סיכום השיעור 📋
שיעור זוהר ערב שבת פרשת וירא – המצוה הראשונה בסדר המצוות: ידיעת השם
מושג המצוה וסדר המצוות
ערב שבת היום, וכבר כמעט שבת, פרשת וירא. אנו חוזרים אל הסדר שבו אנו עומדים, והוא המצוה הראשונה. עלינו לגשת אל המצוה הראשונה אחת ולתמיד. ודאי יש לכך קשר לפרשת השבוע, ﬠ’וירא אליו ה” (בראשית יח, א), ומי שלמד את מה שכתבנו בעניין זה כבר יראה את הקשר בעצמו (כמו שכתבנו במקום אחר ואין זה מקומו). אך כוונתי כאן היא פשוט לחזור וללמוד את המקום שבו אנו עומדים במצוה הראשונה, להעיר כמה הערות, ואולי נזכה גם להבין דבר מה.
כפי שלמדנו, הזוהר עורך כאן מעין ספר המצוות, ובראשו הקדים הקדמה מהו פירוש המושג ‘מצוה׳ (בשיעור שלפני הקודם, שעסק במצות מילה, דיברנו על מובן המילה ‘מצוה׳ וכיצד המצוה עצמה נעשית אלקות, ואכמ״ל). כמאמר ספרי החסידות, ‘מצוה׳ היא מלשון ‘צוותא׳, כלומר דבר המחבר את האדם עם המצַוה. המצוה איננה פקודה בלבד; אלא כמאמר הזוהר, מצות עשה ומצות לא תעשה הן דכר ונוקבא, זכר ונקבה כביכול, של המידות העליונות, של הספירות.
מתוך הקדמה זו אנו ממשיכים ללמוד את המצוה הראשונה. ויש להעמיד את ההקדמה למצוה הראשונה באופן חשוב ביותר, שכן יש לדעת שבשאלה מהי המצוה הראשונה קיימת שאלה גדולה, מחלוקת גדולה ומבוכה גדולה.
כפי שלמדנו באחת מהקדמות הסדרה, עריכת סדר לתרי״ג המצוות היא במידה רבה עריכת סדר בתורה עצמה. שכן מלבד הסדר הכללי, שיש תרי״ג מצוות או רשימה מסוימת של מצוות, ושיש מצוות קבועות, מצוות תמידיות ומצוות המחויבות, יש גם סדר פנימי בתוך המצוות: איזו מצוה היא הראשונה, וכיצד מקבצים את המצוות לקבוצות ומצרפים אותן זו לזו. הסדר הזה הוא הנותן לנו את מבנה המצוות, ואת ההבנה כיצד הן פועלות כדבר אחד.
חידושו של הרמב״ם: ידיעת השם כמצוה הראשונה
הרמב״ם בא בחידוש גדול ומפליג, ואמר שהמצוה הראשונה היא מצות ידיעת האלקות, ידיעת מציאות השם. זה היה חידוש של הרמב״ם; לפי מה שנראה לי, איש לפניו לא מנה את מה שנקרא מצות אמונה, או מצות ידיעת השם (כך קוראים לה הרמב״ם והזוהר), כמצוה כלל, ובוודאי לא כמצוה הראשונה. הרמב״ם הוא שחידש זאת.
ומדוע תהא היא הראשונה? לכאורה הדבר פשוט, שהרי זהו הדבר החשוב מכל. אך את זה אפשר להבין בשתי דרכים, ולפי שתי הדרכים יתברר שאין זה ברור כל כך שידיעת השם יכולה להיות המצוה הראשונה. ולדעתי הזוהר עוסק בשאלה זו עצמה.
הדרך הראשונה: הקדמה הגיונית לשאר המצוות
הדרך האחת היא דרך יחסית, ביחס לשאר המצוות. כשעורכים סדר, נכון להקדים את הכלל לפרט, ואת היסוד לענפים ולקומות הבנויות עליו. כאשר יש שני דברים שהאחד תלוי בחברו, כמו כלל ופרט, או כמו הנחה שממנה נובעת מסקנה, מן הראוי לפתוח בהנחה הכללית, בדבר שעליו נבנה הבא אחריו ושבלעדיו לא ייתכן, ורק אחר כך לפרט את מה שנובע ממנו.
שהרי אפשר לומר כך: מצוות הן דברים שעושים מפני שהקב״ה ציווה עליהם. בין שזה הטעם שבגללו עושים אותן ובין שלא, על כל פנים מצוות הן דברים שהקב״ה ציווה. נמצא שקודם שמדברים על מצוות, צריך לדעת שיש בורא המצַוה אותן. צריך לדעת לכל הפחות שני דברים: שיש בורא, ושהוא ציווה את המצוות. ואולי יש להוסיף דבר שלישי: שמאחר שציווה, ממילא חובה לעשותן.
הרי כאן שלושה שלבים. ואם מעמידים את המצוות כך, שמצוה היא דבר שהקב״ה מצַוה, צריך להבין שיש בורא, שהוא ציווה מצוות, ושאת אשר הקב״ה מצַוה יש לעשות. שלושת הדברים הללו לכל הפחות קודמים למצוות, ובמבנה שנערוך יהיו הם ראשונים.
קושיית רבי חסדאי קרשקש והרמב״ן: מציאות השם איננה יכולה להיות מצוה
על דרך זו קיימת קושיא מפורסמת של רבי חסדאי קרשקש, ואולי, אף שאין הדבר ברור, רמז לה גם הרמב״ן. הרמב״ן בספר המצוות שלו מבקש ליישב את שיטת בעל הלכות גדולות, וכמדומני גם את שיטת האחרים; הבה״ג הוא עיקר מוני המצוות שלפני הרמב״ם, שעמו מתווכח הרמב״ם, אך אולי גם אחרים, וכמדומני שגם רבי סעדיה גאון אינו מונה את האמונה כמצוה.
וכך טוען הרמב״ן: אין לכך מובן. צודק אתה בהחלט שבלי מציאות השם, וגם בלי שני הדברים הבאים, היינו עצם הציווי, והעובדה שאם יש ציווי חובה לשמוע לו, אין מצוות כלל. אך היא הנותנת שאין זו מצוה! כלשון המדרש: ‘קבלו מלכותי ואחר כך קבלו גזירותי׳ (מכילתא יתרו, פרשה ו). אלו שני דברים נפרדים. ראשית עליך לדעת שיש אלוה (‘קבלו מלכותי׳ כולל אמנם מעט יותר ממציאות השם, אך על כל פנים).
ורבי חסדאי קרשקש מחדד זאת עוד יותר: אין זה יכול להיות מצוה כלל. שכן מצוה פירושה שהקב״ה מצַוה, ואם כן כיצד תיתכן מצוה להאמין שיש בורא? קודם שידוע שיש בורא, אין מי שיצווה את המצוה! המצוה מניחה מראש שיש בורא, ועל כרחך ידיעת השם קודמת למצוה ואיננה יכולה להיות מצוה בעצמה. הדבר דומה לאותו רבי המעיד על עצמו שזכה לגילוי אליהו; הרי זה מיניה וביה, טיעון החוזר אל עצמו, ואין דבר מוכיח את עצמו. הקב״ה מצַוה להאמין בו: אם יודעים שיש בורא, אין צורך במצוה, ואם אין יודעים, מה תועיל המצוה? זוהי קושייתו המפורסמת של רבי חסדאי על מושג זה, ובלשונו: ‘טעות מפורסם מי שמונה… ידיעת השם למצוה׳ (אור ה׳, הצעה).
זוהי אפוא קושיית רבי חסדאי, ובמידה מסוימת קושיית הרמב״ן. הרמב״ן אינו מרחיק לכת עד כדי כך, אך כוונתו קרובה: אמנם נכון מבחינה הגיונית שהדבר קודם למצוות, אך קשה מאד לומר שהוא עצמו מצוה, ויש בכך משהו תמוה. או שאין זה הולם, או שהדבר בלתי אפשרי לגמרי ובלתי הגיוני שיהיה מצוה בעצמו, או על כל פנים, כדברי הרמב״ן, אין זה נכון לקרוא לו מצוה.
תורה מן השמים: מה שחסר בדרך הראשונה
עוד יש להעיר כאן דבר. אליבא דאמת, הדרך שבה מוצגת כאן הסברא שונה מן הדרך שבה ניתן להציג את סברת הרמב״ם, ואם נבין כיצד יש לומר אותה כראוי, נבין שאין כאן קושיא כלל.
שכן יש דרך אחרת לבאר מדוע המצוה הראשונה צריכה להיות ידיעת השם; לא משום שכדי לקיים מצוות יש לדעת תחילה שיש אלוה. שאם כך, ראשית מתחזקת הקושיא, ושנית יש באמת להוסיף עוד דברים.
ואכן הרמב״ן עצמו מבקש להוסיף עוד מצוות למצוה הראשונה, לכל הפחות עוד מצוה אחת ואולי שתיים, ויש לדקדק בלשונות השגות הרמב״ן לספר המצוות. ודבר מעניין ביותר בעניין זה הוא התורה. הכל מבינים את מה שקרוי ‘תורה מן השמים׳. אם כדברינו, כדי שיהיו מצוות יש לדעת שיש אלוה, שיש בורא, ושהוא ציווה את המצוות, הרי ששני הדברים הללו לכל הפחות צריכים להיות שתי המצוות הראשונות. ואף על פי כן גם הרמב״ן לא כתב כך: נניח שיש שלוש מצוות, שהרי יש להכניס גם יחוד ואהבה ויראה, אך לא עלה על דעתו לכתוב שהמצוה הראשונה היא לדעת את הקב״ה ואחריה באה מצוה להאמין שהתורה מן השמים.
והיה יכול לעשות כן. דרך אגב, הרמב״ן קרב לכך כמעט (ויש לדקדק יותר בהשגה, כמדומני למצוה א׳ או ב׳ של הרמב״ם): שכן יש די פסוקים שמהם אפשר להעמיד מצוה כזו. כשם שיש פסוק ‘אנכי ה׳ אלהיך׳ (שמות כ, ב) ו׳שמע ישראל׳ (דברים ו, ד), שמהם עשה הרמב״ם מצוה להאמין, ‘לידע שיש שם אלוה׳ (רמב״ם הלכות יסודי התורה א, א), כך אפשר להעמיד מצוה מן הפסוק ‘רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך׳ (דברים ד, ט). הרמב״ן אומר (שכחת הלאוין, לאו ב) שזוהי מצוה שלא לשכוח את מעמד הר סיני. ההמון סבור שהרמב״ן מחדש כאן איזו מצות זכירה, אך כוונת הרמב״ן היא לנקודה זו בדיוק: כדי לקיים מצוות צריך לדעת את התורה, והתורה פירושה מעמד הר סיני, והרי יש פסוק מפורש שאסור לשכוח את מעמד הר סיני! כלומר, יש לדעת ולזכור, וזכירה וידיעה עניין אחד הם, שהיה מעמד הר סיני. דברים מתקבלים מאד על הדעת. ועל הרמב״ם יש לתמוה: אם הולך הוא בסברא שיש לערוך סדר הגיוני למצוות, ושקודם הידיעה במצוות יש לדעת את מציאות השם, הרי בוודאי, ואולי ביתר שאת, יש להכניס גם את מציאות התורה, תורה מן השמים, מעמד הר סיני. והרמב״ם אינו עושה כן.
אהבה ויראה: הטעם לקיום המצוות
ויש עוד דבר, כפי שאמרנו: אף לאחר שקבענו את מציאות השם, ואף לאחר מעמד הר סיני, עדיין אין די. שהרי יכול אדם לטעון: מדוע עלי לשמוע? ומה לי ולמעמד הר סיני? יהא כן שהקב״ה ציווה מצוה, ומה בכך? זוהי נקודה קשה מאד לביאור (וכבר דיברנו עליה כנראה בהזדמנויות אחרות ואכמ״ל): ומה בכך? חסר כאן עוד דבר, ובוודאי חסר עוד דבר שמחמתו אהיה מחויב לקיים מצוות.
את אותו ‘עוד דבר׳ אכן מנה הרמב״ם בין המצוות הראשונות, והזוהר סובר שאולי צריך הוא להיות המצוה הראשונה ממש. ובלשוננו נקרא ‘עוד דבר׳ זה: מצוות היראה והאהבה.
כל אחת מן היראה והאהבה, שהן כנגד מצות עשה ומצות לא תעשה (כמו שדיברנו לעיל), ניתנת לביאור בעשרות דרכים ומדרגות. אך עניינן של יראה ואהבה הוא זה: הקב״ה ציווה מצוות, ויש לירא מפניו; אם פירוש הדבר יראת העונש, הרי כבר יש לך טעם לקיים מצוות. ואם הכוונה ליראת הרוממות, פירושה שטוב לקיים מצוות. ולפי מה שלמדנו, אהבה פירושה שטוב לקיים מצוות, בין שאני יודע את טעמן ובין שאיני יודע. וזה כבר טעם לקיימן.
ודרך אגב, מתוך הבנה זו אפשר לתפוס מעט מדוע לא עלה על דעת הרמב״ם למנות את תורה מן השמים. תורה מן השמים היא עובדה היסטורית גרידא, שממנה קיבלנו את המצוות, אך לא היא הטעם שבגללו יש לקיים את המצוות, ובוודאי איננה העיקר. העיקר הוא: מדוע יש לקיים את המצוות? מחמת אהבה ויראה. אהבה ויראה הן טעם לקיום המצוות; תורה מן השמים איננה טעם לקיום המצוות, אלא היא סיפור המקור שממנו באו המצוות לראשונה. איני יודע אם אפשר לומר ממש שאילו לא הייתה, היה הכל כמות שהוא, שהרי עדיין צריך מקור לכך שאלו הן המצוות ושהן טובות. אך על כל פנים, אם מבינים את הדבר, שהדבר היחיד שהוא טוב, והוא מצות האהבה לפי מה שאנו לומדים, הרי ודאי שאין צורך כביכול בתורה מן השמים כעיקר בפני עצמו וכמצוה בפני עצמה. שהרי האהבה והיראה הן הטעם שבגללו מקיימים את המצוות.
סדר המצוות בזוהר ואצל מוני המצוות האחרים
אך אף זה אינו מספיק, שהרי הרמב״ם לא העמיד את האהבה והיראה כמצוה הראשונה, אלא אמר שמציאות השם היא המצוה הראשונה. מה פירוש הדבר? פירושו שהרמב״ם מתכוון לדבר אחר לגמרי. והזוהר כאן, ברעיא מהימנא (פקודין), הולך בעקבות הרמב״ם, ומתווכח בבירור עם השיטה האחרת.
וזהו לדעתי דבר נאה מאד. בזוהר יש שני מקומות הפותחים בפירוש טעמי המצוות על הסדר. בהקדמת ספר הזוהר יש ארבע עשרה מצוות ראשונות שהזוהר מפרש על הסדר. ודאי שיש טעמי מצוות רבים הפזורים בדרושי הזוהר, אך כתיבת ספר המצוות של ממש נמצאת בספר הפקודין, והוא העיקר; הוא עובר, כפי שדיברנו, על ארבעים ושבע מצוות, ובהקדמת ספר הזוהר יש ארבע עשרה מצוות. כלומר, שניהם לא הושלמו, אך על כל פנים ניכר שהוא מנסה לעשות כן.
ובהקדמת ספר הזוהר אכן מופיעה מצות ידיעת השם, אך היא רק המצוה השמינית, אם זכרוני אינו מטעני (זוהר ח״א יא, ב). המצוה הראשונה שם היא יראת ה׳, והשניה אהבת ה׳, והוא מביא על כך פסוק מפורש: ‘יראת ה׳ ראשית דעת׳ (משלי א, ז). ואחר כך ראיתי שמציינים, וכמדומני שרס״ג אכן פותח כך, שהמצוה הראשונה היא יראת ה׳ והשניה עבודה, היינו תפילה ושאר מיני עבודת ה׳. ויש גם מוני מצוות אחרים שסברו שיש לפתוח ביראה, ויש בכך היגיון רב.
הקב״ה הוא הראשון, והמצוות הן הקב״ה ומעשיו
אך הרמב״ם לא נהג כך. והזוהר כאן מתווכח בפירוש, ואומר: הרי כתוב ‘יראת ה׳ ראשית דעת׳, ומשיב על כך תירוץ. הוא מתמודד במפורש עם הרעיון שיש לפתוח ביראת ה׳.
ומה הפשט? הפשט הוא שיש טעם אחר לגמרי לכך שמצות מציאות ה׳, ידיעת ה׳, צריכה להיות הראשונה. לא משום שהיא היכי תמצא, יסוד לקיום המצוות, אלא מטעם אחר לגמרי: משום שהקב״ה הוא הראשון! מה פירוש מציאות ה׳? מציאות ה׳ פירושה הדבר הראשון. הדבר הראשון, כדברי הרמב״ם, שאלמלא הוא לא היה שום דבר יכול להתקיים. הוא הראשון, היסודי מכל, יסוד כל הדברים, ‘יסוד היסודות ועמוד החכמות׳ (רמב״ם הלכות יסודי התורה א, א); יסוד כל הדברים הוא הקב״ה.
ועתה, נזכור מה שאמרנו על המצוות. המצוות, כפי שלומד הזוהר, ועל אמיתתו של דבר גם כפי שלומד הרמב״ם, אינן דברים שהקב״ה ציווה עליהם. המצוות הן הקב״ה עצמו! ובמילים אחרות, יש לומר: הקב״ה ומעשיו. המצוות הראשונות עוסקות בקב״ה עצמו, והן אהבה ויראה, ואחריהן באות מצוות שהן מעשי ה׳, המלמדות כיצד להתנהג: כיצד הקב״ה מנהיג את עולמו, וכיצד ראוי לאדם להתנהג בעולם. זהו עניין מעשי ה׳. ובשפת הזוהר ייאמר: ה׳ ומידותיו, עצמות ה׳ והמידות, זכור ושמור.
אם כן, אם המצוות אינן ציווי של הקב״ה, שיש צורך בהיכי תמצא כיצד יודעים על הקב״ה קודם הציווי, אלא הן הקב״ה עצמו, הרי שבוודאי המצוה הראשונה, או המצוה העיקרית, שהיא אולי כל המצוות כולן, היא מציאות ה׳ עצמה, ידיעת מציאות ה׳! ואת מציאות ה׳ אפשר לדעת על ידי ידיעה, אפשר לדעתה ‘ובלכתך בדרך׳ (דברים ו, ז), בשיחתו בשיח, בקריאת שמע, בעטיפת ציצית, בהנחת תפילין; כל אלה הם ענפים של ידיעת ה׳ עצמה. ואחר כך, כאמור, גם מעשי ה׳: שראוי לשמור שבת, שראוי לקיים ‘לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו׳ (דברים כב, יא). כל אלה הם פרטים, שהזוהר יבאר באיזו ספירה הם נוגעים, כלומר באיזו הנהגה ממידות ה׳ הם עוסקים.
אבל בעצם כל המצוות הן במציאות ה׳, ומצות ידיעת ה׳ עצמה צריכה בוודאי להיות הראשונה, לא משום שהקב״ה ציווה עליה תחילה. אין מובן לומר שהקב״ה ציווה שיאמינו בו; אך אליבא דאמת, גם במצוות בכלל אין מובן לומר שהקב״ה ציווה.
עיקר עניין המצוות הוא שהקב״ה כך הוא: או שהוא כך, או שהוא עושה כך. אם כן, זהו פשט חדש לגמרי בטעם היותה של ידיעת ה׳ המצוה הראשונה. וכך הולך הזוהר כאן, לא בפרשה אלא במצוה עצמה. הזוהר מונה את המצוות במספריהן, ובמספר הזה הוא אומר: ‘פקודא קדמאה׳ (זוהר ח״ב מב, ב), המצוה הראשונה, ‘ראשיתא קדמאה לכל פקודין׳, הראשית וההתחלה, הראשונה שבכל המצוות, היא ‘למנדע ליה לקודשא בריך הוא בכללות׳ (שם). כלומר, וכך אני מבין את דבריו כאן: היותה המצוה הראשונה איננה עניין של מספר, וגם לא עניין של הכרח הגיוני שקודם יש לדעת דבר זה ואחר כך דבר אחר.
‘אני ראשון ואני אחרון׳: ידיעת השם בכלל ובפרט
היא הראשונה, כשם שהקב״ה הוא הראשון! והזוהר עצמו מביא על כך במפורש את הפסוק ‘אני ראשון ואני אחרון׳ (ישעיה מד, ו).
‘אני אחרון׳ עניינו ידיעת ה׳ בפרט, ואין בידינו לבאר זאת כעת (בשיעור הבא בעז״ה ניכנס לכך ונחזור על הנושא). זהו התירוץ על שאלת הזוהר, שהרי כתוב ‘יראת ה׳ ראשית דעת׳, ומשמע שהיראה צריכה להיות המצוה הראשונה. ועל כך עונה הזוהר שזוהי הידיעה האחרונה, שאדם משיג לאחר שהוא מבין את כל מעשי ה׳, הם רמ״ח מצוות עשה וכלל המצוות כולן, שהן ידיעת ה׳ בפרטות, כלומר פעולותיו והנהגותיו בעולם. זהו סוף כל המצוות, זוהי הפרטות הנלמדת לאחר ארבעים שנה: ‘ולא נתן ה׳ לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמע עד היום הזה׳ (דברים כט, ג), הידיעה האחרונה במציאות ה׳.
אבל ‘אני ראשון ואני אחרון׳, אומר הזוהר, פירושו ממש: אני המצוה הראשונה ואני המצוה האחרונה. כלומר, ידיעת ה׳אני׳ היא המצוה הראשונה והיא המצוה האחרונה; ואין זה מספר סתמי במניין המצוות, אלא שהיא באמת הדבר החשוב מכל, ההתחלה. הקושי הוא מצד האדם: בתחילת דרכו אין הוא מבין כראוי, ובסופה הוא מבין כראוי. ב׳אני אחרון׳ הוא מבין כראוי, ואותו דבר עצמו הוא. מה שהובן בתחילה הוא הוא מה שהובן בסוף, אלא שבסוף הוא מובן יותר. לא זו בלבד שהוא יודע, כלשון הזוהר, שיש אחד למעלה מן העולם השליט על העולם וכדומה, אלא הוא יודע גם קמעא כיצד מנהיג הקב״ה את כל מעשיו, וכמה טובים כל מעשיו, וכדומה; וזהו ‘אני אחרון׳. זהו החידוש שביקשתי לומר בעניין אמונת השם וידיעת השם, וכיצד היא המצוה הראשונה ובאיזה אופן.
ואם תשאל: הרי כתוב ‘יראת ה׳ ראשית דעת׳, ומשמע שקודם הדעת, קודם ידיעת השם, יש צורך ביראת השם? משיב הזוהר: לא, לא הבנת את הפשט. ‘יראת ה” היא עצמה השכינה, והיא הדבר האחרון שאדם יודע. וצריך להבין מדוע היא הדבר האחרון, שהרי לכאורה ממטה למעלה היא הראשונה; אך על כל פנים כוונתו לידיעה פרטית, הנקראת ידיעת השכינה, ולא ידיעת הקב״ה בלבד. כך היא דרכו של הזוהר לבטא דברים. וזהו הנודע בסוף, וזוהי אכן היראה הנלמדת בספר דברים, שהיא כבר הידיעה הפרטית.
אך אין זאת אומרת, ועל כן אל תלמד, שהיראה היא דבר הקודם למצוות, כלומר כמו שאומרים, שיש לירא מן הקב״ה תחילה כדי לקיים את המצוות. לא! זהו פשט של קטנות. הזוהר בהקדמה אמנם הולך ממש בפשט זה; אך מי שמבין את יראת השם אליבא דאמת, מבין שיראת השם היא מצוה נוספת, והיא עצמה, כפי שכבר אמרנו, המדרגה האחרונה של המצוות, ‘אני אחרון׳.
‘אני ראשון׳ פירושו אהבת השם, או אם תרצה, מציאות השם; ‘אני אחרון׳ הוא יראת השם. ושניהם אותו ‘אני ה” עצמו, וכל הדרכים כולן עניין אחד הן, כדברי הזוהר: בכלל ובפרט, והכל אחד.
עד כאן מה שביקשתי ללמוד לכבוד שבת קודש.
תמלול מלא 📝
די ערשטע מצוה אין דעם סדר המצוות: ידיעת השם
הקדמה: דער מובן פון דעם ווארט “מצוה” און דער סדר המצוות
דער שייכות צו פרשת וירא און דער מובן פון “מצוה”
מיר גייען צוריק צו דעם סדר וואו מיר האלטן ביי דער ערשטער מצוה. ס׳איז זיכער דא א שייכות מיט דער וואכעדיגער סדרה פון וירא אליו ה׳ (בראשית יח, א), און ווער ס׳האט געלערנט וואס מיר האבן געשריבן וועגן דעם, דארף שוין זען דעם שייכות. דא וועלן מיר איבערלערנען וואו מיר האלטן ביי דער ערשטער מצוה, און מעורר זיין געוויסע הערות.
אזוי ווי מיר האבן געלערנט, מאכט דער זוהר דא א ספר המצוות, און ער האט געגעבן אן הקדמה וואס דער טייטש פון דער זאך “מצוה” איז. אין א פריערדיגן שיעור – פאר דעם שיעור אויף דער מצוה פון מילה – האבן מיר גערעדט וועגן דעם מובן פון דעם ווארט “מצוה”, וויאזוי א מצוה ווערט אליינס אלקות. ווי די חסידישע ספרים זאגן, איז “מצוה” מלשון “צוותא”, א זאך וואס ברענגט צוזאמען א מענטש מיט דעם מצוה. א מצוה איז נישט נאר אזוי ווי א קאמענד; נאר ווי דער זוהר זאגט, זענען מצות עשה מיט מצות לא תעשה דכר ונוקבא – דער זכר און נקבה, כביכול, פון די מדות העליונות, די ספירות.
מיט דער הקדמה לערנען מיר ווייטער די ערשטע מצוה. מ׳דארף צושטעלן די הקדמה צו דער ערשטער מצוה אין א זייער וויכטיגן וועג, ווייל ס׳איז דא א גרויסע שאלה, מחלוקת און מבוכה וועגן וואס די ערשטע מצוה איז.
דער אינערליכער סדר פון תרי״ג מצוות
ווי מיר האבן געלערנט אין איינער פון די הקדמות, איז די נושא פון מאכן א סדר פון תרי״ג מצוות אין א געוויסן וועג די נושא פון מאכן א סדר אין דער תורה. חוץ דעם וואס ס׳איז דא א ליסט פון תרי״ג מצוות באופן כללי – מצוות קבועות, מצוות תמידיות, מצוות המחויבות – איז אויך דא דער אינטערנעל סדר אין די מצוות: וועלכע מצוה איז די ערשטע, און וויאזוי מ׳גרופט די מצוות און מ׳לייגט זיי צוזאמען. עס גיט אונז די סטראקטשער און די הבנה פון וויאזוי די מצוות ארבעטן אלס איין זאך.
דעם רמב״ם׳ס חידוש און די קשיא פון ר׳ חסדאי קרעשקאס און דעם רמב״ן
דער ערשטער וועג צו פארשטיין פארוואס ידיעת השם איז די ערשטע מצוה
דער רמב״ם איז געקומען מיט א באמבע חידוש און געזאגט אז די ערשטע מצוה איז די מצוה פון ידיעת אלקות, ידיעת מציאות השם. פאר דעם רמב״ם האט קיינער נישט גערעכנט די מצוה פון אמונה אדער ידיעת השם (דער רמב״ם און דער זוהר רופן עס די מצוה פון ידיעת השם) אלס א מצוה, זיכער נישט אלס די ערשטע מצוה.
פארוואס זאל עס זיין די ערשטע? ס׳איז פשוט אז עס דארף זיין די ערשטע, ווייל ס׳איז די חשוב׳סטע זאך. אבער מ׳קען דאס לערנען אין צוויי וועגן, און מ׳וועט זען אז ס׳איז נישט אזוי קלאר אז ידיעת השם קען זיין די ערשטע מצוה, און דער זוהר רעדט וועגן דער שאלה.
איין וועג איז א רעלעטיוו וועג לגבי די אנדערע מצוות: ווען מ׳מאכט א סדר, מאכט סענס צו שטעלן דעם כלל פאר דעם פרט, אדער דעם יסוד פאר די ענפים און לעוועלס וואס זענען געבויט אויפ׳ן יסוד. ווען איין זאך איז תלוי אין דער צווייטער – ווי א כלל און א פרט, אדער א הנחה וואס דערפון קומט ארויס א מסקנא – מאכט אסאך סענס אנצוהייבן קודם פון דער הנחה כללות, וואס אן דעם קען נישט זיין די נעקסטע זאך, און נאכדעם זאגן די פרטים וואס קומען ארויס דערפון.
מצוות זענען זאכן וואס דער אויבערשטער האט געהייסן, צי מ׳טוט זיי וועגן דעם צי נישט. קומט אויס אז פאר מ׳רעדט פון מצוות, דארף מען וויסן עט ליסט דריי סטעפס, דריי לעוועלס: ערשטנס, אז ס׳איז דא אן אויבערשטער; צווייטנס, אז ער האט געהייסן די מצוות; און דריטנס, אז זאכן וואס דער אויבערשטער הייסט דארף מען טון. אויב מצוות זענען א זאך וואס דער אויבערשטער הייסט, זענען די דריי זאכן קודם למצוות, און אין דער סטראקטשער מוזן זיי זיין ערשט.
די קשיא אויף דעם מהלך: מציאות השם קען נישט זיין אליינס א מצוה
אויף דעם איז דא א קשיא מפורסמת פון ר׳ חסדאי קרעשקאס, און אפשר דערמאנט דער רמב״ן אויך אזא רמז. דער רמב״ן אין זיין ספר המצוות וויל מצדיק זיין די הלכות גדולות (דער בה״ג איז דער עיקר מונה המצוות פאר דעם רמב״ם וואס דער רמב״ם דינגט זיך מיט אים) און אלע אנדערע, ווי ר׳ סעדיה גאון, וואס רעכנען אויך נישט אמונה פאר א מצוה.
זאגט דער רמב״ן: דו ביסט גערעכט הונדערט פראצענט אז אן מציאות השם – און אויכעט אן די נעקסטע צוויי זאכן: דער פאקט אז ס׳איז דא א ציווי השם, און אז אויב ס׳איז דא א ציווי דארף מען עס פאלגן – איז נישט דא קיין מצוות, אבער טאקע היא הנותנת אז ס׳איז נישט קיין מצוה! מ׳ברענגט א לשון פונעם מדרש: קבלו מלכותי ואחר כך קבלו גזירותי (מכילתא יתרו, פרשה ו). ס׳איז צוויי עקסטערע זאכן: קודם דארפסטו וויסן אז ס׳איז דא א גאט (קבלו מלכותי אינקלודט שוין אביסל מער ווי מציאות השם).
ר׳ חסדאי קרעשקאס מאכט עס נאך שארפער: דאס קען אפילו נישט זיין א מצוה. א מצוה טייטשט אז דער אויבערשטער הייסט; איז וויאזוי קען זיין א מצוה צו גלייבן אז ס׳איז דא אן אויבערשטער? פאר איך ווייס אז ס׳איז דא אן אויבערשטער, ווייס איך דאך נישט ווער ס׳זאל מאכן די מצוה! א מצוה איז אן אסאמפשען אז ס׳איז דא אן אויבערשטער, מוז ידיעת השם זיין פאר א מצוה. ס׳קען נישט זיין א מצוה פון ידיעת השם, וואס איז אזוי ווי דער רבי וואס זאגט אז ער האט אליינס גילוי אליהו – ס׳איז דאך מניה וביה און סירקולער, א זאך קען זיך נישט אליינס פראוון. אויב מ׳ווייסט אז ס׳איז דא אן אויבערשטער דארף נישט זיין קיין מצוה, און אויב מ׳ווייסט נישט, וואס העלפט א מצוה? ער שרייבט אויף דעם: טעות מפורסם מי שמונה… ידיעת השם למצוה (אור ה׳, הצעה).
דאס איז די קשיא פון רב חסדאי, און כעין זה פונעם רמב״ן: ס׳איז טאקע לאגיש אז ס׳קומט קודם למצוות, אבער ס׳איז אילאדזשיקל און אוממעגליך – אדער על כל פנים נישט ריכטיג, ווי דער רמב״ן זאגט – צו רופן אויף דעם א מצוה.
תורה מן השמים און די מצוות פון אהבה און יראה אלס דער יסוד צו פאלגן מצוות
אמת׳דיג קען מען זאגן די סברא פונעם רמב״ם אויף אן אנדער וועג, וואס דעמאלט איז בכלל נישט קיין קשיא. ווייל אויב מ׳לערנט אז ידיעת השם איז די ערשטע מצוה נאר ווייל כדי צו טון מצוות דארף מען קודם וויסן אז ס׳איז דא א גאט, איז חוץ דער קשיא אויך שווער אז מ׳וואלט געדארפט צולייגן נאך זאכן.
באמת וויל דער רמב״ן אליינס צולייגן נאך איין אדער צוויי מצוות צו דער ערשטער מצוה (מ׳דארף מדייק זיין אין השגות הרמב״ן אויף ספר המצוות, מצוה א׳ אדער ב׳). אויב כדי צו זיין מצוות דארף מען וויסן אז ס׳איז דא א באשעפער און אז ער האט געהייסן די מצוות, וואלטן די צוויי זאכן – ידיעת השם און תורה מן השמים – געדארפט זיין די ערשטע מצוות (צוזאמען מיט יחוד, אהבה ויראה). אבער אפילו דעם רמב״ן איז נישט בייגעפאלן צו שרייבן א מצוה ראשונה צו גלייבן אז תורה מן השמים.
דער רמב״ן האט אבער כמעט יא געלייגט אזא מצוה: פונקט ווי דער רמב״ם האט געמאכט פון אנכי ה׳ אלהיך (שמות כ, ב) און שמע ישראל (דברים ו, ד) א מצוה להאמין, לידע שיש שם אלוה (רמב״ם הלכות יסודי התורה א, א), זאגט דער רמב״ן (שכחת הלאוין, לאו ב) אויפ׳ן פסוק רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך (דברים ד, ט) אז דאס איז א מצוה נישט צו פארגעסן מעמד הר סיני. דער עולם מיינט אז דער רמב״ן מיינט סתם א מצות זכירה, אבער ער מיינט די נקודה: כדי צו טון מצוות דארף מען וויסן פון דער תורה, וואס איז מעמד הר סיני, שטייט דאך א מפורש׳ער פסוק אז מ׳דארף וויסן און געדענקען אז ס׳איז געווען מעמד הר סיני. און אויפ׳ן רמב״ם איז א פלא: אויב ער גייט מיט דער סברא אז מ׳דארף מאכן א לאגישן סדר פאר די מצוות, פארוואס לייגט ער נישט אריין די מציאות פון תורה מן השמים און מעמד הר סיני?
ווייטער, אפילו נאכדעם וואס מ׳ווייסט מציאות השם און מעמד הר סיני, איז נאך אלץ נישט גענוג. ווייל איינער קען פרעגן: זאל עס זיין געווען אז דער אויבערשטער האט געהייסן א מצוה ביי מעמד הר סיני, סאו וואט? פארוואס דארף איך פאלגן? ס׳פעלט נאך א זאך וואס צוליב דעם דארף איך טון מצוות.
די “נאך א זאך” האט דער רמב״ם יא גערעכנט אלס איינע פון די ערשטע מצוות, און דער זוהר האלט אז אפשר דארף דאס זיין ממש די ערשטע מצוה: די מצוות פון יראה און אהבה.
יראה און אהבה – וואס דאס זענען די מצות עשה און מצות לא תעשה – קען מען מסביר זיין אין צענדליגע וועגן און לעוועלס. אויב מ׳דארף האבן מורא פאר דעם אויבערשטן – למשל יראת העונש, אדער יראת הרוממות וואס מיינט אז ס׳איז א גוטס צו טון מצוות – און אהבה, וואס לויט ווי מיר האבן געלערנט מיינט עס אז ס׳איז א גוטס צו טון מצוות צי איך ווייס יא צי איך ווייס נישט, האסטו שוין א ריזען פארוואס צו טון מצוות.
לויט דעם קען מען אויך כאפן פארוואס דעם רמב״ם איז נישט איינגעפאלן צו שרייבן תורה מן השמים אלס א מצוה. תורה מן השמים איז נאר דער היסטארישער פאקט, די מעשה פון וואו מיר האבן באקומען די ערשטע מצוות, אבער נישט דאס איז דער ריזען פארוואס מ׳דארף טון די מצוות. דער ריזען צו טון מצוות איז אהבה ויראה – די איינציגסטע זאך וואס איז גוט – ממילא פעלט נישט אויס תורה מן השמים אלס אן עקסטערער עיקר און מצוה.
דער אמת׳ער טייטש אין דעם רמב״ם און אין זוהר: מצוות זענען דער אויבערשטער אליין
דער סדר המצוות אין זוהר הקדוש און ביי אנדערע מוני המצוות
אבער אפילו דאס איז נישט גענוג, ווייל דער רמב״ם האט נישט געלייגט אהבה ויראה אלס די ערשטע מצוה, נאר מציאות השם. דער טייטש איז אז דער רמב״ם מיינט בכלל עפעס אנדערש, און דער זוהר דא אין רעיא מהימנא (פקודין) גייט נאכ׳ן רמב״ם, און דינגט זיך קלאר מיט דעם וואס זאגט אנדערש.
חוץ די אסאך טעמי המצוות וואס זענען מפוזר אין די דרושים פונעם זוהר, זענען דא צוויי מקומות אינעם זוהר וואס הייבן אן צו שרייבן א ספר המצוות על הסדר (ביידע האבן נישט געענדיגט): דער עיקר איז דער ספר הפקודין, וואס גייט אדורך זיבן און פערציג מצוות, און אין דער הקדמת ספר הזוהר גייט ער אדורך די ערשטע פערצן מצוות.
אין הקדמת ספר הזוהר איז ידיעת ה׳ נאר די אכטע מצוה (זוהר ח״א יא, ב); די ערשטע מצוה דארט איז יראת ה׳ און די צווייטע איז אהבת ה׳, ווייל ס׳שטייט א מפורש׳ער פסוק: יראת ה׳ ראשית דעת (משלי א, ז). אויך דער רס״ג הייבט אזוי אן: די ערשטע מצוה איז יראת ה׳, און די צווייטע איז עבודה, וואס מיינט תפילה און אנדערע סארטן עבודת ה׳. אנדערע מוני המצוות האבן אויך געטראכט אז זיי דארפן אנהייבן פון יראה, און ס׳מאכט אסאך סענס.
דער אויבערשטער איז די ערשטע זאך, און מצוות זענען דער אויבערשטער ומעשיו
אבער דער רמב״ם האט נישט אזוי געטוהן. און דער זוהר דא דינגט זיך בפירוש מיט דער איידיע אז מ׳דארף אנהייבן פון יראת ה׳, און ער פרעגט דאך אז ס׳שטייט יראת ה׳ ראשית דעת און זאגט א תירוץ.
דער פשט איז אז ס׳איז דא א גאנץ אנדער ריזען פארוואס די מצוה פון ידיעת מציאות ה׳ דארף זיין די ערשטע זאך: נישט ווייל דאס איז א היכי תמצא און א יסוד פאר׳ן טון מצוות, נאר ווייל דער אויבערשטער איז די ערשטע זאך! ווי דער רמב״ם זאגט, ווען נישט ער וואלט גארנישט געקענט זיין. ער איז די מערסטע בעיסיק זאך, דער יסוד פון אלע זאכן – יסוד היסודות ועמוד החכמות (רמב״ם הלכות יסודי התורה א, א).
לויט ווי דער זוהר לערנט, און על אמיתתו של דבר אויך לויט׳ן רמב״ם, זענען מצוות נישט זאכן וואס דער אויבערשטער האט געהייסן, נאר מצוות זענען אליינס דער אויבערשטער – דער אויבערשטער ומעשיו. די ערשטע פאר מצוות (ידיעת ה׳, אהבה ויראה) זענען וועגן דעם אויבערשטן אליין, און נאכדעם זענען דא מצוות וואס זענען מעשי ה׳: וויאזוי דער אויבערשטער פירט זיך אין דער וועלט, און ממילא וויאזוי ס׳איז ריכטיג פאר א מענטש זיך צו פירן אין דער וועלט. אויף דער זוהר-שפראך הייסט דאס: ה׳ ומדותיו – דער עצמות ה׳ און די מדות, זכור ושמור.
ממילא, אויב מצוות זענען נישט א ציווי פונעם אויבערשטן וואס מ׳דארף דערצו א היכי תמצא צו וויסן פונעם אויבערשטן פאר׳ן ציווי, נאר מצוות זענען דער אויבערשטער אליינס, איז אוודאי די ערשטע און עיקר מצוה – וואס דאס איז באמת אלע מצוות – ידיעת מציאות ה׳ בעצמו! מציאות ה׳ קען מען וויסן על ידי ידיעה, דורך ובלכתך בדרך (דברים ו, ז), דורך ליינען קריאת שמע, אנטון ציצית און לייגן תפילין – וואס זענען אלעס ענפים פון ידיעת ה׳ בעצמו. און נאכדעם קומען מעשי ה׳, ווי היטן שבת אדער לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו (דברים כב, יא) – פרטים וואס דער זוהר איז מסביר אין וועלכע ספירות און הנהגה פון מדות ה׳ זיי האבן צו טון.
בעצם זענען אלע מצוות אין מציאות ה׳. ס׳מאכט טאקע נישט קיין סענס צו זאגן אז דער אויבערשטער האט געהייסן מ׳זאל גלייבן אין אים, אבער ביי מצוות בכלל מאכט נישט קיין סענס צו זאגן אז דער אויבערשטער האט געהייסן; די עיקר זאך פון מצוות איז אז דער אויבערשטער איז אזוי אדער טוט אזוי.
אזוי גייט דער זוהר דא ביי דער מצוה: פקודא קדמאה… ראשיתא קדמאה לכל פקודין… למנדע ליה לקודשא בריך הוא בכללות (זוהר ח״ב מב, ב) – די ערשטע מצוה, די ראשית און דער אנהויב פון אלע מצוות, איז צו וויסן דעם קדוש ברוך הוא בכללות. דאס אז ס׳איז די ערשטע מצוה איז נישט קיין נושא פון א נאמבער, און אויך נישט קיין לאדזשיקעל נעסעסיטי אז קודם דארף מען וויסן דאס און נאכדעם יענץ; ס׳איז די ערשטע, אזוי ווי דער אויבערשטער איז דער ערשטער!
“אני ראשון ואני אחרון”: ידיעת השם בכלל ובפרט
ידיעה כללית ביים אנהויב און ידיעה פרטית צום סוף
אויף דעם ברענגט דער זוהר אליינס מפורש דעם פסוק: אני ראשון ואני אחרון (ישעיה מד, ו). זאגט דער זוהר אז דאס מיינט ממש: איך בין די ערשטע מצוה און איך בין די לעצטע מצוה. ידיעת “אני” איז די חשוב׳סטע זאך, דער אנהויב און דער סוף.
אני אחרון האט צו טון מיט ידיעת ה׳ בפרט, נאכדעם וואס מ׳פארשטייט אלע מעשי ה׳ – די רמ״ח מצוות עשה כנגד רמ״ח איברים, און שס״ה לאוין כנגד שס״ה גידים און שס״ה ימות החמה – וואס דאס איז פעולותיו און הנהגותיו של עולם. דאס איז דער סוף כל המצוות, די פרטיות פון דער ידיעה אחרונה במציאות ה׳ וואס מ׳לערנט נאך פערציג יאר: ולא נתן ה׳ לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמע עד היום הזה (דברים כט, ג).
דער חילוק איז מצד דעם מענטש: ווען ער הייבט אן, ביי אני ראשון, פארשטייט ער נישט ריכטיג, ער ווייסט נאר בכללות אז ס׳איז דא איינער העכער דער וועלט וואס איז שליט על העולם; אבער ביי דער ענד, ביי אני אחרון, פארשטייט ער דאס זעלבע בעסער און ריכטיג – ער ווייסט א פינטל וויאזוי דער אויבערשטער פירט זיינע אלע מעשים און וויאזוי זיי זענען אלע גוט.
דער תירוץ אויף “יראת ה׳ ראשית דעת”
דאס איז דער תירוץ אויף דעם וואס דער זוהר פרעגט: ס׳שטייט דאך יראת ה׳ ראשית דעת, משמע אז פאר ידיעת השם דארף מען האבן יראת השם? ענטפערט דער זוהר: ניין, יראת ה׳ מיינט אליינס די שכינה, וואס דאס איז די לעצטע זאך וואס מ׳ווייסט. (כאטש לכאורה ממטה למעלה איז עס די ערשטע זאך, מיינט ער דא ידיעה פרטית – ידיעת השכינה, נישט נאר ידיעת הקדוש ברוך הוא). דאס איז די יראה וואס מ׳לערנט אין ספר דברים צום סוף, די ידיעה פרטית.
זאלסט נישט לערנען אז יראה איז א זאך פאר די מצוות – אז מ׳דארף קודם מורא האבן פונעם אויבערשטן כדי צו טון די מצוות. דאס איז א קטנות׳דיגער פשט (כאטש דער זוהר אין דער הקדמה גייט מיט דעם פשט). אליבא דאמת איז יראת השם אליינס די לעצטע מדריגה פון די מצוות, אני אחרון.
אני ראשון איז מציאות השם און אהבת השם; אני אחרון איז יראת השם. ביידע זענען דער זעלבער אני ה׳, בכלל ובפרט, והכל אחד.