שבעת ימים תאכלו מצות: המדרגה של שביעי של פסח

הקדמה – המנהג ללמוד ערב יום טוב

רבותי, היום הוא ערב שביעי של פסח. יש מנהג ללמוד בכל ערב שבת ויום טוב.

זה בוודאי מאוחר, וזה בוודאי שכל דבר בתורה הוא אמת, אם שומעים אותו לפני כן, או אחר כך, או באמצע.

אני רוצה ללמד אותנו כך: הם למדו ערב פסח מאמר, באמת עוד השבוע לפני כן, אני מתכוון שבת הגדול, כשדיברו על הסוד של ביעור חמץ.

הפשט בפסוקים – ההדגשה של שבעת ימים

הפשט הוא שהפסוק אומר כמה פעמים:

* “שבעת ימים תאכל מצות”

* “שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם”

* “שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי חג לה'”

* “שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה'”

רואים כמה פעמים בפשט הפסוקים, שאצלנו למשל לא תופסים – כלומר תופסים כן, אצלנו לא תופסים – נראה שביעור החמץ, הפעולה ממש, הפעולה של “תשביתו”, עושים אותה ערב פסח, או אולי נכנסים לפסח מרגישים שכבר יצאנו מהחמץ, מתחילים לאכול מצה.

מצוות עשה של אכילת מצה היא רק הלילה הראשון לפי מה שהחכמים למדו. אבל לא תופסים, יש הדגשה חזקה בתורה שלא יהיה חמץ, שיאכלו מצה, לפי מה שאנו לומדים, הפשט של מצה הוא “יאכל את שבעת ימים”, בפשט לא חמץ.

שתי בחינות במצה

מהצד השני, הנושא של מצה, העיקר שבע בחינות ביעור חמץ, יש שתי בחינות במצה, כן?

בחינה ראשונה: מצה כמצווה מעשית

יש בחינה של מצה שהיא מצווה מעשית, חלק מהשמחה, “על מצות ומרורים יאכלוהו”, “בערב תאכלו מצות”, כי זה החיוב של הלילה הראשון שעושים אכילת מצה.

בחינה שנייה: מצה כשלילת חמץ – העיקר

אבל זה אולי אפילו לא העיקר של מצה, זה רק כמו פרט במצה. העיקר של מצה הוא הרי ביעור החמץ שבו, “שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם”, “תאכלו מצות”, שעל זה יש פעולה נוספת על זה שישפילו את השאור, יבערו את החמץ, כדי שלא יהיה חמץ בפסח.

אבל העיקר פעולה, העיקר מציאות של המצה של כל הפסח היא בעצם לא סתם חמץ, הם אוכלים מצה ולא חמץ. זה אפילו לא המהירות של החיפזון. כן, החיפזון צריך לדבר הלילה הראשון, זה בוודאי הזמן לדבר על החיפזון של יציאת מצרים.

ההבדל בין הלילה הראשון והשבעת ימים

זה הכל בבחינה של יציאה מהחמץ, הדבר הראשון, הרגע שיוצאים זה הפעולה החזקה, החיות הגדולה, החיוניות, עושים משהו, יוצאים.

אבל אחר כך יש שבעה ימים שאוכלים מצה, ונראה מפורש בפסוקים שהשבעה ימים הם מדרגה חדשה, מדרגה חדשה של הבחינות של מצה, אחרת מהבחינה של שלילת החמץ.

פסח מצרים – יום אחד

כמו שאנו יכולים לראות, בפסח מצרים, אולי אפילו בפסח מדבר על פי פשט, אבל ההלכה היא בוודאי בפסח מצרים היה רק יום אחד, היה רק יום אחד.

כתוב מפורש “כי תבואו אל הארץ”, אז יהיה, יעשו חג המצות, יעשו שבעה ימים. שבעה ימים חג המצות הוא רק כשהגיעו לארץ ישראל. כך כתוב ב”ואכלו היום הזה לחם עוני לזכרה”, ואז “וחגותם אותו חג לה'”.

“ביום השביעי חג לה'” – היום טוב של השבעת ימים

וכתוב עוד בפרשה הבאה, “שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי חג לה'”. כמו שאמרתי, זה אומר שזה כתוב בפרשת וארא, כביכול, עם אכילת מצה שבעה ימים, ומזה יהיה, דרך זה “וביום השביעי” הוא חג לה’.

מה זה “חג לה'”?

חג לה’ הוא דבר גבוה מאוד, זה לא כתוב על כל דבר, זה כתוב על סוכות, זה כתוב כמה פעמים חג לה’. מה זה החג לה’ שאינו החג הלילה הראשון שקשור להקרבת קרבן פסח עוד מי”ד, מערב פסח, ועושים בלילה גם, “ביום הראשון מקרא קודש”?

לכאורה זה הכל המשך לדבר הראשון של קרבן הפסח. יש לך דין נוסף של אכילת מצה שבעה ימים, דהיינו לא לאכול חמץ שבעה ימים, זו מדרגה חדשה, בחינה חדשה, ולבחינה הזו יש יום טוב.

שביעי של פסח – היום טוב של השבעת ימים

היום טוב של הבחינה נקרא שביעי של פסח, זה נקרא עצרת, “ביום השביעי עצרת”, או “ביום השביעי חג לה'”. זה היום טוב שקשור לשבעת ימים.

זה היום טוב של היום הראשון, זה נכון, יש יום טוב נוסף. יכול להיות שפסח עצמו, י”ד, על פי בחינת יום טוב אינו ממש יום טוב, אין איסור מלאכה. יש מנהג, פעם היה מנהג, יש מקומות שנהגו שלא לעשות מלאכה, אבל אין מצווה של איסור מלאכה, זה לא ממש יום טוב מדאורייתא. היום טוב של זה הוא בוודאי ליל הסדר, היום הראשון של פסח, שהוא הכל המשך לזה.

אבל השבעת ימים, המדרגה שנקראת “שבעת ימים תאכל מצות”, היום טוב של זה הוא “ביום השביעי חג לה'”. היום טוב של עצרת של פסח, שכתוב עצרת, “ביום השביעי עצרת” כתוב בפרשת ראה, או החג לה’ שהוא שביעי של פסח.

הצורך להבין את המדרגה של שביעי של פסח

וצריך באמת להבין את המדרגה, הבחינה, לא רק לדבר על זה מספיק. בדרך כלל שביעי של פסח כל הדרשות הולכות על קריעת ים סוף, שזה בוודאי דבר גדול, שילמדו שהיה קריעת ים סוף באותו זמן.

אבל צריך לזכור שפשוטו של מקרא, אחר כך, אני מתכוון שגם עומק הסוד, אחר כך יש סוד של קריעת ים סוף, האריז”ל חיבר קצת את הסוד של קריעת ים סוף עם הענין של שביעי של פסח, אולי נסביר קצת, אולי אפשר יהיה להבין.

הפשט: שביעי של פסח הוא היום השביעי של חג המצות

אבל הפשטות, שביעי של פסח הוא החג, חג המצות, היום השביעי של חג המצות. אפשר לומר, סוכות יש הרי את היום השביעי, או את היום השמיני יש לנו הרי שמיני עצרת, זה עצרת של אחרי שבעה ימים, כאן זה אחרי שישה ימים, בסדר, זה קצת אחרת.

ראיתי את הספורנו אולי רוצה לטעון שממנו רואים לא, ששביעי של פסח הוא דבר חדש, זה קשור לקריעת ים סוף, כי כמו ששביעי של סוכות אינו יום טוב, אם לא שמיני עצרת, שהוא שמיני, זה דבר חדש, ויכול להיות שהשמיני של פסח הוא בעצם מה שאנו קוראים עצרת לשבועות.

אבל על כל פנים, הפשטות אינה כך, הפשטות היא ששבעת ימים, כך כתוב בפירוש, “ביום השביעי חג לה'”, זה כתוב כבר באמת אפילו לפני קריעת ים סוף, כן, זו כבר מצווה לדורות, זו כבר ניתנה במצרים. וזו הקדושה של חג המצות, זה היום השביעי חג לה’.

השאלה הגדולה: למה צריך שבעה ימים?

בואו נרצה להבין מה היא המדרגה של חג המצות שבעת ימים לה’. מה היה חסר אם חג המצות היה יום אחד?

זו לא רק שאלה למדנית

זו לא רק שזו שאלה למדנית שאפשר לשאול, זה הרי אפילו יום טוב שהוא יום אחד:

* שבועות הוא יום אחד

* ראש השנה הוא יום אחד

* יום כיפור הוא יום אחד

אפשר בהחלט לעשות ימים טובים של יום אחד, לא חסר שהיום טוב יהיה שבעה ימים.

זו גם שאלה במציאות

זו גם שאלה במציאות, זו גם שאלה בהנהגה. כל אחד שעושה פסח, הוא מרגיש, העיקר הגדול של פסח עושים ביום הראשון, ליל הסדר, זה בוודאי יום טוב גדול, אור גדול, ואחר כך נגררים עוד שישה ימים חול המועד.

וכשמגיע שביעי של פסח, בסדר, זה עוד יום טוב, כזה קצת שבת כזה, אבל לא רואים למה חסרים השבעת ימים.

“מה נשתנה” חדשה

והתשובה על זה היא, זו שאלה אחרת שלכם, אתם יכולים לשאול מה נשתנה חדשה.

מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, ענינו, יצאנו ממצרים הלילה, בחיפזון יצאתם, מילא לחם עוני, מה יהיה הסיבה שרק בלילה הראשון לא אוכלים חמץ, שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה, הלילה הזה כולו מצה.

צריך הילד לשאול עוד, ולא עוד קשה לי, שואל הילד מחר, שביעי של פסח שואל הוא שאלה חדשה, למה אוכלים… שבכל השבועות, כן, זו שאלה חדשה, שבכל השבועות אנו אוכלין חמץ ומצה, השבוע הזה כולו מצה, זה שבוע שלם, שבעת ימים תאכלו מצות. איך זה?

השאלה נעשית חזקה יותר

אם תאמר, הפשט הוא כמו שהרמב”ם אומר, אין חיוב לאכול מצה, יש רק איסור לאכול חמץ. בסדר, שבכל השבועות מותר לאכול חמץ, זו אפילו שאלה גדולה יותר, למה השבוע הזה אסור?

אם תאמר יצאנו ממצרים, טוב מאוד. כמה זמן יצאנו ממצרים? כבר חגגנו את יציאת מצרים ליל הסדר. מה קרה היום שאסור לאכול חמץ שבוע שלם?

גישת הרמב”ם לטעמי המצוות של ימים טובים

ואני רוצה לומר את התשובה שהרמב”ם כתב על דרך הפשט לפי דרכו, ואני רוצה ללמוד אותה קצת כמו שאנו רואים כאן לאחרונה, ולהעלות את הפירוש בזוהר.

הזוהר לא מדבר ממש על השאלה, בשבועות כמעט מפרש את שאלת הרמב”ם, אבל גם בכמה מקומות שהזוהר מדבר על הסוד של שבעת ימים תאכלו מצות, הוא שואל בדרך כלל כדי לענות על שאלה אחרת, שתי שאלות אחרות שהוא עונה עליהן בזה, אבל נראה לי שזה קשור גם להבנת הסוד, המדרגה של שבעת ימים תאכלו מצות. ואחר כך נסביר זאת, רבינו האר”י בהמשך למה שלמדנו.

שאלת הרמב”ם

אז מה אמר הרמב”ם? הרמב”ם שאל שאלה כזו. הרמב”ם הוא תמיד, כמו תמיד, הלך רחב מאוד בכללות הדברים.

העולם מבין מה זה יום טוב

העולם מבין, יש ימים טובים שונים, העולם מבין מה זה יום טוב לפני, לא צריך באמת, הוא אומר בעצמו, שיום טוב, יש כל מיני מצוות, טעם המצוות למה יש ימים טובים אינו כל כך קשה להבין, זו לא מצווה כמו שעטנז שצריך לחפש פשטות.

בוודאי יש עוד עומק ועוד עומקים שאפשר לעשות, לא רק להבין, אפשר לעשות ביום טוב עוד יותר מהפשט. אבל שיש יום טוב מבין כל אחד:

בגשמיות

גם בגשמיות זה דבר טוב, שאדם ישמח מפעם לפעם

בענין החברה

גם בענין החברה, שזה בבחינת תיקון החברה, שיהיה שאדם יתכנס, ישמחו ביחד, זה בוודאי גם דבר טוב

תיקון המידות

תיקון המידות, מה שעושה “ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי” כמו שהרמב”ם מדגיש תמיד

בבחינת רוחניות

גם בבחינת רוחניות, שיתכנסו ללמוד, שיזכרו את המופתים של יציאת מצרים, הלימודים של אמונה, הדעת

זה הכל דברים טובים, הכל דברים פשוטים וברורים, לא צריך באמת טעם בכלל, זה דברים, דברים ברורים, זה לא דברים שחסר כאן הסבר.

אבל פרטים צריכים הסבר

עם כל זה, יש פרטים. אז כשמדברים על ימים טובים באמת, לא קשה, למה יש יום טוב לא קשה. אבל פרטים, ולמה כאן כך וכאן כך, זה כן דבר שצריך קצת הסבר. יש כמה סוגים של פרטים שצריך לנסות להסביר.

הרמב”ם מחפש טעם לאורך הימים טובים

סוג אחד של פרט הוא מה הסוד של אורך הימים טובים. זה מאוד מעניין, כי כאן הרמב”ם ממש מחפש טעם לכאורה לסוג הדבר הזה שכל אחד חושב שהוא אמר בהקדמה שלו שם שעל דברים כאלה לא צריך לחפש פשט, למה שבעה ימים ולא שישה ימים.

הרי הרמב”ם אומר בהתחלה שיש פרטים, לא על כל הפרטים יכול להיות טעם, כי זה חייב להיות משהו. עשיתי שמונה ימים, תשאל למה שמונה ימים? עשיתי שבעה ימים. כך אומר הרי הרמב”ם על המספרים של כמה קרבנות מביאים ודברים כאלה.

אבל למעשה, כשמגיעים לכמה ימים הימים טובים הם, הרמב”ם כן מחפש פשט. והוא אומר, אני רואה הרי שיש אולי סדר מסוים בזה. אתה רואה הרי שיש ימים טובים של יום אחד, יש בעצם שני סוגים.

—

[המשך יבוא בחלק הבא]

פרטי ימים טובים: אורך החגים לפי הרמב”ם והזוהר

פרק ב: למה חלק מהימים טובים ארוכים ואחרים קצרים?

השאלה הבסיסית: פרטים צריכים הסבר

לא צריך באמת טעם בכלל. זה דברים ברורים, זה לא דברים שחסר הסבר. אבל עם כל זה, יש את הפרטים. אז כשמדברים על ימים טובים באמת, לא קשה. למה יש יום טוב לא קשה. אבל פרטים, ולמה כאן כך וכאן כך, זה כן דבר שצריך קצת הסבר.

סוגי הפרטים שצריך להסביר

יש כמה סוגים של פרטים שצריך לנסות להסביר. סוג אחד של פרט הוא, מה הסוג של אורך הימים טובים? זה מאוד מעניין, כי כאן הרמב”ם ממש מחפש טעם לכאורה לסוג הדבר הזה שכל אחד חושב שהוא אמר בהקדמה שלו שם, שעל דברים כאלה לא צריך לחפש פשט.

למה שבעה ימים, לא שישה ימים? הרי הרמב”ם אומר בהתחלה שזה סוג של פרטים, לא על כל הפרטים יכול להיות טעם, כי זה חייב להיות משהו. הייתי עושה שמונה ימים, היית שואל למה שמונה ימים. עשיתי שבעה ימים. כך אומר הרי הרמב”ם על המספרים של כמה קרבנות מביאים, ודברים כאלה.

אבל למעשה, כשמגיעים לכמה ימים הימים טובים הם, הרמב”ם כן מחפש פשט.

החילוק של הרמב”ם: שני סוגי ימים טובים

והוא אומר הרי שיש סדר מסוים בזה. הוא אומר שיש ימים טובים של יום אחד, יש בעצם שני סוגים של ימים טובים, מעניין:

ימים טובים של יום אחד:

– ראש השנה

– יום כיפור — אולי ממש יום כיפור אינו ממש אותו סוג יום טוב

– שבועות

ימים טובים של שבעה ימים או שמונה ימים:

– פסח

– סוכות

נאמר בערך אותו הדבר. שני סוגי ימים טובים, אלה הימים טובים מדאורייתא.

שתי השאלות שצריך להבין

צריך להבין מה הסוד. זו רמה אחת, שאלה אחת. עוד שאלה צריך להבין, למה דווקא שבעה ימים. אלה שתי שאלות אחרות. כן, או שמונה ימים, נאמר סוכות היא שבעה פלוס אחד, נאמר זה דומה, כן?

אלה שתי שאלות שצריך להבין:

1. למה יש ימים טובים גדולים ארוכים, שבועיים, שבוע שלם של יום טוב, ויש ימים טובים שהם רק יום אחד?

2. חוץ מזה יש ימים טובים שיש מספר מיוחד של שבעה, מספר מיוחד.

את שתי השאלות שואל הרמב”ם, והוא עונה על פי פשטות, ונראה בפשט הזה לקח טוב, והזוהר שממשיך על זה את סודות הדברים, והרמב”ן, הזוהר, והמפרשים האחרים שמוציאים יותר אחר כך האריז”ל, נראה.

ביאור הרמב”ם: למה שבועות הוא יום אחד ופסח הוא שבעה

להתחיל בשאלה השנייה

אז קודם, וזה מעניין שהוא מתחיל קודם עם השאלה הראשונה, למה זה בכלל שבעה ימים? אבל אני רוצה להתחיל קודם עם השאלה השנייה, למה שונה שבועות מפסח? או שנאמר ראש השנה, שבועות מפסח וסוכות. כי שניהם הם אחד ליד השני, כן?

אחרי פסח בא שבועות, אחרי ראש השנה בא סוכות. זה שני סטים של, נכון, יש יום כיפור גם, זה עוד יום, אבל על כל פנים, זה שני סטים של ימים טובים שיש יום אחד, ואחר כך לידם יום טוב של שבעה ימים.

פסח הוא חג המצות — מצוות אי-אכילת חמץ

הוא אומר כך, פסח הרי הוא ענין של אכילת מצה, נכון? כל אחד מבין, צריך לאכול מצה. למה? אנחנו מבינים, אבל זה נושא גדול של פסח, זה נקרא חג המצות. פסח נקרא חג המצות, זה לא נקרא פסח, פסח הרי הוא רק היום הראשון. חג המצות, זה חג המצות. כלומר, צריך לאכול מצה ולא חמץ.

ההבדל בין אכילת מצה לאי-אכילת חמץ

עכשיו, בואו נבין כך, אם אומרים צריך לעשות סעודה גדולה, “על מצות ומרורים יאכלוהו”, לאכול קרבן פסח, זה כנראה דבר של יום אחד. כל אחד רואה שזו שמחה, חגיגה, חג גדול שעשו לכבוד, הלכו אפילו להר הבית, עושים עלייה לרגל, מצווה מיוחדת ושמחה שעשו לכבוד יציאת מצרים.

אבל אם אומרים דבר אחר, לא לאכול מצה, לא לאכול חמץ, לא לאכול חמץ. תאר לעצמך שלילה אחד לא אוכלים חמץ, או שני לילות לא אוכלים חמץ, יומיים לא אוכלים חמץ. יכול להיות הכל במקרה.

ההגדה של פסח וביאור המהר”ל

ההגדה של פסח, המהר”ל אומר כך, “שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה”. מה זה אומר כל לילה אוכלים גם חמץ וגם מצה? לא, זה בא לומר, יכול להיות שאוכלים קצת חמץ, יכול להיות לילה שני, לא היה זמן, עשו מצה. יכול להיות, קורה, קורה, או סתם יש ענין שאוכלים מצה.

הנושא של אי-אכילת חמץ, כן, הנושא, מבין מאוד יפה כך, מצוות אכילת מצה אפשר לקיים בלילה הראשון, ודווקא בלילה הראשון. אז, לילה אחד אוכלים כן מצה, זה בסדר, זו מצה מיוחדת, מברכים “על אכילת מצה”, מבהירים, זו המצה של “זכר ליציאת מצרים”.

יסוד הרמב”ן: אי-אכילת חמץ צריכה להיות ניכרת

אבל מצוות אי-אכילת חמץ, אומר הרמב”ן, אי אפשר לקיים אותה בלילה אחד, זה לא אפשרי. למה אי אפשר לא לאכול חמץ בלילה אחד? אפשר לכוון, אני לא אוכל חמץ היום בגלל יציאת מצרים, בגלל פסח. טוב מאוד, אבל זה לא כל כך ניכר. אפילו לא היו יכולים לשאול שום קושיה על “שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה”. בסדר, זה בדיוק לילה שאוכלים מצה. מה אתה יכול לעשות לי?

כדי שיהיה חלות, שירגישו בכלל, הוא קורא לזה “כדי שתהיה מרגיש”. שני דברים:

– שתרגיש

– ו”שיתפרסם הענין”

אנחנו זוכרים, כל המצוות יש להן ענין של הודעה, כן, להודיע את הניסים, להודיע את הדעת, לפרסם, שכולם ידעו. אי אפשר לעשות זאת בלילה אחד. כמה זמן צריך לעשות זאת? לפחות כמה לילות.

למה דווקא שבעה ימים?

על זה תבוא השאלה השנייה למה דווקא שבעה, אבל חייב להיות תקופה ארוכה יותר… חייב להיות לפחות קודם כל, חייב להיות משך תקופה ארוך יותר.

אפשר לומר כך שיהיה חזקה, נכון? שלוש אולי כבר היה שאלה אם זה מספיק, נכון? שלוש זו חזקה. מה זה אומר? פעם ראשונה, מקרה. פעם שנייה, מקרה. פעם שלישית, אה, כבר יש כאן דפוס, כבר יש כאן משהו, יש כאן משהו שצריך להבין.

שבעה היא ההיפך ממקרה

אותו דבר הוא עוד יותר ארוך משלוש, שבעה. בואו נאמר דבר פשוט, שבעה זה בטוח שזה לא מקרה. שבעה זה ההיפך ממקרה, מאוד מעניין, נכון? לא המילה חזקה. פעם, פעמיים קרה דבר, אבל אפשר לומר שבעה זה פעמיים שלוש פלוס אחד, זה עוד יותר.

יש שיטה שחזקה נעשית מהפעם הרביעית, נכון? כלומר שלוש פעמים, אחר כך הפעם הרביעית הוא מועד. אז, שלוש פעמים עשה דבר, בסדר, עשה, אוכל חמץ ומצה. אה, הפעם הרביעית, או הפעם השביעית, כבר כפול, כבר בלא שום ספק חזקה, עכשיו נעשה ניכר שזה דבר אמיתי, יש כאן סיבה אמיתית למה לא אוכלים חמץ. ורק כך אפשר לקיים את הנושא של אי-אכילת חמץ.

ההבדל בין פסח לשבועות

זה ההבדל של הרמב”ן הקדוש, מה שאין כן שבועות. שבועות הרי הוא זכר למתן תורה. כמה זמן לקח מתן תורה? יום אחד. זוכרים אותו ביום אחד.

אותו דבר ראש השנה. ראש השנה הוא, נניח, תקיעת שופר הכל לתשובה. כמה זמן לוקח להתעורר לתשובה? אמנם לעשות תשובה לוקח עשרה ימים, עשרת ימי תשובה, לפחות, חיים שלמים, אבל להתעורר לוקח יום אחד.

פסח גם קרה ביום אחד — אבל…

פשוט, פסח גם זכר לדבר שקרה ביום אחד. אה, היו חושבים על זה. לכאורה, כך זה נראה, “היום אתם יוצאים”. אבל אם רוצים לעשות זאת דרך אי-אכילת חמץ, אי-אכילת חמץ אי אפשר ביום אחד. זה לא, זה לא הגיוני. זה הגיוני רק אם עושים זאת שבוע שלם.

המסקנה על פי פשט

אז מבינים כבר על פי פשט ש”שבעת ימים תאכל מצות”, וכדי לאכול מצות שפירושו לא חמץ, צריך לקחת שבעה ימים לשם כך. זו הרמה הראשונה. ובואו כבר על הרמה הראשונה הזו נוסיף מה שהזוהר מוסיף על זה.

ביאור הזוהר: סודות הדברים

קושיית הזוהר: למה חמץ לא אסור כל השנה?

מה אומר הזוהר? הזוהר, בשני מקומות, ושני תירוצים אחרים, אבל שניהם באותה בחינה של אי-אכילת חמץ. אומר הזוהר, שואל הזוהר, ואפשר את קושיית הזוהר, דיברנו על זה בהרחבה בכתבים, ואולי היו שיעורים על זה בשנים קודמות.

זו קושיה עצומה, שאם חמץ הוא רמז ליצר הרע, או כמו שהמקובלים אומרים יותר עמוק, שחמץ הוא רמז לקליפה, לניפוח של “עשה לנו אלהים” שלמדנו בשבת הגדול. אם כך, למה לאכול חמץ כל השנה? מה הסתירה? אם חמץ הוא דבר רע, צריך להיות אסור כל השנה, כמו חזיר, כמו מאכלות אסורות.

תירוץ הזוהר: משל מבגדי מלכות

עכשיו, על זה אומר הזוהר שני תירוצים אחרים, לפחות, על הקושיה. אבל אני חושב ששניהם קשורים באותו אופן, כי שניהם… פשוט עשיתי חיפוש בזוהר איך הזוהר מדבר על הנושא של שבעת ימים. שניהם הזוהר מכניס את הנושא של שבעת ימים. זה פשוט, כי איסור חמץ הוא שבעה ימים ממש, אבל אני חושב שצריך להבין זאת באופן כזה.

הפשט הראשון בפרשת בא

דבר אחד אומר הזוהר הקדוש בפרשת בא. בואו נבדוק מיד באיזו פרשה זה… כן, בפרשת בא. הפשט הראשון שהזוהר אומר על זה, הדבר הראשון שהזוהר אומר בפרשת בא הוא, שהוא אומר משל.

הוא אומר משל, הוא אומר, הוא רוצה להוציא שחמץ, איסור חמץ, הוא לא כפשוטו שחמץ הוא דבר רע. זה יותר שחמץ מצביע על עבודה זרה, נניח, על כוח החומר, על כוח השבעים שרים, כל הענינים שאנחנו לומדים שזו יציאת מצרים, יצאו מהם.

המשמעות של יציאה ממצרים

אומר הזוהר, שבזמן שהם יצאו מהם, הם יצאו בעל כורחם, יצאו מהשליטה של חמץ, מהשליטה של הסטרא אחרא, מה… הזוהר אומר שם שיש לו הרבה שמות: אל אחר, יצר הרע, אלימא חרינא, פרעה, המן. יש לו הרבה שמות שם. אין הבדל איך קורים לו, שבעה שמות נקרא יצר הרע, אבל היוצא ממצרים פטור מכל הדברים האלה.

אז בעצם, מה שאוכלים מצה בפסח ולא חמץ, הוא שצריך לצאת, כבר יצאו, כבר יצאו מזה. אבל למה אוכלים?

המשל: אדם שנעשה בן חורין

אומר הוא משל, אדם שהיה אדם פשוט, עשו אותו בן חורין, נתנו לו ממשלה, נתנו לו מדרגה גבוהה, משרה גבוהה במלכות. הוא לא הולך כל יום בבגדי מלכות, הבגדים המיוחדים של הכתר, כן? בגדים מיוחדים שהולכים, הכתר, הבגד המיוחד שלובשים לכבוד המלכה.

אותו אדם נעשה מושל, גנרל, אציל, אני יודע מה הוא נעשה, נותנים לו בגד מיוחד כדי להתלבש בו. הוא לא הולך בו כל יום. כל יום הוא עושה את עבודתו, במילים אחרות, במובן מסוים הוא חי בעולם השבועי, הוא חי אפילו בעולם ההדיוט. הוא לא תמיד ברמה של להיות בן חורין, של להיות במדרגה. להיות במדרגה, זה קרה פעם אחת.

הנמשל: שבעת ימי המילואים

“שבעת ימים ימלא את ידכם”. רואים מאוד יפה בתורה, שרוצים לעשות אדם, פרשת צו, רוצים לעשות אדם לכהן, הוא צריך שבעה ימים ללכת ללבוש את בגדי כהונה, כן, הבגדים הרבים, עושים את שמן המשחה, עושים את סדר המילואים, “שבעת ימים ימלא את ידכם”.

אחר כך הוא עדיין כהן, אפילו הוא יוצא. בשעת העבודה הוא צריך ללבוש את בגדי כהונה, אבל זה לא אומר, יש לו גם עבודות אחרות, “יורו משפטיך ליעקב”, הכהן הרי הוא מלמד. לא תמיד הוא הולך עם המדרגה של “ימלא את ידכם”.

הנמשל לפסח: פעם בשנה בגדי השש

למה? כי צריך לחשוב למה, אבל כך אולי הסדר. שמבינים שהמילה היא לא שהחמץ הוא עצמו המדרגה, אי-אכילת החמץ היא עצמה המדרגה שמקבלים, אלא רמז לכך היא. אי-אכילת החמץ היא הדרך איך יוצאים מדרגה לדרגה. זה יותר זה.

ממילא, רק פעם אחת הוא צריך לעשות זאת. אחר כך, אומר הזוהר, עושים זכר לכך כל שנה. יכול להיות עושים זכר לשבעת ימי המילואים, לא ברור שם. הכהן גדול עושה מנחת חביתין כל יום. מביא למעלה ממותו, שזה אותו קרבן שהכהן גדול מביא כדי להיות ראוי להיות ממולא, הכהן גדול עושה כל יום.

אבל אומר הזוהר שזה הסדר שפעם בשנה, כשמגיע יום השנה של הזמן שהוא קיבל את הכבוד, את המשרה, הוא לובש שוב את בגדי השש, “וילבש אותם בגדי שש”, כמו אב לובש ליוסף בגדים יפים, “ויעש לו כתונת פסים”, אומר הזוהר, כי זו בחינה של “ויעש לו כתונת פסים”.

למה דווקא שבעה ימים בפסח? – הסבר הרמב”ם והסדר הטבעי

הטעם הראשון של הרמב”ם: שבעה כמספר טבעי

זו דרך אחת איך אפשר להבין זאת.

והנה עוד, כאן זה הרבה יותר ברור וקרוב למה שאנחנו לומדים כאן. כלומר, זה מתחבר עם מה שהרמב”ם אומר, כי הנושא הרי הוא ממש הנושא של רפואה. זה מאוד מעניין, הוא הרי יביא מה הדבר הראשון שהרמב”ם אומר: למה דווקא שבעה ימים?

אומר הרמב”ם כך: למה דווקא שבעה ימים? למה לא, אמרתי שלושה ימים,ארבעה ימים, שזה גם היה חזקה? אומר הרמב”ם, קודם הוא אומר טעם: שבעה ימים זה מספר טוב, זה אמצעי בין הלבנה והשמש. שבוע – השמש עוברת כל יום, המחזור של השמש הוא כל יום, יום אחד. חודש הוא שלושים יום, מחלקים חודש לארבעה, הגיוני לחלק את החודש בערך לארבעה, יוצא שבוע. והוא אומר שהסדר של שבוע קשור מאוד לסדר הטבעי.

קושיית המפרשים: האם שבוע הוא באמת טבעי?

המפרשים מתקשים: מה מתכוון הרמב”ם כשהוא אומר שהסדר הטבעי קשור לשבועות? לכאורה, שבועות אינם דבר טבעי. כך אומרים הרבה פעמים שבוע, הנושא של זכר למעשה בראשית, אומרים שהקב”ה עשה את העולם בששה ימים, ביום השביעי הוא נח. אבל לא רואים – הלבנה עוברת בעשרים ותשעה וחצי יום הלבנה מקיפה את העולם, את זה אפשר לראות בטבע. המחזור הגדול של השמש אפשר לראות משנה, המחזור הקטן של יום אפשר לראות, אבל שבעת הימים לכאורה אינו דבר שאפשר לראות באופן טבעי. אבל אומר הרמב”ם שיש לזה כן דבר טבעי.

שני תירוצים של המפרשים

המפרשים אומרים שני דברים:

תירוץ ראשון: שבעת כוכבי הלכת

דבר אחד אפשר לומר שיש את שבעת כוכבי הלכת. כך היו אומרים פעם שיש שבעה כוכבי לכת, אז יש להם לכל אחד מהם יש משהו לעשות עם יום אחד, אפשר להבין שגם לזה יש דבר טבעי. כלומר, מחזור שלם הוא אחד שעובר דרך כל שבעת כוכבי הלכת.

זה יכול להיות קשור לדבר הראשון, העלייה לגדולה, ההתקרבות, שאמרו שישראל גבוהים מהכוכבים, שעולים לגדולה, שמגיעים למדרגה של “יוצא חוצה למעלה מן הכוכבים”. זו המדרגה הראשונה.

תירוץ שני: מחזור הריפוי של שבעה ימים

אחר כך הוא אומר, יש דבר שני. המפרשים מביאים דבר אחר, ואני חושב שכבר דיברנו על זה פעם, שאדם אין זה אלא זה, שכאשר עושים רפואה, הסדר הוא: רפואה צריך לקחת לפרק זמן.

כמו שהזוהר מביא כאן, בדרך כלל אדם יש לו מחלה, הוא לוקח אנטיביוטיקה, הוא עושה קורס של אנטיביוטיקה. ברוב הרפואות כך הסדר, כך מקובל אצל הרופאים, במשך זמן רב מאוד, גם היום. יש לפעמים דברים עם מספרים אחרים, אבל המספר הנפוץ ביותר שמקובל הוא שבעה ימים. זה הזמן, שהוא זמן טוב, ששבעה ימים לוקח בערך לגוף לעבור, לעבוד מחזור חדש, להירפא. ובדרך כלל הרבה רפואות אומרים שצריך לקחת שבעה ימים.

שבעת ימי המצות: מדריגת הקטנות ודרך העלייה לגדלות

רואים זאת גם אצל המצורע [מצורע: one afflicted with tzara’at, a spiritual skin affliction]. מצורע הוא מחלה, רואים שכל הסדר של המצורע הולך על שבעה ימים. כן, בקרוב נגיע לפרשת מצורע [פרשת מצורע: the Torah portion dealing with tzara’at]. שבעה ימים עושים הסגר [הסגר: quarantine], שבעה ימים בודקים אותו, חוזרים. שבעה ימים היא תקופה [תקופה: period, season] שבה אפשר לראות אם מחלה עולה, אם יורדת, או עושים רפואה, עושים זאת לשבעה ימים.

היישום על מצה: רפואה לנפש

כאן אין זו ממש רפואה, זה תיקון [תיקון: rectification, repair], אבל עיפוי הבורא [עיפוי הבורא: the refinement/purification of the body] הוא שבעה ימים. יש הרבה דברים שרואים ששבעה ימים היא תקופה בטבע, לא רק בשמים, שרואים את ז’ כוכבי לכת, אלא גם בעולם בגוף רואים ששבעה ימים הוא פרק זמן [פרק זמן: time period] שעושה שינוי בגוף. אם לוקחים רפואה צריך להיות שבעה ימים.

אז אם פשוט, שאם היינו מבינים שמצה היא סתם זכר ליציאת מצרים [זכר ליציאת מצרים: a remembrance of the Exodus from Egypt], היינו אוכלים מצה, אפשר לעשות זאת ביום אחד. אבל אם זה צריך להיות רפואה, כלומר זה צריך לעשות איזה שינוי, כמו שעשה אז איזה שינוי, או שזה רמז [רמז: hint, allusion] לאיזה שינוי שעושים בגוף האדם, באכילת האדם, המאכל [מאכל: food] שלו שונה, צריך להיות מינימום שבעה ימים, כי זה היקף הטבעי [היקף הטבעי: the natural cycle].

עיקר היסוד של הרמב”ם: תורה היא רפואת הנפש, לא רפואת הגוף

ובוודאי, זה מביא אותנו לדבר השלישי שעומד בזוהר. בוודאי זה אולי הדבר העיקרי שעומד בזוהר על פי קבלה [על פי קבלה: according to Kabbalah] לנושא השאלה מדוע יש שבעה ימי פסח, שעומד כבר ברמב”ן [רמב”ן: Nachmanides, Rabbi Moshe ben Nachman, 1194-1270] ובאבן עזרא [אבן עזרא: Ibn Ezra, Rabbi Abraham ibn Ezra, 1089-1167], והרמב”ם מרמז דעליה [מרמז: hints at], איני יודע איך זה מרמז, אבל יש לזה קשר לכך.

האזהרה מפני הבנת התורה כרפואת הגוף

הרמב”ם אומר: אם מישהו יאמר שהתורה היא טבעית, שהתורה היא דבר טבעי, התורה היא משהו – התורה היא משהו בסך הכל כמו רפואה, רפואת הגוף [רפואת הגוף: healing of the body]? הרמב”ם אומר בהלכות [הלכות: laws], נו, מה לומדים בהלכות תשובה [הלכות תשובה: Laws of Repentance]? אם תאמר שהתורה היא רפואת הגוף, הוא כמו הולך של המכה [הולך של המכה: one who is lost from the plague – referring to one who has no share in the World to Come], אין לו חלק לעולם הבא [אין לו חלק לעולם הבא: he has no share in the World to Come].

מדוע אומר הרמב”ם? שהאומר שדברי תורה רפואת הגוף אינם אלא רפואת הנפש [שהאומר שדברי תורה רפואת הגוף אינם אלא רפואת הנפש: one who says that the words of Torah are healing for the body – they are only healing for the soul]. אם אתה חושב שהתורה היא איזו דרך להיות בריא, זו רפואה, זו לא רפואה. התורה היא רפואת הנפש [רפואת הנפש: healing of the soul]. זו רפואת המידות [רפואת המידות: healing of character traits], רפואת הדעות [רפואת הדעות: healing of beliefs/opinions], לא רפואת הגוף.

התורה מתדמה אל הטבע

אז אומר הרמב”ם, אמת, אבל התורה מתדמה אל הטבע [מתדמה אל הטבע: resembles/parallels nature]. כלומר, הטבע חסר, לטבע אין דעת [דעת: knowledge, consciousness], טבע אינו בעל מחשבה והתבוננות [טבע אינו בעל מחשבה והתבוננות: nature does not possess thought and contemplation].

כלומר, על פי קבלה, טבע הוא רק ו”ק [ו”ק: ששה קצוות – six extremities, referring to the lower six sefirot without higher consciousness], לטבע אין ג”ר [ג”ר: גלגלתא רישא – the three higher sefirot representing higher consciousness], בטבע אין מוחין [מוחין: intellectual/spiritual consciousness]. והתורה משלימה את המוחין של הטבע [משלים די מוחין: completes the consciousness]. זו הנהגת השם על ידי השכל [הנהגת השם על ידי השכל: God’s guidance through intellect]. התורה ניתנה לבעלי דעת [בעלי דעת: people of knowledge], להכניס דעת בטבע.

אבל עם כל זה [עם כל זה: nevertheless], היא מתדמה אל הטבע. המדרגה של ג”ר, המדרגה של מוחין, היא דומה, היא הולכת באותה מבנה של הטבע. זה בדיוק כמו, במילים אחרות, כך רואים: גוף של אדם מתרפא בשבעה ימים, גם נפש של אדם. אבל הנפש אינה אותו דבר. אין לחשוב שאכילת מצה עושה רפואת הגוף. לאו דווקא [לאו דווקא: not necessarily], יכול להיות שהיא עושה, אבל לאו דווקא. אלא רפואת הנפש, הדעות [דעות: beliefs, opinions] שהמצה מזכירה, היא עושה זכר, הולכת באותו סדר. היא נעשתה לבני אדם עם גופים. היא נכנסת לסיבות היותר פרימיטיביות. אבל היא משלימה ענינים הטבעיים [משלים ענינים הטבעיים: completes natural matters].

ברית מילה כמשל: שלימות הנפש על הגוף

מה הוא מזכיר בזה? כולם יודעים, פסח היה גם הדור של ברית מילה [ברית מילה: covenant of circumcision], היה צריך למול [מל’ן: circumcise]. ובברית מילה שואל הרמב”ם את הקושיא: איך יכול להיות? זו קושיא שכבר מובאת במדרש [מדרש: Midrash, homiletical teachings of the Sages].

איך אפשר לומר שברית מילה היא שלימות [שלימות: perfection, completion]? “התהלך לפני והיה תמים” [התהלך לפני והיה תמים: “Walk before Me and be perfect” – Genesis 17:1] – זו ברית מילה. לכאורה, משברים את הטבע, משברים, חותכים את הערלה [ערלה: foreskin], אדם נולד עם ערלה. הכלל הוא, “וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד” [וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד: “And God saw all that He had made, and behold, it was very good” – Genesis 1:31], כל מה שיש בעולם הוא טוב מאד, זו השלימות. איך יכול להיות שמעשי השם אינם שלמים [מעשי השם אינם שלמים: God’s works are not complete]?

תירוץ הרמב”ם: שתי רמות של שלימות

אומר הרמב”ם שם, כן, צריך להבין שלאדם יש שתי רמות. לאדם יש את גופו, אולי מצד הגוף [מצד הגוף: from the perspective of the body] היה יותר שלם [שלם: complete] עם הערלה, יכול להיות, לאו דוקא, אבל יכול להיות. אבל אדם, עיקר האדם הוא נפשו. נפש האדם טובה יותר בלי הערלה, כי אז הוא ממית את תאוותיו [ממית זיין תאוות: subdues his desires], יש לו דעות נכונות, כל הדברים האלה.

התורה היא השלימות של הנפש, של הדעות, לא של הגוף. אבל היא הולכת באותו אופן דומה. לכן אומר הוא שמילה היא בשמיני [בשמיני: on the eighth day], כן, השבעה היא הטבע העליון של פסח, השמיני זו מילה, אבל זו כן שלימות, היא משלימה אדם [משלים א מענטש: completes a person], היא משלימה את הטבע של אדם, אבל זה לאו דווקא בגלל שיש לו גוף שלם, אלא בגלל שיש לו נפש שלמה.

המדרגה העליונה של שבעה: מטבע לקבלה

מאחר ואנו מבינים שזה לא אומר שרק צריך לאכול מצה כדי שהגוף ישתנה מהמצה שבעה ימים יהיה ניקוי [ניקוי: cleansing]. זה מראה גם שכאן, אם נאמר על פי פשט [על פי פשט: according to the simple meaning], המצה באה ללמד משהו, משהו להראות, והדבר שמראים הוא גם איזה נושא של שבעה [שבעה: seven], זה גם איזה ענין [ענין: matter, concept] של שבעת ימים [שבעת ימים: seven days].

כמו שבגוף לוקח שבעה שזה העליון, כך הולך מחזור שבעה שבעה שבעה, כך גם יש במדריגות השכליות [שכלי’דיגע מדריגות: intellectual levels] יותר בעולם יש שבעה ימים.

ההבנה הקבלית של שבעה

וזה בוודאי מובן ברמב”ן, ששבעה הוא רמז על שבעת ימי השבוע, ויותר גבוה מזה, שבעת כוכבי לכת, יש שבע ספירות [ספירות: sefirot, divine emanations in Kabbalah], או שבעה מלאכים [מלאכים: angels], או שבע ספירות יותר גבוה, שבע מדריגות, והשבע מדריגות זה באמת הסיבה מדוע יש הכל הולך שבעה.

ויש לנו ספירת העומר [ספירת העומר: the counting of the Omer], וחג השבועות [חג השבועות: the Festival of Weeks/Shavuot] שהוא שוב שבעה כפול שבעה, זה מראה לנו את הנושא של סדר השבעה. יש שבעת אלפים שנה בעולם, וכו’ וכו’ וכו’ [וכו’: and so on], הכל הולך על השבעה הזה, וזו המדרגה העליונה של השבעה.

“בשבעת ימים” מול “שבעת ימים”: זמן מול מדריגות

במילים אחרות, לא רק, אם רוצים לפרש זאת, שלא רק הגוף, כדי שאדם יתפוס שהוא אוכל חמץ [חמץ: leavened bread] צריך לקחת לו שבעה ימים, אלא גם כדי שאדם יתפוס את הלקח, את המסר שהחמץ נותן לו, לוקח לו שבעה ימים, או לוקח לו שבע מדריגות, אולי לאו דווקא שבעה ימים, זה בחינת שבעת ימים [בחינת שבעת ימים: the aspect of seven days]. לא “בשבעת ימים” [בשבעת ימים: in seven days – referring to a time period] אלא “שבעת ימים” [שבעת ימים: seven days – referring to seven levels/aspects]. שהשבעת ימים, השבעה ימים, יהיו כמו יום אחד, שיאכלו עם המצה את השבעה ימים.

שאלת המדרגה וההכנה

אה, אז מהי המדרגה? מהי ההכנה [הכנה: preparation] למדרגה? מהי המדרגה? פשוט שהדבר, מהם השבעת ימים עצמם, לא הבשבעת ימים, לא שבעת הימים של עולם הטבע [עולם הטבע: the natural world], אלא השבעה ימים עצמם שהם עולם הטבע, שהם זכר להם, יש להם רינגען.

שבעת ימי המצות: מדריגת הקטנות ודרך העלייה לגדלות

פרק ד: לחם עוני – מהות שבעת הימים כמדריגת חסרון

שבעת ימים כבחינה עצמאית

או שבע המדריגות, אולי דווקא שבעה ימים, הבחינות של שבעת ימים. כן, לא עד שבעת ימים, אלא שבעת ימים. כן, אומר הוא כך, “שבעת ימים תאכל מצה” – תאכל עם המצה את השבעה ימים. אה, ומהי המדרגה? אבל צריך לשאול אותנו, מהי המדרגה? מהו הדבר שהוא השבעת ימים עצמם? לא העד שבעת ימים, לא שבעת הימים של עולם הטבע, או השבעה ימים עצמם שהם עולם הטבע שהם זוכים להם, שזה מביא אותנו להיות.

הקשר בין מצה ללחם עוני

נבין דבר מעניין. וזה גם אמיתי, אני חושב שזה טעם עמוק יותר מדוע אוכלים רק מצה ולא חמץ שבעה ימים ולא שנה שלמה, כי יש לזה קשר למה שנקרא לחם עוני. כלומר שמצה היא חסרון באמת. ובאמת שהמקום, או מקום אחד בדברים שבו כתוב “שבעת ימים תאכל עליו מצות”, שם כתוב “לחם עוני”.

כלומר, “שבעת ימים תאכל מצות” יש לו קשר לכך שמצה היא לחם עוני. במילים אחרות, השבעת ימים אינם ממש המדרגה הגבוהה ביותר, הם עדיין לחם עוני. ובגלל זה זה רק שבעה ימים, כי אנחנו לא רוצים להישאר עם לחם העוני, אנחנו רוצים להגיע למן, אנחנו רוצים להגיע למדרגה העליונה, לשתי הלחם, ללחם עשיר, כן.

פרק ה: הלל שאינו שלם – החילוק בין פסח לסוכות

למה אין אומרים הלל שלם בפסח

אז איך מבינים זאת? ובאמת, זו הסיבה גם מדוע, כולם יודעים שפסח שונה מסוכות, לא אומרים הלל שלם כל שבעת הימים. כלומר, אומרים כך, כי זה עדיין בחינות לחם עוני. השבעה ימים הם לחם עוני, זה עדיין לא השלימות.

זה “שבו ושבו” שכתוב אצל שלמה ואצל חזקיה, “שבו ושבו”, שבו תחתונים כביכול. לכן קורא הוא לזה שבעה ימים, ממדריגת המלכות. כלומר, עצרת, ביום השביעי עצרת, עצרת פירושה המלכות. אז, זה הלל שאינו שלם, חוץ מהלילה הראשון, דיברנו על נקודה אחרת.

סוכות – מדריגת הגדלות

אבל סוכות, סוכות היא כבר מדרגה גבוהה יותר, סוכות היא ימי גדלות, שאז אפשר לעשות שבעה ימים שלמים, כן, שבעה ימים הלל שלם.

שני הטעמים לאי-אמירת הלל – קריעת ים סוף

ובאמת, נראה שיש לזה קשר לנושא של קריעת ים סוף, מדוע? הרי יש טעם אחר שמובא בבית יוסף ובמדרש, שלא אומרים הלל בימים השניים של פסח, או בחול המועד פסח, כי קריעת ים סוף שם יש איזו בחינה של קושי. בוודאי קריעת ים סוף היא נפלאה, אבל “מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה”, יש איזה קושי בזה, ולכאורה לכבוד זה לא אומרים הלל.

ובוודאי המפרשים שואלים, אם כך, מה עם ששת הימים האחרים של חול המועד, החמישה ימים האחרים? והם אומרים תירוצים, תירוצים דחוקים.

העומק: כל פסח הוא בחינת קטנות

אני חושב שהעומק של זה הוא, שקריעת ים סוף מראה לנו שכל הפסח הוא עדיין בחינה של קטנות. עדיין כאן, מה פירוש קטנות? “מעשי ידי טובעים בים” פירושו קטנות. מה פירוש קטנות? שאנחנו צריכים עדיין להילחם.

עכשיו מבינים כבר חצי מהסוד. צריך עדיין להילחם. בוודאי זו מדרגה גדולה, “ימותו רשעים ויראו צדיקים וישמחו” – טוב. אבל מה עוד יותר טוב? זה “יתמו רשעים ולא חוטאים”, “יתמו חטאים ולא חוטאים”. עוד יותר טוב הוא שלא יהיה פרעה בכלל, או שפרעה יודה, “ה’ הצדיק”. זו היתה התוכנית, שפרעה יודה. בינתיים היינו צריכים עדיין להילחם איתו, אז יש עדיין חסרון קטן.

זה אומר שצריך את זה, זה שלב חשוב, בלי זה לא היתה הצלחה, אבל זה עדיין חסרון.

השוואה לסוכות – העלאת השבעים אומות

בלי זה עדיין לא מבינים נכון את השבעת ימים, זה עדיין שבעת ימים קטנים. אם כך הם כל השבעת ימים, בוודאי בשבעת הימים האלה היה נס גדול, אבל מכל מקום רואים שעדיין היינו צריכים להילחם עם פרעה. זה לכאורה “הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה”. אה, לא, זה עדיין שונה. עובדי העבודה זרה היהודים זה עדיין שונה מעובדי העבודה זרה הגויים. יפה מאוד. אבל מצד האמת זה עדיין לא השלימות. על זה עדיין לא בא הלל שלם.

אני חושב שזו ההשוואה של שני הטעמים, אפשר ללמוד שזה אותו דבר.

אם כך צריך רק להוסיף בסוף השיעור, לומר מהו אולי הדבר, הקטנות, מהי הנקודה, מדוע חסר מצד אחד? זה לא מספיק, נאמר כך.

פרק ו: ביעור חמץ – השלילה של התפיסה הגשמית

חמץ כסמל לתפיסה גשמית

קודם כל, במה זה לא מספיק? כלומר, למדנו שחמץ מראה על הנושא של אלהים אחרים, זה מראה על הנושא של תפיסה מגושמת, שאדם, דמיונו, אפילו חושיו, דמיונו, שהרבה אנשים חושבים שזו המחשבה שלהם, יכול לתפוס רק דברים גשמיים, רק דברים שיש להם נפח, כן, כמו שלחמץ יש אורך ועובי ורוחב, כן, יש לו שלושה ממדים, זה הוא יכול לתפוס.

זה פירוש חמץ, ממילא אומרת ההלכה, אפילו ההלכה, קל וחומר הקב”ה עצמו אינו דבר גשמי, לא דעת גוף, צריך לשרוף את החמץ, צריך להיזהר כדי לא לתפוס אותו.

פרק ז: שבעת ימים נגד שבעה כוכבי לכת – הסוד העמוק

למה דווקא שבעה ימים

הבעיה היא אבל, נאמר דבר כזה, הבעיה היא שזה לא יכול להיות ברגע. יאמרו יום אחד, כן, יאמרו אותו דבר שאמרו לגבי חמץ בפשטות, שיום אחד, נאמר למשל, מישהו עובד עבודה זרה, האל שלו הוא אליל עץ ואבן, הוא צריך להיות לו דמות וצורה, הוא עובד איזה פסל ותמונה, תבנית אדם או בהמה, תבנית, אחת מהתבניות שכתוב שם בחומש, אחד מהדברים, זה האל שלו, יפה מאוד.

המשל: יום אחד אינו מספיק

בא יהודי, ויום אחד אין לו, בא אברהם אבינו, הוא שובר יום אחד, הוא לא עובד, הוא עושה תפילה, למי אתה מתפלל? לאלקי השמים, לאף אחד, אין שום פסל, זה האין סוף, זה אחד, השם אחד. אומרים, בסדר, אולי זה עוד אל אחד, כן, אפשר לעשות טעות כזו, עובד העבודה זרה גם החזיק שיש את האל האחד שהוא אחד למעלה, אומר, בסדר, כל יום אחד תעבוד את השמש, יום אחד את הלבנה, ויום אחד שבת תעבוד את האחד שלמעלה, אלוהי האלוהים, אין בעיה.

החידוש: השם אחד – ולא עוד

תרגום לעברית

אבל אנחנו רוצים לומר לך דבר עמוק יותר, כן, אנחנו רוצים לומר לך דבר הרבה יותר עמוק, אנחנו רוצים לומר לך שאיסור עבודה זרה לא אומר פשוט שיש גם אלהי אלהים, יש גם השם אחד, אלא שיש רק השם אחד. חידוש גדול, צריך להבין את זה, זה כבר חידוש גדול. במילים אחרות, זה לא מספיק יום אחד, שנאמר שזה במקרה, חשבת שהוא עוד אל אחד. לא, אני צריך שבעה ימים לא לעשות, ושבעה ימים זה כנגד שבעת כוכבי הלכת, שאלו הם הכוכבים והמזלות שעובדי עבודה זרה עבדו.

פירוט השבעה כוכבי לכת

היום הראשון המזל, איך קוראים לו? ה, אני כבר לא זוכר, השבתאי, וצדק, וכוכב, וכן הלאה כל המזלות האלה, הם, כל אחד מהימים שלהם, זה הולך כך יום ראשון, כי בא יהודי שבת, אני לא יודע, אפילו שבת, שבת יש גם אחד מהכוחות, נאמר כך, אם יהודי היה יום אחד בשנה לא עובד אלא את הקב”ה, היה אומר אוקיי, מה זה יום ראשון? בוודאי עובד הגוי את האל של יום ראשון. לא, יום ראשון אני עובד גם את הקב”ה. בא יום שני, אומר הגוי, בוודאי היום הוא עובד את האל של יום שני. לא, יום שני גם לא, יום שלישי גם לא.

הביאור: כל יום – רק השם

זה שבעת הימים, “שבעת ימים תאכל מצות”, כל אחד מהימים המזויפים שיש בו אל מזויף, זאת אומרת אחד מהכוחות הוא מזויף בבחינת אל, לא מזויף בבחינת מלאך, בבחינת כוחות, צריך להראות שלא רק שאני עובד גם את הקב”ה מלבד זה, אלא אתה לא האל בשום אחד מהימים. זה הסוד של “שבעת ימים תאכל מצות”.

פרק ח: חכמה ובינה – הבנה מעמיקה לעומת הבנה רגעית

מדריגת חכמה – ברק המבריק

אבל זה בוודאי גדלות גדולה, ובוודאי צריך לעשות את זה, זה הגבול, זאת אומרת לומדים יום אחד. או אפשר לומר אפילו פשוט, דקה אחת, פסח סוגיא, פסח רואה, הוא מבין בחינת חכמה, ברק המבריק, הוא מבין אלוקות, זה לא מספיק.

מדריגת בינה – שבעת ימים

צריך ללמוד את זה בבחינת בינה. בינה היא ה… זה מדברים על קטנות של בינה, באמת, אבל בינה של כל שבעת הימים, הוא עובר, הוא לומד את זה עם כל הקושיות וכל התירוצים, עד שהוא מבין שבוע שלם, הוא מבין את זה באמת, זה לא סתם במקרה, זה לא רק פסוק וריקוד, זה באמת.

אבל כל הדבר הזה עדיין בבחינת קטנות. זה מה שאנחנו לומדים בפסח, שכל הדבר הזה עדיין הכל בבחינת קטנות.

פרק ט: קטנות וגדלות – מלחמה לעומת העלאה

למה כל זה עדיין קטנות

למה כל הדבר הזה עדיין בבחינת קטנות? כי בגדלות לא נלחמים. בחינת הגדלות היא כן שבעה ימים, אבל לא להילחם כל יום.

סוכות – העלאת השרים

להיפך, פסח… מה עושים בשבועות [צ”ל: סוכות] בכל שבעת הימים? מביאים שבעים פרים. זאת אומרת, כנגד שבעים השרים מביאים שבעים קרבנות. נותנים שפע לכל אחד מהפרים, כן? במילים אחרות, מעלים אותם לקדושה. זו הרמה של שבועות [צ”ל: סוכות], ושבועות של פסח היה סחורה מזה, מזה אפשר לומר “זה א-לי ואנוהו”.

פרק י: הסבר מעמיק – מהי הטעות של עבודה זרה

הטעות: ראיית הכוחות כאלוהות

במילים אחרות, ואני אומר את זה בקיצור, צריך להוציא את זה הרבה יותר ברור, אבל זה כבר סוף השיעור. במילים אחרות, מה הטעות של עבודה זרה? הטעות היא שהוא בא רק אל השבתאי, צדק, חמה, כוכב, נוגה, לבנה, וכו’, הוא חושב רק שאחד מהדברים האלה מנהיג את העולם, והוא לא יודע יותר מזה.

התשובה היהודית: “ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים”

מה אנחנו עושים? אנחנו אומרים על כל אחד מהימים, הוא כביכול, עוברים על כל אלהי מצרים, “ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים”, כן? מישהו חשב שבעל צפון… אומר רש”י, הוא נשאר, אותו לא הרגו? לא, אותו גם היו צריכים להרוג שבעה ימים.

זו קטנות גדולה, כן? כי מי שיש לו קצת שכל מבין שלא צריך לעבור על כל אחד ואחד. ולא רק שלא צריך לעבור על כל אחד ואחד, לא צריך לבטל כל אחד ואחד בנפרד.

מדריגה גבוהה יותר: “גדול ה’ מכל האלהים”

מה אנחנו אומרים? “גדול אדנינו ורב כח”, “גדול ה’ מכל האלהים”. הוא גבוה יותר, הוא גם… אפשר אפילו לומר שהוא הכוח שנמצא בכל אחד מהאלהים, נכון? הוא מנהיג את השמש ואת הלבנה ואת הכוכבים והכל. לא צריך ללכת לשבור את השמש ולשבור את הכוכבים ולשבור כל דבר בנפרד. זה הכל קטנות.

“זה א-לי ואנוהו” – ראיית האלוקות

ולא רק את זה, יש דרך אמיתית ממה שדיברנו משם ה’. אפשר גם לראות את הקב”ה, אפשר גם לומר “זה א-לי ואנוהו”, כביכול. כמו שאנחנו אומרים “אלה”, מה ההבדל “אלה אלהיך ישראל”? זה אחר, לשון רבים, לשון יחיד, זה הבדל גדול.

אבל זה עדיין משהו בחינה שאנחנו אומרים, לא חס ושלום אנחנו אומרים שהוא האל. כן, ש”זה א-לי ואנוהו” לא אומר שהוא האל. הוא לא האל. מה שאפשר לראות זה לא האל. את זה אסור לומר, זו עבודה זרה.

הכנה לגדלות

לכן צריך להיות שבעה ימים של קטנות, שבעה ימים של ביעור עבודה זרה של “לא תאכל עליו חמץ”.

פרק יא: עצרת – המעבר מקטנות לגדלות

“וביום השביעי חג לה'” – עצרת

“וביום השביעי חג לה'”. מה זו העצרת לה’? העצרת, שמתאפקים, כן, עצרת באמת, הסדר שאמרנו, “אם רץ לבך שוב לאחד”, מתאפקים, זה אומר שהדמיון רוצה להוסיף, ואומרים לא, זה לא, זה לא האל. אוקיי.

עצרת – נעצר: הכליאה באלוקות בכלי

אחרי שעושים את העצרת, אבל להיפך זה גם “נעצר”, זה גם, הזוהר אומר “נעצר” זה לשון כליאה, נכלאת כביכול האלוקות בכלי מסוים. מה שזה אומר, ואני לא אסביר עכשיו איך זה יכול להיות, אבל מה שזה אומר הוא שאם מחזיקים בגדלות, אז כן, אפשר לראות, אפשר להיות מקדש, אפשר להיות תורה, אפשר להיות מצוות, אפשר להיות את כל הדברים האלה, רק בלי שום טעות שהדברים האלה הם אלוקות. אבל הם כן.

במילים אחרות, שהקב”ה בחר להתגלות, או אנחנו מצד הקטנות שלנו רואים אותו כך, מה שזה לא יהיה.

התוצאה: ראיה בלי טעות

זה, מי שלא אכל חמץ שבעה ימים, הוא יכול לראות את זה, כי אין לו חשש טעות, אין לו חשש טעות בזה. לא רק שאין לו חשש טעות נאמר, אלא הוא מבין גם ששבעת הימים שנזהרים מחמץ זו קטנות מסוימת, וצריך אחר כך לבוא הרבה יותר גבוה.

—

אוקיי, זה בראשי פרקים. ראשי פרקים, הדרשה הייתה הרבה יותר ברורה מהיסוד, אבל בראשי פרקים הבנו את עיקר הדבר.

עבודת ביעור חמץ: מקטנות לגדלות

פרק ה: סיכום העיקרים – מהות הקטנות והגדלות

ההכרה בהבנת הרבי

לא רק שאין לו חשש טעות כפי שאמר, אלא הוא מבין גם ששבעת הימים שאני מבער את החמץ זו קטנות מסוימת, ואני צריך עוד לבוא הרבה יותר גבוה.

סקירת הדרשה

אוקיי, זה בראשי פרקים. הדרשה הייתה הרבה יותר ברורה מהיסוד, אבל בראשי פרקים הבנו את עיקר הדבר, שצריך לדעת, ובואו נעשה את אותו הדבר, נחזור על עיקר הדבר.

הנקודה העיקרית: הכרת הקב”ה בשבעת הימים

צריך לדעת שבעה ימים לא לאכול מצה, ושנאמר שזה מקרא, ובמילים אחרות שנאמר שגם כאן יש אל.

ההבדל בין קטנות וגדלות

בחינת קטנות: שלילת הכוחות המזויפים

אלא מה, בקטנות עוברים על כל אחד ואחד ואומרים לא:

– לא אל

– לא אל

– לא אל

רק אחד הוא האל.

בחינת גדלות: התכללות ניצוצות

והגדלות שבשביעי של פסח היא התכללות ניצוצות מזה, אפילו עוד בבחינת קטנות, היא לומר שמי שהוא רק אחד, ממילא כולם הם רק אחד.

סוד הגדלות: שעבוד דרך אחדות

אפשר לשעבד את השמש, ובזה משעבדים את הקב”ה באמת. זה הסוד של הגדלות.

המסקנא: שביעי של פסח עדיין קטנות

ובשביעי של פסח עדיין אין לנו מילים לומר את זה נכון, ואנחנו אומרים שזה עדיין בחינת קטנות.

שערי בינה: הסדר של שבע מאל שבע בספירת העומר

הקדמה

מגיד שיעור:

רבותי, ערב שבת אחרי קדושים. אנחנו ממשיכים קצת להמשיך במה שהתחלנו לדבר בשני השיעורים הקודמים, הנושא של הסדר של שבע פעמים שבע של ספירת העומר. יש עדיין הרבה דברים שאנחנו לא מבינים כלל, אבל אני רוצה רק להתחיל להוסיף קצת הסבר, קצת המשך למה שלמדנו. וכמו שאמרנו, לפחות להתחיל להראות מה צריך כאן לחבר, מה הנושא שצריך כאן ללמוד ביחד, לחבר.

פרק א: חמישים שערי בינה – היסוד של הרמב״ן

המדרש וקשרו לספירת העומר

אז בואו נתחיל כך. דיברנו על המדרש “חמישים שערי בינה נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה חוץ מאחד”. זה מקור אחד, דרך חשיבה אחת שאנחנו לומדים כאן.

ולכאורה הפירוש של זה, כמו שאומר הרמב״ן, והמקור שמחבר את זה לספירת העומר, ופירש, הוא הרמב״ן בהקדמתו על התורה. הרמב״ן בהקדמה על התורה אומר שמה שכתוב “חמישים שערי בינה נבראו בעולם”, קודם הוא מסביר כך, מה הפירוש?

מהי בינה?

אומר הרמב״ן בהקדמה על התורה, לשונו היא, סליחה, איך אני, שבעולם יש חמישים שערים. והוא מסביר, “חמישים שערי בינה” פירושו, זה לא רק שערי בינה. מה הפירוש בינה? בינה פירושה להבין את העולם, להבין את המציאות.

כן? אז להבין את המציאות פירושו שהעולם מחולק לחמישים, חמישים שערים.

המשל של שער

הוא אומר, בואו נראה קודם מה הוא אומר פירוש פשוט. חמישים שערים, חמישים… אני יודע למה זה נקרא שער. שער פירושו שער. יכול להיות ששער הוא דרך לחלק דברים. אני לא יודע מאיפה מגיע ה… צריך לחשוב מאיפה מגיע ה, ה, הדימוי, המליצה, המשל של שער.

כן? אנחנו רגילים, כותבים ספר, כותבים שערי… שער פירושו כמו שער. נראה שהרעיון הוא, אפשר לחשוב, צריך לחשוב על זה, למה משהו הוא שער? מה זה שער?

יכול להיות שהמילה היא, כמו שאנחנו לומדים “בחכמה יבנה בית”, חכמה היא ההבנה של איך הדברים הם, פירושו כמו היכל, כמו בית, “חכמות בנתה ביתה”, התורה, העולם אומרים נקרא בית, כן, בית, בית בראשית. זה דבר כמו שנכנסים, כמו קביעות, יש ישיבה, יש מקום, בית מדרש שבו לומדים את הדבר, ויש חמישים דרכים להיכנס לזה.

אפשר לפרש כך, ואולי זה מסביר למה זה שבע מאל שבע.

דוגמאות הרמב״ן

הרמב״ן אומר, נאמר, העצים הם שער אחד, בני האדם הם שער שני, החיות הם שער שלישי, וכן הלאה. ומה הפירוש של שער? צריך להבין.

הרמב״ן, הנה הלשון שהוא מתחיל. העולם הרי יש לו היכלות שונים, היכל יום ראשון, היכל יום שני, האור והחושך נקרא בית אחד, והשמש והלבנה נקרא עוד בית, וכו׳.

פרק ב: התכללות – איך כל דבר מכיל את כל העולם

יסוד ההתכללות

ואפשר גם להסביר ששער פירושו שכל דבר הוא באמת כל העולם. בואו נבין דבר פשוט, זה נקרא בקבלה הענין של התכללות, ובשביל זה יש באמת שבע מאל שבע.

איך מחלקים את העולם

הפירוש הוא כך, אני רוצה להבין את העולם. אתה אומר לי, “ויאמר במאמר אחד”, אני יכול להבין את זה? את זה האלוקים יכול להבין. אבל אדם, “זכור ועשה בדיבור אחד”, את זה רק האלוקים יכול.

חכמה עליונה – ההבנה של הכל בבת אחת

או אדם באופן שיש לו סוג כזה של השגה, או בחכמה בראש שקראו למעלה, כשהוא תופס תובנה, הוא תופס משהו כמו כמעט נבואה, הוא רואה הכל בבת אחת, אבל הוא לא יכול להסביר את זה כי זה לא דבר.

אמונה פשוטה – ביטול הדעת

או למטה, כמו שאמרו “אמונה פשוטה”, שמבטלים דעת.

המשל של תפילין – חכמה שביד

או אפשר אפילו לומר כשאדם עושה, כן, זה מאוד מעניין שתפילין של יד הם בבית אחד, והפירוש של זה, השבוע למדנו תפילין, זוכרים, הפירוש של זה הוא שכשאדם עושה, כן, נאמר שבת, אתה יכול לומר לשבת יש עשרים וחמש כוונות, עשרים וחמש טעמים, עשרים וחמש פירושים, מה פירוש שבת? ארבעים ותשע!

אבל כשאדם מקיים והוא עושה שבת, הוא עושה הכל בבת אחת.

תפיסה בפועל – המעשה עצמו

ואפילו תפיסה ממש בפועל ממש, גם בלב האדם, אני יכול ללמוד הרבה כוונות, הרבה דרכים, למעשה כשאני עושה, איזו שיטה עושים?

כן, לפעמים אני לומד, יש שיטת הרמב״ם על ההבנות בענין מצוות, שיטת הרמב״ן, שיטת הכוזרי, שיטת הבעל שם טוב, שיטת הרמ״ק, שיטת האריז״ל. אוקיי, אחר כך שואלים היום, אוקיי, ולאיזו אתה מכוון? כן, כך שואלים שאלה מצחיקה.

השאלה המעשית: איזו שיטה?

כך גם לומדים שיש ארבעה פירושים שונים על ספירת העומר, ולאיזה צריך לכוון?

דרך אחת: ללכת עם פירוש אחד

אז לפעמים אדם אומר, הכוונה שלי היא מכרעת. אני מבין, יש ספר שאומר כך, יש ספר שאומר אחרת. אבל למעשה, כשאני עושה עבודת ה׳ למעשה, אני צריך ללכת עם מה שליבי נוטה, עם מה שליבי חפץ, אני צריך ללכת עם פירוש אחד, אני לא הולך עם הפירוש האחר. פירושים אחרים אני לומד רק תיאורטית, שזה לפעמים היה היסטורית פעם פירוש כזה, ואני לא לומד את זה.

הדרך האמיתית: שילוב של כולם

זו דרך אחת איך אפשר לומר את זה, אבל זו לא הדרך האמיתית איך זה עובד בדרך כלל, ובדרך כלל מי שלומד יותר מדרך אחת ויש לו יותר מפירוש אחד, יש דרכים איך הוא מקיים את כולם.

או אפשר לומר, איזשהו שילוב של כולם, איזשהו ערבוב של כל הפירושים, והם מסתדרים ביחד כל אחד במקומו. לפעמים אחד יותר מעורב, אחד פחות מעורב.

הרבנים והמלמדים

בשביל זה יש את הרבנים, המלמדים שהם לומדים תמיד באופן מעורב, הוא לא הולך כל כך ברור עם שיטה אחת, והוא אפילו לא יודע אולי את החילוק, הוא אומר אוי ואבוי, אין חילוק, הכל דבר אחד.

יש אנשים שהם יותר לומדים, הם רוצים תמיד לדעת את החילוק של שיטה אחת מהשנייה, אבל חלק גדול מזה קשור לזה, כי אם חיים למעשה, כשמדברים הלכה למעשה, מה שקוראים עבודת ה׳, זה חייב להיות תמיד הכל בבת אחת. זה השילוב של הכל, לפי איך זה מסתדר. אוקיי, זו היד, החכמה שביד, החכמה כנגד הלב.

פרק ג: שלושה סוגי התכללות

ראש – לחלק כדי להבין

אבל כדי להבין צריך לחלק.

עכשיו, כאן בחלוקה, אז, בלב אמרנו, כאן כבר למדנו שני סוגי התכללות.

התכללות ראשונה: מצד הקב״ה

דיברנו כאן על ההתכללות שהיא מצד הקב״ה, מצד ההסתכלות העליונה הכל אחד, אפשר לקרוא לזה הבינה, מצד החכמה, בואו נקרא לזה עכשיו, כן, בעולם העליון, מצד ההסתכלות של הרבש״ע הכל אחד.

התכללות שנייה: מצד הפעולה של האדם

וגם מצד הפעולה של האדם, אדם יכול רק לעשות דבר אחד, הוא לא יכול לקיים ספירת העומר בדקה אחת לפי הפירוש של הרמב״ן ובדקה אחרת לפי הפירוש של אבן עזרא. הוא צריך ללכת עם משהו שהוא מקבל, אפילו למעשה, אפילו מי שלא יודע בבירור, הוא לא יכול לומר לך שום מהלך איך הוא משלב את כל השיטות, מעשית איכשהו משלבים את כל השיטות ממה שהוא עושה ופועל ממש.

התכללות שלישית: שערי בינה

עכשיו נלמד בעזרת ה׳ בקצרה סוג שלישי של התכללות, סוג שלישי של דרך איך כל הדברים מתחברים, כי זו ההתכללות של שבעה פעמים שבעה עצמם.

אני חושב שבגלל זה זה נקרא, אני חושב עכשיו, לא הייתי מדייק ומעיין וחיפשתי, אבל יכול להיות שבגלל זה זה נקרא שערי בינה.

פרק ד: שערי בינה – כל שער הוא כל העולם

מה פירוש שערי בינה?

מה פירוש שערי בינה? הפירוש הוא כך, אם אתה רוצה להבין את העולם, נאמר, אנחנו אומרים הדבר הראשון שכתוב בבראשית הוא אור וחושך.

המשל של אור וחושך

אור וחושך הוא חלק מהעולם, כן? יש הרבה מאוד דברים אחרים מלבד אור וחושך בעולם. יש גם בעלי חיים ובני אדם, יש גם זכר ונקבה ברא אותם.

זכר ונקבה הוא בעולם, כן? הרבה מאוד מקובלים, הכל מסתובב סביב המסגרת של זכר ונקבה, ומסבירים איך לכל דבר יש זכר ונקבה. יש עוד אלפי דברים שאפשר לעשות כך.

להבין שער אחד = להבין את כל העולם

אבל מבינים שבאמת, כשאני מבין את הנושא של אור וחושך, אני מבין דרך זה את כל העולם.

אני לא יכול להבין את המושג של אור וחושך, אני אומר, קהלת כשזה מחולק בזמן זה עושה קהלת. אני אומר, ביום הראשון של בראשית עדיין לא היה כלום מלבד אור וחושך, אז אז כל העולם היה רק אור וחושך. אני יכול לדבר על אור וחושך כדבר בפני עצמו.

וזה נופל כדי שאנשים יוכלו להשיג מעשה בראשית, אומרים אור וחושך בפני עצמו. אבל אתה שומע, אני אומר את זה בפירוש, אני צריך לעשות מכל העולם אור וחושך, כי אני יכול לומר אפילו עכשיו, במציאות הרי אור וחושך לא, אולי היה ביום הראשון כך, אני אפילו לא יודע, אולי זה רק כתוב כדי שנוכל להבין, כמו שרש״י אומר, באמת הכל נברא בבת אחת.

אור וחושך הוא בכל דבר

גם במציאות כל דבר בעולם יש בו איפשהו אור וחושך, אור וחושך משפיע על כל דבר. כשאתה מבין נכון אור וחושך, תבין איך זה עושה את היום והלילה, איך זה עושה את הכוכבים והלבנה, איך זה עושה הכל, בעיקרון.

בסך הכל, כשאני לומד אור וחושך, אני לומד את כל העולם מההיבטים של אור וחושך.

המשל של זכר ונקבה

אותו דבר, אני לומד זכר ונקבה, זכר ונקבה יש זכר ונקבה של האדם, זכר ונקבה של הבהמות, זכר ונקבה השמים הוא זכר והארץ היא נקבה, וכן הלאה.

זכר ונקבה בכל העולם

ואפילו כשאומרים מעשית, לא רק אפשר לומר שכל דבר הוא בדרך משל זכר ונקבה, באמת, כדי שכוח הזיכרון של אדם יעבוד, צריך להיות עולם שלם. ולהבין כל דבר, ולהבין את כל העולם.

מה שאתה רוצה לחלק הוא רק חמישים שערי בינה, חמישים דרכים איך להגיע.

חמישים שערי בינה: התכללות המדות והשערים להבין את העולם

התכללות המדות – הפירוש האמיתי

בסך הכל, כשאני לומד אור וחושך, אני לומד את כל העולם מההיבטים של אור וחושך. ואותו דבר: אני לומד זכר ונקבה – זכר ונקבה יש זכר ונקבה של האדם, זכר ונקבה של הבהמות, זכר ונקבה השמים הוא זכר והארץ היא נקבה, וכן הלאה. ואפילו כשזה אומר מעשית, לא רק אפשר לומר שכל דבר כדרך משל הוא זכר ונקבה.

באמת, כדי שזכר ונקבה של אדם יעבוד, צריך להיות עולם שלם ולהבין כל דבר – להבין את כל העולם. מה שאנחנו רואים בהתחלה הוא רק חמישים שערי בינה – חמישים דרכים איך להגיע לשמוע, להבין את העולם. דרך השער מגיעים לכל הדבר.

בשביל זה, זה הפירוש הפשוט של מה שאנחנו קוראים התכללות המדות – יש חסד שבגבורה וגבורה שבחסד. הפירוש הוא: באמת במציאות יש רק דבר גדול אחד. מצד האלוקים אין רק חסד, אין גבורה – יש אחדות גדולה אחת. אלא מה, כדי שנבין, אנחנו אומרים: “אה, סוג כזה של דבר נקרא חסד.”

אבל צריך לחשוב ולראות את זה, שכדי להבין את החסד, אתה צריך להבין גם – כמו שאתה אומר עכשיו קודם – אתה צריך להבין גם את הגבורה, אתה צריך להבין גם את התפארת. במילים אחרות, החסד מראה לך איך לראות את כל העולם מהמבט שלו.

כל חכמה היא מבט על כל העולם

כל אחד שהוא חכם במדע מסוים או במהלך מסוים של הבנת העולם, הוא מבין הכל דרך זה. יכול להיות שלא על הכל זו הדרך הטובה ביותר להבין – בשביל זה צריך להיות דרך אחרת לגמרי, השער הבא של הבינה.

מה שמסביר דברים חיים הוא אחד משבעת שערי הבינה. ודברים חיים צריכים לאכול – דברים מתים, אוכל דומם, וכן הלאה – ודרך זה זה חי. אז זה לא פשט שאפשר – אין באמת מדע רק של דברים חיים, אין באמת מדע של שום דבר באופן נפרד.

יש מדע של כל דבר – מדע חיצוני, שער חיצוני, חכמה חיצונית – שלומד את כל העולם מהשער של הדבר. וממילא, בכל דבר אתה יכול למצוא את הדבר השני והדבר השלישי.

אני צריך למצוא משל טוב יותר, ברור יותר להסביר את זה – אין לי ברגע זה בראש משל ברור יותר – אבל זה הפירוש. ובגלל זה זה שערי בינה – זה הפירוש של חמישים שערי בינה.

הסוג השלישי של השכלה: כל השערים בכל שער

אז כאן אמרנו: כאן יש סוג שלישי של השכלה. כי בכל שער יש את כל השערים באמת, אלא שאני לומד את זה עם הזמן המבט.

אחד אומר למשל: בזמן אפשר לחלק הכל, במקום אפשר לחלק הכל, בנפש אפשר לחלק הכל – כל מיני דרכים איך אפשר ללמוד. ובאמת אין זמן בלי מקום, אין זמן בלי אנשים – אין את כל הדברים האלה חיצוניים במציאות. אבל בהבנות שלנו יש את כל הדברים האלה חיצוניים, וכל אחת מסוגי ההבנות שלנו, סוגי החכמות שלנו, סוגי המדעים שאנחנו לומדים, היא שער להבין את העולם.

זה הפירוש של שערי בינה.

שאלת המהר״ל: למה שערים נפרדים?

ובגלל זה מסמנים את זה גם. המהר״ל שואל: למה זה בכלל שער אחר? הוא שואל – אני חושב שכך צריך לעיין במהר״ל – הוא שואל: שרץ הוא שער אחד ודגים הוא שער שני, מה ההבדל? שרצים ודגים זה אותו דבר.

לא, כי צריך להיות סוג אחר של הבנה. צריך בשביל זה סוגים אחרים של מושגים, סוגים אחרים של כלים, כדי להבין איך שרצים עובדים. ודווקא מהמבט של שרצים אתה יכול להבין: שרצים צריכים שיהיה חול, שרצים צריכים שיהיו חיות שאוכלות אותם, שהם אוכלים. לשרצים יש מבט על כל העולם, לשרצים יש סוג של דרך להבין את כל העולם.

אבל מה שעושה את זה לשער חיצוני הוא שזו חכמת השרצים, וזה לא אותו דבר כמו חכמת הדגים, וכן הלאה.

זה הפירוש: “חמישים שערי בינה נבראו בעולם.”

“נמסרו למשה חוץ מאחד” – שיטת הרמב״ן

עכשיו, על זה כתוב: חמישים שערי בינה נבראו בעולם, אומרים לנו שני דברים. קודם כל: “וכולם נמסרו למשה חוץ מאחד.” כך כתוב בגמרא, כמו שכתוב: “ותחסרהו מעט מאלקים” – כולם נמסרו למשה חוץ מאחד.

הרמב״ן מפרש כך: מה פירוש “נמסרו למשה”? משה רבינו היה החכם הגדול והוא ידע הכל. הרמב״ן מבין שזה אומר – כך הוא אומר – ש״כולם נמסרו למשה” פירושו שיש לזה קשר לחכמה של משה רבינו, למדרגת התורה. משה רבינו, חומש תורה, “תורה צוה לנו משה” – “נמסרו למשה.”

אומר, טוען הרמב״ן: ממילא חייב להיות שבתורה רמוזים כל שערי הבינה. זה אחד ממקורותיו שהוא אומר שם בהקדמה שכל החכמות חייבות לעמוד בתורה.

ראיית הרמב״ן: כל החכמות בתורה

מה שהוא מתכוון לומר הוא: אחת מראיותיו, אחת ממילותיו, מקורות שהוא מביא כדי להוכיח את זה היא המאמר של חמישים שערי בינה “נמסרו למשה.” ו״נמסרו למשה” הוא לומד פירושו לא סתם משה האדם ידע את זה – זה מעניין לומר שמשה האדם ידע את כל החכמות – אלא כולם טמונים בתורה.

הלכה, מדע, וחמישים שערי בינה: כיצד תורה ומציאות הם שלם אחד

חכמת שלמה המלך: התנהגות בני אדם כחלק מהטבע

ואז הרמב״ם מסביר בהקדמתו, כאשר מדובר על שלמה המלך, החכם מכל אדם, “וידבר על העצים ועל האבנים“. מי שמסתכל בספרי שלמה המלך, במשלי ובקהלת, רואה שהוא מדבר מעט אמנם על הטבע, אבל הוא מדבר הרבה יותר על מידות, על מוסר, על כיצד אדם צריך להתנהג.

והרמב״ם מסביר שם באופן עמוק. אבל הדבר הפשוט הוא, נאמר, קודם כל באופן הכי פשוט, כיצד בני אדם, התנהגות בני אדם היא החלק החשוב ביותר מהטבע, להבנת העולם. הרי בששת ימי בראשית באה גם המצווה של כיצד צריך להתנהג בשבת. להבין כיצד בני אדם מתנהגים וכיצד הם צריכים להתנהג, זה בוודאי אחד מחמישים שערי הבינה שנבראו בעולם. זה לא דבר חיצוני.

נגד ההפרדה של דייויד הום: “יש” ו״צריך” קשורים

הלוואי, אלה שאומרים שהלכה אין לה קשר למדע, זה הולך עם שיטה ביקורתית של דייויד הום, שאומר שמה שצריך לעשות ומה שיש הם שני עולמות שונים. זה לא נכון, ואנחנו לא הולכים חס ושלום עם השיטה הזו. כי בוודאי מה שצריך להיות יוצא ממה שהדברים הם.

מי שמבין את הטבע, מי שמבין את העולם, כמו שאנו אומרים, “הסתכל באורייתא וברא עלמא” – העולם והתורה הם רק שני צדדים של מטבע אחד. להבין מה הדברים הם, זה אומר לנו מה הם צריכים להיות.

הלכה מכילה סודות המציאות

ועל זה, זה העומק מדוע אנו אומרים שבהלכה טמונים סודות התורה. מה זה סודות? סודות המציאות. אם אתה מסתכל בהלכות טומאת לידה, אתה רואה שזה מחובר, זה בנוי על איך הלידה היא באמת. זה לא מופרד. אם זה מופרד, זה פירוד גדול, וצריך לתקן את הפירוד. זה כמו גלות התורה, גלות השכינה, שצריך לתקן.

הלכה ומדע: שני שערים לאותה מציאות

אבל בכל זאת, כן, בוודאי שזה מחובר. בוודאי שמי שמבין יותר טוב את הרפואה של נידה, הוא מבין יותר טוב הלכות נידה. ואם לא, אם הוא חלוק עם רבנים אחרים שאומרים פשט אחר בהלכות נידה, יש סתירה, יש קושיא. אבל זה לא אומר שעצם הדבר איך זה עובד חייב לעבוד כך. אחד לומד כך, ואחד לומד כך. ספק, כך אני מחזיק בוודאי.

אלא מה? מה שאנחנו רואים כן הוא, זה עדיין לא אומר שחכמת הרפואה של איך תינוקות נולדים היא אותו דבר כמו חכמת ההלכה של יורה דעה חלק ב׳. זה שניים… אלא מה זה? מזה נקרא שני שערים. שער אחד הוא הלכה. שער אחד הוא איך מתנהגים עם טומאת לידה, עם טומאת נידה, עם כל ההלכות שמסתובבות סביב זה. ושני, ומהבחינה הזו, כמו שאתה מבין עכשיו מה שאמרתי קודם, חיפשתי משל, עכשיו אתה מבין למעשה משל אחד, משל פשוט שאנחנו מכירים.

הלכה כשער לכל העולם

חכמת ההלכה היא שער להבנת כל העולם. מי שרוצה להבין את כל ההלכות, הרי יש הלכות על הכל. אפילו על מה שטסים בחלל יש הלכות, כן? כותבים שו״ת למי שטס בחלל, איך שומרים הלכה. על כל דבר יש הלכה.

ואם אתה רוצה להבין, אחד אכן השער איך אתה נכנס לכל העולם הוא דווקא התורה, דווקא ההלכה, דווקא תורת משה, שפשט פשוט הוא עיקר תורה הוא הלכה למשה מסיני נקרא, כן? הלכה. הדבר של משה הוא הלכה. הוא נתן מצוות, הלכות, מצוות. מזה אתה יכול להיכנס לכל התורה כולה. זה גם היסוד. “אמר הקדוש ברוך הוא, לא היו לי ד׳ אמות של הלכה“, הרמב״ם שואל קושיא.

“ד׳ אמות של הלכה” – הלכה כשער לכל המציאות

זאת אומרת, ושונא למי שלמד קצת הלכות נידה, והוא רוצה לראות שאין סודות התורה, אין קבלה, אין מעשה בראשית ומעשה מרכבה, הכל הוא הלכה. לפי מה שאנחנו לומדים אפשר להבין, הרמב״ם לומד שם אחרת, אבל לפי מה שאנחנו לומדים אפשר לפרש שד׳ אמות של הלכה פירושו בסך הכל, הלכה היא גם שער לכל העולם.

מה שאנחנו מחפשים זה להבין את המציאות, להיות חלק מהמציאות, עולמו של הקב״ה, זה מה שאנחנו מחפשים. יש הרבה שערים, כל אחד צריך להיות לו השער שלו.

“אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ” – הדיוק

ואפשר לראות, בשער יש הרבה סתירות שאמרנו קודם, שכל אחד צריך ללכת לפי נטיית הלב שלו, לבו חפץ. אני שואל קושיא, מה זה אומר? אחד צריך ללמוד תורה אלא במקום שלבו חפץ? אני לא מבין, כל יהודי מחויב ללמוד את כל התורה. פתאום אתה אומר, אתה אוהב מסכת עוקצין, אז מה? זה הלכה, זה עומד בתורה, אתה צריך ללמוד מסכת עוקצין. מה זה לבו חפץ?

זה מדהים, לא כתוב “אין אדם לומד תורה אלא מה שלבו חפץ” או “אלא החלק שלבו חפץ”. כתוב “אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ”.

השאלה היא רק מאיזה שער

זאת אומרת, השאלה היא רק מאיזה שער אתה נכנס. וכל אחד יכול לראות, אם אחד מתעניין באיזו דרך להיכנס לחכמה, דרך להיכנס לתורה, יש מי שהוא לומד הלכה כי הוא אוהב קבלה, הוא רוצה להבין סודות התורה, הוא מסתכל בזוהר, הוא רואה שהזוהר הוא הכל בנוי על הלכה. הוא תמיד בנוי על פסוקים. הוא מסתכל בפסוקים, וכדי דווקא להבין את הכוונות.

ולהיפך, כשאחד ילמד פשוטו של מקרא והוא רואה בזוהר, הוא מסביר מהזוהר אפשר לראות ברור את פשוטו של מקרא. וכל אחד שלומד בתורה ומה שיש בחלקו מהמדע של העולם שאנחנו רגילים אליו, יכול לראות שזה תמיד מכל דרך, מכל מקום שרק מתחיל מה שאדם מתחיל להתעניין, הוא מגיע להכל, אם הוא הולך לפי התורה, אם הוא לא עצלן.

המשל של ספירת העומר

אם הוא עצלן והוא שכח יום אחד ספירה כביכול בדרך משל, והוא מתחיל, הוא אומר, “אה, כבר שכחתי יום אחד, אני כבר יכול לומר תורה על הפרשה, אני כבר פילוסוף”, אז הוא לא מגיע. אבל אם הוא לא עצלן והוא עובר עד הסוף, כן, זה הפירוש, הוא עובר עד השער החמישים, הוא סופר את כל ימי הספירה, זאת אומרת הוא מתחיל, כל אחד מתחיל ממקום אחד, כל אחד מתחיל מאיזה חסד שבגבורה אחר, דרך זה הוא מגיע להכל.

חמישים שערי בינה כוללים את כל חכמות העולם

כמו שאני אומר כאן, כשהרמב״ן אומר “חמישים שערי בינה נמסרו למשה“, הפירוש הוא שבחכמת ההלכה כלולות כל חכמות העולם. כי אם אתה רוצה לדעת הלכות נידה, אתה צריך להבין מה הוא הטבע של הנידה.

ואותו דבר להיפך, חמישים שערי בינה נמסרו למדע של איך היא עושה תינוק, כי מזה הוא הגיע להלכה.

“וידבר על עצי הבנים” – לדעת למה כל דבר טוב

כמו שהרמב״ם אמר שם ש”וידבר על עצי הבנים“, הפירוש, לדעת כל דבר באמת זה לדעת למה כל דבר טוב. לא רק מה זה, אלא למה זה טוב, מה הוא הטוב שבו. והטוב שבו זה דווקא התורה, “אין טוב אלא תורה“. התורה היא זו שאומרת את הטוב של כל דבר.

אז באמת, סוף המדע הוא גם לדעת איך מתנהגים, מה עושים, יש מה שמתנהגים לגבי בני אדם, יש מה לגבי כל העולם, וכו׳ וכו׳. זה הפירוש של “חמישים שערי בינה נמסרו למשה”.

“חוץ מאחד” – השער החמישים

עכשיו, אני מקווה שהבאתי קצת והסברתי לפי איך שאני מבין את המאמר, ואנחנו צריכים ללכת קצת הלאה. קודם כל, כתוב “חוץ מאחד“. “חוץ מאחד”. מה זה אומר “חוץ מאחד”?

אומר הרמב״ן, אני מפרש כך: “חוץ מאחד” – הוא בידיעה, השאר בידיעת הבורא יתברך שלא נמסר לנברא. חוץ מהשם, למרות שהפירוש הוא לא נברא.

לא שער הנברא

הוא אומר הרמב״ן, אם אתה מכניס כתוב דווקא נברא בעולם, נאמר שנברא בעולם פירושו ה-49 האחרים, השער ה-50 הראשון הוא לא שער נברא. אתה תופס מה אני אומר כאן? לא שער, מה זה אומר לא שער נברא?

ידיעה היא רק דבר שמדבר על הדבר שיודעים. אם אתה יודע עצים, אתה יודע את השער שנברא, השער הוא החכמה שמדברת על עצים. אם אתה יודע היפופוטמוס, אתה יודע את השער היפופוטמוס בעולם. אם אתה יודע את ה׳, איזה שער אתה יודע? לא שער הנברא, אתה יודע את ה׳ עצמו.

“לא יראני האדם וחי”

אבל את זה משה רבינו לא קיבל, איך אנחנו יודעים? הרי יש פסוק, הקב״ה אמר לו “**לא יראני האדם וחי**” [אף אדם לא יכול לראות אותי ולחיות], כל השיחה בפרשת כי תשא. גם משה רבינו לא ידע את הקב״ה כמו שהוא. מה כן ידע את הקב״ה? **מתוך הבריאה** [דרך הבריאה]. כך הוא אומר, כך זה פשוט פשט, כך אומר כל אחד, כן, הרמב״ן אומר כך.

השאלה: בתורה כתוב הכל חוץ מהקב״ה?

במילים אחרות, כאן אנחנו הולכים לתרגם עוד תרגום שלמדנו שהשער ה-50 הוא רק שוב 49 שערים. זה לא יכול להיות, בואו נבין, זה לא יכול להיות שיאמרו “הכל נמסרו למשה”.

במילים אחרות, מישהו אמר כך, “נמסרו למשה” כתוב בתורה, זה אומר שזה יוצא באמת, בתורה כתוב הכל על כל העולם חוץ מדבר אחד שלא כתוב בתורה, על הקב״ה. זה פלא.

זה ממש ליצנות

כל התורה הרי באה להודיע לבני האדם שיש אלוקים, “שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד” [שמע, ישראל, ה׳ הוא אלוקינו, ה׳ אחד], “אתה הראת לדעת כי ה׳ הוא האלקים אין עוד מלבדו” [אתה הראית לדעת כי ה׳ הוא האלוקים, אין עוד מלבדו]. מה זה אומר שבתורה כתוב הכל חוץ מהקב״ה? זה ממש ליצנות. התורה מדברת רק על הקב״ה.

להיפך, מישהו יאמר בספרי מדע כתוב הכל חוץ מהקב״ה, התורה כתוב הקב״ה חוץ מהכל, זה היה עושה יותר הגיון. מה הפירוש שבתורה כתוב הכל חוץ מהקב״ה?

התורה מדברת על נבראים

אבל מאידך גיסא זה אמת בוודאי. למה? כי מה שהתורה מדברת זה רק על נבראים, התורה מדברת איך צריך להתנהג, איך הנבראים צריכים להתנהג, זה הפירוש של התורה. איך הקב״ה צריך להתנהג, זה להקב״ה, זה לא לבני אדם לדעת, “לא יראני האדם וחי”, אף אדם לא יכול לדעת את הקב״ה, אף אדם לא יכול לראות את הקב״ה, אף אדם לא יכול להבין את הקב״ה.

אבל זו תורה אלוקית

אבל מה זה מאידך גיסא? למה זה נקרא תורה? למה זו תורה מן השמים? זו תורה אלוקית. ומה זה תורה אלוקית? זו תורה אלוקית בכך שכל 49 השערים שכתובים בתורה כולם באו כולם באו לומר “בראשית ברא אלקים ויכלו השמים והארץ” [בראשית ברא אלוקים… ויכולו השמים והארץ], לומר עדות על מעשה בראשית.

השער החמישים הוא שוב מ״ט שערים

אז זה הפירוש שבשער החמישים, בוודאי השער החמישים קיים. אף אחד לא יאמר חס ושלום שלא יודעים את הקב״ה. בוודאי יודעים את הקב״ה. אבל השער החמישים הוא עוד ארבעים ותשעה שערים. זה שוב, יודעים את הקב״ה, כי מסתכלים.

אפשר לומר מסתכלים מהשער החמישים על כל שאר הארבעים ותשעה שערים, ומזה מבינים את כל העולם.

שני דרכים: סיגריות להקב״ה, או הקב״ה לסיגריות

ואפשר גם לומר דרך אגב, יש גם דרך, כן, כמו שאמרנו, יש אנשים שהוא סקרן לגבי סיגריות, ולכבוד זה הוא צריך ללמוד כל מיני חכמות כי הכל מחובר.

כך יש שני, יש יהודי שהוא רק סקרן לגבי השער החמישים, הוא סקרן לגבי להבין את הקב״ה. אומרים לו, אתה רוצה להבין את הקב״ה? אי אפשר להבין את הקב״ה ישירות, צריך להבין דרך כל העולם. הנני מוכן ומזומן, ללמד אותך את כל העולם כדי להבין את הקב״ה. זו בוודאי הדרך הקדושה ביותר. זה הפירוש תורה, תורה אמיתית.

למה מתן תורה היה ביום החמישים

למה התורה, מתן תורה, היה ביום החמישים? כי זה היה החמישים, זה ה״לא נמסרו למשה”. לא נמסרו למשה זה הפירוש, זה באמת רק, הדבר היחיד שמשה רבינו התעניין בו היה בדבר ש״לא נמסרו למשה”, בשער החמישים, ב״את מה אלקים” [מה אלוקים].

דרך זה שהוא רצה לדעת את הקב״ה

אלא מאי, דרך זה שהוא רצה לדעת את הקב״ה, מזה הוא קיבל את כל התורה. ובוודאי, מאחר שאף פעם לא מבינים את הקב״ה, לכן כל הזמן מוסיפים חידושי תורה, כל הזמן מוסיפים לחקור בעולם, כל הזמן מוסיפים לחקור בחכמה, כי זו מוטיבציה אחרת.

יש מישהו שהמוטיבציה שלו היא שרצונו לדעת אני יודע מה, איך הסיגריות שלו עובדות. יש שני שרצונו לדעת את הקב״ה. שניהם יודעים את אותו הדבר, מהסיגריות מגיעים להקב״ה. אבל הוא בא מהקב״ה לסיגריות.

ללמוד מהשער החמישים את כל שאר מ״ט השערים

זה הפירוש, הוא למד מהשער החמישים את כל שאר הארבעים ותשעה שערים, וחוזר חלילה, אפשר ללמוד עמוק יותר ועמוק יותר, זה הדבר שלמדנו בפעם האחרת הפשט של דברי הבעל שם טוב.

“חוץ מאחד” = “אחד אלקינו”

וזה הפירוש “כולן נמסרו למשה חוץ מאחד“. חוץ מאחד, זה האחד, ה”אחד אלקינו שבשמים ובארץ” [אחד אלוקינו שבשמים ובארץ].

הרמז של הרמב״ן בתורה: ספירת העומר ויובל

אומר רבינו יונה, עכשיו הוא מוציא, המספר של ארבעים ותשעה יוצא חמישים שערי בינה. מספר זה רמז בתורה בספירת העומר ובספירת היובל [המספר הזה נרמז בתורה בספירת העומר ובספירת היובל], כאשר יאגוד בו ישראל בגשם רצון השם [כאשר ישראל יתאחד בו בקיום רצון ה׳].

אומר הרמב״ן, המספר, בחז״ל כתוב חמישים, לא כתוב שכתוב כן, כתוב מ״ט שערי בינה, חמישים שערי בינה זה מ״ט שערי בינה, שזה שבע פעמים שבע, והחמישים לא נמסר למשה.

אומר הרמב״ן, איך זה כתוב בתורה? איך זה נרמז בתורה? שאלנו כבר בשבוע שעבר, מה הרמב״ן כתוב בתורה?

השאלה של הקשר בין חמישים שערי בינה לסוד ימות העולם

הקדמה: שאלה ברורה בלי תשובה

ואני אעשה עכשיו יותר ברור שיש כאן שאלה, ואעשה יותר ברור את השאלה. אני לא יודע תשובה על השאלה, אנחנו חושבים על התשובות הלאה, אבל אעשה יותר ברור את השאלה.

איך נרמז בתורה המושג של חמישים שערי בינה?

השאלה

בתורה, איך נרמז המושג של חמישים שערי בינה שכולם נמסרו למשה חוץ מאחד? איך נרמז המושג? כך לא כתוב שום קשר בבראשית. בסדר.

הרמז: שני פעמים שסופרים 7 פעמים 7

אבל בתורה כתוב בספירה, פעמיים ספרו 7 פעמים 7. כן, 7 פעמים סופרים הרבה פעמים בתורה, אבל 7 פעמים 7 סופרים רק פעמיים בתורה:

1. פעם אחת ספירת העומר – 7 שבועות

2. השנייה היא ספירת היובל – 7 שמיטות

זה פעמיים שסופרים 7 פעמים 7, ותמיד ה-50 הוא קודש:

– היום ה-50 של ספירת העומר הוא קודש

– השנה ה-50 של יובל היא קודש, “שנת היובל” שהיא קודש

זה הפירוש, וכאן הוא מצא את הרמז של המספר, המספר הכולל ש-7 פעמים 7 מוצאים רק בשני המקומות האלה.

השאלה נעשית עמוקה יותר

עכשיו יש שאלה חשובה ששאלנו כבר בשבוע שעבר: איזה קשר יש לזה באמת? עכשיו אפשר להבין את הקושיא יותר עמוק.

סוד הרמב״ן של ספירת העומר: סוד ימות העולם

מתי הרמב״ן אומר את הסוד

ראינו מה הרמב״ן הולך לומר, הסוד שהוא הולך לומר שם, הוא בעזרת השם כשמגיעים לפרשת אמור, בהר, בחוקותי, מסביר הרמב״ן את סוד ספירת העומר.

הסוד: ימות העולם וה-7,000 שנה

סוד ספירת העומר, הוא אומר, הוא שבעולם יש ימות העולם, סוד ימות העולם. הקשר לבראשית הוא רמז על 7,000 שנה. השנה השביעית היא שבת, “יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים”.

המדרש: שבע שמיטות והיובל

באמת, כך כתוב במדרש, שיש שבע שמיטות, באמת יש יובל. העולם עומד 50,000 שנה לפחות, אולי על זה אחרי עץ הדעת עוד חמישים שערי בינה מההוא.

הרמז של ששת אלפי שנה

ולכן ששת אלפי שנה הוא רמז כל יום שהיה אותו אלף שנה מהבריאה, מההיסטוריה, ולבסוף מגיעים לשער החמישים, מגיעים לשבת, כי זה שבעת אלפים שנה, יומו של הקב״ה אלף שנה, מגיעים לסוד היובל, אחרי שבעה מעגלים של זה מגיעים לסוד היובל.

השאלה הגדולה: מה הקשר בין שני המהלכים?

ניסוח השאלה

צריך להבין, ואני אשאר בשאלה שוב, צריך להבין: מה זה קשור למה שלמדנו עכשיו כל כך יפה שזה חמישים שערי בינה, שזו הדרך איך כל העולם כלול בזה?

מה זה קשור בכלל לסדר ההיסטוריה, שזה לכאורה סוד ימות העולם?

הבעיה: שני מהלכים שונים

סוד ימות העולם הוא לכאורה הרבה כולל את הסדר שהרמב״ן אומר שהתורה רומזת על עתידות, מה שיהיה בכל שנה, כל אלף שנה, וכו׳.

את זה צריך להבין מאוד טוב.

מסקנה: השאלה נשארת פתוחה

יש בוודאי תשובה, כל אחד יכול לחשוב באופנים פשוטים ובאופנים עמוקים יותר, אבל כאן אנחנו נשארים להיום.

פרשת בלק: ללמוד על דרך עבודה והסוד של כוס הברכה

כל פרשה יש בה מצווה: ללמוד על דרך עבודה

הנפקא מינה למעשה

היום פרשת בלק. למדנו שכל פרשה, כל מעשה שכתוב, בפרט בזמן המדבר, ממש מוצג כך: יש סיפורי דברים, מעשה שהיה, סיפורי צדיקים, סיפורי בני ישראל במדבר, ויש בזה מצווה. כלומר, שמהפעולה, מהמעשה, מהמעשה שעשו או עשו תיקון, נשאר זכר, נשארת נפקא מינה למעשה בעולם. אלו הן המצוות שאנו לומדים. למשל, מויקח קרח ועדתו (במדבר טז, א) היא המצווה של פרשת קרח, אחת המצוות.

כפי שכבר למדנו, יש אפילו ביציאת מצרים מצווה שלא לחזור, “לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד” (דברים יז, טז). ה״לא תוסיפון” הוא איסור לחזור למצרים, ומצווה לצאת ממצרים. מלבד זה שהמעשה היה שהקב״ה הוציא אותנו ממצרים, יש מצווה ליהודים לצאת ממצרים, וזה מתקיים על ידי שלא הולכים למצרים לקנות את הסוסים.

שתי דרכים: מעשה ה׳ ומה שבני אדם עושים

כך אפשר להבין כל מעשה: יש מעשים שהם מעשה ה׳ שהקב״ה עושה — הקב״ה גרם לקרח ליפול לארץ — ויש מה שבני אדם עושים, שהם עושים את אותו הדבר. דרך אחרת לומר, וצריך לחשוב אם הם מסכימים זה עם זה, היא שהמעשה הוא כשעדיין יש ספק: מצד אחד אולי קרח צודק, מצד שני אולי משה צודק; מצד אחד אולי צריך להכות בסלע, מצד שני צריך לדבר אל הסלע; ומזה יוצא משהו בפועל ממש, שירת הבאר. זה אומרים כבר כמסקנת הדברים, בלי הספק. יכול להיות ששני הדברים הולכים יחד, יכול להיות שזה דבר אחר. אבל בין כך ובין כך אנו רוצים תמיד ללמוד מאחד על השני.

מה זה אומר דרך עבודה

כשלומדים את המעשה, נבין שיש בזה מצווה. זה נקרא ללמוד על דרך עבודה. דרך עבודה היא אחת המילים שמאוד רגילים להשתמש בהן בשפה החסידית — למדו קבלה על דרך עבודה — אבל לא ברור מה זה אומר.

אחד הדברים שזה יכול לומר הוא זה: דרך המעשה, פשט, הוא דברים כפי שהם, כך הקב״ה עשה אותם; זה פשוט, זה כך ולא אחרת. ודרך עבודה היא תמיד למצוא מה בני אדם עושים בזה, מה אנו עושים בזה. אמת, אפילו כשלומדים מעשה שהיה בתור מעשה, אנו לומדים אותו בדרך עבודה, כי קביעות התורה, לימוד התורה, הוא גם עבודה, גם מצווה, גם דבר שלא נגמר.

מבורר ולא מבורר

המקובלים משתמשים לפעמים בלשון שיש דברים שנגמרו, שנקראים מבורר, מתוקן, ודברים שלא נגמרו. הדברים שנגמרו, זה כבר הקב״ה עשה. “אשר ברא אלקים לעשות” (בראשית ב, ג) כבר היה, לפי הפשט הפשוט; “ויכלו השמים והארץ” (בראשית ב, א) כבר נגמר, ועל זה אין לך מה לעשות.

אבל כשאנו לומדים אפילו ששת ימי בראשית על דרך עבודה, אומרים שזה לא נגמר. מה שכתוב שזה נגמר — היה תוהו ובוהו, ואחר כך נהיה אור וחושך וכל הסדר של בריאה — זה חלקי. לפי לשון הרש״ש בחינת ששת ימי בראשית כבר קרתה, אבל בחינת הג״ר, בחינת המוחין, בחינת ג׳ קשורה של אורות, עדיין לא קרתה. ואז זה קורה בשעה שאנו עושים.

אבל נעשית קושיא: מה נפשך, אם זה עדיין לא קרה, עדיין תלוי בבחירה, עדיין תלוי בעבודה, מה עוזר לי שאתה מספר לי מעשה? או מה עוזר לי שיש לך כאן מצווה שאומרת “עשה זה ואל תעשה את זה”? על החלק שכבר מבורר אין עבודה; העבודה היא רק על החלק שאינו מבורר, החלק שמשיח עדיין לא בא. על אותו חלק לא יודעים — אז מה עוזר לי?

התירוץ: לומדים מהמתוקן על הלא מתוקן

התירוץ הוא שסדר התיקון קשור לכך שלומדים מהחלק שכבר מתוקן. אם העולם היה לגמרי תוהו ובוהו מאה אחוז, לא היה לנו אפילו איך להתחיל; לא היינו יודעים איך אנחנו חולים, איך אנחנו שבורים וצריכים תיקון, ולא היה לנו דרך, לא היינו יודעים איך מתחילים לעשות.

מה שהקב״ה עשה את העולם, והמעשים שכבר קרו, שיש לנו כבר תוצאה, שכבר למדנו שכאן יש טוב וכאן יש רע — ביום השביעי נחים ובששת הימים עובדים — זה כבר נהיה כלל, ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות (שמות לד, כא). אם לא, לא היינו יודעים כל רגע לנוח או לעבוד. עכשיו לומדים מזה, כמו לומד דבר מתוך דבר, או משאלת חכם חצי תשובה. כל העולם עדיין לא עשה תשובה; עדיין עומדים ב“היום אם בקולו תשמעו” (תהלים צה, ז), עדיין לא בתיקון השלם, במשיח, לעתיד לבוא.

הקשר בין מתוקן ולא מתוקן

אבל גם מה שעדיין לא יש לו מבנה מסוים, זה לא לגמרי אבוד, כי החלק שכבר מתוקן מחובר למה שעדיין לא מתוקן. החלק שאינו מתוקן הולך באותו סדר, עם אותו מבנה, עם אותה צורה, כמו החלק המתוקן. ממילא אנו יכולים ללמוד ממה שכבר מתוקן על החלקים שאינם מתוקנים. לא שאפשר לעשות העתק-הדבק — אם אפשר פשוט להעתיק-להדביק הרי פשוט שזה כבר מתוקן. צריך עדיין להשתמש בדעת, עדיין להביא מוחין לתקן את החלקים החדשים, אבל זה לומדים מהחלקים שכבר היו.

ללמוד מעשה בראשית ומעשה מרכבה על דרך עבודה

וזה הפירוש ללמוד מעשה בראשית ומעשה מרכבה — קבלה — על דרך עבודה, כפי שאנו לומדים כל פרשה מהתורה על דרך עבודה. אפשר לחשוב שעל דרך עבודה אומר על דרך רמז: כל פעם אומרים שזה מתכוון ליצר הרע וזה ליצר הטוב, זה בסדר, לא עולה כסף. אבל יותר עמוק זה אומר את ההכרה: כמה שאנו יודעים שבלק ובלעם היו רשעים, כמה שאנו יודעים שפרעה היה רשע ואנחנו הטובים — זה כבר משיח בא, אותו דבר כבר נפתר, כבר נגמר, אין לנו מה לעשות.

כלומר, אם רוצים ללמוד על דרך שלא עבודה, מתכוונים שזה כבר קרה ואין מה לעשות עם זה. אבל מצד שני, אם מישהו אומר לגמרי על דרך עבודה — אין כלום, אולי פרעה הצדיק ומשה הרשע, אולי קרח הצדיק — זה לא מלמד אותי בכלל כלום, ואין מאיפה להתחיל; נשארים בעולם הספק הגמור. במובן מסוים כולנו מתחילים שם, כל יום, כל רגע.

אבל כשלומדים את המעשים שהם כביכול קדושים כבר ומתוקנים, זה שלומדים כל שנה את המעשה הפשט הוא שזה עדיין לא לגמרי, עדיין לא לגמרי ניצחנו את בלעם. כי אויב שניצחנו אותו לגמרי לא עומד בתורה; רק אלה שעדיין לא ניצחנו אותם לגמרי עומדים בתורה. ולא מספרים סתם כישלונות, אלא חצי הצלחה או הצלחה מסוימת. ההצלחה המסוימת מלמדת אותנו איך, באיזה אופן, באילו תחבולות ודרכים צריך להתמודד עם סוג כזה של אומה או סוג כזה של בעיה, גם ברוחניות.

אז, ללמוד על דרך עבודה אומר גם להבין שהמעשה שהיה לא היה קבוע, היה ספק והכריעו את הספק, וגם שהיום עדיין יש ספק מסוים שעדיין לא הכריעו לגמרי. אבל הדרך איך הולכים להכריע את הספק של היום היא על ידי ניסיון להשתמש בצורות ובחילוקים שהקב״ה כבר עשה. זה באופן כללי המהלך שאני מבין מה זה אומר ללמוד על דרך עבודה.

המעשה של פרשת בלק

התקציר הפשוט

בואו ננסה עכשיו להחיל את זה על פרשתנו. היסוד שאני הולך לומר הוא ממש כמו תקציר ChatGPT, ברכה לבטלה כמעט, אבל זה תקציר שהפסוק עצמו עושה במובן מסוים. התקציר הוא: בלק רצה לשכור את בלעם לקלל את היהודים, הוא שכר אותו ורצה לשלם. למעשה זה לא הצליח — במקום לקלל הוא בירך את היהודים, אמר כמה טובים הם וכמה יהיה להם טוב. אלו פחות או יותר ברכות בלעם.

התורה מאריכה בזה: איך הוא שלח פעמיים שליחים לבלעם שיבוא, שלוש פעמים שהמלאך עצר אותו בדרך, שלוש פעמים שהוא לקח את בלעם למקומות אחרים, הוא עשה קרבנות ואמר נבואות, והפעם הרביעית אמר שלוש נבואות, ו“לכה איעצך אשר יעשה העם הזה” (במדבר כד, יד). כל הפרטים האלה — לא הולכים להגיע לשום דבר אם לא לומדים אותם. זה איך נכנסים באמת.

תקציר הפסוק בספר דברים

הכותרת, כפי שכתוב בספר דברים: “אשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך, ולא אבה ה׳ אלקיך לשמע אל בלעם, ויהפך ה׳ אלקיך לך את הקללה לברכה, כי אהבך ה׳ אלקיך” (דברים כג, ה-ו). זה תקציר הפסוק של פרשת בלק. יש ראשונים, כמו הרשב״ם, שלומדים שהסיבה לכל המעשה היא כדי להסביר את הפסוק “לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה׳ על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים, ועל דבר אשר שכר עליך את בלעם בן בעור” (דברים כג, ד-ה). אותו דבר מוזכר בספר יהושע, אצל מיכה בהפטרה, ואצל יפתח בהפטרה של השבוע שעבר. רואים שזה אחד מיסודות המצווה, יש מסר, ורוצים לדעת מה היה.

השאלות במעשה

באמת המעשה הרבה יותר מפורט, ולהיכנס לתוכה זה להיכנס לעבודה שבה, לשאלות: למה הוא רצה כן ללכת, למה לא ללכת, למה הוא רצה לברך, למה לא לברך. יש ספק שצריך להבין. אבל באופן הכי כללי זה המעשה: רצה לקלל, שכר לקלל, ובסוף בירך.

המצווה: לא יבא עמוני ומואבי

ההלכה

מהמעשה יש נפקא מינה הלכה למעשה: “לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה׳ גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה׳ עד עולם” (דברים כג, ד) — אסור להתחתן עם עמוני ומואבי. “לא תדרש שלמם וטבתם כל ימיך לעולם” (דברים כג, ז) — לא רק להתחתן, אלא אין דורשים בשלומם וטובתם. הוא לומד שאם הולכים לעשות מלחמה עם עמון ומואב, אסור לעשות קריאה לשלום. למה? כי הוא רשע כזה, כי הוא עשה את זה — אבל זה לא הצליח לו.

זה דבר מעניין. מגלים שהוא רע; בלק, מואב, היה מוסתר. אבל לא מספיק לומר “לא הולכים אליו” — צריך לספר שזה לא הצליח. אבל מה זה נכנס להלכה? התוספות “ולא אבה ה׳ אלקיך” לכאורה לא קשור ל״לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'”. אפשר לומר שזה סתם בדרך אגב, שיזכרו שהקב״ה אוהב אותנו — כמו שמשה רבינו רוצה הרבה פעמים בספר דברים להזכיר ליהודים שהקב״ה עזר להם. אבל נראה שכאן יש לזה קשר למצווה, להתייחסות למואב, ל״לא תדרוש”. כמו שכתוב “עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אתו בלעם בן בעור” (מיכה ו, ה) בהפטרה — זכור משהו מזה, הבן משהו מזה.

המצווה כניסיון וספק

זה נשמע כמו מצווה מאוד שחור-לבן: עמוני ומואבי, החוצה. בטוח שברוחניות מבינים כך, וגם בעולם הזה — עומק הרוחניות והממש פוליטי, גשמיות, דומים. אבל אם צריך לדבר על זה כל כך הרבה, וכתוב פסוק כל כך חד, הפירוש שכאן יש לנו עניין. צריך אצלו לדעת ללמוד מה הוא מתכוון — אם הוא יכול להתגייר, או שהוא לא יתחתן עם יהודי. רואים איך החכמים עשו הלכה כזו מזה, אף על פי שמזמן חכמים כבר לא נוהג.

אם יש פסוק, ורואים גם בספר נחמיה שהיתה בפועל ממש השאלה, הפשט שיש ניסיון כזה. ניסיון הוא מאוד אותו דבר כמו ספק: כשאדם יודע מה הוא צריך לעשות, אין ניסיון. ניסיון אומר שיש צד כזה, הוה אמינא כזו, פסק דין שעדיין לא נפסק. עדיין יש עמוני ומואבי, שצריך לדעת אם הם שייכים לקהל ה׳ או לא, מה זה אומר פנימית, ומה הדבר שצריך לעשות או לא לעשות.

שני החטאים של מואב

אם צריך לדעת מה הוא צריך לעשות ולא לעשות, הפסוק אומר שני דברים: “אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים”, ו״ואשר שכר עליך את בלעם”. כלומר, אם רוצים לדעת איך לקיים את הפרשה, צריך כן לקדם את היהודים בלחם ובמים, וכן לשכור לברכת ישראל — לא לקללת ישראל. ומשהו יותר טוב להבין את ה״כי אהבך”, את ה״ויהפך”.

הסוד של כוס הברכה

כוס היא מידת המקבל

למדנו בהקדמות הזוהר שיש “כוס של ברכה”, מילה לשכינה. כוס הברכה מגביה בשתי ידים, נוטלה לימין שלא יתאחזו בה שמאל. מה נוטלת בימין, זה כוס ישועות אשא, השושנה שנמצאת בין חמש אלין תקיפין.

צריך להבין שני דברים: למה זה נקרא כוס, ומה זה כוס הברכה? כוס היא גימטריא אלקים, ומראה על מידת המקבל, על המידה האחרונה. כלומר, כשכבר יש את השפע, כבר יש את המציאות שנקראת עולם הזה, הרמה האחרונה, אחרית הימים — האחרון של הימים שנקרא בשבע הספירות שבת. זה כבר יש.

לית לה מגרמה כלום

מצד שזה כוס, כמו הלבנה, קוראים לזה לית לה מגרמה כלום — אין לה משלה, אין לה כביכול בחירה. כמו שאמרנו: מי שרק מקבל את התורה, כמו גר שנקרא תחת כנפי השכינה — הוא יודע מה כבר טוב ומה לא, והוא מבצע את זה, אבל הוא לא מוסיף כלום מעצמו, אין לו את היכולת. זה כוס, אחרית, האחרון.

בכוס הזה, אם הוא לא יכול להחליט, נכנס מה שנכנס. על זה אומרים שלשכינה יש שתי מידות, לבן ואדום, כמו “כשושנה בין החוחים” (שיר השירים ב, ב), “שושנה שש בשני גוונין”. באמת קצת מוזר לומר שיש לה שתי מידות במובן הזה; הפשט הוא שאין לה כלום. חסד וגבורה אומר סך הכל מה שבא, “בה׳ אהלל דבר באלקים אהלל דבר” (תהלים נו, יא). מה שבא, זה היא מקבלת. אין לה הגדרה מעצמה, ממילא היא גם זה וגם זה.

המחלוקת של חזון איש עם החסידים על בטחון

צריך להבין אם זה הגיוני. אם המידה שאנו קוראים לקבל גם חסד וגם גבורה היא ניטרלית, או שהיא גם חסד וגם גבורה, או שהיא לא אף אחד. זה פחות או יותר כמו המחלוקת שלחזון איש יש עם החסידים על מידת הבטחון. החזון איש אומר שחסידים מתכוונים שבטחון אומר להאמין שתמיד יהיה טוב, לקוות ולבטוח שיהיה טוב. זה הפשט החסידי. החזון איש מסביר שזה לא כך: מי אמר לך שיהיה טוב? בטחון אומר שמה שקרה, קרה; מה שקרה הקב״ה עושה, ומקבלים מה שקרה. אדם לא יכול לדעת אם זה טוב או לא טוב.

לפי החזון איש כאילו מידת המלכות היא ניטרלית; אין לה שום צבע, היא מקבלת מה שהיא. והחסידים אומרים לא, זה בעצם טוב. הספרים החסידיים תמיד אומרים שאם מתבטל והולך לקבל, “בטל רצונך מפני רצונו כדי שיעשה רצונך כרצונו” (אבות ב, ד) — אם עושים שלא אכפת לי, נהיה טוב. צריך להבין את זה: למה זה יהיה טוב?

פתורה: הסוד של השולחן

שני החטאים הם חטא אחד

האמת היא שהדבר יותר מסובך, ואפשר להבין את זה כך. אמרנו שיש שני דברים שמואב לא עשה נכון: ראשית, הם לא הביאו לחם ומים, ושנית, “על אשר שכר עליך את בלעם בן בעור”. שואלים כולם את הקושיא — זה קצת כמו “רצח, הצתה, וחציית כביש באדום”: הוא רצה להרוג אותם, ויחד עם זה הוא לא הביא לחם ומלח? זה לא הגיוני.

הזוהר מפרש זאת בפנימיות

הזוהר אומר שכתוב “בלעם בן בעור מפתורה”, ו״פתורה” הוא לשון שולחן, כמו “העורכים לגד שלחן” (ישעיהו סה, יא), ו“ועשית שלחן… ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד” (שמות כה, כג-ל). יש שולחן שמעמידים לפני ה׳. עושים שולחן דומה למזבח, כמו שולחן השבת שלנו, או המזבח עצמו כמו שולחן. “העורכים לגד שלחן” — היו מכינים שולחן למזל, כישוף כזה.

האורות שאדם עושה, כך הוא מקבל

אומר הזוהר שהאמת היא: מה שמוציאים, כך מקבלים. זהו היסוד שהזוהר קורא לו שהאורות שאדם עושה, כך הוא מקבל. זהו יסוד קשה — אומרים אותו ולא מבינים מה הכוונה. נפקא מינה אחת כתובה בפירוש בזוהר בפרשה השבועית הקודמת, לגבי אליהו בהר הכרמל עם נביאי הבעל שהתנגחו שם.

אנו רגילים לחשוב, הפשט הליטאי, שהקב״ה הוא בעל היכולת של הכל, וכל מיני בלעם יכול לקלל מהיום עד מחר, זה לא יזיק לנו, אין לו כוח. אבל מי שלומד פרשת בלק רואה שזה לא הפשט. אם הקב״ה אהב אותם כל כך, היה צריך לבטל את קללות בלעם. אפשר לומר פשטים רציונליסטיים, אבל ברור מאוד מעצם המעשה שלוקחים ברצינות את קללות בלעם. זו סוגיה מאוד מסובכת, אבל זה בטוח שבלעם יכול כן לעשות משהו, כמו שכתוב בכל הראשונים שמתווכחים, למשל הרמב״ם, שיש כוח לכישוף.

השולחן לא עושה כלום: הוא רק לוקח מה ששמים עליו

הזוהר מסביר שיש סדר. השולחן הוא מה? מקבל. שולחן הוא שולחן, עליו שמים דברים; הוא לא דבר שעושה דברים. על הארץ צומחים דברים, “המוציא לחם מן הארץ” — הארץ היא סוג של מקבל שעושה משהו. אבל השולחן לא עושה כלום; שמים עליו אוכל מוכן, והוא לוקח מה ששמים עליו. כמו שאומרים “הנייר סובל את הכל” — שולחן סובל הכל. שמים עליו דג ממולא, הוא דג ממולא; שמים עליו חזרת, הוא חזרת.

עריכת השולחן: מה שמכינים, כך מגיע

את השולחן אפשר לערוך, כמו שכתוב “תערך לפני שלחן נגד צוררי” (תהלים כג, ה). כשנכנס אורח, מכינים שולחן לכבוד האורח, לכבוד שבת. סוג השולחן שמכינים, זה גם סוג הדבר שהוא יביא — לא שהוא יחשב איזו מתנה לפי השולחן. כשאדם מכין שולחן לשבת, זו הכנה כזו, עבודה גדולה.

מעניין, קוראים לזה circular causality — דברים שעובדים קצת יותר מסובך מהפשט הפשוט. ליטוואק גדול, רציונליסט, יכול לומר: “מה איכפת לי שהשולחן ערוך יפה? אני בעצמי עשיתי את השולחן, למה אתפעל מזה?” אבל זה לא עובד כך. אחרי שאדם מניח את השולחן, מסדר יפה — הכוס, הקערה, הספסלים, הצלחות, המזלגות, כל הכלים — הוא יושב, ובזה נכנסת סעודה. זה לא פשט שזה מקום שאוכלים בו, אלא זו שמחת חתן, כמו “הנהנה מסעודת חתן”.

מי שטרח בערב שבת: היחוד של אדם ושולחן

לפי מה שהתכונן, כמו “מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת” (עבודה זרה ג.). מלבד הפשט הפשוט שלא יהיה לו חוב, הוא גם הכין לעצמו קערה זהובה יפה. המאכל ששמים על זה אינו אותו מאכל כמו מה ששמים על קערה מנייר. זה אפילו טועם אחרת, כי אדם טועם עם דעתו, עם נשמתו, עם מה שהוא אדם, לא רק עם החוש שלו.

אפילו אדם יושב לבדו: הוא הכין את השולחן, אחר כך הוא יושב ליד השולחן, כי זה יחוד. אדם עם שולחן זה יחוד — שולחן הוא מלכות, אדם הוא תפארת, “כתפארת אדם לשבת בית” (ישעיהו מד, יג). אלו כבר רמזים על איך צריך להתנהג ביחס ליציבת האדם.

זה שמכינים שולחן גורם שיקרה — לא שאין צורך לבשל בנוסף, צריך כן לבשל, אבל הכנת הכלים גורמת שהשפע יבוא בדרך זו. אם מישהו מכין שולחן לא הנה ולא הנה, הסעודה תהיה לא הנה ולא הנה. כשהוא עושה זאת מוכן יפה, לסעודה יש טעם.

כבוד שבת מול עונג שבת

הוא מדבר על חילוק בין כבוד ועונג. אני חושב שהכל זו השיטה של החזון איש. ראיתי אצל החזון איש שאלה על סתירה בין כבוד שבת לעונג שבת: כבוד שבת הוא לשבת עם בגד חגיגי בסעודה, אבל עונג שבת הוא לשבת בלי הבגד החגיגי כשחם. מה גובר, כבוד או עונג? אם מישהו אומר שתמיד עונג גובר על כבוד, הוא לא מבין גם את העונג. כי כבוד שבת פירושו שהוא מכין שולחן, כמו “לעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי שבת אף על פי שאינו צריך אלא לכזית” (שבת קיט:). כשמכינים את הסעודה אפילו אם אינו צריך לאכול — האכילה היא דבר צדדי. האמת היא שהעונג הוא לפי הכבוד, לפי כמה שהוא מכין את הנרות, הוא שם פרחים וכל מיני דברים שהם יופי.

הפרחים גורמים שהדג יטעם טוב יותר

זה לא רציונלי. אדם שאין לו טעם, אין לו חיות בחייו, הוא אדם יבש. לא כתוב בגמרא שצריך לקנות פרחים לשבת — מה יועילו לך הפרחים? הפרחים גורמים שהדג יטעם טוב יותר. על פי קבלה, כמו שכתוב בזוהר: כששמים פרחים על השולחן, זו השושנה, “כשושנה בין החוחים” (שיר השירים ב, ב), וזה גורם שלשולחן יבואו חלה יותר יפה, יין יותר יפה. כוס יפה יותר גורמת שהיין יהיה יותר יפה. לאדם יש כוס טוב לכבוד שבת, לא מתאים לו לשים בו יין קדם זול; אם זו כוס זהב נכנס יין יקר. זה גם מעורר באדם את רצונו. הכנת המקבל עושה את השפע.

backward causality: האור החוזר

אף על פי שהוא מקבל תחילה לקבל מה שהוא, זה הרבה יותר מסובך. יש גם backward causality: אפילו דבר שאני בעצמי עשיתי, אחר כך הוא חוזר אלי, כמו אור חוזר. כך עובד כל העולם: הקב״ה עשה את העולם, הכל “טוב מאד”, ואחר כך כביכול זה חוזר אליו, הוא מקבל תענוג מהעולם. עם כל הבעיות התיאולוגיות שיש, אנו מוציאים את הרעיון שיכול להיות דבר כזה שאדם עשה משהו ואחר כך הוא נעשה מקבל מהדבר שהוא עשה. דבר פלא: אני בעל הבית, אני עשיתי את השולחן, וממה יש לי הנאה? רק כשחוזרים הביתה מבית הכנסת והשולחן כבר ערוך, הוא מקבל מזה השראה. כך העולם עובד.

בלעם ועריכת השולחן לרעה

מואב לא יכול לקלל: הוא צריך להכין שולחן

וזהו הפירוש של כוס של ברכה. שני החטאים של מואב — אני חושב שזה אפילו בזוהר — הם אותו חטא. ה״לא קדמו אתכם בלחם ובמים” זה אותו דבר כמו “שכר עליך את בלעם בן בעור לקללך”. למה? כי כשהיהודים באים, “הנה עם יצא ממצרים” (במדבר כב, ה), אומר מואב: אני פסיבי, אני החלק שמחובר למידת המלכות, לכבוד המלך — חייב להיות שמואב הוא איזה נושא של מלכות, מלכות דקדושה או מלכות שלא נכונה. וכשהם באים, מה אני יכול לעשות? אני לא יכול לקלל. אני צריך למצוא מישהו שמבין את מידת המלכות, איזה כוח אל בפה, איך להתמודד עם הבעיה. אפילו לחפש שבלעם יקלל אני לא יכול; אני יכול רק לשלם לו.

אומרת התורה: מי אמר לך שאתה לא יכול לעשות כלום? הכן שולחן בשביל זה! היהודים שיוצאים ממצרים — הכן להם, הצג את עצמך עם לחם ומים במקום עם בנות מואב ששלחת אליהם. זו הבעיה.

הקושיא של הזוהר: למה לא כיבדו קודם את בלעם

הזוהר שואל קושיא יפה, כי זה מוציא איך הוא הבין איך היה צריך לעשות. רואים שבלק התייסר עם בלעם — הוא לא רוצה לבוא, הוא לא מכבד אותו מספיק. אומר הזוהר: בלק הוא טיפש. כשרוצים משהו ממישהו, מכבדים אותו קודם, ואחר כך מבקשים ממנו מה שצריך. בלק היה צריך קודם לשלוח לבלעם דברי שלום, דברי כבוד — “אתה נביא כל כך גדול, כל כך מבורך” — לתת לו מתנות, ורק אחר כך לומר “אולי תבוא לקלל לי את היהודים”. למה הדבר הראשון “וישלח מלאכים אל בלעם… הנה עם יצא ממצרים לכה ארה לי” (במדבר כב, ה-ו)? זו טיפשות.

הזוהר עונה שמזה רואים שהתענוג הגדול ביותר של בלעם היה לקלל את היהודים; זה עצמו היה עריכת השולחן עבור בלעם. אבל רואים בבירור שכשרוצים לבקש ממישהו משהו, כבדו אותו קודם בלחם ומים, אפילו אם הוא אויבך, “מרוב שנאה אכלהו לחם”.

עריכת שולחן עושה: אפילו אצל אויבים

ראיתי פעם ישראלי שדיבר איך צריך לדבר עם האויבים כדי לעשות שלום. הוא אומר: אני לא יודע אם נעשה שלום, אבל אם מדברים כבר עומדים טוב יותר. כי אם אני יושב באותו חדר עם ההוא ושותים קפה ביחד, אני כבר יודע שההוא לא אוכל זכוכית, הוא אדם. זו עריכת שולחן, זה עושה.

אותו דבר הוא הקב״ה. יש חיוב “נקדים בלחם ומים” — לפנות שבת, וכל בוקר מודה אני. אתה לא תופס שאם מוציאים לחיים, עוגה ומשקה, נראית קבלת הפנים אחרת. זה משנה באמת את השפע, וזה עובד ממש כך. זהו היסוד של “נקדים בלחם ומים”, שזה אותו סוד.

מכשפים מבינים עריכת שולחן לרעה

הזוהר אומר שבלעם וכל המכשפים מבינים את זה מאוד טוב. מכשפים לא משוגעים; הם יודעים איך לעורר את הטומאה, איך להכין שולחן כדי שיהיה רע, כדי להרוג את היהודים עם זה. זו העבודה של בלעם, וזו היתה טרחה גדולה. היה צריך לעשות נס, למצוא עצה איך להפוך את זה מקללה לברכה.

תפקיד הצדיק: לא לתת לקב״ה לעשות

רבי נחמן: למה נותנים לקב״ה לשבת

מה שבלעם אומר כל הזמן, “אשר ישים ה׳ בפי אתו אדבר” (במדבר כב, לח), זו לא דרך חסידית של דיבור. יש בשם רבי נחמן מברסלב שהוא אמר שהוא לא מבין למה נותנים לקב״ה לשבת. הוא דיבר קושיא על הצדיקים בזמן שהתחילו הגזירות של הקנטוניסטים של הצאר: נראה לו שכל הצדיקים שקטים מדי, מרוצים מדי ממה שהקב״ה עושה. מה יושבים ונותנים לקב״ה לעשות מה שהוא רוצה? האם זו העבודה של צדיק, להיות בטל?

העבודה של יהודי היא: בוודאי אי אפשר לומר לקב״ה מה לעשות, אבל איך עושים לו טובה? מכינים לו שולחן! איך בלעם התכוון לעשות רע? הוא הולך לעשות איזה קרבנות שגורמים לעורר דינים על ישראל. הוא רצה למצוא את כל הבעיות, וזה באמת יש — אובייקטיבית תמיד יש בעיות, חלקי חורבן בעולם. אבל מי אמר לך להיות כל כך פסיבי, לתת לקב״ה לעשות מה שהוא רוצה? הכן שולחן!

הכלל עובד לטוב ולרע

זו האמת, ואנחנו הצלחנו על בלעם, שהוא כן יעשה ברכה. זה עצמו היה דבר שהקב״ה עורר אותו. זה כלל שעובד לטוב ולרע: אדם רוצה רע, הוא מקבל רע; אדם רוצה טוב, הוא יכין שולחן כזה שיגיע כוס כזה, כוס כזה שיגיע יין כזה. בלעם הכין כוס כזה. נראה שהיה צריך לשנות את רצונו שהוא יכין כוס שמגיעה הברכה. לא יכול להיות שהוא ירצה לומר קללות ויצאו ברכות — זה נגד חוקי הנבואה, נגד החכמה.

אליהו בהר הכרמל: נביאי הבעל שכחו

הזוהר אומר את זה אצל אליהו בהר הכרמל. כתוב “ויקראו בקול גדול” כאילו הם לא ישנו. אליהו עשה אותם חוזרים “ויעשו גדיים כשפודים” — הם עשו את סעודתם ולא באה אש מן השמים. נביאי הבעל לא היו משוגעים, הם ידעו היטב שזה היה בא. זה היה נס שהם שכחו את כוונותיהם, שכחו איך לעשות את זה, ממילא לא בא. אם זה היה מצליח להם, זה היה בא.

אותו דבר אצל בלעם: אם התוכנית של בלק היתה מצליחה — הוא היה מביא את כתמיו עם מתנותיו — זה היה מצליח. זה שבלעם לא לקח את מתנות בלק, נראה שזה חלק מהנס. אבל צריך להבין שזו הדרך שבה העולם עובד.

חזרה להלכה: לא יבא עמוני ומואבי

מואב: מי שלא מתכונן

בואו נוציא הלכה למעשה. מואב הוא “מאב”, כמו שבת לוט קראה לבנה מואב. מואבי פירושו מי שאומר שהכל מהאב, מהחכמה, מהקב״ה, והוא אפילו לא מתכונן לזה. עמוני ומואבי היא המידה של “מה שיבוא יבוא” — אין מידה כזו. זה “לא יבא בקהל ה'”. צריך להקדים בלחם ומים, ובכך יהפכו את הקללה לברכה. הקללה היא מצד הדין, יש במציאות קללות; אבל כשמקדימים בלחם ומים, הופכים את הקללה לברכה.

הצדיק שם את הכוס ביד ימין

זו כל העבודה של קרבנות: כשקרבן בא, מרצים, הופכים מידת הדין למידת הרחמים. צדיקים גמורים לוקחים את הכוס ושמים אותו ביד ימין. זו העבודה של צדיק — לעשות כוס כזה שבו נכנסת רק ברכה. זה התפקיד של אדם בעולם.

הזמנה של ישוב הדעת

מה שאנחנו צריכים לעשות זה לא דבר פשוט, ואנחנו הרבה פעמים מוצפים מהמציאות. אבל בשביל זה יש הזמנה של ישוב הדעת, בשביל זה יש לחם ומים. צריך לשבת ולעשות הזמנה של ישוב הדעת כמה דקות. אז אני מכין את הלחם והמים, אני מכין כוס, אני מגביה את הכוס, ובכוס הזה אני רוצה שתיכנס ברכה ולא קללה.