הכרה שהקב"ה הוא שרוצה בשמו הוא ביטול הע"ז | זוהר צו הכנה לפסח שבת הגדול תשפ"ו

ידיעת שם ה׳ און ביטול עבודה זרה: דער יסוד פון יציאת מצרים

הקדמה: ערב שבת הגדול

ערב שבת הגדול, ס׳איז זייער שפעט, סאו מיר דארפן נאר זאגן אפאר מינוט התחלת הנקודות, אמת׳דיג די הקדמה פאר פסח, א המשך וואס אונז זענען אין די לעצטע צוויי וואכן וועגן די ענין פון פסח. סאו ס׳שטערט נישט אז ס׳איז גלייך פאר שבת, אבער ס׳שטערט יא אז ס׳איז נישט דא קיין צייט.

פרק א: צוויי דרכים אין יציאת מצרים – דרך הזוהר

דער צווייטער דרך: שבירת עבודה זרה און ידיעת שם ה׳

סאו איז אזוי, מיר האבן מסביר געווען נעכטן ביינאכט אביסל מער די צווייטע דרך, די דרך הזוהר, וואס דאס איז נישט נאר די נעגאטיווע זאך פון יציאת מצרים, וואס אונז האבן מסביר געווען אז דאס איז על פי קבלה די שבירת אלילי מצרים, די שבירת האסורים העליונים, די שבירת האלהים אחרים וואס איז געשען אין יציאת מצרים, אדער וואס יציאת מצרים לערנט אונז. נאר ס׳איז דא אויכעט די נושא פון ידיעת שם ה׳.

ידיעת שם ה׳ און די מעלה פון בני ישראל

און ידיעת שם ה׳ גייט צוזאמען מיט די ארויסברענגען די מדריגה, די מעלה וואס הייסט בני ישראל. די ערשטע זאך, איינע פון די ערשטע שליחות׳ן וואס דער אייבערשטער האט געזאגט פאר משה, האט ער געזאגט “בא אל פרעה ואמרת אליו כה אמר ה׳ בני בכורי ישראל”. נאכדעם איז דא א סוף פסוק, נאכדעם גייט עס אביסל ווייטער, אבער ס׳איז דא א סוף פסוק, און אין א געוויסע זין מיינט דאס אז וואס ווילסטו זאגן פאר פרעה? וואס ווילסטו פארציילן פאר די גאנצע וועלט? יא, וואס מ׳זאגט פאר פרעה דא איז דאך סך הכל וואס “למען תספר באזני בנך ובן בנך”, וואס מ׳פארציילט פאר די גאנצע וועלט וויל הערן “את אשר עשה ה׳ לפרעה ולמצרים על אודות ישראל”.

די טייטש איז אז וואס מ׳וויל פארציילן און וואס מ׳וויל הערן איז דאס וואס הייסט “בני בכורי ישראל”, און דאס הייסט אין אן אנדערע וועג “אני ה׳”.

די חזרה אויף “אני ה׳” אין די תורה

יא, “ואמרת אליהם אני ה׳”. “דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה׳”, “וארא אל אברהם”, יא, “וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה׳”. מ׳איז מסביר אויף דעם “וארא אל אברהם… בא-ל ש-די ושמי ה׳ לא נודעתי להם”. דא גייט ווייטער דא א סוף פסוק, “אני ה׳”. דאס איז די זעלבע זאך אזויווי “בני בכורי ישראל”, ואני, און דאס וואס מ׳וויל ארויסברענגען אין די נושא פון יציאת מצרים.

פרק ב: דער חידוש פון א גאט מיט א נאמען

די מעלה פון א נאנטן גאט

מיר האבן גערעדט וויאזוי מ׳האט פרובירט מסביר זיין, אפשר בין איך נאכאלץ נישט גענוג מסביר געווען, אבער אנגעהויבן צו ארויסברענגען די נקודה, אז דאס איז דער טייטש אז א מענטש קען זאגן אז איך האב א גאט און איך ווייס די נאמען פון דעם גאט, איך ווייס ווער ס׳איז. כביכול, ס׳קען אפילו זיין אז ווען נישט מ׳צוברעכט די עבודה זרה פון מצרים פארדעם, און ווען נישט מ׳איז מסביר אז דאס מיינט נישט אז דער נאמען, דער שם ותמונתו, דער דמות וואס מ׳געט אים, האט א זאך בפני עצמו, איז עפעס א זאך וואס מ׳דארף אפשר געבן אמת׳דיגע כבוד, כבוד לשם עצמו, וואלט מען עס נישט געטארט טון.

פארוואס שם ה׳ איז געווען נעלם אין מצרים

אליינס איז איינע פון די ריזענס פארוואס ס׳איז נעלם, ס׳איז נעלם די שם ה׳, מ׳האט נישט געזאגט פאר פרעה די שם ה׳. דער רמב״ן איז דאך מדייק, מ׳האט געזאגט פאר פרעה “אני ה׳”, נאכדעם האט מען געטוישט, מ׳זאגט “אלקי העברים נקרא עלינו”, ס׳הייסט, שם אלקים, שם אלקי העברים, דאס פארשטייט ער, ווייל ה׳ פארשטייט מען נישט, ווייל מ׳קען נישט, מ׳טאר נישט זאגן אין מצרים.

מיר האבן גערעדט וועגן דעם פסוק “וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר”, אין ארץ מצרים טאר מען נישט זאגן די שם ה׳. בכלל, לעולם הזה טאר מען נישט זאגן, כמעט חוץ אין די בית המקדש טאר מען נישט זאגן די שם הוי״ה.

דער פרטי שם און די קירבה צום אייבערשטן

וואס דאס ברענגט ארויס, אויב מיר לערנען אזוי פשט, אז שם הוי״ה, דאס איז דער שם פרטי, דאס איז דער וועג וויאזוי מ׳זאגט, כביכול, פונקט אזוי ווי, נישט אין די זעלבע טעות וואס ער האט חס ושלום, אבער פונקט אזוי ווי דער עובד עבודה זרה האט עפעס גאר א מוחש׳דיגע גאט, פאר אים איז דער גאט זייער עכט, ס׳איז זייער ריעל, ס׳איז זייער נאנט, כביכול, פונקט אזוי, אזוי ווי ס׳שטייט “מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה׳ אלקינו בכל קראנו אליו”, איז דא עפעס א קרובים אליו וואס דאס איז, איי, אונזער גאט איז נישט קיין פסל ותמונה, ער איז נישט קיין דבר גשמי, נישט קיין דבר מוחש וואס מ׳קען זען און רעדן, אמת, דאס איז אמת מצד וואס ער איז, אבער מצד די סארט קלארקייט און די סארט אפילו וועג וויאזוי מ׳קען רעדן מיט אים, מ׳קען “והודעתם לבניך ולבני בניך”, מ׳קען עס רעדן פאר די קינדער, מ׳קען עס רעדן פאר פשוט׳ע מענטשן וואס זענען אפשר נישט קיין גרויסע פילאסאפן וואס פארשטייען נישט וואס מיינט אין הגוף, איז דאס די זעלבע, און אפשר אפילו נאך בעסער.

דער חידוש: אונזער גאט איז נאנט

נאך אפילו בעסער, מען קען אפילו זאגן אז די פאר ערך וואס אונז זאגן אז אונז האבן א גאט וואס האט א נאמען, האט ער בכלל נישט קיין גאט וואס האט א נאמען. און מיר זאגן אמאל אפילו פארקערט, די וואס גייען אין די וועג זאגן אפילו אמאל פארקערט, דער גוי, נאר וועלכע זיין גאט איז עפעס מופשט, זיין גאט איז עפעס ווייט פון אים. עס איז נישט קרוב ומעורב, עס איז עפעס רחוקים ממנו. אבער עס איז א חידוש, און מ׳זאגן. א חידוש לוודאי. עס איז א מושג, עס איז א קאלטע זאך. אבער ביי אונז אידן וואס אונז ווייסן די שם השם, איז אונזער גאט נאנט צו אונז.

פרק ג: די געפאר פון שם – דור הפלגה און חילול השם

די מהפיכה און די געפאר

דאס איז דער עד כדי כך גייט דער חידוש, דער מהפיכה, וואס איז פונקט צו זאגן פונקט פארקערט. און אזוי ווי אונז זאגן, כדי דעיס קענען טון, דארפן מיר ווייזן אסאך חמץ, דארפן מיר ווייזן אסאך יצר הרע. דארפן מאכן זיכער אז מען גייט נישט מאכן די טעות וואס דער עניש האט געמאכט, וואס זיי האבן אנגעהויבן צו מיינען אז דאס איז אזוי חלוכה ושם השם. דאס האבן ממש דעם פסוק. זיי האבן געגעבן דעם אייבערשטן א נאמען.

די דורות פאר אברהם: אלקים אן שם

וואס דא פטאטש, פליז דו יעצט נישט וועהן קיין שם השם. נישט געקען די שם יוי״ה וכו׳. עס איז געווען אלקים, אוודאי, א יעדער נארמאלע מענטש האט געוויסט אז עס איז דא א אלקים. איך האב גערעדט צו אדם, צו נח, איך מיין נאך פאר נח. צו אדם, צו שת, און חנוך, צו קין, צו הבל. קיינער פון זיי האט נישט געהאט קיין ספק אז עס איז יעשע אלקים. אבער קיין שם, האבן זיי נישט געהאט פאר אים. השם, איז דאך א דבר נחות. השם, איז א נחות דרגא. השם, איז שטאט א זאך אזוי כ׳ ווי יחול א געטשקע.

דור הפלגה: “ונעשה לנו שם”

השם, השם, השם. דער רגע וואס איז טאקע געקומען דער רעיון שמי האט געמאכט פון דעם אייבערשטן א נאמען. גלייך, איז דער הח, אזוי אויך האט נאס א חילול אים דא צוויי פשטים אין השם. אלא זיי גייען צוזאמען. אויב מ׳האט דער געגעבן פאר דעם אייבערשטן א נאמען, עס איז ממילא, נעשה חילול, מילא קען דיך שוין, פונקטליך, א נאמען קען מען דיך גנב׳ענען, א נאמען דיך א זאך וואס מען קען אין דעם מאכן א טעות.

עס טונקט אזוי ווי יעדער זאגט איך האב א תורה, איך האב א ווארט, איך האב א שם וואס איז מיין שם, קומט דאר א פלאגער ווי דער רבנ׳ן לערדט, ונתלנו שם, און דער רמנער ראיבט עס א פרדה פון די מידת המלכות, פון די מידת התפארת, ונעשה לנו שם, מען זאגט איך קען אויך מאכן א נאמען, אויב די גאנצע זאך וואס עס מאכן א נאמען, איך וועל אויך מאכן א נאמען, איך וועל אויך מאכן א מגדל וראשו בשמים, אזוי ווי בית המקדש, יא, וראשו שער אלקים, וויאזוי שערה שמימה, די סולם וואס יעקב אבינו האט געזעהן איז די זעלב ווען די מגדל וואס ראשו מגיע יא שמימה, פונעם מלאכי אלקים עולים ויורדים בו. זיי מאכן אויך א מגדל וראשו בשמים, ווייל מ׳קען. אויב דאס איז די זאך, קען מען.

די דילעמא: מגדל אדער טעות

איז וויאזוי קען מען? איז ווערן מיר דא אין א דילעמא, אדער מאכט מען נישט קיין מגדל און מ׳האט נישט דאס און נישט דאס, אדער מאכט מען און מ׳האט א טעות.

פרק ד: די לייזונג – ביעור חמץ קודם קרבן פסח

ביעור חמץ איז ביטול עבודה זרה

איז זאגן די מקובלים, דאס איז איינע פון די סודות פארוואס מ׳דארף ווארענען אז ס׳איז א חמץ, א גאנצע נאכט נישט קיין ביעור חמץ, ווייל דאס איז א סוד פון ביטול עבודה זרה, וואס איז נאר כדי אונז זאלן קענען יא זאגן די שם השם.

פארוואס מיר דארפן קענען זאגן שם השם

וויבאלד אונז ווילן דאך יא קענען זאגן די שם השם – פארוואס דארף מען קענען זאגן די שם השם? ווייל אונז לעבן אין די עולם השמות, אונז לעבן אין די עולם שלמעלה מן השמות, לפני הצמצום, לפני הבריאה, וואס די מקובלים קענען אפשר פארשטיין, אונזער גאנצע גליק איז אפשר אז אונז האבן דאס ארויס. אבער מכל מקום ווילן אונז “בנה לנו שם”, אונז ווילן רופן, יא, “תקרא בשמי”, אונז ווילן “בכל מקום אשר אזכיר את שמי”, אונז ווילן דערמאנען דעם אייבערשטנ׳ס נאמען.

די געפאר פון הפרדה – דער בודהיסטישער משל

וויבאלד מ׳האט אבער דא א פראבלעם מיט וואס די מקובלים רופן אן “מפריד זיין”, אנדערע ווערטער, מ׳וועט מיינען אז דער שם דאס איז די זאך, און מ׳וועט אנהייבן צו דינען דעם שם אנשטאט דינען דעם וואס איז נקרא בשמו, יא? אזויווי די בודהיסט משל, אז איינער פוינט צו די לבנה מיט זיין פינגער, הייבט מען אן צו מיינען אז דער פינגער איז די זאך. ניין, ער וויל דיר ווייזן אויף די לבנה, ער וויל דיר ווייזן אויף די זאך וואס ער ווייזט. אזוי אויך איז דאך א שם, איז דאך אזא פוינטער, ס׳איז אזויווי א פינגער, ס׳ווייזט אויף עפעס. אבער אויב מ׳איז מפריד דעם שם פון וואס ער ווייזט אויף, קען מען אנקומען צו מאכן פון אים אן עבודה זרה.

דער סדר: קודם ביטול עבודה זרה

זאגט מען, קודם מאכט מען א גרויסע ביטול עבודה זרה, גאר א גרויסע ביטול עבודה זרה. ס׳קען אפילו זיין אז ס׳נעמט אפאר דורות, אפאר דורות אדער אפאר יאר, איך ווייס נישט ווי, וואס מ׳איז נאר עוסק אין ביטול עבודה זרה, נאר עוסק אין צוברעכן אלילים, נאר עוסק אין דאס וואס אברהם אבינו האט געטון ביי תרח, צוברעכן עבודה זרות, מבער זיין חמץ, אויסברענען יעדע סארט זאך וואס קען, יא, חמץ איז דאך א דבר שבקדושה, די הייליגע חלות וואס איז נאסט שבת, דאס פארברענט מען, דאס פארברענט מען.

לחמי תודה – אפילו קדשים ברענט מען

און ס׳שטייט אין די משנה, לחמי תודה, יא, לחמי קודש, שני לחמי תודה שנתחמצו, זיי פארברענט מען אין די חמץ, יא? די שירים טאר מען נישט פארברענען, לכתחילה דארף מען עס עסן. אבער די פלא׳דיגע קודש, די לחם קודש וואס איז א לחם תודה וואס מ׳ברענגט פון חמץ, אים ברענט מען אויך אפ ערב פסח. אין אנדערע ווערטער, מ׳איז זאגן, השם ישמור, השם ענין פון חומריות, השם ענין פון וואס האט א תמונה, א פסל ותמונה, ווילן מיר נישט. פארוואס? ווייל דאס איז אונזער ענין פון עבודה זרה, צוברעכן און צוברעכן אלע שמות.

פרק ה: “לא תעשון כן לה׳ אלקיכם” – דער חילוק

“ואבדתם את שמם” – צוברעכן די שמות פון עבודה זרה

נאכדעם קומט אזוי, יא, “פסל לחיים תשרפון באש, ואבדתם את שמם מן המקום ההוא, לא תעשון כן לה׳ אלקיכם, כי אם אל המקום אשר יבחר ה׳ אלקיכם לשום שמו שם”, דארט זאלסטו טון. יא, וואס לערנען מיר פון דא? אז מ׳דארף מבער זיין שם עבודה זרה, און שם עבודה זרה מיינט יעדער מיסטיק פון שם.

דער חידוש: “לשום שמו שם”

נאכדעם קומט א נייע חידוש, אז ס׳איז דא א מקום וואס דער אייבערשטער איז “שום שמו שם”, ס׳איז דא א שם השם. “לא תעשון כן”, דו ווילסט דא האבן אן ענין פון “לא תעשון כן”? וואלט דאך געווען אן ענין פון שובר עבודה זרה. שובר עבודה זרה וואלט לכאורה געווען, יא, “תעשון כן לה׳ אלקיכם”, אזוי ווי זיי טוען. פארוואס איז די גאנצע פראבלעם פון עבודה זרה? ווייל ער האט א פסל ותמונה. ווייל דער אייבערשטער האט א מקדש וואס דארט איז דא א שם, וואלט מען לכאורה געדארפט אויך אזוי טון. קומט דער פסוק און זאגט ניין, “לא תעשון כן לה׳ אלקיכם”. פארוואס? מיר דארפן ארויסלערנען פארוואס. וויאזוי טאקע קען?

דער סדר: קודם ביעור חמץ, דערנאך קרבן פסח

קודם כל איז אזוי, די ערשטע תורה איז, מ׳מוז מכחיש זיין די ביעור חמץ. אויב מ׳מאכט נישט ביעור חמץ ערב פסח, פארוואס מאכט מען ביעור חמץ? כדי צו מאכן די קרבן פסח, וואס דאס איז פסח לה׳, יא, לה׳ השם, קען מען נישט. דאס האב איך געזאגט, קען זיין מ׳דארף דאך געבן א סך צייט וואס מ׳איז נאר עוסק אין די שלילה, מ׳צוברעכט.

די אידן האבן געלערנט דורות נאר רמב״ם

נאכדעם וואס מ׳האט אזויפיל צובראכן, מ׳קען זען די פאקט, יא, ס׳איז געווען די אידן, און ביי די אידן לערנט מען אויס פאר אלע קינדער, ס׳איז געווען אזעלכע דורות וואס מ׳האט נאר אויסגעלערנט די רמב״ם וואס לערנט אויס אין פסל ואין תמונה.

פרק ו: די מקובלים און די צען ספירות

די מקובלים זאגן: מ׳קען נישט לעבן אן א גאט

נאכדעם איז געקומען די מקובלים, זיי האבן געזאגט, יא, אבער מ׳קען נישט אזוי רעדן, מ׳קען נישט אזוי לעבן, מ׳קען נישט לעבן אן א גאט. למשל, וואס זיי האבן גערופן אפילו, “רם לישראל לא לאה אמת ולא תורה”. אוודאי, דו ווייסט פון די אין סוף, דו ווייסט פון די אייבערשטער אזוי ווי ער איז מצד עצמותו, אבער אונז זענען דאך מענטשן, אונז ווילן רעדן מיט׳ן אייבערשטן אזוי ווי ער איז צו אונז, אזוי ווי ער איז מיט א נאמען.

די תורה האט משל געווען צען ספירות

האבן זיי געזאגט, אוודאי, וואס די תורה און דער אייבערשטער האט משל געווען צען ספירות. אין אנדערע ווערטער, אזוי ווי מיר גייען זאגן די אמת׳ע תורה, דער אייבערשטער וויל מ׳זאל זיך רופן מיט א נאמען, ס׳שטערט אים נישט. ס׳שטערט אים נאר אויב ס׳וועט ברענגען א טעות, אויף דעם איז דא קנאת השם. אבער אויב ס׳מאכט נישט מיט קנאה, אויב ס׳איז על פני, ס׳איז יא פני השם, דער רמב״ם ברענגט די פסוק “לא יהיה לך אלקים אחרים על פני”, אין אנדערע ווערטער, “אלה פני”, מיין פנים, כביכול דאס וואס דו רופסט יא מיין פנים, זאלסטו יא מאכן?

דעמאלטס איז עס אוודאי גוט – אבער קודם ביטול עבודה זרה

דעמאלטס איז עס אוודאי גוט.

אבער קודם דארף מען מאכן “לא יהיה לך אלקים אחרים”, קודם דארף מען עס צוברעכן.

די מקובלים האבן געלערנט קודם מורה נבוכים

און דורכדעם, אזוי ווי מ׳זעט אין די מציאות, נאכדעם אפילו דו וועסט לערנען קבלה, די מתנגדים פון קבלה און אזוי ווייטער וואס טענה׳ן אז די מקובלים זענען מגשמים, וואס איז נישט אמת, ווייל זיי ווייסן נישט, זיי מיינען אז די מקובלים האבן נישט געלערנט קודם רמב״ם, אלע מקובלים האבן דאך געלערנט קודם מורה נבוכים, זיי ווייסן אז דער אייבערשטער האט נישט קיין דמות הגוף.

—

[סוף חלק א]

עבודה זרה, גאווה און תמימות: די אמת׳דיגע דרך אין עבודת השם

פרק ז: פון ביעור חמץ צו שתי הלחם — די באלאנס אין עבודת השם

און פון דעם קען מען פארשטיין פארוואס א גאנץ יאר דארף מען נישט קיין ביעור חמץ. א גאנץ יאר טוט מען דאך יא, ס׳איז דאך דא קרבנות, ס׳איז דאך דא א גאנץ יאר, און מ׳איז עוסק א גאנץ יאר אין פשט.

אזוי ווי יום כיפור, אן ענליכע זאך, יא, יום כיפור שטייט “אין בו לא אכילה ולא שתיה”, אזוי ווי עולם הבא, אזוי ווי דער אייבערשטער איז בעולם הבא, אזוי ווי אונז פארשטייען, אוודאי, ס׳איז דא א בעסערע פארשטיין, אן קיין אכילה ושתיה וכו׳. איז דאס איז יום כיפור, אבער דאס איז נאר איינמאל א יאר, מ׳פאסט נישט יעדן טאג, מארגן עסט מען.

די זעלבע זאך פסח, פארברענט מען די חמץ און מ׳איז מבער אלע סארטן וואס דאס איז, די אלע חומרות וואס ס׳איז דא אין איסור השם איז מען מבער. נאכדעם קומט “שתי הלחם”, יא, ברענגט מען נאך שתי הלחם, איז אליין איז דאך די לחם, ס׳איז דאך דא אפילו גשמיות, זאגט ער, די מאכל אדם, נכתב להם. אה, יעצט קען מען שוין יא זאגן, דאס איז די כתובים בעצם, דער אייבערשטער האט עוסק געווען אין דעם.

פרק ח: די צוויי סודות אין תירוץ פון דער קשיא

א. דער ערשטער סוד: ביעור החמץ קודם כל

און אונז האבן קלאר געמאכט אז ס׳איז נישט גענוג צו זאגן אז ס׳איז א משל מיט א נמשל, אדער אז ס׳איז דאס זעלבע “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה”, פונקט אזוי ווי ביי א מענטש איז דא פארשידנארטיגע מדות, איז אויך ביי דער אויבערשטער, אדער די טיפערע זאכן וואס די מקובלים זאגן, אז א מענטש פירט זיך אין די מדות החסד איז ער מעורר ביי דער אויבערשטער די מדות החסד.

און אונז האבן פארגעסן, דאס איז שוין געווען פסח, מ׳האט שוין מבאר געווען די אלע זאכן, ס׳איז נישטא קיין עצבות, ס׳איז נישטא קיין עבודה זרה, ס׳איז נישטא קיין אלהי מצרים, די אלע שטותים. אה, אבער כביכול אונז זאגן האבן יא, דאס איז די ערשטע זאך. דאס איז די ערשטע סוד פון וואו דאס ארבעט.

ב. דער צווייטער סוד: “ונעשה לנו שם” — די פראבלעם פון גאווה

די צווייטע זאך איז, און דא קומט אן צו די עומק הסוד, און אונזער שיעור ווילן אונז זאגן מער בדרך עבודה, בדרך חסידות, אין אנדערע ווערטער, מצד מצדינו, אבער ס׳איז אויך די גאנצע זאך איז דאס מיינט אז ס׳איז מצידו.

די צווייטע סוד איז אזוי, די צווייטע חלק פון די תירוץ איז אזוי, אז נאך איין וועג פון טייטשן דעם פסוק “ונעשה לנו שם”, וואס אונז זאגן דאס איז איינע פון די שורשי עבודה זרה, יא, זיי האבן זיך געמאכט א שם, זיי האבן זיך געמאכט א זאך וואס איז נפרד, זיי האבן זיך געמאכט א זאך וואס איז בפני עצמו, וואס איז א שם אן א שם הוי״ה, יא, זיי האבן געמאכט א שם אן די הוי״ה, ס׳איז די נאמען, אבער ס׳בלייבט נישט, און נישט דער רמ״ק [הרב משה קורדובירו] רופט דאס קיצוץ בנטיעות, זיי האבן הורדת הבנין, געמאכט די מלכות אן די תפארת. דאס איז טייטש “ונעשה לנו שם”, דאס איז טייטש “הוי הקוראים בשם ה׳”, די זעלבע נקודה.

ג. די תיקוני זוהר׳ס משל פון בית המדרש

יעצט, אבער וואס איז די תירוץ? ס׳איז דא נאך א וועג ווי אזוי מ׳דארף דאס לערנען. די תיקוני זוהר זאגט “ונעשה לנו שם”, א משל, די תיקוני זוהר זאגט ווער איז “ונעשה לנו שם”? דער וואס ער מאכט א בית המדרש, און נאכדעם אין די בית המדרש מאכט ער א מגדל, יא, א מגדל איז ווי די ספרדים רופן די בימה, וואו מ׳גייט ארויף צו ליינען די תורה רופן זיי א מגדל. ער איז “ונעשה לנו שם”, ער מאכט א מגדל, און ער מאכט אין דעם, ער שרייבט זיך אן די נאמען, פארוואס? “ונעשה לנו שם”, ס׳זאל שטיין אויף מיין נאמען, שער פלוני בן פלוני.

דער וואס ער מאכט א בית המדרש, זאגט די תיקוני זוהר, דאס איז ממש “ונעשה לנו שם”, פארוואס? ער וויל זיין שם זאל זיין מפורסם על פני כל הארץ, מ׳זאל וויסן זיין נאמען, בנין כך וכך.

ד. די לימוד פון דעם משל

וואס דארפן אונז פארשטיין דא אבער? וואס דארפן אונז פארשטיין? אז דאס מיינט נישט אז מ׳זאל נישט מאכן קיין בית המדרש, קודם כל. צווייטנס, אבער אונז זעען דא אז די “ונעשה לנו שם”, די וועג וואס אונז רעדן עס בדרך עבודה, איז די זעלבע זאך אז ער מיינט זיך. אויף חסידיש׳ן לשון זאגט מען, ער מיינט זיין ישות, ער מיינט זיין גאווה.

פרק ט: עבודה זרה אלס דער העכסטער גאווה

א. די טיפערע הסבר פון עבודה זרה

ער איז אזוי גרויס. אבער מ׳דארף דאס מסביר זיין מער בעומק. אין אנדערע ווערטער, לאמיר זאגן אזוי.

וואס איז די פראבלעם פון, וואס הייסט עבודה זרה? וואס איז די פראבלעם פון די אלהים אחרים, פון די “לא תשתחוה להם”? מ׳רופט דאס על פי קבלה “קיצוץ בנטיעות”, אדער דער טעארעטיש-פילאסאפישער רופט זיך “קיצוץ בנטיעות”, ער איז מפריד. אבער וואס ער רופט, דאס איז בפועל ממש זעט עס אויס ווי גאווה. ס׳איז גאווה.

ב. די גרעסטע גאווה: “עשו להם אלהים”

וואס איז די גרעסטע גאווה וואס א מענטש קען האבן? א מענטש קען זיין א בעל גאווה אויף אסאך וועגן, אבער די גרעסטע בעל גאווה וואס ער קען זיין איז זאגן אז ער האט זיך געמאכט א גאט. “עשו להם אלהים”.

שטעל דיך פאר עבודה זרה, איז מעשה ידי אדם. א מענטש קען מאכן אסאך זאכן, ער מאכט א גרויסן בנין, ער האט געשריבן א ספר, ער האט געמאכט א ישיבה, ער האט געמאכט א ביזנעס. אוקיי, ער מאכט, ער האלט זיך גרויס, ער האט געמאכט. שטעל דיך פאר ווי גרויס א מענטש דארף זיך האלטן אז ער זאל זיך מאכן א גאט. “עשו להם אלהים”.

העלאו, דו מאכסט זיך א גאט? א גאט מאכט דיך, דו מאכסט נישט קיין גאט. די גאנצע אידעע פון א גאט איז אז ער מאכט דיך, דו מאכסט אים נישט. יא, איר האט אים געמאכט, די גאט אשר הוציאוך ממצרים? דו האסט אים געמאכט? ער האט דיך געמאכט, ער האט דיך ארויסגענומען. “אנכי ה׳ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים”, נישט דער גאט וואס מ׳מאכט אים. מ׳קען נישט מאכן א גאט.

ג. די טיפערע משמעות פון “מאכן א גאט”

אוודאי, אין א לעבעדיגע אמת קען מען אביסל יא מאכן א גאט, וואס מיר האבן גערעדט לעצטע וואך, ס׳הייסט “אתערותא דלתתא” [התעוררות מלמטה: awakening from below]. אבער פון וואס באשטייט די אתערותא דלתתא לגבי די עשיית אלהים? ס׳באשטייט פון וויסן אז מ׳מאכט נישט קיין גאט, א גאט מאכט דיך. און מאכן א גאט איז א טיפערע זאך.

סתם אוודאי, מ׳קען זאגן וואס מ׳לאכט פון עבודה זרה אין הלל, ער מאכט זיך א גאט, “חציו שרף באש”, וואס מ׳האט געליינט אין די הפטורה לעצטע וואך, ער האט זיך גענומען א שטיקל האלץ, און האלב דערפון איז א געטשקע, און האלב דערפון מאכט ער פון דעם א טיש. דאס איז געמאכט א גאט.

ד. די אמת׳דיגע משמעות: נעמען גאט פאר זיך

אבער טיפער, מאכן א גאט מיינט דאך וואס? צו טראכטן אז איך, באשר אני נברא, נישט באשר אני משיג את הבורא, וואס מ׳רופט נפש אלוקית, וואס איז טאקע נישט. אבער איך, באשר אני נברא, באשר אני אדם, איך בין צד האדם הגדול, איך, מיר פאסט צו האבן א גאט, מיר פאסט צו פארשטיין גאט. איך בין פון די זאכן וואס איך פארשטיי אויך, איך בין א בעל מדרגה, איך בין א בעל השגה, איך פארשטיי דעם אייבערשטן.

דאס איז עבודה זרה. דאס הייסט, ער האט גענומען גאט, ער האט אים גענומען פאר זיך. ער איז געווארן דער גאט. ער האט זיך געגנב׳עט פון זיך אליין, ממש א גנב, א גונב כנסת ישראל והקב״ה. ער האט זיך געגנב׳עט פון זיך אליין, ער האט זיך גענומען גאט, און יעצט איז ער לוקח לו אלהים, ער האט זיך גענומען א גאט, ער האט זיך געמאכט א גאט. זאל מיר זאגן דאס.

פרק י: די קריטיק אויף פאלשע פילאסאפן

א. דער וואס האט נישט קיין גאט

ולא עוד אלא, איך וויל זאגן א טיפערע זאך, איך האף אז מ׳וועט מיר נישט צו פיל קריטיקירן פאר׳ן זאגן דאס, ולא עוד אלא, אז איך טראכט, איך האב שוין געזאגט אין א פאבליק שיעור חנוכה צייט, אבער איך וויל עס דא יעצט זאגן אין דעם קאנטעקסט, אפשר וועט עס פארענטפערן אונזער פראבלעם.

איך טראכט אז ס׳קען גאר זיין אז דא איינער וואס ער האט נישט קיין גאט, אז ער איז דאך אויף די מדרגה פון א קטן און קטני הדעת, אים וואלט מען געדארפט ענדערש דיך מאכן דברי תורה כלשון בני אדם, ער זאל זיך איינרעדן אז דער אייבערשטער האט הענט און פיס און מ׳רעדט צו אים אזוי ווייט, אזוי ווי דברה תורה כלשון בני אדם. אבער אים פאסט עס נישט, ער האלט זיך גרעסער, ער איז א גרויסער חכם, ער האט דאך געהערט אז דער רמב״ם [הרמב״ם: רבי משה בן מימון, Maimonides] האט געזאגט אז דער אייבערשטער האט נישט קיין גוף, און דער רמב״ם איז געווען זייער א קלוגער מענטש, מוז דאך זיין אז די קלוגע מענטשן פארשטייען אז דער אייבערשטער האט נישט קיין גוף. פאסט אים נישט.

ב. די תוצאה: ער דינט נישט דעם אייבערשטן

און ממילא וואס? דינט ער נישט דעם אייבערשטן. אזוי ווי מ׳זעט אין די ראשונים, די מקובלים וואס זענען ברוגז אויף די געוויסע מענטשן וואס זענען געווען און זיך געהאלטן תלמידי הרמב״ם, וואס האבן דאס מער ווייניגער געזאגט. וויאזוי ווייסט מען אז איינער איז א פילאסאף וואס איז נישט בסדר? ער קומט נישט צום דאווענען.

פארוואס? ווייל ער זאגט, “אה, דארט דארף איך דאך עוסק זיין אין השגת השם. דאווענען, מ׳רעדט מען דאך כביכול, די אלע וואס מענטשן וואס דאווענען מיינען נעבעך אז דער אייבערשטער הערט זיי אויס, ער האט דאך אן אויער, ער הערט עס אויס. ס׳איז דאך נישט אזוי.” ממילא, וואס האבן די מענטשן געזאגט? ער דארף נישט.

אה, אין יענע צייט האט ער געזעצן און געלערנט מורה נבוכים [מורה נבוכים: Guide for the Perplexed]? איך מיין אז איך בין נישט זיכער, אסאך מאל נישט. אבער ס׳זעט זיך נישט אמת׳דיג. פארוואס? ס׳זעט זיך נישט אמת׳דיג.

ג. די חסידישע ספרים׳ס הבנה

לאמיר זאגן אזוי, אין חסידישע ספרים שטייט דאס, און בדרך אגב, די חסידישע ספרים האבן איין מעלה, מ׳קען אלעמאל קריטיקירן זייערע השגות, אפשר קען מען פארשטיין בעסער, איך ווייס נישט, אפשר האבן זיי בעסערע אינפארמאציע, אבער זייער הבנה אויף וואס ס׳דרייווט מענטשן איז אסאך מאל זייער נוקב ויורד.

און די חסידישע ספרים זאגן, “אה, אין אנדערע ווערטער, דו ביסט נישט אינטערעסירט אין וויסן גאט. צו וויסן גאט איז א זאך וואס רואינירט דיר, וואס דיסטרויט דיר. די וואס אינטרעסירט זיך הייסן דער וואס פארשטייט גאט, יא? די וואס אינטרעסירט צו ווערן דיך אליינס גרעסער. דו פארשטייסט נישט דעם אייבערשטן. פארשטיין דעם אייבערשטן וואלסטו יא געגאנגען, קודם כל וואלסטו יא געגאנגען אין בית המדרש, וואלסטו יא געדאוונט.

צווייטנס, לאמיר זאגן אז דו פארשטייסט אז מ׳דארף פארשטיין טיפער, מ׳דארף פארשטיין אמת׳דיג, אוודאי. וואס הייסט? וואלסט געדאוונט מיט כוונה, ס׳איז מורה נבוכים, ס׳איז פיין. וואס וועסטו פרימען דיך דא דאווענען כדי מ׳זאל מקטיר זיין צום הארץ, צו טראכטן פונעם אייבערשטן? ס׳איז גוט, אבער דיך אינטרעסירט דאס נישט. פאר וואס דיך אינטרעסירט דאס נישט? ווייל דו זעסט אז דאס איז בכלל נישט אינטרעסירט דעם אייבערשטן, דו ביסט אינטרעסירט זיך.”

פרק יא: די יסוד פון תמימות — דער בעל שם טוב׳ס לימוד

א. א פלא׳דיג שארף ווארט

וויל איך זאגן א פלא׳דיג שארף ווארט, וויל איך זאגן א פלא׳דיג שארף ווארט. וויל איך זאגן אז ס׳קען זיין אז פאר וואס? ווייל מ׳קען דאך נישט טאנצן העכער די מדריגה, דער אמת׳דיגער עיקר זאך איז נישט שקר, ס׳איז גיין מיט תמימות. תמימות פשיטות. תמימות פשיטות איז א true thing, אפילו לויט׳ן רמב״ם איז דא א וועג מ׳דארף גיין מיט תמימות.

ב. וואס מיינט תמימות?

און תמימות מיינט נישט וואס מענטשן מיינען אז ס׳איז אזאך וואס איז בלאף. תמימות מיינט נישט, ס׳טאר נישט אוועקצוגיין פון וואו מ׳איז אליינס. נישט אוועקצוגיין פון וואו מ׳איז אליינס.

ג. “הרבה עשו כרשב״י ולא עלתה בידם”

איינע פון די גרעסטע ווערטער פונעם בעל שם טוב איז געווען: “הרבה עשו כרשב״י ולא עלתה בידם”. דער בעל שם טוב האט געזאגט פאר וואס? ס׳שטייט אין תולדות א פאר מאל, א סאך מאל, אזוי יעדע זאך, אבער דער עולם ווייסט א סאך תורות פונעם בעל שם טוב, איך מיין אבער ער ווייסט נישט גענוג דעם.

“הרבה עשו כרשב״י ולא עלתה בידם”, ס׳הייסט זיי זענען געווארן קראך מכאן ומכאן, יא? זיי האבן נישט געהאט נישט מלאכתן נעשית על ידי אחרים און נישט קיין תורה. פאר וואס זאגט דער בעל שם טוב? ווייל “עשו כרשב״י”, ס׳איז דא א סאך מענטשן וואס האבן געוואלט זיין רשב״י, ער וויל זיין רשב״י. ס׳גייט נישט.

רשב״י האט גערעדט פאר דיר ביסט אויף די מדריגה נישט צו מאכן עבודה זרה פון דיין כח, דו ביסט שוין אויף די מדריגה, די האלטסט שוין אמת׳דיג, דו וואלסט געוואלט זיין רשב״י? יא, איך פארשטיי. ס׳איז אן אנדערע זאך, רשב״י איז א גרויסער איד, איך וויל זיין רשב״י. האסט נישט דעם און נישט דעם. א גמל האט געוואלט האבן קרניים, איז ער געבליבן נישט מיט קיין קרניים און נישט מיט קיין אויערן.

ד. די סכנה פון טאנצן העכער די מדריגה

דאס איז געשען ווען א מענטש טאנצט העכער זיין מדריגה. פונקט אזוי, אונז זענען דאך אין עולם המוחשים, אונז זענען דאך אין עולם החמץ, לאמיר אפילו זאגן. אדער כושר החמץ, יא? אונז זענען אין דעם עולם. און אמאל דער אייבערשטער וויל רעדן צו אונז. יעצט דאס איז נישט אונז.

פרק יב: דער דריטער תירוץ — “אשר יבחר ה׳”

דא קומט אן די דריטע נקודה וואס דאס איז דער אמת׳דיגער תירוץ. וואס זאגן, וועל איך דיר געבן דעם רעכט, וואס שטייט אין פרשת דברים, אין ספר דברים, ווי אזוי מעג מען האבן אבער ס׳איז מעג נישט?

דאס האבן אונז נישט געמאכט, דאס איז “אשר יבחר ה׳”, דער אייבערשטער האט בוחר געווען אין דעם. וואס מיינט אז דער אייבערשטער האט בוחר געווען? ס׳מיינט נישט די הגשמה כביכול וואס מענטשן מיינען, דער אייבערשטער וויל אז דארט זאל מען מאכן אבער ס׳מעג נישט זיין נישט דא, און דארט איז אבער די זריעה און דא נישט. וואס מיינט דאס? ס׳איז א פאני גאט. וואס ס׳מיינט איז,

—

[המשך בחלק הבא]

דער אמת׳דיגער תירוץ: “אשר יבחר ה׳” – ווי אזוי מען ווערט א מרכבה לשכינה

פרק יג: די דריטע נקודה – דער אייבערשטער האט עס געמאכט, נישט מיר

דער יסוד פון “אשר יבחר ה׳”

יעצט, דאס איז נישט אונז. דא קומט אן צו די דריטע נקודה, וואס דאס איז דער אמת׳דיגער תירוץ. וואס זאגן זיי? זיי זאגן, ווער האט דיר געגעבן די רעכט? וואס שטייט אין פרשת דברים, אין ספר דברים, פארוואס מעג מען רעדן פון א בית המקדש? ווייל דאס האבן אונז נישט געמאכט. דאס איז “אשר יבחר ה׳” [אשר יבחר ה׳: וואס השם וועט אויסקלויבן]. דער אייבערשטער האט בוחר געווען אין דעם.

א פנימיות׳דיגע טייטש: הכרה אין די הגבלות

וואס מיינט אז דער אייבערשטער האט בוחר געווען? ס׳מיינט נישט די הגשמה כביכול [כביכול: אזוי צו זאגן] וואס מענטשן מיינען. דער אייבערשטער וויל אז דארט זאל מען מאכן א בית המקדש, און דארט איז נישט דא, און דארט איז עבודה זרה דא נישט.

וואס מיינט דאס? איך האב עס א פנימיות׳דיגע טייטש. וואס מיינט עס איז, אז די זאכן ווערן נאך אלץ עבודה זרה ווען דו כאפסט נישט אז דו האסט עס געטון, נאר דער אייבערשטער האט עס געטון.

ווי אזוי ווייס איך אז דער אייבערשטער האט עס געטון? ווייל דו האסט די הכרה הלכה למעשה [הלכה למעשה: פראקטיש, אין דער מעשה] אז נישט איך מיט דעם וואס איך האב אנגעכאפט אין די קטנות׳דיגע ציור פון ג-טליכקייט, נאר דער אייבערשטער.

איך מצדי [מצדי: פון מיין זייט] האלט איך זיך אויך טאקע גרויס, איך וואלט געוואלט האבן די אמת׳דיגסטע השגה. אבער ביזדערווייל, אין מיין סיטואציע, אין מיין וועלט, אין וועם איך רעד מיט, און וועם איך האב גערעדט צו, ווער גערעדט צו מיר, פארשטיי איך אז ווען איך פרוביר זיך פארצושטעלן דעם אייבערשטן, קומט צו מיר אז ס׳איז א קליינע ג-ט, ס׳איז א קליינע ג-ט׳קעלע. זאג איך, אדער ס׳איז געקומען צו מיר א… איך ווייס, עבודות פשוטות וואס מ׳קען טון, זאגן תהלים [תהלים: פסאלמען], איך ווייס, זאגן “מודה אני” [מודה אני: איך דאנק] פון “הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו” [הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו: דאנקט השם ווארום ער איז גוט, ווארום זיין גוטסקייט איז אייביג]. דאס וואס איך ווייס.

דארט וואו איך ענדיג, הייבט זיך אן “מעשי ה׳”

זאג איך טייטש, אז ווען א מענטש האט אזא סארט בליק, איז דאך נישט ער וואס מאכט עס, ס׳איז דאך דער אייבערשטער וואס האט עס געמאכט. נישט איך האב א גרויסע בעל השגה, איך פארשטיי אזוי, נישט איך בין א גרויסע אויבער-חכם און איך דארף דוקא יא האבן א הגשמה. נישט קיין איינס פון די זאכן. איך האב נישט דא קיין זאך. ס׳איז געקומען צו מיר אזוי. ס׳איז מצד מיינע הגבלות [הגבלות: באגרענעצונגען].

ווען א מענטש איז מכיר אין זיינע הגבלות, איז דאך טייטש, דארט ווי איך ענדיג, דארט הייבט זיך אן וואס אונז רופן “מעשי ה׳” [מעשי ה׳: די מעשים פון השם]. ס׳איז דער אייבערשטער האט עס געמאכט.

דער אייבערשטער לייגט זיך אליין אריין אין א שם, אין א דמות, אין א מקדש

אז דער אייבערשטער האט זיך אליין אריינגעלייגט אין א שם, אין א דמות, אין א מקדש, קען איינער האבן טענות? “ויאמר ה׳ נגוף את מצרים” [ויאמר ה׳ נגוף את מצרים: און השם האט געזאגט איך וועל שלאגן מצרים], דער אייבערשטער איז געקומען, “אני ולא מלאך” [אני ולא מלאך: איך און נישט קיין מלאך]. די מלאכים זענען דערקעגן, די מלאכים זענען איינגעטונקען, די מלאכים זאגן אז דער אייבערשטער קען נישט, אבער דער אייבערשטער זאגט אז ער וויל יא.

וואס מיינט עס אז ער וויל? ס׳מיינט נישט אז ער ווערט אליין צו א גוף, אבער ער וויל אז דו זאלסט אים פארשטיין בתור [בתור: אלס] גוף.

דער משל פון דער סנה

“וירא מלאך ה׳ אליו בלבת אש מתוך הסנה” [וירא מלאך ה׳ אליו בלבת אש מתוך הסנה: און דער מלאך פון השם האט זיך געוויזן צו אים אין א פלאם פון פייער פון אינעווייניג פון דעם בוש] – משה רבינו האט געזען א פייער, און דער אייבערשטער… דאס איז געווען א מלאך פון אייבערשטן, און דער אייבערשטער האט געוואלט אז דו זאלסט פארשטיין אז די פייער דאס איז מיר, איך בין דאס. דאס איז די נקודה. דארף מען עפעס טון.

ווי לאנג דו פארשטייסט אז דאס האט ער געוואלט, אזוי האט ער זיך בודאי געוואלט צו מאכן, איז נישט קיין שום שאלה פון עבודה זרה.

דער חילוק צווישן עבודה זרה און אמת׳דיגע עבודה

עבודה זרה מיינט גאר קעגנאיבער צו השם, וואס דו מיינסט אז איך האב געמאכט א פסל, איך האב עס געמאכט, דאס איז שוין געמאכט.

פארשטייט, פאר דעם פראקטיש איז אמת, אויב מען גייט און מען טוט עס בתורת [בתורת: אין דער פארם פון] די מצוה, מען טוט נישט, וואס איז נוגע [נוגע: שייך] אז נישט, ווייל איך פארשטיי אז איך דארף מאכן ווייל דער אייבערשטער האט מיר געזאגט, איך פארשטיי עס נישט גארנישט, נאר דער אייבערשטער האט אזוי געזאגט, ווי אזוי ער האט געגעבן די מצוה אין די תורה צו, ווי אזוי מען פארשטייט אז ס׳איז דא א מצוה, דעמאלט איז נישט קיין שום שאלה.

פרק יד: ווי אזוי אלע נקודות קומען צוזאמען

ביעור חמץ, חומריות, און ישות

ס׳וועט אויב אזוי קען מען פארשטיין, די אלע זאכן וואס זיי זאגן זענען קאנעקטעד. דאס וואס זיי האבן געזאגט אז מ׳איז מבער [מבער: מבטל, מבטל זיין] חמץ, וואס דאס איז א וועג ווי אזוי מ׳קען מאכן די עגל השם אן עבודה זרה, ווייל ס׳איז א דמיון צו דעם.

און דאס וואס מ׳זאגט אז חמץ איז חומריות [חומריות: מאטעריאליזם], און נאכדעם זאגט מען אז חמץ איז ישות [ישות: זעלבסט-געפיל, עגאאיזם], חמץ איז האלטן זיך, דאס איז דאך די עומק הדעת [עומק הדעת: טיפקייט פון פארשטאנד] פסיכאלאגיש אין אונזער לעבן פון חומריות עמיצדיק, די גרעסטע חומריות איז די בליק וואס א מענטש האט אויף זיך אליין, די ישות, די וואס ער זאגט אז איך האב עס געמאכט.

די מיתות אויף “איך האב עס געמאכט”

און אויב מ׳איז מוותר [מוותר: מוותר זיין, אפגעבן] אויף דעם אז איך דארף האבן געמאכט, איך דארף האבן די גרעסטע השגה עבודה, דעמאלט קען זיין אז ס׳איז זייער גרינג קען מען מאכן ווי ס׳שטייט אין די פסוק, “עצביהם כסף וזהב” [עצביהם כסף וזהב: זייערע געצן זענען זילבער און גאלד], “כמוהם יהיו עושיהם” [כמוהם יהיו עושיהם: ווי זיי זאלן זיין די וואס מאכן זיי], אזוי ווי די גאט, אויב דו האסט א גאט וואס האט זיך אליינס געמאכט, דו סטאק אין זיך אליינס, ביסטו עץ וזהב, כסף מעשה ידי אדם [מעשה ידי אדם: מעשה פון מענטשלעכע הענט], זייער גוט.

“וישראל בטח בה׳” – מען לעבט ווי דער אייבערשטער לעבט

אבער “וישראל בטח בה׳” [וישראל בטח בה׳: און ישראל פארטרויט אין השם], די אידן זיי האבן בטחון [בטחון: פארטרויען] אין דער אייבערשטער, זיי זענען אויך כמוהם, זיי לעבן אזוי ווי דער אייבערשטער לעבט. אזוי ווי דער געצנדינער לעבט נישט, אזוי ווי זיין גאט לעבט נישט, ער גייט “כמוהם יהיו עושיהם”, אזוי דער איד לעבט אזוי ווי דער אייבערשטער לעבט.

מען ווערט א מרכבה לשכינה

ווי אזוי לעבט א מענטש? א מענטש לעבט דען אן א גוף? א מענטש לעבט דען אן אן עינים [עינים: אויגן]? עינים להם ולא יראו [עינים להם ולא יראו: אויגן האבן זיי און זיי זעען נישט], ער לעבט מיט עינים, אבער די עינים זענען די אויגן פון דער אייבערשטער, דאס הייסט ער ווערט א מרכבה לשכינה [מרכבה לשכינה: א כלי פאר די שכינה, א וואגן פאר די שכינה].

סיום

דאס איז שוין די נייע לעוועל פון פסח ביינאכט, אי״ה [אי״ה: אם ירצה השם, מיט השם׳ס הילף] מוצאי שבת וועלן מיר אויפלייגן די שיעור.

Knowledge of God’s Name and Nullification of Idolatry: The Foundation of the Exodus from Egypt

Introduction: Erev Shabbos HaGadol

Erev Shabbos HaGadol, it’s very late, so we must just say a few minutes of the beginning points, truly the introduction to Pesach, a continuation of what we’ve been discussing the last two weeks regarding the matter of Pesach. So it doesn’t matter that it’s right before Shabbos, but it does matter that there’s no time.

Chapter 1: Two Approaches to the Exodus from Egypt – The Way of the Zohar

The Second Approach: Breaking Idolatry and Knowledge of God’s Name

So it is like this, we explained last night a bit more the second approach, the way of the Zohar, which is not only the negative aspect of the Exodus from Egypt, which we explained that according to Kabbalah this is the breaking of the idols of Egypt, the breaking of the supernal bonds, the breaking of the foreign gods that happened in the Exodus from Egypt, or what the Exodus from Egypt teaches us. But there is also the topic of knowledge of God’s Name (yedias shem Hashem).

Knowledge of God’s Name and the Elevation of the Children of Israel

And knowledge of God’s Name goes together with bringing forth the level, the elevation that is called the Children of Israel (bnei Yisrael). The first thing, one of the first missions that the Almighty told Moses, He said “Come to Pharaoh and say to him, thus says Hashem, My firstborn son is Israel” (bni bchori Yisrael). After that there is an end of the verse, after that it continues a bit further, but there is an end of the verse, and in a certain sense this means what do you want to say to Pharaoh? What do you want to tell the entire world? Yes, what one says to Pharaoh here is after all the sum total of what “so that you may tell in the ears of your son and your grandson” (l’ma’an t’saper b’oznei bincha u’ven bincha), what one tells the entire world wants to hear “what Hashem did to Pharaoh and to Egypt on account of Israel” (es asher asa Hashem l’Pharaoh ul’Mitzrayim al odos Yisrael).

The meaning is that what one wants to tell and what one wants to hear is what is called “My firstborn son is Israel” (bni bchori Yisrael), and this means in another way “I am Hashem” (ani Hashem).

The Repetition of “I am Hashem” in the Torah

Yes, “and you shall say to them, I am Hashem” (v’amarta aleihem ani Hashem). “Speak to the Children of Israel and say to them, I am Hashem” (daber el bnei Yisrael v’amarta aleihem ani Hashem), “and I appeared to Abraham” (va’era el Avraham), yes, “and God spoke to Moses and said to him, I am Hashem” (vay’daber Elokim el Moshe vayomer eilav ani Hashem). One explains on this “and I appeared to Abraham… as E-l Sha-dai, but My Name Hashem I did not make known to them” (ba-E-l Sha-dai u’shmi Hashem lo nodati lahem). Here it continues, here is an end of the verse, “I am Hashem” (ani Hashem). This is the same thing as “My firstborn son is Israel” (bni bchori Yisrael), and I, and this is what one wants to bring out in the topic of the Exodus from Egypt.

Chapter 2: The Innovation of a God with a Name

The Elevation of a Close God

We spoke about how one tried to explain, perhaps I still haven’t explained enough, but began to bring out the point, that this is the meaning that a person can say that I have a God and I know the name of this God, I know who it is. As it were, it could even be that if one doesn’t first break the idolatry of Egypt, and if one doesn’t explain that this doesn’t mean that the name, the name and its form (shem u’tmunaso), the image (dmus) that one gives it, has a thing in itself, is something that one must perhaps give true honor, honor for the name itself, one wouldn’t be allowed to do it.

Why God’s Name Was Hidden in Egypt

In itself, one of the main reasons why it is hidden, God’s Name is hidden, one didn’t say God’s Name to Pharaoh. The Ramban is indeed precise, one said to Pharaoh “I am Hashem” (ani Hashem), afterwards one switched, one says “the God of the Hebrews has called upon us” (Elokei ha’Ivrim nikra aleinu), meaning, the name Elokim, the name God of the Hebrews, this he understands, because Hashem he doesn’t understand, because one cannot, one may not say it in Egypt.

We spoke about the verse “and Hashem spoke to Moses and to Aaron in the land of Egypt, saying” (vay’daber Hashem el Moshe v’el Aharon b’eretz Mitzrayim leimor), in the land of Egypt one may not say God’s Name. In general, in this world one may not say it, almost except in the Temple one may not say the Name of Havayah.

The Personal Name and Closeness to the Almighty

What this brings out, if we learn this explanation, that the Name of Havayah, this is the personal name (shem prati), this is the way how one says, as it were, just like, not in the same error that he has, God forbid, but just like the idolater has something very tangible as a god, for him the god is very real, it’s very real, it’s very close, as it were, just so, as it says “For what great nation is there that has a god so close to it as Hashem our God is whenever we call upon Him” (mi goy gadol asher lo Elokim krovim eilav ka’Hashem Elokeinu b’chol koreinu eilav), there is something of closeness to Him that is, ah, our God is not an idol and image, He is not a physical thing, not a tangible thing that one can see and speak, true, this is true from the aspect of what He is, but from the aspect of the kind of clarity and the kind of even way how one can speak with Him, one can “and you shall make known to your children and your children’s children” (v’hodatem l’vaneichem ul’vnei vneichem), one can speak it to the children, one can speak it to simple people who are perhaps not great philosophers who don’t understand what it means in the body, this is the same, and perhaps even better.

The Innovation: Our God is Close

Even better, one can even say that to the extent that we say that we have a God who has a name, he doesn’t have at all a god who has a name. And we sometimes even say the opposite, those who go in this way sometimes even say the opposite, the gentile, but whose god is something abstract, his god is something distant from him. It is not close and involved, it is something distant from him. But it is an innovation, and we say so. An innovation certainly. It is a concept, it is a cold thing. But by us Jews who know God’s Name, our God is close to us.

Chapter 3: The Danger of the Name – The Generation of the Dispersion and Desecration of the Name

The Revolution and the Danger

This is to such an extent goes the innovation, the revolution, which is to say exactly the opposite. And as we say, in order to be able to do this, we must show much chametz, we must show much evil inclination (yetzer hara). We must make sure that one doesn’t make the mistake that that generation made, that they began to think that this is so profane and the Name of God. They have literally this verse. They gave the Almighty a name.

The Generations Before Abraham: God Without a Name

What happened suddenly, now you don’t hear about any Name of God. They didn’t know the Name of Havayah and so on. It was Elokim, certainly, every normal person knew that there is a God (Elokim). I spoke to Adam, to Noah, I mean even before Noah. To Adam, to Seth, and Enoch, to Cain, to Abel. None of them had any doubt that there is a God (yesh Elokim). But no name, they didn’t have for Him. The name, is indeed a lower thing. The name, is a lower level. The name, is instead of a thing so holy like profaning a sacred thing.

The Generation of the Dispersion: “And Let Us Make a Name for Ourselves”

The name, the name, the name. The moment that indeed came the idea that someone made from the Almighty a name. Immediately, is the profanation, so too there is here two meanings in the name. Rather they go together. If one gave the Almighty a name, it is automatically, there is made a desecration, now one can already, precisely, a name one can steal, a name is a thing that one can make a mistake with it.

It seems like everyone says I have a Torah, I have a word, I have a name that is my name, comes there a wicked one as the rabbis teach, “and let us make a name for ourselves” (v’na’aseh lanu shem), and the Ramban explains it as a separation from the attribute of kingship, from the attribute of glory, “and let us make a name for ourselves” (v’na’aseh lanu shem), one says I can also make a name, if the whole thing is making a name, I will also make a name, I will also make a tower with its top in the heavens, like the Temple, yes, and its top is the gate of God, and how it reaches heaven, the ladder that Jacob our father saw is the same as the tower whose top reaches yes to heaven, from the angels of God ascending and descending on it. They also make a tower with its top in the heavens, because one can. If this is the thing, one can.

The Dilemma: Tower or Error

So how can one? So we are here in a dilemma, either one doesn’t make any tower and one doesn’t have this and doesn’t have that, or one makes and one has an error.

Chapter 4: The Solution – Removal of Chametz Before the Pesach Offering

Removal of Chametz is Nullification of Idolatry

So say the kabbalists (mekubalim), this is one of the secrets why one must be careful that it is chametz, a whole night is not removal of chametz, because this is a secret of nullification of idolatry (bitul avodah zarah), which is only so that we should be able to yes say God’s Name.

Why We Need to Be Able to Say God’s Name

Because we indeed want to yes be able to say God’s Name – why must one be able to say God’s Name? Because we live in the world of names (olam ha’shemos), we live in the world that is above the names, before the contraction (tzimtzum), before creation, which the kabbalists can perhaps understand, our whole fortune is perhaps that we have this out. But in any case we want “make us a name” (bneh lanu shem), we want to call, yes, “you shall call in My name” (tikra b’shmi), we want “in every place where I cause My name to be mentioned” (b’chol makom asher azkir es shmi), we want to mention the Almighty’s name.

The Danger of Separation – The Buddhist Parable

Because one has here a problem with what the kabbalists call being “a separator,” in other words, one will think that the name is the thing, and one will begin to serve the name instead of serving the One who is called by that name, yes? Like the Buddhist parable, that someone points to the moon with his finger, one begins to think that the finger is the thing. No, he wants to show you the moon, he wants to show you the thing that he is pointing to. So too is indeed a name, is indeed such a pointer, it’s like a finger, it points to something. But if one separates the name from what it points to, one can come to make from it an idolatry.

The Order: First Nullification of Idolatry

One says, first one makes a great nullification of idolatry, a very great nullification of idolatry. It could even be that it takes a few generations, a few generations or a few years, I don’t know how, that one is only engaged in nullification of idolatry, only engaged in breaking idols, only engaged in what Abraham our father did by Terach, breaking idolatries, removing chametz, burning out every kind of thing that can, yes, chametz is indeed a holy thing, the holy loaves that are next Shabbos, this one burns, this one burns.

Loaves of Thanksgiving – Even Holy Things One Burns

And it says in the Mishnah, loaves of thanksgiving (lachmei todah), yes, holy loaves, two loaves of thanksgiving that became leavened, one burns them with the chametz, yes? The leftovers one may not burn, ideally one must eat it. But the wondrous holy thing, the holy bread that is a bread of thanksgiving that one brings from chametz, it too one burns on the eve of Pesach. In other words, one is saying, God preserve us, the whole matter of materiality, the whole matter of what has a form, an idol and image, we don’t want. Why? Because this is our matter of idolatry, to break and break all names.

Chapter 5: “You Shall Not Do So to Hashem Your God” – The Distinction

“And You Shall Destroy Their Names” – Breaking the Names of Idolatry

After that comes so, yes, “their idols you shall burn with fire, and you shall destroy their names from that place, you shall not do so to Hashem your God, but only to the place which Hashem your God shall choose to place His name there” (l’sum shmo sham), there you shall do. Yes, what do we learn from here? That one must remove the name of idolatry, and the name of idolatry means every mysticism of the name.

The Innovation: “To Place His Name There”

After that comes a new innovation, that there is a place where the Almighty is “placing His name there” (sum shmo sham), there is a Name of God. “You shall not do so” (lo ta’asun ken), you want to have here a matter of “you shall not do so”? It would have been a matter of breaking idolatry. Breaking idolatry would seemingly have been, yes, “you shall do so to Hashem your God” (ta’asun ken la’Hashem Elokeichem), as they do. Why is the whole problem of idolatry? Because he has an idol and image. Because the Almighty has a Temple where there is a name, one would seemingly also have to do so. Comes the verse and says no, “you shall not do so to Hashem your God” (lo ta’asun ken la’Hashem Elokeichem). Why? We must learn why. How indeed can?

The Order: First Removal of Chametz, Then the Pesach Offering

First of all it is so, the first teaching is, one must deny the removal of chametz. If one doesn’t do removal of chametz on the eve of Pesach, why does one do removal of chametz? In order to make the Pesach offering, which is Pesach to Hashem, yes, to Hashem the Name, one cannot. This I said, it could be one must indeed give much time that one is only engaged in the negation, one breaks.

The Jews Learned for Generations Only Rambam

After that which one has broken so much, one can see the fact, yes, there were the Jews, and by the Jews one teaches all the children, there were such generations that one only taught the Rambam who teaches that there is no idol and no image.

Chapter 6: The Kabbalists and the Ten Sefiros

The Kabbalists Say: One Cannot Live Without a God

After that came the kabbalists, they said, yes, but one cannot speak so, one cannot live so, one cannot live without a God. For example, what they even called, “exalted for Israel, not weary, truth and Torah.” Certainly, you know about the Ein Sof, you know about the Almighty as He is from the aspect of His essence, but we are indeed people, we want to speak with the Almighty as He is to us, as He is with a name.

The Torah Was a Parable of Ten Sefiros

They said, certainly, that the Torah and the Almighty was a parable of ten sefiros. In other words, as we will say the true Torah, the Almighty wants one to call with a name, it doesn’t bother Him. It only bothers Him if it will bring an error, on this there is jealousy of God (kinas Hashem). But if it doesn’t make with jealousy, if it is upon the face, it is yes the face of God, the Rambam brings the verse “you shall have no other gods before Me” (lo yihyeh lecha Elokim acherim al panai), in other words, “these are My face” (eileh panai), My face, as it were this that you call yes My face, should you yes make?

Then It Is Certainly Good – But First Nullification of Idolatry

Then it is certainly good.

But first one must make “you shall have no other gods” (lo yihyeh lecha Elokim acherim), first one must break it.

The Kabbalists Learned First the Guide for the Perplexed

And through this, as one sees in reality, after that even if you will learn Kabbalah, the opponents of Kabbalah and so on who claim that the kabbalists are materialists, which is not true, because they don’t know, they think that the kabbalists didn’t first learn Rambam, all kabbalists indeed first learned the Guide for the Perplexed (Moreh Nevuchim), they know that the Almighty has no physical form (dmus haguf).

—

[End of Part 1]

Idolatry, Pride and Simplicity: The True Way in Service of God

Chapter 7: From Removal of Chametz to Two Loaves — The Balance in Service of God

And from this one can understand why a whole year one doesn’t need removal of chametz. A whole year one does indeed yes, there are indeed offerings (korbanos), there is indeed a whole year, and one is engaged a whole year in the simple meaning.

Like Yom Kippur, a similar thing, yes, Yom Kippur it says “on it there is no eating and no drinking” (ein bo lo achilah v’lo shtiyah), like the World to Come, like the Almighty is in the World to Come, as we understand, certainly, there is a better understanding, without any eating and drinking and so on. So this is Yom Kippur, but this is only once a year, one doesn’t fast every day, tomorrow one eats.

The same thing Pesach, one burns the chametz and one removes all kinds of what this is, all the stringencies that there are in the prohibition of the name one removes. After that comes “two loaves” (shtei halechem), yes, one brings even two loaves, so in itself is indeed the bread, there is indeed even physicality, he says, the food of man, it is written for them. Ah, now one can already yes say, this is the writings in essence, the Almighty was engaged in this.

Chapter 8: The Two Secrets in the Answer to the Question

A. The First Secret: Removal of Chametz First of All

And we made clear that it is not enough to say that it is a parable with a lesson, or that it is the same “as it is above so it is below” (kmo shehu l’ma’alah ken hu l’matah), just as by a person there are different attributes (midos), so too by the Almighty, or the deeper things that the kabbalists say, that a person conducts himself in the attributes of kindness he awakens by the Almighty the attributes of kindness.

And we forgot, this was already Pesach, one already explained all these things, there is no sadness, there is no idolatry, there are no gods of Egypt, all these foolishness. Ah, but as it were we say have yes, this is the first thing. This is the first secret of where this works.

B. The Second Secret: “And Let Us Make a Name for Ourselves” — The Problem of Pride

The second thing is, and here comes to the depth of the secret, and our lesson we want to say more in the way of service, in the way of Chassidus, in other words, from our side, but it is also the whole thing is this means that it is from His side.

The Second Mystery and the Explanation of “Let Us Make a Name”

The second mystery is like this, the second part of the answer is like this, that there is another way of interpreting the verse “and let us make a name for ourselves,” which we say is one of the roots of idolatry (avodah zarah). Yes, they made themselves a name, they made themselves something that is separate, they made themselves something that is independent, which is a name without the name of Hashem. Yes, they made a name without Hashem. It’s the name, but it doesn’t remain, and the Ramak [Rabbi Moshe Cordovero] calls this “cutting the plantings” (kitzutz b’netiot), they caused the descent of the structure, they made the kingship (malchut) without the beauty (tiferet). This is the meaning of “and let us make a name for ourselves,” this is the meaning of “woe to those who call in the name of Hashem,” the same point.

C. The Tikkunei Zohar’s Parable of the Study Hall

Now, but what is the answer? There is another way how one must learn this. The Tikkunei Zohar says “and let us make a name for ourselves,” a parable. The Tikkunei Zohar says who is “and let us make a name for ourselves”? The one who makes a study hall (beit midrash), and afterwards in the study hall he makes a tower (migdal). Yes, a migdal is what the Sephardim call the platform (bimah), where one goes up to read the Torah they call a migdal. He is “and let us make a name for ourselves,” he makes a migdal, and he makes in it, he writes his name. Why? “And let us make a name for ourselves,” so it should stand in my name, the gate of so-and-so son of so-and-so.

The one who makes a study hall, says the Tikkunei Zohar, this is literally “and let us make a name for ourselves.” Why? He wants his name to be famous throughout all the land, people should know his name, such-and-such building.

D. The Lesson from the Parable

What must we understand here though? What must we understand? That this doesn’t mean that one shouldn’t make any study hall, first of all. Secondly, however, we see here that the “and let us make a name for ourselves,” the way that we speak of it in terms of service (avodah), is the same thing that he means himself. In Chassidic language one says, he means his existence (yeshut), he means his pride (gaavah).

Chapter 9: Idolatry as the Highest Pride

A. The Deeper Explanation of Idolatry

He is so great. But one must explain this more deeply. In other words, let’s say like this.

What is the problem of, what does idolatry (avodah zarah) mean? What is the problem of the other gods (elohim acherim), of the “you shall not bow down to them”? It’s called according to Kabbalah “cutting the plantings” (kitzutz b’netiot), or the theoretical-philosophical is called “cutting the plantings,” he separates. But what he calls, this is in actual practice it looks like pride (gaavah). It’s pride.

B. The Greatest Pride: “They Made Themselves Gods”

What is the greatest pride that a person can have? A person can be prideful in many ways, but the greatest pride he can be is to say that he made himself a god. “They made themselves gods” (asu lahem elohim).

Imagine idolatry, it’s the work of human hands (maaseh yedei adam). A person can make many things, he makes a great building, he wrote a book, he made a yeshiva, he made a business. Okay, he makes, he considers himself great, he made it. Imagine how great a person must consider himself that he should make himself a god. “They made themselves gods.”

Hello, you’re making yourself a god? A god makes you, you don’t make a god. The entire idea of a god is that he makes you, you don’t make him. Yes, you made him, the god who took you out of Egypt? You made him? He made you, he took you out. “I am Hashem your God who took you out of the land of Egypt,” not the god that one makes. One cannot make a god.

C. The Deeper Meaning of “Making a God”

Of course, in a living truth one can somewhat yes make a god, which we spoke about last week, it’s called “awakening from below” (itaruta d’letata). But what does the awakening from below consist of regarding the making of gods? It consists of knowing that one doesn’t make a god, a god makes you. And making a god is a deeper thing.

Simply of course, one can say what one laughs at idolatry in Hallel, he makes himself a god, “half of it he burned in fire,” which we read in the haftarah last week, he took a piece of wood, and half of it is firewood, and half of it he makes from it a table. This is making a god.

D. The True Meaning: Taking God for Oneself

But deeper, making a god means what? To think that I, insofar as I am created, not insofar as I comprehend the Creator, which is called the divine soul (nefesh elokis), which is actually not. But I, insofar as I am created, insofar as I am human, I am on the side of the great human, I, it’s fitting for me to have a god, it’s fitting for me to understand God. I am among the things that I also understand, I am a person of level, I am a person of comprehension, I understand the Almighty.

This is idolatry. That is, he took God, he took Him for himself. He became the god. He stole from himself, literally a thief, “one who steals from the community of Israel and the Holy One Blessed be He.” He stole from himself, he took God, and now he is “taking for himself gods” (lokeach lo elohim), he took himself a god, he made himself a god. Let me say this.

Chapter 10: The Critique of False Philosophers

A. The One Who Has No God

And not only that, I want to say a deeper thing, I hope that people won’t criticize me too much for saying this, and not only that, that I think, I already said in a public lecture around Chanukah time, but I want to say it here now in this context, perhaps it will answer our problem.

I think that it can very well be that there is someone who doesn’t have a god, that he is on the level of a child and small-minded (katanei hadaat), one would have had to otherwise make words of Torah like the language of people (dibra Torah k’lashon bnei adam), he should imagine that the Almighty has hands and feet and one speaks to him so far, just as the Torah spoke in human language (dibra Torah k’lashon bnei adam). But it doesn’t suit him, he considers himself greater, he is a great sage (chacham), he has heard that the Rambam [Maimonides] said that the Almighty doesn’t have a body, and the Rambam was a very clever person, so it must be that the clever people understand that the Almighty doesn’t have a body. It doesn’t suit him.

B. The Result: He Doesn’t Serve the Almighty

And consequently what? He doesn’t serve the Almighty. As we see in the early authorities (rishonim), the kabbalists who are angry at certain people who were and considered themselves students of the Rambam, who more or less said this. How does one know that someone is a philosopher who isn’t proper? He doesn’t come to pray.

Why? Because he says, “Ah, there I must be engaged in comprehending Hashem. Prayer, one speaks there as it were (k’veyachol), all those people who pray think unfortunately that the Almighty hears them, He has an ear, He hears it. It’s not like that.” Consequently, what did the people say? He doesn’t need to.

Ah, at that time did he sit and learn the Guide for the Perplexed (Moreh Nevuchim)? I think that I’m not sure, often not. But it doesn’t look true. Why? It doesn’t look true.

C. The Chassidic Books’ Understanding

Let’s say like this, in Chassidic books it says this, and by the way, the Chassidic books have one advantage, one can always criticize their comprehensions, perhaps one can understand better, I don’t know, perhaps they had better information, but their understanding of what drives people is often very penetrating and profound.

And the Chassidic books say, “Ah, in other words, you’re not interested in knowing God. To know God is something that ruins you, that destroys you. What interests you is called the one who understands God, yes? What interests you is to become yourself greater. You don’t understand the Almighty. To understand the Almighty you would yes have gone, first of all you would yes have gone to the study hall, you would yes have prayed.

Secondly, let’s say that you understand that one must understand deeper, one must understand truly, certainly. What does that mean? You would have prayed with intention (kavanah), it’s the Guide for the Perplexed, it’s fine. What will you gain here by praying in order to be close to the heart, to think of the Almighty? It’s good, but this doesn’t interest you. Why doesn’t this interest you? Because you see that this isn’t interested in the Almighty at all, you’re interested in yourself.”

Chapter 11: The Foundation of Simplicity — The Baal Shem Tov’s Teaching

A. A Wonderfully Sharp Teaching

I want to say a wonderfully sharp teaching, I want to say a wonderfully sharp teaching. I want to say that it can be why? Because one cannot dance higher than one’s level, the true essential thing is not falsehood, it’s to go with simplicity (temimut). Simplicity (temimut) and straightforwardness (peshitut). Simplicity and straightforwardness is a true thing, even according to the Rambam there is a way one must go with simplicity.

B. What Does Simplicity Mean?

And simplicity doesn’t mean what people think that it’s something that is a bluff. Simplicity doesn’t mean, one may not go away from where one is oneself. Not to go away from where one is oneself.

C. “Many Did Like Rabbi Shimon bar Yochai and Did Not Succeed”

One of the greatest teachings of the Baal Shem Tov was: “Many did like Rabbi Shimon bar Yochai and did not succeed” (harbeh asu k’Rashbi v’lo alta b’yadam). The Baal Shem Tov said why? It says in Toldot a few times, many times, like every thing, but the world knows many teachings of the Baal Shem Tov, but I think it doesn’t know this enough.

“Many did like Rabbi Shimon bar Yochai and did not succeed,” meaning they became broken from here and from there, yes? They had neither their work done by others nor Torah. Why does the Baal Shem Tov say? Because “they did like Rashbi,” there are many people who wanted to be Rashbi, he wants to be Rashbi. It doesn’t work.

Rashbi spoke for you are on the level not to make idolatry from your power, you are already on the level, you already truly hold, you would have wanted to be Rashbi? Yes, I understand. It’s another thing, Rashbi is a great Jew, I want to be Rashbi. You have neither this nor that. A camel wanted to have horns, so he remained neither with horns nor with ears.

D. The Danger of Dancing Higher Than One’s Level

This happens when a person dances higher than his level. Just so, we are in the physical world (olam hamuchashim), we are in the world of chametz, let’s even say. Or the capacity for chametz, yes? We are in this world. And sometimes the Almighty wants to speak to us. Now this is not us.

Chapter 12: The Third Answer — “Which Hashem Will Choose”

Here comes the third point which is the true answer. What do they say, I’ll give you the right, what it says in the portion of Devarim, in the book of Deuteronomy, how may one have but it’s not permitted?

This we didn’t make, this is “which Hashem will choose” (asher yivchar Hashem), the Almighty chose this. What does it mean that the Almighty chose? It doesn’t mean the embodiment as it were (k’veyachol) that people think, the Almighty wants that there one should make but it may not be here, and there is but the planting and here not. What does this mean? It’s a superficial god. What it means is,

—

[Continued in next part]

The True Answer: “Which Hashem Will Choose” – How One Becomes a Chariot for the Divine Presence

Chapter 13: The Third Point – The Almighty Made It, Not Us

The Foundation of “Which Hashem Will Choose”

Now, this is not us. Here comes the third point, which is the true answer. What do they say? They say, who gave you the right? What it says in the portion of Devarim, in the book of Deuteronomy, why may one speak of a Temple? Because this we didn’t make. This is “which Hashem will choose” (asher yivchar Hashem). The Almighty chose this.

An Inner Interpretation: Recognition of Limitations

What does it mean that the Almighty chose? It doesn’t mean the embodiment as it were (k’veyachol) that people think. The Almighty wants that there one should make a Temple, and there it’s not, and there is idolatry here not.

What does this mean? I have an inner interpretation of it. What it means is, that things still become idolatry when you don’t grasp that you didn’t do it, rather the Almighty did it.

How do I know that the Almighty did it? Because you have the recognition in practice (halacha l’maaseh) that not I with what I grasped in the small image of divinity, rather the Almighty.

I on my part (mitzidi) also actually consider myself great, I would have wanted to have the truest comprehension. But meanwhile, in my situation, in my world, with whom I speak, and who spoke to me, who spoke to me, I understand that when I try to imagine the Almighty, it comes to me that it’s a small god, it’s a little god. I say, or there came to me a… I know, simple services that one can do, saying Psalms (Tehillim), I know, saying “I thank” (Modeh Ani) from “Give thanks to Hashem for He is good, for His kindness is eternal” (Hodu l’Hashem ki tov ki l’olam chasdo). This is what I know.

Where I End, “The Works of Hashem” Begin

I say meaning, that when a person has such a perspective, it’s not he who makes it, it’s the Almighty who made it. Not I have a great comprehension, I understand so, not I am a great super-sage and I must specifically yes have an embodiment. Not any one of these things. I don’t have anything here. It came to me like this. It’s from the side of my limitations (hagbalot).

When a person recognizes his limitations, it means, where I end, there begins what we call “the works of Hashem” (maasei Hashem). It’s the Almighty who made it.

The Almighty Places Himself into a Name, into a Form, into a Temple

If the Almighty Himself placed Himself into a name, into a form, into a Temple, can anyone have complaints? “And Hashem said I will strike Egypt” (vayomer Hashem nagof et Mitzrayim), the Almighty came, “I and not an angel” (ani v’lo malach). The angels are against it, the angels are immersed, the angels say that the Almighty cannot, but the Almighty says that He wants to yes.

What does it mean that He wants? It doesn’t mean that He Himself becomes a body, but He wants that you should understand Him as (b’tor) a body.

The Parable of the Burning Bush

“And the angel of Hashem appeared to him in a flame of fire from within the bush” (vayera malach Hashem elav b’labat esh mitoch hasneh) – Moses our teacher saw a fire, and the Almighty… this was an angel of the Almighty, and the Almighty wanted that you should understand that the fire this is Me, I am this. This is the point. One must do something.

As long as you understand that this is what He wanted, so He certainly wanted to make Himself, there is no question whatsoever of idolatry.

The Difference Between Idolatry and True Service

Idolatry means completely opposite to Hashem, that you think that I made an idol, I made it, this is already made.

Understand, for this practically is true, if one goes and one does it in the form of (b’torat) the commandment, one doesn’t do, what is relevant (nogea) that not, because I understand that I must do because the Almighty told me, I don’t understand it at all, rather the Almighty said so, how He gave the commandment in the Torah, how one understands that there is a commandment, then there is no question whatsoever.

Chapter 14: How All the Points Come Together

Destroying Chametz, Materialism, and Self-Existence

It will if so one can understand, all these things that they say are connected. What they said that one destroys (m’vaeir) chametz, which is a way how one can make the calf Hashem without idolatry, because it’s a similarity to this.

And what one says that chametz is materialism (chumriyut), and afterwards one says that chametz is self-existence (yeshut), chametz is considering oneself, this is the depth of understanding (omek hadaat) psychologically in our life of materialism on the one hand, the greatest materialism is the perspective that a person has on himself, the self-existence, what he says that I made it.

The Reward for “I Made It”

And if one gives up (m’vateir) on this that I must have made, I must have the greatest comprehension of service, then it can be that it’s very easy one can do as it says in the verse, “their idols are silver and gold” (atzabeihem kesef v’zahav), “like them shall be those who make them” (k’mohem yihyu oseihem), just like the god, if you have a god that made itself, you’re stuck in yourself, you are wood and gold, silver the work of human hands (maaseh yedei adam), very good.

“And Israel Trusts in Hashem” – One Lives as the Almighty Lives

But “v’Yisrael batach b’Hashem” [and Israel trusted in Hashem], the Jews, they have bitachon (trust) in the Ribbono Shel Olam, they too are “k’mohem,” they live as the Ribbono Shel Olam lives. Just as the idol doesn’t live, just as his god doesn’t live, he goes “k’mohem yihiyu oseihem” [like them shall be their makers], so too the Jew lives as the Ribbono Shel Olam lives.

One Becomes a Merkava L’Shechina

How does a person live? Does a person live without a body? Does a person live without einayim (eyes)? “Einayim lahem v’lo yir’u” [they have eyes but do not see], he lives with einayim, but the einayim are the eyes of the Ribbono Shel Olam, meaning he becomes a merkava l’Shechina (a chariot for the Shechina, a vehicle for the Divine Presence).

Conclusion

This is already the new level of Pesach night, im yirtzeh Hashem (God willing), Motzaei Shabbos we will upload the shiur.

ידיעת שם ה׳ וביטול עבודה זרה: היסוד של יציאת מצרים

הקדמה: ערב שבת הגדול

ערב שבת הגדול, מאוד מאוחר, אז אנחנו צריכים רק לומר כמה דקות התחלת הנקודות, באמת ההקדמה לפסח, המשך שאנחנו נמצאים בו בשבועיים האחרונים על ענין הפסח. אז לא נורא שזה ממש לפני שבת, אבל כן נורא שאין זמן.

פרק א: שתי דרכים ביציאת מצרים – דרך הזוהר

הדרך השני: שבירת עבודה זרה וידיעת שם ה׳

אז כך הוא, הסברנו אתמול בלילה קצת יותר את הדרך השני, דרך הזוהר, שזה לא רק הדבר השלילי של יציאת מצרים, שהסברנו שזה על פי קבלה שבירת אלילי מצרים, שבירת האסורים העליונים, שבירת האלהים אחרים שקרה ביציאת מצרים, או שיציאת מצרים מלמדת אותנו. אלא יש גם את הנושא של ידיעת שם ה׳.

ידיעת שם ה׳ והמעלה של בני ישראל

וידיעת שם ה׳ הולכת יחד עם הוצאת המדרגה, המעלה שנקראת בני ישראל. הדבר הראשון, אחת השליחויות הראשונות שהקב״ה אמר למשה, הוא אמר “בא אל פרעה ואמרת אליו כה אמר ה׳ בני בכורי ישראל”. אחר כך יש סוף פסוק, אחר כך זה ממשיך עוד קצת, אבל יש סוף פסוק, ובמובן מסוים זה אומר שמה אתה רוצה לומר לפרעה? מה אתה רוצה לספר לכל העולם? כן, מה שאומרים לפרעה כאן זה בסך הכל מה ש״למען תספר באזני בנך ובן בנך”, מה שמספרים לכל העולם רוצים לשמוע “את אשר עשה ה׳ לפרעה ולמצרים על אודות ישראל”.

הפירוש הוא שמה שרוצים לספר ומה שרוצים לשמוע זה מה שנקרא “בני בכורי ישראל”, וזה נקרא בדרך אחרת “אני ה׳”.

החזרה על “אני ה׳” בתורה

כן, “ואמרת אליהם אני ה׳”. “דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה׳”, “וארא אל אברהם”, כן, “וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה׳”. מסבירים על זה “וארא אל אברהם… בא-ל ש-די ושמי ה׳ לא נודעתי להם”. כאן ממשיך כאן סוף פסוק, “אני ה׳”. זה אותו דבר כמו “בני בכורי ישראל”, ואני, וזה מה שרוצים להוציא בנושא של יציאת מצרים.

פרק ב: החידוש של אלוה עם שם

המעלה של אלוה קרוב

דיברנו איך ניסינו להסביר, אולי אני עדיין לא הסברתי מספיק, אבל התחלנו להוציא את הנקודה, שזה הפירוש שאדם יכול לומר שיש לי אלוה ואני יודע את שם האלוה, אני יודע מי זה. כביכול, יכול אפילו להיות שאם לא שוברים את עבודה זרה של מצרים לפני כן, ואם לא מסבירים שזה לא אומר שהשם, השם ותמונתו, הדמות שנותנים לו, יש לו דבר בפני עצמו, הוא משהו שצריך אולי לתת כבוד אמיתי, כבוד לשם עצמו, לא היו מעיזים לעשות זאת.

למה שם ה׳ היה נעלם במצרים

בעצמו זו אחת הסיבות הגדולות למה זה נעלם, נעלם שם ה׳, לא אמרו לפרעה את שם ה׳. הרמב״ן דורש, אמרו לפרעה “אני ה׳”, אחר כך החליפו, אומרים “אלקי העברים נקרא עלינו”, כלומר, שם אלקים, שם אלקי העברים, את זה הוא מבין, כי ה׳ לא מבינים, כי אי אפשר, אסור לומר במצרים.

דיברנו על הפסוק “וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר”, בארץ מצרים אסור לומר את שם ה׳. בכלל, לעולם הזה אסור לומר, כמעט חוץ מבבית המקדש אסור לומר את שם הוי״ה.

השם הפרטי והקרבה להקב״ה

מה זה מוציא, אם אנחנו לומדים כך פשט, ששם הוי״ה, זה השם הפרטי, זה הדרך איך אומרים, כביכול, בדיוק כמו, לא באותה טעות שיש לו חס ושלום, אבל בדיוק כמו שלעובד עבודה זרה יש משהו ממש מוחשי, בשבילו האלוה מאוד אמיתי, זה מאוד ריאלי, זה מאוד קרוב, כביכול, בדיוק כך, כמו שכתוב “מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה׳ אלקינו בכל קראנו אליו”, יש משהו קרובים אליו שזה, איי, האלוה שלנו הוא לא פסל ותמונה, הוא לא דבר גשמי, לא דבר מוחש שאפשר לראות ולדבר, אמת, זה אמת מצד מה שהוא, אבל מצד סוג הבהירות וסוג אפילו הדרך איך אפשר לדבר איתו, אפשר “והודעתם לבניך ולבני בניך”, אפשר לדבר את זה לילדים, אפשר לדבר את זה לאנשים פשוטים שאולי אינם פילוסופים גדולים שלא מבינים מה זה אומר בהגוף, זה אותו דבר, ואולי אפילו עוד יותר טוב.

החידוש: האלוה שלנו קרוב

עוד אפילו יותר טוב, אפשר אפילו לומר שהערך שאנחנו אומרים שיש לנו אלוה שיש לו שם, הוא בכלל אין לו אלוה שיש לו שם. ואנחנו אומרים לפעמים אפילו להיפך, אלה שהולכים בדרך הזו אומרים אפילו לפעמים להיפך, הגוי, אבל איזה שהאלוה שלו הוא משהו מופשט, האלוה שלו הוא משהו רחוק ממנו. זה לא קרוב ומעורב, זה משהו רחוקים ממנו. אבל זה חידוש, ואומרים. חידוש בוודאי. זה מושג, זה דבר קר. אבל אצלנו יהודים שאנחנו יודעים את שם השם, האלוה שלנו קרוב אלינו.

פרק ג: הסכנה של שם – דור הפלגה וחילול השם

המהפכה והסכנה

זה עד כדי כך הולך החידוש, המהפכה, שזה בדיוק לומר בדיוק להיפך. וכמו שאנחנו אומרים, כדי שנוכל לעשות זאת, צריכים אנחנו להוציא הרבה חמץ, צריכים אנחנו להוציא הרבה יצר הרע. צריכים לוודא שלא יעשו את הטעות שהאנוש עשה, שהם התחילו לחשוב שזה כך חלוכה ושם השם. יש להם ממש את הפסוק. הם נתנו להקב״ה שם.

הדורות לפני אברהם: אלקים בלי שם

מה הבעיה, בבקשה אל תדבר עכשיו על שם השם. לא ידעו את שם הוי״ה וכו׳. היה אלקים, בוודאי, כל אדם נורמלי ידע שיש אלקים. דיברתי לאדם, לנח, אני מתכוון עוד לפני נח. לאדם, לשת, וחנוך, לקין, להבל. אף אחד מהם לא היה לו שום ספק שיש אלקים. אבל שם, לא היה להם בשבילו. השם, זה דבר נחות. השם, זה דרגה נחותה. השם, זה במקום דבר כל כך גבוה זה נעשה משהו.

דור הפלגה: “ונעשה לנו שם”

השם, השם, השם. ברגע שבאמת בא הרעיון שמישהו עשה מהקב״ה שם. מיד, הוא החטא, כך גם נעשה חילול יש כאן שני פשטים בשם. אלא הם הולכים יחד. אם נתנו להקב״ה שם, זה ממילא, נעשה חילול, ממילא אפשר כבר, בדיוק, שם אפשר לגנוב, שם זה דבר שאפשר בו לעשות טעות.

נראה כאילו כל אחד אומר יש לי תורה, יש לי דבר, יש לי שם שהוא השם שלי, בא כאן פלוני כמו שהרבנים לומדים, ונעשה לנו שם, והרמב״ן מסביר את זה כפרידה של מידת המלכות, של מידת התפארת, ונעשה לנו שם, אומרים אני גם יכול לעשות שם, אם כל הענין הוא לעשות שם, אני גם אעשה שם, אני גם אעשה מגדל וראשו בשמים, כמו בית המקדש, כן, וראשו שער אלקים, כמו שערה שמימה, הסולם שיעקב אבינו ראה זה אותו דבר כמו המגדל שראשו מגיע כן שמימה, של מלאכי אלקים עולים ויורדים בו. הם גם עושים מגדל וראשו בשמים, כי אפשר. אם זה הענין, אפשר.

הדילמה: מגדל או טעות

אז איך אפשר? אז נהיה כאן בדילמה, או שלא עושים שום מגדל ואין את זה ואין את זה, או שעושים ויש טעות.

פרק ד: הפתרון – ביעור חמץ קודם קרבן פסח

ביעור חמץ הוא ביטול עבודה זרה

אז אומרים המקובלים, זה אחד הסודות למה צריך להזהר שיש חמץ, לילה שלם של ביעור חמץ, כי זה סוד של ביטול עבודה זרה, שזה רק כדי שנוכל כן לומר את שם השם.

למה אנחנו צריכים לדעת לומר שם השם

מכיוון שאנחנו רוצים כן לדעת לומר את שם השם – למה צריך לדעת לומר את שם השם? כי אנחנו חיים בעולם השמות, אנחנו חיים בעולם שלמעלה מהשמות, לפני הצמצום, לפני הבריאה, שהמקובלים יכולים אולי להבין, כל המזל שלנו הוא אולי שיש לנו את זה החוצה. אבל מכל מקום רוצים אנחנו “בנה לנו שם”, אנחנו רוצים לקרוא, כן, “תקרא בשמי”, אנחנו רוצים “בכל מקום אשר אזכיר את שמי”, אנחנו רוצים להזכיר את שם הקב״ה.

הסכנה של הפרדה – המשל הבודהיסטי

מכיוון שיש כאן בעיה עם מה שהמקובלים קוראים “מפריד להיות”, במילים אחרות, יחשבו שהשם זה הדבר, ויתחילו לעבוד את השם במקום לעבוד את מי שנקרא בשמו, כן? כמו המשל הבודהיסטי, שאחד מצביע על הלבנה עם האצבע שלו, מתחילים לחשוב שהאצבע היא הדבר. לא, הוא רוצה להראות לך על הלבנה, הוא רוצה להראות לך על הדבר שהוא מראה. כך גם שם, זה כמו מצביע, זה כמו אצבע, זה מראה על משהו. אבל אם מפרידים את השם ממה שהוא מראה עליו, אפשר להגיע לעשות ממנו עבודה זרה.

הסדר: קודם ביטול עבודה זרה

אומרים, קודם עושים ביטול עבודה זרה גדול, ממש ביטול עבודה זרה גדול. יכול אפילו להיות שזה לוקח כמה דורות, כמה דורות או כמה שנים, אני לא יודע איך, שעוסקים רק בביטול עבודה זרה, רק עוסקים בשבירת אלילים, רק עוסקים בזה שאברהם אבינו עשה אצל תרח, לשבור עבודות זרות, לבער חמץ, לשרוף כל סוג דבר שיכול, כן, חמץ זה דבר שבקדושה, החלות הקדושות שאוכלים בשבת, את זה שורפים, את זה שורפים.

לחמי תודה – אפילו קדשים שורפים

וכתוב במשנה, לחמי תודה, כן, לחמי קודש, שני לחמי תודה שנתחמצו, אותם שורפים בחמץ, כן? את השיריים אסור לשרוף, לכתחילה צריך לאכול אותם. אבל את הקודש המופלא, לחם הקודש שהוא לחם תודה שמביאים מחמץ, אותו גם שורפים ערב פסח. במילים אחרות, אומרים, השם ישמור, השם ענין של חומריות, השם ענין של מה שיש לו תמונה, פסל ותמונה, לא רוצים. למה? כי זה הענין שלנו של עבודה זרה, לשבור ולשבור את כל השמות.

פרק ה: “לא תעשון כן לה׳ אלקיכם” – החילוק

“ואבדתם את שמם” – לשבור את שמות עבודה זרה

אחר כך בא כך, כן, “פסל לחיים תשרפון באש, ואבדתם את שמם מן המקום ההוא, לא תעשון כן לה׳ אלקיכם, כי אם אל המקום אשר יבחר ה׳ אלקיכם לשום שמו שם”, שם תעשה. כן, מה לומדים אנחנו מכאן? שצריך לבער שם עבודה זרה, ושם עבודה זרה פירושו כל מיסטיקה של שם.

החידוש: “לשום שמו שם”

אחר כך בא חידוש חדש, שיש מקום שהקב״ה “שום שמו שם”, יש שם השם. “לא תעשון כן”, אתה רוצה כאן להיות ענין של “לא תעשון כן”? היה כאן ענין של שובר עבודה זרה. שובר עבודה זרה היה לכאורה, כן, “תעשון כן לה׳ אלקיכם”, כמו שהם עושים. למה כל הבעיה של עבודה זרה? כי יש לו פסל ותמונה. כי להקב״ה יש מקדש ושם יש שם, היה לכאורה צריך גם כן לעשות כך. בא הפסוק ואומר לא, “לא תעשון כן לה׳ אלקיכם”. למה? אנחנו צריכים ללמוד למה. איך בעצם אפשר?

הסדר: קודם ביעור חמץ, אחר כך קרבן פסח

קודם כל כך הוא, התורה הראשונה היא, צריך להכחיש את ביעור החמץ. אם לא עושים ביעור חמץ ערב פסח, למה עושים ביעור חמץ? כדי לעשות את קרבן הפסח, שזה פסח לה׳, כן, לה׳ השם, אי אפשר. זה אמרתי, יכול להיות שצריך לתת הרבה זמן שעוסקים רק בשלילה, שוברים.

היהודים למדו דורות רק רמב״ם

אחרי שכל כך שברו, אפשר לראות את העובדה, כן, היו היהודים, ואצל היהודים לומדים לכל הילדים, היו כאלה דורות שלימדו רק את הרמב״ם שמלמד שאין פסל ואין תמונה.

פרק ו: המקובלים ועשר הספירות

המקובלים אומרים: אי אפשר לחיות בלי אלוה

אחר כך באו המקובלים, הם אמרו, כן, אבל אי אפשר לדבר כך, אי אפשר לחיות כך, אי אפשר לחיות בלי אלוה. למשל, מה שהם קראו אפילו, “רם לישראל לא לאה אמת ולא תורה”. בוודאי, אתה יודע על האין סוף, אתה יודע על הקב״ה כמו שהוא מצד עצמותו, אבל אנחנו בני אדם, אנחנו רוצים לדבר עם הקב״ה כמו שהוא אלינו, כמו שהוא עם שם.

התורה גילתה עשר ספירות

אמרו, בוודאי, מה התורה והקב״ה גילה עשר ספירות. במילים אחרות, כמו שאנחנו הולכים לומר את התורה האמיתית, הקב״ה רוצה שיקראו לו בשם, זה לא מפריע לו. זה מפריע לו רק אם זה יביא טעות, על זה יש קנאת השם. אבל אם זה לא עושה עם קנאה, אם זה על פני, זה כן פני השם, הרמב״ם מביא את הפסוק “לא יהיה לך אלקים אחרים על פני”, במילים אחרות, “אלה פני”, הפנים שלי, כביכול זה שאתה קורא כן לפנים שלי, תעשה כן?

אז זה בוודאי טוב – אבל קודם ביטול עבודה זרה

אז זה בוודאי טוב.

אבל קודם צריך לעשות “לא יהיה לך אלקים אחרים”, קודם צריך לשבור את זה.

המקובלים למדו קודם מורה נבוכים

ובכך, כמו שרואים במציאות, אחר כך אפילו תלמד קבלה, המתנגדים לקבלה וכן הלאה שטוענים שהמקובלים מגשימים, שזה לא אמת, כי הם לא יודעים, הם חושבים שהמקובלים לא למדו קודם רמב״ם, כל המקובלים למדו קודם מורה נבוכים, הם יודעים שלהקב״ה אין דמות הגוף.

—

[סוף חלק א]

עבודה זרה, גאווה ותמימות: הדרך האמיתית בעבודת השם

פרק ז: מביעור חמץ לשתי הלחם — האיזון בעבודת השם

ומזה אפשר להבין למה כל השנה לא צריך ביעור חמץ. כל השנה עושים כן, יש קרבנות, יש כל השנה, ועוסקים כל השנה בפשט.

כמו יום כיפור, דבר דומה, כן, יום כיפור כתוב “אין בו לא אכילה ולא שתיה”, כמו עולם הבא, כמו שהקב״ה הוא בעולם הבא, כמו שאנחנו מבינים, בוודאי, יש הבנה טובה יותר, בלי אכילה ושתיה וכו׳. אז זה יום כיפור, אבל זה רק פעם בשנה, לא מתענים כל יום, מחר אוכלים.

אותו דבר פסח, שורפים את החמץ ומבערים את כל הסוגים שזה, כל החומרות שיש באיסור השם מבערים. אחר כך בא “שתי הלחם”, כן, מביאים עוד שתי הלחם, בעצמו זה הלחם, יש אפילו גשמיות, אומר, המאכל אדם, נכתב להם. אה, עכשיו אפשר כבר כן לומר, זה הכתובים בעצם, הקב״ה עסק בזה.

פרק ח: שני הסודות בתירוץ לקושיה

א. הסוד הראשון: ביעור החמץ קודם כל

והבהרנו שלא מספיק לומר שזה משל עם נמשל, או שזה אותו דבר “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה”, בדיוק כמו שאצל אדם יש מידות שונות, כך גם אצל הקב״ה, או הדברים העמוקים יותר שהמקובלים אומרים, שאדם מתנהג במידות החסד הוא מעורר אצל הקב״ה את מידות החסד.

ושכחנו, זה כבר היה פסח, כבר הובאר כל הדברים האלה, אין עצבות, אין עבודה זרה, אין אלהי מצרים, כל השטויות האלה. אה, אבל כביכול אנחנו אומרים כן, זה הדבר הראשון. זה הסוד הראשון מאיפה זה עובד.

ב. הסוד השני: “ונעשה לנו שם” — בעיית הגאווה

הדבר השני הוא, וכאן מגיע לעומק הסוד, והשיעור שלנו רוצים אנחנו לומר יותר בדרך עבודה, בדרך חסידות, במילים אחרות, מצדנו, אבל זה גם כל הענין זה אומר שזה מצידו.

החלק השני של השיעור

פרק ח: הסוד השני – “ונעשה לנו שם” כשורש עבודה זרה (המשך)

הסוד השני הוא כך, החלק השני של התירוץ הוא כך, שיש עוד דרך אחת לפרש את הפסוק “ונעשה לנו שם”, שאנו אומרים שזה אחד משורשי עבודה זרה, כן, הם עשו להם שם, הם עשו להם דבר שהוא נפרד, הם עשו להם דבר שהוא בפני עצמו, שהוא שם בלי שם הוי״ה, כן, הם עשו שם בלי הוי״ה, זה השם, אבל זה לא נשאר, וכך הרמ״ק [הרב משה קורדובירו] קורא לזה קיצוץ בנטיעות, הם עשו הורדת הבנין, עשו את המלכות בלי התפארת. זה פירוש “ונעשה לנו שם”, זה פירוש “הוי הקוראים בשם ה׳”, אותה נקודה.

ג. משל התיקוני זוהר על בית המדרש

עכשיו, אבל מה התירוץ? יש עוד דרך איך צריך ללמוד את זה. התיקוני זוהר אומר “ונעשה לנו שם”, משל, התיקוני זוהר אומר מי הוא “ונעשה לנו שם”? מי שהוא עושה בית מדרש, ואחר כך בבית המדרש הוא עושה מגדל, כן, מגדל זה מה שהספרדים קוראים לבימה, שם שעולים לקרוא את התורה קוראים מגדל. הוא “ונעשה לנו שם”, הוא עושה מגדל, והוא עושה בזה, הוא כותב את שמו, למה? “ונעשה לנו שם”, שיעמוד על שמי, שער פלוני בן פלוני.

מי שהוא עושה בית מדרש, אומר התיקוני זוהר, זה ממש “ונעשה לנו שם”, למה? הוא רוצה ששמו יהיה מפורסם על פני כל הארץ, שידעו את שמו, בנין כך וכך.

ד. הלימוד מהמשל

מה צריכים אנו להבין כאן אבל? מה צריכים אנו להבין? שזה לא אומר שלא צריך לעשות שום בית מדרש, קודם כל. שנית, אבל אנו רואים כאן שה״ונעשה לנו שם”, הדרך שאנו מדברים בה בדרך עבודה, היא אותו דבר שהוא מתכוון לעצמו. בלשון חסידי אומרים, הוא מתכוון לישותו, הוא מתכוון לגאוותו.

פרק ט: עבודה זרה כגאוה העליונה

א. ההסבר העמוק יותר של עבודה זרה

הוא כל כך גדול. אבל צריך להסביר את זה יותר בעומק. במילים אחרות, נאמר כך.

מה הבעיה של, מה זה אומר עבודה זרה? מה הבעיה של האלהים אחרים, של “לא תשתחוה להם”? קוראים לזה על פי קבלה “קיצוץ בנטיעות”, או התיאורטי-פילוסופי נקרא “קיצוץ בנטיעות”, הוא מפריד. אבל מה שהוא נקרא, זה בפועל ממש נראה כמו גאוה. זו גאוה.

ב. הגאוה הגדולה ביותר: “עשו להם אלהים”

מה הגאוה הגדולה ביותר שאדם יכול להיות בעל? אדם יכול להיות בעל גאוה בהרבה דרכים, אבל הבעל גאוה הגדול ביותר שהוא יכול להיות זה לומר שהוא עשה לעצמו אלוה. “עשו להם אלהים”.

תדמיין עבודה זרה, היא מעשה ידי אדם. אדם יכול לעשות הרבה דברים, הוא עושה בנין גדול, הוא כתב ספר, הוא עשה ישיבה, הוא עשה עסק. בסדר, הוא עושה, הוא מחשיב את עצמו גדול, הוא עשה. תדמיין כמה גדול אדם צריך להחשיב את עצמו שהוא יעשה לעצמו אלוה. “עשו להם אלהים”.

הלו, אתה עושה לך אלוה? אלוה עושה אותך, אתה לא עושה שום אלוה. כל הרעיון של אלוה הוא שהוא עושה אותך, אתה לא עושה אותו. כן, אתם עשיתם אותו, האלוה אשר הוציאך ממצרים? אתה עשית אותו? הוא עשה אותך, הוא הוציא אותך. “אנכי ה׳ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים”, לא האלוה שעושים אותו. אי אפשר לעשות אלוה.

ג. המשמעות העמוקה יותר של “עשיית אלוה”

בוודאי, באמת חיה אפשר קצת כן לעשות אלוה, מה שדיברנו שבוע שעבר, זה נקרא “אתערותא דלתתא” [התעוררות מלמטה]. אבל ממה מורכבת האתערותא דלתתא לגבי עשיית אלהים? היא מורכבת מלדעת שלא עושים שום אלוה, אלוה עושה אותך. ולעשות אלוה זה דבר עמוק יותר.

סתם בוודאי, אפשר לומר מה שצוחקים על עבודה זרה בהלל, הוא עושה לעצמו אלוה, “חציו שרף באש”, מה שקראנו בהפטרה שבוע שעבר, הוא לקח חתיכת עץ, וחצי ממנו הוא צלי, וחצי ממנו הוא עושה מזה שולחן. זה עשה אלוה.

ד. המשמעות האמיתית: לקחת את אלוה לעצמו

אבל יותר עמוק, לעשות אלוה פירושו מה? לחשוב שאני, באשר אני נברא, לא באשר אני משיג את הבורא, מה שקוראים נפש אלוקית, שזה באמת לא. אבל אני, באשר אני נברא, באשר אני אדם, אני צד האדם הגדול, אני, לי מגיע להיות בעל אלוה, לי מגיע להבין את אלוה. אני מהדברים שאני מבין גם, אני בעל מדרגה, אני בעל השגה, אני מבין את הקדוש ברוך הוא.

זו עבודה זרה. כלומר, הוא לקח את אלוה, הוא לקח אותו לעצמו. הוא נעשה האלוה. הוא גנב את עצמו מעצמו, ממש גנב, גונב כנסת ישראל והקב״ה. הוא גנב את עצמו מעצמו, הוא לקח לעצמו את אלוה, ועכשיו הוא לוקח לו אלהים, הוא לקח לעצמו אלוה, הוא עשה לעצמו אלוה. נאמר את זה.

פרק י: הביקורת על פילוסופים שקריים

א. מי שאין לו אלוה

ולא עוד אלא, אני רוצה לומר דבר עמוק יותר, אני מקווה שלא יבקרו אותי יותר מדי על אמירת זה, ולא עוד אלא, שאני חושב, כבר אמרתי בשיעור פומבי בזמן חנוכה, אבל אני רוצה לומר את זה כאן עכשיו בהקשר הזה, אולי זה יענה על הבעיה שלנו.

אני חושב שיכול מאוד להיות שיש מישהו שאין לו אלוה, שהוא בכלל במדרגה של קטן וקטני הדעת, אותו היו צריכים אחרת לעשות דברי תורה כלשון בני אדם, שיחשוב שלקדוש ברוך הוא יש ידיים ורגליים ומדברים אליו כך עד כאן, כמו שדברה תורה כלשון בני אדם. אבל לא מתאים לו, הוא מחשיב את עצמו גדול יותר, הוא חכם גדול, הוא שמע שהרמב״ם [הרמב״ם: רבי משה בן מימון] אמר שלקדוש ברוך הוא אין גוף, והרמב״ם היה אדם חכם מאוד, בטח שהאנשים החכמים מבינים שלקדוש ברוך הוא אין גוף. לא מתאים לו.

ב. התוצאה: הוא לא עובד את הקדוש ברוך הוא

וממילא מה? הוא לא עובד את הקדוש ברוך הוא. כמו שרואים בראשונים, המקובלים שכועסים על אנשים מסוימים שהיו ונחשבו לתלמידי הרמב״ם, שאמרו את זה פחות או יותר. איך יודעים שמישהו הוא פילוסוף שלא בסדר? הוא לא בא להתפלל.

למה? כי הוא אומר, “אה, שם אני צריך להיות עוסק בהשגת השם. להתפלל, מדברים כביכול, כל האנשים שמתפללים חושבים נבוך שהקדוש ברוך הוא שומע אותם, יש לו אוזן, הוא שומע את זה. זה לא כך.” ממילא, מה אמרו האנשים? הוא לא צריך.

אה, באותו זמן הוא ישב ולמד מורה נבוכים [מורה נבוכים: מורה הנבוכים]? אני חושב שאני לא בטוח, הרבה פעמים לא. אבל זה לא נראה אמיתי. למה? זה לא נראה אמיתי.

ג. הבנת הספרים החסידיים

נאמר כך, בספרים חסידיים כתוב את זה, ודרך אגב, לספרים החסידיים יש מעלה אחת, תמיד אפשר לבקר את השגותיהם, אולי אפשר להבין יותר טוב, אני לא יודע, אולי יש להם מידע טוב יותר, אבל הבנתם על מה שמניע אנשים היא הרבה פעמים מאוד חודרת ויורדת לעומק.

והספרים החסידיים אומרים, “אה, במילים אחרות, אתה לא מעוניין לדעת את אלוה. לדעת את אלוה זה דבר שהורס אותך, שמשמיד אותך. מה שמעניין נקרא מי שמבין את אלוה, כן? מה שמעניין זה להיעשות אתה עצמך גדול יותר. אתה לא מבין את הקדוש ברוך הוא. להבין את הקדוש ברוך הוא היית כן הולך, קודם כל היית כן הולך לבית המדרש, היית כן מתפלל.

שנית, נאמר שאתה מבין שצריך להבין יותר עמוק, צריך להבין באמת, בוודאי. מה זה אומר? היית מתפלל בכוונה, זה מורה נבוכים, זה בסדר. למה תתעכב כאן להתפלל כדי להתקרב אל הלב, לחשוב על הקדוש ברוך הוא? זה טוב, אבל זה לא מעניין אותך. למה זה לא מעניין אותך? כי אתה רואה שזה בכלל לא מעניין את הקדוש ברוך הוא, אתה מעוניין בעצמך.”

פרק יא: יסוד התמימות — לימוד הבעל שם טוב

א. דבר חד ומופלא

אני רוצה לומר דבר חד ומופלא, אני רוצה לומר דבר חד ומופלא. אני רוצה לומר שיכול להיות למה? כי אי אפשר לרקוד גבוה מהמדרגה, העיקר האמיתי הוא לא שקר, זה ללכת בתמימות. תמימות פשיטות. תמימות פשיטות היא דבר אמיתי, אפילו לפי הרמב״ם יש דרך שצריך ללכת בתמימות.

ב. מה פירוש תמימות?

ותמימות לא פירושה מה שאנשים חושבים שזה דבר שהוא בלוף. תמימות פירושה, אסור להתרחק ממקום שאתה נמצא בעצמך. לא להתרחק ממקום שאתה נמצא בעצמך.

ג. “הרבה עשו כרשב״י ולא עלתה בידם”

אחד הדברים הגדולים ביותר של הבעל שם טוב היה: “הרבה עשו כרשב״י ולא עלתה בידם”. הבעל שם טוב אמר למה? כתוב בתולדות כמה פעמים, הרבה פעמים, כך כל דבר, אבל העולם יודע הרבה תורות של הבעל שם טוב, אני חושב אבל שהוא לא יודע מספיק את זה.

“הרבה עשו כרשב״י ולא עלתה בידם”, כלומר הם נעשו שבורים מכאן ומכאן, כן? לא היה להם לא מלאכתן נעשית על ידי אחרים ולא תורה. למה אומר הבעל שם טוב? כי “עשו כרשב״י”, יש הרבה אנשים שרצו להיות רשב״י, הוא רוצה להיות רשב״י. זה לא הולך.

רשב״י דיבר בשבילך שאתה במדרגה לא לעשות עבודה זרה מכוחך, אתה כבר במדרגה, אתה כבר מחשיב באמת, אתה היית רוצה להיות רשב״י? כן, אני מבין. זה דבר אחר, רשב״י הוא יהודי גדול, אני רוצה להיות רשב״י. אין לך לא את זה ולא את זה. גמל רצה להיות בעל קרניים, נשאר לא עם קרניים ולא עם אוזניים.

ד. הסכנה של ריקוד גבוה מהמדרגה

זה קורה כשאדם רוקד גבוה מהמדרגה שלו. בדיוק כך, אנחנו בעולם המוחשים, אנחנו בעולם החמץ, נאמר אפילו. או כושר החמץ, כן? אנחנו בעולם הזה. ולפעמים הקדוש ברוך הוא רוצה לדבר אלינו. עכשיו זה לא אנחנו.

פרק יב: התירוץ השלישי — “אשר יבחר ה׳”

כאן מגיע הנקודה השלישית שזה התירוץ האמיתי. מה אומרים, אתן לך את הזכות, מה כתוב בפרשת דברים, בספר דברים, איך מותר להיות בעל אבל זה לא מותר?

את זה לא עשינו אנחנו, זה “אשר יבחר ה׳”, הקדוש ברוך הוא בחר בזה. מה פירוש שהקדוש ברוך הוא בחר? זה לא פירושו ההגשמה כביכול שאנשים חושבים, הקדוש ברוך הוא רוצה ששם יעשו אבל לא מותר שלא שם, ושם יש עבודה זרה ופה לא. מה זה אומר? זה אלוה מוזר. מה זה אומר הוא,

—

[המשך בחלק הבא]

התירוץ האמיתי: “אשר יבחר ה׳” – איך נעשים מרכבה לשכינה

פרק יג: הנקודה השלישית – הקדוש ברוך הוא עשה את זה, לא אנחנו

יסוד “אשר יבחר ה׳”

עכשיו, זה לא אנחנו. כאן מגיעה הנקודה השלישית, שזה התירוץ האמיתי. מה הם אומרים? הם אומרים, מי נתן לך את הזכות? מה כתוב בפרשת דברים, בספר דברים, למה מותר לדבר על בית המקדש? כי את זה לא עשינו אנחנו. זה “אשר יבחר ה׳” [אשר יבחר ה׳: אשר ה׳ יבחר]. הקדוש ברוך הוא בחר בזה.

פירוש פנימי: הכרה במגבלות

מה פירוש שהקדוש ברוך הוא בחר? זה לא פירושו ההגשמה כביכול [כביכול: כאילו] שאנשים חושבים. הקדוש ברוך הוא רוצה ששם יעשו בית מקדש, ושם אין, ושם יש עבודה זרה פה לא.

מה זה אומר? יש לי פירוש פנימי. מה זה אומר, שהדברים נעשים עדיין עבודה זרה כשאתה לא תופס שאתה עשית את זה, אלא הקדוש ברוך הוא עשה את זה.

איך אני יודע שהקדוש ברוך הוא עשה את זה? כי יש לך את ההכרה הלכה למעשה [הלכה למעשה: למעשה, בפועל] שלא אני עם מה שתפסתי בתמונה הקטנה של אלוקות, אלא הקדוש ברוך הוא.

אני מצדי [מצדי: מצידי] מחשיב את עצמי גם באמת גדול, הייתי רוצה להיות בעל ההשגה האמיתית ביותר. אבל בינתיים, במצב שלי, בעולם שלי, עם מי שאני מדבר, ועם מי שדיברתי, מי דיבר אלי, אני מבין שכשאני מנסה לדמיין את הקדוש ברוך הוא, מגיע לי שזה אלוה קטן, זה אלוה קטן. אני אומר, או שהגיע לי… אני יודע, עבודות פשוטות שאפשר לעשות, לומר תהלים [תהלים: תהילים], אני יודע, לומר “מודה אני” [מודה אני: אני מודה] מתוך “הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו” [הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו: הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו]. את זה אני יודע.

שם שאני נגמר, מתחילים “מעשי ה׳”

אני אומר פירוש, שכשלאדם יש מבט כזה, הרי זה לא הוא שעושה את זה, זה הקדוש ברוך הוא שעשה את זה. לא אני בעל השגה גדול, אני מבין כך, לא אני חכם-על גדול ואני צריך דווקא כן להיות בעל הגשמה. לא אחד מהדברים האלה. אין לי כאן שום דבר. זה הגיע לי כך. זה מצד המגבלות שלי [מגבלות: הגבלות].

כשאדם מכיר במגבלות שלו, הרי זה פירושו, שם שאני נגמר, שם מתחיל מה שאנו קוראים “מעשי ה׳” [מעשי ה׳: מעשי ה׳]. זה הקדוש ברוך הוא עשה את זה.

הקדוש ברוך הוא מכניס את עצמו לתוך שם, לתוך דמות, לתוך מקדש

אם הקדוש ברוך הוא הכניס את עצמו לתוך שם, לתוך דמות, לתוך מקדש, מישהו יכול להיות בעל טענות? “ויאמר ה׳ נגוף את מצרים” [ויאמר ה׳ נגוף את מצרים: ויאמר ה׳ אכה את מצרים], הקדוש ברוך הוא בא, “אני ולא מלאך” [אני ולא מלאך: אני ולא מלאך]. המלאכים נגד, המלאכים שקועים, המלאכים אומרים שהקדוש ברוך הוא לא יכול, אבל הקדוש ברוך הוא אומר שהוא רוצה כן.

מה פירוש שהוא רוצה? זה לא אומר שהוא נעשה בעצמו לגוף, אבל הוא רוצה שאתה תבין אותו בתור [בתור: כ] גוף.

משל הסנה

“וירא מלאך ה׳ אליו בלבת אש מתוך הסנה” [וירא מלאך ה׳ אליו בלבת אש מתוך הסנה: וירא מלאך ה׳ אליו בלבת אש מתוך הסנה] – משה רבינו ראה אש, והקדוש ברוך הוא… זה היה מלאך של הקדוש ברוך הוא, והקדוש ברוך הוא רצה שתבין שהאש זה אני, אני זה. זו הנקודה. צריך לעשות משהו.

כל עוד אתה מבין שזה הוא רצה, כך הוא בוודאי רצה לעשות את עצמו, אין שום שאלה של עבודה זרה.

ההבדל בין עבודה זרה ועבודה אמיתית

עבודה זרה פירושה בדיוק הפוך מהשם, שאתה חושב שאני עשיתי פסל, אני עשיתי את זה, זה כבר עשוי.

תבין, למעשה זה אמת, אם הולכים ועושים את זה בתורת [בתורת: בצורת] המצווה, לא עושים, מה נוגע [נוגע: שייך] שלא, כי אני מבין שאני צריך לעשות כי הקדוש ברוך הוא אמר לי, אני לא מבין את זה כלום, אלא הקדוש ברוך הוא אמר כך, איך הוא נתן את המצווה בתורה, איך מבינים שיש מצווה, אז אין שום שאלה.

פרק יד: איך כל הנקודות באות ביחד

ביעור חמץ, חומריות וישות

אם כך אפשר להבין, כל הדברים שהם אומרים מחוברים. מה שהם אמרו שמבערים [מבער: מבטל] חמץ, שזו דרך איך אפשר לעשות את העגל השם בלי עבודה זרה, כי זה דומה לזה.

ומה שאומרים שחמץ הוא חומריות [חומריות: חומריות], ואחר כך אומרים שחמץ הוא ישות [ישות: תחושת עצמיות, אגואיזם], חמץ הוא להחשיב את עצמך, זה עומק הדעת [עומק הדעת: עומק ההבנה] פסיכולוגית בחיינו של חומריות באמת, החומריות הגדולה ביותר היא המבט שיש לאדם על עצמו, הישות, מה שהוא אומר שאני עשיתי את זה.

המיתות על “אני עשיתי את זה”

ואם מוותרים [מוותר: מוותר] על זה שאני צריך להיות זה שעשיתי, אני צריך להיות בעל ההשגה הגדולה ביותר בעבודה, אז יכול להיות שזה מאוד קל אפשר לעשות כמו שכתוב בפסוק, “עצביהם כסף וזהב” [עצביהם כסף וזהב: עצביהם כסף וזהב], “כמוהם יהיו עושיהם” [כמוהם יהיו עושיהם: כמוהם יהיו עושיהם], כמו האלוה, אם יש לך אלוה שעשה את עצמו, אתה תקוע בעצמך, אתה עץ וזהב, כסף מעשה ידי אדם [מעשה ידי אדם: מעשה ידי אדם], יפה מאוד.

“וישראל בטח בה׳” – חיים כמו שהקדוש ברוך הוא חי

אבל “וישראל בטח בה׳” [וישראל בטח בה׳: וישראל בוטח בה׳], היהודים יש להם בטחון [בטחון: אמון] בהקב״ה, גם הם כמוהם, הם חיים כמו שהקב״ה חי. כמו שהגוי לא חי, כמו שאלוהיו לא חי, הוא הולך “כמוהם יהיו עושיהם”, כך היהודי חי כמו שהקב״ה חי.

נעשים מרכבה לשכינה

איך חי אדם? האם אדם חי בלי גוף? האם אדם חי בלי עיניים [עיניים: עיניים]? עינים להם ולא יראו [עינים להם ולא יראו: עיניים יש להם ואינם רואים], הוא חי עם עיניים, אבל העיניים הן העיניים של הקב״ה, כלומר הוא נעשה מרכבה לשכינה [מרכבה לשכינה: כלי לשכינה, רכב לשכינה].

סיום

זוהי כבר הרמה החדשה של ליל פסח, אי״ה [אי״ה: אם ירצה השם, בעזרת השם] במוצאי שבת נעלה את השיעור.