סיכום השיעור 📋
שיעור זוהר ערב שבת פרשת וירא – המצוה הראשונה בסדר המצוות: ידיעת השם
מושג המצוה וסדר המצוות
ערב שבת היום, וכבר כמעט שבת, פרשת וירא. אנו חוזרים אל הסדר שבו אנו עומדים, והוא המצוה הראשונה. עלינו לגשת אל המצוה הראשונה אחת ולתמיד. ודאי יש לכך קשר לפרשת השבוע, ‘וירא אליו ה” (בראשית יח, א), ומי שלמד את מה שכתבנו בעניין זה כבר יראה את הקשר בעצמו (כמו שכתבנו במקום אחר ואין זה מקומו). אך כוונתי כאן היא פשוט לחזור וללמוד את המקום שבו אנו עומדים במצוה הראשונה, להעיר כמה הערות, ואולי נזכה גם להבין דבר מה.
כפי שלמדנו, הזוהר עורך כאן מעין ספר המצוות, ובראשו הקדים הקדמה מהו פירוש המושג ‘מצוה׳ (בשיעור שלפני הקודם, שעסק במצות מילה, דיברנו על מובן המילה ‘מצוה׳ וכיצד המצוה עצמה נעשית אלקות, ואכמ״ל). כמאמר ספרי החסידות, ‘מצוה׳ היא מלשון ‘צוותא׳, כלומר דבר המחבר את האדם עם המצַוה. המצוה איננה פקודה בלבד; אלא כמאמר הזוהר, מצות עשה ומצות לא תעשה הן דכר ונוקבא, זכר ונקבה כביכול, של המידות העליונות, של הספירות.
מתוך הקדמה זו אנו ממשיכים ללמוד את המצוה הראשונה. ויש להעמיד את ההקדמה למצוה הראשונה באופן חשוב ביותר, שכן יש לדעת שבשאלה מהי המצוה הראשונה קיימת שאלה גדולה, מחלוקת גדולה ומבוכה גדולה.
כפי שלמדנו באחת מהקדמות הסדרה, עריכת סדר לתרי״ג המצוות היא במידה רבה עריכת סדר בתורה עצמה. שכן מלבד הסדר הכללי, שיש תרי״ג מצוות או רשימה מסוימת של מצוות, ושיש מצוות קבועות, מצוות תמידיות ומצוות המחויבות, יש גם סדר פנימי בתוך המצוות: איזו מצוה היא הראשונה, וכיצד מקבצים את המצוות לקבוצות ומצרפים אותן זו לזו. הסדר הזה הוא הנותן לנו את מבנה המצוות, ואת ההבנה כיצד הן פועלות כדבר אחד.
חידושו של הרמב״ם: ידיעת השם כמצוה הראשונה
הרמב״ם בא בחידוש גדול ומפליג, ואמר שהמצוה הראשונה היא מצות ידיעת האלקות, ידיעת מציאות השם. זה היה חידוש של הרמב״ם; לפי מה שנראה לי, איש לפניו לא מנה את מה שנקרא מצות אמונה, או מצות ידיעת השם (כך קוראים לה הרמב״ם והזוהר), כמצוה כלל, ובוודאי לא כמצוה הראשונה. הרמב״ם הוא שחידש זאת.
ומדוע תהא היא הראשונה? לכאורה הדבר פשוט, שהרי זהו הדבר החשוב מכל. אך את זה אפשר להבין בשתי דרכים, ולפי שתי הדרכים יתברר שאין זה ברור כל כך שידיעת השם יכולה להיות המצוה הראשונה. ולדעתי הזוהר עוסק בשאלה זו עצמה.
הדרך הראשונה: הקדמה הגיונית לשאר המצוות
הדרך האחת היא דרך יחסית, ביחס לשאר המצוות. כשעורכים סדר, נכון להקדים את הכלל לפרט, ואת היסוד לענפים ולקומות הבנויות עליו. כאשר יש שני דברים שהאחד תלוי בחברו, כמו כלל ופרט, או כמו הנחה שממנה נובעת מסקנה, מן הראוי לפתוח בהנחה הכללית, בדבר שעליו נבנה הבא אחריו ושבלעדיו לא ייתכן, ורק אחר כך לפרט את מה שנובע ממנו.
שהרי אפשר לומר כך: מצוות הן דברים שעושים מפני שהקב״ה ציווה עליהם. בין שזה הטעם שבגללו עושים אותן ובין שלא, על כל פנים מצוות הן דברים שהקב״ה ציווה. נמצא שקודם שמדברים על מצוות, צריך לדעת שיש בורא המצַוה אותן. צריך לדעת לכל הפחות שני דברים: שיש בורא, ושהוא ציווה את המצוות. ואולי יש להוסיף דבר שלישי: שמאחר שציווה, ממילא חובה לעשותן.
הרי כאן שלושה שלבים. ואם מעמידים את המצוות כך, שמצוה היא דבר שהקב״ה מצַוה, צריך להבין שיש בורא, שהוא ציווה מצוות, ושאת אשר הקב״ה מצַוה יש לעשות. שלושת הדברים הללו לכל הפחות קודמים למצוות, ובמבנה שנערוך יהיו הם ראשונים.
קושיית רבי חסדאי קרשקש והרמב״ן: מציאות השם איננה יכולה להיות מצוה
על דרך זו קיימת קושיא מפורסמת של רבי חסדאי קרשקש, ואולי, אף שאין הדבר ברור, רמז לה גם הרמב״ן. הרמב״ן בספר המצוות שלו מבקש ליישב את שיטת בעל הלכות גדולות, וכמדומני גם את שיטת האחרים; הבה״ג הוא עיקר מוני המצוות שלפני הרמב״ם, שעמו מתווכח הרמב״ם, אך אולי גם אחרים, וכמדומני שגם רבי סעדיה גאון אינו מונה את האמונה כמצוה.
וכך טוען הרמב״ן: אין לכך מובן. צודק אתה בהחלט שבלי מציאות השם, וגם בלי שני הדברים הבאים, היינו עצם הציווי, והעובדה שאם יש ציווי חובה לשמוע לו, אין מצוות כלל. אך היא הנותנת שאין זו מצוה! כלשון המדרש: ‘קבלו מלכותי ואחר כך קבלו גזירותי׳ (מכילתא יתרו, פרשה ו). אלו שני דברים נפרדים. ראשית עליך לדעת שיש אלוה (‘קבלו מלכותי׳ כולל אמנם מעט יותר ממציאות השם, אך על כל פנים).
ורבי חסדאי קרשקש מחדד זאת עוד יותר: אין זה יכול להיות מצוה כלל. שכן מצוה פירושה שהקב״ה מצַוה, ואם כן כיצד תיתכן מצוה להאמין שיש בורא? קודם שידוע שיש בורא, אין מי שיצווה את המצוה! המצוה מניחה מראש שיש בורא, ועל כרחך ידיעת השם קודמת למצוה ואיננה יכולה להיות מצוה בעצמה. הדבר דומה לאותו רבי המעיד על עצמו שזכה לגילוי אליהו; הרי זה מיניה וביה, טיעון החוזר אל עצמו, ואין דבר מוכיח את עצמו. הקב״ה מצַוה להאמין בו: אם יודעים שיש בורא, אין צורך במצוה, ואם אין יודעים, מה תועיל המצוה? זוהי קושייתו המפורסמת של רבי חסדאי על מושג זה, ובלשונו: ‘טעות מפורסם מי שמונה… ידיעת השם למצוה׳ (אור ה׳, הצעה).
זוהי אפוא קושיית רבי חסדאי, ובמידה מסוימת קושיית הרמב״ן. הרמב״ן אינו מרחיק לכת עד כדי כך, אך כוונתו קרובה: אמנם נכון מבחינה הגיונית שהדבר קודם למצוות, אך קשה מאד לומר שהוא עצמו מצוה, ויש בכך משהו תמוה. או שאין זה הולם, או שהדבר בלתי אפשרי לגמרי ובלתי הגיוני שיהיה מצוה בעצמו, או על כל פנים, כדברי הרמב״ן, אין זה נכון לקרוא לו מצוה.
תורה מן השמים: מה שחסר בדרך הראשונה
עוד יש להעיר כאן דבר. אליבא דאמת, הדרך שבה מוצגת כאן הסברא שונה מן הדרך שבה ניתן להציג את סברת הרמב״ם, ואם נבין כיצד יש לומר אותה כראוי, נבין שאין כאן קושיא כלל.
שכן יש דרך אחרת לבאר מדוע המצוה הראשונה צריכה להיות ידיעת השם; לא משום שכדי לקיים מצוות יש לדעת תחילה שיש אלוה. שאם כך, ראשית מתחזקת הקושיא, ושנית יש באמת להוסיף עוד דברים.
ואכן הרמב״ן עצמו מבקש להוסיף עוד מצוות למצוה הראשונה, לכל הפחות עוד מצוה אחת ואולי שתיים, ויש לדקדק בלשונות השגות הרמב״ן לספר המצוות. ודבר מעניין ביותר בעניין זה הוא התורה. הכל מבינים את מה שקרוי ‘תורה מן השמים׳. אם כדברינו, כדי שיהיו מצוות יש לדעת שיש אלוה, שיש בורא, ושהוא ציווה את המצוות, הרי ששני הדברים הללו לכל הפחות צריכים להיות שתי המצוות הראשונות. ואף על פי כן גם הרמב״ן לא כתב כך: נניח שיש שלוש מצוות, שהרי יש להכניס גם יחוד ואהבה ויראה, אך לא עלה על דעתו לכתוב שהמצוה הראשונה היא לדעת את הקב״ה ואחריה באה מצוה להאמין שהתורה מן השמים.
והיה יכול לעשות כן. דרך אגב, הרמב״ן קרב לכך כמעט (ויש לדקדק יותר בהשגה, כמדומני למצוה א׳ או ב׳ של הרמב״ם): שכן יש די פסוקים שמהם אפשר להעמיד מצוה כזו. כשם שיש פסוק ‘אנכי ה׳ אלהיך׳ (שמות כ, ב) ו׳שמע ישראל׳ (דברים ו, ד), שמהם עשה הרמב״ם מצוה להאמין, ‘לידע שיש שם אלוה׳ (רמב״ם הלכות יסודי התורה א, א), כך אפשר להעמיד מצוה מן הפסוק ‘רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך׳ (דברים ד, ט). הרמב״ן אומר (שכחת הלאוין, לאו ב) שזוהי מצוה שלא לשכוח את מעמד הר סיני. ההמון סבור שהרמב״ן מחדש כאן איזו מצות זכירה, אך כוונת הרמב״ן היא לנקודה זו בדיוק: כדי לקיים מצוות צריך לדעת את התורה, והתורה פירושה מעמד הר סיני, והרי יש פסוק מפורש שאסור לשכוח את מעמד הר סיני! כלומר, יש לדעת ולזכור, וזכירה וידיעה עניין אחד הם, שהיה מעמד הר סיני. דברים מתקבלים מאד על הדעת. ועל הרמב״ם יש לתמוה: אם הולך הוא בסברא שיש לערוך סדר הגיוני למצוות, ושקודם הידיעה במצוות יש לדעת את מציאות השם, הרי בוודאי, ואולי ביתר שאת, יש להכניס גם את מציאות התורה, תורה מן השמים, מעמד הר סיני. והרמב״ם אינו עושה כן.
אהבה ויראה: הטעם לקיום המצוות
ויש עוד דבר, כפי שאמרנו: אף לאחר שקבענו את מציאות השם, ואף לאחר מעמד הר סיני, עדיין אין די. שהרי יכול אדם לטעון: מדוע עלי לשמוע? ומה לי ולמעמד הר סיני? יהא כן שהקב״ה ציווה מצוה, ומה בכך? זוהי נקודה קשה מאד לביאור (וכבר דיברנו עליה כנראה בהזדמנויות אחרות ואכמ״ל): ומה בכך? חסר כאן עוד דבר, ובוודאי חסר עוד דבר שמחמתו אהיה מחויב לקיים מצוות.
את אותו ‘עוד דבר׳ אכן מנה הרמב״ם בין המצוות הראשונות, והזוהר סובר שאולי צריך הוא להיות המצוה הראשונה ממש. ובלשוננו נקרא ‘עוד דבר׳ זה: מצוות היראה והאהבה.
כל אחת מן היראה והאהבה, שהן כנגד מצות עשה ומצות לא תעשה (כמו שדיברנו לעיל), ניתנת לביאור בעשרות דרכים ומדרגות. אך עניינן של יראה ואהבה הוא זה: הקב״ה ציווה מצוות, ויש לירא מפניו; אם פירוש הדבר יראת העונש, הרי כבר יש לך טעם לקיים מצוות. ואם הכוונה ליראת הרוממות, פירושה שטוב לקיים מצוות. ולפי מה שלמדנו, אהבה פירושה שטוב לקיים מצוות, בין שאני יודע את טעמן ובין שאיני יודע. וזה כבר טעם לקיימן.
ודרך אגב, מתוך הבנה זו אפשר לתפוס מעט מדוע לא עלה על דעת הרמב״ם למנות את תורה מן השמים. תורה מן השמים היא עובדה היסטורית גרידא, שממנה קיבלנו את המצוות, אך לא היא הטעם שבגללו יש לקיים את המצוות, ובוודאי איננה העיקר. העיקר הוא: מדוע יש לקיים את המצוות? מחמת אהבה ויראה. אהבה ויראה הן טעם לקיום המצוות; תורה מן השמים איננה טעם לקיום המצוות, אלא היא סיפור המקור שממנו באו המצוות לראשונה. איני יודע אם אפשר לומר ממש שאילו לא הייתה, היה הכל כמות שהוא, שהרי עדיין צריך מקור לכך שאלו הן המצוות ושהן טובות. אך על כל פנים, אם מבינים את הדבר, שהדבר היחיד שהוא טוב, והוא מצות האהבה לפי מה שאנו לומדים, הרי ודאי שאין צורך כביכול בתורה מן השמים כעיקר בפני עצמו וכמצוה בפני עצמה. שהרי האהבה והיראה הן הטעם שבגללו מקיימים את המצוות.
סדר המצוות בזוהר ואצל מוני המצוות האחרים
אך אף זה אינו מספיק, שהרי הרמב״ם לא העמיד את האהבה והיראה כמצוה הראשונה, אלא אמר שמציאות השם היא המצוה הראשונה. מה פירוש הדבר? פירושו שהרמב״ם מתכוון לדבר אחר לגמרי. והזוהר כאן, ברעיא מהימנא (פקודין), הולך בעקבות הרמב״ם, ומתווכח בבירור עם השיטה האחרת.
וזהו לדעתי דבר נאה מאד. בזוהר יש שני מקומות הפותחים בפירוש טעמי המצוות על הסדר. בהקדמת ספר הזוהר יש ארבע עשרה מצוות ראשונות שהזוהר מפרש על הסדר. ודאי שיש טעמי מצוות רבים הפזורים בדרושי הזוהר, אך כתיבת ספר המצוות של ממש נמצאת בספר הפקודין, והוא העיקר; הוא עובר, כפי שדיברנו, על ארבעים ושבע מצוות, ובהקדמת ספר הזוהר יש ארבע עשרה מצוות. כלומר, שניהם לא הושלמו, אך על כל פנים ניכר שהוא מנסה לעשות כן.
ובהקדמת ספר הזוהר אכן מופיעה מצות ידיעת השם, אך היא רק המצוה השמינית, אם זכרוני אינו מטעני (זוהר ח״א יא, ב). המצוה הראשונה שם היא יראת ה׳, והשניה אהבת ה׳, והוא מביא על כך פסוק מפורש: ‘יראת ה׳ ראשית דעת׳ (משלי א, ז). ואחר כך ראיתי שמציינים, וכמדומני שרס״ג אכן פותח כך, שהמצוה הראשונה היא יראת ה׳ והשניה עבודה, היינו תפילה ושאר מיני עבודת ה׳. ויש גם מוני מצוות אחרים שסברו שיש לפתוח ביראה, ויש בכך היגיון רב.
הקב״ה הוא הראשון, והמצוות הן הקב״ה ומעשיו
אך הרמב״ם לא נהג כך. והזוהר כאן מתווכח בפירוש, ואומר: הרי כתוב ‘יראת ה׳ ראשית דעת׳, ומשיב על כך תירוץ. הוא מתמודד במפורש עם הרעיון שיש לפתוח ביראת ה׳.
ומה הפשט? הפשט הוא שיש טעם אחר לגמרי לכך שמצות מציאות ה׳, ידיעת ה׳, צריכה להיות הראשונה. לא משום שהיא היכי תמצא, יסוד לקיום המצוות, אלא מטעם אחר לגמרי: משום שהקב״ה הוא הראשון! מה פירוש מציאות ה׳? מציאות ה׳ פירושה הדבר הראשון. הדבר הראשון, כדברי הרמב״ם, שאלמלא הוא לא היה שום דבר יכול להתקיים. הוא הראשון, היסודי מכל, יסוד כל הדברים, ‘יסוד היסודות ועמוד החכמות׳ (רמב״ם הלכות יסודי התורה א, א); יסוד כל הדברים הוא הקב״ה.
ועתה, נזכור מה שאמרנו על המצוות. המצוות, כפי שלומד הזוהר, ועל אמיתתו של דבר גם כפי שלומד הרמב״ם, אינן דברים שהקב״ה ציווה עליהם. המצוות הן הקב״ה עצמו! ובמילים אחרות, יש לומר: הקב״ה ומעשיו. המצוות הראשונות עוסקות בקב״ה עצמו, והן אהבה ויראה, ואחריהן באות מצוות שהן מעשי ה׳, המלמדות כיצד להתנהג: כיצד הקב״ה מנהיג את עולמו, וכיצד ראוי לאדם להתנהג בעולם. זהו עניין מעשי ה׳. ובשפת הזוהר ייאמר: ה׳ ומידותיו, עצמות ה׳ והמידות, זכור ושמור.
אם כן, אם המצוות אינן ציווי של הקב״ה, שיש צורך בהיכי תמצא כיצד יודעים על הקב״ה קודם הציווי, אלא הן הקב״ה עצמו, הרי שבוודאי המצוה הראשונה, או המצוה העיקרית, שהיא אולי כל המצוות כולן, היא מציאות ה׳ עצמה, ידיעת מציאות ה׳! ואת מציאות ה׳ אפשר לדעת על ידי ידיעה, אפשר לדעתה ‘ובלכתך בדרך׳ (דברים ו, ז), בשיחתו בשיח, בקריאת שמע, בעטיפת ציצית, בהנחת תפילין; כל אלה הם ענפים של ידיעת ה׳ עצמה. ואחר כך, כאמור, גם מעשי ה׳: שראוי לשמור שבת, שראוי לקיים ‘לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו׳ (דברים כב, יא). כל אלה הם פרטים, שהזוהר יבאר באיזו ספירה הם נוגעים, כלומר באיזו הנהגה ממידות ה׳ הם עוסקים.
אבל בעצם כל המצוות הן במציאות ה׳, ומצות ידיעת ה׳ עצמה צריכה בוודאי להיות הראשונה, לא משום שהקב״ה ציווה עליה תחילה. אין מובן לומר שהקב״ה ציווה שיאמינו בו; אך אליבא דאמת, גם במצוות בכלל אין מובן לומר שהקב״ה ציווה.
עיקר עניין המצוות הוא שהקב״ה כך הוא: או שהוא כך, או שהוא עושה כך. אם כן, זהו פשט חדש לגמרי בטעם היותה של ידיעת ה׳ המצוה הראשונה. וכך הולך הזוהר כאן, לא בפרשה אלא במצוה עצמה. הזוהר מונה את המצוות במספריהן, ובמספר הזה הוא אומר: ‘פקודא קדמאה׳ (זוהר ח״ב מב, ב), המצוה הראשונה, ‘ראשיתא קדמאה לכל פקודין׳, הראשית וההתחלה, הראשונה שבכל המצוות, היא ‘למנדע ליה לקודשא בריך הוא בכללות׳ (שם). כלומר, וכך אני מבין את דבריו כאן: היותה המצוה הראשונה איננה עניין של מספר, וגם לא עניין של הכרח הגיוני שקודם יש לדעת דבר זה ואחר כך דבר אחר.
‘אני ראשון ואני אחרון׳: ידיעת השם בכלל ובפרט
היא הראשונה, כשם שהקב״ה הוא הראשון! והזוהר עצמו מביא על כך במפורש את הפסוק ‘אני ראשון ואני אחרון׳ (ישעיה מד, ו).
‘אני אחרון׳ עניינו ידיעת ה׳ בפרט, ואין בידינו לבאר זאת כעת (בשיעור הבא בעז״ה ניכנס לכך ונחזור על הנושא). זהו התירוץ על שאלת הזוהר, שהרי כתוב ‘יראת ה׳ ראשית דעת׳, ומשמע שהיראה צריכה להיות המצוה הראשונה. ועל כך עונה הזוהר שזוהי הידיעה האחרונה, שאדם משיג לאחר שהוא מבין את כל מעשי ה׳, הם רמ״ח מצוות עשה וכלל המצוות כולן, שהן ידיעת ה׳ בפרטות, כלומר פעולותיו והנהגותיו בעולם. זהו סוף כל המצוות, זוהי הפרטות הנלמדת לאחר ארבעים שנה: ‘ולא נתן ה׳ לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמע עד היום הזה׳ (דברים כט, ג), הידיעה האחרונה במציאות ה׳.
אבל ‘אני ראשון ואני אחרון׳, אומר הזוהר, פירושו ממש: אני המצוה הראשונה ואני המצוה האחרונה. כלומר, ידיעת ה׳אני׳ היא המצוה הראשונה והיא המצוה האחרונה; ואין זה מספר סתמי במניין המצוות, אלא שהיא באמת הדבר החשוב מכל, ההתחלה. הקושי הוא מצד האדם: בתחילת דרכו אין הוא מבין כראוי, ובסופה הוא מבין כראוי. ב׳אני אחרון׳ הוא מבין כראוי, ואותו דבר עצמו הוא. מה שהובן בתחילה הוא הוא מה שהובן בסוף, אלא שבסוף הוא מובן יותר. לא זו בלבד שהוא יודע, כלשון הזוהר, שיש אחד למעלה מן העולם השליט על העולם וכדומה, אלא הוא יודע גם קמעא כיצד מנהיג הקב״ה את כל מעשיו, וכמה טובים כל מעשיו, וכדומה; וזהו ‘אני אחרון׳. זהו החידוש שביקשתי לומר בעניין אמונת השם וידיעת השם, וכיצד היא המצוה הראשונה ובאיזה אופן.
ואם תשאל: הרי כתוב ‘יראת ה׳ ראשית דעת׳, ומשמע שקודם הדעת, קודם ידיעת השם, יש צורך ביראת השם? משיב הזוהר: לא, לא הבנת את הפשט. ‘יראת ה” היא עצמה השכינה, והיא הדבר האחרון שאדם יודע. וצריך להבין מדוע היא הדבר האחרון, שהרי לכאורה ממטה למעלה היא הראשונה; אך על כל פנים כוונתו לידיעה פרטית, הנקראת ידיעת השכינה, ולא ידיעת הקב״ה בלבד. כך היא דרכו של הזוהר לבטא דברים. וזהו הנודע בסוף, וזוהי אכן היראה הנלמדת בספר דברים, שהיא כבר הידיעה הפרטית.
אך אין זאת אומרת, ועל כן אל תלמד, שהיראה היא דבר הקודם למצוות, כלומר כמו שאומרים, שיש לירא מן הקב״ה תחילה כדי לקיים את המצוות. לא! זהו פשט של קטנות. הזוהר בהקדמה אמנם הולך ממש בפשט זה; אך מי שמבין את יראת השם אליבא דאמת, מבין שיראת השם היא מצוה נוספת, והיא עצמה, כפי שכבר אמרנו, המדרגה האחרונה של המצוות, ‘אני אחרון׳.
‘אני ראשון׳ פירושו אהבת השם, או אם תרצה, מציאות השם; ‘אני אחרון׳ הוא יראת השם. ושניהם אותו ‘אני ה” עצמו, וכל הדרכים כולן עניין אחד הן, כדברי הזוהר: בכלל ובפרט, והכל אחד.
עד כאן מה שביקשתי ללמוד לכבוד שבת קודש.
תמלול מלא 📝
המצווה הראשונה בסדר המצוות: ידיעת השם
הקדמה: משמעות המילה “מצווה” וסדר המצוות
הקשר לפרשת וירא ומשמעות “מצווה”
אנו חוזרים לסדר, שבו אנו עומדים במצווה הראשונה. ודאי יש קשר לפרשת השבוע, וירא אליו ה׳ (בראשית יח, א), ומי שלמד את מה שכתבנו על כך כבר אמור לראות את הקשר. כאן נחזור על המקום שבו אנו עומדים במצווה הראשונה, ונעורר כמה הערות.
כפי שלמדנו, הזוהר עורך כאן ספר המצוות, והקדים הקדמה מהי משמעות הדבר “מצווה”. בשיעור קודם – לפני השיעור על מצוות מילה – דיברנו על משמעות המילה “מצווה”, וכיצד המצווה עצמה נעשית אלקות. כפי שאומרים ספרי החסידות, “מצווה” היא מלשון “צוותא”, דבר המחבר את האדם עם המְצַוֶּה. מצווה איננה רק כמו פקודה; אלא, כדברי הזוהר, מצוות עשה ומצוות לא תעשה הן דכר ונוקבא – הזכר והנקבה, כביכול, של המידות העליונות, הספירות.
עם הקדמה זו נמשיך ללמוד את המצווה הראשונה. יש להעמיד את ההקדמה למצווה הראשונה באופן חשוב מאוד, משום שיש שאלה גדולה, מחלוקת ומבוכה בשאלה מהי המצווה הראשונה.
הסדר הפנימי של תרי״ג מצוות
כפי שלמדנו באחת ההקדמות, עניין עריכת סדר לתרי״ג מצוות הוא במידה מסוימת עניין עריכת סדר בתורה. מלבד העובדה שיש רשימה של תרי״ג מצוות באופן כללי – מצוות קבועות, מצוות תמידיות, מצוות המחויבות – יש גם סדר פנימי במצוות: איזו מצווה היא הראשונה, וכיצד מקבצים את המצוות ומצרפים אותן יחד. הדבר נותן לנו את המבנה ואת ההבנה כיצד המצוות פועלות כדבר אחד.
חידוש הרמב״ם וקושיית ר׳ חסדאי קרשקש והרמב״ן
הדרך הראשונה להבין מדוע ידיעת השם היא המצווה הראשונה
הרמב״ם בא בחידוש מרעיש ואמר שהמצווה הראשונה היא מצוות ידיעת האלקות, ידיעת מציאות השם. לפני הרמב״ם איש לא מנה את מצוות האמונה או ידיעת השם (הרמב״ם והזוהר קוראים לה מצוות ידיעת השם) כמצווה, ובוודאי לא כמצווה הראשונה.
מדוע תהיה היא הראשונה? פשוט שעליה להיות הראשונה, שהרי היא הדבר החשוב ביותר. אבל אפשר ללמוד זאת בשתי דרכים, ונראה שאין זה כל כך ברור שידיעת השם יכולה להיות המצווה הראשונה, והזוהר עוסק בשאלה זו.
דרך אחת היא דרך יחסית, ביחס לשאר המצוות: כשעורכים סדר, הגיוני להקדים את הכלל לפרט, או את היסוד לענפים ולרבדים הבנויים על היסוד. כאשר דבר אחד תלוי בחברו – כמו כלל ופרט, או הנחה שממנה יוצאת מסקנה – הגיוני מאוד להתחיל תחילה בהנחה הכללית, שבלעדיה לא יכול להתקיים השלב הבא, ואחר כך לומר את הפרטים היוצאים ממנה.
מצוות הן דברים שהקב״ה ציווה, בין אם עושים אותן משום כך ובין אם לא. נמצא שלפני שמדברים על מצוות, צריך לדעת לכל הפחות שלושה שלבים, שלושה רבדים: ראשית, שיש בורא; שנית, שהוא ציווה את המצוות; ושלישית, שדברים שהקב״ה מצווה – יש לעשותם. אם מצוות הן דבר שהקב״ה מצווה, שלושת הדברים הללו קודמים למצוות, ובמבנה הם חייבים לבוא ראשונים.
הקושיה על דרך זו: מציאות השם אינה יכולה להיות מצווה בעצמה
על כך יש קושיה מפורסמת של ר׳ חסדאי קרשקש, ואולי גם הרמב״ן רומז לכך. הרמב״ן בספר המצוות שלו מבקש להצדיק את בעל הלכות גדולות (הבה״ג הוא מונה המצוות העיקרי לפני הרמב״ם, שעמו הרמב״ם מתווכח) ואת כל האחרים, כגון רב סעדיה גאון, שגם הם אינם מונים אמונה כמצווה.
אומר הרמב״ן: אתה צודק במאה אחוז שבלי מציאות השם – וגם בלי שני הדברים הבאים: העובדה שיש ציווי השם, ושאם יש ציווי יש לציית לו – אין מצוות; אבל דווקא היא הנותנת שאין זו מצווה! מביאים לשון מן המדרש: קבלו מלכותי ואחר כך קבלו גזירותי (מכילתא יתרו, פרשה ו). אלו שני דברים נפרדים: תחילה עליך לדעת שיש אלוה (קבלו מלכותי כולל כבר מעט יותר ממציאות השם).
ר׳ חסדאי קרשקש מחדד זאת עוד יותר: זו אפילו אינה יכולה להיות מצווה. מצווה פירושה שהקב״ה מצווה; ואם כן, כיצד יכולה להיות מצווה להאמין שיש בורא? לפני שאני יודע שיש בורא, הרי איני יודע מי יצווה את המצווה! מצווה מניחה מראש שיש בורא, ולכן ידיעת השם חייבת לקדום למצווה. לא ייתכן שתהיה מצווה של ידיעת השם – זה כמו הרבי שאומר שיש לו בעצמו גילוי אליהו – הרי זה מיניה וביה ומעגלי, דבר אינו יכול להוכיח את עצמו. אם יודעים שיש בורא, אין צורך במצווה, ואם אין יודעים, מה תועיל מצווה? וכך הוא כותב על כך: טעות מפורסם מי שמונה… ידיעת השם למצוה (אור ה׳, הצעה).
זוהי קושיית רב חסדאי, ובדומה לה של הרמב״ן: אכן הגיוני שהדבר קודם למצוות, אבל זה בלתי הגיוני ובלתי אפשרי – או על כל פנים לא נכון, כדברי הרמב״ן – לקרוא לכך מצווה.
תורה מן השמים ומצוות אהבה ויראה כיסוד לקיום המצוות
לאמיתו של דבר אפשר לומר את סברת הרמב״ם בדרך אחרת, שאז אין כלל קושיה. שכן אם לומדים שידיעת השם היא המצווה הראשונה רק משום שכדי לקיים מצוות צריך לדעת תחילה שיש אלוה, אזי מלבד הקושיה קשה גם שהיה צריך להוסיף עוד דברים.
ואכן הרמב״ן עצמו רוצה להוסיף עוד מצווה אחת או שתיים למצווה הראשונה (יש לדייק בהשגות הרמב״ן על ספר המצוות, מצווה א׳ או ב׳). אם כדי שיהיו מצוות צריך לדעת שיש בורא ושהוא ציווה את המצוות, שני הדברים הללו – ידיעת השם ותורה מן השמים – היו צריכים להיות המצוות הראשונות (יחד עם ייחוד, אהבה ויראה). אבל אפילו הרמב״ן לא העלה על דעתו לכתוב מצווה ראשונה להאמין בתורה מן השמים.
אולם הרמב״ן כמעט כן הוסיף מצווה כזו: כשם שהרמב״ם עשה מאנכי ה׳ אלהיך (שמות כ, ב) ומשמע ישראל (דברים ו, ד) מצווה להאמין, לידע שיש שם אלוה (רמב״ם הלכות יסודי התורה א, א), אומר הרמב״ן (שכחת הלאוין, לאו ב) על הפסוק רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך (דברים ד, ט) שזוהי מצווה שלא לשכוח את מעמד הר סיני. הרבים סבורים שהרמב״ן מתכוון סתם למצוות זכירה, אבל כוונתו לנקודה: כדי לקיים מצוות צריך לדעת על התורה, שהיא מעמד הר סיני, והרי כתוב פסוק מפורש שצריך לדעת ולזכור שהיה מעמד הר סיני. ועל הרמב״ם יש פלא: אם הוא הולך לפי הסברה שיש לערוך סדר הגיוני למצוות, מדוע אינו מכניס את מציאות תורה מן השמים ומעמד הר סיני?
יתרה מזו, גם לאחר שיודעים את מציאות השם ואת מעמד הר סיני, עדיין אין זה מספיק. שהרי אדם יכול לשאול: נניח שהקב״ה ציווה מצווה במעמד הר סיני – אז מה? מדוע עליי לציית? חסר עוד דבר, שבגללו עליי לקיים מצוות.
את “הדבר הנוסף” הזה הרמב״ם כן מנה כאחת המצוות הראשונות, והזוהר סובר שאולי עליו להיות ממש המצווה הראשונה: מצוות היראה והאהבה.
יראה ואהבה – שהן מצוות העשה ומצוות הלא תעשה – אפשר להסביר בעשרות דרכים ורבדים. אם צריך לירא מפני הקב״ה – למשל יראת העונש, או יראת הרוממות שפירושה שטוב לקיים מצוות – ואהבה, שלפי מה שלמדנו פירושה שטוב לקיים מצוות בין אם אני יודע ובין אם איני יודע, הרי כבר יש לך סיבה לקיים מצוות.
לפי זה אפשר גם להבין מדוע לא עלה על דעת הרמב״ם לכתוב תורה מן השמים כמצווה. תורה מן השמים היא רק העובדה ההיסטורית, הסיפור מהיכן קיבלנו את המצוות הראשונות, אבל אין זו הסיבה מדוע יש לקיים את המצוות. הסיבה לקיים מצוות היא אהבה ויראה – הדבר היחיד שהוא טוב – וממילא אין צורך בתורה מן השמים כעיקר וכמצווה נפרדים.
הפירוש האמיתי ברמב״ם ובזוהר: המצוות הן הקב״ה עצמו
סדר המצוות בזוהר הקדוש ואצל מוני המצוות האחרים
אבל אפילו זה אינו מספיק, שהרי הרמב״ם לא הציב את האהבה והיראה כמצווה הראשונה, אלא את מציאות השם. הפירוש הוא שהרמב״ם מתכוון לדבר אחר לגמרי, והזוהר כאן ברעיא מהימנא (פקודין) הולך בעקבות הרמב״ם, ומתווכח בבירור עם מי שאומר אחרת.
מלבד טעמי המצוות הרבים המפוזרים בדרושי הזוהר, יש שני מקומות בזוהר שמתחילים לכתוב ספר המצוות על הסדר (ושניהם לא הושלמו): העיקרי הוא ספר הפקודין, שעובר על ארבעים ושבע מצוות, ובהקדמת ספר הזוהר הוא עובר על ארבע עשרה המצוות הראשונות.
בהקדמת ספר הזוהר ידיעת ה׳ היא רק המצווה השמינית (זוהר ח״א יא, ב); המצווה הראשונה שם היא יראת ה׳ והשנייה היא אהבת ה׳, משום שיש פסוק מפורש: יראת ה׳ ראשית דעת (משלי א, ז). גם רס״ג פותח כך: המצווה הראשונה היא יראת ה׳, והשנייה היא עבודה, שפירושה תפילה ושאר מיני עבודת ה׳. גם מוני מצוות אחרים חשבו שעליהם להתחיל ביראה, והדבר הגיוני מאוד.
הקב״ה הוא הדבר הראשון, והמצוות הן הקב״ה ומעשיו
אבל הרמב״ם לא עשה כך. והזוהר כאן מתווכח במפורש עם הרעיון שיש להתחיל ביראת ה׳, ושואל הרי כתוב יראת ה׳ ראשית דעת, ומשיב תירוץ.
הפשט הוא שיש סיבה אחרת לגמרי מדוע מצוות ידיעת מציאות ה׳ צריכה להיות הדבר הראשון: לא משום שהיא היכי תמצי ויסוד לקיום המצוות, אלא משום שהקב״ה הוא הדבר הראשון! כדברי הרמב״ם, אלמלא הוא לא היה יכול להיות דבר. הוא הדבר הבסיסי ביותר, יסוד כל הדברים – יסוד היסודות ועמוד החכמות (רמב״ם הלכות יסודי התורה א, א).
לפי מה שהזוהר לומד, ועל אמיתתו של דבר גם לפי הרמב״ם, המצוות אינן דברים שהקב״ה ציווה, אלא המצוות הן הקב״ה עצמו – הקב״ה ומעשיו. ארבע המצוות הראשונות (ידיעת ה׳, אהבה ויראה) עוסקות בקב״ה עצמו, ואחר כך יש מצוות שהן מעשי ה׳: כיצד הקב״ה מנהיג את העולם, וממילא כיצד ראוי לאדם להתנהג בעולם. בלשון הזוהר נקרא הדבר: ה׳ ומידותיו – עצמות ה׳ והמידות, זכור ושמור.
ממילא, אם המצוות אינן ציווי מאת הקב״ה שלשמו נדרש היכי תמצי לדעת על הקב״ה לפני הציווי, אלא המצוות הן הקב״ה עצמו, הרי ודאי שהמצווה הראשונה והעיקרית – שהיא באמת כל המצוות – היא ידיעת מציאות ה׳ בעצמו! את מציאות ה׳ אפשר לדעת על ידי ידיעה, על ידי ובלכתך בדרך (דברים ו, ז), על ידי קריאת שמע, לבישת ציצית והנחת תפילין – שכולם ענפים של ידיעת ה׳ בעצמו. ואחר כך באים מעשי ה׳, כגון שמירת שבת או לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו (דברים כב, יא) – פרטים שהזוהר מבאר לאילו ספירות ולאיזו הנהגה של מידות ה׳ הם שייכים.
בעצם, כל המצוות הן במציאות ה׳. אכן אין טעם לומר שהקב״ה ציווה להאמין בו, אבל גם במצוות בכלל אין טעם לומר שהקב״ה ציווה; עיקר עניין המצוות הוא שהקב״ה הוא כך, או עושה כך.
כך הולך הזוהר כאן במצווה זו: פקודא קדמאה… ראשיתא קדמאה לכל פקודין… למנדע ליה לקודשא בריך הוא בכללות (זוהר ח״ב מב, ב) – המצווה הראשונה, הראשית וההתחלה של כל המצוות, היא לדעת את הקדוש ברוך הוא בכללות. היותה המצווה הראשונה אינו עניין של מספר, וגם לא הכרח הגיוני שתחילה צריך לדעת זאת ואחר כך את זה; היא הראשונה, כשם שהקב״ה הוא הראשון!
“אני ראשון ואני אחרון”: ידיעת השם בכלל ובפרט
ידיעה כללית בהתחלה וידיעה פרטית בסוף
על כך מביא הזוהר עצמו במפורש את הפסוק: אני ראשון ואני אחרון (ישעיה מד, ו). אומר הזוהר שפירושו ממש: אני המצווה הראשונה ואני המצווה האחרונה. ידיעת “אני” היא הדבר החשוב ביותר, ההתחלה והסוף.
אני אחרון שייך לידיעת ה׳ בפרט, לאחר שמבינים את כל מעשי ה׳ – רמ״ח מצוות עשה כנגד רמ״ח איברים, ושס״ה לאווין כנגד שס״ה גידים ושס״ה ימות החמה – שהם פעולותיו והנהגותיו של עולם. זהו סוף כל המצוות, פרטי הידיעה האחרונה במציאות ה׳, שלומדים אחרי ארבעים שנה: ולא נתן ה׳ לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמע עד היום הזה (דברים כט, ג).
ההבדל הוא מצד האדם: כשהוא מתחיל, באני ראשון, אינו מבין כראוי; הוא יודע רק בכללות שיש מישהו מעל העולם שהוא שליט על העולם. אבל בסוף, באני אחרון, הוא מבין את אותו הדבר טוב יותר וכראוי – הוא יודע מעט כיצד הקב״ה מנהיג את כל מעשיו וכיצד כולם טובים.
התירוץ על “יראת ה׳ ראשית דעת”
זהו התירוץ על מה שהזוהר שואל: הרי כתוב יראת ה׳ ראשית דעת, משמע שלפני ידיעת השם צריך יראת השם? משיב הזוהר: לא, יראת ה׳ פירושה השכינה עצמה, שהיא הדבר האחרון שיודעים. (ואף שלכאורה ממטה למעלה היא הדבר הראשון, כוונתו כאן לידיעה פרטית – ידיעת השכינה, ולא רק ידיעת הקדוש ברוך הוא). זוהי היראה שלומדים בספר דברים בסוף, הידיעה הפרטית.
אל תלמד שהיראה היא דבר שקודם למצוות – שתחילה צריך לירא מפני הקב״ה כדי לקיים את המצוות. זהו פשט של קטנות (אף שהזוהר בהקדמה הולך בפשט זה). אליבא דאמת, יראת השם היא עצמה המדרגה האחרונה של המצוות, אני אחרון.
אני ראשון הוא מציאות השם ואהבת השם; אני אחרון הוא יראת השם. שניהם אותו אני ה׳, בכלל ובפרט, והכל אחד.