תיאום כוונות - הכרת מקומו, התכללות, ומציאת סדר פרטי | זוהר ערב ראש השנה תשפ"ז

שיעור זוהר ערב שבת — ערב ראש השנה תשפ״ז

פתיחה: מבנה השיעור שלפני ערב שבת

אחים יקרים, היום הוא ערב ראש השנה תשפ״ז, וכמדומני שזוהי כבר לכל הפחות פעם עשירית שאנו לומדים את השיעור הזה מדי ערב שבת וערב יום טוב, וכה נקווה שנזכה להמשיך את השיעור הזה עוד עשרות שנים לפחות. שיעור זה שיעור מספר הזוהר הוא, ומגמתו לבטא מעט יותר באופן פנימי — כלומר באופן אמיתי יותר — ותוך שימוש בשפתם ובלשונותיהם של מקובלי הזוהר ושל הספרים החסידיים, המעלים חידוש, אור של חידוש. ולבאר את הדרך כיצד לדבר מהיותנו יהודי, וממילא כיצד להיות יהודי, שהרי נשמתנו נבנית מן הדיבורים הללו, מדברי התורה, מדברי התפילה שאנו מדברים ושאנו הוגים במחשבתנו.

וכך יש להכיר: מתחיל דבר, מתהפך דף, מתהפך סדר מעגל השנה ותקופת השנה, והכל לשונות של מעגלים הסובבים והולכים. עלינו לזכור ‘מאין באת ולאן אתה הולך׳ (משנה אבות פ״ג), ועם מי אנו הולכים ועם מי אנו באים. כל החברים, כל הרבנים שאנו לומדים מהם, שאנו לומדים עמהם, שהם לומדים מאיתנו — זהו החלק, זהו חלק מן המבנה, חלק מדברי התורה עצמם, מאור התורה עצמו: החברים, החברים המקשיבים, החברים המבקרים, החברים המאזינים עד הסוף, והחברים שאינם מאזינים עד הסוף, אולי אף הם.

אף שעד עתה — עם ישראל, בעזרת השם — נזכה לעשות חבורה שנלמד בה יחד כל יום שישי בבוקר, ותהיה בכך הרבה יותר חיות והרבה יותר טעם, ויהי רצון שיתקיים הדבר עוד השנה. אך לעת עתה אני לומד את השיעור באופן פרטי, והוא רק מוקלט, ויש טעם גדול מדוע כך הוא. על זה נתגבר ונמצא דרך לעשותו אף בחבורה.

החברים כחלק מן היחוד

אך אף על פי כן, החברים והשומעים הם חלק, כדין התורה עצמה, שכן תמיד יש בחינת יחוד זכר ונקבה, שהיא בחינת קודשא בריך הוא ושכינתיה. כל ‘שנים שיושבים ועוסקים בדברי תורה שכינה ביניהם׳ (משנה אבות פ״ג), ופירושו תמיד על פי קבלה: אחד מהם מרכבה לשכינה, ואחד מהם מרכבה לבחינת המשפיע לשכינה. ויתכנו מדרגות גבוהות יותר, שאם רב שלימד תורה הרי הוא בבחינת פנימיות אבא ואמא. וכשם שאב, ‘אב אביו שביעו לחיי עולם הזה׳, הרי זה בחינת חיצוניות אבא ואמא, או ישראל סבא ותבונה, שזו מדרגתו של אב גשמי.

מבנה לימוד התורה ומציאות העולמות

מבנה לימוד התורה הוא מבנה מציאות העולמות, מציאות הספירות, הדרך הפנימית כיצד העולם פועל באמת. וכל אחד יודע כי יסוד היסודות של המבנה שאנו לומדים מן הזוהר הוא, שאין שום דבר מתרחש בלא מקבל, והכל תלוי — ‘הכל תלוי בשכינה׳, ‘בזאת יבא אהרן אל הקדש׳ (ויקרא טז ג). זוהי השכינה שהיא הנרמזת באמת ביום ראש השנה, שהוא יום המלכות. הכל תלוי בשכינה, כשם שהכל תלוי בתחתונים.

פשט הרמ״ק: אור מוכרח לו מקבל

ואנו לומדים פעמים רבות בשם הרמ״ק, וכך הוא מבין את הזוהר הקדוש, שההשפעה העליונה — כלומר מבחינת מה שהיא לעצמה — אין נפקא מינה לה בתלמידים, אין נפקא מינה לה אם יש לה תלמידים כלל. נמשיל: אילו היה אדם שהוא צדיק לעצמו בלבד, לא היה נפקא מינה מי הם תלמידיו. לכאורה, מצד בחינתו אצל עצמו, שאותה אנו מכנים בחינת אין סוף בערך עצמו, בחינת המשפיע בערך עצמו.

אך כל עניינו של אור, כל עניינו של שכל, הוא שמוכרח הוא להוציא ולהשפיע מכוח ‘טבע הטוב להיטיב׳. ולהשפיע אין ביכולתו אלא אם יש מי שיקבל. אף שהוא מלא כל טוב, מלא הכל, אין הוא יכול להוציא את עצמו, אין הוא יכול להשפיע את שפעו אם אין מי שיקבלנו. זה אפוא הצעד הראשון בהבנה: התחתונים, השכינה — הכל תלוי במעשה השכינה, במעשה התחתונים, הנרמזים בשכינה, המביאים את הדבר אל השכינה, אל בחינת המשפיע ואל בחינת המקבל.

צורך המקבל: מדוע כותב אדם ספר?

וכך הוא, כמו שאני אומר, שאנו מבינים כי זו בחינת התלמידים היוצאים מכולם — אולי עדיין לא היוצאים מכולם באותה דרגה, אך הצורך: אם אין למי לדבר, אין כלום, האור לא נהיה, המציאות אינה מתרחשת.

ופעמים רבות, כמו שאמרתי כאן בשיעור, וכן הדבר בכלל: כאשר חכם או צדיק כותב דבר מה. דרך משל, פעמים שאדם מדבר במישרין, ובזה נאמר ‘אשרי אנשיך אשרי עבדיך אלה העמדים לפניך תמיד השמעים את חכמתך׳ (מלכים א׳ י ח), כמו שאמרה מלכת שבא לשלמה המלך. זו אשריות גדולה, כבוד גדול, אושר גדול, שיש לאדם — הן ליושבים והן לחכם עצמו — כי הם שומעים את חכמתו.

אך יש עוד דרכים נעלמים, דרכים נסתרים יותר, כמו ‘שלח לחמך על פני המים כי ברב הימים תמצאנו׳ (קהלת יא א). שכן יש בני אדם הכותבים, וכל כך הרבה מן הגילויים, כל כך הרבה מן החידושים החזקים — לא חידושים קטנים, שהרי תמיד יש למי לומר פירוש בפסוק או הלכה — אלא כל כך הרבה מן החידושים הגדולים. סבורני שאף הזוהר הקדוש, ואולי עוד מקובלים, והרמב״ם בוודאי במורה נבוכים, כן הוא. כלומר, הרבה מן הגילויים הגדולים של סודות התורה שיש לנו נכתבו בידי אנשים שלא היו להם תלמידים כראוי שישמעו מהם, אך מה היה בידם? היה בידם קולמוס, וכתבו ספרים.

מה פשר הדבר? מדוע צריך אדם לכתוב ספר, ואין די לו במה שהוא הוגה לעצמו? ועוד נאמר מיד את הבחינה השנייה, ומתוכה יובן הדבר טוב יותר. אלא שהתורה מוכרחה מקבל, מוכרח שיהיה למי לדבר. ופעמים המקבל ישיר, כמו שהוא בגלוי, ואז הדבר לפי ערך המקבל הנמצא שם. ופעמים יש אחד המשיג דברים עמוקים הרבה יותר, שאין לו בבני דורו חברים שיוכל לבארם להם בבירור, ואף אם יש לו — אין הוא יכול להוציא את עצמו במאה אחוזים, אין לו תלמידים שיוכל להשפיע להם כראוי, ואז הוא צופן את הדבר בכתב.

סוד הכתיבה: נגלה ונסתר

הכותב והמקבל בסוף העולם

פעמים כותב אדם דבר, והוא מגיע אל אחר בסוף העולם, שאליו הוא מכוון. וכי צריכים הדברים לעבור דרך אנשים שביניים? הרי הללו נעשים רק בבחינת מעבר, אין הם המקבלים האמיתיים, אין הם בחינת הנקבה האמיתית לדבר, אלא הם בחינות של תעלה שהדבר עובר דרכם. וכך תלמד ספרים כמו הזוהר, או ספרים אחרים הכתובים בדרך זו.

רבי אבא יכתוב

יש בחינה בזוהר הנקראת ‘רבי אבא יכתוב׳. רבי אבא הוא כותב הזוהר, ואבא הוא בוודאי אבא דאצילות באמת, ‘רבי אבא יכתוב׳. וזהו גם סוד ‘וכתבנו לחיים׳, ‘וכתבנו בספר החיים׳. הכותב — מבאר האריז״ל — הוא חכמה תחתונה, חסד וגבורה, אך מקור הכתיבה הוא חכמה. ופירוש ‘רבי אבא יכתוב׳ הוא שאנו מדברים אל מי שעתיד לקרוא את שאנו כותבים. זהו העניין, שכן בדרך זו אפשר להוציא דברים אף שאין המקבל לפניך, ועל כן זה בבחינת נסתר.

נגלה כנגד נסתר

נגלה פירושו מה שהאנשים הנמצאים כאן יכולים לקבלו במאה אחוזים. נסתר הוא מה שאדם מבין בינו לבין קונו, האמת שהוא הוגה באמת, אך אין לו תמיד למי לומרו, ועל כן הוא מוציאו בדרך כתב, או מוציאו בדרכים אחרים, או שפעמים אכן אומרו.

היו צדיקים חסידיים שאומרים עליהם שהיו אומרים דברים אף שידעו שהשומעים אינם מבינים אותם, כי מוכרח הדבר להיות בעולם. מה עניין ההיות בעולם? פירושו שהדבר מוכרח להגיע לאיזה מקום; אולי החכם השומע ואינו מבין, ישוב ויאמר את הדבר לאחר, ואותו אחר יבינו. אלו הם הדרכים הנסתרים.

כתבנו לחיים: פירוש חדש בדוגמא דלעילא

המלאך סופריאל והכתיבה למעלה

וסבורני שנאמר, כי כל דבר הוא דוגמא דלעילא. מה שאנו אומרים בראש השנה ‘כתבנו לחיים׳ הוא עניין גדול של הכתיבה בספר. ומובן שזהו משל, והיו לנו שיעורים לבאר מהו הנמשל. אך הנמשל לענייננו היום — מה החילוק? אומרים שהקדוש ברוך הוא מדבר, ושהקדוש ברוך הוא כותב. הקדוש ברוך הוא, המלאכים — יש מלאך סופריאל, ואי אפשר לנו להשיגו כלל וכלל. מלאך סופריאל, והוא כותב. ומהו אותו מלאך סופריאל? המלאך סופריאל הוא אותו רבי אבא שכתב את האדרא, שכתב את הזוהר.

דיבור: ויאמר אלקים ושבע הקולות

המלאך סופריאל פירושו הדברים שהקדוש ברוך הוא מדבר, והוא מה שנאמר במעשה בראשית בגלוי, ‘ויאמר אלקים׳ (בראשית א), שזה כביכול באופן כללי הז׳ תחתונות, שבעת ימי בראשית שהקדוש ברוך הוא אומר. שבעה קולות, כמו שנאמר ‘קול ה׳ בכח קול ה׳ בהדר׳ (תהלים כט ד) וכן הלאה. אלו דברים שהקדוש ברוך הוא אומר. כלומר, כאשר הקדוש ברוך הוא מדבר, שואלים תמיד קושיה במעשה בראשית: למי אמר? ‘כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמד׳ (תהלים לג ט), למי ציווה, והרי עדיין לא היה כלום?

תשובה טובה: היה בחינת מלכות שבגופו, היה על שם העתיד. אך דבר מה שאפשר להשיג, שיצייר לעצמו כביכול שיש מי שיוכל להבינו. ‘יהי אור׳ (בראשית א ג) הוא מאמר כזה שהעולם עדיין יכול להבינו, את הנגלה שבו. וכיוון שהעולם יכול להבינו — אמרו. זהו פירוש ‘ויאמר׳ הקדוש ברוך הוא: יש התגלות ברורה, דיבור ברור שהקדוש ברוך הוא אומר ‘יהי אור׳, ‘יהי רקיע׳ (בראשית א ו), וכן הלאה.

תורה שהיתה כתובה לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה

ומשום כך היתה בחינה של תורה שהיתה כתובה לפניו. עניין מעניין הוא. כמו שאנו לומדים במדרש ובזוהר, שהקדוש ברוך הוא הביט ‘הסתכל׳ בתורה שבכתב ‘הכתובה לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה׳ (עי׳ ירושלמי שקלים פ״ו), ומתוכה, לפיה, דיבר. כביכול כמי שקורא מתוך הכתב, כאדם, כשם שדוד המלך בנה את בית המקדש, ‘הכל בכתב מיד ה׳ עלי השכיל׳ (דברי הימים א׳ כח יט) — הוא כתב, נתן הנביא כתב תוכנית לבניית בית המקדש, והשומעים והבונים הביטו באותה תוכנית, ומן הסתם אמרו לבונים כיצד לבנות. או שאדם מביט בתורה וקורא, הוא קורא בתורה, ואחר כך עושה. שהרי זו תכלית קריאת התורה, ‘ללמוד על מנת לעשות׳ (עי׳ משנה אבות), אחר כך הוא עושה.

והמדרש אומר שכך כביכול ברא הקדוש ברוך הוא את העולם, שקודם למה שיצא ונאמר, היתה בחינת כתב, תורה שהיתה כתובה לפניו. ותקשה: אם אין עדיין עולם, כיצד יש כתב? על כן אומרים שהוא ‘באש שחורה׳, שכן האש באה לומר שלא תבין את הדבר. הרי אי אפשר לכתוב באש; אפשר לצייר לעצמנו שכותבים באש, אך זהו משל. ומשל האש מבטא בדיוק את זאת, שאין הדבר כתוב פשוטו כמשמעו.

אך מהו פירוש ‘כתוב׳? הפירוש הוא שקודם שהיה עולם, וכן אחריו באמת, יש כתב. וכתב הוא כביכול מה שהקדוש ברוך הוא רושם לעצמו. יש דיבור אצל אדם, וסבורים תמיד שהמדבר מדבר לזולתו; והרי כתב אף הוא לזולתו, וזה טעון ביאור. מחשבה בעלמא — כלומר קודם שיש ספר, שהרי הקדוש ברוך הוא חפץ לברוא את העולם ‘בספר וסופר וסיפור׳ (ספר יצירה), וקודם שיש ספר אין כלום. יש מחשבה, יש מה שהוא הוגה באמת, אך הדיבור הוא דרגה אחת לאחר מכן. יש דברים שהוא מדבר, ויש דברים שהוא מבין, ומבין שעליו לגלותם אף הם, אלא שעדיין לא הגיע זמנם.

עשרים ושישה דורות עד אברהם אבינו

כמו שהקדוש ברוך הוא המתין כביכול עשרים ושישה דורות עד שיבוא אברהם אבינו, כדי שיהיה לו עם מי לדבר. הקדוש ברוך הוא דיבר עם אדם, ודיבר עם קין, ולא היו מבינים אותו. באותם השבועות שלאחר החטא לא היה חברו; היה מוכרח לדבר עמם. להם אמר כביכול ‘יהי אור׳, ‘יהי רקיע׳, להם אמר. אך לא היה מבין עמם, לא היו דיבורים.

בא אברהם אבינו, ואמר לו הקדוש ברוך הוא, ונתן לו את התורה. ולאחר מכן נתן למשה רבנו את התורה, ‘והמכתב מכתב אלקים הוא׳ (שמות לב טז). והמשנה באבות אומרת שהמכתב הוא מן הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות. זהו פירוש אחד לכתב של הלוחות. שאברהם אבינו כבר דיבר מעט, ומכל מקום היה גם דבר כזה של כתב.

הכתיבה על שם העתיד

עתה, לבסוף, מצא מי שיאמר לו — משה, אברהם. וכל מה שדיבר עם כל אחד, הכל טוב ויפה. אך יש הדבר שכתבתי, וכתבתיו לפי שהבנתי שמוכרח אני להוציאו, שאלמלא היה אחד על שם העתיד — ‘מחשבתן של ישראל קדמה לכל׳ (עי׳ בראשית רבה) — לא היה כתב אף הוא כלל. אך עתה יש מי שיוכל לקרוא את כתבי. אתה יכול לקוראו, ותראה את הדברים שהם פנימיות הכוונה, תראה את משמעות העולם שהקדוש ברוך הוא היה מוכרח לכתוב.

וכך ‘כי ברב הימים תמצאנו׳ (קהלת יא א), מרחוק, מאוחר יותר יוכלו לקרוא כתב זה, לפתוח את המכתב, ולהבין שזהו סוד התורה, וזהו החילוק בין מעשה בראשית לתורה.

כתבנו לחיים: זכרנו בתורה

וכאשר אנו אומרים בראש השנה ‘כתבנו לחיים׳ — יש כתיבה, ואחריה ביום כיפור החתימה — פירוש ‘כתבנו לחיים׳ הוא זכרנו בתורה. ומשום כך אומרים על כל דבר בראש השנה, במלכיות זכרונות ושופרות, ‘כמו שכתוב ונאמר׳, כמו שכתוב בתורה, ‘ועל ידי עבדיך הנביאים כתוב׳, הכל ‘כתוב׳. שכן הכתב בא לומר: אכן אנו יכולים לדבר עמך, והדיבור הוא מה שכל אחד יכול להבינו. אך יש בחינות שמרחוק כביכול טובות יותר. אנו מבקשים לשמוע מה שהקדוש ברוך הוא כתב, אנו מבקשים לקרוא, לפקוח עינינו ולקרוא מה שהקדוש ברוך הוא כתב. זו דרגה אחרת לגמרי, דרגה עמוקה הרבה יותר בהבנת המציאות, בהבנת רצון הבריאה, כוונת הבריאה, כוונת המציאות. זו ה׳כתבנו לחיים׳.

כתבנו בספרך: היחוד הנעלם

פירוש חדש לגמרי: כתבנו בספרך. כאשר אנו אומרים ‘כתבנו׳, אין הכוונה סתם שיש לקדוש ברוך הוא ספר שהוא אומר בו ‘מי יחיה ומי ימות׳ (מוסף ראש השנה). הכוונה שנהיה נכתבים, לא בדיבור בלבד, לא כדבר פיו כפי שהוא לכל אחד. שהרי ‘משפט לאלקי יעקב׳ (תהלים פא ה), לכל אחד הוא עושה משפט, ומשפט אצל המלך הוא בדרך כלל בפה, ויש סופר הכותב. וכאשר אומרים ‘כתבנו׳, אומרים זאת לקדוש ברוך הוא, ולא לסופר. יתכן שהוא עושה זאת על ידי סופר, מלאך כלשהו, אינני יודע. אך הרעיון הוא שאומרים זאת לקדוש ברוך הוא. אומרים ‘כתבנו׳ בתורה הקדומה, בתורה הכתובה לפניו, אותה תוכל רק לכתבה.

ומשום כך צריכה להיות בחינת ריחוק, שכן מה שאדם כותב הוא דבר שעושהו לעצמו, ביחיד. הכותב כותב, ואחר כך הדבר מגיע לאחר. אין זה שאין כאן יחוד, אלא יחוד נעלם יותר. הוא כותב לאחד; אין כותבים לתוך העולם, ואין כותבים לעצמו, שהרי לעצמו אין צורך לכתוב, ויכול הוא להגות. אך זהו יחוד נעלם. וזהו היחוד הנעלם הקרוי כתיבה, שאותו אנו מכוונים בראש השנה. אף שנראה שהוא זמן של נסירה, זמן שאינו של יחוד אלא של פירוד — פירושו שמבקשים למצוא את הכתיבה. והכתיבה היא על גוף, כביכול על גוף הנוקבא, שזהו כביכול כאשר חותכים, ששם כותבים. וזהו כבר למי שמבין את הסודות.

חזרה אל היסוד: שני אופני הדיבור והכתיבה

נגלה ונעלם, דיבור וכתיבה

נשוב אל המקום שממנו התחלנו. אנו מבינים שתמיד המקובלים, השומעים, הם חלק מן הדבר, אלא שיש בו שני אופנים: יש האופן הנגלה, שאנו קוראים לו עתה דיבור; ויש האופן הנעלם יותר, שאנו קוראים לו כתיבה. ואם אני מקליט וידיאו, אף זו בחינה של כתיבה. ועבודת ראש השנה היא לגלות את שני הדברים. ויש להצניע מעט, וחשוב להצניע, כדבר שלא הגיע זמנו להתגלות, כמו שהזוהר כותבו ויודע שלא יקראוהו היום, ואולי ‘ברוב הימים תמצאנו׳, שבסוף הימים — כמו שכתוב בזוהר — יתגלה הספר. כלומר, מי שכתב את הזוהר הבין שאין הוא כותב לזמנו. ומדוע כתב דווקא? לפי שלא היה לו למי לדבר; ופעם כבר יהיה למי לדבר. פעם יבוא דור, פעם יבואו אנשים שיהיו מוכנים לשמוע את הדיבורים, לקרוא את הכתבים.

והופע בהדר גאון עזך: למדנו סודות התורה

וגילוי הסוד, הגילוי שאנו מבקשים על ראש השנה, ‘והופע בהדר גאון עזך׳ (מוסף ראש השנה) — פירושו: למדנו סודות התורה. שנבין כבר מה שכתבת בתוכניתך קודם שבראת את העולם, ולא רק נשמע מה שאמרת אחר כך. וזו פרשת י״ג מידות של רחמים, שלאחר שביקש משה רבנו ‘מחני נא מספרך אשר כתבת׳ (שמות לב לב), אמר לו הקדוש ברוך הוא: יש לי ספרים גדולים עוד יותר שאינך יודע. ‘ויעבר ה׳ על פניו ויקרא׳ (שמות לד ו) — אף הוא בעצם קרא, ויתכן ש׳ויקרא׳ פירושו שקרא לו מתוך ספרו. משה רבנו סבר שבספרו של הקדוש ברוך הוא כתוב רק ‘אל קנא ונקם׳ (עי׳ נחום א ב), ‘פקד עון אבות על בנים׳ (שמות לד ז). הראה לו הקדוש ברוך הוא ספר גדול יותר, ספר עמוק יותר, ספר י״ג מידות של רחמים.

המקבלים מעוררים את המשפיע

מטרת האור: לתת לתחתונים

יש עוד דרגה בכך שהמקבלים מעוררים את המשפיע. אולי היא מקושרת לדרגה העמוקה של יחוד שאנו מדברים בה עתה — מהי כתיבה? אולי לא, ויש להתבונן בכך. אך זהו מה שאנו אומרים, שכל אחד המשפיע, שהוא רב, הרי יש לרב אף הוא הנאה מכך. הוא יכול לדבר לאחר, או שלפחות יש לו למי לכתוב, ובוודאי למי לדבר.

כלומר, כיוון שמטרת האור, מטרת השפע שהעליונים מקבלים, שהרבנים והמדרגות העליונות מקבלים, היא כדי לתת לתחתונים, אם אין מי שיקבל נעשה אף הוא חשוך. זה כלל הדברים. וכשם שכאשר לרב אין תלמידים, מה יאמר? — כפי שאמרתי קודם, הוא צדיק, הוא חכם, הוא יודע לעצמו את מה שאנו קוראים לפי צורך עצמו, מה שדרוש לו לתיקון נפשו, זאת הוא יודע. אך הרי יש הרבה יותר לדעת. ובמובן מסוים אף זה לתיקון נפשו, שכן נפשו היא להיות רב, נפשו היא להיות משפיע. אך אם אין לו מי שיקבל, לא יהיה לו את זה, ולא יהיה לו אלא איזה משהו כפי שדי לו.

חשוב מצד הכלים והכשרונות

ודע כי בכלל חשוב הוא. פעמים יש אדם, ותסבור שחשוב לקדוש ברוך הוא, לשכינה, שיהיה חכם גדול? לא כל כך חשוב. חשוב הוא לפי שיש לו הכשרונות, יש לו הכלים, יכול הוא לדבר עם עוד אנשים רבים — משום כך חשוב, ונותנים לו את הכלים, נותנים לו את ההערות, נותנים לו את החכמה לדבר עם אחרים. אך אם לא יהיו אחרים, לא יהיה לו אף לעצמו.

את עצמו הוא נותן

ואי אפשר לומר שאף אם לא יהיה לו החלק שהוא נותן לזולתו, כביכול הוא אותו חלק. הרי אי אפשר לתת כך, ונבין. כאשר אני מחלק זאת, יש להבין שאי אפשר לחלק כה יפה ולומר שמה שהתחתונים משפיעים על העליונים, שהם קובעים כמה אור יקבלו העליונים — שאין זה נוגע לחלק, שאותו אנו קוראים היחוד. היחוד התדיר שהוא לצורך התחתונים.

יש אפוא להבין שאין זה כה פשוט, שכן כל אחד מבין ש׳דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב׳. דבר שאדם מדבר, ואין הוא שלו, אין הוא נוגע לו. הרב אינו דבר האומר סתם דברים, אין הוא בחינת מעביר, כמו שדיברנו. בחינת מעביר היא בחינה חלשה מאוד. אין הוא תעלה, שנאמר על הרבנים שהם רק תעלה. אלא הדרך שבה הוא תעלה היא עצמה שהוא מפנים לעצמו, מבין לעצמו את הדברים שהוא מלמד. אם אין אלו דברים הנוטלים את נשמתו, הנוטלים את נפשו ועושים אותו גדול יותר וברור יותר, לא יוכל ללמדם לזולתו; אין הוא משחק, אין הוא תיבת דואר, אדם הוא.

וכך, כאשר מחלקים בין בחינת יחוד לשפע לצורך עצמן ובין השפע לצורך ההשפעה, יש להבין ששני מיני השפע משנים את הדבר, משנים את העליון, משנים את המשפיע. ועל כן אם אין מקבל, אם אין המקבל מסוגל, אין זה רק שלעליון אין כביכול חלק נוסף, כאילו אפשר לחלקו לשני חלקים. הרי אי אפשר לחלק לשני חלקים. ‘את עצמו הוא נותן׳ — רב אמיתי, מידת החכמה האמיתית, התחלת העליונים, הספירות העליונות, נותנים את עצמם, אין הם נותנים דבר אחר. זו תכונת כל השפעת חכמה. רב המלמד את תלמידו, אין הוא שולח לו מידע שנטל ממקום אחר, אלא נותן לו את עצמו. את עצמו הוא נותן, כשם שהקדוש ברוך הוא נותן לנשמות ישראל — הקדוש ברוך הוא הוא הרב של כל ישראל, סוף כל דבר, והוא נותן את עצמו.

זו הידיעה. ועל כן כאשר לתחתונים אין, וכאשר אין להם כלי קבלה, ואינם מוכנים לקבל, אין לו את עצמו כביכול. ותשאל: מצד עצמו? מצד עצמו שבעצמו, אמן כן יהי רצון. אך אותו ‘עצמו׳ אולי אינו כה מעניין. כל עניינו יכול להיות בבירור אצל אנשים שתפקידם להיות רב. אם לא יהיה רב, לא יהיה רשע מרושע, אף לא יהיה אולי סתם כלי ריק — לא יהיה לעצמו. אך לפי שיש לו מי שישמע, ולפי שהוא ניגש בדרך גילוי או בדרך העלם, יש לו למי, והוא עושה לאחר, ואז נעשה הוא עצמו דבר אחר אף הוא.

תנו עז לאלקים: הכל תלוי במעשי התחתונים

זו תהיה הבנה עמוקה יותר של מה שאנו אומרים ‘הכל תלוי בשכינה׳, הכל תלוי במעשי התחתונים. ומשום כך אנו אומרים כביכול ‘תנו עז לאלקים׳ (תהלים סח לה), שמה שאנו עושים תלוי בו — שכביכול הספירות העליונות עצמן, שמות הקודש עצמם, תלויים במעשינו. לא רק אילו אפשר היה לחלק, אלא שכן מה שהם נותנים הוא בעצמם, ואם אין להם מי שיקבלנו, לא יהיה אף לעצמם.

לגדל לשם השם

יוצא אפוא, שמלבד בחינת הכתב, שבה אנו מבקשים להוציא את היחוד הקיים דווקא על ידי כתב, יש גם העניין שאנו אומרים שאנו מבקשים לגדל לשם השם, לגדל את שם המשפיע, את שם האב, את שם הרב. וכיצד מגדלים? לא מפני שחסר לו דבר, אלא מגדלים על ידי זה — שיש למי לדבר, ואז יהיה הוא עצמו מה שצריך להיות.

זו הכוונה כאן, הן לכל אחד כלפי מה שהוא משפיע, והן כלפי מה שהוא מקבל. אדם צריך להיות מקריב את מקומו, כל אחד, ובוודאי כל זכר, ‘יראה כל זכורך׳ (שמות כג יז). ובאמת אף לכל אשה יש בחינת השפעה. כל אדם בעולם, מלבד אולי תינוק קטן, ממש תינוק בן יומו, אך בכל גיל ובכל שלב שכבר בן חמש שש הוא, ויש לו אחים קטנים ממנו — בקיצור, כל אחד שאני מדבר עמו, אני וחברי, כולנו בחינת משפיעים ובחינת מקבלים.

וכדי למצוא את השידוך, למצוא את הקשר כראוי, שיהיה למי לדבר, ואם אין — שנוכל לזכור את סוד הכתיבה ולנסות לבטאו. וכן שלפי כמה שהוא משפיעי, נכוון כלפי הדבר. אף המשפיע צריך לכוון כלפי המקבל, אם אינו הוגה בכך.

הפרדוקס של שער ההקדמות

ומעניין מאוד שהדרך — זו כסתירה שלומדים בשער ההקדמות — שלפי כמה שהמשפיע מביט על עצמו, מביט על מה שלמעלה ממנו, מכיר את מקומו כלפי מה שמעליו, שזו בחינת יראה, אז הוא מקבל לעצמו, אך אינו נותן לזולתו, וכביכול חשוך צדו הפונה כלפי מטה. ואם הוא פונה כלפי מטה, יהיה כביכול חשוך אצל צד אחר. זהו כפרדוקס שיש להתמודד עמו, ולנהוג מעט כך ומעט כך.

אך אחד היסודות הוא כדי להתעלות מעל הפרדוקס: שהדרך שבה הוא מקבל מה שלמעלה ממנו היא על ידי התעוררות מה שלמטה ממנו. הדרך שבה השכינה מקבלת אור היא בכך שאנו מעוררים אליה, ובאמצעות זה היא מקבלת מן הז״א. הדרך שבה הז״א מקבל אור היא בכך שהשכינה פונה אליו, ואחר כך הוא מקבל מוחין מאבא ואמא, וכן הלאה, וכן למעלה ולמעלה. זו הדרך הנורמלית, הדרך הנכונה. ובדקות יש פעמים או זה או זה, והדקות נוגעת לזמנים שאנו מדברים בהם, שהם כפירוד, כי צריך הוא לנהוג כך או להיפך. אך התיקון של זה, העבודה, היא להראות שהוא אותו דבר.

כל דבר אינו לעצמו: הכלל והפרט

עד כאן תורה היוצאת מן הלב, לפי המציאות, לפי המצב שאנו בו בשיעור זה של ערב ראש השנה. ומוכרחים אנו להזכיר, וכ׳ערב ראש השנה׳ לא שכחנו זאת מעולם, כמו שאנו מדברים עתה — שמציאות כל דבר אינה לעצמה. אין דבר בעולם שהוא לעצמו בלבד, שהוא עומד לפני עצמו. לכל דבר יש דברים שלמעלה ממנו ודברים שלמטה ממנו. לכל דבר יש דברים שכלפיהם הוא בן, ודברים שכלפיהם הוא אב, כמו הביצה. אין דבר כזה באופן מוחלט, שדבר מנותק מזולתו.

המערכת האדירה: מעשה עולם

וכל מה שאנו עושים בראש השנה ובכל השנה הוא לתפוס היכן אנו במערכת האדירה, במערכת הקרויה מעשה עולם, ‘אתה זוכר מעשה עולם׳ (מוסף ראש השנה), והוא נותן לכל אחד את עניינו. אלא כמה אדם מבין בדיוק היכן הוא שייך, ויש לו למי לדבר, ויש לו ממי לקבל, ויש לו עם מי לקבל.

חברים: מקבלין דין מן דין

ויש בחינת חברים, שהם על אותה דרגה שלו. אך אף החברים — הדבר מעט מורכב. סבורים בני אדם שחברים פירושם שווה בשווה, אך שווה בשווה אינו מציאות; אילו היו שווים בשווה, היה זה אותו דבר. חבר אמיתי הוא ‘ואהבת לרעך כמוך׳ (ויקרא יט יח), הרי הוא כמותך. אך כמעט בגשמיות, בעולם הזה אין דבר כזה. תמיד החברים הם כמו שכתוב ‘ונותנים באהבה רשות זה לזה׳, והתרגום אומר ‘מקבלין דין מן דין׳. ‘וקרא זה אל זה׳ (ישעיה ו ג), אומר התרגום, ‘מקבלין דין מן דין׳. בתרגום מילולי חפוז: קיבלתי ממך ואתה מקבל ממני. מתחלפים אנו, רגע כך ורגע כך, ואולי באותו הרגע יתכנו שניהם. הדבר יכול להיות דק מאוד ומורכב מאוד, אך החברים באופן כללי הם אנשים שהם כמו על דרגתי.

בשבילי נברא העולם: חלק, לא מנותק

וזאת יש לזכור, את המציאות הגדולה יותר, את הדרגה הגדולה יותר שבה אנו מונחים, שכל אחד עושה את חלקו, את תפקידו. יש עולם שלם, וחלק מתפקיד כל יהודי הוא להיות משפיע על כל העולם, ‘חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם׳ (משנה סנהדרין פ״ד). ומה יהיה דמיוני — שאתפלל וכל העולם ישתנה? על זה יש להבין בבירור, מכיר את מקומו. במובן מסוים כן, ואף שאיני יודע באיזה אופן, ואף שהוא רק מעט, וצריכים עוד כל שאר האנשים שיתפללו, צריך שעוד כל שאר האנשים יעשו — טוב מאוד. אך אי אפשר שאדם ירגיש שהוא מנותק, אי אפשר. אין אף אדם אחד, אף יהודי אחד, שאינו משנה דבר מה כלפי כל העולם. יכול להיות שהוא חלק קטן מאוד, יכול להיות שהוא רק… יש ביליון בני אדם, והוא ביליונית האחוז, אתה אומר. טוב מאוד. אך הוא אחוז מן… לא אחוז המנותק מן הדבר.

עולם הוא מערכת, מערכת הבנויה לקבל שפע מלמעלה ולתתו הלאה. ומי שמתחת לעולם, לך דע. אי שם נמצאים החלקים הנשברים של העולם, חלקי השבירה שעדיין קיימים. כך הוא כל עולם שלם. ומשום כך יש כל כך הרבה בני אדם. ‘נברא אדם יחידי׳, שיאמר ‘בשבילי נברא עולם׳. אך מהו ‘נברא עולם׳? פירושו כל שאר בני האדם. ומדוע יש כל כך הרבה בני אדם? לפי שהעולם אינו יכול להיות מה שצריך להיות בלא כל אדם, בלא כל בני האדם. לא באופן מנותק. לכל אחד יש חלקו, אך לא כל אחד לחוד. זו הבחנה חשובה. מדברים פעמים רבות שיחות, שלכל אחד יש האינדיבידואליות שלו, וסובר הוא שיכול לפעול בנפרד מכל העולם. אך כל אחד יכול לפעול דווקא לפי שהוא אי שם בין אביו ובין בניו. זו המציאות של כל אדם, הן כלפי עצמו — כמו שאנו קוראים עבודת השם, ולהבין וללמוד ולהתפלל — והן כלפי שאר העולם, כלפי הכל.

כל מלאכה מקושרת בכל העולם

כמו שלאדם יש מלאכה, ופשוט הוא עושה — הוא נוטל איזה קלט שהוא מקבל, ונוטל איזה שכל שאף הוא קיבל ממקום מה, ועושה אותו מעט טוב יותר ונותנו הלאה. זהו חלק מכל העולם. אין מלאכה אחת בעולם שאינה מקושרת בשאר כל העולם.

בתוך עמי אנכי יושבת: בקשות פרטיות בראש השנה

הטעות של אי-התפילה על עצמו

עניין ראש השנה, כמו שאנו מדברים מן הזוהר, ‘בתוך עמי אנכי ישבת׳ (מלכים ב׳ ד יג). ‘בתוך עמי אנכי יושבת׳ אינו אומר שלא יהיו לאנשים בקשות פרטיות — טעות גמורה, טעות גמורה. אומרים בני אדם שלא יתפלל על עצמו. איזה דבר הוא זה? כיצד אתחיל? הרי אינני מעצמי. אי אפשר. טעות גמורה. ‘בתוך עמי אנכי יושבת׳ פירושו שאיש האלקים אומר לאלישע: אינני זקוק להגנה. הרי יש מלך או שר צבא, מלכות לעולם עם צבאותיה, ה׳ צבאות.

תפילת חנה: ה׳ צבאות ובקשה פרטית

מה אומרת חנה ‘ה׳ צבאות׳ (שמואל א׳ א יא)? הקדוש ברוך הוא הוא מלך על כל הצבאות, עליונים ותחתונים, על כל המלאכים, על כל השרים, על כל חלקי הטבע, על כל דבר בעולם. ומה אומרת, מה פירושו? הגמרא מתלבטת: היא הראשונה שאמרה ‘ה׳ צבאות׳, ומה עניינה כאן? מה שחנה אומרת הוא בקשה פרטית. כיצד אפשר לומר שאין לבקש בקשה פרטית בראש השנה, בשעה שחנה עומדת בראש השנה, ומזמרת את שיר התורה, ומבקשת? ‘ונתתה לאמתך זרע אנשים׳ (שמואל א׳ א יא), שיתן לה בן. ומובן, מי שלומד הלאה בספר רואה שאותו בן אינו בשבילה, שהרי אמרה בבירור ‘ונתתיו לה׳ כל ימי חייו׳ (שמואל א׳ א יא), נתנה אותו לקדוש ברוך הוא. ושמואל הנביא היה שקול כמשה ואהרן, הוא החיה את כלל ישראל כביכול, כשם שהגואל גאל את ישראל כביכול מן המצוקה של תקופת השופטים, מן השבר שהיה להם, והוא ייסד את המלוכה. שמואל הנביא — בלעדיו אין יהדות.

והכל התחיל מחנה, ורואים שתפילת חנה, שהיא נשוא ההפטרה שאומרים, מדברת מכל העולם, ‘וירם קרן משיחו׳ (שמואל א׳ ב י). ומהו ‘משיחו׳? משיחו הוא המלך, המנהיג, אין זה סתם.

אינך נולד מן האוויר

והפשט פשוט מאוד, וסבורני שאין להתבלבל. אין דבר כזה. בוודאי צריך אדם להתחיל מעצמו, אך הוא מבין שאינו לבדו, שאינו נולד מן האוויר, ואינו הולך אל האוויר. שייך הוא לאביו, שייך למשפחתו, שייך לעמו, שייך לכל העולם באופן הכי כללי. שייך הוא, נאמר, למשפחות אדם. יש הרי בהמות, ‘אדם ובהמה תושיע ה” (תהלים לו ז), יש הרי עצים, הכל יש. שייך הוא — שייכים אנו מעט לכל אלה, כל אחד שייך לכל הדברים האלה, ומעט הוא מקבל מהם, ומעט הוא משפיע עליהם. זו המערכת שבה פועל העולם.

ותתפלל על ה׳: עולם התיקון

וכאשר חנה רואה שחסר דבר בעולם, פירוש הדבר חיסרון. ‘והיא מרת נפש ותתפלל על ה” (שמואל א׳ א י). היא ראתה, כמו שהספרים החסידיים מבארים ‘ותתפלל על ה”, שהיתה צריכה לבקש על הקדוש ברוך הוא. מהו ‘והיא מרת נפש ותתפלל על ה”? הרי כתוב ‘והיא מרת נפש׳, היא שבורה, אין לה ילדים, ועוד יש לה ענייני שלום בית, ענייני צרות, ‘ותתפלל על ה”. פשוט מאוד: היא אומרת, בוא הלום ריבונו של עולם, ה׳ צבאות, הרי אתה האלקים העושה הכל. יש הרי סדר, אנו כביכול צבא, כלומר צבא. לכל אחד תפקידו. ואם לחייל אחד חסרה יד, חסרה רגל, הוא שבור באיזה אופן, אין הוא יכול להיות חייל, אין הוא יכול לתפקד. יש חיילים גדולים יותר, יש שרי צבאות, ולכל אחד מקומו, אין נפקא מינה. כל אחד נחוץ. ומצד היותך ה׳ צבאות, עליך לעזור לי.

אל תחצה את הקו

והזוהר אומר: אל תסבור שצריכים לדבר, ‘היש לדבר לך אל המלך או אל שר הצבא׳ (שמואל ב׳ ד יג), אל תסבור שצריכים לעשות לך הגנה מיוחדת, שתחצה את הקו. אינך צריך לחצות את הקו מן המקום שאתה בו, שהקדוש ברוך הוא כביכול ידבר עמך. כמו שאת, את אשה, את זקוקה לילדים, וקיבלת ילדים במישרין בדיוק כפי מקומך. אדרבה, זהו עולם התיקון. עולם התיקון הוא ה׳ צבאות, שכל אחד במקום שהוא בו, שם מקבל הוא את שפעו הנצרך לו והנצרך לתלויים בו, והנצרך שיוכל להיות מקבל אמיתי לאלה המשפיעים עליו.

זו הרי המציאות של העולם. מה שאדם מתפלל על צרכיו, הוא מתפלל על צרכי העולם, הוא מתפלל על כבוד השכינה — אין אלו שני דברים אחרים, אלא שני דברים שהם אחד. אדם שהוא קטן-מוח, זה חיסרון הדעת, חיסרון ידיעה. בוודאי צריך להבין את שם צבאות. זה חיסרון ידיעה, שאין יודעים את השם. עד חנה לא ידע איש את השם, והיתה בכך אכן בעיה. מי שלומד תקופת השופטים רואה שכל אחד אמר לעשות שבת לעצמו. אך אם מבינים את שם צבאות, אין בכך שום בעיה.

אלהי מערכות ישראל

וזה הדבר החשוב ביותר שיש להבין. הקדוש ברוך הוא הוא ‘אלהי מערכות ישראל׳ (שמואל א׳ יז מה), הקדוש ברוך הוא הוא שם צבאות, מכל צבאות העולם, צבא מרום על המרום ומלכי האדמה על האדמה. חלק אנו מכך. וכל אחד בדיוק לפי מקומו שהוא בו. פעמים צריך אדם לזוז, שהוא עצמו חלק מן הדבר, אך אינו במקום הנכון — כמו חייל שאינו במחלקה הנכונה, שאינו בחטיבה הנכונה של הצבא. אז תפילתו: הזז אותי אל מקומי, הרי אתה רואה שכאן אינני מתאים, כאן אינני משתלב, משנה מקום — עליו לשנות את מקומו. טוב מאוד.

אך יסוד הדבר: אל יסבור לרגע אחד שאנו דברים פרטיים. אין אנו דברים פרטיים, אלא פרט מכלל. אין דבר כזה, פרט בלא כלל אינו קיים. ומה שאנו מתפללים, מה שאנו עושים, אנו עושים בשם כל ישראל, עם כל היהודים, עם כל בני העולם, או בוודאי מעשה עולם, כל יצירי קדם, עם כל הדורות שהיו ושעתידים להיות. וכשאומרים דורות — כאשר לאדם יש ילדים, הוא הוגה בילדיו, בנכדיו, באביו, בסבו. וזה מקומו בתוך המערכת הגדולה יותר, של כל הדורות שהיו, עד אדם הראשון, עד נח, עד כל הדרכים, עד משיח, מכל הדרכים.

אדם הראשון: נשמות תלויות בכל אבר

ואנו נבראים שיש להם גוף כבהמה, ויש להם אף חלק הצומח כצמחים, ויש להם חלק הדומם ככל דומם, והוא בא באמת מהם. המינרלים שבגוף האדם הם חלק מן העולם, מסדר המחצבים שבעולם. וזה הכל יותר. להתפלל על כל העולם אינו שונה מלהתפלל על כל העצמי.

והחכמה הנכונה, התפילה הנכונה של ראש השנה, היא כמו אדם הראשון, שהוא ידע כביכול, כמו שכתוב במדרש, והאריז״ל מבאר זאת בחוזק רב בדרושיו ובשער הגלגולים, שאדם הראשון ידע שיש נשמות תלויות בכל שערה מאדם הראשון, בכל אבר. הוא ידע, שכן להיות אדם הראשון פירושו שאדם יודע — וזה כציור, כמשל: יש חלקים בעולם השייכים לידי, יש השייכים לציפורניי, יש השייכים לראשי, יש השייכים לרגלי. ועל ידי שכולם כלולים בו, על ידי שיהיה כלול מכולם, במקומו הוא מתפלל על כולם, פועל על כולם, מתקן את כל העולם. זו ההקדמה השנייה החשובה שמוכרחים לומר, שמחויבים לומר לפני ראש השנה.

הדבר השלישי: סדר העבודה והפרט הפרטי

הכלל והפרט בסדר התפילות

הדבר השלישי הוא דברים פשוטים שיש בסדר העבודה של ראש השנה, בסדר התפילות, בסדר המנהגים של ראש השנה ושל כל הימים הקדושים. כל כך הרבה פרטים, כל כך הרבה דברים העוברים, אין שיעור לדברים. ומעט כמו שדיברנו עתה על הכלל והפרט, מבלבל הדבר אנשים חזקים מאוד, לפחות אנשים שיש להם מעט שכל בענייניהם, ואינם רק בחינת עבד כמו שדיברנו. אין הוא רק עבד העושה הכל, ולא נוגע לו, ואין נפקא מינה לו מה כתוב במחזור, אלא אומר: מה הוא עושה? ומבקש איזה תבלין, איזו הבנה.

וכאן יש רשימה שלמה, סדר אדיר. כאן אומרים סליחות, וכאן אומרים התרת נדרים, וכאן אומרים אקדמות קטנה, וכאן אומרים שמונה עשרה, וכאן אומרים מלכיות זכרונות ושופרות, וכן הלאה כל פסוקי דזמרה. כל כך הרבה דברים, כאשר מתפללים בבית כנסת המאריך או המקצר, על כל פנים כל כך הרבה דברים שעושים.

אל תפרוש מן הציבור: שני דינים אחרים

ומה שצריך לעשות: אדם, כמו שאומרים ‘בתוך עמי אנכי יושבת׳, שאי אפשר להיות נפרד. אין דרך אחרת. יש איזה פירוד, יש איזה עולם השבירה, אין זו שלמות הנפש, שאדם אינו יכול להיות כלל בשום אופן נפרד מבית המדרש, מכלל ישראל ומה שהם עושים — שעושים כפרות, סליחות, תשובה ותשליך בראש השנה וכו׳ וכו׳. זה דבר בסיסי מאוד הנחוץ. אך אדם אינו יכול להיות מבולבל, אין הוא יכול להיות סתם אחד העושה כל מה שכתוב, או שהוא מחפש שיהיה לו טעם, חיות, התעוררות בדרך שלומדים — הקרויה על הכל, אף היא אינה נוגעת.

ומה שאנו אומרים תמיד הוא שפשוט מאוד ששני דינים אחרים הם. מה שצריכים להיות חלק, ‘אל תפרוש מן הציבור׳ (משנה אבות פ״ב), זו בחינת הציבור, כמה שהציבור דורש. אם אחד הוא הבעל תפילה, צריך הוא לעבור לפני התיבה בכל, ולזמר ולעשות. ואם אינו, צריך הוא להשתתף כמה שנחוץ, לא יותר מזה, אלא מצד השתתפות עם הציבור. ומה נוגע לאדם עצמו? מה נוגע לתיקון נפשו הפרטי, שדרכו יוכל לכלול עצמו בציבור באמת בדרכים האחרות?

אין ללכת לפי אותו סדר. ולא רק שאין ללכת, אלא אי אפשר ללכת לפי אותו סדר. הסדר, מה שהוא המחזור שלנו, הוא כהשלמה של עשרות ומאות דורות, שכל אחד הוסיף בו חידושו ועשה סדרו, ומתוך זה נהיה. מה שנוהגים בדרך כלל נהיה איזה מהלך השווה לכל נפש באיזה אופן. נכון, ואיני אומר שהוא מוקשה.

אך אדם שיש לו רגש מסוים, שיש לו בקשה מסוימת, דרך משל, הוא מבין מה עליו לעשות. עליו למצוא אחד מן הקטעים, אחת מן התפילות המדברות אליו. או שיש אופן שמשתמשים בכל דבר כדי להגיע. אדם מבקש להגיע לדרגה רוחנית מסוימת, לרגש מסוים, למחשבה מסוימת, לכוונה מסוימת, ואומר מחזור עד שהוא מגיע לשם. זו אחת העצות, שכתובה בבעל שם טוב — אין הוא אומר ממש כך, אך זו אחת הדרכים שאפשר לנקוט. או שהוא עושה לעצמו סדר לפי מה שהוא מבין: מה דאורייתא, מה דרבנן, מה מנהג. איני יודע אם דווקא את הדאורייתא צריך להדגיש יותר, אלא מה שהוא יותר עיקר, מה שהוא יותר מרכזי אצלו, אותו הוא עושה סדר ואותו הוא עושה. זו הדרך לעשות דברים.

המשל של הסליחות: ראש השנה אינו יום הסליחה

וסבורני שאפשר לראות זאת, ומעניין מאוד, ואני מבקש להדגישו: סבורני שכך צריך להשתמש בחלקים. אפשר לראות שזה בדיוק מה שכל היהודים בכל הדורות עשו. אמשול משל: היום ערב ראש השנה. ראש השנה הוא מצוה של תקיעת שופר, אומרים מלכיות זכרונות ושופרות, אומרים תפילות ראש השנה — הכל ברור מאוד מה ההלכה מדאורייתא ומדרבנן. ויודעים שעל פי ראש השנה הוא יום הדין, ‘בראש השנה יכתבון׳ (מוסף ראש השנה, ונתנה תוקף) וכו׳, כל אלה דברים ידועים.

אך עבודת ראש השנה היא כל אחד לפום דעתיה. ורואים בבירור, לפחות במנהגנו — איני יודע אם אולי יש מנהגים אחרים — שבראש השנה אין אומרים סליחות. ראש השנה אינו זמן לומר סליחות, ראש השנה אינו זמן לעשות תשובה ולהתפייס. יום כיפור הוא זמן של סליחה. חשבתי קודם, כאשר דיברו על כתיבה, מעניין מאוד שבסליחה אין אומרים ‘יכתב סליחתי׳, אלא אומרים תמיד ‘ויאמר ה׳ סלחתי כדברך׳ (במדבר יד כ). ויתכן שהדבר נוגע ל… אפשר להמשיכו עם השיחות שדיברנו, ויש להתבונן כיצד. אך על כל פנים, סליחות אינן דבר של ראש השנה.

מדוע אומרים סליחות בערב ראש השנה?

עם כל זה, כל היהודים אומרים היום סליחות לפני ראש השנה, כל היהודים כמעט. איני יודע אם היה כך מנהג מאז — הרמב״ם אומר סליחות רק בעשרת ימי תשובה — אך כל היהודים היום אומרים סליחות כבר לפני ראש השנה, מעט יותר או מעט פחות. ומה פשר הדבר? מה עניינו כאן? ראש השנה אינו יום הסליחה. ובטוח אני שהפירוש הוא — מי שמעיין בסליחות של ערב ראש השנה, דרך משל, יכול לראות זאת בבירור מאוד. ויש כל כך הרבה סליחות. סבורני שלא נעשו כדי שאחד יוכל לומר את כולן. יש, כמו שאמר הרבי מקוצק, שאי אפשר לומר תהלים: דוד המלך נטל שבעים שנה לומר תהלים, כיצד אפשר לומרו ביום אחד? ווארט עמוק מאוד, והוא אמת מאוד.

מנהג העולם כבר עשה דבר שהוא פחות או יותר שווה לכל נפש, המערכת פועלת, וטוב הוא לכל אחד. אך באמת לומר סליחה — כלומר, כל אחת מן הסליחות כתב אדם ששרוי היה מעט כך. חשב יהודי: אני חפץ לגשת אל ראש השנה, אני חפץ לעשות את עבודת ראש השנה בשמחה — וצריך לעשותה בשמחה, בהתרוממות המוחין, צריך לעשות ראש השנה. אך אין הוא יכול, יש לו בעיה, בעיה אישית, לא בעיה כללית. שיש מצוה לתקוע בשופר, ולומר מלכיות בשמחה — זאת הוא עושה, אין לו בעיה. אך אדם הוא, ויש לו נפשו שלו, אף הוא אדם. הוא מרגיש שחטא כל השנה. כך הוא מרגיש. לא כל אחד מוכרח להרגיש כך, אך כך הרגישו היהודים. איש אינו מחויב להרגיש כך, אך על פי רוב מרגיש אדם כך, שכן אדם הוא אדם, ובמשך השנה עושה הוא בקטן ובגדול. יש הרי סדר נורמלי. איני אומר שמוכרחים, אך רוב בני האדם מרגישים ש…

והוא חפץ בראש השנה, חפץ לעשות את עבודת ראש השנה. זה ממשי מאוד, זה הדבר הממשי ביותר. אך עתה אין הוא יכול. הוא מרגיש שעליו להיטהר מעט, שעליו להתפייס מעט עם הקדוש ברוך הוא, שעליו לפעול דבר מה כדי שיוכל לומר ראש השנה. מה שהוא עושה — כל הסליחות שבערב ראש השנה כתבו אנשים שניסו באופן אישי להתפייס עם עצמם, עם האלקים, עם התורה, עם היהדות לפני ראש השנה, כדי שבראש השנה יוכלו לעשות מה שעליהם לעשות.

כתוב את סליחתך שלך

ואחר כך כבר נהיה סדר נוסף, שכבר צריכים לומר סליחות. טוב מאוד, ואומר אני שיש אופן שנעשה איזה דבר של ווערטער, אך חשוב מאוד להוציא דבר זה בכל יהודי. הדבר האמיתי בעבודה הוא שאדם צריך לכתוב את סליחתו שלו, לא מאה. אדם אומר: אני עושה את שלי; וכי אעשה חמש מאות סליחות, איני יודע מה אמרתי בימים אחרים? לא! כל אחת מן הסליחות, פחות או יותר, כתב אדם אחד בשנה אחת, לפי שזה מה שהרגיש, זה מה שהוצרך כדי להתפייס כדי שיוכל לעשות את השנה.

מי שיכול לכתוב סליחה, כותב ועושה סליחה. מי שאומר תהלים, מוצא פסוק אחד בתהלים, פרק אחד שעושה מה שעליו לעשות. או שעושה התבודדות, או שאומר חידושי תורה. יש כאן דרכים רבות שבהן הוא עושה דברים.

שתי עבודות נוספות: אוצר עשיר

יש שתי עבודות נוספות, וסבורני שחלק גדול, אף במחזור של יום טוב יש חלקים כאלה, ואנו מדלגים על חלק, שכן נראה שהבינו שאין הוא נחוץ לכל אחד. אומרים את הסליחות, ויש מקומות שמדלגים על חלקים, לפי שמבינים ש… אך כל אחד צריך — או שהוא מוצא, אוצר עשיר מאוד הוא, הסליחות עם המחזור, אפשר למצוא מכל היבט, מכל נקודת מבט. אין מוכרחים את הכל. אפשר לומר תורה. מדוע צריך כאן זה וכאן זה? כל אחת כתב אדם שביקש פשוט — מלבד מה שצריך להגיע אל הכלל, לתקוע בשופר, לומר מלכיות זכרונות ושופרות, לעשות הכל — הוצרך למצוא דרך שבה הוא מבקש להכשיר עצמו כלפי הדבר. וזאת עשה, וזאת צריך כל אחד לעשות: או למצוא קטע, או למצוא זמן, או כל אחד לפי אופנו שהוא יודע שתיקונו פועל.

סיום

ובזה נסיים להיום. שילמדו בחוזק רב את הפקודים על ראש השנה ואת המצוה בזוהר, אך איני מאמין שיש לי עתה זמן. וכבר ארוך השיעור די, על כן נסיים כאן ונאחל זה לזה שנה טובה. לשנה טובה תכתבו ותחתמו לאלתר לחיים.

Zohar Shiur Erev Shabbos — Erev Rosh Hashanah 5787

Opening: The Structure of the Erev Shabbos Shiur

Dear brothers, today is Erev Rosh Hashanah 5787, and I believe this is already at least the tenth time that we are learning this shiur every Erev Shabbos and Erev Yom Tov, and so we hope that we will merit to continue this shiur for at least many more decades. This shiur is a shiur from Sefer HaZohar, and its purpose is to express somewhat more internally — that is, in a more truthful manner — and using the language and expressions of the mekubalim of the Zohar and of the Chassidic sefarim, which reveal chiddush, a light of renewal. And to explain the way how to speak from our being Jewish, and consequently how to be Jewish, for our neshamah is built from these words, from divrei Torah, from divrei tefillah that we speak and that we contemplate in our thoughts.

And thus one must recognize: a new thing begins, a page turns, the order of the cycle of the year and the period of the year turns, and all are expressions of circles that revolve and go. We must remember “from where you came and where you are going” (Mishnah Avos 3), and with whom we are going and with whom we are coming. All the chaveirim, all the rabbanim that we learn from, that we learn with, that they learn from us — this is the part, this is part of the structure, part of divrei Torah themselves, from the light of Torah itself: the chaveirim, the chaveirim who listen, the chaveirim who critique, the chaveirim who listen until the end, and the chaveirim who don’t listen until the end, perhaps even them.

Although until now — Am Yisrael, with Hashem’s help — we will merit to make a chaburah where we will learn together every Friday morning, and there will be much more vitality and much more taste in it, and may it be His will that this will be fulfilled this year as well. But for now I am learning the shiur privately, and it is only recorded, and there is great reason why it is so. We will overcome this and find a way to do it even in a chaburah.

The Chaveirim as Part of the Yichud

But nevertheless, the chaveirim and the listeners are part, according to the din of Torah itself, for there is always the aspect of yichud zachar u’nekevah, which is the aspect of Kudsha Brich Hu and His Shechinah. Every “two who sit and engage in divrei Torah, the Shechinah is between them” (Mishnah Avos 3), and its explanation is always according to Kabbalah: one of them is a merkavah for the Shechinah, and one of them is a merkavah for the aspect of the one who gives shefa to the Shechinah. And there can be higher levels, that if a rav taught Torah, he is in the aspect of pnimiyus Abba and Imma. And just as a father, “a father of his father who sustained him for the life of this world,” this is the aspect of chitzoniyus Abba and Imma, or Yisrael Saba and Tevunah, which is the level of a physical father.

The Structure of Torah Learning and the Reality of the Worlds

The structure of Torah learning is the structure of the reality of the worlds, the reality of the Sefiros, the inner way how the world truly functions. And everyone knows that the foundation of foundations of the structure that we learn from the Zohar is that nothing happens without a mekabel, and everything depends — “everything depends on the Shechinah,” “with this shall Aharon come into the holy place” (Vayikra 16:3). This is the Shechinah that is truly hinted at on Rosh Hashanah, which is the day of Malchus. Everything depends on the Shechinah, just as everything depends on the lower ones.

The Pshat of the Ramak: Light Requires a Receiver

And we learn many times in the name of the Ramak, and this is how he understands the holy Zohar, that the upper shefa — that is, from the aspect of what it is in itself — it makes no difference to it regarding students, it makes no difference to it whether it has students at all. Let us illustrate: if there were a person who is a tzaddik for himself alone, it would make no difference who his students are. Seemingly, from the aspect of his state in himself, which we call the aspect of Ein Sof in relation to itself, the aspect of the mashpia in relation to itself.

But the entire essence of light, the entire essence of intellect, is that it is compelled to bring forth and give shefa from the power of “the nature of the Good to do good.” And it cannot give shefa unless there is someone who will receive. Even though it is full of all good, full of everything, it cannot bring itself forth, it cannot give its shefa if there is no one who will receive it. This then is the first step in understanding: the lower ones, the Shechinah — everything depends on the action of the Shechinah, on the action of the lower ones, who are hinted at in the Shechinah, who bring the thing to the Shechinah, to the aspect of the mashpia and to the aspect of the mekabel.

The Need of the Receiver: Why Does a Person Write a Book?

And so it is, as I say, that we understand that this is the aspect of the students that emerge from everyone — perhaps not yet emerging from everyone at that level, but the need: if there is no one to speak to, there is nothing, the light does not come into being, the reality does not occur.

And many times, as I said here in the shiur, and so it is in general: when a chacham or tzaddik writes something. For example, sometimes a person speaks directly, and about this it is said “happy are your men, happy are your servants who stand before you always and hear your wisdom” (Melachim I 10:8), as the Queen of Sheba said to King Solomon. This is great happiness, great honor, great joy, that a person has — both for those sitting and for the chacham himself — that they hear his wisdom.

But there are even more hidden ways, more concealed ways, like “send your bread upon the waters, for after many days you will find it” (Koheles 11:1). For there are people who write, and so many of the revelations, so many of the powerful chiddushim — not small chiddushim, for there is always someone to say an explanation on a pasuk or a halachah — but so many of the great chiddushim. I believe that even the holy Zohar, and perhaps other mekubalim, and the Rambam certainly in the Moreh Nevuchim, it is so. That is, many of the great revelations of the secrets of Torah that we have were written by people who did not have students properly who would hear from them, but what did they have? They had a pen, and they wrote sefarim.

What is the meaning of this? Why does a person need to write a sefer, and it is not enough for him what he contemplates for himself? And we will immediately say the second aspect, and from it the matter will be better understood. Rather, the Torah requires a receiver, there must be someone to speak to. And sometimes the receiver is direct, as it is revealed, and then the matter is according to the level of the receiver who is there. And sometimes there is one who grasps things much deeper, who does not have among his generation chaveirim to whom he can explain them clearly, and even if he has — he cannot bring himself out one hundred percent, he does not have students to whom he can properly give shefa, and then he conceals the matter in writing.

The Secret of Writing: Revealed and Concealed

The Writer and the Receiver at the End of the World

Sometimes a person writes something, and it reaches another at the end of the world, to whom he is directing it. And do the matters need to pass through people in between? These become only in the aspect of a conduit, they are not the true receivers, they are not the aspect of the true nekevah for the thing, but they are aspects of a channel through which the thing passes. And thus you will learn sefarim like the Zohar, or other sefarim written in this way.

Rebbi Abba Will Write

There is an aspect in the Zohar called “Rebbi Abba will write.” Rebbi Abba is the writer of the Zohar, and Abba is certainly Abba of Atzilus in truth, “Rebbi Abba will write.” And this is also the secret of “and write us for life,” “and write us in the Book of Life.” The writer — the Arizal explains — is lower Chochmah, Chesed and Gevurah, but the source of writing is Chochmah. And the explanation of “Rebbi Abba will write” is that we are speaking to one who will in the future read what we are writing. This is the matter, for in this way it is possible to bring forth things even though the receiver is not before you, and therefore this is in the aspect of concealed.

Revealed Versus Concealed

Revealed means what the people who are here can receive one hundred percent. Concealed is what a person understands between himself and his Creator, the truth that he truly contemplates, but he does not always have to whom to say it, and therefore he brings it out through writing, or brings it out in other ways, or sometimes indeed says it.

There were Chassidic tzaddikim about whom they say that they would say things even though they knew that the listeners did not understand them, because the thing must be in the world. What is the meaning of being in the world? It means that the thing must reach some place; perhaps the chacham who hears and does not understand will return and say the thing to another, and that other will understand it. These are the hidden ways.

Kosveinu L’Chaim: A New Explanation in Dugma D’Le’eila

The Angel Sofriel and Writing Above

And I believe we should say, for everything is dugma d’le’eila. What we say on Rosh Hashanah “kosveinu l’chaim” is a great matter of writing in a sefer. And it is understood that this is a mashal, and we have had shiurim to explain what the nimshal is. But the nimshal for our matter today — what is the difference? They say that Hakadosh Baruch Hu speaks, and that Hakadosh Baruch Hu writes. Hakadosh Baruch Hu, the malachim — there is a malach Sofriel, and we cannot grasp him at all. Malach Sofriel, and he writes. And what is that malach Sofriel? Malach Sofriel is that Rebbi Abba who wrote the Idra, who wrote the Zohar.

Speech: Vayomer Elokim and the Seven Voices

Malach Sofriel means the things that Hakadosh Baruch Hu speaks, and this is what is said in Ma’aseh Bereishis revealed, “Vayomer Elokim” (Bereishis 1), which is as it were generally the seven lower ones, the seven days of Bereishis that Hakadosh Baruch Hu says. Seven voices, as it is said “the voice of Hashem in power, the voice of Hashem in glory” (Tehillim 29:4) and so on. These are things that Hakadosh Baruch Hu says. That is, when Hakadosh Baruch Hu speaks, they always ask a question in Ma’aseh Bereishis: to whom did He say? “For He spoke and it was, He commanded and it stood” (Tehillim 33:9), to whom did He command, and there was nothing yet?

A good answer: there was the aspect of Malchus within Him, it was for the sake of the future. But something that is possible to grasp, that one can picture to himself as it were that there is someone who can understand Him. “Let there be light” (Bereishis 1:3) is such a statement that the world can still understand, the revealed part of it. And since the world can understand it — He said it. This is the explanation of “Vayomer” of Hakadosh Baruch Hu: there is clear revelation, clear speech that Hakadosh Baruch Hu says “let there be light,” “let there be a firmament” (Bereishis 1:6), and so on.

Torah That Was Written Before Him in Black Fire on White Fire

And therefore there was an aspect of Torah that was written before Him. This is an interesting matter. As we learn in the Midrash and in the Zohar, that Hakadosh Baruch Hu looked “gazed” at the written Torah “written before Him in black fire on white fire” (see Yerushalmi Shekalim 6), and from it, according to it, He spoke. As it were like one who reads from writing, like a person, just as King David built the Beis HaMikdash, “all in writing from the hand of Hashem upon me He gave understanding” (Divrei HaYamim I 28:19) — he wrote, the prophet gave a written plan for building the Beis HaMikdash, and the listeners and builders looked at that plan, and presumably told the builders how to build. Or a person looks at the Torah and reads, he reads in the Torah, and afterward does. For this is the purpose of reading the Torah, “to learn in order to do” (see Mishnah Avos), afterward he does.

And the Midrash says that so as it were Hakadosh Baruch Hu created the world, that before what went out and was said, there was the aspect of writing, Torah that was written before Him. And you will ask: if there is no world yet, how is there writing? Therefore they say that it is “in black fire,” for the fire comes to say that you should not understand the thing. For it is impossible to write in fire; one can picture to oneself that one writes in fire, but this is a mashal. And the mashal of fire expresses exactly this, that the thing is not written literally as it appears.

But what is the explanation of “written”? The explanation is that before there was a world, and also afterward in truth, there is writing. And writing is as it were what Hakadosh Baruch Hu records for Himself. There is speech in a person, and they always think that the speaker speaks to another; and writing is also to another, and this requires explanation. Thought alone — that is, before there is a sefer, for Hakadosh Baruch Hu desired to create the world “with sefer and sofer and sippur” (Sefer Yetzirah), and before there is a sefer there is nothing. There is thought, there is what He truly contemplates, but speech is one level after that. There are things that He speaks, and there are things that He understands, and understands that He must reveal them as well, but their time has not yet arrived.

Twenty-Six Generations Until Avraham Avinu

As Hakadosh Baruch Hu waited as it were twenty-six generations until Avraham Avinu would come, so that He would have someone to speak with. Hakadosh Baruch Hu spoke with Adam, and spoke with Kayin, and they did not understand Him. In those weeks after the sin there was not His friend; He had to speak with them. To them He said as it were “let there be light,” “let there be a firmament,” to them He said. But He did not understand with them, there were no conversations.

Avraham Avinu came, and Hakadosh Baruch Hu said to him, and gave him the Torah. And afterward He gave Moshe Rabbeinu the Torah, “and the writing was the writing of God” (Shemos 32:16). And the Mishnah in Avos says that the writing is among the things that were created on Erev Shabbos at twilight. This is one explanation of the writing of the Luchos. That Avraham Avinu already spoke a little, and in any case there was also such a thing as writing.

Writing for the Sake of the Future

Now, finally, He found someone to say to him — Moshe, Avraham. And everything that He spoke with each one, all is good and beautiful. But there is the thing that I wrote, and I wrote it because I understood that I must bring it out, that if there were not one for the sake of the future — “the thought of Israel preceded everything” (see Bereishis Rabbah) — there would not be writing either at all. But now there is someone who can read my writings. You can read it, and you will see the things that are the inner intention, you will see the meaning of the world that Hakadosh Baruch Hu had to write.

And thus “for after many days you will find it” (Koheles 11:1), from afar, later they will be able to read this writing, to open the letter, and to understand that this is the secret of Torah, and this is the difference between Ma’aseh Bereishis and Torah.

Kosveinu L’Chaim: Remember Us in Torah

And when we say on Rosh Hashanah “kosveinu l’chaim” — there is writing, and after it on Yom Kippur the sealing — the explanation of “kosveinu l’chaim” is remember us in Torah. And therefore they say about everything on Rosh Hashanah, in Malchiyos Zichronos and Shofros, “as it is written and said,” as it is written in the Torah, “and through Your servants the prophets it is written,” everything is “written.” For the writing comes to say: indeed we can speak with You, and speech is what everyone can understand. But there are aspects that from afar as it were are better. We ask to hear what Hakadosh Baruch Hu wrote, we ask to read, to open our eyes and read what Hakadosh Baruch Hu wrote. This is an entirely different level, a much deeper level in understanding reality, in understanding the will of creation, the intention of creation, the intention of existence. This is the “kosveinu l’chaim.”

Kosveinu B’Sifrecha: The Hidden Yichud

An entirely new explanation: write us in Your book. When we say “kosveinu,” the intention is not simply that Hakadosh Baruch Hu has a book in which He says “who will live and who will die” (Musaf Rosh Hashanah). The intention is that we should be written, not in speech alone, not as His spoken word as it is for everyone. For “judgment for the God of Yaakov” (Tehillim 81:5), for everyone He makes judgment, and judgment before the King is generally by mouth, and there is a scribe who writes. And when they say “kosveinu,” they say this to Hakadosh Baruch Hu, and not to the scribe. It is possible that He does this through a scribe, some angel, I don’t know. But the idea is that they say this to Hakadosh Baruch Hu. They say “kosveinu” in the primordial Torah, in the Torah written before Him, which You can only write.

And therefore there must be the aspect of distance, for what a person writes is something he does for himself, alone. The writer writes, and afterward the thing reaches another. It is not that there is no yichud here, but rather a more hidden yichud. He writes to one; one does not write into the world, and one does not write to oneself, for to oneself there is no need to write, and he can contemplate. But this is a hidden yichud. And this is the hidden yichud called writing, which we intend on Rosh Hashanah. Even though it appears that it is a time of separation, a time that is not of yichud but of separation — its meaning is that they seek to find the writing. And the writing is on a body, as it were on the body of the nukva, which is as it were when they cut, where they write. And this is already for one who understands the secrets.

Return to the Foundation: Two Modes of Speech and Writing

Revealed and Hidden, Speech and Writing

Let us return to the place from which we began. We understand that always the mekubalim, the listeners, are part of the thing, but there are two modes in it: there is the revealed mode, which we now call speech; and there is the more hidden mode, which we call writing. And if I record a video, this too is an aspect of writing. And the avodah of Rosh Hashanah is to reveal both things. And one must conceal a little, and it is important to conceal, as something whose time has not arrived for revelation, as the Zohar writes it and knows that they will not read it today, and perhaps “after many days you will find it,” that at the end of days — as it is written in the Zohar — the sefer will be revealed. That is, the one who wrote the Zohar understood that he is not writing for his time. And why did he write specifically? Because he did not have to whom to speak; and once there will be to whom to speak. Once a generation will come, once people will come who will be ready to hear the words, to read the writings.

V’Hofa B’Hadar Gaon Uzecha: We Have Learned the Secrets of Torah

And the revelation of the secret, the revelation that we request on Rosh Hashanah, “v’hofa b’hadar gaon uzecha” (Musaf Rosh Hashanah) — its meaning is: teach us the secrets of Torah. That we should already understand what You wrote in Your plan before You created the world, and not only hear what You said afterward. And this is the parshah of the thirteen attributes of mercy, that after Moshe Rabbeinu requested “erase me now from Your book that You have written” (Shemos 32:32), Hakadosh Baruch Hu said to him: I have even greater books that you do not know. “And Hashem passed before him and called” (Shemos 34:6) — He also essentially read, and it is possible that “vayikra” means that He read to him from His book. Moshe Rabbeinu thought that in Hakadosh Baruch Hu’s book is written only “a jealous and vengeful God” (see Nachum 1:2), “visiting the iniquity of fathers upon children” (Shemos 34:7). Hakadosh Baruch Hu showed him a greater book, a deeper book, the book of the thirteen attributes of mercy.

The Receivers Awaken the Giver

The Purpose of Light: To Give to the Lower Ones

There is another level in that the receivers awaken the mashpia. Perhaps it is connected to the deep level of yichud that we are now speaking about — what is writing? Perhaps not, and one must contemplate this. But this is what we say, that everyone who gives shefa, who is a rav, the rav also has pleasure from this. He can speak to another, or at least he has to whom to write, and certainly to whom to speak.

That is, since the purpose of the light, the purpose of the shefa that the upper ones receive, that the rabbanim and the upper levels receive, is in order to give to the lower ones, if there is no one who will receive, he too becomes dark. This is the principle of the matter. And just as when a rav has no students, what will he say? — as I said before, he is a tzaddik, he is a chacham, he knows for himself what we call according to his own need, what is necessary for him for the tikkun of his neshamah, this he knows. But there is much more to know. And in a certain sense even this is for the tikkun of his neshamah, for his neshamah is to be a rav, his neshamah is to be a mashpia. But if he has no one who will receive, he will not have this, and he will have only some little bit as is sufficient for him.

Important from the Side of Vessels and Talents

And know that in general it is important. Sometimes there is a person, and you would think it is important to Hakadosh Baruch Hu, to the Shechinah, that there should be a great chacham? Not so important. It is important because he has the talents, he has the vessels, he can speak with many more people — therefore it is important, and they give him the vessels, they give him the insights, they give him the wisdom to speak with others. But if there will not be others, he will not have even for himself.

He Gives Himself

And one cannot say that even if he will not have the part that he gives to another, as it were he is that part. For one cannot give in this way, and we will understand. When I divide this, one must understand that one cannot divide so nicely and say that what the lower ones influence upon the upper ones, that they determine how much light the upper ones will receive — that this does not touch the part, which we call the yichud. The constant yichud that is for the sake of the lower ones.

One must therefore understand that it is not so simple, for everyone understands that “words that come from the heart enter the heart.” Something that a person speaks, and it is not his, it does not touch him. The rav is not something that just says things, he is not in the aspect of a transmitter, as we spoke. The aspect of a transmitter is a very weak aspect. He is not a channel, that it is said about rabbanim that they are only a channel. Rather the way in which he is a channel is itself that he internalizes for himself, understands for himself the things that he teaches. If these are not things that take his neshamah, that take his nefesh and make him greater and clearer, he will not be able to teach them to another; he is not playing, he is not a mailbox, he is a person.

And thus, when one divides between the aspect of yichud and shefa for their own sake and the shefa for the sake of giving shefa, one must understand that the two types of shefa change the thing, change the upper one, change the mashpia. And therefore if there is no mekabel, if the mekabel is not capable, it is not only that the upper one does not have as it were an additional part, as if one could divide it into two parts. For one cannot divide into two parts. “He gives himself” — a true rav, the true measure of Chochmah, the beginning of the upper ones, the upper Sefiros, give themselves, they do not give something else. This is the characteristic of all shefa of Chochmah. A rav who teaches his student, he does not send him information that he took from another place, but gives him himself. He gives himself, just as Hakadosh Baruch Hu gives to the neshamos of Israel — Hakadosh Baruch Hu is the rav of all Israel, ultimately, and He gives Himself.

This is the knowledge. And therefore when the lower ones do not have, and when they do not have a vessel of reception, and they are not ready to receive, he does not have himself as it were. And you will ask: from his own side? From his own side that is in himself, amen may it be His will. But that “himself” may not be so interesting. His entire essence can be in clarification among people whose function is to be a rav. If he will not be a rav, he will not be a wicked evildoer, he will not even be perhaps just an empty vessel — he will not be himself. But because he has someone who will hear, and because he approaches in the way of revelation or in the way of concealment, he has to whom, and he does for another, and then he himself becomes something else as well.

Tenu Oz L’Elokim: Everything Depends on the Actions of the Lower Ones

This will be a deeper understanding of what we say “everything depends on the Shechinah,” everything depends on the actions of the lower ones. And therefore we say as it were “give strength to God” (Tehillim 68:35), that what we do depends on Him — that as it were the upper Sefiros themselves, the holy Names themselves, depend on our actions. Not only if one could divide, but rather that what they give is in themselves, and if they do not have someone who will receive it, they will not have even for themselves.

To Magnify the Name

It emerges therefore, that besides the aspect of writing, in which we seek to bring out the yichud that exists specifically through writing, there is also the matter that we say that we seek to magnify the Name, to magnify the name of the mashpia, the name of the father, the name of the rav. And how do we magnify? Not because something is lacking to him, but we magnify through this — that there is to whom to speak, and then he himself will be what he needs to be.

This is the intention here, both for everyone toward what he gives shefa, and toward what he receives. A person needs to be sacrificing his place, everyone, and certainly every male, “every male shall appear” (Shemos 23:17). And in truth even every woman has an aspect of giving shefa. Every person in the world, except perhaps a small infant, literally a day-old infant, but at every age and every stage that he is already five or six years old, and he has younger siblings than him — in short, everyone that I speak with, I and my chaveirim, we are all in the aspect of givers of shefa and in the aspect of receivers.

And in order to find the shidduch, to find the proper connection, that there will be to whom to speak, and if not — that we can remember the secret of writing and try to express it. And also that according to how much he is my giver of shefa, I will direct toward the thing. Even the mashpia needs to direct toward the mekabel, if he is not contemplating this.

The Paradox of Shaar HaHakdamos

And it is very interesting that the way — this is like a contradiction that they learn in Shaar HaHakdamos — that according to how much the mashpia looks at himself, looks at what is above him, recognizes his place toward what is above him, which is the aspect of yirah, then he receives for himself, but he does not give to another, and as it were his side facing downward is dark. And if he faces downward, it will be as it were dark on the other side. This is like a paradox that one must deal with, and conduct a little this way and a little that way.

But one of the foundations is in order to rise above the paradox: that the way in which he receives what is above him is through the arousal of what is below him. The way in which the Shechinah receives light is that we arouse to her, and through this she receives from Z”A. The way in which Z”A receives light is that the Shechinah turns to him, and afterward he receives mochin from Abba and Imma, and so on, and so upward and upward. This is the normal way, the correct way. And in subtlety there are times either this or that, and the subtlety relates to the times that we speak about, which are like separation, because he needs to conduct this way or the opposite. But the tikkun of this, the avodah, is to show that it is the same thing.

Everything Is Not for Itself: The General and the Particular

Until here is Torah that comes from the heart, according to the reality, according to the situation that we are in in this shiur of Erev Rosh Hashanah. And we must mention, and as “Erev Rosh Hashanah” we have never forgotten this, as we are speaking now — that the reality of everything is not for itself. There is nothing in the world that is for itself alone, that stands before itself. Everything has things above it and things below it. Everything has things toward which it is a son, and things toward which it is a father, like the egg. There is no such thing absolutely, that something is disconnected from another.

The Mighty System: Ma’aseh Olam

And all that we do on Rosh Hashanah and throughout the year is to grasp where we are in the mighty system, in the system called ma’aseh olam, “You remember the work of the world” (Musaf Rosh Hashanah), and He gives each one his matter. But how much does a person understand exactly where he belongs, and he has to whom to speak, and he has from whom to receive, and he has with whom to receive.

Chaveirim: Mekablin Din Min Din

And there is the aspect of chaveirim, who are on the same level as him. But even the chaveirim — the matter is somewhat complex. People think that chaveirim means equal to equal, but equal to equal is not reality; if they were equal to equal, it would be the same thing. A true chaver is “and you shall love your neighbor as yourself” (Vayikra 19:18), he is like you. But almost in physicality, in this world there is no such thing. Always the chaveirim are as it is written “and they give permission to each other with love,” and the Targum says “mekablin din min din.” “And one calls to another” (Yeshayahu 6:3), the Targum says, “mekablin din min din.” In a hasty literal translation: I received from you and you receive

from me. We alternate, one moment this way and one moment that way, and perhaps at the same moment both can be. The thing can be very subtle and very complex, but the chaveirim in a general way are people who are like on my level.

Bishvili Nivra HaOlam: A Part, Not Disconnected

And one must remember this, the greater reality, the greater level in which we are placed, that everyone does his part, his function. There is an entire world, and part of the function of every Jew is to be a giver of shefa to the entire world, “a person is obligated to say for my sake the world was created” (Mishnah Sanhedrin 4). And what will be imaginary — that I will pray and the entire world will change? About this one must understand clearly, recognize his place. In a certain sense yes, and even though I don’t know in what manner, and even though it is only a little, and all the other people need to pray as well, all the other people need to do — very good. But it is impossible that a person should feel that he is disconnected, impossible. There is not even one person, not even one Jew, who does not change something toward the entire world. It can be that he is a very small part, it can be that he is only… there are a billion people, and he is a billionth of a percent, you say. Very good. But he is a percent of the… not a percent disconnected from the thing.

The world is a system, a system built to receive shefa from above and to give it onward. And whoever is beneath the world, you should know. Somewhere are found the broken parts of the world, the parts of the breaking that still exist. So it is with every complete world. And therefore there are so many people. “A single person was created,” that he should say “for my sake the world was created.” But what is “the world was created”? It means all the other people. And why are there so many people? Because the world cannot be what it needs to be without every person, without all the people. Not in a disconnected way. Everyone has his part, but not everyone separately. This is an important distinction. They speak many times conversations, that everyone has his individuality, and he thinks that he can act separately from the entire world. But everyone can act specifically because he is somewhere between his father and his children. This is the reality of every person, both toward himself — as we call avodas Hashem, and to understand and to learn and to pray — and toward the rest of the world, toward everything.

Every Occupation Is Connected to the Entire World

Just as a person has an occupation, and simply he does — he takes some input that he receives, and takes some intellect that he also received from somewhere, and makes it a little better and gives it onward. This is part of the entire world. There is not one occupation in the world that is not connected to all the rest of the world.

B’Soch Ami Anochi Yosheves: Private Requests on Rosh Hashanah

The Mistake of Not Praying for Oneself

The matter of Rosh Hashanah, as we speak from the Zohar, “b’soch ami anochi yosheves” (Melachim II 4:13). “B’soch ami anochi yosheves” does not mean that people should not have private requests — a complete mistake, a complete mistake. People say that one should not pray for oneself. What kind of thing is this? How will I begin? I am not from myself. Impossible. A complete mistake. “B’soch ami anochi yosheves” means that the man of God says to Elisha: I do not need protection. For there is a king or a minister of the army, a kingdom forever with its hosts, Hashem Tzevakos.

The Prayer of Chanah: Hashem Tzevakos and a Private Request

What does Chanah say “Hashem Tzevakos” (Shmuel I 1:11)? Hakadosh Baruch Hu is King over all the hosts, upper and lower, over all the angels, over all the ministers, over all parts of nature, over everything in the world. And what does she say, what is its meaning? The Gemara deliberates: she is the first who said “Hashem Tzevakos,” and what is its relevance here? What Chanah says is a private request. How can one say that one should not request a private request on Rosh Hashanah, when Chanah stands on Rosh Hashanah, and sings the song of Torah, and requests? “And give to Your maidservant seed of men” (Shmuel I 1:11), that He should give her a son. And it is understood, whoever learns further in the sefer sees that that son is not for her, for she said clearly “and I will give him to Hashem all the days of his life” (Shmuel I 1:11), she gave him to Hakadosh Baruch Hu. And Shmuel HaNavi was equal to Moshe and Aharon, he revived all of Israel as it were, just as the redeemer redeemed Israel as it were from the distress of the period of the Judges, from the brokenness that they had, and he established the monarchy. Shmuel HaNavi — without him there is no Judaism.

And it all began with Chanah, and we see that the prayer of Chanah, which is the subject of the Haftarah that they say, speaks of the entire world, “and He will raise the horn of His anointed” (Shmuel I 2:10). And what is “His anointed”? His anointed is the king, the leader, this is not simple.

You Are Not Born from the Air

And the simple meaning is very simple, and I believe there is no confusion. There is no such thing. Certainly a person needs to begin from himself, but he understands that he is not alone, that he is not born from the air, and he is not going to the air. He belongs to his father, belongs to his family, belongs to his people, belongs to the entire world in the most general way. He belongs, we say, to the families of man. For there are animals, “man and beast You save, Hashem” (Tehillim 36:7), for there are trees, everything exists. He belongs — we belong a little to all these, everyone belongs to all these things, and a little he receives from them, and a little he gives shefa to them. This is the system in which the world operates.

Vatispalel Al Hashem: Olam HaTikkun

And when Chanah sees that something is lacking in the world, the meaning of the thing is a lack. “And she was bitter of soul and she prayed to Hashem” (Shmuel I 1:10). She saw, as the Chassidic sefarim explain “and she prayed to Hashem,” that she needed to request for Hakadosh Baruch Hu. What is “and she was bitter of soul and she prayed to Hashem”? For it is written “and she was bitter of soul,” she is broken, she has no children, and she also has matters of shalom bayis, matters of troubles, “and she prayed to Hashem.” Very simple: she says, come here Master of the Universe, Hashem Tzevakos, You are the God who does everything. There is an order, we are as it were an army, that is an army. Everyone has his function. And if one soldier is missing a hand, missing a leg, he is broken in some way, he cannot be a soldier, he cannot function. There are greater soldiers, there are ministers of armies, and everyone has his place, it makes no difference. Everyone is necessary. And from the side of Your being Hashem Tzevakos, You must help me.

Do Not Cross the Line

And the Zohar says: do not think that they need to speak, “is there anything to speak for you to the king or to the minister of the army” (Shmuel II 4:13), do not think that they need to make special protection for you, that you should cross the line. You do not need to cross the line from the place where you are, that Hakadosh Baruch Hu as it were will speak with you. Just as you, you are a woman, you need children, and you received children directly exactly according to your place. On the contrary, this is Olam HaTikkun. Olam HaTikkun is Hashem Tzevakos, that everyone in the place where he is, there he receives his shefa that is necessary for him and necessary for those dependent on him, and necessary that he can be a true receiver for those who give shefa to him.

This is the reality of the world. What a person prays for his needs, he prays for the needs of the world, he prays for the honor of the Shechinah — these are not two other things, but two things that are one. A person who is small-minded, this is a lack of da’as, a lack of knowledge. Certainly one needs to understand the Name Tzevakos. This is a lack of knowledge, that they do not know the Name. Until Chanah no one knew the Name, and there was indeed a problem with this. Whoever learns the period of the Judges sees that everyone said to make Shabbos for himself. But if one understands the Name Tzevakos, there is no problem with this.

Elokei Ma’arachos Yisrael

And this is the most important thing to understand. Hakadosh Baruch Hu is “God of the armies of Israel” (Shmuel I 17:45), Hakadosh Baruch Hu is the Name Tzevakos, of all the armies of the world, the host of heaven in the heights and the kings of the earth on the earth. We are part of this. And everyone exactly according to his place where he is. Sometimes a person needs to move, that he himself is part of the thing, but he is not in the right place — like a soldier who is not in the right unit, who is not in the right brigade of the army. Then his prayer is: move me to my place, for You see that here I am not fitting, here I am not integrating, change place — he must change his place. Very good.

But the foundation of the matter: let him not think for one moment that we are private things. We are not private things, but rather a particular from a general. There is no such thing, a particular without a general does not exist. And what we pray, what we do, we do in the name of all Israel, with all the Jews, with all the people of the world, or certainly ma’aseh olam, all the creatures of old, with all the generations that were and that will be. And when we say generations — when a person has children, he contemplates his children, his grandchildren, his father, his grandfather. And this is his place within the greater system, of all the generations that were, until Adam HaRishon, until Noach, until all the ways, until Mashiach, from all the ways.

Adam HaRishon: Neshamos Dependent on Every Limb

And we are created that they have a body like an animal, and they also have the part of the plant like plants, and they have the part of the inanimate like all inanimate, and it truly comes from them. The minerals in the body of man are part of the world, from the order of the quarries in the world. And this is all the more. To pray for the entire world is not different from praying for all of oneself.

And the correct wisdom, the correct prayer of Rosh Hashanah, is like Adam HaRishon, who knew as it were, as it is written in the Midrash, and the Arizal explains this with great strength in his derashos and in Shaar HaGilgulim, that Adam HaRishon knew that there are neshamos dependent on every hair of Adam HaRishon, on every limb. He knew, for to be Adam HaRishon means that a person knows — and this is as a picture, as a mashal: there are parts in the world that belong to my hand, there are those that belong to my fingernail, there are those that belong to my head, there are those that belong to my foot. And through all being included in him, through being included from all, in his place he prays for all, acts upon all, repairs the entire world. This is the second important introduction that we must say, that we are obligated to say before Rosh Hashanah.

The Third Thing: The Order of Avodah and the Private Detail

The General and the Particular in the Order of Tefillos

The third thing is simple matters that exist in the order of avodah of Rosh Hashanah, in the order of tefillos, in the order of customs of Rosh Hashanah and of all the holy days. So many details, so many things that pass, there is no measure to the things. And somewhat as we spoke now about the general and the particular, the thing confuses people very strongly, at least people who have a little intellect in their matters, and they are not only in the aspect of a servant as we spoke. He is not only a servant who does everything, and it does not touch him, and it makes no difference to him what is written in the machzor, but he says: what is he doing? And he seeks some flavor, some understanding.

And here there is an entire list, a mighty order. Here they say Selichos, and here they say Hataras Nedarim, and here they say a small Akdamus, and here they say Shemoneh Esrei, and here they say Malchiyos Zichronos and Shofros, and so on all Pesukei D’Zimra. So many things, when they pray in a shul that lengthens or shortens, in any case so many things that they do.

Al Tifrosh Min HaTzibbur: Two Other Dinim

And what one needs to do: a person, as they say “b’soch ami anochi yosheves,” that it is impossible to be separate. There is no other way. There is some separation, there is some Olam HaShevira, this is not the completeness of the nefesh, that a person cannot be at all in any way separate from the beis midrash, from Klal Yisrael and what they do — that they do Kapparos, Selichos, teshuvah and Tashlich on Rosh Hashanah etc. etc. This is a very basic thing that is necessary. But a person cannot be confused, he cannot be just one who does everything that is written, or he seeks that he should have taste, vitality, awakening in the way that they learn — which is called about everything, it too is not relevant.

And what we always say is that it is very simple that there are two other dinim. What they need to be a part, “do not separate from the community” (Mishnah Avos 2), this is the aspect of the community, as much as the community requires. If one is the baal tefillah, he needs to pass before the ark in everything, and to sing and to do. And if he is not, he needs to participate as much as is necessary, not more than this, but from the side of participation with the community. And what relates to the person himself? What relates to the tikkun of his private nefesh, through which he can include himself in the community truly in the other ways?

One should not go according to that order. And not only should one not go, but it is impossible to go according to that order. The order, what is our machzor, is like the completion of tens and hundreds of generations, that each one added his chiddush in it and made his order, and from this it became. What they customarily practice generally became some process equal for every nefesh in some way. Correct, and I am not saying that it is difficult.

But a person who has a certain feeling, who has a certain request, for example, he understands what he must do. He must find one of the sections, one of the tefillos that speak to him. Or there is a way that they use everything in order to arrive. A person seeks to arrive at a certain spiritual level, at a certain feeling, at a certain thought, at a certain kavanah, and he says the machzor until he arrives there. This is one of the pieces of advice, which is written in the Baal Shem Tov — he does not say exactly this, but this is one of the ways that one can take. Or he makes for himself an order according to what he understands: what is d’Oraisa, what is d’Rabbanan, what is custom. I don’t know if specifically the d’Oraisa one needs to emphasize more, but what is more essential, what is more central for him, that he makes an order and that he does. This is the way to do things.

The Mashal of Selichos: Rosh Hashanah Is Not the Day of Selichah

And I believe that one can see this, and it is very interesting, and I ask to emphasize it: I believe that this is exactly what all the Jews in all the generations did. I will give a mashal: today is Erev Rosh Hashanah. Rosh Hashanah is a mitzvah of tekias shofar, they say Malchiyos Zichronos and Shofros, they say the tefillos of Rosh Hashanah — everything is very clear what is the halachah d’Oraisa and d’Rabbanan. And they know that according to Rosh Hashanah it is the day of judgment, “on Rosh Hashanah they will be written” (Musaf Rosh Hashanah, U’Nesaneh Tokef) etc., all these are known things.

But the avodah of Rosh Hashanah is everyone according to his understanding. And we see clearly, at least in our custom — I don’t know if perhaps there are other customs — that on Rosh Hashanah they do not say Selichos. Rosh Hashanah is not a time to say Selichos, Rosh Hashanah is not a time to do teshuvah and to be reconciled. Yom Kippur is the time of selichah. I thought before, when they spoke about writing, it is very interesting that in selichah they do not say “may my selichah be written,” but they always say “and Hashem said I have forgiven according to your word” (Bamidbar 14:20). And it is possible that the thing relates to… one can continue it with the conversations that we spoke, and one must contemplate how. But in any case, Selichos are not a thing of Rosh Hashanah.

Why Do We Say Selichos on Erev Rosh Hashanah?

With all this, all the Jews say Selichos today before Rosh Hashanah, almost all the Jews. I don’t know if this was the custom from always — the Rambam says Selichos only in the Ten Days of Teshuvah — but all the Jews today say Selichos already before Rosh Hashanah, a little more or a little less. And what is the meaning of this? What is its relevance here? Rosh Hashanah is not the day of selichah. And I am certain that the explanation is — whoever examines the Selichos of Erev Rosh Hashanah, for example, can see this very clearly. And there are so many Selichos. I believe that they were not made so that one could say all of them. There is, as the Kotzker Rebbe said, that it is impossible to say Tehillim: King David took seventy years to say Tehillim, how can one say it in one day? A very deep vort, and it is very true.

The custom of the world already made something that is more or less equal for every nefesh, the system operates, and it is good for everyone. But in truth to say selichah — that is, each one of the Selichos was written by a person who was situated somewhat this way. A Jew thought: I desire to approach Rosh Hashanah, I desire to do the avodah of Rosh Hashanah with joy — and one needs to do it with joy, with elevation of mochin, one needs to do Rosh Hashanah. But he cannot, he has a problem, a personal problem, not a general problem. That there is a mitzvah to blow the shofar, and to say Malchiyos with joy — this he does, he has no problem. But he is a person, and he has his own nefesh, he too is a person. He feels that he sinned all year. So he feels. Not everyone is obligated to feel this way, but this is how the Jews felt. No one is obligated to feel this way, but generally a person feels this way, for a person is a person, and during the year he does in small and in large. There is a normal order. I am not saying that they are obligated, but most people feel that…

And he desires on Rosh Hashanah, desires to do the avodah of Rosh Hashanah. This is very real, this is the most real thing. But now he cannot. He feels that he must purify himself a little, that he must be reconciled a little with Hakadosh Baruch Hu, that he must do something so that he can say Rosh Hashanah. What he does — all the Selichos of Erev Rosh Hashanah were written by people who tried in a personal way to be reconciled with themselves, with God, with Torah, with Judaism before Rosh Hashanah, so that on Rosh Hashanah they can do what they must do.

Write Your Own Selichah

And afterward it already became another order, that they already need to say Selichos. Very good, and I say that there is a way that some thing of verter is made, but it is very important to bring out this thing in every Jew. The true thing in avodah is that a person needs to write his own selichah, not a hundred. A person says: I do mine; and will I do five hundred Selichos, I don’t know what I said on other days? No! Each one of the Selichos, more or less, was written by one person in one year, because this is what he felt, this is what he needed in order to be reconciled so that he could do the year.

Whoever can write a selichah, writes and does a selichah. Whoever says Tehillim, finds one pasuk in Tehillim, one chapter that does what he must do. Or he does hisbodedus, or he says chiddushei Torah. There are many ways here in which he does things.

Two Additional Avodahs: A Rich Treasure

There are two additional avodahs, and I believe that a large part, even in the machzor of Yom Tov there are such parts, and we skip over a part, for it seems that they understood that it is not necessary for everyone. They say the Selichos, and there are places that skip over parts, because they understand that… But everyone needs — or he finds, it is a very rich treasure, the Selichos with the machzor, one can find from every aspect, from every point of view. One is not obligated to everything. One can say Torah. Why does one need here this and here this? Each one was written by a person who sought simply — besides what one needs to arrive at the general, to blow the shofar, to say Malchiyos Zichronos and Shofros, to do everything — he needed to find a way in which he seeks to prepare himself toward the thing. And this he did, and this everyone needs to do: either to find a section, or to find a time, or everyone according to his way that he knows that his tikkun operates.

Conclusion

And with this we will finish for today. May they learn with great strength the commandments about Rosh Hashanah and the mitzvah in the Zohar, but I do not believe that I have time now. And the shiur is already long enough, therefore we will finish here and wish each other a good year. For a good year may you be written and sealed immediately for life.

שיעור זוהר ערב שבת — ערב ראש השנה תשפ״ז

פתיחה: מבנה השיעור שלפני ערב שבת

אחים יקרים, היום הוא ערב ראש השנה תשפ״ז, וכמדומני שזוהי כבר לכל הפחות פעם עשירית שאנו לומדים את השיעור הזה מדי ערב שבת וערב יום טוב, וכה נקווה שנזכה להמשיך את השיעור הזה עוד עשרות שנים לפחות. שיעור זה שיעור מספר הזוהר הוא, ומגמתו לבטא מעט יותר באופן פנימי — כלומר באופן אמיתי יותר — ותוך שימוש בשפתם ובלשונותיהם של מקובלי הזוהר ושל הספרים החסידיים, המעלים חידוש, אור של חידוש. ולבאר את הדרך כיצד לדבר מהיותנו יהודי, וממילא כיצד להיות יהודי, שהרי נשמתנו נבנית מן הדיבורים הללו, מדברי התורה, מדברי התפילה שאנו מדברים ושאנו הוגים במחשבתנו.

וכך יש להכיר: מתחיל דבר, מתהפך דף, מתהפך סדר מעגל השנה ותקופת השנה, והכל לשונות של מעגלים הסובבים והולכים. עלינו לזכור ‘מאין באת ולאן אתה הולך׳ (משנה אבות פ״ג), ועם מי אנו הולכים ועם מי אנו באים. כל החברים, כל הרבנים שאנו לומדים מהם, שאנו לומדים עמהם, שהם לומדים מאיתנו — זהו החלק, זהו חלק מן המבנה, חלק מדברי התורה עצמם, מאור התורה עצמו: החברים, החברים המקשיבים, החברים המבקרים, החברים המאזינים עד הסוף, והחברים שאינם מאזינים עד הסוף, אולי אף הם.

אף שעד עתה — עם ישראל, בעזרת השם — נזכה לעשות חבורה שנלמד בה יחד כל יום שישי בבוקר, ותהיה בכך הרבה יותר חיות והרבה יותר טעם, ויהי רצון שיתקיים הדבר עוד השנה. אך לעת עתה אני לומד את השיעור באופן פרטי, והוא רק מוקלט, ויש טעם גדול מדוע כך הוא. על זה נתגבר ונמצא דרך לעשותו אף בחבורה.

החברים כחלק מן היחוד

אך אף על פי כן, החברים והשומעים הם חלק, כדין התורה עצמה, שכן תמיד יש בחינת יחוד זכר ונקבה, שהיא בחינת קודשא בריך הוא ושכינתיה. כל ‘שנים שיושבים ועוסקים בדברי תורה שכינה ביניהם׳ (משנה אבות פ״ג), ופירושו תמיד על פי קבלה: אחד מהם מרכבה לשכינה, ואחד מהם מרכבה לבחינת המשפיע לשכינה. ויתכנו מדרגות גבוהות יותר, שאם רב שלימד תורה הרי הוא בבחינת פנימיות אבא ואמא. וכשם שאב, ‘אב אביו שביעו לחיי עולם הזה׳, הרי זה בחינת חיצוניות אבא ואמא, או ישראל סבא ותבונה, שזו מדרגתו של אב גשמי.

מבנה לימוד התורה ומציאות העולמות

מבנה לימוד התורה הוא מבנה מציאות העולמות, מציאות הספירות, הדרך הפנימית כיצד העולם פועל באמת. וכל אחד יודע כי יסוד היסודות של המבנה שאנו לומדים מן הזוהר הוא, שאין שום דבר מתרחש בלא מקבל, והכל תלוי — ‘הכל תלוי בשכינה׳, ‘בזאת יבא אהרן אל הקדש׳ (ויקרא טז ג). זוהי השכינה שהיא הנרמזת באמת ביום ראש השנה, שהוא יום המלכות. הכל תלוי בשכינה, כשם שהכל תלוי בתחתונים.

פשט הרמ״ק: אור מוכרח לו מקבל

ואנו לומדים פעמים רבות בשם הרמ״ק, וכך הוא מבין את הזוהר הקדוש, שההשפעה העליונה — כלומר מבחינת מה שהיא לעצמה — אין נפקא מינה לה בתלמידים, אין נפקא מינה לה אם יש לה תלמידים כלל. נמשיל: אילו היה אדם שהוא צדיק לעצמו בלבד, לא היה נפקא מינה מי הם תלמידיו. לכאורה, מצד בחינתו אצל עצמו, שאותה אנו מכנים בחינת אין סוף בערך עצמו, בחינת המשפיע בערך עצמו.

אך כל עניינו של אור, כל עניינו של שכל, הוא שמוכרח הוא להוציא ולהשפיע מכוח ‘טבע הטוב להיטיב׳. ולהשפיע אין ביכולתו אלא אם יש מי שיקבל. אף שהוא מלא כל טוב, מלא הכל, אין הוא יכול להוציא את עצמו, אין הוא יכול להשפיע את שפעו אם אין מי שיקבלנו. זה אפוא הצעד הראשון בהבנה: התחתונים, השכינה — הכל תלוי במעשה השכינה, במעשה התחתונים, הנרמזים בשכינה, המביאים את הדבר אל השכינה, אל בחינת המשפיע ואל בחינת המקבל.

צורך המקבל: מדוע כותב אדם ספר?

וכך הוא, כמו שאני אומר, שאנו מבינים כי זו בחינת התלמידים היוצאים מכולם — אולי עדיין לא היוצאים מכולם באותה דרגה, אך הצורך: אם אין למי לדבר, אין כלום, האור לא נהיה, המציאות אינה מתרחשת.

ופעמים רבות, כמו שאמרתי כאן בשיעור, וכן הדבר בכלל: כאשר חכם או צדיק כותב דבר מה. דרך משל, פעמים שאדם מדבר במישרין, ובזה נאמר ‘אשרי אנשיך אשרי עבדיך אלה העמדים לפניך תמיד השמעים את חכמתך׳ (מלכים א׳ י ח), כמו שאמרה מלכת שבא לשלמה המלך. זו אשריות גדולה, כבוד גדול, אושר גדול, שיש לאדם — הן ליושבים והן לחכם עצמו — כי הם שומעים את חכמתו.

אך יש עוד דרכים נעלמים, דרכים נסתרים יותר, כמו ‘שלח לחמך על פני המים כי ברב הימים תמצאנו׳ (קהלת יא א). שכן יש בני אדם הכותבים, וכל כך הרבה מן הגילויים, כל כך הרבה מן החידושים החזקים — לא חידושים קטנים, שהרי תמיד יש למי לומר פירוש בפסוק או הלכה — אלא כל כך הרבה מן החידושים הגדולים. סבורני שאף הזוהר הקדוש, ואולי עוד מקובלים, והרמב״ם בוודאי במורה נבוכים, כן הוא. כלומר, הרבה מן הגילויים הגדולים של סודות התורה שיש לנו נכתבו בידי אנשים שלא היו להם תלמידים כראוי שישמעו מהם, אך מה היה בידם? היה בידם קולמוס, וכתבו ספרים.

מה פשר הדבר? מדוע צריך אדם לכתוב ספר, ואין די לו במה שהוא הוגה לעצמו? ועוד נאמר מיד את הבחינה השנייה, ומתוכה יובן הדבר טוב יותר. אלא שהתורה מוכרחה מקבל, מוכרח שיהיה למי לדבר. ופעמים המקבל ישיר, כמו שהוא בגלוי, ואז הדבר לפי ערך המקבל הנמצא שם. ופעמים יש אחד המשיג דברים עמוקים הרבה יותר, שאין לו בבני דורו חברים שיוכל לבארם להם בבירור, ואף אם יש לו — אין הוא יכול להוציא את עצמו במאה אחוזים, אין לו תלמידים שיוכל להשפיע להם כראוי, ואז הוא צופן את הדבר בכתב.

סוד הכתיבה: נגלה ונסתר

הכותב והמקבל בסוף העולם

פעמים כותב אדם דבר, והוא מגיע אל אחר בסוף העולם, שאליו הוא מכוון. וכי צריכים הדברים לעבור דרך אנשים שביניים? הרי הללו נעשים רק בבחינת מעבר, אין הם המקבלים האמיתיים, אין הם בחינת הנקבה האמיתית לדבר, אלא הם בחינות של תעלה שהדבר עובר דרכם. וכך תלמד ספרים כמו הזוהר, או ספרים אחרים הכתובים בדרך זו.

רבי אבא יכתוב

יש בחינה בזוהר הנקראת ‘רבי אבא יכתוב׳. רבי אבא הוא כותב הזוהר, ואבא הוא בוודאי אבא דאצילות באמת, ‘רבי אבא יכתוב׳. וזהו גם סוד ‘וכתבנו לחיים׳, ‘וכתבנו בספר החיים׳. הכותב — מבאר האריז״ל — הוא חכמה תחתונה, חסד וגבורה, אך מקור הכתיבה הוא חכמה. ופירוש ‘רבי אבא יכתוב׳ הוא שאנו מדברים אל מי שעתיד לקרוא את שאנו כותבים. זהו העניין, שכן בדרך זו אפשר להוציא דברים אף שאין המקבל לפניך, ועל כן זה בבחינת נסתר.

נגלה כנגד נסתר

נגלה פירושו מה שהאנשים הנמצאים כאן יכולים לקבלו במאה אחוזים. נסתר הוא מה שאדם מבין בינו לבין קונו, האמת שהוא הוגה באמת, אך אין לו תמיד למי לומרו, ועל כן הוא מוציאו בדרך כתב, או מוציאו בדרכים אחרים, או שפעמים אכן אומרו.

היו צדיקים חסידיים שאומרים עליהם שהיו אומרים דברים אף שידעו שהשומעים אינם מבינים אותם, כי מוכרח הדבר להיות בעולם. מה עניין ההיות בעולם? פירושו שהדבר מוכרח להגיע לאיזה מקום; אולי החכם השומע ואינו מבין, ישוב ויאמר את הדבר לאחר, ואותו אחר יבינו. אלו הם הדרכים הנסתרים.

כתבנו לחיים: פירוש חדש בדוגמא דלעילא

המלאך סופריאל והכתיבה למעלה

וסבורני שנאמר, כי כל דבר הוא דוגמא דלעילא. מה שאנו אומרים בראש השנה ‘כתבנו לחיים׳ הוא עניין גדול של הכתיבה בספר. ומובן שזהו משל, והיו לנו שיעורים לבאר מהו הנמשל. אך הנמשל לענייננו היום — מה החילוק? אומרים שהקדוש ברוך הוא מדבר, ושהקדוש ברוך הוא כותב. הקדוש ברוך הוא, המלאכים — יש מלאך סופריאל, ואי אפשר לנו להשיגו כלל וכלל. מלאך סופריאל, והוא כותב. ומהו אותו מלאך סופריאל? המלאך סופריאל הוא אותו רבי אבא שכתב את האדרא, שכתב את הזוהר.

דיבור: ויאמר אלקים ושבע הקולות

המלאך סופריאל פירושו הדברים שהקדוש ברוך הוא מדבר, והוא מה שנאמר במעשה בראשית בגלוי, ‘ויאמר אלקים׳ (בראשית א), שזה כביכול באופן כללי הז׳ תחתונות, שבעת ימי בראשית שהקדוש ברוך הוא אומר. שבעה קולות, כמו שנאמר ‘קול ה׳ בכח קול ה׳ בהדר׳ (תהלים כט ד) וכן הלאה. אלו דברים שהקדוש ברוך הוא אומר. כלומר, כאשר הקדוש ברוך הוא מדבר, שואלים תמיד קושיה במעשה בראשית: למי אמר? ‘כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמד׳ (תהלים לג ט), למי ציווה, והרי עדיין לא היה כלום?

תשובה טובה: היה בחינת מלכות שבגופו, היה על שם העתיד. אך דבר מה שאפשר להשיג, שיצייר לעצמו כביכול שיש מי שיוכל להבינו. ‘יהי אור׳ (בראשית א ג) הוא מאמר כזה שהעולם עדיין יכול להבינו, את הנגלה שבו. וכיוון שהעולם יכול להבינו — אמרו. זהו פירוש ‘ויאמר׳ הקדוש ברוך הוא: יש התגלות ברורה, דיבור ברור שהקדוש ברוך הוא אומר ‘יהי אור׳, ‘יהי רקיע׳ (בראשית א ו), וכן הלאה.

תורה שהיתה כתובה לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה

ומשום כך היתה בחינה של תורה שהיתה כתובה לפניו. עניין מעניין הוא. כמו שאנו לומדים במדרש ובזוהר, שהקדוש ברוך הוא הביט ‘הסתכל׳ בתורה שבכתב ‘הכתובה לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה׳ (עי׳ ירושלמי שקלים פ״ו), ומתוכה, לפיה, דיבר. כביכול כמי שקורא מתוך הכתב, כאדם, כשם שדוד המלך בנה את בית המקדש, ‘הכל בכתב מיד ה׳ עלי השכיל׳ (דברי הימים א׳ כח יט) — הוא כתב, נתן הנביא כתב תוכנית לבניית בית המקדש, והשומעים והבונים הביטו באותה תוכנית, ומן הסתם אמרו לבונים כיצד לבנות. או שאדם מביט בתורה וקורא, הוא קורא בתורה, ואחר כך עושה. שהרי זו תכלית קריאת התורה, ‘ללמוד על מנת לעשות׳ (עי׳ משנה אבות), אחר כך הוא עושה.

והמדרש אומר שכך כביכול ברא הקדוש ברוך הוא את העולם, שקודם למה שיצא ונאמר, היתה בחינת כתב, תורה שהיתה כתובה לפניו. ותקשה: אם אין עדיין עולם, כיצד יש כתב? על כן אומרים שהוא ‘באש שחורה׳, שכן האש באה לומר שלא תבין את הדבר. הרי אי אפשר לכתוב באש; אפשר לצייר לעצמנו שכותבים באש, אך זהו משל. ומשל האש מבטא בדיוק את זאת, שאין הדבר כתוב פשוטו כמשמעו.

אך מהו פירוש ‘כתוב׳? הפירוש הוא שקודם שהיה עולם, וכן אחריו באמת, יש כתב. וכתב הוא כביכול מה שהקדוש ברוך הוא רושם לעצמו. יש דיבור אצל אדם, וסבורים תמיד שהמדבר מדבר לזולתו; והרי כתב אף הוא לזולתו, וזה טעון ביאור. מחשבה בעלמא — כלומר קודם שיש ספר, שהרי הקדוש ברוך הוא חפץ לברוא את העולם ‘בספר וסופר וסיפור׳ (ספר יצירה), וקודם שיש ספר אין כלום. יש מחשבה, יש מה שהוא הוגה באמת, אך הדיבור הוא דרגה אחת לאחר מכן. יש דברים שהוא מדבר, ויש דברים שהוא מבין, ומבין שעליו לגלותם אף הם, אלא שעדיין לא הגיע זמנם.

עשרים ושישה דורות עד אברהם אבינו

כמו שהקדוש ברוך הוא המתין כביכול עשרים ושישה דורות עד שיבוא אברהם אבינו, כדי שיהיה לו עם מי לדבר. הקדוש ברוך הוא דיבר עם אדם, ודיבר עם קין, ולא היו מבינים אותו. באותם השבועות שלאחר החטא לא היה חברו; היה מוכרח לדבר עמם. להם אמר כביכול ‘יהי אור׳, ‘יהי רקיע׳, להם אמר. אך לא היה מבין עמם, לא היו דיבורים.

בא אברהם אבינו, ואמר לו הקדוש ברוך הוא, ונתן לו את התורה. ולאחר מכן נתן למשה רבנו את התורה, ‘והמכתב מכתב אלקים הוא׳ (שמות לב טז). והמשנה באבות אומרת שהמכתב הוא מן הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות. זהו פירוש אחד לכתב של הלוחות. שאברהם אבינו כבר דיבר מעט, ומכל מקום היה גם דבר כזה של כתב.

הכתיבה על שם העתיד

עתה, לבסוף, מצא מי שיאמר לו — משה, אברהם. וכל מה שדיבר עם כל אחד, הכל טוב ויפה. אך יש הדבר שכתבתי, וכתבתיו לפי שהבנתי שמוכרח אני להוציאו, שאלמלא היה אחד על שם העתיד — ‘מחשבתן של ישראל קדמה לכל׳ (עי׳ בראשית רבה) — לא היה כתב אף הוא כלל. אך עתה יש מי שיוכל לקרוא את כתבי. אתה יכול לקוראו, ותראה את הדברים שהם פנימיות הכוונה, תראה את משמעות העולם שהקדוש ברוך הוא היה מוכרח לכתוב.

וכך ‘כי ברב הימים תמצאנו׳ (קהלת יא א), מרחוק, מאוחר יותר יוכלו לקרוא כתב זה, לפתוח את המכתב, ולהבין שזהו סוד התורה, וזהו החילוק בין מעשה בראשית לתורה.

כתבנו לחיים: זכרנו בתורה

וכאשר אנו אומרים בראש השנה ‘כתבנו לחיים׳ — יש כתיבה, ואחריה ביום כיפור החתימה — פירוש ‘כתבנו לחיים׳ הוא זכרנו בתורה. ומשום כך אומרים על כל דבר בראש השנה, במלכיות זכרונות ושופרות, ‘כמו שכתוב ונאמר׳, כמו שכתוב בתורה, ‘ועל ידי עבדיך הנביאים כתוב׳, הכל ‘כתוב׳. שכן הכתב בא לומר: אכן אנו יכולים לדבר עמך, והדיבור הוא מה שכל אחד יכול להבינו. אך יש בחינות שמרחוק כביכול טובות יותר. אנו מבקשים לשמוע מה שהקדוש ברוך הוא כתב, אנו מבקשים לקרוא, לפקוח עינינו ולקרוא מה שהקדוש ברוך הוא כתב. זו דרגה אחרת לגמרי, דרגה עמוקה הרבה יותר בהבנת המציאות, בהבנת רצון הבריאה, כוונת הבריאה, כוונת המציאות. זו ה׳כתבנו לחיים׳.

כתבנו בספרך: היחוד הנעלם

פירוש חדש לגמרי: כתבנו בספרך. כאשר אנו אומרים ‘כתבנו׳, אין הכוונה סתם שיש לקדוש ברוך הוא ספר שהוא אומר בו ‘מי יחיה ומי ימות׳ (מוסף ראש השנה). הכוונה שנהיה נכתבים, לא בדיבור בלבד, לא כדבר פיו כפי שהוא לכל אחד. שהרי ‘משפט לאלקי יעקב׳ (תהלים פא ה), לכל אחד הוא עושה משפט, ומשפט אצל המלך הוא בדרך כלל בפה, ויש סופר הכותב. וכאשר אומרים ‘כתבנו׳, אומרים זאת לקדוש ברוך הוא, ולא לסופר. יתכן שהוא עושה זאת על ידי סופר, מלאך כלשהו, אינני יודע. אך הרעיון הוא שאומרים זאת לקדוש ברוך הוא. אומרים ‘כתבנו׳ בתורה הקדומה, בתורה הכתובה לפניו, אותה תוכל רק לכתבה.

ומשום כך צריכה להיות בחינת ריחוק, שכן מה שאדם כותב הוא דבר שעושהו לעצמו, ביחיד. הכותב כותב, ואחר כך הדבר מגיע לאחר. אין זה שאין כאן יחוד, אלא יחוד נעלם יותר. הוא כותב לאחד; אין כותבים לתוך העולם, ואין כותבים לעצמו, שהרי לעצמו אין צורך לכתוב, ויכול הוא להגות. אך זהו יחוד נעלם. וזהו היחוד הנעלם הקרוי כתי

בה, שאותו אנו מכוונים בראש השנה. אף שנראה שהוא זמן של נסירה, זמן שאינו של יחוד אלא של פירוד — פירושו שמבקשים למצוא את הכתיבה. והכתיבה היא על גוף, כביכול על גוף הנוקבא, שזהו כביכול כאשר חותכים, ששם כותבים. וזהו כבר למי שמבין את הסודות.

חזרה אל היסוד: שני אופני הדיבור והכתיבה

נגלה ונעלם, דיבור וכתיבה

נשוב אל המקום שממנו התחלנו. אנו מבינים שתמיד המקובלים, השומעים, הם חלק מן הדבר, אלא שיש בו שני אופנים: יש האופן הנגלה, שאנו קוראים לו עתה דיבור; ויש האופן הנעלם יותר, שאנו קוראים לו כתיבה. ואם אני מקליט וידיאו, אף זו בחינה של כתיבה. ועבודת ראש השנה היא לגלות את שני הדברים. ויש להצניע מעט, וחשוב להצניע, כדבר שלא הגיע זמנו להתגלות, כמו שהזוהר כותבו ויודע שלא יקראוהו היום, ואולי ‘ברוב הימים תמצאנו׳, שבסוף הימים — כמו שכתוב בזוהר — יתגלה הספר. כלומר, מי שכתב את הזוהר הבין שאין הוא כותב לזמנו. ומדוע כתב דווקא? לפי שלא היה לו למי לדבר; ופעם כבר יהיה למי לדבר. פעם יבוא דור, פעם יבואו אנשים שיהיו מוכנים לשמוע את הדיבורים, לקרוא את הכתבים.

והופע בהדר גאון עזך: למדנו סודות התורה

וגילוי הסוד, הגילוי שאנו מבקשים על ראש השנה, ‘והופע בהדר גאון עזך׳ (מוסף ראש השנה) — פירושו: למדנו סודות התורה. שנבין כבר מה שכתבת בתוכניתך קודם שבראת את העולם, ולא רק נשמע מה שאמרת אחר כך. וזו פרשת י״ג מידות של רחמים, שלאחר שביקש משה רבנו ‘מחני נא מספרך אשר כתבת׳ (שמות לב לב), אמר לו הקדוש ברוך הוא: יש לי ספרים גדולים עוד יותר שאינך יודע. ‘ויעבר ה׳ על פניו ויקרא׳ (שמות לד ו) — אף הוא בעצם קרא, ויתכן ש׳ויקרא׳ פירושו שקרא לו מתוך ספרו. משה רבנו סבר שבספרו של הקדוש ברוך הוא כתוב רק ‘אל קנא ונקם׳ (עי׳ נחום א ב), ‘פקד עון אבות על בנים׳ (שמות לד ז). הראה לו הקדוש ברוך הוא ספר גדול יותר, ספר עמוק יותר, ספר י״ג מידות של רחמים.

המקבלים מעוררים את המשפיע

מטרת האור: לתת לתחתונים

יש עוד דרגה בכך שהמקבלים מעוררים את המשפיע. אולי היא מקושרת לדרגה העמוקה של יחוד שאנו מדברים בה עתה — מהי כתיבה? אולי לא, ויש להתבונן בכך. אך זהו מה שאנו אומרים, שכל אחד המשפיע, שהוא רב, הרי יש לרב אף הוא הנאה מכך. הוא יכול לדבר לאחר, או שלפחות יש לו למי לכתוב, ובוודאי למי לדבר.

כלומר, כיוון שמטרת האור, מטרת השפע שהעליונים מקבלים, שהרבנים והמדרגות העליונות מקבלים, היא כדי לתת לתחתונים, אם אין מי שיקבל נעשה אף הוא חשוך. זה כלל הדברים. וכשם שכאשר לרב אין תלמידים, מה יאמר? — כפי שאמרתי קודם, הוא צדיק, הוא חכם, הוא יודע לעצמו את מה שאנו קוראים לפי צורך עצמו, מה שדרוש לו לתיקון נפשו, זאת הוא יודע. אך הרי יש הרבה יותר לדעת. ובמובן מסוים אף זה לתיקון נפשו, שכן נפשו היא להיות רב, נפשו היא להיות משפיע. אך אם אין לו מי שיקבל, לא יהיה לו את זה, ולא יהיה לו אלא איזה משהו כפי שדי לו.

חשוב מצד הכלים והכשרונות

ודע כי בכלל חשוב הוא. פעמים יש אדם, ותסבור שחשוב לקדוש ברוך הוא, לשכינה, שיהיה חכם גדול? לא כל כך חשוב. חשוב הוא לפי שיש לו הכשרונות, יש לו הכלים, יכול הוא לדבר עם עוד אנשים רבים — משום כך חשוב, ונותנים לו את הכלים, נותנים לו את ההערות, נותנים לו את החכמה לדבר עם אחרים. אך אם לא יהיו אחרים, לא יהיה לו אף לעצמו.

את עצמו הוא נותן

ואי אפשר לומר שאף אם לא יהיה לו החלק שהוא נותן לזולתו, כביכול הוא אותו חלק. הרי אי אפשר לתת כך, ונבין. כאשר אני מחלק זאת, יש להבין שאי אפשר לחלק כה יפה ולומר שמה שהתחתונים משפיעים על העליונים, שהם קובעים כמה אור יקבלו העליונים — שאין זה נוגע לחלק, שאותו אנו קוראים היחוד. היחוד התדיר שהוא לצורך התחתונים.

יש אפוא להבין שאין זה כה פשוט, שכן כל אחד מבין ש׳דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב׳. דבר שאדם מדבר, ואין הוא שלו, אין הוא נוגע לו. הרב אינו דבר האומר סתם דברים, אין הוא בחינת מעביר, כמו שדיברנו. בחינת מעביר היא בחינה חלשה מאוד. אין הוא תעלה, שנאמר על הרבנים שהם רק תעלה. אלא הדרך שבה הוא תעלה היא עצמה שהוא מפנים לעצמו, מבין לעצמו את הדברים שהוא מלמד. אם אין אלו דברים הנוטלים את נשמתו, הנוטלים את נפשו ועושים אותו גדול יותר וברור יותר, לא יוכל ללמדם לזולתו; אין הוא משחק, אין הוא תיבת דואר, אדם הוא.

וכך, כאשר מחלקים בין בחינת יחוד לשפע לצורך עצמן ובין השפע לצורך ההשפעה, יש להבין ששני מיני השפע משנים את הדבר, משנים את העליון, משנים את המשפיע. ועל כן אם אין מקבל, אם אין המקבל מסוגל, אין זה רק שלעליון אין כביכול חלק נוסף, כאילו אפשר לחלקו לשני חלקים. הרי אי אפשר לחלק לשני חלקים. ‘את עצמו הוא נותן׳ — רב אמיתי, מידת החכמה האמיתית, התחלת העליונים, הספירות העליונות, נותנים את עצמם, אין הם נותנים דבר אחר. זו תכונת כל השפעת חכמה. רב המלמד את תלמידו, אין הוא שולח לו מידע שנטל ממקום אחר, אלא נותן לו את עצמו. את עצמו הוא נותן, כשם שהקדוש ברוך הוא נותן לנשמות ישראל — הקדוש ברוך הוא הוא הרב של כל ישראל, סוף כל דבר, והוא נותן את עצמו.

זו הידיעה. ועל כן כאשר לתחתונים אין, וכאשר אין להם כלי קבלה, ואינם מוכנים לקבל, אין לו את עצמו כביכול. ותשאל: מצד עצמו? מצד עצמו שבעצמו, אמן כן יהי רצון. אך אותו ‘עצמו׳ אולי אינו כה מעניין. כל עניינו יכול להיות בבירור אצל אנשים שתפקידם להיות רב. אם לא יהיה רב, לא יהיה רשע מרושע, אף לא יהיה אולי סתם כלי ריק — לא יהיה לעצמו. אך לפי שיש לו מי שישמע, ולפי שהוא ניגש בדרך גילוי או בדרך העלם, יש לו למי, והוא עושה לאחר, ואז נעשה הוא עצמו דבר אחר אף הוא.

תנו עז לאלקים: הכל תלוי במעשי התחתונים

זו תהיה הבנה עמוקה יותר של מה שאנו אומרים ‘הכל תלוי בשכינה׳, הכל תלוי במעשי התחתונים. ומשום כך אנו אומרים כביכול ‘תנו עז לאלקים׳ (תהלים סח לה), שמה שאנו עושים תלוי בו — שכביכול הספירות העליונות עצמן, שמות הקודש עצמם, תלויים במעשינו. לא רק אילו אפשר היה לחלק, אלא שכן מה שהם נותנים הוא בעצמם, ואם אין להם מי שיקבלנו, לא יהיה אף לעצמם.

לגדל לשם השם

יוצא אפוא, שמלבד בחינת הכתב, שבה אנו מבקשים להוציא את היחוד הקיים דווקא על ידי כתב, יש גם העניין שאנו אומרים שאנו מבקשים לגדל לשם השם, לגדל את שם המשפיע, את שם האב, את שם הרב. וכיצד מגדלים? לא מפני שחסר לו דבר, אלא מגדלים על ידי זה — שיש למי לדבר, ואז יהיה הוא עצמו מה שצריך להיות.

זו הכוונה כאן, הן לכל אחד כלפי מה שהוא משפיע, והן כלפי מה שהוא מקבל. אדם צריך להיות מקריב את מקומו, כל אחד, ובוודאי כל זכר, ‘יראה כל זכורך׳ (שמות כג יז). ובאמת אף לכל אשה יש בחינת השפעה. כל אדם בעולם, מלבד אולי תינוק קטן, ממש תינוק בן יומו, אך בכל גיל ובכל שלב שכבר בן חמש שש הוא, ויש לו אחים קטנים ממנו — בקיצור, כל אחד שאני מדבר עמו, אני וחברי, כולנו בחינת משפיעים ובחינת מקבלים.

וכדי למצוא את השידוך, למצוא את הקשר כראוי, שיהיה למי לדבר, ואם אין — שנוכל לזכור את סוד הכתיבה ולנסות לבטאו. וכן שלפי כמה שהוא משפיעי, נכוון כלפי הדבר. אף המשפיע צריך לכוון כלפי המקבל, אם אינו הוגה בכך.

הפרדוקס של שער ההקדמות

ומעניין מאוד שהדרך — זו כסתירה שלומדים בשער ההקדמות — שלפי כמה שהמשפיע מביט על עצמו, מביט על מה שלמעלה ממנו, מכיר את מקומו כלפי מה שמעליו, שזו בחינת יראה, אז הוא מקבל לעצמו, אך אינו נותן לזולתו, וכביכול חשוך צדו הפונה כלפי מטה. ואם הוא פונה כלפי מטה, יהיה כביכול חשוך אצל צד אחר. זהו כפרדוקס שיש להתמודד עמו, ולנהוג מעט כך ומעט כך.

אך אחד היסודות הוא כדי להתעלות מעל הפרדוקס: שהדרך שבה הוא מקבל מה שלמעלה ממנו היא על ידי התעוררות מה שלמטה ממנו. הדרך שבה השכינה מקבלת אור היא בכך שאנו מעוררים אליה, ובאמצעות זה היא מקבלת מן הז״א. הדרך שבה הז״א מקבל אור היא בכך שהשכינה פונה אליו, ואחר כך הוא מקבל מוחין מאבא ואמא, וכן הלאה, וכן למעלה ולמעלה. זו הדרך הנורמלית, הדרך הנכונה. ובדקות יש פעמים או זה או זה, והדקות נוגעת לזמנים שאנו מדברים בהם, שהם כפירוד, כי צריך הוא לנהוג כך או להיפך. אך התיקון של זה, העבודה, היא להראות שהוא אותו דבר.

כל דבר אינו לעצמו: הכלל והפרט

עד כאן תורה היוצאת מן הלב, לפי המציאות, לפי המצב שאנו בו בשיעור זה של ערב ראש השנה. ומוכרחים אנו להזכיר, וכ׳ערב ראש השנה׳ לא שכחנו זאת מעולם, כמו שאנו מדברים עתה — שמציאות כל דבר אינה לעצמה. אין דבר בעולם שהוא לעצמו בלבד, שהוא עומד לפני עצמו. לכל דבר יש דברים שלמעלה ממנו ודברים שלמטה ממנו. לכל דבר יש דברים שכלפיהם הוא בן, ודברים שכלפיהם הוא אב, כמו הביצה. אין דבר כזה באופן מוחלט, שדבר מנותק מזולתו.

המערכת האדירה: מעשה עולם

וכל מה שאנו עושים בראש השנה ובכל השנה הוא לתפוס היכן אנו במערכת האדירה, במערכת הקרויה מעשה עולם, ‘אתה זוכר מעשה עולם׳ (מוסף ראש השנה), והוא נותן לכל אחד את עניינו. אלא כמה אדם מבין בדיוק היכן הוא שייך, ויש לו למי לדבר, ויש לו ממי לקבל, ויש לו עם מי לקבל.

חברים: מקבלין דין מן דין

ויש בחינת חברים, שהם על אותה דרגה שלו. אך אף החברים — הדבר מעט מורכב. סבורים בני אדם שחברים פירושם שווה בשווה, אך שווה בשווה אינו מציאות; אילו היו שווים בשווה, היה זה אותו דבר. חבר אמיתי הוא ‘ואהבת לרעך כמוך׳ (ויקרא יט יח), הרי הוא כמותך. אך כמעט בגשמיות, בעולם הזה אין דבר כזה. תמיד החברים הם כמו שכתוב ‘ונותנים באהבה רשות זה לזה׳, והתרגום אומר ‘מקבלין דין מן דין׳. ‘וקרא זה אל זה׳ (ישעיה ו ג), אומר התרגום, ‘מקבלין דין מן דין׳. בתרגום מילולי חפוז: קיבלתי ממך ואתה מקבל ממני. מתחלפים אנו, רגע כך ורגע כך, ואולי באותו הרגע יתכנו שניהם. הדבר יכול להיות דק מאוד ומורכב מאוד, אך החברים באופן כללי הם אנשים שהם כמו על דרגתי.

בשבילי נברא העולם: חלק, לא מנותק

וזאת יש לזכור, את המציאות הגדולה יותר, את הדרגה הגדולה יותר שבה אנו מונחים, שכל אחד עושה את חלקו, את תפקידו. יש עולם שלם, וחלק מתפקיד כל יהודי הוא להיות משפיע על כל העולם, ‘חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם׳ (משנה סנהדרין פ״ד). ומה יהיה דמיוני — שאתפלל וכל העולם ישתנה? על זה יש להבין בבירור, מכיר את מקומו. במובן מסוים כן, ואף שאיני יודע באיזה אופן, ואף שהוא רק מעט, וצריכים עוד כל שאר האנשים שיתפללו, צריך שעוד כל שאר האנשים יעשו — טוב מאוד. אך אי אפשר שאדם ירגיש שהוא מנותק, אי אפשר. אין אף אדם אחד, אף יהודי אחד, שאינו משנה דבר מה כלפי כל העולם. יכול להיות שהוא חלק קטן מאוד, יכול להיות שהוא רק… יש ביליון בני אדם, והוא ביליונית האחוז, אתה אומר. טוב מאוד. אך הוא אחוז מן… לא אחוז המנותק מן הדבר.

עולם הוא מערכת, מערכת הבנויה לקבל שפע מלמעלה ולתתו הלאה. ומי שמתחת לעולם, לך דע. אי שם נמצאים החלקים הנשברים של העולם, חלקי השבירה שעדיין קיימים. כך הוא כל עולם שלם. ומשום כך יש כל כך הרבה בני אדם. ‘נברא אדם יחידי׳, שיאמר ‘בשבילי נברא עולם׳. אך מהו ‘נברא עולם׳? פירושו כל שאר בני האדם. ומדוע יש כל כך הרבה בני אדם? לפי שהעולם אינו יכול להיות מה שצריך להיות בלא כל אדם, בלא כל בני האדם. לא באופן מנותק. לכל אחד יש חלקו, אך לא כל אחד לחוד. זו הבחנה חשובה. מדברים פעמים רבות שיחות, שלכל אחד יש האינדיבידואליות שלו, וסובר הוא שיכול לפעול בנפרד מכל העולם. אך כל אחד יכול לפעול דווקא לפי שהוא אי שם בין אביו ובין בניו. זו המציאות של כל אדם, הן כלפי עצמו — כמו שאנו קוראים עבודת השם, ולהבין וללמוד ולהתפלל — והן כלפי שאר העולם, כלפי הכל.

כל מלאכה מקושרת בכל העולם

כמו שלאדם יש מלאכה, ופשוט הוא עושה — הוא נוטל איזה קלט שהוא מקבל, ונוטל איזה שכל שאף הוא קיבל ממקום מה, ועושה אותו מעט טוב יותר ונותנו הלאה. זהו חלק מכל העולם. אין מלאכה אחת בעולם שאינה מקושרת בשאר כל העולם.

בתוך עמי אנכי יושבת: בקשות פרטיות בראש השנה

הטעות של אי-התפילה על עצמו

עניין ראש השנה, כמו שאנו מדברים מן הזוהר, ‘בתוך עמי אנכי ישבת׳ (מלכים ב׳ ד יג). ‘בתוך עמי אנכי יושבת׳ אינו אומר שלא יהיו לאנשים בקשות פרטיות — טעות גמורה, טעות גמורה. אומרים בני אדם שלא יתפלל על עצמו. איזה דבר הוא זה? כיצד אתחיל? הרי אינני מעצמי. אי אפשר. טעות גמורה. ‘בתוך עמי אנכי יושבת׳ פירושו שאיש האלקים אומר לאלישע: אינני זקוק להגנה. הרי יש מלך או שר צבא, מלכות לעולם עם צבאותיה, ה׳ צבאות.

תפילת חנה: ה׳ צבאות ובקשה פרטית

מה אומרת חנה ‘ה׳ צבאות׳ (שמואל א׳ א יא)? הקדוש ברוך הוא הוא מלך על כל הצבאות, עליונים ותחתונים, על כל המלאכים, על כל השרים, על כל חלקי הטבע, על כל דבר בעולם. ומה אומרת, מה פירושו? הגמרא מתלבטת: היא הראשונה שאמרה ‘ה׳ צבאות׳, ומה עניינה כאן? מה שחנה אומרת הוא בקשה פרטית. כיצד אפשר לומר שאין לבקש בקשה פרטית בראש השנה, בשעה שחנה עומדת בראש השנה, ומזמרת את שיר התורה, ומבקשת? ‘ונתתה לאמתך זרע אנשים׳ (שמואל א׳ א יא), שיתן לה בן. ומובן, מי שלומד הלאה בספר רואה שאותו בן אינו בשבילה, שהרי אמרה בבירור ‘ונתתיו לה׳ כל ימי חייו׳ (שמואל א׳ א יא), נתנה אותו לקדוש ברוך הוא. ושמואל הנביא היה שקול כמשה ואהרן, הוא החיה את כלל ישראל כביכול, כשם שהגואל גאל את ישראל כביכול מן המצוקה של תקופת השופטים, מן השבר שהיה להם, והוא ייסד את המלוכה. שמואל הנביא — בלעדיו אין יהדות.

והכל התחיל מחנה, ורואים שתפילת חנה, שהיא נשוא ההפטרה שאומרים, מדברת מכל העולם, ‘וירם קרן משיחו׳ (שמואל א׳ ב י). ומהו ‘משיחו׳? משיחו הוא המלך, המנהיג, אין זה סתם.

אינך נולד מן האוויר

והפשט פשוט מאוד, וסבורני שאין להתבלבל. אין דבר כזה. בוודאי צריך אדם להתחיל מעצמו, אך הו

א מבין שאינו לבדו, שאינו נולד מן האוויר, ואינו הולך אל האוויר. שייך הוא לאביו, שייך למשפחתו, שייך לעמו, שייך לכל העולם באופן הכי כללי. שייך הוא, נאמר, למשפחות אדם. יש הרי בהמות, ‘אדם ובהמה תושיע ה” (תהלים לו ז), יש הרי עצים, הכל יש. שייך הוא — שייכים אנו מעט לכל אלה, כל אחד שייך לכל הדברים האלה, ומעט הוא מקבל מהם, ומעט הוא משפיע עליהם. זו המערכת שבה פועל העולם.

ותתפלל על ה׳: עולם התיקון

וכאשר חנה רואה שחסר דבר בעולם, פירוש הדבר חיסרון. ‘והיא מרת נפש ותתפלל על ה” (שמואל א׳ א י). היא ראתה, כמו שהספרים החסידיים מבארים ‘ותתפלל על ה”, שהיתה צריכה לבקש על הקדוש ברוך הוא. מהו ‘והיא מרת נפש ותתפלל על ה”? הרי כתוב ‘והיא מרת נפש׳, היא שבורה, אין לה ילדים, ועוד יש לה ענייני שלום בית, ענייני צרות, ‘ותתפלל על ה”. פשוט מאוד: היא אומרת, בוא הלום ריבונו של עולם, ה׳ צבאות, הרי אתה האלקים העושה הכל. יש הרי סדר, אנו כביכול צבא, כלומר צבא. לכל אחד תפקידו. ואם לחייל אחד חסרה יד, חסרה רגל, הוא שבור באיזה אופן, אין הוא יכול להיות חייל, אין הוא יכול לתפקד. יש חיילים גדולים יותר, יש שרי צבאות, ולכל אחד מקומו, אין נפקא מינה. כל אחד נחוץ. ומצד היותך ה׳ צבאות, עליך לעזור לי.

אל תחצה את הקו

והזוהר אומר: אל תסבור שצריכים לדבר, ‘היש לדבר לך אל המלך או אל שר הצבא׳ (מלכים ב׳ ד יג), אל תסבור שצריכים לעשות לך הגנה מיוחדת, שתחצה את הקו. אינך צריך לחצות את הקו מן המקום שאתה בו, שהקדוש ברוך הוא כביכול ידבר עמך. כמו שאת, את אשה, את זקוקה לילדים, וקיבלת ילדים במישרין בדיוק כפי מקומך. אדרבה, זהו עולם התיקון. עולם התיקון הוא ה׳ צבאות, שכל אחד במקום שהוא בו, שם מקבל הוא את שפעו הנצרך לו והנצרך לתלויים בו, והנצרך שיוכל להיות מקבל אמיתי לאלה המשפיעים עליו.

זו הרי המציאות של העולם. מה שאדם מתפלל על צרכיו, הוא מתפלל על צרכי העולם, הוא מתפלל על כבוד השכינה — אין אלו שני דברים אחרים, אלא שני דברים שהם אחד. אדם שהוא קטן-מוח, זה חיסרון הדעת, חיסרון ידיעה. בוודאי צריך להבין את שם צבאות. זה חיסרון ידיעה, שאין יודעים את השם. עד חנה לא ידע איש את השם, והיתה בכך אכן בעיה. מי שלומד תקופת השופטים רואה שכל אחד אמר לעשות שבת לעצמו. אך אם מבינים את שם צבאות, אין בכך שום בעיה.

אלהי מערכות ישראל

וזה הדבר החשוב ביותר שיש להבין. הקדוש ברוך הוא הוא ‘אלהי מערכות ישראל׳ (שמואל א׳ יז מה), הקדוש ברוך הוא הוא שם צבאות, מכל צבאות העולם, צבא מרום על המרום ומלכי האדמה על האדמה. חלק אנו מכך. וכל אחד בדיוק לפי מקומו שהוא בו. פעמים צריך אדם לזוז, שהוא עצמו חלק מן הדבר, אך אינו במקום הנכון — כמו חייל שאינו במחלקה הנכונה, שאינו בחטיבה הנכונה של הצבא. אז תפילתו: הזז אותי אל מקומי, הרי אתה רואה שכאן אינני מתאים, כאן אינני משתלב, משנה מקום — עליו לשנות את מקומו. טוב מאוד.

אך יסוד הדבר: אל יסבור לרגע אחד שאנו דברים פרטיים. אין אנו דברים פרטיים, אלא פרט מכלל. אין דבר כזה, פרט בלא כלל אינו קיים. ומה שאנו מתפללים, מה שאנו עושים, אנו עושים בשם כל ישראל, עם כל היהודים, עם כל בני העולם, או בוודאי מעשה עולם, כל יצירי קדם, עם כל הדורות שהיו ושעתידים להיות. וכשאומרים דורות — כאשר לאדם יש ילדים, הוא הוגה בילדיו, בנכדיו, באביו, בסבו. וזה מקומו בתוך המערכת הגדולה יותר, של כל הדורות שהיו, עד אדם הראשון, עד נח, עד כל הדרכים, עד משיח, מכל הדרכים.

אדם הראשון: נשמות תלויות בכל אבר

ואנו נבראים שיש להם גוף כבהמה, ויש להם אף חלק הצומח כצמחים, ויש להם חלק הדומם ככל דומם, והוא בא באמת מהם. המינרלים שבגוף האדם הם חלק מן העולם, מסדר המחצבים שבעולם. וזה הכל יותר. להתפלל על כל העולם אינו שונה מלהתפלל על כל העצמי.

והחכמה הנכונה, התפילה הנכונה של ראש השנה, היא כמו אדם הראשון, שהוא ידע כביכול, כמו שכתוב במדרש, והאריז״ל מבאר זאת בחוזק רב בדרושיו ובשער הגלגולים, שאדם הראשון ידע שיש נשמות תלויות בכל שערה מאדם הראשון, בכל אבר. הוא ידע, שכן להיות אדם הראשון פירושו שאדם יודע — וזה כציור, כמשל: יש חלקים בעולם השייכים לידי, יש השייכים לציפורניי, יש השייכים לראשי, יש השייכים לרגלי. ועל ידי שכולם כלולים בו, על ידי שיהיה כלול מכולם, במקומו הוא מתפלל על כולם, פועל על כולם, מתקן את כל העולם. זו ההקדמה השנייה החשובה שמוכרחים לומר, שמחויבים לומר לפני ראש השנה.

הדבר השלישי: סדר העבודה והפרט הפרטי

הכלל והפרט בסדר התפילות

הדבר השלישי הוא דברים פשוטים שיש בסדר העבודה של ראש השנה, בסדר התפילות, בסדר המנהגים של ראש השנה ושל כל הימים הקדושים. כל כך הרבה פרטים, כל כך הרבה דברים העוברים, אין שיעור לדברים. ומעט כמו שדיברנו עתה על הכלל והפרט, מבלבל הדבר אנשים חזקים מאוד, לפחות אנשים שיש להם מעט שכל בענייניהם, ואינם רק בחינת עבד כמו שדיברנו. אין הוא רק עבד העושה הכל, ולא נוגע לו, ואין נפקא מינה לו מה כתוב במחזור, אלא אומר: מה הוא עושה? ומבקש איזה תבלין, איזו הבנה.

וכאן יש רשימה שלמה, סדר אדיר. כאן אומרים סליחות, וכאן אומרים התרת נדרים, וכאן אומרים אקדמות קטנה, וכאן אומרים שמונה עשרה, וכאן אומרים מלכיות זכרונות ושופרות, וכן הלאה כל פסוקי דזמרה. כל כך הרבה דברים, כאשר מתפללים בבית כנסת המאריך או המקצר, על כל פנים כל כך הרבה דברים שעושים.

אל תפרוש מן הציבור: שני דינים אחרים

ומה שצריך לעשות: אדם, כמו שאומרים ‘בתוך עמי אנכי יושבת׳, שאי אפשר להיות נפרד. אין דרך אחרת. יש איזה פירוד, יש איזה עולם השבירה, אין זו שלמות הנפש, שאדם אינו יכול להיות כלל בשום אופן נפרד מבית המדרש, מכלל ישראל ומה שהם עושים — שעושים כפרות, סליחות, תשובה ותשליך בראש השנה וכו׳ וכו׳. זה דבר בסיסי מאוד הנחוץ. אך אדם אינו יכול להיות מבולבל, אין הוא יכול להיות סתם אחד העושה כל מה שכתוב, או שהוא מחפש שיהיה לו טעם, חיות, התעוררות בדרך שלומדים — הקרויה על הכל, אף היא אינה נוגעת.

ומה שאנו אומרים תמיד הוא שפשוט מאוד ששני דינים אחרים הם. מה שצריכים להיות חלק, ‘אל תפרוש מן הציבור׳ (משנה אבות פ״ב), זו בחינת הציבור, כמה שהציבור דורש. אם אחד הוא הבעל תפילה, צריך הוא לעבור לפני התיבה בכל, ולזמר ולעשות. ואם אינו, צריך הוא להשתתף כמה שנחוץ, לא יותר מזה, אלא מצד השתתפות עם הציבור. ומה נוגע לאדם עצמו? מה נוגע לתיקון נפשו הפרטי, שדרכו יוכל לכלול עצמו בציבור באמת בדרכים האחרות?

אין ללכת לפי אותו סדר. ולא רק שאין ללכת, אלא אי אפשר ללכת לפי אותו סדר. הסדר, מה שהוא המחזור שלנו, הוא כהשלמה של עשרות ומאות דורות, שכל אחד הוסיף בו חידושו ועשה סדרו, ומתוך זה נהיה. מה שנוהגים בדרך כלל נהיה איזה מהלך השווה לכל נפש באיזה אופן. נכון, ואיני אומר שהוא מוקשה.

אך אדם שיש לו רגש מסוים, שיש לו בקשה מסוימת, דרך משל, הוא מבין מה עליו לעשות. עליו למצוא אחד מן הקטעים, אחת מן התפילות המדברות אליו. או שיש אופן שמשתמשים בכל דבר כדי להגיע. אדם מבקש להגיע לדרגה רוחנית מסוימת, לרגש מסוים, למחשבה מסוימת, לכוונה מסוימת, ואומר מחזור עד שהוא מגיע לשם. זו אחת העצות, שכתובה בבעל שם טוב — אין הוא אומר ממש כך, אך זו אחת הדרכים שאפשר לנקוט. או שהוא עושה לעצמו סדר לפי מה שהוא מבין: מה דאורייתא, מה דרבנן, מה מנהג. איני יודע אם דווקא את הדאורייתא צריך להדגיש יותר, אלא מה שהוא יותר עיקר, מה שהוא יותר מרכזי אצלו, אותו הוא עושה סדר ואותו הוא עושה. זו הדרך לעשות דברים.

המשל של הסליחות: ראש השנה אינו יום הסליחה

וסבורני שאפשר לראות זאת, ומעניין מאוד, ואני מבקש להדגישו: סבורני שכך צריך להשתמש בחלקים. אפשר לראות שזה בדיוק מה שכל היהודים בכל הדורות עשו. אמשול משל: היום ערב ראש השנה. ראש השנה הוא מצוה של תקיעת שופר, אומרים מלכיות זכרונות ושופרות, אומרים תפילות ראש השנה — הכל ברור מאוד מה ההלכה מדאורייתא ומדרבנן. ויודעים שעל פי ראש השנה הוא יום הדין, ‘בראש השנה יכתבון׳ (מוסף ראש השנה, ונתנה תוקף) וכו׳, כל אלה דברים ידועים.

אך עבודת ראש השנה היא כל אחד לפום דעתיה. ורואים בבירור, לפחות במנהגנו — איני יודע אם אולי יש מנהגים אחרים — שבראש השנה אין אומרים סליחות. ראש השנה אינו זמן לומר סליחות, ראש השנה אינו זמן לעשות תשובה ולהתפייס. יום כיפור הוא זמן של סליחה. חשבתי קודם, כאשר דיברו על כתיבה, מעניין מאוד שבסליחה אין אומרים ‘יכתב סליחתי׳, אלא אומרים תמיד ‘ויאמר ה׳ סלחתי כדברך׳ (במדבר יד כ). ויתכן שהדבר נוגע ל… אפשר להמשיכו עם השיחות שדיברנו, ויש להתבונן כיצד. אך על כל פנים, סליחות אינן דבר של ראש השנה.

מדוע אומרים סליחות בערב ראש השנה?

עם כל זה, כל היהודים אומרים היום סליחות לפני ראש השנה, כל היהודים כמעט. איני יודע אם היה כך מנהג מאז — הרמב״ם אומר סליחות רק בעשרת ימי תשובה — אך כל היהודים היום אומרים סליחות כבר לפני ראש השנה, מעט יותר או מעט פחות. ומה פשר הדבר? מה עניינו כאן? ראש השנה אינו יום הסליחה. ובטוח אני שהפירוש הוא — מי שמעיין בסליחות של ערב ראש השנה, דרך משל, יכול לראות זאת בבירור מאוד. ויש כל כך הרבה סליחות. סבורני שלא נעשו כדי שאחד יוכל לומר את כולן. יש, כמו שאמר הרבי מקוצק, שאי אפשר לומר תהלים: דוד המלך נטל שבעים שנה לומר תהלים, כיצד אפשר לומרו ביום אחד? ווארט עמוק מאוד, והוא אמת מאוד.

מנהג העולם כבר עשה דבר שהוא פחות או יותר שווה לכל נפש, המערכת פועלת, וטוב הוא לכל אחד. אך באמת לומר סליחה — כלומר, כל אחת מן הסליחות כתב אדם ששרוי היה מעט כך. חשב יהודי: אני חפץ לגשת אל ראש השנה, אני חפץ לעשות את עבודת ראש השנה בשמחה — וצריך לעשותה בשמחה, בהתרוממות המוחין, צריך לעשות ראש השנה. אך אין הוא יכול, יש לו בעיה, בעיה אישית, לא בעיה כללית. שיש מצוה לתקוע בשופר, ולומר מלכיות בשמחה — זאת הוא עושה, אין לו בעיה. אך אדם הוא, ויש לו נפשו שלו, אף הוא אדם. הוא מרגיש שחטא כל השנה. כך הוא מרגיש. לא כל אחד מוכרח להרגיש כך, אך כך הרגישו היהודים. איש אינו מחויב להרגיש כך, אך על פי רוב מרגיש אדם כך, שכן אדם הוא אדם, ובמשך השנה עושה הוא בקטן ובגדול. יש הרי סדר נורמלי. איני אומר שמוכרחים, אך רוב בני האדם מרגישים ש…

והוא חפץ בראש השנה, חפץ לעשות את עבודת ראש השנה. זה ממשי מאוד, זה הדבר הממשי ביותר. אך עתה אין הוא יכול. הוא מרגיש שעליו להיטהר מעט, שעליו להתפייס מעט עם הקדוש ברוך הוא, שעליו לפעול דבר מה כדי שיוכל לומר ראש השנה. מה שהוא עושה — כל הסליחות שבערב ראש השנה כתבו אנשים שניסו באופן אישי להתפייס עם עצמם, עם האלקים, עם התורה, עם היהדות לפני ראש השנה, כדי שבראש השנה יוכלו לעשות מה שעליהם לעשות.

כתוב את סליחתך שלך

ואחר כך כבר נהיה סדר נוסף, שכבר צריכים לומר סליחות. טוב מאוד, ואומר אני שיש אופן שנעשה איזה דבר של ווערטער, אך חשוב מאוד להוציא דבר זה בכל יהודי. הדבר האמיתי בעבודה הוא שאדם צריך לכתוב את סליחתו שלו, לא מאה. אדם אומר: אני עושה את שלי; וכי אעשה חמש מאות סליחות, איני יודע מה אמרתי בימים אחרים? לא! כל אחת מן הסליחות, פחות או יותר, כתב אדם אחד בשנה אחת, לפי שזה מה שהרגיש, זה מה שהוצרך כדי להתפייס כדי שיוכל לעשות את השנה.

מי שיכול לכתוב סליחה, כותב ועושה סליחה. מי שאומר תהלים, מוצא פסוק אחד בתהלים, פרק אחד שעושה מה שעליו לעשות. או שעושה התבודדות, או שאומר חידושי תורה. יש כאן דרכים רבות שבהן הוא עושה דברים.

שתי עבודות נוספות: אוצר עשיר

יש שתי עבודות נוספות, וסבורני שחלק גדול, אף במחזור של יום טוב יש חלקים כאלה, ואנו מדלגים על חלק, שכן נראה שהבינו שאין הוא נחוץ לכל אחד. אומרים את הסליחות, ויש מקומות שמדלגים על חלקים, לפי שמבינים ש… אך כל אחד צריך — או שהוא מוצא, אוצר עשיר מאוד הוא, הסליחות עם המחזור, אפשר למצוא מכל היבט, מכל נקודת מבט. אין מוכרחים את הכל. אפשר לומר תורה. מדוע צריך כאן זה וכאן זה? כל אחת כתב אדם שביקש פשוט — מלבד מה שצריך להגיע אל הכלל, לתקוע בשופר, לומר מלכיות זכרונות ושופרות, לעשות הכל — הוצרך למצוא דרך שבה הוא מבקש להכשיר עצמו כלפי הדבר. וזאת עשה, וזאת צריך כל אחד לעשות: או למצוא קטע, או למצוא זמן, או כל אחד לפי אופנו שהוא יודע שתיקונו פועל.

סיום

ובזה נסיים להיום. שילמדו בחוזק רב את הפקודים על ראש השנה ואת המצוה בזוהר, אך איני מאמין שיש לי עתה זמן. וכבר ארוך השיעור די, על כן נסיים כאן ונאחל זה לזה שנה טובה. לשנה טובה תכתבו ותחתמו לאלתר לחיים.