אודות
תרומה / חברות

ראש השנה

🎓 דיבורים של ערב ראש השנה 24 שיעורים

ערב ראש השנה תשע״ח

🎧 שמיעה / Listen

ואנחנו לא נדע מה נעשה, תקיעת שופר חכמה ואינה מלאכה

 

https://youtu.be/oifBn6114V0

▶ וידאו / Video

ערב ראש השנה תשע״ט

ערב ראש השנה תש״פ

🎧 שמיעה / Listen

שנה טובה לכל החברים

לכל השומעים וקוראים, משתתפי השיעורים, הקוראים והשומעים השקטים והמגיבים.

ככלות שנה שלימה שבה למדנו ולימדנו, התפללנו ושוחחנו, עלינו לתת שבח והודיה על כל השעות הרבות שבה עסקנו בדברי תורה ושבת רעים בחבורה, ועל כל השעות שבהם עסקנו בשיח חברים גם בריחוק מקום וזמן ועל ידי דרכי התקשורת השונים.

רבים מאתנו מכירים זה את זה ולומדים ביחד בעיקר על ידי דרכי התקשורת החדשים, פעמים רבות מורגש בזה חוסר בחיות המפגש 'פנים אל פנים', ואהבת חברים הנולדת מן הלימוד בחבורה. ואע"פ שאין לנו להתלונן על חידושים הללו יש לנו לחפש את דרכי ההתכוונות להכניס בהם את אור ההתקשרות וחיות האהבה כאיש אחד בלב אחד.

על כן הננו מתכוונים בזאת לקבל עלינו מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך, ואנחנו מכוונים את דיבורנו, כתיבתנו, הקלטותינו, אימיילינו ווואצאפנו, איש לקראת רעהו, ואנו מגלים דעתנו בכל מעשים אלה שאנחנו מתכוונים בהם כאילו דברינו בהם פנים אל פנים, באהבה וחיבה ורעות, ואנחנו מקשיבים לקול ההקשבה זה אל זה.

והרי זו הזמנה פתוחה לכל השומע או המקשיב או הקורא ולא מצא די ידו להודיע ולהתוודע, שהדלת פתוחה והנני רוצה להכירכם באופן אישי ואפשר לפנות אלי בכל דרכי התקשורת.

אפילו פעולה פשוטה של לענות כאן שנה טובה כבר תיצור קשר פנימי שנדע לאהוב זה את זה ולהתפלל זה על זה בימי התפלה המתרגשים עלינו, גם אנכי חלילה לי מחדול להתפלל בעדכם ולישא בעדכם רנה ותפלה.

▶ וידאו / Video

ערב ראש השנה תשפ״א

ערב ראש השנה תשפ״ב

🎧 שמיעה / Listen
▶ וידאו / Video

ערב ראש השנה תשפ״ג

🎧 שמיעה / Listen

השיעור הוקדש על ידי ידידי הגה"ח ר' חיים שליט"א

לחיים טובים יכתבו אלהים חיים עם כל בני ביתו

▶ וידאו / Video

ערב ראש השנה תשפ״ד

ערב ראש השנה תשפ״ה

🎧 שמיעה / Listen

תוכן השיעור

https://wp.me/p5Jxjf-414

***

להקדשת שיעור - 

אפשר גם לנדב בפייפאל - 

או לעשות מעמבערשיפ - 

***

 

להתחברות לתמיכה תמידית ושותפות בבית המדרש -

Subscribe for Weekly Emails - הרשם לקבלת אימייל שבועי

https://eepurl.com/gHKbNj

▶ וידאו / Video

ערב ראש השנה תשפ״ו

ערב ראש השנה תשפ״ז

🎧 שמיעה / Listen
▶ וידאו / Video
📄 תמלולים / Transcripts
YI אידיש
סיכום השיעור 📋 סיכום זרימת הטיעון – דער רמב"ם'ס חידוש אויף תקיעת שופר: שלאָף, דמיון…

סיכום השיעור 📋

סיכום זרימת הטיעון – דער רמב"ם'ס חידוש אויף תקיעת שופר: שלאָף, דמיון, און שכל

---

א. פתיחה: דער ציקל פון לערנען, זען, און פארבינדן

1. דער יסוד פון עבודת ה׳

א גאנץ יאר לערנט מען תורה – מען לערנט וויאזוי די וועלט דארף זיין, וויאזוי מיר דארפן זיין, אז אלעס איז פארבונדן. נאכדעם קוקט מען אין דער וועלט (צייטונג, זיך אליין) און מען זעט אז די ריאליטעט שטימט נישט מיט וואס די תורה זאגט עס האט געקענט/געדארפט זיין.

צוויי קריטישע נקודות: סיי וואס עס דארף זיין (אידעאל), סיי וואס עס קען זיין (פראקטיש מעגלעך). אויב עס קען נישט זיין – איז עס בלויז פאנטאזיע. שלימות פון יעדע זאך (נברא בשבילו) מוז זיין עפעס וואס קען דערגרייכט ווערן.

> *⟨קליינע הערה⟩: אפילו מקובלים שטימען צו דעם יסוד, כאטש זיי האבן אנדערע פירושים אויף וואס זאכן זענען, וואס ברענגט צו אנדערע פראקטישע מסקנות.*

2. תפלה/עבודה = דער בריק

תפלה (עבודת ה׳ בכלל, און ראש השנה בפרט) איז דער פראצעס פון פארבינדן וואו מען איז יעצט מיט וואו מען דארף/קען זיין. דאס איז דער קאָר פון עבודת השם.

---

ב. תשובה = עבודת ה׳ אין עסענץ

תשובה מיינט עקזאקט דער וועג פון וואו מען שטייט ביז וואו מען דארף/קען זיין. תשובה איז נישט פונדאמענטאל אנדערש פון עבודת ה׳ – עס איז נאר א ספעציפישע פארם ווייל זאכן זענען צובראכן און מען דארף זיי פאריכטן. (דערמאנט ווערט דער רמב"ם אין מורה נבוכים ח"ג פרק מ"ו און מ"ג וועגן תשובה במחשבה, טעמי המועדים, כוונות, און קרבנות.)

דער רמב"ם'ס חידוש וועגן שופר – ערשטע אנדייטונג

א וויכטיגע דיוק: דער רמב"ם זאגט נישט אז שופר איז סתם תשובה טון. ער לייגט אריין א וויכטיגע ווארט, און דאס איז דער רמב"ם'ס חידוש. דער רמב"ם האט דאס געהאט דורך רוח הקודש – ד.ה. עס שטייט נישט אין קיין פריערדיגן מקור.

---

ג. ⟨דיגרעסיע⟩: וואס מיינט "רוח הקודש" / נבואה?

דריי וועגן ווי א מענטש קומט צו אמת:

1. נאטור/סייענס – פארשטיין ריאליטעט דורך באבאכטונג.

2. "התגלות"פארווארפן: "דער אייבערשטער איז א מענטש מיט א מויל און ער רעדט? – קיין שום אמת'דיגער איד האט דאס קיינמאל נישט געגלייבט."

3. אינטואיציע/כליות יועצות – א פנימי'דיגע הרגשה, נאענט צו נבואה.

מסקנא: אלע דריי וועגן ברענגען צום זעלבן זאך – א מענטש דערגרייכט ריאליטעט. נבואה = "יש שם מה שמגיע מאת ה׳ (בורא המציאות) אל לב/מוח האדם." די פארשידענע וועגן (דמיון, שכל, לב, כליות, ספרים) זענען בלויז פארשידענע כלים, נישט פארשידענע מהות'ן.

---

ד. דער רמב"ם'ס רוח הקודש און זיין אנעסטקייט

1. וואס מיינט "רוח הקודש" ביים רמב"ם?

ער האט עס נישט געלערנט פון א רבי אדער פריערדיגן ספר – עס איז געקומען דירעקט פון ריאליטעט/חכמה.

2. פארוואס זאגט דער רמב"ם "נראה לי"?

דער רמב"ם'ס גאנצער משנה תורה איז א קיבוץ פון תורה שבעל פה – ער האלט אז אלעס שטייט אין דער גמרא. "נראה לי" איז ווייל ער איז געווען "משונה'דיג אנעסט" – ער האט נישט געוואלט פרעטענדירן אז זיין פשט איז מער ווי זיין פשט אין דער גמרא. דער אויטאריטעט פון רמב"ם קומט פון דער גמרא, נישט פון אים אליין.

ער האט געקענט – ווי אנדערע מחברים פון לקוטים – אריינשמוגלען אייגענע חידושים צווישן די הלכות, און קיינער וואלט עס נישט באמערקט. אבער ווען ער זאגט א חידוש אויף זיין אייגענער אויטאריטעט, באצייכנט ער עס מיט "יראה לי", כדי דער לערנער זאל וויסן אז מ'איז נישט מחויב דאס אנצונעמען.

---

ה. קשיות אויף דעם רמב"ם'ס אנעסטקייט – און תירוצים

קשיא א': אגדה און טעמים

פארוואס שרייבט דער רמב"ם נישט "יראה לי" ביי זיינע ריזיגע חידושים אין אגדה, טעמי המצוות, און ספר המדע – וואס זענען קלאר נישט פשוט'ער פשט אין גמרא?

תירוץ: דער רמב"ם איז נאר מקפיד אויף "יראה לי" ביי נפקא מינה להלכה – ביי פראקטישע הלכה'דיגע פסקים. ביי אגדה און טעמים, וואו עס האט נישט קיין דירעקטע הלכה'דיגע קאנסעקווענצן, האלט ער נישט אז ער דארף דאס באצייכענען.

קשיא ב' (שטארקער): הלכות אמונות ודעות

דער רמב"ם האט פסק'נט א גאנצע ספר המדע מיט הלכות אמונות ודעות, און ער האט געוואוסט אז דאס איז נישט קלאר אין גמרא – ווייל אין זיינע אנדערע ספרים (שמונה פרקים, מורה נבוכים) זעט מען ווי ער מוטשעט זיך צו באווייזן די זעלבע מסקנות. אין משנה תורה שטעלט ער עס אוועק ווי פשוט'ע מסקנא. דאס איז דאך א שקר!

ראיה: אין הלכות קידוש החודש גיבט דער רמב"ם א התנצלות אז ער נוצט חשבונות פון די יוונים. פארוואס שרייבט ער נישט אזא התנצלות אין הלכות תשובה, וואו ער נוצט אויך פילאסאפישע מקורות?

תירוץ א': רחמנות אויף כלל ישראל

דער רמב"ם זאגט אליין אין זיינע אגרות אז ער האט בכוונה אריינגעשריבן אין הלכה זאכן וואס זענען נישט שטריקט הלכה, ווייל ער האט רחמנות געהאט אויף אידן און געוואלט אז זיי זאלן וויסן די בעיסיקע אמונה-זאכן.

תירוץ ב' (דער עיקר): דער אונטערשייד צווישן "אמת" און "הנהגות טובות"

דער רמב"ם'ס שיטה (מורה נבוכים) איז אז רוב מצוות זענען נישט "אמיתיות" (אייביגע אמת'ן) נאר "מפורסמות" (הנהגות טובות). נאר "אנכי" און "לא יהיה לך" – וואס מ'קען באווייזן מיט שכל – זענען אמת'דיגע נבואה "מפי הגבורה". אלע אנדערע מצוות זענען תלוי אין מציאות העולם – זיי וואלטן געקענט זיין אנדערש אין אן אנדערע וועלט.

> *⟨דיגרעסיע – קין והבל און עריות⟩: אלס אילוסטראציע – אין א וועלט אן יצר הרע וואלט מען נישט געדארפט שניות לעריות, און אפשר אפילו נישט עריות אליין. קין והבל'ס חתונות ווערן דערמאנט אלס ביישפיל פון א צייט מיט אנדערע כללים.*

מסקנא: דער חיוב צו פאלגן הלכות איז נישט ווייל זיי זענען אייביגע אמת'ן, נאר ווייל די גמרא האט אזוי געזאגט – די סמכות קומט פון מסורה און קבלה. דערפאר, ביי הלכה למעשה מוז דער רמב"ם באצייכענען וואס איז זיינס ("יראה לי"), ווייל דארט איז די סמכות פון גמרא דער יסוד. אבער ביי אמונות ודעות, וואו עס גייט אום אמת'דיגע אמת'ן וואס מ'קען באווייזן מיט שכל, איז דער רמב"ם נישט געבונדן צו דער זעלבער מעטאדע.

---

ו. סמכות פון רמב"ם – דריי לעוועלס

לעוועל 1: הלכה

ביי הלכה – "אמר הגמרא" (אדער לכל הפחות "אמר משה בן מימון", וואס איז שוואכער ווייל נישט אלע אידן האבן מקבל געווען דעם רמב"ם).

לעוועל 2: דברים אמתיים

ביי אמת'ן – איז נישט נוגע ווער ס'האט עס געזאגט, אפילו א גוי וואלט עס געזאגט וואלט מען געדארפט אנערקענען. דער רמב"ם'ס הלכות יסודי התורה זענען אמת לאמתה – מ'דארף נישט קיין "נראה לי", ווייל אמת איז אמת מצד זיך אליין.

ווען דער רמב"ם זאגט "ס'איז א מצוה צו גלייבן אין מציאת השם" – מיינט ער נישט אז נאר ווייל ס'איז א מצוה דארף מען גלייבן. ער מיינט אז די מצוה אינקלודירט אויך אזא סארט גלויבן, אבער דער אמת שטייט פאר זיך.

לעוועל 3: טעמי המצוות

ביי טעמים און דרשות – "ס'קאסט נישט געלט", יעדער קען זאגן דרשות. דאס איז נישט נוגע להלכה, נאר א פירוש, א רמז.

---

ז. דער רמב"ם'ס חידוש וועגן שופר – אנאליז

1. שופר איז א "רמז"

דער רמב"ם זאגט אליין אז שופר איז א "רמז" – ס'איז נישט הלכה, נאר א טעם. זיין גרויסער חידוש: שופר וועקט אויף מענטשן צו תשובה – "עורו ישנים משנתכם".

2. "עורו ישנים" איז נישט קיין פסוק!

די לשון "עורו ישנים משנתכם" שטייט אין ערגעץ נישט אין תנ"ך. ס'איז דער רמב"ם'ס אייגענע פארמולירונג – ער האט כמעט באשאפן א נייעם "פסוק". און דאך – כמעט יעדער איד מיינט אז ס'איז א פסוק, וואס באווייזט ווי טיף דער רמב"ם'ס ווערטער זענען אריינגעדרונגען.

> *⟨קליינע אפשווייפונג⟩: דער רמ"ע מפאנו האט נישט אנגענומען דעם רמב"ם'ס פשט אויף שופר. אבער די אריז"ל, רש"ש, און רוב גדולי ישראל האבן שטארק געהאלטן דערפון – און דאס ווייזט אז ס'איז געווען רוח הקודש.*

3. וואס שטייט שוין אין חז"ל וועגן שופר (פאר דעם רמב"ם)?

אלע באקאנטע ענינים פון שופר אין תנ"ך און חז"ל:

1. תפלה/דערמאנונג – שופר דערמאנט דעם אייבערשטן (ווי דער בריסקער רב זאגט – שופר האט א דין תפלה)

2. דערשרעקונג – א גרויסע קול וואס דערשרעקט (ביי מתן תורה: "ויחרד כל העם")

3. צוזאמרופן/הכרזה – "והעבירו קול במחנה" – ווי אן אלארם, ערב שבת שופר

4. מלוכה – "קול שופר לפני המלך" – א טראמפייט פאר א מלך

5. מלחמה – א סיגנאל פאר קאמף (גדעון)

4. דער חידוש העצום

דער באגריף פון "התעוררות" – אויפוועקן זיך – שטייט אין ערגעץ נישט פאר דעם רמב"ם! ער האט אריינגעקאנעקטעד צוויי נושאים וואס זענען קיינמאל נישט פארבונדן געווען: (א) שופר, מיט (ב) דעם באגריף פון אויפשטיין/אויפוועקן.

5. דער קריטישער חילוק

- אויפשטיין ≠ דערשרעקן – דערשרעקן מיינט מ'איז שוין וואך, מ'ווערט נאר באנגע

- אויפשטיין ≠ צוזאמרופן – צוזאמרופן מיינט מ'איז שוין וואך, מ'ווערט נאר גערופן

- אויפשטיין ≠ דערמאנען – דערמאנען איז א פונקציע צום אייבערשטן, נישט צום מענטש

אויפשטיין מיינט: דער מענטש שלאפט (במשל) – ער איז אין א צושטאנד פון אומבאוואוסטזיין, און דער שופר וועקט אים אויף. דאס איז א גאנץ אנדערע קאטעגאריע. ביי מתן תורה שטייט נישט אז דער עולם האט געשלאפן און דער שופר האט זיי אויפגעוועקט – ס'שטייט אז זיי האבן זיך דערשראקן.

---

ח. סוירטש דורך תנ"ך: ווער איז געשלאפן און אויפגעוועקט געווארן?

אין קיין מקור – נישט אין פסוקים, נישט אין מדרשים – שטייט מפורש אז א מענטש האט געשלאפן און דער שופר האט אים אויפגעוועקט. א דורכגאנג דורך אלע מקומות אין תנ"ך וואו מענטשן שלאפן און ווערן אויפגעוועקט:

- יונה – "מה לך נרדם" – אויפגעוועקט, אבער נישט מיט א שופר

- זכריה – א מלאך וועקט אים אויף ("כאיש אשר יעור משנתו")

- שמואל הנביא – "שמואל שוכב בהיכל ה'" – ה' רופט אים, אבער ס'שטייט נישט מפורש אז ער האט געשלאפן

- דלילה וועקט שמשון – "פלישתים עליך שמשון" – דריי מאל, אבער אן שופר

- נבל – ער איז נישט אויפגעשטאנען – און דאס איז זיין פראבלעם

> *⟨צדדיגע דרשה – נבל הכרמלי אלס אנטי-מאדעל פון תשובה⟩: נבל איז געווען שיכור אויף ראש השנה ("ולבו יין ושכור מאד"), ער האט געמיינט ראש השנה איז פורים. ווען ער איז אויפגעשטאנען און אביגיל האט אים דערציילט וואס איז פארגעקומען – "וימת לבו בקרבו והוא היה לאבן" – זיין הארץ איז געשטארבן, ער איז געווארן ווי א שטיין. צען טעג שפעטער (עשרת ימי תשובה!) איז ער ממש געשטארבן. דאס איז וואס פאסירט ווען מ'כאפט נישט די התעוררות פון שופר – "לבו כאבן." אבער – דאס איז א שיינע דרשה, נישט א מקור.*

---

ט. מעטאדאלאגישער כלל אין לייענען דעם רמב"ם

> ווען דער רמב"ם זאגט צוויי (אדער מער) ווערטער/אויסדרוקן וואס מיינען לכאורה די זעלבע זאך, איז איינס א פירוש אויף דאס אנדערע.

ראיה מפורשת פון דעם רמב"ם'ס בריוו צו שמואל אבן תיבון וועגן טרענסלעישאן: אמאל דארף מען איין ווארט איבערזעצן מיט אפאר ווערטער ווייל דער קאנצעפט איז צו טיף פאר איין ווארט. דוגמא: "דברי תורה וחכמה" = דברי תורה שהם חכמה.

---

י. אנאליז פון דעם רמב"ם'ס דריי-טייליגע דרשה אויף שופר

דער רמב"ם'ס טעקסט האט דריי סענטענסעס:

1. "עורו ישנים משנתכם והקיצו נרדמים מתרדמתכם" – שטייט אויף, איר שלאפנדיגע!

2. "חפשו במעשיכם וחזרו בתשובה" – זוכט אין אייערע מעשים און טוט תשובה

3. נאכדעם קומען צוויי פירושים: איינס אויף "עורו" און איינס אויף "חזרו בתשובה"

פירוש אויף "עורו ישנים":

"עורו" = "זכרו בוראכם" (געדענקט אייער באשעפער). ווער דארף געדענקען? – ווער ס'שלאפט. ווער שלאפט? – "אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל."

קריטישע מסקנא: וואס מיינט "שלאפן"?

"פארשלאפן" מיינט נישט:

- נישט ערליך זיין

- נישט אנגעצונדן / נישט ווארעם פאר אידישקייט

- נישט א ענין פון פילינג (געפיל)

- נישט א ענין פון מעשה (טון)

"פארשלאפן" מיינט:

- א ענין פון מחשבה / ידיעה / זכירה – דער מענטש האט פארגעסן די אמת, ער איז פארזונקען אין "הבלי הזמן." די התעוררות איז א קאגניטיווע אויפוועקונג – "שוכחים את האמת" → דער שופר רופט צו געדענקען.

---

יא. וואס איז "אמת"? – צוריק צום יסוד פון שמונה פרקים

1. אמת = דברים נצחיים

ווי עס שטייט אין שמונה פרקים פרק ב': חכמה הייסט ידיעת הדברים הנמצאים שאינם משתנים – דער אייבערשטער און זיינע מהלכים. על פי קבלה: דער אייבערשטער און זיינע ספירות – אויך זאכן וואס טוישן זיך נישט (רצון טוישט זיך נישט, א.א.וו.).

2. "הבלי הזמן" = צייטווייליגע זאכן

"הבלי הזמן" = צייטווייליגע זאכן, "היום כאן ומחר בקבר".

3. שטארקע חידוש: נגלה אליין = "הבלי הזמן"

דער וואס לערנט נאר נגלה איז שוכח את האמת בהבלי הזמן. נגלה איז זייער וויכטיג – "דברים המיישבים את לבו של אדם... שיקנה העולם הבא" – אבער עס דילט נאר מיט ווי צו לעבן אין די צייטווייליגע וועלט אויף א גוטן אופן. נסתר = ידיעת האמת – זאכן וואס טוישן זיך נישט: דער אייבערשטער, זיינע מלאכים, מעשה בראשית, מעשה מרכבה. דערפאר הייסט עס "חכמת האמת" – חכמת התורה על אמתה.

---

יב. ראיות פון רמב"ם – "יעור משנתו" אין אנדערע הלכות

1. הלכות אבל (פרק י"ג, הלכה י"ב)

דער רמב"ם ברענגט דעם זעלבן לשון "יעור משנתו" ביי אבלות: ווען א קרוב שטארבט, זאל דער מענטש זיך דערמאנען – כאפ אז רוב זאכן וואס טויגן, שטארבן. וויכטיג: אין פסוק שטייט "חלו" (דערשרעקן), אבער דער רמב"ם לייגט אליין צו דעם מאטיוו פון "להקיץ" – אויפוואכן. ער האט מחדש געווען דעם נושא פון אויפשטיין.

2. הלכות מזוזה

ווען א מענטש גייט ארויס צו זיינע עסקים (צייטווייליגע ענינים), איז ער "פארשלאפן". ער זעט די מזוזה – דארט שטייט יחוד ה'. יחוד ה' ואהבתו = ידיעות פון מעשה בראשית און מעשה מרכבה. "וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולמים." "מיד הוא חוזר לדעתו" – ער גייט צוריק צו זיין דעת, ער געדענקט. דאס איז דער טייטש פון שופר – עס עפנט אויף א מענטש'ס דעת אין א באשטימטן צייט.

---

יג. פארוואס "שלאפן" און נישט "קראנק"?

דער רמב"ם האט געקענט זאגן "דו ביסט קראנק" (ווי אין הלכות דעות/שמונה פרקים). אבער ער זאגט "דו שלאפסט" – דאס איז אן אנדערע סארט זאך:

- קראנק = שלימות הגוף פעלט, מדות זענען נישט גוט.

- שלאפנדיג = דער גוף איז הונדערט פראצענט פערפעקט, דער מענטש איז אינגאנצן געזונט. נאר דער מוח/דעת ארבעט נישט – דאס איז דער איינציגסטער מאנגל.

- כח הזן – ארבעט ביים שלאפן

- מדות – נישט אקטיוו, אבער נישט קראנק, זיי זענען פיין

- נאר דער שכל ארבעט נישט

דער נמשל: א מענטש קען האבן שלימות המעשים, שלימות הגוף, גוטע מדות – און פונדעסטוועגן פעלט אים דאס עיקר: דעת, ידיעת האמת.

---

יד. דמיון vs. שכל – דער קערן פון רמב"ם'ס עבודה פנימית

1. דמיון ארבעט בעסער ביים שלאפן

פאראדאקס: ווען מען שלאפט, ארבעט דער דמיון אקטיוו און "בעסער" ווי ווען מען איז וואך – אבער דאס איז דווקא דאס פראבלעם.

2. דמיון = שורש פון עבודה זרה און יצר הרע

דמיון איז נישט בלויז "נישט גוט" – ער איז מקור עבודה זרה און שורש יצר הרע. דער רמב"ם זאגט בפירוש: דער יצר הרע איז דער דמיון. דער רבי (ליובאוויטשער רבי) זאגט אויך אזוי.

3. פילינגס ביים דאווענען ≠ שכל

פילינגס ביים דאווענען (התלהבות, אהבה, יראה) – דאס קען מען אויך האבן ביים שלאפן אין חלום. אויף דעם דארף מען נישט בלאזן שופר. שופר וועקט אויף דעם מוח/שכל – נישט דעם דמיון, נישט די פילינגס.

> *⟨קליינע צד-באמערקונג⟩: "מוחין דגדלות" / "מוחין דחתונה" – "מוחין" איז נישט איבער פילינגס – עס איז איבער דעם שכל. פילינגס מוזן האבן מוחין, אבער מוחין איז נישט פילינגס.*

> *⟨קורצע צד-דיגרעסיע – תחיית המתים⟩: דער רמב"ם'ס משל פון אויפשטיין קען זיין א נמשל אויף תחיית המתים (ווי רב סעדיה גאון), אבער דער רמב"ם זאגט אז כפשוטו איז עס א משל אויף אויפוואכן פון גייסטיגן שלאף.*

---

טו. שופר = אויפהערן צו זיין א "נביא פון דמיון"

1. נבואת שאר הנביאים vs. נבואת משה

די נושא פון שופר איז: אויפצוהערן צו זיין ווי יענע נביאים (וואס האבן געארבעט דורך דמיון), און אנשטאט דעם – צו זיין אזוי ווי משה רבינו (וואס האט געארבעט דורך ריינעם שכל). חידוש: ס'איז א "שלעכטע זאך" צו זיין א נביא (פון שאר הנביאים) – מ'דארף שטרעבן צו זיין ווי משה.

דער רמב"ם'ס עיקר אריכות אין הלכות נבואה איז אלעמאל צו באטאנען דעם חילוק צווישן נבואת שאר הנביאים (דמיון) און נבואת משה (שכל) – "די ביגעסטע טינג."

2. רמב"ם'ס באגריף פון "הערה" קעגן דמיון

דער רמב"ם נוצט דעם ווארט "הערה" (אויפוועקונג/באלייכטונג) אלס דעם אנטיטעזיס פון דמיון. צוויי הויפט-שטעלן אין מורה נבוכים:

- חלק א', פרק נ' (אדער ארום דעם): הערה קעגן דמיון

- חלק ג', פרק נ"א: השגחה קומט פון טראכטן פון דעם אייבערשטן – ווען דער שכל איז אקטיוו פארבונדן מיט השם

דאס זענען די צוויי הערות וואס זענען דער שורש פון רמב"ם'ס עבודה פנימית.

3. תירוץ אויף א סתירה: משה האט אויך געהאט בחינת שאר הנביאים

קשיא: אויב נבואת משה איז גאר אנדערש, ווי קען מען געפינען אין משה'ס ווערטער עלעמענטן פון שאר הנביאים?

תירוץ: משה רבינו, אלס מענטש, האט אויך געהאט בחינת שאר הנביאים (קל וחומר – "יש בכלל מאתיים מנה"). אלע דברי נביאים זענען רמוז אין תורה. אבער – די אמת'דיגע נבואת משה איז נאר "אנכי" און "לא יהיה לך" – ידיעת השם בלבד.

---

טז. גרויסער חידוש: נבואת משה איז צוגענגלעך פאר יעדן איד

1. יעדער איד קען זיין נביא כמשה

די אמת'דיגע נבואת משה – ידיעת השם – האט יעדער איד. נבואת משה איז דווקא די מאסט עקסעסיבל נבואה, נישט די מאסט עקסקלוסיווע.

ראיה: רמב"ם, הלכות תשובה פרק ה': "כל איש" קען זיין נביא כמשה.

דער חילוק: ביי שאר הנביאים – "אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד" (ווייל דמיונות זענען סובייעקטיוו). ביי נבואת משה – אלע זעען די זעלבע בעיסיק רעאליטי, ווייל אמת איז אוניווערסאל.

2. נבואת משה = אייביג, נישט איינמאליג

ווען דער רמב"ם זאגט משה'ס נבואה איז "איינמאליג", מיינט ער נישט א היסטארישע איינמאליגקייט. טייטש: ס'איז "דבר העומד לעד ולעולמי עולמים" – אייביג, ווייל דער אמת טוישט זיך נישט. "אמונה עולמית" (הלכות יסודי התורה פרק ז'). ראיה: רמב"ם, חלק ב', פרק מ"א–מ"ב: תורה קען זיך נישט טוישן ווייל אמת קען זיך נישט טוישן. ס'איז נאר דא איין נבואת משה, ווייל ס'איז נאר דא איין בעיסיק רעאליטי, איין גאט.

3. "שמע ישראל" אלס ביישפיל

יעדער איד וואס זאגט "שמע ישראל ה' אחד" – האט צוגאנג צו דער זעלבער רעאליטי ווי משה רבינו. "אחד" מיינט אין אלע צייטן – אייביג, נישט איין מאל.

> *⟨פערזענלעכע אנעקדאט⟩: ר' אברהם יצחק גרינער האט דערציילט ווי ער האט גערעדט מיט זיין רבי, ר' משיח'ל, און יעדע קשיא האט ר' משיח'ל געענטפערט: "נו, ס'שטייט דאך אין חלק ב' פרק מ"ו" – א ביישפיל פון ווי אלעס איז שוין דא אין מורה נבוכים.*

---

יז. צוריק צום שופר: נביאים האבן געמיינט אז השם "שלאפט"

1. פראיעקציע פון דמיון

ווייל אלע נביאים (חוץ משה) האבן געהאט נבואה ווען זיי האבן געשלאפן, האבן זיי פראיעקטירט אז דער אייבערשטער קען אויך שלאפן. אליהו הנביא זאגט צו די בעל-נביאים: "אולי ישן הוא ויקץ" – אפשר שלאפט ער. אין תהלים שטייט: "עורה, למה תישן ה'" – וואס קלינגט ווי דער אייבערשטער שלאפט.

2. יוחנן כהן גדול

יוחנן כהן גדול האט מבטל געווען "את המעוררים" – ער האט אפגעשאפט דעם נוסח פון "אויפוועקן" דעם אייבערשטן. פארוואס? ווייל ער האט נישט געהאלטן פון "התעוררות" וואס איז געבויט אויף דמיונות – אז דער אייבערשטער "שלאפט" און מ'דארף אים "אויפוועקן."

3. דער אמת'ער טייטש

דער מענטש שלאפט – אים דארף מען אויפוועקן. אבער נישט אויפוועקן בדרך דמיון (וואס לאזט אים ווייטער שלאפן אין דמיון בשעת מעשה). מ'דארף אזא סארט קול שופר וואס וועקט אויף פון דמיון – נישט אזא וואס שיקט אריין אין נייע דמיונות. שלאפן = מ'לעבט אין דמיון; אויפוואכן = מ'הערט אויף צו דמיון'ען.

---

יח. "רמז יש בה" – דער טייטש פון "רמז" ביים רמב"ם

ווען דער רמב"ם זאגט "רמז יש בה" וועגן תקיעת שופר, מיינט ער:

- אף על פי אז שופר-בלאזן איז אין עולם הדמיון (א גשמיות'דיגע שופר, מיט א שיעור, מ'הערט מיט פיזישע אויערן) –

- "רמז" מיינט: א הינווייז / אויפוועקונג צו עפעס אנדערש, העכער פון דמיון

- רמז = הערה = התעוררות = אויפוועקן

- דער שופר'ס רמז איז: דער שופר זאגט דיר – הער אויף צו הערן בלויז דעם שופר (דעם גשמיות'דיגן קול), און אנהייב צו טראכטן (שכל)

"דיברה תורה כלשון בני אדם"

אפילו משה רבינו'ס תורה רעדט אין דער שפראך פון דמיון – ווייל ער רעדט צו פשוט'ע מענטשן וואס "שלאפן" (לעבן אין דמיון). אבער דאס מיינט נישט אז די תורה איז דמיון – נאר אז זי נוצט דמיון אלס כלי צו דערגרייכן מענטשן.

שמואל הנביא'ס לשון: "לא יועיל ולא יציל"

שמואל הנביא זאגט אויף עבודה זרה: "תוהו – שלא יועיל ולא יציל." דאס איז וואס געשעט ווען מ'לעבט אין דמיון: הבל וריק – "שוגגין כל שנתם." שוגגין מיינט אויך משוגע (= פארלוירן אין דמיון), און אויך שגיון (= שיינע דמיונות, ווי "שגיון לדוד" – ער מיינט ער איז א נביא, אבער ס'איז אלץ דמיון).

> *⟨קליינע באמערקונג⟩: ס'איז דא א "חלק הטוב" פון דמיון – "פרחי קודש" – אבער דאס ווערט נישט אויסגעברייט.*

---

יט. שופר – נישט שרעק, נאר קלארקייט

דער משל פון שופר איז אז א גרויסער נויז (קול) וועקט אויף – אבער דאס איז נישט די נמשל. די נמשל איז נישט אז מ'דארף זיך דערשרעקן ("ויחרד כל ההר" איז נישט דער עיקר פונקט).

די אמת'ע התעוררות פון שופר איז קלארקייט: מ'זעט פלוצלינג קלאר אז אלע אנדערע זאכן – דברים החולפים והולכים, הבלי הזמן, היום כאן ומחר בקבר – זענען פארשלאפן. און מ'דערזעט דברי אמת שעומדין לעד ולעולמי עולמים. דאס איז ווי קוקן אויף א מזוזה – מ'זעט פלוצלינג וואס איז אמת'דיג באשטענדיג און וואס איז בלויז צייטווייליג.

---

כ. פירוש "חזרו בתשובה" – דער רמב"ם'ס דריי שטאפלען

1. "עורו ישנים" = דערזע די אמת (שוין באהאנדלט)
2. "חזרו בתשובה" = "זכרו את בוראכם" = געדענק דעם באשעפער = דערקען די מציאות
3. "הביטו לנפשותיכם" = קוקט אויף אייער נפש (נישט אויף אייער גוף)

רוב מענטשן זענען מביט לגופם – זיי קוקן אויף גשמיות: געזונטהייט, שטארקייט, פארנעם – דאס איז פארשלאפן זיין. דער הייליגער סוקראטעס האט געזאגט: זיין גאנצע עבודה איז אז מענטשן זאלן קערן וועגן זייער נפש און נישט וועגן זייער גוף.

> *⟨צד-הערה: שכל vs. דמיון אין ביזנעס⟩: ביזנעס-קלוגשאפט איז נישט חכמה לויט דעם רמב"ם. מ'דארף זיין קלוג צו מאכן ביזנעס, אבער דאס איז דמיון אדער שכל מעשי / ערמומיות – א נידריגער לעוועל. אמת'ע חכמה = ידיעת הנמצאות, ידיעות האמיתיות – וויסן נצחי'גע זאכן וואס טוישן זיך נישט.*

---

כא. "והיטיבו דרכיכם ומעלליכם" – תשובה דורך הרגל

1. דרכים = מדות (נישט מעשים)

"דרכים" איז א קאוד-ווארט פאר מדות (ווי "הודיעני נא את דרכיך" = מדותיך). "יעזוב דרכו הרע" = לאז אפ דיינע שלעכטע הרגלים, נישט בלויז שלעכטע מעשים.

2. וויאזוי טוט מען תשובה?

נישט דורך קבלות! "יגמור בלבו" מיינט מאך זיך נייע הרגלים. דורך פראטענדן (pretending) און מרגיל זיין: איינמאל, צוויי מאל, דריי מאל – ביז מ'ווערט אנדערש.

תשובה נעמט צייט: מינימום צען טעג (עשרת ימי תשובה) אדער פערציג טעג. מ'קען נישט יוצא זיין תשובה אין איין מאמענט.

3. עשרת ימי תשובה – פראקטיש

מ'שטייט אויף פריער, מ'דאוונט מער – וואס האט דאס מיט תשובה? עס האט "גארנישט" דירעקט – עס איז א וועג צו בויען א בעסערע הרגל. צען טעג א יאר טראכט מען מער פון דעם אייבערשטן, און מ'געוואוינט זיך צו, האפענטליך פאר א גאנץ יאר.

---

כב. מחשבתו שלא טובה – די טיפערע שיכט

דער פסוק "יעזב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו" – דרכו = הרגלים, מחשבותיו = די טיפערע מחשבות/דעות וואס ברענגען די הרגלים.

- "זכרו את בוראכם" = געדענק די מציאות (וואס עקזיסטירט באמת)

- "מחשבתו לא טובה" = א טעות וועגן וואס איז גוט – מ'מיינט אז נארישע זאכן זענען גוט

- מחשבה טובה = הייב אן צו זען אז די ריכטיגע זאכן זענען גוט

דער צוזאמענהאנג צווישן מדות און דעת

מדות-ארבעט (pretending, מרגיל זיין) מיינט נישט אז ס'איז אן קיין דעת. מ'דארף ערשט זען אז עפעס איז גוט (אפילו מ'פילט עס נאך נישט), און דאן מרגיל זיין ביז מ'פילט עס אויך.

---

כג. מסקנא: דער הויפט-נושא

דאס אלעס – די גאנצע דרשה פון רמב"ם אויף שופר – איז שיין, ריכטיג, און קאנעקטעד. אבער דער הויפט-נושא בלייבט: וואס איז דער משל פון אויפשטיין – שלאף vs. ער-זיין, דמיון vs. שכל.

דער רמב"ם'ס חידוש נפלא, וואס איז א ביישפיל פון רוח הקודש, איז אז שופר'ס יסוד ליגט אין התעוררות – אין זיך אויפוועקן פון דמיון צו שכל. ס'איז נישט דערשרעקן, נישט צוזאמרופן, נישט דערמאנען דעם אייבערשטן – נאר אויפוועקן דעם מענטש וואס "שלאפט" אין דמיונות, צו ידיעת האמת: ידיעת הבורא, דברים נצחיים וואס טוישן זיך נישט, דער אייביגער אמת וואס שטייט לעד ולעולמי עולמים.


תמלול מלא 📝

דער סוד פון ראש השנה: תשובה, עבודת ה', און דער רמב"ם'ס רוח הקודש

פתיחה: דער יסוד פון אידישקייט און ראש השנה

מגיד שיעור:

אקעי, ס'איז אויף רעקארדינג, סאו איך דארף לערנען. אבער איך קען נאר מיט שאלות. און אויך מלכות נחרנים שפרס, ווי קומט אריין ווי? אבער איין זאך פארמאל. איך וויל זיין אמת'דיג אויף מיין פשט. אבער קודם איין זאך פארמאל.

זיי האבן געלערנט מוצאי שבת, אפשר איז דא א רעקארדינג דערפון, אפשר נישט, איך ווייס נישט, אז דער סוד פון ראש השנה [Rosh Hashanah: ראש השנה, the Jewish New Year], דער סוד פון גאנץ אידישקייט, איז אז מ'לערנט א גאנצע יאר, וואס לערנט מען די גאנצע תורה [Torah: תורה, the Jewish Bible/Law]? אז מ'לערנט א גאנצע יאר, וואס לערנט מען די גאנצע תורה? אז מ'לערנט די חומש [Chumash: חומש, the Five Books of Moses] יעדע יאר, אדער מ'קומט צום שיעור [shiur: שיעור, Torah class/lecture], ל"ש א גאנצע יאר, און מ'לערנט וויאזוי די וועלט וואלט געדארפט זיין, וויאזוי אונז דארפן זיין, וויאזוי די וועלט דארף זיין, אלעס איז קאנעקטעד.

און נאכדעם זעט מען, אויב ווער ס'קוקט אין די צייטונג זעט, אדער ווער ס'קען זיך אליין זעט. דער וואס קוקט נישט אין די צייטונג, אדער קען זיך נישט אליין, ס'געווערט זיך אין די זעלבע מענטשן. ער זעט נישט. אבער דער וואס קוקט אין די צייטונג, ער זעט אז די וועלט איז נישט פונקטליך אזוי ווי ס'שטייט אין די תורה אז ס'האט געקענט זיין, אז ס'האט געדארפט געקענט זיין און געקענט זיין.

די צוויי זאכן זענען זייער וויכטיג. סיי וויאזוי ס'וואלט געדארפט זיין און סיי וויאזוי ס'וואלט געקענט זיין. אויב ס'דארף אנקענען, איז דאך נישט אינטערעסאנט, אויב ס'איז צום פאנטאזיעס.

און בפרט לויט וואס אונז לערנען, אז די גדף, די שלימות הטועה [shleimus hateva: שלימות הטבע, the perfection of nature] פון יעדע זאך, איז וואס איז נקרא נברא בשבילו [nivra bishvilo: נברא בשבילו, created for its purpose], וואס איז געמאכט די שלימות פון די זאך. ס'מוז זיין אז ס'קען זיין. דאס איז די טייטש פון שלימות, לויט יעדער איינער. איך מיין אז ס'איז נישטא קיין מחולק [machlokes: מחלוקת, disagreement].

ניין, ניין, אפילו די מקבלים [mekubalim: מקובלים, Kabbalists] אלע זענען מודה צו דעם, זיי האבן אנדערע פרשטים אויף וואס זאכן זענען, ממילא דארף מען זיי זיין אנדערש. אבער ער וויל נישט, פארדעם... אקעי, ס'איז נישט געווען נישט... ווייט, ווייט, ווייט. מ'גייט זיך פארלוירן.

בקיצור, די תורה זאגט אונז וואס זיי דארפן זענען, און ממילא וואס זיי דארפן זיין, און ממילא וואס זיי קענען זיין. די אלע דריי זאכן. יעדע יאר לערנט מען עס בעסער. נאכדעם קוקט מען אין די צייטונג, מען זעט אז ס'איז נישט פונקט אזוי.

סאו דעם וואס איז געקומען ראש השנה, דאס הייסט תפלה [tefillah: תפילה, prayer], בכלל, עבודה [avodah: עבודה, service/worship], עבודת השם [avodas Hashem: עבודת ה', service of God]. איז איינע פון די לעובדי בכל לבבכם [le'ovdo bechol levavechem: לעבדו בכל לבבכם, "to serve Him with all your heart"], איינע פון די עיקר עבודת התפלה [ikar avodas hatefillah: עיקר עבודת התפילה, the essence of the service of prayer], איז פשט צו קאנעקטן, צו פרובירן צו זען. וויאזוי מען קען קאנעקטן דאס וואס עס דארף זיין און ס'קען זיין צו פון וואו ס'איז, יא? וויאזוי מען גייט פון דא צו דארט. דאס איז די עבודת השם, און דערפאר איז דאס אויך די עבודה פון ראש השנה. שטימט? דאס האבן מיר געזאגט?

תלמיד:

נישט ממש, מיט אביסל...

מגיד שיעור:

האבן מיר געזאגט אנדערש מוצאי שבת?

תלמיד:

ער האט געזאגט וואס ער האט געזאגט.

מגיד שיעור:

ניין, דאס האבן מיר געלערנט מוצאי שבת. דאס האבן מיר געלערנט מוצאי שבת. איך האב געזען דיין דאווענען. אקעי. ס'איז געווען א ווידעא, וואס הייסט? איך ווייס נישט צו ער איז געגאנגען ווייטער, אינמיטן האט זיך עס אפגעשטעלט.

תלמיד:

וואס האסטו געמיינט מיט 'איר' דא?

תלמיד אנדערער:

ענדיג נישט אפ מיט ר' מאטל, ווייל ער גייט אויסזען אין די ווידעא, ר' מאטל.

תלמיד:

שפעטער האבן זיי ארויסגעהערט.

תלמיד אנדערער:

קען אלעמאל זיין וועסטערס, לפחות. אוודאי, מוסטערס.

דער מטרה פון ראש השנה און תשובה

מגיד שיעור:

רבותי, ולכתחילה האסטו שוין א מטרה אויף דעם. קיינמאל נישט געזאגט אנדערש. רבותי, און יעצט ערב ראש השנה, וואס איז די פורים? דאס איז די מטרה. וואס איז די מטרה? "זה היום תחלת מעשיך" [zeh hayom techilas ma'asecha: זה היום תחילת מעשיך, "this day is the beginning of Your works" - from Rosh Hashanah liturgy]. רייט, מ'דארף רעדן וועגן דעם בעל שם. סאו, ביידע. אקעי.

יעצט, דאס איז דאך תשובה [teshuvah: תשובה, repentance/return] טון אבער. רייט? דאס איז דאך טייטש תשובה טון. וואס האסטו געמיינט תשובה טון היינט?

תלמיד:

איך קען שוין זאגן תורות אויף תשובה, אבער דאס איז נישט תשובה טון לויט מיר.

מגיד שיעור:

לויט מיר איז דאס נישט תשובה טון? אויף וואס?

תלמיד:

ווייל דאס איז פאר תשובה.

מגיד שיעור:

אקעי, אמת. ס'איז א חלק, ס'איז ביידע. ס'איז דא תשובה במחשבה [teshuvah bemachshavah: תשובה במחשבה, repentance in thought], אזוי ווי דער רמב"ם [Rambam: רמב"ם, Maimonides] זאגט אין מורה [Moreh: מורה, referring to Moreh Nevuchim/Guide for the Perplexed] אין פרק מ"ו חלק ג', קוקט דארט א זייער וויכטיגע שטיקל וועגן תשובה.

תלמיד:

איז דאס?

מגיד שיעור:

קוקט נאר אין פרק מ"ג ווי ער רעדט הלכות [halachos: הלכות, laws]... ניין, ניין, אויב איך געדענק, ס'איז דא א שפעטערדיגע פרק מ"ו, ער רעדט וועגן קרבנות [korbanos: קרבנות, sacrifices]. איך מיין אז מ"ו. יא, יא, אבער אויך אין מ"ו. מ"ג מיין איך איז די טעמים [ta'amim: טעמים, reasons] פון אלע מועדים [mo'adim: מועדים, holidays]. נאכדעם מ"ו שטייט עס וועגן כוונות [kavanos: כוונות, intentions]. דארפסט קוקן די אלע שטיקלעך. בעזרת השם ווען איך וועל ארויסגעבן מיין חיבור [chibur: חיבור, composition/work] פון אלע מקורות [mekoros: מקורות, sources] אויף ראש השנה, גייט עס שטיין דארט. יא.

סאו, מ'דארף דערמאנען אז דאס איז די כוונה [kavanah: כוונה, intention] פון תקיעת שופר [tekias shofar: תקיעת שופר, blowing of the shofar]. און איך האב גערעדט וועגן דעם באריכות אין פריערדיגע יארן, און ס'איז דא אראפגעשריבן אפילו, מיין איך, מער ווייניגער בדיוק וואס מ'דארף לערנען. און דער בעל הבית וויל קענען עס לערנען.

תשובה = דער וועג פון "דא" צו "דארט"

מגיד שיעור:

אז דו רעדסט וועגן ראש השנה, איינער פרעגט מיך, "אה, מ'רעדט שוין וועגן ראש השנה. אבער דו גייסט ממשיך זיין, יא?" יא, איך רעד מיט א גאנג, גיב א קוק. ער רעדט וועגן ראש השנה. העלא, ס'איז ערב ראש השנה, וואס גיי איך רעדן וועגן? פורים [Purim: פורים, the holiday of Purim]? פורים. אדער וועגן ראש השנה, וועגן פורים. זאג אים איך גיי רעדן וועגן פורים. זאג אים אז ער קומט נאך. ער גייט נישט קומען. העלא, סאו, לאמיר מסביר זיין אביסל בעסער.

וואס מיינט תשובה טון? תשובה מיינט עקזעקטלי די וועג וואס מ'גייט פון וואו מ'איז ביז וואס מ'דארף זיין, וואס מ'קען זיין. וואס דען איז תשובה? איך מיין אז ס'איז דא נאך זאכן וואס הייסט תשובה, ס'איז פלעין עבודת ה'. תשובה איז, אז וויבאלד זיי זענען צובראכן דארף מען טון דאס. אבער דאס איז בעיסיקלי וואס תשובה איז. תשובה איז נישט אמת'דיג אנדערש פון עבודת ה'.

מ'דארף פארשטיין פארוואס ס'איז דא אזא זאך ווי תשובה וואס איז אנדערש פון עבודת ה', אבער פארדעם דארף מען לערנען הלכות תשובה [Hilchos Teshuvah: הלכות תשובה, the Laws of Repentance].

און ס'איז א גוטע שאלה, איך האב פארשידענע תירוצים [teirutzim: תירוצים, answers] אויף דעם, איך ווייס נישט וועלכע איז די אמת'דיגע תירוץ, אבער באופן יסודי איז טאקע די זעלבע זאך.

דער רמב"ם'ס חידוש וועגן שופר

מגיד שיעור:

און אזוי ווי דו לערנסט, האסטו זייער גוטע דיוק. ווער ס'לערנט דעם רמב"ם מיינט אז שופר איז תשובה טון. דער רמב"ם זאגט נישט אז שופר איז תשובה טון. דער רמב"ם לייגט אריין זייער א וויכטיגע ווארט, און דאס איז די עיקר יסוד פון דעם רמב"ם'ס חידוש [chiddush: חידוש, novel insight].

וואס איך מיין אז ס'איז דער רמב"ם'ס חידוש, דער רמב"ם האט רוח הקודש [ruach hakodesh: רוח הקודש, divine inspiration/holy spirit]. דו האסט אליינס מחדש געווען, ווייל איך ווייס נישט קיין שום מקור פאר די איידיע. פאר דעם רמב"ם ווייס איך נישט קיין שום מקור פאר די איידיע. אז שופר... רוח הקודש מיינט אז ער איז געקומען דירעקט פון דעם אייבערשטן, נישט ער האט גענומען פון ערגעץ, ער האט גענומען פון א צווייטן, ער האט גענומען דירעקט פון די ריאליטי. סטרעיט פון די חכמה [chochmah: חכמה, wisdom]. סטרעיט פון די חכמה. סטרעיט פון די ריאליטי, צו פרסענ'ס אינטואישאן, צו פון די טבע [teva: טבע, nature], צו פון די טבע, צו פון די טבע.

דיגרעסיע: וואס מיינט רוח הקודש און נבואה?

דריי וועגן צו אמת

מגיד שיעור:

ס'איז פעיק יענע שיעור. אלע מלכות זענען די זעלבע. יעצט, לאמיר עס צונעמען. ס'איז דא א סייענטיסט, און ס'איז דא איינער וואס ווייסט די נעיטשער, און ער knows how things work, און פון דעם קען ער צוקומען צו וויסן וואס נעיטשער זאגט און וואס דער אייבערשטער וויל.

תלמיד:

ווער האט געמאכט נעיטשער לויט דיר?

מגיד שיעור:

איך פארשטיי. אבער די קוועסטשן איז, וואס די טולס איז how he's getting through. דאס איז וועי נאמבער 1. דאס זענען just magic words.

די דריטע וועג, איין סקונדע, איין סקונדע, די דריטע וועג איז, אזויווי כליות מייעצות [kelayos ye'atzos: כליות יועצות, "the kidneys counsel" - referring to inner intuition], אז ער האט אן intuitive זאך אין אים, וואס דו קענסט זאגן אז ס'איז close צו נבואה [nevuah: נבואה, prophecy] טאקע, און ס'זאגט אים אז דאס איז די ריכטיגע זאך צו טון.

תלמיד:

איך פארשטיי נישט. איך פארשטיי נישט. איך פארשטיי נישט. וואס איז די צווייטע וועג?

מגיד שיעור:

איך ווייס נישט. איך מיין אז מענטשן האבן ליב צו זאגן ווערטער ווען זיי פארשטייען נישט, און מאכן נאך מחלוקת'ן אויך. די צווייטע זאך וואס דו זאגסט איז נאר ווערטער, ס'דאזנט מין עניטינג.

תלמיד:

יא, וואס מיינט עס? התגלות [hisgalus: התגלות, revelation]? וואס דאס דאס מיינט?

מגיד שיעור:

אה, סאו דער אייבערשטער איז א מענטש מיט א מויל און ער רעדט, פליז, טו מיר א טובה. ס'איז דאך נישט serious, right? ס'איז דאך שטותים [shtusim: שטותים, nonsense], קיינער גלייבט נישט דאס. קיין שום איד האט קיינמאל נישט געגלייבט דאס.

אקעי, סאו יוו סיטי, ס'איז צוגעקומען צו זיין... קיין שום אמת'דיגע איד. ס'איז געקומען צו זיין... whatever, דו האלטסט פון די אנדערע שטות? ס'איז געקומען. רבותי, מענטשן טראכטן אסאך שטותים, מ'רעדט דאך וואס אמת'דיגע שטות איז. אמת'דיגע שטות איז נאר דא איינס.

נבואה = דערגרייכן ריאליטעט

מגיד שיעור:

יעצט, ס'איז דא אסאך וועגן ווי אז איינס מיינט צו זאגן אז נביאה חכמה איז אלץ די זעלבע זאך. ס'איז א מענטש realized the reality. אזוי ווי דער רמב"ם זאגט. ער זאגט, יש שם מה שמגיע מאת המציאות [yesh sham mah shemagia me'es hametzius: יש שם מה שמגיע מאת המציאות, "there is something that comes from reality"], אוי, ער זאגט מאת ה' [me'es Hashem: מאת ה', from God], וואס איז דער בורא המציאות [Borei Hametzius: בורא המציאות, Creator of reality], דאס איז דער טייטש, אל לב האדם, מוח האדם [el lev ha'adam, moach ha'adam: אל לב האדם, מוח האדם, to the heart of man, the mind of man], everyone קאל. דאס איז דער טייטש, קיינער איז נישט בכלל אויף די הגדרה [hagdarah: הגדרה, definition] פון נבואה.

יעצט, וויאזוי באקומסטו די נבואה? זאגט דער רמב"ם, ס'איז דא פשט אין די וועגן, דרך הדמיון [derech hadimyon: דרך הדמיון, the way of imagination], דרך השכל [derech haseichel: דרך השכל, the way of intellect], דרך הלב [derech halev: דרך הלב, the way of the heart], דרך כליות יוצאות, דרך כיכר אין ספרים [sefarim: ספרים, books]. יעדער איינער איז מודה אז ס'איז דא אסאך וועגן פון נבואה. ס'איז נישטא קיינער וואס ס'איז נישטא קיין מחלוקת אין וואס ס'איז, ס'איז נישטא קיין חולק אין די מהות הנבואה [mahus hanevuah: מהות הנבואה, the essence of prophecy]. ס'איז נאר נישטא קיין פארלארע מחלוקת. אזוי ווי איינער לערנט די וועג, איינער לערנט יענער וועג.

רבותי, איך זע נישט, ס'איז דא חילוק [chiluk: חילוק, distinction], ס'איז דא אנדערע וועגן, ס'איז דא אנדערע דרכי נביאה [darchei nevuah: דרכי נבואה, paths of prophecy], ס'איז דא אנדערע וועגן, ס'איז דא אן עניווי וואס האט באקומען נביאה דורך טאנצן, אזוי ווי יונה בן אמיתה, און ווייטער האט באקומען א נביאה דורך לערנען ספרי חכמות [sifrei chachmos: ספרי חכמות, books of wisdom]. But they all got the same thing, און אויב די דרינג געבט די same thing, then it's, I don't know what it is, און ס'איז טאמער גארנישט, right?

תלמיד:

וואס מוז דאך זיין אז נישט איז נישט פעלט? דאס איז נבואה איז true, right? אבער מ'קען נישט באקומען א טוי true, אבער מ'קען נישט באקומען א טוי true.

מגיד שיעור:

יא, מ'קען, וואלדיג קען מען. יעדע זאך. אזוי ווי מ'קומט אריין צו א מענטש איין דעג. ניין, ניין, ניין, איך מוז נאך זיך וועגן. דאס איז טאקע נישט שטעמס. אקעי, רבותי, רבותי, רבותי, אונז גייען ווערן פארלוירן.

אויב איינער האט א שאלה, איך קען נאר ענטפערן איין סענטס, נישט מער. א שאלה וואס איז נישט פון די נושא [noseh: נושא, topic], קען מען באקומען א וואן סענטענס תשובה. מען קען פרעגן וויפיל שאלות מען וויל, אבער נישט א גאנצע שמועס, ווייל איך האלט דאך אינמיטן עפעס.

דער רמב"ם'ס רוח הקודש און זיין אנעסטקייט

מגיד שיעור:

דער רמב"ם האט געהאט רוח הקדש. ווען ער זאגט רוח הקדש, מיינט איך אז עס איז נישט גענומען לא למדו מרבו [lo lamdu merabbo: לא למדו מרבו, "he did not learn from his teacher"], ווייל לא... עס שטייט נישט אין קיין שום ספר פאר דער רמב"ם. ער זאגט נישט יורא לי [nir'eh li: נראה לי, "it appears to me"], אבער ווען ער זאגט א טייל דארף ער נישט זאגן יורא לי. יורא לי איז ווייל דער רמב"ם...

תלמיד:

פרעגסטו א גוטע שאלה, אויב איך זאג אז רמב"ם האט בכלל געווען, דארף איך דארף שטארקן יורא לי.

מגיד שיעור:

דער תירוץ אויף די שאלה איז, ס'איז א גוטע שאלה פשט אין דער רמב"ם. די שאלה איז, אז דאס וואס דער רמב"ם זאגט נראה לי איז פאר זייער א וויכטיגע ריזען, ווייל דער רמב"ם איז געווען גאר א גרויסער צדיק [tzaddik: צדיק, righteous person], ס'איז דא זייער ווייניגער אזעלכע גרויסע צדיקים אזוי ווי דער רמב"ם.

תלמיד:

פארוואס? נישט דא. נישט דא? אזוי ווי ער זאגט אויף משה [Moshe: משה, Moses] איז נישט דא. פארוואס איז ער נישט דא? פארוואס?

מגיד שיעור:

ווייל דער רמב"ם האט געשריבן א ספר וואס זאל זיין מקבץ לתורש בעל פה [mekabetz leTorah she'be'al peh: מקבץ לתורה שבעל פה, gathering the Oral Torah]. די גאנצע תורש בעל פה [Torah she'be'al peh: תורה שבעל פה, the Oral Torah] איז די חיבור וואס ס'שטייט אין תורש בעל פה. תורש בעל פה איז אויף וועמען איז אויף אויף אויף או פשט וואס ער האט מקלל געווען אויף וואס ער האט געשטאנען פשט אין די גמרא [Gemara: גמרא, the Talmud], אבער בעצם ער האלט אז עס שטייט אין די גמרא, האלט נישט אז עס איז זיין פשט.

און דערפאר זאל מען גלייבן אין דעם גאנצן רמב"ם, די גאנצע גמרא, ש"ס [Shas: ש"ס, acronym for Shisha Sedarim, the six orders of the Mishnah/Talmud], תלמוד בבלי ותלמוד ירושלמי ולכו' [Talmud Bavli veTalmud Yerushalmi: תלמוד בבלי ותלמוד ירושלמי, the Babylonian Talmud and the Jerusalem Talmud]. נישט גאון [Gaon: גאון, referring to the Geonim, post-Talmudic rabbinic authorities], תלמוד בבלי.

יעצט. די קאונים [Geonim: גאונים] זענען אינטערעסאנט אויב זיי האבן א פירוש [peirush: פירוש, commentary] אויף די גמרא, אבער נישט מיט הור עתורי. יעצט, ס'קומט א ייד וואס לערנט רמב"ם, זאגט ער, וואס לערן איך? מיט וועמען הור עתורי לערן איך? דער תירוץ אויפ'ן גאנצן רמב"ם איז די גמרא, און די גמרא איז מחויב [mechuyav: מחויב, obligated] אלע יידן.

יעצט, האט דער רמב"ם געווען משונה'דיג אנעסט, און אמאל האט דער רמב"ם געהאט א

---

*[המשך יבוא בחלק הבא]*

דער רמב"ם'ס כנות און די גרענעצן פון "יראה לי" – חלק ב'

דער רמב"ם'ס משונה'דיגע כנות

א הלכה וואס שטייט נישט אין די גמרא. ווען ער האט געהאלטן אז ס'שטייט, איז דאך נישט קיין פראבלעם, נישט ווען ער האט געהאלטן אז ס'איז זיכער אז די גמרא וואס רעדט נישט אים. אבער אויב ס'שטייט נישט אין די גמרא, וואלט דער רמב"ם געווען א ביסל ווייניגער האנעסט ווי ער איז געווען, וואלט ער געטון וואס רוב מענטשן וואס מאכן ליקוטים שרייבן, און זיי געבן א לייג אריין זייער זאך. און דו לערנסט, ער האט דאך אזוי פיל קרעדיט, קיינער וואלט נישט געזאגט, מ'ווייסט נישט אזוי פיל רמב"ם'ס וואס מ'ווייסט נישט פון וואו זיי קומען. עניוועיס, ס'וועט זיין נאך איין רמב"ם וואס מ'ווייסט נישט וואו ס'שטייט, יא?

ער האט דאך קרעדיט, ווייל ער איז דאך דער מחבר דא פון דעם ספר וואס יעדער איינער גייט לערנען. ער קען דאך אריינשרייבן אפאר פון זיין אייגענע חידושים אויך, און ס'וועט ווערן נתקבל ביי אלע אידן, ווייל ס'איז דאך מורא'דיג מצליח.

דער רמב"ם איז געווען משונה'דיג האנעסט, און ער האט דאס נישט געטון. און ער האט געזאגט אז ווען איך זאג א חידוש, עני זאך וואס איך האלט אז ס'איז אויף מיין אויטאריטי, איך האלט אז איך בין גערעכט, און ס'ברענגט א הלכה, אבער דו פסק'סט אזוי ווי מיר, אבער דו ביסט נישט מחויב. זאג איך דיר אז ס'שטייט נישט, "יראה לי" [נראה לי: it appears to me]. דאס איז דער טעם פון "יראה לי".

תירוץ #2: נפקא מינה להלכה

דער תירוץ איז, ווייל דאס איז נישט קיין נפקא מינה להלכה [practical halachic consequence]. ווען דער רמב"ם זאגט טעמים [reasons for commandments], און די זעלבע זאך בכלל אין אגדה [non-legal rabbinic teachings], איז דער רמב"ם נישט מקפיד אויף דעם.

א מורא'דיגע קשיא אויף דעם תירוץ

ס'איז דא מסתמא אזוי א קשיא, נישט נאר אויב איך זאג דאס, איז דא א מורא'דיגע קשיא. ווייל ווער ס'האט געלערנט אין די שיעורים אויף ספר המדע [Book of Knowledge, first section of Mishneh Torah] און אויף אלע פלעצער וואו דער רמב"ם זאגט אגדה, זעט ער אז דער רמב"ם זאגט ריזיגע חידושים. דער רמב"ם איז נישט געווען אזא נאר צו מיינען אז דאס וואס ער זאגט איז דער פשוט'ער פשט אין די פסוקים אין די גמרא, ס'איז דאך זיין פירוש.

אין שמונה פרקים [Eight Chapters, Rambam's introduction to Pirkei Avos] למשל, זעט מען אז דער רמב"ם... ווייל מ'ווייסט אז זיין יסוד וועגן מידות [character traits] איז מחילת מחלוקת [subject of dispute], ער איז געבויט אויף א גאנצע שטיקל תורה, ס'איז נישט פשוט פשט פון די הלכות, פון די מידות אליין אפילו.

די תירוץ איז, דא, מ'קען זאגן ס'איז א גוטע תירוץ. פארשטייסט מיין קשיא? א גוטע קשיא אויף דער רמב"ם? ס'איז א גוטע קשיא? אויב דער רמב"ם איז אזוי האנעסט, ער זאגט נאר נאך וואס ס'שטייט, בערך אגב, פארוואס איז עס אויך אסאך מאל דא?

Student: ניין, ניין, ס'איז... יא, ס'איז א ריזן קשיא.

Instructor: דער רמב"ם איז דאך משונה ענק האנעסט. אלעס וואס ער זאגט שטייט... ניין, ס'איז אלעס זייער גוט, ס'דארף עס אויסזען. אלעס וואס דער רמב"ם זאגט איז גמרא. אזוי ווי דער רמב"ם פרעגט, פארוואס שתם דבריו [he left his words unstated] אפשר האב איך קיינמאל געהאט אן אנדערע פשט? אבער דער רמב"ם טראכט שוין אזוי.

דער רמב"ם טראכט, איך זאג דיר וואס די גמרא שטייט. אקעי, ס'קענסט מיר אן אנדערע פשט אין די גמרא? דער רמב"ם זאל נישט זיין ברוגז אויף דיר. אבער בעצם, דער רמב"ם זאגט פארוואס ס'שטייט אין די גמרא. ס'איז נישט קיין זאכן וואס, ס'איז ביידע, אבער ס'איז נישט קיין זאך, ער וויל נישט זאגן אמר משה בן מימון [Moses son of Maimon said], ס'איז נישט אמר משה בן מימון. רייט?

און זיי זענען מקפיד די זאכן וואס זענען חידושים, מ'זאגט אירע לי [יראה לי: it appears to me], און די אנדערע פרעגט, דארפסטו דאס נישט אננעמען. דו קענסט עס אננעמען, און איך וואלט באציע געווען אז דו זאלסט עס אננעמען, אבער אויב די אידן וועלן נישט מסכים זיין איז נישט. ס'פעלט נישט אויס, מ'איז נישט מחויב צו פאלגן די אירע לי'ס פון די רמב"ם. אפילו לויט די רמב"ם שטות, אויף דעם שטייט אירע לי. יא?

תירוץ #3: א שטארקערע קשיא – הלכות אמונות ודעות

קומט און פרעגט א מורא'דיגע קשיא: דער רמב"ם האט גע'פסק'נט סאך הלכות אמונות ודעות [laws of beliefs and opinions], א גאנצע ספר עמודים מער ווייניגער, און אזוי נאך פלעצער. און דער רמב"ם האט געוואוסט אז אמונת ודעת וואס ער זאגט איז נישט קלאר אין די גמרא.

וויאזוי ווייסט ער האט ער געוואוסט? ווייל אין אלע אנדערע ספרים זיינע זעט מען קלאר אז ער מוטשעט זיך אסאך פון די מסקנות וואס שטייט אין שמונה פרקים, און דארט זעסטו קלאר די קשיא, אדער אין מאורים נפוחים [Moreh Nevuchim: Guide for the Perplexed], ס'שטייט אין משנה תורה פשוט בתורה מסקנא. און ער ברענגט נאך א פסוק אין א גמרא, זייער גוט, האסטו א ראיה, מ'קען אלץ אריינטייטשן אין די פסוק. אפשר מיינט ער אז ס'איז אן אמת'דיגע ראיה, אבער ס'איז אוודאי א יראה לאיתא [it appears to me], אוודאי די חידושי הרמב"ם, ס'איז נישט דברי התורה [words of the Torah]. אמת? א גוטע קשיא.

ראיה פון הלכות קידוש החודש

און אונז האבן געזען דעם רמב"ם אין איין פלאץ אין הלכות קידוש החודש [Laws of Sanctification of the New Moon], און פארדעם האב איך געטראכט פון די קשיא. אין הלכות קידוש החודש האט דער רמב"ם געזאגט אז אלע חשבונות נעמט ער פון די יונים [Greeks], און ער האט געהאט א גאנצע התנצלות [apology/justification].

פרעג איך אים זייער גוט, פארוואס שרייבט עס נישט אין הלכות תשובה [Laws of Repentance]? ווייל אז די חשבון האט ער אויך גענומען פון די יונים. ס'איז פלעגט א קשיא. זעסט דאך אז דארט איז ער יא מקפיד דערויף.

Student: וואס? קיינער וואלט עס נישט אויסגעגעבן. קיינער וואלט נישט אויסגעגעבן וואס ווען ער זאגט דאס?

Instructor: ס'איז יא געווען א שקר. ער האט יא גענוצט די טריק וואס איך זאג. לאמיר זעהן וואס מיר פארשטיין פון דער רמב"ם וואס ער האט געזאגט אז דער דרך הממוצע [middle path] איז נישט דער equal נישט אן arithmetic mean נאר א geometric mean דאס הייסט דער ממוצע איז נישט דאס וואס איז פונקט אזוי ווייט פון איין עק ביזן צווייטער און איז נישט קיין זאך וואס מען ציילט מיט נאמבערס - כמות [quantity].

דארף מען זען אז כלל איז א סתירה [contradiction]. ס'איז דא אזעלכע סתירות אויכעט, אבער דעמאלטס קען מען טאקע מאכן אז ער קומט, אפשר האט דער רמב"ם געטראכט אז ער קומט אויכעט. קען זיין. על כל פנים, און דאס האט סתירות, און דאס איז די תירוץ, רוב עכטע סתירות אין רמב"ם זענען אמת'ע סתירות, און די תירוץ איז אז דער רמב"ם גייט נאך א סתירה אין די גמרא, און זיין דזשאב איז נאר צו זאגן וואס שטייט אין די גמרא, טו מיר עפעס.

יעצט, ממילא איז דאס דער רמב"ם מורא'דיג אזוי, מה שאין כן [which is not the case] אין די אלע פלעצער, וואס דער רמב"ם זאגט קלאר אין די אגרות זכותו יתברך [in his letters, may his merit protect us], אז ער האט קלאר אריינגעשריבן אין די הלכה זאכן וואס זענען נישט געווען פאר די הלכה. ווייל ער האט נחמנות געהאט אויף די אידן, און ער האט געוואלט אז זיי ווילן וויסן די בעיסיקע זאך.

צוויי תירוצים

תירוץ א': רחמנות אויף כלל ישראל

דאס קען זיין איין תירוץ פארוואס ער טוט אזוי.

תירוץ ב': דער אונטערשייד צווישן אמת און הנהגות טובות

די צווייטע תירוץ, וואס איז אפשר קאנעקטעד מיט דעם, איז אזוי, אז פארוואס דארף דער רמב"ם שרייבן יראה לי? לאזט ער דאך פארשטיין. אין די הלכה, וואס איז די סמכות [authority]? וואס איז די אויף די אויף די פארוואס דארף מען פאלגן וואס ס'שטייט אין הלכות טוען ונטען? ווייל די גמרא האט אזוי געזאגט. וועגן דעם, נישט ווייל ס'איז אמת, ס'איז נישט אמת.

איך טאר נישט זאגן אז ס'איז נישט אמת אויף די תורה, אבער וואס ס'שטייט אין פרק ב' פון מורה נבוכים [Guide for the Perplexed, Part 2] איז אז די גאנצע תורה איז נאר מפורסמות [commonly accepted opinions], נישט אמיתיות [eternal truths], ס'איז נישט איטערנעל טרופס, ס'איז נישט זאכן וואס זענען אייביג די זעלבע.

דיגרעסיע: קין והבל און עריות

אויב ס'וואלט געווען א וועלט, למשל, אויב ס'וואלט געווען אן דעם ראש ועדה חטא [without the sin of the first man], למשל, אויב ס'וואלט געווען א וועלט אן... איך ווייס ווי מענטשן זינדיגן נישט, איך ווייס ווי מענטשן האבן נישט קיין יצר הרע [evil inclination]. ס'קען זיין אז א וועלט, ס'איז נישט מוכרח אז ס'זאל זיין דער יצר הרע. ס'איז נישט מוכרח אז מענטשן, אפילו ס'איז יא א יצר הרע, ס'איז נישט מוכרח אז מענטשן זאלן נוטה זיין נאך זייער יצר הרע און זינדיגן.

ס'קען זיין אז א מענטש זאל עס נוצן נאר ריכטיג, אזוי ווי די שכל [intellect] איז טאקע מחייב, און דעמאלט האט מען נישט געדארפט א הרחוקה [distancing] פון א שניות לעריות [secondary prohibitions related to forbidden relations], רייט? שניות לעריות איז כדש אצלך מותר לך [something permitted to you], איז נאר ווייל אויב מ'וועט גיין מיט די שניות, וועט מען שפעטער גיין מיט די עריות [forbidden relations], נאכדעם וועט זיין צרות, דארף מען מאכן אסורים, אפשר לעריות אליינס אויך. יא, אמת, אפשר לעריות אליינס אויך. איך זאג שניות ווייל דאס איז ממש אזוי, זיכער, די רבנן, אבער קען זיין אפילו די עריותות זענען אזוי.

אזוי אויב די וועלט וואלט נישט געווען קיין עצה, וואלט מען געווען מותר לעריות. וואס הייסט? דא אופנים וואס איז מותר אזוי פון ייבום [levirate marriage]. זעסט דאך אז קין און הבל חתונה האבן חתונה געהאט? אקעי, ס'קען זיין אז ס'איז געווען אן אונס, וואטעווער. יא, פארשידענע... אה, ס'איז נישט געווען פאר די חטא [sin]. לויט די זוהר [Zohar] איז זיכער, קין און הבל זענען געבוירן געווארן פאר די חטא. זיי זענען געבוירן געווארן, יא, אבער חתונה געהאט.

עניוועיס, יא, קענסט זאגן... ניין, די פוינט איז אז אויב די וועלט... רבותי, רבותי, רבותי. יא, פיר מיט קין והבל. אקעי, איז פארוואס דארף מען זיין מותר? איך בין נישט מותר וועגן דעם, איך ווייס נישט דאס, איך ווייס נישט דאס. האסט טאקע א פלאץ וואס ס'איז נישט דא קיין נעבן. לכאורה תושט, איך מיין ס'איז דא לגבי קירוב. אוודאי, ס'איז פשוט. אויב ס'וואלט נישט געווען קעץ הרע, קענסטו פרעגן, א מענטש וואלט נישט קעץ הרע? זענען איך א נמי. זיי רעדן נישט אז אויב איז דאמי אלקי שירא מעג ער, אבער רוב מענטשן האבן נישט קיין רעכט דאס צו זאגן.

Student: ניין. אקעי, רבותי, רבותי, רבותי. טאקע זיי האבן געהאט... רבינו, יא, אמת, נישט אמת, נישט שוין, נאר די קעניג, ס'איז געווען עפעס א מצוה. נאר ווייל זיי האבן געוואלט נאכמאכן קיין וועבל, זיי האבן געהאט מיט די מסורה [tradition]. וואטעווער.

Instructor: עס איז די זעלבע ריזן פארוואס די רבי'ס האבן חתונה'ט זייערע קארדנס.

קצר מעשה [in short], רבותי, לאמיר נישט גערענקען קיין שטותים, לאמיר לערנען.

מסקנא: רוב הלכות זענען נישט אמת אין די סענס פון נבואה

הערסט וואס איך זאג? סאו, די רוב הלכות זענען נישט אמת אין די סענס אז ס'איז נבואה. דאס זאג איך, די רוב הלכות, פארדעם זאגט מען, דאס איז דער רמב"ם'ס טייטש. אונז געדענקען דעם רמב"ם'ס טייטש, איך ווייס נישט, אבער דער רמב"ם'ס טייטש איז פון אנכי ואלך על פי הגבורה שמני [Anochi and Lo Yihyeh Lecha are directly from the Divine]. רייט?

דער רמב"ם'ס טייטש איז אז נאר אנכי ואלך זענען אמת'דיג נבואה, אמת'דיג נבואות משה [prophecy of Moses]. אלע האבן נבואות משה. פארוואס? ווייל דאס קען מען זען דירעקטלי. יעדער איינער וואס לערנט די פרופס פון מציאת השם [existence of God] און נחת השם [incorporeality of God], קען זיי זען אונזערע אייגענע אויגן.

און אזוי ווי דער רמב"ע [Rambam] זאגט אין הלכות קדוש החודש, א זאך וואס א מענטש זעט מיט אייגענע אויגן, אז ווער זאגט אין הלכות יסוד התורה פרק ח' [Laws of the Foundations of the Torah, Chapter 8], אז א זאך וואס ער זעט אליינס איז, דבר שאין בדופי [something that cannot be doubted], ס'קען נישט אפילו א נביא [prophet] זיך מקריש זיין, אפילו א נביא קען דאך נישט מקריש זיין וואלט ער זיך אליינס געזען.

דאס הייסט מפי הגבורה [directly from the Divine], אלע אנדערע מצוות זענען נישט אויף די לעוועל פארוואס, ווייל זיי זענען טאקע נישט קיין טרופס, זיי זענען הנהגות טובות [good practices], מ'דארף זיי טון, ס'איז זייער וויכטיג צו טון אלע מצוות. אבער אויב די וועלט וואלט געווען אנדערש, איז תלוי אין די מציאות העולם [dependent on the reality of the world], ס'איז זאכן וואס טוישן זיך, ס'איז נישט קיין זאכן וואס טוישן זיך נישט. דערפאר איז עס נישט קיין די זעלבע לעוועל פון נבואה.

און דערפאר, פארוואס דארף מען יא פילן די רעס פון רמב"ם? ווייל אמר הגמרא [the Gemara said], און דאס איז נישט

דער רמב"ם'ס חידוש וועגן שופר: א ביישפיל פון רוח הקודש

די צווייטע און דריטע תירוצים: סמכות פון דברים אמתיים און טעמי המצוות

מגיד שיעור:

דאס הייסט מפי הגבורה [directly from God's mouth], שמענו, אלע אנדערע מצוות זענען נישט אויף דעם לעוועל. פארוואס? ווייל זיי זענען טאקע נישט קיין טרוזס [truths], זיי זענען הנהגות טובות [good practices], מ'דארף זיי טון, ס'איז זייער וויכטיג צו טון אלע מצוות. אבער ס'איז נישט, אויב די וועלט וואלט געווען אנדערש, איז תלוי אין די מציאות העולם [dependent on the reality of the world], ס'איז זאכן וואס טוישן זיך, ס'איז נישט קיין זאכן וואס טוישן זיך נישט. דערפאר איז נישט קיין די זעלבע לעוועל פון נבואה [prophecy].

און דערפאר, פארוואס דארף מען יא פאלגן די רעסט פון דעם רמב"ם [Rambam: Maimonides]? ווייל אמר הגמרא [the Gemara said]. און טאמער נישט אמר הגמרא, מוז מען זאגן אמר משה במימון [Moses son of Maimon said], וואס איז שוואכער פון אמר הגמרא, ווייל נישט אלע אידן זענען מכוון [agreed] צו פאלגן דעם רמב"ם.

מה שאין כן [but not so] ווען ס'קומט צו דברים אמתיים [true matters], איז נישט קיין שום חילוק ווער ס'האט געזאגט אז א גוי וואלט געקענט שרייבן וואלטס אויך געדארפט פאלגן. אז דער רמב"ם זאגט אז ס'איז א מצוה, נישט וועגן ס'איז א מצוה דארף מען נישט גלייבן. דער רמב"ם זאגט טאקע אז ס'איז א מצוה צו גלייבן אין מציאת השם [the existence of God], מ'מיינט נישט צו זאגן אז ווען נישט וואלט מען נישט געדארפט גלייבן, מ'מיינט נאר צו זאגן אז די מצוה איז אינקלודן אויך אזא מצוה, אזא סארט מצוה. אבער די אלע זאכן וואס שטייט אין הלכות תורה [Laws of Torah] די תורה זענען אמת לאמתה [absolute truth] אזוי ווי זיי זענען. אונז דארף מען נישט, ס'פענט נישט קיין יראה לי [it seems to me]. די יראה לי איז נאר ווען ס'איז נפקא מינה [a practical difference], ווער איז די סמכות [authority] וואס זאגט דאס? אבער דא איז דאך די אמת, פונקט שוין אמת, פעלט נישט אויס דאס. דאס איז די צווייטע תירוץ [answer].

און די דריטע זכות [merit], קען מען מיך געטראכט, אויב דו ווילסט רעדן...

תלמיד [Student]:

יא, אזוי ווילסט רעדן לגבי [regarding] שופר [shofar: ram's horn], וועט זיין די תירוץ פשוט'ער, פשוט'ער בעיסער אויף דעם, אז זאכן וואס זענען נאר א טעם [reason], נאר א דרש [homiletical interpretation], ס'קאסט נישט געלט, יעדער איינער קען זאגן דרשות [homilies] וואס ער וויל, דו פארשטייסט דאך אליינס אז ס'איז דער רמב"ם'ס...

מגיד שיעור:

יא, דאס איז דער ערשטער תירוץ. יא, איך בין מרחיב [expanding] אביסל. הלכה [Jewish law] האט א תוקף [validity], אבער דו זאגסט א טעם תקיעת שופר [reason for blowing the shofar], רמז ישפע [a hint will suffice]. דער רמב"ם זאגט דאך, דאס זאגט דער רמב"ם קלאר, אפילו גזירת הכעס [a divine decree], און אנדערע ווערטער וואס איך זאג איז נישט נוגע להלכה [not relevant to the law], הלכה איז נפלאות אין שופר [the law is to blow the shofar]. איך בין דאך מסביר [explaining] אז ס'איז דא אן ענין [concept] דערין, דאס איז דער רמב"ם'ס פשט [plain meaning]. איך ווייס נישט, א שערה [a hair's breadth] אדער איך זאג רוח הקודש [divine inspiration].

תלמיד:

אה, ער האט געזאגט, דער רמב"ם זאגט אז ס'איז א רמז [hint], ס'איז נישט די הלכה, אפשר דאס איז פארט פון וואס ער מיינט. דארפסטו דאס נישט נעמען ערנסט אזוי ווי א גזירת הכתוב [a scriptural decree]. ס'איז א רמז פון דעם ענין, פארדעם זאגט ער אז דער ענין איז דער ענין אז דרכי תשובה [ways of repentance], אז דער תרצמי תשובה [the call to repentance] טוט מען תשובה [repentance].

מגיד שיעור:

ממילא [consequently] זאג איך אז דער רמב"ם האט געהאט רוח הקודש, אבער, אקעי, זאגסטו, ס'איז נישט נביאת משה [the prophecy of Moses], ווייל ס'איז נאר וועגן טעמאי און מצות [reasons for commandments], אבער רוח הקודש איז עס, ווייל קיינער ס'שטייט נישט פון ערגעץ, קענסט זוכן מקורות [sources], ס'שטייט אין פסיקתא [Pesikta: a midrashic collection] שופר שפרו מעשיכם [shofar - improve your deeds], אבער דאס איז נישט דער רמב"ם'ס פשט.

מגיד שיעור:

אזוי ווי איך קען כמעט נישט זיין אין א מינוט, דער רמב"ם'ס פשט איז נישט אז שופר זאל תשובה טון. אוודאי דארף מען תשובה טון, אוודאי דארף מען בלאזן שופר, יא. אבער דער טייטש פון די רמב"ם איז א חידוש [innovation] פון די רמב"ם. און נישט נאר ס'איז א חידוש פון די רמב"ם, נאר יעדע איינציגע איד וואס האט געליינט די רמב"ם האט מסכים [agreed] געווען מיט דעם פשט. ווייל אזוי איז כמעט יעדע איינציגע איד וואס איך קען. ווייל יעדער איינער ווייסט פארוואס לאזט מען נישט די שופר.

יעדער איינער וועט קוקן, ס'קוקן אין אלע ספרים וואס מ'האט געשריגן פאר דראמא [before the Rambam], אלע ספרים נאכדראמא [after the Rambam], עווייסט סינגל וואן פאר דראמא האט מען נישט געוואוסט. ס'שטייט די גאר איינע פון די צען תורות [one of the ten reasons], מ'קען זאגן אז ס'איז נישט די טעם. יא, ער האט צען טעמים [reasons], ס'שטייט נישט אז דאס איז די טעם. נאכדראמא, כמעט יעדער איינער זאגט, על פי פשט [according to the plain meaning], די פשוט'ע טעם איז דאס.

ס'איז דא אנדערע טעמים וואס דער רמב"ם האט געזאגט וואס קיינער האט נישט אנגענומען, זיי זענען נישט געווען די זעלבע רוח הקודש. אבער די צמורים ואוחניות [various reasons], ס'איז דא טויזנטער טעמים. די משנה תורה [Mishneh Torah: the Rambam's code of Jewish law] אבער זאל מען יא אנגענומען זיין טעמים. אפילו נישט אינגאנצן, אביסל, אביסל מער.

תלמיד:

ניין, שמחה [joy], ער זאגט נישט טעם.

מגיד שיעור:

אמת, אבער די טעם פון קראת שופר [blowing the shofar] מיינע איך אז איינע פון די מערסטע אנגענומענעס איז די חידושים פון דער רמב"ם. און עד כדי כך [to such an extent] האט אריז"ל [the Arizal: Rabbi Isaac Luria] געזאגט אז ס'שטייט אין חז"ל [Chazal: our Sages of blessed memory], און ער האט געזאגט א פשט אויף דעם על פי קבלה [according to Kabbalah]. ריין, וואס איז די סוד [secret] דערפון? די סוד פון די נסירה [blowing] איז צוליב און שופר אויפצואוועקן דעם אייבערשטן.

עניוועיס, און... אקעי, אקעי, שיין, שיין, שיין, נישט יעצט. יא, יא, יא. דו וועסט ווערן נייגעריג, אפשר נעקסטע טאג וועסטו אויסגעפון.

די אוניווערסאלע אנערקענונג פון דעם רמב"ם'ס פשט

מגיד שיעור:

איך מיין נאר צו זאגן אז ס'איז אנגענומען ביי יעדער איינער, כמעט יעדער איינער, חוץ פון דער רמ"ע [Rama MiPano: Rabbi Menachem Azariah of Fano] וואס האט געזאגט אז ער האט נישט ליב דעם פשט אויף תקיעת שופר. חוץ פון דעם, יא?

תלמיד:

איך ווייס נישט. נישט נאר יוקר, און זיי האבן עס ארויסגעגעבן פון די לעצטע וואך, א שטיקל שיעור קומה [Shiur Komah: a mystical text], ס'איז נישט נאר יוקר, ס'איז נישט שיעור קומה. זיי האבן געברענגט דעם שטיקל. דער רמ"ע האט נישט מסגע [agreed] געוואלט. איך מיין נישט פארוואס. ער איז נישט געווען אימפרעסט מיט דער רמ"ע פשט.

מגיד שיעור:

פארוואס קוקט האר עמוזל? אבער... עס זענען אנדערע אידן, עס קלונגען די אריזאלן די אריזאלן די רש"ש [Rashash: Rabbi Shmuel Strashun], כידוע [as is known] האבן אלע געהאלטן זייער שטארק אין די רמב"ם'ס פשט, און פון דעם האט עס געמיינט אז עס איז געווען ברוך הקודש [divine inspiration].

וואס איז דער רמב"ם'ס פשט? דער באגריף פון התעוררות

מגיד שיעור:

יעצט, וואס איז די רמב"ם'ס פשט? דער רמב"ם האט געזאגט א גרויסן חידוש, אז שופר איז א זאך וואס וועקט אויף מענטשן. אזוי זאגט דער רמב"ם, שופר איז א זאך וואס וועקט אויף. אזוי האט דער רמב"ם געטראכט, דאס שטייט נישט אין ערגעץ, ס'שטייט אסאך מאל א בלויז שופר פון אלע מיני ריזענס [reasons], אלע טעמים פון רבי צדיק [Rabbi Saadia Gaon].

תלמיד:

יא. יא. עירי עירי [Awake, awake], דאס?

מגיד שיעור:

דו האסט געמיינט אז ס'איז א פסוק, עירי עירי ישנו משנתכם [Awake, awake, sleepers from your sleep], ונדמים הקריצים מצד דמעתכם [and slumberers arise from your slumber]. אין ערגעץ נישט. ניין.

איך זאג יעדער איינער מיינט דאס, ווייל ס'איז רוח הקודש. איך זאג דיר אז ס'איז א משנה [Mishnah]. דער רמב"ם האט מכאט נישט געווען א נייע רוח הקודש, א שטיקל משנה, א שטיקל פסוק כמעט. ער מאכט דא, דער פסוק עירי ישנו שטייט אויך נישט, דו ווייסט?

תלמיד:

ניין. דו האסט געמיינט זיכער אז ערגעץ א פסוק עירי ישנו. ישנים משנתכם [sleepers from your sleep]. שטייט אין ערגעץ נישט. די לשון הרמב"ם [the language of the Rambam]...

מגיד שיעור:

ניין, מ'דארף קוקן אין מיין... אין מיין דעיס [in my opinion]. ס'איז דא לשונות [expressions], הבל הזמן [wasting time] איז לשונות... יא, די לשון איז נישט, אויב איך געדענק איז נישט קיין פסוק. מ'דארף קוקן אין מיין... וויאזוי הייסט עס... You know, ווי ס'זאגט "עורי ישנים משנתכם"? No, something similar. "עורי עורי" [Awake, awake], יא, זייער גוט. ס'איז כמעט די זעלבע זאך, אבער נישט ממש די זעלבע זאך.

זוכן דעם מקור

מגיד שיעור:

איך האב געמאכט אמאל א טשארט, איך האב אמאל געשריבן א פירוש [commentary] אויף דעם, און איך האב געברענגט פאר יעדע שטיקל רמב"ם וואו ס'קומט די לשון.

תלמיד:

וואס? הלכות תשובה [Laws of Repentance].

מגיד שיעור:

און דארט איז געשטאנען, איך וויל דיר שוין ווייזן אז ס'ארבעט נישט, but anyways, דארט איז געשטאנען אז... לאמיך עס עפענען, איך וועל אייך שוין זאגן. דא איז experienced an error, יא? איך וויל פארשטיין. Experienced an error. נאכאמאל, לאמיך טרייען נאכאמאל. נישט אזוי.

דא איז זייער גוט. "עורי ישנים", ניין, ס'שטייט למשל "עורי דבורה עורי עורי" [Awake, Deborah, awake, awake - from the Song of Deborah], "עורי" מיט ע' ו' ר' י', אבער "עורו ישנים" שטייט אין ערגעץ נישט אין די גאנצע תורה, אקעי? איז דער רמב"ם האט געמאכט אן אייגענע פסוק.

תלמיד:

ס'איז א פסוק?

מגיד שיעור:

ניין, ס'איז זיכער א פסוק. דער רמב"ם האט געמאכט א פסוק. פסוק שלא הרמב"ם [a verse that is not from the Rambam]. ס'איז נישט קיין פסוק, רבותי [gentlemen], ס'איז נישט קיין פסוק. רבותי, ס'איז נישט קיין פסוק, ס'איז א רמב"ם, און אזא רמב"ם איז אזוי גוט ווי א פסוק.

די באדייטונג פון דעם חידוש

מגיד שיעור:

יעצט, לאמיר עס... ס'איז א גרעסערע חידוש. דו זעהסט אז ער האט געמיינט אז ס'איז א פסוק. ס'וויל דאך זיין. און לאמיר דארפן פארשטיין, וואס איז דער חידוש עצום פון דעם רמב"ם? דער חידוש עצום איז אזוי. אז אלע אידן האבן פארשטאנען, וואס הייסט א שופר? אזוי ווי דער ר' צדוק הכהן [Rabbi Tzadok HaKohen] האט געמאכט א ליסט, קענסט קוקן אין תנ"ך [Tanach: the Hebrew Bible].

תלמיד:

דאס ווייס איך נישט.

מגיד שיעור:

יא, אוודאי. באט קיינער ווייסט נישט וואס דאס מיינט, סאו ס'איז א פראבלעם. איך קען באלדן נאך א... ניין, ניין. אקעי, זייער גוט. איינער, נאר איין מינוט, נאר איין סענטענס פליז.

די באקאנטע ענינים פון שופר אין חז"ל

מגיד שיעור:

רבותי, רבותי. רבותי, רבותי, ס'שטייט אין די גמרא [Gemara: the Talmud] און אין די משנה און אין די פסוק אז זייער אסאך ענינים וועגן שופר. למשל, אין די גמרא שטייט אסאך מאל אז שופר איז צו דערמאנען דעם אייבערשטן עפעס, אמת? ס'איז א סארט, אזוי ווי דער הייליגער בריסקער רב [the holy Brisker Rav] האט געזאגט. דער בעלזער פון בריסק [the Brisker from Brisk] האט געזאגט אז מ'זעט אין די גמרא אסאך מאל אז שופר האט א דין תפלה [has the law of prayer]. ס'איז א סארט תפלה אזוי ווי מ'קען רעדן צו דעם אייבערשטן מיט ווערטער, מ'קען שרייען, מאכן א גרויסע נויז, אולי ישן הוא ויקץ [perhaps He sleeps and will awaken], בדרך משל [metaphorically speaking]. דאס איז פשוט איין פשט וואס שטייט אין די גמרא אסאך מאל.

אין פסוקים קען מען זען נאך ענינים פון שופר, אפשר אזוי ווי ס'איז א שיינע סארט, אזוי ווי ער זאגט א מלאכה [kingship], ס'איז א נושא פון אזא שיינע טראמפייטע וואס מ'בלאזט לפני חצות וקול שופר לפני המלך [before the king]. אדער ס'איז עפעס אזא קול וואס... ס'קען מאכן... ס'שטייט נישט אז ער האט אויפגעוועקט דעם עולם, ס'שטייט אז ער האט געמאכט נויז, ס'האט נישט אויפגעוועקט דעם עולם. ער האט דערשראקן דעם מענטשן, מ'האט געמאכט גרויסע נויזעס.

תלמיד:

דאס איז זייער... הער אויס, זייער גוט. איך וויל דיר האבן... הער אויס, דו ביסט צומישט.

מגיד שיעור:

נישט נאר דו ביסט צומישט, נאר אסאך אנדערע גדולי ישראל [great Torah scholars] זענען געווען צומישט. סאו דו ביסט נישט די איינציגסטע. אבער ס'שטייט נישט אין די רמב"ם גארנישט וועגן זיין דערשראקן. און ס'איז דא פסוקים וואס ס'שטייט אויך אין פרשה [Torah portion] פון מתן תורה [the giving of the Torah] אז דער שופר האט דערשראקן דעם עולם, ויחרד כל העם [and all the people trembled]. ס'איז א גרויסע דינער, אפשר דארט מיינט דער שופר ליטערלי א דינער, איך ווייס נישט. און ס'איז געווען א גרויסע קול, און ס'דערשרעקט א מענטש, א גרויסע קול.

דאס איז וואס גדעון [Gideon] האט געטון. מ'זעט אויך אסאך מאל אז א שופר איז אזוי ווי א וועג צו רופן מענטשן. "והעבירו קול במחנה" [and they passed a voice through the camp], "והעבירו שופר", מיינט מען א הכרזה [proclamation], מען רופט אויס. ס'איז אזוי ווי אן אלארם, מען רופט אויס מענטשן. די אלע זאכן שטייען, און אפשר נאך זאכן וואס איך געדענק נישט. איך מיין מער ווייניגער די זאכן. ווען מ'נעמט א מענטש פאר א מלחמה [war], דאס איז אזוי ווי א פייער אלארם. אמאל איז נישט געווען, ערב שבת [before Shabbat] בלאזט מען שופר, יא? ס'איז א וועג פון מודיע זיין [announcing]. אקעי, דאס איז אלע זאכן וואס שטייט אין די הייליגע ספרים, אין די חומש [Chumash: the Five Books of Moses], אין די גמרא, אין די משנה.

דער חידוש העצום: התעוררות

מגיד שיעור:

וואס שטייט נישט? די לשון התעוררות [the language of awakening], אויפצואוועקן זיך. דאס האט נישט געהאט קיין שום מקור ביז דער רמב"ם איז געקומען און ער האט אריינגעקאנעקטעד די נושא פון זיך אויפשטיין, אויפוועקן, מיט די שופר. אויפשטיין איז נישט די זעלבע זאך ווי זיך דערשרעקן, א גאנץ אנדערע זאך. און אויפשטיין איז נישט די זעלבע זאך ווי צוזאמרופן מענטשן, אדער ווי דערמאנען דעם אייבערשטן. די אלע זאכן זענען שיינע זאכן, אבער זיי זענען נישט אויפשטיין. אויפשטיין איז א גאנץ אנדערע זאך.

דער משל פון שלאף

מגיד שיעור:

וויאזוי שטייט מען אויף? ווי קומט התעוררות? וואס טייטשט אויפשטיין? דארף מען געדענקען איין וויכטיגע זאך. ס'איז א משל [parable], פארשטייט זיך. אבער וואס איז דער משל פון אויפשטיין? וואס טייטשט אויפשטיין?

תלמיד:

רייט? מיינט ער שלאפט.

מגיד שיעור:

פארשטייט זיך, דער משל... לאמיר פארשטיין, איך וויל דיר מסביר זיין, ס'איז דא א חילוק פון די משל און די נמשל [the parable and its application]. דער רמב"ם זאגט, מיינט נישט אז א מענטש שלאפט ליטעראלי. פארשטייט זיך, ס'איז געבויט אויף א משל, אבער דו דארפסט געדענקען אז דער משל איז נישט וואס דער פשוט'ער פשט פון די פסוקים און די אלע משלים וואס זענען דא וועגן שופר זאגן.

דער פשוט'ער פשט איז, ס'שטייט למשל ביי מתן תורה, דער עולם האט געהערט א שופר, און דער עולם האט זיך דערשראקן און זיי זענען געקומען, ווייל דו זעסט א שופר. פשט דא איז דער מעמד [the gathering], דו זעסט א גרויסע סיין [sign], דו זעסט א גרויסע נויז, דארט איז דער מעמד, און זיי זענען געקומען. וואס שטייט נישט? ס'שטייט נישט אז דער עולם איז געשלאפן און דער שופר האט זיי אויפגעוועקט.

דער רמב"ם'ס חידוש נפלא: שופר אלס התעוררות — וואו שטייט דאס?

דער טשעלענדזש: וואו איז דער מקור אז שופר וועקט אויף?

די פראבלעם מיט דעם משל פון שלאפן

מגיד שיעור:

ס'איז א טשעלענדזש, ער פריזט דא, איך זאג נישט, ווי ס'שטייט אז א איד איז געווען שלאפן און דער שופר האט אים אויפגעוועקט. ס'שטייט נישט אז ער איז געווען שלאפן, דו האסט זיך פארגעשטעלט. ס'שטייט אין מדרש אז דער שופר האט זיך אויפגעוועקט.

תלמיד:

ניין, ס'שטייט אבער נישט אז דער שופר האט זיך אויפגעוועקט, אויב איך געדענק, קענסט מיר דאגה זיין.

מגיד שיעור:

איך זאג, ס'איז א גוטע עמעדזשינעישאן [imagination]. דער רמב"ם האט זיך זיכער אזוי פארגעשטעלט, איך האב שוין נאר געשריבן אזוי אין מיין ספר אויף אלול אז דאס איז זיכער דער פשט, אבער דאס איז אן עמעדזשינעישאן. ס'שטייט נישט. נאך די רמב"ם קען מען זיך אזוי פארשטעלן. ס'שטייט נישט. אמת?

תלמיד:

דאס איז א לעצטע געדאנק.

מגיד שיעור:

דאס איז א לעצטע געדאנק שטייט אזוי? אה, אזוי געפינט מען אויס א לעצטע געדאנק. סאו, רבותי, דו ווייסט די לעצטע געדאנקעס?

תלמיד:

איך ווייס.

[צדדיגע דיגרעסיע — וועגן רעקארדינג]

מגיד שיעור:

איך וועל אויפהערן צו מאכן א רעקארדינג, און איך דארף אויסהערן אז ס'איז נישט דא קיין רעקארדינג. עניוועיס, מ'קען נישט וויסן אויב די רעקארדינג ארבעט. איך זאג דאך סתם, כלל נייע חידוש, א ורקעס וואס זענען פיר געקומען. פארקערט, ס'איז דא רעקארדינג, האט מען מורא צו רעדן שטותים.

ניין, אויב ס'איז דא רעקארדינג, מיינט דער עולם אז מ'קען זיך חתונה זיין אויף די רעקארדינג. קיינער הערט עס נישט איבער פון די רעקארדינג, אבער מ'איז דאך סומך. עניוועיס, ס'איז א גרויסע קליפה. זאג איך סתם. אקעי, ס'איז דא איינער וואס דארף דאס הערן. יעצט איז אזוי. יעצט איז אזוי.

סוירטש דורך תנ"ך: ווער איז געשלאפן און אויפגעוועקט געווארן?

די הויפט-שאלה

מגיד שיעור:

און כאפן וואס איך זאג, טרעף מיך איין פלאץ וואו ס'שטייט אז א מענטש איז געשלאפן און מ'האט אים אויפגעוועקט מיט א שופר. איך ווייס אז סאך מאל מענטשן זענען שלאפן און מ'האט זיי געדארפט אויפוועקן. מאכט זיך. וואו שטייט א מעשה אז א מענטש איז געשלאפן און מ'האט אים געדארפט אויפוועקן?

יונה הנביא

תלמיד:

ער האט געשלאפן?

מגיד שיעור:

זייער גוט, מ'האט אים אויפגעוועקט מיט א שופר? מה לך נרדם? מה לך נרדם? וואס שלאפסטו? זייער גוט, ער האט געשלאפן און מ'האט אים אויפגעוועקט. זייער גוט.

אנדערע מקומות

מגיד שיעור:

ווער נאך האט געשלאפן און מ'האט אים אויפגעוועקט? ער איז אויפגעשטאנען. ויקץ. אקעי, איך ווייס נישט וואו נאך.

תלמיד:

דוד המלך איז געשלאפן?

מגיד שיעור:

ס'שטייט אז א מלאך האט אויפגעוועקט זכריה, "ויראני כאיש אשר יעור משנתו, וישב המלאך הדובר בי ויראני" [Zechariah 4:1 — "And the angel who spoke with me returned and woke me, like a man who is awakened from his sleep"].

ס'איז געווען דער אייבערשטער האט אויפגעוועקט שמואל הנביא, "ושמואל שוכב בהיכל ה'" [1 Samuel 3:3 — "And Samuel was lying down in the Temple of Hashem"]. ס'שטייט נישט אז ער האט אים אויפגעוועקט, אבער מ'קען זיך פארשטעלן אז ער האט געשלאפן. ס'שטייט נישט אז ער האט געשלאפן, ס'שטייט "שוכב".

ס'שטייט אז נבל איז געשלאפן, און מ'האט אים נישט אויפגעוועקט, און ס'איז געווען זיין פראבלעם. דו וועסט נאך הערן, איך האב נאך א דרש פאר דיר.

תלמיד:

וואס איז די לשון ביי שמואל? "שמואל שוכב בהיכל ה', ויקרא ה' אל שמואל", און ער איז געגאנגען צו עלי און געזאגט אז ער האט געהערט.

מגיד שיעור:

ס'שטייט אז דלילה האט אויפגעוועקט שמשון. "פלישתים עליך שמשון" [Judges 16:9,12,14,20 — "The Philistines are upon you, Samson"] אפאר מאל, דריי מאל. אין א חלום, ער האט שטארק געשלאפן.

תלמיד:

וואו נאך? וואס נאך שטייט? ווער נאך?

מגיד שיעור:

איך האב געמאכט א סוירטש, פארדעם ווייס איך. ס'איז דא א חלק האב איך געדענקט אליין.

[צדדיגע דרשה — נבל הכרמלי אלס אנטי-מאדעל פון תשובה]

די מעשה מיט נבל

מגיד שיעור:

נבל איז נישט אויפגעשטאנען, אקעי, זייער וויכטיג. ס'שטייט "ויהי כעשרת הימים ויגוף ה' את נבל" [1 Samuel 25:38 — "And it was after about ten days, and Hashem struck Navel"]. זאגט די גמרא, עשרת ימי תשובה [the Ten Days of Repentance between Rosh Hashanah and Yom Kippur].

וואס שטייט פארדעם? ס'שטייט אז אביגיל איז געגאנגען ביינאכט, "ולבו יין ושכור מאד" [1 Samuel 25:36 — "and his heart was merry with wine, and he was very drunk"], עפעס אזוי, ער איז געווען אינגאנצן שיכור, ער האט געמיינט אז ראש השנה איז פורים.

די דרשה

מגיד שיעור:

און נבל הכרמלי, ס'איז דאך געווען ראש השנה, אמת? דער ערשטער טאג איז געווען ראש השנה. יענעם טאג האט דוד המלך געטראפן אביגיל. און מ'רעדט דאך. און ער איז געשלאפן און נישט אויפגעשטאנען.

ווען ער איז אויפגעשטאנען, האט אים זיין ווייב געזאגט, און ער איז געווען זייער ברוגז, "וימת לבו בקרבו והוא היה לאבן" [1 Samuel 25:37 — "and his heart died within him, and he became like a stone"]. דאס איז נישט געכאפט התעוררות הלב [awakening of the heart]. ניין, "וימת לבו", שפעטער איז ער געשטארבן, צען טעג שפעטער איז ער געשטארבן, אבער גלייך אין ראש השנה איז געווען "לבו כאבן".

דאס איז וואס געשעט ווען א איד שטייט נישט אויף פון די שופר ראשונה. סתם, איך האב אים געזאגט א שיינע דרש.

אבער דאס איז נישט דער מקור

מגיד שיעור:

אבער חוץ פון דעם, שטייט נישט אין שום פלאץ. איך שלא יהיה, ס'איז א שיינער סימבאל, א שיינער מדרש. איך שלא יהיה, קען נישט מיט פלאץ אין די נאכט שטייט נישט אז א מענטש איז געשלאפן, האט ער אויפוועקלט א שופר. נישט א מענטש, און נישט דער אייבערשטער. אקעי? נישט וואס איך ווייס.

דער רמב"ם'ס חידוש נפלא

וואס מ'קען זיך פארשטעלן — אבער ס'שטייט נישט

מגיד שיעור:

איז זעט מען אז דער רמב"ם'ס חידוש וואס זאגט אז א שופר וועקט אויף, איז אן אייגענע חידוש. ס'שטייט אסאך אז א שופר מאכט אוודאי נויז. קענסטו זיך פארשטעלן אז איינער וואלט געשלאפן וואלט ער אויפגעשטאנען? נישט אזוי ווייט צו אימענדזשינען, right? קענסטו זיך פארשטעלן אז אויב ס'מאכט, דערשרעקט מענטשן, אויב ס'איז א וועג פון רופן מענטשן אין מלחמה, רופן מענטשן צוזאמנעמען די לעת עפעס א מחנה, אזוי ווי ס'שטייט אין פרשת בהעלותך [Numbers 10], אלע מיני זאכן, קענסטו זיך פארשטעלן אז ס'וואלט אויפגעוועקט מענטשן.

אבער די איידיע אז א מענטש איז פארשלאפן און דער שופר וועקט אים אויף, לא כתב בשום מקום [it is not written anywhere].

אנדערע מדרשים אויף שופר

מגיד שיעור:

ס'איז דא זייער אסאך מדרשים אויף די שופר. שופר ראש השנה איז נישט קיין זאך וואס דער רמב"ם האט די ערשטע געגאנגען צו טראכטן טעמים, ווייל ס'איז דא זייער אסאך מדרשים דערויף. אויב איך ווייס, קיין איינער פון זיי האט נישט געטראכט פון די איידיע אז דער שופר וועקט אויף.

ס'האבן אסאך פון זיי געזאגט אז ס'איז דערשרעקט, אז אפשר אז ס'איז אזוי ווי א מלחמה, אפשר אז ס'נעמט צוזאם, אז ס'איז מעורר דער אייבערשטער, אלע מיני זאכן, אבער אז ס'וועקט אויף א מענטש, לא כתוב בשום מקום.

דער עיקר יסוד פון דעם רמב"ם

מגיד שיעור:

און איך וויל מדגיש זיין, וועגן דעם האלט איך אז דער עיקר יסוד, דער חידוש נפלא, דער רוח הקדש [divine inspiration] וואס דער רמב"ם האט מחדש געווען, איז אז שופר ליגט אין א נקודה פון התעוררות, פון זיך אויפוועקן.

מעטאדאלאגישער כלל אין לערנען רמב"ם

דער משל און דער נמשל

מגיד שיעור:

יעצט, פארשטייט זיך, ס'איז געבויט אויף דעם משל אז ס'איז א גרויסע קול, ממילא וועקט זיך א מענטש אויף. אויב ער וואלט געשלאפן, וואלט ער זיך אויפגעוועקט. אבער וואס איז די נמשל [the deeper meaning]?

דער רמב"ם זאגט דיר, חגא, וואס די נמשל איז, רייט? וואס איז די נמשל?

תלמיד:

ניין, די רמב"ם איז אזוי.

ווי צו ליינען דעם רמב"ם: דער כלל גדול

מגיד שיעור:

די ערשטע, איך וויל אייך אויסלערנען ווי צו ליינען דעם רמב"ם. ס'שטייט אזוי, ס'איז דא דריי שטיקלעך אין די דרשה פון די רמב"ם אויף תקיעת שופר [the blowing of the shofar]. ס'גייט אזוי, ס'איז דריי סענטענסעס, אקעי? איך האב ענק עס געשיקט, אזוי ווי איך זאג, אין יענעם הדירה מיין איך שטייט עס, אבער קוקן, ס'שטייט דא אזוי קלאר, יעדער איינער קנעפט נאך תשובה, און ס'שטייט אזוי:

די דריי סענטענסעס פון דעם רמב"ם

מגיד שיעור:

כלומר, אזוי דרשות, דאס איז די דרשות הרי"ם לטקיעת שופר:

"עורו עורו ישענו משונתכם, והקיצן ורדמים מתנא דמעשיכם, וכפסו במעשיכם וחזרו בתשובה."

["Awake, awake, you sleepers from your sleep, and you slumberers, wake up from your slumber, and examine your deeds and return in repentance."]

סענטענס נאמבער וואס? אזוי האלט איך, דאס איז די ערשטע סענטענס. שטייטס ענק אויף, לענק אין שלאף, און זוכטס נחת פסחה דרכינו ונחת קורבה נשיבה. דאס איז שוין יא געבויט אויף א פסוק, גרייט? זייער גוט.

דער כלל: ווען דער רמב"ם זאגט אסאך ווערטער אויף די זעלבע זאך

מגיד שיעור:

יעצט וואס מיינט עס, רבונו של עולם? מיר האבן שוין א כלל גדול בלשון הרמב"ם, אז ווען דער רמב"ם זאגט אסאך ווערטער אויף די זעלבע זאך, איז אלעמאל איינס א פירוש אויף די צווייטע. קענט איר מיין כלל?

ס'איז איינע פון מיינע כללים וואס איך האב אליינס באמערקט, אבער ס'איז הונדערט פראצענט אמת, ס'איז אויך רוח הקודש. איך בין כמעט אייבער אז איך וועל עס אנהייבן צו זאגן אפאר מאל, וועט יעדער איינער אין די גאנצע וועלט צונעמען צו זאגן, אקעי? ווייל ס'איז קלאר.

די מקור פון דעם כלל

מגיד שיעור:

ס'איז נישט נאר אין רמב"ם אזוי. דער רמב"ם אליין אין זיין בריוו פאר שמואל אבן תיבון [Samuel ibn Tibbon, the translator of the Guide for the Perplexed] האט געזאגט אז אזוי זאל מען טון ווען מען טרענסלעיט זאכן. איך האב א ראיה מפורשת אין אגרת הרמב"ם אז דאס איז דער וועג.

האסטו אמאל א קאנצעפט וואס איז א טיפע קאנצעפט, איז נישט דא איין ווארט. אפילו ס'איז דא אמאל איין ווארט פאר א זאך, תשובה טון איז איין ווארט. אויב דו וואלסט געוואוסט וואס דו ביסט, איך קען זאגן תשובה טון, אבער תשובה טון האלט דער רמב"ם איז אזא טיפערע קאנצעפט. ממילא זאגט דער רמב"ם אז אמאל דארף מען טרענסלעיטן איין ווארט אין אפאר ווערטער.

און וויאזוי ווייסטו אז דאס איז די טרענסלעישאן פון דעם? ער זאגט ביידע. דאס איז, איך מיין אז דאס איז מפורש אין אגרת הרמב"ם.

ווי דער כלל ארבעט אין פראקטיק

מגיד שיעור:

און על כל פנים, ווער ס'לערנט דעם רמב"ם אסאך, זעט ער אז דער רמב"ם האלט אין איין טון. קען זיין די פסוקים טוען נישט דאס, קען זיין אז ס'איז א נארמאלע סטייל פון מענטשן. ווען דער רמב"ם זאגט צוויי ווערטער וואס מיינען די זעלבע זאך, אדער אסאך מאל זאגט ער אזוי ווי א טראדיציאנעל ווארט, אזוי ווי "וחזרו בתשובה", אזא ווארט וואס שטייט אין פסוק, און חוץ פון דעם זאגט ער עפעס אן אנדערע ווארט וואס שטייט נישט אין פסוק, אדער ס'איז א הרחבה אויף דעם, מיינט עס "בזה ולימוד על זה" [this one comes to teach about that one]. דאס איז די פירוש פון דעם.

"חפשו במעשיכם וחזרו בתשובה" מיינט וואס עס שטייט יעצט ווייטער, אקעי?

שאלות וועגן דעם כלל

תלמיד:

נישט דא, איך האב נישט קיין כלל אין דעם, איך ווייס נישט. איך האב נישט קיין כלל אין דעם. אפשר איז דא א כלל? איך ווייס נישט די כלל, איך מיין אז ס'קען זיין ביידע וועגן, תלוי אין די סטייל וואס קען זיין... איך ווייס נישט. איך האב נישט קיין כלל אין דעם.

מגיד שיעור:

אויך, דא איז זייער א לאנגע שטיקל, ס'איז נישט ממש... איך האב אסאך מאל דא ממש צוויי ווערטער וואס ער זאגט. למשל, אז ס'שטייט א תורה, אסאך מאל שטייט "דברי תורה וחכמה" [words of Torah and wisdom], ס'מיינט צו זאגן דברי תורה שהם חכמה [words of Torah that are wisdom], אקעי, וכדומה.

איך זאג דיר סתם א דוגמא פון א סארט לשון וואס דער רמב"ם שפילט אין דעם אסאך מאל, און דער רמב"ם זאגט קלאר אין מורה נבוכים [Guide for the Perplexed] אז חכמה און תורה זענען נישט די זעלבע זאך, אבער ס'איז דא חלקים פון תורה וואס זענען אין חכמה. ניין, און אזוי ווייטער.

אנאליז פון דעם רמב"ם'ס דריי-טייליגע דרשה

די סטרוקטור: צוויי זאכן און צוויי פירושים

מגיד שיעור:

זאגט דער רמב"ם אזוי, וואס איז די טייטש? "וחזרו בתשובה". וואס איז די טייטש פון די אויפוועקונג? וואס טייטש אויפוועקונג און וואס טייטש תשובה טון?

איך האלט אזוי, איך קען אפילו זאגן אזוי, ס'איז דא די נעקסטע צוויי שטיקלעך, איינס איז א פירוש אויף "עורו", און די צווייטע איז א פירוש אויף תשובה טון. אקעי? פארשטייסט וואס איך זאג?

די ערשטע שטיקל שטייט "עורו ישנים משנתכם", שטייט צוויי מאל, "ישנים נרדמים", וואטעווער, איך גיי נישט אריין אין לשונות נרדפים [synonymous expressions]. נאכדעם, די צווייטע שטיקל פון דעם שטייט תשובה, "חפשו במעשיכם וחזרו בתשובה". דאס איז צוויי זאכן.

יעצט קומט א פירוש אויף די צוויי זאכן. אקעי? איך מיין אז דאס איז אפשר א חידוש פון היינט, איך געדענק נישט אז איך האב אזוי געלערנט. אבער יעצט קומט א פירוש אויף די צוויי זאכן: איין פאראגראף וואס איז א פירוש אויף "עורו ישנים", און די צווייטע שטיקל וואס איז א פירוש אויף "חזרו בתשובה". אקעי?

דער פירוש אויף "עורו ישנים"

מגיד שיעור:

זאגט דער רמב"ם אזוי, וואס טייטש "עורו ישנים"? וויפיל שלאפסטו און וויפיל דארפסטו אויפשטיין? זאגט ער מפורש. דאס וואס איך זאג דא איז מפורש, ס'איז נישט קיין חידוש פון מיר, איך מיין אז ס'איז קלאר אין די לשון הרמב"ם.

זאגט דער רמב"ם אזוי: "וזכרו בוראכם" [and remember your Creator] — ווער זאל געדענקען בוראכם? דאס איז א לשון הפסוק, רייט? דער רמב"ם האט שוין געברענגט אין חלק א' פרק א' "וזכור את בוראך בימי בחורותיך" [Ecclesiastes 12:1 — "And remember your Creator in the days of your youth"], דאס מיינט תשובה טון.

ווער זאל געדענקען די בוראכם? ווער? אלו? ווער ס'שלאפט. וואס מיינט ס'איז אנדערע ווערטער? "עורו" מיינט "זכרו בוראכם", רייט? זיך אויפוועקן. ווער זאל זיך אויפוועקן? ווער ס'שלאפט.

ווער איז "ווער ס'שלאפט"?

מגיד שיעור:

וואס איז טייטש ווער ס'שלאפט? "אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל." [Those who forget the truth in the vanities of time, and err all their year in vanity and emptiness that will not avail and will not save.]

א גרויסער חלק פון די זאכן זענען פסוקים. דאס איז די סענטענס, רייט? ס'איז אלל וואן סענטענס, און חלקים זענען נישט פסוקים. "לא יועיל ולא יציל" [1 Samuel 12:21 — "will not avail and will not save"] זאגט שמואל הנביא אויף עבודה זרה [idolatry].

און "שוכחים את האמת בהבלי הזמן" איז לשון... "הבלי הזמן" איז נישט קיין לשון הפסוק. ס'שטייט "הבלים" [vanities] אין קהלת [Ecclesiastes], אבער ס'איז נישט קיין לשון הפסוק. איך געדענק, "הבלי הזמן" איז אפילו סוף ש... דער רמב"ם זאגט עס אפאר מאל, יא, דער רמב"ם זאגט די לשון אפאר מאל.

קריטישע מסקנא: וואס מיינט "שלאפן"?

דאס איז א ענין פון זכירה, נישט פילינג

מגיד שיעור:

דארט אלעמאל איז א פירוש אויף זכירה [remembering], רייט? כאפט ענק וואס גייט דא פאר. וואס איז די טייטש איינער וואס איז פארשלאפן?

פארשלאפן מיינט נישט אז ער איז נישט קיין ערליכער איד, אז ער איז נישט אנגעצונדן און נישט ווארעם פאר אידישקייט. נישט קיין ענין פון פילינג, נישט קיין ענין פון מעשה.

וואס איז עס אן ענין פון? מחשבה, פון ידיעה [knowledge], יא? מ'קען זאגן זכירה, פון געדענקען. ער זאגט נישט, אבער "שוכחים את האמת" [forgetting the truth], געדענקט.

דער נמשל פון "פארשלאפן" – ידיעת האמת און די חילוק צווישן שלאפן און אויפוואכן

מגיד שיעור:

און איך כאפ דיר אן וואס דא גייט פאר. וואס איז די טייטש איינער וואס איז פארשלאפן? פארשלאפן מיינט נישט אז ער איז נישט קיין ערליכער איד, אז ער איז נישט אנגעצינדן און נישט ווארעם פאר אידישקייט, נישט קיין ענין פון פילינג, נישט קיין ענין פון מעשה. וואס איז עס אן ענין פון? פון חשבה, פון ידיעה, יא? מ'קען זאגן זכירה, פון געדענקען. אבער ווען מ'זאגט געדענקען, דעמאלטס מיינט נישט צו חזר'ן, ס'מיינט צו כאפן, right? דו האסט פארגעסן ווייל ס'איז נשכח מלבך, ס'איז נישט אין דיין קאנשעס, נישט אין דיין אווערנעס, נישט אין דיין הבנה.

וואס טייטש איינער איז פארשלאפן? דער רמב"ם'ס נמשל פון פארשלאפן איז אז ער ווייסט נישט, ער האט פארגעסן. וואס האט ער פארגעסן? א זאך וואס הייסט אמת.

וואס איז "אמת"? – דברים נצחיים

מגיד שיעור:

און וואס האבן מיר געלערנט פריער? וואס איז טייטש אמת? אמת איז דברים נצחיים [dvarim nitzchi'im: eternal things], דברים לא זמניים [dvarim lo zmaniyim: non-temporal things], אמת? וואס איז די אמת? אמת איז די... אזוי ווי ס'שטייט אין שמונה פרקים פרק ב', חכמה [chochma: wisdom] הייסט אמת, ידיעת הדברים הנמצאים שאינם משתנים [yedi'at ha-dvarim ha-nimtza'im she-einam mishtanim: knowledge of existing things that do not change]. אדער רעדט דער אייבערשטער און זיינע מהלכים, יא? דאס זענען די זאכן וואס טוישן זיך נישט. אדער על פי קבלה [al pi Kabbala: according to Kabbalah], דער אייבערשטער און זיינע ספירות [sefirot: divine emanations], די זעלבע זאך. נישט די זעלבע זאך, אבער אויך די זאכן וואס טוישן זיך נישט, אדער די רצון [ratzon: will] טוישט זיך נישט, אקעי, וואטעווער. בקיצור [be-kitzur: in short], דאס איז די טייטש ידיעת האמת [yedi'at ha-emet: knowledge of truth].

ווער ווייסט נישט די אמת? – דער וואס לעבט בהבלי הזמן

מגיד שיעור:

און ווער ווייסט נישט די אמת? דער וואס לעבט בהבלי הזמן [be-havlei ha-zman: in the vanities of time]. הבלי הזמן [havlei ha-zman: vanities of time] טייטשט זאכן וואס זענען "היום כאן ומחר בקבר" [ha-yom kan u-machar ba-kever: today here and tomorrow in the grave]. היינט איז אזוי, מארגן איז אזוי. היינט איז די הלכה [halacha: Jewish law] אזוי, מארגן איז די הלכה אזוי.

דער וואס לערנט נאר נגלה [nigleh: the revealed/exoteric Torah], ער איז שוכח את האמת בהבלי הזמן [shochei'ach et ha-emet be-havlei ha-zman: forgets the truth in the vanities of time]. דער עולם שלאפט דא געהעריג. ווער וואס לערנט נאר נגלה, שוכח את האמת בהבלי הזמן. פאר דעם הייסט עס חכמת האמת [chochmat ha-emet: the wisdom of truth], פאר א ריזן, חכמת התורה על אמתה [chochmat ha-Torah al amitah: the wisdom of Torah in its truth].

נגלה דילט נאר, ס'איז זייער וויכטיג, ס'איז "דברים המיישבים את לבו של אדם תחילה כדי שיקנה העולם הבא" [dvarim ha-meyashvim et libo shel adam techila kedei she-yikneh ha-olam ha-ba: things that settle a person's heart first so that he may acquire the World to Come], אבער ס'איז נישט די אמת, ווייל אמת מיינט זאכן וואס זענען נישט בהבלי הזמן. דער נגלה זאגט דיר דאך נאר וויאזוי צו לעבן אין די הבלי הזמן אויף א גוטע אופן. ס'איז זייער וויכטיג. נסתר [nistar: the hidden/esoteric Torah] מיינט ידיעת האמת, זאכן וואס טוישן זיך נישט, וויסן דער אייבערשטער און זיינע מלאכים [malachim: angels], אזוי ווי דער אייבערשטער און אפשר די הימל, אנדערע זאכן וואס טוישן זיך נישט. ניין, דאס איז א משל [mashal: parable] אויף דעם. ס'איז אסאך מער אמת, ווייל דו רעדסט נישט פון די וואנט און די לאמבערס, דו רעדסט פון די ווייב דא.

ראיות פון רמב"ם – "יעור משנתו" אין הלכות מזוזה

מגיד שיעור:

אקעי, רבותי, אוודאי ווייס איך, איך מיין, דאס איז יסוד התורה [yesod ha-Torah: foundation of the Torah], אבער די קבלה איז אויך א פירוש אז ס'איז יסוד התורה. יסוד התורה. יסוד התורה. אבער דאס איז דער טייטש, אז ער טוט נישט, ער טוט נישט.

אזוי ווי ס'שטייט אין הלכות מזוזה [hilchot mezuza: laws of mezuzah], און איך וויל וויסן די לשון, דאס איז א זייער וויכטיגע לשון וואס מ'דארף צושטעלן, אז דאס איז די זעלבע זכרון [zikaron: remembrance], איז "וזכרתם" [u-zechartem: and you shall remember]. זאגט דער רמב"ם, וואו איז דער לשון הרמב"ם אין הלכות מזוזה? איך האב עס געברענגט דא אין מיין...

זאגט דער הייליגער רמב"ם, דרך אגב [derech agav: by the way], ס'שטייט אויך אין הלכות אבל [hilchot evel: laws of mourning] די זעלבע "יעור משנתו" [ya'ir mishnato: awaken from his sleep]. אבער די זעלבע זאך, זייער קלאר, אז וואס? אז א מענטש, איינער שטארבט, אז א חבר זיין אדער א קרוב זיין שטארבט, זאל ער זיך דערמאנען "יעור משנתו". די זעלבע לשון שטייט אין הלכות אבל, פרק י"ג הלכה י"ב.

זעט ער זייער קלאר אז "יעור משנתו" מיינט, כאפ אז רוב זאכן וואס טויגן שטארבן. אזוי זאגט דער רמב"ם, "כל שאינו מתאבל הרי זה אכזרי, אלא יפחד וידאג... כל זה להכין את עצמו ויחזור ויעור משנתו, והרי הוא אומר 'הכית אותם ולא חלו', מכלל שצריך להקיץ ולהכין" [kol she-eino mitabel harei zeh achzari, ela yifchad ve-yid'ag... kol zeh le-hachin et atzmo ve-yachzor ve-ya'ir mishnato, ve-harei hu omer 'hikita otam ve-lo chalu', mi-klal she-tzarich le-hakitz u-le-hachin: whoever does not mourn is cruel, rather he should fear and worry... all this to prepare himself and return and awaken from his sleep, and behold it says 'You struck them but they did not become ill,' implying that one must awaken and prepare].

דער רמב"ם האט אריינגעלייגט אין די לשון הפסוק "להקיץ" [le-hakitz: to awaken]. אין די פסוק שטייט "חלו" [chalu: became ill], מ'דארף זיך דערשרעקן, מלשון חיל ורעדה [mi-leshon chil u-re'ada: from the language of trembling and fear], און ס'שטייט נישט אין די פסוק "להקיץ", און דער רמב"ם האט צוגעלייגט די "יעור משנתו", אויך אין הלכות אבל. ער האט אליינס מחדש געווען [mechadeish geven: innovated] די נושא פון אויפשטיין.

די קלארסטע זאך אין הלכות מזוזה

מגיד שיעור:

און אין הלכות מזוזה שטייט די קלארסטע זאך, וואס איז די טייטש "שקר וכזב והבל" [sheker ve-chazav ve-hevel: falsehood and lies and vanity]? זאגט דער רמב"ם, פארוואס דארף א מענטש נזהר זיין במזוזה [nizhar zayn be-mezuza: be careful with mezuzah]? אז ער זאל זען יחוד השם [yichud ha-Shem: the unity of God's Name], "ויזכור אהבתו" [ve-yizkor ahavato: and remember His love], אקעי, שיינע פסוק, "ויזכור אהבתו", "ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן" [ve-ya'ir mishnato u-shgiyotav be-havlei ha-zman: and awaken from his sleep and his errors in the vanities of time].

און וואס וועט ער טון ממילא [meimila: automatically]? "וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולמים" [ve-yeida she-ein davar ha-omeid le-olam u-le-olmei olamim ela yedi'at tzur ha-olamim: and he will know that there is nothing that stands forever and ever except knowledge of the Rock of the worlds].

אויב א מענטש וועט זען, ער וועט זיך דערמאנען די מזוזה, ווען זעט מען די מזוזה? ווען מ'גייט לעסקיו [le-asakav: to his business]. אויב יא, א מענטש גייט, מחמת צד הגבר [meichmat tzad ha-gever: on account of the masculine side], ער גייט זיך דרייען, קויפן, טון זאכן, איז ער פארשלאפן, ווייל ער טוט אלע מיני ענינים ארציים, זמניים [inyanim artziyim, zmaniyim: earthly, temporal matters].

האט ער געזען די מזוזה, שטייט דארט יחוד ה'. יחוד ה' איז דאס יחוד ה' ואהבתו [yichud Hashem ve-ahavato: the unity of God and His love], וואס דאס איז די זאכן. יחוד ה' ואהבתו מיינט ידיעות [yedi'ot: knowledge], מעשה בראשית און מעשה מרכבה [ma'aseh bereishit u-ma'aseh merkava: the Work of Creation and the Work of the Chariot], אזוי ווי ס'שטייט אין הלכות תשובה [hilchot teshuva: laws of repentance] אין די ענד, און אזוי ווי ס'שטייט אין הלכות יסודי התורה [hilchot yesodei ha-Torah: laws of the foundations of the Torah].

דאס איז די דברים העומדים [dvarim ha-omdim: things that stand], די ידיעה העומדת [yedi'a ha-omedet: knowledge that stands], ווייל נאר ווער ס'ווייסט דאס, ער לעבט אויף אייביג, די ידיעות לעבט אויף אייביג און אזוי ווייטער, ידיעת צור העולמים.

זאגט דער רמב"ם, "מיד הוא חוזר לדעתו" [miyad hu chozer le-da'ato: immediately he returns to his knowledge], און זיין דעת גייט ער צוריק, זאגט די תשובה [teshuva: repentance], ער גייט צוריק לדעתו, ער געדענקט. וזה הולך בדרכי מישרים [ve-zeh holeich be-darchei meisharim: and this one walks in straight paths], דאס איז די טייטש פון "שופר" [shofar: ram's horn] וואס עפענט ביי א זמן. דו כאפסט?

סאו דער רמב"ם קומט מיט א גרויסע חידוש [chidush: innovation], און דאס איז די נמשל פון אויפוועקן. ס'איז אזוי ווי דער רמב"ם האט געטראכט, א שופר איז א זאך וואס אויב מ'האט געשלאפן וואלט מען אויפגעשטאנען. און ווער שלאפט? אלע מענטשן שלאפן. פון וואס שלאפן זיי? נישט ווייל זיי טוען עבירות [aveirot: transgressions]. זיי שלאפן, אפשר וועגן דעם טוט מען עבירות אויך וועגן דעם. זיי שלאפן ווייל זיי מיינען אז צייטווייליגע זאכן זענען נצחי.

פארוואס איז דאס שלאפן דארפן מיר בעסער פארשטיין? פארוואס איז דאס א נושא פון שלאפן ווערסעס אויפשטיין?

שאלות און דיסקוסיע: פארוואס דווקא "שלאפן" און נישט "קראנק"?

תלמיד:

אבער רוב מענטשן ווען זיי זענען אויף זעען זיי אויך נאר די זאכן. איך מיין אז ס'איז נישט אויף רוחניות'דיגע זאכן.

מגיד שיעור:

איך דארף טראכטן אין דעם. איך מיין אז ס'איז דא דעם א מער בעיסיק, איך בין מסכים מיט וואס דו זאגסט, אבער איך מיין אז ס'איז דא דעם א מער בעיסיק משל, אין אנדערע ווערטער.

דער חילוק פון זיין אויף און זיין שלאפן איז אנדערש ווי למשל דער חילוק פון זיין טויט און לעבעדיג, אדער קראנק און געזונט. פארוואס? ס'איז א משל אויף עפעס אנדערש, פארשטייסט? למשל, דער רמב"ם האט געקענט זאגן אז דו ביסט קראנק, אזוי ווי ער האט געלערנט אין הלכות תשובה, אין הלכות שמונה פרקים [hilchot shemona perakim: laws of the eight chapters], אין הלכות דעות [hilchot dei'ot: laws of character traits], ס'איז א חולה [choleh: sick person]. דערמאן דיך אז דו ביסט קראנק. ער זאגט נישט דאס, ער זאגט אז דו שלאפסט. וואס איז דער חילוק? ס'איז עפעס אן אנדערע סארט זאך, רייט?

איך מיין אז... איך געדענק... ס'איז דא נאך זאכן וואס מ'רעדט וועגן שלאפן. איך מיין אז אפשר די זאך איז אז די חילוק פון שלאפן און אויף איז נישט פון געזונט און נישט געזונט. זייער וויכטיג. א געזונטער מענטש איז איינער וואס האט גוטע מדות [middot: character traits]. ווען ער שלאפט, האט ער אפשר אויך גוטע מדות. אקעי, מ'דארף מדייק זיין האלט. נישט, ווייל ער טוט נישט גארנישט. אבער... אבער שלאפן געבט ארויס אז א מענטש קען האבן שלימות הגוף [shleimut ha-guf: perfection of the body]. זיין גוף איז הונדערט פראצענט פערפעקט. זיין בארג, זיינע מדות אפילו, זיינע מדות שלאפן אויך, ווען ער שלאפט איר, איך האב געהאט, אבער נישט אקטיוו, אבער אפשר אין חלום [chalom: dream] איז נאך אלץ דא מדות.

מ'דארף טראכטן וועגן דעם, מ'דארף לערנען א קבלה צו די מדות שלאפן, צו זיין שלאף אדער נאר די נאכשלאף, די גאנצע פארקירע. אקעי, איך ווייס שוין. על כל פנים [al kol panim: in any case], איך מיין... ניין, דאס איז וואס איך מיין, נישט תחית המתים [techiyat ha-meitim: resurrection of the dead], נאר אירע יושרינים, כמעט אירע יושרינים. פארדעם איז דא א שומר של תחית המתים, רב סעדיגער גאון [Rav Sa'adya Gaon], דאס איז שוין די נעקסטע לעוועל. דער רמב"ם איז נמשל אויף תחיית המתים, וואס ער זאגט אז ס'איז נישט דער נמשל, ס'איז כפשוטו [ki-pshuto: literally], ער זאגט אז דאס וואלט געווען דער נמשל אויב מ'וואלט געוואלט.

דער טייטש איז לכאורה [le-cho'ora: apparently] אז וואס דער נושא פון אויפשטיין גיבט ארויס, אז א מענטש קען זיין שלימות המעשים [shleimut ha-ma'asim: perfection of actions] כביכול [kivyachol: so to speak], זיין גוף ארבעט, ער איז פערפעקט, ער איז געזונט. וואס די איינציגסטע פראבלעם איז אז ער שלאפט. מיט אנדערע ווערטער, זיין מוח [moach: brain] ארבעט נישט, זיין דעת [da'at: knowledge/consciousness] ארבעט נישט. שלאפן פעלט נאר דעת, עס פעלט נישט גארנישט. דער מענטש שלאפט, אלעס ארבעט אים פערפעקט.

תלמיד:

זייער גוט, איך מיין אז ס'איז אלץ א משל, ווייל ביסט גערעכט, ער טוט נישט גארנישט, קיין מעשים אויך נישט.

מגיד שיעור:

אבער אין די בחינה [bechina: aspect] פון בריאת גופו [beri'at gufo: the creation of his body], דער מענטש, ער איז אינגאנצן געזונט, פארקערט, די חלקים התחתונים [chalakim ha-tachtonim: lower parts] פון דעם מענטש, די כח העיכול [koach ha-ichul: digestive power], די מערכת הגוף [ma'arechet ha-guf: bodily system], אפשר אפילו די דמיונות [dimyonot: imaginations], אפשר אפשר פון דעם מענטש.

קען זיין אז דאס איז דא א סוד [sod: secret] קעגן חלומ'ען אויכעט, ווייל דער רמב"ם וויל נישט פליל חלומ'ען. מ'דארף טראכטן וועגן דעם, די סוד האט צו טון מיט די חכמה [chochma: wisdom] און די בינה [bina: understanding], ס'איז א גרויסע חקירה [chakira: investigation] אויף די גבלה. מ'דארף טראכטן וועגן דעם, ווייל ווען מ'שלאפט חלומ'ט מען, יא. און ס'איז דא א בחינה פון נבואה [nevua: prophecy], ניין, ס'איז דא א בחינה פון אחריים פון חלום, אזוי ווי נבואות בלעם [nevuat Bilam: the prophecy of Balaam].

און אסאך מענטשן, זייער השגת השם [hasagat Hashem: apprehension of God] איז פון שלאפן, ווייל דעמאלטס חלומ'ט מען. ס'איז דא א געוויסע שחרור [shichrur: liberation] פון די גוף, ס'איז דא א געוויסע התעוררות גברות [hit'orerut gevurot: awakening of powers] פון די דמיון [dimyon: imagination], מ'קען טראכטן באופן מנותק [be-ofen menutак: in a detached manner] פון וואו מ'איז, און אזוי ווייטער. ס'איז דא א געוויסע אזוי ווי חירות [cheirut: freedom] אין שלאפן און חלומ'ען, און אזא חנוכים [chanuchim: educated ones] האבן געחלומ'ט.

און דער רמב"ם וויל אז איך זאג א גרויסע חידוש, איך האב א שטיקל מקור [makor: source] אויף דעם אין מורי נבוכים [Moreh Nevuchim: Guide for the Perplexed], על פי דרש [al pi drash: according to homiletical interpretation], אבער אין מורי נבוכים אין די סוגיא [sugya: topic] פון מתן תורה [matan Torah: the giving of the Torah]. די סוגיא פון מתן תורה, איך געדענק נישט אין כ"ז, דארט אין חלק פסח. אה, יא, ניין, דער רמב"ם זאגט אז מ'האט נאר געהערט די קול פון די שופר, איך האב איך געדענקט נישט. על כל פנים, ניין, איך וויל, אבער דאס, איך ווייס נישט, ס'איז דא א דרוש [drush: homiletical interpretation] וועגן דעם וואס איך האב אמאל געשריבן, איך ווייס נישט.

די עיקר חידוש: שלאפן פעלט נאר דעת, נישט שלימות הגוף

מגיד שיעור:

וואס איך זאג איז אפשר, בדרך אפשר [be-derech efshar: as a possibility], דאס איז א חידוש, איך ווייס נישט צו ס'איז ריכטיג, בדרך אפשר. אבער קודם זאג איך א קלארע זאך, אז די נושא פון די משל וואס דער רמב"ם געבט ארויס פון שלאפן איז אז שופר איז נישט געמאכט, ס'איז אויך געמאכט, פארשטייט זיך. אבער די עיקר, דאס וואס דער רמב"ם לייגט צו, דאס וואס איך זאג, דער רמב"ם איז צוגעלייגט, אוודאי תשובה טון האט יעדער געוואוסט פאר און דאס איז אפשר אז די חלק איז דא די רחמי דרש"י [rachamei Rashi: Rashi's compassion].

אבער די דרוש פון אויפשטיין איז, ווייל די חילוק פון א שלאפעדיגע און א וואכעדיגע איז נאר בדעתו, נאר זיין מוח, נאר זיין מחשבה [machshava: thought] ארבעט נישט. און מ'דארף צולייגן, איך מיין אז דאס, יא, וואס איז וויכטיג צולייגן? נישט בדמיון [be-dimyon: in imagination]. דמיון אין אנדערע ווערטער, דאס וואס רוב מענטשן טוען ביים דאווענען איז געדמיונ'ט. איך האב ליב דעם אייבערשטן, וואו, דאס קען מען טון ווען מ'שלאפט אויכעט, אויף דעם דארף מען נישט בלאזן שופר.

האסט אמאל גע'חלמ'ט אז דו שלאפסט ליב דעם אייבערשטן? איך האב גע'חלומ'ט אדער דעמאלטס מיט התלהבות [hitlahavut: enthusiasm]? מ'קען, מ'קען. מ'האט פילינגס שוין איינמאל ווען איך חלום, א מענטש ווערט דערשרעקן, ער ווערט דערשראקן, ער ווערט צולי, ער ווערט אהבה [ahava: love], ער פילט יראה [yir'a: fear], ער פילט אלע מיני פילינגס. ווען איך חלום... זייער געזאגט. הער אויך, הער אויך. ניין, דעם וואס דערפאר איז נישט, יעדער איינער האלט קאפ מיט דיינע תורות.

נו, מוחין חתונה איז די מוח נישט איבער פילינגס. ניין, דאס איז די טייטש. אוודאי, פילינגס מוזן האבן מוחין. אקעי, דער עולם האלט נישט קאפ פון די תורה, סאו מ'דארף עס זאגן קלאר. מ'דארף זאגן קלאר.

דער חילוק פון שלאפן אין עוב איז נאר במוח, נישט בגוף. דער גוף ארבעט הונדערט פראצענט. דער כח, וואס דער רמב"ם רופט כח הזן [koach ha-zan: nutritive power], ארבעט זיכער ווען מ'שלאפט. די כח המדות [koach ha-middot: power of character traits] זענען נישט אקטיוו, אבער זיי ארבעטן, זיי זענען נישט קראנק, זיי זענען פיין. אבער דער וואס ער שלאפט, דער נמשל פון דעם איז, איינער וואס זיין קאפ ארבעט נישט, זיין שכל [seichel: intellect] ארבעט נישט, דאס איז די איינציגסטע זאך וואס פעלט אים.

דמיון איז נישט שכל – א וויכטיגע הבחנה

מגיד שיעור:

און מ'דארף צולייגן אמת'דיג לכאורה אז דמיון איז גאנץ גוט, און אויף נאך בעסער, ווי ווען ער איז אויף. און דמיון איז נישט נאר דמיון, נאר דמיון איז מקור עבודה זרה [makor avoda zara: source of idolatry]. דמיון איז שורש עבודה זרה [shoresh avoda zara: root of idolatry], שורש יצר הרע [shoresh yetzer ha-ra: root of the evil inclination]. דער רמב"ם זאגט אז דער יצר הרע [yetzer ha-ra: evil inclination] איז דער דמיון. און דער רמב"ם זאגט אז עבודה זרה [avoda zara: idolatry], גאנצע עבודה זרה, מורא נבוכים.

נבואת משה און דער חילוק צווישן דמיון און שכל — דער קערן פון רמב"ם'ס עבודה פנימית

דער נמשל פון שלאָפן: ווען דער שכל אַרבעט נישט

אבער דער וואס ער שלאפט, דער נמשל פון אים איז איינער וואס זיין קאפ ארבעט נישט, זיין שכל ארבעט נישט. דאס איז די איינציגסטע זאך וואס פעלט אים. און מ'דארף צולייגן אמת'דיג לכאורה אז דמיון איז גאנץ גוט, און ער איז נאך בעסער ווי ווען ער איז אויף.

דמיון אַלס שורש עבודה זרה און יצר הרע

און דמיון איז נישט נאר דמיון טויג נישט, דמיון איז מקור עבודה זרה, דמיון איז שורש עבודה זרה, שורש יצר הרע. דער רמב"ם [Rambam: Maimonides] זאגט אז דער יצר הרע [yetzer hara: evil inclination] איז דער דמיון [dimyon: imagination]. און דער רמב"ם זאגט אז עבודה זרה [avodah zarah: idolatry], די גאנצע עבודה זרה... יא, דער רבי [the Rebbe: the Lubavitcher Rebbe] זאגט אויך אזוי.

שופר: אויפצוהערן צו זיין אַ נביא פון דמיון

און דאס איז טאקע די נושא פון שופר [shofar: ram's horn blown on Rosh Hashanah], אויפצוהערן אזוי ווי יענע נביאים [nevi'im: prophets], אן אים צו זיין. אבער דאס זאג איך נישט, פארדעם זאג איך עס א גרויסע חידוש [chiddush: novel insight]. יא, ס'איז א שלעכטע זאך צו זיין א נביא, מ'דארף זיין אזוי ווי משה רבינו [Moshe Rabbeinu: Moses our teacher]. דאס איז די גאנצע זאך.

פּראַקטישע אונטערברעכונג

תלמיד [Student]: די רבותי'ס זאגט, אקעי, מעיבי, מעיבי, מעיבי. מיר האבן נישט געענדיגן מיט יענץ.

מגיד שיעור [Instructor]: ניין, ניין, ניין, איך וועל נאר זאגן, איך וועל נאך א מינוטן. יא, איך זאג נאר אז... ניין, ניין, נישט יראה לי מיט אן עין, ס'דארף זיין יראה לי, הערה [he'arah: awakening/illumination].

רמב"ם'ס באַגריף פון "הערה" קעגן דמיון

דער רמב"ם האט אזא ווארט הערה וואס ער נוצט סתם סתם סתם ווי דער רמב"ם האט געזאגט, א גאנצע הארה קעגן דמיון. דער צווייטער איז אין פרק נ"א פון חלק ג' [Moreh Nevuchim, Part III, Chapter 51], ווי דער רמב"ם איז מסביר, ווייל די השגחה [hashgachah: Divine providence] קומט פון טראכטן פון דעם אייבערשטן.

דאס זענען די צוויי הארות שבמורין ובאוחם. אויב איך געדענק, ס'איז דא אפשר א דריטע, וואס הייסט הקדמה [hakdamah: introduction]? איך מיין אז דאס איז די צוויי הארות, און דאס איז די שורש...

תלמיד: אה, זייער גוט.

מגיד שיעור: איך דארף צולייגן נאך א גאנצע טריק צו מיין דרוש [derush: exposition], אפשר האב איך שוין גערעדט וועגן דעם, אז הערה איז זיך אויפוועקן, איז צו מכאפן די צוויי זאכן וואס שטייט אין מורין ובאוחם, וואס דאס איז די שורש העבודה הפנימית [avodah penimit: inner spiritual service] פון דער רמב"ם.

רמב"ם'ס עבודה נגלה און עבודה פּנימית

מ'דארף געדענקען, ס'איז דא עבודה נגלה [avodah nigleh: revealed/exoteric service] וואס יעדער איינער ווייסט, אלע רמב"ם מוזטן ווייסן. ס'איז דא עבודה פנימית, עבודה סוד [avodah sod: esoteric/mystical service] פון די ערשטע איז נישט צו זיין א נביא פון שער הנביאים [she'ar hanevi'im: the other prophets].

דער רמב"ם'ס דרך עבודה [derech avodah: path of service] איז, אין א געוויסע זין, אז דער שורש הפראבלעמס איז צו זיין א נביא פון שער הנביאים. פארדעם איז דער רמב"ם'ס עיקר אריכות נלכות נביאה [ikkar arichut hilchot nevuah: the main length of the laws of prophecy] איז אלעמאל נישט צו קאנעקטן די נביאות שער הנביאה מיט משה. נע, דו האסט באמערקט? די עיקר זאך, דאס איז די ביגעסטע טינג, די ביגעסטע טינג, די ביגעסטע טינג, די נפקא מינה [nafka minah: practical difference] אלעמאל. זאלסטו נישט מיינען...

דער חילוק צווישן דמיון און שכל

און די חילוק איז דמיון און שכל [seichel: intellect]. איך זאג דיר די חילוק יעצט, אקעי? זייער פשוט. רבותי [rabbosai: gentlemen], לערנט פרק א' אלעס.

תירוץ אויף אַ סתירה: משה'ס בחינת שאר הנביאים

תלמיד: רבותי, רבותי, רבותי, איך ווייס די סתירה [stirah: contradiction] וואס דו רעדסט וועגן, ס'איז נישט קיין עכטע סתירה, דאנט ווארי.

מגיד שיעור: אין נבואת משה [nevuat Moshe: the prophecy of Moses] איז אויך דא א בחינה [bechinat: aspect] פון נבואת הנביאים, און מ'דארף רייניגן די נבואת משה פון די בחינה פון נבואת הנביאים שנכללים בה [she'nichlelim bah: that are included within it], אזוי ווי ס'שטייט אין די גמרא [Gemara: Talmud] אז כל דברי נביאים [kol divrei nevi'im: all the words of the prophets] זענען רמוז [remez: hinted] אין די תורה [Torah].

אבער די אמת'ע נבואת משה איז נישט אלעס וואס משה רבינו האט געזאגט, ווייל משה רבינו, דער מענטש, האט אויך געהאט, פארשטייט זיך, מקל וחומר [kal vachomer: a fortiori argument], יש בכלל מאתיים מנה [yesh biklal matayim maneh: the greater includes the lesser], ער האט געהאט אויך פון נבואת שאר הנביאים. דאס איז מיין תירוץ [teiretz: answer] אויף יסוד. און אזוי ווייטער.

משה רבינו האט אויך געהאט בחינת שאר הנביאים, און דאס איז וואס דער רמב"ם רעדט דארט. אבער וואס הייסט אמת'דיגע נבואת משה איז נאר אנכי ולא יהיה לך [Anochi velo yihyeh lecha: "I am" and "You shall have no other gods" — the first two of the Ten Commandments].

גרויסער חידוש: נבואת משה איז צוגענגלעך פאַר יעדן איד

און די אמת'דיגע נבואת משה האט יעדער איד. איך זאג א ריזיגע חידוש, דו כאפסט? די נבואת משה איז די זאך וואס ס'איז נישטא קיין חילוק פון משה און קיין אנדערע מענטש, ווייל ס'איז דא קלארע זאכן, און אונז זענען אלע אזוי ווי משה. און וואס די איינציגסטע ידיעה [yediah: knowledge] וואס האט א דין נבואת משה איז די ידיעת השם [yediat Hashem: knowledge of God].

רבותי, קומט אויס, קומט אויס זייער גוט. ווער ס'האלט נישט קאפ, איך גיי אייך זאגן די פשוט'ע זאך: אויפשטיין, וועגן דעם דארף מען אויפשטיין, ווען דאס הייסט אויפשטיין, האלטן קאפ.

דמיון אַלס משל אויף די אמת

דמיון איז א ריזיגע פראבלעם, ווייל זיי זענען נישט געווען שוואכע נביאים, נאר אז משה רבינו האט געהאט אן אמת'דיגע נבואה. ס'איז געווען א דמיון קען זיין א משל [mashal: parable] אויף די אמת'ער, ווייל רוב מענטשן האבן נאר דמיון, ממילא געבט מען זיי דמיונות, ס'איז א משל אויף די אמת'ער.

למשל [for example], מ'זאגט זיי אז מ'בלאזט שופר הערט דער אייבערשטער, דער אייבערשטער הערט נישט, ער האט נישט קיין אויער, ער דארף נישט קיין גרויסע אויס צו הערן, ס'איז אלץ שטותים [shtuyot: nonsense]. אבער אזוי זאגן פאר מענטשן, ווייל דאס איז א וועג וויאזוי צו אויפוועקן מענטשן, מענטשן פארשטייען נישט אזוי. דאס איז א דמיון. א משל איז א דמיון. אן אימעדזש [image].

דמיון מיינט נישט א שקר [sheker: lie]. דמיון מיינט... יא, וואדער, דאס איז דער רמב"ם, אבער דאס איז דאך אלץ דער דמיון. דמיון מיינט אן אימעדזש. טראכטן אין אימעדזשעס, נישט זען די ריאליטעט אזוי ווי ס'איז, נאר האבן א פיקטשער דערפון, אזוי ווי א מוט וואס געט עס ארויס. ס'איז נישט קיין פיק וועג. ס'קען זיין... עניטינג. עני אימעדזש. דער אייבערשטער שטייט אויף א שטול. דאס איז א דמיון.

דאס איז די רמב"ם'ס שיטה [shitah: approach], די מקור עבודה זרה, איינע פון זיינע משיטות'ס, מקור עבודה זרה איז אויך די מקור פון זייער אסאך אנדערע פראבלעמס, איז אז מען נעמט דמיונות אזוי ערנסט ווי שכל.

שאלה וועגן צוריקברענגען נביאים

תלמיד: די רבי, דו וועסט זאגן אז כדי צוריקצוברענגען נביאים מוז מען צוריקברענגען עבודה זרה, רעדן זיי שטותים והבלים [shtuyot vehavalim: nonsense and vanities].

מגיד שיעור: לויט די רמב"ם זיכער. יא, אוודאי, לויט די רמב"ם זיכער. יא, יא, אוודאי לויט די רמב"ם איז דאס נישט א גוטע זאך. די רמב"ם'ס גאנצע זאך איז אז מ'זאל נישט טרייען צו זיין נביאים ווי אנדערע נביאים, מ'זאל טרייען צו זיין א נביא אזוי ווי משה, און יעדער איד קען זיין א נביא אזוי ווי משה, אזויווי ס'שטייט בפירוש [befeirush: explicitly] אין הלכות תשובה פרק ה' [Hilchot Teshuvah, Chapter 5]. כל איש [kol ish: every person] קען זיין נביא כמשה [kemoshe: like Moses].

תלמיד: פרעגסטו? יא, ווייל דער עולם האט נישט פארשטאנען. איך האב געהערט מיין שיעור וועגן יענע פרק פון יסודי התורה [Yesodei HaTorah: Foundations of the Torah], און איך האב פארגעסן דברים יסודיים [devarim yesodiyim: fundamental things]. ס'איז דא זאכן וואס מ'דארף אריינשליימען אין א ליסט, און ווער גייט זיין דער גרויסער טאטע אין די ליסט? יעדער איינער דארף זיי שוין וויסן. ס'איז דא אפאר זאכן.

חידוש #2: נבואת משה איז אייביג, נישט איינמאָליג

איינע פון די זאכן איז, אז דאס וואס דער רמב"ם זאגט אז משה רבינו, אז די ריזן פארוואס מ'גלייבט אין תורה איז ווייל נבואת משה איז אן איינמאליגע זאך, מיינט נישט אז ס'איז אן איינמאליגע זאך, מיינט אז ס'איז אן אייביגע זאך. "דבר העומד לעד ולעולמי עולמים" [davar ha'omed la'ad ul'olmei olamim: a thing that stands forever and for all eternity].

זיי האבן געלערנט א גאנצע טייטש אין די רמב"ם פון "אוחזת לנבואה עולמית" [achuzat linevuah olamit], יא, "אמונה עולמית" [emunah olamit: eternal faith]. דער רמב"ם האט געזאגט אזא לשון, אז פאר דעם, יא, ס'איז א דבר העומד לעד, ס'איז א לשון וואס איז געשטאנען אין הלכות יסודי התורה פרק ז', איך געדענק שוין נישט די לשון יעצט, אז אלע נביאים יש בהם דופי [yesh bahem dofi: have a deficiency] אבער נבואת משה, "וגם בחיי אמונה לעולם" [vegam bechi emunah le'olam: and also in life, faith forever]. אז ס'איז אמונה עולמית.

דאס הייסט אז חיי אמונה לעולם? ווייל די סארט זאכן וואס משה האט אויסגעלערנט איז זאכן וואס טוישן זיך נישט, זיי זענען לעולם אזוי ווי זיי זענען. "כל אשר עשה האלהים הוא יהיה לעולם" [kol asher asah ha'Elokim hu yihyeh le'olam: all that God has made will be forever] שטייט אין פסוק [pasuk: verse]. דאס זענען זאכן וואס זענען אייביג.

נבואת משה איז אוניווערסאַל, נישט היסטאָריש

און ממילא, ווען דער רמב"ם זאגט אז משה רבינו איז איינמאליג, פונקט פארקערט ווי די עמי הארצים [amei ha'aretz: ignorant people] מיינען, דאס מיינט אז משה רבינו'ס נבואה איז א היסטארישע זאך, אז ס'איז נאר געווען איינמאל אין היסטאריע. פונקט פארקערט, פאר דעם איז עס נאר דא איינס, ווייל דער אמת איז נאר דא איינס. ס'איז נאר דא איין גאט, נאר דא איין נבואת משה.

ווייל וואס איז נבואת משה? נבואת משה, דאס פארציילט דיר מציאות השם [metziut Hashem: the reality/existence of God], די בעיסיק רעאליטי. ס'איז נאר דא איין בעיסיק רעאליטי. וועגן דעם קען זיך נישט טוישן. דער רמב"ם זאגט בפירוש אין חלק ב' פרק מ"א און מ"ב [Moreh Nevuchim, Part II, Chapters 41-42], אז די תורה קען זיך נישט טוישן ווייל דער אמת קען זיך נישט טוישן. נישט ווייל ס'איז געווען נאר איינמאל, נאר ווייל ס'איז אלעמאל.

סאו עניוואן וואס גייט זיין א נביא אזוי ווי משה רבינו, גייט זען די זעלבע זאך ווי משה רבינו. אויף אלע נביאים, אויף דמיונות, איז דא א כלל [klal: rule] "אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד" [ein shnei nevi'im mitnabim besignon echad: no two prophets prophesy in the same style], ווייל דמיונות האט יעדער איינער אנדערש, לויט די מצב הזמן [matzav hazman: situation of the time], לויט די מצב השעה [matzav hasha'ah: situation of the hour], און אזוי ווייטער.

אויף נבואת משה, וואס דאס איז בעיסיק רעאליטי, וואס יעדער איינער קען קוקן מיט די אייגענע צוויי אויגן, מיט די אייגענע שכל, אזויווי אברהם אבינו [Avraham Avinu: Abraham our father], ער זעט אלע די זעלבע. ס'איז נישט קיין שום חילוק פון א איד מיט משה רבינו. אוודאי.

אַנעקדאָט וועגן ר' משיח'ל

אה, דאס איז א פרק ס' אין חלק א' [Chapter 60 in Part I] וואס איז מסביר דאס. אבער... איך האב דאך געזאגט מיין רבי'ן, ר' אברהם יצחק [Reb Avraham Yitzchak], עקזעקטלי, ר' אברהם יצחק גרינער [Reb Avraham Yitzchak Greiner] האט מיר פארציילט אז ער האט גערעדט מיט זיין רבי'ן ר' משיח'ל [Reb Moshiach'l] אסאך מאל, און מ'האט נישט געקענט רעדן מיט אים, ווייל יעדער קשיא [kushya: question] זאגט, נו, ס'שטייט דאך אין חלק ב' פרק מ"ו [Part II, Chapter 46]. און איך געדענק וואס שטייט דארט. קען עס איז אזוי געווען יעדע זאך. סאו איך פיל זיך אויך אזוי, אין די זעלבע מהלך [mahalach: approach]. מ'דארף געדענקען, מ'דארף געדענקען.

רבותי, ס'איז וואס שטייט וואס איך זאג, סאו די נושא פון רביעת משה איז נישט פונקט פארקערט, די נושא פון רביעת משה איז די מאוסט עקסעסיבל נביאה. פארשטייט זיך, איך האב דא מדרגות [madreigot: levels] אין דעם, איך האב נישט פארענטפערט די שאלה, אבער ס'איז די בעיסיק רעאליטי וואס יעדער איד זאגט שמע ישראל [Shema Yisrael: "Hear O Israel"], יעדער איד זאגט שמע ישראל שוין אחד [echad: one], יעדער איד האט אחד צו השם ואהבת השם [ve'ahavta et Hashem: and you shall love God], פונקט אזוי ווי משה רבינו, די רעאליטי וואס משה רבינו האט פארציילט איז עקסעסיבל, ווייל אונז ווייסן דאך אז אחד למעלה מיינט אין אלע צייטן, אקעי, און דו ווייסט נישט, אבער עניוועיס, ס'איז אלעס לנצח [lanetzach: forever] מיינט אלעמאל, נישט איין מאל, און ס'בלייבט אויף אייביג. ס'מיינט אלעמאל.

אזוי ווי יעדער איינער ווייסט די תורה, די פרט פון בעל שם טוב [Baal Shem Tov: founder of Hasidism], נצחות התורה [nitzchiyut haTorah: the eternality of the Torah], און אזוי ווייטער. בקיצור [bekitzur: in short], די מעשה איז, אז ממילא, וויבאלד אז אלע נביאים האבן געהאט, אזוי ווי דער רמב"ם זאגט בפרש, אלע נביאים האבן געהאט זיינע נביאה ווען זיי האבן געשלאפן, און וועגן דעם האבן זיי געמיינט אז דער אייבערשטער קען אויך שלאפן.

אליהו הנביא און יוחנן כהן גדול קעגן "אויפוועקן" דעם אייבערשטן

אלא ישנו ויקץ [ulai yashen veyakatz: perhaps he is sleeping and will awaken], זאגט אליהו הנאה [Eliyahu HaNavi: Elijah the Prophet] פאר די בנין הבעל [benei haBaal: worshippers of Baal], אבער אין תהלים [Tehillim: Psalms] שטייט אורו להם את תשנן ה' [urah lamah tishan Hashem: awake, why do You sleep, O Lord], און יוחנן כה גדול [Yochanan Kohen Gadol: Yochanan the High Priest] איז געווען אריין באמיסט. ער האט געזאגט, חס ושלום [chas veshalom: God forbid] דאס צו זאגן דעם פסוק, ווען ער וואלט אים געפרעגט, האט מען עס ארויסגענומען פון דעם פסוק. ביטול את המעוררים [bitul et hame'orerim: cancellation of the "awakeners"], אמת? יוחנן כה גדול ביטול את המעוררים, פארוואס?

ער האט נישט געהאלטע התעוררות [hit'orerut: awakening]. התעוררות איז געבויעט אויף דמיונות. ס'איז אז דער אייבערשטער שלאפט, מ'דארף עס אויפוועקן. דער אייבערשטער שלאפט, מ'דארף עס נישט אויפוועקן. שטימט?

דער אמת'ער טייטש פון "אויפוועקן" דורך שופר

וואס איז דער מענטש? א מענטש שלאפט, דארף עס טאקע אויפוועקן. אבער נישט אויפוועקן בדרך דמיון, דעמאלטס קען מען גוט שלאפן אין דמיון אין עשיה [asiyah: action]. געווען א קול שופר [kol shofar: sound of the shofar]? ניין, נאר אזא סארט קול שופר, אדער אסאך מענטשן זיי גייען אריין אין דמיונות, נאר אזא סארט קול שופר וואס וועקט אויס פון דמיון, וואס דאס איז דער רמז [remez: hint/allusion] פון אישנים [yesheinim: sleepers]. שלאפן מיינט אז מ'דמיינט, און אויף מיינט אז מ'דמיינט.

דער באַגריף "רמז" ביים רמב"ם

פארשטייט, פאר דעם רמז, איך האב פארמאלט געזאגט דער ווארט רמז אין די רמב"ם, ווען די רמז זאגט תקיעת שופר [tekiat shofar: blowing of the shofar] זאגט ער, מיינט אז ער האט געזאגט אז אף על פי עצה [af al pi etzah: even though it is advice] דארף מען דארף בלאזן שופר בעולם הדמיון [be'olam hadimyon: in the world of imagination], ווייל בלאזן שופר דארף מען דאך א גשמיות'דיגע שופר וואס מען קען זען, ס'האט אפילו א שיעור [shiur: measurement], מען דארף עס קענען זען, מען דארף עס קענען הערן מיט די גשמיות'דיגע אויגן. רמז יש פה [remez yesh po: there is a hint here].

וואס מיינט רמז יש פה? רמז איז דא א ספר פון די אובן סתנא, דאס הייסט רמזות והארות [remazot veha'arot: hints and illuminations]. רמז איז נאך א ווארט פון הארה. רמז מיינט נישט א סימבאל, רמז מיינט א דבר המרמז אותך [davar hameramez otcha: something that hints to you] צו עפעס אנדערש. רמז איז זייער אן ענליכע ווארט? יא, א פוינטינג, אדער א רמז איז זייער אן ענליכע ווארט צו הערה, צו התעוררות, צו אויפוועקן. פארשטייסט? אזוי ווי "דרומז מלואין ונרמז" [deromez miloin venirmaz], איך ווינק אים, ער זאל כאפן עפעס. דו כאפסט?

רמז ישראל מיינט אז דער שופר זאגט אז דער שופר זאלסט אויפהערן צו הערן דעם שופר, צו טראכטן. דו כאפסט? וואו! דאס איז די רמז פון משה, דאס איז טייטש רמז, אוודאי, זר את הכתוב [zer et hakatuv: the crown of the verse], ווייל די כתוב [katuv: Scripture] איז יעדער איינער ווייסט, דיבור הכתוב בהוה [dibur hakatuv bahove: the Scripture speaks in the present], דיבור התורה כל עושר פני אדם [dibur haTorah kol osher penei adam: the speech of the Torah is all the wealth of mankind].

תורה רעדט אין דמיון-שפּראַך צו מענטשן וואָס "שלאָפן"

די תורה רעדט יא אויף די ספראך פון דמיון, אפילו משה רבינו, רייט? פארוואס? ווייל ער רעדט צו פשוט'ע מענטשן וואס פארשטייט זיי זענען שלאפן. און וואס איז די פראבלע ווען מ'שלאפט אבער אז מ'גייט מיט עלי הבל וריקה שלא יאול ולא יזיק [alei hevel varik shelo ya'ul velo yazik: on vanity and emptiness that will not avail or harm]?

וואס דאס איז, וואס דאס איז, רבי שמואל הנביא [Shmuel HaNavi: the prophet Samuel] האט געזאגט אויף עבודה זרה, התוהו שלא יאול ולא יזיק [hatohu shelo ya'ul velo yazik: the void that will not avail or harm]. לא יועל ולא יעשה [lo yo'il velo ya'aseh: will not avail or do], עפעס איז א לשון, איך האב דא די לשון, התעורות שלא יעילו ולא יצילו [ha'avarot shelo ya'ilu velo yatzilu: the transgressions that will not avail or save], לא יעלה ולא יציל [lo ya'aleh velo yatzil: will not avail or save], דאס איז א לשון פון שמואל הנביא, און דאס איז א דרשה פאר די אידן.

און דאס איז הבל וריק [hevel varik: vanity and emptiness], דאס איז וואס געשעט ווען מ'שלאפט א גאנץ לעבן, שוגגין כל שנתם [shogegin kol shnatam: erring all their years]. שוגגין מיינט אויך לשון משוגע [meshugah: crazy]. ס'איז דא א מחלוקת רב [machloket rav: great dispute], א שאלה מיט די רב, די נחשיה וואס טייטשט שוגגין, שוגגין מיינט אויך דמיון, אזוי ווי שגון לדוד [shigayon leDavid: a shigayon of David]. ער האט שיינע דמיונות, ער מיינט נאך אז ער איז א נביא אויכעט.

שאלות און באַמערקונגען

תלמיד: און... אוודאי, ס'איז דא בחינת נביא אזוי. ס'איז דא א חלק הטוב [chelek hatov: the good part] פון דעם שבדמיון [shebadimyon: that is in imagination]. פון... פירכי קודש [pirkei kodesh: holy chapters]. אמת, אמת. און... יא, יא, מ'האט געזאגט רש"י [Rashi] נאמען. אבער ס'איז שוין א שיינע געדענקען, ס'קומט נישט אריין צו דמיונות. וואס איז וויכטיג איז צו געדענקען אז...

דער רמב"ם'ס דרשה אויף תקיעת שופר: קלארקייט, נפש, און הרגל

דער משל פון שופר – נישט שרעק, נאר קלארקייט

שוגם מיינט אויך א דמיון, אזוי ווי שגיון לדוד, אזעלכע שיינע דמיונות. ער מיינט דאך אז ער איז א נביא אויכעט. און אוודאי ס'איז דא א בחינת נביא אזוי, ס'איז דא א חלק הטוב שבדמיון. וואס איז וויכטיג איז צו געדענקען אז מ'זאל נישט פארשלאפן זיין, און די גאנצע חילוק פון שלאפן און אויפזיין איז ווען מ'איז אויף טראכט מען, און ווען מ'שלאפט טראכט מען נישט, און די דעת ארבעט נישט.

און דער שופר איז געקומען, מ'בויעט אויף די רמז. איך האב געזאגט די רמז הייבט זיך אן פון א משל. ס'איז א משל אז א שופר וואלט אויפגעוועקט, וואלט מען געמאכט א גרויסע נויז, און מ'וועקט שופר ווייל ས'איז א גרויסע נויז, דו כאפסט? און אויך נישט די נמשל, ווייל די נמשל איז נישט אז ס'איז א גרויסע נויז, ווייל ס'איז אמת, שופר כל גדול, אויך נישט די נמשל. דער מענטש מיינט אז ס'איז א גרויסע חרדה, אזוי שטייט ויחרד כל ההר, כל ההר מה שמועה מחדה. נישט וועגן דעם וואס זאל מען זיך אויסשטעלן. די התעוררות פון שופר איז נישט, אוי, ס'איז שרעקעדיג. די התעוררות פון שופר איז אז ס'איז קלאר. ס'איז אזוי קלאר אז אלע אנדערע זאכן זענען פארשלאפן. די אלע מענטשן, ער זעט אזוי ווי מ'קוקט אויף די מזוזה און ער זעט, ער זעט וואס ער טוט איז דברים החולפים והולכים, ס'איז הבלי הזמן, ס'איז היום כאן ומחר בקבר. ער זעט די דברי אמת שעומדין לעד ולעלמי עולמים. שטימט?

דער רמב"ם'ס דריי שטאפלען: עורי ישנים, חזרו בתשובה, הביטו לנפשותיכם

דאס איז די טייטש פון די רמב"ם'ס עורי ישנים. די עברי טייטש, איך מיין אז ס'איז נישט קיין שום שאלה, אז איך האב געראכט אין די עברי טייטש פון די רמב"ם. נאכדעם זאגט די רמב"ם א דריטע שטיקל, דאס איז די טייטש עורי ישנים. וואס איז טייטש חזרו בתשובה? חזרו בתשובה איז זכרו את בוראכם. זאגט די רמב"ם, הביטו לנפשותיכם. וואס איז טייטש הביטו לנפשותיכם? קוקטס אויף אייער זעל.

פארוואס דארף מען קוקן אויף די נפש?

פארוואס דארף מען קוקן אויף אייער זעל? רבונו של עולם, זיי האבן אייך שוין געלערנט. פארוואס? פארוואס איז די פראבלעם פון רוב מענטשן אז זיי קוקן אויף זייער? וואס האט דער הייליגער סאקורי [Socrates, the ancient Greek philosopher] האט געזאגט? אז זיין גאנצע עבודה איז אז מענטשן זאלן קערן וועגן זייער נפש און נישט וועגן זייער גוף נאר. וואס הייסט? די שלימות הגוף איז צו זיין געזונט און שטארק און האבן אלע מיני עבלי הזמן. דאס איז פארשלאפן, ווייל אזוי ווי דער גוף, ס'דארף נישט קיין קאפ פאר דעם, פאר דעם דארף מען נישט קיין שכל.

צד-הערה: שכל, דמיון, און ביזנעס-קלוגשאפט

דרך אגב, מיר דארפן זייער קלוג צו מאכן ביזנעס, אבער קיין שכל דארף מען נישט. ס'איז אלץ דמיון לויט דער רמב"ם. ס'איז א קלענערע לעוועל פון שכל. נישט שכל. דער שכל וואס דער רמב"ם רעדט איז נישט די זעלבע זאך וואס זיי נוצן. ס'איז נישט קאלקולעישן, נישט צו קענען וויסן וויאזוי צו מאכן ביזנעס, דאס הייסט אלץ דמיון אין די לעוועל. אדער וועל איך זאגן, ספעציפיקלי, אפשר הייסט עס נישט דמיון, באט ס'איז א לאוער לעוועל. ס'איז לערנען, מ'האט געלערנט קלאר גענוג, מ'וועט אנקומען נאך צו טון נאכאמאל פרק ב' און זען אז ס'איז דא אסאך לעוועלס. חכמה שכל איז די העכסטע לעוועל. רעכענען זאכן וואס טוישן זיך איז נישט שכל. זיין זייער קלוג און פארשטיין וויאזוי צו מאכן ביזנעס, ביסטו נישט קיין חכם. ווייל א חכם איז נאר דער וואס ווייסט דברים נצחיים שאינם משתנים. עני ביזנעס דארף חכמה, right? אבער דאס איז נישט חכמה. דאס איז א לאוער לעוועל, וואס מ'קען עס רופן שכל מעשי, אדער ערמומיות, קענסטו עס רופן ערמומיות, נישט חכמה. חכמה מיינט ידיעת הנמצאות, ידיעות האמיתיות.

רוב מענטשן זענען מביט לגופם, נישט לנפשותם

סאו, וויבאלד, אין אנדערע ווערטער, רוב מענטשן, ממילא אין דעם סענס, רוב מענטשן זענען נישט מביט לנפשותם, ווייל זיי זענען מביט לגופם. דאס איז דא נפשותם, מיינט וואס דו ביסט, דיין נפש. אין אנדערע ווערטער, דו ביסט א מענטש. א מענטש איז א זאך וואס האט על פי די מדות, יא? הייב אן צו זיין א געזונטער אין די מדות. יא? און וואס וועסטו ממילא, וועסטו פארשטיין, אן קיין ביטול נפשתכם פארשטייסטו נישט אויף וואס מ'דארף זיין גוט. מ'דארף זיין גוט ווייל דאס איז וואס א מענטש איז, right?

והיטיבו דרכיכם ומעלליכם – דרכים מיינט מדות

והיטיבו דרכיכם ומעלליכם, מאך בעסער דיינע דרכים. דרכים איז א קאוד פאר מדות, right? געדענקסט, הודיעני נא את דרכיך מיינט עס מדותיך, על דרך משל, אזוי ווי א מענטש וואלט געהאט מדות, זאגט דער רמב"ם, right? ויעזוב כלכם, הער אויף דיין שלעכטע דרכים, יא?

וויאזוי לאזט מען אפ שלעכטע דרכים? דורך הרגל

וויאזוי טוט מען דאס? וואס טוט מען דאס? וויאזוי לאזט מען אפ די שלעכטע דרכים? דורך פּראטענדן, און מ'האט פארגעסן, לעצטע וואך, דורך זיך מאכן אסאך מאל ביז מ'ווערט. דאס איז די יסוד היסודות פון הלכות דעות פון שמונה פרקים. דרכו הרע, נישט מאכן א קבלה, דער רמב"ם זאגט נישט מאכן א קבלה ביים כשר, נישט די אנדערע זייט. מ'האט געזען, אה, ביסט געווען לעצטע וואך דא?

נאכאמאל, עזיבת דרכים אמוראים, ס'שטייט נישט עזיבת מעשים אמוראים, זעסט? ווען ענדפלט, און כאפ וואס גייט דא פאר, ביי די משל, ווען דער רמב"ם האט געזאגט די פרומע לשון, האט ער געזאגט וחפשו במעשיכם, זוך זיינע שלעכטע מעשים. אבער וויאזוי טוט מען תשובה? נישט דורך זוכן די מעשים, ווייל תשובה איז נישט קיין ענין פון מעשים. מעשים, סטאפ. אבער די פראבלעם איז, דו ביסט א שלעכטער מענטש, דו האסט שלעכטע הרגלים, right? דארפסטו טוישן, אפלאזן דיינע שלעכטע דרכים, און די אנדערע ווערטער, דיינע שלעכטע הרגלים.

תשובה נעמט צייט – מינימום פערציג טעג

וויאזוי טוט מען דאס? דארף מען אנהייבן מרגיל זיין, האבן מיר געלערנט לעצטע וואך, נעמען פערציג טעג תשובה, צו א מינימום. מ'הייבט נישט אן יוצא זיין די מצוות תשובה פאר פערציג טעג, אדער צען טעג לאמיר זאגן, עשרת ימי תשובה, איך ווייס נישט, נאך א קלענערע מינימום. ס'מוז נעמען צייט, ווייל מ'דארף אפלאזן דרכו הרע.

דער רמב"ם אין פרק ג' – עשרת ימי תשובה

פארדעם אין עשרת ימי תשובה, שטייט דער רמב"ם אין פרק ג', איך מיין די זעלבע פרק, right? אביסל פריער, זאגט דער רמב"ם, אביסל נאכדעם עקשעלי, זאגט דער רמב"ם אז וואס? מ'שטייט אויף א טאגס און מ'דאוונט מער. וואס האט עס פאר דעם מיט תשובה טון? ס'האט גארנישט. ס'איז א וועג פון מאכן א מענטש א לעסטע הרגל. צען טעג א יאר שטייט ער אויף אביסל פריער און טראכט מער פון דעם אייבערשטן, האט ער זיך צוגעוואוינט. ער איז אזא סארט מענטש וואס טראכט אביסל מער. האפענטליך האט ער זיך צוגעוואוינט אביסל פון דעם א גאנץ יאר אויכעט. דאס איז וויאזוי ס'איז ווערט. דאך, אז צען טעג טוט מען עס, אדער פופצן טעג, אדער פערציג טעג, אדער ספרדים, וכו'. דאס איז די הרגל, פארדעם דארף מען עס טון כסדר. יא, מיר האבן שוין געלערנט וועגן דעם.

יעזוב דרכו הרע – נישט מעשים, נאר הרגלים

דאס טייטש דרכו הרע, דאס וועסטו אפלאזן, נישט דיינע מעשים וועסטו אפלאזן. דאס איז פשוט, טו נישט. וואס מיינט אפלאזן? ס'איז נישט קיין אפלאזן. מענטשן מיינען אז קבלת טובה, רמב"ם זאל מקבל זיין, שטייט נישט אין רמב"ם זאל מקבל זיין. יגמור בלבו, וויאזוי איז מען מקבל? וואס מיינט דאס בכלל? סתם ווערטער. וואס מיינט איז, מאך זיך אנדערע הרגלים. איינמאל און צוויי מאל און א דריטע? יא, קודם פּראטענט. יא, יא, איינמאל און צוויי און דריי מאל.

ומחשבתו שלא טובה – די טיפערע שיכט

ומחשבתו שלא טובה, נישט אז דו זאלסט אפלאזן דיין דרך הרע, דו זאלסט אפלאזן. דאס איז אויך א טייטש פאר חפשו במעשיכם איז טייטש יעזבו דרכו רע, און חזרו בתשובה איז טייטש אפלאזן מחשבתו שלא טובה. וואס איז א שלעכטע מחשבה? א שלעכטע מחשבה איז טראכטן אז ס'איז וויכטיג צו לערנען ענגליש. אוקיי, מיר גייען עס טארפסעגלען שפותים.

וואס מיינט מחשבה לא טובה?

מחשבה לא טובה, איך דארף וויסן, מחשבה לא טובה איז דער טייטש צו טראכטן... איך בין נישט זיכער אז מחשבה לא טובה מיינט דעות לא טובות. מ'דארף מדייק זיין, קען זיין מחשבה לא טובה מיינט שלעכטע פלענער? נישט זיכער. אבער על כל פנים, זעסטו אז ער לייגט אריין דעם ווארט מחשבה. ער זעט א פסוק, יעזב רשע דרכו ואיש און מחשבתיו. פארוואס דארף ער אפלאזן דרכו, זיין הרגלים, מחשבותיו? דאס איז וואס ברענגט די הרגלים, אין די מער פנימיות'דיגע סענס, די מחשבות.

קען זיין אז ס'מיינט דעות, איך בין נישט זיכער, אבער ס'מיינט זיכער די מחשבות. מיר האבן געלערנט דא א זאך באריכות אויכעט. זיינע opinions וועגן וואס איז גוט, exactly, וועגן וואס איז גוט, לאו דווקא וועגן די מציאות. דאס קען זיין, איך מיין אז מסתמא מער פשט איז וועגן וואס איז גוט, ווייל די מציאות האט מען שוין געזען פריער. זכרי ורעיכון, דאס טייטש געדענק די מציאות.

דער צוזאמענהאנג צווישן מחשבה און הרגל

די מחשבה לטובה איז אז דאס וואס א מענטש האט הרגלים, אלעמאל הייבט זיך אן מיט א געוויסע דעת, right? מיר האבן גערעדט מידות איז pretending און מרגיל זיין, דאס מיינט נישט אז ס'איז אן קיין דעת. ס'מיינט אז דו זעסט, דו פארשטייסט אז ס'איז גוט, אבער דו פילסט עס נישט, right? אבער דיין געוויסע סענס האט עפעס א דעת וואס זאגט אז דאס איז גוט, און נישט הייבט זיך אן נישט אן.

דאס איז טייטש מחשבתו של טובה, הייב אן צו זען אז זאכן זענען גוט, וואס איז גוט, יא, די ריכטיגע זאכן, האבן נישט קיין שלעכטע מחשבה, וואס דאס מיינט א טעות, און וואס איז טייטש טוב, מיינסט אז נארישע זאכן זענען גוט, הייב אן צו וויסן אז די גוטע זאכן זענען גוט.

מסקנא: א שיינע דרשה – אבער נישט דער הויפט-נושא

דאס איז די דרשה פון דער הייליגער רמב"ם אויף תקיעת שופר וואס מ'דארף חזר'ן. און זיך אויפוועקן. שיינע גוטע דרשה. ס'איז זייער זייער גוט. ס'איז שיין. ס'איז שיין. ס'איז שיין. מיט? נו? וואס איז דער אמת? דאס האבן מיר געזאגט, דאס איז געווען מיין ערשטע תירוץ. יא, ס'שטייט זיך, ס'איז אלעס קאנעקט מיט די זעלבע זאך, אבער ס'איז נישט דאס איז מיין נושא פון די שיעור. די נושא איז וואס איז די משל פון אויפשטיין. דו קענסט אויסלעשן ווען דו ווילסט. האסט קשיות וואס דו ווילסט נישט וועלן?

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

HE עברית
תורגם אוטומטית סיכום השיעור 📋 …
תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום זרימת הטיעון – חידושו של הרמב"ם על תקיעת שופר: שינה, דמיון ושכל

---

א. פתיחה: המעגל של לימוד, ראייה וחיבור

1. יסוד עבודת ה'

כל השנה לומדים תורה – לומדים איך העולם צריך להיות, איך אנחנו צריכים להיות, שהכל מחובר. אחר כך מסתכלים בעולם (עיתון, על עצמך) ורואים שהמציאות לא תואמת את מה שהתורה אומרת שיכול היה/צריך היה להיות.

שתי נקודות קריטיות: גם מה שצריך להיות (אידיאל), וגם מה שיכול להיות (אפשרי מעשית). אם זה לא יכול להיות – זה רק פנטזיה. שלימות של כל דבר (נברא בשבילו) חייבת להיות משהו שניתן להשיג.

> *⟨הערה קטנה⟩: אפילו מקובלים מסכימים ליסוד הזה, אם כי יש להם פירושים אחרים על מה הדברים הם, מה שמביא למסקנות מעשיות אחרות.*

2. תפילה/עבודה = הגשר

תפילה (עבודת ה' בכלל, וראש השנה בפרט) היא התהליך של חיבור בין היכן שאתה נמצא עכשיו לבין היכן שאתה צריך/יכול להיות. זהו ליבת עבודת ה'.

---

ב. תשובה = עבודת ה' במהותה

תשובה פירושה בדיוק הדרך מהיכן שאתה עומד עד היכן שאתה צריך/יכול להיות. תשובה אינה שונה מהותית מעבודת ה' – היא רק צורה ספציפית כי הדברים שבורים וצריך לתקנם. (מוזכר הרמב"ם במורה נבוכים ח"ג פרק מ"ו ומ"ג על תשובה במחשבה, טעמי המועדים, כוונות וקרבנות.)

חידושו של הרמב"ם על שופר – רמז ראשון

דיוק חשוב: הרמב"ם לא אומר ששופר הוא סתם לעשות תשובה. הוא מכניס מילה חשובה, וזהו חידושו של הרמב"ם. הרמב"ם קיבל זאת ברוח הקודש – כלומר, זה לא כתוב בשום מקור קודם.

---

ג. ⟨דיגרסיה⟩: מה פירוש "רוח הקודש" / נבואה?

שלוש דרכים שבהן אדם מגיע לאמת:

1. טבע/מדע – הבנת המציאות דרך התבוננות.

2. "התגלות"נדחה: "הקב"ה הוא אדם עם פה והוא מדבר? – אף יהודי אמיתי מעולם לא האמין בזה."

3. אינטואיציה/כליות יועצות – תחושה פנימית, קרובה לנבואה.

מסקנה: כל שלוש הדרכים מובילות לאותו דבר – אדם משיג את המציאות. נבואה = "יש שם מה שמגיע מאת ה' (בורא המציאות) אל לב/מוח האדם." הדרכים השונות (דמיון, שכל, לב, כליות, ספרים) הן רק כלים שונים, לא מהויות שונות.

---

ד. רוח הקודש של הרמב"ם וכנותו

1. מה פירוש "רוח הקודש" אצל הרמב"ם?

הוא לא למד זאת מרבי או מספר קודם – זה בא ישירות מהמציאות/חכמה.

2. מדוע הרמב"ם אומר "נראה לי"?

כל משנה תורה של הרמב"ם הוא קיבוץ של תורה שבעל פה – הוא סובר שהכל כתוב בגמרא. "נראה לי" הוא כי הוא היה "כן באופן יוצא דופן" – הוא לא רצה להעמיד פנים שפירושו הוא יותר מפירושו בגמרא. הסמכות של הרמב"ם באה מהגמרא, לא ממנו עצמו.

הוא יכול היה – כמו מחברי לקוטים אחרים – להכניס חידושים משלו בין ההלכות, ואף אחד לא היה שם לב. אבל כשהוא אומר חידוש על סמכותו שלו, הוא מסמן זאת ב"נראה לי", כדי שהלומד ידע שהוא לא מחויב לקבל זאת.

---

ה. קושיות על כנותו של הרמב"ם – ותירוצים

קושיא א': אגדה וטעמים

מדוע הרמב"ם לא כותב "נראה לי" בחידושיו העצומים באגדה, טעמי המצוות וספר המדע – שברור שאינם פשט פשוט בגמרא?

תירוץ: הרמב"ם מקפיד על "נראה לי" רק בנפקא מינה להלכה – בפסקי הלכה מעשיים. באגדה וטעמים, שאין בהם השלכות הלכתיות ישירות, הוא לא סובר שצריך לציין זאת.

קושיא ב' (חזקה יותר): הלכות אמונות ודעות

הרמב"ם פסק ספר מדע שלם עם הלכות אמונות ודעות, והוא ידע שזה לא ברור בגמרא – כי בספריו האחרים (שמונה פרקים, מורה נבוכים) רואים איך הוא מתאמץ להוכיח את אותן מסקנות. במשנה תורה הוא מציג זאת כמסקנה פשוטה. זה שקר!

ראיה: בהלכות קידוש החודש הרמב"ם מתנצל שהוא משתמש בחישובים של היוונים. מדוע הוא לא כותב התנצלות כזו בהלכות תשובה, שם הוא גם משתמש במקורות פילוסופיים?

תירוץ א': רחמים על כלל ישראל

הרמב"ם אומר בעצמו באגרותיו שהוא בכוונה כתב בהלכה דברים שאינם הלכה במובן הצר, כי היה לו רחמים על יהודים ורצה שידעו את יסודות האמונה.

תירוץ ב' (העיקר): ההבדל בין "אמת" ל"הנהגות טובות"

שיטת הרמב"ם (מורה נבוכים) היא שרוב המצוות אינן "אמיתיות" (אמיתות נצחיות) אלא "מפורסמות" (הנהגות טובות). רק "אנכי" ו"לא יהיה לך" – שניתן להוכיח בשכל – הן נבואה אמיתית "מפי הגבורה". כל שאר המצוות תלויות במציאות העולם – הן היו יכולות להיות אחרות בעולם אחר.

> *⟨דיגרסיה – קין והבל ועריות⟩: כהמחשה – בעולם ללא יצר הרע לא היינו צריכים שניות לעריות, ואולי אפילו לא עריות עצמן. נישואי קין והבל מוזכרים כדוגמה לתקופה עם כללים אחרים.*

מסקנה: החיוב לקיים הלכות הוא לא כי הן אמיתות נצחיות, אלא כי הגמרא אמרה כך – הסמכות באה ממסורת וקבלה. לכן, בהלכה למעשה הרמב"ם חייב לציין מה שלו ("נראה לי"), כי שם הסמכות של הגמרא היא היסוד. אבל באמונות ודעות, שמדובר באמיתות אמיתיות שניתן להוכיח בשכל, הרמב"ם אינו כפוף לאותה שיטה.

---

ו. סמכות הרמב"ם – שלוש רמות

רמה 1: הלכה

בהלכה – "אמר הגמרא" (או לכל הפחות "אמר משה בן מימון", שחלש יותר כי לא כל היהודים קיבלו את הרמב"ם).

רמה 2: דברים אמתיים

באמיתותלא משנה מי אמר זאת, אפילו גוי היה אומר זאת היינו צריכים להכיר. הלכות יסודי התורה של הרמב"ם הן אמת לאמיתה – לא צריך "נראה לי", כי אמת היא אמת מצד עצמה.

כשהרמב"ם אומר "יש מצווה להאמין במציאת ה'" – הוא לא מתכוון שרק כי זו מצווה צריך להאמין. הוא מתכוון שהמצווה כוללת גם סוג כזה של אמונה, אבל האמת עומדת בפני עצמה.

רמה 3: טעמי המצוות

בטעמים ודרשות – "זה לא עולה כסף", כל אחד יכול לומר דרשות. זה לא נוגע להלכה, אלא פירוש, רמז.

---

ז. חידושו של הרמב"ם על שופר – ניתוח

1. שופר הוא "רמז"

הרמב"ם אומר בעצמו ששופר הוא "רמז" – זה לא הלכה, אלא טעם. חידושו הגדול: שופר מעורר אנשים לתשובה – "עורו ישנים משנתכם".

2. "עורו ישנים" אינו פסוק!

הלשון "עורו ישנים משנתכם" לא כתובה בשום מקום בתנ"ך. זו ניסוחו של הרמב"ם עצמו – הוא כמעט יצר "פסוק" חדש. ובכל זאת – כמעט כל יהודי חושב שזה פסוק, מה שמוכיח עד כמה דבריו של הרמב"ם חדרו עמוק.

> *⟨סטייה קטנה⟩: הרמ"ע מפאנו לא קיבל את פירושו של הרמב"ם על שופר. אבל האריז"ל, רש"ש ורוב גדולי ישראל החזיקו בו מאוד – וזה מראה שזה היה רוח הקודש.*

3. מה כבר כתוב בחז"ל על שופר (לפני הרמב"ם)?

כל הענינים המוכרים של שופר בתנ"ך ובחז"ל:

1. תפילה/זכרון – שופר מזכיר את ה' (כמו שהבריסקר רב אומר – לשופר יש דין תפילה)

2. הפחדה – קול גדול שמפחיד (במתן תורה: "ויחרד כל העם")

3. כינוס/הכרזה – "והעבירו קול במחנה" – כמו אזעקה, שופר ערב שבת

4. מלכות – "קול שופר לפני המלך" – חצוצרה למלך

5. מלחמה – אות לקרב (גדעון)

4. החידוש העצום

מושג ה"התעוררות" – להתעורר – לא כתוב בשום מקום לפני הרמב"ם! הוא חיבר שני נושאים שמעולם לא היו מחוברים: (א) שופר, עם (ב) מושג הקימה/התעוררות.

5. החילוק הקריטי

- קימה ≠ הפחדה – הפחדה פירושה שאתה כבר ער, רק נבהל

- קימה ≠ כינוס – כינוס פירושו שאתה כבר ער, רק נקרא

- קימה ≠ הזכרה – הזכרה היא פונקציה כלפי ה', לא כלפי האדם

קימה פירושה: האדם ישן (במשל) – הוא במצב של חוסר מודעות, והשופר מעיר אותו. זו קטגוריה אחרת לגמרי. במתן תורה לא כתוב שהעם ישן והשופר העיר אותם – כתוב שהם נבהלו.

---

ח. חיפוש בתנ"ך: מי ישן והתעורר?

בשום מקור – לא בפסוקים, לא במדרשים – לא כתוב מפורש שאדם ישן והשופר העיר אותו. סקירה של כל המקומות בתנ"ך שבהם אנשים ישנים ומתעוררים:

- יונה – "מה לך נרדם" – מתעורר, אבל לא בשופר

- זכריה – מלאך מעיר אותו ("כאיש אשר יעור משנתו")

- שמואל הנביא – "שמואל שוכב בהיכל ה'" – ה' קורא לו, אבל לא כתוב מפורש שהוא ישן

- דלילה מעירה את שמשון – "פלשתים עליך שמשון" – שלוש פעמים, אבל בלי שופר

- נבל – הוא לא קם – וזו הבעיה שלו

> *⟨דרשה צדדית – נבל הכרמלי כאנטי-מודל של תשובה⟩: נבל היה שיכור בראש השנה ("ולבו טוב עליו ושכור מאד"), הוא חשב שראש השנה זה פורים. כשהוא קם ואביגיל סיפרה לו מה קרה – "וימת לבו בקרבו והוא היה לאבן" – ליבו מת, הוא נעשה כאבן. עשרה ימים אחר כך (עשרת ימי תשובה!) הוא מת ממש. זה מה שקורה כשלא תופסים את ההתעוררות של שופר – "לבו כאבן." אבל – זו דרשה יפה, לא מקור.*

---

ט. כלל מתודולוגי בקריאת הרמב"ם

> כשהרמב"ם אומר שתי (או יותר) מילים/ביטויים שלכאורה אומרים אותו דבר, אחד הוא פירוש על השני.

ראיה מפורשת ממכתבו של הרמב"ם לשמואל אבן תיבון על תרגום: לפעמים צריך לתרגם מילה אחת במספר מילים כי המושג עמוק מדי למילה אחת. דוגמה: "דברי תורה וחכמה" = דברי תורה שהם חכמה.

---

י. ניתוח הדרשה התלת-חלקית של הרמב"ם על שופר

בטקסט של הרמב"ם יש שלושה משפטים:

1. "עורו ישנים משנתכם והקיצו נרדמים מתרדמתכם" – קומו, ישנים!

2. "וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה" – חפשו במעשיכם ושובו בתשובה

3. אחר כך באים שני פירושים: אחד על "עורו" ואחד על "חזרו בתשובה"

פירוש על "עורו ישנים":

"עורו" = "זכרו בוראכם" (זכרו את בוראכם). מי צריך לזכור? – מי שישן. מי ישן? – "השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל."

מסקנה קריטית: מה פירוש "שינה"?

"שינה" לא פירושה:

- לא להיות ישר

- לא להיות דלוק / לא להיות חם ליהדות

- לא ענין של רגש (feeling)

- לא ענין של מעשה (עשייה)

"שינה" פירושה:

- ענין של מחשבה / ידיעה / זכירה – האדם שכח את האמת, הוא שקוע ב"הבלי הזמן." ההתעוררות היא קוגניטיבית"שוכחים את האמת" → השופר קורא לזכור.

---

יא. מהי "אמת"? – חזרה ליסוד של שמונה פרקים

1. אמת = דברים נצחיים

כמו שכתוב בשמונה פרקים פרק ב': חכמה פירושה ידיעת הדברים הנמצאים שאינם משתנים – הקב"ה ומהלכיו. על פי קבלה: הקב"ה וספירותיו – גם דברים שלא משתנים (רצון לא משתנה, וכו').

2. "הבלי הזמן" = דברים זמניים

"הבלי הזמן" = דברים זמניים, "היום כאן ומחר בקבר".

3. חידוש חזק: נגלה עצמו = "הבלי הזמן"

מי שלומד רק נגלה הוא שוכח את האמת בהבלי הזמן. נגלה חשוב מאוד – "דברים המיישבים את לבו של אדם... שיקנה העולם הבא" – אבל הוא עוסק רק באיך לחיות בעולם הזמני באופן טוב. נסתר = ידיעת האמת – דברים שלא משתנים: הקב"ה, מלאכיו, מעשה בראשית, מעשה מרכבה. לכן זה נקרא "חכמת האמת" – חכמת התורה על אמתה.

---

יב. ראיות מהרמב"ם – "יעור משנתו" בהלכות אחרות

1. הלכות אבל (פרק י"ג, הלכה י"ב)

הרמב"ם מביא את אותו לשון "יעור משנתו" באבלות: כשקרוב מת, האדם צריך להיזכר – תבין שרוב הדברים החשובים מתים. חשוב: בפסוק כתוב "חלו" (להיבהל), אבל הרמב"ם מוסיף בעצמו את מוטיב ה"להקיץ" – להתעורר. הוא חידש את נושא הקימה.

2. הלכות מזוזה

כשאדם יוצא לעסקיו (ענייני זמן), הוא "ישן". הוא רואה את המזוזה – שם כתוב יחוד ה'. יחוד ה' ואהבתו = ידיעות של מעשה בראשית ומעשה מרכבה. "וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולמים." "מיד הוא חוזר לדעתו" – הוא חוזר לדעתו, הוא זוכר. זה הפירוש של שופר – הוא פותח את דעתו של אדם בזמן מסוים.

---

יג. מדוע "שינה" ולא "חולה"?

הרמב"ם יכול היה לומר "אתה חולה" (כמו בהלכות דעות/שמונה פרקים). אבל הוא אומר "אתה ישן" – זה סוג אחר של דבר:

- חולה = שלמות הגוף חסרה, המידות לא טובות.

- ישן = הגוף מושלם לחלוטין, האדם בריא לגמרי. רק המוח/דעת לא עובד – זה החסרון היחיד.

- כח הזן – עובד בשינה

- מידות – לא פעילות, אבל לא חולות, הן בסדר

- רק השכל לא עובד

הנמשל: אדם יכול להיות בעל שלמות המעשים, שלמות הגוף, מידות טובות – ובכל זאת חסר לו העיקר: דעת, ידיעת האמת.

---

יד. דמיון vs. שכל – ליבת העבודה הפנימית של הרמב"ם

1. דמיון עובד טוב יותר בשינה

פרדוקס: כשישנים, הדמיון עובד באופן אקטיבי ו"טוב יותר" מאשר כשערים – אבל זו דווקא הבעיה.

2. דמיון = שורש עבודה זרה ויצר הרע

דמיון הוא לא רק "לא טוב" – הוא מקור עבודה זרה ושורש יצר הרע. הרמב"ם אומר במפורש: יצר הרע הוא הדמיון. הרבי (הרבי מליובאוויטש) גם אומר כך.

3. רגשות בתפילה ≠ שכל

רגשות בתפילה (התלהבות, אהבה, יראה) – אפשר להרגיש גם בשינה בחלום. על זה לא צריך לתקוע שופר. שופר מעורר את המוח/שכל – לא את הדמיון, לא את הרגשות.

> *⟨הערת צד קטנה⟩: "מוחין דגדלות" / "מוחין דחתונה" – "מוחין" לא מדבר על רגשות – זה מדבר על שכל. רגשות צריכים להיות עם מוחין, אבל מוחין זה לא רגשות.*

> *⟨דיגרסיית צד קצרה – תחיית המתים⟩: משל הקימה של הרמב"ם יכול להיות נמשל לתחיית המתים (כמו רב סעדיה גאון), אבל הרמב"ם אומר שכפשוטו זה משל על התעוררות משינה רוחנית.*

---

טו. שופר = להפסיק להיות "נביא של דמיון"

1. נבואת שאר הנביאים vs. נבואת משה

נושא השופר הוא: להפסיק להיות כמו אותם נביאים (שעבדו דרך דמיון), ובמקום זאת – להיות כמו משה רבינו (שעבד דרך שכל טהור). חידוש: זה "דבר רע" להיות נביא (משאר הנביאים) – צריך לשאוף להיות כמו משה.

עיקר האריכות של הרמב"ם בהלכות נבואה היא תמיד להדגיש את ההבדל בין נבואת שאר הנביאים (דמיון) לנבואת משה (שכל) – "הדבר הכי גדול."

2. מושג ה"הערה" של הרמב"ם נגד דמיון

הרמב"ם משתמש

במילה "הערה" (התעוררות/הארה) כאנטיתזה לדמיון. שני מקומות עיקריים במורה נבוכים:

- חלק א', פרק נ' (או בערך): הערה נגד דמיון

- חלק ג', פרק נ"א: השגחה באה מחשיבה על ה' – כשהשכל פעיל ומחובר לה'

אלו שתי ההערות שהן שורש העבודה הפנימית של הרמב"ם.

3. תירוץ על סתירה: משה גם היה לו בחינת שאר הנביאים

קושיא: אם נבואת משה שונה לגמרי, איך אפשר למצוא בדבריו של משה אלמנטים של שאר הנביאים?

תירוץ: משה רבינו, כאדם, גם היה לו בחינת שאר הנביאים (קל וחומר – "יש בכלל מאתיים מנה"). כל דברי נביאים רמוזים בתורה. אבלהאמיתית נבואת משה היא רק "אנכי" ו"לא יהיה לך" – ידיעת ה' בלבד.

---

טז. חידוש גדול: נבואת משה נגישה לכל יהודי

1. כל יהודי יכול להיות נביא כמשה

נבואת משה האמיתית – ידיעת ה' – יש לכל יהודי. נבואת משה היא דווקא הכי נגישה, לא הכי בלעדית.

ראיה: רמב"ם, הלכות תשובה פרק ה': "כל אדם" יכול להיות נביא כמשה.

ההבדל: אצל שאר הנביאים – "אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד" (כי דמיונות סובייקטיביים). אצל נבואת משה – כולם רואים את אותה מציאות בסיסית, כי אמת היא אוניברסלית.

2. נבואת משה = נצחית, לא חד-פעמית

כשהרמב"ם אומר שנבואת משה היא "יחידה", הוא לא מתכוון לייחודיות היסטורית. פירוש: זה "דבר העומד לעד ולעולמי עולמים" – נצחי, כי האמת לא משתנה. "אמונה עולמית" (הלכות יסודי התורה פרק ז'). ראיה: רמב"ם, חלק ב', פרק מ"א–מ"ב: תורה לא יכולה להשתנות כי אמת לא יכולה להשתנות. יש רק אחת נבואת משה, כי יש רק אחת מציאות בסיסית, אחד אלוקים.

3. "שמע ישראל" כדוגמה

כל יהודי שאומר "שמע ישראל ה' אחד" – יש לו גישה לאותה מציאות כמו משה רבינו. "אחד" פירושו בכל הזמנים – נצחי, לא פעם אחת.

> *⟨אנקדוטה אישית⟩: ר' אברהם יצחק גרינר סיפר איך דיבר עם רבו, ר' משיח'ל, וכל קושיא ר' משיח'ל ענה: "נו, הרי זה כתוב בחלק ב' פרק מ"ו" – דוגמה לכך שהכל כבר נמצא במורה נבוכים.*

---

יז. חזרה לשופר: נביאים חשבו שה' "ישן"

1. הקרנה של דמיון

מכיוון שכל הנביאים (חוץ ממשה) קיבלו נבואה כשהם ישנו, הם הקרינו שגם הקב"ה יכול לישון. אליהו הנביא אומר לנביאי הבעל: "אולי ישן הוא ויקץ" – אולי הוא ישן. בתהלים כתוב: "עורה, למה תישן ה'" – שנשמע כאילו הקב"ה ישן.

2. יוחנן כהן גדול

יוחנן כהן גדול ביטל "את המעוררים" – הוא ביטל את הנוסח של "עירור" ה'. למה? כי הוא לא החזיק ב"התעוררות" שבנויה על דמיונות – שהקב"ה "ישן" וצריך "לעורר" אותו.

3. הפירוש האמיתי

האדם ישן – אותו צריך לעורר. אבל לא לעורר בדרך דמיון (שמשאיר אותו ישן בדמיון בזמן המעשה). צריך קול שופר כזה שמעורר משינת הדמיון – לא כזה ששולח לדמיונות חדשים. שינה = חיים בדמיון; התעוררות = הפסקת הדמיון.

---

יח. "רמז יש בה" – פירוש "רמז" אצל הרמב"ם

כשהרמב"ם אומר "רמז יש בה" על תקיעת שופר, הוא מתכוון:

- אף על פי שתקיעת שופר היא בעולם הדמיון (שופר גשמי, עם שיעור, שומעים באוזניים פיזיות) –

- "רמז" פירושו: רמיזה / התעוררות למשהו אחר, גבוה יותר מדמיון

- רמז = הערה = התעוררות = עירור

- רמז השופר הוא: השופר אומר לך – תפסיק לשמוע רק את השופר (הקול הגשמי), ותתחיל לחשוב (שכל)

"דיברה תורה כלשון בני אדם"

אפילו תורת משה רבינו מדברת בשפת דמיון – כי הוא מדבר לאנשים פשוטים ש"ישנים" (חיים בדמיון). אבל זה לא אומר שהתורה היא דמיון – אלא שהיא משתמשת בדמיון ככלי להגיע לאנשים.

לשון שמואל הנביא: "לא יועיל ולא יציל"

שמואל הנביא אומר על עבודה זרה: "תוהו – שלא יועיל ולא יציל." זה מה שקורה כשחיים בדמיון: הבל וריק – "שוגים כל שנתם." שוגים פירושו גם משוגע (= אבוד בדמיון), וגם שגיון (= דמיונות יפים, כמו "שגיון לדוד" – הוא חושב שהוא נביא, אבל הכל דמיון).

> *⟨הערה קטנה⟩: יש "חלק הטוב" של דמיון – "פרחי קודש" – אבל זה לא מפורט כאן.*

---

יט. שופר – לא פחד, אלא בהירות

משל השופר הוא שרעש גדול (קול) מעורר – אבל זה לא הנמשל. הנמשל אינו שצריך להיבהל ("ויחרד כל ההר" אינו הנקודה העיקרית).

ההתעוררות האמיתית של שופר היא בהירות: פתאום רואים בבירור שכל שאר הדברים – דברים החולפים והולכים, הבלי הזמן, היום כאן ומחר בקבר – הם שינה. ורואים דברי אמת שעומדים לעד ולעולמי עולמים. זה כמו להסתכל על מזוזה – פתאום רואים מה אמיתי וקיים ומה רק זמני.

---

כ. פירוש "חזרו בתשובה" – שלושת השלבים של הרמב"ם

1. "עורו ישנים" = ראו את האמת (כבר נדון)
2. "חזרו בתשובה" = "זכרו את בוראכם" = זכרו את הבורא = הכירו את המציאות
3. "והביטו לנפשותיכם" = הסתכלו על נפשכם (לא על גופכם)

רוב האנשים מביטים לגופם – הם מסתכלים על גשמיות: בריאות, כוח, פרנסה – זו שינה. סוקרטס הקדוש אמר: כל עבודתו היא שאנשים יתעניינו בנפשם ולא בגופם.

> *⟨הערת צד: שכל vs. דמיון בעסקים⟩: חכמת עסקים אינה חכמה לפי הרמב"ם. צריך להיות חכם לעשות עסקים, אבל זה דמיון או שכל מעשי / ערמומיות – רמה נמוכה יותר. חכמה אמיתית = ידיעת הנמצאות, ידיעות האמיתיות – ידיעת דברים נצחיים שלא משתנים.*

---

כא. "והיטיבו דרכיכם ומעלליכם" – תשובה דרך הרגל

1. דרכים = מידות (לא מעשים)

"דרכים" הוא קוד למידות (כמו "הודיעני נא את דרכיך" = מידותיך). "יעזוב רשע דרכו" = עזוב את הרגליך הרעים, לא רק מעשים רעים.

2. איך עושים תשובה?

לא דרך קבלות! "יגמור בלבו" פירושו תעשה לעצמך הרגלים חדשים. דרך העמדת פנים (pretending) והרגלה: פעם אחת, פעמיים, שלוש – עד שנעשים אחרים.

תשובה לוקחת זמן: לפחות עשרה ימים (עשרת ימי תשובה) או ארבעים יום. אי אפשר לצאת ידי חובת תשובה ברגע אחד.

3. עשרת ימי תשובה – מעשית

קמים מוקדם יותר, מתפללים יותר – מה הקשר לתשובה? אין קשר ישיר – זו דרך לבנות הרגל טוב יותר. עשרה ימים בשנה חושבים יותר על ה', ומתרגלים, בתקווה לשנה שלמה.

---

כב. מחשבתו שלא טובה – השכבה העמוקה יותר

הפסוק "יעזב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו" – דרכו = הרגלים, מחשבותיו = המחשבות/דעות העמוקות יותר שמביאות את ההרגלים.

- "זכרו את בוראכם" = זכרו את המציאות (מה שקיים באמת)

- "מחשבתו לא טובה" = טעות לגבי מה טוב – חושבים שדברים טיפשיים הם טובים

- מחשבה טובה = להתחיל לראות שהדברים הנכונים הם טובים

הקשר בין מידות ודעת

עבודת מידות (העמדת פנים, הרגלה) לא פירושה שאין דעת. צריך קודם לראות שמשהו טוב (גם אם עדיין לא מרגישים זאת), ואז להתרגל עד שגם מרגישים זאת.

---

כג. מסקנה: הנושא העיקרי

כל זה – כל הדרשה של הרמב"ם על שופר – יפה, נכונה ומחוברת. אבל הנושא העיקרי נשאר: מהו משל הקימה – שינה מול ערות, דמיון מול שכל.

חידושו הנפלא של הרמב"ם, שהוא דוגמה לרוח הקודש, הוא שיסוד השופר טמון בהתעוררות – בהתעוררות מדמיון לשכל. זה לא הפחדה, לא כינוס, לא הזכרה לה' – אלא עירור האדם שישן בדמיונות, לידיעת האמת: ידיעת הבורא, דברים נצחיים שלא משתנים, האמת הנצחית שעומדת לעד ולעולמי עולמים.


תמלול מלא 📝

הסוד של ראש השנה: תשובה, עבודת ה', ורוח הקודש של הרמב"ם

פתיחה: היסוד של היהדות וראש השנה

מגיד שיעור:

אוקיי, זה על הקלטה, אז אני צריך ללמוד. אבל אני יכול רק עם שאלות. וגם מלכות נחרנים שפרס, איך זה נכנס? אבל דבר אחד קודם. אני רוצה להיות כן על הפשט שלי. אבל קודם דבר אחד.

למדנו במוצאי שבת, אולי יש הקלטה מזה, אולי לא, אני לא יודע, שהסוד של ראש השנה, הסוד של כל היהדות, הוא שלומדים שנה שלמה, מה לומדים את כל התורה? שלומדים שנה שלמה, מה לומדים את כל התורה? שלומדים את החומש כל שנה, או באים לשיעור כל שנה, ולומדים איך העולם היה צריך להיות, איך אנחנו צריכים להיות, איך העולם צריך להיות, הכל מחובר.

ואחר כך רואים, אם מי שמסתכל בעיתון רואה, או מי שיכול בעצמו רואה. מי שלא מסתכל בעיתון, או לא יכול בעצמו, זה קורה באותם אנשים. הוא לא רואה. אבל מי שמסתכל בעיתון, הוא רואה שהעולם לא בדיוק כמו שכתוב בתורה שיכול היה להיות, שהיה צריך להיות ויכול היה להיות.

שני הדברים האלה חשובים מאוד. גם איך היה צריך להיות וגם איך יכול היה להיות. אם זה צריך להיות, אז לא מעניין, אם זה לפנטזיות.

ובפרט לפי מה שאנחנו לומדים, שהשלמות, שלימות הטבע של כל דבר, הוא מה שנקרא נברא בשבילו, מה שנעשה השלמות של הדבר. זה חייב להיות שזה יכול להיות. זה הפירוש של שלמות, לפי כל אחד. אני מתכוון שאין שום מחלוקת.

לא, לא, אפילו המקובלים כולם מודים לזה, יש להם פירושים אחרים על מה דברים הם, ממילא צריך להיות אותם אחרת. אבל הוא לא רוצה, בגלל זה... אוקיי, זה לא היה לא... רחוק, רחוק, רחוק. הולכים לאיבוד.

בקיצור, התורה אומרת לנו מה הם צריכים להיות, וממילא מה הם צריכים להיות, וממילא מה הם יכולים להיות. כל שלושת הדברים האלה. כל שנה לומדים את זה יותר טוב. אחר כך מסתכלים בעיתון, רואים שזה לא בדיוק ככה.

אז מה שבא ראש השנה, זה אומר תפילה, בכלל, עבודה, עבודת השם. היא אחת מ"לעבדו בכל לבבכם", אחת מעיקר עבודת התפילה, היא בפשטות לחבר, לנסות לראות. איך אפשר לחבר את מה שצריך להיות ויכול להיות למה שזה נמצא, כן? איך הולכים מכאן לשם. זו עבודת השם, ולכן זו גם העבודה של ראש השנה. נכון? זה אמרנו?

תלמיד:

לא ממש, עם קצת...

מגיד שיעור:

אמרנו אחרת במוצאי שבת?

תלמיד:

הוא אמר מה שהוא אמר.

מגיד שיעור:

לא, זה למדנו במוצאי שבת. זה למדנו במוצאי שבת. ראיתי את התפילה שלך. אוקיי. היה סרטון, מה זאת אומרת? אני לא יודע אם הוא המשיך, באמצע זה נעצר.

תלמיד:

מה התכוונת ב'אתם' כאן?

תלמיד אחר:

אל תסיים עם ר' מוטל, כי הוא הולך להיראות בסרטון, ר' מוטל.

תלמיד:

אחר כך הם הוציאו.

תלמיד אחר:

תמיד יכול להיות וסטרס, לפחות. בוודאי, מוסטרס.

המטרה של ראש השנה ותשובה

מגיד שיעור:

רבותי, ולכתחילה יש לך כבר מטרה על זה. מעולם לא אמרתי אחרת. רבותי, ועכשיו ערב ראש השנה, מה זה הפורים? זו המטרה. מה המטרה? "זה היום תחילת מעשיך". נכון, צריך לדבר על הבעל שם. אז, שניהם. אוקיי.

עכשיו, זה בעצם לעשות תשובה. נכון? זה בעצם הפירוש של לעשות תשובה. מה התכוונת לעשות תשובה היום?

תלמיד:

אני יכול כבר לומר תורות על תשובה, אבל זה לא לעשות תשובה לפי אותי.

מגיד שיעור:

לפי אותך זה לא לעשות תשובה? על מה?

תלמיד:

כי זה לפני תשובה.

מגיד שיעור:

אוקיי, אמת. זה חלק, זה שניהם. יש תשובה במחשבה, כמו שהרמב"ם אומר במורה בפרק מ"ו חלק ג', תסתכל שם קטע חשוב מאוד על תשובה.

תלמיד:

זה?

מגיד שיעור:

תסתכל רק בפרק מ"ג איך הוא מדבר הלכות... לא, לא, אם אני זוכר, יש פרק מאוחר יותר מ"ו, הוא מדבר על קרבנות. אני חושב שמ"ו. כן, כן, אבל גם במ"ו. מ"ג אני חושב זה הטעמים של כל המועדים. אחר כך מ"ו כתוב על כוונות. צריך להסתכל על כל הקטעים האלה. בעזרת השם כשאוציא את החיבור שלי של כל המקורות על ראש השנה, זה יעמוד שם. כן.

אז, צריך להזכיר שזו הכוונה של תקיעת שופר. ודיברתי על זה בארוכה בשנים קודמות, ויש כתוב אפילו, אני חושב, פחות או יותר בדיוק מה צריך ללמוד. ובעל הבית רוצה להיות מסוגל ללמוד את זה.

תשובה = הדרך מ"כאן" ל"שם"

מגיד שיעור:

אם אתה מדבר על ראש השנה, אחד שואל אותי, "אה, מדברים כבר על ראש השנה. אבל אתה הולך להמשיך, כן?" כן, אני מדבר עם מישהו, תסתכל. הוא מדבר על ראש השנה. הלו, זה ערב ראש השנה, על מה אני אדבר? פורים? פורים. או על ראש השנה, על פורים. תגיד לו שאני אדבר על פורים. תגיד לו שהוא יבוא אחר כך. הוא לא יבוא. הלו, אז, בוא נסביר קצת יותר טוב.

מה זה אומר לעשות תשובה? תשובה פירושה בדיוק הדרך שהולכים מאיפה שנמצאים עד מה שצריכים להיות, מה שיכולים להיות. אז מה זה תשובה? אני מתכוון שיש עוד דברים שנקראים תשובה, זו פשוט עבודת ה'. תשובה היא, שמכיוון שהם שבורים צריך לעשות את זה. אבל זה בעצם מה שתשובה היא. תשובה היא לא באמת שונה מעבודת ה'.

צריך להבין למה יש דבר כזה תשובה שהוא שונה מעבודת ה', אבל בשביל זה צריך ללמוד הלכות תשובה.

וזו שאלה טובה, יש לי תירוצים שונים על זה, אני לא יודע איזה התירוץ האמיתי, אבל באופן יסודי זה באמת אותו דבר.

החידוש של הרמב"ם על שופר

מגיד שיעור:

וכמו שאתה לומד, יש לך דיוק טוב מאוד. מי שלומד את הרמב"ם חושב ששופר זה לעשות תשובה. הרמב"ם לא אומר ששופר זה לעשות תשובה. הרמב"ם מכניס מילה חשובה מאוד, וזה עיקר היסוד של החידוש של הרמב"ם.

מה שאני מתכוון שזה החידוש של הרמב"ם, לרמב"ם היה רוח הקודש. אתה בעצמך חידשת, כי אני לא יודע שום מקור לרעיון הזה. לפני הרמב"ם אני לא יודע שום מקור לרעיון הזה. ששופר... רוח הקודש פירושו שהוא בא ישירות מהקב"ה, לא שהוא לקח מאיפשהו, הוא לקח משני, הוא לקח ישירות מהמציאות. ישר מהחכמה. ישר מהחכמה. ישר מהמציאות, מהאינטואיציה של האדם, מהטבע, מהטבע, מהטבע.

סטייה: מה זה אומר רוח הקודש ונבואה?

שלוש דרכים לאמת

מגיד שיעור:

זה אותו שיעור. כל המלכויות זהות. עכשיו, בוא ניקח את זה. יש מדען, ויש מישהו שיודע את הטבע, והוא knows how things work, ומזה הוא יכול להגיע לדעת מה הטבע אומר ומה הקב"ה רוצה.

תלמיד:

מי עשה את הטבע לפי אותך?

מגיד שיעור:

אני מבין. אבל השאלה היא, מה הכלים זה how he's getting through. זו דרך מספר 1. אלה רק מילים קסומות.

הדרך השלישית, רגע אחד, רגע אחד, הדרך השלישית היא, כמו כליות יועצות, שיש לו דבר אינטואיטיבי בתוכו, שאתה יכול לומר שזה קרוב לנבואה ממש, וזה אומר לו שזה הדבר הנכון לעשות.

תלמיד:

אני לא מבין. אני לא מבין. אני לא מבין. מה הדרך השנייה?

מגיד שיעור:

אני לא יודע. אני חושב שאנשים אוהבים לומר מילים כשהם לא מבינים, ולעשות עוד מחלוקות גם. הדבר השני שאתה אומר זה רק מילים, זה לא אומר כלום.

תלמיד:

כן, מה זה אומר? התגלות? מה זה אומר?

מגיד שיעור:

אה, אז הקב"ה הוא אדם עם פה והוא מדבר, בבקשה, תעשה לי טובה. זה לא רציני, נכון? זה שטויות, אף אחד לא מאמין בזה. אף יהודי מעולם לא האמין בזה.

אוקיי, אז אתה רואה, זה הגיע להיות... אף יהודי אמיתי. זה הגיע להיות... whatever, אתה מחזיק מהשטויות האחרות? זה הגיע. רבותי, אנשים חושבים הרבה שטויות, מדברים על מה שטויות אמיתיות הן. שטויות אמיתיות יש רק אחת.

נבואה = השגת המציאות

מגיד שיעור:

עכשיו, יש הרבה על איך שאחד מתכוון לומר שנבואה חכמה זה כולו אותו דבר. זה אדם realized the reality. כמו שהרמב"ם אומר. הוא אומר, יש שם מה שמגיע מאת המציאות, אוי, הוא אומר מאת ה', שהוא בורא המציאות, זה הפירוש, אל לב האדם, מוח האדם, everyone קול. זה הפירוש, אף אחד לא בכלל בהגדרה של נבואה.

עכשיו, איך מקבלים את הנבואה? אומר הרמב"ם, יש בפשטות את הדרכים, דרך הדמיון, דרך השכל, דרך הלב, דרך כליות יועצות, דרך כיכר בספרים. כל אחד מודה שיש הרבה דרכים של נבואה. אין אף אחד שאין מחלוקת במה שזה, אין חולק במהות הנבואה. אין פשוט מחלוקת אבודה. כמו שאחד לומד את הדרך, אחד לומד את אותה דרך.

רבותי, אני לא רואה, יש חילוק, יש דרכים אחרות, יש דרכי נבואה אחרות, יש דרכים אחרות, יש מישהו שקיבל נבואה דרך ריקוד, כמו יונה בן אמיתי, ואחר קיבל נבואה דרך לימוד ספרי חכמות. But they all got the same thing, ואם הדבר נותן את ה-same thing, then it's, I don't know what it is, ואולי זה כלום, נכון?

תלמיד:

מה חייב להיות שלא זה לא נכשל? זה נבואה היא true, נכון? אבל אי אפשר לקבל true, אבל אי אפשר לקבל true.

מגיד שיעור:

כן, אפשר, בהחלט אפשר. כל דבר. כמו שמגיעים לאדם יום אחד. לא, לא, לא, אני חייב עוד על עצמי. זה באמת לא מסתדר. אוקיי, רבותי, רבותי, רבותי, אנחנו הולכים לאיבוד.

אם למישהו יש שאלה, אני יכול רק לענות משפט אחד, לא יותר. שאלה שהיא לא מהנושא, אפשר לקבל תשובה של משפט אחד. אפשר לשאול כמה שאלות שרוצים, אבל לא שיחה שלמה, כי אני נמצא באמצע משהו.

רוח הקודש של הרמב"ם והכנות שלו

מגיד שיעור:

לרמב"ם היה רוח הקודש. כשאני אומר רוח הקודש, אני מתכוון שזה לא נלקח לא למדו מרבו, כי לא... זה לא כתוב בשום ספר לפני הרמב"ם. הוא לא אומר נראה לי, אבל כשהוא אומר חלק הוא לא צריך לומר נראה לי. נראה לי זה כי הרמב"ם...

תלמיד:

אתה שואל שאלה טובה, אם אני אומר שרמב"ם היה בכלל, אני צריך להגיד חזק נראה לי.

מגיד שיעור:

התירוץ על השאלה הוא, זו שאלה טובה בפשט ברמב"ם. השאלה היא, שמה שהרמב"ם אומר נראה לי זה לסיבות חשובות מאוד, כי הרמב"ם היה צדיק גדול מאוד, יש מעט מאוד צדיקים גדולים כאלה כמו הרמב"ם.

תלמיד:

למה? אין. אין? כמו שהוא אומר על משה אין. למה הוא אין? למה?

מגיד שיעור:

כי הרמב"ם כתב ספר שיהיה מקבץ לתורה שבעל פה. כל התורה שבעל פה היא החיבור שכתוב בתורה שבעל פה. תורה שבעל פה היא על מי שהוא על על על או פשט שהוא היה מקלל על מה שהוא עמד בפשט בגמרא, אבל בעצם הוא סובר שזה כתוב בגמרא, לא סובר שזה הפשט שלו.

ולכן כדי שיאמינו בכל הרמב"ם, כל הגמרא, ש"ס, תלמוד בבלי ותלמוד ירושלמי וכו'. לא גאון, תלמוד בבלי.

עכשיו. הגאונים מעניינים אם יש להם פירוש על הגמרא, אבל לא עם הוראה עתורי. עכשיו, בא יהודי שלומד רמב"ם, אומר הוא, מה אני לומד? עם מי הוראה עתורי אני לומד? התירוץ על כל הרמב"ם הוא הגמרא, והגמרא מחויבת כל היהודים.

עכשיו, הרמב"ם היה כן מאוד, ולפעמים לרמב"ם הייתה

---

*[המשך יבוא בחלק הבא]*

הכנות של הרמב"ם והגבולות של "נראה לי" – חלק ב'

הכנות המיוחדת של הרמב"ם

הלכה שלא כתובה בגמרא. כשהוא סבר שזה כתוב, אז אין בעיה, לא כשהוא סבר שזה בטוח שהגמרא מדברת עליו. אבל אם זה לא כתוב בגמרא, אילו הרמב"ם היה קצת פחות כן ממה שהוא היה, הוא היה עושה מה שרוב האנשים שעושים ליקוטים כותבים, והם נותנים לג אריין את הדבר שלהם. ואתה לומד, יש לו כל כך הרבה קרדיט, אף אחד לא היה אומר, לא יודעים כל כך הרבה רמב"מים שלא יודעים מאיפה הם באים. בכל מקרה, יהיה עוד רמב"ם אחד שלא יודעים איפה זה כתוב, כן?

יש לו קרדיט, כי הוא המחבר כאן של הספר הזה שכל אחד הולך ללמוד. הוא יכול לכתוב כמה מהחידושים שלו גם, וזה יהיה מתקבל אצל כל היהודים, כי זה מאוד מצליח.

הרמב"ם היה כן מאוד, והוא לא עשה את זה. והוא אמר שכשאני אומר חידוש, כל דבר שאני סובר שזה על הסמכות שלי, אני סובר שאני צודק, וזה מביא הלכה, אבל אתה פוסק כמוני, אבל אתה לא מחויב. אני אומר לך שזה לא כתוב, "נראה לי". זה הטעם של "נראה לי".

תירוץ #2: נפקא מינה להלכה

התירוץ הוא, כי אין בזה נפקא מינה להלכה. כשהרמב"ם אומר טעמים, ואותו דבר בכלל באגדה, הרמב"ם לא מקפיד על זה.

קושיה חזקה על התירוץ הזה

יש כנראה קושיה כזו, לא רק אם אני אומר את זה, יש קושיה חזקה. כי מי שלמד בשיעורים על ספר המדע ועל כל המקומות שהרמב"ם אומר אגדה, רואה שהרמב"ם אומר חידושים עצומים. הרמב"ם לא היה כזה טיפש לחשוב שמה שהוא אומר הוא הפשט הפשוט בפסוקים בגמרא, זה הפירוש שלו.

בשמונה פרקים למשל, רואים שהרמב"ם... כי יודעים שהיסוד שלו על מידות הוא מחלוקת מחילת, הוא בנוי על חלק שלם של תורה, זה לא פשט פשוט מההלכות, מהמידות עצמן אפילו.

התירוץ הוא, כאן, אפשר לומר שזה תירוץ טוב. מבין את הקושיה שלי? קושיה טובה על הרמב"ם? זו קושיה טובה? אם הרמב"ם כל כך ישר, הוא אומר רק מה שכתוב, בערך אגב, למה זה גם הרבה פעמים כאן?

תלמיד: לא, לא, זה... כן, זו קושיה עצומה.

מגיד שיעור: הרמב"ם הרי ישר להפליא. כל מה שהוא אומר כתוב... לא, הכל מאוד טוב, זה צריך להיראות כך. כל מה שהרמב"ם אומר הוא גמרא. כמו שהרמב"ם שואל, למה שתם דבריו [he left his words unstated] אולי מעולם לא היה לי פשט אחר? אבל הרמב"ם חושב כבר כך.

הרמב"ם חושב, אני אומר לך מה כתוב בגמרא. בסדר, אתה יכול לומר לי פשט אחר בגמרא? הרמב"ם לא יכעס עליך. אבל בעצם, הרמב"ם אומר למה כתוב בגמרא. זה לא דבר שהוא, זה שניהם, אבל זה לא דבר, הוא לא רוצה לומר אמר משה בן מימון [Moses son of Maimon said], זה לא אמר משה בן מימון. נכון?

והם מקפידים על הדברים שהם חידושים, אומרים יראה לי [it appears to me], והשני שואל, אתה לא חייב לקבל את זה. אתה יכול לקבל את זה, ואני הייתי רוצה שתקבל את זה, אבל אם היהודים לא יסכימו זה לא נורא. לא חסר, אין חובה לפעול לפי היראה לי של הרמב"ם. אפילו לפי שיטת הרמב"ם, על זה כתוב יראה לי. כן?

תירוץ #3: קושיה חזקה יותר – הלכות אמונות ודעות

בוא ושאל קושיה איומה: הרמב"ם פסק הרבה הלכות אמונות ודעות [laws of beliefs and opinions], ספר שלם עמודים פחות או יותר, וכן במקומות נוספים. והרמב"ם ידע שהאמונות והדעות שהוא אומר אינן ברורות בגמרא.

איך הוא ידע שהוא ידע? כי בכל הספרים האחרים שלו רואים בבירור שהוא מתאמץ מאוד עם המסקנות שכתובות בשמונה פרקים, ושם אתה רואה בבירור את הקושיה, או במורה נבוכים [Moreh Nevuchim: Guide for the Perplexed], כתוב במשנה תורה פשוט בתורה מסקנא. והוא מביא עוד פסוק וגמרא, מאוד טוב, יש לך ראיה, אפשר לפרש הכל בפסוק. אולי הוא חושב שזו ראיה אמיתית, אבל זה בוודאי יראה לי [it appears to me], בוודאי חידושי הרמב"ם, זה לא דברי התורה [words of the Torah]. אמת? קושיה טובה.

ראיה מהלכות קידוש החודש

וראינו את הרמב"ם במקום אחד בהלכות קידוש החודש [Laws of Sanctification of the New Moon], ובגלל זה חשבתי על הקושיה. בהלכות קידוש החודש אמר הרמב"ם שכל החשבונות לוקח הוא מהיוונים [Greeks], והיה לו כל התנצלות [apology/justification].

אני שואל אותו מאוד טוב, למה לא כותב את זה בהלכות תשובה [Laws of Repentance]? כי את החשבון הוא גם לקח מהיוונים. זו הייתה קושיה. אתה רואה שם הוא כן מקפיד על זה.

תלמיד: מה? אף אחד לא היה מגלה את זה. אף אחד לא היה מגלה מה כשהוא אומר את זה?

מגיד שיעור: זה כן היה שקר. הוא כן השתמש בטריק שאני אומר. בוא נראה מה אנחנו מבינים מהרמב"ם שהוא אמר שהדרך הממוצע [middle path] אינו השווה לא ממוצע אריתמטי אלא ממוצע גיאומטרי כלומר הממוצע אינו מה שנמצא בדיוק באותו מרחק מקצה אחד לשני ואינו דבר שסופרים במספרים - כמות [quantity].

צריך לראות שבכלל יש סתירה [contradiction]. יש סתירות כאלה גם, אבל אז אפשר באמת לעשות שהוא בא, אולי הרמב"ם חשב שהוא בא גם. יכול להיות. על כל פנים, ויש לזה סתירות, וזה התירוץ, רוב הסתירות האמיתיות ברמב"ם הן סתירות אמיתיות, והתירוץ הוא שהרמב"ם הולך אחרי סתירה בגמרא, והתפקיד שלו הוא רק לומר מה כתוב בגמרא, תעשה לי משהו.

עכשיו, ממילא זה הרמב"ם נורא כך, מה שאין כן [which is not the case] בכל המקומות, שהרמב"ם אומר בבירור באגרות זכותו יתברך [in his letters, may his merit protect us], שהוא בבירור כתב בהלכה דברים שלא היו להלכה. כי היה לו רחמנות על היהודים, והוא רצה שהם ירצו לדעת את הדבר הבסיסי.

שני תירוצים

תירוץ א': רחמנות על כלל ישראל

זה יכול להיות תירוץ אחד למה הוא עושה כך.

תירוץ ב': ההבדל בין אמת והנהגות טובות

התירוץ השני, שאולי קשור לזה, הוא כך, שלמה הרמב"ם צריך לכתוב יראה לי? שיבין הרי. בהלכה, מה הסמכות [authority]? מה זה על מה למה צריך לפעול לפי מה שכתוב בהלכות כך וכך? כי הגמרא אמרה כך. בגלל זה, לא כי זה אמת, זה לא אמת.

אני לא יכול לומר שזה לא אמת על התורה, אבל מה שכתוב בפרק ב' במורה נבוכים [Guide for the Perplexed, Part 2] הוא שכל התורה היא רק מפורסמות [commonly accepted opinions], לא אמיתיות [eternal truths], זה לא איטרנל טרוטס, זה לא דברים שהם תמיד אותו דבר.

דיגרסיה: קין והבל ועריות

אם היה עולם, למשל, אם היה בלי חטא אדם הראשון [without the sin of the first man], למשל, אם היה עולם בלי... אני יודע איך אנשים לא חוטאים, אני יודע איך לאנשים אין יצר הרע [evil inclination]. יכול להיות שעולם, לא בהכרח שיהיה יצר הרע. לא בהכרח שאנשים, אפילו יש כן יצר הרע, לא בהכרח שאנשים יהיו נוטים אחרי יצר הרע שלהם ויחטאו.

יכול להיות שאדם ישתמש בו רק נכון, כמו ששכל [intellect] הוא באמת מחייב, ואז לא היו צריכים הרחקה [distancing] משניות לעריות [secondary prohibitions related to forbidden relations], נכון? שניות לעריות זה דבר המותר לך [something permitted to you], זה רק כי אם הולכים עם השניות, אחר כך הולכים עם העריות [forbidden relations], אחר כך יהיו צרות, צריך לעשות איסורים, אולי לעריות עצמן גם. כן, אמת, אולי לעריות עצמן גם. אני אומר שניות כי זה ממש כך, בטוח, הרבנן, אבל יכול להיות אפילו העריות הן כך.

אז אם העולם לא היה שום עצה, היו מותרים בעריות. מה זה אומר? יש אופנים שמותר כך מייבום [levirate marriage]. אתה רואה שקין והבל התחתנו? בסדר, יכול להיות שזה היה אונס, ווטאבר. כן, שונים... אה, זה לא היה לפני החטא [sin]. לפי הזוהר [Zohar] זה בטוח, קין והבל נולדו לפני החטא. הם נולדו, כן, אבל התחתנו.

בכל מקרה, כן, אתה יכול לומר... לא, הנקודה היא שאם העולם... רבותי, רבותי, רבותי. כן, תתמודד עם קין והבל. בסדר, אז למה צריך להיות מותר? אני לא מותר בגלל זה, אני לא יודע את זה, אני לא יודע את זה. יש לך באמת מקום שאין שם אף אחד. לכאורה נכון, אני מתכוון שיש לגבי קירוב. בוודאי, זה פשוט. אם לא היה יצר הרע, אתה יכול לשאול, אדם לא היה יצר הרע? אז אני גם כן. הם לא מדברים שאם הוא דומה לאלוקי שירא מותר לו, אבל רוב האנשים אין להם זכות לומר את זה.

תלמיד: לא. בסדר, רבותי, רבותי, רבותי. באמת היה להם... רבינו, כן, אמת, לא אמת, לא כבר, אלא המלך, זה היה משהו מצווה. אלא כי הם רצו לחקות קין והבל, היה להם את המסורה [tradition]. ווטאבר.

מגיד שיעור: זו אותה סיבה בדיוק למה הרבנים התחתנו עם קרובותיהם.

קצר מעשה [in short], רבותי, בואו לא נדבר שטויות, בואו נלמד.

מסקנא: רוב ההלכות אינן אמת במובן של נבואה

שומע מה אני אומר? אז, רוב ההלכות אינן אמת במובן שזו נבואה. זה אני אומר, רוב ההלכות, לכן אומרים, זה הפירוש של הרמב"ם. אנחנו זוכרים את הפירוש של הרמב"ם, אני לא יודע, אבל הפירוש של הרמב"ם הוא מאנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעו [Anochi and Lo Yihyeh Lecha are directly from the Divine]. נכון?

הפירוש של הרמב"ם הוא שרק אנכי ולא יהיה לך הן נבואה אמיתית, נבואת משה אמיתית [prophecy of Moses]. לכולם יש נבואת משה. למה? כי את זה אפשר לראות ישירות. כל אחד שלומד את ההוכחות למציאת השם [existence of God] ולגשמיות השם [incorporeality of God], יכול לראות אותן בעיניים שלנו עצמנו.

וכמו שהרמב"ם אומר בהלכות קידוש החודש, דבר שאדם רואה בעיניים שלו, שמי שאומר בהלכות יסודי התורה פרק ח' [Laws of the Foundations of the Torah, Chapter 8], שדבר שהוא רואה בעצמו הוא, דבר שאין בו ספק [something that cannot be doubted], לא יכול אפילו נביא [prophet] להכחיש, אפילו נביא לא יכול להכחיש מה שהוא ראה בעצמו.

זה אומר מפי הגבורה [directly from the Divine], כל שאר המצוות אינן באותה רמה למה, כי הן באמת לא טרוטס, הן הנהגות טובות [good practices], צריך לעשות אותן, זה מאוד חשוב לעשות את כל המצוות. אבל אם העולם היה אחרת, זה תלוי במציאות העולם [dependent on the reality of the world], זה דברים שמשתנים, זה לא דברים שלא משתנים. לכן זה לא אותה רמה של נבואה.

ולכן, למה צריך כן לפעול לפי שאר הרמב"ם? כי אמרה הגמרא [the Gemara said], וזה לא

חידושו של הרמב"ם לגבי שופר: דוגמה לרוח הקודש

התירוצים השני והשלישי: סמכות של דברים אמיתיים וטעמי המצוות

מגיד שיעור:

זה אומר מפי הגבורה [directly from God's mouth], שמענו, כל שאר המצוות אינן באותה רמה. למה? כי הן באמת לא טרוטס [truths], הן הנהגות טובות [good practices], צריך לעשות אותן, זה מאוד חשוב לעשות את כל המצוות. אבל זה לא, אם העולם היה אחרת, זה תלוי במציאות העולם [dependent on the reality of the world], זה דברים שמשתנים, זה לא דברים שלא משתנים. לכן זה לא אותה רמה של נבואה [prophecy].

ולכן, למה צריך כן לפעול לפי שאר הרמב"ם [Rambam: Maimonides]? כי אמרה הגמרא [the Gemara said]. ואם לא אמרה הגמרא, צריך לומר אמר משה בן מימון [Moses son of Maimon said], שזה חלש יותר מאמרה הגמרא, כי לא כל היהודים מסכימים [agreed] לפעול לפי הרמב"ם.

מה שאין כן [but not so] כשמדובר בדברים אמתיים [true matters], אין שום הבדל מי אמר את זה שגוי היה יכול לכתוב היית גם צריך לפעול לפי זה. שהרמב"ם אומר שזו מצווה, לא בגלל שזו מצווה לא צריך להאמין. הרמב"ם אומר באמת שזו מצווה להאמין במציאת השם [the existence of God], לא מתכוונים לומר שאם לא היו צריכים להאמין, מתכוונים רק לומר שהמצווה כוללת גם מצווה כזו, סוג כזה של מצווה. אבל כל הדברים שכתובים בהלכות יסודי התורה [Laws of the Foundations of Torah] הם אמת לאמיתה [absolute truth] כמו שהם. אנחנו לא צריכים, לא חסר שום יראה לי [it seems to me]. היראה לי הוא רק כשיש נפקא מינה [a practical difference], מי הסמכות [authority] שאומרת את זה? אבל כאן זו האמת, פשוט אמת, לא חסר את זה. זה התירוץ השני [answer].

והתירוץ השלישי [merit], אפשר לחשוב, אם אתה רוצה לדבר...

תלמיד [Student]:

כן, אז אתה רוצה לדבר לגבי [regarding] שופר [shofar: ram's horn], יהיה התירוץ יותר פשוט, יותר פשוט יותר טוב על זה, שדברים שהם רק טעם [reason], רק דרש [homiletical interpretation], זה לא עולה כסף, כל אחד יכול לומר דרשות [homilies] מה שהוא רוצה, אתה מבין בעצמך שזה של הרמב"ם...

מגיד שיעור:

כן, זה התירוץ הראשון. כן, אני מרחיב [expanding] קצת. הלכה [Jewish law] יש לה תוקף [validity], אבל אתה אומר טעם תקיעת שופר [reason for blowing the shofar], רמז יספיק [a hint will suffice]. הרמב"ם אומר הרי, זה אומר הרמב"ם בבירור, אפילו גזירת הכתוב [a divine decree], ובמילים אחרות מה שאני אומר זה לא נוגע להלכה [not relevant to the law], הלכה היא לתקוע בשופר [the law is to blow the shofar]. אני הרי מסביר [explaining] שיש ענין [concept] בזה, זה הפשט של הרמב"ם [plain meaning]. אני לא יודע, שערה [a hair's breadth] או אני אומר רוח הקודש [divine inspiration].

תלמיד:

אה, הוא אמר, הרמב"ם אומר שזה רמז [hint], זה לא ההלכה, אולי זה חלק ממה שהוא מתכוון. אתה לא צריך לקחת את זה ברצינות כמו גזירת הכתוב [a scriptural decree]. זה רמז של הענין, לכן הוא אומר שהענין הוא הענין שדרכי תשובה [ways of repentance], שקריאת תשובה [the call to repentance] עושים תשובה [repentance].

מגיד שיעור:

ממילא [consequently] אני אומר שלרמב"ם הייתה רוח הקודש, אבל, בסדר, אתה אומר, זו לא נבואת משה [the prophecy of Moses], כי זה רק לגבי טעמי המצוות [reasons for commandments], אבל רוח הקודש זה כן, כי אף אחד זה לא כתוב בשום מקום, אתה יכול לחפש מקורות [sources], כתוב בפסיקתא [Pesikta: a midrashic collection] שופר שפרו מעשיכם [shofar - improve your deeds], אבל זה לא הפשט של הרמב"ם.

מגיד שיעור:

כמו שאני כמעט לא יכול להיות בדקה, הפשט של הרמב"ם הוא לא ששופר צריך לעשות תשובה. בוודאי צריך לעשות תשובה, בוודאי צריך לתקוע בשופר, כן. אבל הפירוש של הרמב"ם הוא חידוש [innovation] של הרמב"ם. ולא רק שזה חידוש של הרמב"ם, אלא כל יהודי יחיד שקרא את הרמב"ם הסכים [agreed] עם הפשט הזה. כי כך כמעט כל יהודי יחיד שאני מכיר. כי כל אחד יודע למה תוקעים בשופר.

כל אחד יסתכל, תסתכל בכל הספרים שנכתבו לפני הרמב"ם [before the Rambam], כל הספרים אחרי הרמב"ם [after the Rambam], אף אחד לפני הרמב"ם לא ידע. זה כתוב רק באחד מעשרת הטעמים [one of the ten reasons], אפשר לומר שזה לא הטעם. כן, יש לו עשרה טעמים [reasons], לא כתוב שזה הטעם. אחרי הרמב"ם, כמעט כל אחד אומר, על פי הפשט [according to the plain meaning], הטעם הפשוט הוא זה.

יש טעמים אחרים שהרמב"ם אמר שאף אחד לא קיבל, הם לא היו אותה רוח הקודש. אבל הטעמים השונים [various reasons], יש אלפי טעמים. המשנה תורה [Mishneh Torah: the Rambam's code of Jewish law] אבל כן קיבלו את הטעמים. אפילו לא לגמרי, קצת, קצת יותר.

תלמיד:

לא, שמחה [joy], הוא לא אומר טעם.

מגיד שיעור:

אמת, אבל הטעם של תקיעת שופר [blowing the shofar] אני חושב שאחד המקובלים ביותר הוא החידושים של הרמב"ם. ועד כדי כך [to such an extent] האריז"ל [the Arizal: Rabbi Isaac Luria] אמר שזה כתוב בחז"ל [Chazal: our Sages of blessed memory], והוא אמר פשט על זה על פי קבלה [according to Kabbalah]. נכון, מה הסוד [secret] של זה? הסוד של התקיעה [blowing] הוא כדי ושופר להעיר את הקב"ה.

בכל מקרה, ו... בסדר, בסדר, יפה, יפה, יפה, לא עכשיו. כן, כן, כן. אתה תהיה סקרן, אולי למחר תגלה.

ההכרה האוניברסלית בפשט של הרמב"ם

מגיד שיעור:

אני רק מתכוון לומר שזה מקובל אצל כל אחד, כמעט כל אחד, חוץ מהרמ"ע [Rama MiPano: Rabbi Menachem Azariah of Fano] שאמר שהוא לא אוהב את הפשט על תקיעת שופר. חוץ מזה, כן?

תלמיד:

אני לא יודע. לא רק יקר, והם הוציאו את זה מהשבוע שעבר, קטע משיעור קומה [Shiur Komah: a mystical text], זה לא רק יקר, זה לא שיעור קומה. הם הביאו את הקטע. הרמ"ע לא הסכים [agreed]. אני לא יודע למה. הוא לא היה מתרשם מהפשט של הרמ"ע.

מגיד שיעור:

למה מסתכל הר עמוזל? אבל... יש יהודים אחרים, האריז"ל האריז"ל הרש"ש [Rashash: Rabbi Shmuel Strashun], כידוע [as is known] כולם החזיקו מאוד בפשט של הרמב"ם, ומזה הבינו שזו הייתה רוח הקודש [divine inspiration].

מה הפשט של הרמב"ם? המושג של התעוררות

מגיד שיעור:

עכשיו, מה הפשט של הרמב"ם? הרמב"ם אמר חידוש גדול, ששופר הוא דבר שמעורר אנשים. כך אומר הרמב"ם, שופר הוא דבר שמעורר. כך חשב הרמב"ם, זה לא כתוב בשום מקום, כתוב הרבה פעמים רק שופר מכל מיני סיבות [reasons], כל הטעמים של רבי סעדיה [Rabbi Saadia Gaon].

תלמיד:

כן. כן. עורי עורי [Awake, awake], זה?

מגיד שיעור:

אתה חשבת שזה פסוק, עורי עורי ישנים משנתכם [Awake, awake, sleepers from your sleep], ונרדמים הקיצו מתרדמתכם [and slumberers arise from your slumber]. בשום מקום לא. לא.

אני אומר כל אחד חושב את זה, כי זו רוח הקודש. אני אומר לך שזו משנה [Mishnah]. הרמב"ם כמעט לא היה רוח הקודש חדשה, קטע משנה, קטע פסוק כמעט. הוא עושה כאן, הפסוק עורי ישנים גם לא כתוב, אתה יודע?

תלמיד:

לא. חשבת בוודאי שיש איפשהו פסוק "עורו ישנים משנתכם" [sleepers from your sleep]. לא כתוב בשום מקום. לשון הרמב"ם [the language of the Rambam]...

מגיד שיעור:

לא, צריך לבדוק לדעתי... לדעתי [in my opinion]. יש לשונות [expressions], הבל הזמן [wasting time] זה לשונות... כן, הלשון אינה, אם אני זוכר אין זה פסוק. צריך לבדוק... איך זה נקרא... You know, איך נאמר "עורו ישנים משנתכם"? No, something similar. "עורי עורי" [Awake, awake], כן, טוב מאוד. זה כמעט אותו דבר, אבל לא ממש אותו דבר.

חיפוש המקור

מגיד שיעור:

עשיתי פעם תרשים, כתבתי פעם פירוש [commentary] על זה, והבאתי לכל קטע ברמב"ם מהיכן באה הלשון.

תלמיד:

מה? הלכות תשובה [Laws of Repentance].

מגיד שיעור:

ושם היה כתוב, אני רוצה להראות לך שזה לא עובד, but anyways, שם היה כתוב ש... תן לי לפתוח את זה, אני אגיד לכם. הנה experienced an error, כן? אני רוצה להבין. Experienced an error. שוב, תן לי לנסות שוב. לא ככה.

הנה טוב מאוד. "עורו ישנים", לא, כתוב למשל "עורי דבורה עורי עורי" [Awake, Deborah, awake, awake - from the Song of Deborah], "עורי" עם ע' ו' ר' י', אבל "עורו ישנים" לא כתוב בשום מקום בכל התורה, בסדר? אז הרמב"ם עשה פסוק משלו.

תלמיד:

זה פסוק?

מגיד שיעור:

לא, זה בוודאי פסוק. הרמב"ם עשה פסוק. פסוק שלא הרמב"ם [a verse that is not from the Rambam]. זה לא פסוק, רבותי [gentlemen], זה לא פסוק. רבותי, זה לא פסוק, זה רמב"ם, ורמב"ם כזה הוא טוב כמו פסוק.

המשמעות של החידוש

מגיד שיעור:

עכשיו, בואו נ... זה חידוש גדול יותר. אתה רואה שהוא חשב שזה פסוק. זה רוצה להיות. ובואו נצטרך להבין, מה החידוש העצום של הרמב"ם? החידוש העצום הוא כך. שכל היהודים הבינו, מה זה שופר? כמו שר' צדוק הכהן [Rabbi Tzadok HaKohen] עשה רשימה, אפשר לבדוק בתנ"ך [Tanach: the Hebrew Bible].

תלמיד:

את זה אני לא יודע.

מגיד שיעור:

כן, בוודאי. אבל אף אחד לא יודע מה זה אומר, אז זו בעיה. אני יכול מיד עוד... לא, לא. בסדר, טוב מאוד. אחד, רק רגע אחד, רק משפט אחד בבקשה.

הענינים המוכרים של שופר בחז"ל

מגיד שיעור:

רבותי, רבותי. רבותי, רבותי, כתוב בגמרא [Gemara: the Talmud] ובמשנה ובפסוק הרבה מאוד ענינים על שופר. למשל, בגמרא כתוב הרבה פעמים ששופר הוא להזכיר להקב"ה משהו, נכון? זה סוג של, כמו שהגאון הקדוש מבריסק [the holy Brisker Rav] אמר. הבריסקר מבריסק [the Brisker from Brisk] אמר שרואים בגמרא הרבה פעמים ששופר יש לו דין תפלה [has the law of prayer]. זה סוג של תפלה כמו שאפשר לדבר עם הקב"ה במילים, אפשר לצעוק, לעשות רעש גדול, אולי ישן הוא ויקץ [perhaps He sleeps and will awaken], בדרך משל [metaphorically speaking]. זה פשוט פשט אחד שכתוב בגמרא הרבה פעמים.

בפסוקים אפשר לראות עוד ענינים של שופר, אולי כמו שזה סוג יפה, כמו שהוא אומר מלכות [kingship], זה נושא של חצוצרה יפה כזו שתוקעים לפני חצות וקול שופר לפני המלך [before the king]. או שזה איזה קול כזה ש... זה יכול לעשות... לא כתוב שהוא העיר את העולם, כתוב שהוא עשה רעש, זה לא העיר את העולם. הוא הפחיד את האדם, עשו רעשים גדולים.

תלמיד:

זה מאוד... תקשיב, טוב מאוד. אני רוצה שתהיה לך... תקשיב, אתה מבולבל.

מגיד שיעור:

לא רק אתה מבולבל, אלא הרבה גדולי ישראל אחרים [great Torah scholars] היו מבולבלים. אז אתה לא היחיד. אבל לא כתוב ברמב"ם שום דבר על להיות מופחד. ויש פסוקים שכתוב גם בפרשה [Torah portion] של מתן תורה [the giving of the Torah] שהשופר הפחיד את העולם, ויחרד כל העם [and all the people trembled]. זה דבר גדול, אולי שם השופר מתכוון ממש לדבר, אני לא יודע. והיה קול גדול, וזה מפחיד אדם, קול גדול.

זה מה שגדעון [Gideon] עשה. רואים גם הרבה פעמים ששופר הוא כמו דרך לקרוא לאנשים. "והעבירו קול במחנה" [and they passed a voice through the camp], "והעבירו שופר", זאת אומרת הכרזה [proclamation], קוראים. זה כמו אזעקה, קוראים לאנשים. כל הדברים האלה כתובים, ואולי עוד דברים שאני לא זוכר. אני מתכוון פחות או יותר לדברים האלה. כשלוקחים אדם למלחמה [war], זה כמו אזעקת שריפה. פעם לא היה, ערב שבת [before Shabbat] תוקעים שופר, כן? זה דרך של מודיע להיות [announcing]. בסדר, אלה כל הדברים שכתובים בספרים הקדושים, בחומש [Chumash: the Five Books of Moses], בגמרא, במשנה.

החידוש העצום: התעוררות

מגיד שיעור:

מה לא כתוב? לשון התעוררות [the language of awakening], להתעורר. לזה לא היה שום מקור עד שהרמב"ם בא והוא חיבר את הנושא של לקום, להתעורר, עם השופר. לקום זה לא אותו דבר כמו להיבהל, דבר אחר לגמרי. ולקום זה לא אותו דבר כמו לכנס אנשים, או כמו להזכיר להקב"ה. כל הדברים האלה הם דברים יפים, אבל הם לא לקום. לקום זה דבר אחר לגמרי.

המשל של שינה

מגיד שיעור:

איך קמים? איך באה התעוררות? מה זה אומר לקום? צריך לזכור דבר חשוב אחד. זה משל [parable], מובן מאליו. אבל מה המשל של לקום? מה זה אומר לקום?

תלמיד:

נכון? זאת אומרת הוא ישן.

מגיד שיעור:

מובן מאליו, המשל... בוא נבין, אני רוצה להסביר לך, יש חילוק בין המשל והנמשל [the parable and its application]. הרמב"ם אומר, לא מתכוון שאדם ישן ממש. מובן מאליו, זה בנוי על משל, אבל אתה צריך לזכור שהמשל הוא לא מה שהפשט הפשוט של הפסוקים וכל המשלים שיש על שופר אומרים.

הפשט הפשוט הוא, כתוב למשל במתן תורה, העולם שמע שופר, והעולם נבהל והם באו, כי אתה רואה שופר. הפשט כאן הוא המעמד [the gathering], אתה רואה סימן [sign] גדול, אתה רואה רעש גדול, שם המעמד, והם באו. מה לא כתוב? לא כתוב שהעולם ישן והשופר העיר אותם.

החידוש הנפלא של הרמב"ם: שופר כהתעוררות — איפה זה כתוב?

האתגר: איפה המקור ששופר מעיר?

הבעיה עם המשל של שינה

מגיד שיעור:

זה אתגר, הוא שואל כאן, אני לא אומר, איפה כתוב שיהודי ישן והשופר העיר אותו. לא כתוב שהוא ישן, אתה דמיינת. כתוב במדרש שהשופר התעורר.

תלמיד:

לא, אבל לא כתוב שהשופר התעורר, אם אני זוכר, אתה יכול להראות לי.

מגיד שיעור:

אני אומר, זה דמיון [imagination] טוב. הרמב"ם בוודאי דמיין כך, כבר כתבתי כך בספרי על אלול שזה בוודאי הפשט, אבל זה דמיון. לא כתוב. אחרי הרמב"ם אפשר לדמיין כך. לא כתוב. נכון?

תלמיד:

זה מחשבה אחרונה.

מגיד שיעור:

זה מחשבה אחרונה כתוב כך? אה, כך מגלים מחשבה אחרונה. אז, רבותי, אתה יודע את המחשבות האחרונות?

תלמיד:

אני יודע.

[סטייה צדדית — על הקלטה]

מגיד שיעור:

אני אפסיק לעשות הקלטה, ואני צריך לשמוע שאין הקלטה. בכל מקרה, אי אפשר לדעת אם ההקלטה עובדת. אני אומר סתם, בכלל חידוש חדש, עבודות שבאו. להיפך, יש הקלטה, יש פחד לדבר שטויות.

לא, אם יש הקלטה, אנשים חושבים שאפשר לסמוך על ההקלטה. אף אחד לא שומע שוב את ההקלטה, אבל סומכים. בכל מקרה, זו קליפה גדולה. אני אומר סתם. בסדר, יש מישהו שצריך לשמוע את זה. עכשיו ככה. עכשיו ככה.

חיפוש בתנ"ך: מי ישן והתעורר?

השאלה העיקרית

מגיד שיעור:

ותבינו מה אני אומר, תמצאו לי מקום אחד שכתוב שאדם ישן והעירו אותו עם שופר. אני יודע שהרבה פעמים אנשים ישנים והיו צריכים להעיר אותם. קורה. איפה כתוב מעשה שאדם ישן והיו צריכים להעיר אותו?

יונה הנביא

תלמיד:

הוא ישן?

מגיד שיעור:

טוב מאוד, העירו אותו עם שופר? מה לך נרדם? מה לך נרדם? למה אתה ישן? טוב מאוד, הוא ישן והעירו אותו. טוב מאוד.

מקומות אחרים

מגיד שיעור:

מי עוד ישן והעירו אותו? הוא קם. ויקץ. בסדר, אני לא יודע איפה עוד.

תלמיד:

דוד המלך ישן?

מגיד שיעור:

כתוב שמלאך העיר את זכריה, "ויעירני כאיש אשר יעור משנתו, וישב המלאך הדובר בי ויעירני" [Zechariah 4:1 — "And the angel who spoke with me returned and woke me, like a man who is awakened from his sleep"].

היה הקב"ה העיר את שמואל הנביא, "ושמואל שוכב בהיכל ה'" [1 Samuel 3:3 — "And Samuel was lying down in the Temple of Hashem"]. לא כתוב שהוא העיר אותו, אבל אפשר לדמיין שהוא ישן. לא כתוב שהוא ישן, כתוב "שוכב".

כתוב שנבל ישן, ולא העירו אותו, וזו הייתה הבעיה שלו. אתה עוד תשמע, יש לי עוד דרשה בשבילך.

תלמיד:

מה הלשון אצל שמואל? "שמואל שוכב בהיכל ה', ויקרא ה' אל שמואל", והוא הלך לעלי ואמר שהוא שמע.

מגיד שיעור:

כתוב שדלילה העירה את שמשון. "פלשתים עליך שמשון" [Judges 16:9,12,14,20 — "The Philistines are upon you, Samson"] כמה פעמים, שלוש פעמים. בחלום, הוא ישן חזק.

תלמיד:

איפה עוד? מה עוד כתוב? מי עוד?

מגיד שיעור:

עשיתי חיפוש, לכן אני יודע. יש חלק שזכרתי לבד.

[דרשה צדדית — נבל הכרמלי כאנטי-מודל של תשובה]

המעשה עם נבל

מגיד שיעור:

נבל לא קם, בסדר, חשוב מאוד. כתוב "ויהי כעשרת הימים ויגוף ה' את נבל" [1 Samuel 25:38 — "And it was after about ten days, and Hashem struck Nabal"]. אומרת הגמרא, עשרת ימי תשובה [the Ten Days of Repentance between Rosh Hashanah and Yom Kippur].

מה כתוב לפני כן? כתוב שאביגיל הלכה בלילה, "ולבו טוב עליו ביין והוא שכור מאד" [1 Samuel 25:36 — "and his heart was merry with wine, and he was very drunk"], משהו כזה, הוא היה שיכור לגמרי, הוא חשב שראש השנה זה פורים.

הדרשה

מגיד שיעור:

ונבל הכרמלי, זה היה ראש השנה, נכון? היום הראשון היה ראש השנה. למחרת דוד המלך פגש את אביגיל. ומדברים. והוא ישן ולא קם.

כשהוא קם, אשתו אמרה לו, והוא היה כועס מאוד, "וימת לבו בקרבו והוא היה לאבן" [1 Samuel 25:37 — "and his heart died within him, and he became like a stone"]. זה לא תפס התעוררות הלב [awakening of the heart]. לא, "וימת לבו", אחר כך הוא מת, עשרה ימים אחר כך הוא מת, אבל מיד בראש השנה היה "לבו כאבן".

זה מה שקורה כשיהודי לא קם מהשופר הראשונה. סתם, אמרתי לו דרשה יפה.

אבל זה לא המקור

מגיד שיעור:

אבל חוץ מזה, לא כתוב בשום מקום. אני לא יודע, זה סמל יפה, מדרש יפה. אני לא יודע, לא יכול בשום מקום בלילה לא כתוב שאדם ישן, העירו אותו עם שופר. לא אדם, ולא הקב"ה. בסדר? לא שאני יודע.

החידוש הנפלא של הרמב"ם

מה שאפשר לדמיין — אבל לא כתוב

מגיד שיעור:

אז רואים שהחידוש של הרמב"ם שאומר ששופר מעיר, הוא חידוש משלו. כתוב הרבה ששופר בוודאי עושה רעש. אתה יכול לדמיין שמישהו שהיה ישן היה קם? לא כל כך רחוק לדמיין, right? אתה יכול לדמיין שאם זה עושה, מפחיד אנשים, אם זה דרך לקרוא לאנשים למלחמה, לקרוא לאנשים להתכנס למחנה משהו, כמו שכתוב בפרשת בהעלותך [Numbers 10], כל מיני דברים, אתה יכול לדמיין שזה היה מעיר אנשים.

אבל הרעיון שאדם ישן והשופר מעיר אותו, לא כתב בשום מקום [it is not written anywhere].

מדרשים אחרים על שופר

מגיד שיעור:

יש הרבה מאוד מדרשים על השופר. שופר ראש השנה אינו דבר שהרמב"ם היה הראשון לחשוב טעמים, כי יש הרבה מאוד מדרשים עליו. אם אני יודע, אף אחד מהם לא חשב על הרעיון שהשופר מעיר.

הרבה מהם אמרו שזה מפחיד, שאולי זה כמו מלחמה, אולי זה מכנס, שזה מעורר את הקב"ה, כל מיני דברים, אבל שזה מעיר אדם, לא כתוב בשום מקום.

עיקר היסוד של הרמב"ם

מגיד שיעור:

ואני רוצה להדגיש, על זה אני סובר שעיקר היסוד, החידוש הנפלא, רוח הקודש [divine inspiration] שהרמב"ם חידש, הוא ששופר טמון בנקודה של התעוררות, של להתעורר.

כלל מתודולוגי בלימוד רמב"ם

המשל והנמשל

מגיד שיעור:

עכשיו, מובן מאליו, זה בנוי על המשל שזה קול גדול, ממילא אדם מתעורר. אם הוא היה ישן, הוא היה מתעורר. אבל מה הנמשל [the deeper meaning]?

הרמב"ם אומר לך, הנה, מה הנמשל, נכון? מה הנמשל?

תלמיד:

לא, הרמב"ם כך.

איך לקרוא את הרמב"ם: הכלל הגדול

מגיד שיעור:

ראשית, אני רוצה ללמד אתכם איך לקרוא את הרמב"ם. כתוב כך, יש שלושה חלקים בדרשה של הרמב"ם על תקיעת שופר [the blowing of the shofar]. זה הולך כך, זה שלושה משפטים, בסדר? שלחתי לכם, כמו שאמרתי, באותה דירה אני מתכוון שזה כתוב, אבל תראו, כתוב כאן כל כך ברור, כל אחד צריך תשובה, וכתוב כך:

שלושת המשפטים של הרמב"ם

מגיד שיעור:

כלומר, כך הדרשות, אלה הדרשות של הרמב"ם לתקיעת שופר:

"עורו ישנים משנתכם, והקיצו נרדמים מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה."

["Awake, awake, you sleepers from your sleep, and you slumberers, wake up from your slumber, and examine your deeds and return in repentance."]

משפט מספר מה? כך אני סובר, זה המשפט הראשון. קומו מהשינה, ישנים, ובדקו את דרכיכם וחזרו בתשובה. זה כבר בנוי על פסוק, נכון? טוב מאוד.

הכלל: כשהרמב"ם אומר הרבה מילים על אותו דבר

מגיד שיעור:

עכשיו מה זה אומר, ריבונו של עולם? יש לנו כבר כלל גדול בלשון הרמב"ם, שכאשר הרמב"ם אומר הרבה מילים על אותו דבר, תמיד אחד הוא פירוש על השני. אתם מכירים את הכלל שלי?

זה אחד מהכללים שלי שהבחנתי בעצמי, אבל זה מאה אחוז אמת, זה גם רוח הקודש. אני כמעט בטוח שאם אתחיל לומר את זה כמה פעמים, כל אחד בכל העולם יתחיל לומר, בסדר? כי זה ברור.

המקור של הכלל

מגיד שיעור:

זה לא רק ברמב"ם כך. הרמב"ם עצמו במכתבו לשמואל אבן תיבון [Samuel ibn Tibbon, the translator of the Guide for the Perplexed] אמר שכך צריך לעשות כשמתרגמים דברים. יש לי ראיה מפורשת באיגרת הרמב"ם שזו הדרך.

יש לך פעם קונספט שהוא קונספט עמוק, אין מילה אחת. אפילו יש לפעמים מילה אחת לדבר, לעשות תשובה זו מילה אחת. אם היית יודע מה אתה, אני יכול לומר לעשות תשובה, אבל לעשות תשובה הרמב"ם סובר שזה קונספט כל כך עמוק. ממילא הרמב"ם אומר שלפעמים צריך לתרגם מילה אחת לכמה מילים.

ואיך אתה יודע שזה התרגום של זה? הוא אומר את שניהם. זה, אני מתכוון שזה מפורש באיגרת הרמב"ם.

איך הכלל עובד בפועל

מגיד שיעור:

ובכל מקרה, מי שלומד את הרמב"ם הרבה, רואה שהרמב"ם עושה את זה בכל פעם. יכול להיות שהפסוקים לא עושים את זה, יכול להיות שזה סגנון רגיל של אנשים. כשהרמב"ם אומר שתי מילים שמשמעותן אותו דבר, או הרבה פעמים הוא אומר כמו מילה מסורתית, כמו "וחזרו בתשובה", מילה כזו שכתובה בפסוק, ומלבד זה הוא אומר מילה אחרת שלא כתובה בפסוק, או שזה הרחבה על זה, זה אומר "זה בא ללמד על זה" [this one comes to teach about that one]. זה הפירוש של זה.

"חפשו במעשיכם וחזרו בתשובה" אומר מה שכתוב עכשיו הלאה, בסדר?

שאלות על הכלל

תלמיד:

לא כאן, אין לי כלל בזה, אני לא יודע. אין לי כלל בזה. אולי יש כלל? אני לא יודע את הכלל, אני מתכוון שזה יכול להיות בשני הכיוונים, תלוי בסגנון שיכול להיות... אני לא יודע. אין לי כלל בזה.

מגיד שיעור:

גם כאן, זה קטע ארוך מאוד, זה לא ממש... יש לי כאן הרבה פעמים ממש שתי מילים שהוא אומר. למשל, כשכתוב תורה, הרבה פעמים כתוב "דברי תורה וחכמה", זה אומר דברי תורה שהם חכמה, אוקיי, וכדומה.

אני אומר לך סתם דוגמה לסוג לשון שהרמב"ם משחק בזה הרבה פעמים, והרמב"ם אומר בבירור במורה נבוכים שחכמה ותורה אינם אותו דבר, אבל יש חלקים בתורה שהם בחכמה. כן, וכן הלאה.

ניתוח של דרשת הרמב"ם התלת-חלקית

המבנה: שני דברים ושני פירושים

מגיד שיעור:

אומר הרמב"ם כך, מה הפירוש? "וחזרו בתשובה". מה הפירוש של ההתעוררות? מה פירוש התעוררות ומה פירוש עשיית תשובה?

אני סובר כך, אני יכול אפילו לומר כך, יש את שני החלקים הבאים, אחד הוא פירוש על "עורו", והשני הוא פירוש על עשיית תשובה. אוקיי? מבין מה אני אומר?

החלק הראשון כתוב "עורו ישנים משנתכם", כתוב פעמיים, "ישנים נרדמים", לא משנה, אני לא נכנס ללשונות נרדפים. אחר כך, החלק השני מזה כתוב תשובה, "חפשו במעשיכם וחזרו בתשובה". זה שני דברים.

עכשיו בא פירוש על שני הדברים. אוקיי? אני חושב שזה אולי חידוש של היום, אני לא זוכר שלמדתי כך. אבל עכשיו בא פירוש על שני הדברים: פסקה אחת שהיא פירוש על "עורו ישנים", והחלק השני שהוא פירוש על "חזרו בתשובה". אוקיי?

הפירוש על "עורו ישנים"

מגיד שיעור:

אומר הרמב"ם כך, מה פירוש "עורו ישנים"? כמה אתה ישן וכמה אתה צריך לקום? אומר במפורש. מה שאני אומר כאן הוא מפורש, זה לא חידוש שלי, אני חושב שזה ברור בלשון הרמב"ם.

אומר הרמב"ם כך: "וזכרו בוראכם" — מי צריך לזכור בוראכם? זו לשון הפסוק, נכון? הרמב"ם כבר הביא בחלק א' פרק א' "וזכור את בוראך בימי בחורותיך", זה אומר לעשות תשובה.

מי צריך לזכור את בוראכם? מי? אלו? מי שישן. מה זה אומר במילים אחרות? "עורו" פירושו "זכרו בוראכם", נכון? להתעורר. מי צריך להתעורר? מי שישן.

מי הוא "מי שישן"?

מגיד שיעור:

מה פירוש מי שישן? "אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל."

חלק גדול מהדברים הם פסוקים. זה המשפט, נכון? זה משפט אחד, וחלקים אינם פסוקים. "לא יועיל ולא יציל" אומר שמואל הנביא על עבודה זרה.

ו"שוכחים את האמת בהבלי הזמן" הוא לשון... "הבלי הזמן" אינו לשון הפסוק. כתוב "הבלים" בקהלת, אבל זה לא לשון הפסוק. אני זוכר, "הבלי הזמן" הוא אפילו סוף ש... הרמב"ם אומר את זה כמה פעמים, כן, הרמב"ם אומר את הלשון כמה פעמים.

מסקנה קריטית: מה פירוש "שינה"?

זה ענין של זכירה, לא של הרגשה

מגיד שיעור:

שם תמיד זה פירוש על זכירה, נכון? תופס מה קורה כאן. מה פירוש מישהו שישן?

ישן לא אומר שהוא לא יהודי ישר, שהוא לא נלהב וחם ליהדות. לא ענין של הרגשה, לא ענין של מעשה.

של מה זה ענין? מחשבה, של ידיעה, כן? אפשר לומר זכירה, של זכירה. הוא לא אומר, אבל "שוכחים את האמת", זוכרים.

הנמשל של "שינה" – ידיעת האמת וההבדל בין שינה להתעוררות

מגיד שיעור:

ואני תופס אותך מה קורה כאן. מה פירוש מישהו שישן? ישן לא אומר שהוא לא יהודי ישר, שהוא לא נלהב וחם ליהדות, לא ענין של הרגשה, לא ענין של מעשה. של מה זה ענין? של מחשבה, של ידיעה, כן? אפשר לומר זכירה, של זכירה. אבל כשאומרים זכירה, אז זה לא אומר לחזור, זה אומר לתפוס, נכון? שכחת כי זה נשכח מלבך, זה לא בתודעה שלך, לא במודעות שלך, לא בהבנה שלך.

מה פירוש שמישהו ישן? נמשל הרמב"ם לשינה הוא שהוא לא יודע, הוא שכח. מה הוא שכח? דבר שנקרא אמת.

מהי "אמת"? – דברים נצחיים

מגיד שיעור:

ומה למדנו קודם? מה פירוש אמת? אמת היא דברים נצחיים, דברים לא זמניים, אמת? מהי האמת? אמת היא ה... כמו שכתוב בשמונה פרקים פרק ב', חכמה פירושה אמת, ידיעת הדברים הנמצאים שאינם משתנים. או מדבר על הקב"ה ומהלכיו, כן? אלו הדברים שאינם משתנים. או על פי קבלה, הקב"ה וספירותיו, אותו דבר. לא אותו דבר, אבל גם הדברים שאינם משתנים, או הרצון לא משתנה, אוקיי, לא משנה. בקיצור, זה הפירוש ידיעת האמת.

מי לא יודע את האמת? – מי שחי בהבלי הזמן

מגיד שיעור:

ומי לא יודע את האמת? מי שחי בהבלי הזמן. הבלי הזמן פירושו דברים שהם "היום כאן ומחר בקבר". היום כך, מחר כך. היום ההלכה כך, מחר ההלכה כך.

מי שלומד רק נגלה, הוא שוכח את האמת בהבלי הזמן. העולם ישן כאן כראוי. מי שלומד רק נגלה, שוכח את האמת בהבלי הזמן. לכן זה נקרא חכמת האמת, לכן זה ענק, חכמת התורה על אמתה.

נגלה עוסק רק, זה מאוד חשוב, זה "דברים המיישבים את לבו של אדם תחילה כדי שיקנה העולם הבא", אבל זה לא האמת, כי אמת פירושה דברים שאינם בהבלי הזמן. הנגלה אומר לך רק איך לחיות בהבלי הזמן באופן טוב. זה מאוד חשוב. נסתר פירושו ידיעת האמת, דברים שאינם משתנים, לדעת את הקב"ה ומלאכיו, כמו הקב"ה ואולי השמים, דברים אחרים שאינם משתנים. כן, זה משל על זה. זה הרבה יותר אמת, כי אתה לא מדבר על הקירות והעמודים, אתה מדבר על האישה כאן.

ראיות מהרמב"ם – "יעור משנתו" בהלכות מזוזה

מגיד שיעור:

אוקיי, רבותי, בוודאי אני יודע, אני מתכוון, זה יסוד התורה, אבל הקבלה היא גם פירוש שזה יסוד התורה. יסוד התורה. יסוד התורה. אבל זה הפירוש, שהוא לא עושה, הוא לא עושה.

כמו שכתוב בהלכות מזוזה, ואני רוצה לדעת את הלשון, זו לשון מאוד חשובה שצריך להציב, שזו אותה זכירה, זה "וזכרתם". אומר הרמב"ם, איפה הלשון הרמב"ם בהלכות מזוזה? הבאתי את זה כאן ב...

אומר הרמב"ם הקדוש, דרך אגב, כתוב גם בהלכות אבל אותו "יעור משנתו". אבל אותו דבר, מאוד ברור, מה? שאדם, מישהו מת, שחבר שלו או קרוב שלו מת, שיזכור "יעור משנתו". אותה לשון כתובה בהלכות אבל, פרק י"ג הלכה י"ב.

רואה מאוד ברור ש"יעור משנתו" פירושו, תופס שרוב הדברים שחשובים מתים. כך אומר הרמב"ם, "כל שאינו מתאבל הרי זה אכזרי, אלא יפחד וידאג... כל זה להכין את עצמו ויחזור ויעור משנתו, והרי הוא אומר 'הכית אותם ולא חלו', מכלל שצריך להקיץ ולהכין".

הרמב"ם הכניס בלשון הפסוק "להקיץ". בפסוק כתוב "חלו", צריך להיבהל, מלשון חיל ורעדה, ולא כתוב בפסוק "להקיץ", והרמב"ם הוסיף את "יעור משנתו", גם בהלכות אבל. הוא עצמו חידש את הנושא של קימה.

הדבר הברור ביותר בהלכות מזוזה

מגיד שיעור:

ובהלכות מזוזה כתוב הדבר הברור ביותר, מה פירוש "שקר וכזב והבל"? אומר הרמב"ם, למה אדם צריך להיזהר במזוזה? שיראה יחוד השם, "ויזכור אהבתו", אוקיי, פסוק יפה, "ויזכור אהבתו", "ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן".

ומה הוא יעשה מאליו? "וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולמים".

אם אדם יראה, הוא יזכור את המזוזה, מתי רואים את המזוזה? כשהולכים לעסקיו. אם כן, אדם הולך, מחמת צד הגבר, הוא הולך מסתובב, קונה, עושה דברים, הוא ישן, כי הוא עושה כל מיני ענינים ארציים, זמניים.

ראה את המזוזה, כתוב שם יחוד ה'. יחוד ה' זה יחוד ה' ואהבתו, שאלו הדברים. יחוד ה' ואהבתו פירושו ידיעות, מעשה בראשית ומעשה מרכבה, כמו שכתוב בהלכות תשובה בסוף, וכמו שכתוב בהלכות יסודי התורה.

אלו הדברים העומדים, הידיעה העומדת, כי רק מי שיודע את זה, הוא חי לנצח, הידיעות חיות לנצח וכן הלאה, ידיעת צור העולמים.

אומר הרמב"ם, "מיד הוא חוזר לדעתו", ודעתו הוא חוזר, אומרת התשובה, הוא חוזר לדעתו, הוא זוכר. וזה הולך בדרכי מישרים, זה הפירוש של "שופר" שמתקע בזמן. אתה תופס?

אז הרמב"ם בא עם חידוש גדול, וזה הנמשל של התעוררות. זה כאילו הרמב"ם חשב, שופר הוא דבר שאם היינו ישנים היינו קמים. ומי ישן? כל האנשים ישנים. ממה הם ישנים? לא בגלל שהם עושים עבירות. הם ישנים, אולי בגלל זה עושים עבירות גם בגלל זה. הם ישנים כי הם חושבים שדברים זמניים הם נצחיים.

למה זה שינה צריכים להבין טוב יותר? למה זה נושא של שינה מול קימה?

שאלות ודיון: למה דווקא "שינה" ולא "חולה"?

תלמיד:

אבל רוב האנשים כשהם ערים הם גם רואים רק את הדברים. אני מתכוון שזה לא על דברים רוחניים.

מגיד שיעור:

אני צריך לחשוב על זה. אני חושב שיש בזה משהו יותר בסיסי, אני מסכים עם מה שאתה אומר, אבל אני חושב שיש בזה משל יותר בסיסי, במילים אחרות.

ההבדל בין להיות ער ולהיות ישן הוא שונה מלמשל ההבדל בין להיות מת וחי, או חולה ובריא. למה? זה משל על משהו אחר, מבין? למשל, הרמב"ם היה יכול לומר שאתה חולה, כמו שהוא למד בהלכות תשובה, בהלכות שמונה פרקים, בהלכות דעות, זה חולה. תזכור שאתה חולה. הוא לא אומר את זה, הוא אומר שאתה ישן. מה ההבדל? זה משהו סוג אחר של דבר, נכון?

אני חושב ש... אני זוכר... יש עוד דברים שמדברים על שינה. אני חושב שאולי הדבר הוא שההבדל בין שינה לערות אינו של בריא ולא בריא. מאוד חשוב. אדם בריא הוא מי שיש לו מידות טובות. כשהוא ישן, יש לו אולי גם מידות טובות. אוקיי, צריך להיות מדויק כאן. לא, כי הוא לא עושה כלום. אבל... אבל שינה מראה שאדם יכול להיות בעל שלימות הגוף. גופו מאה אחוז מושלם. המוח שלו, המידות שלו אפילו, המידות שלו ישנות גם, כשהוא ישן, יש לי, אבל לא אקטיביות, אבל אולי בחלום עדיין יש מידות.

צריך לחשוב על זה, צריך ללמוד קבלה על המידות ישנות, על השינה שלו או רק על השינה, כל העניין. אוקיי, אני כבר יודע. על כל פנים, אני חושב... לא, זה מה שאני חושב, לא תחיית המתים, אלא עורו ישנים, כמעט עורו ישנים. לכן יש שומר של תחיית המתים, רב סעדיה גאון, זה כבר הרמה הבאה. הרמב"ם הוא נמשל על תחיית המתים, שהוא אומר שזה לא הנמשל, זה כפשוטו, הוא אומר שזה היה הנמשל אם היו רוצים.

הפירוש הוא לכאורה שמה שנושא הקימה מראה, שאדם יכול להיות בעל שלימות המעשים כביכול, גופו עובד, הוא מושלם, הוא בריא. מה הבעיה היחידה היא שהוא ישן. במילים אחרות, המוח שלו לא עובד, הדעת שלו לא עובד. שינה חסר רק דעת, לא חסר כלום. האדם ישן, הכל עובד אצלו בצורה מושלמת.

תלמיד:

מאוד טוב, אני חושב שזה הכל משל, כי אתה צודק, הוא לא עושה כלום, גם לא מעשים.

מגיד שיעור:

אבל מבחינת בריאת גופו, האדם, הוא לגמרי בריא, להפך, החלקים התחתונים של האדם, כוח העיכול, מערכת הגוף, אולי אפילו הדמיונות, אולי אולי של האדם.

יכול להיות שיש בזה סוד נגד חלומות גם, כי הרמב"ם לא רוצה להתעסק בחלומות. צריך לחשוב על זה, הסוד קשור לחכמה ולבינה, זו חקירה גדולה על הקבלה. צריך לחשוב על זה, כי כשישנים חולמים, כן. ויש בחינה של נבואה, לא, יש בחינה של אחרים של חלום, כמו נבואת בלעם.

והרבה אנשים, השגת השם שלהם היא משינה, כי אז חולמים. יש שחרור מסוים מהגוף, יש התעוררות גבורות מסוימת של הדמיון, אפשר לחשוב באופן מנותק ממקום שנמצאים, וכן הלאה. יש חירות מסוימת כזו בשינה ובחלומות, וכאלה חנוכים חלמו.

והרמב"ם רוצה שאני אומר חידוש גדול, יש לי קצת מקור על זה במורה נבוכים, על פי דרש, אבל במורה נבוכים בסוגיא של מתן תורה. הסוגיא של מתן תורה, אני לא זוכר בכ"ז, שם בחלק פסח. אה, כן, לא, הרמב"ם אומר שרק שמעו את קול השופר, אני לא זכרתי. על כל פנים, לא, אני רוצה, אבל זה, אני לא יודע, יש דרוש על זה שכתבתי פעם, אני לא יודע.

החידוש העיקרי: שינה חסרה רק דעת, לא שלימות הגוף

מגיד שיעור:

תרגום לעברית

מה שאני אומר הוא אפשרי, בדרך אפשר, זה חידוש, אני לא יודע אם זה נכון, בדרך אפשר. אבל קודם אני אומר דבר ברור, שהנושא של המשל שהרמב"ם מביא על שינה הוא ששופר לא נעשה, כלומר, הוא גם נעשה, מובן מאליו. אבל העיקר, מה שהרמב"ם מוסיף, מה שאני אומר, הרמב"ם מוסיף, בוודאי תשובה לעשות כולם ידעו מקודם, ואולי החלק הזה הוא רחמי דרש"י.

אבל הדרוש של התעוררות הוא, כי ההבדל בין ישן לער הוא רק בדעתו, רק מוחו, רק מחשבתו לא עובדת. וצריך להוסיף, אני מתכוון שכן, מה חשוב להוסיף? לא בדמיון. דמיון במילים אחרות, מה שרוב האנשים עושים בתפילה הוא מדומה. אני אוהב את הקב"ה, איפה, את זה אפשר לעשות גם כשישנים, על זה לא צריך לתקוע בשופר.

האם פעם חלמת שאתה אוהב את הקב"ה? חלמתי או אז בהתלהבות? אפשר, אפשר. יש רגשות כבר פעם בחלום, אדם נבהל, הוא נבהל, הוא כועס, הוא אהבה, הוא מרגיש יראה, הוא מרגיש כל מיני רגשות. כשאני חולם... נכון מאוד. שמע גם, שמע גם. לא, מה שלכן לא, כל אחד מחזיק ראש עם התורות שלך.

נו, מוחין חתונה זה המוח לא על רגשות. לא, זה הפירוש. בוודאי, רגשות חייבים להיות להם מוחין. אוקיי, הציבור לא מחזיק ראש מהתורה, אז צריך לומר זאת בבירור. צריך לומר בבירור.

ההבדל בין שינה לערות הוא רק במוח, לא בגוף. הגוף עובד מאה אחוז. הכוח, שהרמב"ם קורא לו כח הזן, עובד בוודאי כשישנים. כח המדות אינם פעילים, אבל הם עובדים, הם לא חולים, הם בסדר. אבל מי שהוא ישן, הנמשל מזה הוא, מי שהראש שלו לא עובד, השכל שלו לא עובד, זה הדבר היחיד שחסר לו.

דמיון אינו שכל – הבחנה חשובה

מגיד שיעור:

וצריך להוסיף באמת לכאורה שדמיון הוא טוב מאוד, והוא אפילו יותר טוב מאשר כשהוא ער. ודמיון הוא לא רק שדמיון לא טוב, אלא דמיון הוא מקור עבודה זרה. דמיון הוא שורש עבודה זרה, שורש יצר הרע. הרמב"ם אומר שהיצר הרע הוא הדמיון. והרמב"ם אומר שעבודה זרה, כל העבודה זרה, מורה נבוכים.

נבואת משה וההבדל בין דמיון לשכל — הליבה של עבודה פנימית של הרמב"ם

הנמשל של שינה: כאשר השכל לא עובד

אבל מי שהוא ישן, הנמשל ממנו הוא מי שהראש שלו לא עובד, השכל שלו לא עובד. זה הדבר היחיד שחסר לו. וצריך להוסיף באמת לכאורה שדמיון הוא טוב מאוד, והוא אפילו יותר טוב מאשר כשהוא ער.

דמיון כשורש עבודה זרה ויצר הרע

ודמיון הוא לא רק שדמיון לא טוב, דמיון הוא מקור עבודה זרה, דמיון הוא שורש עבודה זרה, שורש יצר הרע. הרמב"ם אומר שהיצר הרע הוא הדמיון. והרמב"ם אומר שעבודה זרה, כל העבודה זרה... כן, הרבי אומר גם כן כך.

שופר: להפסיק להיות נביא של דמיון

וזה בדיוק הנושא של שופר, להפסיק להיות כמו אותם נביאים, בלי להיות כמוהם. אבל את זה אני לא אומר, לפני כן אני אומר חידוש גדול. כן, זה דבר רע להיות נביא, צריך להיות כמו משה רבינו. זה כל העניין.

הפרעה מעשית

תלמיד: הרבנים אומרים, אוקיי, מעייבי, מעייבי, מעייבי. לא סיימנו עם ההוא.

מגיד שיעור: לא, לא, לא, אני רק אומר, אני עוד דקה. כן, אני רק אומר ש... לא, לא, לא יראה לי עם עין, צריך להיות יראה לי, הערה.

מושג ה"הערה" של הרמב"ם כנגד דמיון

לרמב"ם יש מילה כזו הערה שהוא משתמש בה סתם סתם סתם כמו שהרמב"ם אמר, הארה שלמה כנגד דמיון. השני הוא בפרק נ"א מחלק ג', איך הרמב"ם מסביר, כי ההשגחה באה ממחשבה על הקב"ה.

אלו הן שתי ההארות שבמורין ובאוחם. אם אני זוכר, יש אולי שלישית, מה זה הקדמה? אני חושב שאלו שתי ההארות, וזה השורש...

תלמיד: אה, טוב מאוד.

מגיד שיעור: אני צריך להוסיף עוד טריק שלם לדרוש שלי, אולי כבר דיברתי על זה, שהערה היא להתעורר, זה לחבר את שני הדברים שעומדים במורין ובאוחם, שזה השורש העבודה הפנימית של הרמב"ם.

עבודה נגלה ועבודה פנימית של הרמב"ם

צריך לזכור, יש עבודה נגלה שכולם יודעים, כל הרמב"מים חייבים לדעת. יש עבודה פנימית, עבודה סוד של הראשון שהיא לא להיות נביא של שאר הנביאים.

דרך העבודה של הרמב"ם היא, במובן מסוים, ששורש הבעיות הוא להיות נביא של שאר הנביאים. לכן עיקר אריכות הלכות נבואה של הרמב"ם היא תמיד לא לחבר את נבואת שאר הנביאים עם משה. נכון, שמת לב? העיקר, זה הדבר הכי גדול, הדבר הכי גדול, הדבר הכי גדול, הנפקא מינה תמיד. שלא תחשוב...

ההבדל בין דמיון לשכל

וההבדל הוא דמיון ושכל. אני אומר לך את ההבדל עכשיו, אוקיי? פשוט מאוד. רבותי, למדו פרק א' הכל.

תירוץ על סתירה: בחינת שאר הנביאים של משה

תלמיד: רבותי, רבותי, רבותי, אני יודע את הסתירה שאתה מדבר עליה, זו לא סתירה אמיתית, אל תדאג.

מגיד שיעור: בנבואת משה יש גם בחינה של נבואת הנביאים, וצריך לטהר את נבואת משה מהבחינה של נבואת הנביאים שנכללים בה, כמו שכתוב בגמרא שכל דברי נביאים רמוזים בתורה.

אבל נבואת משה האמיתית היא לא כל מה שמשה רבינו אמר, כי משה רבינו, האדם, היה לו גם, מובן מאליו, קל וחומר, יש בכלל מאתיים מנה, היה לו גם מנבואת שאר הנביאים. זה התירוץ שלי על יסוד. וכן הלאה.

משה רבינו היה לו גם בחינת שאר הנביאים, וזה מה שהרמב"ם מדבר שם. אבל מה זה נבואת משה האמיתית היא רק אנכי ולא יהיה לך.

חידוש גדול: נבואת משה נגישה לכל יהודי

ונבואת משה האמיתית יש לכל יהודי. אני אומר חידוש עצום, אתה מבין? נבואת משה היא הדבר שאין שום הבדל בין משה לשום אדם אחר, כי יש דברים ברורים, ואנחנו כולנו כמו משה. ומה היחידה ידיעה שיש לה דין נבואת משה היא ידיעת השם.

רבותי, יוצא, יוצא טוב מאוד. מי שלא מחזיק ראש, אני אגיד לכם את הדבר הפשוט: התעוררות, על זה צריך להתעורר, כשזה אומר התעוררות, להחזיק ראש.

דמיון כמשל על האמת

דמיון הוא בעיה עצומה, כי הם לא היו נביאים חלשים, אלא שמשה רבינו היה לו נבואה אמיתית. יכול להיות שדמיון הוא משל על האמת, כי רוב האנשים יש להם רק דמיון, ממילא נותנים להם דמיונות, זה משל על האמת.

למשל, אומרים להם שכשתוקעים בשופר הקב"ה שומע, הקב"ה לא שומע, אין לו אוזן, הוא לא צריך אוזן גדולה כדי לשמוע, הכל שטויות. אבל כך אומרים לאנשים, כי זו דרך איך לעורר אנשים, אנשים לא מבינים אחרת. זה דמיון. משל הוא דמיון. תמונה.

דמיון לא אומר שקר. דמיון אומר... כן, ודאי, זה הרמב"ם, אבל זה הכל הדמיון. דמיון אומר תמונה. לחשוב בתמונות, לא לראות את המציאות כמו שהיא, אלא להיות לך תמונה ממנה, כמו מוח שמוציא את זה. זו לא הדרך הנכונה. זה יכול להיות... כל דבר. כל תמונה. הקב"ה עומד על כיסא. זה דמיון.

זו שיטת הרמב"ם, מקור עבודה זרה, אחת משיטותיו, מקור עבודה זרה הוא גם המקור של הרבה מאוד בעיות אחרות, הוא שלוקחים דמיונות ברצינות כמו שכל.

שאלה על החזרת נביאים

תלמיד: הרבי, אתה תגיד שכדי להחזיר נביאים צריך להחזיר עבודה זרה, שידברו שטויות והבלים.

מגיד שיעור: לפי הרמב"ם בוודאי. כן, בוודאי, לפי הרמב"ם בוודאי. כן, כן, בוודאי לפי הרמב"ם זה לא דבר טוב. כל העניין של הרמב"ם הוא שלא ינסו להיות נביאים כמו נביאים אחרים, שינסו להיות נביא כמו משה, וכל יהודי יכול להיות נביא כמו משה, כמו שכתוב בפירוש בהלכות תשובה פרק ה'. כל איש יכול להיות נביא כמשה.

תלמיד: שואל? כן, כי הציבור לא הבין. שמעתי את השיעור שלי על אותו פרק מיסודי התורה, ושכחתי דברים יסודיים. יש דברים שצריך לשלב ברשימה, ומי יהיה האבא הגדול ברשימה? כל אחד צריך כבר לדעת אותם. יש כמה דברים.

חידוש #2: נבואת משה היא נצחית, לא חד-פעמית

אחד הדברים הוא, שמה שהרמב"ם אומר שמשה רבינו, שהסיבה שמאמינים בתורה היא כי נבואת משה היא דבר חד-פעמי, לא אומר שזה דבר חד-פעמי, אומר שזה דבר נצחי. "דבר העומד לעד ולעולמי עולמים".

הם למדו פירוש שלם ברמב"ם של "אחוזת לנבואה עולמית", כן, "אמונה עולמית". הרמב"ם אמר לשון כזו, שלכן, כן, זה דבר העומד לעד, זו לשון שעמדה בהלכות יסודי התורה פרק ז', אני כבר לא זוכר את הלשון עכשיו, שכל הנביאים יש בהם דופי אבל נבואת משה, "וגם בחיי אמונה לעולם". שזו אמונה עולמית.

מה זה אומר חיי אמונה לעולם? כי סוג הדברים שמשה לימד הם דברים שלא משתנים, הם לעולם כמו שהם. "כל אשר עשה האלהים הוא יהיה לעולם" כתוב בפסוק. אלו דברים שהם נצחיים.

נבואת משה היא אוניברסלית, לא היסטורית

וממילא, כשהרמב"ם אומר שמשה רבינו הוא חד-פעמי, בדיוק הפוך ממה שעמי הארץ חושבים, זה אומר שנבואת משה רבינו היא דבר היסטורי, שזה היה רק פעם אחת בהיסטוריה. בדיוק הפוך, לכן יש רק אחד, כי האמת יש רק אחת. יש רק אל אחד, רק נבואת משה אחת.

כי מה זה נבואת משה? נבואת משה, זה מספר לך מציאות השם, המציאות הבסיסית. יש רק מציאות בסיסית אחת. על זה לא יכול להשתנות. הרמב"ם אומר בפירוש בחלק ב' פרק מ"א ומ"ב, שהתורה לא יכולה להשתנות כי האמת לא יכולה להשתנות. לא כי זה היה רק פעם אחת, אלא כי זה תמיד.

אז כל מי שיהיה נביא כמו משה רבינו, יראה את אותו הדבר כמו משה רבינו. על כל הנביאים, על דמיונות, יש כלל "אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד", כי דמיונות יש לכל אחד אחרת, לפי מצב הזמן, לפי מצב השעה, וכן הלאה.

על נבואת משה, שזו מציאות בסיסית, שכל אחד יכול להסתכל עם שתי העיניים שלו, עם השכל שלו, כמו אברהם אבינו, הוא רואה את כולם אותו הדבר. אין שום הבדל בין יהודי למשה רבינו. בוודאי.

אנקדוטה על ר' משיח'ל

אה, זה פרק ס' בחלק א' שמסביר את זה. אבל... כבר אמרתי לרבי שלי, ר' אברהם יצחק, בדיוק, ר' אברהם יצחק גרינר סיפר לי שהוא דיבר עם הרבי שלו ר' משיח'ל הרבה פעמים, ולא יכלו לדבר איתו, כי כל קושיא אומר, נו, הרי כתוב בחלק ב' פרק מ"ו. ואני זוכר מה כתוב שם. כי זה היה כך בכל דבר. אז אני מרגיש גם כך, באותו מהלך. צריך לזכור, צריך לזכור.

רבותי, זה מה שכתוב מה שאני אומר, אז הנושא של נבואת משה היא לא בדיוק הפוך, הנושא של נבואת משה היא הנבואה הכי נגישה. מובן מאליו, יש לי כאן מדרגות בזה, לא עניתי על השאלה, אבל זו המציאות הבסיסית שכל יהודי אומר שמע ישראל, כל יהודי אומר שמע ישראל ה' אחד, כל יהודי יש לו אחד לה' ואהבת את ה', בדיוק כמו משה רבינו, המציאות שמשה רבינו סיפר היא נגישה, כי אנחנו יודעים שאחד למעלה אומר בכל הזמנים, אוקיי, ואתה לא יודע, אבל בכל מקרה, הכל לנצח אומר תמיד, לא פעם אחת, וזה נשאר לנצח. זה אומר תמיד.

כמו שכל אחד יודע את התורה, הפרט של בעל שם טוב, נצחיות התורה, וכן הלאה. בקיצור, המעשה הוא, שממילא, מכיוון שכל הנביאים היו להם, כמו שהרמב"ם אומר בפירוש, כל הנביאים היו להם נבואתם כשהם ישנים, ולכן הם חשבו שהקב"ה יכול גם לישון.

אליהו הנביא ויוחנן כהן גדול כנגד "לעורר" את הקב"ה

אולי ישן ויקץ, אומר אליהו הנביא לבני הבעל, אבל בתהלים כתוב עורה למה תישן ה', ויוחנן כהן גדול היה נגד זה. הוא אמר, חס ושלום לומר את הפסוק הזה, כשהיו שואלים אותו, הוציאו את זה מהפסוק. ביטול את המעוררים, נכון? יוחנן כהן גדול ביטול את המעוררים, למה?

הוא לא החזיק בהתעוררות. התעוררות בנויה על דמיונות. זה שהקב"ה ישן, צריך לעורר אותו. הקב"ה ישן, לא צריך לעורר אותו. נכון?

הפירוש האמיתי של "התעוררות" דרך שופר

מה זה האדם? אדם ישן, צריך באמת לעורר אותו. אבל לא לעורר בדרך דמיון, אז אפשר לישון טוב בדמיון ובעשייה. היה קול שופר? לא, אלא סוג כזה של קול שופר, או הרבה אנשים הם נכנסים לדמיונות, אלא סוג כזה של קול שופר שמעיר מדמיון, שזה הרמז של ישנים. שינה אומרת שמדמיינים, וער אומר שמדמיינים.

המושג "רמז" אצל הרמב"ם

הבן, לכן רמז, אמרתי פעם את המילה רמז ברמב"ם, כשהרמז אומר תקיעת שופר הוא אומר, אומר שאף על פי שזו עצה צריך לתקוע בשופר בעולם הדמיון, כי לתקוע בשופר צריך שופר גשמי שאפשר לראות, יש לו אפילו שיעור, צריך לראות אותו, צריך לשמוע אותו עם העיניים הגשמיות. רמז יש פה.

מה פירוש "רמז יש פה"? רמז הוא ספר מהאופן הסתום, כלומר רמזות והארות. רמז הוא עוד מילה של הארה. רמז לא פירושו סמל, רמז פירושו דבר המרמז אותך לדבר אחר. רמז הוא מילה דומה מאוד? כן, הצבעה, או רמז הוא מילה דומה מאוד להערה, להתעוררות, להעיר. מבינים? כמו "דרומז מלואין ונרמז", אני רומז לו, שיתפוס משהו. אתה מבין?

רמז ישראל פירושו שהשופר אומר שהשופר צריך להפסיק לשמוע את השופר, לחשוב. אתה מבין? וואו! זהו הרמז של משה, זה פירוש רמז, בוודאי, זר את הכתוב, כי הכתוב כל אחד יודע, דיבור הכתוב בהווה, דיבור התורה כל עושר פני אדם.

תורה מדברת בשפת דמיון לאנשים ה"ישנים"

התורה מדברת כן בשפה של דמיון, אפילו משה רבינו, נכון? למה? כי הוא מדבר לאנשים פשוטים שמבינים שהם ישנים. ומה הבעיה כשישנים אבל שהולכים עם עלי הבל וריק שלא יועיל ולא יזיק?

מה זה, מה זה, רבי שמואל הנביא אמר על עבודה זרה, התוהו שלא יועיל ולא יזיק. לא יועיל ולא יעשה, משהו הוא לשון, יש לי כאן את הלשון, העבירות שלא יעילו ולא יצילו, לא יעלה ולא יציל, זו לשון של שמואל הנביא, וזו דרשה ליהודים.

וזה הבל וריק, זה מה שקורה כשישנים כל החיים, שוגגין כל שנתם. שוגגין פירושו גם לשון משוגע. יש מחלוקת רב, שאלה עם הרב, הנחשיה מה פירוש שוגגין, שוגגין פירושו גם דמיון, כמו שגיון לדוד. יש לו דמיונות יפים, הוא חושב עוד שהוא נביא גם.

שאלות והערות

תלמיד: ו... בוודאי, יש בחינת נביא כך. יש חלק הטוב מזה שבדמיון. מ... פרקי קודש. אמת, אמת. ו... כן, כן, אמרו שם רש"י. אבל זו כבר מחשבה יפה, זה לא נכנס לדמיונות. מה שחשוב לזכור ש...

דרשת הרמב"ם על תקיעת שופר: בהירות, נפש והרגל

משל השופר – לא פחד, אלא בהירות

שוגם פירושו גם דמיון, כמו שגיון לדוד, דמיונות יפים כאלה. הוא חושב שהוא נביא גם. ובוודאי יש בחינת נביא כך, יש חלק הטוב שבדמיון. מה שחשוב לזכור שלא להיות ישנים, וכל ההבדל בין שינה וערות הוא שכשער חושבים, וכששנים לא חושבים, והדעת לא עובדת.

והשופר בא, בונים על הרמז. אמרתי הרמז מתחיל ממשל. זה משל שהשופר היה מעיר, היו עושים רעש גדול, ומעירים בשופר כי זה רעש גדול, אתה מבין? וגם לא הנמשל, כי הנמשל הוא לא שזה רעש גדול, כי זה אמת, שופר כל גדול, גם לא הנמשל. האדם חושב שזו חרדה גדולה, כך כתוב ויחרד כל ההר, כל ההר מה שמועה מחדה. לא על מה שצריך להציג. ההתעוררות של שופר היא לא, אוי, זה מפחיד. ההתעוררות של שופר היא שזה ברור. זה כל כך ברור שכל שאר הדברים ישנים. כל האנשים, הוא רואה כמו שמסתכלים על המזוזה והוא רואה, הוא רואה שמה שהוא עושה הוא דברים החולפים והולכים, זה הבלי הזמן, זה היום כאן ומחר בקבר. הוא רואה את דברי אמת שעומדין לעד ולעולמי עולמים. נכון?

שלושת השלבים של הרמב"ם: עורי ישנים, חזרו בתשובה, הביטו לנפשותיכם

זהו פירוש עורי ישנים של הרמב"ם. התרגום לעברית, אני חושב שאין שום שאלה, שחשבתי על התרגום לעברית של הרמב"ם. אחר כך אומר הרמב"ם חלק שלישי, זהו פירוש עורי ישנים. מה פירוש חזרו בתשובה? חזרו בתשובה הוא זכרו את בוראכם. אומר הרמב"ם, הביטו לנפשותיכם. מה פירוש הביטו לנפשותיכם? הסתכלו על נשמתכם.

למה צריך להסתכל על הנפש?

למה צריך להסתכל על נשמתכם? רבונו של עולם, כבר לימדו אתכם. למה? למה הבעיה של רוב האנשים שהם מסתכלים על שלהם? מה אמר סוקרטס הקדוש? שכל עבודתו היא שאנשים יתעניינו בנפשם ולא בגופם בלבד. מה זה אומר? שלמות הגוף היא להיות בריא וחזק ולהיות בעל כל מיני הבלי הזמן. זה ישן, כי כמו הגוף, לא צריך שכל בשביל זה, בשביל זה לא צריך שכל.

הערת אגב: שכל, דמיון וחכמת עסקים

דרך אגב, צריכים להיות מאוד חכמים לעשות עסקים, אבל שכל לא צריך. זה הכל דמיון לפי הרמב"ם. זו רמה נמוכה יותר של שכל. לא שכל. השכל שהרמב"ם מדבר עליו הוא לא אותו דבר שהם משתמשים בו. זה לא חישוב, לא לדעת איך לעשות עסקים, זה הכל דמיון ברמה. או אני אומר, ספציפית, אולי זה לא נקרא דמיון, אבל זו רמה נמוכה יותר. זה לימוד, למדו מספיק ברור, נגיע עוד לעשות שוב פרק ב' ונראה שיש הרבה רמות. חכמה שכל היא הרמה הגבוהה ביותר. לחשב דברים שמשתנים זה לא שכל. להיות מאוד חכם ולהבין איך לעשות עסקים, אתה לא חכם. כי חכם הוא רק מי שיודע דברים נצחיים שאינם משתנים. עסקים צריכים חכמה, נכון? אבל זו לא חכמה. זו רמה נמוכה יותר, שאפשר לקרוא לה שכל מעשי, או ערמומיות, אפשר לקרוא לזה ערמומיות, לא חכמה. חכמה פירושה ידיעת הנמצאות, ידיעות האמיתיות.

רוב האנשים מביטים לגופם, לא לנפשותם

אז, מכיוון, במילים אחרות, רוב האנשים, ממילא במובן הזה, רוב האנשים אינם מביטים לנפשותם, כי הם מביטים לגופם. זה נפשותם, פירושו מה שאתה, נפשך. במילים אחרות, אתה אדם. אדם הוא דבר שיש לו על פי המידות, כן? התחל להיות בריא במידות. כן? ומה תבין ממילא, תבין, בלי הביטו לנפשותיכם לא תבין על מה צריך להיות טוב. צריך להיות טוב כי זה מה שאדם הוא, נכון?

והיטיבו דרכיכם ומעלליכם – דרכים פירושם מידות

והיטיבו דרכיכם ומעלליכם, שפר את דרכיך. דרכים הוא קוד למידות, נכון? זוכר, הודיעני נא את דרכיך פירושו מידותיך, על דרך משל, כאילו לאדם היו מידות, אומר הרמב"ם, נכון? ויעזוב כלכם, הפסק את דרכיך הרעות, כן?

איך עוזבים דרכים רעות? דרך הרגל

איך עושים את זה? מה עושים את זה? איך עוזבים את הדרכים הרעות? דרך העמדת פנים, ושכחנו, בשבוע שעבר, דרך עשייה הרבה פעמים עד שנהיים. זה יסוד היסודות של הלכות דעות של שמונה פרקים. דרכו הרע, לא לעשות קבלה, הרמב"ם לא אומר לעשות קבלה אצל הכשר, לא הצד השני. ראינו, אה, היית כאן בשבוע שעבר?

שוב, עזיבת דרכים רעות, לא כתוב עזיבת מעשים רעים, רואה? כשמסתכלים, ותופס מה קורה כאן, במשל, כשהרמב"ם אמר את הלשון הפרומה, הוא אמר וחפשו במעשיכם, חפש את מעשיו הרעים. אבל איך עושים תשובה? לא דרך חיפוש המעשים, כי תשובה היא לא עניין של מעשים. מעשים, תפסיק. אבל הבעיה היא, אתה אדם רע, יש לך הרגלים רעים, נכון? צריך לשנות, לעזוב את דרכיך הרעות, ובמילים אחרות, את הרגליך הרעים.

תשובה לוקחת זמן – מינימום ארבעים יום

איך עושים את זה? צריך להתחיל להתרגל, למדנו בשבוע שעבר, לוקח ארבעים יום תשובה, למינימום. לא מתחילים לצאת ידי חובת מצוות תשובה לפני ארבעים יום, או עשרה ימים נגיד, עשרת ימי תשובה, אני לא יודע, עוד מינימום קטן יותר. זה חייב לקחת זמן, כי צריך לעזוב דרכו הרע.

הרמב"ם בפרק ג' – עשרת ימי תשובה

לכן בעשרת ימי תשובה, כתוב הרמב"ם בפרק ג', אני מתכוון לאותו פרק, נכון? קצת קודם, אומר הרמב"ם, קצת אחר כך בעצם, אומר הרמב"ם שמה? קמים בבוקר ומתפללים יותר. מה זה קשור לתשובה? זה לא קשור בכלל. זה דרך לעשות לאדם הרגל אחרון. עשרה ימים בשנה הוא קם קצת קודם וחושב יותר על הקב"ה, הוא התרגל. הוא סוג של אדם שחושב קצת יותר. בתקווה הוא התרגל קצת מזה כל השנה גם. כך זה עובד. כלומר, שעשרה ימים עושים את זה, או חמישה עשר יום, או ארבעים יום, או ספרדים, וכו'. זה ההרגל, לכן צריך לעשות את זה בסדר. כן, כבר למדנו על זה.

יעזוב דרכו הרע – לא מעשים, אלא הרגלים

זה פירוש דרכו הרע, זה תעזוב, לא את מעשיך תעזוב. זה פשוט, אל תעשה. מה פירוש לעזוב? זה לא עזיבה. אנשים חושבים שקבלת טובה, רמב"ם צריך לקבל, לא כתוב ברמב"ם צריך לקבל. יגמור בלבו, איך מקבלים? מה זה בכלל אומר? סתם מילים. מה זה אומר, עשה לעצמך הרגלים אחרים. פעם אחת ושתיים ושלוש? כן, קודם העמד פנים. כן, כן, פעם אחת ושתיים ושלוש.

ומחשבתו שלא טובה – השכבה העמוקה יותר

ומחשבתו שלא טובה, לא שתעזוב את דרכך הרע, תעזוב. זה גם פירוש לחפשו במעשיכם הוא פירוש יעזבו דרכו רע, וחזרו בתשובה הוא פירוש לעזוב מחשבתו שלא טובה. מהי מחשבה רעה? מחשבה רעה היא לחשוב שחשוב ללמוד אנגלית. אוקיי, נעצור כאן לרגע.

מה פירוש מחשבה לא טובה?

מחשבה לא טובה, אני צריך לדעת, מחשבה לא טובה היא פירוש לחשוב... אני לא בטוח שמחשבה לא טובה פירושה דעות לא טובות. צריך להיות מדויק, יכול להיות מחשבה לא טובה פירושה תוכניות רעות? לא בטוח. אבל על כל פנים, רואה שהוא מכניס את המילה מחשבה. הוא רואה פסוק, יעזב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו. למה צריך לעזוב דרכו, הרגליו, מחשבותיו? זה מה שמביא את ההרגלים, במובן הפנימי יותר, המחשבות.

יכול להיות שזה פירושו דעות, אני לא בטוח, אבל זה בוודאי פירושו המחשבות. למדנו כאן דבר באריכות גם. דעותיו לגבי מה טוב, בדיוק, לגבי מה טוב, לאו דווקא לגבי המציאות. זה יכול להיות, אני חושב שכנראה יותר פשט הוא לגבי מה טוב, כי את המציאות כבר ראו קודם. זכרו את בוראכם, זה פירושו זכור את המציאות.

הקשר בין מחשבה להרגל

המחשבה לא טובה היא שמה שלאדם יש הרגלים, תמיד מתחיל עם דעה מסוימת, נכון? דיברנו שמידות זה העמדת פנים והתרגלות, זה לא אומר שאין שום דעת. זה אומר שאתה רואה, אתה מבין שזה טוב, אבל אתה לא מרגיש את זה, נכון? אבל במובן מסוים יש לך דעה שאומרת שזה טוב, ובלי זה לא מתחילים.

זה פירוש מחשבתו שלא טובה, התחל לראות שדברים הם טובים, מה טוב, כן, הדברים הנכונים, אל תהיה לך מחשבה רעה, שזה פירושו טעות, ומה פירוש טוב, חושב שדברים מטופשים הם טובים, התחל לדעת שהדברים הטובים הם טובים.

מסקנה: דרשה יפה – אבל לא הנושא העיקרי

זו הדרשה של הרמב"ם הקדוש על תקיעת שופר שצריך לחזור. ולהתעורר. דרשה יפה וטובה. זה מאוד מאוד טוב. זה יפה. זה יפה. זה יפה. עם? נו? מה האמת? זה אמרנו, זה היה התירוץ הראשון שלי. כן, זה עומד, הכל מחובר לאותו דבר, אבל זה לא זה הנושא שלי בשיעור. הנושא הוא מהו המשל של קימה. אתה יכול לכבות מתי שאתה רוצה. יש לך קושיות שאתה רוצה לא רוצה?

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

EN English
Auto Translated 📋 Shiur Overview …
Auto Translated

📋 Shiur Overview

Argument Flow Summary – The Rambam's Innovation on Shofar Blowing: Sleep, Imagination, and Intellect

---

A. Opening: The Cycle of Learning, Seeing, and Connecting

1. The Foundation of Service of God

All year long one learns Torah – one learns how the world should be, how we should be, that everything is connected. Afterwards one looks at the world (newspaper, oneself) and one sees that reality doesn't match what the Torah says it could have/should have been.

Two critical points: both what it should be (ideal), and what it can be (practically possible). If it cannot be – it is only fantasy. Perfection of each thing (created for its purpose) must be something that can be achieved.

> *⟨Small note⟩: Even kabbalists agree with this foundation, although they have different interpretations of what things are, which leads to different practical conclusions.*

2. Prayer/Service = The Bridge

Prayer (service of God in general, and Rosh Hashanah in particular) is the process of connecting where one is now with where one should/can be. This is the core of service of God.

---

B. Teshuva = Service of God in Essence

Teshuva means exactly the path from where one stands to where one should/can be. Teshuva is not fundamentally different from service of God – it is only a specific form because things are broken and one must fix them. (Mentioned is the Rambam in Moreh Nevuchim Part III, Chapter 46 and 43 regarding teshuva in thought, reasons for the festivals, intentions, and sacrifices.)

The Rambam's Innovation Regarding Shofar – First Indication

An important precision: The Rambam does not say that shofar is simply doing teshuva. He inserts an important word, and this is the Rambam's innovation. The Rambam had this through ruach hakodesh – i.e., it does not appear in any earlier source.

---

C. ⟨Digression⟩: What Does "Ruach Hakodesh" / Prophecy Mean?

Three ways a person arrives at truth:

1. Nature/Science – understanding reality through observation.

2. "Revelation"Rejected: "God is a person with a mouth and He speaks? – no true Jew ever believed this."

3. Intuition/Kelayot Yo'atzot – an internal feeling, close to prophecy.

Conclusion: All three ways lead to the same thing – a person reaches reality. Prophecy = "There is something that arrives from God (Creator of reality) to the heart/mind of man." The different ways (imagination, intellect, heart, kidneys, books) are only different vessels, not different essences.

---

D. The Rambam's Ruach Hakodesh and His Honesty

1. What Does "Ruach Hakodesh" Mean for the Rambam?

He did not learn it from a teacher or earlier book – it came directly from reality/wisdom.

2. Why Does the Rambam Say "Nir'eh Li"?

The Rambam's entire Mishneh Torah is a compilation of the Oral Torah – he holds that everything is in the Gemara. "Nir'eh li" is because he was "unusually honest" – he did not want to pretend that his interpretation is more than his interpretation in the Gemara. The authority of the Rambam comes from the Gemara, not from himself.

He could have – like other authors of compilations – smuggled in his own innovations among the laws, and no one would have noticed. But when he says an innovation on his own authority, he marks it with "nir'eh li", so the learner should know that one is not obligated to accept it.

---

E. Questions on the Rambam's Honesty – And Answers

Question A: Aggadah and Reasons

Why doesn't the Rambam write "nir'eh li" by his enormous innovations in aggadah, reasons for commandments, and Sefer HaMada – which are clearly not simple interpretation in the Gemara?

Answer: The Rambam is only particular about "nir'eh li" by practical halachic implications – by practical halachic rulings. By aggadah and reasons, where there are no direct halachic consequences, he does not hold that he must mark this.

Question B (Stronger): Laws of Beliefs and Opinions

The Rambam ruled an entire Sefer HaMada with Laws of Beliefs and Opinions, and he knew that this is not clear in the Gemara – because in his other books (Shemonah Perakim, Moreh Nevuchim) we see how he struggles to prove the same conclusions. In Mishneh Torah he presents it as a simple conclusion. This is a lie!

Proof: In Laws of Sanctification of the New Moon the Rambam gives an apology that he uses calculations from the Greeks. Why doesn't he write such an apology in Laws of Teshuva, where he also uses philosophical sources?

Answer A: Compassion for the Jewish People

The Rambam himself says in his letters that he intentionally wrote into halachah things that are not strictly halachah, because he had compassion on Jews and wanted them to know the basic matters of faith.

Answer B (The Main One): The Difference Between "Truth" and "Good Practices"

The Rambam's approach (Moreh Nevuchim) is that most commandments are not "truths" (eternal truths) but "accepted practices" (good behaviors). Only "I am" and "You shall have no other" – which can be proven with intellect – are true prophecy "from the mouth of the Almighty". All other commandments are dependent on the reality of the world – they could have been different in a different world.

> *⟨Digression – Cain and Abel and Forbidden Relations⟩: As an illustration – in a world without the evil inclination one would not need secondary forbidden relations, and perhaps not even forbidden relations themselves. Cain and Abel's marriages are mentioned as an example of a time with different rules.*

Conclusion: The obligation to follow laws is not because they are eternal truths, but because the Gemara said so – the authority comes from tradition and received teaching. Therefore, by practical halachah the Rambam must mark what is his ("nir'eh li"), because there the authority of the Gemara is the foundation. But by beliefs and opinions, where it concerns true truths that can be proven with intellect, the Rambam is not bound to the same method.

---

F. Authority of the Rambam – Three Levels

Level 1: Halachah

By halachah – "the Gemara said" (or at least "Moshe ben Maimon said", which is weaker because not all Jews accepted the Rambam).

Level 2: True Matters

By truths – it is not relevant who said it, even if a non-Jew said it one would have to acknowledge it. The Rambam's Laws of Foundations of Torah are absolute truth – one doesn't need "nir'eh li", because truth is truth in itself.

When the Rambam says "it is a commandment to believe in the existence of God" – he does not mean that only because it is a commandment must one believe. He means that the commandment also includes this type of belief, but the truth stands on its own.

Level 3: Reasons for Commandments

By reasons and homiletics – "it costs nothing", anyone can say homiletics. This is not relevant to halachah, only an interpretation, a hint.

---

G. The Rambam's Innovation Regarding Shofar – Analysis

1. Shofar is a "Hint"

The Rambam himself says that shofar is a "hint" – it is not halachah, only a reason. His great innovation: Shofar awakens people to teshuva – "Awaken, you sleepers, from your sleep".

2. "Awaken, You Sleepers" is Not a Verse!

The language "Awaken, you sleepers, from your sleep" appears nowhere in Tanach. It is the Rambam's own formulation – he almost created a new "verse". And yet – almost every Jew thinks it is a verse, which proves how deeply the Rambam's words have penetrated.

> *⟨Small digression⟩: The Rama MiPano did not accept the Rambam's interpretation of shofar. But the Arizal, Rashash, and most great Torah scholars strongly held by it – and this shows that it was ruach hakodesh.*

3. What Already Exists in Chazal About Shofar (Before the Rambam)?

All known aspects of shofar in Tanach and Chazal:

1. Prayer/Remembrance – shofar reminds God (as the Brisker Rav says – shofar has a law of prayer)

2. Frightening – a great sound that frightens (at the giving of the Torah: "and all the people trembled")

3. Gathering/Proclamation – "And they passed a voice through the camp" – like an alarm, erev Shabbat shofar

4. Kingship – "Sound of shofar before the King" – a trumpet for a king

5. War – a signal for battle (Gideon)

4. The Enormous Innovation

The concept of "awakening" – waking oneself up – appears nowhere before the Rambam! He connected two topics that were never connected: (a) shofar, with (b) the concept of arising/awakening.

5. The Critical Distinction

- Arising ≠ frightening – frightening means one is already awake, one just becomes afraid

- Arising ≠ gathering – gathering means one is already awake, one is just called

- Arising ≠ reminding – reminding is a function to God, not to man

Arising means: the person sleeps (metaphorically) – he is in a state of unconsciousness, and the shofar wakes him up. This is a completely different category. At the giving of the Torah it does not say that the people were sleeping and the shofar woke them up – it says they were frightened.

---

H. Search Through Tanach: Who Was Sleeping and Was Awakened?

In no source – not in verses, not in midrashim – does it explicitly state that a person was sleeping and the shofar woke him up. A review through all places in Tanach where people sleep and are awakened:

- Jonah – "What are you doing sleeping" – awakened, but not with a shofar

- Zechariah – an angel wakes him up ("like a man who is awakened from his sleep")

- Samuel the Prophet – "Samuel was lying in the Temple of God" – God calls him, but it doesn't explicitly say he was sleeping

- Delilah wakes Samson – "Philistines upon you, Samson" – three times, but without a shofar

- Nabal – he did not arise – and that is his problem

> *⟨Righteous homily – Nabal HaKarmeli as anti-model of teshuva⟩: Nabal was drunk on Rosh Hashanah ("and his heart was wine and very drunk"), he thought Rosh Hashanah is Purim. When he arose and Abigail told him what happened – "and his heart died within him and he became like a stone" – his heart died, he became like a stone. Ten days later (the ten days of teshuva!) he actually died. This is what happens when one doesn't catch the awakening of shofar – "his heart like stone." But – this is a nice homily, not a source.*

---

I. Methodological Principle in Reading the Rambam

> When the Rambam says two (or more) words/expressions that seemingly mean the same thing, one is an explanation of the other.

Explicit proof from the Rambam's letter to Shmuel ibn Tibbon regarding translation: sometimes one must translate one word with several words because the concept is too deep for one word. Example: "words of Torah and wisdom" = words of Torah that are wisdom.

---

J. Analysis of the Rambam's Three-Part Homily on Shofar

The Rambam's text has three sentences:

1. "Awaken, you sleepers, from your sleep, and arise, you slumberers, from your slumber" – arise, you sleeping ones!

2. "Search your deeds and return in teshuva" – examine your deeds and do teshuva

3. After this come two explanations: one on "awaken" and one on "return in teshuva"

Explanation of "Awaken, You Sleepers":

"Awaken" = "Remember your Creator" (remember your Creator). Who needs to remember? – whoever sleeps. Who sleeps? – "Those who forget the truth in the vanities of time, and err all their year in vanity and emptiness that will not help and will not save."

Critical Conclusion: What Does "Sleeping" Mean?

"Sleeping" does not mean:

- Not being honest

- Not being ignited / not warm for Judaism

- Not a matter of feeling

- Not a matter of action (doing)

"Sleeping" means:

- A matter of thought / knowledge / memory – the person has forgotten the truth, he is immersed in "vanities of time." The awakening is a cognitive awakening – "forgetting the truth" → the shofar calls to remember.

---

K. What is "Truth"? – Back to the Foundation of Shemonah Perakim

1. Truth = Eternal Matters

As stated in Shemonah Perakim Chapter 2: wisdom means knowledge of existing things that do not change – God and His ways. According to Kabbalah: God and His sefirot – also things that do not change (will does not change, etc.).

2. "Vanities of Time" = Temporary Things

"Vanities of time" = temporary things, "today here and tomorrow in the grave".

3. Strong Innovation: Nigleh Itself = "Vanities of Time"

One who learns only nigleh is forgetting the truth in vanities of time. Nigleh is very important – "matters that settle a person's heart... that he acquire the World to Come" – but it only deals with how to live in the temporary world in a good way. Nistar = knowledge of truth – things that do not change: God, His angels, Creation, the Divine Chariot. Therefore it is called "wisdom of truth" – wisdom of Torah in its truth.

---

L. Proofs from Rambam – "Awakened from His Sleep" in Other Laws

1. Laws of Mourning (Chapter 13, Law 12)

The Rambam brings the same language "awakened from his sleep" by mourning: when a relative dies, the person should remember – realize that most things that matter, die. Important: in the verse it says "chalah" (frightened), but the Rambam adds himself the motif of "to awaken" – waking up. He innovated the topic of arising.

2. Laws of Mezuzah

When a person goes out to his business (temporary matters), he is "sleeping". He sees the mezuzah – there is written God's unity. Unity of God and His love = knowledge of Creation and the Divine Chariot. "And he knows that there is nothing that stands forever and ever except knowledge of the Rock of the worlds." "Immediately he returns to his knowledge" – he returns to his consciousness, he remembers. This is the meaning of shofar – it opens up a person's consciousness at a specific time.

---

M. Why "Sleeping" and Not "Sick"?

The Rambam could have said "you are sick" (as in Laws of Character Traits/Shemonah Perakim). But he says "you are sleeping" – this is a different kind of thing:

- Sick = physical perfection is lacking, character traits are not good.

- Sleeping = the body is one hundred percent perfect, the person is completely healthy. Only the mind/consciousness does not work – this is the only deficiency.

- Nutritive faculty – works during sleep

- Character traits – not active, but not sick, they are fine

- Only the intellect does not work

The lesson: a person can have perfection of deeds, perfection of body, good character traits – and nevertheless lack the essential: consciousness, knowledge of truth.

---

N. Imagination vs. Intellect – The Core of Rambam's Internal Service

1. Imagination Works Better During Sleep

Paradox: When one sleeps, the imagination works actively and "better" than when one is awake – but this is precisely the problem.

2. Imagination = Root of Idolatry and Evil Inclination

Imagination is not just "not good" – it is the source of idolatry and root of the evil inclination. The Rambam says explicitly: the evil inclination is the imagination. The Rebbe (Lubavitcher Rebbe) also says so.

3. Feelings During Prayer ≠ Intellect

Feelings during prayer (enthusiasm, love, fear) – one can also have these while sleeping in a dream. For this one does not blow shofar. Shofar awakens the mind/intellect – not the imagination, not the feelings.

> *⟨Small side note⟩: "Mochin d'gadlut" / "Mochin d'chatunah" – "Mochin" is not about feelings – it is about intellect. Feelings must have mochin, but mochin is not feelings.*

> *⟨Brief side digression – Resurrection of the Dead⟩: The Rambam's parable of arising can be a lesson for resurrection of the dead (like Rav Saadia Gaon), but the Rambam says that literally it is a parable for awakening from spiritual sleep.*

---

O. Shofar = Ceasing to Be a "Prophet of Imagination"

1. Prophecy of Other Prophets vs. Prophecy of Moses

The topic of shofar is: to cease being like those prophets (who worked through imagination), and instead – to be like Moses our Teacher (who worked through pure intellect). Innovation: it is a "bad thing" to be a prophet (of the other prophets) – one must strive to be like Moses.

The Rambam's main length in Laws of Prophecy is always to emphasize the distinction between prophecy of other prophets (imagination) and prophecy of Moses (intellect) – "the biggest thing."

2. Rambam's Concept of "He'arah" Against Imagination

The Rambam uses the word "he'arah" (awakening/illumination) as the antithesis of imagination. Two main places in Moreh Nevuchim:

- Part I, Chapter 50 (or around there): He'arah against imagination

- Part III, Chapter 51: Providence comes from thinking of God – when the intellect is actively connected with God

These are the two he'arot that are the root of Rambam's internal service.

3. Answer to a Contradiction: Moses Also Had the Aspect of Other Prophets

Question: If Moses's prophecy is completely different, how can one find in Moses's words elements of other prophets?

Answer: Moses our Teacher, as a human being, also had the aspect of other prophets (kal vachomer – "in two hundred there is one hundred"). All words of prophets are hinted in the Torah. But – the true prophecy of Moses is only "I am" and "You shall have no other" – knowledge of God alone.

---

P. Great Innovation: Moses's Prophecy is Accessible to Every Jew

1. Every Jew Can Be a Prophet Like Moses

The true prophecy of Moses – knowledge of God – every Jew has. Moses's prophecy is precisely the most accessible prophecy, not the most exclusive.

Proof: Rambam, Laws of Teshuva Chapter 5: "Every person" can be a prophet like Moses.

The distinction: By other prophets – "no two prophets prophesy in the same style" (because imaginations are subjective). By Moses's prophecy – everyone sees the same basic reality, because truth is universal.

2. Moses's Prophecy = Eternal, Not One-Time

When the Rambam says Moses's prophecy is "unique", he does not mean a historical uniqueness. Meaning: it is "something that stands forever and ever" – eternal, because truth does not change. "Eternal faith" (Laws of Foundations of Torah Chapter 7). Proof: Rambam, Part II, Chapters 41-42: Torah cannot change because truth cannot change. There is only one prophecy of Moses, because there is only one basic reality, one God.

3. "Shema Yisrael" as Example

Every Jew who says "Shema Yisrael, God is One" – has access to the same reality as Moses our Teacher. "One" means at all times – eternal, not one time.

> *⟨Personal anecdote⟩: Rabbi Avraham Yitzchak Greener told how he spoke with his teacher, Rabbi Meshichel, and every question Rabbi Meshichel answered: "Well, it's written in Part II Chapter 46" – an example of how everything is already in Moreh Nevuchim.*

---

Q. Back to Shofar: Prophets Thought That God "Sleeps"

1. Projection of Imagination

Because all prophets (except Moses) had prophecy when they were sleeping, they projected that God can also sleep. Elijah the Prophet says to the Baal prophets: "Perhaps he is sleeping and will awaken" – maybe he sleeps. In Psalms it says: "Awaken, why do You sleep, God" – which sounds like God sleeps.

2. Yochanan the High Priest

Yochanan the High Priest abolished "the awakeners" – he abolished the text of "awakening" God. Why? Because he did not hold with "awakening" that is built on imaginations – that God "sleeps" and one must "awaken" Him.

3. The True Meaning

The person sleeps – he must be awakened. But not awaken through imagination (which leaves him continuing to sleep in imagination during action). One needs such a sound of shofar that awakens from imagination – not one that sends into new imaginations. Sleeping = one lives in imagination; awakening = one stops imagining.

---

R. "There is a Hint in It" – The Meaning of "Hint" by the Rambam

When the Rambam says "there is a hint in it" regarding shofar blowing, he means:

- Even though shofar-blowing is in the world of imagination (a physical shofar, with a measure, one hears with physical ears) –

- "Hint" means: a pointer / awakening to something else, higher than imagination

- Hint = he'arah = awakening = waking up

- The shofar's hint is: the shofar tells you – stop hearing only the shofar (the physical sound), and begin to think (intellect)

"The Torah Spoke in Human Language"

Even Moses our Teacher's Torah speaks in the language of imagination – because he speaks to simple people who "sleep" (live in imagination). But this does not mean that the Torah is imagination – only that it uses imagination as a vessel to reach people.

Samuel the Prophet's Language: "Will Not Help and Will Not Save"

Samuel the Prophet says about idolatry: "Tohu – that will not help and will not save." This is what happens when one lives in imagination: vanity and emptiness – "erring all their year." Shoggim also means crazy (= lost in imagination), and also shigayon (= beautiful imaginations, like "shigayon l'David" – he thinks he is a prophet, but it's all imagination).

> *⟨Small note⟩: There is a "good part" of imagination – "holy flowers" – but this is not elaborated.*

---

S. Shofar – Not Fright, But Clarity

The parable of shofar is that a great noise (sound) wakes up – but this is not the lesson. The lesson is not that one must be frightened ("and all the mountain trembled" is not the main point).

The true awakening of shofar is clarity: one suddenly sees clearly that all other things – passing and going things, vanities of time, today here and tomorrow in the grave – are sleeping. And one sees true words that stand forever and ever. This is like looking at a mezuzah – one suddenly sees what is truly permanent and what is only temporary.

---

T. Explanation of "Return in Teshuva" – The Rambam's Three Steps

1. "Awaken, You Sleepers" = See the Truth (Already Discussed)
2. "Return in Teshuva" = "Remember Your Creator" = Remember the Creator = Recognize Reality
3. "Look to Your Souls" = Look at Your Soul (Not at Your Body)

Most people look at their bodies – they look at physicality: health, strength, livelihood – this is being asleep. The holy Socrates said: his entire service is that people should care about their soul and not about their body.

> *⟨Side note: Intellect vs. Imagination in Business⟩: Business cleverness is not wisdom according to the Rambam. One must be clever to do business, but this is imagination or practical intellect / cunning – a lower level. True wisdom = knowledge of existents, true knowledge – knowing eternal things that do not change.*

---

U. "And Improve Your Ways and Deeds" – Teshuva Through Habit

1. Ways = Character Traits (Not Deeds)

"Ways" is a code-word for character traits (like "make known to me Your ways" = Your character traits). "Let the wicked abandon his way" = leave your bad habits, not just bad deeds.

2. How Does One Do Teshuva?

Not through resolutions! "He resolves in his heart" means make yourself new habits. Through pretending and habituating: once, twice, three times – until one becomes different.

Teshuva takes time: minimum ten days (ten days of teshuva) or forty days. One cannot fulfill teshuva in one moment.

3. Ten Days of Teshuva – Practically

One gets up earlier, one prays more – what does this have to do with teshuva? It has "nothing" directly – it is a way to build a better habit. Ten days a year one thinks more of God, and one gets used to it, hopefully for a whole year.

---

V. His Thought is Not Good – The Deeper Layer

The verse "Let the wicked abandon his way and the man of iniquity his thoughts" – his way = habits, his thoughts = the deeper thoughts/opinions that bring the habits.

- "Remember your Creator" = remember the reality (what truly exists)

- "His thought is not good" = an error about what is good – one thinks that foolish things are good

- Good thought = begin to see that the right things are good

The Connection Between Character Traits and Knowledge

Character trait work (pretending, habituating) does not mean that there is no knowledge. One must first see that something is good (even if one doesn't feel it yet), and then habituate until one feels it too.

---

W. Conclusion: The Main Topic

All this – the entire homily of the Rambam on shofar – is beautiful, correct, and connected. But the main topic remains: what is the parable of arising – sleep vs. being awake, imagination vs. intellect.

The Rambam's wondrous innovation, which is an example of ruach hakodesh, is that shofar's foundation lies in awakening – in awakening oneself from imagination to intellect. It is not frightening, not gathering, not reminding God – but awakening the person who "sleeps" in imaginations, to knowledge of truth: knowledge of the Creator, eternal things that do not change, the eternal truth that stands forever and ever.


📝 Full Transcript

The Secret of Rosh Hashanah: Repentance, Service of God, and the Rambam's Divine Inspiration

Opening: The Foundation of Judaism and Rosh Hashanah

Maggid Shiur [Lecturer]:

Okay, it's on recording, so I have to teach. But I can only with questions. And also Malchus Nachranim Spares [the kingdom of Persia], how does it come in? But one thing first. I want to be truthful to my interpretation. But first one thing.

They learned on Motzaei Shabbos [Saturday night], perhaps there's a recording of it, perhaps not, I don't know, that the secret of Rosh Hashanah, the secret of all of Judaism, is that one learns a whole year, what does one learn the entire Torah? That one learns a whole year, what does one learn the entire Torah? That one learns the Chumash every year, or one comes to the shiur, doesn't matter, a whole year, and one learns how the world should be, how we need to be, how the world must be, everything is connected.

And afterwards one sees, if whoever looks in the newspaper sees, or whoever can see themselves. The one who doesn't look in the newspaper, or can't see themselves, it's happening to the same people. He doesn't see. But the one who looks in the newspaper, he sees that the world is not exactly as it says in the Torah that it could be, that it should have been able to be and could be.

The two things are very important. Both how it should be and how it could be. If it must be, then it's not interesting, if it's for fantasies.

And especially according to what we learn, that the greatness, the shleimus hateva [perfection of nature] of each thing, is what is called nivra bishvilo [created for its purpose], what is made the perfection of the thing. It must be that it can be. That's the meaning of perfection, according to everyone. I mean that there's no machlokes [disagreement].

No, no, even the mekubalim [Kabbalists] all agree to this, they have other interpretations of what things are, therefore one must be them differently. But he doesn't want, therefore... Okay, it wasn't not... Far, far, far. One gets lost.

In short, the Torah tells us what they must be, and therefore what they should be, and therefore what they can be. All three things. Every year one learns it better. Afterwards one looks in the newspaper, one sees that it's not exactly so.

So what comes on Rosh Hashanah, that means tefillah [prayer], in general, avodah [service/worship], avodas Hashem [service of God]. Is one of the "le'ovdo bechol levavechem" [to serve Him with all your heart], one of the ikar avodas hatefillah [essence of the service of prayer], is simply to connect, to try to see. How one can connect what it should be and can be to where it is, yes? How one goes from here to there. That is the avodas Hashem, and therefore that is also the avodah of Rosh Hashanah. Right? Did we say that?

Student:

Not exactly, with a little...

Maggid Shiur:

Did we say differently on Motzaei Shabbos?

Student:

He said what he said.

Maggid Shiur:

No, that's what we learned on Motzaei Shabbos. That's what we learned on Motzaei Shabbos. I saw your davening. Okay. It was a video, what do you mean? I don't know if he went further, in the middle it stopped.

Student:

What did you mean by 'you' here?

Another Student:

Don't end up with R' Mottel, because he's going to appear in the video, R' Mottel.

Student:

Later they took it out.

Another Student:

Can always be Westers, at least. Certainly, Musters.

The Goal of Rosh Hashanah and Teshuvah

Maggid Shiur:

Gentlemen, and from the outset you already have a goal on this. Never said otherwise. Gentlemen, and now Erev Rosh Hashanah [the eve of Rosh Hashanah], what is the purpose? That is the goal. What is the goal? "Zeh hayom techilas ma'asecha" [this day is the beginning of Your works - from Rosh Hashanah liturgy]. Right, one must speak about the Baal Shem [Baal Shem Tov]. So, both. Okay.

Now, this is doing teshuvah [repentance/return] though. Right? That's what doing teshuvah means. What did you mean doing teshuvah today?

Student:

I can already say Torah thoughts on teshuvah, but that's not doing teshuvah according to me.

Maggid Shiur:

According to me that's not doing teshuvah? About what?

Student:

Because that's before teshuvah.

Maggid Shiur:

Okay, true. It's a part, it's both. There is teshuvah bemachshavah [repentance in thought], as the Rambam [Maimonides] says in the Moreh [referring to Moreh Nevuchim/Guide for the Perplexed] in chapter 46 part 3, look there at a very important piece about teshuvah.

Student:

Is that?

Maggid Shiur:

Just look in chapter 43 how he speaks about halachos [laws]... No, no, if I remember, there's a later chapter 46, he speaks about korbanos [sacrifices]. I think 46. Yes, yes, but also in 46. 43 I think is the ta'amim [reasons] of all the mo'adim [holidays]. Then 46 it says about kavanos [intentions]. You need to look at all these pieces. With God's help when I publish my chibur [composition/work] of all the mekoros [sources] on Rosh Hashanah, it will be there. Yes.

So, one must remember that this is the kavanah [intention] of tekias shofar [blowing of the shofar]. And I spoke about this at length in previous years, and it's even written down, I think, more or less exactly what one needs to learn. And the baal habayis [householder] wants to be able to learn it.

Teshuvah = The Path from "Here" to "There"

Maggid Shiur:

If you speak about Rosh Hashanah, someone asks me, "Ah, you're already speaking about Rosh Hashanah. But you're going to continue, yes?" Yes, I'm speaking with a gang, take a look. He's speaking about Rosh Hashanah. Hello, it's Erev Rosh Hashanah, what am I going to speak about? Purim [the holiday of Purim]? Purim. Or about Rosh Hashanah, about Purim. Tell him I'm going to speak about Purim. Tell him that he should come later. He won't come. Hello, so, let's explain a little better.

What does doing teshuvah mean? Teshuvah means exactly the path that one goes from where one is until what one should be, what one can be. What then is teshuvah? I mean that there are other things that are called teshuvah, it's plain avodas Hashem. Teshuvah is, that since they are broken one must do this. But that's basically what teshuvah is. Teshuvah is not truly different from avodas Hashem.

One must understand why there is such a thing as teshuvah that is different from avodas Hashem, but for that one must learn Hilchos Teshuvah [the Laws of Repentance].

And it's a good question, I have various teirutzim [answers] to this, I don't know which is the true answer, but fundamentally it's actually the same thing.

The Rambam's Chiddush About Shofar

Maggid Shiur:

And as you learn, you have a very good precision. Whoever learns the Rambam thinks that shofar is doing teshuvah. The Rambam doesn't say that shofar is doing teshuvah. The Rambam puts in a very important word, and that is the essential foundation of the Rambam's chiddush [novel insight].

What I mean that it's the Rambam's chiddush, the Rambam had ruach hakodesh [divine inspiration/holy spirit]. You yourself innovated, because I don't know any source for the idea. Before the Rambam I don't know any source for the idea. That shofar... ruach hakodesh means that he came directly from the Almighty, not that he took from somewhere, he took from a second, he took directly from reality. Straight from the chochmah [wisdom]. Straight from the chochmah. Straight from reality, to presence's intuition, to from the teva [nature], to from the teva, to from the teva.

Digression: What Does Ruach Hakodesh and Nevuah Mean?

Three Paths to Truth

Maggid Shiur:

It's like that shiur. All kingdoms are the same. Now, let's take it. There's a scientist, and there's someone who knows nature, and he knows how things work, and from that he can come to know what nature says and what the Almighty wants.

Student:

Who made nature according to you?

Maggid Shiur:

I understand. But the question is, what the tools is how he's getting through. That's way number 1. Those are just magic words.

The third way, one second, one second, the third way is, like kelayos ye'atzos [the kidneys counsel - referring to inner intuition], that he has an intuitive thing in him, which you can say is close to nevuah [prophecy] actually, and it tells him that this is the right thing to do.

Student:

I don't understand. I don't understand. I don't understand. What is the second way?

Maggid Shiur:

I don't know. I think people like to say words when they don't understand, and make more disputes too. The second thing you're saying is just words, it doesn't mean anything.

Student:

Yes, what does it mean? Hisgalus [revelation]? What does that mean?

Maggid Shiur:

Ah, so the Almighty is a person with a mouth and He speaks, please, do me a favor. It's not serious, right? It's shtusim [nonsense], nobody believes that. No Jew has ever believed that.

Okay, so you see, it came to be... No true Jew. It came to be... whatever, you believe in the other nonsense? It came. Gentlemen, people think a lot of nonsense, one speaks about what true nonsense is. True nonsense is only one thing.

Nevuah = Reaching Reality

Maggid Shiur:

Now, there's a lot about how that one means to say that prophecy, wisdom is all the same thing. It's a person realized the reality. As the Rambam says. He says, "yesh sham mah shemagia me'es hametzius" [there is something that comes from reality], oh, he says "me'es Hashem" [from God], which is the Borei Hametzius [Creator of reality], that's the meaning, "el lev ha'adam, moach ha'adam" [to the heart of man, the mind of man], everyone call. That's the meaning, no one is at all on the hagdarah [definition] of nevuah.

Now, how do you get the nevuah? Says the Rambam, there are simply ways, derech hadimyon [the way of imagination], derech haseichel [the way of intellect], derech halev [the way of the heart], derech kelayos yotzaos, derech kikar in sefarim [books]. Everyone agrees that there are many ways of nevuah. There's no one where there's no machlokes in what it is, there's no dispute in the mahus hanevuah [the essence of prophecy]. There's just no lost dispute. As one learns this way, one learns that way.

Gentlemen, I don't see, there's a chiluk [distinction], there are other ways, there are other darchei nevuah [paths of prophecy], there are other ways, there's anyway who received nevuah through dancing, like Yonah ben Amitai, and another received a nevuah through learning sifrei chachmos [books of wisdom]. But they all got the same thing, and if the thing gives the same thing, then it's, I don't know what it is, and it's perhaps nothing, right?

Student:

What must be that not is not lacking? That is nevuah is true, right? But one can't receive a true true, but one can't receive a true true.

Maggid Shiur:

Yes, one can, very much one can. Every thing. As one comes to a person one day. No, no, no, I must still about. That actually doesn't stem. Okay, gentlemen, gentlemen, gentlemen, we're going to get lost.

If someone has a question, I can only answer one sentence, not more. A question that's not from the noseh [topic], one can get a one sentence answer. One can ask as many questions as one wants, but not a whole conversation, because I'm in the middle of something.

The Rambam's Ruach Hakodesh and His Honesty

Maggid Shiur:

The Rambam had ruach hakodesh. When I say ruach hakodesh, I mean that it's not taken "lo lamdu merabbo" [he did not learn from his teacher], because not... it doesn't say in any book before the Rambam. He doesn't say "nir'eh li" [it appears to me], but when he says a part he doesn't need to say nir'eh li. Nir'eh li is because the Rambam...

Student:

You're asking a good question, if I say that Rambam had at all been, I need to need strengthen nir'eh li.

Maggid Shiur:

The answer to the question is, it's a good question, simply in the Rambam. The question is, that what the Rambam says nir'eh li is for a very important reason, because the Rambam was a very great tzaddik [righteous person], there are very few such great tzaddikim like the Rambam.

Student:

Why? Not there. Not there? As he says about Moshe [Moses] is not there. Why is he not there? Why?

Maggid Shiur:

Because the Rambam wrote a book that should be mekabetz leTorah she'be'al peh [gathering the Oral Torah]. The entire Torah she'be'al peh [the Oral Torah] is the composition that says in Torah she'be'al peh. Torah she'be'al peh is on whom is on on on or simply what he was cursed on what he stood simply in the Gemara [the Talmud], but essentially he holds that it says in the Gemara, doesn't hold that it's his interpretation.

And therefore one should believe in the entire Rambam, the entire Gemara, Shas [acronym for Shisha Sedarim, the six orders of the Mishnah/Talmud], Talmud Bavli veTalmud Yerushalmi [the Babylonian Talmud and the Jerusalem Talmud]. Not Gaon [referring to the Geonim, post-Talmudic rabbinic authorities], Talmud Bavli.

Now. The Geonim are interesting if they have a peirush [commentary] on the Gemara, but not with their own. Now, comes a Jew who learns Rambam, he says, what am I learning? With whom their own am I learning? The answer to the entire Rambam is the Gemara, and the Gemara is mechuyav [obligated] all Jews.

Now, the Rambam was extraordinarily honest, and sometimes the Rambam had a

---

*[Continuation will come in the next part]*

The Rambam's Honesty and the Boundaries of "Nir'eh Li" - Part 2

The Rambam's Extraordinary Honesty

a halachah that doesn't say in the Gemara. When he held that it says, then there's no problem, not when he held that it's certain that the Gemara that doesn't speak to him. But if it doesn't say in the Gemara, if the Rambam had been a bit less honest than he was, he would have done what most people who make collections write, and they give a lie into their thing. And you learn, he has so much credit, no one would have said, one doesn't know so many Rambams that one doesn't know where they come from. Anyway, it will be another Rambam that one doesn't know where it says, yes?

He has credit, because he's the author here of this book that everyone is going to learn. He can write in some of his own chiddushim too, and it will become accepted by all Jews, because it's tremendously successful.

The Rambam was extraordinarily honest, and he didn't do that. And he said that when I say a chiddush, any thing that I hold that it's on my authority, I hold that I'm right, and it brings a halachah, but you rule like me, but you're not obligated. I tell you that it doesn't say, "nir'eh li" [it appears to me]. That's the reason for "nir'eh li".

Answer #2: No Practical Halachic Consequence

The answer is, because this is no practical halachic consequence. When the Rambam says ta'amim [reasons for commandments], and the same thing generally in aggadah [non-legal rabbinic teachings], the Rambam is not particular about this.

A Tremendous Question on This Answer

There's presumably such a question, not only if I say this, there's a tremendous question. Because whoever has learned in the shiurim on Sefer HaMadda [Book of Knowledge, first section of Mishneh Torah] and in all places where the Rambam says aggadah, sees that the Rambam says huge chiddushim. The Rambam wasn't such a fool to think that what he says is the simple interpretation in the verses in the Gemara, it's his interpretation.

In Shemonah Perakim [Eight Chapters, Rambam's introduction to Pirkei Avos] for example, one sees that the Rambam... because one knows that his foundation about midos [character traits] is the subject of dispute, it's built on a whole piece of Torah, it's not simple interpretation of the halachos, of the midos themselves even.

Answer 3: A Stronger Question – Laws of Beliefs and Opinions

The answer is, here, one can say it's a good answer. Do you understand my question? A good question on the Rambam? It's a good question? If the Rambam is so honest, he only says what it says, by the way, why is it also so many times here?

Student: No, no, it's... yes, it's a huge question.

Instructor: The Rambam is extraordinarily honest. Everything he says is stated... No, it's all very good, it has to look that way. Everything the Rambam says is Gemara. Just as the Rambam asks, why did he leave his words unstated - perhaps I never had another interpretation? But the Rambam already thinks this way.

The Rambam thinks, I'm telling you what the Gemara says. Okay, can you give me another interpretation of the Gemara? The Rambam won't be angry at you. But essentially, the Rambam says what it says in the Gemara. It's not things that, it's both, but it's not a thing, he doesn't want to say "Moses son of Maimon said," it's not "Moses son of Maimon said." Right?

And they are careful about things that are innovations, one says "yirah li" [it appears to me], and the other asks, you don't have to accept this. You can accept it, and I would prefer that you accept it, but if the Jews won't agree, then no. It's not lacking, one is not obligated to follow the "yirah li's" of the Rambam. Even according to the Rambam's system, on this it says "yirah li." Yes?

Answer #3: A Stronger Question – Laws of Beliefs and Opinions

Come and ask a tremendous question: The Rambam ruled many laws of beliefs and opinions, an entire book of pages more or less, and also in other places. And the Rambam knew that the beliefs and opinions he states are not clear in the Gemara.

How do we know he knew? Because in all his other books you see clearly that he struggles greatly with the conclusions that appear in Shemonah Perakim [Eight Chapters], and there you see the question clearly, or in Moreh Nevuchim [Guide for the Perplexed], it states in Mishneh Torah [his code of law] simply as Torah, a conclusion. And he brings a verse and a Gemara, very good, you have a proof, one can always interpret into the verse. Perhaps he means it's a true proof, but it's certainly a "yirah li" [it appears to me], certainly the innovations of the Rambam, it's not words of the Torah. True? A good question.

Proof from Laws of Sanctification of the New Moon

And we saw this Rambam in one place in Laws of Sanctification of the New Moon, and therefore I thought of this question. In Laws of Sanctification of the New Moon the Rambam said that all the calculations he takes from the Greeks, and he had an entire apology/justification.

I ask him very well, why doesn't he write it in Laws of Repentance? Because the calculation he also took from the Greeks. It used to be a question. You see that there he is indeed careful about it.

Student: What? No one would have given it away. No one would have given away what when he says this?

Instructor: It was indeed a lie. He indeed used the trick that I'm saying. Let's see what we understand from the Rambam when he said that the middle path is not the equal, not an arithmetic mean but a geometric mean, that is, the mean is not what is exactly as far from one extreme to the other and is not something that one counts with numbers - quantity.

One must see that in general it's a contradiction. There are such contradictions also, but then one can actually make that he comes, perhaps the Rambam thought that he comes also. Could be. In any case, and this has contradictions, and this is the answer, most real contradictions in the Rambam are true contradictions, and the answer is that the Rambam follows a contradiction in the Gemara, and his job is only to say what it says in the Gemara, do me something.

Now, consequently this is the Rambam tremendously so, which is not the case in all those places, where the Rambam says clearly in his letters, may his merit protect us, that he clearly wrote into the law things that were not previously in the law. Because he had compassion on the Jews, and he wanted them to know the basic thing.

Two Answers

Answer A: Compassion on the Jewish People

This can be one answer why he does so.

Answer B: The Difference Between Truth and Good Practices

The second answer, which is perhaps connected with this, is as follows, why does the Rambam need to write "yirah li"? Let him just make it understood. In the law, what is the authority? What is the, on the, on the, why must one follow what it says in such and such laws? Because the Gemara said so. Therefore, not because it's true, it's not truth.

I may not say it's not true about the Torah, but what it says in Part 2 of Moreh Nevuchim [Guide for the Perplexed] is that the entire Torah is only commonly accepted opinions, not eternal truths, it's not eternal truths, it's not things that are eternally the same.

Digression: Cain and Abel and Forbidden Relations

If there would be a world, for example, if there would be without the sin of the first man, for example, if there would be a world without... I know how people don't sin, I know how people don't have an evil inclination. It could be that a world, it's not necessary that there should be an evil inclination. It's not necessary that people, even if there is an evil inclination, it's not necessary that people should be inclined toward their evil inclination and sin.

It could be that a person should use it only correctly, as the intellect indeed obligates, and then one wouldn't have needed a distancing from secondary prohibitions related to forbidden relations, right? Secondary prohibitions related to forbidden relations is something permitted to you, it's only because if one goes with the secondary ones, one will later go with the forbidden relations, afterward there will be troubles, one must make prohibitions, perhaps for the forbidden relations themselves also. Yes, true, perhaps for the forbidden relations themselves also. I say secondary because that's exactly so, certainly, the Rabbis, but it could be even the forbidden relations are so.

So if the world wouldn't have been any advice, one would have been permitted to forbidden relations. What does that mean? Here are ways that it's permitted like levirate marriage. You see that Cain and Abel had marriages? Okay, it could be it was forced, whatever. Yes, various... ah, it wasn't before the sin. According to the Zohar certainly, Cain and Abel were born before the sin. They were born, yes, but got married.

Anyway, yes, you can say... no, the point is that if the world... gentlemen, gentlemen, gentlemen. Yes, continue with Cain and Abel. Okay, so why must one be permitted? I'm not permitted because of this, I don't know this, I don't know this. You actually have a place where there's no neighbor. Apparently it's correct, I mean there is regarding closeness. Certainly, it's simple. If there wouldn't be an evil inclination, you can ask, a person wouldn't have an evil inclination? Then I also. They don't say that if he's like God he may, but most people don't have the right to say that.

Student: No. Okay, gentlemen, gentlemen, gentlemen. Actually they had... Rabbeinu, yes, true, not true, not already, but the kings, it was something a commandment. But because they wanted to imitate Cain and Abel, they had with the tradition. Whatever.

Instructor: It's the same reason why the Rabbis married their relatives.

In short, gentlemen, let's not get into nonsense, let's learn.

Conclusion: Most Laws Are Not Truth in the Sense of Prophecy

Do you hear what I'm saying? So, most laws are not truth in the sense that it's prophecy. This I say, most laws, therefore one says, this is the Rambam's interpretation. We remember the Rambam's interpretation, I don't know, but the Rambam's interpretation is from "Anochi" and "Lo Yihyeh Lecha" are directly from the Divine. Right?

The Rambam's interpretation is that only "Anochi" and "Lo Yihyeh" are true prophecy, true prophecy of Moses. Everyone has prophecy of Moses. Why? Because this one can see directly. Every single person who learns the proofs of the existence of God and incorporeality of God, can see them with our own eyes.

And as the Rambam says in Laws of Sanctification of the New Moon, a thing that a person sees with his own eyes, as he says in Laws of the Foundations of the Torah Chapter 8, that a thing that he sees himself is something that cannot be doubted, even a prophet cannot contradict it, even a prophet cannot contradict what he himself saw.

That means directly from the Divine, all other commandments are not on this level why, because they are actually not truths, they are good practices, one must do them, it's very important to do all commandments. But if the world would have been different, it's dependent on the reality of the world, it's things that change, it's not things that don't change. Therefore it's not the same level of prophecy.

And therefore, why must one indeed follow the rest of the Rambam? Because the Gemara said, and this is not

The Rambam's Innovation Regarding Shofar: An Example of Divine Inspiration

The Second and Third Answers: Authority of True Matters and Reasons for Commandments

Instructor:

That means directly from God's mouth, listen, all other commandments are not on this level. Why? Because they are actually not truths, they are good practices, one must do them, it's very important to do all commandments. But it's not, if the world would have been different, it's dependent on the reality of the world, it's things that change, it's not things that don't change. Therefore it's not the same level of prophecy.

And therefore, why must one indeed follow the rest of the Rambam? Because the Gemara said. And if not the Gemara said, one must say Moses son of Maimon said, which is weaker than the Gemara said, because not all Jews are agreed to follow the Rambam.

But not so when it comes to true matters, there's no difference at all who said it, even if a non-Jew could have written it one would also have to follow. If the Rambam says it's a commandment, not because it's a commandment one doesn't need to believe. The Rambam indeed says it's a commandment to believe in the existence of God, one doesn't mean to say that if not one wouldn't have to believe, one only means to say that the commandment includes also such a commandment, such a type of commandment. But all these things that appear in Laws of Torah, the Torah are absolute truth as they are. We don't need, it doesn't need any "yirah li" [it appears to me]. The "yirah li" is only when there's a practical difference, who is the authority that says this? But here it's the truth, simply truth, this doesn't need that. This is the second answer.

And the third merit, one can think, if you want to speak...

Student:

Yes, so you want to speak regarding shofar, the answer will be simpler, simpler, better on this, that things that are only a reason, only a homiletical interpretation, it doesn't cost money, everyone can say homilies as he wants, you understand yourself that it's the Rambam's...

Instructor:

Yes, that's the first answer. Yes, I'm expanding a bit. Law has validity, but you're saying a reason for blowing the shofar, a hint will suffice. The Rambam says indeed, this the Rambam says clearly, even a divine decree, and other words that I say is not relevant to the law, the law is to blow the shofar. I'm indeed explaining that there's a concept in it, this is the Rambam's plain meaning. I don't know, a hair's breadth or I say divine inspiration.

Student:

Ah, he said, the Rambam says it's a hint, it's not the law, perhaps that's still part of what he means. You don't have to take this seriously like a scriptural decree. It's a hint of this concept, therefore he says that the concept is the concept that ways of repentance, that the call to repentance, one does repentance.

Instructor:

Consequently I say that the Rambam had divine inspiration, but, okay, you say, it's not the prophecy of Moses, because it's only about reasons for commandments, but divine inspiration it is, because no one, it doesn't appear from anywhere, you can search for sources, it appears in Pesikta "shofar - improve your deeds," but that's not the Rambam's plain meaning.

Instructor:

As I can almost not be in a minute, the Rambam's plain meaning is not that shofar should do repentance. Certainly one must do repentance, certainly one must blow shofar, yes. But the interpretation of the Rambam is an innovation of the Rambam. And not only is it an innovation of the Rambam, but every single Jew who read the Rambam agreed with this plain meaning. Because so is almost every single Jew that I know. Because everyone knows why one blows the shofar.

Everyone will look, look in all the books that were written before the Rambam, all books after the Rambam, every single one before the Rambam didn't know. It appears as one of the ten reasons, one can say it's not the reason. Yes, he has ten reasons, it doesn't say that this is the reason. After the Rambam, almost everyone says, according to the plain meaning, the simple reason is this.

There are other reasons that the Rambam said that no one accepted, they weren't the same divine inspiration. But the various reasons, there are thousands of reasons. The Mishneh Torah however, one should indeed accept reasons. Even not completely, a bit, a bit more.

Student:

No, joy, he doesn't say a reason.

Instructor:

True, but the reason for blowing the shofar I mean that one of the most accepted is the innovations of the Rambam. And to such an extent the Arizal said that it appears in our Sages of blessed memory, and he said a plain meaning on this according to Kabbalah. Right, what is the secret of it? The secret of the blowing is in order to awaken the Almighty with the shofar.

Anyway, and... okay, okay, fine, fine, fine, not now. Yes, yes, yes. You'll become curious, perhaps next time you'll find out.

The Universal Recognition of the Rambam's Plain Meaning

Instructor:

I only mean to say that it's accepted by everyone, almost everyone, except for the Rama MiPano who said he doesn't like this plain meaning on blowing the shofar. Except for that, yes?

Student:

I don't know. Not only precious, and they published it from last week, a piece of Shiur Komah, it's not only precious, it's not Shiur Komah. They brought this piece. The Rama MiPano didn't agree, didn't want. I don't mean why. He wasn't impressed with the Rama MiPano's plain meaning.

Instructor:

Why does he look at Emuzal? But... there are other Jews, the Arizal, the Arizal, the Rashash, as is known, all held very strongly in the Rambam's plain meaning, and from this it meant that it was divine inspiration.

What is the Rambam's Plain Meaning? The Concept of Awakening

Instructor:

Now, what is the Rambam's plain meaning? The Rambam said a great innovation, that shofar is a thing that awakens people. So says the Rambam, shofar is a thing that awakens. So the Rambam thought, this doesn't appear anywhere, it appears many times just shofar from all kinds of reasons, all the reasons of Rabbi Saadia Gaon.

Student:

Yes. Yes. "Awake, awake," that?

Instructor:

You meant it's a verse, "Awake, awake, sleepers from your sleep, and slumberers arise from your slumber." Nowhere. No.

I say everyone means this, because it's divine inspiration. I tell you it's a Mishnah. The Rambam almost didn't have a new divine inspiration, a piece of Mishnah, a piece of verse almost. He makes here, the verse "awake sleepers" also doesn't appear, you know?

Student:

No. You certainly thought that somewhere there's a verse "Uri yesheinim" [Awake, sleepers]. "Yesheinim mishnatchem" [sleepers from your sleep]. It doesn't say anywhere. The language of the Rambam [the language of the Rambam]...

Maggid Shiur:

No, one must look in my... in my opinion [in my opinion]. There are expressions [expressions], wasting time [wasting time] is expressions... Yes, the language is not, if I remember correctly, it's not a verse. One must look in my... what's it called... You know, where it says "uri yesheinim mishnatchem"? No, something similar. "Uri uri" [Awake, awake], yes, very good. It's almost the same thing, but not exactly the same thing.

Searching for the Source

Maggid Shiur:

I once made a chart, I once wrote a commentary [commentary] on this, and I brought for each piece of Rambam where this language appears.

Student:

What? Hilchot Teshuva [Laws of Repentance].

Maggid Shiur:

And there it said, I want to show you that it doesn't work, but anyways, there it said that... let me open it, I'll tell you. Here it experienced an error, yes? I want to understand. Experienced an error. Again, let me try again. Not like that.

Here it's very good. "Uri yesheinim," no, it says for example "uri Devorah uri uri" [Awake, Deborah, awake, awake - from the Song of Deborah], "uri" with ayin vav reish yud, but "uru yesheinim" doesn't appear anywhere in the entire Torah, okay? So the Rambam made his own verse.

Student:

It's a verse?

Maggid Shiur:

No, it's certainly a verse. The Rambam made a verse. A verse that is not from the Rambam [a verse that is not from the Rambam]. It's not a verse, gentlemen [gentlemen], it's not a verse. Gentlemen, it's not a verse, it's a Rambam, and such a Rambam is as good as a verse.

The Significance of This Innovation

Maggid Shiur:

Now, let's... it's a greater innovation. You see that he thought it was a verse. It wants to be. And let's need to understand, what is the tremendous innovation of this Rambam? The tremendous innovation is like this. That all Jews understood, what does a shofar mean? Just like Rabbi Tzadok HaKohen [Rabbi Tzadok HaKohen] made a list, you can look in Tanach [Tanach: the Hebrew Bible].

Student:

I don't know that.

Maggid Shiur:

Yes, certainly. But no one knows what this means, so it's a problem. I can soon another... No, no. Okay, very good. One, just one minute, just one sentence please.

The Known Matters of Shofar in Chazal

Maggid Shiur:

Gentlemen, gentlemen. Gentlemen, gentlemen, it says in the Gemara [Gemara: the Talmud] and in the Mishna and in the verse that there are very many matters regarding shofar. For example, in the Gemara it says many times that shofar is to remind the Almighty of something, true? It's a kind of, as the holy Brisker Rav [the holy Brisker Rav] said. The Brisker from Brisk [the Brisker from Brisk] said that one sees in the Gemara many times that shofar has the law of prayer [has the law of prayer]. It's a kind of prayer just as one can speak to the Almighty with words, one can shout, make a great noise, perhaps He sleeps and will awaken [perhaps He sleeps and will awaken], metaphorically speaking [metaphorically speaking]. This is simply one interpretation that appears in the Gemara many times.

In verses one can see other matters of shofar, perhaps like it's a beautiful kind, as he says kingship [kingship], it's a topic of such a beautiful trumpet that one blows before the king and the sound of the shofar before the king [before the king]. Or it's some kind of sound that... it can make... it doesn't say that it woke up the world, it says that it made noise, it didn't wake up the world. It frightened the person, great noises were made.

Student:

That's very... listen, very good. I want you to have... listen, you're confused.

Maggid Shiur:

Not only are you confused, but many other great Torah scholars [great Torah scholars] were confused. So you're not the only one. But it doesn't say in the Rambam anything about being frightened. And there are verses where it also says in the portion [Torah portion] of the giving of the Torah [the giving of the Torah] that the shofar frightened the world, and all the people trembled [and all the people trembled]. It's a great thing, perhaps there it means the shofar literally a thing, I don't know. And it was a great sound, and it frightens a person, a great sound.

That's what Gideon [Gideon] did. One also sees many times that a shofar is like a way to call people. "And they passed a voice through the camp" [and they passed a voice through the camp], "and they passed a shofar," means a proclamation [proclamation], one calls out. It's like an alarm, one calls out people. All these things are stated, and perhaps other things that I don't remember. I mean more or less these things. When one takes a person for war [war], it's like a fire alarm. Once there wasn't, before Shabbat [before Shabbat] one blows shofar, yes? It's a way of announcing [announcing]. Okay, these are all things that are stated in the holy books, in the Chumash [Chumash: the Five Books of Moses], in the Gemara, in the Mishna.

The Tremendous Innovation: Awakening

Maggid Shiur:

What doesn't appear? The language of awakening [the language of awakening], to wake oneself up. This had no source at all until the Rambam came and he connected the topic of getting up, waking up, with the shofar. Getting up is not the same thing as being frightened, a completely different thing. And getting up is not the same thing as calling people together, or as reminding the Almighty. All these things are beautiful things, but they are not getting up. Getting up is a completely different thing.

The Parable of Sleep

Maggid Shiur:

How does one get up? How does awakening come? What does getting up mean? One must remember one important thing. It's a parable [parable], of course. But what is the parable of getting up? What does getting up mean?

Student:

Right? He means sleeping.

Maggid Shiur:

Of course, the parable... let's understand, I want to explain to you, there's a difference between the parable and its application [the parable and its application]. The Rambam says, doesn't mean that a person is sleeping literally. Of course, it's built on a parable, but you must remember that the parable is not what the simple meaning of the verses and all the parables that exist about shofar say.

The simple meaning is, it says for example by the giving of the Torah, the world heard a shofar, and the world was frightened and they came, because you see a shofar. The simple meaning here is the gathering [the gathering], you see a great sign [sign], you see a great noise, there is the gathering, and they came. What doesn't it say? It doesn't say that the world was sleeping and the shofar woke them up.

The Rambam's Wondrous Innovation: Shofar as Awakening — Where Does This Appear?

The Challenge: Where is the Source that Shofar Wakes Up?

The Problem with the Parable of Sleeping

Maggid Shiur:

It's a challenge, he asks here, I'm not saying, where does it say that a Jew was sleeping and the shofar woke him up. It doesn't say that he was sleeping, you imagined it. It says in the Midrash that the shofar woke up.

Student:

No, but it doesn't say that the shofar woke up, if I remember correctly, you can show me.

Maggid Shiur:

I'm saying, it's a good imagination [imagination]. The Rambam certainly imagined it this way, I've already written this way in my book on Elul that this is certainly the simple meaning, but this is an imagination. It doesn't say. After the Rambam one can imagine it this way. It doesn't say. True?

Student:

That's a final thought.

Maggid Shiur:

That's a final thought, it says so? Ah, that's how one finds out a final thought. So, gentlemen, do you know the final thoughts?

Student:

I know.

[Brief Digression — About Recording]

Maggid Shiur:

I'll stop making a recording, and I need to hear that there's no recording. Anyways, one can't know if the recording works. I'm just saying, generally new innovation, works that have come. On the contrary, there is a recording, one is afraid to speak nonsense.

No, if there is a recording, the world thinks that one can rely on the recording. No one listens to it again from the recording, but one relies on it. Anyways, it's a great kelipah. I'm just saying. Okay, there's someone who needs to hear this. Now it's like this. Now it's like this.

Searching Through Tanach: Who Was Sleeping and Was Awakened?

The Main Question

Maggid Shiur:

And understand what I'm saying, find me one place where it says that a person was sleeping and they woke him up with a shofar. I know that many times people are sleeping and they had to wake them up. It happens. Where does it say a story that a person was sleeping and they had to wake him up?

Jonah the Prophet

Student:

He was sleeping?

Maggid Shiur:

Very good, they woke him up with a shofar? "Mah lecha nirdám?" "Mah lecha nirdám?" Why are you sleeping? Very good, he was sleeping and they woke him up. Very good.

Other Places

Maggid Shiur:

Who else was sleeping and they woke him up? He got up. "Vayikatz." Okay, I don't know where else.

Student:

King David was sleeping?

Maggid Shiur:

It says that an angel woke up Zechariah, "like a man who is awakened from his sleep, and the angel who spoke with me returned and showed me" [Zechariah 4:1 — "And the angel who spoke with me returned and woke me, like a man who is awakened from his sleep"].

It was the Almighty woke up Samuel the Prophet, "and Samuel was lying down in the Temple of Hashem" [1 Samuel 3:3 — "And Samuel was lying down in the Temple of Hashem"]. It doesn't say that He woke him up, but one can imagine that he was sleeping. It doesn't say that he was sleeping, it says "lying down."

It says that Nabal was sleeping, and they didn't wake him up, and it was his problem. You'll hear more, I have another sermon for you.

Student:

What is the language by Samuel? "Samuel was lying down in the Temple of Hashem, and Hashem called to Samuel," and he went to Eli and said that he heard.

Maggid Shiur:

It says that Delilah woke up Samson. "The Philistines are upon you, Samson" [Judges 16:9,12,14,20 — "The Philistines are upon you, Samson"] several times, three times. In a dream, he was sleeping deeply.

Student:

Where else? What else does it say? Who else?

Maggid Shiur:

I made a search, that's why I know. There's a part I remembered myself.

[Brief Sermon — Nabal HaKarmeli as Anti-Model of Teshuva]

The Story with Nabal

Maggid Shiur:

Nabal didn't get up, okay, very important. It says "And it was after about ten days, and Hashem struck Nabal" [1 Samuel 25:38 — "And it was after about ten days, and Hashem struck Nabal"]. The Gemara says, the Ten Days of Repentance [the Ten Days of Repentance between Rosh Hashanah and Yom Kippur].

What does it say before that? It says that Abigail went at night, "and his heart was merry with wine, and he was very drunk" [1 Samuel 25:36 — "and his heart was merry with wine, and he was very drunk"], something like that, he was completely drunk, he thought that Rosh Hashanah was Purim.

The Sermon

Maggid Shiur:

And Nabal HaKarmeli, it was Rosh Hashanah, true? The first day was Rosh Hashanah. The next day King David met Abigail. And one speaks. And he was sleeping and didn't get up.

When he got up, his wife told him, and he was very angry, "and his heart died within him, and he became like a stone" [1 Samuel 25:37 — "and his heart died within him, and he became like a stone"]. This didn't grasp awakening of the heart [awakening of the heart]. No, "and his heart died," later he died, ten days later he died, but right on Rosh Hashanah it was "his heart like a stone."

This is what happens when a Jew doesn't get up from the first shofar. Just saying, I told him a beautiful sermon.

But This is Not the Source

Maggid Shiur:

But besides this, it doesn't say anywhere. I'm not saying, it's a beautiful symbol, a beautiful Midrash. I'm not saying, can't anywhere at night does it say that a person was sleeping, he woke up with a shofar. Not a person, and not the Almighty. Okay? Not that I know.

The Rambam's Wondrous Innovation

What One Can Imagine — But It Doesn't Say

Maggid Shiur:

So one sees that the Rambam's innovation that says that a shofar wakes up, is his own innovation. It says a lot that a shofar certainly makes noise. Can you imagine that if someone was sleeping he would get up? Not so far to imagine, right? Can you imagine that if it makes, frightens people, if it's a way of calling people to war, calling people to gather for some camp, as it says in Parshat Beha'alotcha [Numbers 10], all kinds of things, can you imagine that it would wake up people.

But the idea that a person is asleep and the shofar wakes him up, it is not written anywhere [it is not written anywhere].

Other Midrashim on Shofar

Maggid Shiur:

There are very many Midrashim on the shofar. Shofar of Rosh Hashanah is not something that the Rambam was the first to think of reasons, because there are very many Midrashim on it. If I know, not one of them thought of the idea that the shofar wakes up.

Many of them said that it frightens, that perhaps it's like a war, perhaps that it gathers together, that it arouses the Almighty, all kinds of things, but that it wakes up a person, it is not written anywhere.

The Essential Foundation of the Rambam

Maggid Shiur:

And I want to emphasize, about this I hold that the essential foundation, the wondrous innovation, the divine inspiration [divine inspiration] that the Rambam innovated, is that shofar lies in a point of awakening, of waking oneself up.

Methodological Principle in Learning Rambam

The Parable and Its Application

Maggid Shiur:

Now, of course, it's built on the parable that it's a great sound, therefore a person wakes up. If he was sleeping, he would wake up. But what is the application [the deeper meaning]?

The Rambam tells you, look, what the application is, right? What is the application?

Student:

No, the Rambam is like this.

How to Read the Rambam: The Great Principle

Maggid Shiur:

First, I want to teach you how to read the Rambam. It says like this, there are three pieces in the sermon of the Rambam on the blowing of the shofar [the blowing of the shofar]. It goes like this, there are three sentences, okay? I sent it to you, as I say, in that handout I mean it says, but look, it says here so clearly, everyone needs repentance, and it says like this:

The Three Sentences of the Rambam

Maggid Shiur:

That is to say, like this sermons, this is the sermon of the Rambam on the blowing of the shofar:

"Uru uru yesheinim mishnatchem, vehakitzu nirdamim mitardematchem, vechapshu bema'aseichem vechizru biteshuva."

["Awake, awake, you sleepers from your sleep, and you slumberers, wake up from your slumber, and examine your deeds and return in repentance."]

Sentence number what? This is how I hold, this is the first sentence. Get up, those asleep, and search, examine your ways and return in repentance. This is already built on a verse, right? Very good.

The Principle: When the Rambam Says Many Words About the Same Thing

Maggid Shiur:

Now what does it mean, Master of the Universe? We already have a great principle in the language of the Rambam, that when the Rambam says many words about the same thing, always one is an explanation of the other. Do you know my principle?

It's one of my principles that I noticed myself, but it's one hundred percent true, it's also divine inspiration. I'm almost certain that when I start to say it several times, everyone in the entire world will start to say it, okay? Because it's clear.

The Source of This Principle

Maggid Shiur:

It's not only in Rambam like this. The Rambam himself in his letter to Samuel ibn Tibbon [Samuel ibn Tibbon, the translator of the Guide for the Perplexed] said that this is how one should do when one translates things. I have an explicit proof in the letter of the Rambam that this is the way.

Do you have a concept that is a deep concept, there isn't one word. Even if there is sometimes one word for a thing, doing teshuva is one word. If you knew what you are, I can say doing teshuva, but doing teshuva the Rambam holds is such a deeper concept. Therefore the Rambam says that sometimes one must translate one word into several words.

And how do you know that this is the translation of this? He says both. This is, I mean that this is explicit in the letter of the Rambam.

How the Principle Works in Practice

Maggid Shiur:

And in any case, whoever learns the Rambam a lot, sees that the Rambam holds in one way. It could be the verses don't do this, it could be that it's a normal style of people. When the Rambam says two words that mean the same thing, or many times he says like a traditional word, like "vechizru biteshuva," such a word that appears in a verse, and besides this he says some other word that doesn't appear in a verse, or it's an expansion on this, it means "this one comes to teach about that one" [this one comes to teach about that one]. This is the explanation of this.

"Chapshu bema'aseichem vechizru biteshuva" means what it says now further, okay?

Questions About the Principle

Student:

Not here, I don't have a principle in this, I don't know. I don't have a principle in this. Perhaps there is a principle? I don't know the principle, I mean that it could be both ways, depending on the style that could be... I don't know. I don't have a principle in this.

Maggid Shiur:

Also, here is a very long piece, it's not exactly... I have here many times just two words that he says. For example, when it says a Torah, many times it says "divrei Torah ve-chochma" [words of Torah and wisdom], it means to say divrei Torah she-hem chochma [words of Torah that are wisdom], okay, and so forth.

I'm telling you just an example of a type of language that the Rambam plays with many times, and the Rambam says clearly in Moreh Nevuchim [Guide for the Perplexed] that chochma and Torah are not the same thing, but there are parts of Torah that are in chochma. No, and so on.

Analysis of the Rambam's Three-Part Exposition

The Structure: Two Things and Two Explanations

Maggid Shiur:

The Rambam says like this, what is the meaning? "Ve-chazru bi-teshuva" [and return in repentance]. What is the meaning of the awakening? What does awakening mean and what does doing teshuva mean?

I hold like this, I can even say like this, there are the next two pieces, one is an explanation of "uru" [awaken], and the second is an explanation of doing teshuva. Okay? Do you understand what I'm saying?

The first piece says "uru yesheinim mi-shnatechem" [awaken, sleepers, from your sleep], it says twice, "yesheinim nirdamim" [sleepers slumbering], whatever, I'm not going into leshonot nirdafim [synonymous expressions]. After that, the second piece of this says teshuva, "chapshu be-ma'aseichem ve-chazru bi-teshuva" [search your deeds and return in repentance]. These are two things.

Now comes an explanation of the two things. Okay? I think this is perhaps a chidush [novel insight] from today, I don't remember that I learned it this way. But now comes an explanation of the two things: one paragraph which is an explanation of "uru yesheinim," and the second piece which is an explanation of "chazru bi-teshuva." Okay?

The Explanation of "Uru Yesheinim"

Maggid Shiur:

The Rambam says like this, what does "uru yesheinim" mean? How much are you sleeping and how much do you need to get up? He says it explicitly. What I'm saying here is explicit, it's not any chidush from me, I think it's clear in the language of the Rambam.

The Rambam says like this: "Ve-zichru borachem" [and remember your Creator] — who should remember borachem? This is a language of the verse, right? The Rambam already brought in Part 1 Chapter 1 "u-zechor et borecha bi-yemei bechurotecha" [Ecclesiastes 12:1 — "And remember your Creator in the days of your youth"], this means doing teshuva.

Who should remember the borachem? Who? Who? Whoever is sleeping. What does it mean in other words? "Uru" means "zichru borachem," right? To wake up. Who should wake up? Whoever is sleeping.

Who Is "Whoever Is Sleeping"?

Maggid Shiur:

What does whoever is sleeping mean? "Elu ha-shochechim et ha-emet be-havlei ha-zman, ve-shogim kol shnatam be-hevel va-reik asher lo yo'il ve-lo yatzil." [Those who forget the truth in the vanities of time, and err all their year in vanity and emptiness that will not avail and will not save.]

A large part of the things are verses. This is the sentence, right? It's all one sentence, and parts are not verses. "Lo yo'il ve-lo yatzil" [1 Samuel 12:21 — "will not avail and will not save"] says Shmuel the prophet about avodah zarah [idolatry].

And "shochechim et ha-emet be-havlei ha-zman" is language... "havlei ha-zman" is not any language of the verse. It says "havalim" [vanities] in Kohelet [Ecclesiastes], but it's not any language of the verse. I remember, "havlei ha-zman" is even end of... the Rambam says it a few times, yes, the Rambam says this language a few times.

Critical Conclusion: What Does "Sleeping" Mean?

This Is a Matter of Remembering, Not Feeling

Maggid Shiur:

There always it's an explanation of zechira [remembering], right? Do you catch what's going on here. What is the meaning of one who is asleep?

Asleep doesn't mean that he's not an ehrliche Yid [honest Jew], that he's not ignited and not warm for Yiddishkeit. Not any matter of feeling, not any matter of action.

What is it a matter of? Machshava [thought], of yedi'a [knowledge], yes? One can say zechira, of remembering. He doesn't say, but "shochechim et ha-emet" [forgetting the truth], remember.

The Nimshal [Application] of "Being Asleep" – Yedi'at Ha-Emet and the Difference Between Sleeping and Waking

Maggid Shiur:

And I'm catching you what's going on here. What is the meaning of one who is asleep? Asleep doesn't mean that he's not an ehrliche Yid, that he's not ignited and not warm for Yiddishkeit, not any matter of feeling, not any matter of action. What is it a matter of? Of machshava, of yedi'a, yes? One can say zechira, of remembering. But when one says remembering, then it doesn't mean to review, it means to grasp, right? You forgot because it's nishkach mi-libcha [forgotten from your heart], it's not in your consciousness, not in your awareness, not in your havana [understanding].

What does it mean one is asleep? The Rambam's nimshal of being asleep is that he doesn't know, he has forgotten. What has he forgotten? A thing called emet [truth].

What Is "Emet"? – Dvarim Nitzchi'im

Maggid Shiur:

And what did we learn earlier? What does emet mean? Emet is dvarim nitzchi'im [eternal things], dvarim lo zmaniyim [non-temporal things], emet? What is the emet? Emet is the... as it says in Shemonah Perakim Chapter 2, chochma [wisdom] is called emet, yedi'at ha-dvarim ha-nimtza'im she-einam mishtanim [knowledge of existing things that do not change]. Or speaking of the Almighty and His ways, yes? These are the things that don't change. Or al pi Kabbalah [according to Kabbalah], the Almighty and His sefirot [divine emanations], the same thing. Not the same thing, but also the things that don't change, or the ratzon [will] doesn't change, okay, whatever. Be-kitzur [in short], this is the meaning of yedi'at ha-emet [knowledge of truth].

Who Doesn't Know the Emet? – One Who Lives Be-Havlei Ha-Zman

Maggid Shiur:

And who doesn't know the emet? One who lives be-havlei ha-zman [in the vanities of time]. Havlei ha-zman [vanities of time] means things that are "ha-yom kan u-machar ba-kever" [today here and tomorrow in the grave]. Today it's like this, tomorrow it's like this. Today the halacha [Jewish law] is like this, tomorrow the halacha is like this.

One who learns only nigleh [the revealed/exoteric Torah], he is shochei'ach et ha-emet be-havlei ha-zman [forgets the truth in the vanities of time]. The world is sleeping here properly. Whoever learns only nigleh, shochei'ach et ha-emet be-havlei ha-zman. That's why it's called chochmat ha-emet [the wisdom of truth], for a reason, chochmat ha-Torah al amitah [the wisdom of Torah in its truth].

Nigleh deals only, it's very important, it's "dvarim ha-meyashvim et libo shel adam techila kedei she-yikneh ha-olam ha-ba" [things that settle a person's heart first so that he may acquire the World to Come], but it's not the emet, because emet means things that are not be-havlei ha-zman. The nigleh tells you only how to live in the havlei ha-zman in a good way. It's very important. Nistar [the hidden/esoteric Torah] means yedi'at ha-emet, things that don't change, knowing the Almighty and His malachim [angels], like the Almighty and perhaps the heavens, other things that don't change. No, this is a mashal [parable] for this. It's much more emet, because you're not talking about the walls and the lumber, you're talking about the essence here.

Proofs from the Rambam – "Ya'ir Mishnato" in Hilchot Mezuzah

Maggid Shiur:

Okay, rabbotai [gentlemen], certainly I know, I mean, this is yesod ha-Torah [foundation of the Torah], but the Kabbalah is also an explanation that it's yesod ha-Torah. Yesod ha-Torah. Yesod ha-Torah. But this is the meaning, that he doesn't do, he doesn't do.

As it says in hilchot mezuzah [laws of mezuzah], and I want to know the language, this is a very important language that one must present, that this is the same zikaron [remembrance], it's "u-zechartem" [and you shall remember]. The Rambam says, where is the language of the Rambam in hilchot mezuzah? I brought it here in my...

The holy Rambam says, derech agav [by the way], it also says in hilchot evel [laws of mourning] the same "ya'ir mishnato" [awaken from his sleep]. But the same thing, very clearly, that what? That a person, someone dies, that a friend of his or a relative of his dies, he should remember "ya'ir mishnato." The same language appears in hilchot evel, Chapter 13 Halacha 12.

He sees very clearly that "ya'ir mishnato" means, catch that most things that matter die. So says the Rambam, "kol she-eino mitabel harei zeh achzari, ela yifchad ve-yid'ag... kol zeh le-hachin et atzmo ve-yachzor ve-ya'ir mishnato, ve-harei hu omer 'hikita otam ve-lo chalu', mi-klal she-tzarich le-hakitz u-le-hachin" [whoever does not mourn is cruel, rather he should fear and worry... all this to prepare himself and return and awaken from his sleep, and behold it says 'You struck them but they did not become ill,' implying that one must awaken and prepare].

The Rambam inserted into the language of the verse "le-hakitz" [to awaken]. In the verse it says "chalu" [became ill], one must be frightened, mi-leshon chil u-re'ada [from the language of trembling and fear], and it doesn't say in the verse "le-hakitz," and the Rambam added the "ya'ir mishnato," also in hilchot evel. He himself was mechadeish [innovated] the topic of getting up.

The Clearest Thing in Hilchot Mezuzah

Maggid Shiur:

And in hilchot mezuzah it says the clearest thing, what is the meaning of "sheker ve-chazav ve-hevel" [falsehood and lies and vanity]? The Rambam says, why must a person be nizhar be-mezuza [careful with mezuzah]? That he should see yichud ha-Shem [the unity of God's Name], "ve-yizkor ahavato" [and remember His love], okay, beautiful verse, "ve-yizkor ahavato," "ve-ya'ir mishnato u-shgiyotav be-havlei ha-zman" [and awaken from his sleep and his errors in the vanities of time].

And what will he do meimila [automatically]? "Ve-yeida she-ein davar ha-omeid le-olam u-le-olmei olamim ela yedi'at tzur ha-olamim" [and he will know that there is nothing that stands forever and ever except knowledge of the Rock of the worlds].

If a person will see, he will remember the mezuzah, when does one see the mezuzah? When one goes le-asakav [to his business]. If yes, a person goes, meichmat tzad ha-gever [on account of the masculine side], he goes around, buying, doing things, he is asleep, because he does all kinds of inyanim artziyim, zmaniyim [earthly, temporal matters].

He saw the mezuzah, there stands yichud Hashem. Yichud Hashem is the yichud Hashem ve-ahavato [the unity of God and His love], which are the things. Yichud Hashem ve-ahavato means yedi'ot [knowledge], ma'aseh bereishit u-ma'aseh merkava [the Work of Creation and the Work of the Chariot], as it says in hilchot teshuva [laws of repentance] at the end, and as it says in hilchot yesodei ha-Torah [laws of the foundations of the Torah].

These are the dvarim ha-omdim [things that stand], the yedi'a ha-omedet [knowledge that stands], because only whoever knows this, he lives forever, the yedi'ot live forever and so on, yedi'at tzur ha-olamim.

The Rambam says, "miyad hu chozer le-da'ato" [immediately he returns to his knowledge], and his da'at he returns to, says the teshuva [repentance], he returns le-da'ato, he remembers. Ve-zeh holeich be-darchei meisharim [and this one walks in straight paths], this is the meaning of "shofar" [ram's horn] which opens at a time. Do you catch?

So the Rambam comes with a great chidush [innovation], and this is the nimshal of awakening. It's like the Rambam thought, a shofar is a thing that if one had been sleeping one would have gotten up. And who sleeps? All people sleep. From what do they sleep? Not because they do aveirot [transgressions]. They sleep, perhaps because of this one does aveirot also because of this. They sleep because they think that temporal things are eternal.

Why is this sleeping we need to understand better? Why is this a topic of sleeping versus getting up?

Questions and Discussion: Why Specifically "Sleeping" and Not "Sick"?

Talmid [Student]:

But most people when they're awake they also only see the things. I mean it's not on spiritual things.

Maggid Shiur:

I need to think about this. I think there's a more basic, I agree with what you're saying, but I think there's a more basic mashal, in other words.

The difference of being awake and being asleep is different than for example the difference of being dead and alive, or sick and healthy. Why? It's a mashal for something else, understand? For example, the Rambam could have said that you're sick, as he learned in hilchot teshuva, in hilchot shemona perakim [laws of the eight chapters], in hilchot dei'ot [laws of character traits], it's a choleh [sick person]. Remember that you're sick. He doesn't say that, he says that you're sleeping. What's the difference? It's something a different kind of thing, right?

I think that... I remember... there are other things that speak about sleeping. I think that perhaps the thing is that the difference of sleeping and awake is not of healthy and not healthy. Very important. A healthy person is one who has good middot [character traits]. When he sleeps, he perhaps also has good middot. Okay, one must be medayek [precise] though. Not, because he doesn't do anything. But... but sleeping brings out that a person can have shleimut ha-guf [perfection of the body]. His body is one hundred percent perfect. His being, his middot even, his middot also sleep, when he sleeps, I had, but not active, but perhaps in a chalom [dream] there are still middot.

One must think about this, one must learn a Kabbalah to the middot sleeping, to his sleep or only the after-sleep, the whole thing. Okay, I already know. Al kol panim [in any case], I think... no, this is what I think, not techiyat ha-meitim [resurrection of the dead], but uru yesheinim, almost uru yesheinim. That's why there's a level of techiyat ha-meitim, Rav Sa'adya Gaon, this is already the next level. The Rambam is a nimshal on techiyat ha-meitim, which he says it's not the nimshal, it's ki-pshuto [literally], he says that this would have been the nimshal if one would have wanted.

The meaning is le-cho'ora [apparently] that what the topic of getting up brings out, that a person can be shleimut ha-ma'asim [perfection of actions] kivyachol [so to speak], his body works, he's perfect, he's healthy. What the only problem is that he's sleeping. In other words, his moach [brain] doesn't work, his da'at [knowledge/consciousness] doesn't work. Sleeping lacks only da'at, it doesn't lack anything. The person sleeps, everything works for him perfectly.

Talmid:

Very good, I think it's all a mashal, because you're right, he doesn't do anything, no actions either.

Maggid Shiur:

But in the bechina [aspect] of beri'at gufo [the creation of his body], the person, he's completely healthy, on the contrary, the chalakim ha-tachtonim [lower parts] of the person, the koach ha-ichul [digestive power], the ma'arechet ha-guf [bodily system], perhaps even the dimyonot [imaginations], perhaps perhaps of the person.

It could be that this is a sod [secret] against dreams also, because the Rambam doesn't want to deal with dreams. One must think about this, the sod has to do with the chochma [wisdom] and the bina [understanding], it's a great chakira [investigation] on the Kabbalah. One must think about this, because when one sleeps one dreams, yes. And there's a bechina of nevua [prophecy], no, there's a bechina of others of dreams, like nevuat Bilam [the prophecy of Balaam].

And many people, their hasagat Hashem [apprehension of God] is from sleeping, because then one dreams. There's a certain shichrur [liberation] from the body, there's a certain hit'orerut gevurot [awakening of powers] of the dimyon [imagination], one can think be-ofen menutак [in a detached manner] from where one is, and so on. There's a certain like cheirut [freedom] in sleeping and dreaming, and such chanuchim [educated ones] have dreamed.

And the Rambam wants that I say a great chidush, I have a piece of makor [source] for this in Moreh Nevuchim [Guide for the Perplexed], al pi drash [according to homiletical interpretation], but in Moreh Nevuchim in the sugya [topic] of matan Torah [the giving of the Torah]. The sugya of matan Torah, I don't remember in 27, there in Part Pesach. Ah, yes, no, the Rambam says that one only heard the kol of the shofar, I had I didn't remember. Al kol panim, no, I want, but this, I don't know, there's a drush [homiletical interpretation] about this that I once wrote, I don't know.

The Main Chidush: Sleeping Lacks Only Da'at, Not Shleimut Ha-Guf

Maggid Shiur:

Translation

What I'm saying is perhaps, be-derech efshar [as a possibility], this is a chiddush (novel insight), I don't know if it's correct, be-derech efshar. But first I'll say something clear, that the subject of the parable (mashal) that the Rambam (Maimonides) presents about sleeping is that shofar (ram's horn) is not made, it is also made, of course. But the main thing, what the Rambam adds, what I'm saying, the Rambam adds, certainly everyone knew to do teshuva (repentance) before, and this is perhaps that the part here is the rachamei Rashi (Rashi's compassion).

But the interpretation (derush) of awakening is, because the difference between a sleeping person and an awake person is only in his mind (be-da'ato), only his brain, only his thought (machshava) doesn't work. And one must add, I mean that this, yes, what is important to add? Not be-dimyon (in imagination). Dimyon (imagination) in other words, what most people do during prayer is imagined. I love the Almighty, where, this one can do even when sleeping, for this one doesn't need to blow shofar.

Have you ever dreamed that you love the Almighty? I dreamed or then with hitlahavut (enthusiasm)? One can, one can. One has feelings sometimes when I dream, a person becomes frightened, he becomes scared, he becomes angry, he becomes ahava (love), he feels yir'a (fear), he feels all kinds of feelings. When I dream... very said. Listen also, listen also. No, for this is not, everyone is occupied with your teachings.

Well, mochin (intellect) is the mind not over feelings. No, that's the meaning. Certainly, feelings must have mochin. Okay, the people don't understand the Torah, so one must say it clearly. One must say it clearly.

The difference between sleeping and being awake is only in the mind (ba-moach), not in the body (ba-guf). The body works one hundred percent. The power (koach), which the Rambam calls koach ha-zan (nutritive power), certainly works when one sleeps. The koach ha-middot (power of character traits) are not active, but they work, they're not sick, they're fine. But the one who sleeps, the nimshal (application) of this is, one whose head doesn't work, whose seichel (intellect) doesn't work, this is the only thing that he lacks.

Dimyon Is Not Seichel – An Important Distinction

Maggid Shiur (Lecturer):

And one must add truly apparently that dimyon is very good, and even better, than when he is awake. And dimyon is not just dimyon, rather dimyon is makor avoda zara (source of idolatry). Dimyon is shoresh avoda zara (root of idolatry), shoresh yetzer ha-ra (root of the evil inclination). The Rambam says that the yetzer ha-ra (evil inclination) is the dimyon. And the Rambam says that avoda zara (idolatry), all of avoda zara, Moreh Nevuchim.

The Prophecy of Moses and the Difference Between Dimyon and Seichel — The Core of the Rambam's Inner Service

The Nimshal of Sleeping: When the Seichel Doesn't Work

But the one who sleeps, the nimshal of him is one whose head doesn't work, whose seichel doesn't work. This is the only thing that he lacks. And one must add truly apparently that dimyon is very good, and it is even better than when he is awake.

Dimyon as Shoresh Avoda Zara and Yetzer Ha-ra

And dimyon is not just that dimyon is no good, dimyon is makor avoda zara, dimyon is shoresh avoda zara, shoresh yetzer ha-ra. The Rambam says that the yetzer ha-ra is the dimyon. And the Rambam says that avoda zara, all of avoda zara... yes, the Rebbe (the Lubavitcher Rebbe) also says so.

Shofar: To Stop Being a Prophet of Dimyon

And this is actually the subject of shofar, to stop being like those nevi'im (prophets), without being him. But I'm not saying this, for this I'm saying a great chiddush. Yes, it's a bad thing to be a prophet, one must be like Moshe Rabbeinu (Moses our teacher). That's the whole thing.

Practical Interruption

Talmid (Student): The rabbis say, okay, maybe, maybe, maybe. We haven't finished with that.

Maggid Shiur: No, no, no, I'll just say, I'll just a minute. Yes, I'm just saying that... No, no, not yir'a li (fear to me) with an eye, it must be yir'a li, he'arah (awakening/illumination).

The Rambam's Concept of "He'arah" Against Dimyon

The Rambam has such a word he'arah which he uses just just just as the Rambam said, a whole ha'arah (illumination) against dimyon. The second is in Chapter 51 of Part III [Moreh Nevuchim, Part III, Chapter 51], where the Rambam explains, because hashgachah (Divine providence) comes from thinking about the Almighty.

These are the two ha'arot in Moreh and in them. If I remember, there is perhaps a third, what is called hakdamah (introduction)? I think that these are the two ha'arot, and this is the root...

Talmid: Ah, very good.

Maggid Shiur: I need to add another whole trick to my derush (exposition), perhaps I've already spoken about this, that he'arah is awakening oneself, is to grasp the two things that stand in Moreh and in them, which this is the shoresh ha-avodah ha-penimit (root of inner spiritual service) of the Rambam.

The Rambam's Revealed Service and Inner Service

One must remember, there is avodah nigleh (revealed/exoteric service) which everyone knows, all Rambams must know. There is avodah penimit, avodah sod (esoteric/mystical service) of the first is not to be a prophet of she'ar ha-nevi'im (the other prophets).

The Rambam's derech avodah (path of service) is, in a certain sense, that the shoresh ha-problems (root of the problems) is to be a prophet of she'ar ha-nevi'im. Therefore the Rambam's ikkar arichut hilchot nevuah (main length of the laws of prophecy) is always not to connect the prophecy of she'ar ha-nevi'im with Moshe. Nu, did you notice? The main thing, this is the biggest thing, the biggest thing, the biggest thing, the nafka minah (practical difference) always. You shouldn't think...

The Difference Between Dimyon and Seichel

And the difference is dimyon and seichel. I'm telling you the difference now, okay? Very simple. Rabbosai (gentlemen), learn Chapter 1 everything.

Answer to a Contradiction: Moses's Aspect of Other Prophets

Talmid: Rabbosai, rabbosai, rabbosai, I know the stirah (contradiction) you're talking about, it's not a real stirah, don't worry.

Maggid Shiur: In nevuat Moshe (the prophecy of Moses) there is also a bechinat (aspect) of the prophecy of the prophets, and one must purify the prophecy of Moses from the aspect of the prophecy of the prophets she'nichlelim bah (that are included within it), as it says in the Gemara that kol divrei nevi'im (all the words of the prophets) are remez (hinted) in the Torah.

But the true prophecy of Moses is not everything that Moshe Rabbeinu said, because Moshe Rabbeinu, the person, also had, of course, kal vachomer (a fortiori argument), yesh biklal matayim maneh (the greater includes the lesser), he also had from the prophecy of she'ar ha-nevi'im. This is my teiretz (answer) based on. And so on.

Moshe Rabbeinu also had the aspect of she'ar ha-nevi'im, and this is what the Rambam speaks about there. But what is called the true prophecy of Moses is only Anochi velo yihyeh lecha ("I am" and "You shall have no other gods" — the first two of the Ten Commandments).

Great Chiddush: The Prophecy of Moses Is Accessible to Every Jew

And the true prophecy of Moses every Jew has. I'm saying a tremendous chiddush, do you grasp? The prophecy of Moses is the thing where there is no difference between Moses and any other person, because there are clear things, and we are all like Moses. And what the only yediah (knowledge) that has a status of the prophecy of Moses is the yediat Hashem (knowledge of God).

Rabbosai, it comes out, it comes out very well. Whoever doesn't understand, I'll tell you the simple thing: to awaken, about this one must awaken, when this means to awaken, to understand.

Dimyon as a Mashal on the Truth

Dimyon is a tremendous problem, because they weren't weak prophets, rather that Moshe Rabbeinu had a true prophecy. It was a dimyon can be a mashal (parable) on the truth, because most people only have dimyon, therefore one gives them dimyonot, it's a mashal on the truth.

Lemashel (for example), one tells them that when one blows shofar the Almighty hears, the Almighty doesn't hear, He doesn't have an ear, He doesn't need a great out to hear, it's all shtuyot (nonsense). But one says this to people, because this is a way how to awaken people, people don't understand this way. This is a dimyon. A mashal is a dimyon. An image.

Dimyon doesn't mean a sheker (lie). Dimyon means... yes, whatever, this is the Rambam, but this is all the dimyon. Dimyon means an image. Thinking in images, not seeing the reality as it is, rather having a picture of it, like a mouth that puts it out. It's not a peak way. It can be... anything. Any image. The Almighty stands on a chair. This is a dimyon.

This is the Rambam's shitah (approach), the makor avoda zara, one of his approaches, makor avoda zara is also the source of very many other problems, is that one takes dimyonot as seriously as seichel.

Question About Bringing Back Prophets

Talmid: The rabbi, you'll say that in order to bring back prophets one must bring back avoda zara, they speak shtuyot vehavalim (nonsense and vanities).

Maggid Shiur: According to the Rambam certainly. Yes, certainly, according to the Rambam certainly. Yes, yes, certainly according to the Rambam this is not a good thing. The Rambam's whole thing is that one shouldn't try to be prophets like other prophets, one should try to be a prophet like Moses, and every Jew can be a prophet like Moses, as it says befeirush (explicitly) in Hilchot Teshuvah Chapter 5. Kol ish (every person) can be a prophet kemoshe (like Moses).

Talmid: Are you asking? Yes, because the people didn't understand. I heard my shiur about that chapter from Yesodei HaTorah (Foundations of the Torah), and I forgot devarim yesodiyim (fundamental things). There are things that one must inscribe on a list, and who will be the great father on the list? Everyone must already know them. There are a few things.

Chiddush #2: The Prophecy of Moses Is Eternal, Not One-Time

One of the things is, that what the Rambam says that Moshe Rabbeinu, that the reason why one believes in Torah is because the prophecy of Moses is a one-time thing, doesn't mean that it's a one-time thing, means that it's an eternal thing. "Davar ha'omed la'ad ul'olmei olamim" (a thing that stands forever and for all eternity).

They learned a whole interpretation in the Rambam from "achuzat linevuah olamit," yes, "emunah olamit" (eternal faith). The Rambam said such a language, that for this, yes, it's a davar ha'omed la'ad, it's a language that stood in Hilchot Yesodei HaTorah Chapter 7, I don't remember the language now, that all prophets yesh bahem dofi (have a deficiency) but the prophecy of Moses, "vegam bechi emunah le'olam" (and also in life, faith forever). That it's emunah olamit.

What does this mean bechi emunah le'olam? Because the sort of things that Moses taught are things that don't change, they are forever as they are. "Kol asher asah ha'Elokim hu yihyeh le'olam" (all that God has made will be forever) it says in the pasuk (verse). These are things that are eternal.

The Prophecy of Moses Is Universal, Not Historical

And therefore, when the Rambam says that Moshe Rabbeinu is unique, exactly opposite to what the amei ha'aretz (ignorant people) think, this means that Moshe Rabbeinu's prophecy is a historical thing, that it only happened once in history. Exactly the opposite, for this there is only one, because the truth is only one. There is only one God, only one prophecy of Moses.

Because what is the prophecy of Moses? The prophecy of Moses, this tells you metziut Hashem (the reality/existence of God), the basic reality. There is only one basic reality. About this it cannot change. The Rambam says explicitly in Part II Chapters 41-42 [Moreh Nevuchim, Part II, Chapters 41-42], that the Torah cannot change because the truth cannot change. Not because it only happened once, rather because it is always.

So anyone who will be a prophet like Moshe Rabbeinu, will see the same thing as Moshe Rabbeinu. About all prophets, about dimyonot, there is a klal (rule) "ein shnei nevi'im mitnabim besignon echad" (no two prophets prophesy in the same style), because dimyonot everyone has differently, according to the matzav hazman (situation of the time), according to the matzav hasha'ah (situation of the hour), and so on.

About the prophecy of Moses, which this is basic reality, which everyone can look with their own two eyes, with their own seichel, like Avraham Avinu (Abraham our father), he sees all the same. There is no difference at all between a Jew and Moshe Rabbeinu. Certainly.

Anecdote About Reb Moshiach'l

Ah, this is Chapter 60 in Part I which explains this. But... I told my rabbi, Reb Avraham Yitzchak, exactly, Reb Avraham Yitzchak Greiner told me that he spoke with his rabbi Reb Moshiach'l many times, and one couldn't speak with him, because every kushya (question) he says, well, it says in Part II Chapter 46. And I remember what it says there. Because it was so for everything. So I also feel this way, in the same mahalach (approach). One must remember, one must remember.

Rabbosai, it is what stands what I say, so the subject of the prophecy of Moses is not exactly the opposite, the subject of the prophecy of Moses is the most accessible prophecy. Of course, I have madreigot (levels) in this, I haven't answered the question, but it's the basic reality which every Jew says Shema Yisrael (Hear O Israel), every Jew says Shema Yisrael already echad (one), every Jew has echad to Hashem ve'ahavta et Hashem (and you shall love God), exactly like Moshe Rabbeinu, the reality that Moshe Rabbeinu told is accessible, because we know that echad above means in all times, okay, and you don't know, but anyway, it's all lanetzach (forever) means always, not one time, and it remains forever. It means always.

As everyone knows the Torah, the interpretation of the Baal Shem Tov (founder of Hasidism), nitzchiyut haTorah (the eternality of the Torah), and so on. Bekitzur (in short), the story is, that therefore, since all prophets had, as the Rambam says explicitly, all prophets had their prophecy when they slept, and therefore they thought that the Almighty can also sleep.

Eliyahu HaNavi and Yochanan Kohen Gadol Against "Awakening" the Almighty

Ulai yashen veyakatz (perhaps he is sleeping and will awaken), says Eliyahu HaNavi (Elijah the Prophet) to the benei haBaal (worshippers of Baal), but in Tehillim (Psalms) it says urah lamah tishan Hashem (awake, why do You sleep, O Lord), and Yochanan Kohen Gadol (Yochanan the High Priest) was very upset. He said, chas veshalom (God forbid) to say this verse, when he was asked, they removed it from the verse. Bitul et hame'orerim (cancellation of the "awakeners"), true? Yochanan Kohen Gadol bitul et hame'orerim, why?

He didn't hold of hit'orerut (awakening). Hit'orerut is built on dimyonot. It's that the Almighty sleeps, one must awaken Him. The Almighty sleeps, one doesn't need to awaken Him. Right?

The True Meaning of "Awakening" Through Shofar

What is the person? A person sleeps, one must indeed awaken him. But not awaken be-derech dimyon, then one can well sleep in dimyon in asiyah (action). Was there a kol shofar (sound of the shofar)? No, rather such a sort of kol shofar, or many people they go into dimyonot, rather such a sort of kol shofar that awakens from dimyon, which this is the remez (hint/allusion) of yesheinim (sleepers). Sleeping means that one imagines, and awake means that one imagines.

The Concept "Remez" by the Rambam

Understand, for this remez, I once said the word remez in the Rambam, when the remez says tekiat shofar (blowing of the shofar) he says, means that he said that af al pi etzah (even though it is advice) one must blow shofar be'olam hadimyon (in the world of imagination), because blowing shofar one needs a physical shofar that one can see, it even has a shiur (measurement), one must be able to see it, one must be able to hear it with the physical eyes. Remez yesh po (there is a hint here).

What does "remez yesh po" (there is a hint here) mean? A hint is a concept from the higher levels, that is remazot veha'arot (hints and illuminations). Remez is another word for ha'arah (illumination). Remez doesn't mean a symbol, remez means davar hameramez otcha (something that hints to you) to something else. Remez is a very similar word? Yes, a pointing, or a remez is a very similar word to he'arah, to hit'orerut (awakening), to awaken. You understand? Just like "deromez miloin venirmaz" (he hints to him and he is hinted to), I hint to him, he should catch something. You catch?

Remez Yisrael means that the shofar says that the shofar should stop hearing the shofar, to think. You catch? Wow! That is the remez of Moshe, that is the meaning of remez, certainly, zer et hakatuv (the crown of the verse), because the katuv (Scripture) is everyone knows, dibur hakatuv bahove (the Scripture speaks in the present), dibur haTorah kol osher penei adam (the speech of the Torah is all the wealth of mankind).

The Torah Speaks in the Language of Imagination to People Who Are "Sleeping"

The Torah speaks yes in the language of imagination, even Moshe Rabbeinu, right? Why? Because he speaks to simple people who understand they are sleeping. And what is the problem when one sleeps but that one goes with alei hevel varik shelo ya'ul velo yazik (on vanity and emptiness that will not avail or harm)?

What this is, what this is, Rabbi Shmuel HaNavi (the prophet Samuel) said about idolatry, hatohu shelo ya'ul velo yazik (the void that will not avail or harm). Lo yo'il velo ya'aseh (will not avail or do), something is a language, I have here the language, ha'avarot shelo ya'ilu velo yatzilu (the transgressions that will not avail or save), lo ya'aleh velo yatzil (will not avail or save), this is a language from Shmuel HaNavi, and this is a derasha for the Jews.

And this is hevel varik (vanity and emptiness), this is what happens when one sleeps a whole life, shogegin kol shnatam (erring all their years). Shogegin also means the language of meshugah (crazy). There is a machloket rav (great dispute), a question with the Rav, the discussion of what shogegin means, shogegin also means imagination, just like shigayon leDavid (a shigayon of David). He has beautiful imaginations, he still thinks he is also a prophet.

Questions and Comments

Student: And... certainly, there is the aspect of a prophet like that. There is a chelek hatov (the good part) of that shebadimyon (that is in imagination). From... pirkei kodesh (holy chapters). True, true. And... yes, yes, Rashi's name was mentioned. But it's already a beautiful thought, it doesn't come into imaginations. What is important is to remember that...

The Rambam's Derasha on Tekiat Shofar: Clarity, Soul, and Habit

The Parable of the Shofar – Not Fear, But Clarity

Shogim also means imagination, just like shigayon leDavid, such beautiful imaginations. He thinks indeed that he is also a prophet. And certainly there is an aspect of a prophet like that, there is a chelek hatov shebadimyon (good part of imagination). What is important is to remember that one should not be asleep, and the whole difference between sleeping and being awake is when one is awake one thinks, and when one sleeps one doesn't think, and the da'at (knowledge) doesn't work.

And the shofar came, one builds on the remez. I said the remez begins with a mashal (parable). It's a mashal that a shofar would awaken, one would make a big noise, and one wakes with a shofar because it's a big noise, you catch? And also not the nimshal (the lesson), because the nimshal is not that it's a big noise, because it's true, shofar kol gadol (a great shofar sound), also not the nimshal. The person thinks it's a great dread, as it says vayecherad kol hahar (and the whole mountain trembled), kol hahar mah shemu'ah mechedah (the whole mountain from the startling news). Not about what one should imagine. The hit'orerut (awakening) from the shofar is not, oh, it's frightening. The hit'orerut from the shofar is that it's clear. It's so clear that all other things are asleep. All the people, he sees just like one looks at the mezuzah and he sees, he sees what he does is devarim hacholefim veholechim (things that pass and go), it's havlei hazman (vanities of time), it's hayom kan umachar bakever (today here and tomorrow in the grave). He sees the divrei emet she'omdin la'ad ul'olmei olamim (words of truth that stand forever and ever). Right?

The Rambam's Three Levels: Uri Yeshenim, Chizru Biteshuvah, Habitu Lenafshoteichem

This is the meaning of the Rambam's uri yeshenim (awake, you sleepers). The Hebrew meaning, I mean there is no question at all, that I was right in the Hebrew meaning of the Rambam. Afterwards the Rambam says a third piece, this is the meaning of uri yeshenim. What does chizru biteshuvah (return in repentance) mean? Chizru biteshuvah is zichru et bor'achem (remember your Creator). The Rambam says, habitu lenafshoteichem (look to your souls). What does habitu lenafshoteichem mean? Look at your soul.

Why Must One Look at the Soul?

Why must one look at your soul? Master of the Universe, they already taught you. Why? Why is the problem of most people that they look at their? What did the holy Socrates say? That his whole service is that people should care about their soul and not about their body only. What does this mean? The perfection of the body is to be healthy and strong and have all kinds of pleasures of the time. This is sleeping, because just like the body, one doesn't need a head for this, for this one doesn't need intellect.

Side Note: Intellect, Imagination, and Business Acumen

By the way, we need to be very clever to do business, but one doesn't need intellect. It's all imagination according to the Rambam. It's a lower level of intellect. Not intellect. The intellect that the Rambam speaks of is not the same thing that they use. It's not calculation, not to be able to know how to do business, this is all imagination on that level. Or shall I say, specifically, perhaps it's not called imagination, but it's a lower level. It's learning, one has learned clearly enough, we will come again to do chapter 2 and see that there are many levels. Chochmah (wisdom) and seichel (intellect) is the highest level. Calculating things that change is not seichel. Being very clever and understanding how to do business, you're not a chacham (wise person). Because a chacham is only one who knows devarim nitzchi'im she'einam mishtanim (eternal things that don't change). Business needs wisdom, right? But that's not chochmah. That's a lower level, which can be called seichel ma'asi (practical intellect), or ormah (cunning), you can call it ormah, not chochmah. Chochmah means yedi'at hanimtza'ot (knowledge of existing things), yedi'ot ha'amiti'ot (true knowledge).

Most People Are Mabit Legufam, Not Lenafshotehem

So, because, in other words, most people, therefore in this sense, most people are not mabit lenafshotehem (looking to their souls), because they are mabit legufam (looking to their bodies). This is there nafshotehem, means what you are, your soul. In other words, you are a person. A person is something that has according to the middot (character traits), yes? Begin to be healthy in the middot. Yes? And what will you therefore, you will understand, without habitu nafshoteichem (looking to your souls) you don't understand what one needs to be good for. One needs to be good because that is what a person is, right?

Veheitivu Darcheichem Uma'alleichem – Derachim Means Middot

Veheitivu darcheichem uma'alleichem (improve your ways and your deeds), make better your derachim (ways). Derachim is a code for middot, right? Remember, hodi'eini na et derachecha (make known to me Your ways) means Your middot, for example, as if a person would have middot, says the Rambam, right? Veya'azov kelchem (and let him forsake), stop your bad derachim, yes?

How Does One Abandon Bad Ways? Through Hergel (Habit)

How does one do this? What does one do? How does one abandon the bad derachim? Through pretending, and we forgot, last week, through doing it many times until one becomes. This is the yesod hayesodot (foundation of foundations) of Hilchot De'ot (Laws of Character Traits) from Shemonah Perakim (Eight Chapters). Darko hara'ah (his evil way), not making a kabalah (resolution), the Rambam doesn't say to make a kabalah at the kotel, not the other side. We saw, ah, were you here last week?

Again, azivat derachim amoraim (abandoning evil ways), it doesn't say azivat ma'asim amoraim (abandoning evil deeds), you see? When finally, and catch what's going on here, in the mashal, when the Rambam said the pious language, he said vechapshu bema'aseichem (search in your deeds), search your bad deeds. But how does one do teshuvah (repentance)? Not through searching the deeds, because teshuvah is not a matter of deeds. Deeds, stop. But the problem is, you are a bad person, you have bad hergalim (habits), right? You need to change, abandon your bad derachim, in other words, your bad hergalim.

Teshuvah Takes Time – Minimum Forty Days

How does one do this? One needs to begin being margil (habituating), we learned last week, take forty days of teshuvah, at a minimum. One doesn't begin to fulfill the mitzvah of teshuvah before forty days, or ten days let's say, aseret yemei teshuvah (ten days of repentance), I don't know, another smaller minimum. It must take time, because one must abandon darko hara (his evil way).

The Rambam in Chapter 3 – Aseret Yemei Teshuvah

Therefore in aseret yemei teshuvah, the Rambam says in chapter 3, I mean the same chapter, right? A bit earlier, the Rambam says, a bit later actually, the Rambam says what? One stands up early and prays more. What does this have to do with teshuvah? It has nothing. It's a way of making a person a lasting hergel. Ten days a year he stands up a bit earlier and thinks more about the Almighty, he has become accustomed. He is the kind of person who thinks a bit more. Hopefully he has become accustomed a bit to this the whole year also. That's how it works. Indeed, if one does it for ten days, or fifteen days, or forty days, or Sephardim, etc. This is the hergel, therefore one must do it regularly. Yes, we already learned about this.

Ya'azov Darko Hara – Not Deeds, But Habits

This means darko hara, this you will abandon, not your deeds you will abandon. This is simple, don't do it. What does abandoning mean? It's not abandoning. People think that kabalat tovah (accepting good), the Rambam should accept, it doesn't say in the Rambam to accept. Yigmor belibo (he should resolve in his heart), how does one accept? What does this even mean? Just words. What does it mean, make yourself different hergalim. Once and twice and a third? Yes, first pretend. Yes, yes, once and twice and three times.

Umachshavto Shelo Tovah – The Deeper Layer

Umachshavto shelo tovah (and his thought that is not good), not that you should abandon your derech hara, you should abandon. This is also a meaning for chapshu bema'aseichem means ya'azvu darcho ra (abandon his evil way), and chizru biteshuvah means abandon machshavto shelo tovah. What is a bad thought? A bad thought is thinking that it's important to learn English. Okay, we're going to torpedo that now.

What Does Machshavah Lo Tovah Mean?

Machshavah lo tovah, I need to know, machshavah lo tovah is the meaning to think... I'm not sure that machshavah lo tovah means de'ot lo tovot (bad opinions). One must be medayek (precise), it could be machshavah lo tovah means bad plans? Not sure. But in any case, you see that he puts in the word machshavah. He sees a verse, ya'azov rasha darko ve'ish avon machshevotav (let the wicked forsake his way and the man of iniquity his thoughts). Why must he abandon darko, his hergalim, machshevotav? This is what brings the hergalim, in the more pnimi'ut (inner) sense, the machshavot (thoughts).

It could be that it means de'ot, I'm not sure, but it certainly means the machshavot. We learned here something at length also. His opinions about what is good, exactly, about what is good, not necessarily about reality. This could be, I mean that probably the more simple meaning is about what is good, because reality one already saw earlier. Zichru vera'ayon (remember and see), this means remember the reality.

The Connection Between Machshavah and Hergel

The machshavah letovah (good thought) is that what a person has hergalim, always begins with a certain da'at, right? We spoke about middot being pretending and being margil, this doesn't mean that there's no da'at. It means that you see, you understand that it's good, but you don't feel it, right? But your certain sense has some da'at that says this is good, and otherwise it doesn't begin.

This is the meaning of machshavto shelo tovah, begin to see that things are good, what is good, yes, the right things, don't have bad machshavah, which means an error, and what does tov mean, you think that foolish things are good, begin to know that the good things are good.

Conclusion: A Beautiful Derasha – But Not the Main Topic

This is the derasha of the holy Rambam on tekiat shofar that one must review. And awaken oneself. A beautiful good derasha. It's very very good. It's beautiful. It's beautiful. It's beautiful. But? Nu? What is the truth? This we said, this was my first answer. Yes, it stands, it's all connected to the same thing, but this is not the topic of my shiur. The topic is what is the mashal of waking up. You can erase when you want. Do you have questions that you don't want to want?

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

🎧 שמיעה / Listen
אין דעם שיעור ערב ראש השנה תשפ"ז ווערן באהאנדלט די קבלה'דיגע ענינים פון כתיבה און דיבור — וויאזוי "כתבנו לחיים" מיינט באאמת איינגעשריבן ווערן אין דעם אורעלטן גאטליכן כתב, וואס עקזיסטירט פאר'ן בריאת העולם. א חשוב'ע נקודה איז אז יעדע השפעה — אויב פון א רבי, אויב פון ה' אליינס — דארף האבן א מקבל, אנשטאסן פילט דער משפיע אליינס א חסרון. בנוגע עבודת ראש השנה ווערט אויסגעקלערט אז יעדן מענטש'ס תפילה פאר זיינע פרטישע בקשות איז כלל נישט קיין ווידערשפרוך צו דאווענען פאר כלל ישראל — נאכן מושג פון חנה'ס תפילה "ה' צבאות" — ווייל אין א וועלט וואס פונקציאנירט ווי א סיסטעם, דאווענט יעדן פרט אויטאמאטיש פאר דעם גאנצן כלל.

⏱️ Chapters

(00:00) הקדמה: די סטרוקטור פון די ערב שבת שיעור

(02:33) די חברים אלס חלק פון די יחוד

(03:26) די סטרוקטור פון לימוד התורה און די מציאות העולמות

(04:00) דער רמ"ק'ס פשט: אן אור מוז האבן א מקבל

(05:17) דער צורך פון א מקבל: פארוואס שרייבט מען א ספר?

(07:03) דער שרייבער און דער מקבל בסוף העולם

(07:34) רבי אבא יכתוב

(08:14) נגלה קעגן נסתר

(08:48) דער מלאך סופריאל און די כתיבה למעלה

(09:24) דיבור: ויאמר אלקים און די שבע קולות

(10:18) תורה שהיתה כתובה לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה

(12:09) זעקס און צוואנציג דורות ביז אברהם אבינו

(44:18) די כתיבה על שם העתיד

(45:29) סיום

▶ וידאו / Video
📄 תמלולים / Transcripts
YI אידיש
📄 Download Transcript PDF סיכום השיעור 📋 שיעור זוהר ערב שבת — ערב ראש השנה תשפ״ז פתיחה: מבנה השיעור שלפני ערב שבת אחי…

סיכום השיעור 📋

שיעור זוהר ערב שבת — ערב ראש השנה תשפ״ז

פתיחה: מבנה השיעור שלפני ערב שבת

אחים יקרים, היום הוא ערב ראש השנה תשפ״ז, וכמדומני שזוהי כבר לכל הפחות פעם עשירית שאנו לומדים את השיעור הזה מדי ערב שבת וערב יום טוב, וכה נקווה שנזכה להמשיך את השיעור הזה עוד עשרות שנים לפחות. שיעור זה שיעור מספר הזוהר הוא, ומגמתו לבטא מעט יותר באופן פנימי — כלומר באופן אמיתי יותר — ותוך שימוש בשפתם ובלשונותיהם של מקובלי הזוהר ושל הספרים החסידיים, המעלים חידוש, אור של חידוש. ולבאר את הדרך כיצד לדבר מהיותנו יהודי, וממילא כיצד להיות יהודי, שהרי נשמתנו נבנית מן הדיבורים הללו, מדברי התורה, מדברי התפילה שאנו מדברים ושאנו הוגים במחשבתנו.

וכך יש להכיר: מתחיל דבר, מתהפך דף, מתהפך סדר מעגל השנה ותקופת השנה, והכל לשונות של מעגלים הסובבים והולכים. עלינו לזכור ‘מאין באת ולאן אתה הולך׳ (משנה אבות פ״ג), ועם מי אנו הולכים ועם מי אנו באים. כל החברים, כל הרבנים שאנו לומדים מהם, שאנו לומדים עמהם, שהם לומדים מאיתנו — זהו החלק, זהו חלק מן המבנה, חלק מדברי התורה עצמם, מאור התורה עצמו: החברים, החברים המקשיבים, החברים המבקרים, החברים המאזינים עד הסוף, והחברים שאינם מאזינים עד הסוף, אולי אף הם.

אף שעד עתה — עם ישראל, בעזרת השם — נזכה לעשות חבורה שנלמד בה יחד כל יום שישי בבוקר, ותהיה בכך הרבה יותר חיות והרבה יותר טעם, ויהי רצון שיתקיים הדבר עוד השנה. אך לעת עתה אני לומד את השיעור באופן פרטי, והוא רק מוקלט, ויש טעם גדול מדוע כך הוא. על זה נתגבר ונמצא דרך לעשותו אף בחבורה.

החברים כחלק מן היחוד

אך אף על פי כן, החברים והשומעים הם חלק, כדין התורה עצמה, שכן תמיד יש בחינת יחוד זכר ונקבה, שהיא בחינת קודשא בריך הוא ושכינתיה. כל ‘שנים שיושבים ועוסקים בדברי תורה שכינה ביניהם׳ (משנה אבות פ״ג), ופירושו תמיד על פי קבלה: אחד מהם מרכבה לשכינה, ואחד מהם מרכבה לבחינת המשפיע לשכינה. ויתכנו מדרגות גבוהות יותר, שאם רב שלימד תורה הרי הוא בבחינת פנימיות אבא ואמא. וכשם שאב, ‘אב אביו שביעו לחיי עולם הזה׳, הרי זה בחינת חיצוניות אבא ואמא, או ישראל סבא ותבונה, שזו מדרגתו של אב גשמי.

מבנה לימוד התורה ומציאות העולמות

מבנה לימוד התורה הוא מבנה מציאות העולמות, מציאות הספירות, הדרך הפנימית כיצד העולם פועל באמת. וכל אחד יודע כי יסוד היסודות של המבנה שאנו לומדים מן הזוהר הוא, שאין שום דבר מתרחש בלא מקבל, והכל תלוי — ‘הכל תלוי בשכינה׳, ‘בזאת יבא אהרן אל הקדש׳ (ויקרא טז ג). זוהי השכינה שהיא הנרמזת באמת ביום ראש השנה, שהוא יום המלכות. הכל תלוי בשכינה, כשם שהכל תלוי בתחתונים.

פשט הרמ״ק: אור מוכרח לו מקבל

ואנו לומדים פעמים רבות בשם הרמ״ק, וכך הוא מבין את הזוהר הקדוש, שההשפעה העליונה — כלומר מבחינת מה שהיא לעצמה — אין נפקא מינה לה בתלמידים, אין נפקא מינה לה אם יש לה תלמידים כלל. נמשיל: אילו היה אדם שהוא צדיק לעצמו בלבד, לא היה נפקא מינה מי הם תלמידיו. לכאורה, מצד בחינתו אצל עצמו, שאותה אנו מכנים בחינת אין סוף בערך עצמו, בחינת המשפיע בערך עצמו.

אך כל עניינו של אור, כל עניינו של שכל, הוא שמוכרח הוא להוציא ולהשפיע מכוח ‘טבע הטוב להיטיב׳. ולהשפיע אין ביכולתו אלא אם יש מי שיקבל. אף שהוא מלא כל טוב, מלא הכל, אין הוא יכול להוציא את עצמו, אין הוא יכול להשפיע את שפעו אם אין מי שיקבלנו. זה אפוא הצעד הראשון בהבנה: התחתונים, השכינה — הכל תלוי במעשה השכינה, במעשה התחתונים, הנרמזים בשכינה, המביאים את הדבר אל השכינה, אל בחינת המשפיע ואל בחינת המקבל.

צורך המקבל: מדוע כותב אדם ספר?

וכך הוא, כמו שאני אומר, שאנו מבינים כי זו בחינת התלמידים היוצאים מכולם — אולי עדיין לא היוצאים מכולם באותה דרגה, אך הצורך: אם אין למי לדבר, אין כלום, האור לא נהיה, המציאות אינה מתרחשת.

ופעמים רבות, כמו שאמרתי כאן בשיעור, וכן הדבר בכלל: כאשר חכם או צדיק כותב דבר מה. דרך משל, פעמים שאדם מדבר במישרין, ובזה נאמר ‘אשרי אנשיך אשרי עבדיך אלה העמדים לפניך תמיד השמעים את חכמתך׳ (מלכים א׳ י ח), כמו שאמרה מלכת שבא לשלמה המלך. זו אשריות גדולה, כבוד גדול, אושר גדול, שיש לאדם — הן ליושבים והן לחכם עצמו — כי הם שומעים את חכמתו.

אך יש עוד דרכים נעלמים, דרכים נסתרים יותר, כמו ‘שלח לחמך על פני המים כי ברב הימים תמצאנו׳ (קהלת יא א). שכן יש בני אדם הכותבים, וכל כך הרבה מן הגילויים, כל כך הרבה מן החידושים החזקים — לא חידושים קטנים, שהרי תמיד יש למי לומר פירוש בפסוק או הלכה — אלא כל כך הרבה מן החידושים הגדולים. סבורני שאף הזוהר הקדוש, ואולי עוד מקובלים, והרמב״ם בוודאי במורה נבוכים, כן הוא. כלומר, הרבה מן הגילויים הגדולים של סודות התורה שיש לנו נכתבו בידי אנשים שלא היו להם תלמידים כראוי שישמעו מהם, אך מה היה בידם? היה בידם קולמוס, וכתבו ספרים.

מה פשר הדבר? מדוע צריך אדם לכתוב ספר, ואין די לו במה שהוא הוגה לעצמו? ועוד נאמר מיד את הבחינה השנייה, ומתוכה יובן הדבר טוב יותר. אלא שהתורה מוכרחה מקבל, מוכרח שיהיה למי לדבר. ופעמים המקבל ישיר, כמו שהוא בגלוי, ואז הדבר לפי ערך המקבל הנמצא שם. ופעמים יש אחד המשיג דברים עמוקים הרבה יותר, שאין לו בבני דורו חברים שיוכל לבארם להם בבירור, ואף אם יש לו — אין הוא יכול להוציא את עצמו במאה אחוזים, אין לו תלמידים שיוכל להשפיע להם כראוי, ואז הוא צופן את הדבר בכתב.

סוד הכתיבה: נגלה ונסתר

הכותב והמקבל בסוף העולם

פעמים כותב אדם דבר, והוא מגיע אל אחר בסוף העולם, שאליו הוא מכוון. וכי צריכים הדברים לעבור דרך אנשים שביניים? הרי הללו נעשים רק בבחינת מעבר, אין הם המקבלים האמיתיים, אין הם בחינת הנקבה האמיתית לדבר, אלא הם בחינות של תעלה שהדבר עובר דרכם. וכך תלמד ספרים כמו הזוהר, או ספרים אחרים הכתובים בדרך זו.

רבי אבא יכתוב

יש בחינה בזוהר הנקראת ‘רבי אבא יכתוב׳. רבי אבא הוא כותב הזוהר, ואבא הוא בוודאי אבא דאצילות באמת, ‘רבי אבא יכתוב׳. וזהו גם סוד ‘וכתבנו לחיים׳, ‘וכתבנו בספר החיים׳. הכותב — מבאר האריז״ל — הוא חכמה תחתונה, חסד וגבורה, אך מקור הכתיבה הוא חכמה. ופירוש ‘רבי אבא יכתוב׳ הוא שאנו מדברים אל מי שעתיד לקרוא את שאנו כותבים. זהו העניין, שכן בדרך זו אפשר להוציא דברים אף שאין המקבל לפניך, ועל כן זה בבחינת נסתר.

נגלה כנגד נסתר

נגלה פירושו מה שהאנשים הנמצאים כאן יכולים לקבלו במאה אחוזים. נסתר הוא מה שאדם מבין בינו לבין קונו, האמת שהוא הוגה באמת, אך אין לו תמיד למי לומרו, ועל כן הוא מוציאו בדרך כתב, או מוציאו בדרכים אחרים, או שפעמים אכן אומרו.

היו צדיקים חסידיים שאומרים עליהם שהיו אומרים דברים אף שידעו שהשומעים אינם מבינים אותם, כי מוכרח הדבר להיות בעולם. מה עניין ההיות בעולם? פירושו שהדבר מוכרח להגיע לאיזה מקום; אולי החכם השומע ואינו מבין, ישוב ויאמר את הדבר לאחר, ואותו אחר יבינו. אלו הם הדרכים הנסתרים.

כתבנו לחיים: פירוש חדש בדוגמא דלעילא

המלאך סופריאל והכתיבה למעלה

וסבורני שנאמר, כי כל דבר הוא דוגמא דלעילא. מה שאנו אומרים בראש השנה ‘כתבנו לחיים׳ הוא עניין גדול של הכתיבה בספר. ומובן שזהו משל, והיו לנו שיעורים לבאר מהו הנמשל. אך הנמשל לענייננו היום — מה החילוק? אומרים שהקדוש ברוך הוא מדבר, ושהקדוש ברוך הוא כותב. הקדוש ברוך הוא, המלאכים — יש מלאך סופריאל, ואי אפשר לנו להשיגו כלל וכלל. מלאך סופריאל, והוא כותב. ומהו אותו מלאך סופריאל? המלאך סופריאל הוא אותו רבי אבא שכתב את האדרא, שכתב את הזוהר.

דיבור: ויאמר אלקים ושבע הקולות

המלאך סופריאל פירושו הדברים שהקדוש ברוך הוא מדבר, והוא מה שנאמר במעשה בראשית בגלוי, ‘ויאמר אלקים׳ (בראשית א), שזה כביכול באופן כללי הז׳ תחתונות, שבעת ימי בראשית שהקדוש ברוך הוא אומר. שבעה קולות, כמו שנאמר ‘קול ה׳ בכח קול ה׳ בהדר׳ (תהלים כט ד) וכן הלאה. אלו דברים שהקדוש ברוך הוא אומר. כלומר, כאשר הקדוש ברוך הוא מדבר, שואלים תמיד קושיה במעשה בראשית: למי אמר? ‘כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמד׳ (תהלים לג ט), למי ציווה, והרי עדיין לא היה כלום?

תשובה טובה: היה בחינת מלכות שבגופו, היה על שם העתיד. אך דבר מה שאפשר להשיג, שיצייר לעצמו כביכול שיש מי שיוכל להבינו. ‘יהי אור׳ (בראשית א ג) הוא מאמר כזה שהעולם עדיין יכול להבינו, את הנגלה שבו. וכיוון שהעולם יכול להבינו — אמרו. זהו פירוש ‘ויאמר׳ הקדוש ברוך הוא: יש התגלות ברורה, דיבור ברור שהקדוש ברוך הוא אומר ‘יהי אור׳, ‘יהי רקיע׳ (בראשית א ו), וכן הלאה.

תורה שהיתה כתובה לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה

ומשום כך היתה בחינה של תורה שהיתה כתובה לפניו. עניין מעניין הוא. כמו שאנו לומדים במדרש ובזוהר, שהקדוש ברוך הוא הביט ‘הסתכל׳ בתורה שבכתב ‘הכתובה לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה׳ (עי׳ ירושלמי שקלים פ״ו), ומתוכה, לפיה, דיבר. כביכול כמי שקורא מתוך הכתב, כאדם, כשם שדוד המלך בנה את בית המקדש, ‘הכל בכתב מיד ה׳ עלי השכיל׳ (דברי הימים א׳ כח יט) — הוא כתב, נתן הנביא כתב תוכנית לבניית בית המקדש, והשומעים והבונים הביטו באותה תוכנית, ומן הסתם אמרו לבונים כיצד לבנות. או שאדם מביט בתורה וקורא, הוא קורא בתורה, ואחר כך עושה. שהרי זו תכלית קריאת התורה, ‘ללמוד על מנת לעשות׳ (עי׳ משנה אבות), אחר כך הוא עושה.

והמדרש אומר שכך כביכול ברא הקדוש ברוך הוא את העולם, שקודם למה שיצא ונאמר, היתה בחינת כתב, תורה שהיתה כתובה לפניו. ותקשה: אם אין עדיין עולם, כיצד יש כתב? על כן אומרים שהוא ‘באש שחורה׳, שכן האש באה לומר שלא תבין את הדבר. הרי אי אפשר לכתוב באש; אפשר לצייר לעצמנו שכותבים באש, אך זהו משל. ומשל האש מבטא בדיוק את זאת, שאין הדבר כתוב פשוטו כמשמעו.

אך מהו פירוש ‘כתוב׳? הפירוש הוא שקודם שהיה עולם, וכן אחריו באמת, יש כתב. וכתב הוא כביכול מה שהקדוש ברוך הוא רושם לעצמו. יש דיבור אצל אדם, וסבורים תמיד שהמדבר מדבר לזולתו; והרי כתב אף הוא לזולתו, וזה טעון ביאור. מחשבה בעלמא — כלומר קודם שיש ספר, שהרי הקדוש ברוך הוא חפץ לברוא את העולם ‘בספר וסופר וסיפור׳ (ספר יצירה), וקודם שיש ספר אין כלום. יש מחשבה, יש מה שהוא הוגה באמת, אך הדיבור הוא דרגה אחת לאחר מכן. יש דברים שהוא מדבר, ויש דברים שהוא מבין, ומבין שעליו לגלותם אף הם, אלא שעדיין לא הגיע זמנם.

עשרים ושישה דורות עד אברהם אבינו

כמו שהקדוש ברוך הוא המתין כביכול עשרים ושישה דורות עד שיבוא אברהם אבינו, כדי שיהיה לו עם מי לדבר. הקדוש ברוך הוא דיבר עם אדם, ודיבר עם קין, ולא היו מבינים אותו. באותם השבועות שלאחר החטא לא היה חברו; היה מוכרח לדבר עמם. להם אמר כביכול ‘יהי אור׳, ‘יהי רקיע׳, להם אמר. אך לא היה מבין עמם, לא היו דיבורים.

בא אברהם אבינו, ואמר לו הקדוש ברוך הוא, ונתן לו את התורה. ולאחר מכן נתן למשה רבנו את התורה, ‘והמכתב מכתב אלקים הוא׳ (שמות לב טז). והמשנה באבות אומרת שהמכתב הוא מן הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות. זהו פירוש אחד לכתב של הלוחות. שאברהם אבינו כבר דיבר מעט, ומכל מקום היה גם דבר כזה של כתב.

הכתיבה על שם העתיד

עתה, לבסוף, מצא מי שיאמר לו — משה, אברהם. וכל מה שדיבר עם כל אחד, הכל טוב ויפה. אך יש הדבר שכתבתי, וכתבתיו לפי שהבנתי שמוכרח אני להוציאו, שאלמלא היה אחד על שם העתיד — ‘מחשבתן של ישראל קדמה לכל׳ (עי׳ בראשית רבה) — לא היה כתב אף הוא כלל. אך עתה יש מי שיוכל לקרוא את כתבי. אתה יכול לקוראו, ותראה את הדברים שהם פנימיות הכוונה, תראה את משמעות העולם שהקדוש ברוך הוא היה מוכרח לכתוב.

וכך ‘כי ברב הימים תמצאנו׳ (קהלת יא א), מרחוק, מאוחר יותר יוכלו לקרוא כתב זה, לפתוח את המכתב, ולהבין שזהו סוד התורה, וזהו החילוק בין מעשה בראשית לתורה.

כתבנו לחיים: זכרנו בתורה

וכאשר אנו אומרים בראש השנה ‘כתבנו לחיים׳ — יש כתיבה, ואחריה ביום כיפור החתימה — פירוש ‘כתבנו לחיים׳ הוא זכרנו בתורה. ומשום כך אומרים על כל דבר בראש השנה, במלכיות זכרונות ושופרות, ‘כמו שכתוב ונאמר׳, כמו שכתוב בתורה, ‘ועל ידי עבדיך הנביאים כתוב׳, הכל ‘כתוב׳. שכן הכתב בא לומר: אכן אנו יכולים לדבר עמך, והדיבור הוא מה שכל אחד יכול להבינו. אך יש בחינות שמרחוק כביכול טובות יותר. אנו מבקשים לשמוע מה שהקדוש ברוך הוא כתב, אנו מבקשים לקרוא, לפקוח עינינו ולקרוא מה שהקדוש ברוך הוא כתב. זו דרגה אחרת לגמרי, דרגה עמוקה הרבה יותר בהבנת המציאות, בהבנת רצון הבריאה, כוונת הבריאה, כוונת המציאות. זו ה׳כתבנו לחיים׳.

כתבנו בספרך: היחוד הנעלם

פירוש חדש לגמרי: כתבנו בספרך. כאשר אנו אומרים ‘כתבנו׳, אין הכוונה סתם שיש לקדוש ברוך הוא ספר שהוא אומר בו ‘מי יחיה ומי ימות׳ (מוסף ראש השנה). הכוונה שנהיה נכתבים, לא בדיבור בלבד, לא כדבר פיו כפי שהוא לכל אחד. שהרי ‘משפט לאלקי יעקב׳ (תהלים פא ה), לכל אחד הוא עושה משפט, ומשפט אצל המלך הוא בדרך כלל בפה, ויש סופר הכותב. וכאשר אומרים ‘כתבנו׳, אומרים זאת לקדוש ברוך הוא, ולא לסופר. יתכן שהוא עושה זאת על ידי סופר, מלאך כלשהו, אינני יודע. אך הרעיון הוא שאומרים זאת לקדוש ברוך הוא. אומרים ‘כתבנו׳ בתורה הקדומה, בתורה הכתובה לפניו, אותה תוכל רק לכתבה.

ומשום כך צריכה להיות בחינת ריחוק, שכן מה שאדם כותב הוא דבר שעושהו לעצמו, ביחיד. הכותב כותב, ואחר כך הדבר מגיע לאחר. אין זה שאין כאן יחוד, אלא יחוד נעלם יותר. הוא כותב לאחד; אין כותבים לתוך העולם, ואין כותבים לעצמו, שהרי לעצמו אין צורך לכתוב, ויכול הוא להגות. אך זהו יחוד נעלם. וזהו היחוד הנעלם הקרוי כתיבה, שאותו אנו מכוונים בראש השנה. אף שנראה שהוא זמן של נסירה, זמן שאינו של יחוד אלא של פירוד — פירושו שמבקשים למצוא את הכתיבה. והכתיבה היא על גוף, כביכול על גוף הנוקבא, שזהו כביכול כאשר חותכים, ששם כותבים. וזהו כבר למי שמבין את הסודות.

חזרה אל היסוד: שני אופני הדיבור והכתיבה

נגלה ונעלם, דיבור וכתיבה

נשוב אל המקום שממנו התחלנו. אנו מבינים שתמיד המקובלים, השומעים, הם חלק מן הדבר, אלא שיש בו שני אופנים: יש האופן הנגלה, שאנו קוראים לו עתה דיבור; ויש האופן הנעלם יותר, שאנו קוראים לו כתיבה. ואם אני מקליט וידיאו, אף זו בחינה של כתיבה. ועבודת ראש השנה היא לגלות את שני הדברים. ויש להצניע מעט, וחשוב להצניע, כדבר שלא הגיע זמנו להתגלות, כמו שהזוהר כותבו ויודע שלא יקראוהו היום, ואולי ‘ברוב הימים תמצאנו׳, שבסוף הימים — כמו שכתוב בזוהר — יתגלה הספר. כלומר, מי שכתב את הזוהר הבין שאין הוא כותב לזמנו. ומדוע כתב דווקא? לפי שלא היה לו למי לדבר; ופעם כבר יהיה למי לדבר. פעם יבוא דור, פעם יבואו אנשים שיהיו מוכנים לשמוע את הדיבורים, לקרוא את הכתבים.

והופע בהדר גאון עזך: למדנו סודות התורה

וגילוי הסוד, הגילוי שאנו מבקשים על ראש השנה, ‘והופע בהדר גאון עזך׳ (מוסף ראש השנה) — פירושו: למדנו סודות התורה. שנבין כבר מה שכתבת בתוכניתך קודם שבראת את העולם, ולא רק נשמע מה שאמרת אחר כך. וזו פרשת י״ג מידות של רחמים, שלאחר שביקש משה רבנו ‘מחני נא מספרך אשר כתבת׳ (שמות לב לב), אמר לו הקדוש ברוך הוא: יש לי ספרים גדולים עוד יותר שאינך יודע. ‘ויעבר ה׳ על פניו ויקרא׳ (שמות לד ו) — אף הוא בעצם קרא, ויתכן ש׳ויקרא׳ פירושו שקרא לו מתוך ספרו. משה רבנו סבר שבספרו של הקדוש ברוך הוא כתוב רק ‘אל קנא ונקם׳ (עי׳ נחום א ב), ‘פקד עון אבות על בנים׳ (שמות לד ז). הראה לו הקדוש ברוך הוא ספר גדול יותר, ספר עמוק יותר, ספר י״ג מידות של רחמים.

המקבלים מעוררים את המשפיע

מטרת האור: לתת לתחתונים

יש עוד דרגה בכך שהמקבלים מעוררים את המשפיע. אולי היא מקושרת לדרגה העמוקה של יחוד שאנו מדברים בה עתה — מהי כתיבה? אולי לא, ויש להתבונן בכך. אך זהו מה שאנו אומרים, שכל אחד המשפיע, שהוא רב, הרי יש לרב אף הוא הנאה מכך. הוא יכול לדבר לאחר, או שלפחות יש לו למי לכתוב, ובוודאי למי לדבר.

כלומר, כיוון שמטרת האור, מטרת השפע שהעליונים מקבלים, שהרבנים והמדרגות העליונות מקבלים, היא כדי לתת לתחתונים, אם אין מי שיקבל נעשה אף הוא חשוך. זה כלל הדברים. וכשם שכאשר לרב אין תלמידים, מה יאמר? — כפי שאמרתי קודם, הוא צדיק, הוא חכם, הוא יודע לעצמו את מה שאנו קוראים לפי צורך עצמו, מה שדרוש לו לתיקון נפשו, זאת הוא יודע. אך הרי יש הרבה יותר לדעת. ובמובן מסוים אף זה לתיקון נפשו, שכן נפשו היא להיות רב, נפשו היא להיות משפיע. אך אם אין לו מי שיקבל, לא יהיה לו את זה, ולא יהיה לו אלא איזה משהו כפי שדי לו.

חשוב מצד הכלים והכשרונות

ודע כי בכלל חשוב הוא. פעמים יש אדם, ותסבור שחשוב לקדוש ברוך הוא, לשכינה, שיהיה חכם גדול? לא כל כך חשוב. חשוב הוא לפי שיש לו הכשרונות, יש לו הכלים, יכול הוא לדבר עם עוד אנשים רבים — משום כך חשוב, ונותנים לו את הכלים, נותנים לו את ההערות, נותנים לו את החכמה לדבר עם אחרים. אך אם לא יהיו אחרים, לא יהיה לו אף לעצמו.

את עצמו הוא נותן

ואי אפשר לומר שאף אם לא יהיה לו החלק שהוא נותן לזולתו, כביכול הוא אותו חלק. הרי אי אפשר לתת כך, ונבין. כאשר אני מחלק זאת, יש להבין שאי אפשר לחלק כה יפה ולומר שמה שהתחתונים משפיעים על העליונים, שהם קובעים כמה אור יקבלו העליונים — שאין זה נוגע לחלק, שאותו אנו קוראים היחוד. היחוד התדיר שהוא לצורך התחתונים.

יש אפוא להבין שאין זה כה פשוט, שכן כל אחד מבין ש׳דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב׳. דבר שאדם מדבר, ואין הוא שלו, אין הוא נוגע לו. הרב אינו דבר האומר סתם דברים, אין הוא בחינת מעביר, כמו שדיברנו. בחינת מעביר היא בחינה חלשה מאוד. אין הוא תעלה, שנאמר על הרבנים שהם רק תעלה. אלא הדרך שבה הוא תעלה היא עצמה שהוא מפנים לעצמו, מבין לעצמו את הדברים שהוא מלמד. אם אין אלו דברים הנוטלים את נשמתו, הנוטלים את נפשו ועושים אותו גדול יותר וברור יותר, לא יוכל ללמדם לזולתו; אין הוא משחק, אין הוא תיבת דואר, אדם הוא.

וכך, כאשר מחלקים בין בחינת יחוד לשפע לצורך עצמן ובין השפע לצורך ההשפעה, יש להבין ששני מיני השפע משנים את הדבר, משנים את העליון, משנים את המשפיע. ועל כן אם אין מקבל, אם אין המקבל מסוגל, אין זה רק שלעליון אין כביכול חלק נוסף, כאילו אפשר לחלקו לשני חלקים. הרי אי אפשר לחלק לשני חלקים. ‘את עצמו הוא נותן׳ — רב אמיתי, מידת החכמה האמיתית, התחלת העליונים, הספירות העליונות, נותנים את עצמם, אין הם נותנים דבר אחר. זו תכונת כל השפעת חכמה. רב המלמד את תלמידו, אין הוא שולח לו מידע שנטל ממקום אחר, אלא נותן לו את עצמו. את עצמו הוא נותן, כשם שהקדוש ברוך הוא נותן לנשמות ישראל — הקדוש ברוך הוא הוא הרב של כל ישראל, סוף כל דבר, והוא נותן את עצמו.

זו הידיעה. ועל כן כאשר לתחתונים אין, וכאשר אין להם כלי קבלה, ואינם מוכנים לקבל, אין לו את עצמו כביכול. ותשאל: מצד עצמו? מצד עצמו שבעצמו, אמן כן יהי רצון. אך אותו ‘עצמו׳ אולי אינו כה מעניין. כל עניינו יכול להיות בבירור אצל אנשים שתפקידם להיות רב. אם לא יהיה רב, לא יהיה רשע מרושע, אף לא יהיה אולי סתם כלי ריק — לא יהיה לעצמו. אך לפי שיש לו מי שישמע, ולפי שהוא ניגש בדרך גילוי או בדרך העלם, יש לו למי, והוא עושה לאחר, ואז נעשה הוא עצמו דבר אחר אף הוא.

תנו עז לאלקים: הכל תלוי במעשי התחתונים

זו תהיה הבנה עמוקה יותר של מה שאנו אומרים ‘הכל תלוי בשכינה׳, הכל תלוי במעשי התחתונים. ומשום כך אנו אומרים כביכול ‘תנו עז לאלקים׳ (תהלים סח לה), שמה שאנו עושים תלוי בו — שכביכול הספירות העליונות עצמן, שמות הקודש עצמם, תלויים במעשינו. לא רק אילו אפשר היה לחלק, אלא שכן מה שהם נותנים הוא בעצמם, ואם אין להם מי שיקבלנו, לא יהיה אף לעצמם.

לגדל לשם השם

יוצא אפוא, שמלבד בחינת הכתב, שבה אנו מבקשים להוציא את היחוד הקיים דווקא על ידי כתב, יש גם העניין שאנו אומרים שאנו מבקשים לגדל לשם השם, לגדל את שם המשפיע, את שם האב, את שם הרב. וכיצד מגדלים? לא מפני שחסר לו דבר, אלא מגדלים על ידי זה — שיש למי לדבר, ואז יהיה הוא עצמו מה שצריך להיות.

זו הכוונה כאן, הן לכל אחד כלפי מה שהוא משפיע, והן כלפי מה שהוא מקבל. אדם צריך להיות מקריב את מקומו, כל אחד, ובוודאי כל זכר, ‘יראה כל זכורך׳ (שמות כג יז). ובאמת אף לכל אשה יש בחינת השפעה. כל אדם בעולם, מלבד אולי תינוק קטן, ממש תינוק בן יומו, אך בכל גיל ובכל שלב שכבר בן חמש שש הוא, ויש לו אחים קטנים ממנו — בקיצור, כל אחד שאני מדבר עמו, אני וחברי, כולנו בחינת משפיעים ובחינת מקבלים.

וכדי למצוא את השידוך, למצוא את הקשר כראוי, שיהיה למי לדבר, ואם אין — שנוכל לזכור את סוד הכתיבה ולנסות לבטאו. וכן שלפי כמה שהוא משפיעי, נכוון כלפי הדבר. אף המשפיע צריך לכוון כלפי המקבל, אם אינו הוגה בכך.

הפרדוקס של שער ההקדמות

ומעניין מאוד שהדרך — זו כסתירה שלומדים בשער ההקדמות — שלפי כמה שהמשפיע מביט על עצמו, מביט על מה שלמעלה ממנו, מכיר את מקומו כלפי מה שמעליו, שזו בחינת יראה, אז הוא מקבל לעצמו, אך אינו נותן לזולתו, וכביכול חשוך צדו הפונה כלפי מטה. ואם הוא פונה כלפי מטה, יהיה כביכול חשוך אצל צד אחר. זהו כפרדוקס שיש להתמודד עמו, ולנהוג מעט כך ומעט כך.

אך אחד היסודות הוא כדי להתעלות מעל הפרדוקס: שהדרך שבה הוא מקבל מה שלמעלה ממנו היא על ידי התעוררות מה שלמטה ממנו. הדרך שבה השכינה מקבלת אור היא בכך שאנו מעוררים אליה, ובאמצעות זה היא מקבלת מן הז״א. הדרך שבה הז״א מקבל אור היא בכך שהשכינה פונה אליו, ואחר כך הוא מקבל מוחין מאבא ואמא, וכן הלאה, וכן למעלה ולמעלה. זו הדרך הנורמלית, הדרך הנכונה. ובדקות יש פעמים או זה או זה, והדקות נוגעת לזמנים שאנו מדברים בהם, שהם כפירוד, כי צריך הוא לנהוג כך או להיפך. אך התיקון של זה, העבודה, היא להראות שהוא אותו דבר.

כל דבר אינו לעצמו: הכלל והפרט

עד כאן תורה היוצאת מן הלב, לפי המציאות, לפי המצב שאנו בו בשיעור זה של ערב ראש השנה. ומוכרחים אנו להזכיר, וכ׳ערב ראש השנה׳ לא שכחנו זאת מעולם, כמו שאנו מדברים עתה — שמציאות כל דבר אינה לעצמה. אין דבר בעולם שהוא לעצמו בלבד, שהוא עומד לפני עצמו. לכל דבר יש דברים שלמעלה ממנו ודברים שלמטה ממנו. לכל דבר יש דברים שכלפיהם הוא בן, ודברים שכלפיהם הוא אב, כמו הביצה. אין דבר כזה באופן מוחלט, שדבר מנותק מזולתו.

המערכת האדירה: מעשה עולם

וכל מה שאנו עושים בראש השנה ובכל השנה הוא לתפוס היכן אנו במערכת האדירה, במערכת הקרויה מעשה עולם, ‘אתה זוכר מעשה עולם׳ (מוסף ראש השנה), והוא נותן לכל אחד את עניינו. אלא כמה אדם מבין בדיוק היכן הוא שייך, ויש לו למי לדבר, ויש לו ממי לקבל, ויש לו עם מי לקבל.

חברים: מקבלין דין מן דין

ויש בחינת חברים, שהם על אותה דרגה שלו. אך אף החברים — הדבר מעט מורכב. סבורים בני אדם שחברים פירושם שווה בשווה, אך שווה בשווה אינו מציאות; אילו היו שווים בשווה, היה זה אותו דבר. חבר אמיתי הוא ‘ואהבת לרעך כמוך׳ (ויקרא יט יח), הרי הוא כמותך. אך כמעט בגשמיות, בעולם הזה אין דבר כזה. תמיד החברים הם כמו שכתוב ‘ונותנים באהבה רשות זה לזה׳, והתרגום אומר ‘מקבלין דין מן דין׳. ‘וקרא זה אל זה׳ (ישעיה ו ג), אומר התרגום, ‘מקבלין דין מן דין׳. בתרגום מילולי חפוז: קיבלתי ממך ואתה מקבל ממני. מתחלפים אנו, רגע כך ורגע כך, ואולי באותו הרגע יתכנו שניהם. הדבר יכול להיות דק מאוד ומורכב מאוד, אך החברים באופן כללי הם אנשים שהם כמו על דרגתי.

בשבילי נברא העולם: חלק, לא מנותק

וזאת יש לזכור, את המציאות הגדולה יותר, את הדרגה הגדולה יותר שבה אנו מונחים, שכל אחד עושה את חלקו, את תפקידו. יש עולם שלם, וחלק מתפקיד כל יהודי הוא להיות משפיע על כל העולם, ‘חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם׳ (משנה סנהדרין פ״ד). ומה יהיה דמיוני — שאתפלל וכל העולם ישתנה? על זה יש להבין בבירור, מכיר את מקומו. במובן מסוים כן, ואף שאיני יודע באיזה אופן, ואף שהוא רק מעט, וצריכים עוד כל שאר האנשים שיתפללו, צריך שעוד כל שאר האנשים יעשו — טוב מאוד. אך אי אפשר שאדם ירגיש שהוא מנותק, אי אפשר. אין אף אדם אחד, אף יהודי אחד, שאינו משנה דבר מה כלפי כל העולם. יכול להיות שהוא חלק קטן מאוד, יכול להיות שהוא רק… יש ביליון בני אדם, והוא ביליונית האחוז, אתה אומר. טוב מאוד. אך הוא אחוז מן… לא אחוז המנותק מן הדבר.

עולם הוא מערכת, מערכת הבנויה לקבל שפע מלמעלה ולתתו הלאה. ומי שמתחת לעולם, לך דע. אי שם נמצאים החלקים הנשברים של העולם, חלקי השבירה שעדיין קיימים. כך הוא כל עולם שלם. ומשום כך יש כל כך הרבה בני אדם. ‘נברא אדם יחידי׳, שיאמר ‘בשבילי נברא עולם׳. אך מהו ‘נברא עולם׳? פירושו כל שאר בני האדם. ומדוע יש כל כך הרבה בני אדם? לפי שהעולם אינו יכול להיות מה שצריך להיות בלא כל אדם, בלא כל בני האדם. לא באופן מנותק. לכל אחד יש חלקו, אך לא כל אחד לחוד. זו הבחנה חשובה. מדברים פעמים רבות שיחות, שלכל אחד יש האינדיבידואליות שלו, וסובר הוא שיכול לפעול בנפרד מכל העולם. אך כל אחד יכול לפעול דווקא לפי שהוא אי שם בין אביו ובין בניו. זו המציאות של כל אדם, הן כלפי עצמו — כמו שאנו קוראים עבודת השם, ולהבין וללמוד ולהתפלל — והן כלפי שאר העולם, כלפי הכל.

כל מלאכה מקושרת בכל העולם

כמו שלאדם יש מלאכה, ופשוט הוא עושה — הוא נוטל איזה קלט שהוא מקבל, ונוטל איזה שכל שאף הוא קיבל ממקום מה, ועושה אותו מעט טוב יותר ונותנו הלאה. זהו חלק מכל העולם. אין מלאכה אחת בעולם שאינה מקושרת בשאר כל העולם.

בתוך עמי אנכי יושבת: בקשות פרטיות בראש השנה

הטעות של אי-התפילה על עצמו

עניין ראש השנה, כמו שאנו מדברים מן הזוהר, ‘בתוך עמי אנכי ישבת׳ (מלכים ב׳ ד יג). ‘בתוך עמי אנכי יושבת׳ אינו אומר שלא יהיו לאנשים בקשות פרטיות — טעות גמורה, טעות גמורה. אומרים בני אדם שלא יתפלל על עצמו. איזה דבר הוא זה? כיצד אתחיל? הרי אינני מעצמי. אי אפשר. טעות גמורה. ‘בתוך עמי אנכי יושבת׳ פירושו שאיש האלקים אומר לאלישע: אינני זקוק להגנה. הרי יש מלך או שר צבא, מלכות לעולם עם צבאותיה, ה׳ צבאות.

תפילת חנה: ה׳ צבאות ובקשה פרטית

מה אומרת חנה ‘ה׳ צבאות׳ (שמואל א׳ א יא)? הקדוש ברוך הוא הוא מלך על כל הצבאות, עליונים ותחתונים, על כל המלאכים, על כל השרים, על כל חלקי הטבע, על כל דבר בעולם. ומה אומרת, מה פירושו? הגמרא מתלבטת: היא הראשונה שאמרה ‘ה׳ צבאות׳, ומה עניינה כאן? מה שחנה אומרת הוא בקשה פרטית. כיצד אפשר לומר שאין לבקש בקשה פרטית בראש השנה, בשעה שחנה עומדת בראש השנה, ומזמרת את שיר התורה, ומבקשת? ‘ונתתה לאמתך זרע אנשים׳ (שמואל א׳ א יא), שיתן לה בן. ומובן, מי שלומד הלאה בספר רואה שאותו בן אינו בשבילה, שהרי אמרה בבירור ‘ונתתיו לה׳ כל ימי חייו׳ (שמואל א׳ א יא), נתנה אותו לקדוש ברוך הוא. ושמואל הנביא היה שקול כמשה ואהרן, הוא החיה את כלל ישראל כביכול, כשם שהגואל גאל את ישראל כביכול מן המצוקה של תקופת השופטים, מן השבר שהיה להם, והוא ייסד את המלוכה. שמואל הנביא — בלעדיו אין יהדות.

והכל התחיל מחנה, ורואים שתפילת חנה, שהיא נשוא ההפטרה שאומרים, מדברת מכל העולם, ‘וירם קרן משיחו׳ (שמואל א׳ ב י). ומהו ‘משיחו׳? משיחו הוא המלך, המנהיג, אין זה סתם.

אינך נולד מן האוויר

והפשט פשוט מאוד, וסבורני שאין להתבלבל. אין דבר כזה. בוודאי צריך אדם להתחיל מעצמו, אך הוא מבין שאינו לבדו, שאינו נולד מן האוויר, ואינו הולך אל האוויר. שייך הוא לאביו, שייך למשפחתו, שייך לעמו, שייך לכל העולם באופן הכי כללי. שייך הוא, נאמר, למשפחות אדם. יש הרי בהמות, ‘אדם ובהמה תושיע ה” (תהלים לו ז), יש הרי עצים, הכל יש. שייך הוא — שייכים אנו מעט לכל אלה, כל אחד שייך לכל הדברים האלה, ומעט הוא מקבל מהם, ומעט הוא משפיע עליהם. זו המערכת שבה פועל העולם.

ותתפלל על ה׳: עולם התיקון

וכאשר חנה רואה שחסר דבר בעולם, פירוש הדבר חיסרון. ‘והיא מרת נפש ותתפלל על ה” (שמואל א׳ א י). היא ראתה, כמו שהספרים החסידיים מבארים ‘ותתפלל על ה”, שהיתה צריכה לבקש על הקדוש ברוך הוא. מהו ‘והיא מרת נפש ותתפלל על ה”? הרי כתוב ‘והיא מרת נפש׳, היא שבורה, אין לה ילדים, ועוד יש לה ענייני שלום בית, ענייני צרות, ‘ותתפלל על ה”. פשוט מאוד: היא אומרת, בוא הלום ריבונו של עולם, ה׳ צבאות, הרי אתה האלקים העושה הכל. יש הרי סדר, אנו כביכול צבא, כלומר צבא. לכל אחד תפקידו. ואם לחייל אחד חסרה יד, חסרה רגל, הוא שבור באיזה אופן, אין הוא יכול להיות חייל, אין הוא יכול לתפקד. יש חיילים גדולים יותר, יש שרי צבאות, ולכל אחד מקומו, אין נפקא מינה. כל אחד נחוץ. ומצד היותך ה׳ צבאות, עליך לעזור לי.

אל תחצה את הקו

והזוהר אומר: אל תסבור שצריכים לדבר, ‘היש לדבר לך אל המלך או אל שר הצבא׳ (שמואל ב׳ ד יג), אל תסבור שצריכים לעשות לך הגנה מיוחדת, שתחצה את הקו. אינך צריך לחצות את הקו מן המקום שאתה בו, שהקדוש ברוך הוא כביכול ידבר עמך. כמו שאת, את אשה, את זקוקה לילדים, וקיבלת ילדים במישרין בדיוק כפי מקומך. אדרבה, זהו עולם התיקון. עולם התיקון הוא ה׳ צבאות, שכל אחד במקום שהוא בו, שם מקבל הוא את שפעו הנצרך לו והנצרך לתלויים בו, והנצרך שיוכל להיות מקבל אמיתי לאלה המשפיעים עליו.

זו הרי המציאות של העולם. מה שאדם מתפלל על צרכיו, הוא מתפלל על צרכי העולם, הוא מתפלל על כבוד השכינה — אין אלו שני דברים אחרים, אלא שני דברים שהם אחד. אדם שהוא קטן-מוח, זה חיסרון הדעת, חיסרון ידיעה. בוודאי צריך להבין את שם צבאות. זה חיסרון ידיעה, שאין יודעים את השם. עד חנה לא ידע איש את השם, והיתה בכך אכן בעיה. מי שלומד תקופת השופטים רואה שכל אחד אמר לעשות שבת לעצמו. אך אם מבינים את שם צבאות, אין בכך שום בעיה.

אלהי מערכות ישראל

וזה הדבר החשוב ביותר שיש להבין. הקדוש ברוך הוא הוא ‘אלהי מערכות ישראל׳ (שמואל א׳ יז מה), הקדוש ברוך הוא הוא שם צבאות, מכל צבאות העולם, צבא מרום על המרום ומלכי האדמה על האדמה. חלק אנו מכך. וכל אחד בדיוק לפי מקומו שהוא בו. פעמים צריך אדם לזוז, שהוא עצמו חלק מן הדבר, אך אינו במקום הנכון — כמו חייל שאינו במחלקה הנכונה, שאינו בחטיבה הנכונה של הצבא. אז תפילתו: הזז אותי אל מקומי, הרי אתה רואה שכאן אינני מתאים, כאן אינני משתלב, משנה מקום — עליו לשנות את מקומו. טוב מאוד.

אך יסוד הדבר: אל יסבור לרגע אחד שאנו דברים פרטיים. אין אנו דברים פרטיים, אלא פרט מכלל. אין דבר כזה, פרט בלא כלל אינו קיים. ומה שאנו מתפללים, מה שאנו עושים, אנו עושים בשם כל ישראל, עם כל היהודים, עם כל בני העולם, או בוודאי מעשה עולם, כל יצירי קדם, עם כל הדורות שהיו ושעתידים להיות. וכשאומרים דורות — כאשר לאדם יש ילדים, הוא הוגה בילדיו, בנכדיו, באביו, בסבו. וזה מקומו בתוך המערכת הגדולה יותר, של כל הדורות שהיו, עד אדם הראשון, עד נח, עד כל הדרכים, עד משיח, מכל הדרכים.

אדם הראשון: נשמות תלויות בכל אבר

ואנו נבראים שיש להם גוף כבהמה, ויש להם אף חלק הצומח כצמחים, ויש להם חלק הדומם ככל דומם, והוא בא באמת מהם. המינרלים שבגוף האדם הם חלק מן העולם, מסדר המחצבים שבעולם. וזה הכל יותר. להתפלל על כל העולם אינו שונה מלהתפלל על כל העצמי.

והחכמה הנכונה, התפילה הנכונה של ראש השנה, היא כמו אדם הראשון, שהוא ידע כביכול, כמו שכתוב במדרש, והאריז״ל מבאר זאת בחוזק רב בדרושיו ובשער הגלגולים, שאדם הראשון ידע שיש נשמות תלויות בכל שערה מאדם הראשון, בכל אבר. הוא ידע, שכן להיות אדם הראשון פירושו שאדם יודע — וזה כציור, כמשל: יש חלקים בעולם השייכים לידי, יש השייכים לציפורניי, יש השייכים לראשי, יש השייכים לרגלי. ועל ידי שכולם כלולים בו, על ידי שיהיה כלול מכולם, במקומו הוא מתפלל על כולם, פועל על כולם, מתקן את כל העולם. זו ההקדמה השנייה החשובה שמוכרחים לומר, שמחויבים לומר לפני ראש השנה.

הדבר השלישי: סדר העבודה והפרט הפרטי

הכלל והפרט בסדר התפילות

הדבר השלישי הוא דברים פשוטים שיש בסדר העבודה של ראש השנה, בסדר התפילות, בסדר המנהגים של ראש השנה ושל כל הימים הקדושים. כל כך הרבה פרטים, כל כך הרבה דברים העוברים, אין שיעור לדברים. ומעט כמו שדיברנו עתה על הכלל והפרט, מבלבל הדבר אנשים חזקים מאוד, לפחות אנשים שיש להם מעט שכל בענייניהם, ואינם רק בחינת עבד כמו שדיברנו. אין הוא רק עבד העושה הכל, ולא נוגע לו, ואין נפקא מינה לו מה כתוב במחזור, אלא אומר: מה הוא עושה? ומבקש איזה תבלין, איזו הבנה.

וכאן יש רשימה שלמה, סדר אדיר. כאן אומרים סליחות, וכאן אומרים התרת נדרים, וכאן אומרים אקדמות קטנה, וכאן אומרים שמונה עשרה, וכאן אומרים מלכיות זכרונות ושופרות, וכן הלאה כל פסוקי דזמרה. כל כך הרבה דברים, כאשר מתפללים בבית כנסת המאריך או המקצר, על כל פנים כל כך הרבה דברים שעושים.

אל תפרוש מן הציבור: שני דינים אחרים

ומה שצריך לעשות: אדם, כמו שאומרים ‘בתוך עמי אנכי יושבת׳, שאי אפשר להיות נפרד. אין דרך אחרת. יש איזה פירוד, יש איזה עולם השבירה, אין זו שלמות הנפש, שאדם אינו יכול להיות כלל בשום אופן נפרד מבית המדרש, מכלל ישראל ומה שהם עושים — שעושים כפרות, סליחות, תשובה ותשליך בראש השנה וכו׳ וכו׳. זה דבר בסיסי מאוד הנחוץ. אך אדם אינו יכול להיות מבולבל, אין הוא יכול להיות סתם אחד העושה כל מה שכתוב, או שהוא מחפש שיהיה לו טעם, חיות, התעוררות בדרך שלומדים — הקרויה על הכל, אף היא אינה נוגעת.

ומה שאנו אומרים תמיד הוא שפשוט מאוד ששני דינים אחרים הם. מה שצריכים להיות חלק, ‘אל תפרוש מן הציבור׳ (משנה אבות פ״ב), זו בחינת הציבור, כמה שהציבור דורש. אם אחד הוא הבעל תפילה, צריך הוא לעבור לפני התיבה בכל, ולזמר ולעשות. ואם אינו, צריך הוא להשתתף כמה שנחוץ, לא יותר מזה, אלא מצד השתתפות עם הציבור. ומה נוגע לאדם עצמו? מה נוגע לתיקון נפשו הפרטי, שדרכו יוכל לכלול עצמו בציבור באמת בדרכים האחרות?

אין ללכת לפי אותו סדר. ולא רק שאין ללכת, אלא אי אפשר ללכת לפי אותו סדר. הסדר, מה שהוא המחזור שלנו, הוא כהשלמה של עשרות ומאות דורות, שכל אחד הוסיף בו חידושו ועשה סדרו, ומתוך זה נהיה. מה שנוהגים בדרך כלל נהיה איזה מהלך השווה לכל נפש באיזה אופן. נכון, ואיני אומר שהוא מוקשה.

אך אדם שיש לו רגש מסוים, שיש לו בקשה מסוימת, דרך משל, הוא מבין מה עליו לעשות. עליו למצוא אחד מן הקטעים, אחת מן התפילות המדברות אליו. או שיש אופן שמשתמשים בכל דבר כדי להגיע. אדם מבקש להגיע לדרגה רוחנית מסוימת, לרגש מסוים, למחשבה מסוימת, לכוונה מסוימת, ואומר מחזור עד שהוא מגיע לשם. זו אחת העצות, שכתובה בבעל שם טוב — אין הוא אומר ממש כך, אך זו אחת הדרכים שאפשר לנקוט. או שהוא עושה לעצמו סדר לפי מה שהוא מבין: מה דאורייתא, מה דרבנן, מה מנהג. איני יודע אם דווקא את הדאורייתא צריך להדגיש יותר, אלא מה שהוא יותר עיקר, מה שהוא יותר מרכזי אצלו, אותו הוא עושה סדר ואותו הוא עושה. זו הדרך לעשות דברים.

המשל של הסליחות: ראש השנה אינו יום הסליחה

וסבורני שאפשר לראות זאת, ומעניין מאוד, ואני מבקש להדגישו: סבורני שכך צריך להשתמש בחלקים. אפשר לראות שזה בדיוק מה שכל היהודים בכל הדורות עשו. אמשול משל: היום ערב ראש השנה. ראש השנה הוא מצוה של תקיעת שופר, אומרים מלכיות זכרונות ושופרות, אומרים תפילות ראש השנה — הכל ברור מאוד מה ההלכה מדאורייתא ומדרבנן. ויודעים שעל פי ראש השנה הוא יום הדין, ‘בראש השנה יכתבון׳ (מוסף ראש השנה, ונתנה תוקף) וכו׳, כל אלה דברים ידועים.

אך עבודת ראש השנה היא כל אחד לפום דעתיה. ורואים בבירור, לפחות במנהגנו — איני יודע אם אולי יש מנהגים אחרים — שבראש השנה אין אומרים סליחות. ראש השנה אינו זמן לומר סליחות, ראש השנה אינו זמן לעשות תשובה ולהתפייס. יום כיפור הוא זמן של סליחה. חשבתי קודם, כאשר דיברו על כתיבה, מעניין מאוד שבסליחה אין אומרים ‘יכתב סליחתי׳, אלא אומרים תמיד ‘ויאמר ה׳ סלחתי כדברך׳ (במדבר יד כ). ויתכן שהדבר נוגע ל… אפשר להמשיכו עם השיחות שדיברנו, ויש להתבונן כיצד. אך על כל פנים, סליחות אינן דבר של ראש השנה.

מדוע אומרים סליחות בערב ראש השנה?

עם כל זה, כל היהודים אומרים היום סליחות לפני ראש השנה, כל היהודים כמעט. איני יודע אם היה כך מנהג מאז — הרמב״ם אומר סליחות רק בעשרת ימי תשובה — אך כל היהודים היום אומרים סליחות כבר לפני ראש השנה, מעט יותר או מעט פחות. ומה פשר הדבר? מה עניינו כאן? ראש השנה אינו יום הסליחה. ובטוח אני שהפירוש הוא — מי שמעיין בסליחות של ערב ראש השנה, דרך משל, יכול לראות זאת בבירור מאוד. ויש כל כך הרבה סליחות. סבורני שלא נעשו כדי שאחד יוכל לומר את כולן. יש, כמו שאמר הרבי מקוצק, שאי אפשר לומר תהלים: דוד המלך נטל שבעים שנה לומר תהלים, כיצד אפשר לומרו ביום אחד? ווארט עמוק מאוד, והוא אמת מאוד.

מנהג העולם כבר עשה דבר שהוא פחות או יותר שווה לכל נפש, המערכת פועלת, וטוב הוא לכל אחד. אך באמת לומר סליחה — כלומר, כל אחת מן הסליחות כתב אדם ששרוי היה מעט כך. חשב יהודי: אני חפץ לגשת אל ראש השנה, אני חפץ לעשות את עבודת ראש השנה בשמחה — וצריך לעשותה בשמחה, בהתרוממות המוחין, צריך לעשות ראש השנה. אך אין הוא יכול, יש לו בעיה, בעיה אישית, לא בעיה כללית. שיש מצוה לתקוע בשופר, ולומר מלכיות בשמחה — זאת הוא עושה, אין לו בעיה. אך אדם הוא, ויש לו נפשו שלו, אף הוא אדם. הוא מרגיש שחטא כל השנה. כך הוא מרגיש. לא כל אחד מוכרח להרגיש כך, אך כך הרגישו היהודים. איש אינו מחויב להרגיש כך, אך על פי רוב מרגיש אדם כך, שכן אדם הוא אדם, ובמשך השנה עושה הוא בקטן ובגדול. יש הרי סדר נורמלי. איני אומר שמוכרחים, אך רוב בני האדם מרגישים ש…

והוא חפץ בראש השנה, חפץ לעשות את עבודת ראש השנה. זה ממשי מאוד, זה הדבר הממשי ביותר. אך עתה אין הוא יכול. הוא מרגיש שעליו להיטהר מעט, שעליו להתפייס מעט עם הקדוש ברוך הוא, שעליו לפעול דבר מה כדי שיוכל לומר ראש השנה. מה שהוא עושה — כל הסליחות שבערב ראש השנה כתבו אנשים שניסו באופן אישי להתפייס עם עצמם, עם האלקים, עם התורה, עם היהדות לפני ראש השנה, כדי שבראש השנה יוכלו לעשות מה שעליהם לעשות.

כתוב את סליחתך שלך

ואחר כך כבר נהיה סדר נוסף, שכבר צריכים לומר סליחות. טוב מאוד, ואומר אני שיש אופן שנעשה איזה דבר של ווערטער, אך חשוב מאוד להוציא דבר זה בכל יהודי. הדבר האמיתי בעבודה הוא שאדם צריך לכתוב את סליחתו שלו, לא מאה. אדם אומר: אני עושה את שלי; וכי אעשה חמש מאות סליחות, איני יודע מה אמרתי בימים אחרים? לא! כל אחת מן הסליחות, פחות או יותר, כתב אדם אחד בשנה אחת, לפי שזה מה שהרגיש, זה מה שהוצרך כדי להתפייס כדי שיוכל לעשות את השנה.

מי שיכול לכתוב סליחה, כותב ועושה סליחה. מי שאומר תהלים, מוצא פסוק אחד בתהלים, פרק אחד שעושה מה שעליו לעשות. או שעושה התבודדות, או שאומר חידושי תורה. יש כאן דרכים רבות שבהן הוא עושה דברים.

שתי עבודות נוספות: אוצר עשיר

יש שתי עבודות נוספות, וסבורני שחלק גדול, אף במחזור של יום טוב יש חלקים כאלה, ואנו מדלגים על חלק, שכן נראה שהבינו שאין הוא נחוץ לכל אחד. אומרים את הסליחות, ויש מקומות שמדלגים על חלקים, לפי שמבינים ש… אך כל אחד צריך — או שהוא מוצא, אוצר עשיר מאוד הוא, הסליחות עם המחזור, אפשר למצוא מכל היבט, מכל נקודת מבט. אין מוכרחים את הכל. אפשר לומר תורה. מדוע צריך כאן זה וכאן זה? כל אחת כתב אדם שביקש פשוט — מלבד מה שצריך להגיע אל הכלל, לתקוע בשופר, לומר מלכיות זכרונות ושופרות, לעשות הכל — הוצרך למצוא דרך שבה הוא מבקש להכשיר עצמו כלפי הדבר. וזאת עשה, וזאת צריך כל אחד לעשות: או למצוא קטע, או למצוא זמן, או כל אחד לפי אופנו שהוא יודע שתיקונו פועל.

סיום

ובזה נסיים להיום. שילמדו בחוזק רב את הפקודים על ראש השנה ואת המצוה בזוהר, אך איני מאמין שיש לי עתה זמן. וכבר ארוך השיעור די, על כן נסיים כאן ונאחל זה לזה שנה טובה. לשנה טובה תכתבו ותחתמו לאלתר לחיים.


תמלול מלא 📝

ערב שבת שיעור אין ספר הזוהר — ערב ראש השנה תשפ״ז

הקדמה: די סטרוקטור פון די ערב שבת שיעור

טייערע אידן, היינט איז ערב ראש השנה תשפ״ז. איך מיין אז ס׳איז שוין לפחות די צענטע ראש השנה וואס אונז לערנען די שיעור פאר ערב שבת און ערב ימים טובים יעדע וואך. אזוי האפן אונז ווייטער ממשיך צו זיין די ערב שבת שיעור נאך פאר צענדליגער יארן. א שיעור פון ספר הזוהר, וואס מיר פרובירן ארויסצוגעבן אביסל מער באופן פנימי — מער אמת׳דיג — נוצנדיג די שפראך און די לשונות פון די מקובלים, פון די זוהר, פון די חסידישע ספרים, וואס געבן ארויס א חידוש אור. און דער וועג וויאזוי מ׳קען רעדן פון זיין א איד, און ממילא וויאזוי צו זיין א איד, ווייל אונזער נשמה בויעט זיך פון די דיבורים, פון די דברי תורה, פון די דברי תפלה וואס אונז רעדן און וואס אונז טראכטן.

ס׳דרייט זיך איבער א בלעטל, ס׳דרייט זיך איבער די סדר מעגל השנה, תקופת השנה, אלס לשונות פון סירקלס וואס דרייען זיך ארום. אונז געדענקען, מאין באת ולאן אתה הולך (משנה אבות פ״ג), און מיט וועמען קומען און גייען אונז — די אלע חברים, די אלע רבי׳ס וואס אונז לערנען פון און מיט, וואס זיי לערנען פון אונז. דאס איז א חלק פון די סטרוקטור, א חלק פון די אור התורה אליינס: די חברים מקשיבים, די חברים וואס קריטיקירן, די חברים וואס הערן יא אויס, און די חברים וואס הערן אפשר נישט אויס.

עז ישראל, דער אייבערשטער וועט העלפן וועט מען מאכן א חבורה וואס זאל לערנען יעדע פרייטאג אינדערפרי צוזאמען, ס׳זאל זיין אסאך מער לעבעדיג און מער געשמאק; יהי רצון אז ס׳זאל געשען נאך די יאר. אבער ביז דערווייל לערן איך עס פריוואט, ס׳ווערט נאר רעקארדעד, און ס׳איז דא א ריזען פאר דעם פארוואס ס׳איז אזוי. מ׳וועט זיך מתגבר זיין דערויף און טרעפן א וועג צו קענען מאכן דאס אויך בחבורה.

די חברים אלס חלק פון די יחוד

אבער אפילו אזוי, איז די חברים, די צוהערערס, א חלק אזויווי די דין פון תורה. ס׳איז אלעמאל דא בחינת יחוד זכר ונקבה, וואס הייסט בחינת קודשא בריך הוא ושכינתיה. יעדער שנים שיושבים ועוסקים בדברי תורה שכינה ביניהם (משנה אבות פ״ג), טייטש על פי קבלה, איינער פון זיי איז א מרכבה פאר די שכינה, און איינער איז מרכבה פאר די בחינת המשפיע לשכינה. ס׳קען זיין נאך העכערע מדריגות: אויב א רבי מובהק שלמדה תורה, איז דאס א מדריגה פון פנימיות אבא ואמא. און אזוי ווי א טאטע — אב אביו שביעו לחיי עולם הבא — דאס הייסט חיצוניות אבא ואמא, אדער ישראל סבא ותבונה, וואס דאס איז די מדרגה פון א גשמיות׳דיגע טאטע.

די סטרוקטור פון לימוד התורה און די מציאות העולמות

די סטרוקטור פון לימוד התורה איז די סטרוקטור פון די מציאות העולמות, פון די מציאות הספירות, פון די אינערליכע וועג וויאזוי די וועלט ארבעט אמת׳דיג. די יסוד היסודות וואס אונז לערנען פון די זוהר איז, אז גארנישט געשעט נישט אן א מקבל; אלעס איז תלוי — הכל תלוי בשכינה, בזאת יבא אהרן אל הקדש (ויקרא טז ג). דאס איז די שכינה, וואס איז אמת׳דיג דער מרומז אין די טאג פון ראש השנה, די יום המלכות. אלעס איז תלוי אין די שכינה, אזוי ווי אלעס איז תלוי בתחתונים.

דער רמ״ק׳ס פשט: אן אור מוז האבן א מקבל

אונז לערנען אסאך מאל בשם דער רמ״ק, און אזוי פארשטייט ער די זוהר הקדוש: אז די השפעה עליונה, מבחינת וואס ער איז אליינס, שטערט נישט קיין חילוק צו ער האט תלמידים. אויב ס׳וואלט געווען א צדיק פאר זיך אליינס, וואלט נישט געווען קיין חילוק ווער זיין תלמידים זענען — לצד די בחינתו אצל עצמו, וואס מיר רופן בחינת אין סוף בערך עצמו, די בחינת המשפיע בערך עצמו.

אבער די גאנצע ווארט פון אן אור, פון א שכל, איז אז ער מוז ארויסגעבן — טבע הטוב להיטיב. און ארויסגעבן קען מען נאר אויב ס׳איז דא ווער ס׳זאל מקבל זיין. הגם ער איז מלא כל טוב, קען ער זיך נישט ארויסגעבן אויב ס׳איז נישט דא ווער ס׳זאל עס נעמען. דאס איז די ערשטע סטעפ פון פארשטיין אז אלעס איז תלוי לפי מעשה השכינה, לפי מעשה התחתונים, וואס זענען מרומז אין די שכינה, וואס ברענגען עס צו די בחינה פון המשפיע און צו די בחינה פון המקבל.

דער צורך פון א מקבל: פארוואס שרייבט מען א ספר?

אויב ס׳איז נישט דא צו וועמען צו רעדן, איז נישט דא קיין שום אור; די מציאות געשעט נישט. אזוי אויך ווען א חכם אדער א צדיק שרייבט עפעס. סתם אמאל רעדט מען דירעקט, אזוי ווי דער מלכת שבא האט געזאגט פאר שלמה המלך: אשרי אנשיך אשרי עבדיך אלה העמדים לפניך תמיד השמעים את חכמתך (מלכים א׳ י ח). דאס איז א גרויסע אשרית, א גרויסע כבוד, סיי פאר די יושבים און סיי פאר די חכם אליינס, ווייל זיי זענען שומע את חכמתו.

אבער ס׳זענען דא נאך דרכים נסתרים, אזוי ווי שלח לחמך על פני המים כי ברב הימים תמצאנו (קהלת יא א). ס׳זענען דא מענטשן וואס שרייבן זייער אסאך גילויים, שטארקע חידושים. איך מיין אז אפילו די זוהר הקדוש, און דער רמב״ם זיכער אין די מורה נבוכים — אסאך פון די גרויסע גילויים פון סודות התורה האבן געשריבן מענטשן וואס האבן נישט געהעריג געהאט תלמידים זאלן הערן פון זיי. וואס האבן זיי געהאט? זיי האבן געהאט א פען, זיי האבן געשריבן ספרים.

פארוואס דארף א מענטש שרייבן א ספר, ס׳איז נישט גענוג אז ער טראכט אליינס? ווייל די תורה מוז האבן א מקבל, ס׳מוז האבן ווער ס׳זאל רעדן צו. אמאל איז דער מקבל דירעקט, בגלוי, און דעמאלטס איז עס לפי ערך דער מקבל וואס איז דארט. אמאל איז דא איינער וואס איז משיג זאכן אסאך טיפער, און פון די בני דורו האט ער נישט קיין חברים וואס ער קען עס מסביר זיין קלאר; אפילו ער האט תלמידים, קען ער זיך נישט הונדערט פראצענט ארויסגעבן פאר זיי.

די סוד הכתיבה: נגלה און נסתר

דער שרייבער און דער מקבל בסוף העולם

אמאל שרייבט א מענטש א פאוסט, און ס׳קומט אן צו עפעס א צווייטן בסוף העולם וואס איז ווירקליך פאר אים. די מענטשן אינצווישן ווערן ווי א בחינת מעבר; זיי זענען נישט די אמת׳דיגע מקבלים, נאר בחינות פון א פאנעל וואס קומט אדורך דורך זיי. אזוי לערנסטו ספרים ווי זוהר וואס זענען געשריבן געווארן.

רבי אבא יכתוב

ס׳איז דא א בחינה פון די זוהר וואס הייסט רבי אבא יכתוב. רבי אבא איז דער שרייבער פון די זוהר; אבא איז אוודאי דער אבא דאצילות אמת. “רבי אבא יכתוב” איז אויך דער סוד פון וכתבנו בספר החיים. דער אריז״ל טייטשט אז דער כותב איז נידריגע חכמה, איז חסד וגבורה, אבער דער מקור הכתיבה איז חכמה. און “רבי אבא יכתוב” איז די טייטש אז אונז רעדן צו ווער ס׳גייט ליינען וואס אונז שרייבן. אזוי קען מען ארויסגעבן זאכן וואס זענען נישט דא אין פראנט פון דיר; פארדעם איז עס נסתר.

נגלה קעגן נסתר

נגלה איז דאס וואס די מענטשן וואס זענען דא קענען מקבל זיין הונדערט פראצענט. נסתר איז דאס וואס א מענטש פארשטייט צווישן בינו לבין קונו, וואס ער טראכט אמת׳דיג, אבער ער האט נישט וועם צו זאגן; געבט ער עס ארויס בדרך כתב, אדער אין אנדערע וועגן, אדער אמאל רעדט ער עס יא.

ס׳איז געווען חסידישע צדיקים וואס האבן גערעדט זאכן אפילו זיי ווייסן אז די צוהערער פארשטייען עס נישט — ס׳דארף זיין אין די וועלט. וואס איז דער ענין צו זיין אין די וועלט? ס׳מיינט אז ס׳דארף אנקומען צו ערגעץ. אפשר דער חכם וואס הערט עס און פארשטייט נישט, וועט עס נאכזאגן פאר א צווייטן, און יענער וועט עס פארשטיין. דאס איז די דרכים נסתרים.

כתבנו לחיים: א נייע טייטש אין דעם דוגמא לעילא

דער מלאך סופריאל און די כתיבה למעלה

יעדע זאך איז א דוגמא לעילא. דאס וואס אונז זאגן כתבנו לחיים ראש השנה איז א גרויסע נושא פון די כתיבה בספר. פארשטייט זיך ס׳איז א משל, אבער וואס איז דער חילוק? מ׳זאגט אז דער אייבערשטער רעדט און דער אייבערשטער שרייבט. ס׳איז דא א מלאך סופריאל, ער שרייבט. וואס איז דער מלאך סופריאל? דער מלאך סופריאל איז דער זעלבער רבי אבא וואס האט געשריבן די אדרא, וואס האט געשריבן די זוהר.

דיבור: ויאמר אלקים און די שבע קולות

דער מלאך סופריאל איז די טייטש אז די זאכן וואס דער אייבערשטער רעדט, איז וואס ס׳שטייט אין מעשה בראשית בגלוי — ויאמר אלקים (בראשית א) — דאס איז באופן כללי די ז׳ תחתונות, די זיבן ימי בראשית, די שבע קולות, ווי ס׳שטייט קול ה׳ בכח קול ה׳ בהדר (תהלים כט ד) און אזוי ווייטער. דאס זענען זאכן וואס דער אייבערשטער זאגט. אבער מ׳פרעגט אלעמאל אין מעשה בראשית: צו וועמען האט ער געזאגט? כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמד (תהלים לג ט) — פאר וועמען האט ער מצווה געווען, ס׳איז נאך נישט געווען?

מ׳האט זיך כביכול פארגעשטעלט אז ס׳איז דא איינער וואס קען פארשטיין. די יהי אור (בראשית א ג) איז אזא מאמר וואס די וועלט קען נאך פארשטיין די נגלה דערפון; פארדעם האט ער עס געזאגט. ס׳איז דא א קלארע דיבור וואס דער אייבערשטער זאגט “יהי אור”, יהי רקיע (בראשית א ו), און אזוי ווייטער.

תורה שהיתה כתובה לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה

פארדעם איז געווען א בחינה פון תורה שהיתה כתובה לפניו. אזוי ווי מיר לערנען אין מדרש און אין זוהר, האט דער אייבערשטער הסתכל אין די תורה הכתובה לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה (עי׳ ירושלמי שקלים פ״ו), און לפי דעם האט ער גערעדט — כביכול אזוי ווי איינער איז קורא מתוך הכתב. אזוי ווי דוד המלך האט געבויט די בית המקדש, הכל בכתב מיד ה׳ עלי השכיל (דברי הימים א׳ כח יט): דער נתן הנביא האט געשריבן א פלאן פון בויען די בית המקדש, און די בויערס האבן געקוקט אויף דעם פלאן. אדער א מענטש איז קורא בתורה און נאכדעם טוט ער — דאס איז די תכלית פון קריאת התורה, ללמוד על מנת לעשות (עי׳ משנה אבות).

דו פארשטייסט א קשיא: אויב ס׳איז נישט דא קיין וועלט, וויאזוי איז דא א כתב? פאר דעם זאגט מען “באש שחורה”. אש מיינט אז דו וועסט נישט פארשטיין; מ׳קען זיך פארשטעלן אז מ׳שרייבט מיט פייער, אבער דער משל פון אש געבט עקזעקטלי ארויס אז ס׳איז נישט ליטעראלי געשריבן. וואס טייטש עס אז ס׳איז געשריבן? אז פאר ס׳איז געווען א וועלט, און אויך נאכדעם אמת׳דיג, איז דא א כתב. כתב איז כביכול וואס דער אייבערשטער פארשרייבט פאר זיך אליין. מחשבה בעלמא — פאר ס׳איז דא א ספר. דער אייבערשטער האט געוואלט שאפן די וועלט בספר וסופר וסיפור (ספר יצירה). ס׳איז דא זאכן וואס ער פארשטייט, און ער פארשטייט אז ער דארף עס אויכעט מגלה זיין, אבער ס׳איז נאכנישט געקומען די צייט.

זעקס און צוואנציג דורות ביז אברהם אבינו

כביכול האט דער אייבערשטער געווארט זעקס און צוואנציג דורות ביז ס׳זאל קומען אברהם אבינו, ער זאל האבן איינער צו רעדן מיט. ער האט גערעדט מיט אדם, מיט קין, האבן זיי זיך נישט פארשטאנען מיט אים; ס׳איז נישט געווען קיין דברות. פאר זיי האט ער געזאגט יהי אור, יהי רקיע, אבער ער האט זיך נישט פארשטאנען מיט זיי.

קומט אברהם אבינו, האט אים דער אייבערשטער געגעבן די תורה, און שפעטער פאר משה רבינו, והמכתב מכתב אלקים הוא (שמות לב טז). און די משנה אין אבות זאגט אז דער מכתב איז די דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות. אזוי איז איין טייטש כתב של לוחות.

די כתיבה על שם העתיד

פיינעלי האט ער געטראפן איינער, משה, אברהם. דאס וואס ער האט גערעדט מיט יעדער איז אלץ פיין און וואויל. אבער ס׳איז דא די זאך: דאס וואס איך האב געשריבן, און איך האב עס געשריבן ווייל איך האב פארשטאנען אז איך האב עס געמוזט ארויסגעבן על שם העתיד — מחשבתן של ישראל קדמה לכל (עי׳ בראשית רבה); אן דעם וואלט נישט געווען קיין כתב אויכעט. אבער יעצט איז דא ווער ס׳זאל קענען ליינען מיין כתב, ווער ס׳זאל זען די זאכן וואס זענען די פנימיות הכוונה, די מינינג פון די וועלט וואס דער אייבערשטער האט געמוזט שרייבן.

און אזוי כי ברב הימים תמצאנו (קהלת יא א): שפעטער, פון דערווייטנס, וועט מען קענען ליינען דעם כתב, עפענען דעם בריוו, פארשטיין אז דאס איז דער סוד התורה, דער חילוק פון מעשה בראשית און תורה.

כתבנו לחיים: געדענק אונז אין די תורה

ווען מיר זאגן ראש השנה כתבנו לחיים — ס׳איז דא כתיבה, נאכדעם איז יום כפור חתימה — איז דער טייטש: געדענק אונז אין די תורה. פארדעם זאגט מען אויף יעדע זאך אין מלכיות, זכרונות, שופרות, כמו שכתוב ונאמר, אזוי ווי ס׳שטייט בתורה, ועל ידי עבדיך הנביאים כתוב — אלעס איז “כתוב”. ווייל דער כתב מיינט: יא, אונז קענען רעדן מיט דיר. רעדן איז וואס יעדער איינער קען פארשטיין. אבער ס׳איז דא בחינות וואס כביכול מרחוק איז עס בעסער; אונז ווילן ליינען, עפענען די אויגן און ליינען וואס דער אייבערשטער האט געשריבן. דאס איז א גאנצע אנדערע, טיפערע לעוועל פון הבנת המציאות, פון הבנת רצון הבריאה, די כוונת הבריאה. דאס איז די “כתבנו לחיים”.

שרייב אונז איין אין דיין בוך: דער יחוד נעלם

א גאנצע נייע טייטש: שרייב אונז איין אין דיין בוך. ווען אונז זאגן כתבנו, ס׳איז נישט סתם אז דער אייבערשטער האט א בוך וואס ער זאגט מי יחיה ומי ימות (מוסף ראש השנה). ס׳מיינט אז אונז זאלן זיין פארשריבן — נישט נאר גערעדט, נישט נאר בדבר פיו, וואס איז אזוי ווי יעדער איינער. משפט לאלקי יעקב (תהלים פא ה): משפט איז געווענליך ביי די מלך בפה, און ס׳איז דא א סופר וואס שרייבט. ווען מ׳זאגט “כתבנו”, זאגט מען פאר׳ן אייבערשטן, נישט פאר די סופר — קען זיין ער מאכט עס על ידי א סופר, עפעס א מלאך — אבער די איידיע איז אז מ׳זאגט עס פאר׳ן אייבערשטן, אין דעם תורה הקדומה, אין די תורה כתובה לפניו, דאס וואס דו קענסט נאר שרייבן.

פארדעם דארף זיין א בחינת ריחוק, ווייל וואס א מענטש שרייבט טוט ער ביחיד. דער שרייבער שרייבט, און נאכדעם קומט עס אן צו איינער. ס׳קען נישט זיין א יחוד גלוי, נאר א יחוד נעלם יותר: ער שרייבט פאר איינעם, נישט פאר די וועלט אריין, און נישט פאר זיך אליינס (ווייל פאר זיך דארף מען זיך נישט שרייבן, קען ער טראכטן). דאס איז דער יחוד נעלם וואס הייסט כתיבה, וואס אונז זענען מכוון ראש השנה — וואס ס׳זעט אויס אז ס׳איז א זמן של נסירה, א זמן שאינו של יחוד, ווערט א פירוד — מיינט אז מ׳וויל טרעפן די כתיבה. און די כתיבה איז כביכול על גוף הנוק׳, וואס דאס איז ווען מ׳שניידט, דארט שרייבט מען. דאס איז שוין פאר ווער ס׳פארשטייט די סודות.

צוריק צו די יסוד: די צוויי אופנים פון דיבור און כתיבה

נגלה און נעלם, דיבור און כתיבה

לאמיר צוריקגיין צו וואו אונז זענען אנגעהויבן. אלעמאל זענען די מקובלים, די שומעים, א חלק פון דעם, נאר ס׳איז דא צוויי אופנים: די אופן הנגלה, וואס אונז רופן דיבור; און די אופן הנעלם יותר, וואס אונז רופן כתיבה (רעקארד איך א ווידעא איז אויך א בחינה פון כתיבה). און די עבודה פון ראש השנה איז צו מגלה זיין די צוויי זאכן. מ׳דארף עס באהאלטן אביסל, אזוי ווי א זאך וואס לא הגיע זמנה להתגלות, אזוי ווי דער זוהר שרייבט און ווייסט אז מ׳גייט עס נישט היינט ליינען. בסוף הימים, שטייט אין די זוהר, נתגלה ווערן די ספר. דער וואס האט געשריבן די זוהר האט פארשטאנען אז ער שרייבט דווקא ווייל ער האט נישט וועם צו רעדן. אמאל וועט קומען א דור, מענטשן וואס זאלן זיין גרייט צו הערן די דיבורים, צו ליינען די כתבים.

והופע בהדר גאון עוזך: לערן אונז אויס סודות התורה

די גילוי הסוד וואס מיר בעטן אויף דעם ראש השנה, והופע בהדר גאון עוזך (מוסף ראש השנה), איז די טייטש: לערן אונז אויס סודות התורה. לאמיר פארשטיין וואס דו האסט געשריבן אויף דיין פלאן פאר דו האסט געמאכט די וועלט, נישט נאר הערן וואס דו האסט געזאגט נאכדעם. דאס איז די פרשת י״ג מדות של רחמים: נאכדעם וואס משה רבינו האט געבעטן מחני נא מספרך אשר כתבת (שמות לב לב), האט אים דער אייבערשטער געזאגט, איך האב נאך גרעסערע ספרים וואס דו ווייסט נישט. ויעבור ה׳ על פניו ויקרא (שמות לד ו) — ער האט אים פארגעליינט פון זיין ספר. משה רבינו האט געמיינט אז דער אייבערשטער׳ס ספר שטייט נאר אל קנא ונקם (עי׳ נחום א ב), פקד עון אבות על בנים (שמות לד ז); האט אים דער אייבערשטער געוויזן א טיפערע ספר, די ספר פון י״ג מדות של רחמים.

די מקבלים זענען מעורר דעם משפיע

מטרת האור: געבן די תחתונים

ס׳איז דא נאך א לעוועל וואס די מקבלים זענען מעורר דעם משפיע. דער רבי האט הנאה פון דעם וואס ער קען רעדן צו א צווייטן, אדער כאטש צו וועמען צו שרייבן. וויבאלד די מטרת האור, מטרת השפע וואס די עליונים באקומען, איז כדי צו געבן די תחתונים — אויב איז נישט דא ווער ס׳זאל מקבל זיין, ווערט ער אויך טונקל. ווען א רבי האט נישט קיין תלמידים, ווייסט ער אליינס וואס ער דארף לפי צורך עצמו, לתיקון נפשו. אבער ס׳איז דאך אסאך מער וואס צו וויסן. אין א געוויסע זין איז אויך צו זיין א רבי לתיקון נפשו, ווייל זיין נפש איז צו זיין א משפיע; אבער אויב ער האט נישט ווער ס׳זאל מקבל זיין, וועט ער האבן נאר א משהו וויפיל ס׳איז אים גענוג.

וויכטיג מצד די כלים און כשרונות

ס׳איז נישט וויכטיג פאר די שכינה אז ער זאל זיין א גרויסער חכם לשם עצמו. ס׳איז וויכטיג ווייל ער האט די כלים און כשרונות, ער קען רעדן מיט נאך אסאך מענטשן; פארדעם געבט מען אים די הערות, די חכמה צו רעדן מיט אנדערע. אבער טאמער ס׳וועט נישט זיין קיין אנדערע, וועט ער נישט האבן פאר זיך אויכעט נישט.

את עצמו הוא נותן

מ׳קען אבער נישט אזוי גוט טיילן און זאגן אז דאס וואס די תחתונים זענען משפיע אויף די עליונים איז נאר לגבי די חלק וואס זיי געבן ווייטער. די יחוד התדירה איז לצורך התחתונים. יעדער איינער פארשטייט אז דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב. א רבי איז נישט קיין בחינת מעביר — א שוואכע בחינה — ער איז נישט קיין פונעל וואס זאגט סתם זאכן. אפילו אויב מ׳רופט אים א פונעל, איז די וועג וואס ער איז א פונעל דורך אינטערנעלייזן, דורך אליינס פארשטיין די זאכן וואס ער לערנט אויס. אויב ס׳זענען נישט קיין זאכן וואס נעמען זיין נשמה און מאכן אים גרעסער און קלארער, וועט ער עס נישט קענען לערנען פאר א צווייטן — ער איז נישט קיין אימעיל באקס, ער איז א מענטש.

סאו ווען מ׳טיילט אפ צווישן די יחוד לצורך עצמו און די שפע לצורך השפעה, זענען ביידע שפע טוישן דעם עליון, דעם משפיע. אויב ס׳איז נישט דא קיין מקבל, אויב דער מקבל איז נישט מוכשר, האט נישט נאר דער עליון נישט אן עקסטערע חלק — ווייל מ׳קען עס נישט צוטיילן אויף צוויי חלקים. את עצמו הוא נותן: אן אמת׳דיגע רבי, אן אמת׳דיגע מדת החכמה, זיי געבן זיך אליינס, נישט עפעס אנדערש. דאס איז די תכונה פון יעדע השפעת חכמה. א רבי וואס לערנט מיט זיין תלמיד שיקט אים נישט אינפארמאציע וואס ער האט גענומען פון ערגעץ אנדערש, ער געבט אים זיך אליינס — אזוי ווי דער אייבערשטער, דער רבי פון אלע אידן, געבט זיך אליינס פאר די נשמות ישראל.

סאו ווען די תחתונים האבן נישט קיין כלי קבלה, זענען נישט גרייט לקבל, האט ער נישט זיך אליינס, כביכול. מצד עצמו שבעצמו איז אמן כן יהי רצון, אבער דער עצמו איז אפשר נישט אזוי אינטערעסאנט. ביי מענטשן וואס זייער תפקיד איז צו זיין א רבי — אויב ער וועט נישט זיין קיין רבי, וועט ער נישט זיין א רשע מרושע, אבער ער וועט נישט זיין פאר זיך אליינס. וויבאלד ער האט ווער ס׳זאל הערן, און ער גייט צו בדרך גילוי אדער בדרך העלם, ווערט ער אליינס עפעס אנדערש אויך.

תנו עוז לאלקים: הכל תלוי במעשי התחתונים

דאס זאל זיין א טיפערע פארשטאנד פון דעם וואס אונז זאגן הכל תלוי בשכינה, הכל תלוי במעשי התחתונים. וועגן דעם זאגן אונז תנו עז לאלקים (תהלים סח לה): די ספירות העליונות אליינס, די שמות הקודש אליינס, זענען תלוי במעשינו. נישט נאר די חלק וואס זיי געבן ווייטער — ווייל וואס זיי געבן איז אין זיך אליינס, און אויב זיי האבן נישט ווער ס׳זאל עס נעמען, וועט נישט זיין פאר זיך אליינס אויכעט.

מגדל זיין לשם השם

קומט אויס, חוץ פון די בחינת כתב וואס אונז ווילן ארויסגעבן די יחוד וואס עקזיסטירט דוקא על ידי כתב, איז דא אויך די נושא אז אונז ווילן מגדל זיין לשם השם — מגדל זיין די שם המשפיע, די שם האב, די שם הרב. וויאזוי איז מען דאס מגדל? נישט ווייל ס׳פעלט אים עפעס, נאר דורך דעם וואס ס׳איז דא צו וועם צו רעדן, און דעמאלטס וועט ער אליין זיין וואס ס׳דארף זיין.

יעדער איינער, כלפי וואס ער איז א משפיע און כלפי וואס ער איז א מקבל, דארף זיין מקריב את מקומו — זיכער יעדער זכר, יראה כל זכורך (שמות כג יז). און אמת׳דיג האט יעדע אשה אויך א בחינה פון השפעה. יעדער מענטש אויף דער וועלט, חוץ אפשר א תינוק בן יומו, אן אינפענט — אבער יעדער וואס איז שוין פינף זעקס און האט קלענערע ברידערס — איז בחינת משפיע און בחינת מקבל. און מ׳דארף טרעפן די קאנעקשאן ריכטיג, אז ס׳זאל זיין צו וועמען צו רעדן; און אויב ס׳איז נישט דא, זאל מען געדענקען די סוד הכתיבה און פרובירן עס ארויסצוברענגען. און וויפיל איך בין א מקבל, זאל מען מכוון זיין כלפי דעם.

דער פאראדאקס פון שער ההקדמות

ס׳איז אזוי ווי א סתירה וואס מ׳לערנט אין שער ההקדמות: אויב דער משפיע קוקט אויף וואס איז העכער זיך, ער איז מכיר את מקומו כלפי מה שמעליו — דאס הייסט בחינת יראה — דעמאלטס איז ער מקבל פאר זיך, אבער ער געבט נישט פאר יענעם, איז כביכול חשוך זיין צד וואס איז פונה כלפי מטה. און טאמער ער איז פונה כלפי מטה, וועט ער כביכול חשוך זיין פאר אן אנדערע צד. דאס איז א פאראדאקס וואס מ׳דארף זיך שפילן מיט, אביסל אזוי און אביסל אזוי.

איינע פון די יסודות צו התהאלן פון דעם פאראדאקס: אז די וועג וויאזוי ער איז מקבל מה שלמעלה עליו איז על ידי התעוררות מה שלמטה ממנו. די וועג וואס די שכינה באקומט אור איז דורך אונז זענען מעורר צו איר, און דורך דעם באקומט זי פון די ז״א. די וועג וואס די ז״א באקומט אור איז דורך דעם וואס די שכינה איז פונה צו אים, און נאכדעם באקומט ער מוחין פון אבא ואמא, וכן למעלה ולמעלה. דאס איז די נארמאלע, ריכטיגע וועג. בדיוק בדקות איז דא אמאל וואס איז אדער איינס אדער די אנדערע — די דקות האט צוטון מיט די זמנים וואס זענען ווי א פירוד. אבער די תיקון, די עבודה, איז צו ווייזן אז ס׳איז די זעלבע.

יעדע זאך איז נישט צו זיך אליינס: דער כלל און פרט

עד כאן איז תורה היוצא מן הלב, לפי המצב פון ווי אונז זענען אין דעם שיעור אין ערב ראש השנה. און מ׳מוז מזכיר זיין, אלס ערב ראש השנה: די מציאות פון יעדע זאך איז נישט צו זיך אליינס. ס׳איז נישטא אזא זאך א דבר בעולם וואס איז נאר פאר זיך, וואס איז עומד לפני עצמו. יעדע זאך האט דברים שלמעלה ממנו און דברים שלמטה ממנו; כלפי זה איז ער א בן, און כלפי זה איז ער אן אב, אזוי ווי די איברים. ס׳איז נישטא אזא זאך באופן מוחלט אז עפעס איז אפגעהאקט פון עפעס אנדערש.

די ריזיגע מערכת: מעשה עולם

די גאנצע זאך וואס אונז טוען ראש השנה און א גאנץ יאר איז צו כאפן וואו אונז זענען אין די ריזיגע מערכת, די סיסטעם וואס הייסט מעשה עולם — אתה זוכר מעשה עולם (מוסף ראש השנה) — און ער געט פאר יעדן איינעם זיין זאך. וויפיל א מענטש פארשטייט פונקטליך וואו ער באלאנגט, און ער האט צו וועמען צו רעדן, און פון וועמען צו מקבל זיין, און מיט וועמען צו מקבל זיין.

חברים: מקבלין דין מן דין

ס׳איז דא א בחינה פון חברים, אויף די זעלבע לעוועל פון אים, נאר ס׳איז אביסל קאמפליצירט. מענטשן מיינען אז חברים מיינט שוה בשוה, אבער שוה בשוה איז נישט קיין מציאות — אויב מ׳וואלט געווען שוה בשוה וואלט עס געווען די זעלבע זאך. אן אמת׳דיגער חבר איז ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט יח), ער איז די זעלבע ווי דיר; אבער בגשמיות, אין עולם הזה, איז נישט דא אזא זאך. אלעמאל, ונותנים באהבה רשות זה לזה, און דער תרגום זאגט מקבלין דין מן דין. וקרא זה אל זה (ישעיה ו ג), זאגט דער תרגום, מקבלין דין מן דין: איך האב באקומען פון דיר און דו באקומסט פון מיר, מ׳טוישט זיך, א מינוט אזוי, א מינוט אזוי, אפשר אין די זעלבע מינוט ביידע. ס׳קען זיין זייער איידל און קאמפליצירט, אבער חברים זענען באופן כללי מענטשן וואס זענען אויף מיין לעוועל.

בשבילי נברא העולם: א חלק, נישט אפגעהאקט

יעדער איינער טוט זיין חלק אין די גרעסערע מציאות. ס׳איז דא א גאנצע וועלט, און א חלק פון די תפקיד פון יעדער איד איז צו זיין א משפיע אויף די גאנצע וועלט. חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם (משנה סנהדרין פ״ד). און וואס זאל זיין מיין דמיון — איך וועל דאווענען און די גאנצע וועלט וועט זיך טוישן? דאס דארף מען פארשטיין מכיר את מקומו: יא, נאר אביסל, דארפן נאך אלע אנדערע מענטשן זאלן דאווענען און טון. אבער ס׳קען נישט זיין אז א מענטש זאל פילן אז ער איז מנותק. ס׳איז נישט דא קיין איין איד וואס ער טוישט נישט עפעס לגבי די גאנצע וועלט. ס׳קען זיין גאר א קליינע חלק, א ביליאנסטל פראצענט — אבער א פראצענט וואס איז נישט אפגעהאקט פון דעם.

די וועלט איז א מערכת, א סיסטעם וואס איז געבויט צו קבל שפע מלמעלה און עס געבן ווייטער. פארדעם איז דא אזויפיל מענטשן: אויב אדם נברא יחידי, זאגט ער בשבילי נברא עולם — אבער וואס איז “נברא עולם”? די אלע אנדערע מענטשן. פארדעם איז דא אזויפיל מענטשן, ווייל די וועלט קען נישט ווערן וואס ס׳דארף זיין אן יעדן מענטש — אבער נישט באופן מנותק. יעדער איינער האט זיין חלק, אבער נישט יעדער איינער איז עקסטער. דאס איז א וויכטיגע הבחנה: מ׳רעדט אסאך מאל אז יעדער האט זיין אינדווידזשועל, און ער מיינט ער קען טון עקסטער פון די גאנצע וועלט. אבער יעדער קען טון בדיוק ווייל ער איז ערגעץ אינצווישן זיין טאטע און זיינע קינדער — סיי כלפי זיין אייגענע עבודת השם, פארשטיין און לערנען און דאווענען, און סיי כלפי די רעסט פון די וועלט.

יעדע דזשאב איז קאנעקטעד מיט די גאנצע וועלט

אזוי ווי א מענטש האט א דזשאב: ער נעמט אן אינפוט וואס ער באקומט, און א שכל וואס ער האט אויך באקומען פון ערגעץ, און ער מאכט עס אביסל בעסער און געט עס ווייטער. ס׳איז נישט דא קיין איין דזשאב אויף די וועלט וואס איז נישט קאנעקטעד מיט די רעסט פון די גאנצע וועלט.

בתוך עמי אנכי יושבת: בקשות פרטיות אין ראש השנה

דער טעות פון נישט דאווענען פאר זיך

בתוך עמי אנכי ישבת (מלכים ב׳ ד יג) מיינט נישט אז מענטשן זאלן נישט האבן קיין בקשות פרטיות — א טעות גמור. מ׳זאגט מ׳זאל נישט דאווענען פאר זיך; ווי אזוי הייב איך אן, איך בין נישט פון זיך? קען דאך נישט זיין. “בתוך עמי אנכי יושבת” מיינט אז דער איש ה׳ זאגט פאר אלישע: איך דארף נישט פראטעקציע. ס׳איז דאך דא א מלך און א שר צבא — מלכות לעולם מיט זיינע צבאות, השם צבאות.

חנה׳ס תפילה: ה׳ צבאות און א בקשה פרטית

חנה זאגט ה׳ צבאות (שמואל א׳ א יא): דער אייבערשטער איז מלך על כל צבאות עליונים ותחתונים, אויף אלע מלאכים, שרים, חלקי הטבע, אלע זאכן. די גמרא מוטשעט זיך, חנה איז די ערשטע וואס זאגט די ה׳ צבאות — וואס קומט עס דא אריין? חנה בעט א בקשה פרטית. וויאזוי קען מען זאגן אז מען זאל נישט בעטן קיין בקשה פרטית ראש השנה? שטייט חנה אין ראש השנה און זי בעט: ונתתה לאמתך זרע אנשים (שמואל א׳ א יא), וועסטו איר געבן א זון. פארשטייט זיך, דער זון איז נישט פאר איר, ווי ס׳שטייט קלאר ונתתיו לה׳ כל ימי חייו (שמואל א׳ א יא). דער שמואל הנביא איז געווען שקול כמשה ואהרן, ער האט מחיה געווען כלל ישראל, אויסגעלייזט די אידן פון די בראך פון תקופת השופטים, ער האט מיסד געווען די מלוכה. שמואל הנביא — אן אים איז נישטא קיין אידישקייט.

און ס׳האט זיך אנגעהויבן פון חנה. חנה׳ס תפילה, וואס איז די הפטורה וואס מ׳זאגט, רעדט פון די גאנצע וועלט: וירם קרן משיחו (שמואל א׳ ב י) — משיחו מיינט דער מלך, דער וואס פירט; ס׳איז נישט סתם.

דו ביסט נישט געבוירן פון די לופט

דער פשט איז זייער פשוט. ס׳איז נישטא אזא זאך, אוודאי דארף א מענטש אנהייבן פון זיך, אבער ער פארשטייט אז ער איז נישט אליינס, ער איז נישט געבוירן פון די לופט און ער גייט נישט אין די לופט. ער געהערט צו זיין טאטע, צו זיין משפחה, צו זיין פאלק, צו די גאנצע וועלט באופן הכי כללי — צו די משפחות פון אדם, צו די בהמות, אדם ובהמה תושיע ה׳ (תהלים לו ז), צו די ביימער, אלעס. אביסל איז ער מקבל פון זיי, און אביסל איז ער משפיע אויף זיי. דאס איז דער סיסטעם וויאזוי די וועלט ארבעט.

ותתפלל על ה׳: דער עולם התיקון

ווען חנה זעט אז ס׳פעלט עפעס אויף די וועלט, איז דאס א חסרון. והיא מרת נפש ותתפלל על ה׳ (שמואל א׳ א י): אזוי ווי די חסידישע ספרים טייטשן, זי האט געדארפט בעטן אויף דעם אייבערשטן. זי איז צעבראכן, זי האט נישט קיין קינדער, זי האט נאך צרות אישות. זי זאגט: רבונו של עולם, ה׳ צבאות, דו ביסט דער גאט וואס מאכט אלעס, ס׳איז דא א סדר, אונז זענען כביכול א צבא, אן ארמיי. יעדער איינער האט זיין תפקיד; און אויב איין סאלדאט פעלט א האנט, א פוס, ער איז צעבראכן, קען ער נישט זיין קיין סאלדאט. יעדער איינער פעלט אויס. איז מצד ה׳ צבאות דארפסטו מיר העלפן.

זאלסט נישט קרוסן די ליין

דער זוהר זאגט: זאלסט נישט מיינען אז מ׳דארף דיר ספעציעל מאכן פראטעקציע, היש לדבר לך אל המלך או אל שר הצבא (שמואל ב׳ ד יג), זאלסט נישט קרוסן די ליין פון וואו דו ביסט. אזוי ווי דו ביסט — א פרוי וואס דארף קינדער — האסטו באקומען קינדער דירעקט פונקטליך פאר וואו דו ביסט. פארקערט, דאס איז דער עולם התיקון: ה׳ צבאות, אז יעדער איינער דארט וואו ער איז, דארט באקומט ער זיין שפע הנצרך לו והנצרך לתלויים בו, אז ער זאל קענען זיין א ריכטיגער מקבל פאר די וואס זענען משפיע עליו.

דאס איז די ריאליטי פון די וועלט. דאס וואס א מענטש דאוונט פאר זיינע צרכים, ער דאוונט פאר צרכי העולם, ער דאוונט פאר כבוד השכינה — ס׳איז נישט צוויי אנדערע זאכן. א מענטש איז קליינקעפיג, ס׳איז א חסרון הדעת, א חסרון ידיעה: מ׳קען נישט די שם צבאות. ביז חנה האט קיינער נישט געוואוסט די שם, איז טאקע געווען א פראבלעם — ווער ס׳לערנט תקופת השופטים, יעדער האט געזאגט מאכן שבת פאר זיך. אויב מ׳פארשטייט די שם צבאות, איז בכלל נישט קיין פראבלעם.

אלהי מערכות ישראל

דער אייבערשטער איז אלהי מערכות ישראל (שמואל א׳ יז מה), א שם צבאות פון אלע צבאות העולם, צבא מרום על המרום ומלכי האדמה על האדמה, און אונז זענען פארט פון דעם. אמאל דארף זיך א מענטש רוקן — ער איז נישט אין די ריכטיגע מחלקה, נישט אין די ריכטיגע דיוויזשאן פון די ארמיע. זיין תפלה איז: רוק מיך צו וואו איך באלאנג, דו זעסט אז דא פיט איך נישט, משנה מקום. אבער דער יסוד הדבר איז, מען זאל נישט מיינען פאר קיין איין רגע אז אונז זענען דברים פרטיים — אונז זענען א פרט פון א כלל. ס׳איז נישט דא אזא זאך, א פרט אן א כלל עקזיסטירט נישט. און וואס אונז זענען מתפלל, טוען אונז בשם כל ישראל, מיט אלע בני עולם, מעשה עולם, כל יצירי קדם, מיט אלע דורות וואס זענען געווען און וואס גייען זיין — ביז אדם הראשון, ביז נח, ביז משיח.

אדם הראשון: נשמות תלויים אין יעדע איבר

אונז זענען נבראים וואס האבן א גוף אזוי ווי א בהמה, א חלק הצומח אזוי ווי צמחים, און א חלק הדומם אזוי ווי אלע דומם — די מינעראלס אין א מענטש׳ס גוף איז פארט פון די סדר המחצבים אויף די וועלט. דאווענען אויף די גאנצע וועלט איז נישט אנדערש פון דאווענען פאר די גאנצע זיך.

די ריכטיגע תפילה פון ראש השנה איז אזוי ווי אדם הראשון, וואס דער אריז״ל איז עס מבאר אין זיינע דרושים און אין שערי גלגולים: אז אדם הראשון האט געוואוסט אז ס׳איז דא נשמות תלויים אין יעדע האר, אין יעדע איבר. צו זיין אדם הראשון מיינט אז א מענטש ווייסט: ס׳איז דא חלקים פון די וועלט וואס באלאנגען פאר מיינע הענט, פאר מיינע נעגל, פאר מיין קאפ, פאר מיין פוס. און על ידי שכולם כלולים בו, על ידי שיהיה כלול מכולם — אין זיין פלאץ דאוונט ער פאר אלע, טוט ער אויף פאר אלע, ער איז מתקן די גאנצע וועלט. דאס איז די צווייטע וויכטיגע הקדמה וואס מ׳איז מחויב צו זאגן פאר ראש השנה.

די דריטע זאך: דער סדר העבודה און דער פרט הפרטי

דער כלל און פרט אין די סדר התפלות

די דריטע זאך איז דברים פשוטים אין די סדר העבודה, סדר התפלות, סדר המנהגים פון ראש השנה און די גאנצע הייליגע טעג. זייער אסאך פרטים, אן א שיעור זאכן וואס גייען פאר. אביסל אזוי ווי מיר האבן גערעדט וועגן די כלל און די פרט, צומישט עס זייער שטארקע מענטשן — לפחות מענטשן וואס האבן אביסל שכל אויף זייערע זאכן, וואס זענען נישט נאר א בחינת עבד וואס טוט אלעס און עס גייט אים נישט אן.

דא זאגט מען סליחות, און התרת נדרים, און אחות קטנה, און שמונה עשרה, און מלכיות זכרונות שופרות, און די אלע פסוקי דזמרה — זייער אסאך זאכן וואס מ׳טוט.

אל תפרוש מן הציבור: צוויי אנדערע דינים

“בתוך עמי אנכי יושבת” האט טייטש אז מ׳קען נישט זיין נפרד. ס׳איז נישט קיין שלימות הנפש אז א מענטש קען זיין אינגאנצן אפארט פון די בית המדרש, פון כלל ישראל וואס זיי מאכן כפרות און סליחות און תשובה און תשליך אין ראש השנה. אבער א מענטש קען נישט זיין מבולבל, סתם איינער וואס טוט אלעס וואס שטייט; אדער ער זוכט צו האבן א געשמאק, א חיות, א התעוררות אין יעדע זאך — אויך נישט נוגע.

ס׳איז זייער פשוט אז ס׳איז צוויי אנדערע דינים. דאס וואס מ׳דארף זיין פארט — אל תפרוש מן הציבור (משנה אבות פ״ב) — איז בחינת הציבור, וויפיל דער ציבור פאדערט. אויב איינער איז דער בעל תפילה, דארף ער פארדאווענען אלעס און זינגען. און אויב נישט, דארף ער זיך צושטעלן וויפיל ס׳פעלט אויס, נישט מער, נאר מצד השתתפות מן הציבור. אבער וואס איז נוגע פאר א מענטש אליינס, פאר תיקון נפשו הפרטי — דורך דעם וועט ער קענען זיך כולל זיין אינעם ציבור אמת׳דיג אין די אנדערע וועגן?

דער סדר פון אונזער מחזור איז א קאמפלעישאן פון צענדליגע הונדערטער דורות, וואס יעדער האט צוגעלייגט זיין חידוש און געמאכט זיין סדר. דאס וואס מ׳פירט זיך בדרך כלל איז געווארן א מהלך וואס איז שוה לכל נפש — ס׳שטימט, איך מיין נישט אז ס׳איז אפגעפרעגט. אבער א מענטש וואס האט א געוויסע געפיל, א געוויסע בקשה, דארף אדער טרעפן איינע פון די תפילות וואס רעדן צו אים, אדער נוצן עניטינג כדי אנצוקומען צו א געוויסע מדריגה רוחנית, א געוויסע כוונה — מ׳זאגט מחזור ביז מ׳קומט דארט אן. דאס שטייט אין בעל שם טוב, איינע פון די עצות. אדער מאכט ער זיך א סדר לויט וואס ער פארשטייט: וואס איז דאורייתא, וואס איז דרבנן, וואס איז א מנהג; וואס איז מער עיקר, מער מרכזי ביי אים — דאס מאכט ער א סדר און דאס טוט ער.

דער משל פון סליחות: ראש השנה איז נישט קיין יום הסליחה

איך וויל דאס מדגיש זיין, מ׳קען זען אז דאס איז עקזעקטלי וואס אלע אידן אין אלע דורות האבן געטון. היינט איז ערב ראש השנה. ראש השנה איז א מצוה פון בלאזן שופר, מ׳זאגט מלכיות זכרונות שופרות, אלץ קלאר וואס די הלכה איז מדאורייתא און מדרבנן, און ס׳איז א יום הדין, בראש השנה יכתבון (מוסף ראש השנה, ונתנה תוקף). אבער די עבודה פון ראש השנה איז כל אחד לפי דעתיה. און מ׳זעט קלאר, לפחות אין אונזער מנהג: ראש השנה זאגט מען נישט קיין סליחות. ראש השנה איז נישט קיין זמן פון זאגן סליחות, נישט קיין זמן פון תשובה טון און זיך איבערבעטן — יום כיפור איז דער זמן פון סליחה. ס׳איז אינטערעסאנט אז די סליחה זאגט מען נישט “יכתב סליחתי”, מ׳זאגט אלעמאל ויאמר ה׳ סלחתי כדברך (במדבר יד כ). קען זיין אז ס׳האט צוטון מיט די שמועסן וואס מ׳האט גערעדט; מ׳דארף טראכטן וויאזוי. אבער על כל פנים, סליחות איז נישט קיין זאך פון ראש השנה.

פארוואס זאגט מען סליחות ערב ראש השנה?

עם כל זה, אלע אידן זאגן היינט סליחות פאר ראש השנה. דער רמב״ם זאגט נאר סליחות עשרת ימי תשובה, אבער אלע אידן היינט זאגן שוין פאר ראש השנה, אביסל מער אביסל ווייניגער. וואס איז דער פשט? ווער ס׳קוקט אין די סליחות פון ערב ראש השנה קען עס זייער קלאר זען. ס׳איז דא זייער אסאך סליחות; איך מיין אז ס׳איז נישט געמאכט אז איינער זאל קענען אלעם זאגן. אזוי ווי דער קאצקער רבי האט געזאגט, מ׳קען נישט זאגן תהלים — דוד המלך האט גענומען זיבעציג יאר צו זאגן תהלים, וויאזוי קען מען עס זאגן אין איין טאג? זייער א טיפע ווארט, און זייער אמת.

דער מנהג העולם האט שוין געמאכט עפעס וואס איז מער ווייניגער שוה לכל נפש. אבער אמת׳דיג צו זאגן א סליחה — יעדער איינע פון די סליחות האט געשריבן א איד וואס איז געווען אזוי בקלעם: ער האט געטראכט, איך וויל גיין צו ראש השנה און טון די עבודה בשמחה, בהתרוממות המוחין. אבער ער האט א פערסאנעל פראבלעם, נישט א כללות׳דיגע פראבלעם. די מצוה פון שופר, און זאגן מלכות זכרונות שופרות בשמחה, טוט ער — ער האט נישט קיין פראבלעם. אבער ער איז אויך א מענטש, ער האט זיין אייגענע נפש, ער פילט אז ער האט פארזינדיגט א גאנץ יאר. נישט יעדער איינער מוז אזוי פילן, אבער רוב מאל פילט א מענטש אזוי, ווייל א מענטש איז דאך א מענטש און דורכאויס די יאר טוט ער נישט צו קליין און צו גרויס.

ער וויל טון די עבודה פון ראש השנה — It’s the most real thing — אבער ער קען נישט. ער פילט אז ער מוז זיך רייניגן, זיך דורכקומען מיט׳ן אייבערשטן, אויפטון עפעס כדי אז ער זאל קענען זאגן ראש השנה. אלע סליחות אין ערב ראש השנה האבן געשריבן מענטשן וואס האבן זיך פערסאנעלי געפרובירט דורכצוקומען מיט זיך אליינס, מיט גאט, מיט די תורה, פאר ראש השנה, כדי ראש השנה זאל ער קענען טון וואס ער דארף.

שרייב דיין אייגענע סליחה

נאכדעם איז שוין געווארן א סדר, מ׳דארף שוין זאגן סליחות. איך זאג אז ס׳איז אן אופן וואס מ׳קען ווערן ווערטער זאכן, אבער מ׳דארף עס זייער וויכטיג ארויסהאבן: די אמת׳דיגע עבודה איז אז א מענטש דארף שרייבן זיין אייגענע סליחה — נישט הונדערט, נישט פינף הונדערט. יעדער איינע פון די סליחות האט איין מענטש געשריבן איין יאר, ווייל דאס איז וואס ער האט געפילט, דאס האט ער געדארפט כדי זיך דורכצוקומען. איינער וואס קען שרייבן א סליחה, שרייבט. איינער זאגט תהלים, ער טרעפט איין פסוק, איין קאפיטל וואס טוט וואס ער דארף; אדער ער מאכט התבודדות; אדער ער זאגט חידושי תורה. ס׳איז דא אסאך וועגן.

צוויי עקסטערע עבודות: א רייכע אוצר

ס׳איז דא צוויי עקסטערע עבודות, און איך מיין אז אפילו אין די מחזור פון יום טוב איז דא חלקים וואס זענען אזוי, און אונז לאזן אויס א חלק, ווייל מ׳האט פארשטאנען אז ס׳פעלט נישט אויס פאר יעדן. אזוי אויך אין די סליחות זענען דא פלעצער וואס מ׳לאזט אויס. אבער יעדער איינער דארף אדער עס טרעפן — ס׳איז א זייער רייכע אוצר, מען קען טרעפן פון יעדע עספעקט, פון יעדע פערספעקטיוו. מען מוז נישט אלעם. יעדער איינער האט געשריבן א מענטש וואס האט פשוט געוואלט, חוץ פון דעם וואס ער דארף אנקומען צו די כלל — מ׳דארף בלאזן שופר, מ׳דארף זאגן מלכיות זכרונות שופרות — האט ער געדארפט טרעפן א וועג צו מכשיר זיין כלפי דעם זאך. דאס דארף יעדער טון: אדער טרעפן א שטיקל, אדער טרעפן א צייט, יעדער לויט זיין אופן וואס ער ווייסט אז זיין תיקון ארבעט.

סיום

און מיט דעם וועלן מיר ענדיגן פאר היינט. מ׳זאל זייער שטארק לערנען די פקודים אויף ראש השנה און די מצוה בזוהר, אבער איך גלייב נישט אז איך האב צייט יעצט, און ס׳איז שוין גענוג לאנג די שיעור. מיר ווינטשן זיך א גוט יאר. לשנה טובה תכתבו ותחתמו לאלתר לחיים.

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

HE עברית
📄 Download Transcript PDF תורגם אוטומטית סיכום השיעור 📋 שיעור זוהר ערב שבת — ערב ראש הש…
תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

שיעור זוהר ערב שבת — ערב ראש השנה תשפ״ז

פתיחה: מבנה השיעור שלפני ערב שבת

אחים יקרים, היום הוא ערב ראש השנה תשפ״ז, וכמדומני שזוהי כבר לכל הפחות פעם עשירית שאנו לומדים את השיעור הזה מדי ערב שבת וערב יום טוב, וכה נקווה שנזכה להמשיך את השיעור הזה עוד עשרות שנים לפחות. שיעור זה שיעור מספר הזוהר הוא, ומגמתו לבטא מעט יותר באופן פנימי — כלומר באופן אמיתי יותר — ותוך שימוש בשפתם ובלשונותיהם של מקובלי הזוהר ושל הספרים החסידיים, המעלים חידוש, אור של חידוש. ולבאר את הדרך כיצד לדבר מהיותנו יהודי, וממילא כיצד להיות יהודי, שהרי נשמתנו נבנית מן הדיבורים הללו, מדברי התורה, מדברי התפילה שאנו מדברים ושאנו הוגים במחשבתנו.

וכך יש להכיר: מתחיל דבר, מתהפך דף, מתהפך סדר מעגל השנה ותקופת השנה, והכל לשונות של מעגלים הסובבים והולכים. עלינו לזכור ‘מאין באת ולאן אתה הולך׳ (משנה אבות פ״ג), ועם מי אנו הולכים ועם מי אנו באים. כל החברים, כל הרבנים שאנו לומדים מהם, שאנו לומדים עמהם, שהם לומדים מאיתנו — זהו החלק, זהו חלק מן המבנה, חלק מדברי התורה עצמם, מאור התורה עצמו: החברים, החברים המקשיבים, החברים המבקרים, החברים המאזינים עד הסוף, והחברים שאינם מאזינים עד הסוף, אולי אף הם.

אף שעד עתה — עם ישראל, בעזרת השם — נזכה לעשות חבורה שנלמד בה יחד כל יום שישי בבוקר, ותהיה בכך הרבה יותר חיות והרבה יותר טעם, ויהי רצון שיתקיים הדבר עוד השנה. אך לעת עתה אני לומד את השיעור באופן פרטי, והוא רק מוקלט, ויש טעם גדול מדוע כך הוא. על זה נתגבר ונמצא דרך לעשותו אף בחבורה.

החברים כחלק מן היחוד

אך אף על פי כן, החברים והשומעים הם חלק, כדין התורה עצמה, שכן תמיד יש בחינת יחוד זכר ונקבה, שהיא בחינת קודשא בריך הוא ושכינתיה. כל ‘שנים שיושבים ועוסקים בדברי תורה שכינה ביניהם׳ (משנה אבות פ״ג), ופירושו תמיד על פי קבלה: אחד מהם מרכבה לשכינה, ואחד מהם מרכבה לבחינת המשפיע לשכינה. ויתכנו מדרגות גבוהות יותר, שאם רב שלימד תורה הרי הוא בבחינת פנימיות אבא ואמא. וכשם שאב, ‘אב אביו שביעו לחיי עולם הזה׳, הרי זה בחינת חיצוניות אבא ואמא, או ישראל סבא ותבונה, שזו מדרגתו של אב גשמי.

מבנה לימוד התורה ומציאות העולמות

מבנה לימוד התורה הוא מבנה מציאות העולמות, מציאות הספירות, הדרך הפנימית כיצד העולם פועל באמת. וכל אחד יודע כי יסוד היסודות של המבנה שאנו לומדים מן הזוהר הוא, שאין שום דבר מתרחש בלא מקבל, והכל תלוי — ‘הכל תלוי בשכינה׳, ‘בזאת יבא אהרן אל הקדש׳ (ויקרא טז ג). זוהי השכינה שהיא הנרמזת באמת ביום ראש השנה, שהוא יום המלכות. הכל תלוי בשכינה, כשם שהכל תלוי בתחתונים.

פשט הרמ״ק: אור מוכרח לו מקבל

ואנו לומדים פעמים רבות בשם הרמ״ק, וכך הוא מבין את הזוהר הקדוש, שההשפעה העליונה — כלומר מבחינת מה שהיא לעצמה — אין נפקא מינה לה בתלמידים, אין נפקא מינה לה אם יש לה תלמידים כלל. נמשיל: אילו היה אדם שהוא צדיק לעצמו בלבד, לא היה נפקא מינה מי הם תלמידיו. לכאורה, מצד בחינתו אצל עצמו, שאותה אנו מכנים בחינת אין סוף בערך עצמו, בחינת המשפיע בערך עצמו.

אך כל עניינו של אור, כל עניינו של שכל, הוא שמוכרח הוא להוציא ולהשפיע מכוח ‘טבע הטוב להיטיב׳. ולהשפיע אין ביכולתו אלא אם יש מי שיקבל. אף שהוא מלא כל טוב, מלא הכל, אין הוא יכול להוציא את עצמו, אין הוא יכול להשפיע את שפעו אם אין מי שיקבלנו. זה אפוא הצעד הראשון בהבנה: התחתונים, השכינה — הכל תלוי במעשה השכינה, במעשה התחתונים, הנרמזים בשכינה, המביאים את הדבר אל השכינה, אל בחינת המשפיע ואל בחינת המקבל.

צורך המקבל: מדוע כותב אדם ספר?

וכך הוא, כמו שאני אומר, שאנו מבינים כי זו בחינת התלמידים היוצאים מכולם — אולי עדיין לא היוצאים מכולם באותה דרגה, אך הצורך: אם אין למי לדבר, אין כלום, האור לא נהיה, המציאות אינה מתרחשת.

ופעמים רבות, כמו שאמרתי כאן בשיעור, וכן הדבר בכלל: כאשר חכם או צדיק כותב דבר מה. דרך משל, פעמים שאדם מדבר במישרין, ובזה נאמר ‘אשרי אנשיך אשרי עבדיך אלה העמדים לפניך תמיד השמעים את חכמתך׳ (מלכים א׳ י ח), כמו שאמרה מלכת שבא לשלמה המלך. זו אשריות גדולה, כבוד גדול, אושר גדול, שיש לאדם — הן ליושבים והן לחכם עצמו — כי הם שומעים את חכמתו.

אך יש עוד דרכים נעלמים, דרכים נסתרים יותר, כמו ‘שלח לחמך על פני המים כי ברב הימים תמצאנו׳ (קהלת יא א). שכן יש בני אדם הכותבים, וכל כך הרבה מן הגילויים, כל כך הרבה מן החידושים החזקים — לא חידושים קטנים, שהרי תמיד יש למי לומר פירוש בפסוק או הלכה — אלא כל כך הרבה מן החידושים הגדולים. סבורני שאף הזוהר הקדוש, ואולי עוד מקובלים, והרמב״ם בוודאי במורה נבוכים, כן הוא. כלומר, הרבה מן הגילויים הגדולים של סודות התורה שיש לנו נכתבו בידי אנשים שלא היו להם תלמידים כראוי שישמעו מהם, אך מה היה בידם? היה בידם קולמוס, וכתבו ספרים.

מה פשר הדבר? מדוע צריך אדם לכתוב ספר, ואין די לו במה שהוא הוגה לעצמו? ועוד נאמר מיד את הבחינה השנייה, ומתוכה יובן הדבר טוב יותר. אלא שהתורה מוכרחה מקבל, מוכרח שיהיה למי לדבר. ופעמים המקבל ישיר, כמו שהוא בגלוי, ואז הדבר לפי ערך המקבל הנמצא שם. ופעמים יש אחד המשיג דברים עמוקים הרבה יותר, שאין לו בבני דורו חברים שיוכל לבארם להם בבירור, ואף אם יש לו — אין הוא יכול להוציא את עצמו במאה אחוזים, אין לו תלמידים שיוכל להשפיע להם כראוי, ואז הוא צופן את הדבר בכתב.

סוד הכתיבה: נגלה ונסתר

הכותב והמקבל בסוף העולם

פעמים כותב אדם דבר, והוא מגיע אל אחר בסוף העולם, שאליו הוא מכוון. וכי צריכים הדברים לעבור דרך אנשים שביניים? הרי הללו נעשים רק בבחינת מעבר, אין הם המקבלים האמיתיים, אין הם בחינת הנקבה האמיתית לדבר, אלא הם בחינות של תעלה שהדבר עובר דרכם. וכך תלמד ספרים כמו הזוהר, או ספרים אחרים הכתובים בדרך זו.

רבי אבא יכתוב

יש בחינה בזוהר הנקראת ‘רבי אבא יכתוב׳. רבי אבא הוא כותב הזוהר, ואבא הוא בוודאי אבא דאצילות באמת, ‘רבי אבא יכתוב׳. וזהו גם סוד ‘וכתבנו לחיים׳, ‘וכתבנו בספר החיים׳. הכותב — מבאר האריז״ל — הוא חכמה תחתונה, חסד וגבורה, אך מקור הכתיבה הוא חכמה. ופירוש ‘רבי אבא יכתוב׳ הוא שאנו מדברים אל מי שעתיד לקרוא את שאנו כותבים. זהו העניין, שכן בדרך זו אפשר להוציא דברים אף שאין המקבל לפניך, ועל כן זה בבחינת נסתר.

נגלה כנגד נסתר

נגלה פירושו מה שהאנשים הנמצאים כאן יכולים לקבלו במאה אחוזים. נסתר הוא מה שאדם מבין בינו לבין קונו, האמת שהוא הוגה באמת, אך אין לו תמיד למי לומרו, ועל כן הוא מוציאו בדרך כתב, או מוציאו בדרכים אחרים, או שפעמים אכן אומרו.

היו צדיקים חסידיים שאומרים עליהם שהיו אומרים דברים אף שידעו שהשומעים אינם מבינים אותם, כי מוכרח הדבר להיות בעולם. מה עניין ההיות בעולם? פירושו שהדבר מוכרח להגיע לאיזה מקום; אולי החכם השומע ואינו מבין, ישוב ויאמר את הדבר לאחר, ואותו אחר יבינו. אלו הם הדרכים הנסתרים.

כתבנו לחיים: פירוש חדש בדוגמא דלעילא

המלאך סופריאל והכתיבה למעלה

וסבורני שנאמר, כי כל דבר הוא דוגמא דלעילא. מה שאנו אומרים בראש השנה ‘כתבנו לחיים׳ הוא עניין גדול של הכתיבה בספר. ומובן שזהו משל, והיו לנו שיעורים לבאר מהו הנמשל. אך הנמשל לענייננו היום — מה החילוק? אומרים שהקדוש ברוך הוא מדבר, ושהקדוש ברוך הוא כותב. הקדוש ברוך הוא, המלאכים — יש מלאך סופריאל, ואי אפשר לנו להשיגו כלל וכלל. מלאך סופריאל, והוא כותב. ומהו אותו מלאך סופריאל? המלאך סופריאל הוא אותו רבי אבא שכתב את האדרא, שכתב את הזוהר.

דיבור: ויאמר אלקים ושבע הקולות

המלאך סופריאל פירושו הדברים שהקדוש ברוך הוא מדבר, והוא מה שנאמר במעשה בראשית בגלוי, ‘ויאמר אלקים׳ (בראשית א), שזה כביכול באופן כללי הז׳ תחתונות, שבעת ימי בראשית שהקדוש ברוך הוא אומר. שבעה קולות, כמו שנאמר ‘קול ה׳ בכח קול ה׳ בהדר׳ (תהלים כט ד) וכן הלאה. אלו דברים שהקדוש ברוך הוא אומר. כלומר, כאשר הקדוש ברוך הוא מדבר, שואלים תמיד קושיה במעשה בראשית: למי אמר? ‘כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמד׳ (תהלים לג ט), למי ציווה, והרי עדיין לא היה כלום?

תשובה טובה: היה בחינת מלכות שבגופו, היה על שם העתיד. אך דבר מה שאפשר להשיג, שיצייר לעצמו כביכול שיש מי שיוכל להבינו. ‘יהי אור׳ (בראשית א ג) הוא מאמר כזה שהעולם עדיין יכול להבינו, את הנגלה שבו. וכיוון שהעולם יכול להבינו — אמרו. זהו פירוש ‘ויאמר׳ הקדוש ברוך הוא: יש התגלות ברורה, דיבור ברור שהקדוש ברוך הוא אומר ‘יהי אור׳, ‘יהי רקיע׳ (בראשית א ו), וכן הלאה.

תורה שהיתה כתובה לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה

ומשום כך היתה בחינה של תורה שהיתה כתובה לפניו. עניין מעניין הוא. כמו שאנו לומדים במדרש ובזוהר, שהקדוש ברוך הוא הביט ‘הסתכל׳ בתורה שבכתב ‘הכתובה לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה׳ (עי׳ ירושלמי שקלים פ״ו), ומתוכה, לפיה, דיבר. כביכול כמי שקורא מתוך הכתב, כאדם, כשם שדוד המלך בנה את בית המקדש, ‘הכל בכתב מיד ה׳ עלי השכיל׳ (דברי הימים א׳ כח יט) — הוא כתב, נתן הנביא כתב תוכנית לבניית בית המקדש, והשומעים והבונים הביטו באותה תוכנית, ומן הסתם אמרו לבונים כיצד לבנות. או שאדם מביט בתורה וקורא, הוא קורא בתורה, ואחר כך עושה. שהרי זו תכלית קריאת התורה, ‘ללמוד על מנת לעשות׳ (עי׳ משנה אבות), אחר כך הוא עושה.

והמדרש אומר שכך כביכול ברא הקדוש ברוך הוא את העולם, שקודם למה שיצא ונאמר, היתה בחינת כתב, תורה שהיתה כתובה לפניו. ותקשה: אם אין עדיין עולם, כיצד יש כתב? על כן אומרים שהוא ‘באש שחורה׳, שכן האש באה לומר שלא תבין את הדבר. הרי אי אפשר לכתוב באש; אפשר לצייר לעצמנו שכותבים באש, אך זהו משל. ומשל האש מבטא בדיוק את זאת, שאין הדבר כתוב פשוטו כמשמעו.

אך מהו פירוש ‘כתוב׳? הפירוש הוא שקודם שהיה עולם, וכן אחריו באמת, יש כתב. וכתב הוא כביכול מה שהקדוש ברוך הוא רושם לעצמו. יש דיבור אצל אדם, וסבורים תמיד שהמדבר מדבר לזולתו; והרי כתב אף הוא לזולתו, וזה טעון ביאור. מחשבה בעלמא — כלומר קודם שיש ספר, שהרי הקדוש ברוך הוא חפץ לברוא את העולם ‘בספר וסופר וסיפור׳ (ספר יצירה), וקודם שיש ספר אין כלום. יש מחשבה, יש מה שהוא הוגה באמת, אך הדיבור הוא דרגה אחת לאחר מכן. יש דברים שהוא מדבר, ויש דברים שהוא מבין, ומבין שעליו לגלותם אף הם, אלא שעדיין לא הגיע זמנם.

עשרים ושישה דורות עד אברהם אבינו

כמו שהקדוש ברוך הוא המתין כביכול עשרים ושישה דורות עד שיבוא אברהם אבינו, כדי שיהיה לו עם מי לדבר. הקדוש ברוך הוא דיבר עם אדם, ודיבר עם קין, ולא היו מבינים אותו. באותם השבועות שלאחר החטא לא היה חברו; היה מוכרח לדבר עמם. להם אמר כביכול ‘יהי אור׳, ‘יהי רקיע׳, להם אמר. אך לא היה מבין עמם, לא היו דיבורים.

בא אברהם אבינו, ואמר לו הקדוש ברוך הוא, ונתן לו את התורה. ולאחר מכן נתן למשה רבנו את התורה, ‘והמכתב מכתב אלקים הוא׳ (שמות לב טז). והמשנה באבות אומרת שהמכתב הוא מן הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות. זהו פירוש אחד לכתב של הלוחות. שאברהם אבינו כבר דיבר מעט, ומכל מקום היה גם דבר כזה של כתב.

הכתיבה על שם העתיד

עתה, לבסוף, מצא מי שיאמר לו — משה, אברהם. וכל מה שדיבר עם כל אחד, הכל טוב ויפה. אך יש הדבר שכתבתי, וכתבתיו לפי שהבנתי שמוכרח אני להוציאו, שאלמלא היה אחד על שם העתיד — ‘מחשבתן של ישראל קדמה לכל׳ (עי׳ בראשית רבה) — לא היה כתב אף הוא כלל. אך עתה יש מי שיוכל לקרוא את כתבי. אתה יכול לקוראו, ותראה את הדברים שהם פנימיות הכוונה, תראה את משמעות העולם שהקדוש ברוך הוא היה מוכרח לכתוב.

וכך ‘כי ברב הימים תמצאנו׳ (קהלת יא א), מרחוק, מאוחר יותר יוכלו לקרוא כתב זה, לפתוח את המכתב, ולהבין שזהו סוד התורה, וזהו החילוק בין מעשה בראשית לתורה.

כתבנו לחיים: זכרנו בתורה

וכאשר אנו אומרים בראש השנה ‘כתבנו לחיים׳ — יש כתיבה, ואחריה ביום כיפור החתימה — פירוש ‘כתבנו לחיים׳ הוא זכרנו בתורה. ומשום כך אומרים על כל דבר בראש השנה, במלכיות זכרונות ושופרות, ‘כמו שכתוב ונאמר׳, כמו שכתוב בתורה, ‘ועל ידי עבדיך הנביאים כתוב׳, הכל ‘כתוב׳. שכן הכתב בא לומר: אכן אנו יכולים לדבר עמך, והדיבור הוא מה שכל אחד יכול להבינו. אך יש בחינות שמרחוק כביכול טובות יותר. אנו מבקשים לשמוע מה שהקדוש ברוך הוא כתב, אנו מבקשים לקרוא, לפקוח עינינו ולקרוא מה שהקדוש ברוך הוא כתב. זו דרגה אחרת לגמרי, דרגה עמוקה הרבה יותר בהבנת המציאות, בהבנת רצון הבריאה, כוונת הבריאה, כוונת המציאות. זו ה׳כתבנו לחיים׳.

כתבנו בספרך: היחוד הנעלם

פירוש חדש לגמרי: כתבנו בספרך. כאשר אנו אומרים ‘כתבנו׳, אין הכוונה סתם שיש לקדוש ברוך הוא ספר שהוא אומר בו ‘מי יחיה ומי ימות׳ (מוסף ראש השנה). הכוונה שנהיה נכתבים, לא בדיבור בלבד, לא כדבר פיו כפי שהוא לכל אחד. שהרי ‘משפט לאלקי יעקב׳ (תהלים פא ה), לכל אחד הוא עושה משפט, ומשפט אצל המלך הוא בדרך כלל בפה, ויש סופר הכותב. וכאשר אומרים ‘כתבנו׳, אומרים זאת לקדוש ברוך הוא, ולא לסופר. יתכן שהוא עושה זאת על ידי סופר, מלאך כלשהו, אינני יודע. אך הרעיון הוא שאומרים זאת לקדוש ברוך הוא. אומרים ‘כתבנו׳ בתורה הקדומה, בתורה הכתובה לפניו, אותה תוכל רק לכתבה.

ומשום כך צריכה להיות בחינת ריחוק, שכן מה שאדם כותב הוא דבר שעושהו לעצמו, ביחיד. הכותב כותב, ואחר כך הדבר מגיע לאחר. אין זה שאין כאן יחוד, אלא יחוד נעלם יותר. הוא כותב לאחד; אין כותבים לתוך העולם, ואין כותבים לעצמו, שהרי לעצמו אין צורך לכתוב, ויכול הוא להגות. אך זהו יחוד נעלם. וזהו היחוד הנעלם הקרוי כתי

בה, שאותו אנו מכוונים בראש השנה. אף שנראה שהוא זמן של נסירה, זמן שאינו של יחוד אלא של פירוד — פירושו שמבקשים למצוא את הכתיבה. והכתיבה היא על גוף, כביכול על גוף הנוקבא, שזהו כביכול כאשר חותכים, ששם כותבים. וזהו כבר למי שמבין את הסודות.

חזרה אל היסוד: שני אופני הדיבור והכתיבה

נגלה ונעלם, דיבור וכתיבה

נשוב אל המקום שממנו התחלנו. אנו מבינים שתמיד המקובלים, השומעים, הם חלק מן הדבר, אלא שיש בו שני אופנים: יש האופן הנגלה, שאנו קוראים לו עתה דיבור; ויש האופן הנעלם יותר, שאנו קוראים לו כתיבה. ואם אני מקליט וידיאו, אף זו בחינה של כתיבה. ועבודת ראש השנה היא לגלות את שני הדברים. ויש להצניע מעט, וחשוב להצניע, כדבר שלא הגיע זמנו להתגלות, כמו שהזוהר כותבו ויודע שלא יקראוהו היום, ואולי ‘ברוב הימים תמצאנו׳, שבסוף הימים — כמו שכתוב בזוהר — יתגלה הספר. כלומר, מי שכתב את הזוהר הבין שאין הוא כותב לזמנו. ומדוע כתב דווקא? לפי שלא היה לו למי לדבר; ופעם כבר יהיה למי לדבר. פעם יבוא דור, פעם יבואו אנשים שיהיו מוכנים לשמוע את הדיבורים, לקרוא את הכתבים.

והופע בהדר גאון עזך: למדנו סודות התורה

וגילוי הסוד, הגילוי שאנו מבקשים על ראש השנה, ‘והופע בהדר גאון עזך׳ (מוסף ראש השנה) — פירושו: למדנו סודות התורה. שנבין כבר מה שכתבת בתוכניתך קודם שבראת את העולם, ולא רק נשמע מה שאמרת אחר כך. וזו פרשת י״ג מידות של רחמים, שלאחר שביקש משה רבנו ‘מחני נא מספרך אשר כתבת׳ (שמות לב לב), אמר לו הקדוש ברוך הוא: יש לי ספרים גדולים עוד יותר שאינך יודע. ‘ויעבר ה׳ על פניו ויקרא׳ (שמות לד ו) — אף הוא בעצם קרא, ויתכן ש׳ויקרא׳ פירושו שקרא לו מתוך ספרו. משה רבנו סבר שבספרו של הקדוש ברוך הוא כתוב רק ‘אל קנא ונקם׳ (עי׳ נחום א ב), ‘פקד עון אבות על בנים׳ (שמות לד ז). הראה לו הקדוש ברוך הוא ספר גדול יותר, ספר עמוק יותר, ספר י״ג מידות של רחמים.

המקבלים מעוררים את המשפיע

מטרת האור: לתת לתחתונים

יש עוד דרגה בכך שהמקבלים מעוררים את המשפיע. אולי היא מקושרת לדרגה העמוקה של יחוד שאנו מדברים בה עתה — מהי כתיבה? אולי לא, ויש להתבונן בכך. אך זהו מה שאנו אומרים, שכל אחד המשפיע, שהוא רב, הרי יש לרב אף הוא הנאה מכך. הוא יכול לדבר לאחר, או שלפחות יש לו למי לכתוב, ובוודאי למי לדבר.

כלומר, כיוון שמטרת האור, מטרת השפע שהעליונים מקבלים, שהרבנים והמדרגות העליונות מקבלים, היא כדי לתת לתחתונים, אם אין מי שיקבל נעשה אף הוא חשוך. זה כלל הדברים. וכשם שכאשר לרב אין תלמידים, מה יאמר? — כפי שאמרתי קודם, הוא צדיק, הוא חכם, הוא יודע לעצמו את מה שאנו קוראים לפי צורך עצמו, מה שדרוש לו לתיקון נפשו, זאת הוא יודע. אך הרי יש הרבה יותר לדעת. ובמובן מסוים אף זה לתיקון נפשו, שכן נפשו היא להיות רב, נפשו היא להיות משפיע. אך אם אין לו מי שיקבל, לא יהיה לו את זה, ולא יהיה לו אלא איזה משהו כפי שדי לו.

חשוב מצד הכלים והכשרונות

ודע כי בכלל חשוב הוא. פעמים יש אדם, ותסבור שחשוב לקדוש ברוך הוא, לשכינה, שיהיה חכם גדול? לא כל כך חשוב. חשוב הוא לפי שיש לו הכשרונות, יש לו הכלים, יכול הוא לדבר עם עוד אנשים רבים — משום כך חשוב, ונותנים לו את הכלים, נותנים לו את ההערות, נותנים לו את החכמה לדבר עם אחרים. אך אם לא יהיו אחרים, לא יהיה לו אף לעצמו.

את עצמו הוא נותן

ואי אפשר לומר שאף אם לא יהיה לו החלק שהוא נותן לזולתו, כביכול הוא אותו חלק. הרי אי אפשר לתת כך, ונבין. כאשר אני מחלק זאת, יש להבין שאי אפשר לחלק כה יפה ולומר שמה שהתחתונים משפיעים על העליונים, שהם קובעים כמה אור יקבלו העליונים — שאין זה נוגע לחלק, שאותו אנו קוראים היחוד. היחוד התדיר שהוא לצורך התחתונים.

יש אפוא להבין שאין זה כה פשוט, שכן כל אחד מבין ש׳דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב׳. דבר שאדם מדבר, ואין הוא שלו, אין הוא נוגע לו. הרב אינו דבר האומר סתם דברים, אין הוא בחינת מעביר, כמו שדיברנו. בחינת מעביר היא בחינה חלשה מאוד. אין הוא תעלה, שנאמר על הרבנים שהם רק תעלה. אלא הדרך שבה הוא תעלה היא עצמה שהוא מפנים לעצמו, מבין לעצמו את הדברים שהוא מלמד. אם אין אלו דברים הנוטלים את נשמתו, הנוטלים את נפשו ועושים אותו גדול יותר וברור יותר, לא יוכל ללמדם לזולתו; אין הוא משחק, אין הוא תיבת דואר, אדם הוא.

וכך, כאשר מחלקים בין בחינת יחוד לשפע לצורך עצמן ובין השפע לצורך ההשפעה, יש להבין ששני מיני השפע משנים את הדבר, משנים את העליון, משנים את המשפיע. ועל כן אם אין מקבל, אם אין המקבל מסוגל, אין זה רק שלעליון אין כביכול חלק נוסף, כאילו אפשר לחלקו לשני חלקים. הרי אי אפשר לחלק לשני חלקים. ‘את עצמו הוא נותן׳ — רב אמיתי, מידת החכמה האמיתית, התחלת העליונים, הספירות העליונות, נותנים את עצמם, אין הם נותנים דבר אחר. זו תכונת כל השפעת חכמה. רב המלמד את תלמידו, אין הוא שולח לו מידע שנטל ממקום אחר, אלא נותן לו את עצמו. את עצמו הוא נותן, כשם שהקדוש ברוך הוא נותן לנשמות ישראל — הקדוש ברוך הוא הוא הרב של כל ישראל, סוף כל דבר, והוא נותן את עצמו.

זו הידיעה. ועל כן כאשר לתחתונים אין, וכאשר אין להם כלי קבלה, ואינם מוכנים לקבל, אין לו את עצמו כביכול. ותשאל: מצד עצמו? מצד עצמו שבעצמו, אמן כן יהי רצון. אך אותו ‘עצמו׳ אולי אינו כה מעניין. כל עניינו יכול להיות בבירור אצל אנשים שתפקידם להיות רב. אם לא יהיה רב, לא יהיה רשע מרושע, אף לא יהיה אולי סתם כלי ריק — לא יהיה לעצמו. אך לפי שיש לו מי שישמע, ולפי שהוא ניגש בדרך גילוי או בדרך העלם, יש לו למי, והוא עושה לאחר, ואז נעשה הוא עצמו דבר אחר אף הוא.

תנו עז לאלקים: הכל תלוי במעשי התחתונים

זו תהיה הבנה עמוקה יותר של מה שאנו אומרים ‘הכל תלוי בשכינה׳, הכל תלוי במעשי התחתונים. ומשום כך אנו אומרים כביכול ‘תנו עז לאלקים׳ (תהלים סח לה), שמה שאנו עושים תלוי בו — שכביכול הספירות העליונות עצמן, שמות הקודש עצמם, תלויים במעשינו. לא רק אילו אפשר היה לחלק, אלא שכן מה שהם נותנים הוא בעצמם, ואם אין להם מי שיקבלנו, לא יהיה אף לעצמם.

לגדל לשם השם

יוצא אפוא, שמלבד בחינת הכתב, שבה אנו מבקשים להוציא את היחוד הקיים דווקא על ידי כתב, יש גם העניין שאנו אומרים שאנו מבקשים לגדל לשם השם, לגדל את שם המשפיע, את שם האב, את שם הרב. וכיצד מגדלים? לא מפני שחסר לו דבר, אלא מגדלים על ידי זה — שיש למי לדבר, ואז יהיה הוא עצמו מה שצריך להיות.

זו הכוונה כאן, הן לכל אחד כלפי מה שהוא משפיע, והן כלפי מה שהוא מקבל. אדם צריך להיות מקריב את מקומו, כל אחד, ובוודאי כל זכר, ‘יראה כל זכורך׳ (שמות כג יז). ובאמת אף לכל אשה יש בחינת השפעה. כל אדם בעולם, מלבד אולי תינוק קטן, ממש תינוק בן יומו, אך בכל גיל ובכל שלב שכבר בן חמש שש הוא, ויש לו אחים קטנים ממנו — בקיצור, כל אחד שאני מדבר עמו, אני וחברי, כולנו בחינת משפיעים ובחינת מקבלים.

וכדי למצוא את השידוך, למצוא את הקשר כראוי, שיהיה למי לדבר, ואם אין — שנוכל לזכור את סוד הכתיבה ולנסות לבטאו. וכן שלפי כמה שהוא משפיעי, נכוון כלפי הדבר. אף המשפיע צריך לכוון כלפי המקבל, אם אינו הוגה בכך.

הפרדוקס של שער ההקדמות

ומעניין מאוד שהדרך — זו כסתירה שלומדים בשער ההקדמות — שלפי כמה שהמשפיע מביט על עצמו, מביט על מה שלמעלה ממנו, מכיר את מקומו כלפי מה שמעליו, שזו בחינת יראה, אז הוא מקבל לעצמו, אך אינו נותן לזולתו, וכביכול חשוך צדו הפונה כלפי מטה. ואם הוא פונה כלפי מטה, יהיה כביכול חשוך אצל צד אחר. זהו כפרדוקס שיש להתמודד עמו, ולנהוג מעט כך ומעט כך.

אך אחד היסודות הוא כדי להתעלות מעל הפרדוקס: שהדרך שבה הוא מקבל מה שלמעלה ממנו היא על ידי התעוררות מה שלמטה ממנו. הדרך שבה השכינה מקבלת אור היא בכך שאנו מעוררים אליה, ובאמצעות זה היא מקבלת מן הז״א. הדרך שבה הז״א מקבל אור היא בכך שהשכינה פונה אליו, ואחר כך הוא מקבל מוחין מאבא ואמא, וכן הלאה, וכן למעלה ולמעלה. זו הדרך הנורמלית, הדרך הנכונה. ובדקות יש פעמים או זה או זה, והדקות נוגעת לזמנים שאנו מדברים בהם, שהם כפירוד, כי צריך הוא לנהוג כך או להיפך. אך התיקון של זה, העבודה, היא להראות שהוא אותו דבר.

כל דבר אינו לעצמו: הכלל והפרט

עד כאן תורה היוצאת מן הלב, לפי המציאות, לפי המצב שאנו בו בשיעור זה של ערב ראש השנה. ומוכרחים אנו להזכיר, וכ׳ערב ראש השנה׳ לא שכחנו זאת מעולם, כמו שאנו מדברים עתה — שמציאות כל דבר אינה לעצמה. אין דבר בעולם שהוא לעצמו בלבד, שהוא עומד לפני עצמו. לכל דבר יש דברים שלמעלה ממנו ודברים שלמטה ממנו. לכל דבר יש דברים שכלפיהם הוא בן, ודברים שכלפיהם הוא אב, כמו הביצה. אין דבר כזה באופן מוחלט, שדבר מנותק מזולתו.

המערכת האדירה: מעשה עולם

וכל מה שאנו עושים בראש השנה ובכל השנה הוא לתפוס היכן אנו במערכת האדירה, במערכת הקרויה מעשה עולם, ‘אתה זוכר מעשה עולם׳ (מוסף ראש השנה), והוא נותן לכל אחד את עניינו. אלא כמה אדם מבין בדיוק היכן הוא שייך, ויש לו למי לדבר, ויש לו ממי לקבל, ויש לו עם מי לקבל.

חברים: מקבלין דין מן דין

ויש בחינת חברים, שהם על אותה דרגה שלו. אך אף החברים — הדבר מעט מורכב. סבורים בני אדם שחברים פירושם שווה בשווה, אך שווה בשווה אינו מציאות; אילו היו שווים בשווה, היה זה אותו דבר. חבר אמיתי הוא ‘ואהבת לרעך כמוך׳ (ויקרא יט יח), הרי הוא כמותך. אך כמעט בגשמיות, בעולם הזה אין דבר כזה. תמיד החברים הם כמו שכתוב ‘ונותנים באהבה רשות זה לזה׳, והתרגום אומר ‘מקבלין דין מן דין׳. ‘וקרא זה אל זה׳ (ישעיה ו ג), אומר התרגום, ‘מקבלין דין מן דין׳. בתרגום מילולי חפוז: קיבלתי ממך ואתה מקבל ממני. מתחלפים אנו, רגע כך ורגע כך, ואולי באותו הרגע יתכנו שניהם. הדבר יכול להיות דק מאוד ומורכב מאוד, אך החברים באופן כללי הם אנשים שהם כמו על דרגתי.

בשבילי נברא העולם: חלק, לא מנותק

וזאת יש לזכור, את המציאות הגדולה יותר, את הדרגה הגדולה יותר שבה אנו מונחים, שכל אחד עושה את חלקו, את תפקידו. יש עולם שלם, וחלק מתפקיד כל יהודי הוא להיות משפיע על כל העולם, ‘חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם׳ (משנה סנהדרין פ״ד). ומה יהיה דמיוני — שאתפלל וכל העולם ישתנה? על זה יש להבין בבירור, מכיר את מקומו. במובן מסוים כן, ואף שאיני יודע באיזה אופן, ואף שהוא רק מעט, וצריכים עוד כל שאר האנשים שיתפללו, צריך שעוד כל שאר האנשים יעשו — טוב מאוד. אך אי אפשר שאדם ירגיש שהוא מנותק, אי אפשר. אין אף אדם אחד, אף יהודי אחד, שאינו משנה דבר מה כלפי כל העולם. יכול להיות שהוא חלק קטן מאוד, יכול להיות שהוא רק… יש ביליון בני אדם, והוא ביליונית האחוז, אתה אומר. טוב מאוד. אך הוא אחוז מן… לא אחוז המנותק מן הדבר.

עולם הוא מערכת, מערכת הבנויה לקבל שפע מלמעלה ולתתו הלאה. ומי שמתחת לעולם, לך דע. אי שם נמצאים החלקים הנשברים של העולם, חלקי השבירה שעדיין קיימים. כך הוא כל עולם שלם. ומשום כך יש כל כך הרבה בני אדם. ‘נברא אדם יחידי׳, שיאמר ‘בשבילי נברא עולם׳. אך מהו ‘נברא עולם׳? פירושו כל שאר בני האדם. ומדוע יש כל כך הרבה בני אדם? לפי שהעולם אינו יכול להיות מה שצריך להיות בלא כל אדם, בלא כל בני האדם. לא באופן מנותק. לכל אחד יש חלקו, אך לא כל אחד לחוד. זו הבחנה חשובה. מדברים פעמים רבות שיחות, שלכל אחד יש האינדיבידואליות שלו, וסובר הוא שיכול לפעול בנפרד מכל העולם. אך כל אחד יכול לפעול דווקא לפי שהוא אי שם בין אביו ובין בניו. זו המציאות של כל אדם, הן כלפי עצמו — כמו שאנו קוראים עבודת השם, ולהבין וללמוד ולהתפלל — והן כלפי שאר העולם, כלפי הכל.

כל מלאכה מקושרת בכל העולם

כמו שלאדם יש מלאכה, ופשוט הוא עושה — הוא נוטל איזה קלט שהוא מקבל, ונוטל איזה שכל שאף הוא קיבל ממקום מה, ועושה אותו מעט טוב יותר ונותנו הלאה. זהו חלק מכל העולם. אין מלאכה אחת בעולם שאינה מקושרת בשאר כל העולם.

בתוך עמי אנכי יושבת: בקשות פרטיות בראש השנה

הטעות של אי-התפילה על עצמו

עניין ראש השנה, כמו שאנו מדברים מן הזוהר, ‘בתוך עמי אנכי ישבת׳ (מלכים ב׳ ד יג). ‘בתוך עמי אנכי יושבת׳ אינו אומר שלא יהיו לאנשים בקשות פרטיות — טעות גמורה, טעות גמורה. אומרים בני אדם שלא יתפלל על עצמו. איזה דבר הוא זה? כיצד אתחיל? הרי אינני מעצמי. אי אפשר. טעות גמורה. ‘בתוך עמי אנכי יושבת׳ פירושו שאיש האלקים אומר לאלישע: אינני זקוק להגנה. הרי יש מלך או שר צבא, מלכות לעולם עם צבאותיה, ה׳ צבאות.

תפילת חנה: ה׳ צבאות ובקשה פרטית

מה אומרת חנה ‘ה׳ צבאות׳ (שמואל א׳ א יא)? הקדוש ברוך הוא הוא מלך על כל הצבאות, עליונים ותחתונים, על כל המלאכים, על כל השרים, על כל חלקי הטבע, על כל דבר בעולם. ומה אומרת, מה פירושו? הגמרא מתלבטת: היא הראשונה שאמרה ‘ה׳ צבאות׳, ומה עניינה כאן? מה שחנה אומרת הוא בקשה פרטית. כיצד אפשר לומר שאין לבקש בקשה פרטית בראש השנה, בשעה שחנה עומדת בראש השנה, ומזמרת את שיר התורה, ומבקשת? ‘ונתתה לאמתך זרע אנשים׳ (שמואל א׳ א יא), שיתן לה בן. ומובן, מי שלומד הלאה בספר רואה שאותו בן אינו בשבילה, שהרי אמרה בבירור ‘ונתתיו לה׳ כל ימי חייו׳ (שמואל א׳ א יא), נתנה אותו לקדוש ברוך הוא. ושמואל הנביא היה שקול כמשה ואהרן, הוא החיה את כלל ישראל כביכול, כשם שהגואל גאל את ישראל כביכול מן המצוקה של תקופת השופטים, מן השבר שהיה להם, והוא ייסד את המלוכה. שמואל הנביא — בלעדיו אין יהדות.

והכל התחיל מחנה, ורואים שתפילת חנה, שהיא נשוא ההפטרה שאומרים, מדברת מכל העולם, ‘וירם קרן משיחו׳ (שמואל א׳ ב י). ומהו ‘משיחו׳? משיחו הוא המלך, המנהיג, אין זה סתם.

אינך נולד מן האוויר

והפשט פשוט מאוד, וסבורני שאין להתבלבל. אין דבר כזה. בוודאי צריך אדם להתחיל מעצמו, אך הו

א מבין שאינו לבדו, שאינו נולד מן האוויר, ואינו הולך אל האוויר. שייך הוא לאביו, שייך למשפחתו, שייך לעמו, שייך לכל העולם באופן הכי כללי. שייך הוא, נאמר, למשפחות אדם. יש הרי בהמות, ‘אדם ובהמה תושיע ה” (תהלים לו ז), יש הרי עצים, הכל יש. שייך הוא — שייכים אנו מעט לכל אלה, כל אחד שייך לכל הדברים האלה, ומעט הוא מקבל מהם, ומעט הוא משפיע עליהם. זו המערכת שבה פועל העולם.

ותתפלל על ה׳: עולם התיקון

וכאשר חנה רואה שחסר דבר בעולם, פירוש הדבר חיסרון. ‘והיא מרת נפש ותתפלל על ה” (שמואל א׳ א י). היא ראתה, כמו שהספרים החסידיים מבארים ‘ותתפלל על ה”, שהיתה צריכה לבקש על הקדוש ברוך הוא. מהו ‘והיא מרת נפש ותתפלל על ה”? הרי כתוב ‘והיא מרת נפש׳, היא שבורה, אין לה ילדים, ועוד יש לה ענייני שלום בית, ענייני צרות, ‘ותתפלל על ה”. פשוט מאוד: היא אומרת, בוא הלום ריבונו של עולם, ה׳ צבאות, הרי אתה האלקים העושה הכל. יש הרי סדר, אנו כביכול צבא, כלומר צבא. לכל אחד תפקידו. ואם לחייל אחד חסרה יד, חסרה רגל, הוא שבור באיזה אופן, אין הוא יכול להיות חייל, אין הוא יכול לתפקד. יש חיילים גדולים יותר, יש שרי צבאות, ולכל אחד מקומו, אין נפקא מינה. כל אחד נחוץ. ומצד היותך ה׳ צבאות, עליך לעזור לי.

אל תחצה את הקו

והזוהר אומר: אל תסבור שצריכים לדבר, ‘היש לדבר לך אל המלך או אל שר הצבא׳ (מלכים ב׳ ד יג), אל תסבור שצריכים לעשות לך הגנה מיוחדת, שתחצה את הקו. אינך צריך לחצות את הקו מן המקום שאתה בו, שהקדוש ברוך הוא כביכול ידבר עמך. כמו שאת, את אשה, את זקוקה לילדים, וקיבלת ילדים במישרין בדיוק כפי מקומך. אדרבה, זהו עולם התיקון. עולם התיקון הוא ה׳ צבאות, שכל אחד במקום שהוא בו, שם מקבל הוא את שפעו הנצרך לו והנצרך לתלויים בו, והנצרך שיוכל להיות מקבל אמיתי לאלה המשפיעים עליו.

זו הרי המציאות של העולם. מה שאדם מתפלל על צרכיו, הוא מתפלל על צרכי העולם, הוא מתפלל על כבוד השכינה — אין אלו שני דברים אחרים, אלא שני דברים שהם אחד. אדם שהוא קטן-מוח, זה חיסרון הדעת, חיסרון ידיעה. בוודאי צריך להבין את שם צבאות. זה חיסרון ידיעה, שאין יודעים את השם. עד חנה לא ידע איש את השם, והיתה בכך אכן בעיה. מי שלומד תקופת השופטים רואה שכל אחד אמר לעשות שבת לעצמו. אך אם מבינים את שם צבאות, אין בכך שום בעיה.

אלהי מערכות ישראל

וזה הדבר החשוב ביותר שיש להבין. הקדוש ברוך הוא הוא ‘אלהי מערכות ישראל׳ (שמואל א׳ יז מה), הקדוש ברוך הוא הוא שם צבאות, מכל צבאות העולם, צבא מרום על המרום ומלכי האדמה על האדמה. חלק אנו מכך. וכל אחד בדיוק לפי מקומו שהוא בו. פעמים צריך אדם לזוז, שהוא עצמו חלק מן הדבר, אך אינו במקום הנכון — כמו חייל שאינו במחלקה הנכונה, שאינו בחטיבה הנכונה של הצבא. אז תפילתו: הזז אותי אל מקומי, הרי אתה רואה שכאן אינני מתאים, כאן אינני משתלב, משנה מקום — עליו לשנות את מקומו. טוב מאוד.

אך יסוד הדבר: אל יסבור לרגע אחד שאנו דברים פרטיים. אין אנו דברים פרטיים, אלא פרט מכלל. אין דבר כזה, פרט בלא כלל אינו קיים. ומה שאנו מתפללים, מה שאנו עושים, אנו עושים בשם כל ישראל, עם כל היהודים, עם כל בני העולם, או בוודאי מעשה עולם, כל יצירי קדם, עם כל הדורות שהיו ושעתידים להיות. וכשאומרים דורות — כאשר לאדם יש ילדים, הוא הוגה בילדיו, בנכדיו, באביו, בסבו. וזה מקומו בתוך המערכת הגדולה יותר, של כל הדורות שהיו, עד אדם הראשון, עד נח, עד כל הדרכים, עד משיח, מכל הדרכים.

אדם הראשון: נשמות תלויות בכל אבר

ואנו נבראים שיש להם גוף כבהמה, ויש להם אף חלק הצומח כצמחים, ויש להם חלק הדומם ככל דומם, והוא בא באמת מהם. המינרלים שבגוף האדם הם חלק מן העולם, מסדר המחצבים שבעולם. וזה הכל יותר. להתפלל על כל העולם אינו שונה מלהתפלל על כל העצמי.

והחכמה הנכונה, התפילה הנכונה של ראש השנה, היא כמו אדם הראשון, שהוא ידע כביכול, כמו שכתוב במדרש, והאריז״ל מבאר זאת בחוזק רב בדרושיו ובשער הגלגולים, שאדם הראשון ידע שיש נשמות תלויות בכל שערה מאדם הראשון, בכל אבר. הוא ידע, שכן להיות אדם הראשון פירושו שאדם יודע — וזה כציור, כמשל: יש חלקים בעולם השייכים לידי, יש השייכים לציפורניי, יש השייכים לראשי, יש השייכים לרגלי. ועל ידי שכולם כלולים בו, על ידי שיהיה כלול מכולם, במקומו הוא מתפלל על כולם, פועל על כולם, מתקן את כל העולם. זו ההקדמה השנייה החשובה שמוכרחים לומר, שמחויבים לומר לפני ראש השנה.

הדבר השלישי: סדר העבודה והפרט הפרטי

הכלל והפרט בסדר התפילות

הדבר השלישי הוא דברים פשוטים שיש בסדר העבודה של ראש השנה, בסדר התפילות, בסדר המנהגים של ראש השנה ושל כל הימים הקדושים. כל כך הרבה פרטים, כל כך הרבה דברים העוברים, אין שיעור לדברים. ומעט כמו שדיברנו עתה על הכלל והפרט, מבלבל הדבר אנשים חזקים מאוד, לפחות אנשים שיש להם מעט שכל בענייניהם, ואינם רק בחינת עבד כמו שדיברנו. אין הוא רק עבד העושה הכל, ולא נוגע לו, ואין נפקא מינה לו מה כתוב במחזור, אלא אומר: מה הוא עושה? ומבקש איזה תבלין, איזו הבנה.

וכאן יש רשימה שלמה, סדר אדיר. כאן אומרים סליחות, וכאן אומרים התרת נדרים, וכאן אומרים אקדמות קטנה, וכאן אומרים שמונה עשרה, וכאן אומרים מלכיות זכרונות ושופרות, וכן הלאה כל פסוקי דזמרה. כל כך הרבה דברים, כאשר מתפללים בבית כנסת המאריך או המקצר, על כל פנים כל כך הרבה דברים שעושים.

אל תפרוש מן הציבור: שני דינים אחרים

ומה שצריך לעשות: אדם, כמו שאומרים ‘בתוך עמי אנכי יושבת׳, שאי אפשר להיות נפרד. אין דרך אחרת. יש איזה פירוד, יש איזה עולם השבירה, אין זו שלמות הנפש, שאדם אינו יכול להיות כלל בשום אופן נפרד מבית המדרש, מכלל ישראל ומה שהם עושים — שעושים כפרות, סליחות, תשובה ותשליך בראש השנה וכו׳ וכו׳. זה דבר בסיסי מאוד הנחוץ. אך אדם אינו יכול להיות מבולבל, אין הוא יכול להיות סתם אחד העושה כל מה שכתוב, או שהוא מחפש שיהיה לו טעם, חיות, התעוררות בדרך שלומדים — הקרויה על הכל, אף היא אינה נוגעת.

ומה שאנו אומרים תמיד הוא שפשוט מאוד ששני דינים אחרים הם. מה שצריכים להיות חלק, ‘אל תפרוש מן הציבור׳ (משנה אבות פ״ב), זו בחינת הציבור, כמה שהציבור דורש. אם אחד הוא הבעל תפילה, צריך הוא לעבור לפני התיבה בכל, ולזמר ולעשות. ואם אינו, צריך הוא להשתתף כמה שנחוץ, לא יותר מזה, אלא מצד השתתפות עם הציבור. ומה נוגע לאדם עצמו? מה נוגע לתיקון נפשו הפרטי, שדרכו יוכל לכלול עצמו בציבור באמת בדרכים האחרות?

אין ללכת לפי אותו סדר. ולא רק שאין ללכת, אלא אי אפשר ללכת לפי אותו סדר. הסדר, מה שהוא המחזור שלנו, הוא כהשלמה של עשרות ומאות דורות, שכל אחד הוסיף בו חידושו ועשה סדרו, ומתוך זה נהיה. מה שנוהגים בדרך כלל נהיה איזה מהלך השווה לכל נפש באיזה אופן. נכון, ואיני אומר שהוא מוקשה.

אך אדם שיש לו רגש מסוים, שיש לו בקשה מסוימת, דרך משל, הוא מבין מה עליו לעשות. עליו למצוא אחד מן הקטעים, אחת מן התפילות המדברות אליו. או שיש אופן שמשתמשים בכל דבר כדי להגיע. אדם מבקש להגיע לדרגה רוחנית מסוימת, לרגש מסוים, למחשבה מסוימת, לכוונה מסוימת, ואומר מחזור עד שהוא מגיע לשם. זו אחת העצות, שכתובה בבעל שם טוב — אין הוא אומר ממש כך, אך זו אחת הדרכים שאפשר לנקוט. או שהוא עושה לעצמו סדר לפי מה שהוא מבין: מה דאורייתא, מה דרבנן, מה מנהג. איני יודע אם דווקא את הדאורייתא צריך להדגיש יותר, אלא מה שהוא יותר עיקר, מה שהוא יותר מרכזי אצלו, אותו הוא עושה סדר ואותו הוא עושה. זו הדרך לעשות דברים.

המשל של הסליחות: ראש השנה אינו יום הסליחה

וסבורני שאפשר לראות זאת, ומעניין מאוד, ואני מבקש להדגישו: סבורני שכך צריך להשתמש בחלקים. אפשר לראות שזה בדיוק מה שכל היהודים בכל הדורות עשו. אמשול משל: היום ערב ראש השנה. ראש השנה הוא מצוה של תקיעת שופר, אומרים מלכיות זכרונות ושופרות, אומרים תפילות ראש השנה — הכל ברור מאוד מה ההלכה מדאורייתא ומדרבנן. ויודעים שעל פי ראש השנה הוא יום הדין, ‘בראש השנה יכתבון׳ (מוסף ראש השנה, ונתנה תוקף) וכו׳, כל אלה דברים ידועים.

אך עבודת ראש השנה היא כל אחד לפום דעתיה. ורואים בבירור, לפחות במנהגנו — איני יודע אם אולי יש מנהגים אחרים — שבראש השנה אין אומרים סליחות. ראש השנה אינו זמן לומר סליחות, ראש השנה אינו זמן לעשות תשובה ולהתפייס. יום כיפור הוא זמן של סליחה. חשבתי קודם, כאשר דיברו על כתיבה, מעניין מאוד שבסליחה אין אומרים ‘יכתב סליחתי׳, אלא אומרים תמיד ‘ויאמר ה׳ סלחתי כדברך׳ (במדבר יד כ). ויתכן שהדבר נוגע ל… אפשר להמשיכו עם השיחות שדיברנו, ויש להתבונן כיצד. אך על כל פנים, סליחות אינן דבר של ראש השנה.

מדוע אומרים סליחות בערב ראש השנה?

עם כל זה, כל היהודים אומרים היום סליחות לפני ראש השנה, כל היהודים כמעט. איני יודע אם היה כך מנהג מאז — הרמב״ם אומר סליחות רק בעשרת ימי תשובה — אך כל היהודים היום אומרים סליחות כבר לפני ראש השנה, מעט יותר או מעט פחות. ומה פשר הדבר? מה עניינו כאן? ראש השנה אינו יום הסליחה. ובטוח אני שהפירוש הוא — מי שמעיין בסליחות של ערב ראש השנה, דרך משל, יכול לראות זאת בבירור מאוד. ויש כל כך הרבה סליחות. סבורני שלא נעשו כדי שאחד יוכל לומר את כולן. יש, כמו שאמר הרבי מקוצק, שאי אפשר לומר תהלים: דוד המלך נטל שבעים שנה לומר תהלים, כיצד אפשר לומרו ביום אחד? ווארט עמוק מאוד, והוא אמת מאוד.

מנהג העולם כבר עשה דבר שהוא פחות או יותר שווה לכל נפש, המערכת פועלת, וטוב הוא לכל אחד. אך באמת לומר סליחה — כלומר, כל אחת מן הסליחות כתב אדם ששרוי היה מעט כך. חשב יהודי: אני חפץ לגשת אל ראש השנה, אני חפץ לעשות את עבודת ראש השנה בשמחה — וצריך לעשותה בשמחה, בהתרוממות המוחין, צריך לעשות ראש השנה. אך אין הוא יכול, יש לו בעיה, בעיה אישית, לא בעיה כללית. שיש מצוה לתקוע בשופר, ולומר מלכיות בשמחה — זאת הוא עושה, אין לו בעיה. אך אדם הוא, ויש לו נפשו שלו, אף הוא אדם. הוא מרגיש שחטא כל השנה. כך הוא מרגיש. לא כל אחד מוכרח להרגיש כך, אך כך הרגישו היהודים. איש אינו מחויב להרגיש כך, אך על פי רוב מרגיש אדם כך, שכן אדם הוא אדם, ובמשך השנה עושה הוא בקטן ובגדול. יש הרי סדר נורמלי. איני אומר שמוכרחים, אך רוב בני האדם מרגישים ש…

והוא חפץ בראש השנה, חפץ לעשות את עבודת ראש השנה. זה ממשי מאוד, זה הדבר הממשי ביותר. אך עתה אין הוא יכול. הוא מרגיש שעליו להיטהר מעט, שעליו להתפייס מעט עם הקדוש ברוך הוא, שעליו לפעול דבר מה כדי שיוכל לומר ראש השנה. מה שהוא עושה — כל הסליחות שבערב ראש השנה כתבו אנשים שניסו באופן אישי להתפייס עם עצמם, עם האלקים, עם התורה, עם היהדות לפני ראש השנה, כדי שבראש השנה יוכלו לעשות מה שעליהם לעשות.

כתוב את סליחתך שלך

ואחר כך כבר נהיה סדר נוסף, שכבר צריכים לומר סליחות. טוב מאוד, ואומר אני שיש אופן שנעשה איזה דבר של ווערטער, אך חשוב מאוד להוציא דבר זה בכל יהודי. הדבר האמיתי בעבודה הוא שאדם צריך לכתוב את סליחתו שלו, לא מאה. אדם אומר: אני עושה את שלי; וכי אעשה חמש מאות סליחות, איני יודע מה אמרתי בימים אחרים? לא! כל אחת מן הסליחות, פחות או יותר, כתב אדם אחד בשנה אחת, לפי שזה מה שהרגיש, זה מה שהוצרך כדי להתפייס כדי שיוכל לעשות את השנה.

מי שיכול לכתוב סליחה, כותב ועושה סליחה. מי שאומר תהלים, מוצא פסוק אחד בתהלים, פרק אחד שעושה מה שעליו לעשות. או שעושה התבודדות, או שאומר חידושי תורה. יש כאן דרכים רבות שבהן הוא עושה דברים.

שתי עבודות נוספות: אוצר עשיר

יש שתי עבודות נוספות, וסבורני שחלק גדול, אף במחזור של יום טוב יש חלקים כאלה, ואנו מדלגים על חלק, שכן נראה שהבינו שאין הוא נחוץ לכל אחד. אומרים את הסליחות, ויש מקומות שמדלגים על חלקים, לפי שמבינים ש… אך כל אחד צריך — או שהוא מוצא, אוצר עשיר מאוד הוא, הסליחות עם המחזור, אפשר למצוא מכל היבט, מכל נקודת מבט. אין מוכרחים את הכל. אפשר לומר תורה. מדוע צריך כאן זה וכאן זה? כל אחת כתב אדם שביקש פשוט — מלבד מה שצריך להגיע אל הכלל, לתקוע בשופר, לומר מלכיות זכרונות ושופרות, לעשות הכל — הוצרך למצוא דרך שבה הוא מבקש להכשיר עצמו כלפי הדבר. וזאת עשה, וזאת צריך כל אחד לעשות: או למצוא קטע, או למצוא זמן, או כל אחד לפי אופנו שהוא יודע שתיקונו פועל.

סיום

ובזה נסיים להיום. שילמדו בחוזק רב את הפקודים על ראש השנה ואת המצוה בזוהר, אך איני מאמין שיש לי עתה זמן. וכבר ארוך השיעור די, על כן נסיים כאן ונאחל זה לזה שנה טובה. לשנה טובה תכתבו ותחתמו לאלתר לחיים.


תמלול מלא 📝

ערב שבת קודש שיעור בספר הזוהר — ערב ראש השנה תשפ״ז

הקדמה: המבנה של שיעור ערב שבת

יהודים יקרים, היום הוא ערב ראש השנה תשפ״ז. אני חושב שזה כבר לפחות ראש השנה העשירי שאנחנו לומדים את השיעור לפני שבת ולפני ימים טובים בכל שבוע. כך אנו מקווים להמשיך את שיעור ערב שבת גם לעוד עשרות שנים. שיעור בספר הזוהר, שאנו מנסים להעביר בצורה יותר פנימית — יותר אמיתית — תוך שימוש בשפה ובלשונות של המקובלים, של הזוהר, של הספרים החסידיים, המגלים חידוש אור. והדרך איך אפשר לדבר על להיות יהודי, וממילא איך להיות יהודי, כי נשמתנו נבנית מהדיבורים, מדברי התורה, מדברי התפילה שאנו מדברים ושאנו חושבים.

מדובר בגלגל, מדובר בסדר מעגל השנה, תקופת השנה, כולם לשונות של מעגלים שמסתובבים. אנו זוכרים, מאין באת ולאן אתה הולך (משנה אבות פ״ג), ועם מי אנו באים והולכים — כל החברים, כל הרבנים שאנו לומדים מהם ואיתם, שהם לומדים מאיתנו. זה חלק מהמבנה, חלק מאור התורה עצמה: החברים המקשיבים, החברים שמבקרים, החברים ששומעים כן, והחברים שאולי לא שומעים.

בעזרת ה׳, ה׳ יעזור שיעשו חבורה שתלמד בכל יום שישי בבוקר ביחד, שיהיה הרבה יותר חי ויותר מעניין; יהי רצון שזה יקרה עוד השנה. אבל בינתיים אני לומד את זה באופן פרטי, זה רק מוקלט, ויש סיבה גדולה למה זה כך. נתגבר על זה ונמצא דרך לעשות את זה גם בחבורה.

החברים כחלק מהיחוד

אבל אפילו כך, החברים, המאזינים, הם חלק כמו הדין של תורה. תמיד יש בחינת יחוד זכר ונקבה, שזה אומר בחינת קודשא בריך הוא ושכינתיה. כל שנים שיושבים ועוסקים בדברי תורה שכינה ביניהם (משנה אבות פ״ג), פירוש על פי קבלה, אחד מהם הוא מרכבה לשכינה, ואחד הוא מרכבה לבחינת המשפיע לשכינה. יכולות להיות מדרגות גבוהות יותר: אם רב מובהק שלימדה תורה, זו מדרגה של פנימיות אבא ואמא. וכמו אב — אב אביו שביעו לחיי עולם הבא — זה חיצוניות אבא ואמא, או ישראל סבא ותבונה, שזו המדרגה של אב גשמי.

המבנה של לימוד התורה ומציאות העולמות

המבנה של לימוד התורה הוא המבנה של מציאות העולמות, של מציאות הספירות, של הדרך הפנימית איך העולם עובד באמת. יסוד היסודות שאנו לומדים מהזוהר הוא, ששום דבר לא קורה בלי מקבל; הכל תלוי — הכל תלוי בשכינה, בזאת יבא אהרן אל הקדש (ויקרא טז ג). זו השכינה, שהיא באמת הרמוזה ביום של ראש השנה, יום המלכות. הכל תלוי בשכינה, כמו שהכל תלוי בתחתונים.

הפירוש של הרמ״ק: אור חייב להיות לו מקבל

אנו לומדים הרבה פעמים בשם הרמ״ק, וכך הוא מבין את הזוהר הקדוש: שההשפעה העליונה, מבחינת מה שהוא בעצמו, לא משנה לו אם יש לו תלמידים. אם היה צדיק לבדו, לא היה שום הבדל מי התלמידים שלו — מצד הבחינה שלו אצל עצמו, שאנו קוראים בחינת אין סוף בערך עצמו, בחינת המשפיע בערך עצמו.

אבל כל המושג של אור, של שכל, הוא שהוא חייב לתת — טבע הטוב להיטיב. ולתת אפשר רק אם יש מי שיקבל. אף על פי שהוא מלא כל טוב, הוא לא יכול לתת אם אין מי שייקח את זה. זה השלב הראשון של הבנה שהכל תלוי לפי מעשה השכינה, לפי מעשה התחתונים, שרמוזים בשכינה, שמביאים את זה לבחינה של המשפיע ולבחינה של המקבל.

הצורך במקבל: למה כותבים ספר?

אם אין למי לדבר, אין שום אור; המציאות לא קורית. כך גם כשחכם או צדיק כותב משהו. לפעמים מדברים ישירות, כמו שמלכת שבא אמרה לשלמה המלך: אשרי אנשיך אשרי עבדיך אלה העמדים לפניך תמיד השמעים את חכמתך (מלכים א׳ י ח). זו אשרי גדולה, כבוד גדול, גם ליושבים וגם לחכם עצמו, כי הם שומעים את חכמתו.

אבל יש עוד דרכים נסתרות, כמו שלח לחמך על פני המים כי ברב הימים תמצאנו (קהלת יא א). יש אנשים שכותבים הרבה גילויים, חידושים חזקים. אני חושב שאפילו הזוהר הקדוש, והרמב״ם בוודאי במורה נבוכים — הרבה מהגילויים הגדולים של סודות התורה נכתבו על ידי אנשים שלא היו להם כראוי תלמידים שישמעו מהם. מה היה להם? היה להם עט, הם כתבו ספרים.

למה אדם צריך לכתוב ספר, לא מספיק שהוא חושב לבדו? כי התורה חייבת להיות לה מקבל, חייב להיות למי לדבר. לפעמים המקבל הוא ישיר, בגלוי, ואז זה לפי ערך המקבל שנמצא שם. לפעמים יש מישהו שמשיג דברים הרבה יותר עמוק, ומבני דורו אין לו חברים שהוא יכול להסביר להם בבירור; אפילו יש לו תלמידים, הוא לא יכול להתבטא מאה אחוז בפניהם.

סוד הכתיבה: נגלה ונסתר

הכותב והמקבל בסוף העולם

לפעמים אדם כותב טקסט, וזה מגיע למישהו אחר בסוף העולם שזה באמת בשבילו. האנשים בינתיים נעשים כמו בחינת מעבר; הם לא המקבלים האמיתיים, אלא בחינות של ערוץ שעובר דרכם. כך לומדים ספרים כמו הזוהר שנכתבו.

רבי אבא יכתוב

יש בחינה של הזוהר שנקראת רבי אבא יכתוב. רבי אבא הוא הכותב של הזוהר; אבא הוא בוודאי אבא דאצילות אמת. “רבי אבא יכתוב” הוא גם הסוד של וכתבנו בספר החיים. האריז״ל מפרש שהכותב הוא חכמה תחתונה, הוא חסד וגבורה, אבל מקור הכתיבה הוא חכמה. ו״רבי אבא יכתוב” הפירוש הוא שאנו מדברים למי שהולך לקרוא את מה שאנו כותבים. כך אפשר לתת דברים שאינם נמצאים מולך; לכן זה נסתר.

נגלה מול נסתר

נגלה הוא מה שהאנשים שנמצאים כאן יכולים לקבל מאה אחוז. נסתר הוא מה שאדם מבין בינו לבין קונו, מה שהוא חושב באמת, אבל אין לו למי לומר; הוא נותן את זה בדרך כתב, או בדרכים אחרות, או לפעמים הוא כן מדבר את זה.

היו צדיקים חסידיים שדיברו דברים אפילו הם יודעים שהמאזינים לא מבינים את זה — זה צריך להיות בעולם. מה הענין להיות בעולם? זה אומר שזה צריך להגיע לאיזשהו מקום. אולי החכם ששומע את זה ולא מבין, יחזור על זה לאחר, והוא יבין את זה. אלו הדרכים הנסתרות.

כתבנו לחיים: פירוש חדש בדוגמא לעילא

המלאך סופריאל והכתיבה למעלה

כל דבר הוא דוגמא לעילא. מה שאנו אומרים כתבנו לחיים בראש השנה הוא נושא גדול של הכתיבה בספר. מובן שזה משל, אבל מה ההבדל? אומרים שהקב״ה מדבר והקב״ה כותב. יש מלאך סופריאל, הוא כותב. מי הוא המלאך סופריאל? המלאך סופריאל הוא אותו רבי אבא שכתב את האדרא, שכתב את הזוהר.

דיבור: ויאמר אלקים והשבעה קולות

המלאך סופריאל הוא הפירוש שהדברים שהקב״ה מדבר, הוא מה שכתוב במעשה בראשית בגלוי — ויאמר אלקים (בראשית א) — זה באופן כללי הז׳ תחתונות, שבעת ימי בראשית, השבעה קולות, כמו שכתוב קול ה׳ בכח קול ה׳ בהדר (תהלים כט ד) וכן הלאה. אלו דברים שהקב״ה אומר. אבל שואלים תמיד במעשה בראשית: למי הוא אמר? כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמד (תהלים לג ט) — למי הוא ציווה, עדיין לא היה?

כביכול דמיינו שיש מישהו שיכול להבין. היהי אור (בראשית א ג) הוא מאמר כזה שהעולם עדיין יכול להבין את הנגלה שלו; לכן הוא אמר את זה. יש דיבור ברור שהקב״ה אומר “יהי אור”, יהי רקיע (בראשית א ו), וכן הלאה.

תורה שהיתה כתובה לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה

לפני כן הייתה בחינה של תורה שהיתה כתובה לפניו. כמו שאנו לומדים במדרש ובזוהר, הקב״ה הסתכל בתורה הכתובה לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה (עי׳ ירושלמי שקלים פ״ו), ולפי זה הוא דיבר — כביכול כמו מישהו שקורא מתוך הכתב. כמו שדוד המלך בנה את בית המקדש, הכל בכתב מיד ה׳ עלי השכיל (דברי הימים א׳ כח יט): נתן הנביא כתב תוכנית של בניית בית המקדש, והבונים הסתכלו על התוכנית. או אדם קורא בתורה ואחר כך עושה — זו התכלית של קריאת התורה, ללמוד על מנת לעשות (עי׳ משנה אבות).

אתה מבין קושיה: אם אין עולם, איך יש כתב? לכן אומרים “באש שחורה”. אש אומר שלא תבין; אפשר לדמיין שכותבים באש, אבל המשל של אש נותן בדיוק שזה לא כתוב ממש. מה זה אומר שזה כתוב? שלפני שהיה עולם, וגם אחר כך באמת, יש כתב. כתב הוא כביכול מה שהקב״ה כותב לעצמו. מחשבה בעלמא — לפני שיש ספר. הקב״ה רצה לברוא את העולם בספר וסופר וסיפור (ספר יצירה). יש דברים שהוא מבין, והוא מבין שהוא צריך גם לגלות את זה, אבל עדיין לא הגיע הזמן.

עשרים וששה דורות עד אברהם אבינו

כביכול הקב״ה חיכה עשרים וששה דורות עד שיבוא אברהם אבינו, שיהיה לו עם מי לדבר. הוא דיבר עם אדם, עם קין, הם לא הבינו אותו; לא היו דיבורים. להם הוא אמר יהי אור, יהי רקיע, אבל הוא לא הבין עמהם.

בא אברהם אבינו, הקב״ה נתן לו את התורה, ואחר כך למשה רבינו, והמכתב מכתב אלקים הוא (שמות לב טז). והמשנה באבות אומרת שהמכתב הוא הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות. כך הוא פירוש אחד של כתב של לוחות.

הכתיבה על שם העתיד

בסופו של דבר הוא מצא מישהו, משה, אברהם. מה שהוא דיבר עם כל אחד הכל יפה ונאה. אבל יש את הדבר הזה: מה שכתבתי, וכתבתי את זה כי הבנתי שהייתי חייב לתת את זה על שם העתיד — מחשבתן של ישראל קדמה לכל (עי׳ בראשית רבה); בלי זה לא היה כתב גם כן. אבל עכשיו יש מי שיוכל לקרוא את הכתב שלי, מי שיראה את הדברים שהם הפנימיות הכוונה, המשמעות של העולם שהקב״ה היה חייב לכתוב.

וכך כי ברב הימים תמצאנו (קהלת יא א): אחר כך, מרחוק, יוכלו לקרוא את הכתב, לפתוח את המכתב, להבין שזה סוד התורה, ההבדל בין מעשה בראשית ותורה.

כתבנו לחיים: זכור אותנו בתורה

כשאנו אומרים בראש השנה כתבנו לחיים — יש כתיבה, אחר כך ביום כיפור חתימה — הפירוש הוא: זכור אותנו בתורה. לכן אומרים על כל דבר במלכיות, זכרונות, שופרות, כמו שכתוב ונאמר, כמו שכתוב בתורה, ועל ידי עבדיך הנביאים כתוב — הכל “כתוב”. כי הכתב אומר: כן, אנחנו יכולים לדבר איתך. דיבור הוא מה שכל אחד יכול להבין. אבל יש בחינות שכביכול מרחוק זה יותר טוב; אנחנו רוצים לקרוא, לפתוח את העיניים ולקרוא מה הקב״ה כתב. זו רמה אחרת לגמרי, עמוקה יותר של הבנת המציאות, של הבנת רצון הבריאה, כוונת הבריאה. זה ה״כתבנו לחיים”.

כתוב אותנו בספרך: היחוד הנעלם

פירוש חדש לגמרי: כתוב אותנו בספרך. כשאנו אומרים כתבנו, זה לא סתם שלקב״ה יש ספר שהוא אומר מי יחיה ומי ימות (מוסף ראש השנה). זה אומר שאנחנו צריכים להיות כתובים — לא רק מדוברים, לא רק בדבר פיו, שזה כמו כל אחד. משפט לאלקי יעקב (תהלים פא ה): משפט הוא בדרך כלל אצל המלך בפה, ויש סופר שכותב. כשאומרים “כתבנו”, אומרים לקב״ה, לא לסופר — יכול להיות שהוא עושה את זה על ידי סופר, איזה מלאך — אבל הרעיון הוא שאומרים את זה לקב״ה, בתורה הקדומה, בתורה כתובה לפניו, מה שאתה יכול רק לכתוב.

לכן צריך להיות בחינת ריחוק, כי מה שאדם כותב הוא עושה ביחיד. הכותב כותב, ואחר כך זה מגיע למישהו. לא יכול להיות יחוד גלוי, אלא יחוד נעלם יותר: הוא כותב למישהו, לא לכל העולם, ולא לעצמו (כי לעצמו לא צריך לכתוב, הוא יכול לחשוב). זה היחוד הנעלם שנקרא כתיבה, שאנחנו מכוונים בראש השנה — שנראה שזה זמן של נתק, זמן שאינו של יחוד, נעשה פירוד — אומר שרוצים למצוא את הכתיבה. והכתיבה היא כביכול על גוף הנוק׳, שזה כשחותכים, שם כותבים. זה כבר למי שמבין את הסודות.

חזרה ליסוד: שני האופנים של דיבור וכתיבה

נגלה ונעלם, דיבור וכתיבה

בואו נחזור למקום שהתחלנו. תמיד המקובלים, השומעים, הם חלק מזה, אבל יש שני אופנים: האופן הנגלה, שאנו קוראים דיבור; והאופן הנעלם יותר, שאנו קוראים כתיבה (להקליט וידאו זה גם בחינה של כתיבה). והעבודה של ראש השנה היא לגלות את שני הדברים. צריך לשמור את זה קצת, כמו דבר שלא הגיע זמנה להתגלות, כמו שהזוהר כותב ויודע שלא הולכים לקרוא את זה היום. בסוף הימים, כתוב בזוהר, יתגלה הספר. מי שכתב את הזוהר הבין שהוא כותב דווקא כי אין לו עם מי לדבר. פעם יבוא דור, אנשים שיהיו מוכנים לשמוע את הדיבורים, לקרוא את הכתבים.

והופע בהדר גאון עוזך: למד אותנו סודות התורה

גילוי הסוד שאנו מבקשים בראש השנה, והופע בהדר גאון עוזך (מוסף ראש השנה), הפירוש הוא: למד אותנו סודות התורה. תן לנו להבין מה כתבת בתוכנית שלך לפני שעשית את העולם, לא רק לשמוע מה אמרת אחר כך. זו פרשת י״ג מדות של רחמים: אחרי שמשה רבינו ביקש מחני נא מספרך אשר כתבת (שמות לב לב), הקב״ה אמר לו, יש לי עוד ספרים גדולים יותר שאתה לא יודע. ויעבור ה׳ על פניו ויקרא (שמות לד ו) — הוא קרא לו מספרו. משה רבינו חשב שספר הקב״ה כתוב רק אל קנא ונקם (עי׳ נחום א ב), פקד עון אבות על בנים (שמות לד ז); הקב״ה הראה לו ספר עמוק יותר, הספר של י״ג מדות של רחמים.

המקבלים מעוררים את המשפיע

מטרת האור: לתת לתחתונים

יש עוד רמה שהמקבלים מעוררים את המשפיע. לרב יש הנאה מכך שהוא יכול לדבר לאחר, או לפחות למי לכתוב. מאחר שמטרת האור, מטרת השפע שהעליונים מקבלים, היא כדי לתת לתחתונים — אם אין מי שיקבל, הוא גם נעשה אפל. כשלרב אין תלמידים, הוא יודע בעצמו מה שהוא צריך לצורך עצמו, לתיקון נפשו. אבל יש הרבה יותר מה לדעת. במובן מסוים גם להיות רב זה לתיקון נפשו, כי נפשו היא להיות משפיע; אבל אם אין לו מי שיקבל, יהיה לו רק מעט כמה שמספיק לו.

חשוב מצד הכלים והכישרונות

זה לא חשוב לשכינה שהוא יהיה חכם גדול לשם עצמו. זה חשוב כי יש לו את הכלים והכישרונות, הוא יכול לדבר עם עוד הרבה אנשים; לכן נותנים לו את ההבנות, את החכמה לדבר עם אחרים. אבל אם לא יהיו אחרים, לא יהיה לו לעצמו גם כן.

את עצמו הוא נותן

אבל לא אפשר לחלק כל כך טוב ולומר שמה שהתחתונים משפיעים על העליונים זה רק לגבי החלק שהם נותנים הלאה. היחוד התדיר הוא לצורך התחתונים. כל אחד מבין שדברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב. רב הוא לא בחינת מעביר — בחינה חלשה — הוא לא משפך שאומר סתם דברים. אפילו אם קוראים לו משפך, הדרך שהוא משפך היא דרך הפנמה, דרך הבנה בעצמו של הדברים שהוא מלמד. אם אין דברים שלוקחים את נשמתו ועושים אותו גדול יותר ובהיר יותר, הוא לא יוכל ללמד את זה לאחר — הוא לא תיבת דואר, הוא אדם.

אז כאשר מחלקים בין היחוד לצורך עצמו ובין השפע לצורך השפעה, שניהם שפע משנים את העליון, את המשפיע. אם אין מקבל, אם המקבל אינו מוכשר, אין לעליון רק חלק נוסף – כי אי אפשר לחלק לשני חלקים. את עצמו הוא נותן: רבי אמיתי, מידת החכמה האמיתית, הם נותנים את עצמם, לא משהו אחר. זו התכונה של כל השפעת חכמה. רבי שמלמד את תלמידו אינו שולח לו מידע שלקח ממקום אחר, הוא נותן לו את עצמו – כמו הקב״ה, רבו של כל ישראל, נותן את עצמו לנשמות ישראל.

אז כאשר התחתונים אין להם כלי קבלה, אינם מוכנים לקבל, אין לו את עצמו, כביכול. מצד עצמו שבעצמו זה אמן כן יהי רצון, אבל העצמו אולי אינו כל כך מעניין. אצל אנשים שתפקידם להיות רבי – אם לא יהיה רבי, לא יהיה רשע מרושע, אבל לא יהיה לעצמו. מאחר שיש לו מי שישמע, והוא הולך בדרך גילוי או בדרך העלם, הוא עצמו נעשה גם משהו אחר.

תנו עוז לאלקים: הכל תלוי במעשי התחתונים

זה יהיה הבנה עמוקה יותר של מה שאומרים לנו הכל תלוי בשכינה, הכל תלוי במעשי התחתונים. על כך אומרים לנו תנו עז לאלקים (תהלים סח לה): הספירות העליונות עצמן, השמות הקודש עצמם, תלויים במעשינו. לא רק החלק שהם נותנים הלאה – כי מה שהם נותנים הוא בעצמו, ואם אין להם למי לתת, לא יהיה לעצמו גם כן.

מגדל להיות לשם השם

יוצא, מלבד בחינת כתב שאנו רוצים להוציא את היחוד שקיים דווקא על ידי כתב, יש גם את הנושא שאנו רוצים להיות מגדל לשם השם – מגדל את שם המשפיע, שם האב, שם הרב. איך מגדלים? לא כי חסר לו משהו, אלא דרך זה שיש למי לדבר, ואז הוא עצמו יהיה מה שצריך להיות.

כל אחד, כלפי מה שהוא משפיע וכלפי מה שהוא מקבל, צריך להיות מקריב את מקומו – בוודאי כל זכר, יראה כל זכורך (שמות כג יז). ובאמת יש לכל אשה גם בחינה של השפעה. כל אדם בעולם, מלבד אולי תינוק בן יומו, תינוק – אבל כל מי שכבר בן חמש שש ויש לו אחים קטנים – הוא בחינת משפיע ובחינת מקבל. וצריך למצוא את הקשר נכון, שיהיה למי לדבר; ואם אין, יש לזכור את סוד הכתיבה ולנסות להוציא זאת. וכמה שאני מקבל, יש לכוון כלפי זה.

הפרדוקס של שער ההקדמות

זה כמו סתירה שלומדים בשער ההקדמות: אם המשפיע מסתכל על מה שגבוה ממנו, הוא מכיר את מקומו כלפי מה שמעליו – זו בחינת יראה – אז הוא מקבל לעצמו, אבל הוא לא נותן לזולת, הוא כביכול חשוך בצד שפונה כלפי מטה. ואם הוא פונה כלפי מטה, יהיה כביכול חשוך לצד אחר. זה פרדוקס שצריך להתמודד איתו, קצת כך וקצת כך.

אחד מהיסודות להתמודד עם הפרדוקס: שהדרך שבה הוא מקבל מה שלמעלה ממנו היא על ידי התעוררות מה שלמטה ממנו. הדרך שהשכינה מקבלת אור היא דרך זה שאנו מעוררים אליה, ודרך זה היא מקבלת מז״א. הדרך שז״א מקבל אור היא דרך זה שהשכינה פונה אליו, ואחר כך הוא מקבל מוחין מאבא ואמא, וכן למעלה ולמעלה. זו הדרך הנורמלית, הנכונה. בדיוק בדקות יש לפעמים מה שהוא או אחד או השני – הדקות קשורה לזמנים שהם כמו פירוד. אבל התיקון, העבודה, היא להראות שזה אותו הדבר.

כל דבר אינו לעצמו: הכלל והפרט

עד כאן תורה היוצאת מן הלב, לפי המצב של איך שאנו בשיעור בערב ראש השנה. וצריך להזכיר, כערב ראש השנה: המציאות של כל דבר אינה לעצמה. אין דבר בעולם שהוא רק לעצמו, שעומד לפני עצמו. לכל דבר יש דברים שלמעלה ממנו ודברים שלמטה ממנו; כלפי זה הוא בן, וכלפי זה הוא אב, כמו האיברים. אין דבר באופן מוחלט שמשהו מנותק ממשהו אחר.

המערכת העצומה: מעשה עולם

כל מה שאנו עושים בראש השנה ובכל השנה הוא לתפוס איפה אנו במערכת העצומה, המערכת שנקראת מעשה עולם – אתה זוכר מעשה עולם (מוסף ראש השנה) – והוא נותן לכל אחד את שלו. כמה שאדם מבין בדיוק איפה הוא שייך, ויש לו למי לדבר, וממי לקבל, ועם מי לקבל.

חברים: מקבלין דין מן דין

יש בחינה של חברים, באותה רמה שלו, אבל זה קצת מסובך. אנשים חושבים שחברים פירושו שווה בשווה, אבל שווה בשווה אינו מציאות – אם היינו שווה בשווה היה זה אותו הדבר. חבר אמיתי הוא ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט יח), הוא אותו הדבר כמוך; אבל בגשמיות, בעולם הזה, אין דבר כזה. תמיד, ונותנים באהבה רשות זה לזה, והתרגום אומר מקבלין דין מן דין. וקרא זה אל זה (ישעיה ו ג), אומר התרגום, מקבלין דין מן דין: קיבלתי ממך ואתה מקבל ממני, מתחלפים, רגע כך, רגע כך, אולי באותו רגע שניהם. זה יכול להיות עדין ומסובך מאוד, אבל חברים הם באופן כללי אנשים שנמצאים ברמה שלי.

בשבילי נברא העולם: חלק, לא מנותק

כל אחד עושה את חלקו במציאות הגדולה יותר. יש עולם שלם, וחלק מתפקידו של כל יהודי הוא להיות משפיע על כל העולם. חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם (משנה סנהדרין פ״ד). ומה יהיה הדמיון שלי – אתפלל וכל העולם ישתנה? זאת צריך להבין מכיר את מקומו: כן, אבל קצת, צריכים עוד כל שאר האנשים שיתפללו ויעשו. אבל לא יכול להיות שאדם ירגיש שהוא מנותק. אין אף יהודי אחד שהוא לא משנה משהו ביחס לכל העולם. זה יכול להיות חלק קטן מאוד, מיליארדית אחוז – אבל אחוז שאינו מנותק מזה.

העולם הוא מערכת, מערכת שבנויה לקבל שפע מלמעלה ולתת הלאה. לכן יש כל כך הרבה אנשים: אם אדם נברא יחידי, הוא אומר בשבילי נברא עולם – אבל מה זה “נברא עולם”? כל שאר האנשים. לכן יש כל כך הרבה אנשים, כי העולם לא יכול להיות מה שצריך להיות בלי כל אדם – אבל לא באופן מנותק. לכל אחד יש את חלקו, אבל לא כל אחד הוא חיצוני. זו הבחנה חשובה: מדברים הרבה פעמים שלכל אחד יש את האינדיבידואל שלו, והוא חושב שהוא יכול לעשות חיצוני לכל העולם. אבל כל אחד יכול לעשות בדיוק כי הוא נמצא איפשהו בין אביו לבין ילדיו – הן כלפי עבודת ה׳ שלו עצמו, להבין וללמוד ולהתפלל, והן כלפי שאר העולם.

כל עבודה מחוברת לכל העולם

כמו שלאדם יש עבודה: הוא לוקח קלט שהוא מקבל, ושכל שגם הוא קיבל מאיפשהו, והוא עושה אותו קצת יותר טוב ונותן הלאה. אין אף עבודה אחת בעולם שאינה מחוברת לשאר כל העולם.

בתוך עמי אנכי יושבת: בקשות פרטיות בראש השנה

הטעות של לא להתפלל לעצמו

בתוך עמי אנכי יושבת (מלכים ב ד יג) לא אומר שאנשים לא צריכים להיות להם בקשות פרטיות – טעות גמורה. אומרים שלא להתפלל לעצמו; איך אתחיל, אני לא מעצמי? לא יכול להיות. “בתוך עמי אנכי יושבת” אומר שאיש האלוקים אומר לאלישע: אני לא צריך פרוטקציה. הרי יש מלך ושר צבא – מלכות לעולם עם צבאותיו, ה׳ צבאות.

תפילת חנה: ה׳ צבאות ובקשה פרטית

חנה אומרת ה׳ צבאות (שמואל א א יא): הקב״ה הוא מלך על כל צבאות עליונים ותחתונים, על כל המלאכים, השרים, חלקי הטבע, כל הדברים. הגמרא מתקשה, חנה היא הראשונה שאומרת ה׳ צבאות – מה זה קשור לכאן? חנה מבקשת בקשה פרטית. איך אפשר לומר שלא לבקש שום בקשה פרטית בראש השנה? חנה עומדת בראש השנה והיא מבקשת: ונתתה לאמתך זרע אנשים (שמואל א א יא), תתן לה בן. מובן, הבן לא בשבילה, כמו שכתוב בפירוש ונתתיו לה׳ כל ימי חייו (שמואל א א יא). שמואל הנביא היה שקול כמשה ואהרן, הוא החיה את כלל ישראל, פדה את היהודים מהשבר של תקופת השופטים, הוא ייסד את המלוכה. שמואל הנביא – בלעדיו אין יהדות.

וזה התחיל מחנה. תפילת חנה, שהיא ההפטרה שאומרים, מדברת על כל העולם: וירם קרן משיחו (שמואל א ב י) – משיחו פירושו המלך, מי שמנהיג; זה לא סתם.

אתה לא נולדת מהאוויר

הפשט פשוט מאוד. אין דבר כזה, בוודאי אדם צריך להתחיל מעצמו, אבל הוא מבין שהוא לא לבד, הוא לא נולד מהאוויר והוא לא הולך לאוויר. הוא שייך לאביו, למשפחתו, לעמו, לכל העולם באופן הכי כללי – למשפחות אדם, לבהמות, אדם ובהמה תושיע ה׳ (תהלים לו ז), לעצים, הכל. קצת הוא מקבל מהם, וקצת הוא משפיע עליהם. זו המערכת איך שהעולם עובד.

ותתפלל על ה׳: עולם התיקון

כשחנה רואה שחסר משהו בעולם, זה חסרון. והיא מרת נפש ותתפלל על ה׳ (שמואל א א י): כמו שהספרים החסידיים מפרשים, היא הייתה צריכה להתפלל על הקב״ה. היא שבורה, אין לה ילדים, יש לה עוד צרות אישות. היא אומרת: רבונו של עולם, ה׳ צבאות, אתה האלוקים שעושה הכל, יש סדר, אנחנו כביכול צבא, צבא. לכל אחד יש את תפקידו; ואם חייל אחד חסר יד, רגל, הוא שבור, הוא לא יכול להיות חייל. כל אחד חסר. אז מצד ה׳ צבאות אתה צריך לעזור לי.

לא לחצות את הקו

הזוהר אומר: לא תחשוב שצריך לעשות לך פרוטקציה מיוחדת, היש לדבר לך אל המלך או אל שר הצבא (מלכים ב ד יג), לא לחצות את הקו מאיפה שאת. כמו שאת – אשה שצריכה ילדים – קיבלת ילדים ישירות בדיוק מאיפה שאת. להיפך, זה עולם התיקון: ה׳ צבאות, שכל אחד איפה שהוא, שם הוא מקבל את השפע הנצרך לו והנצרך לתלויים בו, שיוכל להיות מקבל נכון למי שמשפיעים עליו.

זו המציאות של העולם. מה שאדם מתפלל לצרכיו, הוא מתפלל לצרכי העולם, הוא מתפלל לכבוד השכינה – זה לא שני דברים שונים. אדם קטן דעת, זה חסרון הדעת, חסרון ידיעה: לא יכולים את שם צבאות. עד חנה אף אחד לא ידע את השם, אז באמת היה בעיה – מי שלומד תקופת השופטים, כל אחד אמר לעשות שבת לעצמו. אם מבינים את שם צבאות, בכלל אין בעיה.

אלוהי מערכות ישראל

הקב״ה הוא אלוהי מערכות ישראל (שמואל א יז מה), שם צבאות של כל צבאות העולם, צבא מרום על המרום ומלכי האדמה על האדמה, ואנחנו חלק מזה. לפעמים אדם צריך לזוז – הוא לא במחלקה הנכונה, לא בדיוויזיה הנכונה של הצבא. תפילתו היא: הזז אותי לאן שאני שייך, אתה רואה שכאן אני לא מתאים, משנה מקום. אבל יסוד הדבר הוא, שלא יחשבו אף רגע שאנחנו דברים פרטיים – אנחנו פרט של כלל. אין דבר כזה, פרט בלי כלל לא קיים. ומה שאנחנו מתפללים, עושים אנחנו בשם כל ישראל, עם כל בני עולם, מעשה עולם, כל יצירי קדם, עם כל הדורות שהיו ושיהיו – עד אדם הראשון, עד נח, עד משיח.

אדם הראשון: נשמות תלויות בכל איבר

אנחנו נבראים שיש להם גוף כמו בהמה, חלק צומח כמו צמחים, וחלק דומם כמו כל דומם – המינרלים בגוף האדם הם חלק מסדר המחצבים בעולם. להתפלל על כל העולם לא שונה מלהתפלל על כל עצמך.

התפילה הנכונה של ראש השנה היא כמו אדם הראשון, שהאריז״ל מבאר בדרושיו ובשערי גלגולים: שאדם הראשון ידע שיש נשמות תלויות בכל שערה, בכל איבר. להיות אדם הראשון פירושו שאדם יודע: יש חלקים מהעולם ששייכים לידיי, לציפורניי, לראשי, לרגלי. ועל ידי שכולם כלולים בו, על ידי שיהיה כלול מכולם – במקומו הוא מתפלל על כולם, פותח לכולם, הוא מתקן את כל העולם. זו ההקדמה השנייה החשובה שחייבים לומר לפני ראש השנה.

הדבר השלישי: סדר העבודה והפרט הפרטי

הכלל והפרט בסדר התפילות

הדבר השלישי הוא דברים פשוטים בסדר העבודה, סדר התפילות, סדר המנהגים של ראש השנה וכל הימים הנוראים. הרבה מאוד פרטים, אין שיעור דברים שקורים. קצת כמו שדיברנו על הכלל והפרט, זה מבלבל מאוד אנשים חזקים – לפחות אנשים שיש להם קצת שכל על הדברים שלהם, שאינם רק בחינת עבד שעושה הכל וזה לא נוגע לו.

כאן אומרים סליחות, והתרת נדרים, ואחות קטנה, ושמונה עשרה, ומלכיות זכרונות שופרות, וכל פסוקי דזמרה – הרבה מאוד דברים שעושים.

אל תפרוש מן הציבור: שני דינים שונים

“בתוך עמי אנכי יושבת” פירושו שאי אפשר להיות נפרד. אין זו שלמות הנפש שאדם יכול להיות לגמרי מנותק מבית המדרש, מכלל ישראל שעושים כפרות וסליחות ותשובה ותשליך בראש השנה. אבל אדם לא יכול להיות מבולבל, סתם אחד שעושה כל מה שכתוב; או שהוא מחפש להיות לו טעם, חיות, התעוררות בכל דבר – גם לא נוגע.

פשוט מאוד שיש שני דינים שונים. מה שצריך להיות חלק – אל תפרוש מן הציבור (משנה אבות פ״ב) – זו בחינת הציבור, כמה שהציבור דורש. אם אחד הוא שליח ציבור, הוא צריך להתפלל הכל ולשיר. ואם לא, הוא צריך להשתתף כמה שחסר, לא יותר, רק מצד השתתפות מן הציבור. אבל מה נוגע לאדם עצמו, לתיקון נפשו הפרטי – דרך זה הוא יוכל להיכלל בציבור באמת בדרכים האחרות?

הסדר של המחזור שלנו הוא קומפילציה של עשרות מאות דורות, שכל אחד הוסיף את חידושו ועשה את הסדר שלו. מה שמתנהגים בדרך כלל נעשה מהלך ששווה לכל נפש – זה נכון, אני לא אומר שזה מופרך. אבל אדם שיש לו הרגשה מסוימת, בקשה מסוימת, צריך או למצוא אחת מהתפילות שמדברות אליו, או להשתמש בכל דבר כדי להגיע למדרגה רוחנית מסוימת, כוונה מסוימת – אומרים מחזור עד שמגיעים לשם. זה כתוב בבעל שם טוב, אחת מהעצות. או שהוא עושה לעצמו סדר לפי מה שהוא מבין: מה דאורייתא, מה דרבנן, מה מנהג; מה יותר עיקר, יותר מרכזי אצלו – זה הוא עושה סדר וזה הוא עושה.

המשל של סליחות: ראש השנה אינו יום הסליחה

אני רוצה להדגיש זאת, אפשר לראות שזה בדיוק מה שכל היהודים בכל הדורות עשו. היום ערב ראש השנה. ראש השנה היא מצווה של תקיעת שופר, אומרים מלכיות זכרונות שופרות, הכל ברור מה ההלכה מדאורייתא ומדרבנן, וזה יום הדין, בראש השנה יכתבון (מוסף ראש השנה, ונתנה תוקף). אבל העבודה של ראש השנה היא כל אחד לפי דעתו. ורואים בבירור, לפחות במנהג שלנו: בראש השנה לא אומרים סליחות. ראש השנה אינו זמן של אמירת סליחות, לא זמן של עשיית תשובה והתחננות – יום כיפור הוא זמן הסליחה. מעניין שהסליחה לא אומרים “יכתב סליחתי”, אומרים תמיד ויאמר ה׳ סלחתי כדברך (במדבר יד כ). יכול להיות שזה קשור לשיחות שדיברנו; צריך לחשוב איך. אבל על כל פנים, סליחות אינן עניין של ראש השנה.

למה אומרים סליחות בערב ראש השנה?

עם כל זה, כל היהודים אומרים היום סליחות לקראת ראש השנה. הרמב״ם אומר רק סליחות בעשרת ימי תשובה, אבל כל היהודים היום אומרים כבר לפני ראש השנה, קצת יותר קצת פחות. מה הפשט? מי שמסתכל בסליחות של ערב ראש השנה יכול לראות זאת בבירור רב. יש שם הרבה מאוד סליחות; אני מניח שזה לא נעשה כדי שאחד יוכל לומר הכל. כמו שהרבי מקוצק אמר, אי אפשר לומר תהלים — דוד המלך לקח שבעים שנה לומר תהלים, איך אפשר לומר את זה ביום אחד? דבר עמוק מאוד, ואמת מאוד.

מנהג העולם כבר עשה משהו שהוא פחות או יותר שווה לכל נפש. אבל באמת לומר סליחה — כל אחת מהסליחות כתב יהודי שהיה במצוקה כזו: הוא חשב, אני רוצה ללכת לראש השנה ולעשות את העבודה בשמחה, בהתרוממות המוחין. אבל יש לו בעיה אישית, לא בעיה כללית. את המצווה של שופר, ולומר מלכיות זכרונות שופרות בשמחה, הוא עושה — אין לו בעיה. אבל הוא גם אדם, יש לו את נפשו שלו, הוא מרגיש שהוא חטא שנה שלמה. לא כל אחד חייב להרגיש כך, אבל לרוב אדם מרגיש כך, כי אדם הוא בסך הכל אדם ולאורך השנה הוא עושה לא מעט דברים קטנים וגדולים.

הוא רוצה לעשות את העבודה של ראש השנה — זה הדבר הכי אמיתי — אבל הוא לא יכול. הוא מרגיש שהוא צריך להיטהר, להתחשבן עם הקב״ה, לעשות משהו כדי שיוכל לומר ראש השנה. כל הסליחות בערב ראש השנה כתבו אנשים שניסו באופן אישי להתחשבן עם עצמם, עם ה׳, עם התורה, לקראת ראש השנה, כדי שבראש השנה יוכל לעשות מה שהוא צריך.

כתוב את הסליחה שלך

אחר כך זה כבר נעשה סדר, צריכים כבר לומר סליחות. אני אומר שזה אופן שבו אפשר להיעשות דברים מילוליים, אבל צריך להדגיש זאת בחשיבות רבה: העבודה האמיתית היא שאדם צריך לכתוב את הסליחה שלו — לא מאה, לא חמש מאות. כל אחת מהסליחות כתב אדם אחד בשנה אחת, כי זה מה שהוא הרגיש, זה מה שהוא היה צריך כדי להתחשבן. מי שיכול לכתוב סליחה, יכתוב. אחד אומר תהלים, הוא מוצא פסוק אחד, פרק אחד שעושה מה שהוא צריך; או שהוא עושה הִתְבּוֹדְדוּת; או שהוא אומר חידושי תורה. יש הרבה דרכים.

שתי עבודות קיצוניות: אוצר עשיר

יש שתי עבודות קיצוניות, ואני מניח שאפילו במחזור של יום טוב יש חלקים שהם כאלה, ואנחנו משאירים חלק, כי הבינו שזה לא חסר לכל אחד. כך גם בסליחות יש מקומות שמשאירים. אבל כל אחד צריך למצוא את זה — זה אוצר עשיר מאוד, אפשר למצוא מכל היבט, מכל פרספקטיבה. לא צריך הכל. כל אחת כתב אדם שפשוט רצה, מלבד מה שהוא צריך להגיע לכלל — צריך לתקוע בשופר, צריך לומר מלכיות זכרונות שופרות — הוא היה צריך למצוא דרך להכשיר את עצמו כלפי הדבר הזה. זה כל אחד צריך לעשות: למצוא קטע, למצוא זמן, כל אחד לפי האופן שלו שהוא יודע שהתיקון שלו עובד.

סיום

ובזה נסיים להיום. צריך ללמוד מאוד את הפקודים על ראש השנה ואת המצווה בזוהר, אבל אני לא מאמין שיש לי זמן עכשיו, וזה כבר ארוך מספיק השיעור. אנו מאחלים לעצמנו שנה טובה. לשנה טובה תכתבו ותחתמו לאלתר לחיים.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

EN English
Auto Translated 📋 Shiur Overview …
Auto Translated

📋 Shiur Overview

Zohar Shiur Erev Shabbos — Erev Rosh Hashanah 5787

Opening: The Structure of the Erev Shabbos Shiur

Dear brothers, today is Erev Rosh Hashanah 5787, and I believe this is already at least the tenth time that we are learning this shiur every Erev Shabbos and Erev Yom Tov, and so we hope that we will merit to continue this shiur for at least many more decades. This shiur is a shiur from Sefer HaZohar, and its purpose is to express somewhat more internally — that is, in a more truthful manner — and using the language and expressions of the mekubalim of the Zohar and of the Chassidic sefarim, which reveal chiddush, a light of renewal. And to explain the way how to speak from our being Jewish, and consequently how to be Jewish, for our neshamah is built from these words, from divrei Torah, from divrei tefillah that we speak and that we contemplate in our thoughts.

And thus one must recognize: a new thing begins, a page turns, the order of the cycle of the year and the period of the year turns, and all are expressions of circles that revolve and go. We must remember "from where you came and where you are going" (Mishnah Avos 3), and with whom we are going and with whom we are coming. All the chaveirim, all the rabbanim that we learn from, that we learn with, that they learn from us — this is the part, this is part of the structure, part of divrei Torah themselves, from the light of Torah itself: the chaveirim, the chaveirim who listen, the chaveirim who critique, the chaveirim who listen until the end, and the chaveirim who don't listen until the end, perhaps even them.

Although until now — Am Yisrael, with Hashem's help — we will merit to make a chaburah where we will learn together every Friday morning, and there will be much more vitality and much more taste in it, and may it be His will that this will be fulfilled this year as well. But for now I am learning the shiur privately, and it is only recorded, and there is great reason why it is so. We will overcome this and find a way to do it even in a chaburah.

The Chaveirim as Part of the Yichud

But nevertheless, the chaveirim and the listeners are part, according to the din of Torah itself, for there is always the aspect of yichud zachar u'nekevah, which is the aspect of Kudsha Brich Hu and His Shechinah. Every "two who sit and engage in divrei Torah, the Shechinah is between them" (Mishnah Avos 3), and its explanation is always according to Kabbalah: one of them is a merkavah for the Shechinah, and one of them is a merkavah for the aspect of the one who gives shefa to the Shechinah. And there can be higher levels, that if a rav taught Torah, he is in the aspect of pnimiyus Abba and Imma. And just as a father, "a father of his father who sustained him for the life of this world," this is the aspect of chitzoniyus Abba and Imma, or Yisrael Saba and Tevunah, which is the level of a physical father.

The Structure of Torah Learning and the Reality of the Worlds

The structure of Torah learning is the structure of the reality of the worlds, the reality of the Sefiros, the inner way how the world truly functions. And everyone knows that the foundation of foundations of the structure that we learn from the Zohar is that nothing happens without a mekabel, and everything depends — "everything depends on the Shechinah," "with this shall Aharon come into the holy place" (Vayikra 16:3). This is the Shechinah that is truly hinted at on Rosh Hashanah, which is the day of Malchus. Everything depends on the Shechinah, just as everything depends on the lower ones.

The Pshat of the Ramak: Light Requires a Receiver

And we learn many times in the name of the Ramak, and this is how he understands the holy Zohar, that the upper shefa — that is, from the aspect of what it is in itself — it makes no difference to it regarding students, it makes no difference to it whether it has students at all. Let us illustrate: if there were a person who is a tzaddik for himself alone, it would make no difference who his students are. Seemingly, from the aspect of his state in himself, which we call the aspect of Ein Sof in relation to itself, the aspect of the mashpia in relation to itself.

But the entire essence of light, the entire essence of intellect, is that it is compelled to bring forth and give shefa from the power of "the nature of the Good to do good." And it cannot give shefa unless there is someone who will receive. Even though it is full of all good, full of everything, it cannot bring itself forth, it cannot give its shefa if there is no one who will receive it. This then is the first step in understanding: the lower ones, the Shechinah — everything depends on the action of the Shechinah, on the action of the lower ones, who are hinted at in the Shechinah, who bring the thing to the Shechinah, to the aspect of the mashpia and to the aspect of the mekabel.

The Need of the Receiver: Why Does a Person Write a Book?

And so it is, as I say, that we understand that this is the aspect of the students that emerge from everyone — perhaps not yet emerging from everyone at that level, but the need: if there is no one to speak to, there is nothing, the light does not come into being, the reality does not occur.

And many times, as I said here in the shiur, and so it is in general: when a chacham or tzaddik writes something. For example, sometimes a person speaks directly, and about this it is said "happy are your men, happy are your servants who stand before you always and hear your wisdom" (Melachim I 10:8), as the Queen of Sheba said to King Solomon. This is great happiness, great honor, great joy, that a person has — both for those sitting and for the chacham himself — that they hear his wisdom.

But there are even more hidden ways, more concealed ways, like "send your bread upon the waters, for after many days you will find it" (Koheles 11:1). For there are people who write, and so many of the revelations, so many of the powerful chiddushim — not small chiddushim, for there is always someone to say an explanation on a pasuk or a halachah — but so many of the great chiddushim. I believe that even the holy Zohar, and perhaps other mekubalim, and the Rambam certainly in the Moreh Nevuchim, it is so. That is, many of the great revelations of the secrets of Torah that we have were written by people who did not have students properly who would hear from them, but what did they have? They had a pen, and they wrote sefarim.

What is the meaning of this? Why does a person need to write a sefer, and it is not enough for him what he contemplates for himself? And we will immediately say the second aspect, and from it the matter will be better understood. Rather, the Torah requires a receiver, there must be someone to speak to. And sometimes the receiver is direct, as it is revealed, and then the matter is according to the level of the receiver who is there. And sometimes there is one who grasps things much deeper, who does not have among his generation chaveirim to whom he can explain them clearly, and even if he has — he cannot bring himself out one hundred percent, he does not have students to whom he can properly give shefa, and then he conceals the matter in writing.

The Secret of Writing: Revealed and Concealed

The Writer and the Receiver at the End of the World

Sometimes a person writes something, and it reaches another at the end of the world, to whom he is directing it. And do the matters need to pass through people in between? These become only in the aspect of a conduit, they are not the true receivers, they are not the aspect of the true nekevah for the thing, but they are aspects of a channel through which the thing passes. And thus you will learn sefarim like the Zohar, or other sefarim written in this way.

Rebbi Abba Will Write

There is an aspect in the Zohar called "Rebbi Abba will write." Rebbi Abba is the writer of the Zohar, and Abba is certainly Abba of Atzilus in truth, "Rebbi Abba will write." And this is also the secret of "and write us for life," "and write us in the Book of Life." The writer — the Arizal explains — is lower Chochmah, Chesed and Gevurah, but the source of writing is Chochmah. And the explanation of "Rebbi Abba will write" is that we are speaking to one who will in the future read what we are writing. This is the matter, for in this way it is possible to bring forth things even though the receiver is not before you, and therefore this is in the aspect of concealed.

Revealed Versus Concealed

Revealed means what the people who are here can receive one hundred percent. Concealed is what a person understands between himself and his Creator, the truth that he truly contemplates, but he does not always have to whom to say it, and therefore he brings it out through writing, or brings it out in other ways, or sometimes indeed says it.

There were Chassidic tzaddikim about whom they say that they would say things even though they knew that the listeners did not understand them, because the thing must be in the world. What is the meaning of being in the world? It means that the thing must reach some place; perhaps the chacham who hears and does not understand will return and say the thing to another, and that other will understand it. These are the hidden ways.

Kosveinu L'Chaim: A New Explanation in Dugma D'Le'eila

The Angel Sofriel and Writing Above

And I believe we should say, for everything is dugma d'le'eila. What we say on Rosh Hashanah "kosveinu l'chaim" is a great matter of writing in a sefer. And it is understood that this is a mashal, and we have had shiurim to explain what the nimshal is. But the nimshal for our matter today — what is the difference? They say that Hakadosh Baruch Hu speaks, and that Hakadosh Baruch Hu writes. Hakadosh Baruch Hu, the malachim — there is a malach Sofriel, and we cannot grasp him at all. Malach Sofriel, and he writes. And what is that malach Sofriel? Malach Sofriel is that Rebbi Abba who wrote the Idra, who wrote the Zohar.

Speech: Vayomer Elokim and the Seven Voices

Malach Sofriel means the things that Hakadosh Baruch Hu speaks, and this is what is said in Ma'aseh Bereishis revealed, "Vayomer Elokim" (Bereishis 1), which is as it were generally the seven lower ones, the seven days of Bereishis that Hakadosh Baruch Hu says. Seven voices, as it is said "the voice of Hashem in power, the voice of Hashem in glory" (Tehillim 29:4) and so on. These are things that Hakadosh Baruch Hu says. That is, when Hakadosh Baruch Hu speaks, they always ask a question in Ma'aseh Bereishis: to whom did He say? "For He spoke and it was, He commanded and it stood" (Tehillim 33:9), to whom did He command, and there was nothing yet?

A good answer: there was the aspect of Malchus within Him, it was for the sake of the future. But something that is possible to grasp, that one can picture to himself as it were that there is someone who can understand Him. "Let there be light" (Bereishis 1:3) is such a statement that the world can still understand, the revealed part of it. And since the world can understand it — He said it. This is the explanation of "Vayomer" of Hakadosh Baruch Hu: there is clear revelation, clear speech that Hakadosh Baruch Hu says "let there be light," "let there be a firmament" (Bereishis 1:6), and so on.

Torah That Was Written Before Him in Black Fire on White Fire

And therefore there was an aspect of Torah that was written before Him. This is an interesting matter. As we learn in the Midrash and in the Zohar, that Hakadosh Baruch Hu looked "gazed" at the written Torah "written before Him in black fire on white fire" (see Yerushalmi Shekalim 6), and from it, according to it, He spoke. As it were like one who reads from writing, like a person, just as King David built the Beis HaMikdash, "all in writing from the hand of Hashem upon me He gave understanding" (Divrei HaYamim I 28:19) — he wrote, the prophet gave a written plan for building the Beis HaMikdash, and the listeners and builders looked at that plan, and presumably told the builders how to build. Or a person looks at the Torah and reads, he reads in the Torah, and afterward does. For this is the purpose of reading the Torah, "to learn in order to do" (see Mishnah Avos), afterward he does.

And the Midrash says that so as it were Hakadosh Baruch Hu created the world, that before what went out and was said, there was the aspect of writing, Torah that was written before Him. And you will ask: if there is no world yet, how is there writing? Therefore they say that it is "in black fire," for the fire comes to say that you should not understand the thing. For it is impossible to write in fire; one can picture to oneself that one writes in fire, but this is a mashal. And the mashal of fire expresses exactly this, that the thing is not written literally as it appears.

But what is the explanation of "written"? The explanation is that before there was a world, and also afterward in truth, there is writing. And writing is as it were what Hakadosh Baruch Hu records for Himself. There is speech in a person, and they always think that the speaker speaks to another; and writing is also to another, and this requires explanation. Thought alone — that is, before there is a sefer, for Hakadosh Baruch Hu desired to create the world "with sefer and sofer and sippur" (Sefer Yetzirah), and before there is a sefer there is nothing. There is thought, there is what He truly contemplates, but speech is one level after that. There are things that He speaks, and there are things that He understands, and understands that He must reveal them as well, but their time has not yet arrived.

Twenty-Six Generations Until Avraham Avinu

As Hakadosh Baruch Hu waited as it were twenty-six generations until Avraham Avinu would come, so that He would have someone to speak with. Hakadosh Baruch Hu spoke with Adam, and spoke with Kayin, and they did not understand Him. In those weeks after the sin there was not His friend; He had to speak with them. To them He said as it were "let there be light," "let there be a firmament," to them He said. But He did not understand with them, there were no conversations.

Avraham Avinu came, and Hakadosh Baruch Hu said to him, and gave him the Torah. And afterward He gave Moshe Rabbeinu the Torah, "and the writing was the writing of God" (Shemos 32:16). And the Mishnah in Avos says that the writing is among the things that were created on Erev Shabbos at twilight. This is one explanation of the writing of the Luchos. That Avraham Avinu already spoke a little, and in any case there was also such a thing as writing.

Writing for the Sake of the Future

Now, finally, He found someone to say to him — Moshe, Avraham. And everything that He spoke with each one, all is good and beautiful. But there is the thing that I wrote, and I wrote it because I understood that I must bring it out, that if there were not one for the sake of the future — "the thought of Israel preceded everything" (see Bereishis Rabbah) — there would not be writing either at all. But now there is someone who can read my writings. You can read it, and you will see the things that are the inner intention, you will see the meaning of the world that Hakadosh Baruch Hu had to write.

And thus "for after many days you will find it" (Koheles 11:1), from afar, later they will be able to read this writing, to open the letter, and to understand that this is the secret of Torah, and this is the difference between Ma'aseh Bereishis and Torah.

Kosveinu L'Chaim: Remember Us in Torah

And when we say on Rosh Hashanah "kosveinu l'chaim" — there is writing, and after it on Yom Kippur the sealing — the explanation of "kosveinu l'chaim" is remember us in Torah. And therefore they say about everything on Rosh Hashanah, in Malchiyos Zichronos and Shofros, "as it is written and said," as it is written in the Torah, "and through Your servants the prophets it is written," everything is "written." For the writing comes to say: indeed we can speak with You, and speech is what everyone can understand. But there are aspects that from afar as it were are better. We ask to hear what Hakadosh Baruch Hu wrote, we ask to read, to open our eyes and read what Hakadosh Baruch Hu wrote. This is an entirely different level, a much deeper level in understanding reality, in understanding the will of creation, the intention of creation, the intention of existence. This is the "kosveinu l'chaim."

Kosveinu B'Sifrecha: The Hidden Yichud

An entirely new explanation: write us in Your book. When we say "kosveinu," the intention is not simply that Hakadosh Baruch Hu has a book in which He says "who will live and who will die" (Musaf Rosh Hashanah). The intention is that we should be written, not in speech alone, not as His spoken word as it is for everyone. For "judgment for the God of Yaakov" (Tehillim 81:5), for everyone He makes judgment, and judgment before the King is generally by mouth, and there is a scribe who writes. And when they say "kosveinu," they say this to Hakadosh Baruch Hu, and not to the scribe. It is possible that He does this through a scribe, some angel, I don't know. But the idea is that they say this to Hakadosh Baruch Hu. They say "kosveinu" in the primordial Torah, in the Torah written before Him, which You can only write.

And therefore there must be the aspect of distance, for what a person writes is something he does for himself, alone. The writer writes, and afterward the thing reaches another. It is not that there is no yichud here, but rather a more hidden yichud. He writes to one; one does not write into the world, and one does not write to oneself, for to oneself there is no need to write, and he can contemplate. But this is a hidden yichud. And this is the hidden yichud called writing, which we intend on Rosh Hashanah. Even though it appears that it is a time of separation, a time that is not of yichud but of separation — its meaning is that they seek to find the writing. And the writing is on a body, as it were on the body of the nukva, which is as it were when they cut, where they write. And this is already for one who understands the secrets.

Return to the Foundation: Two Modes of Speech and Writing

Revealed and Hidden, Speech and Writing

Let us return to the place from which we began. We understand that always the mekubalim, the listeners, are part of the thing, but there are two modes in it: there is the revealed mode, which we now call speech; and there is the more hidden mode, which we call writing. And if I record a video, this too is an aspect of writing. And the avodah of Rosh Hashanah is to reveal both things. And one must conceal a little, and it is important to conceal, as something whose time has not arrived for revelation, as the Zohar writes it and knows that they will not read it today, and perhaps "after many days you will find it," that at the end of days — as it is written in the Zohar — the sefer will be revealed. That is, the one who wrote the Zohar understood that he is not writing for his time. And why did he write specifically? Because he did not have to whom to speak; and once there will be to whom to speak. Once a generation will come, once people will come who will be ready to hear the words, to read the writings.

V'Hofa B'Hadar Gaon Uzecha: We Have Learned the Secrets of Torah

And the revelation of the secret, the revelation that we request on Rosh Hashanah, "v'hofa b'hadar gaon uzecha" (Musaf Rosh Hashanah) — its meaning is: teach us the secrets of Torah. That we should already understand what You wrote in Your plan before You created the world, and not only hear what You said afterward. And this is the parshah of the thirteen attributes of mercy, that after Moshe Rabbeinu requested "erase me now from Your book that You have written" (Shemos 32:32), Hakadosh Baruch Hu said to him: I have even greater books that you do not know. "And Hashem passed before him and called" (Shemos 34:6) — He also essentially read, and it is possible that "vayikra" means that He read to him from His book. Moshe Rabbeinu thought that in Hakadosh Baruch Hu's book is written only "a jealous and vengeful God" (see Nachum 1:2), "visiting the iniquity of fathers upon children" (Shemos 34:7). Hakadosh Baruch Hu showed him a greater book, a deeper book, the book of the thirteen attributes of mercy.

The Receivers Awaken the Giver

The Purpose of Light: To Give to the Lower Ones

There is another level in that the receivers awaken the mashpia. Perhaps it is connected to the deep level of yichud that we are now speaking about — what is writing? Perhaps not, and one must contemplate this. But this is what we say, that everyone who gives shefa, who is a rav, the rav also has pleasure from this. He can speak to another, or at least he has to whom to write, and certainly to whom to speak.

That is, since the purpose of the light, the purpose of the shefa that the upper ones receive, that the rabbanim and the upper levels receive, is in order to give to the lower ones, if there is no one who will receive, he too becomes dark. This is the principle of the matter. And just as when a rav has no students, what will he say? — as I said before, he is a tzaddik, he is a chacham, he knows for himself what we call according to his own need, what is necessary for him for the tikkun of his neshamah, this he knows. But there is much more to know. And in a certain sense even this is for the tikkun of his neshamah, for his neshamah is to be a rav, his neshamah is to be a mashpia. But if he has no one who will receive, he will not have this, and he will have only some little bit as is sufficient for him.

Important from the Side of Vessels and Talents

And know that in general it is important. Sometimes there is a person, and you would think it is important to Hakadosh Baruch Hu, to the Shechinah, that there should be a great chacham? Not so important. It is important because he has the talents, he has the vessels, he can speak with many more people — therefore it is important, and they give him the vessels, they give him the insights, they give him the wisdom to speak with others. But if there will not be others, he will not have even for himself.

He Gives Himself

And one cannot say that even if he will not have the part that he gives to another, as it were he is that part. For one cannot give in this way, and we will understand. When I divide this, one must understand that one cannot divide so nicely and say that what the lower ones influence upon the upper ones, that they determine how much light the upper ones will receive — that this does not touch the part, which we call the yichud. The constant yichud that is for the sake of the lower ones.

One must therefore understand that it is not so simple, for everyone understands that "words that come from the heart enter the heart." Something that a person speaks, and it is not his, it does not touch him. The rav is not something that just says things, he is not in the aspect of a transmitter, as we spoke. The aspect of a transmitter is a very weak aspect. He is not a channel, that it is said about rabbanim that they are only a channel. Rather the way in which he is a channel is itself that he internalizes for himself, understands for himself the things that he teaches. If these are not things that take his neshamah, that take his nefesh and make him greater and clearer, he will not be able to teach them to another; he is not playing, he is not a mailbox, he is a person.

And thus, when one divides between the aspect of yichud and shefa for their own sake and the shefa for the sake of giving shefa, one must understand that the two types of shefa change the thing, change the upper one, change the mashpia. And therefore if there is no mekabel, if the mekabel is not capable, it is not only that the upper one does not have as it were an additional part, as if one could divide it into two parts. For one cannot divide into two parts. "He gives himself" — a true rav, the true measure of Chochmah, the beginning of the upper ones, the upper Sefiros, give themselves, they do not give something else. This is the characteristic of all shefa of Chochmah. A rav who teaches his student, he does not send him information that he took from another place, but gives him himself. He gives himself, just as Hakadosh Baruch Hu gives to the neshamos of Israel — Hakadosh Baruch Hu is the rav of all Israel, ultimately, and He gives Himself.

This is the knowledge. And therefore when the lower ones do not have, and when they do not have a vessel of reception, and they are not ready to receive, he does not have himself as it were. And you will ask: from his own side? From his own side that is in himself, amen may it be His will. But that "himself" may not be so interesting. His entire essence can be in clarification among people whose function is to be a rav. If he will not be a rav, he will not be a wicked evildoer, he will not even be perhaps just an empty vessel — he will not be himself. But because he has someone who will hear, and because he approaches in the way of revelation or in the way of concealment, he has to whom, and he does for another, and then he himself becomes something else as well.

Tenu Oz L'Elokim: Everything Depends on the Actions of the Lower Ones

This will be a deeper understanding of what we say "everything depends on the Shechinah," everything depends on the actions of the lower ones. And therefore we say as it were "give strength to God" (Tehillim 68:35), that what we do depends on Him — that as it were the upper Sefiros themselves, the holy Names themselves, depend on our actions. Not only if one could divide, but rather that what they give is in themselves, and if they do not have someone who will receive it, they will not have even for themselves.

To Magnify the Name

It emerges therefore, that besides the aspect of writing, in which we seek to bring out the yichud that exists specifically through writing, there is also the matter that we say that we seek to magnify the Name, to magnify the name of the mashpia, the name of the father, the name of the rav. And how do we magnify? Not because something is lacking to him, but we magnify through this — that there is to whom to speak, and then he himself will be what he needs to be.

This is the intention here, both for everyone toward what he gives shefa, and toward what he receives. A person needs to be sacrificing his place, everyone, and certainly every male, "every male shall appear" (Shemos 23:17). And in truth even every woman has an aspect of giving shefa. Every person in the world, except perhaps a small infant, literally a day-old infant, but at every age and every stage that he is already five or six years old, and he has younger siblings than him — in short, everyone that I speak with, I and my chaveirim, we are all in the aspect of givers of shefa and in the aspect of receivers.

And in order to find the shidduch, to find the proper connection, that there will be to whom to speak, and if not — that we can remember the secret of writing and try to express it. And also that according to how much he is my giver of shefa, I will direct toward the thing. Even the mashpia needs to direct toward the mekabel, if he is not contemplating this.

The Paradox of Shaar HaHakdamos

And it is very interesting that the way — this is like a contradiction that they learn in Shaar HaHakdamos — that according to how much the mashpia looks at himself, looks at what is above him, recognizes his place toward what is above him, which is the aspect of yirah, then he receives for himself, but he does not give to another, and as it were his side facing downward is dark. And if he faces downward, it will be as it were dark on the other side. This is like a paradox that one must deal with, and conduct a little this way and a little that way.

But one of the foundations is in order to rise above the paradox: that the way in which he receives what is above him is through the arousal of what is below him. The way in which the Shechinah receives light is that we arouse to her, and through this she receives from Z"A. The way in which Z"A receives light is that the Shechinah turns to him, and afterward he receives mochin from Abba and Imma, and so on, and so upward and upward. This is the normal way, the correct way. And in subtlety there are times either this or that, and the subtlety relates to the times that we speak about, which are like separation, because he needs to conduct this way or the opposite. But the tikkun of this, the avodah, is to show that it is the same thing.

Everything Is Not for Itself: The General and the Particular

Until here is Torah that comes from the heart, according to the reality, according to the situation that we are in in this shiur of Erev Rosh Hashanah. And we must mention, and as "Erev Rosh Hashanah" we have never forgotten this, as we are speaking now — that the reality of everything is not for itself. There is nothing in the world that is for itself alone, that stands before itself. Everything has things above it and things below it. Everything has things toward which it is a son, and things toward which it is a father, like the egg. There is no such thing absolutely, that something is disconnected from another.

The Mighty System: Ma'aseh Olam

And all that we do on Rosh Hashanah and throughout the year is to grasp where we are in the mighty system, in the system called ma'aseh olam, "You remember the work of the world" (Musaf Rosh Hashanah), and He gives each one his matter. But how much does a person understand exactly where he belongs, and he has to whom to speak, and he has from whom to receive, and he has with whom to receive.

Chaveirim: Mekablin Din Min Din

And there is the aspect of chaveirim, who are on the same level as him. But even the chaveirim — the matter is somewhat complex. People think that chaveirim means equal to equal, but equal to equal is not reality; if they were equal to equal, it would be the same thing. A true chaver is "and you shall love your neighbor as yourself" (Vayikra 19:18), he is like you. But almost in physicality, in this world there is no such thing. Always the chaveirim are as it is written "and they give permission to each other with love," and the Targum says "mekablin din min din." "And one calls to another" (Yeshayahu 6:3), the Targum says, "mekablin din min din." In a hasty literal translation: I received from you and you receive

from me. We alternate, one moment this way and one moment that way, and perhaps at the same moment both can be. The thing can be very subtle and very complex, but the chaveirim in a general way are people who are like on my level.

Bishvili Nivra HaOlam: A Part, Not Disconnected

And one must remember this, the greater reality, the greater level in which we are placed, that everyone does his part, his function. There is an entire world, and part of the function of every Jew is to be a giver of shefa to the entire world, "a person is obligated to say for my sake the world was created" (Mishnah Sanhedrin 4). And what will be imaginary — that I will pray and the entire world will change? About this one must understand clearly, recognize his place. In a certain sense yes, and even though I don't know in what manner, and even though it is only a little, and all the other people need to pray as well, all the other people need to do — very good. But it is impossible that a person should feel that he is disconnected, impossible. There is not even one person, not even one Jew, who does not change something toward the entire world. It can be that he is a very small part, it can be that he is only... there are a billion people, and he is a billionth of a percent, you say. Very good. But he is a percent of the... not a percent disconnected from the thing.

The world is a system, a system built to receive shefa from above and to give it onward. And whoever is beneath the world, you should know. Somewhere are found the broken parts of the world, the parts of the breaking that still exist. So it is with every complete world. And therefore there are so many people. "A single person was created," that he should say "for my sake the world was created." But what is "the world was created"? It means all the other people. And why are there so many people? Because the world cannot be what it needs to be without every person, without all the people. Not in a disconnected way. Everyone has his part, but not everyone separately. This is an important distinction. They speak many times conversations, that everyone has his individuality, and he thinks that he can act separately from the entire world. But everyone can act specifically because he is somewhere between his father and his children. This is the reality of every person, both toward himself — as we call avodas Hashem, and to understand and to learn and to pray — and toward the rest of the world, toward everything.

Every Occupation Is Connected to the Entire World

Just as a person has an occupation, and simply he does — he takes some input that he receives, and takes some intellect that he also received from somewhere, and makes it a little better and gives it onward. This is part of the entire world. There is not one occupation in the world that is not connected to all the rest of the world.

B'Soch Ami Anochi Yosheves: Private Requests on Rosh Hashanah

The Mistake of Not Praying for Oneself

The matter of Rosh Hashanah, as we speak from the Zohar, "b'soch ami anochi yosheves" (Melachim II 4:13). "B'soch ami anochi yosheves" does not mean that people should not have private requests — a complete mistake, a complete mistake. People say that one should not pray for oneself. What kind of thing is this? How will I begin? I am not from myself. Impossible. A complete mistake. "B'soch ami anochi yosheves" means that the man of God says to Elisha: I do not need protection. For there is a king or a minister of the army, a kingdom forever with its hosts, Hashem Tzevakos.

The Prayer of Chanah: Hashem Tzevakos and a Private Request

What does Chanah say "Hashem Tzevakos" (Shmuel I 1:11)? Hakadosh Baruch Hu is King over all the hosts, upper and lower, over all the angels, over all the ministers, over all parts of nature, over everything in the world. And what does she say, what is its meaning? The Gemara deliberates: she is the first who said "Hashem Tzevakos," and what is its relevance here? What Chanah says is a private request. How can one say that one should not request a private request on Rosh Hashanah, when Chanah stands on Rosh Hashanah, and sings the song of Torah, and requests? "And give to Your maidservant seed of men" (Shmuel I 1:11), that He should give her a son. And it is understood, whoever learns further in the sefer sees that that son is not for her, for she said clearly "and I will give him to Hashem all the days of his life" (Shmuel I 1:11), she gave him to Hakadosh Baruch Hu. And Shmuel HaNavi was equal to Moshe and Aharon, he revived all of Israel as it were, just as the redeemer redeemed Israel as it were from the distress of the period of the Judges, from the brokenness that they had, and he established the monarchy. Shmuel HaNavi — without him there is no Judaism.

And it all began with Chanah, and we see that the prayer of Chanah, which is the subject of the Haftarah that they say, speaks of the entire world, "and He will raise the horn of His anointed" (Shmuel I 2:10). And what is "His anointed"? His anointed is the king, the leader, this is not simple.

You Are Not Born from the Air

And the simple meaning is very simple, and I believe there is no confusion. There is no such thing. Certainly a person needs to begin from himself, but he understands that he is not alone, that he is not born from the air, and he is not going to the air. He belongs to his father, belongs to his family, belongs to his people, belongs to the entire world in the most general way. He belongs, we say, to the families of man. For there are animals, "man and beast You save, Hashem" (Tehillim 36:7), for there are trees, everything exists. He belongs — we belong a little to all these, everyone belongs to all these things, and a little he receives from them, and a little he gives shefa to them. This is the system in which the world operates.

Vatispalel Al Hashem: Olam HaTikkun

And when Chanah sees that something is lacking in the world, the meaning of the thing is a lack. "And she was bitter of soul and she prayed to Hashem" (Shmuel I 1:10). She saw, as the Chassidic sefarim explain "and she prayed to Hashem," that she needed to request for Hakadosh Baruch Hu. What is "and she was bitter of soul and she prayed to Hashem"? For it is written "and she was bitter of soul," she is broken, she has no children, and she also has matters of shalom bayis, matters of troubles, "and she prayed to Hashem." Very simple: she says, come here Master of the Universe, Hashem Tzevakos, You are the God who does everything. There is an order, we are as it were an army, that is an army. Everyone has his function. And if one soldier is missing a hand, missing a leg, he is broken in some way, he cannot be a soldier, he cannot function. There are greater soldiers, there are ministers of armies, and everyone has his place, it makes no difference. Everyone is necessary. And from the side of Your being Hashem Tzevakos, You must help me.

Do Not Cross the Line

And the Zohar says: do not think that they need to speak, "is there anything to speak for you to the king or to the minister of the army" (Shmuel II 4:13), do not think that they need to make special protection for you, that you should cross the line. You do not need to cross the line from the place where you are, that Hakadosh Baruch Hu as it were will speak with you. Just as you, you are a woman, you need children, and you received children directly exactly according to your place. On the contrary, this is Olam HaTikkun. Olam HaTikkun is Hashem Tzevakos, that everyone in the place where he is, there he receives his shefa that is necessary for him and necessary for those dependent on him, and necessary that he can be a true receiver for those who give shefa to him.

This is the reality of the world. What a person prays for his needs, he prays for the needs of the world, he prays for the honor of the Shechinah — these are not two other things, but two things that are one. A person who is small-minded, this is a lack of da'as, a lack of knowledge. Certainly one needs to understand the Name Tzevakos. This is a lack of knowledge, that they do not know the Name. Until Chanah no one knew the Name, and there was indeed a problem with this. Whoever learns the period of the Judges sees that everyone said to make Shabbos for himself. But if one understands the Name Tzevakos, there is no problem with this.

Elokei Ma'arachos Yisrael

And this is the most important thing to understand. Hakadosh Baruch Hu is "God of the armies of Israel" (Shmuel I 17:45), Hakadosh Baruch Hu is the Name Tzevakos, of all the armies of the world, the host of heaven in the heights and the kings of the earth on the earth. We are part of this. And everyone exactly according to his place where he is. Sometimes a person needs to move, that he himself is part of the thing, but he is not in the right place — like a soldier who is not in the right unit, who is not in the right brigade of the army. Then his prayer is: move me to my place, for You see that here I am not fitting, here I am not integrating, change place — he must change his place. Very good.

But the foundation of the matter: let him not think for one moment that we are private things. We are not private things, but rather a particular from a general. There is no such thing, a particular without a general does not exist. And what we pray, what we do, we do in the name of all Israel, with all the Jews, with all the people of the world, or certainly ma'aseh olam, all the creatures of old, with all the generations that were and that will be. And when we say generations — when a person has children, he contemplates his children, his grandchildren, his father, his grandfather. And this is his place within the greater system, of all the generations that were, until Adam HaRishon, until Noach, until all the ways, until Mashiach, from all the ways.

Adam HaRishon: Neshamos Dependent on Every Limb

And we are created that they have a body like an animal, and they also have the part of the plant like plants, and they have the part of the inanimate like all inanimate, and it truly comes from them. The minerals in the body of man are part of the world, from the order of the quarries in the world. And this is all the more. To pray for the entire world is not different from praying for all of oneself.

And the correct wisdom, the correct prayer of Rosh Hashanah, is like Adam HaRishon, who knew as it were, as it is written in the Midrash, and the Arizal explains this with great strength in his derashos and in Shaar HaGilgulim, that Adam HaRishon knew that there are neshamos dependent on every hair of Adam HaRishon, on every limb. He knew, for to be Adam HaRishon means that a person knows — and this is as a picture, as a mashal: there are parts in the world that belong to my hand, there are those that belong to my fingernail, there are those that belong to my head, there are those that belong to my foot. And through all being included in him, through being included from all, in his place he prays for all, acts upon all, repairs the entire world. This is the second important introduction that we must say, that we are obligated to say before Rosh Hashanah.

The Third Thing: The Order of Avodah and the Private Detail

The General and the Particular in the Order of Tefillos

The third thing is simple matters that exist in the order of avodah of Rosh Hashanah, in the order of tefillos, in the order of customs of Rosh Hashanah and of all the holy days. So many details, so many things that pass, there is no measure to the things. And somewhat as we spoke now about the general and the particular, the thing confuses people very strongly, at least people who have a little intellect in their matters, and they are not only in the aspect of a servant as we spoke. He is not only a servant who does everything, and it does not touch him, and it makes no difference to him what is written in the machzor, but he says: what is he doing? And he seeks some flavor, some understanding.

And here there is an entire list, a mighty order. Here they say Selichos, and here they say Hataras Nedarim, and here they say a small Akdamus, and here they say Shemoneh Esrei, and here they say Malchiyos Zichronos and Shofros, and so on all Pesukei D'Zimra. So many things, when they pray in a shul that lengthens or shortens, in any case so many things that they do.

Al Tifrosh Min HaTzibbur: Two Other Dinim

And what one needs to do: a person, as they say "b'soch ami anochi yosheves," that it is impossible to be separate. There is no other way. There is some separation, there is some Olam HaShevira, this is not the completeness of the nefesh, that a person cannot be at all in any way separate from the beis midrash, from Klal Yisrael and what they do — that they do Kapparos, Selichos, teshuvah and Tashlich on Rosh Hashanah etc. etc. This is a very basic thing that is necessary. But a person cannot be confused, he cannot be just one who does everything that is written, or he seeks that he should have taste, vitality, awakening in the way that they learn — which is called about everything, it too is not relevant.

And what we always say is that it is very simple that there are two other dinim. What they need to be a part, "do not separate from the community" (Mishnah Avos 2), this is the aspect of the community, as much as the community requires. If one is the baal tefillah, he needs to pass before the ark in everything, and to sing and to do. And if he is not, he needs to participate as much as is necessary, not more than this, but from the side of participation with the community. And what relates to the person himself? What relates to the tikkun of his private nefesh, through which he can include himself in the community truly in the other ways?

One should not go according to that order. And not only should one not go, but it is impossible to go according to that order. The order, what is our machzor, is like the completion of tens and hundreds of generations, that each one added his chiddush in it and made his order, and from this it became. What they customarily practice generally became some process equal for every nefesh in some way. Correct, and I am not saying that it is difficult.

But a person who has a certain feeling, who has a certain request, for example, he understands what he must do. He must find one of the sections, one of the tefillos that speak to him. Or there is a way that they use everything in order to arrive. A person seeks to arrive at a certain spiritual level, at a certain feeling, at a certain thought, at a certain kavanah, and he says the machzor until he arrives there. This is one of the pieces of advice, which is written in the Baal Shem Tov — he does not say exactly this, but this is one of the ways that one can take. Or he makes for himself an order according to what he understands: what is d'Oraisa, what is d'Rabbanan, what is custom. I don't know if specifically the d'Oraisa one needs to emphasize more, but what is more essential, what is more central for him, that he makes an order and that he does. This is the way to do things.

The Mashal of Selichos: Rosh Hashanah Is Not the Day of Selichah

And I believe that one can see this, and it is very interesting, and I ask to emphasize it: I believe that this is exactly what all the Jews in all the generations did. I will give a mashal: today is Erev Rosh Hashanah. Rosh Hashanah is a mitzvah of tekias shofar, they say Malchiyos Zichronos and Shofros, they say the tefillos of Rosh Hashanah — everything is very clear what is the halachah d'Oraisa and d'Rabbanan. And they know that according to Rosh Hashanah it is the day of judgment, "on Rosh Hashanah they will be written" (Musaf Rosh Hashanah, U'Nesaneh Tokef) etc., all these are known things.

But the avodah of Rosh Hashanah is everyone according to his understanding. And we see clearly, at least in our custom — I don't know if perhaps there are other customs — that on Rosh Hashanah they do not say Selichos. Rosh Hashanah is not a time to say Selichos, Rosh Hashanah is not a time to do teshuvah and to be reconciled. Yom Kippur is the time of selichah. I thought before, when they spoke about writing, it is very interesting that in selichah they do not say "may my selichah be written," but they always say "and Hashem said I have forgiven according to your word" (Bamidbar 14:20). And it is possible that the thing relates to... one can continue it with the conversations that we spoke, and one must contemplate how. But in any case, Selichos are not a thing of Rosh Hashanah.

Why Do We Say Selichos on Erev Rosh Hashanah?

With all this, all the Jews say Selichos today before Rosh Hashanah, almost all the Jews. I don't know if this was the custom from always — the Rambam says Selichos only in the Ten Days of Teshuvah — but all the Jews today say Selichos already before Rosh Hashanah, a little more or a little less. And what is the meaning of this? What is its relevance here? Rosh Hashanah is not the day of selichah. And I am certain that the explanation is — whoever examines the Selichos of Erev Rosh Hashanah, for example, can see this very clearly. And there are so many Selichos. I believe that they were not made so that one could say all of them. There is, as the Kotzker Rebbe said, that it is impossible to say Tehillim: King David took seventy years to say Tehillim, how can one say it in one day? A very deep vort, and it is very true.

The custom of the world already made something that is more or less equal for every nefesh, the system operates, and it is good for everyone. But in truth to say selichah — that is, each one of the Selichos was written by a person who was situated somewhat this way. A Jew thought: I desire to approach Rosh Hashanah, I desire to do the avodah of Rosh Hashanah with joy — and one needs to do it with joy, with elevation of mochin, one needs to do Rosh Hashanah. But he cannot, he has a problem, a personal problem, not a general problem. That there is a mitzvah to blow the shofar, and to say Malchiyos with joy — this he does, he has no problem. But he is a person, and he has his own nefesh, he too is a person. He feels that he sinned all year. So he feels. Not everyone is obligated to feel this way, but this is how the Jews felt. No one is obligated to feel this way, but generally a person feels this way, for a person is a person, and during the year he does in small and in large. There is a normal order. I am not saying that they are obligated, but most people feel that...

And he desires on Rosh Hashanah, desires to do the avodah of Rosh Hashanah. This is very real, this is the most real thing. But now he cannot. He feels that he must purify himself a little, that he must be reconciled a little with Hakadosh Baruch Hu, that he must do something so that he can say Rosh Hashanah. What he does — all the Selichos of Erev Rosh Hashanah were written by people who tried in a personal way to be reconciled with themselves, with God, with Torah, with Judaism before Rosh Hashanah, so that on Rosh Hashanah they can do what they must do.

Write Your Own Selichah

And afterward it already became another order, that they already need to say Selichos. Very good, and I say that there is a way that some thing of verter is made, but it is very important to bring out this thing in every Jew. The true thing in avodah is that a person needs to write his own selichah, not a hundred. A person says: I do mine; and will I do five hundred Selichos, I don't know what I said on other days? No! Each one of the Selichos, more or less, was written by one person in one year, because this is what he felt, this is what he needed in order to be reconciled so that he could do the year.

Whoever can write a selichah, writes and does a selichah. Whoever says Tehillim, finds one pasuk in Tehillim, one chapter that does what he must do. Or he does hisbodedus, or he says chiddushei Torah. There are many ways here in which he does things.

Two Additional Avodahs: A Rich Treasure

There are two additional avodahs, and I believe that a large part, even in the machzor of Yom Tov there are such parts, and we skip over a part, for it seems that they understood that it is not necessary for everyone. They say the Selichos, and there are places that skip over parts, because they understand that... But everyone needs — or he finds, it is a very rich treasure, the Selichos with the machzor, one can find from every aspect, from every point of view. One is not obligated to everything. One can say Torah. Why does one need here this and here this? Each one was written by a person who sought simply — besides what one needs to arrive at the general, to blow the shofar, to say Malchiyos Zichronos and Shofros, to do everything — he needed to find a way in which he seeks to prepare himself toward the thing. And this he did, and this everyone needs to do: either to find a section, or to find a time, or everyone according to his way that he knows that his tikkun operates.

Conclusion

And with this we will finish for today. May they learn with great strength the commandments about Rosh Hashanah and the mitzvah in the Zohar, but I do not believe that I have time now. And the shiur is already long enough, therefore we will finish here and wish each other a good year. For a good year may you be written and sealed immediately for life.


📝 Full Transcript

Erev Shabbos Shiur in Sefer HaZohar — Erev Rosh Hashanah 5787

Introduction: The Structure of the Erev Shabbos Shiur

Dear Jews, today is Erev Rosh Hashanah 5787. I believe this is already at least the tenth Rosh Hashanah that we are learning the shiur before Shabbos and before Yomim Tovim every week. So we hope to continue the Erev Shabbos shiur for many more decades. A shiur in Sefer HaZohar, where we try to present things a bit more in a pnimiyus way — more truthfully — using the language and expressions of the mekubalim, of the Zohar, of the Chassidic sefarim, which reveal a chiddush of light. And the way how one can speak about being a Jew, and consequently how to be a Jew, because our neshamah is built from the dibburim, from the divrei Torah, from the divrei tefillah that we speak and that we think.

It revolves around a page, it revolves around the seder megal hashanah, tekufas hashanah, all expressions of circles that revolve around. We remember, me'ayin basa ul'an atah holech (Mishnah Avos 3), and with whom we come and go — all the cheveirim, all the rebbes that we learn from and with, who learn from us. This is part of the structure, part of the ohr haTorah itself: the cheveirim who listen, the cheveirim who criticize, the cheveirim who do listen, and the cheveirim who perhaps don't listen.

Ez Yisrael, the Ribbono Shel Olam will help that one will make a chaburah that should learn together every Friday morning, it should be much more lively and more geshmak; yehi ratzon that it should happen this year. But until then I learn it privately, it just gets recorded, and there is a great reason why it is this way. One will overcome this and find a way to be able to do this also b'chaburah.

The Cheveirim as Part of the Yichud

But even so, the cheveirim, the listeners, are part like the din of Torah. There is always bechinas yichud zachar u'nekevah, which means bechinas Kudsha Brich Hu u'Shechinteih. Every shnayim she'yoshvim v'oskin b'divrei Torah Shechinah beineihem (Mishnah Avos 3), means according to Kabbalah, one of them is a merkavah for the Shechinah, and one is a merkavah for the bechinas hamashpia l'Shechinah. There can be even higher levels: if a rebbi muvhak shelimdah Torah, this is a madreigah of pnimiyus Abba v'Imma. And just as a father — av aviv shebio l'chayei olam haba — this means chitzoniyus Abba v'Imma, or Yisrael Saba u'Tevunah, which is the madreigah of a physical father.

The Structure of Limud HaTorah and the Metzius HaOlamos

The structure of limud haTorah is the structure of the metzius ha'olamos, of the metzius ha'sefiros, of the inner way how the world truly works. The yesod hayesodos that we learn from the Zohar is that nothing happens without a mekabel; everything is dependent — hakol talui b'Shechinah, b'zos yavo Aharon el hakodesh (Vayikra 16:3). This is the Shechinah, which is truly alluded to in the day of Rosh Hashanah, the yom haMalchus. Everything is dependent on the Shechinah, just as everything is dependent on the tachtonim.

The Ramak's Explanation: A Light Must Have a Recipient

We learn many times in the name of the Ramak, and this is how he understands the Zohar HaKadosh: that the hashpa'ah elyonah, from the aspect of what he is himself, makes no difference whether he has talmidim. If there would be a tzaddik by himself alone, it would make no difference who his talmidim are — from the side of his bechinas eitzel atzmo, which we call bechinas Ein Sof b'erech atzmo, the bechinas hamashpia b'erech atzmo.

But the entire concept of a light, of a seichel, is that it must give over — teva hatov l'heitiv. And one can only give over if there is someone who should be mekabel. Even though he is filled with all good, he cannot give over if there isn't someone who should take it. This is the first step of understanding that everything is dependent according to the ma'aseh haShechinah, according to the ma'aseh hatachtonim, which are alluded to in the Shechinah, which bring it to the bechinas hamashpia and to the bechinas hamekabel.

The Need for a Recipient: Why Does One Write a Sefer?

If there isn't someone to speak to, there is no light at all; the existence doesn't happen. So too when a chacham or a tzaddik writes something. Sometimes one speaks directly, as Malkas Sheva said to Shlomo HaMelech: ashrei anashecha ashrei avadecha eileh ha'omdim lefanecha tamid hashom'im es chochmosecha (Melachim I 10:8). This is a great ashrei, a great kavod, both for those sitting and for the chacham himself, because they are shomei'a es chochmaso.

But there are also hidden ways, as it says shlach lachmecha al pnei hamayim ki b'rov hayamim timtza'enu (Koheles 11:1). There are people who write very many revelations, powerful chiddushim. I believe that even the Zohar HaKadosh, and the Rambam certainly in the Moreh Nevuchim — many of the great revelations of sodos haTorah were written by people who didn't properly have talmidim who should hear from them. What did they have? They had a pen, they wrote sefarim.

Why must a person write a sefer, isn't it enough that he thinks by himself? Because the Torah must have a mekabel, there must be someone to speak to. Sometimes the mekabel is direct, openly, and then it is according to the level of the mekabel who is there. Sometimes there is someone who grasps things much deeper, and from his bnei doro he doesn't have any cheveirim to whom he can explain it clearly; even if he has talmidim, he cannot give himself over one hundred percent to them.

The Sod HaKesivah: Nigleh and Nistar

The Writer and the Recipient at the End of the World

Sometimes a person writes something, and it comes to someone else at the end of the world who it is truly for. The people in between become like a bechinas ma'avar; they are not the true mekablim, but rather bechinos of a channel that comes through them. This is how you learn sefarim like the Zohar that were written.

Rebbi Abba Yichtov

There is a bechinas Zohar called Rebbi Abba yichtov. Rebbi Abba is the writer of the Zohar; Abba is certainly the Abba of Atzilus truly. "Rebbi Abba yichtov" is also the sod of v'chosvenu b'sefer hachayim. The Arizal explains that the kosev is lower Chochmah, is Chesed u'Gevurah, but the mekor hakesivah is Chochmah. And "Rebbi Abba yichtov" means that we are speaking to whoever will read what we write. This way one can give over things that are not present before you; therefore it is nistar.

Nigleh Versus Nistar

Nigleh is what the people who are present can receive one hundred percent. Nistar is what a person understands between himself and his Creator, what he truly thinks, but he doesn't have whom to tell; so he gives it over through writing, or in other ways, or sometimes he does speak it.

There were Chassidic tzaddikim who spoke things even though they knew that the listeners didn't understand it — it needs to be in the world. What does it mean to be in the world? It means that it needs to arrive somewhere. Perhaps the chacham who hears it and doesn't understand will repeat it to another, and that one will understand it. These are the hidden ways.

Kosvenu L'Chayim: A New Explanation in This Dugma L'Eila

The Malach Sofriel and the Kesivah Above

Everything is a dugma l'eila. What we say kosvenu l'chayim on Rosh Hashanah is a great topic of the kesivah b'sefer. Of course it's a mashal, but what is the difference? We say that the Ribbono Shel Olam speaks and the Ribbono Shel Olam writes. There is a malach Sofriel, he writes. What is the malach Sofriel? The malach Sofriel is the same Rebbi Abba who wrote the Idra, who wrote the Zohar.

Dibbur: Vayomer Elokim and the Seven Voices

The malach Sofriel means that the things that the Ribbono Shel Olam speaks, is what it says in Ma'aseh Bereishis openly — vayomer Elokim (Bereishis 1) — this is generally the seven lower ones, the seven days of creation, the seven voices, as it says kol Hashem b'koach kol Hashem b'hadar (Tehillim 29:4) and so on. These are things that the Ribbono Shel Olam says. But one always asks in Ma'aseh Bereishis: to whom did He say it? Ki hu amar vayehi hu tzivah vaya'amod (Tehillim 33:9) — to whom did He command, there wasn't anything yet?

One imagined as if there is someone who can understand. The yehi or (Bereishis 1:3) is such a statement that the world can still understand the nigleh of it; therefore He said it. There is a clear dibbur that the Ribbono Shel Olam says "yehi or", yehi rakia (Bereishis 1:6), and so on.

Torah She'haysah Kesuvah Lefanav B'Eish Shechorah Al Gabei Eish Levanah

Before that there was a bechinas Torah she'haysah kesuvah lefanav. As we learn in the Midrash and in the Zohar, the Ribbono Shel Olam histakel in the Torah hakesuvah lefanav b'eish shechorah al gabei eish levanah (see Yerushalmi Shekalim 6), and according to that He spoke — as if like someone is reading from a text. Just as Dovid HaMelech built the Beis HaMikdash, hakol b'chsav miyad Hashem alai hiskil (Divrei HaYamim I 28:19): Nasan HaNavi wrote a plan for building the Beis HaMikdash, and the builders looked at that plan. Or a person reads in the Torah and then does — this is the tachlis of krias haTorah, lilmod al menas la'asos (see Mishnah Avos).

You understand a question: if there is no world, how is there a text? For this we say "b'eish shechorah". Eish means that you won't understand; one can imagine that one writes with fire, but the mashal of eish conveys exactly that it's not literally written. What does it mean that it's written? That before there was a world, and also afterwards truly, there is a text. Text is as if what the Ribbono Shel Olam prescribes for Himself alone. Thought alone — before there is a sefer. The Ribbono Shel Olam wanted to create the world b'sefer v'sofer v'sippur (Sefer Yetzirah). There are things that He understands, and He understands that He needs to reveal it also, but the time hasn't yet come.

Twenty-Six Generations Until Avraham Avinu

As if the Ribbono Shel Olam waited twenty-six generations until Avraham Avinu should come, He should have someone to speak with. He spoke with Adam, with Kayin, they didn't understand with Him; there was no dibros. For them He said yehi or, yehi rakia, but He didn't understand with them.

Avraham Avinu came, the Ribbono Shel Olam gave him the Torah, and later to Moshe Rabbeinu, v'hamichtav michtav Elokim hu (Shemos 32:16). And the Mishnah in Avos says that the michtav is among the things created on Erev Shabbos bein hashmashos. This is one explanation of the text of the Luchos.

The Kesivah Al Shem He'Asid

Finally He found someone, Moshe, Avraham. What He spoke with each one is all fine and well. But there is this thing: what I wrote, and I wrote it because I understood that I had to give it over al shem he'asid — machshavtan shel Yisrael kadmah l'chol (see Bereishis Rabbah); without this there wouldn't have been any text either. But now there is someone who can read my text, who can see the things that are the pnimiyus hakavanah, the meaning of the world that the Ribbono Shel Olam had to write.

And so ki b'rov hayamim timtza'enu (Koheles 11:1): later, from afar, one will be able to read the text, open the letter, understand that this is the sod haTorah, the difference between Ma'aseh Bereishis and Torah.

Kosvenu L'Chayim: Remember Us in the Torah

When we say on Rosh Hashanah kosvenu l'chayim — there is kesivah, afterwards on Yom Kippur there is chasimah — the meaning is: remember us in the Torah. Therefore we say on everything in Malchiyos, Zichronos, Shofros, k'mo shekastuv v'ne'emar, as it is written in the Torah, v'al yedei avadecha hanevi'im kasuv — everything is "kasuv". Because the text means: yes, we can speak with You. Speaking is what everyone can understand. But there are bechinos that as if from a distance it is better; we want to read, open our eyes and read what the Ribbono Shel Olam wrote. This is a completely different, deeper level of understanding existence, of understanding the will of creation, the intent of creation. This is the "kosvenu l'chayim".

Write Us Into Your Book: The Yichud Ne'elam

A completely new explanation: write us into Your book. When we say kosvenu, it's not simply that the Ribbono Shel Olam has a book where He says mi yichyeh u'mi yamus (Musaf Rosh Hashanah). It means that we should be inscribed — not just spoken, not just b'divar piv, which is like everyone. Mishpat l'Elokei Yaakov (Tehillim 81:5): judgment is usually by the king orally, and there is a sofer who writes. When we say "kosvenu", we say it to the Ribbono Shel Olam, not to the sofer — maybe He does it through a sofer, some malach — but the idea is that we say it to the Ribbono Shel Olam, in that Torah hakdumah, in the Torah kesuvah lefanav, that which You can only write.

Therefore there must be a bechinas richuk, because what a person writes he does alone. The writer writes, and afterwards it comes to someone. There cannot be a yichud galui, but rather a yichud ne'elam yoser: he writes for someone, not for the whole world, and not for himself alone (because for himself one doesn't need to write, he can think). This is the yichud ne'elam which is called kesivah, which we are mekaven on Rosh Hashanah — which appears to be a time of separation, a time that is not of yichud, there is a separation — means that we want to find the kesivah. And the kesivah is as if al guf hanukva, which is when one cuts, there one writes. This is already for those who understand the sodos.

Back to the Foundation: The Two Ways of Dibbur and Kesivah

Nigleh and Ne'elam, Dibbur and Kesivah

Let us return to where we began. Always the mekubalim, the shome'im, are part of this, but there are two ways: the ofen hanigleh, which we call dibbur; and the ofen hane'elam yoser, which we call kesivah (recording a video is also a bechinas kesivah). And the avodah of Rosh Hashanah is to reveal the two things. One must hold it back a bit, like something that lo higia zemanah l'hisgalus, as the Zohar writes and knows that one won't read it today. At the end of days, it says in the Zohar, the sefer will be revealed. The one who wrote the Zohar understood that he writes specifically because he didn't have whom to speak to. Someday will come a generation, people who should be ready to hear the dibburim, to read the kesavim.

V'Hofa B'Hadar Gaon Uzecha: Teach Us the Sodos HaTorah

The gilui hasod that we request on this Rosh Hashanah, v'hofa b'hadar gaon uzecha (Musaf Rosh Hashanah), means: teach us the sodos haTorah. Let us understand what You wrote on Your plan before You made the world, not just hear what You said afterwards. This is the parshas thirteen midos shel rachamim: after Moshe Rabbeinu requested mecheni na misifr'cha asher kasavta (Shemos 32:32), the Ribbono Shel Olam told him, I have even greater sefarim that you don't know. Vaya'avor Hashem al panav vayikra (Shemos 34:6) — He read to him from His sefer. Moshe Rabbeinu thought that the Ribbono Shel Olam's sefer only says Kel kana v'nokem (see Nachum 1:2), poked avon avos al banim (Shemos 34:7); so the Ribbono Shel Olam showed him a deeper sefer, the sefer of the thirteen midos shel rachamim.

The Mekablim Arouse the Mashpia

The Purpose of Light: To Give to the Tachtonim

There is another level where the mekablim arouse the mashpia. The rebbi has pleasure from the fact that he can speak to another, or at least to someone to write to. Since the purpose of light, the purpose of shefa that the elyonim receive, is in order to give to the tachtonim — if there isn't someone who should be mekabel, he also becomes dark. When a rebbi doesn't have any talmidim, he knows by himself what he needs for his own needs, for tikkun nafsho. But there is so much more to know. In a certain sense, to be a rebbi is also for tikkun nafsho, because his nefesh is to be a mashpia; but if he doesn't have someone who should be mekabel, he will have only a little bit as much as is enough for him.

Important From the Side of the Keilim and Kishronos

It's not important for the Shechinah that he should be a great chacham for his own sake. It's important because he has the keilim and kishronos, he can speak with many more people; therefore one gives him the understanding, the chochmah to speak with others. But if there won't be any others, he won't have for himself either.

Es Atzmo Hu Nosein

However, one cannot divide so well and say that what the tachtonim influence on the elyonim is only regarding the part that they give further. The yichud hatedirah is for the need of the tachtonim. Everyone understands that devarim hayotz'im min halev nichnasim el halev. A rebbi is not a bechinas ma'avir — a weak bechinas — he is not a funnel that just says things. Even if we call him a funnel, the way that he is a funnel is through internalizing, through himself understanding the things that he teaches. If there aren't things that take his neshamah and make him greater and clearer, he won't be able to teach it to another — he's not an email box, he's a person.

So when we divide between the yichud (unification) for its own sake and the shefa (abundance) for the purpose of giving, both types of shefa change the Elyon (Higher One), the Mashpia (Giver). If there is no Mekabel (Receiver), if the Mekabel is not prepared, then not only does the Elyon not have an external part — because it cannot be divided into two parts. "Et atzmo hu noten" (He gives Himself): A true rebbe, a true middat hachochma (attribute of wisdom), they give themselves, not something else. This is the nature of every hashpa'at chochma (transmission of wisdom). A rebbe who learns with his student doesn't send him information that he took from somewhere else, he gives him himself — just as the Almighty, the Rebbe of all Jews, gives Himself to the neshamot Yisrael (souls of Israel).

So when the tachtonim (lower ones) don't have any kli kabbalah (vessel of reception), are not ready to receive, He doesn't have Himself, kivyachol (so to speak). From the aspect of atzmo she'be'atzmo (His essence in itself) it is amen kein yehi ratzon (amen, may it be His will), but the atzmo (essence) itself is perhaps not so interesting. By people whose tafkid (role) is to be a rebbe — if he won't be a rebbe, he won't be a rasha merushá (complete wicked person), but he won't be for himself either. Because he has someone to listen, and he goes either b'derech giluy (in a revealed way) or b'derech he'elem (in a concealed way), he himself becomes something else as well.

Tenu Oz L'Elokim: Everything Depends on the Actions of the Lower Ones

This should be a deeper understanding of what we say hakol taluy b'Shechina (everything depends on the Divine Presence), hakol taluy b'ma'asei hatachtonim (everything depends on the actions of the lower ones). About this we say "tenu oz l'Elokim" (Psalms 68:35): The sefirot ha'elyonot (higher emanations) themselves, the shem hakodesh (holy names) themselves, are dependent on our actions. Not only the part that they give further — because what they give is in itself, and if they don't have someone to take it, there won't be for itself either.

Being Megadel L'Shem HaShem

It comes out that, aside from the aspect of ketav (writing) that we want to bring out the yichud that exists specifically through ketav, there is also the subject that we want to be megadel l'shem HaShem (magnify for the sake of the Name) — to magnify the shem hamashpia (name of the giver), the shem ha'av (name of the father), the shem harav (name of the teacher). How is one megadel? Not because something is lacking for him, but through the fact that there is someone to speak to, and then he himself will be what needs to be.

Every single person, in relation to what he is a mashpia and in relation to what he is a mekabel, must be makriv et mekomo (bring his place near) — certainly every male, "yera'eh kol zechurcha" (Exodus 23:17). And truly every woman also has an aspect of hashpa'ah (giving). Every person in the world, except perhaps a tinok ben yomo (newborn infant), an infant — but everyone who is already five or six and has younger siblings — is in the aspect of mashpia and in the aspect of mekabel. And one must find the connection correctly, so that there will be someone to speak to; and if there isn't, one should remember the sod haketivah (secret of writing) and try to bring it out. And as much as I am a mekabel, one should have kavana (intention) toward that.

The Paradox of Sha'ar HaHakdamot

It's like a contradiction that one learns in Sha'ar HaHakdamot: If the mashpia looks at what is higher than himself, he recognizes his place in relation to what is above him — that is the aspect of yirah (awe) — then he is a mekabel for himself, but he doesn't give to the other, and his side that faces downward is kivyachol dark. And if he faces downward, he will kivyachol be dark on another side. This is a paradox that one must play with, a little this way and a little that way.

One of the foundations to escape from this paradox: that the way he receives from what is above him is through the arousal of what is below him. The way the Shechina receives light is through us arousing to her, and through this she receives from the Z"A (Ze'ir Anpin). The way the Z"A receives light is through the Shechina turning to him, and afterward he receives mochin (consciousness) from Abba v'Ima (Father and Mother), and so on higher and higher. This is the normal, correct way. Exactly in detail there are times when it is either one or the other — the detail has to do with the times which are like a separation. But the tikkun (rectification), the avodah (service), is to show that it is the same.

Everything Is Not For Itself: The Klal and Prat

Until here is Torah hayotzet min halev (Torah that comes from the heart), according to the situation of how we are in this shiur on erev Rosh Hashanah. And one must be mazkir (mention), as erev Rosh Hashanah: The existence of everything is not for itself. There is no such thing as a davar ba'olam (thing in the world) that is only for itself, that stands before itself. Everything has things above it and things below it; in relation to this it is a son, and in relation to this it is a father, like the limbs. There is no such thing absolutely that something is cut off from something else.

The Huge System: Ma'aseh Olam

The whole thing that we do on Rosh Hashanah and a whole year is to grasp where we are in the huge system, the system called ma'aseh olam (the work of the world) — "atah zocher ma'aseh olam" (Musaf of Rosh Hashanah) — and He gives each one his thing. How much a person understands precisely where he belongs, and he has to whom to speak, and from whom to receive, and with whom to receive.

Chaverim: Mekablin Din Min Din

There is an aspect of chaverim (friends), on the same level as him, but it's a bit complicated. People think that chaverim means equal, but equal is not a reality — if they were equal it would be the same thing. A true chaver is "v'ahavta l'rei'acha kamocha" (Leviticus 19:18), he is the same as you; but in physicality, in olam hazeh (this world), there is no such thing. Always, they give each other permission with love, and the Targum says mekablin din min din (they receive from one another). "V'kara zeh el zeh" (Isaiah 6:3), says the Targum, mekablin din min din: I received from you and you receive from me, we exchange, one minute this way, one minute that way, perhaps in the same minute both. It can be very delicate and complicated, but chaverim are generally people who are on my level.

Bishvili Nivra Ha'olam: A Part, Not Cut Off

Each person does his part in the greater reality. There is a whole world, and part of the tafkid of every Jew is to be a mashpia on the whole world. "Chayav adam lomar bishvili nivra ha'olam" (Mishnah Sanhedrin 4). And what should be my imagination — I will daven and the whole world will change? This must be understood as recognizing one's place: Yes, but a little, all other people still need to daven and do. But it cannot be that a person should feel that he is disconnected. There is no single Jew who doesn't change something in relation to the whole world. It can be a very small part, a billionth of a percent — but a percent that is not cut off from it.

The world is a system, a system that is built to receive shefa from above and give it further. That's why there are so many people: If adam nivra yechidi (man was created alone), he says bishvili nivra olam — but what is "nivra olam"? All the other people. That's why there are so many people, because the world cannot become what it needs to be without each person — but not in a disconnected way. Each one has his part, but not everyone is separate. This is an important distinction: We often speak that everyone has his individual, and he thinks he can do separate from the whole world. But everyone can do precisely because he is somewhere between his father and his children — both in relation to his own avodat Hashem (service of God), understanding and learning and davening, and in relation to the rest of the world.

Every Job Is Connected to the Whole World

Just as a person has a job: He takes an input that he receives, and a mind that he also received from somewhere, and he makes it a little better and gives it further. There is no single job in the world that is not connected to the rest of the whole world.

B'toch Ami Anochi Yoshevet: Private Requests on Rosh Hashanah

The Error of Not Davening for Oneself

"B'toch ami anochi yoshevet" (II Kings 4:13) doesn't mean that people shouldn't have any private requests — a complete error. They say one shouldn't daven for oneself; how do I start, I'm not from myself? It can't be. "B'toch ami anochi yoshevet" means that the ish ha'Elokim (man of God) says to Elisha: I don't need protection. There is a king and a sar tzava (army commander) — eternal kingship with its hosts, Hashem Tzeva'ot (Lord of Hosts).

Chana's Prayer: Hashem Tzeva'ot and a Private Request

Chana says "Hashem Tzeva'ot" (I Samuel 1:11): The Almighty is King over all hosts, upper and lower, over all angels, princes, parts of nature, all things. The Gemara struggles, Chana is the first who says this Hashem Tzeva'ot — what does it come in here? Chana asks a private request. How can one say that one shouldn't ask any private request on Rosh Hashanah? Chana stands on Rosh Hashanah and she asks: "V'natata la'amatcha zera anashim" (I Samuel 1:11), You will give her a son. Of course, the son is not for her, as it clearly states "u'netativo l'Hashem kol yemei chayav" (I Samuel 1:11). Shmuel HaNavi was equal to Moshe and Aharon, he sustained Klal Yisrael, redeemed the Jews from the curse of the period of the Judges, he founded the monarchy. Shmuel HaNavi — without him there is no Judaism.

And it started from Chana. Chana's prayer, which is the haftarah that we say, speaks of the whole world: "V'yarem keren meshicho" (I Samuel 2:10) — meshicho means the king, the one who leads; it's not simple.

You Weren't Born From the Air

The simple meaning is very simple. There is no such thing, certainly a person must start from himself, but he understands that he is not alone, he wasn't born from the air and he doesn't go into the air. He belongs to his father, to his family, to his people, to the whole world in the most general way — to the families of man, to the animals, "adam u'vehema toshia Hashem" (Psalms 36:7), to the trees, everything. A little he receives from them, and a little he gives to them. This is the system of how the world works.

Vatitpalel Al Hashem: The Olam HaTikkun

When Chana sees that something is lacking in the world, this is a chesaron (deficiency). "V'hi marat nefesh vatitpalel al Hashem" (I Samuel 1:10): As the Chassidic books interpret, she had to pray upon the Almighty. She is broken, she has no children, she has other marital troubles. She says: Ribono Shel Olam (Master of the Universe), Hashem Tzeva'ot, You are the God who makes everything, there is an order, we are kivyachol an army. Each one has his tafkid; and if one soldier is missing a hand, a foot, he is broken, he cannot be a soldier. Each one is missing. So from the aspect of Hashem Tzeva'ot You must help me.

Don't Cross the Line

The Zohar says: Don't think that they need to make special protection for you, "hayesh l'daber lach el hamelech o el sar hatzava" (II Kings 4:13), don't cross the line from where you are. As you are — a woman who needs children — you received children directly precisely for where you are. On the contrary, this is the olam hatikkun (world of rectification): Hashem Tzeva'ot, that each one where he is, there he receives his shefa necessary for him and necessary for those dependent on him, so that he can be a proper mekabel for those who are mashpia upon him.

This is the reality of the world. What a person davens for his needs, he davens for the needs of the world, he davens for the honor of the Shechina — it's not two different things. A person is small-minded, it's a chesaron hada'at (lack of knowledge), a lack of knowledge: One cannot know the shem Tzeva'ot. Until Chana no one knew this name, so there really was a problem — whoever learns the period of the Judges, everyone said to make Shabbat for themselves. If one understands the shem Tzeva'ot, there is no problem at all.

Elokei Ma'arachot Yisrael

The Almighty is "Elokei ma'arachot Yisrael" (I Samuel 17:45), a shem Tzeva'ot of all the hosts of the world, the heavenly host on high and the kings of the earth below, and we are part of that. Sometimes a person needs to move — he is not in the right division, not in the right division of the army. His prayer is: Move me to where I belong, You see that here I don't fit, change my place. But the foundation of the matter is, one should not think for a single moment that we are private things — we are a part of a whole. There is no such thing, a part without a whole doesn't exist. And what we pray, we do in the name of all Israel, with all the children of the world, ma'aseh olam, all ancient creations, with all generations that were and will be — until Adam HaRishon, until Noach, until Mashiach.

Adam HaRishon: Souls Dependent on Every Limb

We are creations that have a body like an animal, a plant part like plants, and an inanimate part like all inanimate — the minerals in a person's body are part of the order of quarries in the world. Davening for the whole world is not different from davening for one's whole self.

The proper prayer of Rosh Hashanah is like Adam HaRishon, which the Arizal explains in his discourses and in Sha'ar HaGilgulim: that Adam HaRishon knew that there are souls dependent on every hair, on every limb. To be Adam HaRishon means that a person knows: There are parts of the world that belong to my hands, to my nails, to my head, to my foot. And through all being included in him, through him being included from all — in his place he davens for all, he opens for all, he rectifies the whole world. This is the second important introduction that one is obligated to say before Rosh Hashanah.

The Third Thing: The Order of Service and the Particular Detail

The Klal and Prat in the Order of Prayers

The third thing is simple matters in the order of service, the order of prayers, the order of customs of Rosh Hashanah and all the holy days. Very many details, countless things that go on. A bit like we spoke about the klal and the prat, it confuses very strong people — at least people who have a bit of understanding about their things, who are not just an aspect of a servant who does everything and it doesn't concern him.

Here we say selichot, and hatarat nedarim (annulment of vows), and achot ketana, and Shemoneh Esrei, and Malchuyot Zichronot Shofarot, and all the pesukei d'zimra — very many things that one does.

Al Tifrosh Min HaTzibbur: Two Different Laws

"B'toch ami anochi yoshevet" means that one cannot be separate. It is not a perfection of the soul that a person can be completely apart from the beit midrash, from Klal Yisrael who do kapparot and selichot and teshuvah and tashlich on Rosh Hashanah. But a person cannot be confused, just someone who does everything that is written; or he seeks to have a taste, a vitality, an awakening in everything — also not relevant.

It's very simple that there are two different laws. What one must be part of — "al tifrosh min hatzibbur" (Mishnah Avot 2) — is the aspect of the tzibbur (community), how much the tzibbur demands. If one is the ba'al tefillah (prayer leader), he must daven everything and sing. And if not, he must present himself as much as is missing, not more, only from the aspect of participation with the tzibbur. But what is relevant for a person himself, for tikkun nafsho haprati (rectification of his private soul) — through this will he be able to be included in the tzibbur truly in other ways?

The order of our machzor is a compilation of tens of hundreds of generations, where each added his innovation and made his order. What is generally conducted has become a process that is equal for every soul — it's correct, I don't mean it's questioned. But a person who has a certain feeling, a certain request, must either find one of the prayers that speak to him, or use anything to reach a certain spiritual level, a certain kavana — one says machzor until one gets there. This is stated in the Baal Shem Tov, one of the counsels. Or he makes himself an order according to what he understands: what is d'oraita (Torah law), what is d'rabanan (rabbinic law), what is a custom; what is more essential, more central for him — this he makes an order and this he does.

The Parable of Selichot: Rosh Hashanah Is Not a Day of Forgiveness

I want to emphasize this, one can see that this is exactly what all Jews in all generations have done. Today is erev Rosh Hashanah. Rosh Hashanah is a mitzvah of blowing shofar, we say Malchuyot Zichronot Shofarot, everything is clear what the halacha is from the Torah and from the rabbis, and it's a yom hadin (day of judgment), "b'Rosh Hashanah yikateivun" (Musaf of Rosh Hashanah, U'netaneh Tokef). But the avodah of Rosh Hashanah is each according to his understanding. And one sees clearly, at least in our custom: On Rosh Hashanah we don't say any selichot. Rosh Hashanah is not a time of saying selichot, not a time of doing teshuvah and apologizing — Yom Kippur is the time of forgiveness. It's interesting that in selichot we don't say "may my forgiveness be written," we always say "vayomer Hashem salachti kidvarecha" (Numbers 14:20). It could be that it has to do with the conversations we spoke about; one must think how. But in any case, selichot is not a thing of Rosh Hashanah.

Why Do We Say Selichot on Erev Rosh Hashanah?

Despite all this, all Jews today say selichos (penitential prayers) before Rosh Hashanah. The Rambam says selichos only during the Aseres Yemei Teshuva (Ten Days of Repentance), but all Jews today already say them before Rosh Hashanah, a bit more or a bit less. What is the meaning of this? Whoever looks into the selichos of Erev Rosh Hashanah can see it very clearly. There are very many selichos; I think it's not made so that one person should be able to say everything. As the Kotzker Rebbe said, one cannot say Tehillim (Psalms) — Dovid HaMelech (King David) took seventy years to say Tehillim, how can one say it in one day? A very deep statement, and very true.

The minhag ha'olam (universal custom) has already made something that is more or less shaveh l'chol nefesh (suitable for everyone). But to truly say a selichah — each one of the selichos was written by a Jew who was in such a situation: he thought, I want to go to Rosh Hashanah and do the avodah (service) b'simchah (with joy), b'hisrommemus hamoichin (with elevation of mind). But he has a personal problem, not a general problem. The mitzvah of shofar, and saying Malchiyos Zichronos Shofros b'simchah, he does — he has no problem. But he is also a person, he has his own nefesh (soul), he feels that he has sinned a whole year. Not everyone must feel this way, but most of the time a person feels this way, because a person is indeed a person and throughout the year he does things not too small and not too large.

He wants to do the avodah of Rosh Hashanah — It's the most real thing — but he cannot. He feels that he must purify himself, work things through with the Ribbono Shel Olam (Master of the Universe), do something so that he will be able to say Rosh Hashanah. All the selichos on Erev Rosh Hashanah were written by people who personally tried to work things through with themselves, with God, with the Torah, before Rosh Hashanah, so that on Rosh Hashanah he will be able to do what he must.

Write Your Own Selichah

Afterwards it became a seder (order), one must already say selichos. I say that it's a way that one can become words-things, but one must bring out very importantly: the true avodah is that a person must write his own selichah — not a hundred, not five hundred. Each one of the selichos was written by one person in one year, because that is what he felt, that is what he needed in order to work things through. Someone who can write a selichah, writes. Someone says Tehillim, he finds one pasuk (verse), one chapter that does what he needs; or he does hisbodedus (personal meditation); or he says chiddushei Torah (Torah insights). There are many ways.

Two Extreme Avodahs: A Rich Treasury

There are two extreme avodahs, and I think that even in the machzor of Yom Tov there are sections that are like this, and we leave out a section, because one understood that it's not lacking for everyone. So too in the selichos there are places that one leaves out. But each person must either find it — it's a very rich otzar (treasury), one can find from every aspect, from every perspective. One doesn't need everything. Each one was written by a person who simply wanted, besides what he must arrive at the klal (general) — one must blow shofar, one must say Malchiyos Zichronos Shofros — he needed to find a way to be machshir (prepare) himself toward this thing. This each person must do: either find a piece, or find a time, each according to his way that he knows that his tikkun (rectification) works.

Conclusion

And with this we will finish for today. One should learn very strongly the pesukim on Rosh Hashanah and the mitzvah in the Zohar, but I don't believe that I have time now, and the shiur is already long enough. We wish each other a good year. L'shanah tovah tikasevu v'seichasemu l'alter l'chaim (May you be inscribed and sealed immediately for life for a good year).

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

🎓 שיעורים בשער הכוונות ראש השנה - עברית 8 שיעורים
🎧 שמיעה / Listen

כוונות ראש השנה דרוש א:

כל החדשים הם במלכות.

ו חדשי הקיץ ו"ק של הנוק שבנוק' - ז חללי גלגלת שלה, ו חדשי החורף ו"ק של הז"א שבנוק'

קידוש החודש ועיבור השנה להשלים פה של הו"ק.

טעם שמעברים אדר ולא אלול.

בניסן נברא העולם שנכנס חלק הנוק' של הנוק תחילה, בניסן נברא העולם שנכנס חלק הדכר של הנוק' תחילה.

אדם אין לעבוד את האדמה

🎧 שמיעה / Listen

תשרי בגבורה ניסן בחסד.

שורש הגבורות והדין ולא השלכותיהם.

חזרת בריאת העולם בכל שנה.

פנימיות וחצוניות העולמות מלאכים ונשמות.

ייחוד תדירי וייחוד לפרקים.

 

🎧 שמיעה / Listen

צריך להבין את הדברים עצמם ולנסות לעשות בשלימות ולראות אם יש חטא.

שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני

סיפור האדם שנברא לבדו והיה צריך נסירה לחוה

הנמשל באדם העליון זו"נ דאצילות

הגבורות הם באחוריים והחסדים בפנים

אב"א תלות והנסירה שהנוק מקבלת ישירות מאו"א ומלאה גבורות

סכנת אחיזת החיצונים באחוריים במצב פב"פ

🎧 שמיעה / Listen

כללות הנסירה ענין אחד בכל עשרת ימי תשובה

כל מצוה עולם שלם לעצמה וענין השופר גדול מענין ראש השנה.

'לפתות' את בוראם בתרועה

יודעי תרועה ולא תוקעי תרועה או שומעי תרועה שהעיקר הכוונה

התשובה בשעת תקיעת שופר שצריכה לב

הפרטים הרבים בתמונת השופר, והתוקע, והרוח שיוצא מליבו לצווארו דרך מוצאות הפה ויוצא מהשופר ונכנס לאוזן השומעים, והתאדמות פני התוקע.

מודעות הפרטים שלב אחד בכוונה והשני ידיעת רמזי הפרטים.

תקיעת שופר בכללות ופרטי תשר"ת וקולות שונים.

שורש השופר התעוררות, ושוב פרטי התעוררות ביראה ואהבה ודבקות

שלשה פרטים בדורמיטא: הגבורות נכנסים בנוק, החסדים נשארים במקיף על ראש הז"א, והנשמה עולה לאימא לייחד חדש.

ההתעוררות להחזיר מוחין דאח' וגם לחדש מוחין דפנים וכן לחדש גבורות חדשות מתוקות

אין לישון בראש השנה להיות מרכבה בגופנו להתעוררות הז"א

🎧 שמיעה / Listen

בשער הכוונות לראש השנה דרוש ג

כוונת הנסירה הנמשכת בכל עשרת ימי תשובה

היות עשרה ימים אלה המשך אחד

סוד עשרה ספירות שלימים

ארבע חלוקות של התכללות הספירות: בכתר וחכמה, בבינה ודעת, בחג"ת נה"י, והוצאת יסוד ומלכות חדשים מהוד

סוד ערב יום הכיפורים

🎧 שמיעה / Listen

שמחת סיום עבודת עשרת ימי תשובה

שמחת היצירה עצמה אחר שתיקנו הגבורות

אורות מקיפים ואורות פנימיים

ארבעה בחינות החסד: פנימי ומקיף דאימא ופנימי ומקיף דז"א

התחלת החסדים מלמטה למעלה

🎓 זוהר לחודש תשרי תשפ"א-תשפ"ב 6 שיעורים
🎧 שמיעה / Listen

א. זיך זעצן לערנען איז וויכטיגער ווי לערנען.

ב. דער חידוש פון זוהר אז אלע מצוות זענען עבודת השם

ג. יחידי סגולה זענען נישט אפגעזונדערט פון אלע נאר זענען מעלה אלע צוזאמען.

▶ וידאו / Video
🎧 שמיעה / Listen

המשך השיעור בזוהר הקדוש פרשת תצוה דף קפג עמוד ב

השתתפות

ווערט א חלק פון דער אקטיווער חבורה וואס האלט דער שיעור פאר בלויז $18 א חודש

https://yitzchoklowy.com/weekly-zohar-partner/

פרקי השיעור

00:00 עלמות אהבוך - שותפות בתורה לשמה 06:47 בעסטע הכנה איז א שפאציר 08:54 א בריז אין דברי תורה 11:16 זיין נייגעריק און באמערקן 13:08 ווארף אוועק די צאמי 20:49 סבא וינוקא - וואס לערנט מען פון א זיידע 27:00 איך בין א לעכטיגער איד -דאס איז גענוג צו וויסען נישט זיין א יענטע 34:25 א מלאך האט נישט קיין נאמען 42:04 געגאנגען אין מדבר איינפלאנצן נייעס

▶ וידאו / Video
🎧 שמיעה / Listen

השיעור לפרשת שופטים הוקדש על ידי ידידי הרה"ג ר' מרדכי בערגער שליט"א ראש בית דין גבעת המורה לרגל נישואי בנו אלימלך שיחי' עם בת הרב אליהו אהרן טייטלבוים שליט"א יראה זרע יאריך ימים וחפץ ה' בידו יצלח

▶ וידאו / Video
🎧 שמיעה / Listen

00:00 מען דארף מחליט זיין וואס מען קען און וואס מען קען נישט

07:19 מצוות מעשיות מיט דער עולם צומישט די סדר עבודה פרטית

11:57 ווען א מענטש טוהט וואס איז עם פשוט איז נישטא קיין חשש יוהרא

22:31 ראש השנה ווייסט מען נאכנישט וואס וועט זיין און דאס איז שווער

30:00 פון נישט וויסען איז דא דינים און סטרא אחרא - נישט נעמען הוה אמינא ערנסט ווי א מסקנה.

35:00 וואס איז פשט אין די חסידישע חכמות פון זיך נישט וויסענדיג מאכן פון 'מי ימות'

41:26 מחלוקת בעל התניא והמגיד בענין העלאת המידות

44:09 יום כיפור איז מגלה וואס ראש השנה האט באהאלטן - דער פארם פון תשובה און דער נישט-פארם פון סליחה.

▶ וידאו / Video
🎓 שיעורים נוספים 1 שיעורים
🎧 שמיעה / Listen

 

***

להקדשת שיעור - 

אפשר גם לנדב בפייפאל - 

או לעשות מעמבערשיפ - 

***

 

להתחברות לתמיכה תמידית ושותפות בבית המדרש -

Subscribe for Weekly Emails - הרשם לקבלת אימייל שבועי

https://eepurl.com/gHKbNj

▶ וידאו / Video
✍ כתבים של ערב ראש השנה 21

ערב ראש השנה תשע״ד

ערב ראש השנה תשע״ה

ערב ראש השנה תשע״ו

ערב ראש השנה תשע״ז

ערב ראש השנה תשע״ח

ערב ראש השנה תשע״ט

ערב ראש השנה תשפ״א

ערב ראש השנה תשפ״ג

ערב ראש השנה תשפ״ה

ערב ראש השנה תשפ״ז

✍ מאמרים 33
מפני מה אין אומרים הלל בראש השנה וביום הכיפורים? משום שנאמר אל יתהלל חוגר כמפתח.
נזכר בגמרא נדה (לגבי קביעת חודשי ההריון) וסנהדרין (לגבי בדיקת העדים בימי החודש)
מקור קראי לפירוש הרמב"ם על טעם התקיעה בראש השנה
שינה אין לפניו - מקור סוגיית הדורמיטא ומשמעותה
סידרתי את המקורות ללימוד סוגיית הנסירה
סוד הנסירה - מקורות לימוד
בקרבם התייצב
על הפיוטים
אם ענית - סליחה
סודות הנסירה ביוונית
מ"מ בזוהר לפי הנראה בינתיים
כוונת הסליחות של הרמבם
אחד הדברים התמוהים לי ביותר בנוסח הסליחות שלנו הוא שכולם 'צועקים' את י"ג מידות ש
סליחות לליל ראשון
יש לי פירוש חדש לסוד דיני הבינה והמתקתם.
א.
תמונת תקיעת שופר תשר"ת תש"ת תר"ת (מסידור רס"ג)
ארבעה ראשי שנים - התחלות דברים וסדר המשנה
צום השביעי ויום הכיפורים
סליחות ולא בקשת סליחה
אלקנה וחנה - שמואל א פרק א
יומן הזוהר - ימי סליחות תשע"ט
קול שופר, קול תפלה
המבדיל בין קדש לחול חטאתינו הוא ימחול
במוצאי מנוחה קדמנוך תחלה
זוהר מתחדש וילך משה
סיכום תשרי תשע"ו
אדם אלוה עולם - שבת שובה תשע"ו
וסלחת לעוננו כי רב הוא
סליחות
ר"ה יוה"כ סוכות שמע"צ
המסע מצדיק ועד חסיד (סוכות)
הצדקת הקיום, והשחרור ממנו (קהלת)