אני כותב בקיצור הפירוש שלי על אי תקיעת שופר בשבת בהמשך לשיעורים האחרונים בהקדמת הפקודין על זכור ושמור, שכפי שהזכרנו נזכר בגמרא ראש השנה לגבי שמיעת שופר מב׳ בני אדם, שבראש השנה דווקא אפשר להתגבר על ‘מה שאין האוזן יכולה לשמוע׳ ולעשות ‘תרי קלי׳ מתוך חביבות השופר, וזה חיבור זכור ושמור.
כי השופר יש בה שאלה מעניינת אם היא בבחינת מצוות עשה או מצוות לא תעשה. הרמ״ק מעיר שבזוהר נקרא תקיעת שופר באופן מיוחד ‘עצת הקב״ה׳ להינצל מן הדין, והוא מקשה מה שונה שופר מכל המצוות שהם עצות מרחוק שדווקא זה מודגש כ״כ שהוא עצה (ותירוצו עיין בדבריו שהשופר הוא התעוררות עליונה על כל המצוות מעין ביטול הרע דלעתיד). והנראה שיש פלא בשופר לפי הנדרש ברוב מקומות הזוהר שעניינו הוא לדחות את הדין, והנה זה הנקודה של לדחות דין או קטרוג או קליפות (שהם כמה מדרגות של אותו דבר כי שורש הקליפה הדין ושורשם הגבורה העליונה ושורש שורשה וכו׳), בדרך כלל איננו תפקידם של מצוות עשה כלל. כי כל עיקר ההבדל בין מ״ע למל״ת למדנו שעשה הוא להמשיך אור ול״ת הוא לדחות את הרע ולהישמר ממנו. אם כן לא מובן איך השופר עניינו לבלבל את השטן. ובאמת לכן נראה לי שלפי הפשט אין בשופר שמץ מזה אלא עניינו הוא הבאת שמחה והארה עליונה כידוע, ומכל מקום הסוד הוא שזה דוחה את הדין.
ולכן יש בשופר בחינת עצה עליונה שהוא איך להינצל מן הדין וזה אינו במערכת של שאר המצוות. ולכן יש בתקיעת שופר מובן של רשות, שבני אדם רוצים להינצל מן המשטין ותוקעים, ולא רק מצוה וחובה. (ולכן נראה לי שמה שיש בני אדם חוששים משבת שאין תוקעים הוא מילתא יציבא לפי אותו הדרך, ואין לזלזל בזה, אלא שזה גופא רצו חכמים לדחות) וזה סוד המשניות התוקע לתוך הבור או לתוך הדות, שהם תיאורים של קליפות וודאי הבור ריק וכו׳, ויש גירסא בגמרא אצל התוקע לשיר התוקע לשד ומפרש רש״י שהתקיעה מבריח את השד, ואמרינן דמצוות צריכות כוונה ולא יצא. היינו כי רצו חכמינו לגלות לנו שאין דחיית הקליפה נעשה אלא על ידי אור המצווץ עשה, והיינו עיקר עומק העצה של מצוות שופר שלא סתם יקחו ישראל את הסגולה ויתקעו להבריח את השטן אלא יעשו זאת דרך מצוה והמשכת אור חיובית.
וזה סוד המחלוקת שיש בין סתמא דגמרא לבין דברי רבי יצחק. היינו רבי יצחק וודאי. שרבי יצחק אמר שלמה תוקעין לבלבל את השטן. אבל הגמרא מיד מכניס לזה שאין כאן שאלה, רחמנא אמר תקעו. וכבר ידוע שחכמינו קוראים למצוות ה׳ בתורה תמיד בשם ‘רחמנא׳, ולא ‘מפי הגבורה׳, כי התורה שבכתב הוא הרחמנות העליון בעצמו ואם כן תוקעים מתוך מצוות הזכר להיזכר ולא למען דחיית השטן. אלא למה תוקעים וחוזרים ותוקעים, שעניינו בפשטות הוא חיבוב המצוה. וזה החיבוב מצוה הוא אותו הסוד של איידי דחביבא יהיב דעתיה ומקיים זכור ושמור בדיבור אחד.
והיינו שאין אנחנו מתעסקים כלל בשטן או במידת הדין אלא שאנחנו תוקעים למען מצוות רחמנא, ומתוך שעושים את זה בחביבות בכפילות ממילא נדחה השטן ומתבלבל לגמרי.
והיינו טעמא שאין תוקעים בשופר בשבת בגבולין, לפי שהשבת כולו בבחינת זכור ושמור בדיבור אחד, כלומר כי בשבת מגיע כל אחד מישראל לראות איך מצוות עשה ומצוות לא תעשה הם דבר אחד וכפי שהארכנו בתיאורו בשיעורים הקודמים, וממילא אין צורך כלל בתקיעה שבפועל התחלת עניינה בדחיית השטן, כי מעשינו ודיבורנו ומצוותנו עושה את השמור בדיבור אחד עם הזכור. וזה הסוד שכתוב ‘זכרון תרועה׳, ולא כפי שמפרשים בפשט שהוא ‘רק׳ זכר של התרועה, אדרבה הזכר מדרגה עליונה הרבה על התרועה וכוללת אותו כי באתר דאית דכורא לא אדכר נוקבא, כי זכרון בתפארת ותרועה במלכות. והיינו אותו ההסבר של רבה שגזרו שלא יעבירו ברשות הרבים כי העברת קול השופר ממילא בא עד לייחד את כל העולם ברשות היחיד ואם ילכו כסברתם שעיקר השופר להעביר את רוח הטומאה מרשות הרבים אם כן יחללו את השבת כי לא יזכרו שזכור ושמור בדיבור אחד.
אך מה שכן תוקעים במקדש ובמקום שיש בית דין הוא כי בוודאי זה ששובתים בפועל בשבת כלומר שלא עושים כלום יש בזה בחינת מנוחה וחורבן ועל כן גם בכל ימים טובים מותרים יותר במלאכה משבת ולמרות שיש חומר וקדושה יתירה בשבת מובן לכל שימים טובים הם ימים שמחים על השבתות, אלא שבעולם הזה אין השבת מושג לנו אלא בהשבתת העולם, ובאמת כפי התקדמות העולם כאשר תיקנו מועדים חדשים כבר לא גזרו ביטול מלאכה כלל כמו שכתוב על המסקנה של מרדכי הצדיק בפורים, כי בעתיד לבוא לא נצטרך לשביתה ממלאכה ממשית כי אדרבה מתוך זכור ושמור בדיבור אחד נעשה כל עבודת העולם מתוך מנוחה ותענוג, בסוד תקיעת שופר חכמה ואינה מלאכה שהוא סוד תיקון העולם מיגיע אפך על ידי חכמת הטכנולוגיה כפי שהארכנו. וכל זה נמצא במקדש או גם ללא מקדש במקום דעת הבית דין ולכן בכללות אין שבות במקדש ואמרו במדרש שזה עצמו הוא זכור ושמור שמקריבים קרבנות בשבת כי במקדש אין המלאכה מפריעה את השביתה, ולכן תוקעים גם בשבת במקומות הללו