רוח הקודש של הרמב"ם בחידוש 'התעוררות' השופר - להתעלות מנבואת שאר הנביאים לנבואת משה
📖 מקורות לשיעור לחץ לפתיחה
YI אידיש לחץ לפתיחה
סיכום השיעור 📋
סיכום זרימת הטיעון – דער רמב״ם׳ס חידוש אויף תקיעת שופר: שלאָף, דמיון, און שכל
—
א. פתיחה: דער ציקל פון לערנען, זען, און פארבינדן
1. דער יסוד פון עבודת ה׳
א גאנץ יאר לערנט מען תורה – מען לערנט וויאזוי די וועלט דארף זיין, וויאזוי מיר דארפן זיין, אז אלעס איז פארבונדן. נאכדעם קוקט מען אין דער וועלט (צייטונג, זיך אליין) און מען זעט אז די ריאליטעט שטימט נישט מיט וואס די תורה זאגט עס האט געקענט/געדארפט זיין.
צוויי קריטישע נקודות: סיי וואס עס דארף זיין (אידעאל), סיי וואס עס קען זיין (פראקטיש מעגלעך). אויב עס קען נישט זיין – איז עס בלויז פאנטאזיע. שלימות פון יעדע זאך (נברא בשבילו) מוז זיין עפעס וואס קען דערגרייכט ווערן.
> *⟨קליינע הערה⟩: אפילו מקובלים שטימען צו דעם יסוד, כאטש זיי האבן אנדערע פירושים אויף וואס זאכן זענען, וואס ברענגט צו אנדערע פראקטישע מסקנות.*
2. תפלה/עבודה = דער בריק
תפלה (עבודת ה׳ בכלל, און ראש השנה בפרט) איז דער פראצעס פון פארבינדן וואו מען איז יעצט מיט וואו מען דארף/קען זיין. דאס איז דער קאָר פון עבודת השם.
—
ב. תשובה = עבודת ה׳ אין עסענץ
תשובה מיינט עקזאקט דער וועג פון וואו מען שטייט ביז וואו מען דארף/קען זיין. תשובה איז נישט פונדאמענטאל אנדערש פון עבודת ה׳ – עס איז נאר א ספעציפישע פארם ווייל זאכן זענען צובראכן און מען דארף זיי פאריכטן. (דערמאנט ווערט דער רמב״ם אין מורה נבוכים ח״ג פרק מ״ו און מ״ג וועגן תשובה במחשבה, טעמי המועדים, כוונות, און קרבנות.)
דער רמב״ם׳ס חידוש וועגן שופר – ערשטע אנדייטונג
א וויכטיגע דיוק: דער רמב״ם זאגט נישט אז שופר איז סתם תשובה טון. ער לייגט אריין א וויכטיגע ווארט, און דאס איז דער רמב״ם׳ס חידוש. דער רמב״ם האט דאס געהאט דורך רוח הקודש – ד.ה. עס שטייט נישט אין קיין פריערדיגן מקור.
—
ג. ⟨דיגרעסיע⟩: וואס מיינט “רוח הקודש” / נבואה?
דריי וועגן ווי א מענטש קומט צו אמת:
1. נאטור/סייענס – פארשטיין ריאליטעט דורך באבאכטונג.
2. “התגלות” – פארווארפן: “דער אייבערשטער איז א מענטש מיט א מויל און ער רעדט? – קיין שום אמת׳דיגער איד האט דאס קיינמאל נישט געגלייבט.”
3. אינטואיציע/כליות יועצות – א פנימי׳דיגע הרגשה, נאענט צו נבואה.
מסקנא: אלע דריי וועגן ברענגען צום זעלבן זאך – א מענטש דערגרייכט ריאליטעט. נבואה = “יש שם מה שמגיע מאת ה׳ (בורא המציאות) אל לב/מוח האדם.” די פארשידענע וועגן (דמיון, שכל, לב, כליות, ספרים) זענען בלויז פארשידענע כלים, נישט פארשידענע מהות׳ן.
—
ד. דער רמב״ם׳ס רוח הקודש און זיין אנעסטקייט
1. וואס מיינט “רוח הקודש” ביים רמב״ם?
ער האט עס נישט געלערנט פון א רבי אדער פריערדיגן ספר – עס איז געקומען דירעקט פון ריאליטעט/חכמה.
2. פארוואס זאגט דער רמב״ם “נראה לי”?
דער רמב״ם׳ס גאנצער משנה תורה איז א קיבוץ פון תורה שבעל פה – ער האלט אז אלעס שטייט אין דער גמרא. “נראה לי” איז ווייל ער איז געווען “משונה׳דיג אנעסט” – ער האט נישט געוואלט פרעטענדירן אז זיין פשט איז מער ווי זיין פשט אין דער גמרא. דער אויטאריטעט פון רמב״ם קומט פון דער גמרא, נישט פון אים אליין.
ער האט געקענט – ווי אנדערע מחברים פון לקוטים – אריינשמוגלען אייגענע חידושים צווישן די הלכות, און קיינער וואלט עס נישט באמערקט. אבער ווען ער זאגט א חידוש אויף זיין אייגענער אויטאריטעט, באצייכנט ער עס מיט “יראה לי”, כדי דער לערנער זאל וויסן אז מ׳איז נישט מחויב דאס אנצונעמען.
—
ה. קשיות אויף דעם רמב״ם׳ס אנעסטקייט – און תירוצים
קשיא א׳: אגדה און טעמים
פארוואס שרייבט דער רמב״ם נישט “יראה לי” ביי זיינע ריזיגע חידושים אין אגדה, טעמי המצוות, און ספר המדע – וואס זענען קלאר נישט פשוט׳ער פשט אין גמרא?
תירוץ: דער רמב״ם איז נאר מקפיד אויף “יראה לי” ביי נפקא מינה להלכה – ביי פראקטישע הלכה׳דיגע פסקים. ביי אגדה און טעמים, וואו עס האט נישט קיין דירעקטע הלכה׳דיגע קאנסעקווענצן, האלט ער נישט אז ער דארף דאס באצייכענען.
קשיא ב׳ (שטארקער): הלכות אמונות ודעות
דער רמב״ם האט פסק׳נט א גאנצע ספר המדע מיט הלכות אמונות ודעות, און ער האט געוואוסט אז דאס איז נישט קלאר אין גמרא – ווייל אין זיינע אנדערע ספרים (שמונה פרקים, מורה נבוכים) זעט מען ווי ער מוטשעט זיך צו באווייזן די זעלבע מסקנות. אין משנה תורה שטעלט ער עס אוועק ווי פשוט׳ע מסקנא. דאס איז דאך א שקר!
ראיה: אין הלכות קידוש החודש גיבט דער רמב״ם א התנצלות אז ער נוצט חשבונות פון די יוונים. פארוואס שרייבט ער נישט אזא התנצלות אין הלכות תשובה, וואו ער נוצט אויך פילאסאפישע מקורות?
תירוץ א׳: רחמנות אויף כלל ישראל
דער רמב״ם זאגט אליין אין זיינע אגרות אז ער האט בכוונה אריינגעשריבן אין הלכה זאכן וואס זענען נישט שטריקט הלכה, ווייל ער האט רחמנות געהאט אויף אידן און געוואלט אז זיי זאלן וויסן די בעיסיקע אמונה-זאכן.
תירוץ ב׳ (דער עיקר): דער אונטערשייד צווישן “אמת” און “הנהגות טובות”
דער רמב״ם׳ס שיטה (מורה נבוכים) איז אז רוב מצוות זענען נישט “אמיתיות” (אייביגע אמת׳ן) נאר “מפורסמות” (הנהגות טובות). נאר “אנכי” און “לא יהיה לך” – וואס מ׳קען באווייזן מיט שכל – זענען אמת׳דיגע נבואה “מפי הגבורה”. אלע אנדערע מצוות זענען תלוי אין מציאות העולם – זיי וואלטן געקענט זיין אנדערש אין אן אנדערע וועלט.
> *⟨דיגרעסיע – קין והבל און עריות⟩: אלס אילוסטראציע – אין א וועלט אן יצר הרע וואלט מען נישט געדארפט שניות לעריות, און אפשר אפילו נישט עריות אליין. קין והבל׳ס חתונות ווערן דערמאנט אלס ביישפיל פון א צייט מיט אנדערע כללים.*
מסקנא: דער חיוב צו פאלגן הלכות איז נישט ווייל זיי זענען אייביגע אמת׳ן, נאר ווייל די גמרא האט אזוי געזאגט – די סמכות קומט פון מסורה און קבלה. דערפאר, ביי הלכה למעשה מוז דער רמב״ם באצייכענען וואס איז זיינס (“יראה לי”), ווייל דארט איז די סמכות פון גמרא דער יסוד. אבער ביי אמונות ודעות, וואו עס גייט אום אמת׳דיגע אמת׳ן וואס מ׳קען באווייזן מיט שכל, איז דער רמב״ם נישט געבונדן צו דער זעלבער מעטאדע.
—
ו. סמכות פון רמב״ם – דריי לעוועלס
לעוועל 1: הלכה
ביי הלכה – “אמר הגמרא” (אדער לכל הפחות “אמר משה בן מימון”, וואס איז שוואכער ווייל נישט אלע אידן האבן מקבל געווען דעם רמב״ם).
לעוועל 2: דברים אמתיים
ביי אמת׳ן – איז נישט נוגע ווער ס׳האט עס געזאגט, אפילו א גוי וואלט עס געזאגט וואלט מען געדארפט אנערקענען. דער רמב״ם׳ס הלכות יסודי התורה זענען אמת לאמתה – מ׳דארף נישט קיין “נראה לי”, ווייל אמת איז אמת מצד זיך אליין.
ווען דער רמב״ם זאגט “ס׳איז א מצוה צו גלייבן אין מציאת השם” – מיינט ער נישט אז נאר ווייל ס׳איז א מצוה דארף מען גלייבן. ער מיינט אז די מצוה אינקלודירט אויך אזא סארט גלויבן, אבער דער אמת שטייט פאר זיך.
לעוועל 3: טעמי המצוות
ביי טעמים און דרשות – “ס׳קאסט נישט געלט”, יעדער קען זאגן דרשות. דאס איז נישט נוגע להלכה, נאר א פירוש, א רמז.
—
ז. דער רמב״ם׳ס חידוש וועגן שופר – אנאליז
1. שופר איז א “רמז”
דער רמב״ם זאגט אליין אז שופר איז א “רמז” – ס׳איז נישט הלכה, נאר א טעם. זיין גרויסער חידוש: שופר וועקט אויף מענטשן צו תשובה – “עורו ישנים משנתכם”.
2. “עורו ישנים” איז נישט קיין פסוק!
די לשון “עורו ישנים משנתכם” שטייט אין ערגעץ נישט אין תנ״ך. ס׳איז דער רמב״ם׳ס אייגענע פארמולירונג – ער האט כמעט באשאפן א נייעם “פסוק”. און דאך – כמעט יעדער איד מיינט אז ס׳איז א פסוק, וואס באווייזט ווי טיף דער רמב״ם׳ס ווערטער זענען אריינגעדרונגען.
> *⟨קליינע אפשווייפונג⟩: דער רמ״ע מפאנו האט נישט אנגענומען דעם רמב״ם׳ס פשט אויף שופר. אבער די אריז״ל, רש״ש, און רוב גדולי ישראל האבן שטארק געהאלטן דערפון – און דאס ווייזט אז ס׳איז געווען רוח הקודש.*
3. וואס שטייט שוין אין חז״ל וועגן שופר (פאר דעם רמב״ם)?
אלע באקאנטע ענינים פון שופר אין תנ״ך און חז״ל:
1. תפלה/דערמאנונג – שופר דערמאנט דעם אייבערשטן (ווי דער בריסקער רב זאגט – שופר האט א דין תפלה)
2. דערשרעקונג – א גרויסע קול וואס דערשרעקט (ביי מתן תורה: “ויחרד כל העם”)
3. צוזאמרופן/הכרזה – “והעבירו קול במחנה” – ווי אן אלארם, ערב שבת שופר
4. מלוכה – “קול שופר לפני המלך” – א טראמפייט פאר א מלך
5. מלחמה – א סיגנאל פאר קאמף (גדעון)
4. דער חידוש העצום
דער באגריף פון “התעוררות” – אויפוועקן זיך – שטייט אין ערגעץ נישט פאר דעם רמב״ם! ער האט אריינגעקאנעקטעד צוויי נושאים וואס זענען קיינמאל נישט פארבונדן געווען: (א) שופר, מיט (ב) דעם באגריף פון אויפשטיין/אויפוועקן.
5. דער קריטישער חילוק
– אויפשטיין ≠ דערשרעקן – דערשרעקן מיינט מ׳איז שוין וואך, מ׳ווערט נאר באנגע
– אויפשטיין ≠ צוזאמרופן – צוזאמרופן מיינט מ׳איז שוין וואך, מ׳ווערט נאר גערופן
– אויפשטיין ≠ דערמאנען – דערמאנען איז א פונקציע צום אייבערשטן, נישט צום מענטש
אויפשטיין מיינט: דער מענטש שלאפט (במשל) – ער איז אין א צושטאנד פון אומבאוואוסטזיין, און דער שופר וועקט אים אויף. דאס איז א גאנץ אנדערע קאטעגאריע. ביי מתן תורה שטייט נישט אז דער עולם האט געשלאפן און דער שופר האט זיי אויפגעוועקט – ס׳שטייט אז זיי האבן זיך דערשראקן.
—
ח. סוירטש דורך תנ״ך: ווער איז געשלאפן און אויפגעוועקט געווארן?
אין קיין מקור – נישט אין פסוקים, נישט אין מדרשים – שטייט מפורש אז א מענטש האט געשלאפן און דער שופר האט אים אויפגעוועקט. א דורכגאנג דורך אלע מקומות אין תנ״ך וואו מענטשן שלאפן און ווערן אויפגעוועקט:
– יונה – “מה לך נרדם” – אויפגעוועקט, אבער נישט מיט א שופר
– זכריה – א מלאך וועקט אים אויף (“כאיש אשר יעור משנתו”)
– שמואל הנביא – “שמואל שוכב בהיכל ה'” – ה׳ רופט אים, אבער ס׳שטייט נישט מפורש אז ער האט געשלאפן
– דלילה וועקט שמשון – “פלישתים עליך שמשון” – דריי מאל, אבער אן שופר
– נבל – ער איז נישט אויפגעשטאנען – און דאס איז זיין פראבלעם
> *⟨צדדיגע דרשה – נבל הכרמלי אלס אנטי-מאדעל פון תשובה⟩: נבל איז געווען שיכור אויף ראש השנה (“ולבו יין ושכור מאד”), ער האט געמיינט ראש השנה איז פורים. ווען ער איז אויפגעשטאנען און אביגיל האט אים דערציילט וואס איז פארגעקומען – “וימת לבו בקרבו והוא היה לאבן” – זיין הארץ איז געשטארבן, ער איז געווארן ווי א שטיין. צען טעג שפעטער (עשרת ימי תשובה!) איז ער ממש געשטארבן. דאס איז וואס פאסירט ווען מ׳כאפט נישט די התעוררות פון שופר – “לבו כאבן.” אבער – דאס איז א שיינע דרשה, נישט א מקור.*
—
ט. מעטאדאלאגישער כלל אין לייענען דעם רמב״ם
> ווען דער רמב״ם זאגט צוויי (אדער מער) ווערטער/אויסדרוקן וואס מיינען לכאורה די זעלבע זאך, איז איינס א פירוש אויף דאס אנדערע.
ראיה מפורשת פון דעם רמב״ם׳ס בריוו צו שמואל אבן תיבון וועגן טרענסלעישאן: אמאל דארף מען איין ווארט איבערזעצן מיט אפאר ווערטער ווייל דער קאנצעפט איז צו טיף פאר איין ווארט. דוגמא: “דברי תורה וחכמה” = דברי תורה שהם חכמה.
—
י. אנאליז פון דעם רמב״ם׳ס דריי-טייליגע דרשה אויף שופר
דער רמב״ם׳ס טעקסט האט דריי סענטענסעס:
1. “עורו ישנים משנתכם והקיצו נרדמים מתרדמתכם” – שטייט אויף, איר שלאפנדיגע!
2. “חפשו במעשיכם וחזרו בתשובה” – זוכט אין אייערע מעשים און טוט תשובה
3. נאכדעם קומען צוויי פירושים: איינס אויף “עורו” און איינס אויף “חזרו בתשובה”
פירוש אויף “עורו ישנים”:
“עורו” = “זכרו בוראכם” (געדענקט אייער באשעפער). ווער דארף געדענקען? – ווער ס׳שלאפט. ווער שלאפט? – “אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל.”
קריטישע מסקנא: וואס מיינט “שלאפן”?
“פארשלאפן” מיינט נישט:
– נישט ערליך זיין
– נישט אנגעצונדן / נישט ווארעם פאר אידישקייט
– נישט א ענין פון פילינג (געפיל)
– נישט א ענין פון מעשה (טון)
“פארשלאפן” מיינט:
– א ענין פון מחשבה / ידיעה / זכירה – דער מענטש האט פארגעסן די אמת, ער איז פארזונקען אין “הבלי הזמן.” די התעוררות איז א קאגניטיווע אויפוועקונג – “שוכחים את האמת” → דער שופר רופט צו געדענקען.
—
יא. וואס איז “אמת”? – צוריק צום יסוד פון שמונה פרקים
1. אמת = דברים נצחיים
ווי עס שטייט אין שמונה פרקים פרק ב׳: חכמה הייסט ידיעת הדברים הנמצאים שאינם משתנים – דער אייבערשטער און זיינע מהלכים. על פי קבלה: דער אייבערשטער און זיינע ספירות – אויך זאכן וואס טוישן זיך נישט (רצון טוישט זיך נישט, א.א.וו.).
2. “הבלי הזמן” = צייטווייליגע זאכן
“הבלי הזמן” = צייטווייליגע זאכן, “היום כאן ומחר בקבר”.
3. שטארקע חידוש: נגלה אליין = “הבלי הזמן”
דער וואס לערנט נאר נגלה איז שוכח את האמת בהבלי הזמן. נגלה איז זייער וויכטיג – “דברים המיישבים את לבו של אדם… שיקנה העולם הבא” – אבער עס דילט נאר מיט ווי צו לעבן אין די צייטווייליגע וועלט אויף א גוטן אופן. נסתר = ידיעת האמת – זאכן וואס טוישן זיך נישט: דער אייבערשטער, זיינע מלאכים, מעשה בראשית, מעשה מרכבה. דערפאר הייסט עס “חכמת האמת” – חכמת התורה על אמתה.
—
יב. ראיות פון רמב״ם – “יעור משנתו” אין אנדערע הלכות
1. הלכות אבל (פרק י״ג, הלכה י״ב)
דער רמב״ם ברענגט דעם זעלבן לשון “יעור משנתו” ביי אבלות: ווען א קרוב שטארבט, זאל דער מענטש זיך דערמאנען – כאפ אז רוב זאכן וואס טויגן, שטארבן. וויכטיג: אין פסוק שטייט “חלו” (דערשרעקן), אבער דער רמב״ם לייגט אליין צו דעם מאטיוו פון “להקיץ” – אויפוואכן. ער האט מחדש געווען דעם נושא פון אויפשטיין.
2. הלכות מזוזה
ווען א מענטש גייט ארויס צו זיינע עסקים (צייטווייליגע ענינים), איז ער “פארשלאפן”. ער זעט די מזוזה – דארט שטייט יחוד ה׳. יחוד ה׳ ואהבתו = ידיעות פון מעשה בראשית און מעשה מרכבה. “וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולמים.” “מיד הוא חוזר לדעתו” – ער גייט צוריק צו זיין דעת, ער געדענקט. דאס איז דער טייטש פון שופר – עס עפנט אויף א מענטש׳ס דעת אין א באשטימטן צייט.
—
יג. פארוואס “שלאפן” און נישט “קראנק”?
דער רמב״ם האט געקענט זאגן “דו ביסט קראנק” (ווי אין הלכות דעות/שמונה פרקים). אבער ער זאגט “דו שלאפסט” – דאס איז אן אנדערע סארט זאך:
– קראנק = שלימות הגוף פעלט, מדות זענען נישט גוט.
– שלאפנדיג = דער גוף איז הונדערט פראצענט פערפעקט, דער מענטש איז אינגאנצן געזונט. נאר דער מוח/דעת ארבעט נישט – דאס איז דער איינציגסטער מאנגל.
– כח הזן – ארבעט ביים שלאפן
– מדות – נישט אקטיוו, אבער נישט קראנק, זיי זענען פיין
– נאר דער שכל ארבעט נישט
דער נמשל: א מענטש קען האבן שלימות המעשים, שלימות הגוף, גוטע מדות – און פונדעסטוועגן פעלט אים דאס עיקר: דעת, ידיעת האמת.
—
יד. דמיון vs. שכל – דער קערן פון רמב״ם׳ס עבודה פנימית
1. דמיון ארבעט בעסער ביים שלאפן
פאראדאקס: ווען מען שלאפט, ארבעט דער דמיון אקטיוו און “בעסער” ווי ווען מען איז וואך – אבער דאס איז דווקא דאס פראבלעם.
2. דמיון = שורש פון עבודה זרה און יצר הרע
דמיון איז נישט בלויז “נישט גוט” – ער איז מקור עבודה זרה און שורש יצר הרע. דער רמב״ם זאגט בפירוש: דער יצר הרע איז דער דמיון. דער רבי (ליובאוויטשער רבי) זאגט אויך אזוי.
3. פילינגס ביים דאווענען ≠ שכל
פילינגס ביים דאווענען (התלהבות, אהבה, יראה) – דאס קען מען אויך האבן ביים שלאפן אין חלום. אויף דעם דארף מען נישט בלאזן שופר. שופר וועקט אויף דעם מוח/שכל – נישט דעם דמיון, נישט די פילינגס.
> *⟨קליינע צד-באמערקונג⟩: “מוחין דגדלות” / “מוחין דחתונה” – “מוחין” איז נישט איבער פילינגס – עס איז איבער דעם שכל. פילינגס מוזן האבן מוחין, אבער מוחין איז נישט פילינגס.*
> *⟨קורצע צד-דיגרעסיע – תחיית המתים⟩: דער רמב״ם׳ס משל פון אויפשטיין קען זיין א נמשל אויף תחיית המתים (ווי רב סעדיה גאון), אבער דער רמב״ם זאגט אז כפשוטו איז עס א משל אויף אויפוואכן פון גייסטיגן שלאף.*
—
טו. שופר = אויפהערן צו זיין א “נביא פון דמיון”
1. נבואת שאר הנביאים vs. נבואת משה
די נושא פון שופר איז: אויפצוהערן צו זיין ווי יענע נביאים (וואס האבן געארבעט דורך דמיון), און אנשטאט דעם – צו זיין אזוי ווי משה רבינו (וואס האט געארבעט דורך ריינעם שכל). חידוש: ס׳איז א “שלעכטע זאך” צו זיין א נביא (פון שאר הנביאים) – מ׳דארף שטרעבן צו זיין ווי משה.
דער רמב״ם׳ס עיקר אריכות אין הלכות נבואה איז אלעמאל צו באטאנען דעם חילוק צווישן נבואת שאר הנביאים (דמיון) און נבואת משה (שכל) – “די ביגעסטע טינג.”
2. רמב״ם׳ס באגריף פון “הערה” קעגן דמיון
דער רמב״ם נוצט דעם ווארט “הערה” (אויפוועקונג/באלייכטונג) אלס דעם אנטיטעזיס פון דמיון. צוויי הויפט-שטעלן אין מורה נבוכים:
– חלק א׳, פרק נ׳ (אדער ארום דעם): הערה קעגן דמיון
– חלק ג׳, פרק נ״א: השגחה קומט פון טראכטן פון דעם אייבערשטן – ווען דער שכל איז אקטיוו פארבונדן מיט השם
דאס זענען די צוויי הערות וואס זענען דער שורש פון רמב״ם׳ס עבודה פנימית.
3. תירוץ אויף א סתירה: משה האט אויך געהאט בחינת שאר הנביאים
קשיא: אויב נבואת משה איז גאר אנדערש, ווי קען מען געפינען אין משה׳ס ווערטער עלעמענטן פון שאר הנביאים?
תירוץ: משה רבינו, אלס מענטש, האט אויך געהאט בחינת שאר הנביאים (קל וחומר – “יש בכלל מאתיים מנה”). אלע דברי נביאים זענען רמוז אין תורה. אבער – די אמת׳דיגע נבואת משה איז נאר “אנכי” און “לא יהיה לך” – ידיעת השם בלבד.
—
טז. גרויסער חידוש: נבואת משה איז צוגענגלעך פאר יעדן איד
1. יעדער איד קען זיין נביא כמשה
די אמת׳דיגע נבואת משה – ידיעת השם – האט יעדער איד. נבואת משה איז דווקא די מאסט עקסעסיבל נבואה, נישט די מאסט עקסקלוסיווע.
ראיה: רמב״ם, הלכות תשובה פרק ה׳: “כל איש” קען זיין נביא כמשה.
דער חילוק: ביי שאר הנביאים – “אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד” (ווייל דמיונות זענען סובייעקטיוו). ביי נבואת משה – אלע זעען די זעלבע בעיסיק רעאליטי, ווייל אמת איז אוניווערסאל.
2. נבואת משה = אייביג, נישט איינמאליג
ווען דער רמב״ם זאגט משה׳ס נבואה איז “איינמאליג”, מיינט ער נישט א היסטארישע איינמאליגקייט. טייטש: ס׳איז “דבר העומד לעד ולעולמי עולמים” – אייביג, ווייל דער אמת טוישט זיך נישט. “אמונה עולמית” (הלכות יסודי התורה פרק ז׳). ראיה: רמב״ם, חלק ב׳, פרק מ״א–מ״ב: תורה קען זיך נישט טוישן ווייל אמת קען זיך נישט טוישן. ס׳איז נאר דא איין נבואת משה, ווייל ס׳איז נאר דא איין בעיסיק רעאליטי, איין גאט.
3. “שמע ישראל” אלס ביישפיל
יעדער איד וואס זאגט “שמע ישראל ה׳ אחד” – האט צוגאנג צו דער זעלבער רעאליטי ווי משה רבינו. “אחד” מיינט אין אלע צייטן – אייביג, נישט איין מאל.
> *⟨פערזענלעכע אנעקדאט⟩: ר׳ אברהם יצחק גרינער האט דערציילט ווי ער האט גערעדט מיט זיין רבי, ר׳ משיח׳ל, און יעדע קשיא האט ר׳ משיח׳ל געענטפערט: “נו, ס׳שטייט דאך אין חלק ב׳ פרק מ״ו” – א ביישפיל פון ווי אלעס איז שוין דא אין מורה נבוכים.*
—
יז. צוריק צום שופר: נביאים האבן געמיינט אז השם “שלאפט”
1. פראיעקציע פון דמיון
ווייל אלע נביאים (חוץ משה) האבן געהאט נבואה ווען זיי האבן געשלאפן, האבן זיי פראיעקטירט אז דער אייבערשטער קען אויך שלאפן. אליהו הנביא זאגט צו די בעל-נביאים: “אולי ישן הוא ויקץ” – אפשר שלאפט ער. אין תהלים שטייט: “עורה, למה תישן ה'” – וואס קלינגט ווי דער אייבערשטער שלאפט.
2. יוחנן כהן גדול
יוחנן כהן גדול האט מבטל געווען “את המעוררים” – ער האט אפגעשאפט דעם נוסח פון “אויפוועקן” דעם אייבערשטן. פארוואס? ווייל ער האט נישט געהאלטן פון “התעוררות” וואס איז געבויט אויף דמיונות – אז דער אייבערשטער “שלאפט” און מ׳דארף אים “אויפוועקן.”
3. דער אמת׳ער טייטש
דער מענטש שלאפט – אים דארף מען אויפוועקן. אבער נישט אויפוועקן בדרך דמיון (וואס לאזט אים ווייטער שלאפן אין דמיון בשעת מעשה). מ׳דארף אזא סארט קול שופר וואס וועקט אויף פון דמיון – נישט אזא וואס שיקט אריין אין נייע דמיונות. שלאפן = מ׳לעבט אין דמיון; אויפוואכן = מ׳הערט אויף צו דמיון׳ען.
—
יח. “רמז יש בה” – דער טייטש פון “רמז” ביים רמב״ם
ווען דער רמב״ם זאגט “רמז יש בה” וועגן תקיעת שופר, מיינט ער:
– אף על פי אז שופר-בלאזן איז אין עולם הדמיון (א גשמיות׳דיגע שופר, מיט א שיעור, מ׳הערט מיט פיזישע אויערן) –
– “רמז” מיינט: א הינווייז / אויפוועקונג צו עפעס אנדערש, העכער פון דמיון
– רמז = הערה = התעוררות = אויפוועקן
– דער שופר׳ס רמז איז: דער שופר זאגט דיר – הער אויף צו הערן בלויז דעם שופר (דעם גשמיות׳דיגן קול), און אנהייב צו טראכטן (שכל)
“דיברה תורה כלשון בני אדם”
אפילו משה רבינו׳ס תורה רעדט אין דער שפראך פון דמיון – ווייל ער רעדט צו פשוט׳ע מענטשן וואס “שלאפן” (לעבן אין דמיון). אבער דאס מיינט נישט אז די תורה איז דמיון – נאר אז זי נוצט דמיון אלס כלי צו דערגרייכן מענטשן.
שמואל הנביא׳ס לשון: “לא יועיל ולא יציל”
שמואל הנביא זאגט אויף עבודה זרה: “תוהו – שלא יועיל ולא יציל.” דאס איז וואס געשעט ווען מ׳לעבט אין דמיון: הבל וריק – “שוגגין כל שנתם.” שוגגין מיינט אויך משוגע (= פארלוירן אין דמיון), און אויך שגיון (= שיינע דמיונות, ווי “שגיון לדוד” – ער מיינט ער איז א נביא, אבער ס׳איז אלץ דמיון).
> *⟨קליינע באמערקונג⟩: ס׳איז דא א “חלק הטוב” פון דמיון – “פרחי קודש” – אבער דאס ווערט נישט אויסגעברייט.*
—
יט. שופר – נישט שרעק, נאר קלארקייט
דער משל פון שופר איז אז א גרויסער נויז (קול) וועקט אויף – אבער דאס איז נישט די נמשל. די נמשל איז נישט אז מ׳דארף זיך דערשרעקן (“ויחרד כל ההר” איז נישט דער עיקר פונקט).
די אמת׳ע התעוררות פון שופר איז קלארקייט: מ׳זעט פלוצלינג קלאר אז אלע אנדערע זאכן – דברים החולפים והולכים, הבלי הזמן, היום כאן ומחר בקבר – זענען פארשלאפן. און מ׳דערזעט דברי אמת שעומדין לעד ולעולמי עולמים. דאס איז ווי קוקן אויף א מזוזה – מ׳זעט פלוצלינג וואס איז אמת׳דיג באשטענדיג און וואס איז בלויז צייטווייליג.
—
כ. פירוש “חזרו בתשובה” – דער רמב״ם׳ס דריי שטאפלען
1. “עורו ישנים” = דערזע די אמת (שוין באהאנדלט)
2. “חזרו בתשובה” = “זכרו את בוראכם” = געדענק דעם באשעפער = דערקען די מציאות
3. “הביטו לנפשותיכם” = קוקט אויף אייער נפש (נישט אויף אייער גוף)
רוב מענטשן זענען מביט לגופם – זיי קוקן אויף גשמיות: געזונטהייט, שטארקייט, פארנעם – דאס איז פארשלאפן זיין. דער הייליגער סוקראטעס האט געזאגט: זיין גאנצע עבודה איז אז מענטשן זאלן קערן וועגן זייער נפש און נישט וועגן זייער גוף.
> *⟨צד-הערה: שכל vs. דמיון אין ביזנעס⟩: ביזנעס-קלוגשאפט איז נישט חכמה לויט דעם רמב״ם. מ׳דארף זיין קלוג צו מאכן ביזנעס, אבער דאס איז דמיון אדער שכל מעשי / ערמומיות – א נידריגער לעוועל. אמת׳ע חכמה = ידיעת הנמצאות, ידיעות האמיתיות – וויסן נצחי׳גע זאכן וואס טוישן זיך נישט.*
—
כא. “והיטיבו דרכיכם ומעלליכם” – תשובה דורך הרגל
1. דרכים = מדות (נישט מעשים)
“דרכים” איז א קאוד-ווארט פאר מדות (ווי “הודיעני נא את דרכיך” = מדותיך). “יעזוב דרכו הרע” = לאז אפ דיינע שלעכטע הרגלים, נישט בלויז שלעכטע מעשים.
2. וויאזוי טוט מען תשובה?
נישט דורך קבלות! “יגמור בלבו” מיינט מאך זיך נייע הרגלים. דורך פראטענדן (pretending) און מרגיל זיין: איינמאל, צוויי מאל, דריי מאל – ביז מ׳ווערט אנדערש.
תשובה נעמט צייט: מינימום צען טעג (עשרת ימי תשובה) אדער פערציג טעג. מ׳קען נישט יוצא זיין תשובה אין איין מאמענט.
3. עשרת ימי תשובה – פראקטיש
מ׳שטייט אויף פריער, מ׳דאוונט מער – וואס האט דאס מיט תשובה? עס האט “גארנישט” דירעקט – עס איז א וועג צו בויען א בעסערע הרגל. צען טעג א יאר טראכט מען מער פון דעם אייבערשטן, און מ׳געוואוינט זיך צו, האפענטליך פאר א גאנץ יאר.
—
כב. מחשבתו שלא טובה – די טיפערע שיכט
דער פסוק “יעזב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו” – דרכו = הרגלים, מחשבותיו = די טיפערע מחשבות/דעות וואס ברענגען די הרגלים.
– “זכרו את בוראכם” = געדענק די מציאות (וואס עקזיסטירט באמת)
– “מחשבתו לא טובה” = א טעות וועגן וואס איז גוט – מ׳מיינט אז נארישע זאכן זענען גוט
– מחשבה טובה = הייב אן צו זען אז די ריכטיגע זאכן זענען גוט
דער צוזאמענהאנג צווישן מדות און דעת
מדות-ארבעט (pretending, מרגיל זיין) מיינט נישט אז ס׳איז אן קיין דעת. מ׳דארף ערשט זען אז עפעס איז גוט (אפילו מ׳פילט עס נאך נישט), און דאן מרגיל זיין ביז מ׳פילט עס אויך.
—
כג. מסקנא: דער הויפט-נושא
דאס אלעס – די גאנצע דרשה פון רמב״ם אויף שופר – איז שיין, ריכטיג, און קאנעקטעד. אבער דער הויפט-נושא בלייבט: וואס איז דער משל פון אויפשטיין – שלאף vs. ער-זיין, דמיון vs. שכל.
דער רמב״ם׳ס חידוש נפלא, וואס איז א ביישפיל פון רוח הקודש, איז אז שופר׳ס יסוד ליגט אין התעוררות – אין זיך אויפוועקן פון דמיון צו שכל. ס׳איז נישט דערשרעקן, נישט צוזאמרופן, נישט דערמאנען דעם אייבערשטן – נאר אויפוועקן דעם מענטש וואס “שלאפט” אין דמיונות, צו ידיעת האמת: ידיעת הבורא, דברים נצחיים וואס טוישן זיך נישט, דער אייביגער אמת וואס שטייט לעד ולעולמי עולמים.
תמלול מלא 📝
דער סוד פון ראש השנה: תשובה, עבודת ה׳, און דער רמב״ם׳ס רוח הקודש
פתיחה: דער יסוד פון אידישקייט און ראש השנה
מגיד שיעור:
אקעי, ס׳איז אויף רעקארדינג, סאו איך דארף לערנען. אבער איך קען נאר מיט שאלות. און אויך מלכות נחרנים שפרס, ווי קומט אריין ווי? אבער איין זאך פארמאל. איך וויל זיין אמת׳דיג אויף מיין פשט. אבער קודם איין זאך פארמאל.
זיי האבן געלערנט מוצאי שבת, אפשר איז דא א רעקארדינג דערפון, אפשר נישט, איך ווייס נישט, אז דער סוד פון ראש השנה [Rosh Hashanah: ראש השנה, the Jewish New Year], דער סוד פון גאנץ אידישקייט, איז אז מ׳לערנט א גאנצע יאר, וואס לערנט מען די גאנצע תורה [Torah: תורה, the Jewish Bible/Law]? אז מ׳לערנט א גאנצע יאר, וואס לערנט מען די גאנצע תורה? אז מ׳לערנט די חומש [Chumash: חומש, the Five Books of Moses] יעדע יאר, אדער מ׳קומט צום שיעור [shiur: שיעור, Torah class/lecture], ל״ש א גאנצע יאר, און מ׳לערנט וויאזוי די וועלט וואלט געדארפט זיין, וויאזוי אונז דארפן זיין, וויאזוי די וועלט דארף זיין, אלעס איז קאנעקטעד.
און נאכדעם זעט מען, אויב ווער ס׳קוקט אין די צייטונג זעט, אדער ווער ס׳קען זיך אליין זעט. דער וואס קוקט נישט אין די צייטונג, אדער קען זיך נישט אליין, ס׳געווערט זיך אין די זעלבע מענטשן. ער זעט נישט. אבער דער וואס קוקט אין די צייטונג, ער זעט אז די וועלט איז נישט פונקטליך אזוי ווי ס׳שטייט אין די תורה אז ס׳האט געקענט זיין, אז ס׳האט געדארפט געקענט זיין און געקענט זיין.
די צוויי זאכן זענען זייער וויכטיג. סיי וויאזוי ס׳וואלט געדארפט זיין און סיי וויאזוי ס׳וואלט געקענט זיין. אויב ס׳דארף אנקענען, איז דאך נישט אינטערעסאנט, אויב ס׳איז צום פאנטאזיעס.
און בפרט לויט וואס אונז לערנען, אז די גדף, די שלימות הטועה [shleimus hateva: שלימות הטבע, the perfection of nature] פון יעדע זאך, איז וואס איז נקרא נברא בשבילו [nivra bishvilo: נברא בשבילו, created for its purpose], וואס איז געמאכט די שלימות פון די זאך. ס׳מוז זיין אז ס׳קען זיין. דאס איז די טייטש פון שלימות, לויט יעדער איינער. איך מיין אז ס׳איז נישטא קיין מחולק [machlokes: מחלוקת, disagreement].
ניין, ניין, אפילו די מקבלים [mekubalim: מקובלים, Kabbalists] אלע זענען מודה צו דעם, זיי האבן אנדערע פרשטים אויף וואס זאכן זענען, ממילא דארף מען זיי זיין אנדערש. אבער ער וויל נישט, פארדעם… אקעי, ס׳איז נישט געווען נישט… ווייט, ווייט, ווייט. מ׳גייט זיך פארלוירן.
בקיצור, די תורה זאגט אונז וואס זיי דארפן זענען, און ממילא וואס זיי דארפן זיין, און ממילא וואס זיי קענען זיין. די אלע דריי זאכן. יעדע יאר לערנט מען עס בעסער. נאכדעם קוקט מען אין די צייטונג, מען זעט אז ס׳איז נישט פונקט אזוי.
סאו דעם וואס איז געקומען ראש השנה, דאס הייסט תפלה [tefillah: תפילה, prayer], בכלל, עבודה [avodah: עבודה, service/worship], עבודת השם [avodas Hashem: עבודת ה׳, service of God]. איז איינע פון די לעובדי בכל לבבכם [le’ovdo bechol levavechem: לעבדו בכל לבבכם, “to serve Him with all your heart”], איינע פון די עיקר עבודת התפלה [ikar avodas hatefillah: עיקר עבודת התפילה, the essence of the service of prayer], איז פשט צו קאנעקטן, צו פרובירן צו זען. וויאזוי מען קען קאנעקטן דאס וואס עס דארף זיין און ס׳קען זיין צו פון וואו ס׳איז, יא? וויאזוי מען גייט פון דא צו דארט. דאס איז די עבודת השם, און דערפאר איז דאס אויך די עבודה פון ראש השנה. שטימט? דאס האבן מיר געזאגט?
תלמיד:
נישט ממש, מיט אביסל…
מגיד שיעור:
האבן מיר געזאגט אנדערש מוצאי שבת?
תלמיד:
ער האט געזאגט וואס ער האט געזאגט.
מגיד שיעור:
ניין, דאס האבן מיר געלערנט מוצאי שבת. דאס האבן מיר געלערנט מוצאי שבת. איך האב געזען דיין דאווענען. אקעי. ס׳איז געווען א ווידעא, וואס הייסט? איך ווייס נישט צו ער איז געגאנגען ווייטער, אינמיטן האט זיך עס אפגעשטעלט.
תלמיד:
וואס האסטו געמיינט מיט ‘איר׳ דא?
תלמיד אנדערער:
ענדיג נישט אפ מיט ר׳ מאטל, ווייל ער גייט אויסזען אין די ווידעא, ר׳ מאטל.
תלמיד:
שפעטער האבן זיי ארויסגעהערט.
תלמיד אנדערער:
קען אלעמאל זיין וועסטערס, לפחות. אוודאי, מוסטערס.
דער מטרה פון ראש השנה און תשובה
מגיד שיעור:
רבותי, ולכתחילה האסטו שוין א מטרה אויף דעם. קיינמאל נישט געזאגט אנדערש. רבותי, און יעצט ערב ראש השנה, וואס איז די פורים? דאס איז די מטרה. וואס איז די מטרה? “זה היום תחלת מעשיך” [zeh hayom techilas ma’asecha: זה היום תחילת מעשיך, “this day is the beginning of Your works” – from Rosh Hashanah liturgy]. רייט, מ׳דארף רעדן וועגן דעם בעל שם. סאו, ביידע. אקעי.
יעצט, דאס איז דאך תשובה [teshuvah: תשובה, repentance/return] טון אבער. רייט? דאס איז דאך טייטש תשובה טון. וואס האסטו געמיינט תשובה טון היינט?
תלמיד:
איך קען שוין זאגן תורות אויף תשובה, אבער דאס איז נישט תשובה טון לויט מיר.
מגיד שיעור:
לויט מיר איז דאס נישט תשובה טון? אויף וואס?
תלמיד:
ווייל דאס איז פאר תשובה.
מגיד שיעור:
אקעי, אמת. ס׳איז א חלק, ס׳איז ביידע. ס׳איז דא תשובה במחשבה [teshuvah bemachshavah: תשובה במחשבה, repentance in thought], אזוי ווי דער רמב״ם [Rambam: רמב״ם, Maimonides] זאגט אין מורה [Moreh: מורה, referring to Moreh Nevuchim/Guide for the Perplexed] אין פרק מ״ו חלק ג׳, קוקט דארט א זייער וויכטיגע שטיקל וועגן תשובה.
תלמיד:
איז דאס?
מגיד שיעור:
קוקט נאר אין פרק מ״ג ווי ער רעדט הלכות [halachos: הלכות, laws]… ניין, ניין, אויב איך געדענק, ס׳איז דא א שפעטערדיגע פרק מ״ו, ער רעדט וועגן קרבנות [korbanos: קרבנות, sacrifices]. איך מיין אז מ״ו. יא, יא, אבער אויך אין מ״ו. מ״ג מיין איך איז די טעמים [ta’amim: טעמים, reasons] פון אלע מועדים [mo’adim: מועדים, holidays]. נאכדעם מ״ו שטייט עס וועגן כוונות [kavanos: כוונות, intentions]. דארפסט קוקן די אלע שטיקלעך. בעזרת השם ווען איך וועל ארויסגעבן מיין חיבור [chibur: חיבור, composition/work] פון אלע מקורות [mekoros: מקורות, sources] אויף ראש השנה, גייט עס שטיין דארט. יא.
סאו, מ׳דארף דערמאנען אז דאס איז די כוונה [kavanah: כוונה, intention] פון תקיעת שופר [tekias shofar: תקיעת שופר, blowing of the shofar]. און איך האב גערעדט וועגן דעם באריכות אין פריערדיגע יארן, און ס׳איז דא אראפגעשריבן אפילו, מיין איך, מער ווייניגער בדיוק וואס מ׳דארף לערנען. און דער בעל הבית וויל קענען עס לערנען.
תשובה = דער וועג פון “דא” צו “דארט”
מגיד שיעור:
אז דו רעדסט וועגן ראש השנה, איינער פרעגט מיך, “אה, מ׳רעדט שוין וועגן ראש השנה. אבער דו גייסט ממשיך זיין, יא?” יא, איך רעד מיט א גאנג, גיב א קוק. ער רעדט וועגן ראש השנה. העלא, ס׳איז ערב ראש השנה, וואס גיי איך רעדן וועגן? פורים [Purim: פורים, the holiday of Purim]? פורים. אדער וועגן ראש השנה, וועגן פורים. זאג אים איך גיי רעדן וועגן פורים. זאג אים אז ער קומט נאך. ער גייט נישט קומען. העלא, סאו, לאמיר מסביר זיין אביסל בעסער.
וואס מיינט תשובה טון? תשובה מיינט עקזעקטלי די וועג וואס מ׳גייט פון וואו מ׳איז ביז וואס מ׳דארף זיין, וואס מ׳קען זיין. וואס דען איז תשובה? איך מיין אז ס׳איז דא נאך זאכן וואס הייסט תשובה, ס׳איז פלעין עבודת ה׳. תשובה איז, אז וויבאלד זיי זענען צובראכן דארף מען טון דאס. אבער דאס איז בעיסיקלי וואס תשובה איז. תשובה איז נישט אמת׳דיג אנדערש פון עבודת ה׳.
מ׳דארף פארשטיין פארוואס ס׳איז דא אזא זאך ווי תשובה וואס איז אנדערש פון עבודת ה׳, אבער פארדעם דארף מען לערנען הלכות תשובה [Hilchos Teshuvah: הלכות תשובה, the Laws of Repentance].
און ס׳איז א גוטע שאלה, איך האב פארשידענע תירוצים [teirutzim: תירוצים, answers] אויף דעם, איך ווייס נישט וועלכע איז די אמת׳דיגע תירוץ, אבער באופן יסודי איז טאקע די זעלבע זאך.
דער רמב״ם׳ס חידוש וועגן שופר
מגיד שיעור:
און אזוי ווי דו לערנסט, האסטו זייער גוטע דיוק. ווער ס׳לערנט דעם רמב״ם מיינט אז שופר איז תשובה טון. דער רמב״ם זאגט נישט אז שופר איז תשובה טון. דער רמב״ם לייגט אריין זייער א וויכטיגע ווארט, און דאס איז די עיקר יסוד פון דעם רמב״ם׳ס חידוש [chiddush: חידוש, novel insight].
וואס איך מיין אז ס׳איז דער רמב״ם׳ס חידוש, דער רמב״ם האט רוח הקודש [ruach hakodesh: רוח הקודש, divine inspiration/holy spirit]. דו האסט אליינס מחדש געווען, ווייל איך ווייס נישט קיין שום מקור פאר די איידיע. פאר דעם רמב״ם ווייס איך נישט קיין שום מקור פאר די איידיע. אז שופר… רוח הקודש מיינט אז ער איז געקומען דירעקט פון דעם אייבערשטן, נישט ער האט גענומען פון ערגעץ, ער האט גענומען פון א צווייטן, ער האט גענומען דירעקט פון די ריאליטי. סטרעיט פון די חכמה [chochmah: חכמה, wisdom]. סטרעיט פון די חכמה. סטרעיט פון די ריאליטי, צו פרסענ׳ס אינטואישאן, צו פון די טבע [teva: טבע, nature], צו פון די טבע, צו פון די טבע.
דיגרעסיע: וואס מיינט רוח הקודש און נבואה?
דריי וועגן צו אמת
מגיד שיעור:
ס׳איז פעיק יענע שיעור. אלע מלכות זענען די זעלבע. יעצט, לאמיר עס צונעמען. ס׳איז דא א סייענטיסט, און ס׳איז דא איינער וואס ווייסט די נעיטשער, און ער knows how things work, און פון דעם קען ער צוקומען צו וויסן וואס נעיטשער זאגט און וואס דער אייבערשטער וויל.
תלמיד:
ווער האט געמאכט נעיטשער לויט דיר?
מגיד שיעור:
איך פארשטיי. אבער די קוועסטשן איז, וואס די טולס איז how he’s getting through. דאס איז וועי נאמבער 1. דאס זענען just magic words.
די דריטע וועג, איין סקונדע, איין סקונדע, די דריטע וועג איז, אזויווי כליות מייעצות [kelayos ye’atzos: כליות יועצות, “the kidneys counsel” – referring to inner intuition], אז ער האט אן intuitive זאך אין אים, וואס דו קענסט זאגן אז ס׳איז close צו נבואה [nevuah: נבואה, prophecy] טאקע, און ס׳זאגט אים אז דאס איז די ריכטיגע זאך צו טון.
תלמיד:
איך פארשטיי נישט. איך פארשטיי נישט. איך פארשטיי נישט. וואס איז די צווייטע וועג?
מגיד שיעור:
איך ווייס נישט. איך מיין אז מענטשן האבן ליב צו זאגן ווערטער ווען זיי פארשטייען נישט, און מאכן נאך מחלוקת׳ן אויך. די צווייטע זאך וואס דו זאגסט איז נאר ווערטער, ס׳דאזנט מין עניטינג.
תלמיד:
יא, וואס מיינט עס? התגלות [hisgalus: התגלות, revelation]? וואס דאס דאס מיינט?
מגיד שיעור:
אה, סאו דער אייבערשטער איז א מענטש מיט א מויל און ער רעדט, פליז, טו מיר א טובה. ס׳איז דאך נישט serious, right? ס׳איז דאך שטותים [shtusim: שטותים, nonsense], קיינער גלייבט נישט דאס. קיין שום איד האט קיינמאל נישט געגלייבט דאס.
אקעי, סאו יוו סיטי, ס׳איז צוגעקומען צו זיין… קיין שום אמת׳דיגע איד. ס׳איז געקומען צו זיין… whatever, דו האלטסט פון די אנדערע שטות? ס׳איז געקומען. רבותי, מענטשן טראכטן אסאך שטותים, מ׳רעדט דאך וואס אמת׳דיגע שטות איז. אמת׳דיגע שטות איז נאר דא איינס.
נבואה = דערגרייכן ריאליטעט
מגיד שיעור:
יעצט, ס׳איז דא אסאך וועגן ווי אז איינס מיינט צו זאגן אז נביאה חכמה איז אלץ די זעלבע זאך. ס׳איז א מענטש realized the reality. אזוי ווי דער רמב״ם זאגט. ער זאגט, יש שם מה שמגיע מאת המציאות [yesh sham mah shemagia me’es hametzius: יש שם מה שמגיע מאת המציאות, “there is something that comes from reality”], אוי, ער זאגט מאת ה׳ [me’es Hashem: מאת ה׳, from God], וואס איז דער בורא המציאות [Borei Hametzius: בורא המציאות, Creator of reality], דאס איז דער טייטש, אל לב האדם, מוח האדם [el lev ha’adam, moach ha’adam: אל לב האדם, מוח האדם, to the heart of man, the mind of man], everyone קאל. דאס איז דער טייטש, קיינער איז נישט בכלל אויף די הגדרה [hagdarah: הגדרה, definition] פון נבואה.
יעצט, וויאזוי באקומסטו די נבואה? זאגט דער רמב״ם, ס׳איז דא פשט אין די וועגן, דרך הדמיון [derech hadimyon: דרך הדמיון, the way of imagination], דרך השכל [derech haseichel: דרך השכל, the way of intellect], דרך הלב [derech halev: דרך הלב, the way of the heart], דרך כליות יוצאות, דרך כיכר אין ספרים [sefarim: ספרים, books]. יעדער איינער איז מודה אז ס׳איז דא אסאך וועגן פון נבואה. ס׳איז נישטא קיינער וואס ס׳איז נישטא קיין מחלוקת אין וואס ס׳איז, ס׳איז נישטא קיין חולק אין די מהות הנבואה [mahus hanevuah: מהות הנבואה, the essence of prophecy]. ס׳איז נאר נישטא קיין פארלארע מחלוקת. אזוי ווי איינער לערנט די וועג, איינער לערנט יענער וועג.
רבותי, איך זע נישט, ס׳איז דא חילוק [chiluk: חילוק, distinction], ס׳איז דא אנדערע וועגן, ס׳איז דא אנדערע דרכי נביאה [darchei nevuah: דרכי נבואה, paths of prophecy], ס׳איז דא אנדערע וועגן, ס׳איז דא אן עניווי וואס האט באקומען נביאה דורך טאנצן, אזוי ווי יונה בן אמיתה, און ווייטער האט באקומען א נביאה דורך לערנען ספרי חכמות [sifrei chachmos: ספרי חכמות, books of wisdom]. But they all got the same thing, און אויב די דרינג געבט די same thing, then it’s, I don’t know what it is, און ס׳איז טאמער גארנישט, right?
תלמיד:
וואס מוז דאך זיין אז נישט איז נישט פעלט? דאס איז נבואה איז true, right? אבער מ׳קען נישט באקומען א טוי true, אבער מ׳קען נישט באקומען א טוי true.
מגיד שיעור:
יא, מ׳קען, וואלדיג קען מען. יעדע זאך. אזוי ווי מ׳קומט אריין צו א מענטש איין דעג. ניין, ניין, ניין, איך מוז נאך זיך וועגן. דאס איז טאקע נישט שטעמס. אקעי, רבותי, רבותי, רבותי, אונז גייען ווערן פארלוירן.
אויב איינער האט א שאלה, איך קען נאר ענטפערן איין סענטס, נישט מער. א שאלה וואס איז נישט פון די נושא [noseh: נושא, topic], קען מען באקומען א וואן סענטענס תשובה. מען קען פרעגן וויפיל שאלות מען וויל, אבער נישט א גאנצע שמועס, ווייל איך האלט דאך אינמיטן עפעס.
דער רמב״ם׳ס רוח הקודש און זיין אנעסטקייט
מגיד שיעור:
דער רמב״ם האט געהאט רוח הקדש. ווען ער זאגט רוח הקדש, מיינט איך אז עס איז נישט גענומען לא למדו מרבו [lo lamdu merabbo: לא למדו מרבו, “he did not learn from his teacher”], ווייל לא… עס שטייט נישט אין קיין שום ספר פאר דער רמב״ם. ער זאגט נישט יורא לי [nir’eh li: נראה לי, “it appears to me”], אבער ווען ער זאגט א טייל דארף ער נישט זאגן יורא לי. יורא לי איז ווייל דער רמב״ם…
תלמיד:
פרעגסטו א גוטע שאלה, אויב איך זאג אז רמב״ם האט בכלל געווען, דארף איך דארף שטארקן יורא לי.
מגיד שיעור:
דער תירוץ אויף די שאלה איז, ס׳איז א גוטע שאלה פשט אין דער רמב״ם. די שאלה איז, אז דאס וואס דער רמב״ם זאגט נראה לי איז פאר זייער א וויכטיגע ריזען, ווייל דער רמב״ם איז געווען גאר א גרויסער צדיק [tzaddik: צדיק, righteous person], ס׳איז דא זייער ווייניגער אזעלכע גרויסע צדיקים אזוי ווי דער רמב״ם.
תלמיד:
פארוואס? נישט דא. נישט דא? אזוי ווי ער זאגט אויף משה [Moshe: משה, Moses] איז נישט דא. פארוואס איז ער נישט דא? פארוואס?
מגיד שיעור:
ווייל דער רמב״ם האט געשריבן א ספר וואס זאל זיין מקבץ לתורש בעל פה [mekabetz leTorah she’be’al peh: מקבץ לתורה שבעל פה, gathering the Oral Torah]. די גאנצע תורש בעל פה [Torah she’be’al peh: תורה שבעל פה, the Oral Torah] איז די חיבור וואס ס׳שטייט אין תורש בעל פה. תורש בעל פה איז אויף וועמען איז אויף אויף אויף או פשט וואס ער האט מקלל געווען אויף וואס ער האט געשטאנען פשט אין די גמרא [Gemara: גמרא, the Talmud], אבער בעצם ער האלט אז עס שטייט אין די גמרא, האלט נישט אז עס איז זיין פשט.
און דערפאר זאל מען גלייבן אין דעם גאנצן רמב״ם, די גאנצע גמרא, ש״ס [Shas: ש״ס, acronym for Shisha Sedarim, the six orders of the Mishnah/Talmud], תלמוד בבלי ותלמוד ירושלמי ולכו׳ [Talmud Bavli veTalmud Yerushalmi: תלמוד בבלי ותלמוד ירושלמי, the Babylonian Talmud and the Jerusalem Talmud]. נישט גאון [Gaon: גאון, referring to the Geonim, post-Talmudic rabbinic authorities], תלמוד בבלי.
יעצט. די קאונים [Geonim: גאונים] זענען אינטערעסאנט אויב זיי האבן א פירוש [peirush: פירוש, commentary] אויף די גמרא, אבער נישט מיט הור עתורי. יעצט, ס׳קומט א ייד וואס לערנט רמב״ם, זאגט ער, וואס לערן איך? מיט וועמען הור עתורי לערן איך? דער תירוץ אויפ׳ן גאנצן רמב״ם איז די גמרא, און די גמרא איז מחויב [mechuyav: מחויב, obligated] אלע יידן.
יעצט, האט דער רמב״ם געווען משונה׳דיג אנעסט, און אמאל האט דער רמב״ם געהאט א
—
*[המשך יבוא בחלק הבא]*
דער רמב״ם׳ס כנות און די גרענעצן פון “יראה לי” – חלק ב׳
דער רמב״ם׳ס משונה׳דיגע כנות
א הלכה וואס שטייט נישט אין די גמרא. ווען ער האט געהאלטן אז ס׳שטייט, איז דאך נישט קיין פראבלעם, נישט ווען ער האט געהאלטן אז ס׳איז זיכער אז די גמרא וואס רעדט נישט אים. אבער אויב ס׳שטייט נישט אין די גמרא, וואלט דער רמב״ם געווען א ביסל ווייניגער האנעסט ווי ער איז געווען, וואלט ער געטון וואס רוב מענטשן וואס מאכן ליקוטים שרייבן, און זיי געבן א לייג אריין זייער זאך. און דו לערנסט, ער האט דאך אזוי פיל קרעדיט, קיינער וואלט נישט געזאגט, מ׳ווייסט נישט אזוי פיל רמב״ם׳ס וואס מ׳ווייסט נישט פון וואו זיי קומען. עניוועיס, ס׳וועט זיין נאך איין רמב״ם וואס מ׳ווייסט נישט וואו ס׳שטייט, יא?
ער האט דאך קרעדיט, ווייל ער איז דאך דער מחבר דא פון דעם ספר וואס יעדער איינער גייט לערנען. ער קען דאך אריינשרייבן אפאר פון זיין אייגענע חידושים אויך, און ס׳וועט ווערן נתקבל ביי אלע אידן, ווייל ס׳איז דאך מורא׳דיג מצליח.
דער רמב״ם איז געווען משונה׳דיג האנעסט, און ער האט דאס נישט געטון. און ער האט געזאגט אז ווען איך זאג א חידוש, עני זאך וואס איך האלט אז ס׳איז אויף מיין אויטאריטי, איך האלט אז איך בין גערעכט, און ס׳ברענגט א הלכה, אבער דו פסק׳סט אזוי ווי מיר, אבער דו ביסט נישט מחויב. זאג איך דיר אז ס׳שטייט נישט, “יראה לי” [נראה לי: it appears to me]. דאס איז דער טעם פון “יראה לי”.
תירוץ #2: נפקא מינה להלכה
דער תירוץ איז, ווייל דאס איז נישט קיין נפקא מינה להלכה [practical halachic consequence]. ווען דער רמב״ם זאגט טעמים [reasons for commandments], און די זעלבע זאך בכלל אין אגדה [non-legal rabbinic teachings], איז דער רמב״ם נישט מקפיד אויף דעם.
א מורא׳דיגע קשיא אויף דעם תירוץ
ס׳איז דא מסתמא אזוי א קשיא, נישט נאר אויב איך זאג דאס, איז דא א מורא׳דיגע קשיא. ווייל ווער ס׳האט געלערנט אין די שיעורים אויף ספר המדע [Book of Knowledge, first section of Mishneh Torah] און אויף אלע פלעצער וואו דער רמב״ם זאגט אגדה, זעט ער אז דער רמב״ם זאגט ריזיגע חידושים. דער רמב״ם איז נישט געווען אזא נאר צו מיינען אז דאס וואס ער זאגט איז דער פשוט׳ער פשט אין די פסוקים אין די גמרא, ס׳איז דאך זיין פירוש.
אין שמונה פרקים [Eight Chapters, Rambam’s introduction to Pirkei Avos] למשל, זעט מען אז דער רמב״ם… ווייל מ׳ווייסט אז זיין יסוד וועגן מידות [character traits] איז מחילת מחלוקת [subject of dispute], ער איז געבויט אויף א גאנצע שטיקל תורה, ס׳איז נישט פשוט פשט פון די הלכות, פון די מידות אליין אפילו.
די תירוץ איז, דא, מ׳קען זאגן ס׳איז א גוטע תירוץ. פארשטייסט מיין קשיא? א גוטע קשיא אויף דער רמב״ם? ס׳איז א גוטע קשיא? אויב דער רמב״ם איז אזוי האנעסט, ער זאגט נאר נאך וואס ס׳שטייט, בערך אגב, פארוואס איז עס אויך אסאך מאל דא?
Student: ניין, ניין, ס׳איז… יא, ס׳איז א ריזן קשיא.
Instructor: דער רמב״ם איז דאך משונה ענק האנעסט. אלעס וואס ער זאגט שטייט… ניין, ס׳איז אלעס זייער גוט, ס׳דארף עס אויסזען. אלעס וואס דער רמב״ם זאגט איז גמרא. אזוי ווי דער רמב״ם פרעגט, פארוואס שתם דבריו [he left his words unstated] אפשר האב איך קיינמאל געהאט אן אנדערע פשט? אבער דער רמב״ם טראכט שוין אזוי.
דער רמב״ם טראכט, איך זאג דיר וואס די גמרא שטייט. אקעי, ס׳קענסט מיר אן אנדערע פשט אין די גמרא? דער רמב״ם זאל נישט זיין ברוגז אויף דיר. אבער בעצם, דער רמב״ם זאגט פארוואס ס׳שטייט אין די גמרא. ס׳איז נישט קיין זאכן וואס, ס׳איז ביידע, אבער ס׳איז נישט קיין זאך, ער וויל נישט זאגן אמר משה בן מימון [Moses son of Maimon said], ס׳איז נישט אמר משה בן מימון. רייט?
און זיי זענען מקפיד די זאכן וואס זענען חידושים, מ׳זאגט אירע לי [יראה לי: it appears to me], און די אנדערע פרעגט, דארפסטו דאס נישט אננעמען. דו קענסט עס אננעמען, און איך וואלט באציע געווען אז דו זאלסט עס אננעמען, אבער אויב די אידן וועלן נישט מסכים זיין איז נישט. ס׳פעלט נישט אויס, מ׳איז נישט מחויב צו פאלגן די אירע לי׳ס פון די רמב״ם. אפילו לויט די רמב״ם שטות, אויף דעם שטייט אירע לי. יא?
תירוץ #3: א שטארקערע קשיא – הלכות אמונות ודעות
קומט און פרעגט א מורא׳דיגע קשיא: דער רמב״ם האט גע׳פסק׳נט סאך הלכות אמונות ודעות [laws of beliefs and opinions], א גאנצע ספר עמודים מער ווייניגער, און אזוי נאך פלעצער. און דער רמב״ם האט געוואוסט אז אמונת ודעת וואס ער זאגט איז נישט קלאר אין די גמרא.
וויאזוי ווייסט ער האט ער געוואוסט? ווייל אין אלע אנדערע ספרים זיינע זעט מען קלאר אז ער מוטשעט זיך אסאך פון די מסקנות וואס שטייט אין שמונה פרקים, און דארט זעסטו קלאר די קשיא, אדער אין מאורים נפוחים [Moreh Nevuchim: Guide for the Perplexed], ס׳שטייט אין משנה תורה פשוט בתורה מסקנא. און ער ברענגט נאך א פסוק אין א גמרא, זייער גוט, האסטו א ראיה, מ׳קען אלץ אריינטייטשן אין די פסוק. אפשר מיינט ער אז ס׳איז אן אמת׳דיגע ראיה, אבער ס׳איז אוודאי א יראה לאיתא [it appears to me], אוודאי די חידושי הרמב״ם, ס׳איז נישט דברי התורה [words of the Torah]. אמת? א גוטע קשיא.
ראיה פון הלכות קידוש החודש
און אונז האבן געזען דעם רמב״ם אין איין פלאץ אין הלכות קידוש החודש [Laws of Sanctification of the New Moon], און פארדעם האב איך געטראכט פון די קשיא. אין הלכות קידוש החודש האט דער רמב״ם געזאגט אז אלע חשבונות נעמט ער פון די יונים [Greeks], און ער האט געהאט א גאנצע התנצלות [apology/justification].
פרעג איך אים זייער גוט, פארוואס שרייבט עס נישט אין הלכות תשובה [Laws of Repentance]? ווייל אז די חשבון האט ער אויך גענומען פון די יונים. ס׳איז פלעגט א קשיא. זעסט דאך אז דארט איז ער יא מקפיד דערויף.
Student: וואס? קיינער וואלט עס נישט אויסגעגעבן. קיינער וואלט נישט אויסגעגעבן וואס ווען ער זאגט דאס?
Instructor: ס׳איז יא געווען א שקר. ער האט יא גענוצט די טריק וואס איך זאג. לאמיר זעהן וואס מיר פארשטיין פון דער רמב״ם וואס ער האט געזאגט אז דער דרך הממוצע [middle path] איז נישט דער equal נישט אן arithmetic mean נאר א geometric mean דאס הייסט דער ממוצע איז נישט דאס וואס איז פונקט אזוי ווייט פון איין עק ביזן צווייטער און איז נישט קיין זאך וואס מען ציילט מיט נאמבערס – כמות [quantity].
דארף מען זען אז כלל איז א סתירה [contradiction]. ס׳איז דא אזעלכע סתירות אויכעט, אבער דעמאלטס קען מען טאקע מאכן אז ער קומט, אפשר האט דער רמב״ם געטראכט אז ער קומט אויכעט. קען זיין. על כל פנים, און דאס האט סתירות, און דאס איז די תירוץ, רוב עכטע סתירות אין רמב״ם זענען אמת׳ע סתירות, און די תירוץ איז אז דער רמב״ם גייט נאך א סתירה אין די גמרא, און זיין דזשאב איז נאר צו זאגן וואס שטייט אין די גמרא, טו מיר עפעס.
יעצט, ממילא איז דאס דער רמב״ם מורא׳דיג אזוי, מה שאין כן [which is not the case] אין די אלע פלעצער, וואס דער רמב״ם זאגט קלאר אין די אגרות זכותו יתברך [in his letters, may his merit protect us], אז ער האט קלאר אריינגעשריבן אין די הלכה זאכן וואס זענען נישט געווען פאר די הלכה. ווייל ער האט נחמנות געהאט אויף די אידן, און ער האט געוואלט אז זיי ווילן וויסן די בעיסיקע זאך.
צוויי תירוצים
תירוץ א׳: רחמנות אויף כלל ישראל
דאס קען זיין איין תירוץ פארוואס ער טוט אזוי.
תירוץ ב׳: דער אונטערשייד צווישן אמת און הנהגות טובות
די צווייטע תירוץ, וואס איז אפשר קאנעקטעד מיט דעם, איז אזוי, אז פארוואס דארף דער רמב״ם שרייבן יראה לי? לאזט ער דאך פארשטיין. אין די הלכה, וואס איז די סמכות [authority]? וואס איז די אויף די אויף די פארוואס דארף מען פאלגן וואס ס׳שטייט אין הלכות טוען ונטען? ווייל די גמרא האט אזוי געזאגט. וועגן דעם, נישט ווייל ס׳איז אמת, ס׳איז נישט אמת.
איך טאר נישט זאגן אז ס׳איז נישט אמת אויף די תורה, אבער וואס ס׳שטייט אין פרק ב׳ פון מורה נבוכים [Guide for the Perplexed, Part 2] איז אז די גאנצע תורה איז נאר מפורסמות [commonly accepted opinions], נישט אמיתיות [eternal truths], ס׳איז נישט איטערנעל טרופס, ס׳איז נישט זאכן וואס זענען אייביג די זעלבע.
דיגרעסיע: קין והבל און עריות
אויב ס׳וואלט געווען א וועלט, למשל, אויב ס׳וואלט געווען אן דעם ראש ועדה חטא [without the sin of the first man], למשל, אויב ס׳וואלט געווען א וועלט אן… איך ווייס ווי מענטשן זינדיגן נישט, איך ווייס ווי מענטשן האבן נישט קיין יצר הרע [evil inclination]. ס׳קען זיין אז א וועלט, ס׳איז נישט מוכרח אז ס׳זאל זיין דער יצר הרע. ס׳איז נישט מוכרח אז מענטשן, אפילו ס׳איז יא א יצר הרע, ס׳איז נישט מוכרח אז מענטשן זאלן נוטה זיין נאך זייער יצר הרע און זינדיגן.
ס׳קען זיין אז א מענטש זאל עס נוצן נאר ריכטיג, אזוי ווי די שכל [intellect] איז טאקע מחייב, און דעמאלט האט מען נישט געדארפט א הרחוקה [distancing] פון א שניות לעריות [secondary prohibitions related to forbidden relations], רייט? שניות לעריות איז כדש אצלך מותר לך [something permitted to you], איז נאר ווייל אויב מ׳וועט גיין מיט די שניות, וועט מען שפעטער גיין מיט די עריות [forbidden relations], נאכדעם וועט זיין צרות, דארף מען מאכן אסורים, אפשר לעריות אליינס אויך. יא, אמת, אפשר לעריות אליינס אויך. איך זאג שניות ווייל דאס איז ממש אזוי, זיכער, די רבנן, אבער קען זיין אפילו די עריותות זענען אזוי.
אזוי אויב די וועלט וואלט נישט געווען קיין עצה, וואלט מען געווען מותר לעריות. וואס הייסט? דא אופנים וואס איז מותר אזוי פון ייבום [levirate marriage]. זעסט דאך אז קין און הבל חתונה האבן חתונה געהאט? אקעי, ס׳קען זיין אז ס׳איז געווען אן אונס, וואטעווער. יא, פארשידענע… אה, ס׳איז נישט געווען פאר די חטא [sin]. לויט די זוהר [Zohar] איז זיכער, קין און הבל זענען געבוירן געווארן פאר די חטא. זיי זענען געבוירן געווארן, יא, אבער חתונה געהאט.
עניוועיס, יא, קענסט זאגן… ניין, די פוינט איז אז אויב די וועלט… רבותי, רבותי, רבותי. יא, פיר מיט קין והבל. אקעי, איז פארוואס דארף מען זיין מותר? איך בין נישט מותר וועגן דעם, איך ווייס נישט דאס, איך ווייס נישט דאס. האסט טאקע א פלאץ וואס ס׳איז נישט דא קיין נעבן. לכאורה תושט, איך מיין ס׳איז דא לגבי קירוב. אוודאי, ס׳איז פשוט. אויב ס׳וואלט נישט געווען קעץ הרע, קענסטו פרעגן, א מענטש וואלט נישט קעץ הרע? זענען איך א נמי. זיי רעדן נישט אז אויב איז דאמי אלקי שירא מעג ער, אבער רוב מענטשן האבן נישט קיין רעכט דאס צו זאגן.
Student: ניין. אקעי, רבותי, רבותי, רבותי. טאקע זיי האבן געהאט… רבינו, יא, אמת, נישט אמת, נישט שוין, נאר די קעניג, ס׳איז געווען עפעס א מצוה. נאר ווייל זיי האבן געוואלט נאכמאכן קיין וועבל, זיי האבן געהאט מיט די מסורה [tradition]. וואטעווער.
Instructor: עס איז די זעלבע ריזן פארוואס די רבי׳ס האבן חתונה׳ט זייערע קארדנס.
קצר מעשה [in short], רבותי, לאמיר נישט גערענקען קיין שטותים, לאמיר לערנען.
מסקנא: רוב הלכות זענען נישט אמת אין די סענס פון נבואה
הערסט וואס איך זאג? סאו, די רוב הלכות זענען נישט אמת אין די סענס אז ס׳איז נבואה. דאס זאג איך, די רוב הלכות, פארדעם זאגט מען, דאס איז דער רמב״ם׳ס טייטש. אונז געדענקען דעם רמב״ם׳ס טייטש, איך ווייס נישט, אבער דער רמב״ם׳ס טייטש איז פון אנכי ואלך על פי הגבורה שמני [Anochi and Lo Yihyeh Lecha are directly from the Divine]. רייט?
דער רמב״ם׳ס טייטש איז אז נאר אנכי ואלך זענען אמת׳דיג נבואה, אמת׳דיג נבואות משה [prophecy of Moses]. אלע האבן נבואות משה. פארוואס? ווייל דאס קען מען זען דירעקטלי. יעדער איינער וואס לערנט די פרופס פון מציאת השם [existence of God] און נחת השם [incorporeality of God], קען זיי זען אונזערע אייגענע אויגן.
און אזוי ווי דער רמב״ע [Rambam] זאגט אין הלכות קדוש החודש, א זאך וואס א מענטש זעט מיט אייגענע אויגן, אז ווער זאגט אין הלכות יסוד התורה פרק ח׳ [Laws of the Foundations of the Torah, Chapter 8], אז א זאך וואס ער זעט אליינס איז, דבר שאין בדופי [something that cannot be doubted], ס׳קען נישט אפילו א נביא [prophet] זיך מקריש זיין, אפילו א נביא קען דאך נישט מקריש זיין וואלט ער זיך אליינס געזען.
דאס הייסט מפי הגבורה [directly from the Divine], אלע אנדערע מצוות זענען נישט אויף די לעוועל פארוואס, ווייל זיי זענען טאקע נישט קיין טרופס, זיי זענען הנהגות טובות [good practices], מ׳דארף זיי טון, ס׳איז זייער וויכטיג צו טון אלע מצוות. אבער אויב די וועלט וואלט געווען אנדערש, איז תלוי אין די מציאות העולם [dependent on the reality of the world], ס׳איז זאכן וואס טוישן זיך, ס׳איז נישט קיין זאכן וואס טוישן זיך נישט. דערפאר איז עס נישט קיין די זעלבע לעוועל פון נבואה.
און דערפאר, פארוואס דארף מען יא פילן די רעס פון רמב״ם? ווייל אמר הגמרא [the Gemara said], און דאס איז נישט
דער רמב״ם׳ס חידוש וועגן שופר: א ביישפיל פון רוח הקודש
די צווייטע און דריטע תירוצים: סמכות פון דברים אמתיים און טעמי המצוות
מגיד שיעור:
דאס הייסט מפי הגבורה [directly from God’s mouth], שמענו, אלע אנדערע מצוות זענען נישט אויף דעם לעוועל. פארוואס? ווייל זיי זענען טאקע נישט קיין טרוזס [truths], זיי זענען הנהגות טובות [good practices], מ׳דארף זיי טון, ס׳איז זייער וויכטיג צו טון אלע מצוות. אבער ס׳איז נישט, אויב די וועלט וואלט געווען אנדערש, איז תלוי אין די מציאות העולם [dependent on the reality of the world], ס׳איז זאכן וואס טוישן זיך, ס׳איז נישט קיין זאכן וואס טוישן זיך נישט. דערפאר איז נישט קיין די זעלבע לעוועל פון נבואה [prophecy].
און דערפאר, פארוואס דארף מען יא פאלגן די רעסט פון דעם רמב״ם [Rambam: Maimonides]? ווייל אמר הגמרא [the Gemara said]. און טאמער נישט אמר הגמרא, מוז מען זאגן אמר משה במימון [Moses son of Maimon said], וואס איז שוואכער פון אמר הגמרא, ווייל נישט אלע אידן זענען מכוון [agreed] צו פאלגן דעם רמב״ם.
מה שאין כן [but not so] ווען ס׳קומט צו דברים אמתיים [true matters], איז נישט קיין שום חילוק ווער ס׳האט געזאגט אז א גוי וואלט געקענט שרייבן וואלטס אויך געדארפט פאלגן. אז דער רמב״ם זאגט אז ס׳איז א מצוה, נישט וועגן ס׳איז א מצוה דארף מען נישט גלייבן. דער רמב״ם זאגט טאקע אז ס׳איז א מצוה צו גלייבן אין מציאת השם [the existence of God], מ׳מיינט נישט צו זאגן אז ווען נישט וואלט מען נישט געדארפט גלייבן, מ׳מיינט נאר צו זאגן אז די מצוה איז אינקלודן אויך אזא מצוה, אזא סארט מצוה. אבער די אלע זאכן וואס שטייט אין הלכות תורה [Laws of Torah] די תורה זענען אמת לאמתה [absolute truth] אזוי ווי זיי זענען. אונז דארף מען נישט, ס׳פענט נישט קיין יראה לי [it seems to me]. די יראה לי איז נאר ווען ס׳איז נפקא מינה [a practical difference], ווער איז די סמכות [authority] וואס זאגט דאס? אבער דא איז דאך די אמת, פונקט שוין אמת, פעלט נישט אויס דאס. דאס איז די צווייטע תירוץ [answer].
און די דריטע זכות [merit], קען מען מיך געטראכט, אויב דו ווילסט רעדן…
תלמיד [Student]:
יא, אזוי ווילסט רעדן לגבי [regarding] שופר [shofar: ram’s horn], וועט זיין די תירוץ פשוט׳ער, פשוט׳ער בעיסער אויף דעם, אז זאכן וואס זענען נאר א טעם [reason], נאר א דרש [homiletical interpretation], ס׳קאסט נישט געלט, יעדער איינער קען זאגן דרשות [homilies] וואס ער וויל, דו פארשטייסט דאך אליינס אז ס׳איז דער רמב״ם׳ס…
מגיד שיעור:
יא, דאס איז דער ערשטער תירוץ. יא, איך בין מרחיב [expanding] אביסל. הלכה [Jewish law] האט א תוקף [validity], אבער דו זאגסט א טעם תקיעת שופר [reason for blowing the shofar], רמז ישפע [a hint will suffice]. דער רמב״ם זאגט דאך, דאס זאגט דער רמב״ם קלאר, אפילו גזירת הכעס [a divine decree], און אנדערע ווערטער וואס איך זאג איז נישט נוגע להלכה [not relevant to the law], הלכה איז נפלאות אין שופר [the law is to blow the shofar]. איך בין דאך מסביר [explaining] אז ס׳איז דא אן ענין [concept] דערין, דאס איז דער רמב״ם׳ס פשט [plain meaning]. איך ווייס נישט, א שערה [a hair’s breadth] אדער איך זאג רוח הקודש [divine inspiration].
תלמיד:
אה, ער האט געזאגט, דער רמב״ם זאגט אז ס׳איז א רמז [hint], ס׳איז נישט די הלכה, אפשר דאס איז פארט פון וואס ער מיינט. דארפסטו דאס נישט נעמען ערנסט אזוי ווי א גזירת הכתוב [a scriptural decree]. ס׳איז א רמז פון דעם ענין, פארדעם זאגט ער אז דער ענין איז דער ענין אז דרכי תשובה [ways of repentance], אז דער תרצמי תשובה [the call to repentance] טוט מען תשובה [repentance].
מגיד שיעור:
ממילא [consequently] זאג איך אז דער רמב״ם האט געהאט רוח הקודש, אבער, אקעי, זאגסטו, ס׳איז נישט נביאת משה [the prophecy of Moses], ווייל ס׳איז נאר וועגן טעמאי און מצות [reasons for commandments], אבער רוח הקודש איז עס, ווייל קיינער ס׳שטייט נישט פון ערגעץ, קענסט זוכן מקורות [sources], ס׳שטייט אין פסיקתא [Pesikta: a midrashic collection] שופר שפרו מעשיכם [shofar – improve your deeds], אבער דאס איז נישט דער רמב״ם׳ס פשט.
מגיד שיעור:
אזוי ווי איך קען כמעט נישט זיין אין א מינוט, דער רמב״ם׳ס פשט איז נישט אז שופר זאל תשובה טון. אוודאי דארף מען תשובה טון, אוודאי דארף מען בלאזן שופר, יא. אבער דער טייטש פון די רמב״ם איז א חידוש [innovation] פון די רמב״ם. און נישט נאר ס׳איז א חידוש פון די רמב״ם, נאר יעדע איינציגע איד וואס האט געליינט די רמב״ם האט מסכים [agreed] געווען מיט דעם פשט. ווייל אזוי איז כמעט יעדע איינציגע איד וואס איך קען. ווייל יעדער איינער ווייסט פארוואס לאזט מען נישט די שופר.
יעדער איינער וועט קוקן, ס׳קוקן אין אלע ספרים וואס מ׳האט געשריגן פאר דראמא [before the Rambam], אלע ספרים נאכדראמא [after the Rambam], עווייסט סינגל וואן פאר דראמא האט מען נישט געוואוסט. ס׳שטייט די גאר איינע פון די צען תורות [one of the ten reasons], מ׳קען זאגן אז ס׳איז נישט די טעם. יא, ער האט צען טעמים [reasons], ס׳שטייט נישט אז דאס איז די טעם. נאכדראמא, כמעט יעדער איינער זאגט, על פי פשט [according to the plain meaning], די פשוט׳ע טעם איז דאס.
ס׳איז דא אנדערע טעמים וואס דער רמב״ם האט געזאגט וואס קיינער האט נישט אנגענומען, זיי זענען נישט געווען די זעלבע רוח הקודש. אבער די צמורים ואוחניות [various reasons], ס׳איז דא טויזנטער טעמים. די משנה תורה [Mishneh Torah: the Rambam’s code of Jewish law] אבער זאל מען יא אנגענומען זיין טעמים. אפילו נישט אינגאנצן, אביסל, אביסל מער.
תלמיד:
ניין, שמחה [joy], ער זאגט נישט טעם.
מגיד שיעור:
אמת, אבער די טעם פון קראת שופר [blowing the shofar] מיינע איך אז איינע פון די מערסטע אנגענומענעס איז די חידושים פון דער רמב״ם. און עד כדי כך [to such an extent] האט אריז״ל [the Arizal: Rabbi Isaac Luria] געזאגט אז ס׳שטייט אין חז״ל [Chazal: our Sages of blessed memory], און ער האט געזאגט א פשט אויף דעם על פי קבלה [according to Kabbalah]. ריין, וואס איז די סוד [secret] דערפון? די סוד פון די נסירה [blowing] איז צוליב און שופר אויפצואוועקן דעם אייבערשטן.
עניוועיס, און… אקעי, אקעי, שיין, שיין, שיין, נישט יעצט. יא, יא, יא. דו וועסט ווערן נייגעריג, אפשר נעקסטע טאג וועסטו אויסגעפון.
די אוניווערסאלע אנערקענונג פון דעם רמב״ם׳ס פשט
מגיד שיעור:
איך מיין נאר צו זאגן אז ס׳איז אנגענומען ביי יעדער איינער, כמעט יעדער איינער, חוץ פון דער רמ״ע [Rama MiPano: Rabbi Menachem Azariah of Fano] וואס האט געזאגט אז ער האט נישט ליב דעם פשט אויף תקיעת שופר. חוץ פון דעם, יא?
תלמיד:
איך ווייס נישט. נישט נאר יוקר, און זיי האבן עס ארויסגעגעבן פון די לעצטע וואך, א שטיקל שיעור קומה [Shiur Komah: a mystical text], ס׳איז נישט נאר יוקר, ס׳איז נישט שיעור קומה. זיי האבן געברענגט דעם שטיקל. דער רמ״ע האט נישט מסגע [agreed] געוואלט. איך מיין נישט פארוואס. ער איז נישט געווען אימפרעסט מיט דער רמ״ע פשט.
מגיד שיעור:
פארוואס קוקט האר עמוזל? אבער… עס זענען אנדערע אידן, עס קלונגען די אריזאלן די אריזאלן די רש״ש [Rashash: Rabbi Shmuel Strashun], כידוע [as is known] האבן אלע געהאלטן זייער שטארק אין די רמב״ם׳ס פשט, און פון דעם האט עס געמיינט אז עס איז געווען ברוך הקודש [divine inspiration].
וואס איז דער רמב״ם׳ס פשט? דער באגריף פון התעוררות
מגיד שיעור:
יעצט, וואס איז די רמב״ם׳ס פשט? דער רמב״ם האט געזאגט א גרויסן חידוש, אז שופר איז א זאך וואס וועקט אויף מענטשן. אזוי זאגט דער רמב״ם, שופר איז א זאך וואס וועקט אויף. אזוי האט דער רמב״ם געטראכט, דאס שטייט נישט אין ערגעץ, ס׳שטייט אסאך מאל א בלויז שופר פון אלע מיני ריזענס [reasons], אלע טעמים פון רבי צדיק [Rabbi Saadia Gaon].
תלמיד:
יא. יא. עירי עירי [Awake, awake], דאס?
מגיד שיעור:
דו האסט געמיינט אז ס׳איז א פסוק, עירי עירי ישנו משנתכם [Awake, awake, sleepers from your sleep], ונדמים הקריצים מצד דמעתכם [and slumberers arise from your slumber]. אין ערגעץ נישט. ניין.
איך זאג יעדער איינער מיינט דאס, ווייל ס׳איז רוח הקודש. איך זאג דיר אז ס׳איז א משנה [Mishnah]. דער רמב״ם האט מכאט נישט געווען א נייע רוח הקודש, א שטיקל משנה, א שטיקל פסוק כמעט. ער מאכט דא, דער פסוק עירי ישנו שטייט אויך נישט, דו ווייסט?
תלמיד:
ניין. דו האסט געמיינט זיכער אז ערגעץ א פסוק עירי ישנו. ישנים משנתכם [sleepers from your sleep]. שטייט אין ערגעץ נישט. די לשון הרמב״ם [the language of the Rambam]…
מגיד שיעור:
ניין, מ׳דארף קוקן אין מיין… אין מיין דעיס [in my opinion]. ס׳איז דא לשונות [expressions], הבל הזמן [wasting time] איז לשונות… יא, די לשון איז נישט, אויב איך געדענק איז נישט קיין פסוק. מ׳דארף קוקן אין מיין… וויאזוי הייסט עס… You know, ווי ס׳זאגט “עורי ישנים משנתכם”? No, something similar. “עורי עורי” [Awake, awake], יא, זייער גוט. ס׳איז כמעט די זעלבע זאך, אבער נישט ממש די זעלבע זאך.
זוכן דעם מקור
מגיד שיעור:
איך האב געמאכט אמאל א טשארט, איך האב אמאל געשריבן א פירוש [commentary] אויף דעם, און איך האב געברענגט פאר יעדע שטיקל רמב״ם וואו ס׳קומט די לשון.
תלמיד:
וואס? הלכות תשובה [Laws of Repentance].
מגיד שיעור:
און דארט איז געשטאנען, איך וויל דיר שוין ווייזן אז ס׳ארבעט נישט, but anyways, דארט איז געשטאנען אז… לאמיך עס עפענען, איך וועל אייך שוין זאגן. דא איז experienced an error, יא? איך וויל פארשטיין. Experienced an error. נאכאמאל, לאמיך טרייען נאכאמאל. נישט אזוי.
דא איז זייער גוט. “עורי ישנים”, ניין, ס׳שטייט למשל “עורי דבורה עורי עורי” [Awake, Deborah, awake, awake – from the Song of Deborah], “עורי” מיט ע׳ ו׳ ר׳ י׳, אבער “עורו ישנים” שטייט אין ערגעץ נישט אין די גאנצע תורה, אקעי? איז דער רמב״ם האט געמאכט אן אייגענע פסוק.
תלמיד:
ס׳איז א פסוק?
מגיד שיעור:
ניין, ס׳איז זיכער א פסוק. דער רמב״ם האט געמאכט א פסוק. פסוק שלא הרמב״ם [a verse that is not from the Rambam]. ס׳איז נישט קיין פסוק, רבותי [gentlemen], ס׳איז נישט קיין פסוק. רבותי, ס׳איז נישט קיין פסוק, ס׳איז א רמב״ם, און אזא רמב״ם איז אזוי גוט ווי א פסוק.
די באדייטונג פון דעם חידוש
מגיד שיעור:
יעצט, לאמיר עס… ס׳איז א גרעסערע חידוש. דו זעהסט אז ער האט געמיינט אז ס׳איז א פסוק. ס׳וויל דאך זיין. און לאמיר דארפן פארשטיין, וואס איז דער חידוש עצום פון דעם רמב״ם? דער חידוש עצום איז אזוי. אז אלע אידן האבן פארשטאנען, וואס הייסט א שופר? אזוי ווי דער ר׳ צדוק הכהן [Rabbi Tzadok HaKohen] האט געמאכט א ליסט, קענסט קוקן אין תנ״ך [Tanach: the Hebrew Bible].
תלמיד:
דאס ווייס איך נישט.
מגיד שיעור:
יא, אוודאי. באט קיינער ווייסט נישט וואס דאס מיינט, סאו ס׳איז א פראבלעם. איך קען באלדן נאך א… ניין, ניין. אקעי, זייער גוט. איינער, נאר איין מינוט, נאר איין סענטענס פליז.
די באקאנטע ענינים פון שופר אין חז״ל
מגיד שיעור:
רבותי, רבותי. רבותי, רבותי, ס׳שטייט אין די גמרא [Gemara: the Talmud] און אין די משנה און אין די פסוק אז זייער אסאך ענינים וועגן שופר. למשל, אין די גמרא שטייט אסאך מאל אז שופר איז צו דערמאנען דעם אייבערשטן עפעס, אמת? ס׳איז א סארט, אזוי ווי דער הייליגער בריסקער רב [the holy Brisker Rav] האט געזאגט. דער בעלזער פון בריסק [the Brisker from Brisk] האט געזאגט אז מ׳זעט אין די גמרא אסאך מאל אז שופר האט א דין תפלה [has the law of prayer]. ס׳איז א סארט תפלה אזוי ווי מ׳קען רעדן צו דעם אייבערשטן מיט ווערטער, מ׳קען שרייען, מאכן א גרויסע נויז, אולי ישן הוא ויקץ [perhaps He sleeps and will awaken], בדרך משל [metaphorically speaking]. דאס איז פשוט איין פשט וואס שטייט אין די גמרא אסאך מאל.
אין פסוקים קען מען זען נאך ענינים פון שופר, אפשר אזוי ווי ס׳איז א שיינע סארט, אזוי ווי ער זאגט א מלאכה [kingship], ס׳איז א נושא פון אזא שיינע טראמפייטע וואס מ׳בלאזט לפני חצות וקול שופר לפני המלך [before the king]. אדער ס׳איז עפעס אזא קול וואס… ס׳קען מאכן… ס׳שטייט נישט אז ער האט אויפגעוועקט דעם עולם, ס׳שטייט אז ער האט געמאכט נויז, ס׳האט נישט אויפגעוועקט דעם עולם. ער האט דערשראקן דעם מענטשן, מ׳האט געמאכט גרויסע נויזעס.
תלמיד:
דאס איז זייער… הער אויס, זייער גוט. איך וויל דיר האבן… הער אויס, דו ביסט צומישט.
מגיד שיעור:
נישט נאר דו ביסט צומישט, נאר אסאך אנדערע גדולי ישראל [great Torah scholars] זענען געווען צומישט. סאו דו ביסט נישט די איינציגסטע. אבער ס׳שטייט נישט אין די רמב״ם גארנישט וועגן זיין דערשראקן. און ס׳איז דא פסוקים וואס ס׳שטייט אויך אין פרשה [Torah portion] פון מתן תורה [the giving of the Torah] אז דער שופר האט דערשראקן דעם עולם, ויחרד כל העם [and all the people trembled]. ס׳איז א גרויסע דינער, אפשר דארט מיינט דער שופר ליטערלי א דינער, איך ווייס נישט. און ס׳איז געווען א גרויסע קול, און ס׳דערשרעקט א מענטש, א גרויסע קול.
דאס איז וואס גדעון [Gideon] האט געטון. מ׳זעט אויך אסאך מאל אז א שופר איז אזוי ווי א וועג צו רופן מענטשן. “והעבירו קול במחנה” [and they passed a voice through the camp], “והעבירו שופר”, מיינט מען א הכרזה [proclamation], מען רופט אויס. ס׳איז אזוי ווי אן אלארם, מען רופט אויס מענטשן. די אלע זאכן שטייען, און אפשר נאך זאכן וואס איך געדענק נישט. איך מיין מער ווייניגער די זאכן. ווען מ׳נעמט א מענטש פאר א מלחמה [war], דאס איז אזוי ווי א פייער אלארם. אמאל איז נישט געווען, ערב שבת [before Shabbat] בלאזט מען שופר, יא? ס׳איז א וועג פון מודיע זיין [announcing]. אקעי, דאס איז אלע זאכן וואס שטייט אין די הייליגע ספרים, אין די חומש [Chumash: the Five Books of Moses], אין די גמרא, אין די משנה.
דער חידוש העצום: התעוררות
מגיד שיעור:
וואס שטייט נישט? די לשון התעוררות [the language of awakening], אויפצואוועקן זיך. דאס האט נישט געהאט קיין שום מקור ביז דער רמב״ם איז געקומען און ער האט אריינגעקאנעקטעד די נושא פון זיך אויפשטיין, אויפוועקן, מיט די שופר. אויפשטיין איז נישט די זעלבע זאך ווי זיך דערשרעקן, א גאנץ אנדערע זאך. און אויפשטיין איז נישט די זעלבע זאך ווי צוזאמרופן מענטשן, אדער ווי דערמאנען דעם אייבערשטן. די אלע זאכן זענען שיינע זאכן, אבער זיי זענען נישט אויפשטיין. אויפשטיין איז א גאנץ אנדערע זאך.
דער משל פון שלאף
מגיד שיעור:
וויאזוי שטייט מען אויף? ווי קומט התעוררות? וואס טייטשט אויפשטיין? דארף מען געדענקען איין וויכטיגע זאך. ס׳איז א משל [parable], פארשטייט זיך. אבער וואס איז דער משל פון אויפשטיין? וואס טייטשט אויפשטיין?
תלמיד:
רייט? מיינט ער שלאפט.
מגיד שיעור:
פארשטייט זיך, דער משל… לאמיר פארשטיין, איך וויל דיר מסביר זיין, ס׳איז דא א חילוק פון די משל און די נמשל [the parable and its application]. דער רמב״ם זאגט, מיינט נישט אז א מענטש שלאפט ליטעראלי. פארשטייט זיך, ס׳איז געבויט אויף א משל, אבער דו דארפסט געדענקען אז דער משל איז נישט וואס דער פשוט׳ער פשט פון די פסוקים און די אלע משלים וואס זענען דא וועגן שופר זאגן.
דער פשוט׳ער פשט איז, ס׳שטייט למשל ביי מתן תורה, דער עולם האט געהערט א שופר, און דער עולם האט זיך דערשראקן און זיי זענען געקומען, ווייל דו זעסט א שופר. פשט דא איז דער מעמד [the gathering], דו זעסט א גרויסע סיין [sign], דו זעסט א גרויסע נויז, דארט איז דער מעמד, און זיי זענען געקומען. וואס שטייט נישט? ס׳שטייט נישט אז דער עולם איז געשלאפן און דער שופר האט זיי אויפגעוועקט.
דער רמב״ם׳ס חידוש נפלא: שופר אלס התעוררות — וואו שטייט דאס?
דער טשעלענדזש: וואו איז דער מקור אז שופר וועקט אויף?
די פראבלעם מיט דעם משל פון שלאפן
מגיד שיעור:
ס׳איז א טשעלענדזש, ער פריזט דא, איך זאג נישט, ווי ס׳שטייט אז א איד איז געווען שלאפן און דער שופר האט אים אויפגעוועקט. ס׳שטייט נישט אז ער איז געווען שלאפן, דו האסט זיך פארגעשטעלט. ס׳שטייט אין מדרש אז דער שופר האט זיך אויפגעוועקט.
תלמיד:
ניין, ס׳שטייט אבער נישט אז דער שופר האט זיך אויפגעוועקט, אויב איך געדענק, קענסט מיר דאגה זיין.
מגיד שיעור:
איך זאג, ס׳איז א גוטע עמעדזשינעישאן [imagination]. דער רמב״ם האט זיך זיכער אזוי פארגעשטעלט, איך האב שוין נאר געשריבן אזוי אין מיין ספר אויף אלול אז דאס איז זיכער דער פשט, אבער דאס איז אן עמעדזשינעישאן. ס׳שטייט נישט. נאך די רמב״ם קען מען זיך אזוי פארשטעלן. ס׳שטייט נישט. אמת?
תלמיד:
דאס איז א לעצטע געדאנק.
מגיד שיעור:
דאס איז א לעצטע געדאנק שטייט אזוי? אה, אזוי געפינט מען אויס א לעצטע געדאנק. סאו, רבותי, דו ווייסט די לעצטע געדאנקעס?
תלמיד:
איך ווייס.
[צדדיגע דיגרעסיע — וועגן רעקארדינג]
מגיד שיעור:
איך וועל אויפהערן צו מאכן א רעקארדינג, און איך דארף אויסהערן אז ס׳איז נישט דא קיין רעקארדינג. עניוועיס, מ׳קען נישט וויסן אויב די רעקארדינג ארבעט. איך זאג דאך סתם, כלל נייע חידוש, א ורקעס וואס זענען פיר געקומען. פארקערט, ס׳איז דא רעקארדינג, האט מען מורא צו רעדן שטותים.
ניין, אויב ס׳איז דא רעקארדינג, מיינט דער עולם אז מ׳קען זיך חתונה זיין אויף די רעקארדינג. קיינער הערט עס נישט איבער פון די רעקארדינג, אבער מ׳איז דאך סומך. עניוועיס, ס׳איז א גרויסע קליפה. זאג איך סתם. אקעי, ס׳איז דא איינער וואס דארף דאס הערן. יעצט איז אזוי. יעצט איז אזוי.
סוירטש דורך תנ״ך: ווער איז געשלאפן און אויפגעוועקט געווארן?
די הויפט-שאלה
מגיד שיעור:
און כאפן וואס איך זאג, טרעף מיך איין פלאץ וואו ס׳שטייט אז א מענטש איז געשלאפן און מ׳האט אים אויפגעוועקט מיט א שופר. איך ווייס אז סאך מאל מענטשן זענען שלאפן און מ׳האט זיי געדארפט אויפוועקן. מאכט זיך. וואו שטייט א מעשה אז א מענטש איז געשלאפן און מ׳האט אים געדארפט אויפוועקן?
יונה הנביא
תלמיד:
ער האט געשלאפן?
מגיד שיעור:
זייער גוט, מ׳האט אים אויפגעוועקט מיט א שופר? מה לך נרדם? מה לך נרדם? וואס שלאפסטו? זייער גוט, ער האט געשלאפן און מ׳האט אים אויפגעוועקט. זייער גוט.
אנדערע מקומות
מגיד שיעור:
ווער נאך האט געשלאפן און מ׳האט אים אויפגעוועקט? ער איז אויפגעשטאנען. ויקץ. אקעי, איך ווייס נישט וואו נאך.
תלמיד:
דוד המלך איז געשלאפן?
מגיד שיעור:
ס׳שטייט אז א מלאך האט אויפגעוועקט זכריה, “ויראני כאיש אשר יעור משנתו, וישב המלאך הדובר בי ויראני” [Zechariah 4:1 — “And the angel who spoke with me returned and woke me, like a man who is awakened from his sleep”].
ס׳איז געווען דער אייבערשטער האט אויפגעוועקט שמואל הנביא, “ושמואל שוכב בהיכל ה'” [1 Samuel 3:3 — “And Samuel was lying down in the Temple of Hashem”]. ס׳שטייט נישט אז ער האט אים אויפגעוועקט, אבער מ׳קען זיך פארשטעלן אז ער האט געשלאפן. ס׳שטייט נישט אז ער האט געשלאפן, ס׳שטייט “שוכב”.
ס׳שטייט אז נבל איז געשלאפן, און מ׳האט אים נישט אויפגעוועקט, און ס׳איז געווען זיין פראבלעם. דו וועסט נאך הערן, איך האב נאך א דרש פאר דיר.
תלמיד:
וואס איז די לשון ביי שמואל? “שמואל שוכב בהיכל ה׳, ויקרא ה׳ אל שמואל”, און ער איז געגאנגען צו עלי און געזאגט אז ער האט געהערט.
מגיד שיעור:
ס׳שטייט אז דלילה האט אויפגעוועקט שמשון. “פלישתים עליך שמשון” [Judges 16:9,12,14,20 — “The Philistines are upon you, Samson”] אפאר מאל, דריי מאל. אין א חלום, ער האט שטארק געשלאפן.
תלמיד:
וואו נאך? וואס נאך שטייט? ווער נאך?
מגיד שיעור:
איך האב געמאכט א סוירטש, פארדעם ווייס איך. ס׳איז דא א חלק האב איך געדענקט אליין.
[צדדיגע דרשה — נבל הכרמלי אלס אנטי-מאדעל פון תשובה]
די מעשה מיט נבל
מגיד שיעור:
נבל איז נישט אויפגעשטאנען, אקעי, זייער וויכטיג. ס׳שטייט “ויהי כעשרת הימים ויגוף ה׳ את נבל” [1 Samuel 25:38 — “And it was after about ten days, and Hashem struck Navel”]. זאגט די גמרא, עשרת ימי תשובה [the Ten Days of Repentance between Rosh Hashanah and Yom Kippur].
וואס שטייט פארדעם? ס׳שטייט אז אביגיל איז געגאנגען ביינאכט, “ולבו יין ושכור מאד” [1 Samuel 25:36 — “and his heart was merry with wine, and he was very drunk”], עפעס אזוי, ער איז געווען אינגאנצן שיכור, ער האט געמיינט אז ראש השנה איז פורים.
די דרשה
מגיד שיעור:
און נבל הכרמלי, ס׳איז דאך געווען ראש השנה, אמת? דער ערשטער טאג איז געווען ראש השנה. יענעם טאג האט דוד המלך געטראפן אביגיל. און מ׳רעדט דאך. און ער איז געשלאפן און נישט אויפגעשטאנען.
ווען ער איז אויפגעשטאנען, האט אים זיין ווייב געזאגט, און ער איז געווען זייער ברוגז, “וימת לבו בקרבו והוא היה לאבן” [1 Samuel 25:37 — “and his heart died within him, and he became like a stone”]. דאס איז נישט געכאפט התעוררות הלב [awakening of the heart]. ניין, “וימת לבו”, שפעטער איז ער געשטארבן, צען טעג שפעטער איז ער געשטארבן, אבער גלייך אין ראש השנה איז געווען “לבו כאבן”.
דאס איז וואס געשעט ווען א איד שטייט נישט אויף פון די שופר ראשונה. סתם, איך האב אים געזאגט א שיינע דרש.
אבער דאס איז נישט דער מקור
מגיד שיעור:
אבער חוץ פון דעם, שטייט נישט אין שום פלאץ. איך שלא יהיה, ס׳איז א שיינער סימבאל, א שיינער מדרש. איך שלא יהיה, קען נישט מיט פלאץ אין די נאכט שטייט נישט אז א מענטש איז געשלאפן, האט ער אויפוועקלט א שופר. נישט א מענטש, און נישט דער אייבערשטער. אקעי? נישט וואס איך ווייס.
דער רמב״ם׳ס חידוש נפלא
וואס מ׳קען זיך פארשטעלן — אבער ס׳שטייט נישט
מגיד שיעור:
איז זעט מען אז דער רמב״ם׳ס חידוש וואס זאגט אז א שופר וועקט אויף, איז אן אייגענע חידוש. ס׳שטייט אסאך אז א שופר מאכט אוודאי נויז. קענסטו זיך פארשטעלן אז איינער וואלט געשלאפן וואלט ער אויפגעשטאנען? נישט אזוי ווייט צו אימענדזשינען, right? קענסטו זיך פארשטעלן אז אויב ס׳מאכט, דערשרעקט מענטשן, אויב ס׳איז א וועג פון רופן מענטשן אין מלחמה, רופן מענטשן צוזאמנעמען די לעת עפעס א מחנה, אזוי ווי ס׳שטייט אין פרשת בהעלותך [Numbers 10], אלע מיני זאכן, קענסטו זיך פארשטעלן אז ס׳וואלט אויפגעוועקט מענטשן.
אבער די איידיע אז א מענטש איז פארשלאפן און דער שופר וועקט אים אויף, לא כתב בשום מקום [it is not written anywhere].
אנדערע מדרשים אויף שופר
מגיד שיעור:
ס׳איז דא זייער אסאך מדרשים אויף די שופר. שופר ראש השנה איז נישט קיין זאך וואס דער רמב״ם האט די ערשטע געגאנגען צו טראכטן טעמים, ווייל ס׳איז דא זייער אסאך מדרשים דערויף. אויב איך ווייס, קיין איינער פון זיי האט נישט געטראכט פון די איידיע אז דער שופר וועקט אויף.
ס׳האבן אסאך פון זיי געזאגט אז ס׳איז דערשרעקט, אז אפשר אז ס׳איז אזוי ווי א מלחמה, אפשר אז ס׳נעמט צוזאם, אז ס׳איז מעורר דער אייבערשטער, אלע מיני זאכן, אבער אז ס׳וועקט אויף א מענטש, לא כתוב בשום מקום.
דער עיקר יסוד פון דעם רמב״ם
מגיד שיעור:
און איך וויל מדגיש זיין, וועגן דעם האלט איך אז דער עיקר יסוד, דער חידוש נפלא, דער רוח הקדש [divine inspiration] וואס דער רמב״ם האט מחדש געווען, איז אז שופר ליגט אין א נקודה פון התעוררות, פון זיך אויפוועקן.
מעטאדאלאגישער כלל אין לערנען רמב״ם
דער משל און דער נמשל
מגיד שיעור:
יעצט, פארשטייט זיך, ס׳איז געבויט אויף דעם משל אז ס׳איז א גרויסע קול, ממילא וועקט זיך א מענטש אויף. אויב ער וואלט געשלאפן, וואלט ער זיך אויפגעוועקט. אבער וואס איז די נמשל [the deeper meaning]?
דער רמב״ם זאגט דיר, חגא, וואס די נמשל איז, רייט? וואס איז די נמשל?
תלמיד:
ניין, די רמב״ם איז אזוי.
ווי צו ליינען דעם רמב״ם: דער כלל גדול
מגיד שיעור:
די ערשטע, איך וויל אייך אויסלערנען ווי צו ליינען דעם רמב״ם. ס׳שטייט אזוי, ס׳איז דא דריי שטיקלעך אין די דרשה פון די רמב״ם אויף תקיעת שופר [the blowing of the shofar]. ס׳גייט אזוי, ס׳איז דריי סענטענסעס, אקעי? איך האב ענק עס געשיקט, אזוי ווי איך זאג, אין יענעם הדירה מיין איך שטייט עס, אבער קוקן, ס׳שטייט דא אזוי קלאר, יעדער איינער קנעפט נאך תשובה, און ס׳שטייט אזוי:
די דריי סענטענסעס פון דעם רמב״ם
מגיד שיעור:
כלומר, אזוי דרשות, דאס איז די דרשות הרי״ם לטקיעת שופר:
“עורו עורו ישענו משונתכם, והקיצן ורדמים מתנא דמעשיכם, וכפסו במעשיכם וחזרו בתשובה.”
[“Awake, awake, you sleepers from your sleep, and you slumberers, wake up from your slumber, and examine your deeds and return in repentance.”]
סענטענס נאמבער וואס? אזוי האלט איך, דאס איז די ערשטע סענטענס. שטייטס ענק אויף, לענק אין שלאף, און זוכטס נחת פסחה דרכינו ונחת קורבה נשיבה. דאס איז שוין יא געבויט אויף א פסוק, גרייט? זייער גוט.
דער כלל: ווען דער רמב״ם זאגט אסאך ווערטער אויף די זעלבע זאך
מגיד שיעור:
יעצט וואס מיינט עס, רבונו של עולם? מיר האבן שוין א כלל גדול בלשון הרמב״ם, אז ווען דער רמב״ם זאגט אסאך ווערטער אויף די זעלבע זאך, איז אלעמאל איינס א פירוש אויף די צווייטע. קענט איר מיין כלל?
ס׳איז איינע פון מיינע כללים וואס איך האב אליינס באמערקט, אבער ס׳איז הונדערט פראצענט אמת, ס׳איז אויך רוח הקודש. איך בין כמעט אייבער אז איך וועל עס אנהייבן צו זאגן אפאר מאל, וועט יעדער איינער אין די גאנצע וועלט צונעמען צו זאגן, אקעי? ווייל ס׳איז קלאר.
די מקור פון דעם כלל
מגיד שיעור:
ס׳איז נישט נאר אין רמב״ם אזוי. דער רמב״ם אליין אין זיין בריוו פאר שמואל אבן תיבון [Samuel ibn Tibbon, the translator of the Guide for the Perplexed] האט געזאגט אז אזוי זאל מען טון ווען מען טרענסלעיט זאכן. איך האב א ראיה מפורשת אין אגרת הרמב״ם אז דאס איז דער וועג.
האסטו אמאל א קאנצעפט וואס איז א טיפע קאנצעפט, איז נישט דא איין ווארט. אפילו ס׳איז דא אמאל איין ווארט פאר א זאך, תשובה טון איז איין ווארט. אויב דו וואלסט געוואוסט וואס דו ביסט, איך קען זאגן תשובה טון, אבער תשובה טון האלט דער רמב״ם איז אזא טיפערע קאנצעפט. ממילא זאגט דער רמב״ם אז אמאל דארף מען טרענסלעיטן איין ווארט אין אפאר ווערטער.
און וויאזוי ווייסטו אז דאס איז די טרענסלעישאן פון דעם? ער זאגט ביידע. דאס איז, איך מיין אז דאס איז מפורש אין אגרת הרמב״ם.
ווי דער כלל ארבעט אין פראקטיק
מגיד שיעור:
און על כל פנים, ווער ס׳לערנט דעם רמב״ם אסאך, זעט ער אז דער רמב״ם האלט אין איין טון. קען זיין די פסוקים טוען נישט דאס, קען זיין אז ס׳איז א נארמאלע סטייל פון מענטשן. ווען דער רמב״ם זאגט צוויי ווערטער וואס מיינען די זעלבע זאך, אדער אסאך מאל זאגט ער אזוי ווי א טראדיציאנעל ווארט, אזוי ווי “וחזרו בתשובה”, אזא ווארט וואס שטייט אין פסוק, און חוץ פון דעם זאגט ער עפעס אן אנדערע ווארט וואס שטייט נישט אין פסוק, אדער ס׳איז א הרחבה אויף דעם, מיינט עס “בזה ולימוד על זה” [this one comes to teach about that one]. דאס איז די פירוש פון דעם.
“חפשו במעשיכם וחזרו בתשובה” מיינט וואס עס שטייט יעצט ווייטער, אקעי?
שאלות וועגן דעם כלל
תלמיד:
נישט דא, איך האב נישט קיין כלל אין דעם, איך ווייס נישט. איך האב נישט קיין כלל אין דעם. אפשר איז דא א כלל? איך ווייס נישט די כלל, איך מיין אז ס׳קען זיין ביידע וועגן, תלוי אין די סטייל וואס קען זיין… איך ווייס נישט. איך האב נישט קיין כלל אין דעם.
מגיד שיעור:
אויך, דא איז זייער א לאנגע שטיקל, ס׳איז נישט ממש… איך האב אסאך מאל דא ממש צוויי ווערטער וואס ער זאגט. למשל, אז ס׳שטייט א תורה, אסאך מאל שטייט “דברי תורה וחכמה” [words of Torah and wisdom], ס׳מיינט צו זאגן דברי תורה שהם חכמה [words of Torah that are wisdom], אקעי, וכדומה.
איך זאג דיר סתם א דוגמא פון א סארט לשון וואס דער רמב״ם שפילט אין דעם אסאך מאל, און דער רמב״ם זאגט קלאר אין מורה נבוכים [Guide for the Perplexed] אז חכמה און תורה זענען נישט די זעלבע זאך, אבער ס׳איז דא חלקים פון תורה וואס זענען אין חכמה. ניין, און אזוי ווייטער.
אנאליז פון דעם רמב״ם׳ס דריי-טייליגע דרשה
די סטרוקטור: צוויי זאכן און צוויי פירושים
מגיד שיעור:
זאגט דער רמב״ם אזוי, וואס איז די טייטש? “וחזרו בתשובה”. וואס איז די טייטש פון די אויפוועקונג? וואס טייטש אויפוועקונג און וואס טייטש תשובה טון?
איך האלט אזוי, איך קען אפילו זאגן אזוי, ס׳איז דא די נעקסטע צוויי שטיקלעך, איינס איז א פירוש אויף “עורו”, און די צווייטע איז א פירוש אויף תשובה טון. אקעי? פארשטייסט וואס איך זאג?
די ערשטע שטיקל שטייט “עורו ישנים משנתכם”, שטייט צוויי מאל, “ישנים נרדמים”, וואטעווער, איך גיי נישט אריין אין לשונות נרדפים [synonymous expressions]. נאכדעם, די צווייטע שטיקל פון דעם שטייט תשובה, “חפשו במעשיכם וחזרו בתשובה”. דאס איז צוויי זאכן.
יעצט קומט א פירוש אויף די צוויי זאכן. אקעי? איך מיין אז דאס איז אפשר א חידוש פון היינט, איך געדענק נישט אז איך האב אזוי געלערנט. אבער יעצט קומט א פירוש אויף די צוויי זאכן: איין פאראגראף וואס איז א פירוש אויף “עורו ישנים”, און די צווייטע שטיקל וואס איז א פירוש אויף “חזרו בתשובה”. אקעי?
דער פירוש אויף “עורו ישנים”
מגיד שיעור:
זאגט דער רמב״ם אזוי, וואס טייטש “עורו ישנים”? וויפיל שלאפסטו און וויפיל דארפסטו אויפשטיין? זאגט ער מפורש. דאס וואס איך זאג דא איז מפורש, ס׳איז נישט קיין חידוש פון מיר, איך מיין אז ס׳איז קלאר אין די לשון הרמב״ם.
זאגט דער רמב״ם אזוי: “וזכרו בוראכם” [and remember your Creator] — ווער זאל געדענקען בוראכם? דאס איז א לשון הפסוק, רייט? דער רמב״ם האט שוין געברענגט אין חלק א׳ פרק א׳ “וזכור את בוראך בימי בחורותיך” [Ecclesiastes 12:1 — “And remember your Creator in the days of your youth”], דאס מיינט תשובה טון.
ווער זאל געדענקען די בוראכם? ווער? אלו? ווער ס׳שלאפט. וואס מיינט ס׳איז אנדערע ווערטער? “עורו” מיינט “זכרו בוראכם”, רייט? זיך אויפוועקן. ווער זאל זיך אויפוועקן? ווער ס׳שלאפט.
ווער איז “ווער ס׳שלאפט”?
מגיד שיעור:
וואס איז טייטש ווער ס׳שלאפט? “אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל.” [Those who forget the truth in the vanities of time, and err all their year in vanity and emptiness that will not avail and will not save.]
א גרויסער חלק פון די זאכן זענען פסוקים. דאס איז די סענטענס, רייט? ס׳איז אלל וואן סענטענס, און חלקים זענען נישט פסוקים. “לא יועיל ולא יציל” [1 Samuel 12:21 — “will not avail and will not save”] זאגט שמואל הנביא אויף עבודה זרה [idolatry].
און “שוכחים את האמת בהבלי הזמן” איז לשון… “הבלי הזמן” איז נישט קיין לשון הפסוק. ס׳שטייט “הבלים” [vanities] אין קהלת [Ecclesiastes], אבער ס׳איז נישט קיין לשון הפסוק. איך געדענק, “הבלי הזמן” איז אפילו סוף ש… דער רמב״ם זאגט עס אפאר מאל, יא, דער רמב״ם זאגט די לשון אפאר מאל.
קריטישע מסקנא: וואס מיינט “שלאפן”?
דאס איז א ענין פון זכירה, נישט פילינג
מגיד שיעור:
דארט אלעמאל איז א פירוש אויף זכירה [remembering], רייט? כאפט ענק וואס גייט דא פאר. וואס איז די טייטש איינער וואס איז פארשלאפן?
פארשלאפן מיינט נישט אז ער איז נישט קיין ערליכער איד, אז ער איז נישט אנגעצונדן און נישט ווארעם פאר אידישקייט. נישט קיין ענין פון פילינג, נישט קיין ענין פון מעשה.
וואס איז עס אן ענין פון? מחשבה, פון ידיעה [knowledge], יא? מ׳קען זאגן זכירה, פון געדענקען. ער זאגט נישט, אבער “שוכחים את האמת” [forgetting the truth], געדענקט.
דער נמשל פון “פארשלאפן” – ידיעת האמת און די חילוק צווישן שלאפן און אויפוואכן
מגיד שיעור:
און איך כאפ דיר אן וואס דא גייט פאר. וואס איז די טייטש איינער וואס איז פארשלאפן? פארשלאפן מיינט נישט אז ער איז נישט קיין ערליכער איד, אז ער איז נישט אנגעצינדן און נישט ווארעם פאר אידישקייט, נישט קיין ענין פון פילינג, נישט קיין ענין פון מעשה. וואס איז עס אן ענין פון? פון חשבה, פון ידיעה, יא? מ׳קען זאגן זכירה, פון געדענקען. אבער ווען מ׳זאגט געדענקען, דעמאלטס מיינט נישט צו חזר׳ן, ס׳מיינט צו כאפן, right? דו האסט פארגעסן ווייל ס׳איז נשכח מלבך, ס׳איז נישט אין דיין קאנשעס, נישט אין דיין אווערנעס, נישט אין דיין הבנה.
וואס טייטש איינער איז פארשלאפן? דער רמב״ם׳ס נמשל פון פארשלאפן איז אז ער ווייסט נישט, ער האט פארגעסן. וואס האט ער פארגעסן? א זאך וואס הייסט אמת.
וואס איז “אמת”? – דברים נצחיים
מגיד שיעור:
און וואס האבן מיר געלערנט פריער? וואס איז טייטש אמת? אמת איז דברים נצחיים [dvarim nitzchi’im: eternal things], דברים לא זמניים [dvarim lo zmaniyim: non-temporal things], אמת? וואס איז די אמת? אמת איז די… אזוי ווי ס׳שטייט אין שמונה פרקים פרק ב׳, חכמה [chochma: wisdom] הייסט אמת, ידיעת הדברים הנמצאים שאינם משתנים [yedi’at ha-dvarim ha-nimtza’im she-einam mishtanim: knowledge of existing things that do not change]. אדער רעדט דער אייבערשטער און זיינע מהלכים, יא? דאס זענען די זאכן וואס טוישן זיך נישט. אדער על פי קבלה [al pi Kabbala: according to Kabbalah], דער אייבערשטער און זיינע ספירות [sefirot: divine emanations], די זעלבע זאך. נישט די זעלבע זאך, אבער אויך די זאכן וואס טוישן זיך נישט, אדער די רצון [ratzon: will] טוישט זיך נישט, אקעי, וואטעווער. בקיצור [be-kitzur: in short], דאס איז די טייטש ידיעת האמת [yedi’at ha-emet: knowledge of truth].
ווער ווייסט נישט די אמת? – דער וואס לעבט בהבלי הזמן
מגיד שיעור:
און ווער ווייסט נישט די אמת? דער וואס לעבט בהבלי הזמן [be-havlei ha-zman: in the vanities of time]. הבלי הזמן [havlei ha-zman: vanities of time] טייטשט זאכן וואס זענען “היום כאן ומחר בקבר” [ha-yom kan u-machar ba-kever: today here and tomorrow in the grave]. היינט איז אזוי, מארגן איז אזוי. היינט איז די הלכה [halacha: Jewish law] אזוי, מארגן איז די הלכה אזוי.
דער וואס לערנט נאר נגלה [nigleh: the revealed/exoteric Torah], ער איז שוכח את האמת בהבלי הזמן [shochei’ach et ha-emet be-havlei ha-zman: forgets the truth in the vanities of time]. דער עולם שלאפט דא געהעריג. ווער וואס לערנט נאר נגלה, שוכח את האמת בהבלי הזמן. פאר דעם הייסט עס חכמת האמת [chochmat ha-emet: the wisdom of truth], פאר א ריזן, חכמת התורה על אמתה [chochmat ha-Torah al amitah: the wisdom of Torah in its truth].
נגלה דילט נאר, ס׳איז זייער וויכטיג, ס׳איז “דברים המיישבים את לבו של אדם תחילה כדי שיקנה העולם הבא” [dvarim ha-meyashvim et libo shel adam techila kedei she-yikneh ha-olam ha-ba: things that settle a person’s heart first so that he may acquire the World to Come], אבער ס׳איז נישט די אמת, ווייל אמת מיינט זאכן וואס זענען נישט בהבלי הזמן. דער נגלה זאגט דיר דאך נאר וויאזוי צו לעבן אין די הבלי הזמן אויף א גוטע אופן. ס׳איז זייער וויכטיג. נסתר [nistar: the hidden/esoteric Torah] מיינט ידיעת האמת, זאכן וואס טוישן זיך נישט, וויסן דער אייבערשטער און זיינע מלאכים [malachim: angels], אזוי ווי דער אייבערשטער און אפשר די הימל, אנדערע זאכן וואס טוישן זיך נישט. ניין, דאס איז א משל [mashal: parable] אויף דעם. ס׳איז אסאך מער אמת, ווייל דו רעדסט נישט פון די וואנט און די לאמבערס, דו רעדסט פון די ווייב דא.
ראיות פון רמב״ם – “יעור משנתו” אין הלכות מזוזה
מגיד שיעור:
אקעי, רבותי, אוודאי ווייס איך, איך מיין, דאס איז יסוד התורה [yesod ha-Torah: foundation of the Torah], אבער די קבלה איז אויך א פירוש אז ס׳איז יסוד התורה. יסוד התורה. יסוד התורה. אבער דאס איז דער טייטש, אז ער טוט נישט, ער טוט נישט.
אזוי ווי ס׳שטייט אין הלכות מזוזה [hilchot mezuza: laws of mezuzah], און איך וויל וויסן די לשון, דאס איז א זייער וויכטיגע לשון וואס מ׳דארף צושטעלן, אז דאס איז די זעלבע זכרון [zikaron: remembrance], איז “וזכרתם” [u-zechartem: and you shall remember]. זאגט דער רמב״ם, וואו איז דער לשון הרמב״ם אין הלכות מזוזה? איך האב עס געברענגט דא אין מיין…
זאגט דער הייליגער רמב״ם, דרך אגב [derech agav: by the way], ס׳שטייט אויך אין הלכות אבל [hilchot evel: laws of mourning] די זעלבע “יעור משנתו” [ya’ir mishnato: awaken from his sleep]. אבער די זעלבע זאך, זייער קלאר, אז וואס? אז א מענטש, איינער שטארבט, אז א חבר זיין אדער א קרוב זיין שטארבט, זאל ער זיך דערמאנען “יעור משנתו”. די זעלבע לשון שטייט אין הלכות אבל, פרק י״ג הלכה י״ב.
זעט ער זייער קלאר אז “יעור משנתו” מיינט, כאפ אז רוב זאכן וואס טויגן שטארבן. אזוי זאגט דער רמב״ם, “כל שאינו מתאבל הרי זה אכזרי, אלא יפחד וידאג… כל זה להכין את עצמו ויחזור ויעור משנתו, והרי הוא אומר ‘הכית אותם ולא חלו׳, מכלל שצריך להקיץ ולהכין” [kol she-eino mitabel harei zeh achzari, ela yifchad ve-yid’ag… kol zeh le-hachin et atzmo ve-yachzor ve-ya’ir mishnato, ve-harei hu omer ‘hikita otam ve-lo chalu’, mi-klal she-tzarich le-hakitz u-le-hachin: whoever does not mourn is cruel, rather he should fear and worry… all this to prepare himself and return and awaken from his sleep, and behold it says ‘You struck them but they did not become ill,’ implying that one must awaken and prepare].
דער רמב״ם האט אריינגעלייגט אין די לשון הפסוק “להקיץ” [le-hakitz: to awaken]. אין די פסוק שטייט “חלו” [chalu: became ill], מ׳דארף זיך דערשרעקן, מלשון חיל ורעדה [mi-leshon chil u-re’ada: from the language of trembling and fear], און ס׳שטייט נישט אין די פסוק “להקיץ”, און דער רמב״ם האט צוגעלייגט די “יעור משנתו”, אויך אין הלכות אבל. ער האט אליינס מחדש געווען [mechadeish geven: innovated] די נושא פון אויפשטיין.
די קלארסטע זאך אין הלכות מזוזה
מגיד שיעור:
און אין הלכות מזוזה שטייט די קלארסטע זאך, וואס איז די טייטש “שקר וכזב והבל” [sheker ve-chazav ve-hevel: falsehood and lies and vanity]? זאגט דער רמב״ם, פארוואס דארף א מענטש נזהר זיין במזוזה [nizhar zayn be-mezuza: be careful with mezuzah]? אז ער זאל זען יחוד השם [yichud ha-Shem: the unity of God’s Name], “ויזכור אהבתו” [ve-yizkor ahavato: and remember His love], אקעי, שיינע פסוק, “ויזכור אהבתו”, “ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן” [ve-ya’ir mishnato u-shgiyotav be-havlei ha-zman: and awaken from his sleep and his errors in the vanities of time].
און וואס וועט ער טון ממילא [meimila: automatically]? “וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולמים” [ve-yeida she-ein davar ha-omeid le-olam u-le-olmei olamim ela yedi’at tzur ha-olamim: and he will know that there is nothing that stands forever and ever except knowledge of the Rock of the worlds].
אויב א מענטש וועט זען, ער וועט זיך דערמאנען די מזוזה, ווען זעט מען די מזוזה? ווען מ׳גייט לעסקיו [le-asakav: to his business]. אויב יא, א מענטש גייט, מחמת צד הגבר [meichmat tzad ha-gever: on account of the masculine side], ער גייט זיך דרייען, קויפן, טון זאכן, איז ער פארשלאפן, ווייל ער טוט אלע מיני ענינים ארציים, זמניים [inyanim artziyim, zmaniyim: earthly, temporal matters].
האט ער געזען די מזוזה, שטייט דארט יחוד ה׳. יחוד ה׳ איז דאס יחוד ה׳ ואהבתו [yichud Hashem ve-ahavato: the unity of God and His love], וואס דאס איז די זאכן. יחוד ה׳ ואהבתו מיינט ידיעות [yedi’ot: knowledge], מעשה בראשית און מעשה מרכבה [ma’aseh bereishit u-ma’aseh merkava: the Work of Creation and the Work of the Chariot], אזוי ווי ס׳שטייט אין הלכות תשובה [hilchot teshuva: laws of repentance] אין די ענד, און אזוי ווי ס׳שטייט אין הלכות יסודי התורה [hilchot yesodei ha-Torah: laws of the foundations of the Torah].
דאס איז די דברים העומדים [dvarim ha-omdim: things that stand], די ידיעה העומדת [yedi’a ha-omedet: knowledge that stands], ווייל נאר ווער ס׳ווייסט דאס, ער לעבט אויף אייביג, די ידיעות לעבט אויף אייביג און אזוי ווייטער, ידיעת צור העולמים.
זאגט דער רמב״ם, “מיד הוא חוזר לדעתו” [miyad hu chozer le-da’ato: immediately he returns to his knowledge], און זיין דעת גייט ער צוריק, זאגט די תשובה [teshuva: repentance], ער גייט צוריק לדעתו, ער געדענקט. וזה הולך בדרכי מישרים [ve-zeh holeich be-darchei meisharim: and this one walks in straight paths], דאס איז די טייטש פון “שופר” [shofar: ram’s horn] וואס עפענט ביי א זמן. דו כאפסט?
סאו דער רמב״ם קומט מיט א גרויסע חידוש [chidush: innovation], און דאס איז די נמשל פון אויפוועקן. ס׳איז אזוי ווי דער רמב״ם האט געטראכט, א שופר איז א זאך וואס אויב מ׳האט געשלאפן וואלט מען אויפגעשטאנען. און ווער שלאפט? אלע מענטשן שלאפן. פון וואס שלאפן זיי? נישט ווייל זיי טוען עבירות [aveirot: transgressions]. זיי שלאפן, אפשר וועגן דעם טוט מען עבירות אויך וועגן דעם. זיי שלאפן ווייל זיי מיינען אז צייטווייליגע זאכן זענען נצחי.
פארוואס איז דאס שלאפן דארפן מיר בעסער פארשטיין? פארוואס איז דאס א נושא פון שלאפן ווערסעס אויפשטיין?
שאלות און דיסקוסיע: פארוואס דווקא “שלאפן” און נישט “קראנק”?
תלמיד:
אבער רוב מענטשן ווען זיי זענען אויף זעען זיי אויך נאר די זאכן. איך מיין אז ס׳איז נישט אויף רוחניות׳דיגע זאכן.
מגיד שיעור:
איך דארף טראכטן אין דעם. איך מיין אז ס׳איז דא דעם א מער בעיסיק, איך בין מסכים מיט וואס דו זאגסט, אבער איך מיין אז ס׳איז דא דעם א מער בעיסיק משל, אין אנדערע ווערטער.
דער חילוק פון זיין אויף און זיין שלאפן איז אנדערש ווי למשל דער חילוק פון זיין טויט און לעבעדיג, אדער קראנק און געזונט. פארוואס? ס׳איז א משל אויף עפעס אנדערש, פארשטייסט? למשל, דער רמב״ם האט געקענט זאגן אז דו ביסט קראנק, אזוי ווי ער האט געלערנט אין הלכות תשובה, אין הלכות שמונה פרקים [hilchot shemona perakim: laws of the eight chapters], אין הלכות דעות [hilchot dei’ot: laws of character traits], ס׳איז א חולה [choleh: sick person]. דערמאן דיך אז דו ביסט קראנק. ער זאגט נישט דאס, ער זאגט אז דו שלאפסט. וואס איז דער חילוק? ס׳איז עפעס אן אנדערע סארט זאך, רייט?
איך מיין אז… איך געדענק… ס׳איז דא נאך זאכן וואס מ׳רעדט וועגן שלאפן. איך מיין אז אפשר די זאך איז אז די חילוק פון שלאפן און אויף איז נישט פון געזונט און נישט געזונט. זייער וויכטיג. א געזונטער מענטש איז איינער וואס האט גוטע מדות [middot: character traits]. ווען ער שלאפט, האט ער אפשר אויך גוטע מדות. אקעי, מ׳דארף מדייק זיין האלט. נישט, ווייל ער טוט נישט גארנישט. אבער… אבער שלאפן געבט ארויס אז א מענטש קען האבן שלימות הגוף [shleimut ha-guf: perfection of the body]. זיין גוף איז הונדערט פראצענט פערפעקט. זיין בארג, זיינע מדות אפילו, זיינע מדות שלאפן אויך, ווען ער שלאפט איר, איך האב געהאט, אבער נישט אקטיוו, אבער אפשר אין חלום [chalom: dream] איז נאך אלץ דא מדות.
מ׳דארף טראכטן וועגן דעם, מ׳דארף לערנען א קבלה צו די מדות שלאפן, צו זיין שלאף אדער נאר די נאכשלאף, די גאנצע פארקירע. אקעי, איך ווייס שוין. על כל פנים [al kol panim: in any case], איך מיין… ניין, דאס איז וואס איך מיין, נישט תחית המתים [techiyat ha-meitim: resurrection of the dead], נאר אירע יושרינים, כמעט אירע יושרינים. פארדעם איז דא א שומר של תחית המתים, רב סעדיגער גאון [Rav Sa’adya Gaon], דאס איז שוין די נעקסטע לעוועל. דער רמב״ם איז נמשל אויף תחיית המתים, וואס ער זאגט אז ס׳איז נישט דער נמשל, ס׳איז כפשוטו [ki-pshuto: literally], ער זאגט אז דאס וואלט געווען דער נמשל אויב מ׳וואלט געוואלט.
דער טייטש איז לכאורה [le-cho’ora: apparently] אז וואס דער נושא פון אויפשטיין גיבט ארויס, אז א מענטש קען זיין שלימות המעשים [shleimut ha-ma’asim: perfection of actions] כביכול [kivyachol: so to speak], זיין גוף ארבעט, ער איז פערפעקט, ער איז געזונט. וואס די איינציגסטע פראבלעם איז אז ער שלאפט. מיט אנדערע ווערטער, זיין מוח [moach: brain] ארבעט נישט, זיין דעת [da’at: knowledge/consciousness] ארבעט נישט. שלאפן פעלט נאר דעת, עס פעלט נישט גארנישט. דער מענטש שלאפט, אלעס ארבעט אים פערפעקט.
תלמיד:
זייער גוט, איך מיין אז ס׳איז אלץ א משל, ווייל ביסט גערעכט, ער טוט נישט גארנישט, קיין מעשים אויך נישט.
מגיד שיעור:
אבער אין די בחינה [bechina: aspect] פון בריאת גופו [beri’at gufo: the creation of his body], דער מענטש, ער איז אינגאנצן געזונט, פארקערט, די חלקים התחתונים [chalakim ha-tachtonim: lower parts] פון דעם מענטש, די כח העיכול [koach ha-ichul: digestive power], די מערכת הגוף [ma’arechet ha-guf: bodily system], אפשר אפילו די דמיונות [dimyonot: imaginations], אפשר אפשר פון דעם מענטש.
קען זיין אז דאס איז דא א סוד [sod: secret] קעגן חלומ׳ען אויכעט, ווייל דער רמב״ם וויל נישט פליל חלומ׳ען. מ׳דארף טראכטן וועגן דעם, די סוד האט צו טון מיט די חכמה [chochma: wisdom] און די בינה [bina: understanding], ס׳איז א גרויסע חקירה [chakira: investigation] אויף די גבלה. מ׳דארף טראכטן וועגן דעם, ווייל ווען מ׳שלאפט חלומ׳ט מען, יא. און ס׳איז דא א בחינה פון נבואה [nevua: prophecy], ניין, ס׳איז דא א בחינה פון אחריים פון חלום, אזוי ווי נבואות בלעם [nevuat Bilam: the prophecy of Balaam].
און אסאך מענטשן, זייער השגת השם [hasagat Hashem: apprehension of God] איז פון שלאפן, ווייל דעמאלטס חלומ׳ט מען. ס׳איז דא א געוויסע שחרור [shichrur: liberation] פון די גוף, ס׳איז דא א געוויסע התעוררות גברות [hit’orerut gevurot: awakening of powers] פון די דמיון [dimyon: imagination], מ׳קען טראכטן באופן מנותק [be-ofen menutак: in a detached manner] פון וואו מ׳איז, און אזוי ווייטער. ס׳איז דא א געוויסע אזוי ווי חירות [cheirut: freedom] אין שלאפן און חלומ׳ען, און אזא חנוכים [chanuchim: educated ones] האבן געחלומ׳ט.
און דער רמב״ם וויל אז איך זאג א גרויסע חידוש, איך האב א שטיקל מקור [makor: source] אויף דעם אין מורי נבוכים [Moreh Nevuchim: Guide for the Perplexed], על פי דרש [al pi drash: according to homiletical interpretation], אבער אין מורי נבוכים אין די סוגיא [sugya: topic] פון מתן תורה [matan Torah: the giving of the Torah]. די סוגיא פון מתן תורה, איך געדענק נישט אין כ״ז, דארט אין חלק פסח. אה, יא, ניין, דער רמב״ם זאגט אז מ׳האט נאר געהערט די קול פון די שופר, איך האב איך געדענקט נישט. על כל פנים, ניין, איך וויל, אבער דאס, איך ווייס נישט, ס׳איז דא א דרוש [drush: homiletical interpretation] וועגן דעם וואס איך האב אמאל געשריבן, איך ווייס נישט.
די עיקר חידוש: שלאפן פעלט נאר דעת, נישט שלימות הגוף
מגיד שיעור:
וואס איך זאג איז אפשר, בדרך אפשר [be-derech efshar: as a possibility], דאס איז א חידוש, איך ווייס נישט צו ס׳איז ריכטיג, בדרך אפשר. אבער קודם זאג איך א קלארע זאך, אז די נושא פון די משל וואס דער רמב״ם געבט ארויס פון שלאפן איז אז שופר איז נישט געמאכט, ס׳איז אויך געמאכט, פארשטייט זיך. אבער די עיקר, דאס וואס דער רמב״ם לייגט צו, דאס וואס איך זאג, דער רמב״ם איז צוגעלייגט, אוודאי תשובה טון האט יעדער געוואוסט פאר און דאס איז אפשר אז די חלק איז דא די רחמי דרש״י [rachamei Rashi: Rashi’s compassion].
אבער די דרוש פון אויפשטיין איז, ווייל די חילוק פון א שלאפעדיגע און א וואכעדיגע איז נאר בדעתו, נאר זיין מוח, נאר זיין מחשבה [machshava: thought] ארבעט נישט. און מ׳דארף צולייגן, איך מיין אז דאס, יא, וואס איז וויכטיג צולייגן? נישט בדמיון [be-dimyon: in imagination]. דמיון אין אנדערע ווערטער, דאס וואס רוב מענטשן טוען ביים דאווענען איז געדמיונ׳ט. איך האב ליב דעם אייבערשטן, וואו, דאס קען מען טון ווען מ׳שלאפט אויכעט, אויף דעם דארף מען נישט בלאזן שופר.
האסט אמאל גע׳חלמ׳ט אז דו שלאפסט ליב דעם אייבערשטן? איך האב גע׳חלומ׳ט אדער דעמאלטס מיט התלהבות [hitlahavut: enthusiasm]? מ׳קען, מ׳קען. מ׳האט פילינגס שוין איינמאל ווען איך חלום, א מענטש ווערט דערשרעקן, ער ווערט דערשראקן, ער ווערט צולי, ער ווערט אהבה [ahava: love], ער פילט יראה [yir’a: fear], ער פילט אלע מיני פילינגס. ווען איך חלום… זייער געזאגט. הער אויך, הער אויך. ניין, דעם וואס דערפאר איז נישט, יעדער איינער האלט קאפ מיט דיינע תורות.
נו, מוחין חתונה איז די מוח נישט איבער פילינגס. ניין, דאס איז די טייטש. אוודאי, פילינגס מוזן האבן מוחין. אקעי, דער עולם האלט נישט קאפ פון די תורה, סאו מ׳דארף עס זאגן קלאר. מ׳דארף זאגן קלאר.
דער חילוק פון שלאפן אין עוב איז נאר במוח, נישט בגוף. דער גוף ארבעט הונדערט פראצענט. דער כח, וואס דער רמב״ם רופט כח הזן [koach ha-zan: nutritive power], ארבעט זיכער ווען מ׳שלאפט. די כח המדות [koach ha-middot: power of character traits] זענען נישט אקטיוו, אבער זיי ארבעטן, זיי זענען נישט קראנק, זיי זענען פיין. אבער דער וואס ער שלאפט, דער נמשל פון דעם איז, איינער וואס זיין קאפ ארבעט נישט, זיין שכל [seichel: intellect] ארבעט נישט, דאס איז די איינציגסטע זאך וואס פעלט אים.
דמיון איז נישט שכל – א וויכטיגע הבחנה
מגיד שיעור:
און מ׳דארף צולייגן אמת׳דיג לכאורה אז דמיון איז גאנץ גוט, און אויף נאך בעסער, ווי ווען ער איז אויף. און דמיון איז נישט נאר דמיון, נאר דמיון איז מקור עבודה זרה [makor avoda zara: source of idolatry]. דמיון איז שורש עבודה זרה [shoresh avoda zara: root of idolatry], שורש יצר הרע [shoresh yetzer ha-ra: root of the evil inclination]. דער רמב״ם זאגט אז דער יצר הרע [yetzer ha-ra: evil inclination] איז דער דמיון. און דער רמב״ם זאגט אז עבודה זרה [avoda zara: idolatry], גאנצע עבודה זרה, מורא נבוכים.
נבואת משה און דער חילוק צווישן דמיון און שכל — דער קערן פון רמב״ם׳ס עבודה פנימית
דער נמשל פון שלאָפן: ווען דער שכל אַרבעט נישט
אבער דער וואס ער שלאפט, דער נמשל פון אים איז איינער וואס זיין קאפ ארבעט נישט, זיין שכל ארבעט נישט. דאס איז די איינציגסטע זאך וואס פעלט אים. און מ׳דארף צולייגן אמת׳דיג לכאורה אז דמיון איז גאנץ גוט, און ער איז נאך בעסער ווי ווען ער איז אויף.
דמיון אַלס שורש עבודה זרה און יצר הרע
און דמיון איז נישט נאר דמיון טויג נישט, דמיון איז מקור עבודה זרה, דמיון איז שורש עבודה זרה, שורש יצר הרע. דער רמב״ם [Rambam: Maimonides] זאגט אז דער יצר הרע [yetzer hara: evil inclination] איז דער דמיון [dimyon: imagination]. און דער רמב״ם זאגט אז עבודה זרה [avodah zarah: idolatry], די גאנצע עבודה זרה… יא, דער רבי [the Rebbe: the Lubavitcher Rebbe] זאגט אויך אזוי.
שופר: אויפצוהערן צו זיין אַ נביא פון דמיון
און דאס איז טאקע די נושא פון שופר [shofar: ram’s horn blown on Rosh Hashanah], אויפצוהערן אזוי ווי יענע נביאים [nevi’im: prophets], אן אים צו זיין. אבער דאס זאג איך נישט, פארדעם זאג איך עס א גרויסע חידוש [chiddush: novel insight]. יא, ס׳איז א שלעכטע זאך צו זיין א נביא, מ׳דארף זיין אזוי ווי משה רבינו [Moshe Rabbeinu: Moses our teacher]. דאס איז די גאנצע זאך.
פּראַקטישע אונטערברעכונג
תלמיד [Student]: די רבותי׳ס זאגט, אקעי, מעיבי, מעיבי, מעיבי. מיר האבן נישט געענדיגן מיט יענץ.
מגיד שיעור [Instructor]: ניין, ניין, ניין, איך וועל נאר זאגן, איך וועל נאך א מינוטן. יא, איך זאג נאר אז… ניין, ניין, נישט יראה לי מיט אן עין, ס׳דארף זיין יראה לי, הערה [he’arah: awakening/illumination].
רמב״ם׳ס באַגריף פון “הערה” קעגן דמיון
דער רמב״ם האט אזא ווארט הערה וואס ער נוצט סתם סתם סתם ווי דער רמב״ם האט געזאגט, א גאנצע הארה קעגן דמיון. דער צווייטער איז אין פרק נ״א פון חלק ג׳ [Moreh Nevuchim, Part III, Chapter 51], ווי דער רמב״ם איז מסביר, ווייל די השגחה [hashgachah: Divine providence] קומט פון טראכטן פון דעם אייבערשטן.
דאס זענען די צוויי הארות שבמורין ובאוחם. אויב איך געדענק, ס׳איז דא אפשר א דריטע, וואס הייסט הקדמה [hakdamah: introduction]? איך מיין אז דאס איז די צוויי הארות, און דאס איז די שורש…
תלמיד: אה, זייער גוט.
מגיד שיעור: איך דארף צולייגן נאך א גאנצע טריק צו מיין דרוש [derush: exposition], אפשר האב איך שוין גערעדט וועגן דעם, אז הערה איז זיך אויפוועקן, איז צו מכאפן די צוויי זאכן וואס שטייט אין מורין ובאוחם, וואס דאס איז די שורש העבודה הפנימית [avodah penimit: inner spiritual service] פון דער רמב״ם.
רמב״ם׳ס עבודה נגלה און עבודה פּנימית
מ׳דארף געדענקען, ס׳איז דא עבודה נגלה [avodah nigleh: revealed/exoteric service] וואס יעדער איינער ווייסט, אלע רמב״ם מוזטן ווייסן. ס׳איז דא עבודה פנימית, עבודה סוד [avodah sod: esoteric/mystical service] פון די ערשטע איז נישט צו זיין א נביא פון שער הנביאים [she’ar hanevi’im: the other prophets].
דער רמב״ם׳ס דרך עבודה [derech avodah: path of service] איז, אין א געוויסע זין, אז דער שורש הפראבלעמס איז צו זיין א נביא פון שער הנביאים. פארדעם איז דער רמב״ם׳ס עיקר אריכות נלכות נביאה [ikkar arichut hilchot nevuah: the main length of the laws of prophecy] איז אלעמאל נישט צו קאנעקטן די נביאות שער הנביאה מיט משה. נע, דו האסט באמערקט? די עיקר זאך, דאס איז די ביגעסטע טינג, די ביגעסטע טינג, די ביגעסטע טינג, די נפקא מינה [nafka minah: practical difference] אלעמאל. זאלסטו נישט מיינען…
דער חילוק צווישן דמיון און שכל
און די חילוק איז דמיון און שכל [seichel: intellect]. איך זאג דיר די חילוק יעצט, אקעי? זייער פשוט. רבותי [rabbosai: gentlemen], לערנט פרק א׳ אלעס.
תירוץ אויף אַ סתירה: משה׳ס בחינת שאר הנביאים
תלמיד: רבותי, רבותי, רבותי, איך ווייס די סתירה [stirah: contradiction] וואס דו רעדסט וועגן, ס׳איז נישט קיין עכטע סתירה, דאנט ווארי.
מגיד שיעור: אין נבואת משה [nevuat Moshe: the prophecy of Moses] איז אויך דא א בחינה [bechinat: aspect] פון נבואת הנביאים, און מ׳דארף רייניגן די נבואת משה פון די בחינה פון נבואת הנביאים שנכללים בה [she’nichlelim bah: that are included within it], אזוי ווי ס׳שטייט אין די גמרא [Gemara: Talmud] אז כל דברי נביאים [kol divrei nevi’im: all the words of the prophets] זענען רמוז [remez: hinted] אין די תורה [Torah].
אבער די אמת׳ע נבואת משה איז נישט אלעס וואס משה רבינו האט געזאגט, ווייל משה רבינו, דער מענטש, האט אויך געהאט, פארשטייט זיך, מקל וחומר [kal vachomer: a fortiori argument], יש בכלל מאתיים מנה [yesh biklal matayim maneh: the greater includes the lesser], ער האט געהאט אויך פון נבואת שאר הנביאים. דאס איז מיין תירוץ [teiretz: answer] אויף יסוד. און אזוי ווייטער.
משה רבינו האט אויך געהאט בחינת שאר הנביאים, און דאס איז וואס דער רמב״ם רעדט דארט. אבער וואס הייסט אמת׳דיגע נבואת משה איז נאר אנכי ולא יהיה לך [Anochi velo yihyeh lecha: “I am” and “You shall have no other gods” — the first two of the Ten Commandments].
גרויסער חידוש: נבואת משה איז צוגענגלעך פאַר יעדן איד
און די אמת׳דיגע נבואת משה האט יעדער איד. איך זאג א ריזיגע חידוש, דו כאפסט? די נבואת משה איז די זאך וואס ס׳איז נישטא קיין חילוק פון משה און קיין אנדערע מענטש, ווייל ס׳איז דא קלארע זאכן, און אונז זענען אלע אזוי ווי משה. און וואס די איינציגסטע ידיעה [yediah: knowledge] וואס האט א דין נבואת משה איז די ידיעת השם [yediat Hashem: knowledge of God].
רבותי, קומט אויס, קומט אויס זייער גוט. ווער ס׳האלט נישט קאפ, איך גיי אייך זאגן די פשוט׳ע זאך: אויפשטיין, וועגן דעם דארף מען אויפשטיין, ווען דאס הייסט אויפשטיין, האלטן קאפ.
דמיון אַלס משל אויף די אמת
דמיון איז א ריזיגע פראבלעם, ווייל זיי זענען נישט געווען שוואכע נביאים, נאר אז משה רבינו האט געהאט אן אמת׳דיגע נבואה. ס׳איז געווען א דמיון קען זיין א משל [mashal: parable] אויף די אמת׳ער, ווייל רוב מענטשן האבן נאר דמיון, ממילא געבט מען זיי דמיונות, ס׳איז א משל אויף די אמת׳ער.
למשל [for example], מ׳זאגט זיי אז מ׳בלאזט שופר הערט דער אייבערשטער, דער אייבערשטער הערט נישט, ער האט נישט קיין אויער, ער דארף נישט קיין גרויסע אויס צו הערן, ס׳איז אלץ שטותים [shtuyot: nonsense]. אבער אזוי זאגן פאר מענטשן, ווייל דאס איז א וועג וויאזוי צו אויפוועקן מענטשן, מענטשן פארשטייען נישט אזוי. דאס איז א דמיון. א משל איז א דמיון. אן אימעדזש [image].
דמיון מיינט נישט א שקר [sheker: lie]. דמיון מיינט… יא, וואדער, דאס איז דער רמב״ם, אבער דאס איז דאך אלץ דער דמיון. דמיון מיינט אן אימעדזש. טראכטן אין אימעדזשעס, נישט זען די ריאליטעט אזוי ווי ס׳איז, נאר האבן א פיקטשער דערפון, אזוי ווי א מוט וואס געט עס ארויס. ס׳איז נישט קיין פיק וועג. ס׳קען זיין… עניטינג. עני אימעדזש. דער אייבערשטער שטייט אויף א שטול. דאס איז א דמיון.
דאס איז די רמב״ם׳ס שיטה [shitah: approach], די מקור עבודה זרה, איינע פון זיינע משיטות׳ס, מקור עבודה זרה איז אויך די מקור פון זייער אסאך אנדערע פראבלעמס, איז אז מען נעמט דמיונות אזוי ערנסט ווי שכל.
שאלה וועגן צוריקברענגען נביאים
תלמיד: די רבי, דו וועסט זאגן אז כדי צוריקצוברענגען נביאים מוז מען צוריקברענגען עבודה זרה, רעדן זיי שטותים והבלים [shtuyot vehavalim: nonsense and vanities].
מגיד שיעור: לויט די רמב״ם זיכער. יא, אוודאי, לויט די רמב״ם זיכער. יא, יא, אוודאי לויט די רמב״ם איז דאס נישט א גוטע זאך. די רמב״ם׳ס גאנצע זאך איז אז מ׳זאל נישט טרייען צו זיין נביאים ווי אנדערע נביאים, מ׳זאל טרייען צו זיין א נביא אזוי ווי משה, און יעדער איד קען זיין א נביא אזוי ווי משה, אזויווי ס׳שטייט בפירוש [befeirush: explicitly] אין הלכות תשובה פרק ה׳ [Hilchot Teshuvah, Chapter 5]. כל איש [kol ish: every person] קען זיין נביא כמשה [kemoshe: like Moses].
תלמיד: פרעגסטו? יא, ווייל דער עולם האט נישט פארשטאנען. איך האב געהערט מיין שיעור וועגן יענע פרק פון יסודי התורה [Yesodei HaTorah: Foundations of the Torah], און איך האב פארגעסן דברים יסודיים [devarim yesodiyim: fundamental things]. ס׳איז דא זאכן וואס מ׳דארף אריינשליימען אין א ליסט, און ווער גייט זיין דער גרויסער טאטע אין די ליסט? יעדער איינער דארף זיי שוין וויסן. ס׳איז דא אפאר זאכן.
חידוש #2: נבואת משה איז אייביג, נישט איינמאָליג
איינע פון די זאכן איז, אז דאס וואס דער רמב״ם זאגט אז משה רבינו, אז די ריזן פארוואס מ׳גלייבט אין תורה איז ווייל נבואת משה איז אן איינמאליגע זאך, מיינט נישט אז ס׳איז אן איינמאליגע זאך, מיינט אז ס׳איז אן אייביגע זאך. “דבר העומד לעד ולעולמי עולמים” [davar ha’omed la’ad ul’olmei olamim: a thing that stands forever and for all eternity].
זיי האבן געלערנט א גאנצע טייטש אין די רמב״ם פון “אוחזת לנבואה עולמית” [achuzat linevuah olamit], יא, “אמונה עולמית” [emunah olamit: eternal faith]. דער רמב״ם האט געזאגט אזא לשון, אז פאר דעם, יא, ס׳איז א דבר העומד לעד, ס׳איז א לשון וואס איז געשטאנען אין הלכות יסודי התורה פרק ז׳, איך געדענק שוין נישט די לשון יעצט, אז אלע נביאים יש בהם דופי [yesh bahem dofi: have a deficiency] אבער נבואת משה, “וגם בחיי אמונה לעולם” [vegam bechi emunah le’olam: and also in life, faith forever]. אז ס׳איז אמונה עולמית.
דאס הייסט אז חיי אמונה לעולם? ווייל די סארט זאכן וואס משה האט אויסגעלערנט איז זאכן וואס טוישן זיך נישט, זיי זענען לעולם אזוי ווי זיי זענען. “כל אשר עשה האלהים הוא יהיה לעולם” [kol asher asah ha’Elokim hu yihyeh le’olam: all that God has made will be forever] שטייט אין פסוק [pasuk: verse]. דאס זענען זאכן וואס זענען אייביג.
נבואת משה איז אוניווערסאַל, נישט היסטאָריש
און ממילא, ווען דער רמב״ם זאגט אז משה רבינו איז איינמאליג, פונקט פארקערט ווי די עמי הארצים [amei ha’aretz: ignorant people] מיינען, דאס מיינט אז משה רבינו׳ס נבואה איז א היסטארישע זאך, אז ס׳איז נאר געווען איינמאל אין היסטאריע. פונקט פארקערט, פאר דעם איז עס נאר דא איינס, ווייל דער אמת איז נאר דא איינס. ס׳איז נאר דא איין גאט, נאר דא איין נבואת משה.
ווייל וואס איז נבואת משה? נבואת משה, דאס פארציילט דיר מציאות השם [metziut Hashem: the reality/existence of God], די בעיסיק רעאליטי. ס׳איז נאר דא איין בעיסיק רעאליטי. וועגן דעם קען זיך נישט טוישן. דער רמב״ם זאגט בפירוש אין חלק ב׳ פרק מ״א און מ״ב [Moreh Nevuchim, Part II, Chapters 41-42], אז די תורה קען זיך נישט טוישן ווייל דער אמת קען זיך נישט טוישן. נישט ווייל ס׳איז געווען נאר איינמאל, נאר ווייל ס׳איז אלעמאל.
סאו עניוואן וואס גייט זיין א נביא אזוי ווי משה רבינו, גייט זען די זעלבע זאך ווי משה רבינו. אויף אלע נביאים, אויף דמיונות, איז דא א כלל [klal: rule] “אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד” [ein shnei nevi’im mitnabim besignon echad: no two prophets prophesy in the same style], ווייל דמיונות האט יעדער איינער אנדערש, לויט די מצב הזמן [matzav hazman: situation of the time], לויט די מצב השעה [matzav hasha’ah: situation of the hour], און אזוי ווייטער.
אויף נבואת משה, וואס דאס איז בעיסיק רעאליטי, וואס יעדער איינער קען קוקן מיט די אייגענע צוויי אויגן, מיט די אייגענע שכל, אזויווי אברהם אבינו [Avraham Avinu: Abraham our father], ער זעט אלע די זעלבע. ס׳איז נישט קיין שום חילוק פון א איד מיט משה רבינו. אוודאי.
אַנעקדאָט וועגן ר׳ משיח׳ל
אה, דאס איז א פרק ס׳ אין חלק א׳ [Chapter 60 in Part I] וואס איז מסביר דאס. אבער… איך האב דאך געזאגט מיין רבי׳ן, ר׳ אברהם יצחק [Reb Avraham Yitzchak], עקזעקטלי, ר׳ אברהם יצחק גרינער [Reb Avraham Yitzchak Greiner] האט מיר פארציילט אז ער האט גערעדט מיט זיין רבי׳ן ר׳ משיח׳ל [Reb Moshiach’l] אסאך מאל, און מ׳האט נישט געקענט רעדן מיט אים, ווייל יעדער קשיא [kushya: question] זאגט, נו, ס׳שטייט דאך אין חלק ב׳ פרק מ״ו [Part II, Chapter 46]. און איך געדענק וואס שטייט דארט. קען עס איז אזוי געווען יעדע זאך. סאו איך פיל זיך אויך אזוי, אין די זעלבע מהלך [mahalach: approach]. מ׳דארף געדענקען, מ׳דארף געדענקען.
רבותי, ס׳איז וואס שטייט וואס איך זאג, סאו די נושא פון רביעת משה איז נישט פונקט פארקערט, די נושא פון רביעת משה איז די מאוסט עקסעסיבל נביאה. פארשטייט זיך, איך האב דא מדרגות [madreigot: levels] אין דעם, איך האב נישט פארענטפערט די שאלה, אבער ס׳איז די בעיסיק רעאליטי וואס יעדער איד זאגט שמע ישראל [Shema Yisrael: “Hear O Israel”], יעדער איד זאגט שמע ישראל שוין אחד [echad: one], יעדער איד האט אחד צו השם ואהבת השם [ve’ahavta et Hashem: and you shall love God], פונקט אזוי ווי משה רבינו, די רעאליטי וואס משה רבינו האט פארציילט איז עקסעסיבל, ווייל אונז ווייסן דאך אז אחד למעלה מיינט אין אלע צייטן, אקעי, און דו ווייסט נישט, אבער עניוועיס, ס׳איז אלעס לנצח [lanetzach: forever] מיינט אלעמאל, נישט איין מאל, און ס׳בלייבט אויף אייביג. ס׳מיינט אלעמאל.
אזוי ווי יעדער איינער ווייסט די תורה, די פרט פון בעל שם טוב [Baal Shem Tov: founder of Hasidism], נצחות התורה [nitzchiyut haTorah: the eternality of the Torah], און אזוי ווייטער. בקיצור [bekitzur: in short], די מעשה איז, אז ממילא, וויבאלד אז אלע נביאים האבן געהאט, אזוי ווי דער רמב״ם זאגט בפרש, אלע נביאים האבן געהאט זיינע נביאה ווען זיי האבן געשלאפן, און וועגן דעם האבן זיי געמיינט אז דער אייבערשטער קען אויך שלאפן.
אליהו הנביא און יוחנן כהן גדול קעגן “אויפוועקן” דעם אייבערשטן
אלא ישנו ויקץ [ulai yashen veyakatz: perhaps he is sleeping and will awaken], זאגט אליהו הנאה [Eliyahu HaNavi: Elijah the Prophet] פאר די בנין הבעל [benei haBaal: worshippers of Baal], אבער אין תהלים [Tehillim: Psalms] שטייט אורו להם את תשנן ה׳ [urah lamah tishan Hashem: awake, why do You sleep, O Lord], און יוחנן כה גדול [Yochanan Kohen Gadol: Yochanan the High Priest] איז געווען אריין באמיסט. ער האט געזאגט, חס ושלום [chas veshalom: God forbid] דאס צו זאגן דעם פסוק, ווען ער וואלט אים געפרעגט, האט מען עס ארויסגענומען פון דעם פסוק. ביטול את המעוררים [bitul et hame’orerim: cancellation of the “awakeners”], אמת? יוחנן כה גדול ביטול את המעוררים, פארוואס?
ער האט נישט געהאלטע התעוררות [hit’orerut: awakening]. התעוררות איז געבויעט אויף דמיונות. ס׳איז אז דער אייבערשטער שלאפט, מ׳דארף עס אויפוועקן. דער אייבערשטער שלאפט, מ׳דארף עס נישט אויפוועקן. שטימט?
דער אמת׳ער טייטש פון “אויפוועקן” דורך שופר
וואס איז דער מענטש? א מענטש שלאפט, דארף עס טאקע אויפוועקן. אבער נישט אויפוועקן בדרך דמיון, דעמאלטס קען מען גוט שלאפן אין דמיון אין עשיה [asiyah: action]. געווען א קול שופר [kol shofar: sound of the shofar]? ניין, נאר אזא סארט קול שופר, אדער אסאך מענטשן זיי גייען אריין אין דמיונות, נאר אזא סארט קול שופר וואס וועקט אויס פון דמיון, וואס דאס איז דער רמז [remez: hint/allusion] פון אישנים [yesheinim: sleepers]. שלאפן מיינט אז מ׳דמיינט, און אויף מיינט אז מ׳דמיינט.
דער באַגריף “רמז” ביים רמב״ם
פארשטייט, פאר דעם רמז, איך האב פארמאלט געזאגט דער ווארט רמז אין די רמב״ם, ווען די רמז זאגט תקיעת שופר [tekiat shofar: blowing of the shofar] זאגט ער, מיינט אז ער האט געזאגט אז אף על פי עצה [af al pi etzah: even though it is advice] דארף מען דארף בלאזן שופר בעולם הדמיון [be’olam hadimyon: in the world of imagination], ווייל בלאזן שופר דארף מען דאך א גשמיות׳דיגע שופר וואס מען קען זען, ס׳האט אפילו א שיעור [shiur: measurement], מען דארף עס קענען זען, מען דארף עס קענען הערן מיט די גשמיות׳דיגע אויגן. רמז יש פה [remez yesh po: there is a hint here].
וואס מיינט רמז יש פה? רמז איז דא א ספר פון די אובן סתנא, דאס הייסט רמזות והארות [remazot veha’arot: hints and illuminations]. רמז איז נאך א ווארט פון הארה. רמז מיינט נישט א סימבאל, רמז מיינט א דבר המרמז אותך [davar hameramez otcha: something that hints to you] צו עפעס אנדערש. רמז איז זייער אן ענליכע ווארט? יא, א פוינטינג, אדער א רמז איז זייער אן ענליכע ווארט צו הערה, צו התעוררות, צו אויפוועקן. פארשטייסט? אזוי ווי “דרומז מלואין ונרמז” [deromez miloin venirmaz], איך ווינק אים, ער זאל כאפן עפעס. דו כאפסט?
רמז ישראל מיינט אז דער שופר זאגט אז דער שופר זאלסט אויפהערן צו הערן דעם שופר, צו טראכטן. דו כאפסט? וואו! דאס איז די רמז פון משה, דאס איז טייטש רמז, אוודאי, זר את הכתוב [zer et hakatuv: the crown of the verse], ווייל די כתוב [katuv: Scripture] איז יעדער איינער ווייסט, דיבור הכתוב בהוה [dibur hakatuv bahove: the Scripture speaks in the present], דיבור התורה כל עושר פני אדם [dibur haTorah kol osher penei adam: the speech of the Torah is all the wealth of mankind].
תורה רעדט אין דמיון-שפּראַך צו מענטשן וואָס “שלאָפן”
די תורה רעדט יא אויף די ספראך פון דמיון, אפילו משה רבינו, רייט? פארוואס? ווייל ער רעדט צו פשוט׳ע מענטשן וואס פארשטייט זיי זענען שלאפן. און וואס איז די פראבלע ווען מ׳שלאפט אבער אז מ׳גייט מיט עלי הבל וריקה שלא יאול ולא יזיק [alei hevel varik shelo ya’ul velo yazik: on vanity and emptiness that will not avail or harm]?
וואס דאס איז, וואס דאס איז, רבי שמואל הנביא [Shmuel HaNavi: the prophet Samuel] האט געזאגט אויף עבודה זרה, התוהו שלא יאול ולא יזיק [hatohu shelo ya’ul velo yazik: the void that will not avail or harm]. לא יועל ולא יעשה [lo yo’il velo ya’aseh: will not avail or do], עפעס איז א לשון, איך האב דא די לשון, התעורות שלא יעילו ולא יצילו [ha’avarot shelo ya’ilu velo yatzilu: the transgressions that will not avail or save], לא יעלה ולא יציל [lo ya’aleh velo yatzil: will not avail or save], דאס איז א לשון פון שמואל הנביא, און דאס איז א דרשה פאר די אידן.
און דאס איז הבל וריק [hevel varik: vanity and emptiness], דאס איז וואס געשעט ווען מ׳שלאפט א גאנץ לעבן, שוגגין כל שנתם [shogegin kol shnatam: erring all their years]. שוגגין מיינט אויך לשון משוגע [meshugah: crazy]. ס׳איז דא א מחלוקת רב [machloket rav: great dispute], א שאלה מיט די רב, די נחשיה וואס טייטשט שוגגין, שוגגין מיינט אויך דמיון, אזוי ווי שגון לדוד [shigayon leDavid: a shigayon of David]. ער האט שיינע דמיונות, ער מיינט נאך אז ער איז א נביא אויכעט.
שאלות און באַמערקונגען
תלמיד: און… אוודאי, ס׳איז דא בחינת נביא אזוי. ס׳איז דא א חלק הטוב [chelek hatov: the good part] פון דעם שבדמיון [shebadimyon: that is in imagination]. פון… פירכי קודש [pirkei kodesh: holy chapters]. אמת, אמת. און… יא, יא, מ׳האט געזאגט רש״י [Rashi] נאמען. אבער ס׳איז שוין א שיינע געדענקען, ס׳קומט נישט אריין צו דמיונות. וואס איז וויכטיג איז צו געדענקען אז…
דער רמב״ם׳ס דרשה אויף תקיעת שופר: קלארקייט, נפש, און הרגל
דער משל פון שופר – נישט שרעק, נאר קלארקייט
שוגם מיינט אויך א דמיון, אזוי ווי שגיון לדוד, אזעלכע שיינע דמיונות. ער מיינט דאך אז ער איז א נביא אויכעט. און אוודאי ס׳איז דא א בחינת נביא אזוי, ס׳איז דא א חלק הטוב שבדמיון. וואס איז וויכטיג איז צו געדענקען אז מ׳זאל נישט פארשלאפן זיין, און די גאנצע חילוק פון שלאפן און אויפזיין איז ווען מ׳איז אויף טראכט מען, און ווען מ׳שלאפט טראכט מען נישט, און די דעת ארבעט נישט.
און דער שופר איז געקומען, מ׳בויעט אויף די רמז. איך האב געזאגט די רמז הייבט זיך אן פון א משל. ס׳איז א משל אז א שופר וואלט אויפגעוועקט, וואלט מען געמאכט א גרויסע נויז, און מ׳וועקט שופר ווייל ས’איז א גרויסע נויז, דו כאפסט? און אויך נישט די נמשל, ווייל די נמשל איז נישט אז ס׳איז א גרויסע נויז, ווייל ס׳איז אמת, שופר כל גדול, אויך נישט די נמשל. דער מענטש מיינט אז ס׳איז א גרויסע חרדה, אזוי שטייט ויחרד כל ההר, כל ההר מה שמועה מחדה. נישט וועגן דעם וואס זאל מען זיך אויסשטעלן. די התעוררות פון שופר איז נישט, אוי, ס׳איז שרעקעדיג. די התעוררות פון שופר איז אז ס׳איז קלאר. ס׳איז אזוי קלאר אז אלע אנדערע זאכן זענען פארשלאפן. די אלע מענטשן, ער זעט אזוי ווי מ׳קוקט אויף די מזוזה און ער זעט, ער זעט וואס ער טוט איז דברים החולפים והולכים, ס׳איז הבלי הזמן, ס׳איז היום כאן ומחר בקבר. ער זעט די דברי אמת שעומדין לעד ולעלמי עולמים. שטימט?
דער רמב״ם׳ס דריי שטאפלען: עורי ישנים, חזרו בתשובה, הביטו לנפשותיכם
דאס איז די טייטש פון די רמב״ם׳ס עורי ישנים. די עברי טייטש, איך מיין אז ס׳איז נישט קיין שום שאלה, אז איך האב געראכט אין די עברי טייטש פון די רמב״ם. נאכדעם זאגט די רמב״ם א דריטע שטיקל, דאס איז די טייטש עורי ישנים. וואס איז טייטש חזרו בתשובה? חזרו בתשובה איז זכרו את בוראכם. זאגט די רמב״ם, הביטו לנפשותיכם. וואס איז טייטש הביטו לנפשותיכם? קוקטס אויף אייער זעל.
פארוואס דארף מען קוקן אויף די נפש?
פארוואס דארף מען קוקן אויף אייער זעל? רבונו של עולם, זיי האבן אייך שוין געלערנט. פארוואס? פארוואס איז די פראבלעם פון רוב מענטשן אז זיי קוקן אויף זייער? וואס האט דער הייליגער סאקורי [Socrates, the ancient Greek philosopher] האט געזאגט? אז זיין גאנצע עבודה איז אז מענטשן זאלן קערן וועגן זייער נפש און נישט וועגן זייער גוף נאר. וואס הייסט? די שלימות הגוף איז צו זיין געזונט און שטארק און האבן אלע מיני עבלי הזמן. דאס איז פארשלאפן, ווייל אזוי ווי דער גוף, ס׳דארף נישט קיין קאפ פאר דעם, פאר דעם דארף מען נישט קיין שכל.
צד-הערה: שכל, דמיון, און ביזנעס-קלוגשאפט
דרך אגב, מיר דארפן זייער קלוג צו מאכן ביזנעס, אבער קיין שכל דארף מען נישט. ס׳איז אלץ דמיון לויט דער רמב״ם. ס׳איז א קלענערע לעוועל פון שכל. נישט שכל. דער שכל וואס דער רמב״ם רעדט איז נישט די זעלבע זאך וואס זיי נוצן. ס׳איז נישט קאלקולעישן, נישט צו קענען וויסן וויאזוי צו מאכן ביזנעס, דאס הייסט אלץ דמיון אין די לעוועל. אדער וועל איך זאגן, ספעציפיקלי, אפשר הייסט עס נישט דמיון, באט ס׳איז א לאוער לעוועל. ס׳איז לערנען, מ׳האט געלערנט קלאר גענוג, מ׳וועט אנקומען נאך צו טון נאכאמאל פרק ב׳ און זען אז ס׳איז דא אסאך לעוועלס. חכמה שכל איז די העכסטע לעוועל. רעכענען זאכן וואס טוישן זיך איז נישט שכל. זיין זייער קלוג און פארשטיין וויאזוי צו מאכן ביזנעס, ביסטו נישט קיין חכם. ווייל א חכם איז נאר דער וואס ווייסט דברים נצחיים שאינם משתנים. עני ביזנעס דארף חכמה, right? אבער דאס איז נישט חכמה. דאס איז א לאוער לעוועל, וואס מ׳קען עס רופן שכל מעשי, אדער ערמומיות, קענסטו עס רופן ערמומיות, נישט חכמה. חכמה מיינט ידיעת הנמצאות, ידיעות האמיתיות.
רוב מענטשן זענען מביט לגופם, נישט לנפשותם
סאו, וויבאלד, אין אנדערע ווערטער, רוב מענטשן, ממילא אין דעם סענס, רוב מענטשן זענען נישט מביט לנפשותם, ווייל זיי זענען מביט לגופם. דאס איז דא נפשותם, מיינט וואס דו ביסט, דיין נפש. אין אנדערע ווערטער, דו ביסט א מענטש. א מענטש איז א זאך וואס האט על פי די מדות, יא? הייב אן צו זיין א געזונטער אין די מדות. יא? און וואס וועסטו ממילא, וועסטו פארשטיין, אן קיין ביטול נפשתכם פארשטייסטו נישט אויף וואס מ׳דארף זיין גוט. מ׳דארף זיין גוט ווייל דאס איז וואס א מענטש איז, right?
והיטיבו דרכיכם ומעלליכם – דרכים מיינט מדות
והיטיבו דרכיכם ומעלליכם, מאך בעסער דיינע דרכים. דרכים איז א קאוד פאר מדות, right? געדענקסט, הודיעני נא את דרכיך מיינט עס מדותיך, על דרך משל, אזוי ווי א מענטש וואלט געהאט מדות, זאגט דער רמב״ם, right? ויעזוב כלכם, הער אויף דיין שלעכטע דרכים, יא?
וויאזוי לאזט מען אפ שלעכטע דרכים? דורך הרגל
וויאזוי טוט מען דאס? וואס טוט מען דאס? וויאזוי לאזט מען אפ די שלעכטע דרכים? דורך פּראטענדן, און מ׳האט פארגעסן, לעצטע וואך, דורך זיך מאכן אסאך מאל ביז מ׳ווערט. דאס איז די יסוד היסודות פון הלכות דעות פון שמונה פרקים. דרכו הרע, נישט מאכן א קבלה, דער רמב״ם זאגט נישט מאכן א קבלה ביים כשר, נישט די אנדערע זייט. מ׳האט געזען, אה, ביסט געווען לעצטע וואך דא?
נאכאמאל, עזיבת דרכים אמוראים, ס׳שטייט נישט עזיבת מעשים אמוראים, זעסט? ווען ענדפלט, און כאפ וואס גייט דא פאר, ביי די משל, ווען דער רמב״ם האט געזאגט די פרומע לשון, האט ער געזאגט וחפשו במעשיכם, זוך זיינע שלעכטע מעשים. אבער וויאזוי טוט מען תשובה? נישט דורך זוכן די מעשים, ווייל תשובה איז נישט קיין ענין פון מעשים. מעשים, סטאפ. אבער די פראבלעם איז, דו ביסט א שלעכטער מענטש, דו האסט שלעכטע הרגלים, right? דארפסטו טוישן, אפלאזן דיינע שלעכטע דרכים, און די אנדערע ווערטער, דיינע שלעכטע הרגלים.
תשובה נעמט צייט – מינימום פערציג טעג
וויאזוי טוט מען דאס? דארף מען אנהייבן מרגיל זיין, האבן מיר געלערנט לעצטע וואך, נעמען פערציג טעג תשובה, צו א מינימום. מ׳הייבט נישט אן יוצא זיין די מצוות תשובה פאר פערציג טעג, אדער צען טעג לאמיר זאגן, עשרת ימי תשובה, איך ווייס נישט, נאך א קלענערע מינימום. ס׳מוז נעמען צייט, ווייל מ׳דארף אפלאזן דרכו הרע.
דער רמב״ם אין פרק ג׳ – עשרת ימי תשובה
פארדעם אין עשרת ימי תשובה, שטייט דער רמב״ם אין פרק ג׳, איך מיין די זעלבע פרק, right? אביסל פריער, זאגט דער רמב״ם, אביסל נאכדעם עקשעלי, זאגט דער רמב״ם אז וואס? מ׳שטייט אויף א טאגס און מ׳דאוונט מער. וואס האט עס פאר דעם מיט תשובה טון? ס׳האט גארנישט. ס׳איז א וועג פון מאכן א מענטש א לעסטע הרגל. צען טעג א יאר שטייט ער אויף אביסל פריער און טראכט מער פון דעם אייבערשטן, האט ער זיך צוגעוואוינט. ער איז אזא סארט מענטש וואס טראכט אביסל מער. האפענטליך האט ער זיך צוגעוואוינט אביסל פון דעם א גאנץ יאר אויכעט. דאס איז וויאזוי ס׳איז ווערט. דאך, אז צען טעג טוט מען עס, אדער פופצן טעג, אדער פערציג טעג, אדער ספרדים, וכו׳. דאס איז די הרגל, פארדעם דארף מען עס טון כסדר. יא, מיר האבן שוין געלערנט וועגן דעם.
יעזוב דרכו הרע – נישט מעשים, נאר הרגלים
דאס טייטש דרכו הרע, דאס וועסטו אפלאזן, נישט דיינע מעשים וועסטו אפלאזן. דאס איז פשוט, טו נישט. וואס מיינט אפלאזן? ס׳איז נישט קיין אפלאזן. מענטשן מיינען אז קבלת טובה, רמב״ם זאל מקבל זיין, שטייט נישט אין רמב״ם זאל מקבל זיין. יגמור בלבו, וויאזוי איז מען מקבל? וואס מיינט דאס בכלל? סתם ווערטער. וואס מיינט איז, מאך זיך אנדערע הרגלים. איינמאל און צוויי מאל און א דריטע? יא, קודם פּראטענט. יא, יא, איינמאל און צוויי און דריי מאל.
ומחשבתו שלא טובה – די טיפערע שיכט
ומחשבתו שלא טובה, נישט אז דו זאלסט אפלאזן דיין דרך הרע, דו זאלסט אפלאזן. דאס איז אויך א טייטש פאר חפשו במעשיכם איז טייטש יעזבו דרכו רע, און חזרו בתשובה איז טייטש אפלאזן מחשבתו שלא טובה. וואס איז א שלעכטע מחשבה? א שלעכטע מחשבה איז טראכטן אז ס׳איז וויכטיג צו לערנען ענגליש. אוקיי, מיר גייען עס טארפסעגלען שפותים.
וואס מיינט מחשבה לא טובה?
מחשבה לא טובה, איך דארף וויסן, מחשבה לא טובה איז דער טייטש צו טראכטן… איך בין נישט זיכער אז מחשבה לא טובה מיינט דעות לא טובות. מ׳דארף מדייק זיין, קען זיין מחשבה לא טובה מיינט שלעכטע פלענער? נישט זיכער. אבער על כל פנים, זעסטו אז ער לייגט אריין דעם ווארט מחשבה. ער זעט א פסוק, יעזב רשע דרכו ואיש און מחשבתיו. פארוואס דארף ער אפלאזן דרכו, זיין הרגלים, מחשבותיו? דאס איז וואס ברענגט די הרגלים, אין די מער פנימיות׳דיגע סענס, די מחשבות.
קען זיין אז ס׳מיינט דעות, איך בין נישט זיכער, אבער ס׳מיינט זיכער די מחשבות. מיר האבן געלערנט דא א זאך באריכות אויכעט. זיינע opinions וועגן וואס איז גוט, exactly, וועגן וואס איז גוט, לאו דווקא וועגן די מציאות. דאס קען זיין, איך מיין אז מסתמא מער פשט איז וועגן וואס איז גוט, ווייל די מציאות האט מען שוין געזען פריער. זכרי ורעיכון, דאס טייטש געדענק די מציאות.
דער צוזאמענהאנג צווישן מחשבה און הרגל
די מחשבה לטובה איז אז דאס וואס א מענטש האט הרגלים, אלעמאל הייבט זיך אן מיט א געוויסע דעת, right? מיר האבן גערעדט מידות איז pretending און מרגיל זיין, דאס מיינט נישט אז ס׳איז אן קיין דעת. ס׳מיינט אז דו זעסט, דו פארשטייסט אז ס׳איז גוט, אבער דו פילסט עס נישט, right? אבער דיין געוויסע סענס האט עפעס א דעת וואס זאגט אז דאס איז גוט, און נישט הייבט זיך אן נישט אן.
דאס איז טייטש מחשבתו של טובה, הייב אן צו זען אז זאכן זענען גוט, וואס איז גוט, יא, די ריכטיגע זאכן, האבן נישט קיין שלעכטע מחשבה, וואס דאס מיינט א טעות, און וואס איז טייטש טוב, מיינסט אז נארישע זאכן זענען גוט, הייב אן צו וויסן אז די גוטע זאכן זענען גוט.
מסקנא: א שיינע דרשה – אבער נישט דער הויפט-נושא
דאס איז די דרשה פון דער הייליגער רמב״ם אויף תקיעת שופר וואס מ׳דארף חזר׳ן. און זיך אויפוועקן. שיינע גוטע דרשה. ס׳איז זייער זייער גוט. ס׳איז שיין. ס׳איז שיין. ס׳איז שיין. מיט? נו? וואס איז דער אמת? דאס האבן מיר געזאגט, דאס איז געווען מיין ערשטע תירוץ. יא, ס׳שטייט זיך, ס׳איז אלעס קאנעקט מיט די זעלבע זאך, אבער ס׳איז נישט דאס איז מיין נושא פון די שיעור. די נושא איז וואס איז די משל פון אויפשטיין. דו קענסט אויסלעשן ווען דו ווילסט. האסט קשיות וואס דו ווילסט נישט וועלן?
EN English לחץ לפתיחה
📋 Shiur Overview
Argument Flow Summary – The Rambam’s Innovation on Shofar Blowing: Sleep, Imagination, and Intellect
—
A. Opening: The Cycle of Learning, Seeing, and Connecting
1. The Foundation of Service of God
All year long one learns Torah – one learns how the world should be, how we should be, that everything is connected. Afterwards one looks at the world (newspaper, oneself) and one sees that reality doesn’t match what the Torah says it could have/should have been.
Two critical points: both what it should be (ideal), and what it can be (practically possible). If it cannot be – it is only fantasy. Perfection of each thing (created for its purpose) must be something that can be achieved.
> *⟨Small note⟩: Even kabbalists agree with this foundation, although they have different interpretations of what things are, which leads to different practical conclusions.*
2. Prayer/Service = The Bridge
Prayer (service of God in general, and Rosh Hashanah in particular) is the process of connecting where one is now with where one should/can be. This is the core of service of God.
—
B. Teshuva = Service of God in Essence
Teshuva means exactly the path from where one stands to where one should/can be. Teshuva is not fundamentally different from service of God – it is only a specific form because things are broken and one must fix them. (Mentioned is the Rambam in Moreh Nevuchim Part III, Chapter 46 and 43 regarding teshuva in thought, reasons for the festivals, intentions, and sacrifices.)
The Rambam’s Innovation Regarding Shofar – First Indication
An important precision: The Rambam does not say that shofar is simply doing teshuva. He inserts an important word, and this is the Rambam’s innovation. The Rambam had this through ruach hakodesh – i.e., it does not appear in any earlier source.
—
C. ⟨Digression⟩: What Does “Ruach Hakodesh” / Prophecy Mean?
Three ways a person arrives at truth:
1. Nature/Science – understanding reality through observation.
2. “Revelation” – Rejected: “God is a person with a mouth and He speaks? – no true Jew ever believed this.”
3. Intuition/Kelayot Yo’atzot – an internal feeling, close to prophecy.
Conclusion: All three ways lead to the same thing – a person reaches reality. Prophecy = “There is something that arrives from God (Creator of reality) to the heart/mind of man.” The different ways (imagination, intellect, heart, kidneys, books) are only different vessels, not different essences.
—
D. The Rambam’s Ruach Hakodesh and His Honesty
1. What Does “Ruach Hakodesh” Mean for the Rambam?
He did not learn it from a teacher or earlier book – it came directly from reality/wisdom.
2. Why Does the Rambam Say “Nir’eh Li”?
The Rambam’s entire Mishneh Torah is a compilation of the Oral Torah – he holds that everything is in the Gemara. “Nir’eh li” is because he was “unusually honest” – he did not want to pretend that his interpretation is more than his interpretation in the Gemara. The authority of the Rambam comes from the Gemara, not from himself.
He could have – like other authors of compilations – smuggled in his own innovations among the laws, and no one would have noticed. But when he says an innovation on his own authority, he marks it with “nir’eh li”, so the learner should know that one is not obligated to accept it.
—
E. Questions on the Rambam’s Honesty – And Answers
Question A: Aggadah and Reasons
Why doesn’t the Rambam write “nir’eh li” by his enormous innovations in aggadah, reasons for commandments, and Sefer HaMada – which are clearly not simple interpretation in the Gemara?
Answer: The Rambam is only particular about “nir’eh li” by practical halachic implications – by practical halachic rulings. By aggadah and reasons, where there are no direct halachic consequences, he does not hold that he must mark this.
Question B (Stronger): Laws of Beliefs and Opinions
The Rambam ruled an entire Sefer HaMada with Laws of Beliefs and Opinions, and he knew that this is not clear in the Gemara – because in his other books (Shemonah Perakim, Moreh Nevuchim) we see how he struggles to prove the same conclusions. In Mishneh Torah he presents it as a simple conclusion. This is a lie!
Proof: In Laws of Sanctification of the New Moon the Rambam gives an apology that he uses calculations from the Greeks. Why doesn’t he write such an apology in Laws of Teshuva, where he also uses philosophical sources?
Answer A: Compassion for the Jewish People
The Rambam himself says in his letters that he intentionally wrote into halachah things that are not strictly halachah, because he had compassion on Jews and wanted them to know the basic matters of faith.
Answer B (The Main One): The Difference Between “Truth” and “Good Practices”
The Rambam’s approach (Moreh Nevuchim) is that most commandments are not “truths” (eternal truths) but “accepted practices” (good behaviors). Only “I am” and “You shall have no other” – which can be proven with intellect – are true prophecy “from the mouth of the Almighty”. All other commandments are dependent on the reality of the world – they could have been different in a different world.
> *⟨Digression – Cain and Abel and Forbidden Relations⟩: As an illustration – in a world without the evil inclination one would not need secondary forbidden relations, and perhaps not even forbidden relations themselves. Cain and Abel’s marriages are mentioned as an example of a time with different rules.*
Conclusion: The obligation to follow laws is not because they are eternal truths, but because the Gemara said so – the authority comes from tradition and received teaching. Therefore, by practical halachah the Rambam must mark what is his (“nir’eh li”), because there the authority of the Gemara is the foundation. But by beliefs and opinions, where it concerns true truths that can be proven with intellect, the Rambam is not bound to the same method.
—
F. Authority of the Rambam – Three Levels
Level 1: Halachah
By halachah – “the Gemara said” (or at least “Moshe ben Maimon said”, which is weaker because not all Jews accepted the Rambam).
Level 2: True Matters
By truths – it is not relevant who said it, even if a non-Jew said it one would have to acknowledge it. The Rambam’s Laws of Foundations of Torah are absolute truth – one doesn’t need “nir’eh li”, because truth is truth in itself.
When the Rambam says “it is a commandment to believe in the existence of God” – he does not mean that only because it is a commandment must one believe. He means that the commandment also includes this type of belief, but the truth stands on its own.
Level 3: Reasons for Commandments
By reasons and homiletics – “it costs nothing”, anyone can say homiletics. This is not relevant to halachah, only an interpretation, a hint.
—
G. The Rambam’s Innovation Regarding Shofar – Analysis
1. Shofar is a “Hint”
The Rambam himself says that shofar is a “hint” – it is not halachah, only a reason. His great innovation: Shofar awakens people to teshuva – “Awaken, you sleepers, from your sleep”.
2. “Awaken, You Sleepers” is Not a Verse!
The language “Awaken, you sleepers, from your sleep” appears nowhere in Tanach. It is the Rambam’s own formulation – he almost created a new “verse”. And yet – almost every Jew thinks it is a verse, which proves how deeply the Rambam’s words have penetrated.
> *⟨Small digression⟩: The Rama MiPano did not accept the Rambam’s interpretation of shofar. But the Arizal, Rashash, and most great Torah scholars strongly held by it – and this shows that it was ruach hakodesh.*
3. What Already Exists in Chazal About Shofar (Before the Rambam)?
All known aspects of shofar in Tanach and Chazal:
1. Prayer/Remembrance – shofar reminds God (as the Brisker Rav says – shofar has a law of prayer)
2. Frightening – a great sound that frightens (at the giving of the Torah: “and all the people trembled”)
3. Gathering/Proclamation – “And they passed a voice through the camp” – like an alarm, erev Shabbat shofar
4. Kingship – “Sound of shofar before the King” – a trumpet for a king
5. War – a signal for battle (Gideon)
4. The Enormous Innovation
The concept of “awakening” – waking oneself up – appears nowhere before the Rambam! He connected two topics that were never connected: (a) shofar, with (b) the concept of arising/awakening.
5. The Critical Distinction
– Arising ≠ frightening – frightening means one is already awake, one just becomes afraid
– Arising ≠ gathering – gathering means one is already awake, one is just called
– Arising ≠ reminding – reminding is a function to God, not to man
Arising means: the person sleeps (metaphorically) – he is in a state of unconsciousness, and the shofar wakes him up. This is a completely different category. At the giving of the Torah it does not say that the people were sleeping and the shofar woke them up – it says they were frightened.
—
H. Search Through Tanach: Who Was Sleeping and Was Awakened?
In no source – not in verses, not in midrashim – does it explicitly state that a person was sleeping and the shofar woke him up. A review through all places in Tanach where people sleep and are awakened:
– Jonah – “What are you doing sleeping” – awakened, but not with a shofar
– Zechariah – an angel wakes him up (“like a man who is awakened from his sleep”)
– Samuel the Prophet – “Samuel was lying in the Temple of God” – God calls him, but it doesn’t explicitly say he was sleeping
– Delilah wakes Samson – “Philistines upon you, Samson” – three times, but without a shofar
– Nabal – he did not arise – and that is his problem
> *⟨Righteous homily – Nabal HaKarmeli as anti-model of teshuva⟩: Nabal was drunk on Rosh Hashanah (“and his heart was wine and very drunk”), he thought Rosh Hashanah is Purim. When he arose and Abigail told him what happened – “and his heart died within him and he became like a stone” – his heart died, he became like a stone. Ten days later (the ten days of teshuva!) he actually died. This is what happens when one doesn’t catch the awakening of shofar – “his heart like stone.” But – this is a nice homily, not a source.*
—
I. Methodological Principle in Reading the Rambam
> When the Rambam says two (or more) words/expressions that seemingly mean the same thing, one is an explanation of the other.
Explicit proof from the Rambam’s letter to Shmuel ibn Tibbon regarding translation: sometimes one must translate one word with several words because the concept is too deep for one word. Example: “words of Torah and wisdom” = words of Torah that are wisdom.
—
J. Analysis of the Rambam’s Three-Part Homily on Shofar
The Rambam’s text has three sentences:
1. “Awaken, you sleepers, from your sleep, and arise, you slumberers, from your slumber” – arise, you sleeping ones!
2. “Search your deeds and return in teshuva” – examine your deeds and do teshuva
3. After this come two explanations: one on “awaken” and one on “return in teshuva”
Explanation of “Awaken, You Sleepers”:
“Awaken” = “Remember your Creator” (remember your Creator). Who needs to remember? – whoever sleeps. Who sleeps? – “Those who forget the truth in the vanities of time, and err all their year in vanity and emptiness that will not help and will not save.”
Critical Conclusion: What Does “Sleeping” Mean?
“Sleeping” does not mean:
– Not being honest
– Not being ignited / not warm for Judaism
– Not a matter of feeling
– Not a matter of action (doing)
“Sleeping” means:
– A matter of thought / knowledge / memory – the person has forgotten the truth, he is immersed in “vanities of time.” The awakening is a cognitive awakening – “forgetting the truth” → the shofar calls to remember.
—
K. What is “Truth”? – Back to the Foundation of Shemonah Perakim
1. Truth = Eternal Matters
As stated in Shemonah Perakim Chapter 2: wisdom means knowledge of existing things that do not change – God and His ways. According to Kabbalah: God and His sefirot – also things that do not change (will does not change, etc.).
2. “Vanities of Time” = Temporary Things
“Vanities of time” = temporary things, “today here and tomorrow in the grave”.
3. Strong Innovation: Nigleh Itself = “Vanities of Time”
One who learns only nigleh is forgetting the truth in vanities of time. Nigleh is very important – “matters that settle a person’s heart… that he acquire the World to Come” – but it only deals with how to live in the temporary world in a good way. Nistar = knowledge of truth – things that do not change: God, His angels, Creation, the Divine Chariot. Therefore it is called “wisdom of truth” – wisdom of Torah in its truth.
—
L. Proofs from Rambam – “Awakened from His Sleep” in Other Laws
1. Laws of Mourning (Chapter 13, Law 12)
The Rambam brings the same language “awakened from his sleep” by mourning: when a relative dies, the person should remember – realize that most things that matter, die. Important: in the verse it says “chalah” (frightened), but the Rambam adds himself the motif of “to awaken” – waking up. He innovated the topic of arising.
2. Laws of Mezuzah
When a person goes out to his business (temporary matters), he is “sleeping”. He sees the mezuzah – there is written God’s unity. Unity of God and His love = knowledge of Creation and the Divine Chariot. “And he knows that there is nothing that stands forever and ever except knowledge of the Rock of the worlds.” “Immediately he returns to his knowledge” – he returns to his consciousness, he remembers. This is the meaning of shofar – it opens up a person’s consciousness at a specific time.
—
M. Why “Sleeping” and Not “Sick”?
The Rambam could have said “you are sick” (as in Laws of Character Traits/Shemonah Perakim). But he says “you are sleeping” – this is a different kind of thing:
– Sick = physical perfection is lacking, character traits are not good.
– Sleeping = the body is one hundred percent perfect, the person is completely healthy. Only the mind/consciousness does not work – this is the only deficiency.
– Nutritive faculty – works during sleep
– Character traits – not active, but not sick, they are fine
– Only the intellect does not work
The lesson: a person can have perfection of deeds, perfection of body, good character traits – and nevertheless lack the essential: consciousness, knowledge of truth.
—
N. Imagination vs. Intellect – The Core of Rambam’s Internal Service
1. Imagination Works Better During Sleep
Paradox: When one sleeps, the imagination works actively and “better” than when one is awake – but this is precisely the problem.
2. Imagination = Root of Idolatry and Evil Inclination
Imagination is not just “not good” – it is the source of idolatry and root of the evil inclination. The Rambam says explicitly: the evil inclination is the imagination. The Rebbe (Lubavitcher Rebbe) also says so.
3. Feelings During Prayer ≠ Intellect
Feelings during prayer (enthusiasm, love, fear) – one can also have these while sleeping in a dream. For this one does not blow shofar. Shofar awakens the mind/intellect – not the imagination, not the feelings.
> *⟨Small side note⟩: “Mochin d’gadlut” / “Mochin d’chatunah” – “Mochin” is not about feelings – it is about intellect. Feelings must have mochin, but mochin is not feelings.*
> *⟨Brief side digression – Resurrection of the Dead⟩: The Rambam’s parable of arising can be a lesson for resurrection of the dead (like Rav Saadia Gaon), but the Rambam says that literally it is a parable for awakening from spiritual sleep.*
—
O. Shofar = Ceasing to Be a “Prophet of Imagination”
1. Prophecy of Other Prophets vs. Prophecy of Moses
The topic of shofar is: to cease being like those prophets (who worked through imagination), and instead – to be like Moses our Teacher (who worked through pure intellect). Innovation: it is a “bad thing” to be a prophet (of the other prophets) – one must strive to be like Moses.
The Rambam’s main length in Laws of Prophecy is always to emphasize the distinction between prophecy of other prophets (imagination) and prophecy of Moses (intellect) – “the biggest thing.”
2. Rambam’s Concept of “He’arah” Against Imagination
The Rambam uses the word “he’arah” (awakening/illumination) as the antithesis of imagination. Two main places in Moreh Nevuchim:
– Part I, Chapter 50 (or around there): He’arah against imagination
– Part III, Chapter 51: Providence comes from thinking of God – when the intellect is actively connected with God
These are the two he’arot that are the root of Rambam’s internal service.
3. Answer to a Contradiction: Moses Also Had the Aspect of Other Prophets
Question: If Moses’s prophecy is completely different, how can one find in Moses’s words elements of other prophets?
Answer: Moses our Teacher, as a human being, also had the aspect of other prophets (kal vachomer – “in two hundred there is one hundred”). All words of prophets are hinted in the Torah. But – the true prophecy of Moses is only “I am” and “You shall have no other” – knowledge of God alone.
—
P. Great Innovation: Moses’s Prophecy is Accessible to Every Jew
1. Every Jew Can Be a Prophet Like Moses
The true prophecy of Moses – knowledge of God – every Jew has. Moses’s prophecy is precisely the most accessible prophecy, not the most exclusive.
Proof: Rambam, Laws of Teshuva Chapter 5: “Every person” can be a prophet like Moses.
The distinction: By other prophets – “no two prophets prophesy in the same style” (because imaginations are subjective). By Moses’s prophecy – everyone sees the same basic reality, because truth is universal.
2. Moses’s Prophecy = Eternal, Not One-Time
When the Rambam says Moses’s prophecy is “unique”, he does not mean a historical uniqueness. Meaning: it is “something that stands forever and ever” – eternal, because truth does not change. “Eternal faith” (Laws of Foundations of Torah Chapter 7). Proof: Rambam, Part II, Chapters 41-42: Torah cannot change because truth cannot change. There is only one prophecy of Moses, because there is only one basic reality, one God.
3. “Shema Yisrael” as Example
Every Jew who says “Shema Yisrael, God is One” – has access to the same reality as Moses our Teacher. “One” means at all times – eternal, not one time.
> *⟨Personal anecdote⟩: Rabbi Avraham Yitzchak Greener told how he spoke with his teacher, Rabbi Meshichel, and every question Rabbi Meshichel answered: “Well, it’s written in Part II Chapter 46” – an example of how everything is already in Moreh Nevuchim.*
—
Q. Back to Shofar: Prophets Thought That God “Sleeps”
1. Projection of Imagination
Because all prophets (except Moses) had prophecy when they were sleeping, they projected that God can also sleep. Elijah the Prophet says to the Baal prophets: “Perhaps he is sleeping and will awaken” – maybe he sleeps. In Psalms it says: “Awaken, why do You sleep, God” – which sounds like God sleeps.
2. Yochanan the High Priest
Yochanan the High Priest abolished “the awakeners” – he abolished the text of “awakening” God. Why? Because he did not hold with “awakening” that is built on imaginations – that God “sleeps” and one must “awaken” Him.
3. The True Meaning
The person sleeps – he must be awakened. But not awaken through imagination (which leaves him continuing to sleep in imagination during action). One needs such a sound of shofar that awakens from imagination – not one that sends into new imaginations. Sleeping = one lives in imagination; awakening = one stops imagining.
—
R. “There is a Hint in It” – The Meaning of “Hint” by the Rambam
When the Rambam says “there is a hint in it” regarding shofar blowing, he means:
– Even though shofar-blowing is in the world of imagination (a physical shofar, with a measure, one hears with physical ears) –
– “Hint” means: a pointer / awakening to something else, higher than imagination
– Hint = he’arah = awakening = waking up
– The shofar’s hint is: the shofar tells you – stop hearing only the shofar (the physical sound), and begin to think (intellect)
“The Torah Spoke in Human Language”
Even Moses our Teacher’s Torah speaks in the language of imagination – because he speaks to simple people who “sleep” (live in imagination). But this does not mean that the Torah is imagination – only that it uses imagination as a vessel to reach people.
Samuel the Prophet’s Language: “Will Not Help and Will Not Save”
Samuel the Prophet says about idolatry: “Tohu – that will not help and will not save.” This is what happens when one lives in imagination: vanity and emptiness – “erring all their year.” Shoggim also means crazy (= lost in imagination), and also shigayon (= beautiful imaginations, like “shigayon l’David” – he thinks he is a prophet, but it’s all imagination).
> *⟨Small note⟩: There is a “good part” of imagination – “holy flowers” – but this is not elaborated.*
—
S. Shofar – Not Fright, But Clarity
The parable of shofar is that a great noise (sound) wakes up – but this is not the lesson. The lesson is not that one must be frightened (“and all the mountain trembled” is not the main point).
The true awakening of shofar is clarity: one suddenly sees clearly that all other things – passing and going things, vanities of time, today here and tomorrow in the grave – are sleeping. And one sees true words that stand forever and ever. This is like looking at a mezuzah – one suddenly sees what is truly permanent and what is only temporary.
—
T. Explanation of “Return in Teshuva” – The Rambam’s Three Steps
1. “Awaken, You Sleepers” = See the Truth (Already Discussed)
2. “Return in Teshuva” = “Remember Your Creator” = Remember the Creator = Recognize Reality
3. “Look to Your Souls” = Look at Your Soul (Not at Your Body)
Most people look at their bodies – they look at physicality: health, strength, livelihood – this is being asleep. The holy Socrates said: his entire service is that people should care about their soul and not about their body.
> *⟨Side note: Intellect vs. Imagination in Business⟩: Business cleverness is not wisdom according to the Rambam. One must be clever to do business, but this is imagination or practical intellect / cunning – a lower level. True wisdom = knowledge of existents, true knowledge – knowing eternal things that do not change.*
—
U. “And Improve Your Ways and Deeds” – Teshuva Through Habit
1. Ways = Character Traits (Not Deeds)
“Ways” is a code-word for character traits (like “make known to me Your ways” = Your character traits). “Let the wicked abandon his way” = leave your bad habits, not just bad deeds.
2. How Does One Do Teshuva?
Not through resolutions! “He resolves in his heart” means make yourself new habits. Through pretending and habituating: once, twice, three times – until one becomes different.
Teshuva takes time: minimum ten days (ten days of teshuva) or forty days. One cannot fulfill teshuva in one moment.
3. Ten Days of Teshuva – Practically
One gets up earlier, one prays more – what does this have to do with teshuva? It has “nothing” directly – it is a way to build a better habit. Ten days a year one thinks more of God, and one gets used to it, hopefully for a whole year.
—
V. His Thought is Not Good – The Deeper Layer
The verse “Let the wicked abandon his way and the man of iniquity his thoughts” – his way = habits, his thoughts = the deeper thoughts/opinions that bring the habits.
– “Remember your Creator” = remember the reality (what truly exists)
– “His thought is not good” = an error about what is good – one thinks that foolish things are good
– Good thought = begin to see that the right things are good
The Connection Between Character Traits and Knowledge
Character trait work (pretending, habituating) does not mean that there is no knowledge. One must first see that something is good (even if one doesn’t feel it yet), and then habituate until one feels it too.
—
W. Conclusion: The Main Topic
All this – the entire homily of the Rambam on shofar – is beautiful, correct, and connected. But the main topic remains: what is the parable of arising – sleep vs. being awake, imagination vs. intellect.
The Rambam’s wondrous innovation, which is an example of ruach hakodesh, is that shofar’s foundation lies in awakening – in awakening oneself from imagination to intellect. It is not frightening, not gathering, not reminding God – but awakening the person who “sleeps” in imaginations, to knowledge of truth: knowledge of the Creator, eternal things that do not change, the eternal truth that stands forever and ever.
📝 Full Transcript
The Secret of Rosh Hashanah: Repentance, Service of God, and the Rambam’s Divine Inspiration
Opening: The Foundation of Judaism and Rosh Hashanah
Maggid Shiur [Lecturer]:
Okay, it’s on recording, so I have to teach. But I can only with questions. And also Malchus Nachranim Spares [the kingdom of Persia], how does it come in? But one thing first. I want to be truthful to my interpretation. But first one thing.
They learned on Motzaei Shabbos [Saturday night], perhaps there’s a recording of it, perhaps not, I don’t know, that the secret of Rosh Hashanah, the secret of all of Judaism, is that one learns a whole year, what does one learn the entire Torah? That one learns a whole year, what does one learn the entire Torah? That one learns the Chumash every year, or one comes to the shiur, doesn’t matter, a whole year, and one learns how the world should be, how we need to be, how the world must be, everything is connected.
And afterwards one sees, if whoever looks in the newspaper sees, or whoever can see themselves. The one who doesn’t look in the newspaper, or can’t see themselves, it’s happening to the same people. He doesn’t see. But the one who looks in the newspaper, he sees that the world is not exactly as it says in the Torah that it could be, that it should have been able to be and could be.
The two things are very important. Both how it should be and how it could be. If it must be, then it’s not interesting, if it’s for fantasies.
And especially according to what we learn, that the greatness, the shleimus hateva [perfection of nature] of each thing, is what is called nivra bishvilo [created for its purpose], what is made the perfection of the thing. It must be that it can be. That’s the meaning of perfection, according to everyone. I mean that there’s no machlokes [disagreement].
No, no, even the mekubalim [Kabbalists] all agree to this, they have other interpretations of what things are, therefore one must be them differently. But he doesn’t want, therefore… Okay, it wasn’t not… Far, far, far. One gets lost.
In short, the Torah tells us what they must be, and therefore what they should be, and therefore what they can be. All three things. Every year one learns it better. Afterwards one looks in the newspaper, one sees that it’s not exactly so.
So what comes on Rosh Hashanah, that means tefillah [prayer], in general, avodah [service/worship], avodas Hashem [service of God]. Is one of the “le’ovdo bechol levavechem” [to serve Him with all your heart], one of the ikar avodas hatefillah [essence of the service of prayer], is simply to connect, to try to see. How one can connect what it should be and can be to where it is, yes? How one goes from here to there. That is the avodas Hashem, and therefore that is also the avodah of Rosh Hashanah. Right? Did we say that?
Student:
Not exactly, with a little…
Maggid Shiur:
Did we say differently on Motzaei Shabbos?
Student:
He said what he said.
Maggid Shiur:
No, that’s what we learned on Motzaei Shabbos. That’s what we learned on Motzaei Shabbos. I saw your davening. Okay. It was a video, what do you mean? I don’t know if he went further, in the middle it stopped.
Student:
What did you mean by ‘you’ here?
Another Student:
Don’t end up with R’ Mottel, because he’s going to appear in the video, R’ Mottel.
Student:
Later they took it out.
Another Student:
Can always be Westers, at least. Certainly, Musters.
The Goal of Rosh Hashanah and Teshuvah
Maggid Shiur:
Gentlemen, and from the outset you already have a goal on this. Never said otherwise. Gentlemen, and now Erev Rosh Hashanah [the eve of Rosh Hashanah], what is the purpose? That is the goal. What is the goal? “Zeh hayom techilas ma’asecha” [this day is the beginning of Your works – from Rosh Hashanah liturgy]. Right, one must speak about the Baal Shem [Baal Shem Tov]. So, both. Okay.
Now, this is doing teshuvah [repentance/return] though. Right? That’s what doing teshuvah means. What did you mean doing teshuvah today?
Student:
I can already say Torah thoughts on teshuvah, but that’s not doing teshuvah according to me.
Maggid Shiur:
According to me that’s not doing teshuvah? About what?
Student:
Because that’s before teshuvah.
Maggid Shiur:
Okay, true. It’s a part, it’s both. There is teshuvah bemachshavah [repentance in thought], as the Rambam [Maimonides] says in the Moreh [referring to Moreh Nevuchim/Guide for the Perplexed] in chapter 46 part 3, look there at a very important piece about teshuvah.
Student:
Is that?
Maggid Shiur:
Just look in chapter 43 how he speaks about halachos [laws]… No, no, if I remember, there’s a later chapter 46, he speaks about korbanos [sacrifices]. I think 46. Yes, yes, but also in 46. 43 I think is the ta’amim [reasons] of all the mo’adim [holidays]. Then 46 it says about kavanos [intentions]. You need to look at all these pieces. With God’s help when I publish my chibur [composition/work] of all the mekoros [sources] on Rosh Hashanah, it will be there. Yes.
So, one must remember that this is the kavanah [intention] of tekias shofar [blowing of the shofar]. And I spoke about this at length in previous years, and it’s even written down, I think, more or less exactly what one needs to learn. And the baal habayis [householder] wants to be able to learn it.
Teshuvah = The Path from “Here” to “There”
Maggid Shiur:
If you speak about Rosh Hashanah, someone asks me, “Ah, you’re already speaking about Rosh Hashanah. But you’re going to continue, yes?” Yes, I’m speaking with a gang, take a look. He’s speaking about Rosh Hashanah. Hello, it’s Erev Rosh Hashanah, what am I going to speak about? Purim [the holiday of Purim]? Purim. Or about Rosh Hashanah, about Purim. Tell him I’m going to speak about Purim. Tell him that he should come later. He won’t come. Hello, so, let’s explain a little better.
What does doing teshuvah mean? Teshuvah means exactly the path that one goes from where one is until what one should be, what one can be. What then is teshuvah? I mean that there are other things that are called teshuvah, it’s plain avodas Hashem. Teshuvah is, that since they are broken one must do this. But that’s basically what teshuvah is. Teshuvah is not truly different from avodas Hashem.
One must understand why there is such a thing as teshuvah that is different from avodas Hashem, but for that one must learn Hilchos Teshuvah [the Laws of Repentance].
And it’s a good question, I have various teirutzim [answers] to this, I don’t know which is the true answer, but fundamentally it’s actually the same thing.
The Rambam’s Chiddush About Shofar
Maggid Shiur:
And as you learn, you have a very good precision. Whoever learns the Rambam thinks that shofar is doing teshuvah. The Rambam doesn’t say that shofar is doing teshuvah. The Rambam puts in a very important word, and that is the essential foundation of the Rambam’s chiddush [novel insight].
What I mean that it’s the Rambam’s chiddush, the Rambam had ruach hakodesh [divine inspiration/holy spirit]. You yourself innovated, because I don’t know any source for the idea. Before the Rambam I don’t know any source for the idea. That shofar… ruach hakodesh means that he came directly from the Almighty, not that he took from somewhere, he took from a second, he took directly from reality. Straight from the chochmah [wisdom]. Straight from the chochmah. Straight from reality, to presence’s intuition, to from the teva [nature], to from the teva, to from the teva.
Digression: What Does Ruach Hakodesh and Nevuah Mean?
Three Paths to Truth
Maggid Shiur:
It’s like that shiur. All kingdoms are the same. Now, let’s take it. There’s a scientist, and there’s someone who knows nature, and he knows how things work, and from that he can come to know what nature says and what the Almighty wants.
Student:
Who made nature according to you?
Maggid Shiur:
I understand. But the question is, what the tools is how he’s getting through. That’s way number 1. Those are just magic words.
The third way, one second, one second, the third way is, like kelayos ye’atzos [the kidneys counsel – referring to inner intuition], that he has an intuitive thing in him, which you can say is close to nevuah [prophecy] actually, and it tells him that this is the right thing to do.
Student:
I don’t understand. I don’t understand. I don’t understand. What is the second way?
Maggid Shiur:
I don’t know. I think people like to say words when they don’t understand, and make more disputes too. The second thing you’re saying is just words, it doesn’t mean anything.
Student:
Yes, what does it mean? Hisgalus [revelation]? What does that mean?
Maggid Shiur:
Ah, so the Almighty is a person with a mouth and He speaks, please, do me a favor. It’s not serious, right? It’s shtusim [nonsense], nobody believes that. No Jew has ever believed that.
Okay, so you see, it came to be… No true Jew. It came to be… whatever, you believe in the other nonsense? It came. Gentlemen, people think a lot of nonsense, one speaks about what true nonsense is. True nonsense is only one thing.
Nevuah = Reaching Reality
Maggid Shiur:
Now, there’s a lot about how that one means to say that prophecy, wisdom is all the same thing. It’s a person realized the reality. As the Rambam says. He says, “yesh sham mah shemagia me’es hametzius” [there is something that comes from reality], oh, he says “me’es Hashem” [from God], which is the Borei Hametzius [Creator of reality], that’s the meaning, “el lev ha’adam, moach ha’adam” [to the heart of man, the mind of man], everyone call. That’s the meaning, no one is at all on the hagdarah [definition] of nevuah.
Now, how do you get the nevuah? Says the Rambam, there are simply ways, derech hadimyon [the way of imagination], derech haseichel [the way of intellect], derech halev [the way of the heart], derech kelayos yotzaos, derech kikar in sefarim [books]. Everyone agrees that there are many ways of nevuah. There’s no one where there’s no machlokes in what it is, there’s no dispute in the mahus hanevuah [the essence of prophecy]. There’s just no lost dispute. As one learns this way, one learns that way.
Gentlemen, I don’t see, there’s a chiluk [distinction], there are other ways, there are other darchei nevuah [paths of prophecy], there are other ways, there’s anyway who received nevuah through dancing, like Yonah ben Amitai, and another received a nevuah through learning sifrei chachmos [books of wisdom]. But they all got the same thing, and if the thing gives the same thing, then it’s, I don’t know what it is, and it’s perhaps nothing, right?
Student:
What must be that not is not lacking? That is nevuah is true, right? But one can’t receive a true true, but one can’t receive a true true.
Maggid Shiur:
Yes, one can, very much one can. Every thing. As one comes to a person one day. No, no, no, I must still about. That actually doesn’t stem. Okay, gentlemen, gentlemen, gentlemen, we’re going to get lost.
If someone has a question, I can only answer one sentence, not more. A question that’s not from the noseh [topic], one can get a one sentence answer. One can ask as many questions as one wants, but not a whole conversation, because I’m in the middle of something.
The Rambam’s Ruach Hakodesh and His Honesty
Maggid Shiur:
The Rambam had ruach hakodesh. When I say ruach hakodesh, I mean that it’s not taken “lo lamdu merabbo” [he did not learn from his teacher], because not… it doesn’t say in any book before the Rambam. He doesn’t say “nir’eh li” [it appears to me], but when he says a part he doesn’t need to say nir’eh li. Nir’eh li is because the Rambam…
Student:
You’re asking a good question, if I say that Rambam had at all been, I need to need strengthen nir’eh li.
Maggid Shiur:
The answer to the question is, it’s a good question, simply in the Rambam. The question is, that what the Rambam says nir’eh li is for a very important reason, because the Rambam was a very great tzaddik [righteous person], there are very few such great tzaddikim like the Rambam.
Student:
Why? Not there. Not there? As he says about Moshe [Moses] is not there. Why is he not there? Why?
Maggid Shiur:
Because the Rambam wrote a book that should be mekabetz leTorah she’be’al peh [gathering the Oral Torah]. The entire Torah she’be’al peh [the Oral Torah] is the composition that says in Torah she’be’al peh. Torah she’be’al peh is on whom is on on on or simply what he was cursed on what he stood simply in the Gemara [the Talmud], but essentially he holds that it says in the Gemara, doesn’t hold that it’s his interpretation.
And therefore one should believe in the entire Rambam, the entire Gemara, Shas [acronym for Shisha Sedarim, the six orders of the Mishnah/Talmud], Talmud Bavli veTalmud Yerushalmi [the Babylonian Talmud and the Jerusalem Talmud]. Not Gaon [referring to the Geonim, post-Talmudic rabbinic authorities], Talmud Bavli.
Now. The Geonim are interesting if they have a peirush [commentary] on the Gemara, but not with their own. Now, comes a Jew who learns Rambam, he says, what am I learning? With whom their own am I learning? The answer to the entire Rambam is the Gemara, and the Gemara is mechuyav [obligated] all Jews.
Now, the Rambam was extraordinarily honest, and sometimes the Rambam had a
—
*[Continuation will come in the next part]*
The Rambam’s Honesty and the Boundaries of “Nir’eh Li” – Part 2
The Rambam’s Extraordinary Honesty
a halachah that doesn’t say in the Gemara. When he held that it says, then there’s no problem, not when he held that it’s certain that the Gemara that doesn’t speak to him. But if it doesn’t say in the Gemara, if the Rambam had been a bit less honest than he was, he would have done what most people who make collections write, and they give a lie into their thing. And you learn, he has so much credit, no one would have said, one doesn’t know so many Rambams that one doesn’t know where they come from. Anyway, it will be another Rambam that one doesn’t know where it says, yes?
He has credit, because he’s the author here of this book that everyone is going to learn. He can write in some of his own chiddushim too, and it will become accepted by all Jews, because it’s tremendously successful.
The Rambam was extraordinarily honest, and he didn’t do that. And he said that when I say a chiddush, any thing that I hold that it’s on my authority, I hold that I’m right, and it brings a halachah, but you rule like me, but you’re not obligated. I tell you that it doesn’t say, “nir’eh li” [it appears to me]. That’s the reason for “nir’eh li”.
Answer #2: No Practical Halachic Consequence
The answer is, because this is no practical halachic consequence. When the Rambam says ta’amim [reasons for commandments], and the same thing generally in aggadah [non-legal rabbinic teachings], the Rambam is not particular about this.
A Tremendous Question on This Answer
There’s presumably such a question, not only if I say this, there’s a tremendous question. Because whoever has learned in the shiurim on Sefer HaMadda [Book of Knowledge, first section of Mishneh Torah] and in all places where the Rambam says aggadah, sees that the Rambam says huge chiddushim. The Rambam wasn’t such a fool to think that what he says is the simple interpretation in the verses in the Gemara, it’s his interpretation.
In Shemonah Perakim [Eight Chapters, Rambam’s introduction to Pirkei Avos] for example, one sees that the Rambam… because one knows that his foundation about midos [character traits] is the subject of dispute, it’s built on a whole piece of Torah, it’s not simple interpretation of the halachos, of the midos themselves even.
Answer 3: A Stronger Question – Laws of Beliefs and Opinions
The answer is, here, one can say it’s a good answer. Do you understand my question? A good question on the Rambam? It’s a good question? If the Rambam is so honest, he only says what it says, by the way, why is it also so many times here?
Student: No, no, it’s… yes, it’s a huge question.
Instructor: The Rambam is extraordinarily honest. Everything he says is stated… No, it’s all very good, it has to look that way. Everything the Rambam says is Gemara. Just as the Rambam asks, why did he leave his words unstated – perhaps I never had another interpretation? But the Rambam already thinks this way.
The Rambam thinks, I’m telling you what the Gemara says. Okay, can you give me another interpretation of the Gemara? The Rambam won’t be angry at you. But essentially, the Rambam says what it says in the Gemara. It’s not things that, it’s both, but it’s not a thing, he doesn’t want to say “Moses son of Maimon said,” it’s not “Moses son of Maimon said.” Right?
And they are careful about things that are innovations, one says “yirah li” [it appears to me], and the other asks, you don’t have to accept this. You can accept it, and I would prefer that you accept it, but if the Jews won’t agree, then no. It’s not lacking, one is not obligated to follow the “yirah li’s” of the Rambam. Even according to the Rambam’s system, on this it says “yirah li.” Yes?
Answer #3: A Stronger Question – Laws of Beliefs and Opinions
Come and ask a tremendous question: The Rambam ruled many laws of beliefs and opinions, an entire book of pages more or less, and also in other places. And the Rambam knew that the beliefs and opinions he states are not clear in the Gemara.
How do we know he knew? Because in all his other books you see clearly that he struggles greatly with the conclusions that appear in Shemonah Perakim [Eight Chapters], and there you see the question clearly, or in Moreh Nevuchim [Guide for the Perplexed], it states in Mishneh Torah [his code of law] simply as Torah, a conclusion. And he brings a verse and a Gemara, very good, you have a proof, one can always interpret into the verse. Perhaps he means it’s a true proof, but it’s certainly a “yirah li” [it appears to me], certainly the innovations of the Rambam, it’s not words of the Torah. True? A good question.
Proof from Laws of Sanctification of the New Moon
And we saw this Rambam in one place in Laws of Sanctification of the New Moon, and therefore I thought of this question. In Laws of Sanctification of the New Moon the Rambam said that all the calculations he takes from the Greeks, and he had an entire apology/justification.
I ask him very well, why doesn’t he write it in Laws of Repentance? Because the calculation he also took from the Greeks. It used to be a question. You see that there he is indeed careful about it.
Student: What? No one would have given it away. No one would have given away what when he says this?
Instructor: It was indeed a lie. He indeed used the trick that I’m saying. Let’s see what we understand from the Rambam when he said that the middle path is not the equal, not an arithmetic mean but a geometric mean, that is, the mean is not what is exactly as far from one extreme to the other and is not something that one counts with numbers – quantity.
One must see that in general it’s a contradiction. There are such contradictions also, but then one can actually make that he comes, perhaps the Rambam thought that he comes also. Could be. In any case, and this has contradictions, and this is the answer, most real contradictions in the Rambam are true contradictions, and the answer is that the Rambam follows a contradiction in the Gemara, and his job is only to say what it says in the Gemara, do me something.
Now, consequently this is the Rambam tremendously so, which is not the case in all those places, where the Rambam says clearly in his letters, may his merit protect us, that he clearly wrote into the law things that were not previously in the law. Because he had compassion on the Jews, and he wanted them to know the basic thing.
Two Answers
Answer A: Compassion on the Jewish People
This can be one answer why he does so.
Answer B: The Difference Between Truth and Good Practices
The second answer, which is perhaps connected with this, is as follows, why does the Rambam need to write “yirah li”? Let him just make it understood. In the law, what is the authority? What is the, on the, on the, why must one follow what it says in such and such laws? Because the Gemara said so. Therefore, not because it’s true, it’s not truth.
I may not say it’s not true about the Torah, but what it says in Part 2 of Moreh Nevuchim [Guide for the Perplexed] is that the entire Torah is only commonly accepted opinions, not eternal truths, it’s not eternal truths, it’s not things that are eternally the same.
Digression: Cain and Abel and Forbidden Relations
If there would be a world, for example, if there would be without the sin of the first man, for example, if there would be a world without… I know how people don’t sin, I know how people don’t have an evil inclination. It could be that a world, it’s not necessary that there should be an evil inclination. It’s not necessary that people, even if there is an evil inclination, it’s not necessary that people should be inclined toward their evil inclination and sin.
It could be that a person should use it only correctly, as the intellect indeed obligates, and then one wouldn’t have needed a distancing from secondary prohibitions related to forbidden relations, right? Secondary prohibitions related to forbidden relations is something permitted to you, it’s only because if one goes with the secondary ones, one will later go with the forbidden relations, afterward there will be troubles, one must make prohibitions, perhaps for the forbidden relations themselves also. Yes, true, perhaps for the forbidden relations themselves also. I say secondary because that’s exactly so, certainly, the Rabbis, but it could be even the forbidden relations are so.
So if the world wouldn’t have been any advice, one would have been permitted to forbidden relations. What does that mean? Here are ways that it’s permitted like levirate marriage. You see that Cain and Abel had marriages? Okay, it could be it was forced, whatever. Yes, various… ah, it wasn’t before the sin. According to the Zohar certainly, Cain and Abel were born before the sin. They were born, yes, but got married.
Anyway, yes, you can say… no, the point is that if the world… gentlemen, gentlemen, gentlemen. Yes, continue with Cain and Abel. Okay, so why must one be permitted? I’m not permitted because of this, I don’t know this, I don’t know this. You actually have a place where there’s no neighbor. Apparently it’s correct, I mean there is regarding closeness. Certainly, it’s simple. If there wouldn’t be an evil inclination, you can ask, a person wouldn’t have an evil inclination? Then I also. They don’t say that if he’s like God he may, but most people don’t have the right to say that.
Student: No. Okay, gentlemen, gentlemen, gentlemen. Actually they had… Rabbeinu, yes, true, not true, not already, but the kings, it was something a commandment. But because they wanted to imitate Cain and Abel, they had with the tradition. Whatever.
Instructor: It’s the same reason why the Rabbis married their relatives.
In short, gentlemen, let’s not get into nonsense, let’s learn.
Conclusion: Most Laws Are Not Truth in the Sense of Prophecy
Do you hear what I’m saying? So, most laws are not truth in the sense that it’s prophecy. This I say, most laws, therefore one says, this is the Rambam’s interpretation. We remember the Rambam’s interpretation, I don’t know, but the Rambam’s interpretation is from “Anochi” and “Lo Yihyeh Lecha” are directly from the Divine. Right?
The Rambam’s interpretation is that only “Anochi” and “Lo Yihyeh” are true prophecy, true prophecy of Moses. Everyone has prophecy of Moses. Why? Because this one can see directly. Every single person who learns the proofs of the existence of God and incorporeality of God, can see them with our own eyes.
And as the Rambam says in Laws of Sanctification of the New Moon, a thing that a person sees with his own eyes, as he says in Laws of the Foundations of the Torah Chapter 8, that a thing that he sees himself is something that cannot be doubted, even a prophet cannot contradict it, even a prophet cannot contradict what he himself saw.
That means directly from the Divine, all other commandments are not on this level why, because they are actually not truths, they are good practices, one must do them, it’s very important to do all commandments. But if the world would have been different, it’s dependent on the reality of the world, it’s things that change, it’s not things that don’t change. Therefore it’s not the same level of prophecy.
And therefore, why must one indeed follow the rest of the Rambam? Because the Gemara said, and this is not
The Rambam’s Innovation Regarding Shofar: An Example of Divine Inspiration
The Second and Third Answers: Authority of True Matters and Reasons for Commandments
Instructor:
That means directly from God’s mouth, listen, all other commandments are not on this level. Why? Because they are actually not truths, they are good practices, one must do them, it’s very important to do all commandments. But it’s not, if the world would have been different, it’s dependent on the reality of the world, it’s things that change, it’s not things that don’t change. Therefore it’s not the same level of prophecy.
And therefore, why must one indeed follow the rest of the Rambam? Because the Gemara said. And if not the Gemara said, one must say Moses son of Maimon said, which is weaker than the Gemara said, because not all Jews are agreed to follow the Rambam.
But not so when it comes to true matters, there’s no difference at all who said it, even if a non-Jew could have written it one would also have to follow. If the Rambam says it’s a commandment, not because it’s a commandment one doesn’t need to believe. The Rambam indeed says it’s a commandment to believe in the existence of God, one doesn’t mean to say that if not one wouldn’t have to believe, one only means to say that the commandment includes also such a commandment, such a type of commandment. But all these things that appear in Laws of Torah, the Torah are absolute truth as they are. We don’t need, it doesn’t need any “yirah li” [it appears to me]. The “yirah li” is only when there’s a practical difference, who is the authority that says this? But here it’s the truth, simply truth, this doesn’t need that. This is the second answer.
And the third merit, one can think, if you want to speak…
Student:
Yes, so you want to speak regarding shofar, the answer will be simpler, simpler, better on this, that things that are only a reason, only a homiletical interpretation, it doesn’t cost money, everyone can say homilies as he wants, you understand yourself that it’s the Rambam’s…
Instructor:
Yes, that’s the first answer. Yes, I’m expanding a bit. Law has validity, but you’re saying a reason for blowing the shofar, a hint will suffice. The Rambam says indeed, this the Rambam says clearly, even a divine decree, and other words that I say is not relevant to the law, the law is to blow the shofar. I’m indeed explaining that there’s a concept in it, this is the Rambam’s plain meaning. I don’t know, a hair’s breadth or I say divine inspiration.
Student:
Ah, he said, the Rambam says it’s a hint, it’s not the law, perhaps that’s still part of what he means. You don’t have to take this seriously like a scriptural decree. It’s a hint of this concept, therefore he says that the concept is the concept that ways of repentance, that the call to repentance, one does repentance.
Instructor:
Consequently I say that the Rambam had divine inspiration, but, okay, you say, it’s not the prophecy of Moses, because it’s only about reasons for commandments, but divine inspiration it is, because no one, it doesn’t appear from anywhere, you can search for sources, it appears in Pesikta “shofar – improve your deeds,” but that’s not the Rambam’s plain meaning.
Instructor:
As I can almost not be in a minute, the Rambam’s plain meaning is not that shofar should do repentance. Certainly one must do repentance, certainly one must blow shofar, yes. But the interpretation of the Rambam is an innovation of the Rambam. And not only is it an innovation of the Rambam, but every single Jew who read the Rambam agreed with this plain meaning. Because so is almost every single Jew that I know. Because everyone knows why one blows the shofar.
Everyone will look, look in all the books that were written before the Rambam, all books after the Rambam, every single one before the Rambam didn’t know. It appears as one of the ten reasons, one can say it’s not the reason. Yes, he has ten reasons, it doesn’t say that this is the reason. After the Rambam, almost everyone says, according to the plain meaning, the simple reason is this.
There are other reasons that the Rambam said that no one accepted, they weren’t the same divine inspiration. But the various reasons, there are thousands of reasons. The Mishneh Torah however, one should indeed accept reasons. Even not completely, a bit, a bit more.
Student:
No, joy, he doesn’t say a reason.
Instructor:
True, but the reason for blowing the shofar I mean that one of the most accepted is the innovations of the Rambam. And to such an extent the Arizal said that it appears in our Sages of blessed memory, and he said a plain meaning on this according to Kabbalah. Right, what is the secret of it? The secret of the blowing is in order to awaken the Almighty with the shofar.
Anyway, and… okay, okay, fine, fine, fine, not now. Yes, yes, yes. You’ll become curious, perhaps next time you’ll find out.
The Universal Recognition of the Rambam’s Plain Meaning
Instructor:
I only mean to say that it’s accepted by everyone, almost everyone, except for the Rama MiPano who said he doesn’t like this plain meaning on blowing the shofar. Except for that, yes?
Student:
I don’t know. Not only precious, and they published it from last week, a piece of Shiur Komah, it’s not only precious, it’s not Shiur Komah. They brought this piece. The Rama MiPano didn’t agree, didn’t want. I don’t mean why. He wasn’t impressed with the Rama MiPano’s plain meaning.
Instructor:
Why does he look at Emuzal? But… there are other Jews, the Arizal, the Arizal, the Rashash, as is known, all held very strongly in the Rambam’s plain meaning, and from this it meant that it was divine inspiration.
What is the Rambam’s Plain Meaning? The Concept of Awakening
Instructor:
Now, what is the Rambam’s plain meaning? The Rambam said a great innovation, that shofar is a thing that awakens people. So says the Rambam, shofar is a thing that awakens. So the Rambam thought, this doesn’t appear anywhere, it appears many times just shofar from all kinds of reasons, all the reasons of Rabbi Saadia Gaon.
Student:
Yes. Yes. “Awake, awake,” that?
Instructor:
You meant it’s a verse, “Awake, awake, sleepers from your sleep, and slumberers arise from your slumber.” Nowhere. No.
I say everyone means this, because it’s divine inspiration. I tell you it’s a Mishnah. The Rambam almost didn’t have a new divine inspiration, a piece of Mishnah, a piece of verse almost. He makes here, the verse “awake sleepers” also doesn’t appear, you know?
Student:
No. You certainly thought that somewhere there’s a verse “Uri yesheinim” [Awake, sleepers]. “Yesheinim mishnatchem” [sleepers from your sleep]. It doesn’t say anywhere. The language of the Rambam [the language of the Rambam]…
Maggid Shiur:
No, one must look in my… in my opinion [in my opinion]. There are expressions [expressions], wasting time [wasting time] is expressions… Yes, the language is not, if I remember correctly, it’s not a verse. One must look in my… what’s it called… You know, where it says “uri yesheinim mishnatchem”? No, something similar. “Uri uri” [Awake, awake], yes, very good. It’s almost the same thing, but not exactly the same thing.
Searching for the Source
Maggid Shiur:
I once made a chart, I once wrote a commentary [commentary] on this, and I brought for each piece of Rambam where this language appears.
Student:
What? Hilchot Teshuva [Laws of Repentance].
Maggid Shiur:
And there it said, I want to show you that it doesn’t work, but anyways, there it said that… let me open it, I’ll tell you. Here it experienced an error, yes? I want to understand. Experienced an error. Again, let me try again. Not like that.
Here it’s very good. “Uri yesheinim,” no, it says for example “uri Devorah uri uri” [Awake, Deborah, awake, awake – from the Song of Deborah], “uri” with ayin vav reish yud, but “uru yesheinim” doesn’t appear anywhere in the entire Torah, okay? So the Rambam made his own verse.
Student:
It’s a verse?
Maggid Shiur:
No, it’s certainly a verse. The Rambam made a verse. A verse that is not from the Rambam [a verse that is not from the Rambam]. It’s not a verse, gentlemen [gentlemen], it’s not a verse. Gentlemen, it’s not a verse, it’s a Rambam, and such a Rambam is as good as a verse.
The Significance of This Innovation
Maggid Shiur:
Now, let’s… it’s a greater innovation. You see that he thought it was a verse. It wants to be. And let’s need to understand, what is the tremendous innovation of this Rambam? The tremendous innovation is like this. That all Jews understood, what does a shofar mean? Just like Rabbi Tzadok HaKohen [Rabbi Tzadok HaKohen] made a list, you can look in Tanach [Tanach: the Hebrew Bible].
Student:
I don’t know that.
Maggid Shiur:
Yes, certainly. But no one knows what this means, so it’s a problem. I can soon another… No, no. Okay, very good. One, just one minute, just one sentence please.
The Known Matters of Shofar in Chazal
Maggid Shiur:
Gentlemen, gentlemen. Gentlemen, gentlemen, it says in the Gemara [Gemara: the Talmud] and in the Mishna and in the verse that there are very many matters regarding shofar. For example, in the Gemara it says many times that shofar is to remind the Almighty of something, true? It’s a kind of, as the holy Brisker Rav [the holy Brisker Rav] said. The Brisker from Brisk [the Brisker from Brisk] said that one sees in the Gemara many times that shofar has the law of prayer [has the law of prayer]. It’s a kind of prayer just as one can speak to the Almighty with words, one can shout, make a great noise, perhaps He sleeps and will awaken [perhaps He sleeps and will awaken], metaphorically speaking [metaphorically speaking]. This is simply one interpretation that appears in the Gemara many times.
In verses one can see other matters of shofar, perhaps like it’s a beautiful kind, as he says kingship [kingship], it’s a topic of such a beautiful trumpet that one blows before the king and the sound of the shofar before the king [before the king]. Or it’s some kind of sound that… it can make… it doesn’t say that it woke up the world, it says that it made noise, it didn’t wake up the world. It frightened the person, great noises were made.
Student:
That’s very… listen, very good. I want you to have… listen, you’re confused.
Maggid Shiur:
Not only are you confused, but many other great Torah scholars [great Torah scholars] were confused. So you’re not the only one. But it doesn’t say in the Rambam anything about being frightened. And there are verses where it also says in the portion [Torah portion] of the giving of the Torah [the giving of the Torah] that the shofar frightened the world, and all the people trembled [and all the people trembled]. It’s a great thing, perhaps there it means the shofar literally a thing, I don’t know. And it was a great sound, and it frightens a person, a great sound.
That’s what Gideon [Gideon] did. One also sees many times that a shofar is like a way to call people. “And they passed a voice through the camp” [and they passed a voice through the camp], “and they passed a shofar,” means a proclamation [proclamation], one calls out. It’s like an alarm, one calls out people. All these things are stated, and perhaps other things that I don’t remember. I mean more or less these things. When one takes a person for war [war], it’s like a fire alarm. Once there wasn’t, before Shabbat [before Shabbat] one blows shofar, yes? It’s a way of announcing [announcing]. Okay, these are all things that are stated in the holy books, in the Chumash [Chumash: the Five Books of Moses], in the Gemara, in the Mishna.
The Tremendous Innovation: Awakening
Maggid Shiur:
What doesn’t appear? The language of awakening [the language of awakening], to wake oneself up. This had no source at all until the Rambam came and he connected the topic of getting up, waking up, with the shofar. Getting up is not the same thing as being frightened, a completely different thing. And getting up is not the same thing as calling people together, or as reminding the Almighty. All these things are beautiful things, but they are not getting up. Getting up is a completely different thing.
The Parable of Sleep
Maggid Shiur:
How does one get up? How does awakening come? What does getting up mean? One must remember one important thing. It’s a parable [parable], of course. But what is the parable of getting up? What does getting up mean?
Student:
Right? He means sleeping.
Maggid Shiur:
Of course, the parable… let’s understand, I want to explain to you, there’s a difference between the parable and its application [the parable and its application]. The Rambam says, doesn’t mean that a person is sleeping literally. Of course, it’s built on a parable, but you must remember that the parable is not what the simple meaning of the verses and all the parables that exist about shofar say.
The simple meaning is, it says for example by the giving of the Torah, the world heard a shofar, and the world was frightened and they came, because you see a shofar. The simple meaning here is the gathering [the gathering], you see a great sign [sign], you see a great noise, there is the gathering, and they came. What doesn’t it say? It doesn’t say that the world was sleeping and the shofar woke them up.
The Rambam’s Wondrous Innovation: Shofar as Awakening — Where Does This Appear?
The Challenge: Where is the Source that Shofar Wakes Up?
The Problem with the Parable of Sleeping
Maggid Shiur:
It’s a challenge, he asks here, I’m not saying, where does it say that a Jew was sleeping and the shofar woke him up. It doesn’t say that he was sleeping, you imagined it. It says in the Midrash that the shofar woke up.
Student:
No, but it doesn’t say that the shofar woke up, if I remember correctly, you can show me.
Maggid Shiur:
I’m saying, it’s a good imagination [imagination]. The Rambam certainly imagined it this way, I’ve already written this way in my book on Elul that this is certainly the simple meaning, but this is an imagination. It doesn’t say. After the Rambam one can imagine it this way. It doesn’t say. True?
Student:
That’s a final thought.
Maggid Shiur:
That’s a final thought, it says so? Ah, that’s how one finds out a final thought. So, gentlemen, do you know the final thoughts?
Student:
I know.
[Brief Digression — About Recording]
Maggid Shiur:
I’ll stop making a recording, and I need to hear that there’s no recording. Anyways, one can’t know if the recording works. I’m just saying, generally new innovation, works that have come. On the contrary, there is a recording, one is afraid to speak nonsense.
No, if there is a recording, the world thinks that one can rely on the recording. No one listens to it again from the recording, but one relies on it. Anyways, it’s a great kelipah. I’m just saying. Okay, there’s someone who needs to hear this. Now it’s like this. Now it’s like this.
Searching Through Tanach: Who Was Sleeping and Was Awakened?
The Main Question
Maggid Shiur:
And understand what I’m saying, find me one place where it says that a person was sleeping and they woke him up with a shofar. I know that many times people are sleeping and they had to wake them up. It happens. Where does it say a story that a person was sleeping and they had to wake him up?
Jonah the Prophet
Student:
He was sleeping?
Maggid Shiur:
Very good, they woke him up with a shofar? “Mah lecha nirdám?” “Mah lecha nirdám?” Why are you sleeping? Very good, he was sleeping and they woke him up. Very good.
Other Places
Maggid Shiur:
Who else was sleeping and they woke him up? He got up. “Vayikatz.” Okay, I don’t know where else.
Student:
King David was sleeping?
Maggid Shiur:
It says that an angel woke up Zechariah, “like a man who is awakened from his sleep, and the angel who spoke with me returned and showed me” [Zechariah 4:1 — “And the angel who spoke with me returned and woke me, like a man who is awakened from his sleep”].
It was the Almighty woke up Samuel the Prophet, “and Samuel was lying down in the Temple of Hashem” [1 Samuel 3:3 — “And Samuel was lying down in the Temple of Hashem”]. It doesn’t say that He woke him up, but one can imagine that he was sleeping. It doesn’t say that he was sleeping, it says “lying down.”
It says that Nabal was sleeping, and they didn’t wake him up, and it was his problem. You’ll hear more, I have another sermon for you.
Student:
What is the language by Samuel? “Samuel was lying down in the Temple of Hashem, and Hashem called to Samuel,” and he went to Eli and said that he heard.
Maggid Shiur:
It says that Delilah woke up Samson. “The Philistines are upon you, Samson” [Judges 16:9,12,14,20 — “The Philistines are upon you, Samson”] several times, three times. In a dream, he was sleeping deeply.
Student:
Where else? What else does it say? Who else?
Maggid Shiur:
I made a search, that’s why I know. There’s a part I remembered myself.
[Brief Sermon — Nabal HaKarmeli as Anti-Model of Teshuva]
The Story with Nabal
Maggid Shiur:
Nabal didn’t get up, okay, very important. It says “And it was after about ten days, and Hashem struck Nabal” [1 Samuel 25:38 — “And it was after about ten days, and Hashem struck Nabal”]. The Gemara says, the Ten Days of Repentance [the Ten Days of Repentance between Rosh Hashanah and Yom Kippur].
What does it say before that? It says that Abigail went at night, “and his heart was merry with wine, and he was very drunk” [1 Samuel 25:36 — “and his heart was merry with wine, and he was very drunk”], something like that, he was completely drunk, he thought that Rosh Hashanah was Purim.
The Sermon
Maggid Shiur:
And Nabal HaKarmeli, it was Rosh Hashanah, true? The first day was Rosh Hashanah. The next day King David met Abigail. And one speaks. And he was sleeping and didn’t get up.
When he got up, his wife told him, and he was very angry, “and his heart died within him, and he became like a stone” [1 Samuel 25:37 — “and his heart died within him, and he became like a stone”]. This didn’t grasp awakening of the heart [awakening of the heart]. No, “and his heart died,” later he died, ten days later he died, but right on Rosh Hashanah it was “his heart like a stone.”
This is what happens when a Jew doesn’t get up from the first shofar. Just saying, I told him a beautiful sermon.
But This is Not the Source
Maggid Shiur:
But besides this, it doesn’t say anywhere. I’m not saying, it’s a beautiful symbol, a beautiful Midrash. I’m not saying, can’t anywhere at night does it say that a person was sleeping, he woke up with a shofar. Not a person, and not the Almighty. Okay? Not that I know.
The Rambam’s Wondrous Innovation
What One Can Imagine — But It Doesn’t Say
Maggid Shiur:
So one sees that the Rambam’s innovation that says that a shofar wakes up, is his own innovation. It says a lot that a shofar certainly makes noise. Can you imagine that if someone was sleeping he would get up? Not so far to imagine, right? Can you imagine that if it makes, frightens people, if it’s a way of calling people to war, calling people to gather for some camp, as it says in Parshat Beha’alotcha [Numbers 10], all kinds of things, can you imagine that it would wake up people.
But the idea that a person is asleep and the shofar wakes him up, it is not written anywhere [it is not written anywhere].
Other Midrashim on Shofar
Maggid Shiur:
There are very many Midrashim on the shofar. Shofar of Rosh Hashanah is not something that the Rambam was the first to think of reasons, because there are very many Midrashim on it. If I know, not one of them thought of the idea that the shofar wakes up.
Many of them said that it frightens, that perhaps it’s like a war, perhaps that it gathers together, that it arouses the Almighty, all kinds of things, but that it wakes up a person, it is not written anywhere.
The Essential Foundation of the Rambam
Maggid Shiur:
And I want to emphasize, about this I hold that the essential foundation, the wondrous innovation, the divine inspiration [divine inspiration] that the Rambam innovated, is that shofar lies in a point of awakening, of waking oneself up.
Methodological Principle in Learning Rambam
The Parable and Its Application
Maggid Shiur:
Now, of course, it’s built on the parable that it’s a great sound, therefore a person wakes up. If he was sleeping, he would wake up. But what is the application [the deeper meaning]?
The Rambam tells you, look, what the application is, right? What is the application?
Student:
No, the Rambam is like this.
How to Read the Rambam: The Great Principle
Maggid Shiur:
First, I want to teach you how to read the Rambam. It says like this, there are three pieces in the sermon of the Rambam on the blowing of the shofar [the blowing of the shofar]. It goes like this, there are three sentences, okay? I sent it to you, as I say, in that handout I mean it says, but look, it says here so clearly, everyone needs repentance, and it says like this:
The Three Sentences of the Rambam
Maggid Shiur:
That is to say, like this sermons, this is the sermon of the Rambam on the blowing of the shofar:
“Uru uru yesheinim mishnatchem, vehakitzu nirdamim mitardematchem, vechapshu bema’aseichem vechizru biteshuva.”
[“Awake, awake, you sleepers from your sleep, and you slumberers, wake up from your slumber, and examine your deeds and return in repentance.”]
Sentence number what? This is how I hold, this is the first sentence. Get up, those asleep, and search, examine your ways and return in repentance. This is already built on a verse, right? Very good.
The Principle: When the Rambam Says Many Words About the Same Thing
Maggid Shiur:
Now what does it mean, Master of the Universe? We already have a great principle in the language of the Rambam, that when the Rambam says many words about the same thing, always one is an explanation of the other. Do you know my principle?
It’s one of my principles that I noticed myself, but it’s one hundred percent true, it’s also divine inspiration. I’m almost certain that when I start to say it several times, everyone in the entire world will start to say it, okay? Because it’s clear.
The Source of This Principle
Maggid Shiur:
It’s not only in Rambam like this. The Rambam himself in his letter to Samuel ibn Tibbon [Samuel ibn Tibbon, the translator of the Guide for the Perplexed] said that this is how one should do when one translates things. I have an explicit proof in the letter of the Rambam that this is the way.
Do you have a concept that is a deep concept, there isn’t one word. Even if there is sometimes one word for a thing, doing teshuva is one word. If you knew what you are, I can say doing teshuva, but doing teshuva the Rambam holds is such a deeper concept. Therefore the Rambam says that sometimes one must translate one word into several words.
And how do you know that this is the translation of this? He says both. This is, I mean that this is explicit in the letter of the Rambam.
How the Principle Works in Practice
Maggid Shiur:
And in any case, whoever learns the Rambam a lot, sees that the Rambam holds in one way. It could be the verses don’t do this, it could be that it’s a normal style of people. When the Rambam says two words that mean the same thing, or many times he says like a traditional word, like “vechizru biteshuva,” such a word that appears in a verse, and besides this he says some other word that doesn’t appear in a verse, or it’s an expansion on this, it means “this one comes to teach about that one” [this one comes to teach about that one]. This is the explanation of this.
“Chapshu bema’aseichem vechizru biteshuva” means what it says now further, okay?
Questions About the Principle
Student:
Not here, I don’t have a principle in this, I don’t know. I don’t have a principle in this. Perhaps there is a principle? I don’t know the principle, I mean that it could be both ways, depending on the style that could be… I don’t know. I don’t have a principle in this.
Maggid Shiur:
Also, here is a very long piece, it’s not exactly… I have here many times just two words that he says. For example, when it says a Torah, many times it says “divrei Torah ve-chochma” [words of Torah and wisdom], it means to say divrei Torah she-hem chochma [words of Torah that are wisdom], okay, and so forth.
I’m telling you just an example of a type of language that the Rambam plays with many times, and the Rambam says clearly in Moreh Nevuchim [Guide for the Perplexed] that chochma and Torah are not the same thing, but there are parts of Torah that are in chochma. No, and so on.
Analysis of the Rambam’s Three-Part Exposition
The Structure: Two Things and Two Explanations
Maggid Shiur:
The Rambam says like this, what is the meaning? “Ve-chazru bi-teshuva” [and return in repentance]. What is the meaning of the awakening? What does awakening mean and what does doing teshuva mean?
I hold like this, I can even say like this, there are the next two pieces, one is an explanation of “uru” [awaken], and the second is an explanation of doing teshuva. Okay? Do you understand what I’m saying?
The first piece says “uru yesheinim mi-shnatechem” [awaken, sleepers, from your sleep], it says twice, “yesheinim nirdamim” [sleepers slumbering], whatever, I’m not going into leshonot nirdafim [synonymous expressions]. After that, the second piece of this says teshuva, “chapshu be-ma’aseichem ve-chazru bi-teshuva” [search your deeds and return in repentance]. These are two things.
Now comes an explanation of the two things. Okay? I think this is perhaps a chidush [novel insight] from today, I don’t remember that I learned it this way. But now comes an explanation of the two things: one paragraph which is an explanation of “uru yesheinim,” and the second piece which is an explanation of “chazru bi-teshuva.” Okay?
The Explanation of “Uru Yesheinim”
Maggid Shiur:
The Rambam says like this, what does “uru yesheinim” mean? How much are you sleeping and how much do you need to get up? He says it explicitly. What I’m saying here is explicit, it’s not any chidush from me, I think it’s clear in the language of the Rambam.
The Rambam says like this: “Ve-zichru borachem” [and remember your Creator] — who should remember borachem? This is a language of the verse, right? The Rambam already brought in Part 1 Chapter 1 “u-zechor et borecha bi-yemei bechurotecha” [Ecclesiastes 12:1 — “And remember your Creator in the days of your youth”], this means doing teshuva.
Who should remember the borachem? Who? Who? Whoever is sleeping. What does it mean in other words? “Uru” means “zichru borachem,” right? To wake up. Who should wake up? Whoever is sleeping.
Who Is “Whoever Is Sleeping”?
Maggid Shiur:
What does whoever is sleeping mean? “Elu ha-shochechim et ha-emet be-havlei ha-zman, ve-shogim kol shnatam be-hevel va-reik asher lo yo’il ve-lo yatzil.” [Those who forget the truth in the vanities of time, and err all their year in vanity and emptiness that will not avail and will not save.]
A large part of the things are verses. This is the sentence, right? It’s all one sentence, and parts are not verses. “Lo yo’il ve-lo yatzil” [1 Samuel 12:21 — “will not avail and will not save”] says Shmuel the prophet about avodah zarah [idolatry].
And “shochechim et ha-emet be-havlei ha-zman” is language… “havlei ha-zman” is not any language of the verse. It says “havalim” [vanities] in Kohelet [Ecclesiastes], but it’s not any language of the verse. I remember, “havlei ha-zman” is even end of… the Rambam says it a few times, yes, the Rambam says this language a few times.
Critical Conclusion: What Does “Sleeping” Mean?
This Is a Matter of Remembering, Not Feeling
Maggid Shiur:
There always it’s an explanation of zechira [remembering], right? Do you catch what’s going on here. What is the meaning of one who is asleep?
Asleep doesn’t mean that he’s not an ehrliche Yid [honest Jew], that he’s not ignited and not warm for Yiddishkeit. Not any matter of feeling, not any matter of action.
What is it a matter of? Machshava [thought], of yedi’a [knowledge], yes? One can say zechira, of remembering. He doesn’t say, but “shochechim et ha-emet” [forgetting the truth], remember.
The Nimshal [Application] of “Being Asleep” – Yedi’at Ha-Emet and the Difference Between Sleeping and Waking
Maggid Shiur:
And I’m catching you what’s going on here. What is the meaning of one who is asleep? Asleep doesn’t mean that he’s not an ehrliche Yid, that he’s not ignited and not warm for Yiddishkeit, not any matter of feeling, not any matter of action. What is it a matter of? Of machshava, of yedi’a, yes? One can say zechira, of remembering. But when one says remembering, then it doesn’t mean to review, it means to grasp, right? You forgot because it’s nishkach mi-libcha [forgotten from your heart], it’s not in your consciousness, not in your awareness, not in your havana [understanding].
What does it mean one is asleep? The Rambam’s nimshal of being asleep is that he doesn’t know, he has forgotten. What has he forgotten? A thing called emet [truth].
What Is “Emet”? – Dvarim Nitzchi’im
Maggid Shiur:
And what did we learn earlier? What does emet mean? Emet is dvarim nitzchi’im [eternal things], dvarim lo zmaniyim [non-temporal things], emet? What is the emet? Emet is the… as it says in Shemonah Perakim Chapter 2, chochma [wisdom] is called emet, yedi’at ha-dvarim ha-nimtza’im she-einam mishtanim [knowledge of existing things that do not change]. Or speaking of the Almighty and His ways, yes? These are the things that don’t change. Or al pi Kabbalah [according to Kabbalah], the Almighty and His sefirot [divine emanations], the same thing. Not the same thing, but also the things that don’t change, or the ratzon [will] doesn’t change, okay, whatever. Be-kitzur [in short], this is the meaning of yedi’at ha-emet [knowledge of truth].
Who Doesn’t Know the Emet? – One Who Lives Be-Havlei Ha-Zman
Maggid Shiur:
And who doesn’t know the emet? One who lives be-havlei ha-zman [in the vanities of time]. Havlei ha-zman [vanities of time] means things that are “ha-yom kan u-machar ba-kever” [today here and tomorrow in the grave]. Today it’s like this, tomorrow it’s like this. Today the halacha [Jewish law] is like this, tomorrow the halacha is like this.
One who learns only nigleh [the revealed/exoteric Torah], he is shochei’ach et ha-emet be-havlei ha-zman [forgets the truth in the vanities of time]. The world is sleeping here properly. Whoever learns only nigleh, shochei’ach et ha-emet be-havlei ha-zman. That’s why it’s called chochmat ha-emet [the wisdom of truth], for a reason, chochmat ha-Torah al amitah [the wisdom of Torah in its truth].
Nigleh deals only, it’s very important, it’s “dvarim ha-meyashvim et libo shel adam techila kedei she-yikneh ha-olam ha-ba” [things that settle a person’s heart first so that he may acquire the World to Come], but it’s not the emet, because emet means things that are not be-havlei ha-zman. The nigleh tells you only how to live in the havlei ha-zman in a good way. It’s very important. Nistar [the hidden/esoteric Torah] means yedi’at ha-emet, things that don’t change, knowing the Almighty and His malachim [angels], like the Almighty and perhaps the heavens, other things that don’t change. No, this is a mashal [parable] for this. It’s much more emet, because you’re not talking about the walls and the lumber, you’re talking about the essence here.
Proofs from the Rambam – “Ya’ir Mishnato” in Hilchot Mezuzah
Maggid Shiur:
Okay, rabbotai [gentlemen], certainly I know, I mean, this is yesod ha-Torah [foundation of the Torah], but the Kabbalah is also an explanation that it’s yesod ha-Torah. Yesod ha-Torah. Yesod ha-Torah. But this is the meaning, that he doesn’t do, he doesn’t do.
As it says in hilchot mezuzah [laws of mezuzah], and I want to know the language, this is a very important language that one must present, that this is the same zikaron [remembrance], it’s “u-zechartem” [and you shall remember]. The Rambam says, where is the language of the Rambam in hilchot mezuzah? I brought it here in my…
The holy Rambam says, derech agav [by the way], it also says in hilchot evel [laws of mourning] the same “ya’ir mishnato” [awaken from his sleep]. But the same thing, very clearly, that what? That a person, someone dies, that a friend of his or a relative of his dies, he should remember “ya’ir mishnato.” The same language appears in hilchot evel, Chapter 13 Halacha 12.
He sees very clearly that “ya’ir mishnato” means, catch that most things that matter die. So says the Rambam, “kol she-eino mitabel harei zeh achzari, ela yifchad ve-yid’ag… kol zeh le-hachin et atzmo ve-yachzor ve-ya’ir mishnato, ve-harei hu omer ‘hikita otam ve-lo chalu’, mi-klal she-tzarich le-hakitz u-le-hachin” [whoever does not mourn is cruel, rather he should fear and worry… all this to prepare himself and return and awaken from his sleep, and behold it says ‘You struck them but they did not become ill,’ implying that one must awaken and prepare].
The Rambam inserted into the language of the verse “le-hakitz” [to awaken]. In the verse it says “chalu” [became ill], one must be frightened, mi-leshon chil u-re’ada [from the language of trembling and fear], and it doesn’t say in the verse “le-hakitz,” and the Rambam added the “ya’ir mishnato,” also in hilchot evel. He himself was mechadeish [innovated] the topic of getting up.
The Clearest Thing in Hilchot Mezuzah
Maggid Shiur:
And in hilchot mezuzah it says the clearest thing, what is the meaning of “sheker ve-chazav ve-hevel” [falsehood and lies and vanity]? The Rambam says, why must a person be nizhar be-mezuza [careful with mezuzah]? That he should see yichud ha-Shem [the unity of God’s Name], “ve-yizkor ahavato” [and remember His love], okay, beautiful verse, “ve-yizkor ahavato,” “ve-ya’ir mishnato u-shgiyotav be-havlei ha-zman” [and awaken from his sleep and his errors in the vanities of time].
And what will he do meimila [automatically]? “Ve-yeida she-ein davar ha-omeid le-olam u-le-olmei olamim ela yedi’at tzur ha-olamim” [and he will know that there is nothing that stands forever and ever except knowledge of the Rock of the worlds].
If a person will see, he will remember the mezuzah, when does one see the mezuzah? When one goes le-asakav [to his business]. If yes, a person goes, meichmat tzad ha-gever [on account of the masculine side], he goes around, buying, doing things, he is asleep, because he does all kinds of inyanim artziyim, zmaniyim [earthly, temporal matters].
He saw the mezuzah, there stands yichud Hashem. Yichud Hashem is the yichud Hashem ve-ahavato [the unity of God and His love], which are the things. Yichud Hashem ve-ahavato means yedi’ot [knowledge], ma’aseh bereishit u-ma’aseh merkava [the Work of Creation and the Work of the Chariot], as it says in hilchot teshuva [laws of repentance] at the end, and as it says in hilchot yesodei ha-Torah [laws of the foundations of the Torah].
These are the dvarim ha-omdim [things that stand], the yedi’a ha-omedet [knowledge that stands], because only whoever knows this, he lives forever, the yedi’ot live forever and so on, yedi’at tzur ha-olamim.
The Rambam says, “miyad hu chozer le-da’ato” [immediately he returns to his knowledge], and his da’at he returns to, says the teshuva [repentance], he returns le-da’ato, he remembers. Ve-zeh holeich be-darchei meisharim [and this one walks in straight paths], this is the meaning of “shofar” [ram’s horn] which opens at a time. Do you catch?
So the Rambam comes with a great chidush [innovation], and this is the nimshal of awakening. It’s like the Rambam thought, a shofar is a thing that if one had been sleeping one would have gotten up. And who sleeps? All people sleep. From what do they sleep? Not because they do aveirot [transgressions]. They sleep, perhaps because of this one does aveirot also because of this. They sleep because they think that temporal things are eternal.
Why is this sleeping we need to understand better? Why is this a topic of sleeping versus getting up?
Questions and Discussion: Why Specifically “Sleeping” and Not “Sick”?
Talmid [Student]:
But most people when they’re awake they also only see the things. I mean it’s not on spiritual things.
Maggid Shiur:
I need to think about this. I think there’s a more basic, I agree with what you’re saying, but I think there’s a more basic mashal, in other words.
The difference of being awake and being asleep is different than for example the difference of being dead and alive, or sick and healthy. Why? It’s a mashal for something else, understand? For example, the Rambam could have said that you’re sick, as he learned in hilchot teshuva, in hilchot shemona perakim [laws of the eight chapters], in hilchot dei’ot [laws of character traits], it’s a choleh [sick person]. Remember that you’re sick. He doesn’t say that, he says that you’re sleeping. What’s the difference? It’s something a different kind of thing, right?
I think that… I remember… there are other things that speak about sleeping. I think that perhaps the thing is that the difference of sleeping and awake is not of healthy and not healthy. Very important. A healthy person is one who has good middot [character traits]. When he sleeps, he perhaps also has good middot. Okay, one must be medayek [precise] though. Not, because he doesn’t do anything. But… but sleeping brings out that a person can have shleimut ha-guf [perfection of the body]. His body is one hundred percent perfect. His being, his middot even, his middot also sleep, when he sleeps, I had, but not active, but perhaps in a chalom [dream] there are still middot.
One must think about this, one must learn a Kabbalah to the middot sleeping, to his sleep or only the after-sleep, the whole thing. Okay, I already know. Al kol panim [in any case], I think… no, this is what I think, not techiyat ha-meitim [resurrection of the dead], but uru yesheinim, almost uru yesheinim. That’s why there’s a level of techiyat ha-meitim, Rav Sa’adya Gaon, this is already the next level. The Rambam is a nimshal on techiyat ha-meitim, which he says it’s not the nimshal, it’s ki-pshuto [literally], he says that this would have been the nimshal if one would have wanted.
The meaning is le-cho’ora [apparently] that what the topic of getting up brings out, that a person can be shleimut ha-ma’asim [perfection of actions] kivyachol [so to speak], his body works, he’s perfect, he’s healthy. What the only problem is that he’s sleeping. In other words, his moach [brain] doesn’t work, his da’at [knowledge/consciousness] doesn’t work. Sleeping lacks only da’at, it doesn’t lack anything. The person sleeps, everything works for him perfectly.
Talmid:
Very good, I think it’s all a mashal, because you’re right, he doesn’t do anything, no actions either.
Maggid Shiur:
But in the bechina [aspect] of beri’at gufo [the creation of his body], the person, he’s completely healthy, on the contrary, the chalakim ha-tachtonim [lower parts] of the person, the koach ha-ichul [digestive power], the ma’arechet ha-guf [bodily system], perhaps even the dimyonot [imaginations], perhaps perhaps of the person.
It could be that this is a sod [secret] against dreams also, because the Rambam doesn’t want to deal with dreams. One must think about this, the sod has to do with the chochma [wisdom] and the bina [understanding], it’s a great chakira [investigation] on the Kabbalah. One must think about this, because when one sleeps one dreams, yes. And there’s a bechina of nevua [prophecy], no, there’s a bechina of others of dreams, like nevuat Bilam [the prophecy of Balaam].
And many people, their hasagat Hashem [apprehension of God] is from sleeping, because then one dreams. There’s a certain shichrur [liberation] from the body, there’s a certain hit’orerut gevurot [awakening of powers] of the dimyon [imagination], one can think be-ofen menutак [in a detached manner] from where one is, and so on. There’s a certain like cheirut [freedom] in sleeping and dreaming, and such chanuchim [educated ones] have dreamed.
And the Rambam wants that I say a great chidush, I have a piece of makor [source] for this in Moreh Nevuchim [Guide for the Perplexed], al pi drash [according to homiletical interpretation], but in Moreh Nevuchim in the sugya [topic] of matan Torah [the giving of the Torah]. The sugya of matan Torah, I don’t remember in 27, there in Part Pesach. Ah, yes, no, the Rambam says that one only heard the kol of the shofar, I had I didn’t remember. Al kol panim, no, I want, but this, I don’t know, there’s a drush [homiletical interpretation] about this that I once wrote, I don’t know.
The Main Chidush: Sleeping Lacks Only Da’at, Not Shleimut Ha-Guf
Maggid Shiur:
Translation
What I’m saying is perhaps, be-derech efshar [as a possibility], this is a chiddush (novel insight), I don’t know if it’s correct, be-derech efshar. But first I’ll say something clear, that the subject of the parable (mashal) that the Rambam (Maimonides) presents about sleeping is that shofar (ram’s horn) is not made, it is also made, of course. But the main thing, what the Rambam adds, what I’m saying, the Rambam adds, certainly everyone knew to do teshuva (repentance) before, and this is perhaps that the part here is the rachamei Rashi (Rashi’s compassion).
But the interpretation (derush) of awakening is, because the difference between a sleeping person and an awake person is only in his mind (be-da’ato), only his brain, only his thought (machshava) doesn’t work. And one must add, I mean that this, yes, what is important to add? Not be-dimyon (in imagination). Dimyon (imagination) in other words, what most people do during prayer is imagined. I love the Almighty, where, this one can do even when sleeping, for this one doesn’t need to blow shofar.
Have you ever dreamed that you love the Almighty? I dreamed or then with hitlahavut (enthusiasm)? One can, one can. One has feelings sometimes when I dream, a person becomes frightened, he becomes scared, he becomes angry, he becomes ahava (love), he feels yir’a (fear), he feels all kinds of feelings. When I dream… very said. Listen also, listen also. No, for this is not, everyone is occupied with your teachings.
Well, mochin (intellect) is the mind not over feelings. No, that’s the meaning. Certainly, feelings must have mochin. Okay, the people don’t understand the Torah, so one must say it clearly. One must say it clearly.
The difference between sleeping and being awake is only in the mind (ba-moach), not in the body (ba-guf). The body works one hundred percent. The power (koach), which the Rambam calls koach ha-zan (nutritive power), certainly works when one sleeps. The koach ha-middot (power of character traits) are not active, but they work, they’re not sick, they’re fine. But the one who sleeps, the nimshal (application) of this is, one whose head doesn’t work, whose seichel (intellect) doesn’t work, this is the only thing that he lacks.
Dimyon Is Not Seichel – An Important Distinction
Maggid Shiur (Lecturer):
And one must add truly apparently that dimyon is very good, and even better, than when he is awake. And dimyon is not just dimyon, rather dimyon is makor avoda zara (source of idolatry). Dimyon is shoresh avoda zara (root of idolatry), shoresh yetzer ha-ra (root of the evil inclination). The Rambam says that the yetzer ha-ra (evil inclination) is the dimyon. And the Rambam says that avoda zara (idolatry), all of avoda zara, Moreh Nevuchim.
The Prophecy of Moses and the Difference Between Dimyon and Seichel — The Core of the Rambam’s Inner Service
The Nimshal of Sleeping: When the Seichel Doesn’t Work
But the one who sleeps, the nimshal of him is one whose head doesn’t work, whose seichel doesn’t work. This is the only thing that he lacks. And one must add truly apparently that dimyon is very good, and it is even better than when he is awake.
Dimyon as Shoresh Avoda Zara and Yetzer Ha-ra
And dimyon is not just that dimyon is no good, dimyon is makor avoda zara, dimyon is shoresh avoda zara, shoresh yetzer ha-ra. The Rambam says that the yetzer ha-ra is the dimyon. And the Rambam says that avoda zara, all of avoda zara… yes, the Rebbe (the Lubavitcher Rebbe) also says so.
Shofar: To Stop Being a Prophet of Dimyon
And this is actually the subject of shofar, to stop being like those nevi’im (prophets), without being him. But I’m not saying this, for this I’m saying a great chiddush. Yes, it’s a bad thing to be a prophet, one must be like Moshe Rabbeinu (Moses our teacher). That’s the whole thing.
Practical Interruption
Talmid (Student): The rabbis say, okay, maybe, maybe, maybe. We haven’t finished with that.
Maggid Shiur: No, no, no, I’ll just say, I’ll just a minute. Yes, I’m just saying that… No, no, not yir’a li (fear to me) with an eye, it must be yir’a li, he’arah (awakening/illumination).
The Rambam’s Concept of “He’arah” Against Dimyon
The Rambam has such a word he’arah which he uses just just just as the Rambam said, a whole ha’arah (illumination) against dimyon. The second is in Chapter 51 of Part III [Moreh Nevuchim, Part III, Chapter 51], where the Rambam explains, because hashgachah (Divine providence) comes from thinking about the Almighty.
These are the two ha’arot in Moreh and in them. If I remember, there is perhaps a third, what is called hakdamah (introduction)? I think that these are the two ha’arot, and this is the root…
Talmid: Ah, very good.
Maggid Shiur: I need to add another whole trick to my derush (exposition), perhaps I’ve already spoken about this, that he’arah is awakening oneself, is to grasp the two things that stand in Moreh and in them, which this is the shoresh ha-avodah ha-penimit (root of inner spiritual service) of the Rambam.
The Rambam’s Revealed Service and Inner Service
One must remember, there is avodah nigleh (revealed/exoteric service) which everyone knows, all Rambams must know. There is avodah penimit, avodah sod (esoteric/mystical service) of the first is not to be a prophet of she’ar ha-nevi’im (the other prophets).
The Rambam’s derech avodah (path of service) is, in a certain sense, that the shoresh ha-problems (root of the problems) is to be a prophet of she’ar ha-nevi’im. Therefore the Rambam’s ikkar arichut hilchot nevuah (main length of the laws of prophecy) is always not to connect the prophecy of she’ar ha-nevi’im with Moshe. Nu, did you notice? The main thing, this is the biggest thing, the biggest thing, the biggest thing, the nafka minah (practical difference) always. You shouldn’t think…
The Difference Between Dimyon and Seichel
And the difference is dimyon and seichel. I’m telling you the difference now, okay? Very simple. Rabbosai (gentlemen), learn Chapter 1 everything.
Answer to a Contradiction: Moses’s Aspect of Other Prophets
Talmid: Rabbosai, rabbosai, rabbosai, I know the stirah (contradiction) you’re talking about, it’s not a real stirah, don’t worry.
Maggid Shiur: In nevuat Moshe (the prophecy of Moses) there is also a bechinat (aspect) of the prophecy of the prophets, and one must purify the prophecy of Moses from the aspect of the prophecy of the prophets she’nichlelim bah (that are included within it), as it says in the Gemara that kol divrei nevi’im (all the words of the prophets) are remez (hinted) in the Torah.
But the true prophecy of Moses is not everything that Moshe Rabbeinu said, because Moshe Rabbeinu, the person, also had, of course, kal vachomer (a fortiori argument), yesh biklal matayim maneh (the greater includes the lesser), he also had from the prophecy of she’ar ha-nevi’im. This is my teiretz (answer) based on. And so on.
Moshe Rabbeinu also had the aspect of she’ar ha-nevi’im, and this is what the Rambam speaks about there. But what is called the true prophecy of Moses is only Anochi velo yihyeh lecha (“I am” and “You shall have no other gods” — the first two of the Ten Commandments).
Great Chiddush: The Prophecy of Moses Is Accessible to Every Jew
And the true prophecy of Moses every Jew has. I’m saying a tremendous chiddush, do you grasp? The prophecy of Moses is the thing where there is no difference between Moses and any other person, because there are clear things, and we are all like Moses. And what the only yediah (knowledge) that has a status of the prophecy of Moses is the yediat Hashem (knowledge of God).
Rabbosai, it comes out, it comes out very well. Whoever doesn’t understand, I’ll tell you the simple thing: to awaken, about this one must awaken, when this means to awaken, to understand.
Dimyon as a Mashal on the Truth
Dimyon is a tremendous problem, because they weren’t weak prophets, rather that Moshe Rabbeinu had a true prophecy. It was a dimyon can be a mashal (parable) on the truth, because most people only have dimyon, therefore one gives them dimyonot, it’s a mashal on the truth.
Lemashel (for example), one tells them that when one blows shofar the Almighty hears, the Almighty doesn’t hear, He doesn’t have an ear, He doesn’t need a great out to hear, it’s all shtuyot (nonsense). But one says this to people, because this is a way how to awaken people, people don’t understand this way. This is a dimyon. A mashal is a dimyon. An image.
Dimyon doesn’t mean a sheker (lie). Dimyon means… yes, whatever, this is the Rambam, but this is all the dimyon. Dimyon means an image. Thinking in images, not seeing the reality as it is, rather having a picture of it, like a mouth that puts it out. It’s not a peak way. It can be… anything. Any image. The Almighty stands on a chair. This is a dimyon.
This is the Rambam’s shitah (approach), the makor avoda zara, one of his approaches, makor avoda zara is also the source of very many other problems, is that one takes dimyonot as seriously as seichel.
Question About Bringing Back Prophets
Talmid: The rabbi, you’ll say that in order to bring back prophets one must bring back avoda zara, they speak shtuyot vehavalim (nonsense and vanities).
Maggid Shiur: According to the Rambam certainly. Yes, certainly, according to the Rambam certainly. Yes, yes, certainly according to the Rambam this is not a good thing. The Rambam’s whole thing is that one shouldn’t try to be prophets like other prophets, one should try to be a prophet like Moses, and every Jew can be a prophet like Moses, as it says befeirush (explicitly) in Hilchot Teshuvah Chapter 5. Kol ish (every person) can be a prophet kemoshe (like Moses).
Talmid: Are you asking? Yes, because the people didn’t understand. I heard my shiur about that chapter from Yesodei HaTorah (Foundations of the Torah), and I forgot devarim yesodiyim (fundamental things). There are things that one must inscribe on a list, and who will be the great father on the list? Everyone must already know them. There are a few things.
Chiddush #2: The Prophecy of Moses Is Eternal, Not One-Time
One of the things is, that what the Rambam says that Moshe Rabbeinu, that the reason why one believes in Torah is because the prophecy of Moses is a one-time thing, doesn’t mean that it’s a one-time thing, means that it’s an eternal thing. “Davar ha’omed la’ad ul’olmei olamim” (a thing that stands forever and for all eternity).
They learned a whole interpretation in the Rambam from “achuzat linevuah olamit,” yes, “emunah olamit” (eternal faith). The Rambam said such a language, that for this, yes, it’s a davar ha’omed la’ad, it’s a language that stood in Hilchot Yesodei HaTorah Chapter 7, I don’t remember the language now, that all prophets yesh bahem dofi (have a deficiency) but the prophecy of Moses, “vegam bechi emunah le’olam” (and also in life, faith forever). That it’s emunah olamit.
What does this mean bechi emunah le’olam? Because the sort of things that Moses taught are things that don’t change, they are forever as they are. “Kol asher asah ha’Elokim hu yihyeh le’olam” (all that God has made will be forever) it says in the pasuk (verse). These are things that are eternal.
The Prophecy of Moses Is Universal, Not Historical
And therefore, when the Rambam says that Moshe Rabbeinu is unique, exactly opposite to what the amei ha’aretz (ignorant people) think, this means that Moshe Rabbeinu’s prophecy is a historical thing, that it only happened once in history. Exactly the opposite, for this there is only one, because the truth is only one. There is only one God, only one prophecy of Moses.
Because what is the prophecy of Moses? The prophecy of Moses, this tells you metziut Hashem (the reality/existence of God), the basic reality. There is only one basic reality. About this it cannot change. The Rambam says explicitly in Part II Chapters 41-42 [Moreh Nevuchim, Part II, Chapters 41-42], that the Torah cannot change because the truth cannot change. Not because it only happened once, rather because it is always.
So anyone who will be a prophet like Moshe Rabbeinu, will see the same thing as Moshe Rabbeinu. About all prophets, about dimyonot, there is a klal (rule) “ein shnei nevi’im mitnabim besignon echad” (no two prophets prophesy in the same style), because dimyonot everyone has differently, according to the matzav hazman (situation of the time), according to the matzav hasha’ah (situation of the hour), and so on.
About the prophecy of Moses, which this is basic reality, which everyone can look with their own two eyes, with their own seichel, like Avraham Avinu (Abraham our father), he sees all the same. There is no difference at all between a Jew and Moshe Rabbeinu. Certainly.
Anecdote About Reb Moshiach’l
Ah, this is Chapter 60 in Part I which explains this. But… I told my rabbi, Reb Avraham Yitzchak, exactly, Reb Avraham Yitzchak Greiner told me that he spoke with his rabbi Reb Moshiach’l many times, and one couldn’t speak with him, because every kushya (question) he says, well, it says in Part II Chapter 46. And I remember what it says there. Because it was so for everything. So I also feel this way, in the same mahalach (approach). One must remember, one must remember.
Rabbosai, it is what stands what I say, so the subject of the prophecy of Moses is not exactly the opposite, the subject of the prophecy of Moses is the most accessible prophecy. Of course, I have madreigot (levels) in this, I haven’t answered the question, but it’s the basic reality which every Jew says Shema Yisrael (Hear O Israel), every Jew says Shema Yisrael already echad (one), every Jew has echad to Hashem ve’ahavta et Hashem (and you shall love God), exactly like Moshe Rabbeinu, the reality that Moshe Rabbeinu told is accessible, because we know that echad above means in all times, okay, and you don’t know, but anyway, it’s all lanetzach (forever) means always, not one time, and it remains forever. It means always.
As everyone knows the Torah, the interpretation of the Baal Shem Tov (founder of Hasidism), nitzchiyut haTorah (the eternality of the Torah), and so on. Bekitzur (in short), the story is, that therefore, since all prophets had, as the Rambam says explicitly, all prophets had their prophecy when they slept, and therefore they thought that the Almighty can also sleep.
Eliyahu HaNavi and Yochanan Kohen Gadol Against “Awakening” the Almighty
Ulai yashen veyakatz (perhaps he is sleeping and will awaken), says Eliyahu HaNavi (Elijah the Prophet) to the benei haBaal (worshippers of Baal), but in Tehillim (Psalms) it says urah lamah tishan Hashem (awake, why do You sleep, O Lord), and Yochanan Kohen Gadol (Yochanan the High Priest) was very upset. He said, chas veshalom (God forbid) to say this verse, when he was asked, they removed it from the verse. Bitul et hame’orerim (cancellation of the “awakeners”), true? Yochanan Kohen Gadol bitul et hame’orerim, why?
He didn’t hold of hit’orerut (awakening). Hit’orerut is built on dimyonot. It’s that the Almighty sleeps, one must awaken Him. The Almighty sleeps, one doesn’t need to awaken Him. Right?
The True Meaning of “Awakening” Through Shofar
What is the person? A person sleeps, one must indeed awaken him. But not awaken be-derech dimyon, then one can well sleep in dimyon in asiyah (action). Was there a kol shofar (sound of the shofar)? No, rather such a sort of kol shofar, or many people they go into dimyonot, rather such a sort of kol shofar that awakens from dimyon, which this is the remez (hint/allusion) of yesheinim (sleepers). Sleeping means that one imagines, and awake means that one imagines.
The Concept “Remez” by the Rambam
Understand, for this remez, I once said the word remez in the Rambam, when the remez says tekiat shofar (blowing of the shofar) he says, means that he said that af al pi etzah (even though it is advice) one must blow shofar be’olam hadimyon (in the world of imagination), because blowing shofar one needs a physical shofar that one can see, it even has a shiur (measurement), one must be able to see it, one must be able to hear it with the physical eyes. Remez yesh po (there is a hint here).
What does “remez yesh po” (there is a hint here) mean? A hint is a concept from the higher levels, that is remazot veha’arot (hints and illuminations). Remez is another word for ha’arah (illumination). Remez doesn’t mean a symbol, remez means davar hameramez otcha (something that hints to you) to something else. Remez is a very similar word? Yes, a pointing, or a remez is a very similar word to he’arah, to hit’orerut (awakening), to awaken. You understand? Just like “deromez miloin venirmaz” (he hints to him and he is hinted to), I hint to him, he should catch something. You catch?
Remez Yisrael means that the shofar says that the shofar should stop hearing the shofar, to think. You catch? Wow! That is the remez of Moshe, that is the meaning of remez, certainly, zer et hakatuv (the crown of the verse), because the katuv (Scripture) is everyone knows, dibur hakatuv bahove (the Scripture speaks in the present), dibur haTorah kol osher penei adam (the speech of the Torah is all the wealth of mankind).
The Torah Speaks in the Language of Imagination to People Who Are “Sleeping”
The Torah speaks yes in the language of imagination, even Moshe Rabbeinu, right? Why? Because he speaks to simple people who understand they are sleeping. And what is the problem when one sleeps but that one goes with alei hevel varik shelo ya’ul velo yazik (on vanity and emptiness that will not avail or harm)?
What this is, what this is, Rabbi Shmuel HaNavi (the prophet Samuel) said about idolatry, hatohu shelo ya’ul velo yazik (the void that will not avail or harm). Lo yo’il velo ya’aseh (will not avail or do), something is a language, I have here the language, ha’avarot shelo ya’ilu velo yatzilu (the transgressions that will not avail or save), lo ya’aleh velo yatzil (will not avail or save), this is a language from Shmuel HaNavi, and this is a derasha for the Jews.
And this is hevel varik (vanity and emptiness), this is what happens when one sleeps a whole life, shogegin kol shnatam (erring all their years). Shogegin also means the language of meshugah (crazy). There is a machloket rav (great dispute), a question with the Rav, the discussion of what shogegin means, shogegin also means imagination, just like shigayon leDavid (a shigayon of David). He has beautiful imaginations, he still thinks he is also a prophet.
Questions and Comments
Student: And… certainly, there is the aspect of a prophet like that. There is a chelek hatov (the good part) of that shebadimyon (that is in imagination). From… pirkei kodesh (holy chapters). True, true. And… yes, yes, Rashi’s name was mentioned. But it’s already a beautiful thought, it doesn’t come into imaginations. What is important is to remember that…
The Rambam’s Derasha on Tekiat Shofar: Clarity, Soul, and Habit
The Parable of the Shofar – Not Fear, But Clarity
Shogim also means imagination, just like shigayon leDavid, such beautiful imaginations. He thinks indeed that he is also a prophet. And certainly there is an aspect of a prophet like that, there is a chelek hatov shebadimyon (good part of imagination). What is important is to remember that one should not be asleep, and the whole difference between sleeping and being awake is when one is awake one thinks, and when one sleeps one doesn’t think, and the da’at (knowledge) doesn’t work.
And the shofar came, one builds on the remez. I said the remez begins with a mashal (parable). It’s a mashal that a shofar would awaken, one would make a big noise, and one wakes with a shofar because it’s a big noise, you catch? And also not the nimshal (the lesson), because the nimshal is not that it’s a big noise, because it’s true, shofar kol gadol (a great shofar sound), also not the nimshal. The person thinks it’s a great dread, as it says vayecherad kol hahar (and the whole mountain trembled), kol hahar mah shemu’ah mechedah (the whole mountain from the startling news). Not about what one should imagine. The hit’orerut (awakening) from the shofar is not, oh, it’s frightening. The hit’orerut from the shofar is that it’s clear. It’s so clear that all other things are asleep. All the people, he sees just like one looks at the mezuzah and he sees, he sees what he does is devarim hacholefim veholechim (things that pass and go), it’s havlei hazman (vanities of time), it’s hayom kan umachar bakever (today here and tomorrow in the grave). He sees the divrei emet she’omdin la’ad ul’olmei olamim (words of truth that stand forever and ever). Right?
The Rambam’s Three Levels: Uri Yeshenim, Chizru Biteshuvah, Habitu Lenafshoteichem
This is the meaning of the Rambam’s uri yeshenim (awake, you sleepers). The Hebrew meaning, I mean there is no question at all, that I was right in the Hebrew meaning of the Rambam. Afterwards the Rambam says a third piece, this is the meaning of uri yeshenim. What does chizru biteshuvah (return in repentance) mean? Chizru biteshuvah is zichru et bor’achem (remember your Creator). The Rambam says, habitu lenafshoteichem (look to your souls). What does habitu lenafshoteichem mean? Look at your soul.
Why Must One Look at the Soul?
Why must one look at your soul? Master of the Universe, they already taught you. Why? Why is the problem of most people that they look at their? What did the holy Socrates say? That his whole service is that people should care about their soul and not about their body only. What does this mean? The perfection of the body is to be healthy and strong and have all kinds of pleasures of the time. This is sleeping, because just like the body, one doesn’t need a head for this, for this one doesn’t need intellect.
Side Note: Intellect, Imagination, and Business Acumen
By the way, we need to be very clever to do business, but one doesn’t need intellect. It’s all imagination according to the Rambam. It’s a lower level of intellect. Not intellect. The intellect that the Rambam speaks of is not the same thing that they use. It’s not calculation, not to be able to know how to do business, this is all imagination on that level. Or shall I say, specifically, perhaps it’s not called imagination, but it’s a lower level. It’s learning, one has learned clearly enough, we will come again to do chapter 2 and see that there are many levels. Chochmah (wisdom) and seichel (intellect) is the highest level. Calculating things that change is not seichel. Being very clever and understanding how to do business, you’re not a chacham (wise person). Because a chacham is only one who knows devarim nitzchi’im she’einam mishtanim (eternal things that don’t change). Business needs wisdom, right? But that’s not chochmah. That’s a lower level, which can be called seichel ma’asi (practical intellect), or ormah (cunning), you can call it ormah, not chochmah. Chochmah means yedi’at hanimtza’ot (knowledge of existing things), yedi’ot ha’amiti’ot (true knowledge).
Most People Are Mabit Legufam, Not Lenafshotehem
So, because, in other words, most people, therefore in this sense, most people are not mabit lenafshotehem (looking to their souls), because they are mabit legufam (looking to their bodies). This is there nafshotehem, means what you are, your soul. In other words, you are a person. A person is something that has according to the middot (character traits), yes? Begin to be healthy in the middot. Yes? And what will you therefore, you will understand, without habitu nafshoteichem (looking to your souls) you don’t understand what one needs to be good for. One needs to be good because that is what a person is, right?
Veheitivu Darcheichem Uma’alleichem – Derachim Means Middot
Veheitivu darcheichem uma’alleichem (improve your ways and your deeds), make better your derachim (ways). Derachim is a code for middot, right? Remember, hodi’eini na et derachecha (make known to me Your ways) means Your middot, for example, as if a person would have middot, says the Rambam, right? Veya’azov kelchem (and let him forsake), stop your bad derachim, yes?
How Does One Abandon Bad Ways? Through Hergel (Habit)
How does one do this? What does one do? How does one abandon the bad derachim? Through pretending, and we forgot, last week, through doing it many times until one becomes. This is the yesod hayesodot (foundation of foundations) of Hilchot De’ot (Laws of Character Traits) from Shemonah Perakim (Eight Chapters). Darko hara’ah (his evil way), not making a kabalah (resolution), the Rambam doesn’t say to make a kabalah at the kotel, not the other side. We saw, ah, were you here last week?
Again, azivat derachim amoraim (abandoning evil ways), it doesn’t say azivat ma’asim amoraim (abandoning evil deeds), you see? When finally, and catch what’s going on here, in the mashal, when the Rambam said the pious language, he said vechapshu bema’aseichem (search in your deeds), search your bad deeds. But how does one do teshuvah (repentance)? Not through searching the deeds, because teshuvah is not a matter of deeds. Deeds, stop. But the problem is, you are a bad person, you have bad hergalim (habits), right? You need to change, abandon your bad derachim, in other words, your bad hergalim.
Teshuvah Takes Time – Minimum Forty Days
How does one do this? One needs to begin being margil (habituating), we learned last week, take forty days of teshuvah, at a minimum. One doesn’t begin to fulfill the mitzvah of teshuvah before forty days, or ten days let’s say, aseret yemei teshuvah (ten days of repentance), I don’t know, another smaller minimum. It must take time, because one must abandon darko hara (his evil way).
The Rambam in Chapter 3 – Aseret Yemei Teshuvah
Therefore in aseret yemei teshuvah, the Rambam says in chapter 3, I mean the same chapter, right? A bit earlier, the Rambam says, a bit later actually, the Rambam says what? One stands up early and prays more. What does this have to do with teshuvah? It has nothing. It’s a way of making a person a lasting hergel. Ten days a year he stands up a bit earlier and thinks more about the Almighty, he has become accustomed. He is the kind of person who thinks a bit more. Hopefully he has become accustomed a bit to this the whole year also. That’s how it works. Indeed, if one does it for ten days, or fifteen days, or forty days, or Sephardim, etc. This is the hergel, therefore one must do it regularly. Yes, we already learned about this.
Ya’azov Darko Hara – Not Deeds, But Habits
This means darko hara, this you will abandon, not your deeds you will abandon. This is simple, don’t do it. What does abandoning mean? It’s not abandoning. People think that kabalat tovah (accepting good), the Rambam should accept, it doesn’t say in the Rambam to accept. Yigmor belibo (he should resolve in his heart), how does one accept? What does this even mean? Just words. What does it mean, make yourself different hergalim. Once and twice and a third? Yes, first pretend. Yes, yes, once and twice and three times.
Umachshavto Shelo Tovah – The Deeper Layer
Umachshavto shelo tovah (and his thought that is not good), not that you should abandon your derech hara, you should abandon. This is also a meaning for chapshu bema’aseichem means ya’azvu darcho ra (abandon his evil way), and chizru biteshuvah means abandon machshavto shelo tovah. What is a bad thought? A bad thought is thinking that it’s important to learn English. Okay, we’re going to torpedo that now.
What Does Machshavah Lo Tovah Mean?
Machshavah lo tovah, I need to know, machshavah lo tovah is the meaning to think… I’m not sure that machshavah lo tovah means de’ot lo tovot (bad opinions). One must be medayek (precise), it could be machshavah lo tovah means bad plans? Not sure. But in any case, you see that he puts in the word machshavah. He sees a verse, ya’azov rasha darko ve’ish avon machshevotav (let the wicked forsake his way and the man of iniquity his thoughts). Why must he abandon darko, his hergalim, machshevotav? This is what brings the hergalim, in the more pnimi’ut (inner) sense, the machshavot (thoughts).
It could be that it means de’ot, I’m not sure, but it certainly means the machshavot. We learned here something at length also. His opinions about what is good, exactly, about what is good, not necessarily about reality. This could be, I mean that probably the more simple meaning is about what is good, because reality one already saw earlier. Zichru vera’ayon (remember and see), this means remember the reality.
The Connection Between Machshavah and Hergel
The machshavah letovah (good thought) is that what a person has hergalim, always begins with a certain da’at, right? We spoke about middot being pretending and being margil, this doesn’t mean that there’s no da’at. It means that you see, you understand that it’s good, but you don’t feel it, right? But your certain sense has some da’at that says this is good, and otherwise it doesn’t begin.
This is the meaning of machshavto shelo tovah, begin to see that things are good, what is good, yes, the right things, don’t have bad machshavah, which means an error, and what does tov mean, you think that foolish things are good, begin to know that the good things are good.
Conclusion: A Beautiful Derasha – But Not the Main Topic
This is the derasha of the holy Rambam on tekiat shofar that one must review. And awaken oneself. A beautiful good derasha. It’s very very good. It’s beautiful. It’s beautiful. It’s beautiful. But? Nu? What is the truth? This we said, this was my first answer. Yes, it stands, it’s all connected to the same thing, but this is not the topic of my shiur. The topic is what is the mashal of waking up. You can erase when you want. Do you have questions that you don’t want to want?
HE עברית לחץ לפתיחה
סיכום השיעור 📋
סיכום זרימת הטיעון – חידושו של הרמב״ם על תקיעת שופר: שינה, דמיון ושכל
—
א. פתיחה: המעגל של לימוד, ראייה וחיבור
1. יסוד עבודת ה׳
כל השנה לומדים תורה – לומדים איך העולם צריך להיות, איך אנחנו צריכים להיות, שהכל מחובר. אחר כך מסתכלים בעולם (עיתון, על עצמך) ורואים שהמציאות לא תואמת את מה שהתורה אומרת שיכול היה/צריך היה להיות.
שתי נקודות קריטיות: גם מה שצריך להיות (אידיאל), וגם מה שיכול להיות (אפשרי מעשית). אם זה לא יכול להיות – זה רק פנטזיה. שלימות של כל דבר (נברא בשבילו) חייבת להיות משהו שניתן להשיג.
> *⟨הערה קטנה⟩: אפילו מקובלים מסכימים ליסוד הזה, אם כי יש להם פירושים אחרים על מה הדברים הם, מה שמביא למסקנות מעשיות אחרות.*
2. תפילה/עבודה = הגשר
תפילה (עבודת ה׳ בכלל, וראש השנה בפרט) היא התהליך של חיבור בין היכן שאתה נמצא עכשיו לבין היכן שאתה צריך/יכול להיות. זהו ליבת עבודת ה׳.
—
ב. תשובה = עבודת ה׳ במהותה
תשובה פירושה בדיוק הדרך מהיכן שאתה עומד עד היכן שאתה צריך/יכול להיות. תשובה אינה שונה מהותית מעבודת ה׳ – היא רק צורה ספציפית כי הדברים שבורים וצריך לתקנם. (מוזכר הרמב״ם במורה נבוכים ח״ג פרק מ״ו ומ״ג על תשובה במחשבה, טעמי המועדים, כוונות וקרבנות.)
חידושו של הרמב״ם על שופר – רמז ראשון
דיוק חשוב: הרמב״ם לא אומר ששופר הוא סתם לעשות תשובה. הוא מכניס מילה חשובה, וזהו חידושו של הרמב״ם. הרמב״ם קיבל זאת ברוח הקודש – כלומר, זה לא כתוב בשום מקור קודם.
—
ג. ⟨דיגרסיה⟩: מה פירוש “רוח הקודש” / נבואה?
שלוש דרכים שבהן אדם מגיע לאמת:
1. טבע/מדע – הבנת המציאות דרך התבוננות.
2. “התגלות” – נדחה: “הקב״ה הוא אדם עם פה והוא מדבר? – אף יהודי אמיתי מעולם לא האמין בזה.”
3. אינטואיציה/כליות יועצות – תחושה פנימית, קרובה לנבואה.
מסקנה: כל שלוש הדרכים מובילות לאותו דבר – אדם משיג את המציאות. נבואה = “יש שם מה שמגיע מאת ה׳ (בורא המציאות) אל לב/מוח האדם.” הדרכים השונות (דמיון, שכל, לב, כליות, ספרים) הן רק כלים שונים, לא מהויות שונות.
—
ד. רוח הקודש של הרמב״ם וכנותו
1. מה פירוש “רוח הקודש” אצל הרמב״ם?
הוא לא למד זאת מרבי או מספר קודם – זה בא ישירות מהמציאות/חכמה.
2. מדוע הרמב״ם אומר “נראה לי”?
כל משנה תורה של הרמב״ם הוא קיבוץ של תורה שבעל פה – הוא סובר שהכל כתוב בגמרא. “נראה לי” הוא כי הוא היה “כן באופן יוצא דופן” – הוא לא רצה להעמיד פנים שפירושו הוא יותר מפירושו בגמרא. הסמכות של הרמב״ם באה מהגמרא, לא ממנו עצמו.
הוא יכול היה – כמו מחברי לקוטים אחרים – להכניס חידושים משלו בין ההלכות, ואף אחד לא היה שם לב. אבל כשהוא אומר חידוש על סמכותו שלו, הוא מסמן זאת ב״נראה לי”, כדי שהלומד ידע שהוא לא מחויב לקבל זאת.
—
ה. קושיות על כנותו של הרמב״ם – ותירוצים
קושיא א׳: אגדה וטעמים
מדוע הרמב״ם לא כותב “נראה לי” בחידושיו העצומים באגדה, טעמי המצוות וספר המדע – שברור שאינם פשט פשוט בגמרא?
תירוץ: הרמב״ם מקפיד על “נראה לי” רק בנפקא מינה להלכה – בפסקי הלכה מעשיים. באגדה וטעמים, שאין בהם השלכות הלכתיות ישירות, הוא לא סובר שצריך לציין זאת.
קושיא ב׳ (חזקה יותר): הלכות אמונות ודעות
הרמב״ם פסק ספר מדע שלם עם הלכות אמונות ודעות, והוא ידע שזה לא ברור בגמרא – כי בספריו האחרים (שמונה פרקים, מורה נבוכים) רואים איך הוא מתאמץ להוכיח את אותן מסקנות. במשנה תורה הוא מציג זאת כמסקנה פשוטה. זה שקר!
ראיה: בהלכות קידוש החודש הרמב״ם מתנצל שהוא משתמש בחישובים של היוונים. מדוע הוא לא כותב התנצלות כזו בהלכות תשובה, שם הוא גם משתמש במקורות פילוסופיים?
תירוץ א׳: רחמים על כלל ישראל
הרמב״ם אומר בעצמו באגרותיו שהוא בכוונה כתב בהלכה דברים שאינם הלכה במובן הצר, כי היה לו רחמים על יהודים ורצה שידעו את יסודות האמונה.
תירוץ ב׳ (העיקר): ההבדל בין “אמת” ל״הנהגות טובות”
שיטת הרמב״ם (מורה נבוכים) היא שרוב המצוות אינן “אמיתיות” (אמיתות נצחיות) אלא “מפורסמות” (הנהגות טובות). רק “אנכי” ו״לא יהיה לך” – שניתן להוכיח בשכל – הן נבואה אמיתית “מפי הגבורה”. כל שאר המצוות תלויות במציאות העולם – הן היו יכולות להיות אחרות בעולם אחר.
> *⟨דיגרסיה – קין והבל ועריות⟩: כהמחשה – בעולם ללא יצר הרע לא היינו צריכים שניות לעריות, ואולי אפילו לא עריות עצמן. נישואי קין והבל מוזכרים כדוגמה לתקופה עם כללים אחרים.*
מסקנה: החיוב לקיים הלכות הוא לא כי הן אמיתות נצחיות, אלא כי הגמרא אמרה כך – הסמכות באה ממסורת וקבלה. לכן, בהלכה למעשה הרמב״ם חייב לציין מה שלו (“נראה לי”), כי שם הסמכות של הגמרא היא היסוד. אבל באמונות ודעות, שמדובר באמיתות אמיתיות שניתן להוכיח בשכל, הרמב״ם אינו כפוף לאותה שיטה.
—
ו. סמכות הרמב״ם – שלוש רמות
רמה 1: הלכה
בהלכה – “אמר הגמרא” (או לכל הפחות “אמר משה בן מימון”, שחלש יותר כי לא כל היהודים קיבלו את הרמב״ם).
רמה 2: דברים אמתיים
באמיתות – לא משנה מי אמר זאת, אפילו גוי היה אומר זאת היינו צריכים להכיר. הלכות יסודי התורה של הרמב״ם הן אמת לאמיתה – לא צריך “נראה לי”, כי אמת היא אמת מצד עצמה.
כשהרמב״ם אומר “יש מצווה להאמין במציאת ה'” – הוא לא מתכוון שרק כי זו מצווה צריך להאמין. הוא מתכוון שהמצווה כוללת גם סוג כזה של אמונה, אבל האמת עומדת בפני עצמה.
רמה 3: טעמי המצוות
בטעמים ודרשות – “זה לא עולה כסף”, כל אחד יכול לומר דרשות. זה לא נוגע להלכה, אלא פירוש, רמז.
—
ז. חידושו של הרמב״ם על שופר – ניתוח
1. שופר הוא “רמז”
הרמב״ם אומר בעצמו ששופר הוא “רמז” – זה לא הלכה, אלא טעם. חידושו הגדול: שופר מעורר אנשים לתשובה – “עורו ישנים משנתכם”.
2. “עורו ישנים” אינו פסוק!
הלשון “עורו ישנים משנתכם” לא כתובה בשום מקום בתנ״ך. זו ניסוחו של הרמב״ם עצמו – הוא כמעט יצר “פסוק” חדש. ובכל זאת – כמעט כל יהודי חושב שזה פסוק, מה שמוכיח עד כמה דבריו של הרמב״ם חדרו עמוק.
> *⟨סטייה קטנה⟩: הרמ״ע מפאנו לא קיבל את פירושו של הרמב״ם על שופר. אבל האריז״ל, רש״ש ורוב גדולי ישראל החזיקו בו מאוד – וזה מראה שזה היה רוח הקודש.*
3. מה כבר כתוב בחז״ל על שופר (לפני הרמב״ם)?
כל הענינים המוכרים של שופר בתנ״ך ובחז״ל:
1. תפילה/זכרון – שופר מזכיר את ה׳ (כמו שהבריסקר רב אומר – לשופר יש דין תפילה)
2. הפחדה – קול גדול שמפחיד (במתן תורה: “ויחרד כל העם”)
3. כינוס/הכרזה – “והעבירו קול במחנה” – כמו אזעקה, שופר ערב שבת
4. מלכות – “קול שופר לפני המלך” – חצוצרה למלך
5. מלחמה – אות לקרב (גדעון)
4. החידוש העצום
מושג ה״התעוררות” – להתעורר – לא כתוב בשום מקום לפני הרמב״ם! הוא חיבר שני נושאים שמעולם לא היו מחוברים: (א) שופר, עם (ב) מושג הקימה/התעוררות.
5. החילוק הקריטי
– קימה ≠ הפחדה – הפחדה פירושה שאתה כבר ער, רק נבהל
– קימה ≠ כינוס – כינוס פירושו שאתה כבר ער, רק נקרא
– קימה ≠ הזכרה – הזכרה היא פונקציה כלפי ה׳, לא כלפי האדם
קימה פירושה: האדם ישן (במשל) – הוא במצב של חוסר מודעות, והשופר מעיר אותו. זו קטגוריה אחרת לגמרי. במתן תורה לא כתוב שהעם ישן והשופר העיר אותם – כתוב שהם נבהלו.
—
ח. חיפוש בתנ״ך: מי ישן והתעורר?
בשום מקור – לא בפסוקים, לא במדרשים – לא כתוב מפורש שאדם ישן והשופר העיר אותו. סקירה של כל המקומות בתנ״ך שבהם אנשים ישנים ומתעוררים:
– יונה – “מה לך נרדם” – מתעורר, אבל לא בשופר
– זכריה – מלאך מעיר אותו (“כאיש אשר יעור משנתו”)
– שמואל הנביא – “שמואל שוכב בהיכל ה'” – ה׳ קורא לו, אבל לא כתוב מפורש שהוא ישן
– דלילה מעירה את שמשון – “פלשתים עליך שמשון” – שלוש פעמים, אבל בלי שופר
– נבל – הוא לא קם – וזו הבעיה שלו
> *⟨דרשה צדדית – נבל הכרמלי כאנטי-מודל של תשובה⟩: נבל היה שיכור בראש השנה (“ולבו טוב עליו ושכור מאד”), הוא חשב שראש השנה זה פורים. כשהוא קם ואביגיל סיפרה לו מה קרה – “וימת לבו בקרבו והוא היה לאבן” – ליבו מת, הוא נעשה כאבן. עשרה ימים אחר כך (עשרת ימי תשובה!) הוא מת ממש. זה מה שקורה כשלא תופסים את ההתעוררות של שופר – “לבו כאבן.” אבל – זו דרשה יפה, לא מקור.*
—
ט. כלל מתודולוגי בקריאת הרמב״ם
> כשהרמב״ם אומר שתי (או יותר) מילים/ביטויים שלכאורה אומרים אותו דבר, אחד הוא פירוש על השני.
ראיה מפורשת ממכתבו של הרמב״ם לשמואל אבן תיבון על תרגום: לפעמים צריך לתרגם מילה אחת במספר מילים כי המושג עמוק מדי למילה אחת. דוגמה: “דברי תורה וחכמה” = דברי תורה שהם חכמה.
—
י. ניתוח הדרשה התלת-חלקית של הרמב״ם על שופר
בטקסט של הרמב״ם יש שלושה משפטים:
1. “עורו ישנים משנתכם והקיצו נרדמים מתרדמתכם” – קומו, ישנים!
2. “וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה” – חפשו במעשיכם ושובו בתשובה
3. אחר כך באים שני פירושים: אחד על “עורו” ואחד על “חזרו בתשובה”
פירוש על “עורו ישנים”:
“עורו” = “זכרו בוראכם” (זכרו את בוראכם). מי צריך לזכור? – מי שישן. מי ישן? – “השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל.”
מסקנה קריטית: מה פירוש “שינה”?
“שינה” לא פירושה:
– לא להיות ישר
– לא להיות דלוק / לא להיות חם ליהדות
– לא ענין של רגש (feeling)
– לא ענין של מעשה (עשייה)
“שינה” פירושה:
– ענין של מחשבה / ידיעה / זכירה – האדם שכח את האמת, הוא שקוע ב״הבלי הזמן.” ההתעוררות היא קוגניטיבית – “שוכחים את האמת” → השופר קורא לזכור.
—
יא. מהי “אמת”? – חזרה ליסוד של שמונה פרקים
1. אמת = דברים נצחיים
כמו שכתוב בשמונה פרקים פרק ב׳: חכמה פירושה ידיעת הדברים הנמצאים שאינם משתנים – הקב״ה ומהלכיו. על פי קבלה: הקב״ה וספירותיו – גם דברים שלא משתנים (רצון לא משתנה, וכו׳).
2. “הבלי הזמן” = דברים זמניים
“הבלי הזמן” = דברים זמניים, “היום כאן ומחר בקבר”.
3. חידוש חזק: נגלה עצמו = “הבלי הזמן”
מי שלומד רק נגלה הוא שוכח את האמת בהבלי הזמן. נגלה חשוב מאוד – “דברים המיישבים את לבו של אדם… שיקנה העולם הבא” – אבל הוא עוסק רק באיך לחיות בעולם הזמני באופן טוב. נסתר = ידיעת האמת – דברים שלא משתנים: הקב״ה, מלאכיו, מעשה בראשית, מעשה מרכבה. לכן זה נקרא “חכמת האמת” – חכמת התורה על אמתה.
—
יב. ראיות מהרמב״ם – “יעור משנתו” בהלכות אחרות
1. הלכות אבל (פרק י״ג, הלכה י״ב)
הרמב״ם מביא את אותו לשון “יעור משנתו” באבלות: כשקרוב מת, האדם צריך להיזכר – תבין שרוב הדברים החשובים מתים. חשוב: בפסוק כתוב “חלו” (להיבהל), אבל הרמב״ם מוסיף בעצמו את מוטיב ה״להקיץ” – להתעורר. הוא חידש את נושא הקימה.
2. הלכות מזוזה
כשאדם יוצא לעסקיו (ענייני זמן), הוא “ישן”. הוא רואה את המזוזה – שם כתוב יחוד ה׳. יחוד ה׳ ואהבתו = ידיעות של מעשה בראשית ומעשה מרכבה. “וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולמים.” “מיד הוא חוזר לדעתו” – הוא חוזר לדעתו, הוא זוכר. זה הפירוש של שופר – הוא פותח את דעתו של אדם בזמן מסוים.
—
יג. מדוע “שינה” ולא “חולה”?
הרמב״ם יכול היה לומר “אתה חולה” (כמו בהלכות דעות/שמונה פרקים). אבל הוא אומר “אתה ישן” – זה סוג אחר של דבר:
– חולה = שלמות הגוף חסרה, המידות לא טובות.
– ישן = הגוף מושלם לחלוטין, האדם בריא לגמרי. רק המוח/דעת לא עובד – זה החסרון היחיד.
– כח הזן – עובד בשינה
– מידות – לא פעילות, אבל לא חולות, הן בסדר
– רק השכל לא עובד
הנמשל: אדם יכול להיות בעל שלמות המעשים, שלמות הגוף, מידות טובות – ובכל זאת חסר לו העיקר: דעת, ידיעת האמת.
—
יד. דמיון vs. שכל – ליבת העבודה הפנימית של הרמב״ם
1. דמיון עובד טוב יותר בשינה
פרדוקס: כשישנים, הדמיון עובד באופן אקטיבי ו״טוב יותר” מאשר כשערים – אבל זו דווקא הבעיה.
2. דמיון = שורש עבודה זרה ויצר הרע
דמיון הוא לא רק “לא טוב” – הוא מקור עבודה זרה ושורש יצר הרע. הרמב״ם אומר במפורש: יצר הרע הוא הדמיון. הרבי (הרבי מליובאוויטש) גם אומר כך.
3. רגשות בתפילה ≠ שכל
רגשות בתפילה (התלהבות, אהבה, יראה) – אפשר להרגיש גם בשינה בחלום. על זה לא צריך לתקוע שופר. שופר מעורר את המוח/שכל – לא את הדמיון, לא את הרגשות.
> *⟨הערת צד קטנה⟩: “מוחין דגדלות” / “מוחין דחתונה” – “מוחין” לא מדבר על רגשות – זה מדבר על שכל. רגשות צריכים להיות עם מוחין, אבל מוחין זה לא רגשות.*
> *⟨דיגרסיית צד קצרה – תחיית המתים⟩: משל הקימה של הרמב״ם יכול להיות נמשל לתחיית המתים (כמו רב סעדיה גאון), אבל הרמב״ם אומר שכפשוטו זה משל על התעוררות משינה רוחנית.*
—
טו. שופר = להפסיק להיות “נביא של דמיון”
1. נבואת שאר הנביאים vs. נבואת משה
נושא השופר הוא: להפסיק להיות כמו אותם נביאים (שעבדו דרך דמיון), ובמקום זאת – להיות כמו משה רבינו (שעבד דרך שכל טהור). חידוש: זה “דבר רע” להיות נביא (משאר הנביאים) – צריך לשאוף להיות כמו משה.
עיקר האריכות של הרמב״ם בהלכות נבואה היא תמיד להדגיש את ההבדל בין נבואת שאר הנביאים (דמיון) לנבואת משה (שכל) – “הדבר הכי גדול.”
2. מושג ה״הערה” של הרמב״ם נגד דמיון
הרמב״ם משתמש
במילה “הערה” (התעוררות/הארה) כאנטיתזה לדמיון. שני מקומות עיקריים במורה נבוכים:
– חלק א׳, פרק נ׳ (או בערך): הערה נגד דמיון
– חלק ג׳, פרק נ״א: השגחה באה מחשיבה על ה׳ – כשהשכל פעיל ומחובר לה׳
אלו שתי ההערות שהן שורש העבודה הפנימית של הרמב״ם.
3. תירוץ על סתירה: משה גם היה לו בחינת שאר הנביאים
קושיא: אם נבואת משה שונה לגמרי, איך אפשר למצוא בדבריו של משה אלמנטים של שאר הנביאים?
תירוץ: משה רבינו, כאדם, גם היה לו בחינת שאר הנביאים (קל וחומר – “יש בכלל מאתיים מנה”). כל דברי נביאים רמוזים בתורה. אבל – האמיתית נבואת משה היא רק “אנכי” ו״לא יהיה לך” – ידיעת ה׳ בלבד.
—
טז. חידוש גדול: נבואת משה נגישה לכל יהודי
1. כל יהודי יכול להיות נביא כמשה
נבואת משה האמיתית – ידיעת ה׳ – יש לכל יהודי. נבואת משה היא דווקא הכי נגישה, לא הכי בלעדית.
ראיה: רמב״ם, הלכות תשובה פרק ה׳: “כל אדם” יכול להיות נביא כמשה.
ההבדל: אצל שאר הנביאים – “אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד” (כי דמיונות סובייקטיביים). אצל נבואת משה – כולם רואים את אותה מציאות בסיסית, כי אמת היא אוניברסלית.
2. נבואת משה = נצחית, לא חד-פעמית
כשהרמב״ם אומר שנבואת משה היא “יחידה”, הוא לא מתכוון לייחודיות היסטורית. פירוש: זה “דבר העומד לעד ולעולמי עולמים” – נצחי, כי האמת לא משתנה. “אמונה עולמית” (הלכות יסודי התורה פרק ז׳). ראיה: רמב״ם, חלק ב׳, פרק מ״א–מ״ב: תורה לא יכולה להשתנות כי אמת לא יכולה להשתנות. יש רק אחת נבואת משה, כי יש רק אחת מציאות בסיסית, אחד אלוקים.
3. “שמע ישראל” כדוגמה
כל יהודי שאומר “שמע ישראל ה׳ אחד” – יש לו גישה לאותה מציאות כמו משה רבינו. “אחד” פירושו בכל הזמנים – נצחי, לא פעם אחת.
> *⟨אנקדוטה אישית⟩: ר׳ אברהם יצחק גרינר סיפר איך דיבר עם רבו, ר׳ משיח׳ל, וכל קושיא ר׳ משיח׳ל ענה: “נו, הרי זה כתוב בחלק ב׳ פרק מ״ו” – דוגמה לכך שהכל כבר נמצא במורה נבוכים.*
—
יז. חזרה לשופר: נביאים חשבו שה׳ “ישן”
1. הקרנה של דמיון
מכיוון שכל הנביאים (חוץ ממשה) קיבלו נבואה כשהם ישנו, הם הקרינו שגם הקב״ה יכול לישון. אליהו הנביא אומר לנביאי הבעל: “אולי ישן הוא ויקץ” – אולי הוא ישן. בתהלים כתוב: “עורה, למה תישן ה'” – שנשמע כאילו הקב״ה ישן.
2. יוחנן כהן גדול
יוחנן כהן גדול ביטל “את המעוררים” – הוא ביטל את הנוסח של “עירור” ה׳. למה? כי הוא לא החזיק ב״התעוררות” שבנויה על דמיונות – שהקב״ה “ישן” וצריך “לעורר” אותו.
3. הפירוש האמיתי
האדם ישן – אותו צריך לעורר. אבל לא לעורר בדרך דמיון (שמשאיר אותו ישן בדמיון בזמן המעשה). צריך קול שופר כזה שמעורר משינת הדמיון – לא כזה ששולח לדמיונות חדשים. שינה = חיים בדמיון; התעוררות = הפסקת הדמיון.
—
יח. “רמז יש בה” – פירוש “רמז” אצל הרמב״ם
כשהרמב״ם אומר “רמז יש בה” על תקיעת שופר, הוא מתכוון:
– אף על פי שתקיעת שופר היא בעולם הדמיון (שופר גשמי, עם שיעור, שומעים באוזניים פיזיות) –
– “רמז” פירושו: רמיזה / התעוררות למשהו אחר, גבוה יותר מדמיון
– רמז = הערה = התעוררות = עירור
– רמז השופר הוא: השופר אומר לך – תפסיק לשמוע רק את השופר (הקול הגשמי), ותתחיל לחשוב (שכל)
“דיברה תורה כלשון בני אדם”
אפילו תורת משה רבינו מדברת בשפת דמיון – כי הוא מדבר לאנשים פשוטים ש״ישנים” (חיים בדמיון). אבל זה לא אומר שהתורה היא דמיון – אלא שהיא משתמשת בדמיון ככלי להגיע לאנשים.
לשון שמואל הנביא: “לא יועיל ולא יציל”
שמואל הנביא אומר על עבודה זרה: “תוהו – שלא יועיל ולא יציל.” זה מה שקורה כשחיים בדמיון: הבל וריק – “שוגים כל שנתם.” שוגים פירושו גם משוגע (= אבוד בדמיון), וגם שגיון (= דמיונות יפים, כמו “שגיון לדוד” – הוא חושב שהוא נביא, אבל הכל דמיון).
> *⟨הערה קטנה⟩: יש “חלק הטוב” של דמיון – “פרחי קודש” – אבל זה לא מפורט כאן.*
—
יט. שופר – לא פחד, אלא בהירות
משל השופר הוא שרעש גדול (קול) מעורר – אבל זה לא הנמשל. הנמשל אינו שצריך להיבהל (“ויחרד כל ההר” אינו הנקודה העיקרית).
ההתעוררות האמיתית של שופר היא בהירות: פתאום רואים בבירור שכל שאר הדברים – דברים החולפים והולכים, הבלי הזמן, היום כאן ומחר בקבר – הם שינה. ורואים דברי אמת שעומדים לעד ולעולמי עולמים. זה כמו להסתכל על מזוזה – פתאום רואים מה אמיתי וקיים ומה רק זמני.
—
כ. פירוש “חזרו בתשובה” – שלושת השלבים של הרמב״ם
1. “עורו ישנים” = ראו את האמת (כבר נדון)
2. “חזרו בתשובה” = “זכרו את בוראכם” = זכרו את הבורא = הכירו את המציאות
3. “והביטו לנפשותיכם” = הסתכלו על נפשכם (לא על גופכם)
רוב האנשים מביטים לגופם – הם מסתכלים על גשמיות: בריאות, כוח, פרנסה – זו שינה. סוקרטס הקדוש אמר: כל עבודתו היא שאנשים יתעניינו בנפשם ולא בגופם.
> *⟨הערת צד: שכל vs. דמיון בעסקים⟩: חכמת עסקים אינה חכמה לפי הרמב״ם. צריך להיות חכם לעשות עסקים, אבל זה דמיון או שכל מעשי / ערמומיות – רמה נמוכה יותר. חכמה אמיתית = ידיעת הנמצאות, ידיעות האמיתיות – ידיעת דברים נצחיים שלא משתנים.*
—
כא. “והיטיבו דרכיכם ומעלליכם” – תשובה דרך הרגל
1. דרכים = מידות (לא מעשים)
“דרכים” הוא קוד למידות (כמו “הודיעני נא את דרכיך” = מידותיך). “יעזוב רשע דרכו” = עזוב את הרגליך הרעים, לא רק מעשים רעים.
2. איך עושים תשובה?
לא דרך קבלות! “יגמור בלבו” פירושו תעשה לעצמך הרגלים חדשים. דרך העמדת פנים (pretending) והרגלה: פעם אחת, פעמיים, שלוש – עד שנעשים אחרים.
תשובה לוקחת זמן: לפחות עשרה ימים (עשרת ימי תשובה) או ארבעים יום. אי אפשר לצאת ידי חובת תשובה ברגע אחד.
3. עשרת ימי תשובה – מעשית
קמים מוקדם יותר, מתפללים יותר – מה הקשר לתשובה? אין קשר ישיר – זו דרך לבנות הרגל טוב יותר. עשרה ימים בשנה חושבים יותר על ה׳, ומתרגלים, בתקווה לשנה שלמה.
—
כב. מחשבתו שלא טובה – השכבה העמוקה יותר
הפסוק “יעזב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו” – דרכו = הרגלים, מחשבותיו = המחשבות/דעות העמוקות יותר שמביאות את ההרגלים.
– “זכרו את בוראכם” = זכרו את המציאות (מה שקיים באמת)
– “מחשבתו לא טובה” = טעות לגבי מה טוב – חושבים שדברים טיפשיים הם טובים
– מחשבה טובה = להתחיל לראות שהדברים הנכונים הם טובים
הקשר בין מידות ודעת
עבודת מידות (העמדת פנים, הרגלה) לא פירושה שאין דעת. צריך קודם לראות שמשהו טוב (גם אם עדיין לא מרגישים זאת), ואז להתרגל עד שגם מרגישים זאת.
—
כג. מסקנה: הנושא העיקרי
כל זה – כל הדרשה של הרמב״ם על שופר – יפה, נכונה ומחוברת. אבל הנושא העיקרי נשאר: מהו משל הקימה – שינה מול ערות, דמיון מול שכל.
חידושו הנפלא של הרמב״ם, שהוא דוגמה לרוח הקודש, הוא שיסוד השופר טמון בהתעוררות – בהתעוררות מדמיון לשכל. זה לא הפחדה, לא כינוס, לא הזכרה לה׳ – אלא עירור האדם שישן בדמיונות, לידיעת האמת: ידיעת הבורא, דברים נצחיים שלא משתנים, האמת הנצחית שעומדת לעד ולעולמי עולמים.
תמלול מלא 📝
הסוד של ראש השנה: תשובה, עבודת ה׳, ורוח הקודש של הרמב״ם
פתיחה: היסוד של היהדות וראש השנה
מגיד שיעור:
אוקיי, זה על הקלטה, אז אני צריך ללמוד. אבל אני יכול רק עם שאלות. וגם מלכות נחרנים שפרס, איך זה נכנס? אבל דבר אחד קודם. אני רוצה להיות כן על הפשט שלי. אבל קודם דבר אחד.
למדנו במוצאי שבת, אולי יש הקלטה מזה, אולי לא, אני לא יודע, שהסוד של ראש השנה, הסוד של כל היהדות, הוא שלומדים שנה שלמה, מה לומדים את כל התורה? שלומדים שנה שלמה, מה לומדים את כל התורה? שלומדים את החומש כל שנה, או באים לשיעור כל שנה, ולומדים איך העולם היה צריך להיות, איך אנחנו צריכים להיות, איך העולם צריך להיות, הכל מחובר.
ואחר כך רואים, אם מי שמסתכל בעיתון רואה, או מי שיכול בעצמו רואה. מי שלא מסתכל בעיתון, או לא יכול בעצמו, זה קורה באותם אנשים. הוא לא רואה. אבל מי שמסתכל בעיתון, הוא רואה שהעולם לא בדיוק כמו שכתוב בתורה שיכול היה להיות, שהיה צריך להיות ויכול היה להיות.
שני הדברים האלה חשובים מאוד. גם איך היה צריך להיות וגם איך יכול היה להיות. אם זה צריך להיות, אז לא מעניין, אם זה לפנטזיות.
ובפרט לפי מה שאנחנו לומדים, שהשלמות, שלימות הטבע של כל דבר, הוא מה שנקרא נברא בשבילו, מה שנעשה השלמות של הדבר. זה חייב להיות שזה יכול להיות. זה הפירוש של שלמות, לפי כל אחד. אני מתכוון שאין שום מחלוקת.
לא, לא, אפילו המקובלים כולם מודים לזה, יש להם פירושים אחרים על מה דברים הם, ממילא צריך להיות אותם אחרת. אבל הוא לא רוצה, בגלל זה… אוקיי, זה לא היה לא… רחוק, רחוק, רחוק. הולכים לאיבוד.
בקיצור, התורה אומרת לנו מה הם צריכים להיות, וממילא מה הם צריכים להיות, וממילא מה הם יכולים להיות. כל שלושת הדברים האלה. כל שנה לומדים את זה יותר טוב. אחר כך מסתכלים בעיתון, רואים שזה לא בדיוק ככה.
אז מה שבא ראש השנה, זה אומר תפילה, בכלל, עבודה, עבודת השם. היא אחת מ״לעבדו בכל לבבכם”, אחת מעיקר עבודת התפילה, היא בפשטות לחבר, לנסות לראות. איך אפשר לחבר את מה שצריך להיות ויכול להיות למה שזה נמצא, כן? איך הולכים מכאן לשם. זו עבודת השם, ולכן זו גם העבודה של ראש השנה. נכון? זה אמרנו?
תלמיד:
לא ממש, עם קצת…
מגיד שיעור:
אמרנו אחרת במוצאי שבת?
תלמיד:
הוא אמר מה שהוא אמר.
מגיד שיעור:
לא, זה למדנו במוצאי שבת. זה למדנו במוצאי שבת. ראיתי את התפילה שלך. אוקיי. היה סרטון, מה זאת אומרת? אני לא יודע אם הוא המשיך, באמצע זה נעצר.
תלמיד:
מה התכוונת ב׳אתם׳ כאן?
תלמיד אחר:
אל תסיים עם ר׳ מוטל, כי הוא הולך להיראות בסרטון, ר׳ מוטל.
תלמיד:
אחר כך הם הוציאו.
תלמיד אחר:
תמיד יכול להיות וסטרס, לפחות. בוודאי, מוסטרס.
המטרה של ראש השנה ותשובה
מגיד שיעור:
רבותי, ולכתחילה יש לך כבר מטרה על זה. מעולם לא אמרתי אחרת. רבותי, ועכשיו ערב ראש השנה, מה זה הפורים? זו המטרה. מה המטרה? “זה היום תחילת מעשיך”. נכון, צריך לדבר על הבעל שם. אז, שניהם. אוקיי.
עכשיו, זה בעצם לעשות תשובה. נכון? זה בעצם הפירוש של לעשות תשובה. מה התכוונת לעשות תשובה היום?
תלמיד:
אני יכול כבר לומר תורות על תשובה, אבל זה לא לעשות תשובה לפי אותי.
מגיד שיעור:
לפי אותך זה לא לעשות תשובה? על מה?
תלמיד:
כי זה לפני תשובה.
מגיד שיעור:
אוקיי, אמת. זה חלק, זה שניהם. יש תשובה במחשבה, כמו שהרמב״ם אומר במורה בפרק מ״ו חלק ג׳, תסתכל שם קטע חשוב מאוד על תשובה.
תלמיד:
זה?
מגיד שיעור:
תסתכל רק בפרק מ״ג איך הוא מדבר הלכות… לא, לא, אם אני זוכר, יש פרק מאוחר יותר מ״ו, הוא מדבר על קרבנות. אני חושב שמ״ו. כן, כן, אבל גם במ״ו. מ״ג אני חושב זה הטעמים של כל המועדים. אחר כך מ״ו כתוב על כוונות. צריך להסתכל על כל הקטעים האלה. בעזרת השם כשאוציא את החיבור שלי של כל המקורות על ראש השנה, זה יעמוד שם. כן.
אז, צריך להזכיר שזו הכוונה של תקיעת שופר. ודיברתי על זה בארוכה בשנים קודמות, ויש כתוב אפילו, אני חושב, פחות או יותר בדיוק מה צריך ללמוד. ובעל הבית רוצה להיות מסוגל ללמוד את זה.
תשובה = הדרך מ״כאן” ל״שם”
מגיד שיעור:
אם אתה מדבר על ראש השנה, אחד שואל אותי, “אה, מדברים כבר על ראש השנה. אבל אתה הולך להמשיך, כן?” כן, אני מדבר עם מישהו, תסתכל. הוא מדבר על ראש השנה. הלו, זה ערב ראש השנה, על מה אני אדבר? פורים? פורים. או על ראש השנה, על פורים. תגיד לו שאני אדבר על פורים. תגיד לו שהוא יבוא אחר כך. הוא לא יבוא. הלו, אז, בוא נסביר קצת יותר טוב.
מה זה אומר לעשות תשובה? תשובה פירושה בדיוק הדרך שהולכים מאיפה שנמצאים עד מה שצריכים להיות, מה שיכולים להיות. אז מה זה תשובה? אני מתכוון שיש עוד דברים שנקראים תשובה, זו פשוט עבודת ה׳. תשובה היא, שמכיוון שהם שבורים צריך לעשות את זה. אבל זה בעצם מה שתשובה היא. תשובה היא לא באמת שונה מעבודת ה׳.
צריך להבין למה יש דבר כזה תשובה שהוא שונה מעבודת ה׳, אבל בשביל זה צריך ללמוד הלכות תשובה.
וזו שאלה טובה, יש לי תירוצים שונים על זה, אני לא יודע איזה התירוץ האמיתי, אבל באופן יסודי זה באמת אותו דבר.
החידוש של הרמב״ם על שופר
מגיד שיעור:
וכמו שאתה לומד, יש לך דיוק טוב מאוד. מי שלומד את הרמב״ם חושב ששופר זה לעשות תשובה. הרמב״ם לא אומר ששופר זה לעשות תשובה. הרמב״ם מכניס מילה חשובה מאוד, וזה עיקר היסוד של החידוש של הרמב״ם.
מה שאני מתכוון שזה החידוש של הרמב״ם, לרמב״ם היה רוח הקודש. אתה בעצמך חידשת, כי אני לא יודע שום מקור לרעיון הזה. לפני הרמב״ם אני לא יודע שום מקור לרעיון הזה. ששופר… רוח הקודש פירושו שהוא בא ישירות מהקב״ה, לא שהוא לקח מאיפשהו, הוא לקח משני, הוא לקח ישירות מהמציאות. ישר מהחכמה. ישר מהחכמה. ישר מהמציאות, מהאינטואיציה של האדם, מהטבע, מהטבע, מהטבע.
סטייה: מה זה אומר רוח הקודש ונבואה?
שלוש דרכים לאמת
מגיד שיעור:
זה אותו שיעור. כל המלכויות זהות. עכשיו, בוא ניקח את זה. יש מדען, ויש מישהו שיודע את הטבע, והוא knows how things work, ומזה הוא יכול להגיע לדעת מה הטבע אומר ומה הקב״ה רוצה.
תלמיד:
מי עשה את הטבע לפי אותך?
מגיד שיעור:
אני מבין. אבל השאלה היא, מה הכלים זה how he’s getting through. זו דרך מספר 1. אלה רק מילים קסומות.
הדרך השלישית, רגע אחד, רגע אחד, הדרך השלישית היא, כמו כליות יועצות, שיש לו דבר אינטואיטיבי בתוכו, שאתה יכול לומר שזה קרוב לנבואה ממש, וזה אומר לו שזה הדבר הנכון לעשות.
תלמיד:
אני לא מבין. אני לא מבין. אני לא מבין. מה הדרך השנייה?
מגיד שיעור:
אני לא יודע. אני חושב שאנשים אוהבים לומר מילים כשהם לא מבינים, ולעשות עוד מחלוקות גם. הדבר השני שאתה אומר זה רק מילים, זה לא אומר כלום.
תלמיד:
כן, מה זה אומר? התגלות? מה זה אומר?
מגיד שיעור:
אה, אז הקב״ה הוא אדם עם פה והוא מדבר, בבקשה, תעשה לי טובה. זה לא רציני, נכון? זה שטויות, אף אחד לא מאמין בזה. אף יהודי מעולם לא האמין בזה.
אוקיי, אז אתה רואה, זה הגיע להיות… אף יהודי אמיתי. זה הגיע להיות… whatever, אתה מחזיק מהשטויות האחרות? זה הגיע. רבותי, אנשים חושבים הרבה שטויות, מדברים על מה שטויות אמיתיות הן. שטויות אמיתיות יש רק אחת.
נבואה = השגת המציאות
מגיד שיעור:
עכשיו, יש הרבה על איך שאחד מתכוון לומר שנבואה חכמה זה כולו אותו דבר. זה אדם realized the reality. כמו שהרמב״ם אומר. הוא אומר, יש שם מה שמגיע מאת המציאות, אוי, הוא אומר מאת ה׳, שהוא בורא המציאות, זה הפירוש, אל לב האדם, מוח האדם, everyone קול. זה הפירוש, אף אחד לא בכלל בהגדרה של נבואה.
עכשיו, איך מקבלים את הנבואה? אומר הרמב״ם, יש בפשטות את הדרכים, דרך הדמיון, דרך השכל, דרך הלב, דרך כליות יועצות, דרך כיכר בספרים. כל אחד מודה שיש הרבה דרכים של נבואה. אין אף אחד שאין מחלוקת במה שזה, אין חולק במהות הנבואה. אין פשוט מחלוקת אבודה. כמו שאחד לומד את הדרך, אחד לומד את אותה דרך.
רבותי, אני לא רואה, יש חילוק, יש דרכים אחרות, יש דרכי נבואה אחרות, יש דרכים אחרות, יש מישהו שקיבל נבואה דרך ריקוד, כמו יונה בן אמיתי, ואחר קיבל נבואה דרך לימוד ספרי חכמות. But they all got the same thing, ואם הדבר נותן את ה-same thing, then it’s, I don’t know what it is, ואולי זה כלום, נכון?
תלמיד:
מה חייב להיות שלא זה לא נכשל? זה נבואה היא true, נכון? אבל אי אפשר לקבל true, אבל אי אפשר לקבל true.
מגיד שיעור:
כן, אפשר, בהחלט אפשר. כל דבר. כמו שמגיעים לאדם יום אחד. לא, לא, לא, אני חייב עוד על עצמי. זה באמת לא מסתדר. אוקיי, רבותי, רבותי, רבותי, אנחנו הולכים לאיבוד.
אם למישהו יש שאלה, אני יכול רק לענות משפט אחד, לא יותר. שאלה שהיא לא מהנושא, אפשר לקבל תשובה של משפט אחד. אפשר לשאול כמה שאלות שרוצים, אבל לא שיחה שלמה, כי אני נמצא באמצע משהו.
רוח הקודש של הרמב״ם והכנות שלו
מגיד שיעור:
לרמב״ם היה רוח הקודש. כשאני אומר רוח הקודש, אני מתכוון שזה לא נלקח לא למדו מרבו, כי לא… זה לא כתוב בשום ספר לפני הרמב״ם. הוא לא אומר נראה לי, אבל כשהוא אומר חלק הוא לא צריך לומר נראה לי. נראה לי זה כי הרמב״ם…
תלמיד:
אתה שואל שאלה טובה, אם אני אומר שרמב״ם היה בכלל, אני צריך להגיד חזק נראה לי.
מגיד שיעור:
התירוץ על השאלה הוא, זו שאלה טובה בפשט ברמב״ם. השאלה היא, שמה שהרמב״ם אומר נראה לי זה לסיבות חשובות מאוד, כי הרמב״ם היה צדיק גדול מאוד, יש מעט מאוד צדיקים גדולים כאלה כמו הרמב״ם.
תלמיד:
למה? אין. אין? כמו שהוא אומר על משה אין. למה הוא אין? למה?
מגיד שיעור:
כי הרמב״ם כתב ספר שיהיה מקבץ לתורה שבעל פה. כל התורה שבעל פה היא החיבור שכתוב בתורה שבעל פה. תורה שבעל פה היא על מי שהוא על על על או פשט שהוא היה מקלל על מה שהוא עמד בפשט בגמרא, אבל בעצם הוא סובר שזה כתוב בגמרא, לא סובר שזה הפשט שלו.
ולכן כדי שיאמינו בכל הרמב״ם, כל הגמרא, ש״ס, תלמוד בבלי ותלמוד ירושלמי וכו׳. לא גאון, תלמוד בבלי.
עכשיו. הגאונים מעניינים אם יש להם פירוש על הגמרא, אבל לא עם הוראה עתורי. עכשיו, בא יהודי שלומד רמב״ם, אומר הוא, מה אני לומד? עם מי הוראה עתורי אני לומד? התירוץ על כל הרמב״ם הוא הגמרא, והגמרא מחויבת כל היהודים.
עכשיו, הרמב״ם היה כן מאוד, ולפעמים לרמב״ם הייתה
—
*[המשך יבוא בחלק הבא]*
הכנות של הרמב״ם והגבולות של “נראה לי” – חלק ב׳
הכנות המיוחדת של הרמב״ם
הלכה שלא כתובה בגמרא. כשהוא סבר שזה כתוב, אז אין בעיה, לא כשהוא סבר שזה בטוח שהגמרא מדברת עליו. אבל אם זה לא כתוב בגמרא, אילו הרמב״ם היה קצת פחות כן ממה שהוא היה, הוא היה עושה מה שרוב האנשים שעושים ליקוטים כותבים, והם נותנים לג אריין את הדבר שלהם. ואתה לומד, יש לו כל כך הרבה קרדיט, אף אחד לא היה אומר, לא יודעים כל כך הרבה רמב״מים שלא יודעים מאיפה הם באים. בכל מקרה, יהיה עוד רמב״ם אחד שלא יודעים איפה זה כתוב, כן?
יש לו קרדיט, כי הוא המחבר כאן של הספר הזה שכל אחד הולך ללמוד. הוא יכול לכתוב כמה מהחידושים שלו גם, וזה יהיה מתקבל אצל כל היהודים, כי זה מאוד מצליח.
הרמב״ם היה כן מאוד, והוא לא עשה את זה. והוא אמר שכשאני אומר חידוש, כל דבר שאני סובר שזה על הסמכות שלי, אני סובר שאני צודק, וזה מביא הלכה, אבל אתה פוסק כמוני, אבל אתה לא מחויב. אני אומר לך שזה לא כתוב, “נראה לי”. זה הטעם של “נראה לי”.
תירוץ #2: נפקא מינה להלכה
התירוץ הוא, כי אין בזה נפקא מינה להלכה. כשהרמב״ם אומר טעמים, ואותו דבר בכלל באגדה, הרמב״ם לא מקפיד על זה.
קושיה חזקה על התירוץ הזה
יש כנראה קושיה כזו, לא רק אם אני אומר את זה, יש קושיה חזקה. כי מי שלמד בשיעורים על ספר המדע ועל כל המקומות שהרמב״ם אומר אגדה, רואה שהרמב״ם אומר חידושים עצומים. הרמב״ם לא היה כזה טיפש לחשוב שמה שהוא אומר הוא הפשט הפשוט בפסוקים בגמרא, זה הפירוש שלו.
בשמונה פרקים למשל, רואים שהרמב״ם… כי יודעים שהיסוד שלו על מידות הוא מחלוקת מחילת, הוא בנוי על חלק שלם של תורה, זה לא פשט פשוט מההלכות, מהמידות עצמן אפילו.
התירוץ הוא, כאן, אפשר לומר שזה תירוץ טוב. מבין את הקושיה שלי? קושיה טובה על הרמב״ם? זו קושיה טובה? אם הרמב״ם כל כך ישר, הוא אומר רק מה שכתוב, בערך אגב, למה זה גם הרבה פעמים כאן?
תלמיד: לא, לא, זה… כן, זו קושיה עצומה.
מגיד שיעור: הרמב״ם הרי ישר להפליא. כל מה שהוא אומר כתוב… לא, הכל מאוד טוב, זה צריך להיראות כך. כל מה שהרמב״ם אומר הוא גמרא. כמו שהרמב״ם שואל, למה שתם דבריו [he left his words unstated] אולי מעולם לא היה לי פשט אחר? אבל הרמב״ם חושב כבר כך.
הרמב״ם חושב, אני אומר לך מה כתוב בגמרא. בסדר, אתה יכול לומר לי פשט אחר בגמרא? הרמב״ם לא יכעס עליך. אבל בעצם, הרמב״ם אומר למה כתוב בגמרא. זה לא דבר שהוא, זה שניהם, אבל זה לא דבר, הוא לא רוצה לומר אמר משה בן מימון [Moses son of Maimon said], זה לא אמר משה בן מימון. נכון?
והם מקפידים על הדברים שהם חידושים, אומרים יראה לי [it appears to me], והשני שואל, אתה לא חייב לקבל את זה. אתה יכול לקבל את זה, ואני הייתי רוצה שתקבל את זה, אבל אם היהודים לא יסכימו זה לא נורא. לא חסר, אין חובה לפעול לפי היראה לי של הרמב״ם. אפילו לפי שיטת הרמב״ם, על זה כתוב יראה לי. כן?
תירוץ #3: קושיה חזקה יותר – הלכות אמונות ודעות
בוא ושאל קושיה איומה: הרמב״ם פסק הרבה הלכות אמונות ודעות [laws of beliefs and opinions], ספר שלם עמודים פחות או יותר, וכן במקומות נוספים. והרמב״ם ידע שהאמונות והדעות שהוא אומר אינן ברורות בגמרא.
איך הוא ידע שהוא ידע? כי בכל הספרים האחרים שלו רואים בבירור שהוא מתאמץ מאוד עם המסקנות שכתובות בשמונה פרקים, ושם אתה רואה בבירור את הקושיה, או במורה נבוכים [Moreh Nevuchim: Guide for the Perplexed], כתוב במשנה תורה פשוט בתורה מסקנא. והוא מביא עוד פסוק וגמרא, מאוד טוב, יש לך ראיה, אפשר לפרש הכל בפסוק. אולי הוא חושב שזו ראיה אמיתית, אבל זה בוודאי יראה לי [it appears to me], בוודאי חידושי הרמב״ם, זה לא דברי התורה [words of the Torah]. אמת? קושיה טובה.
ראיה מהלכות קידוש החודש
וראינו את הרמב״ם במקום אחד בהלכות קידוש החודש [Laws of Sanctification of the New Moon], ובגלל זה חשבתי על הקושיה. בהלכות קידוש החודש אמר הרמב״ם שכל החשבונות לוקח הוא מהיוונים [Greeks], והיה לו כל התנצלות [apology/justification].
אני שואל אותו מאוד טוב, למה לא כותב את זה בהלכות תשובה [Laws of Repentance]? כי את החשבון הוא גם לקח מהיוונים. זו הייתה קושיה. אתה רואה שם הוא כן מקפיד על זה.
תלמיד: מה? אף אחד לא היה מגלה את זה. אף אחד לא היה מגלה מה כשהוא אומר את זה?
מגיד שיעור: זה כן היה שקר. הוא כן השתמש בטריק שאני אומר. בוא נראה מה אנחנו מבינים מהרמב״ם שהוא אמר שהדרך הממוצע [middle path] אינו השווה לא ממוצע אריתמטי אלא ממוצע גיאומטרי כלומר הממוצע אינו מה שנמצא בדיוק באותו מרחק מקצה אחד לשני ואינו דבר שסופרים במספרים – כמות [quantity].
צריך לראות שבכלל יש סתירה [contradiction]. יש סתירות כאלה גם, אבל אז אפשר באמת לעשות שהוא בא, אולי הרמב״ם חשב שהוא בא גם. יכול להיות. על כל פנים, ויש לזה סתירות, וזה התירוץ, רוב הסתירות האמיתיות ברמב״ם הן סתירות אמיתיות, והתירוץ הוא שהרמב״ם הולך אחרי סתירה בגמרא, והתפקיד שלו הוא רק לומר מה כתוב בגמרא, תעשה לי משהו.
עכשיו, ממילא זה הרמב״ם נורא כך, מה שאין כן [which is not the case] בכל המקומות, שהרמב״ם אומר בבירור באגרות זכותו יתברך [in his letters, may his merit protect us], שהוא בבירור כתב בהלכה דברים שלא היו להלכה. כי היה לו רחמנות על היהודים, והוא רצה שהם ירצו לדעת את הדבר הבסיסי.
שני תירוצים
תירוץ א׳: רחמנות על כלל ישראל
זה יכול להיות תירוץ אחד למה הוא עושה כך.
תירוץ ב׳: ההבדל בין אמת והנהגות טובות
התירוץ השני, שאולי קשור לזה, הוא כך, שלמה הרמב״ם צריך לכתוב יראה לי? שיבין הרי. בהלכה, מה הסמכות [authority]? מה זה על מה למה צריך לפעול לפי מה שכתוב בהלכות כך וכך? כי הגמרא אמרה כך. בגלל זה, לא כי זה אמת, זה לא אמת.
אני לא יכול לומר שזה לא אמת על התורה, אבל מה שכתוב בפרק ב׳ במורה נבוכים [Guide for the Perplexed, Part 2] הוא שכל התורה היא רק מפורסמות [commonly accepted opinions], לא אמיתיות [eternal truths], זה לא איטרנל טרוטס, זה לא דברים שהם תמיד אותו דבר.
דיגרסיה: קין והבל ועריות
אם היה עולם, למשל, אם היה בלי חטא אדם הראשון [without the sin of the first man], למשל, אם היה עולם בלי… אני יודע איך אנשים לא חוטאים, אני יודע איך לאנשים אין יצר הרע [evil inclination]. יכול להיות שעולם, לא בהכרח שיהיה יצר הרע. לא בהכרח שאנשים, אפילו יש כן יצר הרע, לא בהכרח שאנשים יהיו נוטים אחרי יצר הרע שלהם ויחטאו.
יכול להיות שאדם ישתמש בו רק נכון, כמו ששכל [intellect] הוא באמת מחייב, ואז לא היו צריכים הרחקה [distancing] משניות לעריות [secondary prohibitions related to forbidden relations], נכון? שניות לעריות זה דבר המותר לך [something permitted to you], זה רק כי אם הולכים עם השניות, אחר כך הולכים עם העריות [forbidden relations], אחר כך יהיו צרות, צריך לעשות איסורים, אולי לעריות עצמן גם. כן, אמת, אולי לעריות עצמן גם. אני אומר שניות כי זה ממש כך, בטוח, הרבנן, אבל יכול להיות אפילו העריות הן כך.
אז אם העולם לא היה שום עצה, היו מותרים בעריות. מה זה אומר? יש אופנים שמותר כך מייבום [levirate marriage]. אתה רואה שקין והבל התחתנו? בסדר, יכול להיות שזה היה אונס, ווטאבר. כן, שונים… אה, זה לא היה לפני החטא [sin]. לפי הזוהר [Zohar] זה בטוח, קין והבל נולדו לפני החטא. הם נולדו, כן, אבל התחתנו.
בכל מקרה, כן, אתה יכול לומר… לא, הנקודה היא שאם העולם… רבותי, רבותי, רבותי. כן, תתמודד עם קין והבל. בסדר, אז למה צריך להיות מותר? אני לא מותר בגלל זה, אני לא יודע את זה, אני לא יודע את זה. יש לך באמת מקום שאין שם אף אחד. לכאורה נכון, אני מתכוון שיש לגבי קירוב. בוודאי, זה פשוט. אם לא היה יצר הרע, אתה יכול לשאול, אדם לא היה יצר הרע? אז אני גם כן. הם לא מדברים שאם הוא דומה לאלוקי שירא מותר לו, אבל רוב האנשים אין להם זכות לומר את זה.
תלמיד: לא. בסדר, רבותי, רבותי, רבותי. באמת היה להם… רבינו, כן, אמת, לא אמת, לא כבר, אלא המלך, זה היה משהו מצווה. אלא כי הם רצו לחקות קין והבל, היה להם את המסורה [tradition]. ווטאבר.
מגיד שיעור: זו אותה סיבה בדיוק למה הרבנים התחתנו עם קרובותיהם.
קצר מעשה [in short], רבותי, בואו לא נדבר שטויות, בואו נלמד.
מסקנא: רוב ההלכות אינן אמת במובן של נבואה
שומע מה אני אומר? אז, רוב ההלכות אינן אמת במובן שזו נבואה. זה אני אומר, רוב ההלכות, לכן אומרים, זה הפירוש של הרמב״ם. אנחנו זוכרים את הפירוש של הרמב״ם, אני לא יודע, אבל הפירוש של הרמב״ם הוא מאנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעו [Anochi and Lo Yihyeh Lecha are directly from the Divine]. נכון?
הפירוש של הרמב״ם הוא שרק אנכי ולא יהיה לך הן נבואה אמיתית, נבואת משה אמיתית [prophecy of Moses]. לכולם יש נבואת משה. למה? כי את זה אפשר לראות ישירות. כל אחד שלומד את ההוכחות למציאת השם [existence of God] ולגשמיות השם [incorporeality of God], יכול לראות אותן בעיניים שלנו עצמנו.
וכמו שהרמב״ם אומר בהלכות קידוש החודש, דבר שאדם רואה בעיניים שלו, שמי שאומר בהלכות יסודי התורה פרק ח׳ [Laws of the Foundations of the Torah, Chapter 8], שדבר שהוא רואה בעצמו הוא, דבר שאין בו ספק [something that cannot be doubted], לא יכול אפילו נביא [prophet] להכחיש, אפילו נביא לא יכול להכחיש מה שהוא ראה בעצמו.
זה אומר מפי הגבורה [directly from the Divine], כל שאר המצוות אינן באותה רמה למה, כי הן באמת לא טרוטס, הן הנהגות טובות [good practices], צריך לעשות אותן, זה מאוד חשוב לעשות את כל המצוות. אבל אם העולם היה אחרת, זה תלוי במציאות העולם [dependent on the reality of the world], זה דברים שמשתנים, זה לא דברים שלא משתנים. לכן זה לא אותה רמה של נבואה.
ולכן, למה צריך כן לפעול לפי שאר הרמב״ם? כי אמרה הגמרא [the Gemara said], וזה לא
חידושו של הרמב״ם לגבי שופר: דוגמה לרוח הקודש
התירוצים השני והשלישי: סמכות של דברים אמיתיים וטעמי המצוות
מגיד שיעור:
זה אומר מפי הגבורה [directly from God’s mouth], שמענו, כל שאר המצוות אינן באותה רמה. למה? כי הן באמת לא טרוטס [truths], הן הנהגות טובות [good practices], צריך לעשות אותן, זה מאוד חשוב לעשות את כל המצוות. אבל זה לא, אם העולם היה אחרת, זה תלוי במציאות העולם [dependent on the reality of the world], זה דברים שמשתנים, זה לא דברים שלא משתנים. לכן זה לא אותה רמה של נבואה [prophecy].
ולכן, למה צריך כן לפעול לפי שאר הרמב״ם [Rambam: Maimonides]? כי אמרה הגמרא [the Gemara said]. ואם לא אמרה הגמרא, צריך לומר אמר משה בן מימון [Moses son of Maimon said], שזה חלש יותר מאמרה הגמרא, כי לא כל היהודים מסכימים [agreed] לפעול לפי הרמב״ם.
מה שאין כן [but not so] כשמדובר בדברים אמתיים [true matters], אין שום הבדל מי אמר את זה שגוי היה יכול לכתוב היית גם צריך לפעול לפי זה. שהרמב״ם אומר שזו מצווה, לא בגלל שזו מצווה לא צריך להאמין. הרמב״ם אומר באמת שזו מצווה להאמין במציאת השם [the existence of God], לא מתכוונים לומר שאם לא היו צריכים להאמין, מתכוונים רק לומר שהמצווה כוללת גם מצווה כזו, סוג כזה של מצווה. אבל כל הדברים שכתובים בהלכות יסודי התורה [Laws of the Foundations of Torah] הם אמת לאמיתה [absolute truth] כמו שהם. אנחנו לא צריכים, לא חסר שום יראה לי [it seems to me]. היראה לי הוא רק כשיש נפקא מינה [a practical difference], מי הסמכות [authority] שאומרת את זה? אבל כאן זו האמת, פשוט אמת, לא חסר את זה. זה התירוץ השני [answer].
והתירוץ השלישי [merit], אפשר לחשוב, אם אתה רוצה לדבר…
תלמיד [Student]:
כן, אז אתה רוצה לדבר לגבי [regarding] שופר [shofar: ram’s horn], יהיה התירוץ יותר פשוט, יותר פשוט יותר טוב על זה, שדברים שהם רק טעם [reason], רק דרש [homiletical interpretation], זה לא עולה כסף, כל אחד יכול לומר דרשות [homilies] מה שהוא רוצה, אתה מבין בעצמך שזה של הרמב״ם…
מגיד שיעור:
כן, זה התירוץ הראשון. כן, אני מרחיב [expanding] קצת. הלכה [Jewish law] יש לה תוקף [validity], אבל אתה אומר טעם תקיעת שופר [reason for blowing the shofar], רמז יספיק [a hint will suffice]. הרמב״ם אומר הרי, זה אומר הרמב״ם בבירור, אפילו גזירת הכתוב [a divine decree], ובמילים אחרות מה שאני אומר זה לא נוגע להלכה [not relevant to the law], הלכה היא לתקוע בשופר [the law is to blow the shofar]. אני הרי מסביר [explaining] שיש ענין [concept] בזה, זה הפשט של הרמב״ם [plain meaning]. אני לא יודע, שערה [a hair’s breadth] או אני אומר רוח הקודש [divine inspiration].
תלמיד:
אה, הוא אמר, הרמב״ם אומר שזה רמז [hint], זה לא ההלכה, אולי זה חלק ממה שהוא מתכוון. אתה לא צריך לקחת את זה ברצינות כמו גזירת הכתוב [a scriptural decree]. זה רמז של הענין, לכן הוא אומר שהענין הוא הענין שדרכי תשובה [ways of repentance], שקריאת תשובה [the call to repentance] עושים תשובה [repentance].
מגיד שיעור:
ממילא [consequently] אני אומר שלרמב״ם הייתה רוח הקודש, אבל, בסדר, אתה אומר, זו לא נבואת משה [the prophecy of Moses], כי זה רק לגבי טעמי המצוות [reasons for commandments], אבל רוח הקודש זה כן, כי אף אחד זה לא כתוב בשום מקום, אתה יכול לחפש מקורות [sources], כתוב בפסיקתא [Pesikta: a midrashic collection] שופר שפרו מעשיכם [shofar – improve your deeds], אבל זה לא הפשט של הרמב״ם.
מגיד שיעור:
כמו שאני כמעט לא יכול להיות בדקה, הפשט של הרמב״ם הוא לא ששופר צריך לעשות תשובה. בוודאי צריך לעשות תשובה, בוודאי צריך לתקוע בשופר, כן. אבל הפירוש של הרמב״ם הוא חידוש [innovation] של הרמב״ם. ולא רק שזה חידוש של הרמב״ם, אלא כל יהודי יחיד שקרא את הרמב״ם הסכים [agreed] עם הפשט הזה. כי כך כמעט כל יהודי יחיד שאני מכיר. כי כל אחד יודע למה תוקעים בשופר.
כל אחד יסתכל, תסתכל בכל הספרים שנכתבו לפני הרמב״ם [before the Rambam], כל הספרים אחרי הרמב״ם [after the Rambam], אף אחד לפני הרמב״ם לא ידע. זה כתוב רק באחד מעשרת הטעמים [one of the ten reasons], אפשר לומר שזה לא הטעם. כן, יש לו עשרה טעמים [reasons], לא כתוב שזה הטעם. אחרי הרמב״ם, כמעט כל אחד אומר, על פי הפשט [according to the plain meaning], הטעם הפשוט הוא זה.
יש טעמים אחרים שהרמב״ם אמר שאף אחד לא קיבל, הם לא היו אותה רוח הקודש. אבל הטעמים השונים [various reasons], יש אלפי טעמים. המשנה תורה [Mishneh Torah: the Rambam’s code of Jewish law] אבל כן קיבלו את הטעמים. אפילו לא לגמרי, קצת, קצת יותר.
תלמיד:
לא, שמחה [joy], הוא לא אומר טעם.
מגיד שיעור:
אמת, אבל הטעם של תקיעת שופר [blowing the shofar] אני חושב שאחד המקובלים ביותר הוא החידושים של הרמב״ם. ועד כדי כך [to such an extent] האריז״ל [the Arizal: Rabbi Isaac Luria] אמר שזה כתוב בחז״ל [Chazal: our Sages of blessed memory], והוא אמר פשט על זה על פי קבלה [according to Kabbalah]. נכון, מה הסוד [secret] של זה? הסוד של התקיעה [blowing] הוא כדי ושופר להעיר את הקב״ה.
בכל מקרה, ו… בסדר, בסדר, יפה, יפה, יפה, לא עכשיו. כן, כן, כן. אתה תהיה סקרן, אולי למחר תגלה.
ההכרה האוניברסלית בפשט של הרמב״ם
מגיד שיעור:
אני רק מתכוון לומר שזה מקובל אצל כל אחד, כמעט כל אחד, חוץ מהרמ״ע [Rama MiPano: Rabbi Menachem Azariah of Fano] שאמר שהוא לא אוהב את הפשט על תקיעת שופר. חוץ מזה, כן?
תלמיד:
אני לא יודע. לא רק יקר, והם הוציאו את זה מהשבוע שעבר, קטע משיעור קומה [Shiur Komah: a mystical text], זה לא רק יקר, זה לא שיעור קומה. הם הביאו את הקטע. הרמ״ע לא הסכים [agreed]. אני לא יודע למה. הוא לא היה מתרשם מהפשט של הרמ״ע.
מגיד שיעור:
למה מסתכל הר עמוזל? אבל… יש יהודים אחרים, האריז״ל האריז״ל הרש״ש [Rashash: Rabbi Shmuel Strashun], כידוע [as is known] כולם החזיקו מאוד בפשט של הרמב״ם, ומזה הבינו שזו הייתה רוח הקודש [divine inspiration].
מה הפשט של הרמב״ם? המושג של התעוררות
מגיד שיעור:
עכשיו, מה הפשט של הרמב״ם? הרמב״ם אמר חידוש גדול, ששופר הוא דבר שמעורר אנשים. כך אומר הרמב״ם, שופר הוא דבר שמעורר. כך חשב הרמב״ם, זה לא כתוב בשום מקום, כתוב הרבה פעמים רק שופר מכל מיני סיבות [reasons], כל הטעמים של רבי סעדיה [Rabbi Saadia Gaon].
תלמיד:
כן. כן. עורי עורי [Awake, awake], זה?
מגיד שיעור:
אתה חשבת שזה פסוק, עורי עורי ישנים משנתכם [Awake, awake, sleepers from your sleep], ונרדמים הקיצו מתרדמתכם [and slumberers arise from your slumber]. בשום מקום לא. לא.
אני אומר כל אחד חושב את זה, כי זו רוח הקודש. אני אומר לך שזו משנה [Mishnah]. הרמב״ם כמעט לא היה רוח הקודש חדשה, קטע משנה, קטע פסוק כמעט. הוא עושה כאן, הפסוק עורי ישנים גם לא כתוב, אתה יודע?
תלמיד:
לא. חשבת בוודאי שיש איפשהו פסוק “עורו ישנים משנתכם” [sleepers from your sleep]. לא כתוב בשום מקום. לשון הרמב״ם [the language of the Rambam]…
מגיד שיעור:
לא, צריך לבדוק לדעתי… לדעתי [in my opinion]. יש לשונות [expressions], הבל הזמן [wasting time] זה לשונות… כן, הלשון אינה, אם אני זוכר אין זה פסוק. צריך לבדוק… איך זה נקרא… You know, איך נאמר “עורו ישנים משנתכם”? No, something similar. “עורי עורי” [Awake, awake], כן, טוב מאוד. זה כמעט אותו דבר, אבל לא ממש אותו דבר.
חיפוש המקור
מגיד שיעור:
עשיתי פעם תרשים, כתבתי פעם פירוש [commentary] על זה, והבאתי לכל קטע ברמב״ם מהיכן באה הלשון.
תלמיד:
מה? הלכות תשובה [Laws of Repentance].
מגיד שיעור:
ושם היה כתוב, אני רוצה להראות לך שזה לא עובד, but anyways, שם היה כתוב ש… תן לי לפתוח את זה, אני אגיד לכם. הנה experienced an error, כן? אני רוצה להבין. Experienced an error. שוב, תן לי לנסות שוב. לא ככה.
הנה טוב מאוד. “עורו ישנים”, לא, כתוב למשל “עורי דבורה עורי עורי” [Awake, Deborah, awake, awake – from the Song of Deborah], “עורי” עם ע׳ ו׳ ר׳ י׳, אבל “עורו ישנים” לא כתוב בשום מקום בכל התורה, בסדר? אז הרמב״ם עשה פסוק משלו.
תלמיד:
זה פסוק?
מגיד שיעור:
לא, זה בוודאי פסוק. הרמב״ם עשה פסוק. פסוק שלא הרמב״ם [a verse that is not from the Rambam]. זה לא פסוק, רבותי [gentlemen], זה לא פסוק. רבותי, זה לא פסוק, זה רמב״ם, ורמב״ם כזה הוא טוב כמו פסוק.
המשמעות של החידוש
מגיד שיעור:
עכשיו, בואו נ… זה חידוש גדול יותר. אתה רואה שהוא חשב שזה פסוק. זה רוצה להיות. ובואו נצטרך להבין, מה החידוש העצום של הרמב״ם? החידוש העצום הוא כך. שכל היהודים הבינו, מה זה שופר? כמו שר׳ צדוק הכהן [Rabbi Tzadok HaKohen] עשה רשימה, אפשר לבדוק בתנ״ך [Tanach: the Hebrew Bible].
תלמיד:
את זה אני לא יודע.
מגיד שיעור:
כן, בוודאי. אבל אף אחד לא יודע מה זה אומר, אז זו בעיה. אני יכול מיד עוד… לא, לא. בסדר, טוב מאוד. אחד, רק רגע אחד, רק משפט אחד בבקשה.
הענינים המוכרים של שופר בחז״ל
מגיד שיעור:
רבותי, רבותי. רבותי, רבותי, כתוב בגמרא [Gemara: the Talmud] ובמשנה ובפסוק הרבה מאוד ענינים על שופר. למשל, בגמרא כתוב הרבה פעמים ששופר הוא להזכיר להקב״ה משהו, נכון? זה סוג של, כמו שהגאון הקדוש מבריסק [the holy Brisker Rav] אמר. הבריסקר מבריסק [the Brisker from Brisk] אמר שרואים בגמרא הרבה פעמים ששופר יש לו דין תפלה [has the law of prayer]. זה סוג של תפלה כמו שאפשר לדבר עם הקב״ה במילים, אפשר לצעוק, לעשות רעש גדול, אולי ישן הוא ויקץ [perhaps He sleeps and will awaken], בדרך משל [metaphorically speaking]. זה פשוט פשט אחד שכתוב בגמרא הרבה פעמים.
בפסוקים אפשר לראות עוד ענינים של שופר, אולי כמו שזה סוג יפה, כמו שהוא אומר מלכות [kingship], זה נושא של חצוצרה יפה כזו שתוקעים לפני חצות וקול שופר לפני המלך [before the king]. או שזה איזה קול כזה ש… זה יכול לעשות… לא כתוב שהוא העיר את העולם, כתוב שהוא עשה רעש, זה לא העיר את העולם. הוא הפחיד את האדם, עשו רעשים גדולים.
תלמיד:
זה מאוד… תקשיב, טוב מאוד. אני רוצה שתהיה לך… תקשיב, אתה מבולבל.
מגיד שיעור:
לא רק אתה מבולבל, אלא הרבה גדולי ישראל אחרים [great Torah scholars] היו מבולבלים. אז אתה לא היחיד. אבל לא כתוב ברמב״ם שום דבר על להיות מופחד. ויש פסוקים שכתוב גם בפרשה [Torah portion] של מתן תורה [the giving of the Torah] שהשופר הפחיד את העולם, ויחרד כל העם [and all the people trembled]. זה דבר גדול, אולי שם השופר מתכוון ממש לדבר, אני לא יודע. והיה קול גדול, וזה מפחיד אדם, קול גדול.
זה מה שגדעון [Gideon] עשה. רואים גם הרבה פעמים ששופר הוא כמו דרך לקרוא לאנשים. “והעבירו קול במחנה” [and they passed a voice through the camp], “והעבירו שופר”, זאת אומרת הכרזה [proclamation], קוראים. זה כמו אזעקה, קוראים לאנשים. כל הדברים האלה כתובים, ואולי עוד דברים שאני לא זוכר. אני מתכוון פחות או יותר לדברים האלה. כשלוקחים אדם למלחמה [war], זה כמו אזעקת שריפה. פעם לא היה, ערב שבת [before Shabbat] תוקעים שופר, כן? זה דרך של מודיע להיות [announcing]. בסדר, אלה כל הדברים שכתובים בספרים הקדושים, בחומש [Chumash: the Five Books of Moses], בגמרא, במשנה.
החידוש העצום: התעוררות
מגיד שיעור:
מה לא כתוב? לשון התעוררות [the language of awakening], להתעורר. לזה לא היה שום מקור עד שהרמב״ם בא והוא חיבר את הנושא של לקום, להתעורר, עם השופר. לקום זה לא אותו דבר כמו להיבהל, דבר אחר לגמרי. ולקום זה לא אותו דבר כמו לכנס אנשים, או כמו להזכיר להקב״ה. כל הדברים האלה הם דברים יפים, אבל הם לא לקום. לקום זה דבר אחר לגמרי.
המשל של שינה
מגיד שיעור:
איך קמים? איך באה התעוררות? מה זה אומר לקום? צריך לזכור דבר חשוב אחד. זה משל [parable], מובן מאליו. אבל מה המשל של לקום? מה זה אומר לקום?
תלמיד:
נכון? זאת אומרת הוא ישן.
מגיד שיעור:
מובן מאליו, המשל… בוא נבין, אני רוצה להסביר לך, יש חילוק בין המשל והנמשל [the parable and its application]. הרמב״ם אומר, לא מתכוון שאדם ישן ממש. מובן מאליו, זה בנוי על משל, אבל אתה צריך לזכור שהמשל הוא לא מה שהפשט הפשוט של הפסוקים וכל המשלים שיש על שופר אומרים.
הפשט הפשוט הוא, כתוב למשל במתן תורה, העולם שמע שופר, והעולם נבהל והם באו, כי אתה רואה שופר. הפשט כאן הוא המעמד [the gathering], אתה רואה סימן [sign] גדול, אתה רואה רעש גדול, שם המעמד, והם באו. מה לא כתוב? לא כתוב שהעולם ישן והשופר העיר אותם.
החידוש הנפלא של הרמב״ם: שופר כהתעוררות — איפה זה כתוב?
האתגר: איפה המקור ששופר מעיר?
הבעיה עם המשל של שינה
מגיד שיעור:
זה אתגר, הוא שואל כאן, אני לא אומר, איפה כתוב שיהודי ישן והשופר העיר אותו. לא כתוב שהוא ישן, אתה דמיינת. כתוב במדרש שהשופר התעורר.
תלמיד:
לא, אבל לא כתוב שהשופר התעורר, אם אני זוכר, אתה יכול להראות לי.
מגיד שיעור:
אני אומר, זה דמיון [imagination] טוב. הרמב״ם בוודאי דמיין כך, כבר כתבתי כך בספרי על אלול שזה בוודאי הפשט, אבל זה דמיון. לא כתוב. אחרי הרמב״ם אפשר לדמיין כך. לא כתוב. נכון?
תלמיד:
זה מחשבה אחרונה.
מגיד שיעור:
זה מחשבה אחרונה כתוב כך? אה, כך מגלים מחשבה אחרונה. אז, רבותי, אתה יודע את המחשבות האחרונות?
תלמיד:
אני יודע.
[סטייה צדדית — על הקלטה]
מגיד שיעור:
אני אפסיק לעשות הקלטה, ואני צריך לשמוע שאין הקלטה. בכל מקרה, אי אפשר לדעת אם ההקלטה עובדת. אני אומר סתם, בכלל חידוש חדש, עבודות שבאו. להיפך, יש הקלטה, יש פחד לדבר שטויות.
לא, אם יש הקלטה, אנשים חושבים שאפשר לסמוך על ההקלטה. אף אחד לא שומע שוב את ההקלטה, אבל סומכים. בכל מקרה, זו קליפה גדולה. אני אומר סתם. בסדר, יש מישהו שצריך לשמוע את זה. עכשיו ככה. עכשיו ככה.
חיפוש בתנ״ך: מי ישן והתעורר?
השאלה העיקרית
מגיד שיעור:
ותבינו מה אני אומר, תמצאו לי מקום אחד שכתוב שאדם ישן והעירו אותו עם שופר. אני יודע שהרבה פעמים אנשים ישנים והיו צריכים להעיר אותם. קורה. איפה כתוב מעשה שאדם ישן והיו צריכים להעיר אותו?
יונה הנביא
תלמיד:
הוא ישן?
מגיד שיעור:
טוב מאוד, העירו אותו עם שופר? מה לך נרדם? מה לך נרדם? למה אתה ישן? טוב מאוד, הוא ישן והעירו אותו. טוב מאוד.
מקומות אחרים
מגיד שיעור:
מי עוד ישן והעירו אותו? הוא קם. ויקץ. בסדר, אני לא יודע איפה עוד.
תלמיד:
דוד המלך ישן?
מגיד שיעור:
כתוב שמלאך העיר את זכריה, “ויעירני כאיש אשר יעור משנתו, וישב המלאך הדובר בי ויעירני” [Zechariah 4:1 — “And the angel who spoke with me returned and woke me, like a man who is awakened from his sleep”].
היה הקב״ה העיר את שמואל הנביא, “ושמואל שוכב בהיכל ה'” [1 Samuel 3:3 — “And Samuel was lying down in the Temple of Hashem”]. לא כתוב שהוא העיר אותו, אבל אפשר לדמיין שהוא ישן. לא כתוב שהוא ישן, כתוב “שוכב”.
כתוב שנבל ישן, ולא העירו אותו, וזו הייתה הבעיה שלו. אתה עוד תשמע, יש לי עוד דרשה בשבילך.
תלמיד:
מה הלשון אצל שמואל? “שמואל שוכב בהיכל ה׳, ויקרא ה׳ אל שמואל”, והוא הלך לעלי ואמר שהוא שמע.
מגיד שיעור:
כתוב שדלילה העירה את שמשון. “פלשתים עליך שמשון” [Judges 16:9,12,14,20 — “The Philistines are upon you, Samson”] כמה פעמים, שלוש פעמים. בחלום, הוא ישן חזק.
תלמיד:
איפה עוד? מה עוד כתוב? מי עוד?
מגיד שיעור:
עשיתי חיפוש, לכן אני יודע. יש חלק שזכרתי לבד.
[דרשה צדדית — נבל הכרמלי כאנטי-מודל של תשובה]
המעשה עם נבל
מגיד שיעור:
נבל לא קם, בסדר, חשוב מאוד. כתוב “ויהי כעשרת הימים ויגוף ה׳ את נבל” [1 Samuel 25:38 — “And it was after about ten days, and Hashem struck Nabal”]. אומרת הגמרא, עשרת ימי תשובה [the Ten Days of Repentance between Rosh Hashanah and Yom Kippur].
מה כתוב לפני כן? כתוב שאביגיל הלכה בלילה, “ולבו טוב עליו ביין והוא שכור מאד” [1 Samuel 25:36 — “and his heart was merry with wine, and he was very drunk”], משהו כזה, הוא היה שיכור לגמרי, הוא חשב שראש השנה זה פורים.
הדרשה
מגיד שיעור:
ונבל הכרמלי, זה היה ראש השנה, נכון? היום הראשון היה ראש השנה. למחרת דוד המלך פגש את אביגיל. ומדברים. והוא ישן ולא קם.
כשהוא קם, אשתו אמרה לו, והוא היה כועס מאוד, “וימת לבו בקרבו והוא היה לאבן” [1 Samuel 25:37 — “and his heart died within him, and he became like a stone”]. זה לא תפס התעוררות הלב [awakening of the heart]. לא, “וימת לבו”, אחר כך הוא מת, עשרה ימים אחר כך הוא מת, אבל מיד בראש השנה היה “לבו כאבן”.
זה מה שקורה כשיהודי לא קם מהשופר הראשונה. סתם, אמרתי לו דרשה יפה.
אבל זה לא המקור
מגיד שיעור:
אבל חוץ מזה, לא כתוב בשום מקום. אני לא יודע, זה סמל יפה, מדרש יפה. אני לא יודע, לא יכול בשום מקום בלילה לא כתוב שאדם ישן, העירו אותו עם שופר. לא אדם, ולא הקב״ה. בסדר? לא שאני יודע.
החידוש הנפלא של הרמב״ם
מה שאפשר לדמיין — אבל לא כתוב
מגיד שיעור:
אז רואים שהחידוש של הרמב״ם שאומר ששופר מעיר, הוא חידוש משלו. כתוב הרבה ששופר בוודאי עושה רעש. אתה יכול לדמיין שמישהו שהיה ישן היה קם? לא כל כך רחוק לדמיין, right? אתה יכול לדמיין שאם זה עושה, מפחיד אנשים, אם זה דרך לקרוא לאנשים למלחמה, לקרוא לאנשים להתכנס למחנה משהו, כמו שכתוב בפרשת בהעלותך [Numbers 10], כל מיני דברים, אתה יכול לדמיין שזה היה מעיר אנשים.
אבל הרעיון שאדם ישן והשופר מעיר אותו, לא כתב בשום מקום [it is not written anywhere].
מדרשים אחרים על שופר
מגיד שיעור:
יש הרבה מאוד מדרשים על השופר. שופר ראש השנה אינו דבר שהרמב״ם היה הראשון לחשוב טעמים, כי יש הרבה מאוד מדרשים עליו. אם אני יודע, אף אחד מהם לא חשב על הרעיון שהשופר מעיר.
הרבה מהם אמרו שזה מפחיד, שאולי זה כמו מלחמה, אולי זה מכנס, שזה מעורר את הקב״ה, כל מיני דברים, אבל שזה מעיר אדם, לא כתוב בשום מקום.
עיקר היסוד של הרמב״ם
מגיד שיעור:
ואני רוצה להדגיש, על זה אני סובר שעיקר היסוד, החידוש הנפלא, רוח הקודש [divine inspiration] שהרמב״ם חידש, הוא ששופר טמון בנקודה של התעוררות, של להתעורר.
כלל מתודולוגי בלימוד רמב״ם
המשל והנמשל
מגיד שיעור:
עכשיו, מובן מאליו, זה בנוי על המשל שזה קול גדול, ממילא אדם מתעורר. אם הוא היה ישן, הוא היה מתעורר. אבל מה הנמשל [the deeper meaning]?
הרמב״ם אומר לך, הנה, מה הנמשל, נכון? מה הנמשל?
תלמיד:
לא, הרמב״ם כך.
איך לקרוא את הרמב״ם: הכלל הגדול
מגיד שיעור:
ראשית, אני רוצה ללמד אתכם איך לקרוא את הרמב״ם. כתוב כך, יש שלושה חלקים בדרשה של הרמב״ם על תקיעת שופר [the blowing of the shofar]. זה הולך כך, זה שלושה משפטים, בסדר? שלחתי לכם, כמו שאמרתי, באותה דירה אני מתכוון שזה כתוב, אבל תראו, כתוב כאן כל כך ברור, כל אחד צריך תשובה, וכתוב כך:
שלושת המשפטים של הרמב״ם
מגיד שיעור:
כלומר, כך הדרשות, אלה הדרשות של הרמב״ם לתקיעת שופר:
“עורו ישנים משנתכם, והקיצו נרדמים מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה.”
[“Awake, awake, you sleepers from your sleep, and you slumberers, wake up from your slumber, and examine your deeds and return in repentance.”]
משפט מספר מה? כך אני סובר, זה המשפט הראשון. קומו מהשינה, ישנים, ובדקו את דרכיכם וחזרו בתשובה. זה כבר בנוי על פסוק, נכון? טוב מאוד.
הכלל: כשהרמב״ם אומר הרבה מילים על אותו דבר
מגיד שיעור:
עכשיו מה זה אומר, ריבונו של עולם? יש לנו כבר כלל גדול בלשון הרמב״ם, שכאשר הרמב״ם אומר הרבה מילים על אותו דבר, תמיד אחד הוא פירוש על השני. אתם מכירים את הכלל שלי?
זה אחד מהכללים שלי שהבחנתי בעצמי, אבל זה מאה אחוז אמת, זה גם רוח הקודש. אני כמעט בטוח שאם אתחיל לומר את זה כמה פעמים, כל אחד בכל העולם יתחיל לומר, בסדר? כי זה ברור.
המקור של הכלל
מגיד שיעור:
זה לא רק ברמב״ם כך. הרמב״ם עצמו במכתבו לשמואל אבן תיבון [Samuel ibn Tibbon, the translator of the Guide for the Perplexed] אמר שכך צריך לעשות כשמתרגמים דברים. יש לי ראיה מפורשת באיגרת הרמב״ם שזו הדרך.
יש לך פעם קונספט שהוא קונספט עמוק, אין מילה אחת. אפילו יש לפעמים מילה אחת לדבר, לעשות תשובה זו מילה אחת. אם היית יודע מה אתה, אני יכול לומר לעשות תשובה, אבל לעשות תשובה הרמב״ם סובר שזה קונספט כל כך עמוק. ממילא הרמב״ם אומר שלפעמים צריך לתרגם מילה אחת לכמה מילים.
ואיך אתה יודע שזה התרגום של זה? הוא אומר את שניהם. זה, אני מתכוון שזה מפורש באיגרת הרמב״ם.
איך הכלל עובד בפועל
מגיד שיעור:
ובכל מקרה, מי שלומד את הרמב״ם הרבה, רואה שהרמב״ם עושה את זה בכל פעם. יכול להיות שהפסוקים לא עושים את זה, יכול להיות שזה סגנון רגיל של אנשים. כשהרמב״ם אומר שתי מילים שמשמעותן אותו דבר, או הרבה פעמים הוא אומר כמו מילה מסורתית, כמו “וחזרו בתשובה”, מילה כזו שכתובה בפסוק, ומלבד זה הוא אומר מילה אחרת שלא כתובה בפסוק, או שזה הרחבה על זה, זה אומר “זה בא ללמד על זה” [this one comes to teach about that one]. זה הפירוש של זה.
“חפשו במעשיכם וחזרו בתשובה” אומר מה שכתוב עכשיו הלאה, בסדר?
שאלות על הכלל
תלמיד:
לא כאן, אין לי כלל בזה, אני לא יודע. אין לי כלל בזה. אולי יש כלל? אני לא יודע את הכלל, אני מתכוון שזה יכול להיות בשני הכיוונים, תלוי בסגנון שיכול להיות… אני לא יודע. אין לי כלל בזה.
מגיד שיעור:
גם כאן, זה קטע ארוך מאוד, זה לא ממש… יש לי כאן הרבה פעמים ממש שתי מילים שהוא אומר. למשל, כשכתוב תורה, הרבה פעמים כתוב “דברי תורה וחכמה”, זה אומר דברי תורה שהם חכמה, אוקיי, וכדומה.
אני אומר לך סתם דוגמה לסוג לשון שהרמב״ם משחק בזה הרבה פעמים, והרמב״ם אומר בבירור במורה נבוכים שחכמה ותורה אינם אותו דבר, אבל יש חלקים בתורה שהם בחכמה. כן, וכן הלאה.
ניתוח של דרשת הרמב״ם התלת-חלקית
המבנה: שני דברים ושני פירושים
מגיד שיעור:
אומר הרמב״ם כך, מה הפירוש? “וחזרו בתשובה”. מה הפירוש של ההתעוררות? מה פירוש התעוררות ומה פירוש עשיית תשובה?
אני סובר כך, אני יכול אפילו לומר כך, יש את שני החלקים הבאים, אחד הוא פירוש על “עורו”, והשני הוא פירוש על עשיית תשובה. אוקיי? מבין מה אני אומר?
החלק הראשון כתוב “עורו ישנים משנתכם”, כתוב פעמיים, “ישנים נרדמים”, לא משנה, אני לא נכנס ללשונות נרדפים. אחר כך, החלק השני מזה כתוב תשובה, “חפשו במעשיכם וחזרו בתשובה”. זה שני דברים.
עכשיו בא פירוש על שני הדברים. אוקיי? אני חושב שזה אולי חידוש של היום, אני לא זוכר שלמדתי כך. אבל עכשיו בא פירוש על שני הדברים: פסקה אחת שהיא פירוש על “עורו ישנים”, והחלק השני שהוא פירוש על “חזרו בתשובה”. אוקיי?
הפירוש על “עורו ישנים”
מגיד שיעור:
אומר הרמב״ם כך, מה פירוש “עורו ישנים”? כמה אתה ישן וכמה אתה צריך לקום? אומר במפורש. מה שאני אומר כאן הוא מפורש, זה לא חידוש שלי, אני חושב שזה ברור בלשון הרמב״ם.
אומר הרמב״ם כך: “וזכרו בוראכם” — מי צריך לזכור בוראכם? זו לשון הפסוק, נכון? הרמב״ם כבר הביא בחלק א׳ פרק א׳ “וזכור את בוראך בימי בחורותיך”, זה אומר לעשות תשובה.
מי צריך לזכור את בוראכם? מי? אלו? מי שישן. מה זה אומר במילים אחרות? “עורו” פירושו “זכרו בוראכם”, נכון? להתעורר. מי צריך להתעורר? מי שישן.
מי הוא “מי שישן”?
מגיד שיעור:
מה פירוש מי שישן? “אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל.”
חלק גדול מהדברים הם פסוקים. זה המשפט, נכון? זה משפט אחד, וחלקים אינם פסוקים. “לא יועיל ולא יציל” אומר שמואל הנביא על עבודה זרה.
ו״שוכחים את האמת בהבלי הזמן” הוא לשון… “הבלי הזמן” אינו לשון הפסוק. כתוב “הבלים” בקהלת, אבל זה לא לשון הפסוק. אני זוכר, “הבלי הזמן” הוא אפילו סוף ש… הרמב״ם אומר את זה כמה פעמים, כן, הרמב״ם אומר את הלשון כמה פעמים.
מסקנה קריטית: מה פירוש “שינה”?
זה ענין של זכירה, לא של הרגשה
מגיד שיעור:
שם תמיד זה פירוש על זכירה, נכון? תופס מה קורה כאן. מה פירוש מישהו שישן?
ישן לא אומר שהוא לא יהודי ישר, שהוא לא נלהב וחם ליהדות. לא ענין של הרגשה, לא ענין של מעשה.
של מה זה ענין? מחשבה, של ידיעה, כן? אפשר לומר זכירה, של זכירה. הוא לא אומר, אבל “שוכחים את האמת”, זוכרים.
הנמשל של “שינה” – ידיעת האמת וההבדל בין שינה להתעוררות
מגיד שיעור:
ואני תופס אותך מה קורה כאן. מה פירוש מישהו שישן? ישן לא אומר שהוא לא יהודי ישר, שהוא לא נלהב וחם ליהדות, לא ענין של הרגשה, לא ענין של מעשה. של מה זה ענין? של מחשבה, של ידיעה, כן? אפשר לומר זכירה, של זכירה. אבל כשאומרים זכירה, אז זה לא אומר לחזור, זה אומר לתפוס, נכון? שכחת כי זה נשכח מלבך, זה לא בתודעה שלך, לא במודעות שלך, לא בהבנה שלך.
מה פירוש שמישהו ישן? נמשל הרמב״ם לשינה הוא שהוא לא יודע, הוא שכח. מה הוא שכח? דבר שנקרא אמת.
מהי “אמת”? – דברים נצחיים
מגיד שיעור:
ומה למדנו קודם? מה פירוש אמת? אמת היא דברים נצחיים, דברים לא זמניים, אמת? מהי האמת? אמת היא ה… כמו שכתוב בשמונה פרקים פרק ב׳, חכמה פירושה אמת, ידיעת הדברים הנמצאים שאינם משתנים. או מדבר על הקב״ה ומהלכיו, כן? אלו הדברים שאינם משתנים. או על פי קבלה, הקב״ה וספירותיו, אותו דבר. לא אותו דבר, אבל גם הדברים שאינם משתנים, או הרצון לא משתנה, אוקיי, לא משנה. בקיצור, זה הפירוש ידיעת האמת.
מי לא יודע את האמת? – מי שחי בהבלי הזמן
מגיד שיעור:
ומי לא יודע את האמת? מי שחי בהבלי הזמן. הבלי הזמן פירושו דברים שהם “היום כאן ומחר בקבר”. היום כך, מחר כך. היום ההלכה כך, מחר ההלכה כך.
מי שלומד רק נגלה, הוא שוכח את האמת בהבלי הזמן. העולם ישן כאן כראוי. מי שלומד רק נגלה, שוכח את האמת בהבלי הזמן. לכן זה נקרא חכמת האמת, לכן זה ענק, חכמת התורה על אמתה.
נגלה עוסק רק, זה מאוד חשוב, זה “דברים המיישבים את לבו של אדם תחילה כדי שיקנה העולם הבא”, אבל זה לא האמת, כי אמת פירושה דברים שאינם בהבלי הזמן. הנגלה אומר לך רק איך לחיות בהבלי הזמן באופן טוב. זה מאוד חשוב. נסתר פירושו ידיעת האמת, דברים שאינם משתנים, לדעת את הקב״ה ומלאכיו, כמו הקב״ה ואולי השמים, דברים אחרים שאינם משתנים. כן, זה משל על זה. זה הרבה יותר אמת, כי אתה לא מדבר על הקירות והעמודים, אתה מדבר על האישה כאן.
ראיות מהרמב״ם – “יעור משנתו” בהלכות מזוזה
מגיד שיעור:
אוקיי, רבותי, בוודאי אני יודע, אני מתכוון, זה יסוד התורה, אבל הקבלה היא גם פירוש שזה יסוד התורה. יסוד התורה. יסוד התורה. אבל זה הפירוש, שהוא לא עושה, הוא לא עושה.
כמו שכתוב בהלכות מזוזה, ואני רוצה לדעת את הלשון, זו לשון מאוד חשובה שצריך להציב, שזו אותה זכירה, זה “וזכרתם”. אומר הרמב״ם, איפה הלשון הרמב״ם בהלכות מזוזה? הבאתי את זה כאן ב…
אומר הרמב״ם הקדוש, דרך אגב, כתוב גם בהלכות אבל אותו “יעור משנתו”. אבל אותו דבר, מאוד ברור, מה? שאדם, מישהו מת, שחבר שלו או קרוב שלו מת, שיזכור “יעור משנתו”. אותה לשון כתובה בהלכות אבל, פרק י״ג הלכה י״ב.
רואה מאוד ברור ש״יעור משנתו” פירושו, תופס שרוב הדברים שחשובים מתים. כך אומר הרמב״ם, “כל שאינו מתאבל הרי זה אכזרי, אלא יפחד וידאג… כל זה להכין את עצמו ויחזור ויעור משנתו, והרי הוא אומר ‘הכית אותם ולא חלו׳, מכלל שצריך להקיץ ולהכין”.
הרמב״ם הכניס בלשון הפסוק “להקיץ”. בפסוק כתוב “חלו”, צריך להיבהל, מלשון חיל ורעדה, ולא כתוב בפסוק “להקיץ”, והרמב״ם הוסיף את “יעור משנתו”, גם בהלכות אבל. הוא עצמו חידש את הנושא של קימה.
הדבר הברור ביותר בהלכות מזוזה
מגיד שיעור:
ובהלכות מזוזה כתוב הדבר הברור ביותר, מה פירוש “שקר וכזב והבל”? אומר הרמב״ם, למה אדם צריך להיזהר במזוזה? שיראה יחוד השם, “ויזכור אהבתו”, אוקיי, פסוק יפה, “ויזכור אהבתו”, “ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן”.
ומה הוא יעשה מאליו? “וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולמים”.
אם אדם יראה, הוא יזכור את המזוזה, מתי רואים את המזוזה? כשהולכים לעסקיו. אם כן, אדם הולך, מחמת צד הגבר, הוא הולך מסתובב, קונה, עושה דברים, הוא ישן, כי הוא עושה כל מיני ענינים ארציים, זמניים.
ראה את המזוזה, כתוב שם יחוד ה׳. יחוד ה׳ זה יחוד ה׳ ואהבתו, שאלו הדברים. יחוד ה׳ ואהבתו פירושו ידיעות, מעשה בראשית ומעשה מרכבה, כמו שכתוב בהלכות תשובה בסוף, וכמו שכתוב בהלכות יסודי התורה.
אלו הדברים העומדים, הידיעה העומדת, כי רק מי שיודע את זה, הוא חי לנצח, הידיעות חיות לנצח וכן הלאה, ידיעת צור העולמים.
אומר הרמב״ם, “מיד הוא חוזר לדעתו”, ודעתו הוא חוזר, אומרת התשובה, הוא חוזר לדעתו, הוא זוכר. וזה הולך בדרכי מישרים, זה הפירוש של “שופר” שמתקע בזמן. אתה תופס?
אז הרמב״ם בא עם חידוש גדול, וזה הנמשל של התעוררות. זה כאילו הרמב״ם חשב, שופר הוא דבר שאם היינו ישנים היינו קמים. ומי ישן? כל האנשים ישנים. ממה הם ישנים? לא בגלל שהם עושים עבירות. הם ישנים, אולי בגלל זה עושים עבירות גם בגלל זה. הם ישנים כי הם חושבים שדברים זמניים הם נצחיים.
למה זה שינה צריכים להבין טוב יותר? למה זה נושא של שינה מול קימה?
שאלות ודיון: למה דווקא “שינה” ולא “חולה”?
תלמיד:
אבל רוב האנשים כשהם ערים הם גם רואים רק את הדברים. אני מתכוון שזה לא על דברים רוחניים.
מגיד שיעור:
אני צריך לחשוב על זה. אני חושב שיש בזה משהו יותר בסיסי, אני מסכים עם מה שאתה אומר, אבל אני חושב שיש בזה משל יותר בסיסי, במילים אחרות.
ההבדל בין להיות ער ולהיות ישן הוא שונה מלמשל ההבדל בין להיות מת וחי, או חולה ובריא. למה? זה משל על משהו אחר, מבין? למשל, הרמב״ם היה יכול לומר שאתה חולה, כמו שהוא למד בהלכות תשובה, בהלכות שמונה פרקים, בהלכות דעות, זה חולה. תזכור שאתה חולה. הוא לא אומר את זה, הוא אומר שאתה ישן. מה ההבדל? זה משהו סוג אחר של דבר, נכון?
אני חושב ש… אני זוכר… יש עוד דברים שמדברים על שינה. אני חושב שאולי הדבר הוא שההבדל בין שינה לערות אינו של בריא ולא בריא. מאוד חשוב. אדם בריא הוא מי שיש לו מידות טובות. כשהוא ישן, יש לו אולי גם מידות טובות. אוקיי, צריך להיות מדויק כאן. לא, כי הוא לא עושה כלום. אבל… אבל שינה מראה שאדם יכול להיות בעל שלימות הגוף. גופו מאה אחוז מושלם. המוח שלו, המידות שלו אפילו, המידות שלו ישנות גם, כשהוא ישן, יש לי, אבל לא אקטיביות, אבל אולי בחלום עדיין יש מידות.
צריך לחשוב על זה, צריך ללמוד קבלה על המידות ישנות, על השינה שלו או רק על השינה, כל העניין. אוקיי, אני כבר יודע. על כל פנים, אני חושב… לא, זה מה שאני חושב, לא תחיית המתים, אלא עורו ישנים, כמעט עורו ישנים. לכן יש שומר של תחיית המתים, רב סעדיה גאון, זה כבר הרמה הבאה. הרמב״ם הוא נמשל על תחיית המתים, שהוא אומר שזה לא הנמשל, זה כפשוטו, הוא אומר שזה היה הנמשל אם היו רוצים.
הפירוש הוא לכאורה שמה שנושא הקימה מראה, שאדם יכול להיות בעל שלימות המעשים כביכול, גופו עובד, הוא מושלם, הוא בריא. מה הבעיה היחידה היא שהוא ישן. במילים אחרות, המוח שלו לא עובד, הדעת שלו לא עובד. שינה חסר רק דעת, לא חסר כלום. האדם ישן, הכל עובד אצלו בצורה מושלמת.
תלמיד:
מאוד טוב, אני חושב שזה הכל משל, כי אתה צודק, הוא לא עושה כלום, גם לא מעשים.
מגיד שיעור:
אבל מבחינת בריאת גופו, האדם, הוא לגמרי בריא, להפך, החלקים התחתונים של האדם, כוח העיכול, מערכת הגוף, אולי אפילו הדמיונות, אולי אולי של האדם.
יכול להיות שיש בזה סוד נגד חלומות גם, כי הרמב״ם לא רוצה להתעסק בחלומות. צריך לחשוב על זה, הסוד קשור לחכמה ולבינה, זו חקירה גדולה על הקבלה. צריך לחשוב על זה, כי כשישנים חולמים, כן. ויש בחינה של נבואה, לא, יש בחינה של אחרים של חלום, כמו נבואת בלעם.
והרבה אנשים, השגת השם שלהם היא משינה, כי אז חולמים. יש שחרור מסוים מהגוף, יש התעוררות גבורות מסוימת של הדמיון, אפשר לחשוב באופן מנותק ממקום שנמצאים, וכן הלאה. יש חירות מסוימת כזו בשינה ובחלומות, וכאלה חנוכים חלמו.
והרמב״ם רוצה שאני אומר חידוש גדול, יש לי קצת מקור על זה במורה נבוכים, על פי דרש, אבל במורה נבוכים בסוגיא של מתן תורה. הסוגיא של מתן תורה, אני לא זוכר בכ״ז, שם בחלק פסח. אה, כן, לא, הרמב״ם אומר שרק שמעו את קול השופר, אני לא זכרתי. על כל פנים, לא, אני רוצה, אבל זה, אני לא יודע, יש דרוש על זה שכתבתי פעם, אני לא יודע.
החידוש העיקרי: שינה חסרה רק דעת, לא שלימות הגוף
מגיד שיעור:
תרגום לעברית
מה שאני אומר הוא אפשרי, בדרך אפשר, זה חידוש, אני לא יודע אם זה נכון, בדרך אפשר. אבל קודם אני אומר דבר ברור, שהנושא של המשל שהרמב״ם מביא על שינה הוא ששופר לא נעשה, כלומר, הוא גם נעשה, מובן מאליו. אבל העיקר, מה שהרמב״ם מוסיף, מה שאני אומר, הרמב״ם מוסיף, בוודאי תשובה לעשות כולם ידעו מקודם, ואולי החלק הזה הוא רחמי דרש״י.
אבל הדרוש של התעוררות הוא, כי ההבדל בין ישן לער הוא רק בדעתו, רק מוחו, רק מחשבתו לא עובדת. וצריך להוסיף, אני מתכוון שכן, מה חשוב להוסיף? לא בדמיון. דמיון במילים אחרות, מה שרוב האנשים עושים בתפילה הוא מדומה. אני אוהב את הקב״ה, איפה, את זה אפשר לעשות גם כשישנים, על זה לא צריך לתקוע בשופר.
האם פעם חלמת שאתה אוהב את הקב״ה? חלמתי או אז בהתלהבות? אפשר, אפשר. יש רגשות כבר פעם בחלום, אדם נבהל, הוא נבהל, הוא כועס, הוא אהבה, הוא מרגיש יראה, הוא מרגיש כל מיני רגשות. כשאני חולם… נכון מאוד. שמע גם, שמע גם. לא, מה שלכן לא, כל אחד מחזיק ראש עם התורות שלך.
נו, מוחין חתונה זה המוח לא על רגשות. לא, זה הפירוש. בוודאי, רגשות חייבים להיות להם מוחין. אוקיי, הציבור לא מחזיק ראש מהתורה, אז צריך לומר זאת בבירור. צריך לומר בבירור.
ההבדל בין שינה לערות הוא רק במוח, לא בגוף. הגוף עובד מאה אחוז. הכוח, שהרמב״ם קורא לו כח הזן, עובד בוודאי כשישנים. כח המדות אינם פעילים, אבל הם עובדים, הם לא חולים, הם בסדר. אבל מי שהוא ישן, הנמשל מזה הוא, מי שהראש שלו לא עובד, השכל שלו לא עובד, זה הדבר היחיד שחסר לו.
דמיון אינו שכל – הבחנה חשובה
מגיד שיעור:
וצריך להוסיף באמת לכאורה שדמיון הוא טוב מאוד, והוא אפילו יותר טוב מאשר כשהוא ער. ודמיון הוא לא רק שדמיון לא טוב, אלא דמיון הוא מקור עבודה זרה. דמיון הוא שורש עבודה זרה, שורש יצר הרע. הרמב״ם אומר שהיצר הרע הוא הדמיון. והרמב״ם אומר שעבודה זרה, כל העבודה זרה, מורה נבוכים.
נבואת משה וההבדל בין דמיון לשכל — הליבה של עבודה פנימית של הרמב״ם
הנמשל של שינה: כאשר השכל לא עובד
אבל מי שהוא ישן, הנמשל ממנו הוא מי שהראש שלו לא עובד, השכל שלו לא עובד. זה הדבר היחיד שחסר לו. וצריך להוסיף באמת לכאורה שדמיון הוא טוב מאוד, והוא אפילו יותר טוב מאשר כשהוא ער.
דמיון כשורש עבודה זרה ויצר הרע
ודמיון הוא לא רק שדמיון לא טוב, דמיון הוא מקור עבודה זרה, דמיון הוא שורש עבודה זרה, שורש יצר הרע. הרמב״ם אומר שהיצר הרע הוא הדמיון. והרמב״ם אומר שעבודה זרה, כל העבודה זרה… כן, הרבי אומר גם כן כך.
שופר: להפסיק להיות נביא של דמיון
וזה בדיוק הנושא של שופר, להפסיק להיות כמו אותם נביאים, בלי להיות כמוהם. אבל את זה אני לא אומר, לפני כן אני אומר חידוש גדול. כן, זה דבר רע להיות נביא, צריך להיות כמו משה רבינו. זה כל העניין.
הפרעה מעשית
תלמיד: הרבנים אומרים, אוקיי, מעייבי, מעייבי, מעייבי. לא סיימנו עם ההוא.
מגיד שיעור: לא, לא, לא, אני רק אומר, אני עוד דקה. כן, אני רק אומר ש… לא, לא, לא יראה לי עם עין, צריך להיות יראה לי, הערה.
מושג ה״הערה” של הרמב״ם כנגד דמיון
לרמב״ם יש מילה כזו הערה שהוא משתמש בה סתם סתם סתם כמו שהרמב״ם אמר, הארה שלמה כנגד דמיון. השני הוא בפרק נ״א מחלק ג׳, איך הרמב״ם מסביר, כי ההשגחה באה ממחשבה על הקב״ה.
אלו הן שתי ההארות שבמורין ובאוחם. אם אני זוכר, יש אולי שלישית, מה זה הקדמה? אני חושב שאלו שתי ההארות, וזה השורש…
תלמיד: אה, טוב מאוד.
מגיד שיעור: אני צריך להוסיף עוד טריק שלם לדרוש שלי, אולי כבר דיברתי על זה, שהערה היא להתעורר, זה לחבר את שני הדברים שעומדים במורין ובאוחם, שזה השורש העבודה הפנימית של הרמב״ם.
עבודה נגלה ועבודה פנימית של הרמב״ם
צריך לזכור, יש עבודה נגלה שכולם יודעים, כל הרמב״מים חייבים לדעת. יש עבודה פנימית, עבודה סוד של הראשון שהיא לא להיות נביא של שאר הנביאים.
דרך העבודה של הרמב״ם היא, במובן מסוים, ששורש הבעיות הוא להיות נביא של שאר הנביאים. לכן עיקר אריכות הלכות נבואה של הרמב״ם היא תמיד לא לחבר את נבואת שאר הנביאים עם משה. נכון, שמת לב? העיקר, זה הדבר הכי גדול, הדבר הכי גדול, הדבר הכי גדול, הנפקא מינה תמיד. שלא תחשוב…
ההבדל בין דמיון לשכל
וההבדל הוא דמיון ושכל. אני אומר לך את ההבדל עכשיו, אוקיי? פשוט מאוד. רבותי, למדו פרק א׳ הכל.
תירוץ על סתירה: בחינת שאר הנביאים של משה
תלמיד: רבותי, רבותי, רבותי, אני יודע את הסתירה שאתה מדבר עליה, זו לא סתירה אמיתית, אל תדאג.
מגיד שיעור: בנבואת משה יש גם בחינה של נבואת הנביאים, וצריך לטהר את נבואת משה מהבחינה של נבואת הנביאים שנכללים בה, כמו שכתוב בגמרא שכל דברי נביאים רמוזים בתורה.
אבל נבואת משה האמיתית היא לא כל מה שמשה רבינו אמר, כי משה רבינו, האדם, היה לו גם, מובן מאליו, קל וחומר, יש בכלל מאתיים מנה, היה לו גם מנבואת שאר הנביאים. זה התירוץ שלי על יסוד. וכן הלאה.
משה רבינו היה לו גם בחינת שאר הנביאים, וזה מה שהרמב״ם מדבר שם. אבל מה זה נבואת משה האמיתית היא רק אנכי ולא יהיה לך.
חידוש גדול: נבואת משה נגישה לכל יהודי
ונבואת משה האמיתית יש לכל יהודי. אני אומר חידוש עצום, אתה מבין? נבואת משה היא הדבר שאין שום הבדל בין משה לשום אדם אחר, כי יש דברים ברורים, ואנחנו כולנו כמו משה. ומה היחידה ידיעה שיש לה דין נבואת משה היא ידיעת השם.
רבותי, יוצא, יוצא טוב מאוד. מי שלא מחזיק ראש, אני אגיד לכם את הדבר הפשוט: התעוררות, על זה צריך להתעורר, כשזה אומר התעוררות, להחזיק ראש.
דמיון כמשל על האמת
דמיון הוא בעיה עצומה, כי הם לא היו נביאים חלשים, אלא שמשה רבינו היה לו נבואה אמיתית. יכול להיות שדמיון הוא משל על האמת, כי רוב האנשים יש להם רק דמיון, ממילא נותנים להם דמיונות, זה משל על האמת.
למשל, אומרים להם שכשתוקעים בשופר הקב״ה שומע, הקב״ה לא שומע, אין לו אוזן, הוא לא צריך אוזן גדולה כדי לשמוע, הכל שטויות. אבל כך אומרים לאנשים, כי זו דרך איך לעורר אנשים, אנשים לא מבינים אחרת. זה דמיון. משל הוא דמיון. תמונה.
דמיון לא אומר שקר. דמיון אומר… כן, ודאי, זה הרמב״ם, אבל זה הכל הדמיון. דמיון אומר תמונה. לחשוב בתמונות, לא לראות את המציאות כמו שהיא, אלא להיות לך תמונה ממנה, כמו מוח שמוציא את זה. זו לא הדרך הנכונה. זה יכול להיות… כל דבר. כל תמונה. הקב״ה עומד על כיסא. זה דמיון.
זו שיטת הרמב״ם, מקור עבודה זרה, אחת משיטותיו, מקור עבודה זרה הוא גם המקור של הרבה מאוד בעיות אחרות, הוא שלוקחים דמיונות ברצינות כמו שכל.
שאלה על החזרת נביאים
תלמיד: הרבי, אתה תגיד שכדי להחזיר נביאים צריך להחזיר עבודה זרה, שידברו שטויות והבלים.
מגיד שיעור: לפי הרמב״ם בוודאי. כן, בוודאי, לפי הרמב״ם בוודאי. כן, כן, בוודאי לפי הרמב״ם זה לא דבר טוב. כל העניין של הרמב״ם הוא שלא ינסו להיות נביאים כמו נביאים אחרים, שינסו להיות נביא כמו משה, וכל יהודי יכול להיות נביא כמו משה, כמו שכתוב בפירוש בהלכות תשובה פרק ה׳. כל איש יכול להיות נביא כמשה.
תלמיד: שואל? כן, כי הציבור לא הבין. שמעתי את השיעור שלי על אותו פרק מיסודי התורה, ושכחתי דברים יסודיים. יש דברים שצריך לשלב ברשימה, ומי יהיה האבא הגדול ברשימה? כל אחד צריך כבר לדעת אותם. יש כמה דברים.
חידוש #2: נבואת משה היא נצחית, לא חד-פעמית
אחד הדברים הוא, שמה שהרמב״ם אומר שמשה רבינו, שהסיבה שמאמינים בתורה היא כי נבואת משה היא דבר חד-פעמי, לא אומר שזה דבר חד-פעמי, אומר שזה דבר נצחי. “דבר העומד לעד ולעולמי עולמים”.
הם למדו פירוש שלם ברמב״ם של “אחוזת לנבואה עולמית”, כן, “אמונה עולמית”. הרמב״ם אמר לשון כזו, שלכן, כן, זה דבר העומד לעד, זו לשון שעמדה בהלכות יסודי התורה פרק ז׳, אני כבר לא זוכר את הלשון עכשיו, שכל הנביאים יש בהם דופי אבל נבואת משה, “וגם בחיי אמונה לעולם”. שזו אמונה עולמית.
מה זה אומר חיי אמונה לעולם? כי סוג הדברים שמשה לימד הם דברים שלא משתנים, הם לעולם כמו שהם. “כל אשר עשה האלהים הוא יהיה לעולם” כתוב בפסוק. אלו דברים שהם נצחיים.
נבואת משה היא אוניברסלית, לא היסטורית
וממילא, כשהרמב״ם אומר שמשה רבינו הוא חד-פעמי, בדיוק הפוך ממה שעמי הארץ חושבים, זה אומר שנבואת משה רבינו היא דבר היסטורי, שזה היה רק פעם אחת בהיסטוריה. בדיוק הפוך, לכן יש רק אחד, כי האמת יש רק אחת. יש רק אל אחד, רק נבואת משה אחת.
כי מה זה נבואת משה? נבואת משה, זה מספר לך מציאות השם, המציאות הבסיסית. יש רק מציאות בסיסית אחת. על זה לא יכול להשתנות. הרמב״ם אומר בפירוש בחלק ב׳ פרק מ״א ומ״ב, שהתורה לא יכולה להשתנות כי האמת לא יכולה להשתנות. לא כי זה היה רק פעם אחת, אלא כי זה תמיד.
אז כל מי שיהיה נביא כמו משה רבינו, יראה את אותו הדבר כמו משה רבינו. על כל הנביאים, על דמיונות, יש כלל “אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד”, כי דמיונות יש לכל אחד אחרת, לפי מצב הזמן, לפי מצב השעה, וכן הלאה.
על נבואת משה, שזו מציאות בסיסית, שכל אחד יכול להסתכל עם שתי העיניים שלו, עם השכל שלו, כמו אברהם אבינו, הוא רואה את כולם אותו הדבר. אין שום הבדל בין יהודי למשה רבינו. בוודאי.
אנקדוטה על ר׳ משיח׳ל
אה, זה פרק ס׳ בחלק א׳ שמסביר את זה. אבל… כבר אמרתי לרבי שלי, ר׳ אברהם יצחק, בדיוק, ר׳ אברהם יצחק גרינר סיפר לי שהוא דיבר עם הרבי שלו ר׳ משיח׳ל הרבה פעמים, ולא יכלו לדבר איתו, כי כל קושיא אומר, נו, הרי כתוב בחלק ב׳ פרק מ״ו. ואני זוכר מה כתוב שם. כי זה היה כך בכל דבר. אז אני מרגיש גם כך, באותו מהלך. צריך לזכור, צריך לזכור.
רבותי, זה מה שכתוב מה שאני אומר, אז הנושא של נבואת משה היא לא בדיוק הפוך, הנושא של נבואת משה היא הנבואה הכי נגישה. מובן מאליו, יש לי כאן מדרגות בזה, לא עניתי על השאלה, אבל זו המציאות הבסיסית שכל יהודי אומר שמע ישראל, כל יהודי אומר שמע ישראל ה׳ אחד, כל יהודי יש לו אחד לה׳ ואהבת את ה׳, בדיוק כמו משה רבינו, המציאות שמשה רבינו סיפר היא נגישה, כי אנחנו יודעים שאחד למעלה אומר בכל הזמנים, אוקיי, ואתה לא יודע, אבל בכל מקרה, הכל לנצח אומר תמיד, לא פעם אחת, וזה נשאר לנצח. זה אומר תמיד.
כמו שכל אחד יודע את התורה, הפרט של בעל שם טוב, נצחיות התורה, וכן הלאה. בקיצור, המעשה הוא, שממילא, מכיוון שכל הנביאים היו להם, כמו שהרמב״ם אומר בפירוש, כל הנביאים היו להם נבואתם כשהם ישנים, ולכן הם חשבו שהקב״ה יכול גם לישון.
אליהו הנביא ויוחנן כהן גדול כנגד “לעורר” את הקב״ה
אולי ישן ויקץ, אומר אליהו הנביא לבני הבעל, אבל בתהלים כתוב עורה למה תישן ה׳, ויוחנן כהן גדול היה נגד זה. הוא אמר, חס ושלום לומר את הפסוק הזה, כשהיו שואלים אותו, הוציאו את זה מהפסוק. ביטול את המעוררים, נכון? יוחנן כהן גדול ביטול את המעוררים, למה?
הוא לא החזיק בהתעוררות. התעוררות בנויה על דמיונות. זה שהקב״ה ישן, צריך לעורר אותו. הקב״ה ישן, לא צריך לעורר אותו. נכון?
הפירוש האמיתי של “התעוררות” דרך שופר
מה זה האדם? אדם ישן, צריך באמת לעורר אותו. אבל לא לעורר בדרך דמיון, אז אפשר לישון טוב בדמיון ובעשייה. היה קול שופר? לא, אלא סוג כזה של קול שופר, או הרבה אנשים הם נכנסים לדמיונות, אלא סוג כזה של קול שופר שמעיר מדמיון, שזה הרמז של ישנים. שינה אומרת שמדמיינים, וער אומר שמדמיינים.
המושג “רמז” אצל הרמב״ם
הבן, לכן רמז, אמרתי פעם את המילה רמז ברמב״ם, כשהרמז אומר תקיעת שופר הוא אומר, אומר שאף על פי שזו עצה צריך לתקוע בשופר בעולם הדמיון, כי לתקוע בשופר צריך שופר גשמי שאפשר לראות, יש לו אפילו שיעור, צריך לראות אותו, צריך לשמוע אותו עם העיניים הגשמיות. רמז יש פה.
מה פירוש “רמז יש פה”? רמז הוא ספר מהאופן הסתום, כלומר רמזות והארות. רמז הוא עוד מילה של הארה. רמז לא פירושו סמל, רמז פירושו דבר המרמז אותך לדבר אחר. רמז הוא מילה דומה מאוד? כן, הצבעה, או רמז הוא מילה דומה מאוד להערה, להתעוררות, להעיר. מבינים? כמו “דרומז מלואין ונרמז”, אני רומז לו, שיתפוס משהו. אתה מבין?
רמז ישראל פירושו שהשופר אומר שהשופר צריך להפסיק לשמוע את השופר, לחשוב. אתה מבין? וואו! זהו הרמז של משה, זה פירוש רמז, בוודאי, זר את הכתוב, כי הכתוב כל אחד יודע, דיבור הכתוב בהווה, דיבור התורה כל עושר פני אדם.
תורה מדברת בשפת דמיון לאנשים ה״ישנים”
התורה מדברת כן בשפה של דמיון, אפילו משה רבינו, נכון? למה? כי הוא מדבר לאנשים פשוטים שמבינים שהם ישנים. ומה הבעיה כשישנים אבל שהולכים עם עלי הבל וריק שלא יועיל ולא יזיק?
מה זה, מה זה, רבי שמואל הנביא אמר על עבודה זרה, התוהו שלא יועיל ולא יזיק. לא יועיל ולא יעשה, משהו הוא לשון, יש לי כאן את הלשון, העבירות שלא יעילו ולא יצילו, לא יעלה ולא יציל, זו לשון של שמואל הנביא, וזו דרשה ליהודים.
וזה הבל וריק, זה מה שקורה כשישנים כל החיים, שוגגין כל שנתם. שוגגין פירושו גם לשון משוגע. יש מחלוקת רב, שאלה עם הרב, הנחשיה מה פירוש שוגגין, שוגגין פירושו גם דמיון, כמו שגיון לדוד. יש לו דמיונות יפים, הוא חושב עוד שהוא נביא גם.
שאלות והערות
תלמיד: ו… בוודאי, יש בחינת נביא כך. יש חלק הטוב מזה שבדמיון. מ… פרקי קודש. אמת, אמת. ו… כן, כן, אמרו שם רש״י. אבל זו כבר מחשבה יפה, זה לא נכנס לדמיונות. מה שחשוב לזכור ש…
דרשת הרמב״ם על תקיעת שופר: בהירות, נפש והרגל
משל השופר – לא פחד, אלא בהירות
שוגם פירושו גם דמיון, כמו שגיון לדוד, דמיונות יפים כאלה. הוא חושב שהוא נביא גם. ובוודאי יש בחינת נביא כך, יש חלק הטוב שבדמיון. מה שחשוב לזכור שלא להיות ישנים, וכל ההבדל בין שינה וערות הוא שכשער חושבים, וכששנים לא חושבים, והדעת לא עובדת.
והשופר בא, בונים על הרמז. אמרתי הרמז מתחיל ממשל. זה משל שהשופר היה מעיר, היו עושים רעש גדול, ומעירים בשופר כי זה רעש גדול, אתה מבין? וגם לא הנמשל, כי הנמשל הוא לא שזה רעש גדול, כי זה אמת, שופר כל גדול, גם לא הנמשל. האדם חושב שזו חרדה גדולה, כך כתוב ויחרד כל ההר, כל ההר מה שמועה מחדה. לא על מה שצריך להציג. ההתעוררות של שופר היא לא, אוי, זה מפחיד. ההתעוררות של שופר היא שזה ברור. זה כל כך ברור שכל שאר הדברים ישנים. כל האנשים, הוא רואה כמו שמסתכלים על המזוזה והוא רואה, הוא רואה שמה שהוא עושה הוא דברים החולפים והולכים, זה הבלי הזמן, זה היום כאן ומחר בקבר. הוא רואה את דברי אמת שעומדין לעד ולעולמי עולמים. נכון?
שלושת השלבים של הרמב״ם: עורי ישנים, חזרו בתשובה, הביטו לנפשותיכם
זהו פירוש עורי ישנים של הרמב״ם. התרגום לעברית, אני חושב שאין שום שאלה, שחשבתי על התרגום לעברית של הרמב״ם. אחר כך אומר הרמב״ם חלק שלישי, זהו פירוש עורי ישנים. מה פירוש חזרו בתשובה? חזרו בתשובה הוא זכרו את בוראכם. אומר הרמב״ם, הביטו לנפשותיכם. מה פירוש הביטו לנפשותיכם? הסתכלו על נשמתכם.
למה צריך להסתכל על הנפש?
למה צריך להסתכל על נשמתכם? רבונו של עולם, כבר לימדו אתכם. למה? למה הבעיה של רוב האנשים שהם מסתכלים על שלהם? מה אמר סוקרטס הקדוש? שכל עבודתו היא שאנשים יתעניינו בנפשם ולא בגופם בלבד. מה זה אומר? שלמות הגוף היא להיות בריא וחזק ולהיות בעל כל מיני הבלי הזמן. זה ישן, כי כמו הגוף, לא צריך שכל בשביל זה, בשביל זה לא צריך שכל.
הערת אגב: שכל, דמיון וחכמת עסקים
דרך אגב, צריכים להיות מאוד חכמים לעשות עסקים, אבל שכל לא צריך. זה הכל דמיון לפי הרמב״ם. זו רמה נמוכה יותר של שכל. לא שכל. השכל שהרמב״ם מדבר עליו הוא לא אותו דבר שהם משתמשים בו. זה לא חישוב, לא לדעת איך לעשות עסקים, זה הכל דמיון ברמה. או אני אומר, ספציפית, אולי זה לא נקרא דמיון, אבל זו רמה נמוכה יותר. זה לימוד, למדו מספיק ברור, נגיע עוד לעשות שוב פרק ב׳ ונראה שיש הרבה רמות. חכמה שכל היא הרמה הגבוהה ביותר. לחשב דברים שמשתנים זה לא שכל. להיות מאוד חכם ולהבין איך לעשות עסקים, אתה לא חכם. כי חכם הוא רק מי שיודע דברים נצחיים שאינם משתנים. עסקים צריכים חכמה, נכון? אבל זו לא חכמה. זו רמה נמוכה יותר, שאפשר לקרוא לה שכל מעשי, או ערמומיות, אפשר לקרוא לזה ערמומיות, לא חכמה. חכמה פירושה ידיעת הנמצאות, ידיעות האמיתיות.
רוב האנשים מביטים לגופם, לא לנפשותם
אז, מכיוון, במילים אחרות, רוב האנשים, ממילא במובן הזה, רוב האנשים אינם מביטים לנפשותם, כי הם מביטים לגופם. זה נפשותם, פירושו מה שאתה, נפשך. במילים אחרות, אתה אדם. אדם הוא דבר שיש לו על פי המידות, כן? התחל להיות בריא במידות. כן? ומה תבין ממילא, תבין, בלי הביטו לנפשותיכם לא תבין על מה צריך להיות טוב. צריך להיות טוב כי זה מה שאדם הוא, נכון?
והיטיבו דרכיכם ומעלליכם – דרכים פירושם מידות
והיטיבו דרכיכם ומעלליכם, שפר את דרכיך. דרכים הוא קוד למידות, נכון? זוכר, הודיעני נא את דרכיך פירושו מידותיך, על דרך משל, כאילו לאדם היו מידות, אומר הרמב״ם, נכון? ויעזוב כלכם, הפסק את דרכיך הרעות, כן?
איך עוזבים דרכים רעות? דרך הרגל
איך עושים את זה? מה עושים את זה? איך עוזבים את הדרכים הרעות? דרך העמדת פנים, ושכחנו, בשבוע שעבר, דרך עשייה הרבה פעמים עד שנהיים. זה יסוד היסודות של הלכות דעות של שמונה פרקים. דרכו הרע, לא לעשות קבלה, הרמב״ם לא אומר לעשות קבלה אצל הכשר, לא הצד השני. ראינו, אה, היית כאן בשבוע שעבר?
שוב, עזיבת דרכים רעות, לא כתוב עזיבת מעשים רעים, רואה? כשמסתכלים, ותופס מה קורה כאן, במשל, כשהרמב״ם אמר את הלשון הפרומה, הוא אמר וחפשו במעשיכם, חפש את מעשיו הרעים. אבל איך עושים תשובה? לא דרך חיפוש המעשים, כי תשובה היא לא עניין של מעשים. מעשים, תפסיק. אבל הבעיה היא, אתה אדם רע, יש לך הרגלים רעים, נכון? צריך לשנות, לעזוב את דרכיך הרעות, ובמילים אחרות, את הרגליך הרעים.
תשובה לוקחת זמן – מינימום ארבעים יום
איך עושים את זה? צריך להתחיל להתרגל, למדנו בשבוע שעבר, לוקח ארבעים יום תשובה, למינימום. לא מתחילים לצאת ידי חובת מצוות תשובה לפני ארבעים יום, או עשרה ימים נגיד, עשרת ימי תשובה, אני לא יודע, עוד מינימום קטן יותר. זה חייב לקחת זמן, כי צריך לעזוב דרכו הרע.
הרמב״ם בפרק ג׳ – עשרת ימי תשובה
לכן בעשרת ימי תשובה, כתוב הרמב״ם בפרק ג׳, אני מתכוון לאותו פרק, נכון? קצת קודם, אומר הרמב״ם, קצת אחר כך בעצם, אומר הרמב״ם שמה? קמים בבוקר ומתפללים יותר. מה זה קשור לתשובה? זה לא קשור בכלל. זה דרך לעשות לאדם הרגל אחרון. עשרה ימים בשנה הוא קם קצת קודם וחושב יותר על הקב״ה, הוא התרגל. הוא סוג של אדם שחושב קצת יותר. בתקווה הוא התרגל קצת מזה כל השנה גם. כך זה עובד. כלומר, שעשרה ימים עושים את זה, או חמישה עשר יום, או ארבעים יום, או ספרדים, וכו׳. זה ההרגל, לכן צריך לעשות את זה בסדר. כן, כבר למדנו על זה.
יעזוב דרכו הרע – לא מעשים, אלא הרגלים
זה פירוש דרכו הרע, זה תעזוב, לא את מעשיך תעזוב. זה פשוט, אל תעשה. מה פירוש לעזוב? זה לא עזיבה. אנשים חושבים שקבלת טובה, רמב״ם צריך לקבל, לא כתוב ברמב״ם צריך לקבל. יגמור בלבו, איך מקבלים? מה זה בכלל אומר? סתם מילים. מה זה אומר, עשה לעצמך הרגלים אחרים. פעם אחת ושתיים ושלוש? כן, קודם העמד פנים. כן, כן, פעם אחת ושתיים ושלוש.
ומחשבתו שלא טובה – השכבה העמוקה יותר
ומחשבתו שלא טובה, לא שתעזוב את דרכך הרע, תעזוב. זה גם פירוש לחפשו במעשיכם הוא פירוש יעזבו דרכו רע, וחזרו בתשובה הוא פירוש לעזוב מחשבתו שלא טובה. מהי מחשבה רעה? מחשבה רעה היא לחשוב שחשוב ללמוד אנגלית. אוקיי, נעצור כאן לרגע.
מה פירוש מחשבה לא טובה?
מחשבה לא טובה, אני צריך לדעת, מחשבה לא טובה היא פירוש לחשוב… אני לא בטוח שמחשבה לא טובה פירושה דעות לא טובות. צריך להיות מדויק, יכול להיות מחשבה לא טובה פירושה תוכניות רעות? לא בטוח. אבל על כל פנים, רואה שהוא מכניס את המילה מחשבה. הוא רואה פסוק, יעזב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו. למה צריך לעזוב דרכו, הרגליו, מחשבותיו? זה מה שמביא את ההרגלים, במובן הפנימי יותר, המחשבות.
יכול להיות שזה פירושו דעות, אני לא בטוח, אבל זה בוודאי פירושו המחשבות. למדנו כאן דבר באריכות גם. דעותיו לגבי מה טוב, בדיוק, לגבי מה טוב, לאו דווקא לגבי המציאות. זה יכול להיות, אני חושב שכנראה יותר פשט הוא לגבי מה טוב, כי את המציאות כבר ראו קודם. זכרו את בוראכם, זה פירושו זכור את המציאות.
הקשר בין מחשבה להרגל
המחשבה לא טובה היא שמה שלאדם יש הרגלים, תמיד מתחיל עם דעה מסוימת, נכון? דיברנו שמידות זה העמדת פנים והתרגלות, זה לא אומר שאין שום דעת. זה אומר שאתה רואה, אתה מבין שזה טוב, אבל אתה לא מרגיש את זה, נכון? אבל במובן מסוים יש לך דעה שאומרת שזה טוב, ובלי זה לא מתחילים.
זה פירוש מחשבתו שלא טובה, התחל לראות שדברים הם טובים, מה טוב, כן, הדברים הנכונים, אל תהיה לך מחשבה רעה, שזה פירושו טעות, ומה פירוש טוב, חושב שדברים מטופשים הם טובים, התחל לדעת שהדברים הטובים הם טובים.
מסקנה: דרשה יפה – אבל לא הנושא העיקרי
זו הדרשה של הרמב״ם הקדוש על תקיעת שופר שצריך לחזור. ולהתעורר. דרשה יפה וטובה. זה מאוד מאוד טוב. זה יפה. זה יפה. זה יפה. עם? נו? מה האמת? זה אמרנו, זה היה התירוץ הראשון שלי. כן, זה עומד, הכל מחובר לאותו דבר, אבל זה לא זה הנושא שלי בשיעור. הנושא הוא מהו המשל של קימה. אתה יכול לכבות מתי שאתה רוצה. יש לך קושיות שאתה רוצה לא רוצה?
רוח הקודש של הרמב"ם בחידוש 'התעוררות' השופר - להתעלות מנבואת שאר הנביאים לנבואת משה
https://www.dropbox.com/scl/fi/eftgelw6s8wv8idn154zk/SPY090-_.mp4?rlkey=pplabcgnh78f4m852k24fd57b&dl=0