סיכום השיעור 📋
שמיני עצרת ושמחת תורה בזוהר הקדוש: סוד שבעים הפרים והפר האחד
פתיחה: סדר השיעור
רבותי, ערב טוב. היום ערב שמיני עצרת, אחר הצהריים של הושענא רבה, ועת עמוסה היא לכל אחד ואחד. אף אני עסוק כעת, ובין שאר עיסוקיי אני עסוק בלימוד השיעור הזה. יש לנו קביעות קבועה בכל ערב שבת, והיום אף הוא ערב שבת, ערב יום טוב, אך עיקר קביעותו של שיעורנו הוא בערב שבת, ואף כאשר חל יום טוב — ובחג כסוכות יש תמיד שני ערבי שבת באיזשהו מקום — אנו ממשיכים בסדרנו בזוהר הקדוש, בסדר המצוות ובסדר המועדים, לכבוד היום.
ומה שאני מבקש לבאר הם כשלושה מהלכים העומדים בזוהר, או הבנויים על יסוד הזוהר, כדי להבין את סוגיית שמיני עצרת ושמחת תורה. אליבא דאמת אחת היא הסוגיא, ואף שישנם חידושים ונקודות מיוחדות בהושענא רבה שאינם של שמיני עצרת ושמחת תורה, מכל מקום בכללות הכול נושא אחד. אלו הם מה שקוראים ‘הימים האחרונים של חג׳, הימים האחרונים, שבהם אנו עושים שני ימים טובים. הושענא רבה עצמה היא גם היום האחרון של כל סדרת ימי החג הראשונים, יום השביעי, יום הערבה, וכל הדברים הללו קשורים זה בזה.
מבט הזוהר על שמיני עצרת
כעת ברצוני להרחיב מעט את המבט בעניין זה, ומדוע — לפי שבזוהר הקדוש אין מקום אחד שבו רוכז כל העניין. אני עצמי עשיתי בזמנו ליקוט על הזוהר בעניין שמיני עצרת ושמחת תורה, והיום שלחו הצדיקים, הרב פאגעל וחבריו, שהם שולחים בכל שבוע מן הרמ״ק, ואף שלחו את הליקוט מן המקומות השונים שבהם מדבר הזוהר אודות שמיני עצרת. את כל אותם קטעי זוהר העוסקים בשמיני עצרת מוצאים אנו כמין זנב, כסופם של דרושים אחרים, ובדרך כלל אלו הם דרושי סוכות. לעתים ישנם דרושים שהם באופן כללי על כל ראש השנה, על כל החודש השביעי, על כל חודש תשרי.
ישנו אף דרוש אחד שהוא המשך לדרוש של פסח, שמזכיר בו שמיני עצרת, שהרי יש קשר מסוים וגזירה שווה של ‘עצרת׳. שכן מהו ‘עצרת׳? זהו עצרת של פסח, היינו שביעי של פסח, ומלבד זה יש עצרת שבועות, שאף הוא נקרא ‘עצרת׳. ויש קשר אל התורה, ששניהם כעין שמחת תורה הם: בשבועות שמחים בתורה שנתן לנו הקדוש ברוך הוא, ובשמחת תורה שמחים בתורה שסיימנו. דיברו בשנה שעברה אם אלו שתי תורות הן ומה החילוק ביניהן, אך על כל פנים יש קשר, ודרוש הזוהר של שמיני עצרת סובב תמיד סביב שיח זה.
שני המהלכים: סיום פסח ועצרת של מלכות
בסיומו של מהלך מסוים שהזוהר מבאר — נאמר, מהלך אחד שהוא בעיקר מהלך של החודש השביעי, של חודש תשרי — יש לזוהר מהלך קבוע שהוא מוליך תמיד אל שיאו, אל תכליתו, אל גמר הדבר, והוא שמיני עצרת. ובמקום אחר ישנו אף מהלך של חודש הראשון, של חודש ניסן, וגם שם הדבר מסתיים ב׳עצרת׳, שאף בו יש מהלך של שמיני עצרת.
באופן כללי, שני המהלכים הללו מכוונים כנגד שתי בחינות שיש בשמיני עצרת. הבחינה האחת היא מצד היותו כסיום של פסח, שאומרים בו כעין סיום עם כל המועדים; שהרי ניסן הוא ראש לרגלים, ונמצא שסוף הרגלים, הזנב של כל הרגלים, הוא שמיני עצרת. ולגבי זה, שמיני עצרת נקרא ‘תפארת׳. וכך איתא בזוהר בפרשת אמור, שהמאכל של שמיני עצרת הוא יעקב, היינו שכל שבעת הימים הם שבע הספירות היוצאות מן הבינה, וסוכה היא הבינה — שסוכה היא בחינת ‘ושבעת ימים׳, האם עם שבעת בניה, ‘אם הבנים שמחה׳ (תהלים קיג, ט). ושמיני עצרת הוא בחינת יעקב, שהוא שמחת התפארת עצמה, השמח עם בת זוגו, עם השכינה.
וזו הנקודה השנייה שעליה מדברים בדרך כלל בזוהר לגבי החודש השביעי, לגבי שמיני עצרת, שהוא יום העצרת. ‘עצרת׳ לשון מלכות, כמו שנאמר ‘זה יעצר בעמי׳ (שמואל א ט, יז) — המלך הוא כעין אוצר; וכן ‘ואפס עצר׳ (דברים לב, לו), שעֶצֶר או אוצר, שהוא אותו דבר עם האות עי״ן, הוא מלך. ושמיני עצרת לשון מלכות הוא, יום המלכות, יום כנסת ישראל.
שמחת תורה: המשתה הגדול של השנה
כעת, כמעט כל הדרושים — וכבר הזכרתי שיש בהם נקודה שנייה בעניין העצרת לגבי שמחת התורה שבו — כולם קשורים זה בזה. אין הם דברים נפרדים בפני עצמם, נקודה אחת, אלא תמיד המשך אחד. היינו שאי אפשר להתחיל בשמיעת התורה בכך שאדם בא לבית הכנסת בשמחת תורה; שכן איש איננו בא לבית הכנסת בשמחת תורה, וזאת אפשר לראות בחוש — איש איננו מתחיל מכאן.
ואף שאכן שמחת תורה היא היום טוב הגדול, השמחה הגדולה ביותר של כל השנה, כידוע וכמנהג ישראל. היום נחלש מנהג זה מעט, וצריך לחזקו בחוזקה; אך מנהג ישראל בכל הדורות היה להשתכר פעמיים בשנה, בפורים ובשמחת תורה, וברוב המקומות היה המנהג בשמחת תורה אף יותר מבפורים. שמחת תורה היה בה זמן משתה ושמחה, ויש דרשה שלמה על כך בערוך לנר, שבה הוא אומר שיש מקומות שבהם אנשים מודרניים, שלא היה הדבר לרוחם, ביטלו את השכרות של שמחת תורה, והערוך לנר מוכיח על כך בחריפות רבה, והדבר מובא במשנה ברורה.
היינו, המשנה ברורה מדבר בשולחן ערוך, בעניין נשיאת כפיים של קריאת התורה של שמחת תורה, ואיתא שם שהמנהג הוא שאין נושאים כפיים במוסף, לפי שהציבור כבר שיכור זה מכבר. וברור שאפילו כל כהן — לא תמצא כהן אחד שאיננו שיכור, ושיכור אינו רשאי לישא כפיו, ולכן המנהג לישא כפיים בשחרית. וכן המנהג ברוב תפוצות ישראל שאני יודע, שנושאים כפיים בשחרית של שמחת תורה, ומדוע — לפי שבמוסף כבר שיכורים הם.
ומן הפוסקים יש מצד אחד שאומרים שוודאי ישנה שמחה, השמחה הגדולה, אך אין הכוונה לפרוע כל גדר; ואכן היו מקומות רבים שבשמחת תורה לא היו מכים כל כך. יודע כל אחד שבזמן שמחה, במסיבה, פעמים רבות כאשר אין מתנהגים כראוי נעשה מכך מריבה. ראיתי אף אצל אחד שתיאר שבאיזו עיר, באיזו עיירה רחוקה, אצל היהודים שבהרים ברוסיה באיזה מקום, אמר שהיתה שם עיירה שהיו אומרים עליה שבזמן מן הזמנים גרו בה מאתיים יהודים, אך כה רבו המכות בשמחת תורה, עד שזה הרג את זה, ולא נותרו אלא מאה יהודים בעיר. מקווה אני שלא כך היה ממש. היו נוטים להכות, כלשון המשנה ברורה בשם הפוסקים הקודמים, ש׳נהפכה שמחה לתוגה׳, ואת זאת אין לעשות.
אך מצד שני באו אחר כך אנשים מודרניים, וכמדומני שרוב בתי הכנסת שישנם היום הם מעט כאלה — וצריך להפסיק מכך — ואמרו: אם כן, נעשה הקפות ותו לא, ושוב אין עושים כראוי, ויצאו ידי חובה באיזה אופן. המשנה ברורה מביא בשם הכלי יקר שאין זו דרך, אלא צריך לקיים את המשתה, כלשון ‘משתה ושמחה׳ של שמחת תורה. מנהג ישראל הוא מדורות רבים, שצריך לשתות ולעשות משתה גדול, ששמחת תורה היא המסיבה הגדולה של השנה. זה ברור.
החידוש: איש איננו בא אל שמחת תורה
ומצד שני — וזהו החידוש — אל שמחת תורה איש איננו בא. ישנם זמנים שבהם באים יהודים אל בית הכנסת, וזה דבר מעניין מאוד. הספרים החסידיים מדברים על כך, שכן הספרים החסידיים מאמינים שמה שעושים ישראל הוא בכוונה. יודע כל אחד שישנם זמנים בשנה שבהם יהודי בא לבית הכנסת: ביום כזה הוא בא. למשל כל נדרי, נעילה, ראש השנה, ואולי זמנים אחרים בשנה. בליל הסדר אין באים לבית הכנסת, אלא באים הביתה, ששם יכול יהודי לבוא, ‘מעשה רחיקה קרוב ליה׳. מן המקום הרחוק באים יהודים, וזהו זמן שבו אפשר להתחיל, אפשר בתשובה, אפשר שיהודי יתחיל משם.
אבל שמחת תורה — כמעט מכל שאני רואה, אנשים נוסעים אל הרבי שלהם בשמחת תורה, אך מובן שהעבודה איננה מתחילה אז אצל איש. אל שמחת תורה איש איננו בא לבית הכנסת, יהודי חדש. יהודים חדשים אינם באים בשמחת תורה. שמחת תורה היא היום טוב השני, ובתוך היום טוב השני, כמנהג האמיתי והמקורי, על כל פנים בחוץ לארץ — היום השני שבתוך היום השני הוא ‘וזאת הברכה׳, שמחת תורה. הימים האחרונים שבתוך הימים האחרונים. היינו ששמחת תורה איננה דבר שאפשר להגיע אליו; אין מאמר אחד שאפשר לומר. וזהו הביאור בשמיני עצרת ובשמחת תורה: הרי יהודי אתה כל השנה, ובכן הגעת אל כלל ישראל, ירדת אל בית המדרש והגעת; בהושענא רבה, על ידי כך ועל ידי כך, הגעת. כעת אתה יכול לעשות סיום התורה.
הושענא רבה: ‘יום כיפור מאוחר׳ מיוחד
יש בזה פשט חדש מדוע מתייגע הציבור בהושענא רבה. עושים שם מעין מצב של ימים נוראים, לובשים את הקיטל, צועקים מעט ‘הושענא׳, ואומרים מעט נוסח של ימים נוראים, בניגון שלהם. ואנשים אומרים: מה זאת? הלא זהו זמן שמחה, ואין הדבר מובדל כלל מכל ספר הושענא רבה. לא ייתכן! אך איתא שזהו יום הדין, חיתום הדין. היכי מתקיימין שניהם?
ויש לי תירוץ חדש, ואחד התירוצים — ונראה לי שכך הוא במדרש תהלים, שהוא אחד המקורות הקדומים בעניין הושענא רבה — אומר כך: היהודים, המטרה היא שיגיעו אל שמיני עצרת, ואי אפשר להגיע אל שמיני עצרת. בשמיני עצרת רוקדים עם התורה; אין זה דבר שבאים אליו, אלא זהו הסוף של משהו — מתוך משהו מגיעים אליו. ובכן רוב היהודים כבר הגיעו כבר באלול, בסליחות, כאותו מדרש. גדולי ישראל, החשובים שכבר יצאו לקראת המלך, לקראת השליח, כבר מאלול עשו תשובה בסליחות; זה היהודי הטוב.
אחר כך ישנם יהודים אחרים שהגיעו בערב ראש השנה. ויש יהודים שבאו רק ביום הקדוש, ביום כיפור, לבית הכנסת. ולאלו שלא רצו — אחרי יום כיפור בא שמחת תורה; ויש יהודים שאף אז אינם באים. חשבו אפוא היהודים עצה ואמרו כך: בערב שמיני עצרת נעשה ‘יום כיפור מאוחר׳ מיוחד לכל אותם יהודים שעדיין נותר להם איזה שיעור ביום כיפור, או שכלל לא הגיעו אל יום כיפור — שהרי יום כיפור חמור מדי. בלולב, בהושענא, אמנם יש כאן איזה קיטל לבן, אך אין זו אותה דרגה של יום כיפור, ואי אפשר לכל אחד לשכנע עצמו. ואז הוא כן בא לבית הכנסת, בא בערב שמיני עצרת, ובוכה את בכיו, ואומר ‘הושענא למענך אלקינו הושענא׳. וכעת מזה נעשית שמחת תורה, היא נעשית מאליה. שמחת תורה נעשית מאליה.
ואם צריך לומר דרשה — מדוע שמחים? הלא את הדרשות אפשר לומר אף בתשעה באב; מדוע בוכים? איני יודע, ואף אז אני אומר דרשה שאין בה טעם. אך מדוע שמחים? אין בזה היגיון. וכך היא המציאות, הכול דרוש הוא.
ומה אפוא? לכל אחד בחינתו שלו, נקודתו שלו, מה שהתלבט ועמל בו בראש השנה, מה שעמל בו כל השנה, מה שלמד בתורתו כל השנה — מזה נעשית שמחת תורה שלו, סיום התורה, הסוף, השונה אצל כל אחד ואחד.
מדרש הפסיקתא: ‘יספת לגוי נכבדת׳
הנקודה האחת שעליה מדברים דרושים רבים מאוד, רבים כבר במדרש, וברצוני להרחיב בה מעט — היינו המדרש, הפסיקתא, שעליו בנוי הכול ביום טוב זה. הפסיקתא של שמיני עצרת פותח בפסוק ‘יספת לגוי ה׳ יספת לגוי נכבדת׳ (ישעיה כו, טו). הקדוש ברוך הוא הוסיף לעם, הוסיף לו דבר מה, ‘נכבדת׳ — נתכבד. והמדרש מאריך באופנים שונים.
והנקודה שבראש כל האופנים היא שהמדרש מבין ששמיני עצרת הוא הוספה. כבר שמחו שבעה ימים, כבר הכול שם; כבר הביאו לולב, כבר הקריבו שבעים פרים, כבר עשו — היינו כבר עשו שאפשר לתאר את המסיבה הגדולה ביותר שיכולה להיות, השמחה הגדולה ביותר שיכולה להיות, החגיגה הגדולה ביותר, כל מה שרק יכול להיות כבר עשו. ואחר כך, ‘והוספתי על כל תהלתך׳ (תהלים עא, יד), באה התורה ואמרה ‘ביום השמיני עצרת תהיה לכם׳ (במדבר כט, לה), עוד חתיכה אחת.
זהו העיקר: כל אותן תורות הבנויות על הדינמיקה היסודית, על המהלך היסודי — מדוע שמיני עצרת הוא דבר בפני עצמו? לפי ששמיני עצרת הוא שעוד הוסיף אחד, ‘עוד יום אחד׳, עוד הוסיף דבר אחד. ומהו הפשט? אומר המדרש, קודם כול — זו הנקודה הראשונה — צריך להבין דבר פשוט: צריך להיות אדם מסוג כזה, שכאשר נותנים לך עוד זמן אחד של שמחה, תדע מה אתה רוצה לעשות בו, ותשמח בדבר טוב.
מעשה הנכרי בראדין
המדרש מאריך: הקדוש ברוך הוא נתן טובות לפרעה — מה עשה פרעה? כלום אמר דבר מה, או רקד בהקפות? כאשר הקדוש ברוך הוא נותן יום טוב, ואומרים שהיום תהיה המסיבה הגדולה של השנה — אצל אדם אחר, ואפילו אצל אותם יהודים שכן רבים, אין זו אותה דרגה.
סיפרתי את המעשה: בראדין, בישיבה, היה נכרי שעבד שם באחזקה, במלאכות שבישיבה. בערב שמחת תורה כך היה המנהג, אגב, גם בכל הישיבות — אף הוא נחלש הרבה עד ימינו, ולא כל כך נשאר עד ימינו — שמחלקים יי״ש, הקפות שלמות, איני יודע אם ממש משתכרים, אך מקיימים את מנהג השתייה בהקפות. וכך היה המנהג בכל ליטא ואצל החסידים, שהרבי ר׳ אלימלך רצה לבטלו מצד הפרישות, אך ברוב המקומות כך היה המנהג.
וראו — הנכרי של ראדין, של הישיבה שם, ראה מה קנו לשמחת תורה, מיני קופסאות של מזון ומשקה כאלה. וכשבאו בבוקר אל שמחת תורה, בא הציבור לבית הכנסת, והנכרי היה צריך להדליק, והנה הנכרי איננו, ‘והילד איננו׳ (בראשית לז, ל). איננו, והוצרכתי להדליק בעצמי, איני יודע. במוצאי יום טוב חזר הנכרי. שאלו אותו: מה אירע? הלא אתה עובד כאן, פשוט הלכת ממקום עבודתך? אמר הנכרי שאינו יודע: הוא ראה בערב יום טוב מה שקנו שם, והוא יודע שאצלם, מאותו סוג חבילה, מאותה הזמנה מחנות המשקאות, אין יוצאים חיים ממסיבה כזאת. חלק כחצי מן המסיבה יוצא מת. הוא לא רצה ליטול סיכון, ועל כן הלך לו.
ומובן שבמסיבה היהודית לא זו בלבד שלא אירע לאיש דבר, אלא אדרבה — רקדו עם התורה, עשו את כל ההתעוררות שעושים יהודים בשמחת תורה. קשה מאוד לתפוס אפילו את קצות הדברים, ויש בזה דרגות רבות. יהודי הוא מסוג כזה, אומר המדרש, ‘יספת לגוי נכבדת׳ (ישעיה כו, טו). כאשר הקדוש ברוך הוא מוסיף — תלוי לאיזה גוי. לגוי, לזה שאיננו מבין. ואין הכוונה דווקא לנכרי, אלא זה שאיננו מבין, שהרי זה העיקר — מי שאיננו מבין מה עושים בשמחה כזאת.
ולכן ישנם שכל שמחתם זרה אצל אנשים מסוימים, שאינם יודעים מה עושים ביום כזה שבו משתכרים כל היום; אין הם יודעים מה לעשות. ‘יספת לגוי נכבדת׳. ומה עושה יהודי? בוולוז׳ין היה המנהג — מה עושים בשמחת תורה? נופלים כורעים. איני יודע מדוע לא; שיהיה היום הטוב ביותר, שלא יהיה לי עוד זכרון. כמו שאפשר לראות אצלנו בפורים: כך עושה יהודי בפורים אחר הצהריים, מתחיל לומר יום כיפור. אמנם אני הקשיתי על כך בהתוועדות לפני לילה, אך זה מראה שצריך להיות מסוג אדם שיודע מה עושים ביום אחד נוסף. זה העיקר: עוד יום אחד, עוד יום אחד, לא לפי שצריך משהו, אלא עוד יום אחד. זה בא מכוח זה. זו הדינמיקה היסודית של שמיני עצרת.
דבר אחד של הזוהר בשלוש דרכים
כעת, מלובש על הדינמיקה הזו, על היסוד, על השלד הזה, ישנם כמה וכמה דרושים במדרשים, וכמה וכמה דרכים בזוהר. הזוהר בדרך כלל נוקט דבר אחד מתוכם — כמעט בכל המקומות נוקט הזוהר את הדבר האחד, ואני אומר את הדבר האחד הזה בשלוש דרכים. ובאמת ראוי היה לדבר בעוד דרכים, אך כמדומני שכבר נתתי מעט דברים מורחבים.
הדבר האחד שמביא הזוהר הוא המדרש שמביא רש״י. רש״י מביאו בנוסחו, והציבור מכיר אותו בנוסח רש״י: שהוא משל למלך שהזמין מיני אורחים כולם, וכבר סיים עם אורחיו, אמר הקדוש ברוך הוא, או המלך, או המזמין שבמשל, לבניו: עשו לי מסיבה קטנה, ‘ונשמחה אני ואתה׳, ‘קשה עלי פרידתכם׳ (רש״י במדבר כט, לו) — עדיין איננו הולכים, צריכים אנו עוד לשמוח מעט. זהו הפשט שמביא רש״י.
והזוהר הבין את הלשון. כך הוא המדרש — מדרש אחד הוא, ויש שבעה, שמונה, עשרה מדרשים על אותו רעיון, אך לא על אותו רעיון ממש, אלא על אותה דינמיקה בתורות אחרות. אך הזוהר נקט מאוד את הדבר הזה. זהו העברי טייטש, הפשט הפשוט של הזוהר בזה.
שבעים הפרים כנגד שבעים האומות
וצריך להבין את שני צדדי הדבר, אין הדבר כה פשוט. אני סבור שהזוהר מדגיש צד אחד בלבד, אך צריך להבין. ישראל מקריבים שבעים פרים. בסוכות שבו אין אנו מקריבים שבעים פרים, קיבלתי מצדיק גדול שצריך לכוון זאת בנענועים, שצריך להיות בחינת פוחת והולך. ולכן מי שיודע שהיום הראשון שבו מנענעים לולב הוא שמח מאוד, ואחר כך פוחת והולך — ואנשים חושבים: “אילו הייתי יהודי כשר, היה הכול שווה” — מה זאת? אף בבית המקדש כך היה: ביום הראשון הקריבו שלושה עשר פרים, וכבר עומדים בשבעה. אין זה נשאר אותו דבר, ואי אפשר שיישאר, שכן כך הוא הסדר.
ומהו הפשט בזה? אומרת הגמרא דבר נפלא. אכן מפריע לאדם: כיצד ייתכן שהתעוררותו בנענועים יורדת מעט בכל יום? אומרים לו: בוא הנה, את ההתעוררות הזאת עליך להבין — למען מי מקריבים שבעים פרים? לא כנגד ישראל, אלא כנגד שבעים האומות. ומה פירוש כנגד שבעים האומות? על כך אומר המדרש, ‘תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה׳ (תהלים קט, ד). אנו אוהבים את האומות, אנו מתפללים עליהן.
אדם — וכבר דיברנו על כך בראש השנה — הוא חלק מכל העולם כולו, וכל שבעים האומות מונחות בתוך אדם. הזוהר, והתיקוני זוהר, והשער האורות מבארים שעלי הלולב — ללולב יש שדרה, חוט השדרה, שהוא הנשמה המרכזית, אך מה שיש בו עלים, ויש בו עוד דברים שאין נוטלים בלולב, עלים ופירות — זה מורה על שבעים האומות. ענפי הלולב מורים על כל שבעים האומות, כל המלאכים, כל השרים. ויהודי צריך ליטול אחריות על כולם.
מה עושה יהודי כאשר הוא במצב טוב? הוא הולך אל בית מקדשו, הולך בסוכות אל בית המדרש, מתפלל על כל שבעים האומות, שתהיה לכולן שנה טובה. והאומות, מאיזו סיבה שהיא — מעט אנו חייבים להן, מעט הן חייבות לנו — אינן מסתדרות עם זה. אין הן מרוצות, אין דבר כזה, כעוסות הן. ‘תחת אהבתי ישטנוני׳, כך אומר המדרש. ולכן אומר הקדוש ברוך הוא, ‘וביום השמיני עצרת תהיה לכם׳. ‘תהיה לכם׳ — עצרת תהיה לכם. ביום השמיני לא תביא פרים, אלפי פרים, אלא נשאר ‘פר אחד איל אחד׳ (במדבר כט, לו) כנגדכם.
נוסחה שנייה: שכחת להתפלל על עצמך
אך ישנן עוד נוסחאות. נוסחה אחרת של המדרש היא שישראל אומרים, או הקדוש ברוך הוא אומר לישראל: “כבר התפללת על כל אחד, ושכחת להתפלל על עצמך.” יש בחינה כזאת, וצריך להיות אף מבט כזה. בא אדם אל מצב גדול, ומתפלל על הכול, ולבסוף צריך להזכיר לו: “אהה, שים אל לבך גם אותך, גם את בניך”, לפי שהוא בגדלות המוחין ואיננו חושב עוד על עצמו. וזהו ‘עצרת תהיה לכם׳.
מציאותם של ישראל בגלות
הזוהר הדגיש מאוד ברוב הדרושים את הנקודה הזאת, שהיא כל הסובב אותה. הפשט הפשוט הוא שהזוהר הבין — וודאי שזהו מצבם של ישראל בגלות, ואין צורך להתנצל על כך. אנו רוצים — ויש תמיד את השיח, כמה צריך לדבר ולהוכיח את האומות, ולומר שהבחירה, ‘אתה בחרתנו מכל העמים׳, היא חקירה שצריך לקחת ברצינות. ואין צריך להתבייש, ואין צריך להצטדק על כך שמציאותם של ישראל כ׳שה פזורה׳ (ירמיה נ, יז) בין שבעים האומות, שהיא כבר זה זמן רב, ועדיין כך היא בדרכים שונות — זו המציאות.
וישראל מרגישים ממילא, וכך מפרשים במדרשים, והזוהר מפרש כמעט כל דבר: כביכול בראש השנה ישנו דין תורה, ‘לעשות משפט עמו׳ (מלכים א ח, נט). ומהו דין התורה? ישנם ישראל וישנם האומות; מי ינצח? האם ינצחו ישראל השנה את המלחמה, או שינצחו האומות. זה הפשט. ‘נצחון קרבא׳ — כל זה, כביכול יוצאים זכאים בדין, מה שגלוי, מנצחים בדין, שינצחו ישראל השנה.
ועם כל זה מקריבים — ולזוהר מהלכים שונים להבין מדוע, אם כן, מקריבים שבעים פרים למען שבעים האומות. אך העיקר כבר אמרתי, ויש בזה עוד עניינים, כמו השעיר לעזאזל, אדרבה — שיהיה להן שפע, כמו שאיתא במדרש, שישחקו האומות בכדור כל היום, שכל זמן שהוא משחק בכדור אין הוא רב עם יהודים. אין לו מה לעשות, מתחילות בעיות. וזה דבר אחד, שתמיד טוב יותר כך.
אנשים חושבים שצריך להתפלל שלא יהיה לאומות ממון. אך כאשר האומות עשירות, כאשר טוב להן — טוב יותר לכל אחד, וטוב יותר כאשר אנו שוכנים באמריקה, וצריך להתפלל על כך; שכן כאשר באמריקה יש מיתון, וכאשר יש פחות ממון, כאשר מפסידים מלחמה, בכל דבר — ישראל הם תמיד הקרבן. זו המציאות.
ובכן, אחד הנימוקים — ואולי זהו כבר נימוק אנוכי, לא דרגה כה גדולה כמו שאמרנו קודם — אך אצל יהודי אין זו הדרך שיתפלל שלישראל ייטיב ולאומות יורע. כאשר לאומות מורע, מורע אף לישראל, לפי שחלק הם מאותו עולם. ואדרבה, מורע לישראל יותר כאשר מורע לאומות, לפי שהן מוציאות זאת עלינו. צריך להתפלל על כך.
ואחרי כל הדבר — שמתפללים עליהן מן הנימוקים הללו ומנימוקים נוספים — אומרים: בסדר, אך נותר עדיין ‘מתי אעשה גם אנכי לביתי׳ (בראשית ל, ל), כמו שאמר יעקב אבינו, נוטל הוא מעט גם לעצמו. זהו סוד שמיני עצרת, ‘ביום השמיני עצרת תהיה לכם׳, ואז זה כעין גמר הניצחון. כמו שהזוהר מדבר על השמחה, שהוא זמן שמחה. ‘זמן שמחה׳ משמעו סך הכול עת מרוממת, וזו הנקודה — עת מרוממת שבה שמחים, שמחים, משפיעים לכל העולם. אך צריך לשמוח גם עם הקדוש ברוך הוא, ישראל עצמם. זהו ישראל לנו. כבר נטלנו אחריות על כל הסובב אותנו. זהו הפשט הפשוט של הזוהר, פשט אחד, הפשוט ביותר, הדבר האחד.
הדרגות העמוקות שבספרי החסידות
ומובן שהספרים החסידיים, שתמיד מעלים דבר עמוק יותר באותו עניין, מגלים בו עוד שתי דרגות. ואומַר את שתי הדרגות — וזה יהיה שיעורי של היום — עוד שתי דרגות בנקודה, בנקודה של שבעים האומות ואומה יחידה, בשבעים הפרים ובפר האחד. יש בזה עוד שני רמזים, עוד שני ביאורים שאיתא בספרים החסידיים, שניהם מבנים עמוקים יותר של אותו דבר עצמו.
דרגה ראשונה: סור מרע ועשה טוב
הדבר הראשון, ואומַר אותו בדרך המעשית — ואיני זוכר היכן הדבר כתוב, אני סובר כך מעצמי שכך מתיישב, אך אין לי מראה מקום ברור לומר לציבור היכן לעיין במהלך — הפשט הראשון על פי חסידות הוא שישנן עבודות רבות. דיברנו מעט בערב ראש השנה, שיש ‘סור מרע ועשה טוב׳. ‘סור מרע׳ הוא שדוחים את הקליפות, ‘עשה טוב׳ הוא שממשיכים את אור הקדושה, אור הטוב. וכפי שאדם מתחיל, כך הוא הסדר, שנאמר ‘סור מרע׳ קודם ל׳ועשה טוב׳ (תהלים לד, טו). ואין זה דווקא לפי שכך הוא הסדר, אלא שכך טוב יותר, וזו המציאות.
כאשר בני אדם מתחילים, יש סדר. יש את המלך, ‘מלך זקן וכסיל׳ (קהלת ד, יג) של היצר הרע, ואדם הוא ‘עיר פרא אדם יולד׳ (איוב יא, יב), ובדרך כלל מתחילים עם הרבה קליפות. אדם מתחיל להכיר את עצמו, ותופס כמה יצרי הרע, כמה שטותים מונחים בראשו, ומנסה לנער עצמו מהם. וזהו חלק גדול מאוד מן העבודה, וזו עבודת תקיעת שופר שדיברנו עליה מעט בערב ראש השנה — עבודה אחת, ‘לבלבל את השטן׳. נלחמים, צועקים עליו, מרגיזים את היצר הרע, לומדים תורה, מושכים אותו לבית המדרש, בכל מיני אופנים. אך נלחמים, מתמודדים עם הרע, עם השליליות, עם הגבורות שבעולם. וכך הוא בתחילת העבודה, וזה חלק גדול מאוד מן העבודה.
ומשמעות הדבר על פי פנימיות היא שנלחמים עם שבעים האומות. שבעים האומות הן שבעים מיני יצר הרע. אין אלו שבעים האומות של עכשיו שמדברים עליהן בפוליטיקה שבעולם, אך בפנימיות — וודאי שיש לדבר קשר, שלכל אחד יצר הרע שלו — בפנימיות ישנם שבעים מיני יצרי הרע, אותם אנו מקווים שילכו ויקטנו וילכו ויקטנו. וכיצד הולכים יצרי הרע ונעשים קטנים וקטנים? בתחילה נלחמים עמם ישירות: תוקעים עליהם בשופר, צמים ומכניעים את הגוף, מכניעים את הגוף ביום כיפור, ויורד מעט היצר הרע. אך סוכות — זו הדרך האמיתית של הורדת היצר הרע — היא להקריב את עצמו ולשמוח. וסוף הדבר הזה הוא שמיני עצרת.
היינו שבמקום ללכת ולדבר כמה רע הדבר, קליפה זו וקליפה אחרת, שיגעון זה ושיגעון אחר — מדברים כמה טוב הדבר, וכמה טוב לנו, ואפילו בקליפות שעליהן דיברנו. במקום לומר כמה דברים רעים יש באינטרנט, צריך לומר כמה טוב האינטרנט עצמו, וכיצד עשה הקדוש ברוך הוא שאפשר ללמוד כה הרבה תורה, ובינה מלאכותית, ובכל האופנים שישנם עוד, הטכנולוגיה, והמכוניות, והאוטובוסים, והמטוסים, והרקטות. כל זה מיטיב כל כך את החיים, ‘ביום טובה היה בטוב׳ (קהלת ז, יד), כה טוב הדבר.
וככל שאדם שמח בזה יותר, נופל הרע — הרשב״א, שטבע הרע הוא עצבות, ‘בכל עצב יהיה מותר׳ (משלי יד, כג), הרי הרע הוא עצבות, ‘עצביהם כסף וזהב׳ (תהלים קטו, ד), עצבותם; מציאות הרע היא מציאות של עצבות, ומציאות הרע היא היפוך, כפיות טובה, היפוך של הכרת הטוב. וכאשר שמחים, שמחים במתנת ה׳, ‘איש כמתנת ידו כברכת ה׳ אלקיך אשר נתן לך׳ (דברים טז, יז), שמחים בברכת ה׳. ברכת ה׳ היא האינטרנט, והטכנולוגיה, והממון, והבנים, כל מה שיש לאדם — זו ברכת ה׳.
זה הדבר הראשון. ומי שיש לו השגה פנימית, מי שיודע מעט דבר מה ויש לו דעת, קל וחומר ששמח בזה. וככל ששמחים יותר, הדבר יורד, וזהו הסיום. היינו שבתחילה הולכים ישירות — בעשרת ימי תשובה מתמודדים ישירות עם הגבורות, ואחר כך, ככל שאתה תופס דבר, מתמודדים עם זה על ידי שבכל יום מגבירים את השמחה, וככל שמגבירים את השמחה, יורדת מעט הקליפה.
דרגה שנייה: טוב לפי שטוב
עד שמגיעים אל שמיני עצרת, שזו דרך העבודה האמיתית והשלמה. אמנם כבר סוכות היא דרך העבודה באמת, אך גמרו של הדבר הוא דרך העבודה האחרת, שבה אומר אדם — כעת, כאשר הוא מתפלל בשמיני עצרת, כאשר הוא רוקד עם התורה בשמיני עצרת, כאשר הוא אוכל סעודה בשמיני עצרת, כאשר הוא משוחח עם חבריו, כאשר הוא נוטל אחריות על בניו בשמיני עצרת, כל מצווה שהוא עושה — אין הוא עושה אותה לפי שבכך ילך מקליפה, לפי שילך מאיזו עקמימות, איזה ‘ליישר העקמומיות שבלב׳. הוא עושה זאת פשוט לפי שטוב.
זו שמחה מסוג כזה שקשה מאוד לבארה, לפי שכדי לבאר מעשה צריך תמיד התנגדות. יודע כל אחד שמעשה בא עם קונפליקט — היה דבר רע, ועכשיו הוא טוב. לא כן: אין זה טוב לפי שהיה פעם רע, אלא זה טוב לפי שהוא טוב. מה שטוב לפי שהוא טוב — זה פירוש ‘יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה׳. בדרך כלל היחוד שאנו עושים הוא כעין יציאה מן הגלות, השכינה יוצאת מן הגלות — טוב לפי שהיה פעם רע. זהו פסח, ואף מעט הימים הראשונים של סוכות. אך שמיני עצרת פירושו שטוב לפי שהוא טוב. אומר המדרש, ‘ביום טובה היה בטוב׳ (קהלת ז, יד) — כאשר טוב, הרי זה טוב. אין צריך להוסיף לזה דבר. זו הבחינה השנייה.
דרגה שלישית: בתוך חלק הטוב — פושטים את הלבושים
הבחינה השלישית, עמוקה עוד יותר — וזה כתוב בבני יששכר באריכות, ובספרים חסידיים אחרים, אך הבני יששכר הוא המאריך ביותר בדרך זו — היא בחינה עמוקה עוד יותר. מדברים כבר בתוך חלק הטוב, אין מדברים כלל מן הרע, אלא מדברים בתוך חלק הטוב: שכל מה שאנו משיגים, כל מה שבו אנו כן שמחים — אנו שמחים בתורה, אנו שמחים בשכינה, אנו שמחים במצוות, אנו שמחים בהשגותינו, אנו שמחים בשפע הגשמי שלנו — כל זה אינו אלא כמשלים, אין אנו אוחזים אלא בלבושים.
ומשל הבני יששכר הוא כעין ‘סעודה אחת קטנה׳, כמשל כלה: שלפני החופה, סביב החופה, כאשר החברות, השושבינים, מלבישים אותה בגדים נאים עם תכשיטים, ועושים מצב שלם, ורוקדים סביבה, וכל מיני דברים חיצוניים מביאים את השמחה. אך בשעת היחוד, בשעת נקודת היחוד, ש׳הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה׳ (כתובות ח ע״ב), בשעת היחוד היא פושטת, אין נכנסת חברה, אין נכנס איש, איש איננו בא לרקוד שם, פושטת היא אפילו את הבגדים, פושטת אפילו את התכשיטים, לא נשאר דבר, אלא ‘נשמחה אני ואתה׳.
והנמשל של זה — וצריך לפרטו בעבודתנו בפועל ממש, וצריך לחשוב על כך, ויש פסוקים האומרים זאת — הנמשל של זה הוא שאין צריך פירושים, פשט פשוט. כאשר אומר אחד, “מה אתה שמח כל כך בחתונה?” אומר הוא דבר חסידי, “זה לבוש, זה תכשיט נאה”. ‘קישוטי הכלה׳, ‘שבירת הלוחות קישוטי כלה׳, כאשר עשרים וארבעה הספרים הם קישוטי כלה — יפה הדבר. אך הדבר עצמו הוא הדבר שהקישוטים הם בעבורו, הדבר שההסברים הם בעבורו, הדבר שכל אותה התעוררות היא בעבורו. אין זו התעוררות, אין זו שמחה, אין זו תורה, אין אלו כוונות — זה פשוט. נקרא ערום, נקרא נקי, מופשט הוא. זה הפשט העמוק שבספרים החסידיים ביום השמיני עצרת.
תמלול מלא 📝
שמיני עצרת און שמחת תורה אין זוהר הקדוש: די סוד פון די שבעים פרים און די איין פאר
הקדמה: די סדר פון די שיעור
רבותי, א גוטן. היינט איז ערב שמיני עצרת, הושענא רבה נאכמיטאג. ס׳איז א ביזי צייט פאר יעדער איינער, און איינע פון די זאכן וואס איך בין יעצט ביזי איז מיט לערנען די שיעור. ס׳איז דא א קביעות׳דיגע סדר יעדע ערב שבת, און הגם היינט איז אויך ערב יום טוב, איז די עיקר סדר פון אונזער שיעור ערב שבת. א יום טוב אזויווי סוכות האט אלעמאל צוויי ערב שבת׳עס ערגעץ ווי. לאמיר יעצט לערנען אונזער סדר אין זוהר הקדוש, סדר המצות, סדר המועדים, לכבוד די היינטיגע טאג.
וואס איך וויל רעדן איז בערך צוויי אדער דריי מהלכים וואס שטייען אין די זוהר, אדער וואס זענען געבויט אויף די זוהר, צו פארשטיין די סוגיא. ס׳איז דא חידושים, ספעציפישע נקודות אין הושענא רבה וואס זענען נישט שמיני עצרת און שמחת תורה, אבער בכלליות איז אלעס איין נושא — די צווייטע טעג, די ימים האחרונים של חג. ס׳איז דא יום האחרון של חג, אונז מאכן צוויי קדושי יומא, ס׳איז דא צוויי טעג. און הושענא רבה איז אויך די לעצטע טאג פון די ערשטע סעט יום טוב, יום השביעי, יום הערבה. די אלע זאכן זענען קאנעקטעד.
די בליק פון די זוהר אויף שמיני עצרת
וואו רעדט די זוהר פון שמיני עצרת
איך וויל אביסל מרחיב זיין די בליק וועגן דעם. אין זוהר הקדוש איז נישט דא קיין איין פלאץ וואס רעדט ספעציפיש פון שמיני עצרת. איך האב אליינס אמאל געמאכט א ליקוט אויף זוהר אויף שמיני עצרת און שמחת תורה, און די צדיקים, הרב פאגעל און זיינע חברים, שיקן יעדע וואך די רמ״ק און אויך א ליקוט פון פארשידענע פלעצער וואו דער זוהר רעדט פון שמיני עצרת. די אלע שטיקלעך זוהר וואס רעדן וועגן שמיני עצרת זענען אזויווי די זנב, די ענד פון די זוהר וואס רעדט אנדערע דרושים — געווענליך דרושים פון סוכות, אמאל דרושים וואס זענען באופן כללי פון גאנץ ראש השנה, פון גאנץ החודש השביעי, גאנץ חודש תשרי.
די קאנעקשאן פון עצרת צו תורה
ס׳איז אפילו דא א דרוש וואס איז א המשך צו די דרוש פון פסח, וואס דערמאנט שמיני עצרת. ס׳איז דא א גזירה שוה פון עצרת. וואס הייסט עצרת? ס׳איז דא עצרת של פסח — שביעי של פסח — און ס׳איז דא עצרת שבועות, וואס הייסט אויך עצרת. ס׳איז דא א קאנעקשאן צו תורה, ווייל ביידע זענען אזוי ווי שמחת תורה: שבועות פרייט מען זיך מיט תורה וואס דער אייבערשטער האט געגעבן, און שמחת תורה פרייט מען זיך מיט די תורה וואס אונז האבן געענדיגט. דער זוהר פון שמיני עצרת איז אלעמאל ארום דעם שמועס.
די צוויי מהלכים: סיום פון פסח און עצרת של מלכות
דער זוהר האט א געוויסע מהלך פון חודש השביעי, פון חודש תשרי, און ער פירט אלעמאל אויס אז דער שיא, דער תכלית, דער גמר דערפון איז שמיני עצרת. אין אן אנדערע פלאץ איז דא א מהלך פון חודש הראשון, פון חודש ניסן, וואס אויך ענדיגט זיך מיט אן עצרת.
די צוויי מהלכים שטימען מיט צוויי בחינות אין שמיני עצרת. מצד איינס איז שמיני עצרת די סיום פון פסח — מ׳זאגט א סיום מיט אלע מועדים. ניסן איז ראש של הרגלים, קומט אויס אז די סוף הרגלים, די זנב פון אלע רגלים, איז שמיני עצרת, וואס הייסט תפארת. אזוי שטייט אין זוהר פרשת אמור, אז די שפיזה פון שמיני עצרת איז יעקב: אלע זיבן טעג זענען די זיבן ספירות וואס קומען ארויס פון בינה, און סוכה איז די בינה — וישבעת ימים מיט די מאמע וואס האט זיבן קינדער, אם הבנים שמחה (תהלים קיג, ט). שמיני עצרת איז יעקב, די שמחת התפארת אליינס, וואס איז זיך שמח מיט בת זוגו, מיט די שכינה.
די צווייטע נקודה וואס מ׳רעדט געווענליך אין זוהר לגבי שמיני עצרת איז די יום העצרת. עצרת איז לשון מלכות — זה יעצר בעמי (שמואל א ט, יז), דער מלך איז אן אוצר; ואפס עצר (דברים לב, לו), אן עצר אדער אן אוצר איז א מלך. שמיני עצרת איז די יום המלכות, די יום פון כנסת ישראל.
שמחת תורה: די גרעסטע פארטי פון די יאר
די מנהג פון משתה ושמחה
אלע די דרושים זענען קאנעקטעד; קיינער פון זיי איז נישט קיין דבר בפני עצמו, ס׳איז אלעמאל א המשך. מ׳קען נישט אנהייבן שמחת תורה אין א וואקום. קיינער הייבט נישט אן ביי שמחת תורה.
הגם אז שמחת תורה איז די גרעסטע יום טוב, די גרעסטע שמחה פון א גאנצע יאר, איז היינט די מנהג אביסל שוואכער געווארן, און מ׳דארף עס שטארק מחזק זיין. די מנהג ישראל אלע דורות איז געווען זיך צו שיכור׳ן צוויי מאל א יאר, פורים און שמחת תורה, און אין רוב פלעצער איז געווען מער שמחת תורה ווי פורים. שמחת תורה איז געווען א זמן משתה ושמחה. ס׳איז דא א גאנצע דרשה אין ערוך לנר אז ס׳איז דא פלעצער פון מאדערנע מענטשן וואס האבן מבטל געווען די שכרות פון שמחת תורה, און דער ערוך לנר האקט אויף דעם זייער שטארק, און ס׳ווערט געברענגט אין משנה ברורה.
די משנה ברורה רעדט אין שלחן ערוך, אין די קריאת התורה פון שמחת תורה, אז דער מנהג איז אז מ׳דוכנ׳ט נישט ביי מוסף ווייל דער עולם איז שוין לאנג שיכור. מ׳וועט נישט טרעפן קיין איין כהן וואס איז נישט שיכור, און שיכור קען מען נישט דוכנ׳ען, איז דער מנהג אז מ׳דוכנ׳ט ביי שחרית. אזוי איז דער מנהג אין רוב תפוצות ישראל.
מצד אחד זאגן די פוסקים אז ס׳מיינט נישט אז מ׳זאל איבעררייסן די שטריקלס — אין פילע פלעצער פלעגט מען זיך נישט פיל שלאגן. ווען מען פירט זיך נישט אויף ווי ס׳דארף צו זיין, ווערט פון א שמחה א פיין. איך האב געזען א שרייבער באשרייבט אז אין עפעס א ווייטע שטעטל אין רוסלאנד האבן אמאל געוואוינט צוויי הונדערט אידן, אבער מ׳האט זיך אזוי פיל געשלאגן אין שמחת תורה אז ס׳איז געבליבן נאר הונדערט אידן. איך האף אז ס׳איז נישט ממש אזוי געווען. אזוי ווי די משנה ברורה ברענגט פון די פריערדיגע פוסקים, אז א שמחה נהפכה לתוגה — דאס זאל מען נישט טון.
מצד שני ברענגט דער משנה ברורה בשם דער כלי יקר אז מ׳דארף האלטן די משתה, אזוי שטייט די לשון משתה ושמחה פון שמחת תורה. ס׳איז א מנהג ישראל פון סאך דורות; מ׳דארף זיך אנטרינקען, מ׳דארף מאכן א גרויסע פארטי. שמחת תורה איז די גרעסטע פארטי פון די יאר.
דער חידוש: קיינער קומט נישט אן שמחת תורה
מצד שני, דאס איז דער חידוש: שמחת תורה קומט קיינער נישט אן. ס׳איז דא צייטן וואס אידן קומען אן אין שול, און די חסידישע ספרים גלייבן אז וואס אידן טוען איז בכיוון. ס׳איז דא צייטן אין די יאר ווען א איד קומט יא אין שול — כל נדרי, נעילה, ראש השנה. די ליל הסדר קומט מען אינדערהיים — מעשה רחוקה קרוב ליה — פון א ווייטע פלאץ קומען אידן, און דאס איז א זמן וואס מ׳קען אנהייבן מיט תשובה.
אבער שמחת תורה קומט קיינער נישט אן אין שול. פרישע אידן קומען נישט צו שמחת תורה. שמחת תורה איז דער צווייטער טאג יום טוב, און דער אריגינעלער מנהג, על כל פנים אין חוץ לארץ, איז אז דער צווייטער טאג איז בזאת הברכה שמחת תורה — דער צווייטער טאג שבתוך די צווייטע טעג. דאס הייסט, שמחת תורה איז נישט קיין זאך וואס מ׳קען אנקומען דערצו; ס׳איז נישט דא קיין איין מאמר וואס מ׳קען זאגן. ס׳איז די ענד פון עפעס. ביסטו א איד א גאנץ יאר, ביסטו אנגעקומען אין בית המדרש, אנגעקומען על ידי הושענא רבה — יעצט קענסטו מאכן סיום התורה.
הושענא רבה: א ספעשל לעיט יום כיפור
דער יום הדין אין א זמן שמחה
דא מאכט מען אביסל א מצב ימים נוראים: מען טוט זיך אן די קיטל, מען שרייט אביסל הושענא, און מען זאגט אביסל ימים נוראים, די געניסטע נוסח. און מענטשן פרעגן, דאס איז דאך די זמן שמחה, ווי קומט דער דין? שטייט אבער אז ס׳איז א יום הדין, ס׳איז די חיתום הדין. היכי תקיימו שנים?
דער תירוץ פון מדרש תהלים
איך האב איינע פון די תירוצים, און איך מיין אזוי שטייט אין מדרש תהלים, וואס איז איינע פון די פריערדיגע מקורות אויף דעם ענין פון הושענא רבה: די מטרה איז אז אידן זאלן אנקומען צו שמיני עצרת, ווען מ׳טאנצט מיט די תורה. מ׳קען נישט אנקומען צו שמיני עצרת גלאט אזוי — מתוך עפעס קומט מען דארט אן.
רוב אידן האבן שוין אנגעקומען אלף סליחות. די גדולי ישראל, די חשובים וואס זענען שוין ארויסגעגאנגען לקראת המלך פון אלף סליחות, האבן שוין תשובה געטון. יענער איד איז גוט. נאכדעם זענען דא אנדערע אידן וואס זענען אנגעקומען נאר יום כיפור אין שול. האבן די אידן געטראכט אן עצה: ערב שמיני עצרת וועט מען מאכן א ספעשל לעיט יום כיפור פאר די אלע אידן וואס האבן נאך א שיעור צו יום כיפור, אדער ס׳איז בכלל נישט געקומען צו יום כיפור. יום כיפור איז צו ערנסט; מיט א לולב, מיט א הושענא, מיט א ווייסן קיטל, איז נישט די זעלבע לעוועל, און דעמאלטס קומט ער יא אין שול. ער וויינט זיך אויס און זאגט הושענא למענך אלהינו הושענא. פון דעם ווערט א שמחת תורה — ס׳ווערט פון זיך אליינס.
די אייגענע נקודה פון יעדן איינעם
אויב מ׳דארף זאגן א דרשה, פארוואס פרייט מען זיך? די דרשות קען מען זאגן מיט תשעה באב. אבער די מציאות איז אז ס׳איז אלעס דרושה, און יעדער איינער האט זיך זיין אייגענע בחינה, זיין אייגענע נקודה: אין וואס האט ער זיך געקאכט ראש השנה, וואס האט ער זיך געקאכט א גאנץ יאר, וואס פאר א תורה האט ער געלערנט. פון דעם ווערט זיין שמחת תורה; די סיום התורה איז אנדערש ביי יעדן איינעם.
דער מדרש פסיקתא: יוספת לגוי נכבדת
שמיני עצרת איז הוספה
דער פסיקתא פון שמיני עצרת, וואס אויף דעם בויט זיך אלעס אין יום טוב, הייבט אן מיט דעם פסוק יספת לגוי ה׳ יספת לגוי נכבדת (ישעיה כו, טו) — דער אייבערשטער האט מוסיף געווען פאר א פאלק, “נכבדת”, ער האט באקומען כבוד.
די עיקר נקודה שבאלו די אופנים איז אז דער מדרש פארשטייט אז שמיני עצרת איז הוספה. מ׳האט זיך שוין געפרייט זיבן טעג, מ׳האט שוין געברענגט לולב, מ׳האט שוין געברענגט זיבעציג פרים — די גרעסטע פארטי און גרעסטע חגיגה וואס קען נאר זיין. נאכדעם — והוספתי על כל תהלתך (תהלים עא, יד) — איז געקומען די תורה און געזאגט ביום השמיני עצרת תהיה לכם (במדבר כט, לה), נאך איין שטיקל, עוד יום אחד.
וואס איז דער פשט? זאגט דער מדרש, מ׳דארף פארשטיין א פשוט׳ע זאך: מ׳דארף זיין אזא סארט מענטש אז ווען מ׳געבט דיר נאך איין זמן פון שמחה, ווייסטו וואס דו ווילסט צו טון מיט א גוטע זאך.
די מעשה פון די גוי אין ראדין
דער אייבערשטער געבט טובות אפילו פאר פרעה — אבער ווען דער אייבערשטער געבט א יום טוב, די גרעסטע פארטי פון די יאר, ביי עפעס אן אנדערע מענטש, אפילו די אידן וואס פייערן יא, איז נישט די זעלבע לעוועל.
אין ראדין, אין די ישיבה, איז געווען א גוי וואס האט געארבעט דארט אין מעינטענענס. ערב שמחת תורה איז געווען דער מנהג — אויך אין אלע ישיבות, הגם עד עמי זה איז עס סאך שוואכער געווארן — מ׳טיילט וואדקע, א גאנצע הקפות, מ׳איז מקיים דעם מנהג פון טרינקען ביי די הקפות. אזוי איז געווען אין ליטע; ביי די חסידים האט דער רבי אלימלך עס געשטעלט מבטל צו זיין פאר די פרומקייט, אבער דער מנהג אין רוב פלעצער איז אזוי געווען.
דער גוי פון ראדין האט געזען וואס מ׳האט איינגעקויפט פאר שמחת תורה — אזעלכע באקסעס פון נאשקע. שמחת תורה אינדערפרי, ווען דער עולם איז געקומען אין שול, איז דער גוי נישט געווען — והילד איננו (בראשית לז, ל). מוצאי יום טוב קומט ער צוריק, פרעגט מען אים: וואס איז געשען? ער ווייסט נישט וואס צו ענטפערן. ער האט געזען וואס מ׳האט איינגעקויפט, און ער ווייסט אז ביי זיי, פון אזא ארדער פון די ליקער סטאר, גייט מען נישט ארויס לעבעדיג פון אזא פארטי — א חלק קומט ארויס טויט. ער האט נישט געוואלט נעמען קיין ריסק, איז ער אוועקגעגאנגען.
אין די אידישע פארטי איז נישט נאר קיינער נישט געשען גארנישט, נאר פארקערט — מ׳האט געטאנצט מיט די תורה, מ׳האט געמאכט אלע התעוררות וואס אידן האבן בשמחת תורה. יספת לגוי נכבדת (ישעיה כו, טו): ווען דער אייבערשטער איז מוסיף, ווענדט זיך פאר וועלכע גוי — פאר איינער וואס פארשטייט נישט וואס מ׳טוט מיט אזא שמחה. פאר אזעלכע מענטשן איז א שמחה ווי א שרעק, ווייל ער ווייסט נישט וואס צו טון מיט אזא טאג וואס מ׳שיכור׳ט זיך א גאנצן טאג.
וואס טוט א איד? אין וואלאזשין פלעגט זיין דער מנהג מיט שמחת תורה אז מ׳פאלט כורעים — ס׳זאל זיין די בעסטע טאג און מ׳זאל שוין נישט זיכור. אזוי ווי מ׳זעט ביי אונז פורים נאכמיטאג, ווען א איד גייט אן צו זאגן יום כיפור (איך האב דאס אבער געהאקט אויף דעם אין א פארברענגען). עס ווייזט נאר אז מ׳דארף זיין א סארט מענטש וואס ווייסט וואס צו טון מיט נאך איין טאג. דאס איז די זאך — נאך איין טאג, נישט ווייל מען דארף עפעס. דאס איז די בעיסיק דינעמיק פון שמיני עצרת.
דער זוהר׳ס איין זאך אין דריי וועגן
דער משל פון דעם מלך
אויף די סקעלעטאן, אויף די יסוד, זענען דא כמה וכמה דרשות אין די מדרשים און כמה וכמה דרכים אין די זוהר. די זוהר נעמט געווענליך איין זאך, און איך וועל זאגן די איין זאך אין דריי וועגן.
די איין זאך וואס דער זוהר ברענגט איז דער מדרש וואס רש״י ברענגט, אז ס׳איז א משל צו דער מלך וואס האט איינגעלאדנט אלע מיני געסט. ווען ער האט שוין געענדיגט מיט זיינע געסט, האט ער געזאגט פאר זיינע קינדער: מאכט מיר עפעס א קליינע פארטי, ונשמח אני ואתה, קשה עלי פרידתכם (רש״י במדבר כט, לו) — מיר גייען נאכנישט אוועק, מיר דארפן זיך נאך פרייען אביסל. דער זוהר האט זייער גענומען די זאך; דאס איז די פשוט׳ע טייטש פון דעם זוהר.
די שבעים פרים כנגד שבעים אומות
מ׳דארף פארשטיין ביידע זייטן פון דעם. די אידן זענען מקריב שבעים פרים. היינט וואס מ׳איז נישט מקריב שבעים פרים, האב איך מקבל געווען פון א גרויסן צדיק אז מ׳דארף עס מכוון זיין ביי די נענועים, מ׳דארף זיין א פוחת והולך: דער ערשטער טאג וואס מ׳שאקלט לולב איז זייער פרייליך, שפעטער איז פוחת והולך. מענטשן מיינען, “ווען איך וואלט געווען אן ערליכער איד, וואלט געווען דאס זעלבע.” אבער אין בית המקדש איז אויך געווען אזוי — דער ערשטער טאג איז מען מקריב געווען דרייצן פרים, און מ׳האלט שוין ביי זיבן. ס׳קען נישט בלייבן דאס זעלבע; אזוי איז די סדר.
וואס איז דער פשט? פאר וועמען איז מען מקריב זיבעציג פרים? נישט כנגד ישראל, נאר כנגד שבעים אומות. אויף דעם זאגט דער מדרש, תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה (תהלים קט, ד) — אונז האבן ליב די גוים, אונז זענען מתפלל אויף זיי. א מענטש איז א פארט פון די גאנצע וועלט; אלע שבעים אומות ליגן אין א מענטש. די תיקוני זוהר און די שער האורות זענען מסביר אז די לולב האט א שדרה, דער חוט השדרה, דאס איז די נשמה המרכזית, און די בלעטער ווייזן אויף די שבעים אומות, אלע מלאכים, אלע שרים. א איד דארף נעמען קעיר פון אלע פון זיי: ער גייט אין בית המדרש אין סוכות, ער דאוונט אויף אלע שבעים אומות זיי זאלן האבן א גוטע יאר.
די אומות, באיזה שהיא סיבה, פארשטייען זיך נישט מיט דעם; זיי זענען ברוגז — תחת אהבתי ישטנוני. וועגן דעם זאגט דער אייבערשטער, וביום השמיני עצרת תהיה לכם — דער אכטער טאג וועסטו נישט ברענגען טויזנטער פרים, ס׳בלייבט פר אחד איל אחד (במדבר כט, לו) קעגן ענק.
א צווייטע נוסחא: דו האסט פארגעסן צו דאווענען פאר דיר
אן אנדערע נוסחא פון די מדרש איז אז דער אייבערשטער זאגט פאר די אידן: “דו האסט שוין געדאוונט פאר יעדעם, דו האסט פארגעסן צו דאווענען פאר דיר.” ס׳איז דא אזא בחינה — א מענטש קומט צו א גרויסע מצב, דאוונט ער פאר אלעס, און צום סוף דארף מען אים דערמאנען, “האב אין זינען אויך דיך, אויך דיינע קינדער,” ווייל ער איז אין א גדלות המוחין און ער טראכט שוין נישט פון זיך. און דאס איז עצרת תהיה לכם.
די מציאות פון אידן אין גלות
די ריאליטי פון די שה פזורה
דער זוהר האט זייער שטארק מדגיש געווען די נקודה. דער פשוט׳ער פשט איז אז דאס איז די מצב פון אידן אין גלות, און מ׳דארף זיך נישט מתנצל זיין אויף דעם. די בחירה, אתה בחרתנו מכל העמים, איז אלעמאל א חקירה וואס מ׳דארף נעמען ערנסט, און מ׳דארף זיך נישט שעמען פאר דעם וואס די ריאליטי פון די שה פזורה (ירמיה נ, יז) בין שבעים אומות איז שוין פאר א לאנגע צייט אזוי.
ראש השנה איז דא א דין תורה, לעשות משפט עמו (מלכים א ח, נט): ס׳איז דא די אידן און די גוים — ווער זאל געווינען דאס יאר די מלחמה? די וואס איז מנצח בדין איז אז די אידן זאלן געווינען דאס יאר.
פארוואס דאווענט מען פאר די גוים
עם כל זה איז מען מקריב שבעים פרים פאר די שבעים אומות. ס׳איז דא נאך ענינים אין דעם, אזוי ווי דער שעיר לעזאזל — פארקערט, זאלן זיי האבן שפע. אזוי ווי ס׳שטייט אין מדרש, זאלן די גוים שפילן באל א גאנצן טאג; ווילאנג ער שפילט באל שלאגט ער זיך נישט מיט קיין אידן. ווען ער האט נישט וואס צו טון, הייבן זיך אן פראבלעמען.
מענטשן מיינען אז מ׳דארף מתפלל זיין אז די גוים זאלן נישט האבן קיין געלט. פארקערט: ווען די גוים זענען רייך, ווען ס׳גייט זיי גוט, איז בעסער פאר יעדער איינער. ווען אין אמעריקע איז דא א ריסעשן, ס׳איז דא ווייניגער געלט, מ׳פארלירט א מלחמה — די אידן זענען נאך אלעמאל דער קרבן. ס׳גייט פאר די אידן מער שלעכט ווען ס׳גייט צו די גוים שלעכט, ווייל זיי נעמען עס ארויס אויף אונז. ביי א איד איז נישט קיין וועג אז מ׳זאל דאווענען אז די גוים זאלן גיין שלעכט.
נאך די גאנצע זאך, נאכדעם וואס מען דאוונט פאר זיי, זאגט מען אבער: מתי אעשה גם אנכי לביתי (בראשית ל, ל), האט יעקב אבינו געזאגט, נעמט ער אביסל פאר אים אויך. דאס איז די סוד פון שמיני עצרת, ביום השמיני עצרת תהיה לכם, און דעמאלטס איז אזוי ווי דער גמר הנצחון. ס׳איז א זמן שמחה — א דערהויבענע צייט, מ׳איז משפיע פאר די גאנצע וועלט, אבער מ׳דארף זיך אויך פרייען מיט דעם אייבערשטן, די אידן אליינס. דאס איז דער פשוט׳ער פשט פון דער זוהר, די איין זאך, הכי פשוט.
די טיפערע לעוועלס אין חסידישע ספרים
די חסידישע ספרים ברענגען אלעמאל ארויס א טיפערע זאך אין די זעלבע ענין. אין די נקודה פון די שבעים אומות און אומה יחידה, פון די זיבעציג פרים מיט די איין פאר, זענען דא נאך צוויי ביאורים, טיפערע מבנים פון די זעלבע זאך.
ערשטער לעוועל: סור מרע ועשה טוב
די ערשטע זאך — איך זאג עס אין די פראקטישע וועג, הגם איך האב נישט קיין קלארן מראה מקום. ס׳איז דא אסאך עבודות: ס׳איז דא סור מרע ועשה טוב. סור מרע איז מ׳איז דוחה די קליפות, עשה טוב איז ממשיך זיין די אור הקדושה. און אזוי איז די סדר — סור מרע קודם ועשה טוב (תהלים לד, טו). ס׳איז נישט דוקא ווייל ס׳איז אזוי בעסער, נאר דאס איז די ריאליטי.
ווען מענטשן הייבן אן, איז דא דער יצר הרע׳ס מלך זקן וכסיל (קהלת ד, יג); א מענטש איז אן עיר פרא אדם יולד (איוב יא, יב), און געווענליך הייבט מען אן מיט אסאך קליפות. א מענטש הייבט אן זיך אליינס צו קענען, כאפט ער וויפיל יצר הרע׳ס און שטותים ליגן אים אין קאפ, און ער טרייט זיך ארויסצודראפן דערפון. דאס איז די עבודה פון תקיעת שופר, לבלבל את השטן: מ׳שלאגט זיך מיט די רע, מיט די גבורות וואס זענען דא אויף די וועלט, און דאס איז א גרויסע חלק פון די עבודה בתחילת העבודה.
על פי פנימיות הייסט דאס אז מ׳שלאגט זיך מיט די שבעים אומות — די זיבעציג סארט יצר הרע׳ס. בפנימיות איז דא זיבעציג סארט יצר הרע׳ס, און מ׳האפט אז זיי גייען ווייטער קלענער און קלענער. בתחילה שלאגט מען זיך מיט זיי דירעקט: מ׳בלאזט שופר אויף זיי, מ׳פאסט לכניע את הגוף יום כיפור, ס׳גייט אראפ אביסל יצר הרע. אבער די אמת׳דיגע וועג פון אראפגיין די יצר הרע איז סוכות — מקריב זיין זיך און זיין פרייליך. און די סוף דערפון איז שמיני עצרת.
דאס הייסט, אנשטאט צו רעדן ווי שלעכט ס׳איז, די קליפה און יענע קליפה, רעדט מען ווי גוט ס׳איז, און ווי גוט ס׳גייט אונז. אנשטאט צו זאגן ווי שלעכטע זאכן ס׳איז דא אויף די אינטערנעט, דארף מען זאגן ווי גוט די אינטערנעט אליינס איז, און וויאזוי דער אייבערשטער האט עס געמאכט אז מ׳זאל קענען לערנען אזויפיל תורה, און AI, און טעכנאלאגיע, און קארס, און באסעס, און פלעינס, און ראקעטס. ס׳מאכט אזוי גוט די לעבן — ביום טובה היה בטוב (קהלת ז, יד).
ווי מער מ׳פרייט זיך דערין, פאלט אראפ די קליפה. די טבע פון די רע איז עצבות — בכל עצב יהיה מותר (משלי יד, כג), עצביהם כסף וזהב (תהלים קטו, ד) — די מציאות פון די רע איז א מציאות פון עצבות, א כפיות טובה, א היפוך פון הכרת הטוב. און ווען מ׳פרייט זיך מיט די מתנת ה׳, איש כמתנת ידו כברכת ה׳ אלקיך אשר נתן לך (דברים טז, יז), מ׳פרייט זיך מיט די ברכת ה׳ — די אינטערנעט, די טעכנאלאגיע, די געלט, די קינדער, אלעס וואס מ׳האט איז דאס די ברכת ה׳. קודם גייט מען דירעקט אין עשרת ימי תשובה מיט די גבורות, און נאכדעם דיעלט מען מיט דעם דורכדעם וואס יעדן טאג איז מען מגביר די שמחה, און ווי מער מ׳איז מגביר די שמחה, גייט אראפ די קליפה.
צווייטער לעוועל: ס׳איז גוט ווייל ס׳איז גוט
ביז מ׳קומט אן צו שמיני עצרת, דאס איז די אנדערע דרך עבודה: ווען ער דאוונט שמיני עצרת, ווען ער טאנצט מיט די תורה, ווען ער עסט די סעודה, ווען ער נעמט קעיר פון זיינע קינדער — וועלכע מצוות ער טוט, טוט ער עס נישט ווייל ער וועט אוועקגיין פון א קליפה אדער פון עפעס א קרומקייט, לישר העקמומיות שבלב. ער טוט עס פלעין ווייל ס׳איז גוט.
דאס איז אזא מין שמחה וואס איז זייער שווער צו מפרש זיין, ווייל צו מפרש זיין א מעשה דארף מען אלעמאל א התנגדות, א קאנפליקט: ס׳איז עפעס געווען שלעכט, און יעצט איז עס גוט. ניין — ס׳איז נישט גוט ווייל ס׳איז אמאל געווען שלעכט, ס׳איז גוט ווייל ס׳איז גוט. דאס וואס איז גוט ווייל ס׳איז גוט, דאס איז טייטש יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. געווענליך איז דער יחוד וואס אונז מאכן אזוי ווי א יציאה מן הגלות — די שכינה גייט ארויס פון גלות, ס׳איז גוט ווייל ס׳איז אמאל געווען שלעכט. דאס איז פסח, און אפילו די ערשטע טעג סוכות אביסל. שמיני עצרת מיינט אז ס׳איז גוט ווייל ס׳איז גוט — ביום טובה היה בטוב (קהלת ז, יד). מ׳דארף גארנישט צולייגן.
דריטער לעוועל: בתוך חלק הטוב — די לבושים טוט מען אויס
די דריטע בחינה, נאך טיפער, שטייט אין בני יששכר באריכות. ער רעדט שוין בכלל נישט פון די רע, נאר בתוך חלק הטוב: אז אלעס וואס אונז זענען משיג, אלעס וואס אונז פרייען זיך מיט — מיט די תורה, מיט די שכינה, מיט די מצוות, מיט אונזערע השגות, מיט אונזער שפע גשמי — איז אלעס נאר משלים, אונז האלטן נאר לבושים.
די בני יששכר׳ס משל איז אזוי ווי א כלה: בעפאר די חופה, ארום און ארום, טוען די שושבינים איר אן שיינע בגדים מיט תכשיטים, מ׳מאכט א גאנצע מצב, מ׳טאנצט ארום — אלע מיני זאכן חיצוניות וואס ברענגען ארויס די שמחה. אבער בשעת די נקודת היחוד, וואס הכל יודעים כלה למה נכנסת לחופה (כתובות ח ע״ב), טוט זי זיך אויס די בגדים און די תכשיטים, ס׳קומט נישט אריין קיין חבר׳טע קיינער קומט נישט דארט אריין טאנצן, ס׳בלייבט נישט גארנישט נאר נשמח אני ואתה.
דער נמשל דארף נישט קיין פירושים, פשוט פשט. ווען איינער פרעגט, “פארוואס פרייסטו זיך אזוי מיט די חתונה?”, זאגט ער א חסידישע ווארט, “ס׳איז א לבוש, ס׳איז א ביוטיפול תכשיט.” קישוטי הכלה — שבירת הלוחות קישוטי כלה, ווען די כ״ד ספרים זענען קישוטי כלה, ס׳איז ביוטיפול. אבער די זאך אליינס, די זאך וואס די קישוטים זענען וועגן, די זאך וואס די הסברים און די אלע התעוררות זענען וועגן — דאס איז נישט קיין התעוררות, נישט קיין שמחה, נישט קיין תורה, נישט קיין כוונות, ס׳איז פלעין. ס׳הייסט ערום, ס׳הייסט נקי, ס׳איז מופשט. דאס איז דער טיפערער פשט פון חסידישע ספרים אין יום השמיני עצרת.