יד. עיקר כוונת השופר אינו להישאר בתוך השופר, אדרבה אין אנחנו מברכים לראות שופר אלא לשמוע ‘קול׳ שופר. כוונת התקיעות הוא הוצאת הקול מתוך הבינה שלא יהיו נעלמים שם כעובר במעי אמו אלא ייוולדו לאוויר העולם. ואע״פ שידוע לכל ענין השופר שהוא קול פשוט למעלה מן הדיבור יש לדעת כי על פי האמת אין המטרה של השופר לעלות מן הדיבור אל למעלה מן הדיבור אלא אדרבה להוריד דיבור חדש, אלא לפי שאין חידוש אלא ממקור לכן מתחילים אנחנו שוב את השנה מן השופר, ואז מוציאים ממנו קול, ואז עושים ממנו דיבור. אבל קול זה הוא תחילת הדיבור כמו תחילת יציאת האבות מעבר הנהר, ולא חזרה אל עבר הנהר בכדי להישאר שם כי אדרבה זהו הדין.
טו. השופר רמז יש בו עורו ישנים משנתכם. על פי קבלה שינה זו הוא עצמה התשובה, שכן לאן שבו האורות אל הבינה, שזהו חוק התשובה שכל דבר חוזר אל שורשו והעולם ישוב אל האלהים אשר נתנו. אבל שיבה זו הוא הוא עומק הדין של ראש השנה כי יתבטל העולם חלילה ואין כך רצונו אלא שיתקיים העולם בכל צדדיו וכל קולותיו וכל כליו. לכן אכן יש בשופר שני צדדים ושני כיוונים, עלה אלהים בתרועה, יש להעלות את האלהים היינו את המלכות על ידי התרועה, כדי שתתחדש ממקורה, אבל אז הויה בקול שופר, הויה יורד דווקא ב׳קול׳ השופר. התנועה הראשונה גם בתשובה הוא חזרת הדברים אל מקורם. אבל זו תנועה של חורבן ומקלקל על מנת לבנות. התנועה השניה שהוא עיקר מצוות תקיעת שופר הוא דווקא ושוב, להוציא את הקול מתוך השופר, ויצאו ג׳ אבות מן השופר. והוא עורו ישנים משנתכם, כלומר תצאו כבר מן התשובה ומן הבינה ותקימו את העולם בקולכם.