פנימיות הכעס על עמלק הוא אהבת ישראל ופנימיותו הוא אהבת העתיק לז"א | זוהר שבת זכור תשפו
מל תמלול לחץ לפתיחה
סיכום השיעור 📋
סיכום פון דעם שיעור – שבת זכור, קריאת התורה, און פורים
א. דער חיוב פון שבת זכור – דאורייתא און דרבנן
שבת זכור איז (לפחות לויט דעם מנהג) א חיוב מדאורייתא. וואס באדייט „דאורייתא” אין א טיפערן זין? עס מיינט נישט בלויז אז מען איז „מער מחויב”, נאר אז די מצוה רירט אן ביז דער מדריגה פון תפארת – א העכערע ספירה. אין קאנטראסט, „דרבנן” רירט אן אין מלכות/שכינה, א נידריגערע מדריגה.
די שאלה: וואס איז באזונדער ביי שבת זכור?
א לאגישע קשיא: יעדע קריאת התורה איז דאך אויך „תורה” – אלזא וואס איז דער חידוש אז שבת זכור איז דאורייתא? דער תירוץ: דער אונטערשייד ליגט נישט אין דעם אז מען ליינט תורה (דאס איז אלעמאל דאורייתא), נאר צי דער ספעציפישער זמן, מקום, און פרשה איז באשטימט מדאורייתא אדער מדרבנן.
ב. מגילת אסתר – א פאראלעל
די זעלבע סברא ווערט אנגעווענדט אויף מגילת אסתר. אסתר און מרדכי האבן גע׳פועל׳ט („כתבוני לדורות”) אז די מגילה זאל אויך האבן א דאורייתא׳דיגע מדריגה פון תפארת, נישט בלויז נביאים/כתובים (נצח והוד). דער אריז״ל לערנט אז דארט איז דער „יסוד אבא” אפילו מער מגולה.
ג. דער סוד פון קריאת התורה – נקודות, טעמים, תגין, אותיות
דער הויפט-יסוד
– א ספר תורה איז געשריבן אן נקודות און אן טעמים – בלויז אותיות מיט תגין.
– דער אריז״ל זאגט: דאס איז א משל אויף דער וועלט – די וועלט איז „כלים” (אותיות) אן חיות, אן טעם.
– תגין = ניצוצות, א רמז אז דא איז אמאל געווען אן אור, א ספארק.
– ווען א איד ליינט די תורה, ברענגט ער אריין נקודות און טעמים אין די אותיות – ער ברענגט חיות אריין אין די כלים.
– נקודות = „רוח החיה באופנים” – די ענערגיע וואס דרייט די וועלט (אור הבינה/חכמה).
– טעמים = א העכערע מדריגה – ניגון, געשמאק, געפיל, פארבינדט דעם גאנצן פסוק (אור החכמה/כתר).
„ממוות לחיים” – די עבודה פון באלעבן די וועלט
– „מעבדות לחירות” = מען באפרייט דעם ניצוץ וואס איז „שבוי” אין די כלים.
– „ממוות לחיים” = מען ברענגט אינגאנצן נקודות און טעמים אריין – עס ווערט א שירה, לעבעדיג: „קריאתו זו היא הילולו”.
ד. מגילת אסתר – שוואכע כלים, שטארקע ניגון
א שארפער חילוק: ביי מגילת אסתר זענען די כלים שוואכער (נישט די זעלבע קדושה ווי ספר תורה, מען רירט אן א מגילה אנדערש), אבער די ניגון און טעמים שיינען שטערקער ארויס. דער אריז״ל דערקלערט: דאס איז ווייל דער „יסוד אבא” צוברעכט די כלים – „מרדכי יצא מלפני המלך” – די חיות איז אזוי שטארק אז זי ברעכט דורך. פארדעם פירט מען זיך פורים מיט פארשטעלונגען און אנדערע כלים – דער מענטש, די נשמה, גייט ארויס פון זיינע געוויינטלעכע כלים (בגדים, שטריימל, בעקיטשע).
ה. שבת זכור – העכער ווי מגילה
שבת זכור איז אין א געוויסן זין די העכערע מדריגה פון מקרא מגילה:
– מגילה = שטארקע חיות אבער שוואכערע כלים.
– שבת זכור = אן עכטע קריאת התורה אין שול, אין א ספר תורה, וואו מען ברענגט ארויס נקודות און טעמים אין דעם „דאורייתא׳דיגן” כלי אליין.
עס איז דא אידן וואס פירן זיך שוין שיכור׳ן שבת זכור און קלאפן המן ביי „זכור” – ווייל עס איז בעצם די זעלבע עבודה ווי פורים, נאר אויף א דאורייתא׳דיגן לעוועל. דער מגן אברהם זאגט אז מען קען יוצא זיין מיט קריאת התורה פון פורים אינדערפרי, און מען קען אפשר יוצא זיין „זכור” אפילו פון מגילה אליין.
די פראקטישע נקודה – כוונה און התעמקות
ווייל שבת זכור איז דאורייתא, איז מען מחויב זיך מכוון צו זיין – זיך צוגרייטן מיט כוונות, פארשטיין דעם תוכן. די ניגון ברענגט ארויס די כוונה, אבער מען דארף זיך מתעמק זיין אין וואס עס מיינט.
ו. „זכור” אלס הכנת הלב – דער יסוד פון מחיית עמלק
„זכור” איז די הכנת הלב – מען רעגט זיך אויף, מען ווערט מעורר, כדי צו קענען מקיים זיין די מצוה פון מחיית עמלק – עשיית צדק, באשטראפן דעם עוולה פון „אשר קרך בדרך”. דער מלך/משיח מלחמה דארף מעורר זיין דעם עולם דורך „זכור”.
—
חלק ב: פון נגלה צו נסתר – די טיפערע לעוועלס פון זכירת עמלק
א. צוויי לעוועלס פון התעוררות – חיצוניות און פנימיות
א מפתיע׳דיגע פאראלעל:
– חיצוניות (עולם העשיה): די התעוררות הכעס קעגן עמלק – מען ווערט ברוגז אויף דעם רשע, מען גייט טון מלחמה.
– פנימיות (עולם היצירה/אצילות): דיזעלבע אורות, דיזעלבע רוחניות׳דיגע ענערגיע, ווערט אהבת ישראל – ליב האבן א צווייטן איד.
דאס איז דער חידוש פון דעם רמב״ן: חיצוניות פאדערט מלחמה, אבער ווען מען דרייט עס פנימיות, ברענגען דיזעלבע אורות שלום.
וואס מיינט „פנימיות” פראקטיש?
פנימיות מיינט: אנשטאט צו רעדן וועגן אידן קעגן גוים (חיצוניות), רעדט מען וועגן אידן צווישן זיך. דאס איז מער נוגע למעשה – רוב מענטשן׳ס באציאונגען זענען צווישן אידן, נישט מיט גוים.
ב. וואס איז א מענטש? וואס איז א רשע? – צוויי לעוועלס
ערשטע לעוועל (פשוט מענטשלעכקייט)
א מענטש האט א מידת הצדק/גערעכטיגקייט. עמלק גייט קעגן דעם – ער איז „אויס-מענטש”, חייב מיתה נישט אלס אינדיווידואום נאר אלס כלל – ווייל זיין עולה צעברעכט דעם גאנצן חברה-סיסטעם. דאס איז געבויט אויף וואס מענטשן שולדיגן איינער דעם אנדערן – באזיק צדק און משפט.
צווייטע לעוועל (אידישקייט/שבת)
פארוואס עקזיסטירט דער גאנצער סיסטעם? דא קומט דער חילוק צווישן גוים און אידן:
– א קיבוץ פון גוים עקזיסטירט צו סורווייוון – צדק און משפט זענען דא פאר חיי עולם הזה.
– א קיבוץ פון אידן עקזיסטירט פאר עפעס העכערס – זיי קומען צוזאמען צו לערנען תורה, דאווענען, לויבן דעם אייבערשטן, זיך נכלל ווערן אין ספירת התפארת.
ג. שבת זכור vs. וואכנדיגע זכירה
א שארפער חילוק:
– וואכנטאג-זכירה = דער פשוט׳ער, חיצוניות׳דיגער זכר – צדק און משפט צווישן מענטשן (נוגע אויך פאר גוים).
– שבת-זכירה = דער שבת׳דיגער זכר – א טיפערע מדרגה. שבת לייענט מען נישט דעם וואכנדיגן פשט, נאר דעם פנימיות׳דיגן אינהאלט: אז אידן זענען פאראייניגט נישט בלויז צו עקזיסטירן, נאר צו זיך באשיינען מיט דעם אייבערשטנ׳ס תפארת – „ישראל אשר בך אתפאר”.
דער לאגישער פלאס: פון חיצוניות (כעס אויף עמלק) → צו פנימיות (אהבת ישראל) → צו דער סיבה פארוואס (דער תכלית פון כלל ישראל איז נישט בלויז סורווייוואל, נאר התפארות בה׳).
—
חלק ג: לעוועל 2 – שול-גיין שבת אלס „להשתבח בתהלתך”
א. די התבוננות אויף לעוועל 2
ווען אידן קומען שבת אין שול, קומען זיי נישט בלויז פאר די פשוט׳ע חברה-געזעלשאפט (לעוועל 1), נאר פאר א טיפערע פארבינדונג – זיך נכלל ווערן אין ספירת התפארת פון קוב״ה. דאס איז דער טייטש פון „ישראל אשר בך אתפאר” – אונזער גדלות איז נישט וואס מיר האבן, נאר וואס שמו נקרא עלינו. מען קומט אין שול צו לויבן דעם אייבערשטן, זאגן נשמת, הערן קריאת התורה – אלס א גרופע מענטשן וואס פירן זיך מיט צדק ומשפט בטהר און האבן זיך ליב בטהר.
ב. דער כעס אויף עמלק אויף לעוועל 2
פונקט ווי אויף לעוועל 1 ווערט מען ברוגז אויף דעם וואס שטערט צדק ומשפט, אזוי אויך אויף לעוועל 2: ווען מען פארשטייט אז א מענטש איז דא צו לויבן דעם אייבערשטן, ווערט מען ברוגז אויף יעדע קליפה – סיי א גוי, סיי א יצר הרע – וואס שטערט אידן זיך צוזאמקומען זאגן נשמת. דאס איז „אהבי ה׳ שנאו רע”.
ג. דער גרויסער חידוש: דער כעס ווערט בטל דורך טיפערע התבוננות
אויף לעוועל 2 איז דער כעס אנדערש ווי אויף לעוועל 1. דער רמ״ק ברענגט א חילוק צווישן ביטול הקליפה למטה און ביטול הקליפה למעלה:
– למטה (לעוועל 1): מען דארף זיך מתלבש זיין אין די זעלבע כלי הקליפה – „על חרבך תחיה” – מען שלאגט זיך מיט דעם פיינט אין זיין עולם, מיט א חרב.
– למעלה (לעוועל 2): מען ווייזט אז די קליפה עקזיסטירט נישט. נישט אז מען שלאגט זיך מיט איר, נאר אז זי איז בטל במציאות. דאס איז דער סוד פון מחיית עמלק – א ביטול במציאות, אנדערש ווי מחיית שבעה עממין.
ווען מען פארשטייט אז א מענטש איז דא צו זינגען זמירות, הערן תורות, לויבן דעם אייבערשטן – נישט צו פרעסן – דאן וואו איז דער כלב וואס זאגט אנדערש? ער עקזיסטירט פשוט נישט. „לבר נתלין אלהן הנך כלבין דחציפין” – מען גייט ארויס און מען טרעפט קאלטע כלבים, אבער זיי זענען נישטא אויף דעם לעוועל.
ד. נפקא מינה פאר בין אדם לחבירו: „לא תקום ולא תטור”
א פראקטישע מסקנא: ווען א איד שטערט דיך – ער האט דיר נישט געבארגט זיין האמער – מצד לעוועל 1 דארף מען טאקע ברוגז זיין. אבער מצד לעוועל 2: וואס איז א איד? א איד איז דא צו לויבן דעם אייבערשטן. שטערט ער דיך לויבן דעם אייבערשטן? ניין. ווען מען פארשטייט אז לויבן דעם אייבערשטן מיינט נישט בלויז שרייען און זיך פילן גוט, נאר פארשטיין אז ס׳איז דא א וועלט, דער אייבערשטער איז אין דער וועלט, און אלעס גייט אין דער ריכטיגער וועג – דאן איז דער „שטערער” בטל. די רע עקזיסטירט נישט מצד הנשמה. דאס איז מחיית עמלק אויף לעוועל 2 – די מענטשליכע/נשמה לעוועל.
—
חלק ד: לעוועל 3 – מצד האלקות: „היש ה׳ בקרבנו אם אין”
א. דער זוהר׳ס חקירה
דער זוהר (רבי אבא) פרעגט: וואס מיינט דער פסוק „היש ה׳ בקרבנו אם אין”? דער רמב״ן זאגט עס מיינט: צו איז דא א נביא? אבער דער זוהר זאגט: זיי האבן נישט געפרעגט קיין נאר׳ישע שאלה – זיי האבן געפרעגט א טיפע חקירה אין אלקות:
– „יש” = מדרגת חכמה / זעיר אנפין – דער אייבערשטער ווי מען קען אים תופס זיין מיט מדות: צדק, משפט, חסד, גבורה, תפארת. דאס איז דרך הטבע, די נארמאלע הנהגת העולם.
– „אין” = מדרגת עתיקא / אריך אנפין – שלילת התארים: מען האט נישט קיין ווארט דערפאר, העכער פון אלע ווערטער. א מציאות וואס מען פילט אין אן איידעלן אופן אז זי איז דא, אבער מען קען זי נישט באשרייבן.
די אידן האבן געוואלט וויסן: וואס פאר א הנהגה פירט אונז יעצט? די תפיסא׳דיגע (יש) אדער די נישט-תפיסא׳דיגע (אין)?
ב. פארוואס איז דערפאר געקומען עמלק?
דער זוהר ענטפערט: נישט ווייל די שאלה איז געווען שלעכט – עס איז א גוטע קבלה-שאלה. נאר צוויי פראבלעמען:
1. נישט בדרך אהבה, נאר בדרך נסיון – זיי האבן געטעסט דעם אייבערשטן, נישט געפרעגט מתוך חיבוב. „ער איז דער וואס איז געווען, זאל ער אונז געבן.” ווען מען וואלט עס געטון בחיבוב׳ס, וואלט נישט געווען קיין פראבלעם.
2. זיי זענען מפריד געווען – זיי האבן געטרענט צווישן „יש” און „אין”, ווי צוויי באזונדערע מציאות׳ן, אנשטאט צו פארשטיין אז ביידע זענען איין הנהגה.
ג. דער יסוד: „יש” און „אין” – ביידע אויף איינמאל
דער צענטראלער תירוץ: דער אייבערשטער פירט אונז סיימאלטעיניאס אין ביידע בחינות – בחינת יש (דער פערזענלעכער גאט וואס האט ליב, פירט מיט צדק ומשפט, „עמו אנכי בצרה”) און בחינת אין (למעלה מכל התארים, שלילת התארים, „מסתתר בשופריר חביון”). עס איז נישט דא קיין סתירה צווישן זיי – דער זעלבער גאט איז ביידע. דער וואס איז „כמלא רחמים” איז דער זעלבער ווי דער „גיבור מלחמה”.
ד. עמלק = דער פירוד אליין
עמלק איז נישט א עונש – עמלק איז דער פירוד גופא. ווען א מענטש מיינט אז עס מוז זיין א סתירה צווישן יש און אין, צווישן עתיק און ז״א – דאס אליין איז עמלק׳יות. דאס פרעגן פון דער שאלה „באופן וואס מ׳מיינט שוין כאילו ס׳איז דא א פירוד” – דאס איז דער שורש פון עמלק.
ה. „כי יד על כס י-ה” – דער פסוק אלס מפתח
דער פסוק „כי יד על כס י-ה מלחמה לה׳ בעמלק מדור דור” איז דער ערשטער פלאץ אין תורה וואו עס שטייט אז דער אייבערשטער האט א „כסא” (בענקל). דער מדרש זאגט „אין השם שלם עד שימחה זרעו של עמלק” – דאס מיינט אז די י-ה (עתיק/אין) און די ו-ה (ז״א/יש) ארבעטן נישט צוזאמען אין דער מענטשלעכער השגה. על פי אמת ארבעטן זיי צוזאמען, אבער מענטשן כאפן נישט אז זיי גייען צוזאמען. ווען מ׳פארשטייט אז עס איז אחדות – ווערט אויס עמלק, ווערט דער שם שלם.
ו. „זכור” על פי פנימיות = געדענק אז ס׳איז איין זאך
דער פנימיות׳דיגער טייטש פון „זכור את אשר עשה לך עמלק”: פונקט ווי „זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו” (דער רמ״ק), אזוי מיינט „זכור” – געדענק אז ס׳איז די זעלבע זאך, מאך נישט דעם טעות פון פירוד. אבער דאס איז שווער, ווייל מ׳זעט דאך א סתירה! אויף דעם זאגט די תורה: גיי בחביבות – גיי מיט ליבשאפט.
—
חלק ה: דער וועג פון חביבות – דער פראקטישער תירוץ
א. דריי סארטן מענטשן
א משל פון א איד מיט צוויי רבי׳ס (אדער עתיק און ז״א) וואס האבן פארשידענע דרכים:
1. דער חוקר/מתנגד – שטייט פון דרויסן, אנאליזירט, זעט נאר סתירות: „דער זאגט אזוי, דער זאגט אזוי, ס׳גייט נישט צוזאמען.” ער איז א גוטער פילאסאף, אבער ער פילט זיך ברוגז און צוקריגט.
2. דער נאר – זאגט „אלעס איז אחדות, אלעס איז די זעלבע זאך” אן קיין פארשטאנד. ער האט א געוויסע מעלה – ער איז נישט צוקריגט, ער פילט זיך געשמאק – אבער ער פארשטייט נישט באמת.
3. דער דריטער וועג (דער ריכטיגער): „איך ווייס נאך נישט. ס׳פעלט מיר יסודות, ס׳פעלט מיר הבנות. אבער איך האב ליב ביידע. איך האב א מורא׳דיגע אהבה צו דעם אין סוף וואס מ׳קען נישט אויף אים זאגן גארנישט, און איך האב א מורא׳דיגע אהבה צו דעם פערזענלעכן גאט וואס מ׳קען מיט אים רעדן.” ער האלט נישט דארט צו פארענטפערן די קשיא, אבער ער לעבט מיט חביבות צו ביידע.
ב. חביבות אלס דער אמת׳ער תירוץ – „בחביבותא תליא מילתא”
די חביבות אליין איז א פארם פון תירוץ:
– אין דער וועלט פון ספירות: די יש האט ליב די אין, און די אין האט ליב די יש. אין עולם התיקון האבן די ספירות זיך ליב – „אבער חביבותא תליא מילתא”. דאס איז ווי זיי ארבעטן צוזאמען.
– ביים מענטש: די זעלבע חביבות – אז מ׳קען ליב האבן צוויי שיטות וואס שיינען סותר – דאס איז דער מפתח צו אחדות.
– דאס קומט אויך אראפ פראקטיש: ווען מ׳האט א חבר וואס מ׳דארף אים נוקם זיין – „איך האב אים נאך אלץ ליב, ער איז נאך אלץ א איד, נאך אלץ א מענטש.” ביז אפילו דער חרב קעגן המן הרשע קומט פון אהבה – „לשם אהבה”, נישט פון כעס.
ג. קנאה = אהבה וואס ווערט פארלעצט
„אל קנוא ונוקם” – גאט׳ס קנאה און נקמה שטאמט פון ליבשאפט: „איש קנא מקנא לאשתו” – ער האט איר אזוי ליב, אז עס שטערט אים מורא׳דיג שטארק ווען איינער גייט קעגן דעם. די נקמה אין עמלק איז נישט קאלטע יוסטיץ – עס איז ברענענדיגע אהבה וואס קען נישט דולדן דעם פירוד.
—
חלק ו: די העכסטע לעוועל פון תיקון עמלק – „בעתיקא תליא מילתא”
א. דער מסקנא
דאס שווערד וואס הרג׳עט עמלק איז נישט שרעקעדיג – עס איז „געשמאק צו קוקן אויף”. דאס מיינט: ווען דער אייבערשטער באזייטיגט דאס בייז (עמלק), קומט עס נישט פון א פלאץ פון כעס אדער שרעק, נאר פון דער העכסטער מדרגה פון שלימות און שיינקייט – פון עתיקא, דער בחינה וואס איז למעלה מכל גדר. דאס איז דער טייטש פון „בעתיקא תליא מילתא” – דער ענין פון מחיית עמלק איז תלוי אין דער העכסטער ספירה, וואס קאָרעספּאָנדירט מיט שלש סעודות (סעודה שלישית פון שבת, וואס איז דער רעוא דרעוין).
ב. דער שטרוקטור פון דריי לעוועלס
– לעוועל 1 – דער פשוט׳ער עמלק: צדק ומשפט, מלחמה קעגן דעם רשע.
– לעוועל 2 – די מענטשליכע/נשמה לעוועל: ביטול הקליפה במציאות, אהבת ישראל.
– לעוועל 3 – די אלקות לעוועל: אחדות פון יש און אין, עתיקא – וואו דער „קאמף” קעגן עמלק איז נישט מער א מלחמה אין דעם רגיל׳ן זין, נאר א גילוי פון דער אבסאלוטער שלימות וואס לאזט נישט קיין פלאץ פאר בייז.
—
סיכום: די כוונה פון שבת זכור
יעדער פרט איז א סוגיא בפני עצמה, אבער דער ציל איז „צו עפענען אביסל די קאפ” – צו געבן א יסוד׳דיגן פראמעווארק צו פארשטיין די כוונה פון שבת זכור: נישט בלויז א זכרון פון א היסטארישער מלחמה, נאר א דערגרייכונג פון דער העכסטער בחינה וואו דער אייבערשטער׳ס אחדות באזייטיגט דאס בייז מתוך שלימות און תפארת.
תמלול מלא 📝
שיעור בעניני שבת זכור ופורים – חלק א׳
נושא: סוד קריאת התורה, ההבדל בין דאורייתא לדרבנן, ועבודת חג הפורים
—
א. גדר החיוב של פרשת זכור: דאורייתא מול דרבנן
רבותי, ערב שבת “זכור”. מען איז מחויב – לפחות דער מנהג איז צו זאגן אז מ׳איז מחויב – מדאורייתא צו ליינען פרשת זכור. אויב אזוי, איז מען מחויב אויך מדאורייתא.
וואס מיינט דאס א חיוב מדאורייתא? דאס מיינט א חיוב וואס איז עולה ביז תפארת [די מידה פון אמת און תורה], א קאנעקשן [פארבינדונג] וואס איז עולה ביז תפארת. דאס איז דער טייטש: ווען מ׳זאגט א זאך איז “דאורייתא”, מיינט עס נישט אז מ׳איז “מער” מחויב – מחויב דארף מען דאך טון אלעס, סיי דאורייתא סיי דרבנן. נאר “דאורייתא” מיינט צו זאגן, אז מיט די מצוה, מיט די פעולה, קען מען אנרירן ביז די מדריגה וואס הייסט די עולם פון תפארת. דאס טייטשט דאורייתא.
לעומת זאת, דרבנן הייסט ספירת המלכות, “דברי סופרים”, בבחינת דיבורים. ער רירט נאר אן נידריגער, אין בחינת מדת המלכות און די שכינה.
איז מ׳איז מחויב צו ליינען שבת זכור די פרשה פון “זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק” (דברים כה, יז), מ׳ליינט עס אין די תורה. דאס טייטשט אז מ׳איז מחויב מדאורייתא, דאס רירט אן אין די תורה.
דארף מען טראכטן, וואס איז די זין דערפון? יעדע מאל וואס מ׳ליינט אין די תורה איז עס דאך מדאורייתא? ס׳איז דאך מדאורייתא, מ׳ליינט די תורה! וואס קען עס זיין “מער” מדאורייתא אז מ׳ליינט די תורה אליינס? די שאלה איז:
* צו די פעולה איז א פעולה וואס איז אויך א דאורייתא׳דיגע פעולה?
* אדער די פעולה איז אז די רבנן זאגן אז מ׳זאל טון דאורייתא, דהיינו מ׳זאל לערנען די תורה?
אבער די תורה אליינס, אוודאי די מצות תלמוד תורה, איז זיכער מדאורייתא. אויף דעם איז די חילוק אביסל קלענער לויט וואס אונז זאגן. אפילו לויט די וואס זאגן אז זכור איז דאורייתא, די חילוק איז קלענער, ווייל יעדע קריאת התורה איז דאורייתא, ס׳איז די תורה אליינס. די שאלה איז נאר צו דער זמן, צו דער חלות אין דעם מקום און דעם זמן און די פרשה – צו דאס איז מדאורייתא, אדער מדרבנן, אדער א מנהג.
ב. מגילת אסתר: די שאיפה צו ווערן “תורה”
די זעלבע זאך איז אפילו ווען מ׳ליינט מגילת אסתר. דאס איז דער סוד וואס אונז לערנען, אז מגילת אסתר האט א לימוד פון די תורה אז מ׳דארף עס ליינען, “סוף דבר הכל נשמע”. דאס טייטשט, אז די גאנצע מחלוקת וואס איז געווען “כתבוני לדורות” (מגילה ז ע״א) – דאס טייטשט אז אסתר האט געוואלט, און דאס האט גע׳פועל׳ט אסתר און מרדכי מיט זייער מגילה – אז ס׳זאל אויך זיין מדאורייתא.
אז ווען מ׳ליינט די מגילה, זאל דארט זיין די “תורה”. דאס איז נישט סתם עפעס א נייע זאך, אפילו בחינת נביאים וכתובים, וואס איז אן אנדערע מדריגה (נצח והוד). ניין, ס׳איז די מדריגה פון תפארת. און אין מקרא מגילה איז דא די מדריגה פון תפארת, אפילו א העכערע מדריגה. ווי דער אריז״ל לערנט אלעמאל, דער קריאת התורה, די תורה הייסט דער מדריגה פון “אבא” [חכמה], דער יסוד פון אבא וואס קומט אריין אין זעיר אנפין, און דא [ביי מגילה] איז עס אפילו מער מגולה.
ג. סוד קריאת התורה: אריינברענגען חיות אין די כלים
אקעי, זאגט ער, דיינו. אז אויב אזוי איז אויך א חיוב זיך מכוון צו זיין, זיך צוגרייטן די כוונות צום ענין, צו תוכן הדברים. וואס איז מיט די אורייתא? וואס דאס איז אמת׳דיג? די מוחין, יא?
מען לערנט יעדע מאל וואס מען טוט קריאת התורה. דער סוד פון קריאת התורה, וואס שטייט אין “אוצרות חיים”, איז:
* די תורה איז געשריבן אן נקודות און אן טעמים. אין די תורה שטייט נישט קיין נקודות און טעמים.
* אזויווי מען זעט אז מען קען אפילו מאכן א טעות; עס שטייט “וַיִּחַר לַמֶּלֶךְ” אדער ענליך, אדער “זֵכֶר עמלק” אדער “זָכָר עמלק” – אזוי ווי יואב האט געמיינט (בבא בתרא כא ע״ב). שטייט דאך נישט קיין נקודות אין די תורה.
* די נקודות, דאס איז א מסורה, דאס איז די תורה שבעל פה, דאס איז די מסורה. ס׳איז נישט קיין חידוש. אוודאי ווען משה רבינו האט עס געגעבן איז שוין געווען נקודות און טעמים, אזוי ווי ס׳שטייט אז עס איז הלכה למשה מסיני. אבער ס׳שטייט נישט געשריבן אין דער ספר תורה; די כלי וואס אונז האבן, דער פיזישער “חפצא של ספר תורה”, האט נישט קיין נקודות און טעמים.
און דא זאגט דער אריז״ל, אז דאס איז מרמז אויף דעם וואס די גאנצע וועלט האט נישט קיין טעם היינטיגע צייטן. די גאנצע וועלט האט נישט קיין טעמים. די וועלט איז בחינת אותיות אן נקודות און טעמים.
ס׳האט תגין [קרוינען אויף די אותיות]. תגין מיינט, אז ס׳איז דא א געוויסע רמז צו די טעם. דאס זאגט דער אריז״ל, די סוד פון תגין, וואס הייסט כלים. און אין די כלים איז דא ניצוצות.
* כלים הייסט אותיות. די וועלט איז גאר כלים, “כֵּלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים” (אסתר א, ז).
* אבער אין דעם כלים איז דא אמאל א ניצוץ, דאס איז עפעס א נגיעה, עפעס א ספארק [פינק], עפעס א פונק, וואס מ׳קען טראכטן אז דא איז געווען אמאל אן אור, אז דא גייט אמאל זיין אן אור. אבער אליינס איז עס נישט דא. דאס איז וואס אונז רופן “על עשה ניצוצות”.
און די טייטש איז, מ׳דארף עס מעלה זיין. און דער סוד איז: מ׳דארף צוריק ברענגען די נקודות, די טעמים, אריין אין די כלים.
פון דעם זאגט דער אריז״ל: אזוי ווי א איד ליינט אין די תורה, קוקט ער אריין אין א ספר תורה וואס האט נישט קיין נקודות און קיין טעמים, און ער ברענגט אריין אין די תורה די נקודות און די טעמים. דאס איז די כוונה פון מצוות קריאת ספר תורה: אז מען ברענגט אריין א טעם אין די ספר תורה.
ד. מעבדות לחירות: באלעבן די וועלט
דאס איז אויך א משל, דאס איז די זעלבע זאך וואס עס טוען “קול החיים”. די גאנצע עבודת השם – עבודת השם מיינט דאך צו זיין א מענטש, צו דערלעבן די וועלט, יא? “מעבדות לחירות”, “אומרים שירה”, “ממוות לחיים”.
1. מעבדות לחירות: דאס איז דער טייטש, אז די ניצוץ וואס איז “שבוי” [געפאנגען], יא? “וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ” (דברים כא, י). וואס איז שבוי? דאס איז פאטענציאל [potential] צו זיין עפעס א גוטע זאך, וואס איז “סטאק” [stuck/פארקלעמט] אין די אות, אין די כלים, ער קען זיך נישט רירן. מען לאזט אים ארויס, מען לאזט אים פירן זיך וואס ער ווייסט.
2. ממוות לחיים: דאס איז דער טייטש, אז מען איז שוין אינגאנצן מעלה, מען ברענגט אינגאנצן אריין נקודות און טעמים אריין אין די אותיות. עס איז א שירה, דאס הייסט עס איז לעבעדיג, זינגט מען עס. “קריאתו זו היא הילולו”, עס ווערט א שירה.
איז אויב אזוי, איז די עיקר נקודה, די עיקר עבודה פון קריאת התורה – אפילו פון שמיעת קריאת התורה, לאמיר זאגן די זעלבע זאך, מען קוקט נישט אריין אבער מען הערט עס שוין מיט די טעם, מיט די נקודה. עס איז אמת׳דיג די עיקר המצווה דאס הערן, יא? עס איז דאך איינער וואס ליינט, יעדער איינער הערט, מען הערט די קריאת התורה.
דער טייטש איז: אז מען הערט, אז אין די אותיות און כלים וואס איז דא אויף די וועלט, איז אויך דא א טעם, איז אויך דא א נקודה, איז אויך דא אין דעם א מהלך, איז אויך דא אין דעם א הבנה. טעמים און נקודות, פארשטייט יעדער איינער, דאס איז די חיים.
* נקודות: די תיקונים רופט עס “רוח החיה באופנים”. דאס איז די נקודות. דער רוח וואס פירט, אזוי ווי די ענערגיע [energy], די חיות וואס פירט די רעדער [wheels], וואס פירט די גלגלים, וואס פירט די “גירס” [gears], וואס דרייט. אויף דעם דרייט זיך די וועלט, וואס פירט די אלע זאכן, דאס איז די נקודות. (נקודות הייסט אור הבינה אדער אור החכמה).
* טעמים: דאס איז נאך א גרעסערע לעוועל [level] פון חיות. יא, טעמים טייטש, אז עס פארבינדט [connect] די גאנצע פסוק, מען ווייסט וויאזוי עס צעטיילט זיך דער פסוק, וויאזוי עס ארבעט, עס גייט אריין די ניגון, דאס איז א העכערע לעוועל. טעמים – עס גייט אריין די ניגון, די געשמאק, די געפיל, די סארט חיות פונקטליך וואס איז דא דא. דאס איז די עבודת הטעמים. (טעמים הייסט אור החכמה אדער אור הכתר).
ס׳ווענדט זיך וויאזוי מ׳הייבט אן צו ציילן: טעמים, נקודות, תגין, אותיות.
ה. מגילת אסתר: שטארקע אורות אין שוואכע כלים
און אמאל, אזוי ווי אונז האבן געזאגט, איז דא א סארט ווי מגילת אסתר. אז דארט איז נישט אינגאנצן [אזוי]. ס׳איז דא א מדרגה פון תורה וואס ס׳פעלט אין דעם א געוויסע חיות אין די אותיות, יא?
די מגילה דינים איז נישט אינגאנצן “שטיין”, ס׳איז דא א מחלוקת תנאים, דאס הייסט ס׳איז דא א חולשה אין די קדושה פון די מגילה אליינס. אונז פילן דאס למשל: מ׳רירט אן א מגילה, מ׳רירט נישט אן קיין ספר תורה, ס׳האט נישט די זעלבע קדושה. די כתב, די קלף פון די מגילה – ס׳שטייט טאקע אז ס׳דארף קדושת ספר תורה, אבער ס׳האט נישט די זעלבע סארט קדושה. ס׳מיינט אז די כלים זענען שוואכער.
אבער די ניגון פון די מגילה, און די טעמים פון די מגילה, און די נקודות פון די מגילה – האט נישט קיינער א הארה אז ס׳איז שוואכער. דאס איז דאך תורה שבעל פה, דאס איז די אור החכמה, די אור הכתר וואס ליגט אין דעם. אויף דעם קען זיין אז ס׳שיינט שטערקער. יעדער איינער האט ליב די ניגון פון די מגילה אסאך מער ווי מ׳האט ליב די ניגון פון קריאת התורה סתם.
ווייל דאס איז די טייטש, אז ס׳שיינט שטערקער ארויס די טעמים און די נקודות. אזוי ווי דער אריז״ל איז מסביר מיט זיין משל, ווי בעת, כביכול, די “יסוד אבא” איז פורץ, “וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ” (אסתר ח, טו) – ס׳גייט ארויס פון די מלכות, פון די כלים. ס׳איז דא אזא סארט חיות, נישט נאר די ניצוץ וואס איז דא אין די כלי, ניין, די חיות אליינס איז אזוי שטארק אז ס׳צוברעכט די כלי.
פארדעם טוט מען זיך אן פורים אלע מיני בגדים וכלים שונים וואס ס׳פאסט נישט אזוי. דאס הייסט, ס׳שיינט ארויס די מענטש, די חיות הנשמה, און ס׳בעט די כלי. ער ווערט נישט “סטאק” אין זיין בעקיטשע, אין זיין שטריימל, אין זיין ווייסע זאקן – ס׳גייט ארויס. און וועגן דעם די כלי האט נישט קיין טעם, נאר די ניגון האט א טעם.
ו. שבת זכור: די העכערע מדרגה פון מחיית עמלק
און דאס איז די עבודת השם, און די עבודה מיוחדת פון מדגיש זיין די חיות פון פורים, די חיות המן-עמלק. אונז זאגן אז פאר פורים, מגילת אסתר איז די קיום פון דעם ממש וואס ס׳שפראצט ארויס. מ׳נעמט א מגילה אן א כתב, אבער א מגילה איז עס נישט קיין ספר תורה.
און פארדעם דארף מען דאך הערן, אז די קריאה פון שבת זכור איז אין א געוויסע זין די העכערע מדריגה, די שטערקערע קלארערע מדריגה פון מקרא מגילה. יעדער איינער איז זייער “העפי” [פרייליך] אין די מגילה, און מען קומט זיך פארשטעלט, און מען האקט המן. אזוי נאך טיפער איז אמת׳דיג די קריאה פון זכור. פארדעם איז דא אידן וואס פירן זיך שוין שיכור׳ן שבת זכור, און מען פירט זיך צו קלאפן המן ווען מען זאגט “זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק… לֹא תִּשְׁכָּח”.
עס איז בעצם די זעלבע זאך, נאר פארקערט: דא איז עס ממש אין די דאורייתא, און מ׳רופט דאס דאורייתא און דאס דרבנן. הגם יא, עס איז דא א חקירה צו מגילה איז מצוה דרבנן, אפשר איז זכור דאורייתא, קומט אויס אז עס איז מער חמור ווי די מגילה אליינס. עס זעט מיר נישט אויס אזוי גאנץ ריכטיג, איך האלט אז מען קען יוצא זיין ביידע מיט ביידע.
* להלכה, דער מגן אברהם זאגט שוין אז מען קען יוצא זיין מיט די קריאת התורה פון פורים אינדערפרי.
* איך מיין אז מען קען יוצא זיין פון די מגילה אליינס די מצוה פון “זכור את אשר עשה לך עמלק”. איך זע נישט פארוואס עס דארף זיין א קריאת התורה.
אבער מען זעט דאך יא די חילוק. די זכור איז די דאורייתא׳דיגע זאך, און עס געשעט ביי א שבת אין שול, וואס איז אן עכטע קריאת התורה – נישט אזא פורים׳דיגע קריאת התורה פון וואס מ׳ליינט די מגילה. עס איז אן עכטע קריאת התורה, און דארט, אינעם דעם תורה וואס האט נישט קיין טעמים און נקודות, ברענגט מען ארויס די טעמים און נקודות פון די ניגון פון שבת זכור, פון די אור.
זעט אויס אזוי, דארף מען דאך אריינגיין. די מצוה איז טאקע דאס מיט די ניגון, אבער די ניגון אלעמאל ברענגט ארויס די כוונה וואס מ׳פארשטייט, וואס א איד פארשטייט אין זיין הארץ, אין זיין קאפ, וועגן די נושא. דארף מען זיך דאך אריינטון, זיך מתעמק זיין, טראכטן וואס דאס מיינט.
ז. זכור אלס הכנת הלב
סאו [אלזא] אונזער שיעור נעכטן איז געגאנגען אויף די סדר פון וואס מיר האבן געזאגט, אז מ׳קען מעמיק זיין יעדע זאך: די נגלה, די נגלה׳דיגע הסבר, וואס ברענגט ארויף א העכערע לעוועל, די מדריגות הנסתרות, די מדריגות פון קבלה.
סאו מיר האבן נעכטן מסביר געווען ווי די נושא פון זכור איז די הכנת הלב. די הכנת הלב וואס איז מכוון למעשה, אבער ס׳איז די הכנת הלב צו די מצוה פון מחיית עמלק.
איז דא א מצוה פון עשיית צדק, א חלק פון די מדינת חרב ועונש, מעניש צו זיין דער עמלק וואס האט געטון דער געוואלדיגער עוולה פון “אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ” (דברים כה, יח). אויף דעם דארף מען זיך רעגן. מ׳קען דאך נישט טון דעם זאך אן מען זאל זיך רעגן. אויף דעם איז דער אויבערשטער געבן א מצוה פון “זכור את רשעת עמלק”, מעורר זיין דער עולם. דער מלך אדער דער משיח מלחמה, מ׳דארף מעורר זיין דער עולם זיך צו רעגן קעגן אן עמלק, אזוי ווי מ׳האט געלערנט.
שיעור ב: פנימיות ענין זכירת עמלק – פון כעס צו אהבה
אינהאלט: אין דעם צווייטן טייל פונעם שיעור גייט דער רעדנער אריין אין דער טיפערער, פנימיות׳דיגער באדייט פון “זכור את אשר עשה לך עמלק”. דער שיעור שטעלט אהער א יסודות׳דיגן חילוק צווישן דעם “חיצוניות” פון דער מצוה – וואס פאדערט כעס און מלחמה קעגן דעם רשע – און דעם “פנימיות” פון דער מצוה, וואס די זעלבע רוחניות׳דיגע כוחות ווערן איבערגעדרייט צו אהבת ישראל און דביקות אין השם.
—
ח. חזרה – די הכנות הלב פון “זכור”
אלזא, אונזער שיעור נעכטן איז געגאנגען אויף דעם סדר פון וואס מיר האבן געזאגט, אז מ׳קען מעמיק זיין אין יעדע זאך: סיי אין די נגלה, אין די נגלה׳דיגע הסבר, וואס דאס ברענגט אונז העכער אויף א העכערע מדרגה [level], און סיי אין די מדרגה פון נסתרות, די מדרגה פון קבלה.
מיר האבן נעכטן מסביר געווען ווי די נושא פון “זכור” איז די הכנות הלב. דאס איז די הכנות הלב וואס איז מכוון למעשה, אבער ס׳איז די הכנות הלב צו דער מצוה פון מחיית עמלק. ס׳איז דא א מצוה פון עשיית צדק, א חלק פון די מידת שכר ועונש; מ׳שטראפט [עניש׳ט] סאלדאטן פון עמלק וואס האבן געטון די געוואלדיגע עולה פון “אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ” (דברים כה, יח).
אויף דעם דארף מען זיך רעגן. מ׳קען נישט טון די זאך אן זיך רעגן. אויף דעם האט דער אייבערשטער געגעבן א מצוה פון “זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק”, מעורר צו זיין דעם עולם. דער מלך, אדער דער משיח מלחמה, דארף מעורר זיין דעם עולם זיך צו רעגן קעגן עמלק. אזוי האבן מיר געלערנט בשם הרמב״ם, און מיר האבן מסביר געווען די גאנצע סוגיא אין דעם מהלך.
ט. צוויי לעוועלס פון התעוררות – כעס און אהבה
און אזוי ווי מיר האבן געלערנט צוויי וואכן צוריק וועגן די נושא פון “דעת” – וואס דאס איז די הכרעת השכל וואס זעט וואס די “טוב” איז אין יעדע סיטואציע – האבן מיר מסביר געווען אויף דעם אז ס׳איז דא פארשידענע מדרגות [levels].
אזוי דארף מען דא רעדן: אין די התעוררות המדה – די התעוררות הרגש [emotion] וואס מיר לערנען אז דאס פאדערט זיך כדי צו קענען מקיים זיין א מחיית עמלק, און יעדע עשיית צדק ומשפט אמת׳דיג דארף מען האבן א געוויסע געפיל פאר גערעכטיגקייט [justice], יא, ער ווערט אויפגערעגט אז ס׳איז דא אן עולה – דעם זעלבן התעוררות-געפיל קען אונז אויך אביסל “מפשיט” זיין. אין אנדערע ווערטער: מסביר זיין אין די טיפערע מדרגה, אין דעם טיפערן זין [sense] פון דעם ווארט, אין דעם טיפערן זין פון דער וועלט, וואס דאס מיינט און וואס איז דער סוד דערפון.
און דאס איז די אמת׳דיגע [כוונה]: ווער ס׳לערנט קבלה, אין זוהר, אין אלע ספרי קבלה און ספרי חסידות – זיי זענען עוסק אין די מדרגה. פון מחיית עמלק, פון זכירת מחיית עמלק, און פון מחיית עמלק אליין.
אלזא, דאס וויל איך אביסל איבעררעדן. לכאורה דארף מען רעדן אין דעם אליין צוויי לעוועלס, צוויי מדרגות פון דער נושא. און איך מיין אז די צווייטע לעוועל איז גרינגער צו רעדן; די ערשטע לעוועל וועלן מיר זיך מוזן אביסל מיטשען און טראכטן יעצט וויאזוי מען קען עס ארויסברענגען.
י. פארוואס פאדערט עמלק א ספעציעלע “זכירה”?
וואס הייסט? איך מיין אזוי. מ׳האט מסביר געווען אז ס׳איז דא א קושיא: ס׳איז אנדערש די מלחמת עמלק ווי אנדערע מלחמות.
* א נארמאלע מלחמה פאדערט זיך נישט אזוי שטארק די התעוררות, די התרגשות, די התעוררות הכעס. פארוואס? ווייל אדער קומט א רשע און ער האט זיך אנגעהויבן צו שלאגן מיט דיר – שלאגט מען זיך צוריק, ס׳איז א הגנה עצמית, מ׳דארף נישט קיין [ספעציעלע] התעוררות פאר דעם.
* אדער אויב ס׳איז מלחמת כיבוש ארץ, אדער אויב ס׳איז מלחמת רשות – בדרך כלל איז דאך אז ס׳פעלט נישט אויס אזוי שטארק די זכירה.
מה שאין כן מלחמת עמלק, וואס איז ממש א מצוה, ס׳איז נישט סתם א מצוה, ס׳איז א מצוה פון עשיית צדק – מ׳דארף באשטראפן [מאניש זיין] דער וואס האט געמאכט רע אויף די וועלט. דאס איז די טבע האדם אז ער פארגעסט – “לֹא תִּשְׁכָּח”. ווי מיר האבן געברענגט אמאל, ס׳שטייט אין די תורה “זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק… לֹא תִּשְׁכָּח”. ווען ס׳שטייט אין די תורה “לא תשכח”, מיינט עס צו זאגן אז די תורה אנערקענט אז דו גייסט פארגעסן. ווען נישט, וואלט נישט געווען קיין מצוה “לא תשכח”. “לא תשכח” איז פשט: איך ווייס אז דו גייסט פארגעסן, ביטע [please] פארגעס נישט. און דאס דארף א שטערקערע התעוררות, א שטערקערע הזכרה.
יא. דער סוד פון רמב״ן – מלחמה בחיצוניות, שלום בפנימיות
יעצט, אזוי ווי דאס איז אמת פשוט, אונז פארשטייען, מ׳האט מסביר געווען פשוט – אזוי איז עס אויך אמת אויף דעם טיפערן בליק. וואס די טיפערע בליק איז אלץ תלוי: וואס איז דאס א מענטש? יא? וואס איז דאס א צדיק און וואס איז דאס א רשע? אדער מ׳קען עס רופן: וואס איז דאס א איד און וואס איז דאס א גוי.
“צדיקים ורשעים” – ווען ס׳איז דא אסאך מאל מ׳זאגט צדיק און רשע, מיינט מען א איד אדער א גוי. און פארקערט, ווען מ׳זאגט א איד אדער א גוי מיינט מען א גוטער מענטש און א שלעכטער מענטש. דאס איז “אתם קרויין אדם” (יבמות סא.). און עמלק, ער איז דער “אויס-מענטש”, ער איז די שלעכטע אומה, די מושל, די ציור פון א שלעכטע אומה.
און וואס איז די טייטש גוט און שלעכט? מיר האבן קלאר געמאכט אז ס׳איז נישט גענוג צו זאגן אז ס׳איז א משל מיט א נמשל, אדער אז ס׳איז דאס זעלבע “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה” – פונקט אזוי ווי ביי א מענטש איז דא פארשידנארטיגע מידות, איז אויך ביי דער אויבערשטער. אדער די טיפערע זאכן וואס די מקובלים זאגן, אז א מענטש פירט זיך אין די מידות החסד איז ער מעורר ביי דער אויבערשטער די מידות החסד.
די זעלבע סארט אורות, אויב מ׳רעדט עס אין א העכערע לעוועל, אין א שבת׳דיגע לעוועל, אין שבת זכור׳דיגע לעוועל – ס׳איז מער מלובש אין כלים פון תורה, מער קלאר אין דעם זוהר, רמב״ן און אין די ספר התורה – דעמאלטס קומט די זעלבע זאכן צו שלום.
דאס איז דער סוד וואס דער רמב״ן לערנט, ברענגט פון פורים צו שלום, פון חנוכה צו שלום. ס׳שטייט אז חיצוניות דארף מען מאכן מלחמה, אבער ווען מ׳דרייעט פנימיות – די זעלבע אורות ברענגען שלום. לאמיר דאס פרובירן צו מסביר זיין.
יב. פנימיות מיינט “בין אידן לבין עצמם”
אזוי ווי מיר זאגן, ווען מ׳רעדט פנימיות מיינט עס – איין וועג פון זאגן פנימיות ווס. [versus] חיצוניות מיינט: אנשטאט צו רעדן צווישן אידן און גוים, רעדט מען צווישן אידן און צווישן זיך. דאס איז מער נוגע, געווענליך, מער נוגע. אונז זענען רוב מענטשן וואס אונז זענען באהאפטן מיט׳ן צונעמען זייערע זאכן זענען נישט גוים. איך מיין, ווער ס׳איז עוסק אין די מצוה פון הצלת ישראל וכדומה פון די גוים – הכי נמי; אבער יעצט רעדן מיר למעשה צווישן זיך, איז רוב צווישן אידן. און דארט הייבט זיך אן א נייע זאך.
לאמיר פארשטיין וואס הייבט זיך דארט אן. אין אנדערע ווערטער: צווישן אידן איז דער מקום, אויב מ׳וויל זאגן די פנימיות׳דיגע לעוועל פון שבת זכור, פון התעוררות הלב – וואס דער רמב״ן זאגט אז מ׳זאל זיין כעס פאר עמלק – די זעלבע התעוררות כעס פאר עמלק שבת זכור מיינט עס אורות אהבת ישראל.
אזוי וויל איך זאגן, אזוי וויל איך זאגן א זייער שיינע חידוש, מ׳דארף הערן. די זעלבע לעוועל, איך זאג עס נאכאמאל, די זעלבע לעוועל, די זעלבע מדרגה ברוחניות וואס איז מעורר – אין עולם העשיה לאמיר זאגן, די נידריגע לעוועל – מיינט עס: מ׳ווערט ברוגז אויף עמלק, מ׳האט אים [פיינט], מ׳איז מעורר את הלב, מ׳גייט טון די מלחמה. די זעלבע זאך אין עולם היצירה אדער אין עולם האצילות – איך ווייס אפילו נישט וועלכע עולם, איין לעוועל העכער – איז מעורר מ׳זאל ליב האבן א צווייטע איד.
יג. וואס איז א מענטש? (יושר ומשפט)
פארוואס? ווייל דאס איז דאך תלוי ווען מ׳פארשטייט וואס איז דער דעת, וואס איז דער רעיון, וואס איז דער געדאנק וואס איז גורם א מענטש זאל זיין אזוי מורא׳דיג ברוגז אויף די עולה וואס עמלק טוט.
דהיינו, וואס איז דאס די כעס ווען מ׳זאגט אז ער איז א רשע? פשט: איך האלט, ס׳איז אמת׳דיג פערזענליך, איך האלט אז ער איז א מענטש. א מענטש האט אין זיך א מידת המשפט, א מידת הצדק. משפט מיינט אין פשוט׳ע ווערטער א מידת גערעכטיגקייט. ער גייט קעגן דעם. ער איז אפשר א צעבראכענער מענטש, מ׳דארף אים הרג׳ענען. אבער אזא מענטש, דאס איז א פשוט׳ע מענטש. עס איז נישט קיין גוטע פשט! זיי זאגן יעצט קעגן דעם פשט “מענטש”.
“מענטש” איז א סארט גערעכטיגקייט, און “אויס-מענטש” איז איינער וואס גייט נישט מיט גערעכטיגקייט. ער איז ווי [א מחלה כוללת] אויף שלום, ער איז א רשע, ער איז “אויס-מענטש”, ער איז חייב מיתה. נישט אלס א [יחיד] מענטש, נאר אלס א כלל איז ער חייב מיתה. ווייל די עולה וואס ער טוט איז נישט פערזענליך, נאר די גאנצע חברה אמאל [ווייזט], אז ער איז נישט קיין ריכטיגע חברה. עס האט דער טייטש [meaning]… דאס איז געבויט אויף א רייזע-בונד [reasoning/bond?] אויף וואס איז א מענטש, וויאזוי מענטשן דארפן זיך פירן מיט אנדערע מענטשן; דאס איז א חלק פון די דין פון “וואס איז א מענטש”, וממילא ווער ס׳פירט זיך אנדערש איז חייב מיתה.
יד. וואס איז א איד? (תפארת והודאה)
אבער וואס איז אמת׳דיג א מענטש? וואס איז אמת׳דיג א איד? וואס איז אמת׳דיג א איד איז א ביסל אנדערש פון וואס איז אמת׳דיג א מענטש, אדער עס איז נאך איין לעוועל פון וואס איז אמת׳דיג א מענטש, וואס מיר האבן גערעדט די לעצטע פאר וואך.
א מענטש איז א זאך וואס עס דארף אוודאי די ערשטע לעוועל דארף זיין צדק צווישן מענטשן, פון נישט הרג׳ענען איינער דעם צווייטן פאר גארנישט – “אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ”. זייער גוט.
אבער פארוואס איז די גאנצע זאך? פארוואס?
* פאר א גוי איז דאס פאר די וואכן [חול]. און פאר א איד איז [דאס] פאר שבת.
* א ווערד [value] וואס אונז האבן קעגן דעם איז וואכנטאג פשוט און פשט. אבער שבת לייענט מען נישט דאס וואכנדיגע זכר [פון פרשת כי תצא], צייטן די [פרשת בשלח]. שבת לייענט מען די שבת׳דיגע זכר פון פשוט “כי תצא” צייט. [הערה: דער רעדנער מאכט א חילוק צווישן דעם פשוט׳ן זכור פון וואכנטאג און דעם העכערן זכור פון שבת].
וואס לייענט מען די שבת׳דיגע זכר? דער שבת׳דיגער “זכור” זאגט אזוי: אז די אידן זענען געמאכט אויף צוזאמצוקומען, אזוי ווי ס׳שטייט אין דער רמב״ן (סוף פרשת בא): “כוונת האסיפה בבתי כנסיות ורוממות הקול בתפילה…”. [און זיי זאגן:] “אנחנו עמך וצאן מרעיתך”, “נודע לך”, “לעולם לא נבוש כי בך בטחנו”.
א איד, דער קיבוץ פון אידן, איז נישט געמאכט געווארן נאר צו סורווייוון [survive/איבערלעבן]. א קיבוץ פון גוים דארף עס סורווייוון, עס דארף זיין א גוטע מדינה לחיי העולם הזה, פאר דעם איז דער שוין פארדערט שוין צדק און משפט. אידן האבן אויך די לעוועל, די ערשטע לעוועל.
אבער דער וואס איז א קיבוץ פון אידן – וואס דער וואס אידן קומען זיך צוזאמען אין ביהמ״ד שבת, קומען צום קריאת התורה – קומט זיך נישט וועגן דעם. פארוואס קומען זיי? ווייל זיי ווילן פארשטיין, זיי ווילן לערנען די תורה, זיי ווילן דאווענען, זיי ווילן לויבן דעם אייבערשטן, זיי ווילן זיך “להשתבח בתהילתך”, זיי ווילן זיך אליינס משבח זיין מיט דעם אייבערשטנס תהילה.
דאס איז דער טייטש “כִּי הוּא תְהִלָּתְךָ וְהוּא אֱלֹהֶיךָ” (דברים י, כא). אונז בארימען זיך, יא? אונז זענען זיך מפאר, אונז ווילן זיך אזוי נכלל ווערן אין די ספירת התפארת פון כביכול. דאס איז דער טייטש: “יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר”, אונז זענען זיך…
שיעור: פנימיות עמלק ומדרגות ההנהגה האלוקית
(חלק 3)
טעמע: די טיפערע כוונה פון “זכור את עמלק” אויף די העכערע מדרגות (“לעוועלס”), דער חילוק צווישן ביטול הקליפה למטה און למעלה, און דער סוד פון “היש ה׳ בקרבנו אם אין” על פי קבלה.
—
טו. די צווייטע מדרגה – “להשתבח בתהלתך”
(פארוואס קומען אידן אין שול?)
פארוואס קומען זיי [די אידן אין שול]?
ווייל זיי ווילן פארשטיין, זיי ווילן לערנען די תורה, זיי ווילן דאווענען, זיי ווילן לויבן דעם אייבערשטן. זיי ווילן זיך “להשתבח בתהלתך”, זיי ווילן זיך אליין משבח זיין מיט דעם אייבערשטנס תהלה.
דאס איז דער טייטש “יהי תהלתך ויהי אלהיך” – אונז בארימען זיך, יא? אונז זענען זיך מתפאר. אונז ווילן זיך אזוי נכלל ווערן אין די ספירת התפארת פון קודשא בריך הוא.
דאס איז דער טייטש “ישראל אשר בך אתפאר”.
אונזער גדלות איז, מיט וואס אונז האלטן זיך גרויס, איז מיט דעם וואס אונז האבן ארויסגעגעבן א ביסל מער ווי א צווייטער, מיט דעם וואס אונז זענען “נקרא שמו עליו”.
דאס איז א גאנץ אנדערע טייטש פון “חברות בני אדם” [ווי פריער דערמאנט]. דאס איז א גאנץ אנדערע “לעוועל” [מדרגה], “לעוועל 2”, די לעוועל פון אידן. און אידן וואס קומען שבת אין שול, דאס איז וואס זיי טוען.
פארשטייט זיך, פורים גייט מען משלוח מנות אויך פאר די פשוט׳ע לעוועל, אבער שבת קומט מען נישט אין שול וועגן דעם – אדער נישט *נאר* וועגן דעם – נאר פאר די הנאה פון זיין אזא סארט גרופע מענטשן וואס האבן זיך אזוי ליב בטהר, און וואס פירן זיך צדק ומשפט בטהר. אזעלכע מענטשן וואס קענען משבח זיין דעם אייבערשטן; מ׳קען זאגן פסוקי דזמרה, מ׳קען זאגן נשמת, מ׳קען הערן קריאת התורה – די אלע זאכן וואס מ׳טוט שבת אין שול.
טז. שנאת עמלק אויף די רוחניות׳דיגע מדרגה
יעצט, ווען מ׳איז מעורר די הבנה – פונקט אזוי ווי ווען מ׳איז מעורר די הבנה פון “וואס איז א ריכטיגער מענטש” ווערט מען ברוגז אויף דער וואס איז נישט ריכטיג – ווען מ׳איז מעורר די הבנה, ווערט מען ברוגז, מ׳איז מעורר א גרויסע כעס אויף דער וואס איז נישט ריכטיג.
למשל, עמלק קומט און ער זאגט אונז זאלן נישט גיין אין שול. אזויפיל עמלק׳ס, אזא קליפה, אזא גוי (חיצוניות), אדער אזא יצר הרע (בפנימיות) וואס ער לאזט אונז נישט זיך צוזאמקומען זאגן נשמת מיט נאך אידן – איז מען נאך מער ברוגז אויף אים, יא? מ׳דארף אים ארויסהאבן.
אלע חסידישע ספרים רעדן פון די נושא פון “אהבי ה׳ שנאו רע”. און דאס איז א זייער איידעלע זאך, און איך מיין אז ס׳איז אזוי איידל אז ס׳קומט נישט ארויס בתור שנאה אפילו, ווייל די מדה פון שנאה איז נישט אמת׳דיג דא. שנאה מיינט אז מ׳איז טאקע ברוגז אויף א מענטש בגשמיות.
אבער לאמיר מתבונן זיין, לאמיר פרובירן צו זאגן די התבוננות און ווייזן וואס קומט יא ארויס דערפון.
אז א מענטש איז זיך מתבונן אז א מענטש דארף זיין א מענטש, מ׳קען נישט לעבן אזוי [ווי א בהמה], און יעדער איינער וואס גייט אריין אין די צווייטע [מדרגה], ווערט ער ממש בייז, עד כדי רציחה, אויף דער וואס ער וויל נישט זיך אזוי פירן – דער וואס ער כאפט אלעמאל די ראש השנה און ער הרג׳עט זיי. אוודאי.
די זעלבע זאך ווען א מענטש איז זיך מתבונן אין וואס איז א מענטש: א מענטש איז אזא זאך וואס לויבט דעם אייבערשטן, וואס ווערט א חלק פון דעם אייבערשטן׳ס לויב. נישט נאר ער לויבט דעם אייבערשטן, ער ווערט א חלק פון דעם אייבערשטן׳ס לויב, “לשבחך”. ווערט ער אויך אין די זעלבע וועג נאך מער בייז אויף דער וואס איז קעגן דעם, אויף דער וואס איז נישט [אזוי].
אזוי קומט אויס די מסקנא. און אמת׳דיג, אזוי שטייט טאקע אין ספרים, אזוי קומט אויס, אז אויב ס׳קומט איינער און ער פארשטייט, ווערט ער מורא׳דיג בייז.
אבער יעדער איינער פארשטייט אז ס׳איז אביסל אנדערש. פארוואס איז עס אנדערש? לאמיר מסביר זיין פארוואס ס׳איז אנדערש.
יז. סוד ביטול הקליפה – לוחם זיין אדער מבטל זיין?
ווייל ס׳איז דא א חילוק, ס׳שטייט אין רמ״ק די סוד, ס׳איז דא א חילוק פון ביטול הקליפה למטה און ביטול הקליפה למעלה.
* ביטול הקליפה למטה: דארף מען זיך מתלבש זיין מיט די זעלבע כלי הקליפה. “על חרבך תחיה”. יא, ער קומט מיט אונזער “בכוחו של פה”, וועלן מיר האבן די זעלבע “איידיע” [רעיון], אונז גייען אים הרג׳ענען מיט א חרב. פארוואס? ווייל ער איז אין די “עולם החרב”, דארף מען אים הרג׳ענען מיט א חרב, ער איז נאך אין עולם החרב. דאס איז אלץ ווען מ׳רעדט אין “לעוועל 1”, אין עולם הזה, אין די מדרגה פון עולם העשיה, פון די פשוט׳ע צדיק.
* ביטול הקליפה למעלה: אבער ווען מ׳רעדט פון דעם וואס מ׳פארשטייט אז א מענטש איז אזא סארט זאך וואס “ישתבח שמו לעד” – דאס איז די טייטש א איד. און אוודאי לכאורה ווערט מען ברוגז. אבער אויף וועם ווערט מען ברוגז? טראכט אריין, דו ווערסט ברוגז, אויף וועם איז דא צו ווערן ברוגז? אויף א צווייטן איד? א איד איז דאך “ישתבח שמו לעד”!
און ס׳ווענדט זיך: אויב ס׳איז דא א גוי – די אמת איז מ׳ווערט נישט ברוגז אויף די גוי אויך נישט. דער גוי ווערט אויס. די יצר הרע – לאמיר זאגן די יצר הרע, די גוי איז די גשמיות׳דיגע גוי, אבער די יצר הרע ווערט אויס, ער איז בטל במציאות.
פארדעם שטייט די חילוק אז מחיית עמלק איז א ביטול במציאות, מה שאין כן א מחיית שבעה עממין איז נישט אזוי בטל, יא? ס׳איז דא א חילוק. פשיטא אז אויף אנדערע אומות איז נישט די זעלבע לעוועל פון מחיה.
פארוואס? ווייל יעדער איינער פארשטייט אז מחיית עמלק, ווי דער רמ״ק זאגט, איז “ביטול הקליפה” – מען ווייזט אז ס׳איז נישטא קיין קליפה. נישט אז ס׳איז דא א קליפה און מען שלאגט זיך מיט אים.
ווייל וואס איז א קליפה? א סברא. האסט געמיינט, יא, האסט געמיינט אז א מענטש איז כדי צו לעבן דא צו עסן די שלוש סעודות. ניין! א מענטש איז כדי צו זינגען די זמירות און צו זינגען בשעת שלוש סעודות די טעמים ונקודות, כדי צו הערן די תורות און צו זאגן בשעת שלוש סעודות. דאס איז א מענטש.
איז וואו איז יעצט געגאנגען דער האן וואס זאגט אז א מענטש איז אויף צו פרעסן? וואו איז ער? “לבר נתלין אלהן הנך כלבין דחציפין” [אין דרויסן הענגען די חוצפה׳דיגע הינט]? וואו איז ער? מ׳גייט אין דרויסן און מ׳טרעפט דעם כלב?
איז יא, ס׳איז נישט פשט אז מ׳גייט אין דרויסן און מ׳טרעפט אפאר קאליע כלבים דארט. ס׳מיינט צו זאגן אז ס׳איז נישטא, און זיי זענען אויף אזא סארט לעוועל און פארשטייען אז דאס איז די זאך.
יח. נפקא מינה פאר בין אדם לחבירו (“לא תקום ולא תטור”)
און וואס איז די נפקא מינה? אז דער איד, דער איד איז דאך דאס “לא תקום ולא תטור את בני עמך”.
וואס שטייט אין רמב״ם אויך ביי די מצוה פון נקמה? “לא תקום ולא תטור את בני עמך” איז פשט: יא, דער איד האט מיך בא׳עוול׳ט, ער האט מיר נישט געוואלט בארגן זיין האמער נעכטן, איז ער א שייגעץ. מצד די ערשטע הסתכלות דארף מען טאקע זיין ברוגז אויף אים, ס׳איז אפילו א מצוה, אקעי, דארף מען מחיה זיין.
אבער מ׳מוז דאך טראכטן: וואס איז א איד? א איד איז עפעס אויף צו בארגן האמערס? האמערס דארף מען ווארגן, פארוואס נישט? א איד איז דא צו לויבן דעם אייבערשטן.
דער איד שטערט מיך לויבן דעם אייבערשטן? דער “חגבי דוד” שטערט? ער שטערט אויך נישט. ער שטערט נאר פאר ווער ס׳האט נישט קיין שכל, ער מיינט אז לויבן דעם אייבערשטן מיינט אז מ׳דארף פילן גוט און שרייען.
לויבן דעם אייבערשטן מיינט: מיט דעם וואס ס׳איז דא די וועלט, מיט דעם וואס דו פארשטייסט אז ס׳איז דא א וועלט און ס׳ארבעט, און דער אייבערשטער איז אין די וועלט, און ס׳איז אלץ קייט אין די ריכטיגע וועג.
דאס איז די שווערע [עבודה]. און ווען מ׳איז זיך מתבונן, איז בטל געווארן די קליפה. און ממילא, רעדט צוויי אידן וואס שטערן דיך – ער שטערט דיך נישט.
די גאנצע התבוננות וואס איך האב גערעדט פון זיין זייער ברוגז אויף עמלק בחיצוניות, איז גורם אז ווען דער איד כביכול איז אין עמלק, ער שטערט דיך חלילה, איז ער אין זיין “עולם החיצונים”. כאפסטו אז ס׳הייבט זיך נישט אן. מצד הנשמה, מצד די הסתכלות, ער עקזיסטירט נישט די רע. ס׳עקזיסטירט נישט.
דאס איז די סוד פון מחיית עמלק שבת פון די צווייטע לעוועל, די מענטשליכע לעוועל.
איך האף אז ס׳איז גענוג קלאר. איך מיין, ס׳פעלט מיר דא עפעס א קלארע וועג וויאזוי דאס ארויסצוגעבן. איך מיין אז איך האב גענוג גוט ארויסגעגעבן פאר היינט, אפשר שבת וועלן מיר פארשטיין בעסער.
יט. לעוועל 3 – מצד האלקות (סוד “היש ה׳ בקרבנו אם אין”)
יעצט, די זעלבע זאך גייען מיר ווייטער צוריק און נאך א לעוועל העכער – קבלה. דאך יעדע זאך דארפן מיר לערנען מצד הנשמה (דאס הייסט נשמות), און אויך מצד האלוקות, מצד די לעוועל פון געטליכקייט. וואס איז דא שורש, וואס אונז פארשטייען דא, וואס איז ממש נישט מענטשלעך בכלל.
און דאס וועט מען לערנען די סוד וואס שטייט אין זוהר הקדוש. צוויי אדער דריי מאל ברענגט דער זוהר די זעלבע ווארט, דער אריז״ל רעדט עס אסאך, און חסידישע ספרים ברענגען עס אסאך.
ער ברענגט אז עמלק איז געווען, מלחמת עמלק, די ערשטע מלחמה איז געווען נאכדעם וואס די אידן האבן געזאגט “היש ה׳ בקרבנו אם אין” – די נסיון פון מסה ומריבה, וואס זיי האבן געזאגט ביי רפידים אז ס׳איז נישטא קיין וואסער, און דער פסוק איז מסיים “על נסותם את ה׳ לאמר היש ה׳ בקרבנו אם אין”, און די נעקסטע פסוק איז “ויבא עמלק”, ממש די נעקסטע פסוק.
און איך האלט שוין פינף און צוואנציג מינוט אריין אין די שיעור, איך דארף גארנישט מאריך זיין אין דעם, מ׳קען זייער אסאך מאריך זיין נאר אויף די נקודה, איך וויל נאר אויספירן די דריטע נקודה, וויאזוי ס׳שטעלט זיך ארויס אז דאס אלעס איז תלוי אין השגת אלקות.
וואס מיין איך צו זאגן? מיר זאגן דאך אז די אלע לעוועלס – סיי די נקמה וואס דארף זיין, סיי די נישט-נקמה וואס איז די זעלבע זאך וואס קומט ארויס פון א טיפערע התבוננות פון די מדריגה פון נשמות – אלעס איז תלוי אין א געוויסע חוסר הבנה, ס׳איז משתלשל פון א געוויסע חוסר הבנה פון וויאזוי אלקות, וויאזוי דער אייבערשטער ארבעט.
און אויב מ׳פארשטייט דאס, מ׳קען זאגן מלמטה למעלה: אויב מ׳פארשטייט די ריכטיגע געטליכקייט וואס איז משתלשל למטה, איז “וידעת היום”, ממילא אויך האט מען זיך נוקם געווען אין די עמלק אן זיך, און אזוי ווייטער. אדער פארקערט, קודם טוט מען דאס, און דערנאך טוט מען די נעקסטע לעוועל, נאכדעם פארשטייט מען אז דאס איז אלעס אמת׳דיגע מדריגות פון געטליכקייט.
כ. די חקירה פון “יש” און “אין”
און דער זוהר, דער זוהר זאגט אזוי. דער זוהר פרעגט א קשיא, רבי אבא אין זוהר פרעגט א קשיא, ער זאגט: וואס גייט דא פאר? מ׳רעדט עפעס פון בעיביס? איך ווייס נישט, זי גייט אונז מיט זיי?
דער רמב״ן זאגט “היש ה׳ בקרבנו אם אין” איז טייטש: צו איז דא א נביא? צו איז משה אן אמת׳דיגער נביא? דאס הייסט “היש ה׳ בקרבנו”, צו איז דא ביי אונז נביאים? אזוי ווי מ׳זעט אין אנדערע פסוקים אז דער אייבערשטער אונזער מיינט נביאים.
פרעגט די גמרא: נאר וואס הייסט זיי האבן נישט געזען? ס׳איז נאך נישט געווען מתן תורה, ס׳איז געווען קריעת ים סוף, ס׳איז געווען “ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל”. וואס איז דאס “היש ה׳ בקרבנו אם אין”? נעכטן איז ער געווען! ס׳איז א גוטע קשיא, מען קען מאריך זיין אויף פשט און אויף סוד.
זאגט דער זוהר, זאגט רבי אבא: ניי, אוודאי, זיי האבן נישט געפרעגט קיין נער׳ישע קשיות. זיי האבן נישט געמיינט צו זאגן צו דער אייבערשטער איז דא אדער דער אייבערשטער איז נישט דא.
זיי האבן געמיינט צו פרעגן א גאר א טיפע חקירה אין קבלה, אין פילאסאפיע, אין די חקירות אלקות. זיי האבן געפרעגט א שאלה – אזוי איז מסביר דער רמ״ק אין די אדרות, די אדרות ברענגען די זעלבע תורה – צו דער אייבערשטער איז מיט זיי (אוודאי איז דער אייבערשטער דא, אוודאי פירט דער אייבערשטער די וועלט), אבער זיי האבן געוואלט וויסן צו דער אייבערשטער פירט זיי יעצט, אדער באופן כללי, מבחינת יש אדער מבחינת אין.
* בחינת יש: איז טייטש מדרגת חכמה – דער רמ״ק זאגט מדרגת חכמה, אדער אזוי זאגט ער, מדרגת זעיר אנפין.
* בחינת אין: איז טייטש מדרגת עתיקא, מדרגת אריך אנפין.
פארוואס הייסט דאס “יש” און דאס “אין”?
יש הייסט אז מען קען עס תופס זיין. “יש מחשבה תפיסא ביה” אין א געוויסע זינען, א געוויסע מדה, א געוויסע תואר. מען קען זאגן אויף דעם: דער אייבערשטער איז צדק ומשפט. יא, משפט איז א מדה פון זיין, ער פירט זיך מיט צדק ומשפט, חסד, גבורה, תפארת – די מדות וואס אונז פארשטייען. און פון דעם קומט דאס וואס אונז רופן על פי קבלה “דרך הטבע”, דאס איז די נארמאלע הנהגת העולם, “nothing interesting” [גארנישט אינטערעסאנט].
אם אין איז די הנהגה וואס מען זאגט נישט אויף דעם קיין ווארט. דאס הייסט “שלילת התארים”, זאגט דער רמ״ק. דאס הייסט, מען זאגט נישט אויף דעם, מען האט נישט קיין ווארט. נאר דאס וואס איז דא א גאט – אפילו דאס קען מען אפשר נישט אינגאנצן זאגן – נאר דאס וואס איז נישטא אויף דעם קיין ווארט, דאס איז העכער פון אלע ווערטער. דאס וואס מען פילט אדער מען ווייסט אין עפעס אן איידעלן אופן אז עס איז דא אזא מציאות.
צו דאס איז וואס פירט זיי? דאס האבן זיי געוואלט וויסן.
כא. דער פגם פון נסיון און פירוד
פרעגט ער: אויב אזוי, וואס וויל מען פון זיי? “ויבא עמלק”. וואס וויל מען פון זיי? זיי האבן געפרעגט א גוטע קבלה שאלה! וואס איז, מען טאר נישט לערנען קבלה?
האט ער געזאגט א וואונדערבארע תירוץ. ער זאגט צוויי זאכן:
1. זיי האבן געמאכט א פירצה.
2. און זיי האבן געמאכט בדרך נסיון.
און מען דארף פארשטיין אז דאס איז די זעלבע זאך. אין אנדערע ווערטער, וואס ער איז מסביר איז: די אידן, פארוואס איז געקומען עמלק?
איז נישט ווייל זיי האבן געפרעגט א גוטע שאלה. ס׳איז א גוטע שאלה. נאר ווייל זיי האבן עס געטון נישט בדרך אהבה, [נאר] בדרך נסיון. זיי האבן געטעסט [אויספרובירט]. ער זאגט: ער איז דער וואס איז געווען, זאל ער אונז געבן. אויב זיי וואלטן עס געטון בחיבוב׳ס, וואלט נישט געווען קיין פראבלעם.
נאך א נקודה זאגט ער, אז זיי זענען מפריד געווען.
דאס איז א באארבעטער טראנסקריפט פונעם פערטן טייל פונעם שיעור. דער טעקסט איז געווארן איינגעטיילט אין קאפיטלעך און פאראגראפן פאר גרינגערע ליינבארקייט, מיט די נויטיגע שפראך-פארבעסערונגען, אבער האלטנדיג דעם פולן אינהאלט פונעם אריגינעלן רעדנער.
שיעור: זכור את אשר עשה לך עמלק – חלק ד׳
נושא: די סתירה צווישן “יש” און “אין”, און דער תירוץ פון חביבות
—
כב. וועלכע גאט פירט אונז? ביידע אויף איינמאל
וועלכע גאט פירט אונז? וויאזוי פירט אונז דער אייבערשטער – בבחינת “יש” אדער בבחינת “אין”?
דער תירוץ איז: פארוואס נישט ביידע? (“Why not both?”). דאס איז דער תירוץ. ביידע, ביידע אויף איינמאל.
דער זעלבער גאט וואס איז למעלה מכל התארים, וואס איז שלילת התארים [בחינת “אין”], ער איז אויך דער גאט וואס מ׳זאגט אויף אים “אוהב עמו ישראל”, “הבוחר בעמו ישראל באהבה”, וואס מ׳האט ליב יעדער איד עקסטער. דער זעלבער. ס׳איז נישטא קיין חילוק, קיין סתירה.
דער אייבערשטער זאגט אז ס׳איז דא א סתירה; ער זאגט אז ס׳איז דא אזא גאט און אזא גאט, ס׳איז דא תפארת און ס׳איז דא עתיק. און מ׳פרעגט אפילו די שאלות, מ׳פרעגט די שאלות, מ׳דארף דאך אויסקאכן וויאזוי דער וואס איז “כמלא רחמים” איז די זעלבע ווי דער “גיבור מלחמה”. דאס איז א גוטע שאלה.
אבער ווען מ׳פרעגט די שאלה באופן וואס מ׳מיינט שוין כאילו ס׳איז דא א תשובה [פון פירוד], כאילו ס׳איז דא א פירוד – דאס איז אליינס עמלק׳יות.
כג. דער סוד פון “כי יד על כס י-ה”
מ׳דארף אויך צוהערן אז דער “ויבוא עמלק” איז נישט פשט אז ס׳איז אן עונש. ס׳איז נישט קיין עונש. עמלק, ער איז דאס [דער פירוד]. דאס איז דער סוד פארוואס ס׳שטייט – זייער אינטערעסאנט – דער פסוק: “כִּי יָד עַל כֵּס יָ-הּ מִלְחָמָה לַה׳ בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר” (שמות יז, טז).
יעדער איינער קען דעם מדרש. און ס׳איז זייער אינטערעסאנט, דער פסוק איז א שווערער פסוק. דאס איז דאס איינציגסטע פלאץ, אדער דאס ערשטע פלאץ אין די תורה, וואו ס׳שטייט אז דער אייבערשטער האט א בענקל (“כס”). “יד על כס י-ה”. דאס איז א שווערער פסוק. אלע מפרשים האבן זיך שוין געמוטשעט [מיט דעם]. דער אייבערשטער האט א בענקל? וואס מיינט דער אייבערשטער זיצט אויף א בענקל? ער האט א גוף? ער זיצט אויף א בענקל? וואס איז דער טייטש? וואס גייט דא פאר?
און דער מדרש זאגט, אדער ס׳זאגט די גמרא, מדרש: “אין השם שלם עד שימחה זרעו של עמלק”. וואס מיינט “אין השם שלם”? אז ס׳איז נישטא קיין אחדות פון די י-ה און די ו-ה, יא? זיי לערנען עס אזוי. דאס הייסט אז די עתיק און די ז״א [זעיר אנפין], די בחינת “אין” און די בחינת “יש”, ארבעטן נישט צוזאמען, זיי ארבעטן סותר.
אבער על פי די אמת ארבעטן זיי צוזאמען. נאר מענטשן כאפן נישט אז זיי ארבעטן צוזאמען, מענטשן כאפן נישט אז די בחינה פון “יש” און די בחינה פון “אין” גייען צוזאמען. און ממילא, דאס איז די עמלק. און וועגן דעם פארשטייט מען נישט דעם פסוק, פארשטייט מען נישט.
די שבועה מיינט: דאס איז אלעס די זעלבע זאך. די שבועה וואס ער זאגט אז “מלחמה לה׳ בעמלק”, און די עמלק אליינס, און די “אין השם שלם” – דאס איז וואס איז. עמלק איז דער טייטש, דאס איז דער פירוש פון די אלע זאכן אין די העכסטע מדריגה. דער פירוש פון דעם איז, אז ס׳קען אמאל אויסזען פאר א מענטש אז ס׳איז דא א פירוד פון עתיק און ז״א, און דער תירוץ איז אז ס׳איז נישט דא. דעמאלטס ווערט אויס עמלק, דאס איז דער שם שלם, “ומחה אזכר עמלק”.
כד. די אומפארשטענדליכע חיבור פון “אין סוף” און “חבר”
סאו וואס מיינט דאס? וואס קומט דאס אריין? וואס ער מיינט איז זייער פשוט. וואס ער מיינט איז, אז מ׳האט אנגעהויבן מיט דעם, אז ס׳איז דא א וועלט פון כלים, ס׳איז דא א וועלט וואס יעדער כלי דארף זיין מיט די צדק ומשפט, דארף זיין די אלע ערשטע לעוועל [מדרגה] וואס מ׳האט געלערנט נעכטן וועגן מחיית עמלק – דער גאט וואס פירט די וועלט. און נישט נאר דאס, נאר איבער די צווייטע לעוועל וואס מ׳האט געזאגט אז אלעס איז בחינת “שם שלם”, יא? ווען דער אייבערשטער מאכט שלום. די אמת׳דיגע מטרה פון מלחמה בפנימיות איז שלום, נישט אז ס׳זאל זיין א מלחמה צוקריגט; די אמת׳דיגע מטרה איז שלום, כדי להשתבח ולהתפאר בשם שלם שנקרא שמו עלינו בשלימות.
מ׳זעט אבער אויס א סתירה. מענטשן פארשטייען נישט אז ס׳איז דא א סתירה [באמת], מענטשן פארשטייען נישט אז די צוויי זאכן קענען גיין צוזאמען. מענטשן פארשטייען אויך נישט – איך פארשטיי נישט, מענטשן, אונז פארשטייען אויך נישט ריכטיג. נישט דא הייבט זיך אן די שאלה; מ׳טראכט אביסל טיף פארשטייט מען. אונז פארשטייען נישט א סאך א פשוט׳ערע זאך:
וויאזוי קען זיין אז דער אין סוף, די בחינה פון “אין” וואס מ׳קען נישט וועגן אים זאגן גארנישט, אז ער איז דער וואס איז אונזער חבר? ס׳איז אן אומגלויבליכע, וואונדערליכע זאך (“funny thing”).
מ׳קען זאגן געוויסע תירוצים, מ׳קען זאגן יעצט אויך נישט סתם תירוצים וואס מ׳פארענטפערט אין א רגע די גאנצע זאך, אבער מיר פארשטייען עס נישט. און ווען מיר פארשטייען נישט, איז אליין דא צוויי וועגן, א ריכטיגע וועג פון זיך מתייחס זיין.
קודם כל, מיר פארשטייען עס נישט. און פארוואס פארשטייען מיר עס נישט? ווייל מיר זענען נישט אויף די מדרגה, ווייל אין די וועלט איז אמת׳דיג דא א געוויסע פירוד, א בחינה פון עמלק. און ווי העכער מ׳פארשטייט, ווערט עס אויס, ווערט עס אחדות, ווערט עס די אלע זאכן איין זאך.
כה. זכור – געדענקען די אחדות בחביבות
יעצט, וואס טוט מען ווען מ׳פארשטייט נישט? דאס איז פורים אליין איז א מצוה פון פארשטיין פארוואס איז דא אזא סתירה. פארוואס איז דא אזא סתירה? מ׳וועט נאך זען, קלאר אז ס׳איז נישט קיין סתירה, ס׳איז די זעלבע זאך. ממילא דארף מען קענען רעדן קלאר פון די נושא פון יאוש וקנין עבד, מ׳קען רעדן וועגן דעם פורים. א גאנצע קענען מיר נישט רעדן.
פארוואס? וואס טוט מען ווען מ׳איז ערב פורים און מ׳פארשטייט עס נישט? “זכור את אשר עשה לך עמלק” – דא איז די זכור. דאס איז די מצוה פון זכור על פי פנימיות. די מצוה פון זכור על פי פנימיות איז: געדענק אז “זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו”. זכור אל תשכח, אזוי ווי זכור ושמור, זאגט דער רמ״ק. געדענק אז ס׳איז די זעלבע זאך, מאך נישט דעם טעות.
וואס הייסט מאך נישט דעם טעות? איך זע דאך! פארוואס רעדט מען דאך פון דעם? ווייל ס׳איז דא א יאוש, ס׳איז דא יא א פראבלעם וואס ס׳איז שווער צו פארשטיין וויאזוי ס׳איז די זעלבע זאך. אויף דעם זאגט די תורה: גיי בחביבות.
וואס איז באמת די חיבור? הלכה למעשה, פראקטיש. בעומק, על פי קבלה, פילאסאפיע, קען מען פארענטפערן אן אנדערע מאל. אבער יעדער איד איז דאך פראקטיש. עבודה מיינט וויאזוי איז פראקטיש. וויאזוי איז פראקטיש כלל דעת אז ס׳איז נישט דא קיין פירוד? פראקטיש איז דאס כלל אין אן אהבה, אין א ליבשאפט, אין א געוויסע נעימות, אין א געוויסע הארמאניע. דאס איז דא מענטשן, דאס איז א מדה מער ווי א פעולה. ס׳איז א מדה וואס די מדה ברענגט שוין אריין די גאנצע השגות אלוקות.
און דאס איז, כ׳וועל אייך זאגן אין איין ווארט, אויך א זאך וואס ווער ס׳לערנט, ווער ס׳קוקט אריין אין די סארט חקירות אין קבלה, דארף עס אלעמאל געדענקען, און איך וועל עס פרובירן זאגן.
כו. משל – דריי צוגאנגען צו סתירות (די צוויי רבי׳ס)
ס׳איז דא א דרך הלימוד וואס איז בחיצוניות. מיר האבן אפשר גערעדט אין אנדערע פלעצער וועגן דעם מער. ס׳איז דא א דרך הלימוד וואס איז בחיצוניות, וואס איז נישט בחביבות. ס׳איז בניסיון הייסט עס, טעסט, לאמיר זען אויב ס׳איז טאקע אזוי. “ווארט, ס׳איז דאך אן עתיק, ס׳איז דאך א זייער רמ״ח, וויאזוי גייען זיי צוזאמען? יא, ס׳שטייט אין קבלה אז ס׳איז נישט קיין סתירה, אבער וואס איז די סתירה? עבודה איז דאס יא סתירה. לאמיר רעדן וועגן דעם, וואס איז די פראבלעם דא.”
קיינער זאגט נישט אז ס׳איז נישט דא קיין תירוץ. תירוץ מיינט אז די וועלט איז באשאפן אויף אזא וועג וואס איז דא איינער שטייט זיך נישט אן קיין וועלט. אבער דא צוויי מענטשן, מ׳קען עס רופן איינער מער מיט א מידה פשוטה אדער ווייניגער מיט א מידה פשוטה, אבער ס׳איז נישט… איך האב נישט ליב דאס ווארט. רוף איך עס מער מיט אהבה און ווייניגער מיט אהבה. ס׳איז דא איינער וואס ער האט זיך ליב.
אזוי ווי דער משל, מ׳זאל זאגן א משל גס ועב, א גראבער משל, מ׳דארף זאגן גראבע משלים, א גאר א גראבער משל:
דו האסט דא א איד וואס האט צוויי רבי׳ס, אדער האט א טאטע און א מאמע, און די צוויי רבי׳ס גייען מיט אנדערע דרכים, מיט אנדערע שיטות. יעדער איינער האט זיך זיין נקודה וואס ער איז מדגיש אין אידישקייט, זיין וועג ווי ער פארשטייט זאכן – זייער אנדערש.
1. דער חוקר/מתנגד:
איז דא איינער וואס ער איז א מתנגד, ער איז א חוקר, ער שטייט פון אינדרויסן, ער איז עובד בניסיונות, ער איז “נסו את ה׳”. ער זאגט: “געוואלד! ס׳איז דאך קלאר, דער זאגט אזוי, דער זאגט אזוי, ס׳גייט נישט צוזאמען.” און יענער קען זיין א גרויסער מבין, א גוטער פילאסאף, א גוטער פארשטייער.
2. דער נאר:
נאכדעם איז דא איינער א נאר, ער זאגט: “ס׳איז אלעס די זעלבע זאך, אלעס אחדות, ס׳שטייט ‘אחד יחיד ומיוחד׳, איך האב נישט קיין אהנונג, אלעס איז די זעלבע זאך, ס׳איז סתם שטותים.” די תורה פון אחדות קען נישט זיין א נאר. אפשר איז דער נאר אביסל בעסער און האט א געוויסע מעלה איבער דעם חכם, ווייל למעשה איז ער נישט צוקריגט מיט יעדן. ס׳איז אן אופן פון לעבן, נישט א וועג פון צוקריגטקייט. ווען מ׳לערנט אים, פילט מען נישט צוקריגט, מ׳פילט זיך געשמאק. ווער ס׳זעט די צוויי סארט ספרים ווייסט: ווען מ׳לערנט די ערשטע סארט ספר, פילט מען זיך די גאנצע צייט ברוגז; א צווייטע סארט ספר, פילט מען געשמאק. ס׳איז א טשענדזש, ס׳איז א פארדרייטע קאפ. אה, מיר ווילן אבער אנדערש זיין.
3. דער דריטער סארט (דער ריכטיגער וועג):
דא איז א דריטע סארט איד. די דריטע סארט איד זאגט: “איך ווייס נאך נישט. ווען איך וואלט געוואוסט אינגאנצען די תורה, זאל די מהות זיין איינגעקריצט און פארשטיין קלאר – מיר האבן גערעדט מיטוואך וויאזוי מ׳קען ווען מ׳פארשטייט אמת׳ע זאכן פארשטיין אלע סתירות – איך האלט נאך נישט דארט. ס׳פעלט מיר עפעס יסודות, ס׳פעלט מיר הבנות, איך פארשטיי נישט. אבער וואס איך ווייס איז, אז איך האב ליב די ביידע אידן. איך האב זיי אזוי פשוט ליב. איך האב ליב נישט נאר זיי, איך האב ליב זייערע געדאנקען. איך האב ליב פאר דעם וואס איך בין זייער תלמיד.”
א מענטש קען זיין א תלמיד פון מער ווי איין רבי, יא? ס׳שטייט אין די גמרא׳לעך, פאר א סוחר איז בעסער צו זיין א תלמיד פון מער ווי איין רבי, מ׳באקומט א ברייטערע הבנה. צוויי רבי׳ס מיינט דאך אלעמאל, איינער איז שונה מחבירו, ער מוז האבן עפעס א חילוק פון די צווייטע. אבער איך האב ליב ביידע פון זיי. איך האב אזוי ליב דעם איין סארט, איך האב אים ליב.
כז. דער כח פון חביבות אלס תירוץ
וואס טו איך? איך האב אים ליב. וויאזוי קען מען ליב האבן? איך האב אים ליב, איך האב אים א מורא׳דיגע הערכה, איך פיל א משיכה צו דער וואס מ׳קען נישט אויף אים זאגן גארנישט, וואס ער איז “מסתתר בשופריר חביון”, איך האב א מורא׳דיגע אהבה צו אים.
איך האב אויך א מורא׳דיגע אהבה פאר דער פערסאנעל [פערזענליכער] גאט, פאר דער וואס מ׳קען רעדן מיט אים, מ׳קען אים זאגן גוט מארגן אינדערפרי און גוטן אווענט ביינאכט, וואס מ׳קען אים בעטן יעדע זאך, וואס ער איז מיט דיר, “עמו אנכי בצרה”, און דער וואס ער מאכט סדר אויף די וועלט, ער מאכט צדק און משפט – איך האב ליב דעם אויך.
ס׳איז א שווערע שאלה, פילאסאפיש: “איך יתקיימו שניהם”, “היש ה׳ בקרבנו אם אין” – ס׳איז א שווערע שאלה. אפשר פורים, איך וועל זיך גוט אנטרינקען, איך וועל לערנען אלע ספרי קבלה, אלע ספרי פילאסאפיע, אלע ספרי חקירה אויף איינמאל, וועל איך פארשטיין קלאר די תירוץ, וועט ארויסקומען א פיינע ספר חקירה וואס וועט מסביר זיין, “יקירי ורעי”, איך ווייס אז איר וועט אלע איינזען אז די קשיא האט זיך נישט אנגעהויבן, ס׳איז פשוט׳ע חילוקים צווישן די צוויי ידיעות, נאו פראבלעם [קיין פראבלעם].
איך האלט נאך נישט דארט, איך האב נאך אפאר פורים. אבער איך וויל דיר זאגן איין זאך: איך האב זיי ביידע ליב. איך האב זיי ביידע ליב, “אבדו וחביבותא”, איך האב זיי ביידע ליב. איך קען נישט זאגן אז זיי זענען צעקריגט, מ׳דארף פארשטיין, נאו פראבלעם, מ׳וועט לערנען און פארשטיין, אבער איך האב זיי ביידע ליב.
די חביבות, “א נעם בחביבותא תליא מילתא”, די חביבות, דאס איז די חביבות פון די ספירות אליינס. אמת׳דיג, איין וועג פון דעסקרייבן [באשרייבן] די תירוץ איז צו זאגן אז די “יש” האט ליב די “אין”, און די “אין” האט ליב די “יש”. די מדרגה פון א ספירה, די ספירה פון כתר און די ספירה פון חכמה, די ספירה פון כתר און די ספירה פון אריך אנפין און זעיר אנפין – זיי האבן זיך ליב. זיי זענען דאך די זעלבע זאך, קענסטו שוין זאגן, אבער ס׳איז דא צווישן זיי אן אהבה. וויאזוי מ׳איז מפרש די אהבה, אהבה איז א גשמיות׳דיגע זאך, אקעי, אבער דאס איז איין תירוץ.
פונקט אזוי ווי דו קענסט פארשטיין אז א מענטש קען ליב האבן צוויי שיטות וואס ביידע האט ער ליב, אין א געוויסע זין, די חביבות פון די ספירות איז די תירוץ פאר די קשיא, אמת׳דיג. די חביבות וואס די ספירות האבן אין עולם התיקון, יא, זיי האבן זיך ליב, “אבער חביבותא תליא מילתא”.
און די זעלבע זאך, די סארט חביבות וואס ער קען האבן, דאס איז אויך א נייע בליק יעצט אויף דעם וואס ער איז נישט צעקריגט מיט זיין חבר וואס מ׳דארף אים נוקם זיין אדער נוטר זיין. ער זאגט יא, אמת, אבער איך האב אים נאך אלץ ליב, ער איז נאך אלץ א איד, ער איז נאך אלץ א מענטש.
די זעלבע חביבות איז אויך, ווען ס׳גייט אינגאנצן אראפ, קומט עס אראפ ביז די חרב וואס מ׳הארגעט מיט דעם המן הרשע – ער האט אזוי ליב, ווייל יעדער איינער זאגט “לשם אהבה” איז נישט דא אין דעם קיין קנאה, קיין כעס אויף דעם וואס איז פוגם אין די אהבה. דאס הייסט קנאה, יא, “אל קנוא ונוקם”, “איש קנא מקנא לאשתו”. אזוי ער האט איר אזוי ליב, שטערט אים מורא׳דיג שטארק אז איינער גייט קעגן דעם.
פרק ה: די העכסטע מדרגה – “בעתיקא תליא מילתא”
דער שווערד פון עתיקא
ווען מ׳רעדט פון דעם שווערד וואס הרג׳עט עמלק, איז עס א שווערד וואס ס׳איז געשמאק צו קוקן אויף; ס׳איז נישט שרעקעדיג. דאס איז די העכסטע מדרגה [level] פון תיקון, די העכסטע מדרגה פון “בעתיקא תליא מילתא” [אין דעם ‘עתיק׳ – די העכסטע ספירה פון כתר – איז די זאך אנגעהאנגען], פון שלש סעודות [די דריטע סעודה פון שבת, וואס איז די צייט פון רעוא דרעוין].
סיכום און שלוס
דאס זענען די דריי מדרגות פון עמלק למעלה, די דריי מדרגות פון עמלק – די צוויי מדרגות מער פון וואס מיר האבן גערעדט נעכטן – וואס מ׳קען אביסל פארשטיין.
זיי [די ספרים הקדושים] האבן געזאגט זייער אסאך טיפע זאכן, וואס יעדע זאך איז א סוגיא בפני עצמה, אבער איך האף אז ס׳איז גענוג אויף צו עפענען אביסל די קאפ צו פארשטיין די כוונה פון שבת זכור.
מל תמלול לחץ לפתיחה
סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור – שבת זכור, קריאת התורה ופורים
א. חיוב שבת זכור – דאורייתא ודרבנן
שבת זכור היא (לפחות לפי המנהג) חיוב מדאורייתא. מה משמעות “דאורייתא” במובן העמוק יותר? אין הכוונה רק שהחיוב “חמור יותר”, אלא שהמצווה נוגעת עד מדרגת התפארת – ספירה עליונה יותר. לעומת זאת, “דרבנן” נוגע במלכות/שכינה, מדרגה נמוכה יותר.
השאלה: מה מיוחד בשבת זכור?
קושיה הגיונית: הרי כל קריאת התורה היא גם כן “תורה” – אם כן מהו החידוש שבשבת זכור היא דאורייתא? התירוץ: ההבדל אינו בכך שקוראים תורה (זה תמיד דאורייתא), אלא האם הזמן הספציפי, המקום והפרשה נקבעו מדאורייתא או מדרבנן.
ב. מגילת אסתר – הקבלה
אותה סברה מיושמת על מגילת אסתר. אסתר ומרדכי פעלו (“כתבוני לדורות”) שהמגילה תהיה גם כן בעלת מדרגה דאורייתא של תפארת, ולא רק נביאים/כתובים (נצח והוד). האריז״ל מלמד שדווקא שם ה״יסוד אבא” אפילו מגולה יותר.
ג. סוד קריאת התורה – נקודות, טעמים, תגין, אותיות
היסוד המרכזי
– ספר תורה כתוב ללא נקודות וללא טעמים – רק אותיות עם תגין.
– האריז״ל אומר: זהו משל על העולם – העולם הוא “כלים” (אותיות) ללא חיות, ללא טעם.
– תגין = ניצוצות, רמז שכאן היה פעם אור, ניצוץ.
– כאשר יהודי קורא את התורה, הוא מכניס נקודות וטעמים לתוך האותיות – הוא מכניס חיות לתוך הכלים.
– נקודות = “רוח החיה באופנים” – האנרגיה שמסובבת את העולם (אור הבינה/חכמה).
– טעמים = מדרגה עליונה יותר – ניגון, טעם, הרגשה, מחבר את כל הפסוק (אור החכמה/כתר).
“ממוות לחיים” – העבודה של החייאת העולם
– “מעבדות לחירות” = משחררים את הניצוץ ה״שבוי” בתוך הכלים.
– “ממוות לחיים” = מכניסים לגמרי נקודות וטעמים – נעשה שירה, חי: “קריאתו זו היא הילולו”.
ד. מגילת אסתר – כלים חלשים, ניגון חזק
חילוק חד: במגילת אסתר הכלים חלשים יותר (לא אותה קדושה כמו ספר תורה, נוגעים במגילה באופן אחר), אבל הניגון והטעמים מאירים בעוצמה רבה יותר. האריז״ל מסביר: זה משום שה״יסוד אבא” שובר את הכלים – “מרדכי יצא מלפני המלך” – החיות כה חזקה שהיא פורצת. לכן נוהגים בפורים בתחפושות ובכלים אחרים – האדם, הנשמה, יוצאת מכליה הרגילים (בגדים, שטריימל, בקיטשע).
ה. שבת זכור – למעלה ממגילה
שבת זכור היא במובן מסוים המדרגה העליונה יותר של מקרא מגילה:
– מגילה = חיות חזקה אך כלים חלשים יותר.
– שבת זכור = קריאת תורה אמיתית בבית הכנסת, בספר תורה, שבה מוציאים נקודות וטעמים בתוך הכלי ה״דאורייתא” עצמו.
יש יהודים שנוהגים כבר להשתכר בשבת זכור ולהכות “המן” בשעת “זכור” – כי זו בעצם אותה עבודה כמו פורים, אלא ברמה דאורייתא. המגן אברהם אומר שאפשר לצאת ידי חובה בקריאת התורה של פורים בבוקר, ואולי אפשר לצאת ידי חובת “זכור” אפילו מהמגילה עצמה.
הנקודה המעשית – כוונה והתעמקות
מכיוון ששבת זכור היא דאורייתא, חייבים להתכוון – להתכונן עם כוונות, להבין את התוכן. הניגון מוציא את הכוונה, אבל צריך להתעמק במה שהדברים אומרים.
ו. “זכור” כהכנת הלב – יסוד מחיית עמלק
“זכור” היא הכנת הלב – מתעוררים, נרגשים, כדי לקיים את מצוות מחיית עמלק – עשיית צדק, הענשת העוול של “אשר קרך בדרך”. המלך/משיח מלחמה צריך לעורר את העולם באמצעות “זכור”.
—
חלק ב: מנגלה לנסתר – הרמות העמוקות יותר של זכירת עמלק
א. שתי רמות של התעוררות – חיצוניות ופנימיות
הקבלה מפתיעה:
– חיצוניות (עולם העשיה): התעוררות הכעס כנגד עמלק – כועסים על הרשע, יוצאים למלחמה.
– פנימיות (עולם היצירה/אצילות): אותם אורות, אותה אנרגיה רוחנית, הופכת לאהבת ישראל – לאהוב יהודי אחר.
זהו חידושו של הרמב״ן: חיצוניות דורשת מלחמה, אבל כשהופכים את זה לפנימיות, אותם אורות מביאים שלום.
מה משמעות “פנימיות” למעשה?
פנימיות פירושה: במקום לדבר על יהודים מול גויים (חיצוניות), מדברים על יהודים בינם לבין עצמם. זה יותר נוגע למעשה – רוב יחסי האדם הם בין יהודים, לא עם גויים.
ב. מהו אדם? מהו רשע? – שתי רמות
רמה ראשונה (אנושיות פשוטה)
לאדם יש מידת הצדק/הצדקנות. עמלק הולך נגד זה – הוא “חסר אנושיות”, חייב מיתה לא כפרט אלא ככלל – כי עוולתו מפרקת את כל מערכת החברה. זה בנוי על מה שבני אדם חייבים זה לזה – צדק ומשפט בסיסיים.
רמה שנייה (יהדות/שבת)
למה קיימת המערכת הזו בכלל? כאן בא החילוק בין גויים ליהודים:
– קיבוץ של גויים קיים כדי לשרוד – צדק ומשפט קיימים עבור חיי עולם הזה.
– קיבוץ של יהודים קיים למשהו עליון יותר – הם מתכנסים כדי ללמוד תורה, להתפלל, לשבח את הקב״ה, להיכלל בספירת התפארת.
ג. שבת זכור לעומת זכירה של חול
חילוק חד:
– זכירה של חול = הזכר הפשוט, החיצוני – צדק ומשפט בין בני אדם (נוגע גם לגויים).
– זכירה של שבת = הזכר השבתי – מדרגה עמוקה יותר. בשבת לא קוראים את הפשט של חול, אלא את התוכן הפנימי: שיהודים מאוחדים לא רק כדי להתקיים, אלא כדי להתפאר באור ה׳ – “ישראל אשר בך אתפאר”.
הזרימה ההגיונית: מחיצוניות (כעס על עמלק) → לפנימיות (אהבת ישראל) → לסיבה מדוע (תכלית כלל ישראל אינה רק הישרדות, אלא התפארות בה׳).
—
חלק ג: רמה 2 – הליכה לבית הכנסת בשבת כ״להשתבח בתהלתך”
א. ההתבוננות ברמה 2
כשיהודים באים בשבת לבית הכנסת, הם באים לא רק בשביל החברה הפשוטה (רמה 1), אלא בשביל חיבור עמוק יותר – להיכלל בספירת התפארת של הקב״ה. זהו פירוש “ישראל אשר בך אתפאר” – גדלותנו אינה במה שיש לנו, אלא ששמו נקרא עלינו. באים לבית הכנסת לשבח את ה׳, לומר נשמת, לשמוע קריאת התורה – כקבוצת אנשים שנוהגים בצדק ומשפט בטוהר ואוהבים זה את זה בטוהר.
ב. הכעס על עמלק ברמה 2
כשם שברמה 1 כועסים על מי שמפריע לצדק ומשפט, כך גם ברמה 2: כשמבינים שאדם נמצא כאן כדי לשבח את ה׳, כועסים על כל קליפה – בין אם גוי, בין אם יצר הרע – שמפריעה ליהודים להתכנס ולומר נשמת. זהו “אוהבי ה׳ שנאו רע”.
ג. החידוש הגדול: הכעס מתבטל על ידי התבוננות עמוקה יותר
ברמה 2 הכעס שונה מברמה 1. הרמ״ק מביא חילוק בין ביטול הקליפה למטה לביטול הקליפה למעלה:
– למטה (רמה 1): צריך להתלבש באותם כלי הקליפה – “על חרבך תחיה” – נלחמים עם האויב בעולמו, בחרב.
– למעלה (רמה 2): מראים שהקליפה אינה קיימת. לא שנלחמים בה, אלא שהיא בטלה במציאות. זהו סוד מחיית עמלק – ביטול במציאות, שונה ממחיית שבעה עממין.
כשמבינים שאדם נמצא כאן כדי לשיר זמירות, לשמוע תורות, לשבח את ה׳ – לא כדי לאכול – אז איפה הכלב שאומר אחרת? הוא פשוט לא קיים. “לבר נתלין אלהן הנך כלבין דחציפין” – יוצאים ופוגשים כלבים קרים, אבל הם לא קיימים ברמה הזו.
ד. נפקא מינה לבין אדם לחברו: “לא תקום ולא תטור”
מסקנה מעשית: כשיהודי מפריע לך – הוא לא השאיל לך את הפטיש שלו – מצד רמה 1 צריך אכן לכעוס. אבל מצד רמה 2: מהו יהודי? יהודי נמצא כאן כדי לשבח את ה׳. האם הוא מפריע לך לשבח את ה׳? לא. כשמבינים ששבח ה׳ אינו רק לצעוק ולהרגיש טוב, אלא להבין שיש עולם, הקב״ה נמצא בעולם, והכל הולך בדרך הנכונה – אז ה״מפריע” בטל. הרע אינו קיים מצד הנשמה. זוהי מחיית עמלק ברמה 2 – הרמה האנושית/נשמתית.
—
חלק ד: רמה 3 – מצד האלקות: “היש ה׳ בקרבנו אם אין”
א. חקירת הזוהר
הזוהר (רבי אבא) שואל: מה פירוש הפסוק “היש ה׳ בקרבנו אם אין”? הרמב״ן אומר שהכוונה: האם יש נביא? אבל הזוהר אומר: הם לא שאלו שאלה טיפשית – הם שאלו חקירה עמוקה באלקות:
– “יש” = מדרגת חכמה / זעיר אנפין – הקב״ה כפי שאפשר לתפוס אותו במידות: צדק, משפט, חסד, גבורה, תפארת. זוהי דרך הטבע, ההנהגה הרגילה של העולם.
– “אין” = מדרגת עתיקא / אריך אנפין – שלילת התארים: אין מילה לזה, למעלה מכל המילים. מציאות שמרגישים באופן עדין שהיא קיימת, אבל אי אפשר לתאר אותה.
היהודים רצו לדעת: איזו הנהגה מנהיגה אותנו עכשיו? התפיסתית (יש) או הבלתי-תפיסתית (אין)?
ב. מדוע בא עמלק בעקבות זאת?
הזוהר עונה: לא משום שהשאלה הייתה רעה – זו שאלת קבלה טובה. אלא שתי בעיות:
1. לא בדרך אהבה, אלא בדרך ניסיון – הם ניסו את הקב״ה, לא שאלו מתוך חיבוב. “הוא זה שהיה, שייתן לנו.” אילו היו עושים זאת בחיבוב, לא הייתה בעיה.
2. הם הפרידו – הם הפרידו בין “יש” ל״אין”, כשתי מציאויות נפרדות, במקום להבין ששניהם הם הנהגה אחת.
ג. היסוד: “יש” ו״אין” – שניהם בבת אחת
התירוץ המרכזי: הקב״ה מנהיג אותנו בו-זמנית בשתי הבחינות – בחינת יש (האל האישי שאוהב, מנהיג בצדק ומשפט, “עמו אנכי בצרה”) ובחינת אין (למעלה מכל התארים, שלילת התארים, “מסתתר בשופריר חביון”). אין סתירה ביניהם – אותו אלוה הוא שניהם. מי שהוא “כמלא רחמים” הוא אותו אחד שהוא “גיבור מלחמה”.
ד. עמלק = הפירוד עצמו
עמלק אינו עונש – עמלק הוא הפירוד עצמו. כשאדם סבור שבהכרח יש סתירה בין יש לאין, בין עתיק לז״א – זו עצמה עמלקיות. עצם השאלה “באופן שכאילו כבר מניחים שיש פירוד” – זהו שורש עמלק.
ה. “כי יד על כס י-ה” – הפסוק כמפתח
הפסוק “כי יד על כס י-ה מלחמה לה׳ בעמלק מדור דור” הוא המקום הראשון בתורה שבו נאמר שלקב״ה יש “כסא”. המדרש אומר “אין השם שלם עד שימחה זרעו של עמלק” – הכוונה שה-י״ה (עתיק/אין) וה-ו״ה (ז״א/יש) אינם עובדים יחד בהשגה האנושית. על פי אמת הם עובדים יחד, אבל בני אדם אינם תופסים שהם הולכים יחד. כשמבינים שזו אחדות – נגמר עמלק, נשלם השם.
ו. “זכור” על פי פנימיות = זכור שזה דבר אחד
הפירוש הפנימי של “זכור את אשר עשה לך עמלק”: כשם ש”זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו” (הרמ״ק), כך “זכור” פירושו – זכור שזה אותו דבר, אל תעשה את הטעות של פירוד. אבל זה קשה, כי רואים הרי סתירה! על כך אומרת התורה: לך בחביבות – לך באהבה.
—
חלק ה: דרך החביבות – התירוץ המעשי
א. שלושה סוגי אנשים
משל מיהודי עם שני רבי׳ם (או עתיק וז״א) שיש להם דרכים שונות:
1. החוקר/המתנגד – עומד מבחוץ, מנתח, רואה רק סתירות: “זה אומר כך, זה אומר כך, זה לא הולך ביחד.” הוא פילוסוף טוב, אבל הוא מרגיש כעס ומריבה.
2. הנאיבי – אומר “הכל אחדות, הכל אותו דבר” בלי שום הבנה. יש לו מעלה מסוימת – הוא לא מסוכסך, הוא מרגיש טוב – אבל הוא לא מבין באמת.
3. הדרך השלישית (הנכונה): “אני עדיין לא יודע. חסרים לי יסודות, חסרות לי הבנות. אבל אני אוהב את שניהם. יש לי אהבה עצומה לאין סוף שאי אפשר לומר עליו כלום, וגם יש לי אהבה עצומה לאל האישי שאפשר לדבר איתו.” הוא לא מחזיק בתשובה לקושיה, אבל הוא חי בחביבות כלפי שניהם.
ב. חביבות כתירוץ האמיתי – “בחביבותא תליא מילתא”
החביבות עצמה היא צורה של תירוץ:
– בעולם הספירות: היש אוהב את האין, והאין אוהב את היש. בעולם התיקון הספירות אוהבות זו את זו – “אבל חביבותא תליא מילתא”. כך הן עובדות יחד.
– אצל האדם: אותה חביבות – שאפשר לאהוב שתי שיטות שנראות סותרות – זהו המפתח לאחדות.
– זה יורד גם למעשה: כשיש חבר שצריך לנקום בו – “אני עדיין אוהב אותו, הוא עדיין יהודי, עדיין אדם.” עד שאפילו החרב נגד המן הרשע באה מאהבה – “לשם אהבה”, לא מכעס.
ג. קנאה = אהבה שנפגעת
“אל קנוא ונוקם” – קנאתו ונקמתו של הקב״ה נובעות מאהבה: “איש קנא מקנא לאשתו” – הוא אוהב אותה כל כך, שמפריע לו נורא כשמישהו הולך נגד זה. הנקמה בעמלק אינה צדק קר – זו אהבה בוערת שאינה יכולה לסבול את הפירוד.
—
חלק ו: הרמה העליונה ביותר של תיקון עמלק – “בעתיקא תליא מילתא”
א. המסקנה
החרב שהורגת את עמלק אינה מפחידה – היא “נעימה להסתכל עליה”. הכוונה: כשהקב״ה מסלק את הרע (עמלק), זה בא לא ממקום של כעס או פחד, אלא מהמדרגה העליונה ביותר של שלמות ויופי – מעתיקא, הבחינה שלמעלה מכל גדר. זהו פירוש “בעתיקא תליא מילתא” – עניין מחיית עמלק תלוי בספירה העליונה ביותר, המקבילה לשלוש סעודות (סעודה שלישית של שבת, שהיא רעוא דרעוין).
ב. מבנה שלוש הרמות
– רמה 1 – עמלק הפשוט: צדק ומשפט, מלחמה נגד הרשע.
– רמה 2 – הרמה האנושית/נשמתית: ביטול הקליפה במציאות, אהבת ישראל.
– רמה 3 – רמת האלקות: אחדות של יש ואין, עתיקא – שם ה״קרב” נגד עמלק אינו עוד מלחמה במובן הרגיל, אלא גילוי של השלמות המוחלטת שאינה מותירה מקום לרע.
—
סיכום: כוונת שבת זכור
כל פרט הוא סוגיא בפני עצמה, אבל המטרה היא “לפתוח קצת את הראש” – לתת מסגרת יסודית להבין את כוונת שבת זכור: לא רק זיכרון של מלחמה היסטורית, אלא השגת הבחינה העליונה ביותר שבה אחדות ה׳ מסלקת את הרע מתוך שלמות ותפארת.
תמלול מלא 📝
שיעור בענייני שבת זכור ופורים – חלק א׳
נושא: סוד קריאת התורה, ההבדל בין דאורייתא לדרבנן, ועבודת חג הפורים
—
א. גדר החיוב של פרשת זכור: דאורייתא מול דרבנן
רבותיי, ערב שבת “זכור”. אנחנו מחויבים – לפחות המנהג הוא לומר שמחויבים – מדאורייתא לקרוא פרשת זכור. אם כך, מחויבים גם מדאורייתא.
מה פירוש חיוב מדאורייתא? פירושו חיוב שעולה עד תפארת [המידה של אמת ותורה], חיבור שעולה עד תפארת. זהו הפירוש: כשאומרים שדבר הוא “דאורייתא”, אין הכוונה שמחויבים “יותר” – הרי מחויבים לעשות הכל, בין דאורייתא בין דרבנן. אלא “דאורייתא” פירושו לומר שעם המצווה הזו, עם הפעולה הזו, אפשר לגעת עד המדרגה שנקראת עולם התפארת. זהו פירוש דאורייתא.
לעומת זאת, דרבנן היינו ספירת המלכות, “דברי סופרים”, בבחינת דיבורים. הוא נוגע רק נמוך יותר, בבחינת מידת המלכות והשכינה.
מחויבים לקרוא בשבת זכור את הפרשה של “זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק” (דברים כה, יז), קוראים אותה בתורה. פירוש הדבר שמחויבים מדאורייתא, זה נוגע בתורה עצמה.
צריך לחשוב, מה המשמעות של זה? הרי בכל פעם שקוראים בתורה זה דאורייתא? הרי זה דאורייתא, קוראים את התורה! מה יכול להיות “יותר” דאורייתא כשקוראים את התורה עצמה? השאלה היא:
* האם הפעולה היא פעולה שהיא גם פעולה דאורייתא?
* או שהפעולה היא שחכמים אומרים שיש לעשות דאורייתא, דהיינו שילמדו את התורה?
אבל התורה עצמה, ודאי מצוות תלמוד תורה, היא בוודאי מדאורייתא. על כך החילוק קצת קטן יותר לפי מה שאנו אומרים. אפילו לפי הסוברים שזכור הוא דאורייתא, החילוק קטן יותר, כי כל קריאת התורה היא דאורייתא, זו התורה עצמה. השאלה היא רק האם הזמן, האם החלות במקום ובזמן ובפרשה – האם זה מדאורייתא, או מדרבנן, או מנהג.
ב. מגילת אסתר: השאיפה להיות “תורה”
אותו דבר הוא אפילו כשקוראים מגילת אסתר. זהו הסוד שאנו לומדים, שלמגילת אסתר יש לימוד מהתורה שצריך לקרוא אותה, “סוף דבר הכל נשמע”. פירוש הדבר, שכל המחלוקת שהייתה “כתבוני לדורות” (מגילה ז ע״א) – פירושה שאסתר רצתה, וזה מה שפעלו אסתר ומרדכי עם המגילה שלהם – שיהיה גם מדאורייתא.
שכשקוראים את המגילה, תהיה שם ה״תורה”. זה לא סתם דבר חדש, אפילו בבחינת נביאים וכתובים, שהיא מדרגה אחרת (נצח והוד). לא, זו המדרגה של תפארת. ובמקרא מגילה יש את המדרגה של תפארת, אפילו מדרגה גבוהה יותר. כפי שהאריז״ל מלמד תמיד, קריאת התורה, התורה נקראת מדרגת “אבא” [חכמה], יסוד אבא שנכנס לזעיר אנפין, וכאן [במגילה] זה אפילו יותר מגולה.
ג. סוד קריאת התורה: הכנסת חיות לכלים
טוב, אומר הוא, דיינו. שאם כך יש גם חיוב להתכוון, להתכונן לכוונות של העניין, לתוכן הדברים. מה עם האורייתא? מה זה באמת? המוחין, כן?
לומדים בכל פעם שעושים קריאת התורה. הסוד של קריאת התורה, כפי שכתוב ב״אוצרות חיים”, הוא:
* התורה כתובה בלי נקודות ובלי טעמים. בתורה אין נקודות וטעמים.
* כפי שרואים שאפשר אפילו לטעות; כתוב “וַיִּחַר לַמֶּלֶךְ” או דומה, או “זֵכֶר עמלק” או “זָכָר עמלק” – כמו שיואב סבר (בבא בתרא כא ע״ב). הרי אין נקודות בתורה.
* הנקודות, זו מסורה, זו תורה שבעל פה, זו המסורה. אין זה חידוש. ודאי כשמשה רבינו נתן אותה כבר היו נקודות וטעמים, כפי שכתוב שזו הלכה למשה מסיני. אבל זה לא כתוב בספר התורה; הכלי שיש לנו, ה״חפצא של ספר תורה” הפיזי, אין בו נקודות וטעמים.
וכאן אומר האריז״ל, שזה רומז על כך שכל העולם אין בו טעם בזמנים אלו. כל העולם אין בו טעמים. העולם הוא בבחינת אותיות בלי נקודות וטעמים.
יש בו תגין [כתרים על האותיות]. תגין פירושם שיש רמז מסוים לטעם. כך אומר האריז״ל, סוד התגין, שפירושם כלים. ובכלים יש ניצוצות.
* כלים פירושם אותיות. העולם כולו כלים, “כֵּלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים” (אסתר א, ז).
* אבל בכלים יש לפעמים ניצוץ, זו נגיעה כלשהי, ניצוץ כלשהו, שאפשר לחשוב שכאן היה פעם אור, שכאן יהיה פעם אור. אבל כשלעצמו הוא אינו קיים. זה מה שאנו קוראים “על עשה ניצוצות”.
והפירוש הוא שצריך להעלות אותם. והסוד הוא: צריך להחזיר את הנקודות, את הטעמים, לתוך הכלים.
מכאן אומר האריז״ל: כשם שיהודי קורא בתורה, הוא מסתכל בספר תורה שאין בו נקודות ואין בו טעמים, והוא מכניס לתורה את הנקודות ואת הטעמים. זו הכוונה של מצוות קריאת ספר תורה: שמכניסים טעם לספר התורה.
ד. מעבדות לחירות: להחיות את העולם
זהו גם משל, זהו אותו דבר שעושים “קול החיים”. כל עבודת ה׳ – עבודת ה׳ פירושה להיות אדם, לחוות את העולם, כן? “מעבדות לחירות”, “אומרים שירה”, “ממוות לחיים”.
1. מעבדות לחירות: זהו הפירוש, שהניצוץ ה״שבוי”, כן? “וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ” (דברים כא, י). מהו שבוי? זהו פוטנציאל להיות דבר טוב, שהוא “תקוע” באות, בכלים, הוא לא יכול לזוז. משחררים אותו, נותנים לו להתנהל כפי שהוא יודע.
2. ממוות לחיים: זהו הפירוש, שכבר מעלים לגמרי, מכניסים לגמרי נקודות וטעמים לתוך האותיות. זו שירה, כלומר זה חי, שרים אותו. “קריאתו זו היא הילולו”, זה נעשה שירה.
אם כך, הנקודה העיקרית, העבודה העיקרית של קריאת התורה – אפילו של שמיעת קריאת התורה, נאמר אותו דבר, לא מסתכלים פנימה אבל שומעים אותה כבר עם הטעם, עם הנקודה. באמת עיקר המצווה היא השמיעה, כן? הרי יש אחד שקורא, כולם שומעים, שומעים את קריאת התורה.
הפירוש הוא: ששומעים שבאותיות ובכלים שיש בעולם, יש גם טעם, יש גם נקודה, יש בזה גם מהלך, יש בזה גם הבנה. טעמים ונקודות, כל אחד מבין, אלו הם החיים.
* נקודות: התיקונים קוראים לזה “רוח החיה באופנים”. אלו הנקודות. הרוח שמניעה, כמו האנרגיה, החיות שמניעה את הגלגלים, שמניעה את השיניים, שמסובבת. על זה מסתובב העולם, מה שמניע את כל הדברים, אלו הנקודות. (נקודות היינו אור הבינה או אור החכמה).
* טעמים: זו רמה גבוהה עוד יותר של חיות. כן, טעמים פירושם שזה מחבר את כל הפסוק, יודעים איך הפסוק מתחלק, איך הוא עובד, נכנס הניגון, זו רמה גבוהה יותר. טעמים – נכנס הניגון, הטעם, ההרגשה, סוג החיות המדויק שיש כאן. זו עבודת הטעמים. (טעמים היינו אור החכמה או אור הכתר).
זה תלוי איך מתחילים לספור: טעמים, נקודות, תגין, אותיות.
ה. מגילת אסתר: אורות חזקים בכלים חלשים
ולפעמים, כפי שאמרנו, יש מעין מגילת אסתר. ששם זה לא לגמרי [כך]. יש מדרגה של תורה שחסרה בה חיות מסוימת באותיות, כן?
דיני המגילה אינם לגמרי “מוצקים”, יש מחלוקת תנאים, כלומר יש חולשה בקדושה של המגילה עצמה. אנחנו מרגישים את זה למשל: נוגעים במגילה, לא נוגעים בספר תורה, אין לה אותה קדושה. הכתב, הקלף של המגילה – אמנם כתוב שצריכה קדושת ספר תורה, אבל אין לה אותו סוג קדושה. פירוש הדבר שהכלים חלשים יותר.
אבל הניגון של המגילה, והטעמים של המגילה, והנקודות של המגילה – לאף אחד אין הארה שהם חלשים יותר. הרי זו תורה שבעל פה, זהו אור החכמה, אור הכתר שטמון בזה. על כן ייתכן שזה מאיר חזק יותר. כל אחד אוהב את הניגון של המגילה הרבה יותר ממה שאוהבים את הניגון של קריאת התורה סתם.
כי זהו הפירוש, שהטעמים והנקודות מאירים חזק יותר. כפי שהאריז״ל מסביר במשל שלו, כאשר, כביכול, ה״יסוד אבא” פורץ, “וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ” (אסתר ח, טו) – יוצא מהמלכות, מהכלים. יש סוג כזה של חיות, לא רק הניצוץ שיש בכלי, לא, החיות עצמה כל כך חזקה שהיא שוברת את הכלי.
לכן מתחפשים בפורים בכל מיני בגדים וכלים שונים שלא מתאימים כל כך. כלומר, האדם מאיר, חיות הנשמה, והכלי מתבטל. הוא לא “נתקע” בבקיטשע שלו, בשטריימל שלו, בגרביים הלבנות שלו – זה יוצא. ולכן לכלי אין טעם, אלא לניגון יש טעם.
ו. שבת זכור: המדרגה הגבוהה יותר של מחיית עמלק
וזו עבודת ה׳, והעבודה המיוחדת של הדגשת החיות של פורים, חיות המן-עמלק. אנו אומרים שלפני פורים, מגילת אסתר היא הקיום של מה שממש צומח. לוקחים מגילה בלי כתב [כמו ספר תורה], אבל מגילה היא לא ספר תורה.
ולכן צריך לשמוע, שהקריאה של שבת זכור היא במובן מסוים המדרגה הגבוהה יותר, המדרגה החזקה והברורה יותר של מקרא מגילה. כל אחד שמח מאוד במגילה, ובאים מחופשים, ומכים את המן. עוד עמוק יותר היא באמת הקריאה של זכור. לכן יש יהודים שכבר מתנהגים בשכרות בשבת זכור, ונוהגים להכות את המן כשאומרים “זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק… לֹא תִּשְׁכָּח”.
זה בעצם אותו דבר, רק הפוך: כאן זה ממש בדאורייתא, וקוראים לזה דאורייתא ולזה דרבנן. אף שכן, יש חקירה אם מגילה היא מצווה דרבנן, אולי זכור דאורייתא, יוצא שזה חמור יותר מהמגילה עצמה. לא נראה לי כל כך נכון, אני סובר שאפשר לצאת ידי חובה בשניהם עם שניהם.
* להלכה, המגן אברהם כבר אומר שאפשר לצאת ידי חובה עם קריאת התורה של פורים בבוקר.
* אני סובר שאפשר לצאת ידי חובה מהמגילה עצמה את המצווה של “זכור את אשר עשה לך עמלק”. איני רואה למה צריך דווקא קריאת התורה.
אבל רואים כן את החילוק. הזכור הוא הדבר הדאורייתא, והוא מתרחש בשבת בבית הכנסת, שהיא קריאת תורה אמיתית – לא קריאת תורה פורימית כמו שקוראים את המגילה. זו קריאת תורה אמיתית, ושם, בתוך התורה שאין בה טעמים ונקודות, מוציאים את הטעמים והנקודות של הניגון של שבת זכור, של האור.
נראה כך, שצריך להיכנס לזה. המצווה היא אכן עם הניגון, אבל הניגון תמיד מוציא את הכוונה שמבינים, מה שיהודי מבין בליבו, בראשו, על הנושא. צריך אפוא להתעמק, להעמיק, לחשוב מה זה אומר.
ז. זכור כהכנת הלב
אם כן, השיעור שלנו אתמול הלך על הסדר של מה שאמרנו, שאפשר להעמיק בכל דבר: הנגלה, ההסבר הנגלה, שמעלה לרמה גבוהה יותר, המדרגות הנסתרות, מדרגות הקבלה.
אם כן, אתמול הסברנו איך הנושא של זכור הוא הכנת הלב. הכנת הלב שמכוונת למעשה, אבל היא הכנת הלב למצוות מחיית עמלק.
יש מצווה של עשיית צדק, חלק ממידת חרב ועונש, להעניש את עמלק שעשה את העוולה הנוראה של “אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ” (דברים כה, יח). על כך צריך להתרגש. הרי אי אפשר לעשות את הדבר בלי להתרגש. על כך נתן הקב״ה מצווה של “זכור את רשעת עמלק”, לעורר את הציבור. המלך או משוח המלחמה, צריך לעורר את הציבור להתרגש כנגד עמלק, כפי שלמדנו.
שיעור ב: פנימיות עניין זכירת עמלק – מכעס לאהבה
תוכן: בחלק השני של השיעור נכנס הדובר למשמעות העמוקה יותר, הפנימית, של “זכור את אשר עשה לך עמלק”. השיעור מציג חילוק יסודי בין ה״חיצוניות” של המצווה – שדורשת כעס ומלחמה כנגד הרשע – לבין ה״פנימיות” של המצווה, שבה אותם כוחות רוחניים מתהפכים לאהבת ישראל ודביקות בה׳.
—
ח. חזרה – הכנת הלב של “זכור”
אם כן, השיעור שלנו אתמול הלך על הסדר של מה שאמרנו, שאפשר להעמיק בכל דבר: הן בנגלה, בהסבר הנגלה, שמעלה אותנו למדרגה גבוהה יותר, והן במדרגת הנסתרות, מדרגת הקבלה.
אתמול הסברנו איך הנושא של “זכור” הוא הכנת הלב. זו הכנת הלב שמכוונת למעשה, אבל היא הכנת הלב למצוות מחיית עמלק. יש מצווה של עשיית צדק, חלק ממידת שכר ועונש; מענישים את חיילי עמלק שעשו את העוולה הנוראה של “אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ” (דברים כה, יח).
על כך צריך להתרגש. אי אפשר לעשות את הדבר בלי להתרגש. על כך נתן הקב״ה מצווה של “זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק”, לעורר את הציבור. המלך, או משוח המלחמה, צריך לעורר את הציבור להתרגש כנגד עמלק. כך למדנו בשם הרמב״ם, והסברנו את כל הסוגיה במהלך הזה.
ט. שתי רמות של התעוררות – כעס ואהבה
וכפי שלמדנו לפני שבועיים על נושא ה״דעת” – שהיא הכרעת השכל הרואה מהו ה״טוב” בכל מצב – הסברנו על כך שיש מדרגות שונות.
כך צריך לדבר כאן: בהתעוררות המידה – התעוררות הרגש שאנו לומדים שנדרשת כדי לקיים מחיית עמלק, וכל עשיית צדק ומשפט אמיתי צריכה הרגשה מסוימת של צדק, כן, הוא מתרגש כשיש עוולה – את אותה התעוררות-הרגשה אפשר גם קצת “לפשט”. במילים אחרות: להסביר במדרגה העמוקה יותר, במובן העמוק יותר של המילה, במובן העמוק יותר של העולם, מה זה אומר ומהו הסוד שבזה.
וזו הכוונה האמיתית: מי שלומד קבלה, בזוהר, בכל ספרי הקבלה וספרי החסידות – הם עוסקים במדרגה הזו. של מחיית עמלק, של זכירת מחיית עמלק, ושל מחיית עמלק עצמה.
אם כן, את זה אני רוצה קצת לדון. לכאורה צריך לדבר בזה עצמו בשתי רמות, שתי מדרגות של הנושא. ואני סבור שהרמה השנייה קלה יותר לדבר עליה; ברמה הראשונה נצטרך להתאמץ קצת ולחשוב עכשיו איך אפשר להוציא את זה.
י. מדוע דורש עמלק “זכירה” מיוחדת?
מה הכוונה? כוונתי כך. הסברנו שיש קושיה: מלחמת עמלק שונה ממלחמות אחרות.
* מלחמה רגילה אינה דורשת כל כך את ההתעוררות, ההתרגשות, התעוררות הכעס. למה? כי או שבא רשע והתחיל להילחם בך – נלחמים בחזרה, זו הגנה עצמית, לא צריך התעוררות מיוחדת לשם כך.
* או אם זו מלחמת כיבוש הארץ, או אם זו מלחמת רשות – בדרך כלל לא חסרה כל כך הזכירה.
מה שאין כן מלחמת עמלק, שהיא ממש מצווה, לא סתם מצווה, אלא מצווה של עשיית צדק – צריך להעניש את מי שעשה רע בעולם. זהו טבע האדם שהוא שוכח – “לֹא תִּשְׁכָּח”. כפי שהבאנו פעם, כתוב בתורה “זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק… לֹא תִּשְׁכָּח”. כשכתוב בתורה “לא תשכח”, הכוונה לומר שהתורה מכירה בכך שאתה עתיד לשכוח. אחרת לא הייתה מצווה “לא תשכח”. “לא תשכח” פשוטו: אני יודע שאתה עתיד לשכוח, בבקשה אל תשכח. וזה דורש התעוררות חזקה יותר, הזכרה חזקה יותר.
יא. סוד הרמב״ן – מלחמה בחיצוניות, שלום בפנימיות
עכשיו, כשם שזה אמת בפשטות, אנו מבינים, הסברנו בפשטות – כך זה אמת גם במבט העמוק יותר. מהו המבט העמוק יותר, הכל תלוי: מהו אדם? כן? מהו צדיק ומהו רשע? או אפשר לקרוא לזה: מהו יהודי ומהו גוי.
“צדיקים ורשעים” – כשמוזכרים הרבה פעמים צדיק ורשע, הכוונה ליהודי או לגוי. ולהיפך, כשאומרים יהודי או גוי, הכוונה לאדם טוב ולאדם רע. זהו “אתם קרויין אדם” (יבמות סא.). ועמלק, הוא ה״אויס-מענטש” [ההיפך מאדם], הוא האומה הרעה, המושל, הדמות של אומה רעה.
ומהו הפירוש של טוב ורע? הבהרנו שלא מספיק לומר שזה משל ונמשל, או שזה אותו דבר “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה” – בדיוק כמו שאצל אדם יש מידות שונות, כך גם אצל הקב״ה. או הדברים העמוקים יותר שהמקובלים אומרים, שכשאדם מתנהג במידות החסד הוא מעורר אצל הקב״ה את מידות החסד.
אותו סוג של אורות, אם מדברים על זה ברמה גבוהה יותר, ברמה שבתית, ברמה של שבת זכור – זה יותר מלובש בכלים של תורה, יותר ברור בזוהר, ברמב״ן ובספר התורה – אז אותם דברים מגיעים לשלום.
זהו הסוד שהרמב״ן לומד, מביא מפורים לשלום, מחנוכה לשלום. כתוב שבחיצוניות צריך לעשות מלחמה, אבל כשמסובבים לפנימיות – אותם אורות מביאים שלום. ננסה להסביר את זה.
יב. פנימיות פירושה “בין יהודים לבין עצמם”
כמו שאנחנו אומרים, כשמדברים על פנימיות הכוונה – דרך אחת לומר פנימיות לעומת חיצוניות היא: במקום לדבר בין יהודים לגויים, מדברים בין יהודים לבין עצמם. זה יותר נוגע, בדרך כלל, יותר נוגע. רוב האנשים שאנחנו קשורים אליהם ועוסקים בענייניהם אינם גויים. כלומר, מי שעוסק במצוה של הצלת ישראל וכדומה מהגויים – הכי נמי; אבל עכשיו מדברים למעשה בינינו, ורוב זה בין יהודים. ושם מתחיל דבר חדש.
נבין מה מתחיל שם. במילים אחרות: בין יהודים הוא המקום, אם רוצים לומר את הרמה הפנימית של שבת זכור, של התעוררות הלב – מה שהרמב״ן אומר שצריך להיות כעס על עמלק – אותה התעוררות כעס על עמלק של שבת זכור פירושה אורות אהבת ישראל.
כך אני רוצה לומר, כך אני רוצה לומר חידוש יפה מאוד, צריך לשמוע. אותה רמה, אני אומר שוב, אותה רמה, אותה מדרגה ברוחניות שמעוררת – בעולם העשיה נאמר, הרמה הנמוכה – פירושה: כועסים על עמלק, שונאים אותו, מעוררים את הלב, הולכים לעשות מלחמה. אותו דבר בעולם היצירה או בעולם האצילות – אני אפילו לא יודע איזה עולם, רמה אחת גבוהה יותר – מעורר שיאהבו יהודי אחר.
יג. מהו אדם? (יושר ומשפט)
מדוע? כי הרי זה תלוי כשמבינים מהו הדעת, מהו הרעיון, מהו המחשבה שגורמת לאדם לכעוס כעס נורא על העוולה שעמלק עושה.
דהיינו, מהו הכעס כשאומרים שהוא רשע? פשט: אני סבור, זה באמת אישי, אני סבור שהוא אדם. לאדם יש בתוכו מידת המשפט, מידת הצדק. משפט פירושו במילים פשוטות מידת הצדק. הוא הולך נגד זה. הוא אולי אדם שבור, צריך להרוג אותו. אבל אדם כזה, זהו אדם פשוט. זה לא פשט טוב! הם אומרים עכשיו נגד הפשט של “אדם”.
“אדם” הוא סוג של צדק, ו״אויס-מענטש” [היפך האדם] הוא מי שלא הולך עם צדק. הוא כמו מחלה כוללת על השלום, הוא רשע, הוא “אויס-מענטש”, הוא חייב מיתה. לא כאדם יחיד, אלא ככלל הוא חייב מיתה. כי העוולה שהוא עושה אינה אישית, אלא כל החברה מראה שהיא אינה חברה ראויה. לזה יש משמעות… זה בנוי על הנמקה של מהו אדם, כיצד בני אדם צריכים להתנהג עם בני אדם אחרים; זה חלק מהדין של “מהו אדם”, וממילא מי שמתנהג אחרת חייב מיתה.
יד. מהו יהודי? (תפארת והודאה)
אבל מהו באמת אדם? מהו באמת יהודי? מהו באמת יהודי זה קצת שונה ממהו באמת אדם, או שזו עוד רמה אחת של מהו באמת אדם, שדיברנו עליה בשבועות האחרונים.
אדם הוא דבר שבוודאי הרמה הראשונה צריכה להיות צדק בין בני אדם, מלא להרוג אחד את השני סתם – “אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ”. טוב מאוד.
אבל למה כל העניין? למה?
* לגוי זה בשביל ימי החול. וליהודי זה בשביל שבת.
* ערך שיש לנו כנגד זה הוא חולי ופשוט. אבל בשבת לא קוראים את הזכר החולי [של פרשת כי תצא], לפעמים [של פרשת בשלח]. בשבת קוראים את הזכר השבתי של “כי תצא” הפשוט. [הערה: הדובר מחלק בין הזכור הפשוט של ימי החול לבין הזכור הגבוה יותר של שבת].
מה קוראים בזכר השבתי? ה״זכור” השבתי אומר כך: שהיהודים נוצרו להתאסף, כמו שכתוב ברמב״ן (סוף פרשת בא): “כוונת האסיפה בבתי כנסיות ורוממות הקול בתפילה…”. [והם אומרים:] “אנחנו עמך וצאן מרעיתך”, “נודע לך”, “לעולם לא נבוש כי בך בטחנו”.
יהודי, קיבוץ היהודים, לא נוצר רק כדי לשרוד. קיבוץ של גויים צריך לשרוד, צריכה להיות מדינה טובה לחיי העולם הזה, בשביל זה כבר נדרש צדק ומשפט. ליהודים יש גם את הרמה הזו, הרמה הראשונה.
אבל מהו קיבוץ של יהודים – מה שיהודים מתאספים בבית המדרש בשבת, באים לקריאת התורה – זה לא בא בשביל זה. למה הם באים? כי הם רוצים להבין, הם רוצים ללמוד תורה, הם רוצים להתפלל, הם רוצים לשבח את הקב״ה, הם רוצים “להשתבח בתהילתך”, הם רוצים בעצמם להשתבח בתהילת הקב״ה.
זהו הפירוש “כִּי הוּא תְהִלָּתְךָ וְהוּא אֱלֹהֶיךָ” (דברים י, כא). אנחנו מתגאים, כן? אנחנו מתפארים, אנחנו רוצים להיכלל כך בספירת התפארת של כביכול. זהו הפירוש: “יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר”, אנחנו…
שיעור: פנימיות עמלק ומדרגות ההנהגה האלוקית
(חלק 3)
נושא: הכוונה העמוקה של “זכור את עמלק” במדרגות הגבוהות יותר, ההבדל בין ביטול הקליפה למטה ולמעלה, וסוד “היש ה׳ בקרבנו אם אין” על פי קבלה.
—
טו. המדרגה השנייה – “להשתבח בתהילתך”
(למה באים יהודים לבית הכנסת?)
למה הם באים [היהודים לבית הכנסת]?
כי הם רוצים להבין, הם רוצים ללמוד תורה, הם רוצים להתפלל, הם רוצים לשבח את הקב״ה. הם רוצים “להשתבח בתהילתך”, הם רוצים בעצמם להשתבח בתהילת הקב״ה.
זהו הפירוש “כי הוא תהילתך והוא אלהיך” – אנחנו מתגאים, כן? אנחנו מתפארים. אנחנו רוצים להיכלל כך בספירת התפארת של קודשא בריך הוא.
זהו הפירוש “ישראל אשר בך אתפאר”.
הגדלות שלנו, במה שאנחנו מחזיקים את עצמנו גדולים, היא בכך שנתנו קצת יותר מאחר, בכך שאנחנו “נקרא שמו עליו”.
זהו פירוש אחר לגמרי של “חברות בני אדם” [כפי שהוזכר קודם]. זוהי רמה אחרת לגמרי, “רמה 2”, הרמה של יהודים. ויהודים שבאים בשבת לבית הכנסת, זה מה שהם עושים.
מובן מאליו, בפורים הולכים למשלוח מנות גם בשביל הרמה הפשוטה, אבל בשבת לא באים לבית הכנסת בשביל זה – או לא *רק* בשביל זה – אלא בשביל ההנאה להיות קבוצה כזו של אנשים שאוהבים זה את זה בטוהר, ושמתנהגים בצדק ומשפט בטוהר. אנשים כאלה שיכולים לשבח את הקב״ה; אפשר לומר פסוקי דזמרה, אפשר לומר נשמת, אפשר לשמוע קריאת התורה – כל הדברים שעושים בשבת בבית הכנסת.
טז. שנאת עמלק במדרגה הרוחנית
עכשיו, כשמעוררים את ההבנה – בדיוק כמו שכשמעוררים את ההבנה של “מהו אדם ראוי” כועסים על מי שאינו ראוי – כשמעוררים את ההבנה, כועסים, מתעוררת כעס גדולה על מי שאינו ראוי.
למשל, עמלק בא ואומר לנו שלא נלך לבית הכנסת. כל כך הרבה עמלקים, קליפה כזו, גוי כזה (בחיצוניות), או יצר הרע כזה (בפנימיות) שלא מניח לנו להתאסף ולומר נשמת עם יהודים נוספים – כועסים עליו עוד יותר, כן? צריך לסלק אותו.
כל הספרים החסידיים מדברים על הנושא של “אוהבי ה׳ שנאו רע”. וזה דבר עדין מאוד, ואני חושב שזה כל כך עדין שזה לא יוצא בתור שנאה כלל, כי מידת השנאה לא באמת קיימת כאן. שנאה פירושה שכועסים באמת על אדם בגשמיות.
אבל בואו נתבונן, ננסה לומר את ההתבוננות ולהראות מה כן יוצא מזה.
כשאדם מתבונן שאדם צריך להיות אדם, אי אפשר לחיות כך [כבהמה], וכל מי שנכנס למדרגה השנייה, הוא ממש כועס, עד כדי רציחה, על מי שלא רוצה להתנהג כך – מי שתופס תמיד את ראש השנה והורג אותם. בוודאי.
אותו דבר כשאדם מתבונן במהו אדם: אדם הוא דבר כזה שמשבח את הקב״ה, שנעשה חלק משבח הקב״ה. לא רק שהוא משבח את הקב״ה, הוא נעשה חלק משבח הקב״ה, “לשבחך”. אז הוא גם באותה דרך כועס עוד יותר על מי שנגד זה, על מי שאינו כך.
כך יוצאת המסקנה. ובאמת, כך כתוב בספרים, כך יוצא, שאם בא מישהו ומבין, הוא כועס כעס נורא.
אבל כל אחד מבין שזה קצת שונה. למה זה שונה? נסביר למה זה שונה.
יז. סוד ביטול הקליפה – להילחם או לבטל?
כי יש הבדל, כתוב ברמ״ק הסוד, יש הבדל בין ביטול הקליפה למטה לבין ביטול הקליפה למעלה.
* ביטול הקליפה למטה: צריך להתלבש באותם כלי הקליפה. “על חרבך תחיה”. כן, הוא בא בכוחו של פה, ואנחנו נשתמש באותו רעיון, נלך להרוג אותו בחרב. למה? כי הוא ב״עולם החרב”, צריך להרוג אותו בחרב, הוא עדיין בעולם החרב. כל זה כשמדברים ב״רמה 1″, בעולם הזה, במדרגה של עולם העשיה, של הצדיק הפשוט.
* ביטול הקליפה למעלה: אבל כשמדברים על מה שמבינים שאדם הוא דבר כזה ש״ישתבח שמו לעד” – זהו הפירוש של יהודי. ובוודאי לכאורה כועסים. אבל על מי כועסים? חשבו, אתם כועסים, על מי יש לכעוס? על יהודי אחר? יהודי הרי הוא “ישתבח שמו לעד”!
וזה תלוי: אם יש גוי – האמת היא שלא כועסים על הגוי גם כן. הגוי נעלם. היצר הרע – נאמר היצר הרע, הגוי הוא הגוי הגשמי, אבל היצר הרע נעלם, הוא בטל במציאות.
לכן כתוב ההבדל שמחיית עמלק היא ביטול במציאות, מה שאין כן מחיית שבעה עממין אינה בטלה כך, כן? יש הבדל. פשיטא שעל אומות אחרות אין אותה רמה של מחייה.
למה? כי כל אחד מבין שמחיית עמלק, כמו שהרמ״ק אומר, היא “ביטול הקליפה” – מראים שאין קליפה. לא שיש קליפה ונלחמים בה.
כי מהי קליפה? סברה. חשבת, כן, חשבת שאדם נברא כדי לחיות כאן ולאכול את שלוש הסעודות. לא! אדם נברא כדי לשיר את הזמירות ולשיר בשעת שלוש סעודות את הטעמים והנקודות, כדי לשמוע את התורות ולומר בשעת שלוש סעודות. זהו אדם.
אז איפה הלך עכשיו מי שאומר שאדם נברא כדי לזלול? איפה הוא? “לבר נתלין אלהן הנך כלבין דחציפין”? איפה הוא? יוצאים החוצה ופוגשים את הכלב?
אז כן, הפירוש אינו שיוצאים החוצה ופוגשים כמה כלבים מקולקלים שם. הכוונה לומר שזה לא קיים, והם ברמה כזו ומבינים שזהו העניין.
יח. נפקא מינה לבין אדם לחבירו (“לא תקום ולא תטור”)
ומהי הנפקא מינה? שהיהודי, היהודי הרי הוא “לא תקום ולא תטור את בני עמך”.
מה כתוב ברמב״ם גם אצל מצות נקמה? “לא תקום ולא תטור את בני עמך” פירושו: כן, היהודי עשה לי עוול, הוא לא רצה להשאיל לי את הפטיש אתמול, אז הוא שקץ. מצד ההסתכלות הראשונה צריך באמת לכעוס עליו, זה אפילו מצוה, בסדר, צריך למחות.
אבל צריך הרי לחשוב: מהו יהודי? יהודי הוא משהו בשביל להשאיל פטישים? פטישים צריך להשאיל, למה לא? יהודי נמצא כאן כדי לשבח את הקב״ה.
היהודי מפריע לי לשבח את הקב״ה? ה״חגבי דוד” מפריע? הוא גם לא מפריע. הוא מפריע רק למי שאין לו שכל, שחושב שלשבח את הקב״ה פירושו שצריך להרגיש טוב ולצעוק.
לשבח את הקב״ה פירושו: בכך שיש את העולם, בכך שאתה מבין שיש עולם והוא עובד, והקב״ה בעולם, והכל הולך בדרך הנכונה.
זוהי העבודה הקשה. וכשמתבוננים, הקליפה מתבטלת. וממילא, שני יהודים שמפריעים לך – הוא לא מפריע לך.
כל ההתבוננות שדיברתי על לכעוס מאוד על עמלק בחיצוניות, גורמת שכאשר היהודי כביכול הוא בבחינת עמלק, הוא מפריע לך חלילה, הוא ב״עולם החיצונים” שלו. אתה תופס שזה לא מתחיל. מצד הנשמה, מצד ההסתכלות, הרע לא קיים. לא קיים.
זהו סוד מחיית עמלק של שבת מהרמה השנייה, הרמה האנושית.
אני מקווה שזה ברור מספיק. כלומר, חסר לי כאן דרך ברורה כיצד להוציא את זה. אני חושב שהוצאתי מספיק טוב להיום, אולי בשבת נבין טוב יותר.
יט. רמה 3 – מצד האלקות (סוד “היש ה׳ בקרבנו אם אין”)
עכשיו, אותו דבר הולכים הלאה חזרה ועוד רמה גבוהה יותר – קבלה. הרי כל דבר צריכים ללמוד מצד הנשמה (כלומר נשמות), וגם מצד האלקות, מצד הרמה של אלוקות. מהו כאן השורש, מה שאנחנו מבינים כאן, שאינו אנושי כלל.
ואת זה נלמד מהסוד שכתוב בזוהר הקדוש. פעמיים או שלוש פעמים מביא הזוהר את אותה מילה, האריז״ל מדבר על זה הרבה, וספרים חסידיים מביאים את זה הרבה.
הוא מביא שעמלק היה, מלחמת עמלק, המלחמה הראשונה הייתה אחרי שהיהודים אמרו “היש ה׳ בקרבנו אם אין” – הנסיון של מסה ומריבה, שאמרו ברפידים שאין מים, והפסוק מסיים “על נסותם את ה׳ לאמר היש ה׳ בקרבנו אם אין”, והפסוק הבא הוא “ויבא עמלק”, ממש הפסוק הבא.
ואני כבר עשרים וחמש דקות בתוך השיעור, אני לא צריך להאריך בזה כלל, אפשר להאריך מאוד רק על הנקודה הזו, אני רוצה רק להשלים את הנקודה השלישית, כיצד מתברר שכל זה תלוי בהשגת אלקות.
מה כוונתי לומר? הרי אנחנו אומרים שכל הרמות – הן הנקמה שצריכה להיות, הן האי-נקמה שהיא אותו דבר שיוצא מהתבוננות עמוקה יותר ממדרגת הנשמות – הכל תלוי בחוסר הבנה מסוים, משתלשל מחוסר הבנה מסוים של כיצד אלקות, כיצד הקב״ה פועל.
ואם מבינים את זה, אפשר לומר מלמטה למעלה: אם מבינים את האלוקות הנכונה שמשתלשלת למטה, הרי “וידעת היום”, ממילא גם נקמו בעמלק מאליו, וכן הלאה. או להיפך, קודם עושים את זה, ואחר כך עושים את הרמה הבאה, אחר כך מבינים שכל אלה הן באמת מדרגות של אלוקות.
כ. החקירה של “יש” ו״אין”
והזוהר, הזוהר אומר כך. הזוהר שואל קושיה, רבי אבא בזוהר שואל קושיה, הוא אומר: מה קורה כאן? מדברים על תינוקות? אני לא יודע, היא הולכת איתנו איתם?
הרמב״ן אומר “היש ה׳ בקרבנו אם אין” פירושו: האם יש נביא? האם משה נביא אמיתי? זהו “היש ה׳ בקרבנו”, האם יש אצלנו נביאים? כמו שרואים בפסוקים אחרים שהקב״ה שלנו פירושו נביאים.
שואלת הגמרא: אבל מה פירוש שלא ראו? עדיין לא היה מתן תורה, הייתה קריעת ים סוף, הייתה “ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל”. מהו “היש ה׳ בקרבנו אם אין”? אתמול הוא היה! זו קושיה טובה, אפשר להאריך בפשט ובסוד.
אומר הזוהר, אומר רבי אבא: לא, ודאי, הם לא שאלו שאלות שטותיות. הם לא התכוונו לומר האם הקב״ה קיים או שהקב״ה אינו קיים.
הם התכוונו לשאול חקירה עמוקה מאוד בקבלה, בפילוסופיה, בחקירות אלוקות. הם שאלו שאלה – כך מסביר הרמ״ק באדרות, האדרות מביאות את אותה תורה – האם הקב״ה עמם (ודאי שהקב״ה קיים, ודאי שהקב״ה מנהיג את העולם), אבל הם רצו לדעת האם הקב״ה מנהיג אותם עכשיו, או באופן כללי, מבחינת יש או מבחינת אין.
* בחינת יש: פירושו מדרגת חכמה – הרמ״ק אומר מדרגת חכמה, או כפי שהוא אומר, מדרגת זעיר אנפין.
* בחינת אין: פירושו מדרגת עתיקא, מדרגת אריך אנפין.
מדוע נקרא זה “יש” וזה “אין”?
יש פירושו שאפשר לתפוס אותו. “יש מחשבה תפיסא ביה” במובן מסוים, מידה מסוימת, תואר מסוים. אפשר לומר על זה: הקב״ה הוא צדק ומשפט. כן, משפט הוא מידה שלו, הוא מתנהג בצדק ומשפט, חסד, גבורה, תפארת – המידות שאנו מבינים. ומזה בא מה שאנו קוראים על פי קבלה “דרך הטבע”, זוהי ההנהגה הרגילה של העולם, שום דבר מיוחד.
אם אין – זוהי ההנהגה שלא אומרים עליה שום מילה. זה נקרא “שלילת התארים”, אומר הרמ״ק. כלומר, לא אומרים על זה, אין מילה לתאר את זה. רק העובדה שיש אלוקים – אפילו את זה אולי אי אפשר לומר לגמרי – רק מה שאין עליו שום מילה, זה גבוה מכל המילים. מה שמרגישים או יודעים באיזשהו אופן עדין שיש מציאות כזו.
האם זה מה שמנהיג אותם? את זה הם רצו לדעת.
כא. הפגם של ניסיון ופירוד
הוא שואל: אם כך, מה רוצים מהם? “ויבא עמלק”. מה רוצים מהם? הם שאלו שאלת קבלה טובה! מה, אסור ללמוד קבלה?
אז הוא אמר תירוץ נפלא. הוא אומר שני דברים:
1. הם עשו פירצה.
2. והם עשו בדרך ניסיון.
וצריך להבין שזה אותו דבר. במילים אחרות, מה שהוא מסביר הוא: היהודים, מדוע בא עמלק?
לא בגלל שהם שאלו שאלה טובה. זו שאלה טובה. אלא בגלל שהם עשו את זה לא בדרך אהבה, אלא בדרך ניסיון. הם בחנו. הוא אומר: הוא זה שהיה, שייתן לנו. אילו הם היו עושים את זה בחיבוב, לא הייתה שום בעיה.
עוד נקודה הוא אומר, שהם היו מפרידים.
זהו תמלול מעובד של החלק הרביעי של השיעור. הטקסט חולק לפרקים ופסקאות לקריאה נוחה יותר, עם שיפורי שפה הכרחיים, אך תוך שמירה על התוכן המלא של הדובר המקורי.
שיעור: זכור את אשר עשה לך עמלק – חלק ד׳
נושא: הסתירה בין “יש” ו״אין”, והתירוץ של חביבות
—
כב. איזה אלוקים מנהיג אותנו? שניהם בבת אחת
איזה אלוקים מנהיג אותנו? כיצד הקב״ה מנהיג אותנו – בבחינת “יש” או בבחינת “אין”?
התירוץ הוא: למה לא שניהם? זה התירוץ. שניהם, שניהם בבת אחת.
אותו אלוקים שהוא למעלה מכל התארים, שהוא שלילת התארים [בחינת “אין”], הוא גם האלוקים שאומרים עליו “אוהב עמו ישראל”, “הבוחר בעמו ישראל באהבה”, שאוהב כל יהודי ביותר. אותו אחד. אין שום חילוק, שום סתירה.
הקב״ה אומר שיש סתירה; הוא אומר שיש אלוקים כזה ואלוקים כזה, יש תפארת ויש עתיק. ושואלים אפילו את השאלות, שואלים את השאלות, הרי צריך לברר כיצד מי שהוא “כמלא רחמים” הוא אותו אחד כמו “גיבור מלחמה”. זו שאלה טובה.
אבל כששואלים את השאלה באופן שמתכוונים כאילו יש תשובה [של פירוד], כאילו יש פירוד – זו עצמה עמלקיות.
כג. הסוד של “כי יד על כס י-ה”
צריך גם לשמוע שה״ויבוא עמלק” אין פשוטו שזה עונש. זה לא עונש. עמלק, הוא זה [הפירוד]. זהו הסוד מדוע כתוב – מאוד מעניין – הפסוק: “כִּי יָד עַל כֵּס יָ-הּ מִלְחָמָה לַה׳ בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר” (שמות יז, טז).
כולם מכירים את המדרש. וזה מאוד מעניין, הפסוק הוא פסוק קשה. זהו המקום היחיד, או המקום הראשון בתורה, שבו כתוב שלקב״ה יש כיסא (“כס”). “יד על כס י-ה”. זהו פסוק קשה. כל המפרשים כבר התייגעו בזה. לקב״ה יש כיסא? מה פירוש שהקב״ה יושב על כיסא? יש לו גוף? הוא יושב על כיסא? מה הפירוש? מה קורה כאן?
והמדרש אומר, או הגמרא אומרת, מדרש: “אין השם שלם עד שימחה זרעו של עמלק”. מה פירוש “אין השם שלם”? שאין אחדות של הי-ה והו-ה, כן? כך הם לומדים את זה. כלומר שהעתיק והז״א [זעיר אנפין], בחינת “אין” ובחינת “יש”, לא עובדים יחד, הם עובדים בסתירה.
אבל על פי האמת הם עובדים יחד. רק שאנשים לא תופסים שהם עובדים יחד, אנשים לא תופסים שבחינת “יש” ובחינת “אין” הולכים יחד. וממילא, זהו העמלק. ובגלל זה לא מבינים את הפסוק, לא מבינים.
השבועה פירושה: הכל אותו דבר. השבועה שהוא אומר “מלחמה לה׳ בעמלק”, והעמלק עצמו, וה״אין השם שלם” – זה מה שיש. עמלק הוא הפירוש, זהו הפירוש של כל הדברים האלה במדרגה הגבוהה ביותר. הפירוש של זה הוא, שלפעמים יכול להיראות לאדם שיש פירוד בין עתיק לז״א, והתירוץ הוא שאין פירוד. אז נגמר עמלק, זהו השם השלם, “ומחה אזכר עמלק”.
כד. החיבור הבלתי מובן של “אין סוף” ו״חבר”
אז מה פירוש הדבר? מה זה בא להגיד? מה שהוא מתכוון הוא מאוד פשוט. מה שהוא מתכוון הוא, שהתחלנו בזה, שיש עולם של כלים, יש עולם שכל כלי צריך להיות עם צדק ומשפט, צריכה להיות כל אותה מדרגה ראשונה שלמדנו אתמול על מחיית עמלק – האלוקים שמנהיג את העולם. ולא רק זה, אלא מעל המדרגה השנייה שאמרנו שהכל הוא בחינת “שם שלם”, כן? כשהקב״ה עושה שלום. המטרה האמיתית של מלחמה בפנימיות היא שלום, לא שתהיה מלחמה ומריבה; המטרה האמיתית היא שלום, כדי להשתבח ולהתפאר בשם שלם שנקרא שמו עלינו בשלימות.
אבל נראית סתירה. אנשים לא מבינים שיש סתירה [לכאורה], אנשים לא מבינים ששני הדברים יכולים ללכת יחד. אנשים גם לא מבינים – אני לא מבין, אנשים, אנחנו גם לא מבינים כראוי. לא כאן מתחילה השאלה; כשחושבים קצת לעומק מבינים. אנחנו לא מבינים דבר הרבה יותר פשוט:
כיצד יתכן שהאין סוף, בחינת “אין” שאי אפשר לומר עליו כלום, שהוא זה שהוא החבר שלנו? זה דבר מדהים, מופלא.
אפשר לומר תירוצים מסוימים, אפשר לומר עכשיו גם לא סתם תירוצים שמתרצים ברגע את כל העניין, אבל אנחנו לא מבינים את זה. וכשאנחנו לא מבינים, יש לבד שתי דרכים, דרך נכונה להתייחס.
קודם כל, אנחנו לא מבינים את זה. ולמה אנחנו לא מבינים את זה? כי אנחנו לא במדרגה הזו, כי בעולם באמת יש פירוד מסוים, בחינה של עמלק. וככל שמבינים יותר גבוה, זה נגמר, זה נעשה אחדות, כל הדברים נעשים דבר אחד.
כה. זכור – לזכור את האחדות בחביבות
עכשיו, מה עושים כשלא מבינים? פורים עצמו הוא מצווה להבין מדוע יש סתירה כזו. מדוע יש סתירה כזו? עוד נראה, ברור שזו לא סתירה, זה אותו דבר. ממילא צריך לדעת לדבר בבהירות על הנושא של יאוש וקניין עבד, אפשר לדבר על זה בפורים. לגמרי אנחנו לא יכולים לדבר.
למה? מה עושים כשזה ערב פורים ולא מבינים את זה? “זכור את אשר עשה לך עמלק” – כאן היא הזכירה. זוהי מצוות זכור על פי פנימיות. מצוות זכור על פי פנימיות היא: זכור ש״זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו”. זכור אל תשכח, כמו זכור ושמור, אומר הרמ״ק. זכור שזה אותו דבר, אל תעשה את הטעות הזו.
מה פירוש אל תעשה את הטעות? הרי אני רואה! למה מדברים על זה? כי יש ייאוש, יש כן בעיה שקשה להבין איך זה אותו דבר. על זה אומרת התורה: לך בחביבות.
מהו באמת החיבור? להלכה למעשה, באופן מעשי. בעומק, על פי קבלה, פילוסופיה, אפשר לתרץ בפעם אחרת. אבל כל יהודי הוא הרי מעשי. עבודה פירושה איך זה מעשי. איך מעשית כלל דעת שאין פירוד? מעשית זה כלל באהבה, בחיבה, בנעימות מסוימת, בהרמוניה מסוימת. זה קיים באנשים, זוהי מידה יותר מפעולה. זוהי מידה שהמידה עצמה מכניסה את כל ההשגות אלוקות.
וזה, אגיד לכם במילה אחת, גם דבר שמי שלומד, מי שמעיין בחקירות מסוג זה בקבלה, צריך תמיד לזכור, ואנסה לומר את זה.
כו. משל – שלושה גישות לסתירות (שני הרבנים)
יש דרך לימוד שהיא בחיצוניות. אולי דיברנו במקומות אחרים על זה יותר. יש דרך לימוד שהיא בחיצוניות, שהיא לא בחביבות. היא בניסיון, כלומר מבחן, בוא נראה אם זה באמת כך. “רגע, הרי יש עתיק, הרי יש זעיר אנפין, איך הם הולכים יחד? כן, כתוב בקבלה שאין סתירה, אבל מה הסתירה? בעבודה זו כן סתירה. בוא נדבר על זה, מה הבעיה כאן.”
אף אחד לא אומר שאין תירוץ. תירוץ פירושו שהעולם נברא באופן כזה שיש אחד שלא אכפת לו מהעולם. אבל כאן שני אנשים, אפשר לקרוא לזה אחד יותר במידה פשוטה או פחות במידה פשוטה, אבל זה לא… אני לא אוהב את המילה הזו. אקרא לזה יותר באהבה ופחות באהבה. יש אחד שהוא אוהב.
כמו המשל, נאמר משל גס ועב, משל גס, צריך לומר משלים גסים, משל מאוד גס:
יש לך יהודי שיש לו שני רבנים, או שיש לו אבא ואמא, ושני הרבנים הולכים בדרכים שונות, בשיטות שונות. כל אחד יש לו את הנקודה שלו שהוא מדגיש ביהדות, הדרך שלו איך הוא מבין דברים – שונה מאוד.
1. החוקר/המתנגד:
יש אחד שהוא מתנגד, הוא חוקר, הוא עומד מבחוץ, הוא עובד בניסיונות, הוא “נסו את ה׳”. הוא אומר: “געוואלד! הרי ברור, זה אומר כך, זה אומר כך, זה לא הולך יחד.” ואותו אחד יכול להיות מבין גדול, פילוסוף טוב, בעל הבנה טובה.
2. הנאיבי:
אחר כך יש אחד נאיבי, הוא אומר: “הכל אותו דבר, הכל אחדות, כתוב ‘אחד יחיד ומיוחד׳, אין לי מושג, הכל אותו דבר, זה סתם שטויות.” תורת האחדות לא יכולה להיות של נאיבי. אולי הנאיבי קצת יותר טוב ויש לו מעלה מסוימת על החכם, כי למעשה הוא לא מסוכסך עם אף אחד. זה אופן חיים, לא דרך של סכסוך. כשלומדים אותו, לא מרגישים מסוכסכים, מרגישים טוב. מי שרואה את שני סוגי הספרים יודע: כשלומדים את הסוג הראשון של ספר, מרגישים כל הזמן כעס; סוג שני של ספר, מרגישים טוב. זה שינוי, זה ראש הפוך. אה, אבל אנחנו רוצים להיות אחרת.
3. הסוג השלישי (הדרך הנכונה):
יש סוג שלישי של יהודי. הסוג השלישי של יהודי אומר: “אני עדיין לא יודע. אילו הייתי יודע לגמרי את התורה, שהמהות תהיה חקוקה ומובנת בבהירות – דיברנו ביום רביעי איך שכשמבינים דברים אמיתיים אפשר להבין את כל הסתירות – אני עדיין לא שם. חסרים לי יסודות מסוימים, חסרות לי הבנות, אני לא מבין. אבל מה שאני יודע הוא, שאני אוהב את שני היהודים האלה. אני אוהב אותם כך פשוט. אני אוהב לא רק אותם, אני אוהב את המחשבות שלהם. אני אוהב בגלל שאני תלמידם.”
אדם יכול להיות תלמיד של יותר מרב אחד, כן? כתוב בגמרות, לסוחר עדיף להיות תלמיד של יותר מרב אחד, מקבלים הבנה רחבה יותר. שני רבנים פירושו תמיד, אחד שונה מחברו, חייב להיות איזשהו חילוק מהשני. אבל אני אוהב את שניהם. אני כל כך אוהב את הסוג האחד, אני אוהב אותו.
כז. כוח החביבות כתירוץ
מה אני עושה? אני אוהב אותו. איך אפשר לאהוב? אני אוהב אותו, יש לי הערכה עצומה כלפיו, אני מרגיש משיכה למי שאי אפשר לומר עליו כלום, שהוא “מסתתר בשופריר חביון”, יש לי אהבה עצומה אליו.
יש לי גם אהבה עצומה לאלוקים האישי, למי שאפשר לדבר איתו, אפשר לומר לו בוקר טוב בבוקר וערב טוב בלילה, שאפשר לבקש ממנו כל דבר, שהוא איתך, “עמו אנכי בצרה”, ומי שעושה סדר בעולם, הוא עושה צדק ומשפט – אני אוהב גם את זה.
זו שאלה קשה, פילוסופית: “איך יתקיימו שניהם”, “היש ה׳ בקרבנו אם אין” – זו שאלה קשה. אולי בפורים, אשתכר היטב, אלמד את כל ספרי הקבלה, כל ספרי הפילוסופיה, כל ספרי החקירה בבת אחת, אבין בבהירות את התירוץ, ויצא ספר חקירה יפה שיסביר, “יקירי ורעי”, אני יודע שכולכם תראו שהקושיה לא התחילה, אלה חילוקים פשוטים בין שתי הידיעות, אין בעיה.
אני עדיין לא שם, יש לי עוד כמה פורימים. אבל אני רוצה לומר לך דבר אחד: אני אוהב את שניהם. אני אוהב את שניהם, “אבדו וחביבותא”, אני אוהב את שניהם. אני לא יכול לומר שהם מסוכסכים, צריך להבין, אין בעיה, נלמד ונבין, אבל אני אוהב את שניהם.
החביבות, “א נעם בחביבותא תליא מילתא”, החביבות, זוהי החביבות של הספירות עצמן. באמת, דרך אחת לתאר את התירוץ היא לומר שה״יש” אוהב את ה״אין”, וה״אין” אוהב את ה״יש”. המדרגה של ספירה, הספירה של כתר והספירה של חכמה, הספירה של כתר והספירה של אריך אנפין וזעיר אנפין – הם אוהבים זה את זה. הם הרי אותו דבר, אפשר כבר לומר, אבל יש ביניהם אהבה. איך מפרשים את האהבה, אהבה היא דבר גשמי, בסדר, אבל זה תירוץ אחד.
בדיוק כמו שאתה יכול להבין שאדם יכול לאהוב שתי שיטות ששתיהן הוא אוהב, במובן מסוים, החביבות של הספירות היא התירוץ לקושיה, באמת. החביבות שיש לספירות בעולם התיקון, כן, הן אוהבות זו את זו, “אבער חביבותא תליא מילתא”.
ואותו דבר, אותו סוג חביבות שהוא יכול לחוש, זוהי גם מבט חדש עכשיו על מה שהוא לא מסוכסך עם חברו שצריך לנקום בו או לנטור לו. הוא אומר כן, אמת, אבל אני עדיין אוהב אותו, הוא עדיין יהודי, הוא עדיין אדם.
אותה חביבות גם, כשזה יורד לגמרי, זה יורד עד החרב שהורגים בה את המן הרשע – הוא כל כך אוהב, כי כל אחד אומר “לשם אהבה” אין בזה שום קנאה, שום כעס על מי שפוגם באהבה. זו קנאה, כן, “אל קנוא ונוקם”, “איש קנא מקנא לאשתו”. כך הוא כל כך אוהב אותה, מפריע לו נורא מאוד שמישהו הולך נגד זה.
פרק ה: המדרגה הגבוהה ביותר – “בעתיקא תליא מילתא”
חרב העתיקא
כשמדברים על החרב שהורגת את עמלק, זוהי חרב שנעים להסתכל עליה; היא לא מפחידה. זוהי המדרגה הגבוהה ביותר של תיקון, המדרגה הגבוהה ביותר של “בעתיקא תליא מילתא” [בעתיק – הספירה הגבוהה ביותר של כתר – הדבר תלוי], של שלוש סעודות [הסעודה השלישית של שבת, שהיא זמן רעוא דרעוין].
סיכום וסיום
אלו שלוש המדרגות של עמלק למעלה, שלוש המדרגות של עמלק – שתי המדרגות יותר ממה שדיברנו אתמול – שאפשר קצת להבין.
הם [הספרים הקדושים] אמרו הרבה מאוד דברים עמוקים, שכל דבר הוא סוגיה בפני עצמה, אבל אני מקווה שזה מספיק כדי לפתוח קצת את הראש להבין את הכוונה של שבת זכור.