452. צוגרייטן א שיינע טיש אז דער אייבישטער זאל נישט טוהן וואס ער וויל – זוהר בלק תשפה

פרשת בלק: לימוד על דרך עבודה וסוד הכוס של ברכה

כל פרשה ופרשה ומצוותה: הנפקא מינה למעשה

פרשתנו היא פרשת בלק. כבר אמרנו לא אחת כי כל פרשה ופרשה, וכל מעשה ומעשה הנזכר בתורה, ובפרט אותם המעשים שבימי המדבר, ערוכים הם בצורה כזו שיש בהם סיפורי דברים, מעשה שהיה, סיפורי צדיקים, סיפורי בני ישראל במדבר, ולצד כל אלה ישנה גם מצוה. כלומר, מן הפעולה, מן המעשה, מן התיקון שנעשה או שנשבר, מכל דבר ודבר שהיה נשאר זכר, נשאר כעין נפקא מינה למעשה או כעין זכר לאותו הדבר שאירע בעולם. אלה הם המצוות שאנו לומדים. דרך משל, מן ‘ויקח קרח ועדתו׳ (במדבר טז, א) נמשכת המצוה של פרשת קרח, אחת מן המצוות, ויש עוד מצוות וכיוצא בזה.

וכבר למדנו פעם, שאף ביציאת מצרים כן הוא. ישנו המעשה שיצאנו ממצרים, שהקדוש ברוך הוא הוציאנו משם, וישנה גם מצוה שלא לשוב, כמו שכתוב במפורש ‘לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד׳ (דברים יז, טז), שהפסוק מבאר בפירוש שהיא מצוה. ה׳לא תוסיפון׳ הוא איסור לשוב למצרים, ולעומתו ישנה מצוה לצאת ממצרים. לבד ממה שהמעשה היה שיצאנו ממצרים, שהקדוש ברוך הוא הוציאנו, יש מצוה לבני ישראל לצאת ממצרים, והיא מתקיימת בכך שאין הולכים למצרים לקנות שם את הסוסים וכדומה.

שני דרכים: מעשה ה׳ ומעשה בני אדם

הרי שכל מעשה אפשר לצייר בו את הצד שהוא מעשה ה׳ שהקדוש ברוך הוא עושה, שהקדוש ברוך הוא הפיל את קרח לתוך הארץ וכדומה, ואת הצד שבני אדם עושים, שהם עושים אחר כך את אותו הדבר עצמו. ואפשר לבטא זאת בדרך אחרת, והם שני דרכים שיש לעיין אם עולים הם בקנה אחד: שהמעשה עצמו הוא בעוד שעומד הספק. כלומר, מצד אחד שמא קרח צודק ומצד שני שמא משה צודק, מצד אחד שמא יש להכות בסלע ומצד שני יש לדבר אל הסלע, ומתוך כך יוצא דבר בפועל ממש, מעשה ממשי, שירת הבאר. את זה כבר אומרים מתוך הכרעת הספק, כעין מסקנת הדברים. אפשר ששני הדברים עולים בקנה אחד ואפשר שדבר אחר הוא, ואיני יודע. אך בין כך ובין כך, רצוננו ללמוד תמיד מזה על זה.

ובמילים אחרות, כל אימת שלומדים את המעשה ראוי שנבין שגנוזה בו מצוה. וזהו מה שמכנים בלשון אחרת לימוד ‘על דרך עבודה׳. כל מה שאירע, או אף נאמר כך — מה פירושה של ‘דרך עבודה׳? הרי זו אחת מן המילים שאנו מבקשים בשיעורים האחרונים לברר את משמעותה. שכן ישנו לימוד על דרך אמת, או על דרך התיאוריה, וישנו לימוד על דרך עבודה. דבר קשה הוא מעט, ורגילים בו מאוד. זו אחת מן המילים שרגילים מאוד להשתמש בהן בשפה החסידית, שלמדו קבלה וכיוצא בזה על דרך עבודה, אך אין כלל ברור מה משמעותה.

מהי דרך עבודה: דרך המעשה לעומת מעשי בני אדם

אחד הפירושים האפשריים הוא זה. דרך המעשה כפשוטה היא הדברים כפי שהם, כפי שעשאם הקדוש ברוך הוא, וכלול בה — וזהו מעט היפוכה של הדרך השנייה — שזהו יותר בבחינת הכלל, פשוט הוא, כך הוא ולא אחרת. ואילו דרך עבודה היא תמיד למצוא מה בני אדם עושים בזה, ובמילים אחרות מה אנו עושים בו. ואמת הדבר, שאף בשעה שלומדים מעשה שהיה, אף בשעה שלומדים בתורת מעשה, עדיין לומדים אנו על דרך עבודה, שכן קביעות התורה ולימוד התורה אף הוא עבודה, אף הוא מצוה, אף הוא דבר שאנו עושים. ובמילים אחרות, אף הוא דבר שאינו גמור.

מבורר ושאינו מבורר: מה פירוש שכבר אירע

לשון המקובלים משתמשת לעתים בלשון זו: יש דברים שהם גמורים, שמכונים מבוררים ומתוקנים, ויש דברים שאינם גמורים. הדברים הגמורים — אין לנו בהם בעצם כלום, כבר גמרם הקדוש ברוך הוא, כבר עשאם, כבר היו. ‘אשר ברא אלקים לעשות׳ (בראשית ב, ג) כבר היה, לפי הפשט הפשוט, ‘ויכלו השמים והארץ׳ (בראשית ב, א) כבר נגמר, ובמה שנגמר אין לך כלום לעשות.

אך בשעה שלומדים אפילו את ששת ימי בראשית על דרך עבודה, אומרים אנו שאין הדבר גמור. מה שכתוב שהוא גמור — שהיה תוהו ובוהו, ואחר כך נעשה אור וחושך וכל סדר הבריאה — חלקי הוא, חלק נעשה. ולשון הרש״ש הוא, שבחינת ששת ימי בראשית כבר נעשתה, אבל בחינת הג״ר, בחינת המוחין, בחינת ג׳ קשורה של אורות עדיין לא נעשתה, ועדיין היא נעשית בשעה שאנו עושים אותה.

ומהו בכלל אומרנו שכבר אירע, ומה שייכותו אלינו? שכן אם אומרים אנו שכבר אירע, מתעוררת קושיה. מה נפשך: אם עדיין לא אירע, אם עדיין תלוי הוא בבחירה ובעבודה, מה תועלת בכך שאתה מספר לי מעשה? ואפשר אפילו לומר, מה תועלת בכך שיש כאן מצוה האומרת לכאורה עשה כך ואל תעשה כך, או למצער אפשר לומר את המצוה בדרך כללית יותר, עשה את הראוי ואל תעשה את שאינו ראוי — מה תועלת בזה לי? כללו של דבר: על החלק שכבר ידוע, על החלק שכבר מבורר, אין שייכת עבודה, והעבודה אינה אלא על החלק שאינו מבורר, על החלק שעדיין לא הגיע, שעדיין לא בא משיח. ועל אותו חלק הרי אין יודעים. אם כן מה תועלתו לי?

התירוץ: לומדים מן המתוקן על שאינו מתוקן

התירוץ הוא, שסדר התיקון תלוי בכך שלומדים מן החלק שכבר מתוקן. במילים אחרות, אילו אכן היה כך, לא היה הדבר מתחיל כלל; אילו היה העולם כולו תוהו ובוהו במאה אחוז, לא היה לנו אפילו במה להתחיל, לא היינו יודעים אפילו כיצד לשאול את השאלה, לא היינו יודעים אפילו במה אנו חולים, במה אנו משובשים, במה אנו שבורים, כדי שנוכל למצוא תיקון. ובוודאי לא היינו יודעים, ושנית, לא היה לנו דרך — לא היינו יודעים כיצד מתחילים לעשות, ומה בכלל מתחילים לעשות.

זה שהקדוש ברוך הוא עשה את העולם, או שאפשר לומר בתורה שכבר ישנה, המעשים שכבר אירעו, וכבר יש לנו תוצאה, וכבר למדנו מהם שכאן טוב וכאן רע, שביום השביעי שובתים ובששת הימים עובדים — כבר ברור לנו סדר הדברים. שאלמלא כן לא היינו יודעים בכל רגע ורגע אם לנוח או לעבוד, אם לנוח או לעבוד, ולא היינו יודעים. כבר נעשה זה כלל קבוע, ‘ששת ימים תעבד וביום השביעי תשבת׳ (שמות לד, כא). ועתה יודעים מתוך זה, ומזה לומדים, וזהו כעין לומד דבר מתוך דבר, או מתוך שאלת חכם חצי תשובה. וכל העולם כולו, במובן שעדיין אין לו תשובה — שעדיין לא עשה העולם תשובה, שעדיין אינו, שעדיין עומדים אנו ב׳היום אם בקלו תשמעו׳ (תהלים צה, ז), שעדיין איננו עומדים במה שכבר הושלם, בתיקון השלם, במשיח, בלעתיד לבוא, באחרית הימים, עדיין איננו שם.

הקשר בין המתוקן לשאינו מתוקן

אך גם החלק שעדיין איננו עומדים בו יש לו, אפשר לומר, מבנה מסוים, ואינו אבוד לגמרי, שכן החלק שכבר מתוקן מקושר הוא. אין הפשט שיש חלק שאינו מתוקן כלל וחלק שמתוקן, ואין ביניהם דבר. לא כך הוא, אלא מקושרים הם זה לזה. החלק שאינו מתוקן הולך באותו הסדר, או מקושר הוא באותו העולם, באותו המבנה, באותה הצורה כחלק המתוקן. וממילא, מאותו שכבר מתוקן יכולים אנו ללמוד אל החלקים שאינם מתוקנים. ולא שאפשר לעשות העתק והדבק; שאילו אפשר היה להעתיק ולהדביק בפשטות, הרי הפשט שכבר מתוקן הוא, ואפשר לומר שחסר ממש כעין גמרא מלאכה, ואין מדברים מזה. מדברים בכך שעדיין צריך להשתמש בדעת, עדיין להביא מוחין כדי לתקן את החלקים החדשים, אך זאת לומדים מן החלקים שכבר היו.

לימוד מעשה בראשית ומעשה מרכבה על דרך עבודה

וזהו פירוש לימוד ההשגה, לימוד מעשה בראשית — שהוא הקבלה — מעשה בראשית ומעשה מרכבה על דרך עבודה. דרך עבודה פירושה כשם שאנו לומדים את פרשת בלק, פרשת חקת, פרשת קרח, כל פרשה ופרשה שבתורה על דרך עבודה. על דרך עבודה — אפשר שיחשבו בני אדם שפירושה על דרך הרמז, שבכל מקום אומרים שזה רומז ליצר הרע וזה ליצר הטוב. זה אינו עולה כסף. אך עומקו של דבר הוא ההכרה שכל מה שאנו יודעים שבלק ובלעם היו רשעים, וכל אותם פרטי מעשה בלעם, ולמשל, בדבר פשוט יותר, כל מה שיודעים שפרעה היה רשע ואנו הטובים — בזה כבר בא משיח, אותו משיח כבר בא, אותו דבר כבר נפתר, אותו דבר כבר נגמר, כבר היה, ואין לנו בו מה לעשות.

כלומר, הרוצה ללמוד כביכול שלא על דרך עבודה, כוונתו שכבר אירע, וכיוון שכבר אירע אין לנו בו מה לעשות. אך מצד שני, אם יאמר אדם הכל על דרך עבודה, ויאמר שאין כאן כלום, שמא פרעה הוא הצדיק ומשה הרשע, שמא דווקא קרח הצדיק ומשה הרשע, אם יאמר כך לגמרי — אין הדבר מלמד אותנו כלום, ואין מהיכן להתחיל, וממילא מה נאמר, נשארים בעולם הספק, בעולם הספק הגמור. ואפשר שבמובן מסוים שם מתחילים אנו כולנו, בכל יום ובכל רגע, וכל חיים מתחילים, ובאמת אין יודעים כלום.

אך בשעה שלומדים, ולומדים את המעשים שהם כביכול קדושים כבר ומתוקנים, מה שלומדים הוא שעדיין אין הדבר גמור, שעדיין לא ניצחנו לגמרי את בלעם, שאלמלא כן לא היו לומדים את המעשה. כלל גדול הוא: צורר שכבר ניצחנו אותו לגמרי אינו עומד בתורה, אלא מי שעדיין לא ניצחנו אותו לגמרי עומד בתורה. אך מה שכבר ניצחנו אותו במידת מה — שאין מספרים סתם כשלונות, אלא מספרים על כל פנים חצי הצלחה או הצלחה מסוימת — אותה הצלחה מסוימת מלמדת אותנו כיצד, באיזה אופן, באילו תכסיסים, באילו דרכים יש להתמודד עם סוג כזה של בעיה, ואפשר לומר ממש עם אומה כזו, או עם בעיה כזו יותר ברוחניות, זהו הפשט.

הרי שלימוד על דרך עבודה פירושו גם להבין שהמעשה שהיה לא היה מוכרע מראש, לא היה מוכרח להיות כך, אלא היה בו ספק והוכרע הספק; וגם שעדיין יש היום ספק מסוים, שעדיין לא הוכרע הספק לגמרי, אך החלק, הדרך שבה נכריע את הספק של היום, מקווים ומנסים להשתמש בצורות ובחילוקים שכבר היו, שכבר עשאם הקדוש ברוך הוא. זהו באופן כללי המהלך כפי שאני מבינו. אפשר לבארו עוד ביתר רחבות ולהביא עוד משלים, אך זהו באופן כללי המהלך כפי שאני מבין מהו לימוד על דרך עבודה.

מעשה פרשת בלק

תמצית פשוטה של הפרשה

עתה, אם כן, ננסה עם זה לגשת אל מעשה פרשתנו. הנה האמת ראויה להיאמר: היסוד שאני עומד לומר עתה הוא ממש כעין תמצית של מכונה, וכמעט שהוא ברכה לבטלה. אך זו תמצית שהפסוק עצמו עושה במובן מסוים. ברם הלימוד האמיתי אינו זה. התמצית היא: בלעם רצה לקלל את ישראל, בלק רצה לשכור את בלעם שיקלל את ישראל, שכרו ורצה לשלם. למעשה לא עלה בידו, ותחת אשר יקלל את ישראל בירך את ישראל, ואמר כמה טובים ישראל וכמה ייטב להם. אלה הם פחות או יותר ברכותיו של בלעם.

ועתה הרי רואים ממש כמו שאומרים, שקרא נובלה ארוכה והיא על מלחמה אחת, אחד התחיל ואחד סיים. התורה מאריכה, יש כאן אריכות גדולה, כל הפרשה כולה: כיצד שלח פעמיים שליחים לבלעם שיבוא, ושלוש פעמים עצרו המלאך בדרך, ושלוש פעמים לקחו למקומות אחרים, והקריב קרבנות ואמר נבואות, וארבע פעמים אמר נבואות, ואמר שלוש נבואות בפעם הרביעית, ואמר ‘לכה איעצך אשר יעשה העם הזה׳ (במדבר כד, יד). כל הפרטים הללו, אומר אני, שלא נגיע לכלום אם לא נלמד את כל הפרטים האלה. זו הסוגיה, וזו הדרך להיכנס באמת אל הנושא.

אך עדיין חשוב, ומסתמא לאחר שניכנס אל הנושא בפרטיות — מה שלא עשיתי כאן ואיני יכול לעשות עתה — נבין שהנושא הוא דבר אחר לגמרי. במילים אחרות, אף שאפשר לומר את אותה הכותרת — והרבה פעמים כשלומדים ספר, אותה כותרת ואותה קטגוריה אומר — באמת פירושו דבר אחר לאחר שלומדים מאשר לפני שלומדים.

תמצית הפסוק שבספר דברים

הכותרת היא כפי שכתוב בספר דברים, ‘אשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך, ולא אבה ה׳ אלקיך לשמע אל בלעם, ויהפך ה׳ אלקיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה׳ אלקיך׳ (דברים כג, ה-ו). זו תמצית הפסוק של פרשת בלק. ויש אף ראשונים הלומדים דרכים כאלה בפרשה, כרשב״ם, ואפשר אפילו לומר שהטעם שנכתב כל המעשה כולו הוא כדי לבאר את הפסוק. שהרי כתוב ‘לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה׳… על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור׳ (דברים כג, ד-ה), ואין שם אלא שורה אחת, ‘אשר שכר עליך׳. ואותו דבר עצמו נזכר בספר יהושע, ומיכה בהפטרה שקוראים מזכירו, ונזכר הוא שתיים-שלוש פעמים, ויפתח הזכירו בהפטרת השבוע שעבר. נמצא שזה דבר הנזכר, מיסודות המצוה, ויש בו מסר, ולכן רוצים לדעת מה היה. זה המעשה.

קודם הכניסה אל המעשה: השאלות

אך באמת המעשה מפורט הרבה יותר, ולפני הכניסה אל המעשה ראוי פשוט להיכנס אל העבודה שבו, אל השאלות. מה הן השאלות כאן בעיקר: מדוע רצה כן ללכת, מדוע רצה שלא ללכת, מדוע רצה לברך, מדוע רצה שלא לברך. יש כאן ספק, ויש להבין מה הוא. אבל באופן הכי כללי זהו המעשה: רצה לקלל, רצה לשכור שיקלל, ולבסוף בירך. זה המעשה.

המצוה: לא יבוא עמוני ומואבי

הלכת לא יבוא עמוני ומואבי

ומן המעשה נמשכת מצוה, ויש נפקא מינה הלכה למעשה, ‘לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה׳ גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה׳ עד עולם׳ (דברים כג, ד). אסור להתחתן עם עמוני ומואבי. ‘לא תדרש שלמם וטבתם כל ימיך לעולם׳ (דברים כג, ז) — לא רק לא להתחתן, אלא אף שלא לדרוש בשלומם וטובתם. ולומד הוא שיש הלכה, שאם עושים מלחמה עם עמון ומואב אין עושים קריאה לשלום. יש הלכה מיוחדת שלא לסדר את שלומם וטובתם. ומדוע? מפני שהוא רשע כל כך, מפני שעשה את אשר עשה — אף שלא עלה בידו.

ודבר מעניין הוא. אפשר לומר שמגלים שהוא רע. בלק היה נסתר, מואב היה נסתר, ולכאורה היה די בכך שלא נלך אליו. ולא היה די בכך, אלא צריך לספר שלא עלה בידו. שאילו עלה בידו היו אלה חדשות נאות, בעיה.

ברם מה שייך כאן לעניין? מה נכנס בהלכת ‘לא יבוא עמוני ומואבי׳? אילו עלה בידו, וודאי שהיינו אוסרים אותו ב׳לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה”. והתוספת שכאן, ‘ולא אבה ה׳ אלקיך׳, אין לה לכאורה עניין עם ‘לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה”. נראה כדבר אגב, ‘ויהפך ה׳ אלקיך׳, שניזכר שהקדוש ברוך הוא אוהב אותנו. ואפשר. הרי בספר דברים הרבה פעמים מבקש משה רבינו להזכיר את ישראל שהקדוש ברוך הוא עזרם ושהוא אוהבם, ומכניס זאת אף במקום שאין לו עניין שם. אך נראה שכאן יש לזה גם שייכות עם המצוה, עם מצות ‘לא יבוא עמוני׳, עם מצות ההתייחסות אל מואב, עם מצות ‘לא תדרוש׳. ואפשר לומר כלשון ‘עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אתו בלעם בן בעור׳ (מיכה ו, ה), הפסוקים שבהפטרה, שאף הוא בבחינת זכור משהו מזה, הבן משהו מזה.

המצוה כנסיון וכספק

נשמע זה כמצוה פשוטה מאוד, כדבר שחור-לבן. עמוני ומואבי, ותו לא. אך פשוט ובטוח שברוחניות כך מבינים, ואני סבור שאף בעולם הזה, עומק הרוחניות וכן הצד הממשי, ארציות, גשמיות צינית לחלוטין, דומים הם. כל כך פשוט, שאם צריך לדבר על זה כל כך הרבה, ויש פסוק חריף כל כך, פירוש הדבר שיש לנו עסק כאן. צריך לדעת ללמוד אצלו מה כוונתו, אם יוכל להתגייר, או שמא הפסוק עדיין אינו יודע ממושג הגיור, ואינו מדבר מתורת גיורת — ואפשר שגיורת כן מועלת, ואפשר אפילו שאם יתגייר לא יתחתן עם יהודי. רואים שהחכמים עשו מזה כעין הלכה, ואף שמזמן חכמים כבר אינה נוהגת, על כל פנים ‘לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה”.

אך בטוח הוא שאם יש פסוק, וכן רואים בספר נחמיה שהוא מביא את הפסוק ואומר שהיה זה בפועל ממש שאלה, פירוש הדבר שיש כאן נסיון. ונסיון, באמת דומה הוא מאוד לספק. שהרי נסיון, בשעה שאדם יודע מה עליו לעשות, אין זה נסיון. נסיון פירושו שיש צד כזה, יש הוה אמינא כזה, יש נדון כזה. במילים אחרות, יש פסק דין שעדיין לא נפסק. עדיין יש עמוני ומואבי שצריך לדעת אם שייכים הם לקהל ה׳ אם לאו. ומה פירושו של זה בפנימיות: מהי מידת עמוני ומואבי, ואם שייך הוא לקהל ה׳, ומה הוא עושה לא נכון, ומהו הדבר שצריך לעשות או שלא לעשות.

שני חטאי מואב

ואם צריך לדעת מהו עמוני ומואבי, מה עליו לעשות ומה אסור לו לעשות, אומר הפסוק ‘על דבר אשר לא קדמו אתכם׳ — שני דברים: ‘לא קדמו אתכם בלחם ובמים׳, ו׳אשר שכר עליך את בלעם׳. כלומר, אם רוצים לקיים, אם רוצים לדעת כיצד מקיימים את הפרשה, צריך כן לקדם את ישראל בלחם ובמים, וכן לשכור לברכת ישראל ולא לשכור לקללת ישראל, ולהבין משהו טוב יותר, את אהבת הקדוש ברוך הוא לישראל, את ה׳כי אהבך׳, את ה׳ויהפוך׳.

סוד הכוס של ברכה

כוס היא מידת המקבל

הנה למדנו בהקדמות הזוהר על ‘כוס של ברכה׳. ‘כוס של ברכה׳ היא מילה לשכינה. ו׳כוס של ברכה׳ מגביהים בשתי ידיים, נוטלה בימין שלא יתאחזו בה שמאל. מה שנוטלים בימין הוא ‘כוס ישועות אשא׳, השושנה הנמצאת בין חמש אלים תקיפין.

ועלינו להבין שני דברים: ראשית, מדוע נקראת כוס, ושנית, מהי הכוס של ברכה. כוס פירושה — וכן כתוב במפורש במקומות אחרים — שכוס בגימטריא אלקים, וכוס מורה על מידת המקבל. כלומר, על המידה האחרונה. המידה האחרונה היא בשעה שכבר ישנה, שכבר ישנה השפע, שכבר ישנה המציאות שאנו מכנים בעולם הזה, הדרגה האחרונה, האחרית, אחרית הימים, היום האחרון, שמלכות נקראת אחרית הימים, האחרון של הימים שנקרא בשבע הספירות שבת, כבר ישנה.

לית לה מגרמה כלום: שאין לשכינה בחירה

ועתה, מצד שהיא כוס, מצד שהיא כלבנה, אומרים עליה ‘לית לה מגרמה כלום׳. מה פירוש שאין לה משלה? פירושו בסך הכל שכביכול אין לה בחירה. במילים אחרות, כמו שאמרנו, מי שהוא רק מקבל את התורה, מי שהוא רק מאותם שכותבים עליהם שגֵר נקרא ‘תחת כנפי השכינה׳, שהוא רק מקבל את התורה, הוא יודע מה כבר טוב ומה כבר אינו טוב, ומקיים זאת. אך אינו מוסיף משלו כלום, אינו יכול להוסיף משלו כלום, אין בידו היכולת, אינו מאותו סוג של אדם. זו כוס, זו האחרונה, זו אחרית.

ובכוס הזו, מאחר שאינו יכול להחליט ואינו יכול לעשות כלום, נכנס מה שנכנס. ועל כן אומרים אנו שלשכינה שתי מידות, ואמרנו כאן לבן ואדום, כשושנה שורשה בשני גוונים. ובאמת מעט מגוחך לומר שיש לה שתי מידות במובן הזה. הפשט הוא שאין לה כלום. החסד והגבורה אינם אלא, מה שבא, ‘וְאֶשָּׂא מֵהַלֵּל דָּא וּמֵהַלֵּל דָּא׳, מה שבא — את זה היא מקבלת. אין לה הגדרה מעצמה. אין לה הגדרה מעצמה.

על כן אומרים שלשכינה שתי מידות, ואמרו שיש לבן ואדום, כ׳שושנה בין החוחים׳ (שיר השירים ב, ב), ‘שושנה שש בשני גוונין׳. ובאמת מעט מגוחך לומר שיש לה שתי מידות במובן זה. הפשט הוא שאין לה כלום. חסד וגבורה אינם אלא, מה שבא, ‘בה׳ אהלל דבר באלקים אהלל דבר׳ (תהלים נו, יא). מה שבא — את זה היא מקבלת. אין לה הגדרה מעצמה. ואם אין לה הגדרה מעצמה, הרי היא גם זה וגם זה.

מחלוקת החזון איש עם החסידים אודות הבטחון

עתה צריך להבין אם דבר זה מתיישב. כוונתי: אם המידה שאנו קוראים לה לקבל גם חסד וגם גבורה — נאמר, לכל אחד ואחד לפי דרכו אל האמת — האם המידה ניטרלית, או שהמידה היא גם חסד וגם גבורה, או שאינה אף אחד מהם. שכן אפשר לחשוב — ולדעתי אין הדבר נכון, אך מתחילה אפשר לחשוב — שזה כעין המחלוקת שיש לחזון איש עם החסידים אודות מידת הבטחון. החזון איש אומר שיש בני אדם, חסידים, הסבורים שבטחון פירושו להאמין שתמיד יהיה טוב, או שכבר טוב, לראות שטוב, להאמין ולקוות שיהיה טוב, לבטוח שיהיה טוב. זהו הפשט החסידי. והחזון איש מבאר שאין הדבר כן. מי אמר לך שיהיה טוב? בטחון פירושו שמה שאירע אירע, ומה שאירע הקדוש ברוך הוא עושה, ולקבל את אשר אירע. אין אדם יכול לדעת אם טוב הוא אם לאו. זו שיטת החזון איש.

לפי פשטו של החזון איש כאילו מידת המלכות ניטרלית. אין לה שום צבע. מקבלת היא את אשר הוא. והחסידים אומרים לא, אלא טובה היא בעצם. ואפשר להבין שהספרים החסידיים סוברים תמיד שאם אדם מבטל את עצמו, אם הולך הוא לקבל, ‘בטל רצונך׳ — והרי משנה היא, ‘בטל רצונך מפני רצונו כדי שיעשה רצונך כרצונו׳ (אבות ב, ד) — אם עושה הוא שאין הדבר נוגע לו, נעשה טוב. ויש להבין זאת: מדוע ייעשה טוב?

פתורה: סוד השולחן

שני החטאים הם חטא אחד

האמת היא שהדבר מורכב יותר. אין לי די לומר זאת בבירור היום, אך האמת שהדבר מורכב יותר, ואפשר להבינו כך. אמרנו שיש שני דברים, וזה מעט דרש, אך הוא דרש הזוהר פחות או יותר. נאמר שיש שני דברים שמואב לא עשה כראוי: אחד, שלא הביאו לחם ומים, ושני, ‘על אשר שכר עליך את בלעם בן בעור׳. ונראה, ושואלים כולם את הקושיה, שהוא מעט כדבר שאומרים: רצח, הצתה, וחציית כביש שלא במעבר. הן רצה להרגם, וגם לא הביא לחם ולא הביא מלח, וטבל את המוציא בלא מלח. אין לדבר טעם.

אך הזוהר דורש כך, אפשר לדרוש לפי הזוהר בפנימיות, והזוהר אומר שכתוב ‘בלעם בן בעור מפתורה׳. ‘פתורה׳ בן הרן הוא מלשון שולחן. כמו שולחן שכתוב ‘הערכים לגד שלחן׳ (ישעיהו סה, יא), וכתוב ‘ועשית שלחן… ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד׳ (שמות כה, כג-ל). יש שולחן שמעמידים לפני ה׳. ואותו שולחן, כמו שרואים שעושים את השולחן דומה למזבח, ואת שולחן השבת שלנו, שולחן של שבת, או שעושים את המזבח עצמו כשולחן, או את השולחן שהיו מניחים שם. ויש ‘הערכים לגד שלחן׳, שהיו עורכים שולחן למזל, מין כישוף כזה.

האורות שאדם עושה, כך הוא מקבל

אומר הזוהר שהאמת היא שכך עובד הדבר. האמת היא שכפי שעורכים, כך מקבלים. וזהו היסוד שהזוהר קורא לו, שהאורות שאדם עושה, כך הוא מקבל. יסוד קשה הוא מאוד — ולא שקשה, אלא שאומרים אותו ואין מבינים מה משמעותו. צריך להבין, דרך משל, נפקא מינה אחת, שכתובה במפורש בזוהר, בפרשת השבוע שעבר, לגבי אליהו בהר הכרמל עם אותם אנשים שנלחמו שם, נביאי הבעל.

רגילים אנו, שיאמרו כך — ואיני מדבר סתם הפשט הליטאי — לחשוב שהקדוש ברוך הוא הוא הבעל, וזו האמונה. האמונה היא שהקדוש ברוך הוא בעל היכולת על הכל. וכל מיני בלעם, יכול הוא לקלל מהיום ועד מחר, לא יזיק לנו, אין לו שום כח.

ומי שמבין מעט, ומי שלומד פרשת בלק, רואה שאין זה הפשט. אילו אהבם הקדוש ברוך הוא כל כך, היה לו לבטל את קללות בלעם. אפשר לומר פשטים רציונליסטיים, שבלק חשב, ואפשר לומר כל מיני תירוצים, אך ברור מאוד מעצם המעשה שלוקחים ברצינות את קללות בלעם. בלעם אינו סתם — אף שהקדוש ברוך הוא כן רוצה, הקדוש ברוך הוא אינו רוצה, וזו סוגיה מורכבת מאוד להבין, אך בטוח הוא שבלעם כן יכול לעשות משהו. כמו שכתוב בכל הראשונים המתווכחים, למשל אם הרמב״ם, וכל הרמב״ם — ואף אין זו שיחתנו עתה — שיש כח לכישוף, למשל, ושואלים מה פירושו.

השולחן אינו עושה כלום: נוטל הוא רק את הנערך עליו

ומבאר הזוהר שיש סדר. כלומר, במילים אחרות, זה שאומרים שהעולם הוא מקבל, השולחן — איזה מקבל הוא? שולחן הוא טיש שמניחים עליו דברים. אין השולחן דבר שעושה דברים. הארץ מצמיחה דברים, ‘המוציא לחם מן הארץ׳, עושה הארץ משהו כביכול; אף הארץ היא מין מקבל שעושה דברים. אך השולחן אינו עושה כלום, מניחים עליו אוכל מוכן, מניחים עליו, והוא נוטל את אשר מניחים עליו. כמו שאומרים ‘הנייר סובל את הכל׳, הנייר סובל הכל. שולחן הוא דבר הסובל הכל. מניחים עליו דג ממולא — הרי הוא דג ממולא; מניחים עליו חזרת — הרי הוא חזרת; מניחים עליו מתיקה — אין הבדל, שולחן הוא.

עריכת השולחן: מה שמכינים, כך מגיע

ועתה, את השולחן הזה אפשר לערוך, כמו שכתוב ‘תערך לפני שלחן נגד צררי׳ (תהלים כג, ה). שולחן, כביכול בא אורח ומציבים לו שולחן, מכינים שולחן לכבוד אורח, לכבוד שבת, לכבוד דבר. ואותו סוג של שולחן שעומדים להכין, אותו סוג של דבר עומד הוא להביא. אין הפשט שיביא מתנה ויחשב איזה שולחן. נדבר ממצב הרוח של האורחים, ממצב רוחו של האדם המתיישב אל השולחן. בשעה שאדם מכין שולחן, זו הכנה כזו, הכנה כזו של הכנת שולחן לשבת, עבודה גדולה.

ואחר כך, דבר מעניין, אדם עשוי לחשוב — ואיננו עוסקים די בהשבת הלב לעניין רחב יותר, מה שמכונה סיבתיות מעגלית, דברים העובדים מעט פחות מן הפשט הפשוט, מעט מורכבים יותר. אומר אחד: ‘הרי אני עשיתי את השולחן, אם כן מה נוגע לי שהשולחן ערוך יפה?’ כך עשוי לומר אחד, ליטוואק גדול כזה, רציונליסט: ‘מה נוגע לי? הרי אני בעצמי עשיתי את השולחן, ראוי שיהיה יפה. מדוע אתפעל מכך שהוא יפה?’ אך אין הדבר כך. לאחר שאדם מניח את השולחן, וערוך הוא יפה — והרי שולחן אינו אלא הכנה — הוא מניח שם את הכוס, וכוס היא חלק מן ההכנה, היא שולחן כמו שדיברנו, מניח כוס, מניח קערה, כסא, צלחת, כל הדברים האלה, המזלג, הכל כלים, מכין את הכלים. ואחר כך מתיישב, ובזה מתאימה סעודה.

ופתאום, נדבר מן הרוחניות, מן ההרגשה. דיברנו בסעודה, ולא חשבנו השבוע — חתונה, ואף פירטו, ‘הנהנה מסעודת חתן אינו משמח׳. שהנהנה הוא מי שסבור שסעודה היא מקום שבו אוכלים. לא, אלא פשוט שמחת חתן.

מי שטרח בערב שבת: היחוד של אדם ושולחן

וכאן, לפי מה שהכין את עצמו, כמו ‘מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת׳ (עבודה זרה ג.). יש כאן גם הפשט הפשוט, שלא יהיה לו על מה להתבייש. ויש גם, שהכין לעצמו טס זהב יפה כל כך. עתה, המאכל שמניחים עליו אינו אותו מאכל כמאכל שמניחים על טס נייר. כך היא העובדה. ואיני מדבר עתה — אף הטעם טעמו אחר, שהרי אדם טועם בדעתו, אין אדם טועם רק בחושיו, אלא טועם בדעתו, טועם בנשמתו, במה שהוא אדם. בטוח הוא שהוא חש אחרת, שהוא אחר.

הרי שמי שמכין את השולחן — אפילו אדם יושב לבדו לעצמו, אפילו אדם יושב לבדו, הכין את השולחן ואחר כך מתיישב אצלו, כמו שכתוב שצריך לשבת ליד השולחן, שכן יחוד הוא. אדם עם שולחן הוא יחוד. שולחן הוא מלכות. אדם הוא תפארת. ‘כתפארת אדם לשבת בית׳ (ישעיהו מד, יג). אדם יושב ליד שולחן — זה יחוד. ויש לשבת מן הדג. אלה כבר רמזים כיצד יתנהג אדם ממש בישיבתו.

אך עצם הכנת השולחן עושה שהדבר אירע — לא הפשט שאין צריך לבשל בנפרד, צריך לבשל בנפרד, אך ההכנה, כעין הכנת הכלים, עושה שהשפע יבוא בדרך זו. אם אדם מכין שולחן כך, לא לכאן ולא לכאן, תהיה הסעודה לא לכאן ולא לכאן. וכשעורכו יפה ומכין אותו, הסעודה היא לעניין, יש לה טעם. מניח זמירון, מניח את גביעו הכסוף, מה שיש לאדם — אלו מצוות כבוד שבת.

כבוד שבת לעומת עונג שבת: שאלת החזון איש

מחלק הוא בין כבוד לעונג. וראיתי דבר מעניין — ואיני חולק על החזון איש, אני סבור שהכל הוא שיטת החזון איש, ואיני אומר שאין דברים שקשה להכריע בהם — ראיתי באחד מספרי החזון איש שאלה, שיש סתירה בין כבוד שבת לעונג שבת. ומהי הסתירה? שלמשל, כבוד שבת הוא לשבת בבקיטשע אל הסעודה, אך עונג שבת הוא לשבת בלא הבקיטשע, אם חם, באקלים של בני ברק. ושאל, מה גובר, כבוד או עונג? ומסתמא תלוי הדבר. אך אני סבור שאם יאמר אחד שתמיד עונג גובר על כבוד, אינו מבין אף את העונג. שכן כבוד שבת פירושו זה, שהוא מציב שולחן, מכין את השולחן. כמו שאנו לומדים, ‘לעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי שבת אף על פי שאינו צריך אלא לכזית׳ (שבת קיט:). ומוצאי שבת, אני סבור שפירושו פשוט סעודה שלישית, אין הבדל. בשעה שמכינים את הסעודה, אף שאינו צריך לאכול — היינו שהאכילה דבר צדדי. אך במילים אחרות, השפע הרוחני, שולחן אינו פשט שהוא עונג. האמת היא שהעונג הוא לפי הכבוד, לפי כמה שמכין את הנרות, מניח פרחים, מניח כל מיני דברים שהם יופי.

הפרחים עושים שהדג יטעם טוב יותר

ואין הדבר כפי שהרציונליסטים סבורים פעמים רבות — אין הדבר רציונלי, אגב. סתם אני קורא לזה כל הזמן רציונלי, ובאמת דבר אחר הוא: אדם שאין לו טעם, אדם שאין חיות בחייו, אדם יבש הוא. מה נוגע לך שיש לך פרחים? לא כתוב בגמרא שצריך לקנות פרחים לשבת — איני אומר. מה ייסר אותך על הפרחים? הפרחים עושים שהדג יטעם טוב יותר. כך הוא הדבר. הפרחים, במילים אחרות, על פי קבלה, זה מה שכתוב בזוהר.

כך מבין הזוהר, והזוהר מציב זאת בדרגות גבוהות הרבה יותר של המציאות, אך צריך לדעת להבין בדרגה אחת, ואחר כך אפשר להציבה בדרגות גדולות יותר. שמניחים פרחים על השולחן, זו השושנה, ‘שושנה בין החוחים׳ (שיר השירים ב, ב), וזה עושה שאל השולחן תבוא חלה יפה יותר, יין יפה יותר. כוס יפה יותר עושה שייעשה היין יפה יותר. כך היא העובדה. ואפשר אפילו לומר כך: לאדם יש כוס יפה, יש לו גביע טוב לכבוד שבת, אין מתאים שיניח בו יין קדם זול, הוא יוצק, אין לזה טעם. יש לו כוס, קונה גביע זהב, ובגביע הזהב — אם יין יקר הוא, אם יש טעם. ואף מעורר זה לאדם את רצונו. אך אפילו נאמר שיש לו את אשר יש לו, עדיין יהיה זה סוג אחר של יין, עדיין יהיה זה סוג אחר של שפע. הכנת המקבל עושה את השפע.

סיבתיות אחורה: האור החוזר

אף שהמקבל מקבל בתחילה רק את אשר הוא, מורכב הדבר הרבה יותר מזה. יש כאן גם סיבתיות אחורה, אפילו דבר שעשיתי בעצמי חוזר אחר כך אלי. חוזר חלילה הוא, כעין אור חוזר. אני עושה דבר בעצמי והוא חוזר אלי. כך עובד העולם, כל העולם כולו. הקדוש ברוך הוא עשה את העולם, הכל עשה טוב מאוד, ואחר כך כביכול חוזר זה אליו, מקבל הוא תענוג מן העולם, מקבל — היינו לעות מנא. ואחר כך, כיצד מבינים זאת, אצל הקדוש ברוך הוא, עם כל הבעיות התיאולוגיות שיש — מבטאים אנו באופן קטן את הרעיון, שיכול להיות דבר כזה, שיכול להיות שאדם עשה דבר ואחר כך נהנה ממנו, נעשה מקבל מן הדבר שעשה. דבר פלא. אני בעל הבית, אני עשיתי את השולחן — מה הנאתי מן השולחן? אך כך, עוברים, וכך כתובה ההנאה: אם מכינים את השולחן בטרם בא הביתה, ובא הביתה מבית הכנסת והשולחן ערוך — בעצמו הכין, או שאשתו הכינה, ערוך הוא — ועתה נהנה הוא, מקבל מזה השראה, מקבל מזה אורחין, כי ערוך הוא. כך העולם עובד.

בלעם ועריכת השולחן לרעה

מואב אינו יכול לקלל: עליו לערוך שולחן

וזהו פירוש הכוס של ברכה. ועתה צריך להבין, לכאורה יש ללמד שכאן הוא הנושא של בלעם, וקודם כל צריך להבין שהשניים של מואב — ואני סבור שהדבר אפילו בזוהר, אף שלא דקדקתי עתה בלשונות, אך ראיתי שהוא מדבר מן הדבר — ששני חטאי מואב הם חטא אחד. ה׳לא קדמו אתכם בלחם ובמים׳ הוא אותו דבר עצמו כ׳שכר עליך את בלעם בן בעור לקללך׳. ומדוע? מפני שישראל באים, ‘הנה עם יצא ממצרים׳ (במדבר כב, ה). אומר מואב: אני פסיבי, אני מואב, אני החלק המקושר בוודאי למידת המלכות, כבוד המלך. בהכרח שמואב הוא נושא של מלכות, מלכות דקדושה או מלכות שאינה ראויה, אני מבין.

וכשהם באים, איני יכול לעשות כלום. מה אוכל לעשות? אני צריך למצוא אחד שמבין, יש לו כח בפה, אחד שמבין את מידת המלכות, שמבין כיצד לטפל בבעיה שאיני יכול לעשות בה כלום, שאיני יכול לקלל. יכול אני לבקש שבלעם יקלל, ואף את זה איני יכול לעשות, אך יכול אני לשלם לו.

אומרת התורה: מי אמר לך שאינך יכול לעשות כלום? ערוך שולחן לכך. ישראל היוצאים ממצרים, הכן אותם, הצב את עצמך — תחת בנות מואב ששלחת, הצב את עצמך בלחם ומים. זו הבעיה. וכך היא המציאות. אומרים, למשל, ממש על פי פשט, שאדם — לעתים בא אדם והוא מסוכן, והדבר הראשון מסלקים אותך.

קושיית הזוהר: מדוע לא כיבדו תחילה את בלעם

ראיתי שהזוהר שואל קושיה יפה מאוד, יפה מאוד מפני שהיא מבטאת כיצד הבין הזוהר מה היה צריך לעשות, והוא מתרץ מבלי לזוז מן ההנחה היסודית. הזוהר שואל כך: רואים שבלעם התייגע עם בלק, ובלק התייגע עם בלעם, אינו רוצה לבוא, אינו רוצה לבוא, אינו מכבדו די, מכבדו די. אומר הזוהר: איני מבין, בלק טיפש הוא, אתה יודע שאין הדבר כך, שכשרוצים דבר מאדם, קודם מכבדים אותו ואחר כך מבקשים ממנו מה שצריך. מדוע, אומר הזוהר, היה לבלק לשלוח תחילה לבלעם דברי שלום, דברי כבוד, נביא גדול אתה, מבורך גדול אתה, ולתת לו מתנות וכל מיני דברים, ואחר כך היה לו לומר: יודע אתה מה, אולי תקלל לי את ישראל? כך היה ראוי. מדוע הדבר הראשון, ‘וישלח מלאכים אל בלעם׳, הדבר הראשון ‘הנה עם יצא ממצרים… לכה נא אֹרה לי׳ (במדבר כב, ה)? שטות היא.

מתרץ הזוהר ואומר: מזה רואים שתענוגו הגדול ביותר של בלעם היה לקלל את ישראל. זו הייתה אצלו המתנה. לא שלא הביאו אחר כך כתומים וקסמים, הביאו משהו, כתומים הם מתנות. אך עצם זה היה עריכת השולחן לבלעם. ורואים בבירור — וזה כל אחד מבין — שכשרוצים לבקש דבר מאדם, קודם מכבדים אותו בלחם ומים, אפילו אם שונאך הוא, ‘מרוב שנאה אכלהו לחם׳. רואים פעמים רבות שזה עובד על הכל.

עריכת שולחן עושה: אפילו אצל שונאים

קודם, ראיתי פעם ישראלי אחד שדיבר — לפני זמן רב — כיצד לדבר עם השונאים, אם לעשות שלום אם לאו. אמר: איני יודע אם יעשו שלום, איני יודע. דבר אחד: אם מדברים, כבר עומדים טוב יותר. ומדוע? שאם אני מדבר עם אחר, אפילו אנו יושבים באותו חדר, קודם כל יודע אני שהלה אינו אוכל זכוכית, אדם הוא, אוכל, שותים קפה יחד, וכבר — איני מדבר מזה, סבורים שזה שוחד, פעולה. אך זו עריכת שולחן, זה עושה.

ואותו דבר עצמו הוא אצל הקדוש ברוך הוא. עתה, יש חיוב ‘נקדים מואב בלחם ומים׳, והיינו לפנות שבת נקבלהו, אך כל בוקר, ‘מודה אני׳. ואיני אומר חלילה שמה שהוא עושה טוב; אינך מודה דבר חדש, אינך תופס שאם מוציאים לחיים, אם מוציאים לעקאך ומשקה, נראית קלסתר הפנים אחרת. זה משנה באמת את השפע, ואיני מדבר על כך שהזוהר עוד מאריך בזה שאכן כך עובד הדבר, משנה, ועובד באמת כך. זה היסוד של ‘נקדים בלחם ומים׳, שהוא אותו סוד.

מכשפים מבינים עריכת שולחן לרעה

עתה, אם כן מבינים אנו, ואומר הזוהר שבלעם וכל המכשפים מבינים זאת היטב מאוד. אין המכשפים משוגעים, המכשפים עושים זאת. המכשפים הם בני אדם היודעים כיצד לעורר את הטומאה, כיצד לערוך שולחן כדי שיהיה רע, כדי שיוכל להרוג בו את ישראל. זה מה שהוא עושה, זו עבודתו של בלעם, ועבודה גדולה היא, הייתה טרחה גדולה, היה צריך למצוא, לעשות נס, למצוא עצה כיצד להפוך קללה לברכה.

תפקיד הצדיק: שלא להניח לקדוש ברוך הוא לעשות

רבי נחמן: מדוע מניחים לקדוש ברוך הוא לשבת

אך האמת היא שאת ההיפוך קללה לברכה, אני סבור שאפשר להבין — נשמע מעט שחוק, איני יודע אם כך, צריך ללכת לעומק יותר מורכב גם בזה — אך אני סבור שאפשר להבין שמה שבלעם אומר כל הזמן, ‘אשר ישים ה׳ בפי אֹתו אדבר׳ (במדבר כב, לח), אין זו דרך חסידית של דיבור.

יש בשם רבי נחמן מברסלב שאמר שאינו מבין מדוע מניחים לקדוש ברוך הוא לשבת. דיבר קושיה על הצדיקים. אז דיברו, כשהתחילו גזירות הקנטוניסטים של הצאר, שהיו צרות גדולות לישראל. אמר רבי נחמן: נראה לו שכל הצדיקים רגועים מדי, מרוצים מדי ממה שהקדוש ברוך הוא עושה. למה זה יושבים ומניחים לקדוש ברוך הוא לעשות מה שהוא רוצה? וכי זה תפקידו של צדיק, להניח לקדוש ברוך הוא לעשות מה שהוא רוצה? ‘אשר ישים ה׳ בפי אתו אדבר׳? להיות בטל?

ומה כתוב, מהו תפקידו של יהודי? תפקידו של יהודי, ודאי שאי אפשר לומר לקדוש ברוך הוא מה לעשות — אך כיצד עושים לו טובה? ערוך לו שולחן. הקדוש ברוך הוא — והאמת כך היא, ולא אומר עתה את התיאולוגיה שבדבר, אומר את הצד המעשי — האמת היא שרק הטוב בא, אך כיצד נעשה, כיצד חשב בלעם שיעשה רע, שיעשה קרבנות, מין קרבנות הגורמים לעורר דינים, יעורר דינים על ישראל.

אך במובן מסוים עמוק יותר, ביקש למצוא את כל הבעיות, וזה אכן קיים באמת, אובייקטיבי הוא, אובייקטיבית תמיד יש בעיות, אובייקטיבית יש חלקי חורבן בעולם, זה האובייקטיבי. אך מי אמר לך להיות פסיבי כל כך? מי אמר לך להניח לקדוש ברוך הוא לעשות מה שהוא רוצה? ערוך שולחן!

הכלל עובד לטוב ולרע

וזו האמת, והאמת שעשו זאת, ניצחנו את בלעם, ואף הכנסנו בבלעם שכן יעשה, ויש לדקדק — זה הנוסח, יש לדקדק בפסוקים, בכל הסדר, ואני סבור שזה יוכל להיות רק בסוף, ואולי נוכל ללמוד את הפרשה בשבת עם זה לבסוף — אך צריך למצוא כיצד בלעם, עצם זה היה דבר שהקדוש ברוך הוא עוררו שכן יעשה שתיעשה ברכה.

והאמת שבלק צדק, שאתה אינך רוצה, אתה רוצה, עושה עצמו כאילו. אדם מקבל מה שהוא נותן, האמת, ויש לזכור. זה כלל העובד לטוב ולרע. אם אדם רוצה רע, מקבל הוא רע; אם אדם רוצה טוב, יערוך שולחן כזה שתבוא כוס כזו. יכין גביע כזה שיבוא יין כזה. כך הדבר עובד. בלעם הכין גביע כזה. והאמת שנראה שהיה צריך לשנות גם את רצונו, שיכין גביע שתבוא בו הברכה. אי אפשר שירצה ממש לומר קללות ותצא ברכה. אין דבר כזה. זה כנגד חוקי הנבואה, כנגד החכמה.

אליהו בהר הכרמל: נביאי הבעל שכחו

הזוהר אומר זאת אצל אליהו בהר הכרמל בשבוע שעבר, ואז נעשה הדבר ברור לי כל כך. כתוב ‘ויקראו בקול גדול׳ כאילו לא שמעו. אליהו חזר ואמר ‘ויעשו גדיים כשפותים׳. הם עשו את סעודתם, ולא באה אש מן השמים. נביאי הבעל לא היו משוגעים, ידעו היטב שהיה ראוי לבוא. ועל כן אומרת הגמרא ‘עננו ה׳ עננו׳ — פשט הפוך, אך על כל פנים, היה זה נס ששכחו, שכחו את כוונותיהם, שכחו כיצד לעשות זאת, וממילא לא באה האש. אילו עלה בידם, אילו זכרו, היה זה בא.

ואותו דבר עצמו אצל בלעם. אילו עלתה תכניתו של בלק בידו, אילו הביא את כתומיו ומתנותיו, היה זה עולה בידו. זה שבלעם לא נטל את מתנות בלק נראה שהוא חלק מן הנס. אך צריך להבין שזו הדרך שבה עובד העולם.

חזרה אל ההלכה: לא יבוא עמוני ומואבי

מואב: מי שאינו מכין את עצמו

במילים אחרות — ונחזור ונוציא הלכה למעשה — העבודה של ‘לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה”. עמוני ומואבי פירושם, אומַר כך: מואב הוא ‘מאב׳, כמו שכתוב, שבת לוט קראה לבנה מואב, ‘מאב׳. ומואבי פירושו מי שאומר שהכל מן האב, מן החכמה, מן הקדוש ברוך הוא, ואינו מכין את עצמו אפילו אל זה. זהו עמוני ומואבי. עמוני ומואבי הוא מידת ‘מה שיבוא יבוא׳. ואין מידה כזו. זהו ‘לא יבוא בקהל ה”. צריך לקדם בלחם ובמים. שנקדים בלחם ובמים, ועל ידי זה נהפוך את הקללה לברכה. הקללה היא מצד הדין, הקללה היא שבמציאות יש קללות. אך כשמקדימים בלחם ובמים, אז הופכים את הקללה לברכה.

הצדיק מניח את הכוס ביד הימין

זו כל עבודת הקרבנות. כיצד עושים להיפך? בא קרבן, מרצים בו, הופכים מידת הדין למידת הרחמים. צדיקים שהם אכן צדיקים גמורים — וזה מה שאומר — נוטל את הכוס ומניחה ביד הימין. זו עבודתו של צדיק, להניח את הכוס ביד הימין. במילים אחרות, לעשות כוס כזו שלא תתאים בה אלא ברכה. זה תפקידו של אדם בעולם.

וזה שעלינו לעשות אינו דבר פשוט לעשותו, ופעמים רבות נטרפת עלינו דעתנו מן המציאות.

ההיפוך הזה הוא כפל ברכה. זו כל עבודת הקרבנות. אפילו אתה עושה להיפך, קרבן מרצה, הופך בסודות וברחמים. צדיקים שיצאה הגזירה — הקדוש ברוך הוא ממתיק בסודות, כמו שאומר, נוטל את הכוס ומניחה ביד הימין. זו עבודת הצדיק, להניח את הכוס ביד הימין. במילים אחרות, אתה עושה כוס כזו שלא תתאים בה אלא ברכה. זה תפקידו של אדם בעולם.

הזמנה של ישוב הדעת

וזה שעלינו לעשות אינו דבר פשוט לעשותו. פעמים רבות נטרפת עלינו דעתנו מן המציאות, פעמים רבות נטרפת עלינו דעתנו מן הקדוש ברוך הוא. אך לכך יש הזמנה של ישוב הדעת, לכך יש לחם ומים. צריך להתיישב ולעשות הזמנה של ישוב הדעת שבת, דקות אחדות. זה דבר פשוט. אז מכין אני את הלחם והמים, מכין כוס, ומגביה כוס, ובכוס הזו רוצה אני שתיכנס ברכה ולא קללה.