סיכום השיעור 📋
פקודי דמרא עלמא: שלוש דרגות במצוות ויחוד הוי״ה אדנ״י
הקדמה: כותרת הזוהר על המצוות
שיעור זה נאמר בערב שבת פרשת נח, תשפ״ה. זהו השבוע הראשון של הזמן החדש, זמן חשוון, ואנו פותחים מראש, כדרך הזמן בתחילתו, וכפי שעשינו גם בשיעור הרמב״ם אתמול.
מבקש אני לשוב וללמוד את הקדמת הזוהר על הפקודים, “פקודי דמרא עלמא” – מצוות אדון העולם. זוהי כותרת הזוהר לחלקו הנקרא ספר המצוות של הזוהר, טעמי המצוות, הפקודים. ברצוני לעבור על ההקדמה, לסכם ולהעמיד על עיקרי הנקודות של הדברים שלמדנו, לציין מה שעלינו עוד ללמוד ולהבין, ועל יסוד זה לבנות הלאה. ומאחר שפרשת השבוע היא פרשת נח, ראוי אף ללמוד מעט בנושא זה מתוך פרשת נח.
הדבר הראשון שלמדנו הוא כותרת הזוהר למצוות – “פקודי דמרא עלמא”. ובאמת יש כאן שאלה גדולה. עוד נראה להלן שהזוהר קורא למצוות “פקודי אורייתא”, מצוות התורה, ואילו הכותרת קוראת להן “פקודי דמרא עלמא”, מצוות ה׳, מצוות האדון, מצוות אדנ״י. והנה זו באמת סתירה, פרדוקס, מתח העומד ביסוד חלק גדול מכל הסוגיא שהזוהר מבקש לבאר כאן אודות המצוות, ועליו נסובה הקדמתו. זוהי כוונתו העיקרית של הזוהר. ישנן עוד נקודות שהעלינו, אך עיקר כוונת הזוהר בהקדמה זו הוא לבאר ש“פקודי אורייתא”, מצוות התורה, הן “פקודי דמרא עלמא”, מצוות אדון העולם.
שלוש דרגות של הבנה במצוות
“מרא עלמא” עצמו טעון בירור, שכן יש בו עוד דרגה. עלינו להבין שישנן כאן שלוש דרגות, ועלינו להבין את כולן. רגילים אנו לומר “תורה ומצוות” או “מצוות התורה”. ועל התורה אנו אומרים פעמים רבות “התורה אומרת”. בגמרא נמצא לרוב “ורחמנא אמר”, וכאשר נאמר בגמרא “ורחמנא אמר” כוונתה במיוחד שכך כתוב בתורה, כדרך שהרבי בחדר מתרגם פעמים רבות “ורחמנא אמר” – כתוב בחומש. אמנם פשוטו של “רחמנא אמר” הוא ‘הקב״ה הרחמן אמר׳, כלומר הקב״ה שהוא רחום הוא זה שאמר. אך כוונת הדברים, וכן אמנם משמעם, שלעולם לא נאמר “רחמנא אמר” על דבר שאינו כתוב בתורה, שהרי כיצד נדע את אשר אמר אם אין זה כתוב בתורה? אלא “רחמנא אמר” פירושו שכך כתוב בתורה, אלא שהוא בלשון אחרת.
וכאשר אדם עושה מצוה, מן הדין שידע מה הוא עושה. כל חיינו הם עשיית מצוות, ועל כן עליו לדעת מה הוא עושה. העושה מצוה מפני שכך כתוב בתורה – זו דרגה אחת של הבנה והשגה. העושה מצוה מפני שהקב״ה ציווה, ואפשר אף לומר מפני שהקב״ה ציווה כמו שכתוב בתורה, שהרי הקב״ה ציווה בתורה – זוהי דרגה נוספת של השגה. ודרגה שלישית היא העושה את המצוה מפני שהקב״ה הוא כך, כי אין הוא מצווה סתם מפני שהוא מצווה או מפני שכתוב בתורה, אלא מפני שהקב״ה מצווה לא מכוח מה שכתוב בתורה. אמנם ייתכן שמתוך הכתוב בתורה נודע לנו הדבר, והרי זה כבר דבר צדדי, אבל יש דרגת הבנה כזו, שאדם אומר ‘מפני שהקב״ה׳, לא ‘מפני שהקב״ה מצווה׳ – אלא פשוט ‘מפני שהקב״ה׳.
שם אדנ״י: האדון הנותן משמעות
לאחר מכן עלינו לזכור שישנה עוד דרגה גדולה יותר, הנקראת הקב״ה בעצמו, ידיעת השם בעצמו. ידיעת השם בעצמו היא למעלה אפילו מאדון עולם. אפשר לומר שישנו שם הוי״ה ושם אדנ״י, וכל אדם יודע זאת. עלינו לומר “שמע ישראל ה׳ אלקינו”, ואין אנו הוגים את שם הוי״ה, אבל בכוונה עלינו לכוון. וכאשר אומרים אדנ״י, זוהי כוונה מעניינת ביותר. הן כל הקבלה בנויה על הכוונה, והמקובלים מצאו דרך לציירה בתמונה: י-א-ה-ד-ו-נ-ה-י.
אך הנה דבר פלא: כאשר אומרים אדנ״י, פירושו מרי עלמא, אדון, אדוני, אדוני ה׳, אדונו של כל אחד, אדון העולם. היינו השולט, המנהיג, המייחד, העושה שהעולם יעשה שׂכל. הרבה אנו מדברים כיצד הקב״ה הוא אדון העולם, ההסבר של העולם. אפשר לומר שהוא נותן משמעות לחיי, וזוהי אף היא אדנות. בני אדם סבורים פעמים רבות שאדנות היא קבלת עול, היא יראה, את אשר אנו קוראים בדרך כלל אדנות. דיברנו בשבוע שעבר מעט לבאר את הבלבול שבדבר )כמו שביארנו בשיעור הקודם אודות ענייני האדנות ואין זה מקומו(. אדנות – ולאחר מכן ישנו העושה תורה ומצוות מפני שהן נותנות משמעות לחייו, ומשמעות לחיים אף היא שם אדנ״י.
זהו אדון. מהו מלך? מהו אדון? אדון הוא שולט. ישנו שליטה, וישנם כל מיני מובנים של שליטה. שליטה יכולה להיות דרך כפייה, מה שקרוי בכפייה, כלומר אני כופה עליך, כפי שדיברנו בשבוע שעבר )כמו שביארנו בשיעור הקודם בעניין השליטה שבכפייה ואין זה מקומו(. ואולם זה אינו אלא כאשר אין מבינים, ובאמת אף כאשר אין מבינים אין זו אלא דרך נמוכה מאוד של הבנת האדנות עצמה.
אדם חושב על מלך, והרי אומרים שהקב״ה הוא מלך העולם. ישנם בני אדם שאינם חשים בנוח עם דבר זה, שכן בימינו אין מלכים, בימינו יש דמוקרטיה. ומלך נדמה כדבר רע, מלך נראה כדיקטטור, מישהו העומד על שלו ושולט בכפייה מפני שהוא חזק יותר. אבל יש לדעת דבר חשוב מאוד: שאדנות ה׳, מלכות ה׳, אינה עיקר משמעותה לפי דעת החכמים, לפי דעת החכמה, לפי דעת הזוהר – מלכות ה׳, אדנות ה׳, אין עיקר פירושה בכך שהקב״ה חזק מאיתנו.
ואף תיבת “חזק” – לעיתים נוקט הזוהר לשון של חוזק, ומוצאים בספרי חסידות לשונות כאלה, “רב ושליט” – אף “חזק” עצמו יש לו מובנים שונים. אפשר לומר שאחד הוא תלמיד חכם חזק יותר, יש לו הבנה חזקה יותר, “חזק” פירושו רק ‘יותר׳, אבל ה׳יותר׳ הזה אפשר להבינו בדרכים שונות. ועלינו לדעת, דברים שהם גדרים חשובים מאוד, שרגילים אנו למושג שחוזק פירושו פשוט כאילו היה בכפייה, היינו בחיצוניות דחיצוניות, מה שנקרא בחסידות אחוריים דאחוריים, הלבוש החיצוני ביותר שיכול להיות של אמת, של גדולה, של חוזק, של כוח, של כל לשון שתרצה – שהכל הוא רק כמשלים ודרכים אחרות לבטא את זה – והוא הכוח.
המשל מן האב והבן
שואל אדם שאלה כזו: מדוע הדין הוא שאבות אומרים לבנים מה לעשות, ואין הבנים אומרים לאבות מה לעשות? כך ראוי שיהיה, וכך הוא אף בימינו אצל ילד קטן. מהו פירוש הדבר שהאב מנהיג את הבנים ולא הבנים את האב? ישנה אסכולה, מעין מרקסיזם, שאסכולות מסוימות אומרות: מדוע כך? מפני שהילד קטן, גופו קטן, אין הוא יכול להגן על עצמו, אינו יכול להכות בחזרה, והאב תמיד ינצח. ומשום כך האב מנהיג, מפני שהאב חזק יותר.
והרי לו היו הבנים עושים מהפכה, היו הבנים מוצאים דרך – ואולי בימינו ישנה דרך שבה מוצאים הבנים אפשרות שלא ממש בגשמיות, שכן הגשמיות אינה אלא דבר אחד כפי שנראה מיד, שהרי אפשר שאין הבן חזק יותר פיזית, אך חזק הוא בכך שיוכל לקרוא למשטרה על אביו אם האב יכה אותו. פעם היה האב יכול להכות את בנו מפני שהוא אב, והבן רק ינסה להכותו בחזרה – האב ינצח תמיד, שהרי הוא גדול ממנו וחזק ממנו פי שניים ופי ארבעה. כמעט כל אב חזק מבניו, ומשום כך האב מנהיג את הבנים. אך כיום, כשהבן יש לו את המשטרה לצידו, ואין האב רשאי להכותו, הרי הוא כבר חזק כאב – אם כן תמה השליטה, תם האב, תמה הגדלות, תמה מעלת האב על הבן, שהרי יש לו מקל, יכול הוא להכות בחזרה.
ואף על פי כן, אמת היא שהתפעלות מסוימת, הדרגה האחרונה של מעלת האב על הבן, של שליטת האב על הבן, של כבוד האב על הבן, של מורא האב על הבן, אכן חזקה כך. אבל זו החיצוניות דחיצוניות דחיצוניות. כל אדם מבין, ואף בימינו שאנו חיים כבאיזה עולם בדוי, אף בימינו רוב בני האדם הנורמליים מבינים עדיין שעיקר הדבר שהאבות גדולים מן הבנים אינו בכך שהאב חזק פיזית מן הבן. העיקר הוא שלאב יש הבנה גדולה יותר. לא הבנה בטובת עצמו – שכן על זה בלבד ייתכן שהאב מבין כיצד לנצל את הבן לטובת עצמו – אלא לאב יש הבנה גדולה יותר בטובתו של הבן. בזה האב הוא אב.
האב הוא טובתו של הבן
בלשון אחרת: אמת שהאב שולט בבן, שהבן אינו שולט בעצמו. ואין הוא שולט בו מפני שהוא חזק יותר, ואף לא מפני שהוא פיקח יותר במובן שיכול לנצלו ולתמרן אותו. אלא הוא שולט בבן מפני שטובתו של הבן מונחת אצל האב. היינו שהאב מבין יותר על הבן. ותיבת “מבין” אינה אלא דבר אחד, שהאב שולט יותר על זה; ולומר “הבנה” אין זו כל צרכה המילה הנכונה. אבל האב הוא הנותן לבן את טובתו. הטובה, החיים הטובים שעל הבן לקבל – הבן עצמו עדיין אין לו את הטובה הזו, אין הוא טוב דיו, אין הוא שולט בעצמו על טובת עצמו, מפני שאינו מבין, או מפני שאין בו כוח, מכל הטעמים – לא רק מפני שאינו מבין. ייתכן שהוא חכם גדול, אבל אין בו היכולת, אין לו הקשרים, אין לו האפשרות – פיזית, רוחנית, נפשית – אין לו האפשרות.
ומשום כך האב שולט על טובתו של הבן. אפשר לומר שהאב הוא הנותן לבן את טובתו, הוא הנותן לו את משמעותו. כיצד? על ידי כל דרכי החינוך. ובוודאי הדרך הטובה ביותר אינה דרך כפייה, אך זה כבר דבר צדדי: אם מכה, אם מלמד אותו, אם צועק עליו, אם מדבר אליו בדרך נעימה – כל אלה פרטים הם. אבל האב, בהיותו טובתו של הבן, האב הוא האחראי. אפשר לנקוט לשון זו: האב הוא האחראי על הבן. וזוהי בוודאי שליטה מסוימת.
והמעלה, תכלית השלימות, היא שכאשר הבן גדל, לא יצטרך עוד לבוא אל האב, אלא יבין בעצמו, שכן זו גדלות. בר מצוה – האב אומר “ברוך שפטרני”, כבר אני פטור, הבן יכול כבר בעצמו, מה טוב. אבל כל עוד הוא בן, עיקר מובן האדנות יכול להיות כדכתיב “מורא האב על הבן”: עיקר הנקודה אינה שהאב חזק יותר, ואף לא שהאב פיקח יותר ויכול להערים עליו, אלא שהאב הוא טובתו של הבן.
אדנות היינו משמעות החיים
והטובה, כפי שאומרים בדרך אחרת, היא אותו הדבר כמו “משמעות החיים”. לבן אין את המובן של “משמעות החיים” כפי שאנו מדברים, שכן אין הוא פנוי לדרך אינטלקטואלית לבטא זאת. אבל המשמעות – מה נותן משמעות לחיי הבן? היינו מה עושה אותם טובים, טובים בכל הדרכים? האב.
ומכאן ברצוני לומר יסוד חשוב. כאשר בני אדם אומרים שהתורה, המצוות, אדנות ה׳, אינם – אומר אחד: “איני הולך בכפירה, לא מפני שאני ירא מן הגיהנום, לא מחמת המקל, אלא מפני שזה נותן לי משמעות בחיים” – סבורים בני אדם שאין זו אדנות. ואין זו אלא טעות, טעות גמורה. הדא הוא דכתיב אדנות, ממש הדא הוא דכתיב אדנות. אדנות פירושה שמשמעות חייך ניתנת לך דרך התורה, דרך המצוות, דרך הקב״ה. זהו פירוש אדנות – לא מעצמך. אילו יכולתי בעצמי, אילו הייתי “לי יאורי ואני עשיתיני” (יחזקאל כט, ג), הייתי נותן בעצמי משמעות; אך תפסתי שאיני יכול.
אם כן, המשמעות, היינו הטובה – מה שמניח את חיי בסדר טוב, מה שעושה שהדברים יעשו שׂכל – באה מן הקב״ה.
ושם אדנ״י הוא אותו הדבר. שם אדנ״י אין פירושו דווקא שהקב״ה הוא החזק ביותר. זה אינו אלא הלבוש האחרון, ואולי הוא אף לבוש גרוע. שם אדנ״י פירושו שהוא העומד למעלה ממך, הוא הנותן משמעות לחייך, ובזה הקב״ה הוא אדון עולם.
הקליפה שבסברה שאדנות היינו חוזק
עלינו להבין שכאשר אומרים שהקב״ה מנהיג את העולם, ממשיכים בני אדם לסבור תמיד – והיא קליפה נוראה שאפשר ליפול בה, ומי הכניס קליפה זו לעולם, ומפני מה היא? – קליפה נוראה היא שחושבים, כשאומרים שהקב״ה מנהיג את העולם, שפירושו שהקב״ה חזק מאיתנו. אנו סבורים שאנו עושים דברים, אנו עושים עסקים, אנו מחנכים את בנינו. לא! הקב״ה הוא בעל הכוחות כולם, כמו שאומרים. אבל יש כאן טעות גמורה במובן תיבת “כוח”. בוודאי כוח, אבל יש להפשיט מעט את תיבת “כוח”. הקב״ה הוא בעל הכוח על העולם במובן שהוא יכול לומר את הצדדים שאחד רוצה לומר. הקב״ה ציווה על העולם להיות – זו לשון, אך יש לדעת מה פירושה: הוא כפה, מפני שהוא יכול עליך, בו היכולת ולא בך. אפשר לומר בדרך אחרת: הקב״ה הסביר את העולם שיהיה, שטוב שיהיה. וכיצד הוא מסביר? ייתכן בדרך שכל, אם אותו דבר הוא בעל שכל; ודבר שאינו בעל שכל, מסבירו הוא בלשון אחרת.
מדוע אמליך אני את הקב״ה?
אבל הטעם שהקב״ה חזק, הטעם מפני מה – שואלים מפני מה הקב״ה? מי נתן לקב״ה את המלכות על העולם? מדוע לא אני? אדם מספר לי מעשיות כאלה, שהקב״ה יהיה המלך, כך אומרים. ושואל עצמו: מדוע? יודע אתה מדוע? מפני שאני רוצה. אני סבור שטוב לי יותר. אני רוצה, איני יודע, אני רוצה. אני רוצה להיות בעצמי המלך של חיי. מדוע אתן לקב״ה את המלכות? מדוע אומר ‘ה׳ מלך׳? אולי ‘אני אמלוך׳? הרי זו סברה טובה. רוצה אתה לחשוב כבני אדם? אך הן אינך יכול. הקב״ה אמנם יש בו היכולת, הוא יכול למוחצך כנמלה קטנה אם ירצה, שהרי אתה לא כלום ולא כלום. אם כן הוא חזק ממך, אין לך ברירה, תן לו את המלכות. אבל זה פירושו כפייה, אין זה “מלכותו ברצון קיבלו עליהם”, ואף זו אינה ההבנה הנכונה של מלכות.
כלומר, אמת שהקב״ה הוא בעל היכולת, איני אומר שאין זה אמת, אבל זה אינו אלא הלבוש האחרון של הקב״ה. אין הקב״ה מנהיג את העולם בכך שהוא החזק ביותר. הטעם שממליכים את הקב״ה, שהעולם משועבד לכך שהקב״ה הוא אדון העולם, אינו מפני שיש לו יותר כלי נשק. אין זו דיקטטורה, שכל הטעם שהעליון למעלה הוא מפני שיש לו יותר כלי נשק. אפילו במציאות הפועלת, האמת היא – איני רוצה להיכנס לכך – אבל אין זה הטעם.
מלכות הבנויה על חסד
הטעם שהקב״ה הוא מלך, מה שבו הקב״ה מולך – אפשר לומר שמידת המלכות בנויה על חסד, לא על כפייה. היינו “ויכונן בחסד כסאו”. זוהי כל העבודה של ימים נוראים, לעשות כן. איני רוצה להיכנס לכל טעמי הדבר. הטעם שהקב״ה הוא המלך הוא מפני שהוא טוב יותר. הוא טוב יותר. טוב יותר שהקב״ה יהיה מלך עלינו. כאשר אנו מנהיגים את עצמנו, אין לנו תוכן בחיינו, שכן אנו מתחילים כחלום יעוף. וכאשר הקב״ה מנהיג את חיינו, טוב יותר. זהו פירוש קבלת עול מלכות שמים, קבלת אדנות ה׳. מלכות ה׳ אינה אומרת שהקב״ה עומד נגדי, שהייתי רוצה לשלוט ויש כאן מלחמה שלמה, שהיצר הרע רוצה אותי לעצמו. לא! אף היצר הרע מסכים לזה. כאשר מבינים שטוב יותר – לעיתים אדם אינו מבין, ואז מכים אותו, עושים דברים חיצוניים – אבל מי שיש בו מעט שכל, מבין שמשמעות חיי אדם אינה יכולה להיות מונחת כולה אצלו, אלא היא מונחת בכך שהוא חש את חלקו בכל העולם, שהרי יש לו תפקיד, יש לו מקום, יש לו עבודה.
זהו פירוש הנהגת ה׳ את העולם, אדנות ה׳ על העולם, אלקות ה׳ על העולם – זו הטובה. וזה יסוד עמוק מאוד. סבורני שאפשר להאריך בזה, אפשר כמה שנים להתבונן בזה לעומק, ולשלול בחוזקה. הכל הם דברים עדינים מאוד, שכן אומרים את לשונות המלכות ורואים כל כך הרבה, אך סבורני שהדבר פשוט: ממש בדרך משל נראה שהקב״ה אינו רוצה, אינו, אך הוא צריך, בלית ברירה הוא נעשה. אין הקב״ה רוצה להיות מלך על העולם בכך שהוא חזק יותר. כביכול אפשר לקרוא לזה הגבורה שבמלכות על העולם, אך אז אין זו אפילו גבורה שבמלכות; החיצוניות היא הגבורה שבמלכות, היינו הסטרא אחרא ממש. הקב״ה רוצה להיות מלך על העולם במידת החסד שבמלכות, או הטוב שבמלכות, הנקרא חסד חכמה שבמלכות. בכך שהוא מארגן את העולם, הוא נותן, אפשר לומר, משמעות לעולם, הוא נותן הסבר לעולם. מפני מה יש עולם? מפני שהקב״ה עשה כך, מפני שהקב״ה מבין שטוב, “וירא אלקים כי טוב” (בראשית א).
זהו פירוש מלכות ה׳, זו אדנות ה׳. ואמרתי זאת כבר אגב אורחא – ולא אגב אורחא, אלא זהו יסוד גדול ונורא. אם כן, מהו פירוש מרי עלמא? זהו פירוש “פקודי דמרי עלמא”. מצד כך שהקב״ה נותן את הטובה לעולם, עושה שהעולם יעשה שׂכל, נותן משמעות לעולם, נותן משמעות לחיי – מצד זה הן מצוות. זה פירוש “פקודי דמרי עלמא”, שהוא כבר טוב יותר מ״פקודי אורייתא”.
ידיעת השם בעצמו: למעלה מאדון עולם
אבל יש לזכור שאף זה כשלעצמו עדיין אינו מספיק. וכפי שאנו אוהבים את לשון הרבי הקדוש רבי שניאור זלמן מליאדי: “לא זהו עיקר אלקות מה שהוא מחיה כל העולמות” (תניא). מה שהקב״ה הוא המשמעות של כל העולם – זו הדרך שבה אנו באים אליו, לכתחילה ולפחות. אבל אין זה מה שהוא, כביכול. הקב״ה, מה שהוא בעצמו, אם אפשר לומר תיבה כזו, אינו מה שהוא נותן משמעות לכל העולם. כדרך האב, שמה שהוא בעצמו: הן יש בי הבחינה שאני אב, ביחס לבני אני אב, אבל ביחס לעצמי יש לי חיים אחרים לגמרי, משלי, שהם פנימיותי, הנוגעים לי עצמי. כאשר אינני עם בני, מה אני עושה? הקב״ה בעצמו הוא דבר לעצמו.
ופלא היהדות הוא שאנו אומרים את שם אדנ״י, היינו שאנו אומרים: האדון עלינו, זה שעושה שחיי יעשו שׂכל. וכן הוא מפני שאין אנו יכולים לבטא, אין לנו מילים. ומדוע אין הוגים את שם הוי״ה? מפני שאין לנו מילים לבטאו בלשוננו ובעולמנו. אין בעולם שום מילה המגעת לזה, שהרי זה הוא מחוץ לעולם. אבל אנו אומרים שם הוי״ה. שם הוי״ה פירושו מציאותו, שהוא נמצא. ויש בו גם שהוא מהווה, אך על זה נדבר מיד. שם הוי״ה פירושו מציאותו ומהותו של השם בעצמו.
הדבר שנותן את המשמעות לכל החיים – נִקַּח זאת לרגע – הדבר שנותן את המשמעות ואת היכולת ואת ההבנה ואת הסדר ואת השכל ואת הכל לכל העולם, לכל הנבראים, הוא דבר לעצמו. כביכול, כפי שאומר הרמב״ם, אילו לא נמצאו כל הנבראים, היה הוא עדיין נמצא. ואילו – ואמנם נמצאים כעת כל הנבראים – אבל “לפני אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא, ואחרי ככלות הכל לבדו ימלוך נורא” (אדון עולם). בינתיים הוא המלך עלינו, הוא האדון. אבל לפני כן ואחרי כן, כביכול אפשר לומר שהעולם אינו אלא שטח קטן בזמן, דמיון, משל בלבד, וכל שאר אין-סוף הזמן שהיה לפני כן ושיהיה לאחר מכן – הוא לבדו.
והוא לבדו – זה טוב, זה אמת, שאיננו יכולים לאומרו, שכן אנו חיים בעולם שהוא… אבל זה אמת יותר. כל מי שיש בו מעט שכל, מעט הרגשה, יכול להבין שטוב הרבה יותר לחשוב על זה מאשר על זה, כפי שבני אדם מבינים מעצמם. אומר אדם: הבה לא נחזור אל התורה. ואומר אדם: תורה טובה, תורה עושה את החיים טובים. יפה מאוד. אבל כביכול, שואל אחד: אם כן, התורה היא משרתת לחייך? ואין זה אמת, אין זה נכון, שכן טובת חייך היא בכך שהם הולכים אל דבר גבוה יותר. אבל אחרת הייתי יכול תמיד לסבור כן.
תורת הוי״ה: המצוות קשורות למה שהוא
כאשר אומרים תורת ה׳, או “תורת ה׳ תמימה” (תהלים יט), אין כתוב ‘תורת אדנ״י׳. ולכאורה התורה היא תורת אדנ״י. מה לה ולהוי״ה? לא! היא תורת הוי״ה, מצוות הוי״ה, כמו שכתוב באותו הפרק שאנו אומרים ב“השמים מספרים” (תהלים יט): מצוות הוי״ה, מצוות י״ק ו״ק. ואם כן פירוש הדבר שלתורה יש עניין, למצוות יש עניין עם הקב״ה כפי שהוא, לא רק כפי שהוא מושל עלינו ונותן לנו משמעות. וכשם שהוא כביכול, במובן מסוים, רק למעננו, לא! הוא גם למענו, גם מחמת מה שהוא.
ומובן שעלינו לומר בפשטות גמורה: כאשר אומרים מצידו, כאשר אומרים למענו, אין כוונתנו למה שהוא, כאילו היינו מדמים אותו כמונו – כאשר דבר מה נוגע לנו, כדרך אב האומר שהוא חבר של בניו, יש לו משהו כאב, יש לו חוויה משלו. לקב״ה אין חוויה משלו, אין הוא בשר ודם, הוא רק צורך וכיוצא בזה. אבל כוונתנו היא שיש לנו טוב, שיש לנו הנאה, שיש לנו משהו ממה שהוא.
הוי״ה אלקים בפרשת נח
הנה היסוד: כתוב “בראשית ברא אלהים” (בראשית א), ואנו אומרים הוי״ה אלקים. ופירוש הדבר שהקב״ה עשה את העולם לא רק בשם אלקים אלא גם בשם הוי״ה, “ביום עשות הוי״ה אלקים ארץ ושמים” (בראשית ב). ומה פירוש הדבר? כפי שראיתם בפרשת נח, מעיר שם הרמב״ן שכל הפרשה בשם אלקים, בדין – הבינו כעת מדוע. אבל ההצלה, “ויסגור הוי״ה בעדו” (בראשית ז) – סבורני שפעם אחת בכל הפרשה נאמר הוי״ה – ולאחר מכן “וירח הוי״ה את ריח הניחוח” (בראשית ח). התיקון, ההצלה, לעולם בשם הוי״ה.
ופירוש הדבר: כאשר אנו אומרים שלמעלה מכך שהקב״ה הוא אדון עולם, הוא גם י-ה-ו-ה. ואין פירושו שאותו הוי״ה אינו מקושר בעולם. כפי שאנו אומרים, פירוש י-ה-ו-ה שהוא הווה, היה הווה ויהיה – שאיני נכנס כעת לבארו, שכן אופן המציאות שלו אינו דבר שהוא היום. כשאנו נמצאים, אנו היום, והוא – הוא היום ואתמול ולעולם בבת אחת, אין הוא בזמן. אבל עם זה הוא גם, כפי שמבארים לפחות המקובלים, שהוא מהווה – כתוב בעץ חיים שהוא הוֹוֶה וגם מהווה כל בריה. ומה פירוש מהווה כל בריה? מהווה כל בריה היינו שם אדנ״י. זהו פירוש יחוד הוי״ה אדנ״י. יחוד הוי״ה אדנ״י אומר, כפי שאומר הרמב״ם, “מאמיתת הימצאו נמצאו כל הנמצאים” (רמב״ם הלכות יסודי התורה פ״א).
ואלה דברים עליונים ועמוקים, שצריך לשמוע אותם, שזה פירוש ממש מוחין למלכות, במדרגות.
באיזו מידה מנהיג הקב״ה את העולם?
אפשר לשאול כך, כפי ששאלנו קודם: הקב״ה בא, מצד מה? מצד מה מנהיג הקב״ה את העולם? אחד יכול לומר, הדרגה הנמוכה שבנמוכה: הקב״ה מנהיג את העולם מצד מי שחזק יותר. וזו מעין דת, בני אדם יכולים לחיות כך, אף זה משהו. אחד אומר: מפני שהוא מבין טוב יותר, מפני שהוא טובתו של העולם. אם כן אתה כבר אוחז בחסד שבמלכות, אוחז בדבר עמוק יותר. אפשר לומר מצד חכמה, מפני שהוא רואה שכך טוב. אפשר לדרג שחכמה גבוהה מטוב, או להיפך, וכדומה; זה כבר הדרגה הבאה.
לאחר מכן יכול אדם לומר דבר עמוק יותר. יכול אדם לשאול: מצד מה? במה? כביכול, אפשר לשאול כך: באיזו מידה? היינו באיזה אספקט? הכל הוא מידותיו של הקב״ה, הכל עושה הקב״ה. אבל באיזה מובן של מה שהוא אלקים מנהיג הוא את העולם? המובן העמוק ביותר של ‘הוי״ה אלקינו׳ הוא שהקב״ה מנהיג את העולם, הוא אלוקי, הוי״ה אלקינו, הוא אלוקי במה שהוא.
רק מי שהוא יכול לברוא את העולם
כלומר, כאשר אתה שואל שאלה כזו: איזה מין נברא, איזה מין יש, איזה מין דבר יכול לעשות עולם? אפשר לעשות הרבה דרגות. דבר הטוב מעט יותר – אב יכול, והוא בחינת “השווה כבודו לכבוד המקום” (קידושין ל). אב יכול לעשות את הטובה לבנו, יכול לסדר לו את חייו, זאת הוא יכול לעשות. מלך בשר ודם יכול לעשות את הסדר לכל המדינה, זאת הוא יכול לעשות. היינו בבחינת מה שיש בו המידה הנקראת טוב, היינו סדר, שהוא יכול לסדר, יכול לעשות משפט, יכול לעשות את כל המידות הטובות – בכך הוא יכול לעשות את העולם.
אבל כאשר מעמיקים להתבונן, מבינים שלעשות שיהיה כל העולם כולו, מה שקוראים לו פעמים רבות יש מאין – שאינה תמיד המילה הטובה ביותר, וצריך לחשוב על זה ולתת מילים חדשות לכל – לעשות שיהיה כל העולם, סוף סוף סוף, יכול לעשות זאת רק מי שהוא. מי שהוא, שזה הרי פשוט בתכלית הפשטות. על כל פנים, על פי זה הדבר פשוט בתכלית הפשטות, שכן לפני שיש עולם אין כלום, אין כלום בבחינת עולם, יש רק הקב״ה. ואם כן, היחיד שיכול לברוא את העולם – מידת המלכות אינה יכולה לברוא את העולם. התבונן: מידת המלכות פירושה הנהגת העולם, וזו צריכה כבר עולם. מתברר שלאחר שיש עולם, הקב״ה מנהיגו, מה טוב. אבל כדי שיהיה עולם בכלל, יכול לעשות זאת רק י״ק ו״ק עצמו. מי שהוא בטרם כל יציר נברא, רק הוא יכול להתחיל את כל הדבר.
אם כן אנו אומרים “מאמיתת הימצאו נמצאו כל הנמצאים” (רמב״ם הלכות יסודי התורה פ״א). היינו, אם ברצוני לדעת – במה הקב״ה מלך על העולם? במה הקב״ה אדון על העולם? בכך שהוא הוי״ה, בכך שהוא מה שהוא. ומה שהוא – הוא בשביל העולם? בדיוק משום כך. בדיוק מפני שמה שהוא אינו מקושר בעולם, לאו מכלל המידות כלל. ומשום כך, העולם כביכול יונק מציאות, לווה הוא. כל העולם לווה מציאות. לקב״ה יש מציאות מצד עצמו, וכל העולם לווה מציאות. מציאותנו היא לווה, מציאות משנית, היא באה ממנו, באה מכך שהקב״ה הוא מציאות לעצמו. דבר עמוק מאוד להתבונן בו, ואין שום דרך לטעות בו. אבל זהו יסוד היסודות של ‘הוי״ה אלקים׳, יסוד האמונה – לומר שהקב״ה מנהיג את העולם לא רק מצד מה שהוא חזק יותר, לא מצד מה שהוא טוב יותר, לא מצד מה שהוא פיקח יותר, לא רק מצד מה שהוא צודק יותר – שכל אלה מידות הן שבהן הוא מנהיג את העולם. אבל מה שהוא, יסוד היסודות, בתכלית הראשון “בראשית ברא אלקים”, מה שהוא אלוקי העולם – הוא מצד מה שהוא.
הבחירה: מערכת יחסים עם הקב״ה מצד מה שהוא
ואם כן, כאן מבינים שישנה בחירה מסוימת, דבר קשה מאוד, ישנה בחירה מסוימת. אדם יכול לבסס את אנושיותו, לבסס את יהדותו, לבסס את מערכת יחסיו עם הקב״ה על כך שהקב״ה חזק יותר, על כך שהקב״ה טוב יותר – וזה דבר טוב, שכן אלה מידות אלוקיות. אבל הבחירה – שיש כאן בחירה – פירושה שהקב״ה בחר בישראל וישראל בחרו בקב״ה. פירוש הדבר שהבחירה היא שיאמר אדם: הקב״ה רוצה – זאת יכול אדם לומר – ‘הוי״ה אלקים׳, הוא רוצה שהקב״ה יהיה אלוקיו, שהקב״ה ינהיגו כביכול, היינו שתהיה התגלות, שיהיה ברור שאפילו מה שהקב״ה מנהיגו, אפילו מה שהקב״ה הוא אלוקיו – שכן חושב אדם: מדוע הקב״ה טוב בשבילי יותר מכפי שאני טוב לעצמי? – שכל הדברים הללו יהיו מחמת מה שהקב״ה הוא מה שהוא לעצמו.
וזו שמחה, זה פירוש “ישמח ישראל בעושיו בני ציון יגילו במלכם” (תהלים קמט), “צדיקים ישמחו יעלצו לפני אלהים” (תהלים סח), כפי שמבארים ספרי חסידות: לפני השם אלקים. היינו ששמחתו, דבקותו, טעמו ואמונתו אינם מפני שהקב״ה חזק יותר ממנו, ולא מפני שהקב״ה פיקח יותר ממנו. ב״חזק” אין בכלל שום שמחה, ואולי מעט. טוב יותר, ומקור החכמה, מקור התורה, מקור הצדק, מקור הניצחון – כל אלה דברים טובים הם. אבל השמחה הגדולה ביותר, האהבה הגדולה ביותר, הדבקות הגדולה ביותר, היא בכך שהקב״ה הוא מקור הוי״ה, הוא ההוי״ה שלך. זה פירוש ‘הוי״ה אלקינו׳ כביכול – הוי״ה הוא ההוי״ה שלי אף הוא.
ופירוש הדבר ששם הוי״ה שורה על יהודי, לא רק שם אדנ״י. וכאשר אומרים שם אדנ״י, צריך תמיד לזכור זאת. היינו שעלינו לדעת: אמנם אנו חיים בעולם הצריך סדר, הצריך הנהגה, הצריך אפילו כוח, הצריך את כל הדברים הללו. אבל יש לזכור: מצד מה יש לו כל הכוח הזה? מצד מה? מדוע באמת הקב״ה גדול ממני, חזק וטוב ממני? מפני שהוא הוי״ה, מפני שהוא מה שהוא. נמצא שאני – אף שלכאורה זו סתירה מיניה וביה, כיצד אני, מצד מה שאני נברא, יכול להיות לי שייכות עם הקב״ה מצד מה שהוא, שאינו לא מכלל הנבראים – אתה יכול כן. אם אתה זוכר זאת. ואולי אי אפשר לאומרו, אסור לבטאו, שכן אין לנו מילים נכונות לכך. צריך מיד שתהיה לו ידיעה עדינה, חיבור עדין עם זה. אבל זה מה שיכול להיות. יכול להיות. ולא רק שיכול להיות, אלא מוכרח להיות כך. פחות מזה אינו יכול להיות.
שמור וזכור: שתי דרגות בעשיית המצוות
נשוב אל פירוש “ושמרתם”, אל “פקודי” – מה אעשה כשאני אוחז עדיין בהקדמה? “פקודי דמרי עלמא” – זה פירושן הפשוט של מצוות, שהן מצוות אדון העולם. ולעומת זאת, שונה מכך, “פקודי אורייתא”, מצוות התורה. אפשר לחשוב שזו כבר שאלה של משמעות דורשים, כיצד מבארים את המילים. אפשר לבאר ש״פקודי אורייתא”, כאשר אומרים “פקודי אורייתא”, מבקשים לומר משהו גבוה ממצוות האדם. מדוע? מפני שפקודי, כל אחד יודע על פי זוהר, מצוה פירושה אדנ״י, ותורה פירושה הוי״ה. תורה ומצוה פירושה יחוד הוי״ה ואדנ״י. שכן מצוה מורה על דבר שצריך לעשותו, היינו שהוא עומד למעלה ממך, השכינה עומדת למעלה ממך ומנהיגה אותך, אומרת לך מה לעשות. והוי״ה התורה היא ההבנה של המצוות, ההבנה של טובת המצוות בעצמן.
והוא אומר שפירוש ‘תורה׳ הוא שהתורה גבוהה מן המצוות. אבל התורה אינה סתם תורה, אלא מצוות התורה, והתורה היא תורת הוי״ה. יש אם כן לומר תורת הוי״ה, מצוות הוי״ה, פקודי הוי״ה, הכל הוא הוי״ה. ואומר הוא שהפירוש הוא שדרך כל הדרגות הללו מאיר שם הוי״ה. וכעת עולה דרך חדשה כיצד לעשות מצוות, השגה חדשה לגמרי כיצד לעשות מצוות, שהיא דבר עדין מאוד, ושוב אפשר לטעות בו בדרכים שונות, אבל עליי לאומרו כפי שהוא מאיר, כפי שהוא פשוט. זו דרך חדשה כיצד לעשות מצוות.
הדרשה מ״ושמרתם ועשיתם”
ונכניס זאת לתוך הדרוש שאומר הזוהר. כתוב “ושמרתם את כל מצותי”, “ושמרתם את מצותי ועשיתם אתם” (ויקרא כב/כו). מהי שם שמירה ועשייה? והזוהר שואל עוד קושיא: היכן נזכרה זכירה? הן יודע אתה שישנה זכירה? כל המצוות שיש בהן שמור וזכור – היכן הזכירה?
שמור, אומר הוא כך, שמור לנקבא. אם זה שמור, מדוע לא נאמר זכור? אלא שמור פירושו שאני שומר על המצוות. המצוות גבוהות ממני, זה אשר אומר הקב״ה: משמעות חיי, טובתי, אינה מונחת אצלי, אינה מתחילה אצלי, אלא מתחילה אצל השכינה. זהו “ושמרתם את כל מצותי”, בחינת נקבא, היינו שאנו בחינת נקבא, אנו המקבל. המידה המקושרת אלינו, המידה האחרונה, היא המידה המקבלת מכל המידות. זה פירוש “ושמרתם” – אני שומר, אני שומר תורה, מי שהוא שומר תורה. זו דרגה אחת, הדרגה הראשונה. ואילו מצוות שומרים אז? מצוות אדנ״י. זהו הפירוש האמיתי: מצוות של אדון העולם.
אבל, אומר הזוהר, עליך להבין שמה שאנו קוראים זכירה, שהוא גבוה יותר, אפשר לקרוא לו בדרך אחרת: עשייה. “ושמרתם” – כאן שמור, “ועשיתם” – כאן זכור. הכל אותו הדבר, זכירה כאן היא עשייה. היינו שישנו מי שהוא שומר מצוות, וישנו מי שהוא עושה מצוות. עושה מצוות, כפי שעל הזוהר לבאר, והוא בנוי על המדרשים, נאמר “ועשיתם אותם” – שתעשה את המצוות, לא שתקיים את המצוות. כמי שעושה מפי שליח: “אינו דומה שומע מפי מלך לשומע מפי שליח”. מי שהוא שומר על המצוות הוא שומע מפי שליח. ומי שעושה את המצוות, היינו שהוא יוצר אותן, הוא העושה. אך כיצד ייתכן שאדם יהיה העושה את המצוות?
אדם יכול להיות העושה את המצוות אם הוא שומע את אשר אומר הזוהר, ששמירה – היינו עשייה – היא זכירה. ומדוע זכירה היא עשייה? אומר הוא: “כל מאן דאדכר מלה לתתא אשכחן דאתעביד ההוא רושמא לעילא” (זוהר). ומבארים כך: בפשטות מבארים, כפי שכל אחד יודע, שבכך שעושים את המצוות מעוררים, ואין זה אלא זכר. דיברנו באריכות שמצוות אינן אלא זכר למה שהן באמת. אבל אשר אנו מבארים היום הוא כך: כיצד עושה אדם מצוות? האם אדם יכול לברוא את המצוות? הן כל הרעיון של מצוה הוא שאתה לא עשית אותה. יפה מאוד. הקב״ה עשה מצוות ה׳, אין אלה מצוות האדם. “אשר יעשה אותם האדם” (ויקרא יח) – כיצד יכול אדם לברוא את המצוה? אדם יכול לקיים את המצוה, וזו בחינת שמירה. בדרך כלל כאשר אנו מבארים את תיבת ‘עשיית המצוות׳, מבארים אותה בדרגת השמירה, לא בדרגת עשייה כלל. עשייה היא עשׂיה. הקב״ה הוא “אני ה׳ עושה כל” (ישעיה מד), הקב״ה עושה את הכל. כיצד יכול אדם לעשות דבר?
התירוץ: פקודי הוי״ה והיחוד
התירוץ הוא: כל עוד אתה מבין שמצוות הן סדר שהקב״ה נותן, סדר הטוב, דרך טובה שהקב״ה נותן לעולם – מה המצוות עושות שני דברים אחרים, מה הן עושות עם הקב״ה שני דברים אחרים. מדוע? מפני שמה שהקב״ה הוא, מצד מה שהוא לעצמו, מצד מה שאנו מבינים מה הוא – הוא דבר אחד; ומצד מה שהוא מנהיג את העולם – דבר אחר לגמרי. ובוודאי אתה עושה, הקב״ה הוא המצוות, וזה הוא לימוד התורה לשמה על פי שליח.
אבל אם אתה מתחיל להתבונן בשם הוי״ה, אתה אומר שזה פקודי הוי״ה, לא רק פקודי אדנ״י, שיש כאן שם הוי״ה, ואתה מתבונן שזה דבר עדין שצריך להבינו – שכן לכאורה אפשר לומר שמצוות בוודאי אינן זה, מצוות אינן אלא אדנ״י, מצוות הן סדר טוב לעולם. אבל הוא מתבונן בסדר לעולם: מדוע אנו אומרים בכלל שהתורה היא תורה אלוקית, תורה מן השמים? זו תורה שבשמים, תורה. מה נוגע מהיכן היא באה? האם זו תורה אלוקית או תורה ארצית? ראוי לומר שהתורה היא משם אדנ״י, ראוי שהיא משם אדנ״י. יפה מאוד, שם אדנ״י הוא גם שמים, אבל הוא בשם אדנ״י. “שמים” – יודע אחד שזה תפארת, שמים הוא שם הוי״ה. במה התורה מן השמים?
התירוץ הוא: הוא שומע, הוא מתבונן, ויש בזה בחירה מסוימת. בשביל זה צריך להיות מקובל, צריך להיות בשיעור חסידי, לחדול להיות שומר מצוות על פי עבד בלבד. עליו להתחיל לומר: אני עושה את המצוות לא רק מפני שהן טובות לי בעולם הזה, אפילו לנשמתי. שכן מה שאני מתבונן בו הוא: במה המצוה טובה לי? מי עושה אותן טובות לי? מה שעושה אותן לבסוף טובות לי הוא זה שההוי״ה היא הוי״ה, שהקב״ה הוא, שהקב״ה טוב מכל העולם. ומכך שהקב״ה לעצמו טוב מכל העולם – אולי אמנם לאחר הרבה השתלשלות – יוצא שהמצוות טובות מכל העולם.
הקב״ה הוא בעצמו המצוות
אבל כוונתי כאן שיש בחירה. שכן אדם יכול לבנות את מערכת יחסיו, את עשיית המצוות שלו, על בחינת שמור – יפה מאוד, יהודי כשר, יהודי מותר. אבל הוא יכול לבנותה ולומר שזכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, ושהשמור בנוי על הזכור. ישראל – מדוע, כמו שיאמר ילד: מדוע אתה אבי? מפני שהוא אב לעצמו. ואולי אב בשר ודם אינו כך, איני יודע אם הטעם שהוא אב הוא מפני שהוא טוב כל כך מצד עצמו. אבל הקב״ה, הטעם שהקב״ה הוא אב לי אינו רק מחמת יחסי אליו. אדרבה, יחסי אליו בנוי ומושרש במהותו העצמית, במה שהוא כביכול ביחס לעצמו – ומותר לומר תיבה כזו, זהו הסוד. מותר לומר, שכן המדרש אומר שהקב״ה עושה מצוות.
אנו עושים מצוות לא רק מפני שהמצוות הן בשבילנו, אלא מפני שהקב״ה הוא בעצמו המצוות. הקב״ה הוא המצוות כמונו. בני אדם סבורים שהקב״ה יש לו לולב – אין לקב״ה תפילין, אין לקב״ה לולב בשמים. הלולב הוא דבר שהטעם האמיתי שלו, המקור הראשון של הלולב, הוא שם הוי״ה, הוא הקב״ה כפי מה שהוא בעצמו. וזו כוונה חדשה, אפשר לכוון, אפשר להיות יהודי כשר לגמרי ולעולם לא לעשות זכור ושמור, לעולם לא לזכור את המצוה שהיא בחינת זכירה, שפירושה זכור. זאת אתה יכול רק לזכור, אינך יכול אפילו לאומרו – ואולי כאשר אומרים זכור הכוונה להיזכר, זה המעורר, אתה יכול רק לעוררו, אינך יכול לאומרו, אינך יכול לעשותו, אינך יכול לברוא את המצוה. אבל אתה יכול לזכור שהשמירה בנויה על הזכירה. זאת אתה יכול לזכור, זאת אתה יכול לעשות. ואז המצוות הן מצוות אלוקיות אמיתיות, אז אתה עושה את המצוות של קודשא בריך הוא ושכינתיה, לא רק את המצוות של טובת בני אדם.
אין פירוד: טובת בני אדם היא קודשא בריך הוא
בלשון אחרת: אז טובת בני אדם היא קודשא בריך הוא. זאת צריך לדעת. הטובה אינה אחרת – זו טעות גדולה שבני אדם עושים: אם כן, הוא מנצל אותה לקב״ה, ואין צריך שתהיה טובה לאדם. לא! זה אף הוא פירוד, פירוד הפוך, שהוא הולך אל התפארת בלא המלכות. אף זה פירוד, אותו פירוד. אחד נקרא קיצוץ בנטיעות, אחד נקרא כפירה בעיקר, והתיקון שלהם דבר נורא הוא. לא! היחוד אומר שמה שטוב לך, מה שהמצוות טובות לכל העולמות – זה מפני שהן בבחינת טוב ה׳, מצוות על מה שהקב״ה הוא לעצמו, לא רק טוב ה׳ לכל אלא טוב ה׳ בעצמו, ומשום כך המצוות הן טוב ה׳ לכל. וזו עוד טעות חשובה שצריך לשלול מן הנפש.
וכך, זה באמת ההסבר על פי סוד, על מה שדיברנו אתמול בדרך עיון יותר )כמו שביארנו בשיעור הקודם בדרך הנגלה אודות השלימות בעשיית הפעולות בעולם ואין זה מקומו(: שהשלימות, עשיית הפעולות בעולם הזה – שחלק מהן הוא עשיית המצוות – אינה שצריך לחדול מעשיית מצוות מעשיות ולחשוב רק על אלוקות, ולא שבשעת עשיית המצוות המעשיות יחשוב על אלוקות. אפשר אמנם, אבל אין זה העיקר. העיקר הוא שהכוונה – שכעת ביארנוה מצד העליון, כדרך הקבלה – כוונת הטוב שבהן, הטעם שהן באמת טובות, היא מפני שהן מושרשות בשם הוי״ה. זה פירוש ‘הוי״ה׳, אדון הוי״ה עליון. זה פירוש תרי״ג מצוות התורה, שהן כלל הזכר והנקבה, כלל שני הדברים: ממה שהקב״ה הוא לעצמו וממה שהקב״ה מנהיג את העולם, וכולו רזא חדא, הכל סוד אחד. אסור להפריד בין הסודות. האומר שהקבלה אומרת טעמים גבוהים יותר מטעמי המצוות שעל פי נגלה שהם לתקן את העולם, ואומר שלא, הקבלה אומרת שזה רק לתקן את הקב״ה – הרי זה שקרן והרי זה מעט מקצץ בנטיעות. זה שניהם כאחד. אדרבה, זו ההתבוננות: ההתבוננות במה, מפני מה בכלל זה טוב? מפני – כפי שעל פי נגלה שלמדנו אתמול – מפני שזה מביא לכך, ויכול היה לומר כפי שאומרים בנסתר, מפני שזה בנוי על, מושרש במה שהקב״ה הוא אצל עצמו. זה פירוש “פקודי ה׳ ישרים משמחי לב” (תהלים יט) – כאשר זה “פקודי הוי״ה”, אז זה “משמחי לב”. זו שמחה, זו השמחה שאנו שמחים בשמחת תורה.
פרשת נח: שם אלקים ושם הוי״ה
ואין לי זמן וכוח לומר על זה דרשה מפרשת נח, אבל אפשר להבין מעצמנו שהמבול הוא שם אלקים, זו הגבורה של מה שהקב״ה חזק מכל. ומשום כך ישנה פרשה שלמה – למדו בשבוע שעבר )כמו שביארנו בשיעור הקודם אודות דברי הנחש ואין זה מקומו( שהנחש אמר שאין אלא מצוות לא תעשה, אין אלא מה שהקב״ה חזק יותר, שאסור לעשות, היינו יראה. והקב״ה נתן מצוה לנח. הצלת נח הייתה במצוות, מצוות בניין התיבה, ואותה נתן הקב״ה בשם הוי״ה. הקב״ה נתן את המצוה לנח, ונח עשה “ויעש נח ככל אשר צוה אותו ה׳” (בראשית ו), הוא עשה את המצוה. ובאמת, כפי שנח איש צדיק, נח עשה את המצוה, היה הוא בחינת מרכבה, בחינת היסוד שעושה את המצוה, ולאחר מכן הציל את העולם. וזו הייתה הברית, הברית החדשה שנתן הקב״ה לנח, זהו יסוד הברית, שאפשר שאף אדם הראשון היה בה אך לא בדרך זו. זה יסוד מצוות עשה, “ויזכור אלהים את נח” (בראשית ח).
תמלול מלא 📝
פקודי דמרא עלמא: די דריי לעוועלס אין מצוות און די יחוד הוי״ה אדנ״י
הקדמה: די זוהר׳ס טיטל אויף די מצוות
רבותי, היינט איז ערב שבת פרשת נח, תשפ״ה. ס׳איז די ערשטע וואך פון די נייע זמן פון חשוון, און מיר הייבן אן פון פריש, אזוי ווי די סדר איז אנהייב זמן.
איך וויל איבערלערנען די הקדמה פון די זוהר אויף די פקודים, “פקודי דמרא עלמא”, די מצוות אדון העולם. דאס איז די זוהר׳ס העדער פון זיין חלק וואס הייסט ספר המצוות של הזוהר, די טעמי המצוות. איך וויל אדורכגיין די הקדמה, איבערשמועסן די סיכום און די עיקר נקודות פון די זאכן וואס מיר האבן געלערנט, אנמערקן וואס מיר דארפן נאך לערנען און פארשטיין, און אויף דעם בויען ווייטער. און היינט איז פרשת נח, דארף מען אויך אביסל לערנען וועגן די נושא אין פרשת נח.
די ערשטע זאך איז די זוהר׳ס טיטל. דא איז באמת א גרויסע שאלה: שפעטער רופט עס די זוהר “פקודי אורייתא”, מצוות התורה, און די העדער הייסט עס “פקודי דמרא עלמא”, מצוות ה׳, מצוות האדון, מצוות אדנ-י. דאס איז אמת׳דיג א סתירה, א טענשאן, וואס ליגט אונטער א גרויסע חלק פון די גאנצע סוגיא. די עיקר מכוון פון די זוהר מיט דעם הקדמה איז צו מסביר זיין אז “פקודי אורייתא”, מצוות התורה, זענען “פקודי דמרא עלמא”, מצוות אדון העולם.
די דריי לעוועלס פון הבנה אין מצוות
מיר דארפן פארשטיין אז ס׳איז דא דריי לעוועלס. מיר זענען צוגעוואוינט צו זאגן “תורה ומצוות”. די תורה, אסאך מאל רעדט מען אזוי, ס׳שטייט אין די תורה. אין די גמרא שטייט אסאך מאל “ורחמנא אמר”, וואס מיינט במיוחד אז ס׳שטייט אין די תורה. אזוי ווי די רבי אין חדר אסאך מאל טייטשט “ורחמנא אמר” – ס׳שטייט אין חומש. הגם “רחמנא אמר” איז טייטש “דער דערבארעמדיגער גאט האט געזאגט”, מיינט עס אבער אז ס׳שטייט אין די תורה. ס׳שטייט קיינמאל נישט “רחמנא אמר” אויף א זאך וואס שטייט נישט אין די תורה, ווייל וויאזוי זאל מען וויסן וואס ער זאגט אויב ס׳שטייט נישט אין די תורה?
ווען א מענטש טוט א מצוה, דארף ער וויסן וואס ער טוט. אונזער גאנץ לעבן איז דאך טון מצוות. ווען מ׳טוט א מצוה ווייל ס׳שטייט אין די תורה, דאס איז איין לעוועל פון השגה. ווען מ׳טוט א מצוה ווייל דער אייבערשטער האט געהייסן, אפילו כמו שכתוב בתורה, איז נאך א לעוועל. א דריטע לעוועל וועט זיין אז ער טוט די מצוה ווייל דער אייבערשטער איז אזוי – נישט ווייל דער אייבערשטער הייסט, נאר פשוט ווייל דער אייבערשטער.
שם אדנ״י: דער אדון וואס געבט מינינג
נאכדעם דארף מען געדענקען אז ס׳איז דא נאך א גרעסערע לעוועל, ידיעת השם בעצמו, וואס איז למעלה אפילו מן אדון עולם. ס׳איז דא א שם הוי״ה און א שם אדנ״י. מ׳דארף זאגן “שמע ישראל ה׳ אלקינו” – מיר זאגן נישט די שם הוי״ה, אבער בכוונה דארף מען מכוון זיין. ווען מ׳זאגט אדנ״י, די מקובלים האבן אזוי א וועג עס צו ווייזן אין א פיקטשער י-א-ה-ד-ו-נ-ה-י.
אבער ס׳איז דא א דבר פלא: אדנ״י איז טייטש מרי עלמא, אדון, מיין האר, דער האר פון יעדן איינעם, דער האר פון די עולם. דאס הייסט דער שולט, דער מנהיג, דער מייחד, דער וואס מאכט אז די וועלט זאל מאכן סענס. ער געבט מינינג פאר מיין לייף – דאס איז אויך אדנות. מענטשן מיינען אסאך מאל אז אדנות איז נאר קבלת עול, יראה. אבער איינער וואס טוט תורה ומצוות ווייל ס׳געבט מינינג פאר זיין לעבן – מינינג פאר לעבן איז אויך שם אדנ״י.
אדון איז א שולט. געוועלטיגן קען מיינען בדרך כפיה – איך צווינג דיך. אבער דאס איז נאר ווען מ׳פארשטייט נישט, און אפילו דעמאלטס איז עס נאר א זייער נידריגע וועג פון פארשטיין אדנות. מ׳דארף וויסן א זייער וויכטיגע זאך: אדנות ה׳, מלכות ה׳, איז נישט די עיקר מובן לפי דעת החכמים, לפי דעת הזוהר, דאס וואס דער אייבערשטער איז שטערקער פון אונז.
אפילו די ווארט “שטערקער” האט פארשידענע מובנים. מ׳קען זאגן איינער איז א שטערקערע תלמיד חכם, ער האט א שטערקערע הבנה. שטערקער איז נאר “מער”, אבער מער קען מען פארשטיין אין פארשידענע וועגן. אונז זענען צוגעוואוינט צו דעם מושג אז שטארקייט איז פשוט בכפיה, בחיצוניות דחיצוניות – אין חסידות הייסט דאס אח דאח, די לעצטע חיצוניות וואס קען נאר זיין פון אמת, פון גרויסקייט, פון געוועלטיגקייט – דאס איז כח.
דער משל פון טאטע און קינד
איינער פרעגט אזא שאלה: פארוואס זאגן טאטעס פאר קינדער וואס צו טון, און נישט פארקערט? ס׳איז דא אזא סקול אוו טאט, אזעלכע מארקסיזם, וואס זאגן: ווייל דער קינד איז קליין, ער קען זיך נישט דעפענדן, אבער דער טאטע וועט אלעמאל געווינען – וועגן דעם פירט דער טאטע, ווייל ער איז שטערקער.
היינט וואס די קינד האט די פאליציי אויף זיין זייט, דער טאטע טאר אים נישט שלאגן, איז ער שוין אזוי שטארק ווי דער טאטע – איז אויס שליטה, אויס טאטע, אויס גדלות, אויס מעלת האב על הבן? ס׳איז אמת אז א געוויסע לעצטע לעוועל פון מעלת האב על הבן, פון כבוד און מורא האב על הבן, איז די שטארקייט. אבער דאס איז די חיצוניות דחיצוניות. אפילו היינט, וואס אונז זענען אזא ווי אין א פאני וועלט, פארשטייען נאך רוב נארמאלע מענטשן אז דער עיקר זאך וואס טאטעס זענען מער פון קינדער איז נישט אז ער איז פיזיש שטערקער. דער עיקר איז אז דער טאטע האט מער הבנה – נישט הבנה פון טובת עצמו, וואס דערמיט קען ער אויסנוצן דעם קינד, נאר מער הבנה אין די גוטסקייט פון דעם קינד. דערמיט איז דער טאטע א טאטע.
דער טאטע איז די גוטסקייט פון דעם קינד
דער טאטע קאנטראלירט א קינד נישט ווייל ער איז שטערקער, און נישט ווייל ער איז קלוגער אין די סענס אז ער קען אים מאניפולירן. נאר ער קאנטראלירט די קינד ווייל די גוטסקייט פון די קינד ליגט ביי דער טאטע. דער טאטע איז מער שולט אויף דעם; דאס ווארט “הבנה” איז נישט אינגאנצן די ריכטיגע ווארט. דער טאטע איז דער וואס געבט דעם קינד זיין גוטסקייט. די גוטע לעבן וואס דער קינד דארף האבן – דער קינד אליינס האט עס נאך נישט, ער איז זיך נישט אליינס שולט אויף זיין אייגענע טוב, ווייל ער פארשטייט נישט אדער ווייל ער האט נישט כח. ער קען זיין א גרויסער חכם, אבער ער האט נישט די יכולת, נישט די קאנעקשאנס, נישט די מעגליכקייט – פיזיש, גייסטיש, פסיכאלאגיש.
וועגן דעם איז דער טאטע שולט אויף די גוטסקייט פון דעם קינד; ער געבט אים זיין מינינג. וויאזוי? דורך אלע דרכי החינוך. אוודאי, די בעסטע זאך איז נישט בדרך כפיה – צו ער שלאגט, צו ער לערנט אים אויס, צו ער רעדט אים בדרך שיין, ס׳איז אלץ פרטים. אבער דער טאטע איז אחראי אויף דעם קינד, און דאס איז אוודאי א געוויסע שליטה.
די תכלית השלימות איז, ווען דער קינד וואקסט אויף, זאל מען נישט דארפן צוקומען צו דעם טאטן, ווייל אליינס פארשטיין איז גדלות. ביי א בר מצוה זאגט דער טאטע “ברוך שפטרני” – איך בין שוין פטור, דער קינד קען שוין אליינס. אבער ווי לאנג ער איז א קינד, ס׳שטייט “מורא האב על הבן”, איז די עיקר נקודה פון אדנות נישט אז דער טאטע איז שטערקער אדער קלוגער, נאר אז דער טאטע איז די גוטסקייט פון דעם קינד.
אדנות הייסט מינינג פון לעבן
די גוטסקייט איז די זעלבע זאך ווי “meaning of life”. א קינד האט נישט דעם מובן ווי אן אינטעלעקטועל באגריף, אבער וואס געבט די קינד׳ס לעבן “meaning”? וואס מאכט עס גוט אין אלע וועגן? דער טאטע.
ווען איינער זאגט, “איך גיי נישט בכפירה – נישט ווייל איך האב מורא פון גיהנם, נישט וועגן די שטעקן, נאר ווייל ס׳געבט מיר ‘meaning’ אין לעבן”, מיינען מענטשן אז דאס איז נישט אדנות. ס׳איז א טעות גמור. הדא הוא דכתיב אדנות. אדנות מיינט אז די משמעות פון דיין לעבן ווערט געגעבן צו דיר דורך די תורה, דורך די מצוות, דורך דעם אייבערשטן, נישט פון זיך אליינס. ווען איך וואלט געקענט אליינס, ווען איך וואלט געווען “לי יאורי ואני עשיתיני” (יחזקאל כט, ג), וואלט איך אליינס געגעבן משמעות – האב איך געכאפט אז איך קען נישט.
איז שם אדנ״י לאו דווקא דאס אז דער אייבערשטער איז דער שטערקסטער – דאס איז נאר די לעצטע לבוש, אפשר א שלעכטע לבוש. שם אדנ״י איז דאס אז ער שטייט העכער דיר, ער איז דער וואס געבט משמעות פאר דיין לעבן, און מיט דעם איז דער אייבערשטער אן אדון עולם.
די קליפה פון מיינען אז אדנות הייסט שטערקער
ס׳איז א קליפה נוראה אז מ׳טראכט, ווען מ׳זאגט דער אייבערשטער פירט די וועלט, אז עס מיינט אז דער אייבערשטער איז שטערקער פון אונז. ער איז דער בעל הכוחות כולו – אבער ס׳איז א טעות גמור אין די מובן פון די ווארט כח. מ׳דארף מפשיט זיין אביסל די ווארט כח. דער אייבערשטער האט געהייסן פאר די וועלט זיין – אבער מ׳דארף וויסן וואס “הייסן” מיינט. מ׳קען זאגן אויף אן אנדערע וועג: דער אייבערשטער איז מסביר געווען די וועלט אז ס׳איז גוט ס׳זאל זיין.
פארוואס זאל איך ממליך זיין דעם אייבערשטן?
מ׳זאגט אז דער אייבערשטער איז מלך העולם. ס׳איז דא מענטשן וואס זענען נישט קאמפארטעבל מיט דעם, ווייל היינט איז נישטא קיין מלכים, היינט איז דעמאקראטיע, און מלך איז עפעס א דיקטאטור וואס איז שולט בכפיה ווייל ער איז שטערקער.
ווער האט געגעבן דעם אייבערשטן די מלכות אויף די וועלט? פארוואס נישט מיר? א מענטש זאגט, איך וויל אז דער אייבערשטער זאל זיין דער מלך. פרעגט זיך איין פארוואס? ווייל איך האלט אז ס׳איז בעסער פאר מיר. אבער אפשר וויל איך אליין זיין דער מלך פון מיין לעבן? פארוואס זאל איך זאגן ה׳ מלך, אפשר אני אמלוך? אה, אבער דו קענסט נישט – דער אייבערשטער קען דיך צוקוועטשן ווי א קליינע מוראשקע אויב ער וויל. איז ער שטערקער פון דיר, האסטו קיין ברירה נישט, געב אים די מלכות. אבער דאס איז כפיה, דאס איז נישט מלכותו ברצון קבלו עליהם, און דאס איז נישט די ריכטיגע הבנה פון מלכות.
ס׳איז גראדע אמת אז דער אייבערשטער איז דער בעל היכולת, אבער ס׳איז נאר די לבוש האחרון. דער אייבערשטער פירט נישט די וועלט מיט דעם וואס ער איז די שטערקסטע. ס׳איז נישט קיין דיקטאטורשיפ.
מלכות געבויעט אויף חסד
די ריזן פארוואס דער אייבערשטער איז מלך – די מדת המלכות איז געבויעט אויף חסד, נישט אויף כפיה. דאס איז ויחם בחסד כסאו. דער אייבערשטער איז דער מלך ווייל ער איז בעסער. ס׳איז בעסער אז דער אייבערשטער זאל זיין מלך פאר אונז; ווען אונז אליינס פירן, האבן מיר נישט קיין מינינג אין אונזער לעבן. דאס טייטשט קבלת עול מלכות, קבלת אדנות השם. מלכות השם מיינט נישט אז דער אייבערשטער שטייט קעגן מיר, און איך וואלט געוואלט שולט זיין, און דער יצר הרע וויל עס. ניין, דער יצר הרע איז אויך מסכים מיט דעם, אויב מ׳פארשטייט אז ס׳איז בעסער. אמאל פארשטייט א מענטש נישט, שלאגט מען אים – אבער ס׳טוט נאר חיצוניות׳דיגע זאכן. איינער וואס האט שכל פארשטייט אז די מינינג פון א מענטש׳ס לעבן קען נישט ליגן אינגאנצן ביי אים; ס׳ליגט אין דעם וואס ער פילט זיין חלק אין די גאנצע וועלט, ער האט זיין תפקיד, זיין פלאץ, זיין עבודה.
דאס איז די הנהגת ה׳ את העולם, די אדנות ה׳, אלקות ה׳ על העולם – דאס איז די טובה. ממש במשל וועט זיין אז דער אייבערשטער וויל נישט מלך זיין אויף דער וועלט מיט דעם וואס ער איז שטערקער. כביכול, די גבורה שבמלכות – אבער דעמאלטס איז עס אפילו נישט גבורה שבמלכות, די חיצוניות איז די סטרא אחרא ממש. דער אייבערשטער וויל מלך זיין מיט די חסד שבמלכות, די טוב שבמלכות, וואס הייסט חסד חכמה שבמלכות – מיט דעם וואס ער ארגאניזירט די וועלט, ער געבט א הסבר, ער געבט דער וועלט א מינינג. פארוואס איז דא א וועלט? ווייל דער אייבערשטער פארשטייט אז ס׳איז גוט, “וירא אלקים כי טוב” (בראשית א).
דאס איז די טייטש מרי עלמא, דאס איז די טייטש פקודין דמרי עלמא. מצד דעם וואס דער אייבערשטער געבט די טובה פאר דער וועלט, ער מאכט אז די וועלט זאל מאכן סענס, ער געבט מיין לעבן א מינינג – מצד דעם איז עס מצוות. דאס איז שוין בעסער פון פקודי אורייתא.
ידיעת השם בעצמו: למעלה פון אדון עולם
אבער דאס אליינס איז נאך נישט גענוג. אזוי ווי דער הייליגער רבי שניאור זלמן פון ליאדי האט געזאגט, “לא זהו עיקר אלקות מה שהוא מחיה כל העולמות” (תניא). דאס אז דער אייבערשטער איז די מינינג פון די גאנצע וועלט – דאס איז וויאזוי אונז קומען אן צו אים, לכתחילה ולפחות. אבער נישט דאס איז וואס ער איז. אזוי ווי א טאטע: ביחס צו מיינע קינדער בין איך א טאטע, אבער ביחס צו מיר אליינס האב איך א גאנץ אנדערע אייגענע לעבן, מיין פנימיות. ווען איך בין נישט מיט מיינע קינדער, וואס טו איך? דער אייבערשטער אליינס איז א זאך אליינס.
די פלא פון אידישקייט איז אז אונז זאגן די שם אדנ״י – דער אדון עלינו, דער וואס מאכט מיין לעבן מאכן סענס – ווייל אונז האבן נישט קיין ווערטער ארויסצוגעבן די שם הוי״ה. ס׳איז נישט דא קיין שום ווארט אין דער וועלט פאר דעם, ווייל דאס איז אינדרויסן פון דער וועלט. אבער אונז זאגן שם הוי״ה. שם הוי״ה טייטש מציאותו, שהוא נמצא, ס׳איז אויך דאס אז ער איז מהוה. שם הוי״ה טייטש מציאות ומהות השם בעצמו.
די זאך וואס ער געבט די מינינג און די יכולת און די הבנה און די סדר פאר די גאנצע וועלט, פאר אלע נבראים – ער איז א זאך פאר זיך. אזוי ווי דער רמב״ם זאגט, אילו לא נמצאו כל הנבראים וואלט ער נאך אלץ געווען. “לפני אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא, ואחרי ככלות הכל לבדו ימלוך נורא” (אדון עולם). אינצווישן איז ער דער אדון אויף אונז, אבער פארדעם און נאכדעם איז הוא לבדו. די וועלט איז נאר אזא קליינע שטח אין צייט, א משל, אבער די גאנצע רעשט פון אינפיניטי צייט איז הוא לבדו.
און הוא לבדו איז א טוב, אן אמת, וואס איז מער אמת. יעדער איינער וואס האט אביסל שכל און געפיל קען פארשטיין אז ס׳איז אסאך בעסער צו טראכטן וועגן דעם. א מענטש זאגט: תורה איז גוט, תורה מאכט די לעבן גוט. אבער דעמאלטס איז די תורה א משרת פאר דיין לעבן – און דאס איז נישט ריכטיג, ווייל די גוטסקייט פון דיין לעבן איז אז ס׳גייט צו א העכערע זאך.
תורת הוי״ה: די מצוות זענען פארבונדן מיט וואס ער איז
ווען איינער זאגט תורת ה׳ תמימה (תהלים יט), שטייט נישט תורת אדנ״י. לכאורה די תורה איז תורת אדנ״י – וואס האט עס מיט הוי״ה? ניין, ס׳איז א תורת הוי״ה, מצות הוי״ה, אזוי ווי ס׳שטייט אין די קאפיטל השמים מספרים (תהלים יט). די טייטש איז אז מצוות האבן עפעס צו טון מיט דער אייבערשטער אזוי ווי ער איז, נישט נאר אזוי ווי ער איז מושל אויף אונז. ס׳איז נישט נאר למעננו, ס׳איז אויך וועגן וואס ער איז.
בפשטות הגמור, ווען מ׳זאגט למענו, מיינען אונז נישט וואס ער איז אזוי ווי מיר וואלטן זיך פארגעשטעלט – אזוי ווי א טאטע וואס האט זיין אייגענע חוויה. דער אייבערשטער האט נישט קיין אייגענע חוויה, ער איז נישט קיין בשר ודם. אבער וואס אונז מיינען איז, אז אונז האבן א טוב, אונז האבן הנאה פון וואס ער איז.
הוי״ה אלקים אין פרשת נח
שטייט “בראשית ברא אלהים” (בראשית א), און מיר זאגן הוי״ה אלהים. דער טייטש איז אז דער אייבערשטער האט געמאכט די וועלט נישט נאר מיט די שם אלהים, נאר אויך מיט די שם הוי״ה, “ביום עשות הוי״ה אלהים ארץ ושמים” (בראשית ב). אזוי ווי דער רמב״ן באמערקט אין פרשת נח: די גאנצע פרשה איז בשם אלהים, די דין. אבער די הצלה – “ויסגור הוי״ה בעדו” (בראשית ז) – און שפעטער “וירח הוי״ה את ריח הניחוח” (בראשית ח). די תיקון, די הצלה, אלעמאל שטייט בשם הוי״ה.
די טייטש איז, אז למעלה פון דעם וואס דער אייבערשטער איז אדון עולם, איז ער אויך י-ה-ו-ה. ס׳איז נישט אז דער הוי״ה איז נישט קאנעקטעד אין די וועלט. די טייטש פון י-ה-ו-ה איז אז ער איז הוה, היה הוה ויהיה, ווייל זיין סארט עקזיסטענץ איז נישט קיין זאך וואס ער איז נאר היינט. ווען אונז זענען, זענען אונז היינט, אבער ער איז היינט און נעכטן און אלעמאל בבת אחת, ער איז נישט בזמן. אבער מיט דעם איז ער אויך, אזוי טייטשן די מקובלים, מהווה כל בריה. שטייט אין די עץ חיים, ער איז הויה, און אויך מהווה כל בריה – לשם אדנ״י. דאס איז די טייטש פון די יחוד הוי״ה אדנ״י, אזוי ווי דער רמב״ם זאגט, “מאמיתת המצאו נמצאו כל הנמצאים” (רמב״ם הלכות יסודי התורה פ״א).
מיט וועלכע מדה פירט דער אייבערשטער די וועלט?
דאס איז טייטש ממשיך זיין מלוכה און מדרגות פאר די מלכות – די גאנצע מטרה פון מחנה היחוד. מצד וואס פירט דער אייבערשטער די וועלט? איינער קען זאגן, lowest level: מצד ווער איז שטערקער. דאס איז א סארט רעליגיע, מענטשן קענען לעבן אזוי. איינער זאגט ווייל ער פארשטייט בעסער, ווייל ער איז די גוטסקייט פון די וועלט – האלטסטו שוין חסד שבמלכות. מ׳קען זאגן מצד חכמה, ווייל ער זעט אז ס׳איז גוט – דאס איז נעקסטע לעוועל.
א מענטש קען זאגן נאך טיפער: מיט וועלכע מדה, מיט וועלכע אספעקט? אלעס איז דער אייבערשטער׳ס מדות. אבער מיט וועלכע סענס פון וואס ער איז גאט פירט ער די וועלט? די טיפסטע מובן פון הוי״ה אלקינו איז אז דער אייבערשטער פירט די וועלט, ער איז מיין גאט, מיט דעם וואס ער איז.
נאר דער וואס ער איז קען באשאפן די וועלט
ווען דו פרעגסט: וועלכע סארט זאך קען מאכן א וועלט? דו קענסט מאכן אסאך לעוועלס. א טאטע קען מאכן די גוטסקייט פאר זיין זון, ער קען אים מסדר זיין זיין לעבן – בחינת “השוה כבודו לכבוד המקום” (קידושין ל). א מלך בשר ודם קען מאכן די סדר פאר די גאנצע מדינה. דאס הייסט, מיט דעם וואס ער האט די מדה וואס הייסט טוב, סדר, משפט, די מדות טובות, קען ער מאכן.
אבער ווען מ׳טראכט אריין טיפער פארשטייט מען אז צו מאכן אז ס׳זאל זיין די גאנצע וועלט, וואס מ׳רופט יש מאין – וואס איז נישט אלעמאל די בעסטע ווארט – קען עס נאר מאכן דער וואס ער איז. ס׳איז פשוט בתכלית הפשטות: פארדעם וואס ס׳איז דא א וועלט, איז דאך גארנישט בבחינת וועלט, ס׳איז דא נאר דער אייבערשטער. די מדת המלכות קען נישט באשאפן די וועלט, ווייל די מדת המלכות טייטשט הנהגת העולם, וואס דארף שוין האבן אן עולם. אבער פארדעם וואס ס׳איז דא אן עולם בכלל, קען עס נאר מאכן י״ק ו״ק אליינס – דער וואס איז בטרם כל יציר נברא.
מאמיתת המצאו נמצאו כל הנמצאים (רמב״ם הלכות יסודי התורה פ״א). מיט וואס איז דער אייבערשטער אדון אויף די וועלט? מיט דעם וואס ער איז הוי״ה, מיט דעם וואס ער איז. און טאקע בדיוק ווייל דאס וואס ער איז, איז נישט קאנעקטעד אין די וועלט, לאו מכלל מדות כלל, וועגן דעם איז די וועלט כביכול יונק מציאות. די גאנצע וועלט בארגט מציאות; דער אייבערשטער האט מציאות מצד עצמו. אונזער מציאות איז א געבארגטע, א סעקענדערי מציאות, ס׳קומט פון דאס וואס דער אייבערשטער איז א מציאות פאר זיך. דאס איז די יסוד היסודות פון הוי״ה אלהים: דער אייבערשטער פירט די וועלט נישט נאר מצד וואס ער איז שטערקער, בעסער, קלוגער אדער מער גערעכטיגט – דאס איז אלעס מדות – נאר, בתכלית הראשון, בראשית ברא אלהים, דאס וואס ער איז דער גאט פון די וועלט איז מצד דאס וואס ער איז.
די בחירה: א רילעישאנשיפ מיט דעם אייבערשטן מצד וואס ער איז
און דא פארשטייט מען אז ס׳איז דא א געוויסע בחירה. א מענטש קען מבסס זיין זיין אידישקייט, זיין רילעישאנשיפ מיט גאט, אויף דעם וואס דער אייבערשטער איז שטערקער און בעסער – און ס׳איז א גוטע זאך, ווייל דאס זענען געטליכע מדות. אבער די בחירה – וואס דער אייבערשטער האט בחר געווען די אידן, און די אידן האבן בחר געווען דעם אייבערשטן – איז אז א מענטש זאל זאגן הוי״ה אלהים: ער וויל אז דער אייבערשטער זאל זיין זיין גאט, ס׳זאל זיין התגלות, ס׳זאל זיין קלאר אז אפילו דאס וואס דער אייבערשטער פירט אים זאל זיין וועגן דאס וואס דער אייבערשטער איז וואס ער איז זיך אליינס.
און דאס איז א שמחה. דאס איז טייטש ישמח ישראל בעושיו בני ציון יגילו במלכם (תהלים קמט), צדיקים ישמחו יעלזו לפני אלהים (תהלים סח) – לפני פאר השם אלהים. זיין שמחה, זיין דביקות, זיין אמונה איז נישט ווייל דער אייבערשטער איז שטערקער אדער קלוגער. אין “שטערקער” איז כמעט נישטא קיין שמחה. גוטער, בעסער, קלוגער, דער מקור פון די חכמה, די תורה, די דזשאסטיס, די נצחון – דאס זענען גוטע זאכן. אבער די גרעסטע שמחה, די גרעסטע אהבה, די גרעסטע דביקות, איז אז דער אייבערשטער איז מקור הוי״ה, ער איז די הוי״ה פון דיר. דאס הייסט הוי״ה אלוהינו – הוי״ה איז מיין הוי״ה אויכעט.
דאס טייטש אז דער שם הוי״ה איז שורה אויף א איד, נישט נאר דער שם אדנ״י, און ווען מ׳זאגט דער שם אדנ״י דארף מען אלעמאל אין זינען האבן דאס. אונז לעבן אין א וועלט וואס דארף א סדר, א הנהגה, אפילו כח. אבער מ׳דארף געדענקען: מצד וואס האט ער די אלע כח? פארוואס איז דער אייבערשטער גרעסער און שטערקער און בעסער פון מיר? ווייל ער איז הוי״ה, ווייל ער איז וואס ער איז. קומט אויס, הגם ס׳איז לכאורה א סתירה מיניה וביה – וויאזוי קען איך, מצד וואס איך בין א נברא, האבן א שייכות מיט׳ן אייבערשטן מצד וואס ער איז, וואס איז נישט בכלל נבראים? דו קענסט יא. אפשר קען מען עס נישט ארויסזאגן, ווייל מיר האבן נישט קיין ריכטיגע ווערטער פאר דעם; מ׳דארף האבן אן איידעלע ידיעה, אן איידעלע קאנעקשאן מיט דעם. אבער דאס איז נישט נאר אז ס׳קען זיין – ס׳מוז אזוי זיין. ווייניגער פון דעם קען נישט זיין.
שמור און זכור: צוויי לעוועלס אין עשיית המצוות
“פקודי דמרי עלמא” – דאס איז די פשוט׳ע טייטש פון מצות, מצות אדון העולם. אנדערש פון דעם איז פקודי אורייתא, מצות התורה. מ׳קען טייטשן אז ווען מ׳זאגט פקודי אורייתא וויל מען זאגן עפעס העכער פון מצות האדם. ווייל על פי זוהר: מצוה איז טייטש אדנ״י, און תורה איז טייטש הוי״ה. תורה און מצוה איז טייטש יחוד הוי״ה און אדנ״י. מצוה מיינט אויף א זאך וואס מ׳דארף טון – די שכינה שטייט העכער פון דיר, ס׳זאגט דיר וואס צו טון. הוי״ה, די תורה, איז די הבנה פון די מצוות, די הבנה פון טובת המצוות בעצמן.
די תורה איז נישט סתם תורה, ס׳איז מצות התורה, און די תורה איז תורת הוי״ה. דורך די אלע לעוועלן שיינט ארויס די שם הוי״ה. און יעצט קומט אויס א נייע וועג וויאזוי צו טון מצוות, א גאנצע נייע השגה, וואס איז זייער אן איידעלע זאך, אבער איך דארף עס זאגן אזוי ווי ס׳שיינט.
די דרשה פון ושמרתם ועשיתם
ס׳שטייט “ושמרתם את מצותי ועשיתם אתם” (ויקרא כב). וואס איז דארט שמירה ועשיה? און דער זוהר פרעגט נאך א קשיא: וואו שטייט זכירה? ס׳איז דאך דא זכירה – אלע מצוות וואס האבן שמור וזכור – וואו איז די זכירה?
שמור, זאגט ער, לנקבא. שמור איז טייטש אז איך היט אויף די מצוות. די מצוות זענען העכער מיר; דער אייבערשטער זאגט אז מיין משמעות פון לעבן הייבט זיך נישט אן ביי מיר, ס׳הייבט זיך אן ביי די שכינה. דאס איז “ושמרתם את כל מצותי”, בחינת נקבא – אונז זענען די מקבל. די מדה וואס איז קאנעקטעד צו אונז, די לעצטע מדות, איז די מדה המקובלת מכל המדות. דאס איז טייטש “ושמרתם”, איינער וואס איז א שומר תורה. דאס איז די ערשטע לעוועל, און דעמאלטס היט מען מצות אדנ״י, מצות פון אן אדון העולם.
אבער, זאגט דער זוהר, וואס אונז רופן זכירה, וואס איז העכער, קענסט עס רופן עשיה. “ושמרתם” דא שמור, “ועשיתם” דא זכור. זכירה דא הוא עשיה. ס׳איז דא איינער וואס איז שומר מצוות, און ס׳איז דא איינער וואס ער איז עושה מצוות. אזוי ווי ס׳שטייט “ועשיתם אתם” – זאלסט מאכן די מצוות, נישט נאר טון. אזוי ווי “אינו דומה שומע מפי מלך לשומע מפי שליח”. איינער וואס היט אויף די מצוות איז א שומע מפי שליח; איינער וואס מאכט די מצוות איז דער עושה. וויאזוי קען זיין אז א מענטש איז דער עושה המצוות?
אויב ער הערט וואס דער זוהר זאגט, אז שמירה דא, עשיה, איז זכירה. פארוואס איז זכירה עשיה? זאגט ער, “כל מאן דאתכר מלה לתתא אשכחן דאתעביד ההוא רושמא לעילא” (זוהר). פשוט טייטשט מען אז דורכדעם וואס מען טוט די מצוות איז מען מעורר – ס׳איז נאר א זכר, מצות זענען נאר א זכר פאר וואס זיי זענען אמת׳דיג. אבער וואס אונז טייטשן היינט איז: וויאזוי טוט א מענטש מצוות? ס׳איז די גאנצע איידיע פון א מצוה אז דו האסט עס נישט געמאכט – דער אייבערשטער האט געמאכט מצוות ה׳, ס׳איז נישט מצוות האדם. “אשר יעשה אותם האדם” (ויקרא יח) – וויאזוי קען א מענטש מאכן די מצוה? א מענטש קען טון די מצוה, ס׳איז א בחינה פון שמירה. געווענליך ווען אונז טייטשן עשיית המצוות, טייטשן מיר עס אין די לעוועל פון שמירה, נישט אין די לעוועל פון עשיה בכלל. עשיה איז אן עושה; דער אייבערשטער איז “אני ה׳ עושה כל” (ישעיה מד). וויאזוי קען א מענטש מאכן עפעס?
די תירוץ: פקודי הוי״ה און די יחוד
די תירוץ איז, אז ווי לאנג וואס דו פארשטייסט אז מצוות זענען א סדר הטוב וואס דער אייבערשטער געבט פאר די וועלט, טוען די מצוות מיט׳ן אייבערשטן צוויי אנדערע זאכן. פארוואס? ווייל וואס דער אייבערשטער איז מצד וואס ער איז אליינס איז איין זאך, און מצד דאס וואס ער פירט די וועלט איז א גאנץ אנדערע זאך. דעמאלטס איז די מצוה די צווייטע לימוד התורה לשמה על פי שליח.
טאמער אבער דו הייבסט אן אריינצוטראכטן אין די שם הוי״ה – ס׳איז פקודי הוי״ה, נישט נאר פקודי אדנ״י – און דו טראכטסט אריין אז ס׳איז אן איידעלע זאך. מ׳קען לכאורה זאגן אז מצוות איז נאר אדנ״י, א סדר טוב לעולם. אבער ער טראכט אריין: פארוואס זאגן אונז בכלל אז די תורה איז א תורה אלוקית, תורה מן השמים? ס׳איז באהערט צו זאגן די תורה פון שם אדנ״י – און שם אדנ״י איז אויך שמים. אבער שמים איז תפארת, שמים איז שם הוי״ה. מיט וואס איז די תורה מן השמים?
די תירוץ איז, אז א מענטש דארף אנהייבן צו זאגן אז איך טו נישט די מצוות נאר ווייל זיי זענען גוט פאר מיר בעולם הזה, אפילו פאר מיין נשמה. ווייל מיט וואס איז די מצוה גוט פאר מיר? ווער מאכט זיי גוט פאר מיר? וואס מאכט זיי בסוף גוט פאר מיר איז דאס וואס די הויה היא הויה, דער אייבערשטער איז בעסער פון די גאנצע וועלט. פון דעם וואס דער אייבערשטער איז פאר זיך בעסער פון די גאנצע וועלט, אפשר נאך אסאך השתלשלות, קומט ארויס אז די מצוות זענען בעסער פון די גאנצע וועלט.
דער אייבערשטער איז אליין די מצוות
דא איז א בחירה. א מענטש קען בויען זיין עשיית המצות אויף בחינת שמור – זייער וואויל, א וואוילער איד. ער קען אבער בויען, זאגן אז זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, אז די שמור איז געבויעט אויף זכור. אזוי ווי א יונגל פרעגט: פארוואס ביסט מיין טאטע מיין טאטע? ווייל ער איז א טאטע פאר זיך. אפשר א בשר ודם׳דיגע טאטע איז נישט אזוי, איך ווייס נישט אויב די ריזן פארוואס ער איז א טאטע איז ווייל ער איז אזוי גוט מצד עצמו. אבער דער אייבערשטער, די סיבה פארוואס ער איז א טאטע פאר מיר, איז נישט נאר וועגן מיין יחס צו אים. פארקערט: מיין יחס צו אים איז גערוטעט אין זיין מהות עצמו, אין וואס ער איז כביכול ביחס צו זיך אליינס – און מ׳טאר זאגן אזא ווארט, דאס איז דער סוד. מ׳טאר זאגן ווייל דער מדרש זאגט אז דער אייבערשטער טוט מצוות.
אונז טוען מצוות נישט נאר ווייל מצוות זענען פאר אונז, נאר ווייל דער אייבערשטער איז אליין די מצוות. מענטשן מיינען אז דער אייבערשטער האט א לולב אין הימל – ניין. די אמת׳דיגע סיבה פון די לולב, די מקור הראשון, איז די שם הוי״ה, דער אייבערשטער מיט׳ן טייטש מה שהוא בעצמו. און דאס איז א נייע כוונה. מ׳קען זיין א גאר א וואוילער איד און קיינמאל נישט מאכן זכור ושמור – די מצוה וואס איז א בחינת זכירה. דו קענסט אפילו נישט זאגן, נישט טון, נישט מאכן די מצוה – דו קענסט עס נאר מעורר זיין. אבער דו קענסט געדענקען אז די שמירה איז געבויט אויף די זכירה. און דעמאלטס זענען די מצוות אמת׳ע געטליכע מצוות, דעמאלטס טוטסטו די מצוות פון קודשא בריך הוא ושכינתא, נישט נאר די מצוות פון טוב בני אדם.
קיין פירוד נישט: די טובה בני אדם איז קודשא בריך הוא
דעמאלטס איז די טובה בני אדם הייכט קודשא בריך הוא. ס׳איז א גרויסע טעות וואס מענטשן מאכן צו זאגן, אז אויב ער נוצט עס פאר דעם אייבערשטן דארף עס נישט זיין גוט פאר דעם מענטש. ניין, דאס איז אויך א פירוד, א פארקערטע פירוד – ער גייט נאר די תפארת אן די מלכות. די זעלבע פירוד: איינס הייסט קיצוץ בנטיעות, איינס הייסט כפירה בעיקר. דער יחוד זאגט אז דאס וואס איז גוט פאר דיר, דאס וואס די מצוות זענען טוב לכל העולמות, איז וויבאלד זיי זענען בנויות אויף טוב ה׳ בעצמו – נישט נאר טוב ה׳ לכל, נאר טוב ה׳ בעצמו, וועגן דעם זענען די מצוות טוב ה׳ לכל.
און אזוי איז אמת׳דיג דער הסבר על פי סוד אויף וואס מיר האבן גערעדט נעכטן בדרך עיון: אז די שלימות, די עשיית הפעולות בעולם הזה, וואס א חלק פון דעם איז עשיית המצוות, איז נישט אז מ׳דארף אויפהערן צו טון מצות מעשיות און נאר טראכטן פון געטליכקייט, אדער אפילו אז בשעת מ׳טוט די מצות מעשיות זאל מען טראכטן פון געטליכקייט. מ׳קען, אבער דאס איז נישט די עיקר. די עיקר איז אז די כוונה פון די טוב שבהם, די ריזן פארוואס זיי זענען אמת׳דיג טוב, איז ווייל זיי זענען משרשין בשמא הוי״ה. דאס איז די טייטש פון די תרי״ג מצות התורה, וואס זענען כלל הזכר והנקבה. פון דעם וואס דער אייבערשטער איז אליינס, און דער וואס ער פירט די וועלט – וכולא רזא חדא, ס׳איז אלעס איין סוד. מ׳טאר נישט מפריד זיין די סודות.
דער וואס זאגט אז קבלה זאגט העכערע טעמים פון די טעמי המצוות על פי נגלה, וואס איז צו מתקן זיין די וועלט, און דער וואס זאגט אז קבלה זאגט אז ס׳איז נאר מתקן צו זיין דעם אייבערשטן – ביידע זענען א שקר און א קצת בנטיעות. ס׳איז ביידע. די התבוננות פון “מיט וואס, פארוואס בכלל איז עס גוט?” – אזוי ווי על פי נגלה וואס מיר האבן געלערנט נעכטן, ווייל דאס ברענגט צו; און אזוי ווי בנסתר, ווייל ס׳איז מושרש אין דאס וואס דער אייבערשטער איז ביי זיך אליין. דאס איז די טייטש “פקודי ה׳ ישרים משמחי לב” (תהלים יט): ווען ס׳איז “פקודי הוי״ה”, דעמאלטס איז עס “משמחי לב”. דאס איז די שמחה וואס אונז פרייען זיך שמחת תורה.
פרשת נח: די שם אלקים און די שם הוי״ה
מ׳קען אליינס פארשטיין אז דער מבול איז די שם אלקים, די גבורה פון דעם וואס דער אייבערשטער איז שטערקער פון אלעס. און וועגן דעם, אזוי ווי זיי האבן געלערנט לעצטע וואך, האט דער נחש געזאגט אז ס׳איז נאר דא מצוות לא תעשה, נאר וואס דער אייבערשטער איז שטערקער, מ׳טאר נישט טון – דאס הייסט יראה.
דער אייבערשטער האט געגעבן א מצוה פאר נח. די הצלה פון נח איז געווען מיט די מצוה, מצות בנין התיבה, וואס דער אייבערשטער האט בשם הוי״ה געגעבן. און נח האט געטון “ויעש נח כאשר צוה ה׳” (בראשית ו) – ער האט געטון די מצוה. נח איש צדיק האט געמאכט די מצוה, איז ער געווען די בחינת מרכבה, די בחינת יסוד וואס ער מאכט די מצוה, און נאכדעם האט ער מציל געווען די וועלט. דאס איז געווען די נייע ברית וואס דער אייבערשטער האט געגעבן פאר נח, די יסוד הברית, וואס אדם הראשון איז אפשר אויך געווען, אבער נישט אין דעם וועג. דאס איז די יסוד פון מצוות עשה, “ויזכור אלקים את נח” (בראשית ח).