א.

א.
כל מי ששהה פעם בבית הכנסת מתחילת ראש השנה ועד סוף יום הכיפורים מרגיש מעצמו כי השופר שמתחיל את הכל בראש השנה והשופר המסיים את הכל ביום הכיפורים, הם שני שופרות שונים לגמרי. אפילו גוי שיציץ לתוך בית הכנסת בשני התקיעות הללו יראה אמנם את אותו הפעולה ואת אותו השופר וישמע את אותו הקול. אך אם אל פני ועיני הקהל יביט יראה כי השפעת שני השופרות עליהם דהיינו פנימיות כוונתם לא קרב זה אל זה. זה השופר של ראש השנה מזעזע כל לב, קורא הוא עורו ישנים, היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו. וכל הקהל עומדים צפופים בתוך טליתותיהם ורועדים ומבקשים על נפשם. וזה השופר של יום הכיפורים הוא מרגיע את הלב, וכשמוע קולו הכל פותחים את פניהם ברווחה ורוקדים בניגון עליז.
ב.
כפילות זו עלינו לשים אליה לב. ואין להסתפק בתירוצים הלכתיים כמו זה דין וזה מנהג וזה מצוות התקיעה וזה סימן סילוק שכינה. הלא מכל מקום תקיעת יום הכיפורים משתרשת היא לתקיעת יום הכיפורים של יובל. ובפירוש למדנו שכל תקיעות החודש הזה אחד הם ולכן ידענו שיש לתקוע שלשה תקיעות בראש השנה עצמו. הרי כי שופר אחד הם, ומכל מקום נשמותיהם כה שונות. וכך נאמר אנחנו כי אמנם מנקודת השגה פנימית ישנם שני שופרות, אבל שניהם מצטרפים בשופר אחד הנאחז ביד התוקע הזה.
ג.
הסוד נותן לנו שפה להתאמן בה. בדיוק כפי שלמדנו שישנם שני סוגי שביעי, שביעי התחתון כשבת סתם, ושביעי העליון שהוא 'שבת הגדול'. כך בדיוק נאמר על השופר. כי ישנו 'שופר גדול'. מכלל דאיכא שופר קטן או שופר סתם. 'ביום ההוא' יתקע בשופר גדול, ואילו ב'יום הזה', אין אנחנו תוקעים אלא בשופר קטן סתם. וכך הדבר מפורש במקרא, שכן שופר ראש השנה הוא שופר זכרון, המזכיר למעלה ולמטה. ואילו שופר יום הכיפורים הוא שופר הקורא דרור בארץ לכל יושביה. וזו ידענו כי קבלת עול מלכות הוא במידת השביעי התחתון מלכות שמים הנקרא שביעית ושבת. ועולם החירות הוא במידת השביעי העליון הנקרא יובל, ובה יוצאים הכל לחירות.
ד.
השופר התחתון הוא שופר חזק של דין. השופר העליון הוא שופר של רחמים וחירות. לדין אנחנו צריכים בראש השנה ככל שהארכנו בכדי לשבר בתקיפותו את תגבורת דין הסטרא אחרא. אבל אין זה אלא כנגד השטן, לעצמנו צריכים אנחנו וודאי לחירות רחמים ושמחה. מן המיצר קראתי יה בראש השנה בצרה קראת. ואחלצך ענני במרחב ביום הכיפורים.
ה.
במילים אחרות, השופר התחתון הוא זה שהאדם תוקע בו. ובה הוא קורא למעלה. השופר העליון איננו זה שהאדם תוקע בו לקרוא בו אל התשובה ואל הקב"ה. השופר העליון הוא זה שהקב"ה תוקע בו והאדם איננו מברך כי אם לשמוע קול שופר. ומה השופר העליון עונה, ענני במרחב, ישמיעני סלחתי יושב בסתר עליון. ושמיעת קול השופר הזה מענה אל כל השופרות שתקענו בו בראש השנה הוא יום הכיפורים.
ו.
ובשופר גדול יתקע, וקול דממה דקה ישמע. השופר הקטן שהנברא תוקע בו עושה רעש גדול ומחריש את אזני השטן. השופר הגדול הנתקע מלמעלה איננו עושה קול רעש גדול, לא ברעש ה', כי אם קול דממה דקה. ואין האדם יכול לשמוע אותו אלא אחר שסילק את השטן ברעש השופר הקטן, ואז מתפנה העולם והכל שקט והוא שומע את השופר העליון תוקע לחירות ואומר סלחתי.
ז.

לשון ספרי במדבר ע"ז: "ובמה בשופר של חירות, שנאמר והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול. אבל איני יודע מי תוקעו, תלמוד לומר וה' אלהים בשופר יתקע".