אודות
תרומה / חברות

הכלל למעלה מהפרט או הפרט למעלה מהכלל | זוהר פקודא א׳ ויצא תשפ״ז (תורגם אוטומטית)

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

שיעור זוהר ערב שבת פרשת ויצא – סוד הכלל והפרט במצוות האמונה ובבריאה

הקדמה: סדר הכלל והפרט בידיעת ה׳ כסדר כולל

היום ערב שבת קודש פרשת ויצא. ברצוני לומר דבר אחד בהמשך למה שאנו לומדים במצווה הראשונה שבזוהר, ונראה לי שזה יהיה השיעור האחרון, או שמא הלפני אחרון, על מצווה זו.

דברי הזוהר הם כך: יש ידיעת ה׳ בכלל, ויש ידיעת ה׳ בפרט. והזוהר מבאר, וזו הנקודה שעלינו להוסיף כאן, שסדר הכלל והפרט הוא סדר כולל ביותר, סדר כללי מאוד בעולם.

כבר למדנו שהכלל והפרט בעניין האמונה הם מה שאנו קוראים בדרך כלל ‘אמונה וחקירה׳, או אם תרצה ‘דעת ואמונה׳. אמנם המילה ‘אמונה׳ אין משמעותה המקורית כך, על כל פנים כך היא נקראת בלשון הרגילה, ועל כן הזוהר קורא להם ‘דעת כללי׳ ו׳דעת פרטי׳.

והזוהר אומר שסדר זה לא נולד כאן לראשונה (כמו שלמדנו בשבוע שעבר). שכן באופן כללי, זה שיש מצווה, שיש אמונה ויש מצוות, כל זה לפי הזוהר חלק מאותה צורה עצמה ומאותו סדר עצמו של סדר האצילות, סדר הספירות, שאף הן בנויות כך, בדרך של שורש וענף, מקור ותוצאותיו.

הכלל והפרט כסוד זכר ונקבה ובניין העולם

וכשם שהדבר כך באופן כללי, כן גם בפרטות, בתוך מצוות האמונה עצמה, בתוך מצוות ידיעת ה׳ עצמה, ישנו עניין של כלל ופרט, וגם זה סדר יסודי בעולם. אין זה סתם דבר שנולד כאן, אלא סדר יסודי בעולם.

ומהו הסדר היסודי? אומר הזוהר: כלל ופרט הם עצמם ‘רישא וסופא׳ (זוהר הקדמה יא:), ההתחלה והסוף. לכאורה, כפי שלמדנו, ההתחלה פותחת בכלל, ולבסוף מעט מעט מגיעים אל הפרט; ונראה לי שאחר כך יש עוד כלל, כעין ‘כלל ופרט וכלל׳. ואומר הזוהר שזהו סוד ‘דכר ונוקבא כחדא׳ (שם), סוד זכר ונקבה. כמו שלמדנו בתחילת ההקדמה, שסוד כל המצוות הוא סוד ‘זכור ושמור׳: ‘זכור׳ הוא זכר, מצוות עשה, ו׳שמור׳ הוא מצוות לא תעשה, והיא הנקבה, ‘שמור לנקבה׳. ואותו הדבר עצמו בפרטות במצוות האמונה: גם בה יש זכר ונקבה, יש בה בחינת נקבה, ובה לכאורה מקומה של החקירה; האחד מהם הוא הכלל והאחד הוא הפרט.

ויש כאן הרבה, והוא ממשיך, ונסיים את השורה: ‘ואיך קאים תדיר בר נש בהאי עלמא׳ (שם). האדם בעולם הזה עוסק בכלל ופרט. יש לחפש מהו המקור ללשון ‘עסק בכלל ופרט׳, כמו שנאמר ‘כללותיה ופרטותיה מסיני׳ (ספרא בהר פרשה א), עניין מעין זה.

האדם בעולם, מה שהוא עושה הוא כלל ופרט. ואומר שהאדם עצמו הוא כלל ופרט, וכוונתו לכאורה לזכר ונקבה שבאדם: ‘בר נש בהאי עלמא הוי כלל ופרט׳ (שם). וכן ‘תקוני דהאי עלמא אינון כלל ופרט׳ (שם), כלומר הדרך שבה נבנה העולם; שכן ‘תיקון׳ אין פירושו כאן תיקון קלקול, אלא בניין העולם. אף הדרך שבה נבנה העולם היא בדרך של כלל ופרט. ועל כן, זה שמצוות האמונה כוללת בתוכה כלל ופרט, אינו אלא חלק ממבנה אחד, שכך הולך מבנה העולם כולו.

שתי ההסתכלויות על כלל ופרט, ושייכותן לרמ״ח ושס״ה

הסתירה בהבנת מהו הכלל ומהו הפרט

לכאורה יש כאן מחלוקת בין המפרשים, אך נראה לי שאין זו מחלוקת מפרשים בלבד. כלומר, יש כאן סתירה בין שתי הסתכלויות באשר למהו הכלל ומהו הפרט, ואבאר את הדבר.

לכאורה כך: דרך אחת שאפשר לומר, וכך עולה מכמה דרכים כאן בעניין עבד ובן, ובעניין שמור וזכור, היא שבאופן כללי הכלל הוא האמונה הכללית, והיא בחינת נקבה, בחינת אמונה; וכפי שמקובל בדרך כלל, המלכות נקראת ‘אמונה׳.

והפרט הוא התפארת, הוא התורה, הוא הידיעה הפרטית; אפשר לקרוא לזה רמ״ח מצוות. נמצא שגם שס״ה מצוות לא תעשה שייכות אל הכלל, אל הכלל התחתון, אל ההתחלה. מתחילים מלמטה למעלה, מן הידיעה הכללית, ואחר כך הרמ״ח, הפרטים, הזכר, הם הפרט. כך היא לכאורה ההבנה, וכך הוא לכאורה גם הסדר: כשהולכים ממטה למעלה, מתחילים מן המלכות ועולים אל ה׳זכור׳, אל המדרגה העליונה יותר, ותפארת היא מידת הזכירה.

אך למעשה נראה שיש כאן גם הסתכלות הפוכה. יש לראות אם אפשר ליישב את שתי ההסתכלויות, ולכאורה פשוט שכוונתן לדברים שונים. שהרי כשלומדים דברים אלה יש להבין את משמעותם; ייתכן שזו אותה מילה עצמה, אלא שמשתמשים בה בדרך הפוכה, ויש לה לכאורה גם משמעות הפוכה.

ונוסיף על השאלה שיש לברר כאן, מהו הכלל ומהו הפרט, את עניין רמ״ח ושס״ה. שכן נראה שבקטע זה של הזוהר, זה הדבר האחרון שעלינו לבאר בבירור. ובמצווה הבאה הזוהר ממשיך לדבר על כך, ונמשיך לדבר על זה.

קושיית הזוהר: כיצד נותנים שס״ה יומי שתא רפואה לרמ״ח האיברים?

הזוהר מדבר כאן על עניין השס״ה. הכל יודעים ששס״ה הם גם שס״ה הימים: יש רמ״ח איברים ושס״ה ימות השנה. בספרים אחרים, מאוחרים יותר, כתוב שס״ה גידים, אך בזוהר עדיין לא; ואף במדרש ובמסכת מכות לא כתוב שס״ה גידים, אלא שס״ה ימות החמה.

אומר הזוהר שאחר הכלל באים הרמ״ח. הדבר מתיישב לכאורה עם מה שלמדנו, שרמ״ח האיברים, מצוות העשה, הם הפרט, כפי שאנו אומרים לכאורה. ואחר כך אומר שלאחר שיש לו את הפרט, ידע כך: ‘כדין יינדע באורח פרט, דדא היא אסוותא דכלא׳ (זוהר הקדמה יא:), זוהי הרפואה. וכשם שאמרנו על התיקון, כן גם ‘רפואה׳ אין להבינה דווקא כתיקון חולי, אלא כבניין; הרפואה היא העזרה, הטובה, הבריאות של כל דבר. זוהי הידיעה הפרטית: הוא יודע כל איבר ואיבר.

ואחר כך אומר: ‘ויינדע כל יומי שתא דמתחברן למיהב אסוותא לכל שייפין׳ (שם), ידע את כל ימות השנה המתחברים לתת רפואה לכל האיברים. ושואל הוא עצמו קושיה; ראיתי שיש גרסאות הגורסות אותה ויש שאינן גורסות אותה כלל, ומי שיהיה זה שכתב גרסה זו, קשתה לו הקושיה. שואל הזוהר: ‘ואי תימא, כל יומי שתא היכי יהבין אסוותא לכל שייפין׳ (שם)? מה פירוש שהשנה נותנת רפואה לאיברים? ולכאורה אין כוונתו לשאול סתם כיצד ייתכן הדבר, אלא כוונתו להקשות שהרי הדבר הפוך: אם רמ״ח האיברים הם העשה, הם הזכר, והשס״ה הם הלא תעשה, הזמן; והרי בדרך כלל המלכות נקראת ‘שנה׳, וסדר הזמנים הוא עניינה של המלכות, החלוקה התחתונה שבעולם המתחלקת לזמנים, לעבר הווה ועתיד; אם כן היה צריך להיות להפך, שהחיות תבוא מן האיברים אל השנה, ולא שהשנה תיתן חיות לאיברים!

ההשפעה והברכה בין האיברים לימות השנה, למעלה ולמטה

ומשיב: לא, כך הוא הדבר: ‘ודאי הכי הוא עילא ותתא׳ (שם), למעלה ולמטה. כלומר, הן בספירות העליונות, או אם תרצה לומר הן בבינה והן במלכות, ויש להבין זאת היטב, יש סדר כזה שהשנה, ‘שתא ויומי דילה׳ (שם), השנה וימיה, נותנים רפואה לאיברים שלמעלה. ויש להבין את הדבר. ייתכן שיש כאן אחת הדרכים שאנו לומדים פעמים רבות בעניין אתערותא דלתתא ואתערותא דלעילא, כיצד יש סדר הפוך; אך ייתכן שיש כאן עוד דבר, ויש להתבונן בזה יותר. אני מקצר היום, כיון שזהו ערב שבת של שבת מוקדמת, ואף הוא בבחינת ‘יומי שתא׳ שיש להבין את קשרם.

על כל פנים, הזוהר אומר כך: בשעה שהאיברים מריקים ומשפיעים ברכות אל השנה, אז עולה עליהם שפע עליון יותר, וכך לכאורה יש לפרש ‘מלעילא׳ (שם), והדבר בא מן השנה: ‘מאן גרים ליה, יומי שתא׳ (שם). ואומר שכך הוא גם למעלה, כלומר בפרצופי האצילות. גם כאן לכאורה הולך הוא בדרך שהאיברים הם למעלה מן השנה, אלא שבשעה שהם עושים כן, בא השפע מימים עליונים עוד יותר, ממדרגה עליונה יותר הנקראת אף היא ‘שנה׳.

ואומר שכך הוא גם למטה, ונפתח מלמטה, שמא כך יובן הדבר טוב יותר: כאשר האדם משלים את גופו ברמ״ח המצוות, ‘לית לך כל יומא דלא אתי לאתברכא׳ (שם), הימים באים להתברך ממנו, וזהו לכאורה עניין ‘ואברהם זקן בא בימים׳ (בראשית כד, א). ואז, כאשר הימים מתברכים ממנו, באים עליו עצמו חיים ורפואה מלמעלה, וכל זה בא מן ‘יומי שתא׳. כשם שימות השנה מתברכים ומקבלים שפע מסוד האדם, שהוא רמ״ח האיברים, כך הם; כלומר הימים עצמם מקבלים, וכן גם למטה הימים מקבלים שפע מן האדם.

הרי שיש כאן סתירה ממש בין תחילת הפסקה בזוהר לבין סופה, וייתכן שיש כאן איזו טעות, גרסה הצריכה תיקון. אך אומר את מה שנראה לי, מהן שתי ההסתכלויות שאפשר להבין, ושמא בכך יתיישב הדבר. ואחר כך יש עוד דבר שלישי שיש להתבונן בו יותר, והוא השייכות בין היום לבין האדם. נראה שזה דבר חשוב, והגר״א מדבר על כך בכמה מקומות, והוא קשור לכל הסדר שבעולם של עיגולים ויושר, של זכר ונקבה, של האדם והטבע וכן הלאה.

ההסתכלות הראשונה: הזכר כלל והנקבה פרט

משל האיש והאשה, וחכמה ובינה

אומר תחילה כך: יש מבט אחד האומר שהזכר הוא כלל והנקבה היא פרט. מה פירושו? נראה לי שהדבר אמור יותר בחכמה ובינה מאשר בזו״ן, בתפארת ומלכות. הפירוש ידוע, אך ברצוני לבארו. זהו כיוון אחד, ונניח שבמובן מסוים הוא אמת גם בתפארת ומלכות. ונאמר כך:

כמו שכתוב במדרש, מהו ההבדל בין איש לאשה, בין אדם לחוה, בין זכר לנקבה? האיש מביא הביתה חיטים, מביא את הדבר הכללי, והאשה מפרטת: היא עושה את הטחינה, מלאכת הפת, מלאכת הבית. מלאכת האשה, כפי שרואים ולומדים בכתובות, היא לטוות, טוויית העזים; ואילו רעיית העזים, הבאת העזים עצמן, היא מלאכת האנשים. והנשים מחלקות את הדבר; אמנם הטוויה היא יותר עניין של חיבור, אך על כל פנים היא נוטלת דבר שאינו מעובד, דבר גולמי, גוש אחד גדול, כגון החיטה, ועושה ממנו לא חיטה אלא לחם, וחלה, ועוגה וכן הלאה.

וזה מה שלומדים תמיד כמשל לעניין חכמה ובינה: החכמה היא הידיעה הכללית, והבינה היא המפרטת, המפרקת את הדבר לחלקים קטנים ומבארת כל דבר לעצמו. וכך גם בעניין הזמן, בעניין ימות השנה שאנו מבארים תמיד: הזמן הוא סדר הלימוד. החכמה היא הידיעה הכללית (כמו שלמדנו באריכות בשיעורי ספירת העומר ואין זה מקומו), ההברקה, ההבהרה; ולא דווקא ההברקה, אלא ההבהרה, הבהירות שהדבר כך הוא, הבנת הדבר בבת אחת. והבינה היא הנוטלת זמן. ועוד דרך לומר: הבינה היא כעין ההלכה למעשה. יש כלל, יש רעיון, יש למדות, ומתוכו מסיקים שממילא במקרה זה הדין כך; וזהו הפרט. אפשר לקרוא לזה הניסוח, הביטוי המפורט, ובמובן זה הפרט הוא ירידה, הפרט נמוך מן הכלל. זוהי השיטה האומרת, וכך לכאורה מפרש כאן הגר״א בתחילת הדברים, וכך ראיתי שהוא מפרש גם במקומות אחרים, שהאיש נקרא כלל, הזכר נקרא כלל, והנקבה נקראת פרט.

האדם ככלל והזמן כפרט

הפרט הוא התפרטותו של הכלל. כמו רבי ותלמיד, שאף הם בחינת זכר ונקבה: הרבי אומר את הרעיון הגדול, את החזון הגדול, והתלמידים, הגבאים, צריכים לפרק אותו ולומר שממילא פירושו שהיום יש לעשות כך וכך; עורכים תכנית, צעד אחר צעד, כיצד לבצע את הדבר. או כפי שאנו אומרים לגבי ההסבר: מוסיפים ביאורים, משלים עם פרטים, קושיות ותירוצים, שכל אלה נוטלים זמן. זוהי דרך אחת להסתכל על כלל ופרט, ולפי דרך זו מובן לכאורה שהפרט הוא הדבר הנמוך יותר.

כיצד מתקשר הדבר לרמ״ח ושס״ה? נראה לי שאינו מתקשר, שכן רמ״ח ושס״ה הם עניין אחר לגמרי. כלומר, אם תסתכל כך, תאמר שהאדם, נאמר האדם בתוך הזמן, כשאומרים ‘אדם׳ סתם ולא רמ״ח איברים פרטיים, אדם שלם, הוא כבר כלל. דבר אחד: האדם הוא דבר כללי, דבר שלם, הוא חי. ובריאה חיה היא דבר שאי אפשר לחלקו, כפי שלומדים בהלכות עירובין ובמקומות אחרים; דבר חי הוא דבר אחדותי, דבר אחד, אדם אחד.

והנה האדם חי בתוך הזמן, וזהו מצבו העצוב של האדם. כלומר, בעולם האמת הנשמה אינה חיה בזמן; ואולי אף הנשמה, אך על כל פנים למעלה מן הנשמה, החכמה, השכל עצמו, אינו חי בזמן, הוא למעלה מן הזמן. אך האדם חי בזמן. ומה פירוש שהוא חי בזמן? שאני יכול להחזיק בחזון עצום, יכול להבין הכל, את כל העולם כולו ברגע אחד; אך למעשה, כדי להוציא זאת לפועל, עליי ללמוד דף היומי, דף אחד ביום, פרק אחד ליום, ‘נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום׳ (במדבר ז, יא), כפי שנעמוד ונאמר בתחילת קריאת חנוכה; בכל יום דבר אחד. זהו האדם, וזהו פירוש הדבר שהאדם משפיע בתוך הזמן. האדם הוא הכלל, והזמן, שס״ה ימות החמה, הוא הפרט.

הדבר אינו מתיישב כל כך עם עניין מצוות לא תעשה, שכן אין צורך שהקשר של מצוות לא תעשה יהיה ‘אל תעשה עבירות בזמן הזה׳. אך הפרט הוא המדרגה הנמוכה. וב׳נמוכה׳ כוונתי רק לומר שהוא מפורט יותר; אין ‘נמוך׳ כאן לשון גנות, אלא שזוהי ההתפרטות: האדם בא עם תכנית גדולה, ואשתו מפרטת אותה, נוטלת אותה וכן הלאה.

זהו המבט האחד על כלל ופרט, וזהו סדר כולל בעולם. שהרי בריאת העולם עצמה כך היא: הקב״ה ברא אור וחושך, ומאוחר יותר נעשתה מעט מעט יותר הבדלה, יותר פרטים. וכן האדם ביחס לעולם, ביחס לקב״ה, אף הוא כך: האדם נוטל את מעשה ה׳ ומפרט אותו. זהו התיקון שהאדם עושה, כפי שלימד האריז״ל שהתיקון הוא לחלק את הדבר כך שיהיו יותר כלים ויותר קווים, יותר פרטים. האדם נוטל את האור הגדול המצוי ומחלק אותו, כדרך הממונה המחלק את העבודה, הנוטל דבר גדול ומחלקו לחלקים קטנים, וכך מקבל כל אחד את תפקידו. זהו תפקידו של האדם.

וזהו גם תפקידה של המלכות; התפקיד האמיתי באופן כללי הוא של ספירת המלכות. כלומר, כל הספירות שלמעלה ממנה מחדשות את הדברים, מביאות את הכללים ביחס אל המלכות, והמלכות, ‘ותתן טרף לביתה׳ (משלי לא, טו), מחלקת הלאה באופן פרטי. היא מבינה שהיום יש לעשות כך, ומחר יש לעשות כך. כל ההבחנות וכל הפרטים שייכים לספירת המלכות, לחלק הנקבה, לחלק התחתון.

חידוש: מצוות לא תעשה כעניין הזמן וההתפרטות

אפשר לחשוב שעניין מצוות לא תעשה קשור לזה במובן זה, ואומר כעת חידוש. מה עניין מצוות לא תעשה אצל הזמן? עולה בדעתי חידוש.

הכל יודעים שמצוות לא תעשה פירושן דברים רעים (כמו שלמדנו באריכות ואכמ״ל). אך האמת היא שאין כלל דבר כזה ‘דברים רעים׳: ‘כל פעל ה׳ למענהו וגם רשע ליום רעה׳ (משלי טז, ד). לכל הדברים שבעולם יש תכלית. ‘וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד׳ (בראשית א, לא); וזהו סוף מעשה בראשית, ששת ימי בראשית, הכל טוב מאד, ‘טוב מאד זה יצר הרע׳ (בראשית רבה ט, ז), כלומר אף הרע בכלל ‘טוב מאד׳.

אם כן מה פירוש שיש לא תעשה? הכל יודעים שפירוש הלא תעשה הוא דבר שלא בזמנו. כמו שורשי מצוות לא תעשה, כגון שמירת שבת, שבשבת אסור לעשות מלאכה, או בפסח אסור לאכול חמץ. ושואלים: וכי החמץ רע? וכי המלאכה רעה? המלאכות טובות, המלאכות הן ‘לעשות׳ (בראשית ב, ג), לתקן. המלאכות הן מה שהקב״ה עצמו עשה בעולם, ובריאת העולם היא דבר טוב. השבת אינה אומרת שבריאת העולם היא דבר רע; היא אומרת רק שיש לה זמן. והזמן הוא כעין מקום, כלומר יש לו הגבלה מסוימת. יש לו זמן: כל השבוע יש לעבוד, ובשבת אין לעבוד; כל השנה אוכלים חמץ, ובפסח אין אוכלים חמץ.

ובאופן כללי כל מצוות לא תעשה, כפי שלומדים את סוד חטא אדם הראשון, ‘אכלה פגה׳ (בראשית רבה יט, ה), כל החטאים אינם אלא ‘אכלה פגה׳. וכמו שאמרו ‘עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר׳ (ביצה ד.), ועל כן אמרו ‘דבר שיש לו מתירין אינו בטל׳ (ביצה ג:). ובמובן זה, על פי סוד, כל העבירות הן דבר שיש לו מתירין. ועוד: למה נקרא שמו חזיר? שעתיד ליטהר. והחומרא היא להפך: הדברים החמורים יותר הם אלה שיש להם יותר היתרים, כמו שדבר שיש לו מתירין אינו בטל. מה שעד כה לא ניתן להתירו מעולם, יש להתירו כעת, למצוא לו דרך, שהרי הוא מוכרח להגיע, שהרי לכל דבר יש מקומו ויש תפקידו. דברים שמחר יהיו מותרים, הרי ‘עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר׳. ומהו העיקר? זהו אחד מענייניו של האדם, והוא הזמן: להעמיד את הדברים בזמנם.

הרי שאפשר לומר שמצוות לא תעשה אינן אלא המפרט והמסדר של המצוות. מצוות עשה הן התיקונים, הזכר, מה שהאדם עושה. ומה באה אשתו לומר? הזכר הוא הדבר המזריע, העושה, הבונה, המוליד בנים. ומה אומרת אשתו? הולד, אך עמי; הולד היום, כך ולא כך, עם כל הלכות איסורי עריות, וכן לאוים שורשיים: לא עם זה, לא עם זה, לא היום, לא כך.

זוהי מצוות לא תעשה: אין היא אלא זמן, אלא עניין של זמן. אך יתר על כן, עדיין אפשר להסתכל שהלא תעשה, הנוקבא, הוא הפירוד. כלומר, היא אומרת: יש לך רעיון טוב, אך לא היום; או: עשה זאת היום. היא אומרת: רוצה אתה ללמוד את כל הש״ס? טוב מאוד, חלק אותו לימים. זוהי הנקבה. הדף היומי הוא הנקבה, וידיעת כל הש״ס היא הזכר. ואם אחד יאמר להפך: היום תשעה באב ואין לומדים, הרי היום הוא כעין לא תעשה; אך על כל פנים זוהי בחינה של אותו הדבר עצמו: העמד את הדבר בזמן. זוהי הסתכלות אחת על הנקבה, על הפרט והכלל.

כיצד הסדר וההגבלה שבנקבה מביאים שפע רב יותר לזכר

ולפי הסתכלות זו, שהיא הסתכלות המופיעה פעמים רבות בזוהר, הכלל הוא הזכר והפרט הוא הנקבה. זוהי עוד דרך אחת שאפשר להבין. ולפי זה תבין שלכאורה העיקר הוא שהזכר הוא המשפיע, אך הנקבה יכולה לומר שהיא פועלת משהו. היא מוסיפה; אין היא מוסיפה חידוש יש מאין, אלא את סדר הדברים, את הפירוט, את ההתפרטות, את הניסוח, את הפרטים. אומרים ‘תשומת לב לפרטים׳: בדרך כלל רוב הגברים אינם אוהבים לעסוק בפרטים, ובאומנויות מסוימות, במעשי ידיים, הנשים אוהבות יותר לתת את הדעת על הפרטים. זהו סדר הדברים. זוהי סתם פסיכולוגיה של בני אדם, אך היא בנויה על אותו רעיון עצמו.

ועל כך אפשר גם לומר, אם רוצים, ושמא זהו הפשט הפשוט בדברי הזוהר, ועל כך אפשר גם להבין את העניין, שאמנם בעצם הנקבה אינה מחדשת דבר, ‘לית לה מגרמה כלום׳ (זוהר חלק א קפא.), אך היא עושה חידוש גדול. כלומר, כאשר אין זמן, כאשר אדם אינו שומר שבת, הרי אין לו חיים, ואף את כל השבוע אין לו. מדוע? הכל יודעים שכאשר אין זמן של מנוחה, יתפוצץ וכדומה, בכל הדרכים שאנו מבארים.

הרי שזה שהנקבה מסדרת, זה שלאדם יש סדר יום, וסדר היום הוא בחינת נקבה, מביא שפע רב יותר. וזהו סוד גדול. אף על פי שלכאורה יש בזה הגבלה מסוימת, שהזכר רוצה תמיד להשפיע, להתחדש, להבריק הברקות חדשות בכל רגע, מכל מקום זה שיש סדר מסוים הוא המביא את ה׳יומא אריכתא׳. אף שאפשר לומר שזו המדרגה הנמוכה, היא המאפשרת גם למדרגה העליונה לפעול. וכפי שלומדים תמיד בעניין הסתימה: כאשר יש זרימה של נהר, אם הוא סתום בקצהו, ייעצר גם מלמעלה. ועל כן אם יש סדר, וכל דבר מגיע למקומו כראוי, כמו הצינור שיש לאנשים בגביע, שהוא ציור של מידת המלכות, והיין נכנס בו לכוסות קטנות רבות, אז אפשר לשפוך מלמעלה, והוא נשפך מלמעלה כראוי. זוהי דרך אחת בעניין.

ההסתכלות השנייה: האמונה כלל (נקבה) והידיעה פרט (זכר)

ההבדל בין סדר הלימוד לסדר המציאות

אך מה שלמדנו כל הזמן עד עתה, למדנו להפך, ופשוט שזו הסתכלות אחרת, שכוונתה לדבר אחר, שיש לה משמעות אחרת. אפשר לקרוא לזה ‘זכר שבנקבה׳, איני יודע; רצוני רק לומר את ההבנה האחרת, וההבנה האחרת היא דבר אחר לגמרי.

נחזור לעניין האמונה. כשמדברים על אמונה, כשאומרים שהאמונה היא לדעת באופן כללי שיש אלוקים, שיש רב ושליט, שיש משגיח וכדומה, זה ייקרא ‘אמונה׳. ואחר כך הידיעה אומרת: טוב, אך כיצד? מה עושה הקב״ה ביום ראשון? מה הוא עושה ביום שני? כביכול. זהו לימוד מעשה בראשית. אפשר לומר שהשבת היא הידיעה הכללית שהקב״ה ברא את העולם, ואילו מה שלומדים מיום ראשון ואילך, כלומר כיצד הדבר פועל, ידיעת מעשה בראשית ומעשה מרכבה, זוהי הידיעה הפרטית.

ועתה עלינו להתבונן אם המובן הזה הוא באותה מדרגה של המובן הקודם או לא. כלומר, יש לשאול כך: ודאי שבמובן זה אנו מדברים כעת, נאמר כך, על כעין הבדל בין סדר הלימוד לבין סדר המציאות. סדר הלימוד כאן הוא: ודאי שמי שיודע רק באופן כללי חלש בהרבה, ואפשר לומר שזו בחינת נקבה. ואפשר אף לומר: מדוע הוא יודע רק באופן כללי? משום שזהו זמנו. הוא צעיר, ולצעיר מלמדים רק ‘ברוך אתה ה” בפשטות, וכשיגדל ילמד יותר; הרי שזה עניין של זמן.

יתר על כן, הנקבה היא המסדרת שתהיה ידיעה כללית בעולם, ולא משום שיש בעולם כללים. עליך לזכור שבקיצור יש כאן סתירה: הכלל הוא באמת הידיעה העליונה ביותר; הקב״ה כביכול הוא הידיעה הכללית, הקב״ה כולו יכול וכולו מיוחד. זה שאנו אומרים שהפרט עליון מן הכלל, הוא ביחס אלינו. כלומר, כשאנו אומרים לילדים ‘ברוך אתה ה׳ אמת׳, המילים כוללות את הכל; אך הילד אינו יודע מכך, ועל כן זו נקראת ידיעה כללית בלבד.

הידיעה הכללית של האדם היא עצמה פרט

וכשיגדל ידע ידיעה פרטית, את רמ״ח האיברים, את שס״ה הגידים וכו׳. ועם כל זה, אין פירוש הדבר שהמדרגה שבה הוא עומד כעת היא מדרגת הכלל. אין הוא במדרגת הכלל, ואף לא במדרגת כלל תחתון; לפעמים קוראים לזה כעין מראה, כבבואה, שהכלל התחתון ביותר דומה לכלל העליון ביותר, אפשר לומר כך. אך האמת היא שעתה הוא עצמו פרט.

כלומר, יש הנהגה פרטית, והיא קשורה ליראת ה׳: ‘אשה יראת ה” (משלי לא, ל). היראה, חלק מן היראה הוא ההגבלה; רבי נחמן אומר: לא היום, אל תהרוס למעלה ממדרגתך וכדומה. היראה היא שאומרת האשה; אמו לימדה אותו: היום תאמין. הוא אומר: היום אאמין. כלומר, ה׳היום׳, בחינת יום, והצמצום, והמדרגה הקטנה שיש לך, וזה שאין זו אלא ידיעה כללית, כל זה עצמו הוא פרט.

הרי שהידיעה הכללית שאנו קוראים לה כלל, שלכאורה הכלל הוא דבר עליון מן הפרט, אין בה סתירה. שכן הידיעה הכללית שאנו קוראים לה כך היא באמת עצמה פרט, פרט גדול. ולעומת זה תאמר שמי שיודע יותר כבר יודע את הכלל; אך אין זה ממש שהוא יודע את הכלל, אלא שהוא יודע יותר פרטים. יש להבין שזה דבר אחר.

זוהי דרך אחת להבין זאת. כלומר, אפשר להבין בדרך אחת שהידיעה הכללית, ש׳אשה יראת ה”, היא עצמה דבר אמיתי, ויש בה מדרגה אמיתית הנקראת פרט. זה שיש לך ידיעה כללית, אף זה עדיין הפרטיות. וכמו שאמרנו: האשה עושה את הניסוח המפורט, אך במובן מסוים יש בזה גם שהניסוח נעשה פשוט יותר, היא אומרת את המסקנה. הרבי מבין את הדבר כולו, והתלמיד, הגבאי, אומר: ‘ממילא עשה כך׳, וזה דבר פשוט, כעין ידיעה כללית ולא ידיעה פרטית. זוהי דרך אחת להבין זאת.

תכלית הבריאה היא ההתפשטות בפרטים

ודרך נוספת היא להבין, וזה מעט הפך ממה שרצית לומר כאן, שאכן במדרגות האמיתיות, ככל שדבר מפורט יותר; כלומר, זה שהקב״ה עושה הכל, ‘במאמר אחד יכול להבראות׳ (אבות ה, א), זוהי באמת ההשגה העליונה ביותר. מצד הקב״ה, כלומר מצד ההשגה העליונה, מצד האלוקות, המדרגה העליונה היא הכתר, והמדרגה העליונה היא הידיעה הכללית. אך חכמת האדם, כמו הקב״ה עצמו, ככל שהיא יורדת למטה, כביכול ‘יתגדל׳. ‘יתגדל ויתקדש שמיה רבא׳ (קדיש) פירושו שיהיו יותר פרטים, ולא שישוב אל הכלל.

‘ועתה יגדל נא כח אדנ״י׳ (במדבר יד, יז): אומר האריז״ל שזהו שנתמלא שם אדנ״י בכל כ״ח המילויים שאפשר שיהיו; כ״ח הוא כ״ח, אל״ף דל״ת נו״ן יו״ד וכן הלאה, ונעשה כ״ח אותיות. כלומר, הוא נעשה מפורט ביותר. זוהי ההתגדלות, והיא ההתפשטות. אין זו ההשגה הגדולה ביותר, אך זוהי ההתפשטות הגדולה ביותר.

ומה שאני מבקש לומר הוא להבין דבר פשוט: לפעמים אומרים שבני האדם שיש להם אמונה פשוטה, יש להם אמונה של תפארת, אמונה בקודשא בריך הוא. ובני האדם, כך אומר הרמח״ל, שיש להם רחל; והוא אומר שזהו ההבדל בין רחל ללאה. בני האדם שהם בבחינת ‘ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה׳ (בראשית כט, יז), וזוהי השייכות לפרשת השבוע, בני האדם שיש להם קבלה, הם חבריה של השכינה. השכינה פירושה שהם יודעים את הפרטים. כלומר, אף שאליבא דאמת זוהי מדרגה נמוכה יותר, והרי על כך נברא העולם כולו, למען המדרגות הנמוכות! אומרים ‘למען שמו׳, למען השכינה. השכינה היא המדרגות הנמוכות, ואף שודאי בסדר המדרגות היא באמת נמוכה יותר, זוהי התכלית, זוהי תכלית הבריאה. תכלית הבריאה היא הפרט ולא הכלל. תכלית החכמה, תכלית עלייתו של האדם, היא שיגיע אל הפרטים. זוהי הדרך ההפוכה שאפשר ללמוד זאת.

וכך מובן גם ‘ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה׳ (בראשית כח, י): כל פרשת יעקב אבינו היא שנכנס לתוך פרטים רבים מאוד, רחל, לאה, הצאן, וכל אלה הם פרטי מידת המלכות. יעקב אבינו, שהוא התפארת, יצא מבאר שבע, ממידת המלכות, אל מידת המלכות (ולזוהר יש עיון בזה כיצד יש להבין זאת), ונכנס לתוך כל הפרטים הללו. ונראה שזו ירידה, והיא באמת ירידה; אך זה כאשר מתחילים מן הידיעה הכללית. אם אין מתחילים בשום אמונה, זו בעיה. אך אם מתחילים בידיעה כללית, אז הדבר הפוך: מה שנמוך יותר הוא העליון יותר.

ומה שאני אומר ‘הנמוך הוא העליון׳ אינו אלא לשון בעלמא. אך מטרת החכמה, מהו פירוש חכמתי? להתאים את עצמי אל חכמת הבריאה, כיצד ברא הקב״ה את העולם; והיינו לדעת יותר את הפרטים מאשר את הכללים.

שבת שלום.


תמלול מלא 📝

סוד הכלל והפרט במצוות האמונה ובבריאה

הסדר הכללי של כלל ופרט בידיעת ה׳ ובבריאה

כלל ופרט בידיעת ה׳ כחלק מסדר האצילות

בהמשך למה שאנו לומדים במצווה הראשונה שבזוהר, יהיה זה השיעור האחרון או הלפני אחרון על מצווה זו.

הזוהר אומר שיש ידיעת ה׳ בכלל וידיעת ה׳ בפרט, והוא מסביר שסדר הכלל והפרט הוא סדר כללי מאוד בעולם. כבר למדנו שכלל ופרט בנושא האמונה הוא מה שקוראים בדרך כלל אמונה וחקירה, או דעת ואמונה. אף שהמילה “אמונה” אינה מתכוונת לכך במקורה, הזוהר קורא לזה “דעת כללי” ו״דעת פרטי”.

סדר זה לא נולד כאן. כפי שלמדנו בשבוע שעבר, כל הסדר שבו יש אמונה ומצוות הוא חלק מאותה תבנית של סדר האצילות — סדר הספירות הבנויות בדרך של שורש וענף, מקור ותוצאות של המקור.

כלל ופרט כסוד זכר ונקבה ובניין העולם

כמו כן, העובדה שבמצוות האמונה וידיעת ה׳ עצמה יש נושא של כלל ופרט, אינה סתם דבר שנולד כאן, אלא סדר יסודי בעולם.

מהו הסדר היסודי? הזוהר אומר שכלל ופרט הוא עצמו רישא וסופא (זוהר הקדמה יא:), ההתחלה והסוף. למדנו שמתחילים בכלל, ובסוף מגיעים מעט מעט אל הפרט, ואחר כך לכאורה יש עוד כלל, כמו כלל ופרט וכלל. הזוהר אומר שזהו סוד דכר ונוקבא כחדא (זוהר הקדמה יא:), זכר ונקבה. כפי שלמדנו בתחילת ההקדמה שסוד כל המצוות הוא “זכור ושמור” — “זכור” הוא זכר, מצוות עשה, ו״שמור” הוא נקבה, מצוות לא תעשה — כך גם בפרטיות מצוות האמונה יש בחינת זכר ונקבה, שאחד מהם הוא הכלל ואחד הוא הפרט.

הזוהר אומר עוד: ואיך קאים תדיר בר נש בהאי עלמא (זוהר הקדמה יא:) — אדם בעולם הזה עוסק בכלל ופרט. צריך לחפש היכן המקור ללשון כזו של עיסוק בכלל ופרט, בדומה למה שכתוב כללותיה ופרטותיה מסיני (ספרא בהר פרשה א). מה שאדם עושה בעולם הוא כלל ופרט, והאדם עצמו הוא גם כלל ופרט, שפירושו לכאורה הזכר והנקבה שיש בו: בר נש בהאי עלמא הוי כלל ופרט (זוהר הקדמה יא:). גם תקוני דהאי עלמא אינון כלל ופרט (זוהר הקדמה יא:). “מתקן” אין פירושו לתקן דבר מקולקל, אלא לבנות את העולם. הדרך שבה בונים את העולם היא בדרך של כלל ופרט, ולכן מצוות האמונה כוללת בתוכה את הכלל והפרט, כי כך בנוי המבנה של העולם כולו.

שתי ההסתכלויות על כלל ופרט והשייכות לרמ״ח ושס״ה

הסתירה בהבנה מהו הכלל ומהו הפרט

יש כאן לכאורה לא רק מחלוקת בין המפרשים, אלא סתירה בין שתי הסתכלויות: מהו הכלל ומהו הפרט.

דרך אחת — כפי שעולה מכמה דרכים כאן לגבי עבד ובן, ולגבי שמור וזכור — היא שכלל פירושו אמונה כללית, בחינת נקבה. כפי שמבינים בדרך כלל, המלכות נקראת אמונה. ופרט פירושו התפארת, התורה, הידיעה הפרטית — רמ״ח המצוות. לפי זה יוצא ששס״ה מצוות לא תעשה שייכות לכלל התחתון, להתחלה. מתחילים ממטה למעלה, מן המלכות והידיעה הכללית, והולכים אל המדרגה הגבוהה יותר, אל רמ״ח מצוות עשה, הזכר והתפארת, מידת הזכירה, שהיא הפרט.

אך למעשה נראה שיש גם הסתכלות הפוכה. צריך לראות אם אפשר ליישב את שתי ההסתכלויות; לכאורה הן פשוט מתכוונות לדברים שונים, כי משתמשים באותה מילה במשמעות הפוכה. לשם כך צריך להוסיף ולברר את נושא רמ״ח ושס״ה, שהוא הדבר האחרון בקטע זה של הזוהר (ובמצווה הבאה ממשיך הזוהר לדבר על כך).

הקושיה בזוהר: כיצד נותנים שס״ה יומי שתא רפואה לרמ״ח האיברים?

הזוהר מדבר כאן על שס״ה. הכול יודעים שכנגד רמ״ח איברים יש שס״ה ימות השנה. בספרים מאוחרים כתוב שס״ה גידים, אך בזוהר — וכן במדרש ובמסכת מכות — לא כתוב שס״ה גידים, אלא שס״ה ימות החמה.

אומר הזוהר שאחרי הכלל באים הרמ״ח. זה מתאים לכאורה לכך שרמ״ח האיברים, מצוות העשה, הם הפרט. לאחר שיש את הפרט, הוא אומר: כדין יינדע באורח פרט, דדא היא אסוותא דכלא (זוהר הקדמה יא:). “רפואה”, בדיוק כמו “תיקון”, אין פירושה דווקא לתקן, אלא לבנות — העזרה, הטוב והבריאות של כל דבר. זוהי הידיעה הפרטית, שבה הוא יודע כל איבר.

עוד אומר הוא: ויינדע כל יומי שתא דמתחברן למיהב אסוותא לכל שייפין (זוהר הקדמה יא:) — הוא ידע את כל ימות השנה המתחברים לתת רפואה לאיברים. על כך מקשה הזוהר עצמו קושיה (ראיתי גרסאות שגורסות זאת ואחרות שלא, אך למי שכתב זאת הייתה הקושיה קשה): ואי תימא, כל יומי שתא היכי יהבין אסוותא לכל שייפין (זוהר הקדמה יא:)? מה פירוש שהשנה נותנת רפואה לאיברים? הוא אינו שואל סתם כיצד ייתכן הדבר, אלא שהרי זה הפוך: אם רמ״ח האיברים הם מצוות עשה, הזכר, ושס״ה הם מצוות לא תעשה, הזמן — שהרי המלכות נקראת שנה, וסדר הזמנים המתחלק לעבר, הווה ועתיד הוא החלוקה התחתונה של המלכות — הרי החיות צריכה לבוא מן האיברים אל השנה, ולא שהשנה תיתן חיות לאיברים!

ההשפעה והברכה בין האיברים לימות השנה למעלה ולמטה

עונה הזוהר שלא, כך הוא: ודאי הכי היא עילא ותתא (זוהר הקדמה יא:), למעלה ולמטה. הן בספירות העליונות — או הן מן הבינה והן מן המלכות — יש סדר שהשנה, שתא ויומי דילה (זוהר הקדמה יא:), נותנים רפואה לאיברים למעלה. צריך להבין זאת טוב יותר; ייתכן שכאן מדובר בעניין אתערותא דלתתא ואתערותא דלעילא, כיצד יש סדר הפוך, או שיש כאן עוד דבר שצריך להתבונן בו יותר בעניין הקשר בין “יומי שתא” לאיברים.

הזוהר אומר שבשעה שהאיברים מריקים ומשפיעים ברכות לשנה, יורד עליהם אז שפע עליון יותר מלעילא (זוהר הקדמה יא:), ומי גורם זאת? מאן גרים ליה יומי שתא (זוהר הקדמה יא:). כלומר, למעלה בפרצופי האצילות האיברים אכן גבוהים מן השנה, אך כאשר הם משפיעים, בא אליהם שפע מימים עליונים יותר, ממדרגה גבוהה יותר הנקראת שנה.

אותו דבר למטה, שם אולי אפשר להבינו טוב יותר: כאשר אדם משלים את גופו ברמ״ח המצוות, לית לך כל יומא דלא אתי לאתברכא (זוהר הקדמה יא:) — כל הימים באים להתברך ממנו, כמו שכתוב ואברהם זקן בא בימים (בראשית כד, א). ובשעה שהימים מתברכים ומקבלים את שפעם מסוד האדם עם רמ״ח איבריו, באים דרך יומי שתא על האדם עצמו חיים ורפואה מלמעלה.

יש אפוא ממש סתירה מתחילת הפסקה בזוהר ועד סופה, וייתכן שיש כאן גרסה שצריך לתקן. אך הבה נוציא לאור את שתי ההסתכלויות, שאולי ייישבו את הדבר. מלבד זאת יש דבר שלישי שצריך להתבונן בו יותר, בעניין השייכות בין היום לאדם — דבר חשוב שהגר״א מדבר עליו בכמה מקומות, והקשור לכל הסדר בעולם של עיגולים ויושר, זכר ונקבה, והאדם עם הטבע.

המבט הראשון: הזכר ככלל והנקבה כפרט

משל האיש והאישה, וחכמה ובינה

מבט אחד אומר שהזכר הוא הכלל והנקבה היא הפרט. זה נכון יותר לגבי חכמה ובינה מאשר לגבי זו״ן (תפארת ומלכות), אך במובן מסוים זה נכון גם לגבי תפארת ומלכות.

כתוב במדרש על אדם וחוה: מה ההבדל בין זכר לנקבה? האיש מביא הביתה חיטים, את הדבר הכללי, והאישה מפרטת — היא עושה את הטחינה, מלאכת הפת ומלאכת הבית. כפי שלומדים בכתובות, רעיית העזים והבאת העזים היא עבודת הגברים, ועבודת האישה היא טוויית העזים, לטוות. היא לוקחת דבר גולמי שאינו מעובד, גוש גדול אחד כמו חיטה, ועושה ממנו לחם, חלה, עוגה וכן הלאה.

את זה מביאים תמיד כמשל לחכמה ובינה — כפי שלמדנו באריכות בשיעורי ספירת העומר, שהזמן הוא סדר הלימוד. החכמה היא הידיעה הכללית, ההבהרה והבהירות שכך הוא. הבינה היא מה שלוקח זמן: מפרטים, מפרקים לחלקים קטנים ומבינים קושיה אחת ודבר אחד בכל פעם. או אפשר לומר שהבינה היא כמו ההלכה למעשה: יש רעיון, למדנות, כלל, וממנו מוציאים את הפרט שבמקרה זה כך הוא. זוהי הניסוח המפורט, ובמובן זה הפרט הוא ירידה, דרגה נמוכה מן הכלל. כך אכן מפרש הגר״א כאן בתחילה ובמקומות אחרים, שהזכר נקרא כלל והנקבה נקראת פרט.

האדם ככלל והזמן כפרט

פרט הוא התפרטות של כלל, כמו רב ותלמיד, שגם הם בחינת זכר ונקבה. הרב אומר את הרעיון הגדול, החזון הגדול, והתלמידים או הגבאים צריכים לפרק אותו לתוכנית, צעד אחר צעד, מה לעשות היום. או שמוסיפים הסברים, משלים, פירוטים, קושיות ותירוצים שלוקחים זמן. לפי מבט זה הפרט הוא הדבר הנמוך יותר (“נמוך” אינו גנאי, אלא שהוא פרטני יותר).

כיצד זה מתקשר לרמ״ח ושס״ה? אם מסתכלים לא על רמ״ח האיברים הפרטיים, אלא על אדם שלם, הרי האדם הוא דבר כללי ודבר שלם. בריאה חיה היא דבר אחדותי שאי אפשר לחלקו, כפי שלומדים בהלכות עירובין ובמקומות אחרים.

אבל האדם חי בזמן — וזהו מצבו העצוב של האדם. בעולם האמת, למעלה מן הנשמה, החכמה והשכל אינם חיים בזמן; הם למעלה מן הזמן. אבל האדם חי בזמן: יכול להיות לו חזון עצום ולהבין את כל העולם כולו ברגע אחד, אך כדי להוציא זאת אל הפועל עליו ללמוד דף יומי אחד ליום, פרק אחד ליום — נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום (במדבר ז, יא), כפי שנקרא בתחילת קריאת התורה של חנוכה. זהו הפירוש שהאדם משפיע בזמן: האדם הוא הכלל, והזמן — שס״ה ימות החמה — הוא הפרט.

זהו סדר כללי בעולם. בריאת העולם עצמה גם היא כך: הקב״ה עשה אור וחושך, ואחר כך נעשתה מעט מעט יותר הבדלה ויותר פרטים. גם האדם ביחס לקב״ה לוקח את מעשה ה׳ ומפרט אותו. זהו התיקון שהאדם עושה, כפי שלימד האריז״ל שהתיקון הוא לחלק את האור הגדול לחלקים קטנים כדי שיהיו יותר כלים, יותר קווים ויותר פרטים, כמו בכפתורי השליטה שבהם כל אחד מקבל את תפקידו.

באופן כללי זהו התפקיד האמיתי של ספירת המלכות. כל הספירות העליונות מחדשות ומביאות את הכללים, והמלכות — ותתן טרף לביתה (משלי לא, טו) — מחלקת זאת הלאה באופן פרטי, מה צריך לעשות היום ומה מחר. כל החילוקים והפרטים שייכים לספירת המלכות, החלק הנקבי והתחתון.

חידוש: מצוות לא תעשה כעניין הזמן וההתפרטות

לכאורה מהלך זה אינו מתאים כל כך למצוות לא תעשה, כי מה הקשר בין זמן ל״אל תעשה עבירות”? אבל כאן עולה חידוש, מה הקשר בין מצוות לא תעשה לזמן.

מצוות לא תעשה פירושן דברים רעים, אבל באמת אין דבר כזה רע: כל פעל ה׳ למענהו וגם רשע ליום רעה (משלי טז, ד), לכל הדברים בעולם יש תכלית. בסוף ששת ימי בראשית כתוב: וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד (בראשית א, לא), וחז״ל אומרים: טוב מאד זה יצר הרע (בראשית רבה ט, ז), טוב מאד זה רע.

אם כן, מה פירושו של לא תעשה? דבר שהוא שלא בזמנו. קחו למשל את הלאווים השורשיים, כמו לא לעשות מלאכה בשבת או לא לאכול חמץ בפסח. האם חמץ רע? האם מלאכה רעה? מלאכות הן טובות — לעשות (בראשית ב, ג) פירושו לתקן, והקב״ה עצמו עשה מלאכות בבריאת העולם. השבת אינה אומרת שבריאת העולם רעה, אלא שיש לה זמן וגבול: כל השבוע צריך לעבוד, ובשבת לא; כל השנה צריך לאכול חמץ, ובפסח לא.

באופן כללי, כפי שלומדים בסוד חטא אדם הראשון שאכלה פגה (בראשית רבה יט, ה), כל החטאים אינם אלא “אכלה פגה”. חז״ל אומרים עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר (ביצה ד.), ועל יסוד זה אומרים דבר שיש לו מתירין אינו בטל (ביצה ג:). על פי סוד כל העבירות הן דבר שיש לו מתירין — כפי שאומרים חז״ל: למה נקרא שמו חזיר? שעתיד ליטהר. והחומרה היא להפך: דווקא הדברים שיש להם יותר היתרים הם חמורים יותר, כמו דבר שיש לו מתירין אינו בטל. מה שעד עתה לא יכולנו להתיר, חייבים למצוא דרך להתירו, כי לכל דבר יש מקומו ותפקידו; ודברים שמחר יהיו מותרים, מה החיפזון? עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר. אחד מעיקרי העניינים האנושיים הוא להניח כל דבר בזמנו.

יוצא שמצוות לא תעשה אינן אלא המפרט והמסדר של המצוות. מצוות עשה היא הזכר, העושה, הבונה, המזריע והמוליד ילדים. ואשתו אומרת: כן, תוליד, אבל איתי, היום, כך ולא כך — עם כל הלכות איסורי עריות והלאווים השורשיים. הנוקבא, הלא תעשה, היא הפירוד ועניין הזמן. רוצה אתה ללמוד את כל הש״ס? ידיעת כל הש״ס היא הזכר; באה הנקבה ואומרת: חלק זאת לימים, לדף היומי, או להפך — היום תשעה באב, היום לא לומדים.

כיצד הסדר וההגבלה של הנקבה מביאים יותר שפע לזכר

לפי הסתכלות זו — המופיעה פעמים רבות בזוהר, שהכלל הוא הזכר והפרט הוא הנקבה — מובן שאף שהזכר הוא המשפיע, גם הנקבה פועלת משהו. היא אינה מוסיפה חידוש יש מאין, אלא מוסיפה את סדר הדברים, את הפירוט והפרטים. גם בפסיכולוגיה של בני האדם, רוב הגברים אינם אוהבים לעסוק בפרטים, ואילו נשים אוהבות אומנויות ומעשה ידיים עם תשומת לב לפרטים, כי הדבר בנוי על אותו רעיון.

ייתכן שזהו הפשט הפשוט בזוהר: אף שהנקבה בעצם אינה מחדשת דבר, שהרי לית לה מגרמה כלום (זוהר חלק א קפא.), היא עושה חידוש גדול. כאשר אדם אינו שומר שבת ואין לו זמן של מנוחה, אין לו חיים, וגם כל השבוע לא, כי הוא יתפוצץ.

העובדה שלאדם יש סדר יום — שהוא בחינת נקבה — מביאה יותר שפע. הזכר רוצה תמיד להשפיע ויש לו הברקות חדשות בכל רגע, אבל דווקא ההגבלה והסדר של המדרגה הנמוכה מביאים את היומא אריכתא ומאפשרים לדרגה העליונה לפעול. כמו זרימת נהר: אם יש סתימה בסופו, הוא נתקע גם למעלה. אבל כאשר יש סדר — כמו הגביע עם הצינורות הרבים הנכנסים לכוסות קטנות, שהוא תמונה של מידת המלכות — וכל דבר מגיע למקומו, אז יכול הדבר להישפך מלמעלה בנעימות.

המבט השני: אמונה ככלל (נקבה) וידיעה כפרט (זכר)

ההבדל בין סדר הלימוד לסדר המציאות

אולם עד עתה למדנו כל הזמן להפך, וזו פשוט הסתכלות אחרת עם משמעות אחרת.

כאשר מדברים על אמונה, פירוש אמונה הוא לדעת באופן כללי שיש אלוקים, רב ושליט ומשגיח; השבת, למשל, היא ידיעה כללית שהקב״ה ברא את העולם. ידיעה פרטית היא לדעת כיצד זה פועל — מה עושה הקב״ה כביכול ביום ראשון וביום שני, ללמוד מעשה בראשית ומעשה מרכבה.

כאן צריך לחלק בין סדר הלימוד לבין סדר המציאות. בסדר המציאות הכלל הוא באמת הידיעה העליונה ביותר, משום שכביכול הקב״ה כולו יכול וכולו מיוחד. אבל בסדר הלימוד ביחס אלינו, מי שיודע רק באופן כללי הוא חלש הרבה יותר, וזוהי בחינת נקבה. כאשר ילד או אברך צעיר, מלמדים אותו רק בפשטות “ברוך אתה ה׳ אמת”. המילים הללו כוללות הכל, אבל מכיוון שהוא עדיין אינו מבין את פרטיהן, אצלו זו נקראת רק ידיעה כללית, וכשהוא מתבגר הוא מגיע לידיעה פרטית.

הידיעה הכללית של האדם היא באמת בעצמה פרט

כאשר האדם נמצא במדרגה של ידיעה כללית, אין הכוונה שהוא עומד ברמה של הכלל העליון (אף שלפעמים קוראים לכלל התחתון מראה, השתקפות של הכלל העליון). באמת הידיעה הכללית שלו היא בעצמה רק פרט.

הדבר קשור ליראת ה׳: אשה יראת ה׳ (משלי לא, ל). חלק מהיראה הוא הגבלה, כמו שרבי נחמן אומר שלא להרוס למעלה ממדרגתך. האם, האשה, מלמדת אותו: “היום תאמין”. ה״היום”, בחינת יום, הצמצום והרמה הקטנה של הידיעה הכללית שלו — זה עצמו פרט. זה כמו האשה או הגבאי שלוקחים את ההבנה הגדולה של הרבי ועושים ממנה מסקנה פשוטה למעשה: “ממילא תעשה כך”. זהו דבר פשוט, ידיעה כללית בלי הפרטים, אבל מצד האמת היא עצמה פרט. ממילא אין כאן סתירה: הידיעה הכללית שבהתחלה היא באמת פרט, ומי שיודע יותר מגיע קרוב יותר אל הכלל.

תכלית הבריאה היא ההתפשטות בפרטים

דרך נוספת להבין זאת היא שמצד הקב״ה וההשגה העליונה ביותר — שבה הכל במאמר אחד יכול להבראות (אבות ה, א) — הכתר והידיעה הכללית הם ודאי הרמה העליונה ביותר. אבל עניין יתגדל ויתקדש שמיה רבא (קדיש) פירושו שככל שהדבר יורד מטה, ייעשו יותר פרטים, ולא שיחזור אל הכלל.

על הפסוק ועתה יגדל נא כח אדנ״י (במדבר יד, יז) אומר האריז״ל שפירושו שהשם אדנ״י יתמלא בכל כ״ח אותיות המילוי שלו. מה שנעשה מפורט ביותר — זוהי ההתגדלות וההתפשטות; לא ההשגה הגדולה ביותר, אלא ההתפשטות הגדולה ביותר.

הרמח״ל אומר שזהו ההבדל בין לאה לרחל, השייך לפרשתנו: ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה (בראשית כט, יז). אנשים שיש להם אמונה פשוטה, יש להם אמונה של תפארת, של קודשא בריך הוא; אבל אלו שיש להם קבלה ויודעים את הפרטיות, הם חבריה של השכינה, בחינת רחל. אף שבסדר המדרגות השכינה היא רמה נמוכה יותר, הרי כל העולם נברא “למען שמו” — בשביל השכינה והרמות הנמוכות. תכלית הבריאה ותכלית העלייה והחכמה של האדם אינה הכלל, אלא שיגיע אל הפרטיות.

כך מבינים גם ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה (בראשית כח, י). כל פרשתו של יעקב אבינו — שהוא תפארת — היא שהוא יצא מבאר שבע ונכנס אל כל הפרטים של מדת המלכות: רחל, לאה והצאן. אם לא מתחילים בשום אמונה, זו בעיה; אבל כאשר מתחילים בידיעה כללית, אזי מה שנראה נמוך יותר הוא באמת גבוה יותר — משום שמטרת החכמה של האדם היא להתאים את עצמו לחכמת הבריאה, כיצד ברא הקב״ה את העולם, וזה לדעת את הפרטים יותר מאשר את הכללים.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Opus 5.5, Summary by Claude Opus 5.5

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.