סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור: סוד הזמן, הסדר והבחירה
הקדמה
השיעור נאמר ערב שבת תזריע-מצורע, בימי ספירת העומר. המטרה היא להסביר בפנימיות את הסוד שנלמד בשיעור הרמב״ם (שמונה פרקים), עם שתי נקודות עיקריות על פי קבלה, זוהר וקבלת הראשונים.
—
חלק א: סוד הקץ = סוד הזמן = סדר
העקרונות היסודיים
סוד הקץ הוא באמת סוד הזמן – ו״זמן” פירושו למעשה “סדר” – סידור שיטתי.
שני סוגי הבנה – חכמה ובינה
– חכמה = הבנה שהיא *למעלה* מהעולם, שם אין זמן, הכל בבת אחת.
– בינה = הבנה *בתוך* העולם (לאחר הצמצום, עולם הנשמות), שבו דברים לוקחים זמן, יש להם סדר, אחד בא אחרי השני.
ששת ימי בראשית כדוגמה
התורה מספרת את הבריאה בסדר של ששת ימים, למרות ש״במאמר אחד יכול להיבראות” – הקב״ה היה יכול לברוא הכל בבת אחת. *התוכן* של בריאת העולם הוא נקודה אחת: הקב״ה “אחראי” על הכל, הוא מלך – לא דיקטטור, אלא זה שאחראי על העולם.
אבל התורה *מחלקת* את זה לזמן, כי זה מוציא סדר סיבתי (קאוזאלי): תחילה אור, אחר כך שמים/ארץ, אחר כך צמחים, חיות, בני אדם – כמו בנאי שעושה תחילה את הרצפה, אחר כך את הגג.
זמן בשורש vs. זמן בפועל
– זמן בפועל = זמן ממשי, דקות, שעות.
– זמן בשורש = העיקרון שדבר אחד *גורם* לדבר שני, הנחה מובילה למסקנה, קושיא מובילה לתירוץ. זהו שורש הזמן.
יישום על ההיסטוריה והחוויה האנושית
אותו עיקרון סדר מסביר גם: היסטוריה של עמים, התבגרות של אדם, תקופות בחיים – הכל “בילט-אין” מששת ימי בראשית. כמו שקהלת אומר: “עת ללדת ועת למות” – לכל דבר יש את זמנו, לא באקראי.
המתח: סדר vs. בחירה
איך מחברים את הסדר הקבוע של העולם עם בחירה – זה שבני אדם יכולים להחליט, שדברים יכולים להיות אחרת? אם הכל נקבע בסדר, איפה המקום לבחירה?
—
חלק ב: בחירה בתוך הסדר
בחירה בתוך מסגרת הבריאה
בחירה חפשית קיימת רק בתוך הסדר של ששת ימי בראשית. אדם יכול להחליט ולשנות דברים, אבל הוא לא יכול לעשות דבר מחוץ לזמן — הוא קשור ליום ראשון, שני, שלישי וכו׳. אפילו חירות אנושית היא מוגבלת בתוך מבנה של איך דברים יכולים להיות.
הסדר של שכר ועונש
הסדר של ששת ימי בראשית ועשרה מאמרות יוצר שכר ועונש. שכר ועונש אינו קסם או אקראי — הוא הוא הסדר עצמו: “מיום ראשון בא יום שני”. כשעושים טוב, הולך טוב; כשעושים רע, הולך רע. בלי הסדר (במאמר אחד), לא היה שכר ועונש, כי הכל היה בלי הבדל של קודם ואחר.
למה דווקא שבע?
למה דווקא שבעה ימים ולא שמונה או עשרים? זה כמו כוח המשיכה — יודעים שזה עובד כך, אבל הטעם העמוק ביותר נסתר. אפשר להביא תירוצים (שבע ספירות וכו׳), אבל אחרי ששואלים מספיק פעמים מגיעים ל“חוץ מן האחד” — השער החמישים של בינה שאפילו משה לא קיבל. זוהי חכמתו העליונה שאיננו יכולים להשיג.
השלכות מעשיות של הסדר
לאחר שמקבלים את הסדר, רואים שהכל בתורה רץ על שבע: שבת, שמיטה, ספירת העומר, שבעת ימי המצורע, שבעת ימי הנידה, פסח. הרמב״ן בהקדמתו מצביע על ספירת העומר וספירת היובל כדוגמאות ברורות של שבע כפול שבע.
ספירת שבעה כ״איפוס”
אדם עם צרעת יצא מהסדר — הוא לא יודע היכן הוא נמצא, הוא מבולבל. ספירת שבעת הימים היא איפוס — תופסים את עצמנו בחזרה עם ה״גלגל החוזר בעולם”, סדר הטבע. כמו ששבת ויום טוב נותנים לאדם סדר שהוא גדול מהסדר הפרטי שלו, כך ספירת השבעה עוזרת לאדם להתחבר בחזרה לסדר העולם.
בחירה מול סדר
בחירת האדם יכולה לגבור על סדר העולם — הוא יכול תיאורטית ליצור את הסדר שלו — אבל ככל שהוא מסונכרן עם הסדר המרכזי, כך יותר דברים יסתדרו. אפילו משיח “יכול לבוא ביום שלישי”, אבל הוא “יתנגש” בסדרים אחרים שלא מתאימים.
—
חלק ג: תשובה דרך הסדר של שבעה
המנגנון של תשובה
כשאדם נעשה מצורע או זבה, אומרים לו “וספרה לה שבעת ימים” – שיספור שבעה ימים. למה דווקא שבעה? כי האדם איבד את הסדר שלו, הוא התבלבל, הוא לא יודע מה קורה. העצה היא: חזור לסדר הבסיסי של שבעה, הכנס את סדר השבעה לחייך, ודרך זה חייך יהיו בחזרה מסודרים ומיושבים.
זהו יסוד התשובה לפי דרך הכהנים – הכהן אומר תמיד: חכה שבעה ימים. זוהי דרך התשובה של לתפוס את עצמך בחזרה עם הסדר הטבעי של הבריאה.
ההבדל בין שבעה לשבעה כפול שבעה
נקודת מפתח בדרך הקבלה היא ההבדל בין שבעה לשבעה כפול שבעה. שבת חוזרת על עצמה כל שבוע – ששת ימים, אז שבת, שוב ששת ימים, שוב שבת. כך גם יום טוב – כל שנה מדברים שוב על יציאת מצרים, למרות שכבר יצאנו פעם אחת. כל המפרשים, המקובלים והספרים החסידיים אומרים שחוזרים כל שנה על הנקודה שהייתה פעם אחת.
הרמ״ק, האריז״ל והרמב״ן על ספירת העומר
הרמ״ק (בשער חמישים שערי בינה) והאריז״ל מחברים יפה מאוד את חמישים ימי ספירת העומר עם חמישים שערי בינה, עם יציאת מצרים וקבלת התורה.
אבל ברמב״ן לא רואים את זה, וזה מסיבה טובה: לפי הרמב״ן סדר השבעה הוא דבר יותר בסיסי, יסודי – הוא נובע מששת ימי בראשית ומהסדר הגדול יותר של שבעת ימי עולם (שבעה כפול שבעה). זה יותר בסיסי מהעובדה ההיסטורית של יציאת מצרים עצמה. הרמב״ן מתייחס לזה יותר כרמז – אנו רוצים להתחבר לסדר הנכון שהוא סדר העולם בעצם.
הפשט העמוק יותר של “חזרה”
מה שחוזר על עצמו לא אומר סתם שעושים את אותו דבר שוב. הפשט האמיתי הוא: העולם יסוד ארץ על סדר השבעה, ואחרי כל שבעה בא עוד שבעה, וכל זה ביחד יוצר סדר גדול יותר – שבעה כפול שבעה. אחרי כל השבעה כפול שבעה בא היובל הגדול (לפי המקובלים). וכמו שהבעל שם טוב אומר, אפשר ללכת עוד יותר רחוק – חמישים כפול חמישים – בסדר אינסופי שאנחנו, בחלק הקטן שלנו מהעולם, לא יכולים לראות לגמרי.
חזרה אל השורש – סוד היובל
חזרה פירושה גם חזרה אל השורש – שדבר חוזר למקום שממנו בא. זהו הפשט האמיתי של יובל על פי קבלה. זה מתחבר גם לנושא של גלגולים והרגל נעשה טבע – איך שאדם מתנהג, כך הוא נעשה.
—
סיכום הזרימה הלוגית
1. סוד הקץ = סוד הזמן = סדר – זמן הוא למעשה מערכת של סיבה ותוצאה.
2. חכמה vs. בינה – למעלה הכל בבת אחת; בעולם הכל בסדר.
3. ששת ימי בראשית – התורה מחלקת את הבריאה לזמן כדי להראות את הסדר הסיבתי.
4. בחירה בתוך סדר – חירות אנושית קיימת רק בתוך המסגרת.
5. שכר ועונש = הסדר עצמו – בלי סדר, אין השלכות.
6. שבעה הוא יסודי – הטעם העמוק ביותר נסתר (חוץ מן האחד).
7. ספירת שבעה = איפוס – דרך להתחבר בחזרה לסדר העולם.
8. תשובה דרך סדר – דרך הכהן היא לחזור לסדר הבסיסי.
9. שבעה כפול שבעה – סדר גדול יותר שמוביל ליובל.
10. חזרה אל השורש – סוד היובל והגלגולים.
תמלול מלא 📝
סוד הזמן וסדר הבריאה: המשמעות העמוקה של ששת ימי בראשית
הקדמה
מורי ורבותי, ערב שבת תזריע-מצורע, וספירת העומר. כפי שסדרנו לאחרונה, אני רוצה להיכנס מעט ולהסביר את הסוד שלמדנו אתמול בלילה בשיעור הרמב״ם, שמונה פרקים, לראות מה אפשר להבין בזה יותר בפנימיות.
יש כאן שני עיקרים, שני עניינים עיקריים שאפשר להסביר יותר על פי קבלה, מצד קבלת הראשונים והזוהר, הדרכים איך מפרשים עמוק יותר את אותו דבר.
מובן, כמו כל הסודות, לא הוצאנו את זה לגמרי – אני לא הוצאתי את זה לגמרי. אולי יש יהודים שהוציאו את זה לגמרי. אבל ניסיתי לעשות כפי סדרנו, לומר דברים ברורים:
– לפחות השאלות יהיו ברורות
– לפחות הקשרים יהיו ברורים
– שנראה איך צריך ללכת הלאה כאן
שזו עבודה ארוכה.
—
חלק א׳: סוד הקץ – הסוד של זמן וסדר
היסוד: סוד הקץ הוא הסוד של זמן
בואו נזכור כך: למדנו אתמול שיש דבר שנקרא סוד הקץ. הסוד של הקץ הוא באמת הסוד של זמן, כלומר הסדר של זמן.
הסדר של זמן, או המילה זמן, היא באמת המילה של סדר באופן כללי.
חכמה ובינה: שני סוגי הבנה
במילים אחרות, כדי להבין את העולם – כלומר, נגיד, בינה, כפי שדיברנו בשבוע שעבר בשיעור – סוג ההבנה שנקרא בינה, לא סוג ההבנה שנקרא חכמה, שהיא למעלה מהעולם. שם אין זמן, שם לא מבינים דברים בדרך הזו.
אבל סוג ההבנה שקורים לאחר הצמצום, או בעולם הנשמות, בעולם שיש בו עולם, שיש בו שכל, שאנחנו קוראים שכל, שזה לוקח זמן – זה גם סוג ההבנה שיש שם.
וסוג המציאות שיש שם אפשר לומר, כי הבנה היא לפי מציאות, הוא סוג כזה של דברים שמסודרים, ומסודרים אחד אחרי השני.
—
חלק ב׳: ששת ימי בראשית – הדוגמה הגדולה ביותר של סדר
התורה מספרת מעשה בסדר של זמן
כמו הדוגמה הגדולה ביותר לכך היא ששת ימי בראשית.
התורה רוצה לומר שהקב״ה ברא את כל העולם, הוא אחראי על הכל, הוא עשה הכל. מספרת לנו התורה את המעשה בסדר של זמן, למרות “הלא במאמר אחד יכול להבראות”.
לא היה צריך להיות, ולא היה צריך להיות. כשהמשנה שואלת שיכול היה להיות, היא מתכוונת לומר שזה באמת – כך לומדים כל המקובלים וכל המפרשים.
מהי הנקודה הפשוטה של בריאת העולם?
כלומר, על פי האמת, המסר, הנקודה – אפשר לומר מהי הנקודה, נקודה אחת, מהו הפירוש הפשוט, האמונה הפשוטה של ששת ימי בראשית, של בריאת העולם, שעושים לכבוד השבת?
לדעת שהקב״ה עשה את העולם.
או אפשר לומר שהקב״ה עושה את העולם, שהקב״ה – אני אוהב את המילה “אחראי”, כן?
מלך – מילה שהעולם חושב שמשמעותה איזה דיקטטור נורא – משמעותה שהוא אחראי, כן? הוא הדבר, הדבר שאחראי, שבגללו יש את העולם.
זה הפירוש:
– בריאת העולם
– השגחה
– בריאה
– כל מיני מילים שאפשר לומר
במאמר אחד – הכל ברגע אחד
עכשיו, באמת, זו נקודה של רגע אחד – “הלא במאמר אחד יכול להבראות”.
אחד אומר, אפשר אפילו לומר את זה בפסוק אחד: “ברא אלקים את השמים ואת הארץ” – כבר אפילו יותר מפסוק אחד, שמים וארץ. “ברא אלקים הכל”, “אני ה׳ עושה כל”.
זה מספיק, מספיק ועוד לומר:
– שהקב״ה עושה הכל
– הקב״ה מנהל הכל
– הקב״ה בעל הבית על הכל
כל מיני לשונות שאומרים על אותו דבר.
—
חלק ג׳: למה צריך סדר?
העולם הוא לא רק “במאמר אחד”
אבל, בני אדם – לא רק בני אדם, אלא סדר העולם הוא לא רק כך. בעולם, כדי להבין מה זה אומר “הקב״ה עשה הכל”? שאלתי שאלה:
יש שולחנות בעולם, יש ספסלים בעולם, יש עצים בעולם, יש בהמות בעולם, יש בני אדם בעולם, יש כל מיני דברים.
מה זה אומר שהקב״ה עשה הכל? איך זה הולך? פתאום עשה הכל?
סובב כל עלמין – האמת של אחדות
אבל האמת היא, יש בזה נקודה של אמת. הקב״ה אחראי על הכל יחד, כן – מה שקוראים בחב״ד “סובב כל עלמין”. הקב״ה גדול מכל העולם, הכל סך הכל מגיע אליו. זו האמת.
אבל אנחנו צריכים סדר כדי להבין
אבל אנחנו לא היינו מבינים כך. במילים אחרות, זה לא לגמרי נכון עם זמן, הדרך שבה העולם עובד – יש סדר בעולם. מסבירים אבל סדר.
הוא אומר שקודם, כן, ומי יודע – כתוב אפילו פשוט בפסוקים, כל שכן שכל המקובלים וכל הפילוסופים, כל המפרשים לומדים פשוט, שששת ימי בראשית לא סתם מחולק לזמן.
להיפך – החלוקה לזמן מוציאה מה שקוראים סדר סיבתי, סדר של סיבות, סדר של קודם.
הסדר של ששת הימים
כלומר, פירוש פשוט:
– היום הראשון: הקב״ה עשה שיהיה יובש קצת, הוא הפריד את השמים מהארץ, הוא עשה אור – הוא הפריד אור מחושך
– היום השני: עשה שיהיו שמים וארץ
– וכן הלאה…
זה הולך הכל גג על גג. כן, קודם – אולי אנחנו צריכים להבין מהי ההבנה של הטבע שטמונה בזה. אבל בכל מקרה, הסדר השכלי עושה את זה שכלי, זה עושה סדר מזה.
המשל של בונה
קודם צריך להיות שלא יהיה חושך לגמרי, שלא יהיה ערבוב של תוהו ובוהו. אחר כך אפשר לעשות – כמו שהמדרש מספר – צריך לעשות מקום, עושים שיהיו שמים, עושים שיהיה…
כמו אדם שבונה בניין: הוא עושה קודם את הרצפה, אחר כך את הגג, וכולי וכולי, כל הסדר. בזה אפשר להכניס בני אדם ובהמות ועצים, כל הסדר. זה הגיוני.
זה מה שמספר ששת ימי בראשית. זה מספר מעשה שבאמת לא בזמן.
—
חלק ד׳: חכמה מול בינה – שתי מדרגות של הבנה
למעלה מזמן – מידת החכמה
במילים אחרות, זה מצד ההבנה האמיתית, מצד מידת החכמה, שהיא למעלה מששת ימי בראשית בכלל, כן? זה אפילו לא השמיני, זה התשיעי אפשר לומר, סדר הספירות. זה בכלל לא ששת ימי בראשית – שם אין זמן, שם הקב״ה עשה במאמר אחד וכולי וכולי.
עולם הבינה – סדר זמני
אבל מאחר שהעולם הוא עולם שהסדר שבו הוא סדר זמני, ולמרות שאפשר ללמוד זמן כפשוטו – שאנחנו לוקחים זמן לדברים – או אפילו הזמן שקוראים זמן שכלי, כן, הזמן של בינה, לאו דווקא הזמן של שבע המדות התחתונות, כן…
שני סוגי זמן
זמן של בינה – הפירוש, הזמן זה שדבר אחד גורם לדבר שני. זה הפירוש זמן, זה הפירוש זמן בשורש, לא זמן בפועל ממש.
– זמן בפועל ממש: פירושו לקחת ממש זמן, דקה, וכו׳
– זמן בשורש: הפירוש – כמו שאמרנו בשבוע שעבר – שהאהבה בנויה מקושיא ותירוץ, מהנחה ומסקנא, וכו׳ וכו׳
לעולם יש בתוכו סדר
אותו דבר – זה שלעולם יש בתוכו סדר. מאחר שיש את הערכיות אפשר על זה לבנות עולם:
– מאחר שיש אבא יכולים להיוולד ילדים
– מאחר שיש יבשה יכולים עליה לחיות חיות היבשה
– אם יש לך ים יכולות להיות חיות הים
– אם הכל תוהו ובוהו לא יכול להיות כלום
זה הפירוש זמן, זה הפירוש סדר הזמנים, הסדר של ששת ימי בראשית – שזו הדוגמה הראשונה, המקור הראשון, השורש הראשון לכך שהעולם עובד בזמן, העולם עובד עם סדר שהוא סדר הזמנים.
—
חלק ה׳: יישום על היסטוריה וחוויה אנושית
הכל “מובנה” מששת ימי בראשית
עכשיו, בואו – כאן כבר הראינו דרך פשוטה מאוד. אפשר כבר מיד לראות איך מה שלמדנו – הנושא שיש ויכוח גדול, שאלה גדולה איך להבין היסטוריה של בני אדם.
אפשר לדבר – המילים שאנחנו מדברים – אפשר לדבר באופן הכללי של כל העולם, של כל האומות שיש בעולם. אפשר לדבר באופן יותר פרטי – אדם שגדל, ממה שהוא גדל בזמן מסוים, או בתקופה גדולה יותר של חייו.
כל הדברים האלה אפשר כבר מיד להבין עכשיו, שעל פי האמת, אם רוצים לחשוב יותר בסיסי, יותר על המרכיבים הבסיסיים שזה בנוי מהם, אפשר מיד לראות שזה הכל מובנה עוד מששת ימי בראשית.
זה הכל מובנה מזה שבעולם יש סדר לדברים:
– דברים גורמים אחד לשני
– קורים אחד אחרי השני
– כל דבר בזמנו
“את הכל עשה יפה בעתו” – קהלת
“את הכל עשה יפה בעתו”.
כשקהלת רוצה לספר שיש כל מיני מצבים בעולם, כל מיני סיטואציות בעולם, הוא אומר שיש כל מיני תקופות בעולם, כל מיני זמנים בעולם – עשרים ושמונה “עת ללדת ועת למות” – וכל דבר יש לו את זמנו.
זה הפירוש שהעולם כבר בנוי עם סדר מסוים, לא זה אקראי.
אקראי מול סדר
אקראי אפשר לומר כמו “במאמר אחד יכול לברוא” – הקב״ה עושה הכל:
– אין הבדל מה לפני, מה אחרי, מה באמצע
– לא צריך להיות שום הקדמות לכלום
– כלום לא קודם לכלום
– בשנייה אחת יכול להיות כמו “פתאום יבוא”
– בשנייה אחת הכל יכול להיות
זה היה עולם החכמה, העולם של למעלה מן הסדר.
אבל עולם הבינה, שזה ה״אלקים” שברא שמים וארץ – שם צריך להיות דברים עם סדר, לפחות סדר שכלי. וכשזה נעשה בפועל ממש זה גם נעשה סדר של זמן כפשוטו.
—
חלק ו׳: השאלה הגדולה – סדר ובחירה
מה זה אומר לבחירה האנושית?
עכשיו זה כך – מה שזה אומר הוא שכל מה שדיברנו שיש סדר לדברים…
דיברנו שיש בעיה שלמה איך לקשר את הסדר עם מה שאנחנו קוראים:
– עבודת בני אדם
– בחירה
– האפשרות, הפתיחות
– זה שדברים יכולים להיות אחרת
היכולת של בני אדם
כלומר, יש לך כאן את זה שלבני אדם יש שליטה, יש יכולת להחליט דברים. כי זה בנוי על זה שבמציאות, בטבע, הדברים שבני אדם אחראים עליהם, הם פתוחים:
– זה יכול להיות כך
– זה יכול להיות אחרת
– לא מובנה בטבע
בדברים האנושיים, בדברים איך בני אדם חיים, בהיסטוריה – שזה חייב להיות דרך מסוימת. זה הפירוש של מה שאנחנו אומרים בחירה – שאם לא, לא יכולה להיות בחירה.
הדמיון ל״במאמר אחד”
כל הדבר הזה אבל באמת דומה לנקודה של “במאמר אחד יכול לברוא” – זה מאוד דומה לנקודה שאפשר לדבר על הכל בבת אחת. הבעיה היא שאז אין סדר.
אז ממילא האמת היא שאפילו מה שבני אדם עושים, מה שלבני אדם יש יכולת, מה שלבני אדם יש שליטה – או במילים אחרות, מה שהעולם לא דטרמיניסטי – במילים אחרות מה שהוא עולם הבינה, מה שהעולם, או כל דבר יכול להיות כך יכול להיות אחרת…
—
חלק ז׳: בחירה בתוך הסדר של ששת ימי בראשית
גבולות הבחירה החופשית
זה יכול להיות כך, זה יכול להיות אחרת – לא מובנה בטבע של הדברים והאנשים, בדברים איך בני אדם חיים בהיסטוריה, שזה חייב להיות דרך מסוימת. זה הפירוש של מה שאומרים בחירה, שאם לא, לא יכולה להיות בחירה.
הקשר ל״במאמר אחד יכול להבראות”
כל הדבר הזה אבל באמת דומה לנקודה של “במאמר אחד יכול להבראות”. זה מאוד דומה לנקודה שאפשר לדבר על הכל בבת אחת – הבעיה היא שאז אין סדר.
אז ממילא, האמת היא שאפילו מה שבני אדם עושים, מה שלבני אדם יש יכולת, מה שלבני אדם יש שליטה, או במילים אחרות, מה שהעולם לא דטרמיניסטי – במילים אחרות, מה שהוא עולם הבחירה – מה שהעולם, או כל דבר יכול להיות כך, יכול להיות אחרת, כל זה בתוך ששת ימי בראשית. הכל בתוך ששת ימי בראשית.
בחירה בתוך גבולות הזמן
ואפשר לומר באופן פשוט כך: כלומר אדם יכול להחליט, אדם יכול לשנות את סדר הדברים. במילים אחרות, עולם הבחירה, העולם שמסתובב ומשתנה לפי מה שבני אדם עושים, לפי מה שהקב״ה מתנהג עם בני אדם – זה הכל יפה מאוד.
אבל אדם למשל לא יכול לעשות משהו בלי זמן. כן, אני יכול לעשות משהו, אבל ביום ראשון, ביום שני, ביום שלישי, ביום רביעי וכדומה אני יכול לעשות משהו. אני לא יכול לעשות משהו לא בזמן. זה אומר שאפילו מה שאני עושה אני מוגבל באיזה זמן זה.
זמן כשורש של סדר
עכשיו, אם אנחנו מבינים שזמן לא מתכוונים עכשיו רק סתם, לא סתם מספר כמה שעות היה – הזמן מתכוון באמת בשורש זה ששת ימי בראשית. במילים אחרות, זה שיש סדר איך דברים יכולים להיות.
יוצא שכל כמה שאנחנו יכולים לעשות, כמה שאנחנו יכולים לשנות, כמה שיכולים להיות שינויים בעולם – הכל בתוך מבנה מסוים של איך דברים יכולים להיות. זה המהלך הבסיסי שיוצא ממה שאנחנו לומדים.
—
התבוננות עמוקה יותר במבנה הבסיסי
עכשיו, אם חושבים קצת יותר עמוק – במילים אחרות, לוקחים יותר בחשבון מה המבנה הבסיסי של דברים, מה הסדר הבסיסי, הזמן הבסיסי שהעולם מסתובב עליו – מוצאים, אמת, אפשר אולי לחלק את זה להרבה דרכים. יש כאן קצת כמו שאלה מה הם דברים שאולי לא הכרחי שיהיה כך.
השאלה של שנים עשר או שבעה ימים
כלומר, במילים אחרות, כשהתורה הייתה אומרת, כשהיא מספרת מעשה שהעולם נברא בשנים עשר ימים – אני יודע, כי אפשר לחלק הכל לשנים עשר – יודע מה? עדיין לא מדברים עכשיו בתור מעשה שהיה, שבדיוק מעשה שבעה עולמות שאנחנו לא מבינים, שהקב״ה החליט לעשות את העולם בשבעה ימים.
כלומר, כשאומרים שבעה עולמות, זה אומר שזה מתאים הכי הרבה לבני אדם – אני מדבר על בני אדם שלומדים את התורה בתרבות, בעולם – מתאים לומר שבשבעה ימים נברא העולם.
—
הסדר של שכר ועונש
וזה מתאים עם כל השאר – מתאים, מסתנכרן. כל השאר מתאים עם הסדר, עם החלוקה, עם “לתת שכר לצדיקים ועונש לרשעים”.
במילים אחרות, צריך להיות אפשר להבין שיש שכר ועונש, שיש דרך.
שכר ועונש הוא הסדר עצמו
שכר ועונש – כן, בואו נבין מאוד ברור. שכר ועונש לא אומר שזה מגיע, לא אומר שזה אקראי שאני עושה משהו. להיפך, שכר ועונש – זה הסדר. מיום ראשון בא יום שני.
במילים אחרות, בעולם האנושי יש סדר של שכר ועונש. כשעושים דברים טובים — בדברים טובים מסוימים, בדברים מסוימים יש הלכות, יש כללים, חוקים בזה, איך זה הולך.
עשרה מאמרות ושבעת ימים
וזו אולי הבחינה של מה שנקרא שבעת ימים, מה שנקרא עשרה מאמרות — עשר, שבע. אפשר לחלק זאת בדרכים שונות, שורשם באמת עשר ושבע. אפשר לחלק, אבל זה מראה שיש סדר.
אין סדר — אין שכר ועונש
אילו היה לגמרי במאמר אחד לפאר, לא היה שכר ועונש גם כן, כי אפשר לומר שהקב״ה יכול לעשות מה שהוא רוצה, יכול לקרות מה שהוא רוצה — אין הבדל היכן עומדים, אין הבדל מה היה קודם, אין הבדל מה יקרה אחר כך.
אבל זה שיש ששת ימי בראשית, זה שיש עשרה מאמרות, זה שיש סדר מסוים — זה מראה שהדבר למטה באמת פועל, יש פעולות של בני אדם. במילים אחרות, יש פתיחות מסוימת, לא סגור לגמרי, לא הכל יודעים מראש.
מלבד מה שמדברים על ידיעת ה׳, אבל בעצם איך העולם עובד — לא הכל יודעים מראש בדיוק מה יקרה, אבל זה בתוך סדר מסוים. עושים טוב, הולך טוב. עושים רע, הולך רע. לא קורה פתאום שאדם עושה טוב וקורה לו רע, או להיפך.
—
מה ברור ומה לא ברור
עכשיו, בואו ננסה להבהיר כאן מה ברור ומה לא ברור.
יוצא שיש סדר בעולם, יש סדר שנקרא סדר הטבע, סדר ששת ימי בראשית. זה מגדיר איך הכל יהיה לפי ההגבלות אחרי הצמצום.
אחרי שלא מדברים עכשיו על עולם החכמה, עולם עליון ממני — אי אפשר לדבר על עולם הנס — מדברים כן על עולם הטבע, או במילים אחרות על עולם הבינה, ששם יש סדר מסוים. הסדר נקרא שבעת ימי בראשית.
—
למה דווקא שבעה?
למה דווקא שבעה, לא שמונה או עשרים? אמרתי, אני לא יודע אם יש תירוץ לזה.
במילים אחרות, במובן מסוים יאמרו: כך רצה הקב״ה שיהיה הסדר.
המשל של כוח המשיכה
אפשר לומר: למה דווקא כוח המשיכה חזק כל כך ולא כל כך? אני לא יודע. מה שאני יודע זה שהכל מתאים לזה. אולי זה עצמו קשה לומר טעם, או שאנחנו לא יודעים, או שזו חכמתו העליונה שאנחנו לא יודעים למה — אבל זה קיים, כך העובדה שכך זה עובד.
דברים אנושיים והסדר של שבעה
ובפרט כשמדברים על דברים אנושיים — במילים אחרות, אנחנו עושים אחר כך אנחנו עושים שבת כל יום שביעי. אנחנו יכולים בקלות, בוודאי, אנשים יכולים בוודאי לעשות שבת כל יום שמיני — לא היה קורה כלום. יכולה הייתה להיות מצווה שאומרת שיש שבת כל יום שמיני.
אבל אז לא היה מתאים איך העולם נברא, איך התורה מתארת את אירועי העולם. כל הדברים האלה מתאימים.
הקושי לראות את ההבדל
אבל קל מאוד לראות שככל שמדברים על אירועי האדם, הדברים יותר פתוחים — אנחנו לא יכולים לראות בהכרח. אני לא רואה, אפשר לומר את כל הטעמים שאנחנו יודעים לשבת — מאמונה, מ… צריך להיות מנוחה, מעליות העולמות — כל הדברים, לא היה מזיק בכלל אם היה כל יום שמיני שבת.
אנחנו לא היינו רואים הבדל. בוודאי, היה קצת פחות שבת, כן? עכשיו יש שביעית מהזמן שבת, אז היה שמינית. אוקיי, היה קצת פחות מנוחה. קשה לאדם להשיג ואתה מרגיש שמשהו חסר.
—
השער החמישים של בינה — “חוץ מן אחד”
על זה אומרים אנו ששורש הבינה, כלומר השער החמישים של בינה — אפשר לקרוא לזה במובן המבנה, סוג הדבר.
אומר אתה: למה כך? אמרו, אמרו, הקב״ה נתן תירוץ. למה כך? למה כך? במילים אחרות: למה יש שבעה ימים? למה הקב״ה ברא את העולם בשבעה ימים? ולמה הקב״ה ברא את העולם בשבעה ימים? על שום מה השבעה כלים השניים?
כאן אומר אתה: אני לא יודע. אולי אפשר להבין, אולי יש תירוץ. אפשר לומר כי יש שבע ספירות. ולמה יש שבע ספירות? ולמה זה היה שבעה משהו אחר?
הרבה תירוצים, אבל בסוף — “חוץ מן אחד”
אפשר לתת הרבה מאוד תירוצים אחרים, הרבה מאוד דברים שמתאימים שנמצאים במסגרת של שבעה, מהסדר שאנחנו מבינים, שזה בונה בכלל את סדר העולם. אבל בסוף, אחרי ששואלים הרבה פעמים את הקושיה, יש לפחות לכל אחד לפי הגבלתו כמה שהוא מבין — התירוץ הוא חוץ מן אחד.
כן, חוץ מן אחד. כאן אני אומר כבר בחזרה את המאמר אחד דאורייתא. “חמישים שערי בינה נתנו למשה, חוץ מן אחד”. שם אני אומר כבר: אני לא יודע. הקב״ה נתן שם את התורה. הקב״ה עשה כך.
זה הפירוש של חמישים יום של מתן תורה. הקב״ה עשה כך — התורה פועלת במחזורים של שבעה. למה היא יכולה לפעול במחזורים של שמונה? אני לא יודע. אני לא רואה שזה לא יכול היה. אבל כך זה. חייב להיות טעם עליון, נעלם ונעלם מזה. מה מסביר, אבל אני לא יודע מה הטעם העליון.
—
מה כן אמת — הסדר של שבעה בתורה
אבל מה כן אמת? אחרי שיש את הסדר, ואנחנו רואים שהעולם נברא על סדר כזה בתורה, ואנחנו רואים שהתורה מתנהלת על סדר כזה עם:
– שבת
– שמיטה
– ספירת העומר
– שבעת ימים של המצורע שאנחנו לומדים השבוע את כל הסדרה
– שבעת ימים של נידה שאנחנו לומדים השבוע את כל הסדרה
– כל הדברים שפועלים על המספר שבעה
שכבר הבאנו פסח והשבועות של פסח בשיעור, שמתייגעים בטעמים למה דווקא שבעה. עכשיו יש לנו קצת יותר הוספת הבנה בזה.
הרמב״ן על שבעה כפול שבעה
אבל רואים שהכל פועל על זה. אפשר להבין שככל שמתייחסים יותר לסדר הזה, כמה שנמצאים בסנכרון עם הסדר, יותר דברים יתאימו — כי זה סדר מרכזי, זה סדר מרכזי של איך דברים עובדים. אז זה יותר קל כך.
הרמב״ן, לדעתי, לא מביא את כל הסדרים. הרמב״ן בהקדמה על התורה כשהוא מדבר על החמישה רבנן, אומר שזה נרמז בתורה בספירת העומר ובספירת היובל. שני הפעמים רואים בפירוש את הנושא של שבעה כפול שבעה, עם מיד עשר.
מה ההבדל של שבעה כפול שבעה ופעם אחת שבעה? אבל הספירה של שבעה נרמזת עוד הרבה יותר פעמים.
—
ספירת שבעה כ״איפוס” — המשל של מצורע
במילים אחרות, למה אני סופר שבעה? אני רוצה, נאמר, למשל אדם הוא מצורע או שיש שאלה של צרעת — למה סופרים שבעה ימים? מה זה שבעה ימים?
אמרו, אולי זה הסדר, רוב מחלות לוקחות שבעה ימים. אני לא יודע, זה יכול להיות טבעי. אבל למה נתתי? היה סדר אחר, עוד אפשר לשאול: היה עושה שישה ימים הסדר, היה עושה שמונה ימים הסדר — יודע אני, היה משהו קורה? רואים הרי שמונה עשרה, מה זה השמינית? והרמב״ן אומר, לפעמים זה השמינית.
המשל של אדם שיצא מהסדר
אבל התירוץ הוא שכאן אנחנו נכנסים לתוך הסדר. אדם יש לו צרעת — זה הפירוש שהוא יצא מהסדר, נכון? יש לו איזו מחלה, משהו לא בסדר כאן.
עכשיו איך הוא מתחבר? זה כביכול, המשל הוא כך: נאמר, אדם לא מסודר, היום שלו לא מסודר. הוא לא יודע אם… הוא לא יודע אם… הוא שכח, זה יום רביעי או יום שלישי.
בפשט, אדם שמתנהל בסדר שבועי, כל יום הוא עושה שש, שבע דברים. ביום רביעי הוא צריך להחזיק בדבר השלישי, אבל הוא התבלבל בדבר השני, והוא לא יודע — הוא צריך לחזור והוא צריך לעשות תשובה. זה בלבול גדול, הוא לא יודע איפה הוא.
העצה: ספור שבעה ימים
אומרים לו: בוא, אני אתן לך עצה — ספור שבעה ימים. במילים אחרות, חזור לסדר של שבת, או עשה שבעה ימים משלך, או חזור לשבת.
אז יש כאן כמו איפוס — מתחברים עם סדר הגלגל, גלגול החוזר בעולם. חוזר, אז אתה יכול להתחבר, אתה יכול יותר למדוד את הסדר שלך, כי אתה מתחבר עם הסדר — סדר העולם, סדר הטבע.
שבת ויום טוב כסדר שגדול מהסדר הפרטי שלך
וכך הוא הסדר של אנשים. בא שבת, בא יום טוב, באה איזו תקופה שנותנת סדר שהוא יותר לא הסדר הפרטי שלך. תיאורטית אתה יכול לעשות את הסדר שלך, אבל זה תלוי איך אדם הולך והוא יודע מה הוא עושה — אז בחירתו גוברת על הסדר בעולם.
הסוד של שבעה ושבעה כפול שבעה: תשובה, ספירת העומר, וסדר הבריאה
תשובה דרך הסדר של שבעה
אבל כשהוא מצורע, אומרים לו מה יש. או זבה, כן, “וספרה לה שבעת ימים”, אחר תטהר. על מה זה “וספרה לה שבעת ימים”? למה לא שישה ימים?
מה שהוא מתכוון: חזור לדבר יותר בסיסי. כן, הסדר שלך אבד. יש לך איזה סדר פרטי שיש לו את הדבר שלו, אתה לא יודע מה קורה, אתה התבלבלת. זה עונש לרשעים – שאמרנו בפעם הקודמת, זה רק משל, אתה לא יודע.
אוקיי, חזור, עשה סדר של שבעה, הכנס את הסדר של שבעה לחיים שלך. כך תחזור לסדר נורמלי, יתיישב העולם, יתיישב החיים שלך.
זה הסוד של תשובה.
זו דרך אחת של עשיית תשובה, כן, היסוד של תשובה של הכהנים. שהם אומרים תמיד – מה שבא לכהן, אומר הכהן: חכה שבעה ימים. זו דרך התשובה של חזרה, התחברות מחדש עם הסדר שקיים.
ההבדל של שבעה ושבעה כפול שבעה
צריך להבין דבר חשוב, וזה היסוד של דרך הקבלה: מההבדל של שבעה ושבעה כפול שבעה.
שצריך להבין, כמו שבת – מה המילה של שבת? צריך להבין מה הסדר. שבת הולך ששת ימים, אחר כך בא עוד ששת ימים, אחר כך בא שוב, שוב, שוב.
למה זה בא שוב? זה חוזר על אותו הדבר שוב, שוב.
השאלה של החזרה על יום טוב
או כמו ששואלים תמיד מה שבא ימים טובים – כל אחד יודע את השיחה – שכל שנה מדברים שוב על יציאת מצרים? כבר יצאנו פעם אחת, מה קורה כאן?
אומרים הרי כל המפרשים, כל המקובלים, וכל הספרים החסידיים, שהפשט הוא שחוזרים כל שנה על הנקודה שהייתה פעם אחת.
אבל האמת היא כאן, וכאן מתעוררת הרי שאלה שיש לי, וצריך להוציא את זה טוב יותר.
הרמ״ק, האריז״ל, והרמב״ן על ספירת העומר
המפרשים המאוחרים – האריז״ל, וזה מתחיל ברמ״ק בשער על חמישים שערי בינה – מחברים יפה מאוד את הנושא של חמישים הימים של ספירת העומר מחמישים שערי בינה. את כל הדבר הם מחברים טוב מאוד עם הנושא של יציאת מצרים וקבלת התורה, כל הסדר.
השיטה האחרת של הרמב״ן
אבל ברמב״ן לא רואים את זה, והאמת היא שיש סיבה טובה למה.
כי זה הרי הפוך – הסיבה למה ביציאת מצרים יהיה סדר של שבעה, צריך להיות בגלל שיש סדר של שבעה בששת ימי בראשית, וסדר גדול יותר של שבעת ימי עולם של שבעה כפול שבעה. אז יש דבר יותר בסיסי מהנושא של העובדה ההיסטורית של יציאת מצרים.
זו נקודה אחת.
המושג של הרמב״ן על “רמז”
הנקודה השנייה היא שלא ברור מהרמב״ן, צריך להבין את זה טוב יותר: איך מתחבר הנושא של השבעה, הרמז, ספירת העומר, עם הסדר של חמישים שערי בינה, מהשבעה שיש בעולם.
הרמב״ן נשמע בהקדמה, וגם במקומות שהוא מדבר על זה בפרשת אמור ובהר על הנושא של ספירת העומר של שמיטה, שזה יותר כמו רמז.
צריך להבין מה זה אומר רמז. לכאורה, אני אבין את זה טוב יותר כמו שאמרתי עכשיו:
הפירוש הוא, אנחנו רוצים להראות, אנחנו רוצים להתחבר לסדר מסוים שהוא הסדר הנכון, שזה הסדר של העולם בעצם. אמת, זה בוודאי המעשה שמספרים על יציאת מצרים – מסתכלים לתוך המעשה – זה גם נכון. מה שהזוהר קורא למעשה של שבעה נקיים, של זיווג שהזוהר חיבר עם זה, זה גם נכון.
אבל נראה שזה יותר שזה סדר פשוט. והנקודה שקוראים שחוזרים על אותו הדבר – זה הרי בעצמו, צריך להבין את זה באופן עמוק יותר – זה הרי בעצמו סדר בסיסי.
הפירוש העמוק יותר של “חזרה”
וכאן ההבדל האמיתי של שבעה עם שבעה כפול שבעה, כמו שאמרנו.
הפשט הוא: זה לא אומר שזה חוזר, מן הסתם עושה אותו דבר כל פעם, כי יש השפעות רוחניות של יציאת מצרים וכו׳.
הפשט הוא: אם מבינים את העולם, מבינים שהעולם נברא יסוד ארץ על הסדר של שבעה. וזה שחוזר שוב, אומר שזה מה שקורה אחר כך – אחר כך קורה עוד שבעה.
ובסך הכל, לזה יש גם באופן כללי סדר גדול יותר – שבעה כפול שבעה. חוזר על אותו הדבר.
היובל הגדול
ומה הסוף אחרי כל השבעה כפול שבעה? זה נקרא יובל הגדול במקובלים.
ובאמת, כמו שאמרנו עם הבעל שם טוב, בא עוד שבעה, ואפשר לעשות חמישים כפול חמישים. ואנחנו נמצאים בחלק קטן מאוד של העולם, אז אי אפשר לראות ואי אפשר להוציא סדרים הרבה יותר גדולים. אבל אפשר לדמיין כמה פעמים יותר גדול זה הולך וכמה פעמים יותר רחוק זה הולך.
חזרה אל השורש – הסוד של יובל
זה הדבר שאני רוצה להשאיר כאן כשאלה, ואני רוצה לעצור כאן להיום, ובעזרת ה׳ נבין טוב יותר. יש עוד דרכים שאפשר להבין את זה, אבל כל כך הסברנו על שבע שבתות תמימות.
זה השלב הראשון.
השיעור הקודם על משפטי נשמות
צריך להזכיר שבשנה האחרונה שלו היה שיעור על נשמות, משפטי נשמות של ספירת העומר. שזה באמת עוד סוד, שהוא סוד על מה שאמרנו אתמול – הנושא של ששם לפי מה שאדם פועל, לפי מה שאדם מתנהג.
כבר דיברנו גם בדרך אחרת בשביעי של פסח ובעשירי חג – שהנושא של איך אדם מתנהג, זה הוא נעשה. זה הרגל נעשה טבע, ודרך הדרך של גלגולים יש דרך עמוקה יותר להבין את זה, שהסברנו בשנה שעברה באותו שיעור.
המושג של חזרה אל השורש
יש עוד נקודה שצריך להבין, כי זה הנושא שהחזרה – זה שדבר חוזר – אומר גם שבסוד מסוים, חזור הוא חוזר לאיפה שהוא בא ממנו.
זה נקרא חזרה אל השורש, שזה הפירוש האמיתי של יובל על פי קבלה.
וצריך להבין זאת טוב יותר, ובעזרת השם נסביר זאת בשבוע הבא.