מי שנבדל מהעולם בלבד ולא רוצה לדעת את כולו נשאר סוס | זוהר פקודי א וב ראה תשפ״ו (תורגם אוטומטית)

סוד המשנה תורה: מצוות שבכל יום וצורת היהודי

הקדמה: פרשת ראה וספר משנה תורה

מורי ורבותי, היום ערב שבת פרשת ראה. בפרשה זו מגיעה התורה, לאחר כל ההקדמות של משה רבנו, אל השלב שבו היא באה לחזור ולשנן את התורה — ועל שם זה נקרא כל ספר דברים בשם ‘משנה תורה׳. הפרשה פותחת, ‘אלה החקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות׳ (דברים יב, א), ומכאן ואילך מתחילים כל המצוות וכל ההלכות שמשה רבנו חוזר ומשנן, אותן על ישראל לקיים בארץ ישראל. רובן, או חלקן, כבר נלמדו פעם אחת בספר שמות, וכעת חוזרים ומשננים את חוקי התורה, את התורה ואת המצוה. ואכן התורה בספר דברים קוראת לעצמה פעמים רבות בשמות שונים — ‘מצוה׳, ‘תורה׳, ‘חוקים׳ — ובאופן כללי הכוונה אחת היא. זהו ספר משנה תורה שאנו מתחילים בו בשבוע זה.

מבקש אני לבאר מעט את סוד המשנה תורה, את סוד החילוק שבין מה שלימד משה רבנו את ישראל בפעם הראשונה — מה שנקרא ‘בהר סיני׳, אצל הדור הראשון, דור יציאת מצרים — לבין מה שלימד את ישראל בדור באי הארץ.

חסרון החיים מיום טוב ליום טוב

מה שברצוני לעשות בשבועות אלו, אבארהו כך. למדנו שבוודאי מתקרב ובא יום טוב, מתקרב ובא ראש השנה, כבר עברנו ראש חודש אלול, כבר שבת מברכים אלול בשבוע זה. אך אני חש, ולמדתי כן גם מאחרים, שיש בכך חסרון מסוים. שכן בכל שנה חוזרים ולומדים מדי מועד את ענייני הימים הטובים, אולם להיות יהודי, להיות אדם, אין זה עניין של ריקוד מיום טוב ליום טוב. דבר זה טוב הוא לילדים קטנים במובן מסוים — מצות עשה שהזמן גרמא מעוררת בהם התרגשות, מצוה חביבה הבאה מזמן לזמן. ובוודאי אנו סוברים שאמת יש בכך, ותמיד אנו סוברים שאותה התרגשות של הילדים אכן אמת, ויש בה סוד אמיתי. אך אדם מבוגר, אדם בעל דעה, צריך להתלהב מעט יותר מבפנים, להיות מיושב יותר, ולהיות לו בהירות רבה יותר בסדר שבכל יום, במצוות שבכל יום.

ובעניין זה קשור עוד יסוד גדול הקשור בחוזק רב לנושא ספר דברים שאנו עוסקים בו ועוד נרחיב בו. שהרי יום טוב הוא זמן שבו יוצאים מעט מן הסדר הרגיל, יוצאים מעט מן העולם. פעם היה עניין עלייה לרגל, שהולכים לבית המקדש, ואף כשאין עושים כן ממש, יש כעין זה — הולכים לבית המדרש, נוסעים לרבי, כל אחד נוהג בדרכו. אפילו אדם שיש לו משפחה — מניחים לו מעט. בדרך כלל ביום רגיל אין האשה מרשה ללכת לבית הכנסת כל היום, ואילו בראש השנה מרשה היא. זהו החילוק הגדול שבגללו ניתן בראש השנה להתפלל וללמוד יום שלם, וכן ביום כיפור באווירת סליחות וכן הלאה — שכן כך ערוך הסדר. מי שגר בשכונה יהודית, במשפחה יהודית, מניחים לו; העולם, המציאות, נותנים מעט מקום לכך.

היום טוב כהשהיה — לא כעיקר

אך יוצא מכאן שההתלהבות מן הימים הטובים, ההדגשה של הימים הטובים, היא תמיד מעין הדגשה של השהיה. מניחים מעט את העבודה בצד, את היום־יום שבו יש לעסוק עם המשפחה, עם בני אדם, עם החברים, עם העובדים, עם המעביד, כל אותם עניינים — ומהרהרים ומתלהבים בזה. ובוודאי כך הוא: אדם רגיל הטרוד, כמו שאומרים, על המחיה ועל הכלכלה, עובד, ואף אם עובד פחות, עדיין יש לו משפחה וכל מה שצריך לטפל בו. ובאמת אותה עת היא עת, ‘לא ניתן יום טוב לישראל אלא לעסוק בו בתורה׳ (ירושלמי שבת פט״ו). זהו זמן שבו ניתן לעסוק יותר בתורה ובמה שקרוי עבודת השם.

המצוות שבכל יום צריכות כוונה ובהירות

ועם כל זה, אין זה נכון. שהרי אי אפשר שאדם יחיה כך משבת לשבת, מיום טוב ליום טוב. בכל יום ויום יש יום. על כן סבור אני שחשוב מאוד להיכנס מעט אל סדר המצוות שבכל יום. אפשר לומר זאת ממש כך: יש מצוה, יש מצוות הבאות מזמן לזמן — ספר זמנים — תקיעת שופר, ונענוע לולב, ואף שבת עצמה, לומר גוט שבת, להתפלל בשבת, וכיוצא בהם, דברים שכל אחד כבר יודע בהם מעט, וכל מי שיש לו שייכות יש לו כוונה כלשהי בהם. לומדים על כך בספרי חסידות וקבלה, ויודעים את הכוונות של כל הדברים.

אך בכל יום עושה אדם מצוות רבות מאוד: מניח תפילין וציצית, מתפלל, לומד מעט, עושה חסד, עוסק ביישובו של עולם ובפרנסה, וקובע עתים לתורה — כל הדברים שאדם עושה. וראוי הרבה יותר, ומועיל הרבה יותר לאדם, שתהיה לו כוונה מסוימת ובהירות במצוות אלו.

ספר פקודין שבזוהר

והאמת היא כך, שהזוהר, וכן כל אלה שחיברו טעמי המצוות — וזה מעניין מאוד, יש ספר טעמי מצוות של הזוהר הנקרא ‘פקודין׳ — בזוהר שלנו הוא נדפס בדרך כלל מפוזר בין הפרשיות, שבכל מקום שהיתה מצוה שילבו את הקטע, אך במקורו, וכיום כבר נדפס גם בפני עצמו, היה ספר הנקרא ‘פקודין׳, שהוא ראש דבר על ‘פקודי דמרא עלמא׳. זהו ספר המצוות של הזוהר — אין שמו ‘ספר המצוות׳ אלא ספר של טעמי המצוות.

וסבור אני שהוא בנוי בעיקרו, לא ממש אחד לאחד, לא כל פרט ופרט, אך בנוי הוא על הרמב״ם. אכין פעם טבלה להראות בדיוק עד כמה ניתן לראות זאת, אך ברור לי שהוא בנוי, אם לא ממש על אותו הסדר בדיוק — ייתכן שיש חילוקים — הריהו בנוי על הרעיון שאומר הרמב״ם בסוף מצוות עשה שבספר המצוות. בסוף, כשהרמב״ם מונה את כל תרי״ג המצוות, אומר הרמב״ם בסוף מצוות עשה שיש מינים רבים של מצוות. יש בזה עומק רב כיצד להבינו, והאריז״ל בשערי מצוות דן בו בחקירות. אך רצוני לומר את דברי הרמב״ם, ונראה לי שהזוהר הולך בדרך זו.

סוגי המצוות לדעת הרמב״ם

יש סוגים שונים של מצוות, אומר הרמב״ם. יש מצוות שאינן נוגעות אלא לציבור, כגון מצות בניין בית המקדש ומצות מחיית עמלק. יש מצוות שאינן נוגעות לאדם אלא אם אירע לו מעשה מסוים — אם היה זב חייב להביא קרבן. ויכול לעבור על אדם כל ימי חייו ולא יזדמן לו לעולם לקיים מצות גירושין, או קרבן זב, או נזיר, וכיוצא בהם.

יש מצוות הנוגעות יותר במציאויות מסוימות של העולם, של משא ומתן — אם קונה אמה עבריה חייב לשחררה כפי חוקי אמה עבריה, וכיוצא בזה. יש מצוות שאינן נוהגות אלא בפני הבית, כמו הקרבנות, תרומות ומעשרות וכל כיוצא בהם. כל אלה הם סוגי מצוות שאינן מן המצוות שהוא קורא להן ‘מצוות הכרחיות׳, שכל יהודי מחויב בהן בכל יום, בכל זמן ובכל מקום — לאו דווקא בכל יום, אך בכל שנה, במחזור החיים הרגיל של אדם, יש מצוות מסוימות הנוהגות.

והרמב״ם עורך רשימה ואומר שיש שישים מצוות שאפשר לקרוא להן מצוות הכרחיות. אלו הן מצוות שכל אדם — גדול, זכר נאמר — מחויב בהן בכל מקום ובכל זמן, מוכרח בהן. והוא מונה אותן ועורך רשימה של המצוות, ובשבט הלוי פרנקל ניתן לראות את הרשימה עם ראשי המצוות. וברשימה זו אין כוונתו — הוא אומר, דרך משל, שמזוזה היא חלק מן הרשימה, ואף שאדם שאינו גר בבית אינו צריך מזוזה, מכל מקום בסדר החיים הרגיל, שאדם יש לו בית, נושא אשה, מצוות אלו הוא מכניס לרשימה. אך מצוה הנוהגת רק אם מת אחיו ללא בנים ועליו לייבם או לחלוץ — זו אינה נכנסת לכאן, שכן אין זה מדרך סדר החיים הרגילים של יהודי. יוצא שישים מצוות, אומר הרמב״ם. שישים מצוות — אלו הן המצוות התדיריות, והוא קורא להן הכרחיות.

צורת היהודי: תרי״ג מצוות או שישים מצוות

נכון יותר הייתי אומר כך: אנו מדברים תמיד שצריך שתהיה לאדם תמונה, שיוכל לתאר כיצד נראים חיי היהודי. מהם חיי היהודי? בדרך כלל אומרים — תרי״ג מצוות. ואמת הוא, והזוהר מרחיב ומעמיק בזה, כאן ובמקומות אחרים. אך הרי אמרו בגמרא שתרי״ג מצוות — רמ״ח מצוות עשה כנגד איבריו של אדם ושס״ה כנגד ימות החמה (מכות כג ע״ב). יוצא שזוהי כתמונה של אדם החי בזמן. זהו אדם החי בזמן, בשנתו — כיצד נראים החיים היהודיים?

מכאן מקבילים ואומרים שהמצוות הן כנגד האיברים. כאילו כשם שיש תמונה לאדם בגשמיות — שיש לו כך וכך איברים, והוא חי בכך וכך זמן, בכל שנה שלוש מאות שישים וחמישה ימים — כך יש תמונה של אדם, שאפשר לקרוא לה ברוחניות, ששלימות נפשו של יהודי היא במה שהוא מקיים את תרי״ג המצוות. כך נראה יהודי. מהו יהודי? מי שמקיים את תרי״ג המצוות.

קושיית האריז״ל

ועתה, על זה מיד עולה קושיה, וסבור אני שקושיה טובה היא, ורואה אני שהתירוץ הוא כפי שאבאר — אפשר להעמיק, אך סבור אני שהתירוץ הפשוט הוא זה. ומקשה האריז״ל: מה יהיה עם כל אותן מצוות שאינן נוגעות? כמו שאתה אומר — יש מצוה שאינה נוגעת אלא לכהן, יש שאינה נוגעת אלא למלך, יש שאינה נוהגת אלא בזמן הבית, יש שאינה נוגעת אלא אם יזדמן מקרה כזה. אם כן, כיצד אפשר לומר שצורת היהודי היא תרי״ג מצוות? הרי למעשה אין הוא מקיים תרי״ג מצוות. אדם מקיים, כדברי הרמב״ם, בקירוב שישים מצוות.

אנו מדברים עתה במצוות עשה, שכן מצוות לא תעשה תורה אחרת היא מעט. אך במצוות עשה יש בקירוב שישים מצוות שיהודי מקיים. ולרמב״ם אין בזה קושי, והרמב״ם אכן מונה את הכל: התורה בשלימותה היא רמ״ח מצוות עשה, אך למעשה, מהי תמונת היהודי בפועל — הרי היא השישים מצוות.

ורואה אני שחלק המשל, מה שאני שואב מן הזוהר — שכן חלק הזוהר הנקרא ספר פקודין, מצוות הזוהר, פחות או יותר — אמנם אין הדבר מדויק במאה אחוזים, יש חילוקים שאפשר לדון בהם בפירוט כשנגיע — אך פחות או יותר, הזוהר מונה בספר המצוות שלו בקירוב את השישים מצוות. ואף פחות מזה, יש בו רק ארבעים ושבע מצוות, ולא כולן אותן מצוות בדיוק, אך על כל פנים, רוב עיקר המצוות שכל אחד היה זוכר בוודאי נמנות בספר המצוות, שכן ספר המצוות של הזוהר אינו על תרי״ג המצוות אלא על אותן מצוות סמוכות. ואפשר שלא סיים כשהגיע לשבע וארבעים, והיה עליו להוסיף עוד, ואין זה ממש על אותו הסדר, ואין זו ממש קושיה — אך זה על אותו הרעיון.

התירוץ: רמ״ח הוא רמז, שישים בפועל

מה נעשה עם הקושיה שאם כן, מי אמר שהוא רמ״ח מצוות? סבור אני שבפשיטות אין זו קושיה גדולה, אלא זו קושיה הנוטלת רמז ברצינות יתירה. אכן, באופן כללי רמ״ח מצוות — זה מלמד אותנו שהמצוות הן ציור הגוף, ציור של איך נראה יהודי — אך פעולה ממש היא שישים. ואם רוצה אדם דווקא, יאמר שכך הוא גם באיברי הגוף. הרי יש איברים שאין שמות תלויין בהם, יש איברים שאינם ממש כאיברי אדם בפועל, שכל תפקידם רק אם יארע מקרה. יש לאדם בגופו למעשה חלקים שונים, נוגדנים, מערכת חיסון, העשויים לשמש רק אם יזדמן מקרה כזה, ולא כל דבר שבגוף עצמו נעשה בפועל תמיד.

בגוף, כשאומרים מאתיים ארבעים ושמונה איברים, אפשר לחלק פירוד רב. בכללות אפשר לראות שיש לאדם עשרה איברים — יד ורגל ובטן וכן הלאה, אם מונים אף איברים פנימיים. ספר יצירה מגיע לשנים עשר. נאמר שנים ועשרים איברים אפשר למנות באדם לפי דרכו של ספר יצירה. גם באדם עצמו, המספר העצום של מאתיים ארבעים ושמונה מספר גדול הוא מאוד. אמת שאותה מנייה מקיפה, לפי מי שעורך את הרשימה במסכת אהלות כמדומני, ממש את כל האיברים או העצמות שבאדם.

אך על כל פנים, אין זה נכון לומר בפשטות שהשלימות היא תרי״ג המצוות. אין זה אלא כמו רמז. בפועל ממש, פחות או יותר, אלו הן השישים מצוות.

שס״ה כנגד ימות החמה — לא כנגד גידים

וכפי שאני אומר, מן השישים מצוות רובן — ואי אפשר לומר שהעיקר הוא המצוות הבאות מזמן לזמן. אמנם אמת ששס״ה, וזה חשוב מאוד: חלק הציור של האדם הוא הזמן שלו. ומכאן אני אומר — הורגלנו לשמוע רמ״ח איברים ושס״ה גידים, אך לפי הגמרא, וכן בזוהר, כאן נראה שהולכים בדרך אחרת. כך שנוי בגמרא במפורש, הרמז של רבי שמלאי, ששס״ה כנגד ימות החמה (מכות כג ע״ב), לא כנגד גידים.

איני יודע מה הם גידים. בוודאי זה רמז אצל הכל, אך אין לאיש רשימה של גידים. רשימת האיברים שנויה במשנה, אך ברשימת הגידים איני יודע מה הם גידים ומדוע יהיו שלוש מאות שישים וחמישה. נראה לי סתם רמז, לעתים כתוב כך בספרים, אך אין זה העיקר. העיקר הוא הרמז של הימים, וזה פשוט מאוד: יהודי חי בזמן, חי בשלוש מאות שישים וחמישה ימים.

ועתה, בוודאי, בתוך שלוש מאות שישים וחמישה הימים יש מהם, נאמר, עשרים ימים שהם ימים טובים, ואפשר להוסיף עוד כחמישים שבתות בכל שנה — ארבע וחמישים שבתות בכל שנה — נאמר, חמישים־שישים מהם ימי קודש, מקראי קודש, ימים מיוחדים. ועם כל זה, בשנה רגילה יש שלוש מאות ימים רגילים. בכל יום יש יום, כל יום הוא יום קדוש, כל יום הוא דבר.

המצוות הרגילות שבכל יום הן העיקר

וצריך לשמוע — ואיני מתכוון רק לזה, אלא אף זה: תחילה אני אומר שצריך לדבר מן היום הרגיל, מן הסדר הרגיל. ואף במה שאני אומר, אקדים דבר אחד: אין למנות מכל אותן מצוות שיש בהן לעתים מצוה יוצאת דופן — מה נעשה בגט, מה נעשה בייבום ובחליצה, מה עושה כהן — לא יוצאות דופן ממש, אך אין זה סדר החיים הרגיל. ונראה לי שכשאומרים שהמצוה היא ציור היהודי, אין הכוונה לזה.

וכפי שאני רואה מן הזוהר, אין הוא אומר טעמים על כל מצוה ומצוה — יש דברים שהם באמונה פשוטה, ואחר כך הוא מנסה לתת טעמים על המצוות התלויות בכלל. וצריך לדון בזה, אך באופן כללי, הזוהר נותן טעמים על אלו — על המצוות הרגילות שבכל יום. ומהי צורת העיקר? על זה נאמר שהשישים מצוות הן צורת היהודי, לא תרי״ג המצוות.

ומלבד זה אני אומר שהמצוות שיש לדבר בהן בעיקר הן המצוות הרגילות שבכל יום. רוב השישים מצוות הן המצוות שעושים בכל יום — כשמתפללים, לומדים תורה, מניחים תפילין, ציצית, וכן הלאה עד השבת, סדר החיים היום־יומי. ואלו שני דברים.

היום טוב אינו דרך מוצא, אלא לבהר את כל השנה

לא זו בלבד, אלא נהרהר בכך: אף מה שיש ימים טובים — אכן, מה שאומרים למעשה מועיל מאוד וחשוב מאוד, שהימים הטובים הם הזמן שבו יש פנאי לכך — הרי היום טוב נעשה כך שלא ישתמשו בו כדרך מוצא. וזה הדבר החשוב. לא שישתמשו ביום טוב באופן שכשמגיע יום טוב יוכל אדם להתחמק מן הסדר הרגיל. מגיע חודש אלול, ואפשר לומר עוד שני מזמורי תהלים לאחר התפילה — ודבר זה הוא כמעין מה שאין הסדר הרגיל. יום טוב הוא זמן שבו ניתן ללמוד טוב יותר.

הרי אדם צריך ללמוד על תפילין. יהודי מניח בכל יום תפילין, וכל השבוע אין לו פנאי לחשוב על כך. הרי כתוב בפסוק, ‘למען תהיה תורת ה׳ בפיך׳ (שמות יג, ט). מדוע מניחים תפילין? מפני שאדם עובד כל השבוע. ולכן בשבת אין מניחים תפילין. סבור אני שזהו הפשט — שבשבת אין צ

ריך תפילין. אומרים ששבת עצמה אות היא. מהו שבת עצמה אות? שבשבת יש פנאי. ומהו האות? האות היא השביתה. עצם המנוחה של שבת נותנת פנאי לחשוב על הקדוש ברוך הוא, פנאי לחשוב על התורה.

כל השבוע, כשאין נחים, מניחים תפילין כדי שיהיה זכר, שתהיה ‘תורת ה׳ בפיך׳. אומר פסוק, אומר שמע ישראל, מניח את שמע ישראל ‘בין עיניך׳ ו׳על ידך׳, מניח ממש בפועל את שמע ישראל. זהו זכר. אך מה עושה בשבת? לא ששבת אינו עושה את התפילין — זהו רק אם עושים חילוק, שמעשה התפילין אינו עושה. אך רעיון התפילין, של שמע ישראל, של והיה אם שמוע, הפרשה השנויה בתפילין, של יציאת מצרים — כל אלו דברים שהוא עושה. בשבת עושה הוא זאת בפנים.

ועתה, לאחר ששמר שבת, הבין את השבת בצורה ברורה יותר, הבין טוב יותר מהו פירוש ‘שמע ישראל ה׳ אחד׳, הרי כל השבוע כשמניח תפילין הוא מחזק יותר את התפילין — מהי ‘תורת ה׳ בפיך׳? זו השבת. וכן הדבר בראש השנה: כשתוקע בשופר ומקיים מצות שופר, הרי זה בעצם פירוש והרחבה על דברים שהוא עושה בכל יום. ‘אשרי העם יודעי תרועה׳ (תהלים פט, טז) — זה נושא של תפילה, של מלכות שמים; יום כיפור הוא תשובה, וסוכות הוא שמחה — כל אותם ערכים שמדברים בהם בכל יום טוב הם נושאו. אך אין הדבר נעשה כך שמפני שהוא יום טוב אין לו עסק עם הזמן, שמתחברים ליום טוב. אין היום טוב לשם התחברות ליום טוב עצמו. היום טוב הוא כדי למצוא מעט פנאי, כדי לבהר יותר את הדברים שעושים כל השנה — התפילין, והמזוזה, והציצית, וכיבוד אב ואם — צריך לעשות יום טוב מיוחד עבורם. והמשא ומתן באמונה, והחסד, וכל אותם דברים פשוטים שעושים כל השנה. זה בעיני הדבר החשוב.

יציאת מצרים ומשנה תורה: דור המדבר כנגד דור באי הארץ

לכבוד זה חושב אני ללמוד מעט — בשיעור זה אין אני לומד כל כך הרבה בפנים, אך ללמוד מעט את ספר המצוות של הזוהר, ולנסות להביע את מה שניתן, את החידושים שאפשר להבין ולבהר בנושא זה.

על כן אשוב אל מה שהתחלתי בו מפרשת ראה. אם כן, נשוב לזה, שכך יבין כל אחד — פשוט הוא מה שאני אומר. ומיד יבין כל אחד שמה שאמרתי כעת הוא ממש אותו הדבר. שכן מה? שכאשר היו ישראל במדבר, היתה שם יותר בחינה של יום טוב, יותר בחינה של יציאת מצרים. יציאת מצרים — זו המילה של דור המדבר. הם יצאו ממצרים, ומזה עושים פסח, ומזה באים כל המועדים, והשבת היא זכר ליציאת מצרים. זו הדרך שבה לימד משה רבנו את התורה בפעם הראשונה. לאחר מכן, בספר דברים, לימד הרבה יותר את תורת החיים היום־יומיים.

נושא שחיטת חולין והבמות

ורואים זאת בבירור, וחשבתי על כך בשבוע זה — יש סיבה טובה לכך — ורואים זאת בבירור בפרשה, בפרשה הראשונה. וצריך לחשוב על זה, ואפשר לחשוב על זה מהיבטים רבים מאוד, ואני מאמין שעדיין איננו יודעים את הפשט בבירור עד היום הזה, ואפשר שזה מסודות התורה שעוד צריך לגלותם. אך מה שחשוב הוא לראות שהדבר הראשון שמבאר משה רבנו בפרשה — הדבר השני נאמר, שהדבר הראשון הוא לבאר עבודה זרה — הדבר השני, הקשור בזה, הוא נושא השחיטה, נושא הבמות, כל השיחה שכאשר יבואו לארץ ישראל יגורו רחוק מבית המקדש. אומר משה רבנו: תגורו רחוק מבית המקדש, וטוב הדבר, ‘כי ירחיב ה׳ אלקיך את גבולך כאשר דבר לך׳ (דברים יב, כ) — יהיה לך גבול גדול, תגור רחוק.

אפשר שיסברו — כפי שאולי אכן היתה ההלכה בדור המדבר לשיטה אחת בתנאים — אפשר שיסברו שבכל פעם ששוחטים צריך לעשות קרבן, לעשות עולה, זבח. אומרת התורה: לא, אין הכוונה כך, זו דרך הגויים. הבט וראה בגויים, דבר מעניין מאוד: הבט וראה בגויים, שהרי כתוב, ‘לא תעשון ככל אשר אנחנו עשים פה היום איש כל הישר בעיניו׳ (דברים יב, ח) — אל תראה, ‘לא תעשון כן לה׳ אלקיכם׳ (דברים יב, ד), אל תעשה כמו שאנו עושים עתה. ומה אנו עושים עתה? עתה בכל יום הוא כיום טוב — לא בכל יום ממש, אך בכל פעם שאוכלים בשר צריך לעשות שלמים, צריך להביא קרבן למשכן. ככל שהולכים, כשמגיע היום שיהודי רעב ומבקש לאכול בהמה, בשר, עושה מזה קרבן. נעשה כמו יום טוב, נעשה כדבר קדוש. הולך לפני המשכן, לפני השם, ומביא קרבן.

אומרת התורה: כשתבוא לארץ ישראל לא תעשה כך. אתה רואה שהגויים עושים כן, שיש להם על כל ‘תחת כל עץ רענן׳ איזה פסל וגילוף — אל תעשה כמותם. אתה תעשה אחרת לגמרי. אתה תלך ‘במקום אשר יבחר ה”, ושם תביא קרבנות. בוודאי יש קרבנות. ומתי תלך שם? במועדים, כפי שכתוב בסוף הפרשה, ‘במקום אשר יבחר ה” שם תלך שלוש פעמים בשנה. יפה מאוד.

היתר בשר תאוה

אך כל השנה, אם תהיה רעב — תאכל. אומרת התורה, ‘בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר׳ (דברים יב, טו). יש לך תאוה? — אנו מדברים על תאוות — יש לך תאוה? אכול! מותר, מותר! אין אתה צריך ללכת לבית המקדש. אכן, דם אל תאכל. אך באופן כללי, יש לך תאוה? אכול! לא כל דבר שאתה עושה בבית צריך להיעשות ממנו מצוה, צריך להיעשות ממנו קרבן. וטוב הוא שתתנהג על פי התורה — בוודאי תשמע לתורה, אף בזה עצמו תשמע לתורה. ‘השמר לך׳ (דברים יב, יג) — תשמור לשמוע לתורה במה שאין אתה מביא קרבן. יש בבית כל השנה, וזו התורה העיקרית.

וישאלו: אכן, כפי שכתוב אחר כך יראו שיבואו בכל שמיטה, או יעשו הקהל, יבואו להיזכר וללמוד את התורה. אך רגיל, יום־יום, לא יסתובב העולם, לא יסתובב יומך הרגיל או מה שאתה רוצה לאכול סביב זה שעליך לעשות קרבן. לא בכל פעם שאתה אוכל צריך שיהיה קרבן. יש דבר הנקרא היתר בשר תאוה: כשיש לאדם תאוה, הוא רעב, ועולה בדעתו לאכול בשר, יאכל בשר במנוחה ולא יעשה מזה מצוה.

הדרוש העמוק יותר: כל השנה יש גם חול

יוצא מה שברצוני להעלות כאן, וזה מפורש מאוד. בני אדם מדברים על כך שבארץ ישראל ‘אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה׳, שהוא שונה מדור המדבר. זה דרוש הכתוב בספרים רבים. אך עמוק יותר הוא הדרוש שבפרשת השבוע, ואני מיוסד יותר, קשור יותר עם הפשט. שבתורה כתוב כאן שיש — אפשר לקרוא לזה — כל השנה בזמנים, כל השנה בעולם. שהזמנים של מקראי קודש שמדברים בסוף הפרשה — יש שבת, יש מועדים — או במקום אותו הדבר: ירושלים, אף שאר ארץ ישראל, לא הכל קדוש באותה הדרך. צריך להבין זאת.

אם כן, יוצא שהתורה חידשה כאן שיש חול גם כן. לא — חול תמיד ידעו שיש, אין זה חידוש. מה שהתורה מחדשת כאן, לכאורה, הוא הדרך — וזה אולי נכון יותר לומר, אף שאני אומר שאין שום דבר מדברים אלו ברור, וצריך להעמיק מאוד להבין מה מובנן של המילים שאנו משתמשים בהן. אך אפשר לומר כך: יהודי, ההוה אמינא — והתורה אולי היתה קוראת להוה אמינא זו עבודה זרה, וצריך לשמוע זאת, כך קוראת התורה להוה אמינא — עבודה זרה. ההוה אמינא היא שאם יהודי רוצה לעבוד את הקדוש ברוך הוא, צריך הוא להתלהב, צריך לעשות קרבן, צריך שתהיה זו ממש עבודת השם. ואם יגור רחוק, יעשה כאן, ‘בכל מקום אשר ירצה׳, ‘בכל מקום אשר תאוה׳ — אתה רוצה לעשות כאן? עשה כאן, עשה כאן איזה בית מקדש, עשה כאן איזו במה. וכך אכן עשו בשעת היתר הבמות, כך אכן עשו.

באה התורה ואומרת עתה: לאחר שיש לך בית המקדש — בית המקדש הוא מדרגה גדולה, מקום קבוע, מקום שהקדוש ברוך הוא בחר בו, מנוחה ונחלה, שם נשארת השכינה. זה חידוש גדול, פעולה גדולה, לא אותה דרגה של יחיד ובמה, זה ‘בכל מקום אשר אזכיר את שמי׳ (שמות כ, כא). יש לך בית המקדש. ואז, אומרת לך התורה, דע שמה שאתה יושב בביתך ויש לך ‘אוה נפשך לאכול בשר׳ — זה טוב בדיוק כמותו. אין צורך כלל שתלך לבית המקדש כדי להיות, כפי שאומרים אחר כך, ‘כי עם קדוש אתה לה׳ אלקיך ובך בחר ה׳ להיות לו לעם סגלה׳ (דברים יד, ב). אתה קדוש מאוד, אתה נבחר מאוד, אתה סגולה, אתה כל אותם דברים. ואין זה אומר שעליך ללכת לעשות יום טוב. זה אומר שאתה יכול להישאר בבית ולאכול בשר בבית.

החול אינו קדושה, אך יש לו הלכות

וצריך כאן דיוק רב. אם אתה אומר שכל מקום קדוש, הרי אין שום מקום קדוש, שכן אין למילה משמעות אז. לא — אמור שאין הוא קדוש. חול הוא, חולין הוא, שחיטת חולין. לומדים כאן מסכת שחיטת זבחים, שחיטת קדשים — זו שחיטת חולין. יש לה הלכות, ‘וזבחת כאשר צויתיך׳ (דברים יב, כא) — תעשה את הזביחה כפי הלכות שחיטה שיש, לא תאכל דם, תשמע לתורה, תקיים את כל ההלכות הנוגעות לך. אך הדרך כיצד להיות אדם טוב, הדרך כיצד להיות יהודי — לא תהיה בכך שתעבור לבית המקדש, לא בכך שתעשה קרבן מכל דבר. סדר חיים אחר לגמרי, דבר אחר לגמרי.

על כן צריך להבין היטב מה זה אומר באמת, כיצד הדבר עובד, מהי ההוה אמינא, מהי המסקנא, ומה שייכות יש לזה עם נושא הבמות ומה שייכות לזה עם עבודה זרה. כל אלה חשוב להבין. אך מה שאני אומר הלכה למעשה הוא מה שרואים כאן, מה שברצוני לומר לענייננו: שיש מצוות, שיש מצוות שנעשו עבור השאר, שס״ה ימות החמה, שאר השנה, החיים היום־יומיים. אז מקיימים מצוות, אז עושים, ואין צריך לעשות מכל דבר קרבן, אין צריך לחפש בכל דבר אף דבר אחר — אף מעשר שני מחדשת התורה השבוע: פעם היה צריך להביא הכל אל התורה, לא — אפשר לפדותו, לפדותו על כסף, ואז תאכל מעשר שני כאן. בוודאי, אם תרצה אכילה שלימה, תיקח אז את הכסף ותאכל אז את הדבר, אך יש מהלכים כיצד ניתן להישאר במקום הרגיל, מה שנקרא סדר חיים של בעל הבית, ואין צריך לשנות.

בוודאי, ייתן צדקה — יש בזה דבר דומה לפדיון מעשר שני. עם כספו ילך פעם בשנה לירושלים, או כשילך לעשות ‘ושמחת לפני ה”, כל אותו עניין. אך יום ראשון רגיל אינו ‘ושמחת לפני ה”. זה חידוש גדול. באותו מקום שכתוב בו החידוש שיש ‘ושמחת לפני ה”, כתוב גם ‘ושמחת לפני ה”. וגם באותו יום רגיל אפשר להיות שמח, אפשר להיות קדוש, אפשר להיות ‘עם קדוש אתה לה׳ אלקיך׳, על ידי שאין אוכלים נבילה, על ידי ‘לא תאכל כל תועבה׳ (דברים יד, ג), כל מאכלות אסורות — אך לא על ידי שעושים מכל דבר במישרין דבר שבקדושה, עבודה, קרבן. על כן צריך להבין זאת הרבה יותר טוב.

המצוה הראשונה בספר פקודין: ידיעת השם — כלל ופרט

מה שברצוני לחבר ולומר בעקבות הזוהר. הזוהר אינו אומר זאת לגבי הֶקשר זה, אך הוא אומר באופן כללי לגבי נושא המשנה תורה, לגבי מה שלימד משה רבנו את ישראל בפעם השנייה.

אומר הזוהר — וזהו הזוהר מיד כאן בהתחלה, המצוה הראשונה, המצוה הראשונה של הפקודין; אמרנו פעם שיעור על כך בפרשת בא, זכור לי — המצוה הראשונה, אומר הזוהר כך: יש מצוה, המצוה הראשונה היא ‘אנכי ה׳ אלקיך׳, מצות ידיעת השם. זו המצוה הראשונה, המצוה הראשונה של התורה.

עתה, אומר הזוהר, המצוה כתובה פעמיים בתורה. איני יודע — כתובה כמה פעמים, אך נדבר על שני הפסוקים. פעם אחת כתוב, ‘וידעתם כי אני ה׳ אלקיכם המוציא אתכם מארץ מצרים׳ (שמות ו, ז). זה פסוק אחד. כתוב שתדע שהקדוש ברוך הוא הוציא אתכם ממצרים. זה כתוב בספר שמות. בספר דברים כתוב אחרת. כתוב דבר דומה, אך כתוב כך, ‘וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה׳ הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד׳ (דברים ד, לט).

כתוב חידוש אחר. קודם היה כתוב רק ‘אני ה׳ אלקיכם׳, אני הקדוש ברוך הוא שהוצאתי אתכם ממצרים. לא היה כתוב ‘ה׳ הוא האלקים׳, והחידוש הוא ‘ה׳ הוא האלקים׳. אפשר להוסיף את כל הפירוט, ‘בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד׳, כל אותן מילים שהתורה מפרטת בספר דברים. מי שלומד ספר דברים רואה שהוא מלא פירוטים, רשימות, ‘סיי דא וסיי דא וסיי דא׳, פסוקים ארוכים ארוכים, רשימות ארוכות. זה אינו כתוב בספר שמות.

חילוק כלל ופרט

אומר הזוהר: זהו החילוק שהזוהר קורא לו כלל ופרט. וכלל ופרט יש לו הרבה משמעויות. כלל ופרט יכול להיות, על פי קבלה, תפארת ומלכות — מלכות היא בכלל ותפארת בפרט. אך פירושו גם הדבר הפשוט. כלל פירושו באופן כללי, מה שאנו קוראים אמונה פשוטה, בלא ידיעה, בלא פרטים.

או שאפשר לקרוא לו — הקטע הבא בזוהר מבאר, וזו אף פרשת השבוע, שיש בתפילה עבד ויש בן. עבד — עבודה בכללות, מקבל עול מלכות שמים, עושה מה שמצוּוה. ובן — מי שמבין כל דבר באופן פרטי, מבין מדוע ולמה ומה החילוק שבכל דבר. וזוהי שוב אותה דבר של כלל ופרט.

עבדים בספר ויקרא, בנים בספר דברים

ואומר הזוהר, ומעניין מאוד, ה׳בני בכרי ישראל׳ (עי׳ שמות ד, כב) כבר כתוב בספר שמות, אך שהמצוות יהיו קשורות עם ‘והשבת אל לבבך׳, וזה החיזוק של פרשת ראה. כלומר, בספר ויקרא, שהוא תורת הר סיני, כתוב תמיד ‘כי עבדי הם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים׳ (ויקרא כה, נה); הם עבדים, ממילא עליהם לעשות מצוות עבדים. בספר דברים כתוב דבר חדש, ‘בנים אתם לה׳ אלקיכם׳ (דברים יד, א); אם כן יעשו מצוות בנים. זו הרגשה חדשה לגמרי ומצוות חדשות.

ושורש הדבר הוא החילוק כיצד מבינים את המצוה הראשונה. כך שורש הכל: המצוה הראשונה שהיא ידיעת ה׳, בספר שמות היתה פשוטה, היתה — אפשר לקרוא לה גם בבחינת יום טוב — זו מצרים, זו בחינת ניסים. ניסים הולכים עם אמונה פשוטה — רואים שהקדוש ברוך הוא עשה ניסים, הוציא ממצרים, מאמינים שיש אלוקים, מאמינים בה׳. מה שאין כן בספר דברים כתוב גם כן שיצאו מיציאת מצרים, אך כתוב דבר חדש: ‘וידעת היום כי ה׳ הוא האלקים… והשבת אל לבבך, כי ה׳ הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד׳.

ידיעה בדרך פרט היא ידיעה בדרך טבע

זו ידיעה בדרך פרט. ולדרך פרט אפשר לקרוא גם בדרך טבע. כלומר, לא שהוא יודע שיש נס גדול באופן כללי, איזה דבר כללי, שבא יום טוב, שבאה יציאת מצרים — אלא שהוא יודע באופן פרטי. הוא יכול להבין: הקדוש ברוך הוא עשה את העולם, מה שאפשר לקרוא מעשה בראשית, ביום הראשון זה, ביום השני זה, ביום השלישי זה. יודעים את כל הפרטים, יודעים את כל סדר הבריאה, ומזה מבין ‘כי ה׳ הוא האלקים׳. אלקים, כמו שאומרים, אלקים בגימטריה הטבע. אלקים — זו הנהגת העולם, שהוא מנהיג את העולם.

והוא מבין ש׳ה׳ הוא האלקים׳, שאותו אחד המנהיג את כל הפרטים — מתוך ההבנה של כל פרט הוא מבין אותו הדבר. אותו הדבר לגבי טעמי המצוות, אותו הדבר לגבי אמונה, אותו הדבר לגבי תפילה. שכן, כ

מו שאומר הזוהר, תפילה מדברים בה תמיד מ׳לעבדו בכל לבבכם׳ (דברים יא, יג), מין עבודה. כל מיני, כל התורה כולה נקראת עבודה — כתוב ‘עבדיה בתורתו׳, ‘עבדיה במקדשו׳, אולי ‘עבדיה במצוותיו׳, כל מיני דברים נקראים עבודה. אך זה אומר באופן כללי.

כלומר, אדם יכול לומר: יש לי באופן כללי… כל אחד מבין שהחילוק שבין מי שיודע את הכוונות, יודע את טעמי הדברים, לבין מי שאינו יודע — הוא החילוק של כלל ופרט. יש יהודי פשוט, מתפלל, אינו יודע. כל הסידור נעשה אותו הדבר, כל השנה נעשית אותו הדבר. כתוב שצריך לומר סידור, בוודאי, הוא עושה דברים אחרים, אומר דברים אחרים, אך המשמעות אותה משמעות היא: הוא עבד ה׳, הוא משבח, הוא מתפלל, הוא מודה, יהיה מה שיהיה — אני אומר רק שהוא עושה, עושה.

בן יש בו גם בחינת עבד, אך בן, בעיני, פירושו דבר אחר. הבקשה יש לה טעם אחר מן השבח, ומצות שופר יש לה טעם אחר ממצות לולב. אין הכל אותו הדבר, זה יותר בפרטיות.

אותו הדבר: כשם שאין מבינים רק באופן כללי את נושא יציאת מצרים — שהקדוש ברוך הוא מנהיג הכל, ‘ה׳ אלקיכם המוציא אתכם׳ — אלא מבינים ויכולים להשיב באופן פרטי. וכפי שדיברנו פעם אחרת, אין הוא משיב על כל דבר שהקדוש ברוך הוא עשה הכל, אלא הוא יכול לומר כיצד הקדוש ברוך הוא עשה זאת, וממילא כיצד הוא רואה שהקדוש ברוך הוא עשה זאת? — דרך הדרך, דרך סדר הטבע המדויק, דרך היום המדויק. וזו ידיעה באורח פרט. וזה החידוש של ספר משנה תורה.

ידיעה פרטית והעולם: ההסתגרות אינה שלימות

ברצוני לסיים בחידוש רלוונטי שהבנתי בשבוע זה. מכאן יוצא שהידיעה הפרטית יש לה הרבה יותר עסק עם הבנת העולם כולו. וכפי שאנו לומדים, זהו החילוק של משנה תורה ושל ארץ ישראל, שצריך לדעת את ארץ ישראל. וצריך לשמוע זאת, זה חשוב מאוד. ואנו מדברים תמיד — זו שאלה בסיסית מאוד של יהדות, של מהות האדם באמת, בזמן הזה.

שכל אחד מבין שהעולם מלא כל מיני שטויות, מלא כל מיני היסחי הדעת, מלא כל מיני דברים שאינם כהוגן, שלא כסדר על כל פנים. ומבין כל אחד — וסבור אני שזה אולי כמו החילוק של פסח שאנו מדברים בו ביציאת מצרים ובמשנה תורה — מבין כל אחד שבברירת המחדל, סתם להישאר, כמו שקוראים לזה להישאר במצרים, לא יתחיל שום דבר, ולא יוכל אף להישאר. אומר הזוהר שאלמלא אמר להם משה רבנו ‘וידעתם כי אני ה”, לא היו יודעים לעולם, לא היה יכול להיות שום נס. כלומר, אותה אמונה פשוטה בסיסית שהיתה להם, היא אפשרה שיוכלו בכלל להיות כל אותם ניסים, כל ניסי יציאת מצרים שהחלו במדבר, כל אותם דברים. ולכן היה עליו לצאת ממצרים.

סבור אני שכל אחד מבין שבלא צמצום מסוים, בלא מציאות מסוימת של סגירוּת, אדם סתם יעשה מה שהעיתון אומר לו היום לעשות, ובכל יום יהיה כזה מבולבל, מפני שהעיתון מחליף דעתו בכל שבועות אחדים. אך לא יוכל להיות יהודי, לא יוכל להיות אדם. כל אחד יכול לראות זאת, אין בכך חידוש.

מעשה הריזשינער והסוס

אך צריכים אנו לדעת שאין זו עדיין השלימות, אף שאין זה רחוק מן השלימות, ואפשר לראות זאת. סבור אני שהמעשה היפה ביותר לכך הוא מה שאמר הריזשינער לאותו יהודי עם הסוס שלו. כלומר, בא יהודי, ואמר ששמע שמי שאינו מדבר ארבעים יום זוכה לרוח הקודש. וכך עשה. באים אל הרבי לשאול מדוע עדיין אין לו רוח הקודש. הביא אותו הרבי אל הסוס שלו ואמר לו, “הבט, גם הסוס אינו מדבר כבר ארבעים יום, ואיה רוח הקודש שלו? נראה שצריך לעשות עוד דבר מלבד שלא לדבר.”

האמיש: אפשר להישאר סוס

וסבור אני שאפשר לראות זאת גם בפועל ממש. היינו בשבוע זה בפנסילבניה אצל חברת האמיש, המתנהגים כבר מאות שנים שלא לגעת בעולם המודרני, מסוגרים לגמרי, ככל שאפשר. נוסע על סוס, אינו נוהג אפילו מכונית, אין לו טלפון ומחשב, וכן הלאה. ותפסנו כך: שהכל נאה מאוד, אך אין הדבר עושה מסוס אדם. הוא יכול להישאר סוס בטוב.

היינו מדמים לעצמנו — וצריך להבין זאת, ובני אדם מדמים כן בדרכים רבות, גם שם עם שמירה ועשייה, נושא ‘ושמרתם ועשיתם׳ (עי׳ דברים ד, ו) — אדם רבות פעמים מדמה כך, ואני רואה בני אדם רבים, ולעתים קרובות יש לי טעות זו: כלומר, בעצם הייתי רוצה ללמוד ש״ס שלם, וזוהר שלם, וכתבי ראי״ה כולם, ורמ״ק שלם, ומדע כולו, כל מה ששייך, פילוסופיה, כל מה שאפשר ללמוד. אך מה? אני קם בבוקר, בא אלי העיתון ומספר לי חדשות, ובאה המדיה החברתית, ובאים כל מיני יצרי הרע האחרים, ולכבוד זה איני לומד. אה, לוּ יכולתי להיות מסוגר לגמרי, לגור בענני הכבוד, לא היה לי אינטרנט, לא היו לי כל אותם דברים — הייתי לומד בוודאי יומם ולילה ומסיים כבר מזמן ש״ס שלוש פעמים.

עתה, אמת הוא, לעתים יש בני אדם שאצלם זה אמת. אך לרוב בני אדם אין זה אמת. ואפשר להביט — ואיני צריך לדבר על הגויים, אפשר לדבר אף על יהודים, ואולי מוטב לדבר על הגויים — אך אפשר להביט ולראות שאצל אותם בני אדם, ככל שהם מסוגרים יותר, מנותקים יותר מן העולם, אין זה עדיין אמת שאותו אדם הוא תלמיד חכם גדול יותר. כך היית סבור, לא? ממילא, אדם מודרני יותר, מסתובב יותר ברחוב, יודע יותר מה נעשה, קורא יותר חדשות, יותר פוליטיקה, ומה שנעשה בעולם — נוטל ממנו זמן רב, נוטל אנרגיה רבה, לא יוכל להיות תלמיד חכם כזה. ואילו זה המסוגר לגמרי, שאינו יודע מאום — היית סבור שבוודאי אצלם מלאים תלמידי חכמים, מלאים גאונים, מלאים חידושים, ויודעים את התורה בבירור. ובינתיים אין רואים זאת, וצריך לומר זאת, אין רואים כן כל כך בחוזק.

בוודאי אין רואים שככל שהקהילה מסוגרת יותר, כך היא ישרה יותר, מלאה תלמידי חכמים יותר, מלאה מצוות יותר. מעט כן ומעט לא. ובפרט — אל נדבר במצוות מעשיות, קשה יותר לדבר בהן, שכל אחד אומר שמה שהוא עושה מצוה גדולה יותר — אך נדבר בדבר שאפשר למדוד בנקל, בהבנת התורה, בשכל. אני אומר שם בשבוע שעבר, שמן החידושים שאפשר לדעת מהבנת התורה, מהשגת התורה, מהשגת החכמה, מהם היום הרבה יותר טוב מן הרמ״א. ואפשר לראות בבירור שאף אנו מבינים את החומש, פשט פשוט, במובן מסוים, אלה שיש להם יותר יצרי הרע, אלה שמסתכלים יותר בעיתונים, מבינים טוב יותר. כך סבור אני, וסבור אני שיש בכך אובייקטיביות מסוימת. בוודאי, אם אין לומדים כלל, אין מבינים כלל, וצריך לדעת שיש כמו דרך המצוה: אם רק צופה בטלוויזיה, בוודאי אינו לומד, ואינו יודע. אך אין זה עדיין ברור שמי שאינו צופה לעולם בטלוויזיה מבין טוב יותר. את פרשת השבוע הוא מבין חלוש יותר ממי שכן צופה. לעתים קרובות שמעו ממני להיפך.

התורה ניתנה לאדם בעולם

מלבד זה, שסתם כך, התורה ניתנה לעולם — שכן אילולא היית בעולם, כלל וכלל, היית צריך ללכת אל המלאכים, ‘כלום מעשה מצרים ביניכם׳, ‘כלום קנאה יש ביניכם׳, היית יכול לאכול בשר בחלב מפני שהיית מלאך. הרי מדברים שהתורה ניתנה לאדם בעולם. אך אף על פי כן, אפשר שיש טעמים עמוקים יותר לכך. סבור אני שהטעם העמוק הוא מה שאני אומר כאן: שאין די, שזו הקדמה הכרחית. אם אין לאדם שום סגירוּת, שום הגדרה, יעשה סתם בכל יום מה שהעיתון אומר. אך מזה שאינו עושה מה שהעיתון אומר, עדיין אין די כלל. עדיין אין די כלל בזה שהוא ‘ידעתם כי אני ה”, והוא מחויב. שכן חיוב האמונה הוא בחיוב באופן כללי, ואחר כך באופן פרטי, ואחר כך באופן כללי — כשם שמחויב להיות עבד, ואחר כך בן, ואחר כך עבד גם כן. צריכה להיות שמירה מכל הצדדים.

אך אי אפשר שיהיה אדם פטור מלהיות בן. ואם אחד הוא כבר מאתיים שנה שקהילתו לא ראתה שום דבר בעולם, לא ידעה שום ראייה — איני יודע מה. אך איני רואה שמזה פעל דבר בקדושה, פעל בעשה טוב. אין רואים זאת, ומוכרחים לומר שאין רואים זאת. ופירושו שלכל הפחות אין די בזה, ואפשר שאף מזיק. איני רוצה — איני צריך להגיע לומר שמזיק — אך אפשר שמזיק. ואפשר שמזיק מהטעם הפשוט, שהרי הקדוש ברוך הוא עשה את העולם. ‘ה׳ אלקים׳ פירושו שהקדוש ברוך הוא עשה את העולם. ולומר שמסוגרים לגמרי מן העולם, הרי זה כאילו הקדוש ברוך הוא לא עשה את העולם. יש הקדוש ברוך הוא, ויש העולם, והם במחלוקת, ואני על צד הקדוש ברוך הוא כנגד עולמו. זהו מין כפירה, אין הדבר הולך כך. הקדוש ברוך הוא עשה את העולם, אינך יכול להיות עם הקדוש ברוך הוא כנגד עולמו.

בוודאי, הקדוש ברוך הוא עשה את העולם שישתמשו בו לטובה, לא לרעה. כפי שכתוב בפסוק, ‘ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה׳ (דברים יא, כו). עליך לדעת בבירור את הברכה ואת הקללה, ואחר כך תבחר בברכה, כמו שכתוב אחר כך, ‘ובחרת בחיים למען תחיה׳ (דברים ל, יט). זה טוב מאוד. אך לומר שממילא איני גורס את הקללה, איני גורס את העולם כולו, איני רוצה אלא את הברכה — אין נראה שהולך כך. אפשר ללמוד עוד דרושים וענינים רבים מזה, אך נראה לי שאין הדבר הולך כך.

שתי מצוות: עבד ובן

ולכן חשוב מאוד לזכור את שתי המצוות. יש מצוה של ‘עבדי הם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים׳ (ויקרא כה, מב), ויש גם מצוה של ‘בנים אתם לה׳ אלקיכם׳ (דברים יד, א).

‘בנים אתם לה׳ אלקיכם׳ פירושו, כלשון הזוהר כאן בפקודין לגבי בן, שהבן הוא מי שמסתובב, כלשונו, ‘להשתדלא למנדע בגנזי דאבוי׳ — הוא משתדל לדעת את כל סודות אביו. כלומר, לעבד אסור לדעת סודות; אם ינסה לדעת סודות נעשה ‘מי שמך׳, מי אתה? ואילו בן הוא מי שרוצה להסתובב בכל פינה, בכל מקום נסתר שיש לאביו, רוצה להבין, רוצה לדעת. כמו בן יחיד שאביו נותן לו שליטה על כל גנזיו, על כל אוצרותיו. זה הפירוש — בן, שהוא יודע, הוא משתדל ‘בחוכמתא למנדע ליה לקודשא בריך הוא׳. הוא משתדל בחוכמתא, ופירושו שהוא רוצה לדעת את כל עולמו של הקדוש ברוך הוא.

וכשאומרים לו, “כאן אסור להביט מפני ש…” — מה זאת אומרת, כיצד ייתכן? — אה, כאן צריך להביט בדרך נכונה, לא להביט בדרך של פירוד, לא להביט בדרך של חטא. אך לומר שממילא הוא רוצה להיות רק עבד, מי שרוצה רק להיות מסוגר, רוצה רק שלא לדעת, שהוא עבד לגמרי — ורואים בפועל ממש רבות פעמים שנשאר סוס. עצוב מאוד.

תועלת ההסתגרות היא רק לשם השגה

וסבור אני שאין זה אף עצוב, שכן אני אומר שאני עצוב מפני שאני חושב שכל תועלת ההסתגרות היא לשם היכולת להשיג השגת התורה, לשם היכולת לדעת את העולם באמת. שכן אם מסתובבים ומשועבדים לגמרי לעולם, אין יודעים אף את העולם — כמו שכל אחד יודע, שמי שהוא עבד לגמרי לעיתון, אינו יודע אף את העיתון. אך מצד שני, ייתכן שאין זה נכון, אין זה אמת שמן הניתוק מן העולם יודעים מי הוא הקדוש ברוך הוא. צריך להוסיף על זה עוד, והעוד הזה אף סתירה הוא: צריך לדעת את העולם כולו. בוודאי צריך הבדלה מסוימת, מוכרחת להיות הבדלה, כשם שהשם הוא הכנעה הבדלה המתקה — מוכרחת להיות הבדלה, אסור להתבלבל — אך מוכרח להיות גם שלב של בן, מוכרחת להיות גם מצוה של בן.

ואם עושים אחת בלא השנייה, נשארים — באמת יש בזה פירוד, פירוד של זכור ושמור. כמו שכתוב ‘ושמרתם את חקתי ועשיתם אתם׳ (ויקרא יט, יט): צריך להיות שמור, זה שמור, כמו שמור של ליל שבת. אך אחר כך צריך להיות זכור, צריך לעשות דבר. זכור פירושו שצריך לדבר, צריך ללמוד, צריך להביט, צריך להבין, צריך לחפש ‘בגנזי אביו׳, צריך לחפש את העולם כולו ואת התורה כולה, להבין — לא לומר ‘זה אין לנו רשות ללמוד, את זה אסור ללמוד, את זה אסור לדעת׳. אין דבר כזה. צריך לדעת את כל הדברים וללמוד את כל הדברים, ועל ידי זה מקבלים שלימות, לשלימות של ‘בנים אתם לה׳ אלקיכם׳.

עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר

והזוהר אומר, מסיים הזוהר יפה מאוד, על דרך זו, שיש לך שני הדברים; על זה אומר הפסוק, ‘ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר׳ (ישעיה מט, ג). ‘עבדי אתה׳ — אתה עבדי, אך אינך רק עבדי, אתה ישראל, אתה בן, שכן ישראל הוא הבן, ‘בני בכרי ישראל׳. אתה ‘ישראל אשר בך אתפאר׳, ואז אני מתפאר בך.

כלומר, עבד: כמו שבכל יום בתפילה, אומר הזוהר, יש שני הדברים — אדם עומד להתפלל ונוטל את הסידור, עושה בבחינת עבד. ולאחר שהוא שם, אינו נשאר בזה: הוא רוצה להבין כל דבר, לומד כל דבר בנפרד, כפי שאמרנו, לומד כל מצוה, את המצוה שבכל יום — לא רק כשהולכים לבית המקדש, שאז הוא עבד, שאז ניסים — אלא אז ‘ישראל אשר בך אתפאר׳.