הקב״ה לוקח ושמח בנו ואנחנו לוקחים ושמחים בו | זוהר פקודין מצוות לולב ערב סוכות תשפ״ז – תמלול

סוד “ולקחתם לכם” — המצוה האחרונה בספר הפקודים

הקדמה: שיעור קצר ערב יום טוב

הואיל ומדובר בערב יום טוב, ואין הזמן מצוי בשופי, נסתפק בשיעור קצר. שיעור זה נערך ערב סוכות על סוד הפסוק והמצוה ‘ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר׳ (ויקרא כג, מ). כבר למדנו שני שיעורים בענין זה יותר קרוב לפשט, שלא על דרך הזוהר, ועתה מבקש אני פשוט להעמידכם על דברי הזוהר הקדוש בפקודין.

למדנו שזוהי המצוה האחרונה. אמנם היה חלק שנשמט בשיעור הקודם, כמדומני, אך על כל פנים זוהי המצוה האחרונה בזוהר, מתוך ספר המצוות שכתב הזוהר בספר הפקודים דמרא עלמא. המצוה האחרונה היא מצות לולב, פקודא מ״ז, שהרי לא מנה אלא ארבעים ושבע מצוות, כפי שלמדנו.

סדר המצוות בספר הפקודים

הסדר הוא כך: מתחילה מדבר הזוהר במצוות העיקריות שבכל יום — מצות יחוד ה׳, מציאות ה׳, מצות אמונה, מצות קריאת שמע, תפילה, תפילין, ציצית, מזוזה, כל המצוות שבכל יום ויום, וברכת כהנים אף היא מצוה חשובה אצלו. לאחר מכן הוא מתחיל בסדר של שבת, של ימים טובים, וכך מתגלגל הסדר של הימים הטובים מפסח ועד תשרי, עד סוכות.

נמצא שהמצוה האחרונה שהוא מונה בכלל — אחר שכבר אמר אולי את מצות ישיבה בסוכה — היא מבין שלוש המצוות האחרונות: מצות ישיבה בסוכה, ומצוה מ״ו היא מצות קרבנות של סוכות, ולאחריה מדבר הוא מעט אודות שמיני עצרת, אך אינו מונה עליו מצוה בפני עצמה כאן. ואחרונה היא מצות נענוע לולב, נטילת לולב, ‘ולקחתם לכם׳ (ויקרא כג, מ), נטילת לולב בסוכות.

החידוש שבנוסח הקצר של הזוהר

והזוהר, כדרך הפקודין, חוזר ומזכיר דברים שכבר האריך בהם במקום אחר, אלא שהוא כוללם במילה אחת, ופעמים רבות באותה מילה אחת גנוז חידוש. אמנם עדיין לא בדקתי היטב, אך נראה לי כי בנוסח שהוא אומר, ואפילו במילה אחת, יש חידוש גדול, יש בהירות גדולה שלא נאמרה קודם לכן, על כל פנים לא באותה בהירות. משום כך ראוי ללומדו כאן, ולחדד מעט את הנקודה.

לשון הזוהר: לנטלא לולב בההוא יומא

המצוה והמינים

כך אומר הזוהר: המצוה היא ליטול לולב באותו יום, ביום הראשון, בההוא יומא. אומר הוא, ‘לנטלא לולב בההוא יומא׳, באותו יום, היינו ביום הראשון, שנאמר ‘ולקחתם לכם ביום הראשון׳ (ויקרא כג, מ), ‘ואינון זינין דליין׳, המינים, מיני הלולב, כלומר שיש ליטול את הלולב עם מיניו.

והרי בפסוק נאמרו סתם המינים, נאמר ‘פרי עץ הדר כפת תמרים׳ (ויקרא כג, מ) וכן הלאה, אך בגמרא נקראת המצוה תדיר בשם מצות נטילת לולב. ואף שהמילה לולב אינה כתובה כלל בפסוק — אמנם מילה זו נזכרת בחומש — במשנה קורא לה כולה בשם לולב, וכל שאר החלקים נקראים מיני הלולב, כאילו שייכים הם אליו. וכן הוא לשון המשנה במנחות, ארבעה מינים שבלולב, המינים שבלולב. הרי כל הקבוצה, כל החבורה, כל הענין — האגודה כולה נקראת לולב, ומנענעים לולב, כלשון הברכה ‘על נטילת לולב׳. ואחר המינים, הלולב, מתווספים אליו עוד דברים. ויש בזה ביאורים עמוקים יותר, והזוהר אכן עומד על הטעם שכולם נקראים בשם לולב, ונגע בזה מעט. אך זהו שם המצוה: ליטול את הלולב ומיניו באותו יום, בעיר סוכות.

הפסוק עצמו הוא סוד

אומר הזוהר בלשון קצרה ביותר, ואקרא את הדברים כולם: אומר הוא, ‘והאי רזא׳, זהו הסוד — לא סוד הענין שיש ליטול את הלולב באותו יום, אלא שהפסוק עצמו הוא סוד.

ומהו שהפסוק עצמו הוא סוד? הרי האריכו בזה במאמרים שכתבו. אין הפסוק מפורש בבירור מה יש לעשות בלולב. ובאמת הרי הפסוק כמדרש פליאה ממש: ‘ולקחתם לכם׳ ו׳ושמחתם׳ (ויקרא כג, מ). מה, מתי, כיצד, באיזה אופן יוצא מזה ‘ושמחתם לפני ה׳ אלקיכם׳ (ויקרא כג, מ)? מהו פשרו של הלולב? הוא סוד.

וקמיה חבריא: כולנו חברים

חברי הזוהר וחכמי התלמוד

אומר הזוהר, את הסוד כבר העמדנו, כאשר כבר ביארנו, ‘וקמיה חבריא׳. כוונתו שהזוהר עצמו כבר ביארו. ‘וקמיה חבריא׳ — פעמים יכולה לשון זו לרמז על חברי הזוהר עצמם. אך נראה לי שכאשר מדגיש הזוהר שאף אנו דיברנו בזה ואף החברים דיברו בזה, כוונתו שכן דרכו של הזוהר לדבר כאילו הכל הוא מרבי שמעון בר יוחאי וחביריו.

הזוהר מדבר כאילו החברים — הם בכלל שאר התנאים, שאר האמוראים אף הם, שאר חכמי התלמוד שאנו קוראים להם חכמינו זכרונם לברכה, וכל שאר חכמינו — שכולם מבארים בספריהם, כל אחד במקומו, ענייני המצוות, ההלכות, הטעמים.

כיצד צריך יהודי לחשוב: כולנו תלמידיו של הקדוש ברוך הוא

אומר הזוהר, אנו כבר דיברנו בזה די הצורך, ואף החברים שלנו. וכך צריך יהודי לחשוב: כולנו חברים של הגמרא, כולנו חברים של התנאים. כלומר, אנו חברים, שנינו יחד, מקבלים באותו מקום עצמו.

ומה החילוק בין רב לתלמיד לבין חבר? כשאנו אומרים ‘רבותינו זכרונם לברכה׳, אנו אומרים שהם למעלה מאיתנו, הם מקבלי התורה, ומהם אנו מקבלים. אך הזוהר עומד במקום שבו הוא מבין שהם חברינו. והיכן מוצאים דבר כזה? שמעון בר יוחאי וחבריו — חברינו.

הרי כולנו אחד. חבר הוא אחד. שני אנשים שהלכו אצל רב אחד, שניהם חברים, כלומר על אותה דרגה, שניהם מקבלים. וכך חושב הזוהר: כולנו חברים. ומדוע? לפי שכולנו תלמידיו של הקדוש ברוך הוא, ‘כל בניך למודי ה” (ישעיה נד, יג). כולם תלמידיו של הקדוש ברוך הוא, כולם תלמידיו של משה רבינו, שאף הוא תלמיד היה של הקדוש ברוך הוא. משה היה התלמיד הראשון, והקדוש ברוך הוא היה הרב הראשון.

ואף מה שאנו לומדים תורה, כולנו תלמידיו של משה רבינו. כולנו חברים — אנו, התנאים, האמוראים, ומה שהיה לפני התנאים, הנביאים — כולנו חברים באותו בית המדרש, באותה ישיבה שנקראת ישיבת משה רבינו, מפי הקדוש ברוך הוא, ואת אותה תורה עצמה אנו לומדים. ומה שהם מבארים, הרי כולנו התקשינו באותה קושיא עצמה, שהרי אף לתנאים הוקשה: מהו סוד הלולב? לכולנו הוקשתה אותה קושיא. אהה, אומרים לנו כאן פשט, אומרים לנו שהתנאים כבר אמרו פשט, אהה, חברינו כבר ביארו מעט. אומר הזוהר, אנו כבר ביארנו בעצמנו בספרנו, וחברינו כבר ביארו אף הם.

המדרשים הם סודות

וכוונת הזוהר כאן לומר עוד דבר עמוק. שהמדרשים על הלולב כבר ביארו ממש את סודות הזוהר. אומר הוא, כל אחד יודע שכל סודות הזוהר בנויים ומחוברים עם הדרכים שבמדרשים, אלא שהמדרש מדבר בנוסחו יותר על דרך הנגלה, כלומר, לעולם לא נזכרת בו ספירה, לעולם לא נזכרים בו ענייני אלוקות ממש, שהרי כידוע המדרש כתוב בהעלם.

כך למד הרמב״ם, וכך קיבלו כל החכמים, שהמדרשים אינם תמיד כפשוטם, אינם ליטרליים, והרמב״ן ביאר זאת פעמים רבות. הרמב״ן מתפלמס פעמים הרבה עם רש״י, שכשמביא רש״י מדרש, אומר הרמב״ן, אין הפשט בפסוק כדבריך; ומלבד זאת, אף את המדרש אין אתה מבין, שהרי אין כוונת המדרש לומר פשט פשוט, אלא כוונתו לסוד. והזוהר הולך תמיד בדרך זו: המדרשים הם סודות.

ופעמים הסוד גנוז יותר, וקשה להבין את המדרש, ופעמים המדרש בהיר יותר, ואפשר להבין מיד מתוכו מהו הפשט — וזהו הסוד. אומר הזוהר, את הסוד, סוד הלולב. הלולב הוא סוד, ואין איש מבין. אתה יכול לשאול יהודי פשוט, ואף שיש טעמים פשוטים, אך במחילה הם קלושים, בקצרה, מעשיות רפויות.

הסוד — ללולב בוודאי יש סוד. שהרי נאמר בו ‘ושמחתם לפני ה׳ אלקיכם שבעת ימים׳ (ויקרא כג, מ). בוודאי יש בזה משמעות, שבלולב זה משמחים אנו את הקדוש ברוך הוא, והוא שמח עמנו ואנו שמחים עמו. עוד נראה בזוהר כיצד מעמיד הוא את הדבר. על כל פנים, ללולב בוודאי יש סוד, והמדרשים כבר גילו את הסוד כמעט קרוב לדרך הזוהר. אין נזכרת במדרש המילה ספירות, אך כבר ביארו החברים, ומי שלומד מדרש כבר יודע כמעט מה עתיד הזוהר לומר.

הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל: מראה הראי של “ולקחתם לכם”

נשיאות המצוות: מה שנעשה למעלה עושים בנו

ומה אמרו? אומר הזוהר בקיצור, כך: ‘כמה דקודשא בריך הוא נטיל להון לישראל בהני יומין וחדו בהון׳ — כשם שהקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל.

‘ולקחתם לכם׳ (ויקרא כג, מ) — נאמר שאנו ניטול. אך כך אומר הזוהר, כל אחד יודע, שכל פסוק בתורה האומר לנו לעשות אינו אלא שיקוף, אינו אלא צל, של דבר שכבר נעשה למעלה. ולמדנו שם את סוד כל המצוות הנקרא נשיאות, נשיאות המצוות. שם נאמר להיפך, שמה שאנו עושים נעשה למעלה, כפי שכבר ביארנו. אך זה מתחיל בכך שמה שנעשה למעלה עושים בנו, ואנו עושים אחר כך. ‘מה הוא אף אתה׳ (שבת קלג ע״ב) — מה הקדוש ברוך הוא עשה מעשה בראשית, הוא עושה אותנו שותפים למעשה בראשית; הקדוש ברוך הוא עושה מעשה מרכבה, הוא עושה אותנו מעשה מרכבה.

פסוקי הלקיחה

הרי ‘ולקחתם לכם׳ פירושו שאנו ניטול. אך יש להבין שהדבר החל ממשהו שהקדוש ברוך הוא כבר נטל. וכך בוודאי מתחברים המדרשים כאן מיד בתחילת ‘ולקחתם לכם׳ עם כל מיני מקומות שנאמרה בהם לקיחה. המדרש מדבר אף בפסוקים אחרים שנאמר בהם שאנו ניטול, אך יש גם מקומות שנאמר בהם שהקדוש ברוך הוא נטל.

הקדוש ברוך הוא אומר ‘ויקחו לי תרומה׳ (שמות כה, ב), ואומר המדרש, קחו אותי עצמי. והקדוש ברוך הוא נטל, ‘ולקחתי אתכם לי לעם׳ (שמות ו, ז). ו׳ולקחתי אתכם לי לעם׳ הוא השיקוף, מראה הראי של ‘ולקחתם לכם׳. וכך אכן דורש הזוהר. אינו מביא את הפסוק, אך הוא חושב על פסוק זה, או על פסוק אחר שהוא ענין דומה.

‘ולקחתם לכם׳ פירושו קחו לכם. ומהו קחו לכם? מדוע יהא אדם נוטל? כיצד יבוא פסוק שהקדוש ברוך הוא אומר לאדם קחו לכם? הפשט הוא שהקדוש ברוך הוא כבר נטל. ומה נטל הקדוש ברוך הוא? אומר הזוהר, ונאמר לאחר מכן ‘וסמכתם׳. אומר הזוהר, הקדוש ברוך הוא נטל את ישראל, ‘ולקחתי אתכם לי לעם׳.

הקדוש ברוך הוא שמח בישראל

הקדוש ברוך הוא נטל את ישראל, ושמח בהם, כמו שנאמר ‘כי ישוב ה׳ לשוש עליך לטוב׳ (דברים ל, ט). הקדוש ברוך הוא שמח בישראל, הוא נטל את ישראל. ואלו פסוקים מפורשים, שבשעה שטוב לישראל — היינו יום טוב, לאחר שהיו ראש השנה ויום כיפור, ועמדו בהם, וישראל ניצחו — הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל.

כלומר, הוא בוחר, ‘ובחר בעמו ישראל באהבה׳, ‘ובחר בעמו ישראל בשמחה׳. הקדוש ברוך הוא שמח בישראל, הוא נוטל אותם. הרי ‘ולקחתם לכם׳ מתחיל בכך שהקדוש ברוך הוא נוטל בימים אלו את ישראל ושמח בהם.

סוד יום כיפור: שהקדוש ברוך הוא יוכל ליטול אותנו

ודבר מעניין ביותר ביאר הזוהר. זה אינו כתוב במדרש כפי שידוע לי, ואומר אני שהחצי השני כתוב במדרש, והזוהר רק מבאר שהמדרש בא מזה. הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל, לפי שהוא מבין שזהו פירושו של יום כיפור, שהקריבו עצמם, ‘כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם׳ (ויקרא טז, ל).

ומדוע צריך להיטהר? לפני ה׳. כדי שנוכל לבוא לפני ה׳, כדי שהקדוש ברוך הוא יוכל ליטול אותנו, יש להיטהר, ויש שהקדוש ברוך הוא ימחל על כל העוונות. וזה בשבילו. וזהו פירוש ‘למען שמי אאריך אפי׳ (ישעיה מח, ט). הקדוש ברוך הוא צריך למחול על כל העוונות בעדנו, לפי שהוא צריך שיוכל ליטול אותנו, לכן הוא צריך שיוכל למחול על כל העוונות, שיוכל לכלול את כל העוונות.

הקדוש ברוך הוא מוחל על כל העוונות, ונוטל אותנו בשמחה. הקדוש ברוך הוא מנענע ענינים עם ישראל. זהו הדבר הראשון. הקדוש ברוך הוא אוחז בישראל, מחבקם, נוטל אותם, ‘ולקחתי אתכם לי לעם׳, זהו ‘ולקחתי לי׳, ‘ולקחתי אתכם לי׳. הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל לעצמו.

וחוזר חלילה: מה שיהודי עושה משקף מה שהקדוש ברוך הוא עושה

ומעתה, כשיודע אדם שמה שיהודי עושה משקף מה שהקדוש ברוך הוא עושה, שוב הדבר נוח, וחוזר חלילה. לאחר שיהודי עושה, הוא כבר מעורר את המידה שהקדוש ברוך הוא כבר עשה, כבר העמיד, שכן הקדוש ברוך הוא העמיד את הדבר כך שיתנהג הלאה.

אומר הזוהר, כשם שהקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל בימים אלו ושמח בהם, אף הכי, אף ישראל, ‘ישראל נטלו ליה לקודשא בריך הוא לחלקא׳, נוטלים את הקדוש ברוך הוא לחלקם, ועל דא ‘ולקחתם לכם ביום הראשון׳ — כלומר, קחו אותי. כשם שאני נוטל אתכם, זו העת, זהו הזמן שבו הקדוש ברוך הוא נוטל אותי. וזאת הזכיר, מה שנתגלה, ולחשוב על זה, שהרי הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל, וישראל נוטלים את הקדוש ברוך הוא.

המדרש: פרי עץ הדר זה הקדוש ברוך הוא

דרשת רבי עקיבא

וזה כתוב במדרש, מדרש מפורש. ובכל המדרשים על הפסוק ‘ולקחתם לכם׳, אומר רבי עקיבא — ומובא ברמב״ן כאן על הפסוק, והרמב״ן מבארו על פי קבלה, ובוודאי הזוהר מתחבר עם הסוד שביאר הרמב״ן על פי קבלה.

אומר המדרש, ‘ולקחתם לכם פרי עץ הדר׳, אומר רבי עקיבא, פרי עץ הדר זה הקדוש ברוך הוא, כמו שנאמר ‘הוד והדר לבשת׳ (תהלים קד, א). כפות תמרים זה הקדוש ברוך הוא, כמו שנאמר ‘צדיק כתמר יפרח׳ (תהלים צב, יג). וענף עץ עבות זה הקדוש ברוך הוא, כמו שנאמר ‘והוא עומד בין ההדסים׳ (זכריה א, ח). וערבי נחל זה הקדוש ברוך הוא, כמו שנאמר ‘סולו לרוכב בערבות׳ (תהלים סח, ה).

כל אחד מן הפסוקים מגלה סוד, מדוע נקרא הקדוש ברוך הוא באותם שמות. והרמב״ן מבאר באריכות שזה מרמז על המידות השונות, הספירות השונות של הקדוש ברוך הוא, שכל אחת מהן מרומזת בעץ הדר, כפות תמרים, וענף עץ עבות, וערבי נחל. הזוהר במקום זה אינו נכנס לפרטים — במקומות אחרים הוא נכנס לזה — ואף אנו לא ניכנס לזה.

לולבו של הקדוש ברוך הוא ולולבם של ישראל

אך מה שהזוהר מבהיר כאן הוא, שזה כבר שיקוף. הואיל וזו העת שבה הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל, וזאת יודע כל אחד. והמדרש כאן, עוד מדרש — אף זה מדרש שאותו יודעים פחות אנשים, מדרש קבלי עמוק יותר, אך את המדרש הנגלה יודע כל אחד. המדרש דורש שפרי עץ הדר וחבריו הם כנגד האבות, או כנגד ארבעת סוגי היהודים, וזה מדרש רעיוני מאוד.

הרי יש כאן שני צדדים: מהו כנגד ישראל ומהו כנגד הקדוש ברוך הוא. הקדוש ברוך הוא נוטל לולב, כשם שלקדוש ברוך הוא יש תפילין המדברות בישראל, ולישראל יש תפילין המדברות בקדוש ברוך הוא. אותו דבר — לקדוש ברוך הוא יש לולב, שבלולבו של הקדוש ברוך הוא מדובר בישראל. לולבו של הקדוש ברוך הוא הם ישראל, ארבעת סוגי היהודים, או ארבעת האברים של כל יהודי, גופו של היהודי שעליו נדבר, או שלושת האבות, כל מיני דברים. זהו הלולב, ‘ולקחתי לי׳, מה שהקדוש ברוך הוא נוטל.

לשון קיחה כמו קידושין

אומר הקדוש ברוך הוא, כך יטלו ישראל ‘לכם׳. ומה יטלו? יטלו את הקדוש ברוך הוא. וה׳ולקחתי׳, נראה לי שזו לשון קיחה כמו קידושין, ‘כי יקח איש אשה׳ (דברים כד, א), כלשון קיחה זו יש כאן פשט. ‘ולקחתם לכם׳ כמו ‘כי יקח איש אשה׳. כטבעת קידושין, כטבעות שעושים על הלולב, כידוע.

הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל, וישראל נוטלים בעצם באותו ענין עצמו. ואפשר לשאול את הזוהר במקום אחר, שהוא אומר שיש חקירה בפסוק ‘כי יעקב בחר לו י-ה׳ (תהלים קלה, ד): אפשר לקרוא את הפסוק שהקדוש ברוך הוא, י-ה, בוחר ביעקב, או שיעקב בוחר בי-ה. איזה מהם? זה שניהם. כלומר, אותו דבר עצמו — באותה פעולה שבה הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל, נוטלים ישראל אותנו. וזהו סוד כל הזוהר, שהזוהר אומר ‘באתערותא דלתתא אתער לעילא׳, שכאשר אנו נוטלים את הקדוש ברוך הוא, נוטל הקדוש ברוך הוא אותנו. זה אותו דבר עצמו, ואיננו מבארים זאת עתה באריכות, אך הם דברים ידועים.

רזא דקומתא דאדם: סוד דמות האדם

ישראל נוטלים את הקדוש ברוך הוא לחלקם

והלאה אומר הזוהר, שבימים אלו נוטל אותנו הקדוש ברוך הוא, וזו כוונת ההילולא: כשם שהקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל ושמח בהם, כך נוטלים ישראל את הקדוש ברוך הוא ושמחים בו. כלומר, הם נוטלים אותו ובוחרים בו לחלקם, כשם שהקדוש ברוך הוא נטל את ישראל שיהיו כביכול שלו, לא רק כפי כל האמיתות, כל האריכות שהדבר מכיל.

וזהו הדבר, ישראל נוטלים את הקדוש ברוך הוא שיהיה שלהם, בכל האריכות שהדבר מכיל. ‘ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה׳ (שמות לג, טז), ישראל מבקשים מן הקדוש ברוך הוא ברית שיהיה שלהם. אומר הזוהר: ‘ודאי רזא׳, ומסיים, ‘דא רזא, לולב וזנוהי דא רזא דקומתא דאדם׳. זהו סוד הלולב.

קומת האדם ואברי הספירות

ועתה נבוא מעט מן הכלל אל הפרטים. הלולב הם מינים שהם סוד דמות האדם. וזה עוד, כפי שכל אחד יודע, שהמדרש אומר שהלולב הוא כנגד הדומה לפה, דומה לעין, וכן הלאה, דומה לחוט השדרה. ומשום כך הלולב הוא העיקר, שהרי על חוט השדרה עומד כל האדם. זה כקומת האדם. ‘זאת קומתך דמתה לתמר׳ (שיר השירים ז, ח).

ומה מראה זאת הלולב? שכשרואים אדם, רואים את קומתו. אמנם בקומה יש עיניים ויש כל דבר, אך הכל הם אברי האדם, ואת מה שרואים אפשר לקרוא קומת האדם, הלולב. ומזה נקרא לולב. וזו בוודאי כוונת מה שאנו אומרים שהקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל עם כל אבריהם, אך בוודאי כוונת הזוהר לדבר עמוק יותר.

כידוע, כל אחד יודע שסוד הזוהר הוא להבין שאברי האדם הם אף אברי השכינה, כאברי הספירות כביכול. הקדוש ברוך הוא אינו גוף, ‘אין לו דמות הגוף׳ (יגדל), ואין כאן מקומנו לבאר. אך לקדוש ברוך הוא יש אף כביכול גוף, קומה שבה הוא מתגלה בעולם, ובמעשיו ובאופני התגלותו הקודמים למעשים, יש כביכול גוף.

המשמעות הכפולה של האברים

וכשנאמר שהלולב דומה לפה ודומה לעין, שוב יש כאן משמעות כפולה. הכוונה לפה ולעין של ישראל, שזה מראה שהקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל. זהו הפירוש, הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל עם פיהם, עם עיניהם, עם שפתותיהם, וכן הלאה. וזה מראה אף על דמות דיוקנו של יוצר בראשית כביכול, על צלם אלקים, הצלם, דמותו של הקדוש ברוך הוא.

כשנוטלים את העיניים, זהו הדומה לעין, ההדסים הדומים לעין, מראה שהקדוש ברוך הוא מסתכל בישראל. ומה שהערבות דומות לפה מראה שהקדוש ברוך הוא מדבר עם ישראל, ‘קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות׳ (שיר השירים ב, ח). ומה שכפות תמרים דומות לחוט השדרה מראה שהקדוש ברוך הוא מחזיק את ישראל, כביכול חוט השדרה. הקדוש ברוך הוא הוא חוט השדרה של ישראל. זהו ‘עוז וחדוה במקומו׳ (דברי הימים א טז, כז), ‘ה׳ עוזי ומעוזי׳ (ירמיה טז, יט). הקדוש ברוך הוא הוא התוקף, חוט השדרה. כשאומרים על אדם את חוזקו, אומרים שיש לו גב, עמוד שדרה. חוזקם של ישראל, זהו הקדוש ברוך הוא. זאת מראה חוט השדרה, הלולב.

והאתרוג מראה שהקדוש ברוך הוא הוא לבן של ישראל, הקדוש ברוך הוא הוא ליבנו. אלו כל הדברים שהוא מראה, וזה פשט הזוהר על מה שאנו נוטלים את כל המינים.

נקודת ההזמנה: כיצד הלולב מחבר את השמחה

השאלה: כיצד מתחבר הלולב עם שמחת יום טוב

ומבקש אני להוסיף אך את הנקודה שלמדנו, שלמדנו וכתבנו, ונראה לי שהיא נקודה של אמת: שעל כל דבר צריך הזמנה, יש להבין את השמחה. נאמר ‘ושמחתם לפני ה׳ אלקיכם שבעת ימים׳ (ויקרא כג, מ). אין עומדים שבעה ימים תמימים עם הלולב. אמנם היו אנשי ירושלים שעמדו יום שלם עם הלולב, אך אנו איננו נוהגים כך, ואף אין זה החיוב.

כלומר, בפשטות הסדר הוא שבהלל נוטלים את הלולב, בבוקר, ובשבת אין נוטלים כלל. על כל פנים, נוטלים לולב בבוקר, או כל היום, שכל היום כשר לקריאת ההלל, אך למעשה אין נוטלים אותו יום שלם אלא חלק מן היום.

והשמחה בוודאי שמחה. שמחה בפשטות פירושה שלמים. שמחה עושים אחר כך, עורכים סעודה גדולה, רוקדים. אף הריקוד הוא סעודה גדולה. ואפשר לומר שיש חיוב מפורש לרקוד ביום טוב. נאמר חג, וחג מלשון חגיגה, חג מלשון ריקוד, להקיף ולעשות הקפות עם הלולב, או בלא הלולב, לאחר מכן, בלילה, בבוקר. אלו כל הדברים שאנו עושים.

והנה, כל הדברים הללו טובים, טובים עד מאוד. אך כיצד מתחברים הם עם הלולב? נראה לי שזו שאלה שיש לאנשים למעשה, ולכן אני אומר כוונה, אומר כוונה, יש לי כוונה, בבוקר היה לי לולב, כל אחד בדרכו ובכוונתו, טוב מאוד. אחר כך הולכים הביתה, מתפללים הלאה, אוכלים סעודה, מתוועדים, עושים כל שמחות יום טוב. כיצד מתחברים כל הדברים הללו עם הלולב?

הלולב הוא החיבור של שתי השמחות

חושב אני כוונה, וכבר יזכרו את הכוונה בעת נטילת הלולב. נראה לי שזה פשט, ובניתי מעט את הפשט מדוע אני חושב כך. שהרי הפשט הוא, כמו שאומר הזוהר, שהלולב הוא החיבור של שתי השמחות. הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל ושמח בהם, וישראל נוטלים את הקדוש ברוך הוא, ‘ולקחתי אתכם לי׳, ישראל אומרים ‘ולקחתי אתכם לי׳, ופרי הצד מראה על הקדוש ברוך הוא, ומראה על ישראל, מראה על צלם אלקים, שהם צלם אלקים זה.

ופשט הכוונה המיוחדת בלולב הוא, שעל ידי הלולב נעשים הימים חשובים. כלומר, למדנו בזוהר שכל דבר צריך הזמנה. אין שום דבר, בין שאומרים ‘הנני מוכן ומזומן׳ — למי שנוהג כך — ובין שצריך לאומרו, בין שצריך לחושבו, בין שצריך לעשותו: כל דבר צריך הזמנה.

משל החתונה

כלומר, כמו כביכול, אדם עושה חתונה, צריך להזמין. ואפשר לשאול קושיא: וכי סבו לא יבוא בלא הזמנה? הרי הוא יודע שיש חתונה, אך ראוי שישלח לו הזמנה. וההזמנה, כמו שהוא אומר, הגשמיות אולי תבוא בלעדיה. אך הרגש שיש לאדם חבר חשוב או קרוב חשוב או רבו, שהוא רוצה לקרוא לו לשמחתו — צריך לקרוא לו.

ואפילו יבוא בלא שקראוהו, כשהוא בא בלא שקראוהו, הוא בא באופן כזה שאינו בא עם לבו, אינו בא עם רצונו, אינו בא — אפשר לקרוא לזה — עם פנימיותו, עם דרגתו הרוחנית; אינו בא, בא הוא בחיצוניות, בא עם עורו, אינו בא עם פנימיותו. וכדי שיבוא בפנימיות נדרשת בקשה. זהו טבע בני אדם.

הטבע הרוחני: הזמנה מילתא

וזה אף הטבע הרוחני. הטבע הרוחני הוא שכשעושים הזמנה בא אף הקדוש ברוך הוא. הקדוש ברוך הוא בא מעצמו. וכמו שאומרים, אף חבר קטן שבא בלא הזמנה, הקדוש ברוך הוא בא. לשמחות של ישראל בא הקדוש ברוך הוא, באים הסבים, בא הכל, באים האושפיזין.

אך מדוע אנו מזמינים? הן הזוהר אומר שרבי אבא היה נוהג להזמין את האושפיזין. ומדוע צריך להזמינם? הרי הם באים, בין כך ובין כך. הפשט הוא שהם באים, אך צריך להזמין. דבר שבקדושה טעון הזמנה. יש הלכה, הזמנה מילתא לדבר שבקדושה, נדרשת הזמנה. בעבודה זרה אין הזמנה, אך לדברים שבקדושה נדרשת הזמנה, וההזמנה מועילה.

ומה מועילה ההזמנה? מועילה היא שכשיורדת הקדושה, כשבא הקדוש ברוך הוא עמנו, הוא בא בהזמנה. כלומר, ברצון, ברצון שניהם, והדבר מוציא את רצון שניהם, פנים בפנים מוציא זאת.

השמחה צריכה להיות שמחה לפני ה׳

אי אפשר סתם לשבת אל צלחת בשר

הואיל ואנו רוצים לעשות שמחה, אנו רוצים לשמוח, אנו רוצים ששמחתנו תהיה שמחה לפני ה׳, ואנו רוצים להבין מה פשר הדבר — צריך לקרוא לו. אי אפשר סתם לשבת אל צלחת בשר ויין ולומר, זו שמחת השם. זו שמחת כרסו.

וכיצד נעשית שמחת הכרס לשמחת השם? בוודאי על ידי נתינת צדקה, זה בוודאי חלק מכל המינים. זהו רמז כל ישראל, אך אולי צריך עוד דרך לרמז מדוע כל המינים כך מובנים, שנאמר ‘ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך׳ (דברים טז, יד). זה חלק מן השמחה, וזה עושה, כמו שאומר רש״י, ‘אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך׳.

וזה אף העיקר, זו דרך העיקר לבאר את האושפיזין, כפי שמפורש, שצריך להזמין אורחים ממש. ואם אין לו אורחים, ישלח כסף למי שיהיו לו אורחים, וכיוצא בזה — לתת צדקה ערב סוכות, ערב יום טוב, לאדם, שיהיה לישראל ליום טוב. זו הדרך העיקרית האחת כיצד מזמינים את השכינה.

כיצד קוראים לשכינה: בדל לולב

אך מלבד זאת, צריך כפשוטו להזמין את השכינה. וכיצד קוראים לשכינה לשמחת יום טוב שלנו? בדל לולב. ומדוע בלולב? כבר דיברנו, לפי שהלולב מראה כביכול על גוף הספירות, מראה על הדרך שבה הקדוש ברוך הוא מראה עצמו בעולם. כך הוא החוק, כך היא גזירת הכתוב.

ומדוע דווקא הלולב? אין זה עתה עניננו. כשנוטלים לולב, ניגשים אל הקדוש ברוך הוא, הולכים לבית המדרש, אומרים הלל, עומדים עם הלולב לפני ה׳, אומרים לו ‘אודך כי עניתני׳ (תהלים קיח, כא), אומרים לו ‘הודו לה׳ כי טוב׳ (תהלים קיח, א), אומרים לו ‘אנא ה” (תהלים קיח, כה), מקיפים את המזבח, מקיפים את הבימה שלנו, מקיפים כביכול את מקומו של הקדוש ברוך הוא, שם שקוראים בתורתו, שם שלומדים אותו ומתפללים אליו, מקיפים — ובזה קוראים לקדוש ברוך הוא.

ומתוך שהולכים עם הלולב בבוקר, הקדוש ברוך הוא עם שמחתנו בלילה, הקדוש ברוך הוא עם שמחתנו כל היום, הקדוש ברוך הוא עם שמחתנו כל השנה.