סוד ה׳ ליראיו במצוות ברית מילה | זוהר פקודי י״ד למול פרשת לך לך תשפ״ז (תורגם אוטומטית)

סוד ברית המילה – אות על מה שהאדם הוא, לא על מה שהוא עושה

התועלת שבמחשבה על המצוה

שיעור זה הוא לכבוד ערב שבת פרשת לך לך תשפ״ז, ואנו עומדים בסדר לימוד המצוות מתוך ‘ספר הפקודין׳ שבזוהר. לכבוד הפרשה בחרתי ללמוד את מצות ברית המילה, שהיא בסוף פרשת לך לך.

עיקר כוונתנו בשיעור זה, והיא כל מגמתו, היא זו: לכולנו יש ברית מילה. כל יהודי, לפחות כל אלה שאני מכיר, נימול בזמנו. אך כדרך כל מצוה, התועלת הרוחנית שבה היא שהאדם יקח ממנה דבר מה, ולו במעט דעתו. שלא בדעת אכן קיים הדבר תמיד – יש לך ברית מילה, יש לך ברית מילה; אך מאחר שכל עניינו של מהלכנו הוא לומר, שכאשר נותן האדם אל לבו ומיישב דעתו עליה, מפנה את הלב ומוסיף מעט מחשבה, הרי הוא מקבל תועלת מדרגה אחרת לגמרי. זוהי דרגת הדעת, דרגת ההבנה, דרגת השכל, דרגת הכוונה. כן אף מצות ברית המילה צריכה שיתייחד אדם לחשוב עליה, להיות עמה.

ואין אנו נוהגים די הצורך להיות עם מצוה זו. יש מצוות הזוכות ל׳מעמד׳ מצד עצמן, מאחר שהן באות מזמן לזמן ועושים מהן מצב, כמצוות הבאות לפרקים. בבוא פסח מהרהרים הרבה במצות מצה, ועל כן פועלת מצה פעולה עזה באדם. כל האוכל מצה מדי שנה בפסח מקבל ממנה חיות, מקבל ממנה השגות אלוקות, מקבל ממנה עצות טובות – כל הענינים הטמונים במצה, שכל אחד לומד לפי ענינו קודם פסח – משום שנותן אל לבו, מקדיש לכך זמן, מקדיש לכך שימת לב.

מצוות תדירות: החיסרון שבשימת הלב במילה

ואילו המצוות שעושה אותן אדם בכל יום, כציצית ותפילין ומילה – ומילה אף יותר מבכל יום – נמצא שממעטים לתת להן שימת לב. וחבל על כך. שהרי זו אחת מגדולות המצוות, ואחת היסודיות שבהן. הכל יודעים שבברית מילה נעשה אדם ליהודי. אברהם אבינו נעשה יהודי כביכול, ‘ואתנה בריתי ביני ובינך׳ (בראשית יז, ב), ‘התהלך לפני והיה תמים ואתנה בריתי ביני ובינך׳ (שם א-ב). בזה נעשה אברהם אבינו לאדם, נעשה אברהם אבינו תמים, אברהם אבינו שלם. ובזה כל יהודי נעשה יהודי, ואומרים ‘להכניסו בבריתו של אברהם אבינו׳ (שבת קלז:).

ואכן עושים חגיגה גדולה, שכן היא מן המצוות ‘שקבלו עליהם בשמחה׳ (שבת קל.), כמבואר. על כן עושים חגיגה גדולה בבוא ברית מילה. ועם כל זה, אף החגיגה עצמה אני חש שאיננה מספקת לעולם, מכמה סיבות טכניות שבגללן אין חגיגת ברית המילה יוצאת להיות שמחה גדולה כראוי. בגמרא מבואר שהחתונה, לפי שנתקבלה מצות עריות במעט עצבות – ‘בוכה למשפחותיו׳ (במדבר יא, י; שבת קל.) – עדיין יש בכל חתונה מעין קטטה, ואין שמחתה שלמה; ולמעשה עושים חתונות בשמחה גדולה, במעמד גדול. אך ברית מילה, אף כשהיא בבוקר וצריכים ללכת לעבודה, מאיזו סיבה טכנית שתהיה, אין רואים בה שמחה גדולה כחתונה או כזו השמחה הגדולה.

אם כן חסר דבר מה. ואף אם נאמר שאכן אדם עושה ברית, או שהוא עצמו נימול, ויש לו מכך חיות – זמן שמחה הוא לו, יום טוב לו, עושה הוא ברית – הרי אז היה בן שמונה ימים בלבד! וברית מילה אינה רק בהיותו בן שמונה ימים; ברית מילה נמשכת והולכת עם האדם כל ימי חייו, מאז היותו בן שמונה ימים, מבן שמונת ימים, ומכאן ואילך נשאר בלא ערלה, נשאר עם ברית מילה. כידוע המדרש בדוד המלך, שהתבונן בברית מילה ואמר ‘למנצח על השמינית׳ (תהלים ו, א; מנחות מג:).

הרמב״ם: מדוע נכתבו הלכות מילה בספר אהבה?

וכפי שאומר הרמב״ם בהקדמתו לספר אהבה שבמשנה תורה, שספר אהבה הוא המצוות ‘שהן תדירות שנצטוינו בהם כדי לאהוב את המקום ולזכרו תמיד׳ (רמב״ם הקדמה לספר אהבה). והוא מביא שם את כל אותן מצוות שהיינו משערים ומצפים שתהיינה בספר אהבה: מצוות קריאת שמע, תפילה, תפילין, ברכות – כל הענינים שבסדר אורח חיים חלק א׳ כפי שאני קורא לזה, דברים שעושים אותם בכל יום. הלכות זמנים הן אורח חיים חלק ב׳ וג׳, עניני שבת וימים טובים. אך בכלל זה הכניס את המילה! ומדוע הכניס את המילה בכלל ספר אהבה? לפי שאף היא ‘אות בבשרנו להזכיר תמיד בשעה שאין שם לא תפילין ולא ציצית׳ (שם), כאותו מדרש שהזכרנו.

והנה דבר מעניין הוא בהבנת הרמב״ם בברית מילה: ממש כדרך כל יהודי הלומד ספר אהבה שברמב״ם, הלומד הלכות תפילין והלכות תפילה וכיוצא בהן, שכולם דברים שעושה בכל יום, ובא לברית מילה: זה דבר שעושים אותו – כן, מוהל אולי עושהו בכל יום, וצריך לדעת הלכותיו בכל יום – אך אב, ואף סתם אדם, עושה אותו פעם אחת בחייו. ברית מילה היא מן המצוות השייכות פעם אחת בחיים; היא כביכול הקטנה שבהן, המצוה הנדירה ביותר בחיי אדם. יאמר אדם: יש מצוות שעושים בכל יום, יש מצוות שעושים פעם בשבוע, יש מצוות שעושים פעם בשנה, יש מצוות שעושים פעם בשמיטה, ויש מצוות שעושים פעם אחת בחיים. יש ברית מילה; חתונה מקווים לעשותה פעם אחת בחיים, ואולי אפשר פעמיים. אך ברית מילה אין אפשר אלא פעם אחת. מעצם הגדרתה אין ברית מילה אלא פעם אחת בחיים; והרי זו הפחותה שבמצוות מבחינת קביעות הזמן, כפי שנראה מעצם פעולת המצוה.

ומצד שני אנו מבינים שאדרבה, בהיפוך גמור: הרמב״ם אומר שהיא בספר אהבה, שהיא המצוה הקבועה ביותר, השכיחה ביותר! שהרי אפילו המצוות שבכל יום – קריאת שמע, ציצית – נניח שאדם לובש ציצית כל היום, ושהיה צריך להניח תפילין כל היום, גם זה אינו כל היום. יש זמנים שאינו לובש ציצית ותפילין: נכנס לבית המרחץ, פושט בגדיו בלילה לישון – ואף שבא האריז״ל ואמר שאפשר ללבוש ציצית בלילה, אף שאינה מצוה, ואיני יודע מה פעולתו, מכל מקום באותה שעה אין לו אלא ברית מילה. אם כן ברית מילה היא ‘אות בבשרנו להזכיר תמיד׳, וכדרך כל דבר שכאשר אין חושבים עליו אין נוטלים ממנו דבר.

ענין וואכנאכט: חיתוך ערלת הלב

והנה בבוא פרשת לך לך, יש בה פרשה שלמה בענין ברית מילה. בפרשת שמיני חוזר הדבר, אך שם בפסוק אחד בלבד. כאן נאמר כל המעשה, כל האור, כל ההשראה של ברית מילה. על כן אנו עושים שיעור – עשר דקות, עשרים דקות, חצי שעה, כפי שיהיה אורכו – ותכליתו שיהיה האדם מבלה עשרים דקות במחשבה על ברית המילה שיש לנו.

וזה דבר טוב מאד. הדבר עצמו הוא ברית מילה; טמונות בו כל הסגולות שמילה פועלת: דוחה את הערלה, מנותקים מכל מיני דברים רעים, מכל מיני דברים חיצונים. זה מה שאנו עושים כאן.

אמנם אין אפשר לישב בטל סתם – ואכן אפשר, אך קשה הדבר על גבי סרטון – לפיכך נלמד בינתיים מעט ממה שאומר הזוהר על מצות ברית המילה כאן בפקודין. פקודא י״ד, אומר הזוהר, היא מצות ברית המילה.

וכדרך שלמדו את הפקודין בקיצור, הרי הרבה דברים נכתבו כאן בשנית מתוך מה שכבר נכתב בפרשת לך לך, שם מאריך הזוהר מאד. כל העושה ברית מילה ראוי לו ללמוד קודם לכן את הזוהר בפרשת לך לך, כל אריכות המעשה שם בענין ברית המילה. ומשם לומדים את מצות וואכנאכט, את עצם הרעיון. והרעיון פשוט: שילמד אדם ויחשוב בדבר – לא רק שיעשה ברית בבוקר, אלא שלילה שלם קודם לכן למד. הזוהר מספר מעשה שאחד עשה ברית, וכל החברים, כל החבורה, באו שם ולמדו קודם לכן.

ואומרים שאף זו סגולה כנגד דברים חיצונים, קליפות. אך היינו הך! שהרי הקליפה הגדולה ביותר, כמשמעות ערלה – ערלה פירושה אטימות; ואטימות משמעה טרדה, שבא אדם בבוקר לברית ועושה ברית, והנה יש סביב לזה ערלה גדולה, וצריך לחתוך את הערלה! וכשם שצריך לחתוך את ערלת הבשר, צריך לחתוך את ערלת הלב, ולחתוך את ערלת הלב שאינה מניחה לחוש, שאינה מניחה לשמוח בערלת הבשר.

הא כיצד: ביום כבר הגיע זמן המצוה, וצריך לעשות למעשה, אך בלילה צריך אדם להקדיש זמן, לפתוח ולהרחיב את המבט, להתבונן בכל הפסוקים, בכל המאמרים, כיצד מבינים אותם, בכל הדרכים, כדי שיוכל לקבל את חיות ברית המילה.

וכאן בפקודין הזוהר מקצר יותר, ומביא רק את עיקר הנקודות כיצד מבינים את ענין ברית המילה. אולי יש כאן אי אלו חידושים, אך זהו הנושא שלומדים כאן.

יסודות המצוה: כריתת הברית והיום השמיני

שתי שאלות: מהי הכריתה, ומדוע ביום השמיני?

כך אומר הזוהר: המצוה היא למול תינוק בן שמונת ימים, והזוהר קורא לה ‘גזירי דקיימא קדישא׳ (זוהר הקדמה דף יג.). ‘קיימא׳ פירושו ברית בלשון תרגום כרגיל. והברית קודש – ‘קיימא קדישא׳, ברית קודש – ואותה חותכים. ויש להבין, והזוהר עומד לדבר בזה: מהי חיתוך הברית? הרי חותכים את הערלה, לא את הברית! אך מהו הפשט שעיקר הברית הוא לחתוך את הערלה? זו שאלה אחת.

ועוד דבר: צריך שיהא ביום השמיני, וגם זה שאלה. חשובה היא, אף שמהות ברית המילה אינה כולה היום השמיני. יש בחינת הזמן, ויש בחינת הברית. אברהם אבינו עשה ברית מילה שלא לשמונת ימים, אך נאמר ‘ובן שמונת ימים ימול׳ (בראשית יז, יב), שמן היום השמיני כבר עושים ברית מילה. אם כן צריך להבין את שייכות שני הדברים.

שלושה אופנים של כריתה בברית מילה

קודם כל צריך להבין את הכריתה. יש לשון ‘כריתת ברית׳, ודבר מעניין הוא. רש״י מדבר בזה (רש״י בראשית טו, יח): מדוע נקראת כריתת ברית, ומהי שייכות הלשון? ואומר רש״י שלומדים מברית בין הבתרים את משמעותה, שכן היה הסדר לחתוך דבר מה לסימן. ולפי שדרך כורתי ברית היתה – ואולי אף כיום, איני יודע – לעשות דבר ולחתוך דבר לרמז על ענין, יהיה אשר יהיה, זה היה הדרך. כשם שאומרים היום שחותמים על החוזה, הדרך שבה עושים את הענין, שבה מעמידים את הברית, היא בחיתוך דבר מה; על שם זה נקרא כריתת ברית. זהו פירוש רש״י.

אך דבר מעניין – ואולי אכן זה הפשט – שכאשר עושים ברית מילה חותכים אף הם דבר מה: חותכים את הערלה, כנאמר כאן ‘ונמלתם את בשר ערלתכם׳ (בראשית יז, יא). אין נאמר לשון כריתה בערלה, אך לכאורה זהו אותו רעיון עצמו: כורתים וחותכים את הערלה. ונאמר אף לשון ‘כרת׳ למי שלא יעשה, ודבר מעניין הוא: יש אף כרת למי שאינו עושה ברית מילה – נכרת הוא! אם כן חותכים ברית, חותכים את הערלה, ומי שלא יחתוך ייכרת מן הברית, ‘את בריתי הפר׳ (שם יד), ‘ונכרתה הנפש ההיא מעמיה׳ (שם). הרי אלה שלוש הכריתות שיש כאן.

וצריך להבין את הנושא. מעניין שכאן נאמר כן ‘ונמלתם את בשר ערלתכם׳, שחותכים ומלים. ואולי אף ‘מילה׳ פירושה חיתוך? איני יודע פירוש התיבה מילה, ואולי אף היא לשון חיתוך. אם כן חותכים את הערלה, וזו הברית. ועושים אותה לכל זכר, לילד, בהיותו ‘בן שמונת ימים׳ (שם יב), בן שמונה ימים. וכל אלה דברים שצריך לבאר מעט את מהותם. והזוהר אומר כך – ואני סבור שמה שעושה כאן הזוהר יפה מאד – והוא מביא פסוק:

“סוד ה׳ ליראיו ובריתו להודיעם”

מסתורין של מילה במדרש

המצוה היא סוד. וכיצד היא סוד? הכל יודעים שהזוהר סובר שכל מצוה היא סוד, ואין זה חידוש גדול שהמצוה סוד. כבר דיברנו במה שעניינו שכל מצוה היא סוד, אך המצוה היא סוד. אומר הזוהר: יש לי פסוק לזה! נאמר פסוק בתהלים, במזמור ‘אליך ה׳ נפשי אשא׳ (תהלים כה, א): ‘סוד ה׳ ליראיו ובריתו להודיעם׳ (שם יד).

והזוהר לא חידש דבר זה על הפסוק מעצמו; הוא דורש ‘ובריתו להודיעם׳ על ברית מילה. זהו המדרש! המדרש שבפרשה זו, כל המדרשים – בראשית רבה ותנחומא – מביאים את הפסוק ‘סוד ה׳ ליראיו ובריתו להודיעם׳ על נושא ברית מילה (בראשית רבה מט, ב; תנחומא לך לך יט).

ומה אומר המדרש על זה? דורש המדרש ‘ברית׳, ‘ובריתו׳. הקדוש ברוך הוא נתן ‘בריתי ביני ובינך׳. ולמי נאמר ‘בריתי ביני ובינך׳? זו הברית. הקדוש ברוך הוא כבר כרת ברית עם נח – ומי שילמד בעיון הפרשה יצטרך להרחיב, שיש ברית לנח, ברית לאברהם, כל אותם רבדים של ברית שנתחדשו עד זמן המבול ואחריו. על כל פנים נאמר ‘סוד ה׳ ליראיו ובריתו להודיעם׳. ומהי כוונת המדרש בנקודה זו?

שכבר עשרים דורות היה העולם קיים, והקדוש ברוך הוא לא גילה לאיש, לא אמר לאיש כביכול, ‘להודיעם׳. ודבר מעניין הוא, ‘ובריתו להודיעם׳. מהי משמעות ‘להודיעם׳? הרמ״ק כאן בפירושו על הזוהר טוען שהזוהר מתלבט בזה ומטריח אותנו לדרוש: מהו ‘להודיעם׳? מה הוא מודיע? את הברית הוא מודיע? את בריתו הוא מודיעם, או מודיע דבר אחר? אין הלשון ברורה; ברית אינה לכאורה דבר שמודיעים, מה שייך להשמיע על ברית? יש כאן קושי מסוים בפסוק, רואים כאן דבר מה.

אם כן אומר המדרש: עשרים דורות לא גילה הקדוש ברוך הוא לאיש את בריתו. והמדרש קורא לה בפירוש ‘מסתורין של מילה׳ (תנחומא שם), היינו המיסתורין, ברית מילה היא מסתורין. ואף שאני מבקש לבאר בבהירות – כבר דיברנו בזה פעמים רבות – שתיבת ‘סוד׳ בפסוק, לפי פשוטו, אינה מתפרשת סיקרט, אלא יותר כמין עצה ומועצה, שמתקבצים אנשים, ומושב קרוי סוד.

‘ובסוד עמי אל יבאו׳ (יחזקאל יג, ט) פירושו שמתקבצים יחד. ומובן שאז מתקבצים כדי לדבר דברים נסתרים. אך ‘סוד׳ אינו פירושו סיקרט, אלא יותר מועצה, ‘בסוד׳. ‘בסוד ישרים ועדה׳ (תהלים קיא, א), שמתקבצים. התכנסות, ועל פי רוב התכנסות של מיוחדים, לא סתם כל אדם, אלא מתקבצים אנשים מסוימים. זה פירוש ‘בסוד׳.

‘סוד ה׳ ליראיו׳ פירושו: הקדוש ברוך הוא עם יראיו; זה הפירוש הפשוט. אך כבר המדרש מפרש כאן על ברית מילה, המדרש בפרשת לך לך אומר ש׳סוד ה׳ ליראיו׳ פירושו שהקדוש ברוך הוא גילה ‘מסתורין של מילה׳ – המיסתורין של ברית מילה, שבלשון הקודש הוא ‘סתר׳, והלא אף תיבות אלו קשורות זו בזו. את המיסתורין של ברית מילה גילה הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו ראשון. כבר היה אדם, כבר היה נח, כבר היו אנשים הרבה, ואף אחד מהם לא ידע את המסתורין של ברית מילה, עד שבא אברהם אבינו וגילה לו את הסוד.

והמדרש מנסה לבאר מהו הסוד. המדרש דורש דרשות: סוד בגימטריא ס׳ ו׳ ד׳ – דברים היוצאים מאברהם אבינו בזכות המילה. אך העיקר – וזו הלשון בתנחומא; בבראשית רבה אין הלשון כך, אך במדרש תנחומא כך הלשון, ויש שתי גירסאות בתנחומא כידוע, באחת כך ובאחת כך, אך זהו הדבר שבמדרש – הוא כך: שהקדוש ברוך הוא אמר לאברהם אבינו: מה אתן לך?

ואני בטוח שכאשר אומר הזוהר ‘סוד ה׳ ליראיו׳, אף שהזוהר עומד לפרש זאת בדרך הקבלה ובנוסח שלו, אין זה אלא פירוש על מה שאומר המדרש. ילמד כל אדם תמיד שהזוהר הוא פירוש על המדרש בדרכים רבות, והוא מבאר כאן את המדר

ש בענין זה.

משל כלי הזין של המלך: “דייך שתהיה כמוני”

נפתח אפוא את המדרש שיהא כאן שוב. המדרש אומר, מהו ‘סוד ה׳ ליראיו ובריתו להודיעם׳? כיצד מתקשר הפסוק לכאן? כך אומר המדרש: הקדוש ברוך הוא אומר לאברהם אבינו – והלא זה ‘ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים׳ (בראשית יז, א), כבר בן תשעים ותשע, לאחר עבודה שלמה של כל חיים, כבר עשה הכל. והקדוש ברוך הוא אומר: עדיין לא היה די, ועל כן אכן עדיין לא היה לך בן, אותו בן שהוא יצחק, שממנו ברית אברהם אבינו ראשון. עדיין לא היה! כך אומר המדרש: הקדוש ברוך הוא אומר לאברהם, מה אתן לך? ממון? כבר היה לך ממון די והותר! כבר קודם לכן, בהבטחה הראשונה, הבטיח לו הקדוש ברוך הוא ‘ואברכך ואגדלה שמך׳ (בראשית יב, ב), וכבר היה הכל.

היה לו ממון, ‘ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב׳ (בראשית יג, ב). כמשל למלך שהיה לו אוהב, אומר המדרש (תנחומא בובר לך לך כד): מלך שהיה לו אוהב גביר גדול, ‘היה עשיר יותר מדאי׳, כבר היה לו די והותר בכל מה שצריך – ואולי המלך עצמו נתן לו – כבר היה לו הכל. אמר המלך: מה אתן לו? כסף, זהב, עבדים, שפחות, בהמות – כל מה שצריך כבר יש לו! כאותו ‘אילן אילן במה אברכך׳ (תענית ה:), שאיני יכול ליתן לך. ‘אלא אמר הקדוש ברוך הוא׳: מה אתן לך? אתן לך שתהא כמוני!

ובלשון האחר – והוא בשתי הלשונות – אתן לך את כלי זיני, כך אומר המדרש (תנחומא לך לך יט). המלך אומר: אתן לאוהב זה, ‘הרי אני חוגרו זייני׳, אתן לו את כלי זיני, זה אתן לו. אעשה אותו כביכול כמוני! זהו הפירוש, זו לשון המדרש: ‘מה אתן לך? דייך שתהיה כמוני׳ (תנחומא בובר שם), זה אוכל ליתן לך, שתהא כמוני. ‘ואתנה בריתי׳ – ‘דיו לעבד שיהא כרבו׳ (ברכות נח:). היינו, כל אותם דברים חיצוניים, כסף וזהב, הם דברים נאים, אך חלק החידוש הוא מה שאומר הקדוש ברוך הוא ‘בריתי ביני ובינך׳, ש׳הרי אני חוגרך זיינין שלי׳ – מלבישים אותו, אוגרים אותו בכלי זינו של המלך, במה שהמלך הוא. זהו הפירוש: ‘אני הנה בריתי אתך׳ (בראשית יז, ד) – בריתי היא מה שאני, בריתי היא אתך! זה הפירוש.

ויתכן שהמדרש מכוון לרמוז – וצריך להתבונן ולדייק בלשונות פסוקי נח: אכן נתן הקדוש ברוך הוא ברית לנח, אך אין נאמר ‘אני הנה בריתי אתך׳, אין נאמר שנתן הקדוש ברוך הוא את בריתו עם נח. נתן הקדוש ברוך הוא ברית, ‘והקמתי את בריתי אתך׳ (בראשית ו, יח), ולשונות אחרים: ברית ‘ביני וביניכם ובין כל נפש חיה אשר אתכם׳ (בראשית ט, יב), ענינים רבים שבאותה ברית. אך אצל אברהם אבינו נאמר לשון חזק! אומר הקדוש ברוך הוא: ‘אני׳ – אני – ‘הנה בריתי אתך׳, אני שאני, בריתי אתך. זה הדיוק שהמדרש מעיר כאן.

ועל זה אומר המדרש: ‘סוד ה׳ ליראיו ובריתו להודיעם׳. היינו, ‘סוד ה” פירושו הסוד של מה שה׳ הוא, שכך הפירוש עתה, ומתקשר הוא למה שדיברנו בשיעור הקודם. ‘סוד ה” הוא הסוד, ואומרים המסתורין, דבר מסתורין. תמיד מה שדבר הוא, מה שאדם הוא, זהו סודו. מה שאני אומר לפלוני – זה מה שנחוץ לו; מה שאני עושה – זה מה שאני עושה; מה שאני הוא – זהו סודי! וכאשר יש לי אוהב, שהוא מאנשי סודי, מאנשי עצתי, מאנשי, אני מוסר לו את מסתורי, אני מוסר לו את סודי.

הרי המדרש מפרש שברית מילה פירושה: הקדוש ברוך הוא מוסר את סודו לאברהם אבינו. הוא מוסר לו את מה שהוא כביכול, כאותו מלך המוסר לו את כלי זינו. ואמנם כלי זין אינם נשמת המלך, ואין המשל דומה לנמשל, אך כלי זין הם כביכול מה שעושה את המלך למלך, מה שפועל בו את מלכותו. מלך הוא גיבור, מלך הוא איש מלחמה, מלך דואג לזה. הוא נותן לו את חותמו, כחותמו – בלשונות אחרים, חותם המלך, כ׳ויסר המלך את טבעתו מעל ידו ויתנה׳ (אסתר ג, י) – זה ענין ‘אני הנה בריתי אתך׳: נותנים לו את החותם, נותנים לו את מה שהקדוש ברוך הוא הוא. ‘חותם ברית קודש׳ נקרא, ‘וצאצאיו חתם באות ברית קודש׳ (נוסח ברכת המילה).

דבר שהאדם הוא, לא מה שהוא עושה

אם כן אנו מבינים שממילא ברית מילה היא סוד גדול, ‘סוד ה׳ ליראיו׳, סוד – סוד גדול יותר מכל המצוות! והרי יש כאן חידוש: כל המצוות הן סוד, ובמובן מסוים עושים יהודים את כל המצוות מכח הברית. מי שנכנס בכלל הברית, אחר כך עושה מצוות. ברית מילה היא כמקדמת למצוות. ועושים אותה לילד, כפי שהרמ״ק מדייק כאן בזוהר – עושים אותה לתינוק קטן, בן שמונת ימים. ואחד מעניני בן שמונת ימים הוא למעט, כמו שלומדים, ‘וישמעאל בנו בן שלש עשרה שנה׳ (בראשית יז, כה).

לא, עיקר מצות ברית המילה של אברהם אבינו היא בן שמונת ימים. ומהו בן שמונת ימים? פירושו שכל העולם עושה אותה, הקהלה – שהרי דין הוא שברית מילה מוטלת על האב ועל בית הדין (קידושין כט.). הזוהר אומר ‘כל עלמא׳, חיוב על ‘כל עמא קדישא׳ (זוהר הקדמה דף יג.), חיוב על העולם; העולם, הקהל, מכניס את הילד בבריתו של אברהם אבינו.

ופירושו: ברית המילה עדיין אינה מצוה, אלא היא סוד המצוות! כאשר אתה חלק מן הסוד, אתה בסוד עמי, אתה חלק מן היהודים, והיהודים עושים לך ברית מילה – זה הפירוש – אזי על בסיס זה, בנוי על ברית המילה, אתה יכול לעשות מצוות. על כן זהו העומק, ודבר חשוב מאד הוא: ברית מילה אינה דבר שצריך לעשות, אלא דבר שאדם הוא. ולפיכך עושים אותה לתינוקות, שכן תינוקות אינם עושים דבר; לתינוקות עושים, והם הווים! עוד נדבר מעט עמוק יותר במשמעות הדבר, אך למעשה כן הוא.

הנהגה מעשית: לחשוב רגע בכל יום

על כן, כשאומרים שברית מילה – כדברי הרמב״ם, כדברי המדרש – ברית מילה היא דבר שאף אין צריך ללבוש אותו. ציצית צריך אדם לקום בבוקר וללבוש, צריך לקום בבוקר ולהניח תפילין, צריך לקום בבוקר ולקרוא קריאת שמע. כל אלה דברים שצריך לעשותם. אלו הן אכן המצוות התמידיות; אדם הוא יהודי, ונעשה הדבר כ׳תרגילנו בתורתך׳ (נוסח ברכת אהבה רבה), נעשה הדבר קבוע: קם ומניח תפילין. אך עדיין הוא צריך לעשותו, עדיין מצוה היא, ואינה סוד. באופן החיצוני הזה היא מגולה. ברית מילה היא דבר שכבר קיים: קם אדם וכבר יש לו, כבר ישנו!

וזו כוונה אמיתית. אני סבור שהמדרש האומר שדוד המלך הסתכל בברית מילתו (מנחות מג:) – וצריך לדעת מה פירוש ‘הסתכל במילה׳: פירושו שהרהר בה, ולא דווקא שהביט בה, אך הסתכל בברית מילתו בשעה שהיה בבית המרחץ וראה שהוא ערום מציצית וממצוות. ומה שהמדרש מבקש לבטא הוא שברית מילה היא דבר נעלה מן המצוות, ועל כן צריך לשמוח בה.

וזו כוונה אמיתית. אני סבור שכדרך כל הרוצה לקבל דבר מה – רצונך לקבל מן התפילין, צריך אתה לחשוב רגע; אומרים לשם יחוד, להניח תפילין, הנני מוכן ומזומן, ואני חושב רגע מה אני עושה, ובזה זוכים לתועלת שבדעת – אותו דבר בברית מילה: צריך ליטול רגע ולחשוב בה! ואמנם בברית מילה אין אומרים לשם יחוד; האב כבר אמר ‘להכניסו בבריתו של אברהם אבינו׳ בהיותו בן שמונה ימים. אך כאשר כל אדם נכנס לבית המרחץ, או למקלחת, ראוי שתהא לו כוונה כזו: צריך לחשוב, צריך לתת לכך רגע בכל יום, שכשנכנס למקלחת והוא ערום, יחשוב שיש לו ברית מילה! אני סבור שזה דבר מעשי, ושצריך הדבר המעשי לפעול פעולה עזה מאד. זה פירוש ברית מילה, זה פשוטו של ברית מילה.

הפירוש על דרך הקבלה: ממדת היראה (מלכות) לסוד ה׳ (יסוד)

וזה סוד. אני סבור שהוא פשוטו של מקרא, והוא גם סוד. ומהו הסוד? כך אומר הזוהר: נאמר ‘סוד ה׳ ליראיו׳. מהו ‘ליראיו׳? המדרש אומר ש׳יראיו׳ הוא אברהם אבינו, כנאמר ‘עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה׳ (בראשית כב, יב) לאחר כל הענין. אברהם אבינו הוא הירא, הוא ירא ה׳. כך אומר הזוהר, והוא פשוט: אם נבין שהמדרש אומר שברית מילה היא כלי זינו של המלך, שברית מילה היא ‘שתהיה כמוני׳ – נותנים לו את המלכות עצמה, את מהות המלך עצמה.

ומבין כל אדם שאין אפשר שיהא כפשוטו. והרי זה משל גס, גשמי, של מלך עם כלי זין עם אוהב. וכל הלומד קבלה יודע שצריך לבאר זאת, להפשיט זאת, ולהבין שאין הדבר מדבר כביכול במלך עצמו – המלך למעלה מכל זה. אלא מדברים במה שמקובלינו קוראים ‘ספירות׳ – והזוהר כמעט אינו קורא כך לעולם, אך המקובלים קוראים לזה עשר ספירות. וכאשר אוחזים בספירה, היינו שאוחזים במלך עצמו; זה פירוש הקבלה. ממילא, כאשר נאמר משל כזה במדרש, שנותן כלי זין, או נותן זה או זה, צריך לדעת מאיזו ספירה מדובר. וכל ספירה מדברת במדה אחרת, בדרגה אחרת, במין השגה אחר, במין טעם אחר, במין אור אחר שאפשר לראות מן המלך עצמו.

לפיכך אומר הזוהר, שכאשר נאמר הפסוק ‘סוד ה׳ ליראיו׳, אפשר להבין מיד באיזו דרגה מדובר כאן. שכן ‘ליראיו׳ הם ודאי יראי חטא. דיברנו פעמים רבות ביראה כאן בפקודין, ותמיד היראה היא דרגת השכינה, היראה היא דרגת מדת המלכות. וכפי שלמדנו בענין מצוות עשה ומצוות לא תעשה, מתקשר הדבר אף כאן: היראה היא דרגת מצוות לא תעשה, שהיא דרגת המלכות.

אך הפסוק אומר חידוש: מי שהוא ירא ה׳, שכבר זכה למלכות, מקבל ‘סוד ה”. ‘סוד ה” הוא דרגה עליונה יותר של יראת ה׳. מי שהוא ירא – צריך הכנה, כפי שדיברנו עתה שיראת ה׳ פירושה שימת הלב, צריך הכנה – מי שהוא ירא ה׳, מקבל ‘סוד ה”. סוד הוא סיקרט, דרגה עליונה יותר. ‘סוד ה” זו הברית! ‘ובריתו להודיעם׳ – את הברית מודיע למי? ל׳יראיו׳, לבחינת יראה למעלה ולבחינת יראה למטה. מי שיש לו בחינת היראה, יקבל את הברית, שהיא הסוד.

היינו, כל אדם יודע ש׳ברית׳ פירושה ‘צדיק׳ בזוהר. ברית היא דרגה אחת למעלה מן השכינה, היינו צדיק, שאנו קוראים לו ‘יסוד׳ כרגיל; זו דרגת הברית. ומי מקבלה? ‘יראיו׳, מי שהוא ירא ה׳. אלה דברים פשוטים.

אך לשון הברית, שהברית היא ‘שתהיה כמוני׳, היא ‘כלי זייני שלי׳ – וכביכול כלי הזין יכולים אף הם להיות כפי שלמדנו בשבועות האחרונים: הקשת. אף הקשת היא בחינת כלי זין, והקשת מורה אף היא על הברית, כנאמר ‘את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית׳ (בראשית ט, יג), אות ברית היא. והקשת היא אף לשון נקיה לאבר המילה – והרמב״ן מבאר כך – כנאמר ‘יורה כחץ׳ (יבמות סה.), לשונות כאלו; כביכול הוא קשת, הוא אף כלי זין, ליטרלי, שהרי קשת היא חץ וקשת. ואותו דבר כאן: כלי זינו של מלך, זו בחינת קשת. ואותו דבר ‘המסתכל בקשת׳ (חגיגה טז.): כשם שאסור להסתכל במילה, אסור להסתכל בקשת, כדברי הרמב״ן. וכלי הזין – היינו, יש כלי זין כבחינה חיצונית, ויש שכלי זין מורים על כלי זינו של המלך עצמו. המלך עצמו, שהוא כביכול כפי שאנו אומרים הספירות, כלי הזין של גוף המלך, זהו אבר הברית שלו; זהו כלי זינו של המלך שנותן ליהודי בברית מילה. זה פירוש ‘סוד ה׳ ליראיו׳. נכון, זה פירוש הזוהר; וצריך אדם לשמוח בזה! זה יש לכל יהודי. כבר צריך לומר זאת, כבר מותר לומר זאת. וכשמדברים בזה, צריך לזכור שמובן שהזוהר בא ברעיון שאם כן, מתקשר הדבר עם הרמב״ם, מתקשר עם הדבר הבא.

סוד היום השמיני

אך קודם לכן צריך לומר את ענין היום השמיני – אני רוצה ללכת על סדר הזוהר, ואחר כך לדבר בזה מעט. היום השמיני מורה שיש ‘יום׳. כל אדם יודע ש׳ימים׳ מורים על הספירות, וכך מבינים ש׳ימים׳ פירושם עצם מהות הזמן, עצם היות עתה זמן: איזה יום היום? היום הוא יום השמיני, יום השמיני ללידתו. יום השמיני הוא לפי הזוהר דרגת היסוד – וכיצד מחשבים זאת, צריך לחקור בחשבון המקובלים כיצד יוצא הדבר, שזו בעיה גדולה למעשה – זה יום השמיני.

והמדרש כידוע אומר (ויקרא רבה כז, י), והזוהר מזכירו כן כאן בסוף המאמר, שמדוע צריך ילד למילה בשמיני? כדי שתעבור עליו שבת אחת. היינו, כפי שאמרנו בענין שבת בתחילה: מדוע נעשה סדר היום, הסדר הרגיל שעובר? והרי צריך לעבור עליו בסדר הרגיל, ואין זה דבר מיוחד. אני סבור שלמעט את האומר ששמיני הוא הדרגה העליונה יותר, אני סבור שאדרבה, להיפך: שמיני הוא לאחר שיש לך את כל הדרגה הרגילה, וזו הדרגה הרגילה.

ועתה צריך לחזור לנושא חיתוך הערלה: היכן נכנס כאן חיתוך הערלה? שהרי זה הדבר העמוק יותר שבברית. וכאן נאמר כך, ונאמר זאת בקיצור בנושא:

טעם הרמב״ם במורה נבוכים והפירוש האמיתי של “שומר הברית”

הפשט הפשוט: אות על האבר החשוב ביותר

כידוע מה שאמר הרמב״ם על ברית מילה – ואני סבור שהרמב״ם אולי ראשון שעלה ברעיון זה; וצריך לעיין במדרשים אם יש מקור לרעיון כזה, ואני מבקש להדגיש זאת.

היינו, בפשטות מבין כל אדם: ברית מילה היא ברית, היא אות, היא סימן בבשר. חותכים את הערלה, וזה סימן שלאדם יש סימן, כדרך כל אות ברית – כשם שבברית בין הבתרים חתכו את התור ואת הגוזל וכולי, סימן על הברית, סימן. אותו דבר בגופו של כל אדם יש כמין סימן, חותם, סימן; עושים חריץ, חותכים את הערלה, וזה סימן שיש לו את הברית. זה פירוש ברית מילה, וזה נשאר פשוטו של מקרא, ואין שום ספק שזה פשוטו של מקרא, כדברי הרמב״ם עצמו בספר אהבה שזה עיקר הפשט, וכן במורה נבוכים (ח״ג פמ״ט) ששם מדבר שיש שלושה פשטים בברית מילה, וברור שזה עיקר הפשט, פשוטו של מקרא, פשוטו של המציאות. ברית מילה פירושה שעושים סימן שיש ברית.

אך הרמב״ם עלה בחידוש מעניין מאד, ואני סבור שצריך לעמוד על גודל החידוש הזה. וכאילו הוא מהרהר כך: מדוע נכנסת ברית המילה באבר הברית? אמנם אנו קוראים לו ‘אבר הברית׳, אך זה רק לאחר שיש ברית מילה! מתחילה מדוע נקרא כך? ‘בבשרכם׳ (בראשית יז, יג). התורה קוראת לו בשר, ‘בבשרכם׳, ‘בשר ערלתכם׳ (שם יא). מדוע נכנסת ברית המילה בבשר? יעשוה על האוזן, כדברי הגמרא (שבת קח.), על האף, איני יודע!

אני סבור שאף על זה צריך לשמוע, שפשוטו של דבר הוא שאכן משום כך! היינו, ברית מילה היא סימן לברית. ויש לדבר שייכות עזה, כפי שרואים כאן, עם מה שהקדוש ברוך הוא נותן לאברהם אבינו ילדים, אותם ילדים שבהם עומדים לעשות את הברית. וזה מקום חשוב, מקום חשוב ונכבד אף הוא. עיקר הבשר – היינו, בשר פירושו באופן כללי כל האדם, אך בשר באופן מיוחד יכול להורות על אבר הברית (עי׳ רש״י ויקרא טו, ב) – באותו בשר עושים ברית, שכן זהו עיקר האדם: שם נעשה אב, שם נעשה מוליד ילדים. הקדוש ברוך הוא רוצה להראות שכאשר י

הודי מוליד ילדים, כאשר אברהם מוליד ילדים, יש על נקודה זו סימן. זה פשוטו של מקרא. אם כן אין זה שבאבר המילה יש סתירה לרעיון שהוא סימן. אדרבה: זה הסימן הטוב ביותר! את הסימן החזק ביותר עושים על המקום החשוב ביותר, על המקום הטוב ביותר, על המקום החזק ביותר, שם שחז״ל קוראים לו ‘כלי זיינו של אדם׳. שם עושה אותו, ומתאים הדבר יפה מאד, הולם יפה מאד. אין כאן דבר שצריך לבאר, אין כאן קושיה.

חידוש הרמב״ם: החלשת כח התאוה

אך הרמב״ם הרהר – איני יודע אם שאל כך את הקושיה, אך ראיתי אחרים שואלים קושיה כזו: אין הדבר מתקבל שצריך לעשות ברית מילה במקום צנוע כזה, יאמרו, שאין זה מקום שאפשר להראותו. אמת, צריך ללכת לבית המרחץ, ואז רואים אותו, כדוד המלך. אך באופן כללי אולי אפשר לשאול שאין זה מכובד; ויש בזה שאלה בראשונים אם אפשר לברך כנגד ערוותו של קטן בשעת ברית המילה. הרא״ש כותב שאין אפשר לומר שאי אפשר לברך – בודאי אפשר, שהרי על זה ניתנה המצוה, ומלבד שקטן אין לו אולי דין ערוה, תינוק – אך אומר שבהכרח שנתן הקדוש ברוך הוא ברית מילה, ובברית מילה מברכים, אם כן מברכים שם! כך כתב הרא״ש, אם זכרוני עמי, בהלכות מילה. אך יש כאן כמין קושיה, בעיה המטרידה אולי אנשים. בתורה אין רואים שיטריד, אך אנשים הדבר מטריד.

ועוד דבר שמתקשר לזה: כידוע יש כלל של דברים שנפשו של אדם מחמדתן (מכות כג:). וראיה: מצוה מעט קשה היא, כפי שדיברנו ‘בוכה למשפחותיו׳ – דבר תמוה, ובודאי שהגמרא הרהרה בזה כשאמרה ששתי המצוות, ברית מילה עושים בשמחה וחתונה בעצבות (שבת קל.), אף שאצלנו מעט להיפך: למעשה בברית מילה יש צער, ואילו חתונה – אמנם נאבקים לעתים בכתובה – חתונה ודאי שמחה גדולה. ובודאי מתקשר הדבר בכך שהחתונה אף היא עם ברית מילה. הגמרא מבקשת לבטא מזה שחלק התגרה שבחתונה אינו מתקשר עם חלק המילה. זה אני סבור שמבקשת הגמרא לבטא, אך תפסו שיש כאן דבר מה.

ועלה הרמב״ם בפירוש מעניין מאד (מורה נבוכים ח״ג פמ״ט), שאינו פשוטו של מקרא – היינו, הוא מכניס את ברית המילה בכלל קטגוריה אחרת, ונבאר. עלה הרמב״ם בפירוש שהכל יודעים: מאחר שבאבר זה יש תאוות גדולות, שהם דברים שנפשו של אדם מחמדתן, עושים שחותכים אותו מעט כביכול להחליש. ואם פיזית נחלש – אומר הרמב״ם שפיזית נחלש, שכל אבר שחותכים ממנו מעט נחלש מעט; ובגמרא מבואר שאפשר שאין זה ממש פיזית נחלש, אלא נעשה פחות תענוג, ‘הנבעלת לערל קשה לפרוש׳ (נדה לא:), שיש כמין תענוג מן הערלה; או שזה דבר סמלי. ואיך שיהיה, נפל ברעיונו של הרמב״ם שברית מילה שייכת להיפך! היינו, לא שכאן המקום החזק ביותר, הטוב ביותר, כלי זינו של מלך, וכאן כורתים ברית – לא! הרמב״ם הרהר בתוספת פשט זו שחידש בברית מילה, שמאחר שכאן יש בעיה – נאמרנו בלשון מדוברת – כאן יש ערלה, והערלה מורה על תוספת התאוה, על ריבוי התאוה, על ריבוי התשוקה שיש לאנשים בעניני העריות, נתן הקדוש ברוך הוא ברית לחתוך מעט, להחליש את כח התאוה. זה פשט הרמב״ם.

ולפי זה יוצא – דלא כרמב״ם במשנה תורה – שברית מילה שייכת לאיזה ספר? להלכות איסורי ביאה, שייכת לספר קדושה, אינה שייכת כלל לספר אהבה! אין זו מצוה כציצית ותפילין; אלא מצוה כמצוות איסורי עריות, הלכות איסורי ביאה, לענין ‘ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי׳ (ויקרא כ, כו), שהוא אף חלק מקדושת ישראל: להיות נבדל מעריות, מאיסורי ביאה. זה היה הפשט. והרמב״ם במקומות אחרים אכן מכניס את ברית המילה בכלל זה, אך במשנה תורה בפירוש אינו מכניס אותה שם; מכניס את ברית המילה בספר אהבה, ששם עיקר מקומה, בודאי עיקר הפשט.

מעלת מצוה שאינה תלויה במעשי אדם

צריך אפוא לומר כך: אומר הזוהר, כיצד עושים את ברית המילה? ברית המילה נעשית על ידי שחותכים את הערלה. והזוהר אומר שערלה מורה על מה שקוראים הסטרא אחרא, על כל חלקי הרע שבעולם.

ובשעה שחותכים את הערלה, מתגלה בכך הברית. בלשון אחר, אפשר לומר כך: שכריתת הערלה שייכת לפסוק ‘סוד ה׳ ליראיו׳. אם יש תנאי שסוד ה׳ הוא ליראים, צריך קודם לוודא שאדם ירא, שאינו ערל.

והזוהר אומר שבשעה שהעולם מתקבץ לחתוך את הערלה, כביכול מקבץ הקדוש ברוך הוא את הפמליא של מעלה, שהם הכוחות העליונים, עצם המציאות, ושם הרי הקדוש ברוך הוא מתגלה. ועל ידי שמגלים את העטרה, שמגלים את הברית מן הערלה, מגלים את הקדוש ברוך הוא מבין כל ערלת כל העריות, כל ערוות הארץ שבעולם. ועל ידי כך, כדרך כל דבר שעושים יהודים שנעשה כך בעולם ונעשה כך למעלה, אזי נדחית הערלה מפני הטוב, נדחית הערלה מפני עמא קדישא לעילא – שיש בחינת ישראל למעלה, כלי זינו של מלך – ובשעה שיהודי כאן למטה חותך את ערלתו, נחתכת הערלה משם למעלה. זה פירוש הזוהר על ‘ימול בשר ערלתו׳ (ויקרא יב, ג): היכן נכנסת הערלה, ומהו הפירוש שכריתת הברית היא כריתת הערלה, לחתוך את הערלה מפני הברית.

אך אני סבור שמשמעות הדבר עמוקה מאד, ואני מקצר. ואומר כך, שזו בעיה אחרת: אני סבור שמן הדבר הזה נעשה שברית מילה נעשתה דבר של שמחה… זו השלימות הגדולה ביותר! שהרי היה צריך יהודי לחשוב כך:

יש לי ציצית, יש לי תפילין, אך הרי הן באות במעשה. לך דע אם הכוונה שלי נכונה, לך דע אם ציציתי כשרה; איני יודע, צריך אני לעשות, צריך לוודא, צריך לבדוק. תמיד יש חיסרון מסוים במצוות המעשיות שעושה אדם. וכפי שמבטא דוד המלך, לא תמיד יש לי אותן – וזה כבר כשלעצמו חיסרון: צריך אני לעתים לפשוט בגדי, ואין לי ציצית.

אך ברית מילה – היינו ‘התהלך לפני והיה תמים׳ – ברית המילה שיש לכל יהודי, אין אפשר לנגוע בה! שהרי אינה הולכת, מלבד אם אחד מושך ערלתו – וכבר זמן רב לא פגשתי מושך ערלתו. אין דבר כזה שבברית המילה יש פגם. ואף לא עשית אותה בעצמך! אף אין אתה יכול לחשוב: ‘התכוונתי, לא עשיתי את ברית המילה בכוונה הנכונה׳ – לא עשית אותה בשום כוונה, בן שמונה ימים היית! ואף אחד, הגדול שבמקובלים שאני מכיר, לא כיוון כוונות בברית מילתו – אולי בברית מילת בניו, אך בשל עצמו לא כיוון. אם כן פירושו שהיא מושלמת!

ומצד הברית, כשחושב אדם מאיזו מצוה יקח חיות, מאיזה חלק מיהדותו, בודאי שברית מילה צריכה להיות המועמדת הראשונה. ברית מילה יש לך מושלמת, אתה נימול, ואין אפשר טוב מזה!

מי הוא “שומר הברית” האמיתי?

אלא מה? מאחר שאנשים יודעים את פשט הרמב״ם, והזוהר בנה דרושים הרבה על יסוד פשט הרמב״ם, וקוראים לזה פעמים רבות – וצריך לדעת שזה בדרך דרוש גמור – מה שקוראים ‘שומר הברית׳, שפירושו מי שנזהר בענין העריות. אני סבור שזו טעות! אילו ניתנה לי הסמכות לשנות את הלשון, הייתי מפסיק להשתמש בתיבת ‘שומר הברית׳ על נושא העריות, שכן זה דבר נורא מאד. הברית קודש, ‘וצאצאיו חתם באות ברית קודש׳, אין פירושה שצאצאיו הם שומרי הברית, נזהרים מעריות. איני אומר שאין הדבר מתקשר, אני סבור שודאי מתקשר; בודאי יש כאן רמז ליצר הרע של עריות. אך זה אות ברית קודש, נעלה בהרבה מזה! אפילו העושה עבירות אינו עובר על בריתו של אברהם אבינו – אלא מה, מושך ערלתו? אך איני מדבר עתה במושך ערלתו.

והרי אין אפשר שניקח את הדבר שצריך להיות הכי לא תלוי במעשי אדם, ונהפוך אותו לדבר שהוא כדברי הגמרא ‘רובם בגזל ומיעוטם בעריות׳ (בבא בתרא קסה.), ו׳הרהורי עבירה׳ שאין אדם ניצול מהם בכל יום (שם קסד:) – יוצא שאף אחד אינו שומר הברית! אומרים: אף אחד אינו שומר הברית. אין אפשר שיהיה דבר כזה!

בקיצור נמרץ: ‘שומר הברית׳ פירושו הקדוש ברוך הוא תמיד! ‘שומר הברית עננו ביום קראנו׳ (סליחות), הקדוש ברוך הוא שומר הברית. ואיזו ברית שומר הקדוש ברוך הוא? את הברית שכרת בינו ובין היהודים בברית מילה, ‘ואתנה בריתי ביני ובינך׳! ומשמעות תיבת ‘ברית׳ היא דבר שאין אפשר לשנות, וכבר דיברנו בזה פעמים רבות. משמעות תיבת ברית היא שאין זה דבר שצריך לעמוד עליו על המשמר. אין אפשר ששמירת הברית פירושה שצריך לעמוד על המשמר שלא יהיו הרהורים אסורים, שלא להיות מן העריות. בודאי צריך להיזהר בעריות, אך אדרבה, בדיוק להיפך: הזוהר שהשתמש בתיבת שמירת הברית – או איני יודע מי התחיל – על נסיון של עריות, התכוון לומר בדיוק להיפך: שכאשר יש ליהודי נסיון של עריות – ובגמרא מבואר שצריך להסתכל בציצית, ‘וראיתם אתו וזכרתם… ולא תתורו׳ (במדבר טו, לט; מנחות מג:) – לא, אתה יכול לחשוב על ברית המילה! שהרי יש ברית מילה, וזה מה שאומר הרמב״ם: ברית מילה עצמה היא כבר שמירה מעריות!

העברת הערלה: גילוי מה שכבר היה תמיד

בלשון אחר, במקום להיאבק עם הערוה – זה סוד מצוות לא תעשה. ומדוע אנו אומרים שהיראה מורה על מצוות לא תעשה? מצוות לא תעשה יש בהן מעלה מסוימת על מצוות עשה: מצוות לא תעשה הן פאסיביות, וממילא מצוות לא תעשה מורות על דבר שאין אדם עושה כלל, וממילא אין אפשר שיהא בהן שום חיסרון; אין זו אלא גילוי של מה שאמיתי. אם כן בברית מילה חותכים את הערלה: אין עושים דבר, אין בונים, אין מוסיפים – אלא מורידים! ומהו מורידים? מראים רק מה שהיה אמיתי.

וזה פירוש ברית מילה, שמעבירים את הערלה: כל ברית המילה היא כביכול מצוות לא תעשה. ואמנם אין זו מצוות לא תעשה, אלא מצוות עשה – והיא אחת משתי מצוות העשה שיש בהן כרת, והוא חידוש; ואחד הפירושים בחידוש זה, מלבד קרבן פסח שיש בו אף דבר דומה, לפי שפסח אף הוא כניסה בברית.

אך אחד החידושים בזה הוא שהיא מצוות עשה, אך אין זו באמת מצוות עשה. זו מצוות עשה שאין בה אלא חיתוך, היינו שחדלים להאמין בערלה! וברגע שחותכים אותה, כבר ממילא יש מילה, כבר ממילא יש ברית. אין זו ברית שצריך לחדשה; הקדוש ברוך הוא כבר עשה את אברהם אבינו שזה כבר אמיתי. המדרש הרי מכוון לפרש זאת, ונאמר בפירוש במדרש הבא: ‘אני הנה בריתי אתך׳ – שהיה כבר! אין זה ‘אני מחדש בריתי׳; הקדוש ברוך הוא אומר: יש לי ברית, ואני נותנה לך. היינו, הברית כבר היתה תמיד. ומה צריך אברהם אבינו לעשות? רק להעביר את הערלה, ‘ונמלתם את בשר ערלתכם׳.

וזה פירוש ברית מילה: אין זו אלא כריתה, אין זה אלא חיתוך, וזה הסוד שכריתת הברית היא כריתת הערלה.

קבורת הערלה בעפר: לתת ליצר הרע את מקומו הנכון

אחר כך מאריך הזוהר יותר – ואני סבור שהמנהג כבר קדם לזוהר (עי׳ פרקי דרבי אליעזר פכ״ט) – שנוטלים את הערלה ומניחים אותה בכלי של עפר. וכך המנהג: קוברים אותה או מניחים אותה באיזה עפר, עושים דבר מה עם הערלה. והזוהר אומר שזה סוד גדול: זה מראה שאף את הערלה – היינו, הערלה מורה על הסטרא אחרא, מורה על היצר הרע – אין אפשר להשליך לגמרי. זה סוד שעיר לעזאזל, שהזוהר מאריך בו פעמים רבות. איוב טעה: איוב רצה לחתוך את הערלה שלא יישאר דבר. אך אין אפשר לחתוך את הערלה שלא יישאר דבר! בכל ברית מילה יש מעמד שלם – היינו, המוהל עושה זאת, ואין זה מעמד פומבי גדול – אך נוטלים את הערלה, עושים בה דבר מה, מניחים אותה בעפר. והזוהר אומר שזה כביכול רמז שנותנים לעפר – ‘ונחש עפר לחמו׳ (ישעיה סה, כה), העפר שייך לנחש; ונחש פירושו הכח הרע, כח החומר, כח הסטרא אחרא – נותנים לו את הערלה. היינו, לא שחותכים את הערלה ושורפים אותה ואין נותנים אותה לאיש.

ובודאי מכוון זה לבטא עומק, אם מפרשים שערלה פירושה כאן מה שחידש הרמב״ם – שזה מורה שוב ובנוי על כך שמילה שייכת לחיתוך כח התאוה היתירה, כח היצר הרע.

אם כן בודאי מה שמבקש הזוהר לומר כאן, ומה שמאריך הזוהר פעמים רבות במקומות אחרים, שחיתוך היצר הרע – כדברי הרמ״ק, והוא לשון בפרדס: לבער את היצר הרע אין פירושו לשרוף את היצר הרע, אלא לתת לו את מקומו הנכון בקדושה.

אם כן אין אפשר לחתוך את הכל. ואף מה שאומרים שצריך רק לחתוך את הערלה כדי לגלות את הברית, אין פירושו שאפשר להתעלם לגמרי מן הערלה. פירושו הנכון יותר שצריך ליתן לו כביכול את המזונות, צריך ליתן לו מה שהנחש צריך: הנחש רוצה לאכול עפר, צריך ליתן לו עפר. צריך ליתן לו את הדבר הנכון – ובודאי רק את הערלה, לא יותר מזה – אך צריך ליתן לו מה שהוא צריך. וזה ‘יצר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת׳ (סוטה מז.). זה נושא ברית המילה.