סיכום השיעור 📋
סיכום זרימת הטיעון – חידושו של הרמב״ם על תקיעת שופר: שינה, דמיון ושכל
—
א. פתיחה: המעגל של לימוד, ראייה וחיבור
1. יסוד עבודת ה׳
כל השנה לומדים תורה – לומדים איך העולם צריך להיות, איך אנחנו צריכים להיות, שהכל מחובר. אחר כך מסתכלים בעולם (עיתון, על עצמך) ורואים שהמציאות לא תואמת את מה שהתורה אומרת שיכול היה/צריך היה להיות.
שתי נקודות קריטיות: גם מה שצריך להיות (אידיאל), וגם מה שיכול להיות (אפשרי מעשית). אם זה לא יכול להיות – זה רק פנטזיה. שלימות של כל דבר (נברא בשבילו) חייבת להיות משהו שניתן להשיג.
> *⟨הערה קטנה⟩: אפילו מקובלים מסכימים ליסוד הזה, אם כי יש להם פירושים אחרים על מה הדברים הם, מה שמביא למסקנות מעשיות אחרות.*
2. תפילה/עבודה = הגשר
תפילה (עבודת ה׳ בכלל, וראש השנה בפרט) היא התהליך של חיבור בין היכן שאתה נמצא עכשיו לבין היכן שאתה צריך/יכול להיות. זהו ליבת עבודת ה׳.
—
ב. תשובה = עבודת ה׳ במהותה
תשובה פירושה בדיוק הדרך מהיכן שאתה עומד עד היכן שאתה צריך/יכול להיות. תשובה אינה שונה מהותית מעבודת ה׳ – היא רק צורה ספציפית כי הדברים שבורים וצריך לתקנם. (מוזכר הרמב״ם במורה נבוכים ח״ג פרק מ״ו ומ״ג על תשובה במחשבה, טעמי המועדים, כוונות וקרבנות.)
חידושו של הרמב״ם על שופר – רמז ראשון
דיוק חשוב: הרמב״ם לא אומר ששופר הוא סתם לעשות תשובה. הוא מכניס מילה חשובה, וזהו חידושו של הרמב״ם. הרמב״ם קיבל זאת ברוח הקודש – כלומר, זה לא כתוב בשום מקור קודם.
—
ג. ⟨דיגרסיה⟩: מה פירוש “רוח הקודש” / נבואה?
שלוש דרכים שבהן אדם מגיע לאמת:
1. טבע/מדע – הבנת המציאות דרך התבוננות.
2. “התגלות” – נדחה: “הקב״ה הוא אדם עם פה והוא מדבר? – אף יהודי אמיתי מעולם לא האמין בזה.”
3. אינטואיציה/כליות יועצות – תחושה פנימית, קרובה לנבואה.
מסקנה: כל שלוש הדרכים מובילות לאותו דבר – אדם משיג את המציאות. נבואה = “יש שם מה שמגיע מאת ה׳ (בורא המציאות) אל לב/מוח האדם.” הדרכים השונות (דמיון, שכל, לב, כליות, ספרים) הן רק כלים שונים, לא מהויות שונות.
—
ד. רוח הקודש של הרמב״ם וכנותו
1. מה פירוש “רוח הקודש” אצל הרמב״ם?
הוא לא למד זאת מרבי או מספר קודם – זה בא ישירות מהמציאות/חכמה.
2. מדוע הרמב״ם אומר “נראה לי”?
כל משנה תורה של הרמב״ם הוא קיבוץ של תורה שבעל פה – הוא סובר שהכל כתוב בגמרא. “נראה לי” הוא כי הוא היה “כן באופן יוצא דופן” – הוא לא רצה להעמיד פנים שפירושו הוא יותר מפירושו בגמרא. הסמכות של הרמב״ם באה מהגמרא, לא ממנו עצמו.
הוא יכול היה – כמו מחברי לקוטים אחרים – להכניס חידושים משלו בין ההלכות, ואף אחד לא היה שם לב. אבל כשהוא אומר חידוש על סמכותו שלו, הוא מסמן זאת ב״נראה לי”, כדי שהלומד ידע שהוא לא מחויב לקבל זאת.
—
ה. קושיות על כנותו של הרמב״ם – ותירוצים
קושיא א׳: אגדה וטעמים
מדוע הרמב״ם לא כותב “נראה לי” בחידושיו העצומים באגדה, טעמי המצוות וספר המדע – שברור שאינם פשט פשוט בגמרא?
תירוץ: הרמב״ם מקפיד על “נראה לי” רק בנפקא מינה להלכה – בפסקי הלכה מעשיים. באגדה וטעמים, שאין בהם השלכות הלכתיות ישירות, הוא לא סובר שצריך לציין זאת.
קושיא ב׳ (חזקה יותר): הלכות אמונות ודעות
הרמב״ם פסק ספר מדע שלם עם הלכות אמונות ודעות, והוא ידע שזה לא ברור בגמרא – כי בספריו האחרים (שמונה פרקים, מורה נבוכים) רואים איך הוא מתאמץ להוכיח את אותן מסקנות. במשנה תורה הוא מציג זאת כמסקנה פשוטה. זה שקר!
ראיה: בהלכות קידוש החודש הרמב״ם מתנצל שהוא משתמש בחישובים של היוונים. מדוע הוא לא כותב התנצלות כזו בהלכות תשובה, שם הוא גם משתמש במקורות פילוסופיים?
תירוץ א׳: רחמים על כלל ישראל
הרמב״ם אומר בעצמו באגרותיו שהוא בכוונה כתב בהלכה דברים שאינם הלכה במובן הצר, כי היה לו רחמים על יהודים ורצה שידעו את יסודות האמונה.
תירוץ ב׳ (העיקר): ההבדל בין “אמת” ל״הנהגות טובות”
שיטת הרמב״ם (מורה נבוכים) היא שרוב המצוות אינן “אמיתיות” (אמיתות נצחיות) אלא “מפורסמות” (הנהגות טובות). רק “אנכי” ו״לא יהיה לך” – שניתן להוכיח בשכל – הן נבואה אמיתית “מפי הגבורה”. כל שאר המצוות תלויות במציאות העולם – הן היו יכולות להיות אחרות בעולם אחר.
> *⟨דיגרסיה – קין והבל ועריות⟩: כהמחשה – בעולם ללא יצר הרע לא היינו צריכים שניות לעריות, ואולי אפילו לא עריות עצמן. נישואי קין והבל מוזכרים כדוגמה לתקופה עם כללים אחרים.*
מסקנה: החיוב לקיים הלכות הוא לא כי הן אמיתות נצחיות, אלא כי הגמרא אמרה כך – הסמכות באה ממסורת וקבלה. לכן, בהלכה למעשה הרמב״ם חייב לציין מה שלו (“נראה לי”), כי שם הסמכות של הגמרא היא היסוד. אבל באמונות ודעות, שמדובר באמיתות אמיתיות שניתן להוכיח בשכל, הרמב״ם אינו כפוף לאותה שיטה.
—
ו. סמכות הרמב״ם – שלוש רמות
רמה 1: הלכה
בהלכה – “אמר הגמרא” (או לכל הפחות “אמר משה בן מימון”, שחלש יותר כי לא כל היהודים קיבלו את הרמב״ם).
רמה 2: דברים אמתיים
באמיתות – לא משנה מי אמר זאת, אפילו גוי היה אומר זאת היינו צריכים להכיר. הלכות יסודי התורה של הרמב״ם הן אמת לאמיתה – לא צריך “נראה לי”, כי אמת היא אמת מצד עצמה.
כשהרמב״ם אומר “יש מצווה להאמין במציאת ה'” – הוא לא מתכוון שרק כי זו מצווה צריך להאמין. הוא מתכוון שהמצווה כוללת גם סוג כזה של אמונה, אבל האמת עומדת בפני עצמה.
רמה 3: טעמי המצוות
בטעמים ודרשות – “זה לא עולה כסף”, כל אחד יכול לומר דרשות. זה לא נוגע להלכה, אלא פירוש, רמז.
—
ז. חידושו של הרמב״ם על שופר – ניתוח
1. שופר הוא “רמז”
הרמב״ם אומר בעצמו ששופר הוא “רמז” – זה לא הלכה, אלא טעם. חידושו הגדול: שופר מעורר אנשים לתשובה – “עורו ישנים משנתכם”.
2. “עורו ישנים” אינו פסוק!
הלשון “עורו ישנים משנתכם” לא כתובה בשום מקום בתנ״ך. זו ניסוחו של הרמב״ם עצמו – הוא כמעט יצר “פסוק” חדש. ובכל זאת – כמעט כל יהודי חושב שזה פסוק, מה שמוכיח עד כמה דבריו של הרמב״ם חדרו עמוק.
> *⟨סטייה קטנה⟩: הרמ״ע מפאנו לא קיבל את פירושו של הרמב״ם על שופר. אבל האריז״ל, רש״ש ורוב גדולי ישראל החזיקו בו מאוד – וזה מראה שזה היה רוח הקודש.*
3. מה כבר כתוב בחז״ל על שופר (לפני הרמב״ם)?
כל הענינים המוכרים של שופר בתנ״ך ובחז״ל:
1. תפילה/זכרון – שופר מזכיר את ה׳ (כמו שהבריסקר רב אומר – לשופר יש דין תפילה)
2. הפחדה – קול גדול שמפחיד (במתן תורה: “ויחרד כל העם”)
3. כינוס/הכרזה – “והעבירו קול במחנה” – כמו אזעקה, שופר ערב שבת
4. מלכות – “קול שופר לפני המלך” – חצוצרה למלך
5. מלחמה – אות לקרב (גדעון)
4. החידוש העצום
מושג ה״התעוררות” – להתעורר – לא כתוב בשום מקום לפני הרמב״ם! הוא חיבר שני נושאים שמעולם לא היו מחוברים: (א) שופר, עם (ב) מושג הקימה/התעוררות.
5. החילוק הקריטי
– קימה ≠ הפחדה – הפחדה פירושה שאתה כבר ער, רק נבהל
– קימה ≠ כינוס – כינוס פירושו שאתה כבר ער, רק נקרא
– קימה ≠ הזכרה – הזכרה היא פונקציה כלפי ה׳, לא כלפי האדם
קימה פירושה: האדם ישן (במשל) – הוא במצב של חוסר מודעות, והשופר מעיר אותו. זו קטגוריה אחרת לגמרי. במתן תורה לא כתוב שהעם ישן והשופר העיר אותם – כתוב שהם נבהלו.
—
ח. חיפוש בתנ״ך: מי ישן והתעורר?
בשום מקור – לא בפסוקים, לא במדרשים – לא כתוב מפורש שאדם ישן והשופר העיר אותו. סקירה של כל המקומות בתנ״ך שבהם אנשים ישנים ומתעוררים:
– יונה – “מה לך נרדם” – מתעורר, אבל לא בשופר
– זכריה – מלאך מעיר אותו (“כאיש אשר יעור משנתו”)
– שמואל הנביא – “שמואל שוכב בהיכל ה'” – ה׳ קורא לו, אבל לא כתוב מפורש שהוא ישן
– דלילה מעירה את שמשון – “פלשתים עליך שמשון” – שלוש פעמים, אבל בלי שופר
– נבל – הוא לא קם – וזו הבעיה שלו
> *⟨דרשה צדדית – נבל הכרמלי כאנטי-מודל של תשובה⟩: נבל היה שיכור בראש השנה (“ולבו טוב עליו ושכור מאד”), הוא חשב שראש השנה זה פורים. כשהוא קם ואביגיל סיפרה לו מה קרה – “וימת לבו בקרבו והוא היה לאבן” – ליבו מת, הוא נעשה כאבן. עשרה ימים אחר כך (עשרת ימי תשובה!) הוא מת ממש. זה מה שקורה כשלא תופסים את ההתעוררות של שופר – “לבו כאבן.” אבל – זו דרשה יפה, לא מקור.*
—
ט. כלל מתודולוגי בקריאת הרמב״ם
> כשהרמב״ם אומר שתי (או יותר) מילים/ביטויים שלכאורה אומרים אותו דבר, אחד הוא פירוש על השני.
ראיה מפורשת ממכתבו של הרמב״ם לשמואל אבן תיבון על תרגום: לפעמים צריך לתרגם מילה אחת במספר מילים כי המושג עמוק מדי למילה אחת. דוגמה: “דברי תורה וחכמה” = דברי תורה שהם חכמה.
—
י. ניתוח הדרשה התלת-חלקית של הרמב״ם על שופר
בטקסט של הרמב״ם יש שלושה משפטים:
1. “עורו ישנים משנתכם והקיצו נרדמים מתרדמתכם” – קומו, ישנים!
2. “וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה” – חפשו במעשיכם ושובו בתשובה
3. אחר כך באים שני פירושים: אחד על “עורו” ואחד על “חזרו בתשובה”
פירוש על “עורו ישנים”:
“עורו” = “זכרו בוראכם” (זכרו את בוראכם). מי צריך לזכור? – מי שישן. מי ישן? – “השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל.”
מסקנה קריטית: מה פירוש “שינה”?
“שינה” לא פירושה:
– לא להיות ישר
– לא להיות דלוק / לא להיות חם ליהדות
– לא ענין של רגש (feeling)
– לא ענין של מעשה (עשייה)
“שינה” פירושה:
– ענין של מחשבה / ידיעה / זכירה – האדם שכח את האמת, הוא שקוע ב״הבלי הזמן.” ההתעוררות היא קוגניטיבית – “שוכחים את האמת” → השופר קורא לזכור.
—
יא. מהי “אמת”? – חזרה ליסוד של שמונה פרקים
1. אמת = דברים נצחיים
כמו שכתוב בשמונה פרקים פרק ב׳: חכמה פירושה ידיעת הדברים הנמצאים שאינם משתנים – הקב״ה ומהלכיו. על פי קבלה: הקב״ה וספירותיו – גם דברים שלא משתנים (רצון לא משתנה, וכו׳).
2. “הבלי הזמן” = דברים זמניים
“הבלי הזמן” = דברים זמניים, “היום כאן ומחר בקבר”.
3. חידוש חזק: נגלה עצמו = “הבלי הזמן”
מי שלומד רק נגלה הוא שוכח את האמת בהבלי הזמן. נגלה חשוב מאוד – “דברים המיישבים את לבו של אדם… שיקנה העולם הבא” – אבל הוא עוסק רק באיך לחיות בעולם הזמני באופן טוב. נסתר = ידיעת האמת – דברים שלא משתנים: הקב״ה, מלאכיו, מעשה בראשית, מעשה מרכבה. לכן זה נקרא “חכמת האמת” – חכמת התורה על אמתה.
—
יב. ראיות מהרמב״ם – “יעור משנתו” בהלכות אחרות
1. הלכות אבל (פרק י״ג, הלכה י״ב)
הרמב״ם מביא את אותו לשון “יעור משנתו” באבלות: כשקרוב מת, האדם צריך להיזכר – תבין שרוב הדברים החשובים מתים. חשוב: בפסוק כתוב “חלו” (להיבהל), אבל הרמב״ם מוסיף בעצמו את מוטיב ה״להקיץ” – להתעורר. הוא חידש את נושא הקימה.
2. הלכות מזוזה
כשאדם יוצא לעסקיו (ענייני זמן), הוא “ישן”. הוא רואה את המזוזה – שם כתוב יחוד ה׳. יחוד ה׳ ואהבתו = ידיעות של מעשה בראשית ומעשה מרכבה. “וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולמים.” “מיד הוא חוזר לדעתו” – הוא חוזר לדעתו, הוא זוכר. זה הפירוש של שופר – הוא פותח את דעתו של אדם בזמן מסוים.
—
יג. מדוע “שינה” ולא “חולה”?
הרמב״ם יכול היה לומר “אתה חולה” (כמו בהלכות דעות/שמונה פרקים). אבל הוא אומר “אתה ישן” – זה סוג אחר של דבר:
– חולה = שלמות הגוף חסרה, המידות לא טובות.
– ישן = הגוף מושלם לחלוטין, האדם בריא לגמרי. רק המוח/דעת לא עובד – זה החסרון היחיד.
– כח הזן – עובד בשינה
– מידות – לא פעילות, אבל לא חולות, הן בסדר
– רק השכל לא עובד
הנמשל: אדם יכול להיות בעל שלמות המעשים, שלמות הגוף, מידות טובות – ובכל זאת חסר לו העיקר: דעת, ידיעת האמת.
—
יד. דמיון vs. שכל – ליבת העבודה הפנימית של הרמב״ם
1. דמיון עובד טוב יותר בשינה
פרדוקס: כשישנים, הדמיון עובד באופן אקטיבי ו״טוב יותר” מאשר כשערים – אבל זו דווקא הבעיה.
2. דמיון = שורש עבודה זרה ויצר הרע
דמיון הוא לא רק “לא טוב” – הוא מקור עבודה זרה ושורש יצר הרע. הרמב״ם אומר במפורש: יצר הרע הוא הדמיון. הרבי (הרבי מליובאוויטש) גם אומר כך.
3. רגשות בתפילה ≠ שכל
רגשות בתפילה (התלהבות, אהבה, יראה) – אפשר להרגיש גם בשינה בחלום. על זה לא צריך לתקוע שופר. שופר מעורר את המוח/שכל – לא את הדמיון, לא את הרגשות.
> *⟨הערת צד קטנה⟩: “מוחין דגדלות” / “מוחין דחתונה” – “מוחין” לא מדבר על רגשות – זה מדבר על שכל. רגשות צריכים להיות עם מוחין, אבל מוחין זה לא רגשות.*
> *⟨דיגרסיית צד קצרה – תחיית המתים⟩: משל הקימה של הרמב״ם יכול להיות נמשל לתחיית המתים (כמו רב סעדיה גאון), אבל הרמב״ם אומר שכפשוטו זה משל על התעוררות משינה רוחנית.*
—
טו. שופר = להפסיק להיות “נביא של דמיון”
1. נבואת שאר הנביאים vs. נבואת משה
נושא השופר הוא: להפסיק להיות כמו אותם נביאים (שעבדו דרך דמיון), ובמקום זאת – להיות כמו משה רבינו (שעבד דרך שכל טהור). חידוש: זה “דבר רע” להיות נביא (משאר הנביאים) – צריך לשאוף להיות כמו משה.
עיקר האריכות של הרמב״ם בהלכות נבואה היא תמיד להדגיש את ההבדל בין נבואת שאר הנביאים (דמיון) לנבואת משה (שכל) – “הדבר הכי גדול.”
2. מושג ה״הערה” של הרמב״ם נגד דמיון
הרמב״ם משתמש
במילה “הערה” (התעוררות/הארה) כאנטיתזה לדמיון. שני מקומות עיקריים במורה נבוכים:
– חלק א׳, פרק נ׳ (או בערך): הערה נגד דמיון
– חלק ג׳, פרק נ״א: השגחה באה מחשיבה על ה׳ – כשהשכל פעיל ומחובר לה׳
אלו שתי ההערות שהן שורש העבודה הפנימית של הרמב״ם.
3. תירוץ על סתירה: משה גם היה לו בחינת שאר הנביאים
קושיא: אם נבואת משה שונה לגמרי, איך אפשר למצוא בדבריו של משה אלמנטים של שאר הנביאים?
תירוץ: משה רבינו, כאדם, גם היה לו בחינת שאר הנביאים (קל וחומר – “יש בכלל מאתיים מנה”). כל דברי נביאים רמוזים בתורה. אבל – האמיתית נבואת משה היא רק “אנכי” ו״לא יהיה לך” – ידיעת ה׳ בלבד.
—
טז. חידוש גדול: נבואת משה נגישה לכל יהודי
1. כל יהודי יכול להיות נביא כמשה
נבואת משה האמיתית – ידיעת ה׳ – יש לכל יהודי. נבואת משה היא דווקא הכי נגישה, לא הכי בלעדית.
ראיה: רמב״ם, הלכות תשובה פרק ה׳: “כל אדם” יכול להיות נביא כמשה.
ההבדל: אצל שאר הנביאים – “אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד” (כי דמיונות סובייקטיביים). אצל נבואת משה – כולם רואים את אותה מציאות בסיסית, כי אמת היא אוניברסלית.
2. נבואת משה = נצחית, לא חד-פעמית
כשהרמב״ם אומר שנבואת משה היא “יחידה”, הוא לא מתכוון לייחודיות היסטורית. פירוש: זה “דבר העומד לעד ולעולמי עולמים” – נצחי, כי האמת לא משתנה. “אמונה עולמית” (הלכות יסודי התורה פרק ז׳). ראיה: רמב״ם, חלק ב׳, פרק מ״א–מ״ב: תורה לא יכולה להשתנות כי אמת לא יכולה להשתנות. יש רק אחת נבואת משה, כי יש רק אחת מציאות בסיסית, אחד אלוקים.
3. “שמע ישראל” כדוגמה
כל יהודי שאומר “שמע ישראל ה׳ אחד” – יש לו גישה לאותה מציאות כמו משה רבינו. “אחד” פירושו בכל הזמנים – נצחי, לא פעם אחת.
> *⟨אנקדוטה אישית⟩: ר׳ אברהם יצחק גרינר סיפר איך דיבר עם רבו, ר׳ משיח׳ל, וכל קושיא ר׳ משיח׳ל ענה: “נו, הרי זה כתוב בחלק ב׳ פרק מ״ו” – דוגמה לכך שהכל כבר נמצא במורה נבוכים.*
—
יז. חזרה לשופר: נביאים חשבו שה׳ “ישן”
1. הקרנה של דמיון
מכיוון שכל הנביאים (חוץ ממשה) קיבלו נבואה כשהם ישנו, הם הקרינו שגם הקב״ה יכול לישון. אליהו הנביא אומר לנביאי הבעל: “אולי ישן הוא ויקץ” – אולי הוא ישן. בתהלים כתוב: “עורה, למה תישן ה'” – שנשמע כאילו הקב״ה ישן.
2. יוחנן כהן גדול
יוחנן כהן גדול ביטל “את המעוררים” – הוא ביטל את הנוסח של “עירור” ה׳. למה? כי הוא לא החזיק ב״התעוררות” שבנויה על דמיונות – שהקב״ה “ישן” וצריך “לעורר” אותו.
3. הפירוש האמיתי
האדם ישן – אותו צריך לעורר. אבל לא לעורר בדרך דמיון (שמשאיר אותו ישן בדמיון בזמן המעשה). צריך קול שופר כזה שמעורר משינת הדמיון – לא כזה ששולח לדמיונות חדשים. שינה = חיים בדמיון; התעוררות = הפסקת הדמיון.
—
יח. “רמז יש בה” – פירוש “רמז” אצל הרמב״ם
כשהרמב״ם אומר “רמז יש בה” על תקיעת שופר, הוא מתכוון:
– אף על פי שתקיעת שופר היא בעולם הדמיון (שופר גשמי, עם שיעור, שומעים באוזניים פיזיות) –
– “רמז” פירושו: רמיזה / התעוררות למשהו אחר, גבוה יותר מדמיון
– רמז = הערה = התעוררות = עירור
– רמז השופר הוא: השופר אומר לך – תפסיק לשמוע רק את השופר (הקול הגשמי), ותתחיל לחשוב (שכל)
“דיברה תורה כלשון בני אדם”
אפילו תורת משה רבינו מדברת בשפת דמיון – כי הוא מדבר לאנשים פשוטים ש״ישנים” (חיים בדמיון). אבל זה לא אומר שהתורה היא דמיון – אלא שהיא משתמשת בדמיון ככלי להגיע לאנשים.
לשון שמואל הנביא: “לא יועיל ולא יציל”
שמואל הנביא אומר על עבודה זרה: “תוהו – שלא יועיל ולא יציל.” זה מה שקורה כשחיים בדמיון: הבל וריק – “שוגים כל שנתם.” שוגים פירושו גם משוגע (= אבוד בדמיון), וגם שגיון (= דמיונות יפים, כמו “שגיון לדוד” – הוא חושב שהוא נביא, אבל הכל דמיון).
> *⟨הערה קטנה⟩: יש “חלק הטוב” של דמיון – “פרחי קודש” – אבל זה לא מפורט כאן.*
—
יט. שופר – לא פחד, אלא בהירות
משל השופר הוא שרעש גדול (קול) מעורר – אבל זה לא הנמשל. הנמשל אינו שצריך להיבהל (“ויחרד כל ההר” אינו הנקודה העיקרית).
ההתעוררות האמיתית של שופר היא בהירות: פתאום רואים בבירור שכל שאר הדברים – דברים החולפים והולכים, הבלי הזמן, היום כאן ומחר בקבר – הם שינה. ורואים דברי אמת שעומדים לעד ולעולמי עולמים. זה כמו להסתכל על מזוזה – פתאום רואים מה אמיתי וקיים ומה רק זמני.
—
כ. פירוש “חזרו בתשובה” – שלושת השלבים של הרמב״ם
1. “עורו ישנים” = ראו את האמת (כבר נדון)
2. “חזרו בתשובה” = “זכרו את בוראכם” = זכרו את הבורא = הכירו את המציאות
3. “והביטו לנפשותיכם” = הסתכלו על נפשכם (לא על גופכם)
רוב האנשים מביטים לגופם – הם מסתכלים על גשמיות: בריאות, כוח, פרנסה – זו שינה. סוקרטס הקדוש אמר: כל עבודתו היא שאנשים יתעניינו בנפשם ולא בגופם.
> *⟨הערת צד: שכל vs. דמיון בעסקים⟩: חכמת עסקים אינה חכמה לפי הרמב״ם. צריך להיות חכם לעשות עסקים, אבל זה דמיון או שכל מעשי / ערמומיות – רמה נמוכה יותר. חכמה אמיתית = ידיעת הנמצאות, ידיעות האמיתיות – ידיעת דברים נצחיים שלא משתנים.*
—
כא. “והיטיבו דרכיכם ומעלליכם” – תשובה דרך הרגל
1. דרכים = מידות (לא מעשים)
“דרכים” הוא קוד למידות (כמו “הודיעני נא את דרכיך” = מידותיך). “יעזוב רשע דרכו” = עזוב את הרגליך הרעים, לא רק מעשים רעים.
2. איך עושים תשובה?
לא דרך קבלות! “יגמור בלבו” פירושו תעשה לעצמך הרגלים חדשים. דרך העמדת פנים (pretending) והרגלה: פעם אחת, פעמיים, שלוש – עד שנעשים אחרים.
תשובה לוקחת זמן: לפחות עשרה ימים (עשרת ימי תשובה) או ארבעים יום. אי אפשר לצאת ידי חובת תשובה ברגע אחד.
3. עשרת ימי תשובה – מעשית
קמים מוקדם יותר, מתפללים יותר – מה הקשר לתשובה? אין קשר ישיר – זו דרך לבנות הרגל טוב יותר. עשרה ימים בשנה חושבים יותר על ה׳, ומתרגלים, בתקווה לשנה שלמה.
—
כב. מחשבתו שלא טובה – השכבה העמוקה יותר
הפסוק “יעזב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו” – דרכו = הרגלים, מחשבותיו = המחשבות/דעות העמוקות יותר שמביאות את ההרגלים.
– “זכרו את בוראכם” = זכרו את המציאות (מה שקיים באמת)
– “מחשבתו לא טובה” = טעות לגבי מה טוב – חושבים שדברים טיפשיים הם טובים
– מחשבה טובה = להתחיל לראות שהדברים הנכונים הם טובים
הקשר בין מידות ודעת
עבודת מידות (העמדת פנים, הרגלה) לא פירושה שאין דעת. צריך קודם לראות שמשהו טוב (גם אם עדיין לא מרגישים זאת), ואז להתרגל עד שגם מרגישים זאת.
—
כג. מסקנה: הנושא העיקרי
כל זה – כל הדרשה של הרמב״ם על שופר – יפה, נכונה ומחוברת. אבל הנושא העיקרי נשאר: מהו משל הקימה – שינה מול ערות, דמיון מול שכל.
חידושו הנפלא של הרמב״ם, שהוא דוגמה לרוח הקודש, הוא שיסוד השופר טמון בהתעוררות – בהתעוררות מדמיון לשכל. זה לא הפחדה, לא כינוס, לא הזכרה לה׳ – אלא עירור האדם שישן בדמיונות, לידיעת האמת: ידיעת הבורא, דברים נצחיים שלא משתנים, האמת הנצחית שעומדת לעד ולעולמי עולמים.
תמלול מלא 📝
הסוד של ראש השנה: תשובה, עבודת ה׳, ורוח הקודש של הרמב״ם
פתיחה: היסוד של היהדות וראש השנה
מגיד שיעור:
אוקיי, זה על הקלטה, אז אני צריך ללמוד. אבל אני יכול רק עם שאלות. וגם מלכות נחרנים שפרס, איך זה נכנס? אבל דבר אחד קודם. אני רוצה להיות כן על הפשט שלי. אבל קודם דבר אחד.
למדנו במוצאי שבת, אולי יש הקלטה מזה, אולי לא, אני לא יודע, שהסוד של ראש השנה, הסוד של כל היהדות, הוא שלומדים שנה שלמה, מה לומדים את כל התורה? שלומדים שנה שלמה, מה לומדים את כל התורה? שלומדים את החומש כל שנה, או באים לשיעור כל שנה, ולומדים איך העולם היה צריך להיות, איך אנחנו צריכים להיות, איך העולם צריך להיות, הכל מחובר.
ואחר כך רואים, אם מי שמסתכל בעיתון רואה, או מי שיכול בעצמו רואה. מי שלא מסתכל בעיתון, או לא יכול בעצמו, זה קורה באותם אנשים. הוא לא רואה. אבל מי שמסתכל בעיתון, הוא רואה שהעולם לא בדיוק כמו שכתוב בתורה שיכול היה להיות, שהיה צריך להיות ויכול היה להיות.
שני הדברים האלה חשובים מאוד. גם איך היה צריך להיות וגם איך יכול היה להיות. אם זה צריך להיות, אז לא מעניין, אם זה לפנטזיות.
ובפרט לפי מה שאנחנו לומדים, שהשלמות, שלימות הטבע של כל דבר, הוא מה שנקרא נברא בשבילו, מה שנעשה השלמות של הדבר. זה חייב להיות שזה יכול להיות. זה הפירוש של שלמות, לפי כל אחד. אני מתכוון שאין שום מחלוקת.
לא, לא, אפילו המקובלים כולם מודים לזה, יש להם פירושים אחרים על מה דברים הם, ממילא צריך להיות אותם אחרת. אבל הוא לא רוצה, בגלל זה… אוקיי, זה לא היה לא… רחוק, רחוק, רחוק. הולכים לאיבוד.
בקיצור, התורה אומרת לנו מה הם צריכים להיות, וממילא מה הם צריכים להיות, וממילא מה הם יכולים להיות. כל שלושת הדברים האלה. כל שנה לומדים את זה יותר טוב. אחר כך מסתכלים בעיתון, רואים שזה לא בדיוק ככה.
אז מה שבא ראש השנה, זה אומר תפילה, בכלל, עבודה, עבודת השם. היא אחת מ״לעבדו בכל לבבכם”, אחת מעיקר עבודת התפילה, היא בפשטות לחבר, לנסות לראות. איך אפשר לחבר את מה שצריך להיות ויכול להיות למה שזה נמצא, כן? איך הולכים מכאן לשם. זו עבודת השם, ולכן זו גם העבודה של ראש השנה. נכון? זה אמרנו?
תלמיד:
לא ממש, עם קצת…
מגיד שיעור:
אמרנו אחרת במוצאי שבת?
תלמיד:
הוא אמר מה שהוא אמר.
מגיד שיעור:
לא, זה למדנו במוצאי שבת. זה למדנו במוצאי שבת. ראיתי את התפילה שלך. אוקיי. היה סרטון, מה זאת אומרת? אני לא יודע אם הוא המשיך, באמצע זה נעצר.
תלמיד:
מה התכוונת ב׳אתם׳ כאן?
תלמיד אחר:
אל תסיים עם ר׳ מוטל, כי הוא הולך להיראות בסרטון, ר׳ מוטל.
תלמיד:
אחר כך הם הוציאו.
תלמיד אחר:
תמיד יכול להיות וסטרס, לפחות. בוודאי, מוסטרס.
המטרה של ראש השנה ותשובה
מגיד שיעור:
רבותי, ולכתחילה יש לך כבר מטרה על זה. מעולם לא אמרתי אחרת. רבותי, ועכשיו ערב ראש השנה, מה זה הפורים? זו המטרה. מה המטרה? “זה היום תחילת מעשיך”. נכון, צריך לדבר על הבעל שם. אז, שניהם. אוקיי.
עכשיו, זה בעצם לעשות תשובה. נכון? זה בעצם הפירוש של לעשות תשובה. מה התכוונת לעשות תשובה היום?
תלמיד:
אני יכול כבר לומר תורות על תשובה, אבל זה לא לעשות תשובה לפי אותי.
מגיד שיעור:
לפי אותך זה לא לעשות תשובה? על מה?
תלמיד:
כי זה לפני תשובה.
מגיד שיעור:
אוקיי, אמת. זה חלק, זה שניהם. יש תשובה במחשבה, כמו שהרמב״ם אומר במורה בפרק מ״ו חלק ג׳, תסתכל שם קטע חשוב מאוד על תשובה.
תלמיד:
זה?
מגיד שיעור:
תסתכל רק בפרק מ״ג איך הוא מדבר הלכות… לא, לא, אם אני זוכר, יש פרק מאוחר יותר מ״ו, הוא מדבר על קרבנות. אני חושב שמ״ו. כן, כן, אבל גם במ״ו. מ״ג אני חושב זה הטעמים של כל המועדים. אחר כך מ״ו כתוב על כוונות. צריך להסתכל על כל הקטעים האלה. בעזרת השם כשאוציא את החיבור שלי של כל המקורות על ראש השנה, זה יעמוד שם. כן.
אז, צריך להזכיר שזו הכוונה של תקיעת שופר. ודיברתי על זה בארוכה בשנים קודמות, ויש כתוב אפילו, אני חושב, פחות או יותר בדיוק מה צריך ללמוד. ובעל הבית רוצה להיות מסוגל ללמוד את זה.
תשובה = הדרך מ״כאן” ל״שם”
מגיד שיעור:
אם אתה מדבר על ראש השנה, אחד שואל אותי, “אה, מדברים כבר על ראש השנה. אבל אתה הולך להמשיך, כן?” כן, אני מדבר עם מישהו, תסתכל. הוא מדבר על ראש השנה. הלו, זה ערב ראש השנה, על מה אני אדבר? פורים? פורים. או על ראש השנה, על פורים. תגיד לו שאני אדבר על פורים. תגיד לו שהוא יבוא אחר כך. הוא לא יבוא. הלו, אז, בוא נסביר קצת יותר טוב.
מה זה אומר לעשות תשובה? תשובה פירושה בדיוק הדרך שהולכים מאיפה שנמצאים עד מה שצריכים להיות, מה שיכולים להיות. אז מה זה תשובה? אני מתכוון שיש עוד דברים שנקראים תשובה, זו פשוט עבודת ה׳. תשובה היא, שמכיוון שהם שבורים צריך לעשות את זה. אבל זה בעצם מה שתשובה היא. תשובה היא לא באמת שונה מעבודת ה׳.
צריך להבין למה יש דבר כזה תשובה שהוא שונה מעבודת ה׳, אבל בשביל זה צריך ללמוד הלכות תשובה.
וזו שאלה טובה, יש לי תירוצים שונים על זה, אני לא יודע איזה התירוץ האמיתי, אבל באופן יסודי זה באמת אותו דבר.
החידוש של הרמב״ם על שופר
מגיד שיעור:
וכמו שאתה לומד, יש לך דיוק טוב מאוד. מי שלומד את הרמב״ם חושב ששופר זה לעשות תשובה. הרמב״ם לא אומר ששופר זה לעשות תשובה. הרמב״ם מכניס מילה חשובה מאוד, וזה עיקר היסוד של החידוש של הרמב״ם.
מה שאני מתכוון שזה החידוש של הרמב״ם, לרמב״ם היה רוח הקודש. אתה בעצמך חידשת, כי אני לא יודע שום מקור לרעיון הזה. לפני הרמב״ם אני לא יודע שום מקור לרעיון הזה. ששופר… רוח הקודש פירושו שהוא בא ישירות מהקב״ה, לא שהוא לקח מאיפשהו, הוא לקח משני, הוא לקח ישירות מהמציאות. ישר מהחכמה. ישר מהחכמה. ישר מהמציאות, מהאינטואיציה של האדם, מהטבע, מהטבע, מהטבע.
סטייה: מה זה אומר רוח הקודש ונבואה?
שלוש דרכים לאמת
מגיד שיעור:
זה אותו שיעור. כל המלכויות זהות. עכשיו, בוא ניקח את זה. יש מדען, ויש מישהו שיודע את הטבע, והוא knows how things work, ומזה הוא יכול להגיע לדעת מה הטבע אומר ומה הקב״ה רוצה.
תלמיד:
מי עשה את הטבע לפי אותך?
מגיד שיעור:
אני מבין. אבל השאלה היא, מה הכלים זה how he’s getting through. זו דרך מספר 1. אלה רק מילים קסומות.
הדרך השלישית, רגע אחד, רגע אחד, הדרך השלישית היא, כמו כליות יועצות, שיש לו דבר אינטואיטיבי בתוכו, שאתה יכול לומר שזה קרוב לנבואה ממש, וזה אומר לו שזה הדבר הנכון לעשות.
תלמיד:
אני לא מבין. אני לא מבין. אני לא מבין. מה הדרך השנייה?
מגיד שיעור:
אני לא יודע. אני חושב שאנשים אוהבים לומר מילים כשהם לא מבינים, ולעשות עוד מחלוקות גם. הדבר השני שאתה אומר זה רק מילים, זה לא אומר כלום.
תלמיד:
כן, מה זה אומר? התגלות? מה זה אומר?
מגיד שיעור:
אה, אז הקב״ה הוא אדם עם פה והוא מדבר, בבקשה, תעשה לי טובה. זה לא רציני, נכון? זה שטויות, אף אחד לא מאמין בזה. אף יהודי מעולם לא האמין בזה.
אוקיי, אז אתה רואה, זה הגיע להיות… אף יהודי אמיתי. זה הגיע להיות… whatever, אתה מחזיק מהשטויות האחרות? זה הגיע. רבותי, אנשים חושבים הרבה שטויות, מדברים על מה שטויות אמיתיות הן. שטויות אמיתיות יש רק אחת.
נבואה = השגת המציאות
מגיד שיעור:
עכשיו, יש הרבה על איך שאחד מתכוון לומר שנבואה חכמה זה כולו אותו דבר. זה אדם realized the reality. כמו שהרמב״ם אומר. הוא אומר, יש שם מה שמגיע מאת המציאות, אוי, הוא אומר מאת ה׳, שהוא בורא המציאות, זה הפירוש, אל לב האדם, מוח האדם, everyone קול. זה הפירוש, אף אחד לא בכלל בהגדרה של נבואה.
עכשיו, איך מקבלים את הנבואה? אומר הרמב״ם, יש בפשטות את הדרכים, דרך הדמיון, דרך השכל, דרך הלב, דרך כליות יועצות, דרך כיכר בספרים. כל אחד מודה שיש הרבה דרכים של נבואה. אין אף אחד שאין מחלוקת במה שזה, אין חולק במהות הנבואה. אין פשוט מחלוקת אבודה. כמו שאחד לומד את הדרך, אחד לומד את אותה דרך.
רבותי, אני לא רואה, יש חילוק, יש דרכים אחרות, יש דרכי נבואה אחרות, יש דרכים אחרות, יש מישהו שקיבל נבואה דרך ריקוד, כמו יונה בן אמיתי, ואחר קיבל נבואה דרך לימוד ספרי חכמות. But they all got the same thing, ואם הדבר נותן את ה-same thing, then it’s, I don’t know what it is, ואולי זה כלום, נכון?
תלמיד:
מה חייב להיות שלא זה לא נכשל? זה נבואה היא true, נכון? אבל אי אפשר לקבל true, אבל אי אפשר לקבל true.
מגיד שיעור:
כן, אפשר, בהחלט אפשר. כל דבר. כמו שמגיעים לאדם יום אחד. לא, לא, לא, אני חייב עוד על עצמי. זה באמת לא מסתדר. אוקיי, רבותי, רבותי, רבותי, אנחנו הולכים לאיבוד.
אם למישהו יש שאלה, אני יכול רק לענות משפט אחד, לא יותר. שאלה שהיא לא מהנושא, אפשר לקבל תשובה של משפט אחד. אפשר לשאול כמה שאלות שרוצים, אבל לא שיחה שלמה, כי אני נמצא באמצע משהו.
רוח הקודש של הרמב״ם והכנות שלו
מגיד שיעור:
לרמב״ם היה רוח הקודש. כשאני אומר רוח הקודש, אני מתכוון שזה לא נלקח לא למדו מרבו, כי לא… זה לא כתוב בשום ספר לפני הרמב״ם. הוא לא אומר נראה לי, אבל כשהוא אומר חלק הוא לא צריך לומר נראה לי. נראה לי זה כי הרמב״ם…
תלמיד:
אתה שואל שאלה טובה, אם אני אומר שרמב״ם היה בכלל, אני צריך להגיד חזק נראה לי.
מגיד שיעור:
התירוץ על השאלה הוא, זו שאלה טובה בפשט ברמב״ם. השאלה היא, שמה שהרמב״ם אומר נראה לי זה לסיבות חשובות מאוד, כי הרמב״ם היה צדיק גדול מאוד, יש מעט מאוד צדיקים גדולים כאלה כמו הרמב״ם.
תלמיד:
למה? אין. אין? כמו שהוא אומר על משה אין. למה הוא אין? למה?
מגיד שיעור:
כי הרמב״ם כתב ספר שיהיה מקבץ לתורה שבעל פה. כל התורה שבעל פה היא החיבור שכתוב בתורה שבעל פה. תורה שבעל פה היא על מי שהוא על על על או פשט שהוא היה מקלל על מה שהוא עמד בפשט בגמרא, אבל בעצם הוא סובר שזה כתוב בגמרא, לא סובר שזה הפשט שלו.
ולכן כדי שיאמינו בכל הרמב״ם, כל הגמרא, ש״ס, תלמוד בבלי ותלמוד ירושלמי וכו׳. לא גאון, תלמוד בבלי.
עכשיו. הגאונים מעניינים אם יש להם פירוש על הגמרא, אבל לא עם הוראה עתורי. עכשיו, בא יהודי שלומד רמב״ם, אומר הוא, מה אני לומד? עם מי הוראה עתורי אני לומד? התירוץ על כל הרמב״ם הוא הגמרא, והגמרא מחויבת כל היהודים.
עכשיו, הרמב״ם היה כן מאוד, ולפעמים לרמב״ם הייתה
—
*[המשך יבוא בחלק הבא]*
הכנות של הרמב״ם והגבולות של “נראה לי” – חלק ב׳
הכנות המיוחדת של הרמב״ם
הלכה שלא כתובה בגמרא. כשהוא סבר שזה כתוב, אז אין בעיה, לא כשהוא סבר שזה בטוח שהגמרא מדברת עליו. אבל אם זה לא כתוב בגמרא, אילו הרמב״ם היה קצת פחות כן ממה שהוא היה, הוא היה עושה מה שרוב האנשים שעושים ליקוטים כותבים, והם נותנים לג אריין את הדבר שלהם. ואתה לומד, יש לו כל כך הרבה קרדיט, אף אחד לא היה אומר, לא יודעים כל כך הרבה רמב״מים שלא יודעים מאיפה הם באים. בכל מקרה, יהיה עוד רמב״ם אחד שלא יודעים איפה זה כתוב, כן?
יש לו קרדיט, כי הוא המחבר כאן של הספר הזה שכל אחד הולך ללמוד. הוא יכול לכתוב כמה מהחידושים שלו גם, וזה יהיה מתקבל אצל כל היהודים, כי זה מאוד מצליח.
הרמב״ם היה כן מאוד, והוא לא עשה את זה. והוא אמר שכשאני אומר חידוש, כל דבר שאני סובר שזה על הסמכות שלי, אני סובר שאני צודק, וזה מביא הלכה, אבל אתה פוסק כמוני, אבל אתה לא מחויב. אני אומר לך שזה לא כתוב, “נראה לי”. זה הטעם של “נראה לי”.
תירוץ #2: נפקא מינה להלכה
התירוץ הוא, כי אין בזה נפקא מינה להלכה. כשהרמב״ם אומר טעמים, ואותו דבר בכלל באגדה, הרמב״ם לא מקפיד על זה.
קושיה חזקה על התירוץ הזה
יש כנראה קושיה כזו, לא רק אם אני אומר את זה, יש קושיה חזקה. כי מי שלמד בשיעורים על ספר המדע ועל כל המקומות שהרמב״ם אומר אגדה, רואה שהרמב״ם אומר חידושים עצומים. הרמב״ם לא היה כזה טיפש לחשוב שמה שהוא אומר הוא הפשט הפשוט בפסוקים בגמרא, זה הפירוש שלו.
בשמונה פרקים למשל, רואים שהרמב״ם… כי יודעים שהיסוד שלו על מידות הוא מחלוקת מחילת, הוא בנוי על חלק שלם של תורה, זה לא פשט פשוט מההלכות, מהמידות עצמן אפילו.
התירוץ הוא, כאן, אפשר לומר שזה תירוץ טוב. מבין את הקושיה שלי? קושיה טובה על הרמב״ם? זו קושיה טובה? אם הרמב״ם כל כך ישר, הוא אומר רק מה שכתוב, בערך אגב, למה זה גם הרבה פעמים כאן?
תלמיד: לא, לא, זה… כן, זו קושיה עצומה.
מגיד שיעור: הרמב״ם הרי ישר להפליא. כל מה שהוא אומר כתוב… לא, הכל מאוד טוב, זה צריך להיראות כך. כל מה שהרמב״ם אומר הוא גמרא. כמו שהרמב״ם שואל, למה שתם דבריו [he left his words unstated] אולי מעולם לא היה לי פשט אחר? אבל הרמב״ם חושב כבר כך.
הרמב״ם חושב, אני אומר לך מה כתוב בגמרא. בסדר, אתה יכול לומר לי פשט אחר בגמרא? הרמב״ם לא יכעס עליך. אבל בעצם, הרמב״ם אומר למה כתוב בגמרא. זה לא דבר שהוא, זה שניהם, אבל זה לא דבר, הוא לא רוצה לומר אמר משה בן מימון [Moses son of Maimon said], זה לא אמר משה בן מימון. נכון?
והם מקפידים על הדברים שהם חידושים, אומרים יראה לי [it appears to me], והשני שואל, אתה לא חייב לקבל את זה. אתה יכול לקבל את זה, ואני הייתי רוצה שתקבל את זה, אבל אם היהודים לא יסכימו זה לא נורא. לא חסר, אין חובה לפעול לפי היראה לי של הרמב״ם. אפילו לפי שיטת הרמב״ם, על זה כתוב יראה לי. כן?
תירוץ #3: קושיה חזקה יותר – הלכות אמונות ודעות
בוא ושאל קושיה איומה: הרמב״ם פסק הרבה הלכות אמונות ודעות [laws of beliefs and opinions], ספר שלם עמודים פחות או יותר, וכן במקומות נוספים. והרמב״ם ידע שהאמונות והדעות שהוא אומר אינן ברורות בגמרא.
איך הוא ידע שהוא ידע? כי בכל הספרים האחרים שלו רואים בבירור שהוא מתאמץ מאוד עם המסקנות שכתובות בשמונה פרקים, ושם אתה רואה בבירור את הקושיה, או במורה נבוכים [Moreh Nevuchim: Guide for the Perplexed], כתוב במשנה תורה פשוט בתורה מסקנא. והוא מביא עוד פסוק וגמרא, מאוד טוב, יש לך ראיה, אפשר לפרש הכל בפסוק. אולי הוא חושב שזו ראיה אמיתית, אבל זה בוודאי יראה לי [it appears to me], בוודאי חידושי הרמב״ם, זה לא דברי התורה [words of the Torah]. אמת? קושיה טובה.
ראיה מהלכות קידוש החודש
וראינו את הרמב״ם במקום אחד בהלכות קידוש החודש [Laws of Sanctification of the New Moon], ובגלל זה חשבתי על הקושיה. בהלכות קידוש החודש אמר הרמב״ם שכל החשבונות לוקח הוא מהיוונים [Greeks], והיה לו כל התנצלות [apology/justification].
אני שואל אותו מאוד טוב, למה לא כותב את זה בהלכות תשובה [Laws of Repentance]? כי את החשבון הוא גם לקח מהיוונים. זו הייתה קושיה. אתה רואה שם הוא כן מקפיד על זה.
תלמיד: מה? אף אחד לא היה מגלה את זה. אף אחד לא היה מגלה מה כשהוא אומר את זה?
מגיד שיעור: זה כן היה שקר. הוא כן השתמש בטריק שאני אומר. בוא נראה מה אנחנו מבינים מהרמב״ם שהוא אמר שהדרך הממוצע [middle path] אינו השווה לא ממוצע אריתמטי אלא ממוצע גיאומטרי כלומר הממוצע אינו מה שנמצא בדיוק באותו מרחק מקצה אחד לשני ואינו דבר שסופרים במספרים – כמות [quantity].
צריך לראות שבכלל יש סתירה [contradiction]. יש סתירות כאלה גם, אבל אז אפשר באמת לעשות שהוא בא, אולי הרמב״ם חשב שהוא בא גם. יכול להיות. על כל פנים, ויש לזה סתירות, וזה התירוץ, רוב הסתירות האמיתיות ברמב״ם הן סתירות אמיתיות, והתירוץ הוא שהרמב״ם הולך אחרי סתירה בגמרא, והתפקיד שלו הוא רק לומר מה כתוב בגמרא, תעשה לי משהו.
עכשיו, ממילא זה הרמב״ם נורא כך, מה שאין כן [which is not the case] בכל המקומות, שהרמב״ם אומר בבירור באגרות זכותו יתברך [in his letters, may his merit protect us], שהוא בבירור כתב בהלכה דברים שלא היו להלכה. כי היה לו רחמנות על היהודים, והוא רצה שהם ירצו לדעת את הדבר הבסיסי.
שני תירוצים
תירוץ א׳: רחמנות על כלל ישראל
זה יכול להיות תירוץ אחד למה הוא עושה כך.
תירוץ ב׳: ההבדל בין אמת והנהגות טובות
התירוץ השני, שאולי קשור לזה, הוא כך, שלמה הרמב״ם צריך לכתוב יראה לי? שיבין הרי. בהלכה, מה הסמכות [authority]? מה זה על מה למה צריך לפעול לפי מה שכתוב בהלכות כך וכך? כי הגמרא אמרה כך. בגלל זה, לא כי זה אמת, זה לא אמת.
אני לא יכול לומר שזה לא אמת על התורה, אבל מה שכתוב בפרק ב׳ במורה נבוכים [Guide for the Perplexed, Part 2] הוא שכל התורה היא רק מפורסמות [commonly accepted opinions], לא אמיתיות [eternal truths], זה לא איטרנל טרוטס, זה לא דברים שהם תמיד אותו דבר.
דיגרסיה: קין והבל ועריות
אם היה עולם, למשל, אם היה בלי חטא אדם הראשון [without the sin of the first man], למשל, אם היה עולם בלי… אני יודע איך אנשים לא חוטאים, אני יודע איך לאנשים אין יצר הרע [evil inclination]. יכול להיות שעולם, לא בהכרח שיהיה יצר הרע. לא בהכרח שאנשים, אפילו יש כן יצר הרע, לא בהכרח שאנשים יהיו נוטים אחרי יצר הרע שלהם ויחטאו.
יכול להיות שאדם ישתמש בו רק נכון, כמו ששכל [intellect] הוא באמת מחייב, ואז לא היו צריכים הרחקה [distancing] משניות לעריות [secondary prohibitions related to forbidden relations], נכון? שניות לעריות זה דבר המותר לך [something permitted to you], זה רק כי אם הולכים עם השניות, אחר כך הולכים עם העריות [forbidden relations], אחר כך יהיו צרות, צריך לעשות איסורים, אולי לעריות עצמן גם. כן, אמת, אולי לעריות עצמן גם. אני אומר שניות כי זה ממש כך, בטוח, הרבנן, אבל יכול להיות אפילו העריות הן כך.
אז אם העולם לא היה שום עצה, היו מותרים בעריות. מה זה אומר? יש אופנים שמותר כך מייבום [levirate marriage]. אתה רואה שקין והבל התחתנו? בסדר, יכול להיות שזה היה אונס, ווטאבר. כן, שונים… אה, זה לא היה לפני החטא [sin]. לפי הזוהר [Zohar] זה בטוח, קין והבל נולדו לפני החטא. הם נולדו, כן, אבל התחתנו.
בכל מקרה, כן, אתה יכול לומר… לא, הנקודה היא שאם העולם… רבותי, רבותי, רבותי. כן, תתמודד עם קין והבל. בסדר, אז למה צריך להיות מותר? אני לא מותר בגלל זה, אני לא יודע את זה, אני לא יודע את זה. יש לך באמת מקום שאין שם אף אחד. לכאורה נכון, אני מתכוון שיש לגבי קירוב. בוודאי, זה פשוט. אם לא היה יצר הרע, אתה יכול לשאול, אדם לא היה יצר הרע? אז אני גם כן. הם לא מדברים שאם הוא דומה לאלוקי שירא מותר לו, אבל רוב האנשים אין להם זכות לומר את זה.
תלמיד: לא. בסדר, רבותי, רבותי, רבותי. באמת היה להם… רבינו, כן, אמת, לא אמת, לא כבר, אלא המלך, זה היה משהו מצווה. אלא כי הם רצו לחקות קין והבל, היה להם את המסורה [tradition]. ווטאבר.
מגיד שיעור: זו אותה סיבה בדיוק למה הרבנים התחתנו עם קרובותיהם.
קצר מעשה [in short], רבותי, בואו לא נדבר שטויות, בואו נלמד.
מסקנא: רוב ההלכות אינן אמת במובן של נבואה
שומע מה אני אומר? אז, רוב ההלכות אינן אמת במובן שזו נבואה. זה אני אומר, רוב ההלכות, לכן אומרים, זה הפירוש של הרמב״ם. אנחנו זוכרים את הפירוש של הרמב״ם, אני לא יודע, אבל הפירוש של הרמב״ם הוא מאנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעו [Anochi and Lo Yihyeh Lecha are directly from the Divine]. נכון?
הפירוש של הרמב״ם הוא שרק אנכי ולא יהיה לך הן נבואה אמיתית, נבואת משה אמיתית [prophecy of Moses]. לכולם יש נבואת משה. למה? כי את זה אפשר לראות ישירות. כל אחד שלומד את ההוכחות למציאת השם [existence of God] ולגשמיות השם [incorporeality of God], יכול לראות אותן בעיניים שלנו עצמנו.
וכמו שהרמב״ם אומר בהלכות קידוש החודש, דבר שאדם רואה בעיניים שלו, שמי שאומר בהלכות יסודי התורה פרק ח׳ [Laws of the Foundations of the Torah, Chapter 8], שדבר שהוא רואה בעצמו הוא, דבר שאין בו ספק [something that cannot be doubted], לא יכול אפילו נביא [prophet] להכחיש, אפילו נביא לא יכול להכחיש מה שהוא ראה בעצמו.
זה אומר מפי הגבורה [directly from the Divine], כל שאר המצוות אינן באותה רמה למה, כי הן באמת לא טרוטס, הן הנהגות טובות [good practices], צריך לעשות אותן, זה מאוד חשוב לעשות את כל המצוות. אבל אם העולם היה אחרת, זה תלוי במציאות העולם [dependent on the reality of the world], זה דברים שמשתנים, זה לא דברים שלא משתנים. לכן זה לא אותה רמה של נבואה.
ולכן, למה צריך כן לפעול לפי שאר הרמב״ם? כי אמרה הגמרא [the Gemara said], וזה לא
חידושו של הרמב״ם לגבי שופר: דוגמה לרוח הקודש
התירוצים השני והשלישי: סמכות של דברים אמיתיים וטעמי המצוות
מגיד שיעור:
זה אומר מפי הגבורה [directly from God’s mouth], שמענו, כל שאר המצוות אינן באותה רמה. למה? כי הן באמת לא טרוטס [truths], הן הנהגות טובות [good practices], צריך לעשות אותן, זה מאוד חשוב לעשות את כל המצוות. אבל זה לא, אם העולם היה אחרת, זה תלוי במציאות העולם [dependent on the reality of the world], זה דברים שמשתנים, זה לא דברים שלא משתנים. לכן זה לא אותה רמה של נבואה [prophecy].
ולכן, למה צריך כן לפעול לפי שאר הרמב״ם [Rambam: Maimonides]? כי אמרה הגמרא [the Gemara said]. ואם לא אמרה הגמרא, צריך לומר אמר משה בן מימון [Moses son of Maimon said], שזה חלש יותר מאמרה הגמרא, כי לא כל היהודים מסכימים [agreed] לפעול לפי הרמב״ם.
מה שאין כן [but not so] כשמדובר בדברים אמתיים [true matters], אין שום הבדל מי אמר את זה שגוי היה יכול לכתוב היית גם צריך לפעול לפי זה. שהרמב״ם אומר שזו מצווה, לא בגלל שזו מצווה לא צריך להאמין. הרמב״ם אומר באמת שזו מצווה להאמין במציאת השם [the existence of God], לא מתכוונים לומר שאם לא היו צריכים להאמין, מתכוונים רק לומר שהמצווה כוללת גם מצווה כזו, סוג כזה של מצווה. אבל כל הדברים שכתובים בהלכות יסודי התורה [Laws of the Foundations of Torah] הם אמת לאמיתה [absolute truth] כמו שהם. אנחנו לא צריכים, לא חסר שום יראה לי [it seems to me]. היראה לי הוא רק כשיש נפקא מינה [a practical difference], מי הסמכות [authority] שאומרת את זה? אבל כאן זו האמת, פשוט אמת, לא חסר את זה. זה התירוץ השני [answer].
והתירוץ השלישי [merit], אפשר לחשוב, אם אתה רוצה לדבר…
תלמיד [Student]:
כן, אז אתה רוצה לדבר לגבי [regarding] שופר [shofar: ram’s horn], יהיה התירוץ יותר פשוט, יותר פשוט יותר טוב על זה, שדברים שהם רק טעם [reason], רק דרש [homiletical interpretation], זה לא עולה כסף, כל אחד יכול לומר דרשות [homilies] מה שהוא רוצה, אתה מבין בעצמך שזה של הרמב״ם…
מגיד שיעור:
כן, זה התירוץ הראשון. כן, אני מרחיב [expanding] קצת. הלכה [Jewish law] יש לה תוקף [validity], אבל אתה אומר טעם תקיעת שופר [reason for blowing the shofar], רמז יספיק [a hint will suffice]. הרמב״ם אומר הרי, זה אומר הרמב״ם בבירור, אפילו גזירת הכתוב [a divine decree], ובמילים אחרות מה שאני אומר זה לא נוגע להלכה [not relevant to the law], הלכה היא לתקוע בשופר [the law is to blow the shofar]. אני הרי מסביר [explaining] שיש ענין [concept] בזה, זה הפשט של הרמב״ם [plain meaning]. אני לא יודע, שערה [a hair’s breadth] או אני אומר רוח הקודש [divine inspiration].
תלמיד:
אה, הוא אמר, הרמב״ם אומר שזה רמז [hint], זה לא ההלכה, אולי זה חלק ממה שהוא מתכוון. אתה לא צריך לקחת את זה ברצינות כמו גזירת הכתוב [a scriptural decree]. זה רמז של הענין, לכן הוא אומר שהענין הוא הענין שדרכי תשובה [ways of repentance], שקריאת תשובה [the call to repentance] עושים תשובה [repentance].
מגיד שיעור:
ממילא [consequently] אני אומר שלרמב״ם הייתה רוח הקודש, אבל, בסדר, אתה אומר, זו לא נבואת משה [the prophecy of Moses], כי זה רק לגבי טעמי המצוות [reasons for commandments], אבל רוח הקודש זה כן, כי אף אחד זה לא כתוב בשום מקום, אתה יכול לחפש מקורות [sources], כתוב בפסיקתא [Pesikta: a midrashic collection] שופר שפרו מעשיכם [shofar – improve your deeds], אבל זה לא הפשט של הרמב״ם.
מגיד שיעור:
כמו שאני כמעט לא יכול להיות בדקה, הפשט של הרמב״ם הוא לא ששופר צריך לעשות תשובה. בוודאי צריך לעשות תשובה, בוודאי צריך לתקוע בשופר, כן. אבל הפירוש של הרמב״ם הוא חידוש [innovation] של הרמב״ם. ולא רק שזה חידוש של הרמב״ם, אלא כל יהודי יחיד שקרא את הרמב״ם הסכים [agreed] עם הפשט הזה. כי כך כמעט כל יהודי יחיד שאני מכיר. כי כל אחד יודע למה תוקעים בשופר.
כל אחד יסתכל, תסתכל בכל הספרים שנכתבו לפני הרמב״ם [before the Rambam], כל הספרים אחרי הרמב״ם [after the Rambam], אף אחד לפני הרמב״ם לא ידע. זה כתוב רק באחד מעשרת הטעמים [one of the ten reasons], אפשר לומר שזה לא הטעם. כן, יש לו עשרה טעמים [reasons], לא כתוב שזה הטעם. אחרי הרמב״ם, כמעט כל אחד אומר, על פי הפשט [according to the plain meaning], הטעם הפשוט הוא זה.
יש טעמים אחרים שהרמב״ם אמר שאף אחד לא קיבל, הם לא היו אותה רוח הקודש. אבל הטעמים השונים [various reasons], יש אלפי טעמים. המשנה תורה [Mishneh Torah: the Rambam’s code of Jewish law] אבל כן קיבלו את הטעמים. אפילו לא לגמרי, קצת, קצת יותר.
תלמיד:
לא, שמחה [joy], הוא לא אומר טעם.
מגיד שיעור:
אמת, אבל הטעם של תקיעת שופר [blowing the shofar] אני חושב שאחד המקובלים ביותר הוא החידושים של הרמב״ם. ועד כדי כך [to such an extent] האריז״ל [the Arizal: Rabbi Isaac Luria] אמר שזה כתוב בחז״ל [Chazal: our Sages of blessed memory], והוא אמר פשט על זה על פי קבלה [according to Kabbalah]. נכון, מה הסוד [secret] של זה? הסוד של התקיעה [blowing] הוא כדי ושופר להעיר את הקב״ה.
בכל מקרה, ו… בסדר, בסדר, יפה, יפה, יפה, לא עכשיו. כן, כן, כן. אתה תהיה סקרן, אולי למחר תגלה.
ההכרה האוניברסלית בפשט של הרמב״ם
מגיד שיעור:
אני רק מתכוון לומר שזה מקובל אצל כל אחד, כמעט כל אחד, חוץ מהרמ״ע [Rama MiPano: Rabbi Menachem Azariah of Fano] שאמר שהוא לא אוהב את הפשט על תקיעת שופר. חוץ מזה, כן?
תלמיד:
אני לא יודע. לא רק יקר, והם הוציאו את זה מהשבוע שעבר, קטע משיעור קומה [Shiur Komah: a mystical text], זה לא רק יקר, זה לא שיעור קומה. הם הביאו את הקטע. הרמ״ע לא הסכים [agreed]. אני לא יודע למה. הוא לא היה מתרשם מהפשט של הרמ״ע.
מגיד שיעור:
למה מסתכל הר עמוזל? אבל… יש יהודים אחרים, האריז״ל האריז״ל הרש״ש [Rashash: Rabbi Shmuel Strashun], כידוע [as is known] כולם החזיקו מאוד בפשט של הרמב״ם, ומזה הבינו שזו הייתה רוח הקודש [divine inspiration].
מה הפשט של הרמב״ם? המושג של התעוררות
מגיד שיעור:
עכשיו, מה הפשט של הרמב״ם? הרמב״ם אמר חידוש גדול, ששופר הוא דבר שמעורר אנשים. כך אומר הרמב״ם, שופר הוא דבר שמעורר. כך חשב הרמב״ם, זה לא כתוב בשום מקום, כתוב הרבה פעמים רק שופר מכל מיני סיבות [reasons], כל הטעמים של רבי סעדיה [Rabbi Saadia Gaon].
תלמיד:
כן. כן. עורי עורי [Awake, awake], זה?
מגיד שיעור:
אתה חשבת שזה פסוק, עורי עורי ישנים משנתכם [Awake, awake, sleepers from your sleep], ונרדמים הקיצו מתרדמתכם [and slumberers arise from your slumber]. בשום מקום לא. לא.
אני אומר כל אחד חושב את זה, כי זו רוח הקודש. אני אומר לך שזו משנה [Mishnah]. הרמב״ם כמעט לא היה רוח הקודש חדשה, קטע משנה, קטע פסוק כמעט. הוא עושה כאן, הפסוק עורי ישנים גם לא כתוב, אתה יודע?
תלמיד:
לא. חשבת בוודאי שיש איפשהו פסוק “עורו ישנים משנתכם” [sleepers from your sleep]. לא כתוב בשום מקום. לשון הרמב״ם [the language of the Rambam]…
מגיד שיעור:
לא, צריך לבדוק לדעתי… לדעתי [in my opinion]. יש לשונות [expressions], הבל הזמן [wasting time] זה לשונות… כן, הלשון אינה, אם אני זוכר אין זה פסוק. צריך לבדוק… איך זה נקרא… You know, איך נאמר “עורו ישנים משנתכם”? No, something similar. “עורי עורי” [Awake, awake], כן, טוב מאוד. זה כמעט אותו דבר, אבל לא ממש אותו דבר.
חיפוש המקור
מגיד שיעור:
עשיתי פעם תרשים, כתבתי פעם פירוש [commentary] על זה, והבאתי לכל קטע ברמב״ם מהיכן באה הלשון.
תלמיד:
מה? הלכות תשובה [Laws of Repentance].
מגיד שיעור:
ושם היה כתוב, אני רוצה להראות לך שזה לא עובד, but anyways, שם היה כתוב ש… תן לי לפתוח את זה, אני אגיד לכם. הנה experienced an error, כן? אני רוצה להבין. Experienced an error. שוב, תן לי לנסות שוב. לא ככה.
הנה טוב מאוד. “עורו ישנים”, לא, כתוב למשל “עורי דבורה עורי עורי” [Awake, Deborah, awake, awake – from the Song of Deborah], “עורי” עם ע׳ ו׳ ר׳ י׳, אבל “עורו ישנים” לא כתוב בשום מקום בכל התורה, בסדר? אז הרמב״ם עשה פסוק משלו.
תלמיד:
זה פסוק?
מגיד שיעור:
לא, זה בוודאי פסוק. הרמב״ם עשה פסוק. פסוק שלא הרמב״ם [a verse that is not from the Rambam]. זה לא פסוק, רבותי [gentlemen], זה לא פסוק. רבותי, זה לא פסוק, זה רמב״ם, ורמב״ם כזה הוא טוב כמו פסוק.
המשמעות של החידוש
מגיד שיעור:
עכשיו, בואו נ… זה חידוש גדול יותר. אתה רואה שהוא חשב שזה פסוק. זה רוצה להיות. ובואו נצטרך להבין, מה החידוש העצום של הרמב״ם? החידוש העצום הוא כך. שכל היהודים הבינו, מה זה שופר? כמו שר׳ צדוק הכהן [Rabbi Tzadok HaKohen] עשה רשימה, אפשר לבדוק בתנ״ך [Tanach: the Hebrew Bible].
תלמיד:
את זה אני לא יודע.
מגיד שיעור:
כן, בוודאי. אבל אף אחד לא יודע מה זה אומר, אז זו בעיה. אני יכול מיד עוד… לא, לא. בסדר, טוב מאוד. אחד, רק רגע אחד, רק משפט אחד בבקשה.
הענינים המוכרים של שופר בחז״ל
מגיד שיעור:
רבותי, רבותי. רבותי, רבותי, כתוב בגמרא [Gemara: the Talmud] ובמשנה ובפסוק הרבה מאוד ענינים על שופר. למשל, בגמרא כתוב הרבה פעמים ששופר הוא להזכיר להקב״ה משהו, נכון? זה סוג של, כמו שהגאון הקדוש מבריסק [the holy Brisker Rav] אמר. הבריסקר מבריסק [the Brisker from Brisk] אמר שרואים בגמרא הרבה פעמים ששופר יש לו דין תפלה [has the law of prayer]. זה סוג של תפלה כמו שאפשר לדבר עם הקב״ה במילים, אפשר לצעוק, לעשות רעש גדול, אולי ישן הוא ויקץ [perhaps He sleeps and will awaken], בדרך משל [metaphorically speaking]. זה פשוט פשט אחד שכתוב בגמרא הרבה פעמים.
בפסוקים אפשר לראות עוד ענינים של שופר, אולי כמו שזה סוג יפה, כמו שהוא אומר מלכות [kingship], זה נושא של חצוצרה יפה כזו שתוקעים לפני חצות וקול שופר לפני המלך [before the king]. או שזה איזה קול כזה ש… זה יכול לעשות… לא כתוב שהוא העיר את העולם, כתוב שהוא עשה רעש, זה לא העיר את העולם. הוא הפחיד את האדם, עשו רעשים גדולים.
תלמיד:
זה מאוד… תקשיב, טוב מאוד. אני רוצה שתהיה לך… תקשיב, אתה מבולבל.
מגיד שיעור:
לא רק אתה מבולבל, אלא הרבה גדולי ישראל אחרים [great Torah scholars] היו מבולבלים. אז אתה לא היחיד. אבל לא כתוב ברמב״ם שום דבר על להיות מופחד. ויש פסוקים שכתוב גם בפרשה [Torah portion] של מתן תורה [the giving of the Torah] שהשופר הפחיד את העולם, ויחרד כל העם [and all the people trembled]. זה דבר גדול, אולי שם השופר מתכוון ממש לדבר, אני לא יודע. והיה קול גדול, וזה מפחיד אדם, קול גדול.
זה מה שגדעון [Gideon] עשה. רואים גם הרבה פעמים ששופר הוא כמו דרך לקרוא לאנשים. “והעבירו קול במחנה” [and they passed a voice through the camp], “והעבירו שופר”, זאת אומרת הכרזה [proclamation], קוראים. זה כמו אזעקה, קוראים לאנשים. כל הדברים האלה כתובים, ואולי עוד דברים שאני לא זוכר. אני מתכוון פחות או יותר לדברים האלה. כשלוקחים אדם למלחמה [war], זה כמו אזעקת שריפה. פעם לא היה, ערב שבת [before Shabbat] תוקעים שופר, כן? זה דרך של מודיע להיות [announcing]. בסדר, אלה כל הדברים שכתובים בספרים הקדושים, בחומש [Chumash: the Five Books of Moses], בגמרא, במשנה.
החידוש העצום: התעוררות
מגיד שיעור:
מה לא כתוב? לשון התעוררות [the language of awakening], להתעורר. לזה לא היה שום מקור עד שהרמב״ם בא והוא חיבר את הנושא של לקום, להתעורר, עם השופר. לקום זה לא אותו דבר כמו להיבהל, דבר אחר לגמרי. ולקום זה לא אותו דבר כמו לכנס אנשים, או כמו להזכיר להקב״ה. כל הדברים האלה הם דברים יפים, אבל הם לא לקום. לקום זה דבר אחר לגמרי.
המשל של שינה
מגיד שיעור:
איך קמים? איך באה התעוררות? מה זה אומר לקום? צריך לזכור דבר חשוב אחד. זה משל [parable], מובן מאליו. אבל מה המשל של לקום? מה זה אומר לקום?
תלמיד:
נכון? זאת אומרת הוא ישן.
מגיד שיעור:
מובן מאליו, המשל… בוא נבין, אני רוצה להסביר לך, יש חילוק בין המשל והנמשל [the parable and its application]. הרמב״ם אומר, לא מתכוון שאדם ישן ממש. מובן מאליו, זה בנוי על משל, אבל אתה צריך לזכור שהמשל הוא לא מה שהפשט הפשוט של הפסוקים וכל המשלים שיש על שופר אומרים.
הפשט הפשוט הוא, כתוב למשל במתן תורה, העולם שמע שופר, והעולם נבהל והם באו, כי אתה רואה שופר. הפשט כאן הוא המעמד [the gathering], אתה רואה סימן [sign] גדול, אתה רואה רעש גדול, שם המעמד, והם באו. מה לא כתוב? לא כתוב שהעולם ישן והשופר העיר אותם.
החידוש הנפלא של הרמב״ם: שופר כהתעוררות — איפה זה כתוב?
האתגר: איפה המקור ששופר מעיר?
הבעיה עם המשל של שינה
מגיד שיעור:
זה אתגר, הוא שואל כאן, אני לא אומר, איפה כתוב שיהודי ישן והשופר העיר אותו. לא כתוב שהוא ישן, אתה דמיינת. כתוב במדרש שהשופר התעורר.
תלמיד:
לא, אבל לא כתוב שהשופר התעורר, אם אני זוכר, אתה יכול להראות לי.
מגיד שיעור:
אני אומר, זה דמיון [imagination] טוב. הרמב״ם בוודאי דמיין כך, כבר כתבתי כך בספרי על אלול שזה בוודאי הפשט, אבל זה דמיון. לא כתוב. אחרי הרמב״ם אפשר לדמיין כך. לא כתוב. נכון?
תלמיד:
זה מחשבה אחרונה.
מגיד שיעור:
זה מחשבה אחרונה כתוב כך? אה, כך מגלים מחשבה אחרונה. אז, רבותי, אתה יודע את המחשבות האחרונות?
תלמיד:
אני יודע.
[סטייה צדדית — על הקלטה]
מגיד שיעור:
אני אפסיק לעשות הקלטה, ואני צריך לשמוע שאין הקלטה. בכל מקרה, אי אפשר לדעת אם ההקלטה עובדת. אני אומר סתם, בכלל חידוש חדש, עבודות שבאו. להיפך, יש הקלטה, יש פחד לדבר שטויות.
לא, אם יש הקלטה, אנשים חושבים שאפשר לסמוך על ההקלטה. אף אחד לא שומע שוב את ההקלטה, אבל סומכים. בכל מקרה, זו קליפה גדולה. אני אומר סתם. בסדר, יש מישהו שצריך לשמוע את זה. עכשיו ככה. עכשיו ככה.
חיפוש בתנ״ך: מי ישן והתעורר?
השאלה העיקרית
מגיד שיעור:
ותבינו מה אני אומר, תמצאו לי מקום אחד שכתוב שאדם ישן והעירו אותו עם שופר. אני יודע שהרבה פעמים אנשים ישנים והיו צריכים להעיר אותם. קורה. איפה כתוב מעשה שאדם ישן והיו צריכים להעיר אותו?
יונה הנביא
תלמיד:
הוא ישן?
מגיד שיעור:
טוב מאוד, העירו אותו עם שופר? מה לך נרדם? מה לך נרדם? למה אתה ישן? טוב מאוד, הוא ישן והעירו אותו. טוב מאוד.
מקומות אחרים
מגיד שיעור:
מי עוד ישן והעירו אותו? הוא קם. ויקץ. בסדר, אני לא יודע איפה עוד.
תלמיד:
דוד המלך ישן?
מגיד שיעור:
כתוב שמלאך העיר את זכריה, “ויעירני כאיש אשר יעור משנתו, וישב המלאך הדובר בי ויעירני” [Zechariah 4:1 — “And the angel who spoke with me returned and woke me, like a man who is awakened from his sleep”].
היה הקב״ה העיר את שמואל הנביא, “ושמואל שוכב בהיכל ה'” [1 Samuel 3:3 — “And Samuel was lying down in the Temple of Hashem”]. לא כתוב שהוא העיר אותו, אבל אפשר לדמיין שהוא ישן. לא כתוב שהוא ישן, כתוב “שוכב”.
כתוב שנבל ישן, ולא העירו אותו, וזו הייתה הבעיה שלו. אתה עוד תשמע, יש לי עוד דרשה בשבילך.
תלמיד:
מה הלשון אצל שמואל? “שמואל שוכב בהיכל ה׳, ויקרא ה׳ אל שמואל”, והוא הלך לעלי ואמר שהוא שמע.
מגיד שיעור:
כתוב שדלילה העירה את שמשון. “פלשתים עליך שמשון” [Judges 16:9,12,14,20 — “The Philistines are upon you, Samson”] כמה פעמים, שלוש פעמים. בחלום, הוא ישן חזק.
תלמיד:
איפה עוד? מה עוד כתוב? מי עוד?
מגיד שיעור:
עשיתי חיפוש, לכן אני יודע. יש חלק שזכרתי לבד.
[דרשה צדדית — נבל הכרמלי כאנטי-מודל של תשובה]
המעשה עם נבל
מגיד שיעור:
נבל לא קם, בסדר, חשוב מאוד. כתוב “ויהי כעשרת הימים ויגוף ה׳ את נבל” [1 Samuel 25:38 — “And it was after about ten days, and Hashem struck Nabal”]. אומרת הגמרא, עשרת ימי תשובה [the Ten Days of Repentance between Rosh Hashanah and Yom Kippur].
מה כתוב לפני כן? כתוב שאביגיל הלכה בלילה, “ולבו טוב עליו ביין והוא שכור מאד” [1 Samuel 25:36 — “and his heart was merry with wine, and he was very drunk”], משהו כזה, הוא היה שיכור לגמרי, הוא חשב שראש השנה זה פורים.
הדרשה
מגיד שיעור:
ונבל הכרמלי, זה היה ראש השנה, נכון? היום הראשון היה ראש השנה. למחרת דוד המלך פגש את אביגיל. ומדברים. והוא ישן ולא קם.
כשהוא קם, אשתו אמרה לו, והוא היה כועס מאוד, “וימת לבו בקרבו והוא היה לאבן” [1 Samuel 25:37 — “and his heart died within him, and he became like a stone”]. זה לא תפס התעוררות הלב [awakening of the heart]. לא, “וימת לבו”, אחר כך הוא מת, עשרה ימים אחר כך הוא מת, אבל מיד בראש השנה היה “לבו כאבן”.
זה מה שקורה כשיהודי לא קם מהשופר הראשונה. סתם, אמרתי לו דרשה יפה.
אבל זה לא המקור
מגיד שיעור:
אבל חוץ מזה, לא כתוב בשום מקום. אני לא יודע, זה סמל יפה, מדרש יפה. אני לא יודע, לא יכול בשום מקום בלילה לא כתוב שאדם ישן, העירו אותו עם שופר. לא אדם, ולא הקב״ה. בסדר? לא שאני יודע.
החידוש הנפלא של הרמב״ם
מה שאפשר לדמיין — אבל לא כתוב
מגיד שיעור:
אז רואים שהחידוש של הרמב״ם שאומר ששופר מעיר, הוא חידוש משלו. כתוב הרבה ששופר בוודאי עושה רעש. אתה יכול לדמיין שמישהו שהיה ישן היה קם? לא כל כך רחוק לדמיין, right? אתה יכול לדמיין שאם זה עושה, מפחיד אנשים, אם זה דרך לקרוא לאנשים למלחמה, לקרוא לאנשים להתכנס למחנה משהו, כמו שכתוב בפרשת בהעלותך [Numbers 10], כל מיני דברים, אתה יכול לדמיין שזה היה מעיר אנשים.
אבל הרעיון שאדם ישן והשופר מעיר אותו, לא כתב בשום מקום [it is not written anywhere].
מדרשים אחרים על שופר
מגיד שיעור:
יש הרבה מאוד מדרשים על השופר. שופר ראש השנה אינו דבר שהרמב״ם היה הראשון לחשוב טעמים, כי יש הרבה מאוד מדרשים עליו. אם אני יודע, אף אחד מהם לא חשב על הרעיון שהשופר מעיר.
הרבה מהם אמרו שזה מפחיד, שאולי זה כמו מלחמה, אולי זה מכנס, שזה מעורר את הקב״ה, כל מיני דברים, אבל שזה מעיר אדם, לא כתוב בשום מקום.
עיקר היסוד של הרמב״ם
מגיד שיעור:
ואני רוצה להדגיש, על זה אני סובר שעיקר היסוד, החידוש הנפלא, רוח הקודש [divine inspiration] שהרמב״ם חידש, הוא ששופר טמון בנקודה של התעוררות, של להתעורר.
כלל מתודולוגי בלימוד רמב״ם
המשל והנמשל
מגיד שיעור:
עכשיו, מובן מאליו, זה בנוי על המשל שזה קול גדול, ממילא אדם מתעורר. אם הוא היה ישן, הוא היה מתעורר. אבל מה הנמשל [the deeper meaning]?
הרמב״ם אומר לך, הנה, מה הנמשל, נכון? מה הנמשל?
תלמיד:
לא, הרמב״ם כך.
איך לקרוא את הרמב״ם: הכלל הגדול
מגיד שיעור:
ראשית, אני רוצה ללמד אתכם איך לקרוא את הרמב״ם. כתוב כך, יש שלושה חלקים בדרשה של הרמב״ם על תקיעת שופר [the blowing of the shofar]. זה הולך כך, זה שלושה משפטים, בסדר? שלחתי לכם, כמו שאמרתי, באותה דירה אני מתכוון שזה כתוב, אבל תראו, כתוב כאן כל כך ברור, כל אחד צריך תשובה, וכתוב כך:
שלושת המשפטים של הרמב״ם
מגיד שיעור:
כלומר, כך הדרשות, אלה הדרשות של הרמב״ם לתקיעת שופר:
“עורו ישנים משנתכם, והקיצו נרדמים מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה.”
[“Awake, awake, you sleepers from your sleep, and you slumberers, wake up from your slumber, and examine your deeds and return in repentance.”]
משפט מספר מה? כך אני סובר, זה המשפט הראשון. קומו מהשינה, ישנים, ובדקו את דרכיכם וחזרו בתשובה. זה כבר בנוי על פסוק, נכון? טוב מאוד.
הכלל: כשהרמב״ם אומר הרבה מילים על אותו דבר
מגיד שיעור:
עכשיו מה זה אומר, ריבונו של עולם? יש לנו כבר כלל גדול בלשון הרמב״ם, שכאשר הרמב״ם אומר הרבה מילים על אותו דבר, תמיד אחד הוא פירוש על השני. אתם מכירים את הכלל שלי?
זה אחד מהכללים שלי שהבחנתי בעצמי, אבל זה מאה אחוז אמת, זה גם רוח הקודש. אני כמעט בטוח שאם אתחיל לומר את זה כמה פעמים, כל אחד בכל העולם יתחיל לומר, בסדר? כי זה ברור.
המקור של הכלל
מגיד שיעור:
זה לא רק ברמב״ם כך. הרמב״ם עצמו במכתבו לשמואל אבן תיבון [Samuel ibn Tibbon, the translator of the Guide for the Perplexed] אמר שכך צריך לעשות כשמתרגמים דברים. יש לי ראיה מפורשת באיגרת הרמב״ם שזו הדרך.
יש לך פעם קונספט שהוא קונספט עמוק, אין מילה אחת. אפילו יש לפעמים מילה אחת לדבר, לעשות תשובה זו מילה אחת. אם היית יודע מה אתה, אני יכול לומר לעשות תשובה, אבל לעשות תשובה הרמב״ם סובר שזה קונספט כל כך עמוק. ממילא הרמב״ם אומר שלפעמים צריך לתרגם מילה אחת לכמה מילים.
ואיך אתה יודע שזה התרגום של זה? הוא אומר את שניהם. זה, אני מתכוון שזה מפורש באיגרת הרמב״ם.
איך הכלל עובד בפועל
מגיד שיעור:
ובכל מקרה, מי שלומד את הרמב״ם הרבה, רואה שהרמב״ם עושה את זה בכל פעם. יכול להיות שהפסוקים לא עושים את זה, יכול להיות שזה סגנון רגיל של אנשים. כשהרמב״ם אומר שתי מילים שמשמעותן אותו דבר, או הרבה פעמים הוא אומר כמו מילה מסורתית, כמו “וחזרו בתשובה”, מילה כזו שכתובה בפסוק, ומלבד זה הוא אומר מילה אחרת שלא כתובה בפסוק, או שזה הרחבה על זה, זה אומר “זה בא ללמד על זה” [this one comes to teach about that one]. זה הפירוש של זה.
“חפשו במעשיכם וחזרו בתשובה” אומר מה שכתוב עכשיו הלאה, בסדר?
שאלות על הכלל
תלמיד:
לא כאן, אין לי כלל בזה, אני לא יודע. אין לי כלל בזה. אולי יש כלל? אני לא יודע את הכלל, אני מתכוון שזה יכול להיות בשני הכיוונים, תלוי בסגנון שיכול להיות… אני לא יודע. אין לי כלל בזה.
מגיד שיעור:
גם כאן, זה קטע ארוך מאוד, זה לא ממש… יש לי כאן הרבה פעמים ממש שתי מילים שהוא אומר. למשל, כשכתוב תורה, הרבה פעמים כתוב “דברי תורה וחכמה”, זה אומר דברי תורה שהם חכמה, אוקיי, וכדומה.
אני אומר לך סתם דוגמה לסוג לשון שהרמב״ם משחק בזה הרבה פעמים, והרמב״ם אומר בבירור במורה נבוכים שחכמה ותורה אינם אותו דבר, אבל יש חלקים בתורה שהם בחכמה. כן, וכן הלאה.
ניתוח של דרשת הרמב״ם התלת-חלקית
המבנה: שני דברים ושני פירושים
מגיד שיעור:
אומר הרמב״ם כך, מה הפירוש? “וחזרו בתשובה”. מה הפירוש של ההתעוררות? מה פירוש התעוררות ומה פירוש עשיית תשובה?
אני סובר כך, אני יכול אפילו לומר כך, יש את שני החלקים הבאים, אחד הוא פירוש על “עורו”, והשני הוא פירוש על עשיית תשובה. אוקיי? מבין מה אני אומר?
החלק הראשון כתוב “עורו ישנים משנתכם”, כתוב פעמיים, “ישנים נרדמים”, לא משנה, אני לא נכנס ללשונות נרדפים. אחר כך, החלק השני מזה כתוב תשובה, “חפשו במעשיכם וחזרו בתשובה”. זה שני דברים.
עכשיו בא פירוש על שני הדברים. אוקיי? אני חושב שזה אולי חידוש של היום, אני לא זוכר שלמדתי כך. אבל עכשיו בא פירוש על שני הדברים: פסקה אחת שהיא פירוש על “עורו ישנים”, והחלק השני שהוא פירוש על “חזרו בתשובה”. אוקיי?
הפירוש על “עורו ישנים”
מגיד שיעור:
אומר הרמב״ם כך, מה פירוש “עורו ישנים”? כמה אתה ישן וכמה אתה צריך לקום? אומר במפורש. מה שאני אומר כאן הוא מפורש, זה לא חידוש שלי, אני חושב שזה ברור בלשון הרמב״ם.
אומר הרמב״ם כך: “וזכרו בוראכם” — מי צריך לזכור בוראכם? זו לשון הפסוק, נכון? הרמב״ם כבר הביא בחלק א׳ פרק א׳ “וזכור את בוראך בימי בחורותיך”, זה אומר לעשות תשובה.
מי צריך לזכור את בוראכם? מי? אלו? מי שישן. מה זה אומר במילים אחרות? “עורו” פירושו “זכרו בוראכם”, נכון? להתעורר. מי צריך להתעורר? מי שישן.
מי הוא “מי שישן”?
מגיד שיעור:
מה פירוש מי שישן? “אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל.”
חלק גדול מהדברים הם פסוקים. זה המשפט, נכון? זה משפט אחד, וחלקים אינם פסוקים. “לא יועיל ולא יציל” אומר שמואל הנביא על עבודה זרה.
ו״שוכחים את האמת בהבלי הזמן” הוא לשון… “הבלי הזמן” אינו לשון הפסוק. כתוב “הבלים” בקהלת, אבל זה לא לשון הפסוק. אני זוכר, “הבלי הזמן” הוא אפילו סוף ש… הרמב״ם אומר את זה כמה פעמים, כן, הרמב״ם אומר את הלשון כמה פעמים.
מסקנה קריטית: מה פירוש “שינה”?
זה ענין של זכירה, לא של הרגשה
מגיד שיעור:
שם תמיד זה פירוש על זכירה, נכון? תופס מה קורה כאן. מה פירוש מישהו שישן?
ישן לא אומר שהוא לא יהודי ישר, שהוא לא נלהב וחם ליהדות. לא ענין של הרגשה, לא ענין של מעשה.
של מה זה ענין? מחשבה, של ידיעה, כן? אפשר לומר זכירה, של זכירה. הוא לא אומר, אבל “שוכחים את האמת”, זוכרים.
הנמשל של “שינה” – ידיעת האמת וההבדל בין שינה להתעוררות
מגיד שיעור:
ואני תופס אותך מה קורה כאן. מה פירוש מישהו שישן? ישן לא אומר שהוא לא יהודי ישר, שהוא לא נלהב וחם ליהדות, לא ענין של הרגשה, לא ענין של מעשה. של מה זה ענין? של מחשבה, של ידיעה, כן? אפשר לומר זכירה, של זכירה. אבל כשאומרים זכירה, אז זה לא אומר לחזור, זה אומר לתפוס, נכון? שכחת כי זה נשכח מלבך, זה לא בתודעה שלך, לא במודעות שלך, לא בהבנה שלך.
מה פירוש שמישהו ישן? נמשל הרמב״ם לשינה הוא שהוא לא יודע, הוא שכח. מה הוא שכח? דבר שנקרא אמת.
מהי “אמת”? – דברים נצחיים
מגיד שיעור:
ומה למדנו קודם? מה פירוש אמת? אמת היא דברים נצחיים, דברים לא זמניים, אמת? מהי האמת? אמת היא ה… כמו שכתוב בשמונה פרקים פרק ב׳, חכמה פירושה אמת, ידיעת הדברים הנמצאים שאינם משתנים. או מדבר על הקב״ה ומהלכיו, כן? אלו הדברים שאינם משתנים. או על פי קבלה, הקב״ה וספירותיו, אותו דבר. לא אותו דבר, אבל גם הדברים שאינם משתנים, או הרצון לא משתנה, אוקיי, לא משנה. בקיצור, זה הפירוש ידיעת האמת.
מי לא יודע את האמת? – מי שחי בהבלי הזמן
מגיד שיעור:
ומי לא יודע את האמת? מי שחי בהבלי הזמן. הבלי הזמן פירושו דברים שהם “היום כאן ומחר בקבר”. היום כך, מחר כך. היום ההלכה כך, מחר ההלכה כך.
מי שלומד רק נגלה, הוא שוכח את האמת בהבלי הזמן. העולם ישן כאן כראוי. מי שלומד רק נגלה, שוכח את האמת בהבלי הזמן. לכן זה נקרא חכמת האמת, לכן זה ענק, חכמת התורה על אמתה.
נגלה עוסק רק, זה מאוד חשוב, זה “דברים המיישבים את לבו של אדם תחילה כדי שיקנה העולם הבא”, אבל זה לא האמת, כי אמת פירושה דברים שאינם בהבלי הזמן. הנגלה אומר לך רק איך לחיות בהבלי הזמן באופן טוב. זה מאוד חשוב. נסתר פירושו ידיעת האמת, דברים שאינם משתנים, לדעת את הקב״ה ומלאכיו, כמו הקב״ה ואולי השמים, דברים אחרים שאינם משתנים. כן, זה משל על זה. זה הרבה יותר אמת, כי אתה לא מדבר על הקירות והעמודים, אתה מדבר על האישה כאן.
ראיות מהרמב״ם – “יעור משנתו” בהלכות מזוזה
מגיד שיעור:
אוקיי, רבותי, בוודאי אני יודע, אני מתכוון, זה יסוד התורה, אבל הקבלה היא גם פירוש שזה יסוד התורה. יסוד התורה. יסוד התורה. אבל זה הפירוש, שהוא לא עושה, הוא לא עושה.
כמו שכתוב בהלכות מזוזה, ואני רוצה לדעת את הלשון, זו לשון מאוד חשובה שצריך להציב, שזו אותה זכירה, זה “וזכרתם”. אומר הרמב״ם, איפה הלשון הרמב״ם בהלכות מזוזה? הבאתי את זה כאן ב…
אומר הרמב״ם הקדוש, דרך אגב, כתוב גם בהלכות אבל אותו “יעור משנתו”. אבל אותו דבר, מאוד ברור, מה? שאדם, מישהו מת, שחבר שלו או קרוב שלו מת, שיזכור “יעור משנתו”. אותה לשון כתובה בהלכות אבל, פרק י״ג הלכה י״ב.
רואה מאוד ברור ש״יעור משנתו” פירושו, תופס שרוב הדברים שחשובים מתים. כך אומר הרמב״ם, “כל שאינו מתאבל הרי זה אכזרי, אלא יפחד וידאג… כל זה להכין את עצמו ויחזור ויעור משנתו, והרי הוא אומר ‘הכית אותם ולא חלו׳, מכלל שצריך להקיץ ולהכין”.
הרמב״ם הכניס בלשון הפסוק “להקיץ”. בפסוק כתוב “חלו”, צריך להיבהל, מלשון חיל ורעדה, ולא כתוב בפסוק “להקיץ”, והרמב״ם הוסיף את “יעור משנתו”, גם בהלכות אבל. הוא עצמו חידש את הנושא של קימה.
הדבר הברור ביותר בהלכות מזוזה
מגיד שיעור:
ובהלכות מזוזה כתוב הדבר הברור ביותר, מה פירוש “שקר וכזב והבל”? אומר הרמב״ם, למה אדם צריך להיזהר במזוזה? שיראה יחוד השם, “ויזכור אהבתו”, אוקיי, פסוק יפה, “ויזכור אהבתו”, “ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן”.
ומה הוא יעשה מאליו? “וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולמים”.
אם אדם יראה, הוא יזכור את המזוזה, מתי רואים את המזוזה? כשהולכים לעסקיו. אם כן, אדם הולך, מחמת צד הגבר, הוא הולך מסתובב, קונה, עושה דברים, הוא ישן, כי הוא עושה כל מיני ענינים ארציים, זמניים.
ראה את המזוזה, כתוב שם יחוד ה׳. יחוד ה׳ זה יחוד ה׳ ואהבתו, שאלו הדברים. יחוד ה׳ ואהבתו פירושו ידיעות, מעשה בראשית ומעשה מרכבה, כמו שכתוב בהלכות תשובה בסוף, וכמו שכתוב בהלכות יסודי התורה.
אלו הדברים העומדים, הידיעה העומדת, כי רק מי שיודע את זה, הוא חי לנצח, הידיעות חיות לנצח וכן הלאה, ידיעת צור העולמים.
אומר הרמב״ם, “מיד הוא חוזר לדעתו”, ודעתו הוא חוזר, אומרת התשובה, הוא חוזר לדעתו, הוא זוכר. וזה הולך בדרכי מישרים, זה הפירוש של “שופר” שמתקע בזמן. אתה תופס?
אז הרמב״ם בא עם חידוש גדול, וזה הנמשל של התעוררות. זה כאילו הרמב״ם חשב, שופר הוא דבר שאם היינו ישנים היינו קמים. ומי ישן? כל האנשים ישנים. ממה הם ישנים? לא בגלל שהם עושים עבירות. הם ישנים, אולי בגלל זה עושים עבירות גם בגלל זה. הם ישנים כי הם חושבים שדברים זמניים הם נצחיים.
למה זה שינה צריכים להבין טוב יותר? למה זה נושא של שינה מול קימה?
שאלות ודיון: למה דווקא “שינה” ולא “חולה”?
תלמיד:
אבל רוב האנשים כשהם ערים הם גם רואים רק את הדברים. אני מתכוון שזה לא על דברים רוחניים.
מגיד שיעור:
אני צריך לחשוב על זה. אני חושב שיש בזה משהו יותר בסיסי, אני מסכים עם מה שאתה אומר, אבל אני חושב שיש בזה משל יותר בסיסי, במילים אחרות.
ההבדל בין להיות ער ולהיות ישן הוא שונה מלמשל ההבדל בין להיות מת וחי, או חולה ובריא. למה? זה משל על משהו אחר, מבין? למשל, הרמב״ם היה יכול לומר שאתה חולה, כמו שהוא למד בהלכות תשובה, בהלכות שמונה פרקים, בהלכות דעות, זה חולה. תזכור שאתה חולה. הוא לא אומר את זה, הוא אומר שאתה ישן. מה ההבדל? זה משהו סוג אחר של דבר, נכון?
אני חושב ש… אני זוכר… יש עוד דברים שמדברים על שינה. אני חושב שאולי הדבר הוא שההבדל בין שינה לערות אינו של בריא ולא בריא. מאוד חשוב. אדם בריא הוא מי שיש לו מידות טובות. כשהוא ישן, יש לו אולי גם מידות טובות. אוקיי, צריך להיות מדויק כאן. לא, כי הוא לא עושה כלום. אבל… אבל שינה מראה שאדם יכול להיות בעל שלימות הגוף. גופו מאה אחוז מושלם. המוח שלו, המידות שלו אפילו, המידות שלו ישנות גם, כשהוא ישן, יש לי, אבל לא אקטיביות, אבל אולי בחלום עדיין יש מידות.
צריך לחשוב על זה, צריך ללמוד קבלה על המידות ישנות, על השינה שלו או רק על השינה, כל העניין. אוקיי, אני כבר יודע. על כל פנים, אני חושב… לא, זה מה שאני חושב, לא תחיית המתים, אלא עורו ישנים, כמעט עורו ישנים. לכן יש שומר של תחיית המתים, רב סעדיה גאון, זה כבר הרמה הבאה. הרמב״ם הוא נמשל על תחיית המתים, שהוא אומר שזה לא הנמשל, זה כפשוטו, הוא אומר שזה היה הנמשל אם היו רוצים.
הפירוש הוא לכאורה שמה שנושא הקימה מראה, שאדם יכול להיות בעל שלימות המעשים כביכול, גופו עובד, הוא מושלם, הוא בריא. מה הבעיה היחידה היא שהוא ישן. במילים אחרות, המוח שלו לא עובד, הדעת שלו לא עובד. שינה חסר רק דעת, לא חסר כלום. האדם ישן, הכל עובד אצלו בצורה מושלמת.
תלמיד:
מאוד טוב, אני חושב שזה הכל משל, כי אתה צודק, הוא לא עושה כלום, גם לא מעשים.
מגיד שיעור:
אבל מבחינת בריאת גופו, האדם, הוא לגמרי בריא, להפך, החלקים התחתונים של האדם, כוח העיכול, מערכת הגוף, אולי אפילו הדמיונות, אולי אולי של האדם.
יכול להיות שיש בזה סוד נגד חלומות גם, כי הרמב״ם לא רוצה להתעסק בחלומות. צריך לחשוב על זה, הסוד קשור לחכמה ולבינה, זו חקירה גדולה על הקבלה. צריך לחשוב על זה, כי כשישנים חולמים, כן. ויש בחינה של נבואה, לא, יש בחינה של אחרים של חלום, כמו נבואת בלעם.
והרבה אנשים, השגת השם שלהם היא משינה, כי אז חולמים. יש שחרור מסוים מהגוף, יש התעוררות גבורות מסוימת של הדמיון, אפשר לחשוב באופן מנותק ממקום שנמצאים, וכן הלאה. יש חירות מסוימת כזו בשינה ובחלומות, וכאלה חנוכים חלמו.
והרמב״ם רוצה שאני אומר חידוש גדול, יש לי קצת מקור על זה במורה נבוכים, על פי דרש, אבל במורה נבוכים בסוגיא של מתן תורה. הסוגיא של מתן תורה, אני לא זוכר בכ״ז, שם בחלק פסח. אה, כן, לא, הרמב״ם אומר שרק שמעו את קול השופר, אני לא זכרתי. על כל פנים, לא, אני רוצה, אבל זה, אני לא יודע, יש דרוש על זה שכתבתי פעם, אני לא יודע.
החידוש העיקרי: שינה חסרה רק דעת, לא שלימות הגוף
מגיד שיעור:
תרגום לעברית
מה שאני אומר הוא אפשרי, בדרך אפשר, זה חידוש, אני לא יודע אם זה נכון, בדרך אפשר. אבל קודם אני אומר דבר ברור, שהנושא של המשל שהרמב״ם מביא על שינה הוא ששופר לא נעשה, כלומר, הוא גם נעשה, מובן מאליו. אבל העיקר, מה שהרמב״ם מוסיף, מה שאני אומר, הרמב״ם מוסיף, בוודאי תשובה לעשות כולם ידעו מקודם, ואולי החלק הזה הוא רחמי דרש״י.
אבל הדרוש של התעוררות הוא, כי ההבדל בין ישן לער הוא רק בדעתו, רק מוחו, רק מחשבתו לא עובדת. וצריך להוסיף, אני מתכוון שכן, מה חשוב להוסיף? לא בדמיון. דמיון במילים אחרות, מה שרוב האנשים עושים בתפילה הוא מדומה. אני אוהב את הקב״ה, איפה, את זה אפשר לעשות גם כשישנים, על זה לא צריך לתקוע בשופר.
האם פעם חלמת שאתה אוהב את הקב״ה? חלמתי או אז בהתלהבות? אפשר, אפשר. יש רגשות כבר פעם בחלום, אדם נבהל, הוא נבהל, הוא כועס, הוא אהבה, הוא מרגיש יראה, הוא מרגיש כל מיני רגשות. כשאני חולם… נכון מאוד. שמע גם, שמע גם. לא, מה שלכן לא, כל אחד מחזיק ראש עם התורות שלך.
נו, מוחין חתונה זה המוח לא על רגשות. לא, זה הפירוש. בוודאי, רגשות חייבים להיות להם מוחין. אוקיי, הציבור לא מחזיק ראש מהתורה, אז צריך לומר זאת בבירור. צריך לומר בבירור.
ההבדל בין שינה לערות הוא רק במוח, לא בגוף. הגוף עובד מאה אחוז. הכוח, שהרמב״ם קורא לו כח הזן, עובד בוודאי כשישנים. כח המדות אינם פעילים, אבל הם עובדים, הם לא חולים, הם בסדר. אבל מי שהוא ישן, הנמשל מזה הוא, מי שהראש שלו לא עובד, השכל שלו לא עובד, זה הדבר היחיד שחסר לו.
דמיון אינו שכל – הבחנה חשובה
מגיד שיעור:
וצריך להוסיף באמת לכאורה שדמיון הוא טוב מאוד, והוא אפילו יותר טוב מאשר כשהוא ער. ודמיון הוא לא רק שדמיון לא טוב, אלא דמיון הוא מקור עבודה זרה. דמיון הוא שורש עבודה זרה, שורש יצר הרע. הרמב״ם אומר שהיצר הרע הוא הדמיון. והרמב״ם אומר שעבודה זרה, כל העבודה זרה, מורה נבוכים.
נבואת משה וההבדל בין דמיון לשכל — הליבה של עבודה פנימית של הרמב״ם
הנמשל של שינה: כאשר השכל לא עובד
אבל מי שהוא ישן, הנמשל ממנו הוא מי שהראש שלו לא עובד, השכל שלו לא עובד. זה הדבר היחיד שחסר לו. וצריך להוסיף באמת לכאורה שדמיון הוא טוב מאוד, והוא אפילו יותר טוב מאשר כשהוא ער.
דמיון כשורש עבודה זרה ויצר הרע
ודמיון הוא לא רק שדמיון לא טוב, דמיון הוא מקור עבודה זרה, דמיון הוא שורש עבודה זרה, שורש יצר הרע. הרמב״ם אומר שהיצר הרע הוא הדמיון. והרמב״ם אומר שעבודה זרה, כל העבודה זרה… כן, הרבי אומר גם כן כך.
שופר: להפסיק להיות נביא של דמיון
וזה בדיוק הנושא של שופר, להפסיק להיות כמו אותם נביאים, בלי להיות כמוהם. אבל את זה אני לא אומר, לפני כן אני אומר חידוש גדול. כן, זה דבר רע להיות נביא, צריך להיות כמו משה רבינו. זה כל העניין.
הפרעה מעשית
תלמיד: הרבנים אומרים, אוקיי, מעייבי, מעייבי, מעייבי. לא סיימנו עם ההוא.
מגיד שיעור: לא, לא, לא, אני רק אומר, אני עוד דקה. כן, אני רק אומר ש… לא, לא, לא יראה לי עם עין, צריך להיות יראה לי, הערה.
מושג ה״הערה” של הרמב״ם כנגד דמיון
לרמב״ם יש מילה כזו הערה שהוא משתמש בה סתם סתם סתם כמו שהרמב״ם אמר, הארה שלמה כנגד דמיון. השני הוא בפרק נ״א מחלק ג׳, איך הרמב״ם מסביר, כי ההשגחה באה ממחשבה על הקב״ה.
אלו הן שתי ההארות שבמורין ובאוחם. אם אני זוכר, יש אולי שלישית, מה זה הקדמה? אני חושב שאלו שתי ההארות, וזה השורש…
תלמיד: אה, טוב מאוד.
מגיד שיעור: אני צריך להוסיף עוד טריק שלם לדרוש שלי, אולי כבר דיברתי על זה, שהערה היא להתעורר, זה לחבר את שני הדברים שעומדים במורין ובאוחם, שזה השורש העבודה הפנימית של הרמב״ם.
עבודה נגלה ועבודה פנימית של הרמב״ם
צריך לזכור, יש עבודה נגלה שכולם יודעים, כל הרמב״מים חייבים לדעת. יש עבודה פנימית, עבודה סוד של הראשון שהיא לא להיות נביא של שאר הנביאים.
דרך העבודה של הרמב״ם היא, במובן מסוים, ששורש הבעיות הוא להיות נביא של שאר הנביאים. לכן עיקר אריכות הלכות נבואה של הרמב״ם היא תמיד לא לחבר את נבואת שאר הנביאים עם משה. נכון, שמת לב? העיקר, זה הדבר הכי גדול, הדבר הכי גדול, הדבר הכי גדול, הנפקא מינה תמיד. שלא תחשוב…
ההבדל בין דמיון לשכל
וההבדל הוא דמיון ושכל. אני אומר לך את ההבדל עכשיו, אוקיי? פשוט מאוד. רבותי, למדו פרק א׳ הכל.
תירוץ על סתירה: בחינת שאר הנביאים של משה
תלמיד: רבותי, רבותי, רבותי, אני יודע את הסתירה שאתה מדבר עליה, זו לא סתירה אמיתית, אל תדאג.
מגיד שיעור: בנבואת משה יש גם בחינה של נבואת הנביאים, וצריך לטהר את נבואת משה מהבחינה של נבואת הנביאים שנכללים בה, כמו שכתוב בגמרא שכל דברי נביאים רמוזים בתורה.
אבל נבואת משה האמיתית היא לא כל מה שמשה רבינו אמר, כי משה רבינו, האדם, היה לו גם, מובן מאליו, קל וחומר, יש בכלל מאתיים מנה, היה לו גם מנבואת שאר הנביאים. זה התירוץ שלי על יסוד. וכן הלאה.
משה רבינו היה לו גם בחינת שאר הנביאים, וזה מה שהרמב״ם מדבר שם. אבל מה זה נבואת משה האמיתית היא רק אנכי ולא יהיה לך.
חידוש גדול: נבואת משה נגישה לכל יהודי
ונבואת משה האמיתית יש לכל יהודי. אני אומר חידוש עצום, אתה מבין? נבואת משה היא הדבר שאין שום הבדל בין משה לשום אדם אחר, כי יש דברים ברורים, ואנחנו כולנו כמו משה. ומה היחידה ידיעה שיש לה דין נבואת משה היא ידיעת השם.
רבותי, יוצא, יוצא טוב מאוד. מי שלא מחזיק ראש, אני אגיד לכם את הדבר הפשוט: התעוררות, על זה צריך להתעורר, כשזה אומר התעוררות, להחזיק ראש.
דמיון כמשל על האמת
דמיון הוא בעיה עצומה, כי הם לא היו נביאים חלשים, אלא שמשה רבינו היה לו נבואה אמיתית. יכול להיות שדמיון הוא משל על האמת, כי רוב האנשים יש להם רק דמיון, ממילא נותנים להם דמיונות, זה משל על האמת.
למשל, אומרים להם שכשתוקעים בשופר הקב״ה שומע, הקב״ה לא שומע, אין לו אוזן, הוא לא צריך אוזן גדולה כדי לשמוע, הכל שטויות. אבל כך אומרים לאנשים, כי זו דרך איך לעורר אנשים, אנשים לא מבינים אחרת. זה דמיון. משל הוא דמיון. תמונה.
דמיון לא אומר שקר. דמיון אומר… כן, ודאי, זה הרמב״ם, אבל זה הכל הדמיון. דמיון אומר תמונה. לחשוב בתמונות, לא לראות את המציאות כמו שהיא, אלא להיות לך תמונה ממנה, כמו מוח שמוציא את זה. זו לא הדרך הנכונה. זה יכול להיות… כל דבר. כל תמונה. הקב״ה עומד על כיסא. זה דמיון.
זו שיטת הרמב״ם, מקור עבודה זרה, אחת משיטותיו, מקור עבודה זרה הוא גם המקור של הרבה מאוד בעיות אחרות, הוא שלוקחים דמיונות ברצינות כמו שכל.
שאלה על החזרת נביאים
תלמיד: הרבי, אתה תגיד שכדי להחזיר נביאים צריך להחזיר עבודה זרה, שידברו שטויות והבלים.
מגיד שיעור: לפי הרמב״ם בוודאי. כן, בוודאי, לפי הרמב״ם בוודאי. כן, כן, בוודאי לפי הרמב״ם זה לא דבר טוב. כל העניין של הרמב״ם הוא שלא ינסו להיות נביאים כמו נביאים אחרים, שינסו להיות נביא כמו משה, וכל יהודי יכול להיות נביא כמו משה, כמו שכתוב בפירוש בהלכות תשובה פרק ה׳. כל איש יכול להיות נביא כמשה.
תלמיד: שואל? כן, כי הציבור לא הבין. שמעתי את השיעור שלי על אותו פרק מיסודי התורה, ושכחתי דברים יסודיים. יש דברים שצריך לשלב ברשימה, ומי יהיה האבא הגדול ברשימה? כל אחד צריך כבר לדעת אותם. יש כמה דברים.
חידוש #2: נבואת משה היא נצחית, לא חד-פעמית
אחד הדברים הוא, שמה שהרמב״ם אומר שמשה רבינו, שהסיבה שמאמינים בתורה היא כי נבואת משה היא דבר חד-פעמי, לא אומר שזה דבר חד-פעמי, אומר שזה דבר נצחי. “דבר העומד לעד ולעולמי עולמים”.
הם למדו פירוש שלם ברמב״ם של “אחוזת לנבואה עולמית”, כן, “אמונה עולמית”. הרמב״ם אמר לשון כזו, שלכן, כן, זה דבר העומד לעד, זו לשון שעמדה בהלכות יסודי התורה פרק ז׳, אני כבר לא זוכר את הלשון עכשיו, שכל הנביאים יש בהם דופי אבל נבואת משה, “וגם בחיי אמונה לעולם”. שזו אמונה עולמית.
מה זה אומר חיי אמונה לעולם? כי סוג הדברים שמשה לימד הם דברים שלא משתנים, הם לעולם כמו שהם. “כל אשר עשה האלהים הוא יהיה לעולם” כתוב בפסוק. אלו דברים שהם נצחיים.
נבואת משה היא אוניברסלית, לא היסטורית
וממילא, כשהרמב״ם אומר שמשה רבינו הוא חד-פעמי, בדיוק הפוך ממה שעמי הארץ חושבים, זה אומר שנבואת משה רבינו היא דבר היסטורי, שזה היה רק פעם אחת בהיסטוריה. בדיוק הפוך, לכן יש רק אחד, כי האמת יש רק אחת. יש רק אל אחד, רק נבואת משה אחת.
כי מה זה נבואת משה? נבואת משה, זה מספר לך מציאות השם, המציאות הבסיסית. יש רק מציאות בסיסית אחת. על זה לא יכול להשתנות. הרמב״ם אומר בפירוש בחלק ב׳ פרק מ״א ומ״ב, שהתורה לא יכולה להשתנות כי האמת לא יכולה להשתנות. לא כי זה היה רק פעם אחת, אלא כי זה תמיד.
אז כל מי שיהיה נביא כמו משה רבינו, יראה את אותו הדבר כמו משה רבינו. על כל הנביאים, על דמיונות, יש כלל “אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד”, כי דמיונות יש לכל אחד אחרת, לפי מצב הזמן, לפי מצב השעה, וכן הלאה.
על נבואת משה, שזו מציאות בסיסית, שכל אחד יכול להסתכל עם שתי העיניים שלו, עם השכל שלו, כמו אברהם אבינו, הוא רואה את כולם אותו הדבר. אין שום הבדל בין יהודי למשה רבינו. בוודאי.
אנקדוטה על ר׳ משיח׳ל
אה, זה פרק ס׳ בחלק א׳ שמסביר את זה. אבל… כבר אמרתי לרבי שלי, ר׳ אברהם יצחק, בדיוק, ר׳ אברהם יצחק גרינר סיפר לי שהוא דיבר עם הרבי שלו ר׳ משיח׳ל הרבה פעמים, ולא יכלו לדבר איתו, כי כל קושיא אומר, נו, הרי כתוב בחלק ב׳ פרק מ״ו. ואני זוכר מה כתוב שם. כי זה היה כך בכל דבר. אז אני מרגיש גם כך, באותו מהלך. צריך לזכור, צריך לזכור.
רבותי, זה מה שכתוב מה שאני אומר, אז הנושא של נבואת משה היא לא בדיוק הפוך, הנושא של נבואת משה היא הנבואה הכי נגישה. מובן מאליו, יש לי כאן מדרגות בזה, לא עניתי על השאלה, אבל זו המציאות הבסיסית שכל יהודי אומר שמע ישראל, כל יהודי אומר שמע ישראל ה׳ אחד, כל יהודי יש לו אחד לה׳ ואהבת את ה׳, בדיוק כמו משה רבינו, המציאות שמשה רבינו סיפר היא נגישה, כי אנחנו יודעים שאחד למעלה אומר בכל הזמנים, אוקיי, ואתה לא יודע, אבל בכל מקרה, הכל לנצח אומר תמיד, לא פעם אחת, וזה נשאר לנצח. זה אומר תמיד.
כמו שכל אחד יודע את התורה, הפרט של בעל שם טוב, נצחיות התורה, וכן הלאה. בקיצור, המעשה הוא, שממילא, מכיוון שכל הנביאים היו להם, כמו שהרמב״ם אומר בפירוש, כל הנביאים היו להם נבואתם כשהם ישנים, ולכן הם חשבו שהקב״ה יכול גם לישון.
אליהו הנביא ויוחנן כהן גדול כנגד “לעורר” את הקב״ה
אולי ישן ויקץ, אומר אליהו הנביא לבני הבעל, אבל בתהלים כתוב עורה למה תישן ה׳, ויוחנן כהן גדול היה נגד זה. הוא אמר, חס ושלום לומר את הפסוק הזה, כשהיו שואלים אותו, הוציאו את זה מהפסוק. ביטול את המעוררים, נכון? יוחנן כהן גדול ביטול את המעוררים, למה?
הוא לא החזיק בהתעוררות. התעוררות בנויה על דמיונות. זה שהקב״ה ישן, צריך לעורר אותו. הקב״ה ישן, לא צריך לעורר אותו. נכון?
הפירוש האמיתי של “התעוררות” דרך שופר
מה זה האדם? אדם ישן, צריך באמת לעורר אותו. אבל לא לעורר בדרך דמיון, אז אפשר לישון טוב בדמיון ובעשייה. היה קול שופר? לא, אלא סוג כזה של קול שופר, או הרבה אנשים הם נכנסים לדמיונות, אלא סוג כזה של קול שופר שמעיר מדמיון, שזה הרמז של ישנים. שינה אומרת שמדמיינים, וער אומר שמדמיינים.
המושג “רמז” אצל הרמב״ם
הבן, לכן רמז, אמרתי פעם את המילה רמז ברמב״ם, כשהרמז אומר תקיעת שופר הוא אומר, אומר שאף על פי שזו עצה צריך לתקוע בשופר בעולם הדמיון, כי לתקוע בשופר צריך שופר גשמי שאפשר לראות, יש לו אפילו שיעור, צריך לראות אותו, צריך לשמוע אותו עם העיניים הגשמיות. רמז יש פה.
מה פירוש “רמז יש פה”? רמז הוא ספר מהאופן הסתום, כלומר רמזות והארות. רמז הוא עוד מילה של הארה. רמז לא פירושו סמל, רמז פירושו דבר המרמז אותך לדבר אחר. רמז הוא מילה דומה מאוד? כן, הצבעה, או רמז הוא מילה דומה מאוד להערה, להתעוררות, להעיר. מבינים? כמו “דרומז מלואין ונרמז”, אני רומז לו, שיתפוס משהו. אתה מבין?
רמז ישראל פירושו שהשופר אומר שהשופר צריך להפסיק לשמוע את השופר, לחשוב. אתה מבין? וואו! זהו הרמז של משה, זה פירוש רמז, בוודאי, זר את הכתוב, כי הכתוב כל אחד יודע, דיבור הכתוב בהווה, דיבור התורה כל עושר פני אדם.
תורה מדברת בשפת דמיון לאנשים ה״ישנים”
התורה מדברת כן בשפה של דמיון, אפילו משה רבינו, נכון? למה? כי הוא מדבר לאנשים פשוטים שמבינים שהם ישנים. ומה הבעיה כשישנים אבל שהולכים עם עלי הבל וריק שלא יועיל ולא יזיק?
מה זה, מה זה, רבי שמואל הנביא אמר על עבודה זרה, התוהו שלא יועיל ולא יזיק. לא יועיל ולא יעשה, משהו הוא לשון, יש לי כאן את הלשון, העבירות שלא יעילו ולא יצילו, לא יעלה ולא יציל, זו לשון של שמואל הנביא, וזו דרשה ליהודים.
וזה הבל וריק, זה מה שקורה כשישנים כל החיים, שוגגין כל שנתם. שוגגין פירושו גם לשון משוגע. יש מחלוקת רב, שאלה עם הרב, הנחשיה מה פירוש שוגגין, שוגגין פירושו גם דמיון, כמו שגיון לדוד. יש לו דמיונות יפים, הוא חושב עוד שהוא נביא גם.
שאלות והערות
תלמיד: ו… בוודאי, יש בחינת נביא כך. יש חלק הטוב מזה שבדמיון. מ… פרקי קודש. אמת, אמת. ו… כן, כן, אמרו שם רש״י. אבל זו כבר מחשבה יפה, זה לא נכנס לדמיונות. מה שחשוב לזכור ש…
דרשת הרמב״ם על תקיעת שופר: בהירות, נפש והרגל
משל השופר – לא פחד, אלא בהירות
שוגם פירושו גם דמיון, כמו שגיון לדוד, דמיונות יפים כאלה. הוא חושב שהוא נביא גם. ובוודאי יש בחינת נביא כך, יש חלק הטוב שבדמיון. מה שחשוב לזכור שלא להיות ישנים, וכל ההבדל בין שינה וערות הוא שכשער חושבים, וכששנים לא חושבים, והדעת לא עובדת.
והשופר בא, בונים על הרמז. אמרתי הרמז מתחיל ממשל. זה משל שהשופר היה מעיר, היו עושים רעש גדול, ומעירים בשופר כי זה רעש גדול, אתה מבין? וגם לא הנמשל, כי הנמשל הוא לא שזה רעש גדול, כי זה אמת, שופר כל גדול, גם לא הנמשל. האדם חושב שזו חרדה גדולה, כך כתוב ויחרד כל ההר, כל ההר מה שמועה מחדה. לא על מה שצריך להציג. ההתעוררות של שופר היא לא, אוי, זה מפחיד. ההתעוררות של שופר היא שזה ברור. זה כל כך ברור שכל שאר הדברים ישנים. כל האנשים, הוא רואה כמו שמסתכלים על המזוזה והוא רואה, הוא רואה שמה שהוא עושה הוא דברים החולפים והולכים, זה הבלי הזמן, זה היום כאן ומחר בקבר. הוא רואה את דברי אמת שעומדין לעד ולעולמי עולמים. נכון?
שלושת השלבים של הרמב״ם: עורי ישנים, חזרו בתשובה, הביטו לנפשותיכם
זהו פירוש עורי ישנים של הרמב״ם. התרגום לעברית, אני חושב שאין שום שאלה, שחשבתי על התרגום לעברית של הרמב״ם. אחר כך אומר הרמב״ם חלק שלישי, זהו פירוש עורי ישנים. מה פירוש חזרו בתשובה? חזרו בתשובה הוא זכרו את בוראכם. אומר הרמב״ם, הביטו לנפשותיכם. מה פירוש הביטו לנפשותיכם? הסתכלו על נשמתכם.
למה צריך להסתכל על הנפש?
למה צריך להסתכל על נשמתכם? רבונו של עולם, כבר לימדו אתכם. למה? למה הבעיה של רוב האנשים שהם מסתכלים על שלהם? מה אמר סוקרטס הקדוש? שכל עבודתו היא שאנשים יתעניינו בנפשם ולא בגופם בלבד. מה זה אומר? שלמות הגוף היא להיות בריא וחזק ולהיות בעל כל מיני הבלי הזמן. זה ישן, כי כמו הגוף, לא צריך שכל בשביל זה, בשביל זה לא צריך שכל.
הערת אגב: שכל, דמיון וחכמת עסקים
דרך אגב, צריכים להיות מאוד חכמים לעשות עסקים, אבל שכל לא צריך. זה הכל דמיון לפי הרמב״ם. זו רמה נמוכה יותר של שכל. לא שכל. השכל שהרמב״ם מדבר עליו הוא לא אותו דבר שהם משתמשים בו. זה לא חישוב, לא לדעת איך לעשות עסקים, זה הכל דמיון ברמה. או אני אומר, ספציפית, אולי זה לא נקרא דמיון, אבל זו רמה נמוכה יותר. זה לימוד, למדו מספיק ברור, נגיע עוד לעשות שוב פרק ב׳ ונראה שיש הרבה רמות. חכמה שכל היא הרמה הגבוהה ביותר. לחשב דברים שמשתנים זה לא שכל. להיות מאוד חכם ולהבין איך לעשות עסקים, אתה לא חכם. כי חכם הוא רק מי שיודע דברים נצחיים שאינם משתנים. עסקים צריכים חכמה, נכון? אבל זו לא חכמה. זו רמה נמוכה יותר, שאפשר לקרוא לה שכל מעשי, או ערמומיות, אפשר לקרוא לזה ערמומיות, לא חכמה. חכמה פירושה ידיעת הנמצאות, ידיעות האמיתיות.
רוב האנשים מביטים לגופם, לא לנפשותם
אז, מכיוון, במילים אחרות, רוב האנשים, ממילא במובן הזה, רוב האנשים אינם מביטים לנפשותם, כי הם מביטים לגופם. זה נפשותם, פירושו מה שאתה, נפשך. במילים אחרות, אתה אדם. אדם הוא דבר שיש לו על פי המידות, כן? התחל להיות בריא במידות. כן? ומה תבין ממילא, תבין, בלי הביטו לנפשותיכם לא תבין על מה צריך להיות טוב. צריך להיות טוב כי זה מה שאדם הוא, נכון?
והיטיבו דרכיכם ומעלליכם – דרכים פירושם מידות
והיטיבו דרכיכם ומעלליכם, שפר את דרכיך. דרכים הוא קוד למידות, נכון? זוכר, הודיעני נא את דרכיך פירושו מידותיך, על דרך משל, כאילו לאדם היו מידות, אומר הרמב״ם, נכון? ויעזוב כלכם, הפסק את דרכיך הרעות, כן?
איך עוזבים דרכים רעות? דרך הרגל
איך עושים את זה? מה עושים את זה? איך עוזבים את הדרכים הרעות? דרך העמדת פנים, ושכחנו, בשבוע שעבר, דרך עשייה הרבה פעמים עד שנהיים. זה יסוד היסודות של הלכות דעות של שמונה פרקים. דרכו הרע, לא לעשות קבלה, הרמב״ם לא אומר לעשות קבלה אצל הכשר, לא הצד השני. ראינו, אה, היית כאן בשבוע שעבר?
שוב, עזיבת דרכים רעות, לא כתוב עזיבת מעשים רעים, רואה? כשמסתכלים, ותופס מה קורה כאן, במשל, כשהרמב״ם אמר את הלשון הפרומה, הוא אמר וחפשו במעשיכם, חפש את מעשיו הרעים. אבל איך עושים תשובה? לא דרך חיפוש המעשים, כי תשובה היא לא עניין של מעשים. מעשים, תפסיק. אבל הבעיה היא, אתה אדם רע, יש לך הרגלים רעים, נכון? צריך לשנות, לעזוב את דרכיך הרעות, ובמילים אחרות, את הרגליך הרעים.
תשובה לוקחת זמן – מינימום ארבעים יום
איך עושים את זה? צריך להתחיל להתרגל, למדנו בשבוע שעבר, לוקח ארבעים יום תשובה, למינימום. לא מתחילים לצאת ידי חובת מצוות תשובה לפני ארבעים יום, או עשרה ימים נגיד, עשרת ימי תשובה, אני לא יודע, עוד מינימום קטן יותר. זה חייב לקחת זמן, כי צריך לעזוב דרכו הרע.
הרמב״ם בפרק ג׳ – עשרת ימי תשובה
לכן בעשרת ימי תשובה, כתוב הרמב״ם בפרק ג׳, אני מתכוון לאותו פרק, נכון? קצת קודם, אומר הרמב״ם, קצת אחר כך בעצם, אומר הרמב״ם שמה? קמים בבוקר ומתפללים יותר. מה זה קשור לתשובה? זה לא קשור בכלל. זה דרך לעשות לאדם הרגל אחרון. עשרה ימים בשנה הוא קם קצת קודם וחושב יותר על הקב״ה, הוא התרגל. הוא סוג של אדם שחושב קצת יותר. בתקווה הוא התרגל קצת מזה כל השנה גם. כך זה עובד. כלומר, שעשרה ימים עושים את זה, או חמישה עשר יום, או ארבעים יום, או ספרדים, וכו׳. זה ההרגל, לכן צריך לעשות את זה בסדר. כן, כבר למדנו על זה.
יעזוב דרכו הרע – לא מעשים, אלא הרגלים
זה פירוש דרכו הרע, זה תעזוב, לא את מעשיך תעזוב. זה פשוט, אל תעשה. מה פירוש לעזוב? זה לא עזיבה. אנשים חושבים שקבלת טובה, רמב״ם צריך לקבל, לא כתוב ברמב״ם צריך לקבל. יגמור בלבו, איך מקבלים? מה זה בכלל אומר? סתם מילים. מה זה אומר, עשה לעצמך הרגלים אחרים. פעם אחת ושתיים ושלוש? כן, קודם העמד פנים. כן, כן, פעם אחת ושתיים ושלוש.
ומחשבתו שלא טובה – השכבה העמוקה יותר
ומחשבתו שלא טובה, לא שתעזוב את דרכך הרע, תעזוב. זה גם פירוש לחפשו במעשיכם הוא פירוש יעזבו דרכו רע, וחזרו בתשובה הוא פירוש לעזוב מחשבתו שלא טובה. מהי מחשבה רעה? מחשבה רעה היא לחשוב שחשוב ללמוד אנגלית. אוקיי, נעצור כאן לרגע.
מה פירוש מחשבה לא טובה?
מחשבה לא טובה, אני צריך לדעת, מחשבה לא טובה היא פירוש לחשוב… אני לא בטוח שמחשבה לא טובה פירושה דעות לא טובות. צריך להיות מדויק, יכול להיות מחשבה לא טובה פירושה תוכניות רעות? לא בטוח. אבל על כל פנים, רואה שהוא מכניס את המילה מחשבה. הוא רואה פסוק, יעזב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו. למה צריך לעזוב דרכו, הרגליו, מחשבותיו? זה מה שמביא את ההרגלים, במובן הפנימי יותר, המחשבות.
יכול להיות שזה פירושו דעות, אני לא בטוח, אבל זה בוודאי פירושו המחשבות. למדנו כאן דבר באריכות גם. דעותיו לגבי מה טוב, בדיוק, לגבי מה טוב, לאו דווקא לגבי המציאות. זה יכול להיות, אני חושב שכנראה יותר פשט הוא לגבי מה טוב, כי את המציאות כבר ראו קודם. זכרו את בוראכם, זה פירושו זכור את המציאות.
הקשר בין מחשבה להרגל
המחשבה לא טובה היא שמה שלאדם יש הרגלים, תמיד מתחיל עם דעה מסוימת, נכון? דיברנו שמידות זה העמדת פנים והתרגלות, זה לא אומר שאין שום דעת. זה אומר שאתה רואה, אתה מבין שזה טוב, אבל אתה לא מרגיש את זה, נכון? אבל במובן מסוים יש לך דעה שאומרת שזה טוב, ובלי זה לא מתחילים.
זה פירוש מחשבתו שלא טובה, התחל לראות שדברים הם טובים, מה טוב, כן, הדברים הנכונים, אל תהיה לך מחשבה רעה, שזה פירושו טעות, ומה פירוש טוב, חושב שדברים מטופשים הם טובים, התחל לדעת שהדברים הטובים הם טובים.
מסקנה: דרשה יפה – אבל לא הנושא העיקרי
זו הדרשה של הרמב״ם הקדוש על תקיעת שופר שצריך לחזור. ולהתעורר. דרשה יפה וטובה. זה מאוד מאוד טוב. זה יפה. זה יפה. זה יפה. עם? נו? מה האמת? זה אמרנו, זה היה התירוץ הראשון שלי. כן, זה עומד, הכל מחובר לאותו דבר, אבל זה לא זה הנושא שלי בשיעור. הנושא הוא מהו המשל של קימה. אתה יכול לכבות מתי שאתה רוצה. יש לך קושיות שאתה רוצה לא רוצה?