ווען מען קען זעהן און מען דארף נישט גלייבען איז שם הויה - ולא שמעו אל משה | זוהר וארא תשפו

שיעור על פרשת וארא – סוד התגלות שם הוי״ה

חלק 1 מתוך 3

בס״ד, ערב שבת פרשת וארא תשפ״ו.

פרק א: החידוש של הפרשה – מדרגה חדשה בידיעת הבורא

תחילת פרשת וארא היא אחת הפרשיות המעניינות ביותר, קטעי פסוקים, קטעי חומש שיש ליהודים המתעניינים בנושא שהוא שם הפרשה, כן? וארא. וארא. יש פרשת “וירא אליו ה׳”, ויש פרשה “וארא”.

“וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה׳ לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם”.

אבל לך, למשה רבינו, אומר הבורא: “אמור לבני ישראל אני ה׳”, אני י-ה-ו-ה.

יש כאן פרשה שמפרשת בפירוש שיש מדרגה חדשה, סוג חדש של ידיעה. אנחנו לא יודעים מה זה אומר בדיוק, “נודעתי”, מה פירוש “נודעתי להם”, אבל משהו שונה, שם חדש, סוג חדש של שם של הקב״ה. מתארים לעצמנו שהאבות גם ידעו את אותו אלוהים, לא הפשט שא-ל ש-די היה איזה אלוהים אחר, אבל משהו שנקרא ה׳, הא-ל ש-די, כביכול בלבוש, באופן שנקרא א-ל ש-די, כך התגלה הקב״ה.

“וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה׳”, אליהם באופן כללי. אותו אלוהים אומר למשה: “לך אני אומר אני ה׳, אבל לאברהם אבינו לא אמרתי את זה”. את זה תאמר ליהודים, “אני ה׳”.

וזה מה שהוא אומר, זה כל מה שהוא אומר. “אני ה׳”, וממילא “והוצאתי אתכם” ו״והצלתי אתכם”, כל ארבע לשונות הגאולה, כל הבשורה שכתובה כאן.

פרק ב: הקושי בהבנת הבשורה

ויש קושי גדול להבין מה הוא רוצה מאיתנו. כל המפרשים, כל אחד אומר את הפשט שלו, מה התכלית בכלל של כל העניין הזה?

* מה זה א-ל ש-די?

* מה זה שם הוי״ה?

* מה זה שם אהי״ה שכתוב בסדרה הקודמת?

* מה קורה כאן?

הדבר המעניין הוא, שלא רק המפרשים לא הבינו מה הפסוק המוזר הזה כאן, אלא הפסוק עצמו מספר שהיהודים לא הבינו. כאן בקטע הבא כתוב: “וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה”.

הם לא הקשיבו, הם לא קיבלו, הם לא שמעו, הם לא רצו להתייחס, הם לא הבינו מה משה רבינו רוצה מהם.

למה? “מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה”. היה בדיוק כמו שלנו קשה להבין מה הפסוק רוצה מהחיים שלנו.

מתברר, אפשר לומר דרשות. רש״י אומר דרשה, שתי דרשות אומר רש״י. הרמב״ן אומר דרשה, מפרשים אחרים אומרים את הדרשות שלהם מה זה יכול להיות. הכל יפה מאוד, אבל למעשה, כשיהודי פותח את הפסוק, והוא רואה שכתוב “אני ה׳”, “וארא”, “לא נודעתי”, אף אחד לא יודע, אנחנו לא מבינים. ועל זה נאמר, לקיים מה שנאמר, “ולא שמעו אל משה”. “וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה”. היהודים גם לא הבינו מה הוא רוצה מהם.

אם תשאל, למה הם לא הבינו? למה אנחנו לא יודעים מה הוא רוצה מאיתנו? אומר הפסוק תירוץ: “מקוצר רוח ומעבודה קשה”. והפסוק לא מאשים את היהודים, כן? חשוב מאוד לשמוע. דיברנו בשבוע שעבר בסדרה שכתוב שהקב״ה אמר למשה “ושמעו לקולך”. משה אמר “והן לא יאמינו לי”. נתן הקב״ה אותות למשה שכן יאמינו, שכן ישמעו, שיהיו שומעים, שיהיו מאמינים. זה בעצם כאן אותו רעיון.

פרק ג: השאלה היא לא אם יש אלוהים, אלא “איזה” אלוהים

ושם היה משהו כמו משמעות שזה נכון “ושמעו לקולך”, ואנחנו הבהרנו שזה לא מספיק לומר שזה משל עם נמשל, או שזה אותו דבר “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה”, בדיוק כמו שאצל אדם יש מידות שונות, כך גם אצל הקב״ה. או הדברים העמוקים יותר שהמקובלים אומרים, שאדם מתנהג במידות החסד הוא מעורר אצל הקב״ה את מידות החסד.

אומר הרמב״ן: איזו מידה, איזו ספירה הקב״ה מתגלה? נו נו, זה חשוב למקובלים אולי שצריכים לכוון על פי השמות שלהם. מה זה נוגע לי? זה לא כל כך חשוב? לא, זה נוגע מאוד.

בטוח שאפילו אם לומדים שהפשט הוא כמו פשט הקבלה שהרמב״ן לומד, שהשאלה מעולם לא הייתה חלילה האם יש אלוהים. השאלה הייתה:

* איזה סוג אלוהים?

* איזה סוג שם יש לאלוהים?

* איך קוראים לאלוהים?

* מה זה אומר האלוהים?

* איזו מידה של אלוהים התגלתה בזמנים ההם?

צריך להבין שהמעשה שבו הוא עדיין הפשט הפשוט של המעשה. במילים אחרות, אם באים לומר ליהודי – ואני אומר גם את הצד השני – אם באים לומר ליהודי, “אני רוצה לספר לך שיש אלוהים”. שאף אחד לא יחשוב שזה אומר שחשבו עד עכשיו שאין אלוהים.

במילים אחרות, אפילו יהודי חי באמת, אפילו אדם כזה חי באמת, הוא חי בעולם כזה שהוא עולם כמו שהעולם נראה כל השבוע. זה לא עולם שיש בו אלוהים. באים ורוצים לספר לו שיש אלוהים. או יהודי רוצה לעשות תשובה, הוא רוצה לעשות תשובה, הוא רוצה לומר, “חייתי בלי אלוהים, שכחתי, ‘פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה׳ אֱלֹקֶיךָ׳, אני רוצה להזכיר לך”.

שלא יחשוב שזה אומר שלא היה לו אלוהים עד עכשיו. בלי אלוהים? אם אין דבר כזה שנקרא אלוהים, שהוא השורש, הסיבה, כן, שורש השורשים, הקיום של המציאות, אתה אומר שאין אלוהים? אתה אומר שאין מציאות! אין לי מה לדבר.

אלא מאי? לא היה לך שם של אלוהים! אה, זה כן יכול להיות! זה הגיוני! יש הרבה מאוד בחינות, הרבה מאוד שמות. יש השם שנקרא א-ל ש-ד-י. אני לא יודע בדיוק מה זה אומר הא-ל ש-ד-י, אבל זה בטוח משהו פחות משם הוי״ה.

פרק ד: משל לחיי היום-יום – בין אמונה להשגה

וזה אותו דבר, כשבאים ליהודי ואומרים לו, “אני רוצה לגלות לך אלוקות”.

ברצינות? כן, לפעמים בא יהודי חסידי, הוא נכנס לבית כנסת ליטאי, בית כנסת מתנגדי, הוא הולך לגלות להם שיש אלוהים בעולם. כן, יצא מדעתו, הם לא יודעים שיש אלוהים בעולם? אה, ודאי שהם יודעים. ולא רק הליטוואק יודע. אפילו גוי יודע, אפילו אפיקורוס יודע, כל אחד יודע, עד כמה שהוא חי, עד כמה שיש קיום, יש איזה אלוהים.

זו לא השאלה. השאלה היא מה אני מתכוון לומר כשאני רוצה לומר לך שאני מגלה שיש אלוהים. אני מתכוון לומר שיש סוג אחר של אלוהים ממה שחשבת שיש.

יש דעות, אפילו דעות שאדם יכול להיות ישן, אדם יכול לחיות “ישנים כל ימיהם ומכלים שנותיהם בהבל וריק”, או עוסק בצורכי חיי שעה, כל השבוע עסוק על המחיה ועל הכלכלה, ומסתובב, הראש לא כאן ולא שם, לא יודע בעצמו איפה הוא, איפשהו בין איראן לסין לגרינלנד, שם הראש כל השבוע.

בא יהודי והוא אומר, “רבותי, אני ה׳”. “לְכוּ נְרַנְּנָה לַה׳ נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ”. כך בא בעל התפילה, הוא בא יום שישי אחר הצהריים, והוא אומר, “רבותי, בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי ה׳ עֹשֵׂנוּ”.

הוא אומר, מה היה עד עכשיו? עד עכשיו גם היה אלוהים. עד עכשיו גם היה. אסור חס ושלום לחשוב, אסור לא להיות ירא שמים ולחשוב שעד עכשיו לא היה אלוהים. זה כמעט כמו אפיקורסות, לומר שהיה מצב בלי אלוהים. לא, היה אלוהים אחר. היה שם אחר. היה שם א-ל ש-די, איזה שם של חול, איזה אלוהים של חול, איזו בחינה של חול.

עכשיו כשאני בא לספר לך מדרגה חדשה, מה שנכון, כביכול, היתרון של שם הוי״ה על שם א-ל ש-די הוא כמו היתרון של מאמין על אתאיסט. זה ההבדל. זה ההבדל בין מי שיודע את השם הנכון, או שם גבוה יותר, או שם יותר כולל, לבין מי שיודע שם אחר, רק את שם אלקים, רק את שם אלקים בלי העיניים ההם שירדו. זה הבדל כל כך גדול מלהיות מאמין עד להיות אתאיסט.

הוא יכול לחזור הביתה לאשתו הלא מאמינה ולומר, “גיליתי שיש אלוהים.”

“לא ידעת?”

“כן, לא ידעתי.”

אבל צריך לדעת שעל פי האמת הרמב״ן צודק. על פי האמת, מצד ההסתכלות של המקובלים או של הספרים החסידיים, שבטוח כך הוא, ש-ד-י גם היה אלוהים. נו ומה? היה אלוהים אחר. הייתה בחינה נמוכה יותר, כביכול, של אלוהים. צריך לדעת מה זה אומר בחינה נמוכה יותר, אבל בחינה אחרת של אלוהים. א-ל ש-די, שם אלקים, שם אחר.

כמו שהרמב״ן אומר, פרעה לא ידע “מי ה׳”, אבל הוא כן ידע הוא אמר “אלא אצבע אלקים היא”. דיברתי כל הזמן, “האחר יד אלקים לעשות כזאת?” אמר יוסף לפרעה. פרעה אמר, “מי זה אלקים?” הוא כן יודע איזה שם, הוא כן יודע את שם אלקים, הוא רק לא יודע את שם הוי״ה. אוקיי, אנחנו גם במצב כזה. זה הדבר הראשון שצריך לזכור.

עכשיו אני רוצה להמשיך הלאה, מה הפירוש שאנחנו מצדיקים את היהודי? את זה קודם כל אני רוצה לומר, ההצדקה הראשונה שהוא בכלל אמר שאומרים שיהודי לא שומע.

זה החלק השני של השיעור על פרשת וארא. החלק הזה עוסק בהבדלים העמוקים בין המדרגות של ידיעת השם, הלימוד זכות על כלל ישראל למה לא יכלו לשמוע למשה, והפירוש הנכון של גאולה ואמונה.

—

פרק ה: המדרגה של ידיעת השם – בין “אלקים” ל״הוי״ה”

יש הבדל גדול מלהיות מאמין עד להיות אתאיסט. אדם יכול לחזור הביתה לאדם הפשוט ולומר: “גיליתי שיש אלוהים. לא ידעת?”

עונה הלה: “כן, לא ידעתי.”

אבל צריך לדעת, שעל פי האמת הרמב״ן צודק. על פי האמת, מצד ההסתכלות של המקובלים או של הספרים החסידיים – שבטוח כך הוא – האמת היא שהוא גם ידע. רק מה? היה אלוהים אחר. הייתה בחינה נמוכה יותר, כביכול, של אלוהים.

מה זה אומר “בחינה נמוכה יותר”? זה אומר בחינה אחרת של אלוהים: “א-ל ש-די”, שם “אלקים”, שם אחר.

אז, כמו שהרמב״ן אומר: פרעה לא ידע “מי ה׳”, אבל הוא כן ידע [מאלוקות], הוא כן אמר “אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה הִרְאָה אֶת פַּרְעֹה” (בראשית מא, כח). הוא דיבר כל הזמן, יוסף אמר לפרעה: “אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת” (בראשית מא, לט). פרעה לא שאל “מי זה אלקים?”. הוא כן יודע משהו “השם”, הוא כן יודע את שם “אלקים”, הוא רק לא יודע את שם “הוי״ה”.

אוקיי, אנחנו גם במצב כזה. זה הדבר הראשון שצריך לדעת.

פרק ו: “ולא שמעו אל משה” – לימוד זכות על כלל ישראל

עכשיו, בואו נמשיך הלאה. מה הפירוש שאנחנו מצדיקים את היהודי?

קודם כל אני רוצה לומר את הדבר הראשון: כשאומרים שיהודי לא שומע – בא ליהודים בעל דרשן והוא אומר: “לא מקשיבים לי, לא שומעים מה אני רוצה”. מדברים הרי לאדם לעצמו. המשל הוא תמיד, שבא פסיכיאטר לעיר והוא אומר את זה. או אדם לעצמו, אדם בא בשבת, הוא בא וקורא קריאת שמע שעל המיטה, קריאת שמע של בוקר, קריאת שמע בערב, איזה זמן שהוא בא לעצמו – “בֹּא אֵלָיו”, והוא שומע את ה״וַיֹּאמֶר לוֹ אֵין אֱלֹהִים”.

איזו תגובה הוא מקבל? למי אני מדבר כאן? לאפיקורוס? לעצמי? לאיזה נבל, כמו שהפסוק אומר “אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹהִים” (תהלים יד, א)? משהו כזה?

אומר הפסוק: לא, לא, לא. “וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ” (שמות ו, ט).

* הם מאמינים: קודם כל, יש להם אלוהים. הם מאמינים בני מאמינים. אם חשבת שבאמת הם לא מאמינים – ודאי “ושלום עליך”.

* הסיבה לאי השמיעה: אתה שומע כאן סוג כזה של אלוהים, שהיה בגלל “קוצר רוח”. סוג כזה של בחינת הנהגה, סוג כזה של בחינת קשר עם אלוהים, שלא דובר, לא נחשב, לא הובן בבירור.

יש מלחמה כל כך גדולה בין “סוג כזה של אלוהים” [של גלות/הסתר]. אילולא אותו סוג של אלוהים, לא היה יכול להיות הסוג השני של אלוהים [של גאולה/הוי״ה].

אה, אתה רוצה ללמד אותו שם הוי״ה? אתה רוצה ללמד אותו מדרגה גבוהה יותר? תן לו לשמוע משהו, תן לו להבין את הדבר הפשוט. במילים אחרות: אתה רוצה להוציא את היהודי ממצרים.

מהות שם הוי״ה: “נודעתי” ולא “הודעתי”

מה זה אומר בכלל “רמה גבוהה יותר” באלוקות? זה שיש שם הוי״ה.

אומר רש״י: “לֹא הוֹדַעְתִּי אין כתיב כאן, אלא לֹא נוֹדַעְתִּי”.

אני לא מתכוון לומר “דבר תורה”. דבר תורה כל אחד יכול לומר, כן? דבר תורה לא עולה כסף.

מה ההבדל?

* “הודעתי” (להודיע ולא יודע): תלוי פתק על הקיר, כן, שם הוי״ה תלוי – “שִׁוִּיתִי ה׳ לְנֶגְדִּי תָמִיד”. זה לא נשמע ולא נראה.

* “נודעתי”: מה זה אומר שיש שם הוי״ה בעולם? “לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה׳”. זה אומר הרי… הפסוק מפרש את עצמו, כן? אתה רוצה לדעת מה זה שם הוי״ה? משה שואל: “מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם?” (שמות ג, יג). אומר הקב״ה, אני אגיד לך: “אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה… שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם… לֵךְ וְאָמַרְתָּ אֶל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל”.

זה ההמשך של פירוש השם. לא צריך לדעת פשט חדש. אני אומר פירוש בפסוק. כלומר, זה פשוטו של מקרא, וזה גם על פי קבלה, וזה גם על פי חסידות, וזה גם על פי כל מדרגה שרק יכולה להיות.

פרק ז: שם הוי״ה הוא הגאולה בפועל

כתוב בפסוק: “אֲנִי ה׳” – זה השם, עד כאן קדושת השם.

אחר כך כתוב: “וְהוֹצֵאתִי” – זה מה שהשם הולך לעשות, זה כביכול פעולותיו.

מבין הרי כל אחד שזה לא נכון [לעשות חלוקה כזו]. דיברנו פעם בהרחבה בשם רבי יוסף ג׳יקטיליא [בעל שערי אורה], שבתורה לכאורה יש “שמות” ו״מילים אחרות”, אבל האמת היא שהמילים האחרות הן גם שמות. זו דרך לפרש את אותו דבר.

כל אחד יודע שהשם, אפילו שם הוי״ה, הוא גם – אומרים המקובלים – פעולה. זו רק סוג של פעולה שנותנת פעולה של דעת. (יש מחלוקת אם אפשר לקרוא לשכל או לדעת “פעולה”, אבל המקובלים, נגיד שהם קוראים לזה פעולה).

אבל ה״וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם” היא חלק מהשם! זה לא אמיתי שיש כאן הבדל בין המילה “הוי״ה” לבין המילים “וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם”. זה עוד פירוש על זה.

* עצם ההכרה – נקרא הוי״ה.

* הדבר שנותן את ההכרה, שמביא את ההכרה – את זה יקראו “וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם”.

שיהיה כך. אבל זה הפירוש. מה פירוש הוי״ה? הוי״ה זה הפירוש: “וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם, וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם, וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם, וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים”. זה הפירוש של “אֲנִי ה׳”. פחות מזה – לא הבנת.

הטענה של היהודים: “אנחנו לא צריכים דרשות”

עכשיו, אם כך, בא משה והוא רוצה לומר ליהודים סיפור שלם “אֲנִי ה׳”.

אומרים היהודים למשה: “עשה לי טובה, גאל אותנו – ואז נראה שיש ‘אֲנִי ה”. בינתיים אתה רוצה שאשמע? שאשמע שיעור יפה? באנו לכאן לשמוע דרשה? למה לא? אנחנו לא צריכים דרשה. יש לנו מספיק דרשות. אנחנו לא צריכים דרשות. אנחנו לא במצב של לשמוע דרשות עכשיו.”

תרגום לעברית:

הדרשה שלך היא הרי העצם [של הגאולה], זו הרי הדרשה שלך! מה הדרשה שלך, משה? אתה אומר: לאבות אמרתי דרשות יפות. “הוֹדַעְתִּי לָהֶם”, אמרתי להם: זה הולך להיות, יש בחינה כזו, יש עניין כזה. טוב מאוד ויפה מאוד.

אבל שם הוי״ה לא אומר שיש “עניין כזה”. שם הוי״ה אומר שזה באמת כך, שזה קרה, שזה חי!

נו, מתי זה חי? האם זה חי עכשיו? הרי הם כאן במצרים.

פרק ח: העומק של “קוצר רוח” – גלות הדעת

ומישהו יאמר: “במצרים אפשר להבין הכל”. מה הכוונה? הקב״ה הרי דיבר אל משה כשהיהודים במצרים.

אה, כאן צריך להבין דבר חשוב. זה לא אותו דבר. יש שתי מדרגות. אפשר לומר: יש את שם הוי״ה, ויש את ה*דיבור* על שם הוי״ה. דבר מאוד מעניין.

קודם צריך להבין מה פירוש “קוצר רוח”.

* רש״י: אומר רש״י: כן, כמו אדם שנחנק ונושם קצר. ההיפך של “קוצר רוח” הוא “אורך רוח”.

* פשטות: במילים אחרות, מה פירוש “קוצר רוח”? “וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה”. זה לא פשט. “מעבודה קשה” – עובדים קשה. עובדים קשה, הרי זה ההיפך של “אֲנִי ה׳”.

* חסידות וקבלה: מה הכוונה “קוצר רוח”? כל הספרים החסידיים אומרים שיש גלות רוחנית, גלות פנימית, גלות הדעת, גלות הדיבור.

נדבר רגע על מקורות מהזוהר כאן. איפה כתוב בתורה “גלות הדעת”? איפה כתוב בתורה שהיה במצרים קטנות הדעת? לכאורה כתוב פשוט רק שהיו הצרות, שהיה שעבוד מצרים. איפה כתוב העניין של דעת? איפה כתוב העניין של חסרון דעת, חסרון אמונה, חסרון הכרה? איפה כתוב?

כתוב בפסוק הזה: “וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ”.

מה זה קוצר רוח? קוצר רוח פירושו: אין לו ישוב הדעת.

למה אין לו ישוב הדעת? הוא עצמו אשם? למה אין לו ישוב הדעת? כי הוא במצרים, ריבונו של עולם!

לומר שאפשר להתיישב בדעת? הרי כתוב בכל הספרים, יהודי יכול תמיד להתיישב בדעת? הוא לא יכול. הוא יכול – אבל ברוחניות. את זה הם כבר עשו בשבוע שעבר: “וַיִּשְׁמְעוּ לְקֹלֶךָ… וַיַּאֲמֵן הָעָם… וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ” (שמות ד, לא). כבר עשו הכל, כבר הבינו טוב מאוד.

קוצר רוח = קוצר מדרגת משה

לכן הרי היה משה רבינו. משה רבינו היה.

הזוהר אומר: “מִקֹּצֶר רוּחַ” – הפשט הוא “מקוצר מדרגת משה רבינו”. המדרגה של משה רבינו היא “רוח”.

כל אחד יודע כאן: אש, מים, רוח – זה כנגד חסד, גבורה, תפארת.

* אש היא גבורה.

* מים הם חסד.

* ורוח היא תפארת.

משה, שהוא נכלל במידת התפארת, יוצא שה״רוח” היא משה עצמו. “מִקֹּצֶר רוּחַ” – הרוח עצמה הייתה בסכנה. רוח של מלך המשיח, הרוח, הספיריט של “וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם” שכתוב אצל יחזקאל (לז, יד). זו הרוח.

נו, “מִקֹּצֶר רוּחַ” כתוב “מקוצר משה”. מה זה קוצר משה? משה נמצא, כן. הרוח עצמה היא טובה. הרוח, “וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם”, טוב מאוד, מתוק מאוד.

אבל שהרוח תיכנס – הרי כתוב “וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם”, שהרוח תחייה, שהרוח של יובל, של בינה, תחייה את הרוח של מלכות, הרוח התחתונה, הרוח שלמטה, “וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים” – זה לא היה. יש קוצר רוח.

זה שיש גלות. נניח, אפשר להתבודד, טוב מאוד. אז אפשר להבין כמו בחינת האבות. האבות גם היו לפני הגאולה, הם הבינו שיכולה להיות גאולה, תהיה גאולה, התקווה היא גאולה. זה יפה מאוד, זה נחמד מאוד, זה חשוב מאוד, זה עוזר לחיזוק יפה מאוד. (דיברנו בשבוע שעבר אם צריך חיזוק בכלל, אבל זה יפה ונחמד מאוד).

אבל העצם להבין אינו קיים. אין דרך להסביר ליהודים – רק להוציא. “וִיצְאוּ וְיִשְׁכֹּן”, אז “וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה׳”. כמו שכתוב “וַיַּאֲמִינוּ בַּה׳ וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ” אחרי יציאת מצרים.

פרק ט: אמונה בזמני הסתר פנים – מבט ביקורתי

הנפקא מינה מזה להלכה למעשה, מה שאני מתכוון לומר כאן, היא פשוטה מאוד.

אומרים הרבה דרשות שיש דבר שנקרא “הסתר פנים”. כל אחד יסביר לעצמו ויבין ממה מורכב ההסתר פנים, לפי דרכו. וצריך להתחזק, צריך להאמין “וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר”, יהודי צריך להאמין בה׳ אפילו כך, וזו ההתגברות הגדולה.

זה יפה מאוד ו״קיוט” [נחמד]. אבל אי אפשר לטעון טענות על יהודי. לא רק שאי אפשר לטעון טענות – קצת, לפעמים כשמדגישים יותר מדי, מדברים יותר מדי על המדרגה הגדולה של “וַיַּאֲמֵן הָעָם” בגלות – לא נותנים למשיח׳ל לבוא.

המשל של העני והצדיק

כלומר, או לומר שיהודי נמצא במצב של הסתר פנים, אין לו כסף. כסף הוא גילוי פנים גדול, “וּבֵרַכְךָ ה׳ בְּמָמוֹן”, אין לו כסף.

הוא בא לצדיק, והצדיק אומר: “תהיה מודע לאלוקות במצב הזה, תאמין שהקב״ה לא רצה שיהיה לך כסף, הקב״ה רוצה שלא יהיה לך כסף.”

אומר היהודי: “צדיק, רבי יקר, אני כבר מאמין, מאמינים בני מאמינים. למה אתה לא אומר את זה לשונא ישראל? למה אתה בא אליי? מה קורה כאן? אתה חושב שהבעיה שלי היא שאני לא מאמין? הבעיה שלי היא שאני לא רואה! וה׳ראייה׳, זה הרי גילוי אלוקות.”

שיהיה ליהודי כסף, זה הרי הפירוש של שם הוי״ה. שם הוי״ה לא אומר שהקב״ה יכול לתת כסף והוא לא רוצה. זה הפירוש של שם “אלקים”, זה היה גם בגלות מצרים.

הגדר של שם הוי״ה הוא שזה ברור, שנהיה במציאות הגאולה נתגלה שם השם, “וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה׳”.

אתה רוצה לומר לי שיש באמת גם לפני כן, “וזכני להיות בריא ושלם וכו׳”? זה השם, תמיד היה אותו שם, אף אחד לא נשאל על זה. אם נשאלים עדיין נשארים השם. אתה השם. מה זה פקפוק באמונה? זה שם אלקים. כתוב באריז״ל, “העלם טהרת דבי אידן”, שם אלקים א-ל-מ, זה השם. גם פרעה ידע את השם. השם הוא השם שאומר “מי ה׳”. גם הכפירה היא הקב״ה.

זה לא היה החידוש שלי, לא הייתי צריך לספר את זה, הייתי צריך להוציא את זה.

לגבי זה רבי אמיתי, דבר חשוב, רבי אמיתי, משה אמיתי – זו הרי הייתה המדרגה של משה – כשזה משה רבינו אמר לקב״ה: “אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי” (שמות ה, כב).

מה הכוונה? הרי נתתי חיזוק ליהודים, מה הבטחתי להם? הם הרי מאמינים, אין להם כוח יותר להאמין, היו להם טענות – אבל הם מאמינים.

שיעור על פרשת וארא – חלק ג׳

נושא: סוד “ערל שפתים” – גלות הדיבור והתיקון במתן תורה

—

פרק י: המשמעות העמוקה של “ערל שפתים” והקל וחומר

מגיד שיעור:

ומה שאני “עֲרַל שְׂפָתַיִם”, אתה רואה בעצמך את הגלות. למה אני ערל שפתים? בוא נחשוב. כן, יש סיפורים, משה היה ערל שפתים פיזית, אפשר לדבר על זה, יהיה כך. אבל מה העצם של “ערל שפתים” אצל משה?

אומר הזוהר הקדוש: למה אני ערל שפתים? כי יש גלות.

בא משה והוא אומר: “תוציא את היהודים ממצרים”. אפשר להוציא את זה מהפה? אפשר לומר מילים כאלה? היהודים כאן במצרים כבר מאתיים שנה, ועובדים כל יום. היו הרבה הבטחות שקר; היו בני אפרים שאומרים שיוצאים [וזה נכשל]. כבר שמעו את כל הסיפורים האלה.

בא מישהו, הוא אומר: “רבותי, אני בא לפרעה, ‘שַׁלַּח אֶת עַמִּי׳”. זה מגוחך! אפשר לומר דבר כזה “שלח את עמי”? עם אהרן אפשר לומר לנו?

משה אומר לקב״ה קל וחומר: “הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה” – היהודים לא שמעו לי, קל וחומר שפרעה לא ישמע.

שואלים הרי כל המפרשים, מה זה קל וחומר? היהודים הרי בעבודה קשה, אבל פרעה לא בעבודה קשה!

מובן שכל אחד בעצמו מבין את הפשט של קל וחומר, כך אומרים מפרשים: היהודים הרי הבשורה לטובתם, פרעה הרי לרעתו. אבל אני אומר לך את המילים: פרעה הוא כבר פעם “עבודה קשה”. פרעה הוא השיא של עבודה קשה! פרעה הוא החתיכת קליפה שאומרת “מִי ה׳ אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ”.

ליהודים לא יכולת לומר את זה כי הם עדיין “שרויים במצרים”, אתה הולך לפרעה לומר? ליהודים יש עדיין קצת אמונה, הם כבר האמינו. אני יכול לומר ליהודים, אומרים להם כן, יפה, הם מסכימים. בדרך כלל, שכלית, הם מסכימים עם היהודים. אבל אני בא לפרעה, הוא אפילו לא מסכים בדרך כלל, שכלית, כן? הוא רוצה לשמוע מפרעה?

אומר לו הקב״ה, מה התירוץ של הקב״ה? “לך לפרעה”. אוקיי, אהרן ילך. אבל מה באמת התירוץ?

התירוץ הוא: אתה צודק. חוץ מ״ערל שפתים” תהיה רק כשתצא ממצרים. לפני כן – עשה! כמו שכתוב ביציאת מצרים, בקריעת ים סוף: “מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ”. יש לך בעיה, אתה צועק כאן, יש לך גלות קשה – לך! יש לך מה לעשות. יש לך מה לעשות שיהיה כפשוטו השם, שיהיה הדבר.

—

פרק יא: סוד ה״קול” וה״דיבור” לפי הזוהר

מגיד שיעור:

כך הזוהר הקדוש מסביר. מה שאמרתי קודם על “קוצר רוח”, הזוהר מסביר מה זה “הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם”, והוא שואל את הקושיה שכבר אמרתי קודם.

אומר הזוהר כך:

* יש בחינה שנקראת קול.

* יש בחינה שנקראת דיבור.

קול פירושו הרוח. כשאדם מדבר יש את הרוח, הרוח, האוויר – מזה נעשה הקול.

אחר כך יש דיבור. דיבור פירושו, חיתוך הדיבור שמוצאות הפה עושות מהאוויר; מהרוח הם עושים דיבור.

וכל אחד מבין ששניהם צריכים להיות. אם אדם רוצה לדבר בקול רם למשל, או שיהיה לו קול טוב, הוא צריך:

1. רוח טובה, קנה טוב שמוציא את האוויר, ולשלוח אוויר טוב.

2. והוא צריך גם לדעת “לארטיקולייט” [לחתוך את המילים], לחלק את הרוח ולבטא ביטוי שפתיים להוציא מזה.

כאן אפשר לראות יפה מאוד את הדיוק:

קודם [בפרשת שמות] משה אמר “כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן”.

* פה – זה אולי כל הפה.

* לשון – פירושו הלשון.

יפה מאוד, זה יותר פנימי בפה. יכול להיות שברמה הזו כבר פתרו את הבעיה. משה לא יכול היה בכלל לשמוע את הקול, משה שמע את זה, להיפך, כך הוא שמע את זה כי הוא הלך אל הקול, הוא הלך יותר נפשית, הוא יכול היה להבין משהו.

עכשיו [בפרשת וארא] משה אומר: “עֲרַל שְׂפָתַיִם”.

* שפתיים – פירושו השפתיים.

שפתיים פירושו, הכי “אאוטסייד” [חיצוני], היינו מוצאות הפה, הדבר הכי חיצוני הוא השפתיים. משה אומר יפה מאוד: אבל צריך להיות בחוץ, אתה צריך לראות, כן, “תקרא את השפתיים שלי” – השפתיים שלי סתומות, הן סתומות.

כאן אומר הזוהר:

* משה הוא בחינת קול, שדיברנו שקול פירושו תפארת.

* דיבור פירושו בחינת מלכות.

כל אחד מבין את ה״אידיאה” כאן: מלכות פירושה שיוצא בפועל ממש, זה “מארטיקולייט” [מוציא בבירור], זה מוציא מה שהקול עושה, זה מחלק מה שהקול עושה, זה עושה אותו דבר בפועל ממש.

אומר הזוהר: הדיבור פירושו שכינה. מעניין מאוד, כמו שחכמים אומרים “על פי הדיבור”. כן, יעקב עלה “על פי הדיבור”. “על פי הדיבור” פירושו “על פי דבר ה׳”, זה לשון חז״ל פשוט “על פי הדיבור”, אבל אומרים שזה אולי “על פי דבר ה׳”. אבל דיבור פירושו דבר ה׳, הקול, הנבואה שאמרה כך. אבל פירוש דיבור הוא שכל דיבור באמת זו האידיאה, זו הבחינה שנקראת שכינה, שנקראת מידת המלכות.

ומשה אומר: הדיבור שלי לא קיים, הדיבור שלי ערל, הוא סתום. כמו שיש ערלה סביב הברית, ברית הפה, הדיבור סתום כאן, אני לא יכול לדבר, אין דיבור כאן. אז איך אני יכול ללכת לפרעה? איך אני יכול להוציא דינים סתם? את זה הוא מוציא מהסנה, מהדבר. הקב״ה אומר “מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם”, זה הכל היה יפה מאוד, בחינת אמונה, בחינת בינה, ובחינות גבוהות יותר. אבל כאן אני לא קיים, תקוע.

—

פרק יב: הגאולה של הדיבור במתן תורה

מגיד שיעור:

והזוהר אומר “אמת חן נמי” [באמת כך]. הזוהר אומר שמה שכתוב “וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֶל מֹשֶׁה”, הרי יש קושיה: “יתיר הוא” [זה מיותר], מה הכוונה? זה לא פותר כלום, כי מיד כתוב “וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה׳”.

אז מה הוא אומר? הוא אומר כך:

אמת, הדיבור לא יכול היה. זה התחיל, כלומר הוא סיים הכל, הוא גמגם. הדיבור מנסה לדבר, והוא לא יכול, הוא לא יכול. אהרן, הוא אולי יכול, אני לא יודע, לאהרן יש איזו דרך, אבל הוא [משה] לא יכול.

מתי הוא יוכל לדבר? רק במתן תורה, רק אחרי יציאת מצרים.

אז כתוב: “וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר”. פירושו דיבור.

לכן נקרא דיבור “לשון קשה”. “קשה” לא מתכוונים כאן דווקא לדיבור תקיף, אלא הכוונה שזה בקשה פירושו: זה “מארטיקולייטד” [מבוטא בבירור], זה ברור, זה מציאותי, זה גשמי. זה מוצא לגמרי, כמו שאומרים “עם שיני הטוחנות”.

ולכן אמת, לא היה [דיבור] אמיתי. כל ה״וידבר”, כל העניין, לא קרה עד “וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר”. לא היה אמיתי. ה״וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֶל מֹשֶׁה” [בפרשת וארא], הוא היה צריך לעצור, הוא היה צריך ללכת גבוה יותר לשם “אֶהְיֶה”, הרמה הגבוהה יותר כביכול. את זה אפשר, כי זה כמו שלשלת התורה, זו האמונה.

אבל ה״אֲנִי ה׳”, וזה שליהודים יהיה “ערך לעצמם”, יוכלו לשמוע – זה הולך ביחד. הערך לעצמם, זה מה שמאפשר לשמוע את שם הוי׳, שם הוי׳ היא לבדה שעושה את הערך לעצמם. זה באמת רק ביציאת מצרים, וזה קרה רק במתן תורה אחרי שיצאו באמת לגמרי ממצרים.

שיעור על פרשת וארא – סוד התגלות שם הוי״ה

טייל 1 פון 3

בס״ד, ערב שבת פרשת וארא תשפ״ו.

פרק א: די חידוש פון די פרשה – א נייע מדרגה אין ידיעת הבורא

אנהייבן פרשת וארא איז איינע פון די מערסט אינטערעסאנטע פרשיות, שטיקלעך פסוקים, שטיקלעך חומש וואס זענען דא פאר די אידן וואס זענען אינטערעסירט אין די נושא וואס איז די נאמען פון די פרשה, יא? וארא. וארא. ס׳איז דא א פרשת “וירא אליו ה׳”, און ס׳איז דא א פרשה “וארא”.

“וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה׳ לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם”.

אבער פאר דיר, פאר משה רבינו, זאגט דער באשעפער: “אמור לבני ישראל אני ה׳”, אני י-ה-ו-ה.

איז דא א פרשה וואס איז מפרש בפירוש אז ס׳איז דא א נייע מדרגה [level], א נייע סארט ידיעה. אונז ווייסן נישט וואס דאס מיינט פונקטליך, “נודעתי”, וואס איז טייטש “נודעתי להם”, אבער עפעס א חילוק, עפעס א נייע שם, א נייע סארט שם פון דער אייבערשטער. מ׳שטעלט זיך פאר אז די אבות האבן אויך געוואוסט דער זעלבער גאט, נישט פשט אז א-ל ש-די איז געווען עפעס אן אנדערער גאט, אבער עפעס א זאך וואס הייסט ה׳, די א-ל ש-די, כביכול אין די לבוש, אין די אופן וואס הייסט א-ל ש-די, אזוי האט זיך דער אייבערשטער באוויזן.

“וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה׳”, אליהם באופן כללי. דער זעלבער גאט זאגט פאר משה: “דיר זאג איך אני ה׳, אבער פאר אברהם אבינו האב איך עס נישט געזאגט”. דאס זאלסטו זאגן פאר די אידן, “אני ה׳”.

און דאס איז דאס וואס ער זאגט, דאס איז די גאנצע וואס ער זאגט. “אני ה׳”, און ממילא “והוצאתי אתכם” און “והצלתי אתכם”, די אלע ד׳ לשונות של גאולה, די גאנצע בשורה וואס שטייט דא.

פרק ב: די שוועריגקייט אין פארשטיין די בשורה

און ס׳איז דא א גרויסע שוועריגקייט צו פארשטיין וואס ער וויל פון אונז. אלע מפרשים, יעדער איינער זאגט זיך זיין פשט, וואס איז דער תכלית בכלל פון דעם גאנצן ענין?

* וואס איז א-ל ש-די?

* וואס איז שם הוי״ה?

* וואס איז דער שם אהי״ה וואס שטייט אין די פריערדיגע סדרה?

* וואס גייט דא פאר?

די אינטערעסאנטע זאך איז, אז נישט נאר די מפרשים האבן נישט פארשטאנען וואס איז דער ווילדער פסוק דא, נאר דער פסוק אליינס פארציילט אז די אידן האבן נישט פארשטאנען. דא די נעקסטע שטיקל שטייט: “וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה”.

זיי האבן נישט אויסגעהערט, זיי זענען נישט מקבל געווען, זיי האבן נישט דערהערט, זיי האבן נישט געוואלט זיך צו טון מאכן, זיי האבן נישט פארשטאנען וואס משה רבינו וויל פון זיי.

פארוואס? “מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה”. ס׳איז געווען פונקט אזוי ווי אונז איז שווער צו פארשטיין וואס דער פסוק וויל פון אונזער לעבן האבן.

שטעלט זיך, מ׳קען זאגן דרשות. רש״י זאגט א דרשה, צוויי דרשות זאגט רש״י. דער רמב״ן [רבי משה בן נחמן] זאגט א דרשה, אנדערע מפרשים זאגן זיך זייערע דרשות וואס ס׳קען מיינען. ס׳איז אלץ זייער פיין, אבער למעשה, ווען א איד מאכט אויף דער פסוק, און ער זעט ס׳שטייט “אני ה׳”, “וארא”, “לא נודעתי”, קיינער ווייסט נישט, מיר פארשטייען נישט. ועל זה נאמר, לקיים מה שנאמר, “ולא שמעו אל משה”. “וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה”. די אידן האבן אויך נישט פארשטאנען וואס ער וויל פון זיי.

אויב וועסטו פרעגן, פארוואס האבן זיי נישט פארשטאנען? פארוואס ווייסן מיר נישט וואס ער וויל פון אונז? זאגט דער פסוק א תירוץ: “מקוצר רוח ומעבודה קשה”. און דער פסוק באשולדיגט נישט די אידן, יא? זייער וויכטיג צו הערן. מיר האבן גערעדט לעצטע וואך אין די סדרה אז ס׳שטייט אז דער אייבערשטער האט געזאגט פאר משה “ושמעו לקולך”. משה האט געזאגט “והן לא יאמינו לי”. האט דער אייבערשטער געגעבן אותות פאר משה אז זיי זאלן יא גלייבן, זיי זאלן יא הערן, שומע זיין, מאמין זיין. דאס איז בעצם דא די זעלבע איידיע.

פרק ג: די שאלה איז נישט אויב ס׳איז דא א גאט, נאר “וועלכער” גאט

און דארט איז געווען עפעס אזוי ווי א משמעות אז ס׳איז ריכטיג “ושמעו לקולך”, און מיר האבן קלאר געמאכט אז ס׳איז נישט גענוג צו זאגן אז ס׳איז א משל מיט א נמשל, אדער אז ס׳איז דאס זעלבע “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה”, פונקט אזוי ווי ביי א מענטש איז דא פארשידנארטיגע מדות, איז אויך ביי דער אויבערשטער. אדער די טיפערע זאכן וואס די מקובלים זאגן, אז א מענטש פירט זיך אין די מדות החסד איז ער מעורר ביי דער אויבערשטער די מדות החסד.

זאגט דער רמב״ן: וועלכע מדה, וועלכע ספירה [התגלות אלוקית] דער אייבערשטער ווייזט זיך? נו נו, ס׳איז וויכטיג פאר די מקובלים אפשר וואס דארפן מכוון זיין על פי זייערע שמות. וואס גייט עס מיר אן? ס׳איז נישט אזוי וויכטיג? ניין, ס׳גייט זייער שטארק אן.

ס׳איז זיכער אז אפילו אויב מען לערנט אז דער פשט איז אזוי ווי דער קבלה פשט וואס דער רמב״ן לערנט, אז די שאלה איז קיינמאל נישט חלילה געווען צו ס׳איז דא א גאט. די שאלה איז געווען:

* וועלכע סארט גאט?

* וועלכע סארט שם האט דער גאט?

* וויאזוי רופט מען דעם גאט?

* וואס מיינט דאס דער גאט?

* וועלכע מדה פון גאט איז געווען נתגלה געווארן אין די צייטן?

דארף מען פארשטיין אז די מעשה שבו איז נאך אלץ דער פשוט׳ער פשט פון דער מעשה. אין אנדערע ווערטער, אויב מען קומט צו זאגן פאר א איד – און איך זאג ווייטער די צווייטע צד אויך – אויב מען קומט צו זאגן פאר א איד, “איך וויל דיר פארציילן אז ס׳איז דא א גאט”. זאל קיינער נישט מיינען אז דאס מיינט אז מען האט געמיינט ביז יעצט אז ס׳איז נישט דא קיין גאט.

אין אנדערע ווערטער, אפילו א איד לעבט טאקע, אפילו אזא מענטש לעבט טאקע, ער לעבט אין אזא וועלט וואס איז א וועלט אזוי ווי די וועלט זעט אויס א גאנצע וואך. ס׳איז נישט קיין וועלט וואו ס׳איז דא א דעם א גאט. קומט מען און מ׳וויל אים פארציילן אז ס׳איז דא א גאט. אדער א איד וויל תשובה טון, ער וויל תשובה טון, ער וויל זאגן, “איך האב געלעבט אן א גאט, איך האב פארגעסן, ‘פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה׳ אֱלֹקֶיךָ׳, איך וויל דיך דערמאנען”.

זאל ער נישט מיינען אז דאס מיינט אז ער האט נישט געהאט קיין גאט ביז יעצט. אן א גאט? אויב ס׳איז נישט דא אזא זאך וואס הייסט א גאט, וואס ער איז דער שורש, דער סיבה, יא, שורש השורשים, דער קיום פון די מציאות, זאגסט אז ס׳איז נישט דא קיין גאט? זאגסט אז ס׳איז נישט דא קיין מציאות! איך האב נישט וואס צו רעדן.

אלא מאי? האסט נישט געהאט קיין נאמען פון גאט! אה, דאס קען יא זיין! דאס מאכט סענס! ס׳איז דא זייער אסאך בחינות, זייער אסאך שמות. ס׳איז דא דער שם וואס הייסט א-ל ש-ד-י. איך ווייס נישט פונקטליך וואס ס׳מיינט דעם א-ל ש-ד-י, אבער ס׳איז זיכער עפעס ווייניגער ווי שם הוי״ה.

פרק ד: משל לחיי היום-יום – צווישן אמונה און השגה

און דאס איז די זעלבע זאך, ווען ס׳קומט צו א איד און מ׳זאגט אים, “איך וויל דיר מגלה זיין אלוקות”.

ערנסט? [Seriously?] יא, ס׳קומט אמאל א חסידישער איד, ער קומט אריין אין א ליטווישע שול, א מתנגד׳ישע שול, ער גייט זיי מגלה זיין אז ס׳איז דא א גאט אויף די וועלט. יא, ארויס פון זינען, זיי ווייסן נישט אז ס׳איז דא א גאט אויף די וועלט? אה, וואדע ווייסן זיי. און נישט נאר די ליטוואק ווייסט. אפילו א גוי ווייסט, אפילו אן אפיקורס ווייסט, יעדער איינער ווייסט, אויף וויפיל ער לעבט, אויף וויפיל עס איז דא אן עקזיסטענץ [existence], עס איז דא עפעס א גאט.

דאס איז נישט די שאלה. די שאלה איז וואס איך מיין צו זאגן ווען איך וויל דיר זאגן אז איך בין מגלה אז ס׳איז דא א גאט. מיין איך צו זאגן אז ס׳איז דא אן אנדערע סארט גאט ווי דו האסט געמיינט אז ס׳איז דא.

ס׳איז דא דעות, אפילו דעות וואס א מענטש קען זיין פארשלאפן, א מענטש קען לעבן “ישנים כל ימיהם ומכלים שנותיהם בהבל וריק”, אדער מ׳איז עוסק בצורכי חיי שעה, מ׳איז א גאנצע וואך ביזי על המחיה ועל הכלכלה, און פארדרייט זיך, דער קאפ איז נישט דא און נישט דארט, מען ווייסט אליינס נישט וואו ס׳איז, ערגעץ צווישן איראן און טשיינע און גרינלאנד, דארט איז דער קאפ א גאנצע וואך.

קומט א איד און ער זאגט, “רבותי, אני ה׳”. “לְכוּ נְרַנְּנָה לַה׳ נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ”. אזוי קומט דער בעל תפילה, ער קומט פרייטאג נאכמיטאג, און ער זאגט, “רבותי, בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי ה׳ עֹשֵׂנוּ”.

ער זאגט, וואס איז געווען ביז יעצט? ביז יעצט איז אויך געווען א גאט. ביז יעצט איז אויך געווען. מ׳טאר נישט חס ושלום מיינען, מ׳טאר נישט נישט ירא שמים זיין און מיינען אז ביז יעצט איז נישט געווען קיין גאט. דאס איז כמעט ווי אן אפיקורסות, צו זאגן אז ס׳איז געווען א מצב אן קיין גאט. ניין, ס׳איז געווען אן אנדערע גאט. ס׳איז געווען אן אנדערע שם. ס׳איז געווען א שם א-ל ש-די, עפעס א וואכעדיגע שם, עפעס א וואכעדיגער גאט, עפעס א וואכעדיגע בחינה.

יעצט אז איך קום דיר פארציילן א נייע מדרגה, וואס איז אמת, כביכול, דער יתרון פון שם הוי״ה ביז שם א-ל ש-די איז אזוי ווי דער יתרון פון א מאמין ביז אן אטעאיסט. ס׳איז אזא חילוק. ס׳איז אזא חילוק צווישן איינער וואס ווייסט דעם ריכטיגן שם, אדער א העכערע שם, אדער א מער כולל׳דיגע שם, און איינער וואס ווייסט אן אנדערע שם, נאר דעם שם אלקים, נאר דעם שם אלקים אן די עינים ההם וואס איז אראפגעקומען. ס׳איז אזוי א גרויסער חילוק פון צו זיין א מאמין ביז צו זיין אן אטעאיסט.

ער קען אהיימקומען צו זיין אומגלויביגער און זאגן, “איך האב אנטדעקט [discovered] אז ס׳איז דא א גאט.”

“האסט עס נישט געוואוסט?”

“יא, איך האב נישט געוואוסט.”

אבער מ׳דארף וויסן אז על פי די אמת איז דער רמב״ן גערעכט. על פי די אמת, מצד די הסתכלות פון די מקובלים אדער פון די חסידישע ספרים, וואס זענען זיכער אזוי, איז ש-ד-י אויך געווען א גאט. נו וואס? ס׳איז געווען אן אנדערער גאט. ס׳איז געווען א נידעריגערע [lower] בחינה, כביכול, פון גאט. מ׳דארף וויסן וואס מיינט א נידעריגערע בחינה, אבער אן אנדערע בחינה פון גאט. א-ל ש-די, א שם אלקים, אן אנדערע שם.

אזוי ווי דער רמב״ן זאגט, פרעה האט נישט געוואוסט “מי ה׳”, אבער ער האט יא געוואוסט האט ער געזאגט “אלא אצבע אלקים היא”. איך האב גערעדט די גאנצע צייט, “האחר יד אלקים לעשות כזאת?” האט יוסף געזאגט פאר פרעה. פרעה האט געזאגט, “ווער איז אלקים?” ער ווייסט יא עפעס א שם, ער ווייסט יא די שם אלקים, ער ווייסט נאר נישט די שם הוי״ה. אקעי, אונז זענען אויך אין אזא סיטואציע. דאס איז די ערשטע זאך וואס מ׳דארף געדענקען.

יעצט וויל איך ווייטער ממשיך זיין, וואס איז די טייטש אז אונז זענען מצדיק דעם איד? דאס קודם כל וויל איך זאגן, די ערשטע הצדקה האט ער בכלל געזאגט אז מ׳זאגט אז א איד הערט נישט.

דאס איז דער צווייטער טייל פונעם שיעור אויף פרשת וארא. דער טייל באהאנדלט די טיפע חילוקים צווישן די מדרגות פון ידיעת השם, די לימוד זכות אויף כלל ישראל פארוואס זיי האבן נישט געקענט הערן צו משה, און די ריכטיגע טייטש פון גאולה און אמונה.

—

פרק ה: די מדרגה פון ידיעת השם – צווישן “אלקים” און “הוי״ה”

עס איז דא א גרויסער חילוק פון זיין א מאמין ביז זיין אן אתאיסט. א מענטש קען אהיימקומען צום פשוט׳ן מענטש און זאגן: “איך האב אנטדעקט [discovered] אז עס איז דא א גאט. האסט עס נישט געוואוסט?”

ענטפערט יענער: “יא, איך האב נישט געוואוסט.”

אבער מען דארף וויסן, אז על פי האמת איז דער רמב״ן גערעכט. על פי האמת, מצד די הסתכלות פון די מקובלים אדער פון די חסידישע ספרים – וואס זענען זיכער אזוי – איז דער אמת אז ער האט עס אויך געוואוסט. נאר וואס? עס איז געווען אן אנדערער גאט. עס איז געווען א נידעריגערע בחינה [lower level], כביכול, פון גאט.

וואס מיינט א “נידעריגערע בחינה”? עס מיינט אן אנדערע בחינה פון גאט: אן “א-ל ש-די”, א שם “אלקים”, אן אנדערער שם.

אלזא, ווי דער רמב״ן זאגט: פרעה האט נישט געוואוסט “מי ה׳”, אבער ער האט יא געוואוסט [פון אלקות], ער האט יא געזאגט “אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה הִרְאָה אֶת פַּרְעֹה” (בראשית מא, כח). ער האט גערעדט א גאנצע צייט, יוסף האט געזאגט צו פרעה: “אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת” (בראשית מא, לט). פרעה האט נישט געפרעגט “ווער איז אלקים?”. ער ווייסט יא עפעס “השם”, ער ווייסט יא דעם שם “אלקים”, ער ווייסט נאר נישט דעם שם “הוי״ה”.

אקעי, אונז זענען אויך אין אזא סיטואציע [מצב]. דאס איז די ערשטע זאך וואס מען דארף וויסן.

פרק ו: “ולא שמעו אל משה” – א לימוד זכות אויף כלל ישראל

יעצט, לאמיר ווייטער ממשיך זיין. וואס איז דער טייטש אז אונז זענען מצדיק דעם איד?

קודם כל וויל איך זאגן די ערשטע זאך: ווען מען זאגט אז א איד הערט נישט – עס קומט צו אידן א בעל דרשן און ער זאגט: “מען הערט מיך נישט אויס, מען הערט נישט וואס איך וויל”. מען רעדט דאך פאר א מענטש פאר זיך. דער משל איז אלעמאל, אז עס קומט א פסיכיאטער אין שטאט און ער זאגט דאס. אדער א מענטש פאר זיך, א מענטש קומט שבת, ער קומט און ליינט קריאת שמע שעל המטה, קריאת שמע של בוקר, קריאת שמע בערב, עפעס א זמן וואס ער קומט צו זיך – “בֹּא אֵלָיו”, און ער הערט דעם “וַיֹּאמֶר לוֹ אֵין אֱלֹהִים”.

וואספארא רעאקציע [response] באקומט ער? צו וועמען רעד איך דא? צו אן אפיקורס? צו מיר אליין? צו עפעס א נבל, ווי דער פסוק זאגט “אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹהִים” (תהלים יד, א)? עפעס אזא זאך?

זאגט דער פסוק: ניין, ניין, ניין. “וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ” (שמות ו, ט).

* זיי זענען מאמינים: קודם כל, זיי האבן א גאט. זיי זענען מאמינים בני מאמינים. אויב האסטו געמיינט אז טאקע זיי זענען נישט קיין מאמינים – אוודאי “ושלום עליך”.

* די סיבה פארן נישט הערן: דו הערסט דא אזא סארט גאט, וואס איז געווען פאר “קוצר רוח”. אזא סארט בחינת הנהגה, אזא סארט בחינת פארבינדונג [relation] מיט גאט, וואס איז נישט גערעדט, נישט געטראכט, נישט פארשטאנען קלאר.

עס איז דא אזא גרויסע מלחמה צווישן “אזא סארט גאט” [פון גלות/הסתר]. ווען נישט יענער סארט גאט, וואלט נישט געקענט זיין דער צווייטער סארט גאט [פון גאולה/הוי״ה].

אה, דו ווילסט אים אויסלערנען שם הוי״ה? דו ווילסט אים אויסלערנען א העכערע מדרגה [level]? לאזט אים הערן עפעס, לאזט אים פארשטיין די פשוט׳ע זאך. אין אנדערע ווערטער: דו ווילסט ארויסנעמען דעם איד פון מצרים.

מהות שם הוי״ה: “נודעתי” ולא “הודעתי”

וואס מיינט עס דען א “גרעסערע לעוועל” אין אלוקות? דאס וואס עס איז דא א שם הוי״ה.

זאגט רש״י: “לֹא הוֹדַעְתִּי אין כתיב כאן, אלא לֹא נוֹדַעְתִּי”.

איך מיין נישט צו זאגן א “דבר תורה”. א דבר תורה קען יעדער איינער זאגן, יא? א דבר תורה קאסט נישט קיין געלט.

וואס איז דער חילוק?

* “הודעתי” (להודיע ולא יודע): עס הענגט א צעטל אויפ׳ן וואנט, יא, שם הוי״ה הענגט – “שִׁוִּיתִי ה׳ לְנֶגְדִּי תָמִיד”. עס מאכט נישט נשמע און נישט נראה.

* “נודעתי”: וואס מיינט אז עס איז דא שם הוי״ה אויף די וועלט? “לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה׳”. עס מיינט דאך… דער פסוק איז זיך מפרש, יא? דו ווילסט וויסן וואס איז דאס שם הוי״ה? משה פרעגט: “מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם?” (שמות ג, יג). זאגט דער אייבערשטער, איך וועל דיר זאגן: “אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה… שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם… לֵךְ וְאָמַרְתָּ אֶל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל”.

דאס איז דער המשך פון דעם פירוש השם. מען דארף נישט וויסן קיין נייע פשט. איך זאג טייטש אין פסוק. איך מיין, עס איז פשוטו של מקרא, און עס איז אויך על פי קבלה, און עס איז אויך על פי חסידות, און עס איז אויך על פי יעדע מדרגה [level] וואס קען נאר זיין.

פרק ז: שם הוי״ה איז די גאולה בפועל

עס שטייט אין דעם פסוק: “אֲנִי ה׳” – דאס איז דער שם, עד כאן איז קדושת השם.

דערנאך שטייט: “וְהוֹצֵאתִי” – דאס איז וואס דער שם גייט טון, דאס איז כביכול פעולותיו.

פארשטייט דאך יעדער איינער אז עס איז נישט ריכטיג [צו מאכן אזא טיילונג]. מיר האבן גערעדט אמאל באריכות בשם רבי יוסף ג׳יקטיליא [בעל שערי אורה], אז אין די תורה איז לכאורה דא “שמות” און “אנדערע ווערטער”, אבער די אמת איז אז די אנדערע ווערטער זענען אויך שמות. דאס איז א וועג פון מפרש זיין יענע זאך.

יעדער ווייסט אז דער שם, אפילו שם הוי״ה, איז אויך – זאגן די מקובלים – א פעולה. עס איז נאר א סארט פעולה וואס גיבט ארויס א פעולה של דעת. (עס איז דא א מחלוקת צי מען קען רופן שכל אדער דעת א “פעולה”, אבער די מקובלים, לאמיר זאגן אז זיי רופן עס א פעולה).

אבער די “וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם” איז א חלק פון דעם שם! עס איז נישט אמת׳דיג דא א חילוק פון דעם ווארט “הוי״ה” און די ווערטער “וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם”. דאס איז נאך א פירוש אויף דעם.

* דער עצם הכרה – רופט מען הוי״ה.

* די זאך וואס גיבט ארויס די הכרה, וואס ברענגט די הכרה – דאס וועט מען רופן “וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם”.

עס זאל זיין אזוי. אבער דאס איז דער פירוש. וואס טייטש הוי״ה? הוי״ה איז דער טייטש: “וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם, וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם, וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם, וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים”. דאס איז דער טייטש פון “אֲנִי ה׳”. פחות מזה – האסטו נישט פארשטאנען.

די טענה פון די אידן: “מיר דארפן נישט קיין דרשות”

יעצט, אויב אזוי, קומט משה און ער וויל זאגן פאר די אידן א גאנצע מעשה “אֲנִי ה׳”.

זאגן די אידן פאר משה: “טו מיר א טובה, לייז אונז אויס – וועט מען זען אז עס איז דא ‘אֲנִי ה”. ביז דערווייל ווילסטו איך זאל הערן? איך זאל הערן א שיינע שיעור? מיר זענען געקומען דא הערן א דרשה? פארוואס נישט? מיר דארפן נישט קיין דרשה. מיר האבן גענוג דרשות. מיר דארפן נישט קיין דרשות. מיר זענען נישט אין א סיטואציע פון הערן דרשות יעצט.”

דיין דרשה איז דאך דער עצם [הגאולה], דאס איז דאך דיין דרשה! וואס איז דיין דרשה, משה? דו זאגסט: פאר די אבות האב איך געזאגט שיינע דרשות. “הוֹדַעְתִּי לָהֶם”, איך האב זיי געזאגט: עס גייט זיין, עס איז דא אזא בחינה, עס איז דא אזא ענין. זייער גוט און זייער פיין.

אבער דער שם הוי״ה מיינט נישט אז עס איז דא “אזא ענין”. דער שם הוי״ה מיינט אז עס איז טאקע אזוי, אז עס איז געשען, אז עס לעבט!

נו, ווען לעבט עס? לעבט עס דען יעצט? זיי זענען דאך דא אין מצרים.

פרק ח: דער עומק פון “קוצר רוח” – גלות הדעת

און איינער וועט זאגן: “אין מצרים קען מען אלץ פארשטיין”. וואס הייסט? דער אייבערשטער האט דאך גערעדט צו משה ווען די אידן זענען אין מצרים.

אה, דא דארף מען פארשטיין א וויכטיגע זאך. עס איז נישט די זעלבע. עס איז דא צוויי לעוועלס [מדרגות]. מען קען זאגן: עס איז דא די שם הוי״ה, און עס איז דא די *רעדן* פון די שם הוי״ה. זייער אן אינטערעסאנטע זאך.

קודם דארף מען פארשטיין וואס טייטש “קוצר רוח”.

* רש״י: זאגט רש״י: יא, אזויווי א מענטש וואס איז פאר׳סם׳עט און ער אטעמט קורץ. די אפאזיט [היפך] פון “קוצר רוח” איז “ארך רוח”.

* פשטות: אין אנדערע ווערטער, וואס טייטש “קוצר רוח”? “וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה”. דאס איז קיין פשטות. “מעבודה קשה” – מען ארבעט שווער. מען ארבעט שווער, איז דאך די היפך פון “אֲנִי ה׳”.

* חסידות און קבלה: וואס מיינט “קוצר רוח”? אלע חסידישע ספרים זאגן אז עס איז דא א גלות רוחני, א גלות פנימי, א גלות הדעת, א גלות הדיבור.

מיר גייען רעדן א מינוט מקורות פון אין זוהר דא. וואו שטייט אין די תורה “גלות הדעת”? וואו שטייט אין די תורה אז עס איז געווען אין מצרים א קטנות הדעת? פשוט שטייט לכאורה נאר אז עס איז געווען די צרות, די שיעבוד מצרים איז געווען. וואו שטייט די ענין פון דעת? וואו שטייט די ענין פון חסרון דעת, חסרון אמונה, חסרון הכרה? וואו שטייט?

עס שטייט אין דעם פסוק: “וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ”.

וואס איז דאס קוצר רוח? קוצר רוח איז די טייטש: ער האט נישט קיין ישוב הדעת.

פארוואס האט ער נישט קיין ישוב הדעת? ער איז אליין שולדיג? פארוואס האט ער נישט קיין ישוב הדעת? ווייל ער איז אין מצרים, ריבונו של עולם!

צו זאגן מען קען זיך מתיישב בדעת זיין? עס שטייט דאך אין אלע ספרים, א איד קען אלעמאל זיך מתיישב בדעת זיין? ער קען נישט. ער קען – אבער ברוחניות. דאס האבן זיי שוין געטון לעצטע וואך: “וַיִּשְׁמְעוּ לְקֹלֶךָ… וַיַּאֲמֵן הָעָם… וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ” (שמות ד, לא). מען האט שוין אלעס געטון, מען האט שוין פארשטאנען זייער גוט.

קוצר רוח = קוצר מדרגת משה

פארדעם איז דאך געווען משה רבינו. משה רבינו איז געווען.

דער זוהר זאגט: “מִקֹּצֶר רוּחַ” – די פשט איז “מקוצר מדרגת משה רבינו”. משה רבינו׳ס מדרגה איז “רוח”.

יעדער איינער ווייסט דא: אש, מים, רוח – עס איז כנגד חסד, גבורה, תפארת.

* אש איז גבורה.

* מים איז חסד.

* און רוח איז תפארת.

משה, וואס ער איז אריינגענומען אין די מדת התפארת, קומט אויס אז די “רוח” איז דאס משה אליינס. “מִקֹּצֶר רוּחַ” – די רוח אליינס איז געווען געפערליך. רוח של מלך המשיח, די רוח, די ספיריט [spirit] פון “וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם” וואס שטייט ביי יחזקאל (לז, יד). דאס איז די רוח.

נו, “מִקֹּצֶר רוּחַ” שטייט “מקוצר משה”. וואס איז קוצר משה? משה איז דא, יא. די רוח אליינס איז ער איז גוט. די רוח, “וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם”, זייער גוט, זייער זיס.

אבער אז די רוח זאל אריינגיין – עס שטייט דאך “וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם”, אז די רוח זאל באלעבן, אז די רוח פון יובל, פון בינה, זאל באלעבן די רוח פון מלכות, די רוח תתאה, די רוח שלמטה, “וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים” – דאס איז נישט געווען. עס איז דא א קוצר רוח.

דאס איז אז עס איז דא א גלות. לאמיר זאגן, מען קען זיך מתבודד זיין, זייער גוט. דעמאלטס קען מען פארשטיין אזוי ווי בחינת האבות. די אבות האבן אויך געווען פאר די גאולה, זיי האבן פארשטאנען אז עס קען זיין א גאולה, עס גייט זיין א גאולה, די תקווה איז א גאולה. עס איז זייער שיין, עס איז זייער פיין, עס איז זייער וויכטיג, עס העלפט זייער שיינע חיזוק. (מען האט גערעדט לעצטע וואך צי מען דארף חיזוק בכלל, אבער עס איז זייער שיין און פיין).

אבער די עצם צו פארשטיין איז נישטא. קיין וועג צו מסביר זיין פאר די אידן – נאר ארויסנעמען. “וִיצְאוּ וְיִשְׁכֹּן”, דעמאלטס “וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה׳”. אזוי ווי עס שטייט “וַיַּאֲמִינוּ בַּה׳ וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ” נאך יציאת מצרים.

פרק ט: אמונה אין צייטן פון הסתר פנים – א קריטישער בליק

די נפקא מינה פון דעם להלכה למעשה, וואס איך מיין צו זאגן דא, איז זייער פשוט.

מען זאגט זייער אסאך דרשות אז עס איז דא א זאך וואס הייסט “הסתר פנים”. יעדער איינער זאל זיך מסביר זיין און פארשטיין וואס די הסתר פנים באשטייט פון, לויט זיין דרך. און מען דארף זיך מחזק זיין, מען דארף גלייבן “וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר”, א איד דארף גלייבן אין גאט אפילו אזוי, און דאס איז די גרויסע התגברות.

דאס איז זייער שיין און זייער “קיוט” [זיס/נחמד]. אבער קיין טענות קען מען נישט האבן אויף א איד. נישט נאר קיין טענות קען מען נישט האבן – אביסל, צומאל [sometimes] ווען מען איז מדגיש צו פיל, מען רעדט צו פיל פון די גרויסע מדרגה פון “וַיַּאֲמֵן הָעָם” בגולה – לאזט מען נישט דעם משיח׳ל קומען.

דער משל פונעם עני און דעם צדיק

דאס הייסט, אדער צו זאגן אז א איד איז אין א סיטואציע פון הסתר פנים, ער האט נישט קיין געלט. געלט איז א גרויסע גילוי פנים, “וּבֵרַכְךָ ה׳ בְּמָמוֹן”, ער האט נישט קיין געלט.

קומט ער צו א צדיק, און דער צדיק זאגט: “זיי מיר געוואר אלוקות אין די סיטואציע [מצב], גלייב אז דער אייבערשטער האט נישט געוואלט זאלסט האבן געלט, דער אייבערשטער וויל דו זאלסט נישט האבן קיין געלט.”

זאגט דער איד: “צדיק, רבי לעבן, איך גלייב שוין, מאמינים בני מאמינים. פארוואס זאגסטו דאס נישט פאר א שונא ישראל? פארוואס קומסטו זיך אן אויף מיר? וואס גייט דא פאר? דו מיינסט אז מיין פראבלעם איז אז איך גלייב נישט? מיין פראבלעם איז אז איך זע נישט! און די ‘זען׳, דאס איז דאך די גילוי אלוקות.”

אז א איד זאל יא האבן געלט, דאס איז דאך דער טייטש שם הוי״ה. שם הוי״ה איז נישט דער טייטש אז דער אייבערשטער קען געבן געלט און ער וויל נישט. דאס איז דער טייטש שם “אלקים”, דאס איז געווען אין גלות מצרים אויכעט.

די גדר פון שם הוי״ה איז אז עס איז קלאר, אז עס איז געווארן ביי די מציאות הגאולה איז נתגלה געווארן שם השם, “וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה׳”.

דו ווילסט מיר זאגן אז עס איז דא אמת׳דיג אויכעט פארדעם, “וזכני להיות בריא ושלם וכו׳”? דאס איז די שם, עס איז אלעמאל געווען יענע שם, קיינער איז נישט אפגעפרעגט אין דעם. אויב איז מען אפגעפרעגט איז מען דאך נאך אלץ השם. דו ביסט השם. וואס הייסט פקפוק באמונה? דאס איז די שם אלקים. שטייט אין אריז״ל, “העלם טהרת דבי איידן”, די שם אלקים א-ל-מ, דאס איז די שם. פרעה האט אויך געוואוסט די שם. די שם איז די שם וואס זאגט “מי ה׳”. דער כפירה איז אויך דער אייבערשטער.

דאס איז נישט געווען מיין חידוש, איך האב נישט געדארפט פארציילן דאס, איך האב געדארפט דאס נאך ארויסנעמען.

וועגן דעם אן אמת׳דיגער רבי, א וויכטיגע זאך, אן אמת׳דיגער רבי, אן אמת׳דיגער משה – דאס איז דאך געווען די מדרגה פון משה – ווען דאס איז משה רבינו האט געזאגט פאר׳ן אייבערשטן: “אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי” (שמות ה, כב).

וואס הייסט? איך האב דאך געגעבן חיזוק פאר אידן, וואס האב איך זיי צוגעזאגט? זיי גלייבן דאך, זיי האבן נישט קיין כח מער צו גלייבן, זיי האבן געהאט טענות – אבער זיי גלייבן.

שיעור אויף פרשת וארא – חלק ג׳

נושא: סוד “ערל שפתים” – גלות הדיבור והתיקון במתן תורה

—

פרק י: דער טיפער באדייט פון “ערל שפתים” און דער קל וחומר

מגיד שיעור:

און דאס וואס איך בין “עֲרַל שְׂפָתַיִם” [מיט פארשטאפטע ליפן], דו זעסט דאך אליינס די גלות. פארוואס בין איך ערל שפתים? לאמיר טראכטן. יא, ס׳איז דא מעשיות, משה איז געווען ערל שפתים פיזיש, מ׳קען דאס גוט רעדן, זאל זיין אזוי. אבער וואס איז די עצם “ערל שפתים” פאר משה?

זאגט דער זוהר הקדוש: פארוואס בין איך ערל שפתים? ווייל ס׳איז גלות.

ס׳איז געקומען משה און ער זאגט: “נעם ארויס די אידן פון מצרים”. מ׳קען דאס ארויסזאגן? מ׳קען זאגן אזעלכע ווערטער? די אידן זענען אין מצרים דא פאר צוויי הונדערט יאר, און מ׳ארבעט יעדן טאג. ס׳איז געווען אסאך הבטחות שקר; ס׳איז געווען די בני אפרים וואס מ׳זאגט אז מ׳גייט ארויסגיין [און ס׳איז דורכגעפאלן]. מ׳האט שוין געהערט די אלע מעשיות.

ס׳קומט איינער, ער זאגט: “רבותי, איך קום צו פרעה, ‘שַׁלַּח אֶת עַמִּי׳”. דאס איז געקעקעצט! קען מען זאגן אזא זאך “שלח את עמי”? מיט אהרן קען מען אונז זאגן?

משה זאגט פאר׳ן אייבערשטן א קל וחומר: “הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה” – די אידן האבן מיך נישט געהערט, איז א קל וחומר אז פרעה וועט נישט הערן.

פרעגן דאך אלע מפרשים, וואס הייסט א קל וחומר? די אידן זענען דאך אין עבודה קשה, אבער פרעה איז נישט אין עבודה קשה!

פארשטייט זיך אז יעדער איינער אליינס פארשטייט דעם פשט פון קל וחומר, אזוי זאגן מפרשים: די אידן איז דאך די בשורה לטובתם, פרעה איז דאך לרעתם. אבער איך זאג דיר די ווערטער: פרעה איז שוין איינמאל “עבודה קשה”. פרעה איז דער שפיץ עבודה קשה! פרעה איז דער שטיקל קליפה וואס זאגט “מִי ה׳ אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ”.

פאר די אידן האסטו דאס נישט געקענט זאגן ווייל זיי זענען נאך “שרוי במצרים” [פארזינקען אין מצרים], גייסטו פאר פרעה קענען זאגן? די אידן האבן נאך יא אביסל אמונה, זיי האבן שוין געגלייבט. איך קען זאגן פאר די אידן, זאגן זיי יא, שיין, זיי זענען מסכים. בדרך כלל, שכל׳דיגערהייט, זענען זיי מסכים מיט די אידן. אבער איך קום פאר פרעה, ער איז אפילו נישט מסכים בדרך כלל, שכל׳דיגערהייט, יא? ער וויל פאר פרעה אויסהערן?

זאגט אים דער אייבערשטער, וואס איז דער אייבערשטער׳ס תירוץ? “גיי צו פרעה”. אקעי, אהרן וועט גיין. אבער וואס איז אמת׳דיג די תירוץ?

די תירוץ איז: דו ביסט גערעכט. אויסער “ערל שפתים” וועסטו נאר ווערן ווען דו גייסט ארויס פון מצרים. פאר דעם – טו! אזוי ווי ס׳שטייט ביי יציאת מצרים, ביי קריאת ים סוף: “מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ”. דו האסט א פראבלעם, דו שרייסט דא, דו האסט דאך שווערע גלות – פאר! דו האסט עס צו טון. דו האסט עס צו טון אז ס׳זאל ווערן כפשוטו דעם שם, ס׳זאל ווערן די זאך.

—

פרק יא: סוד ה״קול” וה״דיבור” לויט׳ן זוהר

מגיד שיעור:

אזוי איז דער זוהר הקדוש מסביר. דאס וואס איך האב פריער געזאגט וועגן דעם “קוצר רוח”, איז דער זוהר מסביר וואס איז דאס “הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם”, און ער פרעגט דעם קשיא וואס איך האב שוין פריער געזאגט.

זאגט דער זוהר אזוי:

* ס׳איז דא א בחינה וואס הייסט קול.

* ס׳איז דא א בחינה וואס הייסט דיבור.

קול הייסט די רוח. ווען א מענטש רעדט איז דא די רוח, די ווינט, די לופט – פון דעם ווערט דער קול.

דערנאך איז דא דיבור. דיבור איז די טייטש, די חיתוך הדיבור וואס די מוצאות הפה מאכן פון דעם לופט; פון דעם ווינט מאכן זיי א דיבור.

און יעדער איינער פארשטייט אז ביידע דארפן זיין. אויב א מענטש וויל רעדן הויך למשל, אדער האבן א גוטן קול, דארף ער האבן:

1. א גוטע רוח, א גוטע קנה [windpipe] וואס ברענגט ארויס די לופט, און ארויסשיקן גוט לופט.

2. און ער דארף אויך קענען גוט “ארטיקולעיטן” [חותך זיין די ווערטער], צו צעטיילן דעם רוח און מבטא זיין ביטוי שפתים ארויסצונעמען פון דעם.

דא קען מען זען זייער שיין די דיוק:

פריער [אין פרשת שמות] האט משה געזאגט “כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן”.

* פה – דאס איז אפשר די גאנצע מויל.

* לשון – טייטש די צונג.

זייער שיין, ס׳איז מער פנימי אין די פה. קען זיין אז אין דעם לעוועל האט מען שוין געלייזט [solved] די פראבלעם. משה האט נישט געקענט בכלל דערהערן די קול, משה האט עס דערהערט, פארקערט, אזוי האט ער עס דערהערט ווייל ער איז געגאנגען צו די קול, ער איז געגאנגען מער נפשיות, ער האט געקענט פארשטיין עפעס.

יעצט [אין פרשת וארא] זאגט משה: “עֲרַל שְׂפָתַיִם”.

* שפתים – טייטש די ליפן.

ליפן איז די טייטש, די מערסטע “אויטסייד” [חיצוניות], היינו מוצאות הפה, די מערסטע אן “אויטסייד” זאך איז די ליפן. משה זאגט זייער שיין: אבער ס׳דארף זיין אינדרויסן, דו דארפסט קענען זען, יא, “ליינט מיינע ליפן” [read my lips] – מיינע ליפן זענען פארשטאפט, זיי זענען פארשטאפט.

דא זאגט דער זוהר:

* משה איז די בחינת קול, וואס מיר האבן גערעדט אז קול הייסט תפארת.

* דיבור הייסט די בחינת מלכות.

יעדער איינער פארשטייט די “איידיע” דא: מלכות איז די טייטש אז ס׳געט ארויס בפועל ממש, ס׳איז “ארטיקולעיטס” [ברענגט קלאר ארויס], ס׳געט ארויס וואס די קול טוט, ס׳צעטיילט וואס די קול טוט, ס׳מאכט אים א זאך בפועל ממש.

זאגט דער זוהר: די דיבור הייסט די שכינה. זייער אינטערעסאנט, אזוי ווי חכמים זאגן “על פי הדיבור”. יא, יעקב איז געגאנגען ארויף “על פי הדיבור”. “על פי הדיבור” מיינט “על פי דבר ה׳”, ס׳איז א לשון חז״ל איז פשוט “על פי הדיבור”, אבער מ׳זאגט אז ס׳איז אפשר “על פי דבר ה׳”. אבער דיבור איז די טייטש דבר ה׳, די קול, די נבואה וואס האט אזוי געזאגט. אבער ס׳הייסט דיבור איז אז יעדער דיבור אמת׳דיג איז דאס די איידיע, דאס איז די בחינה וואס מ׳רופט די שכינה, וואס מ׳רופט מידת המלכות.

און משה זאגט: מיין דיבור איז נישט דא, מיין דיבור איז ערל, ס׳איז פארשטאפט. ווי ס׳איז דא אן ערלה ארום די ברית, די ברית הפה, ס׳איז פארשטאפט דא די דיבור, איך קען נישט רעדן, ס׳איז נישטא קיין דיבור דא. איז וויאזוי קען איך גיין צו פרעה? וויאזוי קען איך ארויסגעבן דינים מיט סתם? דאס געבט ער ארויס פון די סנה, פון די זאך. דער אייבערשטער זאגט “מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם”, דאס איז אלעס געווען זייער שיין, בחינת אמונה, בחינת בינה, און העכערע בחינות. אבער דא בין איך נישט דא, סטאק [stuck].

—

פרק יב: די גאולה פון דיבור ביי מתן תורה

מגיד שיעור:

און דער זוהר זאגט “אמת חן נמי” [באמת איז אזוי]. דער זוהר זאגט אז דאס וואס שטייט “וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֶל מֹשֶׁה”, איז דאך דא א קשיא: “יתיר הוא” [עס איז איבריג], וואס טייטש? ער לייזט נישט גארנישט, ווייל גלייך שטייט “וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה׳”.

איז וואס זאגט ער? זאגט ער אזוי:

אמת, דער דיבור האט נישט געקענט. ס׳האט זיך אנגעהויבן, דאס הייסט ער האט אלעס פארסיימט, ער האט געקעקעצט. דער דיבור פרובירט צו רעדן, און ער קען נישט, ער קען נישט. אהרן, ער קען אפשר, איך ווייס נישט, אהרן האט עפעס א וועג, אבער ער [משה] קען נישט.

ווען גייט ער קענען רעדן? נאר ביי מתן תורה, נאר נאך יציאת מצרים.

דעמאלט שטייט: “וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר”. ס׳הייסט דיבור.

וועגן דעם הייסט דיבור “לשון קשה”. “קשה” מיינט מען נישט דא דווקא דיבור תקיפא [שטרענג], נאר דאס מיינט אז ס׳איז א בקשה טייטש: ס׳איז “ארטיקולעיטעד” [קלאר ארויסגעזאגט], ס׳איז קלאר, ס׳איז מציאות׳דיג, ס׳איז גשמיות׳דיג. ס׳איז ארויסגעברענגט אינגאנצן, וויאזוי מ׳זאגט “מיט די באק-ציינער”.

און וועגן דעם איז אמת, ס׳איז נישט געווען קיין ריכטיגע [דיבור]. די כל “וידבר”, די גאנצע זאך, איז נישט געשען ביז “וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר”. ס׳איז נישט געווען ריכטיג. די “וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֶל מֹשֶׁה” [אין פרשת וארא], האט ער געמוזט סטאפן, ער האט געמוזט גיין העכער צו דעם שם “אֶהְיֶה”, די העכערע לעוועל כביכול. דאס קען מען, ווייל דאס איז אזוי ווי שלשלת התורה, דאס איז די אמונה.

אבער די “אֲנִי ה׳”, און דאס אז די אידן זאלן האבן אן “ערך לעצמם” [זעלבסט-ווערד], זאלן קענען דערהערן – דאס גייט צוזאמען. די ערך לעצמם, דאס איז וואס לאזט אז מ׳זאל הערן די שם הוי׳, די שם הוי׳ איז די אליין וואס ס׳מאכט די ערך לעצמם. דאס איז אמת׳דיג נאר ביי יציאת מצרים, און דאס איז נאר געשען ביי מתן תורה נאכדעם וואס מ׳איז געווען אמת׳דיג אינגאנצן ארויס פון מצרים.