סיכום השיעור 📋
שמיני עצרת ושמחת תורה בזוהר הקדוש: סוד שבעים הפרים והפר האחד
פתיחה: סדר השיעור
רבותי, ערב טוב. היום ערב שמיני עצרת, אחר הצהריים של הושענא רבה, ועת עמוסה היא לכל אחד ואחד. אף אני עסוק כעת, ובין שאר עיסוקיי אני עסוק בלימוד השיעור הזה. יש לנו קביעות קבועה בכל ערב שבת, והיום אף הוא ערב שבת, ערב יום טוב, אך עיקר קביעותו של שיעורנו הוא בערב שבת, ואף כאשר חל יום טוב — ובחג כסוכות יש תמיד שני ערבי שבת באיזשהו מקום — אנו ממשיכים בסדרנו בזוהר הקדוש, בסדר המצוות ובסדר המועדים, לכבוד היום.
ומה שאני מבקש לבאר הם כשלושה מהלכים העומדים בזוהר, או הבנויים על יסוד הזוהר, כדי להבין את סוגיית שמיני עצרת ושמחת תורה. אליבא דאמת אחת היא הסוגיא, ואף שישנם חידושים ונקודות מיוחדות בהושענא רבה שאינם של שמיני עצרת ושמחת תורה, מכל מקום בכללות הכול נושא אחד. אלו הם מה שקוראים ‘הימים האחרונים של חג׳, הימים האחרונים, שבהם אנו עושים שני ימים טובים. הושענא רבה עצמה היא גם היום האחרון של כל סדרת ימי החג הראשונים, יום השביעי, יום הערבה, וכל הדברים הללו קשורים זה בזה.
מבט הזוהר על שמיני עצרת
כעת ברצוני להרחיב מעט את המבט בעניין זה, ומדוע — לפי שבזוהר הקדוש אין מקום אחד שבו רוכז כל העניין. אני עצמי עשיתי בזמנו ליקוט על הזוהר בעניין שמיני עצרת ושמחת תורה, והיום שלחו הצדיקים, הרב פאגעל וחבריו, שהם שולחים בכל שבוע מן הרמ״ק, ואף שלחו את הליקוט מן המקומות השונים שבהם מדבר הזוהר אודות שמיני עצרת. את כל אותם קטעי זוהר העוסקים בשמיני עצרת מוצאים אנו כמין זנב, כסופם של דרושים אחרים, ובדרך כלל אלו הם דרושי סוכות. לעתים ישנם דרושים שהם באופן כללי על כל ראש השנה, על כל החודש השביעי, על כל חודש תשרי.
ישנו אף דרוש אחד שהוא המשך לדרוש של פסח, שמזכיר בו שמיני עצרת, שהרי יש קשר מסוים וגזירה שווה של ‘עצרת׳. שכן מהו ‘עצרת׳? זהו עצרת של פסח, היינו שביעי של פסח, ומלבד זה יש עצרת שבועות, שאף הוא נקרא ‘עצרת׳. ויש קשר אל התורה, ששניהם כעין שמחת תורה הם: בשבועות שמחים בתורה שנתן לנו הקדוש ברוך הוא, ובשמחת תורה שמחים בתורה שסיימנו. דיברו בשנה שעברה אם אלו שתי תורות הן ומה החילוק ביניהן, אך על כל פנים יש קשר, ודרוש הזוהר של שמיני עצרת סובב תמיד סביב שיח זה.
שני המהלכים: סיום פסח ועצרת של מלכות
בסיומו של מהלך מסוים שהזוהר מבאר — נאמר, מהלך אחד שהוא בעיקר מהלך של החודש השביעי, של חודש תשרי — יש לזוהר מהלך קבוע שהוא מוליך תמיד אל שיאו, אל תכליתו, אל גמר הדבר, והוא שמיני עצרת. ובמקום אחר ישנו אף מהלך של חודש הראשון, של חודש ניסן, וגם שם הדבר מסתיים ב׳עצרת׳, שאף בו יש מהלך של שמיני עצרת.
באופן כללי, שני המהלכים הללו מכוונים כנגד שתי בחינות שיש בשמיני עצרת. הבחינה האחת היא מצד היותו כסיום של פסח, שאומרים בו כעין סיום עם כל המועדים; שהרי ניסן הוא ראש לרגלים, ונמצא שסוף הרגלים, הזנב של כל הרגלים, הוא שמיני עצרת. ולגבי זה, שמיני עצרת נקרא ‘תפארת׳. וכך איתא בזוהר בפרשת אמור, שהמאכל של שמיני עצרת הוא יעקב, היינו שכל שבעת הימים הם שבע הספירות היוצאות מן הבינה, וסוכה היא הבינה — שסוכה היא בחינת ‘ושבעת ימים׳, האם עם שבעת בניה, ‘אם הבנים שמחה׳ (תהלים קיג, ט). ושמיני עצרת הוא בחינת יעקב, שהוא שמחת התפארת עצמה, השמח עם בת זוגו, עם השכינה.
וזו הנקודה השנייה שעליה מדברים בדרך כלל בזוהר לגבי החודש השביעי, לגבי שמיני עצרת, שהוא יום העצרת. ‘עצרת׳ לשון מלכות, כמו שנאמר ‘זה יעצר בעמי׳ (שמואל א ט, יז) — המלך הוא כעין אוצר; וכן ‘ואפס עצר׳ (דברים לב, לו), שעֶצֶר או אוצר, שהוא אותו דבר עם האות עי״ן, הוא מלך. ושמיני עצרת לשון מלכות הוא, יום המלכות, יום כנסת ישראל.
שמחת תורה: המשתה הגדול של השנה
כעת, כמעט כל הדרושים — וכבר הזכרתי שיש בהם נקודה שנייה בעניין העצרת לגבי שמחת התורה שבו — כולם קשורים זה בזה. אין הם דברים נפרדים בפני עצמם, נקודה אחת, אלא תמיד המשך אחד. היינו שאי אפשר להתחיל בשמיעת התורה בכך שאדם בא לבית הכנסת בשמחת תורה; שכן איש איננו בא לבית הכנסת בשמחת תורה, וזאת אפשר לראות בחוש — איש איננו מתחיל מכאן.
ואף שאכן שמחת תורה היא היום טוב הגדול, השמחה הגדולה ביותר של כל השנה, כידוע וכמנהג ישראל. היום נחלש מנהג זה מעט, וצריך לחזקו בחוזקה; אך מנהג ישראל בכל הדורות היה להשתכר פעמיים בשנה, בפורים ובשמחת תורה, וברוב המקומות היה המנהג בשמחת תורה אף יותר מבפורים. שמחת תורה היה בה זמן משתה ושמחה, ויש דרשה שלמה על כך בערוך לנר, שבה הוא אומר שיש מקומות שבהם אנשים מודרניים, שלא היה הדבר לרוחם, ביטלו את השכרות של שמחת תורה, והערוך לנר מוכיח על כך בחריפות רבה, והדבר מובא במשנה ברורה.
היינו, המשנה ברורה מדבר בשולחן ערוך, בעניין נשיאת כפיים של קריאת התורה של שמחת תורה, ואיתא שם שהמנהג הוא שאין נושאים כפיים במוסף, לפי שהציבור כבר שיכור זה מכבר. וברור שאפילו כל כהן — לא תמצא כהן אחד שאיננו שיכור, ושיכור אינו רשאי לישא כפיו, ולכן המנהג לישא כפיים בשחרית. וכן המנהג ברוב תפוצות ישראל שאני יודע, שנושאים כפיים בשחרית של שמחת תורה, ומדוע — לפי שבמוסף כבר שיכורים הם.
ומן הפוסקים יש מצד אחד שאומרים שוודאי ישנה שמחה, השמחה הגדולה, אך אין הכוונה לפרוע כל גדר; ואכן היו מקומות רבים שבשמחת תורה לא היו מכים כל כך. יודע כל אחד שבזמן שמחה, במסיבה, פעמים רבות כאשר אין מתנהגים כראוי נעשה מכך מריבה. ראיתי אף אצל אחד שתיאר שבאיזו עיר, באיזו עיירה רחוקה, אצל היהודים שבהרים ברוסיה באיזה מקום, אמר שהיתה שם עיירה שהיו אומרים עליה שבזמן מן הזמנים גרו בה מאתיים יהודים, אך כה רבו המכות בשמחת תורה, עד שזה הרג את זה, ולא נותרו אלא מאה יהודים בעיר. מקווה אני שלא כך היה ממש. היו נוטים להכות, כלשון המשנה ברורה בשם הפוסקים הקודמים, ש׳נהפכה שמחה לתוגה׳, ואת זאת אין לעשות.
אך מצד שני באו אחר כך אנשים מודרניים, וכמדומני שרוב בתי הכנסת שישנם היום הם מעט כאלה — וצריך להפסיק מכך — ואמרו: אם כן, נעשה הקפות ותו לא, ושוב אין עושים כראוי, ויצאו ידי חובה באיזה אופן. המשנה ברורה מביא בשם הכלי יקר שאין זו דרך, אלא צריך לקיים את המשתה, כלשון ‘משתה ושמחה׳ של שמחת תורה. מנהג ישראל הוא מדורות רבים, שצריך לשתות ולעשות משתה גדול, ששמחת תורה היא המסיבה הגדולה של השנה. זה ברור.
החידוש: איש איננו בא אל שמחת תורה
ומצד שני — וזהו החידוש — אל שמחת תורה איש איננו בא. ישנם זמנים שבהם באים יהודים אל בית הכנסת, וזה דבר מעניין מאוד. הספרים החסידיים מדברים על כך, שכן הספרים החסידיים מאמינים שמה שעושים ישראל הוא בכוונה. יודע כל אחד שישנם זמנים בשנה שבהם יהודי בא לבית הכנסת: ביום כזה הוא בא. למשל כל נדרי, נעילה, ראש השנה, ואולי זמנים אחרים בשנה. בליל הסדר אין באים לבית הכנסת, אלא באים הביתה, ששם יכול יהודי לבוא, ‘מעשה רחיקה קרוב ליה׳. מן המקום הרחוק באים יהודים, וזהו זמן שבו אפשר להתחיל, אפשר בתשובה, אפשר שיהודי יתחיל משם.
אבל שמחת תורה — כמעט מכל שאני רואה, אנשים נוסעים אל הרבי שלהם בשמחת תורה, אך מובן שהעבודה איננה מתחילה אז אצל איש. אל שמחת תורה איש איננו בא לבית הכנסת, יהודי חדש. יהודים חדשים אינם באים בשמחת תורה. שמחת תורה היא היום טוב השני, ובתוך היום טוב השני, כמנהג האמיתי והמקורי, על כל פנים בחוץ לארץ — היום השני שבתוך היום השני הוא ‘וזאת הברכה׳, שמחת תורה. הימים האחרונים שבתוך הימים האחרונים. היינו ששמחת תורה איננה דבר שאפשר להגיע אליו; אין מאמר אחד שאפשר לומר. וזהו הביאור בשמיני עצרת ובשמחת תורה: הרי יהודי אתה כל השנה, ובכן הגעת אל כלל ישראל, ירדת אל בית המדרש והגעת; בהושענא רבה, על ידי כך ועל ידי כך, הגעת. כעת אתה יכול לעשות סיום התורה.
הושענא רבה: ‘יום כיפור מאוחר׳ מיוחד
יש בזה פשט חדש מדוע מתייגע הציבור בהושענא רבה. עושים שם מעין מצב של ימים נוראים, לובשים את הקיטל, צועקים מעט ‘הושענא׳, ואומרים מעט נוסח של ימים נוראים, בניגון שלהם. ואנשים אומרים: מה זאת? הלא זהו זמן שמחה, ואין הדבר מובדל כלל מכל ספר הושענא רבה. לא ייתכן! אך איתא שזהו יום הדין, חיתום הדין. היכי מתקיימין שניהם?
ויש לי תירוץ חדש, ואחד התירוצים — ונראה לי שכך הוא במדרש תהלים, שהוא אחד המקורות הקדומים בעניין הושענא רבה — אומר כך: היהודים, המטרה היא שיגיעו אל שמיני עצרת, ואי אפשר להגיע אל שמיני עצרת. בשמיני עצרת רוקדים עם התורה; אין זה דבר שבאים אליו, אלא זהו הסוף של משהו — מתוך משהו מגיעים אליו. ובכן רוב היהודים כבר הגיעו כבר באלול, בסליחות, כאותו מדרש. גדולי ישראל, החשובים שכבר יצאו לקראת המלך, לקראת השליח, כבר מאלול עשו תשובה בסליחות; זה היהודי הטוב.
אחר כך ישנם יהודים אחרים שהגיעו בערב ראש השנה. ויש יהודים שבאו רק ביום הקדוש, ביום כיפור, לבית הכנסת. ולאלו שלא רצו — אחרי יום כיפור בא שמחת תורה; ויש יהודים שאף אז אינם באים. חשבו אפוא היהודים עצה ואמרו כך: בערב שמיני עצרת נעשה ‘יום כיפור מאוחר׳ מיוחד לכל אותם יהודים שעדיין נותר להם איזה שיעור ביום כיפור, או שכלל לא הגיעו אל יום כיפור — שהרי יום כיפור חמור מדי. בלולב, בהושענא, אמנם יש כאן איזה קיטל לבן, אך אין זו אותה דרגה של יום כיפור, ואי אפשר לכל אחד לשכנע עצמו. ואז הוא כן בא לבית הכנסת, בא בערב שמיני עצרת, ובוכה את בכיו, ואומר ‘הושענא למענך אלקינו הושענא׳. וכעת מזה נעשית שמחת תורה, היא נעשית מאליה. שמחת תורה נעשית מאליה.
ואם צריך לומר דרשה — מדוע שמחים? הלא את הדרשות אפשר לומר אף בתשעה באב; מדוע בוכים? איני יודע, ואף אז אני אומר דרשה שאין בה טעם. אך מדוע שמחים? אין בזה היגיון. וכך היא המציאות, הכול דרוש הוא.
ומה אפוא? לכל אחד בחינתו שלו, נקודתו שלו, מה שהתלבט ועמל בו בראש השנה, מה שעמל בו כל השנה, מה שלמד בתורתו כל השנה — מזה נעשית שמחת תורה שלו, סיום התורה, הסוף, השונה אצל כל אחד ואחד.
מדרש הפסיקתא: ‘יספת לגוי נכבדת׳
הנקודה האחת שעליה מדברים דרושים רבים מאוד, רבים כבר במדרש, וברצוני להרחיב בה מעט — היינו המדרש, הפסיקתא, שעליו בנוי הכול ביום טוב זה. הפסיקתא של שמיני עצרת פותח בפסוק ‘יספת לגוי ה׳ יספת לגוי נכבדת׳ (ישעיה כו, טו). הקדוש ברוך הוא הוסיף לעם, הוסיף לו דבר מה, ‘נכבדת׳ — נתכבד. והמדרש מאריך באופנים שונים.
והנקודה שבראש כל האופנים היא שהמדרש מבין ששמיני עצרת הוא הוספה. כבר שמחו שבעה ימים, כבר הכול שם; כבר הביאו לולב, כבר הקריבו שבעים פרים, כבר עשו — היינו כבר עשו שאפשר לתאר את המסיבה הגדולה ביותר שיכולה להיות, השמחה הגדולה ביותר שיכולה להיות, החגיגה הגדולה ביותר, כל מה שרק יכול להיות כבר עשו. ואחר כך, ‘והוספתי על כל תהלתך׳ (תהלים עא, יד), באה התורה ואמרה ‘ביום השמיני עצרת תהיה לכם׳ (במדבר כט, לה), עוד חתיכה אחת.
זהו העיקר: כל אותן תורות הבנויות על הדינמיקה היסודית, על המהלך היסודי — מדוע שמיני עצרת הוא דבר בפני עצמו? לפי ששמיני עצרת הוא שעוד הוסיף אחד, ‘עוד יום אחד׳, עוד הוסיף דבר אחד. ומהו הפשט? אומר המדרש, קודם כול — זו הנקודה הראשונה — צריך להבין דבר פשוט: צריך להיות אדם מסוג כזה, שכאשר נותנים לך עוד זמן אחד של שמחה, תדע מה אתה רוצה לעשות בו, ותשמח בדבר טוב.
מעשה הנכרי בראדין
המדרש מאריך: הקדוש ברוך הוא נתן טובות לפרעה — מה עשה פרעה? כלום אמר דבר מה, או רקד בהקפות? כאשר הקדוש ברוך הוא נותן יום טוב, ואומרים שהיום תהיה המסיבה הגדולה של השנה — אצל אדם אחר, ואפילו אצל אותם יהודים שכן רבים, אין זו אותה דרגה.
סיפרתי את המעשה: בראדין, בישיבה, היה נכרי שעבד שם באחזקה, במלאכות שבישיבה. בערב שמחת תורה כך היה המנהג, אגב, גם בכל הישיבות — אף הוא נחלש הרבה עד ימינו, ולא כל כך נשאר עד ימינו — שמחלקים יי״ש, הקפות שלמות, איני יודע אם ממש משתכרים, אך מקיימים את מנהג השתייה בהקפות. וכך היה המנהג בכל ליטא ואצל החסידים, שהרבי ר׳ אלימלך רצה לבטלו מצד הפרישות, אך ברוב המקומות כך היה המנהג.
וראו — הנכרי של ראדין, של הישיבה שם, ראה מה קנו לשמחת תורה, מיני קופסאות של מזון ומשקה כאלה. וכשבאו בבוקר אל שמחת תורה, בא הציבור לבית הכנסת, והנכרי היה צריך להדליק, והנה הנכרי איננו, ‘והילד איננו׳ (בראשית לז, ל). איננו, והוצרכתי להדליק בעצמי, איני יודע. במוצאי יום טוב חזר הנכרי. שאלו אותו: מה אירע? הלא אתה עובד כאן, פשוט הלכת ממקום עבודתך? אמר הנכרי שאינו יודע: הוא ראה בערב יום טוב מה שקנו שם, והוא יודע שאצלם, מאותו סוג חבילה, מאותה הזמנה מחנות המשקאות, אין יוצאים חיים ממסיבה כזאת. חלק כחצי מן המסיבה יוצא מת. הוא לא רצה ליטול סיכון, ועל כן הלך לו.
ומובן שבמסיבה היהודית לא זו בלבד שלא אירע לאיש דבר, אלא אדרבה — רקדו עם התורה, עשו את כל ההתעוררות שעושים יהודים בשמחת תורה. קשה מאוד לתפוס אפילו את קצות הדברים, ויש בזה דרגות רבות. יהודי הוא מסוג כזה, אומר המדרש, ‘יספת לגוי נכבדת׳ (ישעיה כו, טו). כאשר הקדוש ברוך הוא מוסיף — תלוי לאיזה גוי. לגוי, לזה שאיננו מבין. ואין הכוונה דווקא לנכרי, אלא זה שאיננו מבין, שהרי זה העיקר — מי שאיננו מבין מה עושים בשמחה כזאת.
ולכן ישנם שכל שמחתם זרה אצל אנשים מסוימים, שאינם יודעים מה עושים ביום כזה שבו משתכרים כל היום; אין הם יודעים מה לעשות. ‘יספת לגוי נכבדת׳. ומה עושה יהודי? בוולוז׳ין היה המנהג — מה עושים בשמחת תורה? נופלים כורעים. איני יודע מדוע לא; שיהיה היום הטוב ביותר, שלא יהיה לי עוד זכרון. כמו שאפשר לראות אצלנו בפורים: כך עושה יהודי בפורים אחר הצהריים, מתחיל לומר יום כיפור. אמנם אני הקשיתי על כך בהתוועדות לפני לילה, אך זה מראה שצריך להיות מסוג אדם שיודע מה עושים ביום אחד נוסף. זה
העיקר: עוד יום אחד, עוד יום אחד, לא לפי שצריך משהו, אלא עוד יום אחד. זה בא מכוח זה. זו הדינמיקה היסודית של שמיני עצרת.
דבר אחד של הזוהר בשלוש דרכים
כעת, מלובש על הדינמיקה הזו, על היסוד, על השלד הזה, ישנם כמה וכמה דרושים במדרשים, וכמה וכמה דרכים בזוהר. הזוהר בדרך כלל נוקט דבר אחד מתוכם — כמעט בכל המקומות נוקט הזוהר את הדבר האחד, ואני אומר את הדבר האחד הזה בשלוש דרכים. ובאמת ראוי היה לדבר בעוד דרכים, אך כמדומני שכבר נתתי מעט דברים מורחבים.
הדבר האחד שמביא הזוהר הוא המדרש שמביא רש״י. רש״י מביאו בנוסחו, והציבור מכיר אותו בנוסח רש״י: שהוא משל למלך שהזמין מיני אורחים כולם, וכבר סיים עם אורחיו, אמר הקדוש ברוך הוא, או המלך, או המזמין שבמשל, לבניו: עשו לי מסיבה קטנה, ‘ונשמחה אני ואתה׳, ‘קשה עלי פרידתכם׳ (רש״י במדבר כט, לו) — עדיין איננו הולכים, צריכים אנו עוד לשמוח מעט. זהו הפשט שמביא רש״י.
והזוהר הבין את הלשון. כך הוא המדרש — מדרש אחד הוא, ויש שבעה, שמונה, עשרה מדרשים על אותו רעיון, אך לא על אותו רעיון ממש, אלא על אותה דינמיקה בתורות אחרות. אך הזוהר נקט מאוד את הדבר הזה. זהו העברי טייטש, הפשט הפשוט של הזוהר בזה.
שבעים הפרים כנגד שבעים האומות
וצריך להבין את שני צדדי הדבר, אין הדבר כה פשוט. אני סבור שהזוהר מדגיש צד אחד בלבד, אך צריך להבין. ישראל מקריבים שבעים פרים. בסוכות שבו אין אנו מקריבים שבעים פרים, קיבלתי מצדיק גדול שצריך לכוון זאת בנענועים, שצריך להיות בחינת פוחת והולך. ולכן מי שיודע שהיום הראשון שבו מנענעים לולב הוא שמח מאוד, ואחר כך פוחת והולך — ואנשים חושבים: “אילו הייתי יהודי כשר, היה הכול שווה” — מה זאת? אף בבית המקדש כך היה: ביום הראשון הקריבו שלושה עשר פרים, וכבר עומדים בשבעה. אין זה נשאר אותו דבר, ואי אפשר שיישאר, שכן כך הוא הסדר.
ומהו הפשט בזה? אומרת הגמרא דבר נפלא. אכן מפריע לאדם: כיצד ייתכן שהתעוררותו בנענועים יורדת מעט בכל יום? אומרים לו: בוא הנה, את ההתעוררות הזאת עליך להבין — למען מי מקריבים שבעים פרים? לא כנגד ישראל, אלא כנגד שבעים האומות. ומה פירוש כנגד שבעים האומות? על כך אומר המדרש, ‘תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה׳ (תהלים קט, ד). אנו אוהבים את האומות, אנו מתפללים עליהן.
אדם — וכבר דיברנו על כך בראש השנה — הוא חלק מכל העולם כולו, וכל שבעים האומות מונחות בתוך אדם. הזוהר, והתיקוני זוהר, והשער האורות מבארים שעלי הלולב — ללולב יש שדרה, חוט השדרה, שהוא הנשמה המרכזית, אך מה שיש בו עלים, ויש בו עוד דברים שאין נוטלים בלולב, עלים ופירות — זה מורה על שבעים האומות. ענפי הלולב מורים על כל שבעים האומות, כל המלאכים, כל השרים. ויהודי צריך ליטול אחריות על כולם.
מה עושה יהודי כאשר הוא במצב טוב? הוא הולך אל בית מקדשו, הולך בסוכות אל בית המדרש, מתפלל על כל שבעים האומות, שתהיה לכולן שנה טובה. והאומות, מאיזו סיבה שהיא — מעט אנו חייבים להן, מעט הן חייבות לנו — אינן מסתדרות עם זה. אין הן מרוצות, אין דבר כזה, כעוסות הן. ‘תחת אהבתי ישטנוני׳, כך אומר המדרש. ולכן אומר הקדוש ברוך הוא, ‘וביום השמיני עצרת תהיה לכם׳. ‘תהיה לכם׳ — עצרת תהיה לכם. ביום השמיני לא תביא פרים, אלפי פרים, אלא נשאר ‘פר אחד איל אחד׳ (במדבר כט, לו) כנגדכם.
נוסחה שנייה: שכחת להתפלל על עצמך
אך ישנן עוד נוסחאות. נוסחה אחרת של המדרש היא שישראל אומרים, או הקדוש ברוך הוא אומר לישראל: “כבר התפללת על כל אחד, ושכחת להתפלל על עצמך.” יש בחינה כזאת, וצריך להיות אף מבט כזה. בא אדם אל מצב גדול, ומתפלל על הכול, ולבסוף צריך להזכיר לו: “אהה, שים אל לבך גם אותך, גם את בניך”, לפי שהוא בגדלות המוחין ואיננו חושב עוד על עצמו. וזהו ‘עצרת תהיה לכם׳.
מציאותם של ישראל בגלות
הזוהר הדגיש מאוד ברוב הדרושים את הנקודה הזאת, שהיא כל הסובב אותה. הפשט הפשוט הוא שהזוהר הבין — וודאי שזהו מצבם של ישראל בגלות, ואין צורך להתנצל על כך. אנו רוצים — ויש תמיד את השיח, כמה צריך לדבר ולהוכיח את האומות, ולומר שהבחירה, ‘אתה בחרתנו מכל העמים׳, היא חקירה שצריך לקחת ברצינות. ואין צריך להתבייש, ואין צריך להצטדק על כך שמציאותם של ישראל כ׳שה פזורה׳ (ירמיה נ, יז) בין שבעים האומות, שהיא כבר זה זמן רב, ועדיין כך היא בדרכים שונות — זו המציאות.
וישראל מרגישים ממילא, וכך מפרשים במדרשים, והזוהר מפרש כמעט כל דבר: כביכול בראש השנה ישנו דין תורה, ‘לעשות משפט עמו׳ (מלכים א ח, נט). ומהו דין התורה? ישנם ישראל וישנם האומות; מי ינצח? האם ינצחו ישראל השנה את המלחמה, או שינצחו האומות. זה הפשט. ‘נצחון קרבא׳ — כל זה, כביכול יוצאים זכאים בדין, מה שגלוי, מנצחים בדין, שינצחו ישראל השנה.
ועם כל זה מקריבים — ולזוהר מהלכים שונים להבין מדוע, אם כן, מקריבים שבעים פרים למען שבעים האומות. אך העיקר כבר אמרתי, ויש בזה עוד עניינים, כמו השעיר לעזאזל, אדרבה — שיהיה להן שפע, כמו שאיתא במדרש, שישחקו האומות בכדור כל היום, שכל זמן שהוא משחק בכדור אין הוא רב עם יהודים. אין לו מה לעשות, מתחילות בעיות. וזה דבר אחד, שתמיד טוב יותר כך.
אנשים חושבים שצריך להתפלל שלא יהיה לאומות ממון. אך כאשר האומות עשירות, כאשר טוב להן — טוב יותר לכל אחד, וטוב יותר כאשר אנו שוכנים באמריקה, וצריך להתפלל על כך; שכן כאשר באמריקה יש מיתון, וכאשר יש פחות ממון, כאשר מפסידים מלחמה, בכל דבר — ישראל הם תמיד הקרבן. זו המציאות.
ובכן, אחד הנימוקים — ואולי זהו כבר נימוק אנוכי, לא דרגה כה גדולה כמו שאמרנו קודם — אך אצל יהודי אין זו הדרך שיתפלל שלישראל ייטיב ולאומות יורע. כאשר לאומות מורע, מורע אף לישראל, לפי שחלק הם מאותו עולם. ואדרבה, מורע לישראל יותר כאשר מורע לאומות, לפי שהן מוציאות זאת עלינו. צריך להתפלל על כך.
ואחרי כל הדבר — שמתפללים עליהן מן הנימוקים הללו ומנימוקים נוספים — אומרים: בסדר, אך נותר עדיין ‘מתי אעשה גם אנכי לביתי׳ (בראשית ל, ל), כמו שאמר יעקב אבינו, נוטל הוא מעט גם לעצמו. זהו סוד שמיני עצרת, ‘ביום השמיני עצרת תהיה לכם׳, ואז זה כעין גמר הניצחון. כמו שהזוהר מדבר על השמחה, שהוא זמן שמחה. ‘זמן שמחה׳ משמעו סך הכול עת מרוממת, וזו הנקודה — עת מרוממת שבה שמחים, שמחים, משפיעים לכל העולם. אך צריך לשמוח גם עם הקדוש ברוך הוא, ישראל עצמם. זהו ישראל לנו. כבר נטלנו אחריות על כל הסובב אותנו. זהו הפשט הפשוט של הזוהר, פשט אחד, הפשוט ביותר, הדבר האחד.
הדרגות העמוקות שבספרי החסידות
ומובן שהספרים החסידיים, שתמיד מעלים דבר עמוק יותר באותו עניין, מגלים בו עוד שתי דרגות. ואומַר את שתי הדרגות — וזה יהיה שיעורי של היום — עוד שתי דרגות בנקודה, בנקודה של שבעים האומות ואומה יחידה, בשבעים הפרים ובפר האחד. יש בזה עוד שני רמזים, עוד שני ביאורים שאיתא בספרים החסידיים, שניהם מבנים עמוקים יותר של אותו דבר עצמו.
דרגה ראשונה: סור מרע ועשה טוב
הדבר הראשון, ואומַר אותו בדרך המעשית — ואיני זוכר היכן הדבר כתוב, אני סובר כך מעצמי שכך מתיישב, אך אין לי מראה מקום ברור לומר לציבור היכן לעיין במהלך — הפשט הראשון על פי חסידות הוא שישנן עבודות רבות. דיברנו מעט בערב ראש השנה, שיש ‘סור מרע ועשה טוב׳. ‘סור מרע׳ הוא שדוחים את הקליפות, ‘עשה טוב׳ הוא שממשיכים את אור הקדושה, אור הטוב. וכפי שאדם מתחיל, כך הוא הסדר, שנאמר ‘סור מרע׳ קודם ל׳ועשה טוב׳ (תהלים לד, טו). ואין זה דווקא לפי שכך הוא הסדר, אלא שכך טוב יותר, וזו המציאות.
כאשר בני אדם מתחילים, יש סדר. יש את המלך, ‘מלך זקן וכסיל׳ (קהלת ד, יג) של היצר הרע, ואדם הוא ‘עיר פרא אדם יולד׳ (איוב יא, יב), ובדרך כלל מתחילים עם הרבה קליפות. אדם מתחיל להכיר את עצמו, ותופס כמה יצרי הרע, כמה שטותים מונחים בראשו, ומנסה לנער עצמו מהם. וזהו חלק גדול מאוד מן העבודה, וזו עבודת תקיעת שופר שדיברנו עליה מעט בערב ראש השנה — עבודה אחת, ‘לבלבל את השטן׳. נלחמים, צועקים עליו, מרגיזים את היצר הרע, לומדים תורה, מושכים אותו לבית המדרש, בכל מיני אופנים. אך נלחמים, מתמודדים עם הרע, עם השליליות, עם הגבורות שבעולם. וכך הוא בתחילת העבודה, וזה חלק גדול מאוד מן העבודה.
ומשמעות הדבר על פי פנימיות היא שנלחמים עם שבעים האומות. שבעים האומות הן שבעים מיני יצר הרע. אין אלו שבעים האומות של עכשיו שמדברים עליהן בפוליטיקה שבעולם, אך בפנימיות — וודאי שיש לדבר קשר, שלכל אחד יצר הרע שלו — בפנימיות ישנם שבעים מיני יצרי הרע, אותם אנו מקווים שילכו ויקטנו וילכו ויקטנו. וכיצד הולכים יצרי הרע ונעשים קטנים וקטנים? בתחילה נלחמים עמם ישירות: תוקעים עליהם בשופר, צמים ומכניעים את הגוף, מכניעים את הגוף ביום כיפור, ויורד מעט היצר הרע. אך סוכות — זו הדרך האמיתית של הורדת היצר הרע — היא להקריב את עצמו ולשמוח. וסוף הדבר הזה הוא שמיני עצרת.
היינו שבמקום ללכת ולדבר כמה רע הדבר, קליפה זו וקליפה אחרת, שיגעון זה ושיגעון אחר — מדברים כמה טוב הדבר, וכמה טוב לנו, ואפילו בקליפות שעליהן דיברנו. במקום לומר כמה דברים רעים יש באינטרנט, צריך לומר כמה טוב האינטרנט עצמו, וכיצד עשה הקדוש ברוך הוא שאפשר ללמוד כה הרבה תורה, ובינה מלאכותית, ובכל האופנים שישנם עוד, הטכנולוגיה, והמכוניות, והאוטובוסים, והמטוסים, והרקטות. כל זה מיטיב כל כך את החיים, ‘ביום טובה היה בטוב׳ (קהלת ז, יד), כה טוב הדבר.
וככל שאדם שמח בזה יותר, נופל הרע — הרשב״א, שטבע הרע הוא עצבות, ‘בכל עצב יהיה מותר׳ (משלי יד, כג), הרי הרע הוא עצבות, ‘עצביהם כסף וזהב׳ (תהלים קטו, ד), עצבותם; מציאות הרע היא מציאות של עצבות, ומציאות הרע היא היפוך, כפיות טובה, היפוך של הכרת הטוב. וכאשר שמחים, שמחים במתנת ה׳, ‘איש כמתנת ידו כברכת ה׳ אלקיך אשר נתן לך׳ (דברים טז, יז), שמחים בברכת ה׳. ברכת ה׳ היא האינטרנט, והטכנולוגיה, והממון, והבנים, כל מה שיש לאדם — זו ברכת ה׳.
זה הדבר הראשון. ומי שיש לו השגה פנימית, מי שיודע מעט דבר מה ויש לו דעת, קל וחומר ששמח בזה. וככל ששמחים יותר, הדבר יורד, וזהו הסיום. היינו שבתחילה הולכים ישירות — בעשרת ימי תשובה מתמודדים ישירות עם הגבורות, ואחר כך, ככל שאתה תופס דבר, מתמודדים עם זה על ידי שבכל יום מגבירים את השמחה, וככל שמגבירים את השמחה, יורדת מעט הקליפה.
דרגה שנייה: טוב לפי שטוב
עד שמגיעים אל שמיני עצרת, שזו דרך העבודה האמיתית והשלמה. אמנם כבר סוכות היא דרך העבודה באמת, אך גמרו של הדבר הוא דרך העבודה האחרת, שבה אומר אדם — כעת, כאשר הוא מתפלל בשמיני עצרת, כאשר הוא רוקד עם התורה בשמיני עצרת, כאשר הוא אוכל סעודה בשמיני עצרת, כאשר הוא משוחח עם חבריו, כאשר הוא נוטל אחריות על בניו בשמיני עצרת, כל מצווה שהוא עושה — אין הוא עושה אותה לפי שבכך ילך מקליפה, לפי שילך מאיזו עקמימות, איזה ‘ליישר העקמומיות שבלב׳. הוא עושה זאת פשוט לפי שטוב.
זו שמחה מסוג כזה שקשה מאוד לבארה, לפי שכדי לבאר מעשה צריך תמיד התנגדות. יודע כל אחד שמעשה בא עם קונפליקט — היה דבר רע, ועכשיו הוא טוב. לא כן: אין זה טוב לפי שהיה פעם רע, אלא זה טוב לפי שהוא טוב. מה שטוב לפי שהוא טוב — זה פירוש ‘יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה׳. בדרך כלל היחוד שאנו עושים הוא כעין יציאה מן הגלות, השכינה יוצאת מן הגלות — טוב לפי שהיה פעם רע. זהו פסח, ואף מעט הימים הראשונים של סוכות. אך שמיני עצרת פירושו שטוב לפי שהוא טוב. אומר המדרש, ‘ביום טובה היה בטוב׳ (קהלת ז, יד) — כאשר טוב, הרי זה טוב. אין צריך להוסיף לזה דבר. זו הבחינה השנייה.
דרגה שלישית: בתוך חלק הטוב — פושטים את הלבושים
הבחינה השלישית, עמוקה עוד יותר — וזה כתוב בבני יששכר באריכות, ובספרים חסידיים אחרים, אך הבני יששכר הוא המאריך ביותר בדרך זו — היא בחינה עמוקה עוד יותר. מדברים כבר בתוך חלק הטוב, אין מדברים כלל מן הרע, אלא מדברים בתוך חלק הטוב: שכל מה שאנו משיגים, כל מה שבו אנו כן שמחים — אנו שמחים בתורה, אנו שמחים בשכינה, אנו שמחים במצוות, אנו שמחים בהשגותינו, אנו שמחים בשפע הגשמי שלנו — כל זה אינו אלא כמשלים, אין אנו אוחזים אלא בלבושים.
ומשל הבני יששכר הוא כעין ‘סעודה אחת קטנה׳, כמשל כלה: שלפני החופה, סביב החופה, כאשר החברות, השושבינים, מלבישים אותה בגדים נאים עם תכשיטים, ועושים מצב שלם, ורוקדים סביבה, וכל מיני דברים חיצוניים מביאים את השמחה. אך בשעת היחוד, בשעת נקודת היחוד, ש׳הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה׳ (כתובות ח ע״ב), בשעת היחוד היא פושטת, אין נכנסת חברה, אין נכנס איש, איש איננו בא לרקוד שם, פושטת היא אפילו את הבגדים, פושטת אפילו את התכשיטים, לא נשאר דבר, אלא ‘נשמחה אני ואתה׳.
והנמשל של זה — וצריך לפרטו בעבודתנו בפועל ממש, וצריך לחשוב על כך, ויש פסוקים האומרים זאת — הנמשל של זה הוא שאין צריך פירושים, פשט פשוט. כאשר אומר אחד, “מה אתה שמח כל כך בחתונה?” אומר הוא דבר חסידי, “זה לבוש, זה תכשיט נאה”. ‘קישוטי הכלה׳, ‘שבירת הלוחות קישוטי כלה׳, כאשר עשרים וארבעה הספרים הם קישוטי כלה — יפה הדבר. אך הדבר עצמו הוא הדבר שהקישוטים הם בעבורו, הדבר שההסברים הם בעבורו, הדבר שכל אותה התעוררות היא בעבורו. אין זו התעוררות, אין זו שמחה, אין זו תורה, אין אלו כוונות — זה פשוט. נקרא ערום, נקרא נקי, מופשט הוא. זה הפשט העמוק שבספרים החסידיים ביום השמיני עצרת.
תמלול מלא 📝
שמיני עצרת ושמחת תורה בזוהר הקדוש: סוד שבעים הפרים והאחד
הקדמה: סדר השיעור
רבותי, שלום וברכה. היום הוא ערב שמיני עצרת, הושענא רבה אחר הצהריים. זהו זמן עמוס לכל אחד ואחד, ואחד הדברים שאני עסוק בהם כעת הוא בלימוד השיעור. יש סדר קבוע בכל ערב שבת, ואף על פי שהיום הוא גם ערב יום טוב, עיקר סדר השיעור שלנו הוא ערב שבת. יום טוב כמו סוכות יש בו תמיד שני ערבי שבת איפשהו. בואו נלמד כעת את סדרנו בזוהר הקדוש, סדר המצוות, סדר המועדים, לכבוד היום.
מה שאני רוצה לדבר הוא בערך שתיים או שלוש דרכים העומדות בזוהר, או שבנויות על הזוהר, כדי להבין את הסוגיא. יש חידושים, נקודות ספציפיות בהושענא רבה שאינן שמיני עצרת ושמחת תורה, אבל בכלליות הכל נושא אחד – הימים האחרונים, הימים האחרונים של החג. יש יום אחרון של חג, אנו עושים שני קדושי יומא, יש שני ימים. והושענא רבה הוא גם היום האחרון של הסט הראשון של יום טוב, יום השביעי, יום הערבה. כל הדברים הללו קשורים.
המבט של הזוהר על שמיני עצרת
היכן מדבר הזוהר על שמיני עצרת
אני רוצה להרחיב מעט את המבט על כך. בזוהר הקדוש אין מקום אחד המדבר ספציפית על שמיני עצרת. אני בעצמי עשיתי פעם ליקוט על זוהר על שמיני עצרת ושמחת תורה, והצדיקים, הרב פאגעל וחבריו, שולחים בכל שבוע את הרמ״ק וגם ליקוט ממקומות שונים שבהם הזוהר מדבר על שמיני עצרת. כל חלקי הזוהר המדברים על שמיני עצרת הם כמו הזנב, הסוף של הזוהר המדבר דרושים אחרים – בדרך כלל דרושים של סוכות, לפעמים דרושים שהם באופן כללי על כל ראש השנה, על כל החודש השביעי, כל חודש תשרי.
הקשר של עצרת לתורה
יש אפילו דרוש שהוא המשך לדרוש של פסח, המזכיר את שמיני עצרת. יש גזירה שווה של עצרת. מה זה עצרת? יש עצרת של פסח – שביעי של פסח – ויש עצרת שבועות, שנקרא גם עצרת. יש קשר לתורה, כי שניהם הם כמו שמחת תורה: בשבועות שמחים עם התורה שהקב״ה נתן, ובשמחת תורה שמחים עם התורה שסיימנו. הזוהר של שמיני עצרת הוא תמיד סביב השיחה הזו.
שתי הדרכים: סיום של פסח ועצרת של מלכות
לזוהר יש דרך מסוימת של חודש השביעי, של חודש תשרי, והוא תמיד מוציא שהשיא, התכלית, הגמר שלו הוא שמיני עצרת. במקום אחר יש דרך של חודש הראשון, של חודש ניסן, שגם מסתיים בעצרת.
שתי הדרכים מתאימות לשתי בחינות בשמיני עצרת. מצד אחד שמיני עצרת הוא הסיום של פסח – אומרים סיום עם כל המועדים. ניסן הוא ראש של הרגלים, יצא שסוף הרגלים, הזנב של כל הרגלים, הוא שמיני עצרת, שנקרא תפארת. כך עומד בזוהר פרשת אמור, שהאושפיזא של שמיני עצרת הוא יעקב: כל שבעת הימים הם שבע הספירות היוצאות מבינה, וסוכה היא הבינה – וישבת שבעת ימים עם האם שיש לה שבעה ילדים, אם הבנים שמחה (תהלים קיג, ט). שמיני עצרת הוא יעקב, שמחת התפארת עצמו, ששמח עם בת זוגו, עם השכינה.
הנקודה השנייה שמדברים בדרך כלל בזוהר לגבי שמיני עצרת היא יום העצרת. עצרת הוא לשון מלכות – זה יעצר בעמי (שמואל א ט, יז), המלך הוא עוצר; ואפס עצור (דברים לב, לו), עצור או עוצר הוא מלך. שמיני עצרת הוא יום המלכות, יום של כנסת ישראל.
שמחת תורה: המסיבה הגדולה ביותר של השנה
המנהג של משתה ושמחה
כל הדרושים הללו קשורים; אף אחד מהם אינו דבר בפני עצמו, זה תמיד המשך. אי אפשר להתחיל שמחת תורה בוואקום. אף אחד לא מתחיל בשמחת תורה.
אף על פי ששמחת תורה הוא יום הטוב הגדול ביותר, השמחה הגדולה ביותר של כל השנה, היום המנהג נחלש מעט, וצריך לחזק אותו מאוד. מנהג ישראל בכל הדורות היה להשתכר פעמיים בשנה, פורים ושמחת תורה, וברוב המקומות היה יותר בשמחת תורה מאשר בפורים. שמחת תורה היה זמן משתה ושמחה. יש דרשה שלמה בערוך לנר שיש מקומות של אנשים מודרניים שביטלו את השכרות של שמחת תורה, והערוך לנר מתנגד לזה מאוד, וזה מובא במשנה ברורה.
המשנה ברורה מדבר בשולחן ערוך, בקריאת התורה של שמחת תורה, שהמנהג הוא שלא דוכנים במוסף כי הציבור כבר שיכור זמן רב. לא ימצאו אף כהן אחד שאינו שיכור, ושיכור אינו יכול לדכן, לכן המנהג שדוכנים בשחרית. כך הוא המנהג ברוב תפוצות ישראל.
מצד אחד אומרים הפוסקים שזה לא אומר שצריך לקרוע את החבלים – בהרבה מקומות לא היו מכים הרבה. כשלא מתנהגים כמו שצריך, הופכת שמחה לצער. ראיתי כותב שמתאר שבעיירה רחוקה כלשהי ברוסיה גרו פעם מאתיים יהודים, אבל היכו כל כך הרבה בשמחת תורה שנשארו רק מאה יהודים. אני מקווה שזה לא היה ממש כך. כמו שהמשנה ברורה מביא מהפוסקים הקודמים, ששמחה נהפכה לתוגה – זה לא צריך לעשות.
מצד שני מביא המשנה ברורה בשם הכלי יקר שצריך לשמור על המשתה, כך עומד הלשון משתה ושמחה של שמחת תורה. זה מנהג ישראל מהרבה דורות; צריך להשתכר, צריך לעשות מסיבה גדולה. שמחת תורה היא המסיבה הגדולה ביותר של השנה.
החידוש: אף אחד לא מגיע לשמחת תורה
מצד שני, זה החידוש: לשמחת תורה אף אחד לא מגיע. יש זמנים שיהודים מגיעים לבית הכנסת, והספרים החסידיים מאמינים שמה שיהודים עושים הוא בכיוון. יש זמנים בשנה שיהודי כן מגיע לבית הכנסת – כל נדרי, נעילה, ראש השנה. בליל הסדר מגיעים הביתה – מעשה רחוקה קרוב ליה – ממקום רחוק מגיעים יהודים, וזה זמן שאפשר להתחיל בתשובה.
אבל לשמחת תורה אף אחד לא מגיע לבית הכנסת. יהודים חדשים לא מגיעים לשמחת תורה. שמחת תורה הוא היום השני של יום טוב, והמנהג המקורי, לכל הפחות בחוץ לארץ, הוא שהיום השני הוא וזאת הברכה שמחת תורה – היום השני שבתוך הימים השניים. כלומר, שמחת תורה אינו דבר שאפשר להגיע אליו; אין שום מאמר שאפשר לומר. זה הסוף של משהו. אם אתה יהודי כל השנה, הגעת לבית המדרש, הגעת עד הושענא רבה – עכשיו אתה יכול לעשות סיום התורה.
הושענא רבה: יום כיפור מיוחד מאוחר
יום הדין בזמן שמחה
כאן עושים מעט מצב של ימים נוראים: לובשים את הקיטל, צועקים קצת הושענא, ואומרים קצת ימים נוראים, הנוסח המתאים. ואנשים שואלים, הרי זה זמן שמחה, איך מגיע הדין? אבל עומד שזה יום הדין, זה חתימת הדין. היכי תקיימו שניהם?
התירוץ ממדרש תהלים
יש לי אחד התירוצים, ואני חושב שכך עומד במדרש תהלים, שהוא אחד המקורות המוקדמים על הענין של הושענא רבה: המטרה היא שיהודים יגיעו לשמיני עצרת, כשרוקדים עם התורה. אי אפשר להגיע לשמיני עצרת סתם כך – דרך משהו מגיעים לשם.
רוב היהודים כבר הגיעו מאלף סליחות. גדולי ישראל, החשובים שכבר יצאו לקראת המלך מאלף סליחות, כבר עשו תשובה. אותו יהודי הוא טוב. אחר כך יש יהודים אחרים שהגיעו רק ביום כיפור לבית הכנסת. חשבו היהודים עצה: ערב שמיני עצרת יעשו יום כיפור מיוחד מאוחר לכל אותם יהודים שיש להם עדיין שיעור ליום כיפור, או שבכלל לא הגיעו ליום כיפור. יום כיפור הוא רציני מדי; עם לולב, עם הושענא, עם קיטל לבן, זה לא אותה רמה, ואז הוא כן מגיע לבית הכנסת. הוא בוכה ואומר הושענא למענך אלהינו הושענא. מזה נעשית שמחת תורה – זה נעשה מעצמו.
הנקודה המיוחדת של כל אחד
אם צריך לומר דרשה, למה שמחים? הדרשות אפשר לומר בתשעה באב. אבל המציאות היא שהכל דרשה, ולכל אחד יש את הבחינה שלו, את הנקודה שלו: במה הוא התבשל בראש השנה, במה הוא התבשל כל השנה, איזו תורה הוא למד. מזה נעשית שמחת התורה שלו; סיום התורה הוא שונה אצל כל אחד.
המדרש פסיקתא: יספת לגוי נכבדת
שמיני עצרת הוא הוספה
הפסיקתא של שמיני עצרת, שעליו נבנה הכל ביום טוב, מתחיל עם הפסוק יספת לגוי ה׳ יספת לגוי נכבדת (ישעיה כו, טו) – הקב״ה הוסיף לעם, “נכבדת”, הוא קיבל כבוד.
עיקר הנקודה בכל האופנים היא שהמדרש מבין ששמיני עצרת הוא הוספה. כבר שמחו שבעה ימים, כבר הביאו לולב, כבר הביאו שבעים פרים – המסיבה והחגיגה הגדולה ביותר שיכולה להיות. אחר כך – והוספתי על כל תהלתך (תהלים עא, יד) – באה התורה ואמרה ביום השמיני עצרת תהיה לכם (במדבר כט, לה), עוד חלק אחד, עוד יום אחד.
מה הפשט? אומר המדרש, צריך להבין דבר פשוט: צריך להיות כזה סוג של אדם שכשנותנים לך עוד זמן של שמחה, אתה יודע מה אתה רוצה לעשות עם דבר טוב.
המעשה של הגוי בראדין
הקב״ה נותן טובות אפילו לפרעה – אבל כשהקב״ה נותן יום טוב, המסיבה הגדולה ביותר של השנה, אצל אדם אחר כלשהו, אפילו היהודים שכן חוגגים, זה לא אותה רמה.
בראדין, בישיבה, היה גוי שעבד שם בתחזוקה. ערב שמחת תורה היה המנהג – גם בכל הישיבות, אף על פי שעד עמי זה זה הרבה יותר חלש – מחלקים וודקה, הקפות שלמות, מקיימים את המנהג של שתייה בהקפות. כך היה בליטא; אצל החסידים הרבי אלימלך ביטל זאת למען הדתיות, אבל המנהג ברוב המקומות היה כך.
הגוי מראדין ראה מה קנו לשמחת תורה – כאלה קופסאות של משקאות. שמחת תורה בבוקר, כשהציבור הגיע לבית הכנסת, הגוי לא היה – והילד איננו (בראשית לז, ל). במוצאי יום טוב הוא חזר, שואלים אותו: מה קרה? הוא לא יודע מה לענות. הוא ראה מה קנו, והוא יודע שאצלם, מהזמנה כזו מחנות המשקאות, לא יוצאים חיים מהמסיבה הזו – חלק יוצא מת. הוא לא רצה לקחת סיכון, אז הוא הלך.
במסיבה היהודית לא רק שלא קרה לאף אחד כלום, אלא להיפך – רקדו עם התורה, עשו את כל ההתעוררות שיהודים עושים בשמחת תורה. יספת לגוי נכבדת (ישעיה כו, טו): כשהקב״ה מוסיף, מדובר באיזה גוי – באחד שלא מבין מה עושים עם שמחה כזו. לאנשים כאלה שמחה היא כמו פחד, כי הוא לא יודע מה לעשות עם יום שבו משתכרים כל היום.
מה עושה יהודי? בוולוז׳ין היה המנהג בשמחת תורה שנופלים כורעים – שיהיה היום הטוב ביותר ושכבר לא יזכרו. כמו שרואים אצלנו בפורים אחר הצהריים, כשיהודי הולך לומר יום כיפור (אבל התנגדתי לזה בפרברנגן). זה רק מראה שצריך להיות סוג של אדם שיודע מה לעשות עם עוד יום אחד. זה הדבר – עוד יום אחד, לא כי צריך משהו. זו הדינמיקה הבסיסית של שמיני עצרת.
הדבר האחד של הזוהר בשלוש דרכים
המשל של המלך
על השלד הזה, על היסוד הזה, יש כמה וכמה דרשות במדרשים וכמה וכמה דרכים בזוהר. הזוהר לוקח בדרך כלל דבר אחד, ואני אומר את הדבר האחד בשלוש דרכים.
הדבר האחד שהזוהר מביא הוא המדרש שרש״י מביא, שיש משל למלך שהזמין כל מיני אורחים. כשכבר סיים עם האורחים שלו, אמר לילדיו: עשו לי איזו מסיבה קטנה, ונשמח אני ואתה, קשה עלי פרידתכם (רש״י במדבר כט, לו) – אנחנו עדיין לא הולכים, אנחנו צריכים עוד לשמוח קצת. הזוהר לקח את הדבר הזה מאוד; זה הפירוש הפשוט של הזוהר.
שבעים הפרים כנגד שבעים אומות
צריך להבין את שני הצדדים של זה. היהודים מקריבים שבעים פרים. היום כשלא מקריבים שבעים פרים, קיבלתי מצדיק גדול שצריך לכוון זאת בנענועים, צריך להיות פוחת והולך: היום הראשון שמנענעים לולב הוא מאוד שמח, אחר כך פוחת והולך. אנשים חושבים, “אם הייתי יהודי ישר, היה זה אותו דבר.” אבל בבית המקדש גם היה כך – ביום הראשון היו מקריבים שלושה עשר פרים, ועומדים כבר על שבעה. זה לא יכול להישאר אותו דבר; כך הוא הסדר.
מה הפשט? למי מקריבים שבעים פרים? לא כנגד ישראל, אלא כנגד שבעים אומות. על זה אומר המדרש, תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה (תהלים קט, ד) – אנחנו אוהבים את הגויים, אנחנו מתפללים עליהם. אדם הוא חלק מכל העולם; כל שבעים האומות נמצאות באדם. התיקוני זוהר והשער האורות מסבירים שללולב יש שדרה, חוט השדרה, זו הנשמה המרכזית, והעלים מראים על שבעים האומות, כל המלאכים, כל השרים. יהודי צריך לדאוג לכולם: הוא הולך לבית המדרש בסוכות, הוא מתפלל על כל שבעים האומות שיהיה להם שנה טובה.
האומות, מסיבה כלשהי, לא מבינות את זה; הם כועסים – תחת אהבתי ישטנוני. על זה אומר הקב״ה, וביום השמיני עצרת תהיה לכם – ביום השמיני לא תביא אלפי פרים, נשאר פר אחד איל אחד (במדבר כט, לו) כנגדך.
נוסחא שנייה: שכחת להתפלל לעצמך
נוסחא אחרת של המדרש היא שהקב״ה אומר ליהודים: “כבר התפללת לכולם, שכחת להתפלל לעצמך.” יש בחינה כזו – אדם מגיע למצב גדול, מתפלל על הכל, ובסוף צריך להזכיר לו, “זכור גם את עצמך, גם את ילדיך,” כי הוא בגדלות המוחין והוא כבר לא חושב על עצמו. וזה עצרת תהיה לכם.
המציאות של יהודים בגלות
המציאות של השה הפזורה
הזוהר הדגיש מאוד את הנקודה הזו. הפשט הפשוט הוא שזה המצב של יהודים בגלות, ולא צריך להתנצל על זה. הבחירה, אתה בחרתנו מכל העמים, היא תמיד שאלה שצריך לקחת ברצינות, ולא צריך להתבייש מהמציאות ששה פזורה (ירמיה נ, יז) בין שבעים אומות היא כבר זמן רב כך.
בראש השנה יש דין תורה, לעשות משפט עמו (מלכים א ח, נט): יש את היהודים ואת הגויים – מי ינצח השנה במלחמה? מי שמנצח בדין הוא שהיהודים ינצחו השנה.
למה מתפללים על הגויים
עם כל זה מקריבים שבעים פרים על שבעים האומות. יש עוד עניינים בזה, כמו השעיר לעזאזל – להיפך, שיהיה להם שפע. כמו שעומד במדרש, שהגויים ישחקו כדור כל היום; כל עוד הוא משחק כדור הוא לא נלחם עם יהודים. כשאין לו מה לעשות, מתחילות בעיות.
אנשים חושבים שצריך להתפלל שלגויים לא יהיה כסף. להיפך: כשהגויים עשירים, כשטוב להם, זה טוב יותר לכולם. כשבאמריקה יש מיתון, יש פחות כסף, מפסידים מלחמה – היהודים הם תמיד הקורבן. זה הולך ליהודים יותר רע כשהולך לגויים רע, כי הם מוציאים את זה עלינו. אצל יהודי אין דרך להתפלל שלגויים ילך רע.
אחרי כל הדבר הזה, אחרי שמתפללים עליהם, אומרים אבל: מתי אעשה גם אנכי לביתי (בראשית ל, ל), אמר יעקב אבינו, הוא לוקח קצת גם לעצמו. זה סוד שמיני עצרת, ביום השמיני עצרת תהיה לכם, ואז זה כמו גמר הניצחון. זה זמן שמחה – זמן מרומם, משפיעים לכל העולם, אבל צריך גם לשמוח עם הקב״ה, היהודים עצמם. זה הפשט הפשוט של הזוהר, הדבר האחד, הכי פשוט.
הרמות העמוקות יותר בספרים החסידיים
הספרים החסידיים מביאים תמיד דבר עמוק יותר באותו ענין. בנקודה של שבעים אומות ואומה יחידה, של שבעים פרים עם הפר האחד, ישנם עוד שני ביאורים, מבנים עמוקים יותר של אותו דבר.
רמה ראשונה: סור מרע ועשה טוב
הדבר הראשון — אני אומר זאת בדרך המעשית, אף על פי שאין לי מראה מקום ברור. ישנן הרבה עבודות: יש סור מרע ועשה טוב. סור מרע זה שדוחים את הקליפות, עשה טוב זה להמשיך את אור הקדושה. וכך הוא הסדר — סור מרע קודם ועשה טוב (תהלים לד, טו). זה לא דווקא משום שזה יותר טוב, אלא זו המציאות.
כשאנשים מתחילים, יש את מלך זקן וכסיל (קהלת ד, יג) של היצר הרע; אדם הוא עיר פרא אדם יולד (איוב יא, יב), ובדרך כלל מתחילים עם הרבה קליפות. אדם מתחיל להכיר את עצמו, תופס כמה יצרי הרע ושטויות מונחים לו בראש, והוא מנסה להשתחרר מזה. זו העבודה של תקיעת שופר, לבלבל את השטן: נלחמים עם הרע, עם הגבורות שישנן בעולם, וזה חלק גדול מהעבודה בתחילת העבודה.
על פי פנימיות פירוש הדבר שנלחמים עם שבעים האומות — שבעים מיני יצרי הרע. בפנימיות ישנם שבעים מיני יצרי הרע, ומקווים שהם הולכים ונעשים קטנים יותר ויותר. בתחילה נלחמים איתם ישירות: תוקעים עליהם שופר, מתענים לכניעת הגוף ביום כיפור, יורד מעט היצר הרע. אבל הדרך האמיתית להורדת היצר הרע היא סוכות — להקריב את עצמו ולהיות שמח. והסוף של זה הוא שמיני עצרת.
כלומר, במקום לדבר כמה רע זה, הקליפה הזו והקליפה ההיא, מדברים כמה טוב זה, וכמה טוב לנו. במקום לומר כמה דברים רעים יש באינטרנט, צריך לומר כמה טוב האינטרנט עצמו, ואיך הקדוש ברוך הוא עשה זאת כדי שנוכל ללמוד כל כך הרבה תורה, ו-AI, וטכנולוגיה, ומכוניות, ואוטובוסים, ומטוסים, וטילים. זה עושה כל כך טוב את החיים — ביום טובה היה בטוב (קהלת ז, יד).
ככל שמשמחים יותר בזה, נופלת הקליפה. הטבע של הרע הוא עצבות — בכל עצב יהיה מותר (משלי יד, כג), עצביהם כסף וזהב (תהלים קטו, ד) — המציאות של הרע היא מציאות של עצבות, כפיות טובה, היפך של הכרת הטוב. וכששמחים במתנת ה׳, איש כמתנת ידו כברכת ה׳ אלקיך אשר נתן לך (דברים טז, יז), שמחים בברכת ה׳ — האינטרנט, הטכנולוגיה, הכסף, הילדים, כל מה שיש זו ברכת ה׳. קודם הולכים ישירות בעשרת ימי תשובה עם הגבורות, ואחר כך מתמודדים עם זה באמצעות שבכל יום מגבירים את השמחה, וככל שמגבירים את השמחה, יורדת הקליפה.
רמה שנייה: זה טוב כי זה טוב
עד שמגיעים לשמיני עצרת, זו דרך עבודה אחרת: כשהוא מתפלל שמיני עצרת, כשהוא רוקד עם התורה, כשהוא אוכל את הסעודה, כשהוא דואג לילדיו — איזו מצווה שהוא עושה, הוא עושה אותה לא כי הוא יתרחק מקליפה או מאיזו עקמומיות, לישר העקמומיות שבלב. הוא עושה זאת פשוט כי זה טוב.
זו שמחה שקשה מאוד לפרש, כי לפרש מעשה צריך תמיד התנגדות, קונפליקט: משהו היה רע, ועכשיו זה טוב. לא — זה לא טוב כי פעם היה רע, זה טוב כי זה טוב. מה שטוב כי זה טוב, זה פירושו יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. בדרך כלל היחוד שאנו עושים הוא כמו יציאה מהגלות — השכינה יוצאת מהגלות, זה טוב כי פעם היה רע. זה פסח, ואפילו הימים הראשונים של סוכות קצת. שמיני עצרת פירושו שזה טוב כי זה טוב — ביום טובה היה בטוב (קהלת ז, יד). אין צורך להוסיף כלום.
רמה שלישית: בתוך חלק הטוב — הלבושים מורידים
הבחינה השלישית, עוד יותר עמוקה, עומדת בבני יששכר באריכות. הוא כבר בכלל לא מדבר על הרע, אלא בתוך חלק הטוב: שכל מה שאנו משיגים, כל מה שאנו שמחים בו — בתורה, בשכינה, במצוות, בהשגותינו, בשפע הגשמי שלנו — הכל רק משלים, אנו מחזיקים רק לבושים.
המשל של הבני יששכר הוא כמו כלה: לפני החופה, מסביב, השושבינים מלבישים אותה בגדים יפים עם תכשיטים, עושים מצב שלם, רוקדים מסביב — כל מיני דברים חיצוניים שמביאים את השמחה. אבל בשעת נקודת היחוד, שהכל יודעים כלה למה נכנסת לחופה (כתובות ח ע״ב), היא מורידה את הבגדים ואת התכשיטים, לא נכנס שום חבר, אף אחד לא נכנס לשם לרקוד, לא נשאר כלום אלא נשמח אני ואתה.
הנמשל אינו צריך פירושים, פשוט פשט. כשמישהו שואל, “למה אתה כל כך שמח בחתונה?”, הוא אומר דבר חסידי, “זה לבוש, זה תכשיט יפה.” קישוטי הכלה — שבירת הלוחות קישוטי כלה, כשכ״ד הספרים הם קישוטי כלה, זה יפה. אבל הדבר עצמו, הדבר שהקישוטים עליו, הדבר שההסברים וכל ההתעוררויות עליו — זה לא התעוררות, לא שמחה, לא תורה, לא כוונות, זה פשוט. זה נקרא ערום, זה נקרא נקי, זה מופשט. זה הפשט העמוק יותר של ספרים חסידיים ביום השמיני עצרת.