשא היא תמיד אחרי שבועות היא כי זה חייב להיות כך, זו קבלה, זה קשור לזה שאנו רוצים לקרוא בחוקותי לפני שבועות רשמית.
אבל בטוח שזה גם לא בחינות שנשא היא תמיד אחרי שבועות. אז בארץ ישראל כבר היה אסרו חג שבועות, ואצלנו יש כבר שבוע שלם ביניהם, אבל רואים שזה כן בכוונה, יש דבר כזה, בטוח שכן יש דבר כזה כמו הזמן האמיתי, הזמן האמיתי שזו הפרשה של השבוע.
שורש הזמן: עולם הבינה ונ׳ שערי בינה
זה נפלא בתורה, וכל אחד מבין את זה לפי מה שלמדנו בנושא של שיטת אלפי שנין אלפי עלמין, סוד השמיטות, שזה סדר של התורה, נ׳ שערי בינה, ולפי כמה בינה יש, כך יודעים כמה זמן זה.
הזמן עצמו הוא רק, שורש הזמן הוא זה שלוקח זמן ללמוד עבורנו בעולם הבינה, כן, לא בעולם החכמה, אלא בעולם הבינה עבור הנשמות לוקח זמן ללמוד. בגלל זה יש זמן וגשמיות, אז בטוח שזה עושה הבדל גדול.
שתי רמות של זמן: רוחניות וגשמיות
אבל מה, צריך להבין, איך בכלל צריך רק להבין שיש שתי רמות אפשר לומר. כלומר, קודם כל, מבינים פשוט, אה, יש זמן כזה שנקרא פרשת נשא, יש זמן כזה. אבל הזמן לא מתכוון ליום בשבוע, היום בחודש, היום בשנה, כלומר הזמן הגשמי. זה מתכוון לזמן הרוחני.
הקושיא הידועה: מתי זה שבת באמת?
יכול להיות, בגלל זה יש קושיא, כן, זו התירוץ על הקושיא הידועה, כן, שמובא בשולחן ערוך הרב בסימן א׳ ובכמה מקומות בספרי חב״ד, למדנו פעם בהרחבה על זה.
יש קושיא ידועה מהרדב״ז ואחרונים אחרים ששאלו קושיא, כל כך אתה מדבר על קדושת שבת, קדושת הזמן, קדושת יום טוב, איך יכול להיות שבמקומות אחרים יש יום אחר שבת? אפילו על קו התאריך יכול להיות ממש שאצלי זה יום ראשון ואצלך זה שבת.
אבל אפילו יותר מזה, הרי העולם הוא עולם גדול, העולם הוא עגול, ויכול להיות שבזמן שבארץ ישראל זה שבת עכשיו, כבר שבת, או כן, כבר שבת בארץ ישראל, ואצלנו זה עדיין יום שישי. איך הולכים שני הדברים? כלומר, הרי יורדת שבת קדושה על העולם. זה לא דבר מזויף.
למה הקושיא מתחילה
אם זה היה רק דמיון בראש שלנו, הרי הקושיא לא מתחילה. זה רק דמיון, זה סובייקטיבי, אפשר אפילו להסביר. אז מתחילה הקושיא, כמו שלמדנו אז בהרחבה. שאפילו אז זה אפילו בראש שלנו, אפילו זה דמיון, אפילו זה רק סובייקטיבי, עדיין צריך לדבר על זה כמו דבר אמיתי.
זה נעשה קשה, אנשים מתבלבלים. אז, אני מתקשר לאחי בארץ ישראל, ובאמת זה לפני שבת, אז אני מחלל שבת. לא, מבינים שאני לא יכול להתקשר אליו, אני לא הולך להרים אותו. אז, מה זה שבת? אז, זה ערב שבת? אז, זה יום ראשון? מה זה מוצאי שבת? יש קצת בעיה.
התירוץ – חלק ראשון: בעל התניא – להפריד את הרמות
והתירוץ, אומר האדמו״ר הזקן, אומר בעל התניא כמה פעמים, והרמ״ק מביא את זה מרמ״ק, הוא לא אומר ממש את התירוץ, נגיע אליו, הוא יעזור לנו עם זה. זו הקדמה למה שאני רוצה ללמוד בפרשה.
אבל בעל התניא אומר תירוץ על זה, התירוץ הוא שצריך להפריד את זה. ודאי, כשאומרים שהזמן קדוש, לא מתכוונים לדקה. ודאי, אי אפשר לומר גם שלא, נכון? כשחל קדושת שבת בפועל במקום, לפי מתי מגיעה השקיעה, לפי מתי מגיעה פרשת השבוע במקום, זה נעשה כן שבת במקום.
אבל עצם קדושת שבת, מה זה שאתה דואג לגבי זה, אתה שואל אם כך, מתי זו השבת האמיתית? השבת האמיתית היא לא אף אחת. השבת האמיתית היא מדרגה, בואו נקרא לזה מדרגה בשכלות.
סוד השבעה: שבעה ימים, שבע שבתות
כמו שאמרנו, שבעה ימים תאכל מצות, שבעה שבועות תספור לך, או “וספרתם לכם שבע שבתות תמימות”. כל הדברים האלה מתכוונים, שאל שבע קושיות, או שבע פעמים שאלה ותירוץ, ובסוף יש לו תירוץ.
כן, זה בערך מה שכתוב באר״י הקדוש, שהאריז״ל למד כל סוגיא שבעה פירושים על פי פשט ופירוש אחד על פי סוד. מה זה אומר באמת זה לא שבעה פירושים. מה הענין לומר שבעה פירושים על כל דבר? יכול להיות לפעמים דברים שיש להם שבעה היבטים, יכול להיות שיש שבעה פירושים אמיתיים.
אבל יותר עמוק זה מתכוון, הוא שאל שבע פעמים קושיא, שבע פעמים למד משהו, הוא אומר, “זה עדיין לא מסתדר, בוא נלך הלאה, אולי זה יסתדר, בוא נלך עוד יותר עמוק,” עד שהוא הגיע לשבת, שזה הפירוש על פי סוד. על פי סוד מתכוון לומר שזה מסתדר באמת, זה כבר לא בדרך משל, לא סתם, זה מסתדר מאה אחוז, זה הפירוש.
קדושת שבת היא עולם השכל
אז, קדושת שבת מתכוונת באמת לסוג הקדושה, שאנו קוראים מה שנקרא “עולם השכל”, במילים אחרות, בעולם המושכל, שאפשר להבין. הרמה שמגיעים, השכל שמגיעים אליו, שהוא אחרי שבע רמות של קושיות, זה נקרא שבת. ואחרי שבע פעמים מזה נקרא שמיטה, וכולי וכולי. וזה עיקר קדושת השבת, זה עיקר קדושת הזמן.
ההשתלשלות למטה: זמן בגשמיות
אבל מה כאן כשזה משתלשל למטה, כשעושים יום אחד כמו זכר לזה, או כמו התלבשות של זה, מרכבה של זה בזמן, זה משתנה באמת לפי האנשים, לפי הזמנים, לפי המקומות שנמצאים. בארץ ישראל מגיע הזמן, באמריקה מגיע הזמן, וכולי וכולי.
אז זה החלק הראשון של התירוץ. זה החלק שבעל התניא בדרך כלל מדגיש כשהוא מדבר על הסוגיא.
התירוץ – חלק שני: הרמ״ק – ארץ ישראל היא המקור
החלק השני של התירוץ אבל הוא מה שהרמ״ק מדגיש, וזה אמת, זה נכון. מקובלים תמיד הרמ״ק מדגיש יותר את הצד השני. ובחסידות מדגישים את הפעם הראשונה, צריך לזכור את זה.
התירוץ של הכוזרי והרמ״ק
הרמ״ק מסביר, התירוץ של הרמ״ק הוא כך, ששבת היא רק בארץ ישראל. אמת, זה התירוץ של הכוזרי שהתחיל את כל השיחה של הנושא של קו התאריך על זה.
הוא אומר, הרמ״ק מסביר בשפה שלו על פי קבלה, השבת האמיתית היא בארץ ישראל. כך הוא אומר, יש מקום שם באמת שבת, וכל העולם, מכל שכן לשון כזה, יונק מתמצית ארץ ישראל.
כמו מישהו שהוא מקבל את העיקר, כמו למשל רבי, כמו שזה הסוד שנותנים תרומה לכהן וכדומה, או בכורים לכהן, לבית המקדש, כביכול בית המקדש, הכהן, הקדושה, זה מקבל את הכל, וכל העולם לוקח רק שיריים.
זה המקום האמיתי של שבת הוא בארץ ישראל, ואפילו יש מקומות שיש להם כבר שבת לפני ארץ ישראל, כבר עד שזה יהיה מיושב טכנית, אבל אין לנו את הבעיה, אנחנו מערב לארץ ישראל, אנחנו מקבלים באמת שבת אחרי ארץ ישראל.
למה ארץ ישראל קדימה בפרשיות
אז התירוץ על הקושיא למה שבת בארץ ישראל לפנינו, או למה הם כבר קראו פרשת נשא לפנינו, כמו תמיד כשיש חילוקי פרשיות ארץ ישראל קדימה, לא מאחור, אז התירוץ הוא שזה אמת, כי הזמן הנכון של שבת, של סדר הזמנים, הוא בארץ ישראל.
שם, הכוזרי אומר שם בראו את העולם, יתחילו לקרוא שם, אבל הוא לא מתכוון רק לזה, אלא כמו שהרמ״ק מסביר, וזה צריך להסביר קצת יותר טוב.
השיטה של הרמ״ק: גם בהשתלשלות יש הבדלים
כלומר אף על פי שודאי, כל אחד מודה, הרמ״ק לא חולק, שעיקר קדושת הזמנים היא המושג העליון, אפשר לקרוא לזה הספירות, אפשר לקרוא לזה סדר הבינה שלמדנו.
אבל יש גם חלות, יש גם השתלשלות, יש גם ירידה של הזמנים אצלנו. כי כשאני עושה שבת היום השביעי של סדר היום שלי, של מהלך השבוע שלי, כאן בלייקווד, כאן בהאוול, כאן באמריקה, חל קדושת שבת, לא רק קדושת שבת התיאורטית, הרעיון, זה חל על הזמן. עכשיו אני מתנהג בזמן קדוש, אני לובש את הבקישע שלי, השטריימל שלי, אני הולך למקווה, זה נעשה שבת, כן?
הבדלים באיך שבת חל: דרכים טובות יותר וחלשות יותר
עכשיו בזה יש גם הבדלים, צריך לדעת. צריך לדעת את היסוד, יסוד הקבלה, בזה יש גם הבדלים. בזה שאצלי יש שבת, יש דרך טובה יותר ודרך גרועה יותר, או דרך חזקה יותר ודרך חלשה יותר, איך יכול להיות כאן שבת.
כלומר, יש מקומות, הבחינה של גילוי המקום, או הבחינה של המקום, יש אנשים, יש זמנים בהיסטוריה וכדומה, שהם יכולים להוריד יותר טוב את קדושת שבת, המושגים העליונים, כמו שהם.
משל ממתמטיקה: מושג מופשט והתלבשותו
למשל, בואו נחשוב על סוג של משל עם נמשל, למשל, כן? למשל, כל דבר יכול להיות משל כמעט לכל דבר. כלומר, אם מבינים את המבנה, המבנה הבסיסי של כל דבר, לכל דבר יש למשל שלושה צדדים, כן?
בואו נגיד מישהו מדבר מתמטיקה, זה משל קל לדברים כאלה. לכל דבר יש שלושה ממדים, לכל דבר גשמי יש שלושה ממדים, יש לו גובה, רוחב, ועומק, אורך רוחב גובה, width ו-height ו-depth. וממילא אפשר למדוד כל דבר לפי החוקים, לפי הכללים של גיאומטריה, של מתמטיקה, אפשר למדוד כל דבר.
מספרים ומשלים
אבל זה קשה לאנשים לדבר, חוץ מכשלומדים מתמטיקה מדברים כך, נותנים מספרים. מספרים זה גם משל, זה סמל, או קו, דיאגרמה, זה גם סמל או משל לזה.
או אפילו יותר מעשי, נותנים משל: תסתכל על השולחן הזה, תסתכל על הבית הזה, תסתכל על המחשב הזה, שם יש כך וכך, ואני נותן לך משל. כן? זה משל.
אבל, יש את הרעיון, בואו נגיד יש את הקונספט, המושג, משולש הוא משולש, זה קונספט, אפשר להגדיר את זה, אפילו ההגדרה תהיה במילים שזה לא הדבר עצמו, אלא לבוש שלו, סמל קל שזה נותן את זה. ויש את הדברים שהם לעצם משל.
שלושה תפוחים עםארבעה תפוזים
כשבאים ללמד מתמטיקה לילד, אומרים, שלושה תפוחים עם ארבעה תפוזים זה בסך הכל שלוש עם ארבע זה שבע. השלוש עם ארבע זה שבע זה דבר נפרד בפני עצמו, אבל השלושה תפוחים והארבעה תפוזים הם משל.
עכשיו, אם נחשוב נראה שלא כל משל הוא אותו דבר, בעצם הכל משל. כלומר, בעצם שני דברים:
בעצם, מה שמחפשים זה לא התפוחים. כשלומדים מתמטיקה לא לומדים על תפוחים; תפוחים זה לימוד בפני עצמו, הלכות תפוחים. מתמטיקה היא על המספרים שבתפוחים, זה לא על התפוחים בכלל. זה דבר אחד.
שנית, בעצם, כל דבר בעולם אפשר למדוד, אפשר לספור. כל דבר גשמי שיש חל עליו מספרים, אפשר לספור ולראות, אין שום הבדל של שלושה תפוחים ושלושה דלעתים, או שלוש שערות על ראש של אדם, או תערובת של כל הדברים האלה, שערות עם דלעתים, עם תפוחים, עם פצצות שזורקים.
הכל זה אותו דבר, על הכל חל המשל בעצם באותה דרך, דווקא כי יש מושג מופשט שהוא למעלה מכל ההבדלים של תפוחים עם תפוזים, אפשר לחול על כל דבר אחרת. אבל זה הכל עדיין
—
*[השיעור נפסק כאן באמצע המשל, כהקדמה למה שהוא רוצה ללמוד בפרשת נשא]*
משלים ומציאות: איך קדושה מתלבשת בזמן ובמקום
פרק ב: טבע המשלים — ממתמטיקה עד קדושה
המשל של מתמטיקה: מה זה “משל” ומה זה “נמשל”
ויש את הדברים שמשתמשים בהם עם המשלים שלהם. באים ומלמדים מתמטיקה לילדים, אומרים שלושה תפוחים עם ארבעה תפוזים זה בסך הכל שלוש עם ארבע זה שבע. השלוש עם ארבע זה שבע זה דבר מופשט בפני עצמו, אבל השלושה תפוחים והארבעה תפוזים הם משל.
עכשיו, כשחושבים יראו שלא כל משל… שבעצם הכל משל. כלומר, בעצם שני דברים:
ראשית, מה שמחפשים זה לא התפוחים. כשלומדים מתמטיקה לא לומדים על תפוחים. תפוחים יש לימוד בפני עצמו שזה תפוחים. מתמטיקה היא על המספר שבתפוחים, זה לא על התפוחים בכלל. זה דבר אחד.
שנית, בעצם כל דבר בעולם אפשר למדוד, אפשר לספור. כל דבר גשמי שיש חל עליו מספרים על משהו, אפשר לספור. כלומר, אין שום הבדל של שלושה תפוחים ושלושה דלעתים, או שלוש שערות על ראש של אדם, או תערובת של כל הדברים האלה — שערות עם דלעתים עם תפוחים עם פצצות שזורקים. הכל זה אותו דבר. על הכל חל המשל בעצם באותה דרך. דווקא כי זה דבר מופשט שהוא למעלה מכל ההבדלים של תפוחים עם תפוזים, אפשר לחול על כל דבר אחרת.
לא כל המשלים שווים — מה זה “משל טוב”?
אבל, זה עדיין יש אופנים, זה עדיין יש דוגמאות שהן דוגמאות טובות יותר. מי שהוא מלמד יודע שזו עבודה גדולה של להיות מורה, של ללמד ילדים למשל מתמטיקה, היא למצוא משלים טובים.
מה זה אומר משל טוב? משל טוב הוא משל כזה שיש בו פחות הסחות דעת. בואו נגיד, זה יותר קרוב להפשטה. זו דרך פשוטה שאפשר להבין את זה.
אם אני אומר שלושה אנשים, מתחילים לחשוב הרבה על האנשים, ואת זה אני אוהב, את זה אני לא אוהב, אני שוכח מהמתמטיקה. אם אני מדבר על תפוחים, יכול עדיין גם מישהו להיזכר מהתפוחים, מאני אוהב תפוחים, וילד יכול להתחיל להתבלבל: האם זה תפוח מתוק או האם זה תפוח מר? אין שום הבדל לגבי המתמטיקה אם זה מתוק או מר. אבל לתפוח יש מתיקות ויש מרירות. יש תכונות נוספות, יש את התכונות הנוספות שיש לתפוח חוץ מזה שהוא מספר, יכול קצת לבלבל את האדם, וזה לא משל כל כך טוב.
התרגום לעברית
לכן המשל שלומדים מתקדם, לא אומרים תפוח, אומרים אקסס ווייס, ולומדים משלים אחרים, שגם הם משלים, כן? סמלים, משלים. אבל, יש הבדל קצת בין סמל למשל, אפשר לחשוב על החילוק, אבל מוצאים משל טוב יותר, שזה משל ברור יותר לענין. וכל אחד שלומד דברים עמוקים ומסובכים יותר יודע שזה תמיד דבר גדול כשמוצאים משל טוב שמביא את זה. אמנם, במקור אפשר להמשיך כל דבר, ובמקור הנמשל בכלל אינו דומה למשל, אבל מכל זה יש משלים טובים יותר וחלשים יותר.
יישום על קדושה: שבת במקומות שונים
אותו דבר, הקדושה תמיד היתה משל. קדושה, אמנם יש שבת, קדושת שבת היא דבר עליון, אין לה שום קשר לזמן בעולמנו. אבל יש מקומות ואופנים שבהם המשל מתאים יותר, שבהם הוא מתלבש טוב יותר, הוא מתלבש נכון יותר.
דוגמה: שבת בצפון הקיצוני
למשל, קדושת שבת האמיתית אינה דוגמה טובה לכך, כי קדושת שבת היא בפרט שכתוב “שבת לה׳ כל מלאכתך”, כן? קדושת שבת אינה דבר שבעצם, אפילו על פי הלכה, לא נכון שזה דבר שתלוי בזמן. נכון, קל לראות שזה בכל זמן, אבל כאן יש ימים, ואיך יכול להיות שבת?
נכון, אמנם, יש מקומות שלא. לא נגיד את זה, יש מקומות, נגיד משל שהוא באמת בעיה, כן? יש מקומות בצפון, צפון מאוד מאוד, שם השמש לא שוקעת שנה שלמה, כן? קיץ שלם יש שמש, חורף שלם אין שמש, בערך, כן? והפוסקים דנים, זה בערך דבר, קושטא דדינא, וכן הלאה, שאלות דומות. מה עושים שם עם שבת? כן? מחלוקת, כל אחד ישאל את רבו אם הוא רוצה ללכת לשם מה לעשות.
אבל מה שזה מביא הוא, בוודאי, נניח, אפשר אחד יגיד, שם אין שבת. זה היה מוזר, כן? נגיד שזה בוודאי לא נכון, כי שבת היא דבר עליון, ובכל מקום שבני אדם חיים, ובאותו מקום גם טוב לבני אדם לעבוד ששת ימים ולנוח ביום השביעי, לזכור אלוקות, לזכור ישוב הדעת, כל המעלות של שבת יש גם שם, כל עוד שיש בני אדם.
בכל זאת, אותו מקום פחות מתאים, הוא פחות מותאם לנושא של שבת, לזמן. הזמן הוא משהו שם לא מובא היטב. בוודאי, בני האדם שם חושבים משהו, יש להם שעון, הם חושבים משהו. אבל השקיעה עם הזריחה, הנץ החמה עם שקיעת החמה, הם לא עובדים כל כך טוב שם. זה לא מקום שמותאם, התורה לא ניתנה שם באמת. שם הוא נתן מקום שיש בו יום רגיל ולילה רגיל, ושם זה מתאים יותר, המשל מתאים יותר. זה משל טוב יותר, זו התלבשות טובה יותר, זה ברור יותר לראות מתי זה שבת.
ארץ ישראל כמשל הטוב ביותר — הרמ״ק, הכוזרי
ובאותו אופן טוען הרמ״ק [רבי משה קורדובירו], בארץ ישראל שבת מתאימה יותר. למה? כי זה, נגיד הכוזרי אומר, כי שם התחיל כביכול המעגל של השמש. לשמש יש מחזור, אבל זה התחיל איפשהו. אז, אגב, אין שום הבדל, בכל מקום אפשר לומר שזה מתחיל כאן, מאז שהגענו לכאן בפעם הראשונה מתחילים לספור. טוב מאוד. אבל בארץ ישראל זה באמת התחיל, אז זה יותר ברור, זה משל טוב יותר, מה שהכוזרי רוצה להביא, זה משל טוב יותר.
או כמו שהרמ״ק אומר, קצת יותר רוחני, קצת יותר אפילו קבלה, לא רק מהשמש, אבל גם זה, צריך לכאורה לומר גם זה. אבל בארץ ישראל ה… ה… ה… כל המציאות שם הוא רצה שתהיה, שכל אחד, נגיד, הוא רצה שתהיה השראת השכינה, שיהיה בית המקדש, שהיה, שם יותר, זה יותר הגיוני, המציאות מוצגת טוב יותר שם, המציאות התחתונה, שהימים יתלבשו, בימים יתלבשו הדברים העליונים. זה מוצג טוב יותר שם לכך.
דוגמאות נוספות: מועדים ועונות
על הראשונים היו אומרים, על האקלים זה התאים יותר, וכדומה, דברים שונים. כן, כמו שכל אחד יודע, שמעתי את זה פעם מר׳ מאטיס זילבר, שהרי כתוב חג הקציר, חג האסיף, חג חודש האביב, שסדר המועדים מסתובב סביב העונות. אבל זה נכון רק בארץ ישראל, או אולי יותר באופן כללי בהמיספירה המערבית. אבל כשהולכים לברזיל, והולכים לדרום אמריקה, זה הפוך, שם הקיץ, בפסח נגמר החורף, סליחה, הקיץ, ובשבועות וסוכות מתחיל הקיץ. זו סתירה, אי אפשר להיות שם במציאות שמצביעה על עונתיות, זו בעיה קטנה. כי זו סתם התפילה שצריך לבקש, אבל החגים לא מתאימים, התורה לא נעשתה לאותו מקום, כן?
ואפילו יותר בפרטיות, זה לא אותו אקלים בארץ ישראל כמו באמריקה, אפילו במובן הזה שזה אותו דבר, יש הבדלים, המתאים, הדרך שבה רוצים להביא את הסדר העליון של סדר המועדים, סדר השבתות, נעשה לארץ ישראל, זה לא נעשה לנו.
זה לא אומר שהתורה לא תקפה בחוץ לארץ
במילים אחרות, לא חס ושלום שהתורה לא תקפה, מה שאנו אומרים, הבעל שם טוב אומר תמיד, התורה היא בכל מקום, למה התורה בכל מקום? כי התורה מתפשטת באמת, הקדושה מתפשטת באמת מזה. אבל זה לא אומר שאין מקומות שיש בהם משל טוב יותר לכך, שמתאים יותר לאותו מקום, ועל כן באותו מקום זה מתאים יותר.
פרק ג: יום טוב שני של גלויות — הטעם העמוק
היסוד של יום טוב שני על פי קבלה
זה באמת כל הענין על פי קבלה שיש יום טוב שני של גלויות, כל התירוץ שהפרשה נכתבת כאן על יום טוב שני של גלויות, וכתוב גם בוולוז׳ין ואחרים הסבירו, הרמח״ל [רבי משה חיים לוצאטו], למה יש יום טוב שני של גלויות?
בוודאי בגמרא כתוב תירוץ על הסיבה, רבי יעקב עמדין והחתם סופר, אחרים אמרו שבוודאי לא יכול להיות שזה כל הטעם, זה טעם חלש מאוד, חייב להיות שיש בזה ענין עמוק יותר. אבל הענין העמוק מתלבש בדבר הפשוט יותר, שאנחנו לא יודעים מתי ראש חודש, אנחנו לא יודעים, אנחנו יודעים כן, אבל לקבוע ראש חודש לערבט, זה עובד טוב יותר, בית הדין של ארץ ישראל, היהודים בארץ ישראל הם יודעים מיד מתי ראש חודש, כי שם זה יותר ברור.
למה ראש חודש יותר ברור בארץ ישראל?
אמנם את הלבנה אפשר לראות בכל מקום, אבל צריך לך ללכת, לפעמים אפשר לראות קודם במקומות אחרים, אבל ההלכה היא, הדרך שבה נקבע מתי החודש ליהודים נעשה בארץ ישראל, ובכל מקום אחר זה כמו השערה, זה חלש יותר, אצלנו זה פחות ברור.
הטעם העמוק: הזמן בחוץ לארץ לא תופס כל כך טוב את יום טוב
אז בוודאי התירוץ הטכני הוא, לא ידעו מתי ראש חודש, היה ספק. בסדר, אבל תחשוב קצת יותר עמוק תבין, שאפשר מאותו דבר להבין, לא רק שהיה ספק, אלא שנגיד שיודעים כבר כן, והם כבר עשו חשבון, ויש להם טלפון והם יכולים להתקשר אלינו ולברר, זו לא הבעיה האמיתית.
הבעיה היא שזה אומר בסך הכל, שכשכתוב בשעון באמריקה ט״ו ניסן, זה ט״ו ניסן חלש, אפילו כשאתה יודע בבירור שזה אותו ט״ו ניסן מארץ ישראל, זה לא ט״ו ניסן אמיתי. ט״ו ניסן הוא הסכמה, בהירות, גדר, החלטה שבית הדין עשה, כן, בית הדין עשה החלטה, זה לא המשמעות של ט״ו ניסן, וההחלטה לא חלה כל כך טוב, הזמן של אמריקה, הזמן של חוץ לארץ, לא תופס כל כך טוב את ט״ו ניסן, שלוקח יומיים לתפוס, המשמעות לא באמריקה, וחוץ לארץ לוקח יומיים לתפוס, אה, תפסו שהיה יום טוב, לקח יומיים, ואז כבר נעצר, הפרשה כבר נעצרה, כי לוקח לנו יותר זמן לתפוס, הזמן התחתון לא כל כך מותאם לזמן העליון בחוץ לארץ ביחס לענין, ביחס לחלקים שיש.
חזרה לפרשה: פרשת נשא בחוץ לארץ
אז זו הנקודה למה זה נכון במובן מסוים לומר שזה לא ברור כמו אמת ולא אמיתי כל כך פרשת נשא. זה רק באמצע הדרך פרשת נשא, כי בארץ ישראל כבר בהעלותך, שיש להם את הזמן הנכון, אבל אנחנו שמאחרים, לוקח לנו זמן לתפוס הכל, אנחנו עדיין מחזיקים בפרשת נשא.
פרק ד: האור יקר של הרמ״ק — מאמר ששייך לפרשה
היסוד בשם הרמ״ק
אז אני רוצה להביא יסוד חשוב בשם הרמ״ק והמאמר באור יקר שהוא הדפיס ערב יום טוב, כבר הזכרתי ערב יום טוב את המאמר. זה גם הנושא של הזוהר בפרשת נשא, אז אני רוצה להזכיר את הדבר.
הזוהר בפרשת נשא — אדרא רבא
אז כל אחד יודע שהזוהר בפרשת נשא הוא ארוך מאוד, אבל זה לא באמת על הפרשה. רוב הזוהר הוא חלק שנקרא אדרא רבא [האידרא רבא], ושם רבי שמעון בר יוחאי עם תלמידיו התאספו להסביר סודות תורה מסוימים, שלא היה להם האומץ, לא היתה להם היכולת, לא היתה להם האפשרות, לא המוחין לדבר באופן כללי בשאר הזוהר, חוץ מהאידרות הפשוטות האחרות, ספר דצניעותא, וכן הלאה שהולכים לנקודה הזו.
למה אדרא רבא דווקא בפרשת נשא?
אז חשוב להבין, כאן יש דבר חשוב, מה הקשר של זה עם הפרשה. נשאל כך, למה זה עומד בפרשת נשא? שואלים כל המפרשים. והאמת היא שאין על מה לחשוב, שזה לא שייך לפרשת נשא, זה עומד סתם ככה, כי המדפיסים הדפיסו את הזוהר לא על הסדר, והכניסו לנו כמו שזה, אבל זה לא נכון.
נראה ברור משאר הזוהר, מהסדר כאן, שזה נכתב לכתחילה, זה שייך לפרשה, וכך הוא מקשר את זה בפירוש עם הפרשה והחלק של הפרשה בהתחלה. בפרשת נשא יש מעט מאוד, יחסית, לא הרבה זוהר, יש פחות זוהר בפרשת נשא, וה…
הקשר של אדרא רבא עם פרשת נשא ושתי הרמות של סודות התורה
פרק א: הקשר האמיתי של אדרא רבא עם פרשת נשא
הדעה שאדרא רבא לא שייכת לפרשת נשא
האמת היא שיש מה לחשוב שזה לא שייך לפרשת נשא, זה עומד סתם ככה כי הדפיסו את הזוהר, זה לא על הסדר והכניסו את זה איפה שזה. אבל זה לא נכון.
רואים ברור משאר הזוהר, מהסדר כאן, שזה נכתב לכתחילה, כלומר, זה שייך לפרשה, וכך הוא מקשר את זה בפירוש עם הפרשה והחלק של הפרשה.
המציאות שיש מעט זוהר בפרשת נשא
בהתחלת פרשת נשא יש מעט מאוד, יחסית, לא כל כך הרבה זוהר, יש פחות זוהר בפרשת נשא, וחלק מהסיבות לכך הוא כי היה, זה תופס את המקום של ה, האדרא תופסת את המקום, ויש קשר מפורש בזוהר של הפרשה עם ה, עם ה, עם האדרא. זה לא סתם דרך אגב.
הקשר עם שבועות ומתן תורה
ועוד, אחת הסיבות היא אולי הסיבה הפשוטה, דווקא כי השבוע תמיד חל שבועות בפרשת נשא, ויש לזה קשר עם מתן תורה. רבי שמעון משווה את המעמד של האדרא רבא למתן תורה. זה זמן שתופסים את סודות התורה שתופסים במעשה מרכבה שלומדים בשבועות. בוודאי שזה גם פשט פשוט, אבל יש לזה גם קשר עם פרשת נשא.
פרק ב: הבעיה עם פרשת נשא – למה היא כל כך “ריקה”?
הפרשה הארוכה ביותר עם התוכן המועט ביותר
עכשיו יש בעיה עם פרשת נשא. פרשת נשא היא פרשה ארוכה מאוד, כמו שכל אחד יודע, אבל לא כתוב בה כל כך הרבה. יש כאן כמה פרשיות חשובות ומעניינות בתוכה:
– סוטה
– נזיר
– ברכת כהנים
– וכן הלאה
אבל רובה בהתחלה היא הסדר שספרו את הלויים, הכהנים, ואחר כך כתוב חנוכת הנשיאים, שיש בו פחות, זה הרבה מאוד חזרה על אותו דבר לכאורה שמדברים על זה. יש לכאורה מעט מאוד תוכן וענינים כך מסודות התורה שאפשר להבין.
השאלה: איך מקשרים?
אז איך מקשרים? זו סתם שאלה, יכול היה להיות שבפרשת נשא, שהיא שבוע שבועות, יהיה משהו פרשה עמוקה מאוד. יכול היה להיות פרשת כי תשא אז, זה בדרך כלל פורים, אז הדור קבלוה. שם כתוב הרבה סודות התורה בפרשת כי תשא. אני יודע, בראשית כל אחד מבין, לך לך, וירא, אבל לא פרשת נשא זה משהו לא.
התירוץ של החידושי הרי״ם
כל אחד יודע, החידושי הרי״ם אמר שיש הרבה מדרשים על פרשת נשא, כי היתה חיות גדולה בתורה משבועות, אמרו הרבה חידושים? באמת מעניין מאוד! באמת יש הכי הרבה מדרש לדעתי על פרשת נשא, באריכות גדולה, הרבה רמזים, במדרש רבה.
זה על זה לדעתי גם פשט למה, ודיברתי פעם על זה בזמן חנוכה. אבל בכל מקרה, חשוב שאפילו הדבר הכי נכון יש בו גם אמת, אפילו חושבים שזה לא פירוש נכון, אבל צריך להבין את הקשר.
פרק ג: הנושא של שערות – הפתח לאדרא רבא
שתי הפרשיות שמדברות על שיער
אז הזוהר אומר, אני רוצה לקרוא כך, אז הזוהר אומר בעצם כך, אז זו הדרך של הקשר, אני רק רוצה לקרוא ולהסביר את הנקודה ולסיים עם זה.
הקשר של פרשת נשא הוא עם מה שכתוב כך, יש שתי פרשיות לפחות, או אולי שלוש, אבל שתי פרשיות לפחות מהפרשה שמדברות על הנושא של השיער של אדם. מה מדובר בפרשה על השיער של אדם?
פרשת סוטה – שיער של טומאה
יש את הפרשה של סוטה, שיש לה קשר עם השיער, כתוב “וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה”, מראים אישה, מבזים אישה, מבזים סוטה בכך שמגלים את שערה. רואים שיש סוג אחד של שיער, השיער של אישה, של בחינת נקבה, שלא אמור להיות מגולה, אמור להיות מכוסה. יש מובן מאליו פשוט שזה לא דבר יפה, זה נקרא “שער באשה ערוה”, זה בזיון לבנות ישראל שמגלים להן את השיער, זה כמו העונש, או חלק מהעונש או מהבדיקה של הסוטה. זה דבר אחד.
פרשת נזיר – שיער של קדושה
ומעניין מאוד, “הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין”, אבל נזיר, חוץ מזה שהוא לא שותה יין, הוא גם מגדל את שערו, “גָּדֵל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ”, הוא מגדל את שערו ארוך, הוא לא מסתפר.
הדיאלקטיקה של שני סוגי השיער
זה ממש כמו סתירה, כמו דיאלקטיקה. סוטה, אישה, אפשר לומר סוטה אישה, אישה לא הולכת עם שיער, זו טומאה כביכול, זה בזיון, פחיתות כבוד ללכת עם שיער. אבל נזיר דווקא, מה זה נזיר? “קֹדֶשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ”, יש קדושה בזה. נזיר שהוא פרוש, שהוא “נזיר להזיר לה'”, הוא מקודש לקב״ה כביכול, כמו כהן, כהן מרצון, שלמדנו בשיעור שלנו על פי פשט, דווקא יש לו שיער ארוך.
כהן עצמו אין לו, כהן לא יכול להיות לו שיער ארוך כמו נזיר, אבל לנזיר יש שיער ארוך, הוא מגדל שיער ארוך, הוא לא מסתפר. זה מעניין, רואים שיש סוג שיער של קדושה, ויש שיער שהוא הפוך.
בעלי הזוהר מתעוררים לדבר על כך
כך הדבר הזה הצית מאוד את הדמיון, וזה עורר את בעלי הזוהר, וצריך לדבר הרבה על כך, והם אכן דיברו על זה, אמרו על זה מדוע שער של אישה אינו טוב, ושער של איש כן טוב, שער של נזיר, ואז יש אישה שמעשנת, שגם היא לא מגלחת את שערה, אבל אולי היא מכסה אותו תחת המטפחת, היא לא מגלחת אותו.
שני סוגי השער של איש
על כל פנים, זה הנושא של שערות, אי אפשר עכשיו לומר שיעור שלם להסביר את נושא השערות, כי אני רוצה לעשות נקודה מטא יותר על זה.
אומר הזוהר כך, ועל פי הזוהר גם לאיש יש שער, לאיש יש שני שערות, יש לו גם את השער של זקנו, לא רק את השער של ראשו. לנשים אין זקן, אולי יש לה מעט פלומה, אין לה זקן, וגם את השער אין לה, היא מכסה אותו. לאיש יש יותר שער, יש לו שני שערות, יש לו את השער של זקנו, הדרת פנים זקן, ויש לו שער על ראשו, שנזיר, זה השער העיקרי שנזיר לא חותך.
פרק ד: מפרשת נשא למעשה מרכבה – השערות למעלה
השערות במראה דניאל
ואחר כך, כשלומדים, והזוהר מחבר את זה מיד, לומדים במעשה מרכבה, לומדים למשל בדניאל, במרכבה של יחזקאל לא כתוב כלום על השער, ובמרכבה האמיתית של דניאל, אבל יש מראה שהוא כעין מראה של מרכבה, הוא ראה את עתיק יומין יושב על כסא שם, על כסא של אש, ושם כתוב “וּשְׂעַר רֵאשֵׁהּ כַּעֲמַר נְקֵא”, שער ראשו כמו צמר לבן, כמו צמר לבן, שער לבן יפה.
והזוהר מעמיד שמדובר כאן גם על הזקן, אף על פי שבזקן לא כתוב בפירוש.
השערות בשיר השירים
וגם בשיר השירים, שיש שם את התיאורים של הבחור שם, מדובר גם כמעט לא בפירוש על זקנו, כי מדובר על בחור צעיר שאין לו עדיין זקן, אולי מעט, “לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים”, מדובר על מעט שער שיש לו על פניו, על לחייו, אבל בעיקר לא מדובר על שום שער.
מדובר כן על שער ראשו, “קְוּצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחוֹרוֹת כָּעוֹרֵב”, כמו שהגמרא אומרת, “כגיבור מלחמה”, יש לו בחור צעיר עם פאות שחורות, שער שחור, “קווצותיו תלתלים”, מתכוונים כמו פאות, או איזה שער כזה שבולט החוצה, זה היופי של בחור.
הזוהר מחבר את כל השערות יחד
הזוהר חשב בוודאי שכל הדברים האלה מחוברים, וממילא כאן הוא מצא פתח לדבר מהאדרא רבא, שחלק גדול מהאדרא רבא כפי שהוא לומד הוא סודות הזקן, כלומר י״ג מידות הרחמים, שהזוהר מפרש על סדר הזקן, של המארי, של מה שכל אחד ראה בעצם ממה שהיה בנוי.
פרק ה: קטע הזוהר שמחבר פרשת נשא עם אדרא רבא
הלימוד של רבי שמעון
על קטע הזוהר האחרון כתוב כך, זה החיבור, זה הקטע שמחבר את פרשת נשא עם האדרא רבא. כתוב כך:
תני רבי שמעון, רבי שמעון לימד: אִלְמָלֵא יָדְעוּ בְּנֵי נָשָׁא, אילו בני אדם היו יודעים, מַה קָאַמְרֵי בְּהַאי שַׁעֲתָא, מה אומרים בשעה הזו, שהוא מדבר על השער, כל הדברים האלה שדיברנו עכשיו הם יותר קודם על פי פשט, יִתְבָּרְרוּ לְהוּ רָזִין דְּסוֹדוֹת דְּאוֹרַיְיתָא, היו יודעים את הסודות מזה, כְּמוֹ דְּיִתְבָּרְרוּ רָזֵי דְרָזִין, כמו שכתוב רזי דרזין.
ספר רזי דרזין – חכמת הפרצוף
רזי דרזין הוא ספר שמובא מעט בפרשת יתרו, שכתוב שם שאלו סודות שאפשר לראות על אדם, על שערו, על צורת הפרצוף, חכמת הפרצוף, אפשר לראות על האדם בחינות עליונות, אפשר לראות סודות מהשער.
אומר הוא, אילו בני אדם היו מבינים באמת את הספר שנקרא רזי דרזין, לא היה מספיק, יִשְׁתַּמּוֹדְעוּן לְמַרְאֵיהוֹן בְּחָכְמָה שְׁלִים, היו יודעים אֶת בּוֹרְאָם, היו יודעים אֶת אֲדוֹנָם, היו יודעים את הקדוש ברוך הוא על פי סודם, היו יודעים באמת בחכמה עליונה מה מתכוון הקדוש ברוך הוא. וממילא הוא הולך לנסות ללמוד את זה כראוי.
עד כאן רזי דאורייתא, מכאן ולהלאה סתרי תורה
וזה כתוב כך, אחר כך כתוב קטע כזה: עַד כָּאן, אומר רבי שמעון או מחבר הזוהר, איני יודע, עַד כָּאן רָזֵי דְאוֹרַיְיתָא, עד כאן, עד החלק הזה בפרשה, הוא סודות התורה. מִכָּאן וּלְהַלְאָה, מכאן והלאה, סִתְרֵי תוֹרָה, או יש גירסא כִּתְרֵי תוֹרָה, איני יודע איזו גירסא, שתי הגירסאות הן אמיתיות.
והוא מביא פסוק, “סְחָרָהּ וְאֶתְנַנָּהּ קֹדֶשׁ לַה'”, סתרי התורה הוא גם סחורה וגם אתנן, שזה משל, הוא לגמרי קודש, זה לגמרי קודש, זו רמה גבוהה יותר.
פרק ו: שתי הרמות של סודות התורה – רזי דאורייתא וסתרי תורה
השאלה: מה ההבדל?
מה ההבדל בין רזי דאורייתא לסתרי תורה? סתם זה אותו דבר, אחד בלשון הקודש, אחד בארמית, רזין, סתרים, אורייתא, תורה, סתם בסך הכל אמרו אותו דבר, בארמית אומרים רזי דאורייתא, והוא אומר סתרי תורה.
מה זה הקטע הזה, זה ממש קטע משעשע כאן. אחד אומר “עד כאן היה שבת”, ומהיום והלאה זה היום השביעי. זה ממש אותו דבר. מה הפירוש של זה?
ביאור הרמ״ק
הפירוש של זה אומר הרמ״ק, איני יודע, אין לי זמן לעיין באוצר החכמה על המקום, אבל הרמ״ק בכמה מקומות בפרדס שלו, בכמה קטעים שיש לו, הוא מסביר כך: שיש באמת שתי רמות של סודות התורה. וזה חשוב לחבר עם כל השיעורים שלמדנו לפני שבועות על זה, מי שהיה איתנו יודע.
רמה 1: רזי דאורייתא – עומק הפשט
יש שני דברים שנקראים סודות התורה, וזה מתחבר עם מה שדיברתי בהתחלה על הזמנים. יש שני סוגים של סודות התורה.
יש מה שאנו אומרים פשט, כמו הפשט, קוראים לזה עומק הפשט. אנו אומרים את הפשט של הדברים, של המצוות שכתובות בתורה, ומסבירים אותו קצת יותר טוב, או נותנים את ההיבט הגבוה יותר של זה. כמו שאנו אומרים בכל השיעורים, אנו אומרים לתת את ההיבט הגבוה יותר של מה שאנו לומדים.
משל: לקט שכחה ופאה
למשל, אנו לומדים את הסוד של לקט שכחה ופאה, למדנו את זה אתמול, ואנחנו צריכים לומר על פי קבלה מה זה לקט שכחה ופאה, איזו מבנה יש בעולמות העליונים שהוא המובן האמיתי של לקט שכחה ופאה. והכוונה האמיתית, מי שנותן לקט שכחה ופאה עם הכוונה, אז זה תיקון אמיתי בשמים. זה דבר אחד שאפשר לעשות.
משל: אברהם אבינו ומידת החסד
והזוהר, הרמ״ק אומר, רוב הזוהר עושה את זה בעיקר. הזוהר אומר, אברהם אבינו הוא בחינה של מידת החסד. כן, והפירוש, בוודאי, זה לא אומר רק לומר פסיכולוגיה של אברהם אבינו, כמו שאנשים של היום מתכוונים חס ושלום. זה אומר שיש התלבשות של מידת החסד.
ואיך הוא יכול לדבר על מידת החסד העליון, על מידת החסד של כביכול למעלה? דרך זה שיש לנו את המילים, את המשל שדיברנו עליו. למעשה דיברנו קודם, כאן המושגים העליונים צריכים להיות להם משל.
אברהם אבינו הוא בוודאי משל טוב, הוא אכן התנהג במידת החסד. והדרך שבה התורה מספרת את המעשיות היא בוודאי מדויקת כדי שיהיה משל טוב. זה משל טוב, אתה רוצה להכניס אדם למושגים פשוטים עליונים, מושגים קדושים, סודות וענינים קדושים של השם, אתה מדבר על אברהם אבינו. אתה יכול לדבר על יצחק אבינו מעקידת יצחק, הוא מבין את הענין, הוא מבין את זה.
אבל זה עדיין המשל
אבל זה עדיין כשמדברים עוד על המשל, שהמשל מביא אל הנמשל. אומר הרמ״ק, אבל צריך לדעת שזה עדיין רמה נמוכה לגמרי של סודות התורה. אחרים מאמינים שסתרי תורה זה עדיין מפרש כאילו זה כתוב כפירוש על עולם הזה.
רמה 2: סתרי תורה – התורה כאמת בפני עצמה
כל המילה של סתרי תורה היא שהתורה לא באה לעשות את החיים בעולם הזה טובים יותר. זה הסוד של סתרי תורה. זה לא מספיק, היא באה גם לעשות את זה, זה הפשט. זה מה שהרמב״ם אומר “אפילו חז״ל מזכירים קצף”, זה המזכירים קצף, טוב מאוד.
אבל התורה גם באה לתת לאדם חיי עולם הבא. התורה באה לומר את האמת, אמת ה׳ לעולם.
כתרי תורה: המדרגה הגבוהה ביותר של סתרי תורה
פרק ד: חילוק הרמ״ק בין רזין דאורייתא לכתרי תורה
המדרגה הנמוכה של סתרי תורה
אומר הרמ״ק, אבל צריך לדעת שזה עדיין רמה נמוכה לגמרי של סתרי תורה. למה זו רמה נמוכה של סתרי תורה? כי אתה עדיין מפרש כאילו זה כתוב כפירוש על עולם הזה. כל המילה של סתרי תורה היא שהתורה לא באה לעשות את החיים בעולם הזה טובים יותר. זה הסוד של סתרי תורה.
זה לא מספיק – היא באה גם לתת לך – זה הפשט. כמו שהרמ״ק אומר, יש פירוש על מסכת כסף, זה המסכת כסף, טוב מאוד. אבל התורה גם באה לתת לאדם חיי עולם הבא, התורה באה לומר את האמת, אמת ה׳ לעולם, ההתאחדות וההתדבקות בשם, וזה באמת סתרי תורה. זה מה שהתורה באה לומר.
הבעיה עם לדבר על אברהם ושרה התחתונים
ולכן, זה הפרק הנכון, אפשר לרצות לומר שזה הפרק האמיתי. בואו נדבר רגע לפני שזה פירוש של התורה, אני אגיד דרך ברורה מבלי לומר שזה פירוש של התורה. ולכן, לא צריך בכלל לדבר על אברהם ושרה התחתונים. כל עוד מדברים עוד עליהם, עדיין נמצאים בלבוש, זה לבוש מסוים, זה משל מסוים.
זה משל טוב, יותר טוב מלדבר על איזה גוי איפשהו – זה משל חלש יותר לחסד עליון, בסדר. אבל סתרי תורה אמיתיים, סתרי התורה זה לא.
מה זה רזין דאורייתא
זה רזין דאורייתא, במילים אחרות, אלו הסודות שטמונים במה שהוא מתכוון, אני אגיד את המילים שהוא מתכוון. זה רזין דאורייתא, אלו הרזין שטמונים בתורה. איך מבינים ברמה הגבוהה ביותר שאפשר להבין את אברהם אבינו, מבינים אותו כך. אבל יש אבל על מה לומדים את התורה שאין לזה שום קשר לפשט.
פרק ה: הדוגמא של “ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום”
ההבנה הפשוטה של הפסוק
תדמיין שכתוב פסוק, והרמ״ק מביא את הדוגמא מהאדרא. תדמיין שכתוב פסוק “ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל”. אתה חושב שזה אומר פשט פשוט? שבאמת, בוודאי אמריקאי לפשטות, זה אומר שהיו באדום כל המלכים האלה, בלע ובן בעור וכן הלאה.
קושיית הזוהר
בא הזוהר והוא אומר, מה, התורה אין לה מה לעשות לבזבז זמן לספר מעשיות של בלע? עכשיו, בוודאי אפשר לענות על הקושיא על פי פשט. כן, זה נחוץ, צריך לדעת את זה, הרמב״ן יש לו איזה הסבר, אפשר לדעת למה נחוץ לומר את המעשה של בלע בן בעור.
אש שחורה על גבי אש לבנה
אבל באש שחורה על גבי אש לבנה, שהתורה נכתבה באמת, לא כתוב כלום על מר בלע בן בעור, לא כתובה אף מילה אחת על זה.
הטעות של מפרשים של היום
והסודות שאומרים על זה, הלוואי, הרמ״ק, הלוואי שכל מפרשי היום מנסים לעשות. למה הם מנסים לעשות את זה? כי אין להם באמת שום השגה ברזין דאורייתא, או בכתרי תורה. הם רוצים רק רזין דאורייתא. אומרים הם, צריך להבין שבלעם היה איכשהו אכן אדם רע, וממילא הוא היה בבחינת בלעם בן בעור מהשבירה של כל הדבר.
לא, זו לא הנקודה. הנקודה היא שאפשר לשמוע שהאמת שפירושה תורה, שזה פירושו אמת, לא מדברת בכלל על שום בלעם עם כל המשוגעים האלה. זה מדבר בכלל על עשר ספירות החסד של אצילות, זה גם מילה שאומרים על פי משל. זה מדבר בכלל על דברים שאין להם מילים בשפה שלנו. על זה זה מדבר, על דברים אמתיים, על דברים עליונים, הדברים שלפני השם, על זה זה מדבר.
פרק ו: המשמעות האמיתית של כתרי תורה
הרמזים הקלושים
ואפילו אם נראה לך שכתוב איזה דבר שיש לו המשכה בעולם הזה, זה ממש רמז קלוש. במילים אחרות, הפוך ממה שהיינו חושבים. היינו חושבים, אם כשהזוהר אומר פשט טוב בפרשה של עקידת יצחק, מה העומק של עקידת יצחק? כך וכך, על פי קבלה, אנשים שמחים, אה, הסבר טוב בעקידת יצחק.
אם כשהזוהר אומר שבלעם בן בעור זה מתכוון, הרמזים מאוד חלשים, הרמזים הם ממש רמזים קלושים, זה חלש בדעתי שאפילו תלמד אריז״ל, דרושים יפים על זה. הרמזים הם ממש כך, כתרי תורה.
המשל של השערות
מה זה כתרי תורה? על רבי עקיבא, קוצים שקשורים לאותיות, או קוצים, כתוב קווצותיו, זה בחינת השערות של התורה, כן? במילים אחרות, מדברים על אדם וגופו ופניו, וכן הלאה מדברים על שערו. מה זה השער? זה אומר משהו. כן, מי שמבין, וזה לא אומר. אבל זה… לא מדברים בכלל על האדם יותר.
רזין דחכמתא
מדברים עכשיו על סתרי תורה, כל האמת, על סתרי המציאות אפשר באמת לומר. במקומות אחרים קורא לזה הזוהר רזין דחכמתא, לא סתרי תורה, אלא רזין דחכמתא. כשהוא אומר כאן סתרי תורה, הוא מתכוון חזרה לאותו דבר שבמקומות אחרים הוא קורא רזין דחכמתא, בתיקוני זוהר כתובה לשון כזו, באופן סתרי תורה ורזין דחכמתא.
או אולי על זה הוא אומר כאן כתרי תורה, אלו גם הכתרים שהם למעלה מהתורה. זה מחובר לתורה, כי במילים אחרות, בשמים, כשאומרים בשמים “ויבא אל אדום בלעם בן בעור”, לא חושבים בכלל שיש פשט, בכלל אין שום פשט שהיה אדם בלעם. זה מתכוון לכתחילה ההוא, וזה הפשט שהזוהר רוצה ללמד אותנו, המדרגה של האדרא.
פרק ז: המדרגה הבאה – תורה דלעילא
חזרה להתחלה: הפתרון עבורנו
המדרגה הבאה, זה בכלל לא מספיק. במילים אחרות, כאן אני חוזר להתחלה, למה הפתרון עבורנו יהודים, מה שלנו, אם המשל לא מתאים כל כך טוב, זה הפשט, כן? יש מקומות שהמשל טוב, זה קצת זהב מזוקק מכסף, טוב מאוד, יש זהב, יש כסף, יש יותר, הפנימיות טובה יותר מהחיצוניות, אבל החיצוניות היא גם כסף.
כשהחיצוניות בכלל לא כסף
אבל יש מקומות שהחיצוניות בכלל לא כסף, בלע בן בעור, צריך לומר שזה קטע תורה קדוש, אבל למעשה, מעשה חלש, זה לא מזוקק מכסף גם לא, לומדים כמעט כלום מהפרשה על פי פשט.
צריך ללמוד לגמרי בדרך אחרת
רק מה? צריך ללמוד את זה לגמרי בדרך אחרת, צריך ללמוד שכאן מדובר בכלל על דברים העומדים ברומו של עולם, זה מחובר בדרך רמז רחוק בעלמא לבלעם בן בעור, ולמילים שכתוב בלעם בן בעור, באמת צריך לקרוא את המילים אחרת, כמו שהרמב״ן אומר בהקדמה שלו, אפשר לקרוא את כל התורה בצירופים אחרים, מבינים בכלל מילים אחרות.
כשאמת פירושה דברים שאפשר לראות בעולם הזה
אנשים רואים את זה רק כפשט החלש ביותר בתורה, כי זה לא מחובר לפשט, כן, זה כל עוד אתה צריך שאצלך אמת פירושה דברים שאפשר לראות בעולם הזה, שעליהם מדברים צירופי התורה שאנחנו יכולים לראות.
כשאמת פירושה דברים שאין צורך לראות בעולם הזה
אבל מי שמבין שאמת פירושה דברים שאין צורך שנוכל לראות בעולם הזה, אפשר להבין אותם, אפשר לראות אותם, אפשר אולי להאמין בהם, אבל אי אפשר לראות אותם בעולם הזה, אז תבין, ואז, רק כשמתחילים ללמוד כך תורה, מתחילים ללמוד תורה על פי אמת, זה נקרא כתר התורה.
פרק ח: היישום המעשי — פרשת נשא וחוץ לארץ
רמה אחרת לגמרי
זו רמה אחרת לגמרי, וכשיש פרשה כמו נשא שקשה ללמוד בה פשט פשוט, צריך ללמוד כך, או כשזה לא מסתדר כל כך טוב, והם במקום הנמוך, והם בחוץ לארץ, צריך ללמוד כך.
דרך תקיעות מגיעים לגבוה יותר
ואז מגיעים למדרגה גבוהה יותר דרך זה שנתקעים לגבי המדרגות הנמוכות כביכול, ואז המדרגה הנמוכה האמתית, כלומר מה שכתוב בלעם, נעשה פשט אחר לגמרי, וזה הפשט האמתי.
תורה דלעילא — התורה העליונה
הפירוש שלה נעשה הפשט של התורה דלעילא, היא בטלה ואינה עושה פירות, התורה העליונה, לא התורה שמדברת על בלעם בן בעור, התורה שמדברת על עולם האצילות, את התורה הזו צריך ללמוד למישהו לכבוד שבת שמח.
—
סיכום: הרמ״ק מלמד אותנו שיש שלוש מדרגות בלימוד תורה:
1. רזין דאורייתא — הסודות שטמונים בתורה, איך מבינים את אברהם אבינו בדרך הגבוהה ביותר, אבל זה עדיין נשאר פירוש על הפשט
2. סתרי תורה / כתרי תורה — הסודות האמתיים, שלא מדברים בכלל על ההבנה הפשוטה, אלא על דברים העומדים ברומו של עולם
3. תורה דלעילא — התורה העליונה ביותר, שמדברת על עולם האצילות והיא למעלה מכל המעשים
זה הלקח שאנחנו צריכים לקחת מזה שאנחנו בחוץ לארץ ולומדים פרשה שקשה להבין בפשט — זה סימן שאנחנו צריכים ללמוד את התורה במדרגה הגבוהה ביותר.
אין דעם שיעור ווערט באהאנדלט פארוואס אידן דארפן לערנען זוהר און קבלה, נישט נאר חסידישע ספרים. דער עיקר נקודה איז אז עס פעלט א "מיטל קלאס" אין חסידות - למדנים וואס קענען לערנען אבער האבן נישט קיין ווערטער פאר די פנימיות פון אידישקייט. דורך לערנען זוהר באקומט מען א שפראך און פארשטאנד פאר די געשמאק און חיות אין מצוות ווי שבת, מנורה, און קדושה, אנשטאט נאר צו ווייסן די הלכות.
אין דעם שיעור ווערט באהאנדלט פארוואס אידן דארפן לערנען זוהר און קבלה, נישט נאר חסידישע ספרים. דער עיקר נקודה איז אז עס פעלט א "מיטל קלאס" אין חסידות - למדנים וואס קענען לערנען אבער האבן נישט קיין ווערטער פאר די פנימיות פון אידישקייט. דורך לערנען זוהר באקומט מען א שפראך און פארשטאנד פאר די געשמאק און חיות אין מצוות ווי שבת, מנורה, און קדושה, אנשטאט נאר צו ווייסן די הלכות.
▶ לצפייה ללא יוטיוב / Watch without YouTube ✕ חזרה ליוטיוב / Back to YouTube
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
סיכום פון שיעור — ערב שבת פרשת בהעלותך
הקדמה: צוריק צום יסוד פון דער חבורה
דער שיעור איז ערב שבת פרשת בהעלותך (אין חו"ל; אין ארץ ישראל שוין שלח). נאכדעם וואס מען האט זיך באשעפטיגט מיט עניני ספירת העומר, פסח, און שבועות, גייט מען יעצט צוריק צום הויפּט-נושא: דער זעלבער סוגיא וואס ווערט געלערנט דאנערשטאג ביינאכט אין שמונה פרקים פון רמב"ם — נאר דאס מאל פרובירן צו פארשטיין דעם זעלבן ענין על פי זוהר, על פי קבלה.
---
דער יסוד: פארוואס לערנט מען בכלל זוהר און קבלה בחבורה?
דער בריוו פון ר' הערש'עלע זידיטשוב'ער צום אפּטער רב
ר' הערש'עלע זידיטשוב'ער האט זייער שטארק געוואלט דרוקן עץ חיים פון אריז"ל, זוהר, און אנדערע ספרי קבלה, כדי מענטשן זאלן קענען לערנען. זיין פּראיעקט: מאכן חבורות וואו מענטשן לערנען צוזאמען סודות התורה.
דער אפּטער רב איז נישט געווען צופרידן דערמיט. ער האט געהאלטן אז מען זאל נישט קובע זיין לערנען קבלה ברבים. אוודאי האט ער אליין געלערנט קבלה — זיינע תורות זענען אלעס על פי קבלה — אבער ער האט נישט געהאלטן פון עס עפענען פאר דער ברייטער עולם.
ר' הערש'עלע שרייבט א לאנגע, שיינע בריוו צו משכנע זיין דעם אפּטער רב ער זאל כאטש נישט מתנגד זיין, אדער אפילו שטיצן דאס דרוקן. ער האט אויך געשריבן א ספר "סור מרע ועשה טוב" — כמעט ווי אן אדווערטייזמענט פארוואס מען דארף לערנען זוהר, עץ חיים, קבלה. דער ערשטער פּונקט דארט: מען דארף עס לערנען צוזאמען מיט אנדערע אידן, מען קען נישט לערנען אליין.
---
חסידישע פּאליטיק: דער מחלוקת וועגן ווי אפן מען רעדט סודות
דער אפּטער רב האט רעפּרעזענטירט א געוויסע "אלטע וועג." אבער אין אמת'ן, דער בעל שם טוב און דער מגיד זענען זיכער געווען מער קרוב צו דער אפענער וועג. ביי זיי האט מען אפן גערעדט דברי קבלה, טיפע ענינים פון אלוקות — נאר דאס איז געווען פאר יחידי סגולה, פאר דערהויבענע אידן וואס זענען געקומען צום בעש"ט און צום מגיד.
ווען חסידות איז געווארן א גרויסע מאסן-באוועגונג — דער המון עם קומט — האבן געוויסע רבי'ס (דער אפּטער רב, אפשר ר' זושא פון אניפּאלי, ר' אלימלך) נישט געהאלטן אז מען קען רעדן אזוי אפן פאר יעדן. דער עומק החסידות, סודות התורה, סודות דרכי העבודה — איז געווארן זייער פּריוואט, נאר צווישן זיך.
דער אפּטער רב'ס שיטה: "האזינו השמים"
דער אפּטער רב זאגט: ווען דער רבי זאגט תורה, זאגט ער עס אין הימל — "האזינו השמים" — ער רעדט צו די נשמות. "ותשמע הארץ" — די גופים, די פּשוט'ע אידן, זיי פארשטייען נישט, אבער זיי באקומען א התרוממות הנפש, א התעלות, הגם זיי פארשטייען בעצם נישט. דאס שטייט בפירוש אין זיין ספר "אוהב ישראל".
דאס האט געפירט צו א מציאות וואו: דער רבי רעדט הויך אין הימל אריין, די חסידים קאכן זיך אין דעם, אבער פארשטייען נישט קיין ווארט. דער עיקר איז א געוויסע התלהבות, א חשק, מען בעט זיך אויס, מען גיט קוויטלעך, דער רבי גיט ישועות.
---
דער הויפּט-טענה: **די "מידל קלאס" פון חסידות**
דער פראבלעם
עס איז דא נאך א לעוועל מענטשן — נישט יחידי סגולה, נישט גאוני הדור, נישט מתמידים פון 24 שעה א טאג, אבער אויך נישט המון עם. פּשוט'ע למדנים — מענטשן וואס קענען עפענען א ספר, לערנען א סוגיא פון אנהייב ביז סוף, פארשטיין שיטת הרמב"ם, שיטת הראב"ד, שיטת התוספות, מכריע זיין צווישן זיי. היינט איז דא טויזנטער אזעלכע יונגעלייט — בחורים, יונגעלייט, עלטערע יונגעלייט, זיידעס — וואס קענען זייער גוט עפענען א גמרא אליין, א זוהר אליין.
פאר די לעוועל מענטשן קען נישט זיין אז דער אדמו"ר זאל ווייטער רעדן צו זיי ווי צו א בעל הבית וואס ווייסט נישט פון גארנישט, נאר פון אפּאר קאצקע צוקער און קוויטלעך. אין חסידות פעלט זייער שטארק די "מידל קלאס" — אין רוב חסידות'ן, אפילו אין אדמו"ר-חסידות'ן. די מידל קלאס אין למדות, אין השגת השם, אין עבודת השם.
פאר דעם פּשוט'ן איד איז דער אפּטער רב'ס דרך נישט אפגעפרעגט
דער פּשוט'ער איד וואס קען קוים ליינען אן עברי פון א סידור — פאר אים איז דא אן אנדערע שאלה וויאזוי דער רבי זאל זיך פירן מיט אים, אבער דער אפּטער רב'ס דרך איז נישט אפגעפרעגט פאר אים: ער האט א הייליגע רבי, ער קושט די רבי'ס האנט, ס'איז אלעס פיין. דער בעל שם טוב'ס ווארט אז מ'דארף מעריך זיין יעדן איד — ער רעדט פון פויערן, פון פּשוט'ע מענטשן וואס זענען נישט קיין גרויסע בעלי דעת, וואס קענען קבלה מגשים זיין און פארדרייען. נישט פון א כולל יונגערמאן.
דער כלל: ווער ס'איז בר הכי און האט עס נישט — איז ערגער
יעדער כלי וואס איז ראוי צו א גרעסערע זאך, ווען ער האט עס נישט — איז ער ערגער. ס'איז נישט דא אזא זאך ווי "כאפ לפחות די מינימום." דו קענסט נישט זיין אזא ערליכער איד ווי דער פּשוט'ער איד מיט זיינע בעיבי השגות — ווייל דו קענסט נישט. דו האסט יא די כלים צו זיין פון די משיגים, פון די מקובלים, פון די משכילים — "יזהירו כזוהר הרקיע." אויב דו ווילסט נישט נעמען די כלים און זאגסט "איך גיי מיט פשטות" — וועסטו נישט זיין קיין פּשוט'ער איד, נישט קיין תם, נאר לא זה ולא זה, א גרויסער טיפש. יענער פּשוט'ער איד איז א תם, א גראדער — אבער דו וועסט עס נישט זיין.
---
ר' הערש'עלע'ס פּראקטישע ארבעט
ר' הערש'עלע האט זיך באמיט אויף צוויי פראנטן:
1. גשמיות'דיגע פּראבלעמען: ס'איז נישט דא קיין ספרים — דארף מען דרוקן. ס'איז דא פּראבלעמען מיט גרסאות אין זוהר, אסאך נוסחאות — דארף מען ארבעטן אויף ריכטיגע גרסאות, שרייבן פירושים. דער "מתוק מדבש" און אנדערע האבן געארבעט אויף צו שרייבן פּשוט'ע פשט פון זוהר אז מ'זאל קענען פארשטיין.
2. רבי'שע פּראבלעמען: דער אפּטער רב האט אסאך כח און כבוד — האט ר' הערש'עלע זיך מטפל געווען, ער האט געשריבן א בריוו צום אפּטער רב צו מסביר זיין וואס ער מיינט.
דער בריוו צום אפּטער רב — דער עיקר טענה
ר' הערש'עלע שרייבט: דער אפּטער רב, ווען ער זאגט תורה, איז ער מחבר בדקי דקות בצינורות העליונים — ער קאנעקט צוויי איידעלע נקודות וואס שטייען אין עץ חיים אין צוויי שורות, ער איז מסביר ווי זיי ארבעטן צוזאמען, ער ברענגט ארויס וויאזוי מ'קען דאס טון הלכה למעשה אין עבודת ה', ער ברענגט ארויס התעוררות, ער איז מתקן חסרונות פון עולמות עליונים און תחתונים אין זיינע תורות.
אבער — דער בעל שם טוב זאגט אין זיין תשובה: איינער וואס לערנט נישט קיין זוהר, נישט קיין עץ חיים, פארשטייט נישט קיין איין ווארט פון קיין איין צדיק — ער פארשטייט נישט וואס טוט זיך דא. ער מיינט אז דער רבי "האקט אין קאפ אריין." ער גלייבט, ער איז א פּשוט'ער איד — זייער גוט, אבער ער פארשטייט נישט.
דער בעל שם טוב'ס שבועה
דער בעל שם טוב שווערט — חי ראשי — אז יעדעס מוסר ספר און יעדע חסיד'ישע ספר, אלע פון זיי שטייען אין זוהר. ווער ס'לערנט זוהר, זעט אז ס'שטייט דארט. אוודאי, די חסיד'ישע ספרים ברענגען עס ארויס מער — יעדער לויט וועלכע חלקים האבן אים אנגעכאפט, לויט זיין אופן פון התעוררות און חשק. אבער אלעס שטייט באמת אין זוהר.
פארוואס לערנען אין מקור?
פארוואס זאל איינער וואס קען יא לערנען במקור, זיך באגענוגענען מיט ליקוטי בתר ליקוטי? ס'איז א ריזיגע חילוק צווישן לערנען אין דעם אריגינעלן מקור און נאר לערנען ליקוטים. דאס מיינט נישט אז מ'זאל לערנען זוהר אן קיין פירושים — אוודאי דארף מען פירושים, פונקט ווי מ'קען נישט לערנען חומש אן רש"י. אבער מ'דארף אויך דעם מקור אליין.
(צדדיגע באמערקונג): משה רבינו אליין האט געזאגט פירושים על התורה — ער האט נישט נאר געזאגט וואס איז די חידוש תורה אין דער פרשה, נאר ער האט געזאגט עקזעקט א שיעור תורה אז מ'זאל קענען אהיימגיין דערמיט. ס'איז דא אסאך ראיות אויף דעם, אבער ס'איז נישט יעצט די נושא.
---
צייט-געבונדענע נקודה: היינט איז אלעס אנדערש
אין ר' הערש'עלע'ס צייט איז ליטעראלי נישט געווען קיין ספרים צו קויפן. ער האט געדארפט גיין צו דרוקערס, זיי משכנע זיין אז עס וועט זיין א גוטע ביזנעס, כדי זיי זאלן דרוקן עץ חיים. היינט עקזיסטירן נישט די אלע תירוצים. יעדע ספר קבלה און חסידות איז דא מיט טשארטס, מיט בילדער, מיט ביאורים. מען קען קויפן אין ספרים-געשעפט, ארויסדרוקן פון אנליין. ווי ר' פּנחס קארעצער זאגט אז ער איז גליקלעך אז ער איז געבוירן נאכדעם וואס דער זוהר איז געדרוקט געווארן — אזוי דארפן מיר זיין גליקלעך אז מיר לעבן מיט אזא גוואלדיגע הרחבה פון ספרים.
---
דער ספר הזוהר אלס צענטראלער ספר פון סוד
דער ספר הזוהר איז דער צענטראלער ספר פון סוד. ער נעמט צוזאם אלע זאכן וואס איז דא אין סוד — ער איז דער קאנאנישע, דער עיקר'סטער ספר. ווען מ'דארף אמת'דיג לערנען סודות התורה — נישט נאר קבלה ספרים, נאר אויך חסידות ספרים, מוסר ספרים, אזוי ווי ראשית חכמה, יסודי התורה — ספרים וואס זענען געבויט אויף ארויסגעבן די אידישע בליק, די אידישע חיות — אלע האבן געלערנט זוהר, אלע זענען בקיאים אין דעם ספר.
דער זוהר עפנט אויף — ער פארמאכט נישט
דער זוהר איז נישט ווי אנדערע ספרים וואס "פארמאכן" — וואס זאגן "אזוי איז עס, עד כאן, ווייטער קען מען נישט." דער זוהר עפנט אלעמאל אויף. אפילו אלעס וואס ער זאגט איז נאר א שער אריינצוגיין ווייטער.
דאס דערקלערט פארוואס דער אריז"ל'ס פירוש אויפן זוהר, אדער אנדערע גוטע פירושים, זאגן אמאל זאכן וואס זענען לכאורה משתנה פון וואס דער זוהר אליין זאגט. מענטשן קלאגן: "ער זאגט נישט נאר איבער די טייטש, ער זאגט אן אנדערע זאך!" אבער דער זוהר איז געמאכט געווארן אונז צו צינדן א פייער.
דער משל פון דער שוועבעלע
א גוטע שוועבעלע איז נישט איינע וואס ברענט נאר זיך אליין. א גוטע שוועבעלע צינדט אן אנדערע זאכן — זי צינדט אן די גאנצע גראבע פייער. דאס איז דער רמז פון ל"ג בעומר — מען צינדט א שוועבעלע כדי אנצוצינדן א גרויסע פייער. אמת, דאס האלץ דארף זיין צוגעגרייט ריכטיג — "עץ בן אורה", א מענטש דארף האבן א נשמה וואס כאפט זיך גוט אן, עס דארף זיין עבודת הכנות. אבער דער זוהר אליין איז דער שוועבעלע — א ספר וואס עפנט, אסאך מער ווי א ספר וואס פארמאכט.
דאס איז אויך די מעלה פון א צענטראלער ספר ווי דער חומש. דער חומש איז א ספר וואס עפנט אויף — נישט א ספר וואס פארמאכט. דעריבער, ווען מען איז עוסק אין א סוגיא, איז אלעמאל וויכטיג צו טרעפן וויאזוי דער זוהר פריימט די סוגיא, וויאזוי דער זוהר רעדט וועגן דעם נושא, וואס דער זוהר טוט מיט דער זאך.
---
דער נושא: הדלקת הנרות — פרשת בהעלותך
דער זוהר קאכט זיך אין פרשת בהעלותך אויף דעם ענין פון הדלקת הנרות: "בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות."
די מנורה חזר'ט זיך איבער אין דער תורה
די פרשה פון הדלקת הנרות שטייט מערערע מאל אין דער תורה — זיבן, אכט מאל. דער רמב"ן אליין מיטשעט זיך על פי פשט: כמעט די זעלבע פסוקים שטייען דריי מאל — אין פרשת תצוה, אין פרשת אמור, און אין פרשת בהעלותך. יעדע מאל מיט א חידוש, אבער מער ווייניגער די זעלבע זאך.
א יסוד: ווען די תורה חזר'ט איבער, איז דא א סוד
א זאך וואס שטייט אסאך מאל — אוודאי קען מען אויף פשט פרעגן: פארוואס אין דעם פלאץ דארף מען צולייגן דאס, וואס איז די קאנטעקסט, וואס איז דער חידוש, וואס איז די הלכה. אבער אין דעם איז דא אויך א סוד.
פארוואס? די תורה האט געוואוסט וויאזוי צו שרייבן. זי קען אלעס אריינלייגן אין איין סדרה, אלעס שרייבן אויף איינמאל. פארוואס רעדט זי וועגן דעם אזוי פיל? ווען זי רעדט וועגן עפעס אזוי פיל, איז דאס נישט א נושא פון אינפארמאציע — אינפארמאציע קען מען זאגן אויף איינמאל בקיצור. עס מיינט: די תורה האט ליב צו רעדן דערפון.
קאנטראסט: זאכן וואס די תורה רעדט ווייניג פון
גאנצע חלקים פון תורה שבעל פה — גאנץ בבא קמא, גאנץ קידושין, גאנץ גיטין, גאנץ כתובות — זענען געבויט אויף בערך איין פסוק אין פרשת כי תצא, מיט נאך א פאר פסוקים. גאנצע סדרי נשים ונזיקין וואס מענטשן לערנען גאנצע לעבנס — אפאר פסוקים אין דער גאנצער תורה, צוואנציג, דרייסיג, כמעט נישט דא, און קיין פרשה חזר'ט זיך נישט איבער. יעדע זאך שטייט איין מאל.
זאכן וואס די תורה האט ליב צו רעדן דערפון
אזוי ווי שמיטה ויובל — "וספרת לך שבע שבתות שנים" — א גאנצע אריכות. אזוי אויך די מנורה. ספעציפיש אין תוך המשכן, די מנורה האט די תורה ליב צו רעדן וועגן זייער אסאך. צוויי כלים רעדט די תורה וועגן זייער אסאך: די ארון און די מנורה.
(צדדיגע באמערקונג): דער ארון — שפעטער אין בהעלותך רעדט מען פון די צוויי ארון, א זייער וויכטיגע פרשה מיט די נונין הפוכין, וואס רבי אהרן מ'קארלין זאגט זענען מרמז אויף שער הנון — אבער דאס ווערט נישט אויסגעברייט יעצט.
וואס מיינט "סוד" אין קבלה שפראך?
דאס וואס די תורה האט ליב צו רעדן דערפון — דאס רופט מען אין קבלה שפראך אז אין דעם איז דא א סוד. דער זוהר, וואס געבט לשון און ווערטער פאר סודות, איז א וועג ארויסצוברענגען, צו האבן ווערטער צו דעם — נישט צו דארפן זאגן "אה, ס'איז העכערע זאכן, ס'איז א געפיל, ס'איז נישט קיין זאך וואס מ'קען געבן מיט ווערטער." ניין — די תורה האט זיך געמאכט פאר דעם ווערטער. זי האט גערעדט וועגן דעם, נישט נאר געזאגט אז דארט דארף מען זיין שטיל. און ווען מ'האט ווערטער, קען מען אויך טון — א מענטש איז א "רוח ממללא", ווען ער האט ווערטער קען ער עס בעסער טון, און אויך בעסער מתנגד זיין צו מניעות.
---
פארוואס דארף א איד לערנען זוהר/קבלה? — דער גרויסער ענין
די מנורה אלס ביישפיל פון אידישע חן
יעדער איד ווייסט אז די מנורה איז א געשמאקע זאך. ער לערנט חומש, זעט אז די תורה רעדט פון איר זעקס מאל, פילט א געשמאק דערין. אלע אידן, אלע דורות — איינע פון די קדושות וואס איז אין כלל ישראל איז געווען די מנורה. מ'האט אלעמאל געמאכט בילדער פון דער מנורה, גערעדט פון דער מנורה. זי איז דער איינציגסטער כלי אין בית המקדש וואס מ'מאכט א זכר דערפאר — חנוכה, מ'צינדט א מנורה. אלע ראשונים האבן פארשטאנען: דאס איז א זאך וואס אידן קומען זיך אן, וואס אידן האבן ליב.
דער שטן ומסית: "מה המצוה הזאת?"
קומט דער שטן, אומות העולם, און זאגט: "מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה?" די מנורה איז נישט אזא שווערע זאך צו פארשטיין. "נתקשה משה במעשה המנורה" — יא, ס'איז שווער צו מאכן, אבער נישט שווער צו פארשטיין. אבער די אהבה, דער קאך, "שתשלהבת עולה מאליה" — דאס איז דער ענין.
דער פסוק "אשרי העם יודעי תרועה"
דער זוהר ברענגט דעם פסוק. דער מדרש זאגט: "כמה קרבנות יש להם, כמה שופרות יש להם, כמה חצוצרות יש להם" — אונז האבן שיינע זאכן, זיי האבן אויך שיינע זאכן. פארוואס דארף איך דווקא דיין ביוטי, דיין רעצעפט? ס'איז דא אסאך רעצעפטן אויף דער וועלט.
וואס איז געשען מיט די ליטוואקעס — דער טראגישער פארלוסט
דאס איז נעבעך וואס איז געשען פאר אסאך מענטשן וואס האבן פארלוירן די חיות אין אידישקייט. דער גוי קומט און זאגט: "דו האסט א מנורה, מיר האבן אויך שיינע זאכן." וואס ענטפערט דער איד? ער ענטפערט: "יא, ס'איז זייער שיין, אבער דער אייבערשטער האט מיר געגעבן א תורה ביי מעמד הר סיני, און ער האט מיר געהייסן היטן שבת. איך קען נישט היטן זונטאג. איך זע אז דיין זונטאג סערוויס אין טשערטש איז ביוטיפול — ס'איז נישט קיין שקר, ס'שטייט נישט אז איך דארף זאגן אז ס'איז אלעס שקר. אבער די הלכה מחייב מיר שבת, נישט זונטאג. א גוטן טאג."
דער גוף אן א נשמה
צוליב דעם איז געבליבן דער איד אזוי ווי א גוף אן א נשמה. ער היט שבת — ווייל ס'איז א קלארע הלכה, מ'דארף עס טון, טוט ער עס. אבער די חן האט ער פארלוירן. ער טוט שבת וואס ער דארף.
זיין תירוץ פאר דעם יצר הרע איז: "כך נצטווינו, כך אמר הקב"ה, מיר מוזן דאס טון, דאס איז אונזער חוב." אבער ס'איז נישט קיין חוב צו פילן א געשמאק דערין. ס'איז נישט קיין חוב צו האלטן אז ס'איז טאקע שענער ווי דעם גוי'ס טשערטש, אדער צו מאכן אז ס'זאל זיין שענער.
"ועשו לי מקדש" — אבער אן חיות
אמת, ער דארף מאכן "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", "כולו אומר כבוד" — אפילו בית המדרש אלס מקדש מעט דארף אויסזען ווי דעם אייבערשטער'ס שטוב ביי די מלאכים. אבער אז ס'איז נישט א קלארע הלכה, ס'שטייט נישט אין שולחן ערוך געהעריג — מאכט ער עס נישט. קען מען דאווענען אין א לאך אין א בייסמענט ערגעץ, ס'שטייט נישט אין שולחן ערוך.
דער עיקר חסרון
קומט אויס: זיין עולם הפנימי, זיין עולם הדמיון, זיין עולם הפילינג, איז בעצם גוי'איש. ער איז בעצם מודה געווען צו די וואס זאגן "מה מצוה זו ומה טעם יש בה" — נאר אונז האבן בעסערע קרוינ'ס, אונז זאלן נישט שולט זיין.
"אשרי העם יודעי תרועה" vs. "רחמנא פקיד"
אויף זיין שופר — זאגט זיך "אשרי העם יודעי תרועה, ה' באור פניך יהלכון"? אדער זאגט זיך "אשרי העם מקיים המצוות, רחמנא פקיד"?
"רחמנא פקיד" איז זייער אנדערש פון "אשרי העם יודעי תרועה." נאך די תקיעות זאגט מען דעם פסוק "אשרי העם יודעי תרועה" — מ'זאגט נישט "רחמנא פקיד." דאס איז דער אמת. "יודעי תרועה" מיינט אז מען פארשטייט, מען שפירט, מען ווייסט וואס דער שופר טוט — ער פילט אן די גאנצע וועלט מיט זיין קול. דאס שטייט אין סידור, נישט בלויז אין הלכה ספרים.
דער איד וואס פארשטייט נישט דעם פנימיות, וואס זעט נישט וואס שטייט אין סידור, פאר אים איז אלעס נאר א הלכה — און דערפאר זעט ער אויס ווי די וועלטלעכע מובי סטודיאס מאכן בעסערע זאכן. פארוואס? ווייל מיר ווייסן נישט אז דא איז א "חי", א לעבעדיגע פנימיות — מיר מיינען אז דא איז נאר א הלכה.
---
דער זיידע'ס געשמאק — דער פנימיות'דיגער עולם
דער זיידע האט געהאלטן אז די מנורה איז טאקע די שענסטע זאך אויף דער וועלט — נישט ווייל ער איז געווען פרימיטיוו, נאר ווייל ער האט אזוי געפילט. ער האט זיך פארגעשטעלט אין גלות, אין זבלנוש, וויאזוי דער כהן גדול צינדט אן די מנורה אין בית המקדש, און ער האט געוואוסט: קיין איין טשערטש האט נישט אזא שיינע זאך. ווען ער האט געזען די גוים מיט זייערע ביוטיפול סערעמאניעס, האט ער געזאגט: "איך ווייס וואס איך האב" — "נהי דלא חזי, מזליה חזי". אויב ער איז זוכה צו ביאת משיח, צו אן אמת'דיגן רבי, צו לערנען פון יענע וואס זענען עוסק אין דעם — זעט ער עס.
אקדמות — די חיצוניות אליין איז געווען בעסער
מען האט געדארפט לערנען מיט אידן אקדמות שבועות — מען זאגט אונז: מיר גייען האבן א לוויתן מיט א שור הבר, פייער, שניי, א רייט פאר אלעמען. נישט נאר די פנימיות ("מתהלל אין ביתך עוד יהללוך סלה") — אפילו די חיצוניות איז געווען בעסער, מער געשמאק, די קינדער האבן עס מער ליב געהאט. אבער דאס אלעס איז נישט קיין הלכות — מען קען זיין א גאר ארטאדאקסישער איד אן קיינמאל האבן א דמיון וועגן שור הבר און לוויתן, אן זאגן אקדמות. מען קען קוים זיין א איד, אבער א ארטאדאקסישער איד קען מען זיין.
---
פארוואס דער ארטאדאקסישער איד איז "נאר אזוי" — ווייל ער האט נישט קיין ווערטער
דער ארטאדאקסישער איד איז אזוי ווייל ער האט נישט קיין כתובה, נישט קיין ווערטער. "נאלמתי כרחל לפני גוזזיה" — רחל, וואס רמז'ט אויף די שכינה, אויף כנסת ישראל, ווערט אפגעשוירן און קען נישט אפילו מאכן א קול, איר מויל איז פארשפארט, זי קען נישט וויינען. מענטשן זענען אזעלכע בריאות וואס לעבן דורך ווערטער. אויב מען האט נישט קיין ווערטער פאר דער פנימיות, בלייבן די איינציגע ווערטער וואס מען האט — נגלה, הלכה. ברוך השם, דאס האט מען. אבער אויף דער פנימיות האט מען נישט קיין ווערטער.
דער בית המקדש — נישט נאר הלכות, נאר א געשמאק
כמעט קיין איד איז נישט ארויסגעגאנגען פון בית המקדש זאגנדיג: "ברוך השם, היינט מקיים געווען פונקטלעך אלע הלכות, אלע הידורים." ווען דער בית המקדש איז געווען קיים, איז געווען עפעס אזא מין געשמאק, אזא מין ראמאנץ, אזא חגיגה וואס מען האט נישט געקענט ארויסגעבן אין ווערטער. ווען ס'איז נישט געווען דעם געשמאק — דעמאלט איז דער בית המקדש טאקע חרוב געווען, אפילו ווען ער איז נאך געשטאנען.
די לויים — זייער תפקיד איז געווען ווערטער געבן
די לויים'ס ארבעט איז געווען ארויסצוברעכן דעות מיט ווערטער — תהילה און ניגון. אבער מיר האבן אפילו נישט קיין תהילה, מיר ווייסן נישט וועלכער ניגון מ'דארף זינגען. מען זאגט תהילים, אבער אפשר איז דאס נישט די גאנצע סאלושן. די חסידישע ספרים זאגן אז אויך דאס קען טויער זיין, אבער מען דארף הערן וואס איז די סאלושן פון דער זוהר הקדוש — ווייל דער גאנצער חסידישער חדר, די זוהר'ס חסידות מיט קבלה און אחרונים, אלע דרייען זיך ארום דעם.
---
דער זוהר קומט געבן ווערטער
דער זוהר קומט און זאגט: "קום, מיין ברודער, איך וויל דיר געבן ווערטער, זאלסט קענען ענטפערן דעם דרויסנדיגן." אן דעם, וואס ענטפערט א פּשוט'ער איד? "מה אעשה, ואהבת שפשמין גזר עלי" — ס'איז א גזירה, איך טאר נישט. ער קען טאקע נישט חתונה מאכן מיט א גוי'שע מיידל, אבער ער קען נאכאלץ האבן א גוי'שע חתונה, א גוי'שע לעבן. זיין שבת קען אויסזען מיט אלע הלכות — אבער גוי'ש.
דער יסוד — א אידישער גוף איז א מרכבה לשכינה
דער זוהר גיט ווערטער: א אידישער גוף איז א מרכבה לשכינה. א אידישער זכר איז א מרכבה פאר דער מדרגה וואס הייסט יסוד, צדיק — "צדיק יסוד עולם." א אידישע מיידל איז א מרכבה פאר מלכות, פאר שכינה. ווען זיי טרעפן זיך צוזאמען ווערט א יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה.
בועל בת אל נכר — דער נמשל, נישט דער משל
ווען א אידישער יונגל גייט אריין צו א גוי'שע מיידל, איז ער "בועל בת אל נכר" — נישט סתם ער האט חתונה מיט א גוי'שע מיידל, ער האט חתונה מיט די טאכטער פון א פרעמדן גאט. ער ברענגט דעם יסוד דקדושה אריין אין עבודה זרה — אזוי ווי מען נעמט דעם ארון הקודש און לייגט עס אריין אין א געטשקע הויז. "בנים אתם לה' אלקיכם" — א אידישע מיידל איז א טאכטער פון דעם אידישן גאט, א בחינה פון שכינה.
און דער שלאג-ווארט: דאס איז נישט דער משל — דאס איז דער נמשל! דער בית המקדש אליינס איז נאר געווען א משל פאר דער גאנצער מעשה, פאר דער גאנצער קבלה. ס'איז נישט אז מיר נעמען דעם בית המקדש און מאכן א משל פון אים — דער בית המקדש איז דער משל, און דאס וואס א איד טוט מיט זיין גוף, מיט זיין לעבן, איז דער נמשל.
"ירָאה כל זכורך את פני האדון ה'"
דער באקאנטער טייטש אין זוהר: דער זכר, וואס איז א סימן און א מרכבה פאר דער יסוד העליון — דער מעיין הנובע וואס ברענגט אראפ די גאנצע שפע אויף דער וועלט — דארף אריינגיין אין די בחינת נוקבא דקדושה, אין די שכינה. דאס הייסט דער מקדש, דער משכן. ווען אידן טראגן דעם משכן — ווי מען לערנט די וואך — טראגן זיי די שכינה ליטעראלי.
---
דער זוהר גיט טויזנט משלים
דער זוהר גיט נישט נאר דעם משל פון אהבת איש ואשה. ער גיט טויזנט משלים: דער ים — "כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא" — די שפע עליון גייט אראפ ווי נחלים, פון דער טל דנחית מעתיקא קדישא, ביז עס קומט אריין אין דעם ים וואס איז מקבל, און פון דארט ווערט די וועלט אויפגעפרישט — "ישקו כל חיתו שדי ישברו פראים צמאם" (פון ברכי נפשי, וואס דער זוהר האט זייער ליב). א איד טוט א מצוה, א איד טוט תשובה — ביז דעמאלט איז געווען "שרויה בדוה", און דער עובד נעמט די מים העליונים און שיקט עס אריין, און ס'ווערט וואסער.
דער זוהר'ס תפקיד: "איך וועל דיר געבן נאך ווערטער, נאך משלים." די גאנצע קבלה איז עוסק אין קלאר מאכן און אויסרעדן די משלים. מען דארף קענען רעדן וועגן דעם, פארשטיין קלאר.
"אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות"
דער געשמאק וואס א איד האט אין די מנורה איז נישט סתם א געפיל, נישט סתם א רמז — "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות": די זיבן לעכט, די זיבן ספירות, די זיבן מדרגות, דארפן מאיר זיין קעגן "פני המנורה" — וואס איז בינה למעלה אדער מלכות למטה (קוק אין זוהר פונקטלעך). דער נר מערבי — שכינה במערב — צו דארט דרייט זיך אלעס.
דער גוי'ס קשיא — "מה דודך מדוד"
יעצט קומט דער גוי און פרעגט: "מה נשתנה רחימו דאבא מכל רחימין?" — וואס איז דיין באליבטער מער פון אונזערע באליבטע? מיר האבן שענערע בנינים! דער ענטפער: "ניחא לך דאימא לך חד מילתא?" — דו קענסט נישט פארשטיין אז מיר האבן דא קודשא בריך הוא ושכינתיה? אז דא איז "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות"? איך האב פאר דיר ווערטער!
---
רבי המנונא סבא — די דריי סעודות שבת
רבי המנונא סבא קומט אריין ליל שבת און זאגט: "הא סעודתא דא היא סעודתא דחקל תפוחין קדישין" — די סעודה איז א סעודה פון דעם הייליגן פרדס פון געשמאקע עפלעך. די שכינה האט פארשידענע קנינים, פארשידענע התלבשות'ן אויף דער וועלט — איינע פון זיי איז ליטעראלי ווען מען גייט אין א פרדס מיט געשמאקע פירות, ס'איז ביוטיפול, ס'שמעקט — דאס איז ליל שבת.
שבת אינדערפרי: סעודתא דעתיקא קדישא.
שבת נאכמיטאג: סעודתא דזעיר אנפין.
דריי סעודות — דריי מדרגות. נישט סתם מען עסט דריי מאל.
דער טעם פון שבת — נישט סתם א סעודה
דער פּשוט'סטער פשט פון "פרדס" איז ליטעראלי א גארטן מיט שיינע פירות — עפל, פייגן — עפעס שיינס און געשמאקס. דאס איז וואס שבת איז — א מציאות פון שיינקייט און תענוג. מ'קען זאגן אויף פשט אז ס'איז א חיוב צו עסן דריי סעודות, נו גוט, א חיוב. אבער וואס איז דער אינהאלט פון דער סעודה? מ'טראכט אז א סעודה איז ווי מ'עסט אין א רעסטאראנט מיטוואך — נאר שבת איז דער חיוב. ניין! שבת איז אן אנדערע סארט סעודה לגמרי.
---
ווערטער פאר דעם געפיל — א גרויסע מעלה
פילע אידן זאגן דעם זוהר, "תאנא דהילולא", זיי דערמאנען "מטרוניתא", "ויבאו בני אלקים" — אבער וואס מיינט דאס? מ'זאגט "דער רבי ווייסט וואס דאס מיינט." ניין — מ'דארף פארשטיין קלאר, אפן, דייטליך וואס מ'רעדט. מ'דארף האבן א שפראך, ווערטער, פאר דער פנימיות התורה.
דאס איז איינע פון די גרויסע מעלות פון לערנען קבלה: אז מ'האט ווערטער פאר דעם געפיל, ווערט מען נישט פארלוירן. מ'קען האבן א שיינע שופר, א בעסערן בעל תוקע — אבער אן "יודע תרועה" ביסטו נישט. דו ווייסט נישט וויאזוי דער שופר איז מעורר די מוחין פון ז"א, וויאזוי עס גייט ארויף צו אמא, וויאזוי ס'ווערן נייע מוחין מיט נייע גבורות און חסדים. ווען מ'ווייסט דאס, מ'פארשטייט דאס, מ'קריגט א השגה — דאס איז דער אמת'ער לשון שופר. מ'קען עס מסביר זיין, מ'קען עס זאגן אין ווערטער. מ'קען קומען לערנען שער הכוונות — מ'דארף וויסן די ווערטער, ס'איז נישט סתם.
ראיה אז ס'איז אמת
אויף דער שאלה "וואס איז די ראיה אז דאס איז אמת?" — מ'דארף נישט קיין ראיה! דאס איז דער פשט אין שער הכוונות. אבער אויב מ'וויל א ראיה: די כוונות התפלה קומען פונעם פשט פון דער מנורה. די אידן האבן געמאכט א מנורה נישט ווייל ס'איז א הלכה — זיי האבן ליב געהאט די מנורה. די הלכה איז געקומען ווייל דאס איז דער אמת.
דער חילוק צווישן שלש סעודות און א בארביקיו
וואס איז דער חילוק פון דעם געשמאק פון שלש סעודות מיט דעם געשמאק פון א בארביקיו? ביי שלש סעודות איז דא א גילוי פון מצוה, א שאנס צו זיין דארט צוזאמען מיט איר — "אברהם יגל, יצחק ירנן, יעקב ובניו ינוחו בו, מנוחת אהבה ונדבה, מנוחת אמת ואמונה, מנוחת שלום ושלוה והשקט ובטח, מנוחה שלימה שאתה רוצה בה." דער געשמאק איז נישט א שטיקל טשיקן אדער סטעיק — דער געשמאק איז דער גילוי הקדושה גופא.
דאס איז א גרויסע מעלה פון אידן וואס זענען מקושר, וואס האבן יראת שמים און אהבה — זיי וואס האבן ווערטער דערפאר, פארשטייען שוין אויף א נעקסטע לעוועל.
---
קדושה — וואס מיינט עס טאקע?
צוזאמענהאנג מיט דעם שיעור רמב"ם
אין דעם שיעור רמב"ם לערנט מען דעם נושא פון זהירות, פרישות — דער באגריף פון "נבל ברשות התורה" און קדושה. "קדושים תהיו" — דער רמב"ן טייטשט בשם חז"ל: "פרושים תהיו." דו דארפסט זיין הייליג, דאס מיינט פרושים — זיך ריכטיג פירן מיט תאוות, וועלכע זאכן יא און וועלכע נישט. דאס איז דער פשט לעוועל.
אבער וואס איז קדושה גופא?
דאס איז דער עיקר פראבלעם. קדושה מיינט נישט בלויז "קוק נישט אויף שלעכטע ווידיאוס." יא, "והתקדשתם והייתם קדושים" — אז דו וועסט נישט קוקן שלעכטע זאכן, נישט ליינען שלעכטע זאכן, נישט טראכטן שלעכטע מחשבות — דאס וועט ברענגען קדושה. אבער דאס איז א פעולה וואס ברענגט קדושה. ווא
ס איז קדושה אליין? דאס ווייסט קיינער נישט!
מ'רעדט דאך מידות, פנימיות, הרגשה בלב — קדושה איז עפעס פאזיטיוו'ס, נישט בלויז וואס מ'טוט נישט. און דאס איז דער פראבלעם — מ'ווייסט נישט בכלל פון וואס מ'רעדט.
רשית חכמה — דער מקור
דער רמ"ק (ר' משה קארדאווערא) האט געשריבן דעם ספר "רשית חכמה." אין צמח לקוטים שטייט אז מ'זאל לערנען רשית חכמה שער הקדושה פרק י"ז לפני הזיווג — דארט ווערט גערעדט פון קדושת הזיווג זייער גוט. אבער רשית חכמה איז נישט נאר שער הקדושה — ס'איז א גאנצע ספר וואס ברענגט ארויס מוסר על פי זוהר. דאס איז דער "דזשאב" פון רשית חכמה.
רשית חכמה און חסידות
חסידות איז אין א געוויסן זין א פירוש אויף רשית חכמה. אלע ערשטע חסידישע ספרים האבן אים געקוואוטעט, אלע האבן אים געלערנט. חב"ד'סקע האבן געזאגט: ווער ס'קען נישט רשית חכמה זאל נישט לערנען תניא — ווייל תניא איז געבויט אויף דעם.
א חסידישער שבת — דער מפתח צו קדושה
ס'איז נישט גענוג צו זאגן אז "כמו שהוא למעלה כן הוא למטה" — אז פונקט ווי ביי א מענטש איז דא מדות, אזוי אויך ביי דער אויבערשטער, אדער אז ווען א מענטש פירט זיך מיט חסד איז ער מעורר למעלה חסד. דאס איז נאך נישט גענוג.
ווען ס'איז געווען א גרויסער חסידישער רבי וואס האט געפירט א רבי'שע שבת — פון דעם האט מען געקענט פארשטיין וואס קדושה איז. ער האט געפירט איין יאר וואס ער האט געפילט אז "נפשי לא נכנסה לביתם" (ווי דער רמב"ן זאגט). ער האט געזאגט: "איך ווייס נישט פונקטליך וואס דאס איז, אבער איך מאך נאך איינעם וואס האט געוואוסט." קיינער האט נישט געהאט א קלארע בילד וואס קדושה טאקע איז — אבער דורך דעם חסידישן שבת האט מען עס געזען.
פראקטישע נפקא מינה
ווען מ'פארשטייט וואס קדושה איז, קען מען פארשטיין אז געוויסע מעשים זענען פוגם אין דער קדושה. מ'קען מסביר זיין די הלכות, די גדרים, דער "דרך המצוה." אבער אן דעם יסוד — אן צו וויסן פון וואס מ'רעדט — ווייסט מען נישט בכלל וואס מ'שיצט.
---
סיום — הקדמה צו א סדרה
דאס אלעס איז א הקדמה צום ענין הקדושה — לבירור ענין הקדושה על פי הזוהר והאר"י הקדוש, וואס איז מלוקט פון זוהר. יעדע וואך וועט מען לערנען זוהר וועגן דעם, און ס'וועט קלאר ארויסקומען אין פרשת תרומה, תצוה, און דער פרשה. בעזרת השם וועט מען ווייטער גיין אויף דעם — מיט א פרייליכן שבת און א הייליגן שבת.
תמלול מלא 📝
לימוד קבלה בחבורה: די מידל קלאס פון חסידות
הקדמה: צוריק צום יסוד פון דער חבורה
רבותי, היינט איז ערב שבת פרשת בהעלותך, און אין ארץ ישראל איז שוין פרשת שלח. און אזוי ווי מיר האבן גערעדט וועגן דעם לעצטע וואך באריכות, אבער אונזער שיעור גייט נישט האבן אסאך צו טון מיט די פרשה. אין עני קעיס [in any case], סאו [so], אין ארץ ישראל איז שוין שבת, סאו עס מאכט נישט קיין גרויסע נפקא מינה [הבדל מעשי].
מיר ווילן רעדן אזוי, מיר ווילן רעדן דעם שבת פאר די שיעור, אזוי ווי מיר האבן געטון רוב פון די יאר, חוץ פון ספירת העומר ארום פסח און שבועות האבן מיר זיך גענומען צו די עניני החג [ענינים פון יום טוב]. יעצט איז שוין דאך א יום טוב, קומען מיר פלאן צוריקגיין לערנען. און מיר ווילן לערנען מער צוריק צו די נושא וואס איז די נושא דאנערשטאג ביינאכט, מיטוואך ביינאכט, אין די שיעור פון שמונה פרקים פון רמב"ם. ווילן מיר לערנען ענליכע זאכן, די נושא, די זעלבע סוגיא, פרובירן צו זען וויאזוי מיר פארשטייען עס על פי זוהר, על פי קבלה, וויאזוי מיר פארשטייען די זעלבע סוגיא.
חוזר לראש: די הקדמה פון דער חבורה
און איך וויל איבערחזר'ן, קודם כל בתור הקדמה, איך דארף כסדר צוריקגיין צו די אנהייב, צוריקגיין אלעמאל, חוזר לראש, יא? אזוי איז די הלכה אין תפילה, אז איינער איז זיך מתבלבל, איינער ווייסט נישט וואו ער האט געהאלטן, ער איז זיך צעמישט, איז ער חוזר לראש. דארף מען אלעמאל צוריקגיין צו די שורש הענין, שורש הדבר, פארוואס מיר לערנען בכלל.
מיר זאגן אזוי, מיר לערנען, מיר פרובירן צו לערנען בספר הזוהר. און די סיבה איז, די ריזען [reason] איז, איך האב געזען, איך האב לעצטע וואך געזען נאכאמאל, עס איז דא א בריוו וואס ר' הערש'עלע זידיטשוב'ער האט געשריבן צו די אפטער רב, געדרוקט אין אלע פלעצער וואס מען האט געדרוקט זיינע בריוון, א שיינע שיינע בריוו.
דער בריוו פון ר' הערש'עלע זידיטשוב'ער: די מחלוקת וועגן לימוד הקבלה ברבים
ר' הערש'עלע'ס פראיעקט: דרוקן ספרי קבלה און מאכן חבורות
און ר' הערש'עלע זידיטשוב'ער האט געוואלט זייער שטארק דרוקן די עץ חיים פון אריז"ל [ר' יצחק לוריא זכרונו לברכה], זוהר, אנדערע ספרי קבלה, כדי מען זאל לערנען. זיין פראדזשעקט [project] איז געווען אז צו מאכן חבורות, מענטשן זאלן קענען לערנען צוזאמען סודות התורה.
און די אפטער רב איז דעמאלטס נישט געווען צופרידן מיט דעם. די אפטער רב האט געהאלטן אז עס איז צופיל, מען זאל נישט קובע זיין לערנען קבלה ברבים. אפשר, אוודאי אליינס האט ער געלערנט קבלה, זיינע תורות זענען אלעס על פי קבלה, אבער די אפטער רב האט נישט אזוי געהאלטן דערפון.
ר' הערש'עלע'ס טענות און השתדלות
און ר' הערש'עלע זידיטשוב'ער שרייבט א ביוטיפול [beautiful] בריוו באריכות צו דער אפטער רב צו משכנע זיין אז ער זאל נישט מתנגד זיין לפחות, אדער אפילו ער זאל שטיצן דאס אז מ'דרוקט די קבלה ספרים, בעצם באופן כללי אז ר' הערשעלע'ס דרך אז מ'לערנט ברבים און בחבורה צוזאמען, מ'לערנט קבלה, זייער א וויכטיגע זאך די נושא פון לערנען בחבורה.
ער האט אויך געשריבן א ספר וועגן דעם, "סור מרע ועשה טוב" הייסט עס, געשריבן א ספר וואס איז אלץ אזויווי אן עדווערטייזמענט [advertisement] פארוואס מ'דארף לערנען זוהר, פארוואס מ'דארף לערנען עץ חיים, פארוואס מ'דארף לערנען קבלה. און די ערשטע זאך וואס ער זאגט דארט איז אז מ'דארף עס לערנען צוזאמען מיט אנדערע אידן, מ'קען נישט לערנען אליין.
חסידישע פאליטיק: די מחלוקת צווישן פארשידענע דרכים
דער אפטער רב און די "אלטע וועג"
און דאס וועלן מיר ארויסברענגען. ס'איז אזויווי דא א פאליטיק [politics], ס'איז אלעמאל האמיר ליב צו רעדן חסידישע פאליטיק. דער אפטער רב, אזויווי יעדער איינער ווייסט, איז ער געווען מתנגד צו פשיסחא, מתנגד צו די זשיקוב. דער אפטער רב האט כמעט רעפרעזענטירט [represented] דא אזויווי א געוויסע, מ'רופט עס אלטע וועג, א געוויסע וועג.
ס'איז נישט אמת'דיג די אלטע וועג, דער בעל שם טוב און דער מגיד זענען זיכער געווען מער קרוב צו יענע וועג, נאר די שפעטערדיגע רבי'ס, א חלק פון זיי האבן געהאלטן אז דאס איז געווען פאר יחידי סגולה [אויסערגעוויינליכע איינציקע], פאר גאר דערהויבענע אידן וואס זענען געקומען צום בעל שם, וואס זענען געקומען צום מגיד, און מ'האט גערעדט קלאר אפן דברי קבלה, דברי חסידות, טיפע ענינים פון אלוקות.
די מאסן-באוועגונג און די פריוואטיזאציע פון סודות התורה
אבער ווען שפעטער ס'איז געווארן א גרויסע מאסן-באוועגונג צו קומען די המון עם, איז געווען א חלק רבי'ס, אזויווי דער אפטער רב, אפשר דער רבי ר' זושא פון אניפאלי, דער רבי ר' אלימלך, אנדערע וואס האבן נישט צו ליב געהאט, נישט געהאלטן אז מ'קען רעדן פאר יעדער איינער אזוי אפן וואס מ'האט גערעדט. און ממילא איז עס געווארן אז די עומק החסידות, די עומק הסודות, סודות התורה, סודות דרכי העבודה, איז געווארן זייער פריוואט. מ'האט גערעדט אפשר צווישן זיך.
דער אפטער רב'ס שיטה: "האזינו השמים ותשמע הארץ"
און אפילו דער רבי, דער אפטער רב זאגט אז דער רבי זאגט תורה, זאגט ער עס אין הימל, "האזינו השמים" איז דער רבי זאגט תורה אין הימל, ער זאגט תורה פאר די נשמה, אבער "ותשמע הארץ" איז די גופים, די פשוט'ע אידן וואס זיי פארשטייען נישט, זיי הערן, אבער דער רבי איז דערהויבן די תורה, און זיי באקומען א התרוממות הנפש דערפון, זיי באקומען עפעס א התעלות הנפש, הגם זיי פארשטייען בעצם נישט.
דאס איז וואס דער אפטער רב האט געשריבן בפירוש אין זיין ספר, און אזוי האט ער געטון, מ'קען זען אין זיין ספר "אוהב ישראל" דברי קבלה, דברי חסידות, בפועל, ווי ער האט געזאגט אין זיין חסידות, און וואס ער און אנדערע חסידים און צדיקים און רבי'ס אין די גאנג האבן געפירט, אז זיי האבן נישט געוואלט עפענען די לימוד וואס זיי האבן געלערנט פאר דער עולם.
די תוצאה: א נתק צווישן רבי און חסידים
און ווען מ'רעדט, דארף מען בכלל וויסן ווען מ'רעדט. איך וועל דערמאנען איין וועם מ'מיינט פונקטליך. ס'איז דא אזוי אסאך לעוועלס [levels]. מ'קען רעדן פון כולל יונגעלייט, מענטשן וואס זענען ברוכי הכשרון צו אמת'דיג צו עפענען א ספר און לערנען, און זיי וועלן עס אנהייבן צו פארשטיין. דאס איז איין לעוועל.
מ'קען רעדן פון וואס מ'רופט בעלי בתים, אדער לאו דווקא, ס'איז נישט אזוי צוליב צו מ'ארבעט אדער נישט, ס'איז צוליב מער אין די לעוועל פון מענטשן, די לעוועל פון כשרון, צו מ'האט געהאט א גוטע עדזשוקעישאן [education], צו מ'איז געגאנגען אין ישיבה, צו מ'קען לערנען א שטיקל זוהר בעיון, וכדומה.
אבער ס'איז געווארן אן אינטערעסאנטע זאך, אז די רבי'ס וואס זענען געווען מער אין די אפטא רב סטייל [style], נישט נאר אז זיי האבן גערעדט מיט די המוני עם וואס זיי האבן גערעדט. אוקיי [okay], איך קען נישט האבן קיין טענות, הגם מ'קען האבן א פארקערטע טענה, אויב אזוי, פארוואס רעדסטו בכלל חסיד'ישע תורות? פארוואס זאגסטו אים נישט די ווערטער פשוטים פון מוסר, פון אידישקייט? פארוואס רופסטו אזעלכע הויכע תורות?
און אויף דעם פארענטפערט זיך דער אפטא רב מיט זיין תורה פון "האזינו השמים ותשמע הארץ", און אנדערע תורות, כאילו דער רבי ווערט זייער ווייט פון דער עולם, ס'ווערט א גרויסע נתק [ניתוק, מרחק]. דער רבי רעדט הויך אין הימל אריין, און די חסידים קאכן זיך אין דעם, אבער זיי פארשטייען נישט קיין ווארט וואס ער זאגט. דער עיקר אז מ'כאפט א געוויסע התלהבות, מ'כאפט א געוויסע חשק, און דער רבי בעט זיך אויס, און מ'געבט קוויטלעך פאר'ן רבי'ן, און דער רבי געבט ישועות און נסתרות און אלע אזעלכע סארט זאכן.
די מידל קלאס פון חסידות: דער חידוש פון ר' הערש'עלע זידיטשוב'ער
דער דריטער לעוועל: למדנים וואס זענען נישט יחידי סגולה
אבער נאכדעם איז דא נאך א לעוועל מענטשן, און איך מיין אז אונזערע חבורה איז מערסטנס פאר יענע לעוועל פון מענטשן, און מ'דארף קלאר מאכן די נקודה. נאכדעם איז דא נאך א לעוועל מענטשן, וואס מ'קען נישט זאגן אז זיי זענען די יחידי סגולה. ממש, יעדער כולל יונגערמאן איז דער גאון הדור, דער גדול הדור? עה [eh], פארגעס [forget it]. יא?
יעדער ישיבה בחור, מ'לערנט פון ישיבה בחורים ווי טיף מ'קען אין די תורה. יעדער איינער פון זיי, א גרויס חלק פון זיי. און ס'וואלט נישט געווען די מוסד ישיבה, וואלט נישט געווען די מציאות.
די היינטיגע מציאות: הרחבה פון לימוד
היינט איז דא אסאך הרחבה, אפילו איינער וואס דארף יא ארבעטן האט אסאך צייט, ס'איז דא ספרים וואס זענען מסביר יעדע זאך גוט, ברוך וברוך הקטנים [ברוך השם], און ס'איז נישטא קיין אמת'דיגע תירוץ אז איינער קען נישט לערנען קיין שום מציאות בתורה. אויף יעדער מקצוע איז דא גוטע ספרי מבוא און ספרי הקדמה און שיעורים, און מ'קען גיין אנליין [online] און אפליין [offline] און טרעפן וואס מ'וויל קען מען טרעפן. ס'איז נישטא, מיר לעבן אין אן אנדערע וועלט.
די היסטארישע פראבלעם: אין ר' הערש'עלע'ס צייט
יא, דער אפטאער רבי, ווייל איך רעד דאך דא א מאמר פון רבי הערשעלע זידיטשובער, רבי הערשעלע זידיטשובער האט געוואלט לערנען קבלה, ס'איז נישט געווען קיין ספרים, ליטעראלי [literally] נישט געקענט קויפן קיין עץ חיים וואס צו לערנען. ער האט געדארפט גיין צו די דרוק, מ'האט אים געדארפט משכנע זיין. ער זאגט דארט די נאמען פון די דרוקער, מ'האט אים געדארפט משכנע זיין, ער זאגט אז ס'וועט זיין א גוטע ביזנעס [business], ער האט מייפת זיין אז מ'זאל עס לערנען, און די דרוקער וועט דרוקן די ספר, ער וועט עס פארקויפן צו זיינע חסידים, און ס'וועט זיין א גוטע ביזנעס דיר.
קומען אנדערע זאכן וואס מ'האט געדארפט דרוקן די ספרים אז ס'זאל בכלל זיין, ער האט געזאגט אז ס'איז בכלל נישט געווען מוציא [נפוץ]. די מבינים ווייסן, מ'קען טרעקן [track] ווי מ'האט געלערנט געוויסע ספרים דארט וויפיל מאל מ'האט עס געדרוקט, און די ספרי קבלה האט מען אפאר מאל געדרוקט.
ס'איז געווען אין חסידישע אונגאריש איז געווען א דרוק נאכדעם שפעטער, און אין אנדערע פלעצער ווי ליובאוויטש וואס זיי האבן געארבעט אויף דרוקן חסידות ספרים, קבלה ספרים, כדי מ'זאל קענען לערנען, כדי מ'זאל קענען זיין. אבער בעצם האט זיך געהאט א פראבלעם, ס'איז נישט געווען. אפילו וואס ס'איז געווען, ס'איז געווען צוויי ספרים, ס'איז געווען נישט פיל צו מוגה, ס'איז געווען פארשידענע טעותים און צומישט, ס'איז געווען שווער צו לערנען.
היינט: קיין תירוצים נישטא
היינט איז נישטא די אלע תירוצים, ס'איז דא א יעדע ספר קבלה און חסידות מיט טשארטס [charts], מיט פיקטשערס [pictures], מיט וואס מ'וויל נאר איז דא. און מיר לעבן אין א גוואלדיגע וועלט, מיר דארפן זיין זייער העפי [happy], מיר דארפן זיין זייער העפי.
אזוי ווי רבי פנחס קארעצער זאגט, ער איז העפי אז ער איז געבוירן נאך די זוהר איז געדרוקט געווארן, נאך די זוהר איז מפורסם געווארן. מיר דארפן זיין זייער העפי אז מיר לעבן אין נאך די התחלתא דגאולה [אנהייב פון גאולה], נאכדעם וואס ס'איז דא א ספרים געשעפט אין יעדע אידישע געגנט, מ'קען קויפן וועלכע ספר און וועלכע מהדורות מ'וויל נאר, קען מען קויפן, מ'קען ארויסדרוקן פון די אנליין, מ'דארף אפילו נישט קויפן, מ'קען אפילו ארויסדרוקן דארט וואס מ'דארף. ס'איז א גוואלדיגע הרחבה.
דער עיקר נקודה: די מידל קלאס פעלט אין חסידות
אבער, סאו וואס איך וויל רעדן איז, דאס איז אין די לעוועל. יעצט, אונז זענען מענטשן אזויווי אונז, מענטשן אזויווי מיר, בעלי כשרון, און לאמיר שוין זאגן, מ'רעדט נישט פון המון עם. ס'איז דא א גאנצע בחירה צו לערנען, צו לערנען יעדע ספר, זוהר, עץ חיים, אריז"ל, ספרי קבלה פון ראשונים, ספרי חסידות, טיפע חסידות ספרים, חב"ד ספרים, און ברסלב'ע ספרים, און פוילישע ספרים.
נישט נאר אזוי ווי לערנען שפת אמת, וואס מ'לערנט אזוי ווי חיזוק, וואס יעדער איינער קען לערנען. דאס איז אביסל, ס'פאסט נישט. מיר זענען דאך מענטשן וואס לערנען, אזוי ווי מ'לערנט גמרא לערנט מען דאך נישט נאר אזוי דריי ווערטלעך, היוצא [דאס וואס קומט ארויס], ס'איז א בושה איז עס, יא?
וואס מיינט "מידל קלאס" אין לימוד?
א יונגערמאן וואס האלט זיך א רמ"ק [רב מובהק], א מעיין [מקור], ער גייט אין כולל, ווען ער לערנט אין כולל לערנט ער נישט נאר, סיי ער איז נישט נאר פראקטיש הלכה למעשה וויפיל טעג דארף מען ציילן פאר א נדה, וואס מ'לערנט אויס פאר חתנים אין אירגענד וועלכע שיעורי תורה, סיי ער איז נישט נאר אזוי ווי ווערטלעך, אזוי ווי לאמיר שוין זאגן למדות, לאמיר זאגן מ'גייט אין ישיבה קטנה, זאגט מען פאר די בחורים געוויסע תורה'לעך פון למדות, און נאר כמעט א טעם אין תורה, אדער א דף היומי שיעור וואס דער קלאמפער [מגיד שיעור] לערנט ער אביסל בעיון, ער זאגט אפ ס'איז אזעלכע ווערטער וואס זענען געשמאק.
איך רעד נישט נאר פון דעם, איך רעד פון מענטשן וואס זענען בכוח צו עפענען די ספר, צו לערנען די סוגיא פון אנהייב ביז'ן סוף, צו וויסן קלאר וואס איז די שיטת הרמב"ם, וואס איז די שיטת הראב"ד, וואס איז די שיטת התוספות, צו ארויסקומען קלאר מיט אן אייגענע שיטה, צו קענען מכריע זיין צווישן די רמב"ם און תוספות, ווער שטימט בעסער אין די גמרא, ווי אזוי וועט יעדער איינער אנקומען די גמרא.
ס'איז דאך בעיסיק [basic] זאכן וואס, נישט בעיסיק, ס'איז גאר עדווענסד [advanced], אבער ס'איז בעיסיק זאכן וואס היינט איז דא טויזנטער יונגעלייט וואס זענען אויף די לעוועל וואס זיי קענען דאס לערנען.
די טענה: מען קען נישט רעדן צו למדנים ווי צו המון עם
און פאר די לעוועל מענטשן איז אלעמאל געווען אזא לעוועל, רייט [right]? די לעוועל פון למדנים קען מען עס רופן. אבער נישט דווקא למדנים, נישט צדיקי הדור, נישט גאוני הדור, נישט מתמידים וואס לערנען פיר און צוואנציק שעה א טאג. איך רעד פון פשוט'ע לעוועל למדנים.
ס'קען נישט זיין אז זיי זאל דער אדמו"ר אדער די חסידישע רבי רעדן ווייטער צו זיי ווי כאילו זיי זענען א בעל הבית וואס ער ווייסט נישט פון גארנישט נאר פון אפאר קאצקע צוקער וואס דער רבי געבט אים, און עפעס קוויטלעך וואס ער געבט אים צוריק. ס'קען דאך נישט זיין.
ר' הערש'עלע קומט צו סאלווען דעם פראבלעם
איז דא אזא זייער א שווערע זאך, איך קען עס אפשר רופן אזוי די מידל קלאס פון חסידות. אין חסידות פעלט זייער שטארק די מידל קלאס, אין רוב חסידות'ן, און אפילו אין די אדמו"ר חסידות.
דאס איז בעצם ר' הערשל'ע זידיטשובער, ער איז געווען א מזדה [מתנגד], איך מעג פארזאגן זיין נאכזאגן זיין קריטיק. ער זאגט נישט קריטיק, ער שרייבט פשוט'דיג בדרך כבוד צו די אדמו"ר, און ער נעמט אריין זיינע דעפאלעטיק [diplomacy] אויך, אבער בעצם זיין טענה, איך קוק עס צו, אז ר' הערשל'ע זידיטשובער קומט אן צו סאלוון [solve] די מידל קלאס פון חסידות.
וואס איז די מידל קלאס?
די מידל קלאס אין למדות, די מידל קלאס אין השגת השם, די מידל קלאס אין עבודת השם. ער זאגט, אוודאי דער אדמו"ר זיין לעוועל פון השגה וואס ער טראכט צווישן די מלאכים און די שרפים, און מיר האלטן נישט דארט. ער זאגט קלאר, דער רבי איז למעלה פון דעם.
און אוודאי, ער זאגט נישט די צווייטע צד, אבער איך מיין אז ס'איז פשוט און קלאר, אוודאי, דער וואס ער קען נישט אפילו קוים ליינען עברי פון א סידור'ל, ס'קען ווייטערגיין אפשר צו אן אנדערע חקירה, וואס איז די ריכטיגע וועג דער רבי זאל זיך פירן מיט אים, אבער ס'איז נישט גארנישט אפגעפרעגט דער אפטער רבי.
די מיטל קלאס אין חסידות: ר' הערשעלע טשארטקאווער'ס קאמף פאר לימוד הזוהר
פּרק ב: די פעלנדע מיטל קלאס אין חסידות
די צענטראלע פּראָבלעם
קען דאך נישט זיין.
איז דא א זייער שווערע זאך, איך וואלט עס גערופן אזוי ווי די "מיטל קלאס" אין חסידות. אין חסידות פעלט זייער שטארק די מיטל קלאס, אין רוב חסידות'ן, און אפילו אין די אפטא רב'ס חסידות. דאס איז בעצם ר' הערשעלע ציטשובער געווען א מזיג, איך מעג פארזאגן זיין קריטיק, ער זאגט נישט קריטיק, ער שרייבט פשוט'דיג בדרך כבוד צו די אפטא רב, איך מיין אז ער איז געווען דעי פאליטיק א×